תאוות כלליות ותאוות פרטיות | שמונה פרקים פרק ד'

די פּראָבלעם פון תאוה: פעלט אונז פּראַקטישע ערפאַרונג מיט טעמפּערענס?

הקדמה: די ערשטע מידה — זהירות/פרישות

Instructor:

רבותי, די היסטאָריע איז אַזוי, איך וועל זאָגן די היסטאָריע, סיפורי צדיקים. די מעשה איז אַזוי, אַז די ערשטע מידה וואָס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האָט געברענגט הייסט די מידה וואָס מיר האָבן גערעדט, דער רמב״ם רופט עס זהירות [zehirus: carefulness/caution], פרישות [prishus: abstinence], ווי אַנדערש קען מען עס רופן, טעמפּערענס אויף ענגליש, וכדומה [and so forth]. אין אַנדערע ווערטער, נישט זיין אַ בעל תאוה [ba’al ta’avah: one driven by desires]. אויף אידיש איז זייער שווער צו טרעפן די פּאָזיטיווע נאָמען פון די מידה, אָבער נישט זיין אַ בעל תאוה, דאָס איז די מידה. אמת?

דער צענטראַלער פּראָבלעם: פעלט פּראַקטישע ערפאַרונג

יעצט, איך האָב אַ גרויסע פּראָבלעם צו רעדן וועגן די מידה, ווייל וואָס ווייס איך פון אַ בעל תאוה? איך פאַרשטיי נישט. מ׳האָט גערעדט וועגן אַלע מיני שיינע זאַכן, טעאָריעס, איז גאַנץ פיין. אָבער סתם, מיר האָבן דאָך געלערנט אַז עטיקס איז אַ מלאכת מחשבת [melekhet machasheves: a craft requiring thought/practical wisdom], ס׳איז נישט קיין טעאָרעטישע חכמה [chochmah: wisdom], ס׳איז אַ חכמה וואָס האָט צו טון מיט פּראַקטיש, פּראַקטישע חכמה, אַזויווי דאָקטעריי. סאו, ס׳זעט מיר נישט אויס אַז איך ווייס עניטינג וועגן עקספּיריענס, וועגן נישט האָבן קיין תאוות [ta’avos: desires]. יאָ, אמת, אמת, איין מינוט, איך זאָל שוין זאָגן תירוצים [teirutzim: answers/resolutions], איך וועל שוין זאָגן תירוצים. ס׳איז איין תירוץ [teiretz: answer], אָבער לאָמיר זיין ריעל.

און איך קען נישט איינער, עניוואַן, וואָס האָט עקספּיריענס מיט די מידה, אַזויווי איך וועל באַלד טרייען אַרויסצוברענגען. קענסט איינער וואָס האָט עקספּיריענס מיט די מידה? ס׳איז דאָ פּראָסט און פּשוט, וועגן טעמפּערעט. קען דו מיר געבן אַן עקזעמפּל פון אַ גיי וואָס איז טעמפּערעט? נישט קיין בעל תאוה. איך קען נישט טראַכטן פון קיינעם נישט.

וואָס, סתם אַ מענטש וואָס איז נעבעך צובראָכן? עלעקטריק שאַק טעראַפּי, וואָס טוט דאָס? ס׳שאַקט אַ פּערסאָן. אַה, ער האָט נישט קיין תאוות, ער איז נישט אין אַ הויז, ער איז אַ חצי בריאה [chatzi beri’ah: half a creature], אַ קווי, לא חי ולא בהמה [lo chai v’lo beheimah: neither living being nor animal], ווי מ׳זאָגט. קענסט אַזעלכע מענטשן, יאָ? סאו, איך זאָג אַז רוב מענטשן זענען איינגעהאַלטן. איך זאָג, קיינער איז נישט איינגעהאַלטן, דאָס גייט דערפאַר.

Student:

קיינער איז אַ שווערע ווארט.

Instructor:

To some degree. What is covered under the term “תאוה”? לאָמיר זאָגן.

Student:

אַהאַ. אָקעי, גוט, מיר דאַרפן האַלטן דאָרט. לאָמיר רעדן וועגן דעם אַביסל לענגער.

Instructor:

יאָ, יאָ, יאָ.

ווייל איך וויל, איך וויל, איך וויל נאָר אַרויסברענגען אַז ס׳פעלט עפּעס, אַז דאָס איז אַ פּראָבלעם. ביסטו מסכים [maskim: agree] מיט די פּראָבלעם?

Student:

וואָספאַראַ פּראָבלעם?

Instructor:

איך קען אַסאַך מענטשן וואָס שעמען זיך. וואָס הייסט וואָספאַראַ פּראָבלעם?

Student:

וואָס איז די פּראָבלעם מיט דעם אַז ס׳איז נישטאָ קיין איינער וואָס איז אָנגעקומען צו די…

Instructor:

נישט נאָר ס׳איז נישטאָ קיין איינער וואָס איז אָנגעקומען. איך ווייס נישט what we’re talking about at all. איך וועל דיר זאָגן פאַרוואָס. איך וועל דיר זאָגן וואָס איך ווייס וואָס מענטשן טוען. איך ווייס אַסאַך מענטשן וואָס רעדן דרשות [drashos: sermons] וועגן תאוות, אָקעי? אַסאַך מענטשן. איך ווייס נאָר צוויי דרשות וואָס מענטשן זאָגן, אָקעי? איך האָב שוין געזאָגט פיר אַנדערע דרשות חוץ פון יענע. אָבער וואָס איך ווייס, און קענסט מיר זאָגן אויב דו ווייסט אַנדערש. איך רעד אַן אָפּענעם, אַזויווי די קולות פון עבר [kolos fun ever: voices from the past], וואָס איך הער די קולות פון די וועלט וואָס רעדט פון אַזעלכע זאַכן, די אידישע וועלט. די גוי׳אישע וועלט רעדט בכלל [bichlal: at all] נישט אַזעלכע דרשות, וויפיל איך ווייס. דו פילסט אַז אַלע גוים האָבן… דו האָסט אַמאָל געהערט אַז דער, איך ווייס נישט, דער… סאַמוואַן אין די ניו יאָרק טיימס האָט אַמאָל געשריבן אַן אַרטיקל וויאַזוי צו זיין temperate?

Student:

ס׳איז אַ האַלב שעה פּלאַן צו זיין בעל תאוה.

Instructor:

אַהאַ, אַזוי זאָגסטו.

Student:

יאָ. ס׳איז דאָ אַזעלכע זאַכן, נישט קיין סודות [sodos: secrets].

Instructor:

איך פרעג דיך, זאָלן מיר רעדן וועגן דעם? האָסט אַמאָל געזען אַזעלכע זאַכן? האָסט אַמאָל געזען אַ self-help book about this?

Student:

אַפּשר זאָגסטו מיר רעדן וועגן דעם.

Instructor:

Why would they care? They’re aesthetic. They’re aesthetic, they don’t care about…

Student:

לאָמיר גיין… די ערשטע פּאָר וואָס אונז דאַרפן קענען, זאָגט ער שוין.

Instructor:

מיר רעדן נישט גאָרנישט היינט.

וויכטיגע באַמערקונג: מיר רעדן פון “סאָציאַלע” מידות אויפ׳ן בעל-הבית׳ישן לעוועל

וואָס איך וויל זאָגן איז דאָס. לאָמיר געדענקען, אַלע מידות טובות [midos tovos: good character traits] וואָס אונז רעדן זענען זאַכן וואָס אַלע מענטשן זענען מסכים. מיר רעדן דאָך נישט יעצט פון מידות תכלית [midos tachlis: ultimate/extreme character traits]. מיר רעדן נישט יעצט פון… לאָמיר געדענקען קלאָר, אַלעס וואָס אונז רעדן איז social מידות ביז דערווייל, אין דעם פּרק [perek: chapter] אָדער אין די שמועס. אונזערע אַלע מידות האָבן צו טון, דו קענסט עס רופן בין אדם לחברו [bein adam l’chaveiro: between person and fellow], דו קענסט עס רופן אַביסל בין אדם לעצמו [bein adam l’atzmo: between person and self], אַזויווי תאוה איז בין אדם לעצמו אַביסל, אָבער ס׳האַלט נאָך אַלעס אויף די זייער בעל הבית׳ישע לעוועל [ba’al bayis: householder/ordinary person]. מיר רעדן נאָך נישט פון קיין עקסטרעמע זאַכן. מיר רעדן נישט פון זיין אַ צדיק [tzaddik: righteous person], פון זיין אַ מקובל [mekubal: kabbalist], פון זיין אַ פרוש [parush: ascetic], אין אַ מאָנאַסטערי אָדער עפּעס אַזוינס. מיר רעדן אַלעס פאַר דברים [devorim: things] וואָס זענען געהעריגע זאַכן. בעלי בתים [ba’alei batim: householders]. אמת? כלל גדול [klal gadol: great principle], ער איז דאָ פאַר בעלי בתים. ווער ס׳וויל אַנדערע תורות [Toros: teachings], רמב״ם איז אַ תורה פאַר בעלי בתים. רחמנא ליצלן [Rachmana litzlan: God forbid]. דו ווילסט? נישט אין די היינטיגע וועלט. די היינטיגע וועלט איז נישט פאַר בעלי בתים? פאַר וועמען איז עס? די היינטיגע וועלט איז דאָך אַזאַ פּראָבלעם פאַר אַ בעל הבית. הם? די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] איז אַ פּראָבלעם. ס׳איז נישט קיין פּראָבלעם? ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך וואָס הייסט “addiction”, “excessive”. “Addiction”. “Excessive”. דו ווילסט רואינירן דיין לעבן. די פּראָבלעם איז אַז ס׳איז דאָ אַ שטאַרקע תאוה. וואָס איז שלעכט אַז ס׳שאַדט מיר מיין לעבן? אָבער ס׳איז שלעכט די תאוה. ס׳איז אויך דאָ אַז ס׳שאַדט דיר דיין לעבן. וואָס איז דען? ס׳איז דאָ שלעכטע תאוות. דו האָסט איין תאוה, אַז דו פילסט ווי דו האָסט איין מינוט תענוג [ta’anug: pleasure]. דו האָסט איין מינוט תענוג, ס׳איז איינס פון די צוויי, יאָ? ביסט זיכער אַז ס׳שאַדט נישט בכלל? אויב ס׳שאַדט נישט, איז אין די היינטיגע וועלט נישט קיין פּראָבלעם. וואָס מיינט ס׳שאַדט? ס׳שאַדט פאַר וואָס? דו קענסט נישט שפּירן דיין לעבן. וואָס איז שלעכט אַז איך קען נישט שפּירן מיין לעבן, ביי די וועי? זייער גוט. סאו, לאָמיר פאַרשטיין, לאָמיר רעדן וועגן דעם.

דיסקוסיע: וואָס טראַכט די וועלט וועגן תאוה?

די עולם׳ס פּאָזיציע: תאוה איז נאָר אַ פּראָבלעם ווען ס׳שאַדט

סאו, דו זאָגסט… לאָמיר רעדן וועגן וואָס דו זאָגסט. דו זאָגסט אַז ס׳איז אָנגענומען אין די וועלט אַז טו נישט אַסאַך זאַכן, טו נישט אַסאַך זאַכן וואָס איז נוגע [nogei’a: relevant] צו תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: bodily pleasures]. ביסט מסכים, יואלי? יואלי יואל? טו נישט ליב האָבן צו עסן געמיינליך, ס׳איז זייער שרעקליך. אמת? די “law” מאַכט עס שלעכט, טאַקע. אָקעי, לאָמיר זאָגן. אַנשטאָט פאַר אַ צווייטן. נו, אָקעי. דו דאַרפסט ליב האָבן יענעמ׳ס ווייב, אמת? דו מעגסט ליב האָבן? דו מעגסט אַפילו טון אויך עפּעס? טון מעג מען אויך עפּעס? אויב ס׳גייט נישט געוואויר ווערן, יאָ? מען מעג. אַזוי האַלט די וועלט. ס׳איז נישט קיין שום פּראָבלעם. דו ביסט אַזוי זיכער אַז מען האַלט אַזוי, אמת? ס׳טוט איינעם וויי. אַה, ס׳טוט איינעם וויי. אַה, ס׳טוט איינעם וויי. ס׳טוט איינעם וויי. ס׳איז נישט קיין פּראָבלעם צו זייערע בעלי בתים.

אָקעי, דאָס איז די גאול [ge’ulah: redemption] פון אַמעריקע. You have fun. דו האָסט פאַן שטאַרק. אידן איז די גאול פון אַ איד איז ווערן אַ גוי. דאָס איז די גאול. נישט האָבן קיין זאַכן זיך צוריקצוהאַלטן.

אָקעי, סאו צוויי, איך וויל רעדן וועגן צוויי זאַכן.

דער מגיד שיעור׳ס מעטאָדאָלאָגישער פּרינציפּ: דער “גוי שבקרבך”

סאו צוויי זאַכן, לעטס טאַק אַבאַוט דיס, איך האָב צוויי מענטשן צו רעדן צו, און ס׳איז זייער שווער. אָבער צוויי זאַכן. קודם [kodem: first], סאו, לאָמיר זאָגן, לאָמיר רעדן מיט הרב ראָטה. אויב ס׳איז אמת אַז די עולם [oilam: world/people], אונזער אונז, סאַסייעטי, איך מיין נישט סאַסייעטי, איך מיין נישט וואָס אונז טראַכטן, רייט? ווען איך זאָג וואָס די ניו יאָרק טיימס טראַכט, מיין איך וואָס אונז טראַכטן לולא דחומש [lulei d’chumash: were it not for the Torah], אמת? ווייל דאָס איז וואָס אונז טראַכטן, רייט? איר ווייסט שוין מיין דרך [derech: way/approach] אין עבודת השם [avodas Hashem: service of God], אמת? עניטינג, ווען איך זאָג גוי, מיין איך זיך דיר, רייט? די גוי שבקרבך [goy sheb’kirbecha: the gentile within you], ווי יענער זאָגט, רייט? דו ווייסט נישט די גוי שבקרבך וואָס גייט מלחמה [milchamah: war] האַלטן. אַ צווייטער טראַכט, מיין איך צו זאָגן, ווען נישט דו ביסט אַ פרומער איד, וואָלסטו אַזוי געטראַכט, אמת? נאָר דו ווערסט געטראַכט אַזוי, רייט? אָדער דו ווילסט טראַכטן אַזוי. דאָס איז וואָס איך טענה׳ן אין אונזער גאַנצע שיעור. איך בין שוין פויעל [po’el: active/experienced] אין די חינוך [chinuch: education]. איך ווייס וואָס איך רעד וועגן דעם. באַלד איין סעקונדע. זייער גוט, זייער גוט.

סאו, לאָמיר קודם רעדן וואָס אונז זענען, איך וויל נאָר רעדן וואָס אונז זענען מוסכם [muskem: agreed], ווייל מיר ווייסן נישט. ווען איך זאָג ווי דער גוי, איז נאָר אַזוי ווי די תורה לאָזט נישט ביי חרם [cherem: ban], אמת? וואָס אונז טראַכטן ווען אונז וואָלטן נישט געווען קיין חסידישע אידן. סאו וואָס אונז טראַכטן איז, אונז טראַכטן לכאורה [l’cho’orah: apparently] אַז ס׳איז זייער שלעכט. דו זאָגסט צו יענעמ׳ס ווייב איז נישט שלעכט נאָר אויב ער געפינט אויס, אָקעי. אַה, יאָ, ממש [mamash: truly]. איז דאָ אַ פּראָבלעם אַז איינער זאָל גיין טשעקן אויף אַ צווייטן? איז דאָס קאַנטער? וואָס טוט זיך מיט מענטשן וואָס פאַרלירן זייערע רייטס צו זייערע מאָוסט סעידס? ס׳איז נאָר וואָס ס׳טוט יענעם וויי. איז דאָ אַ פּראָבלעם אַז איינער זאָל גיין טשעקן אויף אַ צווייטן? ס׳איז נישט קיין פּראָבלעם, און דאָס איז וואָס, לאָמיר פרעגן אַזוי, דאָס איז וואָס, איך הער דאָ צוויי קאָנטראַדיקטערי אַרגומענטס. דו זאָגסט אַז ס׳איז נישט קיין פּראָבלעם, און אויך דאָס איז וואָס מ׳קוקט אַרויף אויף יענעם מענטש, אמת? קיינער קערט נישט. דו רעדסט פון מ׳קוקט אים אַרויף. קיינער קערט נישט. אויב ס׳איז דאָ אַ מענטש וואָס ער וויל זיין רעספּעקטעבל, ער פלעגט אַמאָל זיינע זאַכן, יאָ, און ער טוט אַזוי, מ׳קוקט אים אַרויף.

וויפיל מענטשן האָבן דערמאָנט די טיר וואָס דו האָסט פריער געקוקט, ווייל ער איז אַ מענטש אין די טיר? ווייט, ווייט, מ׳קוקט אים נישט אַרויף וועגן דעם. מ׳קוקט אים אַרויף ווייל ער איז עניוועיס מצליח [matzli’ach: successful], ער איז גוד-לוקינג, איך ווייס וואָס, ער איז סוקסעספול, סאו מ׳קערט נישט וועגן דעם.

קאָנקרעטע ביישפּילן: יונגע מענטשן און די “פרעט-בוי” לעבן

Student:

אין די 20’s און 30’s, אין די דרייסיגער יאָרן, ער וויל האָבן אַ ווייב, ער וויל האָבן אַ לייף. ער קען נישט שוין האָבן די פלאַסטער מענטש.

Instructor:

ניין, דאָס איז די לייף. ניין. יאָ. זיכער. דאָס איז נאָך די דרך פון אַ פרעט-בוי. ווען דו ווערסט עלטער, ווילסטו שוין האָבן אַנדערע טיילווייז. אָבער ווען מ׳איז יונג, דעפיניטלי, ס׳איז נישטאָ קיין אישו מיט דעם אַז איינער איז אַ בעל תאוה. ס׳איז אַן אַלטע זאַך אין די וועלט, און יעדער האַלט זיך אויף. יאָ, שוין. דו האָסט געהאַט דיין טיים, שוין. אוודאי [vadai: certainly].

איין גירלפרענד איז איין זאַך, אָבער זעקס גירלפרענדס, יעדן טאָג אַ צווייטן. נישט יעדן טאָג, די אַנדערע וואָך. יאָ, נאָר איך וויל שוין די אַנדערע פאַרט, די אַנדערע זאַך זאָל קומען. דו פאַרשטייסט מיר?

Student:

וואָס האָט תאוה צו טון מיט די פיר פרויען? איינער האָט יעדן טאָג מיט זיין ווייב, ער איז אַ בעל תאוה אין אַ וועג. דאָס איז נאָר אויסגעדרוקט אין אַ שלעכטע זייט. לאָמיר הערן וואָס די רב האָט צו זאָגן.

Instructor:

און די רב וויל דאָ אַז דער עולם זאָל קאַנווינסד ווערן פון דעם, און דאָס איז וואָס זיי טראַכטן. ווייל זיי מיינען אַז איך זאָג פרומע זאַכן. דאָס איז די רעדע פון “איך האָב גאָרנישט מיט תאוה”, דאָס איז אַן אימעדזש. ליגאַלע תאוה, ליגאַלע תאוה איז נישט קיין פּראָבלעם. מ׳זאָגט נישט גאָרנישט מיט תאוה, אַ יוד איז אַ בעל תאוה.

מוסר-שיעורים און די פּראָבלעם פון “מ׳דאַרף” – אַ קריטישע אַנאַליז

קלערונג: תאוה איז נישט אוממענטשלעכקייט

ס׳איז אַן אַלטע זאַך אין די וועלט, און אידן האַלטן אין איין… יאָ, שוין. גייסטו גיין ביי יעדע זאַך זאָגן שוין.

איין גירלפרענד איז איין זאַך, אָבער זעקס גירלפרענדס? יעדן טאָג אַ צווייטן? נישט די טאַטע, די אַנדערע וואָך. איך וויל נישט די אַנדערע פאַרט, די אַנדערע זאַך פון קאָמענטאַרן.

וואָס האָט תאוה צו טון מיט די פיר פרויען? איינער האָט יעדן טאָג מיט זיין ווייב, ער איז דאָך אַ בעל תאוה אויך. דאָס איז נאָר אויסגעדריקט אין אַ שלעכטע זאַך. מען דאַרף הערן וואָס איך וויל זאָגן. און דער רב וויל דער עולם זאָלן קאָנווינסט ווערן פון דעם וואָס איך דאַרף אים מסביר זיין. זיי מיינען אַז איך זאָג פרומע זאַכן. דאָס וואָס דו רעדסט פון, האָט גאָרנישט מיט תאוה. דאָס איז אַן אוממענטש. ליגן און תאוה איז נישט קיין פּראָבלעם.

צדדיגע באַמערקונג: יונגע מענטשן און לעבעדיגקייט

אָקעי, ביי די וועי, איז דאָ איינער וואָס איז מיר חולק מיט דעם אַז אַ בחור דאַרף זיין אַביסל מער לעבעדיג ווי אַן עלטערער יונגערמאַן? ס׳שטייט אפילו אין קהלת [Koheles/Ecclesiastes]. ס׳איז אפילו די הלכה [halacha: Jewish law] אַזוי, אמת? “בתולה יוצאת בנר” [besulah yotzeis b’ner: a virgin goes out with a lantern – referring to a young woman’s greater freedom in public], אַ מיידל דאַרף גיין ווייניגער צניעות׳דיג. מיידלעך דעקן נישט צו זייער האָר, אמת? ס׳איז דאָ אַסאַך מענטשן וואָס זענען זייער צעמישט. מענטשן זאָגן… איך וויל נישט אַריינגיין אין די שמועס.

הויפּט-טעזע: מידות טובות ווי נאַטירלעכע גלויבונגען

עניוועיס, איר פאַרשטייט וואָס איך זאָג? וואָס איך וויל זאָגן איז, אַז ווען אונז רעדן וועגן מידות טובות [midos tovos: good character traits], רעדן מיר פון זאַכן וואָס אונז גלייבן אַז ס׳איז מידות טובות. פאַרוואָס אונז גלייבן? איז נאָך אַ חקירה [chakira: investigation]. און ווען איך זאָג גלייבן, מיין איך וואָס אונז האַלטן בתור גוי [as a human being], נישט וואָס אונז האַלטן בתור איד [as a Jew], ווייל דאָס איז שוין אַ גאַנץ אַנדערע לעוועל וואָס מען צווינגט זיך. און איך מיין אַז איך בתור גוי… דאָ וויל איך אָנקומען, איך וויל צוריקקומען צו וואו איך האָב אָנגעהויבן. איך האַלט אַז איך בתור גוי האַלט נישט אינגאַנצן אַז יעדע זאַך וואָס מען טוט מיט אַ תאוה איז גוט, נישט נאָר וואָס ס׳טוט וויי פאַר יענעם.

ראיה פון Jonathan Haidt – מאָראַלישע אינטואיציעס אָן באַגרינדונג

דו ביסט very clear? I think that’s an excuse that people say. There’s a very famous psychologist called Jonathan Haidt, וואָס ער האָט געגעבן אַ survey פאַר מענטשן, און ער האָט זיי געפרעגט, לאָמיר זאָגן איינער וויל שלאָפן מיט זיין שוועסטער, און ער האָט געמאַכט זיכער אַז ס׳איז נישטאָ קיין שום סכנה און קיינער גייט נישט וויסן דערפון, ס׳שטערט נישט פאַר קיינעם, צו זיי האַלטן אַז ס׳איז אַ גוטע זאַך. כמעט קיינער האַלט נישט דערפון. זיי האָבן נישט קיין גוטן תירוץ [teirutz: answer/explanation] פאַרוואָס זיי האַלטן נישט דערפון.

דאָס ווייזט, די וואָס מענטשן זאָגן זיי האָבן אַ תירוץ, וואָס איך מיין אַז ר׳ יואל הויז זאָגט איז אַז זיי האָבן נישט קיין גוטע justification פאַרוואָס מען קען נישט זאָגן, אָבער איך מיין אַז דו האַלטסט אויך אַז דעמאָלטס זענען זיי דאורייתא דאורייתא [d’oraysa d’oraysa: Biblical-level prohibitions], נאָר דו ווייסט נישט פאַרוואָס. על פי תורה [al pi Torah: according to Torah] ווייסטו פאַרוואָס, אָבער נישט על פי שכל [al pi seichel: according to reason]. אַזוי מיין איך, נישט ווי נחמני.

ס׳איז דאָ אַ זאַך וואָס הייסט דוד׳ל יואל, וואָס דאָס איז אַזויווי בן יעקב. ס׳איז דאָ אַזויפיל יעקב׳ס אַז דו קענסט שרייבן בן קרח בן יעקב, ווייל ס׳ענדיגט זיך אויף בן יואל, אַזויפיל, קיינער ווייסט נישט וועלכע יואל. Anyway, פאַרשטייסט וואָס איך מיין?

אונזער קולטור׳ס סתירות

מצד שני איז דאָ, דאָס ווייזט אַז אונזער culture האָט אַסאַך contradictions, ווייל מיר גלייבן אַז אַסאַך זאַכן זענען שלעכט, אָבער מיר קענען עס נישט justify. לאָמיר געדענקען דעם אמת.

קריטיק פון דער “עס וועט דיר שאַטן” אַפּראָוטש

ווייל ווען דו פרעגסט דיך, ווייל די תורה וואָס מ׳לערנט אויס פאַר מענטשן איז זייער שוואַך. מ׳זאָגט, טו עס נישט ווייל ס׳וועט דיר באַדערן דיין לעבן. און by the way, און וואָס גייט מיך אָן אַז ס׳באַדערט מיין לעבן? קענסטו מיר מסביר זיין?

There’s always an implied goodness of life, value of what a good life is, when you say that, right? ס׳איז נישט אַזוי ווי די פּסיכאָלאָגן זאָגן, מ׳זאָל נישט מאַכן קיין value judgments, נאָר פאַרשטערן דיין לעבן. אָקעי, איך וויל דוקא גיין קאָמיטן suicide, איך האַלט אַז דאָס איז גוט, און איך האַלט אַז ס׳איז גוט. כמעט קיינער מיינט נישט דאָס. ער מיינט צו זאָגן אַז איך האָב יאָ אַן idea פון וואָס ס׳זעט אויס אַ גוטע לעבן. קען זיין אַז יעדע stage זעט אויס אַנדערש, קען זיין אַז ס׳איז דאָ אַסאַך, ס׳איז דאָ זעכצן וועגן פון אַ גוטע לעבן, נישט נאָר איין וועג. ובכל זאת [u’vechol zos: nevertheless], און אויב ס׳שטערט דיר, אַ תאוה וואָס שטערט פאַר דעם איז שלעכט, you understand? איך מיין אַזוי.

חינוך ווי פונדאַמענט – דער אַריסטאָטעלישער פּרינציפּ

So וואָס איך וויל זאָגן איז, so but, לאָמיר, איך וויל דיר אַדרעסן וואָס דו האָסט געזאָגט, אַז אונזערע נערנים רוינען אונזער חינוך. ס׳איז זייער וויכטיג צו זיין grounded אין חינוך, נישט grounded, ווייל אַזויווי מיר האָבן געלערנט די אָנהייב פון אַריסטו [Aristotle], אָן קיין חינוך הייבט זיך גאָרנישט אָן. חינוך גיבט דיר די facts אויף וואָס דו theorize ווען דו לערנסט פילאָזאָפיע. ס׳איז געקומען צו קלאַרער מאַכן, אפשר צו סאָלווען contradictions, צו געבן אַ theory, צו מאַכן בעסער דאָס וואָס מיר ווייסן שוין פון די facts.

אַזויווי אין science, קיין שום science הייבט זיך נישט אָן אָן קיין facts, אָן וויסן, experience. פאַקטן, נאָכדעם איז מען מסביר די פאַקטן, די טעם, די סיבות. ווען מ׳ווייסט די סיבות פאַרשטייט מען די פאַקטן בעסער אויך. ס׳איז נישט נאָר אַ וועג פון אָרגאַנייזן די פאַקטן צו ענד עפּעס.

די זעלבע זאַך איז אין moral science, אין תורת המוסר [toras hamussar: ethical teachings], קודם האָט מען נאָר פאַקטן. אונז ווייסן אַז דאָס איז אַ בעסערע לעבן אַזוי. אַמאָל טראַכטן מיר פאַרקערט, זענען מיר זיך סותר [soser: contradicting], אַמאָל טראַכטן מיר אַביסל אַנדערע זאַכן, מיר זענען נישט consistent, מיר האָבן נישט קיין קלאַרקייט אין דעם. דאָס איז געקומען צו קלאַרער מאַכן. אָבער פאַר דעם הייבט זיך גאָרנישט אָן. אויב איינער וויל אָנהייבן פון zero, איז נישט דאָס דער שיעור, ס׳איז אַן אַנדערע שיעור. שטימט?

די צוויי סאָרטן מוסר-שיעורים – און פאַרוואָס זיי טויגן נישט

סאָו ממילא [so in any case], וואָס איך זאָג איז אַזוי, איך הייב אָן פון אַ פּראָבלעם. איך ווייס אַז דו ביסט נישט געגאַנגען אין חדר, און אַ חדר וואָס האָט אויסגעלערנט אַז תאוות איז שלעכט, און somehow האָסטו נישט די פּראָבלעם, ווייל דו האָסט נישט קיין פּראָבלעם, אַזויווי דו זאָגסט. אָבער איך האָב אַ פּראָבלעם, און מיין פּראָבלעם איז אַז איך ווייס נאָר פון צוויי סאָרט שיעורים וואָס מ׳רעדט וועגן הלכות תאוות [hilchos ta’avos: laws/teachings about desire].

סאָרט 1: “מ׳דאַרף זיך הייליגן”

איינס פון זיי גייט אַזוי: רבותי [rabbosai: gentlemen], אַ איד דאַרף זיך הייליגן, אַ איד דאַרף זיך פריש זיין פון תאוות עולם הזה [ta’avos olam hazeh: desires of this world], ווייל אַזוי און ווייל אַזוי און ווייל אַזוי, ווייל אַזוי גייט מען אין גיהנם [Gehinnom: purgatory/hell], אָדער ווייל ס׳איז שרעקליך די גופניות׳דיגע נאַרישקייטן, וכולי וכולי [vechulee vechulee: and so on]. It doesn’t matter the why.

און ממילא קלאָגט מען אויף דעם אַז מיר זענען גאַנץ גראָבע יונגעלייט, און מיר האָבן יאָ ליב עולם הזה, און… גאָרנישט. Basically, that’s where it ends. אויב איך האַלט גוט קאָפּ, דאָס איז וויאַזוי רוב סאָרטן תורת הארבעטן [toras ha’avodah: teachings of spiritual work]. אמת, ס׳איז שרעקליך, מ׳טאָר נישט ליב האָבן עולם הזה, מ׳האָט יאָ ליב, קרעכצט מען דערויף. מ׳זאָגט, מיר וואָלטן געדאַרפט נישט ליב האָבן, מיר וואָלטן געדאַרפט נישט ליב האָבן.

און ס׳העלפט… מענטשן זאָגן אַז ס׳העלפט פאַר דריי סעקונדן, איך מיין אַז ס׳העלפט נישט אפילו פאַר דריי סעקונדן. איך רעד דיך פון די פּנימיות [pnimiyus: inner reality], איך רעד דיך וואָס איך פאַרשטיי, אפשר העלפט עס, אָבער ער הייבט נישט אויף אפילו פאַר אַ סעקונדע צו זיין קאָנווינסד אַז ס׳איז טאַקע נישט גוט. אמת? סאָו ס׳העלפט נישט אפילו פאַר יענע דריי סעקונדעס, ווייל מ׳קלאָגט דערויף. שטימט?

“מ׳דאַרף” – אַ thought-terminating cliché

דאָס איז פאַרוואָס, און איך האַלט אַז דאָס איז לפי דעתי [lefi da’ati: in my opinion] אַ waste of time, נישט ווערד צו טון. און פאַרדעם זאָג איך, איך האָב עס שוין געזאָגט אַפּאַר מאָל, פאַרדעם זאָג איך אַז ווען איינער זאָגט “מ׳דאַרף”, I stop listening, ווייל דאָס איז אַ thought terminating cliché. “מ׳דאַרף”, און דעמאָלטס איז ער אויף די מדריגה [madreigah: spiritual level], גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people] האָבן נישט ליב געהאַט דאָס וואָרט “מ׳דאַרף”. איך קען זאָגן “מ׳דאַרף”, איך ווייס שוין אַז מ׳דאַרף, מ׳דאַרף נישט, אָבער ס׳איז אַ waste of time. דאָס איז אַ וועג פון נישט סאָלווען די פּראָבלעם. דו האָסט אַ פּראָבלעם, און ס׳איז בלויז אַן אופן צו זאָגן די זעלבע זאַך, “מ׳דאַרף” און מ׳איז נישט.

פאַרשטייסט וואָס איך זאָג? מ׳קלאָגט, מ׳טוט תשובה [teshuvah: repentance], מ׳קלאָגט. “מ׳דאַרף” איז די זעלבע זאַך. Levels איז another way of saying “מ׳דאַרף”. אָקעי, אויב מ׳רעדט פון levels, לאָמיר אַריינגיין אין דעם. ווילסט זאָגן אַ שיעור? פאַרדעם זאָג איך, אַ שיעור… און ס׳איז נישטאָ קיין שיעור, מ׳וויינט דערויף, און ס׳העלפט גאָרנישט. איך מיין, ס׳איז נישט אַז ס׳העלפט גאָרנישט, ס׳העלפט אַז איך קען זאָגן אַז איך האָב אָפּגעקלאָגט, ס׳העלפט עפּעס, ס׳איז נישט אַז ס׳העלפט גאָרנישט. אָבער ס׳איז נישט useful, איך קען גאָרנישט טון מיט דעם.

וואָס מען גיינט פון דעם: shame אָן פאַרשטאַנד

אַזוי ווי יונה וויינט דערויף, קומט ער נישט אָן אין בית המדרש [beis hamedrash: study hall] מיט דעם. ניין, ער קומט נישט אָן אין בית המדרש. אַה, סאָו what you gain איז shame, אָדער וויאַזוי מ׳רופט עס היינט, guilt.

Shame (בושה) – אַ וויכטיגע אָבער מיספאַרשטאַנענע זאַך

אָבער לאָמיר פאַרשטיין, לאָמיר דאָס אויסזאָגן אַסאַך. Shame איז אַ זייער וויכטיגע זאַך, “כל מי שיש בו בושת פנים” [kol mi she’yeish bo bushes panim: whoever has shame – from Pirkei Avos], לאָמיר דאָס גלייך פאַרשטיין. Shame איז אַ זייער וויכטיגע זאַך, אָבער shame מיינט אַז איך פאַרשטיי אַז דאָס איז אַ שעמעדיגע זאַך, אמת? נישט אַז איך שעמען זיך, איך פיל זיך שלעכט. און פאַרשטיין אַז ס׳איז אַ שעמעדיגע זאַך מיינט נישט אַז איך האָב עס ווייניגער ליב. ניין.

דער פּרימאַלער ביישפּיל פון בושה

אַ מענטש גייט נישט אַרויס נאַקעט אין די גאַס ווייל דאָס איז בושה [bushah: shame], יאָ, “כי חרפה היא לנו” [ki cherpah hi lanu: for it is a disgrace to us], ס׳איז אַ בושה. וואָס יבושו [yevoshu: they will be ashamed], יעדער פאַרשטייט אַז ס׳איז אַ בושה אַז מ׳גייט נישט נאַקעט אין די גאַס, אמת? פאַרוואָס גייסטו נישט נאַקעט אין די גאַס? ווייל בעצם וואָלסטו געוואָלט, ס׳פילט זיך אַזוי געשמאַק, נאָר וואָס זאָל איך טון, איך שעם זיך. ניין, shame איך האָב געגעבן די primal example פון shame.

Shame מיינט אַז איך טו עס נישט ווייל ס׳איז אַ פאַרשעמטע זאַך, ווייל ס׳איז אַ בושה דאָס צו טון. אָבער איך וויל נישט טון קיין בושה׳דיגע זאַכן. וואָס דו פרעגסט איז טעאָרעטיש, ס׳וואָלט געווען אַ בושה בעולם [ba’olam: in the world]. ס׳איז נישט אַ זאַך וואָס איך וואָלט געפייט וועגן, right? בושה איז אַן internalized thing.

פאַלשע “shame” – קאָנפליקט, נישט פאַרשטאַנד

אָבער ווען דו זאָגסט אַז ער פילט זיך shame, טוט ער די זעלבע זאַך און ער שעמט זיך. דאָס איז נישט shame. Shame איז ווען מ׳טוט נישט, און מ׳זאָגט די טעם פאַרוואָס מ׳טוט נישט, ווייל דאָס וואָלט געווען אַ בושה. אָבער ווען איך שעמען זיך, טו איך עס, נאָר איך טו עס מיט אַ קרעכץ. דער קרעכץ איז נישט קיין גוטע מידה. דער קרעכץ איז אַ סימן פון אַ קאָנפליקט. ס׳העלפט נישט. מ׳איז stuck.

דער אַלטערנאַטיוו-אַפּראָוטש: רעאַליסטישע מדרגות

ככה דעתי [kacha da’ati: such is my opinion]. ניין, נישט דעת תורה [da’as Torah: Torah opinion], דאָס איז וואָס איך טראַכט. פאַרוואָס טראַכט איך אַזוי? נישט ווייל… ס׳קען זיין דו ביסט גערעכט אַז ס׳איז בעסער ווי גאָרנישט. אָבער וואָס איך טראַכט איז אַז ס׳איז דאָ וועגן דורך דעם. If we stop doing this, און וואָס איך וויל טענה׳ן, וואָס איך טו אין די אַלע סאָרט קעיסעס, איך בין ווייכער אויף געוויסע זאַכן, איך זאָג, ס׳קען זיין אַז וואָס מיר רעדן וועגן איז נישט רעאַליסטיש. מ׳דאַרף בעסער רעדן און פאַרשטיין וואָס מ׳זוכט. און נאָכדעם, די רעאַליסטישע זאַך וואָלט מען at least געקענט טון.

דער כלל: קליינע מדרגות איבער גרויסע קרעכצן

אַזוי ווי דער כלל [klal: principle], אַ רעאַליסטישע זאַך, אפילו ס׳איז אַ קליינע מדריגה, לאָמיר זאָגן, וואָס מ׳קען יאָ טון, איז אַסאַך מער ווערד ווי צו קרעכצן אויף אַ מדריגה וואָס מ׳קען נישט טון, וואָס אפשר קיינער קען נישט טון, אָדער אפשר איך קען נישט טון, ס׳איז נישט קיין אַזאַ גרויסע נפקא מינה [nafka minah: practical difference]. ווייל מיר זענען נישט געקומען אויף די וועלט צו קרעכצן אויף אונזערע חסרונות [chesronos: deficiencies] און אונזער שפלות [shiflus: lowliness]. מיר זענען געקומען אויף די וועלט צו עפּעס אויפטון, אמת? צו ווערן אַביסל בעסער. שטימט?

ראיה: מאַטורע מענטשן הערן אויף צו טון יענע דרשות

So that’s one way of די דרשה [drashah: sermon] that goes, okay? די דרשה איז totally useless, אין מיין opinion. At least פאַר מיר העלפט עס נישט. און די ראיה [ra’ayah: proof] איז אַז אַלע מענטשן וואָס זענען mature הערן אויף צו טון יענע דרשות, for the most part. דאָס איז אַ ראיה אַז ס׳העלפט טאַקע נישט. אָדער די מענטשן וואָס האַלטן זייער עבודה [avodah: spiritual work] איז צו בלייבן immature, זיי האַלטן זיך אין איין זאָגן…

ס׳קען זיין, ס׳קען זיין. איך ווייס נישט.

ס׳קען זיין, ס׳קען זיין. איך ווייס נישט.

ס׳קען זיין.

ס׳קען זיין. קען זיין אַז עס העלפט. ווען איך זאָג אַז עס העלפט נישט, מיין איך צו זאָגן אַז איך האָב אַ בעסערע וועג פון טראַכטן.

אָנהייב פון אַ נײַעם כיוון: מענטשן אַרבעטן דורך דעת און נאַראַטיוו

מיר האָבן געטראַכט, מיר האָבן געטראַכט, איך האָב אַ חבר [chaver: friend] אַ גאון [gaon: genius] וואָס האָט געזאָגט אַז עטיקס איז אַן ענין מעשי [inyan ma’asi: practical matter], אָבער מענטשן זענען זאַכן וואָס אַרבעטן דורך דעת [da’as: knowledge/understanding]. מענטשן זענען נישט קיין פּראָצענטועל פליכטן. מענטשן זענען זאַכן, ווי איך האָב געזאָגט ביי די שטיקל, מענטשן זענען זאַכן וואָס אַרבעטן מיט אַ סאָרטן נאַראַטיוו, עט ליסט [at least], אַ סאָרטן אַנדערסטענדינג אָוו טינגס [a certain understanding of things].

דרשות וועגן תאוות – קריטיק און אלטערנאטיוון

קריטיק פון די “מ׳וואלט געדארפט” נאראטיוו

אינסטרוקטאר:

קען זיין, איך ווייס נישט. קען זיין. ס׳איז דא אנדערע דרשות. קען זיין ס׳איז נישט, איך זאג נישט אז ס׳העלפט נישט, איך מיין נישט צו זאגן אז איך האב א בעסערע וועג פון טראכטן. איך האב באמת געזאגט אז דאס איז, אז ethics [עטיקס: מוסר, עניני מידות] איז אן ענין מעשי. אבער מענטשן זענען זאכן וואס ארבעטן דאך דארט. מענטשן זענען נישט, ס׳איז נישט דא קיין קלארע זאכן. מענטשן זענען זאכן וואס ארבעטן מיט א certain narrative at least, a certain understanding of things. If your narrative is just that, it’s not doing anything to you.

איך האלט אז מ׳קען, instead פון דאס זאגן, איך האלט אז מיר זענען זייער צוגעוואוינט און זייער אסאך נשים צו זאגן די narrative, צו זאגן, “מ׳וואלט געדארפט, אבער מ׳איז נישט.” און מענטשן לעבן זייער גאנץ לעבן, זיי טוען גארנישט וועגן דאס וואס ער זאגט. יעדע מאל וואס ער כאפט אן התעוררות [התעוררות: אַ געפיל פון רוחניות, אַ מאָמענט פון השראה], זאגט ער, “איך מיין אז ס׳וואלט אפילו געווען בעסער, אפשר דאס טאר מען נאר זאגן פאר געוויסע מענטשן, אפשר דאס איז אזא פרה אדומה [פרה אדומה: די רויטע קו, אַ חוק וואָס מען פֿאַרשטייט נישט], אפשר דאס טאר מען נאר זאגן פאר געוויסע מענטשן, אבער אסאך מאל וואלט געווען בעסער צו זאגן, ‘איך גלייב נישט אין די גאנצע זאך, לאז מיר אפ. איך וועל טון וואס ס׳זעט מיר אויס גוט, נישט וואס איך דארף גלייבן.’” די “דארפן” is what blocks you from finding out וואס מ׳קען יא האבן. דאס איז מיין view.

דיגרעסיע: דער רבי׳ס בענקל

אינסטרוקטאר:

א מינוט, אויף וועלכע סארט בענקל זיצט דער רבי ווען ער קרעכצט אויף די עבדים אין הייזער? אויף וועלכע סארט בענקל? אויף א צובראכענע, גאלד-האלצענע בענקל זיצט ער ווען ער זאגט דאס? יא? ס׳איז שווער צו גלייבן, ס׳איז שווער צו טרעפן א מער קאמפארטעבל בענקל ווי דער רבי האט. I don’t think. I’m very unsure about that.

דיגרעסיע: עסן ביי חרדי׳שע אידן

אינסטרוקטאר:

אקעי, אקעי. איך מיין דאס יא. לאמיר זאגן איך מיין אז יא. איך רעד דאך פון דעם מענטש וואס מיינט אז יא. איך מיין אז יא. איך מיין אז יא. מ׳עסט פונקט אזויפיל קוגל פאר דעם אדער נאכדעם. מ׳עסט פונקט אזויפיל אייז קרים פאר דעם אדער נאכדעם. כך היא דעתי [כך היא דעתי: אַזוי איז מיין מיינונג]. אין די היימישע געגנטער פרעסט מען נישט ווייניגער ווי אין די פרייע געגנטער. איך האב נאר איינס פארענטפערט. איך ווייס נישט, איך בין נישט געווען, איך האב געטשעקט לעצטע מאל אויף 13’טע עוועניו, אדער וואטעווער די עוועניו וואו מ׳עסט אין בארא פארק היינט איז. ס׳איז נישט דא ווייניגער רעסטאראנטן, כשר׳ע ווי נישט כשר׳ע. ס׳איז דא? און חרדי׳שע אידן גייען נישט צו זיי? זיי האבן זיך דאך אריינגעוויינט אז זיי וועלן פרעסן.

ווייניגער מענטשן פינט זיך ביי קפע׳ס אין די צווייטע פלאץ? ווייניגער מענטשן? חרדי׳שע אידן עסן נישט ווייניגער ווי די אנדערע? חרדי׳שע אידן עסן נישט ווי… ניין. דו ווייסט וואס איך ווייס? דו ביסט אמאל געגאנגען צו די וועיט קלאב [Weight Watchers]? יא. קיין אונז, זיי זענען אויך חרדי׳שע אידן דארט. יא, בערך אזויפיל. זיי זענען שוין טשאנקי, זיי עסן יא. חרדי׳שע אידן זענען נישט דארער ווי די ליובאוויטשער אידן? ערליך גערעדט. זיי זענען גרעבער?

אין קורצן, אקעי, אקעי, איך האב א טענה אויף יענץ. אקעי, אין קורצן, ס׳וועט דיר גארנישט העלפן, ווייניגער ווי ס׳וואלט געקענט העלפן. דו ווילסט וויסן צו ס׳איז ווערט עפעס? איך האלט אז אלעס איז ווערט עפעס. מ׳שרייט אין בית המדרש [בית המדרש: שטוב פון לערנען], “הקיינו וקיימנו והגיענו” [הקיינו וקיימנו והגיענו: ברכה וואָס מען זאָגט אויף יום טוב], ביי חרדי׳שע אידן, מ׳שרייט אין בית המדרש ביי ליובאוויטשער אידן, און זיי זענען זייער העפי מיט יעדן. און זיי זאגן אז די חסידות וועט דיר האלטן אז ס׳איז דא א בעסערע וועג, ס׳איז דא יא א וועג אדורך דאס.

ווי אזוי וועט אויסקוקן אז ס׳וועט זיין דער פלייש געשעפט, וואו אונזער שלש סעודות [שלש סעודות: די דריטע מאָלצייט אויף שבת] מאכלים, ס׳קומט, ער וועט באקומען א פרענקפורטער, ער וועט אריינקומען מיט א קאמפלעינט, ער וועט אריינקומען מיט א קאמפלעינט, ער וועט האבן א פרענקפורטער מיט קעטשאפ, מיט קעטשאפ און מאסטערד, און ער וועט זאגן, “אוי, ס׳איז דאך אזוי גוט, ס׳איז דאך אזוי גוט!” ס׳איז דאך אזא גוטע זאך, ס׳איז דאך אזא גוטע זאך, ס׳איז דאך אזא גוטע זאך. איך האב נישט קיין השגות [השגות: פֿאַרשטאַנד, באַגרייף]. ס׳איז דאך אזא גוטע זאך, ס׳איז דאך אזא גוטע זאך. אבער, אקעי, איי דאונט נאו, איי עם נאט העפי, איי עם נאט סעטיספייד מיט אזא דרשה, וואס זאל איך דיר זאגן.

קריטיק פון דער צווייטער דרשה: “תורה איז געקומען צו מאכן גוט”

אינסטרוקטאר:

ס׳איז דא אן אנדערע סארט דרשה, וואס זיי זאגן אויך געקלערטע אידן, אונזערע חברים, זיי זאגן אזעלכע דרשות, ס׳איז געהערט. ס׳איז דא א שיטה פון, איך ווייס נישט, לאמיר זאגן דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, Maimonides], אדער געוויסע דרכים פון די רמב״ם, אדער פון די מקובלים [מקובלים: קבלה-לערנער], אדער פון, איך ווייס נישט, פשטות פון געוויסע מענטשן, וואס זיי האלטן קעגן עולם הזה [עולם הזה: די וועלט], וואס זיי האלטן אז די תורה איז געקומען צו אונטערדריקן דעם מענטש, צו דריקן די גוף, “אדם נברא לשבר את הטבע” [אדם נברא לשבר את הטבע: דער מענטש איז באַשאַפֿן געוואָרן צו צעברעכן די נאַטור], און ער דארף זיך ברעכן די תאוות [תאוות: תאוות, געלוסטן].

אבער ס׳איז דא אן אנדערע, אן ענלייטענד שיטה, וואס מען זאגט אויך אז עס איז פון די רמב״ם. Don’t ask me how, די רמב״ם can be both blamed and praised פון די זעלבע שיטה, וואס זאגט אמת׳דיג אזויווי מען לערנט אין שמונה פרקים [שמונה פרקים: דער רמב״ם׳ס איינפֿירונג צו פּרקי אבות] אז די תורה איז געמאכט צו מאכן גוט פאר א מענטש. די תורה איז געקומען, וויאזוי זאגט מען אונז? תורה איז חיים יוכין [תורה חיים: תורה איז לעבן], מיר קענען די דרשות. די תורה איז געקומען צו מאכן לעבעדיג. מען זאל עסן, אבער מען זאל זיך נישט פילן שלעכט ווען מען פרעסט. דאס איז basically די יוצא מן זה [יוצא מן זה: דער רעזולטאַט], אמת? מען זאל זיך נישט פילן שלעכט.

די דרשה איז very nice, און somewhat היסטאריש. איך מיין, ס׳איז שיינע היסטאריע, און ס׳איז שיינע אינטעלעקטועלע דרשות, דאס איז וויכטיגע זאכן. אויך וועט מען זאל נישט האבן קיין תענוג אויף קיין, אויך די שרייבט תוספות יום טוב [תוספות יום טוב: קאָמענטאַר אויף די משנה] אויף קיין, איך ווייס די דרשות. אבער יענע דרשה טוט מיר גארנישט אויף, אמת? ס׳איז basically leaves me exactly where I was. ס׳טוט מיר אפילו ווייניגער אויף ווי די ערשטע דרשה.

דער פארגלייך מיט ארכיטעקטור-היסטאריע

אינסטרוקטאר:

אויב דרשות וואס זענען עוסק אין עניני ethics דארפן עפעס אויפטון, אדער דארפן at least האבן א פלאן, איך זאג נישט אז יעדער איינער דארף פאלגן די פלאן, אבער איך געב דיר א פלאן וויאזוי מען קען בויען א beautiful הויז. אויב איינער איז אן ארכיטעקט און ער האט די כלים, וועט ער קענען בויען פון דעם הויז. נישט יעדער איינער וועט בויען, נישט יעדער איינער האלט ביים בויען יעצט. אבער איינער, אבער דער וואס זאגט אז דא אין איטאליע פלעגט מען בויען הייזער אזוי, אבער אין ספעין פלעגט מען בויען הייזער אזוי, ס׳איז היסטאריע, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אבער קורץ, וואס גייסטו עפעס טון מיט דעם? וואס טוט א מענטש וואס טוט מיט דעם? קען מען טון מיט אזעלכע זאכן, בויען inspired by this style און אזוי ווייטער. אבער דרך כלל לעבט מען נישט פון דעם גארנישט. ס׳האט נישט מיט הלכה למעשה [הלכה למעשה: פּראַקטיש] האט מען גארנישט.

הלכה למעשה בלייבט יעדער מער ווייניגער ווי ער איז געווען. אויב ער איז א חנוק, בלייבט ער א חנוק. אויב ער איז נישט קיין חנוק, בלייבט ער נישט קיין חנוק. And it doesn’t help me at all.

איך האב געלערנט ביידע פון די צוויי דרשות. איך האב געהערט ביידע פון די דרשות, and none of them were very interesting to me. None of them actually moved me from place one to place B, besides פאר אדינג ידיעות [ידיעות: וויסן] אדער פון איך ווייס וואס. מסכים? אויך נישט מסכים. מ׳ווינקט ענק. ס׳העלפט אייך מער יענע דרשה? ס׳איז בעסער ווי די ערשטע? די ערשטע דרשה העלפט ענק זיין חנוקות, ענק נישט זיין חנוקות. און אז דו וועסט זיך דרייען מער מיט אן עדה, וועסטו כאפן אז די עדה טוט אויך נישט קיין סך אויף.

דער פרינציפ: “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”

לערנען מיינט טוישן

אינסטרוקטאר:

איי, די תורה איז געקומען… לערנען מיינט טוישן. לערנען מיינט איך האב קודם געמיינט אזוי, עפעס, און נאכדעם מיין איך אזוי. דאס הייסט, איך טראכט אז איך קען זיין אזוי, און נישט זיין אזוי.

אקעי, קומט צו מיר, זאגט ער א כלל, “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה” [גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה: גרויס איז לערנען וואָס ברענגט צו מעשה]. די נטיה פון א מענטש, יא, לאמיך דיר זאגן וויאזוי עס ארבעט. וויאזוי דארף איך? די נטיה פון א מענטש, איך האב שוין געזאגט די דרשה גענוג מאל, איך ווייס נישט אויב איך האב שוין געהאט די תורה היינט. “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”. די נטיה פון א מענטש איז, וואס ער זעט און וואס ער פארשטייט, און ביי מיר איז וואס ער פארשטייט בתור גוט, טוט ער. אפילו אויב ער וויל נישט, אפילו אויב ער קומט נאר דארט קריאת, פארדעם איז דאך דא א מצוה “אל תפנו אל האלילים” [אל תפנו אל האלילים: דרייט אייך נישט צו די אבגעטער].

דער איסור פון “אל תפנו אל האלילים”

אינסטרוקטאר:

יא, מ׳טאר נישט ליינען די “ביוטיפול” בוקס וואס די זרים [זרים: פֿרעמדע, גויים] האבן געשריבן, ווייל מ׳איז נתפעל [נתפעל: באַאיינדרוקט] נאך זיי. חוץ אויב מ׳ליינט עס לשם ידיעה [לשם ידיעה: פֿאַר דער צוועק פֿון וויסן], לבטל עבודה זרה [לבטל עבודה זרה: צו אָפּשאַפֿן עבודה זרה], ס׳קומט אריין פון אן אנדערע פלאץ. אבער מ׳דארף וויסן אז ס׳איז דא אזא איסור, און די איסור איז “ביקאז איט ווארקס”. “ביקאז” אויב מ׳קוקט אויף “ביוטיפול” זאכן, מ׳איז מתבונן ביופי הצורה [מתבונן ביופי הצורה: מען באַטראַכט די שיינקייט פֿון דער פֿאָרעם], אזויווי ס׳שטייט אין רמב״ם, מ׳קוקט אויף די יופי פון די גוי׳אישקייט, און סוף טראכט מען “ואעשה כן גם אני” [ואעשה כן גם אני: און אַזוי וועל איך אויך טאָן]. יא, “איך יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, ואעשה כן גם אני” [איך יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, ואעשה כן גם אני: ווי די גויים דינען זייערע געטער, אַזוי וועל איך אויך טאָן]. אדער, יא, אזוי וועל איך טון, איך וויל, “דזשאסט” “ואעשה כן גם אני”.

דאס איז די טבע פון א מענטש, דאס איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען טוישן. ניין, מ׳קען עס נישט טוישן. ס׳איז זייער א “בעיסיק” וועג וויאזוי מענטשן ארבעטן, אז דאס וואס ס׳זעט אים אויס געשמאק, נישט אויף איין מאל און אפשר נישט אויף צוויי מאל, אבער דאס וואס ס׳זעט אים אויס שיין, ס׳זעט אים אויס “ביוטיפול”, “סו הי סטארטס דואינג”.

דער מענטש אלס “rational being”

אינסטרוקטאר:

“ביקאז וואט אר יו דואינג”? “עי פערסאן איז עי רעשענעל ביאינג”. “רעשענעל ביאינג” מיינט נישט אז ער איז קיינמאל נישט נוטה [נוטה: נייגט זיך] פון זיין שכל, ס׳מיינט אז באופן כללי, די וועג לעבן וואס א מענטש לעבט איז די וועג לעבן וואס ס׳זעט אים אויס גוט, וואס ס׳זעט אים אויס געשמאק, וואס ס׳זעט אים אויס שיין, וואס ס׳זעט אים אויס אמת׳דיג, ריכטיג. מ׳קען זאגן אמת׳דיג איז אפשר צו א גרויס ווארט, אבער ריכטיג, שיין, “נאובל”, “קארעקט”, “אלל קיינדס אוו ווארדס לייק דעט”. גארנישט, אלעס איז “איזי”. אה, אה, זיי גוט. סאו דאס איז נאך א שלעכטע…

מ׳לערנט.

ס׳איז א שמועס לשם ידיעה, ס׳איז נישט קיין שבת שובה קבלה [שבת שובה: דער שבת צווישן ראש השנה און יום כיפור; קבלה: אַ נעמען אויף זיך] פאר משוגעתן און משוגעת׳ן.

לערנען אן אינוואלוומענט איז אוממעגלעך

דער ביישפיל פון עבודה זרה

אינסטרוקטאר:

יא, אבער “איטס טרו”. You can’t… אויב איינער האט נישט די נסיון [נסיון: פּרוּוּו, ניסיון], אויב איינער זאגט מיר, איך וויל דיר זאגן, דו ווילסט לערנען אלע תיקוני עבודה זרה [תיקוני עבודה זרה: די הלכות וועגן עבודה זרה]? איך מיין אזוי. אויב איינער זאגט ער לערנט ספרים פון עבודה זרה, ער האט געגאנגען צו זען די עבודה זרה, ער האט נישט געהאט קיין נסיונות צו ווערן אן עובד עבודה זרה [עובד עבודה זרה: איינער וואָס דינט עבודה זרה], whatever עבודה זרה מיינט, איך ווייס נישט, ער דארף הערן לערנען הלכות עבודה זרה, האט ער עס נישט גוט געלערנט, ווייל דו לערנסט נישט קיין חשק. וואס איז די פוינט? מען קען זאגן אזוי ווי די הלכה.

מענטשן זאגן, דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: גרינדער פֿון חסידות] האט געזאגט אז חכמות חיצוניות [חכמות חיצוניות: ווערלדלעכע וויסנשאַפֿטן] דארף מען לערנען שלא לשמה [שלא לשמה: נישט פֿאַר זיין אייגענעם צוועק], און תורה דארף מען לערנען לשמה [לשמה: פֿאַר איר אייגענעם צוועק], right? אבער לערנען שלא לשמה איז א ברכה לבטלה [ברכה לבטלה: א ברכה אומזיסט]. פארוואס זאלסטו לערנען שלא לשמה?

יא, פאר אנדערע reasons, וועלן מיר נישט אריינגיין. יא, אמת. ס׳איז אן אמת, אויב מ׳ליינט די ספרים און מ׳לייגט זיך אריין דערין, מ׳דארף אסאך דווקא מאכן כוונה להיפך [כוונה להיפך: כוונה אין די אַנדערע ריכטונג] כדי נישט צו ווערן נמשך [נמשך: געצויגן]. און נישט, בדרך הטבע [בדרך הטבע: נאַטירלעך] ווערסטו נמשך. און ס׳קען זיין מ׳רעדט פון וואס די הלכה איז, צו מ׳מעג, צו מ׳מעג נישט. אבער איך זאג נאר, ווייל דאס איז דאך לערנען.

דער ביישפיל פון אקאדעמיקער

אינסטרוקטאר:

Anyone, I don’t know anyone, איך ווייס אז דא אין אקאדעמיע איז דא, אפילו די academics האבן א goal, און ס׳איז אן ideal, אויף לערנען things without being influenced. But it doesn’t actually work. At least לפי מיין דעת [לפי מיין דעת: לויט מיין מיינונג], און דו קענסט זיך מחלק זיין [מחלק זיין: נישט איינשטימען] אויף מיר, לפי דעתי, every academic that reads קבלה [קבלה: יידישע מיסטיק] becomes א מקובל [מקובל: קבלה-לערנער] at some point. Most of them are not מודה [מודה: מודה זיין, צוגעבן] in themselves, some of them are. און ביינאכט קומט צו אים אין חלום דער אידזל און זאגט אים סודות התורה [סודות התורה: די סודות פֿון דער תורה]. עד כדי כך [עד כדי כך: אַזוי ווייט]. ס׳קען דאך נישט זיין, א מענטש ליגט אין א זאך, ער זאל נישט… ס׳איז אין חסידות׳ישע…

סטודענט:

[נישט הערבאַר]

אינסטרוקטאר:

ס׳איז הונדערט פראצענט אז ער איז א מקובל. אים קומט זיכער אין חלום דער אידזל. יא, ער איז געווען, ער האט אנגעהויבן צו האבן מקובלות. ער האט געהאט א געוויסע version פון קבלה. Of course, of course. That’s right. Those people are obvious. ס׳איז נישט דא… דארט הייבט זיך אן פון אן אינטערעס. ס׳האט א געוויסע מהלך [מהלך: גאַנג, פּראָצעס] די אינטערעס, אבער ס׳הייבט זיך אן פון אן אינטערעס. אבער איך האב געזען אסאך מענטשן וואס האבן אנגעהויבן בתור סתם נייגעריג. וואס הייסט דו ביסט נייגעריג? פארוואס ביסטו נייגעריג וועגן דעם? ס׳איז דא אסאך זאכן אין די וועלט צו זיין נייגעריג.

סטודענט:

[נישט הערבאַר]

אינסטרוקטאר:

ניין, ניין, ס׳איז נישט אמת. איך זאג דיר, איך האלט זיך. ס׳איז נישט אזא זאך. ס׳איז נישט פערסאנעל פאר יעדן מענטש. יעדער איינער דארף זיין אין מדות ומעשים טובים [מדות ומעשים טובים: גוטע מידות און מעשים]. אבער I think that anyone that studies something… People that study ancient Egypt start dreaming of the gods of Egypt, okay? דאס איז די reality. ס׳איז נישט… ס׳איז דאך א מענטש. א מענטש… again, אויב מ׳מאכט זייער אסאך כוונה להיפך, קען מען אפשר להימנע מזה [להימנע מזה: זיך אויסמיידן דערפֿון]. און וואס האט ער געטון דער געצן דינער [געצן דינער: Gershom Scholem, דער באַרימטער פֿאָרשער פֿון קבלה]? ער האט נישט געטראכט וועגן דעם וויאזוי דער טאג איז געגאנגען ביינאכט. וואס זעסטו אז ער זעט אנדערש פון דעם?

שיעור וועגן תאוות: דער חילוק צווישן צוויי סאָרטן תאוות

צוריק צום הויפּט-טעמע: תאוות

מגיד שיעור:

איך וועל נישט אריינגיין. איך זאָג דיר, איך וועל זיך באַהאַלטן. ס׳איז נישט אַזאַ זאַך. איך קען נישט פּערסאָנעל פון יעדער מענטש, יעדער איינער דאַרף זיך זאָרגן פאַר זיינע מידות און מעשים טובים. אבער I think אַז anyone וואָס studies something, מענטשן וואָס study’ען ancient Egypt, זיי start’ן צו dream’ען פון די gods פון Egypt. אָקעי? דאָס איז די reality. ס׳איז אַ מענטש, אַ מענטש, again, אויב מען מאַכט זייער אַסאַך כּוונה להיפּך, קען מען אפשר למנוע מזה.

און דער רבונו של עולם, וואָס האָט ער געטון דער געצן דינער? נישט געטראַכט וועגן דעם ווי אַ טאָג אין די חלום ביינאַכט? וואָס איז ער אַזוי אַנדערש פון דעם? ער האַלט זיך דערוועטערט, אמת? ס׳איז אַ spiritual bonding. דאָס איז וואָס דרייווט זיין לעבן.

Of course. איך קען נישט זיין לעבן. וואָס, ער start’ט צו אָרגאַניזירן זיין לעבן. Of course. 100%. איך זאָג דיר, מענטשן, ער קען זיך נאָך אינפלוענסן, ער וועט נישט זיין אַזוי ווי יענער, ווייל יענער האָט נאָך געהאַט, דו קענסט נאָך זאַכן. No problem. ער וועט זיך נישט צומישן פון אַסאַך זאַכן. איך גלייב נישט אַז ס׳איז כּמעט נישט דאָ איינער וואָס קען, at least, again, אויב ס׳איז דאָ איינער וואָס האָט אַסאַך כּוונה להיפּך, אַזויווי רבי וואָס איז דער גייסטן, רבי ישראל גערער האָט געזאָגט אַז ער האָט געהערט אַז מכלל שבת זענען נישט מגושם, האָט ער געזאָגט, “נאָר אויב מ׳וויל זייער שטאַרק קען עס יאָ מגושם זיין.” פאַרשטייסט? אבער ווייניגער ווילן שטאַרק קעגן אַלעס דאָס, אבער די נאָרמאַלע סדר איז אַז מ׳ווערט נמשך אחריו. די נאָרמאַלע סדר איז אַז מכלל שבת מאַכט נישט אַ מענטש פאַר גראָב. וואָס?

תלמיד:

יאָ. יאָ. זאָג נישט, זאָג נישט, איך זאָג דיר אַז יאָ. איך האָב געליינט, exactly.

מגיד שיעור:

נו, but you’re saying it in a low way, you could say it in a high way. ווייל, נישט ווייל מען גלייבט אין עס, ווייל you start seeing the world from that perspective. אָקעי, רבותי.

דיסקוסיע וועגן פרומקייט און גלויבן

תלמיד:

זיי פאַרקערט, דו מיינסט אַז מ׳ווערט נישט פרום.

מגיד שיעור:

דער וואָס מאַכט די פרומקייט, דו כאַפּסט? די פרומע זענען די וואָס גלייבן נישט. איך ווער דער עכטער וואָס גלייבט יאָ. יאָ, יאָ, נכון. נכון. וואָס איז די ענין, ס׳איז דאָ צו טון וועגן דעם אַ דרשה. ס׳קומט צו אַן אַנדערע שיעור וועגן די פּרדיטי, וועלן מיר זען. ס׳איז נישט אַזוי סימפּל. ער האָט גע׳טענה׳ט, by the way, לאָמיר נישט רעדן און טאָר נישט חושד זיין דעם הייליגן רבי אלימלך מליזענסק. ווייל דו מיינסט טאַקע רבי אלימלך איז נישט געווען אַביסל מיט דיר? ער האָט זיך געדרייט מיט די… ער האָט זיך געוואַשן אין יענעם מרחץ, אמת. די חסידישע חניוקעס זענען נישט געגאַנגען דאָרט. ס׳איז דאָ, די חניוקעס זענען נישט געגאַנגען אין יענעם מרחץ, לאָמיר זיין קלאָר, אמת? ניין, דער גוי האָט געהאַט טענות. דער גוי האָט געהאַט טענות. בקיצור, אַה…

תלמיד:

דיי גוט, איך האָב נישט קיין טענות.

מגיד שיעור:

ניין, ער רעדט פון אַ משנה. איך ווייס, איך זאָג נאָר אַז ס׳איז נישט אַזוי סימפּל ווי דו מאַכסט עס. די היתר, די היתר וואָס דו שטייט נישט נאָר די היתר, ס׳שטייט אין רש״י, וכדומה. אין רש״י שטייט אַז מ׳קען ליינען… איך וויל נישט מאַכן שמועות, ס׳איז נישט מיין שמועס היינט. אָקעי, ס׳איז אַ דיסטרעקשן דאָס. רבותי, ולא יסורו אחרי לבבכם. מ׳טאָר נישט ווערן דיסטרעקטעד. מ׳טאָר נישט ווערן דיסטרעקטעד. איך וויל נאָר זאָגן, איך גיי צוריק צו מיין שיעור. רבותי, רבותי, איך האָב אַ שיעור צו זאָגן וועגן תאוות, העלאָו, נישט וועגן עבודה זרה. איך ווייס אַז “השני מינין” איז די המשך, אבער… ס׳איז דאָ נישט.

פאַרוואָס רוב מוסר-דרשות זענען נישט ווירקזאַם

מגיד שיעור:

רבותי, אני אומר ככה, איך זאָג אַז ווען מ׳לערנט וועגן אַ זאַך און מ׳פאַרשטייט פּונקטליך וואָס די דרישה איז, איך זאָג אַזוי, רוב מוסר דרשות זענען נישט יוספול ווייל זיי זענען נישט דיטעילד אינאַף. דעטס וואַי. דאָס איז די ריזען פאַרוואָס זיי זענען נישט יוספול. און דערפאַר, מ׳הערט אַ שיינע שמועס ביי סעודה שלישית, און מ׳זאָגט ווי שיין, ווי וויכטיג ס׳איז נישט צו זיין אַ בעל תאוה, אבער איך ווייס נישט וואָס דאָס מיינט. צום סוף פרעס איך די זעלבע עקזעקט קוקיס ביי מלוה מלכה, פּונקטליך אַזוי ווי פריער. אַזוי איז מיין מנהג, אשר צו די אַנדערע מנהג.

תלמיד:

יאָ, יאָ, יאָ, ווייל דו געדענקסט, יאָ, דו האָסט אַ דיין קאָזין ר׳ יואל, אַן אַנדערע ר׳ יואל.

דער פּאָזיטיווער ביישפּיל: ר׳ יואל און ברכות הנהנין

מגיד שיעור:

בקיצור, ס׳איז דאָ נאָך אַ ר׳ יואל וואָס ער פירט זיך צו זאָגן ברכות הנהנין, איך זאָג דיר אַז ס׳העלפט. אַסאַך מער ווי אַנדערע דרשות. ווייל ער זאָגט פּונקטליך, ס׳האַלט נישט אויף אייביג, מ׳טוישט זיך נישט פון איין דרשה, אבער אויב ער זאָגט פּונקטליך וואָס דו זאָלסט טון און וואָס דו זאָלסט נישט טון, קען דיר איינפאַלן מאָרגן, “אָקעי, לאָמיך עס טון.” ער מאַכט עס אויך סאַונדן גרינג, וואָס איז זייער וויכטיג. ווייל שווער, ווי דו זאָגסט אויך אַז ס׳איז שווער, שווער איז ווען דו ווייסט וואָס מ׳רעדט. דאָס איז די עיקר קושי. שווער איז נישט ווען דו האָסט אַ גופה אַדוקה שלימה. דאָס איז אַ קליינע פּראָבלעם, מען דאַרף וויסן וויאַזוי אַנצוקומען דאָרט. די עיקר קושי פון די אַלע מוסר דרשות איז ווייל מען ווייסט נישט וואָס מען וויל.

איך ווייס, בעיקר ווייס איך אַז איך בין שלעכט, אַז איך דאַרף זיך לערנען, און איך דאַרף נישט זיין שלעכט, און איך דאַרף זיך שעמען, און אַזוי ווייטער. אבער וואָס למעשה, וואָס פּונקטליך צו טון, ווייסטו? קענסטו מיר נישט זאָגן. סאָו, ס׳איז טאַקע שווער, ווייל ס׳פעלט נאָך אַסאַך סטעפּס. איך זאָג נישט אַז דער כּלל איז נישט ריכטיג, אבער ס׳איז דאָ אַזאַ כּלל, אבער ס׳פעלט זייער אַסאַך סטעפּס פון מחשבה נאָך. מען האַלט נאָך נישט ביי דעם פּראָבלעם.

קריטיק אויף בעלי-מוסר: דאָס פּראָבלעם איז אין קאָפּ, נישט נאָר אין האַרץ

איך זאָג אַסאַך מאָל, איך קען נישט הערן מיין דרשה. די אַלע בעלי מוסר וואָס זאָגן אונז האָבן גענוג אמונה בדעת, אונז דאַרפן האָבן למעשה, איך וויל זיי פרעגן אַפּאַר שאלות וועגן זייער אמונה בדעת, זען צו זיי האָבן טאַקע אמונה אין קאָפּ און נאָר ס׳פעלט זיי האַרץ, אָקעי? קענסטו פאַרענטפערן אַפּאַר שאלות? כאַפּסטו זיך צו זאָגן? אַה, דו האָסט נישט קיין ספק בכלל, דו האָסט נישט קיין פּראָבלעם מיט “ושבותי על לבבך”? דו האָסט דאָך אַסאַך פערד, דו ווייסט דאָך שוין, וואָס דאַרף איך דיר זאָגן? נאָכדעם וואָס דו וועסט וויסן אַלעס, וועלן מיר זען צו דו האָסט נאָך אַ פּראָבלעם מיט “ושבותי על לבבך”.

איך מיין אַז ס׳איז כּמעט נישטאָ אַזאַ פּראָבלעם, איך בין מקשר דעם פּראָבלעם, איך בין מתרץ דעם פּראָבלעם, איך בין מתרץ די קושיא, איך בין מתרץ די קושיא, איך בין מתרץ די קושיא. אויב ער איז נישט עומד אין דעם, ער פאַלט צוריק, נאָ פּראָבלעם, אויף דעם דאַרף מען זיך מחזק זיין. נאָ פּראָבלעם, דעמאָלט דאַרף מען זאָגן, דו דאַרפסט זיך מחזק זיין יעדן טאָג. אויף דעם איז דאָ אויך עצות. אבער אונז האַלטן נישט ביי אונז, אונז האַלטן נישט דאָרט. סתם נוגע זיין אין די פּראָבלעם, די גאַנצע שבת איז נישט מעלה און נישט מוריד גאַרנישט.

סאָו, ממילא זאָג איך עפּעס אַנדערש. ממילא זאָג איך אַזוי, און איך פאַרשטיין וואָס מיין טענה איז. סאָו, וואו האָב איך געהאַלטן? סאָו, איך וויל זאָגן אַזוי, סאָו, דעט דאָזנט העלפּ. סאָו, איך גיי דאָך זאָגן אַ שיעור פון די הייליגע רמב״ם, אָדער פון די רמב״ם׳ס רבי׳ס, די זעלבע זאַך, און פּרובירן צו מסביר זיין אַ נקודה. וואָס, ס׳איז שוין 10:13, ביז איך וועל ענדליך פאַרטיג ווערן צו זאָגן אַ שיעור. סאָו, איך וויל מסביר זיין אַ שטיקל נקודה.

דער חילוק צווישן צוויי סאָרטן תאוות

רעקאַפּ: חוש המישוש חרפה לנו

אונז ווילן דערציילן אַזוי, אונז ווילן רעדן וועגן תאוות. אונז האָבן געזאָגט, אונז ווילן מאַכן אַ חילוק, אַז אַלעס וואָס אונז טוען איז דאָך צוויי דינים, באמת צוויי חלוקים, צוויי סאָרט זאַכן וואָס מען רעדט אַלעמאָל וועגן די זעלבע זאַך און ס׳איז צומישט. אויב מ׳מאַכט צוויי דינים, מ׳מאַכט אַ חילוק, קען מען וויסן פּונקטליך פון וואָס מ׳רעדט.

סאָו איך וויל מאַכן אַ חילוק, ס׳גייט אַזוי. יעצט שיק מיר די דייט, קודם כּל, איך טענה׳ן נישט מיט דיר. דו ווייסט דעם דייט, איך וועל דיר נישט לייגן אַ קאָפּ. אָקעי. סאָו איך וויל טענה׳ן אַזוי, כּח, ווייל איך וויל זען צו ס׳איז אַ תאוה. אפשר דאַרף דער שיעור מיר וויסן. מיין דייט איז זיכער אַ תאוה.

סאָו, אַה, יאָ, אָקעי. לאָמיר זען. מיר האָבן מסביר געווען לעצטע וואָך זייער אַ וויכטיגע יסוד, און ס׳איז געווען די לעצטע וואָך די שיעור געווען צו מסביר זיין די לשון וואָס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] ברענגט פיר מאָל אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], “חוש המישוש חרפה לנו” [chush ha-mishush cherpah lanu: the sense of touch is a disgrace to us], אַז די סענס אַף טאַטש, דאָס איז די בעיה. און מיר האָבן מסביר געווען וואָס דאָס מיינט, אַז ווען מ׳רעדט פון תאוות, רעדט מען זייער זייער ספּעציפיש פון תאוות פון די סענס אַף טאַטש.

מ׳קען זאָגן פון תענוגי הגוף [ta’anugei ha-guf: bodily pleasures] אַפּאָוסט צו תענוגי הנפש [ta’anugei ha-nefesh: spiritual pleasures], ס׳איז נישט גענוג צו זאָגן דאָס, מ׳דאַרף נאָך זאָגן פון וועלכע תענוגי הגוף, נישט תענוגים פון אַלע אַנדערע דריי חושים אָדער פיר חושים, עט ליעסט דריי חושים, ס׳הייסט ראיה [re’iyah: sight], שמיעה [shemi’ah: hearing], ריח [rei’ach: smell], אין דעם איז מען נישט קיין בעל תאוה. מיר האָבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואָך.

נאָר די תאוה רעדט זיך פון תאוות אויך נישט פון טעם [ta’am: taste], ווייל טעיסט איז נישט קיין תאוה. האָסטו געוואוסט? נאָר די טאַטש פון טעיסט איז אַ תאוה. אַ טעיסט איז עכט אַ קיינד אַף טאַטש, ס׳איז אַביסל מער קאָמפּליקעטעד, אבער די טעם, די טעיסט פון עסן איז אַ דזשאַדזשמענט און נישט קיין תאוה. ס׳איז דעת [da’at: knowledge/judgment]. אבער די תאוה איז אין די טאַטש שבו. סאָו דאָס איז וואָס מ׳מיינט חוש המישוש חרפה. דאָ האַלטן מיר, שטימט?

די צוויי ענינים וואָס תאוה באַטרעפט: עסן און פּריה ורביה

קומט אויס אַז ווען מ׳רעדט פון תאוות און די מידה פון נישט האָבן תאוות, רעדט מען נאָר זייער ספּעציפיקלי פון צוויי ענינים וואָס מענטשן טוען. איינע פון זיי, ביי די וועי, לאָמיר געדענקען, פאַרוואָס טוען מענטשן די צוויי זאַכן? עסן עסט מען אויף צו לעבן אַליינס, יאָ? און פּריה ורביה [periyah u-reviyah: procreation] טוט מען אַז מענטשהייט זאָל לעבן, אמת? דאָס זענען די צוויי זאַכן וואָס זענען מחיה דעם מענטש. ס׳איז בכלל נישט קיין קליינע זאַך, ס׳איז זייער וויכטיגע זאַכן, אמת? ס׳איז נישט סעלפיש. פּערסאָנעל און בכלליות, משפּחה, רעדער. ס׳איז טבע [teva: nature]. פאַרוואָס האָט די טבע געמאַכט, פאַרוואָס האָט דער אייבערשטער געמאַכט אכילה [achilah: eating]? ווייל מענטשן זאָלן לעבן. פאַרוואָס האָט דער אייבערשטער געמאַכט ווייל מענטשן זאָלן נישט אויסגיין ווען דער ערשטער מענטש שטאַרבט, יאָ? וואָס האָט ער געמאַכט? שטימט.

תלמיד:

עס דערמאָנט פון חתונה שטאַרבן, פאַרדעם איז עס אַ חתונה די מסביר יום המיתה [yom ha-mitah: day of death], מ׳דאַרף גיין מיט אַ קיטל [kittel: white burial shroud worn at weddings].

מגיד שיעור:

פאַרוואָס האָט מען חתונה? ווייל מ׳גייט שטאַרבן. ווייל אונז גייען מיר שטאַרבן, האָבן מיר געדאַרפט חתונה האָבן. שטימט. זייער סעד. דו זאָגסט אַזוי, איז נישט געפערליך צו האָבן קינדער? פאַרוואָס וויינט מען ביי די ברית מילה טאַנץ? זייער סעד צו האָבן אַ חתונה, פאַרשטייסט? אודאי נישט נאָר, מ׳דאַרף אויך חתונה גיין, טאַקע אַ חשש. וואָס?

תלמיד:

זייער גוט! דאָס איז די שמחה, אַז אפילו איך וועל שטאַרבן, שטאַרב איך מער נישט, ווייל דער כּלל לעבט ווייטער.

תאוה איז נישט די מטרה, נאָר דער תענוג שבו

מגיד שיעור:

סאָו, על כּל פּנים, דאָס זענען די צוויי זאַכן וואָס מ׳רעדט, אבער די נושא פון תאוה איז נישט דאָס, דאָס איז שוין די מטרה, דאָס איז שוין אַ גוטע זאַך. אונז רעדן פון תאוה, די פּלעזשור שבו, רייט? די הנאה וואָס איז פּלעזשור. תאוה איז אַ תענוג, אָדער מ׳קען זאָגן אַז מ׳דאַרף טון די צוויי זאַכן מיט תענוגים, און אין די זאַכן איז דאָ אַ תאוה.

דער חילוק: צוויי סאָרטן תאוות

יעצט וויל איך זאָגן אַן אינטערעסאַנטע זאַך, איך מאַך אַ חילוק. איך האָב עס געשריבן דאָ אויף מיין… איך האָב געשריבן דאָ אויף מיין שפּראַך, איך וועל עס זאָגן און איך וועל אַריינקוקן. אין די ערשטע שטיקל, די ערשטע שטיקל וואָס איז דאָ אַ העדער, דאָרט שטייט אַזוי:

ס׳זענען דאָ צוויי, וואו איז מיין פּעיפּער? יאָ, די לשון קודש׳דיגע פּעיפּער. ס׳זענען דאָ צוויי סאָרטן תאוות, זייער וויכטיג צו כאַפּן, צוויי אַנדערע סאָרטן תאוות, אָדער צוויי אַנדערע סאָרטן תענוגים, וואָס די תאוה איז די משיכה נאָך די תענוג, יאָ? צוויי אַנדערע סאָרטן תאוות. און די ביידע זאַכן זענען צוויי אַנדערע סאָרטן תאוות, און מ׳דאַרף רעדן פון ביידע עקסטער. איך האָב געוואָלט זאָגן אַז נאָר איינע פון זיי איז עכט די מידה פון פּרישות, איך מיין אַז ס׳איז נישט מדויק, אבער לאָמיר זען. ס׳איז דאָ צוויי סאָרטן תאוות.

סאָרט 1: נאַטירליכע תאוה

איין סאָרט תאוה איז נאַטורליך. נאַטורליך מיין איך צו זאָגן, וויאַזוי קען מען זען אַז ס׳איז נאַטורליך? ווייל אַלע מענטשן האָבן עס. אַ מענטש באשר הוא מענטש האָט אַזאַ תאוה. סאָו, למשל, אַז יעדער מענטש האָט ליב צו עסן. וואָס מיינט ער האָט ליב צו עסן? אַז ווען ער איז דאָרשטיג טרינקט ער, און ווען ער איז הונגעריג עסט ער. דאָס איז בעיסיקלי וואָס ער מיינט.

אין אַנדערע ווערטער, ווען ס׳פעלט אים אין זיין גוף עפּעס עסן, די סאָרט זאַכן וואָס אַריסטו [Aristotle] רופט עס “דברים יבשים” [devarim yeveshim: dry things], די טרוקענע זאַכן, “דבר גש” [davar gash: solid thing], רופט זיך די משיכה נאָכדעם, דעמאָלטס עסט ער. ווען ס׳פעלט אים נאַסע זאַכן, נאַסע זאַך, דעמאָלטס טרינקט ער. דאָס איז בעסיקלי יעדער מענטש אין די וועלט, ס׳איז נישטאָ קיין מענטש וואָס האָט נישט די תאוה, די נאַטורליכע תאוה.

אמת, דו קענסט עס רופן אויף די אַפּעטיט, דו קענסט עס כּמעט רופן נישט קיין מענטשליכע זאַך, נאָר אַזוי ווי אַ גיפנוס, אַ גאַנצן גיפנוס, אַזוי ווי מיר האָבן גערעדט, וואָס האָט צו טון מיט די חלק הזן [chelek ha-zan: the nutritive faculty]. אבער ס׳איז דאָ אין דעם אַ געוויסע אהבה, ער האָט עס ליב, ס׳איז אַ געשמאַק, יאָ, אמת. ס׳איז אַ געוויסע… אויף דעם מאַכט מען אַ ברכה, ברכות הנהנין [birchot ha-nehenin: blessings on enjoyment]. אמת, ברכות הנהנין מאַכט מען אויף

The Problem of Ta’avah (Desire): Do We Lack Practical Experience with Temperance?

Introduction: The First Middah (Character Trait) — Zehirus/Prishus

Instructor:

Gentlemen, the story is as follows, I’ll tell you the story, stories of tzaddikim (righteous people). The matter is this, that the first middah that the Rambam [Maimonides] brought is called the middah that we spoke about, the Rambam calls it zehirus [carefulness/caution], prishus [abstinence], or what else can you call it, temperance in English, and so forth. In other words, not being a ba’al ta’avah [one driven by desires]. In Yiddish it’s very hard to find the positive name of this middah, but not being a ba’al ta’avah, that’s the middah. Right?

The Central Problem: Lacking Practical Experience

Now, I have a big problem talking about this middah, because what do I know about being a ba’al ta’avah? I don’t understand. We’ve talked about all kinds of nice things, theories, that’s all fine. But simply put, we’ve learned that ethics is a melekhet machasheves [a craft requiring thought/practical wisdom], it’s not some theoretical chochmah [wisdom], it’s a wisdom that has to do with practice, practical wisdom, like medicine. So, it doesn’t seem to me that I know anything about experience, about not having any ta’avos [desires]. Yes, true, true, one minute, let me already say answers, I’ll already say teirutzim [answers/resolutions]. There is one teiretz [answer], but let’s be real.

And I don’t know anyone, anyone, who has experience with this middah, as I will soon try to bring out. Do you know anyone who has experience with this middah? It’s simply and plainly about being temperate. Can you give me an example of a guy who is temperate? Not a ba’al ta’avah. I can’t think of anyone at all.

What, simply a person who is unfortunately broken? Electric shock therapy, what does that do? It shocks a person. Ah, he has no ta’avos, he’s not in a house, he’s a chatzi beri’ah [half a creature], a quasi, lo chai v’lo beheimah [neither living being nor animal], as they say. You know such people, yes? So, I say most people are held back. I say, no one is held back, that goes for that.

Student:

No one is a strong word.

Instructor:

To some degree. What is covered under the term “ta’avah”? Let’s say.

Student:

Aha. Okay, good, we need to hold there. Let’s talk about this a bit longer.

Instructor:

Yes, yes, yes.

Because I want, I want, I just want to bring out that something is missing, that this is a problem. Do you agree [maskim] with the problem?

Student:

What problem?

Instructor:

I know many people who are ashamed. What do you mean what problem?

Student:

What is the problem with the fact that there isn’t anyone who has arrived at this…

Instructor:

Not only is there no one who has arrived. I don’t know what we’re talking about at all. I’ll tell you why. I’ll tell you what I know what people do. I know many people who give drashos [sermons] about ta’avos, okay? Many people. I only know two drashos that people say, okay? I’ve already said four other drashos besides those. But what I know, and you can tell me if you know differently. I’m speaking openly, like the kolos fun ever [voices from the past], what I hear the voices of the world that speaks of such things, the Jewish world. The non-Jewish world doesn’t talk about such drashos at all [bichlal], as far as I know. Do you feel that all non-Jews have… Have you ever heard that the, I don’t know, the… someone in the New York Times once wrote an article about how to be temperate?

Student:

There’s a half-hour plan to be a ba’al ta’avah.

Instructor:

Aha, so you say.

Student:

Yes. There are such things, no secrets [sodos].

Instructor:

I ask you, should we talk about this? Have you ever seen such things? Have you ever seen a self-help book about this?

Student:

Perhaps you’re telling me to talk about this.

Instructor:

Why would they care? They’re aesthetic. They’re aesthetic, they don’t care about…

Student:

Let’s go… The first couple that we need to know, he already says.

Instructor:

We’re not talking about anything today.

Important Note: We’re Speaking of “Social” Middos at the Ba’al Bayis Level

What I want to say is this. Let’s remember, all the midos tovos [good character traits] that we’re talking about are things that all people agree on. We’re not talking now about midos tachlis [ultimate/extreme character traits]. We’re not talking now about… Let’s remember clearly, everything we’re talking about is social middos for now, in this perek [chapter] or in this discussion. All our middos have to do with, you can call it bein adam l’chaveiro [between person and fellow], you can call it a bit bein adam l’atzmo [between person and self], just as ta’avah is bein adam l’atzmo a bit, but it’s all still on the very ba’al bayis [householder/ordinary person] level. We’re not yet talking about any extreme things. We’re not talking about being a tzaddik [righteous person], about being a mekubal [kabbalist], about being a parush [ascetic], in a monastery or something like that. We’re talking all about devorim [things] that are proper things. Ba’alei batim [householders]. Right? Klal gadol [great principle], he’s here for ba’alei batim. Whoever wants other Toros [teachings], the Rambam is a Torah for ba’alei batim. God forbid [Rachmana litzlan]. You want? Not in today’s world. Today’s world isn’t for ba’alei batim? For whom is it? Today’s world is such a problem for a ba’al bayis. Hm? The yetzer hara [evil inclination] is a problem. It’s not a problem? There’s such a thing called “addiction”, “excessive”. “Addiction”. “Excessive”. You want to ruin your life. The problem is that there’s a strong ta’avah. What’s bad that it harms my life? But the ta’avah itself is bad. There’s also that it harms your life. So what is it? There are bad ta’avos. You have one ta’avah, that you feel like you have one minute of ta’anug [pleasure]. You have one minute of ta’anug, it’s one of two things, yes? Are you sure it doesn’t harm at all? If it doesn’t harm, in today’s world there’s no problem. What does it mean it harms? It harms for what? You can’t feel your life. What’s bad that I can’t feel my life, by the way? Very good. So, let’s understand, let’s talk about this.

Discussion: What Does the World Think About Ta’avah?

The World’s Position: Ta’avah Is Only a Problem When It Causes Harm

So, you say… Let’s talk about what you’re saying. You’re saying that it’s accepted in the world that don’t do many things, don’t do many things that are nogei’a [relevant] to ta’anugei haguf [bodily pleasures]. Do you agree, Yoel? Yoel Yoel? Don’t love to eat generally, it’s very terrible. Right? The “law” makes it bad, actually. Okay, let’s say. Instead of a second one. Well, okay. You must love someone else’s wife, right? You may love? You may even also do something? You may also do something? If it doesn’t become known, yes? One may. That’s how the world holds. It’s no problem at all. Are you so sure that people hold that way, right? It hurts someone. Ah, it hurts someone. Ah, it hurts someone. It hurts someone. It’s no problem for their ba’alei batim.

Okay, that’s the ge’ulah [redemption] of America. You have fun. You have fun strongly. For Jews the ge’ulah of a Jew is to become a non-Jew. That’s the ge’ulah. Not having any things to hold back.

Okay, so two, I want to talk about two things.

The Instructor’s Methodological Principle: The “Goy Sheb’kirbecha”

So two things, let’s talk about this, I have two people to talk to, and it’s very hard. But two things. First [kodem], so, let’s say, let’s talk with Rabbi Rota. If it’s true that the oilam [world/people], our us, society, I don’t mean society, I don’t mean what we think, right? When I say what the New York Times thinks, I mean what we think lulei d’chumash [were it not for the Torah], right? Because that’s what we think, right? You already know my derech [way/approach] in avodas Hashem [service of God], right? Anything, when I say non-Jew, I mean you yourself, right? The goy sheb’kirbecha [the gentile within you], as someone says, right? You don’t know the goy sheb’kirbecha that goes to wage war [milchamah]. A second one thinks, I mean to say, when if you weren’t a religious Jew, you would have thought that way, right? But you would have thought that way, right? Or you want to think that way. That’s what I’m arguing in our entire shiur. I’m already experienced [po’el] in chinuch [education]. I know what I’m talking about. Just one second. Very good, very good.

So, let’s first talk about what we are, I just want to talk about what we’re agreed [muskem] on, because we don’t know. When I say like the non-Jew, it’s only as the Torah doesn’t allow under cherem [ban], right? What we think when we wouldn’t have been Hasidic Jews. So what we think is, we think l’cho’orah [apparently] that it’s very bad. You say to someone else’s wife isn’t bad only if he finds out, okay. Ah, yes, truly [mamash]. Is there a problem that someone should go check on another? Is that counter? What happens with people who lose their rights to their most saids? It’s only that it hurts the other person. Is there a problem that someone should go check on another? It’s not a problem, and that’s what, let’s ask this way, that’s what, I hear here two contradictory arguments. You say it’s not a problem, and also that’s what people look up to that person, right? No one cares. You’re talking about people looking up to him. No one cares. If there’s a person who wants to be respectable, he used to do his things, yes, and he does so, people look up to him.

How many people have mentioned the door that you looked at earlier, because he’s a person in the door? Far, far, people don’t look up to him because of that. People look up to him because he’s successful [matzli’ach] anyway, he’s good-looking, I don’t know what, he’s successful, so people don’t care about that.

Concrete Examples: Young People and the “Frat-Boy” Life

Student:

In the 20’s and 30’s, in the thirties, he wants to have a wife, he wants to have a life. He can’t already have the plaster person.

Instructor:

No, that’s the life. No. Yes. Certainly. That’s still the way of a frat-boy. When you get older, you already want to have other parts. But when one is young, definitely, there’s no issue with someone being a ba’al ta’avah. It’s an old thing in the world, and everyone holds themselves up. Yes, already. You had your time, already. Certainly [vadai].

One girlfriend is one thing, but six girlfriends, every day a different one. Not every day, the other week. Yes, but I want already the other part, the other thing should come. Do you understand me?

Student:

What does ta’avah have to do with the four women? Someone has every day with his wife, he’s a ba’al ta’avah in a way. That’s just expressed in a bad side. Let’s hear what the rabbi has to say.

Instructor:

And the rabbi wants here that the oilam should be convinced of this, and that’s what they think. Because they think I’m saying religious things. This talk of “I have nothing with ta’avah”, that’s an image. Legal ta’avah, legal ta’avah is no problem. People don’t say anything with ta’avah, a Jew is a ba’al ta’avah.

Mussar Lectures and the Problem of “One Must” – A Critical Analysis

Clarification: Ta’avah Is Not Inhumanity

It’s an old thing in the world, and Jews hold in one… Yes, already. Will you go by every thing say already.

One girlfriend is one thing, but six girlfriends? Every day a different one? Not the father, the other week. I don’t want the other part, the other thing of commentaries.

What does ta’avah have to do with the four women? Someone has every day with his wife, he’s also a ba’al ta’avah. That’s just expressed in a bad thing. One must hear what I want to say. And the rabbi wants the oilam to be convinced of what I must explain to him. They think I’m saying religious things. What you’re talking about has nothing to do with ta’avah. That’s an inhuman being. Lying and ta’avah is no problem.

Righteous Remark: Young People and Liveliness

Okay, by the way, is there anyone who disagrees with me that a bachur (young man) must be a bit more lively than an older young man? It’s even written in Koheles [Ecclesiastes]. It’s even the halacha [Jewish law] that way, right? “Besulah yotzeis b’ner” [a virgin goes out with a lantern – referring to a young woman’s greater freedom in public], a girl must go less modestly. Girls don’t cover their hair, right? There are many people who are very mixed up. People say… I don’t want to get into this discussion.

Main Thesis: Midos Tovos as Natural Beliefs

Anyway, do you understand what I’m saying? What I want to say is, that when we talk about midos tovos [good character traits], we’re talking about things that we believe are midos tovos. Why do we believe? That’s still an investigation [chakira]. And when I say believe, I mean what we hold as a human being [goy], not what we hold as a Jew, because that’s already a completely different level where one forces oneself. And I mean that I as a human being… Here I want to arrive, I want to return to where I began. I hold that I as a human being don’t hold entirely that every thing that one does with a ta’avah is good, not only what hurts the other person.

Proof from Jonathan Haidt – Moral Intuitions Without Justification

Are you very clear? I think that’s an excuse that people say. There’s a very famous psychologist called Jonathan Haidt, who gave a survey to people, and he asked them, let’s say someone wants to sleep with his sister, and he made sure that there’s no danger at all and no one will know about it, it doesn’t bother anyone, whether they hold that it’s a good thing. Almost no one holds of it. They don’t have a good teiretz [answer/explanation] why they don’t hold of it.

This shows, what people say they have an answer, what I mean that Rabbi Yoel Hoiz says is that they don’t have a good justification why one can’t say, but I mean that you also hold that then they are d’oraysa d’oraysa [Biblical-level prohibitions], but you don’t know why. Al pi Torah [according to Torah] you know why, but not al pi seichel [according to reason]. That’s what I mean, not like Nachmani.

There’s a thing called Dudel Yoel, which is like ben Yaakov. There are so many Yaakovs that you can write ben Korach ben Yaakov, because it ends with ben Yoel, so many, no one knows which Yoel. Anyway, do you understand what I mean?

Our Culture’s Contradictions

On the other hand there is, this shows that our culture has many contradictions, because we believe that many things are bad, but we can’t justify it. Let’s remember that truth.

Critique of the “It Will Harm You” Approach

Because when you ask yourself, because the Torah that’s taught to people is very weak. People say, don’t do it because it will bother your life. And by the way, and what do I care that it bothers my life? Can you explain to me?

There’s always an implied goodness of life, value of what a good life is, when you say that, right? It’s not like the psychologists say, one shouldn’t make any value judgments, just disturb your life. Okay, I specifically want to go commit suicide, I hold that that’s good, and I hold that it’s good. Almost no one means that. He means to say that I do have an idea of what a good life looks like. It could be that every stage looks different, it could be that there are many, there are sixteen ways of a good life, not just one way. Nevertheless [u’vechol zos], and if it disturbs you, a ta’avah that disturbs that is bad, you understand? That’s what I mean.

Chinuch as Foundation – The Aristotelian Principle

So what I want to say is, so but, let’s, I want to address what you said, that our children ruin our chinuch. It’s very important to be grounded in chinuch, not grounded, because as we learned at the beginning of Aristotle, without any chinuch nothing begins. Chinuch gives you the facts upon which you theorize when you learn philosophy. It came to clarify, perhaps to solve contradictions, to give a theory, to make better what we already know from the facts.

Just as in science, no science begins without any facts, without knowledge, experience. Facts, afterwards one explains the facts, the reasons, the causes. When one knows the causes one understands the facts better too. It’s not just a way of organizing the facts to end something.

The Same Thing in Moral Science

The same thing is in moral science, in toras hamussar (ethical teachings). First we only have facts. We know that this is a better life this way. Sometimes we think the opposite, we are soser (contradicting) ourselves, sometimes we think slightly different things, we’re not consistent, we don’t have any clarity in this. This came to make it clearer. But before this, nothing begins. If someone wants to start from zero, this is not the shiur (lecture), it’s a different shiur. Right?

The Two Types of Mussar Shiurim – And Why They Don’t Work

So in any case, what I’m saying is this: I start from a problem. I know that you didn’t go to cheder, and a cheder that taught that ta’avah (desire) is bad, and somehow you don’t have the problem, because you don’t have any problem, as you say. But I have a problem, and my problem is that I only know of two types of shiurim that talk about hilchos ta’avos (laws/teachings about desire).

Type 1: “One Must Sanctify Oneself”

One of them goes like this: rabbosai (gentlemen), a Jew must sanctify himself, a Jew must be free from ta’avos olam hazeh (desires of this world), because such and such and such and such, because that’s how one goes to Gehinnom (purgatory/hell), or because the physical foolishness is terrible, vechulee vechulee (and so on). It doesn’t matter the why.

And so one complains about the fact that we are very coarse young men, and we do love olam hazeh (this world), and… nothing. Basically, that’s where it ends. If I understand correctly, this is how most types of toras ha’avodah (teachings of spiritual work) work. True, it’s terrible, one shouldn’t love olam hazeh, one does love it, so one groans about it. One says, we shouldn’t love it, we shouldn’t love it.

And it helps… People say it helps for three seconds, I think it doesn’t even help for three seconds. I’m talking about the pnimiyus (inner reality), I’m talking about what I understand, perhaps it helps, but it doesn’t even begin for a second to be convinced that it’s really not good. True? So it doesn’t even help for those three seconds, because one complains about it. Right?

“One Must” – A Thought-Terminating Cliché

This is why, and I hold that this is lefi da’ati (in my opinion) a waste of time, not worth doing. And therefore I say, I’ve already said it several times, therefore I say that when someone says “one must,” I stop listening, because that’s a thought-terminating cliché. “One must,” and then he’s on the madreigah (spiritual level), great tzaddikim (righteous people) didn’t love the word “one must.” I can say “one must,” I already know that one must, one mustn’t, but it’s a waste of time. This is a way of not solving the problem. You have a problem, and it’s only a way of saying the same thing, “one must” and one isn’t.

Do you understand what I’m saying? One complains, one does teshuvah (repentance), one complains. “One must” is the same thing. Levels is another way of saying “one must.” Okay, if we’re talking about levels, let’s get into that. Do you want to give a shiur? Therefore I say, a shiur… and there is no shiur, one cries about it, and it helps nothing. I mean, it’s not that it helps nothing, it helps that I can say that I’ve complained, it helps something, it’s not that it helps nothing. But it’s not useful, I can’t do anything with this.

What One Gets from This: Shame Without Understanding

Like Yonah cries about it, he doesn’t come to beis hamedrash (study hall) with this. No, he doesn’t come to beis hamedrash. Ah, so what you gain is shame, or as it’s called today, guilt.

Shame (Bushah) – An Important but Misunderstood Thing

But let’s understand, let’s say this a lot. Shame is a very important thing, “kol mi she’yeish bo bushes panim” (whoever has shame – from Pirkei Avos), let’s understand this right away. Shame is a very important thing, but shame means that I understand that this is a shameful thing, true? Not that I’m ashamed, I feel bad. And understanding that it’s a shameful thing doesn’t mean that I love it less. No.

The Primal Example of Bushah

A person doesn’t go out naked in the street because that’s bushah (shame), yes, “ki cherpah hi lanu” (for it is a disgrace to us), it’s a bushah. What yevoshu (they will be ashamed), everyone understands that it’s a bushah that one doesn’t go naked in the street, true? Why don’t you go naked in the street? Because essentially you would want to, it feels so good, but what should I do, I’m ashamed. No, shame – I gave the primal example of shame.

Shame means that I don’t do it because it’s a shameful thing, because it’s a bushah to do this. But I don’t want to do shameful things. What you’re asking is theoretical, it would be a bushah ba’olam (in the world). It’s not something I would care about, right? Bushah is an internalized thing.

False “Shame” – Conflict, Not Understanding

But when you say that he feels shame, he does the same thing and he’s ashamed. That’s not shame. Shame is when one doesn’t do it, and one says the reason why one doesn’t do it, because that would be a bushah. But when I’m ashamed, I do it, but I do it with a groan. The groan is not a good character trait. The groan is a sign of a conflict. It doesn’t help. One is stuck.

The Alternative Approach: Realistic Levels

Kacha da’ati (such is my opinion). No, not da’as Torah (Torah opinion), this is what I think. Why do I think this way? Not because… It could be you’re right that it’s better than nothing. But what I think is that there are ways through this. If we stop doing this, and what I want to argue, what I do in all these sorts of cases, I’m softer on certain things, I say, it could be that what we’re talking about is not realistic. One must better speak and understand what one is seeking. And afterwards, the realistic thing one would at least be able to do.

The Principle: Small Levels Over Great Groaning

Like the klal (principle), a realistic thing, even if it’s a small madreigah, let’s say, that one can indeed do, is much more worth than groaning about a madreigah that one can’t do, that perhaps no one can do, or perhaps I can’t do, it’s not such a great nafka minah (practical difference). Because we didn’t come to the world to groan about our chesronos (deficiencies) and our shiflus (lowliness). We came to the world to accomplish something, true? To become a bit better. Right?

Proof: Mature People Stop Attending Those Sermons

So that’s one way of the drashah (sermon) that goes, okay? The drashah is totally useless, in my opinion. At least for me it doesn’t help. And the ra’ayah (proof) is that all people who are mature stop attending those drashos, for the most part. This is a ra’ayah that it really doesn’t help. Or the people who hold that their avodah (spiritual work) is to remain immature, they keep themselves in one saying…

It could be, it could be. I don’t know.

It could be, it could be. I don’t know.

It could be.

It could be. Could be that it helps. When I say that it doesn’t help, I mean to say that I have a better way of thinking.

Beginning of a New Direction: People Work Through Da’as and Narrative

We thought, we thought, I have a chaver (friend), a gaon (genius) who said that ethics is an inyan ma’asi (practical matter), but people are things that work through da’as (knowledge/understanding). People are not percentage obligations. People are things, as I said in the piece, people are things that work with a certain narrative, at least, a certain understanding of things.

Drashos About Ta’avos – Critique and Alternatives

Critique of the “One Should Have” Narrative

Instructor:

Could be, I don’t know. Could be. There are other drashos. Could be it’s not, I’m not saying it doesn’t help, I don’t mean to say that I have a better way of thinking. I really said that this is, that ethics is an inyan ma’asi. But people are things that work through da’as. People are not, there are no clear things. People are things that work with a certain narrative at least, a certain understanding of things. If your narrative is just that, it’s not doing anything to you.

I hold that one can, instead of saying this, I hold that we are very accustomed and very much inclined to say the narrative, to say, “one should have, but one isn’t.” And people live their whole lives, they do nothing about what he says. Every time he catches a hisorerus (a feeling of spirituality, a moment of inspiration), he says, “I think it would even be better, perhaps this may only be said for certain people, perhaps this is such a parah adumah (the red heifer, a chok that one doesn’t understand), perhaps this may only be said for certain people, but many times it would be better to say, ‘I don’t believe in the whole thing, leave me alone. I’ll do what seems good to me, not what I must believe.’” The “must” is what blocks you from finding out what one can indeed have. That’s my view.

Digression: The Rebbe’s Bench

Instructor:

One minute, on what kind of bench does the Rebbe sit when he groans about the servants in houses? On what kind of bench? On a broken, gold-wooden bench does he sit when he says this? Yes? It’s hard to believe, it’s hard to find a more comfortable bench than the Rebbe has. I don’t think. I’m very unsure about that.

Digression: Eating by Charedi Jews

Instructor:

Okay, okay. I mean that yes. Let’s say I mean that yes. I’m talking about the person who means that yes. I mean that yes. I mean that yes. One eats exactly as much kugel before or after. One eats exactly as much ice cream before or after. Kach hi da’ati (such is my opinion). In the Heimish areas one doesn’t eat less than in the free areas. I only answered one. I don’t know, I wasn’t there, I last checked on 13th Avenue, or whatever the avenue where one eats in Boro Park today is. There aren’t fewer restaurants, kosher or not kosher. Are there? And Charedi Jews don’t go to them? They’ve cried themselves into eating.

Fewer people are found at cafes in the second place? Fewer people? Charedi Jews don’t eat less than the others? Charedi Jews don’t eat like… No. You know what I know? Have you ever gone to Weight Watchers? Yes. Come to us, there are also Charedi Jews there. Yes, about the same amount. They’re already chunky, they do eat. Charedi Jews aren’t thinner than the Lubavitcher Jews? Honestly speaking. They’re fatter?

In short, okay, okay, I have a complaint about that. Okay, in short, it won’t help you at all, less than it could help. Do you want to know if it’s worth something? I hold that everything is worth something. One shouts in beis hamedrash, “shehecheyanu vekiyemanu vehigi’anu” (the blessing said on holidays), by Charedi Jews, one shouts in beis hamedrash by Lubavitcher Jews, and they’re very happy with everyone. And they say that Chassidus will hold for you that there is a better way, there is indeed a way through this.

How will it look that it will be the meat store, where our shalosh seudos (the third meal on Shabbos) foods, it comes, he’ll get a frankfurter, he’ll come in with a complaint, he’ll come in with a complaint, he’ll have a frankfurter with ketchup, with ketchup and mustard, and he’ll say, “Oh, it’s so good, it’s so good!” It’s such a good thing, it’s such a good thing, it’s such a good thing. I have no hasagos (understanding, comprehension). It’s such a good thing, it’s such a good thing. But, okay, I don’t know, I am not happy, I am not satisfied with such a drashah, what should I tell you.

Critique of the Second Drashah: “Torah Came to Make Good”

Instructor:

There is another type of drashah, which learned Jews also say, our friends, they say such drashos, it’s heard. There is a shitah (approach) of, I don’t know, let’s say the Rambam (Maimonides), or certain ways of the Rambam, or of the mekubalim (Kabbalah scholars), or of, I don’t know, the simple understanding of certain people, who hold against olam hazeh (this world), who hold that the Torah came to suppress the person, to press down the body, “adam nivra lishbor es hateva” (man was created to break nature), and he must break his ta’avos (desires).

But there is another, an enlightened shitah, which one also says is from the Rambam. Don’t ask me how, the Rambam can be both blamed and praised for the same shitah, which says truly as one learns in Shemonah Perakim (the Rambam’s introduction to Pirkei Avos) that the Torah is made to make good for a person. The Torah came, as they tell us? Torah is chaim (Torah is life), we know the drashos. The Torah came to make alive. One should eat, but one shouldn’t feel bad when one gorges. That’s basically the yotzei min hazeh (the result), true? One shouldn’t feel bad.

The drashah is very nice, and somewhat historical. I mean, it’s nice history, and it’s nice intellectual drashos, these are important things. Also one shouldn’t have any pleasure on any, also this writes Tosafos Yom Tov (commentary on the Mishnah) on any, I know the drashos. But that drashah does nothing for me, true? It basically leaves me exactly where I was. It does even less for me than the first drashah.

The Comparison with Architecture History

Instructor:

If drashos that deal with matters of ethics need to accomplish something, or need to at least have a plan, I’m not saying that everyone must follow the plan, but I give you a plan for how one can build a beautiful house. If someone is an architect and he has the tools, he will be able to build from this house. Not everyone will build, not everyone is building now. But someone, but the one who says that here in Italy they used to build houses this way, but in Spain they used to build houses this way, it’s history, it’s very interesting. But in short, what are you going to do with this? What does a person who does with this do? One can do with such things, build inspired by this style and so forth. But generally one doesn’t live from this at all. It has nothing with halachah lema’aseh (practically) one has nothing.

Halachah lema’aseh everyone remains more or less as he was. If he’s a chonik (glutton), he remains a chonik. If he’s not a chonik, he remains not a chonik. And it doesn’t help me at all.

I learned both of the two drashos. I heard both of the drashos, and none of them were very interesting to me. None of them actually moved me from place one to place B, besides for adding yedios (knowledge) or from I know what. Do you agree? Also don’t agree. One nods. Does that drashah help you more? Is it better than the first? The first drashah helps you be choniks, you not be choniks. And if you turn more with a community, you’ll catch that the community also doesn’t do much.

The Principle: “Gedolah Talmud Shemeivi Lidei Ma’aseh”

Learning Means Changing

Instructor:

Ah, the Torah came… Learning means changing. Learning means I previously thought this way, something, and afterwards I think this way. That means, I think that I can be this way, and not be this way.

Okay, come to me, he says a klal, “gedolah talmud shemeivi lidei ma’aseh” (great is learning that brings to action). The inclination of a person, yes, let me tell you how it works. How must I? The inclination of a person, I’ve already said the drashah enough times, I don’t know if I already had the Torah today. “Gedolah talmud shemeivi lidei ma’aseh.” The inclination of a person is, what he sees and what he understands, and for me it’s what he understands as good, he does. Even if he doesn’t want to, even if he only comes there barely, therefore there is indeed a mitzvah “al tifnu el ha’elilim” (do not turn to idols).

The Prohibition of “Al Tifnu El Ha’elilim”

Instructor:

Yes, one may not read the “beautiful” books that the zarim [zarim: strangers, non-Jews] have written, because one is nitpa’el [nitpa’el: impressed] by them. Unless one reads it leshem yedi’ah [leshem yedi’ah: for the purpose of knowledge], levatel avodah zarah [levatel avodah zarah: to nullify idolatry], that comes from a different place. But one must know that there is such an issur (prohibition), and the issur is “because it works”. “Because” if one looks at “beautiful” things, one is mitbonein beyofi hatzurah [mitbonein beyofi hatzurah: one contemplates the beauty of the form], as it says in the Rambam, one looks at the beauty of the non-Jewish world, and in the end one thinks “ve’e’eseh ken gam ani” [ve’e’eseh ken gam ani: and I too will do thus]. Yes, “eich ya’avdu hagoyim ha’eleh et eloheihem, ve’e’eseh ken gam ani” [eich ya’avdu hagoyim ha’eleh et eloheihem, ve’e’eseh ken gam ani: how do these nations serve their gods, and I too will do thus]. Or, yes, I will do thus, I want to, “just” “ve’e’eseh ken gam ani”.

This is the nature of a person, this is not something that can be changed. No, one cannot change it. It’s a very “basic” way of how people work, that what appears tasty to him, not at once and perhaps not twice, but what appears beautiful to him, appears “beautiful” to him, “so he starts doing”.

The Person as “Rational Being”

Instructor:

“Because what are you doing”? “A person is a rational being”. “Rational being” doesn’t mean that he never deviates [noteh: inclines] from his intellect, it means that generally, the way of life that a person lives is the way of life that appears good to him, that appears tasty to him, that appears beautiful to him, that appears true to him, correct. One can say “true” is perhaps too big a word, but correct, beautiful, “noble”, “correct”, “all kinds of words like that”. Nothing, everything is “easy”. Ah, ah, be good. So that’s still a bad…

One learns.

It’s a discussion leshem yedi’ah, it’s not a Shabbat Shuvah kabbalah [Shabbat Shuvah: the Sabbath between Rosh Hashanah and Yom Kippur; kabbalah: an acceptance upon oneself] for craziness.

Learning Without Involvement is Impossible

The Example of Avodah Zarah

Instructor:

Yes, but “it’s true”. You can’t… if someone doesn’t have the nisayon [nisayon: test, experience], if someone tells me, I want to tell you, you want to learn all the tikunei avodah zarah [tikunei avodah zarah: the laws regarding idolatry]? I mean like this. If someone says he learns books of avodah zarah, he went to see the avodah zarah, he didn’t have any temptations to become an oved avodah zarah [oved avodah zarah: one who serves idolatry], whatever avodah zarah means, I don’t know, he needs to hear learning hilchot avodah zarah, he didn’t learn it well, because you don’t learn any desire. What’s the point? One can say like the halachah.

People say, the Baal Shem Tov [Baal Shem Tov: founder of Hasidism] said that chochmot chitzoniyot [chochmot chitzoniyot: external wisdoms] one must learn shelo lishmah [shelo lishmah: not for its own sake], and Torah one must learn lishmah [lishmah: for its own sake], right? But learning shelo lishmah is a berachah levatala [berachah levatala: a blessing in vain]. Why should you learn shelo lishmah?

Yes, for other reasons, we won’t go into it. Yes, it’s true. It’s a truth, if one reads the books and gets involved in them, one must actually make a lot of kavanah lehipech [kavanah lehipech: intention in the opposite direction] in order not to become nimsach [nimsach: drawn]. And naturally, bederech hateva [bederech hateva: naturally] you become nimsach. And it can be one speaks of what the halachah is, whether one may, whether one may not. But I’m just saying, because this is learning.

The Example of Academics

Instructor:

Anyone, I don’t know anyone, I know that here in academia there is, even the academics have a goal, and it’s an ideal, to learn things without being influenced. But it doesn’t actually work. At least lefi da’ati [lefi da’ati: according to my opinion], and you can be mechalek [mechalek: disagree] with me, lefi da’ati, every academic that reads kabbalah [kabbalah: Jewish mysticism] becomes a mekubal [mekubal: kabbalist] at some point. Most of them are not modeh [modeh: admit] in themselves, some of them are. And at night the Ari comes to him in a dream and tells him sodot haTorah [sodot haTorah: the secrets of the Torah]. Ad kedei kach [ad kedei kach: to such an extent]. It can’t be, a person lies in something, he shouldn’t… It’s in Hasidic…

Student:

[inaudible]

Instructor:

It’s one hundred percent that he’s a mekubal. The Ari certainly comes to him in a dream. Yes, he was, he started to have mekubalot. He had a certain version of kabbalah. Of course, of course. That’s right. Those people are obvious. There isn’t… There it starts from an interest. The interest has a certain mehalech [mehalech: process], but it starts from an interest. But I’ve seen many people who started as just curious. What does it mean you’re curious? Why are you curious about this? There are many things in the world to be curious about.

Student:

[inaudible]

Instructor:

No, no, it’s not true. I tell you, I hold. It’s not such a thing. It’s not personal for every person. Everyone must be in midot uma’asim tovim [midot uma’asim tovim: good character traits and deeds]. But I think that anyone that studies something… People that study ancient Egypt start dreaming of the gods of Egypt, okay? That’s the reality. It’s not… It’s a person. A person… again, if one makes a lot of kavanah lehipech, one can perhaps lehimane’a mizeh [lehimane’a mizeh: avoid this]. And what did Gershom Scholem do? He didn’t think about how the day went at night. What do you see that he sees differently from this?

Shiur on Ta’avot: The Distinction Between Two Types of Ta’avot

Back to the Main Topic: Ta’avot

Maggid Shiur:

I won’t go into it. I tell you, I’ll restrain myself. It’s not such a thing. I can’t be personal with every person, everyone must take care of their midot and ma’asim tovim. But I think that anyone who studies something, people who study ancient Egypt, they start to dream of the gods of Egypt. Okay? That’s the reality. It’s a person, a person, again, if one makes a lot of kavanah lehipech, one can perhaps prevent this.

And the Ribbono Shel Olam, what did Gershom Scholem do? Not think about how a day in dreams at night? How is he so different from this? He considers himself awakened, true? It’s a spiritual bonding. That’s what drives his life.

Of course. I can’t be his life. What, he starts to organize his life. Of course. 100%. I tell you, people, he can still be influenced, he won’t be like that one, because that one still had, you can still have things. No problem. He won’t mix up many things. I don’t believe there’s almost no one who can, at least, again, if there’s someone who has a lot of kavanah lehipech, like the Rebbe who is the Gaon, Rabbi Yisrael Salanter said that he heard that from eating on Shabbat one doesn’t become coarse, he said, “but if one wants very strongly it can indeed become coarse.” Understand? But fewer want strongly against all this, but the normal order is that one becomes nimsach acharav. The normal order is that eating on Shabbat doesn’t make a person coarse. What?

Student:

Yes. Yes. Don’t say, don’t say, I tell you yes. I read, exactly.

Maggid Shiur:

Well, but you’re saying it in a low way, you could say it in a high way. Because, not because one believes in it, because you start seeing the world from that perspective. Okay, rabbotai.

Discussion About Frumkeit and Belief

Student:

The opposite, you mean one doesn’t become frum.

Maggid Shiur:

The one who makes the frumkeit, you understand? The frum are those who don’t believe. I become the real one who believes yes. Yes, yes, correct. Correct. What’s the matter, there’s a derasha about this. It comes to another shiur about the details, we’ll see. It’s not so simple. He argued, by the way, let’s not talk and one mustn’t be choshed (suspect) the holy Rabbi Elimelech of Lizhensk. Because do you really think Rabbi Elimelech wasn’t a bit with you? He turned with the… he washed in that bathhouse, true. The Hasidic yeshiva students didn’t go there. There is, the yeshiva students didn’t go to that bathhouse, let’s be clear, true? No, the non-Jew had complaints. The non-Jew had complaints. In short, ah…

Student:

Very good, I have no complaints.

Maggid Shiur:

No, he’s talking about a Mishnah. I know, I’m just saying it’s not as simple as you make it. The heter, the heter that you’re standing not just the heter, it says in Rashi, and so on. In Rashi it says that one can read… I don’t want to make rumors, it’s not my discussion today. Okay, it’s a distraction this. Rabbotai, velo yasuru acharei levavechem. One mustn’t become distracted. One mustn’t become distracted. I just want to say, I’m going back to my shiur. Rabbotai, rabbotai, I have a shiur to say about ta’avot, hello, not about avodah zarah. I know that “the two types” is the continuation, but… It’s not here.

Why Most Mussar Drashas Are Not Effective

Maggid Shiur:

Rabbotai, I say like this, I say that when one learns about something and understands precisely what the requirement is, I say this, most mussar drashas are not useful because they are not detailed enough. That’s why. That’s the reason why they’re not useful. And therefore, one hears a beautiful talk at seudah shlishit, and one says how beautiful, how important it is not to be a ba’al ta’avah, but I don’t know what that means. In the end I eat the same exact cookies at melaveh malkah, exactly as before. That’s my custom, as opposed to the other custom.

Student:

Yes, yes, yes, because you remember, yes, you have your cousin Reb Yoel, another Reb Yoel.

The Positive Example: Reb Yoel and Birchot Hanehenin

Maggid Shiur:

In short, there’s another Reb Yoel who conducts himself to say birchot hanehenin (blessings on enjoyment), I tell you it helps. Much more than other drashas. Because he says precisely, it doesn’t last forever, one doesn’t change from one drasha, but if he says precisely what you should do and what you shouldn’t do, it can occur to you tomorrow, “okay, let me do it.” He also makes it sound easy, which is very important. Because difficult, as you also say it’s difficult, difficult is when you know what one is talking about. That’s the main difficulty. Difficult is not when you have a complete clear body. That’s a small problem, one must know how to get there. The main difficulty of all these mussar drashas is because one doesn’t know what one wants.

I know, mainly I know that I’m bad, that I must learn, and I mustn’t be bad, and I must be ashamed, and so on. But what practically, what precisely to do, you know? You can’t tell me. So, it’s indeed difficult, because many steps are still missing. I’m not saying the principle isn’t correct, but there is such a principle, but many steps of thought are still missing. One isn’t yet at the problem.

Critique of Ba’alei Mussar: The Problem is in the Head, Not Just in the Heart

I say many times, I can’t hear my drasha. All the ba’alei mussar who tell us we have enough emunah beda’at, we need to have lema’aseh, I want to ask them a few questions about their emunah beda’at, see if they indeed have faith in the head and only the heart is missing, okay? Can you answer a few questions? Do you catch yourself saying? Ah, you have no doubt at all, you have no problem with “vehashevota el levavecha”? You have so many horses, you already know, what should I tell you? After you know everything, we’ll see if you still have a problem with “vehashevota el levavecha”.

I mean there’s almost no such problem, I’m connecting the problem, I’m resolving the problem, I’m resolving the question, I’m resolving the question, I’m resolving the question. If he doesn’t stand in this, he falls back, no problem, on this one must strengthen oneself. No problem, then one must say, you must strengthen yourself every day. On this there are also remedies. But we don’t hold at us, we don’t hold there. Just being involved in the problem, the whole Shabbat doesn’t raise or lower anything.

So, therefore I say something else. Therefore I say this, and I understand what my argument is. So, where was I? So, I want to say this, so, that doesn’t help. So, I’m going to say a shiur from the holy Rambam, or from the Rambam’s teachers, the same thing, and try to explain a point. What, it’s already 10:13, until I’ll finally finish saying a shiur. So, I want to explain a little point.

The Distinction Between Two Types of Ta’avot

Recap: Chush HaMishush Cherpah Lanu

We want to tell it this way, we want to talk about ta’avot. We said, we want to make a distinction, that everything we do is indeed two things, truly two divisions, two types of things that one always talks about the same thing and it’s mixed up. If one makes two things, makes a distinction, one can know precisely what one is talking about.

So I want to make a distinction, it goes like this. Now send me the date, first of all, I’m not arguing with you. You know the date, I won’t put a head on you. Okay. So I want to argue like this, because I want to see if it’s a ta’avah. Perhaps the shiur needs me to know. My date is certainly a ta’avah.

So, ah, yes, okay. Let’s see. We explained last week a very important principle, and last week’s shiur was to explain the language that the Rambam [Rambam: Maimonides] brings four times in Moreh Nevuchim [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], “chush hamishush cherpah lanu” [chush hamishush cherpah lanu: the sense of touch is a disgrace to us], that the sense of touch, that’s the problem. And we explained what this means, that when one speaks of ta’avot, one speaks very very specifically of ta’avot of the sense of touch.

One can speak of ta’anugei haguf [ta’anugei haguf: bodily pleasures] as opposed to ta’anugei hanefesh [ta’anugei hanefesh: spiritual pleasures], it’s not enough to say this, one must still say which ta’anugei haguf, not pleasures from all the other three senses or four senses, at least three senses, meaning re’iyah [re’iyah: sight], shemi’ah [shemi’ah: hearing], rei’ach [rei’ach: smell], in this one is not a ba’al ta’avah. We spoke about this last week.

But ta’avah speaks of ta’avot also not of ta’am [ta’am: taste], because taste is not a ta’avah. Did you know? But the touch of taste is a ta’avah. Taste is really a kind of touch, it’s a bit more complicated, but the taste, the taste of food is a judgment and not a ta’avah. It’s da’at [da’at: knowledge/judgment]. But the ta’avah is in the touch within it. So that’s what is meant by chush hamishush cherpah. Here we hold, correct?

The Two Matters That Ta’avah Concerns: Eating and Periyah Ureviyah

It comes out that when one speaks of ta’avot and the quality of not having ta’avot, one speaks only very specifically of two matters that people do. One of them, by the way, let’s remember, why do people do these two things? One eats food in order to live oneself, yes? And periyah ureviyah [periyah ureviyah: procreation] one does so that humanity should live, true? These are the two things that sustain the person. It’s not at all a small thing, they’re very important things, true? It’s not selfish. Personal and in general, family, rather. It’s teva [teva: nature]. Why did nature make, why did the Almighty make achilah [achilah: eating]? So that people should live. Why did the Almighty make so that people shouldn’t die out when the first person dies, yes? What did He make? Correct.

Student:

It reminds of a wedding dying, therefore it’s a wedding the explanation yom hamitah [yom hamitah: day of death], one must go with a kittel [kittel: white burial shroud worn at weddings].

Maggid Shiur:

Why does one have a wedding? Because we’re going to die. Because we’re going to die, we had to have a wedding. Correct. Very sad. You say so, isn’t it dangerous to have children? Why does one cry at the brit milah dance? Very sad to have a wedding, understand? Certainly not only, one must also go to a wedding, indeed a concern. What?

Student:

Very good! That’s the joy, that even though I will die, I don’t die anymore, because the community lives on.

Ta’avah is Not the Goal, But the Pleasure Within It

Maggid Shiur:

So, in any case, these are the two things one speaks of, but the topic of ta’avah is not this, this is already the goal, this is already a good thing. We’re speaking of ta’avah, the pleasure within it, right? The pleasure that is pleasure. Ta’avah is a pleasure, or one can say that one must do these two things with pleasures, and in these things there is a ta’avah.

The Distinction: Two Types of Ta’avot

Now I want to say an interesting thing, I’m making a distinction. I wrote it here on my… I wrote here in my language, I’ll say it and I’ll look in. In the first piece, the first piece that has a header, there it says like this:

There are two, where is my paper? Yes, the lashon kodesh (Hebrew) paper. There are two types of ta’avos (desires), very important to grasp, two different types of ta’avos, or two different types of ta’anugim (pleasures), where the ta’avah is the attraction to the ta’anug, yes? Two different types of ta’avos. And these two things are two different types of ta’avos, and one must speak of both extremes. I wanted to say that only one of them is truly the middah (character trait) of perishus (abstinence), I mean that it’s not exact, but let’s see. There are two types of ta’avos.

Type 1: Natural Ta’avah

One type of ta’avah is natural. Natural, I mean to say, how can one see that it’s natural? Because all people have it. A person, insofar as he is a person, has such a ta’avah. So, for example, that every person likes to eat. What does it mean he likes to eat? That when he is thirsty he drinks, and when he is hungry he eats. That’s basically what it means.

In other words, when his body lacks some food, the type of things that Aristotle calls “devarim yeveshim” (dry things), the dry things, “davar gash” (solid thing), the attraction to this is called, then he eats. When he lacks wet things, a wet thing, then he drinks. That’s basically every person in the world, there is no person who doesn’t have this ta’avah, this natural ta’avah.

True, you can call it the appetite, you can almost call it not a human thing, but rather like a gufnus (physicality), a complete gufnus, as we discussed, which has to do with the chelek ha-zan (the nutritive faculty). But there is in this a certain ahavah (love), he likes it, there is a taste, yes, true. There is a certain… on this one makes a berachah (blessing), birchot ha-nehenin (blessings on enjoyment). True, birchot ha-nehenin one makes on

הבעיה של תאווה: האם חסרה לנו ניסיון מעשי עם מתינות?

הקדמה: המידה הראשונה — זהירות/פרישות

מגיד שיעור:

רבותי, הסיפור הוא כך, אני אספר את הסיפור, סיפורי צדיקים. המעשה הוא כך, שהמידה הראשונה שהרמב״ם הביא נקראת המידה שדיברנו עליה, הרמב״ם קורא לה זהירות, פרישות, איך אפשר לקרוא לה אחרת, מתינות באנגלית, וכדומה. במילים אחרות, לא להיות בעל תאווה. באידיש קשה מאוד למצוא את השם החיובי של המידה, אבל לא להיות בעל תאווה, זו המידה. נכון?

הבעיה המרכזית: חסר ניסיון מעשי

עכשיו, יש לי בעיה גדולה לדבר על המידה הזו, כי מה אני יודע על בעל תאווה? אני לא מבין. דיברו על כל מיני דברים יפים, תיאוריות, זה בסדר גמור. אבל סתם, הרי למדנו שאתיקה היא מלאכת מחשבת, זו לא חכמה תיאורטית, זו חכמה שקשורה למעשי, חכמה מעשית, כמו רפואה. אז לא נראה לי שאני יודע משהו על ניסיון, על לא להיות בעל תאוות. כן, אמת, אמת, רגע אחד, אני אגיד תירוצים, אני אגיד תירוצים. יש תירוץ אחד, אבל בואו נהיה ריאליים.

ואני לא מכיר אף אחד שיש לו ניסיון עם המידה הזו, כפי שאנסה להוציא בקרוב. האם אתה מכיר מישהו שיש לו ניסיון עם המידה הזו? זה פשוט ופשוט, לגבי מתינות. האם אתה יכול לתת לי דוגמה של אדם שהוא מתון? לא בעל תאווה. אני לא יכול לחשוב על אף אחד.

מה, סתם אדם שהוא נבוך שבור? טיפול בהלם חשמלי, מה זה עושה? זה מזעזע אדם. אה, אין לו תאוות, הוא לא בבית, הוא חצי בריאה, כמו שאומרים, לא חי ולא בהמה. אתה מכיר אנשים כאלה, כן? אז אני אומר שרוב האנשים מעורבים. אני אומר, אף אחד לא מעורב, זה הולך על זה.

תלמיד:

אף אחד זו מילה קשה.

מגיד שיעור:

במידה מסוימת. מה מכוסה תחת המונח “תאווה”? בוא נאמר.

תלמיד:

אהה. אוקיי, טוב, אנחנו צריכים להישאר שם. בוא נדבר על זה קצת יותר.

מגיד שיעור:

כן, כן, כן.

כי אני רוצה, אני רוצה, אני רק רוצה להוציא שחסר משהו, שזו בעיה. האם אתה מסכים עם הבעיה?

תלמיד:

איזו בעיה?

מגיד שיעור:

אני מכיר הרבה אנשים שמתביישים. מה זאת אומרת איזו בעיה?

תלמיד:

מה הבעיה בזה שאין אף אחד שהגיע ל…

מגיד שיעור:

לא רק שאין אף אחד שהגיע. אני לא יודע על מה אנחנו מדברים בכלל. אני אגיד לך למה. אני אגיד לך מה אני יודע מה אנשים עושים. אני יודע הרבה אנשים שנותנים דרשות על תאוות, בסדר? הרבה אנשים. אני יודע רק שתי דרשות שאנשים אומרים, בסדר? אני כבר אמרתי ארבע דרשות אחרות חוץ מאלה. אבל מה שאני יודע, ואתה יכול לומר לי אם אתה יודע אחרת. אני מדבר בגלוי, כמו קולות מעבר, שאני שומע את הקולות של העולם שמדבר על דברים כאלה, העולם היהודי. העולם הגויי בכלל לא מדבר דרשות כאלה, כמה שאני יודע. אתה מרגיש שכל הגויים… האם שמעת פעם ש, אני לא יודע, ה… מישהו בניו יורק טיימס כתב פעם מאמר איך להיות מתון?

תלמיד:

יש תוכנית של חצי שעה להיות בעל תאווה.

מגיד שיעור:

אהה, כך אתה אומר.

תלמיד:

כן. יש דברים כאלה, לא סודות.

מגיד שיעור:

אני שואל אותך, האם נדבר על זה? האם ראית פעם דברים כאלה? האם ראית פעם ספר עזרה עצמית על זה?

תלמיד:

אולי תגיד לי לדבר על זה.

מגיד שיעור:

למה שיהיה להם אכפת? הם אסתטיים. הם אסתטיים, לא אכפת להם מ…

תלמיד:

בוא נלך… הזוג הראשון שאנחנו צריכים להכיר, הוא כבר אומר.

מגיד שיעור:

אנחנו לא מדברים על כלום היום.

הערה חשובה: אנחנו מדברים על מידות “חברתיות” ברמת בעל הבית

מה שאני רוצה לומר הוא זה. בואו נזכור, כל המידות הטובות שאנחנו מדברים עליהן הן דברים שכל האנשים מסכימים עליהם. אנחנו לא מדברים עכשיו על מידות תכלית. אנחנו לא מדברים עכשיו מ… בואו נזכור בבירור, כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא מידות חברתיות עד כה, בפרק הזה או בשיחה. כל המידות שלנו קשורות, אתה יכול לקרוא לזה בין אדם לחברו, אתה יכול לקרוא לזה קצת בין אדם לעצמו, כמו שתאווה היא בין אדם לעצמו קצת, אבל הכל עדיין נשאר ברמה מאוד של בעל הבית. אנחנו עדיין לא מדברים על דברים קיצוניים. אנחנו לא מדברים על להיות צדיק, על להיות מקובל, על להיות פרוש, במנזר או משהו כזה. אנחנו מדברים הכל על דברים שהם דברים ראויים. בעלי בתים. נכון? כלל גדול, זה כאן לבעלי בתים. מי שרוצה תורות אחרות, רמב״ם הוא תורה לבעלי בתים. רחמנא ליצלן. אתה רוצה? לא בעולם של היום. העולם של היום לא לבעלי בתים? למי זה? העולם של היום הוא בעיה כזו לבעל הבית. הא? היצר הרע הוא בעיה. זו לא בעיה? יש דבר כזה שנקרא “התמכרות”, “מוגזם”. “התמכרות”. “מוגזם”. אתה רוצה להרוס את חייך. הבעיה היא שיש תאווה חזקה. מה רע בזה שזה מזיק לחיי? אבל רע היא התאווה. יש גם את זה שזה מזיק לך לחייך. מה זה? יש תאוות רעות. יש לך תאווה אחת, שאתה מרגיש שיש לך דקה אחת של תענוג. יש לך דקה אחת של תענוג, זה אחד משניים, כן? האם אתה בטוח שזה לא מזיק בכלל? אם זה לא מזיק, אז בעולם של היום אין בעיה. מה זאת אומרת שזה מזיק? מזיק למה? אתה לא יכול להרגיש את חייך. מה רע בזה שאני לא יכול להרגיש את חיי, דרך אגב? טוב מאוד. אז בואו נבין, בואו נדבר על זה.

דיון: מה העולם חושב על תאווה?

עמדת העולם: תאווה היא רק בעיה כשהיא מזיקה

אז אתה אומר… בואו נדבר על מה שאתה אומר. אתה אומר שמקובל בעולם לא לעשות הרבה דברים, לא לעשות הרבה דברים שקשורים לתענוגי הגוף. האם אתה מסכים, יואלי? יואלי יואל? לא לאהוב לאכול בדרך כלל, זה נורא מאוד. נכון? החוק עושה את זה רע, ממש. אוקיי, בוא נאמר. במקום לשנייה. נו, אוקיי. אתה צריך לאהוב את אשתו של השני, נכון? אתה יכול לאהוב? אתה יכול אפילו לעשות גם משהו? לעשות מותר גם משהו? אם זה לא נודע, כן? מותר. כך סוברים בעולם. אין שום בעיה. אתה כל כך בטוח שסוברים כך, נכון? זה כואב למישהו. אה, זה כואב למישהו. אה, זה כואב למישהו. זה כואב למישהו. אין בעיה לבעלי הבתים שלהם.

אוקיי, זו הגאולה של אמריקה. יש לך כיף. יש לך כיף חזק. ליהודים הגאולה של יהודי היא להיות גוי. זו הגאולה. לא להיות עם דברים להתאפק.

אוקיי, אז שניים, אני רוצה לדבר על שני דברים.

העיקרון המתודולוגי של המגיד שיעור: ה״גוי שבקרבך”

אז שני דברים, בוא נדבר על זה, יש לי שני אנשים לדבר איתם, וזה מאוד קשה. אבל שני דברים. קודם, אז בוא נאמר, בוא נדבר עם הרב רוטה. אם זה נכון שהעולם, שלנו, החברה, אני לא מתכוון לחברה, אני לא מתכוון למה שאנחנו חושבים, נכון? כשאני אומר מה הניו יורק טיימס חושב, אני מתכוון למה שאנחנו חושבים לולא דחומש, נכון? כי זה מה שאנחנו חושבים, נכון? אתם כבר יודעים את הדרך שלי בעבודת ה׳, נכון? כל דבר, כשאני אומר גוי, אני מתכוון לעצמך, נכון? הגוי שבקרבך, כמו שאומרים, נכון? אתה לא יודע את הגוי שבקרבך שנלחם מלחמה. אחר חושב, אני מתכוון לומר, כשלא אתה יהודי דתי, היית חושב כך, נכון? אלא היית חושב כך, נכון? או שאתה רוצה לחשוב כך. זה מה שאני טוען בכל השיעור שלנו. אני כבר פעיל בחינוך. אני יודע על מה אני מדבר. תיכף שנייה. טוב מאוד, טוב מאוד.

אז בואו קודם נדבר על מה שאנחנו מוסכמים, כי אנחנו לא יודעים. כשאני אומר כמו הגוי, זה רק כמו שהתורה לא מניחה בחרם, נכון? מה שאנחנו חושבים כשלא היינו יהודים חסידיים. אז מה שאנחנו חושבים הוא, אנחנו חושבים לכאורה שזה מאוד רע. אתה אומר לאשתו של השני זה לא רע אלא אם כן הוא מגלה, אוקיי. אה, כן, ממש. האם יש בעיה שמישהו ילך לבדוק על אחר? האם זה נגדי? מה קורה עם אנשים שמאבדים את הזכויות שלהם לצדדים הכי חשובים שלהם? זה רק מה שזה כואב לשני. האם יש בעיה שמישהו ילך לבדוק על אחר? אין בעיה, וזה מה ש, בוא נשאל כך, זה מה ש, אני שומע כאן שני טיעונים סותרים. אתה אומר שאין בעיה, וגם זה מה שמסתכלים על אותו אדם, נכון? אף אחד לא אכפת לו. אתה מדבר על שמסתכלים עליו. אף אחד לא אכפת לו. אם יש אדם שהוא רוצה להיות מכובד, הוא היה פעם עושה את הדברים שלו, כן, והוא עושה כך, מסתכלים עליו.

כמה אנשים הזכירו את הדלת שהסתכלת עליה קודם, כי הוא אדם בדלת? רחוק, רחוק, לא מסתכלים עליו בגלל זה. מסתכלים עליו כי הוא בכל מקרה מצליח, הוא נאה, אני יודע מה, הוא מצליח, אז לא אכפת בגלל זה.

דוגמאות קונקרטיות: צעירים וחיי ה״פרט-בוי”

תלמיד:

בשנות ה-20 וה-30, בשנות השלושים, הוא רוצה להיות עם אישה, הוא רוצה להיות עם חיים. הוא לא יכול כבר להיות עם האדם הפלסטי.

מגיד שיעור:

לא, אלה החיים. לא. כן. בטח. זו עדיין הדרך של פרט-בוי. כשאתה מתבגר, אתה רוצה כבר להיות עם חלקים אחרים. אבל כשאדם צעיר, בהחלט, אין שום בעיה עם זה שמישהו הוא בעל תאווה. זה דבר ישן בעולם, וכולם מחזיקים בעצמם. כן, כבר. היה לך הזמן שלך, כבר. ודאי.

חברה אחת זה דבר אחד, אבל שש חברות, כל יום אחרת. לא כל יום, השבוע האחר. כן, אבל אני רוצה כבר את החלק האחר, הדבר האחר שיבוא. אתה מבין אותי?

תלמיד:

מה יש לתאווה לעשות עם ארבע הנשים? למישהו יש כל יום עם אשתו, הוא בעל תאווה בדרך. זה רק מבוטא בצד רע. בוא נשמע מה לרב יש לומר.

מגיד שיעור:

והרב רוצה כאן שהעולם יהיה משוכנע מזה, וזה מה שהם חושבים. כי הם חושבים שאני אומר דברים דתיים. זה הדיבור של “אין לי שום דבר עם תאווה”, זו תדמית. תאווה חוקית, תאווה חוקית אינה בעיה. לא אומרים שום דבר עם תאווה, יהודי הוא בעל תאווה.

שיעורי מוסר והבעיה של “צריך” – ניתוח ביקורתי

הבהרה: תאווה אינה חוסר אנושיות

זה דבר ישן בעולם, ויהודים מחזיקים באחד… כן, כבר. האם אתה הולך ללכת בכל דבר לומר כבר.

חברה אחת זה דבר אחד, אבל שש חברות? כל יום אחרת? לא האבא, השבוע האחר. אני לא רוצה את החלק האחר, הדבר האחר של הערות.

מה יש לתאווה לעשות עם ארבע הנשים? למישהו יש כל יום עם אשתו, הוא הרי בעל תאווה גם. זה רק מבוטא בדבר רע. צריך לשמוע מה אני רוצה לומר. והרב רוצה שהעולם יהיה משוכנע ממה שאני צריך להסביר לו. הם חושבים שאני אומר דברים דתיים. מה שאתה מדבר עליו, אין לזה שום קשר לתאווה. זה לא אדם. שקר ותאווה אינם בעיה.

הערה צדדית: צעירים וחיוניות

אוקיי, דרך אגב, האם יש מישהו שחולק עלי בזה שבחור צריך להיות קצת יותר חיוני מאשר צעיר נשוי מבוגר? זה כתוב אפילו בקהלת. זו אפילו ההלכה כך, נכון? “בתולה יוצאת בנר”, בחורה צריכה ללכת פחות צנועה. בחורות לא מכסות את שערן, נכון? יש הרבה אנשים שמבולבלים מאוד. אנשים אומרים… אני לא רוצה להיכנס לשיחה.

התזה המרכזית: מידות טובות כאמונות טבעיות

בכל מקרה, אתם מבינים מה אני אומר? מה שאני רוצה לומר הוא, שכשאנחנו מדברים על מידות טובות, אנחנו מדברים על דברים שאנחנו מאמינים שהם מידות טובות. למה אנחנו מאמינים? זו עדיין חקירה. וכשאני אומר מאמינים, אני מתכוון למה שאנחנו סוברים בתור גוי, לא מה שאנחנו סוברים בתור יהודי, כי זו כבר רמה אחרת לגמרי שמכריחים את עצמם. ואני מתכוון שאני בתור גוי… כאן אני רוצה להגיע, אני רוצה לחזור למקום שהתחלתי. אני סובר שאני בתור גוי לא סובר לגמרי שכל דבר שעושים עם תאווה הוא טוב, לא רק מה שכואב לשני.

ראיה מג׳ונתן היידט – אינטואיציות מוסריות ללא הצדקה

האם אתה ברור מאוד? אני חושב שזה תירוץ שאנשים אומרים. יש פסיכולוג מפורסם מאוד בשם ג׳ונתן היידט, שהוא נתן סקר לאנשים, והוא שאל אותם, בוא נאמר מישהו רוצה לשכב עם אחותו, והוא וידא שאין שום סכנה ואף אחד לא ילך לדעת על זה, זה לא מפריע לאף אחד, האם הם סוברים שזה דבר טוב. כמעט אף אחד לא סובר כך. אין להם תירוץ טוב למה הם לא סוברים כך.

זה מראה, מה שאנשים אומרים שיש להם תירוץ, מה שאני מתכוון שר׳ יואל הויז אומר הוא שאין להם הצדקה טובה למה אי אפשר לומר, אבל אני מתכוון שאתה גם סובר שאז הם דאורייתא דאורייתא, אלא שאתה לא יודע למה. על פי תורה אתה יודע למה, אבל לא על פי שכל. כך אני מתכוון, לא כמו נחמני.

יש דבר שנקרא דוד׳ל יואל, שזה כמו בן יעקב. יש כל כך הרבה יעקבים שאתה יכול לכתוב בן קרח בן יעקב, כי זה מסתיים בבן יואל, כל כך הרבה, אף אחד לא יודע איזה יואל. בכל מקרה, מבין מה אני מתכוון?

הסתירות של התרבות שלנו

מצד שני יש, זה מראה שלתרבות שלנו יש הרבה סתירות, כי אנחנו מאמינים שהרבה דברים הם רעים, אבל אנחנו לא יכולים להצדיק את זה. בואו נזכור את זה באמת.

ביקורת על גישת “זה יזיק לך”

כי כשאתה שואל את עצמך, כי התורה שמלמדים לאנשים היא מאוד חלשה. אומרים, אל תעשה את זה כי זה יפריע לחייך. ודרך אגב, ומה אכפת לי שזה מפריע לחיי? האם אתה יכול להסביר לי?

תמיד יש טוב משתמע של החיים, ערך של מהם חיים טובים, כשאתה אומר את זה, נכון? זה לא כמו שהפסיכולוגים אומרים, לא לעשות שיפוטי ערך, אלא להפריע לחייך. אוקיי, אני רוצה דווקא ללכת לבצע התאבדות, אני סובר שזה טוב, ואני סובר שזה טוב. כמעט אף אחד לא מתכוון לזה. הוא מתכוון לומר שיש לי כן רעיון של איך נראים חיים טובים. יכול להיות שכל שלב נראה אחרת, יכול להיות שיש הרבה, יש שישה עשר דרכים של חיים טובים, לא רק דרך אחת. ובכל זאת, ואם זה מפריע לך, תאווה שמפריעה לזה היא רעה, אתה מבין? אני מתכוון כך.

חינוך כיסוד – העיקרון האריסטוטלי

אז מה שאני רוצה לומר הוא, אז אבל, בואו, אני רוצה לפנות למה שאמרת, שהנערים שלנו הורסים את החינוך שלנו. זה מאוד חשוב להיות מושרש בחינוך, לא מושרש, כי כמו שלמדנו בהתחלה של אריסטו, בלי חינוך לא מתחיל כלום. חינוך נותן לך את העובדות שעליהן אתה מתאר כשאתה לומד פילוסופיה. זה בא להבהיר, אולי לפתור סתירות, לתת תיאוריה, לעשות טוב יותר את מה שאנחנו כבר יודעים מהעובדות.

כמו במדע, שום מדע לא מתחיל בלי עובדות, בלי ידע, ניסיון. עובדות, אחר כך מסבירים את העובדות, הטעמים, הסיבות. כשיודעים את הסיבות מבינים את העובדות טוב יותר גם. זו לא רק דרך לארגן את העובדות כדי לסיים משהו.

אותו דבר הוא במדע המוסר, בתורת המוסר, קודם יש רק עובדות. אנחנו יודעים שזה חיים טובים יותר ככה. לפעמים אנחנו חושבים הפוך, אנחנו סותרים את עצמנו, לפעמים אנחנו חושבים דברים קצת אחרים, אנחנו לא עקביים, אין לנו בהירות בזה. זה בא להבהיר. אבל לפני זה לא מתחיל כלום. אם מישהו רוצה להתחיל מאפס, זה לא השיעור הזה, זה שיעור אחר. נכון?

שני סוגי שיעורי המוסר – ולמה הם לא מועילים

אז ממילא, מה שאני אומר הוא כך, אני מתחיל מבעיה. אני יודע שאתה לא הלכת לחדר, וחדר שלימד שתאווה היא רעה, ואיכשהו אין לך את הבעיה, כי אין לך בעיה, כמו שאתה אומר. אבל יש לי בעיה, והבעיה שלי היא שאני יודע רק על שני סוגי שיעורים שמדברים על הלכות תאוות.

סוג 1: “צריך להתקדש”

אחד מהם הולך כך: רבותי, יהודי צריך להתקדש, יהודי צריך להיות פרוש מתאוות עולם הזה, כי כך וכך וכך, כי ככה הולכים לגיהנם, או כי זה נורא הטיפשויות הגשמיות, וכולי וכולי. לא משנה למה.

וממילא מתלוננים על זה שאנחנו בחורים גסים לגמרי, ואנחנו כן אוהבים את עולם הזה, ו… כלום. בעצם, שם זה נגמר. אם אני מבין נכון, זה איך רוב סוגי תורת העבודה. אמת, זה נורא, אסור לאהוב את עולם הזה, אנחנו כן אוהבים, נאנחים על זה. אומרים, היינו צריכים לא לאהוב, היינו צריכים לא לאהוב.

וזה עוזר… אנשים אומרים שזה עוזר לשלוש שניות, אני חושב שזה לא עוזר אפילו לשלוש שניות. אני מדבר על הפנימיות, אני מדבר על מה שאני מבין, אולי זה עוזר, אבל הוא לא מפסיק אפילו לשנייה להיות משוכנע שזה באמת לא טוב. אמת? אז זה לא עוזר אפילו לאותן שלוש שניות, כי מתלוננים על זה. נכון?

“צריך” – קלישאה שמסיימת מחשבה

זו הסיבה, ואני חושב שזה לפי דעתי בזבוז זמן, לא שווה לעשות. ובגלל זה אני אומר, כבר אמרתי את זה כמה פעמים, בגלל זה אני אומר שכשמישהו אומר “צריך”, אני מפסיק להקשיב, כי זו קלישאה שמסיימת מחשבה. “צריך”, ואז הוא במדרגה, צדיקים גדולים לא אהבו את המילה “צריך”. אני יכול לומר “צריך”, אני כבר יודע שצריך, צריך לא צריך, אבל זה בזבוז זמן. זו דרך של לא לפתור את הבעיה. יש לך בעיה, וזה רק אופן לומר את אותו דבר, “צריך” ואתה לא.

מבין מה אני אומר? מתלוננים, עושים תשובה, מתלוננים. “צריך” זה אותו דבר. מדרגות זו דרך אחרת לומר “צריך”. אוקיי, אם מדברים על מדרגות, בואו ניכנס לזה. רוצה לומר שיעור? בגלל זה אני אומר, שיעור… ואין שיעור, בוכים על זה, וזה לא עוזר כלום. אני מתכוון, זה לא שזה לא עוזר כלום, זה עוזר בכך שאני יכול לומר שהתלוננתי, זה עוזר משהו, זה לא שזה לא עוזר כלום. אבל זה לא שימושי, אני לא יכול לעשות כלום עם זה.

מה שמרויחים מזה: בושה בלי הבנה

כמו שיונה בוכה על זה, הוא לא מגיע לבית המדרש עם זה. לא, הוא לא מגיע לבית המדרש. אה, אז מה שמרויחים זה בושה, או איך שקורים לזה היום, אשמה.

בושה – דבר חשוב אבל מובן לא נכון

אבל בואו נבין, בואו נגיד את זה הרבה. בושה היא דבר מאוד חשוב, “כל מי שיש בו בושת פנים”, בואו נבין את זה מיד. בושה היא דבר מאוד חשוב, אבל בושה פירושה שאני מבין שזה דבר מביש, אמת? לא שאני מתבייש, אני מרגיש רע. ולהבין שזה דבר מביש לא אומר שאני אוהב את זה פחות. לא.

הדוגמה הפרימיטיבית של בושה

אדם לא יוצא ערום לרחוב כי זו בושה, כן, “כי חרפה היא לנו”, זו בושה. מה יבושו, כולם מבינים שזו בושה שלא הולכים ערומים ברחוב, אמת? למה אתה לא הולך ערום ברחוב? כי בעצם היית רוצה, זה מרגיש כל כך נעים, אבל מה אעשה, אני מתבייש. לא, בושה נתתי את הדוגמה הפרימיטיבית של בושה.

בושה פירושה שאני לא עושה את זה כי זה דבר מביש, כי זו בושה לעשות את זה. אבל אני לא רוצה לעשות דברים מביישים. מה ששואל זה תיאורטי, זו הייתה בושה בעולם. זה לא דבר שהייתי מתלהב ממנו, נכון? בושה היא דבר מופנם.

בושה “כוזבת” – קונפליקט, לא הבנה

אבל כשאתה אומר שהוא מרגיש בושה, הוא עושה את אותו דבר והוא מתבייש. זו לא בושה. בושה היא כשלא עושים, ואומרים את הסיבה למה לא עושים, כי זו הייתה בושה. אבל כשאני מתבייש, אני עושה את זה, רק שאני עושה את זה עם אנחה. האנחה היא לא מידה טובה. האנחה היא סימן לקונפליקט. זה לא עוזר. תקועים.

הגישה האלטרנטיבית: מדרגות ריאליסטיות

כך דעתי. לא, לא דעת תורה, זה מה שאני חושב. למה אני חושב כך? לא בגלל ש… יכול להיות שאתה צודק שזה טוב יותר מכלום. אבל מה שאני חושב הוא שיש דרך דרך זה. אם נפסיק לעשות את זה, ומה שאני רוצה לטעון, מה שאני עושה בכל מיני מקרים, אני רך יותר על דברים מסוימים, אני אומר, יכול להיות שמה שאנחנו מדברים עליו לא ריאליסטי. צריך לדבר ולהבין טוב יותר מה מחפשים. ואחר כך, את הדבר הריאליסטי לפחות היו יכולים לעשות.

הכלל: מדרגות קטנות על פני אנחות גדולות

כמו הכלל, דבר ריאליסטי, אפילו זו מדרגה קטנה, נניח, שאפשר כן לעשות, שווה הרבה יותר מאשר לאנוח על מדרגה שלא יכולים לעשות, שאולי אף אחד לא יכול לעשות, או אולי אני לא יכול לעשות, זו לא הבדל כל כך גדול. כי לא באנו לעולם לאנוח על חסרונותינו ועל שפלותנו. באנו לעולם לעשות משהו, אמת? להיות קצת יותר טובים. נכון?

ראיה: אנשים בוגרים מפסיקים לעשות את אותן דרשות

אז זו דרך אחת של הדרשה שהולכת, בסדר? הדרשה היא לחלוטין חסרת תועלת, לדעתי. לפחות לי זה לא עוזר. והראיה היא שכל האנשים שהם בוגרים מפסיקים לעשות את אותן דרשות, לרוב. זו ראיה שזה באמת לא עוזר. או האנשים ששומרים שהעבודה שלהם היא להישאר לא בוגרים, הם שומרים על עצמם באותו…

יכול להיות, יכול להיות. אני לא יודע.

יכול להיות, יכול להיות. אני לא יודע.

יכול להיות.

יכול להיות. יכול להיות שזה עוזר. כשאני אומר שזה לא עוזר, אני מתכוון לומר שיש לי דרך טובה יותר לחשוב.

התחלה של כיוון חדש: אנשים עובדים דרך דעת ונרטיב

חשבנו, חשבנו, יש לי חבר גאון שאמר שאתיקה היא ענין מעשי, אבל אנשים הם דברים שעובדים דרך דעת. אנשים הם לא חובות פרוצנטואליות. אנשים הם דברים, כמו שאמרתי בחלק, אנשים הם דברים שעובדים עם סוג של נרטיב, לפחות, סוג של הבנה של דברים.

דרשות על תאוות – ביקורת ואלטרנטיבות

ביקורת על הנרטיב של “היינו צריכים”

מדריך:

יכול להיות, אני לא יודע. יכול להיות. יש דרשות אחרות. יכול להיות שלא, אני לא אומר שזה לא עוזר, אני לא מתכוון לומר שיש לי דרך טובה יותר לחשוב. באמת אמרתי שזה, שאתיקה היא ענין מעשי. אבל אנשים הם דברים שעובדים דרך דעת. אנשים הם לא, אין דברים ברורים. אנשים הם דברים שעובדים עם נרטיב מסוים לפחות, הבנה מסוימת של דברים. אם הנרטיב שלך הוא רק זה, זה לא עושה לך כלום.

אני חושב שאפשר, במקום לומר את זה, אני חושב שאנחנו מאוד רגילים ומאוד נוטים לומר את הנרטיב, לומר, “היינו צריכים, אבל אנחנו לא.” ואנשים חיים את כל חייהם, הם לא עושים כלום לגבי מה שהוא אומר. כל פעם שהוא תופס התעוררות, הוא אומר, “אני חושב שזה היה אפילו יותר טוב, אולי את זה מותר לומר רק לאנשים מסוימים, אולי זו פרה אדומה כזו, אולי את זה מותר לומר רק לאנשים מסוימים, אבל הרבה פעמים היה יותר טוב לומר, ‘אני לא מאמין בכל העניין הזה, תעזוב אותי. אני אעשה מה שנראה לי טוב, לא מה שאני צריך להאמין.’” ה״צריך” הוא מה שחוסם אותך מלגלות מה שאפשר כן להשיג. זו הדעה שלי.

דיגרסיה: הספסל של הרבי

מדריך:

רגע, על איזה סוג ספסל יושב הרבי כשהוא נאנח על העבדים בבתים? על איזה סוג ספסל? על ספסל שבור, מצופה זהב-עץ הוא יושב כשהוא אומר את זה? כן? קשה להאמין, קשה למצוא ספסל יותר נוח מזה שיש לרבי. אני לא חושב. אני מאוד לא בטוח בזה.

דיגרסיה: אכילה אצל יהודים חרדים

מדריך:

אוקיי, אוקיי. אני מתכוון לזה כן. נניח אני מתכוון שכן. אני מדבר על האדם שחושב שכן. אני מתכוון שכן. אני מתכוון שכן. אוכלים בדיוק אותה כמות קוגל לפני זה או אחרי זה. אוכלים בדיוק אותה כמות גלידה לפני זה או אחרי זה. כך היא דעתי. באזורים החרדיים לא אוכלים פחות מאשר באזורים החופשיים. אני רק עניתי על אחד. אני לא יודע, אני לא הייתי, בדקתי לאחרונה בשדרה ה-13, או איזו שדרה שבה אוכלים בבורו פארק היום. אין פחות מסעדות, כשרות כמו לא כשרות. יש? ויהודים חרדים לא הולכים אליהם? הם התרגלו שהם יאכלו.

פחות אנשים נמצאים בבתי קפה במקום השני? פחות אנשים? יהודים חרדים לא אוכלים פחות מהאחרים? יהודים חרדים לא אוכלים כמו… לא. אתה יודע מה אני יודע? אתה פעם הלכת למועדון השמירה על המשקל? כן. אלינו, יש גם יהודים חרדים שם. כן, בערך אותה כמות. הם כבר שמנים, הם כן אוכלים. יהודים חרדים לא רזים יותר מיהודים ליובאוויטשים? בכנות. הם יותר גסים?

בקיצור, אוקיי, אוקיי, יש לי טענה על זה. אוקיי, בקיצור, זה לא יעזור לך כלום, פחות ממה שיכול היה לעזור. אתה רוצה לדעת אם זה שווה משהו? אני חושב שהכל שווה משהו. צועקים בבית המדרש, “שהחיינו וקיימנו והגיענו”, אצל יהודים חרדים, צועקים בבית המדרש אצל יהודים ליובאוויטשים, והם מאוד שמחים עם כולם. והם אומרים שהחסידות תחזיק אותך שיש דרך טובה יותר, יש כן דרך דרך זה.

איך זה ייראה שיהיה חנות הבשר, שבה מאכלי השלוש סעודות שלנו, זה בא, הוא יקבל נקניקייה, הוא ייכנס עם תלונה, הוא ייכנס עם תלונה, יהיה לו נקניקייה עם קטשופ, עם קטשופ וחרדל, והוא יאמר, “אוי, זה כל כך טוב, זה כל כך טוב!” זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב. אין לי השגות. זה דבר כל כך טוב, זה דבר כל כך טוב. אבל, אוקיי, אני לא יודע, אני לא שמח, אני לא מרוצה מדרשה כזו, מה אגיד לך.

ביקורת על הדרשה השנייה: “תורה באה לעשות טוב”

מדריך:

יש סוג אחר של דרשה, שגם יהודים משכילים אומרים, החברים שלנו, הם אומרים דרשות כאלה, זה נשמע. יש שיטה של, אני לא יודע, נניח הרמב״ם, או דרכים מסוימות של הרמב״ם, או של המקובלים, או של, אני לא יודע, פשטות של אנשים מסוימים, שהם מחזיקים נגד עולם הזה, שהם מחזיקים שהתורה באה לדכא את האדם, ללחוץ על הגוף, “אדם נברא לשבר את הטבע”, והוא צריך לשבור את התאוות.

אבל יש אחרת, שיטה מאירת עיניים, שאומרים גם שזה מהרמב״ם. אל תשאל אותי איך, הרמב״ם יכול להיות גם מואשם וגם משובח על אותה שיטה, שאומרת באמת כמו שלומדים בשמונה פרקים שהתורה נעשתה לעשות טוב לאדם. התורה באה, איך אומרים לנו? תורה חיים, אנחנו יודעים את הדרשות. התורה באה לעשות חי. שיאכלו, אבל שלא ירגישו רע כשהם זוללים. זה בעצם היוצא מזה, אמת? שלא ירגישו רע.

הדרשה היא מאוד יפה, וקצת היסטורית. אני מתכוון, זו היסטוריה יפה, ואלה דרשות אינטלקטואליות יפות, אלה דברים חשובים. גם שלא יהיה תענוג על שום, גם זה כותב תוספות יום טוב על שום, אני יודע את הדרשות. אבל אותה דרשה לא עושה לי כלום, אמת? זה בעצם משאיר אותי בדיוק איפה שהייתי. זה עושה לי אפילו פחות מהדרשה הראשונה.

ההשוואה להיסטוריה של אדריכלות

מדריך:

אם דרשות שעוסקות בעניני אתיקה צריכות לעשות משהו, או צריכות לפחות להיות עם תוכנית, אני לא אומר שכל אחד צריך לעקוב אחרי התוכנית, אבל אני נותן לך תוכנית איך אפשר לבנות בית יפה. אם מישהו הוא אדריכל ויש לו את הכלים, הוא יוכל לבנות מהבית הזה. לא כל אחד יבנה, לא כל אחד מחזיק בבנייה עכשיו. אבל מישהו, אבל זה שאומר שפה באיטליה היו בונים בתים ככה, אבל בספרד היו בונים בתים ככה, זו היסטוריה, זה מאוד מעניין. אבל בקיצור, מה אתה הולך לעשות משהו עם זה? מה אדם עושה עם זה? אפשר לעשות עם דברים כאלה, לבנות בהשראת הסגנון הזה וכן הלאה. אבל בדרך כלל לא חיים מזה כלום. זה לא עם הלכה למעשה אין כלום.

הלכה למעשה כל אחד נשאר פחות או יותר מה שהוא היה. אם הוא חנוק, הוא נשאר חנוק. אם הוא לא חנוק, הוא נשאר לא חנוק. וזה לא עוזר לי בכלל.

למדתי את שתי הדרשות. שמעתי את שתי הדרשות, ואף אחת מהן לא הייתה מעניינת במיוחד עבורי. אף אחת מהן לא הזיזה אותי ממקום א׳ למקום ב׳, חוץ מלהוסיף ידיעות או משהו. מסכים? גם לא מסכים. מנידים בראש. זה עוזר לכם יותר אותה דרשה? זה יותר טוב מהראשונה? הדרשה הראשונה עוזרת לכם להיות חנוקים, לא להיות חנוקים. וכשתסתובבו יותר עם קהילה, תתפסו שהקהילה גם לא עושה הרבה.

העיקרון: “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”

ללמוד פירושו להשתנות

מדריך:

אה, התורה באה… ללמוד פירושו להשתנות. ללמוד פירושו שחשבתי קודם ככה, משהו, ואחר כך אני חושב ככה. זה אומר, אני חושב שאני יכול להיות ככה, ולא להיות ככה.

אוקיי, בוא אלי, הוא אומר כלל, “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”. הנטייה של אדם, כן, תן לי להגיד לך איך זה עובד. איך אני צריך? הנטייה של אדם, כבר אמרתי את הדרשה מספיק פעמים, אני לא יודע אם כבר היה לי את התורה היום. “גדולה תלמוד שמביא לידי מעשה”. הנטייה של אדם היא, מה שהוא רואה ומה שהוא מבין, ואצלי זה מה שהוא מבין בתור טוב, הוא עושה. אפילו אם הוא לא רוצה, אפילו אם הוא רק מגיע לשם בקושי, בגלל זה יש מצווה “אל תפנו אל האלילים”.

האיסור של “אל תפנו אל האלילים”

מדריך:

תרגום השיעור

כן, אסור לקרוא את הספרים “היפים” שהזרים כתבו, כי מתפעלים מהם. אלא אם כן קוראים אותם לשם ידיעה, לבטל עבודה זרה, זה בא ממקום אחר. אבל צריך לדעת שיש איסור כזה, והאיסור הוא “כי זה עובד”. “כי” אם מסתכלים על דברים “יפים”, מתבונן ביופי הצורה, כמו שכתוב ברמב״ם, מסתכלים על היופי של הגויות, ובסוף חושבים “ואעשה כן גם אני”. כן, “איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם, ואעשה כן גם אני”. או, כן, כך אעשה, אני רוצה, “פשוט” “ואעשה כן גם אני”.

זה הטבע של אדם, זה לא דבר שאפשר לשנות. לא, אי אפשר לשנות את זה. זו דרך מאוד “בסיסית” איך שאנשים פועלים, שמה שנראה לו טעים, לא מיד ואולי לא בפעם השנייה, אבל מה שנראה לו יפה, נראה לו “יפה”, “אז הוא מתחיל לעשות”.

האדם כ”rational being”

מגיד שיעור:

“כי מה אתה עושה”? “אדם הוא rational being”. “rational being” לא אומר שהוא אף פעם לא נוטה משכלו, זה אומר שבאופן כללי, דרך החיים שאדם חי היא דרך החיים שנראית לו טובה, שנראית לו טעימה, שנראית לו יפה, שנראית לו אמיתית, נכונה. אפשר לומר אמיתית זו אולי מילה גדולה מדי, אבל נכונה, יפה, “נאצלית”, “נכונה”, “כל מיני מילים כאלה”. כלום, הכל “קל”. אה, אה, תהיה טוב. אז זו עדיין רעה…

לומדים.

זה שיחה לשם ידיעה, זו לא שבת שובה קבלה למשוגעים ומשוגעות.

ללמוד ללא מעורבות זה בלתי אפשרי

הדוגמה של עבודה זרה

מגיד שיעור:

כן, אבל “זה נכון”. You can’t… אם למישהו אין את הניסיון, אם מישהו אומר לי, אני אגיד לך, אתה רוצה ללמוד את כל תיקוני עבודה זרה? אני מתכוון ככה. אם מישהו אומר שהוא לומד ספרים של עבודה זרה, הוא הלך לראות את העבודה זרה, לא היו לו ניסיונות להיות עובד עבודה זרה, מה שעבודה זרה אומרת, אני לא יודע, הוא צריך לשמוע ללמוד הלכות עבודה זרה, הוא לא למד את זה טוב, כי אתה לא לומד בחשק. מה הטעם? אפשר לומר כמו ההלכה.

אנשים אומרים, הבעל שם טוב אמר שחכמות חיצוניות צריך ללמוד שלא לשמה, ותורה צריך ללמוד לשמה, נכון? אבל ללמוד שלא לשמה זו ברכה לבטלה. למה ללמוד שלא לשמה?

כן, מסיבות אחרות, לא ניכנס לזה. כן, אמת. זו אמת, אם קוראים את הספרים ומשקיעים בהם, צריך מאוד דווקא לכוון להיפך כדי לא להימשך. ובדרך הטבע נמשכים. ואפשר לדבר על מה ההלכה היא, אם מותר, אם אסור. אבל אני רק אומר, כי זה בכל זאת לימוד.

הדוגמה של אקדמאים

מגיד שיעור:

Anyone, I don’t know anyone, אני יודע שכאן באקדמיה יש, אפילו האקדמאים יש להם goal, וזה ideal, ללמוד things without being influenced. But it doesn’t actually work. At least לפי דעתי, ואתה יכול להיות חולק עלי, לפי דעתי, every academic that reads קבלה becomes מקובל at some point. Most of them are not מודה בעצמם, some of them are. ובלילה בא אליו בחלום האריז״ל ואומר לו סודות התורה. עד כדי כך. זה לא יכול להיות, אדם שקוע בדבר, הוא לא… זה בחסידות…

תלמיד:

[לא שמיע]

מגיד שיעור:

זה מאה אחוז שהוא מקובל. בוודאי בא לו בחלום האריז״ל. כן, הוא היה, הוא התחיל להיות מקובל. היה לו גרסה מסוימת של קבלה. Of course, of course. That’s right. Those people are obvious. אין… שם זה מתחיל מעניין. יש מהלך מסוים לעניין, אבל זה מתחיל מעניין. אבל ראיתי הרבה אנשים שהתחילו בתור סתם סקרנים. מה זאת אומרת אתה סקרן? למה אתה סקרן לגבי זה? יש הרבה דברים בעולם להיות סקרן לגביהם.

תלמיד:

[לא שמיע]

מגיד שיעור:

לא, לא, זה לא נכון. אני אומר לך, אני מחזיק בזה. זה לא ככה. זה לא דבר אישי לכל אדם. כל אחד צריך להיות במדות ומעשים טובים. אבל I think that anyone that studies something… People that study ancient Egypt start dreaming of the gods of Egypt, okay? זו המציאות. זה לא… זה בכל זאת אדם. אדם… again, אם עושים הרבה מאוד כוונה להיפך, אפשר אולי להימנע מזה. ומה עשה גרשום שלום? הוא לא חשב על זה איך היום עבר בלילה. מה אתה רואה שהוא שונה מזה?

שיעור על תאוות: ההבדל בין שני סוגי תאוות

חזרה לנושא המרכזי: תאוות

מגיד שיעור:

אני לא אכנס לזה. אני אומר לך, אני אשמור על עצמי. זה לא ככה. אני לא יכול להכיר באופן אישי כל אדם, כל אחד צריך לדאוג למידותיו ולמעשים הטובים שלו. אבל I think שanyone שstudies something, אנשים שstudying ancient Egypt, הם starting לdream על הgods של Egypt. אוקיי? זו המציאות. זה אדם, אדם, again, אם עושים הרבה מאוד כוונה להיפך, אפשר אולי למנוע מזה.

והקדוש ברוך הוא, מה הוא עשה גרשום שלום? לא חשב על זה איך יום בחלום בלילה? מה הוא כל כך שונה מזה? הוא מחזיק את עצמו ערני, נכון? זה spiritual bonding. זה מה שמניע את חייו.

Of course. אני לא יכול להיות חייו. מה, הוא מתחיל לארגן את חייו. Of course. 100%. אני אומר לך, אנשים, הוא יכול עדיין להיות מושפע, הוא לא יהיה כמו ההוא, כי להוא היו עוד, יכולים להיות עוד דברים. No problem. הוא לא יתערבב בהרבה דברים. אני לא מאמין שכמעט אין מישהו שיכול, at least, again, אם יש מישהו שיש לו הרבה כוונה להיפך, כמו רבי שהוא הגאון, רבי ישראל סלנטר אמר שהוא שמע שמכלל שבת אין מגושם, הוא אמר, “אבל אם רוצים מאוד חזק זה כן יכול להיות מגושם.” מבין? אבל פחות רוצים חזק נגד כל זה, אבל הסדר הרגיל הוא שנמשכים אחריו. הסדר הרגיל הוא שמכלל שבת לא עושה אדם גס. מה?

תלמיד:

כן. כן. אל תגיד, אל תגיד, אני אומר לך שכן. קראתי, exactly.

מגיד שיעור:

נו, but you’re saying it in a low way, you could say it in a high way. כי, לא כי מאמינים בזה, כי you start seeing the world from that perspective. אוקיי, רבותי.

דיון על דתיות ואמונה

תלמיד:

הם הפוך, אתה מתכוון שלא נעשים דתיים.

מגיד שיעור:

מי שעושה את הדתיות, אתה תופס? הדתיים הם אלה שלא מאמינים. אני הופך להיות האמיתי שמאמין כן. כן, כן, נכון. נכון. מה הענין, יש על זה דרשה. זה יבוא לשיעור אחר על הפרטים, נראה. זה לא כל כך פשוט. הוא טען, by the way, בואו לא נדבר ואסור לחשוד את הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. כי אתה חושב שרבי אלימלך לא היה קצת איתך? הוא הסתובב עם ה… הוא התרחץ באותו מרחץ, נכון. החניכים החסידיים לא הלכו לשם. יש, החניכים לא הלכו לאותו מרחץ, בואו נהיה ברורים, נכון? לא, לגוי היו טענות. לגוי היו טענות. בקיצור, אה…

תלמיד:

די טוב, אין לי טענות.

מגיד שיעור:

לא, הוא מדבר על משנה. אני יודע, אני רק אומר שזה לא כל כך פשוט כמו שאתה עושה את זה. ההיתר, ההיתר שאתה עומד לא רק ההיתר, זה כתוב ברש״י, וכדומה. ברש״י כתוב שאפשר לקרוא… אני לא רוצה לעשות שיחות, זה לא השיחה שלי היום. אוקיי, זו הסחת דעת זה. רבותי, ולא תתורו אחרי לבבכם. אסור להיות מוסחים. אסור להיות מוסחים. אני רק רוצה לומר, אני חוזר לשיעור שלי. רבותי, רבותי, יש לי שיעור לומר על תאוות, הלו, לא על עבודה זרה. אני יודע ש״ושני מינים” זה ההמשך, אבל… אין את זה כאן.

למה רוב דרשות המוסר אינן יעילות

מגיד שיעור:

רבותי, אני אומר ככה, אני אומר שכאשר לומדים על דבר ומבינים בדיוק מה הדרישה היא, אני אומר ככה, רוב דרשות המוסר אינן שימושיות כי הן לא מפורטות מספיק. That’s why. זו הסיבה למה הן לא שימושיות. ולכן, שומעים שיחה יפה בסעודה שלישית, ואומרים כמה יפה, כמה חשוב לא להיות בעל תאווה, אבל אני לא יודע מה זה אומר. בסוף אוכל את אותם עוגיות בדיוק במלווה מלכה, בדיוק כמו קודם. כך המנהג שלי, בניגוד למנהג האחר.

תלמיד:

כן, כן, כן, כי אתה זוכר, כן, יש לך בן דוד ר׳ יואל, ר׳ יואל אחר.

הדוגמה החיובית: ר׳ יואל וברכות הנהנין

מגיד שיעור:

בקיצור, יש עוד ר׳ יואל שהוא מתנהג לומר ברכות הנהנין, אני אומר לך שזה עוזר. הרבה יותר מדרשות אחרות. כי הוא אומר בדיוק, זה לא נמשך לנצח, לא משתנים מדרשה אחת, אבל אם הוא אומר בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות, יכול לעלות לך מחר, “אוקיי, בוא אעשה את זה.” הוא גם גורם לזה להישמע קל, וזה מאוד חשוב. כי קשה, כשאתה אומר גם שזה קשה, קשה זה כשאתה יודע על מה מדברים. זה הקושי העיקרי. קשה זה לא כשיש לך תמונה שלמה ברורה. זו בעיה קטנה, צריך לדעת איך להגיע לשם. הקושי העיקרי של כל דרשות המוסר הוא כי לא יודעים מה רוצים.

אני יודע, בעיקר אני יודע שאני רע, שאני צריך ללמוד, ושאני לא צריך להיות רע, ושאני צריך להתבייש, וכן הלאה. אבל מה למעשה, מה בדיוק לעשות, אתה יודע? אתה לא יכול להגיד לי. אז, זה אכן קשה, כי חסרים עוד הרבה שלבים. אני לא אומר שהכלל לא נכון, אבל יש כלל כזה, אבל חסרים הרבה מאוד שלבי מחשבה עוד. עדיין לא מגיעים לבעיה.

ביקורת על בעלי מוסר: הבעיה היא בראש, לא רק בלב

אני אומר הרבה פעמים, אני לא יכול לשמוע את הדרשה שלי. כל בעלי המוסר שאומרים לנו יש מספיק אמונה בדעת, אנחנו צריכים למעשה, אני רוצה לשאול אותם כמה שאלות על האמונה בדעת שלהם, לראות אם יש להם באמת אמונה בראש ורק חסר להם לב, אוקיי? אתה יכול לענות על כמה שאלות? אתה תופס את עצמך אומר? אה, אין לך שום ספק בכלל, אין לך שום בעיה עם “והשבות אל לבבך”? יש לך הרבה שאלות, אתה כבר יודע, מה אני צריך להגיד לך? אחרי שתדע הכל, נראה אם יש לך עוד בעיה עם “והשבות אל לבבך”.

אני חושב שכמעט אין בעיה כזו, אני מקשר את הבעיה, אני מתרץ את הבעיה, אני מתרץ את הקושיא, אני מתרץ את הקושיא, אני מתרץ את הקושיא. אם הוא לא עומד בזה, הוא נופל בחזרה, אין בעיה, על זה צריך להתחזק. אין בעיה, אז צריך לומר, אתה צריך להתחזק כל יום. על זה יש גם עצות. אבל אנחנו לא מחזיקים אצלנו, אנחנו לא מחזיקים שם. סתם להיות נוגע בבעיה, כל השבת לא מעלה ולא מורידה כלום.

אז, ממילא אני אומר משהו אחר. ממילא אני אומר ככה, ואני מבין מה הטענה שלי. אז, איפה הייתי? אז, אני רוצה לומר ככה, אז, זה לא עוזר. אז, אני הולך לומר שיעור מהרמב״ם הקדוש, או מרבותיו של הרמב״ם, אותו דבר, ולנסות להסביר נקודה. מה, זה כבר 10:13, עד שאני סוף סוף אסיים לומר שיעור. אז, אני רוצה להסביר קצת נקודה.

ההבדל בין שני סוגי תאוות

סיכום: חוש המישוש חרפה לנו

אנחנו רוצים לספר ככה, אנחנו רוצים לדבר על תאוות. אמרנו, אנחנו רוצים לעשות הבדל, שכל מה שאנחנו עושים זה בעצם שני דינים, באמת שני חלוקים, שני סוגי דברים שמדברים תמיד על אותו דבר וזה מעורבב. אם עושים שני דינים, עושים הבדל, אפשר לדעת בדיוק על מה מדברים.

אז אני רוצה לעשות הבדל, זה הולך ככה. עכשיו תשלח לי את התאריך, קודם כל, אני לא מתווכח איתך. אתה יודע את התאריך, אני לא אשים לך ראש. אוקיי. אז אני רוצה לטעון ככה, כוח, כי אני רוצה לראות אם זו תאווה. אולי השיעור צריך שאדע. התאריך שלי בטוח תאווה.

אז, אה, כן, אוקיי. בואו נראה. הסברנו בשבוע שעבר יסוד מאוד חשוב, והיה בשבוע שעבר השיעור להסביר את הלשון שהרמב״ם מביא ארבע פעמים במורה נבוכים, “חוש המישוש חרפה לנו”, שחוש המישוש, זו הבעיה. והסברנו מה זה אומר, שכאשר מדברים על תאוות, מדברים מאוד מאוד ספציפית על תאוות של חוש המישוש.

אפשר לומר על תענוגי הגוף לעומת תענוגי הנפש, זה לא מספיק לומר את זה, צריך עוד לומר על אילו תענוגי הגוף, לא תענוגים של כל שלושת החושים האחרים או ארבעת החושים, לפחות שלושה חושים, כלומר ראייה, שמיעה, ריח, בזה אין בעל תאווה. דיברנו על זה בשבוע שעבר.

אבל התאווה מדברת על תאוות גם לא של טעם, כי טעם זה לא תאווה. ידעת? אבל המישוש של הטעם זו תאווה. טעם הוא סוג של מישוש, זה קצת יותר מסובך, אבל הטעם, הטעימה של אוכל היא שיפוט ולא תאווה. זו דעת. אבל התאווה היא במישוש שבו. אז זה מה שמתכוונים חוש המישוש חרפה. כאן אנחנו מחזיקים, נכון?

שני הענינים שהתאווה נוגעת בהם: אכילה ופריה ורביה

יוצא שכאשר מדברים על תאוות והמידה של לא להיות בעל תאוות, מדברים רק מאוד ספציפית על שני ענינים שאנשים עושים. אחד מהם, דרך אגב, בואו נזכור, למה אנשים עושים את שני הדברים האלה? אוכלים כדי לחיות בעצמם, כן? ופריה ורביה עושים כדי שהמין האנושי יחיה, נכון? אלה שני הדברים שמחיים את האדם. זה בכלל לא דבר קטן, אלה דברים מאוד חשובים, נכון? זה לא אנוכי. אישי וכללי, משפחה, מין. זה טבע. למה הטבע עשה, למה הקב״ה עשה אכילה? כדי שאנשים יחיו. למה הקב״ה עשה כדי שאנשים לא ייעלמו כשהאדם הראשון ימות, כן? מה הוא עשה? נכון.

תלמיד:

זה מזכיר חתונה מוות, לכן זו חתונה המסבירה יום המיתה, צריך ללכת עם קיטל.

מגיד שיעור:

למה יש חתונה? כי אנחנו הולכים למות. כי אנחנו הולכים למות, היינו צריכים להתחתן. נכון. מאוד עצוב. אתה אומר ככה, זה לא מסוכן להביא ילדים? למה בוכים בריקוד ברית מילה? מאוד עצוב להתחתן, מבין? בוודאי לא רק, צריך גם ללכת לחתונה, באמת חשש. מה?

תלמיד:

מצוין! זו השמחה, שאפילו אני אמות, אני לא מת יותר, כי הכלל חי הלאה.

תאווה אינה המטרה, אלא התענוג שבה

מגיד שיעור:

אז, על כל פנים, אלה שני הדברים שמדברים עליהם, אבל הנושא של תאווה זה לא זה, זו כבר המטרה, זה כבר דבר טוב. אנחנו מדברים על תאווה, העונג שבו, נכון? ההנאה שהיא עונג. תאווה היא תענוג, או אפשר לומר שצריך לעשות את שני הדברים עם תענוגים, ובדברים האלה יש תאווה.

ההבדל: שני סוגי תאוות

עכשיו אני רוצה לומר דבר מעניין, אני עושה הבדל. כתבתי את זה כאן על… כתבתי את זה כאן בשפה שלי, אני אגיד את זה ואסתכל פנימה. בחלק הראשון, החלק הראשון שיש כאן כותרת, שם כתוב ככה:

יש כאן שניים, איפה הנייר שלי? כן, הנייר בלשון הקודש. יש כאן שני סוגים של תאוות, חשוב מאוד להבין, שני סוגים אחרים של תאוות, או שני סוגים אחרים של תענוגים, שהתאווה היא המשיכה אחר התענוג, כן? שני סוגים אחרים של תאוות. ושני הדברים הללו הם שני סוגים אחרים של תאוות, וצריך לדבר על שני הקצוות. רציתי לומר שרק אחת מהן היא באמת מידת הפרישות, אני מתכוון שזה לא מדויק, אבל בואו נראה. יש כאן שני סוגים של תאוות.

סוג 1: תאווה טבעית

סוג אחד של תאווה הוא טבעי. טבעי אני מתכוון לומר, איך אפשר לראות שזה טבעי? כי לכל בני האדם יש את זה. אדם ככל אדם יש לו תאווה כזו. אז למשל, כל אדם אוהב לאכול. מה זה אומר שהוא אוהב לאכול? שכאשר הוא צמא הוא שותה, וכאשר הוא רעב הוא אוכל. זה בעצם מה שזה אומר.

במילים אחרות, כאשר חסר לו בגופו משהו לאכול, סוג הדברים שאריסטו קורא להם “דברים יבשים”, הדברים היבשים, “דבר גש”, נקראת המשיכה אחר זה, אז הוא אוכל. כאשר חסרים לו דברים נוזליים, דבר נוזלי, אז הוא שותה. זה בעצם כל אדם בעולם, אין אדם שאין לו את התאווה הזו, התאווה הטבעית.

אמנם, אתה יכול לקרוא לזה תיאבון, אתה יכול כמעט לקרוא לזה לא דבר אנושי, אלא כמו גופניות, גופניות לגמרי, כמו שדיברנו, שקשור לחלק הזן. אבל יש בזה אהבה מסוימת, הוא אוהב את זה, יש טעם, כן, אמת. יש מסוים… על זה עושים ברכה, ברכות הנהנין. אמת, ברכות הנהנין עושים על