תענוגי הנפש ותענוגי הגוף, תענוגי המישוש ותענוגי שאר החושים | שמונה פרקים פרק ד'
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם פילאָזאָפישן שיעור: די מידה פון פרישות – וואָס מיינט „נישט זיין אַ בעל תאוה”
—
א. אַריינפיר: די מעשה פונעם חוזה פון לובלין
אַ באַקאַנטע חסידישע מעשה: אַ איד קומט צום רבי (דער חוזה פון לובלין – כאָטש „גוגל ווייסט נישט” און „יעדע קלוגע מעשה שטאַמט פון רבינים”) און זאָגט אַז זיין אַ רבי איז אויך בלויז אַ תאווה – פּונקט ווי אַלע אַנדערע תאוות. דער רבי ענטפערט: „דו ביסט גערעכט, איך האָב טאַקע אַזאַ תאווה – אָבער פאַר דער תאווה דאַרף מען אויפגעבן אַלע אַנדערע תאוות.”
די גרונט-קשיא: וואָס גייט אַרויס פון דער מעשה? אויב רבנות איז „נאָר אַ תאווה”, איז דאָס אַ קריטיק – עס רעדוצירט רבנות צו דער זעלבער קאַטעגאָריע ווי אַלע אַנדערע תאוות. וואָס פאַר אַ תאווה איז דאָס אייגנטלעך? כבוד? הנאה? עפּעס אַנדערש? דאָס ברענגט צו דער ברייטערער פראַגע: וואָס מיינט „תאווה” בכלל?
—
ב. דער פילאָזאָפישער פּראָבלעם: ווי אַזוי דעפינירט מען „תאווה”?
ב1. דער יסוד פון מוסר-ספרים
אין אַלע חסידישע, קבלה, און מוסר ספרים שטייט אַז אַ איד דאַרף נישט זיין אַ בעל-תאווה. דאָס איז אַ פונדאַמענטאַלע אמונה.
ב2. פאָרשלאָגן וואָס ווערן אָפּגעוואָרפן
פאַרשידענע דעפיניציעס ווערן דורכגעפּרואווט, און יעדע איז צו ברייט אָדער צו ענג:
– „Lust” – שוין בילט-אין נעגאַטיוו; מ׳קען נישט זאָגן „lust פאַר לערנען גמרא”
– „Excess” – אויך בילט-אין שלעכט
– „וויל / רצון” – צו ברייט: אַלעס איז אַ רצון, אפילו הקב״ה האָט „תאוה” (ווי ר׳ חיים דערמאָנט). אויב תאווה = ווילן, מאַכט עס נישט קיין סענס צו זאָגן מ׳זאָל נישט ווילן.
– „Seeking of fulfillment” – צו ברייט: אפילו אַ רוצח זוכט fulfillment
– „Drive” – צו ברייט: אַלעס איז אַ drive
– „פיזיקאַלע / מאַטעריאַליסטישע זאַכן” – קומט נעענטער, ווייל פיזישע זאַכן געבן instant gratification
> ### [קליינע דיגרעסיע]
> דער רמב״ם׳ס „חלק המתעורר” – אַ כוח אין נפש וואָס אַנטהאַלט אַלע מיני רצונות און דחיות – איז צו ברייט פאַר אונדזער צוועק.
—
ג. מעטאָדאָלאָגישער יסוד: ווי אַזוי טיילט מען אָפּ מידות?
אַ פרינציפּ פון פריערדיגע שיעורים: מידות ווערן נישט צעטיילט לויט דעם אינערלעכן כוח וואָס ברענגט זיי אַרויס (ווייל דעמאָלט איז אַלעס כמעט דאָס זעלבע), נאָר לויט דעם אָביעקט / סובדזשעקט – די זאַך וואָס די מידה איז וועגן.
ביישפּיל: דער חילוק צווישן אהבת ממון און אהבת נשים איז נישט די אהבה (ביידע זענען אהבה), נאָר דער ממון vs. די נשים. דאָס איז אין דעם אריסטאָטעלישן / רמב״ם׳שן שטיל – ענלעך צו ווי הלכה ווערט צעטיילט לויט סובדזשעקט.
> ### [קליינע דיגרעסיע]
> דער חזון איש און אַנדערע צדיקים האָבן געזאָגט אַז אַלע מידות זענען אייגנטלעך „די זעלבע זאַך”, אָבער עס איז וויכטיג צו צעטיילן כדי עס זאָל זיין useful אויף עולם המעשה.
—
ד. ערשטע מסקנא: דער סובדזשעקט פון דער מידה איז **תענוגים**
די מידה פון „נישט זיין אַ בעל-תאווה” (זריזות / פרישות) האָט צו טאָן מיט דעם סובדזשעקט פון תענוגים – הנאות, פּלעזשורס. דאָס איז די ממוצע-מידה (לויט דעם רמב״ם): נישט צו פיל תענוג און נישט צו ווייניק. פאַרשידענע נעמען ווערן דערמאָנט:
– „זולת” – דער שלמות פון דער מידה
– „הסתפקות במועט” – אַ צו-ווערטיגע איבערזעצונג
– „פרישות” – סאַונדט צו עקסטרעם, כאָטש אין חז״ל קען עס מיינען די ריכטיגע פרישות (פרישות מן העריות, מן העבירות)
> ### [קורצע דיגרעסיע]
> דער שיעור פּאַסט צו פּרשת נצבים-וילך (לעצטע וואָך) און דער קומענדיגער פּרשה, אָבער „די וואָך האַלט מען שוין ביי דער נעקסטע מידה.”
אָבער – „תאווה” מיינט נישט „תענוגים” סתם. „נישט זיין אַ רודף תאוה” מיינט נישט „נישט זיין אַ רודף תענוגים.” דאָס וואָרט תאוה מיינט אייגנטלעך וועלן (ווי „אַוַּת נפשך” אין תורה), בעת תענוג מיינט פלעזשור. די מידה איז ספּעציפיש: די ריכטיגע התנהגות ביחס צו געוויסע תענוגים (נישט סתם אַלע ווילנ׳ס). דאָס ברענגט צו דער פראַגע: וועלכע תענוגים?
—
ה. צער – אינדירעקט פאַרבונדן, אָבער אַן אַנדערע מידה
צי געהערט צער (ווייטאָג) אויך צו דער מידה פון פרישות? נאָר אינדירעקט – אַ בעל-תאוה ליידט מער ווען ער פאַסט (שלילת התענוג), בעת אַ פרוש ליידט נישט. אָבער דאָס איז בלויז אַ נעבן-עפעקט. די מידה וואָס באַהאַנדלט צער דירעקט איז אַן אַנדערע מידה – אפשר בטחון, אפשר גבורה. פרישות איז ספּעציפיש וועגן רדיפת התענוג.
—
ו. דער „אייזערנער קאָפּ” קשיא – אויב תענוג איז שלעכט, טאָר מען אויך נישט לערנען?
דאָ קומט דער צענטראַלער פּראָבלעם: אויב פרישות מיינט קעגן תענוג, טאָר מען אויך נישט האָבן הנאה פון לערנען – ווייל לערנען איז דאָך אויך געשמאַק! אפשר איז בעסער צו לערנען טרוקן, אָן תענוג? דאָס איז אַבסורד – מ׳לויבט דאָך אַ מענטש וואָס האָט ליב צו לערנען. דער אבני נזר זאָגט אפשר אַז תענוג פון לערנען איז אַפילו אַ מצוה.
מסקנא: ווען מ׳רעדט קעגן תאוה, מיינט מען עס נישט ממש – מ׳מיינט נישט אַלע תענוגים, נאָר אַ געוויסע סאָרט. „דאָס איז וואָס פילאָסאָפיע טוט – מיר זאָגן אַסאַך זאַכן אָבער מיר מיינען זיי נישט.”
—
ז. צמצום פון דעם באַגריף „תאווה” – וואָס עס שליסט **נישט** איין
ז1. כבוד – אַ באַזונדערע מידה, נישט תאווה
כבוד-זוכן איז אויך אַ שלעכטע מידה, אָבער נישט די זעלבע ווי תאוה. אַ כבוד-שמעקער איז נישט קיין בעל-תאוה (נישט קיין „גראָבער יונג”). חסידישע רבי׳ס האָבן געזאָגט: קודם צעברעכט מען תאוה, דערנאָך כבוד – כבוד איז העכער, מער „long-term thinking.” מ׳דאַרף מצמצם זיין דעם מיינונג פון „תאוה” – נישט יעדע שלעכטע מידה איז תאוה.
ז2. בטלה / שמועסן – אויך נישט תאווה
> ### [פּראַקטישע ביישפּילן]
> אין ישיבה, דער עיקר נסיון איז נישט תאוה (בגוף), נאָר בטלה, שמועסן, פּטפּטדיגקייט. אַ בחור/כולל-יונגערמאַן וואָס שמועסט צופיל – רופט מען אים נישט אַ בעל-תאוה, ער איז אַ „שיינער איד” מיט אַן אַנדער בעיה.
> ### [אַנעקדאָטע וועגן ר׳ דוב לאַנדאַ]
> ער האָט ליב געהאַט צו לערנען מיט בחורים, אָבער אַ מתמיד האָט אויפגעהערט מיט אים ווייל ער שמועסט צופיל. ער האָט געמאַכט חברותות פון צוויי שעה כדי נישט צו שמועסן מיט יעדן.
שמועסן איז אין „broad sense” אַ תאוה (עפּעס וואָס מ׳וויל), אָבער אין דעם ענגן זין פון „בעל תאוה” – נישט.
ז3. קלאָרע פאָרמולירונג
פרישות פון תענוגים מיינט נישט „נישט וועלן זאכן” און נישט „נישט ליב האָבן זאכן” – אפילו נישט ליב האָבן וועלטלעכע (נישט-תורה) זאכן. „בעל תאוה” = „גראָבער יונג” – אַ ספּעציפישע, ענגע קאַטעגאָריע פון גשמיות׳דיגע תענוגים.
—
ח. דער צענטראַלער חילוק: תענוגי הנפש vs. תענוגי הגוף
ח1. דער יסוד׳דיגער חילוק
– תענוגי הגוף – פיזישע פּלעזשער, וואָס מ׳דאַרף ממש טאַטשן/פילן מיטן גוף
– תענוגי הנפש – ווי כבוד, וואָס געהערט נישט צום גוף
– ביידע זענען תענוג, ביידע זענען „פּלעזשער”, אבער תאוה אַלס מידה גייט נאָר אויף תענוגי הגוף
> ### [צד-דיגרעסיע: תאוות הרציחה]
> אַ תלמיד פרעגט וועגן איינער וואָס האָט הנאה פון רציחה. דאָס איז מידת הרציחה, נישט מידת התאוה. אַזא מענטש איז א חולה – ער שטייט אויסערהאַלב פון נאָרמאַל. וויכטיגער כלל: ווען מיר רעדן פון מידות, רעדן מיר פון נאָרמאַלע מענטשן. „פאַר יענעם איז נישט דער ספר.”
> ### [צד-דיגרעסיע: חברות און טרויער]
> איינער וואָס האָט אַסאַך פּלעזשער פון חברים, אָדער איז צובראָכן ווייל א חבר/קרוב איז נפטר – ער איז נישט קיין בעל תאוה. דאָס קען זיין א בעיה, אבער א אַנדערע סאָרט בעיה. מ׳דאַרף נוצן אַנדערע ווערטער פאַר אַנדערע זאכן.
—
ט. אַנאַליז פון כבוד אַלס תענוג הנפש
ט1. כבוד געהערט נישט צום גוף
– כבוד איז אַן אָביעקטיווע זאך – איינער קען האָבן כבוד און נישט וויסן דערפון
– א טויטער מענטש קען האָבן כבוד (כיבוד אב ואם נאָך מיתה, כבוד פאַרן רמב״ם)
– כבוד ליגט נישט „אויף מיין באָדי” – עס איז נישט פיזיש
ט2. כבוד ליגט ביי יענעם, נישט ביי דיר (אריסטאָטעלישער אַרגומענט)
– כבוד איז נישט תלוי בידך – עס ליגט אין די הענט פון אַנדערע מענטשן
– א צדיק קען נישט האָבן כבוד; א רשע קען האָבן כבוד
– דערפאַר קען כבוד נישט זיין די תכלית השלימות – די בעסטע זאך פאַר א מענטש מוז זיין עפּעס וואָס געהערט ביי אים אַליין
– כבוד איז א גוטע זאך, אבער נישט די בעסטע זאך
ט3. חילוק צווישן כבוד און דאָס **געפיל** פון כבוד
– אויב מ׳וואָלט געהאַט א קנעפּל וואָס מאַכט דיר פילן אין מוח דאָס זעלבע ווי ווען מ׳גיט דיר כבוד – דאָס איז נאָך נישט כבוד, דאָס איז נאָר די פילינג פון כבוד
– כבוד איז דאָס וואָס איך בין מכבד – עס איז אַן אַקט פון אַנדערע צו דיר
– דאָס „געטיקלט ווערן” פון כבוד – דאָס איז שוין א סאָרט תאוה, א צווייטע לעוועל
ט4. כבוד און נפש – פילאָזאָפישע פּאָאַנט
– וועמען איז מען מכבד? נישט דעם גוף – דעם נפש
– עסן גיט מען פאַרן גוף; כבוד גיט מען פאַר דער נפש
– דאָס איז איינע פון די ראיות אַז א מענטש האָט א נפש – ווייל כבוד איז א דבר מופשט וואָס קיינער האָט נישט געזען, אבער עס איז ריעל
– „נפש” אין דעם קאָנטעקסט מיינט נישט דווקא דער מיסטישער חלק וואָס פליט אַרום נאָכן טויט, נאָר א מער פּשוט׳ע, בעיסיקע זאך: דער טייל פון מענטש וואָס איז מקבל כבוד
—
י. דיבאַטע וועגן כבוד פאַר אַ מת – צי קען מען „באַקומען” אָן וויסן?
אַ תלמיד פרעגט: וואָס איז די מעלה פון כבוד פאַר אַ נפטר? דער טאַטע איז נישטאָ – ווי קען ער הנאה האָבן?
ענטפער: כבוד איז נישט פאַר דעם גוף, נאָר פאַר דער נשמה/נפש. „באַקומען” דאַרף נישט מיינען „וויסן” אַז מען באַקומט – אַ מענטש קען עפּעס באַקומען אָן צו וויסן דערפון.
דער תלמיד׳ס אָפּשטויס: אויב איך האָב געלט און האָב קיינמאָל נישט געוואוסט, האָב איך עס נישט באַקומען.
קריטיק פון דעם תלמיד: דו ביסט „סטאַק” אין אַ סטריקט סובדזשעקטיוו-מאַטעריאַליסטישע בליק – אַ זייער ענגע הגדרה פון „תענוג” און „באַקומען.” די גאַנצע וועלט פירט זיך אַנדערש: מענטשן געבן כבוד פאַר מתים, מענטשן זענען זיך מוסר נפש פאַר כבוד (ווי אַ סאָלדאַט וואָס שטאַרבט אין מלחמה פאַר כבוד וואָס ער וועט קיינמאָל נישט דערלעבן בגוף). דער תלמיד׳ס צוויי „תירוצים” (אַז די נשמה פילט עס אין עולם העליון; אָדער אַז מענטשן מיינען נאָר זיך אַליין) – ביידע זענען נישט וואָס מענטשן טאַקע מיינען, נאָר אייגענע רעדוקציעס.
נפש אַלס דבר רוחני: נפש איז נישט אַ שטיקל גוף וואָס מען קען נישט זען, נישט עפּעס וואָס „פליט אַרום.” עס איז אַ דבר רוחני, אַ דבר מופשט – אַן אַנדערע סאָרט מציאות לגמרי. אונזער דמיון האָט אַ פּראָבלעם דאָס צו פאַרשטיין ווייל מיר מגשם׳ען אַלעס.
—
יא. כבוד ווי אַ העכערע מדרגה פון תאוה – אָבער נאָך נישט תכלית השלימות
יא1. אַ רודף כבוד איז מער מענטשלעך ווי אַ רודף תאוה
מען מוז אָפט מוותר זיין אויף תאוות כדי צו באַקומען כבוד.
> ### [פּראַקטישער ביישפּיל]
> אַפילו אַ פּרעזידענט/מלך וואָס קען זיך ארדערן וואָס ער וויל – ער האָט פאַקטיש נישט קיין חיי תאוה. ער מוז אויפשטיין, ער האָט אחריות, ער קען נישט לעבן ווי אַ בחור. ספר משלי: „אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר” – אַפילו בגשמיות איז כבוד פון אַ גוטן מלך אַ סתירה צו חיי התענוגים.
> ### [דיגרעסיע: אַמעריקאַנער קולטור]
> אין אַמעריקע קען מען „כבוד” באַקומען פון עסן-קאָנטעסטן (פרענקפורטערס), אָבער דאָס איז נישט אמת׳דיגער כבוד.
יא2. כבוד איז אַ סאָציאַלער תענוג
כבוד איז אַ תענוג פון אַ סאָציאַלן חלק הנפש – עס האָט צו טאָן מיט וואָס אַנדערע מענטשן האַלטן פון דיר. דער שכל, להבדיל, געהערט פאַר דיר אַליין – „יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” (רמב״ם). חכמה קען קיינער נישט אַוועקנעמען; כבוד געהערט פאַר דער חברה. דאָס ווייזט אַז ס׳זענען דאָ פאַרשידענע חלקי הנפש, נישט אַלעס איז איין נפש.
—
יב. אהבת החכמה – דער דריטער תענוג, אַן אַנדערע סאָרט לגמרי
נאָך תאוה (תענוג הגוף) און כבוד (תענוג הנפש), קומט אהבת החכמה – ליבשאַפט צו חכמה/לערנען. דאָס איז נישט די זעלבע זאַך ווי די פריערדיגע צוויי.
יב1. תענוג פון לערנען איז נישט תענוג הגוף
אַ מאַטעריאַליסט זאָגט: יעדער תענוג איז נאָר „דאָפּאַמין אין מוח.” דאָס איז נישט אמת. דער מוח איז גשמיות, דער שכל איז נישט גשמיות. דער מוח איז אַ כלי וואָס דער שכל דאַרף כדי צו פונקציאָנירן (ווי אַ מענטש דאַרף זיין געזונט כדי צו טראַכטן), אָבער דער תענוג פון אַ גוטע סברא איז נישט די זעלבע סאָרט ווי דער תענוג פון אַ גוטע שטיקל קוגל.
יב2. „עס קליקט” – דער שכל׳דיגער תענוג
וואָס איז „עס קליקט”? מען האָט אַ קשיא, עפּעס שטימט נישט, און דאַן – „אַה, יעצט שטימט עס!” עס איז געוואָרן בשלימות, קאָנעקטעד. דער „קליק” איז אין דעם שכל אַליינס. ביים עסן „קליקט” גאָרנישט – דאָס איז אַן אַנדערע סאָרט סובדזשעקט לגמרי. אויב איינער האָט נישט געהאַט קיין קשיא, קען ער נישט ענדזשויען דעם תירוץ.
יב3. קיין סתירה צווישן תענוגים – נאָר אין צייט/פאָקוס
עס איז נישט אַזוי אַז מען מוז וועלן צווישן תענוג הגוף אָדער תענוג השכל (ווי געוויסע חסידישע ספרים זאָגן). ביידע קענען עקזיסטירן – נאָר אַ מענטש קען נישט פאָקוסן אויף צוויי זאַכן אויפאַמאָל. די סתירה איז אין צייט און פאָקוס, נישט אין מהות. נאָר אויב מען באַשרייבט ביידע אויף אַ גשמיות׳דיגן אופן (אַלעס איז „דאָפּאַמין”), דאַן ווערט עס אַ סתירה – אָבער דאָס איז אַ פאַלשע באַשרייבונג.
יב4. קריטיק פון דער מאַטעריאַליסטישער רעדוקציע
– די „קעמיקאַלס”-טעאָריע – קיינער האָט קיינמאָל נישט בפירוש באַוויזן אַז דאָפּאַמין = פּלעזשער. עס איז אַ חצי-טעאָריע, אַ סברא וואָס מענטשן קויפן ווייל מיר זענען מגושם׳ט
– חולה הנפש מיינט נישט נאָר „אימבעלענסד קעמיקאַלס.” עס קען זיין אַז עס איז פאַרבונדן מיט קעמיקאַלס (ווי שכרות שטערט טראַכטן), אָבער דאָס מיינט נאָר אַז דער גוף מוז געזונט זיין כדי דער שכל זאָל קענען פונקציאָנירן – נישט אַז דער שכל איז דער גוף
– דער „קליק” פון שכל, און אויך דער צער פון נישט-וויסן – וואו טוט עס וויי? נישט אין פיס, נישט אין קאָפּ – עס איז אַ רוחני׳דיגער ווייטאָג, וואָס ווייזט אַז עס איז אַן אַנדערע סאָרט מציאות
—
יג. דער גוף אַלס תנאי פאַר שכל – אָבער נישט דער שכל אַליין
דער גוף דאַרף זיין געזונט, צופרידן, אַ „כלי מוכן לעבודה” – דאָס זענען תנאים חיצוניים כדי דער שכל זאָל קענען פונקציאָנירן. אָבער דער אַקט פון פאַרשטיין אַליין איז נישט אַ גוף-זאַך. ווען עפּעס טוט וויי, פרעגט דער דאָקטאָר „וואו טוט עס דיר וויי?” – מען פילט עס אין בעק, אין קערפּער, נישט אין מוח (דער מוח האָט ליטעראַלי נישט קיין נערוון פאַר ווייטאָג). דער ווייטאָג פון נישט-פאַרשטיין און דער געשמאַק פון יאָ-פאַרשטיין – מען פילט עס אין שכל, וואָס איז אַ חלק הנפש (כּח ההשׂכּלה). צי מען קען האָבן דעם כּח אָן אַ גוף – דאָס איז שוין אַ חקירה פון השאַרת הנפש, אָבער ס׳איז זיכער אַז ס׳איז נישט אַ גוף-טעטיקייט.
יג1. תענוג השׂכל vs. תענוג הגוף – נאָר אַ משל
די תּורה נוצט משלים פון לחם און וויין פאַר חכמה, אָבער ס׳איז נאָר אַ משל – נישט דער זעלבער חלק אין מענטש וואָס הנה׳ט פון גשמיות׳דיגן לחם הנה׳ט פון „לחם” התּורה. מען נוצט דאָס זעלבע וואָרט „תענוג” ווייל מיר האָבן נישט גענוג ווערטער.
דער רמב״ם אין הלכות תּשובה און אין הקדמה צו פירוש המשניות זאָגט: ביידע זענען טאַקע „געשמאַק”, אָבער דער שׂכל׳דיגער תענוג איז פיל מער געשמאַק – נאָר שווער צו מסבּיר זיין פאַר איינעם וואָס האָט עס נישט דערפאַרן (דער משל פון אַ בלינדן).
מסקנא: ווען מיר רעדן פון פּרישות לגבי תאוות, רעדן מיר נאָר פון תענוגי הגוף.
—
יד. שטרוקטור פון דריי מדרגות תענוג
“`
תאוה (תענוג הגוף) → כבוד (תענוג הנפש) → חכמה (תענוג השכל)
↑ ↑ ↑
נידריגסטע מדרגה העכער, מער מענטשלעך העכסטע מדרגה
גוף איז מקבל נפש איז מקבל שכל איז מקבל
„קראַצן” „כבוד באַקומען” „עס קליקט”
“`
יעדע מדרגה איז אַן אַנדערע סאָרט תענוג לגמרי מיט אַן אַנדערן סובדזשעקט וואָס באַקומט עס – נישט נאָר אַ גרעסערע אָדער קלענערע מאָס פון דער זעלבער זאַך.
—
טו. נייע צוטיילונג: וועלכע פון די פינף חושים זענען „בעלי תאוה”?
אַלע תענוגי הגוף קומען דורך די פינף חושים (ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). יעדער חוש ווערט באַזונדער אַנאַליזירט: וועלכע פון זיי ברענגען תאוה?
—
טו1. חוש הריח – **נישט קיין בעל תאוה**
> ### [חסידישע מעשׂה]
> דער בעל התּניא האָט באַקומען אַ טאַביק-פישקע, צעריסן דעם טאַביק, און פון דער פישקע געמאַכט אַ שפּיגל פאַר תּפילין. ער האָט געזאָגט: חוש הריח איז פון נאַטור נישט קיין בעל תאוה – פאַרוואָס זאָל מען אים מחנך זיין צו ווערן איינער?
ראיות: מען האָט קיינמאָל נישט געהערט אַ מוסר-דרשן רעדן קעגן צופיל בשׂמים-שמעקן. די גמרא זאָגט „דבר שהנשמה נהנית ממנו” – ריח איז אַ הנאה פאַר דער נשמה, נישט פאַר דער תאוה. ס׳איז נישט דאָ אַ תאוה-פּראָבלעם מיט ריח.
ריח קען אויך ברענגען תאוות (ביישפּיל: בשמים של עבודה זרה – דער רמב״ם פּסק׳נט מ׳מאַכט נישט קיין ברכה דערויף). אָבער – נישט די ריח אַליין איז די פּראָבלעם, נאָר וואָס ס׳ברענגט דערצו.
—
טו2. חוש הראיה – **אויך נישט אַ פּשוט׳ע תאוה**
„ולא תתורו אחרי עיניכם” – אָבער דאָרט איז נישט דאָס קוקן אַליין דאָס פּראָבלעם; דאָס קוקן איז נאָר אַ משמש (מיטל) וואָס ברענגט צו אַן אַנדער תאוה (ז.ב. עריות). דאָס קוקן כשלעצמו איז נישט די תאוה.
ראיה: קוקן אויף יופי הבריאה – שיינע בערג, שיינע נאַטור – איז אַ מצוה (מען מאַכט אַ בּרכה דערויף). דוד המלך האָט „בּרכי נפשי” געשריבן וועגן דעם. אַסאַך גדולים (דער סקווערער רבי, אַנדערע) זענען געגאַנגען זען שיינע זאַכן. קיינער האָט נישט געמאַכט אַ קריטיק אויף הנאה פון שיינקייט פון דער בריאה.
> ### [לעבעדיגע דיסקוסיע מיט תּלמידים]
> תּלמידים ברענגען אַריין פאַרשידענע ביישפּילן – חסידישע אידן וואָס פאָרן אויף שיינע פּלעצער, מוביס פון קונסט, בילדער אין קוראָרט. חילוק: שיינקייט צוליב יופי איז נישט תאוה; בילדער אין קוראָרט צוליב אָנגעבן איז אַן אַנדערע תאוה (כּבוד/גאווה, נישט ראיה). יופי איז פאַרבונדן מיט „אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו.”
> ### [קורצע אפשווייפונג: שיינקייט אין בית המדרש]
> עס זענען דאָ רביים וואָס מאַכן זיך אַז דער בית המדרש זאָל זיין מלוכלח׳דיג – כּלומרשט ווייל זיי קערן נישט וועגן אויסערליכע שיינקייט. אמת׳דיגע בעלי השגה האָבן אַלע ליב יופי, ווייל יופי איז אַ שבח השם. די וואָס האָבן נישט אַזאַ מדרגה און זענען פּשוט׳ע – דאָס איז נישט קיין מעלה, נאָר אַ חיסרון.
—
טו3. חוש השמיעה – **אויך נישט תאוה**
איינער וואָס הערט אַ גאַנצן טאָג שיינע מוזיק – איז ער אַ „בעל תאוה”? ניין. דער ביישפּיל פון „קול אישה” – נישט די קול איז די פּראָבלעם, נאָר די אישה. אויב מ׳קען אָפּטיילן דעם קול פון דער פּערזאָן (ווי אַן AI וואָס רעדט), איז דער קול אַליין נישט מעורר תאוה. אַנדערע שאלות אין מוזיק (זכר לחורבן, ביטול תורה) זענען אַנדערע קאַטעגאָריעס, נישט תאוה.
—
טו4. קריטישער חילוק: הנאה vs. תאוה
– הנאות הגוף = תאוה (דאָס איז וואָס מ׳רעדט קעגן)
– הנאות הנפש (לערנען, כעס, אויך שיינע מוזיק, שיינע סצענעריע) = נישט תאוה
– ראיה, שמיעה, ריח – זענען אַלע הנאות וואָס זענען נישט הנאות הגוף אין דעם שטרענגן זין
—
טו5. דער פּרינציפּ פון מידת המיצוע (באַלאַנס)
יעדע זאַך קען זיין „צו פיל” – צו פיל טריפּס (ביטול תורה), צו פיל לערנען (פאַרנאַכלעסיגט די געמיינדע), צו פיל קוקן אויף שיינע זאַכן. אָבער – אויב עפּעס איז צו פיל, איז דער חיסרון נישט אין מידת התאוה, נאָר אין אַן אַנדערע מידה (ווי ביטול תורה).
> ### [קליינע באמערקונג]
> „ביטול תורה” איז אַ „קעטש-אָל פרעיז” – מ׳נוצט עס ווען מ׳וויל נישט ענטפערן אויף אַ פראַגע.
—
טו6. קאָנקלוזיע פון דער חושים-אַנאַליז: עס בלייבן נאָר צוויי
“`
ראיה ──────→ נישט תאוה (תענוג, נישט הנאת הגוף)
שמיעה ─────→ נישט תאוה (קול אַליין איז נישט מעורר)
ריח ────────→ נישט תאוה (נאָר וואָס ס׳ברענגט דערצו)
טעם ────────→ נענטער, אָבער אויך נישט – טעם = דעת, טייל פון מישוש
מישוש ─────→ דער איינציגער אמת׳ער חוש פון תאוה
“`
—
טז. פאָקוס אויף חוש הטעם – אַ טיפערע אַנאַליז
טז1. טעם vs. תאוה – אַ פּאַראַדאָקס!
תאוה און טעם זענען אַ סתירה. דער וואָס איז אַ גוטער „טעיסטער” (קענער פון טעמים) דאַרף דווקא ווייניק עסן – אויסשפּייען ביי טעיסטינגס, טרינקען קליינע שלוקן. דער פרעסער וואָס עסט פיל – פאַרלירט דעם טעם.
טז2. טעם איז אַ סאָרט דעת
טעם איז אַ מענטשליכע, אינטעלעקטועלע פעאיקייט – מ׳איז מבחין צווישן טעמים, מ׳פאַרשטייט נואַנסן. אַ בהמה האָט נישט קיין טעם אין עסן (דער ביישפּיל פון דעם נחש וואָס עסט עפר אָן טעם, און די מעשה פונעם ריזשינער).
טז3. הלכה׳שע ראיה: תענית און טעימה
אפילו ביי אַ תענית (פאַסטן) – מעג מען טועם זיין עסן (פּרובירן אָן אַראָפּשלינגען). דאָס באַווייזט אַז דער טעם אַליין איז נישט דאָס פּראָבלעם – דאָס פּראָבלעם איז דאָס עסן/שלינגען, נישט דאָס שמעקן דעם טעם.
טז4. קעגן עקסטרעמע פּרישות אין עסן
קריטיק פון די וואָס זאָגן מ׳זאָל עסן שנעל אָן טעם – „ווי אַ פרעסער.” ר׳ אשר׳ל און כתבי האר״י זאָגן אַז מ׳זאָל דווקא מיט תענוג עסן. די וואָס רעדן קעגן אכילה בכלל – „דאָס זענען משוגעים.”
טז5. קאָנקלוזיע וועגן חוש הטעם
חוש הטעם איז אויך נישט דער הויפּט-קאַנדידאַט פאַר תאוה! ער איז נענטער צו תאוה ווי ראיה/שמיעה/ריח, אָבער דער טעם שבטעם (דער עצם טעם) איז נישט תאוה. דער טעם איז אייגנטליך אַ טייל פון חוש המישוש – אַ ספּעציפישער אַספּעקט פון פיזישן קאָנטאַקט.
—
יז. חוש המישוש – דער איינציגער אמת׳ער חוש פון תאוה
יז1. חוש המישוש vs. חוש הטעם – די פרעציזע חילוק
דער רמב״ם (בשם אריסטו) זאָגט אַז בעלי תאוה נוצן בעיקר נישט חוש הטעם, נאָר חוש המישוש. דער טעם (taste) אַליין איז נישט דער עיקר פון דער תאוה – דער פיזישער טאָטש איז דער עיקר.
יז2. דער משל פון ר׳ מאָטל זילבער (און אריסטו׳ס פילאָקסענוס)
> ### [אַ מחשבה/סברא]
> ר׳ מאָטל זילבער האָט אַליין געטראַכט (נישט געהערט פון אַנדערע) אַז תאוות אכילה איז אַ „כפוי-טובה׳דיגע” תאוה – ווייל די גאַנצע הנאה ליגט אין צוויי אינטשעס (דער האַלדז). אַ מענטש פאַרגעסט זיין גאַנצע לעבן פאַר אַזאַ קליינע שטח.
> ### [אריסטו׳ס משל]
> אַ מענטש (פילאָקסענוס פון עקסיאַנוס) וואָס איז געווען אַ פרעסער, האָט געהאָפט אַז ג-ט זאָל אים געבן אַ לאַנגע האַלדז ווי אַ קרעין (crane), כדי ער זאָל מער הנאה האָבן פון עסן. דאָס ווייזט אַז די גאַנצע תאוה איז פון טאָטש (מישוש), נישט פון טעם אַליין.
יז3. טעם vs. מישוש – פאַרטיפטע אַנאַליז
דער טעם (taste) האָט אין זיך אַן אינטעלעקטועלע דימענסיע – מען קען פאַרשטיין הבדלים, קאָמפּלעקסיטעט, „דעת שבטעם.” אָבער דער תאוה זעלבסט ליגט אין דעם מישוש-עלעמענט פון טעם – דער פיזישער קאָנטאַקט. דאָס זעלבע גילט פאַר תשמיש – דער עיקר תענוג איז טאָטש, נישט זען, נישט הערן, נישט רייכן.
יז4. אַלגעמיינע הסכמה: צופיל מישוש-תענוגים = נידריגקייט
יעדער מענטש אויף דער וועלט איז מודה אַז איינער וואָס עסט צופיל אָדער איז צופיל עוסק אין תשמיש איז אַ נידריגער מענטש. דער שיעור פון „צופיל” קען זיין אַ שאלה, אָבער דער פרינציפּ איז אוניווערסאַל.
—
יח. דער עבד-משל (אריסטו׳ס אַנאַלאָגיע)
אַזעלכע תענוגים פּאַסן פאַר אַן עבד:
– אַן עבד איז אַ מענטש וואָס פונקציאָנירט ווי אַ מאַשין/כלי – ער האָט נישט קיין אייגענע בחירה, שיקול הדעת, כבוד
– אַן עבד באַקומט נאָר פיזישע תענוגים ווייל ער האָט נישט קיין אַנדערע קאָמפּענסאַציע
– קאָמפּלימענטן פאַר אַן עבד („גוט געקערט”) זענען ווי קאָמפּלימענטן פאַר אַ מאַשין – נישט מענטשליכע קאָמפּלימענטן (וואָס קומען פאַר בחירה)
– דער טראַגעדיע פון אַן עבד: ער איז אַ מענטש, אָבער זיין מענטשליכקייט קומט נישט אַרויס
„ליבעראַל אַרטס” הייסט פאַר בני חורין (אַריסטאָקראַטן). אַ בן חורין האָט העכערע תענוגים: כבוד, שכל, פרייע אינטעלעקטועלע באַשעפטיגונג. אַן עבד׳ס שכל איז נאָר משועבד למעשיות (ווי פיקסן אַ וואַקום קלינער) – נישט פרייער שכל.
—
יט. דער סלאָגאַן: „חוש המישוש חרפה לנו”
„חרפה לנו” מיינט: חרפה לנו בתור מענטש. ווייל די תענוגים זענען נוגע צום מענטש באשר הוא בהמה, נישט צום מענטש באשר הוא מענטש. דערפאַר ווען מען רעדט פון פרישות, רעדט מען בעיקר וועגן אכילה און תשמיש – ווייל דאָס זענען זאַכן פון חלק הבהמה של האדם.
> ### [צדדיגע דיגרעסיע: נזיר]
> אַ תלמיד פרעגט וועגן נזיר אין דער תורה. נזיר איז אַן אַנדערע רעיון – עס קומט פון „רואה סוטה בקלקולה”, אַ ספּעציפישע סיבה, נישט דער זעלבער פרינציפּ.
> ### [צדדיגע דיגרעסיע: חטא vs. עבירה]
> חטא (ווי „יראי חטא”) מיינט אַ חסרון – אַ ידיעה אמת׳דיגע, נישט נאָר אַ פאַרבאָט. עבירה מיינט אַ רע. דאָס איז נישט ווי בשר בחלב (וואָס מ׳טאָר נישט טון) – עס איז אַ ידיעה פון וואָס איז נידריג.
—
כ. וויכטיגע צוגאָב: נישט **אַלע** חוש-המישוש-תענוגים זענען בהמיש
דער רמב״ם/אריסטו מאַכט אַ חילוק:
– תענוגים פון אַ קליינע שטיקל גוף (דער „איבר קטן”, צוויי אינטשעס) = בהמיש
– תענוגים פון דער גאַנצער גוף (שוויץ-באָד, מאַסאַזש, עקסערסייז, וואַרעמע וואַנע) = מענטשליך, נישט קיין בעיה
> ### [צדדיגע דיגרעסיע: שוויץ-באָד ביי אידן]
> שוויץ-באָד איז כמעט פאַרשוואונדן ביי חסידישע אידן, וואָס אַמאָל איז עס געווען אַ מנהג (טבילת מקוה אין שוויץ). „איינע פון די פלאַמפּסטע חטאים.”
—
כא. ווארענונג: נישט צומישן סאָרטן תענוגים
מען טאָר נישט צומישן מענטשן און זאָגן: „אויב דו האָסט הנאה פון לער
נען, ביסטו אויך אַ בעל תאוה.” לערנען איז אַ גאַנץ אַנדערע סאָרט תענוג. אָבער אויב מען ווייסט נישט דעם תירוץ, קען מען טאַקע צומישט ווערן און אַראָפּגליטשן צו בעל-תאוה׳שקייט.
—
כב. הבהרה אחרונה: דער רמב״ם רעדט וועגן אַ זייער ספּעציפישע מידה
דער רמב״ם רעדט נישט וועגן אַלע מידות בכלל, נאָר וועגן אַ זייער ספּעציפישע מידה – די נטיה צו מאַכן גשמיות׳דיגע הנאה (תאוה) פאַר דעם תכלית פון לעבן. ווען מענטשן רעדן וועגן דעם, מיינען זיי אָפטמאָל דעות (השקפות), און דערפאַר איז מען צוריקגעגאַנגען אין אָנהייב פון שיעור צו באַהאַנדלען דעם חילוק.
דער מעגליכער צומישעניש
„ביסט אויך אַ בעל תאוה אויב דו האָסט ליב צו לערנען?” – אויב מען ווייסט נישט דעם תירוץ, קען מען טאַקע פאַרפאַלן ווערן. דער תירוץ איז אַז לערנען און אַנדערע גייסטיגע תענוגים זענען נישט דאָס וועגן וואָס מען רעדט. מען רעדט וועגן אַ ספּעציפישע סאָרט גשמיות׳דיגע תאוה.
> ### [צדדיגע הערה]
> דער רמב״ם האָט אַ תירוץ אויף דער קשיא (ווי אַזוי מען טוט זאַכן „אויף אַ מענטשליכע וועג” מיט הכנה), אָבער דאָס געהערט צו דער נעקסטער שיעור.
—
כג. עסן איז נישט אַ מענטשליכע זאַך כשלעצמה
אַ תלמיד ווירפט אויף אַז עסן איז דאָך יוניק פאַר דעם מענטש (אַ קאָמבינאַציע פון בהמה און מלאך). ענטפער: עסן כשלעצמו איז אַ בהמה׳ישע זאַך, נישט אַ מענטשליכע. אַ מענטש איז אויך אַ בהמה – אָן דעם בהמה-חלק לעבט ער נישט – אָבער אויב מען וויל זיין נאָר מענטש, דאַרף מען זיין אין „התקדשות.”
—
כד. דער משל פון די זעגס אין האָום דיפּאָ (Home Depot)
אין האָום דיפּאָ איז דאָ אַ גאַנצע רוי מיט הונדערטער סאָרטן זעגס. פאַרוואָס אַזויפיל? ווייל יעדע זעג האָט אַ ספּעציפישע תכלית – אַ ספּעציפישע שניט, אַ ספּעציפישע פונקציע. ווי ווייסט מען וואָס אַ זעג איז באמת געמאַכט פאַר? מען קוקט וואָס ער טוט אַנדערש פון אַלע אַנדערע. אַ זעג מיט אַ קרומע פאָרעם וואָס קען אַריינגיין אין אַן עק – דאָס איז זיין תכלית, כאָטש מען קען אים אויך ניצן פאַר אַנדערע זאַכן.
די נמשל: וואָס איז דער מענטש׳ס תכלית?
אַלע בהמות טוען זייערע זאַכן זייער גוט. אויב מען וויל וויסן וואָס אַ מענטש איז פאַר – קוקט מען וואָס ער טוט אַנדערש פון אַ בהמה. די איין זאַך וואָס ער טוט אַנדערש – דאָס איז זיין תכלית, זיין שלימות.
אָבער – דאָס מיינט נישט אַז מען זאָל נישט טון אַלע אַנדערע זאַכן (עסן, שלאָפן, אאז״וו). פּונקט ווי דער ספּעציעלער זעג דאַרף אויך קענען רעגולער שניידן כדי צו פונקציאָנירן. נאָר דאָס איז נישט זיין תכלית.
—
כה. דער מענטש איז אַ סאָרט בהמה – די שאלה איז וועלכע סאָרט
– יעדע בהמה האָט אַ סאָרט – אַ שור דאַרף זיין אַ גוטער שור, אַ חמור דאַרף זיין אַ גוטער חמור. דאָס זענען צוויי אַנדערע זאַכן.
– אַ מענטש דאַרף טון „מעשה מענטש” – די שאלה איז נאָר וואָס דאָס מיינט.
– מען דאַרף טון אַלע בהמה-זאַכן (עסן, שלאָפן, משפחה) כדי צו קענען טון מעשה מענטש – אָבער נישט אַז דאָס איז דער תכלית.
—
כו. דער משל פון מחנך זיין קינדער
דער רמב״ם׳ס שיטה: וואָס איז די כוונה פון משפחה און מחנך זיין קינדער? נישט בלויז אַז זיי זאָלן זיין „גדולי ישראל” אין אַ וועלטליכע זין – נאָר אַז אפשר זיין זון וועט זיין אַ חכם, אַן אדם השלם. דאָס איז דער תכלית פון משפחה.
אָבער – דאָס מיינט נישט אַז מען זאָל נישט האָבן קינדער! פאַרקערט, מען זאָל האָבן מער קינדער – מען בויט מענטשן, נישט בלויז קערפּערליכע בנינים.
—
כז. דער סוף-פּסק: וואָס איז טאַקע די עבירה?
כז1. הנאה האָבן איז נישט קיין עבירה
ס׳קען זיין זייער געשמאַק – דאָס אַליין איז נישט דאָס פּראָבלעם.
כז2. די עבירה איז צו מאַכן די הנאה פאַר דעם גאָט
צו מאַכן הנאה פאַר דעם קריטעריאָן פון וואָס איז גוט, פאַר דער אמת׳ער מידה פון לעבן – דאָס איז דער פּראָבלעם.
כז3. אויב ס׳איז צו פיל
ווערט מען אַ „בהמה גדולה”, אָבער דאָס איז שוין אַ ווייטערדיגער חלק פון מידות.
כז4. מיר טרייען נישט צו מינימיזירן בהמה-זאַכן
אַ מענטש איז אויך אַ בהמה. מיר טרייען צו אָרגאַניזירן דעם מענטש אַז ער זאָל קענען טון זיין תכלית און נישט ווערן „סטאַק” אין גשמיות׳דיגע זאַכן.
כז5. געוויסע זאַכן האָבן אַ נטיה צו מאַכן מענטשן „סטאַק”
פון דעם וויל מען אַנטלויפן – נישט פון הנאה כשלעצמה, נאָר פון דעם „פאַרקלעפּט ווערן” אין גשמיות׳דיגע תענוגים וואָס פאַרהאַלטן דעם מענטש פון זיין תכלית.
—
צוזאַמענפאַסונג פון דעם גאַנצן שיעור – דער אַרגומענט-פלוס:
“`
קשיא: וואָס מיינט „תאוה”?
↓
פאַרשידענע דעפיניציעס ווערן אָפּגעוואָרפן (צו ברייט / צו ענג)
↓
מעטאָדאָלאָגישער פּרינציפּ: מידות ווערן צעטיילט לויט אָביעקט
↓
דער אָביעקט = תענוגים → אָבער נישט אַלע תענוגים!
↓
צמצום #1: תענוג פון לערנען = נישט תאוה (תענוג השכל)
צמצום #2: כבוד = נישט תאוה (תענוג הנפש)
צמצום #3: בטלה/שמועסן = נישט תאוה (אַנדערע בעיה)
↓
תאוה = נאָר תענוגי הגוף
↓
דריי מדרגות: תענוג הגוף ← תענוג הנפש (כבוד) ← תענוג השכל (חכמה)
↓
אַנאַליז פון פינף חושים:
ריח = נישט תאוה
ראיה = נישט תאוה (נאָר מיטל)
שמיעה = נישט תאוה
טעם = נענטער, אָבער אייגנטליך טייל פון מישוש
מישוש = דער איינציגער אמת׳ער חוש פון תאוה
↓
„חוש המישוש חרפה לנו” – חרפה פאַר דעם מענטש בתור מענטש
↓
נישט אַלע מישוש = בהמיש (גאַנצער גוף = בסדר; „איבר קטן” = בהמיש)
↓
דער מענטש׳ס תכלית = וואָס ער טוט אַנדערש פון בהמה (משל פון זעגס)
↓
סוף-פּסק: הנאה איז נישט שלעכט; דאָס פּראָבלעם איז צו מאַכן הנאה
פאַר דעם קריטעריאָן פון לעבן, און צו ווערן „סטאַק” אין גשמיות
“`
תמלול מלא 📝
די פילאָזאָפישע פּראָבלעם פון תאווה: אַ שיעור וועגן דער מידה פון פרישות
אַריינפיר: די מעשה פונעם חוזה פון לובלין
מגיד שיעור:
איך ווייס אַז די מעשה איז אַזוי: ס׳איז געקומען אַ איד צו אַ רבי, איך מיין אַז דער רבי פון לובלין. איך האָב געזאָגט אַז גוגל זאָגט אַז ס׳איז געווען רבינים, אָבער סתּם יעדע קלוגע מעשה שטאַמט פון רבינים, ס׳איז נישט קיין ראָיה פון זיי. ס׳איז געווען אַנדערע קלוגע רבי׳ס, חריפות׳דיגע רבינים.
און ער האָט געזאָגט אַז ער האַלט אַז ス’איז גאָרנישט קיין גרויסע זאַך אַז דער רבי איז אַ רבי. זיין אַ רבי זעט אים אויס איז אַ תאווה [ta’avah: desire, lust] אַזויווי אַלע אַנדערע תאוות [ta’avos: desires].
דער חוזה פון לובלין [the Chozeh/Seer of Lublin] איז די מעשה, יאָ? גוגל ווייסט נישט. ס׳איז אַ תאווה, פּונקט אַזויווי איך האָב אַ תאווה צו זיין אַ טרעגער. ס׳איז אַ תאווה. דו האָסט אַ תאווה צו זיין אַ רבי.
סאָו האָט דער רבי אים געזאָגט אַז דו ביסט גערעכט, איך האָב טאַקע אַזאַ תאווה, אָבער דו דאַרפסט נאָר וויסן אַז די תאווה דאַרפסטו האָבן, און דו דאַרפסט אויפגעבן אַלע אַנדערע תאוות. סאָו ס׳איז אַ שטיקל פּרייז.
די גרונט-קשיא: וואָס גייט אַרויס פון דער מעשה?
מגיד שיעור:
וואָס איז די גדר [geder: definition, essential nature] פון די מעשה? אמת, ס׳איז אַ גוטע מעשה. יאָ, זייער גוט. סאָו וואָס גייט אַרויס פון די מעשה? איך האָב געטראַכט צו געבן אַ שיעור צו מסביר זיין די מעשה, אָבער איינע פון די זאַכן, גיין מסביר זיין די מעשה.
אויב דו פרעגסט, ס׳איז אַ נעגאַטיווע קאָנאָטאַציע, אַז למעשה איז עס די זעלבע תאווה ווי דאָס איז שוין. דאָס איז די קשיא [kushya: question, difficulty]. זייער גוט, זייער גוט.
סאָו לאָמיר רעדן, לאָמיר אַביסל מאַכן פילאָזאָפיע, אַביסל פילאָזאָפיע אין די זאַכן.
דער פילאָזאָפישער פּראָבלעם: וואָס מיינט „תאווה”?
דער יסוד פון מוסר-ספרים
מגיד שיעור:
אָקעי, איך בין מסכּים אין די קאָנטעקסט ווי דו זאָגסט אַז ס׳איז געווען דער רבי, וויאַזוי הייסט ער, סתּם איז געווען אַ סתּם אַ טשעפּע, אַ טשעפּע אַהער, אַ טשעפּע אַהין. אָבער מער טיפער איז, גייט זיך דאָך די מעשה אַרויס אַן אמת׳דיגע בעיה וואָס איז דאָ. וואָס איז די אמת׳דיגע בעיה?
אַז אונז האָבן אַזאַ אמונה, אַזאַ חינוך, וואָס זאָגט אַז צו זיין אַ בעל תאווה [ba’al ta’avah: one who is controlled by desires] איז נישט קיין גוטע זאַך. דו ביסט מסכּים?
תּלמיד:
הייסט עס דו ביסט שוין נישט מסכּים. דו ביסט שוין נישט מסכּים.
מגיד שיעור:
אָקעי. אָבער ס׳איז אמת אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך. באַלד וועלן מיר זען פאַרוואָס. אונז האָבן אַזאַ אמונה, אַזוי שטייט אין אַלע חסיד׳ישע ספרים, אַלע קבלה ספרים, אַלע מוסר ספרים, אַלע זאָגן אַז אַ איד דאַרף נישט זיין קיין בעל תאווה. אמת, ס׳איז נישט קיין וועג צו זיין אַ בעל תאווה. ווי דער מלבי״ם [Malbim: 19th century biblical commentator] טרענסלעיט עס אין ענגליש, וואָס מיינט עס? אַ איד דאַרף נישט זיין קיין בעל תאווה.
פּרואוווען צו דעפינירן „תאווה”
מגיד שיעור:
ביזדערווייל איז דאָ זייער אַסאַך זאַכן וואָס ס׳זעט אויס אַז זיי זענען גאַנץ געשמאַק. וואָס האָט ער געמיינט צו זאָגן אַז זיין אַ רבי איז אַ תאווה ווי אַלע תאוות? וועלכע תאווה האָט ער גערעדט וועגן? תאוות כּבוד [ta’avas kavod: desire for honor]? כּבוד [kavod: honor]? ס׳איז סתּם אַ געשמאַקע זאַך.
וואָס איז אַזאַ געשמאַק צו זיין אַ רבי? איך האַלט אַז ער האָט געדאַרפט צוריקגיין פון דעם בעסער צו ראש הבעלזער. ס׳איז אַזאַ תאווה צו לערנען גמרא [Gemara: Talmud] ביי דיר אַ וואָך? דו האָסט אַ… אָקעי, איך פאַרשטיי, ס׳איז דאָ אַ תאווה. ס׳איז אַפילו אַ גרעסערע קריטיק. אָקעי, ס׳איז דאָ אַ תאווה צו לערנען גמרא, ס׳איז אַ תאווה.
וואָס איז די תאווה צו זיין אַ רבי? איז עס אַ תאווה נישט צו זיין אַ בעל תאווה? איז עס אַ תאווה פון כּבוד? דו פאַרשטייסט וואָס איך מיין? דו פאַרשטייסט וואָס איך מיין? ס׳איז אַ מדרגה [madreigah: spiritual level]. איך מיין, ס׳קען זיין אַ מדרגה פון אַ תאווה.
עניוועיס, די פּראָבלעם איז, און צו דזשענערעלייזן די פּראָבלעם, די פּראָבלעם איז אַז ס׳איז דאָ אַסאַך גוטע זאַכן וואָס, לאָמיר זאָגן, וואָס איז די טייטש פון די וואָרט תאווה? וואָס מיינט ס׳איז אַ תאווה? וואָס זאָגט מען אויף אידיש? אויף ענגליש?
תּלמיד:
Lust.
מגיד שיעור:
אָקעי, וואָס איז… מ׳האָט lust פאַר זיין רבי? פאַר לערנען גמרא תּוספות [Tosafos: medieval Talmudic commentaries]? ס׳איז נישט קיין גוטע וואָרט. ס׳איז נישט קיין גוטע וואָרט, רייט. סאָו וואָס איז די בעסערע…
רייט, lust מיינט שוין עפּעס אַ שלעכטע תאווה. ס׳איז בילט-אין כּמעט אַז ס׳איז שלעכט. לאָמיר טרעפן אַ בעסערע וואָרט וואָס גייט מאַכן די קשיא מאַכן סענס.
תּלמיד:
Excess?
מגיד שיעור:
ניין, excess איז נאָכאַמאָל אַ וואָרט וואָס איז בילט-אין די שלעכטקייט. וואָס מיינט מען צו זאָגן? ס׳איז נישט געשלעכט די דישן, ס׳איז די וויל.
תּלמיד:
יאָ.
מגיד שיעור:
ניין. איך מיין אַז וויל איז אַסאַך ברייטער ווי תאווה. ווייל זיין אַ בעל תאווה מיינט נישט סתּם ווילן. לאָמיר זאָגן אַזוי, לאָמיר טראַכטן וועגן דעם. אויב זיין אַ בעל תאווה מיינט איינער וואָס וויל זאַכן, מאַכט עס נישט קיין סענס. אַזויווי ר׳ חיים האָט דערמאָנט, “תאווה לקדוש ברוך הוא” [ta’avah l’HaKadosh Baruch Hu: desire for the Holy One, Blessed be He]. דער אייבערשטער וויל.
לאָמיר… מ׳קען זיך נאָכקריכן אין די תאווה, רצון [ratzon: will], אין חקירות [chakirot: analytical investigations], אין חסידות [Chasidus: Chasidic teachings], אין פילאָזאָפיע. צו ווילן זאַכן איז אין זיך נישט קיין שלעכטע זאַך. קענסט עס פאַרשטיין, נישט? קיינער טראַכט נישט אויף צו וועלן זאַכן. אויב תאווה הייסט דער כּוח [koach: power, faculty] צו וועלן, מאַכט עס נישט קיין סענס.
דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס „חלק המתעורר”
מגיד שיעור:
מען האָט גערעדט וועגן דעם, למשל, ס׳איז דאָ שיעורים וועגן די נושא [noseh: topic] וואָס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] רופט אַן חלק המתעורר [cheilek hamis’orer: the aroused/awakened part], וואָס מען קען עס רופן, ס׳איז נישט פּונקט דער חלק המתעורר, אָבער חלק המתעורר איז אַ כּוח וואָס אין אים איז דאָ אַלע מיני רצונות און דחיות [dechiyos: rejections], יאָ, זאַכן וואָס מיר וועלן און וואָס נישט, דעמאָלטס includes עס אַסאַך מער זאַכן ווי נאָר סתּם אַ בעל תאווה, רייט?
ס׳איז נישט ווען מיר רעדן אין יענעם סענס קענסטו עס רופן תאווה, דאָרט וואָלטסטו עס געקענט רופן רצון אָדער נטייה [netiyah: inclination], איך ליב דעם וואָרט נטייה, אַזעלכע סאָרט זאַכן.
די פּראָבלעם מיט צו ברייטע דעפיניציעס
מגיד שיעור:
און ווען ער רעדט דאָ, ווען ער וויל זאָגן אַ חילוק [chiluk: distinction] צווישן אַ בעל תאווה און אַ בעל גאווה [ba’al ga’avah: arrogant person], ביידע זענען דאָך באַזירט אויף וועלן, אַלעס איז תאווה, דעמאָלטס means עס נאָטינג, רייט? סאָרי, דאַרף מען רעדן פון עפּעס מער ספּעציפיק.
אָבער ווען ער רעדט שוין פון עפּעס מער ספּעציפיק, וואָס עס מיינט, סיי ער רעדט פון וועלן זיין אַ רבי, סיי די תאווה פון זיין אַ רבי, און סיי די תאווה פון עסן קוגל.
תּלמיד:
Something like seeking of fulfillment?
מגיד שיעור:
Seeking of fulfillment איז אויך, דאָס וואָלט געווען way too broad, ווייל אַלעס איז… even a killer seeks fulfillment. קיינער פּאַלט נישט אַריין קיינמאָל אין אַ שלעכטע זאַך. שאַלות, אַפשר, וועלכע fulfillment, וואָס איז אַמאָנסטן די קלאָרע fulfillment און צייגער… אָבער ער רעדט שוין ווייטער זייער ברייט, אמת׳דיג, once he talks so widely, then the words stop meaning anything, right?
סאָו ווען ס׳שטייט קנאה, תאווה, כּבוד [kin’ah, ta’avah, kavod: jealousy, desire, honor], אמת׳דיג זענען דאָך אַלע תאווה, ווילסטו תאוות הקנאה [ta’avas hakin’ah: desire for jealousy]? אַזוי אויך, סאָו וואָס מיינט עס? ניין, דאָ מיינט עס תאווה פּשוט׳ן, אָבער ער זאָגט עס אויך אַזוי אַז עס מיינט עפּעס מער ספּעציפיק. סאָו וואָס מיינט עס?
תּלמיד:
סאָו אַ drive, actual, עס איז אויך אַ רצון, אין די זעלבע זאַך.
מגיד שיעור:
Drive is again something way too broad. ווייל אַלעס איז אַ drive. איך מיינט, ס׳איז ווייניג וואָס זענען נישט driven. סאָו סאָו וואָס מיינט עס אַנדערע מידות [midos: character traits] וואָס האָבן גערעדט וועגן דעם. סאָו סאָו מען קען עס רופן כּעס [ka’as: anger] אָדער תאוות.
תּלמיד:
סאָו סאָו עס זענען דאָ פיזיקאַלע זאַכן, סאָו וואָס אינקלודעט עסן און אַנדערע זאַכן.
מגיד שיעור:
סאָו אַה.
תּלמיד:
אַהרן, גוט, אַפשר.
נעענטער צו אַ דעפיניציע: פיזיקאַלע זאַכן און instant gratification
מגיד שיעור:
סאָו וואָס אַלס האַלטן נאָך איין סטעפּ פאַרדעם, אָבער, סאָו וואָס זענען פיזיקאַלע זאַכן? סאָו וואָס טוען וואָס, סאָו וואָס געבן וואָס.
תּלמיד:
אָקעי, gratification.
מגיד שיעור:
איך מיין gratification איז אויך אַ וועג, אָקעי, instant gratification. ווייל פיזישע זאַכן זענען אַזעלכע זאַכן וואָס געבן instant gratification. שטימט?
אָקעי, סאָו וואָס איז מיט… סאָו די חילוק, סאָו וואָס דער רמב״ם טרייט צו זאָגן איז, אַז אמת אַז יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] פאַר אַ תאווה איז אַסאַך אַ גרעסערע עבירה [aveirah: sin], אָבער דאָס איז אַ ליסט instant gratification זאַך. עס נעמט דאָך לאַנגע צייט, נישט instant, עס נעמט דאָך אַ פּאַר יאָר זיך איינהאַלטן פון תאוות, זיך לערנען, whatever. אַמאָל פּליקט מען דאָך אָפּ פון די זאַכן ווייל מען ווערט משוגע.
און דאָס איז דאָס וואָס מען האָט געדאַרפט האָבן אַ תּנא ואמורא [Tanna v’Amora: Mishnaic and Talmudic sages], דאָס הייסט אַז ס׳איז אַן עבירה, דאָס הייסט אַז ס׳איז אַן עבירה, דאָס הייסט אַז ס׳איז אַן עבירה.
מעטאָדאָלאָגישער יסוד: ווי אַזוי טיילט מען אָפּ מידות?
דערמאָנונג פון אַ פריערדיגן פּרינציפּ
מגיד שיעור:
איר קענט געדענקען, לאָמיר זיך דערמאָנען עפּעס וואָס אונז האָבן געזאָגט וואָס וועט אונז העלפן, just to help you out, and then we’ll go to the next step. איר קענט געדענקען נאָך אַז אונז האָבן מסביר געווען פאַר שיעורים צוריק אַז ס׳איז אַ גרויסע ענין צו צוטיילן מידות, נישט אַזוי ווי די חזון איש [Chazon Ish: 20th century Torah scholar] און צדיקים [tzadikim: righteous people] וואָס האָבן געזאָגט אַז אַלע מידות זענען די זעלבע זאַך. ס׳איז דאָ אַ גרויסע ענין צו צוטיילן, צו רעדן פון יעדע מידה עקסטער, אמת? געדענקט איר אַז מיר האָבן גערעדט וועגן דעם?
דער פּרינציפּ: מידות ווערן צעטיילט לויט זייער אָביעקט
מגיד שיעור:
און אונז האָבן מסביר געווען אַז וואָס טיילט אָפּ מידות איינע פון די צווייטע? Very important. נישט די כּוח פּנימי [koach penimi: inner faculty] וואָס ברענגט זיי אַרויס, ווייל דעמאָלטס איז אַלעס כּמעט די זעלבע, און ס׳איז זייער ווייניג useful צו רעדן וועגן דעם. נאָר די זאַך וואָס זיי זענען וועגן, דו קענסט רופן די חומר [chomer: matter], די subject, די object, די זאַך וואָס איז פאַר אָדער צו אָדער וועגן, אמת?
אין אַנדערע ווערטער, די חילוק, אונז האָבן געזאָגט די חילוק פון אהבת ממון [ahavas mamon: love of money] און אהבת נשים [ahavas nashim: love of women] איז די ממון [mamon: money] און די נשים [nashim: women], נישט די אהבה [ahavah: love]. שטימט? איי ביידע זענען אהבה, קענסט זאָגן ביידע איז די זעלבע זאַך, no problem.
אונז רעדן אויף עולם המעשה [olam hama’aseh: the world of action], אונז רעדן נישט אין עולם הנפש [olam hanefesh: the world of the soul] וואָס אַלעס איז די זעלבע. קען טאַקע זיין אַז ס׳איז אין אַ געוויסע זין די זעלבע כּוח בנפש [koach banefesh: faculty in the soul], ס׳איז אַן אַנדערע חקירה [chakirah: investigation]. אָבער וואָס איז… עניוועיס, קיינער האָט קיינמאָל נישט געזען די כּוחות בנפש [kochos banefesh: faculties in the soul], ס׳איז דאָך אַלעס עניוועיס טעאָריעס וואָס מען טרייט צו צוטיילן צו אייכל׳דיג.
אָבער אין די אַריסטו [Aristotle] און די רמב״ם׳ס וועג פון סטייל און מידות איז לויט, זייער ענליך צו וויאַזוי הלכה [halachah: Jewish law] איז צעטיילט אין זאַכן, לויט די סאַבדזשעקט, לויט די זאַך וואָס ער רעדט וועגן.
צוריק צו אונדזער מידה: וואָס איז דער סובדזשעקט?
אידענטיפיצירן די מידה
מגיד שיעור:
סאָו יעצט, פון וועלכע זאַך רעדן אונז יעצט? אונז לערנען פון אַ מידה וואָס הייסט נישט זיין אַ בעל תאווה, אָקעי? אויב האָסטו אַ בעסערע וואָרט דערפאַר, זאָג מיר די בעסערע וואָרט. וואָס איז די בעסערע וואָרט? דו ווילסט נישט איך זאָל זאָגן וואָס איז די בעסערע וואָרט?
דו קענסט זאָגן הסתּפּקות במועט [histapkus b’mu’at: contentment with little], אָבער דאָס איז אַ טו ווירד טראַנסלעישאַן. וואָס?
תּלמיד:
זולת האָבן זיי גערופן לעצטע וואָך, יאָ.
מגיד שיעור:
זולת [zerizus: alacrity, diligence] איז די מידה וואָס איז די שלמות [sheleimus: perfection] אין די מידה. דער רמב״ם האָט עס נישט אַזוי גערופן, אָבער די מידה אין ממוצע [memutzah: the mean] איז נישט זיין אַ בעל תאווה, נישט זיין צו אַ גרויסע בעל תאווה און נישט זיין צו אַ קליינע בעל תאווה. ווייל ווען דו ביסט צו קליין איז אויך נישט שלעכט, ווייל דו גייסט נישט טון אַסאַך זאַכן.
אַסאַך מענטשן טראַנסלעיטן עס פּרישות [perishus: abstinence, separation]. אָבער פּרישות סאַונדט אויך ראַנג, ווייל עס סאַונדט צו עקסטרעם. אָבער דו קענסט גראַדע זאָגן אַז אין חז״ל [Chazal: our Sages of blessed memory] מיינט פּרישות דאָס. דו קענסט זאָגן אַז פּשט [peshat: plain meaning] אין די משנה [Mishnah] איז נישט שלעכטע פּרישות, נאָר דו האָסט אַנגענומען צו פיל פּרישות אָדער די ראַנג קיינד אוו פּרישות, אָבער די ריכטיגע קיינד אוו פּרישות קענסטו זאָגן איז גוט. פּרישות מן העריות [perishus min ha’arayos: separation from sexual immorality], מן העבירות [min ha’aveiros: from sins].
די תּירוץ: דער סובדזשעקט איז תּענוגים
מגיד שיעור:
זייער גוט. סאָו אונז רעדן פון די מידה. יעצט, אויב יעדע מידה דאַרף זיין צעטיילט לויט עפּעס אַ זאַך וואָס איז וועגן, אַ חלק פון לעבן, אַ חלק פון זאַכן וואָס מענטשן טוען, וואָס איז די סאָרט זאַכן וואָס די מידה איז וועגן?
תּלמיד:
ס׳איז וועגן נישט.
מגיד שיעור:
ניין, ס׳איז אויך גוט וועגן יאָ. ס׳איז נישטאָ אַזאַ זאַך אַ מידה וואָס איז נאָר וועגן נישט, ס׳איז אויך וועגן יאָ. וועלכע יאָ און וועלכע נישט, וויאַזוי יאָ און וויאַזוי נישט, וויפיל יאָ און וויפיל נישט.
תּלמיד:
יאָ, אָבער וויפיל נישט פון וואָס? פון תאווה.
מגיד שיעור:
אָקעי, דו קענסט זאָגן די וואָרט תאווה, אָבער דאָס איז אויך זייער ברייט. וואָס מיינט תאווה? תאווה איז אַ ברייטע וואָרט. דו קענסט זאָגן מאַטיריאַליסטישע תאוות נישט און ספּיריטשועל תאוות יאָ, איך ווייס נישט, איך האָב נישט געטראַכט פון דעם, איך בלייב סטאַק.
תּלמיד:
ניין, ניין. דער תּירוץ [teiretz: answer] איז… אַה, איך האָב געוואָלט הערן די אַלטע פּשט. ניין, ניין, ער גייט נישט קומען מיט אַ פּסוק [pasuk: biblical verse].
קורצע דיגרעסיע: קאָנטעקסט פון דער פּרשה
מגיד שיעור:
דער תּירוץ איז אַזוי, דער תּירוץ איז… איך האָב פאַרגעסן צו זאָגן אַז דאָס איז אַ שיעור אויף די לעצטע וואָכעדיגע פּרשה [parshah: Torah portion] פון נצבים וילך [Nitzavim-Vayelech], און די נעקסטע וואָכדיגע פּרשה, וואָס ווען מ׳טראַכט ווען מ׳לערנט די פּרשה איז עס ממש די נושא. אָבער די וואָך האַלט מען שוין די נעקסטע מידה, מיר האַלטן נאָך ביי די פּרשת הראות.
צוריק צום תּירוץ: תּענוגים
מגיד שיעור:
עניוועיס, די תּירוץ איז, ער וויל זאָגן די תּירוץ איז, אַז דאָס איז די מידה מצד פון זריזות [zerizus: alacrity] אָדער פּרישות אָדער נישט זיין אַ בעל תאווה וכדומה [v’chadomeh: and the like], איז אַ מידה וואָס האָט צו טון מיט די סובדזשעקט פון תּענוגים [ta’anugim: pleasures].
די מידה פון פרישות: אַ פּרעציזע באַגרענעצונג פון “תאוה”
פּרעציזירונג פון באַגריפן: תאוה קעגן תענוג
Instructor: אמת, נישט זיין צו אַ רודף תאוה מיינט נישט זיין אַ רודף תענוגים, שטימט? דאָס איז דער ערשטער זאַך. דאָס איז פּשט פון די ווארט תאוה. ס׳איז אַ ביסל אַ בעסערע ווארט ווי תאוה, ווייל תאוה מיינט וועלן. אמת, תאוה קען מיינען סתּם וועלן אין די תורה, “אַוַּת נפשך” [avat nafshecha: the desire of your soul], ס׳קען זיין אַז ס׳מיינט דאָך אַ תאוה, אבער יאָ, ס׳קען מיינען תאוה, וועלן. אונז רעדן יעצט פון תענוג, אָדער וועלן תענוג, אבער געוויסע פּלעזשורס, שטימט?
עד כאן איז קלאָר, דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] האָט דאָס שוין געזאָגט דריי מאָל. יעצט, אבער איז אונז נאָך אַלץ נישט קלאָר. דאָ… איך ווייס אַז די ווארט תאוה טייטשט פּלעזשור. די מידה וואָס אונז רעדן וועגן איז די מידה פון די ריכטיגע התנהגות ביחס צו פּלעזשורס. זייער גוט. אויף דעם דאַרף איך זיך פּייפן לויט די פאַקטס. ס׳איז דאָ אַזאַ ענין, מענטשן זענען עוסק אין תענוג. אפשר אַלעס וואָס מענטשן טוען איז תענוג? ווייט, דעטס גאַנאַ מעיק איט טו בראָד אַגעין.
אוקיי, האָבן מיר דאָ אַ פּראָבלעם. זייער גוט, איך האָב דאָ אַ פּראָבלעם. לאָמיר פאַרשטיין, איך האָב דאָ אַ פּראָבלעם. זייער גוט, לאָמיר פאַרשטיין די פּראָבלעם וואָס איך האָב.
די באַציִונג צווישן תאוה און צער
Instructor: דו ביסט מיר מסכּים, אַלע מענטשן וואָס רעדן וועגן תאוה רעדן אַלעמאָל וועגן תענוגים. קענסט פּשוט זאָגן, לאָמיר פאַרשטיין, קענסט אפילו זאָגן אויך וועגן די אָפּאָזיט פון תענוג. וואָס איז די אָפּאָזיט פון תענוג? צער, פּעין, כּאב, ווייטאָג. קען איינער זאָגן אַז אַ פּרוש איז איינער וואָס גייט צום משוגענעם און ס׳טוט אים וויי? אפשר אַביסל, ס׳איז נישט די תענוג. ס׳איז אַ גאַנג, ס׳איז תענוג, ס׳איז תענוג, ס׳איז תענוג, ס׳איז נישט קיין נושא פון ווייטאָג. די מידה וואָס האָט צו טון מיט ווייטאָג איז שוין אַן אַנדערע מידה.
איז דאָ אַזאַ זאַך? וואָס איז דאָס? ער קען זיך נישט מתענה זיין סתּם? קען זיין. דאַרף מען דן זיין צו ס׳איז אַזאַ זאַך, ס׳איז נישט זיכער. ער דאַרף נישט, אַ מענטש שלאָפט זיך נישט אָן חשבון. ער דאַרף נישט.
איך וויל אַרויסברענגען מיט דעם עפּעס, איך וויל נישט ווערן פאַרלוירן. וואָס איך וויל אָנקומען מיט דעם וואָס איך זאָג, אַז ס׳איז אויך וועגן צער. אַז אויב מ׳רעדט וועגן צער, קענסטו אַזוי זאָגן אַז די פּרישות, אָדער די ריכטיגע מידה וואָס אונז רעדן וועגן עיפה [ifa: moderation/temperance], וואָס דער רמב״ם רופט אויף אַראַביש, ער האָט צו טון מיט וויאַזוי מ׳פירט זיך לגבי צער אויכעט, אבער אויכעט נאָר ווייל צער איז די אָפּאָזיט פון תענוג, לאָמיר זאָגן.
אַ מענטש, דו האָסט דאָך אַ מענטש, איינער וואָס איז אַ גרויסער בעל תאוה, ס׳טוט אים זייער שטאַרק וויי ווען ער פאַסט, ער קען נישט פאַסטן, די גרעסטע יצר הרע שטייט אים. איינער וואָס איז אַ פּרוש, ער ליידט די יצר הרע, ער האָט נישט קיין פּראָבלעם, ער האָט נישט קיין פּראָבלעם, ס׳שטייט אים נישט. אבער ס׳איז די צער, שלילת התענוג, ס׳איז נישט עכט וועגן די צער.
אויב ווילסטו רעדן פון די מידה פון רילעיטן צו צער, איך וואָלט געזאָגט אַז ס׳איז אַן אַנדערע מידה אפשר. אין אונזערע באַגריפן, בטחון [bitachon: trust/confidence], אפשר קאָרעדזש, אפשר, ס׳איז דאָ אַנדערע מידות וואָס געהערן מער צו די נושא פון וואָס איז די אָפּאָזיט פון תענוג, וואָס איז צער.
סאָו ס׳איז ספּעציפיש, ווען יעדער איינער וואָס רעדט וועגן נישט זיין אַ בעל תאוה, רעדט וועגן די ריכטיגע רילעישאַן, די ריכטיגע מידה פון תענוג, אָדער רדיפת התענוג, קענסטו זאָגן. יאָ, שטימט?
די “אייזערנע קאָפּ” קשיא: אויב תענוג איז שלעכט, טאָר מען לערנען?
Instructor: דאָ ווערט אבער די קשיא, דאָ זייער גוט, קומען מיר אָן צו די קשיות פון די אייזערנע קאָפּ. אַז אויב אַזוי, טאָר מען אויך נישט לערנען, ווייל ס׳איז געשמאַק צו לערנען. און ס׳קומען אויך אַלע קשיות וואָס זיי זענען אייזערנע. אפשר, אפשר ברענגט דאָס איינער האָט געפרעגט אַז ס׳איז בעסער צו לערנען אָן קיין תענוג, ווייל תענוג איז דאָך שלעכט. קומט דאָך אויס אַז מ׳דאַרף לערנען טרוקן אין די הויז.
ער רעדט פון די שמועסן, אבער דו קענסט רעדן אָן די שמועסן. לאָמיר רעדן ספּעציפיש פון די מידה פון פּרישות. אַ פּרוש איז איינער וואָס פּרעסט נישט. אַה, ער איז אַ פּרעסער פון גמרא [Gemara: Talmud]. אַה, פאַרשטייסטו, זאָלסטו נישט לערנען צופיל גמרא אויך נישט? אָדער ער איז אַ פּרעסער פון… לאָמיר דיר פרעגן אַ בעסערע שאלה. אוקיי, גמרא איז… דאַרף מען האָבן תענוג צו תענוג עולם הזה [olam hazeh: this world]?
Student: אַה, זייער גוט, זייער גוט. דו קומסט אָן צו עפּעס. זייער גוט, זייער גוט.
Instructor: זאָלן מיר זיך אויסזאָגן אַ סוד און זאָגן קעגן תענוג, אבער אונז מיינען עס נישט? יאָ? ס׳מיינט איך מיין עס נישט. דאָס איז וואָס פילאָסאָפיע טוט. אונז זאָגן אַסאַך זאַכן, אבער אונז מיינען זיי נישט.
דער משגיח רעדט אַז מ׳זאָל נישט זיין קיין פּלעזשור-סיקער. אַזוי? דו קענסט אפילו רעדן פון אינסטענט-גרעטיפיקעישאַן. איך ווייס נישט, דאַרף מען דאָ רעדן אפילו יענץ. זאָג איך, איך מיין נישט דאָס. וואָס איך מיין איז די ראַנג קיינד אוו אינסטענט-גרעטיפיקעישאַן. יאָ?
Student: זייער גוט. עקזעקטלי. עקזעקטלי.
Instructor: אבער ס׳איז דאָך געווען אַ גרויסע חכם וואָס האָט געזאָגט אַז ס׳איז אַן עומד. ס׳איז אַן אמת׳ע פּראָבלעם. מענטשן זענען צומישט. פאַרוואָס זענען מענטשן צומישט? זייער גוט. ס׳איז נאָך אַ טיפערע נקודה. איך ווייס נישט אויב ס׳איז… דו קענסט זאָגן אַז… אוקיי, איך ווייס נישט וואָס דער רמב״ם וואָלט געזאָגט. זייער גוט. איך קען דיר זאָגן, איך מיין אַז איך ווייס וואָס ער וואָלט דיר געזאָגט. איך וויל דיר זאָגן, איך וויל דיר זאָגן. יאָ, איך וויל אַרויסברענגען דאָ.
די מעטאָדאָלאָגיע פון פילאָסאָפיע: מצמצם זיין די באַגריפן
Instructor: וואָס טוען אונז? וואָס טוען אונז אין דעם שיעור? וואָס טוען מענטשן וואָס לערנען פילאָסאָפיע, וואָס מאַכן קלאָר זאַכן? ער זאָגט אַז אונז נוצן געוויסע ווערטער. אונז זענען צוגעוואוינט צו זאָגן “נישט זיין קיין רודף תענוג”, “נישט זיין קיין בעל תאוה”, אבער אונז מיינען נישט דאָס.
די מידה וואָס הייסט פּרישות, זאָלסט נישט מאַכן קיין טעות. ס׳מיינט נישט דאָס. ס׳מיינט נישט נישט נאָכלויפן קיין תענוגים. וואו איז די ראיה? איך קען דיר ברענגען איין ראיה. ס׳איז דאָ תענוגים וואָס דו וועסט מודה זיין אַז ס׳איז גוט צו האָבן יענע תענוגים.
תענוג פון לערנען איז אפשר אפילו אַ מצוה. ער זאָגט די אבני נזר [Avnei Nezer: Rabbi Avraham Bornstein of Sochatchov]. ס׳איז אַ מחלוקת. די אבני נזר זאָגט עס יאָ, אפשר נישט. חיים וואָלאָזשינער [Chaim of Volozhin], איך ווייס נישט. אבער ס׳איז זיכער אַז זיי זענען משבח אַ מענטש וואָס האָט ליב צו לערנען. ער איז אַ בעסערע סאָרט מענטש ווי אַ…
איך קען דיר זאָגן אפילו אַ פאַרקערטע זאַך. איך קען דיר טראַכטן פון אַ פאַרקערטע זאַך.
כבוד אַלס באַזונדערע מידה, נישט תאוה
Instructor: וואָס איז מיט איינער וואָס האָט זייער ליב כבוד [kavod: honor]? ער איז אויך אַ בעל תאוה. יאָ? ניין? איך זאָג נישט אַז ס׳איז אַ גוטע זאַך.
Student: זאָג איך נישט כבוד איז… כבוד איז נישט instant gratification. כבוד איז העכער פון תאווה.
Instructor: ס׳איז דאָ אַסאַך חסידישע רבי׳ס, חסידישע רבי׳ס האָבן געזאָגט אַז קודם דאַרף מען צעברעכן די תאווה, נאָכדעם דאַרף מען צעברעכן די כבוד, אָדער איין וועג צו צעברעכן די תאווה איז צו זוכן כבוד, אַזוי ווי איין פּשט פון די רבי׳ס אויף די מאמר וואָס מיר האָבן געזאָגט פריער.
נאָר טאַקע, כבוד איז מער long term thinking. טראַכסט אַזוי ווי ער, ווי האָט ר׳ נחמן געזאָגט, “האַלט מען לויט דעם ניסיון, האַלט מען לויט דעם ביזיון”, אָדער “אויב ס׳איז נישט דאָ קיין ניסיון, איז נישט דאָ קיין ביזיון”, קען גאַרנישט פּאַסירן, יאָ?
Student: סאָ… וואָס איז instant יעצט ווען איך זוך די כבוד? וואָס דאַרף איך נישט יעצט די כבוד?
Instructor: ניין, כבוד מיינט… וואָס באַקומט אַ מענטש כבוד? נאָר ערשט יעצט וועט ער… יעצט וועט ער סובל זיין… ס׳איז אַ גאַנצע לעבן…
מיין פּוינט איז נאָר, אַז איינער וואָס איז אַ רודף אויף כבוד, ער מישט עס, ער האַלט אַז תאווה און כבוד, ס׳שטייט נישט תאוות הכבוד, ס׳איז נישט די זעלבע זאַך. וואָס איז דער חילוק? לאָמיר צוקומען צו דעם.
Student: אַסאַך וואָס איך ווייס דאַכט זיך נאָר, זאָג אים נישט אַז ער מאַכט נישט כבוד פאַר אַ גוטע זאַך, קען זיין אַז רעלאַטיוו צו תאווה איז עס אַ בעסערע זאַך.
Instructor: איך זאָג טאַקע, איך זאָג טאַקע אַזוי… באַלד, באַלד איין מינוט, קודם, קודם לאָמיר צוטיילן, קודם לאָמיר צוטיילן.
די נויטווענדיגקייט פון פּרעציזע באַגריפן
Instructor: אויב… ווייל אַ רוב בילבולים פונעם וועלט, אַז מ׳זאָגט ווערטער ווערטער וואָס זענען כולל אין זיך אַסאַך זאַכן, און מען ווערט צומישט, נאָכדעם… לאָמיך רעדן איין סעקונדע… נאָכדעם, קען דאָך איינער ברענגען משומדים [meshumadim: apostates], איך ווייס נישט וואָס צו ברענגען, איינרעדן פון פאַרשידענע שטותים, ווייל דו האָסט נישט קיין וועג צו ענטפערן אַזעלכע פּשוט׳ע שאלות, ווייל מען זאָגט מיט ווערטער וואָס זיי מיינען פאַרשידענע אַנדערע זאַכן, אַז דו ניצט עס איז מער ברייט ווי מען מיינט עס באמת. ווייל מ׳דאַרף זיין מצמצם די מיינונג פון אַ ווארט.
ווען מען רעדט קעגן תאווה, מיינט מען אפילו נישט צו רודפ׳ן, נישט צו זיין אַ כבוד שמעקער. סאָ דאָס מיינט אַז כבוד איז אַ גוטע זאַך? ניין, איך זאָג דיר, איך ווייז דיר אַז עס איז צוויי אַנדערע ווערטער, ס׳איז דאָ אַ מידה רעה פון כבוד, הגם צו פיל איז נישט די ריכטיגע, וואָטעווער דאָס איז, ס׳איז דאָ אַ מידה רעה פון תאווה, ס׳איז נישט די זעלבע שלעכטע מידה.
איינער וואָס איז אַ כבוד שמעקער איז נישט קיין בעל תאווה. קענסטו זאָגער ער האָט ליב כבוד? דאָך, איך מיין נישט יעצט… ווען איך רעד פון תאווה, מיין איך נישט ליב האָבן זאַכן. איך מיין תאווה, איך מיין אַ געוויסע סאָרט זאַך. דאָס הייסט, אַ געוויסע סאָרט תאווה, בעיסיקלי.
די זעלבע זאַך, אין אַנדערע ווערטער, אויב דו זוכסט אַ… אַ… אַ… אַ… איך קען דיר זאָגן נאָך אַ זאַך וואָס איז אַ שלעכטע זאַך, אפשר… וואָס… איך האָב דיר שוין געזאָגט איין גוטע זאַך, און איינער וואָס האָט ליב צו לערנען…
בטלה און שמועסן: נאָך אַ באַזונדערע מידה
Instructor: אַלעס וואָס איך זאָג, איך זאָג דאָך נישט אין פּנים אַריין, איך האָב אים געבעטן איך האָב אים געבעטן ער זאָל מיר שרייבן אַלעס אויף אַ צעטל. איך קען נישט זאָגן אַ שלעכטע זאַך אויף איינער וואָס האָט ליב כבוד. איך קען אפילו נישט זאָגן קיין שלעכטע זאַך אויף איינער וואָס האָט ליב צו שמועסן.
אַ מענטש אין ישיבה, דער משגיח וועט אים פאַרהערן אויף תאוות. תאוות איז נישט קיין בעיה ביי די משגיח, ווייל קיינער קומט נישט צום שיעור ווייל ער איז אַזאַ גרויסער בעל תאוה, אמת? ס׳איז נישט די בעיה. אַ בחור, עניוועי איז ער אַ בחור. ער האָט ליב אַן אַנדערע זאַך. וואָס האָט ער ליב? בטלה [batlah: idleness]. דערפאַר ביסטו געקומען אין ישיבה אַריין?
ס׳איז דאָך דאָ… וועגן לשון הרע [lashon hara: evil speech], אפילו נישט לשון הרע, ביי אים איז דאָך נישט דאָ… לאָמיר רעדן בטלה. אַ מענטש וואָס האָט ליב צו שמועסן, ער פּטפּט, דאָס איז דער נסיון פון אַ כולל יונגערמאַן געווענליך, נישט תאוה, אמת? חוץ פון די תאוה וואָס דו זאָגסט, נישט בגופו. תאוה איז נישט די בעיה. די ישיבה שטערט נישט אַז דו ביסט אַ בעל תאוה.
דאָ רעדט מען פון איינער וואָס וויל זיין אַן עובד השם, אבער וואָס שטערט אים איז די פּטפּט׳דיגקייט, אמת? מסכּים? און וואָס איז דאָס? וועלכע שלעכטע מידה איז דאָס? איז דאָס תאוה? אַ געוויסע תאוה? I guess ס׳איז אַ תאוה אין די broad sense, אַ זאַך וואָס דו ווילסט. אבער איינער וואָס האָט ליב צו שמועסן, רופט מען אים אַ בעל תאוה? אַ גראָבער יונג? אַ בעל תאוה איז אַ גראָבער יונג. אבער ער איז נישט קיין גראָבער יונג, ער איז אַ שיינער איד, אמת?
שיינע אידן טרעפן זיך וועגן… ער זאָגט אַ תהלים [Tehillim: Psalms] שיעור, פאַרשטייסט? ער איז אַ שיינער איד, רייט? איך האָב אויך עפּעס אַ שיעור וואָס ער גייט אַרויף און זאָגט דעות און רעדט. ס׳איז נישט קיין יצר הרע, ס׳איז נישט… דאָס האָט יעדער.
לאָמיר זאָגן אפילו נישט אין מיינט צו זיין אַ רב. ס׳איז דאָך דאָ “מי יתן” [mi yiten: would that it were so]. איך האָב דיר געזאָגט שוין די מעשה פון ר׳ דוב לאַנדאַ. מיין טאַטע האָט מיר געזאָגט, ער האָט געלערנט אין ישיבה, ער איז געווען אַ חברותא פון ר׳ דוב. ער לערנט אַלעמאָל מיט בחורים, ער האָט ליב צו לערנען מיט בחורים. ער האָט אַ חברותא יעדן טאָג.
און ער האָט מיר געזאָגט אַז ס׳איז געווען אַ מתמיד אין ישיבה וואָס האָט אויפגעהערט צו לערנען מיט ר׳ דוב, ער זאָגט ער שמועסט צו פיל, ער קען נישט לערנען מיט אים. אַ מתמיד? ער, דער ראש ישיבה, איז נישט אַזאַ גרויסער מתמיד. ווען ער לערנט, אַסאַך מאָל פאַרשמועסט ער אַ זאַך. איך האָב ביי מיין טאַטע׳ן אַ פולע נאָוטבוק וואָס ער האָט געשריבן פון די ראש ישיבה וואָס האָט געלערנט מיט אים, אַסאַך פּאָליטיק שטייט דאָרט.
למעשה, ער זאָגט אַז ער מאַכט חברותות פון צוויי שעה אויף אַמאָל, יעדע צוויי שעה טוישט ער חברותות. אויב ער שמועסט, ער וויל נישט שמועסן מיט יעדן צווישן.
צונויפנעם: די ספּעציפישע מיינונג פון “בעל תאוה”
Instructor: סאָו עניוועי, איז דאָ תאוות. אויב איך זאָג אַז אַ גראָבער יונג איז אַ בעל תאוה, איז נישט קיין בעל תאוה. וועלכע השגות אין תאוות? ער האָט אַן אַנדערע בעיה, אפשר האָט ער אַ בעיה, אַביסל. גוט, מען דאַרף רעדן, מען דאַרף רעדן, זייער גוט, מען דאַרף רעדן צו וויפיל איז גוט, וויפיל איז צופיל, אַביסל דאַרף מען האָבן, דאַרף מען זיין אַ מענטש.
זייער גוט, מ׳פרעגט אָן, איז דאָ תלמידי חכמים, ער איז געקומען דאָ, ער האָט דעות, ער שמועסט, ער וויל וויסן, ער וויל מיט האָבן—
תאוה און תענוגים: דער חילוק צווישן תענוגי הנפש און תענוגי הגוף
דער חילוק צווישן שמועסן און תאוה
מגיד שיעור:
ער זאגט אז אויב מען שמועסט, אזוי ווי עס איז נישט שמועסן ווערן צוויי שעה.
עניוועיס, איז דאס א תאוה? ס׳איז דא איינער וואס איז א גראבער יונג, ער האט א תאוה, ער קען נישט קיין בעל תאוה. איך ווייס נישט וואספארא סוג איז פון תאוה. אבער דאס האט אן אנדערע בעיה, אפשר איז דאס א בעיה, אבער מ׳דארף רעדן, מ׳דארף רעדן זייער גוט, מ׳דארף רעדן צו וויפיל איז גוט, וויפיל איז צופיל, אביסל דארף מען האבן, מ׳דארף זיין א מענטש, זייער גוט. און בפרט אז ער איז א תלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar], ער איז עוסק אין דעת, סאו א דעת איז ער שמועסט, ער וויל וויסן, ער וויל מיטהאלטן וכדומה. סאו, אבער אונז פארשטייען אז דאס איז נישט קיין בעיה, דאס איז נישט תאוה [taavah: desire/lust], דאס איז עפעס אנדערש.
סאו בקיצור, תאוה מיינט נישט וועלן, ס׳מיינט אפילו נישט וועלן שלעכטע זאכן. ס׳איז דא שלעכטע זאכן וואס דאס איז נישט די בעיה פון תאוה. סאו די שמועס, די נושא וואס הייסט פרישות [prishus: abstinence/separation] פון תענוגים [taanugim: pleasures], אדער פון זיין די ריכטיגע מאס פון תענוגים, איז נישט די טייטש נישט וועלן זאכן, נישט ליב האבן זאכן, אפילו נישט ליב האבן נישט תורה אדער נישט רוחניות. איך ווייס נישט, איך גלייב נישט אז ס׳איז רוחניות, איך רוף עס כבוד [kavod: honor], איך בין אויך מסופק צו שמועסן איז רוחניות, איך גלייב אז ס׳איז נישט רוחניות. נאר וואס איז עס? עפעס אנדערש. סאו וויאזוי גייט מען זאגן וואס איז די טייטש צו זיין א בעל תאוה? פון וואס רעדט מען?
דער יסוד׳דיגער חילוק: תענוגי הגוף און תענוגי הנפש
מגיד שיעור:
אזוי ווי אונז האבן געזאגט, גייט מען זאגן, מ׳גייט זאגן אז די מידה [middah: character trait] האט צוטון מיט תענוגי הגוף [taanugei haguf: bodily pleasures]. שטימט? תענוגי הגוף. ס׳איז דא תענוגי הנפש [taanugei hanefesh: pleasures of the soul], און ס׳איז דא תענוגי הגוף. ביידע זענען א תענוג, ביידע זענען מיט ס׳בחינות פלעזשור, ביידע זענען זייער געשמאק. פלעזשור איז א גוטע תענוג פאר א מענטש. אבער, אונז גייען זאגן קודם א בעיסיק חילוק. ס׳איז דא א זאך פון תענוגי הנפש, און ס׳איז דא א זאך פון תענוגי הגוף. כבוד איז א תענוג פאר די נפש, יא? די נפש שלמה הייסט כבוד אפילו, פרעגט דער מאן דאמר [man d’amar: the one who says – Talmudic term]. יא? “כבודי, כבודי, יראו כבודי” [kavodi, kavodi, yiru kavodi: “My honor, My honor, they shall see My honor”], יא? מיין מיין שלמה. אקעי, איך ווייס נישט אויב דאס איז די ריזען פארוואס ער הייסט כבוד, אבער… וואס?
שאלות און דיסקוסיע: תאוות הרציחה און קראנקע מענטשן
תלמיד:
האט א תאוות הרציחה [taavat haretzichah: desire for murder]?
מגיד שיעור:
אקעי, לאמיר זאגן א כלל, לאמיר זאגן א כלל. אונז רעדן נישט פון קראנקע מענטשן. איך מיין, אונז רעדן פון קראנקע מענטשן – חולי הנפש [cholei hanefesh: spiritually/mentally ill], אבער נישט פון… האט איינער וואס האט א געשמאק אין ראצח׳נען? דאס איז די מידת הרציחה [middas haretzichah: the trait of murder], נישט די מידת התאוה [middas hataavah: the trait of desire]. ער פילט ממש ער באקומט… ער באקומט… ער ווערט אין תאווה. יא, אקעי, ער איז א חולה [choleh: sick person]. רעד איך שוין. ניין, איך מיין חולה מיין איך דאס אויף אלסייד פון נארמאל. זייער גוט. לאמיר זאגן יענער מענטש. ער איז א חולה, נישט א חולה נפש. אקעי, מען דארף טרעפן שפעט אן אנדערמאל. מען האט קארן אנגעהויבן די ראמבול אין פירא. כאי, ווייל ערגעץ, ער רעדט אייפונגען די הקדרה [hakdamah: introduction]. יענער מענטש איז עפעס אן אנדערע לעוועל. עס שוין נישט מען געט דער ראיין איש. עס איז ראיין. עס איז א בת הבאייה. היינט האט מען זיי דארט א פסיכאלאגישע בעיה. נישט קיין רשים אין זיין א משוגענע. איך ווייס שטאט עס א עכט א חילוק.
זאלן מיין דער חלקיה איבער… איך האף פארדא נישט דער קיילונג עס וואלען יענער בעיה, עס וואלען אונז רעדן? ניין, איך זאג אז עס איז א קראנקער מענטש, די ווייער איז א קראס, זיין טעיווע ווייער גייט אויף דער צחות, עס איז נישט קיין נארמאלע מענטש, עפעס איז ראנג מיט אים, פארשטייט דאס און די אלע חילוקים מאכן עס עס ארבעטן אויף א נארמאלע מענטש, פארשטייט וואס איך זאג?
אפשר איינער וואס ער ממש אין פילט א פיזישע פלעזשער פון כבוד, איך ווייס נישט, און א מקאסבערי עצה פון דעתים באקומען כבוד? אפשר דא אזא מענטש איך ווייס נישט! מ׳קען זאגן בדרך משלה [bederech mashal: as a parable/example], אבער עובד צו איינער ממש, איז ער א חולה ווייל גייען צו א דאקטער! איך ווייס נישט! איך דאג נישט אז עס איז נישט דא אזא מענטש איך רעד נישט פון יענער מענטש, אונז איז זייער וויכטיג א אנדערע שמועס.
אבער עזעקלי, א רבי דא, ווען אונז רעדן פון מדרות [middos: character traits], איז זייער וויכטיג צו רעדן פון נארמאלע מענטשן. משוגלים, סייער די טוב, א ריזיגע צדק וואס עס איז, ביי בחינת מלח [bechinah malach: in the category of an angel], איז… פון דעם רעדט מען נישט. בחינת און פון בהמה [behemah: animal], אדער… נישט פון בהמה, אונז קייע אינערסט רעדן פון בהמה. איך פארשטיי, אבער… עס איז געזאקסטע פארדינקט.
די פאראיינע די ווארט, אונז ווילן די פיינען א ווארט, צו זיין ניצלעך פאר נארמאלע מענטשן צו ווערן בעסער. די פאראיינע די ווארט, סתאמט טעארעטישט, אויס איז דא עפעס איז א מאדנער בריד, איז נישט פון אונזער נעשה. יא, טאקע. א ריסטאוסטייל, אונז ארבעטן זייער שטארק אזוי. אויב יענער… פאר יענער איז נישט דעי ספר, ער זאל לערנען אין ליקוטים פארהיין יענער, אונז רעדן איז ספר שבו ביים נעמען. שטייסט, נארמאלע מענטשן. ניין, שטייסט, איך מיין. עס איז נישט פארען משוגען.
ווי בין איך צוריק? אה, סאו, לאמיר זאגן אז אונז רעדן נישט פון א יעדע סארטע עניק, איינער וואס האט צוליב זיינע חברים, איך ווייס, קען דאס אויך זיין א בעיה, אבער נישט פון דעם רעדט מען.
חברות און טרויער – נישט תאוה
מגיד שיעור:
אויך האט ער אסאך פלעזשער צו האבן חברים, זייער גוט. שטערט ער זייער שטארק און ער האט פארלוירן א חבר, איז אויך זייער גוט. אבער דער וואס איז צובראכן ווייל ס׳איז געשטארבן זיין חבר אדער אפילו זיין קרוב, ער איז נישט קיין בעל תאוה. אין אנדערע ווערטער, פארשטייט איר?
נאך אביסל א זאך, איך וויל דאס דעריבער זאגן. קען זיין, אבער דער פראבלעם איז נישט קיין בעל תאוה פראבלעם, דער פראבלעם איז אן אנדערע פראבלעם. ס׳העלפט נישט צו נוצן די זעלבע ווארט פאר אלעס, ווייל דעמאלטס קען מען נישט רעדן פון זאכן. מ׳דארף נוצן אנדערע ווערטער פאר אנדערע זאכן, שטימט?
סאו, דאס איז נישט… סאו, לאמיר זאגן אזוי, איך האלט אינמיטן, סאו איך צעטייל עס אין תענוגי הנפש און תענוגי הגוף, אמת? סאו זאכן וואס געהערן צום כבוד געהערן צו די נפש.
אנאליז פון כבוד אלס תענוג הנפש
כבוד געהערט נישט צום גוף
מגיד שיעור:
וואס מיין איך מיט די נפש? איך מיין נישט די חלק הנשמה [chelek haneshamah: the part of the soul] וואס ווען מ׳שטארבט, ווען מ׳שטארבט האט מען נאך כבוד? איך ווייס נישט, גראדע האט מען, איך ווייס נישט ווער ווייסט דערפון, אמת? אבער כבוד איז גראדע א זאך. ניין, איך וויל נאר ארויסברענגען עפעס מיט דעם משל, איך וויל עפעס ארויס… נאכאמאל, מענטשן קענען האבן כבוד אפילו זיי זענען טויט, אמת? ניין?
תלמיד:
דאס הייסט ניין?
מגיד שיעור:
הלכה למעשה [halachah lemaaseh: in practical terms], כבוד אבות [kibud avos: honoring parents] שטייט “מפני כבוד אבותיו” [mipnei kevod avosav: because of the honor of his fathers]. איין מינוט, זיין גוף האט נישט. איין מינוט, איך וויל נאר ארויסברענגען, איך וויל ארויסברענגען עפעס וואס איז זייער וויכטיג, ווייל ווען מיר רעדן תענוגי הגוף און תענוגי הנפש, גלייך הייבט מען אן צו טראכטן פון עפעס מיסטישע נשמות וואס פליען ארום. ס׳קען אויך זיין, אבער איך וויל זאגן אז ס׳איז אפילו א מער פשוט׳ע, א מער בעיסיק זאך, רייט?
כבוד איז א זאך וואס געהערט נישט צו זיין גוף, און דאס איז נישט קיין תענוג הגוף. דאס הייסט, ווען נשמות אין עולם העליון [olam haelyon: the upper world] האבן כבוד? איך ווייס נישט, ס׳שטייט “כל אחד נכווה מחופתו של חבירו” [kol echad nichveh mechupaso shel chaveiro: each one is burned by the canopy of his fellow – Talmudic expression], איך ווייס נישט, אפשר יא, אפשר איז דאס נאר א משל כדי דער גוף זאל פארשטיין. אלעס קען זיין. אבער ס׳איז זיכער אז כבוד איז נישט קיין זאך וואס ליגט אויף מיין באדי, ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז מיט צמצום. באלד וועלן מיר רעדן וועגן תענוגים, תענוגים איז א זאך וואס מ׳דארף עס ממש טאטשן, דאס צו פילן. כבוד, איינער קען אפילו האבן כבוד און נישט וויסן דערפון, און איך האב נישט הנאה [hanaah: pleasure/benefit] דערפון. איך רעד נישט יעצט פון די הנאה.
שאלות און דיסקוסיע: די אביעקטיווע נאטור פון כבוד
תלמיד:
דאס הייסט דו האסט נישט, דאס איז אן אבדזשעקטיוו זאך. דו דארפסט פון די אנדערע תאוה, דו נעמסט תאוה און דו נוצסט תאוה.
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ניין, כבוד איז א חלק פון תאוה. כבוד מיינט אז יענער האלט פון מיר, אדער יענער איז נישט… איך דארף אבער וויסן דערפון.
תלמיד:
ניין.
מגיד שיעור:
ניין. ניין. ניין. ווען איך בין מכבד [mechabed: honoring] א מענטש, איך בין יושב על מצוות כיבוד אב ואם [yoshev al mitzvas kibud av va’em: fulfilling the commandment of honoring father and mother], יא? איך בין מכבד דעם רמב״ם [Rambam: Maimonides]. ער ווייסט נישט דערפון, ער איז שוין לאנג נישט דא, ער איז נישט בחיים [bechaim: alive]. אבער יא, דאס איז…
תלמיד:
ווייט, ווייט, ווייט. דאס איז וואס מענטשן רופן כבוד מיינט אבער דאס.
מגיד שיעור:
דער אור לציון [Or LeTzion: a halachic authority] האט געזאגט, מ׳דארף מכבד זיין א טאטע אפילו ער איז געשטארבן, אונזערע מחברי תלמידי חכמים [mechaber talmidei chachamim: our fellow Torah scholars] אפילו זיי ווייסן נישט. איך לאך דורך און דורך.
תלמיד:
ניין, ס׳איז נישט פאר זיי. ס׳איז פאר אונז. ס׳איז פאר אונז, דאס מאכט גרויס אונזער כבוד.
מגיד שיעור:
ניין, דעימון׳ס כבוד. ווייט, ווייט, ווייט. זאג איך דיר, ניין, ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט פאר זיי. איך האב נישט געזאגט לתועלתם [letoeles: for their benefit]. מ׳האט גערעדט פון תועלת [toeles: benefit], און די תועלת איז זייער מצומצם׳דיג. ווען איז… דאס איז די כבוד פון נישט פון מיר, די כבוד פון דעם רמב״ם, די כבוד פון מיין טאטע. ווען איך זאג… מ׳זאגט אז מיין טאטע איז געשטארבן, א ריינער… מ׳זאגט נישט קיין נאמען נאך עלץ וכדומה, מ׳איז מכבד אים. פרעגסטו, ער ווערט געטיקלד וועגן דעם? ניין. אבער וואס ענדערשטו? איך האב אן עשה [aseh: positive commandment] דערפון.
דאס איז אן אנדערע שאלה, דאס איז שוין נוגע אין תאוה. דאס איז שוין די תאוה, רייט? ווען מ׳רופט מיך אויף צו אן עליה [aliyah: being called up to the Torah] און איך בין נישט דארט, האב איך כבוד? דארט וויל איך נאך הנאה אויך האבן, דאס איז א צווייטע לעוועל. אבער דאס איז א צווייטע זאך.
תלמיד:
ס׳איז נישט קיין צווייטע זאך. כבוד פאר דעם… דאס האבן מיר גערעדט שוין.
מגיד שיעור:
איך וויל דיר זאגן אבער נאך א זאך. כבוד איז נישט…
כבוד ליגט ביי יענעם – דער אריסטאטעלישער ארגומענט
תלמיד:
ניין, ניין, אזוי גייט עס. כבוד מיינט אז אנדערע מענטשן רעספעקטן דיך.
מגיד שיעור:
פאר דעם זאגט דער רמב״ם, זאגט אריסטו [Aristotle] אין די עטיקס [Ethics]. איך וויל דיר זאגן, דאס איז טאקע די פראבלעם מיט כבוד. דאס איז טאקע די פראבלעם מיט כבוד, לאמיר זיין גראד. דאס איז טאקע די פראבלעם מיט כבוד. מ׳האט פריער גערעדט…
פארשטייסט אז מ׳מאכט א יארצייט סעודה [yahrtzeit seudah: memorial meal] און פאר א גרויסע זאך פאר א מענטש וואס איז נפטר געווארן [niftar gevoren: passed away], מ׳מאכט א גרויסע… ווייט, ווייט, ווייט. איך דארף נישט פארשטיין. פאר דעם טאקע איז כבוד נישט קיין זאך וואס א מענטש זאל נאכלויפן. זיי האבן געלערנט… אלעס איז נישט די תכלית [tachlis: ultimate purpose]. דאס איז נישט די שמועס פון יעצט. אבער ס׳איז דא א חקירה [chakirah: investigation], אן אנדערע חקירה, נישט די חקירה וואס מ׳לערנט היינט. וואס איז די תכלית? וואס איז די בעסטע זאך פאר א מענטש זאל נאכלויפן? וואס איז די ענד זאך, די פיינעל גאל, די בעסטע זאך?
און ס׳איז דא א צד [tzad: side/possibility] אז ס׳איז כבוד. ווארום ס׳איז דא אסאך מענטשן וואס דאס איז טאקע וואס זיי לויפן נאך זייער גאנצע לעבן. קודם כל איז דא א צד אז ס׳איז תאוה, און מ׳דארף רעדן פארוואס ס׳איז נישט תאוה. אקעי. און נאכדעם איז דא א צד אז ס׳איז כבוד. און זיי זאגן פארוואס ס׳קען נישט זיין כבוד? ווייל כבוד איז נישט תלוי אין דיר, נישט תלוי בידך [talui beyadcha: dependent on you]. ס׳קען זיין א צדיק [tzaddik: righteous person] און נישט האבן כבוד, דאס כבוד ליגט ביי יענעם. ס׳וואלט געווען זייער פאני [funny] אז די בעסטע זאך פאר א מענטש זאל זיין ביי די האנט פון אנדערע מענטשן. פארדעם ווייסן מיר אז כבוד איז נישט די תכלית השלימות [tachlis hashleimus: the ultimate perfection]. ס׳איז א גוטע זאך, אבער נישט די בעסטע זאך. די בעסטע זאך מוז זיין א זאך וואס געהערט ביי דיר. אבער כבוד, די זאך געהערט ביי יענעם, אוודאי.
חילוק צווישן כבוד און דאס געפיל פון כבוד
מגיד שיעור:
כבוד מיינט נישט אז איך ווער געטיקלט, דאס איז א סארט תאווה. איך זאג נישט אז ס׳האט צו טון מיט כבוד, איך ווייס דערפון, אבער כבוד איז אפילו איך ווייס שוין. כבוד איז די טייטש, פארשטייסט מיר די פשטות וואס דאס איז וואס דו וועסט צוקומען. איך זאג דיר ענינים רוחניים [inyonim ruchaniyim: spiritual matters], פארשטייסט מיר, זאכן וואס זענען נישט וועגן די שטיקל פלייש דא וואס האט עפעס א תענוג. דער מענטש האט א תענוג. ווער איז דער מענטש? ליגט א קשיא [kushya: question], ווער איז ער?
פארדעם ווענדט זיך די זאך צו ער האט א נשמה [neshamah: soul]. דו כאפסט? פארדעם זאגן מיר אז מיר מכבד זיין נשמה. טאקע דאס איז די התייחסות [hisyachus: relationship/attitude] צו די נשמה, צו מקבל זיין [mekabel zein: to receive] פון אים כבוד. דו כאפסט?
איך זאג נישט אז איך רעד פון דער מענטש. ווער איז דער מענטש? דער מענטש, ווען איך רעד פון דיר, מיין איך נישט נאר דיך און דיין גוף. דאס איז איין לעוועל פון דיר. איך מיין אויך דער וואס איז מכובד [mechubbad: honored]. וועמען איז מען מכבד? אפילו ווען דו ביסט יא דא, און איך בין מכבד דיין… אויב איך וואלט געהאט א באטן וואס מאכט דיך פילן אין דיין מוח, איך ווייס נישט וואס, די זעלבע זאך וואס דו פילסט ווען איך געב דיר כבוד, איז דאס נאך נישט כבוד. דאס איז נאר די פילינג פון כבוד. כבוד איז דאס וואס איך בין מכבד. וועמען בין איך מכבד? דאס פרעגסטו ריכטיג די שאלה. וועמען בין איך מכבד?
איך קען דיר געבן עסן, איך געב עסן פאר דיין גוף, זייער גוט. אבער וועמען בין איך מכבד ווען איך געב כבוד? די תורה זאגט, די נפש. פארדעם, דאס איז איינע פון די זאכן וואס מיר האבן דא גערעדט פון א מענטש׳ס א נפש. מיר רעדן אזוי, איך ווייס נישט צו ס׳מאכט סענס. די סענס וואס דו פרעגסט איז ווייל ס׳איז זייער שווער פאר אונז דאס צו כאפן, ווייל ס׳איז א דבר מופשט [davar mufshat: abstract thing], א נפש האט קיינער נישט געזען. אבער ווען דו זעסט אז מיר רעדן וועגן כבוד, און ס׳מאכט אונז פארווייטאגן אז מענטשן זענען נישט אזוי מכובד, און מיר זאגן, “ניין, מ׳געבט אים כבוד.” איינער זאגט, “ער איז נישט דא, וואס פאר א כבוד ליגט דא?” איך געב אים גארנישט כבוד. דאס איז אמת, ער געבט כבוד פאר זיין נפש. וויאזוי דאס איז, דאס איז א פילאזאפישע חקירה. וויאזוי איז ער דא, ער ווייסט דערפון, ס׳איז אים פראבלעם. אבער נפש מיינט די סארט זאך וואס איז מקבל כבוד. איין לעוועל פון נפש. איך זאג נישט אז דאס איז די גרעסטע לעוועל פון נפש.
שאלות און דיסקוסיע: די נאטור פון מקבל זיין כבוד
תלמיד:
די זעלבע זאך, ער איז מקבל כבוד, ער ווערט מכובד. מקבל מיינט נישט… אין יאר העד, מקבל מיינט נאר פיזיש.
מגיד שיעור:
מקבל מיינט נישט נאר פיזיש. דו זעסט דאך, כבוד. איך האב נישט געזאגט אז ס׳איז א מעלה [maalah: virtue/advantage]. אויב איינער איז נישט דא… ס׳איז א מעלה! ס׳איז א מעלה פון די ספר המדעות [Sefer HaMaddos: Book of Character Traits – part of Rambam’s Mishneh Torah]. וואס איז די מעלה? איך ווייס נישט, איך האלט אז ס׳איז א גוטע זאך. רוב מענטשן האבן.
ס׳איז דא נאך א זאך, די קענסט אים אפלאזן, די קענסט זאגן, ער זאל געבן דעם טאטע׳ס נאמבער, און מיר וועלן רעדן מיט אים. ער וועט מכבד זיין טאטן. דער טאטע איז שטאלץ פון אים, ער גייט אים גארנישט זאגן.
איך ווייס נישט, איך האלט אז די זעלבע זאך, איך האלט אז דו האסט א פוינט.
וואס געב איך אים? וואס געב איך אים?
תענוג הנפש, כבוד, ואהבת החכמה: דריי סארטן תענוגים
שאלות און דיסקוסיע: כבוד פאר א מת
תלמיד: וואס איז די מעלה דערפון? ס׳איז א מעלה. ס׳איז א מעלה אויף די נשמה. דאס איז די מעלה. וואס איז די מעלה?
מגיד שיעור: איך ווייס נישט. איך האלט אז ס׳איז א גוטע זאך. רוב מענטשן האלטן אזוי.
דו קענסט נישט אנלייגן די פינגער אויף א פלאץ. דו קענסט נישט זאגן אז ער זאגט דעם טאטנ׳ס נאמען אז מ׳וועט אים מכבד זיין. מ׳וועט מכבד זיין דעם טאטן דאך. דער טאטע איז נישטא אויף דער וועלט.
אזוי ווי אלע אנדערע זאכן וואס מ׳כאפט נישט וואס דו זאגסט.
תלמיד: וואס גייט עס מיר אן? וואס גייט עס מיר אן?
מגיד שיעור: געבן איז נישט… זייער גוט. מ׳געבט אים כבוד, אבער נישט פאר זיין גוף, נאר פאר זיין נשמה, פאר זיין נפש. דאס איז די רבי חלק וואס רעדט שוין.
תלמיד: אבער ער ווייסט נישט. וויאזוי באקומט ער עס?
מגיד שיעור: באקומען איז נישט נאר א זאך וואס דו מוזט וויסן אז דו באקומסט. ער באקומט עס. ער באקומט די כבוד. דו קענסט נישט… מ׳דארף נישט וויסן. וויסן איז אן אנדערע זאך. וואס קומט אריין וויסן דא?
תלמיד: א מענטש קען עפעס באקומען און נישט וויסן אז ער באקומט עס?
מגיד שיעור: יא. יא. אפילו געלט קענסטו באקומען און נישט וויסן, אמת?
תלמיד: אז איך האב געלט און איך האב קיינמאל נישט געוואוסט, האב איך עס נישט באקומען.
קריטיק פון די מאטעריאליסטישע בליק
מגיד שיעור: דו ווייסט וואס? איך גיי נישט בלייבן דא… איך גיי נישט בלייבן דא סטאק. דו ביסט סטאק אין א זייער סטריקט סובדזשעקטיוו מאטעריאליסטישע בליק, וואס איז טאקע ווי רוב מענטשן זענען סטאק. אבער די פאקט איז אז רוב מענטשן פירן זיך נישט ווי דיר, אמת? דו ביסט אליין מודה אז די וועלט איז א גאנצע משוגעת. זיי געבן יא כבוד פאר מענטשן וואס ווייסן נישט אז זיי פירן זיך, אמת? נישט וועגן די תורה׳לע וואס איז פאר אונז. ס׳איז נישט פאר אונז, ס׳איז פאר אים.
תלמיד: ס׳פאלט דיר איין?
מגיד שיעור: ניין, ס׳איז פאר אים.
תלמיד: אדער ביי די וועי, זיי האלטן אז ער ווייסט. דאס איז א תירוץ.
מגיד שיעור: ער ווייסט טאקע אזוי. די גוים וואס גלייבן נישט אין נשמות ווייסן גארנישט. זיי האבן נישט קיין רעספעקט. זיי ווארפן אים אין א לאך, זיי לייגן פלאוערס אויף אים, זיי לייגן…
תלמיד: רבותי, רבותי, דאס איז א גוטע קשיא. איך וויל דיר זאגן א פאר ווערטער.
כבוד איז א תענוג הנפש
מגיד שיעור: ס׳איז נישט קיין תענוג.
תלמיד: ניין, ס׳איז יא א תענוג.
מגיד שיעור: ניין, איך זאג אז ס׳איז יא.
תלמיד: איך האב דיר געזאגט אז ס׳איז נישט. איך וויל רעדן דא די תורה זאל ארויסברענגען אז זיי זאגן אז נפש, כבוד איז א תענוג הנפש. דו קענסט נישט מחולק זיין צו ס׳איז א מיינט אז די נפש האט א תענוג.
מגיד שיעור: ס׳איז אן אנדערע סארט תענוג.
תלמיד: אזוי ווי דו האסט געזאגט אז ס׳איז אן אנדערע סארט תענוג.
מגיד שיעור: ניין, ס׳איז יא א תענוג.
תלמיד: איך האב געזאגט אז ס׳איז א תענוג. ער ווייזט יא אז די נפש הייסט בית, די נפש מקבל די תענוג. תענוג מיינט נישט נאר אז ס׳קראצט מיר, דאס איז תענוג. ס׳מיינט אויך אז איך באקום כבוד. דאס איז א סארט תענוג, ס׳איז אן אנדערע סארט.
דו ביסט זייער סטאק, דו ביסט זייער סטאק, איך קען נישט קיין ספק אין דעם, ווייל דו ביסט זייער סטאק אין א געוויסע הגדרה פון וואס מיינט תענוג און וואס מיינט באקומען. איך בין נישט מסכים מיט די צוויי זאכן, און נישט נאר איך בין נישט מסכים, די גאנצע וועלט איז נישט מסכים.
נאר דו האלטסט אז ס׳איז א תירוץ, א דוחק גדול, אדער א דוחק וואס איז זייער פאני, אז די נשמה פילט די סם פון עולם העליון, אדער אן אנדערע דוחק, אז זיי מיינען נישט יענעם, זיי מיינען נאר זיך. די ביידע זאכן זענען נישט וואס זיי זאגן, ס׳איז נאר דיין תירוץ וואס דו זאגסט, איך קען נאר דאס בלייבט מיר צו רעדן וועגן דעם יעצט.
די ביידע זאכן זענען נישט וואס זיי זאגן. די מענטשן זאגן טאקע אזעלכע מיסטישע זאכן, אבער אפילו זיי זאגן, לאמיר זאגן, מוז מען מבארר זיין אז ס׳איז נישט אזוי. דאן דארף מען כאטש מאכן א מציאות וואס ער געבט נישט.
ביישפיל פון מסירות נפש פאר כבוד
איך דארף פארן ווייטער. נישט נאר דעם, עירות, נישט נאר דעם, אז מענטשן בחייהם זענען זיך מוסר נפש צו באקומען כבוד, עמו? פארוואס שטארבט א מענטש אין מלחמה? ער גייט באקומען כבוד. יא? ער שטארבט, ער האט א הויפט עסק, ער גייט נישט שטארבן, ער איז זיך מוסר נפש, ער גייט באקומען כבוד. ער גייט באקומען כבוד ווען ער איז נישט דא זיין. וואס גייט ער טון? כבוד דארף נישט דארט זיין.
דאס איז דער תירוץ, און דאס איז זייער מאטעריאליסטיש, אויב דו ביסט לויט אזוי ווי אינסטענט גרעטיפיקעישן צו זאגן, איך דמיון יעצט אז דאס איז דער כבוד וואס איך גיי באקומען, אבער דאס איז נישט אמת. ווען דו זאגסט אים יעצט, טוט ער עס אויף צו טון. ער טוט עס ווייל ער האט כבוד, ער גייט כבוד, און כבוד איז לנצח נצחים. אקעי, נישט לנצח, מענטשן זאלן געדענקען וכו׳.
אויב מען זאגט ימח שמו וזכרו [may his name and memory be erased], מען דערמאנט נישט דעם נאמען פון יענעם, ער שטויסט זיך, ער קען נישט קיין שום הנאה צו טון, צו דערמאנען דעם נאמען צו נישט. וואס איז די חילוק? ער האט עס נישט געטון.
די נפש איז ברייטער ווי דער גוף
כבוד איז וועגן זיין נפש, נישט וועגן אים וואס ער האט געלעבט דא בגוף. א נפש איז אסאך א ברייטערע זאך. קענסט זאגן, אויב דו ווילסט געבן ווערטער, מיסטישע ווערטער, צו זאגן, ס׳איז דא עולמות, אחינו בית ישראל, דאס האט נישט קיין מינוט, דאס האט נישט קיין מינוט. גוף איז נאר, ווי מ׳רעדט פון מיר, דארט בין איך. כל מקום שאתה מוצא רגלי אבותיך [wherever you find the footsteps of your forefathers], דאס הייסט דארט בין איך. נישט בגוף, בנפש.
וואס מיינט בנפש? בנפש מיינט אז ס׳איז אונזער דמיון האבן א פראבלעם. דאס איז וואס איך וויל זאגן, אונזער דמיון. ווען מ׳זאגט נפש, כלי נאך א שטיקל גוף וואס מ׳קען נישט זען, אז ס׳פליט ארום. ניין, נפש מיינט דאס. דאס איז א דבר רוחני. דבר רוחני איז ווינט, פאטש. דבר מופשט, ס׳איז א זאך, ס׳איז א מושג, ס׳איז נישט קיין… א מושג איז אויך נישט די גוטע ווארט. ס׳איז אן אנדערע סארט זאך, און ס׳איז אן אנדערע סארט תענוג. וואס איז דארט די תענוג?
כבוד ווי א העכערע מדרגה פון תאוה
ס׳איז דא מענטשן וואס האבן זייער ליב כבוד, אבער ווען זיי רעדן פון די סארט תענוג איז נישט די זעלבע זאך. דאס איז כבוד, אבער כבוד איז נאך אלץ נישט תכלית השלימות. איך וועל זאגן, כבוד איז נאך אלץ א גאנצע… דאס גאנצע מחייב׳דיגע זאך צו זיין איינער וואס איז עוסק אין כבוד איז בעסער ווי תאוה, אמת׳דיג, בוודאי, ווייל איינער וואס האט נישט קיין כבוד נאר תאוות, איז מער מענטשלעך צו זיין א רודף כבוד ווי צו זיין א רודף תאוה.
מען דארף מוותר זיין אויף תאוות פאר כבוד
און ס׳איז אפילו אמת אז מ׳דארף מוותר זיין אויף אסאך תאוות פאר כבוד, חוץ אין אמעריקע וואו מ׳קען געווינען די קאנטעסט פון עסן די מערסטע פרענקפורטערס אויפאמאל. אבער וויאזוי ער האט ער נישט קיין כבוד אמת׳דיג, יא? סאו געווענליך דארף מען אויפגעבן אביסל תאוות צו באקומען כבוד.
יא, פאר יענע טעג מאכט ער אומבייקוועם, ער איז א קליין. דארף ער אפשר אויפגעבן א תאוה? יא.
ביישפיל פון א פרעזידענט
די אמת איז אז אונזער פרעזידענט טרייט, ער טרייט זייער שטארק צו ווייזן אז ער דארף נישט, אבער אפילו ער דארף, ער דארף אויפשטיין פארטאגס, דאס מיינט ער קען נישט שלאפן ווען ער וויל. אפילו לאמיר זאגן ער שלאפט יא ביז צוועלף אזייגער, ערגעץ וואו דארף ער אויפשטיין, ער איז נישט קיין בחור, ער האט א געוויסע אחריות.
ער קען נישט עסן, וואס קען ער נישט עסן? די אמת איז אז, לאמיר נישט רעדן פאליטיק, אבער די אמת איז אז איינער וואס איז א פירער פון א מדינה האט נישט קיין טעם אין עסן עניוועיס, ס׳איז נישט מעגליך. ער האט אויף׳ן קאפ אזויפיל אמת׳דיגע זאכן, לאמיר זאגן ער מיינט נאר זיך, ס׳איז נישט קיין חילוק, ער עסט עפעס. אויב ער נעמט אמאל א הייסע ציגאר איז עס א געניידן פאר אים, ער האט נישט קיין חיי תאוה. חיי תאוה לעבן די וואס גייען אין די נייט קלאבס.
א פאליטיקאנט איז… דאס איז די חילוק, דער מענטש וואס זוכט כבוד איז מעדיף כבוד, ס׳איז אן אנדערע טשויס אין לייף. ער איז רודף כבוד, ער איז נישט רודף תאוה. א רודף תאוה האט בעסערע וועגן פון טרעפן תאוות ווי צו זיין א פאליטיקאנט אדער צו זיין א רב אדער עני פון די זאכן.
תלמיד: וואס?
מגיד שיעור: עה, ס׳איז נישט קיין ראיה, איך האב געזאגט, ס׳איז יוצא מן הכלל, אלעמאל איז דא יוצא מן הכלל. אבער לאמיר רעדן פון נארמאלע זאכן.
מוסר המלכים – די עצה פון משלי
יא, ס׳איז מער קאמפליקעיטעד ווי דעם, ס׳איז דא אסאך מלכים וואס זענען, טאקע פאר דעם איז דא מוסר המלכים, יא, אין ספר משלי [the Book of Proverbs] רעדט מען פון דעם, אלע מלכים שתו יין, רוזנים או שכר [kings drank wine, princes drank beer]. דאס איז נישט שייך ביי עובד ה׳, ער זאגט דעם פסוק, ער זאגט, ביסט שוין א מלך, קענסטו נאך זיין א פרעסער אויך? דו קענסט זיין א שלעכטע מלך.
טאקע, די מענטשן מיינען, דער מלך, ער קען זיך ארדערן וויפיל ביג מעקס ער וויל. איך האב נישט פארדינגען מיין פרעזידענט ער זאל זיך ארדערן וויפיל ביג מעקס ער וויל. ער קען עס נישט באצאלן, ער קען עס מאכן ביליגער פאר דעם, עס לוינט זיך נישט. ניין, עס איז נישט אז עס לוינט זיך נישט, דו ווילסט כבוד, טו דאס נישט.
דאס איז וואס משלי, די עצה פון משלי איז נישט נאר אז דו גייסט גיין אין גיהנום, דו וועסט זיין א שלעכטע מלך, דו וועסט פארלירן דיין מלוכה, דו וועסט נישט האבן קיין כבוד אין די אויגן פון די מענטשן. “אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר” [It is not for kings, O Lemuel, it is not for kings to drink wine, nor for princes to drink beer], עס ליגט א טיטל אין נשים, מ׳מיינט אז ס׳איז נישט קיין וויכטיגע זאך, אבער אפילו דער מלך, אפילו בגשמיות, אפילו דער כבוד פון א גוטע מלך איז א סתירה צו די חיי התענוגים פון דעם מלך.
אהבת החכמה – אן אנדערע סארט תענוג לגמרי
סאו דאס איז איין זאך. נאכדעם האבן מיר גערעדט פון אהבת החכמה. דאס איז זייער וויכטיג צו כאפן, ווייל אנישט מיינט מען אז ס׳איז די זעלבע זאך. אבער קודם האב איך קלאר געמאכט, ווען מיר זאגן פרישות מיינען מיר נישט נישט האבן קיין שום תענוג, מיר מיינען א געוויסע סארט תענוג וואס הייסט תענוג הגוף.
תענוג פון לערנען איז נישט תענוג הגוף
און איך וועל דיר מסביר זיין אפילו בעסער, אז די אנדערע תענוגים, לאמיר זאגן איינער האט ליב צו לערנען, קומט א מאטעריאליסט און ער זאגט, אקעי, סאו יעדער איינער האט עפעס א טיקל אין זיין מוח, א דאפאמין, דיר קומט עס פון לערנען. ס׳איז נישט דאס, ווייל לערנען האט מען נישט אין די מוח, לערנען לערנט מען מיט די שכל. בסדר?
וואס מיין איך מיט דעם? ווייטער, איך דארף נישט מיינען קיין שום מעדזשיקעל זאך. דער מוח איז א גשמיות׳דיגע זאך, דער שכל איז נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך. קען זיין אז דער מוח ליגט, דער שכל ליגט אין די מוח. איך זאג נישט אז די נשמה ליגט אין די מוח, זי דארף האבן די מוח כדי צו קענען ארבעטן. איך זאג נישט אז ווען מ׳איז טויט קען מען אפשר אן דעם, אפשר א מלאך, אבער א מענטש וואס לעבט א גוף דארף ער זיין געזונט, זיין גוף, ער דארף קענען טראכטן וכו׳.
דער תענוג פון א גוטע סברא איז אן אנדערע סארט
אבער דער תענוג, דאס איז זייער קלאר, און מענטשן כאפן דאס נישט, דער תענוג וואס מ׳האט פון א גוטע סברא איז נישט אמת אז ס׳איז די זעלבע סארט זאך ווי דער תענוג וואס מ׳האט פון א גוטע שטיקל קוגל. ביידע זענען, און דערפאר זאג איך אז ס׳איז נישט קיין סתירה, ס׳איז נאר א סתירה אין צייט אדער א סתירה אין פאקוס, א מענטש קען נישט פאקוסן אויף צוויי זאכן אויפאמאל.
אבער ס׳איז נישט קיין סתירה אז אדער האסטו דעם תענוג אדער האסטו יענעם תענוג, אזויווי ס׳שטייט אין געוויסע חסידישע ספרים, און ס׳איז נישט אמת. נאר אויב דו באשרייבסט ביידע אויפן אופן הגשמי, כאילו ס׳איז די זעלבע זאך, דעמאלטס איז דא א סתירה. ס׳איז נישט די זעלבע סארט זאך, ווייל אזויווי איך האב געמאכט די משל פון כבוד, אזויווי יותם האט געברענגט שכל, ווער איז דער וואס ענדזשויט די סברא? ווער איז עס? דיין טעיסט באד? ניין. דיין, דיין, וואס? וואס איז עס?
תלמיד: בסדר, נכון, אבער ס׳איז אן אנדערע מענטש בכלל.
מגיד שיעור: נכון, נכון, פון דעם איז א סתירה. איך זאג אז ס׳איז א סתירה אין צייט. ניין, מ׳פילט עס אין די נפש.
“עס קליקט” – דער שכל׳דיגער תענוג
מ׳דארף עס פארשטיין, א מענטש האט ענדזשויט א גוטן שיעור, דער שיעור איז נאר ער האט זיך געפילט גוט, אבער דאס איז די תענוג פון די שיעור. דאס איז נאר כדי מ׳זאל קענען נוצן די נאמבערס ביי די שיעור. יא, וואטעווער. די הנאה איז אז ס׳קליקט עפעס. יא, מ׳זאגט אז ס׳קליקט, געבן א קליק. וואס איז געבן א קליק? ביים עסן קליקט נישט גארנישט. איך ווייס נישט וואו, און די צופרידנהייט איז מער קאמפליצירט.
אבער לאמיר רעדן פון די ספעציפישע צופרידנהייט. ס׳קליקט, יא? ער וויינט אים משה, ס׳קליקט. די קליק איז שיין. די קליק איז אין די שכל אליינס, יא? ס׳איז געווען דא א פאזל, אבער איינער האט נישט געהאט קיין קשיא, ענדזשויט ער עס נישט. יא, דו קענסט נישט געבן פאר איינער וואס האט נישט די רצון. ער האט אפשר א קשיא, די קשיא איז אויך א שכל׳דיגע קשיא, ס׳שטימט נישט. וואס טוט מען מיט די נושא? אה, יעצט שטימט עס. ס׳איז געווארן בשלימות, ס׳איז געווארן קאנעקטעד, ס׳איז געקליקט. וואס איז די קליק?
תלמיד: ס׳איז אן אנדערע מענטש, ס׳איז אן אנדערע סאבדזשעקט, נישט מער.
מגיד שיעור: ס׳איז אן אנדערע סארט זאך. ס׳איז נישט מער. ניין, ס׳איז נישט, ס׳איז נישט קיין פיזיקאלע זאך. ניין, ס׳איז נישט, ס׳איז נישט. קיינער האט קיינמאל נישט…
קריטיק פון די “קעמיקאלס” טעאריע
ביי די וועי, די פיר טעאריעס האט מען קיינמאל נישט געזען, איך גלייב איך. קודם כל, איין מינוט, איין מינוט, נישט קיין חילוק. איך וויל זאגן צוויי זאכן. איך מיין אז איך וויל זאגן זייער אמת׳דיג. קודם כל, די אלע קעמיקאלס וואס דו רעדסט וועגן, קיינער האט קיינמאל נישט בפירוש געווען אז זיי האבן צו טון מיט פלעזשער. ס׳איז סתם א חצי תיאוריה, ער לערנט פון די פסיכאלאגיע קען איך זאגן, ער ווייסט נישט, ער קוקט נאך, ער זעט. ס׳איז נישט קיין אמת, קיינער ווייסט נישט אז ס׳איז אמת. קודם כל, אפילו וואס דאס זאגט, אדער יא אדער ניין, קיינער ווייסט נישט. יא, מ׳ווייסט נישט, ס׳איז א סברא, א חצי סברא וואס מ׳טראכט, און יעדער איינער קויפט עס ווייל מיר זענען מגושמים, ווייל אונז האבן א שוועריגקייט זיך מצייר צו זיין וואס מיינט א תענוג רוחני, און וואס מיינט אפילו א מחלה רוחנית.
חולה הנפש איז נישט נאר אימבעלענסד קעמיקאלס
ער האט דארט נישט נארמאלע תענוגים, ער איז א חולה הנפש. א חולה הנפש מיינט נישט אז ער האט א קעמיקאל וואס איז אימבעלענסד. ס׳קען זיין אז א חולה הנפש האט אויך אימבעלענסד קעמיקאלס, איך זאג נישט אז ער האט נישט צו טון. ס׳איז זיכער אמת אז א מענטש, אויף דעם דארף מען נישט זיין קיין גרויסער מתעורר, מ׳האט שוין אלעמאל געוואוסט אז א מענטש וואס טרינקט צופיל וויין קען נישט טראכטן גראד דעמאלטס, אבער דאס מיינט נאך אז ער טראכט קרום, קומט מיר נישט טרינקען וויין.
ס׳איז צוליב די אנדערע זאכן, ווייל א מענטש איז א גוף, כדי ער זאל קענען האבן access צו זיין שכל, ער זאל קענען ניצן זיין שכל, דארף ער זיין געזונט, ער דארף זיין קיום, ער דארף אפילו זיין צופרידן, ער דארף אסאך זאכן, נועם, חיצוניים.
דער רוחני׳דיגער ווייטאג פון נישט-וויסן
אבער דער קליק פון שכל, אפילו דער קערהייט, ס׳טוט אים וויי, ער קען נישט שלאפן ווייל ער האט נישט קיין ספרים. ער קען נישט פאקטיש שלאפן פיזיש, לאמיר זאגן, אויב ס׳איז דא אזא מענטש, ער קען נישט שלאפן ווייל ס׳שטערט אים עפעס. אבער ווי שטערט עס אים? מ׳פרעגט די דאקטוירים, יא, where does it hurt you?
פּרישות און תאוות: אַנאַליז פון די פינף חושים
דער גוף אַלס תנאי פאַר שׂכל – אָבער נישט דער שׂכל אַליין
מגיד שיעור:
אָבער דאָס מיינט נאָך נישט אַז טראַכטן קרום קומט פון נישט טרינקען וויין. ס׳איז צוויי אַנדערע זאַכן, ווייל אַ מענטש איז אַ גוף. כּדי ער זאָל קענען עקסעסן זיין שׂכל, כּדי ער זאָל קענען נוצן זיין שׂכל דאַרף ער זיין געזונט, דאַרף ער זיין אַ כּלי מוכן לעבודה, ער דאַרף זיין צופרידן, ער דאַרף אַסאַך זאַכן, תּנאים חיצוניים. אָבער די קליק פון שׂכל, ווען ער האָט כּאבי כּאבים, ס׳טוט אים וויי, ער קען נישט שלאָפן ווייל ער האָט נישט קיין ספר, ער קען נישט פאַקטיש שלאָפן, פיזיש לאָמיר זאָגן, אויב ס׳איז אַ מענטש וואָס ער קען נישט שלאָפן ווייל ס׳שטערט אים עפּעס. אָבער וואו שטערט עס אים? פרעגט דער דאָקטאָר, יאָ, “Where does it hurt you?” דו פילסט עס מיט דיין ווען דו זאָגסט “וואו טוט עס דיר וויי?” אין דיין בעק, אין דיין קאָפּ, ס׳טוט נישט וויי אין דיין קאָפּ. איך ווייס נישט צו מ׳האָט שוין באַקומען אַ פיזישע קאָפּ וויי פון טראַכטן צופיל, אָבער איך מיין אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך, ס׳איז אַן עקסערסייז אָדער עפּעס. אָבער וואו טוט עס דיר וויי?
דו פילסט עס נישט מיט׳ן קאָפּ, דו פילסט עס מיט׳ן קערפּער. נישט דו פילסט עס מיט׳ן קאָפּ, די קאָפּ, כּלום, אין די קאָפּ קען מען גאָרנישט פילן, חוץ פון אַ העדעק, און די מוח האָט ליטעראַלי נישט קיין נערוון, ס׳קען נישט זיין אַז דו פילסט דאָרט עפּעס. סאָו, ווען מ׳פילט אין די קאָנעקשאָנס מיט די קאָפּ, לאָמיר זאָגן ס׳איז אַפשר נאָך בגשמיות אין דעם איז נישט קיין חילוק, אָבער נישט די נעוראַנס, די נעוראַנס איז נישט קיין זאַכן וואָס פילן. די נעוראַנס איז נאָר אַן עבודה. איך וויל נישט אַריינגיין אין דעם, איך וויל נאָר זאָגן די פּשוט׳ע זאַך פאַרקערט, איך וויל נישט זאָגן קיין חקירות וואָס איך ווייס נישט גענוג.
וואָס איך וויל דיר זאָגן איז אַז די סימפּל קוועסטשן, וואו דו פילסט די ווייטאָג פון דיין נישט פאַרשטיין און די געשמאַק פון יאָ פאַרשטיין? וואו פילסטו דאָס?
אַ נאָרמאַלער מענטש, חוץ פון מענטשן וואָס מ׳האָט אויסגעלערנט פאַרשידענע אמונות פּסולות, אַז מ׳דאַרף זאָגן נעוראַנס מיט זאַכן וואָס קיינער ווייסט נישט וואָס דאָס מיינט, די תּירוץ איז, איך פיל עס אין מיין שׂכל. וואו איז דיין שׂכל? איך ווייס נישט וואו גייט די שׂכל אַריין שטאַרק, איך ווייס נישט, ס׳בלייבט. דו פילסט עס נישט אין די פיס, דו פילסט עס נישט אין די פיס, דו פילסט עס אויך נישט אין קאָפּ. ניין, דו פילסט עס נישט גאָרנישט אין קאָפּ. נאָכאַמאָל, פילן פילט מען נאָך מיט די אויגן, “עיני ראו” [עיני ראו: מיינע אויגן האָבן געזען], איך ווייס נישט וואָס, ס׳איז אַ משל. איך זאָג נישט אַז ס׳איז נישט משפּיע, דו קענסט עס פילן אויך אין דיין האַרץ, ווייל אויב ביסטו אַ מענטש וואָס דו ביסט קאָנעקטעד מיט דעם וועט דיין האַרץ קלאַפּן שנעלער. אָבער נישט דאָס, ס׳באַשטייט נישט פון דעם. ס׳באַשטייט פון אַ געפיל אין די שׂכל. שׂכל איז אַ חלק הנפש [חלק הנפש: אַ טייל פון דער נשמה], אַ נייע חלק וואָס דו האָסט נישט געהערט נאָכנישט דערפון, מ׳האָט שוין גערעדט אין פּרק א׳, און ס׳איז אַ נייע חלק, כּח ההשׂכּלה [כּח ההשׂכּלה: די כּוח פון פאַרשטאַנד]. אַ מענטש האָט אַזאַ כּח. דו ווילסט וויסן צו מ׳קען האָבן דעם כּח אָן אַ גוף? אַפשר קען מען נישט, אַפשר קען מען יאָ. דאָס איז שוין חקירות פון השאַרת הנפש [השאַרת הנפש: די אייביקייט פון דער נשמה] און אַזוי ווייטער, אָבער ס׳איז זיכער אַז ס׳איז נישט קיין זאַך וואָס מען טוט מיט די גוף, ס׳איז אַ זאַך וואָס מען טוט מיט די שׂכל. ממילא [ממילא: דעריבער], ס׳איז דאָ דאָרט אַ תּענוג, אָבער די תּענוג איז נישט אַפילו, ס׳איז נאָר אַ משל צו די תּענוג.
תּענוג השׂכל vs. תּענוג הגוף – נאָר אַ משל
אמת, אמת, איך זאָג עס נאָר אין די קאָנטעקסט, איך דאַרף עס קלאָר האָבן, אַז מ׳זאָל וויסן קלאָר. מ׳זאָגט אַ משל, אין תּורה איז דאָ אַ משל צו לחם ויין [לחם ויין: ברויט און וויין], אָבער ס׳איז נאָר אַ משל, ס׳איז נישט די זעלבע מענטש, ס׳איז נישט די זעלבע חלק אין אַ מענטש, לאָמיר זאָגן, נישט די זעלבע מענטש, נישט די זעלבע חלק אין אַ מענטש וואָס ענדזשויט לחם גשמי ענדזשויט די לחם וואָס איז די משל פאַר די תּורה. ס׳איז אַן אַנדערע סאָרט מענטש, מ׳קען נוצן די זעלבע ווערטער, ווייל אונז האָבן נישט גענוג ווערטער, מ׳נוצט די זעלבע וואָרט “תּענוג”.
דער אמת איז, אַזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, Maimonides] זאָגט אין הלכות תּשובה [הלכות תּשובה: געזעצן פון תּשובה], ביידע זענען תּענוג אין די סענס אַז ס׳איז געשמאַק, ביידע זענען טאַקע געשמאַק, ס׳איז פיל מער געשמאַק, אַזויווי ס׳שטייט אין די הקדמה צו פּירוש המשניות [הקדמה צו פּירוש המשניות: איינלייטונג צו קאָמענטאַר אויף די משנה], ס׳איז שווער צו מסביר זיין פאַר אַ מענטש אַן אַנדערע סאָרט געשמאַק, די משל פון אַ בלינדער, די חילוק אין די הקדמה צו… סאָרי, ס׳איז נישט מיין צו די פריערדיגע חלק. אָבער ס׳איז נישט דאָך נישט די זעלבע זאַך, און ממילא, זייער קלאָר, אַז ווען מיר רעדן פון, ווען אונז רעדן וועגן תּענוגים, רעדן מיר פון תּענוגי הגוף [תּענוגי הגוף: פיזישע פאַרגעניגונגען], און תּענוגי הגוף מיינט נישט אַלעס וואָס איז נישט אמת, ס׳איז אַביסל נישט אמת, ווייל איינער וואָס גלייבט נישט אין די נפש דאַרף ער זאָגן די איינפאַכע ווערטער, ער דאַרף פּריטענדן אַז ס׳איז אמת, אָבער ס׳איז אַן אַנדערע זאַך. מיר רעדן נאָר פון תּענוגי הגוף, זייער פּשוט.
כּבוד – אַ סאָציאַלער תּענוג
אָקעי, מיינע ענק האָט זיך מיר געענדיגט? ניין, נישט געענדיגט. כּבוד [כּבוד: אֵייר, רעספּעקט], למשל [למשל: פאַר ביישפּיל], איז אַ תּענוג פון די חלק הנפש וואָס איז מקבל כּבוד [מקבל כּבוד: באַקומט כּבוד]. ס׳איז נישט די זעלבע חלק, ס׳איז אַ סאָושעל זאַך. כּבוד, לאָמיר זאָגן די חילוק פון פרייד און לערנען אַ קאָרד, כּבוד איז נאָך אַלס אַ סאָושעל זאַך, כּבוד האָט צו טון מיט דיין סאָושעל באָדי, דו געהערסט פאַר אַנדערע מענטשן, זיי האַלטן פון דיר, זיי האַלטן נישט פון דיר, זיי זענען דיר מכבד [מכבד: גיבן כּבוד], זיי זענען דיר מזלזל [מזלזל: באַלייזיגן, דיספּעקטירן]. די שׂכל, איך ווייס נישט, די שׂכל איז אַ זאַך וואָס געהערט פאַר דיר, ס׳איז נישט וואָס יענער האַלט פון דיר, ס׳איז וואָס דו אַליינס פאַרשטייסט. דו קענסט פאַרשטיין אַ רעלעישאַן פון די שׂכל און די דבר המושׂכּל [דבר המושׂכּל: דער זאַך וואָס מען פאַרשטייט], די זאַך וואָס דו פאַרשטייסט, ס׳איז די זאַך פון דביקות אין דבר המושׂכּל [דביקות: אָנהאַנגען, פאַרבונדן זיין], אָבער ס׳איז נישט… ס׳איז נישט פאַר די חברה, פאַר דעם איז עס בעסער, מ׳קען עס נישט אַוועקנעמען, יאָ? וואָס דער רמב״ם זאָגט: “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” [יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך: זיי זאָלן זיין פאַר דיר אַליין און נישט פאַר פרעמדע מיט דיר], יאָ? אַלע כּבוד, פאַר די מצוות וואָס מיר טוען בחינת כּבוד [בחינת כּבוד: אין דער קאַטעגאָריע פון כּבוד], עס געהערט נישט פאַר דיר, אָבער די חכמה געהערט פאַר דיר אַליין. דאָס איז דער חילוק, פאַר דעם ס׳איז אַן אַנדערע סאָרט חלק הנפש, ס׳איז אַן אַנדערע סאָרט זאַך, נישט נאָר די זעלבע, נישט אַלעס איז איין נפש, עס איז דאָ חלקי הנפש [חלקי הנפש: טיילן פון דער נשמה], פאַר דעם קענסטו זען דעם חילוק דאָ.
אַנאַליז פון די פינף חושים: וועלכע זענען בעלי תּאוה?
אָבער על כּל פּנים [על כּל פּנים: אין יעדן פאַל], עס איז נאָך אַלס נישט גענוג צו זאָגן אַז די פּרישות [פּרישות: אָפּזאָגן זיך, אַבסטינענס], די מדת [מדת: די מידה, דער כאַראַקטער-טרייט]… לגבי תּאוות [לגבי תּאוות: לגבי באַגערן], איז נאָר וועגן תּענוגי הגוף. פאַרוואָס? ווייל עס מערקט זיך אָן אַן אינטערעסאַנטע זאַך: אַז נישט אַלע תּענוגי הגוף רעדן זיך וועגן דעם, עס דאַרף זיך צוטיילן… עס דאַרף נאָך עפּעס דאָ וועגן דעם זיך צוטיילן, און מען קען אויך אויף אַן אינטערעסאַנטע וועג עס צוטיילן.
אַלע תּענוגי הגוף איז באַזירט אויף… וויאַזוי הייסן זיי? פינף חושים [פינף חושים: די פינף זינען], יאָ. דער גוף קאָנעקט זיך מיט די אויסענוועניגסטע וועלט אין פינף אַנדערע וועגן, וואָס מען רופט פינף חושים: ראיה [ראיה: זעאונג], שמיעה [שמיעה: הערונג], ריח [ריח: שמעק], טעם [טעם: געשמאַק], מישוש [מישוש: טאַפּן, געפיל]. שטימט? פינף חושים.
איז לאָמיר דורכגיין אַלע פון זיי, און טראַכטן וועלכע פון זיי זענען בעלי תּאוות [בעלי תּאוות: באַזיצער פון באַגערן], און קענען… דאָ האָב איך אויך אַ חסידישע מעשׂה אויף דעם. ס׳איז דאָ… דער בעל התּניא [בעל התּניא: דער מחבר פון ספר התּניא, רבי שניאור זלמן פון ליאַדי]… אונז לערנען אַריסטו [אַריסטו: Aristotle] אין פּרק… חסידישע מעשׂיות אין פּרק אַריסטו הייסן זיי.
חוש הריח – נישט קיין בעל תּאוה
דער בעל התּניא איז געקומען איינער און געברענגט אַ טאַביק פישקע… יאָ? קענסט די מעשׂה? אָבער דער בעל התּניא האָט געזאָגט ער האָט נישט ליב געהאַט, אַז ער האָט עס צעריסן, באַגראָבן דעם טאַביק, און ער האָט דערפון געמאַכט אַ שפּיגל ער זאָל קענען זען זיין תּפילין [תּפילין: phylacteries], ער האָט נישט מורא געהאַט פון די גרויסע עבירה [עבירה: זינד] צו קוקן אין שפּיגל, ווייל ס׳איז דאָך אַ מצוה… און ער האָט געזאָגט אַז ער פאַרשטייט נישט, איין איינער פון די מענטשן וואָס איז נישט קיין בעל תּאוה, דאַרף מען דען אויך מאַכן פאַר אַ בעל תּאוה? אַז דער חוש הריח איז נישט קיין בעל תּאוה, די מענטשן וואָס שמעקן אַ גאַנצן טאָג טאַביק זענען מחונך [מחונך: דערציען] פון דעם צו ווערן פאַר אַ בעל תּאוה… אַזוי האָט ער געזאָגט.
אַז די חקירה פון דעם שיעור, פון די נעקסטע שטיקל פון דעם שיעור, איז אויב דער בעל התּניא איז גערעכט.
דיסקוסיע: חוש הריח און תּאוה
תּלמיד:
אָדער פּונקט פאַרקערט, דער רמב״ם… ער זאָגט פאַרוואָס ער רעדט נישט פון טאַביק, שמעקן קען ער יאָ… אַה. נישט. אַ נו? ס׳איז נישט קיין תּאוה.
מגיד שיעור:
ווייל ס׳איז אַן ערות דבר [ערות דבר: אַ שענדלעכע זאַך], וועגן דעם. ס׳איז נישט קיין תּאוה.
תּלמיד:
ווייל ס׳איז אַן ערות דבר.
מגיד שיעור:
אַה, ס׳איז אַן ערות דבר. ס׳איז דאָך תּורה איז וועגן דעם.
תּלמיד:
יאָ, אָבער ס׳איז נישט קיין… לאָמיר רעדן וועגן דעם.
מגיד שיעור:
יאָ. אָבער די נשמה נהנית ממנו בלא יגיעה [די נשמה נהנית ממנו בלא יגיעה: די נשמה האָט הנאה דערפון אָן מי], ס׳איז דאָ אַזאַ לשון אין די גמרא, אָבער על כּל פּנים, “דבר שהנשמה נהנית ממנו” [דבר שהנשמה נהנית ממנו: אַ זאַך וואָס די נשמה האָט הנאה דערפון], יאָ? די נשמה האָט הנאה. ס׳מיינט נישט די נשמה ווי די כּח, ס׳מיינט עפּעס אַ… על כּל פּנים, וואָס מ׳זעט אָבער פון די פּלעצער איז, איך האָב נישט געהערט, לאָמיר זאָגן קלאָר, איך האָב נישט געהערט קיינמאָל אַ מוסר דרשן זאָל רעדן קעגן אַ מענטש וואָס שמעקט אים צופיל בשׂמים [בשׂמים: ספּייסעס, פּאַרפיום]. ס׳איז נישט דאָ היינט אַזאַ זאַך.
און ס׳איז דאָ פאַרקערט, ס׳איז דאָ וואָס אונז זענען זייער מקפּיד [מקפּיד: שטרענג] אויף שלעכטע ריחות, יאָ? מער ווי אין די צייטן פון די גמרא, ווען ס׳איז געווען אַ גאַנצע טוץ קריאת שמע [קריאת שמע: רעציטירן פון דעם שמע] ווי מ׳האָט נישט געמעגט זאָגן קריאת שמע. היינט איז איבעראַל שמעקט גוט, איך מיין, נייטראַל לאָמיר זאָגן, נישט דווקא גוט, אָבער ס׳שמעקט איבעראַל גוט. איך מיין אַז דאָס איז די סיבה פאַרוואָס אונז זענען נישט הולך קוממיות [הולך קוממיות: גייען אויפגעריכט, שטאָלץ] אין בשׂמים, ווייל ס׳שמעקט. יאָ, חוץ פון ניו יאָרק, דאַרף מען טאַקע אין בשׂמים. הייליגע שטאָט. אָבער חוץ פון דעם, זענען מיר נישט הולך קוממיות אין דעם. אָבער אַפילו אַזוי, מ׳טרעפט נישט אַז ס׳זאָל זיין עפּעס אַ תּאוה, אַן ענין פון תּאוה אין דעם. איך האָב נישט געטראָפן, at least. אינטערעסאַנטע זאַך.
חוש הראיה – אויך נישט אַ פּשוט׳ע תּאוה
אָקעי, דאָס איז שוין אַן אינטערעסאַנטע זאַך. איך דאַרף וויסן קודם ווייטערדיגע זאַכן. וואָס איז מיט קוקן זאַכן? ראיה. איך ווייס אַז ס׳שטייט “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” [ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם: און איר זאָלט נישט נאָכגיין נאָך אייער האַרץ און נאָך אייערע אויגן], אָבער יענץ מיינט נישט אַז די ענין איז נישט צו קוקן. ס׳שטייט אין ברכות “תּאוה לעינים” [תּאוה לעינים: באַגער פאַר די אויגן], און אַזוי ווייטער. די ערשטע מאָל ס׳שטייט תּאוה איז לעינים. יאָ, אָבער דאָס מיינט נישט אַז די פּראָבלעם איז די קוקן. לאָמיר זאָגן, די קוקן ברענגט צו אַ זאַך וואָס… לאָמיר פרעגן אַן אַנדערע שאלה. דוד המלך [דוד המלך: King David] האָט גערעדט קעגן קוקן movies, ער האָט אָבער געמיינט שמוציגע movies, וואָס ס׳איז נישט קיין הנאה פון די אויגן, ס׳איז נישט די אויגן איז די הנאה פון דעם, ס׳איז עפּעס אַנדערש די הנאה פון דעם, שטימט? אָבער לאָמיר זאָגן אַזוי, ניין ניין, לאָמיר זאָגן אַזוי, גוט, אָבער ס׳איז נישט אַן ענין פון די אויגן. לאָמיר זאָגן אַז די אויגן איז בדרך מקרה [בדרך מקרה: ביי צופאַל] דאָ, די אויגן איז משמש [משמש: דינען] דאָ. לאָמיר זאָגן אַז ס׳איז דאָ איינער וואָס האָט אַ תּאוה צו קוקן אויף שיינע רבי׳ס. אָקעי, ס׳איז אַ מצוה? לאָמיר זאָגן אַז איינער האָט פיינט… יאָ. אויב דו זאָגסט שיינע פּעינטינגס, איז דאָך אַ רמב״ם.
תּלמיד:
רבונו של עולם [רבונו של עולם: מאַסטער פון דער וועלט, Gd], יענע פּסק איז דאָך פון רבונו של עולם. דער אייבערשטער איז דיין רבי, “כּל דבר נחמד וטוב” [כּל דבר נחמד וטוב: יעדע שיינע און גוטע זאַך].
מגיד שיעור:
שיין, ניין?
תּלמיד:
יאָ.
מגיד שיעור:
דו שרייבסט געהאַלטן אַז מ׳דאַרף האָבן הנאה פון דעם אייבערשטן.
דיסקוסיע: יופי הבריאה און תּאוה
מגיד שיעור:
וואָס איך וויל זאָגן איז, לאָמיר זאָגן ס׳איז דאָ אַ איד וואָס האָט זייער ליב צו פאָרן אויף שיינע פּלעצער, אָדער אַפילו ער האָט ליב צו קוקן שיינע מוביס. נישט מוביס פון שמוץ, נאָר מוביס פון אַרט. עפּעס אַ שיינע… וואָס האָט געהערט אַרויס יופי [יופי: שיינקייט]?
תּלמיד:
זייער אַסאַך.
מגיד שיעור:
יאָ, לאָמיר זאָגן. לאָמיר זאָגן ס׳איז שיין. אָבער ס׳איז דאָ מענטשן וואָס מאַכן שיינע מוביס, ס׳איז געמאַכט אַרויסצוברענגען שיינקייט. ער גייט אַסאַך, ער קוקט אַסאַך, ער גייט, ער פאָרט אויף די בערג, ער שטעלט זיך אַוועק קוקן, ער איז מורא׳דיג משתומם [משתומם: דערשטוינט] אויף די יופי הבריאה [יופי הבריאה: שיינקייט פון דער שעפּונג]. ער מאַכט אויף דעם אַ ברכה [ברכה: blessing]. אָקעי, ברכה איז דאָך אויף זאַכן וואָס פון תּניא [תּניא: דער גרונטלעגנדער טעקסט פון חב״ד חסידות] גייט מען ממש. חוץ פון איינס, וואָס דאָרט איז נישט קיין ברכה, איך שטעל זיך פאָר, איך ווייס נישט. אָבער חוץ פון דעם מאַכט ער אַ ברכה. דו קענסט נישט זאָגן אַז ער איז נישט קיין בעל תּאוה.
תּלמיד:
ס׳איז דאָ מענטשן וואָס האַלטן נישט דערפון. ס׳איז דאָ… איך האָב אַמאָל געהערט אַז דער סקווערער רבי איז געגאַנגען זען שיינע זאַכן.
מגיד שיעור:
ער איז נישט דער איינציגסטער.
תּלמיד:
ס׳איז דאָ אַסאַך מעשׂיות אויף גדולים [גדולים: גרויסע תּורה געלערנטע].
מגיד שיעור:
געוויסע.
תּלמיד:
ווענדט זיך וועלכע.
מגיד שיעור:
ס׳איז דאָ אַנדערע תּאוות.
תּלמיד:
דוד המלך.
מגיד שיעור:
דוד המלך האָט געשריבן תּהלים [תּהלים: Psalms] וועגן דעם.
תּלמיד:
“ברכי נפשי” [ברכי נפשי: בענטש, מיין נשמה].
מגיד שיעור:
“ברכי נפשי”, איך האָב געברענגט “ברכי נפשי”.
תּלמיד:
אָבער ס׳איז דאָ אַנדערע. האָסט אַמאָל געהערט אַ קריטיק דערוועגן?
מגיד שיעור:
קיינער נישט, ניין.
תּלמיד:
אָבער ס׳איז אַן אמת אַז דער חניוק׳שער רבי איז זייער נישט אויסגעקומען מיט דעם.
מגיד שיעור:
אַה, זיי לייגן די בילדער אין די קוראָר. זיי האָבן הנאה צו זיין אין די בילדער.
תּלמיד:
איך האָב געהערט פון אים אַ שמועס אין קעמפּ, אין קעמפּ קדילאַק.
מגיד שיעור:
דאָס איז נישט פאַר שיינקייט, דאָס איז אַן אַנדערע תּאוה.
תּלמיד:
דאָס איז אַ חלק פון די תּאוה.
מגיד שיעור:
איך ווייס נישט וועלכע תּאוה דאָס איז.
תּלמיד:
וואָס איז מיט די חסידישע אידן?
מגיד שיעור:
זיי פאָרן אַלע.
תּלמיד:
אָבער נישט כּדי… איך פּלעג דיך שוין אַלעמאָל פרעגן, פאַרוואָס איז נישטאָ קיין מנהג [מנהג: קוסטאָם] צו זיין זיך איינפאַך וועגן צו זען שיינע זאַכן? דו האָסט דאָ אַרטס, דו האָסט דאָ יופי פון די בריאה אַליין.
מגיד שיעור:
דאָס איז אַ גרויסע מצוה. איך האָב נישט געזען אַז די רבי׳ס, די חסידישע רבי׳ס, זאָלן זאָגן פאַר די בחורים [בחורים: יונגע מענער] וועלכע מוביס צו קוקן ווייל זיי זענען זייער שיין.
תּלמיד:
אויף אַ מחשבה [מחשבה: געדאַנק], לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] בין איך נישט מחוייב [מחוייב: פאַרפליכטעט] אין די זאַך.
מגיד שיעור:
אָקעי, לאָמיר זאָגן. לאָמיר זאָגן, מיר זענען יושבים [יושבים: זיצן]. דער רבי מאַכט זיך אַז ביסמאַרק זאָל זיין אַז… דער רבי מאַכט זיך כּאילו [כּאילו: ווי אויב] ער קערט נישט. ער מאַכט זיך. ס׳איז אַן אמת. על כּל פּנים, איז דאָ אַ חילוק אין דעם. אַפשר, די אמת איז, ס׳איז דאָ אַ מעלה [מעלה: מעלה, פאָרטייל] אַז ס׳איז דאָ ביי אַלע ליב די יופי, ווייל יופי איז “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו” [אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו: גליקלעך איז דאָס פאָלק וואָס האָט אַזוי, גליקלעך איז דאָס פאָלק וואָס ה׳ איז זייער Gd]. איך גיי עס אויפווייזן. אָבער דער וואָס מ׳איז נישט, און פּשוט האָבן טאַקע מיינע שטאָט.
חוש הטעם און חוש המישוש: די אמת׳ע חושים פון תאוה
שיינקייט און יופי: אַ קורצע הערה
מורה:
מיחוש, מ׳האט מורא מ׳וועט נכשל ווערן אין מער גוטע זאכן. אוקיי, לאמיר זאגן, לאמיר זאגן די וואס זענען יושבים. דער רבי מאכט זיך אז די בית המדרש [house of study] זאל זיין א מלוכלך׳דיגע. דער רבי מאכט זיך כאילו ער קערט נישט. די אמת, אבער בקיצור, ס׳איז דא א חילוק וועגן דעם. די אמת׳דיגע בעלי השגה [people of understanding/spiritual perception] האבן אלע ליב יופי, ווייל יופי איז א שבח השם [praise of God’s name], ס׳איז נישט קיין ספק. אבער די וואס זענען נישט, זיי זענען פשוט׳ע, האבן טאקע ווייניגער, ס׳איז נישט קיין מעלה. און דא איז יעדער איינער מסכים, פארשטייסט?
דער פּרינציפּ פון מידת המיצוע: צו פיל פון אַ גוטע זאך
מורה:
אבער על כל פנים, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א זאך פון צו פיל. קען דען זיין צו פיל? ס׳איז ביטול תורה [neglect of Torah study], ס׳איז צו פיל. אבער אפילו אויב ס׳איז צו פיל, לאמיר זאגן יעדע זאך איז אין מידת המיצוע [the middle path/golden mean]. אוקיי, לאמיר זאגן ער איז צו פיל, ער פארט נאר אויף טריפּס, ער לערנט נישט קיין איין מינוט א טאג. לאמיר זאגן איינער לערנט צו פיל, ער פארנאכלעסיגט די גאנצע געמיינדע. לאמיר זאגן איינער קוקט צו פיל אויף אזעלכע זאכן. קען זיין ס׳איז א חיסרון, קען זיין ס׳נעמט אוועק פון א געוויסע מידה. אבער די מידה איז נישט מידת התאוה [the trait of desire/lust], ס׳איז אן אנדערע מידה. איך ווייס, ביטול תורה אפשר, איך ווייס נישט.
ביטול תורה איז א “קעטש-אל פרעיז” [catch-all phrase]. איך ווייס נישט ווען דו ווילסט נישט ענטפערן עפעס, זאגסטו אז ס׳איז ביטול תורה. פרעגט מען אים, וואס איז מיט די ווייבער? “אה, ביטול תורה.” אה, מושב ליצים [sitting with scoffers]. מושב ליצים, זייער גוט.
צונויפנעם: וועלכע חושים זענען בעלי תאוה?
חוש הראיה: די אויג איז נישט קיין בעל תאוה
מורה:
על כל פנים, “ביוטיפול מיוזיק” [beautiful music], יא? דאס איז חוש הראיה [sense of sight], מ׳האט נישט גערעדט וועגן דעם. ס׳איז דא די שיטה אז חוש הראיה איז א בעל תאוה [master of desire]. חוש הראיה ברענגט צו אסאך תאוות [desires], ס׳איז אמת. חוש הריח [sense of smell] קען אויך ברענגען תאוות.
תלמיד:
אה, זייער גוט.
מורה:
חוש הריח, מ׳טאר נישט שמעקן בשמים של עבודה זרה [fragrances of idolatry], די זעלבע וועג. מ׳מאכט שוין נישט קיין ברכה [blessing], אמת? אזוי זאגט דער רמב״ם [Rambam: Maimonides]. דער רמב״ם פּסק׳נט אזוי להלכה [rules thus as Jewish law], מ׳מאכט נישט קיין ברכה אויף בשמים של עבודה זרה. ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת [dispute] וועלכע פּונקטליך ווען ער מיינט. על כל פנים, ס׳איז דא אזא זאך, זיכער אויב ס׳איז מעורר די טומאה [arouses impurity] נישט, יא? אבער נישט די ריח איז די פּראָבלעם, נאר וואס ס׳ברענגט דערצו.
די זעלבע זאך ראיה [sight]. אבער ראיה איז נישט קיין בעל תאוה. די אויג איז נישט קיין בעל תאוה. דער בעל התניא [the Baal HaTanya: Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad] זאגט אז נאר די נאז איז נישט קיין בעל תאוה. די אויג איז דאך נישט קיין בעל תאוה. די אויג האט ליב צו קוקן שיינע זאכן, א מענטש׳ס אויג האט ליב צו זען שיינע זאכן. ס׳איז דא א תענוג [pleasure] צו זען שיינע זאכן, ס׳איז א תענוג, אמת. אבער ס׳איז נישט קיין תאוה, ס׳איז א פשוט׳ערע תאוה. איך ווייס נישט.
חוש השמיעה: מוזיק און קול אישה
מורה:
די זעלבע זאך די אויער. וואס טוט מען מיט איינער וואס זאגט אז ער איז א גרויסער בעל תאוה, ער הערט א גאנצן טאג שיינע מוזיק? נישט נאר די מגידים [preachers], יעדער חסידישער איד איז אויסגעקומען מוזיק. אויב ס׳איז דא איינס וואס נישט? זייער גוט.
די זעלבע זאך, ריח אישה [the scent of a woman], מראה אישה [the sight of a woman], די אלע זאכן זענען א פּראָבלעם, אבער נישט וועגן די קול [voice], נאר וועגן די אישה [woman]. רייט? אויב מ׳וואלט דיר געקענט טיילן, אויב איינער זאגט דיר “הער, איך הער אז די קול איז נישט מעורר [arousing]”, דאס איז א מציאות׳דיגע מציאות [real reality], איך מיין אז ס׳איז נישט א פּערזענליכע מציאות. נישט קיין חילוק. לאמיר זאגן אז ס׳איז אן איי. איי. [A.I.: artificial intelligence] וואס רעדט, אדער ס׳איז א אינגל וואס איז היינט געווארן, נישט קיין חילוק. איך מיין אז דו וועסט מסכים זיין אז אפילו ווען ס׳איז אסור [forbidden], איז נישט די קול די פּראָבלעם.
איינער וואס הערט אויס נאר מוזיק, איז אן אנדערע שאלה. ניין, ס׳איז דא אנדערע שאלות אין מוזיק. ס׳איז אפשר זכר לחורבן בית המקדש [remembrance of the destruction of the Temple], אפשר איז דאס ביטול תורה, אפשר איז דאס מעורר די תאוות, מ׳וועט שוין רעדן וועגן דעם. אבער לאמיר זאגן די עצם הנאה [the essential pleasure]…
תלמיד:
יא, עקזעקטלי.
דער חילוק צווישן הנאה און תאוה
מורה:
אבער די עצם הנאה, לאמיר רעדן, אגעין, דו האסט דאך געזאגט אז די פּראָבלעם פון תאווה איז הנאה, נישט א ריכטיגע הנאה. ס׳איז דאך די הנאה, יא? די ווארט הנאה, די תענוג. דעריבער איז דאס נישט די הנאה פון… נישט די הנאה פון תאוות. די הנאה וואס שטייט קעגן תאוות, רעדט זיך פון הנאות הגוף [pleasures of the body]. די הנאות הגוף, ווי לאנג אלע ווייסן, איז נישט קיין הנאה פון נפש [soul]. נפש איז ווען מ׳לערנט, אדער ווען מ׳איז ברוגז, אדער כעס [anger], אנדערע זאכן זענען הנאות הנפש [pleasures of the soul].
הנאה פון א שיינע מוזיק, אדער פון א שיינע סינערי [scenery], פון שיינע אויגן אדער אזנים [ears], איז נישט קיין הנאה פון תאווה. ס׳איז אן אנדערע הנאה, אפשר אן אנדערע הנאה, אבער תאווה איז עס נישט. מעניין, נכון? שמעקן אויך נישט. סאו מיר בלייבן כמעט מיט גארנישט.
תלמיד:
אמאל עסט מען צוזאמען.
מורה:
רעדן? רעדן האבן מיר גערעדט שוין פריער. זייער גוט.
די צוויי איבעריגע חושים: טעם און מישוש
מורה:
סאו קומט אויס, קומט אויס, רבותי, ס׳קומט אויס, לאמיר גיין צו די עצם חושים [the essential senses], ווייל די וועג וואס ס׳צעטיילט א גוף איז דורך חושים, ווייל דאס איז די קאנעקשן צו די גוף. סאו, בלייבן אונז ראיה [sight], שמיעה [hearing], ריח [smell], נישט קיין הנאה. אנדערע הנאה. בלייבן אונז נאר צוויי חושים וואס זענען טעם [taste] און מישוש [touch]. פארשטומט? א מענטש האט נאך צוויי חושים, א חוש הטעם…
תלמיד:
איין מינוט, איין מינוט, באלד קיינער וועט נישט קומען צו די אלע זאכן וואס דו זאגסט, איך גיי אלעס זען, איך וויל נאר אנקומען פּונקטליך, איך וויל עס פארשטיין פּונקטליך.
מורה:
אוקיי, זייער גוט.
חוש הטעם: אַ טיפערע אַנאַליז
טעם איז נישט די הויפּט-תאוה
מורה:
סאו לכאורה [seemingly], לאמיר רעדן פון חוש הטעם. חוש הטעם לכאורה איז די זאך וואס געווענליך מ׳רעדט פון ענדזשויען קוגל [kugel: a traditional Jewish pudding] אדער פּיצא, ווען ס׳איז אין לעיקוואוד איז עס פּיצא, דא איז עס קוגל, על כל פנים, ס׳איז די זעלבע זאך. דארט איז דא א צד של תאוה [an aspect of desire], און געווענליך ווען מ׳רעדט פון תאוה רעדט מען פון א זאך וואס האט א טעם. וויל איך אייך פארציילן אן אינטערעסאנטע זאך. נישט שייך.
תלמיד:
נישט אבסורד, נישט אבסטראקטעד.
מורה:
ווארט, נישט אבסטראקטעד. נישט, נישט אבסטראקטעד מיין איך, מ׳מצמצם [one limits/narrows down]. מ׳דארף דאך צושניידן, איך מאך מחלקים בתוך [I divide within], מ׳מחלק [one divides], יא, divide. יא?
הלכה׳שע ראיה: תענית און טעימה
מורה:
פארדעם אבער סוף כל סוף, עס שטייט… שטייט אין הלכה [Jewish law]… שטייט אין הלכה, אז דו האסט א תענית [fast]. תענית, תענית איז דאס טייטש פרישות [abstinence], יא? מ׳שיידט זיך אפּ פון עסן.
תלמיד:
מיט טעימה [tasting], נישט דארף, אויך, אויך מעג מען מיט די תענית טועם זיין עסן.
מורה:
פארשטייסט?
תלמיד:
מעג טועם זיין עסן. שאלות נפסקות…
מורה:
מעג טועם זיין, טועם זיין, מיט א תענית מעג מען. אפילו אפשר אפילו יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement], איך ווייס נישט, דאס איז שוין מדרבנן [rabbinic law]… אבער על כל פנים מעג מען טועם זיין, יא?
תלמיד:
מעג טועם זיין עסן.
מורה:
יא.
טעם איז אַ סאָרט דעת
מורה:
און לאמיר זאגן אפילו נאך מער. עס זענען דא חילוקים [differences] צווישן מענטשן ווי שטארק זיי זענען טועם זייער עסן. נישט וויפיל זיי עסן, וויפיל זיי האבן ליב צו עסן. ס׳איז דא איין מענטש וואס מ׳רופט אים א מייכל [connoisseur], אמת?
תלמיד:
איין מינוט, איך בין מיר מחלק מיט דיר.
מורה:
הער אויס.
תלמיד:
זייער גוט.
מורה:
דער… טעם איז בעצם א סארט דעת [knowledge/understanding]. ווייל ס׳איז דא א מענטש וואס ער פארשטייט בעסער, און ער טעיסט עפּעס. ווען ער עסט עפּעס, איז ער מער מבחין [discerning] דעם טעם: דאס איז צוקער… א ביסל זיס און א ביסל… און ער טרינקט גוטע וויין און ער טרינקט א ביסל… מ׳טאר נישט טרינקען אסאך, אמת? ווייל דעמאלטס פארלירט מען דעם טעם.
די סתירה צווישן תאוה און טעם
מורה:
ס׳איז אפילו א סתירה [contradiction], תאוה מיט טעם איז א סתירה. דער וואס זאל זיין א גוטן טעיסטער פון עסן, קען זיין אז ער דארף אפילו אויסשפּייען, אזוי ווי מען זעט ביי די tastings. אדער ער דארף טרינקען ווייניג און שטייט, און ממש א צווייטער טרינקט שטייט יעדע זאך, אדער ס׳איז א לעק.
יא? זייער גוט.
בהמות האָבן נישט קיין טעם
מורה:
ס׳איז דא דער טעם פון עסן, און דער טעם פון עסן איז באמת, קודם כל פאר זיך א מענטשליכע זאך, אמת? אבער א בהמה [animal] איז נישט טועם די עסן. דו ווייסט אז קיין איין בהמה האט נישט קיין טעם אין עסן? סיידן… דערמאנט די מעשה [story] פון די קו [cow], ווען דער ריזשינער [the Rizhiner Rebbe] האט געזאגט אז מיין שווער… מיין פערד [horse] האט אויך נישט גערעדט פון פענסיגע טעג…
ער האט אויך נישט קיין טעם אין עסן.
תלמיד:
אה, דער נחש [snake] האט נישט קיין טעם אין עסן, ווייל ער האט טעם ממש פון מינימום. אויב ער עסט, מאכט פונעם עפר [dust] זיין אפּעטיט, אבער, האט…
מורה:
אפילו די junk food וואס זיי עסן…
תלמיד:
הער אויס, א בהמה… איך רעד צו א בהמה. סעלעקציע ביי א בהמה…
מורה:
ניין…
תלמיד:
ניין, זיי האבן עסן וואס זיי עסן, אבער נישט, אבער נישט, אבער נישט דער… דו האסט שוין אמאל געזען א קאץ [cat] שטייט און ער…
מורה:
ער האט נישט קיין מייכל, ער האט נישט קיין מייכל!
תלמיד:
ניין. א זאך וואס קאסט דיר, ס׳איז א טעם, ס׳שמעקט דיר נישט, דו ווילסט עס נישט, דו ווילסט עס נישט האבן, איז עס נישט דיין זאך, האסטו נישט קיין הנאה דערפון, האסטו נישט קיין תענוג דערפון, איז עס נישט דיין זאך.
קעגן עקסטרעמע פּרישות אין עסן
מורה:
אבער ס׳איז דא א זאך וואס קאסט דיר, ס׳איז א טעם, ס׳שמעקט דיר נישט, דו ווילסט עס נישט, דו ווילסט עס נישט האבן, איז עס נישט דיין זאך, האסטו נישט קיין הנאה דערפון, האסטו נישט קיין תענוג דערפון, איז עס נישט דיין זאך. ווען מ׳רעדט קעגן תאוה, זאגט מען נישט “עס פרעסט שנעל אן קיין טעם”. ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן דעם, ס׳איז דא מחלוקת הפּוסקים [dispute among halachic authorities] וועגן דעם, אבער ס׳איז נישט אמת.
איך האב געזען, ר׳ אשר׳ל [Reb Asher’l] תשובה [responsum] האב איך געזען די וואך אין א ליקוט [collection], ער זאגט אז איינער האט אים געפרעגט פארוואס ער האט געברענגט עסן, ער זאגט אז ס׳איז נישט גוט ביז אלץ און זאל עס צוריקברענגען, עפּעס אזוי. ער האט אים געזאגט אז ס׳איז איין… איך האב געזאגט, דו ווייסט וואס שטייט אין כתבי האר״י [writings of the Arizal: Rabbi Isaac Luria], אז מ׳קען נישט מהנה זיין [derive pleasure from] די אכילה [eating] מיט… ס׳איז נישט גוט.
איך זאג נישט אז ס׳איז נישטא עפּעס וואס מ׳קען מפרש זיין [interpret], ס׳איז דא א חילוק. אבער אזוי איז דא א דרך [path], דאס איז איין דרך, דאס איז אן אנדערע דרך פון נארמאלע מענטשן. ס׳איז דא איינער וואס האט איינגעגעבן זיין תאוה, פרעסט סתם, פרעסט נישט סתם. על כל פנים, דאס איז זיכער אז ווען מ׳רעדט קעגן תאוה, רעדט מען נישט אז מ׳זאל עסן שנעל און ס׳זאל זיין ווי א פרעסער. מ׳זאל עסן פארקערט, יעדער איינער איז מודה [agrees] אז מ׳דארף עסן.
די משוגעים [crazy people] איז יא אלע וואס רעדן קעגן אכילה. ס׳איז דא אזעלכע מענטשן, אמת, זיי סאונדן ווירד [sound weird]. דאס איז דער מנהג [custom], ווי יענער האט געזאגט, “מיין בהמה עסט אויך, איך געב איר טאקע עסן”. איך ווייס נישט, ס׳איז טאקע פאר אים. אבער אגעין, ס׳איז א בחינה [aspect], ס׳איז נישט דאס, ס׳איז נישט דאס וואס איך מיין אז דאס איז אכילה. איך מיין אז אפילו איינער וואס עסט נישט לאו דווקא [not necessarily], ער עסט שנעל, ער קען באקומען א טעם גארנישט.
שטייט אז מ׳דארף יא עסן, מ׳זאל גוט מיט תענוג עסן.
קאָנקלוזיע וועגן חוש הטעם
מורה:
על כל פנים, איך וויל נאר ארויסברענגען די חילוק. איך זאג נישט, ווען איך זאג די אלע חילוקים, מיינט נישט אז ס׳איז אין גאנצן טוב. ס׳איז אויך צופיל אין דעם, ווייל קען עס ליגן צופיל אין דעם. ס׳איז אויך די שפּלות [lowliness] אין א געוויסע וועג איז עס ערגער. אבער איך רעד נישט פון דעם, איך רעד נאר אז ווען וואס אונז רעדט וועגן די גנות התאוה [the disgrace of desire] און די נושא [topic] פון תאוה און די ריכטע גנות פון תאוה, רעדט מען נישט פון חוש הטעם.
דו האסט געמיינט אז חוש הטעם גייט זיין א גוטער קאנדידאט, מען רעדט נישט. אביסל נענט, איך זאג נישט אז מער נענטער צו חוש הטעם, אבער מען רעדט נישט פון די טעם שבטעם [the taste within taste]. פון וואס רעדט מען? יא אז ס׳מוז זיין א טעם, ווייל זיך קיין דאגן, טעם איז דערסיל נאר א געוויסע פארט פון די חושי המישוש [the sense of touch]. עס איז געייט טעם.
חוש המישוש: דער אמת׳ער חוש פון תאוה
מורה:
פון וואס רעדט מען? יא איז דער חושי המישוש? גוט מארגן. מ׳רעדט פון דעת וואס די רמב״ם איינשלעבן… איין מינוט, דא איז דער רמב״ם קומט פון דא, איך בין פארקערט. זיי קענען פארקערט, איך וויל דיך אין דיר מיין זיין זיין, די כאפּסט נישט וואס ער זאגט, די מייסט אז די חוש המישוש מיינט איך האב פיינט און דיר מזה. זיי מיינט זייער א פּונקטליכע זאך. דער פאר לינד זייט דער חוש המישוש…
חוש המישוש, עבדות, און די נאטור פון בהמישע תענוגים
חוש המישוש vs. חוש הטעם – דער רמב״ם׳ס פרעציזע חילוק
גוט מארגן. מ׳רעדט פון דאס וואס א מענטש… דא איז דער רמב״ם אנגעקומען געווען. איין מינוט, דא איז דער רמב״ם געקומען פון דא. איך בין דיך פארקערט, איך בין דיך מסביר. דו כאפסט נישט וואס ער זאגט. דו מיינסט אז חוש המישוש [sense of touch] מיינט כאפן א טובה פאר די מאמע. ס׳מיינט זייער א פונקטליכע זאך. דער רמב״ם זאגט אז חוש המישוש… אזוי שטייט אין אריסטו בפירוש. די מישוש שב… נישט די טעם שב… אין אנדערע ווערטער, איך… לאמיך ווייטער גיין, לאמיך ווייטער גיין אביסל, פרובירן צו פארשטיין. לאמיך ווייטער גיין. ס׳מאלט שוועבט די מוח איבער די ביזנעס.
עס איז אינגאנצן אדער… ס׳האלט זיך איבער דעם אינגאנצן. וועיט, וועיט, לאמיך פרובירן צו ענדיגן דא די נקודה. בקיצור, זאגט ער, די בעלי תאוה [those driven by desire] נוצן נישט די חוש הטעם [sense of taste], זיי נוצן זייער ווייניג די חוש הטעם. בעיקר נוצן זיי די חוש המישוש.
דער משל פון ר׳ מאטל זילבער און פילאקסענוס
איך האב געהערט אמאל פון ר׳ מאטל זילבער, און ס׳שטייט אויך אין אריסטו. ר׳ מאטל זילבער האט געזאגט אז ער האלט… ער האט זיך נישט געפינען. ניין, ער האט אליין געטראכט. דערפאר זאג איך אז ס׳איז א סברא, א געוויסע מחשבה. ער האלט, ער פארשטייט נישט אז תאוות אכילה [desire for food] זעט מען אז ס׳איז זייער א כפוי טובה׳דיגע תאוה [ungrateful desire]. פארוואס? ווייל די גאנצע תאוות אכילה איז אויף צוויי אינטשעס. עפעס פון דא ביז דא פילט מען די גאנצע תאוה. דיין גאנצע לעבן פארגעסטו זיך פאר צוויי אינטשעס. אזוי האט ער געזאגט. איין מינוט, אזוי… איך פארשטיי נישט וואס א כפוי טובה האט מיט דעם. ניין, אבער דאס איז נאר א גוף, וואס דו זאגסט קיין מאל.
צו נעמען לעבן פון דעם, ווען איך האב הנאה [pleasure], אויב אזוי, וואס איז די… איך מיין אז דאס איז געמיינט. אריסטו ברענגט אז ס׳איז געווען א מעשה מיט א מענטש, דא שטייט נישט זיין נאמען, אין אן אנדערע ספר שטייט זיין נאמען, איך געדענק נישט, איך האב פארגעסן, ער האט געהייסן פילאקסענוס פון עקסיאנוס, איך ווייס נישט וואס. און דער מענטש האט געהאט א תאוה, ער איז געווען א פרעסער, ס׳איז אים געגאנגען זיין לעבן איז געווען וועגן עסן. זאגט ער, ער האט געהאפט צום אייבערשטן אז דער אייבערשטער זאל אים געבן א לאנגע האלדז, אזוי ווי א קרעין [crane], אזא געוויסע עוף האט א גאר לאנגע האלדז. ער זאגט, דיין גאנצע לעבן ליגט אין די קליינע האלדז. אנשטאט אז דער מענטש האט א קליינע האלדז, אפילו בהמות [animals] ענדזשויען אסאך מער זייערע עסן לויט דעם מענטש׳ס השגה [understanding], ווייל ער האט א לאנגערע האלדז, ער קען פילן זיין וויין…
די אמת׳ע נאטור פון טעם
איך עס, איך פרוביר צו זען פון דעם עסן נאך אן עסן, איך בין א גרויסע פרעסער אפשר, איך האלט מיין פרענד אין דעם, איך האב הנאה צווישן דא און דא, די גאנצע זאך. איך קען עסן איין שטיקל שוקאלאד פאר צוואנציק מינוט, איך גיי נישט אריין אין דעם. איך וויל נישט אריינשפרינגען אין דעם. יא, עס איז נאר דער טעם, די גרויסע וועלט טעם. ניין, טרעווער, עס איז נישט קיין גראפן די וויין קעסט, איז א קיין דעם צום מודי. ניין, טרעווער, עס זאג איך די טעם, די חוש, א מישר שבער טעם. אסאב דארף עס טעיסטן גוט, ער האט ענדזשויע׳ן די טעיסט, גוט? אבער ענדזשויט נישט די הפכנה [discernment]. ווען איך זאג טעם מיין איך די דעת שבעט טעם [knowledge within taste], די הפכנה, איזא טוב וזער רא [what is good and what is bad], די דער זכות ער קען האט א נאמען פון די הפכנה, ער פארשטייט די הבנה שבו [understanding within it]. ס׳האט אלמדיש, ס׳האט אלמדוס דא און דער.
אבער דער תאוות, אבער דער תאוות, אבער וואס איז דער תאוות, עס זאגט אז יא דער חושי תאוות [sensory desire], אבער וואס איז דער משהו שבער תאוות [something within desire]. ווייל תאוות וועטסייט נאר א פארט פון חושי המשות [sense of touch], עס איז אמת׳דיג א חילוק. און דער משהו שבער תלמ – יעדער דאס ברענגט ארויס דער וואס ער זאגט אז דער גאנצער חשוה תלמ איז אין צוויי ענטשנד… אדער אנדערע ווערט ער, דאס וואס מיר טעט איז נישט יעדער צוויי אינטשעד… דאס וואס מער קויפט דאס צו גוטע וואן, דאס איז א סאך גראדס פון די צוויי ענטשעד.
די אפליקאציע צו פרישות
נישט פון דעם רעדט דער רבי, ער זאגט אז ווען מען האקט קעגן זיין עוסק און חשור ציילן, עס טונקט דער קליינע נגיעה דער זאך, אדער דער וועלבי זאך, ווען זיי רעדן פון דער יאהל פון זיווג [marital relations], וואס איז אזוי ווי דער כמרא [Gemara: Talmud] זאגט, אייו וקרות נישט יישט באדים, ס׳איז זייער קליין. און דער אנדערע פערט, ער ווילסט דער גאנצער טעניק, ער רעדט נישט יעצט פון דער גאנצער עניאן פון חוזר, ווי מען זאגט נאכלויפן, דאס איז שוין נישט… עס קען זיין זיין אלס פאר… דער שעה איז דעיס, מילא, עס איז א פראבלעם. אבער דער טעניק דערפון איז ממש דער טעניק פון משיש, פון טאטש. ס׳איז נישט קיין טעניק פון זען, דאס זען ברענגט דערצו. ס׳איז נישט קיין טעניק פון רייעך, נישט קיין טעניק פון נישט הערן. ס׳איז א טעניק פון טאטשן.
די אוניווערסאלע הסכמה וועגן נידריגקייט
יעצט זאגט ער אזוי, וואס אבער מילא זאגט יעדער אז יעדער איינער איז מודה? אז א נידריגער מענטש זאגט א נידריגער מענטש, כל עולם כולו עולם כולו איז מודה, אז א נידריגער מענטש, איינער וואס עסט צופיל איז אביסל א נידריגער מענטש, נאך נידריגער איז איינער וואס עסט עסט צופיל און תשמ״ש [marital relations]. אזוי איז מסכים על כל עולם כולו. יעדער איינט, ס׳איז א שייל וויפיל דא געוועל, ס׳איז נישט קיין שייל, קיינער זאגט נישט אז מילא זאלן טון גארנישט. אבער וויפיל זאל זיין די צופיל, איז כולל דערמנט, דאס הייסט א נידריקער מענטש.
דער עבד-משל: פארוואס די תענוגים פאסן פאר אן עבד
אדער אריסטא זאגט, דרך הגה, דאס שטייט אינזער גמרא אסאך מאל עס וואס דערסט חאפן, אונזער גמרא טראכט די זעלבע וועג, עס שטייט נאר בקורצור. און די אליצא זאגט, דאס באלאנגט פאר אן עובד [slave], ווער דיין ערווייסט. אן עובד, עובד, אבד, מענטש, פארוואס? וואס מיינט אן עובד?
דער עבד [slave], לאמיר פארשטיין, אן עבד, אמאל איז געווען עבדים [slaves], שיינט אויך אז עס איז דא עבדים, אבער נישט נאר די בחינה פון עבדים, נאר בחינות עבדים, נישט קיין עכטע עבדים. אן עבד איז דאך א זאך וואס ער איז בעצם א מאשין, אן עבד האט נישט קיין אייגענע שיקול הדעת [independent judgment], ער איז נישט קיין מענטש, אן עבד איז ווייניגער מענטש, אן עבד איז א כלי [tool], אן עבד איז כלי תשמישו של אדון [a tool for his master’s use], ער האט נישט זיין אייגענע רצון [will], זיין אייגענע, עס איז נישט קיין נפקא מינא [practical difference], מען נוצט אים.
אבער ער איז דאך אלץ א מענטש, איז וואסערע תענוגים [pleasures] האט אן עבד? אן עבד האט נאר די מערסטע פיזישע תענוגים, ביי דעם עבד דארף טון מער, ווייל ער האט נישט קיין סארט אנדערע קאמפענסעישאן.
אבער אן עבד איז א סארט זאך וואס ער האט נישט קיין ברייטערע קוק, ער קען נישט דאס, דו וועסט געבן דעם עבד, ער איז נישטא קיין כבוד [honor], ער האט נישט קיין כבוד, ער איז במילא א דבב בזוי [despised thing], ער איז אונטער א צווייטן, ער האט נישט קיין, ער איז אפילו נישט קיין מענטש, ער איז נישט קיין גברא [man]. אן עבד באקומט קאמפלימענטס? א ביסל, איך ווייס נישט, אן עבד באקומט קאמפלימענטס? איך ווייס נישט, ער באקומט קאמפלימענטס. די קאמפלימענטס, היינט האסטו גוט געפירט, היינט האסטו גוט געקערט, דאס איז א קאמפלימענט פאר א בהמה [animal], דאס זאגט מען פאר די מאשין וואס קלינט, פאר די פויער וואס קלינט זאגט מען דאס, דאס איז נישט קיין מענטשליכע קאמפלימענט, דו זאגסט נישט, האסט געטשאויזט, א מענטשליכע קאמפלימענט באקומט מען פאר עפעס וואס ער האט בחירה [free choice], אן עבד האט נישט קיין בחירה, ער איז תחת מרותו [under his master’s authority], ער איז נישט קיין מענטש, ער איז א מענטש, דאס איז די אומגליק פון אן עבד, אז ער איז יא א מענטש, אבער בעצם פירט ער זיך נישט ווי קיין מענטש, די מענטשליכקייט קומט נישט ארויס, ממילא זיינע תענוגים זענען תענוגים הכי בהמיים [most animalistic pleasures], דאס הייסט תענוגים וואס א מענטש, אן עבד איז דאך א זאך וואס ער איז עוסק אין תשמיש [marital relations], אין פרעסן, אפילו מער אין דעם, ווייל דאס איז די זאך, דאס איז אן עבדישע זאך.
בן חורין vs. עבד – ליבעראל ארטס
פארוואס איז דא א זאך וואס הייסט ליבעראל ארטס? ווייל די גמרא זאגט אז דאס איז פאר בני חורין [free people]. א בן חורין [free person] איז אן אריסטאקראט, ער איז נישט נאר א פרייער, ער קען טון וואס ער וויל, ער איז מער א דערהויבענע סארט מענטש, חורי מיינט אן אריסטאקראט. א בן חורין האט אנדערע תענוגים וואס געהערט פאר א בן חורין, אן עבד האט תענוגים וואס געהערט פאר אן עבד. אן עבד איז משמש [serves] פאר א צווייטן, וואסערע תענוגים האט ער יא פאר זיך? איז עס תענוגי הגוף [bodily pleasures]. א בן חורין האט כבוד למשל [for example], כבוד דארף נישט זיין א בן חורין צו האבן. שכל [intellect], כל שכן [all the more so], אן עבד איז נישט עוסק אין שכל, אויב ער איז עוסק אין שכל איז עס נאר צו וויסן וויאזוי צו פיקסן די וואקום קלינער, דאס איז נישט קיין שכל, דאס איז שכל שמשועבד למעשיות [intellect enslaved to practical matters]. דאס איז נישט שכל פריי, נישט פריי.
דער סלאגאן: חוש המישוש חרפה לנו
סאו ממילא, איז יעדער איינער מודה אז דער וואס איז עוסק אין צופיל תענוגים תחתונים [lower pleasures] פון די גוף, דאס הייסט חושי המישוש, דאס איז א זאך וואס פאסט פאר אן עבד, אדער דאס איז א זאך וואס פאסט פאר א בהמה. אן עבד און א בהמה זענען נאנט, אבער דאס איז נישט קיין מענטש, ס׳פאסט נישט פאר א פרייען מענטש, פאר א רוממות׳דיגן מענטש, צו טון צופיל. Again, וואטעווער די צופיל איז, דאס איז נישט מענטשלעך. דאס איז וואס דו האסט יעצט אנגעכאפט דעם טייטש פון די סענטענס וואס יעדער איינער ווייסט, וואס דער רמב״ם זאגט דא שטייט עס, און יעדער איינער איז נהנה דערפון. נאר איך מאך דיר פאר וואס דו טראכטסט אזוי. ס׳איז נישט קיין חידוש [novelty], יעדער איינער טראכט אזוי, נאר איך מאך דיר פארוואס.
דאס איז די סלאגאן וואס זאגט אז חושי המישוש חרפה לנו [the sense of touch is a disgrace to us]. חרפה לנו מיינט נישט לנו, נאר לנו בתור מענטש [to us as human beings]. פארוואס? ווייל דאס איז טאקע א תענוג, טאקע וויכטיג, אבער ס׳איז נישט נוגע צום מענטש באשר הוא מענטש [as he is a human being], ס׳איז נוגע צום מענטש באשר הוא בהמה [as he is an animal], קענסט זאגן אן עבד.
וועגן דעם ווען מ׳רעדט פון פרישות [abstinence], רעדט מען געווענליך בעיקר וועגן דעם, אדער וועגן אכילה אביסל. מ׳דארף רעדן וועגן די חילוק פון די צוויי זאכן, אבער ס׳איז די זעלבע זאך, ס׳איז אויך חושי המישוש, די חושי המישוש שבאכילה [sense of touch in eating]. פארוואס? ווייל דאס איז די זאכן וואס איז שייך צו חלק הבהמה של האדם [the animal part of man], נישט צו חלק ה…
שאלות און דיסקוסיע: נזיר און פרישות
תלמיד: אבער די פרישות אין די תורה איז א נזיר [Nazirite].
מגיד שיעור: בסדר. וואס איז די פרישות?
תלמיד: א נזיר האט נישט גארנישט מיט “אל תהי רשע” [do not be wicked], אבער ער האט יא מיט נשתה [drinking].
מגיד שיעור: נו, מה, מה, בסדר, איך ווייס נישט.
דער רעיון איז אן אנדערע, ס׳איז אן אנדערע רעיון.
אבער אין די תורה איז יא דא, kind of, א פסוק שהזכרת [that you mentioned]. מ׳זעט אין די תורה אז קדושים תהיו [you shall be holy] איז “אל תהי רשע”. ס׳איז נכון, אבער ס׳איז אנדערע זאכן. א נזיר איז אן אנדערע, איך ווייס נישט, ס׳איז מעניין באמת, אבער ס׳איז נישט אזוי חשוב. איך ווייס נישט, איך האב געטראכט אז די גמרא זאגט אז די נזיר איז, ס׳איז פשוט אן אנדערע זאך, ווייל הרבה יין עושה, רואה סוטה בקלקולה [one who sees a sotah (wayward wife) in her disgrace]. ס׳האט אן אנדערע סיבה.
תלמיד: יא, בסדר. על כל פנים, ס׳איז מסכים, ס׳איז מסכים, אויך אין די גמרא ווען מ׳רעדט די ווארט חטא [sin], האב איך גערעדט לעצטע וואך, אז חטא יראי חטא מיינט א חסרון [deficiency], און חטא כמעט אלעמאל, אדער עבירה [transgression] מיינט אלעמאל א רע [evil]. דאס איז אן עבירה. דאס הייסט, נישט משום בשר בחלב [meat and milk], וואס איז א זאך וואס מ׳טאר נישט טון, ס׳איז נישט קיין עבירה. ס׳איז א ידיעה אמת [true knowledge]. ס׳איז פארדעם ביז׳ן חטא א ידיעה. די גמרא מיינט עס געווענליך מיט אן אישם [guilt offering] וואס איז געווען אין די תורה.
מגיד שיעור: אבער בסדר. אמת. פארוואס טאקע איז עס נאר? וויילסטו וואס איך האב היינט נאכמיטאג געזאגט? אקעי. אמת.
וויכטיגע צוגאב: נישט אלע חוש-המישוש-תענוגים זענען בהמיש
לאמיך ענדיגן איין נאך צוויי דריי ענינים, אן הקדמה [introduction] וואס שטייט דא אין דעם פרק. זייער א וויכטיגע זאך, אז ווען איך זאג חושי המישוש מיין איך אויך נישט דאס. ס׳איז דא יא תענוגים וואס געהערן צו חושי המישוש וואס זענען נישט אזא בעיה. מיר מיינען נאר געוויסע תענוגים, די וואס זענען טאקע דומה לבהמה [similar to an animal]. אויב א מענטש האט א זאך וואס נאר א מענטש קען הנאה האבן פון חושי המישוש, אריסטו זאגט א משל [parable], איך וועל דיר זאגן א משל.
משלים: עקסערסייז, שוויץ-באד, מאסאזש
למשל, אן עקסערסייז. א מענטש האט הנאה פון עקסערסייז, ער שוויצט. אדער גיין אין שוויץ, גיין אין א ווארעמע וואנע. גיין אין א ווארעמע וואנע, איך האב אויך נישט געהערט אז דאס איז א גרויסע תאווה. חסידישע אידן פלעגן גיין אין שוויץ. שוין היינט האט זיך עס אפגעשטעלט, איך ווייס נישט פארוואס. אין די גמרא זעט מען אז מ׳פלעגט גיין אין שוויץ. מ׳קען זיך נישט וואשן שבת. ס׳איז ווייניגער. אמאל איז טבילת מקוה [ritual immersion] געווען אין שוויץ. מ׳טובל׳ט זיך נאך דא אין שוויץ? נאך דא? זאג מיר וואו. איך פרעג דיך ערנסט, פארוואס איז שוין נישט דא? ס׳איז איינע פון די פלאמפסטע חטאים [most blatant sins]. אה, אסאך.
על כל פנים, אקעי, יעדע זאך קען מען טון אויף א אידיש׳ן וועג, אדער נישט אויף א אידיש׳ן וועג. אבער וואס איך וויל ארויסברענגען איז… ס׳איז נאך אלץ דא? אקעי. על כל פנים, אקעי, דאס איז מותר לצורך רפואה [permitted for medical purposes]. אבער רפואה איז אמת אז ס׳איז לצורך רפואה. דו זאגסט רפואה. זיין געזונט איז רפואה, ער איז אויף זיין געזונט צוליב דעם.
דער חילוק: גאנצער גוף vs. קליינע שטיקל
על כל פנים, פאר דעם זאגט ער אזוי, ווען איך זאג חושי המישוש מיין איך נישט, ער זאגט אזוי, ווען איך זאג חושי המישוש מיינט מען נישט די חושי המישוש בכלל, גאנצע חושי המישוש. נאר אריסטו זאגט אזוי, איך וועל דיר זאגן א חידוש, ווען דו גייסט אין שוויץ ענדזשויט די גאנצע גוף, נישט איין קליינע שטיקל. איין קליינע שטיקל, דאס איז בהמיש, מיט צמצום [limitation], אזוי ווי די צוויי אינטשעס, דאס איז די בעיה, די איבר קטן [small organ]. א מענטש וואס האט הנאה פון די גאנצע גוף, דאס איז שוין נישט קיין זאך פון א בהמה, דאס איז שוין א מענטשליכע זאך. איז דאס איז שוין בעסער. א מאסאזש, ער זאגט מאסאזש אדער אזאנס און אזעלכעס, איז נישט קיין בעיה, ס׳איז נישט פון דעם רעדט מען. אגען, ס׳איז דא אין יעדע זאך מידות [measures], אבער נישט דאס. די מידות וואס ער רעדט איז זייער ספעציפיש, עגזעקטלי וועגן דעם.
שלוס-ווארענונג: נישט צומישן סארטן תענוגים
און די אמת איז וואס מענטשן רעדן ווען זיי מיינען דעות [opinions], און וועגן דעם גיי איך צוריק צו וואס איך האב געזאגט אנהייב, מען קען צומישן מענטשן און זאגן, “אה, אויב אזוי ביסטו אויך א בעל תאוה [one driven by desire] ווייל דו האסט איבער צו לערנען.” אויב דו ווייסט נישט די תירוץ [answer], קענסטו טאקע ווערן א בעל תאוה ווייל דו ווייסט נישט די תירוץ. ווייל דו וועסט מחכה זיין איך זאל דיר זאגן די תירוץ, אבער נישט ווערן צומישט, ווייל דו זאלסט נישט מיינען אז לערנען איז די זעלבע סארט, עס איז דא פילע אנדערע סארט תענוגים.
דער תכלית פון דעם מענטש: די סיום פון דער שיעור
הבהרה: די ספעציפישע מידה וועגן וואס דער רמב״ם רעדט
מגיד שיעור:
אגעין, אגעין, אגעין, ס׳איז נישט דא יעדע זאך מידות, אבער נישט דעם. די מידה וואס ער רעדט איז זייער ספעציפיש, עקזעקטלי וועגן דעם. און די אמת איז, ווען מענטשן רעדן וועגן דעם מיינען זיי דעות. וועגן דעם האב איך צוריקגעגאנגען אין אנהייב, ווייל ס׳קען צומישן מענטשן. זיי זאגן, “אהא, אויב אזוי ביסטו אויך א בעל תאוה, ווייל דו האסט ליב צו לערנען.” אויב דו ווייסט נישט די תירוץ, קענסטו טאקע ווערן א בעל תאוה אויב דו ווייסט נישט די תירוץ.
ביי די וועי, איך קום ענק זאגן די תירוץ, אז מ׳זאל נישט ווערן צומישט, מ׳זאל נישט מיינען אז לערנען איז די זעלבע זאך, אדער אפילו אנדערע סארט תענוגים פון גוטע זאכן. נישט פון דעם רעדט מען. מ׳רעדט פון א זייער ספעציפישע זאך.
און הכי נמי [וכן גם כן: and likewise], אויב איינער… פון דעם איז אמת׳דיג דא א קשיא [question], דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האט א תירוץ [answer] אויף די קשיא אין אנדערע שמועסן. אויב איינער, יעדע זאך, אויב ער טוט עס אויף א מענטשליכע וועג, אויב ער לייגט אריין אין דעם א הכנה [preparation], איז נישט פון דעם… אגעין, דאס דארף מען לערנען אין די נעקסטע שיעור, וואס יא און וואס נישט, איז שוין נאך א שאלה. אבער קודם רעדט מען וועגן וואס מ׳רעדט. וועגן וואס מ׳רעדט, ווייסט מען שוין וועגן וואס מ׳רעדט. עד כאן [until here].
שאלות און דיסקוסיע: עסן און די מענטשליכע תכלית
תלמיד:
וואס? ס׳איז נישט מענטשלעך. ס׳איז נישט מענטשלעך. ס׳איז נישט מענטשלעך. ס׳איז נישט קיין מענטשלעכע זאך צו עסן. די בהמה [animal] האט אויך געגעבן א ברכה [blessing] פריער, נישט נאר פאר די מענטשן.
מגיד שיעור:
אמת. ס׳איז א בהמה׳ישע זאך. א מענטש איז אויך א בהמה, א מענטש אן א בהמה לעבט ער נישט. אבער אויב דו ווילסט זיין נאר מענטש, אינגאנצן נאר מענטש, דארפסטו אין התקדשות [sanctification] זיין.
תלמיד:
יא, באט די עסט א מענטש.
מגיד שיעור:
וואס?
תלמיד:
אהא, דארפסטו גיין צו אן אנדערע שיעור?
מגיד שיעור:
יא, באט די עסט איז אן יוניק [unique] אויף די מענטש, איז שלש קיין בהמה, און שלש קיין מלאך [angel]. עס איז א קאמבינעישן פון די טו.
דער משל פון די זעגס: ווי מען פארשטייט תכלית
מגיד שיעור:
דארפן וויסן, וואס איז דער איניער פון יוניק, אזוי יעדע זאך האט די יעדע זאך. אגער, יוניק… לאמיר זאגן איין טערית, ס׳איז אנקלאר. די נושא [subject] אמתדעק איז וועגן די ענד, נישט וועגן וואס מען טוט. דייסט, יוניק איז אזוי, איך וועל זאגן פארוואס יוניק איז אינטערעסאנט.
אויב איך גיי אין האום דיפא אפסייד, און דארט איז דא א גאנצע רוי פון זעגס, א גאנצע רוי, סאוס. דו ווייסט, די סטאר פארקויפט טולס. יא, פארקויפט די טולס. דארט איז דא א גאנצע אייל, זעקס הונדערט אנדערע סארט זעגס. קענסטו זיך זאגן פארוואס מען דארף א זעקסטע אינטערעס? איך ווייס נישט. איך חוץ צו נעמען וואס עס איז צוויי, יעדע זאך איז דא צוויי, ווייל עס איז צוויי קאמפעניס וואס האבן א דינים מיט דריי, איך חוץ צו נעמען וואס האבן דא נאך 300, עס איז דא 300 סארטן, יא?
יעצט, איך וויל פארשטיין פארוואס עס איז דא אזויפיל סארטן, יא? איז דא א זאך וואס איז שלאז אויף א קויל. אלע האבן אפשר א שפיציגע זאך, און זיי שניידן. א חלק שניידן מיט די הענד, א חלק מיט א מאשין, און אזוי ווייט… אקעי, ווייס איך שוין איין חילן.
יעצט, אויב איך קוק, וויאזוי ווייס איך וואס עס איז געמאכט ספעציפיש, איך זעה וואס עס טוט אנדערש פאר עפעס אנדערש. אויב עס איז נאר איינס וואס האט פונקט אזא קרימע זאך און צעדרייט זיך גלייך דארט, ווייס איך אז דער עס איז געמאכט ארויסצושלעפן די זאך פון די עק פון די פענסטער, פונקט דער עס איז די איינציגע זאך וואס ער קען טון, און דאס איז וואס ער איז.
קען מען ניצט עס פאר אנדערע זאכן? בקושר קען מען ניצט פאר אנדערע זאכן אויך, אבער די מעלה [excellence] פון דעם, די שלימות [perfection], די שמש, די תכלות [purpose] פון דער זאך איז וואס ער איז אנדערש. א וואדער, ער איז אויך אזעג, ער איז ניטן דעם איז די זעלבע פון אלע, אבער ווען מען ניצט אים סתם בטור׳ס זעג, ניצט אים נישט ריכטיג. עס איז א שעה, עס איז ביליג, עס טאן מזעג אינדערס און די ביליגע, די טייערע פונקטליכע איז פונקט, ווייל די סארט שמש, די זעלבע זאך, דאס איז די ספרים.
די נמשל: וואס איז א מענטש פאר?
מגיד שיעור:
ביי וועם, אויב דו קוקסט א בהמה, אלע בהמה טונקען וואס איז זאכן זייער גוט, מענטשן זענען בהמת פון די זענען, זייער גוט. אויב דו ווילסט וויסן וואס איז א מענטש פאר, וואס צו קוקן, וואס ער טוט אנדערש פון א בהמה. די איין זאך טוט אנדערש, דאס איז וואס ער׳ס פאלט.
יעצט, מיינט נישט אויף ווען די מיר זאלן נישט טון אלעס אנדערש. אזוי ווי די זעג, ער זארף אויך קייט שניידן, ער זארף נישט נישט נאר, נישט קענעט טון דאס אויך, אז ער וועט נישט זיין שעף, און נישט זיין קאנעקטעד מיט די אלע זאכן.
דער זעלבע זאכט, און זאגט די חושבים שחרפה [those who think it’s a disgrace], מיינט מען בעיקר אז דאס איז נישט די ריזן, דאס איז נישט די תכלית פון די חיים אדם [the purpose of human life]. די תכלית… איך וועל די בהמה וויל בהמה בפעל איר קען נישט צו די אנדער זעכן פון א מענטש. עס זאל זיין אזוי. וויל דער שוואכער זעג איז נאר א שוואכערסטער איז ווען וואלטן קיין דעם עקטעבע שטיקל פאר טעג, ווען מיין פאר וואלט קיין טרעווער ווייל דו קענסט פולין מיט דאס זיין, וואס קען דאס אריין? אמת! ס׳איז נישט א ביי-יעך!
זאג דיר וואס איז געמאכט וואראדער… לאמיר זאגן, בערך, און די קומט א פיינט איז, דער מענטש איז א סארט בהמה. די שאלה איז וועלכע סארט.
יעדע בהמה האט א סארט – וואס איז דער מענטש׳ס סארט?
מגיד שיעור:
יעדע בהמה איז א געוויסע סארט, און זיין א געזונטע יענע בהמה אדער א גוטע יענע בהמה איז ווען ער טוט יענע סארט זאך. א שור [ox] דארף זיין א גוטן שור, און א חמור [donkey] דארף זיין א גוטן חמור. ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. א שור וואס קען, איך ווייס, שלעפן א לאסט איז נישט עפעס א צומישעניש.
און אז מ׳איז מחנך [educates] א שור, וואלט מען גענוצט אז דער שור זאל טון מעשה שור [the actions of an ox]. און אז מ׳איז מחנך א חמור, וואלט מען גענוצט אז דער חמור זאל טון מעשה חמור [the actions of a donkey]. ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. א מענטש דארף טון מעשה מענטש [the actions of a human]. די שאלה איז נאר וואס איז דער מעשה מענטש.
דער משל פון מחנך זיין קינדער
מגיד שיעור:
אבער דו פארשטייסט? אויב אלע זאכן וואס איז צו טון מיט בהמה דארף מען טאקע טון כדי צו טון די מעשה מענטש, אבער נישט אז דאס איז זיין די תכלית. אויב איינער זאגט אז וויפיל מער הנאה [pleasure] ער האט אין זיין מויל, דאס איז וואס ער דארף נאכלויפן, דעמאלטס האט ער געטוישט א מענטש פאר א בהמה. דעמאלטס איז ער “נמשל כבהמות נדמו” [he is compared to animals, they are alike – Psalms 49:13].
אויב ער זאגט, א מענטש איז פארט, לאמיר זאגן, א מענטש איז מחנך זיינע קינדער. זאגט דער רמב״ם, וואס איז די כוונה [intention] פון מחנך זיין קינדער? אז די קינדער זאלן זיין גדולי ישראל [great ones of Israel]? ניין, נישט בעסער פון די וועלט. ער מיינט אויך בעסער פון די וועלט. אבער וואס איז די כוונה פון משפחה [family]? אז אפשר זיין זון וועט זיין א חכם [wise person], ער וועט זיין אן אדם השלם [complete/perfect person]. אוודאי, ווען ער וועט אנקומען צו די זון. ס׳איז שוין לאנג אנגעקומען. האלט מען אנגעקומען. די זון וועט זיין א ביסל וואטעווער.
דער סוף-פסק: וואס איז די עבירה און וואס איז די תכלית
מגיד שיעור:
די פוינט איז, אבער דו פארשטייסט, דאס מיינט נישט אז א מענטש דארף נישט האבן קינדער, ער דארף יא האבן קינדער, ער דארף אפילו האבן מער קינדער, וואס איך האב דיר געזאגט א וויכטיגע זאך, אז ער זאל בויען נישט קיין קערפערליכע בויען, מענטשן. אבער וואס איז מענטשן? א מענטש איז נישט די תכלית די תענוג [pleasure], נאר די תענוג קומט מיט. ס׳קען זיין זייער געשמאק, ס׳איז גארנישט קיין עבירה [sin] צו הנאה האבן.
די עבירה איז צו מאכן די הנאה פאר די גאט, צו מאכן די הנאה פאר די אמת מידה [true measure], פאר די קריטעריאן פון וואס איז גוט. דאס איז די עיקר וואס מיר רעדן.
און נאכדעם, אויב ס׳איז צו פיל, דאס קומט שוין אריין אין נאך, ס׳איז דא אסאך נאך חלקים פון די מידות. אויב ס׳איז צו פיל, איז עס סתם א בהמה גדולה [a big animal]. אבער דו פארשטייסט, מיר טרייען נישט צו טון ווי ווייניגער זאכן וואס זענען בהמות. ס׳איז נישט קיין עבירה, א מענטש איז אויך א בהמה.
אונז טרייען אבער צו ארגאניזירן דעם מענטש אז ער זאל קענען טון די תכלית אדם [the purpose of man], און נישט ווערן סטאק אין די זאכן. און די געוויסע זאכן האבן א נטיה [tendency] צו מאכן מענטשן סטאק, און פון דעם איז מען אויסן צו אנטלויפן.
אקעי, עד כאן.
מל תמלול לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophical Shiur: The Middah of Prishus – What Does “Not Being a Ba’al Ta’avah” Mean?
—
A. Introduction: The Story of the Chozeh of Lublin
A well-known Chassidic story: A Jew comes to the Rebbe (the Chozeh of Lublin – although “Google doesn’t know” and “every clever story comes from Rebbes”) and says that being a Rebbe is also just a ta’avah – just like all other ta’avos. The Rebbe answers: “You’re right, I do have such a ta’avah – but for this ta’avah one must give up all other ta’avos.”
The fundamental question: What emerges from this story? If being a Rebbe is “just a ta’avah,” this is a critique – it reduces being a Rebbe to the same category as all other ta’avos. What kind of ta’avah is this actually? Kavod? Hana’ah? Something else? This leads to the broader question: What does “ta’avah” mean at all?
—
B. The Philosophical Problem: How Does One Define “Ta’avah”?
B1. The Foundation in Mussar Works
In all Chassidic, Kabbalah, and Mussar sefarim it says that a Jew must not be a ba’al ta’avah. This is a fundamental belief.
B2. Proposals That Are Rejected
Various definitions are tried, and each is too broad or too narrow:
– “Lust” – already built-in negative; one can’t say “lust for learning Gemara”
– “Excess” – also built-in bad
– “Want / ratzon” – too broad: everything is a ratzon, even HaKadosh Baruch Hu has “ta’avah” (as Rav Chaim mentions). If ta’avah = wanting, it doesn’t make sense to say one shouldn’t want.
– “Seeking of fulfillment” – too broad: even a murderer seeks fulfillment
– “Drive” – too broad: everything is a drive
– “Physical / materialistic things” – comes closer, because physical things give instant gratification
> ### [Small Digression]
> The Rambam’s “chelek hami’orer” – a power in the soul that contains all kinds of desires and repulsions – is too broad for our purpose.
—
C. Methodological Foundation: How Does One Divide Middos?
A principle from previous shiurim: Middos are not divided according to the internal power that produces them (because then everything is almost the same), but according to the object / subject – the thing that the middah is about.
Example: The difference between ahavas mamon and ahavas nashim is not the ahavah (both are ahavah), but the money vs. the women. This is in the Aristotelian / Rambam’s style – similar to how halachah is divided according to subject.
> ### [Small Digression]
> The Chazon Ish and other tzaddikim said that all middos are actually “the same thing,” but it is important to divide so it will be useful in olam hama’aseh.
—
D. First Conclusion: The Subject of the Middah is **Ta’anugim**
The middah of “not being a ba’al ta’avah” (zerizus / prishus) has to do with the subject of ta’anugim – hana’os, pleasures. This is the midas ha’emtza’i (according to the Rambam): not too much pleasure and not too little. Various names are mentioned:
– “Zenus” – the perfection of the middah
– “Histapkus b’mu’at” – an overly worthy translation
– “Prishus” – sounds too extreme, although in Chazal it can mean the proper prishus (prishus min ha’arayos, min ha’aveiros)
> ### [Brief Digression]
> The shiur fits Parshas Nitzavim-Vayelech (last week) and the coming parshah, but “this week we’re already at the next middah.”
However – “ta’avah” does not mean “ta’anugim” simply. “Not being a rodef ta’avah” does not mean “not being a rodef ta’anugim.” The word ta’avah actually means wanting (like “avas nafshecha” in Torah), while ta’anug means pleasure. The middah is specific: the proper conduct regarding certain ta’anugim (not just all wants). This leads to the question: Which ta’anugim?
—
E. Tzaar – Indirectly Connected, but a Different Middah
Does tzaar (pain) also belong to the middah of prishus? Only indirectly – a ba’al ta’avah suffers more when he fasts (shlilas hata’anug), while a parush doesn’t suffer. But this is only a side effect. The middah that deals with tzaar directly is a different middah – perhaps bitachon, perhaps gevurah. Prishus is specifically about redifas hata’anug.
—
F. The “Iron Head” Question – If Pleasure is Bad, May One Also Not Learn?
Here comes the central problem: If prishus means against pleasure, may one also not have hana’ah from learning – because learning is also enjoyable! Perhaps it’s better to learn dryly, without pleasure? This is absurd – one praises a person who loves to learn. The Avnei Nezer says perhaps that pleasure from learning is even a mitzvah.
Conclusion: When one speaks against ta’avah, one doesn’t really mean it – one doesn’t mean all pleasures, but a certain type. “This is what philosophy does – we say many things but we don’t mean them.”
—
G. Narrowing the Concept of “Ta’avah” – What It Does **Not** Include
G1. Kavod – A Separate Middah, Not Ta’avah
Seeking kavod is also a bad middah, but not the same as ta’avah. A kavod-seeker is not a ba’al ta’avah (not a “grober yung”). Chassidic Rebbes said: First one breaks ta’avah, then kavod – kavod is higher, more “long-term thinking.” One must narrow the meaning of “ta’avah” – not every bad middah is ta’avah.
G2. Batalah / Talking – Also Not Ta’avah
> ### [Practical Examples]
> In yeshiva, the main nisayon is not ta’avah (in the body), but batalah, talking, pettiness. A bachur/kollel yungerman who talks too much – one doesn’t call him a ba’al ta’avah, he’s a “fine Jew” with a different problem.
> ### [Anecdote About Rav Dov Landau]
> He loved to learn with bachurim, but a masmid stopped learning with him because he talked too much. He made chavrusos of two hours so as not to talk with everyone.
Talking is in the “broad sense” a ta’avah (something one wants), but in the narrow sense of “ba’al ta’avah” – no.
G3. Clear Formulation
Prishus from ta’anugim does not mean “not wanting things” and not “not loving things” – even not loving worldly (non-Torah) things. “Ba’al ta’avah” = “grober yung” – a specific, narrow category of gashmiyus pleasures.
—
H. The Central Distinction: Ta’anugei HaNefesh vs. Ta’anugei HaGuf
H1. The Fundamental Distinction
– Ta’anugei haguf – physical pleasures, which one must actually touch/feel with the body
– Ta’anugei hanefesh – like kavod, which doesn’t belong to the body
– Both are ta’anug, both are “pleasure,” but ta’avah as a middah only applies to ta’anugei haguf
> ### [Side Digression: Ta’avas HaRetzichah]
> A student asks about someone who has hana’ah from murder. This is midas haretzichah, not midas hata’avah. Such a person is sick – he stands outside of normal. Important principle: when we speak of middos, we speak of normal people. “For him the book isn’t relevant.”
> ### [Side Digression: Friendship and Mourning]
> Someone who has much pleasure from friends, or is broken because a friend/relative passed away – he is not a ba’al ta’avah. This can be a problem, but a different type of problem. One must use different words for different things.
—
I. Analysis of Kavod as Ta’anug HaNefesh
I1. Kavod Doesn’t Belong to the Body
– Kavod is an objective thing – one can have kavod and not know about it
– A dead person can have kavod (kibud av va’em after death, kavod for the Rambam)
– Kavod doesn’t lie “on my body” – it’s not physical
I2. Kavod Lies with Others, Not with You (Aristotelian Argument)
– Kavod is not dependent on you – it lies in the hands of other people
– A tzaddik may not have kavod; a rasha can have kavod
– Therefore kavod cannot be the tachlis hashlimus – the best thing for a person must be something that belongs to him alone
– Kavod is a good thing, but not the best thing
I3. Distinction Between Kavod and the **Feeling** of Kavod
– If one had a button that makes you feel in the brain the same as when one gives you kavod – this is still not kavod, this is only the feeling of kavod
– Kavod is what I am mechabed – it’s an act from others to you
– The “tickling” from kavod – that is already a type of ta’avah, a second level
I4. Kavod and Nefesh – Philosophical Point
– Whom does one honor? Not the body – the nefesh
– Food one gives to the body; kavod one gives to the nefesh
– This is one of the proofs that a person has a nefesh – because kavod is a davar mufshad that no one has seen, but it’s real
– “Nefesh” in this context doesn’t necessarily mean the mystical part that flies around after death, but a more simple, basic thing: the part of a person that is mekabel kavod
—
J. Debate About Kavod for a Deceased – Can One “Receive” Without Knowing?
A student asks: What is the ma’alah of kavod for a deceased? The father isn’t here – how can he have hana’ah?
Answer: Kavod is not for the body, but for the neshamah/nefesh. “Receiving” doesn’t have to mean “knowing” that one receives – a person can receive something without knowing about it.
The student’s objection: If I have money and never knew, I didn’t receive it.
Critique of the student: You are “stuck” in a strict subjective-materialistic view – a very narrow definition of “pleasure” and “receiving.” The whole world operates differently: people give kavod to the dead, people are moser nefesh for kavod (like a soldier who dies in war for kavod he will never experience in the body). The student’s two “answers” (that the neshamah feels it in olam ha’elyon; or that people only mean themselves) – both are not what people actually mean, but one’s own reductions.
Nefesh as Davar Ruchani: Nefesh is not a piece of body that one can’t see, not something that “flies around.” It’s a davar ruchani, a davar mufshad – a completely different type of existence. Our imagination has a problem understanding this because we make everything physical.
—
K. Kavod as a Higher Level of Ta’avah – But Still Not Tachlis HaShlimus
K1. A Rodef Kavod is More Human Than a Rodef Ta’avah
One must often forgo ta’avos in order to receive kavod.
> ### [Practical Example]
> Even a president/king who can order what he wants – he actually doesn’t have a life of ta’avah. He must get up, he has responsibilities, he can’t live like a bachur. Sefer Mishlei: “Al lamelachim sheso yayin v’laroznim ei shechar” – even physically, kavod of a good king contradicts a life of pleasures.
> ### [Digression: American Culture]
> In America one can get “kavod” from eating contests (hot dogs), but this isn’t true kavod.
K2. Kavod is a Social Pleasure
Kavod is a pleasure from a social part of the nefesh – it has to do with what other people think of you. The seichel, l’havdil, belongs to you alone – “yihyu lecha levadecha v’ein lazarim itach” (Rambam). Chochmah no one can take away; kavod belongs to society. This shows that there are different parts of the nefesh, not everything is one nefesh.
—
L. Ahavas HaChochmah – The Third Pleasure, a Completely Different Type
After ta’avah (ta’anug haguf) and kavod (ta’anug hanefesh), comes ahavas hachochmah – love of wisdom/learning. This is not the same thing as the previous two.
L1. Pleasure from Learning is Not Ta’anug HaGuf
A materialist says: every pleasure is only “dopamine in the brain.” This is not true. The brain is gashmiyus, the seichel is not gashmiyus. The brain is a vessel that the seichel needs to function (like a person needs to be healthy to think), but the pleasure from a good sevara is not the same type as the pleasure from a good piece of kugel.
L2. “It Clicks” – The Seichel Pleasure
What is “it clicks”? One has a question, something doesn’t fit, and then – “Ah, now it fits!” It has become complete, connected. The “click” is in the seichel itself. By eating nothing “clicks” – this is a completely different type of subject. If someone didn’t have a question, he can’t enjoy the answer.
L3. No Contradiction Between Pleasures – Only in Time/Focus
It’s not that one must choose between ta’anug haguf or ta’anug haseichel (as certain Chassidic sefarim say). Both can exist – only a person can’t focus on two things at once. The contradiction is in time and focus, not in essence. However if one describes both in a gashmiyus way (everything is “dopamine”), then it becomes a contradiction – but this is a false description.
L4. Critique of the Materialistic Reduction
– The “chemicals” theory – No one has ever explicitly proven that dopamine = pleasure. It’s a half-theory, a sevara that people buy because we are physical
– Illness of the nefesh doesn’t only mean “imbalanced chemicals.” It can be that it’s connected to chemicals (like drunkenness disturbs thinking), but this only means that the body must be healthy so the seichel can function – not that the seichel is the body
– The “click” of seichel, and also the pain of not knowing – where does it hurt? Not in the foot, not in the head – it’s a spiritual pain, which shows it’s a different type of existence
—
M. The Body as a Condition for Seichel – But Not the Seichel Itself
The body must be healthy, satisfied, a “kli muchan la’avodah” – these are external conditions so the seichel can function. But the act of understanding itself is not a body thing. When something hurts, the doctor asks “where does it hurt?” – one feels it in the back, in the body, not in the brain (the brain literally has no nerves for pain). The pain of not understanding and the pleasure of understanding – one feels it in the seichel, which is a part of the nefesh (koach hahaskala). Whether one can have this koach without a body – this is already an investigation of hashoras hanefesh, but it’s certain that it’s not a body activity.
M1. Ta’anug HaSeichel vs. Ta’anug HaGuf – Only a Mashal
The Torah uses meshalim of bread and wine for chochmah, but it’s only a mashal – not the same part in a person that enjoys physical bread enjoys “bread” of Torah. One uses the same word “ta’anug” because we don’t have enough words.
The Rambam in Hilchos Teshuvah and in the introduction to Peirush HaMishnayos says: both are indeed “tasty,” but the seichel pleasure is much more tasty – only hard to explain to someone who hasn’t experienced it (the mashal of a blind person).
Conclusion: When we speak of prishus regarding ta’avos, we speak only of ta’anugei haguf.
—
N. Structure of Three Levels of Pleasure
“`
Ta’avah (ta’anug haguf) → Kavod (ta’anug hanefesh) → Chochmah (ta’anug haseichel)
↑ ↑ ↑
Lowest level Higher, more human Highest level
Body receives Nefesh receives Seichel receives
“Scratching” “Receiving kavod” “It clicks”
“`
Each level is a completely different type of pleasure with a different subject that receives it – not just a greater or lesser measure of the same thing.
—
O. New Division: Which of the Five Senses Are “Ba’alei Ta’avah”?
All ta’anugei haguf come through the five senses (sight, hearing, smell, taste, touch). Each sense is analyzed separately: Which of them bring ta’avah?
—
O1. Sense of Smell – **Not a Ba’al Ta’avah**
> ### [Chassidic Story]
> The Ba’al HaTanya received a snuff box, tore up the tobacco, and made a mirror for tefillin from the box. He said: the sense of smell is by nature not a ba’al ta’avah – why should one educate it to become one?
Proofs: One has never heard a mussar speaker speak against smelling too much besamim. The Gemara says “davar shehaneshama nehenes mimenu” – smell is a pleasure for the neshamah, not for ta’avah. There is no ta’avah problem with smell.
Smell can also bring ta’avos (example: besamim of avodah zarah – the Rambam rules one doesn’t make a berachah on it). However – not the smell itself is the problem, but what it leads to.
—
O2. Sense of Sight – **Also Not a Simple Ta’avah**
“V’lo sasuru acharei eineichem” – but there not the looking itself is the problem; the looking is only a servant (means) that leads to another ta’avah (e.g., arayos). The looking in itself is not the ta’avah.
Proof: Looking at the beauty of creation – beautiful mountains, beautiful nature – is a mitzvah (one makes a berachah on it). Dovid HaMelech wrote “barchi nafshi” about this. Many gedolim (the Skverer Rebbe, others) went to see beautiful things. No one made a critique on pleasure from the beauty of creation.
> ### [Lively Discussion with Students]
> Students bring in various examples – Chassidic Jews who travel to beautiful places, paintings of art, pictures in resorts. Distinction: beauty for the sake of beauty is not ta’avah; pictures in resorts for showing off is another ta’avah (kavod/ga’avah, not sight). Beauty is connected to “ashrei ha’am shekacha lo, ashrei ha’am she’Hashem Elokav.”
> ### [Brief Aside: Beauty in the Beis Medrash]
> There are Rebbes who act as if the beis medrash should be dirty – supposedly because they don’t care about external beauty. True ba’alei hasagah all love beauty, because beauty is a praise of Hashem. Those who don’t have such a level and are simple – this is not a ma’alah, but a deficiency.
—
O3. Sense of Hearing – **Also Not Ta’avah**
Someone who listens to beautiful music all day – is he a “ba’al ta’avah”? No. The example of “kol ishah” – not the voice is the problem, but the woman. If one could separate the voice from the person (like an AI that speaks), the voice itself is not me’orer ta’avah. Other questions in music (zecher l’churban, bitul Torah) are other categories, not ta’avah.
—
O4. Critical Distinction: Hana’ah vs. Ta’avah
– Hana’os haguf = ta’avah (this is what one speaks against)
– Hana’os hanefesh (learning, anger, also beautiful music, beautiful scenery) = not ta’avah
– Sight, hearing, smell – are all pleasures that are not hana’os haguf in the strict sense
—
O5. The Principle of Midas HaEmtza’i (Balance)
Every thing can be “too much” – too many trips (bitul Torah), too much learning (neglects the community), too much looking at beautiful things. However – if something is too much, the deficiency is not in midas hata’avah, but in another middah (like bitul Torah).
> ### [Small Note]
> “Bitul Torah” is a “catch-all phrase” – one uses it when one doesn’t want to answer a question.
—
O6. Conclusion of the Senses Analysis: Only Two Remain
“`
Sight ──────→ Not ta’avah (pleasure, not hana’as haguf)
Hearing ─────→ Not ta’avah (voice itself is not me’orer)
Smell ────────→ Not ta’avah (only what it leads to)
Taste ────────→ Closer, but also not – taste = da’as, part of touch
Touch ─────→ The only true sense of ta’avah
“`
—
P. Focus on Sense of Taste – A Deeper Analysis
P1. Taste vs. Ta’avah – A Paradox!
Ta’avah and taste are a contradiction. One who is a good “taster” (connoisseur of tastes) must specifically eat little – spit out at tastings, drink small sips. The glutton who eats a lot – loses the taste.
P2. Taste is a Type of Da’as
Taste is a human, intellectual ability – one distinguishes between tastes, understands nuances. A behemah has no taste in eating (the example of the snake that eats dust without taste, and the story of the Rizhiner).
P3. Halachic Proof: Fast and Tasting
Even on a fast – one may taste food (try without swallowing). This proves that the taste itself is not the problem – the problem is the eating/swallowing, not tasting the flavor.
P4. Against Extreme Prishus in Eating
Critique of those who say one should eat quickly without taste – “like a glutton.” Rav Asher’l and Kisvei HaAri say one should specifically eat with pleasure. Those who speak against eating in general – “these are crazy people.”
P5. Conclusion About Sense of Taste
The sense of taste is also not the main candidate for ta’avah! It’s closer to ta’avah than sight/hearing/smell, but the taste itself (the essence of taste) is not ta’avah. Taste is actually a part of the sense of touch – a specific aspect of physical contact.
—
Q. Sense of Touch – The Only True Sense of Ta’avah
Q1. Sense of Touch vs. Sense of Taste – The Precise Distinction
The Rambam (in the name of Aristotle) says that ba’alei ta’avah use primarily not the sense of taste, but the sense of touch. The taste itself is not the essence of ta’avah – the physical touch is the essence.
Q2. The Mashal of Rav Mottel Zilber (and Aristotle’s Philoxenus)
> ### [A Thought/Sevara]
> Rav Mottel Zilber thought on his own (didn’t hear from others) that ta’avas achilah is an “ungrateful” ta’avah – because the whole pleasure lies in two inches (the throat). A person forgets his whole life for such a small area.
> ### [Aristotle’s Mashal]
> A person (Philoxenus of Exianus) who was a glutton, hoped that God would give him a long throat like a crane, so he would have more pleasure from eating. This shows that the whole ta’avah is from touch (misush), not from taste itself.
Q3. Taste vs. Touch – Deepened Analysis
The taste has in it an intellectual dimension – one can understand differences, complexity, “da’as sheb’ta’am.” But the ta’avah itself lies in the touch element of taste – the physical contact. The same applies to tashmish – the main pleasure is touch, not seeing, not hearing, not smelling.
Q4. General Agreement: Too Much Touch-Pleasures = Lowliness
Every person in the world agrees that someone who eats too much or is too involved in tashmish is a low person. The measure of “too much” can be a question, but the principle is universal.
—
R. The Slave Mashal (Aristotle’s Analogy)
Such pleasures fit for a slave:
– A slave is a person who functions like a machine/vessel – he has no free choice, judgment, kavod
– A slave receives only physical pleasures because he has no other compensation
– Compliments for a slave (“swept well”) are like compliments for a machine – not human compliments (which come for choice)
– The tragedy of a slave: he is a person, but his humanity doesn’t come out
“Liberal arts” means for bnei chorin (aristocrats). A ben chorin has higher pleasures: kavod, seichel, free intellectual occupation. A slave’s seichel is only enslaved to practicalities (like fixing a vacuum cleaner) – not free seichel.
—
S. The Slogan: “Chush HaMisush Cherpah Lanu”
“Cherpah lanu” means: disgrace to us as a person. Because the pleasures are relevant to the person insofar as he is a behemah, not to the person insofar as he is a person. Therefore when one speaks of prishus, one speaks primarily about eating and tashmish – because these are things of the behemah part of man.
> ### [Side Digression: Nazir]
> A student asks about nazir in the Torah. Nazir is a different idea – it comes from “ro’eh sotah b’kilkulah,” a specific reason, not the same principle.
> ### [Side Digression: Chet vs. Aveirah]
> Chet (like “yirei chet”) means a deficiency – true knowledge, not just a prohibition. Aveirah means evil. This is not like basar b’chalav (which one may not do) – it’s a knowledge of what is low.
—
T. Important Addition: Not **All** Touch-Pleasures Are Behemah-Like
The Rambam/Aristotle makes a distinction:
– Pleasures from a small piece of the body (the “eiver katan,” two inches) = behemah-like
– Pleasures from the whole body (sauna, massage, exercise, warm bath) = human, no problem
> ### [Side Digression: Sauna Among Jews]
> Sauna has almost disappeared among Chassidic Jews, which once was a custom (tevilas mikveh in sauna). “One of the most foolish sins.”
—
U. Warning: Not to Mix Types of Pleasures
One must not mix people and say: “If you have pleasure from learning, you’re also a ba’al ta’avah.” Learning is a completely different type of pleasure. But if one doesn’t know the answer, one can indeed become confused and slide down to ba’al ta’avah-keit.
—
V. Final Clarification: The Rambam Speaks About a Very Specific Middah
The Rambam speaks not about all middos in general, but about a very specific middah – the tendency to make physical pleasure (ta’avah) the purpose of life. When people speak about this, they often mean de’os (hashkafos), and therefore one went back at the beginning of the shiur to deal with this distinction.
The Possible Confusion
“Are you also a ba’al ta’avah if you love to learn?” – If one doesn’t know the answer, one can actually fall. The answer is that learning and other spiritual pleasures are not what one is talking about. One is talking about a specific type of physical ta’avah.
> ### [Side Note]
> The Rambam has an answer to the question (how one does things “in a human way” with preparation), but this belongs to the next shiur.
—
W. Eating is Not a Human Thing In Itself
A student objects that eating is unique to man (a combination of behemah and malach). Answer: Eating in itself is a behemah thing, not a human thing. A person is also a behemah – without the behemah part he doesn’t live – but if one wants to be only human, one must be in “hiskadshus.”
—
X. The Mashal of the Saws in Home Depot
In Home Depot there is a whole row with hundreds of types of saws. Why so many? Because each saw has a specific purpose – a specific cut, a specific function. How does one know what a saw is truly made for? One looks what it does differently from all others. A saw with a curved shape that can go into a corner – that is its purpose, although one can also use it for other things.
The Nimshal: What is Man’s Purpose?
All animals do their things very well. If one wants to know what a person is for – one looks what he does differently from a behemah. The one thing he does differently – that is his purpose, his perfection.
However – this does not mean one shouldn’t do all other things (eating, sleeping, etc.). Just like the special saw must also be able to cut regularly to function. Only this is not its purpose.
—
Y. Man is a Type of Behemah – The Question is Which Type
– **Every behem
Y. Man is a Type of Behemah – The Question is Which Type
– Every behemah has a type – an ox must be a good ox, a donkey must be a good donkey. These are two different things.
– A person must do “ma’aseh adam” – the question is only what this means.
– One must do all behemah things (eating, sleeping, family) in order to be able to do ma’aseh adam – but not that this is the purpose.
—
Z. The Mashal of Educating Children
The Rambam’s approach: What is the intention of family and educating children? Not only that they should be “gedolei Yisrael” in a worldly sense – but that perhaps one’s son will be a chacham, an adam hashalem. This is the purpose of family.
However – this doesn’t mean one shouldn’t have children! On the contrary, one should have more children – one builds people, not just physical structures.
—
AA. The Final Ruling: What is Actually the Aveirah?
AA1. Having Pleasure is Not an Aveirah
It can be very enjoyable – this itself is not the problem.
AA2. The Aveirah is to Make the Pleasure the Goal
To make pleasure the criterion of what is good, the true measure of life – that is the problem.
AA3. If It’s Too Much
One becomes a “behemah gedolah,” but this is already a further part of middos.
AA4. We’re Not Trying to Minimize Behemah Things
A person is also a behemah. We’re trying to organize the person so he can do his purpose and not become “stuck” in physical things.
AA5. Certain Things Have a Tendency to Make People “Stuck”
From this one wants to escape – not from pleasure itself, but from the “getting stuck” in physical pleasures that prevent the person from his purpose.
—
Summary of the Entire Shiur – The Argument Flow:
“`
Question: What does “ta’avah” mean?
↓
Various definitions are rejected (too broad / too narrow)
↓
Methodological principle: Middos are divided according to object
↓
The object = ta’anugim → But not all ta’anugim!
↓
Narrowing #1: Pleasure from learning = not ta’avah (ta’anug haseichel)
Narrowing #2: Kavod = not ta’avah (ta’anug hanefesh)
Narrowing #3: Batalah/talking = not ta’avah (different problem)
↓
Ta’avah = only ta’anugei haguf
↓
Three levels: Ta’anug haguf ← Ta’anug hanefesh (kavod) ← Ta’anug haseichel (chochmah)
↓
Analysis of five senses:
Smell = not ta’avah
Sight = not ta’avah (only a means)
Hearing = not ta’avah
Taste = closer, but actually part of touch
Touch = the only true sense of ta’avah
↓
“Chush hamisush cherpah lanu” – disgrace for man as man
↓
Not all touch = behemah-like (whole body = fine; “eiver katan” = behemah-like)
↓
Man’s purpose = what he does differently from behemah (mashal of saws)
↓
Final ruling: Pleasure is not bad; the problem is to make pleasure
the criterion of life, and to become “stuck” in physicality
“`
📝 Full Transcript
The Philosophical Problem of Ta’avah: A Shiur on the Middah of Perishus
Introduction: The Story of the Chozeh of Lublin
Maggid Shiur:
I know that the story goes like this: A Jew came to a Rebbe, I think it was the Rebbe of Lublin. I said that Google says it was Rebbeinu, but just every clever story comes from Rebbeinu, that’s no proof from them. There were other clever Rebbes, sharp Rebbeinu.
And he said that he holds that it’s nothing great that the Rebbe is a Rebbe. Being a Rebbe seems to him to be a ta’avah [desire, lust] just like all other ta’avos [desires].
The Chozeh of Lublin [the Chozeh/Seer of Lublin] is the story, yes? Google doesn’t know. It’s a ta’avah, just like I have a ta’avah to be a porter. It’s a ta’avah. You have a ta’avah to be a Rebbe.
So the Rebbe told him that you’re right, I indeed have such a ta’avah, but you just need to know that this ta’avah you must have, and you must give up all other ta’avos. So there’s a bit of a price.
The Fundamental Question: What Emerges from This Story?
Maggid Shiur:
What is the geder [definition, essential nature] of this story? True, it’s a good story. Yes, very good. So what emerges from this story? I thought to give a shiur to explain the story, but one of the things, go explain the story.
If you ask, there’s a negative connotation, that in practice it’s the same ta’avah as that already is. That’s the kushya [question, difficulty]. Very good, very good.
So let’s talk, let’s do a bit of philosophy, a bit of philosophy in these matters.
The Philosophical Problem: What Does “Ta’avah” Mean?
The Foundation in Mussar Works
Maggid Shiur:
Okay, I agree in the context as you say that it was the Rebbe, what’s his name, it was just some cheap shot, a cheap shot here, a cheap shot there. But deeper is, the story does bring out a real problem that exists here. What is the real problem?
That we have such a belief, such an education, which says that to be a ba’al ta’avah [one who is controlled by desires] is not a good thing. Do you agree?
Student:
That means you already don’t agree. You already don’t agree.
Maggid Shiur:
Okay. But it’s true that there is such a thing. Soon we’ll see why. We have such a belief, so it says in all Chasidic books, all Kabbalah books, all mussar books, all say that a Jew shouldn’t be a ba’al ta’avah. True, there’s no way to be a ba’al ta’avah. As the Malbim [Malbim: 19th century biblical commentator] translates it into English, what does it mean? A Jew shouldn’t be a ba’al ta’avah.
Trying to Define “Ta’avah”
Maggid Shiur:
Meanwhile there are very many things that seem to be quite pleasant. What did he mean to say that being a Rebbe is a ta’avah like all ta’avos? Which ta’avah was he talking about? Ta’avas kavod [desire for honor]? Kavod [honor]? It’s just a pleasant thing.
What’s so pleasant about being a Rebbe? I hold that he should have gone back from this better to Rosh HaBelzer. Is there such a ta’avah to learn Gemara [Gemara: Talmud] by you for a week? You have a… okay, I understand, there is a ta’avah. It’s even a greater criticism. Okay, there is a ta’avah to learn Gemara, it’s a ta’avah.
What is the ta’avah to be a Rebbe? Is it a ta’avah not to be a ba’al ta’avah? Is it a ta’avah of kavod? Do you understand what I mean? Do you understand what I mean? It’s a madreigah [spiritual level]. I mean, it can be a madreigah of a ta’avah.
Anyways, the problem is, and to generalize the problem, the problem is that there are many good things which, let’s say, what is the translation of the word ta’avah? What does it mean it’s a ta’avah? What do you say in Yiddish? In English?
Student:
Lust.
Maggid Shiur:
Okay, what is… one has lust for being a Rebbe? For learning Gemara Tosafos [Tosafos: medieval Talmudic commentaries]? It’s not a good word. It’s not a good word, right. So what’s the better…
Right, lust already means something like a bad ta’avah. It’s built-in almost that it’s bad. Let’s find a better word that will make the kushya make sense.
Student:
Excess?
Maggid Shiur:
No, excess is again a word that has the badness built-in. What does one mean to say? It’s not bad the dishes, it’s the will.
Student:
Yes.
Maggid Shiur:
No. I mean that will is much broader than ta’avah. Because being a ba’al ta’avah doesn’t mean just wanting. Let’s say like this, let’s think about this. If being a ba’al ta’avah means someone who wants things, it makes no sense. As Reb Chaim mentioned, “ta’avah l’HaKadosh Baruch Hu” [desire for the Holy One, Blessed be He]. The Almighty wants.
Let’s… one can delve into ta’avah, ratzon [will], into chakirot [analytical investigations], into Chasidus [Chasidic teachings], into philosophy. To want things is in itself not a bad thing. Can you understand, no? No one thinks about wanting things. If ta’avah means the koach [power, faculty] to want, it makes no sense.
Digression: The Rambam’s “Cheilek HaMis’orer”
Maggid Shiur:
They spoke about this, for example, there are shiurim on the noseh [topic] that the Rambam [Rambam: Maimonides] calls cheilek hamis’orer [the aroused/awakened part], which one can call it, it’s not exactly the cheilek hamis’orer, but cheilek hamis’orer is a koach in which there are all kinds of retzonos and dechiyos [rejections], yes, things that we want and what not, then it includes much more things than just being a ba’al ta’avah, right?
It’s not when we speak in that sense you could call it ta’avah, there you would be able to call it ratzon or netiyah [inclination], I like the word netiyah, such sorts of things.
The Problem with Too-Broad Definitions
Maggid Shiur:
And when he speaks here, when he wants to say a chiluk [distinction] between a ba’al ta’avah and a ba’al ga’avah [arrogant person], both are based on wanting, everything is ta’avah, then it means nothing, right? Sorry, one must speak of something more specific.
But when he already speaks of something more specific, what it means, whether he speaks of wanting to be a Rebbe, whether the ta’avah of being a Rebbe, and whether the ta’avah of eating kugel.
Student:
Something like seeking of fulfillment?
Maggid Shiur:
Seeking of fulfillment is also, that would be way too broad, because everything is… even a killer seeks fulfillment. No one ever falls into a bad thing. Questions, perhaps, which fulfillment, what is among the clear fulfillment and shows… But he speaks already further very broadly, truly, once he talks so widely, then the words stop meaning anything, right?
So when it says kin’ah, ta’avah, kavod [jealousy, desire, honor], truly they’re all ta’avah, do you want ta’avas hakin’ah [desire for jealousy]? So also, so what does it mean? No, here it means ta’avah simply, but he also says it in such a way that it means something more specific. So what does it mean?
Student:
So a drive, actual, it’s also a ratzon, the same thing.
Maggid Shiur:
Drive is again something way too broad. Because everything is a drive. I mean, there’s little that isn’t driven. So so what does it mean other midos [character traits] that have spoken about this. So so one can call it ka’as [anger] or ta’avos.
Student:
So so there are physical things, so what includes eating and other things.
Maggid Shiur:
So ah.
Student:
Aaron, good, perhaps.
Closer to a Definition: Physical Things and Instant Gratification
Maggid Shiur:
So what else hold one more step before that, but, so what are physical things? So what do what, so what give what.
Student:
Okay, gratification.
Maggid Shiur:
I mean gratification is also a way, okay, instant gratification. Because physical things are such things that give instant gratification. Right?
Okay, so what about… so the chiluk, so what the Rambam tries to say is, that true that yetzer hara [evil inclination] for a ta’avah is a much greater aveirah [sin], but that’s a list instant gratification thing. It takes a long time though, not instant, it takes a few years to restrain oneself from ta’avos, to learn, whatever. Sometimes one just drops from these things because one goes crazy.
And that’s what one needed to have a Tanna v’Amora [Mishnaic and Talmudic sages], that means it’s an aveirah, that means it’s an aveirah, that means it’s an aveirah.
Methodological Foundation: How Does One Divide Midos?
Reminder of a Previous Principle
Maggid Shiur:
You can remember, let’s remind ourselves of something we said that will help us, just to help you out, and then we’ll go to the next step. You can still remember that we explained shiurim ago that it’s a great matter to divide midos, not like the Chazon Ish [Chazon Ish: 20th century Torah scholar] and tzadikim [righteous people] who said that all midos are the same thing. There’s a great matter to divide, to speak of each middah separately, true? Do you remember that we spoke about this?
The Principle: Midos Are Divided According to Their Object
Maggid Shiur:
And we explained that what divides midos one from the other? Very important. Not the koach penimi [inner faculty] that brings them out, because then everything is almost the same, and it’s very little useful to speak about this. Rather the thing that they are about, you can call it the chomer [matter], the subject, the object, the thing that is for or to or about, true?
In other words, the chiluk, we said the chiluk of ahavas mamon [love of money] and ahavas nashim [love of women] is the mamon [money] and the nashim [women], not the ahavah [love]. Right? Hey both are ahavah, you can say both is the same thing, no problem.
We speak in olam hama’aseh [the world of action], we don’t speak in olam hanefesh [the world of the soul] where everything is the same. It can indeed be that it’s in a certain sense the same koach banefesh [faculty in the soul], it’s a different chakirah [investigation]. But what is… anyways, no one has ever seen the kochos banefesh [faculties in the soul], it’s all anyways theories that one tries to divide accordingly.
But in the Aristotle and the Rambam’s way of style and midos is according to, very similar to how halachah [Jewish law] is divided into things, according to the subject, according to the thing he speaks about.
Back to Our Middah: What Is the Subject?
Identifying the Middah
Maggid Shiur:
So now, about which thing are we now speaking? We’re learning about a middah that’s called not being a ba’al ta’avah, okay? If you have a better word for it, tell me the better word. What is the better word? You don’t want me to say what is the better word?
You can say histapkus b’mu’at [contentment with little], but that’s a two-word translation. What?
Student:
Zerizus they called it last week, yes.
Maggid Shiur:
Zerizus [alacrity, diligence] is the middah that is the sheleimus [perfection] in the middah. The Rambam didn’t call it that, but the middah in memutzah [the mean] is not being a ba’al ta’avah, not being too much a ba’al ta’avah and not being too little a ba’al ta’avah. Because when you’re too little it’s also not bad, because you won’t do many things.
Many people translate it perishus [abstinence, separation]. But perishus sounds also wrong, because it sounds too extreme. But you can just say that in Chazal [our Sages of blessed memory] perishus means this. You can say that peshat [plain meaning] in the Mishnah is not bad perishus, rather you have taken on too much perishus or the wrong kind of perishus, but the right kind of perishus you can say is good. Perishus min ha’arayos [separation from sexual immorality], min ha’aveiros [from sins].
The Answer: The Subject Is Ta’anugim
Maggid Shiur:
Very good. So we’re speaking of the middah. Now, if every middah must be divided according to something, a thing that is about, a part of life, a part of things that people do, what is the sort of things that the middah is about?
Student:
It’s about not.
Maggid Shiur:
No, it’s also good about yes. There’s no such thing as a middah that’s only about not, it’s also about yes. Which yes and which not, how yes and how not, how much yes and how much not.
Student:
Yes, but how much not of what? Of ta’avah.
Maggid Shiur:
Okay, you can say the word ta’avah, but that’s also very broad. What does ta’avah mean? Ta’avah is a broad word. You can say materialistic ta’avos not and spiritual ta’avos yes, I don’t know, I haven’t thought of that, I’m stuck.
Student:
No, no. The teiretz [answer] is… ah, I wanted to hear the old peshat. No, no, he’s not going to come with a pasuk [biblical verse].
Brief Digression: Context of the Parshah
Maggid Shiur:
The teiretz is like this, the teiretz is… I forgot to say that this is a shiur on last week’s parshah [Torah portion] of Nitzavim-Vayelech [Nitzavim-Vayelech], and the next week’s parshah, which when one thinks when one learns the parshah it’s exactly the noseh. But this week we’re already holding the next middah, we’re still holding by parshas Ha’azinu.
Back to the Answer: Ta’anugim
Maggid Shiur:
Anyways, the teiretz is, he wants to say the teiretz is, that this is the middah from the side of zerizus [alacrity] or perishus or not being a ba’al ta’avah v’chadomeh [and the like], is a middah that has to do with the subject of ta’anugim [pleasures].
The Middah of Perishus: A Precise Delimitation of “Ta’avah”
Precision of Concepts: Ta’avah Versus Ta’anug
Instructor: True, not being too much a rodef ta’avah means not being a rodef ta’anugim, right? That’s the first thing. That’s the peshat of the word ta’avah. It’s a bit of a better word than ta’avah, because ta’avah means wanting. True, ta’avah can mean just wanting in the Torah, “avat nafshecha” [the desire of your soul], it could be that it means a ta’avah, but yes, it can mean ta’avah, wanting. We’re now speaking of ta’anug, or wanting ta’anug, but certain pleasures, right?
Up to here it’s clear, the Ramban [Ramban: Nachmanides] already said this three times. Now, but we’re still not yet clear. Here… I know that the word ta’avah means pleasure. The middah we’re speaking about is the middah of the correct behavior in relation to pleasures. Very good. On this I must pipe according to the facts. There is such a matter, people are engaged in ta’anug. Perhaps everything that people do is ta’anug? Wait, that’s gonna make it too broad again.
Okay, do we have a problem here. Very good, I have a problem here. Let’s understand, I have a problem here. Very good, let’s understand the problem that I have.
The Relationship Between Ta’avah and Tzaar
Instructor: You agree with me, all people who speak about ta’avah always speak about ta’anugim. You can simply say, let’s understand, you can even say also about the opposite of ta’anug. What is the opposite of ta’anug? Tzaar, pain, ke’ev, suffering. Can one say that a parush is someone who goes to the crazy and it hurts him? Perhaps a bit, it’s not the ta’anug. It’s a gang, it’s ta’anug, it’s ta’anug, it’s ta’anug, it’s not a noseh of suffering. The middah that has to do with suffering is already a different middah.
Is there such a thing? What is that? He can’t just fast for no reason? Could be. One must judge whether there is such a thing, it’s not certain. He doesn’t have to, a person doesn’t sleep on account. He doesn’t have to.
I want to bring out something with this, I don’t want to get lost. What I want to get at with what I’m saying, that it’s also about tzaar. That if one speaks about tzaar, you can say like this that the perishus, or the correct middah that we’re speaking about ifah [moderation/temperance], which the Rambam calls in Arabic, it has to do with how one conducts oneself regarding tzaar also, but also only because tzaar is the opposite of ta’anug, let’s say.
A person, you have a person, someone who is a great ba’al ta’avah, it hurts him very much when he fasts, he can’t fast, the greatest yetzer hara stands before him. Someone who is a parush, he suffers the yetzer hara, he has no problem, he has no problem, it doesn’t stand before him. But it’s the tzaar, negation of the ta’anug, it’s not really about the tzaar.
If you want to speak of the middah of relating to tzaar, I would say that it’s a different middah perhaps. In our concepts, bitachon [trust/confidence], perhaps courage, perhaps, there are other midos that belong more to the noseh of what is the opposite of ta’anug, which is tzaar.
So it’s specific, when every single person who speaks about not being a ba’al ta’avah, speaks about the correct relation, the correct middah of ta’anug, or pursuit of ta’anug, you can say. Yes, right?
The “Iron Head” Question: If Ta’anug Is Bad, May One Learn?
The Question Arises: Should We Not Learn Because It’s Pleasurable?
Instructor: But here the question arises, here very well, we come to the questions of the iron heads. If so, one should also not learn, because it’s pleasurable to learn. And all the questions come that they are iron ones. Perhaps, perhaps this brings that someone asked that it’s better to learn without any pleasure, because pleasure is bad. So it comes out that one must learn dryly in the house.
He speaks of the talks, but you can speak without the talks. Let’s speak specifically of the trait of prishus. A parush is one who doesn’t press. Ah, he’s a presser of Gemara. Ah, you understand, shouldn’t you also not learn too much Gemara? Or he’s a presser of… let me ask you a better question. Okay, Gemara is… must one have pleasure in the pleasures of olam hazeh?
Student: Ah, very good, very good. You’re getting at something. Very good, very good.
Instructor: Should we express a secret and speak against pleasure, but we don’t mean it? Yes? It means I don’t mean it. That’s what philosophy does. We say many things, but we don’t mean them.
The mashgiach speaks that one shouldn’t be a pleasure-seeker. Right? You can even speak of instant gratification. I don’t know, must one speak here even of that. I say, I don’t mean that. What I mean is the wrong kind of instant gratification. Yes?
Student: Very good. Exactly. Exactly.
Instructor: But there was a great sage who said that it’s a standing issue. It’s a true problem. People are confused. Why are people confused? Very good. It’s an even deeper point. I don’t know if it’s… You can say that… Okay, I don’t know what the Rambam would have said. Very good. I can tell you, I think I know what he would have told you. I want to tell you, I want to tell you. Yes, I want to bring out here.
The Methodology of Philosophy: Narrowing Down the Concepts
Instructor: What do we do? What do we do in this class? What do people who learn philosophy do, who clarify things? He says that we use certain words. We are accustomed to saying “don’t be a pursuer of pleasure,” “don’t be a baal taavah,” but we don’t mean that.
The trait that is called prishus, don’t make a mistake. It doesn’t mean that. It doesn’t mean not running after any pleasures. Where’s the proof? I can bring you one proof. There are pleasures that you will admit that it’s good to have those pleasures.
Pleasure from learning is perhaps even a mitzvah. The Avnei Nezer says so. It’s a dispute. The Avnei Nezer says yes, perhaps not. Chaim of Volozhin, I don’t know. But it’s certain that they praise a person who loves to learn. He’s a better type of person than a…
I can tell you even the opposite thing. I can think of an opposite thing.
Kavod as a Separate Trait, Not Taavah
Instructor: What about someone who loves kavod very much? He’s also a baal taavah. Yes? No? I’m not saying it’s a good thing.
Student: I say that kavod is not… kavod is not instant gratification. Kavod is higher than taavah.
Instructor: There are many Chassidic rebbes, Chassidic rebbes have said that first one must break the taavah, afterwards one must break the kavod, or one way to break the taavah is to seek kavod, like one interpretation of the rebbes on the statement we said earlier.
But indeed, kavod is more long-term thinking. You think like him, as Reb Nachman said, “One is held according to the test, one is held according to the disgrace,” or “if there’s no test, there’s no disgrace,” nothing can happen, yes?
Student: So… what is instant now when I seek the kavod? Why don’t I need the kavod now?
Instructor: No, kavod means… when does a person get kavod? Only now will he… now he will suffer… it’s a whole life…
My point is only, that someone who is a pursuer of kavod, he mixes it up, he thinks that taavah and kavod, it doesn’t say taavat hakavod, it’s not the same thing. What’s the difference? Let’s get to that.
Student: As much as I know it seems, don’t tell him that he doesn’t make kavod for a good thing, it could be that relative to taavah it’s a better thing.
Instructor: I’m actually saying, I’m actually saying so… soon, soon one minute, first, first let’s divide, first let’s divide.
The Necessity of Precise Concepts
Instructor: If… because most of the world’s confusions, when one says words words that include within them many things, and one becomes confused, afterwards… let me speak one second… afterwards, someone can bring apostates, I don’t know what to bring, talk in various nonsense, because you have no way to answer such simple questions, because one speaks with words that mean various other things, that when you use it it’s broader than one actually means it. Because one must narrow down the meaning of a word.
When one speaks against taavah, one doesn’t even mean to pursue, not to be a kavod seeker. So does that mean that kavod is a good thing? No, I’m telling you, I’m showing you that they’re two different words, there’s a bad trait of kavod, although too much isn’t the right thing, whatever that is, there’s a bad trait of taavah, it’s not the same bad trait.
Someone who is a kavod seeker is not a baal taavah. Can you say he loves kavod? Yes, I don’t mean now… when I speak of taavah, I don’t mean loving things. I mean taavah, I mean a certain type of thing. That is, a certain type of taavah, basically.
The same thing, in other words, if you seek a… a… a… a… I can tell you another thing that’s a bad thing, perhaps… what… I already told you one good thing, and someone who loves to learn…
Batlah and Talking: Another Separate Trait
Instructor: Everything I say, I’m not saying it to his face, I asked him I asked him that he should write everything down on a note for me. I can’t say a bad thing about someone who loves kavod. I can’t even say any bad thing about someone who loves to talk.
A person in yeshiva, the mashgiach will test him on taavos. Taavos is not a problem by the mashgiach, because no one comes to the shiur because he’s such a great baal taavah, true? That’s not the problem. A bachur, anyway he’s a bachur. He loves another thing. What does he love? Batlah. That’s why you came into yeshiva?
There is… regarding lashon hara, even not lashon hara, by him there isn’t… let’s speak of batlah. A person who loves to talk, he chatters, that’s the test of a kollel young man usually, not taavah, true? Except for the taavah that you say, not in his body. Taavah is not the problem. The yeshiva doesn’t care that you’re a baal taavah.
Here we’re speaking of someone who wants to be an oved Hashem, but what disturbs him is the chattering, true? Agree? And what is that? Which bad trait is that? Is that taavah? A certain taavah? I guess it’s a taavah in the broad sense, a thing that you want. But someone who loves to talk, do you call him a baal taavah? A coarse fellow? A baal taavah is a coarse fellow. But he’s not a coarse fellow, he’s a fine Jew, true?
Fine Jews meet about… he gives a Tehillim shiur, understand? He’s a fine Jew, right? I also have some shiur that he goes up and says ideas and speaks. It’s not a yetzer hara, it’s not… everyone has that.
Let’s say even not intending to be a rav. There is “mi yiten.” I already told you the story of Reb Dov Landa. My father told me, he learned in yeshiva, he was a chavrusa of Reb Dov. He always learns with bachurim, he loves to learn with bachurim. He has a chavrusa every day.
And he told me that there was a masmid in yeshiva who stopped learning with Reb Dov, he says he talks too much, he can’t learn with him. A masmid? He, the rosh yeshiva, is not such a great masmid. When he learns, many times he talks through a thing. I have from my father a full notebook that he wrote from the rosh yeshiva who learned with him, a lot of politics is written there.
In practice, he says that he makes chavrusos of two hours at a time, every two hours he switches chavrusos. If he talks, he doesn’t want to talk with everyone in between.
Summary: The Specific Meaning of “Baal Taavah”
Instructor: So anyway, there are taavos. If I say that a coarse fellow is a baal taavah, he’s not a baal taavah. Which concepts in taavos? He has another problem, perhaps he has a problem, a bit. Good, one must speak, one must speak, very good, one must speak about how much is good, how much is too much, one must have a bit, one must be a person.
Very good, one asks, there are talmidei chachamim, he came here, he has ideas, he talks, he wants to know, he wants to have—
Taavah and Pleasures: The Distinction Between Pleasures of the Soul and Pleasures of the Body
The Distinction Between Talking and Taavah
Instructor:
He says that if one talks, like it’s not talking for two hours.
Anyway, is that a taavah? There’s someone who is a coarse fellow, he has a taavah, he can’t be a baal taavah. I don’t know what kind of taavah it is. But that has another problem, perhaps that’s a problem, but one must speak, one must speak very good, one must speak about how much is good, how much is too much, one must have a bit, one must be a person, very good. And especially if he’s a talmid chacham, he’s engaged in knowledge, so knowledge he talks, he wants to know, he wants to participate and so on. So, but we understand that that’s not a problem, that’s not taavah, that’s something else.
So in short, taavah doesn’t mean wanting, it doesn’t even mean wanting bad things. There are bad things where that’s not the problem of taavah. So the discussion, the topic that is called prishus from pleasures, or being the right measure of pleasures, is not the meaning of not wanting things, not loving things, even not loving not Torah or not spirituality. I don’t know, I don’t believe it’s spirituality, I call it kavod, I’m also doubtful whether talking is spirituality, I believe it’s not spirituality. But what is it? Something else. So how will one say what is the meaning of being a baal taavah? What are we talking about?
The Fundamental Distinction: Pleasures of the Body and Pleasures of the Soul
Instructor:
As we said, one will say, one will say that the trait has to do with pleasures of the body. Right? Pleasures of the body. There are pleasures of the soul, and there are pleasures of the body. Both are a pleasure, both are with aspects of pleasure, both are very pleasurable. Pleasure is a good pleasure for a person. But, we will say first a basic distinction. There’s a thing of pleasures of the soul, and there’s a thing of pleasures of the body. Kavod is a pleasure for the soul, yes? The complete soul is called kavod even, asks the man d’amar. Yes? “Kavodi, kavodi, yiru kavodi,” yes? My my complete. Okay, I don’t know if that’s the reason why it’s called kavod, but… what?
Questions and Discussion: Desire for Murder and Sick People
Student:
Does one have a desire for murder?
Instructor:
Okay, let’s say a rule, let’s say a rule. We’re not speaking of sick people. I mean, we’re speaking of sick people – cholei hanefesh, but not of… does someone have pleasure in murdering? That’s the trait of murder, not the trait of desire. He feels he actually gets… he gets… he becomes in desire. Yes, okay, he’s a sick person. I’m speaking already. No, I mean sick I mean that on the other side of normal. Very good. Let’s say that person. He’s sick, not mentally ill. Okay, one must find time another time. One has started the Rambam in the introduction. That person is on some other level. It’s already not one gets the pure person. It’s pure. It’s a daughter of the problem. Today one has there a psychological problem. Not any impression of being crazy. I know there’s truly a distinction.
Let’s say the division over… I hope therefore not the cooling it would that problem, it would we’re speaking? No, I say that it’s a sick person, the way is a cross, his desire way goes on the murder, it’s not a normal person, something is wrong with him, understand that and all these distinctions make it work on a normal person, understand what I’m saying?
Perhaps someone who he actually physically feels a physical pleasure from kavod, I don’t know, and a strange advice from ideas getting kavod? Perhaps there’s such a person I don’t know! One can say as a parable, but actually to someone, is he sick because go to a doctor! I don’t know! I don’t think there is such a person I’m not speaking of that person, we have a very important other discussion.
But exactly, a rebbe here, when we speak of middos, it’s very important to speak of normal people. Crazy people, whether the good, a great tzaddik that it is, in the category of an angel, is… one doesn’t speak of that. Category and of an animal, or… not of an animal, we can’t speak of an animal. I understand, but… it’s as deserved.
The purpose of the word, we want to find a word, to be useful for normal people to become better. The purpose of the word, theoretically, if there’s something is a modern breed, is not of our making. Yes, indeed. A restaurant, we work very strongly so. If that… for that is not the book, he should learn in Likutim for that, we’re speaking is a book when taking. Stands, normal people. No, stands, I mean. It’s not for crazy people.
How am I back? Ah, so, let’s say that we’re not speaking of every type of pleasure, someone who has for his friends, I know, that can also be a problem, but one doesn’t speak of that.
Friendship and Mourning – Not Taavah
Instructor:
Also he has much pleasure to have friends, very good. He’s very disturbed and he lost a friend, is also very good. But the one who is broken because his friend died or even his relative, he’s not a baal taavah. In other words, do you understand?
Another bit of a thing, I want to say this therefore. It could be, but the problem is not a baal taavah problem, the problem is another problem. It doesn’t help to use the same word for everything, because then one can’t speak of things. One must use other words for other things, right?
So, that’s not… So, let me say so, I’m holding in the middle, so I divide it into pleasures of the soul and pleasures of the body, true? So things that belong to kavod belong to the soul.
Analysis of Kavod as a Pleasure of the Soul
Kavod Doesn’t Belong to the Body
Instructor:
What do I mean by the soul? I don’t mean the part of the soul that when one dies, when one dies does one still have kavod? I don’t know, actually one has, I don’t know who knows of it, true? But kavod is actually a thing. No, I just want to bring out something with this parable, I want something out… Again, people can have kavod even they are dead, true? No?
Student:
That means no?
Instructor:
Halachah lemaaseh, kibud avos stands “mipnei kevod avosav.” One minute, his body doesn’t have. One minute, I just want to bring out, I want to bring out something that’s very important, because when we speak of pleasures of the body and pleasures of the soul, immediately one starts to think of some mystical souls that fly around. It could also be, but I want to say that it’s even a more simple, a more basic thing, right?
Honor is a Thing That Doesn’t Belong to One’s Body, and This is Not a Physical Pleasure
Honor is a thing that doesn’t belong to one’s body, and this is not a physical pleasure (taanug haguf). That is, when souls in the upper world (olam haelyon) have honor? I don’t know, it says “each one is burned by the canopy of his fellow” (kol echad nichveh mechupaso shel chaveiro – a Talmudic expression), I don’t know, maybe yes, maybe that’s just a parable so the body should understand. Anything is possible. But it’s certain that honor is not a thing that lies on my body, it’s not a thing that is with limitation (tzimtzum). Soon we’ll talk about pleasures (taanugim), pleasures is a thing that one must literally touch, to feel it. Honor, one can even have honor and not know about it, and I don’t have pleasure (hanaah) from it. I’m not talking now about the pleasure.
Questions and Discussion: The Objective Nature of Honor
Student:
That means you don’t have, that’s an objective thing. You need from the other desire (taavah), you take desire and you use desire.
Teacher:
No, no, no, honor is a part of desire. Honor means that the other person thinks highly of me, or the other person is not… But I need to know about it.
Student:
No.
Teacher:
No. No. No. When I honor (mechabed) a person, I am fulfilling the commandment of honoring father and mother (yoshev al mitzvas kibud av va’em), yes? I am honoring Maimonides (Rambam). He doesn’t know about it, he’s long gone, he’s not alive (bechaim). But yes, that is…
Student:
Wait, wait, wait. That’s what people call honor means that.
Teacher:
The Or LeTzion said, one must honor a father even if he has died, our fellow Torah scholars (mechaber talmidei chachamim) even if they don’t know. I laugh through and through.
Student:
No, it’s not for them. It’s for us. It’s for us, that makes our honor great.
Teacher:
No, their honor. Wait, wait, wait. I tell you, no, it could be that it’s not for them. I didn’t say it’s for their benefit (letoeles). We spoke about benefit (toeles), and the benefit is very limited. When is… This is the honor not of me, the honor of the Rambam, the honor of my father. When I say… It says my father died, a pure one… One doesn’t say any name or anything like that, one honors him. You ask, does he get tickled about that? No. But what does it matter? I have a positive commandment (aseh) from it.
That’s a different question, that’s already relevant to desire. That’s already the desire, right? When they call me up for an aliyah (being called up to the Torah) and I’m not there, do I have honor? There I also want to have pleasure, that’s a second level. But that’s a second thing.
Student:
It’s not a second thing. Honor for the… We already spoke about this.
Teacher:
But I want to tell you another thing. Honor is not…
Honor Lies with the Other Person – The Aristotelian Argument
Student:
No, no, that’s how it goes. Honor means that other people respect you.
Teacher:
For that the Rambam says, Aristotle says in the Ethics. I want to tell you, that’s actually the problem with honor. That’s actually the problem with honor, let’s be straight. That’s actually the problem with honor. We spoke earlier…
Understand that one makes a memorial meal (yahrtzeit seudah) and for a great thing for a person who has passed away (niftar gevoren), one makes a great… Wait, wait, wait. I don’t need to understand. For that very reason honor is not a thing that a person should chase after. They learned… Everything is not the ultimate purpose (tachlis). That’s not the discussion now. But there is an investigation (chakirah), another investigation, not the investigation that we’re learning today. What is the ultimate purpose? What is the best thing for a person to chase after? What is the end thing, the final goal, the best thing?
And there is a possibility (tzad) that it’s honor. Because there are many people for whom that’s actually what they chase after their whole life. First of all there is a possibility that it’s desire, and we need to talk about why it’s not desire. Okay. And afterwards there is a possibility that it’s honor. And they say why can’t it be honor? Because honor is not dependent on you, not dependent on you (talui beyadcha). There can be a righteous person (tzaddik) and not have honor, the honor lies with the other person. It would be very funny if the best thing for a person should be in the hands of other people. Therefore we know that honor is not the ultimate perfection (tachlis hashleimus). It’s a good thing, but not the best thing. The best thing must be a thing that belongs to you. But honor, the thing belongs to the other person, certainly.
Distinction Between Honor and the Feeling of Honor
Teacher:
Honor doesn’t mean that I get tickled, that’s a sort of desire. I’m not saying it has to do with honor, I know about it, but honor is even if I know already. Honor is the meaning, understand me the simple thing that this is what you’ll come to. I’m telling you spiritual matters (inyonim ruchaniyim), understand me, things that are not about this piece of flesh here that has some pleasure. The person has a pleasure. Who is the person? A question (kushya) lies, who is he?
Therefore the matter turns to he has a soul (neshamah). Do you get it? Therefore we say that we honor his soul. Actually that’s the relationship (hisyachus) to the soul, to receive (mekabel zein) honor from him. Do you get it?
I’m not saying I’m talking about the person. Who is the person? The person, when I talk about you, I don’t mean only you and your body. That’s one level of you. I also mean the one who is honored (mechubbad). Whom does one honor? Even when you are indeed here, and I honor your… If I had a button that makes you feel in your brain, I don’t know what, the same thing that you feel when I give you honor, that’s still not honor. That’s only the feeling of honor. Honor is what I am honoring. Whom am I honoring? That you ask correctly the question. Whom am I honoring?
I can give you food, I give food for your body, very good. But whom am I honoring when I give honor? The Torah says, the soul (nefesh). Therefore, that’s one of the things that we spoke here about a person’s soul. We speak this way, I don’t know if it makes sense. The sense that you’re asking is because it’s very hard for us to grasp this, because it’s an abstract thing (davar mufshat), no one has seen a soul. But when you see that we talk about honor, and it pains us that people are not so honored, and we say, “No, we give him honor.” Someone says, “He’s not here, what kind of honor lies here?” I’m not giving him any honor. That’s true, he gives honor to his soul. How that is, that’s a philosophical investigation. How is he here, he knows about it, it’s his problem. But soul means the sort of thing that receives honor. One level of soul. I’m not saying that’s the greatest level of soul.
Questions and Discussion: The Nature of Receiving Honor
Student:
The same thing, he receives honor, he is honored. Receiving doesn’t mean… In your head, receiving means only physical.
Teacher:
Receiving doesn’t mean only physical. You see, honor. I didn’t say it’s a virtue (maalah). If someone is not here… It’s a virtue! It’s a virtue from the Book of Character Traits (Sefer HaMaddos – part of Rambam’s Mishneh Torah). What is the virtue? I don’t know, I hold that it’s a good thing. Most people have.
There’s another thing, you can leave him alone, you can say, he should give the father’s number, and we’ll talk with him. He will honor his father. The father is proud of him, he’s not going to tell him anything.
I don’t know, I hold that the same thing, I hold that you have a point.
What do I give him? What do I give him?
Pleasure of the Soul, Honor, and Love of Wisdom: Three Types of Pleasures
Questions and Discussion: Honor for a Deceased Person
Student: What is the virtue of it? It’s a virtue. It’s a virtue on the soul. That’s the virtue. What is the virtue?
Teacher: I don’t know. I hold that it’s a good thing. Most people hold so.
You can’t put your finger on a place. You can’t say that he says the father’s name so they’ll honor him. They’ll honor the father. The father is not in the world.
Like all other things that you don’t grasp what you’re saying.
Student: What does it matter to me? What does it matter to me?
Teacher: Giving is not… Very good. One gives him honor, but not for his body, rather for his soul, for his soul. That’s the main part that speaks already.
Student: But he doesn’t know. How does he receive it?
Teacher: Receiving is not only a thing that you must know that you receive. He receives it. He receives the honor. You can’t… One doesn’t need to know. Knowing is another thing. What comes in knowing here?
Student: A person can receive something and not know that he receives it?
Teacher: Yes. Yes. Even money you can receive and not know, true?
Student: If I have money and I never knew, I didn’t receive it.
Critique of the Materialistic View
Teacher: You know what? I’m not going to stay here… I’m not going to stay here stuck. You are stuck in a very strict subjective materialistic view, which is actually how most people are stuck. But the fact is that most people don’t conduct themselves like you, true? You yourself admit that the world is completely crazy. They do indeed give honor to people who don’t know that they conduct themselves, true? Not about the little Torah that is for us. It’s not for us, it’s for him.
Student: Does it occur to you?
Teacher: No, it’s for him.
Student: Or by the way, they hold that he knows. That’s an answer.
Teacher: He knows actually so. The gentiles who don’t believe in souls know nothing. They have no respect. They throw him in a hole, they put flowers on him, they put…
Student: Rabbis, rabbis, that’s a good question. I want to tell you a few words.
Honor is a Pleasure of the Soul
Teacher: It’s not a pleasure.
Student: No, it is indeed a pleasure.
Teacher: No, I say that it is.
Student: I told you that it’s not. I want to speak here the Torah should bring out that they say that soul, honor is a pleasure of the soul. You can’t disagree that it means that the soul has a pleasure.
Teacher: It’s a different sort of pleasure.
Student: As you said that it’s a different sort of pleasure.
Teacher: No, it is indeed a pleasure.
Student: I said that it’s a pleasure. He shows indeed that the soul means house, the soul receives the pleasure. Pleasure doesn’t mean only that it scratches me, that’s pleasure. It also means that I receive honor. That’s a sort of pleasure, it’s a different sort.
You are very stuck, you are very stuck, I can have no doubt about this, because you are very stuck in a certain definition of what pleasure means and what receiving means. I don’t agree with the two things, and not only I don’t agree, the whole world doesn’t agree.
But you hold that it’s an answer, a great difficulty, or a difficulty that is very funny, that the soul feels the poison of the upper world, or another difficulty, that they don’t mean the other person, they only mean themselves. Both things are not what they say, it’s only your answer that you say, I can only that remains for me to talk about this now.
Both things are not what they say. People do say such mystical things, but even if they say, let’s say, one must clarify that it’s not so. Then one must at least make a reality that he doesn’t give.
Example of Self-Sacrifice for Honor
I need to continue further. Not only that, understand, not only that, that people in their lives sacrifice themselves to receive honor, understand? Why does a person die in war? He’s going to receive honor. Yes? He dies, he has a main business, he’s not going to die, he sacrifices himself, he’s going to receive honor. He’s going to receive honor when he’s not there. What is he going to do? Honor doesn’t need to be there.
That’s the answer, and that’s very materialistic, if you are according to instant gratification to say, I imagine now that that’s the honor that I’m going to receive, but that’s not true. When you tell him now, he does it to do. He does it because he has honor, he goes honor, and honor is forever and ever. Okay, not forever, people should remember etc.
If one says may his name and memory be erased (yimach shemo vezichro), one doesn’t mention the name of that person, he is disturbed, he can’t have any pleasure to do, to mention the name or not. What is the difference? He didn’t do it.
The Soul is Broader Than the Body
Honor is about his soul, not about him that he lived here in body. A soul is a much broader thing. You can say, if you want to give words, mystical words, to say, there are worlds, our brethren the house of Israel, that has no minute, that has no minute. Body is only, as we speak of me, there I am. Wherever you find the footsteps of your forefathers (kol makom she’atah motzei raglei avosecha), that means there I am. Not in body, in soul.
What does in soul mean? In soul means that our imagination has a problem. That’s what I want to say, our imagination. When one says soul, like another piece of body that one can’t see, that it flies around. No, soul means that. That’s a spiritual thing. A spiritual thing is wind, poof. An abstract thing, it’s a thing, it’s a concept, it’s not… A concept is also not the good word. It’s a different sort of thing, and it’s a different sort of pleasure. What is the pleasure there?
Honor as a Higher Level Than Desire
There are people who love honor very much, but when they speak of this sort of pleasure it’s not the same thing. That’s honor, but honor is still not the ultimate perfection. I will say, honor is still a whole… The whole obligatory thing to be one who is engaged in honor is better than desire, truly, certainly, because one who has no honor only desires, it’s more human to be a pursuer of honor than to be a pursuer of desire.
One Must Forgo Desires for Honor
And it’s even true that one must forgo many desires for honor, except in America where one can win the contest of eating the most frankfurters at once. But how he has he doesn’t have real honor, yes? So usually one must give up a bit of desires to receive honor.
Yes, for those days he makes uncomfortable, he is small. Must he perhaps give up a desire? Yes.
Example of a President
The truth is that our president tries, he tries very hard to show that he doesn’t need to, but even if he needs to, he needs to get up in the morning, that means he can’t sleep when he wants. Even let’s say he does sleep until twelve o’clock, somewhere he needs to get up, he’s not a young man, he has a certain responsibility.
He can’t eat, what can’t he eat? The truth is that, let’s not talk politics, but the truth is that one who is a leader of a country has no taste in eating anyway, it’s not possible. He has on his head so many real things, let’s say he means only himself, there’s no difference, he eats something. If he takes once a hot cigar it’s a pleasure for him, he has no life of desire. Life of desire live those who go to the night clubs.
A politician is… That’s the difference, the person who seeks honor prefers honor, it’s a different choice in life. He is a pursuer of honor, he is not a pursuer of desire. A pursuer of desire has better ways of finding desires than to be a politician or to be a rabbi or any of these things.
Student: What?
Teacher: Eh, it’s not a proof, I said, it’s an exception, there’s always an exception. But let’s talk about normal things.
Ethics of Kings – The Advice of Proverbs
Yes, it’s more complicated than that, there are many kings who are, actually for that there is ethics of kings, yes, in the Book of Proverbs (Sefer Mishlei) one speaks of this, all kings drank wine, princes drank beer (roznim o shechar). That’s not relevant to a servant of God, he says this verse, he says, if you’re already a king, can you still be a glutton too? You can be a bad king.
Indeed, people think, the king, he can order as many Big Macs as he wants. I didn’t hire my president so he should order as many Big Macs as he wants. He can’t pay for it, he can make it cheaper for that, it’s not worth it. No, it’s not that it’s not worth it, you want honor (kavod), don’t do that.
This is what Mishlei, the advice of Mishlei is not just that you’re going to go to Gehinnom, you’ll be a bad king, you’ll lose your kingdom, you won’t have any honor in the eyes of the people. “Al lemelachim Lemuel al lemelachim sheto yayin velaroznim ei shechar” [It is not for kings, O Lemuel, it is not for kings to drink wine, nor for princes to drink beer], there’s a title in women, one thinks it’s not an important thing, but even the king, even physically, even the honor of a good king is a contradiction to the life of pleasures of the king.
Love of Wisdom – A Completely Different Type of Pleasure
So that’s one thing. Then we spoke about love of wisdom (ahavat hachochma). This is very important to grasp, because otherwise one thinks it’s the same thing. But first I made clear, when we say abstinence (prishut) we don’t mean not having any pleasure at all, we mean a certain type of pleasure which is called physical pleasure (taanug haguf).
The Pleasure of Learning Is Not Physical Pleasure
And I’ll explain to you even better, that the other pleasures, let’s say someone loves to learn, a materialist comes and he says, okay, so everyone has something tickling in his brain, a dopamine, yours comes from learning. It’s not that, because learning one doesn’t have in the brain, learning one learns with the intellect (sechel). Okay?
What do I mean by that? Further, I don’t need to mean any magical thing. The brain is a physical thing, the intellect is not a physical thing. It could be that the brain lies, the intellect lies in the brain. I’m not saying that the soul (neshama) lies in the brain, it needs to have the brain in order to be able to work. I’m not saying that when one is dead one can perhaps without it, perhaps an angel, but a person who lives a body needs to be healthy, his body, he needs to be able to think and so on.
The Pleasure of a Good Sevara Is a Different Type
But the pleasure, this is very clear, and people don’t grasp this, the pleasure that one has from a good sevara (logical argument) is not true that it’s the same type of thing as the pleasure that one has from a good piece of kugel. Both are, and therefore I say that it’s not a contradiction, it’s only a contradiction in time or a contradiction in focus, a person can’t focus on two things at once.
But it’s not a contradiction that either you have this pleasure or you have that pleasure, as it says in certain Hasidic books, and it’s not true. But if you describe both in a physical manner, as if it’s the same thing, then there is a contradiction. It’s not the same type of thing, because just as I made the parable of honor, just as Yotam brought intellect, who is it that enjoys the sevara? Who is it? Your taste buds? No. Your, your, what? What is it?
Student: Okay, correct, but it’s a different person entirely.
Teacher: Correct, correct, from that it’s a contradiction. I say that it’s a contradiction in time. No, one feels it in the soul (nefesh).
“It Clicks” – The Intellectual Pleasure
One must understand it, a person enjoyed a good shiur, the shiur is only he felt good, but that’s the pleasure of the shiur. That’s only so that one should be able to use the numbers at the shiur. Yes, whatever. The enjoyment is that something clicks. Yes, one says it clicks, give a click. What is giving a click? By eating nothing clicks. I don’t know where, and the satisfaction is more complicated.
But let’s talk about the specific satisfaction. It clicks, yes? He cries to him Moshe, it clicks. The click is beautiful. The click is in the intellect itself, yes? There was a puzzle here, but someone didn’t have any question, he doesn’t enjoy it. Yes, you can’t give to someone who doesn’t have the desire. He perhaps has a question, the question is also an intellectual question, it doesn’t fit. What does one do with the topic? Ah, now it fits. It became complete, it became connected, it clicked. What is the click?
Student: It’s a different person, it’s a different subject, nothing more.
Teacher: It’s a different type of thing. It’s nothing more. No, it’s not, it’s not a physical thing. No, it’s not, it’s not. No one has ever…
Critique of the “Chemicals” Theory
By the way, the four theories one has never seen, I believe. First of all, one minute, one minute, no difference. I want to say two things. I mean that I want to say very truthfully. First of all, all these chemicals that you’re talking about, no one has ever explicitly been that they have to do with pleasure. It’s just a half-theory, he learns from the psychology I can say, he doesn’t know, he’s looking, he sees. It’s not true, no one knows that it’s true. First of all, even what that says, either yes or no, no one knows. Yes, one doesn’t know, it’s a sevara, a half-sevara that one thinks, and everyone buys it because we are materialistic, because we have difficulty imagining what a spiritual pleasure means, and what even a spiritual illness means.
A Sick Soul Is Not Just Imbalanced Chemicals
He doesn’t have normal pleasures there, he’s a sick soul (choleh hanefesh). A sick soul doesn’t mean that he has a chemical that is imbalanced. It could be that a sick soul also has imbalanced chemicals, I’m not saying he doesn’t have to do with it. It’s certainly true that a person, for this one doesn’t need to be a great awakener, one has always known that a person who drinks too much wine can’t think straight at that moment, but that means that he thinks crooked, don’t come drink wine.
It’s because of the other things, because a person is a body, in order that he should be able to have access to his intellect, he should be able to use his intellect, he needs to be healthy, he needs to be sustained, he needs even to be satisfied, he needs many things, pleasantness, external conditions.
The Spiritual Pain of Not Knowing
But the click of intellect, even the opposite, it hurts him, he can’t sleep because he doesn’t have any books. He can’t actually sleep physically, let’s say, if there is such a person, he can’t sleep because something is bothering him. But how is it bothering him? One asks the doctors, yes, where does it hurt you?
Abstinence and Desires: Analysis of the Five Senses
The Body as a Condition for Intellect – But Not the Intellect Itself
Teacher:
But that still doesn’t mean that thinking crooked comes from not drinking wine. It’s two different things, because a person is a body. In order that he should be able to access his intellect, in order that he should be able to use his intellect he needs to be healthy, he needs to be a vessel prepared for work, he needs to be satisfied, he needs many things, external conditions. But the click of intellect, when he has pains, it hurts him, he can’t sleep because he doesn’t have any book, he can’t actually sleep, physically let’s say, if there’s a person that he can’t sleep because something is bothering him. But where is it bothering him? The doctor asks, yes, “Where does it hurt you?” You feel it with your when you say “where does it hurt you?” In your back, in your head, it doesn’t hurt in your head. I don’t know if one has already gotten a physical headache from thinking too much, but I mean that there is such a thing, it’s an exercise or something. But where does it hurt you?
You don’t feel it with the head, you feel it with the body. Not you feel it with the head, the head, nothing, in the head one can feel nothing, except for a headache, and the brain has literally no nerves, it can’t be that you feel something there. So, when one feels in the connections with the head, let’s say it’s perhaps still physical in this there’s no difference, but not the neurons, the neurons is not things that feel. The neurons is only a work. I don’t want to go into this, I just want to say the simple thing conversely, I don’t want to say any investigations that I don’t know enough.
What I want to tell you is that the simple question, where do you feel the pain of your not understanding and the pleasure of yes understanding? Where do you feel that?
A normal person, except for people who have been taught various false beliefs, that one must say neurons with things that no one knows what that means, the answer is, I feel it in my intellect. Where is your intellect? I don’t know where the intellect goes in strongly, I don’t know, it remains. You don’t feel it in the feet, you don’t feel it in the feet, you also don’t feel it in the head. No, you don’t feel anything at all in the head. Again, feeling one still feels with the eyes, “einai ra’u” [my eyes have seen], I don’t know what, it’s a parable. I’m not saying that it’s not influential, you can feel it also in your heart, because if you’re a person that you’re connected with this your heart will beat faster. But not that, it doesn’t consist of that. It consists of a feeling in the intellect. Intellect is a part of the soul (chelek hanefesh), a new part that you haven’t heard of yet, we already spoke in chapter one, and it’s a new part, the power of understanding (koach hahaskala). A person has such a power. You want to know if one can have this power without a body? Perhaps one can’t, perhaps one can yes. That’s already investigations of the immortality of the soul (hasharat hanefesh) and so on, but it’s certain that it’s not a thing that one does with the body, it’s a thing that one does with the intellect. Therefore (mimeilah), there is a pleasure there, but the pleasure is not even, it’s only a parable to the pleasure.
Intellectual Pleasure vs. Physical Pleasure – Only a Parable
Truly, truly, I’m only saying it in this context, I need to have it clear, so that one should know clearly. One says a parable, in Torah there is a parable to bread and wine (lechem veyayin), but it’s only a parable, it’s not the same person, it’s not the same part in a person, let’s say, not the same person, not the same part in a person that enjoys physical bread enjoys the bread that is the parable for the Torah. It’s a different type of person, one can use the same words, because we don’t have enough words, one uses the same word “pleasure” (taanug).
The truth is, as the Rambam says in Laws of Repentance (Hilchot Teshuva), both are pleasure in the sense that it’s tasty, both are indeed tasty, it’s much more tasty, as it says in the introduction to the Commentary on the Mishna (Hakdama l’Peirush HaMishnayot), it’s hard to explain to a person a different type of taste, the parable of a blind person, the difference in the introduction to… sorry, it’s not mine to the previous part. But it’s still not the same thing, and therefore, very clearly, that when we talk about, when we talk about pleasures, we’re talking about physical pleasures (taanugei haguf), and physical pleasures doesn’t mean everything that is not true, it’s a bit not true, because someone who doesn’t believe in the soul needs to say the simple words, he needs to pretend that it’s true, but it’s a different thing. We’re only talking about physical pleasures, very simply.
Honor – A Social Pleasure
Okay, my ink has finished? No, not finished. Honor (kavod), for example, is a pleasure from the part of the soul that receives honor (mekabel kavod). It’s not the same part, it’s a social thing. Honor, let’s say the difference from pride and learning a chord, honor is still as a social thing, honor has to do with your social body, you belong to other people, they think of you, they don’t think of you, they honor you (mechabed), they disgrace you (mezalzel). The intellect, I don’t know, the intellect is a thing that belongs to you, it’s not what that one thinks of you, it’s what you yourself understand. You can understand a relation of the intellect and the thing understood (davar hamuskal), the thing that you understand, it’s the thing of cleaving to the thing understood (devekut b’davar hamuskal), but it’s not… it’s not for society, for that it’s better, one can’t take it away, yes? What the Rambam says: “yihyu lecha levadecha v’ein lazarim itach” [they shall be for you alone and not for strangers with you], yes? All honor, for the mitzvot that we do in the aspect of honor (bechinat kavod), it doesn’t belong to you, but the wisdom belongs to you alone. That’s the difference, for that it’s a different type of part of the soul, it’s a different type of thing, not just the same, not everything is one soul, there are parts of the soul (chalakei hanefesh), for that you can see the difference here.
Analysis of the Five Senses: Which Are Possessors of Desire?
But in any case (al kol panim), it’s still not enough to say that abstinence (prishut), the character trait (midat)… regarding desires (legabei taavot), is only about physical pleasures. Why? Because it’s noted an interesting thing: that not all physical pleasures are spoken about regarding this, it needs to be divided… there needs to be something more here about this dividing, and one can also in an interesting way divide it.
All physical pleasures are based on… what are they called? Five senses (chamesh chushim), yes. The body connects itself with the external world in five different ways, which are called five senses: sight (re’iya), hearing (shemia), smell (rei’ach), taste (ta’am), touch (mishush). Right? Five senses.
So let’s go through all of them, and think which of them are possessors of desire (baalei taavot), and can… here I also have a Hasidic story about this. There is… the Baal HaTanya [the author of the book Tanya, Rabbi Shneur Zalman of Liadi]… we learn Aristotle in chapter… Hasidic stories in chapter Aristotle they’re called.
The Sense of Smell – Not a Possessor of Desire
The Baal HaTanya, someone came and brought a tobacco box… yes? Do you know the story? But the Baal HaTanya said he didn’t like it, that he tore it up, buried the tobacco, and he made from it a mirror so he could see his tefillin, he wasn’t afraid of the great sin (aveira) to look in a mirror, because it’s a mitzvah… and he said that he doesn’t understand, one of the people who is not a possessor of desire, must one also make for a possessor of desire? That the sense of smell is not a possessor of desire, the people who smell tobacco all day are educated (mechanech) from this to become for a possessor of desire… so he said.
That the investigation of this shiur, of the next piece of this shiur, is if the Baal HaTanya is correct.
Discussion: The Sense of Smell and Desire
Student:
Or exactly the opposite, the Rambam… he says why he doesn’t speak of tobacco, smelling he can yes… ah. Not. A nu? It’s not a desire.
Teacher:
Because it’s an indecent thing (ervat davar), about that. It’s not a desire.
Student:
Because it’s an indecent thing.
Teacher:
Ah, it’s an indecent thing. It’s Torah is about that.
Student:
Yes, but it’s not… let’s talk about that.
Teacher:
Yes. But the soul enjoys it without effort (haneshama neheneit mimenu belo yegia), there is such a language in the Gemara, but in any case, “davar shehaneshama neheneit mimenu” [a thing from which the soul enjoys], yes? The soul has enjoyment. It doesn’t mean the soul like the power, it means something a… in any case, what one sees but from the places is, I haven’t heard, let’s say clearly, I’ve never heard a mussar preacher should speak against a person who smells too much spices (besamim). There isn’t such a thing today.
And there’s the opposite, there are things we’re very strict about regarding bad smells, yes? More than in the times of the Gemara, when there was a whole issue about reciting Shema – how one couldn’t say Shema. Today everywhere smells good, I mean, neutral let’s say, not necessarily good, but it smells good everywhere. I think that’s the reason we don’t walk upright in fragrances, because it smells good. Yes, except for New York, there you really need fragrances. Holy city. But aside from that, we don’t walk upright in this. But even so, you don’t find that there should be some desire, a matter of desire in this. I haven’t found it, at least. Interesting thing.
Sense of Sight – Also Not a Simple Desire
Okay, this is already an interesting thing. I need to know first other things. What about looking at things? Sight. I know it says “and you shall not stray after your hearts and after your eyes,” but that doesn’t mean the matter is not to look. It says in Berachos “desire for the eyes,” and so on. The first time desire is mentioned is for the eyes. Yes, but that doesn’t mean the problem is the looking. Let’s say, the looking brings to a thing that… Let’s ask another question. King David spoke against watching movies, but he meant dirty movies, which isn’t a pleasure from the eyes, it’s not the eyes that’s the pleasure from it, it’s something else the pleasure from it, right? But let’s say this way, no no, let’s say this way, good, but it’s not a matter of the eyes. Let’s say the eyes are incidentally here, the eyes serve here. Let’s say there’s someone who has a desire to look at beautiful paintings. Okay, is it a mitzvah? Let’s say someone has… yes. If you say beautiful paintings, there’s a Rambam.
Student:
Master of the World, that ruling is from the Master of the World. The Almighty is your rabbi, “every pleasant and good thing.”
Teacher:
Beautiful, no?
Student:
Yes.
Teacher:
You write that one must have pleasure from the Almighty.
Discussion: Beauty of Creation and Desire
Teacher:
What I want to say is, let’s say there’s a Jew who very much likes to travel to beautiful places, or even he likes to watch beautiful movies. Not movies of filth, but movies of art. Something beautiful… what came out beauty?
Student:
Very much.
Teacher:
Yes, let’s say. Let’s say it’s beautiful. But there are people who make beautiful movies, it’s made to bring out beauty. He goes a lot, he looks a lot, he goes, he travels to the mountains, he stands to look, he’s tremendously amazed at the beauty of creation. He makes a blessing on this. Okay, a blessing is on things that from the Tanya one really goes. Except for one thing, where there’s no blessing, I imagine, I don’t know. But aside from that he makes a blessing. You can’t say he’s not a baal taavah.
Student:
There are people who don’t hold of this. There are… I once heard that the Skverer Rebbe went to see beautiful things.
Teacher:
He’s not the only one.
Student:
There are many stories about great Torah scholars.
Teacher:
Certain ones.
Student:
Depends which.
Teacher:
There are other desires.
Student:
King David.
Teacher:
King David wrote Psalms about this.
Student:
“Bless my soul.”
Teacher:
“Bless my soul,” I brought “Bless my soul.”
Student:
But there are others. Have you ever heard a criticism about this?
Teacher:
No one, no.
Student:
But it’s true that the Chernobyl Rebbe very much didn’t come out with this.
Teacher:
Ah, they hang pictures in the corridor. They have pleasure being in the pictures.
Student:
I heard from him a talk in camp, in Camp Kadilac.
Teacher:
That’s not for beauty, that’s another desire.
Student:
That’s part of the desire.
Teacher:
I don’t know which desire that is.
Student:
What about Chassidic Jews?
Teacher:
They all travel.
Student:
But not in order to… I used to always ask you, why isn’t there a custom to simply travel to see beautiful things? You have arts here, you have beauty of creation itself.
Teacher:
That’s a great mitzvah. I haven’t seen that the rebbes, the Chassidic rebbes, should tell the young men which movies to watch because they’re very beautiful.
Student:
On a thought, seemingly I’m not obligated in this thing.
Teacher:
Okay, let’s say. Let’s say, we’re sitting. The rebbe makes it that Bismarck should be that… the rebbe acts as if he doesn’t care. He acts. It’s true. In any case, there’s a difference in this. Perhaps, the truth is, there’s a virtue that everyone loves beauty, because beauty is “happy is the people that has it thus, happy is the people whose God is Hashem.” I’ll show it. But those who aren’t, and simply really have my city.
Sense of Taste and Sense of Touch: The True Senses of Desire
Beauty and Aesthetics: A Brief Note
Teacher:
From fear, one is afraid one will stumble in more good things. Okay, let’s say, let’s say those who are sitting. The rebbe makes it that the beis medrash should be dirty. The rebbe acts as if he doesn’t care. The truth, but in short, there’s a difference about this. The true people of understanding all love beauty, because beauty is a praise of God’s name, there’s no doubt. But those who aren’t, they’re simple, really have less, it’s not a virtue. And here everyone agrees, understand?
The Principle of the Golden Mean: Too Much of a Good Thing
Teacher:
But in any case, let’s say there’s a thing of too much. Can there be too much? It’s neglect of Torah study, it’s too much. But even if it’s too much, let’s say everything is in the golden mean. Okay, let’s say he’s too much, he only travels on trips, he doesn’t learn a single minute a day. Let’s say someone learns too much, he neglects the entire community. Let’s say someone looks too much at such things. It could be it’s a deficiency, it could be it takes away from a certain measure. But the measure isn’t the measure of desire, it’s another measure. I know, neglect of Torah study perhaps, I don’t know.
Neglect of Torah study is a “catch-all phrase.” I don’t know when you don’t want to answer something, you say it’s neglect of Torah study. One asks him, what about women? “Ah, neglect of Torah study.” Ah, sitting with scoffers. Sitting with scoffers, very good.
Summary: Which Senses Are Masters of Desire?
Sense of Sight: The Eye Is Not a Master of Desire
Teacher:
In any case, “beautiful music,” yes? This is sense of sight, we didn’t talk about this. There’s the approach that sense of sight is a master of desire. Sense of sight brings to many desires, it’s true. Sense of smell can also bring desires.
Student:
Ah, very good.
Teacher:
Sense of smell, one may not smell fragrances of idolatry, the same way. One doesn’t make a blessing anymore, true? So says the Rambam. The Rambam rules thus as Jewish law, one doesn’t make a blessing on fragrances of idolatry. There’s a great dispute which exactly when he means. In any case, there’s such a thing, certainly if it arouses impurity not, yes? But not the smell is the problem, but what it brings to.
The same thing sight. But sight is not a master of desire. The eye is not a master of desire. The Baal HaTanya says that only the nose is not a master of desire. The eye is not a master of desire. The eye loves to look at beautiful things, a person’s eye loves to see beautiful things. There’s a pleasure to see beautiful things, it’s a pleasure, true. But it’s not a desire, it’s a simpler desire. I don’t know.
Sense of Hearing: Music and a Woman’s Voice
Teacher:
The same thing the ear. What does one do with someone who says he’s a great baal taavah, he listens to beautiful music all day? Not only the preachers, every Chassidic Jew came out music. If there’s one who didn’t? Very good.
The same thing, the scent of a woman, the sight of a woman, all these things are a problem, but not about the voice, but about the woman. Right? If one could separate you, if someone tells you “listen, I hear that the voice is not arousing,” that’s a real reality, I mean it’s not a personal reality. No difference. Let’s say it’s A.I. that speaks, or it’s a boy who just became, no difference. I mean you’ll agree that even when it’s forbidden, it’s not the voice that’s the problem.
Someone who only listens to music, is another question. No, there are other questions in music. Perhaps it’s remembrance of the destruction of the Temple, perhaps it’s neglect of Torah study, perhaps it arouses desires, we’ll talk about this. But let’s say the essential pleasure…
Student:
Yes, exactly.
The Difference Between Pleasure and Desire
Teacher:
But the essential pleasure, let’s talk, again, you said that the problem of desire is pleasure, not a proper pleasure. It’s the pleasure, yes? The word pleasure, the enjoyment. Therefore this isn’t the pleasure of… not the pleasure of desires. The pleasure that stands against desires, speaks of pleasures of the body. The pleasures of the body, as everyone knows, is not a pleasure of the soul. Soul is when one learns, or when one is angry, or rage, other things are pleasures of the soul.
Pleasure from beautiful music, or from beautiful scenery, from beautiful eyes or ears, is not a pleasure of desire. It’s another pleasure, perhaps another pleasure, but it’s not desire. Interesting, right? Smelling also not. So we remain almost with nothing.
Student:
Sometimes one eats together.
Teacher:
Speaking? Speaking we already talked about earlier. Very good.
The Two Remaining Senses: Taste and Touch
Teacher:
So it comes out, it comes out, gentlemen, it comes out, let’s go to the essential senses, because the way a body is divided is through senses, because that’s the connection to the body. So, we remain sight, hearing, smell, no pleasure. Other pleasure. We remain with only two senses which are taste and touch. Amazed? A person has two more senses, a sense of taste…
Student:
One minute, one minute, soon no one will come to all the things you’re saying, I’ll see everything, I just want to arrive exactly, I want to understand it exactly.
Teacher:
Okay, very good.
Sense of Taste: A Deeper Analysis
Taste Is Not the Main Desire
Teacher:
So seemingly, let’s talk about sense of taste. Sense of taste seemingly is the thing that usually one talks about enjoying kugel or pizza, when it’s in Lakewood it’s pizza, here it’s kugel, in any case, it’s the same thing. There is an aspect of desire there, and usually when one talks about desire one talks about a thing that has a taste. I want to tell you an interesting thing. Not relevant.
Student:
Not absurd, not abstracted.
Teacher:
Wait, not abstracted. No, not abstracted I mean, one narrows down. One must cut, I divide within, one divides, yes, divide. Yes?
Halachic Proof: Fasting and Tasting
Teacher:
But first of all, after all, it says… it says in Jewish law… it says in Jewish law, that you have a fast. Fast, fast is the translation abstinence, yes? One separates from eating.
Student:
With tasting, not necessary, also, also one may with the fast taste food.
Teacher:
Understand?
Student:
One may taste food. Questions are decided…
Teacher:
One may taste, taste, with a fast one may. Even perhaps even Yom Kippur, I don’t know, that’s already rabbinic law… but in any case one may taste, yes?
Student:
One may taste food.
Teacher:
Yes.
Taste Is a Type of Knowledge
Teacher:
And let’s say even more. There are differences between people how strongly they taste their food. Not how much they eat, how much they love to eat. There’s one person who is called a connoisseur, true?
Student:
One minute, I divide with you.
Teacher:
Listen.
Student:
Very good.
Teacher:
The… taste is essentially a type of knowledge. Because there’s a person who understands better, and he tastes something. When he eats something, he’s more discerning of the taste: this is sugar… a bit sweet and a bit… and he drinks good wine and he drinks a bit… one may not drink a lot, true? Because then one loses the taste.
The Contradiction Between Desire and Taste
Teacher:
It’s even a contradiction, desire with taste is a contradiction. One who should be a good taster of food, it could be he even needs to spit out, as one sees at tastings. Or he needs to drink little and stands, and really a second drinks stands each thing, or it’s a lick.
Yes? Very good.
Animals Don’t Have Taste
Teacher:
There’s the taste of food, and the taste of food is really, first of all in itself a human thing, true? But an animal doesn’t taste food. Do you know that no animal has taste in food? Except… remember the story of the cow, when the Rizhiner said that my father-in-law… my horse also didn’t talk about fifty days…
He also has no taste in food.
Student:
Ah, the snake has no taste in food, because he has taste really from minimum. If he eats, makes from dust his appetite, but, has…
Teacher:
Even the junk food they eat…
Student:
Listen, an animal… I speak to an animal. Selection by an animal…
Teacher:
No…
Student:
No, they have food they eat, but not, but not, but not the… have you ever seen a cat stands and he…
Teacher:
He has no connoisseur, he has no connoisseur!
Student:
No. A thing that disgusts you, it’s a taste, it doesn’t taste good to you, you don’t want it, you don’t want to have it, it’s not your thing, you have no pleasure from it, you have no enjoyment from it, it’s not your thing.
Against Extreme Abstinence in Eating
Teacher:
But there’s a thing that disgusts you, it’s a taste, it doesn’t taste good to you, you don’t want it, you don’t want to have it, it’s not your thing, you have no pleasure from it, you have no enjoyment from it, it’s not your thing. When one speaks against desire, one doesn’t say “eat quickly without taste.” There are people who say this, there’s a dispute among halachic authorities about this, but it’s not true.
I saw, Reb Asher’l’s responsum I saw this week in a collection, he says that someone asked him why he brought food, he says it’s not good until everything and should bring it back, something like that. He told him that it’s one… I said, you know what it says in the writings of the Arizal, that one cannot derive pleasure from eating with… it’s not good.
I’m not saying there isn’t something one can interpret, there’s a difference. But so there’s a path, this is one path, this is another path of normal people. There’s someone who has given in to his desire, eats just, doesn’t eat just. In any case, this is certain that when one speaks against desire, one doesn’t speak that one should eat quickly and it should be like a glutton. One should eat the opposite, everyone agrees that one must eat.
The Crazy People and Eating
The crazy people are, yes, all those who speak against eating. There are such people, it’s true, they sound weird. That’s the custom, as someone said, “My animal also eats, I also give it food.” I don’t know, it’s really for him. But again, it’s an aspect, it’s not that, it’s not what I mean that this is eating. I mean that even someone who doesn’t eat, not necessarily, he eats quickly, he can’t get any taste at all.
It says that one must indeed eat, one should eat well with pleasure.
Conclusion Regarding the Sense of Taste
Teacher:
In any case, I just want to bring out the distinction. I’m not saying, when I say all these distinctions, it doesn’t mean that it’s entirely good. There’s also too much in this, because there can be too much in this. There’s also lowliness in a certain way it’s worse. But I’m not talking about that, I’m only talking about when we speak about the disgrace of desire and the topic of desire and the true disgrace of desire, we’re not talking about the sense of taste.
You thought that the sense of taste would be a good candidate, we’re not talking about it. A bit close, I’m not saying closer to the sense of taste, but we’re not talking about the taste within taste. What are we talking about? Yes, there must be taste, because without concern, taste is actually only a certain part of the sense of touch. It’s called taste.
The Sense of Touch: The True Sense of Desire
Teacher:
What are we talking about? Yes, is it the sense of touch? Good morning. We’re talking about what the Rambam includes… One minute, here the Rambam comes from here, I’m backwards. They can be backwards, I want to explain it to you, you don’t grasp what he’s saying, you think that the sense of touch means I have a point and this. They mean a very precise thing. The Rambam says the sense of touch…
The Sense of Touch, Slavery, and the Nature of Animalistic Pleasures
The Sense of Touch vs. The Sense of Taste – The Rambam’s Precise Distinction
Good morning. We’re talking about what a person… Here the Rambam came. One minute, here the Rambam came from here. I’m backwards, I’m explaining to you. You don’t grasp what he says. You think that the sense of touch means grabbing a good thing for mother. It means a very precise thing. The Rambam says that the sense of touch… so it says in Aristotle explicitly. The touch that… not the taste that… In other words, I… let me go further, let me go further a bit, try to understand. Let me go further. The mind hovers over the business.
It’s entirely or… it hovers over this entirely. Wait, wait, let me try to finish here this point. In short, he says, those driven by desire don’t use the sense of taste, they use very little the sense of taste. Mainly they use the sense of touch.
The Parable of Reb Mottel Zilber and Philoxenus
I once heard from Reb Mottel Zilber, and it also says in Aristotle. Reb Mottel Zilber said that he holds… he didn’t find himself. No, he thought it himself. Therefore I say it’s a logical reasoning, a certain thought. He holds, he doesn’t understand that the desire for food, you see it’s a very ungrateful desire. Why? Because the entire desire for food is on two inches. Something from here to here one feels the entire desire. Your entire life you forget yourself for two inches. So he said. One minute, so… I don’t understand what ungrateful has to do with this. No, but that’s just a body, what you say never.
To take life from this, when I have pleasure, if so, what is the… I mean that’s what’s meant. Aristotle brings that there was an incident with a person, here it doesn’t say his name, in another book it says his name, I don’t remember, I forgot, he was called Philoxenus of Exionus, I don’t know what. And this person had a desire, he was a glutton, his life was about eating. He says, he hoped to the Almighty that the Almighty should give him a long neck, like a crane, a certain bird has a very long neck. He says, your entire life lies in the small neck. Instead of a person having a small neck, even animals enjoy their food much more according to man’s understanding, because he has a longer neck, he can feel his wine…
The True Nature of Taste
I eat, I try to see from this food to another food, I’m perhaps a great glutton, I hold my friend in this, I have pleasure between here and here, the whole thing. I can eat one piece of chocolate for twenty minutes, I won’t go into this. I don’t want to jump into this. Yes, it’s only the taste, the great world of taste. No, Trevor, it’s not wine tasting, it’s not that to the measure. No, Trevor, I say the taste, the sense, the touch within taste. Of course it must taste good, he enjoys the taste, good? But doesn’t enjoy the discernment. When I say taste I mean the knowledge within taste, the discernment, what is good and what is bad, this the ability he can have a name of discernment, he understands the understanding within it. It has almonds, it has almonds here and there.
But the desire, but the desire, but what is the desire, it says yes the sensory desire, but what is the something within desire. Because desire is only a part of the sense of touch, it’s truly a distinction. And the something within desire – this brings out what he says that the entire sense of desire is in two inches… Or other words, what we do isn’t every two inches… What we buy this to good one, that’s a lot degrees from the two inches.
The Application to Abstinence
Not about this speaks the Rebbe, he says that when one fights against being occupied in sensory matters, it touches the small touch of the thing, or the worldly thing, when they speak of the matter of marital relations, which is like the Gemara says, it’s not just bodies, it’s very small. And the other part, he wants the entire pleasure, he’s not speaking now of the entire matter of chasing, as they say running after, that’s already not… It can be all for… The hour is this, granted, it’s a problem. But the pleasure from it is literally the pleasure of touch, of touch. It’s not a pleasure of seeing, the seeing brings to it. It’s not a pleasure of smell, not a pleasure of not hearing. It’s a pleasure of touching.
The Universal Agreement Regarding Lowliness
Now he says so, but what, granted, everyone says that everyone agrees? That a low person says a low person, the entire world the entire world agrees, that a low person, one who eats too much is a bit of a low person, even lower is one who eats eats too much and marital relations. So the entire world agrees. Everyone agrees, it’s a question how much there is excess, it’s not a question, no one says that granted they should do nothing. But how much should be too much, is entirely mentioned, that means a low person.
The Slave Parable: Why These Pleasures Fit a Slave
Or Aristotle says, by the way, this says in our Gemara many times what you grasp, our Gemara thinks the same way, it just says briefly. And Aristotle says, this belongs to a slave, who you show. A slave, slave, servant, person, why? What does a slave mean?
The slave, let’s understand, a slave, once there were slaves, it seems also that there are slaves, but not only the aspect of slaves, but aspects of slaves, not real slaves. A slave is indeed a thing that he is essentially a machine, a slave doesn’t have his own independent judgment, he’s not a person, a slave is less a person, a slave is a tool, a slave is a tool for his master’s use, he doesn’t have his own will, his own, there’s no practical difference, one uses him.
But he’s still a person, so what pleasures does a slave have? A slave has only the most physical pleasures, by the slave one must do more, because he doesn’t have any sort of other compensation.
But a slave is a sort of thing that he doesn’t have a broader view, he can’t do this, you’ll give the slave, there’s no honor, he has no honor, he is granted a despised thing, he’s under another, he doesn’t have, he’s not even a person, he’s not a man. Does a slave get compliments? A bit, I don’t know, does a slave get compliments? I don’t know, he gets compliments. The compliments, today you drove well, today you cleaned well, that’s a compliment for an animal, that’s what one says to the machine that cleans, to the power that cleans one says that, that’s not a human compliment, you don’t say, you chose, a human compliment one gets for something that he has free choice, a slave doesn’t have free choice, he’s under his master’s authority, he’s not a person, he is a person, that’s the misfortune of a slave, that he is indeed a person, but essentially he doesn’t conduct himself like a person, the humanity doesn’t come out, therefore his pleasures are the most animalistic pleasures, that means pleasures that a person, a slave is indeed a thing that he’s occupied in marital relations, in gluttony, even more in this, because that’s the thing, that’s a slavish thing.
Free Person vs. Slave – Liberal Arts
Why is there a thing called liberal arts? Because the Gemara says that this is for free people. A free person is an aristocrat, he’s not just free, he can do what he wants, he’s more an elevated sort of person, free means an aristocrat. A free person has other pleasures that belong to a free person, a slave has pleasures that belong to a slave. A slave serves another, what pleasures does he indeed have for himself? They are bodily pleasures. A free person has honor for example, honor doesn’t need to be a free person to have. Intellect, all the more so, a slave isn’t occupied in intellect, if he’s occupied in intellect it’s only to know how to fix the vacuum cleaner, that’s not intellect, that’s intellect enslaved to practical matters. That’s not free intellect, not free.
The Slogan: The Sense of Touch is a Disgrace to Us
So therefore, everyone agrees that one who is occupied in too many lower pleasures of the body, that means the sense of touch, that’s a thing that fits a slave, or that’s a thing that fits an animal. A slave and an animal are close, but that’s not a person, it doesn’t fit a free person, for an elevated person, to do too much. Again, whatever the too much is, that’s not human. That’s what you’ve now grasped the meaning of the sentence that everyone knows, that the Rambam says here it says, and everyone benefits from it. Only I’m showing you why you think so. It’s not a novelty, everyone thinks so, only I’m showing you why.
That’s the slogan that says the sense of touch is a disgrace to us. Disgrace to us doesn’t mean to us, but to us as human beings. Why? Because that’s indeed a pleasure, indeed important, but it’s not relevant to man as he is a human being, it’s relevant to man as he is an animal, you can say a slave.
About this when we speak of abstinence, we usually speak mainly about this, or about eating a bit. One must speak about the distinction of the two things, but it’s the same thing, it’s also the sense of touch, the sense of touch in eating. Why? Because these are the things that are related to the animal part of man, not to the part of…
Questions and Discussion: Nazirite and Abstinence
Student: But the abstinence in the Torah is a Nazirite.
Lecturer: Fine. What is the abstinence?
Student: A Nazirite has nothing to do with “do not be wicked,” but he does have with drinking.
Lecturer: Well, what, what, fine, I don’t know.
The idea is different, it’s a different idea.
But in the Torah there is indeed, kind of, a verse that you mentioned. We see in the Torah that “you shall be holy” is “do not be wicked.” It’s correct, but it’s other things. A Nazirite is different, I don’t know, it’s interesting indeed, but it’s not so important. I don’t know, I thought that the Gemara says that the Nazirite is, it’s simply a different thing, because much wine makes, one who sees a wayward wife in her disgrace. It has a different reason.
Student: Yes, fine. In any case, it agrees, it agrees, also in the Gemara when we speak the word sin, I spoke last week, that sin fear sin means a deficiency, and sin almost always, or transgression always means evil. That’s a transgression. That means, not because of meat and milk, which is a thing that one may not do, it’s not a transgression. It’s true knowledge. It’s therefore until the sin a knowledge. The Gemara usually means it with a guilt offering that was in the Torah.
Lecturer: But fine. True. Why indeed is it only? Do you know what I said this afternoon? Okay. True.
Important Addition: Not All Sense-of-Touch Pleasures Are Animalistic
Let me finish one more two three matters, an introduction that says here in this chapter. A very important thing, that when I say the sense of touch I also don’t mean that. There are indeed pleasures that belong to the sense of touch that aren’t such a problem. We only mean certain pleasures, those that are indeed similar to an animal. If a person has a thing that only a person can have pleasure from the sense of touch, Aristotle says a parable, I’ll tell you a parable.
Parables: Exercise, Sauna, Massage
For example, exercise. A person has pleasure from exercise, he sweats. Or going to sauna, going in a warm bath. Going in a warm bath, I also haven’t heard that this is a great desire. Chassidic Jews used to go to sauna. Already today it’s stopped, I don’t know why. In the Gemara we see that they used to go to sauna. One can’t wash on Shabbat. It’s less. Once ritual immersion was in sauna. Do they still immerse in sauna? Still here? Tell me where. I’m asking you seriously, why isn’t it here anymore? It’s one of the most blatant sins. Ah, a lot.
In any case, okay, every thing one can do in a Jewish way, or not in a Jewish way. But what I want to bring out is… It’s still here? Okay. In any case, okay, that’s permitted for medical purposes. But medicine is true that it’s for medical purposes. You say medicine. Being healthy is medicine, he’s for his health because of this.
The Distinction: Whole Body vs. Small Piece
In any case, about this he says so, when I say the sense of touch I don’t mean, he says so, when I say the sense of touch we don’t mean the sense of touch in general, the entire sense of touch. But Aristotle says so, I’ll tell you a novelty, when you go to sauna the entire body enjoys, not one small piece. One small piece, that’s animalistic, with limitation, like the two inches, that’s the problem, the small organ. A person who has pleasure from the entire body, that’s already not a thing of an animal, that’s already a human thing. So that’s already better. A massage, he says massage or such things, isn’t a problem, it’s not about this we speak. Again, there are in every thing measures, but not that. The measures that he speaks about are very specific, exactly about this.
Closing Warning: Not to Mix Types of Pleasures
And the truth is what people speak when they mean opinions, and about this I go back to what I said at the beginning, one can mix people and say, “Ah, if so you’re also one driven by desire because you have to learn.” If you don’t know the answer, you can indeed become one driven by desire because you don’t know the answer. Because you’ll be wise I should tell you the answer, but not become mixed up, because you shouldn’t think that learning is the same sort, there are many other sorts of pleasures.
The Purpose of Man: The Conclusion of the Lecture
Clarification: The Specific Trait That the Rambam is Discussing
Maggid Shiur:
Again, again, again, it’s not about every kind of character trait (middos), but not this one. The trait (middah) that he’s talking about is very specific, exactly about this. And the truth is, when people talk about this they mean opinions (deos). That’s why I went back to the beginning, because it can confuse people. They say, “Aha, if so, you’re also a pleasure-seeker (baal taavah), because you love to learn.” If you don’t know the answer (teiretz), you can actually become a pleasure-seeker if you don’t know the answer.
By the way, I’ll tell you the answer, so that one shouldn’t become confused, so that one shouldn’t think that learning is the same thing, or even other kinds of pleasures from good things. That’s not what we’re talking about. We’re talking about a very specific thing.
And likewise (hachi nami), if someone… about this there is truly a question (kushya), the Rambam has an answer (teiretz) to this question in other discussions. If someone, in everything, if he does it in a human way, if he puts preparation (hachanah) into it, it’s not about that… Again, this needs to be learned in the next lecture, what yes and what no, is already another question. But first we’re talking about what we’re talking about. What we’re talking about, we already know what we’re talking about. Until here (ad kan).
Questions and Discussion: Eating and the Human Purpose
Student:
What? It’s not human. It’s not human. It’s not human. It’s not a human thing to eat. The animal (behemah) was also given a blessing (brachah) earlier, not only for people.
Maggid Shiur:
True. It’s an animal thing. A person is also an animal, a person without an animal doesn’t live. But if you want to be only human, completely only human, you need to be in sanctification (hitkadshus).
Student:
Yes, but a person eats.
Maggid Shiur:
What?
Student:
Aha, do you need to go to another lecture?
Maggid Shiur:
Yes, but eating is unique to the person, it’s neither an animal nor an angel (malach). It’s a combination of the two.
The Parable of the Saws: How to Understand Purpose
Maggid Shiur:
We need to know, what is the idea of unique, so everything has its thing. However, unique… Let me give an example, it’s unclear. The subject (noseh) truly is about the end, not about what one does. That is, unique is like this, I’ll say why unique is interesting.
If I go into Home Depot, and there’s a whole row of saws, a whole row, saws. You know, the store sells tools. Yes, it sells tools. There’s a whole aisle, six hundred different kinds of saws. Can you tell yourself why one needs a sixth interest? I don’t know. I need to take what there are two, everything there are two, because there are two companies that have arguments with three, I need to take what there are another 300, there are 300 kinds, yes?
Now, I want to understand why there are so many kinds, yes? There’s something that’s a blade on a coil. All have perhaps a sharp thing, and they cut. Some cut by hand, some with a machine, and so on… Okay, I already know one difference.
Now, if I look, how do I know what it’s made specifically for, I see what it does differently for something different. If there’s only one that has exactly such a curved thing and turns right there, I know that it’s made to pull out the thing from the corner of the window, exactly that’s the only thing it can do, and that’s what it is.
Can one use it for other things? With difficulty one can use it for other things too, but the excellence (maalah) of this, the perfection (shleimus), the use, the purpose (tachlis) of this thing is what it’s different. Another one, it’s also a saw, it’s not that it’s the same as all, but when one uses it just as a regular saw, one doesn’t use it properly. It’s a shame, it’s cheap, it does saw indeed and the cheap, the expensive exact one is exactly, because that kind of use, the same thing, that’s the details.
The Application: What is a Person For?
Maggid Shiur:
By the way, if you look at an animal (behemah), all animals do what they do very well, people are animals among them, very well. If you want to know what a person is for, what to look at, what he does differently from an animal. The one thing he does differently, that’s what he’s for.
Now, it doesn’t mean that we shouldn’t do everything else. Just like the saw, it also needs to be able to cut, it shouldn’t not, it can’t do that too, if it won’t be sharp, and won’t be connected with all these things.
The same thing, and those who think it’s a disgrace (hachoshvim cherpah) say, we mainly mean that this isn’t the reason, this isn’t the purpose of human life (tachlis hachaim adam). The purpose… I’ll say the animal wants to be an animal in actuality, it can’t reach the other aspects of a person. It should be so. Because the weaker saw is only weakest when there would be no active piece for days, when mine would be no drawer because you can fill with this being, what can that enter? True! It’s not trivial!
Tell you what is made… let’s say, approximately, and what comes as a point is, the person is a kind of animal. The question is which kind.
Every Animal Has a Kind – What is the Person’s Kind?
Maggid Shiur:
Every animal is a certain kind, and to be a healthy that animal or a good that animal is when it does that kind of thing. An ox (shor) needs to be a good ox, and a donkey (chamor) needs to be a good donkey. They’re two different things. An ox that can, I don’t know, pull a load isn’t something confused.
And when one educates (mechanech) an ox, one would use that the ox should do the actions of an ox (maaseh shor). And when one educates a donkey, one would use that the donkey should do the actions of a donkey (maaseh chamor). They’re two different things. A person needs to do the actions of a human (maaseh mensch). The question is only what are the actions of a human.
The Parable of Educating One’s Children
Maggid Shiur:
But do you understand? If all things that have to do with the animal one must indeed do in order to do the actions of a human, but not that this is its purpose. If someone says that the more pleasure (hanaah) he has in his mouth, that’s what he needs to chase after, then he has exchanged a person for an animal. Then he is “compared to animals, they are alike” (nimshal k’behemos nidmu – Psalms 49:13).
If he says, a person is still, let’s say, a person educates his children. The Rambam says, what is the intention (kavanah) of educating one’s children? That the children should be great ones of Israel (gedolei Yisrael)? No, not better than the world. He also means better than the world. But what is the intention of family (mishpachah)? That perhaps his son will be a wise person (chacham), he’ll be a complete person (adam hashalem). Certainly, when he’ll come to the son. It’s already long come. One keeps coming. The son will be a bit whatever.
The Final Ruling: What is the Sin and What is the Purpose
Maggid Shiur:
The point is, but you understand, this doesn’t mean that a person shouldn’t have children, he should indeed have children, he should even have more children, what I told you an important thing, that he should build not physical buildings, people. But what are people? A person isn’t the purpose the pleasure (taanug), rather the pleasure comes with it. It can be very tasty, it’s not at all a sin (aveirah) to have pleasure.
The sin is to make the pleasure into the goal, to make the pleasure into the true measure (emes middah), into the criterion of what is good. That’s the main thing we’re talking about.
And afterwards, if it’s too much, that already enters into more, there are many more parts of the character traits (middos). If it’s too much, it’s just a big animal (behemah gedolah). But you understand, we’re not trying to do as few things as possible that are animal-like. It’s not a sin, a person is also an animal.
But we’re trying to organize the person so that he can do the purpose of man (tachlis adam), and not get stuck in these things. And certain things have a tendency (netiyah) to make people stuck, and from that one needs to run away.
Okay, until here (ad kan).
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: מידת הפרישות – מה פירוש “לא להיות בעל תאווה”
—
א. הקדמה: המעשה עם החוזה מלובלין
מעשה חסידית ידועה: יהודי בא אל הרבי (החוזה מלובלין – אף ש״גוגל לא יודע” ו״כל מעשה חכמה מיוחסת לרבנים”) ואומר שלהיות רבי זו גם רק תאווה – בדיוק כמו כל התאוות האחרות. הרבי עונה: “אתה צודק, יש לי אכן תאווה כזו – אבל בשביל התאווה הזו צריך לוותר על כל התאוות האחרות.”
השאלה המרכזית: מה עולה מהמעשה? אם רבנות היא “רק תאווה”, זו ביקורת – היא מצמצמת את הרבנות לאותה קטגוריה כמו כל התאוות האחרות. איזו תאווה זו בעצם? כבוד? הנאה? משהו אחר? זה מביא לשאלה הרחבה יותר: מה פירוש “תאווה” בכלל?
—
ב. הבעיה הפילוסופית: כיצד מגדירים “תאווה”?
ב1. היסוד בספרי מוסר
בכל ספרי החסידות, הקבלה והמוסר כתוב שיהודי צריך לא להיות בעל תאווה. זו אמונה יסודית.
ב2. הצעות שנדחות
הגדרות שונות נבחנות, וכל אחת רחבה מדי או צרה מדי:
– “Lust” – כבר שלילי מובנה; אי אפשר לומר “lust ללימוד גמרא”
– “Excess” – גם שלילי מובנה
– “רצון” – רחב מדי: הכל רצון, אפילו הקב״ה יש לו “תאווה” (כפי שר׳ חיים מזכיר). אם תאווה = רצון, אין זה הגיוני לומר שלא צריך לרצות.
– “Seeking of fulfillment” – רחב מדי: אפילו רוצח מחפש fulfillment
– “Drive” – רחב מדי: הכל drive
– “דברים פיזיים/חומריים” – קרוב יותר, כי דברים פיזיים נותנים instant gratification
> ### [סטייה קטנה]
> ה“חלק המתעורר” של הרמב״ם – כוח בנפש המכיל כל מיני רצונות ודחיות – רחב מדי למטרתנו.
—
ג. יסוד מתודולוגי: כיצד מחלקים מידות?
עיקרון משיעורים קודמים: מידות אינן מחולקות לפי הכוח הפנימי שמביא אותן (כי אז הכל כמעט אותו דבר), אלא לפי האובייקט/סובייקט – הדבר שעליו המידה.
דוגמה: ההבדל בין אהבת ממון ואהבת נשים הוא לא האהבה (שתיהן אהבה), אלא הממון לעומת הנשים. זה בסגנון האריסטוטלי/רמב״מי – דומה לאופן שההלכה מחולקת לפי סובייקט.
> ### [סטייה קטנה]
> החזון איש ואחרים אמרו שכל המידות הן למעשה “אותו דבר”, אבל חשוב לחלק כדי שיהיה שימושי בעולם המעשה.
—
ד. מסקנה ראשונה: הסובייקט של המידה הוא **תענוגים**
מידת “לא להיות בעל תאווה” (זריזות/פרישות) עוסקת בסובייקט של תענוגים – הנאות, pleasures. זו מידת הממוצע (לפי הרמב״ם): לא יותר מדי תענוג ולא פחות מדי. שמות שונים מוזכרים:
– “זולת” – השלמות של המידה
– “הסתפקות במועט” – תרגום מוטעה
– “פרישות” – נשמע קיצוני מדי, אף שבחז״ל יכול להתכוון לפרישות הנכונה (פרישות מן העריות, מן העבירות)
> ### [סטייה קצרה]
> השיעור מתאים לפרשת נצבים-וילך (שבוע שעבר) ולפרשה הבאה, אבל “השבוע כבר עוברים למידה הבאה.”
אבל – “תאווה” אינה פירושה “תענוגים” סתם. “לא להיות רודף תאווה” אינו פירושו “לא להיות רודף תענוגים.” המילה תאווה פירושה בעצם רצון (כמו “אַוַּת נפשך” בתורה), בעוד תענוג פירושו pleasure. המידה היא ספציפית: ההתנהגות הנכונה ביחס לתענוגים מסוימים (לא סתם כל הרצונות). זה מביא לשאלה: אילו תענוגים?
—
ה. צער – קשור בעקיפין, אך מידה אחרת
האם צער (כאב) שייך גם למידת הפרישות? רק בעקיפין – בעל תאווה סובל יותר כשהוא צם (שלילת התענוג), בעוד פרוש אינו סובל. אבל זה רק תוצר לוואי. המידה שמטפלת בצער ישירות היא מידה אחרת – אולי בטחון, אולי גבורה. פרישות היא ספציפית על רדיפת התענוג.
—
ו. קושיית “הראש הברזל” – אם תענוג רע, אסור גם ללמוד?
כאן מגיעה הבעיה המרכזית: אם פרישות פירושה נגד תענוג, אסור גם ליהנות מלימוד – כי לימוד גם טעים! אולי עדיף ללמוד יבש, בלי תענוג? זה אבסורד – הרי משבחים אדם שאוהב ללמוד. האבני נזר אומר אולי שתענוג מלימוד הוא אפילו מצווה.
מסקנה: כשמדברים נגד תאווה, לא מתכוונים ממש – לא מתכוונים לכל התענוגים, אלא לסוג מסוים. “זה מה שהפילוסופיה עושה – אנחנו אומרים הרבה דברים אבל לא מתכוונים להם.”
—
ז. צמצום המושג “תאווה” – מה שהוא **לא** כולל
ז1. כבוד – מידה נפרדת, לא תאווה
חיפוש כבוד הוא גם מידה רעה, אבל לא אותו דבר כמו תאווה. מחפש כבוד אינו בעל תאווה (לא “בחור גס”). רבנים חסידיים אמרו: קודם שוברים תאווה, אחר כך כבוד – כבוד הוא גבוה יותר, יותר “long-term thinking.” צריך לצמצם את המשמעות של “תאווה” – לא כל מידה רעה היא תאווה.
ז2. בטלה/שיחה – גם לא תאווה
> ### [דוגמאות מעשיות]
> בישיבה, הניסיון העיקרי אינו תאווה (בגוף), אלא בטלה, שיחה, פטפוטים. בחור/אברך שמדבר יותר מדי – לא קוראים לו בעל תאווה, הוא “יהודי יפה” עם בעיה אחרת.
> ### [אנקדוטה על ר׳ דב לנדא]
> הוא אהב ללמוד עם בחורים, אבל מתמיד הפסיק איתו כי הוא דיבר יותר מדי. הוא עשה חברותות של שעתיים כדי לא לדבר עם כולם.
שיחה היא במובן הרחב תאווה (משהו שרוצים), אבל במובן הצר של “בעל תאווה” – לא.
ז3. ניסוח ברור
פרישות מתענוגים אינה פירושה “לא לרצות דברים” ולא “לא לאהוב דברים” – אפילו לא לאהוב דברים חילוניים (לא-תורה). “בעל תאווה” = “בחור גס” – קטגוריה ספציפית וצרה של הנאות גשמיות.
—
ח. החילוק המרכזי: תענוגי הנפש לעומת תענוגי הגוף
ח1. החילוק היסודי
– תענוגי הגוף – הנאות פיזיות, שצריך ממש לגעת/להרגיש בגוף
– תענוגי הנפש – כמו כבוד, שאינו שייך לגוף
– שניהם תענוג, שניהם “pleasure”, אבל תאווה כמידה מתייחסת רק לתענוגי הגוף
> ### [סטייה צדדית: תאוות הרציחה]
> תלמיד שואל על מי שנהנה מרצח. זו מידת הרציחה, לא מידת התאווה. אדם כזה הוא חולה – הוא עומד מחוץ לנורמלי. כלל חשוב: כשמדברים על מידות, מדברים על אנשים נורמליים. “בשבילו הספר לא נכתב.”
> ### [סטייה צדדית: חברות ואבל]
> מי שנהנה מאוד מחברים, או שבור כי חבר/קרוב נפטר – הוא לא בעל תאווה. זו יכולה להיות בעיה, אבל סוג אחר של בעיה. צריך להשתמש במילים אחרות לדברים אחרים.
—
ט. ניתוח של כבוד כתענוג הנפש
ט1. כבוד אינו שייך לגוף
– כבוד הוא דבר אובייקטיבי – אפשר שיש לאדם כבוד והוא לא יודע על כך
– אדם מת יכול לקבל כבוד (כיבוד אב ואם לאחר מיתה, כבוד לרמב״ם)
– כבוד לא נמצא “על הגוף שלי” – הוא לא פיזי
ט2. כבוד נמצא אצל האחר, לא אצלך (טיעון אריסטוטלי)
– כבוד אינו תלוי בידך – הוא בידי אנשים אחרים
– צדיק יכול שלא יהיה לו כבוד; רשע יכול שיהיה לו כבוד
– לכן כבוד לא יכול להיות תכלית השלמות – הדבר הטוב ביותר לאדם חייב להיות משהו ששייך לו עצמו
– כבוד הוא דבר טוב, אבל לא הדבר הטוב ביותר
ט3. חילוק בין כבוד ל**תחושת** הכבוד
– אם היה כפתור שגורם לך להרגיש במוח אותו דבר כמו כשנותנים לך כבוד – זה עדיין לא כבוד, זו רק התחושה של כבוד
– כבוד הוא מה שאני מכבד – זו פעולה של אחרים כלפיך
– ה״דגדוג” מכבוד – זה כבר סוג של תאווה, רמה שנייה
ט4. כבוד ונפש – נקודה פילוסופית
– את מי מכבדים? לא את הגוף – את הנפש
– אוכל נותנים לגוף; כבוד נותנים לנפש
– זו אחת הראיות שלאדם יש נפש – כי כבוד הוא דבר מופשט שאף אחד לא ראה, אבל הוא ריאלי
– “נפש” בהקשר זה לא בהכרח החלק המיסטי שעף אחרי המוות, אלא משהו יותר פשוט, בסיסי: החלק באדם שמקבל כבוד
—
י. דיון על כבוד למת – האם אפשר “לקבל” בלי לדעת?
תלמיד שואל: מה המעלה בכבוד לנפטר? האב לא כאן – איך הוא יכול ליהנות?
תשובה: כבוד אינו לגוף, אלא לנשמה/נפש. “לקבל” לא חייב להיות “לדעת” שמקבלים – אדם יכול לקבל משהו בלי לדעת על כך.
התנגדות התלמיד: אם יש לי כסף ומעולם לא ידעתי, לא קיבלתי אותו.
ביקורת על התלמיד: אתה “תקוע” בהשקפה סובייקטיבית-מטריאליסטית מחמירה – הגדרה מאוד צרה של “תענוג” ו״קבלה.” כל העולם מתנהג אחרת: אנשים נותנים כבוד למתים, אנשים מוסרים נפש על כבוד (כמו חייל שמת במלחמה על כבוד שלעולם לא יחווה בגוף). שני ה״תירוצים” של התלמיד (שהנשמה מרגישה בעולם העליון; או שאנשים מתכוונים רק לעצמם) – שניהם לא מה שאנשים באמת מתכוונים, אלא רדוקציות משלו.
נפש כדבר רוחני: נפש אינה חתיכת גוף שלא רואים, לא משהו ש״עף”. היא דבר רוחני, דבר מופשט – סוג אחר לגמרי של מציאות. הדמיון שלנו מתקשה להבין זאת כי אנחנו מגשימים הכל.
—
יא. כבוד כדרגה גבוהה יותר של תאווה – אך עדיין לא תכלית השלמות
יא1. רודף כבוד יותר אנושי מרודף תאווה
לעתים קרובות צריך לוותר על תאוות כדי לקבל כבוד.
> ### [דוגמה מעשית]
> אפילו נשיא/מלך שיכול להזמין מה שהוא רוצה – למעשה אין לו חיי תאווה. הוא חייב לקום, יש לו אחריות, הוא לא יכול לחיות כמו בחור. ספר משלי: “אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר” – אפילו בגשמיות כבוד של מלך טוב סותר את חיי התענוגים.
> ### [סטייה: תרבות אמריקאית]
> באמריקה אפשר לקבל “כבוד” מתחרויות אכילה (נקניקיות), אבל זה לא כבוד אמיתי.
יא2. כבוד הוא תענוג חברתי
כבוד הוא תענוג של חלק חברתי בנפש – קשור למה שאנשים אחרים חושבים עליך. השכל, להבדיל, שייך לך לבדך – “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” (רמב״ם). חכמה אף אחד לא יכול לקחת; כבוד שייך לחברה. זה מראה שיש חלקים שונים בנפש, לא הכל נפש אחת.
—
יב. אהבת החכמה – התענוג השלישי, סוג אחר לגמרי
אחרי תאווה (תענוג הגוף) וכבוד (תענוג הנפש), באה אהבת החכמה – אהבת חכמה/לימוד. זה לא אותו דבר כמו השניים הקודמים.
יב1. תענוג מלימוד אינו תענוג הגוף
מטריאליסט אומר: כל תענוג הוא רק “דופמין במוח.” זה לא נכון. המוח הוא גשמיות, השכל אינו גשמיות. המוח הוא כלי שהשכל צריך כדי לתפקד (כמו שאדם צריך להיות בריא כדי לחשוב), אבל התענוג מסברא טובה אינו אותו סוג כמו התענוג מחתיכת קוגל טובה.
יב2. “זה קליק” – התענוג השכלי
מה זה “זה קליק”? יש קושיה, משהו לא מסתדר, ואז – “אה, עכשיו זה מסתדר!” זה נעשה שלם, מחובר. ה״קליק” הוא בשכל עצמו. באכילה שום דבר לא “קולט” – זה סוג אחר לגמרי של סובייקט. אם למישהו לא הייתה קושיה, הוא לא יכול ליהנות מהתירוץ.
יב3. אין סתירה בין תענוגים – רק בזמן/פוקוס
זה לא שצריך לבחור בין תענוג הגוף או תענוג השכל (כפי שספרי חסידות מסוימים אומרים). שניהם יכולים להתקיים – רק שאדם לא יכול להתמקד בשני דברים בו זמנית. הסתירה היא בזמן ופוקוס, לא במהות. אבל אם מתארים את שניהם באופן גשמי (הכל “דופמין”), אז זה הופך לסתירה – אבל זה תיאור שגוי.
יב4. ביקורת על הרדוקציה המטריאליסטית
– תיאוריית ה״כימיקלים” – אף אחד מעולם לא הוכיח במפורש שדופמין = הנאה. זו חצי-תיאוריה, סברה שאנשים קונים כי אנחנו מגושמים
– חולה נפש לא רק “כימיקלים לא מאוזנים.” יכול להיות שזה קשור לכימיקלים (כמו שכרות מפריעה לחשיבה), אבל זה רק אומר שהגוף חייב להיות בריא כדי שהשכל יוכל לתפקד – לא שהשכל הוא הגוף
– ה״קליק” של שכל, וגם הצער של אי-ידיעה – איפה זה כואב? לא ברגל, לא בראש – זה כאב רוחני, שמראה שזה סוג אחר של מציאות
—
יג. הגוף כתנאי לשכל – אך לא השכל עצמו
הגוף צריך להיות בריא, מרוצה, “כלי מוכן לעבודה” – אלו תנאים חיצוניים כדי שהשכל יוכל לתפקד. אבל מעשה ההבנה עצמו אינו דבר של גוף. כשמשהו כואב, הרופא שואל “איפה כואב לך?” – מרגישים בגב, בגוף, לא במוח (למוח ממש אין עצבים לכאב). הכאב של אי-הבנה וההנאה של כן-הבנה – מרגישים בשכל, שהוא חלק הנפש (כוח ההשכלה). האם אפשר לקבל את הכוח בלי גוף – זו כבר שאלה של השארת הנפש, אבל בטוח שזה לא פעילות גוף.
יג1. תענוג השכל לעומת תענוג הגוף – רק משל
התורה משתמשת במשלים של לחם ויין לחכמה, אבל זה רק משל – לא אותו חלק באדם שנהנה מלחם גשמי נהנה מ״לחם” התורה. משתמשים באותה מילה “תענוג” כי אין לנו מספיק מילים.
הרמב״ם בהלכות תשובה ובהקדמה לפירוש המשניות אומר: שניהם אכן “טעים”, אבל התענוג השכלי הרבה יותר טעים – רק קשה להסביר למי שלא חווה זאת (משל העיוור).
מסקנה: כשמדברים על פרישות לגבי תאוות, מדברים רק על תענוגי הגוף.
—
יד. מבנה של שלוש דרגות תענוג
“`
תאווה (תענוג הגוף) → כבוד (תענוג הנפש) → חכמה (תענוג השכל)
↑ ↑ ↑
דרגה נמוכה ביותר גבוה יותר, יותר אנושי הדרגה הגבוהה ביותר
הגוף מקבל הנפש מקבלת השכל מקבל
“גירוד” “קבלת כבוד” “זה קליק”
“`
כל דרגה היא סוג אחר לגמרי של תענוג עם סובייקט אחר שמקבל אותו – לא רק מידה גדולה או קטנה יותר של אותו דבר.
—
טו. חלוקה חדשה: אילו מהחושים החמישה הם “בעלי תאווה”?
כל תענוגי הגוף באים דרך חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). כל חוש מנותח בנפרד: אילו מהם מביאים תאווה?
—
טו1. חוש הריח – **לא בעל תאווה**
> ### [מעשה חסידית]
> הבעל התניא קיבל קופסת טבק, קרע את הטבק, ומהקופסה עשה מראה לתפילין. הוא אמר: חוש הריח הוא מטבעו לא בעל תאווה – למה לחנך אותו להיות אחד?
ראיות: מעולם לא שמענו דרשן מוסר מדבר נגד הרחת בשמים יותר מדי. הגמרא אומרת “דבר שהנשמה נהנית ממנו” – ריח הוא הנאה לנשמה, לא לתאווה. אין בעיית תאווה בריח.
ריח יכול גם להביא תאוות (דוגמה: בשמים של עבודה זרה – הרמב״ם פוסק שלא מברכים עליהם). אבל – לא הריח עצמו הוא הבעיה, אלא למה הוא מוביל.
—
טו2. חוש הראייה – **גם לא תאווה פשוטה**
“ולא תתורו אחרי עיניכם” – אבל שם לא הראייה עצמה היא הבעיה; הראייה היא רק משמש (אמצעי) שמביא לתאווה אחרת (למשל עריות). הראיי
ה כשלעצמה אינה התאווה.
ראיה: להסתכל על יופי הבריאה – הרים יפים, טבע יפה – זו מצווה (מברכים על כך). דוד המלך כתב “ברכי נפשי” על כך. הרבה גדולים (האדמו״ר מסקווירא, אחרים) הלכו לראות דברים יפים. אף אחד לא ביקר על הנאה מיופי הבריאה.
> ### [דיון חי עם תלמידים]
> תלמידים מעלים דוגמאות שונות – יהודים חסידים שנוסעים למקומות יפים, תמונות אמנות, תמונות בקוראורט. חילוק: יופי למען היופי אינו תאווה; תמונות בקוראורט למען הראוותנות היא תאווה אחרת (כבוד/גאווה, לא ראייה). יופי קשור ל״אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו.”
> ### [סטייה קצרה: יופי בבית המדרש]
> יש רבנים שמתנהגים כאילו בית המדרש צריך להיות מלוכלך – כביכול כי לא אכפת להם מיופי חיצוני. בעלי השגה אמיתיים כולם אוהבים יופי, כי יופי הוא שבח ה׳. אלו שאין להם מדרגה כזו והם פשוטים – זו לא מעלה, אלא חיסרון.
—
טו3. חוש השמיעה – **גם לא תאווה**
מי ששומע כל היום מוזיקה יפה – האם הוא “בעל תאווה”? לא. הדוגמה של “קול אישה” – לא הקול הוא הבעיה, אלא האישה. אם אפשר להפריד את הקול מהאדם (כמו AI שמדבר), הקול עצמו אינו מעורר תאווה. שאלות אחרות במוזיקה (זכר לחורבן, בטול תורה) הן קטגוריות אחרות, לא תאווה.
—
טו4. חילוק קריטי: הנאה לעומת תאווה
– הנאות הגוף = תאווה (זה מה שמדברים נגדו)
– הנאות הנפש (לימוד, כעס, גם מוזיקה יפה, נוף יפה) = לא תאווה
– ראייה, שמיעה, ריח – כולם הנאות שאינן הנאות הגוף במובן המחמיר
—
טו5. עקרון מידת הממוצע (איזון)
כל דבר יכול להיות “יותר מדי” – יותר מדי טיולים (בטול תורה), יותר מדי לימוד (מזניח את הקהילה), יותר מדי הסתכלות על דברים יפים. אבל – אם משהו יותר מדי, החיסרון אינו במידת התאווה, אלא במידה אחרת (כמו בטול תורה).
> ### [הערה קטנה]
> “בטול תורה” הוא “ביטוי תופס-הכל” – משתמשים בו כשלא רוצים לענות על שאלה.
—
טו6. מסקנת ניתוח החושים: נשארים רק שניים
“`
ראייה ──────→ לא תאווה (תענוג, לא הנאת הגוף)
שמיעה ─────→ לא תאווה (הקול עצמו אינו מעורר)
ריח ────────→ לא תאווה (רק למה זה מוביל)
טעם ────────→ קרוב יותר, אבל גם לא – טעם = דעת, חלק ממישוש
מישוש ─────→ החוש היחיד האמיתי של תאווה
“`
—
טז. התמקדות בחוש הטעם – ניתוח עמוק יותר
טז1. טעם לעומת תאווה – פרדוקס!
תאווה וטעם הם סתירה. מי שהוא “טועם” טוב (מבין בטעמים) צריך דווקא לאכול מעט – לירוק בטעימות, לשתות לגימות קטנות. הזולל שאוכל הרבה – מאבד את הטעם.
טז2. טעם הוא סוג של דעת
טעם הוא יכולת אנושית, אינטלקטואלית – מבחינים בין טעמים, מבינים ניואנסים. בהמה אין לה טעם באוכל (הדוגמה של הנחש שאוכל עפר בלי טעם, והמעשה מהריזינר).
טז3. ראיה הלכתית: תענית וטעימה
אפילו בתענית (צום) – מותר לטעום אוכל (לנסות בלי לבלוע). זה מוכיח שהטעם עצמו אינו הבעיה – הבעיה היא האכילה/בליעה, לא טעימת הטעם.
טז4. נגד פרישות קיצונית באכילה
ביקורת על אלו שאומרים שצריך לאכול מהר בלי טעם – “כמו זולל.” ר׳ אשר׳ל וכתבי האר״י אומרים שצריך דווקא לאכול בתענוג. אלו שמדברים נגד אכילה בכלל – “אלו משוגעים.”
טז5. מסקנה על חוש הטעם
חוש הטעם גם אינו המועמד העיקרי לתאווה! הוא קרוב יותר לתאווה מראייה/שמיעה/ריח, אבל הטעם שבטעם (עצם הטעם) אינו תאווה. הטעם הוא למעשה חלק מחוש המישוש – היבט ספציפי של מגע פיזי.
—
יז. חוש המישוש – החוש האמיתי היחיד של תאווה
יז1. חוש המישוש לעומת חוש הטעם – החילוק המדויק
הרמב״ם (בשם אריסטו) אומר שבעלי תאווה משתמשים בעיקר לא בחוש הטעם, אלא בחוש המישוש. הטעם (taste) עצמו אינו עיקר התאווה – המגע הפיזי הוא העיקר.
יז2. משל ר׳ מוטל זילבר (ופילוקסנוס של אריסטו)
> ### [מחשבה/סברא]
> ר׳ מוטל זילבר חשב בעצמו (לא שמע מאחרים) שתאוות אכילה היא תאווה “כפוית טובה” – כי כל ההנאה נמצאת בשני אינץ׳ (הגרון). אדם שוכח את כל חייו בשביל שטח כל כך קטן.
> ### [משל אריסטו]
> אדם (פילוקסנוס מאקסיאנוס) שהיה זולל, קיווה שאלוהים ייתן לו צוואר ארוך כמו עגור (crane), כדי שיהיה לו יותר הנאה מאכילה. זה מראה שכל התאווה היא ממגע (מישוש), לא מטעם עצמו.
יז3. טעם לעומת מישוש – ניתוח מעמיק
הטעם (taste) יש בו ממד אינטלקטואלי – אפשר להבין הבדלים, מורכבות, “דעת שבטעם.” אבל התאווה עצמה נמצאת באלמנט המישוש של הטעם – המגע הפיזי. אותו דבר לגבי תשמיש – עיקר התענוג הוא מגע, לא ראייה, לא שמיעה, לא ריח.
יז4. הסכמה כללית: יותר מדי תענוגי מישוש = נמיכות
כל אדם בעולם מודה שמי שאוכל יותר מדי או עוסק יותר מדי בתשמיש הוא אדם נמוך. השיעור של “יותר מדי” יכול להיות שאלה, אבל העיקרון אוניברסלי.
—
יח. משל העבד (האנלוגיה של אריסטו)
תענוגים כאלה מתאימים לעבד:
– עבד הוא אדם שמתפקד כמו מכונה/כלי – אין לו בחירה עצמית, שיקול דעת, כבוד
– עבד מקבל רק תענוגים פיזיים כי אין לו פיצוי אחר
– מחמאות לעבד (“ניקית יפה”) הן כמו מחמאות למכונה – לא מחמאות אנושיות (שבאות על בחירה)
– הטרגדיה של עבד: הוא הוא אדם, אבל האנושיות שלו לא יוצאת לפועל
“ליברל ארטס” פירושו לבני חורין (אריסטוקרטים). בן חורין יש לו תענוגים גבוהים יותר: כבוד, שכל, עיסוק אינטלקטואלי חופשי. השכל של עבד רק משועבד למעשיות (כמו לתקן שואב אבק) – לא שכל חופשי.
—
יט. הסיסמה: “חוש המישוש חרפה לנו”
“חרפה לנו” פירושו: חרפה לנו כאדם. כי התענוגים נוגעים לאדם באשר הוא בהמה, לא לאדם באשר הוא אדם. לכן כשמדברים על פרישות, מדברים בעיקר על אכילה ותשמיש – כי אלו דברים של חלק הבהמה של האדם.
> ### [סטייה צדדית: נזיר]
> תלמיד שואל על נזיר בתורה. נזיר הוא רעיון אחר – הוא בא מ״רואה סוטה בקלקולה”, סיבה ספציפית, לא אותו עיקרון.
> ### [סטייה צדדית: חטא לעומת עבירה]
> חטא (כמו “יראי חטא”) פירושו חיסרון – ידיעה אמיתית, לא רק איסור. עבירה פירושה רע. זה לא כמו בשר בחלב (שאסור לעשות) – זו ידיעה של מה נמוך.
—
כ. תוספת חשובה: לא **כל** תענוגי חוש המישוש בהמיים
הרמב״ם/אריסטו עושה חילוק:
– תענוגים מחלק קטן של הגוף (ה״איבר קטן”, שני אינץ׳) = בהמי
– תענוגים מכל הגוף (סאונה, עיסוי, פעילות גופנית, אמבטיה חמה) = אנושי, אין בעיה
> ### [סטייה צדדית: סאונה אצל יהודים]
> סאונה כמעט נעלמה אצל יהודים חסידים, למרות שפעם זה היה מנהג (טבילת מקווה בסאונה). “אחד החטאים הגסים ביותר.”
—
כא. אזהרה: לא לערבב סוגי תענוגים
אסור לערבב אנשים ולומר: “אם אתה נהנה מלימוד, אתה גם בעל תאווה.” לימוד הוא סוג אחר לגמרי של תענוג. אבל אם לא יודעים את התירוץ, אפשר אכן להתבלבל ולהחליק לבעלות תאווה.
—
כב. הבהרה אחרונה: הרמב״ם מדבר על מידה מאוד ספציפית
הרמב״ם מדבר לא על כל המידות בכלל, אלא על מידה מאוד ספציפית – הנטייה לעשות הנאה גשמית (תאווה) לתכלית החיים. כשאנשים מדברים על זה, הם לעתים קרובות מתכוונים לדעות (השקפות), ולכן חזרנו בתחילת השיעור לטפל בחילוק.
הבלבול האפשרי
“אתה גם בעל תאווה אם אתה אוהב ללמוד?” – אם לא יודעים את התירוץ, אפשר אכן ליפול. התירוץ הוא שלימוד והנאות רוחניות אחרות אינן על מה שמדברים. מדברים על סוג ספציפי של תאווה גשמית.
> ### [הערה צדדית]
> לרמב״ם יש תירוץ לקושיה (איך עושים דברים “בדרך אנושית” עם הכנה), אבל זה שייך לשיעור הבא.
—
כג. אכילה אינה דבר אנושי כשלעצמה
תלמיד משיב שאכילה היא דווקא ייחודית לאדם (שילוב של בהמה ומלאך). תשובה: אכילה כשלעצמה היא דבר בהמי, לא אנושי. אדם הוא גם בהמה – בלי החלק הבהמי הוא לא חי – אבל אם רוצים להיות רק אדם, צריך להיות ב״התקדשות.”
—
כד. משל המסורים בהום דיפו (Home Depot)
בהום דיפו יש שורה שלמה עם מאות סוגי מסורים. למה כל כך הרבה? כי לכל מסור יש תכלית ספציפית – חיתוך ספציפי, פונקציה ספציפית. איך יודעים למה מסור באמת נועד? מסתכלים מה הוא עושה אחרת מכל האחרים. מסור עם צורה עקומה שיכול להיכנס לפינה – זו התכלית שלו, למרות שאפשר להשתמש בו גם לדברים אחרים.
הנמשל: מה תכלית האדם?
כל הבהמות עושות את הדברים שלהן מצוין. אם רוצים לדעת למה אדם נועד – מסתכלים מה הוא עושה אחרת מבהמה. הדבר האחד שהוא עושה אחרת – זו התכלית שלו, השלמות שלו.
אבל – זה לא אומר שלא צריך לעשות את כל הדברים האחרים (אכילה, שינה, וכו׳). בדיוק כמו שהמסור המיוחד צריך גם לדעת לחתוך רגיל כדי לתפקד. רק זו לא התכלית שלו.
—
כה. האדם הוא סוג של בהמה – השאלה היא איזה סוג
– לכל בהמה יש סוג – שור צריך להיות שור טוב, חמור צריך להיות חמור טוב. אלו שני דברים שונים.
– אדם צריך לעשות “מעשה אדם” – השאלה היא רק מה זה אומר.
– צריך לעשות את כל דברי הבהמה (אכילה, שינה, משפחה) כדי לעשות מעשה אדם – אבל לא שזו התכלית.
—
כו. משל חינוך הילדים
שיטת הרמב״ם: מה הכוונה של משפחה וחינוך ילדים? לא רק שיהיו “גדולי ישראל” במובן חילוני – אלא שאולי הבן יהיה חכם, אדם שלם. זו תכלית המשפחה.
אבל – זה לא אומר שלא צריך ילדים! להיפך, צריך יותר ילדים – בונים אנשים, לא רק בניינים גופניים.
—
כז. הפסק הסופי: מה באמת העבירה?
כז1. ליהנות אינו עבירה
זה יכול להיות מאוד טעים – זה עצמו לא הבעיה.
כז2. העבירה היא לעשות את ההנאה לאלוה
לעשות הנאה לקריטריון של מה טוב, למידה האמיתית של החיים – זו הבעיה.
כז3. אם זה יותר מדי
נהיים “בהמה גדולה”, אבל זה כבר חלק נוסף של המידות.
כז4. אנחנו לא מנסים למזער דברי בהמה
אדם הוא גם בהמה. אנחנו מנסים לארגן את האדם שיוכל לעשות את תכליתו ולא להיתקע בדברים גשמיים.
כז5. דברים מסוימים נוטים לגרום לאנשים “להיתקע”
מזה רוצים לברוח – לא מהנאה כשלעצמה, אלא מה״להידבק” בתענוגים גשמיים שמונעים מהאדם את תכליתו.
—
סיכום כל השיעור – מהלך הטיעון:
“`
קושיה: מה פירוש “תאווה”?
↓
הגדרות שונות נדחות (רחב מדי / צר מדי)
↓
עיקרון מתודולוגי: מידות מחולקות לפי אובייקט
↓
האובייקט = תענוגים → אבל לא כל התענוגים!
↓
צמצום #1: תענוג מלימוד = לא תאווה (תענוג השכל)
צמצום #2: כבוד = לא תאווה (תענוג הנפש)
צמצום #3: בטלה/שיחה = לא תאווה (בעיה אחרת)
↓
תאווה = רק תענוגי הגוף
↓
שלוש דרגות: תענוג הגוף ← תענוג הנפש (כבוד) ← תענוג השכל (חכמה)
↓
ניתוח חמשת החושים:
ריח = לא תאווה
ראייה = לא תאווה (רק אמצעי)
שמיעה = לא תאווה
טעם = קרוב יותר, אבל למעשה חלק ממישוש
מישוש = החוש האמיתי היחיד של תאווה
↓
“חוש המישוש חרפה לנו” – חרפה לאדם באשר הוא אדם
↓
לא כל מישוש = בהמי (כל הגוף = בסדר; “איבר קטן” = בהמי)
↓
תכלית האדם = מה שהוא עושה אחרת מבהמה (משל המסורים)
↓
פסק סופי: הנאה אינה רעה; הבעיה היא לעשות הנאה
לקריטריון של החיים, ולהיתקע בגשמיות
“`
תמלול מלא 📝
הבעיה הפילוסופית של תאווה: שיעור על מידת הפרישות
הקדמה: המעשה עם החוזה מלובלין
מגיד שיעור:
אני יודע שהמעשה היא כך: בא יהודי לרבי, אני חושב שלרבי מלובלין. אמרתי שגוגל אומר שזה היה הרבי׳ניק, אבל כל מעשה חכמה מיוחסת לרבי׳ניק, זו לא ראיה עליהם. היו רבנים חכמים אחרים, רבנים חריפים.
והוא אמר שהוא סובר שזה לא דבר גדול שהרבי הוא רבי. להיות רבי נראה לו כתאווה [ta’avah: תאווה, תשוקה] כמו כל שאר התאוות [ta’avos: תאוות].
החוזה מלובלין [the Chozeh/Seer of Lublin] זו המעשה, כן? גוגל לא יודע. זו תאווה, בדיוק כמו שיש לי תאווה להיות סבל. זו תאווה. יש לך תאווה להיות רבי.
אז הרבי אמר לו שאתה צודק, יש לי אכן תאווה כזו, אבל אתה צריך רק לדעת שהתאווה הזו אתה צריך לקבל, ואתה צריך לוותר על כל שאר התאוות. אז יש מחיר מסוים.
שאלת היסוד: מה עולה מהמעשה?
מגיד שיעור:
מהו הגדר [geder: הגדרה, מהות עצמית] של המעשה? אמת, זו מעשה טובה. כן, טוב מאוד. אז מה עולה מהמעשה? חשבתי לתת שיעור להסביר את המעשה, אבל אחד הדברים, ללכת להסביר את המעשה.
אם אתה שואל, יש קונוטציה שלילית, שלמעשה זו אותה תאווה כמו זה כבר. זו הקושיא [kushya: שאלה, קושי]. טוב מאוד, טוב מאוד.
אז בואו נדבר, בואו נעשה קצת פילוסופיה, קצת פילוסופיה בדברים.
הבעיה הפילוסופית: מה פירוש “תאווה”?
היסוד של ספרי מוסר
מגיד שיעור:
אוקיי, אני מסכים בהקשר שאתה אומר שזה היה הרבי, איך קוראים לו, סתם היה סתם טפיחה, טפיחה לכאן, טפיחה לכאן. אבל יותר עמוק, יוצאת המעשה בעיה אמיתית שיש כאן. מהי הבעיה האמיתית?
שיש לנו אמונה כזו, חינוך כזה, שאומר שלהיות בעל תאווה [ba’al ta’avah: מי שנשלט על ידי תאוות] זה לא דבר טוב. אתה מסכים?
תלמיד:
כלומר אתה כבר לא מסכים. אתה כבר לא מסכים.
מגיד שיעור:
אוקיי. אבל זה נכון שיש דבר כזה. בקרוב נראה למה. יש לנו אמונה כזו, כך כתוב בכל הספרים החסידיים, כל ספרי הקבלה, כל ספרי המוסר, כולם אומרים שיהודי לא צריך להיות בעל תאווה. אמת, אין דרך להיות בעל תאווה. איך המלבי״ם [Malbim: פרשן תנ״כי מהמאה ה-19] מתרגם את זה לאנגלית, מה זה אומר? יהודי לא צריך להיות בעל תאווה.
ניסיון להגדיר “תאווה”
מגיד שיעור:
בינתיים יש הרבה מאוד דברים שנראה שהם די טעימים. מה הוא התכוון לומר שלהיות רבי זו תאווה כמו כל התאוות? איזו תאווה הוא דיבר עליה? תאוות כבוד [ta’avas kavod: תאוות כבוד]? כבוד [kavod: כבוד]? זה סתם דבר טעים.
מה כל כך טעים להיות רבי? אני חושב שהוא היה צריך לחזור מזה טוב יותר לראש הבעלזער. יש תאווה כזו ללמוד גמרא [Gemara: תלמוד] אצלך שבוע? יש לך… אוקיי, אני מבין, יש תאווה. זו אפילו ביקורת גדולה יותר. אוקיי, יש תאווה ללמוד גמרא, זו תאווה.
מהי התאווה להיות רבי? האם זו תאווה לא להיות בעל תאווה? האם זו תאווה של כבוד? אתה מבין למה אני מתכוון? אתה מבין למה אני מתכוון? זו מדרגה [madreigah: רמה רוחנית]. כלומר, זו יכולה להיות מדרגה של תאווה.
בכל מקרה, הבעיה היא, וכדי להכליל את הבעיה, הבעיה היא שיש הרבה דברים טובים, בואו נגיד, מהי התרגום של המילה תאווה? מה זה אומר שזו תאווה? מה אומרים ביידיש? באנגלית?
תלמיד:
Lust.
מגיד שיעור:
אוקיי, מה זה… יש lust להיות רבי? ללמוד גמרא תוספות [Tosafos: פירושי תלמוד מימי הביניים]? זו לא מילה טובה. זו לא מילה טובה, נכון. אז מהי המילה הטובה יותר…
נכון, lust כבר אומר משהו תאווה רעה. זה כמעט מובנה שזה רע. בואו נמצא מילה טובה יותר שתגרום לקושיא להיות הגיונית.
תלמיד:
Excess?
מגיד שיעור:
לא, excess זו שוב מילה שהרוע מובנה בה. מה הכוונה לומר? זה לא רע הדברים, זה הרצון.
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
לא. אני חושב שרצון הוא הרבה יותר רחב מתאווה. כי להיות בעל תאווה לא אומר סתם לרצות. בואו נגיד ככה, בואו נחשוב על זה. אם להיות בעל תאווה פירושו מישהו שרוצה דברים, זה לא הגיוני. כמו שר׳ חיים הזכיר, “תאווה לקדוש ברוך הוא” [ta’avah l’HaKadosh Baruch Hu: תשוקה להקדוש ברוך הוא]. הקב״ה רוצה.
בואו… אפשר להתעמק בתאווה, רצון [ratzon: רצון], בחקירות [chakirot: חקירות אנליטיות], בחסידות [Chasidus: תורת החסידות], בפילוסופיה. לרצות דברים זה בעצם לא דבר רע. אתה יכול להבין את זה, לא? אף אחד לא חושב על לרצות דברים. אם תאווה פירושה הכוח [koach: כוח, יכולת] לרצות, זה לא הגיוני.
דיגרסיה: “החלק המתעורר” של הרמב״ם
מגיד שיעור:
דיברו על זה, למשל, יש שיעורים על הנושא [noseh: נושא] שהרמב״ם [Rambam: הרמב״ם] קורא לו חלק המתעורר [cheilek hamis’orer: החלק המתעורר/המתעורר], שאפשר לקרוא לו, זה לא בדיוק החלק המתעורר, אבל החלק המתעורר הוא כוח שבו יש כל מיני רצונות ודחיות [dechiyos: דחיות], כן, דברים שאנחנו רוצים ומה לא, אז זה כולל הרבה יותר דברים מאשר רק סתם בעל תאווה, נכון?
זה לא כשאנחנו מדברים במובן ההוא אתה יכול לקרוא לזה תאווה, שם היית יכול לקרוא לזה רצון או נטייה [netiyah: נטייה], אני אוהב את המילה נטייה, סוגים כאלה של דברים.
הבעיה עם הגדרות רחבות מדי
מגיד שיעור:
וכשהוא מדבר כאן, כשהוא רוצה לומר חילוק [chiluk: הבחנה] בין בעל תאווה לבעל גאווה [ba’al ga’avah: אדם גאוותן], שניהם מבוססים על רצון, הכל תאווה, אז זה לא אומר כלום, נכון? סליחה, צריך לדבר על משהו יותר ספציפי.
אבל כשהוא מדבר כבר על משהו יותר ספציפי, מה זה אומר, בין אם הוא מדבר על לרצות להיות רבי, בין התאווה להיות רבי, ובין התאווה לאכול קוגל.
תלמיד:
Something like seeking of fulfillment?
מגיד שיעור:
Seeking of fulfillment זה גם, זה היה way too broad, כי הכל… even a killer seeks fulfillment. אף אחד לא נופל לעולם לדבר רע. שאלות, אולי, איזה fulfillment, מה בין ה-fulfillment הברור והמובהק… אבל הוא מדבר כבר רחב מאוד, באמת, once he talks so widely, then the words stop meaning anything, right?
אז כשכתוב קנאה, תאווה, כבוד [kin’ah, ta’avah, kavod: קנאה, תאווה, כבוד], באמת כולם תאווה, רוצה תאוות הקנאה [ta’avas hakin’ah: תאוות הקנאה]? גם כן, אז מה זה אומר? לא, כאן זה אומר תאווה פשוטה, אבל הוא אומר את זה גם כך שזה אומר משהו יותר ספציפי. אז מה זה אומר?
תלמיד:
אז drive, ממש, זה גם רצון, באותו דבר.
מגיד שיעור:
Drive is again something way too broad. כי הכל drive. כלומר, מעט דברים שאינם driven. אז אז מה זה אומר מידות אחרות [midos: מידות אופי] שדיברו על זה. אז אז אפשר לקרוא לזה כעס [ka’as: כעס] או תאוות.
תלמיד:
אז אז יש דברים פיזיים, אז מה שכולל אכילה ודברים אחרים.
מגיד שיעור:
אז אה.
תלמיד:
אהרן, טוב, אולי.
קרוב יותר להגדרה: דברים פיזיים ו-instant gratification
מגיד שיעור:
אז מה עוד צעד אחד לפני זה, אבל, אז מה הם דברים פיזיים? אז מה עושים מה, אז מה נותנים מה.
תלמיד:
אוקיי, gratification.
מגיד שיעור:
כלומר gratification זה גם דרך, אוקיי, instant gratification. כי דברים פיזיים הם דברים כאלה שנותנים instant gratification. נכון?
אוקיי, אז מה עם… אז החילוק, אז מה שהרמב״ם מנסה לומר הוא, שאמת שיצר הרע [yetzer hara: יצר הרע] לתאווה הוא עבירה [aveirah: עבירה] הרבה יותר גדולה, אבל זה דבר של instant gratification. זה לוקח זמן רב, לא instant, זה לוקח כמה שנים להתאפק מתאוות, ללמוד, whatever. לפעמים מתייאשים מהדברים כי משתגעים.
וזה מה שהיה צריך להיות תנא ואמורא [Tanna v’Amora: חכמי המשנה והתלמוד], כלומר שזו עבירה, כלומר שזו עבירה, כלומר שזו עבירה.
יסוד מתודולוגי: איך מחלקים מידות?
הזכרת עיקרון קודם
מגיד שיעור:
אתם יכולים לזכור, בואו נזכיר משהו שאמרנו שיעזור לנו, just to help you out, and then we’ll go to the next step. אתם יכולים לזכור עוד שהסברנו לפני שיעורים שיש ענין גדול לחלק מידות, לא כמו החזון איש [Chazon Ish: תלמיד חכם מהמאה ה-20] וצדיקים [tzadikim: צדיקים] שאמרו שכל המידות הן אותו דבר. יש ענין גדול לחלק, לדבר על כל מידה בנפרד, אמת? זוכרים שדיברנו על זה?
העיקרון: מידות מתחלקות לפי האובייקט שלהן
מגיד שיעור:
והסברנו שמה מחלק מידות אחת מהשנייה? Very important. לא הכוח הפנימי [koach penimi: כוח פנימי] שמוציא אותן, כי אז הכל כמעט אותו דבר, וזה מעט מאוד useful לדבר על זה. אלא הדבר שהן עליו, אתה יכול לקרוא לזה החומר [chomer: חומר], ה-subject, ה-object, הדבר שהוא בעד או אל או עליו, אמת?
במילים אחרות, החילוק, אמרנו החילוק של אהבת ממון [ahavas mamon: אהבת כסף] ואהבת נשים [ahavas nashim: אהבת נשים] הוא הממון [mamon: כסף] והנשים [nashim: נשים], לא האהבה [ahavah: אהבה]. נכון? כן שניהם אהבה, אפשר לומר ששניהם אותו דבר, no problem.
אנחנו מדברים על עולם המעשה [olam hama’aseh: עולם המעשה], אנחנו לא מדברים בעולם הנפש [olam hanefesh: עולם הנפש] שהכל אותו דבר. יכול להיות שזה במובן מסוים אותו כוח בנפש [koach banefesh: כוח בנפש], זו חקירה אחרת [chakirah: חקירה]. אבל מה זה… בכל מקרה, אף אחד מעולם לא ראה את הכוחות בנפש [kochos banefesh: כוחות בנפש], זה הכל בכל מקרה תיאוריות שמנסים לחלק באופן הגיוני.
אבל בדרך של אריסטו [Aristotle] והרמב״ם של סגנון ומידות זה לפי, דומה מאוד לאיך הלכה [halachah: הלכה יהודית] מחולקת לדברים, לפי הסובייקט, לפי הדבר שהוא מדבר עליו.
חזרה למידה שלנו: מהו הסובייקט?
זיהוי המידה
מגיד שיעור:
אז עכשיו, על איזה דבר אנחנו מדברים עכשיו? אנחנו לומדים על מידה שנקראת לא להיות בעל תאווה, אוקיי? אם יש לך מילה טובה יותר לזה, תגיד לי את המילה הטובה יותר. מהי המילה הטובה יותר? אתה לא רוצה שאני אגיד מהי המילה הטובה יותר?
אתה יכול לומר הסתפקות במועט [histapkus b’mu’at: הסתפקות במועט], אבל זה תרגום של שתי מילים. מה?
תלמיד:
זריזות הם קראו לזה בשבוע שעבר, כן.
מגיד שיעור:
זריזות [zerizus: זריזות, חריצות] היא המידה שהיא השלמות [sheleimus: שלמות] במידה. הרמב״ם לא קרא לזה כך, אבל המידה בממוצע [memutzah: הממוצע] היא לא להיות בעל תאווה, לא להיות בעל תאווה גדול מדי ולא להיות בעל תאווה קטן מדי. כי כשאתה קטן מדי זה גם לא רע, כי אתה לא תעשה הרבה דברים.
הרבה אנשים מתרגמים את זה פרישות [perishus: פרישות, הימנעות]. אבל פרישות נשמע גם לא נכון, כי זה נשמע קיצוני מדי. אבל אתה יכול דווקא לומר שבחז״ל [Chazal: חכמינו זכרונם לברכה] פרישות פירושה זה. אתה יכול לומר שפשט [peshat: פשט] במשנה [Mishnah] הוא לא פרישות רעה, אלא שקיבלת יותר מדי פרישות או הסוג הלא נכון של פרישות, אבל הסוג הנכון של פרישות אתה יכול לומר שהוא טוב. פרישות מן העריות [perishus min ha’arayos: פרישות מעריות], מן העבירות [min ha’aveiros: מעבירות].
התשובה: הסובייקט הוא תענוגים
מגיד שיעור:
טוב מאוד. אז אנחנו מדברים על המידה. עכשיו, אם כל מידה צריכה להיות מחולקת לפי איזה דבר שהיא עליו, חלק מהחיים, חלק מהדברים שאנשים עושים, מהו סוג הדברים שהמידה עליהם?
תלמיד:
זה על לא.
מגיד שיעור:
לא, זה גם טוב על כן. אין דבר כזה מידה שהיא רק על לא, זה גם על כן. איזה כן ואיזה לא, איך כן ואיך לא, כמה כן וכמה לא.
תלמיד:
כן, אבל כמה לא ממה? מתאווה.
מגיד שיעור:
אוקיי, אתה יכול לומר את המילה תאווה, אבל זה גם רחב מאוד. מה פירוש תאווה? תאווה היא מילה רחבה. אתה יכול לומר תאוות חומריות לא ותאוות רוחניות כן, אני לא יודע, לא חשבתי על זה, אני תקוע.
תלמיד:
לא, לא. התירוץ [teiretz: תשובה] הוא… אה, רציתי לשמוע את הפשט הישן. לא, לא, הוא לא יבוא עם פסוק [pasuk: פסוק מקראי].
דיגרסיה קצרה: הקשר הפרשה
מגיד שיעור:
התירוץ הוא כך, התירוץ הוא… שכחתי לומר שזה שיעור על פרשת השבוע האחרונה [parshah: פרשת התורה] של נצבים וילך [Nitzavim-Vayelech], ופרשת השבוע הבאה, שכשחושבים כשלומדים את הפרשה זה ממש הנושא. אבל השבוע מחזיקים כבר את המידה הבאה, אנחנו עדיין בפרשת הראות.
חזרה לתירוץ: תענוגים
מגיד שיעור:
בכל מקרה, התירוץ הוא, הוא רוצה לומר התירוץ הוא, שזו המידה מצד זריזות [zerizus: זריזות] או פרישות או לא להיות בעל תאווה וכדומה [v’chadomeh: וכדומה], היא מידה שיש לה קשר לסובייקט של תענוגים [ta’anugim: תענוגים].
מידת הפרישות: הגבלה מדויקת של “תאווה”
דיוק במושגים: תאווה מול תענוג
מגיד שיעור: אמת, לא להיות רודף תאווה פירושו לא להיות רודף תענוגים, נכון? זה הדבר הראשון. זה פשט של המילה תאווה. זו מילה קצת יותר טובה מתאווה, כי תאווה פירושה לרצות. אמת, תאווה יכולה לומר סתם לרצות בתורה, “אַוַּת נפשך” [avat nafshecha: תאוות נפשך], יכול להיות שזה אומר תאווה, אבל כן, זה יכול לומר תאווה, לרצות. אנחנו מדברים עכשיו על תענוג, או לרצות תענוג, אבל תענוגים מסוימים, נכון?
עד כאן ברור, הרמב״ן [Ramban: הרמב״ן] כבר אמר את זה שלוש פעמים. עכשיו, אבל אנחנו עדיין לא ברורים. כאן… אני יודע שהמילה תאווה מתרגמת pleasure. המידה שאנחנו מדברים עליה היא המידה של ההתנהגות הנכונה ביחס ל-pleasures. טוב מאוד. על זה אני צריך להשריק לפי העובדות. יש ענין כזה, אנשים עוסקים בתענוג. אולי כל מה שאנשים עושים הוא תענוג? רגע, זה הולך לעשות את זה רחב מדי שוב.
אוקיי, יש לנו כאן בעיה. טוב מאוד, יש לי כאן בעיה. בואו נבין, יש לי כאן בעיה. טוב מאוד, בואו נבין את הבעיה שיש לי.
היחס בין תאווה לצער
מגיד שיעור: אתה מסכים איתי, כל האנשים שמדברים על תאווה מדברים תמיד על תענוגים. אתה יכול פשוט לומר, בואו נבין, אתה יכול אפילו לומר גם על ההיפך של תענוג. מה ההיפך של תענוג? צער, כאב, כאב, ייסורים. האם מישהו יכול לומר שפרוש הוא מי שהולך למשוגע וכואב לו? אולי קצת, זה לא התענוג. זה הולך, זה תענוג, זה תענוג, זה תענוג, זה לא נושא של ייסורים. המידה שיש לה קשר לייסורים היא כבר מידה אחרת.
יש דבר כזה? מה זה? הוא לא יכול להתענות סתם? יכול להיות. צריך לדון האם יש דבר כזה, זה לא בטוח. הוא לא צריך, אדם לא ישן בלי חשבון. הוא לא צריך.
אני רוצה להוציא עם זה משהו, אני לא רוצה ללכת לאיבוד. מה שאני רוצה להגיע עם מה שאני אומר, שזה גם על צער. שאם מדברים על צער, אתה יכול לומר כך שהפרישות, או המידה הנכונה שאנחנו מדברים עליה עיפה [ifa: מתינות/ריסון], שהרמב״ם קורא לה בערבית, יש לה קשר לאיך מתנהגים לגבי צער גם, אבל גם רק כי צער הוא ההיפך של תענוג, בואו נגיד.
אדם, יש לך אדם, מי שהוא בעל תאווה גדול, כואב לו מאוד כשהוא צם, הוא לא יכול לצום, היצר הרע הגדול ביותר עומד לו. מי שהוא פרוש, הוא סובל את היצר הרע, אין לו בעיה, אין לו בעיה, זה לא עומד לו. אבל זה הצער, שלילת התענוג, זה לא באמת על הצער.
אם אתה רוצה לדבר על המידה של התייחסות לצער, הייתי אומר שזו מידה אחרת אולי. במושגים שלנו, בטחון [bitachon: אמון/ביטחון], אולי אומץ, אולי, יש מידות אחרות ששייכות יותר לנושא של מה ההיפך של תענוג, שהוא צער.
אז זה ספציפי, כשכל אחד שמדבר על לא להיות בעל תאווה, מדבר על היחס הנכון, המידה הנכונה של תענוג, או רדיפת התענוג, אתה יכול לומר. כן, נכון?
שאלת “הראש הברזל”: אם תענוג רע, מותר ללמוד?
המשך השיעור
מגיד שיעור: כאן עולה הקושיה, כאן מצוין, באים אנחנו לקושיות של ראש הברזל. שאם כך, אסור גם ללמוד, כי יש הנאה בלימוד. ובאות גם כל הקושיות שהן של ברזל. אולי, אולי זה מביא שמישהו שאל שעדיף ללמוד בלי תענוג, כי תענוג הוא רע. יוצא שצריך ללמוד יבש בבית.
הוא מדבר על השיחות, אבל אתה יכול לדבר בלי השיחות. בואו נדבר ספציפית על המידה של פרישות. פרוש הוא מי שלא נהנה. אה, הוא נהנה מגמרא. אה, מבין, אז לא צריך ללמוד יותר מדי גמרא גם? או שהוא נהנה מ… תן לי לשאול אותך שאלה טובה יותר. בסדר, גמרא זה… האם צריך להנות מתענוגי עולם הזה?
תלמיד: אה, מצוין, מצוין. אתה מגיע למשהו. מצוין, מצוין.
מגיד שיעור: האם נגיד סוד ונאמר נגד תענוג, אבל לא נתכוון לזה? כן? זאת אומרת אני לא מתכוון לזה. זה מה שהפילוסופיה עושה. אנחנו אומרים הרבה דברים, אבל לא מתכוונים להם.
המשגיח מדבר שלא להיות מחפש הנאות. כך? אתה יכול אפילו לדבר על instant gratification. אני לא יודע, צריך כאן לדבר אפילו על זה. אני אומר, אני לא מתכוון לזה. מה שאני מתכוון זה הסוג הנכון של instant gratification. כן?
תלמיד: מצוין. בדיוק. בדיוק.
מגיד שיעור: אבל היה חכם גדול שאמר שזה עומד. זו בעיה אמיתית. אנשים מבולבלים. למה אנשים מבולבלים? מצוין. זו נקודה עמוקה יותר. אני לא יודע אם זה… אתה יכול לומר ש… בסדר, אני לא יודע מה הרמב״ם היה אומר. מצוין. אני יכול להגיד לך, אני חושב שאני יודע מה הוא היה אומר לך. אני רוצה להגיד לך, אני רוצה להגיד לך. כן, אני רוצה להוציא את זה כאן.
המתודולוגיה של הפילוסופיה: לצמצם את המושגים
מגיד שיעור: מה אנחנו עושים? מה אנחנו עושים בשיעור הזה? מה אנשים שלומדים פילוסופיה, שמבהירים דברים, עושים? הוא אומר שאנחנו משתמשים במילים מסוימות. אנחנו רגילים לומר “לא להיות רודף תענוג”, “לא להיות בעל תאווה”, אבל לא מתכוונים לזה.
המידה שנקראת פרישות, אל תטעה. זה לא אומר את זה. זה לא אומר לא לרדוף אחרי תענוגים. מאיפה הראיה? אני יכול להביא לך ראיה אחת. יש תענוגים שתודה שטוב להנות מהם.
תענוג מלימוד הוא אולי אפילו מצווה. אומר האבני נזר. יש מחלוקת. האבני נזר אומר כן, אולי לא. חיים וולוז׳ינר, אני לא יודע. אבל בוודאי משבחים אדם שאוהב ללמוד. הוא סוג אדם טוב יותר מ…
אני יכול להגיד לך אפילו דבר הפוך. אני יכול לחשוב על דבר הפוך.
כבוד כמידה נפרדת, לא תאווה
מגיד שיעור: מה עם מי שאוהב מאוד כבוד? הוא גם בעל תאווה. כן? לא? אני לא אומר שזה דבר טוב.
תלמיד: אני אומר שכבוד זה לא… כבוד זה לא instant gratification. כבוד זה גבוה יותר מתאווה.
מגיד שיעור: יש הרבה רבנים חסידיים, רבנים חסידיים אמרו שקודם צריך לשבור את התאווה, אחר כך צריך לשבור את הכבוד, או דרך אחת לשבור את התאווה היא לחפש כבוד, כמו פירוש אחד של הרבנים על המאמר שאמרנו קודם.
אבל אכן, כבוד הוא יותר long term thinking. חושב כמוהו, כמו שר׳ נחמן אמר, “מודדים לפי הניסיון, מודדים לפי הביזיון”, או “אם אין ניסיון, אין ביזיון”, לא יכול לקרות כלום, כן?
תלמיד: אז… מה זה instant עכשיו כשאני מחפש את הכבוד? למה אני לא צריך עכשיו את הכבוד?
מגיד שיעור: לא, כבוד אומר… מה מקבל אדם כבוד? רק עכשיו הוא… עכשיו הוא יסבול… זה כל החיים…
הנקודה שלי היא רק, שמי שרודף אחרי כבוד, הוא מערבב את זה, הוא חושב שתאווה וכבוד, לא כתוב תאוות הכבוד, זה לא אותו דבר. מה ההבדל? בואו נגיע לזה.
תלמיד: הרבה שאני יודע נראה לי רק, תגיד לו שהוא לא עושה כבוד לדבר טוב, יכול להיות שביחס לתאווה זה דבר טוב יותר.
מגיד שיעור: אני אומר אכן, אני אומר אכן כך… מיד, מיד רגע, קודם, קודם בואו נחלק, קודם בואו נחלק.
הצורך בהגדרות מדויקות
מגיד שיעור: אם… כי רוב הבלבולים בעולם, כשאומרים מילים מילים שכוללות בתוכן הרבה דברים, ומתבלבלים, אחר כך… תן לי לדבר שנייה… אחר כך, יכול מישהו להביא משומדים, אני לא יודע מה להביא, לדבר על שטויות שונות, כי אין לך דרך לענות על שאלות פשוטות כאלה, כי אומרים במילים שהן מתכוונות לדברים שונים אחרים, שכשאתה משתמש בזה זה יותר רחב ממה שמתכוונים לזה באמת. כי צריך לצמצם את המשמעות של מילה.
כשמדברים נגד תאווה, מתכוונים אפילו לא לרדוף, לא להיות חובב כבוד. אז זה אומר שכבוד הוא דבר טוב? לא, אני אומר לך, אני מראה לך שאלה שתי מילים אחרות, יש מידה רעה של כבוד, אף על פי שיותר מדי זה לא הנכון, מה שזה לא יהיה, יש מידה רעה של תאווה, זו לא אותה מידה רעה.
מי שהוא חובב כבוד הוא לא בעל תאווה. אתה יכול לומר שהוא אוהב כבוד? כן, אני לא מתכוון עכשיו… כשאני מדבר על תאווה, אני לא מתכוון לאהוב דברים. אני מתכוון לתאווה, אני מתכוון לסוג מסוים של דבר. זאת אומרת, סוג מסוים של תאווה, בעצם.
אותו דבר, במילים אחרות, אם אתה מחפש… אני יכול להגיד לך עוד דבר שהוא דבר רע, אולי… מה… כבר אמרתי לך דבר טוב אחד, ומי שאוהב ללמוד…
בטלה ושיחות: עוד מידה נפרדת
מגיד שיעור: כל מה שאני אומר, אני לא אומר בפנים, ביקשתי ממנו ביקשתי ממנו שיכתוב לי הכל על פתק. אני לא יכול לומר דבר רע על מי שאוהב כבוד. אני אפילו לא יכול לומר שום דבר רע על מי שאוהב לשוחח.
אדם בישיבה, המשגיח יבחן אותו על תאוות. תאוות זו לא בעיה אצל המשגיח, כי אף אחד לא בא לשיעור כי הוא בעל תאווה כל כך גדול, נכון? זו לא הבעיה. בחור, בכל מקרה הוא בחור. הוא אוהב דבר אחר. מה הוא אוהב? בטלה. בשביל זה באת לישיבה?
יש… לגבי לשון הרע, אפילו לא לשון הרע, אצלו אין… בואו נדבר על בטלה. אדם שאוהב לשוחח, הוא מפטפט, זה הניסיון של אברך בכולל בדרך כלל, לא תאווה, נכון? חוץ מהתאווה שאתה אומר, לא בגופו. תאווה זו לא הבעיה. הישיבה לא מפריעה שאתה בעל תאווה.
כאן מדברים על מי שרוצה להיות עובד ה׳, אבל מה שמפריע לו זה הפטפוט, נכון? מסכים? ומה זה? איזו מידה רעה זו? האם זו תאווה? תאווה מסוימת? I guess זו תאווה במובן הרחב, דבר שאתה רוצה. אבל מי שאוהב לשוחח, קוראים לו בעל תאווה? בחור גס? בעל תאווה הוא בחור גס. אבל הוא לא בחור גס, הוא יהודי יפה, נכון?
יהודים יפים נפגשים… הוא אומר שיעור תהילים, מבין? הוא יהודי יפה, נכון? יש לי גם איזה שיעור שהוא עולה ואומר דעות ומדבר. זה לא יצר הרע, זה לא… יש את זה לכולם.
בואו נגיד אפילו לא מתכוון להיות רב. יש “מי יתן”. כבר סיפרתי לך את המעשה של ר׳ דב לנדא. אבא שלי אמר לי, הוא למד בישיבה, הוא היה חברותא של ר׳ דב. הוא לומד תמיד עם בחורים, הוא אוהב ללמוד עם בחורים. יש לו חברותא כל יום.
והוא אמר לי שהיה מתמיד בישיבה שהפסיק ללמוד עם ר׳ דב, הוא אומר שהוא משוחח יותר מדי, הוא לא יכול ללמוד איתו. מתמיד? הוא, ראש הישיבה, לא מתמיד כל כך גדול. כשהוא לומד, הרבה פעמים הוא משוחח על דבר. יש לי אצל אבא שלי מחברת מלאה שהוא כתב מראש הישיבה שלמד איתו, הרבה פוליטיקה כתוב שם.
למעשה, הוא אומר שהוא עושה חברותות של שעתיים בכל פעם, כל שעתיים הוא מחליף חברותות. אם הוא משוחח, הוא לא רוצה לשוחח עם כולם ביניהם.
לסיכום: המשמעות הספציפית של “בעל תאווה”
מגיד שיעור: אז בכל מקרה, יש תאוות. אם אני אומר שבחור גס הוא בעל תאווה, הוא לא בעל תאווה. איזו השגה בתאוות? יש לו בעיה אחרת, אולי יש לו בעיה, קצת. טוב, צריך לדבר, צריך לדבר, מצוין, צריך לדבר כמה זה טוב, כמה זה יותר מדי, קצת צריך להיות, צריך להיות אדם.
מצוין, שואלים, יש תלמידי חכמים, הוא בא לכאן, יש לו דעות, הוא משוחח, הוא רוצה לדעת, הוא רוצה להשתתף—
תאווה ותענוגים: ההבדל בין תענוגי הנפש ותענוגי הגוף
ההבדל בין שיחות ותאווה
מגיד שיעור:
הוא אומר שאם משוחחים, כמו שזה לא שיחות נעשות שעתיים.
בכל מקרה, האם זו תאווה? יש מי שהוא בחור גס, יש לו תאווה, הוא לא יכול להיות בעל תאווה. אני לא יודע איזה סוג של תאווה. אבל יש לו בעיה אחרת, אולי זו בעיה, אבל צריך לדבר, צריך לדבר מצוין, צריך לדבר כמה זה טוב, כמה זה יותר מדי, קצת צריך להיות, צריך להיות אדם, מצוין. ובפרט שהוא תלמיד חכם, הוא עוסק בדעת, אז דעת הוא משוחח, הוא רוצה לדעת, הוא רוצה להשתתף וכדומה. אז, אבל אנחנו מבינים שזו לא בעיה, זו לא תאווה, זה משהו אחר.
אז בקיצור, תאווה לא אומרת לרצות, זה אפילו לא אומר לרצות דברים רעים. יש דברים רעים שזו לא בעיה של תאווה. אז השיחה, הנושא שנקרא פרישות מתענוגים, או להיות במידה הנכונה של תענוגים, זה לא אומר לא לרצות דברים, לא לאהוב דברים, אפילו לא לאהוב לא תורה או לא רוחניות. אני לא יודע, אני לא מאמין שזו רוחניות, אני קורא לזה כבוד, אני גם מסופק אם שיחות זו רוחניות, אני מאמין שזו לא רוחניות. אבל מה זה? משהו אחר. אז איך אומרים מה המשמעות להיות בעל תאווה? על מה מדברים?
היסוד הבסיסי: תענוגי הגוף ותענוגי הנפש
מגיד שיעור:
כמו שאמרנו, אומרים, אומרים שהמידה קשורה לתענוגי הגוף. נכון? תענוגי הגוף. יש תענוגי הנפש, ויש תענוגי הגוף. שניהם תענוג, שניהם בבחינת הנאה, שניהם מאוד נעימים. הנאה היא תענוג טוב לאדם. אבל, נאמר קודם הבדל בסיסי. יש דבר של תענוגי הנפש, ויש דבר של תענוגי הגוף. כבוד הוא תענוג לנפש, כן? הנפש נקראת כבוד אפילו, שואל המאן דאמר. כן? “כבודי, כבודי, יראו כבודי”, כן? הנפש שלי. אוקיי, אני לא יודע אם זו הסיבה שהיא נקראת כבוד, אבל… מה?
שאלות ודיון: תאוות הרציחה ואנשים חולים
תלמיד:
יש תאוות הרציחה?
מגיד שיעור:
אוקיי, בואו נגיד כלל, בואו נגיד כלל. אנחנו לא מדברים על אנשים חולים. אני מתכוון, אנחנו מדברים על אנשים חולים – חולי הנפש, אבל לא על… יש מי שיש לו הנאה ברצח? זו מידת הרציחה, לא מידת התאווה. הוא מרגיש ממש הוא מקבל… הוא מקבל… הוא נכנס לתאווה. כן, אוקיי, הוא חולה. אני מדבר כבר. לא, אני מתכוון חולה אני מתכוון לזה מחוץ לתחום הנורמלי. מצוין. בואו נגיד אותו אדם. הוא חולה, לא חולה נפש. אוקיי, צריך למצוא מאוחר יותר. התחילו להתעסק עם הרמב״ם בפירא. כאילו, כי איפשהו, הוא מדבר על ההקדמה. אותו אדם הוא ברמה אחרת. זה כבר לא האדם הרגיל. זה רגיל. זו בעיה. היום יש להם שם בעיה פסיכולוגית. לא רשע להיות משוגע. אני יודע שיש הבדל אמיתי.
בואו נגיד את החלק על… אני מקווה שזו לא הבעיה, זו לא הבעיה שעליה נדבר? לא, אני אומר שזה אדם חולה, הוא קיצוני, התאווה שלו הולכת על הרצח, זה לא אדם נורמלי, משהו לא בסדר איתו, מבין את זה וכל ההבדלים האלה עובדים על אדם נורמלי, מבין מה אני אומר?
אולי מי שהוא ממש מרגיש הנאה פיזית מכבוד, אני לא יודע, ומקבל הנאה עצומה מדעות מקבלים כבוד? אולי יש אדם כזה אני לא יודע! אפשר לומר בדרך משל, אבל באמת למישהו, הוא חולה אז ילך לרופא! אני לא יודע! אני לא חושב שיש אדם כזה אני לא מדבר על אותו אדם, לנו יש שיחה אחרת חשובה מאוד.
אבל בדיוק, רבי, כאן, כשאנחנו מדברים על מידות, חשוב מאוד לדבר על אנשים נורמליים. משוגעים, או צדיק עצום שהוא, בבחינת מלאך, זה… על זה לא מדברים. בבחינת ובהמה, או… לא בהמה, אנחנו לא צריכים לדבר על בהמה. אני מבין, אבל… זה מובן מאליו.
המטרה של המילה, אנחנו רוצים למצוא מילה, להיות שימושית לאנשים נורמליים להיות טובים יותר. המטרה של המילה, סתם תיאורטית, אם יש משהו שהוא מקרה קיצון, זה לא העניין שלנו. כן, אכן. בסגנון אריסטו, אנחנו עובדים מאוד כך. אם אותו… בשביל אותו זה לא הספר, הוא ילמד בליקוטים עבור אותו, אנחנו מדברים על ספר שבו בממוצע. מבין, אנשים נורמליים. לא, מבין, אני מתכוון. זה לא עבור משוגעים.
איפה הייתי? אה, אז, בואו נגיד שאנחנו לא מדברים על כל סוג של עניין, מי שסובל בגלל חבריו, אני יודע, זה יכול גם להיות בעיה, אבל לא על זה מדברים.
חברות ואבל – לא תאווה
מגיד שיעור:
גם יש לו הרבה הנאה להיות עם חברים, מצוין. הוא סובל מאוד והוא איבד חבר, גם מצוין. אבל מי ששבור כי מת חברו או אפילו קרובו, הוא לא בעל תאווה. במילים אחרות, מבינים?
עוד דבר קטן, אני רוצה לכן לומר את זה. יכול להיות, אבל הבעיה היא לא בעיה של בעל תאווה, הבעיה היא בעיה אחרת. לא עוזר להשתמש באותה מילה לכל דבר, כי אז לא יכולים לדבר על דברים. צריך להשתמש במילים אחרות לדברים אחרים, נכון?
אז, זה לא… אז, בואו נגיד כך, אני באמצע, אז אני מחלק את זה לתענוגי הנפש ותענוגי הגוף, נכון? אז דברים ששייכים לכבוד שייכים לנפש.
ניתוח של כבוד כתענוג הנפש
כבוד לא שייך לגוף
מגיד שיעור:
מה אני מתכוון בנפש? אני לא מתכוון לחלק הנשמה שכשמתים, כשמתים יש עדיין כבוד? אני לא יודע, דווקא יש, אני לא יודע מי יודע על זה, נכון? אבל כבוד הוא דווקא דבר. לא, אני רק רוצה להוציא משהו עם המשל הזה, אני רוצה משהו להוציא… שוב, אנשים יכולים להיות להם כבוד אפילו הם מתים, נכון? לא?
תלמיד:
זה אומר לא?
מגיד שיעור:
הלכה למעשה, כיבוד אבות כתוב “מפני כבוד אבותיו”. רגע, הגוף שלו אין לו. רגע, אני רק רוצה להוציא, אני רוצה להוציא משהו שחשוב מאוד, כי כשאנחנו מדברים על תענוגי הגוף ותענוגי הנפש, מיד מתחילים לחשוב על נשמות מיסטיות שעפות מסביב. זה יכול גם להיות, אבל אני רוצה לומר שזה אפילו יותר פשוט, דבר יותר בסיסי, נכון?
כבוד איז א זאך וואס געהערט נישט צו זיין גוף
כבוד הוא דבר שאינו שייך לגוף, וזה לא תענוג הגוף. כלומר, כשנשמות בעולם העליון יש להן כבוד? אני לא יודע, כתוב “כל אחד נכווה מחופתו של חבירו”, אני לא יודע, אולי כן, אולי זה רק משל כדי שהגוף יבין. הכל יכול להיות. אבל בטוח שכבוד אינו דבר שנמצא על הגוף שלי, זה לא דבר שיש בו צמצום. מיד נדבר על תענוגים, תענוגים זה דבר שצריך ממש למשש, להרגיש את זה. כבוד, אדם יכול אפילו לקבל כבוד ולא לדעת על כך, ואין לי הנאה מזה. אני לא מדבר עכשיו על ההנאה.
שאלות ודיון: האופי האובייקטיבי של כבוד
תלמיד:
כלומר אין לך, זה דבר אובייקטיבי. אתה צריך מהתאווה האחרת, אתה לוקח תאווה ואתה משתמש בתאווה.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, כבוד הוא חלק מתאווה. כבוד פירושו שאותו אדם מחשיב אותי, או שאותו אדם אינו… אבל אני צריך לדעת על כך.
תלמיד:
לא.
מגיד שיעור:
לא. לא. לא. כשאני מכבד אדם, אני יושב על מצוות כיבוד אב ואם, כן? אני מכבד את הרמב״ם. הוא לא יודע על כך, הוא כבר מזמן לא כאן, הוא לא בחיים. אבל כן, זה…
תלמיד:
רגע, רגע, רגע. זה מה שאנשים קוראים כבוד פירושו אבל זה.
מגיד שיעור:
האור לציון אמר, צריך לכבד אב אפילו הוא נפטר, חברינו תלמידי חכמים אפילו הם לא יודעים. אני צוחק מכל הלב.
תלמיד:
לא, זה לא בשבילם. זה בשבילנו. זה בשבילנו, זה מגדיל את הכבוד שלנו.
מגיד שיעור:
לא, זה הכבוד שלהם. רגע, רגע, רגע. אני אומר לך, לא, יכול להיות שזה לא בשבילם. לא אמרתי שזה לתועלתם. דיברנו על תועלת, והתועלת היא מצומצמת מאוד. מתי זה… זה הכבוד לא שלי, הכבוד של הרמב״ם, הכבוד של אבי. כשאני אומר… אומרים שאבי נפטר, צדיק… לא אומרים שם או משהו כדומה, מכבדים אותו. אתה שואל, הוא מתרגש מזה? לא. אבל מה זה משנה? יש לי עשה על כך.
זו שאלה אחרת, זה כבר נוגע לתאווה. זו כבר התאווה, נכון? כשקוראים לי לעלייה ואני לא נמצא שם, יש לי כבוד? שם אני רוצה גם הנאה, זו רמה שנייה. אבל זה דבר שני.
תלמיד:
זה לא דבר שני. כבוד בשביל ה… על זה כבר דיברנו.
מגיד שיעור:
אני רוצה להגיד לך עוד דבר. כבוד אינו…
כבוד נמצא אצל האחר – הטיעון האריסטוטלי
תלמיד:
לא, לא, ככה זה הולך. כבוד פירושו שאנשים אחרים מכבדים אותך.
מגיד שיעור:
על כך אומר הרמב״ם, אומר אריסטו באתיקה. אני רוצה להגיד לך, זו בדיוק הבעיה עם כבוד. זו בדיוק הבעיה עם כבוד, בואו נהיה כנים. זו בדיוק הבעיה עם כבוד. דיברנו קודם…
תבין שעושים סעודת יארצייט ודבר גדול לאדם שנפטר, עושים דבר גדול… רגע, רגע, רגע. אני לא צריך להבין. בגלל זה דווקא כבוד אינו דבר שאדם צריך לרדוף אחריו. הם למדו… הכל לא התכלית. זה לא השיחה של עכשיו. אבל יש חקירה, חקירה אחרת, לא החקירה שלומדים היום. מהי התכלית? מהו הדבר הטוב ביותר שאדם צריך לרדוף אחריו? מהו הדבר הסופי, המטרה הסופית, הדבר הטוב ביותר?
ויש צד שזה כבוד. למה יש הרבה אנשים שזה בדיוק מה שהם רודפים אחריו כל חייהם. קודם כל יש צד שזו תאווה, וצריך לדבר למה זו לא תאווה. בסדר. ואחר כך יש צד שזה כבוד. והם אומרים למה זה לא יכול להיות כבוד? כי כבוד אינו תלוי בך, לא תלוי בידך. יכול להיות צדיק ולא לקבל כבוד, הכבוד נמצא אצל האחר. זה היה מאוד מצחיק שהדבר הטוב ביותר לאדם יהיה בידיים של אנשים אחרים. לכן אנחנו יודעים שכבוד אינו תכלית השלימות. זה דבר טוב, אבל לא הדבר הטוב ביותר. הדבר הטוב ביותר חייב להיות דבר השייך לך. אבל כבוד, הדבר שייך לאחר, בוודאי.
הבדל בין כבוד לבין התחושה של כבוד
מגיד שיעור:
כבוד לא פירושו שאני מתרגש, זה סוג של תאווה. אני לא אומר שזה קשור לכבוד, אני יודע על כך, אבל כבוד הוא אפילו כשאני כבר יודע. כבוד זה הפירוש, תבין את הפשטות של מה שזה מה שתגיע אליו. אני אומר לך ענייני רוחניות, תבין אותי, דברים שאינם על חתיכת הבשר הזו שיש לה איזו הנאה. לאדם יש הנאה. מי האדם? יש כאן קושיה, מי הוא?
לכן הדבר פונה לכך שיש לו נשמה. אתה מבין? לכן אנחנו אומרים שאנחנו מכבדים את נשמתו. בדיוק זו ההתייחסות לנשמה, לקבל ממנו כבוד. אתה מבין?
אני לא אומר שאני מדבר על האדם. מי האדם? האדם, כשאני מדבר עליך, אני לא מתכוון רק אליך ולגוף שלך. זו רמה אחת שלך. אני מתכוון גם למי שמכובד. את מי מכבדים? אפילו כשאתה כן נמצא כאן, ואני מכבד את… אם היה לי כפתור שגורם לך להרגיש במוח שלך, אני לא יודע מה, אותו דבר שאתה מרגיש כשאני נותן לך כבוד, זה עדיין לא כבוד. זו רק התחושה של כבוד. כבוד הוא מה שאני מכבד. את מי אני מכבד? זו השאלה הנכונה שאתה שואל. את מי אני מכבד?
אני יכול לתת לך אוכל, אני נותן אוכל לגוף שלך, טוב מאוד. אבל את מי אני מכבד כשאני נותן כבוד? התורה אומרת, את הנפש. לכן, זה אחד הדברים שדיברנו כאן על נפש האדם. אנחנו מדברים כך, אני לא יודע אם זה הגיוני. ההיגיון שאתה שואל הוא כי קשה מאוד לנו להבין את זה, כי זה דבר מופשט, נפש אף אחד לא ראה. אבל כשאתה רואה שאנחנו מדברים על כבוד, וזה מצער אותנו שאנשים לא מכובדים כל כך, ואנחנו אומרים, “לא, נותנים לו כבוד.” אחד אומר, “הוא לא כאן, איזה כבוד יש כאן?” אני לא נותן לו שום כבוד. זה נכון, הוא נותן כבוד לנפש שלו. איך זה, זו חקירה פילוסופית. איך הוא כאן, הוא יודע על כך, זו הבעיה שלו. אבל נפש פירושה הסוג של דבר שמקבל כבוד. רמה אחת של נפש. אני לא אומר שזו הרמה הגבוהה ביותר של נפש.
שאלות ודיון: אופי קבלת הכבוד
תלמיד:
אותו דבר, הוא מקבל כבוד, הוא מכובד. מקבל לא פירושו… בראש שלך, מקבל פירושו רק פיזית.
מגיד שיעור:
מקבל לא פירושו רק פיזית. אתה רואה, כבוד. לא אמרתי שזו מעלה. אם מישהו לא נמצא כאן… זו מעלה! זו מעלה מספר המדות. מהי המעלה? אני לא יודע, אני חושב שזה דבר טוב. רוב האנשים חושבים כך.
יש עוד דבר, אתה יכול לוותר על זה, אתה יכול לומר, הוא יתן את המספר של האבא, ונדבר איתו. הוא יכבד את אביו. האבא גאה בו, הוא לא יגיד לו כלום.
אני לא יודע, אני חושב שאותו דבר, אני חושב שיש לך נקודה.
מה אני נותן לו? מה אני נותן לו?
תענוג הנפש, כבוד, ואהבת החכמה: שלושה סוגי תענוגים
שאלות ודיון: כבוד למת
תלמיד: מהי המעלה בזה? זו מעלה. זו מעלה על הנשמה. זו המעלה. מהי המעלה?
מגיד שיעור: אני לא יודע. אני חושב שזה דבר טוב. רוב האנשים חושבים כך.
אתה לא יכול לשים את האצבע על מקום. אתה לא יכול לומר שהוא אומר את שם האב כדי שיכבדו אותו. יכבדו את האב. האב לא נמצא בעולם.
כמו כל שאר הדברים שלא מבינים מה אתה אומר.
תלמיד: מה זה משנה לי? מה זה משנה לי?
מגיד שיעור: לתת זה לא… טוב מאוד. נותנים לו כבוד, אבל לא לגוף שלו, אלא לנשמה שלו, לנפש שלו. זה החלק של הרבי שמדבר כבר.
תלמיד: אבל הוא לא יודע. איך הוא מקבל את זה?
מגיד שיעור: לקבל זה לא רק דבר שאתה חייב לדעת שאתה מקבל. הוא מקבל את זה. הוא מקבל את הכבוד. אתה לא יכול… לא צריך לדעת. לדעת זה דבר אחר. מה קשור לדעת כאן?
תלמיד: אדם יכול לקבל משהו ולא לדעת שהוא מקבל את זה?
מגיד שיעור: כן. כן. אפילו כסף אתה יכול לקבל ולא לדעת, נכון?
תלמיד: אם יש לי כסף ומעולם לא ידעתי, לא קיבלתי אותו.
ביקורת על ההשקפה המטריאליסטית
מגיד שיעור: אתה יודע מה? אני לא הולך להישאר כאן… אני לא הולך להישאר כאן תקוע. אתה תקוע בהשקפה מטריאליסטית סובייקטיבית מאוד מחמירה, שזה בדיוק איך רוב האנשים תקועים. אבל העובדה היא שרוב האנשים לא מתנהגים כמוך, נכון? אתה בעצמך מודה שהעולם כולו משוגע. הם כן נותנים כבוד לאנשים שלא יודעים שהם מתנהגים כך, נכון? לא על התורה שהיא בשבילנו. זה לא בשבילנו, זה בשבילו.
תלמיד: זה נופל לך?
מגיד שיעור: לא, זה בשבילו.
תלמיד: או דרך אגב, הם חושבים שהוא יודע. זה תירוץ.
מגיד שיעור: הוא יודע כך בדיוק. הגויים שלא מאמינים בנשמות לא יודעים כלום. אין להם שום כבוד. הם זורקים אותו לבור, הם שמים פרחים עליו, הם שמים…
תלמיד: רבותי, רבותי, זו קושיה טובה. אני רוצה להגיד לך כמה מילים.
כבוד הוא תענוג הנפש
מגיד שיעור: זה לא תענוג.
תלמיד: לא, זה כן תענוג.
מגיד שיעור: לא, אני אומר שזה כן.
תלמיד: אמרתי לך שזה לא. אני רוצה לדבר כאן שהתורה תוציא שהם אומרים שנפש, כבוד הוא תענוג הנפש. אתה לא יכול לחלוק על זה שזה פירושו שהנפש יש לה תענוג.
מגיד שיעור: זה סוג אחר של תענוג.
תלמיד: כמו שאמרת שזה סוג אחר של תענוג.
מגיד שיעור: לא, זה כן תענוג.
תלמיד: אמרתי שזה תענוג. הוא מראה כן שהנפש פירושה בית, הנפש מקבלת את התענוג. תענוג לא פירושו רק שמגרד לי, זה תענוג. זה פירושו גם שאני מקבל כבוד. זה סוג של תענוג, זה סוג אחר.
אתה מאוד תקוע, אתה מאוד תקוע, אני לא יכול להטיל ספק בזה, כי אתה מאוד תקוע בהגדרה מסוימת של מה פירוש תענוג ומה פירוש לקבל. אני לא מסכים עם שני הדברים, ולא רק שאני לא מסכים, כל העולם לא מסכים.
אבל אתה חושב שזה תירוץ, דוחק גדול, או דוחק שהוא מאוד מצחיק, שהנשמה מרגישה את הסם של עולם העליון, או דוחק אחר, שהם לא מתכוונים לאותו אדם, הם מתכוונים רק לעצמם. שני הדברים האלה לא מה שהם אומרים, זה רק התירוץ שלך שאתה אומר, אני יכול רק זה נשאר לי לדבר על זה עכשיו.
שני הדברים האלה לא מה שהם אומרים. האנשים אומרים בדיוק דברים מיסטיים כאלה, אבל אפילו הם אומרים, נניח, צריך לברר שזה לא כך. אז צריך לפחות לעשות מציאות שהוא לא נותן.
דוגמה למסירות נפש למען כבוד
אני צריך להמשיך הלאה. לא רק זה, ערות, לא רק זה, שאנשים בחייהם מוסרים נפש כדי לקבל כבוד, נכון? למה אדם מת במלחמה? הוא הולך לקבל כבוד. כן? הוא מת, יש לו עסק ראשי, הוא לא הולך למות, הוא מוסר נפש, הוא הולך לקבל כבוד. הוא הולך לקבל כבוד כשהוא לא יהיה כאן. מה הוא יעשה? כבוד לא צריך להיות שם.
זה התירוץ, וזה מאוד מטריאליסטי, אם אתה לפי סיפוק מיידי לומר, אני מדמיין עכשיו שזה הכבוד שאני הולך לקבל, אבל זה לא נכון. כשאתה אומר לו עכשיו, הוא עושה את זה כדי לעשות. הוא עושה את זה כי יש לו כבוד, הוא הולך לכבוד, וכבוד הוא לנצח נצחים. בסדר, לא לנצח, שאנשים יזכרו וכו׳.
אם אומרים ימח שמו וזכרו, לא מזכירים את שמו של אותו אדם, הוא נדחק, הוא לא יכול לעשות שום הנאה, להזכיר את השם או לא. מה ההבדל? הוא לא עשה את זה.
הנפש רחבה יותר מהגוף
כבוד הוא על הנפש שלו, לא על מה שהוא חי כאן בגוף. נפש היא דבר הרבה יותר רחב. אתה יכול לומר, אם אתה רוצה לתת מילים, מילים מיסטיות, לומר, יש עולמות, אחינו בית ישראל, אין לזה דקה, אין לזה דקה. גוף הוא רק, כשמדברים עלי, שם אני נמצא. כל מקום שאתה מוצא רגלי אבותיך, כלומר שם אני נמצא. לא בגוף, בנפש.
מה פירוש בנפש? בנפש פירושו שלדמיון שלנו יש בעיה. זה מה שאני רוצה לומר, הדמיון שלנו. כשאומרים נפש, כלי עוד חתיכת גוף שלא רואים, שהוא מעופף. לא, נפש פירושה זה. זה דבר רוחני. דבר רוחני הוא רוח, פטש. דבר מופשט, זה דבר, זה מושג, זה לא… מושג גם לא המילה הטובה. זה סוג אחר של דבר, וזה סוג אחר של תענוג. מהו התענוג שם?
כבוד כדרגה גבוהה יותר של תאווה
יש אנשים שאוהבים מאוד כבוד, אבל כשהם מדברים על הסוג הזה של תענוג זה לא אותו דבר. זה כבוד, אבל כבוד עדיין לא תכלית השלימות. אני אומר, כבוד עדיין… כל הדבר המחייב להיות מי שעוסק בכבוד זה יותר טוב מתאווה, באמת, בוודאי, כי מי שאין לו כבוד רק תאוות, יותר אנושי להיות רודף כבוד מאשר להיות רודף תאווה.
צריך לוותר על תאוות למען כבוד
וזה אפילו נכון שצריך לוותר על הרבה תאוות למען כבוד, חוץ מבאמריקה שבה אפשר לזכות בתחרות של אכילת הכי הרבה נקניקיות בבת אחת. אבל איך שהוא אין לו כבוד באמת, כן? אז בדרך כלל צריך לוותר קצת על תאוות כדי לקבל כבוד.
כן, לאותם ימים הוא עושה אי נוחות, הוא קטן. האם הוא צריך אולי לוותר על תאווה? כן.
דוגמה של נשיא
האמת היא שהנשיא שלנו מנסה, הוא מנסה מאוד להראות שהוא לא צריך, אבל אפילו הוא צריך, הוא צריך לקום בבוקר, זה אומר שהוא לא יכול לישון מתי שהוא רוצה. אפילו נניח שהוא ישן כן עד שתיים עשרה, איפשהו הוא צריך לקום, הוא לא בחור, יש לו אחריות מסוימת.
הוא לא יכול לאכול, מה הוא לא יכול לאכול? האמת היא, בואו לא נדבר פוליטיקה, אבל האמת היא שמי שהוא מנהיג של מדינה אין לו טעם באכילה בכלל, זה לא אפשרי. יש לו על הראש כל כך הרבה דברים אמיתיים, נניח שהוא מתכוון רק לעצמו, אין הבדל, הוא אוכל משהו. אם הוא לוקח פעם סיגר חם זה הנאה בשבילו, אין לו חיי תאווה. חיי תאווה חיים אלה שהולכים למועדוני לילה.
פוליטיקאי הוא… זה ההבדל, האדם שמחפש כבוד מעדיף כבוד, זו בחירה אחרת בחיים. הוא רודף כבוד, הוא לא רודף תאווה. רודף תאווה יש לו דרכים טובות יותר למצוא תאוות מאשר להיות פוליטיקאי או להיות רב או עניין מהדברים האלה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: אה, זו לא ראיה, אמרתי, זה יוצא מן הכלל, תמיד יש יוצא מן הכלל. אבל בואו נדבר על דברים נורמליים.
מוסר המלכים – העצה ממשלי
כן, זה יותר מסובך מזה, יש הרבה מלכים שהם, בדיוק בגלל זה יש מוסר המלכים, כן, בספר משלי מדברים על זה, כל המלכים שתו יין, רוזנים או שכר. זה לא שייך לעובד ה׳, הוא אומר את הפסוק, הוא אומר, אם אתה כבר מלך, אתה יכול עוד להיות גם זולל? אתה יכול להיות מלך רע.
פרישות ותאוות: ניתוח של חמשת החושים
ממש, האנשים חושבים, המלך, הוא יכול להזמין כמה ביג מקים שהוא רוצה. אני לא בחרתי את הנשיא שלי שהוא יזמין כמה ביג מקים שהוא רוצה. הוא לא יכול לשלם, הוא יכול לעשות את זה זול יותר בשבילו, זה לא משתלם. לא, זה לא שזה לא משתלם, אתה רוצה כבוד, אל תעשה את זה.
זה מה שמשלי, העצה של משלי היא לא רק שאתה הולך לגיהנום, אתה תהיה מלך רע, אתה תאבד את מלכותך, לא יהיה לך כבוד בעיני האנשים. “אַל לַמְּלָכִים לְמוּאֵל אַל לַמְּלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר”, יש כותרת בנשים, חושבים שזה לא דבר חשוב, אבל אפילו המלך, אפילו בגשמיות, אפילו הכבוד של מלך טוב הוא סתירה לחיי התענוגים של המלך.
אהבת החכמה – סוג אחר של תענוג לגמרי
אז זה דבר אחד. אחר כך דיברנו על אהבת החכמה. זה מאוד חשוב להבין, כי אחרת חושבים שזה אותו דבר. אבל קודם הבהרתי, כשאנחנו אומרים פרישות אנחנו לא מתכוונים לא להיות שום תענוג, אנחנו מתכוונים לסוג מסוים של תענוג שנקרא תענוג הגוף.
תענוג של לימוד אינו תענוג הגוף
ואני אסביר לך אפילו יותר טוב, שהתענוגים האחרים, נניח מישהו אוהב ללמוד, בא מטריאליסט והוא אומר, אוקיי, אז לכל אחד יש איזה טיקל במוח שלו, דופמין, לך זה בא מלימוד. זה לא זה, כי לימוד אין לך במוח, לימוד לומדים עם השכל. בסדר?
מה אני מתכוון בזה? עוד, אני לא צריך להתכוון שום דבר קסום. המוח הוא דבר גשמי, השכל אינו דבר גשמי. יכול להיות שהמוח נמצא, השכל נמצא במוח. אני לא אומר שהנשמה נמצאת במוח, היא צריכה את המוח כדי לפעול. אני לא אומר שכשמתים אפשר בלי זה, אולי מלאך, אבל אדם שחי בגוף צריך להיות בריא, הגוף שלו, הוא צריך לדעת לחשוב וכו׳.
התענוג של סברא טובה הוא סוג אחר
אבל התענוג, זה מאוד ברור, ואנשים לא תופסים את זה, התענוג שיש מסברא טובה אינו אמת שזה אותו סוג דבר כמו התענוג שיש מחתיכת קוגל טובה. שניהם הם, ולכן אני אומר שזו לא סתירה, זו רק סתירה בזמן או סתירה בפוקוס, אדם לא יכול להתמקד בשני דברים בבת אחת.
אבל זו לא סתירה שאו יש לך את התענוג הזה או יש לך את התענוג ההוא, כמו שכתוב בספרים חסידיים מסוימים, וזה לא אמת. אלא אם אתה מתאר את שניהם באופן הגשמי, כאילו זה אותו דבר, אז יש סתירה. זה לא אותו סוג דבר, כי כמו שעשיתי את המשל של כבוד, כמו שיותם הביא שכל, מי הוא זה שנהנה מהסברא? מי זה? טעם הבאדס שלך? לא. ה, ה, מה? מה זה?
תלמיד: בסדר, נכון, אבל זה אדם אחר בכלל.
מגיד שיעור: נכון, נכון, מזה יש סתירה. אני אומר שזו סתירה בזמן. לא, מרגישים את זה בנפש.
“זה קליק” – התענוג השכלי
צריך להבין את זה, אדם נהנה משיעור טוב, השיעור הוא רק שהוא הרגיש טוב, אבל זה התענוג של השיעור. זה רק כדי שנוכל להשתמש במספרים בשיעור. כן, ווטאבר. ההנאה היא שמשהו קליק. כן, אומרים שזה קליק, לתת קליק. מה זה לתת קליק? באכילה לא קליק כלום. אני לא יודע איפה, והסיפוק יותר מסובך.
אבל בואו נדבר על הסיפוק הספציפי. זה קליק, כן? הוא מוצא לו משה, זה קליק. הקליק יפה. הקליק הוא בשכל עצמו, כן? היה כאן פאזל, אבל מישהו לא היה לו שום קושיא, הוא לא נהנה מזה. כן, אתה לא יכול לתת למישהו שאין לו את הרצון. יש לו אולי קושיא, הקושיא היא גם קושיא שכלית, זה לא מסתדר. מה עושים עם הנושא? אה, עכשיו זה מסתדר. זה נעשה בשלמות, זה נעשה מחובר, זה קליק. מה זה הקליק?
תלמיד: זה אדם אחר, זה סובייקט אחר, לא יותר.
מגיד שיעור: זה סוג אחר של דבר. זה לא יותר. לא, זה לא, זה לא דבר פיזי. לא, זה לא, זה לא. אף אחד מעולם לא…
ביקורת על תיאוריית ה״כימיקלים”
אגב, התיאוריות האלה מעולם לא ראו, אני חושב. קודם כל, רגע אחד, רגע אחד, אין הבדל. אני רוצה לומר שני דברים. אני מתכוון שאני רוצה לומר באמת. קודם כל, כל הכימיקלים האלה שאתה מדבר עליהם, אף אחד מעולם לא הוכיח בפירוש שיש להם קשר להנאה. זו סתם חצי תיאוריה, הוא לומד מהפסיכולוגיה אני יכול לומר, הוא לא יודע, הוא מחפש, הוא רואה. זה לא אמת, אף אחד לא יודע שזה אמת. קודם כל, אפילו מה שזה אומר, או כן או לא, אף אחד לא יודע. כן, לא יודעים, זו סברא, חצי סברא שחושבים, וכל אחד קונה את זה כי אנחנו מגושמים, כי לנו יש קושי לדמיין מה זה תענוג רוחני, ומה זה אפילו מחלה רוחנית.
חולה הנפש אינו רק חוסר איזון כימי
אין לו שם תענוגים נורמליים, הוא חולה נפש. חולה נפש לא אומר שיש לו כימיקל שלא מאוזן. יכול להיות שלחולה נפש יש גם כימיקלים לא מאוזנים, אני לא אומר שאין לו קשר. זה בטח אמת שאדם, על זה לא צריך להיות מתעורר גדול, תמיד ידעו שאדם ששותה יותר מדי יין לא יכול לחשוב ישר אז, אבל זה אומר עוד שהוא חושב עקום, בוא לא נשתה יין.
זה בגלל הדברים האחרים, כי אדם הוא גוף, כדי שיוכל להיות לו גישה לשכל שלו, שיוכל להשתמש בשכל שלו, הוא צריך להיות בריא, הוא צריך קיום, הוא צריך אפילו להיות מרוצה, הוא צריך הרבה דברים, נועם, חיצוניים.
הכאב הרוחני של אי-ידיעה
אבל הקליק של שכל, אפילו ההיפך, כואב לו, הוא לא יכול לישון כי אין לו ספרים. הוא לא יכול ממש לישון פיזית, נניח, אם יש אדם כזה, הוא לא יכול לישון כי משהו מפריע לו. אבל איך זה מפריע לו? שואלים את הרופאים, כן, איפה כואב לך?
הגוף כתנאי לשכל – אבל לא השכל עצמו
מגיד שיעור:
אבל זה עדיין לא אומר שחשיבה ישרה באה מאי-שתיית יין. אלה שני דברים אחרים, כי אדם הוא גוף. כדי שיוכל לגשת לשכל שלו, כדי שיוכל להשתמש בשכל שלו הוא צריך להיות בריא, הוא צריך להיות כלי מוכן לעבודה, הוא צריך להיות מרוצה, הוא צריך הרבה דברים, תנאים חיצוניים. אבל הקליק של שכל, כשיש לו כאבים, כואב לו, הוא לא יכול לישון כי אין לו ספר, הוא לא יכול ממש לישון, פיזית נניח, אם יש אדם שהוא לא יכול לישון כי משהו מפריע לו. אבל איפה זה מפריע לו? שואל הרופא, כן, “איפה כואב לך?” אתה מרגיש את זה עם ה… כשאתה אומר “איפה כואב לך?” בגב שלך, בראש שלך, לא כואב בראש. אני לא יודע אם כבר קיבלו כאב ראש פיזי מחשיבה יתר, אבל אני חושב שיש דבר כזה, זה תרגיל או משהו. אבל איפה כואב לך?
אתה לא מרגיש את זה עם הראש, אתה מרגיש את זה עם הגוף. לא אתה מרגיש את זה עם הראש, הראש, כלום, בראש אי אפשר להרגיש כלום, חוץ מכאב ראש, והמוח ממש אין לו עצבים, לא יכול להיות שאתה מרגיש שם משהו. אז, כשמרגישים בקשרים עם הראש, נניח זה אולי עדיין בגשמיות בזה אין הבדל, אבל לא הנוירונים, הנוירונים זה לא דברים שמרגישים. הנוירונים זה רק עבודה. אני לא רוצה להיכנס לזה, אני רק רוצה לומר את הדבר הפשוט להיפך, אני לא רוצה לומר חקירות שאני לא יודע מספיק.
מה שאני רוצה לומר לך הוא שהשאלה הפשוטה, איפה אתה מרגיש את הכאב של אי-ההבנה שלך ואת הטעם של כן הבנה? איפה אתה מרגיש את זה?
אדם נורמלי, חוץ מאנשים שלימדו אותם אמונות פסולות שונות, שצריך לומר נוירונים עם דברים שאף אחד לא יודע מה זה אומר, התשובה היא, אני מרגיש את זה בשכל שלי. איפה השכל שלך? אני לא יודע איפה השכל נכנס חזק, אני לא יודע, זה נשאר. אתה לא מרגיש את זה ברגליים, אתה לא מרגיש את זה ברגליים, אתה גם לא מרגיש את זה בראש. לא, אתה לא מרגיש את זה בכלל בראש. שוב, להרגיש מרגישים עוד עם העיניים, “עֵינַי רָאוּ”, אני לא יודע מה, זה משל. אני לא אומר שזה לא משפיע, אתה יכול להרגיש את זה גם בלב שלך, כי אם אתה אדם שאתה מחובר לזה הלב שלך יפעם מהר יותר. אבל לא זה, זה לא מורכב מזה. זה מורכב מתחושה בשכל. שכל הוא חלק הנפש, חלק חדש שלא שמעת עליו עדיין, כבר דיברו בפרק א׳, וזה חלק חדש, כח ההשכלה. לאדם יש כח כזה. אתה רוצה לדעת אם אפשר להיות עם הכח הזה בלי גוף? אולי אי אפשר, אולי אפשר כן. זה כבר חקירות של השארת הנפש וכן הלאה, אבל זה בטוח שזה לא דבר שעושים עם הגוף, זה דבר שעושים עם השכל. ממילא, יש שם תענוג, אבל התענוג אינו אפילו, זה רק משל לתענוג.
תענוג השכל לעומת תענוג הגוף – רק משל
אמת, אמת, אני אומר את זה רק בהקשר, אני צריך להבהיר את זה, שידעו בבירור. אומרים משל, בתורה יש משל ללחם ויין, אבל זה רק משל, זה לא אותו אדם, זה לא אותו חלק באדם, נניח, לא אותו אדם, לא אותו חלק באדם שנהנה מלחם גשמי נהנה מהלחם שהוא המשל לתורה. זה סוג אחר של אדם, אפשר להשתמש באותן מילים, כי אין לנו מספיק מילים, משתמשים באותה מילה “תענוג”.
האמת היא, כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה, שניהם תענוג במובן שזה טעים, שניהם ממש טעימים, זה הרבה יותר טעים, כמו שכתוב בהקדמה לפירוש המשניות, קשה להסביר לאדם סוג אחר של טעם, המשל של עיוור, ההבדל בהקדמה ל… סליחה, זה לא שייך לחלק הקודם. אבל זה בכל זאת לא אותו דבר, וממילא, מאוד ברור, שכשאנחנו מדברים על, כשאנחנו מדברים על תענוגים, אנחנו מדברים על תענוגי הגוף, ותענוגי הגוף לא אומר כל מה שלא אמת, זה קצת לא אמת, כי מי שלא מאמין בנפש הוא צריך לומר את המילים הפשוטות, הוא צריך להעמיד פנים שזה אמת, אבל זה דבר אחר. אנחנו מדברים רק על תענוגי הגוף, מאוד פשוט.
כבוד – תענוג חברתי
אוקיי, הענק שלי נגמר? לא, לא נגמר. כבוד, למשל, הוא תענוג של החלק בנפש שמקבל כבוד. זה לא אותו חלק, זה דבר חברתי. כבוד, נניח ההבדל בין שמחה וללמוד אקורד, כבוד הוא עדיין דבר חברתי, לכבוד יש קשר לגוף החברתי שלך, אתה שייך לאנשים אחרים, הם מחזיקים ממך, הם לא מחזיקים ממך, הם מכבדים אותך, הם מזלזלים בך. השכל, אני לא יודע, השכל הוא דבר ששייך לך, זה לא מה שההוא חושב עליך, זה מה שאתה עצמך מבין. אתה יכול להבין יחס של השכל והדבר המושכל, הדבר שאתה מבין, זה הדבר של דביקות בדבר המושכל, אבל זה לא… זה לא לחברה, לכן זה יותר טוב, אי אפשר לקחת את זה, כן? מה שהרמב״ם אומר: “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ”, כן? כל הכבוד, למצוות שאנחנו עושים בחינת כבוד, זה לא שייך לך, אבל החכמה שייכת לך לבד. זה ההבדל, לכן זה סוג אחר של חלק הנפש, זה סוג אחר של דבר, לא רק אותו, לא הכל זה נפש אחת, יש חלקי הנפש, לכן אתה יכול לראות את ההבדל כאן.
ניתוח של חמשת החושים: אילו הם בעלי תאוה?
אבל על כל פנים, זה עדיין לא מספיק לומר שהפרישות, המידה… לגבי תאוות, היא רק על תענוגי הגוף. למה? כי מסתמן דבר מעניין: שלא כל תענוגי הגוף מדברים על זה, צריך להתחלק… צריך עוד משהו כאן על זה להתחלק, ואפשר גם בדרך מעניינת לחלק את זה.
כל תענוגי הגוף מבוססים על… איך קוראים להם? חמשת החושים, כן. הגוף מתחבר לעולם החיצון בחמש דרכים שונות, שקוראים להם חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. נכון? חמשת החושים.
אז בואו נעבור על כולם, ונחשוב אילו מהם הם בעלי תאוות, ויכולים… כאן יש לי גם מעשה חסידית על זה. יש… בעל התניא… אנחנו לומדים אריסטו בפרק… מעשיות חסידיות בפרק אריסטו קוראים להם.
חוש הריח – לא בעל תאוה
בעל התניא בא אליו מישהו והביא קופסת טבק… כן? אתה מכיר את המעשה? אבל בעל התניא אמר שהוא לא אהב, שהוא קרע את זה, קבר את הטבק, והוא עשה מזה מראה שיוכל לראות את התפילין שלו, הוא לא פחד מהעבירה הגדולה להסתכל במראה, כי זו בכל זאת מצווה… והוא אמר שהוא לא מבין, האם גם למי שאינו בעל תאוה, צריך גם לעשות לבעל תאוה? שחוש הריח אינו בעל תאוה, האנשים ששומקים כל היום טבק מחונכים מזה להיות בעל תאוה… כך הוא אמר.
שהחקירה של השיעור, של החלק הבא של השיעור, היא אם בעל התניא צודק.
דיון: חוש הריח ותאוה
תלמיד:
או בדיוק להיפך, הרמב״ם… הוא אומר למה הוא לא מדבר על טבק, לריח הוא כן יכול… אה. לא. אה נו? זה לא תאוה.
מגיד שיעור:
כי זה ערוות דבר, על זה. זה לא תאוה.
תלמיד:
כי זה ערוות דבר.
מגיד שיעור:
אה, זה ערוות דבר. זה בכל זאת תורה על זה.
תלמיד:
כן, אבל זה לא… בואו נדבר על זה.
מגיד שיעור:
כן. אבל הנשמה נהנית ממנו בלא יגיעה, יש לשון כזה בגמרא, אבל על כל פנים, “דבר שהנשמה נהנית ממנו”, כן? הנשמה נהנית. זה לא אומר הנשמה כמו הכח, זה אומר משהו… על כל פנים, מה שרואים אבל מהמקומות זה, אני לא שמעתי, נניח ברור, אני מעולם לא שמעתי דרשן מוסר שידבר נגד אדם ששומק יותר מדי בשמים. אין היום דבר כזה.
והנה יש הפך, יש שאנחנו מקפידים מאוד על ריחות רעים
והנה יש הפך, יש שאנחנו מקפידים מאוד על ריחות רעים, כן? יותר מאשר בזמני הגמרא, כשהיה כל עניין של קריאת שמע, איך לא יכלו לומר קריאת שמע. היום בכל מקום מריח טוב, אני מתכוון, נייטרלי בואו נאמר, לא דווקא טוב, אבל בכל מקום מריח טוב. אני חושב שזו הסיבה שאנחנו לא הולכים קוממיות בבשמים, כי מריח טוב. כן, חוץ מניו יורק, שם צריך ממש בשמים. עיר הקודש. אבל חוץ מזה, אנחנו לא הולכים קוממיות בזה. אבל אפילו כך, לא מוצאים שיהיה משהו תאווה, עניין של תאווה בזה. אני לא מצאתי, לפחות. דבר מעניין.
חוש הראייה – גם לא תאווה פשוטה
אוקיי, זה כבר דבר מעניין. אני צריך לדעת קודם דברים נוספים. מה עם לראות דברים? ראייה. אני יודע שכתוב “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, אבל זה לא אומר שהעניין הוא לא לראות. כתוב בברכות “תאוה לעינים”, וכן הלאה. הפעם הראשונה שכתוב תאווה היא לעיניים. כן, אבל זה לא אומר שהבעיה היא הראייה. בואו נאמר, הראייה מביאה לדבר ש… בואו נשאל שאלה אחרת. דוד המלך דיבר נגד לראות סרטים, אבל הוא התכוון לסרטים מלוכלכים, שאין הנאה מהעיניים, זה לא העיניים שיש הנאה מזה, זה משהו אחר ההנאה מזה, נכון? אבל בואו נאמר כך, לא לא, בואו נאמר כך, טוב, אבל זה לא עניין של העיניים. בואו נאמר שהעיניים הן בדרך מקרה כאן, העיניים משמשות כאן. בואו נאמר שיש מישהו שיש לו תאווה לראות ציורים יפים. אוקיי, זו מצווה? בואו נאמר שמישהו אוהב… כן. אם אתה אומר ציורים יפים, הרי יש רמב״ם.
תלמיד:
רבונו של עולם, אותו פסק הוא מרבונו של עולם. הקב״ה הוא הרבי שלך, “כל דבר נחמד וטוב”.
מגיד שיעור:
יפה, לא?
תלמיד:
כן.
מגיד שיעור:
אתה כותב שצריך להנות מהקב״ה.
דיון: יופי הבריאה ותאווה
מגיד שיעור:
מה שאני רוצה לומר הוא, בואו נאמר יש יהודי שאוהב מאוד לנסוע למקומות יפים, או אפילו הוא אוהב לראות סרטים יפים. לא סרטים של שמוץ, אלא סרטים של אמנות. משהו יפה… מי ששמע יופי?
תלמיד:
הרבה מאוד.
מגיד שיעור:
כן, בואו נאמר. בואו נאמר זה יפה. אבל יש אנשים שעושים סרטים יפים, זה נעשה להוציא יופי. הוא הולך הרבה, הוא רואה הרבה, הוא הולך, הוא נוסע להרים, הוא עומד לראות, הוא משתומם מאוד על יופי הבריאה. הוא מברך על זה ברכה. אוקיי, ברכה היא על דברים שמהתניא הולכים ממש. חוץ מאחד, שאין שם ברכה, אני מתאר לעצמי, אני לא יודע. אבל חוץ מזה הוא מברך ברכה. אתה לא יכול לומר שהוא לא בעל תאווה.
תלמיד:
יש אנשים שלא מחזיקים מזה. יש… שמעתי פעם שהרבי מסקווירא הלך לראות דברים יפים.
מגיד שיעור:
הוא לא היחיד.
תלמיד:
יש הרבה מעשיות על גדולים.
מגיד שיעור:
מסוימים.
תלמיד:
תלוי אילו.
מגיד שיעור:
יש תאוות אחרות.
תלמיד:
דוד המלך.
מגיד שיעור:
דוד המלך כתב תהלים על זה.
תלמיד:
“ברכי נפשי”.
מגיד שיעור:
“ברכי נפשי”, הבאתי את “ברכי נפשי”.
תלמיד:
אבל יש אחרים. שמעת פעם ביקורת על זה?
מגיד שיעור:
אף אחד לא, לא.
תלמיד:
אבל זה אמת שהרבי מחניוק מאוד לא יצא עם זה.
מגיד שיעור:
אה, הם תולים את התמונות במסדרון. יש להם הנאה להיות בתמונות.
תלמיד:
שמעתי ממנו שיחה במחנה, במחנה קדילאק.
מגיד שיעור:
זה לא בשביל יופי, זו תאווה אחרת.
תלמיד:
זה חלק מהתאווה.
מגיד שיעור:
אני לא יודע איזו תאווה זו.
תלמיד:
מה עם היהודים החסידים?
מגיד שיעור:
הם נוסעים כולם.
תלמיד:
אבל לא כדי… תמיד הייתי שואל אותך, למה אין מנהג להיות פשוט כדי לראות דברים יפים? יש לך אמנות, יש לך יופי של הבריאה עצמה.
מגיד שיעור:
זו מצווה גדולה. לא ראיתי שהרבנים, הרבנים החסידיים, יאמרו לבחורים אילו סרטים לראות כי הם יפים מאוד.
תלמיד:
במחשבה, לכאורה אני לא מחויב בדבר הזה.
מגיד שיעור:
אוקיי, בואו נאמר. בואו נאמר, אנחנו יושבים. הרבי עושה את עצמו שביסמרק יהיה ש… הרבי עושה את עצמו כאילו הוא לא אכפת לו. הוא עושה את עצמו. זו אמת. על כל פנים, יש חילוק בזה. אולי, האמת היא, יש מעלה שיש אצל כולם אהבת היופי, כי יופי הוא “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוקיו”. אני הולך להראות את זה. אבל מי שלא, ופשוט יש באמת לעיר שלי.
חוש הטעם וחוש המישוש: החושים האמיתיים של תאווה
יופי ויופי: הערה קצרה
מורה:
מחשש, חוששים שיכשלו בדברים טובים יותר. אוקיי, בואו נאמר, בואו נאמר אלו שיושבים. הרבי עושה את עצמו שבית המדרש יהיה מלוכלך. הרבי עושה את עצמו כאילו לא אכפת לו. האמת, אבל בקיצור, יש חילוק בזה. בעלי ההשגה האמיתיים כולם אוהבים יופי, כי יופי הוא שבח השם, אין ספק. אבל אלו שלא, הם פשוטים, יש להם באמת פחות, זו לא מעלה. וכאן כולם מסכימים, מבינים?
העיקרון של מידת המיצוע: יותר מדי מדבר טוב
מורה:
אבל על כל פנים, בואו נאמר שיש דבר של יותר מדי. האם יכול להיות יותר מדי? זה ביטול תורה, זה יותר מדי. אבל אפילו אם זה יותר מדי, בואו נאמר כל דבר הוא במידת המיצוע. אוקיי, בואו נאמר הוא יותר מדי, הוא רק נוסע לטיולים, הוא לא לומד אפילו דקה אחת ביום. בואו נאמר מישהו לומד יותר מדי, הוא מזניח את כל הקהילה. בואו נאמר מישהו מסתכל יותר מדי על דברים כאלה. יכול להיות שזה חיסרון, יכול להיות שזה לוקח ממידה מסוימת. אבל המידה היא לא מידת התאווה, זו מידה אחרת. אני יודע, ביטול תורה אולי, אני לא יודע.
ביטול תורה הוא “ביטוי תופס הכל”. אני לא יודע מתי אתה לא רוצה לענות על משהו, אתה אומר שזה ביטול תורה. שואלים אותו, מה עם הנשים? “אה, ביטול תורה.” אה, מושב ליצים. מושב ליצים, טוב מאוד.
סיכום: אילו חושים הם בעלי תאווה?
חוש הראייה: העין אינה בעל תאווה
מורה:
על כל פנים, “מוזיקה יפה”, כן? זה חוש הראייה, לא דיברנו על זה. יש את השיטה שחוש הראייה הוא בעל תאווה. חוש הראייה מביא להרבה תאוות, זה נכון. חוש הריח יכול גם להביא תאוות.
תלמיד:
אה, טוב מאוד.
מורה:
חוש הריח, אסור להריח בשמים של עבודה זרה, באותו אופן. כבר לא מברכים ברכה, נכון? כך אומר הרמב״ם. הרמב״ם פוסק כך להלכה, לא מברכים ברכה על בשמים של עבודה זרה. יש מחלוקת גדולה בדיוק מתי הוא מתכוון. על כל פנים, יש דבר כזה, בוודאי אם זה מעורר את הטומאה לא, כן? אבל לא הריח הוא הבעיה, אלא מה שזה מביא לכך.
אותו דבר ראייה. אבל ראייה אינה בעל תאווה. העין אינה בעל תאווה. בעל התניא אומר שרק האף אינו בעל תאווה. העין היא לא בעל תאווה. העין אוהבת לראות דברים יפים, עינו של אדם אוהבת לראות דברים יפים. יש תענוג לראות דברים יפים, זה תענוג, נכון. אבל זו לא תאווה, זו תאווה פשוטה יותר. אני לא יודע.
חוש השמיעה: מוזיקה וקול אישה
מורה:
אותו דבר האוזן. מה עושים עם מישהו שאומר שהוא בעל תאווה גדול, הוא שומע כל היום מוזיקה יפה? לא רק המגידים, כל יהודי חסידי יצא מוזיקה. אם יש אחד שלא? טוב מאוד.
אותו דבר, ריח אישה, מראה אישה, כל הדברים האלה הם בעיה, אבל לא בגלל הקול, אלא בגלל האישה. נכון? אם היית יכול להפריד, אם מישהו אומר לך “שמע, אני שומע שהקול לא מעורר”, זו מציאות ממשית, אני מתכוון שזו לא מציאות אישית. אין הבדל. בואו נאמר שזה בינה מלאכותית שמדברת, או שזה ילד שהיום נהיה, אין הבדל. אני מתכוון שתסכים שאפילו כשזה אסור, לא הקול הוא הבעיה.
מישהו ששומע רק מוזיקה, זו שאלה אחרת. לא, יש שאלות אחרות במוזיקה. אולי זה זכר לחורבן בית המקדש, אולי זה ביטול תורה, אולי זה מעורר את התאוות, נדבר על זה עוד. אבל בואו נאמר עצם ההנאה…
תלמיד:
כן, בדיוק.
ההבדל בין הנאה לתאווה
מורה:
אבל עצם ההנאה, בואו נדבר, שוב, אתה אמרת שהבעיה של תאווה היא הנאה, לא הנאה נכונה. זו ההנאה, כן? המילה הנאה, התענוג. לכן זו לא ההנאה של… לא ההנאה של תאוות. ההנאה שעומדת נגד תאוות, מדברים על הנאות הגוף. הנאות הגוף, כפי שכולם יודעים, אינן הנאה של נפש. נפש היא כשלומדים, או כשכועסים, או כעס, דברים אחרים הם הנאות הנפש.
הנאה ממוזיקה יפה, או מנוף יפה, מעיניים יפות או אוזניים, אינה הנאה של תאווה. זו הנאה אחרת, אולי הנאה אחרת, אבל תאווה זה לא. מעניין, נכון? גם ריח לא. אז אנחנו נשארים כמעט עם כלום.
תלמיד:
לפעמים אוכלים ביחד.
מורה:
דיבור? דיבור דיברנו כבר קודם. טוב מאוד.
שני החושים הנותרים: טעם ומישוש
מורה:
אז יוצא, יוצא, רבותי, יוצא, בואו נלך לעצם החושים, כי הדרך שמחלקים גוף היא דרך חושים, כי זה הקשר לגוף. אז, נשארים לנו ראייה, שמיעה, ריח, לא הנאה. הנאה אחרת. נשארים לנו רק שני חושים שהם טעם ומישוש. מופתע? לאדם יש עוד שני חושים, חוש הטעם…
תלמיד:
רגע אחד, רגע אחד, מיד אף אחד לא יבוא לכל הדברים שאתה אומר, אני הולך לראות הכל, אני רק רוצה להגיע בדיוק, אני רוצה להבין את זה בדיוק.
מורה:
אוקיי, טוב מאוד.
חוש הטעם: ניתוח עמוק יותר
טעם אינו התאווה העיקרית
מורה:
אז לכאורה, בואו נדבר על חוש הטעם. חוש הטעם לכאורה הוא הדבר שבדרך כלל מדברים על ליהנות מקוגל או פיצה, כשזה בלייקווד זה פיצה, כאן זה קוגל, על כל פנים, זה אותו דבר. שם יש צד של תאווה, ובדרך כלל כשמדברים על תאווה מדברים על דבר שיש לו טעם. רוצה לספר לכם דבר מעניין. לא שייך.
תלמיד:
לא אבסורדי, לא מופשט.
מורה:
רגע, לא מופשט. לא, לא מופשט אני מתכוון, מצמצמים. צריך לחתוך, אני מחלק בתוך, מחלקים, כן, מחלקים. כן?
ראיה הלכתית: תענית וטעימה
מורה:
אבל קודם כל סוף כל סוף, כתוב… כתוב בהלכה… כתוב בהלכה, שיש לך תענית. תענית, תענית זה תרגום פרישות, כן? נפרדים מאכילה.
תלמיד:
עם טעימה, לא צריך, גם, גם מותר עם התענית לטעום אוכל.
מורה:
מבין?
תלמיד:
מותר לטעום אוכל. שאלות נפסקות…
מורה:
מותר לטעום, לטעום, עם תענית מותר. אפילו אולי אפילו ביום כיפור, אני לא יודע, זה כבר מדרבנן… אבל על כל פנים מותר לטעום, כן?
תלמיד:
מותר לטעום אוכל.
מורה:
כן.
טעם הוא סוג של דעת
מורה:
ובואו נאמר אפילו יותר מכך. יש הבדלים בין אנשים עד כמה הם טועמים את האוכל שלהם. לא כמה הם אוכלים, כמה הם אוהבים לאכול. יש אדם אחד שקוראים לו מבין, נכון?
תלמיד:
רגע אחד, אני חולק עליך.
מורה:
שמע.
תלמיד:
טוב מאוד.
מורה:
ה… טעם הוא בעצם סוג של דעת. כי יש אדם שהוא מבין יותר טוב, והוא טועם משהו. כשהוא אוכל משהו, הוא יותר מבחין את הטעם: זה סוכר… קצת מתוק וקצת… והוא שותה יין טוב והוא שותה קצת… אסור לשתות הרבה, נכון? כי אז מאבדים את הטעם.
הסתירה בין תאווה לטעם
מורה:
יש אפילו סתירה, תאווה עם טעם היא סתירה. מי שצריך להיות טועם טוב של אוכל, יכול להיות שהוא צריך אפילו לירוק, כמו שרואים בטעימות. או שהוא צריך לשתות מעט ועומד, וממש השני שותה עומד כל דבר, או שזה ליקוק.
כן? טוב מאוד.
בהמות אין להן טעם
מורה:
יש את הטעם של אוכל, והטעם של אוכל הוא באמת, קודם כל בפני עצמו דבר אנושי, נכון? אבל בהמה לא טועמת את האוכל. אתה יודע שאף בהמה אחת אין לה טעם באוכל? אלא אם כן… זוכר את המעשה של הפרה, כשהריזי׳נר אמר שגיסי… הסוס שלי גם לא דיבר על ימים רחוקים…
גם אין לו טעם באוכל.
תלמיד:
אה, הנחש אין לו טעם באוכל, כי יש לו טעם ממש ממינימום. אם הוא אוכל, עושה מהעפר את התיאבון שלו, אבל, יש…
מורה:
אפילו האוכל המזיק שהם אוכלים…
תלמיד:
שמע, בהמה… אני מדבר לבהמה. סלקציה אצל בהמה…
מורה:
לא…
תלמיד:
לא, יש להם אוכל שהם אוכלים, אבל לא, אבל לא, אבל לא ה… ראית פעם חתול עומד והוא…
מורה:
אין לו מבין, אין לו מבין!
תלמיד:
לא. דבר שמגעיל אותך, יש טעם, לא טועם לך, אתה לא רוצה את זה, אתה לא רוצה לקבל את זה, זה לא הדבר שלך, אין לך הנאה מזה, אין לך תענוג מזה, זה לא הדבר שלך.
נגד פרישות קיצונית באכילה
מורה:
אבל יש דבר שמגעיל אותך, יש טעם, לא טועם לך, אתה לא רוצה את זה, אתה לא רוצה לקבל את זה, זה לא הדבר שלך, אין לך הנאה מזה, אין לך תענוג מזה, זה לא הדבר שלך. כשמדברים נגד תאווה, לא אומרים “תאכל מהר בלי טעם”. יש אנשים שאומרים את זה, יש מחלוקת הפוסקים על זה, אבל זה לא נכון.
ראיתי, תשובה של ר׳ אשר׳ל ראיתי השבוע באיזה ליקוט, הוא אומר שמישהו שאל אותו למה הוא הביא אוכל, הוא אומר שזה לא טוב עד הכל ושיחזיר את זה, משהו כזה. הוא אמר לו שזה אחד… אמרתי, אתה יודע מה כתוב בכתבי האר״י, שאי אפשר להנות מהאכילה עם… זה לא טוב.
אני לא אומר שאין משהו שאפשר לפרש, יש הבדל. אבל כך יש דרך, זו דרך אחת, זו דרך אחרת של אנשים נורמליים. יש מישהו שנכנע לתאוותו, אוכל סתם, לא אוכל סתם. על כל פנים, זה בטוח שכשמדברים נגד תאווה, לא מדברים שצריך לאכול מהר ושזה יהיה כמו זלילה. צריך לאכול להפך, כולם מודים שצריך לאכול.
המשוגעים הם כן כל אלה שמדברים נגד אכילה
המשוגעים הם כן כל אלה שמדברים נגד אכילה. יש כאלה אנשים, אמת, הם נשמעים מוזר. זה המנהג, כמו שאותו אמר, “הבהמה שלי גם אוכלת, אני נותן לה ממש אוכל”. אני לא יודע, זה ממש בשבילו. אבל שוב, זו בחינה, זה לא זה, זה לא מה שאני מתכוון שזו אכילה. אני מתכוון שאפילו מי שאוכל לא דווקא, הוא אוכל מהר, הוא לא יכול לקבל טעם כלל.
כתוב שצריכים כן לאכול, שיאכלו טוב בתענוג.
מסקנה לגבי חוש הטעם
מגיד שיעור:
על כל פנים, אני רוצה רק להוציא את החילוק. אני לא אומר, כשאני אומר את כל החילוקים האלה, לא אומר שזה לגמרי טוב. יש גם יותר מדי בזה, כי יכול להיות יותר מדי בזה. יש גם שפלות בדרך מסוימת זה יותר גרוע. אבל אני לא מדבר על זה, אני מדבר רק על כך שמה שאנחנו מדברים על גנות התאווה ועל הנושא של תאווה והגנות האמיתי של תאווה, לא מדברים על חוש הטעם.
אתה חשבת שחוש הטעם יהיה מועמד טוב, לא מדברים. קצת קרוב, אני לא אומר שיותר קרוב לחוש הטעם, אבל לא מדברים על הטעם שבטעם. על מה מדברים? כן שצריך להיות טעם, כי תראה, טעם הוא בעצם רק חלק מסוים מחושי המישוש. זה נקרא טעם.
חוש המישוש: החוש האמיתי של תאווה
מגיד שיעור:
על מה מדברים? כן זה חושי המישוש? בוקר טוב. מדברים על מה שהרמב״ם מסביר… רגע, הנה הרמב״ם בא מכאן, אני הפוך. הם יכולים להיות הפוכים, אני רוצה להיות בך, אתה לא תופס מה הוא אומר, אתה חושב שחוש המישוש אומר שיש לי אויב ומזה. הם מתכוונים לדבר מאוד מדויק. הרמב״ם אומר שחוש המישוש…
חוש המישוש, עבדות, והטבע של תענוגים בהמיים
חוש המישוש לעומת חוש הטעם – החילוק המדויק של הרמב״ם
בוקר טוב. מדברים על מה שאדם… הנה הרמב״ם הגיע. רגע, הנה הרמב״ם בא מכאן. אני הפוך, אני מסביר לך. אתה לא תופס מה הוא אומר. אתה חושב שחוש המישוש מתכוון לתפוס טובה בשביל האמא. זה מתכוון לדבר מאוד מדויק. הרמב״ם אומר שחוש המישוש… כך כתוב באריסטו בפירוש. המישוש שב… לא הטעם שב… במילים אחרות, אני… תן לי להמשיך, תן לי להמשיך קצת, לנסות להבין. תן לי להמשיך. המוח מרחף מעל העסק.
זה לגמרי או… זה מרחף מעל הכל. טוב, טוב, תן לי לנסות לסיים כאן את הנקודה. בקיצור, אומר הוא, בעלי התאווה לא משתמשים בחוש הטעם, הם משתמשים מעט מאוד בחוש הטעם. בעיקר הם משתמשים בחוש המישוש.
המשל של ר׳ מוטל זילבר ופילוקסנוס
שמעתי פעם מר׳ מוטל זילבר, וזה גם כתוב באריסטו. ר׳ מוטל זילבר אמר שהוא סובר… הוא לא מצא. לא, הוא עצמו חשב. לכן אני אומר שזו סברא, מחשבה מסוימת. הוא סובר, הוא לא מבין שתאוות אכילה רואים שזו תאווה כפויית טובה מאוד. למה? כי כל תאוות האכילה היא על שני אינטשים. משהו מכאן עד כאן מרגישים את כל התאווה. כל חייך מתבזבז בשביל שני אינטשים. כך הוא אמר. רגע, כך… אני לא מבין מה כפוי טובה קשור לזה. לא, אבל זה רק גוף, מה שאתה אומר אף פעם.
לקחת חיים מזה, כשיש לי הנאה, אם כך, מה ה… אני מתכוון שזה הכוונה. אריסטו מביא שהיה מעשה עם אדם, כאן לא כתוב את שמו, בספר אחר כתוב את שמו, אני לא זוכר, שכחתי, הוא נקרא פילוקסנוס מאקסיונוס, אני לא יודע מה. והאדם הזה היה לו תאווה, הוא היה פרסר, חייו היו על אוכל. אומר הוא, הוא התפלל לקב״ה שהקב״ה ייתן לו צוואר ארוך, כמו עגור, עוף מסוים שיש לו צוואר ארוך מאוד. הוא אומר, כל חייך נמצאים בצוואר הקטן הזה. במקום שלאדם יש צוואר קטן, אפילו בהמות נהנות הרבה יותר מהאוכל שלהן לפי השגת האדם, כי יש לו צוואר יותר ארוך, הוא יכול להרגיש את היין שלו…
הטבע האמיתי של טעם
אני אוכל, אני מנסה לראות מהאוכל עוד אוכל, אני אולי פרסר גדול, אני מחזיק את החבר שלי בזה, יש לי הנאה בין כאן לכאן, כל העניין. אני יכול לאכול חתיכת שוקולד במשך עשרים דקות, אני לא נכנס לזה. אני לא רוצה לקפוץ לזה. כן, זה רק הטעם, עולם הטעם הגדול. לא, טרבר, זה לא טעימת יין, זה לא מודי. לא, טרבר, אני אומר הטעם, החוש, המישוש שבטעם. אז צריך שיהיה טעים טוב, הוא נהנה מהטעימה, טוב? אבל לא נהנה מההבחנה. כשאני אומר טעם אני מתכוון לדעת שבטעם, ההבחנה, מהו טוב ומהו רע, הדבר הזה שיש לו שם של הבחנה, הוא מבין את ההבנה שבו. יש בזה עומק, יש בזה עומק כאן ושם.
אבל התאווה, אבל התאווה, אבל מהי התאווה, אומר שכן החושי תאווה, אבל מהו המשהו שבתאווה. כי תאווה היא רק חלק מחושי המישוש, זה באמת חילוק. והמשהו שב… כל זה מוציא את מה שהוא אומר שכל החוש הזה הוא בשני אינטשים… במילים אחרות, מה שאנחנו עושים זה לא כל שני אינטשים… מה שאנחנו קונים את זה לטוב, זה הרבה יותר גרוע משני האינטשים.
היישום לפרישות
לא על זה מדבר הרבי, הוא אומר שכשמדברים נגד להיות עוסק בחושי המישוש, זה נוגע לנגיעה הקטנה בדבר, או לדבר הגרוע, כשהם מדברים על העניין של זיווג, שזה כמו שהגמרא אומרת, איברו וקרותו נישט באדים, זה מאוד קטן. והחלק האחר, הוא רוצה את כל התענוג, הוא לא מדבר עכשיו מכל העניין של חיזור, כמו שאומרים רדיפה, זה כבר לא… זה יכול להיות הכל… השעה היא כזו, מילא, זה בעיה. אבל התענוג ממנו הוא ממש התענוג של מישוש, של מגע. זה לא תענוג של ראייה, הראייה מביאה לזה. זה לא תענוג של ריח, לא תענוג של שמיעה. זה תענוג של מגע.
ההסכמה האוניברסלית על נמיכות
עכשיו אומר הוא כך, אבל מילא אומר כל אחד שכל אחד מודה? שאדם נמוך אומר אדם נמוך, כל העולם כולו כל העולם כולו מודה, שאדם נמוך, מי שאוכל יותר מדי הוא קצת אדם נמוך, עוד יותר נמוך הוא מי שאוכל אוכל יותר מדי ותשמיש. כך מסכים כל העולם כולו. כל אחד, יש שאלה כמה יש גבול, אין שאלה, אף אחד לא אומר שמילא שיעשו כלום. אבל כמה צריך להיות היותר מדי, זה כולל מוסכם, זה נקרא אדם נמוך.
משל העבד: למה התענוגים מתאימים לעבד
או שאריסטו אומר, דרך אגב, זה כתוב בגמרא שלנו הרבה פעמים מה שאתה תופס, הגמרא שלנו חושבת באותו אופן, זה כתוב רק בקצרה. והאריסטו אומר, זה שייך לעבד, מי שאתה מראה. עבד, עבד, עבד, אדם, למה? מה זה אומר עבד?
העבד, בוא נבין, עבד, פעם היו עבדים, נראה גם שיש עבדים, אבל לא רק בחינה של עבדים, אלא בחינות עבדים, לא עבדים אמיתיים. עבד הוא דבר שהוא בעצם מכונה, לעבד אין שיקול דעת עצמאי, הוא לא אדם, עבד הוא פחות אדם, עבד הוא כלי, עבד הוא כלי תשמישו של אדון, אין לו רצון משלו, משלו, אין נפקא מינה, משתמשים בו.
אבל הוא בכל זאת אדם, אז אילו תענוגים יש לעבד? לעבד יש רק את התענוגים הפיזיים ביותר, אצל העבד צריך לעשות יותר, כי אין לו שום סוג אחר של קומפנסציה.
אבל עבד הוא סוג של דבר שאין לו מבט רחב יותר, הוא לא יכול את זה, אתה תיתן לעבד, אין כבוד, אין לו כבוד, הוא במילא דבר בזוי, הוא תחת אחר, אין לו, הוא אפילו לא אדם, הוא לא גברא. עבד מקבל מחמאות? קצת, אני לא יודע, עבד מקבל מחמאות? אני לא יודע, הוא מקבל מחמאות. המחמאות, היום עבדת טוב, היום ניקית טוב, זו מחמאה לבהמה, זה אומרים למכונה שמנקה, לפועל שמנקה אומרים את זה, זו לא מחמאה אנושית, אתה לא אומר, בחרת, מחמאה אנושית מקבלים על משהו שיש לו בחירה, לעבד אין בחירה, הוא תחת מרותו, הוא לא אדם, הוא אדם, זה האומללות של עבד, שהוא כן אדם, אבל בעצם הוא לא מתנהג כמו אדם, האנושיות לא יוצאת, ממילא התענוגים שלו הם תענוגים הכי בהמיים, כלומר תענוגים שאדם, עבד הוא דבר שהוא עוסק בתשמיש, באכילה, אפילו יותר בזה, כי זה הדבר, זה דבר עבדי.
בן חורין לעומת עבד – ליברל ארטס
למה יש דבר שנקרא ליברל ארטס? כי הגמרא אומרת שזה לבני חורין. בן חורין הוא אריסטוקרט, הוא לא רק חופשי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא סוג אדם מרומם יותר, חורין מתכוון לאריסטוקרט. לבן חורין יש תענוגים אחרים ששייכים לבן חורין, לעבד יש תענוגים ששייכים לעבד. עבד משמש אחר, אילו תענוגים יש לו כן לעצמו? אז זה תענוגי הגוף. לבן חורין יש כבוד למשל, כבוד לא צריך להיות בן חורין כדי להיות. שכל, כל שכן, עבד לא עוסק בשכל, אם הוא עוסק בשכל זה רק לדעת איך לתקן את שואב האבק, זה לא שכל, זה שכל שמשועבד למעשיות. זה לא שכל חופשי, לא חופשי.
הסיסמה: חוש המישוש חרפה לנו
אז ממילא, כל אחד מודה שמי שעוסק ביותר מדי תענוגים תחתונים של הגוף, כלומר חושי המישוש, זה דבר שמתאים לעבד, או זה דבר שמתאים לבהמה. עבד ובהמה קרובים, אבל זה לא אדם, זה לא מתאים לאדם חופשי, לאדם מרומם, לעשות יותר מדי. שוב, מה שהיותר מדי הוא, זה לא אנושי. זה מה שתפסת עכשיו את הפירוש של המשפט שכל אחד יודע, שהרמב״ם אומר כאן זה כתוב, וכל אחד נהנה מזה. רק אני מראה לך למה אתה חושב כך. זה לא חידוש, כל אחד חושב כך, רק אני מראה לך למה.
זו הסיסמה שאומרת שחושי המישוש חרפה לנו. חרפה לנו לא מתכוון לנו, אלא לנו בתור אדם. למה? כי זה ממש תענוג, ממש חשוב, אבל זה לא נוגע לאדם באשר הוא אדם, זה נוגע לאדם באשר הוא בהמה, אפשר לומר עבד.
על זה כשמדברים על פרישות, מדברים בדרך כלל בעיקר על זה, או על אכילה קצת. צריך לדבר על החילוק בין שני הדברים, אבל זה אותו דבר, זה גם חושי המישוש, חושי המישוש שבאכילה. למה? כי אלה הדברים ששייכים לחלק הבהמה של האדם, לא לחלק ה…
שאלות ודיון: נזיר ופרישות
תלמיד: אבל הפרישות בתורה היא נזיר.
מגיד שיעור: בסדר. מהי הפרישות?
תלמיד: נזיר אין לו שום דבר עם “אל תהי רשע”, אבל יש לו כן עם שתייה.
מגיד שיעור: נו, מה, מה, בסדר, אני לא יודע.
הרעיון הוא אחר, זה רעיון אחר.
אבל בתורה יש כן, סוג של, פסוק שהזכרת. רואים בתורה שקדושים תהיו זה “אל תהי רשע”. זה נכון, אבל יש דברים אחרים. נזיר הוא אחר, אני לא יודע, זה מעניין באמת, אבל זה לא כל כך חשוב. אני לא יודע, חשבתי שהגמרא אומרת שהנזיר הוא, זה פשוט דבר אחר, כי הרבה יין עושה, רואה סוטה בקלקולה. יש סיבה אחרת.
תלמיד: כן, בסדר. על כל פנים, זה מסכים, זה מסכים, גם בגמרא כשמדברים על המילה חטא, דיברתי שבוע שעבר, שחטא מתכוון לחסרון, וחטא כמעט תמיד, או עבירה מתכוון תמיד לרע. זו עבירה. כלומר, לא בגלל בשר בחלב, שזה דבר שאסור לעשות, זו לא עבירה. זו ידיעה אמת. זה לפני החטא ידיעה. הגמרא מתכוונת בדרך כלל לאשם שהיה בתורה.
מגיד שיעור: אבל בסדר. אמת. למה ממש זה רק? אתה יודע מה אמרתי היום אחר הצהריים? אוקיי. אמת.
תוספת חשובה: לא כל תענוגי חוש-המישוש הם בהמיים
תן לי לסיים עוד שניים שלושה עניינים, הקדמה שכתובה כאן בפרק הזה. דבר מאוד חשוב, שכשאני אומר חושי המישוש אני גם לא מתכוון לזה. יש כן תענוגים ששייכים לחושי המישוש שאינם בעיה כזו. אנחנו מתכוונים רק לתענוגים מסוימים, אלה שממש דומים לבהמה. אם לאדם יש דבר שרק אדם יכול להנות ממנו מחושי המישוש, אריסטו אומר משל, אני אגיד לך משל.
משלים: פעילות גופנית, מרחץ, עיסוי
למשל, פעילות גופנית. אדם נהנה מפעילות גופנית, הוא מזיע. או ללכת למרחץ, ללכת לאמבטיה חמה. ללכת לאמבטיה חמה, גם לא שמעתי שזו תאווה גדולה. יהודים חסידים נהגו ללכת למרחץ. כבר היום זה נפסק, אני לא יודע למה. בגמרא רואים שנהגו ללכת למרחץ. אי אפשר לרחוץ בשבת. זה פחות. פעם טבילת מקווה הייתה במרחץ. עדיין טובלים במרחץ? עדיין? תגיד לי איפה. אני שואל אותך ברצינות, למה כבר אין? זה אחד החטאים הבולטים ביותר. אה, הרבה.
על כל פנים, אוקיי, כל דבר אפשר לעשות בדרך יהודית, או לא בדרך יהודית. אבל מה שאני רוצה להוציא הוא… עדיין יש? אוקיי. על כל פנים, אוקיי, זה מותר לצורך רפואה. אבל רפואה זה אמת שזה לצורך רפואה. אתה אומר רפואה. להיות בריא זה רפואה, הוא על בריאותו בגלל זה.
החילוק: כל הגוף לעומת חתיכה קטנה
על כל פנים, על זה אומר הוא כך, כשאני אומר חושי המישוש אני לא מתכוון, הוא אומר כך, כשאני אומר חושי המישוש לא מתכוונים לחושי המישוש בכלל, כל חושי המישוש. אלא אריסטו אומר כך, אני אגיד לך חידוש, כשאתה הולך למרחץ נהנה כל הגוף, לא חתיכה קטנה אחת. חתיכה קטנה אחת, זה בהמי, בצמצום, כמו שני האינטשים, זו הבעיה, האבר הקטן. אדם שנהנה מכל הגוף, זה כבר לא דבר של בהמה, זה כבר דבר אנושי. אז זה כבר יותר טוב. עיסוי, הוא אומר עיסוי או כאלה, זה לא בעיה, לא על זה מדברים. שוב, יש בכל דבר מידות, אבל לא זה. המידות שהוא מדבר עליהן הן מאוד ספציפיות, בדיוק על זה.
אזהרת סיום: לא לערבב סוגי תענוגים
והאמת היא שאנשים מדברים כשהם מתכוונים לדעות, ועל זה אני חוזר למה שאמרתי בהתחלה, אפשר לבלבל אנשים ולומר, “אה, אם כך אתה גם בעל תאווה כי אתה אוהב ללמוד.” אם אתה לא יודע את התירוץ, אתה באמת יכול להיות בעל תאווה כי אתה לא יודע את התירוץ. כי אתה תחכה שאני אגיד לך את התירוץ, אבל לא להתבלבל, כי אתה לא צריך לחשוב שלימוד הוא אותו סוג, יש הרבה סוגים אחרים של תענוגים.
תכלית האדם: סיום השיעור
הבהרה: המידה הספציפית שעליה מדבר הרמב״ם
מגיד שיעור:
שוב, שוב, שוב, אין כאן כל מיני מידות, אבל לא זה. המידה שעליה הוא מדבר היא מאוד ספציפית, בדיוק על זה. והאמת היא, כשאנשים מדברים על זה הם מתכוונים לדעות. על זה חזרתי בהתחלה, כי זה יכול לבלבל אנשים. הם אומרים, “אהא, אם כך אתה גם בעל תאווה, כי אתה אוהב ללמוד.” אם אתה לא יודע את התירוץ, אתה יכול באמת להיות בעל תאווה אם אתה לא יודע את התירוץ.
דרך אגב, אני רוצה לומר את התירוץ, כדי שלא יתבלבלו, שלא יחשבו שלימוד הוא אותו דבר, או אפילו סוגים אחרים של תענוגים של דברים טובים. לא על זה מדברים. מדברים על דבר מאוד ספציפי.
והכי נמי, אם מישהו… על זה באמת יש קושיא, הרמב״ם יש לו תירוץ על הקושיא בשיחות אחרות. אם מישהו, כל דבר, אם הוא עושה את זה בדרך אנושית, אם הוא משים בזה הכנה, זה לא מזה… שוב, את זה צריך ללמוד בשיעור הבא, מה כן ומה לא, זו כבר שאלה אחרת. אבל קודם מדברים על מה מדברים. על מה מדברים, יודעים כבר על מה מדברים. עד כאן.
שאלות ודיון: אכילה ותכלית האדם
תלמיד:
מה? זה לא אנושי. זה לא אנושי. זה לא אנושי. זה לא דבר אנושי לאכול. הבהמה גם ניתנה ברכה קודם, לא רק לבני אדם.
מגיד שיעור:
אמת. זה דבר בהמי. אדם הוא גם בהמה, אדם בלי בהמה הוא לא חי. אבל אם אתה רוצה להיות רק אדם, לגמרי רק אדם, אתה צריך להיות בהתקדשות.
תלמיד:
כן, אבל האוכל של אדם.
מגיד שיעור:
מה?
תלמיד:
אהא, אתה צריך ללכת לשיעור אחר?
מגיד שיעור:
כן, אבל האוכל הוא ייחודי לאדם, הוא לא בהמה, והוא לא מלאך. זה שילוב של השניים.
משל המסורים: איך מבינים תכלית
מגיד שיעור:
צריכים לדעת, מה הוא הייחוד, כך לכל דבר יש את הדבר שלו. אבל, ייחודי… הבה נאמר דוגמה, זה לא ברור. הנושא באמת הוא על התכלית, לא על מה שעושים. כלומר, ייחודי הוא כך, אני אומר למה ייחודי הוא מעניין.
אם אני הולך להום דיפו למשל, ושם יש שורה שלמה של מסורים, שורה שלמה, סאו. אתה יודע, החנות מוכרת כלים. כן, מוכרת כלים. שם יש מדף שלם, שש מאות סוגים שונים של מסורים. אתה יכול לשאול את עצמך למה צריך שש מאות סוגים? אני לא יודע. אני צריך לקחת מה שיש שניים, כל דבר יש שניים, כי יש שתי חברות שיש להן דין עם שלוש, אני צריך לקחת מה שיש עוד 300, יש 300 סוגים, כן?
עכשיו, אני רוצה להבין למה יש כל כך הרבה סוגים, כן? יש דבר שהוא משותף לכולם. לכולם אולי יש דבר חד, והם חותכים. חלק חותכים ביד, חלק במכונה, וכן הלאה… אוקיי, אני יודע כבר חלק.
עכשיו, אם אני מסתכל, איך אני יודע מה הוא עשוי ספציפית, אני רואה מה הוא עושה אחרת למשהו אחר. אם יש רק אחד שיש לו בדיוק כזה דבר עקום ומסתובב ממש שם, אני יודע שהוא עשוי להוציא את הדבר מהפינה של החלון, בדיוק הוא הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, וזה מה שהוא.
אפשר להשתמש בו לדברים אחרים? בקושי אפשר להשתמש לדברים אחרים גם, אבל המעלה של זה, השלימות, השימוש, התכלית של הדבר הוא מה שהוא אחר. למשל, הוא גם מסור, הוא לא זה הוא אותו דבר של כולם, אבל כשמשתמשים בו סתם כמסור רגיל, לא משתמשים בו נכון. זה בושה, זה זול, זה מסור אחר והזול, היקר המדויק הוא בדיוק, כי סוג השימוש, אותו דבר, זה הספרים.
הנמשל: בשביל מה אדם?
מגיד שיעור:
דרך אגב, אם אתה מסתכל על בהמה, כל הבהמות עושות את הדברים שלהן טוב, בני אדם הם בהמות מהטובות, טוב מאוד. אם אתה רוצה לדעת בשביל מה אדם, למה להסתכל, מה הוא עושה אחרת מבהמה. הדבר האחד שהוא עושה אחרת, זה מה שהוא בשבילו.
עכשיו, לא אומר שאנחנו לא צריכים לעשות את כל השאר. כמו המסור, הוא צריך גם לדעת לחתוך, הוא צריך לא רק, לא יכול לעשות את זה גם, אם הוא לא יהיה חד, ולא יהיה מחובר עם כל הדברים.
אותו דבר, ואומרים החושבים שחרפה, מתכוונים בעיקר שזה לא הסיבה, זה לא תכלית חיי האדם. התכלית… אני אומר הבהמה רוצה בהמה בפועל היא לא יכולה את הדברים האחרים של אדם. זה צריך להיות כך. רוצה המסור החלש הוא רק החלש ביותר הוא כשלא היה את החלק האפקטיבי במשך ימים, כשלא היה טרוור כי אתה יכול למלא עם זה להיות, מה יכול להיות? אמת! זה לא ביחד!
אומר לך מה עשוי למשל… הבה נאמר, בערך, והנקודה היא, האדם הוא סוג של בהמה. השאלה היא איזה סוג.
כל בהמה יש לה סוג – מה הסוג של האדם?
מגיד שיעור:
כל בהמה היא סוג מסוים, ולהיות בהמה בריאה או בהמה טובה הוא כשהוא עושה את אותו סוג דבר. שור צריך להיות שור טוב, וחמור צריך להיות חמור טוב. זה שני דברים שונים. שור שיכול, אני יודע, לסחוב משא זה לא משהו מבולבל.
וכשמחנכים שור, היו רוצים שהשור יעשה מעשה שור. וכשמחנכים חמור, היו רוצים שהחמור יעשה מעשה חמור. זה שני דברים שונים. אדם צריך לעשות מעשה אדם. השאלה היא רק מה הוא מעשה אדם.
משל חינוך הילדים
מגיד שיעור:
אבל אתה מבין? אם כל הדברים שקשורים לבהמה צריך באמת לעשות כדי לעשות את מעשה אדם, אבל לא שזו התכלית. אם מישהו אומר שכמה יותר הנאה יש לו בפיו, זה מה שהוא צריך לרדוף אחריו, אז הוא החליף אדם בבהמה. אז הוא “נמשל כבהמות נדמו”.
אם הוא אומר, אדם הוא למשל, הבה נאמר, אדם מחנך את ילדיו. אומר הרמב״ם, מה הכוונה של חינוך הילדים? שהילדים יהיו גדולי ישראל? לא, לא יותר טוב מהעולם. הוא מתכוון גם יותר טוב מהעולם. אבל מה הכוונה של משפחה? שאולי הבן שלו יהיה חכם, הוא יהיה אדם שלם. בוודאי, כשהוא יגיע לבן. זה כבר מזמן הגיע. ממשיכים להגיע. הבן יהיה קצת מה שיהיה.
הסוף-פסוק: מה העבירה ומה התכלית
מגיד שיעור:
הנקודה היא, אבל אתה מבין, זה לא אומר שאדם לא צריך להיות לו ילדים, הוא צריך כן להיות לו ילדים, הוא צריך אפילו להיות לו יותר ילדים, מה שאמרתי לך דבר חשוב, שהוא יבנה לא בניין גופני, בני אדם. אבל מה זה בני אדם? אדם הוא לא התכלית התענוג, אלא התענוג בא עם. זה יכול להיות מאוד טעים, אין שום עבירה להנאה.
העבירה היא לעשות את ההנאה למטרה, לעשות את ההנאה למידה האמיתית, לקריטריון של מה טוב. זה העיקר שאנחנו מדברים.
ואחר כך, אם זה יותר מדי, זה כבר נכנס לעוד, יש עוד הרבה חלקים של המידות. אם זה יותר מדי, זה סתם בהמה גדולה. אבל אתה מבין, אנחנו לא מנסים לעשות כמה שפחות דברים שהם בהמיים. אין שום עבירה, אדם הוא גם בהמה.
אנחנו מנסים אבל לארגן את האדם שהוא יוכל לעשות את תכלית האדם, ולא להיתקע בדברים. ולדברים מסוימים יש נטייה לעשות אנשים תקועים, ומזה צריך לברוח.
אוקיי, עד כאן.