המשכת מזון לשכינה מלמעלה | עמוד התפלה אות יח
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
דער מערכת פון הנהגה, שפע, און דער תכלית פון בריאה — א שיעור אויפן בעש״ט׳ס תורה
—
א. דער מערכת פון הנהגה — רב, רבי, מלך — און “יפתח בדורו”
דער יסוד פון דעם רמב״ם
דער רמב״ם זאגט אין דער הקדמה צו פרק חלק: מ׳פאלגט נישט דעם רב ווייל ער איז א גרויסער חכם — מ׳פאלגט משה רבינו. משה רבינו האט געהייסן מ׳זאל פאלגן די בית דין אשר בימיך. אפילו אויב דער דיין איז נישט אויף דעם גרעסטן מדריגה — “יפתח בדורו כשמואל בדורו.”
דער “פאליטישער” פשט — הנהגת העולם
אויף א פשוט׳ן אופן: עס דארף זיין תורה אחת לכולם. מ׳קען נישט לאזן יעדן מאכן זיין אייגענע הלכה. דערפאר דארף מען איין אויטאריטעט וואס מ׳פאלגט, אפילו ווען ער איז נישט דער גרעסטער.
דער חסידישער / קבלה׳דיגער פשט — מערכת השפע
עס איז דא א מערכת פון שפע — וויאזוי אלוקות ווערט נמשך אויף דער וועלט. די שפע קומט דורך דעם וואס שטייט בראש, אפילו ווען ער איז פערזענלעך נישט אויפן העכסטן מדריגה. אזוי ווי ביי א מלך גוי — “לב מלכים ביד ה'” — די שפע פון דער אומה קומט דורך אים, אפילו ווען ער איז א נידריגער מענטש. דאס קען זיין אן עונש פאר דער אומה אז זיי האבן א שוואכן מנהיג, אבער דער מערכת ארבעט נאך אלץ דורך אים.
דער עיקר חידוש: עס רעכנט זיך נישט דווקא מיט דער מדריגה פרטית פון דעם מענטש — עס גייט אום דער מערכת הכללית. אפילו יפתח — רוח הקודש איז צו אים געקומען, נישט ווייל ער האט אלע תנאים, נאר ווייל בהתאם למצב הדור איז ער געווען וואס מ׳האט געקענט טרעפן, און גענוג מינימאלע תנאים זענען דא געווען.
דער משל פון ניגונים — דער רבי און דער כלי
א מעשה מיטן באבוב׳ער רב: איינער האט געזאגט ער גייט צום באבוב׳ער רבי׳ן נישט ווייל ער האלט אז ער איז דער גרעסטער צדיק, נאר ווייל ער דארף זינגען די באבוב׳ער ניגונים — דאס איז זיין וועג וויאזוי ער קאנעקט זיך מיט שבת. ער קען נישט גיין אין סקווירא אדער בעלזא ווייל דארט זינגט מען אנדערע ניגונים.
דער טיפערער פונקט: דער ניגון איז א כלי — נישט דער עצם, נישט דער אור, אבער א נויטיגער כלי. א וויזשניצער חסיד דארף די וויזשניצע ניגונים כדי ממשיך צו זיין אויף זיך קדושת שבת. און עס דארף זיין א לעבעדיגער רבי וואס ברענגט אראפ דעם ניגון אויף דער וועלט — ער מאכט אז דער ניגון זאל זיך זינגען. דער רבי ברענגט די סיגנאלן, דער מסגרת וואס מאכט עס ארבעטן.
דיסקוסיע: גשמיות און רוחניות
עס איז אויפגעקומען א קשיא: האט דאס גשמיות׳דיגע (ניגון, בית המדרש) טאקע א שייכות מיט רוחניות? דער תשובה: יא — אזוי ווי א מצוה, וואס איז אויך גשמיות און רוחניות צוזאמען. עס ווענדט זיך וויאזוי מ׳קוקט עס אן.
—
ב. דער בעש״ט׳ס תורה אויף “תעשה לך תיבה” — צוויי מדריגות אין עבודת השם
דער ערשטער פשט: “חלונות מלמעלה” — שפע פאר די שכינה
דער אור האמת (פונעם מגיד ממעזריטש) ברענגט בשם דער בעש״ט: “תיבה” איז די שכינה (עולם הדיבור), און “חלונות מלמעלה” מיינט ברענגען מזון/שפע פאר די שכינה פון העכערע מדריגות — פון בינה (די ה׳ עילאה). דאס איז א באוועגונג פון למעלה למטה — אראפברענגען שפע.
פילע מהלכים
עס זענען פאראן פילע מהלכים אויף דעם בעש״ט׳ס תורה פון “תעשה לך תיבה” — מחשבות זרות, ניתוח, פארשידענע וועגן. יעדער תלמיד האט דעם ענין גענומען אויף זיין אייגענעם וועג, כאטש אין יסוד איז עס דאס זעלבע. דאס ווערט אויך געפונען אין קדושת לוי, פרי הארץ, און ר׳ אהרן מזיטאמיר.
מדריגה א׳ — מלמטה למעלה (מצד הנברא)
דער מענטש איז אין עולם השכחה — וואס דער בעש״ט רופט בחינת אחוריים — ער פארגעסט וואו ער שטייט. ער דארף א התעוררות — אריינקריכן אין עולמות עליונים, דערגרייכן דעם אמת פון וואו די וועלט שטאמט.
דער בעש״ט׳ס טעכניק: אריינלייגן אלע כוחות (אווערנעס, כוונה, דעת) אין די אותיות פון דאוונען/תורה. דורך דעם פארגעסט מען פון עולם הזה, מען הייבט אן צו זען אז די געוויינטלעכע לעבן איז “פיקטיוו.” אין דעם וועג אריין זענען דא אסאך מדריגות — ביז עולם אצילות, תחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות.
חסידות באכלל איז געוויינטלעך מלמטה למעלה — וויאזוי נוצט מען מצוות, שבת, קדושה כדי זיך מדבק צו זיין בעליונים. “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”, “מים התחתונים בוכים, אנן בעינן למהוי קמי מלכא.” דאס איז וואס פאסט פאר א נברא — ער איז נישט דער מקור, ער איז חסר, ער וויל צוריק.
מדריגה ב׳ — מלמעלה למטה (מצד הבורא)
אין קבלה (אריז״ל, זוהר) איז כמעט מפורש אז מלמטה למעלה איז נישט די תכלית — עס איז נאר דער ערשטער שלב. די אמת׳ע מטרה איז ממשיך זיין נייע שפע למטה — נייע אורות, מוחין, המשכות אראפברענגען אין דער וועלט.
מצד הבורא איז די כוונת הבריאה: בורא זיין, משגיח זיין, משפיע זיין, מחיה זיין, מטיב זיין — אראפברענגען אין דער וועלט, נישט צוריקנעמען. אין א געוויסע זין, דאס וואס נבראים ווילן — צוריקגיין צום מקור, “מחזיר עולם לתוהו ובוהו” — איז מצד הבורא א חורבן. (שבת איז “שביתה” נישט “השבתה”.)
—
ג. טבע הטוב להיטיב — דער יסוד פון השפעה
דער אייבערשטער׳ס מהות: צו געבן
דער אייבערשטער׳ס מהות איז “מהיטיב” — צו געבן. ווי דער רמב״ם און קבלה ספרים ברענגען: יעדע זאך וואס האט שלימות האלט נישט נאר פאר זיך, נאר גיט ווייטער. אין רוחניות איז דאס ווי “מדליק מנר לנר” — ווי רש״י זאגט אויף “ואצלתי מן הרוח” (און דער רמב״ן): “כמדליק מנר לנר ואין זה חסר כלום” — עס ווערט נאר מער און מער. גשמיות׳דיגע זאכן ווי געלט זענען אדער פאר מיר אדער פאר דיר, אבער דברים רוחניים — א דבר תורה למשל — וויל מען טבע׳דיג ווייטערגעבן, ווייל “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו” — דער אייבערשטער האט גענוג אלקות נישט נאר פאר זיך, נאר פאר אלעס, און נאך פיל מער.
תענוג הבורא vs. תענוג הנברא
דער תענוג פון דעם בורא איז צו געבן, צו משפיע זיין — א תנועה פון ירידה (“וירד ה'”). דער תענוג פון דעם נברא איז צו באקומען, צו עולה זיין — א תנועה פון עליה, ווי שלהבת (פלאם) וואס שטרעבט ארויף. דאס איז דער חילוק צווישן זכר (משפיע — ירידה) און נקבה (מקבל — עליה).
קירוב און ריחוק ברוחניות — דער בעל הסולם׳ס לשון
ווייט זיין פון דעם אייבערשטער מיינט נישט ווייט אין מקום, נאר אנדערש זיין פון אים. אין רוחניות: צוויי זאכן וואס זענען ענליך זענען די זעלבע זאך; צוויי זאכן וואס זענען אנדערש זענען ווייט. דער אייבערשטער איז דער אבסאלוטער משפיע — אים פעלט גארנישט, ער קען נאר געבן. מיר זענען דער אבסאלוטער מקבל — אונז פעלט אלעס. דאס מאכט אונז די ווייטסטע פון אים — מער ווייט אפילו ווי א מלאך.
—
ד. ביטול איז נאר דער ערשטער שטאפל — דער וועג צו דומה לבוראו
ביטול = מידת המלכות — דער אנהייב
א מענטש וואס ווייסט נישט אז עס איז דא א בורא לעבט “בבחינת אחוריים” — ער באקומט חיות אבער ווייסט נישט דערפון. ער איז ווי “כמוץ אשר תדפנו רוח” — נישט קיין זאך. דורך דאוונען, קבלת עול מלכות שמים, ווערט ער א נברא — ער כאפט אז ער באקומט פון א מקור. אבער דעמאלטס כאפט ער ערשט ווי ווייט ער איז — ער איז פונקטליך דער היפך פון דעם אייבערשטער.
דער אמת׳דיגער ציל: ווערן דומה לבוראו
דער אייבערשטער וויל נישט אז א מענטש זאל בלייבן נאר א מקבל. “קדושים תהיו כי קדוש אני” — מען קען נישט ווערן דער זעלבער ווי גאט (נישט שווה, נישט זהה), אבער מען קען זיין דומה — ענליך. וואס הייסט דומה? ווערן א משפיע — א זאך וואס גיט, נישט נאר נעמט.
אמת׳דיגע דביקות איז נישט בלויז עולה זיין און מקבל זיין פון עולמות עליונים. דאס איז נאר דביקות רעלאטיוו צו פריער. אמת׳דיגע דביקות איז ווען מען ווערט ענליך צום אייבערשטער — און מען גיט אויך. מען ווערט א משפיע, מען האט הנאה נאר פון געבן — מזון, שפע, תורה פאר זאכן וואס זענען אונטער אים.
דער פאראדאקס פון צדיק — דער רבי ר׳ אלימלך׳ס ענין
א מענטש ארבעט זיין גאנצע לעבן צו ווערן א צדיק — ער וויל זיך גארנישט גשמיות, נאר דבוק זיין בה׳ און פארשטיין דברים עליונים. אבער ווען ער הייבט אן אמת צו פארשטיין דעם אייבערשטער, פארשטייט ער אז דעם אייבערשטער׳ס כוונה איז פארקערט — ער ווערט א רבי, מתפלל פאר אידן, משפיע שפע, זארגט פאר פרנסה, געזונט, קינדער.
דער ר׳ יוד הקדוש האט געפרעגט: צו טיילן געלט דארף מען זיין א צדיק? אבער דער אמת איז: דאס קומט פון אן אמת׳דיגע השגה אין אלקות — אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט “לא תוהו בראה לשבת יצרה” — נישט כדי אלע מדרגות זאלן פאניען למעלה, נאר כדי עליונים זאלן משפיע זיין פאר תחתונים.
—
ה. צוויי מדרגות אין כוונת אכילה: מנוח vs. אברהם אבינו
מנוח׳ס מדרגה — בירור ניצוצות (מלמטה למעלה)
מנוח איז געווען אן עם הארץ וואס האט נאר געוואוסט איין כוונה פון אכילה: מעלה זיין די דברים תחתונים לעליונים — אין עסן זענען דא ניצוצות קדושה, און מ׳דארף זיי מברר זיין און אויפהייבן. דערפאר שטייט ביי מנוח „והעליתיו” — ער האט געמיינט ער גייט מעלה זיין דעם עסן. ביי מנוח האט דער מלאך נישט געגעסן, נאר ער איז עולה געווען. אבער דאס איז נישט די אמת׳דיגע כוונת אכילה.
אברהם אבינו׳ס מדרגה — חפץ חסד (מלמעלה למטה)
אברהם אבינו האט געוואוסט די העכערע כוונה. ביי אברהם שטייט „ויאמר אלי מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות” — ער האט געגעבן צו עסן פאר די מלאכים, און זיי האבן טאקע געגעסן. אלס ראש החסידים איז זיין גאנצע דרך געווען: דער אייבערשטער איז חפץ חסד. ער האט ממשיך געווען פון דער העכסטער מדרגה פון חפץ חסד — ביז די מלאכים, ביז שרה, ביז איבעראל, ביז סדום אפילו.
ר׳ הערשעלע׳ס ביאור (דרך עבודה)
כוונת אכילה איז צו געדענקען אז דער אייבערשטער איז חפץ חסד — ער וויל גומל חסדים זיין פאר נבראים — און דער מענטש איז מקבל די הטבה. דאס ווערט געבראכט אין ילקוט תורת צבי (ליקוטי תורת צבי).
טעם אין עסן — א תנאי פאר כוונה
איינער האט געבעטן דעם רבי׳ן ער זאל צולייגן זאלץ צום עסן כדי עס זאל האבן א בעסערן טעם. א חכם (דער מנורת המאור) האט נישט פארשטאנען און געמיינט דער רבי עסט פאר תאוות. דער תירוץ: אין כתבי האריז״ל שטייט אז מ׳קען נישט מכוון זיין כוונת אכילה אויב דער עסן האט נישט קיין טעם. דער טעם איז א כלי פאר דער כוונה — „ספירת תענוג.”
—
ו. מקבל על מנת להשפיע — דער משל פון דער באבע׳ס קוגל
דער ערשטער וועג: מקבל לשם ההשפעה
ר׳ אשר׳ל רופט דאס „מקבל על מנת להשפיע.” דער אייבערשטער וויל משפיע זיין, און דער מענטש קען זיך אריינטראכטן: פארוואס האב איך ליב צו עסן? ווייל דער אייבערשטער האט ליב צו געבן צו עסן. ווען איך עס און האב הנאה — פון געזונט, פון כח, אפילו פון טעם — איז מיין הנאה נישט ווייל איך בין הונגעריג, נאר ווייל איך בין דער מקבל פון דעם אייבערשטן׳ס שפע.
דער משל
איינער גייט צו זיין באבע, און זי האט א „משוגעת” אז זי מוז געבן יעדן אייניקל קוגל. ער עסט די קוגל כדי די באבע זאל האבן הנאה פון געבן. ער האט הנאה פון דער קוגל — און אויב ער האט נישט הנאה, קען ער נישט מהנה זיין די באבע אויך נישט. ער איז נאך אלץ א מקבל, אבער ער איז מקבל לשם ההשפעה — ער כאפט אן דעם נקודת מבט פון דעם נותן, ער איז זיך משתתף אין דער הנאה פון דעם נותן. דאס איז אן אנדערע סארט אכילה, אן אנדערע סארט קבלת התענוג.
—
ז. דער רמ״ק׳ס העכערע מדרגה — נושא מזון לשכינה
דער פאראדאקס: געבן פאר עמיצן וואס איז העכער פון דיר
די שכינה איז אוודאי העכער פון דיר — די שכינה פון אצילות איז העכער פון יעדן איד, פון כלל ישראל. אבער ווען דו דאוונסט, טוסט א מצוה, אדער עסט לשם שמים — ברענגסטו א שפע פאר די שכינה. אויב די שכינה איז העכער פון דיר, דארפסטו דאך ווערן דבוק אין איר, נישט געבן פאר איר — דאס איז דער פאראדאקס.
דער רמ״ק׳ס משל: רבי און תלמיד
דער רמ״ק (ר׳ משה קארדאווערא) לערנט אז אין סדר ההשתלשלות איז יעדע מדרגה א ממוצע — ווי א רבי וואס איז ממוצע צווישן זיין רבי (פון וואו ער איז מקבל) און זיינע תלמידים (פאר וועמען ער איז משפיע). אונז זענען אלע תלמידי השכינה — ווי דער פסוק זאגט „וכל בניך למודי ה'” — א נביא איז א תלמיד פון דעם אייבערשטן, א פשוט׳ער איד איז א תלמיד פון א נביא.
דער תלמיד העלפט דעם רבי
דער בעש״ט׳ס תורה ברענגט ארויס אן אינטערעסאנטן חידוש: דער תכלית פון א תלמיד איז נישט בלויז צו זיין א מקבל — דער תכלית איז צו ווערן א משפיע. דער רבי קען נאר רעדן תורה ווען עמיצער איז דא צו הערן. אין א געוויסן זין העלפט דער תלמיד דעם רבי זיין א רבי. דער תלמיד איז אין א געוויסן אספעקט „העכער” פון דעם רבי׳ס אייגענעם צורך.
שפע לצורך עצמו און שפע לצורך השפעה
דער רמ״ק גיט א טיפן הסבר: דער רבי (און כל דבר עליון) באקומט שפע פון אויבן. אבער שפע האט צוויי בחינות:
– שפע לצורך עצמו (ייחוד אבא ואמא)
– שפע לצורך השפעה — צו געבן ווייטער
די שפע וואס איז בשביל השפעה קען נאר קומען ווען עס איז דא א מקבל אונטן. אן א מקבל, באקומט דער עליון אויך נישט דעם חלק שפע. דער רבי באקומט נאר תורה (אין דער פולער מאס) ווען תלמידים/חסידים זענען דא צו מקבל זיין. פאר זיך אליין באקומט ער א באגרענעצטע שיעור.
דער משל פון אלישע׳ס כלים (זוהר, פרשת לך לך)
אלישע האט געזאגט פאר דער אשה זי זאל צוגרייטן כלים — וויפיל כלים, אזויפיל שמן. דער שמן (שפע) איז אין אמת׳ן אין סוף, עס פעלט קיינמאל נישט. דער גבול איז נאר וויפיל מ׳קען מקבל זיין. די כלים אונטן מאכן אז דער שמן אויבן זאל זיך מתרבה זיין.
—
ח. סתימות זענען אלעמאל פון אונטן
א וויכטיגער חידוש: ווען מקובלים רעדן פון „מתקן זיין סתימות אין די צינורות אויבן” — איז דאס נאר בדרך השאלה. אין אמת׳ן זענען די סתימות אלעמאל אונטן. אויבן איז אלעמאל גוט. אבער וויבאלד עס איז עין מערכת (איין סיסטעם), א סתימה אונטן מאכט אז אויבן ווערט אויך מצומצם — נישט פאר זיך, אבער פאר דעם צו זיין א משפיע.
—
ט. יעדער נברא וויל זיין דומה ליוצרו
דער גאנצער תענוג פון יעדער דבר נברא — אפילו ספירות, מלאכים — איז צו געבן ווייטער. ווען א נברא האט נאר גענוג פאר זיך אבער קען נישט משפיע זיין, איז ער נפרד, ער איז נישט דומה ליוצרו. דאס איז דער טייטש פון „קרוב לה'” — צו זיין אזוי ווי אים, צו זיין א משפיע.
—
י. עמלק און פירוד — “אין השם שלם”
אפילו איין מענטש וואס לאזט נישט מקבל זיין די שפע, איז ער מפריד די גאנצע שרשרת ביז אויבן. דאס איז דער טייטש פון „אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” — עמלק איז מעכב בעד השפע, און ממילא ווערט נסתם די שפע דורך דער גאנצער קייט, און די עליונים ווערן כביכול נפרד.
—
יא. דער בעש״ט׳ס תורה וועגן תפילה — נישט פאר זיך אליין
דער בעש״ט׳ס יסוד
דער בעש״ט האט געזאגט (שטייט אין תולדות): ווען א מענטש איז מתפלל נאר פאר זיך אליין, מאכט ער א גרעסערע פירוד אין אנדערע פלעצער. אפילו ווען איינער האט אין זין נאר יחודים עליונים אבער נישט אז עס זאל אויך זיין השפעה אונטן — איז ער מפריד, ווייל ער שניידט אפ „כלי זנו” פון די עליונים צו די תחתונים.
דער משל פון „כל חמירא” (הומאריסטיש)
עמיצער האט מכוון געווען ביי „כל חמירא” אויף יציאת מצרים — א שיינע כוונה, אבער מ׳איז נישט יוצא, מ׳האט נאך אלץ חמץ אויף פסח! אזוי אויך — מ׳קען נישט מתפלל זיין נאר אויף יחודים עליונים און פארגעסן דעם פשוט׳ן צורך.
דער ריכטיגער וועג: לשם השכינה
מ׳מוז מתפלל זיין נישט לשם עצמו, נאר לשם השכינה — דאס מיינט: מאכן די תחתונים מוכן צו מקבל זיין די השפעה, און דורך דעם ווערט די גאנצע מערכה שלם. דאס איז דער טייטש פון „לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” — לשם דעם זיווג, לשם די שכינה, לשם די עליונים — אז די גאנצע קייט פון השפעה זאל ארבעטן ווי עס דארף.
תמלול מלא 📝
דער מערכת פון הנהגה — רב, רבי, מלך — און דער ענין פון “יפתח בדורו”
דער יסוד פון דעם רמב״ם: מ׳פאלגט משה רבינו, נישט דעם רב
דער רמב״ם זאגט אין די הקדמה צו פרק חלק אז ער פארשטייט די גאנצע מסורה פון משה. מענטשן זאגן: איך פאלג די היינטיגע בית דין, צו די היינטיגע רב — ער איז אפשר אזא גרויסע חכם, אבער ער איז נישט אזא גרויסע חכם ווי איך קען אים. דארף מען וויסן אז מ׳פאלגט נישט דעם רב — מ׳פאלגט משה רבינו. משה רבינו האט געהייסן מ׳זאל פאלגן די בית דין אשר בימיך. ס׳קען זיין אז ער איז א שוטה, ווי זיי הייסן, אז יפתח בדורו.
צוויי אופנים צו פארשטיין דעם ענין: פאליטיש און חסידיש
סאו יא, דאס איז — חסידים ווייס איך נישט ווי זיי קענען מקבל זיין אזא זאך, ווייל זיי דארפן יא אדער רעכטס אדער לינקס, אבער מ׳קען עס זאגן אויף א חסידישע וועג אויכעט.
ס׳איז אן ענין פון די מערכת. ס׳איז דא גרעסערע זאכן פון דיין מדריגה אדער די רבי׳ס מדריגה פערזענליך. ס׳איז איין זאך, אוודאי א גוטע זאך אז דער רבי איז א צדיק, אבער נאכדעם איז דא דער נושא פון די מערכת הכללית.
דער פאליטישער פשט
ס׳איז דא — על פי דער רמב״ם וואלט געזאגט פאליטיש — כדי פשוט זאל ארויסקומען אז תורה אחת יהיה לכם. ס׳קען נישט זיין אז יעדער איינער זאל זיך מאכן זיין אייגענע הלכה, אזויווי רבי עקיבא האט געזאגט.
יא, דאס איז דער פשט. דאס איז א פשוטע פשט. דאס איז א פשט על דרך א פשט, אדער אזויווי איך רוף פאליטיש — פאליטיש מיין איך הנהגת העולם.
דער חסידישער פשט: די מערכת פון שפע
אבער ס׳קען אויך זיין א חסידישע פשט. א חסידישע פשט וואלט געווען, קבלה׳דיג, חסידיש, איך ווייס נישט — אז ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די שפע גייט, וויאזוי די המשכות אלוקות, וויאזוי מ׳ווילסט עס רופן, ארבעט אויף די וועלט.
און אפילו ווען ס׳איז דא א מלך, יא, אפילו לב מלכים ביד ה׳ — אפילו ס׳איז דא א מלך א גוי, און פשטות למעשה די שפע פון דער אומה קומט דורך אים — קען זיין אז ער איז גראדע א נידריגער גוי. ס׳רעכנט זיך נישט דווקא מיט די מדריגה פרטית פון דעם מענטש.
פארוואס איז דאס אזוי? קען זיין אז ס׳איז אן עונש פאר די אומה אז זיי האבן א מלך א רשע. אבער מ׳האלט זיך חייב בכבוד המלכות — נישט נאר גשמיות ווייל ער גייט דיך הרג׳ענען, ס׳קען זיין אז ס׳איז א רוחניות׳דיגע זאך אויכעט. ווייל אמת׳דיג, אויב דו ווילסט אנקומען צו די שפע וואס קומט אין דעם וועג, דארפסטו גיין דורך אים.
דער משל פון משה רבינו און יהושע
אויב איז כלל ישראל — לאמיר זאגן מ׳רעדט פון גאנץ כלל ישראל, ס׳איז מיר גרינגער צו רעדן ווי איינער, אזוי ווי חסידות. אויב משה רבינו, ער איז דער רבי — לאמיר זאגן ער האט עפעס א חסרון, איך ווייס, יהושע קען בעסער לערנען פון אים, עפעס קען ער בעסער, אז ער קען בעסער מאכן די חידושים — ס׳איז נישט קיין חילוק.
אבער דער שפע הכללי וואס געשעט דארף קומען דורך אים, און ס׳ארבעט אזוי אויך. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א געוויסע חסידישע ווארט צו זאגן אז דאס איז א חסידישע ווארט — אז א איד זאל גלייבן אין א שטעקן און ער וועט האבן א מדריגה. ס׳איז דא אזא זאך, ווייל א גרויסער חלק פון די…
זיי האלטן ווי א שטעקן, אמת, טאקע — ווייל דער ענין פון די סיסטעם, די מערכה ארבעט מיט דעם, אז ס׳איז דא איינער וואס שטעלט זיך בראש, און דורך אים קומט די השפעה פאר די אנדערע מענטשן.
די מינימאלע תנאים פאר א מנהיג
ס׳איז דא געוויסע תנאים — איך ווייס, ער קען נישט זיין ממש א רשע, א חזיר, קען זיין — אבער אויף וויפיל ס׳איז דא געוויסע מינימאלע תנאים, איז דא אין דעם אפילו אן ענין רוחני.
ס׳איז שווער פון אים צו זאגן, ווייל יפתח בדורו, יפתח בדורו — אז ס׳גייט רוח הקודש צו יפתח. וואס? נישט אלע תנאים, אבער גענוג תנאים. ער איז בסדר, ס׳איז א בהתאם למצב הדור — דאס איז געווען וואס מ׳האט געקענט טרעפן, מאיזה שהיא סיבה.
קען זיין ס׳איז טאקע א חסרון — ס׳זאגט נישט אז ס׳איז א חסרון — אז ס׳איז אזוי ווי אן עונש פאר די כלל אז זיי זאלן האבן א רבי אדער א מלך אדער עפעס וואס טויג נישט אזוי שטארק. אבער ס׳איז נכלל נישט דא קיין סאך אנדערע וועגן לגבי דער וועג פון די זאך, פון די געוויסע ספעציפישע שפע וואס דער מענטש…
משל פון ניגונים: דער רבי אלס כלי פאר די שפע
לאמיר זאגן, איך קען נישט זאגן אז ס׳איז דא א נארישע וועג, יא? לאמיר זאגן ס׳איז דא איינער — איך קען אים, איך געדענק זיך געשטאנען מיט דעם באבוב׳ער רב. ער האט געפרעגט איינעם וועלכע רבי גייט ער גיין, ער זאגט ער ווייסט נישט.
ביי אים פרייטאג צונאכטס דארף מען זינגען געוויסע ניגונים און זיך שאקלען ביי א געוויסע טיש אויף א געוויסע וועג, און ער זעט אז דער ברענגט דאס. ער קען נישט גיין אין בעלזא, איך ווייס שוין וואו, אין סקווירא — ווייל דארט איז דא א צדיק, ער קען נישט די סקווירא׳ער ניגון, ער דארף זינגען די באבוב׳ער ניגון. דא זינגט מען די באבוב׳ער ניגון, ער גייט דארט.
דו קענסט זאגן זייער ציניש, אבער דו קענסט זאגן אז איך האב א געוויסע וועג וויאזוי איך קאנעקט זיך מיט שבת, וויאזוי איך פראווע א שבת. קודם דארף עס זיין מיט די מסגרת, מיט די ניגון. אויב דער רבי פירט עס, אן א רבי ארבעט עס נישט.
ס׳מיינט אז איך האלט אז דער רבי איז א גרעסערע צדיק ווי זיין פלימעניק? ס׳האט נישט צו טון, איך בין נישט אזוי האלטן. איך האלט אז ער מאכט בעסער די שפיל — נישט די שפיל — ער ברענגט די סיגנאלן טוט ער.
אויב א צווייטער וועט מאכן די זעלבע סיגנאלן, דעמאלטס הייבט זיך אן טאקע א גרעסערע פראבלעם. אבער ביז דערווייל, ער האט נישט אזא שיינע בית המדרש, ער קען נישט זיין באבוב אן א שיינע בית המדרש, איך ווייס נישט! ס׳איז דא געוויסע הלכות וויאזוי ס׳ארבעט די סיגנאלן. ס׳איז נישט אזוי שוין.
דיסקוסיע: גשמיות און רוחניות
קהל: די גשמיות׳דיגע האט נישט קיין שייכות מיט די רוחניות׳דיגע.
מגיד שיעור: ס׳האט יא, ווייל דאס איז אזוי ווי א זאך וואס איז א מצוה, אזוי ווי א ניגון. וואס הייסט? ס׳איז גשמיות אדער רוחניות? איך ווייס נישט וועלכע ס׳איז. ס׳ווענדט זיך וויאזוי דו קוקסט עס אן.
קהל: דער זאגט אז זיי האבן געשעפט כח אז ער איז דער…
מגיד שיעור: ס׳האט יא, ווייל דאס איז אזוי ווי… ניין, ס׳איז ווייל דאס וואלט געווען אזוי ווי… קענסט זאגן ס׳איז געווען א מצוה? ס׳איז נישט די רוחניות באמת. איך ווייס נישט. ווייל דאס איז א חלק פון די חלק…
קהל: וואס איז געשען?
מגיד שיעור: איך זאג, אז דאס וואס איך האב גערעדט וועגן די ניגון, ענק דארפן ברענגען בעסערע טעלעפאנס מיט… איך ווייס נישט, איראן האט באמבארדירט ענקער טעלעפאן אדער עפעס…
ניין… נישט איך בין שולדיג, אמת? אונז זענען שולדיג. ער ווייסט, ער ווייסט. גיי אויפן טעלעפאן. לייג אריין די קאלער אויפן טעלעפאן, ס׳קען ארבעטן בעסער. ניין, דו ווייסט וואס מאכן אויף א טעלעפאן? פשוט א טעלעפאן, אה, וואס מען קאלט מיט א פאון נאמבער. שטעסט איך מיין?
איך זעה מיך אליין די גאנצע צייט. ענק ווייס איך נישט.
צוזאמענפאסונג: פאליטיש און חסידיש
איך זאג אן ענק, ווייל ס׳קען יא זיין אז ס׳איז א משל וואס עס איז געטונג געטו פארשטיין. ווייל מ׳רוצט שפע רוחני קיינע זיי לאסן דרייבן. ווייס איך נישט.
אבער, זאג אין ענק, ווייל דעיס איז עפעס א… קענסטו נישט זאגן? ס׳איז דא פאליטיש פשט. ס׳דארף זיין איין רבי, איינער דארף מחלט זיין ווען מ׳דאווענט מנחה. אקע, דאס איז דא א דזשאב פון א גבאי. באט… ס׳איז די קיצור. נישט זיין צו מיש. ס׳איז נישט קומען איינער אין די פריען איינער נאכמיטאג. מ׳עדטש קענען דאווענען מסיבה. ס׳איז נישט זיין איינער וואס איז מחלט. יא… ס׳איז טאטש פאליטיש, און די פשוט׳סטע וועג.
אויב איך זאל, א גרחמי ס׳דיג. ער טאטש. ער דארף פון איין איינער, וואס ער קען זינגען די ניגון וואס ער קען פירן… ער קען זינגען די ניגון וואס מען זינגט ביי אונז. דער געוויסער סארט ניגונ׳ס.
ער קען זיין אז א צווייטער רבי איז א גרעסערער צדיק, אבער ער זינגט אן אנדערע ניגון, אסאך מענטשן. עס איז נישט א שדר איינעס, איך האב נישט די פריון, מיך איז נישט קיין חילוק וועלכער ניגון מ׳זינגט. אבער איך זע אז אסאך מענטשן איז יא א חילוק, און א א געוויסער ליב דער בער יא, עס איז עס דארף זיין א אידיש אין אידיגון. איך ווייס נישט, אבער איך קען נישט, איך דארף אלס זיין אויף אידיש, און נפחס לישן הקודש. מ׳קעלט דעם רבי און מ׳ציילט דעם חסיד. ס׳איז אן דעם רבי ניגון. אבער די מאפסים דארף א רבי צו פירן די ניגון, שטימט?
דער רבי אלס דער וואס ברענגט אראפ דעם ניגון
סאו… עמ… דער ניגון קומט דאך אבער, כמעט קענסטו זען עס וועט דאך נישט. אמת, בסך הכל אונז ווילן סך הכל גיין מיט אונזער סיגנאל, מיט אונזער מהלך, אבער א חלק פון אונזער מהלך איז אז ס׳איז דא א רבי, איך ווייס נישט, אדער דער רבי ברענגט…
איך מיין אז דער רבי מאכט אז דער ניגון זאל זיך זינגען, נישט ער וועט זינגען דעם ניגון — ער קען זינגען אן אנדערע ניגון, הכי נמי. אבער דעמאלטס ווערט אויס די געוויסע זאך, ווערט אויס. נישט שלעכט, ער קען נישט נישט זיין אן אבל אז ער וועט ווערן א סאטמארער, אבער ער וועט שוין מער נישט זינגען די וויזשניצע ניגונים, וואס זאל מען טון?
אין אין דע איז אייגענטליך א געוויסע דאך א כלי — ס׳איז נישט די אור, ס׳איז נישט די עצם, יא? דער עצם איז למעלה פון דעם, אבער ביי וויזשניץ אחוץ, כדי ער זאל זיך, כדי ער זאל זיך ממשיך זיין אויף זיך די קדושת שבת דארף ער זינגען די וויזשניצע ניגונים.
אין וויזשניצע ניגון מיין איך מער ברחוב, מיין איך דווקא דעם ניגון — ער קען זינגען דעם ניגון אינדערהיים, אמת, אבער עס דארף צו זיין א רבי וואס ברענגט אראפ דעם ניגון אויף די וועלט, א לעבעדיגער מענטש וואס ער מאכט אז דער ניגון זאל זינגען.
עניוועיס…
איך מיין אז מצד הרבי, דארף דער רבי אויך ביטול, דאס איז אמת, פאר וואס רעדן אונז יעצט וועגן די רבי׳ס? ווייל זיי האבן אונז ווייטער אפגעהאקט.
אלווער? יא. אבער הערסט אונז? יא, אבער קענסט אונז רעדן וועגן בעל שם? וועגן בעל שם, שוין, קען רעדן וועגן בעל שם.
איך הער, איך הער יעצט.
איבערגאנג צום בעש״ט: צער על הטבע
בקיצור מען דארף מאכן א צער על הטבע, דאס איז די עיקר. יא, דא מאכן א צער על הטבע.
אבער איך בין געווען אז איך קען… צוריק… איך האב נאך געהאט די טענות אז… מען האט זיך אביסל געריקט. ניין, ס׳הייבט זיך אן ט״ז. די ערשטע אות איז ט״ז. ס׳שטייט די זעלבע זאך אבער א גאנצע ציילן.
פילע פשטים אויף “תעשה לך תיבה” — פון אור האמת בשם דער בעש״ט
דער פשט פון “ועמוד חלונות מלמעלה” — תיבה איז די שכינה
מגיד שיעור:
דער… דער… ס׳איז אנדערש ווי פריער. פריער האט מען עס געטייטשט, “ועמוד חלונות מלמעלה”, ס׳איז שוין געווען צוויי פשטים עובדים, אדער איין פשט. דאס ברענגט ער פון אור האמת. איך ווייס נישט. אור האמת איז פון די מגיד ממעזריטש. אהם… אבער השם בשם דער בעל שם טוב. אפשר דאס איז אויך געווען דער פריערדיגער פשט. פריער איז געשטאנען “ועמוד חלונות מלמעלה”, היינו אמא. סחר של סביב אש, ועי׳ בספר אור תורה. און די אות ט״ו. די אנדערע שטיקלעך האבן נישט געזאגט פשט ל״עמוד חלונות מלמעלה”.
אממ… ער גיבט דא צוויי פשטים, אבער נאכדעם גיבט ער צוויי פשטים. אבער די ערשטע פשט איז געווען אמא. און דא טייטשט ער “עמוד חלונות מלמעלה”, אז די תיבה איז די שכינה, אזוי קומט דא אויס, יא? “שהשכינה עולם הדיבור”, אזוי ווי ס׳שטייט פריער. תיבה ווייזט אויף די שכינה. און אזל ברענגען נחלה זיין, מאכל זיין, כאילו, יא? ומזון. אשר חלונות מלשון מאכל? ווייס איך נישט. ברענגען מזון פאר די שכינה פון העכערע מדריגה. זיינו פון בינה, רייט? געווענליך מיינט די ה׳ דארט פון בינה. עס ענדיגט זיך דארט. עס פארקערט מי למעלה למטה.
די שאלה פון למעלה למטה און למטה למעלה
קהל:
יא, עס איז אזוי ווי דו האסט געזאגט. סאו מ׳דארף דא, דו ווייסט וואס אונז ווילן רעדן וועגן.
מגיד שיעור:
איך מיין נישט מלשון רעדן, נאר אזוי ווי מ׳זאגט לעצטע וואך, איך זאג זאכן וואס איך לערן די גאנצע וואך, נאכדעם טרעפן מיר זיך דא. דאס איז אויך געווען א למעלה למטה, למטה למעלה שאלה, יא, אין וועלכע וועג גייט מען.
ס׳הייסט דא, קוק ממש די נעקסטע שטיקל, יא, די נעקסטע שטיקל שטייט, זאג די נעקסטע שטיקל אויך. מ׳דארף מאכן א רשימה פון וויפיל טייטשן ס׳איז דא אויף “תעשה לך תיבה”, אלע סארט מהלכים, מחשבות זרות ניתוח. יא, יעדער איינער האט עס גענומען אויף אזא וועג. נישט קיין חילוק, ס׳איז גענוג אז ער זאגט עס איינמאל, און יעדער איינער האט מפרש געווען אסאך מאל די זעלבע זאך.
די צוויי מדריגות אין עבודת השם
דער יסוד — צוויי לעוועלס אין חסידישע ספרים
מגיד שיעור:
איך זאג אז ס׳איז דא, איך וועל דיר ווייזן וואס איך מיין. ס׳איז דא די צוויי מדריגות וואס ער רעדט דא זייער קלאר. דער בעל שם טוב, איך ווייס נישט ווי קלאר דער בעל שם טוב זאגט דאס. ס׳איז דא פלעצער אין די חסיד׳ישע ספרים וואס רעדן קלאר די יחידה, די קדושת לוי און די פרי הארץ, דער תלמיד פון קדושת לוי, דער רבי אהרן מזיטאמיר, ער רעדט דארט אז ס׳איז דא די צוויי לעוועלס. ער זאגט אז ס׳איז דא צוויי, אפשר ברענגט ער דא אפילו פון אים שפעטער, איך זע דא די סארן.
מדריגה א׳ — מלמטה למעלה: דער וועג פון עולם השכחה צו עולמות עליונים
דער מצב פון עולם השכחה — בחינת אחוריים
מגיד שיעור:
ס׳איז דא א מענטש וואס דאס האבן מיר אנגערירט לכתחילה, אזוי ווי די ערשטע נקודה. די ערשטע נקודה איז, די ערשטע אזוי ווי תנועה, דאס איז ווען א מענטש איז אין די עולם השכחה, וואס דער בעל שם טוב רופט עס בחינת אחוריים, יא, ער פארגעסט, ער ווייסט נישט וואו ער שטייט זיך מיט זיך. ער דארף עפעס א וועג אריין, ער דארף עפעס א התעוררות, קענסט עס רופן, אבער ס׳איז התעוררות מיט א אלף.א. עולה צו זיין, באלייכטן עפעס, ער דארף עפעס אריינקריכן אין עולמות עליונים. עולמות עליונים מיינט די אמת, פון וואו די וועלט איז אמת, ער גייט נישט העכער ערגעץ.
דער בעש״ט׳ס טעכניק — אריינלייגן די כוחות אין די אותיות
און ער נוצט, דער בעל שם טוב׳ס וועג איז געווען צו נוצן די אותיות. דאס איז א טעכניק, א טעכניקא וויאזוי ער גייט אריין אין רוחניות. וויאזוי ער גייט אריין אין רוחניות? למשל׳דיג, זאגט ער פריער, ער לייגט אריין אלע זיינע כוחות אין די אות. כוחות מיינט ער זאגן זיין אווערנעס, יא, זיין כוונה, זיין דעת, נישט כוחות גשמיים. ער גייט אריין אין דעם, און אזוי האט מען גערעדט אין די אות ת׳ פון מגיד, ער פארגעסט פון די עולם הזה, ער פארגעסט פון די זאכן וואס ער האט געזען, ווייל ער הייבט אן צו זען אז די וועג וואס ער לעבט איז פיקטיוו, ס׳איז נישט עכטע זאכן, וכדומה. דאס איז די וועג אריין.
אסאך מדרגות אין די וועג אריין
אין די וועג אריין איז דא אסאך מדרגות, דו קענסט ארויפגיין ביז עולם אצילות, און אסאך לעוועלס וואס מיר האבן געלערנט פון דעם מגיד, אדער די תחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות אלוקים, וכו׳. דאס איז די וועג אריין, יא? אדער ארויס, קענסט עס רופן ארויס פון די וועלט, דרך למעלה.
חסידות איז באופן כללי מלמטה למעלה
די זאך איז, און דער בעל שם טוב רעדט זייער אסאך וועגן דעם, און דער בעל שם טוב איז באופן כללי, אויך חסידות איז מלמטה למעלה געווענליך. חסידות טרייט אלעס צו מסביר זיין אויף די זאך. וויאזוי נוצט מען די מצוות, אדער שבת, אדער קדושה, נישט קיין חילוק? וויאזוי נוצט מען זאכן כדי עולה צו זיין, כדי זיך מדבק צו זיין צוריק בעליונים, און צוריקברענגען אין תשובה, יא, צוריקברענגען די נשמה צו וואו זי איז געקומען פון, אזעלכע סארט זאכן.
מדריגה ב׳ — מלמעלה למטה: די אמת׳ע כוונת הבריאה
אין קבלה איז מלמטה למעלה נישט די תכלית
מגיד שיעור:
די זאך איז…
קהל:
וואס?
מגיד שיעור:
דאס איז פארקערט, יא. אין מקובלים למשל איז כמעט מפורש אין די אריז״ל אז דאס איז נישט די תכלית, אויך אין זוהר. דער אריז״ל האט אפילו א תורה וועגן דעם, וועגן מנוחה און די כוונת אכילה. אין קבלה, די מטרה פון תורה ומצוות איז נישט צוריקצוגיין, דאס איז א וועג, ס׳איז נאר די ערשטע שלב. די מטרה איז ממשיך צו זיין נייע שפע, נייע המשכה, צו דעם אורות, מוחין, און אלע מיני אזעלכע זאכן, צוריק למטה, צו ברענגען שפע למטה.
מצד הבורא און מצד הנברא — צוויי פארקערטע כיוונים
דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, כביכול, מצד הבורא, נישט מצד הנברא. דאס הייסט, וויבאלד ס׳איז דא נבראים — א גרויסע חידוש אז ס׳איז דא נבראים, מסתמא ס׳איז דא א תכלית און גאולה וויאזוי ס׳קען זיין, אבער אזוי זעט אויס אז ס׳איז דא נבראים — און די נבראים לעבן אין די עולם הפירוד ווי מ׳רופט עס, יא, זיי זענען נישט בשורשם, זיי ווייסן אפילו נישט פון זייער שורש, זיי זענען אינגאנצן אין גלות מצרים. אבער זיי ווייסן יא, זיי האבן פארגעסן, זיי זענען שוין ארויס פון גלות מצרים אבער זיי האלטן נישט אין די גאולה, “קרבה אל נפשי”.
תשוקת הנשמה לחזור לשורשה — דאס איז מצד הנברא
און זיי ווילן זיך דערמאנען, זיי ווילן זיך עולה זיין לשורשם, “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”. דו קענסט זאגן נישט נאר די נשמה, די עולמות אליינס, “מים התחתונים בוכים, אנחנו רוצים להיות לפני המלך”, אפילו די מלכים, די נשמות, אלעס, אלעס ציט אויף ארויף, ציט אויף ארויף צוריק צו זיך דערמאנען דעם מקור.
יעצט, דאס איז וואס נבראים טוען מצד הנברא, ווייל דאס איז וואס ס׳פאסט צו זיין א נברא. ער איז נישט דער מקור, ער איז נישט דער בורא, ער איז נישט דער מאציל, וויאזוי דו ווילסט אים רופן. ממילא, אבער ער ווייסט אז ער קומט פון דארט, ס׳פעלט אים, ער איז אלעמאל חסר, ער וויל אלעמאל צוריק עולה זיין.
מצד הבורא איז די כוונה צו ברענגען שפע למטה
מצד הבורא אבער איז עס פארקערט, אמת. מצד הבורא, די כוונת הבריאה איז — איך קען נישט זאגן כוונת הבריאה, נישט די בורא אליינס, כביכול, אבער מצד הבורא, מצד העליון, איז די גאנצע כוונת השם, די כוונת הבריאה, איז צו מאכן די וועלט, בורא זיין די וועלט, משגיח זיין אויף די וועלט, משפיע זיין שפע אויף די וועלט. דאס הייסט, ווייטער מחיה זיין, ווייטער מהנה זיין, לטוב וכו׳.
עבודת השם פון נבראים איז מצד הבורא א חורבן
סאו מצד הבורא איז אין א געוויסע זין דאס וואס מ׳רופט עבודת השם איז א חורבן. יא, שבת, שבת איז שביתה, נישט השבתה, ס׳איז בעצם א חורבן. דאס הייסט, מחזיר זיין עולם לתוהו ובוהו, וואס אלע צדיקים ווילן טון, איז נישט קיין וועג. דאס איז מצד דער אייבערשטער. מצד הנברא איז דאס וואס ער וויל, ווייל ער איז זייער ווייט. אבער מצד הבורא איז עס אמת׳דיג פארקערט. מצד הבורא איז די כוונה איז אז הקב״ה איז מטיב, און וויאזוי מ׳איז עס מסביר אין רמב״ם און אין קבלה. איך האב געטראכט אז דאס איז די לשון אין רמב״ם, אבער איך מיין אז ס׳איז נישט קיין אידע.
טבע הטוב להיטיב — דער יסוד פון השפעה
עס איז בעצם א חורבן, וואס הייסט “מחזרת על הפתחים”, וואס אלע צדיקים ווילן טון איז נישט קיין וועג. מצד די נברא איז דאס וואס ער וויל, ווייל ער איז זייער ווייט. אבער מצד די בורא איז עס אמת׳דיג פונקט פארקערט.
מצד די בורא איז פארקערט, איז די כוונות התפילות “מהיטיב”, און וויאזוי מ׳איז עס מסביר אין רמב״ם, אין קבלה, שטייט אז די לשון הרמב״ם, אבער איך מיין אז אין יעדע חסיד׳ישע ספר שטייט אויך אזוי: יעדע זאך וואס האט שלימות, יעדע זאך וואס האט שלימות מיט מציאות — די אייבערשטער איז די מערסטע מוצא, ער האט א מציאות מעצמו — און יעדע זאך וואס האט שלימות, פחות בעולם הרוחני, נישט נאר אין גשמיות, ס׳איז נישט אינגאנצן אזוי סאמטיימס ווייל ס׳איז טאקע דא א צמצום, אבער אין רוחניות, יעדע זאך וואס האט שלימות האלט נישט נאר פאר זיך, נאר ס׳געבט ווייטער.
דאס טייטשט “טבע הטוב להיטיב”, ווי אויב איינער קען האט עפעס א דבר תורה, וויל ער עס נישט האלטן פאר זיך, ער וויל עס געבן פאר יענעם. געלט איז א פראבלעם, ווייל ס׳איז אדער פאר מיר אדער פאר יענעם. אבער דברים מושכלים, דברים רוחניים, איז אלעמאל ווי די “מדליק מנר לנר” ווי רש״י זאגט אויף די לשון “ואצלתי מן הרוח”, וואס דארט קומט די לשון אצילות, ווי ס׳שטייט אין רמב״ן, “כמדליק מנר לנר ואין זה חסר כלום”, ס׳ווערט נאר מער און מער, ווייל דאס איז די טבע הטוב, וואס ס׳וויל ארויסגיין, ס׳וויל געבן מער, ווייל ס׳האט מער, ס׳האט נישט נאר גענוג פאר זיך. “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו”, די אייבערשטער האט גענוג עקזיסטענץ, גענוג אלקות, נישט נאר פאר זיך אליין, נאר אויך פאר אלעס אנדערש, און פאר נאך אפאר זאכן, פאר אלעס, און ער קען זיך אלעמאל מאכן נאך, יא, ס׳איז פאר אלעס און פאר נאך פיל מער.
תענוג הבורא vs. תענוג הנברא
איז טייטש אז כביכול די תענוג, די תענוג פון די בורא איז זייער אנדערש פון די תענוג פון די נברא. וואס איז די לשון תענוג דא? ס׳איז א משל, די אייבערשטער האט נישט קיין תענוג, אבער די תענוג פון די בורא איז צו געבן, צו משפיע זיין. די תענוג פון די נברא, אז איינער ווערט, ער וויל זיין א נברא, ער וויל ווערן, איז צו געבן אראפ, אראפצוגיין.
די תענוג הבורא איז ירידה, “וירד ה'”, אראפצוגיין, ווי ירידות איז יא, ירידה שטייט אויך אין פרשת וישלח. אונז האלטן נאך שלעכט, איך האב געוואוסט, איך האלט נאך וישלח פון לעצטע וואך געלערנט. ירידה, מען גייט אראפ, דאס איז די תנועה פון די בורא. די תנועה פון די נברא איז עליה. די תנועה פון טשיקא אדער אייש, שלהבת קא, די אלע זאכן איז עליה. די תנועה פון א נקבה, די תנועה פון א נקבה איז עולה צו זיין, זיך מחבר זיין מיט די משפיע. אבער די תנועה פון א זכר איז פארקערט, איז צו געבן, צו משפיע זיין, להוריד את השפע לתחתונים. פארשטייט זיך אז ס׳איז נישט קיין סתירה, ווייל מיר דארפן רעדן עקסטער. על כל פנים, וועיט.
קירוב און ריחוק ברוחניות — דער בעל הסולם׳ס לשון
סאו, די צדיקים זענען דומים לבוראם. דאס הייסט, צו זיין א שלימות פון א מענטש, לאמיר טראכטן, דא ווערט ממש א פאראדאקס, אבער צו זיין א ריכטיגער מענטש, א מענטש וואס איז א ריכטיגער צדיק, א נשמה, וואס טייטש בכלל אז די נשמה איז ווייט, איז ירדה? ס׳איז נישט פשט אז די אייבערשטער איז עפעס א פארלייטער און מ׳קען ארויפקריכן אין די זיבעטע הימל. ס׳הייסט מ׳מיינט מדרגות רוחניות, יא? און וואס מיינט… ווי איך האלט נאר אינמיטן זאגן, יא, וואס מיינט… דאס איז די לשון פון בעל הסולם, רייט?
וואס מיינט צו זיין ווייט פון די אייבערשטער? ס׳מיינט צו זיין אנדערש פון אים, יא? ווייל אין רוחניות, צוויי זאכן וואס זענען ענליך זענען די זעלבע זאך. אין גשמיות, צוויי גופים זענען מחלק. איך מיט מיין חבר, אפילו אונז זענען זייער ענליך און אונז האבן ליב די זעלבע זאך, אבער אונז זענען צוויי אנדערע גופים, אונז זענען נישט די זעלבע. אבער אין רוחניות, אין מושכל, אין די נשמה, צוויי זאכן וואס זענען די זעלבע זענען די זעלבע זאך. און וויפיל זיי זענען די זעלבע, זענען זיי קרוב.
סאו קירוב און ריחוק ברוחניות מיינט נישט ווייט און נאנט במקום, ס׳איז נישטא קיין מקום וואס זאל מחלק זיין. די אייבערשטער איז מלא כל הארץ כבודו, מקומו של עולם. קירוב און ריחוק ברוחניות מיינט זיין אנדערש. ווען דו זאגסט אז אונז זענען ווייט פון די אייבערשטער, מיינט עס אז אונז זענען אנדערש פון אים.
די אייבערשטער איז, קענסט זאגן, די סיבה ראשונה, די אייבערשטער איז די ערשטע, ער איז א צד המשפיע, אים פעלט גארנישט, ער קען נאר געבן, ער געט נאר. און אונז פעלט אלעס. אונז זענען די גאנצע… דאס טייטשט צו זיין די ווייטסטע. אונז זענען די מערסטע נקבה, אונז זענען די מערסטע מקבל, ווייל אונז פעלט אלעס. אפילו א מלאך האט אויך מער מציאות ווי אונז, לאמיר זאגן. אונז זענען די ווייטסטע. דאס טייטשט זיין ווייט.
ביטול איז נאר דער ערשטער שטאפל
קומט אויס א זייער אינטערסאנטע זאך, אז ס׳הייסט אלעס וואס חסידישע ספרים רעדן וועגן ביטול איז נאר א סטעפ. אין א געוויסן זין, ווייל דו זאגסט אז איך בין ווייט פון דער אייבערשטער. סאו וואס מיינט איך בין ווייט פון דער אייבערשטער? איינער וואס איז אינגאנצן אזוי ווייט… ביטול מיינט מידת המלכות, יא, ביטול מלכות איז נאר די ערשטע שטאפל. ער קען זיין איינער אזוי ווייט אז ער ווייסט אפילו נישט אז ס׳איז דא א משפיע, ער ווייסט אפילו נישט אז ס׳איז דא א מקור, אז ער איז מנותק. וויאזוי ער קען לעבן? ער לעבט בבחינת אחוריים, יא, דער אייבערשטער גיבט אים אויך דעם חיות, אבער ער ווייסט נישט דערפון.
דאס איז די פראבלעם וואס אונז רוב מענטשן האלטן, פארדעם דארף מען עס אנהייבן פון “סור מרע ועשה טוב”, פון די מידת המלכות, פון אנהייבן צו הייבן צו כאפן בכלל אז דו ביסט א מקבל, אז דו ביסט א נברא. דו ביסט נאך נישט קיין נברא אפילו, פאר דעם דארפסטו אפילו נישט קיין נברא, ס׳איז נישט בחינת בריאה, ס׳איז נישט בחינת עפעס, ס׳איז בחינת עפעס סתם א… וויאזוי הייסט עס? ס׳איז אזוי ווי “כמוץ אשר תדפנו רוח”, יא, ס׳איז נישט קיין זאך.
ער דאוונט, ער איז מקבל עול מלכות שמים, יא, קבלה, ווערט ער א נברא. יעצט איז ער א נברא. יעצט, די בעיה איז אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נישט די תכלית, נישט אין דעם שטאפל. דאס איז נישט גענוג, ווייל וואס מיינט זיין א נברא? דאס הייסט דו ביסט געווען זייער ווייט פון דער אייבערשטער, דו האסט בכלל נישט געוואוסט אז ער האט דיך געמאכט. אקעי, יעצט ווייסטו, יעצט ביסטו א נברא. יעצט כאפסטו ערשט ווי ווייט דו ביסט, ווייל יעצט כאפסטו אז דו ביסט דער העפך פון אים, פונקטליך דער העפך. ווי ווייט עס קען זיין, כל עולם מעבר אחד ומעבר שני. דער אייבערשטער איז מעבר אחד, ער גיבט נאר, און דו ביסט מעבר שני, דו נעמסט נאר. דאס איז דאך די טייטש ביטול, דו כאפסט אז דו ביסט סתם א… “לשמה אין לו מגרמו כלום”, דו נעמסט נאר.
דער אמת׳דיגער ציל: ווערן דומה לבוראו
און דא, אין חסידישע ספרים און אין מקובלים איז דאס נישט קיין חידוש וואס דער אייבערשטער האט געמאכט, דער אייבערשטער וויל נישט אז ס׳זאל בלייבן אזוי. ס׳איז נישט קיין וועג אז א מענטש זאל בלייבן א נברא, ער זאל בלייבן נאר א מקבל, נאר בחינת נוקבא, נישט משפיע, ווייל דעמאלטס איז ער אמת׳דיג ווייט.
אגב, ליבא דאמת לאמיתו, פארדעם איך זאג אז ביטול איז מלכות, דו קענסט זאגן ביטול איז כתר, ווייל ליבא דאמת לאמיתו בלייבט ער אלעמאל אזוי, ס׳איז נישטא קיין וועג ארויס פון דעם, ווייל דו קענסט נישט ווערן קיין אמת׳דיגער בורא, קיין מענטש ווערט נישט קיין גאט. ליבא דאמת לאמיתו. אבער דו קענסט זיין דומה, פארדעם איז דא “קדושים תהיו כי קדוש אני”, דו קענסט זיין דומה, נישט שווה, נישט זהה, נישט די זעלבע, אבער דו קענסט זיין דומה.
און וואס טייטש אז ער איז דומה? דומה איז דער טייטש אז די יכולת פון נברא, דאס איז דאך די גאנצע סוגיא פון די עמידה חסיפה וכו׳. די אמת׳דיגע הטבה, דאס הייסט, קען מען זאגן די אנדערע וועג על דרך אגב, ווען א מענטש גייט ער וויל ארויפגיין, די תשוקת עליה איז זיך מספק ווען ער איז עולה וויפיל ער קען, ער איז א בורא, ער איז א נברא, ער איז א נברא, ער איז א נברא, צום סוף זעט ער, ער וויל נישט זיין א נברא. פארוואס זאל איך זיין א נברא? א נברא איז נישט קיין גוטע זאך, א נברא איז חסר, א נברא איז וואס קען נישט אפילו עקזיסטירן אליינס.
וויל ער זיין אזויווי א בורא, וויל ער זיין אזא סארט זאך, ער וויל, נישט נאר ער וויל, ער וויל זיין א זאך וואס געבט. סאו למשל, כלפי די וועלט איז א מענטש, לאמיר קענען זאגן באופן הכי פשוט, וויבאלד אז א מענטש איז כלפי די האט קינדער, יעדער מענטש האט קינדער, אדער בניך אלו תלמידיך, אדער מענטשן וואס זענען מושפעים פון אים, אפילו אין א געוויסע זין א נשמה מיט א גוף, יא?
פארוואס קומט אראפ די נשמה אין א גוף? ס׳איז בעצם די זעלבע שאלה פארוואס דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, יא? פארוואס דער אייבערשטער מאכט די וועלט? ווייל ער וויל געבן. ער וויל געבן, דארף כאטש זיין עפעס, ער וויל געבן, דאס איז די תכלית פון די נתינה. און די נשמה קומט אראפ אין א גוף ווייל ער וויל משפיע זיין לתחתונים. ווען א מענטש איז מחיה זיין גוף, טוט ער וואס, איך וועל אנקומען צו דעם אין א מינוט וועגן כוונות אכילה.
אמת׳דיגע דביקות דורך השפעה
אבער ווען א מענטש לערנט אויס פאר אנדערע, איז א מענטש זאגט, אהא, איך וויל דאך עולה זיין, איך וויל אליינס נדבק זיין בעולמות העליונים און מקבל זיין אמת׳דיג מער. אבער דעמאלטס איז ער כמעט הפוך, דביקות רעלאטיוו צו וואס איז געווען פארדעם, רעלאטיוו צו יאכען צו זיין בבחינת אחוריים, אבער ס׳איז נישט קיין דביקות אמת׳דיג.
אמת׳דיגע דביקות איז ווען ער ווערט ענליך צו די גאט, ענליך צו די אייבערשטער, און ער געבט אויך. ער ווערט א משפיע, ער ווערט אזא סארט זאך וואס האט הנאה צו באקומען נאר צו געבן, נאר צו געבן מזון צו זאכן וואס זענען אונטער אים, לאמיר זאגן קודם כל זאכן וואס זענען אונטער אים. ער איז משפיע, מיט דעם איז ער מער דבוק, דאס איז דער טייטש.
יוסף מקבל את השכינה. וואס הייסט ער מקבל את השכינה? דו ביסט מקבל, דו ביסט מקבל זייער א גרויסע אור, אבער “ומחדש בטובו בכל יום תמיד” טייטש דו ביסט משפיע, ער גיט. יעצט ביסטו דומה לשכינה, דו ביסט נישט אמת׳דיג, כאילו עס שטייט “על נא תעזבנו”, אבער נישט אמת׳דיג אוועק, ס׳זעט אויס, דו ווייסט, דו פילסט עס אנדערש וכו׳, אבער למעשה איז ער א געבער. איז ער א געבער, דעמאלטס איז ער אמת׳דיג דומה לשכינה.
דער רבי ר׳ אלימלך׳ס ענין — דער פאראדאקס פון צדיק
און דעמאלטס ווערט דאס ממש א פאראדאקס, ווייל כאילו, און דאס איז דאך דער רבי ר׳ אלימלך וואס ער שרייבט דארט, אז א מענטש קען זיין ארבעטן זיין גאנצע לעבן צו זיין א צדיק, און א צדיק טייטש ער וויל זיך גארנישט גשמיות, ער וויל זיך זיין דבוק להשם, ער וויל זיך פארשטיין דברים עליונים. נאכדעם, ווען ער הייבט אן צו פארשטיין דעם אייבערשטן, פארשטייט ער אז דער אייבערשטער׳ס כוונה איז פארקערט, ווייל ער ווערט א רבי און ער הייבט אן צו מתפלל זיין און משפיע זיין שפע אויף אידן, און מאכן זיכער זיי האבן פרנסה, און זיי געבן זייערע קינדער, און זיי האבן געזונט, און אזעלכע סארט זאכן.
און ס׳איז געווען מענטשן וואס האבן געפרעגט, ר׳ יוד הקדוש האט נישט ליב געהאט דאס. ער איז געווען עפעס א צדיק, ווייל דאס איז א צדיק, און נאכדעם טיילט ער געלט. איך פארשטיי נישט, צו טיילן געלט דארף מען זיין א צדיק? יעדער איינער האט ליב צו טיילן געלט פאר דעם אנדערן. יא, ענק האבן זיך אפגעהאקט נאכאמאל.
אבער דער אמת איז אז דאס קומט פון אן אמת׳דיגע השגה אין וואס טייטש אלקות. וואס? דאס איז אז דער רבי ר׳ אלימלך… יא, די אמת׳דיגע השגה, א געוויסע אמת׳דיגע השגה אין אלקות, אז דער אייבערשטער האט נישט חורבן געמאכט די וועלט, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט כדי נישט לשבת, כדי ס׳זאל זיין גראבע מענטשן אפגעהאקט פון דעם, יא, אבער ווי לאנג זיי זענען מקבל, זיי ווייסן אז זיי באקומען פון דעם. דער אייבערשטער׳ס מטרה איז אז ס׳זאל זיין א וועלט, אז א מענטש זאל משפיע זיין, אז די מדרגת עליונים זאלן געבן פאר די תחתונים, נישט אז אלע מדרגות עליונים זאלן פאניען זיין למעלה און נישט משפיע זיין.
כוונות אכילה — אריז״ל
סאו, דאס איז א גרויסע ענין. וועגן דעם, למשל, דאס האב איך געוואלט אנקומען, און אין אריז״ל שטייט אז ס׳איז דא צוויי כוונות פון אכילה, ס׳איז דא כוונות פון בירורים און ס׳איז דא כוונות פון המשכת שפע, יא?
דער אריז״ל זאגט אז מ׳האט הנאה, איך בין געווען א מעורר, ווייל… יא, דו ביסט אנגעקומען אז דו ביסט מער ווי ס׳איז געווען פריער. איך דארף נאך רעדן פון די… יא, יא. מ׳דארף רעדן וועגן די חילוק פון די מקובלים אין א מינוט. יא, יא, יא. די רעזולטאט איז דא אריך. איך האב עס געזען די וואך נאכאמאל. יא, יא. מ׳דארף רעדן די א נייע זאך. ס׳איז דא אז די מקובלים אז ס׳וועט ברענגען פון דעם פונקט. אבער ס׳איז אנדערש ווי די מקובלים אז ס׳וועט ברענגען פון דעם פונקט.
צוויי מדרגות אין כוונת אכילה: מנוח און אברהם אבינו
מנוח׳ס מדרגה — בירור ניצוצות
אונזער איזל זאגט דא צוויי כוונות אכילה. עס איז דא מנוח געווען עם הארץ. עס האט נאר געוואוסט איין כוונה. אבער אברהם אבינו האט געוואוסט די ערשטע כוונה.
מנוח איז א רמז פאר אמונה, ס׳איז שייך מ״א זאכן וואס מאכט די בירור פון די עסן, אז אכילה איז טאקע אז ס׳איז דא די אלע דברים תחתונים און ס׳זענען דא ניצוצות און מ׳דארף זיי מעלה זיין, און מנוח האט אויך געזאגט “והעליתיו”, ער האט געמיינט אז ער גייט מעלה זיין די עסן, די דברים תחתונים לעליונים. אבער דאס איז נישט די אמת׳דיגע כוונת אכילה, ווער ס׳קען ווייסט אז די כוונה איז נאך א מדרגה.
אברהם אבינו׳ס העכערע כוונה — חפץ חסד
די אמת׳דיגע כוונה איז ווי ס׳שטייט “ויאמר אלי מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות”, און וואס דאס מיינט, אברהם אבינו — וואס איז די חילוק?
אברהם אבינו האט געגעבן צו עסן פאר די מלאכים. ביי מנוח האבן די מלאכים נישט געגעסן, דער מלאך איז עולה געווען. אברהם אבינו האט געגעבן צו עסן פאר די מלאכים.
די טייטש איז אז אברהם אבינו׳ס כוונת אכילה איז נישט געווען אז ס׳איז שטאקעס למעלה, אז ער איז מעלה די דברים תחתונים לעליונים. זיין כוונת אכילה איז געווען, אדער זיין כוונה באופן כללי, ראש החסידים, איז געווען אז דער אייבערשטער איז חפץ חסד, דאס איז געווען זיין אלטע דרך — דער אייבערשטער איז חפץ חסד, און ער איז ממשיך געווען פון די העכסטע מדרגה פון וואס דער אייבערשטער איז חפץ חסד ביז די מלאכים, און נאכדעם ביז שרה, ביז איבעראל, ביז סדום אפילו, ער האט פרובירט. דאס איז די טייטש אן אנדערע כוונת אכילה.
ר׳ הערשעלע׳ס ביאור — דרך עבודה
איך האב געזען, דו ווילסט זאגן דרך עבודה, סאו איך האב געזען די ר׳ הערשעלע תשובה, איינער שרייבט, ער האט מקבל געווען משמו, אבער ער זאגט עס אויך אליינס, אז וואס איז די טייטש כוונת אכילה?
כוונת אכילה איז צו געדענקען האבן אז דער אייבערשטער איז חפץ חסד, דער אייבערשטער וויל גומל חסדים זיין פאר נבראים, און ער איז מקבל די הטבה. כוונת אכילה, דאס איז, ער מיינט די העכערע הטבה.
די מעשה מיט זאלץ — טעם אלס תנאי פאר כוונה
און דערפאר שטייט דארט, ס׳איז ארויסגעקומען א נייע מאל די ליקוטי תורת צבי, דארט האב איך עס געזען, ילקוט תורת צבי הייסט עס, דארט שטייט אז איינער האט אים געפרעגט, איינער האט געבעטן ער זאל צולייגן זאלץ צום עסן, ער זאל מאכן א בעסערן טעם, איז דער חכם, דער מנורת המאור האט נישט פארשטאנען, ער האט געזאגט אז דער רבי עסט פאר תאוות.
זאגט ער, דו ווייסט נישט אז ס׳שטייט אין כתבי האריז״ל אז מ׳קען מכוון זיין כוונת אכילה אויב די עסן האט נישט קיין טעם? איך ווייס נישט וואו ס׳שטייט, איך מיין אז ס׳שטייט, ס׳שטייט, קען זיין ס׳שטייט, אין בעל שם טוב שטייט עס זיכער, אין מגיד, אבער ס׳שטייט אין די כוונה האבן מיר געזען אז ער רעדט פון די כוונה פון גבורות חסד, די כוונה פון גבורות חסד, די פשט איז אז דער אייבערשטער האט ליב משפיע צו זיין, אבער דא שטייט עפעס אנדערש, דא איז די פשט אז דער מענטש איז מקבל די שפע.
מקבל על מנת להשפיע — דער משל פון דער באבע׳ס קוגל
אבער דארפסט פארשטיין, ס׳איז דא אזוי ווי, רבי אשר׳ל רופט דאס מקבל על מנת להשפיע, דא הייסט אז אויב דער אייבערשטער האט ליב צו זיין משפיע, די כח הרצון, דו ביסט מקבל פון דער אייבערשטער׳ס שפע וואס ער האט מיר צוגעגעבן.
דער ערשטער וועג — מקבל לשם ההשפעה
ס׳איז דא איין זאך אז אויב די עליונים, דער אייבערשטער וויל משפיע זיין, איז צו זיין א חלק פון דעם, מיט אנדערע ווערטער, צו זיין דער מקבל פון דעם, איז קענסט זיין א מקבל לשם עצמו, אזויווי פשוט איך פעלט עפעס, איך האב ליב צו עסן, איך ווייס נישט, איז עס איך.
און נאכדעם איז דא איינער וואס ער טראכט אריין, ניין, פארוואס האסטו ליב צו עסן? דו האסט ליב צו עסן ווייל דער אייבערשטער האט ליב צו געבן צו עסן. איז יעצט וואס איך עס און איך האב הנאה דערפון, צו איך האב הנאה פון די געזונט, עס געבט מיר כח, צו איך האב הנאה פון די טעם אפילו, די טעם איז די ספירת תענוג, על כל פנים איך האב הנאה דערפון, נישט ווייל איך בין הונגעריג, איך האב הנאה אז איך בין דער וואס איז מקבל פון דער אייבערשטער׳ס שפע וואס ער האט מיר צוגעגעבן.
דער משל פון דער באבע׳ס קוגל
אזוי ווי א משל, דאס איז נישט… ס׳איז דא ספרים וואס זאגן כמעט אזוי, למשל אזויווי א חילוק פון איינער וואס עסט ווייל ער איז הונגעריג, אדער איינער וואס ער גייט צו זיין באבע און זי האט א משוגעת אז זי דארף געבן פאר יעדן אייניקל קוגל, און ער עסט די קוגל כדי אז די באבע זאל האבן די הנאה פון געבן פאר די אייניקלעך קוגל. ס׳איז אזא זאך.
ער האט הנאה פון די קוגל, און אויב ער האט נישט הנאה דערפון האט ער נישט צוגעשטעלט די רצון פון די… ער האט נישט געקענט מהנה זיין די באבע אויך נישט. אבער וואס ער טוט איז, ער איז נאך אלץ א מקבל, אבער ער איז מקבל לשם ההשפעה, דאס הייסט ער איז מקבל מצד… ער קען אנקומען צו זיין אזוי, ער קען תופס זיין די נקודת מבט פון דער עליון, ער קען מקבל זיין כאילו ער קען זיך משתתף זיין אין די הנאה, נישט ווייל מיר, ער קען זיך משתתף זיין אין די הנאה פון דער נותן וואס ער וויל עס געבן. ס׳איז אן אנדערע סארט אכילה, אן אנדערע סארט קבלה, אן אנדערע סארט קבלת התענוג. דאס איז איין זאך וואס מ׳קען זאגן.
דער רמ״ק׳ס העכערע מדרגה — נושא מזון לשכינה
דער פאראדאקס פון שכינה
אבער דאס איז נישט גענוג. די מקובלים ווילן זאגן מער פון דעם, און דא שטייט זיכער מער פון דעם. דא שטייט, דא איז דא א ממש ווי א פאראדאקס, איך קען עס זאגן ווי אזוי דער רמ״ק איז עס מסביר, איך ווייס נישט ווי אזוי דער אריז״ל וואלט עס פארשטאנען.
דא שטייט א גרעסערע זאך. זעסטו דא די שכינה. די שכינה איז העכער פון דיר אדער נידריגער פון דיר? וועלכע? די שכינה איז אוודאי העכער פון דיר. די שכינה פון אצילות איז העכער פון יעדן איד, פון יעדע זאך, פון כלל ישראל. אבער ווען דו דאוונסט, אדער ווען דו טוסט א מצוה, אדער ווען דו עסט לשם שמים, ברענגסטו א שפע פאר די שכינה. דו ברענגסט ארויף א שפע, נישט נאר פאר דיר אליינס.
דא איז ממש אזויווי דו זאגסט, די למעלה בינה. אויב די שכינה איז העכער פון דיר, דארפסטו ווערן דבוק אין די שכינה, און נישט געבן פאר איר. שטימט? פארשטייסט מיין קשיא? דא איז עס באמת אזוי. די כוונה איז… קען זיין.
דיסקוסיע: שכינה אלס אספעקט פון השפעה
קהל: דאס איז איין וועג ווי מ׳קען עס זאגן. דו מיינסט צו זאגן אז על ידי וואס… שכינה איז די טייטש, לאמיר זאגן, שכינה איז דער אספעקט פון דאס אז דער אייבערשטער אליינס דארף וועמען צו געבן, כביכול ער דארף זיין א צווייטער זאלסט קענען געבן, און דאס הייסט שכינה. און ווען איך בין מקבל זיין השפעה, האט די שכינה… פארשטייסט וואס איך זאג?
מגיד שיעור: בסדר, מ׳קען אזוי זאגן. אבער איך מיין אז דער רמ״ק זאגט אנדערש. לאמיר זאגן וואס דער רמ״ק זאגט וועגן דעם. איך ווייס נישט צו דאס שטימט אין אלע לשונות.
דער רמ״ק׳ס משל — רבי און תלמיד
דער רמ״ק לערנט אזוי, בדרך משל, ער לערנט אזוי. דער רמ״ק לערנט אז די סדר ההשתלשלות איז דא א וועג וויאזוי עולמות… דו קענסט זאגן א משל פון א רבי און א תלמיד אפילו. אויב ביסטו א רבי, איז ער ממוצע צווישן די תורה אליינס, כביכול פון זיין רבי פון וואו ער איז מקבל זיין דאס, מיט די תלמידים, מיט וועמען ער איז משפיע צו. און דאס בלייבט.
דאס הייסט, מ׳זאגט אז דער תלמיד… לאמיר זאגן, אונז זענען אלע תלמידי השכינה, “וכל בניך למודי ה'”. טייטש, אונז זענען תלמידים פון דער אייבערשטער. ענק ווייסן אז ס׳איז דא אזא פסוק? “וכל בניך למודי ה'”. דאס מיינט א נביא. א נביא איז א תלמיד פון דער אייבערשטער. א פשוט׳ער איד איז א תלמיד פון א נביא. א נביא איז א תלמיד פון אייבערשטן.
Anyway, לאמיר זאגן דו ביסט דער תלמיד פון דעם רבי׳ן.
דער רבי און דער תלמיד — ווער דארף וועמען?
דער בעש״ט׳ס חידוש: דער תלמיד מאכט דעם רבי
מגיד שיעור:
ווייסן אז ס׳איז א פסוק? “וכל בניך למודי ה'”. וואס מיינט א נביא? א נביא איז א תלמיד פון דער אייבערשטער. א פשוט׳ער איד איז א תלמיד פון א נביא, און א נביא איז א תלמיד פון דער אייבערשטער.
עניוועיס, לאמיר זאגן דער ליבסטער תלמיד פון די… ער זאגט אבער, תכלית איז נישט צו זיין א תלמיד, תכלית איז צו זיין א משפיע. ער זאגט אבער, דער רבי — דאס איז דער ערשטער פשט וואס ער זאגט — דער רבי קען נאר רעדן ווען איינער רעדט. דער רבי האט ליב צו זיין א רבי, און איך העלף בעצם דער רבי זיין א רבי. נישט איך בין דער תלמיד וואס דארף, איך בין פשוט דער רבי׳ס… אין א געוויסן זין העכער פון דער רבי׳ס. ס׳איז זייער מאדנע. איך זאג דיר, א תורת בעל.
קהל:
וואס? דאס איז וואס ער האט געזאגט פריער.
מגיד שיעור:
מ׳קען עס זאגן אביסל אנדערש.
קהל:
וואס? איך וויל זאגן אביסל אנדערש.
דער רמ״ק׳ס ביאור: שפע לצורך השפעה
מגיד שיעור:
אבער די בעיה איז דאס אז קודם כל, אין א געוויסן זין איז עס אמת, ס׳איז נישט אמת, ס׳קען זיין אז ס׳איז א געוויסע כוונה. אבער ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט די לשונות וואס מקובלים זאגן, אדער אפילו וואס שטייט דא אז ער גיט מזון לשכינה.
די לשון פון… דער רמ״ק איז מסביר אזוי. דער רמ״ק איז מסביר אז דער רבי, ער איז מקבל שפע פון מלמעלה למטה, וויאזוי זאלן באקומען די עליונים, די שכינה, די ספירות, אפילו די ספירות דאצילות. אבער די שפע וואס זיי באקומען, ס׳איז דא א געוויסע אספעקט פון די שפע, דו קענסט רופן די מידת המלכות של השפע, נישט וואס איז פאר זיי. זיי באקומען שפע לצורך עצמם, האט נישט מיט דיר גארנישט. יא, מ׳רופט דאס בכלל ייחוד אבא ואמא. אבער די ייחוד וואס איז נישט לצורך עצמם, וואס איז לצורך השפעה, דארף זיין איינער אונטער דעם וואס זאל עס קענען מקבל זיין. ווייל אויב ס׳איז נישט דא איינער וואס קען מקבל זיין די השפעה, האט נישט דער טאטע אויך, און ס׳האט נישט דער רבי אויך נישט. דער רבי באקומט, אין אנדערע ווערטער קען מען זאגן אז דער רבי באקומט נאר תורה ווען די חסידים זענען דארט, די תלמידים זענען דארט כדי מקבל צו זיין די תורה. פאר זיך אליין דארף ער אויך באקומען תורה, אבער נישט אזוי פיל. ס׳איז א געוויסע שיעור, מיט א גבול, וויפיל ס׳פעלט אים אויס פאר זיין אייגענעם צורך.
אבער די תוספת שפע, יא, דער אריז״ל רופט דאס ייחוד הנשמות, ייחוד זו״ן. די תוספת שפע וואס איז דא, דאס באקומט נאר דער רבי, דאס באקומט נאר דער עליון, בשעת ער קומט נישט נאר עס אין חדש אליין, באקומט עס אויך פון אין סוף, אבער עס באקומט נאר בשעת ווען ס׳איז דא ווער ס׳זאל עס נעמען.
דער משל פון אלישע׳ס כלים
סאו דער רמ״ק, דער זוהר זאגט אין פרשת לך לך, ס׳איז דא אזא מין משל פון די כלים פון אלישע, יא? אלישע האט געזאגט פאר די אשה אז זי זאל צוגרייטן אסאך כלים, וויפיל כלים ס׳וועט זיין אזויפיל שמן וועט זיין. יעצט קען מען פרעגן, ווער מאכט דער שמן זאל זיך מתרבה זיין? אין א געוויסע וועג, די כלים מאכן אז דער שמן זאל נאך מתרבה זיין. ווייל שמן באמת׳דיג שפע איז דא עד אין סוף, ס׳פעלט נישט שמן. אין די עליונים, אין די אין סוף איז דא עד אין סוף שפע, ס׳פעלט חס ושלום נישט, ס׳איז נישט דא צו ווייניג. די גבול איז נאר די גבול וויפיל מ׳קען מקבל זיין, וויפיל איינער קען מקבל זיין.
דער יסוד: סתימות זענען אלעמאל פון אונטן
סאו אויב דו שטייסט דא אין די עולם התחתון און דו מאכסט כלים צו מקבל זיין שפע, אדער א בעסערע לשון, שפע, דו ביסט מתקן זיך אליין, דו ביסט מתקן די וועלט, ביסטו מרבה שפע בשכינה. נישט נאר דו זאגסט איך בין א גוטער, איך לאז די שכינה, ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט קיין סתירה וואס איך האב פריער געזאגט, אבער דו ביסט אמת׳דיג מרבה שפע בשכינה בעליונים. נישט ווייל דו שטייסט העכער פון דעם, זי בלייבט העכער פון דיר, ס׳איז נישט די שאלה. אבער וויבאלד אז די תכלית פון די שפע, מ׳רעדט פון די בחינת שפע, יא יא, ס׳איז נאר כדי צו קענען געבן ווייטער, אהא, סאו די שכינה באקומט, וויפיל מער ס׳איז דא איינער וואס קען מקבל זיין די שפע השכינה, באקומט די שכינה אמת׳דיג מער שפע. ס׳איז נישט פאר איר אליינס, ס׳איז פאר דיר, אבער זי באקומט אמת׳דיג מער שפע, וויבאלד ס׳איז אזוי ווי א, נישט די סתימה איז אלעמאל פון אונטן, נישט פון אויבן, יא?
אין אנדערע ווערטער, די מקובלים זאגן אז אונז זענען מתקן די סתימות פון די צינורות אויבן. ס׳איז נישט אמת׳דיג, ס׳איז נאר אמת בדרך השאלה. די סתימות זענען אלעמאל אונטן, אויבן איז אלעמאל גוט. די סתימות זענען אלעמאל דא. די בעיה איז אז וויבאלד ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז עין מערכת, אויב ס׳איז דא א סתימה דא, ווערט עס סטאק דארט אויך, אויך ווערט עס מצומצם, ס׳ווערט גענוג פאר זיי אבער נישט גענוג צו זיין א משפיע.
יעדער נברא וויל זיין דומה ליוצרו
און די גאנצע תענוג פון די שכינה איז צו געבן ווייטער. די אמת׳דיגע תענוג, אזוי ווי יעדער דבר עליון, אויב ער האט נאר גענוג שפע שלמות פאר זיך און ער האט נישט פאר וועם צו געבן ווייטער, פילט ער זיך שלעכט, יא? ס׳איז א גרויסע חסרון, ער איז נישט דומה ליוצר, ער ווערט א דבר נפרד. סאו ווען מ׳זאגט אז אונז זענען מפריד די מדרגות עליונות, מיינט נישט אז די מדרגות עליונות דארפן אונז. מצד עצמם, אויף וויפיל די עולם האצילות אדער מלאכים, נישט קיין חילוק אין וועלכע מדרגה ער רעדט, וויפיל ער דארף עפעס פאר זיך, וויפיל ער איז א נברא, וויפיל ער איז א מקבל, ער איז פערפעקט, עס פעלט אים גארנישט. מ׳דארף זיין זיכער אז די עולמות העליונים דארפן אונז נישט פאר זיך אליינס.
אבער וויבאלד אז צו זיין פאר זיך אליינס איז נישט גענוג פאר קיין שום דבר נברא, יעדע זאך, יעדע דבר נברא אין דער וועלט וויל דאס זיין א משפיע, ער וויל דיר געבן ווייטער, ער פארשטייט זיך ער איז נישט דער ערשטער, ער איז א בחינה צווייטע בורא, ער באקומט די שפע פון דער אויבערשטער און ער גיבט עס ווייטער, ער וויל זיין, דאס איז דער נענסטער וואס א נברא קען זיין, ער וויל זיין נאה דומא ליוצרו, ער וויל געבן, און אויב איז נישט דא וועמען צו געבן, און דאס איז דער טייטש צו זיין מחובר לעליון, דאס איז דער טייטש צו זיין קרוב לה׳, מיינט צו זיין אזוי ווי אים, צו זיין איינער וואס קען משפיע זיין.
עמלק און פירוד — “אין השם שלם”
אויב דו האסט נישט צום סוף, אין דער סוף פון דער גאנצער תהליך איז דא א גוי, נישט קיין חילוק, א איד, א גרעסערע מדרגה, נישט קיין חילוק, איז דא עפעס איין מענטש וואס ער קען נישט מקבל זיין די שפע, איז ער מפריד די גאנצע שרשרת ביז אויבן, ווייל ער מאכט אז עס איז קלענערע שפע, נישט קלענער מצד עצמן נאר וואס זיי קענען געבן, און זיין קלענער פשט אז זיי זענען ווייניגער דומה לבוראם, זיי ווערן בחינת אחבא״ח, עס ווערט קלענער די יחוד קוב״ה ושכינתיה וכו׳ וכו׳. דאס הייסט אז על שמו אז ער האט מפריד געווען די ספירות העליונות, א מענטש קען נישט מפריד זיין די ספירות העליונות מצד עצמן, אבער וויפיל די ספירות העליונות קענען נאר זיין אמת׳דיג מחובר לבוראם ווען זיי געבן פאר די תחתונים, איז אויב א מענטש איז נישט מוכן, אויב די עולמות התחתונים איז נישט מוכן צו מקבל זיין, אפילו די לעצטע עולם, איז דא א געוויסע פירוד, “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”, יא, אפילו עמלק איז דא אין דער עולם הזה, רעדסטו שוין פון דער עמלק של עולם העליון, וועגן דעם איז דא עמלק של עולם העליון.
און דער אייבערשטער קען נישט דורכגיין עמלק, איז דא שמו של השם, וואס שמו איז מהווה כל ההוויות, ער קען נישט מהווה זיין, דא איז דא עפעס א זאך וואס לאזט זיך נישט מהווה זיין, ער האט א בחירה, אקעי, מ׳דארף פארשטיין וויאזוי עס קען זיין, אבער עס קען זיין עפעס א זאך וואס ער לאזט זיך נישט, ער לאזט נישט באקומען די שפע, ער איז מעכב בעד השפע, און ממילא די גאנצע שרשרת ביז אויבן כמעט, אדער ווי הויך מ׳קען רעדן, ווערט נסתם די שפע, און ממילא ווערן זיי נפרד כביכול.
דער בעש״ט וועגן תפילה — נישט פאר זיך אליין
ממילא ווען א מענטש דאוונט, און דאס איז א כוונה וואס ער מעג האבן. ווייטער איז דא די שאלה וויאזוי דו ביסט מודע צו דעם, יעדער איינער וואס טוט דאס געשעט דאס, אזוי איז די וועלט, אבער נאכדעם איז דא א צדיק אדער א בעל דעת, ער ווייסט דערפון, ער קען וויסן פון דעם, דאס איז מכוון זיין יחידים. ער ווייסט, און דאס איז די “לשמה”. ווען דו ווייסט אז דו ביסט נישט מתפלל פאר זיך אליינס — דער בעל שם טוב האט געזאגט, אז ווען דו ביסט מתפלל פאר זיך אליינס, מאכסטו א גרעסערע פירור אין אנדערע פלעצער. דו ביסט מתפלל פאר זיך אליינס, פאר דיין אייגענע תפילה, דו ביסט נישט מתפלל פאר די… ווי יענער האט געזאגט, ער האט געזען איינער, עפעס א… ער האט מכוון געווען ביי די “כל חמירא” אויף די “יציאת מצרים”. דאס איז זייער א שיינע כוונה, אבער דו ביסט נישט יוצא, דו האסט נאך אלץ חמץ אויף פסח.
איך מיין צו זאגן, תפילה איז די פשט אז דו ביסט מתפלל, דו ביסט נישט יוצא די תפילה, דו מוזט מתפלל זיין נאר אויף די יחודים עליונים. דאס איז א פירור. נאר דאס זאגט דער בעל שם טוב, אז ער איז מתפלל, דאס איז דאך די… דער בעל שם טוב האט דאך דאס געזאגט, שטייט אין תולדות. ער איז מתפלל, ער האט אין זין די יחודים עליונים, און ער האט נישט אין זין אז עס זאל זיין דא אויך די השפעה. ער מיינט אים, ער איז מפריד, ווייל ער זאגט “כלי זנו” פון די עליונים צו די תחתונים. אבער די גאנצע תפקיד פון די עליונים איז צו געבן פאר די תחתונים. דאס איז בבחינת דעם, בבחינת השפעותיהם.
דער פשט פון “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”
סאו ער מוז מתפלל זיין, אבער נישט לשם עצמו, נאר לשם התאווה, לשם השכינה. וואס שכינה דייטשט אז ער מאכט זיך גרייט צו זיין, ער מאכט די תחתונים מוכן צו מקבל זיין די השפעה, און דורך דעם ווערט… און ער האט דאס אין זין, ער האט אין זין אז ער מיינט באמת דאס, ווייל וואס ס׳גייט אים אן איז אז די שכינה זאל איך ארבעטן, נישט אז ער זאל האבן. פארקערט, די גאנצע מערכה איז דא כדי עס זאל ארבעטן. שוין, דאס איז דער פשט וואס דער רמ״ק האט מיר אויסגעלערנט.
קהל:
דאס איז די פשט פון “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
פון?
קהל:
“לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
יא, לשם השכינה, לשם הזיווג, לשם העליונים.
שוין, יישר כח.
קהל:
שוין, יישר כח.
מגיד שיעור:
קומט א גוטע וואך.
קהל:
א גוטע וואך. דערשט. דא בלייבט דיר לעבן טעג נאך א גאנצע סיבה צו וואס פאראוועט טו מיט פאראוועט.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
מערכת ההנהגה, השפע, ותכלית הבריאה — שיעור על תורת הבעש״ט
—
א. מערכת ההנהגה — רב, רבי, מלך — ו״יפתח בדורו”
יסוד הרמב״ם
הרמב״ם אומר בהקדמה לפרק חלק: אין עוקבים אחר הרב משום שהוא חכם גדול — עוקבים אחר משה רבינו. משה רבינו ציווה לעקוב אחר בית דין אשר בימיך. אפילו אם הדיין אינו במדרגה הגבוהה ביותר — “יפתח בדורו כשמואל בדורו.”
הפשט ה״פוליטי” — הנהגת העולם
באופן פשוט: צריכה להיות תורה אחת לכולם. אי אפשר לתת לכל אחד לעשות הלכה משלו. לכן צריכה להיות סמכות אחת שעוקבים אחריה, אפילו כשהיא אינה הגדולה ביותר.
הפשט החסידי / קבלי — מערכת השפע
יש מערכת של שפע — כיצד האלוקות נמשכת לעולם. השפע בא דרך מי שעומד בראש, אפילו כשהוא אישית אינו במדרגה הגבוהה ביותר. כמו אצל מלך גוי — “לב מלכים ביד ה'” — שפע האומה בא דרכו, אפילו כשהוא אדם נמוך. זה יכול להיות עונש לאומה שיש לה מנהיג חלש, אבל המערכת עדיין עובדת דרכו.
החידוש העיקרי: לא בהכרח תלוי במדרגה הפרטית של האדם — מדובר במערכת הכללית. אפילו יפתח — רוח הקודש באה אליו, לא משום שהיו לו כל התנאים, אלא משום שבהתאם למצב הדור הוא היה מה שאפשר היה למצוא, והיו מספיק תנאים מינימליים.
משל הניגונים — הרבי והכלי
מעשה עם רב באבוב: מישהו אמר שהוא הולך לרבי מבאבוב לא משום שהוא סבור שהוא הצדיק הגדול ביותר, אלא משום שהוא צריך לשיר את ניגוני באבוב — זו הדרך שלו להתחבר לשבת. הוא לא יכול ללכת לסקווירא או לבעלזא כי שם שרים ניגונים אחרים.
הנקודה העמוקה יותר: הניגון הוא כלי — לא העצם, לא האור, אבל כלי נחוץ. חסיד ויזניץ צריך את ניגוני ויזניץ כדי להמשיך על עצמו את קדושת שבת. וצריך להיות רבי חי שמוריד את הניגון לעולם — הוא גורם לניגון להישיר. הרבי מביא את האותות, המסגרת שגורמת לזה לעבוד.
דיון: גשמיות ורוחניות
עלתה שאלה: האם לגשמיות (ניגון, בית המדרש) יש באמת שייכות לרוחניות? התשובה: כן — כמו מצוה, שהיא גם גשמיות וגם רוחניות ביחד. תלוי איך מסתכלים על זה.
—
ב. תורת הבעש״ט על “תעשה לך תיבה” — שתי מדרגות בעבודת ה׳
הפשט הראשון: “חלונות מלמעלה” — שפע לשכינה
האור האמת (מהמגיד ממזריטש) מביא בשם הבעש״ט: “תיבה” היא השכינה (עולם הדיבור), ו“חלונות מלמעלה” פירושו להביא מזון/שפע לשכינה ממדרגות עליונות — מבינה (הה׳ עילאה). זוהי תנועה של מלמעלה למטה — הורדת שפע.
מהלכים רבים
יש מהלכים רבים על תורת הבעש״ט של “תעשה לך תיבה” — מחשבות זרות, ניתוח, דרכים שונות. כל תלמיד לקח את הענין בדרכו שלו, אף על פי שביסוד זה אותו דבר. זה נמצא גם בקדושת לוי, פרי הארץ, ור׳ אהרן מזיטומיר.
מדרגה א׳ — מלמטה למעלה (מצד הנברא)
האדם נמצא בעולם השכחה — שהבעש״ט קורא בחינת אחוריים — הוא שוכח היכן הוא עומד. הוא צריך התעוררות — להיכנס לעולמות עליונים, להגיע לאמת של מהיכן העולם נובע.
טכניקת הבעש״ט: להכניס את כל הכוחות (מודעות, כוונה, דעת) באותיות של תפילה/תורה. דרך זה שוכחים מעולם הזה, מתחילים לראות שהחיים הרגילים הם “פיקטיביים”. בדרך זו יש הרבה מדרגות — עד עולם אצילות, תחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות.
חסידות בכלל היא בדרך כלל מלמטה למעלה — כיצד משתמשים במצוות, שבת, קדושה כדי להידבק בעליונים. “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”, “מים התחתונים בוכים, אנן בעינן למהוי קמי מלכא.” זה מה שמתאים לנברא — הוא לא המקור, הוא חסר, הוא רוצה לחזור.
מדרגה ב׳ — מלמעלה למטה (מצד הבורא)
בקבלה (אריז״ל, זוהר) כמעט מפורש שמלמטה למעלה אינו התכלית — זה רק השלב הראשון. המטרה האמיתית היא להמשיך שפע חדש למטה — להוריד אורות חדשים, מוחין, המשכות לעולם.
מצד הבורא זו כוונת הבריאה: לבורא, להשגיח, להשפיע, להחיות, להיטיב — להוריד לעולם, לא לקחת חזרה. במובן מסוים, מה שהנבראים רוצים — לחזור למקור, “מחזיר עולם לתוהו ובוהו” — הוא מצד הבורא חורבן. (שבת היא “שביתה” לא “השבתה”.)
—
ג. טבע הטוב להיטיב — יסוד ההשפעה
מהות הקב״ה: לתת
מהות הקב״ה היא “מהיטיב” — לתת. כפי שהרמב״ם וספרי קבלה מביאים: כל דבר שיש לו שלימות לא רק שומר לעצמו, אלא נותן הלאה. ברוחניות זה כמו “מדליק מנר לנר” — כפי שרש״י אומר על “ואצלתי מן הרוח” (והרמב״ן): “כמדליק מנר לנר ואין זה חסר כלום” — זה רק נעשה יותר ויותר. דברים גשמיים כמו כסף הם או שלי או שלך, אבל דברים רוחניים — דבר תורה למשל — רוצים באופן טבעי להעביר הלאה, כי “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו” — לקב״ה יש מספיק אלוקות לא רק לעצמו, אלא לכל, ועוד הרבה יותר.
תענוג הבורא vs. תענוג הנברא
תענוג הבורא הוא לתת, להשפיע — תנועה של ירידה (“וירד ה'”). תענוג הנברא הוא לקבל, לעלות — תנועה של עליה, כמו שלהבת שמשתוקקת למעלה. זה ההבדל בין זכר (משפיע — ירידה) ונקבה (מקבל — עליה).
קירוב וריחוק ברוחניות — לשון הבעל הסולם
להיות רחוק מהקב״ה לא אומר רחוק במקום, אלא שונה ממנו. ברוחניות: שני דברים שדומים הם אותו דבר; שני דברים שונים הם רחוקים. הקב״ה הוא המשפיע המוחלט — לא חסר לו כלום, הוא יכול רק לתת. אנחנו המקבל המוחלט — חסר לנו הכל. זה עושה אותנו הרחוקים ביותר ממנו — יותר רחוק אפילו ממלאך.
—
ד. ביטול הוא רק המדרגה הראשונה — הדרך להיות דומה לבוראו
ביטול = מידת המלכות — ההתחלה
אדם שלא יודע שיש בורא חי “בבחינת אחוריים” — הוא מקבל חיות אבל לא יודע מזה. הוא כמו “כמוץ אשר תדפנו רוח” — לא כלום. דרך תפילה, קבלת עול מלכות שמים, הוא נעשה נברא — הוא תופס שהוא מקבל ממקור. אבל אז הוא תופס רק כמה רחוק הוא — הוא בדיוק ההיפך מהקב״ה.
המטרה האמיתית: להיות דומה לבוראו
הקב״ה לא רוצה שאדם יישאר רק מקבל. “קדושים תהיו כי קדוש אני” — אי אפשר להיות אותו דבר כמו ה׳ (לא שווה, לא זהה), אבל אפשר להיות דומה — דומה. מה זה דומה? להיות משפיע — דבר שנותן, לא רק לוקח.
דביקות אמיתית היא לא רק לעלות ולקבל מעולמות עליונים. זו רק דביקות יחסית לקודם. דביקות אמיתית היא כשנעשים דומים לקב״ה — ונותנים גם. נעשים משפיע, יש הנאה רק מלתת — מזון, שפע, תורה לדברים שנמצאים מתחת.
הפרדוקס של צדיק — ענין ר׳ אלימלך
אדם עובד כל חייו להיות צדיק — הוא לא רוצה כלום גשמי, רק להיות דבוק בה׳ ולהבין דברים עליונים. אבל כשהוא מתחיל באמת להבין את הקב״ה, הוא מבין שכוונת הקב״ה היא הפוכה — הוא נעשה רבי, מתפלל עבור יהודים, משפיע שפע, דואג לפרנסה, בריאות, ילדים.
ר׳ יוד הקדוש שאל: כדי לחלק כסף צריך להיות צדיק? אבל האמת היא: זה בא מהשגה אמיתית באלוקות — שהקב״ה ברא את העולם “לא תוהו בראה לשבת יצרה” — לא כדי שכל המדרגות יתבטלו למעלה, אלא כדי שעליונים ישפיעו לתחתונים.
—
ה. שתי מדרגות בכוונת אכילה: מנוח vs. אברהם אבינו
מדרגת מנוח — בירור ניצוצות (מלמטה למעלה)
מנוח היה עם הארץ שידע רק כוונה אחת של אכילה: להעלות את הדברים התחתונים לעליונים — באכילה יש ניצוצות קדושה, וצריך לברר אותם ולהעלות. לכן אצל מנוח כתוב “והעליתיו” — הוא התכוון להעלות את האוכל. אצל מנוח המלאך לא אכל, אלא עלה. אבל זו לא כוונת האכילה האמיתית.
מדרגת אברהם אבינו — חפץ חסד (מלמעלה למטה)
אברהם אבינו ידע את הכוונה העליונה. אצל אברהם כתוב “ויאמר אלי מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות” — הוא נתן לאכול למלאכים, והם אכלו באמת. כראש החסידים כל דרכו הייתה: הקב״ה הוא חפץ חסד. הוא המשיך מהמדרגה הגבוהה ביותר של חפץ חסד — עד המלאכים, עד שרה, עד כל מקום, עד סדום אפילו.
ביאור ר׳ הערשעלע (דרך עבודה)
כוונת אכילה היא לזכור שהקב״ה הוא חפץ חסד — הוא רוצה לגמול חסדים לנבראים — והאדם מקבל את ההטבה. זה מובא בילקוט תורת צבי (ליקוטי תורת צבי).
טעם באכילה — תנאי לכוונה
מישהו ביקש מהרבי שיוסיף מלח לאוכל כדי שיהיה לו טעם טוב יותר. חכם (המנורת המאור) לא הבין וחשב שהרבי אוכל לתאוות. התירוץ: בכתבי האריז״ל כתוב שאי אפשר לכוון כוונת אכילה אם לאוכל אין טעם. הטעם הוא כלי לכוונה — “ספירת תענוג.”
—
ו. מקבל על מנת להשפיע — משל קוגל הסבתא
הדרך הראשונה: מקבל לשם ההשפעה
ר׳ אשר׳ל קורא לזה “מקבל על מנת להשפיע.” הקב״ה רוצה להשפיע, והאדם יכול לחשוב: למה אני אוהב לאכול? כי הקב״ה אוהב לתת לאכול. כשאני אוכל ויש לי הנאה — מבריאות, מכוח, אפילו מטעם — ההנאה שלي היא לא כי אני רעב, אלא כי אני המקבל של שפע הקב״ה.
המשל
מישהו הולך לסבתא שלו, ויש לה “משוגעת” שהיא חייבת לתת לכל נכד קוגל. הוא אוכל את הקוגל כדי שהסבתא תהיה לה הנאה מלתת. יש לו הנאה מהקוגל — ואם אין לו הנאה, הוא גם לא יכול להנות את הסבתא. הוא עדיין מקבל, אבל הוא מקבל לשם ההשפעה — הוא תופס את נקודת המבט של הנותן, הוא משתתף בהנאה של הנותן. זו אכילה אחרת, קבלת תענוג אחרת.
—
ז. המדרגה העליונה של הרמ״ק — נושא מזון לשכינה
הפרדוקס: לתת למי שגבוה ממך
השכינה היא בוודאי גבוהה ממך — השכינה של אצילות גבוהה מכל יהודי, מכלל ישראל. אבל כשאתה מתפלל, עושה מצוה, או אוכל לשם שמים — אתה מביא שפע לשכינה. אם השכינה גבוהה ממך, אתה צריך להיות דבוק בה, לא לתת לה — זה הפרדוקס.
משל הרמ״ק: רבי ותלמיד
הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) לומד שבסדר ההשתלשלות כל מדרגה היא ממוצע — כמו רבי שהוא ממוצע בין רבו (שממנו הוא מקבל) ובין תלמידיו (שלהם הוא משפיע). כולנו תלמידי השכינה — כפי שהפסוק אומר “וכל בניך למודי ה'” — נביא הוא תלמיד של הקב״ה, יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא.
התלמיד עוזר לרבי
תורת הבעש״ט מוציאה חידוש מעניין: תכלית התלמיד היא לא רק להיות מקבל — התכלית היא להיות משפיע. הרבי יכול לומר תורה רק כשיש מישהו לשמוע. במובן מסוים התלמיד עוזר לרבי להיות רבי. התלמיד הוא באספקט מסוים “גבוה” מהצורך העצמי של הרבי.
שפע לצורך עצמו ושפע לצורך השפעה
הרמ״ק נותן הסבר עמוק: הרבי (וכל דבר עליון) מקבל שפע מלמעלה. אבל לשפע יש שתי בחינות:
– שפע לצורך עצמו (ייחוד אבא ואמא)
– שפע לצורך השפעה — לתת הלאה
השפע שהוא בשביל השפעה יכול לבוא רק כשיש מקבל למטה. בלי מקבל, העליון גם לא מקבל את החלק הזה של שפע. הרבי מקבל תורה (במידה המלאה) רק כשיש תלמידים/חסידים לקבל. לעצמו הוא מקבל שיעור מוגבל.
משל כלי אלישע (זוהר, פרשת לך לך)
אלישע אמר לאשה שתכין כלים — כמה כלים, כך שמן. השמן (שפע) הוא באמת אין סוף, הוא אף פעם לא חסר. הגבול הוא רק כמה אפשר לקבל. הכלים למטה גורמים לשמן למעלה להתרבות.
—
ח. סתימות הן תמיד מלמטה
חידוש חשוב: כשמקובלים מדברים על “לתקן סתימות בצינורות למעלה” — זה רק בדרך השאלה. באמת הסתימות תמיד למטה. למעלה תמיד טוב. אבל מכיוון שזו מערכת אחת, סתימה למטה גורמת שגם למעלה נעשה מצומצם — לא לעצמו, אבל להיות משפיע.
—
ט. כל נברא רוצה להיות דומה ליוצרו
כל התענוג של כל דבר נברא — אפילו ספירות, מלאכים — הוא לתת הלאה. כשלנברא יש מספיק רק לעצמו אבל הוא לא יכול להשפיע, הוא נפרד, הוא לא דומה ליוצרו. זה הפירוש של “קרוב לה'” — להיות כמוהו, להיות משפיע.
—
י. עמלק ופירוד — “אין השם שלם”
אפילו אדם אחד שלא נותן לקבל את השפע, הוא מפריד את כל השרשרת עד למעלה. זה הפירוש של “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” — עמלק מעכב את השפע, וממילא נסתם השפע דרך כל השרשרת, והעליונים נעשים כביכול נפרדים.
—
יא. תורת הבעש״ט על תפילה — לא לעצמו בלבד
יסוד הבעש״ט
הבעש״ט אמר (כתוב בתולדות): כשאדם מתפלל רק לעצמו, הוא עושה פירוד גדול יותר במקומות אחרים. אפילו כשלמישהו יש בכוונה רק יחודים עליונים אבל לא שיהיה גם השפעה למטה — הוא מפריד, כי הוא חותך “כלי זנו” מהעליונים לתחתונים.
משל “כל חמירא” (הומוריסטי)
מישהו כיוון ב״כל חמירא” על יציאת מצרים — כוונה יפה, אבל לא יוצאים, עדיין יש חמץ בפסח! כך גם — אי אפשר להתפלל רק על יחודים עליונים ולשכוח את הצורך הפשוט.
הדרך הנכונה: לשם השכינה
צריך להתפלל לא לשם עצמו, אלא לשם השכינה — זה אומר: להכין את התחתונים לקבל את ההשפעה, ודרך זה כל המערכת נעשית שלמה. זה הפירוש של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” — לשם הזיווג, לשם השכינה, לשם העליונים — שכל שרשרת ההשפעה תעבוד כמו שצריך.
תמלול מלא 📝
המערכת של הנהגה — רב, רבי, מלך — והענין של “יפתח בדורו”
היסוד של הרמב״ם: עוקבים אחרי משה רבינו, לא אחרי הרב
הרמב״ם אומר בהקדמה לפרק חלק שהוא מבין את כל המסורה ממשה. אנשים אומרים: אני עוקב אחרי בית הדין של היום, או אחרי הרב של היום — הוא אולי חכם גדול כזה, אבל הוא לא חכם גדול כמו שאני יכול להבין אותו. צריך לדעת שלא עוקבים אחרי הרב — עוקבים אחרי משה רבינו. משה רבינו ציווה לעקוב אחרי בית הדין אשר בימיך. יכול להיות שהוא שוטה, כמו שאומרים, יפתח בדורו.
שני אופנים להבין את הענין: פוליטי וחסידי
אז כן, זה — חסידים אני לא יודע איך הם יכולים לקבל דבר כזה, כי הם צריכים כן או ימין או שמאל, אבל אפשר לומר את זה בדרך חסידית גם כן.
זה ענין של המערכת. יש דברים גדולים יותר מהמדרגה שלך או המדרגה של הרבי באופן אישי. זה דבר אחד, בוודאי דבר טוב שהרבי הוא צדיק, אבל אחר כך יש את הנושא של המערכת הכללית.
הפשט הפוליטי
יש — לפי הרמב״ם היה אומר פוליטית — כדי פשוט שיצא תורה אחת יהיה לכם. לא יכול להיות שכל אחד יעשה לעצמו הלכה משלו, כמו שרבי עקיבא אמר.
כן, זה הפשט. זה פשט פשוט. זה פשט על דרך פשט, או כמו שאני קורא פוליטי — פוליטי אני מתכוון הנהגת העולם.
הפשט החסידי: המערכת של השפע
אבל יכול להיות גם פשט חסידי. פשט חסידי היה, קבלה׳דיג, חסידי, אני לא יודע — שיש דרך מסוימת איך השפע הולך, איך ההמשכות אלוקות, איך שרוצים לקרוא לזה, עובד על העולם.
ואפילו כשיש מלך, כן, אפילו לב מלכים ביד ה׳ — אפילו יש מלך גוי, ופשוט למעשה השפע של האומה בא דרכו — יכול להיות שהוא דווקא גוי נמוך. זה לא תלוי דווקא במדרגה הפרטית של האדם.
למה זה כך? יכול להיות שזה עונש לאומה שיש להם מלך רשע. אבל מתחייבים בכבוד המלכות — לא רק בגשמיות כי הוא הולך להרוג אותך, יכול להיות שזה דבר רוחני גם כן. כי באמת, אם אתה רוצה להגיע לשפע שבא בדרך הזו, אתה צריך ללכת דרכו.
המשל של משה רבינו ויהושע
אם כלל ישראל — בוא נגיד מדברים על כל כלל ישראל, יותר קל לי לדבר כמו אחד, כמו בחסידות. אם משה רבינו, הוא הרבי — בוא נגיד יש לו איזה חסרון, אני יודע, יהושע יכול ללמוד יותר טוב ממנו, משהו הוא יכול יותר טוב, שהוא יכול לעשות יותר טוב את החידושים — אין הבדל.
אבל השפע הכללי שקורה צריך לבוא דרכו, וזה עובד ככה גם. במילים אחרות, יש איזה מאמר חסידי לומר שזה מאמר חסידי — שיהודי יאמין במקל והוא יהיה לו מדרגה. יש דבר כזה, כי חלק גדול מה…
הם מחזיקים כמו מקל, אמת, ממש — כי הענין של המערכת, המערכה עובדת עם זה, שיש אחד שעומד בראש, ודרכו באה ההשפעה לאנשים האחרים.
התנאים המינימליים למנהיג
יש תנאים מסוימים — אני יודע, הוא לא יכול להיות ממש רשע, חזיר, יכול להיות — אבל כמה שיש תנאים מינימליים מסוימים, יש בזה אפילו ענין רוחני.
קשה לומר ממנו, כי יפתח בדורו, יפתח בדורו — שהולכת רוח הקודש ליפתח. מה? לא כל התנאים, אבל מספיק תנאים. הוא בסדר, זה בהתאם למצב הדור — זה היה מה שאפשר היה למצוא, מאיזה שהיא סיבה.
יכול להיות שזה ממש חסרון — לא אומר שזה חסרון — שזה כמו עונש לכלל שיהיה להם רבי או מלך או משהו שלא טוב כל כך. אבל בכלל אין הרבה דרכים אחרות לגבי הדרך של הדבר, של השפע הספציפי המסוים שהאדם…
משל מניגונים: הרבי ככלי לשפע
בוא נגיד, אני לא יכול לומר שיש דרך מוזרה, כן? בוא נגיד יש אחד — אני מכיר אותו, אני זוכר שעמדתי עם הבאבובער רב. הוא שאל אחד לאיזה רבי הוא הולך, הוא אומר שהוא לא יודע.
אצלו ביום שישי בלילה צריך לשיר ניגונים מסוימים ולהתנדנד ליד שולחן מסוים בדרך מסוימת, והוא רואה שזה מביא את זה. הוא לא יכול ללכת לבעלזא, אני כבר יודע לאן, לסקווירא — כי שם יש צדיק, הוא לא יכול את הניגון הסקווירא׳י, הוא צריך לשיר את הניגון הבאבובי. כאן שרים את הניגון הבאבובי, הוא הולך לשם.
אתה יכול לומר מאוד ציני, אבל אתה יכול לומר שיש לי דרך מסוימת איך אני מתחבר לשבת, איך אני חווה שבת. קודם זה צריך להיות עם המסגרת, עם הניגון. אם הרבי מנהל את זה, בלי רבי זה לא עובד.
זה אומר שאני חושב שהרבי הוא צדיק גדול יותר מאשר אחיינו? אין לזה קשר, אני לא חושב ככה. אני חושב שהוא עושה יותר טוב את המשחק — לא את המשחק — הוא מביא את האותות הוא עושה.
אם שני יעשה את אותם אותות, אז מתחילה ממש בעיה גדולה יותר. אבל בינתיים, אין לו בית מדרש כל כך יפה, הוא לא יכול להיות באבוב בלי בית מדרש יפה, אני לא יודע! יש הלכות מסוימות איך עובדים האותות. זה לא כל כך פשוט.
דיון: גשמיות ורוחניות
קהל: הגשמיות אין לה שום קשר לרוחניות.
מגיד שיעור: יש לה כן, כי זה כמו דבר שהוא מצוה, כמו ניגון. מה זה אומר? זה גשמיות או רוחניות? אני לא יודע מה זה. זה תלוי איך אתה מסתכל על זה.
קהל: הוא אומר שהם קיבלו כוח שהוא ה…
מגיד שיעור: יש לזה כן, כי זה כמו… לא, זה כי זה היה כמו… אתה יכול לומר שזו הייתה מצוה? זו לא הרוחניות באמת. אני לא יודע. כי זה חלק מהחלק…
קהל: מה קרה?
מגיד שיעור: אני אומר, שמה שדיברתי על הניגון, אתם צריכים להביא טלפונים יותר טובים עם… אני לא יודע, איראן הפציצה את הטלפון שלכם או משהו…
לא… לא אני אשם, אמת? אנחנו אשמים. הוא יודע, הוא יודע. תלך על הטלפון. תשים את הקולר על הטלפון, זה יכול לעבוד יותר טוב. לא, אתה יודע מה עושים על טלפון? פשוט טלפון, אה, מה שמתקשרים עם מספר טלפון. אתה מבין אותי?
אני רואה את עצמי כל הזמן. אתכם אני לא יודע.
סיכום: פוליטי וחסידי
אני אומר לכם, כי יכול להיות שזה משל שזה נכון להבין. כי רוצים שפע רוחני אין להם לתת לנהוג. לא יודע.
אבל, אומר לכם, כי זה משהו… אתה לא יכול לומר? יש פשט פוליטי. צריך להיות רבי אחד, אחד צריך להחליט מתי מתפללים מנחה. אוקיי, זו עבודה של גבאי. אבל… זה הקיצור. לא להיות יותר מדי. זה לא שיבוא אחד בבוקר אחד אחר הצהריים. אי אפשר להתפלל מסיבה. זה לא להיות אחד שמחליט. כן… זה ממש פוליטי, והדרך הכי פשוטה.
אם אני צריך, חסידי׳דיג. הוא ממש. הוא צריך מאחד, שהוא יכול לשיר את הניגון שהוא יכול להנהיג… הוא יכול לשיר את הניגון ששרים אצלנו. הסוג המסוים של ניגונים.
יכול להיות שרבי שני הוא צדיק גדול יותר, אבל הוא שר ניגון אחר, הרבה אנשים. זה לא שדר אחד, אין לי את הבעיה, לי לא איכפת איזה ניגון שרים. אבל אני רואה שלהרבה אנשים כן איכפת, ויש מסוים אוהב את זה כן, זה צריך להיות ניגון יהודי. אני לא יודע, אבל אני לא יכול, אני צריך הכל להיות ביידיש, ונפש לשון הקודש. קוראים לרבי וסופרים את החסיד. זה ניגון הרבי. אבל המנהגים צריך רבי להנהיג את הניגון, נכון?
הרבי כמי שמוריד את הניגון
אז… אממ… הניגון בא אבל, כמעט אתה יכול לראות שזה לא יהיה. אמת, בסך הכל אנחנו רוצים בסך הכל ללכת עם האות שלנו, עם המהלך שלנו, אבל חלק מהמהלך שלנו הוא שיש רבי, אני לא יודע, או הרבי מביא…
אני מתכוון שהרבי עושה שהניגון ישיר, לא הוא ישיר את הניגון — הוא יכול לשיר ניגון אחר, הכי נמי. אבל אז נעשה הדבר המסוים, נעשה. לא רע, הוא לא יכול לא להיות אבל שהוא יהיה סאטמרי, אבל הוא כבר לא ישיר יותר את הניגונים הוויזניצי׳ים, מה לעשות?
ובזה זה בעצם מסוים אבל כלי — זה לא האור, זה לא העצם, כן? העצם הוא למעלה מזה, אבל בוויזניץ למשל, כדי שהוא יהיה, כדי שהוא יהיה נמשך עליו קדושת שבת הוא צריך לשיר את הניגונים הוויזניצי׳ים.
וניגון וויזניץ אני מתכוון יותר ברחוב, אני מתכוון דווקא את הניגון — הוא יכול לשיר את הניגון בבית, אמת, אבל צריך להיות רבי שמוריד את הניגון לעולם, אדם חי שהוא עושה שהניגון ישיר.
בכל מקרה…
אני מתכוון שמצד הרבי, צריך הרבי גם ביטול, זה אמת, למה מדברים אנחנו עכשיו על הרבי׳ס? כי הם חתכו אותנו עוד יותר.
מי? כן. אבל אתה שומע אותנו? כן, אבל אתה יכול לדבר על בעל שם? על בעל שם, כבר, אפשר לדבר על בעל שם.
אני שומע, אני שומע עכשיו.
מעבר לבעש״ט: צער על הטבע
בקיצור צריך לעשות צער על הטבע, זה העיקר. כן, כאן לעשות צער על הטבע.
אבל הייתי שאני יכול… חזרה… עוד היו לי הטענות ש… התזוזה קצת. לא, זה מתחיל ט״ז. האות הראשונה היא ט״ז. כתוב אותו דבר אבל שורה שלמה.
הרבה פשטים על “עשה לך תיבה” — מאור האמת בשם הבעש״ט
הפשט של “וצהר תעשה לתיבה” — תיבה היא השכינה
מגיד שיעור:
ה… ה… זה אחרת מקודם. קודם תרגמו את זה, “וצהר תעשה לתיבה”, כבר היו שני פשטים עובדים, או פשט אחד. זה הוא מביא מאור האמת. אני לא יודע. אור האמת הוא מהמגיד ממעזריטש. אממ… אבל בשם בעל שם טוב. אולי זה גם היה הפשט הקודם. קודם היה כתוב “וצהר תעשה לתיבה”, היינו אמא. סחר של סביב אש, ועי׳ בספר אור תורה. והאות ט״ו. החלקים האחרים לא אמרו פשט ל״צהר תעשה לתיבה”.
אממ… הוא נותן כאן שני פשטים, אבל אחר כך נותן שני פשטים. אבל הפשט הראשון היה אמא. וכאן הוא מתרגם “צהר תעשה לתיבה”, שהתיבה היא השכינה, כך יוצא כאן, כן? “שהשכינה עולם הדיבור”, כמו שכתוב קודם. תיבה מורה על השכינה. ואז להביא נחלה, מזון, כביכול, כן? ומזון. האם צהר מלשון מזון? לא יודע. להביא מזון לשכינה ממדרגה גבוהה יותר. כלומר מבינה, נכון? בדרך כלל הה׳ שם מבינה. זה נגמר שם. זה הופך מלמעלה למטה.
השאלה של למעלה למטה ולמטה למעלה
קהל:
כן, זה כמו שאמרת. אז צריך כאן, אתה יודע על מה אנחנו רוצים לדבר.
מגיד שיעור:
אני לא מתכוון מלשון דיבור, אלא כמו שאמרתי שבוע שעבר, אני אומר דברים שאני לומד כל השבוע, אחר כך אנחנו נפגשים כאן. זו גם הייתה שאלה של למעלה למטה, למטה למעלה, כן, באיזו דרך הולכים.
כתוב כאן, תראה ממש את החלק הבא, כן, החלק הבא כתוב, תגיד את החלק הבא גם. צריך לעשות רשימה של כמה תרגומים יש על “עשה לך תיבה”, כל מיני מהלכים, מחשבות זרות ניתוח. כן, כל אחד לקח את זה בדרך כזו. לא משנה, מספיק שהוא אומר את זה פעם אחת, וכל אחד פירש הרבה פעמים את אותו דבר.
שתי המדרגות בעבודת ה׳
היסוד — שתי רמות בספרים החסידיים
מגיד שיעור:
אני אומר שיש, אני אראה לך מה אני מתכוון. יש את שתי המדרגות שהוא מדבר כאן מאוד ברור. הבעל שם טוב, אני לא יודע כמה ברור הבעל שם טוב אומר את זה. יש מקומות בספרים החסידיים שמדברים ברור היחידה, הקדושת לוי והפרי הארץ, התלמיד של קדושת לוי, הרבי אהרן מזיטומיר, הוא מדבר שם שיש את שתי הרמות. הוא אומר שיש שתיים, אולי מביא הוא כאן אפילו ממנו אחר כך, אני רואה כאן את הסימנים.
מדרגה א׳ — מלמטה למעלה: הדרך מעולם השכחה לעולמות עליונים
המצב של עולם השכחה — בחינת אחוריים
מגיד שיעור:
יש אדם שזה נגענו בזה לכתחילה, כמו הנקודה הראשונה. הנקודה הראשונה היא, הראשונה כמו תנועה, זה כשאדם נמצא בעולם השכחה, שהבעל שם טוב קורא לזה בחינת אחוריים, כן, הוא שוכח, הוא לא יודע איפה הוא עומד עם עצמו. הוא צריך איזושהי דרך פנימה, הוא צריך איזושהי התעוררות, אפשר לקרוא לזה, אבל זו התעוררות עם אל״ף. לעלות, להאיר משהו, הוא צריך להיכנס לעולמות עליונים. עולמות עליונים פירושו האמת, מאיפה שהעולם הוא אמת, הוא לא הולך יותר גבוה לשום מקום.
הטכניקה של הבעש״ט — להכניס את הכוחות לאותיות
והוא משתמש, הדרך של הבעל שם טוב הייתה להשתמש באותיות. זו טכניקה, טכניקה איך הוא נכנס לרוחניות. איך הוא נכנס לרוחניות? למשל, אומר הוא קודם, הוא מכניס את כל כוחותיו לאות. כוחות פירושו אומר את המודעות שלו, כן, את הכוונה שלו, את הדעת שלו, לא כוחות גשמיים. הוא נכנס לזה, וכך דיברנו באות ת׳ של מגיד, הוא שוכח מהעולם הזה, הוא שוכח מהדברים שהוא ראה, כי הוא מתחיל לראות שהדרך שהוא חי היא פיקטיבית, זה לא דברים אמיתיים, וכדומה. זו הדרך פנימה.
הרבה מדרגות בדרך פנימה
ובדרך פנימה יש הרבה מדרגות, אתה יכול לעלות עד עולם אצילות, והרבה רמות שלמדנו מהמגיד, או התחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות אלוקים, וכו׳. זו הדרך פנימה, כן? או החוצה, אפשר לקרוא לזה החוצה מהעולם, דרך למעלה.
חסידות היא באופן כללי מלמטה למעלה
העניין הוא, והבעל שם טוב מדבר מאוד הרבה על זה, והבעל שם טוב הוא באופן כללי, גם חסידות היא מלמטה למעלה בדרך כלל. חסידות מנסה להסביר הכל על הדבר. איך משתמשים במצוות, או בשבת, או בקדושה, לא משנה? איך משתמשים בדברים כדי לעלות, כדי להידבק חזרה בעליונים, ולהחזיר בתשובה, כן, להחזיר את הנשמה למקום שממנו היא באה, סוג כזה של דברים.
מדרגה ב׳ — מלמעלה למטה: כוונת הבריאה האמיתית
בקבלה מלמטה למעלה אינה התכלית
מגיד שיעור:
העניין הוא…
קהל:
מה?
מגיד שיעור:
זה הפוך, כן. במקובלים למשל כמעט מפורש באריז״ל שזו לא התכלית, גם בזוהר. האריז״ל יש לו אפילו תורה על זה, על מנוחה וכוונת אכילה. בקבלה, המטרה של תורה ומצוות היא לא לחזור, זו דרך, זה רק השלב הראשון. המטרה היא להמשיך שפע חדש, המשכה חדשה, לאורות, מוחין, וכל מיני דברים כאלה, להחזיר למטה, להביא שפע למטה.
מצד הבורא ומצד הנברא — שני כיוונים הפוכים
כלומר, במילים אחרות, כביכול, מצד הבורא, לא מצד הנברא. כלומר, מכיוון שיש נבראים — חידוש גדול שיש נבראים, כנראה יש תכלית וגאולה איך זה יכול להיות, אבל ככה נראה שיש נבראים — והנבראים חיים בעולם הפירוד כמו שקוראים לזה, כן, הם לא בשורשם, הם אפילו לא יודעים על השורש שלהם, הם לגמרי בגלות מצרים. אבל הם יודעים כן, הם שכחו, הם כבר יצאו מגלות מצרים אבל הם לא מחזיקים בגאולה, “קרבה אל נפשי”.
תשוקת הנשמה לחזור לשורשה — זה מצד הנברא
והם רוצים להיזכר, הם רוצים לעלות לשורשם, “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”. אתה יכול לומר לא רק הנשמה, העולמות עצמם, “מים התחתונים בוכים, אנחנו רוצים להיות לפני המלך”, אפילו המלכים, הנשמות, הכל, הכל נמשך למעלה, נמשך למעלה חזרה להיזכר במקור.
עכשיו, זה מה שנבראים עושים מצד הנברא, כי זה מה שמתאים להיות נברא. הוא לא המקור, הוא לא הבורא, הוא לא המאציל, איך שרוצים לקרוא לו. ממילא, אבל הוא יודע שהוא בא משם, חסר לו, הוא תמיד חסר, הוא תמיד רוצה לעלות חזרה.
מצד הבורא הכוונה היא להביא שפע למטה
מצד הבורא — הכוונה היא להשפיע
אבל מצד הבורא זה הפוך, אמת. מצד הבורא, כוונת הבריאה היא — אני לא יכול לומר כוונת הבריאה, לא הבורא עצמו, כביכול, אבל מצד הבורא, מצד העליון, כל כוונת השם, כוונת הבריאה, היא לעשות את העולם, לברוא את העולם, להשגיח על העולם, להשפיע שפע על העולם. כלומר, להמשיך להחיות, להמשיך להנות, לטוב וכו׳.
עבודת השם של נבראים היא מצד הבורא חורבן
אז מצד הבורא יש במובן מסוים שמה שקוראים עבודת השם הוא חורבן. כן, שבת, שבת היא שביתה, לא השבתה, זה בעצם חורבן. כלומר, להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, שכל הצדיקים רוצים לעשות, זה לא הדרך. זה מצד הקדוש ברוך הוא. מצד הנברא זה מה שהוא רוצה, כי הוא רחוק מאוד. אבל מצד הבורא זה באמת הפוך. מצד הבורא הכוונה היא שהקב״ה מטיב, וכמו שמסבירים זאת ברמב״ם ובקבלה. חשבתי שזה הלשון ברמב״ם, אבל אני חושב שזה לא מדויק.
טבע הטוב להיטיב — היסוד של השפעה
זה בעצם חורבן, מה שנקרא “מחזרת על הפתחים”, שכל הצדיקים רוצים לעשות זה לא הדרך. מצד הנברא זה מה שהוא רוצה, כי הוא רחוק מאוד. אבל מצד הבורא זה באמת בדיוק הפוך.
מצד הבורא זה הפוך, הכוונות של התפילות “להיטיב”, וכמו שמסבירים זאת ברמב״ם, בקבלה, עומד שזה לשון הרמב״ם, אבל אני חושב שבכל ספר חסידי עומד גם כך: כל דבר שיש לו שלימות, כל דבר שיש לו שלימות עם מציאות — הקדוש ברוך הוא הוא המוחלט ביותר, יש לו מציאות מעצמו — וכל דבר שיש לו שלימות, פחות בעולם הרוחני, לא רק בגשמיות, זה לא לגמרי כך לפעמים כי יש אכן צמצום, אבל ברוחניות, כל דבר שיש לו שלימות לא רק מחזיק לעצמו, אלא נותן הלאה.
זה נקרא “טבע הטוב להיטיב”, כמו אם למישהו יש איזה דבר תורה, הוא לא רוצה להחזיק אותו לעצמו, הוא רוצה לתת אותו לאחר. כסף זו בעיה, כי זה או לי או לאחר. אבל דברים מושכלים, דברים רוחניים, זה תמיד כמו “מדליק נר מנר” כמו שרש״י אומר על הלשון “ואצלתי מן הרוח”, שמשם באה הלשון אצילות, כמו שעומד ברמב״ן, “כמדליק נר מנר ואין זה חסר כלום”, זה רק נעשה יותר ויותר, כי זה טבע הטוב, שרוצה לצאת, רוצה לתת יותר, כי יש לו יותר, אין לו רק מספיק לעצמו. “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו”, לקדוש ברוך הוא יש מספיק קיום, מספיק אלוקות, לא רק לעצמו לבד, אלא גם לכל השאר, ולעוד כמה דברים, לכל, והוא יכול תמיד לעשות עוד, כן, זה לכל ולהרבה יותר.
תענוג הבורא לעומת תענוג הנברא
אז משמעות הדבר שכביכול התענוג, התענוג של הבורא הוא שונה מאוד מהתענוג של הנברא. מה הלשון תענוג כאן? זה משל, לקדוש ברוך הוא אין תענוג, אבל התענוג של הבורא הוא לתת, להשפיע. התענוג של הנברא, כשמישהו נעשה, הוא רוצה להיות נברא, הוא רוצה להיעשות, הוא לרדת, לרדת למטה.
התענוג של הבורא הוא ירידה, “וירד ה'”, לרדת, כמו ירידות כן, ירידה עומד גם בפרשת וישלח. אנחנו עדיין מחזיקים רע, ידעתי, אני עדיין מחזיק וישלח מהשבוע שעבר שלמדתי. ירידה, הולכים למטה, זו התנועה של הבורא. התנועה של הנברא היא עלייה. התנועה של אש, להבה, כל הדברים האלה הם עלייה. התנועה של נקבה, התנועה של נקבה היא לעלות, להתחבר עם המשפיע. אבל התנועה של זכר היא הפוך, היא לתת, להשפיע, להוריד את השפע לתחתונים. מובן שאין סתירה, כי אנחנו צריכים לדבר במונחים קיצוניים. על כל פנים, חכה.
קירוב וריחוק ברוחניות — לשון בעל הסולם
אז, הצדיקים דומים לבוראם. כלומר, להיות שלימות של אדם, תחשוב, כאן נעשה ממש פרדוקס, אבל להיות אדם אמיתי, אדם שהוא צדיק אמיתי, נשמה, שמשמעות הדבר בכלל שהנשמה רחוקה, ירדה? זה לא פשוט שהקדוש ברוך הוא הוא איזה סולם ואפשר לטפס לשמים השביעיים. כלומר מתכוונים למדרגות רוחניות, כן? ומה זה אומר… כפי שאני רק באמצע אומר, כן, מה זה אומר… זה הלשון של בעל הסולם, נכון?
מה זה אומר להיות רחוק מהקדוש ברוך הוא? זה אומר להיות שונה ממנו, כן? כי ברוחניות, שני דברים שדומים הם אותו דבר. בגשמיות, שני גופים מופרדים. אני וחברי, אפילו אנחנו דומים מאוד ואנחנו אוהבים את אותו דבר, אבל אנחנו שני גופים שונים, אנחנו לא אותו דבר. אבל ברוחניות, במושכל, בנשמה, שני דברים שהם אותו דבר הם אותו דבר. וכמה שהם אותו דבר, הם קרובים.
אז קירוב וריחוק ברוחניות לא אומר רחוק וקרוב במקום, אין מקום שמפריד. הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו, מקומו של עולם. קירוב וריחוק ברוחניות אומר להיות שונה. כשאתה אומר שאנחנו רחוקים מהקדוש ברוך הוא, זה אומר שאנחנו שונים ממנו.
הקדוש ברוך הוא הוא, אפשר לומר, הסיבה הראשונה, הקדוש ברוך הוא הוא הראשון, הוא צד המשפיע, לא חסר לו כלום, הוא יכול רק לתת, הוא רק נותן. ואנחנו חסר לנו הכל. אנחנו כל ה… זה אומר להיות הכי רחוקים. אנחנו הכי הרבה נקבה, אנחנו הכי הרבה מקבל, כי חסר לנו הכל. אפילו למלאך יש גם יותר מציאות מאיתנו, נניח. אנחנו הכי רחוקים. זה אומר להיות רחוק.
ביטול הוא רק המדרגה הראשונה
יוצא דבר מעניין מאוד, שכלומר, כל מה שספרי חסידות מדברים על ביטול הוא רק שלב. במובן מסוים, כי אתה אומר שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא. אז מה זה אומר שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא? מישהו שהוא לגמרי כל כך רחוק… ביטול אומר מידת המלכות, כן, ביטול מלכות הוא רק המדרגה הראשונה. הוא יכול להיות מישהו כל כך רחוק שהוא אפילו לא יודע שיש משפיע, הוא אפילו לא יודע שיש מקור, שהוא מנותק. איך הוא יכול לחיות? הוא חי בבחינת אחוריים, כן, הקדוש ברוך הוא נותן לו גם את החיות, אבל הוא לא יודע על כך.
זו הבעיה שרוב האנשים מחזיקים, לכן צריך להתחיל מ״סור מרע ועשה טוב”, ממידת המלכות, להתחיל להבין בכלל שאתה מקבל, שאתה נברא. אתה עדיין לא אפילו נברא, לשם כך אתה אפילו לא צריך להיות נברא, זה לא בחינת בריאה, זה לא בחינת משהו, זה בחינת משהו סתם… איך קוראים לזה? זה כמו “כמוץ אשר תדפנו רוח”, כן, זה לא דבר.
הוא מתפלל, הוא מקבל עול מלכות שמים, כן, קבלה, הוא נעשה נברא. עכשיו הוא נברא. עכשיו, הבעיה היא שזה לא מספיק, זה לא התכלית, לא במדרגה הזו. זה לא מספיק, כי מה זה אומר להיות נברא? כלומר היית רחוק מאוד מהקדוש ברוך הוא, בכלל לא ידעת שהוא עשה אותך. אוקיי, עכשיו אתה יודע, עכשיו אתה נברא. עכשיו אתה תופס לראשונה כמה רחוק אתה, כי עכשיו אתה תופס שאתה ההפך ממנו, בדיוק ההפך. כמה רחוק שזה יכול להיות, כל עולם מעבר אחד ומעבר שני. הקדוש ברוך הוא הוא מעבר אחד, הוא רק נותן, ואתה מעבר שני, אתה רק לוקח. זה הרי המשמעות של ביטול, אתה תופס שאתה סתם… “לנשמה אין לה מגרמה כלום”, אתה רק לוקח.
המטרה האמיתית: להיעשות דומה לבוראו
וכאן, בספרי חסידות ובמקובלים זה לא חידוש שהקדוש ברוך הוא עשה, הקדוש ברוך הוא לא רוצה שזה יישאר כך. זה לא דרך שאדם יישאר נברא, שיישאר רק מקבל, רק בחינת נוקבא, לא משפיע, כי אז הוא באמת רחוק.
אגב, ליבא דאמת לאמיתו, לכן אני אומר שביטול הוא מלכות, אתה יכול לומר שביטול הוא כתר, כי ליבא דאמת לאמיתו הוא נשאר תמיד כך, אין דרך לצאת מזה, כי אתה לא יכול להיעשות בורא אמיתי, אף אדם לא נעשה אלוה. ליבא דאמת לאמיתו. אבל אתה יכול להיות דומה, לכן יש “קדושים תהיו כי קדוש אני”, אתה יכול להיות דומה, לא שווה, לא זהה, לא אותו דבר, אבל אתה יכול להיות דומה.
ומה זה אומר שהוא דומה? דומה זה אומר שהיכולת של נברא, זה הרי כל הסוגיה של העמידה חסיפה וכו׳. ההטבה האמיתית, כלומר, אפשר לומר את זה בדרך אחרת אגב, כשאדם הולך הוא רוצה לעלות, תשוקת העלייה מסתפקת כשהוא עולה כמה שהוא יכול, הוא בורא, הוא נברא, הוא נברא, הוא נברא, בסוף הוא רואה, הוא לא רוצה להיות נברא. למה אני אהיה נברא? נברא זה לא דבר טוב, נברא הוא חסר, נברא הוא מה שלא יכול אפילו להתקיים לבד.
הוא רוצה להיות כמו בורא, הוא רוצה להיות סוג כזה של דבר, הוא רוצה, לא רק שהוא רוצה, הוא רוצה להיות דבר שנותן. אז למשל, כלפי העולם אדם, נניח, אפשר לומר באופן הכי פשוט, מאחר שאדם הוא כלפי יש לו ילדים, כל אדם יש לו ילדים, או בניך אלו תלמידיך, או אנשים שמושפעים ממנו, אפילו במובן מסוים נשמה עם גוף, כן?
למה יורדת הנשמה לגוף? זה בעצם אותה שאלה למה הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, כן? למה הקדוש ברוך הוא עושה את העולם? כי הוא רוצה לתת. הוא רוצה לתת, צריך להיות לפחות משהו, הוא רוצה לתת, זו התכלית של הנתינה. והנשמה יורדת לגוף כי היא רוצה להשפיע לתחתונים. כשאדם מחיה את גופו, מה הוא עושה, אני אגיע לזה בעוד רגע לגבי כוונות אכילה.
דביקות אמיתית דרך השפעה
אבל כשאדם לומד לאחרים, כשאדם אומר, אהה, אני רוצה לעלות, אני רוצה בעצמי להידבק בעולמות העליונים ולקבל באמת יותר. אבל אז הוא כמעט הפוך, דביקות יחסית למה שהיה לפני כן, יחסית לאחיזה להיות בבחינת אחוריים, אבל זו לא דביקות אמיתית.
דביקות אמיתית היא כשהוא נעשה דומה לאלוקים, דומה לקדוש ברוך הוא, והוא גם נותן. הוא נעשה משפיע, הוא נעשה סוג כזה של דבר שיש לו הנאה לקבל רק כדי לתת, רק כדי לתת מזון לדברים שנמצאים מתחתיו, נניח קודם כל דברים שנמצאים מתחתיו. הוא משפיע, בזה הוא יותר דבוק, זו המשמעות.
יוסף מקבל את השכינה. מה זה אומר הוא מקבל את השכינה? אתה מקבל, אתה מקבל אור גדול מאוד, אבל “ומחדש בטובו בכל יום תמיד” אומר אתה משפיע, הוא נותן. עכשיו אתה דומה לשכינה, אתה לא באמת, כאילו עומד “אל נא תעזבנו”, אבל לא באמת הולך, נראה, אתה יודע, אתה מרגיש את זה אחרת וכו׳, אבל למעשה הוא נותן. אם הוא נותן, אז הוא באמת דומה לשכינה.
ענינו של רבי אלימלך — הפרדוקס של צדיק
ואז זה נעשה ממש פרדוקס, כי כאילו, וזה הרי רבי אלימלך שהוא כותב שם, שאדם יכול לעבוד כל חייו להיות צדיק, וצדיק אומר הוא לא רוצה כלום גשמיות, הוא רוצה להיות דבוק בה׳, הוא רוצה להבין דברים עליונים. אחר כך, כשהוא מתחיל להבין את הקדוש ברוך הוא, הוא מבין שכוונת הקדוש ברוך הוא היא הפוך, כי הוא נעשה רבי והוא מתחיל להתפלל ולהשפיע שפע על יהודים, ולוודא שיש להם פרנסה, ושהם נותנים את ילדיהם, ושיש להם בריאות, וסוגים כאלה של דברים.
והיו אנשים ששאלו, ר׳ יהודה הקדוש לא אהב את זה. הוא היה איזה צדיק, כי זה צדיק, ואחר כך הוא מחלק כסף. אני לא מבין, כדי לחלק כסף צריך להיות צדיק? כל אחד אוהב לחלק כסף לאחר. כן, אתם התבלבלתם שוב.
אבל האמת היא שזה בא מהשגה אמיתית במה שנקרא אלוקות. מה? זה שרבי אלימלך… כן, ההשגה האמיתית, השגה אמיתית מסוימת באלוקות, שהקדוש ברוך הוא לא עשה חורבן את העולם, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם לא כדי תוהו, כדי שיהיו אנשים גסים מנותקים מזה, כן, אבל כל עוד הם מקבלים, הם יודעים שהם מקבלים מזה. מטרת הקדוש ברוך הוא היא שיהיה עולם, שאדם יהיה משפיע, שמדרגות עליונות יתנו לתחתונים, לא שכל המדרגות העליונות יהיו פונות למעלה ולא משפיעות.
כוונות אכילה — האריז״ל
אז, זה ענין גדול. לגבי זה, למשל, לזה רציתי להגיע, ובאריז״ל עומד שיש שתי כוונות של אכילה, יש כוונות של בירורים ויש כוונות של המשכת שפע, כן?
האריז״ל אומר שיש הנאה, הייתי מעורר, כי… כן, הגעת לכך שאתה יותר ממה שהיה קודם. אני צריך עוד לדבר על ה… כן, כן. צריך לדבר על החילוק של המקובלים בעוד רגע. כן, כן, כן. התוצאה היא ארוכה. ראיתי את זה השבוע שוב. כן, כן. צריך לדבר על דבר חדש. יש שהמקובלים שזה יביא מהנקודה הזו. אבל זה שונה מהמקובלים שזה יביא מהנקודה הזו.
שתי מדרגות בכוונת אכילה: מנוח ואברהם אבינו
מדרגת מנוח — בירור ניצוצות
האריז״ל אומר כאן שתי כוונות אכילה. היה מנוח עם הארץ. הוא ידע רק כוונה אחת. אבל אברהם אבינו ידע את הכוונה הראשונה.
מנוח הוא רמז לאמונה, זה שייך למ״א דברים שעושים את הבירור של האכילה, שאכילה היא אכן שיש את כל הדברים התחתונים ויש ניצוצות וצריך להעלות אותם, ומנוח גם אמר “והעליתיו”, הוא התכוון שהוא הולך להעלות את האוכל, את הדברים התחתונים לעליונים. אבל זו לא כוונת האכילה האמיתית, מי שיכול יודע שהכוונה היא עוד מדרגה.
הכוונה הגבוהה יותר של אברהם אבינו — חפץ חסד
הכוונה האמיתית היא כמו שעומד “ויאמר אל מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות”, ומה זה אומר, אברהם אבינו — מה ההבדל?
אברהם אבינו נתן לאכול למלאכים. אצל מנוח המלאכים לא אכלו, המלאך עלה. אברהם אבינו נתן לאכול למלאכים.
המשמעות היא שכוונת האכילה של אברהם אבינו לא הייתה שהכל עולה למעלה, שהוא מעלה את הדברים התחתונים לעליונים. כוונת האכילה שלו הייתה, או הכוונה שלו באופן כללי, ראש החסידים, הייתה שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, זו הייתה כל דרכו — הקדוש ברוך הוא חפץ חסד, והוא המשיך מהמדרגה הגבוהה ביותר של שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד עד המלאכים, ואחר כך עד שרה, עד כל מקום, עד סדום אפילו, הוא ניסה. זו המשמעות של כוונת אכילה אחרת.
ביאורו של ר׳ הערשעלע — דרך עבודה
ראיתי, אתה רוצה לומר דרך עבודה, אז ראיתי את תשובת ר׳ הערשעלע, מישהו כותב, הוא קיבל משמו, אבל הוא אומר את זה גם בעצמו, שמה המשמעות של כוונת אכילה?
כוונת אכילה היא לזכור שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, הקדוש ברוך הוא רוצה להיות גומל חסדים לנבראים, והוא מקבל את ההטבה. כוונת אכילה, כלומר, הוא מתכוון להטבה הגבוהה יותר.
המעשה עם המלח — טעם כתנאי לכוונה
ולכן עומד שם, יצא לאחרונה ליקוטי תורת צבי, שם ראיתי את זה, ילקוט תורת צבי קוראים לזה, שם עומד שמישהו שאל אותו, מישהו ביקש שיוסיף מלח לאוכל, שיעשה טעם טוב יותר, והחכם, מנורת המאור לא הבין, הוא אמר שהרבי אוכל לתאווה.
הוא אומר, אתה לא יודע שעומד בכתבי האריז״ל שאפשר לכוון כוונת אכילה אם לאוכל אין טעם? אני לא יודע איפה זה עומד, אני חושב שזה עומד, זה עומד, יכול להיות שזה עומד, בבעל שם טוב זה בטוח עומד, במגיד, אבל זה עומד בכוונה ראינו שהוא מדבר על הכוונה של גבורות חסד, הכוונה של גבורות חסד, הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא אוהב להשפיע, אבל כאן עומד משהו אחר, כאן הפשט הוא שהאדם מקבל את השפע.
מקבל על מנת להשפיע — משל קוגל של הסבתא
אבל צריך להבין, יש כמו, רבי אשר׳ל קורא לזה מקבל על מנת להשפיע, כאן זה אומר שאם הקדוש ברוך הוא אוהב להיות משפיע, כח הרצון, אתה מקבל מהשפע של הקדוש ברוך הוא שהוא נתן לי.
הדרך הראשונה — מקבל לשם ההשפעה
יש כאן דבר אחד
יש כאן דבר אחד שאם העליונים, הקב״ה רוצה להשפיע, להיות חלק מזה, במילים אחרות, להיות המקבל מזה, אתה יכול להיות מקבל לשם עצמו, כמו פשוט חסר לי משהו, אני אוהב לאכול, לא יודע, זה אני.
ואחר כך יש מי שהוא חושב, לא, למה אתה אוהב לאכול? אתה אוהב לאכול כי הקב״ה אוהב לתת לאכול. אז עכשיו כשאני אוכל ויש לי הנאה מזה, או שיש לי הנאה מהבריאות, זה נותן לי כוח, או שיש לי הנאה מהטעם אפילו, הטעם הוא ספירת תענוג, על כל פנים יש לי הנאה מזה, לא כי אני רעב, יש לי הנאה שאני זה שמקבל מהשפע של הקב״ה שהוא נתן לי.
המשל של הקוגל של הסבתא
כמו משל, זה לא… יש ספרים שאומרים כמעט כך, למשל כמו חילוק בין מי שאוכל כי הוא רעב, או מי שהוא הולך לסבתא שלו והיא משוגעת שהיא צריכה לתת לכל נכד קוגל, והוא אוכל את הקוגל כדי שהסבתא תהיה לה הנאה מלתת לנכדים קוגל. יש דבר כזה.
יש לו הנאה מהקוגל, ואם אין לו הנאה מזה הוא לא סיפק את הרצון של ה… הוא לא יכול היה להנות את הסבתא גם כן. אבל מה שהוא עושה הוא, הוא עדיין מקבל, אבל הוא מקבל לשם ההשפעה, כלומר הוא מקבל מצד… הוא יכול להגיע להיות כך, הוא יכול לתפוס את נקודת המבט של העליון, הוא יכול לקבל כאילו הוא יכול להשתתף בהנאה, לא כי אנחנו, הוא יכול להשתתף בהנאה של הנותן שהוא רוצה לתת את זה. זה סוג אחר של אכילה, סוג אחר של קבלה, סוג אחר של קבלת התענוג. זה דבר אחד שאפשר לומר.
המדרגה הגבוהה יותר של הרמ״ק — נושא מזון לשכינה
הפרדוקס של שכינה
אבל זה לא מספיק. המקובלים רוצים לומר יותר מזה, וכאן עומד בטח יותר מזה. כאן עומד, כאן יש ממש כמו פרדוקס, אני יכול לומר את זה כמו שהרמ״ק מסביר את זה, אני לא יודע איך האריז״ל היה מבין את זה.
כאן עומד דבר גדול יותר. רואה כאן את השכינה. השכינה גבוהה ממך או נמוכה ממך? איזו? השכינה בוודאי גבוהה ממך. השכינה של אצילות גבוהה מכל יהודי, מכל דבר, מכלל ישראל. אבל כשאתה מתפלל, או כשאתה עושה מצווה, או כשאתה אוכל לשם שמים, אתה מביא שפע לשכינה. אתה מעלה שפע, לא רק לעצמך.
כאן ממש כמו שאתה אומר, למעלה בינה. אם השכינה גבוהה ממך, אתה צריך להידבק בשכינה, ולא לתת לה. נכון? מבין את השאלה שלי? כאן זה באמת כך. הכוונה היא… יכול להיות.
דיון: שכינה כהיבט של השפעה
קהל: זו דרך אחת שאפשר לומר את זה. אתה מתכוון לומר שעל ידי ש… שכינה זה המשמעות, נאמר, שכינה היא ההיבט של זה שהקב״ה עצמו צריך למי לתת, כביכול הוא צריך שיהיה שני כדי שתוכל לתת, וזה נקרא שכינה. וכשאני מקבל את השפעתו, השכינה… מבין מה אני אומר?
מגיד שיעור: בסדר, אפשר לומר כך. אבל אני חושב שהרמ״ק אומר אחרת. בוא נאמר מה הרמ״ק אומר על זה. אני לא יודע אם זה נכון בכל הלשונות.
המשל של הרמ״ק — רבי ותלמיד
הרמ״ק לומד כך, בדרך משל, הוא לומד כך. הרמ״ק לומד שסדר ההשתלשלות יש דרך איך עולמות… אתה יכול לומר משל של רבי ותלמיד אפילו. אם אתה רבי, הוא ממוצע בין התורה עצמה, כביכול מרבו מאיפה שהוא מקבל את זה, עם התלמידים, עם מי שהוא משפיע אליהם. וזה נשאר.
כלומר, אומרים שהתלמיד… נאמר, אנחנו כולנו תלמידי השכינה, “וכל בניך למודי ה'”. כלומר, אנחנו תלמידים של הקב״ה. אתם יודעים שיש פסוק כזה? “וכל בניך למודי ה'”. זה מתכוון לנביא. נביא הוא תלמיד של הקב״ה. יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא. נביא הוא תלמיד של הקב״ה.
בכל אופן, נאמר אתה התלמיד של הרבי.
הרבי והתלמיד — מי צריך את מי?
החידוש של הבעש״ט: התלמיד עושה את הרבי
מגיד שיעור:
יודעים שיש פסוק? “וכל בניך למודי ה'”. מה מתכוון נביא? נביא הוא תלמיד של הקב״ה. יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא, ונביא הוא תלמיד של הקב״ה.
בכל אופן, נאמר התלמיד האהוב של ה… הוא אומר אבל, התכלית היא לא להיות תלמיד, התכלית היא להיות משפיע. הוא אומר אבל, הרבי — זה הפשט הראשון שהוא אומר — הרבי יכול לדבר רק כשמישהו מדבר. הרבי אוהב להיות רבי, ואני עוזר בעצם לרבי להיות רבי. לא אני התלמיד שצריך, אני פשוט של הרבי… במובן מסוים גבוה יותר מהרבי. זה מאוד מטורף. אני אומר לך, תורת בעל שם טוב.
קהל:
מה? זה מה שהוא אמר קודם.
מגיד שיעור:
אפשר לומר את זה קצת אחרת.
קהל:
מה? אני רוצה לומר קצת אחרת.
הביאור של הרמ״ק: שפע לצורך השפעה
מגיד שיעור:
אבל הבעיה היא שקודם כל, במובן מסוים זה אמת, זה לא אמת, יכול להיות שיש כוונה מסוימת. אבל זה לא מתאים כל כך טוב עם הלשונות שמקובלים אומרים, או אפילו מה שעומד כאן שהוא נותן מזון לשכינה.
הלשון של… הרמ״ק מסביר כך. הרמ״ק מסביר שהרבי, הוא מקבל שפע מלמעלה למטה, איך יקבלו העליונים, השכינה, הספירות, אפילו הספירות דאצילות. אבל השפע שהם מקבלים, יש היבט מסוים של השפע, אתה יכול לקרוא למידת המלכות של השפע, לא מה שהוא בשבילם. הם מקבלים שפע לצורך עצמם, אין לך שום קשר לזה. כן, קוראים לזה בכלל ייחוד אבא ואמא. אבל הייחוד שהוא לא לצורך עצמם, שהוא לצורך השפעה, צריך להיות מישהו מתחת לזה שיוכל לקבל את זה. כי אם אין מי שיכול לקבל את ההשפעה, אין גם לאבא, ואין גם לרבי. הרבי מקבל, במילים אחרות אפשר לומר שהרבי מקבל רק תורה כשהחסידים נמצאים שם, התלמידים נמצאים שם כדי לקבל את התורה. לעצמו הוא גם צריך לקבל תורה, אבל לא כל כך הרבה. יש שיעור מסוים, עם גבול, כמה שחסר לו לצורך עצמו.
אבל התוספת שפע, כן, האריז״ל קורא לזה ייחוד הנשמות, ייחוד זו״ן. התוספת שפע שיש, זה מקבל רק הרבי, זה מקבל רק העליון, בשעה שהוא לא רק אוכל את זה לעצמו, מקבל את זה גם מאין סוף, אבל זה מקבל רק בשעה שיש מי שייקח את זה.
המשל של כלי אלישע
אז הרמ״ק, הזוהר אומר בפרשת לך לך, יש סוג של משל של הכלים של אלישע, כן? אלישע אמר לאישה שהיא תכין הרבה כלים, כמה כלים שיהיו כך הרבה שמן יהיה. עכשיו אפשר לשאול, מי גורם שהשמן יתרבה? בדרך מסוימת, הכלים גורמים שהשמן יתרבה עוד. כי שמן באמת שפע יש עד אין סוף, לא חסר שמן. בעליונים, באין סוף יש עד אין סוף שפע, לא חסר חס ושלום, אין מעט מדי. הגבול הוא רק הגבול כמה אפשר לקבל, כמה מישהו יכול לקבל.
היסוד: סתימות הן תמיד מלמטה
אז אם אתה עומד כאן בעולם התחתון ואתה עושה כלים לקבל שפע, או לשון יותר טובה, שפע, אתה מתקן את עצמך, אתה מתקן את העולם, אתה מרבה שפע בשכינה. לא רק אתה אומר אני טוב, אני משאיר את השכינה, יכול להיות שאין סתירה למה שאמרתי קודם, אבל אתה באמת מרבה שפע בשכינה בעליונים. לא כי אתה עומד גבוה יותר מזה, היא נשארת גבוהה ממך, זו לא השאלה. אבל מכיוון שהתכלית של השפע, מדברים על בחינת שפע, כן כן, זה רק כדי שיוכלו לתת הלאה, אהה, אז השכינה מקבלת, כמה יותר יש מי שיכול לקבל את שפע השכינה, השכינה מקבלת באמת יותר שפע. זה לא בשבילה, זה בשבילך, אבל היא מקבלת באמת יותר שפע, מכיוון שזה כמו, לא הסתימה היא תמיד מלמטה, לא מלמעלה, כן?
במילים אחרות, המקובלים אומרים שאנחנו מתקנים את הסתימות של הצינורות למעלה. זה לא אמת, זה רק אמת בדרך השאלה. הסתימות הן תמיד למטה, למעלה תמיד טוב. הסתימות הן תמיד כאן. הבעיה היא שמכיוון שאין הבדל, זו מערכת אחת, אם יש סתימה כאן, זה נעצר שם גם, גם זה מצטמצם, זה נהיה מספיק להם אבל לא מספיק להיות משפיע.
כל נברא רוצה להיות דומה ליוצרו
והתענוג כולו של השכינה הוא לתת הלאה. התענוג האמיתי, כמו כל דבר עליון, אם יש לו רק מספיק שפע שלמות לעצמו ואין לו למי לתת הלאה, הוא מרגיש רע, כן? זה חסרון גדול, הוא לא דומה ליוצר, הוא נהיה דבר נפרד. אז כשאומרים שאנחנו מפרידים את המדרגות העליונות, לא מתכוונים שהמדרגות העליונות צריכות אותנו. מצד עצמם, כמה שעולם האצילות או מלאכים, לא משנה באיזו מדרגה הוא מדבר, כמה שהוא צריך משהו לעצמו, כמה שהוא נברא, כמה שהוא מקבל, הוא מושלם, לא חסר לו כלום. צריך להיות בטוח שהעולמות העליונים לא צריכים אותנו לעצמם.
אבל מכיוון שלהיות לעצמו לא מספיק לשום דבר נברא, כל דבר, כל דבר נברא בעולם רוצה להיות משפיע, הוא רוצה לתת לך הלאה, הוא מבין שהוא לא הראשון, הוא בחינה שנייה בורא, הוא מקבל את השפע מהקב״ה והוא נותן את זה הלאה, הוא רוצה להיות, זה הקרוב ביותר שנברא יכול להיות, הוא רוצה להיות דומה ליוצרו, הוא רוצה לתת, ואם אין למי לתת, וזה המשמעות להיות מחובר לעליון, זה המשמעות להיות קרוב לה׳, מתכוון להיות כמוהו, להיות מי שיכול להשפיע.
עמלק ופירוד — “אין השם שלם”
אם אין לך בסוף, בסוף כל התהליך יש גוי, לא משנה, יהודי, מדרגה גבוהה יותר, לא משנה, יש איזה אדם אחד שהוא לא יכול לקבל את השפע, הוא מפריד את כל השרשרת עד למעלה, כי הוא גורם שיש שפע קטן יותר, לא קטן יותר מצד עצמם אלא מה שהם יכולים לתת, והפשט הקטן יותר שלו הוא שהם פחות דומים לבוראם, הם נהיים בחינת אחורים, זה נהיה קטן יותר היחוד קוב״ה ושכינתיה וכו׳ וכו׳. כלומר שעל שמו שהוא הפריד את הספירות העליונות, אדם לא יכול להפריד את הספירות העליונות מצד עצמן, אבל כמה שהספירות העליונות יכולות רק להיות באמת מחוברות לבוראם כשהם נותנות לתחתונים, אז אם אדם לא מוכן, אם העולמות התחתונים לא מוכן לקבל, אפילו העולם האחרון, יש פירוד מסוים, “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”, כן, אפילו עמלק יש בעולם הזה, מדברים כבר על עמלק של עולם העליון, על זה יש עמלק של עולם העליון.
והקב״ה לא יכול לעבור דרך עמלק, יש שמו של השם, ששמו מהווה כל ההוויות, הוא לא יכול להוות, כאן יש איזה דבר שלא מתהווה, יש לו בחירה, אוקיי, צריך להבין איך זה יכול להיות, אבל יכול להיות איזה דבר שהוא לא מתהווה, הוא לא מקבל את השפע, הוא מעכב בעד השפע, וממילא כל השרשרת עד למעלה כמעט, או כמה גבוה שאפשר לדבר, נסתם השפע, וממילא הם נפרדים כביכול.
הבעש״ט על תפילה — לא לעצמך
ממילא כשאדם מתפלל, וזו כוונה שהוא יכול להיות לו. הלאה יש את השאלה איך אתה מודע לזה, כל מי שעושה את זה זה קורה, כך העולם, אבל אחר כך יש צדיק או בעל דעת, הוא יודע מזה, הוא יכול לדעת מזה, זה להתכוון יחידים. הוא יודע, וזו ה״לשמה”. כשאתה יודע שאתה לא מתפלל לעצמך — הבעל שם טוב אמר, שכשאתה מתפלל לעצמך, אתה עושה פירוד גדול יותר במקומות אחרים. אתה מתפלל לעצמך, לתפילה שלך, אתה לא מתפלל ל… כמו שאותו אמר, הוא ראה מישהו, איזה… הוא התכוון ב״כל חמירא” על “יציאת מצרים”. זו כוונה מאוד יפה, אבל אתה לא יוצא, יש לך עדיין חמץ בפסח.
אני מתכוון לומר, תפילה זה הפשט שאתה מתפלל, אתה לא יוצא את התפילה, אתה חייב להתפלל רק על היחודים העליונים. זה פירוד. אלא זה אומר הבעל שם טוב, שהוא מתפלל, זה דוקא ה… הבעל שם טוב דוקא אמר את זה, עומד בתולדות. הוא מתפלל, יש לו בראש את היחודים העליונים, ואין לו בראש שיהיה גם ההשפעה. הוא מתכוון לעצמו, הוא מפריד, כי הוא אומר “כלי זנו” מהעליונים לתחתונים. אבל כל התפקיד של העליונים הוא לתת לתחתונים. זה בבחינת זה, בבחינת השפעותיהם.
הפשט של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”
אז הוא חייב להתפלל, אבל לא לשם עצמו, אלא לשם התאווה, לשם השכינה. מה שכינה משמעו שהוא מכין את עצמו להיות, הוא עושה את התחתונים מוכנים לקבל את ההשפעה, ודרך זה נהיה… ויש לו את זה בראש, יש לו בראש שהוא מתכוון באמת לזה, כי מה שמעניין אותו הוא שהשכינה תעבוד, לא שהוא יהיה לו. להיפך, כל המערכה קיימת כדי שזה יעבוד. אז, זה הפשט שהרמ״ק לימד אותי.
קהל:
זה הפשט של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
של?
קהל:
“לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
כן, לשם השכינה, לשם הזיווג, לשם העליונים.
אז, יישר כוח.
קהל:
אז, יישר כוח.
מגיד שיעור:
שבוע טוב.
קהל:
שבוע טוב. תחילה. כאן נשאר לך לחיים ימים עוד סיבה שלמה למה פרעה עם פרעה.