שפה לדיבור אודות הקדושה - ביאור מחלוקת מהרצ"ה מזידטשוב והאפטער רב | זוהר בהעלותך תשפ"ו
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
דער שיעור איז ערב שבת פרשת בהעלותך (אין חו״ל; אין ארץ ישראל שוין שלח). נאכדעם וואס מען האט זיך באשעפטיגט מיט עניני ספירת העומר, פסח, און שבועות, גייט מען יעצט צוריק צום הויפּט-נושא: דער זעלבער סוגיא וואס ווערט געלערנט דאנערשטאג ביינאכט אין שמונה פרקים פון רמב״ם — נאר דאס מאל פרובירן צו פארשטיין דעם זעלבן ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
—
דער יסוד: פארוואס לערנט מען בכלל זוהר און קבלה בחבורה?
דער בריוו פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער צום אפּטער רב
ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט זייער שטארק געוואלט דרוקן עץ חיים פון אריז״ל, זוהר, און אנדערע ספרי קבלה, כדי מענטשן זאלן קענען לערנען. זיין פּראיעקט: מאכן חבורות וואו מענטשן לערנען צוזאמען סודות התורה.
דער אפּטער רב איז נישט געווען צופרידן דערמיט. ער האט געהאלטן אז מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אוודאי האט ער אליין געלערנט קבלה — זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה — אבער ער האט נישט געהאלטן פון עס עפענען פאר דער ברייטער עולם.
ר׳ הערש׳עלע שרייבט א לאנגע, שיינע בריוו צו משכנע זיין דעם אפּטער רב ער זאל כאטש נישט מתנגד זיין, אדער אפילו שטיצן דאס דרוקן. ער האט אויך געשריבן א ספר “סור מרע ועשה טוב” — כמעט ווי אן אדווערטייזמענט פארוואס מען דארף לערנען זוהר, עץ חיים, קבלה. דער ערשטער פּונקט דארט: מען דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מען קען נישט לערנען אליין.
—
חסידישע פּאליטיק: דער מחלוקת וועגן ווי אפן מען רעדט סודות
דער אפּטער רב האט רעפּרעזענטירט א געוויסע “אלטע וועג.” אבער אין אמת׳ן, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו דער אפענער וועג. ביי זיי האט מען אפן גערעדט דברי קבלה, טיפע ענינים פון אלוקות — נאר דאס איז געווען פאר יחידי סגולה, פאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעש״ט און צום מגיד.
ווען חסידות איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג — דער המון עם קומט — האבן געוויסע רבי׳ס (דער אפּטער רב, אפשר ר׳ זושא פון אניפּאלי, ר׳ אלימלך) נישט געהאלטן אז מען קען רעדן אזוי אפן פאר יעדן. דער עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — איז געווארן זייער פּריוואט, נאר צווישן זיך.
דער אפּטער רב׳ס שיטה: “האזינו השמים”
דער אפּטער רב זאגט: ווען דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל — “האזינו השמים” — ער רעדט צו די נשמות. “ותשמע הארץ” — די גופים, די פּשוט׳ע אידן, זיי פארשטייען נישט, אבער זיי באקומען א התרוממות הנפש, א התעלות, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט. דאס שטייט בפירוש אין זיין ספר “אוהב ישראל”.
דאס האט געפירט צו א מציאות וואו: דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער פארשטייען נישט קיין ווארט. דער עיקר איז א געוויסע התלהבות, א חשק, מען בעט זיך אויס, מען גיט קוויטלעך, דער רבי גיט ישועות.
—
דער הויפּט-טענה: **די “מידל קלאס” פון חסידות**
דער פראבלעם
עס איז דא נאך א לעוועל מענטשן — נישט יחידי סגולה, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים פון 24 שעה א טאג, אבער אויך נישט המון עם. פּשוט׳ע למדנים — מענטשן וואס קענען עפענען א ספר, לערנען א סוגיא פון אנהייב ביז סוף, פארשטיין שיטת הרמב״ם, שיטת הראב״ד, שיטת התוספות, מכריע זיין צווישן זיי. היינט איז דא טויזנטער אזעלכע יונגעלייט — בחורים, יונגעלייט, עלטערע יונגעלייט, זיידעס — וואס קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, א זוהר אליין.
פאר די לעוועל מענטשן קען נישט זיין אז דער אדמו״ר זאל ווייטער רעדן צו זיי ווי צו א בעל הבית וואס ווייסט נישט פון גארנישט, נאר פון אפּאר קאצקע צוקער און קוויטלעך. אין חסידות פעלט זייער שטארק די “מידל קלאס” — אין רוב חסידות׳ן, אפילו אין אדמו״ר-חסידות׳ן. די מידל קלאס אין למדות, אין השגת השם, אין עבודת השם.
פאר דעם פּשוט׳ן איד איז דער אפּטער רב׳ס דרך נישט אפגעפרעגט
דער פּשוט׳ער איד וואס קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור — פאר אים איז דא אן אנדערע שאלה וויאזוי דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער דער אפּטער רב׳ס דרך איז נישט אפגעפרעגט פאר אים: ער האט א הייליגע רבי, ער קושט די רבי׳ס האנט, ס׳איז אלעס פיין. דער בעל שם טוב׳ס ווארט אז מ׳דארף מעריך זיין יעדן איד — ער רעדט פון פויערן, פון פּשוט׳ע מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, וואס קענען קבלה מגשים זיין און פארדרייען. נישט פון א כולל יונגערמאן.
דער כלל: ווער ס׳איז בר הכי און האט עס נישט — איז ערגער
יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט — איז ער ערגער. ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי “כאפ לפחות די מינימום.” דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פּשוט׳ער איד מיט זיינע בעיבי השגות — ווייל דו קענסט נישט. דו האסט יא די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים — “יזהירו כזוהר הרקיע.” אויב דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגסט “איך גיי מיט פשטות” — וועסטו נישט זיין קיין פּשוט׳ער איד, נישט קיין תם, נאר לא זה ולא זה, א גרויסער טיפש. יענער פּשוט׳ער איד איז א תם, א גראדער — אבער דו וועסט עס נישט זיין.
—
ר׳ הערש׳עלע׳ס פּראקטישע ארבעט
ר׳ הערש׳עלע האט זיך באמיט אויף צוויי פראנטן:
1. גשמיות׳דיגע פּראבלעמען: ס׳איז נישט דא קיין ספרים — דארף מען דרוקן. ס׳איז דא פּראבלעמען מיט גרסאות אין זוהר, אסאך נוסחאות — דארף מען ארבעטן אויף ריכטיגע גרסאות, שרייבן פירושים. דער “מתוק מדבש” און אנדערע האבן געארבעט אויף צו שרייבן פּשוט׳ע פשט פון זוהר אז מ׳זאל קענען פארשטיין.
2. רבי׳שע פּראבלעמען: דער אפּטער רב האט אסאך כח און כבוד — האט ר׳ הערש׳עלע זיך מטפל געווען, ער האט געשריבן א בריוו צום אפּטער רב צו מסביר זיין וואס ער מיינט.
דער בריוו צום אפּטער רב — דער עיקר טענה
ר׳ הערש׳עלע שרייבט: דער אפּטער רב, ווען ער זאגט תורה, איז ער מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים — ער קאנעקט צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער ברענגט ארויס וויאזוי מ׳קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה׳, ער ברענגט ארויס התעוררות, ער איז מתקן חסרונות פון עולמות עליונים און תחתונים אין זיינע תורות.
אבער — דער בעל שם טוב זאגט אין זיין תשובה: איינער וואס לערנט נישט קיין זוהר, נישט קיין עץ חיים, פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק — ער פארשטייט נישט וואס טוט זיך דא. ער מיינט אז דער רבי “האקט אין קאפ אריין.” ער גלייבט, ער איז א פּשוט׳ער איד — זייער גוט, אבער ער פארשטייט נישט.
דער בעל שם טוב׳ס שבועה
דער בעל שם טוב שווערט — חי ראשי — אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד׳ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין זוהר. ווער ס׳לערנט זוהר, זעט אז ס׳שטייט דארט. אוודאי, די חסיד׳ישע ספרים ברענגען עס ארויס מער — יעדער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט זיין אופן פון התעוררות און חשק. אבער אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פארוואס לערנען אין מקור?
פארוואס זאל איינער וואס קען יא לערנען במקור, זיך באגענוגענען מיט ליקוטי בתר ליקוטי? ס׳איז א ריזיגע חילוק צווישן לערנען אין דעם אריגינעלן מקור און נאר לערנען ליקוטים. דאס מיינט נישט אז מ׳זאל לערנען זוהר אן קיין פירושים — אוודאי דארף מען פירושים, פונקט ווי מ׳קען נישט לערנען חומש אן רש״י. אבער מ׳דארף אויך דעם מקור אליין.
(צדדיגע באמערקונג): משה רבינו אליין האט געזאגט פירושים על התורה — ער האט נישט נאר געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין דער פרשה, נאר ער האט געזאגט עקזעקט א שיעור תורה אז מ׳זאל קענען אהיימגיין דערמיט. ס׳איז דא אסאך ראיות אויף דעם, אבער ס׳איז נישט יעצט די נושא.
—
צייט-געבונדענע נקודה: היינט איז אלעס אנדערש
אין ר׳ הערש׳עלע׳ס צייט איז ליטעראלי נישט געווען קיין ספרים צו קויפן. ער האט געדארפט גיין צו דרוקערס, זיי משכנע זיין אז עס וועט זיין א גוטע ביזנעס, כדי זיי זאלן דרוקן עץ חיים. היינט עקזיסטירן נישט די אלע תירוצים. יעדע ספר קבלה און חסידות איז דא מיט טשארטס, מיט בילדער, מיט ביאורים. מען קען קויפן אין ספרים-געשעפט, ארויסדרוקן פון אנליין. ווי ר׳ פּנחס קארעצער זאגט אז ער איז גליקלעך אז ער איז געבוירן נאכדעם וואס דער זוהר איז געדרוקט געווארן — אזוי דארפן מיר זיין גליקלעך אז מיר לעבן מיט אזא גוואלדיגע הרחבה פון ספרים.
—
דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר פון סוד
דער ספר הזוהר איז דער צענטראלער ספר פון סוד. ער נעמט צוזאם אלע זאכן וואס איז דא אין סוד — ער איז דער קאנאנישע, דער עיקר׳סטער ספר. ווען מ׳דארף אמת׳דיג לערנען סודות התורה — נישט נאר קבלה ספרים, נאר אויך חסידות ספרים, מוסר ספרים, אזוי ווי ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים וואס זענען געבויט אויף ארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות — אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים אין דעם ספר.
דער זוהר עפנט אויף — ער פארמאכט נישט
דער זוהר איז נישט ווי אנדערע ספרים וואס “פארמאכן” — וואס זאגן “אזוי איז עס, עד כאן, ווייטער קען מען נישט.” דער זוהר עפנט אלעמאל אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
דאס דערקלערט פארוואס דער אריז״ל׳ס פירוש אויפן זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים, זאגן אמאל זאכן וואס זענען לכאורה משתנה פון וואס דער זוהר אליין זאגט. מענטשן קלאגן: “ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך!” אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע
א גוטע שוועבעלע איז נישט איינע וואס ברענט נאר זיך אליין. א גוטע שוועבעלע צינדט אן אנדערע זאכן — זי צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. דאס איז דער רמז פון ל״ג בעומר — מען צינדט א שוועבעלע כדי אנצוצינדן א גרויסע פייער. אמת, דאס האלץ דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג — “עץ בן אורה”, א מענטש דארף האבן א נשמה וואס כאפט זיך גוט אן, עס דארף זיין עבודת הכנות. אבער דער זוהר אליין איז דער שוועבעלע — א ספר וואס עפנט, אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
דאס איז אויך די מעלה פון א צענטראלער ספר ווי דער חומש. דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף — נישט א ספר וואס פארמאכט. דעריבער, ווען מען איז עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס דער זוהר טוט מיט דער זאך.
—
דער נושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם ענין פון הדלקת הנרות: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.”
די מנורה חזר׳ט זיך איבער אין דער תורה
די פרשה פון הדלקת הנרות שטייט מערערע מאל אין דער תורה — זיבן, אכט מאל. דער רמב״ן אליין מיטשעט זיך על פי פשט: כמעט די זעלבע פסוקים שטייען דריי מאל — אין פרשת תצוה, אין פרשת אמור, און אין פרשת בהעלותך. יעדע מאל מיט א חידוש, אבער מער ווייניגער די זעלבע זאך.
א יסוד: ווען די תורה חזר׳ט איבער, איז דא א סוד
א זאך וואס שטייט אסאך מאל — אוודאי קען מען אויף פשט פרעגן: פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז דער חידוש, וואס איז די הלכה. אבער אין דעם איז דא אויך א סוד.
פארוואס? די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן. זי קען אלעס אריינלייגן אין איין סדרה, אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט זי וועגן דעם אזוי פיל? ווען זי רעדט וועגן עפעס אזוי פיל, איז דאס נישט א נושא פון אינפארמאציע — אינפארמאציע קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט: די תורה האט ליב צו רעדן דערפון.
קאנטראסט: זאכן וואס די תורה רעדט ווייניג פון
גאנצע חלקים פון תורה שבעל פה — גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ כתובות — זענען געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא, מיט נאך א פאר פסוקים. גאנצע סדרי נשים ונזיקין וואס מענטשן לערנען גאנצע לעבנס — אפאר פסוקים אין דער גאנצער תורה, צוואנציג, דרייסיג, כמעט נישט דא, און קיין פרשה חזר׳ט זיך נישט איבער. יעדע זאך שטייט איין מאל.
זאכן וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי ווי שמיטה ויובל — “וספרת לך שבע שבתות שנים” — א גאנצע אריכות. אזוי אויך די מנורה. ספעציפיש אין תוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן וועגן זייער אסאך. צוויי כלים רעדט די תורה וועגן זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
(צדדיגע באמערקונג): דער ארון — שפעטער אין בהעלותך רעדט מען פון די צוויי ארון, א זייער וויכטיגע פרשה מיט די נונין הפוכין, וואס רבי אהרן מ׳קארלין זאגט זענען מרמז אויף שער הנון — אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט יעצט.
וואס מיינט “סוד” אין קבלה שפראך?
דאס וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון — דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דער זוהר, וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו דעם — נישט צו דארפן זאגן “אה, ס׳איז העכערע זאכן, ס׳איז א געפיל, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען געבן מיט ווערטער.” ניין — די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. זי האט גערעדט וועגן דעם, נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. און ווען מ׳האט ווערטער, קען מען אויך טון — א מענטש איז א “רוח ממללא”, ווען ער האט ווערטער קען ער עס בעסער טון, און אויך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
—
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר/קבלה? — דער גרויסער ענין
די מנורה אלס ביישפיל פון אידישע חן
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, זעט אז די תורה רעדט פון איר זעקס מאל, פילט א געשמאק דערין. אלע אידן, אלע דורות — איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה. מ׳האט אלעמאל געמאכט בילדער פון דער מנורה, גערעדט פון דער מנורה. זי איז דער איינציגסטער כלי אין בית המקדש וואס מ׳מאכט א זכר דערפאר — חנוכה, מ׳צינדט א מנורה. אלע ראשונים האבן פארשטאנען: דאס איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, וואס אידן האבן ליב.
דער שטן ומסית: “מה המצוה הזאת?”
קומט דער שטן, אומות העולם, און זאגט: “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” די מנורה איז נישט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. “נתקשה משה במעשה המנורה” — יא, ס׳איז שווער צו מאכן, אבער נישט שווער צו פארשטיין. אבער די אהבה, דער קאך, “שתשלהבת עולה מאליה” — דאס איז דער ענין.
דער פסוק “אשרי העם יודעי תרועה”
דער זוהר ברענגט דעם פסוק. דער מדרש זאגט: “כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” — אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך שיינע זאכן. פארוואס דארף איך דווקא דיין ביוטי, דיין רעצעפט? ס׳איז דא אסאך רעצעפטן אויף דער וועלט.
וואס איז געשען מיט די ליטוואקעס — דער טראגישער פארלוסט
דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר אסאך מענטשן וואס האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט. דער גוי קומט און זאגט: “דו האסט א מנורה, מיר האבן אויך שיינע זאכן.” וואס ענטפערט דער איד? ער ענטפערט: “יא, ס׳איז זייער שיין, אבער דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און ער האט מיר געהייסן היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג. איך זע אז דיין זונטאג סערוויס אין טשערטש איז ביוטיפול — ס׳איז נישט קיין שקר, ס׳שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס׳איז אלעס שקר. אבער די הלכה מחייב מיר שבת, נישט זונטאג. א גוטן טאג.”
דער גוף אן א נשמה
צוליב דעם איז געבליבן דער איד אזוי ווי א גוף אן א נשמה. ער היט שבת — ווייל ס׳איז א קלארע הלכה, מ׳דארף עס טון, טוט ער עס. אבער די חן האט ער פארלוירן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
זיין תירוץ פאר דעם יצר הרע איז: “כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער חוב.” אבער ס׳איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין. ס׳איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס׳איז טאקע שענער ווי דעם גוי׳ס טשערטש, אדער צו מאכן אז ס׳זאל זיין שענער.
“ועשו לי מקדש” — אבער אן חיות
אמת, ער דארף מאכן “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “כולו אומר כבוד” — אפילו בית המדרש אלס מקדש מעט דארף אויסזען ווי דעם אייבערשטער׳ס שטוב ביי די מלאכים. אבער אז ס׳איז נישט א קלארע הלכה, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג — מאכט ער עס נישט. קען מען דאווענען אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך.
דער עיקר חסרון
קומט אויס: זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי׳איש. ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן “מה מצוה זו ומה טעם יש בה” — נאר אונז האבן בעסערע קרוינ׳ס, אונז זאלן נישט שולט זיין.
“אשרי העם יודעי תרועה” vs. “רחמנא פקיד”
אויף זיין שופר — זאגט זיך “אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון”? אדער זאגט זיך “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד”?
“רחמנא פקיד” איז זייער אנדערש פון “אשרי העם יודעי תרועה.” נאך די תקיעות זאגט מען דעם פסוק “אשרי העם יודעי תרועה” — מ׳זאגט נישט “רחמנא פקיד.” דאס איז דער אמת. “יודעי תרועה” מיינט אז מען פארשטייט, מען שפירט, מען ווייסט וואס דער שופר טוט — ער פילט אן די גאנצע וועלט מיט זיין קול. דאס שטייט אין סידור, נישט בלויז אין הלכה ספרים.
דער איד וואס פארשטייט נישט דעם פנימיות, וואס זעט נישט וואס שטייט אין סידור, פאר אים איז אלעס נאר א הלכה — און דערפאר זעט ער אויס ווי די וועלטלעכע מובי סטודיאס מאכן בעסערע זאכן. פארוואס? ווייל מיר ווייסן נישט אז דא איז א “חי”, א לעבעדיגע פנימיות — מיר מיינען אז דא איז נאר א הלכה.
—
דער זיידע׳ס געשמאק — דער פנימיות׳דיגער עולם
דער זיידע האט געהאלטן אז די מנורה איז טאקע די שענסטע זאך אויף דער וועלט — נישט ווייל ער איז געווען פרימיטיוו, נאר ווייל ער האט אזוי געפילט. ער האט זיך פארגעשטעלט אין גלות, אין זבלנוש, וויאזוי דער כהן גדול צינדט אן די מנורה אין בית המקדש, און ער האט געוואוסט: קיין איין טשערטש האט נישט אזא שיינע זאך. ווען ער האט געזען די גוים מיט זייערע ביוטיפול סערעמאניעס, האט ער געזאגט: “איך ווייס וואס איך האב” — “נהי דלא חזי, מזליה חזי”. אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח, צו אן אמת׳דיגן רבי, צו לערנען פון יענע וואס זענען עוסק אין דעם — זעט ער עס.
אקדמות — די חיצוניות אליין איז געווען בעסער
מען האט געדארפט לערנען מיט אידן אקדמות שבועות — מען זאגט אונז: מיר גייען האבן א לוויתן מיט א שור הבר, פייער, שניי, א רייט פאר אלעמען. נישט נאר די פנימיות (“מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה”) — אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, מער געשמאק, די קינדער האבן עס מער ליב געהאט. אבער דאס אלעס איז נישט קיין הלכות — מען קען זיין א גאר ארטאדאקסישער איד אן קיינמאל האבן א דמיון וועגן שור הבר און לוויתן, אן זאגן אקדמות. מען קען קוים זיין א איד, אבער א ארטאדאקסישער איד קען מען זיין.
—
פארוואס דער ארטאדאקסישער איד איז “נאר אזוי” — ווייל ער האט נישט קיין ווערטער
דער ארטאדאקסישער איד איז אזוי ווייל ער האט נישט קיין כתובה, נישט קיין ווערטער. “נאלמתי כרחל לפני גוזזיה” — רחל, וואס רמז׳ט אויף די שכינה, אויף כנסת ישראל, ווערט אפגעשוירן און קען נישט אפילו מאכן א קול, איר מויל איז פארשפארט, זי קען נישט וויינען. מענטשן זענען אזעלכע בריאות וואס לעבן דורך ווערטער. אויב מען האט נישט קיין ווערטער פאר דער פנימיות, בלייבן די איינציגע ווערטער וואס מען האט — נגלה, הלכה. ברוך השם, דאס האט מען. אבער אויף דער פנימיות האט מען נישט קיין ווערטער.
דער בית המקדש — נישט נאר הלכות, נאר א געשמאק
כמעט קיין איד איז נישט ארויסגעגאנגען פון בית המקדש זאגנדיג: “ברוך השם, היינט מקיים געווען פונקטלעך אלע הלכות, אלע הידורים.” ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז געווען עפעס אזא מין געשמאק, אזא מין ראמאנץ, אזא חגיגה וואס מען האט נישט געקענט ארויסגעבן אין ווערטער. ווען ס׳איז נישט געווען דעם געשמאק — דעמאלט איז דער בית המקדש טאקע חרוב געווען, אפילו ווען ער איז נאך געשטאנען.
די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די לויים׳ס ארבעט איז געווען ארויסצוברעכן דעות מיט ווערטער — תהילה און ניגון. אבער מיר האבן אפילו נישט קיין תהילה, מיר ווייסן נישט וועלכער ניגון מ׳דארף זינגען. מען זאגט תהילים, אבער אפשר איז דאס נישט די גאנצע סאלושן. די חסידישע ספרים זאגן אז אויך דאס קען טויער זיין, אבער מען דארף הערן וואס איז די סאלושן פון דער זוהר הקדוש — ווייל דער גאנצער חסידישער חדר, די זוהר׳ס חסידות מיט קבלה און אחרונים, אלע דרייען זיך ארום דעם.
—
דער זוהר קומט געבן ווערטער
דער זוהר קומט און זאגט: “קום, מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאלסט קענען ענטפערן דעם דרויסנדיגן.” אן דעם, וואס ענטפערט א פּשוט׳ער איד? “מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי” — ס׳איז א גזירה, איך טאר נישט. ער קען טאקע נישט חתונה מאכן מיט א גוי׳שע מיידל, אבער ער קען נאכאלץ האבן א גוי׳שע חתונה, א גוי׳שע לעבן. זיין שבת קען אויסזען מיט אלע הלכות — אבער גוי׳ש.
דער יסוד — א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה
דער זוהר גיט ווערטער: א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה. א אידישער זכר איז א מרכבה פאר דער מדרגה וואס הייסט יסוד, צדיק — “צדיק יסוד עולם.” א אידישע מיידל איז א מרכבה פאר מלכות, פאר שכינה. ווען זיי טרעפן זיך צוזאמען ווערט א יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
ווען א אידישער יונגל גייט אריין צו א גוי׳שע מיידל, איז ער “בועל בת אל נכר” — נישט סתם ער האט חתונה מיט א גוי׳שע מיידל, ער האט חתונה מיט די טאכטער פון א פרעמדן גאט. ער ברענגט דעם יסוד דקדושה אריין אין עבודה זרה — אזוי ווי מען נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אריין אין א געטשקע הויז. “בנים אתם לה׳ אלקיכם” — א אידישע מיידל איז א טאכטער פון דעם אידישן גאט, א בחינה פון שכינה.
און דער שלאג-ווארט: דאס איז נישט דער משל — דאס איז דער נמשל! דער בית המקדש אליינס איז נאר געווען א משל פאר דער גאנצער מעשה, פאר דער גאנצער קבלה. ס׳איז נישט אז מיר נעמען דעם בית המקדש און מאכן א משל פון אים — דער בית המקדש איז דער משל, און דאס וואס א איד טוט מיט זיין גוף, מיט זיין לעבן, איז דער נמשל.
“ירָאה כל זכורך את פני האדון ה'”
דער באקאנטער טייטש אין זוהר: דער זכר, וואס איז א סימן און א מרכבה פאר דער יסוד העליון — דער מעיין הנובע וואס ברענגט אראפ די גאנצע שפע אויף דער וועלט — דארף אריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה, אין די שכינה. דאס הייסט דער מקדש, דער משכן. ווען אידן טראגן דעם משכן — ווי מען לערנט די וואך — טראגן זיי די שכינה ליטעראלי.
—
דער זוהר גיט טויזנט משלים
דער זוהר גיט נישט נאר דעם משל פון אהבת איש ואשה. ער גיט טויזנט משלים: דער ים — “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” — די שפע עליון גייט אראפ ווי נחלים, פון דער טל דנחית מעתיקא קדישא, ביז עס קומט אריין אין דעם ים וואס איז מקבל, און פון דארט ווערט די וועלט אויפגעפרישט — “ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם” (פון ברכי נפשי, וואס דער זוהר האט זייער ליב). א איד טוט א מצוה, א איד טוט תשובה — ביז דעמאלט איז געווען “שרויה בדוה”, און דער עובד נעמט די מים העליונים און שיקט עס אריין, און ס׳ווערט וואסער.
דער זוהר׳ס תפקיד: “איך וועל דיר געבן נאך ווערטער, נאך משלים.” די גאנצע קבלה איז עוסק אין קלאר מאכן און אויסרעדן די משלים. מען דארף קענען רעדן וועגן דעם, פארשטיין קלאר.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
דער געשמאק וואס א איד האט אין די מנורה איז נישט סתם א געפיל, נישט סתם א רמז — “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”: די זיבן לעכט, די זיבן ספירות, די זיבן מדרגות, דארפן מאיר זיין קעגן “פני המנורה” — וואס איז בינה למעלה אדער מלכות למטה (קוק אין זוהר פונקטלעך). דער נר מערבי — שכינה במערב — צו דארט דרייט זיך אלעס.
דער גוי׳ס קשיא — “מה דודך מדוד”
יעצט קומט דער גוי און פרעגט: “מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” — וואס איז דיין באליבטער מער פון אונזערע באליבטע? מיר האבן שענערע בנינים! דער ענטפער: “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” — דו קענסט נישט פארשטיין אז מיר האבן דא קודשא בריך הוא ושכינתיה? אז דא איז “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”? איך האב פאר דיר ווערטער!
—
רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
רבי המנונא סבא קומט אריין ליל שבת און זאגט: “הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין” — די סעודה איז א סעודה פון דעם הייליגן פרדס פון געשמאקע עפלעך. די שכינה האט פארשידענע קנינים, פארשידענע התלבשות׳ן אויף דער וועלט — איינע פון זיי איז ליטעראלי ווען מען גייט אין א פרדס מיט געשמאקע פירות, ס׳איז ביוטיפול, ס׳שמעקט — דאס איז ליל שבת.
שבת אינדערפרי: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת נאכמיטאג: סעודתא דזעיר אנפין.
דריי סעודות — דריי מדרגות. נישט סתם מען עסט דריי מאל.
דער טעם פון שבת — נישט סתם א סעודה
דער פּשוט׳סטער פשט פון “פרדס” איז ליטעראלי א גארטן מיט שיינע פירות — עפל, פייגן — עפעס שיינס און געשמאקס. דאס איז וואס שבת איז — א מציאות פון שיינקייט און תענוג. מ׳קען זאגן אויף פשט אז ס׳איז א חיוב צו עסן דריי סעודות, נו גוט, א חיוב. אבער וואס איז דער אינהאלט פון דער סעודה? מ׳טראכט אז א סעודה איז ווי מ׳עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך — נאר שבת איז דער חיוב. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה לגמרי.
—
ווערטער פאר דעם געפיל — א גרויסע מעלה
פילע אידן זאגן דעם זוהר, “תאנא דהילולא”, זיי דערמאנען “מטרוניתא”, “ויבאו בני אלקים” — אבער וואס מיינט דאס? מ׳זאגט “דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט.” ניין — מ׳דארף פארשטיין קלאר, אפן, דייטליך וואס מ׳רעדט. מ׳דארף האבן א שפראך, ווערטער, פאר דער פנימיות התורה.
דאס איז איינע פון די גרויסע מעלות פון לערנען קבלה: אז מ׳האט ווערטער פאר דעם געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ׳קען האבן א שיינע שופר, א בעסערן בעל תוקע — אבער אן “יודע תרועה” ביסטו נישט. דו ווייסט נישט וויאזוי דער שופר איז מעורר די מוחין פון ז״א, וויאזוי עס גייט ארויף צו אמא, וויאזוי ס׳ווערן נייע מוחין מיט נייע גבורות און חסדים. ווען מ׳ווייסט דאס, מ׳פארשטייט דאס, מ׳קריגט א השגה — דאס איז דער אמת׳ער לשון שופר. מ׳קען עס מסביר זיין, מ׳קען עס זאגן אין ווערטער. מ׳קען קומען לערנען שער הכוונות — מ׳דארף וויסן די ווערטער, ס׳איז נישט סתם.
ראיה אז ס׳איז אמת
אויף דער שאלה “וואס איז די ראיה אז דאס איז אמת?” — מ׳דארף נישט קיין ראיה! דאס איז דער פשט אין שער הכוונות. אבער אויב מ׳וויל א ראיה: די כוונות התפלה קומען פונעם פשט פון דער מנורה. די אידן האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס׳איז א הלכה — זיי האבן ליב געהאט די מנורה. די הלכה איז געקומען ווייל דאס איז דער אמת.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? ביי שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה, א שאנס צו זיין דארט צוזאמען מיט איר — “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.” דער געשמאק איז נישט א שטיקל טשיקן אדער סטעיק — דער געשמאק איז דער גילוי הקדושה גופא.
דאס איז א גרויסע מעלה פון אידן וואס זענען מקושר, וואס האבן יראת שמים און אהבה — זיי וואס האבן ווערטער דערפאר, פארשטייען שוין אויף א נעקסטע לעוועל.
—
קדושה — וואס מיינט עס טאקע?
צוזאמענהאנג מיט דעם שיעור רמב״ם
אין דעם שיעור רמב״ם לערנט מען דעם נושא פון זהירות, פרישות — דער באגריף פון “נבל ברשות התורה” און קדושה. “קדושים תהיו” — דער רמב״ן טייטשט בשם חז״ל: “פרושים תהיו.” דו דארפסט זיין הייליג, דאס מיינט פרושים — זיך ריכטיג פירן מיט תאוות, וועלכע זאכן יא און וועלכע נישט. דאס איז דער פשט לעוועל.
אבער וואס איז קדושה גופא?
דאס איז דער עיקר פראבלעם. קדושה מיינט נישט בלויז “קוק נישט אויף שלעכטע ווידיאוס.” יא, “והתקדשתם והייתם קדושים” — אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, נישט ליינען שלעכטע זאכן, נישט טראכטן שלעכטע מחשבות — דאס וועט ברענגען קדושה. אבער דאס איז א פעולה וואס ברענגט קדושה. ווא
ס איז קדושה אליין? דאס ווייסט קיינער נישט!
מ׳רעדט דאך מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה איז עפעס פאזיטיוו׳ס, נישט בלויז וואס מ׳טוט נישט. און דאס איז דער פראבלעם — מ׳ווייסט נישט בכלל פון וואס מ׳רעדט.
רשית חכמה — דער מקור
דער רמ״ק (ר׳ משה קארדאווערא) האט געשריבן דעם ספר “רשית חכמה.” אין צמח לקוטים שטייט אז מ׳זאל לערנען רשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג — דארט ווערט גערעדט פון קדושת הזיווג זייער גוט. אבער רשית חכמה איז נישט נאר שער הקדושה — ס׳איז א גאנצע ספר וואס ברענגט ארויס מוסר על פי זוהר. דאס איז דער “דזשאב” פון רשית חכמה.
רשית חכמה און חסידות
חסידות איז אין א געוויסן זין א פירוש אויף רשית חכמה. אלע ערשטע חסידישע ספרים האבן אים געקוואוטעט, אלע האבן אים געלערנט. חב״ד׳סקע האבן געזאגט: ווער ס׳קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא — ווייל תניא איז געבויט אויף דעם.
א חסידישער שבת — דער מפתח צו קדושה
ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — אז פונקט ווי ביי א מענטש איז דא מדות, אזוי אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז ווען א מענטש פירט זיך מיט חסד איז ער מעורר למעלה חסד. דאס איז נאך נישט גענוג.
ווען ס׳איז געווען א גרויסער חסידישער רבי וואס האט געפירט א רבי׳שע שבת — פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס קדושה איז. ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז “נפשי לא נכנסה לביתם” (ווי דער רמב״ן זאגט). ער האט געזאגט: “איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט.” קיינער האט נישט געהאט א קלארע בילד וואס קדושה טאקע איז — אבער דורך דעם חסידישן שבת האט מען עס געזען.
פראקטישע נפקא מינה
ווען מ׳פארשטייט וואס קדושה איז, קען מען פארשטיין אז געוויסע מעשים זענען פוגם אין דער קדושה. מ׳קען מסביר זיין די הלכות, די גדרים, דער “דרך המצוה.” אבער אן דעם יסוד — אן צו וויסן פון וואס מ׳רעדט — ווייסט מען נישט בכלל וואס מ׳שיצט.
—
סיום — הקדמה צו א סדרה
דאס אלעס איז א הקדמה צום ענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, וואס איז מלוקט פון זוהר. יעדע וואך וועט מען לערנען זוהר וועגן דעם, און ס׳וועט קלאר ארויסקומען אין פרשת תרומה, תצוה, און דער פרשה. בעזרת השם וועט מען ווייטער גיין אויף דעם — מיט א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: די מידל קלאס פון חסידות
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת בהעלותך, און אין ארץ ישראל איז שוין פרשת שלח. און אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך באריכות, אבער אונזער שיעור גייט נישט האבן אסאך צו טון מיט די פרשה. אין עני קעיס [in any case], סאו [so], אין ארץ ישראל איז שוין שבת, סאו עס מאכט נישט קיין גרויסע נפקא מינה [הבדל מעשי].
מיר ווילן רעדן אזוי, מיר ווילן רעדן דעם שבת פאר די שיעור, אזוי ווי מיר האבן געטון רוב פון די יאר, חוץ פון ספירת העומר ארום פסח און שבועות האבן מיר זיך גענומען צו די עניני החג [ענינים פון יום טוב]. יעצט איז שוין דאך א יום טוב, קומען מיר פלאן צוריקגיין לערנען. און מיר ווילן לערנען מער צוריק צו די נושא וואס איז די נושא דאנערשטאג ביינאכט, מיטוואך ביינאכט, אין די שיעור פון שמונה פרקים פון רמב״ם. ווילן מיר לערנען ענליכע זאכן, די נושא, די זעלבע סוגיא, פרובירן צו זען וויאזוי מיר פארשטייען עס על פי זוהר, על פי קבלה, וויאזוי מיר פארשטייען די זעלבע סוגיא.
חוזר לראש: די הקדמה פון דער חבורה
און איך וויל איבערחזר׳ן, קודם כל בתור הקדמה, איך דארף כסדר צוריקגיין צו די אנהייב, צוריקגיין אלעמאל, חוזר לראש, יא? אזוי איז די הלכה אין תפילה, אז איינער איז זיך מתבלבל, איינער ווייסט נישט וואו ער האט געהאלטן, ער איז זיך צעמישט, איז ער חוזר לראש. דארף מען אלעמאל צוריקגיין צו די שורש הענין, שורש הדבר, פארוואס מיר לערנען בכלל.
מיר זאגן אזוי, מיר לערנען, מיר פרובירן צו לערנען בספר הזוהר. און די סיבה איז, די ריזען [reason] איז, איך האב געזען, איך האב לעצטע וואך געזען נאכאמאל, עס איז דא א בריוו וואס ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט געשריבן צו די אפטער רב, געדרוקט אין אלע פלעצער וואס מען האט געדרוקט זיינע בריוון, א שיינע שיינע בריוו.
דער בריוו פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער: די מחלוקת וועגן לימוד הקבלה ברבים
ר׳ הערש׳עלע׳ס פראיעקט: דרוקן ספרי קבלה און מאכן חבורות
און ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט געוואלט זייער שטארק דרוקן די עץ חיים פון אריז״ל [ר׳ יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, אנדערע ספרי קבלה, כדי מען זאל לערנען. זיין פראדזשעקט [project] איז געווען אז צו מאכן חבורות, מענטשן זאלן קענען לערנען צוזאמען סודות התורה.
און די אפטער רב איז דעמאלטס נישט געווען צופרידן מיט דעם. די אפטער רב האט געהאלטן אז עס איז צופיל, מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אפשר, אוודאי אליינס האט ער געלערנט קבלה, זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה, אבער די אפטער רב האט נישט אזוי געהאלטן דערפון.
ר׳ הערש׳עלע׳ס טענות און השתדלות
און ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער שרייבט א ביוטיפול [beautiful] בריוו באריכות צו דער אפטער רב צו משכנע זיין אז ער זאל נישט מתנגד זיין לפחות, אדער אפילו ער זאל שטיצן דאס אז מ׳דרוקט די קבלה ספרים, בעצם באופן כללי אז ר׳ הערשעלע׳ס דרך אז מ׳לערנט ברבים און בחבורה צוזאמען, מ׳לערנט קבלה, זייער א וויכטיגע זאך די נושא פון לערנען בחבורה.
ער האט אויך געשריבן א ספר וועגן דעם, “סור מרע ועשה טוב” הייסט עס, געשריבן א ספר וואס איז אלץ אזויווי אן עדווערטייזמענט [advertisement] פארוואס מ׳דארף לערנען זוהר, פארוואס מ׳דארף לערנען עץ חיים, פארוואס מ׳דארף לערנען קבלה. און די ערשטע זאך וואס ער זאגט דארט איז אז מ׳דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מ׳קען נישט לערנען אליין.
חסידישע פאליטיק: די מחלוקת צווישן פארשידענע דרכים
דער אפטער רב און די “אלטע וועג”
און דאס וועלן מיר ארויסברענגען. ס׳איז אזויווי דא א פאליטיק [politics], ס׳איז אלעמאל האמיר ליב צו רעדן חסידישע פאליטיק. דער אפטער רב, אזויווי יעדער איינער ווייסט, איז ער געווען מתנגד צו פשיסחא, מתנגד צו די זשיקוב. דער אפטער רב האט כמעט רעפרעזענטירט [represented] דא אזויווי א געוויסע, מ׳רופט עס אלטע וועג, א געוויסע וועג.
ס׳איז נישט אמת׳דיג די אלטע וועג, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו יענע וועג, נאר די שפעטערדיגע רבי׳ס, א חלק פון זיי האבן געהאלטן אז דאס איז געווען פאר יחידי סגולה [אויסערגעוויינליכע איינציקע], פאר גאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעל שם, וואס זענען געקומען צום מגיד, און מ׳האט גערעדט קלאר אפן דברי קבלה, דברי חסידות, טיפע ענינים פון אלוקות.
די מאסן-באוועגונג און די פריוואטיזאציע פון סודות התורה
אבער ווען שפעטער ס׳איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג צו קומען די המון עם, איז געווען א חלק רבי׳ס, אזויווי דער אפטער רב, אפשר דער רבי ר׳ זושא פון אניפאלי, דער רבי ר׳ אלימלך, אנדערע וואס האבן נישט צו ליב געהאט, נישט געהאלטן אז מ׳קען רעדן פאר יעדער איינער אזוי אפן וואס מ׳האט גערעדט. און ממילא איז עס געווארן אז די עומק החסידות, די עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, איז געווארן זייער פריוואט. מ׳האט גערעדט אפשר צווישן זיך.
דער אפטער רב׳ס שיטה: “האזינו השמים ותשמע הארץ”
און אפילו דער רבי, דער אפטער רב זאגט אז דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל, “האזינו השמים” איז דער רבי זאגט תורה אין הימל, ער זאגט תורה פאר די נשמה, אבער “ותשמע הארץ” איז די גופים, די פשוט׳ע אידן וואס זיי פארשטייען נישט, זיי הערן, אבער דער רבי איז דערהויבן די תורה, און זיי באקומען א התרוממות הנפש דערפון, זיי באקומען עפעס א התעלות הנפש, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט.
דאס איז וואס דער אפטער רב האט געשריבן בפירוש אין זיין ספר, און אזוי האט ער געטון, מ׳קען זען אין זיין ספר “אוהב ישראל” דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, ווי ער האט געזאגט אין זיין חסידות, און וואס ער און אנדערע חסידים און צדיקים און רבי׳ס אין די גאנג האבן געפירט, אז זיי האבן נישט געוואלט עפענען די לימוד וואס זיי האבן געלערנט פאר דער עולם.
די תוצאה: א נתק צווישן רבי און חסידים
און ווען מ׳רעדט, דארף מען בכלל וויסן ווען מ׳רעדט. איך וועל דערמאנען איין וועם מ׳מיינט פונקטליך. ס׳איז דא אזוי אסאך לעוועלס [levels]. מ׳קען רעדן פון כולל יונגעלייט, מענטשן וואס זענען ברוכי הכשרון צו אמת׳דיג צו עפענען א ספר און לערנען, און זיי וועלן עס אנהייבן צו פארשטיין. דאס איז איין לעוועל.
מ׳קען רעדן פון וואס מ׳רופט בעלי בתים, אדער לאו דווקא, ס׳איז נישט אזוי צוליב צו מ׳ארבעט אדער נישט, ס׳איז צוליב מער אין די לעוועל פון מענטשן, די לעוועל פון כשרון, צו מ׳האט געהאט א גוטע עדזשוקעישאן [education], צו מ׳איז געגאנגען אין ישיבה, צו מ׳קען לערנען א שטיקל זוהר בעיון, וכדומה.
אבער ס׳איז געווארן אן אינטערעסאנטע זאך, אז די רבי׳ס וואס זענען געווען מער אין די אפטא רב סטייל [style], נישט נאר אז זיי האבן גערעדט מיט די המוני עם וואס זיי האבן גערעדט. אוקיי [okay], איך קען נישט האבן קיין טענות, הגם מ׳קען האבן א פארקערטע טענה, אויב אזוי, פארוואס רעדסטו בכלל חסיד׳ישע תורות? פארוואס זאגסטו אים נישט די ווערטער פשוטים פון מוסר, פון אידישקייט? פארוואס רופסטו אזעלכע הויכע תורות?
און אויף דעם פארענטפערט זיך דער אפטא רב מיט זיין תורה פון “האזינו השמים ותשמע הארץ”, און אנדערע תורות, כאילו דער רבי ווערט זייער ווייט פון דער עולם, ס׳ווערט א גרויסע נתק [ניתוק, מרחק]. דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, און די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער זיי פארשטייען נישט קיין ווארט וואס ער זאגט. דער עיקר אז מ׳כאפט א געוויסע התלהבות, מ׳כאפט א געוויסע חשק, און דער רבי בעט זיך אויס, און מ׳געבט קוויטלעך פאר׳ן רבי׳ן, און דער רבי געבט ישועות און נסתרות און אלע אזעלכע סארט זאכן.
די מידל קלאס פון חסידות: דער חידוש פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער
דער דריטער לעוועל: למדנים וואס זענען נישט יחידי סגולה
אבער נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, און איך מיין אז אונזערע חבורה איז מערסטנס פאר יענע לעוועל פון מענטשן, און מ׳דארף קלאר מאכן די נקודה. נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, וואס מ׳קען נישט זאגן אז זיי זענען די יחידי סגולה. ממש, יעדער כולל יונגערמאן איז דער גאון הדור, דער גדול הדור? עה [eh], פארגעס [forget it]. יא?
יעדער ישיבה בחור, מ׳לערנט פון ישיבה בחורים ווי טיף מ׳קען אין די תורה. יעדער איינער פון זיי, א גרויס חלק פון זיי. און ס׳וואלט נישט געווען די מוסד ישיבה, וואלט נישט געווען די מציאות.
די היינטיגע מציאות: הרחבה פון לימוד
היינט איז דא אסאך הרחבה, אפילו איינער וואס דארף יא ארבעטן האט אסאך צייט, ס׳איז דא ספרים וואס זענען מסביר יעדע זאך גוט, ברוך וברוך הקטנים [ברוך השם], און ס׳איז נישטא קיין אמת׳דיגע תירוץ אז איינער קען נישט לערנען קיין שום מציאות בתורה. אויף יעדער מקצוע איז דא גוטע ספרי מבוא און ספרי הקדמה און שיעורים, און מ׳קען גיין אנליין [online] און אפליין [offline] און טרעפן וואס מ׳וויל קען מען טרעפן. ס׳איז נישטא, מיר לעבן אין אן אנדערע וועלט.
די היסטארישע פראבלעם: אין ר׳ הערש׳עלע׳ס צייט
יא, דער אפטאער רבי, ווייל איך רעד דאך דא א מאמר פון רבי הערשעלע זידיטשובער, רבי הערשעלע זידיטשובער האט געוואלט לערנען קבלה, ס׳איז נישט געווען קיין ספרים, ליטעראלי [literally] נישט געקענט קויפן קיין עץ חיים וואס צו לערנען. ער האט געדארפט גיין צו די דרוק, מ׳האט אים געדארפט משכנע זיין. ער זאגט דארט די נאמען פון די דרוקער, מ׳האט אים געדארפט משכנע זיין, ער זאגט אז ס׳וועט זיין א גוטע ביזנעס [business], ער האט מייפת זיין אז מ׳זאל עס לערנען, און די דרוקער וועט דרוקן די ספר, ער וועט עס פארקויפן צו זיינע חסידים, און ס׳וועט זיין א גוטע ביזנעס דיר.
קומען אנדערע זאכן וואס מ׳האט געדארפט דרוקן די ספרים אז ס׳זאל בכלל זיין, ער האט געזאגט אז ס׳איז בכלל נישט געווען מוציא [נפוץ]. די מבינים ווייסן, מ׳קען טרעקן [track] ווי מ׳האט געלערנט געוויסע ספרים דארט וויפיל מאל מ׳האט עס געדרוקט, און די ספרי קבלה האט מען אפאר מאל געדרוקט.
ס׳איז געווען אין חסידישע אונגאריש איז געווען א דרוק נאכדעם שפעטער, און אין אנדערע פלעצער ווי ליובאוויטש וואס זיי האבן געארבעט אויף דרוקן חסידות ספרים, קבלה ספרים, כדי מ׳זאל קענען לערנען, כדי מ׳זאל קענען זיין. אבער בעצם האט זיך געהאט א פראבלעם, ס׳איז נישט געווען. אפילו וואס ס׳איז געווען, ס׳איז געווען צוויי ספרים, ס׳איז געווען נישט פיל צו מוגה, ס׳איז געווען פארשידענע טעותים און צומישט, ס׳איז געווען שווער צו לערנען.
היינט: קיין תירוצים נישטא
היינט איז נישטא די אלע תירוצים, ס׳איז דא א יעדע ספר קבלה און חסידות מיט טשארטס [charts], מיט פיקטשערס [pictures], מיט וואס מ׳וויל נאר איז דא. און מיר לעבן אין א גוואלדיגע וועלט, מיר דארפן זיין זייער העפי [happy], מיר דארפן זיין זייער העפי.
אזוי ווי רבי פנחס קארעצער זאגט, ער איז העפי אז ער איז געבוירן נאך די זוהר איז געדרוקט געווארן, נאך די זוהר איז מפורסם געווארן. מיר דארפן זיין זייער העפי אז מיר לעבן אין נאך די התחלתא דגאולה [אנהייב פון גאולה], נאכדעם וואס ס׳איז דא א ספרים געשעפט אין יעדע אידישע געגנט, מ׳קען קויפן וועלכע ספר און וועלכע מהדורות מ׳וויל נאר, קען מען קויפן, מ׳קען ארויסדרוקן פון די אנליין, מ׳דארף אפילו נישט קויפן, מ׳קען אפילו ארויסדרוקן דארט וואס מ׳דארף. ס׳איז א גוואלדיגע הרחבה.
דער עיקר נקודה: די מידל קלאס פעלט אין חסידות
אבער, סאו וואס איך וויל רעדן איז, דאס איז אין די לעוועל. יעצט, אונז זענען מענטשן אזויווי אונז, מענטשן אזויווי מיר, בעלי כשרון, און לאמיר שוין זאגן, מ׳רעדט נישט פון המון עם. ס׳איז דא א גאנצע בחירה צו לערנען, צו לערנען יעדע ספר, זוהר, עץ חיים, אריז״ל, ספרי קבלה פון ראשונים, ספרי חסידות, טיפע חסידות ספרים, חב״ד ספרים, און ברסלב׳ע ספרים, און פוילישע ספרים.
נישט נאר אזוי ווי לערנען שפת אמת, וואס מ׳לערנט אזוי ווי חיזוק, וואס יעדער איינער קען לערנען. דאס איז אביסל, ס׳פאסט נישט. מיר זענען דאך מענטשן וואס לערנען, אזוי ווי מ׳לערנט גמרא לערנט מען דאך נישט נאר אזוי דריי ווערטלעך, היוצא [דאס וואס קומט ארויס], ס׳איז א בושה איז עס, יא?
וואס מיינט “מידל קלאס” אין לימוד?
א יונגערמאן וואס האלט זיך א רמ״ק [רב מובהק], א מעיין [מקור], ער גייט אין כולל, ווען ער לערנט אין כולל לערנט ער נישט נאר, סיי ער איז נישט נאר פראקטיש הלכה למעשה וויפיל טעג דארף מען ציילן פאר א נדה, וואס מ׳לערנט אויס פאר חתנים אין אירגענד וועלכע שיעורי תורה, סיי ער איז נישט נאר אזוי ווי ווערטלעך, אזוי ווי לאמיר שוין זאגן למדות, לאמיר זאגן מ׳גייט אין ישיבה קטנה, זאגט מען פאר די בחורים געוויסע תורה׳לעך פון למדות, און נאר כמעט א טעם אין תורה, אדער א דף היומי שיעור וואס דער קלאמפער [מגיד שיעור] לערנט ער אביסל בעיון, ער זאגט אפ ס׳איז אזעלכע ווערטער וואס זענען געשמאק.
איך רעד נישט נאר פון דעם, איך רעד פון מענטשן וואס זענען בכוח צו עפענען די ספר, צו לערנען די סוגיא פון אנהייב ביז׳ן סוף, צו וויסן קלאר וואס איז די שיטת הרמב״ם, וואס איז די שיטת הראב״ד, וואס איז די שיטת התוספות, צו ארויסקומען קלאר מיט אן אייגענע שיטה, צו קענען מכריע זיין צווישן די רמב״ם און תוספות, ווער שטימט בעסער אין די גמרא, ווי אזוי וועט יעדער איינער אנקומען די גמרא.
ס׳איז דאך בעיסיק [basic] זאכן וואס, נישט בעיסיק, ס׳איז גאר עדווענסד [advanced], אבער ס׳איז בעיסיק זאכן וואס היינט איז דא טויזנטער יונגעלייט וואס זענען אויף די לעוועל וואס זיי קענען דאס לערנען.
די טענה: מען קען נישט רעדן צו למדנים ווי צו המון עם
און פאר די לעוועל מענטשן איז אלעמאל געווען אזא לעוועל, רייט [right]? די לעוועל פון למדנים קען מען עס רופן. אבער נישט דווקא למדנים, נישט צדיקי הדור, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים וואס לערנען פיר און צוואנציק שעה א טאג. איך רעד פון פשוט׳ע לעוועל למדנים.
ס׳קען נישט זיין אז זיי זאל דער אדמו״ר אדער די חסידישע רבי רעדן ווייטער צו זיי ווי כאילו זיי זענען א בעל הבית וואס ער ווייסט נישט פון גארנישט נאר פון אפאר קאצקע צוקער וואס דער רבי געבט אים, און עפעס קוויטלעך וואס ער געבט אים צוריק. ס׳קען דאך נישט זיין.
ר׳ הערש׳עלע קומט צו סאלווען דעם פראבלעם
איז דא אזא זייער א שווערע זאך, איך קען עס אפשר רופן אזוי די מידל קלאס פון חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מידל קלאס, אין רוב חסידות׳ן, און אפילו אין די אדמו״ר חסידות.
דאס איז בעצם ר׳ הערשל׳ע זידיטשובער, ער איז געווען א מזדה [מתנגד], איך מעג פארזאגן זיין נאכזאגן זיין קריטיק. ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט׳דיג בדרך כבוד צו די אדמו״ר, און ער נעמט אריין זיינע דעפאלעטיק [diplomacy] אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס צו, אז ר׳ הערשל׳ע זידיטשובער קומט אן צו סאלוון [solve] די מידל קלאס פון חסידות.
וואס איז די מידל קלאס?
די מידל קלאס אין למדות, די מידל קלאס אין השגת השם, די מידל קלאס אין עבודת השם. ער זאגט, אוודאי דער אדמו״ר זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, און מיר האלטן נישט דארט. ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם.
און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס׳איז פשוט און קלאר, אוודאי, דער וואס ער קען נישט אפילו קוים ליינען עברי פון א סידור׳ל, ס׳קען ווייטערגיין אפשר צו אן אנדערע חקירה, וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס׳איז נישט גארנישט אפגעפרעגט דער אפטער רבי.
די מיטל קלאס אין חסידות: ר׳ הערשעלע טשארטקאווער׳ס קאמף פאר לימוד הזוהר
פּרק ב: די פעלנדע מיטל קלאס אין חסידות
די צענטראלע פּראָבלעם
קען דאך נישט זיין.
איז דא א זייער שווערע זאך, איך וואלט עס גערופן אזוי ווי די “מיטל קלאס” אין חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מיטל קלאס, אין רוב חסידות׳ן, און אפילו אין די אפטא רב׳ס חסידות. דאס איז בעצם ר׳ הערשעלע ציטשובער געווען א מזיג, איך מעג פארזאגן זיין קריטיק, ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט׳דיג בדרך כבוד צו די אפטא רב, איך מיין אז ער איז געווען דעי פאליטיק אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס אן אז ר׳ הערשעלע ציטשובער קומט דא סאלווען די מיטל קלאס פון חסידות.
די מיטל קלאס אין לומדות, די מיטל קלאס אין השגת ה׳, די מיטל קלאס אין עבודת ה׳.
די צוויי עקסטרעמען: דער רבי און דער פּשוט׳ער איד
ער זאגט, אוודאי דער אפטא רב, זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, אונז האלטן נישט דארט, ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם. און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס׳איז פשוט און קלאר, אוודאי דער וואס ער קען נישט עפענען, ער קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור, ער קען ווייטער גיין, ס׳איז דא אן אנדערע חקירה וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס׳איז נישט אפגעפרעגט דער אפטא רב׳ס דרך, ער האט א הייליגע רבי, און דער רבי וואונטשט אים, ער קושט די רבי׳ס האנט, און ס׳איז אלעס פיין און וואויל.
פאר וועמען פעלט די מיטל קלאס?
אבער וואס איז מיט אלע בחורים, יונגעלייט, און עלטערע יונגעלייט, און זיידעס, וואס זיי קענען, זיי קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, זיי קענען זייער גוט עפענען א זוהר אליין. ס׳איז נישט, איך וועל דיך נישט סטאפן, פארוואס קענסטו שוין עפענען א זוהר אליין? אה, וואס האסטו נישט געדריקט? איך וועל עס דרוקן. אבער דא קומט אריין, און דא איז פעלט די רבי׳ס, די קאסאווער רבי׳ס, אפילו דער אפטא רב, און היינט ווער ס׳גייט בדרכם פעלט, איך מיין, פעלט דעם לעוועל, ס׳פעלט אינגאנצן.
די חסידות׳ן היינט וואס על פי רוב זאגן זיי זיי גייען נאך די דרך פון די דרך, איך ווייס, ר׳ אהרן קארלינער האט געשריבן, און אנדערע, זיי האלטן נישט פון, נישט חב״ד, אונז זענען נישט חב״ד, אונז זענען נישט די תולדות, אונז לערנען נישט קבלה בחסידות בפרטות, אונז האלטן אז ס׳איז דא טיפערע מדריגות, ס׳איז נישט יעדער איינער איז ראוי. זייער פיין, אבער איך האב נישט געזען א רבי וואס האט דאס גערעדט פון פורים פירות, פון פשוט, גאר פשוט, וואויל און זייער הייליג, און דער בעל שם טוב האט געזאגט מ׳דארף מעריך זיין יעדע איד, קיינער זאל נישט מזלזל זיין אין קיין איד, אבער… ער רעדט פון פויערן למעשה, לאמיר זאגן.
דער בעל שם טוב׳ס ווערטער זענען נישט געזאגט אויף כולל יונגעלייט
ער רעדט פון כולל יונגעלייט? ער רעדט פון מענטשן וואס פארשטייען ר׳ חיים בריסקער? איז ער זייער געזאגט ער זאל נישט מתעמק זיין אין חסידות און קבלה? קען דען זיין? ער האט אוודאי נישט גערעדט פון זיי. פארקערט, ער האט גערעדט פון פשוט׳ע מענטשן, נישט נאר מענטשן וואס האבן נישט קיין שכלישע השגות, נאר מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, און זיי זאלן לערנען קבלה און זיי זאלן עס טאקע מגשים זיין און טאקע פארדרייען. נישט פארדרייען אזויווי עפעס א כולל יונגערמאן, א ליטווישער יונגערמאן וואס לערנט עס, לאמיר זאגן ער פארדרייט עס אביסל, אבער נישט פון אים האט דער רבי גערעדט. ער האט גערעדט פון עפעס אנדערש אינגאנצן.
די גאנצע שיכבה וואס פעלט אויס
און יעצט קומט דא א גאנצע שיכבה, א גאנצע לעוועל, א גאנצע מעמד, א גאנצע מיטל קלאס פון מענטשן וואס זענען אין אנדערע ענינים, אויב זיי זענען געגאנגען אין א ליטווישע ישיבה אדער ער האט אביסל געכאפט וויאזוי צו לערנען נגלה, איז ער זייער עדווענסד, ער פארשטייט זייער גוט וויאזוי צו נעמען א זאך. אבער אז עס קומט צו עמטליכע זאכן וואס אונז רופן חסידות, יא? אין די חסידישע וועלט הייסט עס חסידות, אין די רמב״ם׳ס וועלט הייסט עס דעות און פילאסאפיה, און ביי די מקובלים הייסט עס קבלה.
עס איז אלעס די זעלבע נושא, אפשר אנדערע שיטות וויאזוי צו נעמען די נושא, אבער ס׳איז אלעס די זעלבע נושא, די נושא פון השגת השם, ווער איז דער גאט, יא? “דעת ה׳ ידוע וודאי”, זייער סימפל, פשוט׳ע זאכן.
ווער איז דער גאט וואס אונז דינען? וואס מיינט אז מיר דינען א גאט? וואס איז דאס עבודת השם? וואס איז דער חילוק פון אהבה מיט יראה, מיט שמחה, מיט ענוה, מיט חסידות, מיט קדושה? וואס זענען די אלע זאכן?
און מען קאכט זיך, “די כלים איז נורסערי, די כלים איז פאר א דריי יעריג קינד, אדער די כלים איז דער פויער וואס סך הכל קען ער גיין צום רבי׳ן כאפן התעוררות פון וויאזוי דער רבי זינגט פאר ביים עמוד”. דאס איז א בושה, און ס׳איז נישט נאר א בושה, ס׳איז נישט געמאכט.
פּרק ג: דער כלל פון “בר הכי” — ווער ס׳קען און האט נישט, איז ערגער
דער פונדאמענטאלער כלל
דער כלל איז דאך, אזויווי דער כלל איז אז א איד איז מתמיד, איז ער מער ווי נישט קיין גוי. ווייל איינער וואס איז בארעכטיגט פאר א לעוועל גרעסערע לעוועל קדושה און ער האט עס נישט, איז ער נישט ווייניגער.
דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פויער וואס דו קענסט זיין מיט זיינע בעיבי השגות, ווייל דו קענסט נישט.
דו האסט יא די כלים צו זיין מער פון אים, דו האסט די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים, “יזהירו כזוהר הרקיע”. און דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגן, “נא, איך גיי מיט פשטות”?
דו וועסט נישט זיין קיין תם
דו וועסט נישט זיין קיין פשוט׳ער איד, דו וועסט זיין אן עם הארץ, דו וועסט זיין עפעס ערגער. דו וועסט זיין א גרויסער טיפש. נישט יענער איז נישט קיין טיפש, יענער איז א גראדער, ער איז א תם. דו גייסט נישט זיין קיין תם, דו גייסט זיין עפעס לא זה ולא זה. דו גייסט זיין ערגער פון דעם, ווייל דאס איז דער כלל: יעדער איינער וואס איז בר הכי, יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט איז ער ערגער.
ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי א מינימום, כאפ לפחות די מינימום. נישט אזוי ארבעט די וועלט.
פּרק ד: ר׳ הערשעלע טשארטקאווער׳ס פּראַקטישע ארבעט
די צוויי פראנטן פון ארבעט
סאו, ר׳ הערשעלע טשארטקאווער, גיי איך צוריק צו מיין מעשה, איך וועל דיר דערציילן נאר א מעשה פון מיין זיידע. ר׳ הערשעלע טשארטקאווער האט זייער געארט די זאך, און ער האט זיך געשטארקט אז דער רבי האט נישט געלאזט.
א. די גשמיות׳דיגע פּראָבלעמען
אז ס׳איז דא א גשמיות׳דיגע פראבלעם, יא, ס׳איז נישט דא קיין ספרים, דארף מען זיך זען אן עצה, דארף מען זען צו דרוקן, רעדן מיט די דרוקער וויאזוי צו דרוקן ספרים, מ׳שרייבט פירושים, מ׳רעדט וועגן דעם. אבער ס׳איז דא א גרויסע פראבלעם מיט די גרסאות, און אין זוהר איז דא אסאך נוסחאות גרסאות, און אסאך מאל ווייסט מען נישט די ריכטיגע גרסה, דארף מען ארבעטן אויף דעם, זוכן די ריכטיגע גרסה, שרייבן אפשר א פירוש, זען די מתוק מדבש און אייניקלעך, ער האט געשריבן א פירוש אויף זוהר אויף פשט, יפה שעה, מתוק מדבש האט שוין געארבעט דארט, אויף צו שרייבן פשוט׳ע… אויף אן אופן וואס מ׳קען שרייבן פשוט׳ע פשט פון די זוהר, מ׳זאל קענען פארשטיין די אלע זאכן. ער האט געארבעט דערויף.
ב. די רבי׳שע פּראָבלעמען
און אויב ס׳איז דא אן אנדערע פראבלעם, א רבי׳שע פראבלעם, איז דא א גרויסער רבי, דער הייליגער אפטער רב, וואס ער האט אסאך כח און אסאך כבוד, און מ׳רעספעקט אים, מ׳הערט זיך וואס ער זאגט, האט ער זיך מטפל געווען אין דעם. ער האט געשריבן א בריוו צום אפטער רב צו מסביר זיין פאר וואס… וואס ער מיינט דא, וואס ער זאגט דא.
פּרק ה: דער בריוו צום אפטא רב — די עיקר טענה
וואס דער אפטא רב טוט ווען ער זאגט תורה
און וואס ער זאגט פאר׳ן אפטער רב איז אזוי, איך קוק עס אן אז ער שרייבט נישט, איך קוק וואס מיין זיידע איז זיך מסביר, אבער איך האלט אז ער איז מסביר זייער שיין. וואס ער קוקט דא, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען זוהר, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען בכלל אויף אונזער וועג.
ס׳איז נישט געמאכט פאר יעדער איינער, ס׳איז נישט געמאכט פאר דרייצן יעריגע בחורים, וואס מ׳קען זאגן, און נישט פאר מענטשן וואס זענען בכלל נישט בר הכי צו עפענען א אידיש ספר און סתם אליין פארשטיין. אבער די מענטשן וואס זענען יא בר הכי און מחויב, נו אויב אזוי, זאגן אסאך מענטשן, זאל מען לערנען אידישע ספרים, זאל מען לערנען שפת אמת מיט שם משמואל, מיט פרי צדיק, זייער שיינע ספרים, זייער טיפע ספרים, און ס׳איז אלץ זייער פיין.
דער בעל שם טוב׳ס תשובה — אלעס שטייט אין זוהר
און דא זאגט דער הייליגער ר׳ הערשעלע טשארטקאווער אזוי, ער זאגט אז דער אפטער רב, דער הייליגער רבי, יעדער איד וואס ער זאגט אים תורה, יעדער דבר תורה וואס ער זאגט איז מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. ווען דער אפטער רב זאגט תורה, ער איז סך הכל קאנעקטער צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, און ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער גיבט ארויס וויאזוי מ׳קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה׳, ער ברענגט ארויס די התעוררות, ער איז מתפיס אויף די מתקן צו זיין די חסרונות פון די עולמות העליונים און די עולמות התחתונים אין זיינע תורות.
אבער, זאגט דער בעל שם טוב אין די תשובה, אז איינער לערנט נישט קיין זוהר, ער לערנט נישט קיין עץ חיים, ער פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק, אז די לשון דא, דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין רבי, פון קיין איין חסיד׳ישע איד, דו פארשטייסט נישט וואס טוט זיך דא, דו מיינסט אז דער רבי האקט אין קאפ אריין. אוקיי, אה, דו גלייבסט, דו ביסט א פשוט׳ער איד, דו גלייבסט, זייער גוט, אבער דו פארשטייסט נישט.
חי ראשי — אלעס שטייט אין זוהר
און ער זאגט אז ער שווערט דארט, חי ראשי, אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד׳ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין די זוהר. ווער ס׳לערנט זוהר, ער זעט אז ס׳שטייט דארט. אוודאי, די חסיד׳ישע ספרים ברענגען עס ארויס אביסל מער, יעדער איינער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט וועלכע אופן ער האט זיך מסביר, לויט וועלכע אופן ער ברענגט ארויס די התעוררות דערפון, די חשק דערפון, און ער האט א גרעסערע מעלה. אוודאי איז גוט און ס׳פעלט אויס איינמאל צו לערנען די מפרשים, און ס׳פעלט אויס איינמאל צו לערנען די חסיד׳ישע ספרים. אבער, זאגט ער, אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פּרק ו: פארוואס לערנען אין מקור?
דער חילוק צווישן מקור און ליקוטים
איז פארוואס, פארוואס זאל זיין, און דא גיי איך צוריק, פארוואס זאל זיין איינער וואס ער קען יא לערנען במקור? און ס׳איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען “אשר אדליל ירקרב בשרי”, יא? ס׳איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען זאכן אין די אריגינעלע מקור, מיט צו לערנען נאר ליקוטי בתר ליקוטי.
מען דארף פירושים — אבער אויך דעם מקור
אוודאי, איך זאג נישט, איך בין נישט איינער פון די מענטשן וואס זאגן, לערן די זוהר אן די פירוש פון, איך ווייס נישט, פון גארנישט, פון די אריז״ל אליין. אוודאי, די פירושים זענען דאך אליין די מענטשן וואס האבן געלערנט גוט די זוהר. אזויווי מ׳קען נישט לערנען חומש אן די פירוש פון רש״י. איך מיין, מ׳קען, אבער נאכדעם הייבט מען אן ערשט צו פרישע׳ן רש״י.
רש״י און דער מדרש אלס פּרעצעדענט
ווייל רש״י האט דאך אויך געלערנט חומש, און דער מדרש האט אויך געלערנט חומש, און ער האט אויסגענומען וויאזוי מ׳קען פארשטיין די חומש, לפי וואס ער האט פארשטאנען, להלכה ולמעשה און בעיון, און אלע סארט וועגן וואס די מדרשים און וואס אלע מפרשי התורה טוען, פון די ערשטע מינוט, פון די שבעים זקנים, פון משה רבינו אליין וואס האט געזאגט פירושים על התורה.
משה רבינו׳ס שיעורים
משה רבינו אליין האט נישט געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין די פרשה וואס מ׳ליינט, וואס מ׳קריאת התורה׳ט. ער האט געזאגט עקזעקטלי א שיעור תורה ווי מ׳זאל אהיימגיין, און דו ווייסט איך האב אסאך ראיות אויף דעם. ס׳איז נישט יעצט די נושא. האבן עס אים גענומען גענומען אנדערע דיסקאשונס.
מען דארף ביידע — פירושים און מקור
אבער איך וויל ארויסברענגען אונז, אוודאי דארפן מיר פירושים. אבער מצד שני, פירושים איז א מרצה. פירושים איז אזוי ווי איינער וואס לערנט נאר הלכה למעשה, ער לערנט נאר ליקוטי, בוסל ליקוטי, ער ווייסט וואס ער טון. אויכעט קוים, ווייל עס איז דאך א בעלי משנה וואס איז מבאלי דער עולם, און מורי מלכים באטראפן נישט דעם שטותים. און ער אויכעט האט א זייער א בעיבי איז זייער א אימאיזשוי קאנעקשאן מיט דעם, זייער ווייניג בעלות.
סאו, אונז דארפן זייער שטארק לערנען די אריגינעלע ספרים, און די זוהר ספר הזוהר.
פּרק ז: דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר
די מעלה פון ספר הזוהר
האבן געהאט א שמועסן מיט אנדערע אידעי וואכן וועגן דעם, וואס איז דער מעלה פון דעם ספר הזוהר? מען קענען עס איז דא חקירות ווער האט עס געשריבן אין ווען, און וויאזוי, און ווער מאכט דעם ספר און אויף אראמיש, איז דער ראשון על התורה שווער סאך מאל צו כאפן, אבער די תירוץ איז דער ריזן איז, ווייל עס איז דא אזא חדרש, עס איז דא אזא school, עס איז דא אזא בית המדרש וואס עס איז אויסק און מסביר זיין די תורה בדרך החיון, און בדרך החשק, בדרך האהבה, וואס מען רואויט בדרך החסידות אויף דער חסידישער שפראך.
דער זוהר אלס קאנאנישער ספר
און עס איז דא ווילן א סאך מענטשן. דער רבינו מחאיות זאגט תורה אויפ׳ סוד, און הערשונים און אחרונים, אלע מינוני ווענטזש זיגן אויפ׳ סוד, און דער ספר הזוהר איז אזוי ווי דער צענטראלער ספר. ער נעמט צוזאם די אלע סאליע זאכן וואס איז דא אין סוד, און דאס איז אזוי ווי די קאנאנישע. דער עיקר׳סטער ספר וואס מען דארף אמת׳דיג זיין בקי, אז מען דארף זיך פון ווערסטו לערנט סודת התורה ספר, אזוי ווייסטו לערנט ענו מקובל, אדער נישט נאר ענו מקובל?
נישט נאר קבלה — אויך חסידות און מוסר
כ׳מיין אכמער קובאל אבער עני חסידות ספר און ענו מוסר ספר, אזוי ווי ראשית חכמה און יסודת התורה עבודה. כ׳מיין אנדערע ספרים וואס זענען געבויט אויף סארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות. יא, זאגט די מחנכים זאגן מ׳דארף חיות, דאס איז די חיות, דער יחיות, דער חיון, פון וואס מיינט א איד, וואס מיינט שבת, וואס ער מיינט יום טוב. אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים פון ספר, אזוייל זענען מלאקערט.
נישט גענוג מיט משלים און נמשלים
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד
דער זוהר אלס א שוועבעלע וואס צינדט אן די נשמה: פארוואס אידן דארפן לערנען קבלה
דער זוהר עפנט אויף, ער פארמאכט נישט
ס׳עפנט אלעמאל אויף. פתח רבי שמעון, יא. ס׳איז דא ספרים וואס פארמאכן – זיי זאגן אזוי איז עס, עד כאן, און מתי, יעצט, מען קען ווייטער נישט, דאס איז וואס איך האב צו זאגן. ניין, דער זוהר עפנט דאך אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
פונקט אזוי ווי, איך האב געזאגט דעם משל, איך וויל עס איבערזאגן: אזוי ווי דער אריז״ל זאגט אין פירוש אויף דעם זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים וואס זענען דא אויף דעם זוהר, זעט מען אז זיי זאגן אזאך וואס איז משתנה לכאורה אין זוהר. מענטשן זאגן, “אה, איך פארשטיי נישט קיין איין ווארט. ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך.”
אבער דער זוהר איז נישט געמאכט געווארן נאר צו זאגן וואס עס שטייט דארט. דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע און דעם ל״ג בעומר פייער
אזוי ווי א גוטע פייער, א גוטע שוועבעלע, איז נישט קיין שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך. אויב ס׳איז דא א שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך, וועט איך אויך געהייסן אנצינדן די גאנצע ל״ג בעומר פייער? ניין, פאר דעם צינדט מען א ל״ג בעומר פייער. דאס איז דער רמז.
א גוטע שוועבעלע איז א זאך וואס צינדט אן אנדערע. ער צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. אמת, די גאנצע פייער דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג, ס׳דארף זיין עץ בן אורה, א מענטש דארף האבן א נשמה וואס איז ווי עץ בן אורה וואס כאפט זיך גוט אן. אוקיי, ס׳איז דא הכנות, עבודת הכנות, צו זיין מוכן אויף דעם. אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן א ספר וואס עפנט, ס׳איז אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
אמת, די גמרא איז אויך אזוי, און אלע אמת׳דיגע גוטע ספרים. אבער דאס איז אויך די מעלה פון א ספר מרכזי, פון א צענטראלער ספר.
די מעלה פון חומש – א ספר וואס עפנט אויף
אזוי ווי מ׳קען זאגן חומש. וואס איז די מעלה פון חומש? ס׳איז דאך דא נביאים, און אסאך מענטשן האבן גוטע תורות. אבער דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף, ס׳איז נישט קיין ספר וואס פארמאכט. וואס הייסט אז ס׳איז פארמאכט? אז דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט. ס׳איז א ספר וואס עפנט אויף.
סאו וועגן דעם דארף מען עפענען דעם זוהר און דארט זוכן. ווען אונז זענען עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס טוט דער זוהר מיט די זאך.
הקדמה צו לימוד הזוהר: לערנען א שטיקל זוהר אין פרשת בהעלותך
סאו יעצט, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבער יעצט מער דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. יעצט לאמיר זאגן אביסל דברי תורה. סאו איך וויל פרובירן צו טון א זייער פשוט׳ע זאך. איך וויל טון א… לערנען א שטיקל זוהר, פלעין לערנען, ווייל מ׳קען דאך נישט זיין אינדרויסן, און נאכדעם פרובירן מרחיב זיין לפי דרכי, לפי… לפי… לפי ווי אונז האלטן, צו זען וואס מ׳קען דא טון. ס׳איז נישט ממש די נושא פון די שטיקל, ס׳איז אן אמת׳דיגע שטיקל, אבער ס׳איז צומאל זייער קאמפליצירט. און נישט דא געקומען צו מסביר מאכן סתם דרושים אדער זוהר, נאר ארויסגעבן א ווארט.
דער פסוק: בהעלותך את הנרות
אזוי ווי דער פסוק, דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם פרשה פון הדלקת הנרות, פרשת “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” [בהעלותך ח:ב – “ווען דו צינדסט אן די ליכט, זאלן די זיבן ליכט לייכטן קעגן דעם פנים פון דער מנורה”].
דאס וואס דער זוהר קאכט זיך, און אוודאי דא איז דא א זנות אויף פשט אויך, דאס הייסט ווער ס׳לערנט אין די תורה זעט אז די פרשה פון הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות רופט מען אונזערס.
די מנורה שטייט מערערע מאל אין דער תורה
עס שטייט מערערע מאל אין די תורה די מנורה, איך געדענק נישט וויפיל, איך האב געמאכט א ליסטע אמאל לכבוד חנוכה, זיבן אכט מאל. אפילו די עצם פסוקים בהעלותך את הנרות, דער רמב״ן מיטשעט זיך על פי פשט, עס שטייט דריי מאל כמעט די זעלבע פסוקים:
– אין פרשת תצוה
– אין פרשת אמור
– און דא אין פרשת בהעלותך
עס שטייט מער ווייניגער די גאנצע זעלבע זאך, יעדע מאל מיט א חידוש, פארשטייט זיך, אז נשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבער עס שטייט זייער אסאך מאל.
ווען א זאך שטייט אסאך מאל – איז דא א סוד
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך מיין איך, אז א זאך וואס שטייט אסאך מאל, איז אוודאי קען מען זיך אויף פשט, פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, און וואס איז די נושא, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז די חידוש, וואס איז די הלכה, וכו׳.
אבער אין דעם איז דא אויך א סוד. סוד מיינט צו זאגן זייער שיין און וואויל, אבער פארוואס, פארוואס, ער קען אריינלייגן די אלע זאכן אין איין סדרה, ער קען אלץ, די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן, ער קען אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט ער וועגן דעם אזוי פיל?
ווען ער רעדט וועגן דעם אזוי פיל איז דאס נישט קיין נושא פון אינפארמעישאן, ווייל עס פעלט אים אינפארמעישאן. אינפארמעישאן קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט ער האט ליב צו רעדן דערפון, ער האט ליב צו רעדן דערפון.
די תורה האט זאכן וואס זי האט ליב צו רעדן דערפון
די חומש האט זאכן וואס ער האט נישט ליב צו רעדן דערפון, און האט זאכן וואס ער האט יא ליב צו רעדן דערפון. אמאל איז דא א זאך וואס לכאורה וואלט ער נישט געדארפט ליב האבן צו רעדן דערפון, אזוי ווי איך ווייס די עלילות אויף, און דעמאלטס מיטשעט מען זיך פארוואס רעדט מען וועגן דעם אזוי פיל.
ביישפיל: נשים ונזיקין – ווייניג פסוקים, אסאך הלכות
אבער באופן כללי איז דא זאכן וואס מען קען זען אפילו אין די מצוות, יא, אזוי ווי אונז לערנען, עס איז דא גאנצע חלקים פון די תורה, גאנצע חלקים, יא:
גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ מסכת גיטין און קידושין און כתובות זענען אפשר געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא. אמת, און נאך א פאר נאך פסוקים ווען מ׳וויל לכלול זיין די רעסט פון מסכת כתובות, און אזוי גאנצע נשים נזיקין וואס די עולם אין ישיבות קאכט זיך און זיי לערנען גאנצע לעבנס, עס איז דא אפאר פסוקים אין די גאנצע תורה, לאמיר זאגן צוואנציג, דרייסיג, איך ווייס נישט וויפיל, אפשר קען מען זאגן אפאר מער פסוקים, אבער כמעט נישט דא קיין פסוקים אין די גאנצע פרשה וואס רעדן וועגן דעם, און עס איז אויך נישט דא קיין פרשה וואס חזר׳ט זיך איבער. עס שטייט יעדע זאך איין מאל, אמאל שטייט עס אביסל אין משפטים, שוין, דעטס אלל.
ביישפיל: מצוות וואס די תורה חזר׳ט איבער אסאך מאל
נאכדעם איז דא מצוות, לאמיר שוין נישט רעדן פון מעשיות, אוודאי איז דא מער מעשיות פון איין זאך, אבער נאכדעם איז דא מצוות וואס די תורה חזר׳ט איבער אסאך מאל. די תורה האלט אין איין רעדן, אזוי ווי מיר האבן גערעדט ערב שבועות וועגן די ענינים פון שמיטה ויובל, די תורה שרייבט באריכות “וספרת לך שבע שבתות שנים” [ויקרא כה:ח – “און דו זאלסט צעלן פאר דיר זיבן שבתות פון יארן”], א גאנצע אריכות, די תורה האט ליב צו רעדן וועגן דעם. אויב זי האט ליב, איז דאך דא אין דעם א טיפערע זאך.
די מנורה – די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי אויך איז דא די מצוה פון די מנורה, בפרט די מצוה פון מעשה המשכן, אבער די מנורה ספעציפיש בתוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן זייער אסאך. דאס הייסט, עס איז דא צוויי כלים וואס די תורה רעדט וועגן דעם זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
די ארון
די ארון רעדט די חומש שפעטער אין בהעלותך אויך פון די צוויי ארון, זייער א וויכטיגע פרשה, און דארט איז דא די נונין הפוכין [די אומגעקערטע נונ׳ס אין בהעלותך י:לה-לו], וואס זענען מרמז אויף די שער הנון [די נון-טויער], זאגט רבי אהרן מ׳קארלין, איך וועל נישט אריינגיין אין דעם יעצט.
די מנורה
און נאך א זאך וואס די תורה האט זייער ליב צו רעדן וועגן איז די מנורה. זייער ליב צו רעדן וועגן דעם. די חומש האט ליב צו רעדן וועגן די מנורה.
וואס מיינט “סוד” אין קבלה שפראך
דאס וואס די חומש האט ליב צו רעדן דערפון, דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דאס הייסט א סוד.
די סוד, די נושא פון דעם זוהר וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו איר, נישט צו דארפן זאגן “אה, ס׳איז העכערע זאכן, ס׳איז א געפיל, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען געבן מיט ווערטער.”
ניין, און די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. ער האט גערעדט וועגן דעם, ער האט נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. דאס איז געמאכט צו ארויסברענגען מיט ווערטער פון וואס מ׳רעדט דא.
און אוודאי ווען מ׳האט ווערטער, קען מען אויך טון. מענטשן זענען דאך מענטשן וואס לעבן און זענען א רוח ממללא [א רעדנדיגער גייסט], א מענטש איז א זאך אויף א זאך. ווען מ׳דארף עס היינט ווערטער, קען ער עס בעסער טון, און אויך קען ער זיך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה?
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי:
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה? די תירוץ איז אזוי: ווייל יעדער איד ווייסט, יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, און די חומש רעדט פון אים זעקס מאל, פילט ער שוין א געשמאק דערין. און די מנורה איז אזוי ביוטיפול, און אלע אידן, אלע דורות איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה.
יא, אונז ווייסן, מען האט אלעמאל געמאכט פיקטשערס פון דער מנורה, און גערעדט פון דער מנורה, און זיי האבן אפילו געמאכט די איינציגסטע כלי אין דעם בית המקדש וואס מ׳מאכט לכאורה א זכר דערפאר. סאמהאו, צו מיט א מנורה, צו מיט א נר, צו מיט א כלי, אן א כלי, איז די מנורה.
מ׳מאכט חנוכה מ׳הדלקת א מנורה, וואס אזויווי אלע ראשונים האבן שוין פארשטאנען, און די ריינפעמסלי, וואס ס׳איז פשוט, ס׳שטייט אין די זאך אליינס, אז דאס איז א זאך וואס אונז ווילן האבן. די מנורה איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, און זיי האבן עס ליב.
דער פראבלעם: דער שטן ומסית העולם
יעצט איז דא א פראבלעם. וואס איז די פראבלעם? מ׳קען עס זאגן אזוי, ס׳איז דא אנדערע וועגן עס צו זאגן. איך וויל זאגן אזוי:
קומט אמאל א שטן ומסית העולם, קומען די שטן ומסית העולם, אומות העולם, און זאגן, “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” [וואס איז די מצוה דא און וואס איז דער טעם דערין?]
אוקיי, די מנורה איז נישט אזא זאך וואס מ׳דארף אזוי מסביר זיין. מ׳וועט זען, מעשה המנורה מקשה זהב [די מעשה פון דער מנורה פון איין שטיק גאלד], “נתקשה משה במעשה המנורה” [משה האט געהאט שווער מיט דעם מעשה פון דער מנורה]. ס׳איז עפעס אזוי שווער. יא, ס׳איז שווער אפשר צו מאכן, אוקיי, איך הער, ס׳איז א פאך, זייער גוט. אבער ס׳איז נישט פונקט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. אבער די אהבה וואס דו רעדסט דא, די קאך, יא, די “שתשלהבת עולה מאליה” [אז די פלאם זאל אויפגיין פון זיך אליין], איך הער עס.
וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס – דער טראגישער פארלוסט פון חיות
און וואס געשעט? מ׳קען דיר זאגן, און דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס, איך וויל פארציילן די מעשה.
וואס איז געשען אז אסאך מענטשן, מאדערנע מענטשן, האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט? פארוואס איז געשען?
דער דיאלאג מיט דעם גוי
ס׳איז געקומען די גוי און ער זאגט, “אוקיי, דו האסט א מנורה.”
אזויווי ס׳שטייט, אזויווי דער מדרש זאגט, “אשרי העם יודעי תרועה” [תהלים פט:טז – “פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה”], די זוהר ברענגט דעם פסוק. “אשרי העם יודעי תרועה” – וואס?
פארוואס הייבט זיך אן שוין צו גרייטן צו ראש השנה? ער רעדט שוין פון ראש השנה, ס׳איז נאך שבועות, און ער רעדט שוין פון ראש השנה. די בארדיטשובער האט גערעדט וועגן שבועות. אוקיי.
אבער “אשרי העם יודעי תרועה”, “על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” [אויף וויפיל קרבנות זיי האבן, וויפיל שופרות זיי האבן, וויפיל חצוצרות זיי האבן]. אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך ביוטיפול זאכן.
נו, פארוואס דארף איך האבן דווקא די ביוטי, די געשמאק, פונקט די רעסיפי וואס דיין באבע האט געמאכט דארף איך האבן? ס׳איז דא אסאך רעסיפיס אויף די וועלט. גיי צו זיי, קום צו אונז.
דער איד׳ס תירוץ: “כך נצטווינו”
האבן די אידן געענטפערט, האבן די אידן גענטפערט, “יא, איין מינוט, זייער שיין, ס׳איז זייער שיין, אבער איך האב א פראבלעם. דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און איך גלייב דערין, און ער האט מיר געהייסן אז איך מוז היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג אזויווי דו טוסט.
איך גלייב אז ס׳איז זייער שיין א זונטאג, ס׳איז ביוטיפול די זונטאג סערוויס אין טשערטש, ס׳איז זייער שיין. איך זע נישט, ס׳איז נישט קיין שקר. ס׳איז טאקע אין די תורה, איך טאר נישט זאגן ‘לא תחנם׳ [דברים ז:ב – “דו זאלסט זיי נישט געבן חן”], איך מעג נישט טילן חן, אבער ס׳שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס׳איז אלעס שקר, אמת? שוין, ס׳איז ביוטיפול.
וואס זאל איך טון אז די הייליגע תורה האט מיר מחייב געווען פאר מיר, האט מיר געגעבן א הלכה אז איך מוז היטן שבת, די זיבעטע טאג, נישט די ערשטע טאג. א גוטן טאג, איך קען נישט גיין מיט דיר א חלק.”
דער חסרון: א גוף אן א נשמה
זייער גוט. צוליב דעם איז געבליבן די אידן אזויווי מיט א גוף אן א נשמה, יא? אזוי ווי זייער גוט, ער היט דאך שבת, און די ערשטע זאך וואס מ׳זאגט אים אז ס׳שטייט, דאס איז א קלארע הלכה און מ׳דארף עס טון, טוט ער עס. אוקיי, ער איז זייער שטארק מקפיד דערויף. אבער למעשה, די חן האט ער פארלוירן, אמת? די חן, ער האט נישט קיין חן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
דער תירוץ וואס ער זאגט פאר זיך
און ווען דער גוי זאגט אים, דאס איז זיין תירוץ, דאס איז זיין תירוץ, ס׳איז נישט קיין תירוץ וואס דער גוי פארשטייט עס נישט, אבער ס׳איז א תירוץ פאר זיך, עט ליעסט. דאס איז זיין תירוץ, ער זאגט פאר די יצר הרע, “כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער אבליגעישן, דאס איז אונזער חוב, און אזויפיל מוזן מיר טון.”
אבער ס׳איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין, אמת? ס׳איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס׳איז טאקע שענער ווי די גוי׳אישע טשערטש, אדער צו מאכן אז ס׳זאל זיין שענער.
“ועשו לי מקדש” – אבער אן חיות
ער דארף טאקע מאכן, וואו איז די מקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [שמות כה:ח – “און זיי זאלן מיר מאכן א מקדש און איך וועל וואוינען צווישן זיי”], דארף ער עס מאכן “כולו אומר כבוד” [אלעס זאגט כבוד], אזוי ווי ס׳שטייט אין די פסוקים, אז אפילו בן השגות אלוקות, און אז א בית המדרש איז א מקדש מעט, דארף ער זיך פארשטעלן וויאזוי ס׳זעט אויס דעם אייבערשטער׳ס שטוב ביי די מלאכים, און מאכן אז דא זאל אויסזען אזוי, אמת? הלכה, פשוט׳ע פסוק.
אבער אז ס׳איז נישט קיין הלכה, ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נישט קיין חיוב, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג, יא, אפאר זאכן שטייען נישט אין שולחן ערוך, קען מען קיין דין האבן אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך, מאכט ער עס נישט.
דער עיקר חסרון: זיין עולם הפנימי איז גוי׳איש
קומט אויס אז זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי׳איש, איז בעצם, ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן “מה מצוה זו ומה טעם יש בה”, נאר טאקע אונז האבן בעסערע קרוין׳ס, אונז זאלן אונז זאלן אונז זאלן נישט שולט זיין. שופר.
“אשרי העם יודעי תרועה” – נישט “רחמנא פקיד”
אבער אויף זיין שופר זאגט זיך “אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון” [תהלים פט:טז – “פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה, הקב״ה, אין ליכט פון דיין פנים וועלן זיי גיין”]? זאגט זיך “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד” [פרייליך איז דאס פאלק וואס מקיים די מצוות, דער רחמנא האט באפוילן]? זייער גוט.
“רחמנא פקיד” איז זייער אנדערש פון “אשרי העם יודעי תרועה”.
מ׳זאגט נישט, נאך די תקיעות פירט מען זיך מ׳זאגט דעם פסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. מ׳זאגט נישט “רחמנא פקיד”. אה, עכט גיבט א רבי, איך ווייס נישט וואס פאר א מעשה האט ער געזאגט דאס. נישט דאס זאגט מען.
דאס איז דער אמת. דאס איז דער אמת.
דער אונטערשייד צווישן “יודעי תרועה” און בלויז מקיים זיין מצוות: די נויטווענדיגקייט פון ווערטער פאר דער פנימיות
פרק א: שופר — “יודעי תרועה” קעגן “מקיים המצוות”
דער פסוק ביי שופר און זיין באדייט
טאַקע אונז האָבן בעסערע קרובים, אונז זאָלן נישט אויספאַלן זאָלן מיר אַ חציצה צו בלאָזן שופר. אָבער אויף זיין שופר זאָגט זיך “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — גליקלעך איז דאָס פאָלק וואָס ווייסט די תרועה]. זאָגט זיך “אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ” [רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ — דער רחמן זאָל פארזיסן]? ניין! זייער גוט. רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ איז זייער אַנדערש פון אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
מיר זאָגן נישט, ביי אונז נאָך די תקיעות פירט מען זיך מען זאָל זאָגן די פסוק “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, מיר זאָגן נישט “רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ”. יאָ, עס איז דאָ אַ רבי, איך ווייס נישט צו ס׳איז אַ מעשה, ער האָט געזאָגט דאָס. נישט דאָס זאָגט מען אין סידור.
דער שופר׳ס קול פילט אָן די גאַנצע וועלט
אמת, דער סידור רעדט פון די — דער שופר איז רעדט פון אַנטענע גלייזל ווי דער שופר איז ממלא [פילט אָן] די גאַנצע וועלט מיט זיין קול, און דאָס ווארט מען נאָכאַמאָל הערן, דאָס וואָס שטייט אין סידור. ס׳שטייט נישט אין סידור, עס איז אַ הלכה מ׳דאַרף בלאָזן שופר.
דער איד אָן ווערטער
אָבער נעבעך, דער איד וואָס ער האָט נישט קיין אַנדערע תירוץ, ער פאַרשטייט נישט דאָס, ער זעט נישט וואָס ס׳שטייט אין סידור. די מובי סטודיאָ מאַכט לכאורה בעסערע זאַכן, ווייל אונז האָבן נישט קיין אידישע מובי סטודיאָ. פאַרוואָס נישט? ווייל אונז ווייסן נישט אַז ס׳איז דאָ אַ חי [א לעבעדיגע זאַך], ווייל אונז מיינען אַז ס׳איז נאָר דאָ אַ הלכה.
דער עולם הפנימי איז גוי׳איש
אַקעגן דעם דאַרף מען וויסן, אַקעי, ער איז זיין עולם הפנימי [אינעווייניגע וועלט], זיין עולם ההרגש [וועלט פון געפיל], זיין געפיל, זיין האַרץ, זיין נשמה, איז אַלעס גוי׳איש, איז אַלעס וועלטליך, זאָל מען שוין זאָגן, ער איז נאָר מקיים די מצוות.
פרק ב: דער זיידע׳ס געשמאַק אין די מנורה
דער זיידע׳ס פאַרשטאַנד פון שיינקייט
איי, וועסט אים פרעגן, דיין זיידע האָט אוודאי געהאַט אַ געשמאַק, ער האָט געהאַלטן אַז די מנורה איז טאַקע די שענסטע זאַך אויף דער וועלט. ער האָט נישט סתם געזאָגט, ער האָט נישט סתם געזאָגט אַז ער איז געווען אַ פרימיטיווער, ער האָט אַזוי געהאַלטן.
דער דמיון פון בית המקדש אין גלות
ער האָט געוואַלדיג געטראַכט אַז אונז זענען גלות און אין זבלנוש [שמוץ], אָבער ער האָט געהאָפט, ער האָט גע׳דמיון׳ט [זיך פאַרגעשטעלט] וויאַזוי ס׳וועט אויסזען די מנורה אין בית המקדש, וויאַזוי דער כהן גדול צינדט עס, און ס׳איז ביוטיפול, ס׳איז נישטאָ, קיין איין טשערטש האָט נישט אַזאַ שיינע זאַך.
“נהי דלא חזי מזליה חזי”
אַזוי האָט ער געוואַלדיג געזען, ער איז געגאַנגען, געגאַנגען לקראת מלכי אומות העולם [צו באַגעגענען די מלכים פון די אומות], און אויב ער האָט געטראָפן און ער האָט געזען ווי שיין ס׳איז, אפשר טאַר מען נישט, איך ווייס נישט, אויב ער האָט געזען ווי שיין ס׳איז ווי די גוים אין זייערע שפּאַנצן דרייען זיך און מאַכן ביוטיפול סערעמאָניס און זאַכן, האָט ער געזאָגט, “אַה, איך ווייס וואָס איך גיי איש, אמר יזכר יבחין” [ער זאָגט, ער וועט זיך דערמאָנען, ער וועט באַטראַכטן].
אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח [די קומען פון משיח], אויב ער איז זוכה צו גיין צו אַן אמת׳דיגער רבי, צו די רצונות וואָס האָט געווען עוסק אין דעם, זאָל מען זאָגן ער האָט גערעדט אַמאָל אַ שיעור, אויב ער איז זוכה צו דעם האָט ער געזען, “נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי” [אויב ער האָט נישט געזען, האָט ער געזען פון זיין מזל].
פרק ג: אקדמות — די חיצוניות איז אויך געווען בעסער
די לימוד פון אקדמות שבועות
און וואָס רעדט מען פון דאָרט? יאָ, מ׳האָט געדאַרפט מיט זיי האָבן געלערנט אקדמות שבועות, ווייל מ׳זאָגט אונז גייען האָבן אַ לוויתן מיט אַ שור הבר [דער ווילדער אָקס], ענק האָבן עפּעס פייער, שניי, אַ רייט פאַר אַלע נישט.
די פנימיות און די חיצוניות
מען רעדט שוין נישט פון די “מִתְהַלֵּל אִין בֵּיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה” [דער וואָס לויבט זיך אין דיין הויז, וועט דיך נאָך לויבן], דאָס איז שוין אוודאי, דאָס איז שוין בורא פנימים [די אינעווייניגע זאַכן], אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, עס איז געווען מער געשמאַק, די קינדער האָבן עס מער ליב געהאַט, אונז גייען עס מער ליב האָבן, אפשר היינט זענען אונז אין גלות, האָפן אונז, זענען זיך מצייר דברים [פאַרשטעלן זיך זאַכן] אונז אין דמיון ווי עס זעט אויס.
מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישער איד אָן דעם
אָבער די אַלע זאַכן איז נישט קיין הלכות, מען קען זיין אַ גאַר ארטאָדאָקסישע איד אָן קיינמאָל האָבן אַ דמיון וועגן די שור הבר און לוויתן, מען קען נישט זאָגן קיין אקדמות, מען קען קוים זיין אַ איד, אָבער מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישע איד קען מען זיין.
פרק ד: פאַרוואָס דער ארטאָדאָקסישער איד איז “נאָר אַזוי” — ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער
“נאלמתי כרחל לפני גוזזיה”
און פאַרוואָס איז דער ארטאָדאָקסישער איד נאָר אַזוי? ווייל ער האָט נישט קיין כתובה [געשריבענע ווערטער], ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער. ווייל ער איז “נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה” [איך בין שטום געווען ווי אַ שאָף פאַר אירע שערער, שטום], אַזוי ווי אַ רחל — רחל רמז׳ט אויף דער שכינה, דער כנסת ישראל — וואָס זי משנה׳ט איר אָפּ [מען שערט זי אָפּ], און זי קענען נישט אפילו מאַכן קיין נויז, וואָס ער מטורט מורט [פאַרשפּאַרט איר מויל], זי קענען נישט וויינען, זיי האָט, איך האָב נישט קיין ווערטער.
מענטשן לעבן דורך ווערטער
און אויב איך האָב נישט קיין ווערטער, וויבאַלד מענטשן זענען אַזעלכע סאָרט די בריאות וואָס למעשה לעבן זענען ווערטער. חוץ פון אַפּאַר משוגעים וואָס זיי קענען זאָגן, איך קען נישט, איך האָב נישט קיין ווערטער, און אונז גלייבן אין דעם אונז טאַנצן ווייטער אַזוי.
די ווערטער וואָס מיר האָבן זענען נאָר נגלה
רוב מענטשן, און זיכער דער ציבור, דער וועלט, אויב מען האָט נישט קיין תירוץ, איז אַז די ווערטער וואָס אונז האָבן זענען נאָר מיט נגלה [די גלייע תורה], דאָס איז די ווערטער וואָס רוב מענטשן האָבן, די ווערטער וואָס איז דאָ איז נגלה, דאָס איז די ווערטער, די הלכה אַקעי, ברוך השם, זיי האָבן דאָס, זייער גוט. אָבער אויף די פנימיות האָט מען נישט קיין ווערטער, ווייל די פנימיות איז געווען אַ זאַך וואָס מען האָט געפילט, ס׳איז נישט קיין נישט אַזאַ זאַך.
פרק ה: דער בית המקדש — נישט נאָר הלכות, נאָר אַ געשמאַק
כמעט קיין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אַריין
כמעט קיין שום איד איז נישט געקומען אין בית המקדש אַריין, כמעט קיין שום איד, וואָס מיינט ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז נישט אַרויסגעגאַנגען זאָגן, ברוך השם האָט היינט מקיים ווען פּונקטלעך אַלע הלכות, אַלע הידורים. ס׳איז געווען אַ קרבן עולה היינט, אַ קרבן תמיד, דער מוסף של שבת ושני כבשים מיט אַלע הידורים. עס איז געווען צו אַז קיין איין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אויף.
ווען דער בית המקדש איז טאַקע חרוב
ס׳איז געקען זיין אַז ס׳איז געווען תקופה וואָס איז יענע בית המקדש אַזוי, אָבער דעמאָלט ס׳איז טאַקע בית חרוב וחרפת [אַ חורבן און אַ שאַנד], דעמאָלט ס׳איז נישט געווען קיין פּוינט פון דעם בית המקדש, אָבער ווען ס׳איז יאָ געווען, עס איז געווען עפּעס אַזאַ מין געשמאַק, עפּעס אַזאַ מין ראָמאַנץ, עפּעס אַזאַ מין חגיגה מען האָט נישט קענט אַרויסגעבן, מען האָט נישט געהאַט קיין ווערטער.
פרק ו: די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די דזשאָבס פון די לויים
די לויים, האָבן די דזשאָבות אין די לויים. מען לערנט די וואָך פון די לויים, וואָס איז די דזשאָבס אין די זשאָבס, און די זשאָבס שטייט נישט אין די תורה בפירוש, אַזוי זיי זינגען. מען שטייט נאָר שפּעטער אין דברי הימים.
אַרויסברעכן דעות מיט ווערטער
אָבער דער לוי׳ס דזשאָב איז געווען אַרויסצוברעכן דעות מיט ווערטער, אויף דעם איז דאָ תהילה און אויף דעם ניגון, אָבער אונז האָבן אפילו נישט קיין תהילה, אונז ווייסן נישט וועלכע ניגון זאָל מוז געזינגען, און זאָל וואָס ער אַ טייל מוצא זאָגן ניגון, און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה.
די סאָלושן פון דער זוהר הקדוש
אפשר איז נישט די גאַנצע סאָלושן, ווייל די חסידישע ספרים קומען און זאָגן אַז עס קענען דעם אויך טויער זיין. אָבער איז זייער וויכטיג צו דערהערן וואָס איז די סאָלושן פון די זוהר הקדוש, און וויפן כלל איז דער גאַנצע חסידי חדר, וואָס די זוהר׳ס חסידות און מיט קבלים און אחרונים, זיי אַלע זענען אַזוי, אַלע דאָס וואָס זיי טוען.
פרק ז: דער זוהר קומט געבן ווערטער
“קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער”
ווייל עס דערוואַקסט איז די זוהר קומט און ער זאָגט קום רבי לעבן, קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאָלסט קענען ענטפערן דערויסטער.
“מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי”
אונז סטעצן דאַרפן זאָגן, יאָ, אונז האָבן אַ חיוב, אונז אידן האָבן אַ גזירות, אַ כתוב, מיי עסה [וואָס זאָל איך טאָן]. אַ גוי׳שע מיידלער איז זייער שיין, וויאַזל איך טוען אוודאי? מיי עסה, ואהבוי שפשמי׳ן גזר עליי [און ליבע פון דער תורה איז געגזר׳ט געוואָרן אויף מיר]? לו את השכטן [נישט דיר צו שעכטן], ביי מיך טאַר נישט! עס זאָל מורא אַז מיר ווערן צו ווערן אויסער אידישקייט. מיי עסה, אַזוי זאָגט אַ פּשוט איד, און דאָס איז אַ זאַך.
אַ גוי׳שע חתונה און אַ גוי׳שע לעבן
אָבער למעשה, קען ער טאַקע נישט חתונה מיט אַ גוי׳שע מיידלער, אָבער נאָכאַלץ האָבן אַ גוי׳שע חתונה. אין אַ גוי׳שע חתונה לעבן, אין אַ גוי׳שע לעבן, און זיין שבת בוסטו אויסזעהן? יאָ, מיט אַלע הלכות, אָבער גוי׳ש.
דער זוהר גיט ווערטער
קען דיך דו איינער זאָגט אַ סנטח? ניין, ניין, לאָמיר הער אויס מיין קינד. איך וויל דיר זאָגן, אַז אַ איד, אַ אידישע גוף, איז אַזאַ סאָרט זאַך וואָס הייסט אַ מרכבה לשכינה [אַ וואָגן פאַר דער שכינה].
פרק ח: דער יסוד — אַ אידישער גוף איז אַ מרכבה לשכינה
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער. אַ אידישע יונגל, אַ אידישע זכר, איז אַ מרכבה פאַר די מדריגה וואָס הייסט יסוד. דער פּרייט אין יסוד ממש, אָבער אופן כללי. דער זכר איז אַ מדריגהייט פאַר אַ זאַך וואָס הייסט יסוד, צו הייסט צדיק. עס איז דאָ אַסאַך פּסוקים וועגן דעם. “צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” [דער צדיק איז דער יסוד פון דער וועלט].
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
און ווען אַ אידישע יונגל לייגט אַריין זיין צדיק און אַ גוי׳ש און מיידל, איז עס אַזוי ווי אַ צלום בהיכל [אַן אָפּגאָט אין היכל]. דער גאַנצער וועלט דרייט זיך אַרום דעם זאַך, און מיר האָבן קלאַר געמאַכט אַז ס׳איז נישט גענוג צו זאָגן אַז ס׳איז אַ משל מיט אַ נמשל, אָדער אַז ס׳איז דאָס זעלבע “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” [אַזוי ווי עס איז אויבן אַזוי איז עס אונטן], פּונקט אַזוי ווי ביי אַ מענטש איז דאָ פאַרשידנאַרטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער.
די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן
אָדער די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן, אַז אַ מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד דעם “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'” [יעדער זכר זאָל זען דעם פּנים פון דעם האַר].
דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר
דאָס איז דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר, אַז דער זכר, וואָס איז אַ סימן און אַ זכר און אַ מרכבה פאַר דער מדרגה וואָס הייסט זכר שלמעלה, דער יסוד העליון [דער אויבערשטער יסוד], וואָס איז דער מעיין הנובע [דער קוואַל וואָס שפּרינגט] וואָס ברענגט אַראָפּ די גאַנצע שפע [אויסגוס] אויף דער וועלט, דאַרף אַריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה [די בחינה פון די הייליגע נקבה], אין די בחינת השכינה.
דאָרט הייסט עס דער מקדש
דאָרט הייסט עס דער מקדש, יאָ? ער גייט אַריין אין דעם מקדש, ער גייט אַריין אין דעם משכן. און ווען די אידן טראָגן דעם, ווי האָבן מיר געלערנט די וואָך, ווי שיין ס׳איז ווי די אידן טראָגן דעם משכן, זיי טראָגן די שכינה, ליטעראַלי. דאָס איז דער טייטש.
א בעל — חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי׳אישע גאָט
און דו פאַרשטייסט אַז אוודאי דאָס הייסט אַ בעל, אַז אַ איד לאָזט אָפּ, אַזוי ווי אַ איד וואָס לאָזט אָפּ און ער איז בועל בת אל נכר [מזנה מיט די טאָכטער פון אַ פרעמדן גאָט], נישט ער האָט חתונה מיט אַ גוי׳אישע מיידל, ער האָט חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי׳אישע גאָט. דו כאַפּסט? אַ אידישע מיידל איז אַ טאָכטער פון די אידישע גאָט, יאָ? “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם” [קינדער זענט איר צו השם אייער גאָט]. נישט נאָר אַ טאָכטער, ס׳איז אַ בחינה, ער האָט אונז זייער ליב.
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער, אפשר די ווערטער זענען אַ משל, אפשר זענען זיי צופיל מגושם [גראָב] ווען מיר טראַכטן דערפון, איך וועל דיר געבן מער קבלה ווערטער, ס׳הייסט זו״ן [זעיר אַנפּין ונוקבא].
יעדער אידישער אינגל און מיידל איז אַ מרכבה
און די ווערטער ווייזן אַז יעדער אידישע אינגל איז אַ מרכבה פאַר די זעיר אנפין, פאַר די מדת התפארת [די מדה פון תפארת]. יעדע אידישע מיידל איז אַ מרכבה פאַר די מדת המלכות [די מדה פון מלכות], פאַר די שכינה. און ווען זיי טרעפן זיך צוזאַמען ווערט אַ יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [אַ פאַראייניגונג פון דעם הייליגן, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה], און דאָס איז וואָס אידן טוען ווען זיי האָבן חתונה.
ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי
גוים האָבן זיך זייערע מדרגות, איך ווייס, שבעים שרים און אַזוי ווייטער. אָבער ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי, איז ער בועל בת אל נכר, איז כביכול [אַזוי צו זאָגן], טראַכט אַריין, ברענגט ער דעם מדרגה פון דער יסוד דקדושה, גייט אַריין אין אַ עבודה זרה. אַזוי ווי אַ מענטש נעמט דעם בית המקדש, דעם מקדש, דאָס ווייכע פון דעם קודש, און ער לייגט עס אַריין אין אַ געטשקע הויז, ער נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אַריין אין אַ עבודה זרה.
דאָס איז דער נמשל — דער בית המקדש איז דער משל
און נישט דאָס איז אַ משל, דאָס איז דער נמשל. דו טראַכטסט פון דעם בית המקדש? דער בית המקדש אַליינס איז נאָר געווען אַ משל פאַר די גאַנצע מעשה, פאַר די גאַנצע קבלה וואָס איך געב דיר אַרויס. און דאָס איז די חיות.
פרק ט: נאָך טויזנט משלים — דער ים, די נחלים, און די שפע עליון
דאָס איז נאָר איין משל
דאָס איז נאָר איין משל, יאָ? מיר האָבן גערעדט פון די משל יעצט פון כמעשי נערותיך [ווי די מעשים פון דיין יוגנט], פון אַ משל פון אהבת איש ואשתו [די ליבע צווישן אַ מאַן און אַ פרוי].
“כל הנחלים הולכים אל הים”
איך קען דיר געבן נאָך טויזנט משלים פון ים וואָס ווערט “כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” [אַלע טייכן גייען צום ים און דער ים ווערט נישט פול], אַלע נחלים, די שפע עליון גייט אין אַזוי ווי נחלים וואָס פאַלט אַראָפּ פון אויבן, די רעגן, יאָ, פון למעלה למעלה [פון אויבן אויבן], פון די טל דנחית מעתיקא קדישא [דער טויט וואָס קומט אַראָפּ פון עתיקא קדישא], און ס׳גייט אַריין ביז ס׳קומט אַריין אין די ים וואָס איז מקבל [נעמט אָן], וואָס אין דעם ווערט די וועלט צוריק אויפגעפרישט.
“ישקו כל חיתו שדי”
“יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם” [אַלע חיות פון פעלד וועלן טרינקען, די ווילדע עזלען וועלן שטילן זייער דאָרשט], וואָס איז זייער ביוטיפול פּסוקים פון ברכי נפשי [ברכי נפשי — אַ קאַפּיטל תהילים] וואָס דער זוהר איז זייער ליב.
דאָס איז די טייטש
און אַזוי, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט אַ מצוה, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט תשובה, ביז דעמאָלטס איז געווען שרויה בדוה [געזעסן אין טרויעריגקייט], און דער עובד נעמט די מים [וואַסער], די מים העליונים [די אויבערשטע וואַסערן], און ער שיקט עס אַריין אין איר סוהר [איר סוד], און ס׳ווערט פון דעם סוהר וואַסער, אמת? דאָס איז וואָס מ׳טוט.
פרק י: דער זוהר׳ס תפקיד — ווערטער און משלים קלאַר מאַכן
“איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער”
אַה, יעצט וואָס טוט דער זוהר? ער זאָגט “איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער, נאָך משלים”. און די קבלה, די גאַנצע קבלה איז עוסק אין קלאַר מאַכן און אויסרעדן די משלים. מ׳דאַרף קענען רעדן וועגן דעם, פאַרשטיין קלאַר.
דאָס איז נישט סתם אַ געפיל
דאָס איז צו זאָגן אַז ס׳איז דאָ אַ געפיל, אַ איד האָט אַ געשמאַק אין די מנורה, ס׳איז נישט סתם אַ געפיל, ס׳איז אפילו נישט סתם אַ רמז.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
ס׳איז דאָ אין די מנורה איז דאָ “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” [קעגן דעם פּנים פון דער מנורה זאָלן לייכטן די זיבן ליכט]. די אַלע זיבן לעכט, די אַלע זיבן ספירות, די אַלע זיבן מדרגות, דאַרפן זיך קאַנעקטן, דאַרפן מאיר זיין קעגן די פני המנורה, וואָס דאָס איז די בינה למעלה אָדער די מלכות למטה. קוק אין זוהר, זע פּונקטליך וואָס ס׳מיינט.
דער נר מערבי
און די נר מערבי [דאָס מערבדיגע ליכט], וואָס איז די מערב [מערב], טייטש שכינה במערב [שכינה אין מערב]. צו דאָרט דרייט זיך אַלעס.
פרק יא: דער גוי׳ס קשיא — “מה דודך מדוד”
דאָס זענען די ווערטער
דאָס זענען די ווערטער. יעצט פרעגסטו, ס׳קומט דער גוי דאָ, יעצט קומט דער גוי און ער פרעגט דיך, “רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא… מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” [וואָס איז אַנדערש דיין באַליבטער פון אַלע באַליבטע?] יאָ, וואָס האָסטו אַזוי שיין? וואָס איז דיין באַליבטער מער פון אונזערע באַליבטע? אונז האָבן שענערע בנינים ביזדערווייל.
“ניחא לך דאימא לך חד מילתא?”
זאָגן זיי, “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” [ווילסטו אַז איך זאָג דיר איין זאַך?] דו קענסט מיר מסביר זיין? דו פאַרשטייסט נישט אַז אונז האָבן דאָ די קודשא בריך הוא ושכינתיה [דער הייליגער, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה]? דו קענסט נישט פאַרשטיין אַז דאָ איז דאָ “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”? איך האָב פאַר דיר ווערטער.
ער לערנט אויס פאַר זיינע קינדער
און די ווערטער לערנט ער אויס פאַר זיינע קינדער, און ער מאַכט אים מוסבר ומבואר [פאַרשטאַנדיג און קלאַר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
ס׳איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג
ער זאָגט זיינע קינדערלעך שבת סעודה, ס׳איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג און מיר האָבן געזעסן אַ פּאַרטי.
“הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”
ס׳איז דאָ אַזאַ מדרגה וואָס זאָגט אַז ס׳קומט אַ איד, ס׳קומט רבי המנונא סבא אַריין אין זיין ליל שבת, און ער זאָגט “הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין” [דאָ די סעודה דאָס איז די סעודה פון דעם פעלד פון הייליגע עפּל]. די סעודה איז אַ סעודה פון די הייליגע גאַרטן, די הייליגע פרדס [גאַרטן] פון געשמאַקעדיגע עפּלעך.
וואָס מיינט דאָס?
און ער פרעגט די קינדער, וואָס מיינט דאָס? און קיינער קען עס אַלץ נישט פאַרשטיין, אָבער ס׳מיינט אַז די שכינה האָט פאַרשידענע קנינים [בעזיצן], פאַרשידענע התלבשות׳ן [אָנטוען] אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראַלי ווען מ׳גייט אין אַ פרדס מיט געשמאַקע עפּלעך אָדער עפּעס אַנדערע פירות האילן [געזונטע פירות], און וואָס האָט געשמעקט געשמאַק, ס׳איז ביוטיפול, דאָס איז די זאַך וואָס איז ליל שבת.
די דריי מדרגות
און שבת אינדערפרי זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דעתיקא קדישא [די סעודה פון עתיקא קדישא], און נאָכמיטאָג זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דזעיר אנפין [די סעודה פון זעיר אַנפּין]. דאָס זענען די דריי מדרגות, נישט סתם מ׳עסט דריי סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד״ס: ארבע שטופן פון פארשטאנד
דער פשט׳דיגער פרד״ס – א גארטן מיט פירות
ס׳איז דא פארשידענע לשונות אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראלי: ווען מ׳גייט אין א פרד״ס [פַּרְדֵּס: גארטן], מ׳האט געשמאקע עפלעך, אדער עפעס אנדערע פירות, הייסע רויגען – ס׳איז געשמאק, ס׳איז ביוטיפול. דאס איז די זאך וואס איז דא שבת.
די דריי סעודות – דריי מדריגות
און די שבת׳דיגע סעודה, זאגט ער, דא איז דא די עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: דער אלטער הייליגער, העכסטע שטופע אין אלקות]. און פרייטאג זאגט ער, דא איז דא די זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: די קליינע פנים, מיטלערע שטופע אין אלקות]. דאס זענען די דריי מדריגות.
ס׳איז נישט סתם מ׳עסט דריי סעודות. יא, מ׳קען זאגן אויף פשט פשוט׳ן, אבער נאכדעם זאגט ער אויף א הלכה, א חיוב מ׳דארף עסן דריי סעודות – נו נו, א חיוב. אבער וואס איז די סעודה? וואס איז די זאך וואס מ׳עסט? וואס איז די חיוב? וואס איז די פנימיות? וואס מיינט א סעודה?
מ׳טראכט אז א סעודה איז מ׳עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך, און שבת איז א חיוב אז דו דארפסט עסן א סעודה – עסטו רבי שלמה׳לע צווייפל. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה.
די נויטווענדיגקייט פון א שפראך פאר פנימיות התורה
ווערטער פאר דעם געפיל
ער האט עפעס אן ווערטער פאר דעם, און מ׳קען דאס זאגן. ער זאגט דאס, אדער ער זאגט דאס און מ׳פארשטייט דאס נישט – מ׳גייט נישט אריין אין די טיפקייט פון די ווערטער וואס ער זאגט.
ער זאגט: “אוקיי, דאס איז גאנץ גוט פאר פשוט׳ע אידן וואס זיי קאכן זיך און זיי זאגן די זוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: דער תנא פון די שמחה, רבי שמעון בר יוחאי], איך האב געזען די מטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: די מלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבאו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: און די בני אלקים זענען געקומען] – יא, זייער גוט. אבער וואס מיינט די מטרוניתא?”
ער זאגט: “ניין, ס׳איז עפעס א בחינה [בְּחִינָה: אספעקט], איך ווייס נישט, דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט.”
ניין, ניין! לאמיר פארשטיין קלאר וואס ער מיינט. ס׳מיינט – וואס איז דא? מ׳האט פילאסאפיע בריוון פון די סיינט לארענס [Saint Lawrence: הייליגער לארענס], איינע פון די פשטים, אוקיי, אז מ׳פארשטייט וואס ער מיינט. ס׳איז נישט סתם ווערטער – מ׳פארשטייט קלאר און אפן און דייטליך וואס מ׳רעדט דא.
מ׳האט א שפראך פאר די מינינג [meaning: באדייט], יא, פאר די פנימיות התורה, פאר די חיוב, פאר די האב [have: האבן], פאר די זאכן וואס מ׳האט נישט ליב צו רעדן דערוועגן.
די טעות פון “איך ווייס נישט”
מ׳זאל זאגן: “אוקיי, איך קען דאס, איך האב נישט ליב צו רעדן דערוועגן, איך ווייס נישט. די חסידישע אידן האבן עפעס א געשמאק דערין, עפעס א געפיל.”
ס׳איז נישט קיין געפיל! אוודאי איז עס א געפיל – ס׳איז א געפיל. אבער וועגן ס׳איז אזוי שטארק, וועגן דעם ליגט די סוד פון די גאנצע וועלט, וועגן דעם האט עס א געפיל. אבער די געפיל איז נישט א געפיל אליין – ס׳איז מלובש [מְלֻבָּשׁ: אנגעטון] אין גאר גוטע ווערטער פאר דעם געפיל.
די מעלה פון האבן ווערטער – מ׳ווערט נישט פארלוירן
דער משל פון יודע תרועה
יעצט, אז ס׳האט ווערטער פאר דעם געפיל – ווען ער האט, דאס איז איינע פון די מעלות, נאר איינע פון זיי – איינע פון די מעלות אז מ׳האט ווערטער פאר די געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ׳ווערט נישט פארלוירן.
ס׳איז איינס: דו האסט א שיינערע, דו האסט אפשר א בעסערע תרועה [תְּרוּעָה: שופר קול], דו האסט אפשר א בעסערע טראמפעטער. אבער דו ביסט נישט קיין יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: איינער וואס פארשטייט די תרועה]. דו קענסט נישט די כוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, אינטענציעס] פון די שופר. דו ווייסט נישט וויאזוי מ׳ברענגט ארויס, וויאזוי מ׳איז מעורר [מְעוֹרֵר: דערוועקט] צוריק די מוחין [מוֹחִין: שכל כוחות] פון די ז״א [זְעֵיר אַנְפִּין], און ס׳גייט ארויף צו די אמא [אִמָּא: די מוטער, בינה], און ס׳ווערט גאנץ נייע מוחין מיט נייע גבורות [גְּבוּרוֹת: שטרענגקייטן] מיט נייע חסדים [חֲסָדִים: גוטסקייטן].
די מעגלעכקייט פון לימוד
און מ׳ווייסט דאס, און מ׳פארשטייט דאס, און מ׳קריגט א השגה [הַשָּׂגָה: פארשטאנד], איז לשון שופר, און ווייסן עס. מ׳קען דאך עס מסביר זיין, מ׳קען דאך עס זאגן אין ווערטער, מ׳קען דאך עס זאגן. דו פארשטייסט יעצט די חילוק [חִלּוּק: אונטערשייד]?
טעארעטיש קענסטו עס אויך קומען לערנען. קומט סאמינג [someone: עמעצער] מ׳לערנט, מ׳לערנט אויס, מ׳לערנט אויס שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: טויער פון די כוונות, ספר פון האר״י הקדוש]. איך דארף וויסן די ווערטער – ס׳איז נישט סתם.
די ראיה אז ס׳איז אמת
די שאלה און די תשובה
תלמיד: איינער זאגט: וואס איז די ראיה אז ס׳איז אמת?
מגיד שיעור: די ראיה אז ס׳איז אמת איז… מ׳דארף נישט קיין ראיה! אז דאס איז אמת – דאס פשט אין שער הכוונות.
דא זאגט ער: איך האב אן אנדערע כוונה – נא פראבלעם [no problem: קיין פראבלעם], אפשר אנדערע וועג, נישט אז ס׳איז נאר דא איין וועג.
די ראיה פון דער מנורה
די ראיה אז ס׳איז אמת – איך רעד קומט די כוונות התפלה פונעם פשט פון די מנורה [מְנוֹרָה: לייכטער אין בית המקדש] – די ראיה אז ס׳איז אמת איז אז די אידן האבן געמאכט א מנורה. זיי האבן נישט געמאכט א מנורה ווייל ס׳איז א הלכה – די הלכה איז וועגן דעם.
זיי האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס׳איז א הלכה. די אידן האבן ליב געהאט די מנורה. די אידן האבן ליב – דו האסט דאך ליב צו עסן דעם סאנדיי בארביקיו [Sunday barbecue: זונטאג גריל], אפילו דיין בארביקיו טעיסט [tastes: שמעקט] בעסער. פארוואס האסטו עס ליב? ווייל יעדעס איינע האט ליב עפעס אנדערש. סא, האבן זיי דאס ליב געהאט.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
די שאלה
תלמיד: וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? דאס איז א אנדערע סארט געשמאק. וואס איז דער חילוק?
די תשובה – גילוי המצוה
מגיד שיעור: אה… שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה דארט, עיקר, און ס׳איז א שאנס צו זיין…
…און זיין דארט צוזאמען מיט איר: “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה [אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם וועט זיך פרייען, יצחק וועט זינגען, יעקב און זיינע קינדער וועלן רוען דערין, א מנוחה פון ליבע און נדבה, א מנוחה פון אמת און אמונה, א מנוחה פון שלום און רואיגקייט און זיכערהייט, א גאנצע מנוחה וואס דו ווילסט דערין].”
אה, זיין געשמאק איז א שטיקל טשיקן [chicken: הינדל], זיין געשמאק איז א שטיקל סטעיק [steak: פלייש]? נישט דאס! דאס האסטו אבער געווארט פאר דיר? נישט סתם געזאגט, נישט סתם זיין. דארט איז דא א מצוה – וואס פעלט מיר חוץ מזה [חוּץ מִזֶּה: אויסער דעם]?
די מעלה פון האבן ווערטער
דאס איז איין גרויסע מעלה פארוואס די אידן וואס זענען א ביסל מקושר [מְקֻשָּׁר: פארבונדן], זיי האבן א ביסל די יראת שמים [יִרְאַת שָׁמַיִם: מורא פאר הימל], די אהבה [אַהֲבָה: ליבע] – וואס איז די תורה, אהבה, וואס זענען די מצות [מִצְווֹת: געבאט] – זיי, די וואס האבן ווערטער דערפאר, זיי פארשטייען עס שוין יעצט. ס׳איז שוין די נעקסטע לעוועל [next level: נעקסטע שטופע].
יעצט, מ׳דארף דאס פארשטיין, מ׳דארף קענען רעדן דערפון. איבערהויפט אז מ׳האט שוין דריי פיערציק מינוט, מ׳דארף שוין האלטן דא. ס׳איז שוין דא גענוג פאר שבת – דאס איז קדושה אבער. דאס איז נאך אויף איין, אויף איין אזוי מיר האבן גערעדט.
ענין הקדושה – דער עיקר נושא
דער צוזאמענהאנג מיט שיעור רמב״ם
און אין די שיעור רמב״ם [רַמְבַּ״ם: רבי משה בן מימון] איז מען עוסק אינעם נושא פון… וואס איז דאס? פרישות [פְּרִישׁוּת: אפזאגן זיך], אוקיי, יא. זהירות [זְהִירוּת: זיך היטן], פרישות – ס׳איז דא א נושא.
דער ווארט, לויט געוויסע, דער ווארט פון דעם איז “נבל ברשות התורה [נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה: א נבל מיט דער ערלויבעניש פון דער תורה]” איז קדושה. ס׳זאגט “קדושים תהיו [קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין הייליג].”
דער פשט לעוועל
יעצט, ווער ס׳לערנט על פי פשט, און מער און מער שיעורים וואס מ׳גייט לערנען און די דרך הפשט [דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט: דער וועג פון פשט], ער וועט פארשטיין פון וואס מ׳רעדט דא: זיך ריכטיג פירן מיט תאוות [תַּאֲווֹת: תאוות], וועלכע זאכן תאווה און וועלכע זאכן נישט. דאס איז על פי פשט… פשוט׳ע לעוועל.
די פראבלעם – עפעס פעלט
און דער ריזן פארוואס איך ברענג עס אויף א פראקטישן לעוועל, די סוד לעוועל [סוֹד: געהיימעניש], איז ווייל געוויסע פעלט יענעם לעוועל. ס׳פעלט עפעס – איך זאג נישט וואס ס׳פעלט, אבער יעדער קען זען. ס׳פעלט עפעס, און ס׳איז דא א סך… דאס איז אן עוולה [עַוְלָה: אומרעכט].
די ווארט על פי קבלה
די ווארט, על פי קבלה פארנעמט דאס פשוט. דער רמב״ן [רַמְבַּ״ן: רבי משה בן נחמן] זאגט דאך: קדושה – די זאך הייסט קדושה.
יעצט, ווער ס׳וועט לערנען על פי פשט, און מער ווער מער שיעורים וואס מ׳האט געלערנט אין די דרך הפשט, ער וועט פארשטיין פארוואס דא איז דא א זאך פון זיך ריכטיג פירן מיט הנאות [הֲנָאוֹת: תענוגים], און וועלכע זאכן איז אן ענוג [עֹנֶג: תענוג] און וועלכע זאכן נישט. דאס איז די על פי פשט, די פשוט׳ע לעוועל.
פארוואס מ׳ברענגט די סוד לעוועל
און די ריזען פארוואס מ׳ברענגט די פרד״ס לעוועל, די סוד לעוועל, איז ווייל אין א געוויסע זין פעלט יענע לעוועל. ס׳פעלט עפעס – איך וועל זאגן שפעטער וואס ס׳פעלט, איך וועל עס נישט קענען זאגן. ס׳פעלט עפעס, און ס׳איז דא אסאך א בעסערע לעוועל.
יעצט, איך וועל פרובירן זאגן אזוי – דאס איז די ווארט וואס איך גיי ענדיגן מיט.
וואס איז קדושה גופא?
דער רמב״ן׳ס פירוש
ווער ס׳וועט לערנען די פשט פון די זוהר אויף קדושה – קדושה, אזוי ווי דער רמב״ן טייטשט בשם חז״ל [בְּשֵׁם חֲזַ״ל: אין נאמען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה]: “קדושים תהיו” – “פרושים תהיו [פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין אפגעזאגט].” דו דארפסט זיין הייליג, איז פרושים. פרושים מיינט עקזעקטלי [exactly: פונקט] די מידה וואס מיר האבן גערעדט, וואס דאס רופט זיך זהירות. דאס איז וואס דו דארפסט זיין.
די פראבלעם – קיינער ווייסט נישט
יעצט, וואס איז דאס קדושה? איינער ווייסט וואס איז דאס קדושה? קיינער ווייסט נישט. דו קענסט זיך מסביר זיין וואס איז קדושה? יא, נישט. איך ווייס וואס נישט צו טון. אבער קדושה איז נישט עפעס וואס דו טוסט נישט.
מ׳רעדט דאך מידות [מִדּוֹת: אייגנשאפטן], מ׳רעדט דאך פנימיות [פְּנִימִיּוּת: אינערלעכקייט], מ׳רעדט דאך אן הרגשה בלב [הַרְגָּשָׁה בַּלֵּב: א געפיל אין הארצן], מ׳רעדט דאך פון וואס מ׳טוט.
דער טעות פון נעגאטיווע דעפיניציע
קדושה מיינט נישט “קוק נישט אויף ווידיאוס [videos: ווידעאס] פון כעיוצא בזה [כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: אזעלכע זאכן].” דאס איז נישט קדושה.
יעצט, דו זאגסט: מ׳טוט א פעולה [פְּעֻלָּה: אקציע] יוצא פון קדושה, ס׳איז א זאך וואס ברענגט קדושה – “והתקדשתם והייתם קדושים [וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים: און איר וועט זיך הייליגן און איר וועט זיין הייליג].” אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט ליינען שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט טראכטן – דאס וועט קומען קדושה.
אבער וואס איז דען קדושה גופא [גּוּפָא: אליין]? אה, דאס איז די פראבלעם.
רשית חכמה – דער מקור פאר קדושה
דער ספר און זיין תפקיד
דער רמ״ק [ר׳ משה קארדאווערא] זאגט אזוי: ס׳איז דא א הייליגע ספר וואס הייסט רשית חכמה [רֵאשִׁית חָכְמָה: אנהייב פון חכמה]. ס׳איז סעד [sad: שאד] אז די עולם [עוֹלָם: וועלט], אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, אין צמח לקוטים [צֶמַח לְקוּטִים: ספר פון רבי צמח] שטייט אז מ׳זאל לערנען אין רשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג [שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק י״ז לִפְנֵי הַזִּוּוּג: טויער פון קדושה קאפיטל 17 פאר דער צוזאמענקום]. מ׳רעדט זיך דארט אין די ענין פון קדושת הזיווג [קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג: די הייליגקייט פון דער צוזאמענקום] זייער גוט.
נישט נאר שער הקדושה
אבער די רשית חכמה איז נישט נאר גאנץ שער הקדושה, און די אמת איז אז די רשית חכמה איז – איך וועל מקצר זיין [מְקַצֵּר: קורץ מאכן], איך וועל רעדן פון דעם אין די חזרה אין די נעקסטע שיעור – אבער ס׳איז א גאנצע ספר וואס איז ארויסצוגעבן די מוסר וויאזוי ס׳זעט אויס מוסר על פי זוהר. דאס איז די דזשאב [job: ארבעט] פון רשית חכמה, און מיט דעם ווערט ער חסידות.
רשית חכמה און חסידות
איך קען דיר זאגן אז חסידות איז א פירוש אויף רשית חכמה, און יעדער איינער ווייסט אז די ערשטע חסידישע ספרים – אלע האבן זיי אים געקוואוטעט [quoted: ציטירט], און אלע האבן זיי געלערנט.
אזוי ווי חב״ד׳סקער [חֲבַ״ד: חכמה בינה דעת, א חסידישע שטראם] האבן מיר אמאל געזאגט: אז ווער ס׳קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא [תַּנְיָא: גרונט ספר פון חב״ד], ווייל תניא איז געקומען און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל [מָשָׁל: פאראבעל] מיט א נמשל [נִמְשָׁל: אפליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה [כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה: ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן]” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מְקֻבָּלִים: קבלה לערנער] זאגן: אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מִדּוֹת הַחֶסֶד: די אייגנשאפטן פון גוטסקייט] איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
א חסידישער שבת – דער מפתח צו קדושה
דער משל פון א גרויסער רבי
און פון דעם זאג איך: ווען ס׳איז געווען א גרויסער חסידישער רבי, פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס איז א חסידישער שבת. ער האט געפירט א רבי׳שע שבת.
ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז “נפשי לא נכנסה לביתם [נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם: מיין נשמה איז נישט אריינגעגאנגען אין זייער הויז],” ווי דער רמב״ן האט געזאגט. ער האט געזאגט: “איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט.”
די פראבלעם – קיין קלארע בילד
קיינער האט נישט געהאט א געוויסע פיקטשער [picture: בילד] וואס איז טאקע קדושה. דאס איז דער דזשאב פון א חסידישע שבת, פון א רבי וואס פירט שבת. יעצט זעסטו וואס איז טאקע קדושה.
די נפקא מינה
יעצט איז דאך דא די קומענדיגע הערה [הֶעָרָה: באמערקונג]: דו פארשטייסט אז געוויסע מעשים [מַעֲשִׂים: אקציעס] וואס מען טוט זענען פוגם [פּוֹגֵם: שעדיגן] אין די קדושה. אה, איך קען פארשטיין אז דאס איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין.
ווייסט וואס? מ׳קען מסביר זיין פונקטליך די הלכות [הֲלָכוֹת: געזעצן], די גדרים [גְּדָרִים: גרענעצן], די דרך המצוה [דֶּרֶךְ הַמִּצְוָה: דער וועג פון דער מצוה], כולי וכולי [כּוּלֵּי וְכוּלֵּי: און אזוי ווייטער]. וואס איז דא אזוי שווער צו פארשטיין? דו קענסט עס מסביר זיין בעסער.
אבער הייבט זיך אן פון וואס מ׳רעדט – אונז ווייסן מיר נישט בכלל פון וואס מ׳רעדט.
סיום – הקדמה צו א סדרה
איז דאס איז אונזער הקדמה [הַקְדָּמָה: אינטראדוקציע] אין ענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש [לְבֵרוּר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה עַל פִּי הַזֹּהַר וְהָאֲרִ״י הַקָּדוֹשׁ: צו קלערן דעם ענין פון קדושה לויט דעם זוהר און דעם הייליגן אר״י], וואס איז מלוקט [מְלֻקָּט: געזאמלט] פון זוהר.
און יעדער וואך וועלן מיר לערנען זוהר וועגן דעם, און ס׳וועט גאנץ קלאר ארויסקומען פרשת תרומה [פָּרָשַׁת תְּרוּמָה: פרשה פון תרומה], תצוה [תְּצַוֶּה: פרשה פון תצוה], און די פרשה.
און בעזרת השם [בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם: מיט גאטס הילף], מיר וועלן ווייטער גיין אויף דעם. און מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
השיעור הוא ערב שבת פרשת בהעלותך (בחוץ לארץ; בארץ ישראל כבר שלח). לאחר שעסקנו בעניני ספירת העומר, פסח ושבועות, חוזרים אנו עתה לנושא המרכזי: אותה סוגיא שנלמדת ביום חמישי בלילה בשמונה פרקים לרמב״ם — אך הפעם מנסים להבין את אותו ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
—
היסוד: מדוע לומדים בכלל זוהר וקבלה בחבורה?
המכתב של ר׳ הירש זידיטשוב לאוהב ישראל
ר׳ הירש זידיטשוב רצה מאוד להדפיס עץ חיים של האריז״ל, זוהר וספרי קבלה אחרים, כדי שאנשים יוכלו ללמוד. הפרויקט שלו: להקים חבורות שבהן אנשים לומדים יחד סודות התורה.
האוהב ישראל לא היה מרוצה מכך. הוא סבר שאין לקבוע ללמוד קבלה ברבים. בוודאי הוא עצמו למד קבלה — תורותיו כולן על פי קבלה — אך הוא לא סבר שיש לפתוח זאת לציבור הרחב.
ר׳ הירש כותב מכתב ארוך ויפה לשכנע את האוהב ישראל שלפחות לא יתנגד, או אפילו יתמוך בהדפסה. הוא גם כתב ספר “סור מרע ועשה טוב” — כמעט כמו פרסומת מדוע צריך ללמוד זוהר, עץ חיים, קבלה. הנקודה הראשונה שם: צריך ללמוד זאת יחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
—
פוליטיקה חסידית: המחלוקת על כמה גלוי מדברים סודות
האוהב ישראל ייצג דרך “ישנה” מסוימת. אבל באמת, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו קרובים יותר לדרך הגלויה. אצלם דיברו בגלוי דברי קבלה, עניינים עמוקים של אלוקות — אך זה היה ליחידי סגולה, ליהודים מרוממים שבאו אל הבעש״ט ואל המגיד.
כשהחסידות הפכה לתנועת המונים גדולה — ההמון עם בא — רבנים מסוימים (האוהב ישראל, אולי ר׳ זושא מאניפולי, ר׳ אלימלך) לא סברו שאפשר לדבר כך בגלוי לכל אחד. עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — נעשו פרטיים מאוד, רק ביניהם.
שיטת האוהב ישראל: “האזינו השמים”
האוהב ישראל אומר: כשהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים — “האזינו השמים” — הוא מדבר אל הנשמות. “ותשמע הארץ” — הגופים, היהודים הפשוטים, הם לא מבינים, אבל הם מקבלים התרוממות הנפש, התעלות, אף על פי שבעצם אינם מבינים. זה כתוב בפירוש בספרו “אוהב ישראל”.
זה הוביל למציאות שבה: הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, החסידים מתרגשים מזה, אבל לא מבינים מילה. העיקר הוא התלהבות מסוימת, חשק, מתפללים, נותנים קוויטלך, הרבי נותן ישועות.
—
הטענה המרכזית: **”המעמד הבינוני” של החסידות**
הבעיה
יש רמה נוספת של אנשים — לא יחידי סגולה, לא גאוני הדור, לא מתמידים של 24 שעות ביממה, אבל גם לא המון עם. למדנים פשוטים — אנשים שיכולים לפתוח ספר, ללמוד סוגיא מתחילה ועד סוף, להבין שיטת הרמב״ם, שיטת הראב״ד, שיטת התוספות, להכריע ביניהם. היום יש אלפים כאלה — בחורים, אברכים, אברכים מבוגרים, זקנים — שיכולים היטב לפתוח גמרא לבד, זוהר לבד.
לרמה זו של אנשים לא יכול להיות שהאדמו״ר ימשיך לדבר אליהם כמו לבעל בית שלא יודע כלום, רק על קצת סוכריות וקוויטלך. בחסידות חסר מאוד “המעמד הבינוני” — ברוב החסידויות, אפילו בחסידויות אדמו״ר. המעמד הבינוני בלמדנות, בהשגת ה׳, בעבודת ה׳.
ליהודי הפשוט דרך האוהב ישראל לא רלוונטית
היהודי הפשוט שבקושי יכול לקרוא עברית מסידור — עבורו יש שאלה אחרת איך הרבי צריך להתנהג איתו, אבל דרך האוהב ישראל לא רלוונטית עבורו: יש לו רבי קדוש, הוא מנשק את יד הרבי, הכל בסדר. דברי הבעל שם טוב שצריך להעריך כל יהודי — הוא מדבר על איכרים, על אנשים פשוטים שאינם בעלי דעת גדולים, שיכולים להגשים קבלה ולעוות. לא על אברך בכולל.
הכלל: מי שראוי לדבר גדול יותר ואין לו — גרוע יותר
כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו אותו — הוא גרוע יותר. אין דבר כזה “תפוס לפחות את המינימום.” אתה לא יכול להיות יהודי כשר כמו היהודי הפשוט עם השגותיו התמימות — כי אתה לא יכול. יש לך כלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים — “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.” אם אתה לא רוצה לקחת את הכלים ואומר “אני הולך בפשטות” — לא תהיה יהודי פשוט, לא תם, אלא לא זה ולא זה, טיפש גדול. אותו יהודי פשוט הוא תם, ישר — אבל אתה לא תהיה כזה.
—
העבודה המעשית של ר׳ הירש
ר׳ הירש עסק בשני חזיתות:
1. בעיות חומריות: אין ספרים — צריך להדפיס. יש בעיות עם גרסאות בזוהר, הרבה נוסחאות — צריך לעבוד על גרסאות נכונות, לכתוב פירושים. ה״מתוק מדבש” ואחרים עבדו על לכתוב פשט פשוט של הזוהר כדי שאפשר יהיה להבין.
2. בעיות רבניות: לאוהב ישראל יש הרבה כוח וכבוד — ר׳ הירש התעסק בזה, הוא כתב מכתב לאוהב ישראל להסביר מה הוא מתכוון.
המכתב לאוהב ישראל — הטענה העיקרית
ר׳ הירש כותב: האוהב ישראל, כשהוא אומר תורה, הוא מחבר דקדוקי דקות בצינורות העליונים — הוא מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, הוא מסביר איך הן עובדות יחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מוציא התעוררות, הוא מתקן חסרונות של עולמות עליונים ותחתונים בתורותיו.
אבל — הבעל שם טוב אומר בתשובתו: מי שלא לומד זוהר, לא עץ חיים, לא מבין מילה אחת מאף צדיק אחד — הוא לא מבין מה קורה כאן. הוא חושב שהרבי “חוקק בראש”. הוא מאמין, הוא יהודי פשוט — טוב מאוד, אבל הוא לא מבין.
שבועת הבעל שם טוב
הבעל שם טוב נשבע — חי ראשי — שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, רואה שזה כתוב שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה יותר — כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי אופן ההתעוררות והחשק שלו. אבל הכל באמת כתוב בזוהר.
מדוע ללמוד במקור?
מדוע מי שיכול ללמוד במקור, יסתפק בליקוטי בתר ליקוטי? יש הבדל עצום בין ללמוד במקור המקורי לבין רק ללמוד ליקוטים. זה לא אומר שצריך ללמוד זוהר בלי פירושים — בוודאי צריך פירושים, בדיוק כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי רש״י. אבל צריך גם את המקור עצמו.
(הערת צד): משה רבינו עצמו אמר פירושים על התורה — הוא לא רק אמר מה החידוש תורה בפרשה, אלא הוא אמר בדיוק שיעור תורה שאפשר יהיה ללכת הביתה איתו. יש הרבה ראיות על כך, אבל זה לא הנושא עכשיו.
—
נקודה תלויית זמן: היום הכל אחרת
בזמנו של ר׳ הירש ממש לא היו ספרים לקנות. הוא היה צריך ללכת למדפיסים, לשכנע אותם שזה יהיה עסק טוב, כדי שידפיסו עץ חיים. היום לא קיימים כל התירוצים האלה. כל ספר קבלה וחסידות קיים עם תרשימים, עם תמונות, עם ביאורים. אפשר לקנות בחנות ספרים, להדפיס מהאינטרנט. כמו שר׳ פנחס מקוריץ אומר שהוא שמח שנולד אחרי שהזוהר נדפס — כך אנחנו צריכים להיות שמחים שאנו חיים עם הרחבה כה נפלאה של ספרים.
—
ספר הזוהר כספר מרכזי של הסוד
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של הסוד. הוא מקבץ את כל הדברים שיש בסוד — הוא הספר הקנוני, העיקרי ביותר. כשצריך באמת ללמוד סודות התורה — לא רק ספרי קבלה, אלא גם ספרי חסידות, ספרי מוסר, כמו ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית — כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר זה.
הזוהר פותח — הוא לא סוגר
הזוהר אינו כמו ספרים אחרים ש״סוגרים” — שאומרים “כך זה, עד כאן, יותר אי אפשר.” הזוהר תמיד פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
זה מסביר מדוע פירוש האריז״ל על הזוהר, או פירושים טובים אחרים, אומרים לפעמים דברים שלכאורה שונים ממה שהזוהר עצמו אומר. אנשים מתלוננים: “הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר!” אבל הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
משל הגפרור
גפרור טוב אינו כזה שבוער רק בעצמו. גפרור טוב מדליק דברים אחרים — הוא מדליק את כל האש הגדולה. זה הרמז של ל״ג בעומר — מדליקים גפרור כדי להדליק אש גדולה. אמנם, העצים צריכים להיות מוכנים כראוי — “עץ בן אורה”, אדם צריך להיות בעל נשמה שנתפסת היטב, צריכה להיות עבודת הכנות. אבל הזוהר עצמו הוא הגפרור — ספר שפותח, הרבה יותר מספר שסוגר.
זו גם המעלה של ספר מרכזי כמו החומש. החומש הוא ספר שפותח — לא ספר שסוגר. לכן, כשעוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
—
הנושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
הזוהר מתעסק בפרשת בהעלותך בענין הדלקת הנרות: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.”
המנורה חוזרת על עצמה בתורה
פרשת הדלקת הנרות כתובה מספר פעמים בתורה — שבע, שמונה פעמים. הרמב״ן עצמו מתקשה על פי פשט: כמעט אותם פסוקים כתובים שלוש פעמים — בפרשת תצוה, בפרשת אמור, ובפרשת בהעלותך. כל פעם עם חידוש, אבל פחות או יותר אותו דבר.
יסוד: כשהתורה חוזרת, יש סוד
דבר שכתוב הרבה פעמים — בוודאי אפשר לשאול על פשט: מדוע במקום הזה צריך להוסיף את זה, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה. אבל בזה יש גם סוד.
למה? התורה ידעה איך לכתוב. היא יכולה להכניס הכל בסדרה אחת, לכתוב הכל בבת אחת. מדוע היא מדברת על זה כל כך הרבה? כשהיא מדברת על משהו כל כך הרבה, זה לא נושא של מידע — מידע אפשר לומר בבת אחת בקצרה. זה אומר: התורה אוהבת לדבר על זה.
ניגוד: דברים שהתורה מדברת עליהם מעט
חלקים שלמים של תורה שבעל פה — כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל כתובות — בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא, עם עוד כמה פסוקים. סדרי נשים ונזיקין שלמים שאנשים לומדים חיים שלמים — כמה פסוקים בכל התורה, עשרים, שלושים, כמעט אין, ואף פרשה לא חוזרת על עצמה. כל דבר כתוב פעם אחת.
דברים שהתורה אוהבת לדבר עליהם
כמו שמיטה ויובל — “וספרת לך שבע שבתות שנים” — אריכות שלמה. כך גם המנורה. במיוחד בתוך המשכן, המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. שני כלים התורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
(הערת צד): הארון — מאוחר יותר בבהעלותך מדברים על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד עם הנונין הפוכין, שרבי אהרן מקרלין אומר שהן רומזות לשער הנון — אבל זה לא מורחב עכשיו.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה?
זה שהתורה אוהבת לדבר על זה — זה נקרא בלשון הקבלה שבזה יש סוד. הזוהר, שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא, להיות בעל מילים לזה — לא להיות צריך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה רגש, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.” לא — התורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, לא רק אמרה שצריך להיות שם שקט. וכשיש מילים, אפשר גם לעשות — אדם הוא “רוח ממללא”, כשיש לו מילים הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם להתנגד למניעות טוב יותר.
—
מדוע יהודי צריך ללמוד זוהר/קבלה? — הענין הגדול
המנורה כדוגמה לחן היהודי
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, רואה שהתורה מדברת עליה שש פעמים, מרגיש טעם בזה. כל היהודים, כל הדורות — אחת הקדושות שיש בכלל ישראל הייתה המנורה. תמיד עשו תמונות של המנורה, דיברו על המנורה. היא הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לו זכר — חנוכה, מדליקים מנורה. כל הראשונים הבינו: זה דבר שמתאים ליהודים, שיהודים אוהבים.
השטן והמסית: “מה המצוה הזאת?”
בא השטן, אומות העולם, ואומר: “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” המנורה אינה דבר כל כך קשה להבין. “נתקשה משה במעשה המנורה” — כן, קשה לעשות, אבל לא קשה להבין. אבל האהבה, ההתרגשות, “שתשלהבת עולה מאליה” — זה הענין.
הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”
הזוהר מביא את הפסוק הזה. המדרש אומר: “כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” — לנו יש דברים יפים, להם גם יש דברים יפים. למה אני צריך דווקא את היופי שלך, את המתכון שלך? יש הרבה מתכונים בעולם.
מה קרה לליטאים — האובדן הטרגי
זה מה שקרה למרבה הצער להרבה אנשים שאיבדו את החיות ביהדות. הגוי בא ואומר: “יש לך מנורה, לנו גם יש דברים יפים.” מה עונה היהודי? הוא עונה: “כן, זה מאוד יפה, אבל הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, והוא ציווה אותי לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון. אני רואה שהשירות שלך בכנסייה ביום ראשון יפה — זה לא שקר, לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר. אבל ההלכה מחייבת אותי שבת, לא יום ראשון. יום טוב.”
הגוף בלי נשמה
בגלל זה נשאר היהודי כמו גוף בלי נשמה. הוא שומר שבת — כי זו הלכה ברורה, צריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. אבל את החן הוא איבד. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התירוץ שלו ליצר הרע הוא: “כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו חובתנו.” אבל אין חובה להרגיש טעם בזה. אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה של הגוי, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” — אבל בלי חיות
אמנם, הוא צריך לעשות “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “כולו אומר כבוד” — אפילו בית המדרש כמקדש מעט צריך להיראות כמו בית של הקב״ה אצל המלאכים. אבל אם זו לא הלכה ברורה, לא כתוב בשולחן ערוך כראוי — הוא לא עושה זאת. אפשר להתפלל בחור במרתף איפשהו, לא כתוב בשולחן ערוך.
החיסרון העיקרי
יוצא: עולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם הרגש שלו, הוא בעצם גויי. הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה” — רק לנו יש כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים.
“אשרי העם יודעי תרועה” מול “רחמנא פקיד”
על השופר שלו — אומרים “אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון”? או אומרים “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד”?
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה.” אחרי התקיעות אומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה” — לא אומרים “רחמנא פקיד.” זו האמת. “יודעי תרועה” פירושו שמבינים, מרגישים, יודעים מה השופר עושה — הוא ממלא את כל העולם בקולו. זה כתוב בסידור, לא רק בספרי הלכה.
היהודי שלא מבין את הפנימיות, שלא רואה מה כתוב בסידור, עבורו הכל רק הלכה — ולכן הוא נראה כאילו אולפני הקולנוע החילוניים עושים דברים טובים יותר. למה? כי אנחנו לא יודעים שיש כאן “חי”, פנימיות חיה — אנחנו חושבים שיש כאן רק הלכה
הטעם של הזקן — העולם הפנימי
הזקן החזיק שהמנורה היא באמת הדבר היפה ביותר בעולם — לא כי הוא היה פרימיטיבי, אלא כי הוא הרגיש כך. הוא דימיין לעצמו בגלות, בזבלנות, איך הכהן גדול מדליק את המנורה בבית המקדש, והוא ידע: אף כנסייה אין לה דבר כל כך יפה. כשהוא ראה את הגויים עם הטקסים היפים שלהם, הוא אמר: “אני יודע מה יש לי” — “נהי דלא חזי, מזליה חזי”. אם הוא זוכה לביאת משיח, לרבי אמיתי, ללמוד מאלה שעוסקים בזה — הוא רואה את זה.
אקדמות — החיצוניות עצמה הייתה טובה יותר
היו צריכים ללמד יהודים אקדמות שבועות — אומרים לנו: אנחנו הולכים להיות בעלי לוויתן עם שור הבר, אש, שלג, רכיבה לכולם. לא רק הפנימיות (“מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה”) — אפילו החיצוניות הייתה טובה יותר, יותר טעימה, הילדים אהבו את זה יותר. אבל כל זה לא הלכות — אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין שור הבר ולוויתן, בלי לומר אקדמות. אפשר בקושי להיות יהודי, אבל יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
—
למה היהודי האורתודוקסי הוא “סתם ככה” — כי אין לו מילים
היהודי האורתודוקסי הוא כך כי אין לו כתובה, אין לו מילים. “נאלמתי כרחל לפני גוזזיה” — רחל, שמרמזת על השכינה, על כנסת ישראל, נגזזת ולא יכולה אפילו להוציא קול, פיה סתום, היא לא יכולה לבכות. בני אדם הם יצורים כאלה שחיים דרך מילים. אם אין מילים לפנימיות, נשארות המילים היחידות שיש — נגלה, הלכה. ברוך השם, זה יש. אבל על הפנימיות אין מילים.
בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא יצא מבית המקדש ואמר: “ברוך השם, היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים.” כשבית המקדש היה קיים, היה איזה טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא אפשר היה להוציא במילים. כשלא היה את הטעם הזה — אז בית המקדש באמת היה חרב, אפילו כשהוא עוד עמד.
הלווים — תפקידם היה לתת מילים
עבודת הלווים הייתה להוציא דעות במילים — תהילה וניגון. אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר. אומרים תהילים, אבל אולי זה לא כל הפתרון. הספרים החסידיים אומרים שגם זה יכול להיות כשר, אבל צריך לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש — כי כל החדר החסידי, חסידות הזוהר עם קבלה ואחרונים, הכל מסתובב סביב זה.
—
הזוהר בא לתת מילים
הזוהר בא ואומר: “קום, אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות לחיצוני.” בלי זה, מה עונה יהודי פשוט? “מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי” — זו גזירה, אני לא רשאי. הוא באמת לא יכול להתחתן עם בחורה גויה, אבל הוא עדיין יכול להיות בעל חתונה גויית, חיים גויים. השבת שלו יכולה להיראות עם כל ההלכות — אבל גויית.
היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
הזוהר נותן מילים: גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה. זכר יהודי הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד, צדיק — “צדיק יסוד עולם.” בחורה יהודית היא מרכבה למלכות, לשכינה. כשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
כשבחור יהודי נכנס לבחורה גויה, הוא “בועל בת אל נכר” — לא סתם הוא מתחתן עם בחורה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל זר. הוא מכניס את יסוד דקדושה לתוך עבודה זרה — כמו שלוקחים את ארון הקודש ומכניסים אותו לבית של עבודה זרה. “בנים אתם לה׳ אלקיכם” — בחורה יהודית היא בת של האלוקים היהודי, בחינה של שכינה.
והמילה המכרעת: זה לא המשל — זה הנמשל! בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה. זה לא שאנחנו לוקחים את בית המקדש ועושים ממנו משל — בית המקדש הוא המשל, ומה שיהודי עושה עם גופו, עם חייו, זה הנמשל.
“יראה כל זכורך את פני האדון ה'”
התרגום המפורסם בזוהר: הזכר, שהוא סימן ומרכבה ליסוד העליון — המעיין הנובע שמוריד את כל השפע על העולם — צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה, לשכינה. זה נקרא המקדש, המשכן. כשיהודים נושאים את המשכן — כמו שלומדים השבוע — הם נושאים את השכינה ממש.
—
הזוהר נותן אלף משלים
הזוהר לא נותן רק את המשל של אהבת איש ואשה. הוא נותן אלף משלים: הים — “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” — השפע העליון יורד כמו נחלים, מהטל דנחית מעתיקא קדישא, עד שהוא נכנס לים שמקבל, ומשם העולם מתרענן — “ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם” (מברכי נפשי, שהזוהר מאוד אוהב). יהודי עושה מצוה, יהודי עושה תשובה — עד אז היה “שרויה בדוה”, והעובד לוקח את המים העליונים ושולח פנימה, ונעשה מים.
תפקיד הזוהר: “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים.” כל הקבלה עוסקת בהבהרה והוצאה של המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
הטעם שיש ליהודי במנורה אינו סתם רגש, לא סתם רמז — “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”: שבעת הנרות, שבע הספירות, שבע המדרגות, צריכים להאיר כלפי “פני המנורה” — שהיא בינה למעלה או מלכות למטה (עיין בזוהר בדיוק). הנר המערבי — שכינה במערב — לשם מסתובב הכל.
שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
עכשיו בא הגוי ושואל: “מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” — מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? יש לנו בניינים יפים יותר! התשובה: “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” — אתה לא יכול להבין שיש לנו כאן קודשא בריך הוא ושכינתיה? ש״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”? יש לי בשבילך מילים!
—
רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
רבי המנונא סבא נכנס ליל שבת ואומר: “הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין” — הסעודה היא סעודה של הפרדס הקדוש של תפוחים טעימים. לשכינה יש קניינים שונים, התלבשויות שונות בעולם — אחת מהן היא ממש כשנכנסים לפרדס עם פירות טעימים, זה יפה, זה מריח טוב — זה ליל שבת.
שבת בבוקר: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת אחר הצהריים: סעודתא דזעיר אנפין.
שלוש סעודות — שלוש מדרגות. לא סתם אוכלים שלוש פעמים.
טעם השבת — לא סתם סעודה
הפשט הפשוט ביותר של “פרדס” הוא ממש גן עם פירות יפים — תפוח, תאנה — משהו יפה וטעים. זה מה ששבת היא — מציאות של יופי ותענוג. אפשר לומר על פשט שיש חיוב לאכול שלוש סעודות, נו טוב, חיוב. אבל מה התוכן של הסעודה? חושבים שסעודה היא כמו שאוכלים במסעדה ביום רביעי — רק בשבת יש חיוב. לא! שבת היא סוג אחר לגמרי של סעודה.
—
מילים לרגש — מעלה גדולה
הרבה יהודים אומרים את הזוהר, “תאנא דהילולא”, הם מזכירים “מטרוניתא”, “ויבאו בני אלקים” — אבל מה זה אומר? אומרים “הרבי יודע מה זה אומר.” לא — צריך להבין בבירור, בגלוי, בפירוש מה מדברים. צריך להיות בעל שפה, מילים, לפנימיות התורה.
זו אחת המעלות הגדולות של לימוד קבלה: כשיש מילים לרגש, לא הולכים לאיבוד. אפשר להיות בעל שופר יפה, בעל תוקע טוב יותר — אבל בלי “יודע תרועה” אתה לא. אתה לא יודע איך השופר מעורר את המוחין של ז״א, איך זה עולה לאמא, איך נעשים מוחין חדשים עם גבורות וחסדים חדשים. כשיודעים את זה, מבינים את זה, מקבלים השגה — זו לשון השופר האמיתית. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים. אפשר לבוא ללמוד שער הכוונות — צריך לדעת את המילים, זה לא סתם.
ראיה שזה אמת
על השאלה “מה הראיה שזה אמת?” — לא צריך ראיה! זה הפשט בשער הכוונות. אבל אם רוצים ראיה: כוונות התפלה באות מהפשט של המנורה. היהודים עשו מנורה לא כי זו הלכה — הם אהבו את המנורה. ההלכה באה כי זו האמת.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? בשלוש סעודות יש גילוי של מצוה, הזדמנות להיות שם יחד איתה — “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.” הטעם אינו חתיכת עוף או סטייק — הטעם הוא גילוי הקדושה עצמה.
זו מעלה גדולה של יהודים שמקושרים, שיש להם יראת שמים ואהבה — אלה שיש להם מילים לזה, מבינים כבר ברמה הבאה.
—
קדושה — מה זה באמת אומר?
הקשר לשיעור רמב״ם
בשיעור רמב״ם לומדים את הנושא של זהירות, פרישות — המושג של “נבל ברשות התורה” וקדושה. “קדושים תהיו” — הרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “פרושים תהיו.” אתה צריך להיות קדוש, זה אומר פרושים — להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים כן ואילו לא. זו רמת הפשט.
אבל מה היא קדושה עצמה?
זו הבעיה העיקרית. קדושה לא אומרת רק “אל תסתכל על סרטונים רעים.” כן, “והתקדשתם והייתם קדושים” — אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב מחשבות רעות — זה יביא קדושה. אבל זו פעולה שמביאה קדושה. מה היא קדושה עצמה? זה אף אחד לא יודע!
מדברים על מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה היא משהו חיובי, לא רק מה שלא עושים. וזו הבעיה — לא יודעים בכלל על מה מדברים.
ראשית חכמה — המקור
הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) כתב את הספר “ראשית חכמה.” בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ראשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג — שם מדובר על קדושת הזיווג מאוד יפה. אבל ראשית חכמה אינו רק שער הקדושה — זה ספר שלם שמוציא מוסר על פי זוהר. זו ה״עבודה” של ראשית חכמה.
ראשית חכמה וחסידות
חסידות היא במובן מסוים פירוש על ראשית חכמה. כל הספרים החסידיים הראשונים ציטטו אותו, כולם למדו אותו. חב״דניקים אמרו: מי שלא יודע ראשית חכמה לא צריך ללמוד תניא — כי תניא בנויה על זה.
שבת חסידית — המפתח לקדושה
לא מספיק לומר ש״כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — שבדיוק כמו שאצל אדם יש מידות, כך גם אצל הקב״ה, או שכשאדם מתנהג בחסד הוא מעורר למעלה חסד. זה עדיין לא מספיק.
כשהיה רבי חסידי גדול שניהל שבת רבנית — מזה אפשר היה להבין מה היא קדושה. הוא התנהג שנה שלמה שהרגיש ש״נפשי לא נכנסה לביתם” (כמו שהרמב״ן אומר). הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני מחקה עוד אחד שידע.” אף אחד לא היה לו תמונה ברורה מה קדושה באמת היא — אבל דרך השבת החסידית ראו את זה.
נפקא מינה מעשית
כשמבינים מה היא קדושה, אפשר להבין שמעשים מסוימים פוגמים בקדושה. אפשר להסביר את ההלכות, את הגדרים, את “דרך המצוה.” אבל בלי היסוד הזה — בלי לדעת על מה מדברים — לא יודעים בכלל מה שומרים.
—
סיום — הקדמה לסדרה
כל זה הקדמה לענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מהזוהר. כל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא בבירור בפרשת תרומה, תצוה והפרשה. בעזרת השם נמשיך בזה — עם שבת שמח ושבת קדוש.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: המעמד הבינוני של החסידות
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
רבותי, היום הוא ערב שבת פרשת בהעלותך, ובארץ ישראל כבר פרשת שלח. וכפי שדיברנו על כך בשבוע שעבר באריכות, אבל השיעור שלנו לא יהיה קשור הרבה לפרשה. בכל מקרה, בארץ ישראל כבר שבת, אז אין בזה נפקא מינה גדולה.
אנחנו רוצים לדבר כך, אנחנו רוצים לדבר בשבת הזאת לפני השיעור, כפי שעשינו רוב השנה, חוץ מספירת העומר סביב פסח ושבועות שעסקנו בעניני החג. עכשיו כבר אין יום טוב, אנחנו מתכננים לחזור ללמוד. ואנחנו רוצים ללמוד יותר חזרה לנושא שהוא הנושא ביום חמישי בלילה, יום רביעי בלילה, בשיעור של שמונה פרקים לרמב״ם. אנחנו רוצים ללמוד דברים דומים, הנושא, אותה סוגיא, לנסות לראות איך אנחנו מבינים אותה על פי זוהר, על פי קבלה, איך אנחנו מבינים את אותה סוגיא.
חזרה לראש: ההקדמה של החבורה
ואני רוצה לחזור, קודם כל כהקדמה, אני צריך כל הזמן לחזור להתחלה, לחזור תמיד, חוזר לראש, כן? כך היא ההלכה בתפילה, שאם אחד מתבלבל, אחד לא יודע איפה הוא החזיק, הוא התבלבל, הוא חוזר לראש. צריך תמיד לחזור לשורש הענין, שורש הדבר, למה אנחנו לומדים בכלל.
אנחנו אומרים כך, אנחנו לומדים, אנחנו מנסים ללמוד בספר הזוהר. והסיבה היא, הסיבה היא, ראיתי, ראיתי שוב בשבוע שעבר, יש מכתב שר׳ הירשעלע זידיטשובער כתב לאפטער רב, מודפס בכל המקומות שהדפיסו את מכתביו, מכתב יפה יפה.
המכתב של ר׳ הירשעלע זידיטשובער: המחלוקת על לימוד הקבלה ברבים
הפרויקט של ר׳ הירשעלע: הדפסת ספרי קבלה ויצירת חבורות
ור׳ הירשעלע זידיטשובער רצה מאוד מאוד להדפיס את עץ חיים של האריז״ל [ר׳ יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, ספרי קבלה אחרים, כדי שילמדו. הפרויקט שלו היה לעשות חבורות, שאנשים יוכלו ללמוד ביחד סודות התורה.
והאפטער רב לא היה מרוצה מזה אז. האפטער רב סבר שזה יותר מדי, שלא צריך לקבוע ללמוד קבלה ברבים. אולי, בוודאי לבדו הוא למד קבלה, תורותיו הן הכל על פי קבלה, אבל האפטער רב לא סבר כך.
טענות ר׳ הירשעלע והשתדלותו
ור׳ הירשעלע זידיטשובער כותב מכתב יפה באריכות לאפטער רב לשכנע אותו שלא יתנגד לפחות, או אפילו שיתמוך בכך שמדפיסים את ספרי הקבלה, בעצם באופן כללי שדרכו של ר׳ הירשעלע שלומדים ברבים ובחבורה ביחד, לומדים קבלה, דבר חשוב מאוד הנושא של לימוד בחבורה.
הוא גם כתב ספר על כך, “סור מרע ועשה טוב” שמו, כתב ספר שהוא כולו כמו פרסומת למה צריך ללמוד זוהר, למה צריך ללמוד עץ חיים, למה צריך ללמוד קבלה. והדבר הראשון שהוא אומר שם הוא שצריך ללמוד את זה ביחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
פוליטיקה חסידית: המחלוקת בין דרכים שונות
האפטער רב וה״דרך הישנה”
וזה נוציא לאור. יש כאן כמו פוליטיקה, תמיד אני אוהב לדבר על פוליטיקה חסידית. האפטער רב, כפי שכל אחד יודע, הוא היה מתנגד לפשיסחא, מתנגד לז׳יקוב. האפטער רב ייצג כאן כמו דרך מסוימת, קוראים לזה דרך ישנה, דרך מסוימת.
זה לא באמת הדרך הישנה, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו יותר קרובים לאותה דרך, אבל הרבנים המאוחרים יותר, חלק מהם סברו שזה היה ליחידי סגולה [יחידים יוצאי דופן], ליהודים מאוד מרוממים שבאו לבעל שם, שבאו למגיד, ודיברו בגלוי על דברי קבלה, דברי חסידות, ענינים עמוקים של אלוקות.
תנועת ההמונים והפרטת סודות התורה
אבל כשאחר כך זה הפך לתנועת המונים גדולה לבוא המון עם, היה חלק מהרבנים, כמו האפטער רב, אולי הרבי ר׳ זושא מאניפולי, הרבי ר׳ אלימלך, אחרים שלא אהבו, לא סברו שאפשר לדבר לכל אחד כל כך בגלוי מה שדיברו. וממילא זה נעשה שעומק החסידות, עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, נעשה מאוד פרטי. דיברו אולי ביניהם.
שיטת האפטער רב: “האזינו השמים ותשמע הארץ”
ואפילו הרבי, האפטער רב אומר שהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים, “האזינו השמים” הרבי אומר תורה בשמים, הוא אומר תורה לנשמה, אבל “ותשמע הארץ” הם הגופים, היהודים הפשוטים שהם לא מבינים, הם שומעים, אבל הרבי מרומם את התורה, והם מקבלים התרוממות הנפש מזה, הם מקבלים איזו התעלות הנפש, אף על פי שהם בעצם לא מבינים.
זה מה שהאפטער רב כתב בפירוש בספרו, וכך הוא עשה, אפשר לראות בספרו “אוהב ישראל” דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, איך הוא אמר בחסידותו, ומה הוא וחסידים וצדיקים ורבנים אחרים בדרך הזאת הנהיגו, שהם לא רצו לפתוח את הלימוד שהם למדו לעולם.
התוצאה: ניתוק בין רבי לחסידים
וכשמדברים, צריך בכלל לדעת על מי מדברים. אני אזכיר על מי מתכוונים בדיוק. יש כל כך הרבה רמות. אפשר לדבר על אברכי כוללים, אנשים שמבורכים בכישרון באמת לפתוח ספר וללמוד, והם יתחילו להבין את זה. זו רמה אחת.
אפשר לדבר על מה שקוראים בעלי בתים, או לאו דווקא, זה לא כל כך בגלל שעובדים או לא, זה בגלל יותר ברמה של אנשים, רמת הכישרון, אם היה חינוך טוב, אם הלך בישיבה, אם יכול ללמוד קצת זוהר בעיון, וכדומה.
אבל נעשה דבר מעניין, שהרבנים שהיו יותר בסגנון של האפטער רב, לא רק שהם דיברו עם המוני העם שהם דיברו. בסדר, אני לא יכול להתלונן, אף על פי שאפשר להתלונן להיפך, אם כך, למה אתה בכלל אומר תורות חסידיות? למה אתה לא אומר לו דברים פשוטים של מוסר, של יהדות? למה אתה קורא תורות כל כך גבוהות?
ועל זה עונה האפטער רב עם התורה שלו של “האזינו השמים ותשמע הארץ”, ותורות אחרות, כאילו הרבי נעשה מאוד רחוק מהעולם, נעשה ניתוק גדול. הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, והחסידים מתרגשים מזה, אבל הם לא מבינים אף מילה ממה שהוא אומר. העיקר שתופסים איזו התלהבות, תופסים איזה חשק, והרבי מתפלל, ונותנים קוויטלך לרבי, והרבי נותן ישועות ונסתרות וכל מיני דברים כאלה.
המעמד הבינוני של החסידות: החידוש של ר׳ הירשעלע זידיטשובער
הרמה השלישית: למדנים שאינם יחידי סגולה
אבל אחר כך יש עוד רמה של אנשים, ואני חושב שהחבורה שלנו היא בעיקר לאותה רמה של אנשים, וצריך להבהיר את הנקודה. אחר כך יש עוד רמה של אנשים, שאי אפשר לומר שהם יחידי סגולה. ממש, כל אברך כולל הוא גאון הדור, גדול הדור? אה, שכח מזה. כן?
כל בחור ישיבה, לומדים מבחורי ישיבה כמה עמוק אפשר בתורה. כל אחד מהם, חלק גדול מהם. ולא היה מוסד הישיבה, לא היתה המציאות הזאת.
המציאות של היום: הרחבה של הלימוד
היום יש הרבה הרחבה, אפילו מי שצריך כן לעבוד יש לו הרבה זמן, יש ספרים שמסבירים כל דבר טוב, ברוך השם, ואין שום תירוץ אמיתי שאחד לא יכול ללמוד שום מציאות בתורה. על כל תחום יש ספרי מבוא טובים וספרי הקדמה ושיעורים, ואפשר ללכת באינטרנט ומחוץ לאינטרנט ולמצוא מה שרוצים אפשר למצוא. אין, אנחנו חיים בעולם אחר.
הבעיה ההיסטורית: בזמן ר׳ הירשעלע
כן, האפטער רב, כי אני מדבר כאן על מאמר של רבי הירשעלע זידיטשובער, רבי הירשעלע זידיטשובער רצה ללמוד קבלה, לא היו ספרים, ממש לא יכול היה לקנות עץ חיים ללמוד. הוא היה צריך ללכת למדפיס, היו צריכים לשכנע אותו. הוא אומר שם את שמות המדפיסים, היו צריכים לשכנע אותו, הוא אומר שזה יהיה עסק טוב, הוא משכנע שילמדו את זה, והמדפיס ידפיס את הספר, הוא ימכור אותו לחסידיו, וזה יהיה עסק טוב לך.
באים דברים אחרים שהיו צריכים להדפיס את הספרים שבכלל יהיה, הוא אמר שבכלל לא היה נפוץ. המבינים יודעים, אפשר לעקוב איך למדו ספרים מסוימים שם כמה פעמים הדפיסו את זה, ואת ספרי הקבלה הדפיסו כמה פעמים.
היה בחסידות הונגריה הדפסה אחר כך מאוחר יותר, ובמקומות אחרים כמו ליובאוויטש שעבדו על הדפסת ספרי חסידות, ספרי קבלה, כדי שיוכלו ללמוד, כדי שיוכלו להיות. אבל בעצם היתה בעיה, לא היה. אפילו מה שהיה, היו שני ספרים, לא היה הרבה מוגה, היו טעויות שונות ומעורבב, היה קשה ללמוד.
היום: אין תירוצים
היום אין את כל התירוצים האלה, יש כל ספר קבלה וחסידות עם תרשימים, עם תמונות, עם מה שרוצים רק יש. ואנחנו חיים בעולם נפלא, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים.
כפי שרבי פנחס מקוריץ אומר, הוא שמח שהוא נולד אחרי שהזוהר הודפס, אחרי שהזוהר התפרסם. אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים שאנחנו חיים אחרי התחלתא דגאולה [התחלת הגאולה], אחרי שיש חנות ספרים בכל אזור יהודי, אפשר לקנות איזה ספר ואיזו מהדורות שרוצים רק, אפשר לקנות, אפשר להדפיס מהאינטרנט, אפילו לא צריך לקנות, אפשר אפילו להדפיס שם מה שצריך. זו הרחבה נפלאה.
הנקודה העיקרית: המעמד הבינוני חסר בחסידות
אבל, אז מה שאני רוצה לדבר הוא, זה ברמה הזאת. עכשיו, אנחנו אנשים כמונו, אנשים כמונו, בעלי כישרון, ובואו כבר נגיד, לא מדברים על המון עם. יש כל בחירה ללמוד, ללמוד כל ספר, זוהר, עץ חיים, האריז״ל, ספרי קבלה של ראשונים, ספרי חסידות, ספרי חסידות עמוקים, ספרי חב״ד, וספרי ברסלב, וספרים פולניים.
לא רק כמו ללמוד שפת אמת, שלומדים כמו חיזוק, שכל אחד יכול ללמוד. זה קצת, זה לא מתאים. אנחנו אנשים שלומדים, כמו שלומדים גמרא לא לומדים רק שלושה דברים קטנים, היוצא [מה שיוצא], זו בושה, כן?
מה זה אומר “מעמד בינוני” בלימוד?
אברך שמחזיק את עצמו כרב מובהק, מקור, הוא הולך לכולל, כשהוא לומד בכולל הוא לא לומד רק, או שהוא לא רק הלכה למעשה פרקטית כמה ימים צריך לספור לנדה, שלומדים לחתנים באיזה שיעורי תורה, או שהוא לא רק דברים קטנים, בואו נגיד למדות, בואו נגיד הולכים בישיבה קטנה, אומרים לבחורים תורות מסוימות של למדות, ורק כמעט טעם בתורה, או שיעור דף היומי שהמגיד שיעור הוא לומד קצת בעיון, הוא אומר יש דברים כאלה שהם טעימים.
אני לא מדבר רק על זה, אני מדבר על אנשים שיש להם כוח לפתוח את הספר, ללמוד את הסוגיא מהתחלה עד הסוף, לדעת בבירור מה שיטת הרמב״ם, מה שיטת הראב״ד, מה שיטת התוספות, לצאת בבירור עם שיטה משלהם, לדעת להכריע בין הרמב״ם ותוספות, מי מתאים יותר בגמרא, איך כל אחד יגיע לגמרא.
אלה דברים בסיסיים ש, לא בסיסיים, זה מאוד מתקדם, אבל אלה דברים בסיסיים שהיום יש אלפי אברכים שהם ברמה הזאת שהם יכולים ללמוד את זה.
הטענה: אי אפשר לדבר ללמדנים כמו להמון עם
ולרמה הזאת של אנשים תמיד היתה רמה כזאת, נכון? רמת הלמדנים אפשר לקרוא לזה. אבל לא דווקא למדנים, לא צדיקי הדור, לא גאוני הדור, לא מתמידים שלומדים עשרים וארבע שעות ביום. אני מדבר על רמה פשוטה של למדנים.
לא יכול להיות שהאדמו״ר או הרבי החסידי ידבר אליהם כאילו הם בעל בית שהוא לא יודע כלום חוץ מכמה סוכריות שהרבי נותן לו, ואיזה קוויטלך שהוא נותן לו בחזרה. זה לא יכול להיות.
ר׳ הירשעלע בא לפתור את הבעיה
אז יש דבר מאוד קשה כזה, אני יכול לקרוא לזה המעמד הבינוני של החסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב.
זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער, הוא היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו. הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, ואני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה, שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
מהו המעמד הבינוני?
המעמד הבינוני בלמדות, המעמד הבינוני בהשגת השם, המעמד הבינוני בעבודת השם. הוא אומר, בוודאי האפטער רב ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, ואנחנו לא מחזיקים שם. הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה.
ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול אפילו בקושי לקרוא עברית מסידור קטן, זה יכול להמשיך אולי לחקירה אחרת, מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא בכלל מה שהאפטער רב שואל.
המעמד הבינוני בחסידות: מאבקו של ר׳ הירשעלע טשרטקוב על לימוד הזוהר
פרק ב: המעמד הבינוני החסר בחסידות
הבעיה המרכזית
זה לא יכול להיות.
אז יש דבר מאוד קשה, הייתי קורא לזה “המעמד הבינוני” בחסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב. זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו, הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, אני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
המעמד הבינוני בלמדנות, המעמד הבינוני בהשגת ה׳, המעמד הבינוני בעבודת ה׳.
שני הקצוות: הרבי והיהודי הפשוט
הוא אומר, בוודאי האפטער רב, ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, אנחנו לא מחזיקים שם, הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה. ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול לפתוח, הוא בקושי יכול לקרוא עברית מסידור, הוא יכול להמשיך, יש חקירה אחרת מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא מה שהאפטער רב שואל, יש לו רבי קדוש, והרבי מאחל לו, הוא מנשק את יד הרבי, והכל יפה ותקין.
למי חסר המעמד הבינוני?
אבל מה עם כל הבחורים, האברכים, והאברכים המבוגרים, והסבים, שהם יכולים, הם יכולים מאוד טוב לפתוח גמרא לבד, הם יכולים מאוד טוב לפתוח זוהר לבד. זה לא, אני לא אעצור אותך, למה אתה כבר יכול לפתוח זוהר לבד? אה, מה לא הדפסת? אני אדפיס את זה. אבל כאן נכנס, וכאן חסר לרבנים, לרבני קוסוב, אפילו לאפטער רב, והיום מי שהולך בדרכם חסר, אני מתכוון, חסרה הרמה הזאת, זה חסר לגמרי.
החסידויות היום שברובן אומרות שהן הולכות בדרך הזאת, אני יודע, ר׳ אהרן קרלינר כתב, ואחרים, הם לא מחזיקים מ, לא חב״ד, אנחנו לא חב״ד, אנחנו לא התולדות, אנחנו לא לומדים קבלה בחסידות בפרטות, אנחנו מחזיקים שיש מדרגות עמוקות יותר, זה לא כל אחד ראוי. יפה מאוד, אבל לא ראיתי רבי שדיבר על זה מפירות פורים, מפשוט, ממש פשוט, תקין ומאוד קדוש, והבעל שם טוב אמר שצריך להעריך כל יהודי, אף אחד לא יזלזל באף יהודי, אבל… הוא מדבר על איכרים למעשה, בואו נגיד.
דברי הבעל שם טוב לא נאמרו על אברכי כוללים
תרגום השיעור לעברית
הוא מדבר על אברכי כולל? הוא מדבר על אנשים שמבינים את ר׳ חיים בריסקר? האם הוא אמר להם שלא להתעמק בחסידות ובקבלה? האיך זה יכול להיות? הוא בוודאי לא דיבר עליהם. להיפך, הוא דיבר על אנשים פשוטים, לא רק אנשים שאין להם השגות שכליות, אלא אנשים שאינם בעלי דעת גדולים, והם ילמדו קבלה והם יממשו זאת ויסלפו זאת. לא יסלפו כמו איזה אברך כולל, בחור ליטאי שלומד את זה, נניח שהוא מסלף את זה קצת, אבל לא עליו דיבר הרבי. הוא דיבר על משהו אחר לגמרי.
כל השכבה שחסרה
ועכשיו באה כאן שכבה שלמה, רמה שלמה, מעמד שלם, מעמד ביניים שלם של אנשים שבעניינים אחרים, אם הם הלכו בישיבה ליטאית או שהוא תפס קצת איך ללמוד נגלה, הוא מאוד מתקדם, הוא מבין היטב איך לקחת דבר. אבל כשזה מגיע לעניינים אמיתיים שאנו קוראים להם חסידות, כן? בעולם החסידי זה נקרא חסידות, בעולם הרמב״ם זה נקרא דעות ופילוסופיה, ואצל המקובלים זה נקרא קבלה.
זה כולו אותו נושא, אולי שיטות שונות איך לקחת את הנושא, אבל זה כולו אותו נושא, נושא השגת השם, מי הוא האלוקים, כן? “דעת ה׳ ידוע וודאי”, דברים מאוד פשוטים, דברים פשוטים.
מי הוא האלוקים שאנו עובדים? מה זה אומר שאנו עובדים אלוקים? מהי עבודת השם? מה ההבדל בין אהבה ליראה, לשמחה, לענוה, לחסידות, לקדושה? מה הם כל הדברים האלה?
ואנשים מתבשלים, “הכלים זה גן ילדים, הכלים זה לילד בן שלוש, או הכלים זה האיכר שסך הכל הוא יכול ללכת לרבי לתפוס התעוררות מאיך הרבי שר ליד העמוד”. זו בושה, וזה לא רק בושה, זה לא נעשה.
פרק ג: הכלל של “בר הכי” — מי שיכול ואין לו, זה יותר גרוע
הכלל היסודי
הכלל הוא הרי, כמו שהכלל הוא שיהודי הוא תמיד, הוא יותר מאשר לא גוי. כי מי שזכאי לרמה גדולה יותר של קדושה ואין לו אותה, הוא לא פחות.
אתה לא יכול להיות יהודי כה ישר כמו האיכר שאתה יכול להיות עם ההשגות התינוקיות שלו, כי אתה לא יכול.
יש לך כן את הכלים להיות יותר ממנו, יש לך את הכלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים, “יזהירו כזוהר הרקיע”. ואתה לא רוצה לקחת את הכלים ולומר, “לא, אני הולך בפשטות”?
אתה לא תהיה תם
אתה לא תהיה יהודי פשוט, אתה תהיה עם הארץ, אתה תהיה משהו יותר גרוע. אתה תהיה טיפש גדול. לא הוא לא טיפש, הוא ישר, הוא תם. אתה לא תהיה תם, אתה תהיה משהו לא זה ולא זה. אתה תהיה יותר גרוע מזה, כי זה הכלל: כל מי שהוא בר הכי, כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו את זה הוא יותר גרוע.
אין דבר כזה מינימום, תפוס לפחות את המינימום. לא כך העולם עובד.
פרק ד: העבודה המעשית של ר׳ הערשעלע טשארטקובר
שני החזיתות של העבודה
אז, ר׳ הערשעלע טשארטקובר, אני חוזר למעשה שלי, אני אספר לך רק מעשה מסבי. ר׳ הערשעלע טשארטקובר עבד מאוד על הדבר, והוא התחזק שהרבי לא הרשה.
א. הבעיות הגשמיות
אם יש בעיה גשמית, כן, אין ספרים, צריך למצוא עצה, צריך לראות להדפיס, לדבר עם המדפיסים איך להדפיס ספרים, כותבים פירושים, מדברים על זה. אבל יש בעיה גדולה עם הגרסאות, ובזוהר יש הרבה נוסחאות גרסאות, והרבה פעמים לא יודעים את הגרסה הנכונה, צריך לעבוד על זה, לחפש את הגרסה הנכונה, לכתוב אולי פירוש, לראות את המתוק מדבש ונכדים, הוא כתב פירוש על הזוהר על פשט, יפה שעה, מתוק מדבש כבר עבד שם, על לכתוב פשוטים… באופן שאפשר לכתוב פשט פשוט מהזוהר, שיוכלו להבין את כל הדברים. הוא עבד על זה.
ב. בעיות הרבי
ואם יש בעיה אחרת, בעיית רבי, יש רבי גדול, הרב הקדוש מאפטא, שיש לו הרבה כוח והרבה כבוד, ומכבדים אותו, שומעים למה שהוא אומר, הוא טיפל בזה. הוא כתב מכתב לרב מאפטא להסביר למה… מה הוא מתכוון כאן, מה הוא אומר כאן.
פרק ה: המכתב לרב מאפטא — הטענה העיקרית
מה הרב מאפטא עושה כשהוא אומר תורה
ומה שהוא אומר לרב מאפטא הוא כך, אני מסתכל על זה שהוא לא כותב, אני מסתכל מה סבי מסביר, אבל אני חושב שהוא מסביר יפה מאוד. מה הוא מסתכל כאן, וזו הסיבה למה אנו לומדים זוהר, וזו הסיבה למה אנו לומדים בכלל בדרכנו.
זה לא נעשה לכל אחד, זה לא נעשה לבחורים בני שלוש עשרה, שאפשר לומר, ולא לאנשים שבכלל אינם בר הכי לפתוח ספר יהודי ופשוט להבין לבד. אבל האנשים שהם כן בר הכי ומחויבים, נו אם כך, אומרים הרבה אנשים, שילמדו ספרים יהודיים, שילמדו שפת אמת עם שם משמואל, עם פרי צדיק, ספרים יפים מאוד, ספרים עמוקים מאוד, והכל יפה מאוד.
תשובת הבעל שם טוב — הכל עומד בזוהר
וכאן אומר הר׳ הערשעלע טשארטקובר הקדוש כך, הוא אומר שהרב מאפטא, הרבי הקדוש, כל יהודי שהוא אומר לו תורה, כל דבר תורה שהוא אומר הוא מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. כשהרב מאפטא אומר תורה, הוא סך הכל מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, והוא מסביר איך הן עובדות ביחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מביא את ההתעוררות, הוא מתפיס על התיקון לתקן את החסרונות של העולמות העליונים והעולמות התחתונים בתורותיו.
אבל, אומר הבעל שם טוב בתשובה, שמי שלא לומד זוהר, הוא לא לומד עץ חיים, הוא לא מבין אף מילה אחת מאף צדיק אחד, שהלשון כאן, אתה לא מבין אף מילה אחת מאף רבי אחד, מאף יהודי חסידי אחד, אתה לא מבין מה קורה כאן, אתה חושב שהרבי מכה בראש. אוקיי, אה, אתה מאמין, אתה יהודי פשוט, אתה מאמין, טוב מאוד, אבל אתה לא מבין.
חי ראשי — הכל עומד בזוהר
והוא אומר שהוא נשבע שם, חי ראשי, שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, הוא רואה שזה עומד שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה קצת יותר, כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי איזה אופן הוא מסביר, לפי איזה אופן הוא מוציא את ההתעוררות מזה, את החשק מזה, ויש לו מעלה גדולה יותר. בוודאי זה טוב וחסר פעם ללמוד את המפרשים, וחסר פעם ללמוד את הספרים החסידיים. אבל, הוא אומר, הכל עומד באמת בזוהר.
פרק ו: למה ללמוד במקור?
ההבדל בין מקור וליקוטים
אז למה, למה יהיה, וכאן אני חוזר, למה יהיה מי שהוא כן יכול ללמוד במקור? והרי יש הבדל עצום בין ללמוד “אשר אדליל ירקרב בשרי”, כן? הרי יש הבדל עצום בין ללמוד דברים במקור המקורי, לבין ללמוד רק ליקוטי בתר ליקוטי.
צריכים פירושים — אבל גם את המקור
בוודאי, אני לא אומר, אני לא מהאנשים שאומרים, למדו את הזוהר בלי הפירוש של, אני לא יודע, של כלום, של האריז״ל עצמו. בוודאי, הפירושים הם הרי עצמם האנשים שלמדו היטב את הזוהר. כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי הפירוש של רש״י. אני מתכוון, אפשר, אבל אחר כך מתחילים רק לפרש את רש״י.
רש״י והמדרש כתקדים
כי רש״י הרי גם למד חומש, והמדרש גם למד חומש, והוא הוציא איך אפשר להבין את החומש, לפי מה שהוא הבין, להלכה ולמעשה ובעיון, וכל מיני דרכים שהמדרשים ושכל מפרשי התורה עושים, מהרגע הראשון, משבעים זקנים, ממשה רבינו עצמו שאמר פירושים על התורה.
שיעורי משה רבינו
משה רבינו עצמו לא אמר מה החידוש תורה בפרשה שקוראים, שקוראים בה קריאת התורה. הוא אמר בדיוק שיעור תורה איך ללכת הביתה, ואתה יודע יש לי הרבה ראיות על זה. זה לא הנושא עכשיו. לקחו את זה דיונים אחרים.
צריכים את שניהם — פירושים ומקור
אבל אני רוצה להוציא לנו, בוודאי אנו צריכים פירושים. אבל מצד שני, פירושים זה מרצה. פירושים זה כמו מי שלומד רק הלכה למעשה, הוא לומד רק ליקוטים, בוסל ליקוטים, הוא יודע מה לעשות. גם בקושי, כי הרי זה בעל משנה שמבלבל את העולם, ומורי מלכים לא נוגעים בשטויות. וגם לו יש קשר מאוד תינוקי מאוד חלש עם זה, מעט מאוד בעלות.
אז, אנו צריכים מאוד ללמוד את הספרים המקוריים, ואת הזוהר ספר הזוהר.
פרק ז: ספר הזוהר כספר מרכזי
המעלה של ספר הזוהר
היו לי שיחות עם אחרים לפני שבועות על זה, מהי המעלה של ספר הזוהר? אפשר יש חקירות מי כתב אותו ומתי, ואיך, ומי עושה את הספר ובארמית, האם הראשון על התורה קשה הרבה פעמים לתפוס, אבל התירוץ הוא הסיבה היא, כי יש מדרש כזה, יש school כזה, יש בית מדרש כזה שהוא יוצא ומסביר את התורה בדרך החיון, ובדרך החשק, בדרך האהבה, שרואים בדרך החסידות בשפה החסידית.
הזוהר כספר קנוני
ויש רוצים הרבה אנשים. רבינו מחאיות אומר תורה על סוד, והראשונים ואחרונים, כל מיני אנשים אומרים על סוד, וספר הזוהר הוא כמו הספר המרכזי. הוא לוקח ביחד את כל הדברים האלה שיש בסוד, וזה כמו הקנוני. הספר העיקרי ביותר שצריך באמת להיות בקי, שאם צריך מאיפה לומדים סודות התורה ספר, אז יודעים לומדים איזה מקובל, או לא רק איזה מקובל?
לא רק קבלה — גם חסידות ומוסר
אני מתכוון איזה מקובל אבל איזה ספר חסידות ואיזה ספר מוסר, כמו ראשית חכמה ויסוד התורה עבודה. אני מתכוון ספרים אחרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית. כן, אומרים המחנכים אומרים צריך חיות, זו החיות, החיות, החיון, ממה שמתכוון יהודי, מה מתכוון שבת, מה הוא מתכוון יום טוב. כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר, כולם מלוקטים.
לא מספיק במשלים ונמשלים
ואנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד
הזוהר כגפרור שמדליק את הנשמה: למה יהודים צריכים ללמוד קבלה
הזוהר פותח, הוא לא סוגר
הוא תמיד פותח. פתח רבי שמעון, כן. יש ספרים שסוגרים – הם אומרים כך זה, עד כאן, ומתי, עכשיו, אי אפשר יותר, זה מה שיש לי לומר. לא, הזוהר הרי פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
בדיוק כמו, אמרתי את המשל, אני רוצה לחזור עליו: כמו שהאריז״ל אומר בפירוש על הזוהר, או פירושים טובים אחרים שיש על הזוהר, רואים שהם אומרים דבר שלכאורה משתנה בזוהר. אנשים אומרים, “אה, אני לא מבין אף מילה. הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר.”
אבל הזוהר לא נעשה רק לומר מה עומד שם. הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
המשל של הגפרור ושל אש ל״ג בעומר
כמו אש טובה, גפרור טוב, זה לא גפרור ששורף רק את עצמו. אם יש גפרור ששורף רק את עצמו, האם אני גם אקרא להדליק את כל אש ל״ג בעומר? לא, בשביל זה מדליקים אש ל״ג בעומר. זה הרמז.
גפרור טוב הוא דבר שמדליק אחרים. הוא מדליק את כל האש הגדולה. אמת, כל האש צריכה להיות מוכנה נכון, צריך להיות עץ בן אורה, אדם צריך להיות לו נשמה שהיא כמו עץ בן אורה שנתפס היטב. אוקיי, יש הכנות, עבודת הכנות, להיות מוכן על זה. אבל הזוהר נעשה ספר שפותח, זה הרבה יותר מספר שסוגר.
אמת, הגמרא היא גם כך, וכל הספרים הטובים האמיתיים. אבל זו גם המעלה של ספר מרכזי, של ספר מרכזי.
המעלה של חומש – ספר שפותח
כמו שאפשר לומר חומש. מהי המעלה של חומש? הרי יש נביאים, והרבה אנשים יש להם תורות טובות. אבל החומש הוא ספר שפותח, זה לא ספר שסוגר. מה זה אומר שזה סגור? שאתה לא מבין אף מילה. זה ספר שפותח.
אז בגלל זה צריך לפתוח את הזוהר ושם לחפש. כשאנו עוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
הקדמה ללימוד הזוהר: ללמוד קטע זוהר בפרשת בהעלותך
אז עכשיו, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבל עכשיו יותר דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. עכשיו בואו נאמר קצת דברי תורה. אז אני רוצה לנסות לעשות דבר פשוט מאוד. אני רוצה לעשות… ללמוד קטע זוהר, פשוט ללמוד, כי אי אפשר הרי להיות בחוץ, ואחר כך לנסות להרחיב לפי דרכי, לפי… לפי… לפי איך אנו מחזיקים, לראות מה אפשר לעשות כאן. זה לא ממש הנושא של הקטע, זה קטע אמיתי, אבל זה לפעמים מאוד מסובך. ולא באתי להסביר סתם דרושים או זוהר, אלא להוציא דבר.
הפסוק: בהעלותך את הנרות
כמו הפסוק, הזוהר מתבשל בפרשת בהעלותך על הפרשה של הדלקת הנרות, פרשת “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” [בהעלותך ח:ב – “כשאתה מדליק את הנרות, יאירו שבעת הנרות כנגד פני המנורה”].
מה שהזוהר מתבשל, ובוודאי כאן יש גם זנות על פשט, זה אומר מי שלומד בתורה רואה שהפרשה של הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות קוראים אנחנו.
המנורה עומדת כמה פעמים בתורה
זה עומד כמה פעמים בתורה המנורה, אני לא זוכר כמה, עשיתי רשימה פעם לכבוד חנוכה, שבע שמונה פעמים. אפילו עצם הפסוקים בהעלותך את הנרות, הרמב״ן מתלבט על פי פשט, זה עומד שלוש פעמים כמעט אותם פסוקים:
– בפרשת תצוה
– בפרשת אמור
– וכאן בפרשת בהעלותך
זה עומד פחות או יותר אותו דבר, כל פעם עם חידוש, מובן, שנשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבל זה עומד הרבה מאוד פעמים.
כשדבר עומד הרבה פעמים – יש סוד
וכמו שלמדנו שבוע שעבר אני חושב, שדבר שעומד הרבה פעמים, בוודאי אפשר על פשט, למה במקום הזה צריך להוסיף את זה, ומה הנושא, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה, וכו׳.
אבל בזה יש גם סוד. סוד מתכוון לומר יפה מאוד ונאה, אבל למה, למה, הוא יכול להכניס את כל הדברים בסדרה אחת, הוא יכול הכל, התורה ידעה איך לכתוב, הוא יכול לכתוב הכל בבת אחת. למה הוא מדבר על זה כל כך הרבה?
כשהוא מדבר על זה כל כך הרבה זה לא נושא של אינפורמציה, כי חסר לו אינפורמציה. אינפורמציה אפשר לומר בבת אחת בקיצור. זה אומר הוא אוהב לדבר על זה, הוא אוהב לדבר על זה.
לתורה יש דברים שהיא אוהבת לדבר עליהם
לחומש יש דברים שהוא לא אוהב לדבר עליהם, ויש דברים שהוא כן אוהב לדבר עליהם. לפעמים יש דבר שלכאורה הוא לא היה צריך לאהוב לדבר עליו, כמו אני יודע העלילות על, ואז מתלבטים למה מדברים על זה כל כך הרבה.
דוגמה: נשים ונזיקין – מעט פסוקים, הרבה הלכות
אבל באופן כללי יש דברים שאפשר לראות אפילו במצוות, כן, כמו שאנחנו לומדים, יש חלקים שלמים מהתורה, חלקים שלמים, כן:
כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל מסכת גיטין וקידושין וכתובות אולי בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא. אמת, ועוד כמה פסוקים כשרוצים לכלול את שאר מסכת כתובות, וכך כל נשים נזיקין שהעולם בישיבות מתבשל בהם והם לומדים חיים שלמים, יש כמה פסוקים בכל התורה, נאמר עשרים, שלושים, אני לא יודע כמה, אולי אפשר לומר עוד כמה פסוקים, אבל כמעט אין פסוקים בכל הפרשה שמדברים על זה, וגם אין שום פרשה שחוזרת על עצמה. כתוב כל דבר פעם אחת, לפעמים כתוב קצת במשפטים, נו, זה הכל.
דוגמה: מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים
אחר כך יש מצוות, בואו כבר לא נדבר על מעשיות, בוודאי יש יותר מעשיות מדבר אחד, אבל אחר כך יש מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים. התורה ממשיכה לדבר, כמו שדיברנו ערב שבועות על הענינים של שמיטה ויובל, התורה כותבת באריכות “וספרת לך שבע שבתות שנים” [ויקרא כה:ח], אריכות שלמה, התורה אוהבת לדבר על זה. אם היא אוהבת, הרי יש בזה דבר עמוק יותר.
המנורה – התורה אוהבת לדבר עליה
כך גם יש את המצווה של המנורה, בפרט המצווה של מעשה המשכן, אבל המנורה ספציפית בתוך המשכן, את המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. כלומר, יש שני כלים שהתורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
הארון
הארון מדבר החומש מאוחר יותר בבהעלותך גם על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד, ושם יש את הנונין הפוכין [הנונ׳ים ההפוכים בבהעלותך י:לה-לו], שרומזים על שער הנון, אומר רבי אהרן מקרלין, לא אכנס לזה עכשיו.
המנורה
ועוד דבר שהתורה אוהבת מאוד לדבר עליו זו המנורה. אוהבת מאוד לדבר על זה. החומש אוהב לדבר על המנורה.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה
מה שהחומש אוהב לדבר עליו, זה נקרא בלשון הקבלה שיש בזה סוד. כלומר סוד.
הסוד, הנושא של הזוהר שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא לפועל, להיות מילים לזה, לא להצטרך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה הרגשה, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.”
לא, והתורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, היא לא רק אמרה ששם צריך להיות שקט. זה נעשה להוציא במילים על מה מדברים כאן.
ובוודאי כשיש מילים, אפשר גם לעשות. בני אדם הם בני אדם שחיים והם רוח ממללא [רוח מדברת], אדם הוא דבר על דבר. כשיש לו מילים, הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם הוא יכול להתנגד טוב יותר למניעות.
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה?
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך:
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה? התשובה היא כך: כי כל יהודי יודע, כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, והחומש מדבר עליה שש פעמים, הוא כבר מרגיש טעם בזה. והמנורה היא כל כך יפה, וכל היהודים, כל הדורות אחת הקדושות שיש בכלל ישראל היתה המנורה.
כן, אנחנו יודעים, תמיד עשו תמונות של המנורה, ודיברו על המנורה, והם אפילו עשו את הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לכאורה זכר לכך. איכשהו, עם מנורה, עם נר, עם כלי, בלי כלי, זו המנורה.
עושים חנוכה מדליקים מנורה, שכמו שכל הראשונים כבר הבינו, והרמב״ם, שזה פשוט, זה כתוב בדבר עצמו, שזה דבר שאנחנו רוצים לקבל. המנורה היא דבר שמתאים ליהודים, והם אוהבים אותה.
הבעיה: השטן ומסית העולם
עכשיו יש בעיה. מה הבעיה? אפשר לומר זאת כך, יש דרכים אחרות לומר זאת. אני רוצה לומר כך:
בא פעם שטן ומסית העולם, באים השטן ומסית העולם, אומות העולם, ואומרים, “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?”
בסדר, המנורה היא לא דבר שצריך כל כך להסביר. נראה, מעשה המנורה מקשה זהב [מעשה המנורה מחתיכת זהב אחת], “נתקשה משה במעשה המנורה” [משה התקשה במעשה המנורה]. זה משהו כל כך קשה. כן, זה קשה אולי לעשות, בסדר, אני שומע, זה מקצוע, טוב מאוד. אבל זה לא בדיוק דבר כל כך קשה להבין. אבל האהבה שאתה מדבר כאן, הכוח, כן, ה״שתשלהבת עולה מאליה” [שהלהבה תעלה מעצמה], אני שומע את זה.
מה קרה לליטאים – האובדן הטרגי של החיות
ומה קורה? אפשר לומר לך, וזה נבך מה שקרה לליטאים, אני רוצה לספר את המעשה.
מה קרה שהרבה אנשים, אנשים מודרניים, איבדו את החיות ביהדות? למה קרה?
הדיאלוג עם הגוי
בא הגוי והוא אומר, “בסדר, יש לך מנורה.”
כמו שכתוב, כמו שהמדרש אומר, “אשרי העם יודעי תרועה” [תהלים פט:טז], הזוהר מביא את הפסוק הזה. “אשרי העם יודעי תרועה” – מה?
למה מתחילים כבר להתכונן לראש השנה? הוא כבר מדבר על ראש השנה, זה עוד שבועות, והוא כבר מדבר על ראש השנה. הבעל שם טוב דיבר על שבועות. בסדר.
אבל “אשרי העם יודעי תרועה”, “על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם”. יש לנו דברים יפים, יש להם גם דברים יפים.
נו, למה אני צריך לקבל דווקא את היופי, את הטעם, בדיוק את המתכון שהסבתא שלך עשתה אני צריך לקבל? יש הרבה מתכונים בעולם. לך אליהם, בוא אלינו.
תשובת היהודי: “כך נצטווינו”
ענו היהודים, ענו היהודים, “כן, רגע, יפה מאוד, יפה מאוד, אבל יש לי בעיה. הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, ואני מאמין בזה, והוא ציווה אותי שאני חייב לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון כמו שאתה עושה.
אני מאמין שזה מאוד יפה יום ראשון, יפה מאוד השירות של יום ראשון בכנסייה, יפה מאוד. אני לא רואה, זה לא שקר. זה באמת בתורה, אני לא יכול לומר ‘לא תחנם׳ [דברים ז:ב], אני לא יכול לתת חן, אבל לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר, אמת? נו, זה יפה.
מה אעשה שהתורה הקדושה חייבה אותי, נתנה לי הלכה שאני חייב לשמור שבת, היום השביעי, לא היום הראשון. יום טוב, אני לא יכול ללכת איתך חלק.”
החסרון: גוף בלי נשמה
טוב מאוד. בגלל זה נשארו היהודים כמו גוף בלי נשמה, כן? כמו טוב מאוד, הוא שומר שבת, והדבר הראשון שאומרים לו שזה כתוב, זו הלכה ברורה וצריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. בסדר, הוא מאוד מקפיד על זה. אבל למעשה, את החן הוא איבד, אמת? את החן, אין לו חן. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התשובה שהוא אומר לעצמו
וכשהגוי אומר לו, זו התשובה שלו, זו התשובה שלו, זו לא תשובה שהגוי מבין אותה, אבל זו תשובה לעצמו, לפחות. זו התשובה שלו, הוא אומר ליצר הרע, “כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו החובה שלנו, זה החוב שלנו, וכך אנחנו חייבים לעשות.”
אבל אין חובה להרגיש טעם בזה, אמת? אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה הגויית, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” – אבל בלי חיות
הוא באמת צריך לעשות, איפה המקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [שמות כה:ח], צריך לעשות זאת “כולו אומר כבוד”, כמו שכתוב בפסוקים, שאפילו בן השגות אלוקות, ושבית מדרש הוא מקדש מעט, צריך לדמיין איך נראה בית הקב״ה אצל המלאכים, ולעשות שכאן ייראה כך, אמת? הלכה, פסוק פשוט.
אבל אם זה לא הלכה, זו לא מצווה, זה לא חיוב, זה לא כתוב בשולחן ערוך כראוי, כן, כמה דברים לא כתובים בשולחן ערוך, אפשר לעשות דין בחור במרתף איפשהו, זה לא כתוב בשולחן ערוך, הוא לא עושה זאת.
העיקר חסרון: עולמו הפנימי הוא גויי
יוצא שעולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם ההרגשה שלו, הוא בעצם גויי, הוא בעצם, הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה”, רק שבאמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים. שופר.
“אשרי העם יודעי תרועה” – לא “רחמנא פקיד”
אבל על השופר שלו נאמר “אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון” [תהלים פט:טז]? נאמר “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד” [ברוך הרחמן שציווה]? טוב מאוד.
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה”.
לא אומרים, אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. לא אומרים “רחמנא פקיד”. אה, באמת יש רבי, אני לא יודע איזו מעשה הוא אמר את זה. לא זה אומרים.
זו האמת. זו האמת.
ההבדל בין “יודעי תרועה” לבין רק לקיים מצוות: הצורך במילים לפנימיות
פרק א: שופר — “יודעי תרועה” מול “מקיים המצוות”
הפסוק בשופר ומשמעותו
באמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים ליפול צריכים אנחנו חציצה לתקוע שופר. אבל על השופר שלו נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — אשרי העם שיודע את התרועה]. נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא פָּקִיד” [רַחֲמָנָא פָּקִיד — הרחמן ציווה]? לא! טוב מאוד. רַחֲמָנָא פָּקִיד שונה מאוד מאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
אנחנו לא אומרים, אצלנו אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, אנחנו לא אומרים “רַחֲמָנָא פָּקִיד”. כן, יש רבי, אני לא יודע אם זו מעשה, הוא אמר את זה. לא זה אומרים בסידור.
קול השופר ממלא את כל העולם
אמת, הסידור מדבר על ה— השופר מדבר על אנטנה כמו שהשופר ממלא את כל העולם בקולו, ועל זה מחכים שוב לשמוע, מה שכתוב בסידור. לא כתוב בסידור, זו הלכה צריך לתקוע שופר.
היהודי בלי מילים
אבל נבך, היהודי שאין לו תשובה אחרת, הוא לא מבין את זה, הוא לא רואה מה כתוב בסידור. אולפני הקולנוע עושים לכאורה דברים טובים יותר, כי אין לנו אולפני קולנוע יהודיים. למה לא? כי אנחנו לא יודעים שיש חי [דבר חי], כי אנחנו חושבים שיש רק הלכה.
העולם הפנימי הוא גויי
נגד זה צריך לדעת, אוקיי, הוא העולם הפנימי שלו, עולם ההרגש שלו, ההרגשה שלו, הלב שלו, הנשמה שלו, הכל גויי, הכל עולמי, שנאמר כבר, הוא רק מקיים את המצוות.
פרק ב: הטעם של הסבא במנורה
הבנת הסבא של יופי
אה, תשאל אותו, הסבא שלך בוודאי היה לו טעם, הוא החזיק שהמנורה היא באמת הדבר הכי יפה בעולם. הוא לא סתם אמר, הוא לא סתם אמר שהוא היה פרימיטיבי, הוא כך החזיק.
הדמיון של בית המקדש בגלות
הוא מאוד חשב שאנחנו בגלות ובזבל [לכלוך], אבל הוא קיווה, הוא דימיין איך תיראה המנורה בבית המקדש, איך הכהן גדול מדליק אותה, וזה יפה, אין כזה, אף כנסייה אחת אין לה דבר כל כך יפה.
“נהי דלא חזי מזליה חזי”
כך הוא מאוד ראה, הוא הלך, הלך לקראת מלכי אומות העולם, ואם הוא פגש והוא ראה כמה יפה זה, אולי אסור, אני לא יודע, אם הוא ראה כמה יפה זה שהגויים בטקסים שלהם מסתובבים ועושים טקסים יפים ודברים, הוא אמר, “אה, אני יודע מה אני הולך, אמר יזכר יבחין”.
אם הוא זוכה לביאת משיח, אם הוא זוכה ללכת לרבי אמיתי, לצדיקים שהיו עוסקים בזה, שנאמר הוא דיבר פעם שיעור, אם הוא זוכה לזה הוא ראה, “נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי” [אם לא ראה, ראה ממזלו].
פרק ג: אקדמות — החיצוניות גם היתה טובה יותר
הלימוד של אקדמות שבועות
ועל מה מדברים משם? כן, היו צריכים איתם למדו אקדמות שבועות, כי אומרים אנחנו הולכים לקבל לויתן עם שור הבר, אתם יש לכם משהו אש, שלג, רכבת לכולם לא.
הפנימיות והחיצוניות
מדברים כבר לא על ה״מִתְהַלֵּל בְּבֵיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה”, זה כבר בוודאי, זה כבר בורא פנימים [הדברים הפנימיים], אפילו החיצוניות היתה טובה יותר, זה היה יותר טעים, הילדים אהבו את זה יותר, אנחנו נאהב את זה יותר, אולי היום אנחנו בגלות, מקווים אנחנו, מצטיירים דברים אנחנו בדמיון איך זה נראה.
אפשר להיות יהודי אורתודוקסי בלי זה
אבל כל הדברים האלה הם לא הלכות, אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין על השור הבר והלויתן, אפשר לא לומר אקדמות, אפשר בקושי להיות יהודי, אבל אפשר להיות יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
פרק ד: למה היהודי האורתודוקסי הוא “רק ככה” — כי אין לו מילים
“נאלמתי כרחל לפני גוזזיה”
ולמה היהודי האורתודוקסי רק ככה? כי אין לו כתובה [מילים כתובות], כי אין לו מילים. כי הוא “נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה” [נאלמתי כרחל לפני גוזזיה], כמו רחל — רחל רומזת על השכינה, כנסת ישראל — שגוזזים אותה, והיא לא יכולה אפילו להוציא קול, שסותמים את פיה, היא לא יכולה לבכות, היא, אין לי מילים.
בני אדם חיים דרך מילים
ואם אין לי מילים, מכיוון שבני אדם הם סוג כזה של יצורים שלמעשה חיים הם מילים. חוץ מכמה משוגעים שהם יכולים לומר, אני לא יכול, אין לי מילים, ואנחנו מאמינים בזה אנחנו רוקדים הלאה ככה.
המילים שיש לנו הן רק נגלה
רוב האנשים, ובוודאי הציבור, העולם, אם אין תשובה, זה שהמילים שיש לנו הן רק עם נגלה [התורה הגלויה], אלו המילים שיש לרוב האנשים, המילים שיש זה נגלה, אלו המילים, ההלכה אוקיי, ברוך השם, יש להם את זה, טוב מאוד. אבל על הפנימיות אין מילים, כי הפנימיות היתה דבר שהרגישו, זה לא ממש דבר כזה.
פרק ה: בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש, כמעט אף יהודי, מה זאת אומרת כשבית המקדש היה קיים, לא יצא לומר, ברוך השם היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים. היה קרבן עולה היום, קרבן תמיד, המוסף של שבת ושני כבשים עם כל ההידורים. זה היה שאף יהודי אחד לא היה בבית המקדש.
כשבית המקדש באמת חרב
תרגום לעברית
יכול היה להיות שהיתה תקופה שבית המקדש היה כך, אבל אז הוא היה בית חרוב וחרפה [חורבן ובושה], אז לא היה שום טעם בבית המקדש, אבל כשכן היה, היה בזה איזשהו טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא יכלו להוציא, לא היו להם מילים.
פרק ו: הלווים — תפקידם היה לתת מילים
התפקידים של הלווים
הלווים, יש להם את התפקידים אצל הלווים. לומדים השבוע על הלווים, מה התפקידים בתפקידים, והתפקידים לא עומדים בתורה בפירוש, שהם שרים. עומד רק מאוחר יותר בדברי הימים.
להוציא רעיונות במילים
אבל תפקיד הלוי היה להוציא רעיונות במילים, על זה יש תהילה ועל זה ניגון, אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר, ושיאמר חלק מוצא ניגון, ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה.
הפתרון של הזוהר הקדוש
אולי זה לא כל הפתרון, כי הספרים החסידיים באים ואומרים שזה יכול גם להיות נכון. אבל חשוב מאוד לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש, ובכלל כל החסידות, שהזוהר והחסידות והמקובלים והאחרונים, כולם כך, כל מה שהם עושים.
פרק ז: הזוהר בא לתת מילים
“קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים”
כי מתעורר הזוהר בא והוא אומר קום רבי לעבן, קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות החוצה.
“מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי”
אנחנו צריכים לומר, כן, יש לנו חיוב, אנחנו יהודים יש לנו גזירות, כתוב, מה אעשה [מה אעשה]. נערה גויה יפה מאוד, מה אעשה אוודאי? מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי [ואהבת התורה נגזרה עלי]? לא את לשחוט [לא לך לשחוט], אצלי אסור! יש פחד שנצא מהיהדות. מה אעשה, כך אומר יהודי פשוט, וזה דבר.
חתונה גויה וחיים גויים
אבל למעשה, הוא אכן לא יכול להתחתן עם נערה גויה, אבל בכל זאת יש חתונה גויה. בחתונה גויה לחיות, בחיים גויים, והשבת שלו איך נראית? כן, עם כל ההלכות, אבל גויית.
הזוהר נותן מילים
אז מישהו אומר משפט? לא, לא, בוא נשמע ילדי. אני רוצה לומר לך, שיהודי, גוף יהודי, הוא סוג של דבר שנקרא מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה].
פרק ח: היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
אני נותן לך קצת מילים
אני נותן לך קצת מילים. נער יהודי, זכר יהודי, הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד. הפרט ביסוד ממש, אבל באופן כללי. הזכר הוא מדרגה לדבר שנקרא יסוד, שנקרא צדיק. יש הרבה פסוקים על זה. “צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” [הצדיק הוא יסוד העולם].
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
וכשנער יהודי מכניס את הצדיק שלו לנערה גויה, זה כמו צלם בהיכל [פסל בהיכל]. כל העולם מסתובב סביב הדבר הזה, והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה.
הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים
או הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'” [כל זכורך יראה את פני האדון ה׳].
הפירוש המפורסם בזוהר
זה הפירוש המפורסם בזוהר, שהזכר, שהוא סימן וזכר ומרכבה למדרגה שנקראת זכר שלמעלה, היסוד העליון [היסוד העליון], שהוא המעיין הנובע [המעיין הנובע] שמביא את כל השפע [שפע] על העולם, צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה [בחינת הנקבה הקדושה], לבחינת השכינה.
שם זה נקרא המקדש
שם זה נקרא המקדש, כן? הוא נכנס למקדש, הוא נכנס למשכן. וכשהיהודים נושאים את זה, כמו שלמדנו השבוע, כמה יפה זה איך היהודים נושאים את המשכן, הם נושאים את השכינה, ממש. זה הפירוש.
בעל — חתונה עם בת אל נכר
ואתה מבין שבוודאי זה נקרא בעל, שיהודי עוזב, כמו יהודי שעוזב והוא בועל בת אל נכר [זונה עם בת אל נכר], לא שהוא מתחתן עם נערה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל נכר. אתה תופס? נערה יהודיה היא בת של האל היהודי, כן? “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם” [בנים אתם לה׳ אלקיכם]. לא רק בת, זו בחינה, הוא אוהב אותנו מאוד.
בוא אתן לך מילים מסוימות
בוא אתן לך מילים מסוימות, אולי המילים הן משל, אולי הן מדי גשמיות [גסות] כשאנחנו חושבים עליהן, אני אתן לך יותר מילים של קבלה, זה נקרא זו״ן [זעיר אנפין ונוקבא].
כל נער ונערה יהודיים הם מרכבה
והמילים מראות שכל נער יהודי הוא מרכבה לזעיר אנפין, למידת התפארת [מידת התפארת]. כל נערה יהודיה היא מרכבה למידת המלכות [מידת המלכות], לשכינה. וכשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו], וזה מה שיהודים עושים כשהם מתחתנים.
כשיהודי מתערב עם גוי
לגויים יש את המדרגות שלהם, אני יודע, שבעים שרים וכן הלאה. אבל כשיהודי מתערב עם גוי, הוא בועל בת אל נכר, כביכול [כביכול], תחשוב על זה, הוא מביא את המדרגה של היסוד דקדושה, נכנס לעבודה זרה. כמו אדם שלוקח את בית המקדש, את המקדש, את הקודש של הקודש, והוא מכניס אותו לבית אלילים, הוא לוקח את ארון הקודש ומכניס אותו לעבודה זרה.
זה הנמשל — בית המקדש הוא המשל
ולא שזה משל, זה הנמשל. אתה חושב על בית המקדש? בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה שאני מוציא לך. וזו החיות.
פרק ט: עוד אלף משלים — הים, הנחלים, והשפע העליון
זה רק משל אחד
זה רק משל אחד, כן? דיברנו על המשל עכשיו של כמעשי נעורותיך [כמעשי נעוריך], על משל של אהבת איש ואשתו [אהבת איש ואשתו].
“כל הנחלים הולכים אל הים”
אני יכול לתת לך עוד אלף משלים של ים שנעשה “כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” [כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא], כל הנחלים, השפע העליון הולך כמו נחלים שיורדים מלמעלה, הגשם, כן, מלמעלה למעלה [מלמעלה למעלה], מהטל דנחית מעתיקא קדישא [הטל שיורד מעתיקא קדישא], וזה נכנס עד שזה נכנס לים שמקבל [מקבל], שבזה העולם חוזר ומתרענן.
“ישקו כל חיתו שדי”
“יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם” [ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם], שהם פסוקים יפים מאוד מברכי נפשי [ברכי נפשי — פרק תהלים] שהזוהר אוהב מאוד.
זה הפירוש
וכך, זה הפירוש, יהודי עושה מצוה, זה הפירוש, יהודי עושה תשובה, עד אז היתה שרויה בדוה [יושבת בעצב], והעובד לוקח את המים [מים], המים העליונים [המים העליונים], והוא שולח אותם לתוך הסוד שלה [סודה], ונעשה מהסוד הזה מים, אמת? זה מה שעושים.
פרק י: תפקיד הזוהר — להבהיר מילים ומשלים
“אני אתן לך עוד מילים”
אה, עכשיו מה עושה הזוהר? הוא אומר “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים”. והקבלה, כל הקבלה עוסקת בהבהרה ובביאור המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
זה לא סתם הרגשה
זה לא לומר שיש הרגשה, ליהודי יש טעם במנורה, זו לא סתם הרגשה, זה אפילו לא סתם רמז.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
יש במנורה “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” [אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות]. כל שבעת הנרות, כל שבע הספירות, כל שבע המדרגות, צריכות להתחבר, צריכות להאיר אל פני המנורה, שזו הבינה למעלה או המלכות למטה. תסתכל בזוהר, תראה בדיוק מה זה אומר.
הנר המערבי
והנר המערבי [הנר המערבי], שהוא המערב [מערב], פירושו שכינה במערב [שכינה במערב]. לשם הכל מסתובב.
פרק יא: שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
אלו המילים
אלו המילים. עכשיו אתה שואל, בא הגוי לכאן, עכשיו בא הגוי והוא שואל אותך, “רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא… מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” [מה נשתנה אהובך מכל האהובים?] כן, מה יש לך כל כך יפה? מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? לנו יש בניינים יותר יפים בינתיים.
“ניחא לך דאימא לך חד מילתא?”
אומרים להם, “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” [רוצה שאומר לך דבר אחד?] אתה יכול להסביר לי? אתה לא מבין שיש לנו כאן את הקודשא בריך הוא ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו]? אתה לא יכול להבין שכאן יש “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”? יש לי בשבילך מילים.
הוא מלמד את ילדיו
והמילים הוא מלמד לילדיו, והוא עושה אותו מובן ומבואר [מובן ומבואר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
זה לא סתם שאנחנו רעבים
הוא אומר לילדיו סעודת שבת, זה לא סתם שאנחנו רעבים ועשינו מסיבה.
“הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”
יש מדרגה כזו שאומרת שבא יהודי, בא רבי המנונא סבא לליל שבת שלו, והוא אומר “הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין” [הנה הסעודה הזו היא סעודת שדה התפוחים הקדושים]. הסעודה היא סעודה של הגן הקדוש, הפרדס הקדוש [גן] של תפוחים טעימים.
מה זה אומר?
והוא שואל את הילדים, מה זה אומר? ואף אחד לא יכול להבין את זה, אבל זה אומר שלשכינה יש קניינים שונים [רכוש], התלבשויות שונות [לבושים] בעולם. אחת מהן היא ממש כשהולכים לפרדס עם תפוחים טעימים או פירות בריאים אחרים [פירות בריאים], ומה שטעם טעים, זה יפה, זה הדבר שהוא ליל שבת.
שלוש המדרגות
ובשבת בבוקר הוא אומר, כאן היא סעודתא דעתיקא קדישא [סעודת עתיקא קדישא], ואחר הצהריים הוא אומר, כאן היא סעודתא דזעיר אנפין [סעודת זעיר אנפין]. אלו שלוש המדרגות, לא סתם אוכלים שלוש סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד״ס: ארבע דרגות של הבנה
הפרד״ס הפשוט – גן עם פירות
יש שפות שונות בעולם. אחת מהן היא ממש: כשהולכים לפרד״ס [פַּרְדֵּס: גן], יש תפוחים טעימים, או פירות אחרים, רימונים חמים – זה טעים, זה יפה. זה הדבר שיש בשבת.
שלוש הסעודות – שלוש מדרגות
וסעודת השבת, הוא אומר, כאן יש את עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: העתיק הקדוש, הדרגה העליונה באלוקות]. ובשישי הוא אומר, כאן יש את זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: הפנים הקטנים, דרגה אמצעית באלוקות]. אלו שלוש המדרגות.
זה לא סתם אוכלים שלוש סעודות. כן, אפשר לומר על פשט פשוט, אבל אחר כך הוא אומר על הלכה, חיוב צריך לאכול שלוש סעודות – נו נו, חיוב. אבל מה היא הסעודה? מה הדבר שאוכלים? מה החיוב? מה הפנימיות? מה זה אומר סעודה?
חושבים שסעודה היא אוכלים במסעדה ביום רביעי, ושבת זה חיוב שצריך לאכול סעודה – אז תאכל רבי שלמה׳לע ספק. לא! שבת היא סוג אחר של סעודה.
הצורך בשפה לפנימיות התורה
מילים להרגשה
יש לו מילים לזה, ואפשר לומר את זה. הוא אומר את זה, או שהוא אומר את זה ולא מבינים את זה – לא נכנסים לעומק המילים שהוא אומר.
הוא אומר: “בסדר, זה טוב מאוד ליהודים פשוטים שהם מתלהבים והם אומרים את הזוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: התנא של השמחה, רבי שמעון בר יוחאי], ראיתי את המטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: המלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבואו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: ובני האלקים באו] – כן, טוב מאוד. אבל מה זה אומר המטרוניתא?”
הוא אומר: “לא, זו איזושהי בחינה [בְּחִינָה: היבט], אני לא יודע, הרבי יודע מה זה אומר.”
לא, לא! בוא נבין בבירור מה הוא אומר. זה אומר – מה יש? יש מכתבי פילוסופיה של סנט לורנס [Saint Lawrence: הקדוש לורנס], אחד הפירושים, בסדר, שמבינים מה הוא אומר. זה לא סתם מילים – מבינים בבירור ובגלוי ובפירוש מה מדברים כאן.
יש שפה למשמעות [meaning: משמעות], כן, לפנימיות התורה, לחיוב, לתחושה [have: יש], לדברים שלא אוהבים לדבר עליהם.
הטעות של “אני לא יודע”
שיאמרו: “בסדר, אני יודע את זה, אני לא אוהב לדבר על זה, אני לא יודע. ליהודים החסידים יש איזה טעם בזה, איזו הרגשה.”
זו לא הרגשה! בוודאי זו הרגשה – זו הרגשה. אבל למה זה כל כך חזק, למה טמון הסוד של כל העולם, למה יש לזה הרגשה. אבל ההרגשה היא לא הרגשה לבד – היא מלובשת [מְלֻבָּשׁ: לבושה] במילים טובות מאוד להרגשה.
המעלה של יש מילים – לא הולכים לאיבוד
המשל של יודע תרועה
עכשיו, כשיש מילים להרגשה – כשיש לו, זו אחת המעלות, רק אחת מהן – אחת המעלות שיש מילים להרגשה, לא הולכים לאיבוד. לא הולכים לאיבוד.
זה אחד: יש לך יפה יותר, יש לך אולי תרועה טובה יותר [תְּרוּעָה: קול שופר], יש לך אולי חצוצרן טוב יותר. אבל אתה לא יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: מי שמבין את התרועה]. אתה לא יודע את הכוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, כוונות] של השופר. אתה לא יודע איך מוציאים, איך מעוררים [מְעוֹרֵר: מעיר] בחזרה את המוחין [מוֹחִין: כוחות השכל] של הז״א [זְעֵיר אַנְפִּין], וזה עולה לאמא [אִמָּא: האם, בינה], ונעשים מוחין חדשים לגמרי עם גבורות חדשות [גְּבוּרוֹת: חומרות] עם חסדים חדשים [חֲסָדִים: חסדים].
האפשרות של לימוד
ויודעים את זה, ומבינים את זה, ומקבלים השגה [הַשָּׂגָה: הבנה], זה לשון שופר, ולדעת את זה. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים, אפשר לומר את זה. אתה מבין עכשיו את ההבדל [חִלּוּק: הבדל]?
תיאורטית אתה יכול גם לבוא ללמוד. בא מישהו [someone: מישהו] לומדים, לומדים, לומדים שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: שער הכוונות, ספר של האר״י הקדוש]. אני צריך לדעת את המילים – זה לא סתם.
הראיה שזה אמת
השאלה והתשובה
תלמיד: מישהו אומר: מה הראיה שזה אמת?
מגיד שיעור: הראיה שזה אמת היא… לא צריך שום ראיה! שזה אמת – זה הפשט בשער הכוונות.
כאן הוא אומר: יש לי כוונה אחרת – אין בעיה [no problem: אין בעיה], אולי דרך אחרת, לא שיש רק דרך אחת.
הראיה מהמנורה
הראיה שזה אמת – אני מדבר על כוונות התפלה מהפשט של המנורה [מְנוֹרָה: מנורה בבית המקדש] – הראיה שזה אמת היא שהיהודים עשו מנורה. הם לא עשו מנורה כי זו הלכה – ההלכה היא על זה.
הם עשו מנורה לא כי זו הלכה. היהודים אהבו את המנורה. היהודים אוהבים – אתה אוהב לאכול את הברביקיו של יום ראשון [Sunday barbecue: ברביקיו של יום ראשון], אפילו הברביקיו שלך טעים [tastes: טועם] יותר. למה אתה אוהב את זה? כי לכל אחד אוהב משהו אחר. אז, הם אהבו את זה.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
השאלה
תלמיד: מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? זה סוג אחר של טעם. מה ההבדל?
התשובה – גילוי המצווה
מגיד שיעור: אה… שלוש סעודות יש שם גילוי של מצווה שם, עיקר, וזו הזדמנות להיות…
…ולהיות שם ביחד איתה: “אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם ישמח, יצחק ישיר, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה של אהבה ונדבה, מנוחה של אמת ואמונה, מנוחה של שלום ושלווה ושקט ובטחון, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.”
אה, הטעם שלו הוא קצת עוף, הטעם שלו הוא קצת בשר? לא זה! האם זה מה שחיכית לעצמך? לא סתם אמרת, לא סתם להיות. שם יש מצווה – מה חסר לי חוץ מזה?
המעלה של היות לך מילים
זו מעלה גדולה אחת מדוע היהודים שהם קצת מקושרים, יש להם קצת יראת שמים, אהבה – מה היא התורה, אהבה, מה הן המצוות – הם, אלו שיש להם מילים לזה, הם מבינים את זה כבר עכשיו. זו כבר הרמה הבאה.
עכשיו, צריך להבין את זה, צריך לדעת לדבר על זה. במיוחד כשיש כבר שלוש ארבעים דקות, צריך כבר לעצור כאן. יש כבר מספיק לשבת – זו קדושה אבל. זה עוד על אחד, על אחד כמו שדיברנו.
ענין הקדושה – הנושא העיקרי
הקשר לשיעור רמב״ם
ובשיעור רמב״ם עוסקים בנושא של… מה זה? פרישות, בסדר, כן. זהירות, פרישות – יש נושא.
המילה, לפי מסוימים, המילה של זה “נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה” היא קדושה. נאמר “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.”
רמת הפשט
עכשיו, מי שלומד על פי פשט, ויותר ויותר שיעורים שהולכים ללמוד ודרך הפשט, הוא יבין על מה מדברים כאן: להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים תאווה ואילו דברים לא. זה על פי פשט… רמה פשוטה.
הבעיה – משהו חסר
והסיבה הגדולה למה אני מביא את זה לרמה מעשית, רמת הסוד, היא כי למסוימים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני לא אומר מה חסר, אבל כל אחד יכול לראות. חסר משהו, ויש הרבה… זו עוולה.
המילה על פי קבלה
המילה, על פי קבלה מבינה את זה פשוט. הרמב״ן אומר הרי: קדושה – הדבר נקרא קדושה.
עכשיו, מי שילמד על פי פשט, ויותר מי יותר שיעורים שלמדו בדרך הפשט, הוא יבין למה כאן יש דבר של להתנהג נכון עם הנאות, ואילו דברים הם עונג ואילו דברים לא. זו על פי פשט, הרמה הפשוטה.
למה מביאים את רמת הסוד
והסיבה הגדולה למה מביאים את רמת הפרד״ס, רמת הסוד, היא כי במובן מסוים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני אומר מאוחר יותר מה חסר, אני לא אוכל לומר. חסר משהו, ויש רמה הרבה יותר טובה.
עכשיו, אני אנסה לומר כך – זו המילה שאני הולך לסיים איתה.
מהי קדושה עצמה?
פירוש הרמב״ן
מי שילמד את הפשט של הזוהר על קדושה – קדושה, כמו שהרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” – “פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ.” אתה צריך להיות קדוש, זה פרושים. פרושים פירושו בדיוק המידה שדיברנו עליה, שזה נקרא זהירות. זה מה שאתה צריך להיות.
הבעיה – אף אחד לא יודע
עכשיו, מהי הקדושה הזו? מישהו יודע מהי הקדושה הזו? אף אחד לא יודע. אתה יכול להסביר מהי קדושה? כן, לא. אני יודע מה לא לעשות. אבל קדושה היא לא משהו שאתה לא עושה.
מדברים הרי על מידות, מדברים הרי על פנימיות, מדברים הרי על הרגשה בלב, מדברים הרי על מה שעושים.
הטעות של הגדרה שלילית
קדושה לא פירושה “אל תסתכל על סרטונים של כיוצא בזה.” זו לא קדושה.
עכשיו, אתה אומר: עושים פעולה היוצאת מקדושה, זה דבר שמביא קדושה – “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים.” אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב – זה יביא קדושה.
אבל מהי הקדושה עצמה? אה, זו הבעיה.
רשית חכמה – המקור לקדושה
הספר ותפקידו
הרמ״ק אומר כך: יש ספר קדוש שנקרא רשית חכמה. עצוב שהעולם, כמו שכל אחד יודע, בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ברשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג. מדברים שם בענין של קדושת הזיווג טוב מאוד.
לא רק שער הקדושה
אבל רשית חכמה היא לא רק כל שער הקדושה, והאמת היא שרשית חכמה היא – אני אקצר, אדבר על זה בחזרה בשיעור הבא – אבל זה ספר שלם שיצא להוציא את המוסר איך נראה מוסר על פי זוהר. זו העבודה של רשית חכמה, ועם זה הוא נעשה חסידות.
רשית חכמה וחסידות
אני יכול לומר לך שחסידות היא פירוש על רשית חכמה, וכל אחד יודע שהספרים החסידיים הראשונים – כולם ציטטו אותו, וכולם למדו אותו.
כמו חב״דניקים אמרנו פעם: שמי שלא יודע רשית חכמה לא ילמד תניא, כי תניא באה ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים: שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
שבת חסידי – המפתח לקדושה
המשל של רבי גדול
ומזה אני אומר: כשהיה רבי חסידי גדול, ממנו אפשר היה להבין מהו שבת חסידי. הוא ניהל שבת רבי.
הוא ניהל שנה אחת שהוא הרגיש ש״נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם,” כמו שהרמב״ן אמר. הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע.”
הבעיה – אין תמונה ברורה
לאף אחד לא הייתה תמונה מסוימת מהי באמת קדושה. זו העבודה של שבת חסידי, של רבי שמנהל שבת. עכשיו אתה רואה מהי באמת קדושה.
הנפקא מינה
עכשיו הרי יש את ההערה הבאה: אתה מבין שמעשים מסוימים שעושים פוגמים בקדושה. אה, אני יכול להבין שזה לא כל כך קשה להבין.
יודע מה? אפשר להסביר בדיוק את ההלכות, הגדרים, דרך המצווה, וכולי וכולי. מה יש כל כך קשה להבין? אתה יכול להסביר את זה טוב יותר.
אבל מתחילים ממה שמדברים – אנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים.
סיום – הקדמה לסדרה
אז זו ההקדמה שלנו בענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מזוהר.
ובכל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא לגמרי ברור פרשת תרומה, תצווה, והפרשה.
ובעזרת השם, נמשיך הלאה בזה. ויהיה לנו שבת שמח ושבת קדוש.