סדר העליה משכחת עצמו באות ועד שכחת כולו בעצם - עמוד התפלה אות טז
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
די פיר מדרגות פון תפילה דורך די פיר עולמות — א תורה פונעם בעש״ט און דעם מזריטשער מגיד
—
מקור פון דער תורה און דער חילוק צווישן בעש״ט און מגיד
דער מקור פון דער תורה איז מגיד דברי יעקב פ״ז — א תורה פונעם מזריטשער מגיד, וואס זאגט איבער דעם בעש״ט׳ס תורות אין זיין אייגענעם סגנון. עס ווערט אויך געבראכט אין כתר שם טוב, קונטרס אחדות.
דער סגנון-חילוק
– דער בעש״ט רעדט פלעין סטרעיט פון רוחניות — ער גייט נישט דורך דעם אומוועג פון גשמיות. ער רעדט פון דער פערספעקטיוו אז מ׳ווייסט שוין אז עס איז דא נשמות, אלוקות, עולמות — און ער זאגט מ׳דארף באלייכטן די ווארט, באלייכטן די אותיות. זיין שפראך איז „לכלול נשמתו.”
– דער מזריטשער מגיד נוצט דעם דרך פון קל וחומר פון גשמיות אויף רוחניות — אויב מען זעט תענוגים אין גשמיות, קל וחומר אין רוחניות. ער רעדט צו מענטשן וואס האלטן נאך נישט דערביי — ער הייבט אן א סטעפ פריער: קודם דארף מען פארגעסן פון זיין גוף, דערנאך אריינלייגן זיין כח אין די דיבורים.
אבער — דער בעש״ט האט יא געברויכט דעם קל וחומר אין זיין אגרת (בריוו): *”באוונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו.”* דער חילוק איז זייער איידל — מער א סטייל-חילוק ווי א מהות׳דיגער חילוק.
דער מגיד׳ס הוספה
דער מגיד מוסיף: אין יעדע אות זענען דא עולמות, נשמות, אלוקות. ווען מען פארבינדט זיך מיט די אותיות ווערט מען יחידים — מען דארף זיך כולל זיין אין יעדע בחינה. דער נושא פון “עד שנעשה לאין” — ביז מען ווערט “אין” — דאס איז דער מגיד׳ס לשון, און דאס מיינט חכמה.
—
“בכל כחך” — וואס מיינט דאס?
“בכל כחך” מיינט נישט שרייען — דאס איז סתם נערות. “בכל כחך” מיינט “בכל כוונתך” — מיט אלע כוחות פון כוונה, נישט מיט אלע כוחות פון קול. דער מקור איז אין שולחן ערוך ביי “אמן יהא שמיה רבא” (תוספות).
דער “כח” וואס דער מגיד רעדט דערפון מיינט: זיין קאנשעסנעס, זיין אווערנעס — וואס דער מענטש פילט אז עקזיסטירט, וואס ער זעט בתור דברים קיימים, דאס לייגט ער אריין אין די אותיות. די אותיות אליין זענען נישט גופניים — זיי זענען דברים קדושים, דברים מופשטים, אין זיי ליגן אלע זאכן.
—
דער אויסגאנגס-פונקט: דער מענטש׳ס נאטירלעכע הנחה — “איך בין א גוף”
א מענטש לעבט געווענלעך מיט דער הנחה אז ער איז זיין גוף. דאס איז נישט א בפירוש׳דיגע שאלה-און-תשובה — דאס איז די גרונט-הנחה אונטער אלעס וואס ער טוט. פונקט ווי מען שטעלט זיך פאר אז ארויסגייענדיג אינדרויסן וועט מען זען דעם הימל — אזוי איז דאס אן “assumption” וואס ליגט אונטער דעם גאנצן לעבן, אפילו אן דעם וואס מען פרעגט זיך עס בפירוש.
דוגמא: א מענטש וואס איז צו גראב — ער גייט ארום א גאנצן טאג מיט דעם אין זיין קאפ, ער קומט אריין אין א פלאץ און פרובירט זיך צו באהאלטן. דאס איז נישט בלויז א חסרון פונעם גוף — דאס איז א סימן אז ער איידענטיפיצירט זיך מיטן גוף, דאס איז וואס ער איז.
דאס איז דער אויסגאנגס-פונקט פון דער תורה: מען דארף ארויסגיין פון דער הנחה דורך די מדרגות פון תפילה — פון גשמיות ביז “אין”.
—
סטעפ 1: עולם העשיה — פארגעסן פון זיך
דער בעש״ט׳ס תורה
מען זאל דאווענען מיט התלהבות ביז מען פארגעסט פון גשמיות. דער עצה איז “יעלה מעט מעט” — גיין שטיקלעכווייז, פון א ווארט צו א ווארט, פון אן אות צו אן אות. נישט פרובירן אויף איינמאל אריינצולייגן די גאנצע כוונה, נאר שטיל און פאמעלעך גיין ביז מען פארגעסט פון זיך אליין.
ביאור
ווען א מענטש לייגט אריין זיין גאנצע כח, כוונה, מודעות אין די אותיות — צוביסלעך פארגעסט ער פון זיין גוף. ער הייבט אן נישט צו געדענקען אז ער האט א גוף. דאס איז סטעפ איינס.
דער בעש״ט׳ס כלל: *”במקום שמחשבתו — שם הוא”* — וואו דיין מחשבה איז, דארט ביסטו. אויב דו ביסט אין דער נארמאלער מצב, ביסטו סטאק אין דיין גוף. אויב דו גייסט אריין אינגאנצן אין עפעס — אפילו אין שטותים — פארגעסטו פון דיין גוף, און דאס איז א וועג וויאזוי עס קען ווערן געבוירן א נייע זאך, וויאזוי א מענטש קען זיך טוישן.
דער פאראדאקס פון דאווענען מיט כוונה
א שווערע נקודה: ווען מ׳זאגט א מענטש ער זאל דאווענען מיט כוונה, געדענקט ער מער אז ער איז א גוף ווי פארדעם. ער ווערט ערנסט, ער דערמאנט זיך אן זיין גאנצע גוף, זיינע נידס, זיינע חסרונות — ער ווערט מער גשמי׳דיג פון דאווענען. דאס איז דער אפאזיט פון וואס דאווענען דארף זיין.
דער “טבע אדם” פראבלעם: ווי מער מען הייסט א מענטש פארגעסן פון זיך, דעסטו מער געדענקט ער זיך. מען זעט עס אין דער שפת הגוף פון רוב מענטשן ביים דאווענען — זיי זענען משוגע׳דיג אנקאמפארטבל.
דער ראיה פון איינשלאפן
מענטשן וואס שלאפן איין אינמיטן דאווענען — דאס איז דווקא א סימן אז זיי זענען אין דער ריכטיגער מדריגה. זיי פילן זיך באקוועם, דאווענען איז זייער נאטירלעכער פלאץ. אלטע אידן וואס שלאפן איין ביים דאווענען — ביי זיי איז דאווענען וואס זיי זענען, נישט עפעס פרעמדס. זיי שפירן נישט קיין סעלף-קאנשעסנעס.
דער סקולענער רבי פלעגט איינשלאפן אינמיטן עסן, אינמיטן א ברכה, אינמיטן אן עליה — ער איז געווען קאמפארטבל, נישט אנגעצויגן. ער האט געדאוונט מיט גרויסע חיות, אבער ווען ער איז געווען מיד, האט ער פשוט איינגעשלאפט — ווייל ער איז נישט געווען צו סעלף-אוועיר.
דאווענען דארף זיין ווי א וועקעישען — קודם פארגעסט מען א ביסל פון זיך.
מקורות
– רבי חיים ויטאל אין שער הקדושה — ווען א מענטש לערנט, דאוונט, אדער זאגט פסוקים, זאל ער געדענקען אז ער איז אינגאנצן א נשמה וואס רעדט, נישט זיין גוף, נישט זיינע כוחות הגוף.
– דער בעל התניא רופט עס “משתומם שעה אחת” — מ׳דארף קענען פארגעסן פון זיך.
– רבי פנחס מקאריץ רעדט וועגן דעם אין מער גשמיות׳דיגע וועגן — למשל, מ׳קלענט די הויז פאר פסח כדי ער זאל פארגעסן אביסל פון זיך.
דער סדר התפילה
לויט דער סדר פון עולמות של מעלה ושל מטה — קודם זאג פסוקי דזמרה, רעד וועגן די שטערנס וואס זינגען פאר׳ן אייבערשטן, די כוכבי אור — פארגעס אביסל פון זיך. דאס איז דער ערשטער סטעפ. פארדעם הייבט זיך גארנישט אן — פארדעם איז מען סטאק אין גופניות.
—
סטעפ 2: עולם היצירה — די תענוג פון יחוד אותיות
דער בעש״ט׳ס תורה
*”נאך דעם יחשוב שהאותיות מתחברות”* — נאכדעם וואס מען האט פארגעסן פון זיך, זאל מען טראכטן אז די אותיות טרעפן זיך איינער מיט דער צווייטער, און דאס איז א גרויסע תענוג.
ביאור — וואס איז די תענוג?
דער “זיך” קען זיך נישט קאנעקטן מיט גארנישט — ער איז סטאק אין זיין אייגענעם גוף. אבער אותיות קענען זיך קאנעקטן: צוויי אותיות ווערן א ווארט, צוויי ווערטער ווערן א זאץ, עס ווערט א שטיקל, עס ווערט עפעס.
דער משל: יעדע ווארט אין דאווענען — למשל “יהללו את שם ה׳” — האט אן אינדעפענדענטע מציאות, א נשמה, א ניצוץ קדוש. עס איז א געוואלדיגע זאך פאר זיך אליין. אבער ווען צוויי ווערטער טרעפן זיך צוזאמען, איז עס נאך מער געשמאק — ווי צוויי אידן וואס טרעפן זיך און זאגן “שלום עליכם”. ביידע זענען גוט אליין, אבער צוזאמען איז בעסער.
א וויכטיגער חילוק: רוחניות vs. גשמיות
אין גשמיות טרעפן זיך זאכן נאר ווען עפעס פעלט — יעדער תענוג איז אביסל “פּראבלעם-סאלווינג” (א מענטש איז הונגעריג, ער עסט, ער סאלוועט דעם חסרון). אבער ברוחניות איז נישט קיין חסרון — ווי צוויי אידן וואס האבן אהבת חברים, אדער צוויי דברי תורה (א קשיא און א תירוץ) — איז דער צוזאמטרעף נישט פון חסרון, נאר פון שלימות. א קשיא אויף דברי תורה איז אליינס א דבר שבקדושה.
פון צוויי ווערט איינס: דער גרויסער תענוג איז ווען מען מאכט פון צוויי זאכן איין זאך — א מער שלימות׳דיגע, מער קאמפליצירטע זאך. דאס איז א גרויסע שמחה.
—
תענוג פון התאחדות — בגשמיות און ברוחניות
דער עיקר ענין: תענוג קומט פון צוזאמקומען
דער תענוג וואס א מענטש פילט בגשמיות איז נישט בלויז דער אייגענער הנאה — עס איז דער תענוג פון התאחדות, פון צוזאמקומען מיט נאך א זאך אדער נאך א מענטש. ווען צוויי זאכן טרעפן זיך צוזאמען, ווערט נישט בלויז “דאפּלט” — עס ווערט א גאנץ נייע עולם פון תענוג, א “דריטע זאך שיוצא מביניהם.”
דער משל: איך מיט א שטיקל קוגל צוזאמען — דאס איז א שידוך. די חיות אין דעם עסן און די חיות אין מיר טרעפן זיך, און ביידע לעבן בעסער. עסן מיט נאך מענטשן איז א גרעסערע תענוג ווי עסן אליין — אפילו יעדער עסט פאר זיך.
חידוש: תענוגים גשמיים זענען בעצם גוטע זאכן
דער מגיד און דער בעש״ט האבן נישט מורא געהאט פון גשמיות׳דיגע תענוגים. מיר זענען צוגעוואוינט אז תענוגים גשמיים זענען א פּראבלעם — אבער דאס איז נאר ווייל א מענטש ווערט “סטאק” אין דעם משל און פארגעסט דעם נמשל. בעצם — אלע זאכן וואס זענען געשמאק בגשמיות זענען גוטע זאכן. עס איז נישטא קיין תענוג וואס איז בעצם א שלעכטע זאך. אלע תענוגים מאכן א מענטש בעסער לעבן.
דער אייבערשטער האט געקענט מאכן אז מענטשן זאלן לעבן דורך אן IV-איינשפּריץ. אבער בעצם איז עס טיפער: וואס איז גוט, טעיסט אויך גוט — דאס איז די בריאה ווי דער אייבערשטער האט זי באשאפן. (מ׳קען זיך טועה זיין — דאס האט צו טון מיט קליפה, מ׳דארף מברר זיין.)
תענוג פון זיווג — א נאך גרעסערער תענוג
*”לא טוב היות האדם לבדו”* — דער מענטש זוכט א שותף, א שלימות. דער תענוג פון זיווג איז נאך גרעסער ווייל עס מאכט נישט בלויז דיר לעבן — עס מאכט די גאנצע וועלט לעבן. *”לא תוהו בראה, לשבת יצרה.”* פון דער התאחדות ווערן נייע נשמות, נייע מענטשן. אלע תענוגים אין דער וועלט זענען שידוכים.
—
סטעפ 3: עולם הבריאה — אותיות המחשבה
דער בעש״ט׳ס תורה
דער דריטער לעוועל: מען קומט צו אותיות פון מחשבה — *”ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”* ער הערט נישט מער וואס ער רעדט — ער ווייסט עס נאר במחשבה. ער רעדט נאך (ווייל ער דאוונט), אבער ער ווייסט נישט דערפון.
ביאור
דאס איז דער לעוועל פון בינה — מען האט א הבנה, א איידיע, אבער עס איז נאך אלץ אין ווערטער. אותיות המחשבה זענען נאך אלץ א מלבוש — זיי זענען די “גשמיות שבמחשבה.” מען איז זיך מסביר פאר זיך אליין וואס מען זעט. דער בעל התניא רופט דאס “עולם המלאה” — בינה.
דער משל פון דער שיינער בוים — ביז עולם הבריאה
א מענטש גייט אינדרויסן און זעט א שיינע בוים:
1. עולם העשיה (דיבור): ער זאגט “מה נאה אילן זה”, ער מאכט א ברכה “שככה לו בעולמו” — ער לייגט זיך אריין אין די ווערטער, אין דעם קלאנג. ער זאגט עס אפאר מאל.
2. עולם היצירה (קאנעקשן פון ווערטער): די ווערטער קאנעקטן זיך — “שככה לו בעולמו” ווערט איין גאנצע “חתונה” אין קאפ. ווי צוויי מענטשן האבן חתונה און מען טאנצט ארום — אזוי טאנצן די ווערטער צוזאמען, זיי באקומען א צוזאמענהאנג.
3. עולם הבריאה (אותיות המחשבה): ער הערט שוין נישט די ווערטער, נאר ער האט די איידיע, דעם געדאנק — “דער אייבערשטער האט געמאכט אזא שיינע בוים.” אבער דאס איז נאך אלץ א הסבר, נאך אלץ ווערטער אויף א “סקרין׳קעלע” אין קאפ.
—
סטעפ 4: עולם האצילות — מידת ה״אין”, חכמה, די ריעליטי אליינס
דער בעש״ט׳ס תורה
*”יבטל בדעת עין כל כוחותיו הגשמיות”* — אלע גשמיות׳דיגע כוחות ווערן בטל. דאס איז מדת החכמה, מדת ה״אין” — דער מענטש ווערט “אין.”
ביאור — דער חילוק צווישן אותיות המחשבה און די ריעליטי אליינס
דער אמת׳ער דורכברוך איז ווען מען דערגרייכט עולם האצילות — דארט פאלן אוועק אלע כוחות און חושים, אינקלודינג די מחשבה אליין, און מען שטייט פאר דער ריעליטי אליינס. ער טראכט שוין אויך נישט אין אותיות — די אותיות פון מחשבה זענען די “גשמיות שבמחשבה.”
דער משל פון דער שיינער בוים — דער פערטער שטאפל
4. עולם האצילות (עין/ריעליטי): נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים — אינקלודינג די מחשבה. ס׳איז פשוט דא א שיינע בוים אין פראנט פון אים. נישט די ווערטער וואס זאגן “ס׳איז א שיינע בוים”, נישט דער הסבר אז זי איז צוואנציג אמות הויך — נאר די זאך אליינס. די ריעליטי איז נישט די ווערטער וועגן איר, די ריעליטי איז די ריעליטי.
דער עיקר חידוש: ווערטער זענען נישט ריעליטי
אלע ווערטער — אפילו די טיפסטע — זענען נאך אלץ עולם הבינה. מען קען נישט מיט ווערטער אויסדריקן עולם האצילות, ווייל ווערטער זענען “עקזעקטלי” דער הסבר, נישט די זאך. נאר דער הסבר קען מען נאך זאגן — אבער די ריעליטי אליינס איז ביינד ווערטער.
הסתכלות vs. הבנה
עולם האצילות ווערט אויך גערופן הסתכלות אדער ראיה — נישט אז ער פארשטייט עס, נאר ער קוקט דערויף. דער חילוק צווישן “understanding” (וואס איז אין מיין קאפ, מיין דיבור) און “insight” (in-sight — ער זעט איין) — דאס איז דער חילוק צווישן בינה און חכמה, צווישן הסבר און ריעליטי.
דער ענין פון “בטל”
דער מגיד האט גע׳חידוש׳ט דעם באגריף “בטל” אין חסידות — ער האט עס גענומען פון הלכה (בטל ברוב, בטל באחד, טפל בטל פאר דער עיקר), אבער אין חסידות מיינט עס עפעס אנדערש: ווען א מענטש שטייט פאר דער ריעליטי, ווערן אויס זיינע כוחות, ער ווערט משתומם — ווי דער לשון וואס דער בעל התניא האט ליב צו ברענגען: “ונשתומם כשעה חדא.”
—
רבי חיים׳ל׳ס חידוש — דער שם הוי״ה און דער אייבערשטער אליינס
א מענטש קען זיין א גרויסער צדיק וואס איז מכוון א גאנצן טאג דעם שם הוי״ה — אבער וואס איז מיט דער אייבערשטער אליינס? וואס איז מיט די זאך וואס דער שם הוי״ה איז וועגן?
רבי חיים׳ל האט געזאגט: *”איך האב אין זינען אלע זיבן וועלטן, אלע דרגות — און דעם אייבערשטן האב איך פארגעסן.”* ער זאגט נאך א גרעסערע זאך: אפילו דער שם הוי״ה אליין קען “פארגעסן” דעם אייבערשטן — נישט ממש פארגעסן (דעם אייבערשטן קען מען ממש נישט פארגעסן), נאר אז דער שם איז נאך אלץ א וועג פון זאגן, נאך אלץ א מלבוש.
דער מהלך אין שמות
– אדנ״י — עולם העשיה, די ווערטער וואס מען קען זאגן
– שם הוי״ה — עולם היצירה, דער קאנעקט
– הוי״ה איז אדנ״י — עולם הבריאה, א הבנה וואס איז נאך ווערטער
– דער אייבערשטער איז — דאס איז געווען אמת פאר ס׳איז געווען ווערטער, ס׳איז די זאך אליינס
מידת החכמה / מידת עין — דער מענטש׳ס יכולת
דער מגיד רופט דאס מידת חכמה — דער מענטש האט א יכולת זיך צו קאנעקטן מיט דער ריעליטי אליינס, צו זיין בטל צו דער ריעליטי. דעריבער הייסט די נשמה “נשמה אלוקית” — ווייל זי האט די מידת החכמה, די מעגליכקייט צו זיין דאס, צו האבן די ריעליטי אפן פאר זיך.
א פראקטישער פונקט
ווען א מענטש האט א קשיא וואס האט שוין ווערטער, האט ער שוין באזיקלי א תירוץ — ער דארף נאר ממשיך זיין דעם נעקסטן ווארט. אבער די רגע פון האבן דעם קשר, דעם experience, איז נישט א רגע פון “איך האב א שטיקל קשר” — ס׳איז עפעס וואו מען איז stuck, מען קוקט דערויף, מען איז דערין. דאס איז דער חילוק צווישן בינה (ווערטער, הסבר) און חכמה (ריעליטי, הסתכלות).
—
דיסקוסיע: איז מען יוצא קריאת שמע?
עס איז אויפגעקומען א שאלה: אויב ער הערט נישט וואס ער רעדט (עולם הבריאה) — ווי איז ער יוצא? (אין שולחן ערוך שטייט מ׳דארף הערן וואס מ׳רעדט.) דער תירוץ: אויב א איד איז אין אזא מדריגה, איז ער יוצא. אויסערדעם — דער מגיד זאגט אז מ׳מוז נישט דוקא זיין ביים דאווענען פאר דעם; עס איז גרינגער ביים דאווענען, אבער מ׳קען דאס דערגרייכן אינמיטן טאג אויך. די פיר לעוועלס זענען נישט דוקא תלוי אין דעם סדר התפילה — מ׳קען שוין אין ברכות השחר אנקומען צו א הויכע מדריגה.
תמלול מלא 📝
זוכן דעם מקור פון דער תורה
דער טעקסט פון דער תורה
בתפילה צריך התלהבות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפין ומתחברין זה עם זה, וזהו תענוג גדול, רמז לדגשמיות ותענוג כל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה.
ואחר כך יבוא לאותיות מחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בחינת עולם הבריאה. ואחר כך יבוא למדת אין, שנתבטל אצלו כל כח ויסוד הגשמי, וזהו עולם האצילות ממדת החכמה.
שאלה: וואס איז די תענוג, די ערשטע תענוג? די יחוד? דו זאגסט אז דאס איז א תורה פונעם מגיד דמעזריטש? איך האב נישט קיין אהנונג. דו ווייסט?
מגיד שיעור: כתר שם טוב, קונטרס אחדות.
שאלה: לאמיר קוקן כתר שם טוב. אדער ליקוטי אמרים?
זוכן אין כתר שם טוב
מגיד שיעור: איך האב כתר שם טוב, וואו איז עס? ערגעץ. וואו איז עס געגאנגען?
אין כתר שם טוב, תוכן ענינים, זענען די זאכן צונאמען. חלק ב׳ דארף עס זיין. איך זע דא נישט די נומבערס.
שאלה: וואס איז קונטרס אחדות?
מגיד שיעור: איך מיין אז קונטרס אחדות איז…
בתפילה צריך התלהבות. אפשר האבן זיי עפעס א מפתח קיינד אוו טינג?
וואס גייט מיך אן פון וואו ס׳קומט די תורה? אפשר וועט עס מיר העלפן עפעס. קוקן תולדות, קונטרס אחדות. ס׳איז נישט תולדות אחדות, ס׳איז תולדות פון קונטרס אחדות פון די תולדות? ניין, גלייב איך.
לאמיר מאכן א סערטש און שוין. האסט נישט קיין באוצר החכמה כתר שם טוב אדער קונטרס אחדות?
לאמיר קוקן אין אוצר החכמה. איך האב א געדרוקטע, אבער ס׳איז שווער צו טרעפן זאכן אין כתר שם טוב.
בתפילה צריך התלהבות… אהא, דו ווייסט וואס? ש״פז. האסט ש״פז?
דער מקור: מגיד דברי יעקב
מגיד שיעור: אה, ש״פז אות ב׳. מגיד דבריו ליעקב, פ״ז. דאס איז פון מגיד דברי יעקב, דאס שטיקל. מגיד דברי יעקב פ״ז. האסטו אויך מגיד דברי יעקב דא? פ״ז.
יא, דאס איז א שטיקל פון די מזריטשער מגיד. האסטו דיסקאווערד די סוד.
נאר ס׳איז נישט קיין תורה פונעם בעל שם טוב. די תולדות זאגט נאך פונעם בעל שם טוב. די מזריטשער מגיד זאגט בעל שם טוב׳ס תורות, אבער ער זאגט עס אין זיין אייגענעם וועג. ס׳איז נישט די זעלבע זאך, פארשטייסט? רש״י און רש״י מהרש״א, ס׳שטייט אסאך מאל אזעלכע תורות, אבער… פון וואו ווייס איך אז ס׳איז נישט קיין תורה פונעם בעל שם טוב? ס׳זעט מיר אויס.
ער האט נאר דא אריינגערוקט די בעל שם טוב׳ס א תורה ווייל ס׳שטייט די זעלבע נושא פון אריינלייגן כל כחו ביי דיבורים. קוק אין כתר שם טוב. ניין, כתר שם טוב מיינט ער פון די תולדות, איך האב א טעות. ס׳איז דא אין כתר שם טוב, אין שמיני עז״ו, די בעל שם טוב האט א תורה. ס׳איז דא, ס׳איז די זעלבע תורה.
קרוצאף שמיני. שמיני עז״ו, ה׳ ו׳. ניין, ס׳איז א לענגערע תורה. ס׳איז אויך א תורה פון די מגיד. עס רעדט פון די זעלבע זאכן. מען גייט פון עולם היצירה, עשיה, און אזוי ווייטער.
א צדדיגע דיסקוסיע: מנהג אין סטאלין
שאלה: דו האסט פארציילט אז אין סטאלין איז דער מנהג אז אפילו אין די שול פון בעל שם טוב דארף מען גיין אן שיך. אן שיך?
מגיד שיעור: יא. אין די אוהל איז גאר אסאך פירן זיך אזוי, נישט נאר סטאלין.
שאלה: ניין, ניין, אין ציון זיכער. אין ציון איז אסאך פלעצער גייט מען אן שיך.
מגיד שיעור: אבער אין די שול פון בעל שם טוב, די קליינע איבערגעבויטע שול, אין בית החיים גייט מען אן שיך, און דער רבי אפילו אין די נייע איבערגעבויטע איז אויך געגאנגען אן שיך.
שאלה: מענין. וואס האט דאס צו טין עניוועיס?
מגיד שיעור: נישט, מ׳האט עס מיר פארציילט דורך א גוטע מקור נעכטן. דאס איז מיר א נחמה רבה, דאס האט שוין מיין לעבן בענעפיטעד.
דער חילוק צווישן דעם בעש״ט און דעם מזריטשער מגיד
די שפראך פונעם מזריטשער מגיד
מגיד שיעור: סאו דאס איז די נקודה דא. סאו וואס פארשטייט מען? פארשטייט מען אז ס׳שטייט אדער ס׳שטייט נישט? האט ער אמאל געטון דאס?
שאלה: סאו וואס איז די תענוג? ווילסטו קודם וויסן אדער וואס איז די תענוג?
מגיד שיעור: וואס איז די תענוג? וואס איז די עת לעשות? איך מיין אז ס׳איז מער ליב די עת לעשות. מ׳האט שוין גערעדט וועגן דעם, איינס פון די אנהויבן.
שאלה: אקעי, איך האב פארגעסן. דאס איז די אינסטראקשנס וואס מ׳זאל טון.
מגיד שיעור: אקעי. מ׳דארף עס טון. כדי צו פארשטיין וואס ס׳שטייט דארף מען עס טון, פשוט.
שאלה: אקעי. וואס איז אזוי קאמפליקעיטעד?
מגיד שיעור: וואס גייט זיין די נעקסטע שטיקל? די נעקסטע שטיקל איז די זעלבע שטיקל פון פריער, נאר מיט די שפראך פון די דגל. סאו דאס איז… לאמיר רעדן אביסל וועגן דעם. זאל מען זען וואס נאך.
האט ער געזאגט, דאס איז די לענגווידזש פון די מזריטשער מגיד. וויאזוי ווייס איך? קודם כל, די אלע ראיות פון גשמיות אויף רוחניות איז די מזריטשער מגיד׳ס תורות, נישט די בעל שם טוב׳ס תורות. די בעל שם טוב רעדט פלעין סטרעיט פון די רוחניות.
דער קל וחומר פון גשמיות צו רוחניות
מגיד שיעור: וואס מיין איך? די גאנצע זאך פון די קל וחומר, זעסט דאך ווי ס׳איז דא תענוגים אין גשמיות וכו׳, איז אין רוחניות אויך דא? איך ווייס נישט אויב אין… עקשולי, די בעל שם טוב האט יא געזאגט די לשון, רייט? די בעל שם טוב׳ס לשון איז געווען ביי די בריוו, יא, וואס איז די תורה וואס אונז זענען דאס געווען אין געבאטעווע, וואס איז די לשון?
שאלה: נאר געדענק די לשון, דא איז די אגרת אין די פריערדיגע פעידזש, איז געשטאנען ווען ער האט גערעדט וועגן די נקודה, האט ער געזאגט, “באוונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו”.
מגיד שיעור: יא. ער האט יא געזאגט די זעלבע קל וחומר.
דער ביאור פון “בכל כחך”
וואס מיינט “בכל כחך”?
מגיד שיעור: ער זאגט א פשוט׳ע זאך, א מענטש א גאנצע צייט, “בכל כחך” מיינט נישט מ׳זאל שרייען, יא? דאס איז א סתם נערות. “בכל כחך” מיינט “בכל כוונתך”, אזויווי ס׳שטייט אין שולחן ערוך ביי… יא, ביי וויאזוי הייסט עס? “אמן יהא שמיה רבא”, יא? תוספות. סאו, ס׳מיינט אזוי, ס׳מיינט…
שאלה: האו דו יו עקספלעין דיס, לעמיר עס טרייען צו דעסקרייבן.
דער איידעלער חילוק
מגיד שיעור: ער זאגט אביסל אנדערש ווי… דאס איז אביסל אן אנדערע דגוש ווי די בעל שם טוב. די בעל שם טוב רעדט נישט פון… ער רעדט יא, נאר ס׳איז אן אנדערע סטייל, נו, ס׳איז א קליינע חילוק, זייער אן איידעלע חילוק.
אבער די מזריטשער מגיד זאגט, אז יא, איך געדענק די בעל שם טוב האט געזאגט, אבער מ׳דארף געדענקען אז אין יעדע אות איז דא עולמות נשמות אלוקות, און אונז ווען מיר קאנעקטן זיך ווערט יחידים, און מ׳דארף זיך כולל זיין אין אזא נשמה אין יעדע בחינה, און אזוי ווייטער.
די מזריטשער מגיד זאגט איבער די תורה, און ער זאגט אזוי, אז קודם כל ער… אויך די נושא פון “עד שנעשה לאין”, די לענגווידזש דאכט זיך מיר פון דעם מזריטשער מגיד, דאס הייסט חכמה.
דער מענטש׳ס נאטירלעכע הנחה: “איך בין א גוף”
די געווענלעכע וועג פון א מענטש
מגיד שיעור: וואס ער זאגט איז אז געווענליך א מענטש געדענקט זיך אליינס, דאס איז וואס דו שטייסט דא, רייט? געווענליך “זיך אליינס” מיינט עס א גוף. א מענטש געדענקט געווענליך אז ער איז א גוף. אויב דו פרעגסט א מענטש “וואס ביסטו?” אדער “בשם וואס, מיט וואס רעדסטו? מיט וואס לעבסטו?”, טראכט ער פון זיין גוף. אזוי איז די נארמאלע וועג פון א מענטש טאג-טעגליך, רוב מענטשן, נישט צדיקים, נארמאלע מענטשן. זיי קוקן זיך אן אז זיי זענען זייער גוף.
דאס איז נישט אז ער קוקט זיך אן נאר ווען דו פרעגסט אים בפירוש, דאס איז אזוי ווי די הנחה, די עסאמפשאן אונטער אלעס וואס ער טוט. ס׳איז נישט דווקא א זאך וואס “יעצט טראכט איך, אה, איך בין אפשר א זאך, איך בין א גוף, און זאכן פון גוף מאכן סענס פאר מיר,” אזוי ווי איך האב ליב צו זאגן.
ס׳איז נישט קיין בפירוש׳דיגע שאלה
מגיד שיעור: ס׳איז פשוט, ס׳איז די… איך וויל נישט זאגן תת-מודע, ס׳איז נישט אפילו תת-מודע, ס׳קען זיין אז ס׳איז במודע, אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס דו פרעגסט דיר א שאלה און ענטפערסט דיר א תירוץ. ס׳איז פשוט די… דאס איז… וואס? די אפּיראנס, די עקזיסטענס. דאס איז פונקט אזוי ווי… א מענטש׳ס לעבן איז דאך געבויט אויף אסאך הנחות. ס׳איז פונקט אזוי ווי דו שטעלסט דיר פאר אז דו וועסט ארויסגיין אינדרויסן וועסטו זען די הימל איבער דיר.
פארגעסן פון גוף — דער ערשטער סטעפ אין תפילה
דער מענטש׳ס נאטירלעכע מציאות: ער געדענקט אז ער איז א גוף
מיט וואס רעדסטו? מיט וואס לעבסטו? טראכט ער פון זיין גוף. אזוי איז נארמאל, די נארמאלע וועג פון א מענטש טאג טעגליך. רוב מענטשן, נישט צדיקים, נארמאלע מענטשן, זיי קוקן זיך אן אז זיי זענען זייער גוף.
דאס איז נישט אז ער קוקט זיך אן נאר ווען דו פרעגסט אים בפירוש. דאס איז אזוי ווי די הנחה, די assumption אונטער אלעס וואס ער טוט. ס׳איז נישט דוקא א זאך וואס יעצט טראכט איך, “אה, איך בין עפעס א זאך, איך בין א גוף, און זאכן פון גוף מאכן סענס צו מיר”, אזוי ווי איך האב ליב צו זאגן. ס׳איז פשוט, ס׳איז די… איך וויל נישט זאגן תת מודע, ס׳איז נישט אפילו תת מודע, ס׳איז נישט אז ס׳איז אונטער מודע, אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס דו פרעגסט אים א שאלה און ער ענטפערט דיר א תירוץ. ס׳איז פשוט די…
דאס איז וואס? די appearance, די existence. דאס איז פונקט אזוי ווי דו שטעלסט… א מענטש׳ס לעבן איז דאך געבויט אויף אסאך הנחות. ס׳איז פונקט אזוי ווי דו שטעלסט זיך פאר אז דו וועסט ארויסגיין אינדרויסן וועסטו זען די הימל. דו שטעלסט זיך פאר אז דו ביסט א גוף. דו דארפסט נישט טראכטן וועגן דעם אקטיוו יעדע סעקונדע.
דוגמא: דער גראבער מענטש
א פשוט׳ע וועג פון דאס זאגן וואלט געווען אזוי, אז א מענטש געווענליך געדענקט ער זיך אליינס, און ער געדענקט אז ער איז א גוף, און ער געדענקט א גאנצע צייט למשל אז ער איז גראב, לאמיר זאגן אזוי. ס׳איז דא אזא מענטש וואס ער איז אביסל צו גראב אדער אסאך צו גראב, און ווי ער גייט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו באמערקן, ווי ער גייט געדענקט ער אז ער איז צו גראב. ער קומט אריין אין א פלאץ און ער הייבט אן זיך מאכן אזוי, אפשר גייט מען נישט באמערקן אז ער איז גראב, ס׳העלפט נישט עניוועי.
ס׳איז א גילטי קאנשעס. מ׳האט מיר געזאגט אז דאס איז נישט די ריכטיגע לשון, אז דאס איז נישט א נקיפות המצפון. איך רעד פון די גוף, ער געדענקט אז ער איז א גוף. דאס וואס ער איז גראב איז א גילטי קאנשעס. יא, איך רעד פון זיין גוף. ער געדענקט אז ער איז א גוף און זיין גוף האט אזעלכע חסרונות. איך ניץ נאר די חסרונות פון די גוף, ווייל איך האלט אז דאס איז נישט די פראבלעם, די פראבלעם איז די גוף אליינס, אבער איך ניץ נאר א דוגמא פון די חסרונות כדי איך זאל פארשטיין פון וואס איך רעד, צו קענען רעדן אביסל קלארער.
איך געדענק אז איך בין א גוף, איך געדענק אז ס׳איז אביסל צו גראב די גוף, אקעי? און דאס איז אזויווי פארט פון זיין איידענטיטי, פארט פון וואס ער איז. א גאנצע צייט דרייט ער זיך ארום, נישט זיין נפש, ער איז נישט שולדיג, ער איז נישט א רשע, ער טאר נישט זיין גראב, לאמיר זאגן ער טאר יא, איך ווייס נישט, ס׳איז אפשר נישט זיין פאלט. אבער ער געדענקט אז ער איז זיין גוף, ער איז דאס, דאס איז וואס ער איז.
ווען א מענטש פארגעסט פון זיין גוף
נאכדעם אמאל, יא, דאס איז א נארמאלע זאך, אמאל קוקט ער… מענטשן ניצן דאס א גאנצע צייט. אמאל קוקט ער עפעס אן אינטערעסאנטע זאך, ער ליינט עפעס א מעשה, ער קוקט אויף א מובי, איך ווייס נישט. ער טוט עפעס וואס ס׳נעמט אים איבער זיין קאנשעסנעס, ס׳נעמט אים איבער זיין אווערנעסס. אין יענע צייט געדענקט ער נישט אז ער איז גראב, ער געדענקט בכלל נישט אז ער האט… אקעי, ער געדענקט יא אז ער האט א גוף אפשר, ווייל ער קערט שטותים, אבער ער געדענקט נישט אז ער איז גראב, יא? ער פארגעסט פון דעם.
דרך אגב, ס׳קען זיין ער פארגעסט עכט אז ער האט א גוף אביסל, אפשר זייער גרויס אין בחינת קטנות, אין א זייער קליינע וועג, אבער ס׳איז זייער וויכטיג פאר א מענטש צו האבן אזעלכע סארט זאכן. מ׳רופט עס “עסקעיפ” סאמטיים, ס׳איז בריחה, ער אנטלויפט.
חילוק צווישן דעם בעש״ט און דעם מזריטשער מגיד
און וואס ער זאגט, דאס איז אזוי ווי אויך ווען ער זאגט “כל כחו”, אויך האט דער בעל שם טוב געזאגט אזעלכע לענגווידזשעס, יא, “לכלול נשמתו”. ער האט געהאט אן אנדערע שפראך, אבער ס׳לייגט זיך אינגאנצן אריין, יא, ס׳לייגט זיך אינגאנצן אריין.
דער בעל שם טוב׳ס שפראך איז נישט געווען אז מ׳דארף זיך אריינלייגן. דער בעל שם טוב האט געזאגט אז מ׳דארף באלייכטן, יא, באלייכטן די ווארט, באלייכטן די ווארט. אבער דער מזריטשער מגיד האט געדענקט אז ס׳איז דאך מענטשן, און ער הייבט אן אביסל א סטעפ פריער, אזוי מיין איך. איך מיין אז דאס איז א שטיקל חילוק.
דער בעל שם טוב רעדט פון די גוף, אבער ער רעדט שוין פון די פערספעקטיוו אז דו ווייסט שוין אז ס׳איז דא נשמות, דער עולם איז נשמות, אלוקות. ערגעץ וואו נאך די נשמות און אלוקות, נאך די עולמות איז דאך גופים. איך ווייס נישט, דער עולם איז אפשר א גוף, אדער די לעצטע עולם, אקעי, ער געדענקט.
אבער דער מזריטשער מגיד רעדט צו מענטשן, און ער געדענקט נאך אז זיי האלטן דאך נישט בכלל דאס. ס׳איז קודם דארף ער פארגעסן פון זיין גוף. דאס הייסט בעצם… איך בין נישט זיכער וועלכע עולם ער האלט דא. איך מיין אז דאס וואלט געווען ביי אים אנגעקומען צו עולם המעשיה. ס׳איז דא נאך תורות וועגן דעם, איך מיין אויך פון בעל שם טוב וואס רעדן וועגן דעם. לאמיר טראכטן אינמיטן אסאך. אבער קודם, ער האט דא פארמירט וואס ס׳הייסט.
די עצה: אריינלייגן דיין כח אין די אותיות
קודם וואס ער פרובירט צו זאגן איז אז א מענטש געדענקט אז ער האט א גוף, און ער טראכט אז ער רעדט בתור גוף וכדומה, און די עצה איז אז ער זאל אריינלייגן זיין כח אין די דיבורים. כח מיינט זיין קאנשעסנעס, יא, זיין אווערנעס. דאס וואלט געווען אויף ענגליש האט מען אזוי געזאגט, רייט?
וואס ער מיינט אז עקזיסטירט, וואס ער זעט בתור דברים קיימים, ער לייגט דאס אריין אין די אותיות. און יעצט די אותיות וואס זענען נישט גופניים, נישט אז ס׳האט עפעס א משמעות, ס׳איז עפעס אותיות הקטורת, אותיות התפילה, ס׳איז עפעס דברים קדושים, דברים מופשטים. יא, ער זאגט נישט דא דאס, ס׳איז געבויט אויף די הנחה אז די אותיות ליגט אין זיי די אלע זאכן, אבער ער זאגט אונז נישט דאס, ער רעדט, דו ווייסט שוין דאס.
און אויב דו לייגסט אריין דיין גאנצע כח און דיין גאנצע כוונה און דיין גאנצע מודעות, דיין גאנצע אווערנעס, אין די אותיות, צוביסלעך פארגעסטו פון זיין גוף. ער הייבט אן צו… ער געדענקט נישט אז ער האט א גוף. דאס איז די ערשטע סטעפ, סטעפ וואן, פארגעסן אז ער האט א גוף. ער גייט זיך שפעטער דערמאנען, ווייל ער גייט ווערן הונגעריג, אבער ביז דערווייל פארגעסטו.
ער הייבט אן צו טראכטן פון די וועלט ווען מ׳דאוונט, כדי די פראבלעמס פון די וועלט, אדער די מציאות פון די וועלט, און שפעטער טראכט ער שוין פון די אייבערשטער. זיין דעפינישן איז נישט, ער טראכט נישט פון די וועלט נאר פון די אייבערשטער. ער טראכט אז ער איז די לשון פון די…
מקורות: רבי חיים ויטאל און אנדערע
ס׳איז זייער ענליך צו, איך מיין רבי חיים ויטאל אין שער הקדושה זאגט אזא לשון, אז ווען א מענטש לערנט אדער דאוונט אדער זאגט פסוקים, משניות, זאל ער געדענקען אז… איך געדענק נישט די לשון… זאל ער געדענקען אז ער איז אינגאנצן א נשמה וואס רעדט. ס׳איז א נשמה וואס זאגט די אלע זאכן, נישט זיין גוף, נישט זיינע כוחות הגוף, נאר זיין נשמה.
כאילו, ס׳איז דא אסאך וועגן פון צולייגן, כאילו ס׳איז… ער האט אביסל אן אנדערע וועג וויאזוי צו זאגן. ער זאגט אז ער פארגעסט אז ער איז דא עומד מיט די אותיות, ער פארגעסט פון זיך אליינס, ער פארגעסט פון גוף און וואס ער מיינט ער ברויכט פאר זיך אליינס, ער פארגעסט פון זיין אייגענעם סעלף-אימעדזש למשל, יא?
דער פראצעס פון פארגעסן: א דוגמא
א פשוט׳ע וועג פון דאס זאגן וואלט געווען אזוי, אז א מענטש געווענליך געדענקט ער זיך אליינס, און ער געדענקט אז ער איז א גוף, און ער געדענקט א גאנצע צייט למשל אז ער איז גראב, לאמיר זאגן אזוי. ס׳איז דא אזא מענטש וואס ער איז אביסל צו גראב אדער אסאך צו גראב, און ווי ער גייט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו באמערקן, ווי ער גייט געדענקט ער אז ער איז צו גראב. ער קומט אריין אין א פלאץ און ער הייבט אן זיך מאכן אזוי, אפשר גייט מען נישט באמערקן אז ער איז גראב, ס׳העלפט נישט עניוועי.
ס׳איז א גילטי קאנשעס. מ׳האט מיר געזאגט אז דאס איז נישט די ריכטיגע לשון, אז דאס איז נישט א נקיפות המצפון. איך רעד פון די גוף, ער געדענקט אז ער איז א גוף. דאס וואס ער איז גראב איז א גילטי קאנשעס. יא, איך רעד פון זיין גוף. ער געדענקט אז ער איז א גוף און זיין גוף האט אזעלכע חסרונות. איך ניץ נאר די חסרונות פון די גוף, ווייל איך האלט אז דאס איז נישט די פראבלעם, די פראבלעם איז די גוף אליינס, אבער איך ניץ נאר א דוגמא פון די חסרונות כדי איך זאל פארשטיין פון וואס איך רעד, צו קענען רעדן אביסל קלארער. איך געדענק אז איך בין א גוף, איך געדענק אז ס׳איז אביסל צו גראב די גוף, אקעי? און דאס איז אזויווי פארט פון זיין איידענטיטי, פארט פון וואס ער איז. א גאנצע צייט דרייט ער זיך ארום, נישט זיין נפש, ער איז נישט שולדיג, ער איז נישט א רשע, ער טאר נישט זיין גראב, לאמיר זאגן ער טאר יא, איך ווייס נישט, ס׳איז אפשר נישט זיין פאלט. אבער ער געדענקט אז ער איז זיין גוף, ער איז דאס, דאס איז וואס ער איז.
נאכדעם אמאל, יא, דאס איז א נארמאלע זאך, אמאל קוקט ער… מענטשן ניצן דאס א גאנצע צייט. אמאל קוקט ער עפעס אן אינטערעסאנטע זאך, ער ליינט עפעס א מעשה, ער קוקט אויף א מובי, איך ווייס נישט. ער טוט עפעס וואס ס׳נעמט אים איבער זיין קאנשעסנעס, ס׳נעמט אים איבער זיין אווערנעסס. אין יענע צייט געדענקט ער נישט אז ער איז גראב, ער געדענקט בכלל נישט אז ער האט… אקעי, ער געדענקט יא אז ער האט א גוף אפשר, ווייל ער קערט שטותים, אבער ער געדענקט נישט אז ער איז גראב, יא? ער פארגעסט פון דעם. דרך אגב, ס׳קען זיין ער פארגעסט עכט אז ער האט א גוף אביסל, אפשר זייער גרויס אין בחינת קטנות, אין א זייער קליינע וועג, אבער ס׳איז זייער וויכטיג פאר א מענטש צו האבן אזעלכע סארט זאכן. מ׳רופט עס “עסקעיפ” סאמטיים, ס׳איז בריחה, ער אנטלויפט.
פארגעסן פון זיך — א יסוד אין חסידות
אבער ווען מ׳איז נישט אין מגידות תורות און מ׳זאגט מער, די בעל שם טוב׳ס תורות אפילו, זיי זענען זייער פאוקעסט אויף דעם אז… פונקט היינט האב איך געטראכט וועגן דעם, די וואך זאל איך זאגן. זיי זענען זייער געפאוקעסט אויף דעם אז א מענטש, כדי צו קענען מאכן פראגרעס, כדי צו קענען אנקומען צו עני מדריגה, דארף ער קענען פארגעסן פון זיך. ער דארף קענען האבן עפעס אזא… דער בעל התניא רופט עס אסאך מאל “משתומם שעה אחת”, ער דארף קענען עפעס אזוי… בקיצור, פארגעסן פון זיך. ס׳איז שוין איין מדריגה, און נאך א מדריגה דארף זיין אן ענין. יא, די תורות, יא, ער דארף פארגעסן פון זיך.
יעצט, אין וועלכע קאנטעקסט האב איך געטראכט וועגן דעם היינט? איך געדענק שוין נישט יעצט. עפעס האב איך געטראכט דערוועגן. על כל פנים, ס׳איז א זייער וויכטיגע זאך. דאס איז די וועג וויאזוי ס׳שטעלט זיך ארויס. רבי פנחס מקאריץ רעדט וועגן דעם אסאך אין מער גשמיות׳דיגע וועגן, יא, אז למשל מ׳קלענט די הויז פאר פסח כדי ער זאל פארגעסן אביסל פון זיך, און אזוי ווייטער.
“במקום שמחשבתו שם הוא” — וואו ביסטו?
אבער דאס איז די ערשטע סטעפ, ער פארגעסט פון זיך. אזויווי א מענטש ווען ער ענדזשויעט זיך מיט עפעס, ער גייט אריין אין דעם. דאס הייסט, ער גייט אריין אין דעם, רייט? אנשטאט פון זיין… די בעל שם טוב זאגט, “במקום שמחשבתו שם הוא”, רייט? כולו כוחו.
וואו ביסטו? טאמער דו ביסט אין די נארמאלע סטעידזש, דו געדענקסט אין דיין גוף, דו געדענקסט אין די אלע מיני פארשידענע זאכן וואס מאכן דיך סטאק דא אין די גוף. דאס איז מער די ווארט, ער איז יעצט סטאק אין די גוף, דאס איז וואס ער איז.
טאמער ער גייט אריין אינגאנצן, אויב איינער קען אריינגיין אינגאנצן, אפילו אין שטותים אינגאנצן, ער פארגעסט פון זיין גוף אין א געוויסע וועג, און דאס איז א וועג וויאזוי ער קען ער גייט ווייטער, וויאזוי ער קען טשענדזשן, וויאזוי ער קען ווערן עפעס אנדערש, וויאזוי עס קען ווערן געבוירן א נייע זאך.
דער פאראדאקס פון כוונה ביים דאווענען
זייער וויכטיג, אז מענטשן זענען אלעמאל בכוונה… דאס איז אביסל די אפאזיט פון אן כוונה, דו כאפסט? כאפסט וואס איך זאג? ווען רוב יונגעלייט, איך ווייס וועגן ענק, רוב אידן, ווען מ׳זאגט זיי זיי זאלן האלטן אינמיטן דאווענען, געדענקט ער מער אז ער איז גוף ווי פארדעם. וועגן זיינע נידס. נישט נאר זיינע נידס, אויך זיינע נידס. זיינע נידס וואס זאל זיין די חסרונות ווייל ער האט א גוף, אבער אז ער איז א גוף…
למשל, א מענטש וואס איז גראב, יא, א נארמאלער מענטש וואס איז גראב, נישט א גאנצן טאג טראכט ער וועגן דעם, ער וואלט דאך ממש א גאנצן טאג געוואלט האבן אויפגעהערט צו עסן אזויפיל, יא? ער עסט כדי צו פארגעסן אז ער איז גראב אויך, נאך א זאך, ס׳איז א פראבלעם, ס׳איז א לופ. אבער ער גייט נישט א גאנצן טאג טראכטן וועגן דעם, אבער ער קומט צום דאווענען, יעצט איז ער דאך ערנסט, רייט? יעצט דערמאנט ער זיך זיין גאנצע גוף. אינטערעסאנטע סטארי. סאו ער ווערט מער גשמי פון דאווענען. קענסט די…
דיסקוסיע: דער לופ פון דאווענען
ס׳איז די זעלבע לופ ווי עסן. נישט ממש, ווייל לאו, אויב ער גייט יעצט דאווענען צו פארגעסן, דעמאלטס איז עס גוט. ס׳איז נישט די זעלבע לופ, ווייל ס׳מאכט אים בעסער, צו דאווענען מאכט אים יא בעסער.
וואס? דאווענען איז די זעלבע לופ. אויב ער דאווענט נאר מיט די כוונה… ניין, אויב ער… נישט קיין גייג צו אריינרעדן יעצט. רייט, אבער אויב ער גייט דאווענען נישט בסתם גשמיות, אמת, ער פארגעסט קיינמאל נישט פון זיך ביים דאווענען, דעמאלטס איז אויך זייער שווער צו דאווענען. דאס איז דאך ווי אן חובת המטרה צו בית עשירי, מ׳קען נישט דאווענען.
דער בעש״ט׳ס פשט אין תפילה: פסוקי דזמרה
דער בעל שם טוב, די גאנצע פשט פון תפילה, אדער עט ליעסט איינע פון די פרטים פון תפילה, מבחינה נפשית מיינט דאס אז פארדעם איז דא לויט די מסדר עולמות של מעלה ושל מטה, קודם זאג פסוקי דזמרה, פארגעס פון דיינע פראבלעמס, רעד אביסל וועגן די שטערנס וואס זינגען פאר׳ן אייבערשטן, די כוכבי אור, און די כוכבי נישט אור, און אזוי ווייטער, און טראכט וועגן דעם, און פארגעס אביסל פון אים, פארגעס פון זיך.
סאו דאס איז די ערשטע סטעפ. פארדעם הייבט זיך גארנישט אן, פארדעם ביסטו סטאק אין די גופניות, און ווי דו זאגסט, ס׳קען אפילו ווערן ערגער, ערגער די גופניות.
אנהייב פון א נייע עצה: “ילך מעות מעות”
ער זאגט אן עצה, “ילך מעות מעות”. איך מיין אז ס׳איז אויך אן עצה, אבער דא איז פאר די תורה פון בעל שם טוב וואס ער ברענגט נאכדעם אז ער קאנעקט אותיות פאר דעם. “ילך מעות מעות” מיינט…
דאס איז די ערשטע סטעפ. פארדעם הייבט זיך אן דאס וואלן, פארדעם איז ער נאך סטאק אין די גוף ניסן, אזויווי איך זאג, עס קען אפילו ווערן ערגער די גוף ניסן.
דער עצה פון “יעלה מעט מעט”
ער זאגט אן עצה, “יעלה מעט מעט”. איך מיין אז דאס איז אויך אן עצה, אבער דא פאר די תורה פון בעל שם טוב וואס ער ברענגט נאכדעם אז ער קאנעקט אותיות פארדעם. “יעלה מעט מעט” מיינט אז א מענטש פרעגט אזוי, עס איז אויך אזויווי א סגולה. עס איז דא אזויווי ער זאגט פאר א מענטש, “אקעי, דאווען און פארגעס פון זיך.”
דער “טבע אדם” פראבלעם
זאגט ער, ווי מער מען זאגט אים, געדענקט ער מער, רייט? ער זאגט, “טבע אדם”, ווי מער מען הייסט אים צו פארגעסן, געדענקט ער מער. אדער ווי מער מען הייסט אים צו מכוון זיין ביים תפילה, טוט ער כמעט די אפאזיט, ער ווערט מער אזוי לחוץ.
מען זעט זיין גוף, אויב דו קוקסט אויף די שפת הגוף פון רוב מענטשן ביים דאווענען — איך האב דאס נישט געזאגט אסאך מאל — זיי זענען משוגע׳דיג אנקאמפארטבל, מען קען עס זען. דאווענען מאכט אים…
דער ראיה פון איינשלאפן
ווייסטו וואס איז מיין גרעסטע ראיה? אז מען שלאפט נישט איין. מענטשן וואס שלאפן איין אינמיטן דאווענען, זיי זענען אין די ריכטיגע מדריגה. וואו פילסטו זיך גוט? דארט פילסטו זיך גוט, רייט? אינדערהיים אויפ׳ן קאוטש שלאפט מען איין. ביים רעדן ביים טיש שלאפט מען נישט איין, ווייל דער עולם איז מיר, דו באלאנגסט נישט דארט צו זיין, יא? סאו, ער שלאפט נישט איין.
סאו אויב איז דא א איד, דו זעסט נאר אזוי אלטע אידן שלאפן איין ביים דאווענען. פארוואס? ווייל ער איז נישט צו געוואוינט. דאווענען איז וואס ער איז, ער איז א איד, ער קומט אינדערפרי, ער דאווענט. פארוואס שלאפט ער איין אינמיטן? ווייל ער שפירט נישט קיין מצב פנים. וואס? ער שפירט נישט קיין מצב פנים. מצב פנים איז א פנים. דו האסט ליב די ווארט, איך האב עס נישט צו ליב. ער פילט זיך באקוועם דארט, דארט איז זיין פלאץ, ער איז א איד. און ביים ארבעט באלאנגט ער נישט, אפשר ביים ארבעט שלאפט ער אויך טיילמאל.
דער סקולענער רבי
דאס איז געווען א מעלה פון סקולענער רבי, ער איז געווען, ער פלעגט איינשלאפן אינמיטן עסן. אינמיטן עסן, אינמיטן א ברכה. איך געדענק, אינמיטן אן עליה, “אשר בחר בנו מכל העמים”, אינמיטן די ברכה איז ער איינגעשלאפן. זייער גוט. ער איז געווען קאמפארטבל, ער איז נישט געווען אנגעצויגן. ער האט געדאווענט מיט אזא גרויסע חיות, נישט ווייל ער איז געווען פארשלאפן. פארשטייסט? ער איז געווען פארשלאפן אז ער איז געווען פארשלאפן. ער זאל געווען זיין קאמפארטעבל. איך דא בין איך, אקעי, דא שלאפ איך איין איך. אפשר געסט? דאס איז איינעם פון מיינע סטיפלס. אבער דער איינשלאפן איז אויך אזא זאך מעצמה, יא? א זאך אמאל א מענטש וואס איז צו אנגעצינדער, איז צו סעלף קאנשעס, צו סעלף אוועיר, קען נישט איינשלאפן, רייט? א גאנצע טאג מען דארף אביסל שלאפן, מען דארף אביסל ארויסגיין פון זיך.
פון ווארט צו ווארט: דער פראקטישער עצה
סאו יעצט, אבער איך וויל צוריקגיין צו די מעט מעט. איך מיין אז ווען ער זאגט מעט מעט, די ערשטע זאך וואס ער זאגט איז אז אינסטעד פון זאגן, אקעי מ׳דארף דאווענען, אקעי מודה אני, ווייט, איך האב נאך נישט ארויסגעגאנגען פון זיך, א נו, און גייט איך שוין אזוי. סאו ער זאגט אונז, לאז דאך אפ, די הייב אן, פאר אויפן סוף, פאר אויפן באן. אלוקא, אלוקא, נאך איינס, נאך איינס, נאך איינס. סאם פוינט, ער איז פארגעסן אז דאס פארגעסן פון זיך, רייט. אזוי, האט איך א גאנצע צייט נאך א שטיקל דאווענען צו זאגן.
דיסקוסיע: אותיות אדער ווערטער?
עס זאגט יעדע אות, פאר וועם איז די יעדע אות א עקסטרא זאך, האבן אים גערעדט אין די אנהייב. אקעי. דער מגיד, ביידעווער, נישט אזוי. איך ווייס שוין ווער מיינט דווקא די ווארט אות. ער זאגט נאך אז די בעל שם טוב, ער זאגט אות. איך ווייס שוין וועם איז געווען די זאך יעדע אות, אבער וואס ער זאגט איז, גיי פון א שטיקל צו א שטיקל, פון א ווארט צו א ווארט. נישט יעדע ווארט דארף מען זאגן ביי די גאנצע כוונה, און מ׳מאכן זיכער, האבן שוין געהאט די שפת הגשת ביי די צווייטע ווארט. איין ווארט, נאך א ווארט. די אנשטלאפ רבי מאכט יא יעדע ווארט זיין יא. ערשט נישט א רבי, ער גייט נישט מטרח חסידי, דאס איז לפי דעתי.
סאו, ער גייט פון א ווארט צו א ווארט, ביז ער פארגעסט, פארשטייט? ביז שישקעך מיר גיפטן, און עס פארגעסט פון זיין אייגענע גיפטן. דעיס איז די ערשטע סטעפ, דעיס איז די עסקעיפ סטעפ, אזוי ווי. איך מיינע אז דעיס איז די ערשטע סטעפ. מאכט סענס? זייער וויכטיג, דאווען און דארף זיין אזוי ווי א וועקעישען, קודם פארגעסט מען א ביסל פון זיך. און דארף זיך נאכדעם דערמאנען. אה, ווייט, דא נאך א שטיקל, דארף זיך זאגן נישט מיר נעסטערן, דארף די אונז לירן אלע זאכן, אקעי. ס׳מסכים? ס׳מסכים צו מיין פשט? און וואס איז די גרויסע תענוג דא?
דער צווייטער שריט: די תענוג פון יחוד אותיות
קהל: איך פרעג דיך וואס דו האסט פארשטאנען ביז יעצט. איך האב עס פשוט נאר אזוי…
מגיד שיעור: איך ווייס נישט. דו קענסט פארשטיין? אקעי.
קהל: וואס נישט? אה, ס׳איז יעצט, נאכדעם וואס מ׳פארגעסט אביסל פון זיך… עפעס האב איך געטראכט וועגן דעם היינט, איך האב געהאט עפעס א תורה צו טרעפן צו זאגן וועגן די זאכן, מ׳דארף פארגעסן פון זיך. איך געדענק שוין נישט וואס ס׳איז געווען. איך האב אפילו גערעדט וועגן דעם מיט׳ן רמב״ם בדרך רמז, איך געדענק שוין נישט וואס. אקעי. עניוועיס.
מגיד שיעור: וואס איז די גרויסע תענוג?
דער בעש״ט׳ס תורה: יחוד אותיות
אה, ווייט, ווייט. נאכדעם וואס ער איז שוין נישט ביי זיך, ער איז שוין אינווערט די אותיות און די ווערטער פון די דאווענען, “נאך דעם יחשוב שהאותיות”, נאכדעם זאל ער טראכטן אזוי, אז די אותיות טרעפן זיך איינער די צווייטע, און ס׳איז א גרויסע תענוג. און ער פרעגט איין קשיא, וואס הייסט א גרויסע תענוג? וואס איז די תענוג?
עולם עשיה און עולם יצירה
סאו לאמיר זאגן, ער זאגט נישט עולם עשיה, אבער לאמיר זאגן עולם עשיה איז ער פארגעסט פון זיך, דאס איז די ערשטע סטעפ. נאכדעם גייט די נעקסטע עולם, עולם יצירה. און די נעקסטע סטעפ איז אזוי, אז ער פארגעסט פון זיך, דאס הייסט ער גייט אריין אין די געשמאק, שמחה, תענוג, אהבה, פון יעדע ווארט. יעצט, דער בעל שם טוב האט דאס דאך שוין געזאגט, רייט? ער זאגט דאך נאר נאך פון בעל שם טוב יעצט.
ביאור: פארוואס אותיות קענען זיך קאנעקטן
וואס ער זאגט איז, שטעל דיך פאר, דו פארגעסט פון די… ווען ער זאגט בגשמיות, וואס מיינט ער? ער מיינט זיווג פשוטו. אבער שטעל דיך פאר, און דער בעל שם טוב זאגט שמחה סתם, ער האט אויך דאס געמיינט צו זאגן, אבער ער זאגט עס אביסל איידעלער.
אבער שטעל דיך פאר א פחדן, לאמיר טרעפן א פשוט׳ערע זאך, ווייל ס׳איז דאך רוחניות, סאו איך גיי ניצן א רוחניות׳דיגע משל, בעסער ווי א גשמיות׳דיגע משל. סאו שטעל דיך פאר אז ס׳איז דא צוויי אידן, יעדער איינער האט זיך זיין מהות, זיין טבע, זיין מעשה, זיין נייטשער, און זיי האבן זיך ליב, און זיי טרעפן זיך. זיי האבן דאך א געשמאק ווען זיי טרעפן זיך, אמת?
קהל: זיי טראכטן נישט וועגן זיך, זיי טראכטן וועגן יענעם.
דער חילוק צווישן “זיך” און “אותיות”
מגיד שיעור: ניין, דאס איז די פוינט. מ׳האט שוין פארגעסן אינגאנצן פון זיך. זאג איך נאכדעם, ווייל זיך איז סתם א פראבלעם, די זיך קען זיך נישט קאנעקטן מיט גארנישט, די זיך איז סטאק אין זיין אייגענע גוף, יעדע גוף איז עקסטער. אותיות איז אותיות, אותיות קענען זיך קאנעקטן איינער מיט די צווייטע, עס קען ווערן א ווארט פון צוויי אותיות, עס קען ווערן א ווארט פון צוויי ווערטער, עס קען ווערן א סענטענס פון דריי סענטענסעס, עס קען ווערן א שטיקל, עס ווערט עפעס, יא.
אבער וואס ער וויל ארויסברענגען איז אז די קאנעקשן, די צוזאמטרעף, די זיווג, די יחוד פון די צוויי ווערטער צוזאמען, די צוויי אותיות צוזאמען, איז זייער געשמאק, חוץ נעמען וואס איינס האט שוין א געשמאק. איינס האט שוין א געשמאק ווייל דו האסט פארגעסן פון זיך, דו האסט שוין אן אות, שטייט עפעס אן אות, שטייט א איד, אקעי, דאס איז…
משל: “יהללו את שם ה׳”
“יהללו את שם ה׳” איז א רעיון נפלא וואס איז א תענוג, אסאך מער ווי דו רעדסט דערפון. נישט אז רעדן דערפון איז שרעקעדיג. די נשמה, לאמיר זאגן, יעדער ווייסט דאך “עולמות נשמות אלוקות”, עס איז דא מענטשן וואס האבן ליב צו טראכטן וועגן זאכן בתור עולמות, אדער בתור נשמות, אדער בתור אלוקות, אדער בתור עולמות נפשות׳ן, ס׳איז אלעס אנדערע מדריגות, יא, און יעדע עולם וואס איז דא פירט די פיר מדריגות, אדער ליסט.
די אינדעפענדענטע מציאות פון יעדע ווארט
אבער, ער זאגט אז יעצט איז דא א ווארט, די ווארט האט עפעס אזויווי אן אינדעפענדענט מציאות, ס׳איז נישט דו, ס׳איז נישט “אני הוונתי יהללו את ה׳”, ס׳איז דא אזא זאך הייסט “יהללו את ה׳”, ס׳איז דא עפעס אזא עולם, ס׳איז דא עפעס אזא ווארט, ס׳איז דא עפעס אזא נשמה, עפעס א מלאך, עפעס א ניצוץ קדוש, וואטעווער יו וואנט טו קאל איט.
יעצט, די “יהללו את שם ה׳” איז א גוטע שטיקל פאר זיך, א געוואלדיגע שטיקל, ס׳איז, מ׳קען דאס זאגן א גאנצע טאג. אזויווי איך, מיין נשמה איז א געוואלדיגע זאך פאר זיך, ס׳איז גאנץ גוט, ער קען אליין זיין. דאך, ווען איך גיי ארויס און איך טרעף א צווייטע איד, און יענער זאגט מיר “שלום עליכם”, “עליכם שלום”, וואו, ס׳איז נאך מער געשמאק.
א וויכטיגער חילוק: נישט פון חסרון
וואס איז געווען ראנג מיט מיר? ס׳איז גארנישט געווען ראנג, ס׳איז געווען גאנץ גוט מיט מיר אליינס, אבער יעצט איז נאך בעסער, יא. דאס איז זייער וויכטיג, אויב ס׳איז געווען עפעס ראנג, דעמאלטס איז עס חסרון. ס׳איז גארנישט געווען ראנג מיט די ערשטע האלב, ס׳איז געווען גאנץ גוט.
בגשמיות איז באמת צוויי זאכן וואס טרעפן זיך איז נאר אויב ס׳גייט עפעס ראנג, אויב ס׳האט עפעס געפעלט. אבער ווען צוויי אידן טרעפן זיך און זיי האבן אהבת חברים פון זייער נפש, פון זייער… יא, אזויווי אין בנין דברי תורה, אדער עפעס אן ענין של אמת, איז נישט ווייל ס׳איז עפעס ראנג.
משל פון קשיא און תירוץ
אפילו ער זאגט ער האט א קשיא און יענער זאגט א תירוץ, איז נישט דער פוינט. די קשיא איז דאך אויך א דבר שבקדושה, יא? א קשיא אויף דברי תורה איז אויך א זאך. ס׳איז גענוג צו האבן א קשיא, מ׳דארף נישט האבן תירוצים.
אבער נאכן טרעפן עפעס איז זייער א געשמאקע זאך. ס׳איז זייער א גרויסע תענוג דאס אז מ׳קען מאכן פון צוויי זאכן איין זאך. יא, מ׳קען זיי קאנעקטן, זיי קענען ווערן… ס׳ווערט א לענגערע שטיקל תורה, ס׳ווערט א מער קאמפליצירטע, א מער שלימות׳דיגע זאך פון צוויי זאכן. ס׳איז א גרויסע שמחה, יא?
תענוג גשמי — דער אמת׳דיגער שורש
דער אמת איז אז בגשמיות איז אויך דאס. דאס וואס איז דא… איך זאג עס בעקווארדס ווייל איך מיין אז ס׳איז נישט שווערער צו פארשטיין. דאס וואס ס׳איז דא א תענוג פון תענוגים גשמיים, למשל אפילו די תענוג פון עסן אדער די תענוג פון זיווג, וואס איז די תענוג? וואס איז אזוי געשמאק? קען מיינען… וואס איז אזוי געשמאק?
“לא טוב היות האדם לבדו”
איז ניין, דער אמת איז, דאס איז אויך א געוויסע ניתוח פון וואס איז די אמת׳דיגע זאך וואס מענטשן ווילן. א מענטש איז “לא טוב היות האדם לבדו”, יא? ער וויל, ער זוכט זיך א שותף, יא? “אבדה כשלו מוצא להחריש”, ער זוכט איר, זוכט איר. פארוואס זוכט ער? ער זוכט א געוויסע… אט ליסט איין וועג פון עס פארציילן. ער זוכט א געוויסע שלימות. ער רעדט, ער זאגט, אמת, מיר פעלט אויך. ער האט א בחינה, ס׳איז געווען אמאל וואס ס׳פעלט אים עפעס, ס׳איז נאר א פלג גופא.
אבער ער פארשטייט אז ס׳גייט זיין א מער שלימות אדער מער אחדות, ס׳גייט זיין א… ווען ס׳איז דא צוויי פון זיי צוזאמען, ווען צוויי זאכן גייען זיך טרעפן. און ער פילט טאקע די פלעזשור. די פלעזשור וואס ער פילט בשעת ער האט פלעזשור איז פון דעם וואס ער טרעפט זיך צוזאמען מיט נאך א מענטש, פון דעם וואס ער ארבעט צוזאמען מיט נאך א מענטש. ער ארבעט אסאך בעסער ווי אליינס. ס׳איז אסאך א גרעסערע תענוג.
דער תענוג איז פון יחוד
דאס איז דער טייטש אז בגשמיות איז דא תענוג. די תענוג בגשמיות איז נישט די תענוג פון וואס א מענטש טוט אליינס. ווען א מענטש עסט, יא, איך מיט מיינע נערוון, איך וויל זיך נערווירן.
תענוג קומט פון צוזאמקומען, נישט פון אליין זיין
דער תענוג וואס א מענטש פילט בשעת ער האט פלעזשור איז פון דעם וואס ער טרעפט זיך צוזאמען מיט נאך א מענטש, פון דעם וואס ער ארבעט צוזאמען מיט נאך א מענטש. ער ארבעט אסאך בעסער ווי אליינס, ס׳איז אסאך א גרעסערע תענוג. דאס איז די טייטש אז בגשמיות איז דא תענוג. די תענוג בגשמיות איז נישט תענוג פון וואס א מענטש עסט, טוט אליינס.
קהל: דו ווילסט זאגן אז א מענטש עסט, יא, איך מיט מיין עסן…
דו ווילסט זאגן מער פון דעם, מיין איך. דו ווילסט זאגן אז ס׳איז נישט אז איך אליין האב איין תענוג, און מיט א צווייטן מענטש האב איך דאבל, נאר ס׳ווערט א גאנצע נייע עולם פון תענוג. דאס איז וואס דו ווילסט מסביר זיין.
קהל: יא, איך בין שוין ארויסגעגאנגען פון זיך שוין, אבער אויב מ׳גייט מיט די משל צוריק אהיים צו גשמיות… דו זאגסט מ׳פארגעסט פון גשמיות, דו זאגסט מ׳האט זיך אין גשמיות, איך האב שוין לאנג פארגעסן פון גשמיות.
משל פון עסן — איך מיט די שטיקל קוגל צוזאמען
אבער ס׳איז א משל. פונקט ווי איך האב געברענגט א משל פון צוויי תלמידי חכמים וואס טרעפן זיך, וואס ס׳איז נישט קיין משל גשמי, ס׳איז מער מופשט, מער… אבער ס׳איז אויך פארקערט, בגשמיות איז אויך דא נאר א דוגמא פון דעם.
אויב איך ענדזשוי א שטיקל עסן, דער פשט איז, ס׳איז דא א חיות אין מיר און איך לעב, איך וואלט געלעגן טויט ווען ס׳איז נישטא דארט עסן. ס׳איז דא א געוויסע חיות אין די עסן, ס׳מאכט מיך לעבן בעסער. אונז צוזאמען, איך מיט די שטיקל קוגל צוזאמען, איז א גאנצע גוטע שידוך, און אונז קענען בעסער טאנצן נאכדעם “כל מקדש שביעי”. ס׳איז עפעס א זאך.
סאו די זעלבע זאך, איך מיט נאך א מענטש, ס׳איז א גרעסערע תענוג, ווייל אונז צוזאמען, ביידע פון אונז ענדזשויען זיך בעסער ווי אונז וואלטן זיך געמאכט אליינס. דו קענסט עס אפילו רופן א דריטע זאך. ס׳איז א דריטע זאך שיוצא מביניהם. דאס איז בגשמיות.
חידוש: תענוגים גשמיים זענען בעצם גוטע זאכן
און די זאך וואס איז זייער אינטערעסאנט, אונז זענען זייער… די מגיד און די בעל שם טוב האבן נישט אזוי מורא געהאט. אונז זענען צוגעוואוינט, מ׳לערנט אונז אויס אז תענוגים גשמיים זענען א פראבלעם. אבער תענוגים גשמיים איז נאר א פראבלעם ווייל ס׳דיסטרעקט א מענטש פון די נמשל אויף ער ווערט סטאק. אבער בעצם, אויב מ׳טראכט דרך הטבע, אזויווי די אלע חסידישע ספרים זענען מסביר, דאס הייסט, די אלע זאכן וואס זענען געשמאק בגשמיות זענען אלע גוטע זאכן. ס׳איז נישטא קיין זאך וואס איז געשמאק וואס איז א שלעכטע זאך.
וואס איז די גרעסטע תאוות האדם?
די אלע זאכן מאכן אים לעבן, right? ס׳מאכט זיך אליינס לעבן זייער געשמאק, און מ׳עסט. איך מיין, דאס איז… איך ווייס נישט וועלכע נאך תענוגים ס׳איז דא, אכילה, שתיה, שיחה, whatever, מער ווייניגער, יא? מ׳עסט, דאס איז… מ׳טוט זיך אן, דאס איז א תענוג, אבער דאס איז נישט קיין תענוג, ס׳איז נישט קיין… ס׳איז נישט against life, ס׳איז life, right? ס׳איז נישט קעגן וואס דארף א מענטש זיין. א מענטש דארף בגשמיות, בגוף, דארף ער משלים זיין זיין גוף, ער דארף זיין גוף זאל קענען לעבן, ער דארף עסן, ער דארף עסן, דארף ער עסן.
דיסקוסיע: פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט אז עסן זאל זיין מיט הנאה?
קהל: אייביג קענסטו זאגן אזוי, דער אייבערשטער איז א זייער גוטער, ווייל דו קענסט מאכן אז מ׳דארף פשוט איינשפריצן אן איינשפריץ מען זאל קענען לעבן. ער איז א גוטער, ער קען בעסער מאכן, מ׳זאל עסן מיט די מויל.
וואס? ס׳זאל זיין מיט אן הנאה, ס׳זאל זיין מיט א געשמאק.
קהל: א וואס? אזוי וואלט געדארפט זיין?
יא, אזוי וואלט געדארפט זיין, מ׳וואלט געדארפט נעמען אן IV. דער אייבערשטער האט געוואלט דו זאלסט האבן א גוט עסן.
זייער גוט. אבער דער אמת איז אז ס׳איז טיפער פון דעם, ווייל דער אייבערשטער איז נישט outside פון די וועלט אזוי. דער אמת איז אז טאקע ווייל ס׳מאכט דיך לעבן, אויב אן IV וואלט געווען די נארמאלע וועג פון מענטשן לעבן, וואלט עס געווען א גרעסערע תענוג. ס׳איז פונקט פארקערט. ס׳איז נישט קיין תענוג ווייל ס׳איז נישט די נארמאלע וועג פון עסן. בדרך אגב, אין שפיטאל ארבעט עס, אבער ס׳איז נישט דאס די טבע און נישט דאס די בריאה.
די בריאה וואס דער אייבערשטער האט געמאכט איז אז וואס איז גוט טעיסט אויך גוט. דו קענסט זיך טועה זיין, דאס האט צו טון מיט די קליפה, מ׳דארף מברר זיין. דו קענסט עסן נאר זאכן וואס טעיסטן גוט און זענען נישט אמת׳דיג גוט. אבער ביסוד, די זאכן וואס טעיסטן גוט איז… קוק אריין, אלע תענוגים זענען זאכן וואס מאכן א מענטש בעסער לעבן, דאס איז די פאקט.
תענוג פון זיווג — א נאך גרעסערער תענוג
און די זעלבע זאך, א תענוג פון זיווג איז, ס׳מאכט נישט פאר דיר, ס׳מאכט די גאנצע וועלט לעבן. יא, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. ס׳איז אפילו א גרעסערע תענוג ווייל ס׳העלפט פאר נאך מענטשן. Again, אויב דו נוצט עס נאר לשם תענוג און ס׳איז disconnected, איז עס אויך א שוואכערע תענוג, דאס איז דער אמת. אבער אויך, איז עס אז דו האסט עס פארדרייט. אבער דו פארשטייסט אז ס׳איז נישט פשוט פונקט געשען אז ס׳איז א תענוג פון א זאך. גראדע פון די זאך וואס איז א זייער גרויסער תענוג איז אויך א גוטע זאך, ווייל מיט דעם ווערט א וועלט, מיט דעם ווערן מענטשן.
ס׳איז פונקט זיך צאמגעטראפן צוויי זאכן. אדער דו זאגסט ס׳איז די זעלבע זאך. דו קענסט מאכן אן איינשפריץ, אבער דער אייבערשטער איז א גוטער און ער געבט הנאה. און לכבוד דעם מיטשעט מען זיך, אלע יודן מיטשען זיך, ווייל דער אייבערשטער איז געווען אזא גוטער, מיטשעט מען זיך, ווייל אונז האבן מיר אן אנדערע אנגעקומען אין דעם עולם פלאץ. It makes sense, right?
ס׳איז פונקט פארקערט. בעצם די יעדע זאך וואס גייט צו חידוש פון די וועלט איז דא אן אומגעהויערע תענוג. און ווי מער די חידוש איז גרעסער, אדער גרעסער פון אים, נישט נאר פאר מיר, ווען איך זיץ אליינס, איך זיץ אליינס און איך ליין א ביכל אדער איך עס עפעס א שטיקל תענוג, איך עס מיט נאך מענטשן איז א גרעסערע תענוג. אפילו די עסן איז נישט ממש, אונז עסן נישט צוזאמען, יעדער עסט פאר זיך, אבער ס׳איז א גרעסערע שמחה, ס׳ווערט מער תענוג.
אלע תענוגים אין דער וועלט זענען שידוכים
דער משל איז כמעט יעדע שטיקל אין מגיד. יא יא, איך ווייס. איך לערן דעם מגיד, די זאג איך, דאס איז מער דעם מגיד׳ס תורות ווי די בעל שם טוב׳ס תורות אביסל. אבער די זעלבע זאך, די סארט תענוגים וואס זענען געבויט אויף מאכן נאך מענטשן, נישט נאר עסן, עסט א מענטש כדי ער זאל אליינס לעבן, און קינדער האט ер כדי אנדערע מענטשן זאלן לעבן. דאס איז נאך א גרעסערע תענוג, right?
און די תענוג איז פון די התאחדות, פון די צאמטרעפן פון צוויי זאכן, פון דעם ווערט גרעסער, פון דעם ווערט נולד די גאנצע וועלט, פון דעם ווערט נייע נשמות און נייע מענטשן און אזוי ווייטער. דאס איז בגשמיות.
דיסקוסיע: חסרון בגשמיות vs. רוחניות
און טראכט אריין אז בגשמיות איז דא א פראבלעם, בגשמיות נאך אלץ, אין די ענד יעדע תענוג האט יעדער עקסטער, אין די ענד די תענוג האט צו טון מיט דעם וואס איז דא א חסרון, אזוי ווי מ׳קען אפילו טענה׳ן אז אלע תענוגים גשמיים זענען נאר להפיק פעין, right? ווייל א מענטש האט פעין אז ער האט נישט צו עסן, און נאכדעם עסט ער און ער סאלווט זיין פראבלעם אז ער איז געווען הונגעריג. ס׳איז א שטיקל אלעמאל תלוי אין א חסרון. אלע תענוגים זענען אביסל אזוי, “אה, יעצט בין איך שוין נישט הונגעריג.” ס׳איז אמת אז ס׳איז דא אביסל מער פון דעם, אבער סוף כל סוף, איך האב א תאוה, איך בין הונגעריג פאר אייז קרים, איז אויך אביסל א פראבלעם סאלווינג.
אבער ברוחניות איז דאך נישט קיין פראבלעם סאלווינג, ווייל יעדע געדאנק, יעדע נקודה פון תענוג רוחני איז אליינס א גוטע זאך, אבער צוויי מאל איז צוויי מאל אזוי גוט. ס׳איז די אינטערעסאנטע זאך אז צוויי חלקים וואס זענען נישט קיין שלמות קען ווערן א דריטע.
קהל: ניין, די ווארט פון הונגער איז ווי אין די מגיד, אין קבלה איז דא מסבירות אז ער בעט זיין חוב.
ניין, ניין, דאס איז שוין די רוחניות׳דיגע פשט. יא, ס׳איז א בגשמיות פון דעם איז נחלץ צורי וצרה, אז ער האט צרות און ווייטאג, כאב. על כל פנים, אבער אפילו בגשמיות איז דא אין דעם א געוואלדיגע תענוג פון צוזאמנעמען, משדך זיין זאכן. אלע תענוגים אין דער וועלט זענען שידוכים, און עס איז בכלל אויך א ענין רוחני.
—
עולם היצירה — קאנעקטן די דיבורים
סאו נאכדעם וואס דער מענטש האט פארגעסן פון זיין אייגענעם גוף, און ער ליגט אין די עולם הדיבור, יא, אין די ווערטער וואס ער זאגט, און נאכדעם קאנעקט ער די דיבורים, right? ער קאנעקט די ווערטער, וואס ער ווערט פון די ווערטער, ווי מ׳האט געזאגט, די אותיות ווערן ווערטער, און די ווערטער ווערן סענטענסעס, און אזוי ווייטער. דעמאלטס איז עס אסאך מער געשמאק. דעמאלטס פארגעסט ער זיך אין דעם, אבער עס איז שוין אסאך א גרעסערע תענוג. דאס, זאגט ער, הייסט עולם היצירה.
עולם הבריאה — אותיות המחשבה
נאכדעם איז דא א דריטע לעוועל. די דריטע לעוועל איז אז ער פארגעסט שוין פון די ווערטער אויכעט. ער גייט אין א העכערע לעוועל נאכדעם. ס׳איז אים נישט געווען גענוג דאס. דאס איז גאנץ גוט, אבער ס׳איז אים נאך נישט געווען גענוג. “ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”
דיסקוסיע: שולחן ערוך זאגט מ׳דארף הערן וואס מ׳רעדט
קהל: ער זאגט אז נאכדעם, ביים דאווענען, שטייט קלאר אין שולחן ערוך אז מ׳דארף הערן וואס מ׳רעדט. ס׳זעט אויס אז ער האט נישט געהאלטן פון מקבל זיין די שולחן ערוך. איך ווייס נישט. ווייל סתם אזוי זאגט ער, צו לערנען, ער זאגט עס צו זאכן…
ניין, ער זאגט אז ביז יעצט האט ער נאך גערעדט, ער האט געקאנעקטעד די ווערטער וואס ער רעדט, ער הערט כאטש די ווערטער. נאכדעם איז דא נאך א גרעסערע שכחה, אז ער ווערט נאך א גרעסערע שכחה מעצמו, ער הערט אפילו נישט אז ער רעדט אליינס. ער ווייסט עס אין זיין קאפ, נאר במחשבה האט ער עס יא. “אותיות המחשבה”, right? אותיות המחשבה הייסט בינה, דער בעל התניא רופט עס “עולם המלאה”. און ס׳איז אין זיין קאפ, ער רעדט נאך אלץ מסתמא, ווייל ער דאוונט דארט, אבער ער ווייסט נישט דערפון. איז דאס איז אותיות המחשבה. דאס איז א נאך א גרעסערע הפשטה.
דיסקוסיע: ווי איז מען יוצא קריאת שמע?
שאלה: מיט אביסל אותיות איז מען יוצא געווען? דאס איז אין קריאת שמע? ווייל עולם הבריאה דארף דאס זיין. וואס זאל מען טון? ער דארף אנהייבן קריאת שמע פארן דאווענען? וואס, ער זאל ליידן אזאך זאל ער זיין העפי?
ניין, ס׳מאכט נישט קיין סענס.
ניין, ס׳איז נישט קיין שאלה. אויב א איד איז אין אזא מדריגה, איז ער יוצא. וואס איז די שאלה בכלל? ער איז שוין אנגעקומען למעלה משמונה עשרה. יא, ער זאגט נישט שמונה עשרה, ער צייכנט צו, דער מענטש צייכנט צו אין אן אנדערע פלאץ אז דער מגיד זאגט אז מ׳מוז נישט זיין ביים דאווענען. ער זאגט, ס׳איז גרינגער צו טון ביים דאווענען, אבער מ׳קען דאס טון אינמיטן טאג אויכעט. ס׳איז נאר שווערער אביסל.
סאו ער מיינט נישט דוקא צו זאגן אז דאס איז די קאנעקשאן. ס׳איז אמת, די פיר עולמות, אין קבלה שטייט אז דאס איז די קאנעקשאן, אבער ס׳איז א לעוועל. ס׳קען זיין אין ברכות השחר אז ער איז שוין אנגעקומען אין די לעוועל. ס׳איז נישט דוקא תלוי אין די… אין דאס וואס שטייט אין די סדר.
עולם האצילות — חכמה, איבער מחשבה
און נאכדעם זאגט ער, “ואחר כך יבטל בדעת עין”, דאס איז שוין ווייטער, “כל כוחותיו הגשמיות”. לכאורה דאס מיינט ער זאגט אז ער טראכט שוין אויך נישט, אמת? קודם האט ער נישט גערעדט, ער האט גערעדט בבחינת גוף אבער נישט גערעדט בבחינת נפש. נאכדעם איז ער געקומען, עולם העשיה רעדט ער. עולם היצירה קאנעקט ער די ווערטער, ווערט א תענוג אזוי ווי א יחוד פון צוויי ווערטער וואס האבן זיך צוזאמגעטראפן. אין עולם הבריאה הערט ער שוין נישט אז ער רעדט, ער טראכט נאר, ער האט נאר אותיות המחשבה. אין עולם האצילות, וואס ער רופט חכמה, איז ער טראכט שוין אויך נישט.
אדער די בחינת גשמיות, דו קענסט עס רופן אז ער טראכט בבחינת רוחניות, אבער נישט די גשמיות, נישט די אותיות, right? די אותיות פון די מחשבה זענען די גשמיות שבמחשבה. אזוי קענסטו עס רופן, די… די נישט די זאך וואס די מחשבה איז וועגן, right? ווען ער טראכט… ער זעט געטליכקייט, נאר וויאזוי ער זעט געטליכקייט. ער טראכט, ער האט מער פרטים מיט די מדרגות ווי דו הייסט. ער טראכט, ער זאגט, די אותיות פון א מחשבה איז טייטש…
אותיות המחשבה און די ריעליטי אליינס
דער יסוד: אותיות המחשבה זענען די גשמיות שבמחשבה
די אותיות פון די מחשבה זענען די גשמיות שבמחשבה. אז דו קענסט עס רופן די נישט די זאך וואס די מחשבה איז וועגן. ווען ער טראכט, ער זעט געטליכקייט, נאר ווי ער זעט דאס איז אלעמאל, ער טראכט, ער האלט מער מדרגות, מער פרטים ווי די מדרגות, ווי די הייסט. ער טראכט, ער זאגט די אותיות המחשבה איז טייטש, אז ווען איך האב א… איך וועל זאגן אזא… די חילוק פון אותיות המחשבה און מחשבה אליין, ער רופט דאס עין, און דאס עין איז ער אינגאנצן אויס, ער איז נאר וועגן די ריאליטי וואס עס איז וועגן.
משל פון דער שיינער בוים: דער גאנצער מהלך
עולם העשיה: די ווערטער
דהיינו, למשל, לאמיר זאגן אז א מענטש גייט אינדרויסן און ער זעט א ביוטיפול בוים, יא? ער זאגט “מה נאה אילן זה”, יא? נאר אינמיטן לערנען טאר מען עס נישט זאגן, אבער בעתים דארף מען עס זאגן, אמת? עס וואלט נישט געשטאנען אין די משנה. סאו אויב דו ביסט סתם עוסק בשיחה בטילה, דארף ער זאגן “מה נאה אילן זה”, יא?
סאו, ס׳איז דא א ברכה, ער מאכט פון דעם א ברכה, יא? “שכוחו לו בעולמו”, ס׳קען נישט זיין. סאו, און ער קוקט אויף די בוים, סאו, אזוי ווי ער זאגט, לאמיר זאגן, ער ווייסט נישט, ער איז קודם געווען סטאק אין זיין קאפ, ער איז געווען ביזי מיט זיינע צרות אדער איך ווייס וואס. ער זאגט “מה נאה אילן זה”, ער לייגט זיך אריין אין די ווערטער, יעצט איז ער אין די וואויס און די סאונד, ס׳מאכט נויז, “מה נאה אילן זה”, יא? און ער זאגט עס אפאר מאל, אויב ער וויל אריינגיין דערין, זאגט ער עס אפאר מאל, און ער לייגט צו “שכוחו לו בעולמו”, “וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם”, אסאך ווערטער.
עולם היצירה: די קאנעקשן פון ווערטער
עט סאם פוינט פארגעסטו פון זיך, און נאכדעם די סעקאנד סטעפ איז, ער האט שוין אפילו די קאנעקשן פון אפאר ווערטער. ס׳מאכט שוין אפילו סענס. דו האסט “שכוחו לו בעולמו”, אלעס צוזאמען איז געווארן איין חתונה, ס׳איז א גאנצע חתונה דארט אין זיין קאפ. ער טראכט אריין, אזוי ווי דו זעסט צוויי מענטשן האבן חתונה, און דו רופסט צוזאם די שטאט און דו טאנצט ארום דארט, און יעצט אין זיין קאפ טאנצט מען ארום. ווייל זיי האבן זיך טאקע געטראפן די אלע ווערטער.
עולם הבריאה: אותיות המחשבה — די איידיע
נאכדעם איז ער זיך נאך מער מפשיט, און ער הערט שוין נישט די ווערטער, שכוח, זיי טאנצן שוין נישט. ס׳איז נאר די אותיות המחשבה, דאס הייסט די איידיע, די געדאנק. ער זאגט, ס׳איז דא אזעלכע שיינע זאכן אויף די וועלט. ס׳איז אזא שיינע בוים, יא? ס׳איז אזא שיינע בוים, דער אייבערשטער האט געמאכט אזא שיינע בוים. “ס׳איז אזא שיינע בוים” איז נאך אלץ ווערטער. די שיינע בוים איז נישט די סענטענס וואס זאגט “ס׳איז אזא שיינע בוים”. דאס איז אותיות אין דיין קאפ, אין דיין סקרין׳קעלע, אין דיין קאפ איז דא אזוי ווי א סקרין, וואס דארט שטייט “מה נורא המקום הזה”, און ער איז זיך אזוי כביכול מסביר. וואס זע איך דא? אזא שיינע בוים? איך האב פאר דיר א הסבר! דו ביסט דאך א מענטש וואס שטייט נאר מיט ווערטער, מיסטער בינער, יא? דער בעל הבריאה שטייט נאר, ער זאגט דיר ווערטער.
סאו מען זאגט אים, קוק, אזא שיינע בוים. און ער קען אפילו מסביר זיין אז ס׳איז אזוי הויך און אזוי רונדעכיג, מיט אזעלכע שיינע בלעטער, מיט אזעלכע שיינע בלומען, אזעלכע שיינע פירות, און “אמת מארץ תצמח”, אזוי שיין, ער האט א גאנצע הריכות. דאס איז אלץ אותיות המחשבה. אפילו ער האלט שוין ביי די מחשבה, איז עס נאך אלץ אותיות, נאך אלץ אותיות אדער ווערטער. ער זאגט אותיות, אבער איך מיין אז מען מיינט ווערטער, איך ווייס נישט קיין חילוק. ס׳איז ווערטער, ס׳איז א הסבר. פון דאס וויאזוי ער פארשטייט, וויאזוי ער איז זיך מסביר פאר די קאפ, אזוי כביכול פאר די מחשבה.
עולם האצילות: די ריעליטי אליינס
אבער דו דארפסט פארשטיין אז די בוים אליינס איז נישט קיין שטיקל פסוק, א סענטענס וואס שטייט “מה נורא המקום הזה”. די יופי פון די בוים אדער די…
ס׳איז דיין הנאה אין קאפ. אלע סטעפס ביז יעצט איז געווען צו פארשטיין. איינמאל דו פארשטייסט עס שוין, איז די זאך אליין.
דיין קאפ איז נישט וויכטיג. דיין קאפ איז אותיות, נאך אלץ מלבוש. ס׳איז דא די יופי, די יופי, דער אייבערשטער אליין, דו קענסט זיך יא געבן דעם אייבערשטן, אבער די זאך אז ס׳איז דא אזא שיינע זאך אויף די וועלט.
יעצט, נאכדעם וואס א מענטש האט קודם כל בכלל נישט מתשומת לב געווען, רייט? ער איז הולך בדרך, ער האט בכלל נישט באמערקט אז ס׳איז דא א בוים, ער איז געווען פארטאן אין זיינע. ער האט שוין אינגאנצן באמערקט, ס׳איז דא אסאך לעוועלס פון באמערקן. נאכדעם וואס ער האט אינגאנצן באמערקט, האט ער שוין געזאגט די ווערטער, האט שוין די גאנצע התבוננות, לאמיר זאגן ער פארשטייט שוין די גאנצע מהלך וויאזוי עס ווערט אז דא איז א שיינע בוים. ס׳איז נאר א הסבר אויף צו זאגן אז דא איז א שיינע בוים. נאכדעם, וואס ער רופט עולם האצילות אדער עין, איז, לויט מיין טייטש שיינט אז ס׳איז פשוט דא א שיינע בוים אין פראנט פון אים, און די אמת איז שוין נישט נוגע דא. ס׳איז נישט די ווערטער פרעגן וואס איז די הסבר אויף דעם. יא, ס׳איז א שיינע בוים, ס׳איז צוואנציק אמות הויך און פערציק אמות ברייט. ס׳איז! דאס הייסט “נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים”, אינקלודינג די מחשבה, אינקלודינג די ווערטער וואס ער האט. ווייל אז נישט ווערט א מענטש סטאק, א מענטש מיינט, יא, דו קענסט רעדן די… וואס?
דער עיקר: ריעליטי איז נישט ווערטער
דאס איז א מחשבה, איז די הסבר אויף די ענין, און דו קענסט זאגן די אותיות פון די מחשבה. די מציאות אליינס, די ריעליטי, רייט? א מענטש, ער איז א גרויסער צדיק, ער איז מכוון א גאנצן טאג די שם הוי״ה. אבער וואס איז מיט די אייבערשטער אליינס? וואס איז מיט די זאך וואס די שם הוי״ה איז וועגן, רייט? ער האט עס אזויפיל געזאגט די שם הוי״ה, ער האט פארגעסן די אייבערשטער. ניין, ס׳איז געמאכט געווארן, ס׳איז דא א וועג צו דערמאנען, יא, די שם האט א וועג וואס ער זאגט עס ארויס.
רבי חיים׳ל׳ס חידוש
דער רבי חיים׳ל האט געזאגט, איך האב… ער האט אין זין אלע זיבן וועלטן, און די אלע דרגות, און די אייבערשטער האט ער פארגעסן. רייט? ער זאגט א גרעסערע זאך, ער זאגט אפילו די שם הוי״ה האט פארגעסן די אייבערשטער. נישט פארגעסן, די אייבערשטער קען מען ממש נישט פארגעסן, אבער… אזוי ווי ער זאגט, ס׳איז דא די שם, און די רבי חיים׳ל זאגט, דאס איז נאך א וועג פון די זאגן, רייט? מ׳זאגט נישט די שם הוי״ה, מ׳זאגט אדנ״י, ווייל דאס איז עולם העשיה, דאס איז די ווערטער וואס מ׳קען זאגן. נאכדעם קאנעקט עס צו די שם הוי״ה, ס׳איז עולם היצירה. נאכדעם איז דא די מחשבה פון דעם, מ׳פארשטייט אז הוי״ה אלוקים, אז הוי״ה איז אדנ״י, דאס איז א הבנה וואס איז נאך ווערטער. נאכדעם איז דא דאס אז די אייבערשטער איז איז א גאט, דאס איז געווען אמת פאר ס׳איז געווען ווערטער וואס זענען מסביר אמת. ס׳איז נישט די ווערטער וואס מאכן עס, ס׳איז די זאך אליינס.
מידת עין / מידת חכמה
און א מענטש האט א יכולת, דאס איז די מדת עין פון די מענטש, אדער די מדת חכמה וואס דער מגיד רופט מדת חכמה, אז ער קען זיך קאנעקטן מיט דעם. ער קען… איך קען נישט… ס׳איז זייער שווער צו טרעפן גוטע ווערטער פאר דעם, ווייל ווערטער זענען אין עולם הבינה. אלע ווערטער זענען עקזעקטלי… נאר די הסבר קען מען נאך זאגן. אבער ס׳איז א סימפל זאך מיין איך, אז ס׳איז די זאך אליינס. די ריעליטי איז נישט די ווערטער וועגן עס, די ריעליטי איז די ריעליטי. און ווען א מענטש איז ביי די ריעליטי, איז ער כולי ידעתי פוסו, ער ווערט יענץ, קען מען זאגן, ער ווערט בטל צו יענץ. ס׳איז אלע מיני ווערטער וואס מ׳טרייט צו זאגן. אפילו די ווארט בטל איז אפשר אן אנדערע זאך. ווייל אין הלכה איז דא א זאך וואס הייסט בטל, אבער דער מגיד זאגט אז ס׳איז בטל, אפשר דארף מען נישט ווערן צעמישט פון די ווארט בטל.
דער חידוש פון “בטל” אין חסידות
דער מגיד האט גע׳חידוש׳ט די ווארט בטל, מיין איך, אין חסידות, ווי ער האט עס גענומען. ער האט עס גענומען פון הלכה. ס׳איז דא א בטל ברוב, בטל באחר, בטל אהין, טפל איז בטל פאר די עיקר, איך ווייס וואס. אבער ס׳איז אויך נאר א הסבר, ס׳איז נישט די ריעליטי. די ריעליטי איז די אין, די מידת החכמה, די זאך.
נשמה אלוקית
ס׳איז ווי א פלא אז די נשמה פון א מענטש, וואס דעריבער רופט מען זיין נשמה “נשמה אלוקית”. דער תניא זאגט אסאך מאל בשם דעם מגיד, איך מיין אז די נשמה אלוקית הייסט נשמה ווייל ס׳האט די מידת החכמה. דער מענטש האט אפשר א מעגליכקייט צו זיין דאס, צו האבן די ריעליטי אפן פאר אים, צו זיין בטל צו די ריעליטי.
פראקטישע ביישפילן
מ׳קען עס זען אין פילע פשוט׳ע זאכן. איך האב געזאגט אז א מענטש זעט א ביטערע בוים, אויב ער קוקט אויף אים נישט אויף איין סעקונדע און ער זאגט “וואו” און ער בלייבט נישט שטעקן ביי די ווארט, ער מאכט נאך אפאר מאל מער די “וואו”, דעמאלטס איז פשוט א געוואלדיגע שיינע בוים. און דו פרעגסט אים וואס דארף איך מסביר זיין? איך עקספעקט אז דו וועסט מיר צוריקגעבן צו דאס בונם, נאך שמונה עשרה געבט מען צוריק אראפ. יא, מ׳דארף צוריק מסביר זיין, אבער ס׳איז נישט די הסבר, ס׳איז נישט די ווערטער אויף קל שכן, ס׳איז גארנישט, ס׳איז די ריעליטי אליין.
דאס איז מצד דעם מענטש הייסט עס מידת אין, מצד די ריעליטי איז עס נישט אין, ס׳איז אן ענין, ס׳איז די ריעליטי. אבער מצד דעם מענטש הייסט עס מידת אין, ווייל ס׳ווערט אויס זיינע כוחות, און די כלי התקווה פון דעם מענטש איז אויך דאס ווערט אויס. אזוי ווי מ׳ווערט משתומם, מ׳ווערט אזוי… ווי שטייט עס? “ונשתומם כשעה חדא”, ווי שטייט די לשון? איך ווייס נישט, דער בעל התניא האט ליב צו ברענגען די לשון, “ונשתומם כשעה חדא”. אזא מענטש האט באמערקט א קשיא וואס האט אים געמאכט אזוי, “וואו, ס׳איז א קשיא”. ווייל די רגע וואס דו האסט א קשיא וואס האט שוין ווערטער, דו האסט שוין אזוי די הבנה, האסטו שוין א תירוץ בעיסיקלי, ווייל דו דארפסט נאר ממשיך זיין די נעקסטע ווארט. דאס איז דער תירוץ. ס׳איז א שאלה צו מ׳טוט וואס מ׳האט צו טון. אבער די האבן די קשר, די experience, די רגע פון האבן די קשר איז נישט קיין רגע וואס איך האב א שטיקל קשר. ס׳איז עפעס, איך בין stuck, איך קוק אויף דעם.
הסתכלות vs. הבנה
דו קענסט עס רופן הסתכלות. Sometimes רופט מען עולם האצילות הסתכלות, ראיה, רייט? ער קוקט דערויף. נישט אז ער פארשטייט עס, נאר ער קוקט דערויף.
Understanding איז א גוטע ווארט, ניין? מ׳האלט יעצט ביי די understanding.
מ׳קען עס רופן וויאזוי מ׳וויל, insight. Understanding איז ביי מיר אין מיין קאפ, מיין דיבור, באט insight אדער עפעס אזוי, מלשון sight, in-sight, יא? ער זעט איין.
א גרויסן יישר כח.
שוין, דאס איז די תורה פון די… יא.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
ארבע מדרגות התפילה דרך ארבעת העולמות — תורה מהבעש״ט והמגיד ממזריטש
—
מקור התורה והחילוק בין הבעש״ט והמגיד
מקור התורה הוא מגיד דברי יעקב פרק ז׳ — תורה מהמגיד ממזריטש, שמספר על תורות הבעש״ט בסגנונו שלו. מובא גם בכתר שם טוב, קונטרס אחדות.
חילוק הסגנון
– הבעש״ט מדבר ישירות על רוחניות — הוא לא הולך דרך עקיפין של גשמיות. הוא מדבר מנקודת מבט שכבר יודעים שיש נשמות, אלוקות, עולמות — והוא אומר שצריך להאיר את המילה, להאיר את האותיות. לשונו היא “לכלול נשמתו.”
– המגיד ממזריטש משתמש בדרך של קל וחומר מגשמיות לרוחניות — אם רואים תענוגים בגשמיות, קל וחומר ברוחניות. הוא מדבר לאנשים שעדיין לא מחזיקים בזה — הוא מתחיל שלב קודם: תחילה צריך לשכוח מהגוף, ואחר כך להכניס את כוחו לדיבורים.
אבל — הבעש״ט כן השתמש בקל וחומר באגרתו (מכתב): *”באונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו.”* החילוק הוא עדין מאוד — יותר חילוק סגנוני מאשר חילוק מהותי.
תוספת המגיד
המגיד מוסיף: בכל אות יש עולמות, נשמות, אלוקות. כשמתחברים לאותיות נעשים יחידים — צריך להיכלל בכל בחינה. הנושא של “עד שנעשה לאין” — עד שנעשה “אין” — זו לשון המגיד, וזה מתכוון לחכמה.
—
“בכל כחך” — מה זה אומר?
“בכל כחך” לא אומר לצעוק — זו סתם נערות. “בכל כחך” אומר “בכל כוונתך” — בכל כוחות הכוונה, לא בכל כוחות הקול. המקור בשולחן ערוך אצל “אמן יהא שמיה רבא” (תוספות).
ה“כח” שהמגיד מדבר עליו מתכוון: התודעה שלו, המודעות שלו — מה שהאדם מרגיש שקיים, מה שהוא רואה כדברים קיימים, את זה הוא מכניס לאותיות. האותיות עצמן אינן גופניות — הן דברים קדושים, דברים מופשטים, בהן טמונים כל הדברים.
—
נקודת המוצא: ההנחה הטבעית של האדם — “אני גוף”
אדם חי בדרך כלל עם ההנחה שהוא הגוף שלו. זו לא שאלה ותשובה מפורשת — זו הנחת היסוד מתחת לכל מה שהוא עושה. בדיוק כמו שמדמיינים שכשיוצאים החוצה יראו את השמים — כך זו “assumption” שנמצאת מתחת לכל החיים, אפילו בלי לשאול זאת במפורש.
דוגמה: אדם שהוא שמן — הוא מסתובב כל היום עם זה בראש, הוא נכנס למקום ומנסה להתאפק. זה לא רק חיסרון של הגוף — זה סימן שהוא מזדהה עם הגוף, זה מה שהוא הוא.
זו נקודת המוצא של התורה: צריך לצאת מההנחה דרך מדרגות התפילה — מגשמיות עד “אין”.
—
שלב 1: עולם העשיה — לשכוח מעצמו
תורת הבעש״ט
יתפלל בהתלהבות עד שישכח מגשמיות. העצה היא “יעלה מעט מעט” — ללכת לאט לאט, ממילה למילה, מאות לאות. לא לנסות להכניס בבת אחת את כל הכוונה, אלא בשקט ובאיטיות ללכת עד ששוכחים מעצמו.
ביאור
כשאדם מכניס את כל כוחו, כוונתו, מודעותו לאותיות — לאט לאט הוא שוכח מגופו. הוא מתחיל לא לזכור שיש לו גוף. זה שלב ראשון.
כלל הבעש״ט: *”במקום שמחשבתו — שם הוא”* — איפה שמחשבתך, שם אתה. אם אתה במצב הרגיל, אתה תקוע בגופך. אם אתה נכנס לגמרי למשהו — אפילו לשטויות — שוכח מגופך, וזו דרך איך יכול להיוולד דבר חדש, איך אדם יכול להשתנות.
הפרדוקס של תפילה בכוונה
נקודה קשה: כשאומרים לאדם שיתפלל בכוונה, הוא נזכר יותר שהוא גוף מאשר קודם. הוא נעשה רציני, הוא נזכר בכל גופו, בצרכיו, בחסרונותיו — הוא נעשה יותר גשמי מהתפילה. זה ההיפך ממה שתפילה צריכה להיות.
בעיית “טבע אדם”: ככל שמבקשים מאדם לשכוח מעצמו, כך הוא נזכר יותר. רואים זאת בשפת הגוף של רוב האנשים בתפילה — הם נורא לא נוחים.
הראיה מנרדמים
אנשים שנרדמים באמצע התפילה — זה דווקא סימן שהם במדרגה הנכונה. הם מרגישים בנוח, תפילה היא המקום הטבעי שלהם. יהודים זקנים שנרדמים בתפילה — אצלם תפילה היא מה שהם הם, לא משהו זר. הם לא מרגישים שום מודעות עצמית.
הסקולענער רבי היה נרדם באמצע אכילה, באמצע ברכה, באמצע עלייה — הוא היה נוח, לא מתוח. הוא התפלל בחיות גדולה, אבל כשהיה עייף, פשוט נרדם — כי לא היה מודע לעצמו יתר על המידה.
תפילה צריכה להיות כמו חופשה — תחילה שוכחים קצת מעצמנו.
מקורות
– רבי חיים ויטאל בשער הקדושה — כשאדם לומד, מתפלל, או אומר פסוקים, יזכור שהוא לגמרי נשמה שמדברת, לא גופו, לא כוחות הגוף שלו.
– בעל התניא קורא לזה “משתומם שעה אחת” — צריך לדעת לשכוח מעצמו.
– רבי פנחס מקוריץ מדבר על זה בדרכים יותר גשמיות — למשל, מנקים את הבית לפסח כדי שישכח קצת מעצמו.
סדר התפילה
לפי סדר העולמות של מעלה ושל מטה — תחילה אומרים פסוקי דזמרה, מדברים על הכוכבים ששרים להקב״ה, כוכבי אור — שוכחים קצת מעצמנו. זה השלב הראשון. לפני זה לא מתחיל כלום — לפני זה תקועים בגופניות.
—
שלב 2: עולם היצירה — התענוג של יחוד אותיות
תורת הבעש״ט
*”נאך דעם יחשוב שהאותיות מתחברות”* — אחרי ששכח מעצמו, יחשוב שהאותיות נפגשות זו עם זו, וזה תענוג גדול.
ביאור — מהו התענוג?
ה״אני” לא יכול להתחבר לשום דבר — הוא תקוע בגופו שלו. אבל אותיות יכולות להתחבר: שתי אותיות נעשות מילה, שתי מילים נעשות משפט, זה נעשה קטע, זה נעשה משהו.
המשל: כל מילה בתפילה — למשל “יהללו את שם ה׳” — יש לה מציאות עצמאית, נשמה, ניצוץ קדוש. זה דבר נפלא בפני עצמו. אבל כששתי מילים נפגשות יחד, זה עוד יותר טעים — כמו שני יהודים שנפגשים ואומרים “שלום עליכם”. שניהם טובים לבד, אבל ביחד יותר טוב.
חילוק חשוב: רוחניות מול גשמיות
בגשמיות דברים נפגשים רק כשמשהו חסר — כל תענוג הוא קצת “פתרון בעיה” (אדם רעב, הוא אוכל, הוא פותר את החיסרון). אבל ברוחניות אין שום חיסרון — כמו שני יהודים שיש להם אהבת חברים, או שני דברי תורה (קושיא ותירוץ) — המפגש לא מחיסרון, אלא משלמות. קושיא על דברי תורה היא עצמה דבר שבקדושה.
משניים נעשה אחד: התענוג הגדול הוא כשעושים משני דברים דבר אחד — דבר יותר שלם, יותר מורכב. זו שמחה גדולה.
—
תענוג מהתאחדות — בגשמיות וברוחניות
העיקר: תענוג בא מהתאחדות
התענוג שאדם מרגיש בגשמיות הוא לא רק ההנאה שלו — זה תענוג של התאחדות, של התאחדות עם דבר אחר או אדם אחר. כששני דברים נפגשים יחד, לא רק “כפול” — זה נעשה עולם חדש לגמרי של תענוג, “דבר שלישי היוצא מביניהם.”
המשל: אני עם חתיכת קוגל ביחד — זה שידוך. החיות באוכל והחיות בי נפגשות, ושניהם חיים יותר טוב. לאכול עם אנשים אחרים זה תענוג גדול יותר מלאכול לבד — אפילו כל אחד אוכל לעצמו.
חידוש: תענוגים גשמיים הם בעצם דברים טובים
המגיד והבעש״ט לא פחדו מתענוגים גשמיים. אנחנו רגילים שתענוגים גשמיים הם בעיה — אבל זה רק כי אדם נעשה “תקוע” במשל ושוכח את הנמשל. בעצם — כל הדברים שטעימים בגשמיות הם דברים טובים. אין שום תענוג שהוא בעצם דבר רע. כל התענוגים גורמים לאדם לחיות יותר טוב.
הקב״ה יכול היה לעשות שאנשים יחיו דרך עירוי. אבל בעצם זה יותר עמוק: מה שטוב, גם טעים — זו הבריאה כמו שהקב״ה ברא אותה. (אפשר לטעות — זה קשור לקליפה, צריך לברר.)
תענוג של זיווג — תענוג עוד יותר גדול
*”לא טוב היות האדם לבדו”* — האדם מחפש שותף, שלמות. תענוג הזיווג גדול עוד יותר כי זה לא רק גורם לך לחיות — זה גורם לכל העולם לחיות. *”לא תוהו בראה, לשבת יצרה.”* מההתאחדות נולדות נשמות חדשות, אנשים חדשים. כל התענוגים בעולם הם שידוכים.
—
שלב 3: עולם הבריאה — אותיות המחשבה
תורת הבעש״ט
השלב השלישי: מגיעים לאותיות של מחשבה — *”ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”* הוא לא שומע יותר מה הוא אומר — הוא יודע זאת רק במחשבה. הוא עדיין מדבר (כי הוא מתפלל), אבל הוא לא יודע מזה.
ביאור
זו רמת בינה — יש הבנה, רעיון, אבל זה עדיין במילים. אותיות המחשבה הן עדיין לבוש — הן “הגשמיות שבמחשבה.” מסביר לעצמו מה רואה. בעל התניא קורא לזה “עולם המילוי” — בינה.
משל העץ היפה — עד עולם הבריאה
אדם יוצא החוצה ורואה עץ יפה:
1. עולם העשיה (דיבור): הוא אומר “מה נאה אילן זה”, הוא עושה ברכה “שככה לו בעולמו” — הוא מכניס את עצמו למילים, לצליל. הוא אומר זאת כמה פעמים.
2. עולם היצירה (חיבור מילים): המילים מתחברות — “שככה לו בעולמו” נעשה “חתונה” שלמה בראש. כמו ששני אנשים עושים חתונה ורוקדים סביב — כך המילים רוקדות יחד, הן מקבלות הקשר.
3. עולם הבריאה (אותיות המחשבה): הוא כבר לא שומע את המילים, אלא יש לו את הרעיון, את המחשבה — “הקב״ה עשה עץ כל כך יפה.” אבל זה עדיין הסבר, עדיין מילים על “מסך קטן” בראש.
—
שלב 4: עולם האצילות — מידת ה״אין”, חכמה, המציאות עצמה
תורת הבעש״ט
*”יבטל בדעת עין כל כוחותיו הגשמיות”* — כל הכוחות הגשמיים נעשים בטלים. זו מידת החכמה, מידת ה״אין” — האדם נעשה “אין.”
ביאור — החילוק בין אותיות המחשבה למציאות עצמה
הפריצת דרך האמיתית היא כשמגיעים לעולם האצילות — שם נופלים כל הכוחות והחושים, כולל המחשבה עצמה, ועומדים מול המציאות עצמה. הוא גם לא חושב יותר באותיות — אותיות המחשבה הן “הגשמיות שבמחשבה.”
משל העץ היפה — השלב הרביעי
4. עולם האצילות (עין/מציאות): נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים — כולל המחשבה. פשוט יש עץ יפה מולו. לא המילים שאומרות “יש עץ יפה”, לא ההסבר שהיא גבוהה עשרים אמה — אלא הדבר עצמו. המציאות היא לא המילים עליה, המציאות היא המציאות.
החידוש העיקרי: מילים אינן מציאות
כל המילים — אפילו העמוקות ביותר — הן עדיין עולם הבינה. אי אפשר לבטא במילים את עולם האצילות, כי מילים הן “בדיוק” ההסבר, לא הדבר. רק את ההסבר אפשר עוד לומר — אבל המציאות עצמה היא מעבר למילים.
הסתכלות מול הבנה
עולם האצילות נקרא גם הסתכלות או ראייה — לא שהוא מבין את זה, אלא הוא מסתכל על זה. החילוק בין “understanding” (שזה בראש שלי, בדיבור שלי) ל”insight” (in-sight — הוא רואה פנימה) — זה החילוק בין בינה לחכמה, בין הסבר למציאות.
ענין “בטל”
המגיד חידש את המושג “בטל” בחסידות — הוא לקח אותו מהלכה (בטל ברוב, בטל באחד, טפל בטל לעיקר), אבל בחסידות זה אומר משהו אחר: כשאדם עומד מול המציאות, כוחותיו נעלמים, הוא נעשה משתומם — כמו הלשון שבעל התניא אוהב להביא: “ונשתומם כשעה חדא.”
—
חידושו של רבי חיימ׳ל — שם הוי״ה והקב״ה עצמו
אדם יכול להיות צדיק גדול שמכוון כל היום את שם הוי״ה — אבל מה עם הקב״ה עצמו? מה עם הדבר ששם הוי״ה עוסק בו?
רבי חיימ׳ל אמר: *”יש לי בדעתי כל שבעת העולמות, כל המדרגות — ואת הקב״ה שכחתי.”* הוא אומר דבר גדול עוד יותר: אפילו שם הוי״ה עצמו יכול “לשכוח” את הקב״ה — לא ממש לשכוח (את הקב״ה אי אפשר ממש לשכוח), אלא שהשם הוא עדיין דרך אמירה, עדיין לבוש.
המהלך בשמות
– אדנ״י — עולם העשייה, המילים שאפשר לומר
– שם הוי״ה — עולם היצירה, החיבור
– הוי״ה הוא אדנ״י — עולם הבריאה, הבנה שהיא עדיין מילים
– הקב״ה הוא — זה היה אמת לפני שהיו מילים, זה הדבר עצמו
מידת החכמה / מידת עין — יכולת האדם
המגיד קורא לזה מידת חכמה — לאדם יש יכולת להתחבר למציאות עצמה, להיות בטל למציאות. לכן הנשמה נקראת “נשמה אלוקית” — כי יש לה את מידת החכמה, האפשרות להיות זה, שהמציאות תהיה פתוחה לפניה.
נקודה מעשית
כשלאדם יש קושיא שכבר יש לה מילים, יש לו בעצם כבר תירוץ — הוא רק צריך להמשיך את המילה הבאה. אבל הרגע של קשר, של חוויה, הוא לא רגע של “יש לי קצת קשר” — זה משהו שבו תקועים, מסתכלים על זה, נמצאים בתוכו. זה החילוק בין בינה (מילים, הסבר) לחכמה (מציאות, הסתכלות).
—
דיון: האם יוצאים בקריאת שמע?
עלתה שאלה: אם הוא לא שומע מה הוא אומר (עולם הבריאה) — איך הוא יוצא? (בשולחן ערוך כתוב שצריך לשמוע מה אומרים.) התשובה: אם יהודי במדרגה כזו, הוא יוצא. חוץ מזה — המגיד אומר שלא דווקא צריך להיות בתפילה בשביל זה; יותר קל בתפילה, אבל אפשר להגיע לזה באמצע היום גם. ארבע הרמות לא דווקא תלויות בסדר התפילה — אפשר כבר בברכות השחר להגיע למדרגה גבוהה.
תמלול מלא 📝
חיפוש המקור של התורה
הטקסט של התורה
בתפילה צריך התלהבות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפין ומתחברין זה עם זה, וזהו תענוג גדול, רמז לדגשמיות ותענוג כל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה.
ואחר כך יבוא לאותיות מחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בחינת עולם הבריאה. ואחר כך יבוא למדת אין, שנתבטל אצלו כל כח ויסוד הגשמי, וזהו עולם האצילות ממדת החכמה.
שאלה: מהו התענוג, התענוג הראשון? היחוד? אתה אומר שזו תורה מהמגיד ממזריטש? אין לי מושג. אתה יודע?
מגיד שיעור: כתר שם טוב, קונטרס אחדות.
שאלה: בוא נראה כתר שם טוב. או ליקוטי אמרים?
חיפוש בכתר שם טוב
מגיד שיעור: יש לי כתר שם טוב, איפה הוא? איפשהו. לאן הוא נעלם?
בכתר שם טוב, תוכן עניינים, הדברים מסודרים. חלק ב׳ צריך להיות. אני לא רואה כאן את המספרים.
שאלה: מהו קונטרס אחדות?
מגיד שיעור: אני חושב שקונטרס אחדות הוא…
בתפילה צריך התלהבות. אולי יש להם איזה מפתח או משהו?
מה איכפת לי מאיפה באה התורה? אולי זה יעזור לי משהו. נראה תולדות, קונטרס אחדות. זה לא תולדות אחדות, זה תולדות של קונטרס אחדות מהתולדות? לא, אני חושב.
בוא נעשה חיפוש וזהו. אין לך אוצר החכמה כתר שם טוב או קונטרס אחדות?
בוא נראה באוצר החכמה. יש לי מודפס, אבל קשה למצוא דברים בכתר שם טוב.
בתפילה צריך התלהבות… אהה, אתה יודע מה? ש״פז. יש לך ש״פז?
המקור: מגיד דברי יעקב
מגיד שיעור: אה, ש״פז אות ב׳. מגיד דבריו ליעקב, פ״ז. זה ממגיד דברי יעקב, הקטע הזה. מגיד דברי יעקב פ״ז. יש לך גם מגיד דברי יעקב כאן? פ״ז.
כן, זה קטע מהמגיד ממזריטש. גילית את הסוד.
אבל זו לא תורה מהבעל שם טוב. התולדות אומרת עדיין מהבעל שם טוב. המגיד ממזריטש אומר תורות של הבעל שם טוב, אבל הוא אומר אותן בדרכו שלו. זה לא אותו דבר, מבין? רש״י ורש״י מהרש״א, עומדות הרבה פעמים תורות כאלה, אבל… מאיפה אני יודע שזו לא תורה מהבעל שם טוב? נראה לי כך.
הוא רק הכניס כאן תורה של הבעל שם טוב כי עומד אותו נושא של להכניס כל כוחו בדיבורים. תראה בכתר שם טוב. לא, כתר שם טוב הוא מתכוון מהתולדות, טעיתי. יש בכתר שם טוב, בשמיני עז״ו, לבעל שם טוב יש תורה. יש, זו אותה תורה.
בקיצור שמיני. שמיני עז״ו, ה׳ ו׳. לא, זו תורה ארוכה יותר. זו גם תורה מהמגיד. זה מדבר על אותם דברים. הולכים מעולם היצירה, עשיה, וכן הלאה.
דיון צדדי: מנהג בסטאלין
שאלה: סיפרת שבסטאלין המנהג שאפילו בבית הכנסת של הבעל שם טוב צריך ללכת בלי נעליים. בלי נעליים?
מגיד שיעור: כן. באוהל הרבה מקומות נוהגים כך, לא רק סטאלין.
שאלה: לא, לא, בציון בוודאי. בציון הרבה מקומות הולכים בלי נעליים.
מגיד שיעור: אבל בבית הכנסת של הבעל שם טוב, בית הכנסת הקטן שנבנה מחדש, בבית החיים הולכים בלי נעליים, והרבי אפילו בבית הכנסת החדש שנבנה מחדש גם הלך בלי נעליים.
שאלה: מעניין. מה זה קשור בכלל?
מגיד שיעור: לא, סיפרו לי את זה ממקור טוב אתמול. זו נחמה רבה לי, זה כבר הועיל לחיי.
ההבדל בין הבעש״ט למגיד ממזריטש
השפה של המגיד ממזריטש
מגיד שיעור: אז זו הנקודה כאן. אז מה מבינים? מבינים שכתוב או לא כתוב? האם הוא עשה את זה פעם?
שאלה: אז מהו התענוג? רוצה לדעת קודם או מהו התענוג?
מגיד שיעור: מהו התענוג? מהו העת לעשות? אני חושב שיותר חביב העת לעשות. כבר דיברנו על זה, אחד ההתחלות.
שאלה: אוקיי, שכחתי. אלו ההוראות מה לעשות.
מגיד שיעור: אוקיי. צריך לעשות את זה. כדי להבין מה כתוב צריך לעשות את זה, פשוט.
שאלה: אוקיי. מה כל כך מסובך?
מגיד שיעור: מה יהיה הקטע הבא? הקטע הבא הוא אותו קטע מקודם, רק בשפה של הדגל. אז זה… בוא נדבר קצת על זה. נראה מה עוד.
הוא אמר, זו השפה של המגיד ממזריטש. איך אני יודע? קודם כל, כל הראיות מגשמיות על רוחניות הן תורות של המגיד ממזריטש, לא תורות של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מדבר ישר על הרוחניות.
הקל וחומר מגשמיות לרוחניות
מגיד שיעור: מה אני מתכוון? כל העניין של הקל וחומר, רואה איך יש תענוגים בגשמיות וכו׳, האם ברוחניות גם יש? אני לא יודע אם ב… למעשה, הבעל שם טוב כן אמר את הלשון, נכון? לשון הבעל שם טוב היתה במכתבים, כן, מה התורה שהיינו בגבאטובה, מה הלשון?
שאלה: אבל זכור את הלשון, כאן האיגרת בעמוד הקודם, היה כתוב כשהוא דיבר על הנקודה, הוא אמר, “באוונך בשמחת חתן וכלה וקטניות בגשמיות, כל שכן במעלה עליונה כזו”.
מגיד שיעור: כן. הוא כן אמר את אותו קל וחומר.
הביאור של “בכל כחך”
מה פירוש “בכל כחך”?
מגיד שיעור: הוא אומר דבר פשוט, אדם כל הזמן, “בכל כחך” לא אומר שצריך לצעוק, כן? זו סתם נערות. “בכל כחך” פירושו “בכל כוונתך”, כמו שכתוב בשולחן ערוך ב… כן, באיך קוראים לזה? “אמן יהא שמיה רבא”, כן? תוספות. אז, זה אומר כך, זה אומר…
שאלה: איך אתה מסביר את זה, בוא ננסה לתאר.
ההבדל העדין
מגיד שיעור: הוא אומר קצת אחרת מ… זה קצת דגש אחר מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב לא מדבר על… הוא כן מדבר, אבל זה סגנון אחר, נו, זה הבדל קטן, הבדל עדין מאוד.
אבל המגיד ממזריטש אומר, שכן, אני זוכר שהבעל שם טוב אמר, אבל צריך לזכור שבכל אות יש עולמות נשמות אלוקות, וכשאנחנו מתחברים נעשים יחידים, וצריך להיכלל בנשמה כזו בכל בחינה, וכן הלאה.
המגיד ממזריטש אומר את התורה, והוא אומר כך, שקודם כל הוא… גם הנושא של “עד שנעשה לאין”, השפה נראית לי מהמגיד ממזריטש, זה אומר חכמה.
ההנחה הטבעית של האדם: “אני גוף”
הדרך הרגילה של אדם
מגיד שיעור: מה שהוא אומר הוא שבדרך כלל אדם זוכר את עצמו, זה מה שאתה עומד כאן, נכון? בדרך כלל “עצמו” פירושו גוף. אדם זוכר בדרך כלל שהוא גוף. אם אתה שואל אדם “מה אתה?” או “בשם מה, במה אתה מדבר? במה אתה חי?”, הוא חושב על גופו. כך היא הדרך הרגילה של אדם יום-יום, רוב האנשים, לא צדיקים, אנשים רגילים. הם רואים את עצמם שהם גופם.
זה לא שהוא רואה את עצמו רק כשאתה שואל אותו בפירוש, זו ההנחה, ההנחה שמתחת לכל מה שהוא עושה. זה לא דווקא דבר ש״עכשיו אני חושב, אה, אני אולי דבר, אני גוף, ודברים של גוף הגיוניים לי”, כמו שאני אוהב לומר.
זו לא שאלה מפורשת
מגיד שיעור: זה פשוט, זה ה… אני לא רוצה לומר תת-מודע, זה אפילו לא תת-מודע, זה לא אפילו תת-מודע, אבל זה לא דבר ששואל לעצמו שאלה ועונה לעצמו תשובה. זה פשוט ה… זה… מה? המראה, הקיום. זה בדיוק כמו… חיי האדם בנויים על הרבה הנחות. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין שאתה תצא החוצה תראה את השמיים מעליך.
שכחה מהגוף — הצעד הראשון בתפילה
המציאות הטבעית של האדם: הוא זוכר שהוא גוף
במה אתה מדבר? במה אתה חי? הוא חושב על גופו. כך זה נורמלי, הדרך הרגילה של אדם יום יום. רוב האנשים, לא צדיקים, אנשים רגילים, הם רואים את עצמם שהם גופם.
זה לא שהוא רואה את עצמו רק כשאתה שואל אותו בפירוש. זו ההנחה, ההנחה שמתחת לכל מה שהוא עושה. זה לא דווקא דבר שעכשיו אני חושב, “אה, אני משהו דבר, אני גוף, ודברים של גוף הגיוניים לי”, כמו שאני אוהב לומר. זה פשוט, זה ה… אני לא רוצה לומר תת מודע, זה אפילו לא תת מודע, זה לא שזה מתחת למודע, אבל זה לא דבר ששואל לו שאלה והוא עונה לך תשובה. זה פשוט ה…
זה מה? המראה, הקיום. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין… חיי האדם בנויים על הרבה הנחות. זה בדיוק כמו שאתה מדמיין שאתה תצא החוצה תראה את השמיים. אתה מדמיין שאתה גוף. אתה לא צריך לחשוב על זה באופן אקטיבי כל שנייה.
דוגמה: האדם הגס
דרך פשוטה לומר את זה היתה כך, שאדם בדרך כלל זוכר את עצמו, והוא זוכר שהוא גוף, והוא זוכר כל הזמן למשל שהוא גס, נגיד כך. יש אדם כזה שהוא קצת יותר מדי גס או הרבה יותר מדי גס, וכשהוא הולך, מאוד מעניין לשים לב, כשהוא הולך הוא זוכר שהוא יותר מדי גס. הוא נכנס למקום והוא מתחיל להתנהג כך, אולי לא ישימו לב שהוא גס, זה לא עוזר בכל מקרה.
זו מודעות אשמה. אמרו לי שזו לא הלשון הנכונה, שזו לא נקיפות מצפון. אני מדבר על הגוף, הוא זוכר שהוא גוף. זה שהוא גס זו מודעות אשמה. כן, אני מדבר על גופו. הוא זוכר שהוא גוף ולגופו יש חסרונות כאלה. אני משתמש רק בחסרונות של הגוף, כי אני סבור שזו לא הבעיה, הבעיה היא הגוף עצמו, אבל אני משתמש רק בדוגמה של החסרונות כדי שאבין על מה אני מדבר, כדי לדבר קצת יותר ברור.
אני זוכר שאני גוף, אני זוכר שהגוף קצת יותר מדי גס, בסדר? וזה כאילו חלק מהזהות שלו, חלק ממה שהוא. כל הזמן הוא מסתובב, לא נפשו, הוא לא אשם, הוא לא רשע, הוא לא צריך להיות גס, נגיד הוא כן צריך, אני לא יודע, זה אולי לא אשמתו. אבל הוא זוכר שהוא גופו, הוא זה, זה מה שהוא.
כשאדם שוכח מגופו
אחר כך לפעמים, כן, זה דבר נורמלי, לפעמים הוא רואה… אנשים משתמשים בזה כל הזמן. לפעמים הוא רואה משהו מעניין, הוא קורא איזה מעשה, הוא צופה בסרט, אני לא יודע. הוא עושה משהו שתופס את המודעות שלו, שתופס את תשומת הלב שלו. באותו זמן הוא לא זוכר שהוא גס, הוא בכלל לא זוכר שיש לו… בסדר, הוא זוכר כן שיש לו גוף אולי, כי הוא הופך דפים, אבל הוא לא זוכר שהוא גס, כן? הוא שוכח מזה.
אגב, יכול להיות שהוא שוכח באמת שיש לו גוף קצת, אולי מאוד גדול בבחינת קטנות, בדרך קטנה מאוד, אבל זה מאוד חשוב לאדם שיהיו לו דברים כאלה. קוראים לזה “בריחה” לפעמים, זו בריחה, הוא בורח.
הבדל בין הבעש״ט למגיד ממזריטש
ומה שהוא אומר, זה כמו גם כשהוא אומר “כל כחו”, גם הבעל שם טוב אמר שפות כאלה, כן, “לכלול נשמתו”. היתה לו שפה אחרת, אבל זה מתאים לגמרי, כן, זה מתאים לגמרי.
השפה של הבעל שם טוב לא היתה שצריך להיכלל. הבעל שם טוב אמר שצריך להאיר, כן, להאיר את המילה, להאיר את המילה. אבל המגיד ממזריטש חשב שיש אנשים, והוא מתחיל קצת צעד קודם, כך אני חושב. אני חושב שזה קצת הבדל.
הבעל שם טוב מדבר על הגוף, אבל הוא מדבר כבר מהפרספקטיבה שאתה יודע כבר שיש נשמות, העולם הוא נשמות, אלוקות. איפשהו אחרי הנשמות והאלוקות, אחרי העולמות יש גופים. אני לא יודע, העולם הוא אולי גוף, או העולם האחרון, בסדר, הוא זוכר.
אבל המגיד ממזריטש מדבר לאנשים, והוא זוכר עדיין שהם לא מחזיקים בכלל בזה. קודם הוא צריך לשכוח מגופו. זה אומר בעצם… אני לא בטוח איזה עולם הוא מחזיק כאן. אני חושב שזה היה אצלו שייך לעולם המעשה. יש עוד תורות על זה, אני חושב גם מהבעל שם טוב שמדברות על זה. בוא נחשוב באמצע הרבה. אבל קודם, הוא פירט כאן מה זה אומר.
העצה: להכניס את כוחך באותיות
קודם מה שהוא מנסה לומר הוא שאדם זוכר שיש לו גוף, והוא חושב שהוא מדבר בתור גוף וכדומה, והעצה היא שהוא יכניס את כוחו בדיבורים. כוח פירושו המודעות שלו, כן, תשומת הלב שלו. זה היה באנגלית אמרו כך, נכון?
מה שהוא מתכוון שקיים, מה שהוא רואה בתור דברים קיימים, הוא מכניס את זה באותיות. ועכשיו האותיות שאינן גופניות, לא שיש להן איזו משמעות, זה משהו אותיות הקטורת, אותיות התפילה, זה משהו דברים קדושים, דברים מופשטים. כן, הוא לא אומר כאן את זה, זה בנוי על ההנחה שהאותיות טמון בהן כל הדברים האלה, אבל הוא לא אומר לנו את זה, הוא מדבר, אתה כבר יודע את זה.
ואם אתה מכניס את כל כוחך וכל כוונתך וכל המודעות שלך, כל תשומת הלב שלך, באותיות, בהדרגה אתה שוכח מגופו. הוא מתחיל ל… הוא לא זוכר שיש לו גוף. זה הצעד הראשון, צעד ראשון, לשכוח שיש לו גוף. הוא יזכור מאוחר יותר, כי הוא ירעב, אבל בינתיים אתה שוכח.
הוא מתחיל לחשוב על העולם כשמתפללים, על הבעיות של העולם, או על המציאות של העולם, ואחר כך הוא כבר חושב על הקב״ה. ההגדרה שלו היא לא, הוא לא חושב על העולם אלא על הקב״ה. הוא חושב שהוא הלשון של ה…
מקורות: רבי חיים ויטאל ואחרים
זה מאוד דומה ל, אני חושב רבי חיים ויטאל בשער הקדושה אומר לשון כזו, שכשאדם לומד או מתפלל או אומר פסוקים, משניות, הוא יזכור ש… אני לא זוכר את הלשון… הוא יזכור שהוא לגמרי נשמה שמדברת. זו נשמה שאומרת את כל הדברים האלה, לא גופו, לא כוחות הגוף שלו, אלא נשמתו.
כאילו, יש הרבה דרכים לומר, כאילו זה… יש לו קצת דרך אחרת איך לומר. הוא אומר שהוא שוכח שהוא עומד כאן עם האותיות, הוא שוכח מעצמו, הוא שוכח מהגוף ומה שהוא חושב שהוא צריך לעצמו, הוא שוכח מהדימוי העצמי שלו למשל, כן?
התהליך של השכחה: דוגמה
דרך פשוטה לומר את זה היתה כך, שאדם בדרך כלל זוכר את עצמו, והוא זוכר שהוא גוף, והוא זוכר כל הזמן למשל שהוא גס, נגיד כך. יש אדם כזה שהוא קצת יותר מדי גס או הרבה יותר מדי גס, וכשהוא הולך, מאוד מעניין לשים לב, כשהוא הולך הוא זוכר שהוא יותר מדי גס. הוא נכנס למקום והוא מתחיל להתנהג כך, אולי לא ישימו לב שהוא גס, זה לא עוזר בכל מקרה.
זו מודעות אשמה. אמרו לי שזו לא הלשון הנכונה, שזו לא נקיפות מצפון. אני מדבר על הגוף, הוא זוכר שהוא גוף. זה שהוא גס זו מודעות אשמה. כן, אני מדבר על גופו. הוא זוכר שהוא גוף ולגופו יש חסרונות כאלה. אני משתמש רק בחסרונות של הגוף, כי אני סבור שזו לא הבעיה, הבעיה היא הגוף עצמו, אבל אני משתמש רק בדוגמה של החסרונות כדי שאבין על מה אני מדבר, כדי לדבר קצת יותר ברור. אני זוכר שאני גוף, אני זוכר שהגוף קצת יותר מדי גס, בסדר? וזה כאילו חלק מהזהות שלו, חלק ממה שהוא. כל הזמן הוא מסתובב, לא נפשו, הוא לא אשם, הוא לא רשע, הוא לא צריך להיות גס, נגיד הוא כן צריך, אני לא יודע, זה אולי לא אשמתו. אבל הוא זוכר שהוא גופו, הוא זה, זה מה שהוא.
המשך: לאחר שכבר שכח מעצמו
לאחר פעם אחת, כן, זה דבר רגיל, פעם אחת הוא מסתכל… בני אדם משתמשים בזה כל הזמן. פעם אחת הוא מסתכל על משהו מעניין, הוא קורא איזה מעשה, הוא מסתכל על סרט, אני לא יודע. הוא עושה משהו שלוקח אותו מעל התודעה שלו, לוקח אותו מעל המודעות שלו. באותו זמן הוא לא זוכר שהוא גס, הוא בכלל לא זוכר שיש לו… אוקיי, הוא זוכר כן שיש לו גוף אולי, כי הוא מסובב שטויות, אבל הוא לא זוכר שהוא גס, כן? הוא שוכח מזה. דרך אגב, יכול להיות שהוא שוכח ממש שיש לו גוף קצת, אולי מאוד גדול בבחינת קטנות, בדרך קטנה מאוד, אבל זה מאוד חשוב לאדם שיהיו לו מיני דברים כאלה. קוראים לזה “escape” לפעמים, זו בריחה, הוא בורח.
לשכוח מעצמו — יסוד בחסידות
אבל כשאנחנו במגידות תורות ואומרים יותר, תורות הבעל שם טוב אפילו, הן מאוד ממוקדות על זה ש… בדיוק היום חשבתי על זה, השבוע אני אומר. הן מאוד ממוקדות על זה שאדם, כדי שיוכל לעשות התקדמות, כדי שיוכל להגיע לאיזו מדרגה, צריך שיוכל לשכוח מעצמו. הוא צריך שיהיה לו משהו כזה… בעל התניא קורא לזה הרבה פעמים “משתומם שעה אחת”, הוא צריך משהו כזה… בקיצור, לשכוח מעצמו. זו כבר מדרגה אחת, ועוד מדרגה צריך להיות ענין. כן, התורות, כן, הוא צריך לשכוח מעצמו.
עכשיו, באיזה הקשר חשבתי על זה היום? אני כבר לא זוכר עכשיו. משהו חשבתי על זה. על כל פנים, זה דבר מאוד חשוב. זו הדרך איך שזה מתבטא. רבי פנחס מקוריץ מדבר על זה הרבה בדרכים יותר גשמיות, כן, שלמשל מנקים את הבית לפסח כדי שישכח קצת מעצמו, וכן הלאה.
“במקום שמחשבתו שם הוא” — איפה אתה?
אבל זה הצעד הראשון, הוא שוכח מעצמו. כמו אדם כשהוא נהנה ממשהו, הוא נכנס לתוך זה. כלומר, הוא נכנס לתוך זה, נכון? במקום להיות… הבעל שם טוב אומר, “במקום שמחשבתו שם הוא”, נכון? כולו כוחו.
איפה אתה? אם אתה בשלב הרגיל, אתה זוכר את הגוף שלך, אתה זוכר את כל מיני הדברים השונים שמחזיקים אותך תקוע כאן בגוף. זו יותר המילה, הוא עכשיו תקוע בגוף, זה מה שהוא.
אם הוא נכנס לגמרי, אם מישהו יכול להיכנס לגמרי, אפילו לשטויות לגמרי, הוא שוכח מהגוף שלו בדרך מסוימת, וזו דרך איך שהוא יכול ללכת הלאה, איך הוא יכול להשתנות, איך הוא יכול להיות משהו אחר, איך יכול להיוולד דבר חדש.
הפרדוקס של כוונה בתפילה
מאוד חשוב, שאנשים תמיד בכוונה… זה קצת ההיפך מכוונה, אתה תופס? תופס מה שאני אומר? כשרוב בחורים, אני יודע עליכם, רוב יהודים, כשאומרים להם שיתרכזו באמצע התפילה, הוא זוכר יותר שהוא גוף מאשר קודם. על הצרכים שלו. לא רק הצרכים שלו, גם הצרכים שלו. הצרכים שלו מה יהיו החסרונות כי יש לו גוף, אבל שהוא גוף…
למשל, אדם שהוא גס, כן, אדם רגיל שהוא גס, לא כל היום הוא חושב על זה, הוא היה ממש כל היום רוצה להפסיק לאכול כל כך הרבה, כן? הוא אוכל כדי לשכוח שהוא גס גם, עוד דבר, זו בעיה, זה לולאה. אבל הוא לא הולך כל היום לחשוב על זה, אבל הוא בא להתפלל, עכשיו הוא רציני, נכון? עכשיו הוא נזכר בכל הגוף שלו. סיפור מעניין. אז הוא נעשה יותר גשמי מהתפילה. מכיר את ה…
דיון: הלולאה של תפילה
זו אותה לולאה כמו אכילה. לא ממש, כי לא, אם הוא הולך עכשיו להתפלל כדי לשכוח, אז זה טוב. זו לא אותה לולאה, כי זה עושה אותו טוב יותר, להתפלל עושה אותו כן טוב יותר.
מה? תפילה היא אותה לולאה. אם הוא מתפלל רק עם הכוונה… לא, אם הוא… אין להתערב עכשיו. נכון, אבל אם הוא הולך להתפלל לא בסתם גשמיות, אמת, הוא אף פעם לא שוכח מעצמו בתפילה, אז גם מאוד קשה להתפלל. זה כמו חובת המטרה לבית עשירי, אי אפשר להתפלל.
פירוש הבעש״ט בתפילה: פסוקי דזמרה
הבעל שם טוב, כל הפירוש של תפילה, או לפחות אחד מהפרטים של תפילה, מבחינה נפשית זה אומר שקודם יש לפי סדר עולמות של מעלה ושל מטה, קודם אומרים פסוקי דזמרה, שכח מהבעיות שלך, דבר קצת על הכוכבים ששרים להקב״ה, כוכבי אור, וכוכבי לא אור, וכן הלאה, וחשוב על זה, ושכח קצת ממנו, שכח מעצמך.
אז זה הצעד הראשון. קודם לא מתחיל כלום, קודם אתה תקוע בגשמיות, וכמו שאתה אומר, זה יכול אפילו להיות יותר גרוע, יותר גרוע הגשמיות.
התחלה של עצה חדשה: “יעלה מעט מעט”
הוא אומר עצה, “יעלה מעט מעט”. אני חושב שזו גם עצה, אבל כאן לפני התורה של בעל שם טוב שהוא מביא אחר כך שהוא מחבר אותיות לפני זה. “יעלה מעט מעט” אומר…
זה הצעד הראשון. קודם מתחיל הרצון, קודם הוא עדיין תקוע בצרכי הגוף, כמו שאני אומר, זה יכול אפילו להיות יותר גרוע צרכי הגוף.
העצה של “יעלה מעט מעט”
הוא אומר עצה, “יעלה מעט מעט”. אני חושב שזו גם עצה, אבל כאן לפני התורה של בעל שם טוב שהוא מביא אחר כך שהוא מחבר אותיות לפני זה. “יעלה מעט מעט” אומר שאדם שואל כך, זה גם כמו סגולה. יש כאן כמו שהוא אומר לאדם, “אוקיי, התפלל ושכח מעצמך.”
בעיית “טבע אדם”
אומר הוא, ככל שאומרים לו, הוא זוכר יותר, נכון? הוא אומר, “טבע אדם”, ככל שמצווים אותו לשכוח, הוא זוכר יותר. או ככל שמצווים אותו להתכוון בתפילה, הוא עושה כמעט ההיפך, הוא נעשה יותר כזה לחוץ.
רואים את הגוף שלו, אם אתה מסתכל על שפת הגוף של רוב האנשים בתפילה — לא אמרתי את זה הרבה פעמים — הם משוגע לא נוח, אפשר לראות את זה. תפילה עושה אותו…
הראיה מנרדם
יודע אתה מה הראיה הכי גדולה שלי? שלא נרדמים. אנשים שנרדמים באמצע התפילה, הם במדרגה הנכונה. איפה אתה מרגיש טוב? שם אתה מרגיש טוב, נכון? בבית על הספה נרדמים. בשיחה ליד השולחן לא נרדמים, כי העולם הוא מיר, אתה לא שייך להיות שם, כן? אז, הוא לא נרדם.
אז אם יש יהודי, אתה רואה רק כאלה יהודים זקנים נרדמים בתפילה. למה? כי הוא לא מורגל. תפילה היא מה שהוא, הוא יהודי, הוא בא מוקדם בבוקר, הוא מתפלל. למה הוא נרדם באמצע? כי הוא לא מרגיש שום מצב פנים. מה? הוא לא מרגיש שום מצב פנים. מצב פנים זה פנים. אתה אוהב את המילה, אני לא אוהב אותה. הוא מרגיש נוח שם, שם המקום שלו, הוא יהודי. ובעבודה הוא לא שייך, אולי בעבודה הוא גם נרדם לפעמים.
הרבי מסקולען
זו היתה מעלה של הרבי מסקולען, הוא היה, הוא היה נרדם באמצע אכילה. באמצע אכילה, באמצע ברכה. אני זוכר, באמצע עלייה, “אשר בחר בנו מכל העמים”, באמצע הברכה הוא נרדם. מאוד טוב. הוא היה נוח, הוא לא היה מתוח. הוא התפלל בחיות כל כך גדולה, לא כי הוא היה מנומנם. מבין? הוא היה מנומנם שהוא היה מנומנם. הוא היה צריך להיות נוח. אני כאן אני, אוקיי, כאן אני נרדם. אולי אורח? זה אחד מהסטייפלס שלי. אבל הנרדם הוא גם דבר כשלעצמו, כן? דבר לפעמים אדם שהוא יותר מדולק, יותר מודע לעצמו, יותר מודע לעצמו, לא יכול להירדם, נכון? כל היום צריך קצת לישון, צריך קצת לצאת מעצמו.
ממילה למילה: העצה המעשית
אז עכשיו, אבל אני רוצה לחזור למעט מעט. אני חושב שכשהוא אומר מעט מעט, הדבר הראשון שהוא אומר הוא שבמקום לומר, אוקיי צריך להתפלל, אוקיי מודה אני, רגע, עדיין לא יצאתי מעצמי, נו, והולך אני כבר ככה. אז הוא אומר לנו, תעזוב, תתחיל, תעבור על הסוף, תעבור על הבן. אלוקא, אלוקא, עוד אחד, עוד אחד, עוד אחד. בשלב מסוים, הוא שכח את השכחה מעצמו, נכון. אז, יש לי כל הזמן עוד קצת תפילה לומר.
דיון: אותיות או מילים?
זה אומר כל אות, למי שכל אות היא דבר נוסף, דיברנו על זה בהתחלה. אוקיי. המגיד, בכל אופן, לא כך. אני כבר יודע מי מתכוון דווקא למילה אות. הוא אומר עוד שהבעל שם טוב, הוא אומר אות. אני כבר יודע למי היה הדבר כל אות, אבל מה שהוא אומר הוא, לך מחתיכה לחתיכה, ממילה למילה. לא כל מילה צריך לומר עם כל הכוונה, ולוודא, כבר היה את שפת הגשת במילה השנייה. מילה אחת, עוד מילה. האדמו״ר מסלונים עושה כן כל מילה כן. קודם לא אדמו״ר, הוא לא מטריח חסידי, זה לפי דעתי.
אז, הוא הולך ממילה למילה, עד ששוכח, מבין? עד שישקע בגפן, והוא שוכח מהגפן שלו. זה הצעד הראשון, זה צעד הבריחה, כביכול. אני חושב שזה הצעד הראשון. הגיוני? מאוד חשוב, תפילה צריכה להיות כמו חופשה, קודם שוכחים קצת מעצמנו. וצריך אחר כך להיזכר. אה, רגע, כאן עוד חתיכה, צריך לומר לא מיר נסטרן, צריך ללמד אותנו כל הדברים, אוקיי. מסכים? מסכים לפירוש שלי? ומה התענוג הגדול כאן?
הצעד השני: התענוג של יחוד אותיות
קהל: אני שואל אותך מה הבנת עד עכשיו. אני פשוט רק כך…
מגיד שיעור: אני לא יודע. אתה יכול להבין? אוקיי.
קהל: מה לא? אה, זה עכשיו, אחרי ששוכחים קצת מעצמנו… משהו חשבתי על זה היום, היה לי איזו תורה למצוא לומר על הדברים האלה, צריך לשכוח מעצמנו. אני כבר לא זוכר מה זה היה. אפילו דיברתי על זה עם הרמב״ם בדרך רמז, אני כבר לא זוכר מה. אוקיי. בכל אופן.
מגיד שיעור: מה התענוג הגדול?
תורת הבעש״ט: יחוד אותיות
אה, רגע, רגע. אחרי שהוא כבר לא אצל עצמו, הוא כבר בתוך האותיות והמילים של התפילה, “נאך דעם יחשוב שהאותיות”, אחר כך יחשוב כך, שהאותיות נפגשות זו עם זו, ויש תענוג גדול. והוא שואל קושיה אחת, מה זה אומר תענוג גדול? מה התענוג?
עולם עשייה ועולם יצירה
אז בוא נגיד, הוא לא אומר עולם עשייה, אבל בוא נגיד עולם עשייה הוא שוכח מעצמו, זה הצעד הראשון. אחר כך הולך העולם הבא, עולם יצירה. והצעד הבא הוא כך, שהוא שוכח מעצמו, כלומר הוא נכנס לתוך הטעם, שמחה, תענוג, אהבה, של כל מילה. עכשיו, הבעל שם טוב כבר אמר את זה, נכון? הוא אומר רק עוד מבעל שם טוב עכשיו.
ביאור: למה אותיות יכולות להתחבר
מה שהוא אומר הוא, תדמיין, אתה שוכח מה… כשהוא אומר בגשמיות, מה הוא מתכוון? הוא מתכוון זיווג פשוטו. אבל תדמיין, והבעל שם טוב אומר שמחה סתם, הוא גם התכוון לומר את זה, אבל הוא אומר את זה קצת יותר עדין.
אבל תדמיין פחדן, בוא נמצא דבר יותר פשוט, כי זה רוחניות, אז אני הולך להשתמש במשל רוחני, יותר טוב ממשל גשמי. אז תדמיין שיש שני יהודים, כל אחד יש לו את המהות שלו, הטבע שלו, המעשה שלו, הטבע שלו, והם אוהבים זה את זה, והם נפגשים. יש להם טעם כשהם נפגשים, אמת?
קהל: הם לא חושבים על עצמם, הם חושבים על השני.
החילוק בין “עצמי” ו״אותיות”
מגיד שיעור: לא, זו הנקודה. כבר שכחו לגמרי מעצמם. אני אומר אחר כך, כי עצמי זו סתם בעיה, העצמי לא יכול להתחבר עם שום דבר, העצמי תקוע בגוף שלו, כל גוף הוא חיצוני. אותיות זה אותיות, אותיות יכולות להתחבר אחת עם השנייה, יכולה להיות מילה משתי אותיות, יכולה להיות מילה משתי מילים, יכול להיות משפט משלושה משפטים, יכולה להיות חתיכה, נעשה משהו, כן.
אבל מה שהוא רוצה להוציא הוא שהחיבור, המפגש, הזיווג, היחוד של שתי המילים ביחד, שתי האותיות ביחד, הוא מאוד טעים, חוץ מלקחת שאחד כבר יש לו טעם. אחד כבר יש לו טעם כי שכחת מעצמך, יש לך כבר אות, עומדת משהו אות, עומד יהודי, אוקיי, זה…
משל: “יהללו את שם ה׳”
“יהללו את שם ה׳” הוא רעיון נפלא שהוא תענוג, הרבה יותר מאשר אתה מדבר עליו. לא שלדבר עליו זה נורא. הנשמה, בוא נגיד, כל אחד יודע “עולמות נשמות אלוקות”, יש אנשים שאוהבים לחשוב על דברים בתור עולמות, או בתור נשמות, או בתור אלוקות, או בתור עולמות נפשות, זה הכל מדרגות אחרות, כן, וכל עולם שיש מכיל את ארבע המדרגות, או לפחות.
המציאות העצמאית של כל מילה
אבל, הוא אומר שעכשיו יש מילה, המילה יש לה משהו כמו מציאות עצמאית, זה לא אתה, זה לא “אני הווייתי יהללו את ה׳”, יש דבר כזה נקרא “יהללו את ה׳”, יש משהו עולם כזה, יש משהו מילה כזו, יש משהו נשמה כזו, משהו מלאך, משהו ניצוץ קדוש, מה שתרצה לקרוא לזה.
עכשיו, ה“יהללו את שם ה׳” היא חתיכה טובה בפני עצמה, חתיכה נפלאה, זה, אפשר לומר את זה כל היום. כמו אני, הנשמה שלי היא דבר נפלא בפני עצמו, זה ממש טוב, הוא יכול להיות לבד. אבל, כשאני יוצא ואני פוגש יהודי שני, והוא אומר לי “שלום עליכם”, “עליכם שלום”, וואו, זה עוד יותר טעים.
חילוק חשוב: לא מחסרון
מה היה לא בסדר איתי? לא היה שום דבר לא בסדר, היה ממש טוב איתי לבד, אבל עכשיו עוד יותר טוב, כן. זה מאוד חשוב, אם היה משהו לא בסדר, אז זה חסרון. לא היה שום דבר לא בסדר עם החצי הראשון, היה ממש טוב.
בגשמיות באמת שני דברים שנפגשים זה רק אם משהו לא בסדר, אם משהו חסר. אבל כששני יהודים נפגשים ויש להם אהבת חברים מהנפש שלהם, מה… כן, כמו בבניין דברי תורה, או משהו ענין של אמת, זה לא כי משהו לא בסדר.
משל מקושיה ותירוץ
אפילו הוא אומר יש לו קושיה והשני אומר תירוץ, זו לא הנקודה. הקושיה היא גם דבר שבקדושה, כן? קושיה על דברי תורה היא גם דבר. מספיק להיות קושיה, לא צריך להיות תירוצים.
אבל אחרי שפוגשים משהו זה דבר מאוד טעים. זה תענוג מאוד גדול זה שאפשר לעשות משני דברים דבר אחד. כן, אפשר לחבר אותם, הם יכולים להיות… זה נעשה חתיכת תורה יותר ארוכה, זה נעשה יותר מסובך, דבר יותר שלם משני דברים. זו שמחה גדולה, כן?
תענוג גשמי — השורש האמיתי
האמת היא שבגשמיות זה גם כך. מה שיש… אני אומר את זה הפוך כי אני חושב שלא יותר קשה להבין. מה שיש תענוג מתענוגים גשמיים, למשל אפילו התענוג מאכילה או התענוג מזיווג, מה התענוג? מה כל כך טעים? יכול לחשוב… מה כל כך טעים?
“לא טוב היות האדם לבדו”
זה לא, האמת היא, זה גם ניתוח מסוים של מה הדבר האמיתי שאנשים רוצים. אדם הוא “לא טוב היות האדם לבדו”, כן? הוא רוצה, הוא מחפש לו שותף, כן? “אעשה לו עזר כנגדו”, הוא מחפש אותה, מחפש אותה. למה הוא מחפש? הוא מחפש שלמות מסוימת… זו דרך אחת לספר את זה. הוא מחפש שלמות מסוימת. הוא מדבר, הוא אומר, אמת, חסר לי גם. יש לו בחינה, היה פעם שחסר לו משהו, זה רק פלג גופא.
אבל הוא מבין שתהיה יותר שלמות או יותר אחדות, תהיה… כששניהם ביחד, כששני דברים הולכים להיפגש. והוא מרגיש ממש את ההנאה. ההנאה שהוא מרגיש בשעה שיש לו הנאה היא מזה שהוא נפגש ביחד עם עוד אדם, מזה שהוא עובד ביחד עם עוד אדם. הוא עובד הרבה יותר טוב מלבד. זה הרבה תענוג יותר גדול.
התענוג הוא מיחוד
זה הפירוש שבגשמיות יש תענוג. התענוג בגשמיות הוא לא התענוג ממה שאדם עושה לבד. כשאדם אוכל, כן, אני עם העצבים שלי, אני רוצה להתעצבן.
תענוג בא מהתחברות, לא מלהיות לבד
התענוג שאדם מרגיש כשיש לו הנאה
התענוג שאדם מרגיש בשעה שיש לו הנאה הוא מזה שהוא נפגש יחד עם אדם אחר, מזה שהוא עובד יחד עם אדם אחר. הוא עובד הרבה יותר טוב מאשר לבד, יש הרבה יותר תענוג. זה הפירוש שבגשמיות יש תענוג. התענוג בגשמיות אינו תענוג ממה שאדם אוכל, עושה לבד.
קהל: אתה רוצה לומר שאדם אוכל, כן, אני עם האוכל שלי…
אתה רוצה לומר יותר מזה, לדעתי. אתה רוצה לומר שזה לא שאני לבד יש לי תענוג אחד, ועם אדם שני יש לי כפול, אלא זה נעשה עולם חדש לגמרי של תענוג. זה מה שאתה רוצה להסביר.
קהל: כן, אני כבר יצאתי מעצמי כבר, אבל אם הולכים עם המשל חזרה הביתה לגשמיות… אתה אומר ששוכחים מגשמיות, אתה אומר שמתבטלים בגשמיות, אני כבר מזמן שכחתי מגשמיות.
משל מהאכילה — אני עם חתיכת הקוגל ביחד
אבל זה משל. בדיוק כמו שהבאתי משל משני תלמידי חכמים שנפגשים, שזה לא משל גשמי, זה יותר מופשט, יותר… אבל זה גם להיפך, בגשמיות יש גם רק דוגמה לזה.
אם אני נהנה מחתיכת אוכל, הפשט הוא, יש חיות בי ואני חי, הייתי שוכב מת אם לא היה שם אוכל. יש חיות מסוימת באוכל, זה עושה אותי חי יותר טוב. אנחנו ביחד, אני עם חתיכת הקוגל ביחד, זה שידוך טוב לגמרי, ואנחנו יכולים לרקוד יותר טוב אחר כך “כל מקדש שביעי”. יש משהו כזה.
אז אותו דבר, אני עם אדם אחר, יש תענוג גדול יותר, כי אנחנו ביחד, שנינו נהנים יותר טוב ממה שהיינו עושים לבד. אתה יכול אפילו לקרוא לזה דבר שלישי. זה דבר שלישי היוצא מבניהם. זה בגשמיות.
חידוש: תענוגים גשמיים הם בעצם דברים טובים
והדבר שהוא מאוד מעניין, אנחנו מאוד… המגיד והבעל שם טוב לא פחדו כל כך. אנחנו רגילים, מלמדים אותנו שתענוגים גשמיים הם בעיה. אבל תענוגים גשמיים זה רק בעיה כי זה מסיח את דעתו של אדם מהנמשל עד שהוא נתקע. אבל בעצם, אם חושבים דרך הטבע, כמו שכל הספרים החסידיים מסבירים, כלומר, כל הדברים שטעימים בגשמיות הם כולם דברים טובים. אין שום דבר שטעים שהוא דבר רע.
מהו התאווה הגדולה ביותר של האדם?
כל הדברים האלה גורמים לו לחיות, נכון? זה עושה את עצמו חי מאוד טעים, ואוכלים. אני מתכוון, זה… אני לא יודע אילו תענוגים עוד יש, אכילה, שתייה, שיחה, מה שלא יהיה, פחות או יותר, כן? אוכלים, זה… מתלבשים, זה תענוג, אבל זה לא תענוג, זה לא… זה לא נגד החיים, זה חיים, נכון? זה לא נגד מה שאדם צריך להיות. אדם צריך בגשמיות, בגוף, צריך להשלים את גופו, הוא צריך שגופו יוכל לחיות, הוא צריך לאכול, הוא צריך לאכול, צריך לאכול.
דיון: למה הקב״ה עשה שאכילה תהיה עם הנאה?
קהל: תמיד אפשר לומר כך, הקב״ה הוא טוב מאוד, כי אפשר לעשות שצריך פשוט להזריק זריקה ויוכלו לחיות. הוא טוב, הוא יכול לעשות יותר טוב, שיאכלו עם הפה.
מה? שיהיה עם הנאה, שיהיה עם טעם.
קהל: מה? ככה היה צריך להיות?
כן, ככה היה צריך להיות, היו צריכים לקחת IV. הקב״ה רצה שיהיה לך אוכל טוב.
טוב מאוד. אבל האמת היא שזה עמוק יותר מזה, כי הקב״ה אינו מחוץ לעולם כך. האמת היא שדווקא כי זה גורם לך לחיות, אם IV היה הדרך הרגילה של אנשים לחיות, היה זה תענוג גדול יותר. זה בדיוק להיפך. זה לא תענוג כי זה לא הדרך הרגילה של אכילה. אגב, בבית חולים זה עובד, אבל זה לא הטבע ולא הבריאה.
הבריאה שהקב״ה עשה היא שמה שטוב טועם גם טוב. אתה יכול לטעות, זה קשור לקליפה, צריך לברר. אתה יכול לאכול רק דברים שטועמים טוב ואינם באמת טובים. אבל ביסוד, הדברים שטועמים טוב הם… תסתכל, כל התענוגים הם דברים שגורמים לאדם לחיות יותר טוב, זו העובדה.
תענוג מזיווג — תענוג גדול עוד יותר
ואותו דבר, תענוג מזיווג הוא, זה לא עושה בשבילך, זה עושה את כל העולם חי. כן, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. זה אפילו תענוג גדול יותר כי זה עוזר לאנשים אחרים. שוב, אם אתה משתמש בזה רק לשם תענוג וזה מנותק, זה גם תענוג חלש יותר, זו האמת. אבל גם, זה שעיוותת את זה. אבל אתה מבין שזה לא פשוט בדיוק קרה שיש תענוג מדבר. דווקא מהדבר שהוא תענוג גדול מאוד זה גם דבר טוב, כי עם זה נעשה עולם, עם זה נעשים אנשים.
זה בדיוק התאים שני דברים. או שאתה אומר שזה אותו דבר. אפשר לעשות זריקה, אבל הקב״ה טוב והוא נותן הנאה. ולכבוד זה מתבטלים, כל היהודים מתבטלים, כי הקב״ה היה כל כך טוב, מתבטלים, כי אנחנו הגענו למקום אחר בעולם הזה. זה הגיוני, נכון?
זה בדיוק להיפך. בעצם כל דבר שהולך לחידוש של העולם יש תענוג עצום. וככל שהחידוש גדול יותר, או גדול ממנו, לא רק בשבילי, כשאני יושב לבד, אני יושב לבד ואני קורא ספר או אני אוכל איזה חתיכת תענוג, אני אוכל עם אנשים אחרים זה תענוג גדול יותר. אפילו האוכל לא ממש, אנחנו לא אוכלים ביחד, כל אחד אוכל בשביל עצמו, אבל יש שמחה גדולה יותר, זה נעשה יותר תענוג.
כל התענוגים בעולם הם שידוכים
המשל הוא כמעט כל חלק במגיד. כן כן, אני יודע. אני לומד את המגיד, אז אני אומר, זה יותר תורות המגיד מאשר תורות הבעל שם טוב קצת. אבל אותו דבר, סוג התענוגים שבנויים על עשיית אנשים אחרים, לא רק אוכל, אוכל אדם כדי שהוא עצמו יחיה, וילדים יש לו כדי שאנשים אחרים יחיו. זה עוד תענוג גדול יותר, נכון?
והתענוג הוא מההתאחדות, מהפגישה של שני דברים, מזה נעשה גדול יותר, מזה נולד כל העולם, מזה נעשים נשמות חדשות ואנשים חדשים וכן הלאה. זה בגשמיות.
דיון: חסרון בגשמיות לעומת רוחניות
וחשוב שבגשמיות יש בעיה, בגשמיות בכל זאת, בסוף כל תענוג יש כל אקסטרה, בסוף התענוג קשור לזה שיש חסרון, כמו שאפשר אפילו לטעון שכל התענוגים הגשמיים הם רק להפיק פעין, נכון? כי לאדם יש פעין שאין לו מה לאכול, ואחר כך הוא אוכל והוא פותר את הבעיה שלו שהיה רעב. זה קצת תמיד תלוי בחסרון. כל התענוגים הם קצת כך, “אה, עכשיו אני כבר לא רעב.” זה נכון שיש קצת יותר מזה, אבל בסופו של דבר, יש לי תאווה, אני רעב לגלידה, זה גם קצת פתרון בעיה.
אבל ברוחניות אין זה פתרון בעיה, כי כל מחשבה, כל נקודה של תענוג רוחני היא בעצמה דבר טוב, אבל פעמיים זה פעמיים כל כך טוב. זה הדבר המעניין ששני חלקים שאינם שלמות יכול להיעשות שלישי.
קהל: לא, המילה של רעב היא כמו במגיד, בקבלה יש הסברות שהוא מבקש את חובו.
לא, לא, זה כבר הפשט הרוחני. כן, יש בגשמיות מזה שהוא נחלץ צורי וצרה, שיש לו צרות וכאב, כאב. על כל פנים, אבל אפילו בגשמיות יש בזה תענוג נפלא מלחבר, לשדך דברים. כל התענוגים בעולם הם שידוכים, וזה בכלל גם ענין רוחני.
—
עולם היצירה — לחבר את הדיבורים
אז אחרי שהאדם שכח מגופו שלו, והוא שוכב בעולם הדיבור, כן, במילים שהוא אומר, ואחר כך הוא מחבר את הדיבורים, נכון? הוא מחבר את המילים, מה שהוא נעשה מהמילים, כמו שאמרנו, האותיות נעשות מילים, והמילים נעשות משפטים, וכן הלאה. אז זה הרבה יותר טעים. אז הוא שוכח את עצמו בזה, אבל זה כבר הרבה תענוג גדול יותר. זה, אומר הוא, נקרא עולם היצירה.
עולם הבריאה — אותיות המחשבה
אחר כך יש רמה שלישית. הרמה השלישית היא שהוא שוכח כבר מהמילים גם. הוא הולך לרמה גבוהה יותר אחר כך. לא היה לו מספיק זה. זה טוב לגמרי, אבל עדיין לא היה לו מספיק. “ועבר לאותיות המחשבה, ולא ישמע מה שהוא מדבר.”
דיון: שולחן ערוך אומר שצריך לשמוע מה שמדברים
קהל: הוא אומר שאחר כך, בתפילה, עומד ברור בשולחן ערוך שצריך לשמוע מה שמדברים. נראה שהוא לא החזיק מלקבל את השולחן ערוך. אני לא יודע. כי סתם כך הוא אומר, ללמוד, הוא אומר את זה לדברים…
לא, הוא אומר שעד עכשיו הוא עדיין דיבר, הוא חיבר את המילים שהוא מדבר, הוא שומע לפחות את המילים. אחר כך יש עוד שכחה גדולה יותר, שהוא נעשה עוד שכחה גדולה יותר מעצמו, הוא אפילו לא שומע שהוא מדבר בעצמו. הוא יודע את זה בראשו, רק במחשבה יש לו את זה כן. “אותיות המחשבה”, נכון? אותיות המחשבה פירושו בינה, בעל התניא קורא לזה “עולם המלאה”. וזה בראשו, הוא עדיין מדבר כנראה, כי הוא מתפלל שם, אבל הוא לא יודע מזה. אז זה אותיות המחשבה. זה עוד הפשטה גדולה יותר.
דיון: איך יוצאים ידי חובת קריאת שמע?
שאלה: עם קצת אותיות יוצאים ידי חובה? זה בקריאת שמע? כי עולם הבריאה צריך להיות זה. מה לעשות? הוא צריך להתחיל קריאת שמע לפני התפילה? מה, הוא יסבול כך שהוא יהיה מאושר?
לא, זה לא הגיוני.
לא, זה לא שאלה. אם יהודי במדרגה כזו, הוא יוצא. מה השאלה בכלל? הוא כבר הגיע למעלה משמונה עשרה. כן, הוא לא אומר שמונה עשרה, הוא מצביע, האדם מצביע במקום אחר שהמגיד אומר שלא צריך להיות בתפילה. הוא אומר, קל יותר לעשות בתפילה, אבל אפשר לעשות זאת באמצע היום גם. רק קשה יותר קצת.
אז הוא לא מתכוון דווקא לומר שזה הקשר. זה נכון, ארבעת העולמות, בקבלה כתוב שזה הקשר, אבל זו רמה. יכול להיות בברכות השחר שהוא כבר הגיע לרמה. זה לא דווקא תלוי ב… בזה שכתוב בסדר.
עולם האצילות — חכמה, מעל למחשבה
ואחר כך אומר הוא, “ואחר כך יבטל בדעת עין”, זה כבר יותר רחוק, “כל כוחותיו הגשמיות”. לכאורה זה אומר שהוא כבר גם לא חושב, אמת? קודם הוא לא דיבר, הוא דיבר בבחינת גוף אבל לא דיבר בבחינת נפש. אחר כך הוא הגיע, עולם העשייה הוא מדבר. עולם היצירה הוא מחבר את המילים, נעשה תענוג כמו יחוד של שתי מילים שנפגשו. בעולם הבריאה הוא כבר לא שומע שהוא מדבר, הוא רק חושב, יש לו רק אותיות המחשבה. בעולם האצילות, שהוא קורא חכמה, הוא כבר גם לא חושב.
או הבחינת גשמיות, אתה יכול לקרוא לזה שהוא חושב בבחינת רוחניות, אבל לא הגשמיות, לא האותיות, נכון? האותיות של המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה. כך אתה יכול לקרוא לזה, ה… לא הדבר שהמחשבה עליו, נכון? כשהוא חושב… הוא רואה אלוקות, רק איך הוא רואה אלוקות. הוא חושב, יש לו יותר פרטים עם המדרגות איך שקוראים לזה. הוא חושב, הוא אומר, האותיות של מחשבה פירושו…
אותיות המחשבה והמציאות עצמה
היסוד: אותיות המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה
האותיות של המחשבה הן הגשמיות שבמחשבה. שאתה יכול לקרוא לזה לא הדבר שהמחשבה עליו. כשהוא חושב, הוא רואה אלוקות, רק איך הוא רואה זאת הוא תמיד, הוא חושב, הוא מחזיק יותר מדרגות, יותר פרטים מהמדרגות, איך קוראים לזה. הוא חושב, הוא אומר האותיות המחשבה פירושו, שכשיש לי… אני אגיד כזה… החילוק של אותיות המחשבה ומחשבה עצמה, הוא קורא לזה עין, והעין הזה הוא לגמרי בחוץ, הוא רק על המציאות שזה עליה.
משל מהעץ היפה: כל המהלך
עולם העשייה: המילים
כלומר, למשל, נאמר שאדם הולך בחוץ והוא רואה עץ יפה, כן? הוא אומר “מה נאה אילן זה”, כן? רק באמצע הלימוד אסור לומר את זה, אבל בעתים צריך לומר את זה, אמת? לא היה עומד במשנה. אז אם אתה סתם עוסק בשיחה בטלה, צריך לומר “מה נאה אילן זה”, כן?
אז, יש ברכה, הוא עושה מזה ברכה, כן? “שכחו לו בעולמו”, לא יכול להיות. אז, והוא מסתכל על העץ, אז, כמו שהוא אומר, נאמר, הוא לא יודע, הוא קודם היה תקוע בראשו, הוא היה עסוק בצרותיו או אני יודע מה. הוא אומר “מה נאה אילן זה”, הוא נכנס למילים, עכשיו הוא בקול ובצליל, זה עושה רעש, “מה נאה אילן זה”, כן? והוא אומר את זה כמה פעמים, אם הוא רוצה להיכנס לתוך זה, אומר את זה כמה פעמים, והוא מוסיף “שכחו לו בעולמו”, “וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם”, הרבה מילים.
עולם היצירה: החיבור של מילים
בשלב מסוים שוכחים את עצמך, ואחר כך השלב השני הוא, יש לו כבר אפילו את החיבור של כמה מילים. זה כבר אפילו הגיוני. יש לך “שכחו לו בעולמו”, הכל ביחד נעשה חתונה אחת, יש חתונה שלמה שם בראשו. הוא חושב על זה, כמו שאתה רואה שני אנשים עושים חתונה, ואתה קורא את העיר ואתה רוקד שם, ועכשיו בראשו רוקדים. כי הם באמת נפגשו כל המילים האלה.
עולם הבריאה: אותיות המחשבה — הרעיון
אחר כך הוא עוד יותר מתפשט, והוא כבר לא שומע את המילים, שכחה, הם כבר לא רוקדים. יש רק את אותיות המחשבה, כלומר הרעיון, המחשבה. הוא אומר, יש דברים יפים כאלה בעולם. יש עץ יפה כזה, כן? יש עץ יפה כזה, הקב״ה עשה עץ יפה כזה. “יש עץ יפה כזה” זה עדיין מילים. העץ היפה אינו המשפט שאומר “יש עץ יפה כזה”. אלה אותיות בראש שלך, במסך שלך, בראש שלך יש כמו מסך, ושם כתוב “מה נורא המקום הזה”, והוא כביכול מסביר לעצמו. מה אני רואה כאן? עץ יפה כזה? יש לי בשבילך הסבר! אתה הרי אדם שעומד רק עם מילים, מר בינר, כן? בעל הבריאה עומד רק, הוא אומר לך מילים.
אז אומרים לו, תראה, עץ יפה כזה. והוא יכול אפילו להסביר שזה כל כך גבוה וכל כך עגול, עם עלים יפים כאלה, עם פרחים יפים כאלה, עם פירות יפים כאלה, ו“אמת מארץ תצמח”, כל כך יפה, יש לו כל הערכה. זה הכל אותיות המחשבה. אפילו הוא כבר מחזיק במחשבה, זה עדיין אותיות, עדיין אותיות או מילים. הוא אומר אותיות, אבל אני מתכוון שמתכוונים למילים, אני לא יודע שום חילוק. זה מילים, זה הסבר. מזה איך הוא מבין, איך הוא מסביר לעצמו לראש, כביכול למחשבה.
עולם האצילות: המציאות עצמה
אבל אתה צריך להבין שהעץ עצמו אינו איזה פסוק, משפט שכתוב “מה נורא המקום הזה”. היופי של העץ או ה…
זו ההנאה שלך בראש. כל השלבים עד עכשיו היו להבין. פעם אחת אתה כבר מבין את זה, זה הדבר עצמו.
הראש שלך לא חשוב. הראש שלך הוא אותיות, עדיין לבוש. יש את היופי, היופי, הקב״ה עצמו, אתה יכול כן לתת את הקב״ה, אבל הדבר שיש דבר יפה כזה בעולם.
עכשיו, אחרי שאדם קודם כל בכלל לא שם לב, נכון? הוא הולך בדרך, הוא בכלל לא שם לב שיש עץ, הוא היה טרוד בשלו. הוא כבר לגמרי שם לב, יש הרבה רמות של שימת לב. אחרי שהוא לגמרי שם לב, הוא כבר אמר את המילים, יש כבר את כל ההתבוננות, נאמר הוא כבר מבין את כל המהלך איך זה נעשה שיש כאן עץ יפה. זה רק הסבר על לומר שיש כאן עץ יפה. אחר כך, מה שהוא קורא עולם האצילות או עין, הוא, לפי הפירוש שלי נראה שפשוט יש עץ יפה מולו, והאמת כבר לא נוגעת כאן. זה לא המילים שואלות מה ההסבר על זה. כן, יש עץ יפה, זה עשרים אמה גבוה וארבעים אמה רחב. זה! כלומר “נתבטלו אצלו כל הכוחות והחושים”, כולל המחשבה, כולל המילים שיש לו. כי אם לא נעשה אדם תקוע, אדם חושב, כן, אתה יכול לדבר את… מה?
העיקר: מציאות אינה מילים
זו מחשבה, זה ההסבר על הענין, ואתה יכול לומר את האותיות של המחשבה. המציאות עצמה, הריאליטי, נכון? אדם, הוא צדיק גדול, הוא מכוון כל היום את שם הוי״ה. אבל מה עם הקב״ה עצמו? מה עם הדבר שהשם הוי״ה עוסק בו, נכון? הוא אמר כל כך הרבה את שם הוי״ה, הוא שכח את הקב״ה. לא, נעשה, יש דרך להזכיר, כן, לשם יש דרך שהוא אומר אותו.
חידושו של רבי חיימ׳ל
רבי חיימ׳ל אמר, אני… הוא היה מודע לכל שבעת העולמות, ולכל המדרגות, ואת הקב״ה הוא שכח. נכון? הוא אומר דבר גדול יותר, הוא אומר שאפילו שם הוי״ה שכח את הקב״ה. לא שכח, את הקב״ה אי אפשר ממש לשכוח, אבל… כמו שהוא אומר, יש את השם, ורבי חיימ׳ל אומר, זו עוד דרך של האמירה, נכון? לא אומרים את שם הוי״ה, אומרים אדנ״י, כי זה עולם העשייה, אלו המילים שאפשר לומר. אחר כך זה מתחבר לשם הוי״ה, זה עולם היצירה. אחר כך יש את המחשבה על זה, מבינים שהוי״ה אלוקים, שהוי״ה הוא אדנ״י, זו הבנה שהיא אחרי המילים. אחר כך יש את זה שהקב״ה הוא אלוקים, זה היה אמת לפני שהיו מילים שמסבירות אמת. לא המילים עושות את זה, זה הדבר עצמו.
מידת עין / מידת חכמה
ולאדם יש יכולת, זו מידת העין של האדם, או מידת החכמה שהמגיד קורא מידת חכמה, שהוא יכול להתחבר לזה. הוא יכול… אני לא יכול… קשה מאוד למצוא מילים טובות לזה, כי מילים הן בעולם הבינה. כל המילים הן בדיוק… רק את ההסבר אפשר עוד לומר. אבל זה דבר פשוט לדעתי, שזה הדבר עצמו. הריאליטי אינו המילים עליו, הריאליטי הוא הריאליטי. וכשאדם נמצא בריאליטי, הוא כולי ידעתי פוסו, הוא נעשה אותו הדבר, אפשר לומר, הוא נעשה בטל לאותו הדבר. יש כל מיני מילים שמנסים לומר. אפילו המילה בטל היא אולי דבר אחר. כי בהלכה יש דבר שנקרא בטל, אבל המגיד אומר שזה בטל, אולי לא צריך להתבלבל מהמילה בטל.
החידוש של “בטל” בחסידות
המגיד חידש את המילה בטל, לדעתי, בחסידות, איך שהוא לקח אותה. הוא לקח אותה מההלכה. יש בטל ברוב, בטל באחר, בטל לכאן, טפל בטל לעיקר, אני יודע מה. אבל זה גם רק הסבר, זה לא הריאליטי. הריאליטי הוא העין, מידת החכמה, הדבר.
נשמה אלוקית
זה כמו פלא שהנשמה של אדם, שלכן קוראים לנשמתו “נשמה אלוקית”. התניא אומר הרבה פעמים בשם המגיד, אני חושב שהנשמה אלוקית נקראת נשמה כי יש לה את מידת החכמה. לאדם יש אולי אפשרות להיות זה, שהריאליטי יהיה פתוח לפניו, להיות בטל לריאליטי.
דוגמאות מעשיות
אפשר לראות את זה בהרבה דברים פשוטים. אמרתי שאדם רואה עץ יפה, אם הוא מסתכל עליו לא לשנייה אחת והוא אומר “וואו” והוא לא נשאר תקוע במילה, הוא עושה עוד כמה פעמים את ה״וואו”, אז פשוט יש עץ יפה נפלא. ואתה שואל אותו מה אני צריך להסביר? אני מצפה שתחזיר לי את זה בונם, אחרי שמונה עשרה מחזירים למטה. כן, צריך להסביר שוב, אבל זה לא ההסבר, זה לא המילים על קל וחומר, זה כלום, זה הריאליטי עצמו.
זה מצד האדם נקרא מידת עין, מצד הריאליטי זה לא עין, זה ענין, זה הריאליטי. אבל מצד האדם זה נקרא מידת עין, כי זה נעשה כוחותיו, והכלי התקווה של האדם גם זה נעשה. כמו שנעשים משתוממים, נעשים כך… איך כתוב? “ונשתומם כשעה חדא”, איך הלשון? אני לא יודע, בעל התניא אוהב להביא את הלשון, “ונשתומם כשעה חדא”. אדם כזה שם לב לקושיא שעשתה לו כך, “וואו, יש קושיא”. כי ברגע שיש לך קושיא שיש לה כבר מילים, יש לך כבר את ההבנה, יש לך תירוץ בעצם, כי אתה רק צריך להמשיך את המילה הבאה. זה התירוץ. זו שאלה האם עושים מה שצריך לעשות. אבל יש להם את הקשר, ה-experience, הרגע של קבלת הקשר אינו רגע שיש לי קצת קשר. זה משהו, אני תקוע, אני מסתכל על זה.
הסתכלות vs. הבנה
אתה יכול לקרוא לזה הסתכלות. לפעמים קוראים לעולם האצילות הסתכלות, ראייה, נכון? הוא מסתכל על זה. לא שהוא מבין את זה, אלא הוא מסתכל על זה.
Understanding זו מילה טובה, לא? אנחנו עכשיו ב-understanding.
אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, insight. Understanding זה אצלי בראש שלי, בדיבור שלי, אבל insight או משהו כזה, מלשון sight, in-sight, כן? הוא רואה פנימה.
יישר כוח גדול.
נו, זו התורה של ה… כן.