בהפטרת ויקרא למדנו את לעגו של ישעיה לאלילים, שהם לוקחים פיסת עץ חציו שורפים עליו את הלחם ולחצי השני סוגדים כאל.
והשאלה ידועה שהרי אף פעם לא עבד אף אחד לעץ כאילו הוא אל אלא בהיותו צורה וסימן לאלוהות, ומה לעג הוא זה.
עונה החתם סופר, כי כל הלעג הזה הוא משל. העץ שעליו מדבר ישעיה איננו פיסת העץ שממנו נעשה הפסל, אלא החומר הכללי המשותף לכל העולמות. ולפי זה טענת ישעיה הוא טענה פילוסופית יסודית, שלמרות שיש הבדלי מדרגות, בסופו של דבר האלים והכוכבים והשכלים ובני אדם והבהמות והמאכלים שלהם כולם עשויים מחומר אחד, ולמה שיעבוד חלק אחד ממנו לחלק אחר. אם לעבוד אז רק למי שנמצא מחוץ לכל החומר הזה והוא האחד.