מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה א
"החדש הזה לכם ולא מנה בו אדם הראשון אתה אומר לכם ולא מנה בו אדם הראשון או אינו אלא לכם ולא לגוים כשהוא אומר ראשון הוא לכם הרי לכם ולא לגוים אמור. הא מה ת"ל לכם לכם ולא מנה בו אדם הראשון נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה. לא דיים לישראל אלא אחת לשלשים יום מגביהים את עיניהם לאביהם שבשמים."
המעלה במניה ללבנה הוא שיש יותר ראשי שנים. מי שמונה שנים לחמה כאדם הראשון הרי אחת בשס"ה ימים הוא נושא עיניו לשמים, והוא המצב שבו אנחנו אחר הגולה, שראש השנה הוא הזמן שמבינים שהשנה חזרה למקומה ונושאים עינים, כטבע סיום ותחלת השנה. אבל כשעלו ישראל ממצרים לא היו השנים נוכחים בעיניהם, ויותר היו ראשי חדשים נוכחים. ומשלשים יום לשלשים יום היו הכל מרגישים כמו שאנחנו מרגישים בראש השנה, שהסדר שלהם מנו חזר לתחילתו ונמצא מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים פעם אחת בחודש.
אך כמדומה לי שאחר כך באו חכמים וחזרו וייסדו שיהא כל שבת נשיאת עינים לשמים, ונמצא ישראל מונים לשבתות, שזה הרבה יותר אף ממנהג ישראל הקדום למנות ללבנה. וכן אתה מוצא שיהודי עונה לך 'מה יום היום' בתשובה 'היום שישי לפרשת ויקהל פקודי', ונמצא מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים פעם אחת בשבת.