לפשט דור הפלגה

מפרשים ומדרשים רבים הלכו לחפש מה חטא חטאו דור הפלגה שנענשו בחורבן עירם ובלבול לשונם, ונפוצו על פני דרכים רבות זה אומר בכה וזה בכה, ולא מצינו גילוי לכל זה בפשט המקרא. ולפי פשוטו אין כאן סיפור של החטא ועונשו (כאשר פירשתי לדעתי גם בפרשת עץ הדעת ואף בפרשת, ועל פרשת קין צ”ע, וכן בכל ספר בראשית אין הדגש על חטא ועונשו שהוא ענין לספרי החוק ולא לספר היצירה). אבל הסיפור כולו בא להסביר ולפרט את הנאמר בפרק הקודם ש’נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו’. ונשאלת השאלה על זה אם כל בני אדם הם תולדות משפחה אחת מזמן נח הכיצד הגיע להם ריבוי עצום כזה בשני פנים, בצד הלשון שהם מדברים בשבעים לשונות ואין איש מבין שפת רעהו, ובצד הגיאוגרפי, שהם גרים במקומות רחוקים זה מזה. ואם כולם בני משפחה אחת היה ראוי שיגורו זה לצד זה ויבינו זה את זה. וכבר הוזכר ברמז שם פלג בן עבר בן שם ‘כי בימיו נפלגה הארץ’, ועוד לא ידענו מה פילוג היה בימיו. ואת כל זה בא הסיפור שלנו לפרט.

הפצת האדם על פני כל הארץ הוא קיום ייעודו ומעלתו שנאמר לאדם ונח ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’, והוא בוודאי דבר גדול מאד. אבל כמו בכל מעלות האדם, לכל מעלה שיש לאדם יש גם מחיר. ואילו האדם בכל התקדמות של הציבילזציה נוסף בו גם מכאוב. במילים אחרים להתקדמות מין האדם יש תמיד מחיר. היחיד שאין לגדולתו מחיר וחסרון בצידו הוא הקב”ה. כאילו אפשר לתאר את זה כתחרות בין האדם לאלהים, שהאדם מנסה תמיד להתגדל ולהיות כאלהים, ואמנם יש בו מעלות שהוא דומה לאלהים, אבל בכל מקום שהוא מתגדל במעלתו זו מיד ‘משם אורידך נאום ה”, יש לו באותו דבר גם צער וחסרון.

בפרשת ההפלגה מתוארת המעלה הגדולה של האדם שהוא נפץ על פני כל הארץ וכבש את כולו, וגם המחיר הנורא שהדבר הזה גבה. המחיר הזה הוא במילה אחת הפירוד או המחלוקת, הפוליטיקה המדינית ואף הפרטית. (מה שנקרא בסוציולוגיה שנאת האאוט-גרופ) הלא מן המעלות הרמות ביותר של מין האדם על כל החי הוא יכולתו להתארגן בקבוצות גדולות ומתוחכמות יותר ויותר. וזו אחת הסגולות החשובות ביותר שמאפשרים לו את השליטה בכל העולם. אם כן שערו בנפשכם אילו היה מין האדם ביכולתו להתארגן כולו לבנות את עצמו, לאיזה מין הצלחה היו מגיעים. אך דא עקא שככל שהתרבה מין האדם כך התרבו גם מחלוקותיו ופירודיו, ובכל מקום שיש קבוצה גדולה של אנשים שהצליחו להתקבץ ביחד התחילו להילחם עם הקבוצה האחרת, ותחת לקצור את פרי שיתוף הפעולה אנו סובלים את מחיר המלחמה. ועל הסתירה הזו ייפלא הלב ממש וידו כל הדווים בהיסטוריה האנושית.

הפרשה מסבירה ומצדיקה את הדואליות הזאת במתח הזה הקיים תמיד בין ‘נעשה אדם בצלמנו’ לבין ‘והייתם כאלהים’, המוביל אל חששו של אלהים כביכול ‘ועתה פן ישלח ידו’. אמנם מעלת האדם בארגונו, אבל כביכול אינו יכול להרשות לעצמו שיהיה מין האדם מאוחד כולו, כי ‘עתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות’. ובמשמע – ומה אם יזמו לעשות דבר רע, מי יעצור בעדם. במילים פשוטות לארגון ריכוזי יש מעלה עצומה כשהוא לדבר טוב, אך שוברו בצדו שאם הארגון היחיד הוא רע אין הצלה ממנו, אז יהיה האדם במקום האלהים לגמרי. לכך היתה עצת השם ‘נבלה שם שפתם’, ומעתה ישתפו פעולה, אבל לא בשלימות. על אותו משקל של האדם שיש בו דעת, אך לא לנצח. כך יהיו לבני אדם ערים, אך לא עיר אחת. ערים רבות וכל אחד מהם מדברת שפה אחרת, מה שמונעת מהם את ההתאגדות השלימה באופן הכרחי, אך מניחה להתאגדויות רבות מבוזרות.

[צריך לשמוע פה כיצד מתואר מעשי השם הפועל בתוך מגבלות העולם. כלומר הרי היה יכול השם פשוט ישירות להפיץ אותם, אבל לא עשה כן אלא חיפש דרך צדדית של בלבול שפתם, שעל ידי זה יוכרחו להתרחק זה מזה. ואפשר שהסיבה לכך הוא שהדיבור והשפה הם רוח אלהים אשר נשב בתוך האדם ולכן על זה יש לו יותר שליטה, ואילו על מקום המגורים של האדם בפירוש ניתנה לאדם בחירה במאמר ומלאו את הארץ]

***

וכמו בשאר קללות האדם, הם נחשבים זמניים בלבד, כל אשר לא ילמד האדם להכיל את שני ההפכים, אבל כמו שלעתיד מתוארת הסרת קללת אדם, מיתתו ויגיע כפיו, כך מתוארת בעתיד הסרת קללת דור הפלגה, ונאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה. על ידי שיהיה להם שפה ברורה על ידי זה לא ישא גוי אל גוי חרב וגו’.