ימי בראשית

תוכן עניינים

בתחילה היה הכל עב כמו בוץ סמיך, הארץ שעוד לא הובחנה מהשמים היתה תהו ובהו וחשך ומים, בתוך גוש הבוץ הגדול נישבה איזה אוויר, רוח אלהים.
רוח אלהים התחיל לנשב יותר עד שנעשה מאמר, ואמר יהי אור. כאשר הודלקו האורות בעולם החשוך כבר היה אפשר להבחין בינו לבין המקומות שנשארו חשוכים. אלה המדרגות החשוכות יוחדו למה שאנחנו קוראים בהמשך לילה וחלקי האור למה שאנחנו קוראים לילה.
הרוח שנעשה מאמר המשיך לנשב, לקח חלק מסוים מן הערבוביא ושמו רקיע שיבדיל בין מים למעלה ובין מים למטה. זהו הדבר שאנחנו קוראים שמים. המים שלמעלה יורדים עלינו לפעמים ומוכר לנו בשם גשם.
אחר שהובחן השמים מן הארץ נשב עוד המאמר פה בארץ שלמטה מן הרקיע והפריד חלקי הטיט הגס, ייבש את חלקו והוא שאנחנו מכירים בשם ארץ, לכן נקרא גם יבשה כי לח היה ונתייבש. את כל המים שהיה מעורב בו בתחילה קיבץ למקום אחד והוא המוכר לנו בשם ימים.
על חלק הארץ שזה עתה התייבש פקד המאמר והוציאה הארץ דשאים ועצים. הושם בעצים כח לעשות עצים ופירות כמוהם, כאילו נכנס הרוח בתוכם ועשה לכל עץ זרע המאפשר לו להיזרע ולהוציא עוד פירות. מתולדות פירות אלה אוכלים אנחנו כאשר עוד יסופר.
בשמים שמעל לרקיע, שם פקד המאמר לעשות מן הגושים המאירים חלקים מובחנים. אותם הגדולים המוכרים לנו שאנחנו סופרים להם שנים וחדשים, החמה והלבנה, ושאר הכוכבים. את החמה רואים אנחנו ביום ואת הירח והכוכבים בלילה וכך הוסדרו חלקי האור והחושך במהלך מסודר.
מן התהובהוחו”מ שהיה למים יצאו יצורי המים, המוכרים לנו בשם שרצי המים. ומהם התנינים הגדולים מפורסמים. מן התהובהווחו”מ שהופרד לאוויר ורקיע השמים יצאו עוד יצורי השמים, המוכרים לנו בתור עופות. הרוח שהיה למאמר לא נכנס באלה ישירות בקביעות כמו בעצים אלא ברכם ונתן בהם כח עצמאי לפרות ולרבות במים ובאוויר.
מן היבשה שהיה לארץ הוציא המאמר עוד את בהמות וחיות ורמשי היבשה. שמותיהם לא נודעו עוד מיצירתם עד שהאדם יקרא להם שמות.
הגיע רוח אלהים לתכלית התפשטותו ועשה את האדם בצלמו, ונשמתו הוא רוח אלהים שהיתה מרחפת. ולכן רודה האדם בכל העוף ובכל החיה ובכל הבהמה שכן מרוח שעשה את כולם נעשה. כל תכונות אלה של האדם לא הסתיימו בשבוע הראשון ויברך אלהים ברוח מאמרו את האדם שיפרה וירבה ויתפשט בעולם בהמשך הזמן בכוחו, ונתן לו ולכל החיות את כל העצים והדשאים למאכל.
שב הרוח אל האלהים ונח אצלו כאדם השובת ממלאכת ששה ימים שלימים ביום השביעי, בירך האלהים ברוח עצמו שיצא ממנו ושב אליו ביום השביעי, וייחד את היום לחזרת הרוח אליו, הוא השבת ששובתים אנחנו בו כל שבוע.