בראשית פרק ג – סיפור העץ הדעת – רעיונות וטענות

[רשימות]

סתירות ותחרות האדם והאל (ממהדורה ב)

על סיפור גן עדן יש לנו המון דעות קדומות.. אני רוצה לנסות לסדר את הפירוש הכי פשוט של מה שכתוב, שעל גבי זה אפשר להוסיף כל הפרד”ס.

כמו שסיפור הנסירה הוא מקביל או פירוט של הכתוב בפרק ראשון זכר ונקבה ברא אותם, כך סיפור עץ הדעת הוא מקביל או פירוט של הכתוב בצלמנו כדמותנו וירדו.

במילים אחרות זה לא סיפור של שכר ועונש, שבא לספר כיצד היה איש שחטא וקיבל עונש

זה חלק מסיפור היצירה שבא לספר כיצד זה נהיה שיש אדם עם דעת אבל מת והוא מוליד ילדים בצורה מסוימת ויש לו יחס מסוים לחיות ויחס מסוים לאשתו וכו’

ואפשר לראות שהסיפור בא לענות על סתירה יסודית שיש במין האדם. מצד אחד יש לו צלם ודמות, שאני חושב שפירושו הפשוט כמו הרמבם הצלם ודמות הוא בעצמו הדעת

כפי שכתוב והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ומצד שני יש בו הניגוד הכי גדול לאלהות וזה שהוא מת.

כמו כן ביחסו לשאר היצירה יש סתירה מאד גדולה. מצד אחד הוא רודה בכל החיות וגם בכל הצמחים.

מצד שני הוא גרוע יותר מן החיות שהרי מעולם לא ראיתי ארי חנוני וכו’, כל החיות לכאורה מאכלם מוכן להם שלא בצער והאדם המוכשר עליהם צריך לעמול ללחמו

גם ביחסו לחיות באופן פשוט יש סתירה, מצד אחד הוא החיה הכי חזקה ויכול להרוג את כולם בחכמתו, מצד שני האדם מפחד מחיות. ובפרט חיות מסוימות כמו הנחש שיש לאדם פחד קמאי ממנו, בגלל שיש לו ערמה בדרך שהוא הורג את האדם אתה תשופנו עקב.

גם ביחס לאשתו,  מצד אחד הוא זקוק לה לילדים. מצד שני היא זקוקה לו והוא שולט בה.

וגם ביסח לפריה ורביה,  מצד אחד הוא דומה לאלהים שהרי הוא יוצר אנשים בפריה ורביה. מצד שני זה כרוך עם צער גדול בפרט לאשה בעצב תלדי בנים.

עכשיו הנרטיב הכללי של הסיפור הזה לענ”ד הוא לא שיש חוטא נשכר, שמשאדם חטא קיבל דעת, כפי שמקשה הרמבם ץ מצד שני גם לא נראה שהרמבם צודק בפשט שהדעת הזה שונה מדעת אמיתי שהיה בעץ החיים. לפי הפשט אכן הנחש צדק והוא נהיה רק אחר החטא כאלהים יודעי טוב ורע. במילים אחרות מה שאני קורא צלם ודמות שהוא דעת כמו אלהים לא היה לפני החטא, ואפשר לראות שבפסוק המתאר בריאת האדם פה לא כתוב ויעשה אדם בצלמו אלא עפר מהאדמה ויפח באפיו, ובעצם כל סיפור עץ הדעת הוא פירוט של כיצד קיבל צלם ודמות. אבל הסיפור הוא דומה להרבה מיתוסים שיש כיצד האדם קיבל מעלות אלהיות כאילו בדרך גניבה. כמו סיפור היווני על פרומתאוס והאש, והוא לא ענין של שכר ועונש.

אבל יש כאן כאילו תחרות בין האדם לאל(ים), (שבלשון התנך הוא יותר  מלאכים או עליונים באופן כללי), שהאלהים רוצה להיות למעלה מהאדם והאדם רוצה מעלות אלהויות

וכאשר האלהים  יצר את האדם ושם אותו בגן עדן וציוה לא לאכול מעץ הדעת, זה בעצם היה סוג של משחק, אולי העץ הוא משל או משהו, לא בטוח, אבל זה היה כמו רמז שהיה צריך כן לאכול..

כל הענין פה  הוא setup// , היה חייב שיהיה כך, זה לא באמת סיפור של אדם שבחר ברע כאילו או בחר בכלל

ובעצם לשון הציווי היה מעורפל כפי שאפשר לראות מערמומיות הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, שזה בלתי אפשרי, היה חייב שיאכל משהו, וכנראה היה משהו בציוי שהיה אפשר להבין יותר רחב או משהו

ועכשיו ענין המוות בכללי הוא כך. האדם בפיתוי האשה בפיתוי הנחש אכל מעץ הדעת ואכן קיבל דעת. והוא נהיה כאלהים. זה גם מאושר בפירוש בסיום הסיפור שאמר אלהים הן האדם היה כאחת ממנו לדעת טוב ורע. בקיצור זה עבד והאלהים כבר לא היחיד שיש לו דעת טוב ורע. ועכשיו יש חשש פן ישלח ידו וכו וחי לעולם. הנראה שלפני החטא לא היה האדם אמור לחיות לעולם זה לא מפורש, ומה שכתוב ביום אכלכם ממנו תמותון אין הפירוש הפשוט שיחודש מיתה לאדם, אלא סתם שזה עונש. והאמת העונש הזה לא התקיים כמו שכבר הביאו כאן אולי עשה תשובה או משהו, אבל הפשט הפשוט שזה היה סתם איום ולא היה רציני כי באמת היה צריך כן לאכול בסוף.

אבל יש מציאות של חיים נצחיים שהוא חיי האלהים או המלאכים, וזה שייך לעץ החיים (שזה צלע אם הוא משל או מה הוא אומר , אבל עכפ כמו שעץ דעת הוא מקור של דעת אלהים כך עץ החיים הוא מקור חיי אלהים, וכלשון הנחש מהעץ הזה אכל וברא עולם כך מעץ הזה אכל כביכול וחי לעולם), והתחדש חשש שאם אדם יש לו כבר דעת שירצה להשתוות לגמרי לאלהים ויקח מעץ החיים ויחיה לעולם, וכדי למנוע החשש הזה היה צריך לזרוק אותו מגן עדן.

נמצא הגרוש מגן עדן לא היה עונש על החטא, וגם המיתה לא היה עונש על החטא, אלא להיפך הוא מניעה שלא יקח מעץ החיים עכשיו שיש לו דעת, והיה יכול לקחת ולחיות לנצח כמו אלהים , אבל אלהים לא מרשה שיהיה אחד כמונו ממש אז אם יש לו דעת צריך לגרש אותו ולא יוכל

 ועוד צריך לשים כרובים ולהט החרב שומרים שלא יקח אדם ויחיה לעולם.

אפשר להסתכל על זה כמו טרייד-אופ. או שיש לך חיי עולם ולא דעת. או שיש לך דעת ולא חיי עולם. לאלהים יש דעת וגם חיי עולם אבל אדם יכול רק אחד מהם. ולכן ברגע שיש לו דעת לא יוכל לחיות לעולם

 וחזר הדין עפר אתה ואל עפר תשוב שזה היה מציאותו משעה שנברא, ופשוט לא יכול לקחת מעץ החיים ולהיות כאלהים לגמרי אלא להיות חצי כאלהים שיודע.

ומהמאבק הזה בין אדם לאלהים בכללי משתלשל כל הסתירות שיש לאדם, שאם הוא כבר מוליד בנים זה צריך להיות בעצב, וכו’. כי אלהים לא יכול להרשות לעצמו כביכול שיהיה אדם כאלהים לגמרי ולכן בכל מקום שהוא דומה לאלהים הוא נותן לו בעיה חדשה..

טענות ממהדורה ג

אם כבר רוצים לקרוא הפוך אז יותר קרוב שהנחש צדק ובאמת האיסור נבע ממין קנאה של האל שבני אדם לא יהיו כמותו..וכמו שדי מפורש בסוף העניין. אם כי כמובן הוא מנצח בסוף הוא הרי אלהים ..אבל בני אדם הרוויחו לפחות את הדעת.

לא יודע מה טענת הנחש שלא ימותו. הוא טוען שזה שקר זה רק כי האלהים לא רוצה שתהיו כמותו. אבל מנין לו שאלוהים לא יכול להמית אותו? מסתמא אם הוא אלהים יש לו כח להרוג.

אולי כוונתו שחוה הבינה שהמיתה הוא לא עונש אלא זה כמו סם ונגד זה אומר שזה לא נכון

למעשה הנחש צדק ולא מתו…

והפירוש שלא היו צריכים למות כלל לפני החטא אינו נכון לפי הפשט, בפשטות תמיד היו צריכים למות

להיפך אם היו אוכלים מעת החיים היו חיים לנצח

עונש למות זה כפשוטו שימותו אז, לא שיהיו בני מיתה. אין שום רמז בפסוק שמקודם לא היו בני תמותה אלא מפורש להיפך

מאיפה ההמצאה שהייה אמור לחיות לנצח

ויש רשימה מפורטת של קללות ובאף אחד מהם לא כתוב שימות, זה ממש עיקר חסר מן הספר

ומה שכתוב כי עפר אתה הוא ראיה לשיטתי, כי כתוב מפורש שזה שימות נובע ממה שהוא מעפר וזה היה תמיד. בסך הכל זה משמש פה תוספת לזה שהוא צריך לעבוד את האדמה שלוקח משם כי זה מקומו ומדרגתו. אבל לא שנתחדש כאן שישוב אל העפר כי אז אין משמעות ל’כי”.

זה כאילו לאלהים יש שני דברים שהוא יודע ושהוא חי. בסוף האדם הצליח לדעת כאלהים, והיה כאחד ממנו. אבל לגבי החיים אלהים התגבר עליו. וגם זה לא התגברות ממש אילו יצליח מישהו להתגבר על הכרובים הוא יוכל לחטוף את עץ החיים . כלומר אלהים רחוק מלהיות כל יכול פה הוא לא גזר שאדם יהיה מין מת רק שם מכשול גדול בדרכו של האדם לקחת עץ החיים.

לא הבנתי בעניין המלבושים. קודם האדם ואשתו עושים חגורה מעלי תאנה ואז הם אומרים שהם עדיין ערומים? ואז אלהים עושה להם כתנות עור?
אולי זה 2 שלבים, העלי תאנה עשו רק חגורה קטנה כזו ועדיין היו ערומים בשאר גופם, כמו שיש שבטים נוהגים. ואז אלהים עשה להם כתונת שזה לבוש שלם. וזה נעשה מעור של חיות.

שתסלחו לי שכתבתי פשט הפסוק זה פרשה שמאד בולט שמה שכתוב בו לא מתחיל להיות מה שכולם חושבים שכתוב בו…לא שהפשט שלי הכרחי אבל הוא קרוב יותר לקריאה יחפה מאשר כל ההוספות…

אבל אני חושב שהפשט הוא שיש דברים שהאדם השיג מכח עצמו נגד רצון האלהי כאילו. וזה מהלך רגיל כמו שיש ליוונים מיתוס של פרומותאוס וגם מדרשים מסוימים על מתן תורה באותו כיון.

כלומר אם להמציא אז בוא המציא להיפך. שהשם רצה שאדם יקבל דעת מכח עצמו ולכן זה היה חייב להיות כאילו עבירה לשמה וכו’

זה לא תורה חסידית זה יותר מתאים לפשט. במילים אחרות שהנחש צדק…

זה נכון שלתרבות האנושית יש מחיר. אז בא נייחס את זה לנחש זה לא עונה הרבה…ולמה השם לא יכול להמציא הכל שיהיה הריווח בלי הקושי… לא יודע. זה העולם של עכשיו.

כבר עדיף להגיד שהנחש היה עוד ניק של הקב”ה 😇

לא כל ציווי זה כדי לקיים אותו יש ציווים שנועדו לעבור אותם…

בפעם הקודמת הסברתי נקודה זו יותר עדין…
בכלל מי סיפר לכם שהנחש הוא דמות רעה
להיפך הנחש הוא מלאך טוב😇הוא בצד של האדם מול הקנאה של המלאכים האחרים
ואם תאמר הרי נענש אענה לך שגם האדם נענש
ואדרבה הנחש הוא היחיד שניתן לו גם כח מסוים גדול מאד בעונש שלו כביכול
אם הנחש היה דמות רעה לא היו ליהודים שמות כמו נחש או נחשון

פירושים והערות על סדר הפרק

הדיון עם הנחש לא מובן, מה אמר אלהים לדעתו ומה חלקה עליו ולמה נקרא “פרי העץ אשר בתוך הגן”, זה נשמע שעץ הדעת היה עץ במקום מסוים.

אנחנו תמיד מדמיינים שהיה המון עצים ועץ אחד מיוחד שהוא עץ הדעת, אבל אולי זה סוג של עצים היה מטע שלם של עץ הדעת. כך לכאורה אם הנמשל זה חיטה, כלומר מין מסוים שגורם לדעת טוב ורע.
אולי האשה לא סיפרה לו שזה פרי עץ הדעת סתם הביאה ארוחת ערב והוא לא ידע ואכל

הוא לא שואל לנחש מה זה שהשאת, זה לא קשה בפשטות כי הוא מזיד, מה יש לשאול אותו. מסתמא הנחש כבר היה מוכר לאלהים על הרשעות שלו…

העונש של הנחש אני לא יודע מה הרעיון שלו. שהוא ישוף עקב זה עונש? לא מובן לי

עונש האשה זה פשוט, אחרי שיודעים טעם ביאה אז שמים לב שיש לזה מחיר…. גם הריון ולידה וגם שהאשה עם שיש לה תשוקה גדולה היא לא יכולה להחליט לבד ליהנות וצריכה לחכות שבעלה יתן לה.

וזה נגד שהיא נתנה לו מן העץ, מכאן ואילך לא תוכל לפתות כזה בקלות …כאילו תוכל אבל מכל מקום הוא ימשל בה, היא תלויה בו.

 עונש אדם זה שלא יוכל לאכול מעצים יצטרך לעבוד את האדמה. ואם הוא התחיל לאכול מעץ כזה אז ממש קיבל את שביקש.. שזה סוג פרי שצריך יגיעה וכו’, ולנכש קוצים וכו’,

איך חזר פתאום לנתינת השמות לא מובן, קרא לה חוה , גם מהו כי היא “היתה” אם כל חי?? אולי היא תהיה… ולמה כל חי? אולי הכוונה ששולטת ביחד איתו על כל החיות.?

ויאמר ב אלהים האחרון חוזר לדיבור לעצמו או אולי לפמליא שלו, כפי שמשמע היה כאחד ממנו. כמו שאמרתי אתמול. זה כבר לא אמר לאדם והוא באמת לא יודע הטעם שנשלח מגן עדן.

כולם רצו לדעת איפה הנהרות אוקיי ואיפה הכרובים ולהט החרב המתהפכת? הרמב״ן אומר ששמע שאפשר לראות אותו… נו

מכל מקום חייב להיות שהכוונה למשהו נודע אחרת מה הרעיון.

היה בכלל ציווי לאשה לא לאכול? לא כתוב. בשעת הציווי עוד לא נולדה. ובאמת גם באמירות ה לא נזכר אצל האשה שעשתה משהו רע, רק אצל האדם ותאכל מן העץ אשר צויתיך

יש קריאה מסוימת שתאמר שכל זה הוא פירוט בריאת אדם תולדות השמים והארץ, ולא באמת סיפור מוסרי. זה שיש בו ציווי לא מאד שונה מזה שיש ציווי לארץ להוציא דשא. הכוונה לספר איך נהיה שאדם יגע במאכלו והריונו ושונא את הנחש ומת וכו’. לא שבאמת היה איזה הוה אמינא אחרת.

יש גם משהו מאד מוזר ששם את הכרובים “מקדם לגן עדן” הרי הגן הוא מקדם לישוב של עכשיו, אם כן מתבקש שהשומרים בדרכו יהיו דווקא מערבה לו מקדם לישוב ומפסיקים ביניהם, לא עוד יותר מקדם בצד השני של הגן

יש פירוש מסוים על כרובים שהם שוורים. ולהט החרב זה הרי ברזל שעושים ממנו כלי מחרישה. אז אולי זה משל כזה לעבודת האדם בשדה שמתהפך האתים לחרבות…

“אף כי אמר אלהים”, אלטר מפרש שהנחש התחיל להגיד אף על פי שאמר אלהים לא תאכלו.. באמת לא תמותון. אבל חוה הפסיקה אותו באמצע לומר שאלהים לא אמר זאת, ולכן זה מתחיל באף שנראה לא מסתיים.

וזה מצטרף להרבה פסוקים פה שהם אמירות שנראים קטועות, זה נראה בכוונה כי זה היה מזמן כבר שכחו בדיוק כל המילים..

גם מעניין שהנחש כאילו הוסיף כל עץ הגן והאשה מוסיפה משהו אחר לא לגעת. זה לא שהיא מדייקת והנחש לא שניהם לא מדייקים רק באופנים שונים.. לא יודע מזה זה אומר.

כל פיתוי הנחש לאשה תלוי בראיית עינים. ונפקחו עיניכם. ותרא האשה. כי תאוה הוא לעינים. אלטר טוען שגם נחמד העץ להשכיל צריך לפרש כהקבלה לזה להשכיל – להשתכל. להסתכל. כי להשכיל במובן של שכל לא עושה שכל פה בדיוק.. עכ”פ ברור שהפיתוי הוא בזה שהוא נראה טוב ולא שהוא טעים, או שבעינים זה נראה עץ בעל טעם טוב.

אבל יכול להיות שהרמבם צודק שברור פה ש’ונפקחו עיניכם’ זה איזה חידוש מחשבתי הרי לא היו עיוורים קודם לכן. אז זה אולי כן רמז שהכל משהו במחשבה.

‘ותתן גם לאשה עמה’ – הדיוק שהיא רצתה שיאכל עמה, כמנהג איש ואשה אוכלת עמו..(אולי זה הרמז למאן דאמר שהחטא הוא בזיווג אדם וחוה)

יש מה לדייק פה כאשר הפסוק משנה מן ‘אדם’ אל ‘האדם’. האדם הרי הוא מין האדם ואדם זה שם פרטי. אבל אדם הראשון היה שניהם כאחד אז לא ברור שזה חילוק בדוקא.

ויקרא ה’ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – בפשטות זה פעם ראשונה שרואים מנהג רווח בכל הנבואות שיש קריאה ואח”כ דיבור. ויקרא משה משה ויאמר וכו’. הוא לא היה צריך לקרוא בשמו כי היה רק אחד אז סתם צעק איכה..

כבר כל כך פירושים יש על איכה ששכחנו מה כתוב. היה גן. האלהים טייל שם. אדם שמע רעש מנענוע האילנות וכדומה שה’ עשה בטיולו שם והתחבא בתוך איזה שורה של אילנות מפחד שיראה אותו ערום. וה’ מסתובב מחפש אותו צועק איפה אתה.

זה ממש יפה ‘מי הגיד לך כי עירום אתה’. כאילו יש כאן דבר ברור כל מי שיש לו עינים רואה, אבל ה’ אומר מה מי סיפר לך דבר כזה, מאיפה הבאת בכלל שיש מושג של עירום.. זה היתממות עצומה מצד האל לדבר ככה. ואני חושב שצריך ללמוד מזה. ככה קיבלתי מר’ מוטל שלפעמים בא מישהו ואומר יש יצר הרע וכו’ אז צריך לענות לו מי אמר לך.. מי הגיד לכל הרבנים שהאינטרנט כזה מפתה? יכול להיות שאכלו מעץ דעת אסור? הרי היה מצוה לא לדעת את זה…

לאשה ה’ מדבר בלי פירוט, ‘מה זאת עשית’. לא מפרש מה בדיוק, כמו לתם ‘מה זאת’.

לנחש אומר ‘כי עשית זאת’.

ולאדם מקריא את כל כתב האישום ‘כי עשית זאת. ותאכל מן העץ אשר צויתיך’.

הארורים פה זה נגד הברכה שבפרק א’. בתחילה נתן ברכה פרו ורבו וכו’. ואח”כ נותן קללה שהוא בדיוק נגד זה. שכבר לא ישלוט באדמה ולא יהיה לו לאכול בקלות וגם הפריה ורביה כבר לא כזה מבורך יש בו עצבון. זה הברכה וקללה הראשונים.

ההקבלה ‘הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב’ מעניין, לא יודע מה זה ‘ישופך’. מכל מקום הנחש לא בדיוק עושה אותו פעולה לאדם כמו שאדם עושה לו.. זה לא שהאדם נושך לנחש או שהנחש רומס לאדם..

אולי משהו בשורש שף יש בו משמעות רמיסה וגם נשיכה