רציתי לסדר כמה מילים לקריאה פשוטה של הפרשה ולהכליל בקיצור ובמקומות אחרים כתוב באריכות.
א. פרשת ששת ימי בראשית מובחנת היטב הן מבחינת המבנה הסגנוני והן מבחינת המסורת כפרשה בפני עצמה להיות עיקר סיפור סדר הבריאה. וכך תחום ‘מעשה בראשית’ הנחשב סוד הוא פירוש פרשה זו. אע”פ שיש ללמוד בה עוד פרטים משאר פרשיות ובפרט מפרשה שלאחריה. (ואמנם יש לשונות במדרשים שמשמע בהם שמעשה בראשית אינו אלא עד סיום היום השישי ולא ברור לי מה יעשו עם השבת, שנראה מהם שאין בו דבר בסדר הבריאה ואין בו סוד זה. ולפי זה צדק מחלק הפרקים שהפסיק לפני ויכולו. וכן נראה קצת מן הסגנון שלא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי וצל”ע).
ב. מרוב הפירושים והסודות והחקירות נאבדת יסוד הקריאה הפשוטה, עד שהרמב”ן טוען שאין מובן לפרשה זו בפשוטה כלל. אבל זה אינו אלא אם מבקשים מיד להבין את המציאות שאליו הפסוק מכוון. ואילו כאשר קוראים אותו כפשוטו מבלי להרכיב עליו תפיסות פיזיקליות וקוסמולוגיות שלנו, הרי הפרשה הכי מובנת והיא עוסקת בהתהוות כל הדברים הבסיסיים שהאדם מכיר, ובתוך זה יש להבחין הבחנות חשובות ורבות. סידרתי רשימה של אופני קריאת פרשת בראשית שכל אחד מהם הוא עולם שלם של לימוד בפני עצמו שיש בו גם קריאה מילולית מיוחדת גם תפיסת עולם מיוחדת וגם משמעות רוחניות מיוחדת, והיה ראוי להקדיש כמה שנים ללמוד את הפרשה על הסדר לפי כל פירושים אלה. והם א. פשוטו של מקרא, להבין משמעות הדברים, לפי הצטיירות העולם בעיני אנשי זמן המקרא עד כמה שאפשר להבחין זאת. ב. מדרשי חכמים המפרשים בצורות עמוקות הן את הטקסט והן את העולם ודנים בזה לפי דרכם הנפלאה. ג. פירושי הראשונים המפרשים את פשט וסוד המקרא לפי המדע והפילוסופיה של זמנם בפשט וסוד. ד. פירושי בעלי הסוד, מספר יצירה שהוא בעיקרו פירוש לפסוקים ראשונים של בראשית, ועד ספר הזוהר המפרש בעולם הספירות לפי דרכו, ועד למקובלים ראשונים ואחרונים המעמידים את כל הפרשה כולה באורם. ה. פירושים מודרניים העומדים על משמעויות שונות הן בהתאמה למדע הפיזיקלי החדש והן בהתאמה למדעים אחרים החדשים. ו. צירוף כל זה כאחד לתמונה מרהיבה.
ג. במקום זה הנני לפרש בדרך הראשונה עד כמה שידי מגעת ולהעיר על דרכים מסוימים בה בכללות ששת הימים ובשימת לב לכל יום בפני עצמו. אסדר תחילה את כלל הקריאה הכללית הפשוטה בכמה רמות ושוב כמה הקדמות והערות נצרכות.
הסיפור בא לענות על שאלת מאין בו הרכיבים הבסיסיים ביותר של העולם, עד להיווצרות האדם , ובמידה מסוימת ולא עד בכלל. כלומר האדם נמצא בפרשה זו בתור חלקו בתוך החיות שעל הארץ, שהוא אמנם השולט והגדול שבהם. אבל טרם קיבל מקום ומעמד בפני עצמו כלל. שבזה עוסקים פרשיות הבאות. הוא מצייר תמונה שחוזר לשאול מאין יש אור וחושך מתנהלים בסדר מסוים ביום ובלילה, ןולהם שמות (יום א). מנין יש שמים וארץ מסודרים זה על גבי זה ויש מים בימים ונהרות למטה ומי גשם יורדים מלמעלה, ולהם שמות (יום ב). מנין יש בארץ ים ויבשה, ולהם שמות. וביבשה כל מיני צמחים שלהם טבע שהם מזריעים את המשך עצמם וכל אחד מהם מוליד כמינו. (יום ג). ומנין ישנם מאורות שהם נושאים איזשהו אור ומסדרים את הימים, ויותר מכך את החדשים ואת השנים, ויש כמה סוגי מאורות בשמים שמש ירח וכוכבים (יום ד). ומנין יש במים מינים שונים של בעלי חיים, מהם תנינים מפורסמים ומהם בעלי נפש רבים. ועופות מעופפים באוויר, על פני השמים (יום ד).. ומנין יש בארץ מיני בהמה ומיני חיה ומיני רמשים וכל אחד מוליד כמינו. ומנין האדם שהוא כמו אל לגבי החיות ומושל על כולם. וגם הוא מוליד כמינו. ומנין כל בעלי החיים אוכלים את הצמחים ואת העצים (יום ו). ומנין סדר עבודת האדם השובת מידי יום שביעי ומתברך בו (שבת).
ד. מה שלא יהיה המובן של כל התיאור צריך לעמוד על הקושי לתת בכלל תיאור כזה. אנחנו נמצאים בעולם אחר שהוא קיים ואנחנו שואלים כיצד הוא התהווה. הרמב”ם לצורך מסוים שלו אומר שלחקור על חידוש העולם זה קצת כמו שנחיה בעולם בלי להכיר אמהות מעוברות וננסה להבין מתוך בני אדם גדולים כיצד הם נולדו וכיצד גדלו בעיבור וכו’. וזה קשה מזה. כי אנחנו משתדלים לתאר איזה עולם לפני שהיה עולם או לפחות לפני שהיה עולם כפי שהוא. ולא רק העולם נהיה אז אלא גם המילים והקטגוריות והדברים הבסיסיים שאנחנו דנים בהם נבראו אז. לא חייבים להגיע לפרדוקסים מטאפייזים כמו איפה היה מקום לפני מקום או זמן לפני זמן שבה ייברא העולם, זה כבר פילוסופיה, אבל הקושי הרבה יותר פשוט מזה. נגיד לפני שהיה ארץ ושמים היה דבר אחד לא מובחן, כיצד קוראים בכלל לדבר הזה, ואם אתן לך שם על זה מה משמעות יהיה לשם הזה. התורה נותנת פה איזשהם מילים לדברים כאלה כמו פסוק ב’ תהו ובהו, ובעצם המילים האלה לא אומרים כלום גם אם יש איזה משמעות רגילה של תהו ובהו הרי הכוונה למשהו עוד יותר תהו מזה. אז בהכרח אנחנו קצת נתקעים פה בהתחלות השפה והעולם. וכל מה שאפשר לתאר הוא סוג של חשיבה לאחור, שאתה רואה כאן בעולם ימים, ביום אחד זה נוצר שיהיה יום ולילה. לכן לא באמת קשה הסתירה כיצד היה יום לפני שהיה שמש, ועוד המון סתירות כאלה, כי הרצון לספר כל זה באופן יחסית מובן גורם לפרדוקסים האלה. והוא בהכרח לא תיאור מאיזה עולם שלישי אובייקטיבי שכולל הן את הלפני בראשית ואת האחרי בראשית כי אנחנו לפחות תקועים בעולם של אחרי בראשית.
ה. אם יש סוד בפשט מעשה בראשית הוא בדיוק על הנושא הזה, כיצד מתוך עולם נתון שלנו אפשר לתאר מעט כיצד כל זה לא היה תמיד ככה כמחויב המציאות אלא נוצר. והסיפור פה באופן כללי מסופר מן המאוחר אל המוקדם, הוא מכניס הכל למסגרת של שבוע עבודה, גם אם ברור לכל שהקב”ה בשעת הבריאה לא צריך שבוע עבודה, זה אפילו לא משל. אבל אנחנו מתארים את ה’ כבורא את העולם כאילו כבר יש עולם והאדם קם ביום ראשון והולך לעבודתו ויהי ערב ויהי בוקר, שזה ממש תיאור של אדם העובד עד ערב ואז נהיה בוקר והוא חוזר לעבודתו. כך כביכול ביום ראשון שלא היה עוד ראשון אמר שיהיה אור ובשני את הרקיע וכו’. זה המסגרת הגדולה של סיפור זה שהוזכר אחר כך בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת. אפילו שלאמיתו של דבר הסיפור הוא להיפך כי האדם עובד ששה ושובת בשביעי לכן סופר העולם בששת ימים אבל מן המעגליות הזאת אין דרך להיחלץ. (גם אם נאמר הסדר הספציפי הזה של שש ושבע הוא מיוחד מתוך מסורת התורה מכל מקום עיקר הסדר של לעבוד קצת ולנוח הוא בוודאי אנושי אוניברסלי).
ו. פשט הפרשה בשתיים וחצי הימים הראשונים עוסק בתיאור התהוות השמים והארץ והיבשה מתוך משהו שמקודם לא היה כן. שהוא מכונה תהו ובהו וחושך ורוח אלהים מרחפת. פשט הסיפור הוא שגם מה שאנחנו מכנים היום שיש ארץ ושמים, השמים לה’ והארץ לבני אדם. גם זה לא תמיד היה. בתחילה לא היה אור שנוכל כלל לראות דבר. ולא היה שמים מובחנים מן הארץ. אלא הכל היה תהו ובהו אחד חשוך. ורוח אלהים שהוא עתה רחוק בשמים היה מרחף ממש בתהום הכי עמוק, התהום הזה בעצמו לא התהום שאנחנו מכירים הרי שהוא המים שמתחת לארץ, אלא חלק מתוך הערבוב תהו ובהו. ובשלב ראשון אמר ה’ יהי אור ונוצר אור מובחן מן החושך. (הנני חושב ש’ויבדל’ אינו פעול נבדלת, אלא הוא התוצאה של יצירת האור בעצמו. וכך רוב הפעלים השניים באמירות הפרשה אינם פעולות נוספות אלא ביאור לאותו דבר. כמו ויעש את הרקיע ויבדל בין המים. היינו הרקיע שעשה הבדיל, זה אותו פעולה. כך האור הוא הדבר הראשון שנוצר במאמר וממילא הובדל מן החושך). בשלב שני נעשה רקיע באמצע המים ונשאר חלק למעלה וחלק למטה. וזה הסיבה שאנחנו מכירים שיש שמים וארץ מובחנים. ‘רקיע’ זה גם ניסיון לתת מילה למשהו שהוא עוד לא השמים, כאילו הדבר הזה הלא מוגדר שנעשה מבדיל לפני שהוא היה שמים. אצלנו אין למילה זו מובן כי רקיע זה איזה שם נרדף לשמים אבל כוונת הפסוק הוא להגיד איזה מילה לדבר הזה שעוד לא היה. וביום השלישי אסף את כל המים למקום אחד וממילא נתגלה יבשה מתוך תהום של בוץ מעורבב כזה שהיה קודם לכן, וזה מה שאנחנו מכירים בתור ים ויבשה. במובן מסוים זה הכל סיפור אחד שעונה לשאלה כיצד נעשה שיש לנו יבשה. אפשר לכנות זאת פירוש לשלשה מובנים שונים של המילה ארץ. ארץ לאפוקי ים = יבשה. ארץ לאפוקי שמים (הארץ לא קיבל כאן שם חדש הוא היה מתחילה, הרקיע קיבל שם שמים) ארץ לאפוקי חושך, שיש לו ימים. (זה לא פירוש למילה ארץ אלא זה לאפוקי החושך שהיה. (האור והחושך יותר מופשטים מן היום והלילה, אבל גם החושך כבר שינה שמו ללילה ולא נשאר חושך שהיה מעיקרא). לפי זה פסוק ‘בראשית ברא את השמים ואת הארץ’ הוא כמו סיכום לשלשה ימים ראשונים. והארץ היתה, בתחילה היה רק ארץ לפני היום השני. לכן אין ‘והשמים היתה’, כי לא היתה שמים מובחנים מהארץ עד יום שני. לפי דרכי ארץ קדמה לשמים. או יותר מדויק מה שלא היה לא ארץ ולא שמים אבל קרוב יותר להיות ארץ כי הוא נשאר בשמו הקודם.
ז. מן החצי השני של היום השלישי הוא עוסק בעולם החי, שהוא עולם שזוקק הסבר בפני עצמו. והדבר הכי מעניין בו הוא שיש בו כח התחדשות בתוך עצמו. הארץ והיבשה והים נקבעו כך פעם אחת ולתמיד, הם גושים מתים. אבל על הארץ עשב ואילנות שנושאים זרע המוליד את עצמם הלאה. וזה דבר שנובע מתוך כח הארץ אבל הוא גם מין סגולה בפני עצמו. זה הדבר יש גם בכל הבהמות ובאדם וממילא עובר דרך כל שאר ימי בראשית. הפלא היותר גדול הוא שנראה שיש בהם כמו דעת כי כל אחד מוליד רק את מינו, זה אולי ההתפלאות הראשונה המובילה להבנה שיש איזה סדר מסודר בעולם החי, מתוך עץ ארז לא נולד פתאום עץ אחר, (כמובן אבולוציה חושבת שהיא הורסת בדיוק נקודה זו אבל אין זה ענייננו). וזה משהו מעניין שצריך בריאה בפני עצמו. ניתנו כאן שני הנקודות שהעץ והעשב מזריע, שהוא מזריע כמינו, ושהוא מזריע מתוך הארץ. זה המקום שמחבר אותם לסדר הראשון של היווצרות הארץ ולכן העצים הראשונים נמצאים עוד ביום השלישי.
ח. המאורות שניתלו ביום הרביעי הם לא המאורות המתים שלנו אלא בפירוש ניתן להם תפקיד לנהל עניינים. הם גם אינם סימנים בלבד אלא מושלים ביום ובלילה (שהוא המקביל למה שנאמר בציווי להבדיל בין היום ובין הלילה) כלומר כביכול נתן תפקיד הבאת האור וסידורו ביום ובלילה לשמש ירח וכוכבים. ועוד ניתן להם תפקידים משניים להיות לאותות ומועדים וימים ושנים. הם נחשבים כאן בפירוש כמו יצורים חיים שיש להם מהלכים בפני עצמם, לא נאמר אצלם נפש אבל מכל מקום הם לא כמו הדברים בשתים וחצי ימים הראשונים.
ט. ריבוי הדגים שבים הוא פלא מסוג אחר. יש להם כל כך מינים שכמעט איננו מכירים אם הם באמת מולידים לחינם או לא. (בציווי לא נאמר למיניהם אלא בבריאה) ויש ביניהם תנינים גדולים שקשה לנו לתפוס איך הגיעו שם, מבחינה זו קשורים עופות לכאן כי לא לגמרי ברור איפה מקומם, הם מעופפים על המים כמו שהם מעופפים על הארץ. במילים אחרות הם מעופפים על פני השמים, ביום השני שעוד לא נבחן ים ויבשה. וזה כבר ריבוי גדול, לא כמו עצים שיושבים במקומם הם גם נעים אנה ואנה וממלאים את המים. העופות נעים אבל מולידים בניהם תמיד בארץ.
י. היום השישי חוזר ליבשה ומסיים בפירוט הכי גדול את העולם הקרוב לנו והמוכר לנו בפרטיות יחסית. ישנם בהמות וחיות ורמשים, שלשה קטגוריות. הם נחשבים יוצאים מן הארץ אבל לא פורש באיזה אופן. להלן יפרש שהם אוכלים את העץ והעשב אשר על הארץ אולי זה אחד המובנים שבהם הם יוצאים מן הארץ. לא הוזכר כאן שחיות אוכלות עוד חיות כידוע זה נראה סותר את ההרמוניה פה, לא מתאים שה’ יברא נפש חיה למאכל נפש חיה אחרת, זה כבר סיפור אחר. כמו שיש המון סיפורים אחרים שכבר לא נכנסו לפרשה זו. גם זה שהחיות אוכלים את העשב הוא אמירה מיוחדת כלומר שנעשה הסדר כך שהם אוכלים את זה, אפילו זה אולי לא היה ראוי הרי בו פרי עץ זורע זרע. האדם נמצא ביום הזה ביחד עם החיות הוא לא קנה יום לעצמו, והוא בעצם עושה בדיוק מה שכל החיות עושים אוכל ומתרבה. רק שהוא שולט בכולם, (בדג ובעוף ובחיה), מה משמעות שליטה זו אם אין אוכלים בהמות, שהוא יכול לגור בכל מקום שהוא רוצה, אולי. וזה פשט משמעות הצלמנו כדמותנו כאן, שהוא השולט. והכל הושלם.
יא. מכל הרכיבים שהוזכרו בחוסר הבחנה בפסוק ב’ נשאר אחד שלא פוענח. התהו ובהו נעשה ליום ולילה וכו’. החושך נעשה לאור. אבל רוח אלהים המרחפת לאן אזלה. באמת זה פלא שפרשת בראשית כלל לא מספר כיצד נוצר מקום מגורי האל בשמים, כסא הכבוד או המלאכים מתי נבראו שואלים המדרשים. זה חסר כאן. אבל רוח אלהים חזר בלי המילה להופיע ביום השביעי, זה החלק הכי אלוהי שנמצא במעשה בראשית לפי הסיפור (לא צלם ודמות לענ”ד), וזה השבת. כאשר נגמר הכל ואז שבת, בירך את היום וקידש אותו. ברכה במקרא בהמשך נראה הוא תמיד פעולת הקדושה, כהן מברך, ובפירוש ויקדש אותו כי בו בשבת. ובמקום אחר פירוש וביום השביעי שבת וינפש. וינפש הוא כמו לומר שבה רוחו אליו, הרוח אלהים שהיה על פני המים סודר אולי למעלה מן הרקיע, זה לא מפורש כאן. אבל בוודאי סודר בזמן להיות בכל יום שביעי, שהוא ברכתו. כפי שסודרו אור וחושך וכו’ בזמן.
יב. הראשונים דיברו הרבה על בריאה יש מאין. אבל בפשט כבר העירו שלא נמצא כאן דבר כזה. יש וויכוח על המילה ברא אבל מכל מקום אם התורה היה רוצה לכתוב יש מאין לא היינו צריכים לחפש רמז כזה בהגדרת מילה. לפי מה שאמרתי הסיפור מסופר בסופו של דבר אם כי בנוסח פרדוקסלי קצת כאילו כבריאה אנושית, יש מאין שהוא מושג בהגדרה חורג מהניסיון שלנו לא נמצא כאן. מכל מקום נכון שברא הוא מילה שלא נמצא במקרא כי אם על ה’. יש אולי ניסיון לקשר למילה ובראת אתהן שמשמעותו כריתה או ברירה, שהוא מופיע לגבי מעשה בשר ודם. אבל הקישור לא נראה לי. גם אם זה אולי אטימולוגית נכון בוודאי השורש ברא קיבל משמעות רחבה אחרת ברוב שימושיו. ואפילו אם היה יפה לומר שברא זה בעצם מין שם נרדף ל’הבדיל’, זה לא יישב את שאר המקרא שמשתמש באופן זה לדברים שה’ עושה שהם לא הבדלות כמו ששת ימי בראשית. מה שדי ברור כאן שברא הוא שם נרדף ל’עשיה’. כמו בהקבלה ‘אשר ברא אלהים לעשות’. ולהלן ‘השמים והארץ בהבראם – ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים’.
משהו ששמתי לב לאחרונה, בקבלה מדברים על ארבעה לשונות אצילות בריאה יצירה עשיה. בפרשה ראשונה כאן יש רק לשונות בריאה ועשיה. יצירה מופיע בפרק ב’. ולפי מה שלמדתי שורשו הוא יוצר חרשים, שככה ה’ מתואר שם באמת ביצירת האדם. זה בוודאי יש מיש.. אצילות הוא כמובן מילה מתורגמת קצת כהערת רמבן אבל אם רוצים משהו כאן שיקביל לזה הרי זה אמירה. בפשטות התיאור ויאמר אלהים – ויהי בא בדיוק לתאר איזשהו עשיה לא בכלי כמו שאדם עושה אלא יותר ישיר. זה מסופר כאילו מצוה שהעולם מציית לדבר ה’ אב זה אינו כפשוטו כמובן כי מי העולם פה אבל זה הציור, זה מתקרב לכוונת המילה אצילות.