סיכום השיעור 📋
המפקד השני ונחלת הארץ – פרשת פינחס
המפקד והקונטקסט שלו
בפרשת פינחס מגיע המפקד השני של כלל ישראל “אחרי המגפה” – אחרי מגפת בעל פעור. סדר הפרשיות בולט: מעשה מדין ובנות מואב נקטע, ורק בפרשת מטות (“נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”) חוזרים לכך. בינתיים מוכנסים ענינים השייכים להכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל. הניגוד בין פקודי משה ואהרן (המפקד הראשון בבמדבר סיני) לבין פקודי משה ואלעזר הכהן (המפקד השני בערבות מואב) משקף את המקבילה בין תורת הר סיני למשנה תורה. שלושה טעמים למפקד: (1) אחרי המגפה צריך לדעת כמה יהודים נשארו; (2) צריך לדעת את יוצאי הצבא לכיבוש הארץ ומלחמת מדין; (3) לפי המשפחות נקבעת חלוקת הארץ.
הערות ברשימה ובני לוי
התורה משבצת הערות בספירת משפחות מסוימות: אצל בני ראובן מוזכרים דתן ואבירם ומעשה קרח, אצל בני לוי – נדב ואביהוא, ואצל יהודה – ער ואונן. זה משמש כקיצור של המעשיות או כ”עדכון” של הרשימה. בני לוי נספרים בנפרד, כי הם לא יוצאים למלחמה ולא מקבלים נחלת הארץ. הסך הכל של שני המפקדים דומה, אבל בפרטים – הן במשפחות והן במספרים של כל שבט – יש הבדלים גדולים, המשקף את חילופי הדורות.
הקושיא בחלוקת הארץ: גורל מול לרב תרבה
קושיא חזקה בפרשה: כתוב “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” – שבט גדול יותר מקבל יותר ארץ – אבל כתוב גם “אך בגורל יחלק את הארץ” ו”בין רב למעט“, שמשמע שהגורל לא עושה הבדל בין גדול לקטן. זו כמעט סתירה מפורשת: אם “לרב תרבה” כבר קובע כמה כל אחד מקבל, למה צריך גורל? יש מהלכים שונים במפרשים כיצד להבין את השילוב של שני הכללים, אבל זו נשארת שאלה פתוחה למעיין.
תמלול מלא 📝
פרשת פינחס: המפקד השני והסדר של הפרשיות
הסדר המעניין של הפרשה
הפרק של היום מעניין מאוד מבחינת הסדר. הוא מתחיל בעצם עם מעשה שלנו, ועוברים לדבר אחר, וחוזרים למעשה אחרי הפסקה ארוכה של הפרשה ואחרי כמה פרשיות. זה חוזר בפרשת מטות – “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”.
אפשר לחשוב כאילו שכל הפרשיות הללו באות כאן, זה ממש באמצע המעשה, באמצע הזמן שמדין באו עם בנות מואב אל היהודים, בזמן שהלך אחרי הורדתם. כבר עומדת פעם אחת הציווי אפילו לפני כן, או שיש עוד טעמים למה עומד הסדר הזה. יש עוד מעשיות בינתיים שהתאימו להיות בזמן הזה.
צריך להבין את הסדר, אבל כלל הוא: כל הדברים הם מהדברים האחרונים שעושים לפני הכניסה לארץ ישראל, וגם אז היה המעשה עם בנות מואב.
“ויהי אחרי המגפה” – הספירה השנייה
עכשיו מתחיל הפסוק, ורואים דבר מעניין מאוד: “ויהי אחרי המגפה” הוא כמו התחלה באמצע פסוק, אבל זה ברור כאילו המשך – אחרי המגפה היתה האמירה החדשה, הציווי החדש לספור את היהודים, כל עדת בני ישראל.
ומי הם הסופרים? משה ואלעזר הכהן. אהרן הכהן כבר נפטר, עכשיו חי עוד משה ואלעזר הכהן.
אז הפסוק מאוחר יותר מנוגד בצורה ברורה מאוד: יש את פקודי משה ואהרן הכהן, פקודי משה ואלעזר הכהן.
– פקודי משה ואהרן הכהן – אלו הפקודים שלמדנו בתחילת הספר, חומש הפקודים
– פקודי משה ואלעזר הכהן – זה מה שיש לנו הפקודים מערבות מואב
דומה מאוד למה שיש לנו תורה: יש לנו את התורה מהר סיני ואת התורה מערבות מואב, שזה משנה תורה. אז יש את הפקודים מהר סיני, מתחילת במדבר סיני, ויש את הפקודים מערבות מואב.
שלושה טעמים למפקד
הטעם הראשון: אחרי המגפה
הפשט הפשוט יכול להיות שזה קשור לכך שהיתה מגפה – צריך לדעת כמה נשארו. זה אחד הטעמים.
הטעם השני: יוצאי צבא לכיבוש הארץ
גם יכול להיות, וזה פשט כמו שנראה מאוחר יותר, שזה קשור לכך שנכנסים לארץ ישראל – צריך לדעת את יוצאי הצבא. אז בעצם בהתחלה גם היה זה, אלא שבינתיים היתה הבעיה של המרגלים, שאותו דור אנשי מלחמה לא נכנסו לארץ ישראל.
והדבר השני, כמו שאנחנו לומדים, בא הרי כל עניין מלחמת מדין, ולמלחמת מדין גם לקחו אנשים מהמסה, וכן הלאה. אז אולי לפני זה צריך גם לספור את האנשים.
הטעם השלישי: חלוקת הארץ
דבר שלישי יש, כמו שהתורה מפרטת בפרק הזה: “לאלה תחלק הארץ” – אז לפי המשפחות שנספרות כאן, נעשתה גם חלוקת הארץ, שעליה ידובר מאוחר יותר בפרטים שונים, עם המנות של כל אחד וכן הלאה.
אז זה עוד סיבה שלישית ענקית, שמובן שזה קשור לכיבוש, אבל יש עוד סיבה, שידעו מי הן המשפחות, כל משפחה. אמנם צריך להבין, היה גורל לכל משפחה מכל שבט, איך זה עבד. על כל פנים, הסדר של הפקודים עשה שיהיה סדר בנחלת הארץ.
בני לוי – חשבון מיוחד
הפעם בני לוי נספרים במיוחד גם כאן, כמו שנספרו קודם, כי לוי לא הולך למלחמה, וגם ללוי אין נחלת הארץ, כמו שהתורה אומרת כאן גם כן.
הערות בפקודים – דתן ואבירם, נדב ואביהוא, ער ואונן
יש גם דבר מעניין שאפשר לשים לב אליו בפקודים, כמו הסדר של כל כך הרבה פרשיות בסוף במדבר כאן, הוא שהתורה עושה כמו הערות כשהיא מדברת על אנשים מסוימים על הדברים שקרו במדבר.
למשל, כשמגיעים לבני ראובן, מגיעים לדתן ואבירם, מדברים: זה דתן ואבירם ש”הצו על משה”, היה קרח, ו”ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה”.
כשסופרים, אומרים כבר כמו מי זה היה, כולי, ושיוכלו ללמוד כאן את הקיצור של כל המעשה, או רוצים כמו לעדכן את הרשימה עם הידיעות שקרו עם האדם הזה בינתיים.
אותו דבר יש לנו כבר היה דומה לזה קודם אצל נדב ואביהוא: “וימת נדב ואביהוא”, ולא מבינים מה קרה, אלא שיבינו שלא נשארה ירושתם.
אותו דבר אצל ער ואונן ביהודה יש הערה קטנה: “וימת ער ואונן בארץ כנען”.
אלו כולן הערות שצריך לדעת.
הבדלים בין המפקד הראשון והשני
עוד הערה גדולה שצריך להבין היא הקשר של המפקד והמפקד הקודם. סך הכל המספר דומה, לא ממש אותו דבר אבל דומה מאוד, אבל בפרטים יש הרבה מאוד הבדלים – הן במשפחות שנספרות, הן במספר סך הכל של כל שבט שנספר.
אלו כל דברים שאפשר להבין שהשתנה, היה אחרת, אחרי הדור השני השתנו כל השינויים האלה. או שאפילו מאוחר יותר בעושר היו הבדלים גדולים איזו משפחה היתה חשובה יותר וכן הלאה. אבל זה הכל חלק מהדברים שצריך לחשוב כשלומדים את הפרק הזה.
כך יש כמה שמות שאינם ממש אותם שמות כמו שכתוב קודם. זה עוד דבר שאפשר לעיין בו.
הקושיא של “לרב תרבה” ו”בגורל”
אחר כך כשמגיעים לפרשה שבאמצע בינתיים, מעניין מאוד וזה מתאים, כי הנחלה היתה בינתיים בפרשה של פקודי ישראל ופקודי הלוים. כתוב:
> “לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו”
ומאוחר יותר כתוב פקודי הלוים שהם לא מקבלים נחלה.
אבל קשה מאוד להבין מה זה אומר “לרב תרבה נחלתו” – זה אומר מי שיש לו יותר פקודים מקבל יותר נחלה. נראה לכאורה שעל פי הגורל, איך יכול להיות על פי הגורל לחלק? מה זה הגורל אם יש הלכה שאומרת מי שיש לו יותר יש לו יותר? אז לכאורה יודעים כבר איך זה צריך להיות, לא צריך שום גורל.
יש הרבה מהלכים במפרשים איך להבין, אבל זה קצת דבר מעניין שצריך להבין:
– למה צריך להיות “לרב תרבה נחלתו”? – הפשט הפשוט
– ומה זה הגורל?
שתי ההלכות שכתובות כאן:
1. אחת הפקודים
2. שנית “אך בגורל”
ומשמע כמעט ברור שבגורל אין שום הבדל – כתוב “בין רב למעט”. זה כמעט סתירה מפורשת איך צריכה לעבוד הנחלה: האם עם גורל “בין רב למעט”, או “לרב תרבה ולמעט תמעיט”?