תקראו את הקטע הראשון בספרי על האזינו
איזה תיאור מרהיב איך כל המילים שמבטאים את האמת שהשירה מחפשת להיאחז בהם כדי להעיד נגד עולם חולף,גם הם נהרסים. כמה אנחנו מכירים את זה המילים הכי נשגבות הופכות קלישאות או גרוע מכך קרדומים לחפור בהם. גם השמים והארץ ןכו. עד שהוא נשאר בנמלה, לך אל נמלה עצל. עולם הדימויים של הנמלים עוד לא נהרס זה אולי הדבר שנשאר לבני אדם, ואנכי תולעת ולא איש. אלא שגם מן הנמלה לא לומדים..
ואז הוא עובר לתיאור המילים ביחס שלנו אלוהות בצורה ישירה, גם כל השמות שנקרא בהם ישראל וכל המקומות הקדושים כבר נהרסו, עד שהוא אומר אפילו השם של השם כבר נהרס, קוראין לו בעל, כלומר כל דימויי האדנות הפכו אליליים, ולעתיד לבא יקראו לו שם חדש, תקראו לי אישי ולא תקראו לי בעלי.
איזה מזל שאנחנו לא מבטאים את שמו המפורש. אנחנו רק נזכרים בו ביום הכיפורים נופלים על פנינו ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו, כלומר עוד יש איפשהו מילה אחת שלא נהרסה, מולו נכרעה ונשתחווה וניטהר.