הלכות קידוש החודש פרק י״ח
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: פרק י"ח אלס רעפ-אפ פון די פריערדיגע פרקים
(01:23) הלכה א: "דבר ידוע וברור" — די מציאות'דיגע באדינגונגען פון ראיית הלבנה
(05:00) הלכה ב: ווינטער און זומער — די קלארקייט פון דער לופט
(06:34) הלכה ג: קשת הראיה און אורך הראשון — די גרייס פון דער לבנה
(09:30) הלכה ד: די בית דין דארף נעמען אין באטראכט זמן הראיה און מקומה
(11:00) הלכה ב — בצמצום: ווען בית דין דארף מער בודק זיין
(14:30) הלכה ג — אם לא נראה הירח במשך כמה חודשים
(19:36) הלכה ב (המשך) – קבלה איש מפי איש: וואס טוט מען ווען מ'זעט נישט די לבנה
(26:26) הלכה ג (המשך) – מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
(29:58) הלכה ט: חשבונות הראיה כדי לדעת מתי אפשר שייראה ומתי אי אפשר
(30:58) הלכה ט (המשך): עיבור רצוף — מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
(31:44) הלכה ט (המשך): סעודת עיבור החודש
(32:44) הלכה י: דער גרויסער חידוש — ווי צו פארשטיין די גמרא'ס וועגן חשבונות בזמן הראיה
(35:07) הלכה יא: מעברין את החודש לצורך — נאר בזמן שלא נראה החודש
(36:32) הלכה יא (המשך): אבל בעת שייראה הירח בזמנו — אי אפשר לא לדחות ולא לעבר
(38:06) הלכה יב: בזמנים אלו — אין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי
(39:17) איבערגאנג: הלכה יג — דער רמב"ם גייט ווייטער צו א דריטע זאך
(41:14) הלכה יז — די כללים פון מזרח און מערב
(44:08) הלכה יח — "מכוונות כנגדן" = 35 מעלות צפון
(45:26) הלכה יט — "להגדיל תורה ולהאדירה"
(49:34) דער משל פון סימני דגים: תורה וואס לערנט אונז פאקטן וועגן דער באשאפונג
(51:01) דער פאראדאקס אין רמב"ם'ס שיטה: חכמה וואס איז מצומצם צו הלכה, אבער מתפרץ די
(52:06) סיום: אידענטיפיקאציע פון דעם פרק
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — הלכות קידוש החודש, פרק י״ח
הקדמה
פרק י״ח איז דער “רעפ-אפ” פון הלכות קידוש החודש. פרקים י״א–י״ז האבן געלערנט די יסודות פון דעם אסטראנאמישן חשבון — ווי אזוי מען רעכנט אויס אויב די לבנה וועט קענען געזען ווערן. פרק י״ח ברענגט ארויס די הלכות היוצאות מחשבון זה — וואס קומט פראקטיש ארויס פון דעם חשבון פאר דעם בית דין.
—
הלכה א — דער חשבון איז א פרעדיקציע, נישט א גאראנטיע
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“דבר ידוע וברור, שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה — אפשר שיראה אפשר שלא יראה, מפני העבים שהם מכסים אותה, או מפני המקום שיגיע, או שיהיה הר גבוה כנגד רוח מערב לאנשי אותו מקום, כאילו היושב בבקעה, שהירח לא יראה למי שהוא במקום נמוך אפילו היה גדול.”
פשט
אפילו ווען דער חשבון ווייזט אז די לבנה זאל געזען ווערן, איז נאך אלץ מעגליך אז מען וועט עס נישט זען — צוליב וואלקנס, צוליב א נידריגע לאקאציע, אדער צוליב א בארג אויף דער מערב-זייט וואס פארשטעלט דעם האריזאנט. דער חשבון רעכנט נאר אויס די אסטראנאמישע מציאות, נישט די לאקאלע באדינגונגען.
חידושים און הסברות
1. “דבר ידוע וברור” — דער מקור איז שכל הישר, נישט חכמה: דער רמב״ם באנוצט דא דעם לשון “דבר ידוע וברור”, וואס איז אנדערש פון די פריערדיגע פרקים וואו ער ברענגט חכמות פון חכמי ישראל און חכמי אומות העולם. דא זענען עס פשוט׳ע זאכן וואס יעדער מענטש וואס איז אמאל געווען אויפ׳ן גאס אין ווינטער און זומער קען פארשטיין. דער “מקור” פאר דעם דין איז נישט א ספר אדער א מסורה, נאר עס איז סעלף-עווידענט.
2. דער חשבון איז נאר א פרעדיקציע: דער עיקר חידוש איז אז דער חשבון זאגט נאר אז די לבנה *קען* געזען ווערן (ס׳איז אויף דער הימל), אבער עקסטערנע פאקטארן — וואלקנס, טאפאגראפיע — קענען פארמיידן דאס זען.
—
הלכה א (המשך) — הויכע פלעצער, ים, און וועטער-באדינגונגען
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אבל למי שהוא עומד בראש הר גבוה ותלול — אף על פי שהירח קטן, יראה. וכן יראה למי ששוכן על שפת הים, או מי שמהלך בספינה בים הגדול — אפילו שקטן ביותר.”
פשט
איינער וואס שטייט אויף א הויכן בארג, אדער לעבן דעם ים, אדער אויף א שיף אויפ׳ן גרויסן ים — קען זען אפילו א זייער קליינע לבנה, ווייל דער האריזאנט איז ברייטער און עס איז ווייניגער וואס פארשטעלט.
חידושים און הסברות
1. ראיה פון גמרא פסחים: רב נחמן האט געזאגט פאר מענטשן וואס פארן אויפ׳ן ים, אז ווען זיי זעען אז די לבנה איז פול, זאלן זיי פארברענען חמץ. די גמרא פרעגט אז מען דארף דאך פארברענען א טאג פריער, און ענטפערט אז אויפ׳ן ים זעט מען די לבנה א טאג פריער. דאס באשטעטיגט דעם רמב״ם׳ס פרינציפ אז אויפ׳ן וואסער זעט מען אפילו א קליינע לבנה פריער ווי אויף יבשה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער (וועטער-באדינגונגען)
“בימות הגשמים, אם יהיה יום צח — יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה… בימות הגשמים יהיה האויר זך הרבה ויראה הרקיע בתואר יתר… שאין שם אבק שיתערב באויר. אבל בימות החמה יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק.”
פשט
אין א קלארן ווינטערדיגן טאג זעט מען די לבנה בעסער ווי אין זומער, ווייל אין ווינטער איז נישטא שטויב אין דער לופט, אבער אין זומער איז די לופט ווי פאררויכערט פון שטויב.
חידושים און הסברות
1. געאגראפישער קאנטעקסט — מצרים/ארץ ישראל: דער רמב״ם האט געוואוינט אין מצרים, אבער די חשבונות זענען געמאכט פאר ארץ ישראל, וואו עס איז זיכער דא אבק אין זומער.
2. [Digression: מאדערנע פאלושן אלס אנאלאגיע צום רמב״ם׳ס “אבק” — ווי למשל בייזשינג וואו רויך פון אויטאס פארשטעלט דעם הימל.]
—
הלכה א (סוף) — קשת הראיה, אורך הראשון, און נפקא מינה פאר בית דין
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“וכל זמן שתמצא קשת הראיה [ואורך הראשון] בצמצום — יהיה הירח קטן ביותר, ולא יראה אלא במקום גבוה ביותר. ואם תמצא קשת הראיה ואורך הראשון ארוכה ממנה והוסיפו על סוף הקצין שלהם מעלות — יראה הירח גדול, ולפי אורך הקשת ואורך הראשון יגדל ויגלה יותר לכל.”
פשט
ווען די קשת הראיה (דער ווינקל/הויכקייט פון דער לבנה) און דער אורך הראשון (דער מרחק פון דער לבנה פון דער זון פאר די תיקונים) זענען “בצמצום” — קנאפ ביים מינימום — וועט די לבנה זיין זייער קליין און נאר זיכטבאר פון א זייער הויכן ארט. ווען זיי זענען גרעסער, וועט די לבנה זיין גרעסער און זיכטבאר פון מער ערטער.
חידושים און הסברות
1. “בצמצום” — צוויי פאקטארן ארבעטן צוזאמען: “בצמצום” מיינט אז דער נאמבער איז נאענט צום מינימום פון דעם “קץ” (ריינדזש). למשל, אויב מען קען זען צווישן 9° און 13°, און מען איז ביי 9° — איז דאס “בצמצום”. ביי 12° איז שוין גרעסער. דאס אפעקטירט צוויי זאכן: (א) די לבנה איז קלענער (ווייל דער אורך איז קלענער), און (ב) זי איז נידריגער אויפ׳ן הימל, סאו מען קען עס נאר זען פון א גאר הויכן ארט.
2. “סוף הקץ” — ביאור: “סוף הקץ” מיינט דער אנהייב פון דעם ריינדזש וואו מען קען זען. ווען מען איז ביים סוף (דעם מינימום), איז עס בצמצום; ווען מען איז ווייטער אריין, איז עס גרעסער.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“לפיכך ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם — זמן הראיה ומקומה.”
פשט
דער בית דין דארף נעמען אין באטראכט צוויי זאכן ווען זיי אויספארשן עדים: דעם צייטפונקט פון דער ראיה און דעם ארט.
חידושים און הסברות
1. “זמן הראיה” — צוויי טייטשן: איין טייטש איז אז עס מיינט אויב עס איז ווינטער אדער זומער — וואס אפעקטירט די קלארקייט פון דער לופט (ווי דער רמב״ם האט יוסט דערקלערט). דער צווייטער טייטש איז אז “זמן הראיה” מיינט וויפיל צייט עס איז דא צווישן שקיעת החמה און שקיעת הלבנה — דער טעכנישער חשבון פון ווען מען קען זען.
2. “מקומה” — צוויי טייטשן: איין פירוש איז אז עס מיינט דעם פיזישן ארט (הויך/נידריג, בארג/טאל). דער אנדער פירוש איז אז עס מיינט די קשת הראיה — ווי הויך די לבנה איז איבער׳ן האריזאנט.
—
הלכה ב — בצמצום: ווען בית דין דארף מער בודק זיין
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“לפיכך, אם נתן החשבון שיראה בצמצום, כגון שהיתה קשת הראיה תשע מעלות וחמשה חלקים, והיה באורך הראשון שלש עשרה מעלות בשוה, ובאו עדים שראו — אם במזרח החמה או שהיה במקום נמוך — חוששין להם ובודקין אותם הרבה. ואם היה במערב השמש או במקום גבוה — ודאי יראה, אם לא היו שם עבים המבדילין.”
פשט
ווען דער חשבון ווייזט אז מ׳קען נאר בצמצום זען (ט׳ מעלות ה׳ חלקים קשת הראיה מיט י״ג מעלות אורך ראשון — כמעט דער מינימום פון דער פריערדיגער טאבעלע), דארף בית דין מער שטרענג אויספרעגן די עדים. אבער ווען דער חשבון ווייזט אז מ׳קען קלאר זען, דארף מען נישט אזוי שטרענג זיין.
חידושים און הסברות
1. דער שיעור פון ט׳ מעלות ה׳ חלקים מיט י״ג מעלות אורך ראשון: דאס איז דער קלענסטער נאמבער אין דער פריערדיגער ליסט — דאס ערשטע מעגליכע סצענאריו וואו מ׳קען בכלל זען. ביי אזא בצמצום׳דיגע מציאות זענען די טשענסעס גרעסער אז עדים זאלן זיך טעות׳ן — זיי האבן אפשר געזען א וואלקן אנשטאט די לבנה, אדער זיי דמיון׳ען זיך, אדער זיי ווילן אפנארן.
2. “במזרח החמה” אדער “מקום נמוך” — דאס זענען תנאים וואס מאכן עס נאך שווערער צו זען, ממילא איז בית דין מער סקעפטיש. “במערב השמש” אדער “מקום גבוה” — דאס זענען בעסערע תנאים, ממילא דארף מען נישט אזוי שטארק בודק זיין, סיידן ס׳איז געווען עבים.
3. דער חשבון דינט נישט נאר צו וויסן אויב ס׳איז מעגליך צו זען, נאר אויך צו קאליברירן ווי שטארק בית דין דארף חוקר ודורש זיין ביי די עדים. דאס איז אנדערש פון דעם פריערדיגן דין וואו בית דין “מוטשעט” עדים וואס קומען נאך דער צייט — דארט ווייסט מען שוין אז ס׳איז שקר; דא ווייסט מען אז ס׳קען יא זיין אמת, נאר מ׳דארף עס גוט אויסבאקן.
4. וואס ווען עדים זאגן אז זיי האבן געזען די לבנה גאר הויך, וואס לויט חשבון קען נישט זיין? דער רמב״ם זאגט עס נישט בפירוש, אבער לכאורה קומט אויס קלאר אז מ׳ווייסט שוין אז ס׳איז שקר.
—
הלכה ג — וואס טוט מען ווען מ׳זעט נישט די לבנה כסדר
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“עדים שראו את החודש בזמנו, באו והעידו, וקיבלום בית דין, וקידשו את החודש… אם עברו תשעה ועשרים יום, וליל שלשים לא נראה הירח מן השמים… ולא באו עדים, ועיברו את החודש, ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלשים… אם תאמר שכך מעברין חדש זה ועושין אותו שלשים, ומקדשין ראש חדש השלישי יום אחד ושלשים — אפשר שלא יראה הירח בליל שלשים גם בחדש זה, ונמצא מעברין והולכין ועושין חדשים שלשים אחר שלשים כל השנה כלה, ונמצא חדש אחרון [יראה הירח] בליל חמשה ועשרים… אין לך דבר שחוק והפסד יותר מזה.”
פשט
אויב מ׳זעט נישט די לבנה בליל ל׳ פון איין חודש, מאכט מען דעם חודש מלא (30 טעג). אבער אויב דאס כאפט זיך אן כסדר — עטליכע חדשים נאכאנאנד מלא — שטופט זיך אפ דער קאלענדער פון דער אמת׳ער לבנה, ביז מ׳וועט ענדליך זען די לבנה שוין ביי כ״ה אדער כ״ו לחודש, וואס איז א גרויסע בזיון פאר׳ן סיסטעם.
חידושים און הסברות
1. דער מעקאניזם פון דער פראבלעם: די לבנה פאלגט נישט אונזערע עיבורים — זי גייט יעדע 29½ טעג. יעדער חודש מלא שטופט דעם קאלענדער א האלבן טאג אוועק פון דער אמת׳ער לבנה. נאך 6 חדשים מלאים איז מען שוין 3 טעג צוריק; נאך 12 חדשים — 6 טעג. דעמאלט וועט מען שוין זען די לבנה ביי כ״ה-כ״ו לחודש, וואס איז א חרפה.
2. “ואל תאמר שהדבר הזה דבר שאינו מצוי” — דער רמב״ם ווארנט אז דאס איז נישט קיין טעאָרעטישע פראבלעם. אין מדינות מיט לאנגע רעגן-צייטן און אסאך וואלקענעס קען דאס ממש פאסירן. אין ווינטער — פארוואלקנט; אין זומער — פארשטויבט.
3. וויכטיגע קלארשטעלונג: דער רמב״ם מיינט נישט אז מ׳זעט נישט די לבנה בכלל א גאנץ יאר — נאר אז מ׳זעט זי נישט אין דעם קריטישן מאמענט (בליל כ״ט / ליל ל׳). מ׳רעדט דאך נאר פון א קורצע צייט — א האלבע שעה טעכניש — אבער אויב מ׳זעט עס נישט אין יענע האלבע שעה, ווערט דער חודש מעובר. צוזאמגערעכנט מיט אלע ריאליטעטן (וועטער, זומער-קשת, א.א.וו.) איז עס זייער גרינג אז א גאנץ יאר זאל מען נישט זען די לבנה בליל כ״ט/ל׳.
—
הלכה ג (המשך) — קבלה איש מפי איש: דער פאלבעק-סיסטעם
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“קבלה שביד החכמים איש מפי איש מפי משה רבינו כך הוא — שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חודש אחר חודש, בית דין קובעין חודש מעובר שלשים יום וחודש חסר מתשעה ועשרים יום… בקביעה ולא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראיה.”
פשט
ס׳איז דא א הלכה למשה מסיני אז ווען מ׳זעט נישט די לבנה כסדר אפאר חדשים, הייבט דער בית דין אן קובע זיין חדשים לויט א חשבון — איינער מלא (30 טעג) און איינער חסר (29 טעג). דאס הייסט “קביעה” און נישט “קידוש”, ווייל קידוש איז נאר על פי ראיה.
חידושים און הסברות
1. דריי סיבות פארוואס מ׳זעט נישט די לבנה: (א) שאי אפשר שיראה — די שקיעת החמה איז צו נאנט צו שקיעת הלבנה, אז ס׳איז אסטראנאמיש אוממעגליך צו זען; (ב) מפני העננים — וואלקנס פארשטעלן; (ג) שקטן ביותר ולא נתחכם אדם לראותו — די לבנה איז זייער קליין און קיינער האט נישט ספעציעל געזוכט. דאס לעצטע איז א פראקטישע פראבלעם — דער בית דין וואלט באמת געדארפט שיקן מענטשן אויף הויכע בערג צו זוכן (ווי מ׳געפינט אין מסכת ראש השנה וועגן דעם בארג “הרועים” וואו מ׳פלעגט שטיין און קוקן נאך די לבנה). אבער אפילו מיט אלע השתדלות, קען פארקומען אז אין דעם ארט וואו דער בית דין איז, איז פארמאלקנט, און מ׳קען נישט אלעס קאנטראלירן.
2. דער מקור פון דער הלכה — הלכה למשה מסיני: דער רמב״ם רופט דאס א “קבלה איש מפי איש מפי משה רבינו”. דאס שטייט נישט קלאר אין די גמרא. וואס מ׳געפינט אין די משניות און גמרא איז כללים ווי: מ׳מאכט קיינמאל נישט ווייניגער ווי 4 חדשים מעוברים אין א יאר, און נישט מער ווי 8. דער רמב״ם האט פארשטאנען אז דער טעם פון די כללים איז ווייל די לבנה וועט קומען צו פרי אדער צו שפעט — אבער אז מ׳נוצט ספעציפיש דעם חשבון הראיה צו פיקסן די חדשים, דאס שטייט נישט בפירוש.
3. צוויי אספעקטן פון דער הלכה למשה מסיני: (א) מ׳נוצט דעם חשבון הראיה (נישט דער חשבון המולד וואס מיר נוצן היינט) כדי צו וויסן פאראויס ווען מ׳קען זען די לבנה, און אזוי צו פארמיידן אז די חדשים זאלן אוועקגיין פון ריעליטעט; (ב) נאכדעם ווען מ׳זעט נישט, איז מען מעבר חדשים על פי כללים — מלא חסר מלא חסר — נישט לויט ראיה נאר לויט חשבון.
4. קביעה vs. קידוש — דער חידוש פון חודש חסר בקביעה: דער עיקר חידוש דא איז נישט וועגן חודש מלא (וואס איז ביי דיפאלט — מ׳ווארט 30 טעג), נאר אז מ׳קען אויך מאכן א חודש חסר דורך קביעה אן קידוש. דאס הייסט, דער בית דין זאגט “היינט איז ראש חודש” אן עדות, מ׳שיקט שליחים, מ׳מאכט א סעודה — אלע סדרים פון עיבור — אבער מ׳זאגט נישט “מקודש מקודש”.
—
הלכה ד — מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“פעמים עושין מלא אחר מלא, או חסר אחר חסר, כמו שראה להם מן החשבון. מתכונין לעולם בחשבונם שאם יראה הירח בחודש הבא, יראה בזמנו או בלילה שלירו, לא שיראה קודם זמנו שהוא שמונה ועשרים.”
פשט
נארמאלערווייז מאכט מען מלא-חסר-מלא-חסר, אבער אמאל מאכט מען צוויי מלא אדער צוויי חסר נאכאנאנד, לויט ווי דער חשבון פאדערט. דער ציל איז אז ווען מ׳וועט ענדליך זען די לבנה, זאל עס זיין אין דעם ריכטיגן צייט (ליל כ״ט אדער ליל ל׳), נישט פריער (ליל כ״ח).
חידושים און הסברות
1. פארוואס מאכט מען צוויי חסר אדער צוויי מלא: צוויי חסר — ווען מ׳האט צו לאנג געווארט אין פריערדיגע חדשים (צו פיל מלא), דארף מען “צוריקצאלן” צוויי טעג. צוויי מלא — ווען פריערדיגע חדשים זענען געווען חסר, דארף מען צולייגן. דאס איז פונקט ווי אונזער חשבון היינט מיט חשון-כסלו (ביידע חסר אדער ביידע מלא).
2. ווען מ׳מאכט חסר — איז דאס א “פיקס” פון פריערדיגע חדשים? ניין, מ׳פיקסט עס נישט נאך דער פראבלעם, נאר לאנג פארדעם. מ׳לאזט נישט אדורכגיין מער ווי צוויי-דריי חדשים מלא איינס נאכן צווייטן. מ׳הייבט אן פיקסן פריער, אזוי אז ס׳זאל קיינמאל נישט אנקומען צו א מצב וואו די לבנה ווערט געזען אין כ״ה-כ״ו לחודש.
3. דער באגריף “שחוק” — וואס מיינט עס? דער “שחוק” איז אז די חדשים זאלן נישט גיין מיט ריעליטעט — אז דער עולם וועט זען אז די לבנה ווערט געזען אין א צייט וואס פאסט נישט מיט׳ן חודש. דער עולם ווייסט דאך אויך עפעס פון חשבונות, און ווען זיי וועלן זען אז ס׳שטימט נישט, וועט עס זיין א שחוק. דער רמב״ם אליין זאגט עס פשוט׳ער: “למען הסדר הטובה.”
4. [Digression: אויב מ׳וואלט געקענט, וואלט מען קיינמאל נישט געדארפט קוקן אויף די לבנה. בעצם, אויב אלע מענטשן וואלטן געווען קלוג גענוג, וואלט מען קיינמאל נישט געדארפט קוקן אויף די לבנה, ווייל דער חשבון איז הונדערט פראצענט פונקטליך. נאר ס׳איז דא א דין אז מ׳דארף גיין מיט ראיה. דאס איז באמת א קשיא — פארוואס דארף מען בכלל ראיה אויב דער חשבון איז פערפעקט? אבער דער רמב״ם הויבט ארויס אז ס׳איז א דין התורה אז מ׳דארף ראיה, און דער חשבון איז נאר א פאלבעק.]
5. צוויי צוועקן פון דעם חשבון הראיה: (א) צו באשטעטיגן עדות — אז ווען עדים קומען, קען דער בית דין פריפן צי דאס שטימט מיט׳ן חשבון; (ב) ווען מ׳זעט נישט די לבנה — צו וויסן ווי אזוי צו מאכן די חדשים (מלא/חסר) אז עס זאל שטימען מיט ריעליטעט.
—
הלכה ד (המשך) — חשבונות הראיה און עיבור החודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“חשבונות הראיה אלו שביארנו יתבאר לך ותדע מה שאפשר שייראה ומה שאי אפשר שייראה… ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש.”
פשט
די חשבונות דינען צו וויסן ווען מ׳קען אפשר זען די לבנה און ווען נישט. ווען מ׳ווייסט אז מ׳קען נישט זען, גייט מען לויט חשבון און מאכט עיבור אדער חסר בהתאם.
חידושים
1. “אי אפשר שייראה” מיינט נישט א סתם׳ע חשבון, נאר אז ווען מ׳קען נישט זען די לבנה, מוז מען רעכענען מאנועל כדי זיכער צו מאכן אז נעקסטע חודש זאל די לבנה קומען אין דער ריכטיגער צייט. דער מולד אליין איז נישט גענוג — מ׳דארף אז מענטשן זאלן טאקע קענען זען די לבנה.
2. “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש” — מ׳ווארט נישט ביז ס׳ווערט אן עמערדזשענסי, נאר ביי יעדע חודש האלט מען דאס אין זינען.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“לעולם אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא מוסיפין על שמונה חדשים המעוברין.”
פשט
קיינמאל נישט ווייניגער ווי 4 חדשים מלאים (30 טעג) אין א יאר, און נישט מער ווי 8.
חידושים
1. דאס שטייט אין א משנה, און ס׳קומט אויס לויט חשבון אז די לבנה זאל נישט אוועקגיין מער ווי דריי טעג פון פסיפות (deviation).
—
סעודה ביי עיבור החודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער (פרק ג׳)
ווען מ׳איז מעבר די חודש (מאכט מלא), מאכט מען א סעודה, אפילו אז מ׳מאכט נישט קיין קידוש החודש.
חידושים
1. נישט נאר ווען מ׳זעט די לבנה בלילה מאכט מען א סעודה, נאר אויך ווען מ׳איז מעבר לויט חשבון מאכט מען א סעודת עיבור החודש (פרק ג׳).
—
הלכה ה — דער גרויסער חידוש: ווי צו פארשטיין די גמרא׳ס וועגן חשבונות בזמן הראיה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“וכן זה שמצינו בתלמוד… שבית דין סומכין על החשבון… מפי משה מסיני שהדבר מסור להם ברשות בידם לחסרו ולעברו.”
פשט
אלע שטעלן אין גמרא וואו מ׳זעט אז בית דין גייט מיט חשבונות (ווי די משנה׳ס ליסט פון וויפיל חדשים מלאים/חסרים, אדער “מעברין את החודש לצורך”, אדער אז רבי האט געמאכט 9 חדשים חסרים אין א יאר) — דאס אלעס רעדט זיך ווען מ׳האט נישט געזען די לבנה, און דעמאלטס גייט מען מיט חשבון.
חידושים
1. דער עיקר חידוש פון דער רמב״ם: אין גמרא שטייט לכאורה אז מ׳קען סתם מאכן מלא/חסר ווען מ׳וויל. דער רמב״ם זאגט: דאס קען נישט זיין — ס׳רעדט זיך נאר ווען דער בית דין ווייסט אז די לבנה איז בעצם דארט (לויט חשבון), אבער מ׳האט עס נישט געזען. נאר דעמאלטס האט מען “degrees of freedom” צו מאכן חסר אדער מלא לפי הצורך.
2. קשיא אויף די גמרא: ווי קען זיין אז ס׳איז דא א ליסט פון וויפיל חדשים מלאים מ׳מאכט, אויב מ׳גייט דאך לויט ראיה? ווי קען זיין “מעברין את החודש מפני הצורך” אויב מ׳גייט דאך לויט ראיה? דער רמב״ם ענטפערט: דאס אלעס רעדט זיך ווען מ׳זעט נישט די לבנה, און דעמאלטס גייט מען מיט חשבון.
3. שיטת רב סעדיה גאון: רב סעדיה גאון האט געזאגט אז מ׳זעט דאך אין גמרא אז מ׳גייט מיט חשבונות — דערפון האט ער געשלאסן אז די ראיה איז אלעמאל געווען “פעיק” (נישט אמת׳דיג). דער רמב״ם איז נישט מסכים — ער זאגט אז ראיה איז אמת׳דיג, אבער אסאך מאל זעט מען נישט די לבנה, און דעמאלטס גייט מען מיט חשבון. (דער רב סעדיה גאון האט דאס געזאגט קעגן די קראים.)
4. “מעברין את החודש לצורך — משום ירקא ומשום מעשיה”: דאס קען מען נאר טון within the degrees of freedom וואס מ׳האט ווען מ׳זעט נישט די לבנה. ווען מ׳האט אויסגערעכנט אז מ׳קען טון ביידע וועגן (חסר אדער מלא), דעמאלטס קען מען אויסקלויבן לפי הצורך — למשל אז יום כיפור זאל נישט אויספאלן אויף זונטאג, וכדומה.
5. וויכטיגע באגרענעצונג: אויב מ׳האט יא געזען די לבנה (“תחלת היותו נראה… שנתקבץ למשש”), קען מען עס נישט איגנארירן — מ׳קען נישט זאגן אז דער חודש איז מלא ווען מ׳האט שוין געזען.
—
אונזער היינטיגער לוח vs. עיבור מפני הצורך
חידושים
1. אונזער היינטיגער לוח איז נישט “עיבור מפני הצורך” — ער איז א קביעות׳דיגע לוח. ס׳איז שוין אויסגערעכנט מיט געוויסע דחיות אז ס׳זאל נישט אויספאלן אויף געוויסע טעג, אבער דאס איז נישט דאסזעלבע ווי דער דינאמישער פראצעס וואס דער רמב״ם באשרייבט.
2. אונזער לוח איז אפילו נישט קלאר מקפיד אז מ׳זאל קיינמאל נישט זען די לבנה אין די “ראנג” טעג. ער האט אנדערע ריזענס פאר זיינע כללים.
—
הלכה ו — “בכל הדברים אלה — בזמן שיש שם בית דין”
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“בכל הדברים אלה בזמן שיש שם בית דין… אבל [בזמן הזה] אין סומכין אלא על הקביעה שבזה החשבון האמצעי הפשוט בפי כל ישראל.”
פשט
אלע דינים פון מאכן מלא/חסר לפי צורך, עיבור מפני הצורך — דאס איז נאר ווען ס׳איז דא א בית דין. היינט גייט מען נאר לויט דער חשבון האמצעי (מולד האמצעי) וואס איז פשוט בפי כל ישראל.
חידושים
1. דער רמב״ם רופט עס “חשבון האמצעי” — ס׳איז נישט אפילו דער ריכטיגער מולד, נאר דער מולד האמצעי (average). כלל ישראל שקאצט נישט ארום “כמה רחוק מן האמתי” — אלע חשבונות פון ראיה וואס מיר האבן געלערנט זענען נישט נוגע.
2. מ׳זאל נישט מיינען אז מ׳קען היינט נאך מאכן עיבור החודש על פי הצורך — מ׳קען נישט, ווייל ס׳איז שוין דא א לוח און מ׳מוז גיין לויט דער חשבון.
3. אפילו אויב אמאל קומט אויס אז די לבנה איז אין דער “ראנג פלאץ” — דער רמב״ם האט געזאגט אז וועגן דעם זענען דא די דחיות, אז ס׳זאל נישט זיין צו שלעכט. אבער “אביסל פאני בזמנים רחוקים קען זיין” — און ס׳גייט אונז נישט אן ווייל מיר האבן נישט היינט קיין בית דין.
—
הלכה ז — ראיית הירח אין אנדערע לענדער לגבי ארץ ישראל
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“יתבאר מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות שאם יראה הירח בארץ ישראל, יראה בכל מדינות העולם שהם למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדן… ואם יתן החשבון שלא יראה בארץ ישראל, אפשר שיראה במדינות שהן למערב ארץ ישראל… אם יראו במדינות שהן למזרח ארץ ישראל מכוונות כנגדה, הרי ידיעה שהן ראו בארץ ישראל…”
פשט
דער רמב״ם שטעלט אוועק כללים וועגן דעם פארהעלטעניש צווישן ראיית הלבנה אין ארץ ישראל און אין אנדערע לענדער:
– מערב פון ארץ ישראל: אויב מ׳זעט אין א״י, זעט מען מכל שכן אין מערב לענדער (אויף דער זעלבער latitude). אבער אויב מ׳זעט אין מערב, איז נישט קיין ראיה אז מ׳זעט אין א״י. אויב מ׳זעט נישט אין מערב לענדער אפילו בראשי ההרים, ווייסט מען אז מ׳האט נישט געזען אין א״י.
– מזרח פון ארץ ישראל: אויב מ׳זעט נישט אין א״י, זעט מען נישט אין מזרח לענדער. אויב מ׳זעט יא אין מזרח, ווייסט מען זיכער אז מ׳האט געזען אין א״י. אבער אויב מ׳זעט נישט אין מזרח, איז נישט קיין ראיה אז מ׳זעט נישט אין א״י.
חידושים און הסברות
1. פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם ענין בכלל? דער גאנצער פרק רעדט וועגן פראקטישע נוצן פון דעם חשבון, און דא ברענגט דער רמב״ם א חשבון וואס איז נישט נוגע להלכה. אפשר ענטפערט דער רמב״ם אויף א פראקטישע שאלה: א מענטש וואס וואוינט אין מצרים, סוריה, אדער אנדערע לענדער, מאכט דעם חשבון לויט ארץ ישראל, און ס׳שטימט אים נישט מיט וואס ער זעט. דער רמב״ם וויל מסביר זיין דעם קאנעקשאן צווישן ארץ ישראל׳ס חשבון און אנדערע לענדער.
2. די סברא פארוואס מערב זעט בעסער: ווייל ווי מער מערב מ׳גייט, קומט די שקיעה שפעטער. דערפאר איז דא מער אורך (arc of separation) צווישן זון און לבנה ביי שקיעה, וואס מאכט עס גרינגער צו זען די לבנה. מ׳דארף נאך טשעקן צו דער חשבון שטימט פונקטליך — וואס האט צו טון דאס וואס ס׳איז שפעטער אויף כדור הארץ מיט דעם וואס די זון זאל זיין ווייטער פון די לבנה — “לכאורה דארף זיין די זעלבע, אבער מ׳דארף טראכטן וועגן דעם.”
3. “בראשי ההרים” — דער רמב״ם׳ס דיוק: ווען דער רמב״ם זאגט אז מ׳זעט נישט אין מערב לענדער, לייגט ער אריין “בראשי ההרים” — מ׳דארף זיין זיכער אז דער גרונט פארוואס מ׳זעט נישט איז נישט ווייל מ׳שטייט אין א טאל, נאר אז אפילו אויפן שפיץ בארג (אבזערוואטאריע) זעט מען נישט.
—
הלכה ח — “מכוונות כנגדן” = 35 מעלות צפון
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“בכל המדינות שהן במזרח ומכוונות… כגון שהיו נטויות לצפון העולם שלשים וחמש מעלות… אבל אם היו נטויות לצפון יותר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להם ואינן מכוונות כנגד ארץ ישראל.”
פשט
“מכוונות כנגד ארץ ישראל” מיינט אויף דער זעלבער latitude — 35 מעלות צפון פון עקוואטאר. לענדער וואס זענען העכער אדער נידריגער האבן אנדערע כללים.
חידושים
1. רוב באוואוינטע לענדער זענען בערך אין דער ברייטקייט — ווייל העכער איז קאלט און נידריגער (נענטער צום עקוואטאר) איז הייס, און די מיטן איז וואו רוב מענטשן וואוינען.
—
הלכה ט — “להגדיל תורה ולהאדירה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“דברים אלו שביארנו באור המזרח והמערב אינו אלא להגיד כל משפטי הראיה… להגדיל תורה ולהאדירה. לא שיהיו בני מזרח ובני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום. אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שבארנו במקומו.”
פשט
אלעס וואס ער האט געזאגט וועגן מזרח/מערב איז נישט נוגע להלכה — מ׳קען זיך נישט סומך זיין אויף ראיית הירח אין אנדערע לענדער. אלעמאל פארלאזט מען זיך נאר אויף קידוש בית דין שבארץ ישראל. דער צוועק איז נאר “להגדיל תורה ולהאדירה” — צו פארברייטערן דאס וויסן.
חידושים
1. פארוואס קען מען נישט נוצן ראיה אין מזרח לענדער אלס סימן? אויב דער רמב״ם זאגט אז ווען מ׳זעט אין מזרח לענדער ווייסט מען זיכער אז מ׳האט געזען אין א״י, פארוואס קען א איד אין מזרח נישט זאגן: “איך זע די לבנה, כל שכן האט דער בית דין אין א״י עס געזען, ממילא האבן זיי עס מקדש געווען, ממילא ווייס איך אז ס׳איז ר״ח”? ער זאל עס נוצן בתור סימן, נישט בתור סיבה! ענטפער: ס׳איז נישט גענוג א קלארע סימן, ווייל ס׳קענען זיין אנדערע סיבות פארוואס דער בית דין האט נישט מקדש (למשל, עדים זענען נישט געקומען, אדער אנדערע סיבות). מ׳זעט אין דער פראקטיק אז מ׳האט געשיקט שלוחים צו מודיע זיין ווען ר״ח איז, וואס באווייזט אז מ׳האט געדארפט ממש הערן פון בית דין.
2. הרב ראבינאוויטש׳ס חידוש — פאראלעל צו סנפיר וקשקשת (חולין): די לשון “יגדיל תורה ויאדיר” שטייט אין גמרא חולין לגבי סימני טהרה פון פיש. די גמרא זאגט אז יעדער פיש מיט קשקשת האט אויך א סנפיר (אבער נישט פארקערט). ממילא דארף מען להלכה נאר קוקן אויף קשקשת. פרעגט די גמרא: פארוואס שרייבט די תורה ביידע סימנים? ענטפערט: “יגדיל תורה ויאדיר.” די תורה זאגט נישט נאר הלכות ווי מ׳דארף זיך פירן, נאר אויך פאקטן וועגן דעם אייבערשטער׳ס וועלט. די תורה פארציילט אז כשר׳ע פיש האבן ביידע סימנים — דאס איז א פאקט וועגן בריאה, נישט א הלכה׳דיגע אנווייזונג. פונקט אזוי דער רמב״ם דא: ער פארציילט א פאקט וועגן וויאזוי ראיית הלבנה ארבעט אין מזרח/מערב — דאס איז א שטיקל וויסנשאפט פון דעם אייבערשטער׳ס וועלט, הגם ס׳איז נישט נוגע להלכה.
3. ענטפער אויף דעם דיוק צו חשבונות קידוש החודש זענען “תורה”: עס זענען געווען מענטשן וואס האבן מדייק געווען פון דעם וואס דער רמב״ם זאגט “להגדיל תורה ולהאדירה” אויף משפטי הראיה — אז דאס באווייזט אז די חשבונות זענען תורה (נישט בלויז חכמה). דער חזון איש האט געזאגט אז נאכדעם וואס דער רמב״ם האט עס אריינגעשריבן אין ספר, איז עס געווארן תורה — הגם דער רמב״ם זאגט בפירוש אז ער האט זיך מתיג געווען פון גוי׳אישע מקורות (אבער ער זאגט אז ס׳איז אמת, ער זאגט נאך פון דער ריאליטי, נישט נאך פון דעם גוי). הרב ראבינאוויטש׳ס תירוץ: דער דיוק איז נישט שטארק, ווייל “יגדיל תורה ויאדיר” אין חולין איז אויך נישט אויף א הלכה — סנפיר איז נישט נוגע להלכה, נאר ס׳איז א פאקט וואס די תורה פארציילט. אזוי אויך דא — “תורה” מיינט נישט דווקא הלכה, נאר אז די תורה (ברייט פארשטאנען) אנטהאלט אויך פאקטן וועגן דער וועלט, און דאס צו וויסן איז “להגדיל תורה.”
4. דער פאראדאקס אין רמב״ם׳ס שיטה: מצד אחד, דער רמב״ם איז מצומצם צו הלכה — ער שרייבט נישט אלע טעאריעס פון אסטראנאמיע, נאר וויפיל ס׳איז נוגע צו חשבון הראיה. אין בזמן הזה זענען די חשבונות זיכער נישט נוגע למעשה. מצד שני, דער רמב״ם האט קלאר געזאגט אין אנהייב פרק י״א אז ער שרייבט דאס פאר ווער עס “לבו נוטה לדעת החכמות” — ווער ס׳אינטערעסירט זיך צו פארשטיין וואס דער בית דין האט געטראכט. דאס מיינט אז ס׳איז מצד החכמה שבו. ביי דעם חשבון פון מזרח ומערב (וואס איז נוגע אויך חוץ לארץ ישראל) האט דער רמב״ם **מתפ
רץ געווען די גבולות פון וואס איז נצרך להלכה. ער ברענגט חכמה וואס איז נישט נוגע פאר קידוש החודש, ווייל זיין אמת׳ער טעם פון שרייבן איז געווען “יגדיל תורה ויאדיר”** — פארגרעסערן תורה-וויסן אלס אייגענעם ווערט.
5. רבי חנניא בן עקשיא — „רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” — איז דאס דער זעלבער ענין? ניין, עס ווערט אפגעשיידט: רבי חנניא רעדט פון מצוות — פעולות למעשה — אז ס׳איז דא מער מעשים ווי וואס דער שכל אליין וואלט מחייב געווען, כדי צו געבן מער שכר. דאס איז להגדיל מצוה. אבער דא ביים רמב״ם איז פארקערט: דער ענין איז להגדיל תורה — דאס הייסט, עס איז דא א ווערט אין טעאָרעטיש פארשטיין וויאזוי די וועלט ארבעט, אפילו ווען ס׳איז נישט נוגע למעשה. דער רמב״ם׳ס חידוש איז אז דער ענין פון פארשטיין איז גרעסער פון דער מצוה אליין — „להגדיל תורה ויאדיר” מיינט דא חכמה, נישט מעשה.
6. דער יסוד: עס איז א מצוה צו מסתכל זיין אין דעם ערך הבא (דער ברייטנגראד), ווייל ס׳איז ריאליטעט — פארשטיין דעם אייבערשטער׳ס באשאפונג — נישט בלויז א לעגאלע הלכה. דאס איז דער סיום פון פרק י״ח פון הלכות קידוש החודש.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש, פרק י״ח — דיני השימוש בחשבון
הקדמה: פרק י״ח אלס רעפ-אפ פון די פריערדיגע פרקים
מורי ורבותי, אונז לערנען די הייליגע תורה, און די תורה איז דאך א ספר וואס הייסט משנה תורה, וואס נעמט צוזאם די גאנצע תורה, מ׳זאל קענען קלאר האבן אין די קאפ, ווייל דאס איז דאך די שלימות הנפש פון א איד זאל האבן די גאנצע תורה אין זיין קאפ. אין דעם ספר איז דא פערצן ספרים, איינע פון זיי הייסט ספר זמנים, וואס דארט שטייט אלע ענינים פון די מצוות וואס זענען תלוי בזמן, און אויך די מצוה פון מאכן די זמן, וואס דאס איז די מצוות קידוש החודש, וואס זאגט אונז וויפיל אזייגער ס׳איז, וועלכע טאג ס׳איז.
און אין די הלכות קידוש החודש איז דא די אנהייב וואס לערנט הלכות וויאזוי די קידוש החודש ארבעט, די בית דין, די עדים, די כלי. און חוץ פון דעם האט מען דאך געלערנט אז פאר די בית דין זעצט זיך, און אויך נאכדעם ווען ס׳איז געקומען אן עדים, דארפן זיי וויסן די חשבון וואס פרעדיקט על פי חשבון, על פי אסטראנאמיע, ווען די לבנה גייט קומען. איז לויט דעם ווייסט מען אויב די עדים קענען זען, אזוי ווי דו זאגסט עקזעקטלי. איז דאס האבן מיר געלערנט לכבוד דעם די אלע זעקס זיבן פרקים ביז יעצט פון פרק י״א ביז פרק י״ז, וואס דער רמב״ם האט אונז אויסגעזאגט די סודות פון די בעיסיק איידיע פון די חשבון, וויאזוי ס׳ארבעט, וויאזוי קען מען וויסן אויב די לבנה גייט קענען געזען ווערן היינט ביינאכט.
און יעצט אין דעם פרק גייען אונז לערנען וואס מ׳טוט מיט דעם חשבון, וואס זענען די הלכות היוצאות לנו מחשבון זה. בעיסיקלי, ס׳איז א רעפ-אפ פון אלעס וואס מ׳האט געלערנט ביז יעצט. י״ז איז שוין געווען א רעפ-אפ, אבער דא איז שוין די הלכה וואס קומט ארויס פון די אלע זאכן.
הלכה א: “דבר ידוע וברור” — די מציאות׳דיגע באדינגונגען פון ראיית הלבנה
דער רמב״ם׳ס לשון: “דבר ידוע וברור”
זאגט דער רמב״ם, “דבר ידוע וברור”. ס׳טייטשט אנדערש ווי די זאכן וואס ער האט געזאגט ביז יעצט זענען זאכן וואס איז באקאנט פון חכמים. אבער יעצט גייט ער זאגן זאכן, ווען ער קען עס הערן ווען ער כאפט, יא, יעדער איינער ווייסט דאס. זאגט ער, “דבר ידוע וברור”, דאס איז קלאר.
“שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה”, ווייל דאס וואס ער זאגט יעצט, די הלכה איז נישט זאכן וואס שטייען אין די חשבון, ס׳איז נאר שכל הישר וואס קומט ארויס דערפון. מ׳דארף נישט וויסן נישט פון די ספרי חכמי ישראל, נישט פון די חכמי אומות העולם. דאס זענען פשוט׳ע זאכן וואס יעדער איינער וואס איז אמאל געווען אויפ׳ן גאס ביי ווינטער, זומער, ווייסט די חילוקים. אדער ס׳איז כאילו, ער וויל דאך, דער רמב״ם האט דאך אן ענין אז יעצט זאל זיין א מקור. וואס איז דער מקור פון דעם? ס׳איז “ידוע וברור”.
דער חשבון איז נאר א פרעדיקציע — עבים און טאפאגראפיע קענען פארמיידן די ראיה
“דבר ידוע וברור, שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה”, אז אויב פון די אלע חשבונות וואס מ׳האט געלערנט פריערדיגע פרקים, ער וועט ארויסקומען אז ביינאכט גייט מען זען די לבנה, איז נאך אלץ אפשר שיראה אפשר שלא יראה, איז נאך אלץ מעגליך אז ס׳זאל נישט געזען ווערן, אפילו לויט׳ן חשבון איז עס גערעכט, ס׳טייטש אז די לבנה איז אויף די הימל, אבער פאר אנדערע ריזענס אפשר זעסטו עס נישט.
וואס? או מפני העבים שהם מכסים אותה, ס׳איז באדעקט מיט וואלקענעס, או מפני המקום שיגיע, אדער דער פלאץ וואו דער מענטש איז. איז א טאל וואס איז ארומגענומען מיט בערג, און ער קען נישט זען ווייטער פון די בערג, אדער ער קען נישט זען די אנדערע זייט פון די בארג. ער קען נישט זען ווען די לבנה איז נידריג, ווייל ער איז פארשטעלט.
או שיהיה הר גבוה כנגד רוח מערב לאנשי אותו מקום, אפילו אויב ער איז נישט אינגאנצן א טאל, אבער ס׳איז דא אויף די מערב זייט פון וואו די מענטשן וואוינען, איז דא א גרויסע בארג, און זיי קענען נישט זען די אנדערע זייט פון די בארג, און אויב די לבנה איז שטארק ווייט אויפ׳ן מערב זייט קען ער עס נישט זען.
כאילו היושב בבקעה. ער זאגט דא, אפילו א מענטש זאגט, איך וואוין נישט אין א טאל, איך זע דאך נישט. אה, יענע בארג שטערט דיך פון קענען זען פארוואס. שהירח לא יראה למי שהוא במקום נמוך, אפילו היה גדול. א נידריגע פלאץ, אפילו אויב די לבנה וועט זיין א גרויסע לבנה, וועט מען נישט קענען זען.
הויכע פלעצער און ים — וואו מען קען זען אפילו א קליינע לבנה
אבל למי שהוא עומד בראש הר גבוה ותלול, איינער וואס וואוינט אויף א הויכע שפיציגע בארג, אף על פי שהירח יראה, וועט עס יא קענען זען. דאס הייסט, אף על פי שהירח קטן ויושב, אויב דו שטייסט אויף א הויכן בארג, ויראה, וועט עס יא קענען זען. אפילו ווען ס׳איז זייער קליין, דאס איז טאקע א חידוש. פארקערט, אז אויב איינער וואס איז א הויכע אויפן בארג, קען ער אמאל זען די לבנה אפשר אביסל פיינטע חשבונות, אדער אפילו ס׳איז געווען מצומצם לויט די חשבון. פארוואס? ווייל ער שטייט דאך, צו מיר ווי דו שטייסט, אויף א הויכע בארג, און דארט איז דא ווייניגער מעכבים. קען אפילו זיין אז זיין הרייזאנס איז אביסל נידריגער אויב ער שטייט א הויכע בארג.
די זעלבע זאך, וכן יראה, ס׳קען אנגעזען ווערן קלאר, למי ששוכן על שפת הים, איינער וואס איז לעבן די וואסער, ווייל דעמאלטס איז ער עקספאזד צו א גרויסע ליידיגע שטח, אדער איינער וואס איז אויף די וואסער, מי שמהלך בספינה בים הגדול, איינער וואס פארט אויף א גרויסע ים, דעמאלטס אפילו שקטן ביותר, אפילו אויב די לבנה איז נאך זייער קליין, אבער היות אז מ׳האט א ברייטערע האריזאנט וואס מ׳קען זען, מ׳קען זען די גאנצע הימל, מ׳קען זען די ירח. זייער גוט.
ראיה פון גמרא פסחים — אויפ׳ן ים זעט מען די לבנה פריער
ער ברענגט פון הרב ראבינאוויטשער, ס׳שטייט אין די גמרא אין פסחים אז רב… וואס האט ער געהייסן? רב נחמן האט געזאגט פאר די מענטשן וואס גייען אין ים אז זיי ווייסן נישט דווקא וואו די לבנה איז, זיי ווייסן נישט אז די בית דין האט מקדש געווען די חודש. האט ער געזאגט, אויב זיי זעען אז די לבנה איז פול, זאלן זיי פארברענען די חמץ. פרעגט די גמרא, וואס הייסט? מ׳דארף דאך פארברענען די חמץ א טאג פריער? זאגט די גמרא, יא, אבער אויפ׳ן ים זעט מען די לבנה א טאג פריער. זעט אויס אז די גמרא האט שוין גערעדט וועגן דעם, אז אויפ׳ן וואסער זעט מען אפילו גאר א קליינע לבנה. אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז אביסל קודם וואס איז אויף די יבשה. איז דאס איז סתם וועגן די תנאים פון די שטח, אז ס׳קען זיין פארשטעלט.
הלכה ב: ווינטער און זומער — די קלארקייט פון דער לופט
אין ווינטער איז די לופט קלארער
נאכדעם איז דא נאך אזוי ווי מער סיבות, די וועטער. דער רמב״ם, בימות הגשמים ווינטער, איז אזוי: אם יהיה יום צח, אויב ס׳איז א קלארע ווינטערדיגע טאג, ס׳איז נישט קיין פארוואלקנדיגע טאג, יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה, וועט מען קענען זען די לבנה בעסער, אפילו א קלענערע לבנה וועט מען קענען זען וואס מ׳וואלט נישט געזען אין די זומער.
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, בימות הגשמים, אם יהיה צח, אויב ס׳איז נישט קיין פארוואלקנדיגע טאג, יהיה האויר זך הרבה, די לופט זענען אסאך קלארער, ויראה הרקיע בתואר יתר, און די לבנה גייט מען זען, די הימל גייט מען זען בטהרתו, מיט א ריינקייט.
אין זומער איז דא שטויב אין דער לופט
פארוואס? וואס איז די פראבלעם מיט זומער? זאגט ער, ווייל ווינטער אין שם אבק שיתערב באויר, ס׳איז נישטא קיין שטויב וואס מישט זיך אריין אין די לופט. אבל בימות החמה, יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק. אין די זומער אסאך מאל, דאס זעט אויס אין די פלעצער וואו דער רמב״ם האט געוואוינט, די אראבישע מדבריות׳דיגע פלעצער, איז דא זייער אסאך שטורעמס פון זאמד, און די שטורעמס פון זאמד מאכט אזוי ווי ווען ס׳איז פארסמאוקט, אזוי ווי סמאוק מאכט אז מ׳זאל נישט קענען זען די לבנה. מה שאין כן ווינטער, ווען ס׳איז נישט דא קיין אבק, און ס׳איז א שיינע טאג, וועט מען קענען זען. אבל בימות החמה וועט מען נישט קענען זען די ירח הקטן, מען וועט נישט קענען זען א קליינע לבנה.
געאגראפישער קאנטעקסט און מאדערנע פאלושן
דאס טראכט איך נאר, דער רמב״ם האט געוואוינט אין מצרים, און איך גלייב אז די אלע חשבונות איז אויף ארץ ישראל, און דארט איז זיכער דא די אבק אין זומער. אזוי ווי היינט איז דא נאך וועגן פאלושן, ס׳איז דא געוויסע שטעט, ווי למשל בעידזשינג איז אזוי שטארק פאררייכערט פון אלע רויעך פון קארס וכדומה. קען מען נישט זען.
הלכה ג: קשת הראיה און אורך הראשון — די גרייס פון דער לבנה
ווען די קשת הראיה איז בצמצום
זאגט דער רמב״ם, איז ממילא, יא, עבדין ביתא חמה האבן מיר שוין געלערנט. ממילא איז אזוי, זאגט דער רמב״ם, געדענק וואס מיר האבן געלערנט פריער, וכל זמן, ס׳קומט אויס א נפקא מינה, וכל זמן שתמצא קשת הראיה, די גאנצע צייט ווען מ׳קען זען די קשת הראיה, וואס אין פרק י״ז האט דער רמב״ם מסביר געווען וואס די קשת הראיה איז, די ליין וואו מ׳קען זען אז די לבנה און די זון זענען… ניין, קשת הראיה איז די, קשת טייטשט ליטעראלי די רעינבאו, די רונדיגע ענגל, וואס צווישן דארט און דארט קען מען זען די לבנה. אין אנדערע ווערטער, די הויכקייט פון די לבנה, וואס אויך האבן מיר געלערנט וויפיל צייט ס׳איז דא צווישן די שקיעת החמה און די שקיעת הלבנה. דאס איז די קשת הראיה.
“או מהלך הראשון”, וואס דאס איז די חשבון פון ווי ווייט איז די לבנה פון די זון פאר מ׳לייגט צו די אלע תיקונים וואס מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרקים. און געדענקסטו האט דער רמב״ם געזאגט, כדי צו וויסן די קץ הראיה, וועלכע פון די קשתים, דעגריס, וועט מען קענען זען די לבנה, דארף מען וויסן די ביידע חשבונות, ווייל די ביידע זענען נוגע אויף צו וויסן די לבנה, סיי די צייט און סיי די ווייטקייט פון די לבנה פון די זון.
זאגט דער רמב״ם, כל זמן וואס די צוויי זאכן וועסטו זען אז זיי זענען “בצמצום”, דער רמב״ם גייט געבן באלד א דוגמא פאר די צמצום. דאס הייסט, ס׳איז א קליינע נאמבער, מ׳קען נאר זען די לבנה היינט צווישן צען דעגריס און עלף דעגריס, למשל. צווישן די צוויי קצוות איז נאר א קליינע אמאונט פון פלאץ, ס׳איז א צמצום, עקזעקטלי. דעמאלטס “יהיה הירח קטן ביותר”, וועט מען זען זייער א קליינטשיגע לבנה. ס׳קומט אויס אז די לבנה וועט זיין זייער קליין, ווייל ס׳איז נאר די… למשל, ווען די אורך הראיה איז בעסער, די אורך טייטשט אז די לבנה איז ווייטער פון די זון, איז עס שוין גרעסער. אויב ס׳איז קלענער, איז עס נאך קלענער. די זעלבע זאך לגבי די קשת הראיה, קומט אויס נאר א קליינע תקופה וואס מ׳קען עס זען, ס׳איז נאכנישט געווארן גרעסער ווען ס׳גייט ארויף. סאו ווען ס׳איז קליין, דעמאלטס וועט מען עס נאר זען “במקום גבוה ביותר”, וועט מען עס נאר זען אויף זייער א הויכע פלאץ. פארוואס? ווייל פון א פארשטעלטע פלאץ איז צו נידעריג צו זען, מ׳דארף שטיין אויף א הויכע פלאץ צו קענען זען בכלל די לבנה. סאו ס׳איז צוויי זאכן, סיי ס׳איז קלענער ווייל די אורך איז קלענער, און סיי נידריגער, סאו מ׳קען עס נאר זען פון א גאר הויכן ארט.
ווען די קשת הראיה איז לענגער
“ואם תמצא קשת הראיה ואורך הראשון ארוכה ממנה” — אבער אויב איז די קשת הראיה מיט די אורך הראשון, די מרחק פון די זון און די לבנה כלפי די מזלות, איז לענגער, “והוסיפו על סוף הקצין שלהם מעלות” — און ס׳איז דא מער מעלות צווישן זיי, נישט צוויי מעלות, לאמיר זאגן אפאר מעלות איז דא צווישן זיי. יא, סוף הקץ טייטשט, ס׳שטייט מיר, מ׳זאגט אז די אנהייב, למשל, אז מ׳זאגט צווישן צען דעגרי, מ׳האט געזאגט צווישן ניין און דרייצן, לאמיר זאגן, קען מען עס זען. סאו אויב ס׳איז גלייך ביי ניין, וועסטו עס זען בצמצום. אויב ס׳איז שוין ביי צוועלף, שטייט שוין גרעסער. ס׳איז שוין העכער אין הימל, איז גרעסער. יא. דעמאלטס “יראה הירח גדול” — וועט מען יא קענען זען די גרעסערע לבנה. “ולפי אורך הקשת ואורך הראשון יגדל ויגלה יותר לכל” — ס׳וועט זיך ווענדן איינער אין די אנדערע. ווי גרעסער די קשת און די אורך הראשון איז, וועט זיין די לבנה גרעסער, און אויטאמאטיש אויך וועט גרינגער צו זען פאר מער שטחים אויף די וועלט.
הלכה ד: די בית דין דארף נעמען אין באטראכט זמן הראיה און מקומה
די בית דין דארף וויסן וואס צו פרעגן די עדים
זאגט דער רמב״ם, “לפיכך”, איינמאל דו פארשטייסט דאס איז אזוי, “ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם” — די בית דין וואס דארף מחליט זיין ווען זיי גייען עקספעקטן עדים, וויאזוי מ׳זאל אויספארשן די עדים זייער גוט, דארף מען נעמען די צוויי זאכן אין באטראכט. זיי זאלן וויסן “זמן הראיה”, ווען איז די צייט ווען אונז קענען זען, “ומקומה”, און די מקום, ס׳איז טייטש מיט די קשת הראיה חשבונות. און דעמאלטס ווייסן זיי וואס צו פרעגן די עדים.
וואס פרעגט מען? וואס פרעגט מען אלעמאל די עדים? “באיזה מקום ראיתם?” — וואו האט ענק געזען די לבנה? ס׳איז דא אזויווי די גמרא זאגט, מ׳פרעגט די עדים, “ראיתם?” — האט ענק עס געזען אין מזרח אדער אין מערב?
דיסקוסיע: וואס מיינט “זמן הראיה”?
יא, ס׳איז מיר נישט קלאר וואס דער טייטש פון דער רמב״ם דא “זמן הראיה” און “קשת הראיה”. ער טייטשט “זמן הראיה” מיינט אויב ס׳איז דער ווינטער אדער דער זומער, וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז אין דער זומער וועט זיין ווייניגער קלאר און אין דער ווינטער נישט מער קלאר. אבער איך האב געמיינט אז “זמן הראיה” מיינט פשוט וויפיל צייט
הלכה א (המשך) — ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם
זאגט דער רמב״ם, לפיכך, איינמאל דו פארשטייסט אז דאס איז אזוי, ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם. די בית דין וואס דארף מחליט זיין ווען זיי גייען עקספעקטן די עדים, וויאזוי מען זאל אויספארשן די עדים זייער גוט, דארף מען נעמען די צוויי זאכן אין באטראכט. זיי זאלן וויסן זמן הראיה, ווען איז די צייט וואס מ׳קען זען, ומקומה, און די מקום, ס׳איז טייטש מיט די קשת הראיה חשבונות. און דעמאלטס ווייסן זיי וואס צו פרעגן די עדים. וואס פרעגן זיי? שואלין את העדים, באיזה מקום ראיתם? וואו האט איר געזען די לבנה? ס׳איז דא די גמרא זאגט, מ׳פרעגט דעם עד ראיתם, ענק האבן עס געזען במזרח אדער במערב.
יא, ס׳איז מיר נישט קלאר וואס איז דער טייטש פון דער רמב״ם, די זמן הראיה וקשת הראיה. ער טייטשט, זמן הראיה מיינט אויב ס׳איז די ווינטער אדער זומער, וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז אין די זומער וועט זיין ווייניגער קלאר און די ווינטער נישט מער קלאר. אבער איך האב געמיינט אז זמן הראיה מיינט פשוט וויפיל צייט נאך די שקיעה קען מען עס זען לויט די חשבון פון די קשת הראיה. ומקומה, דאס איז אויך די קשת הראיה, ווי הויך, וועלכע פלאץ זאל זיין, ווי הויך אין די זון דארף זיין, אין די האריזאנט דארף האבן די לבנה, וואס דאס איז אויך בעצם די קשת הראיה אדער די אורך הראיה, ביידע וואס זיי קענען בערך זאגן די זאכן. איך בין נישט זיכער וואס די עברי טייטשט.
על כל פנים, מ׳דארף וויסן די… דער רמב״ם איז מדגיש, מ׳דארף וויסן די צוויי זאכן, פארדעם דארף מען קלארער פארשטיין וואס די טייטש פון די צוויי זאכן. יא, אבער ס׳איז דא עפעס א… שטייט אין די משנה, יא, אדער מ׳פרעגט דעם עד באיזה מקום ראיתם. דאס איז וואס ס׳מיינט.
הלכה ב — בצמצום: ווען בית דין דארף מער בודק זיין
לפיכך, זאגט דער רמב״ם, לפיכך, ויתן החשבון, דער חשבון זאגט, דער חשבון גייט ער געבן די מסקנה שיראה בצמצום, אז אויב מ׳וועט זען וועט מען נאר זען עפעס בצמצום. כגון, איז ער מסביר, כגון שהיתה קשת הראיה תשע מעלות וחמשה חלקים, והיה באורך הראשון שלש עשרה מעלות בשוה, ובאו עדים שראו. און דאס איז כמעט די חילוק פון פיר מעלות? ניין, ניין, ס׳מיינט נישט נאר דאס, ס׳מיינט אז דאס איז די קלענסטע נאמבער פון דיגריס כמעט וואס מ׳קען טרעפן אין די פריערדיגע ליסט. דאס איז די ערשטעס צו זען אין די פריערדיגע פרי. דאס איז די קלענסטע נאמבער. עס קען גאר זיין אז מ׳זאל קענען זען די לבנה. אויב דער אורך ראשון איז פונקט דרייצן, און די קשת הראיה איז פונקט ניין, אדער אביסל מער ווי ניין, ווייל ווייניגער פון ניין קען מען עס נישט זען, ניין און פינף חלקים, דעמאלטס איז די טייטש אפשר איז עס שוין שייך, אפשר אבער בצמצום, ס׳איז דא מער טשענסעס אז די עדים זאלן זאגן ליגנט. אין אזא פאל וועלן די דיינים מער אויספארשן די עדים און זיי וועלן פרעגן.
איז אזוי, עס ווענדט זיך אויך וואו ער איז, אם במזרח החמה או שהיה במקום נמוך, דאס איז די זמן הראיה מקודם. אויב איז עס די זמן הראיה במזרח החמה, דעמאלטס זענען די בית דין אמת׳דיג סקעפטיקל, ווייל די טשענסעס זענען קליין. אדער די עדים האבן אויך געוואוינט אין א מקום נמוך, דעמאלטס חוששין להם ובודקין אותם הרבה, ווייל ס׳איז דא אזא מציאות, ער זעט אויס אמאל אמאל קען מען זען, אבער די בית דין דארף קלאר אויספרעגן די עדים צו זיי האבן זיך נישט גע׳דמיונ׳ט, צו זיי האבן נישט געזען עפעס א וואלקן אנשטאט, אדער צו זיי ווילן נישט אפנארן.
ואם היה במערב השמש או במקום גבוה יותר, דעמאלטס ודאי יראה, דעמאלטס דארפן נישט די דיינים זיין אזוי שטרענג מיט די עדים, ווייל זיי וועלן זיכער זען אם לא היו שם עבים המבדילין, אויב ס׳איז נישט געווען דארטן קיין… סיידן ס׳איז געווען עפעס א סיבה, ס׳איז געווען וואלקענעס, איז דעמאלטס טאקע האבן זיי נישט געזען, אבער אז אלעס איז אקעי, דארף מען עס קענען זען.
סיכום הלכה א-ב: די בעיסיק נקודה
עד כאן איז די ערשטע הלכה וואס דער רמב״ם האט געזאגט אין דעם פרק. דאס הייסט, די בעיסיק נקודה איז צוויי זאכן. קודם כל, אלעס וואס מיר האבן געלערנט ביז יעצט איז באמת קענסטו נאר זאגן “אפשר”, ווייל ס׳האט אונז געזאגט אז די לבנה איז דארט טעארעטיקלי אין הימל, אבער אויף צו זען פעלט אויס אויך אז ס׳זאל זיין קלאר, אז מ׳זאל זיין אין די ריכטיגע פלאץ. ממילא, אלעס וואס מיר האבן געלערנט איז נאר “אפשר”, און ממילא, נאך א… ס׳איז כאילו, קודם כל, זיי נישט פארלוירן אויב דו זעסט נישט די לבנה, ס׳איז פארוואלקנט, אדער דו ביסט צו נידריג וכדומה.
צווייטנס, האט ער אונז צוגעלייגט אן אינטערעסאנטע חידוש, אפשר איז עס פשוט, אבער כאילו ער האט צוגעלייגט, אז מ׳דארף רעכענען לויט די פונקטליכע קשת הראיה און די אורך ראשון וואס מיר האבן געלערנט פריער, דארף מען וויסן ווי שטארק חוקר צו זיין די עדים. נישט נאר ווייל אויב ס׳איז אין א מער מצומצמ׳דיגע אופן, דארף מען וויסן, אזוי ווי מ׳זאגט, ס׳קען זיין אז מ׳האט עס געזען, אבער מ׳דארף מאכן זיכער. דער רמב״ם זאגט נישט אויב די עדים זאגן אז זיי האבן געזען די לבנה גאר הויך. וואס ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז דא, ווייסט מען שוין אז ס׳איז שקר. דער רמב״ם זאגט נישט דאס, אבער לכאורה איז דאס אויכעט קומט אויס קלאר. אפשר דאס איז פשוט וואס מ׳האט געלערנט פריער, אבער דאס זאגט דער רמב״ם אויף אן אופן וואס ס׳קען יא זיין, זאלן זיי עס גוט שטארק בודק זיין און זען.
פריער האבן מיר געהאט נאך ווען דער בית דין מוטשעט די עדים כדי זיי זאלן ארויסבעקן, אויב זיי קומען שוין נאך די צייט. דאס איז נישט מוטשעט, מ׳ווייסט אז ס׳איז גוט אויסקומען. אויב קומט אן עדים מיט מולד החמה, וועלן דער בית דין זיך גלייך אוועקשיקן, זיי זאלן קענען נוצן די יעצט.
לאמיר עס לערנען נאך איין זאך וואס קומט ארויס פון די זעלבע יסוד. וויבאלד מיר האבן געלערנט אז די גאנצע חשבון זאגט נאר אז מ׳קען זען די לבנה אין הימל, אבער דא אויף די עולם הזה איז דאך דא נאך מניעות וואס איז מען גורם אז מ׳זאל נישט קענען זען די לבנה. ממילא גייט דער רמב״ם זאגן א זייער אינטערעסאנטע חידוש אדער א הלכה וואס קומט ארויס פון די פאקט.
הלכה ג — אם לא נראה הירח במשך כמה חודשים
יא, זאגט דער רמב״ם אזוי: עדים שראו את החודש בזמנו, זיי האבן געזען דעם חודש בזמנו, ווען ס׳איז געווען דער מולד, ווען די ערשטע מאל האבן געזען די לבנה, באו והעידו, וקיבלום בית דין, וקידשו את החודש זה הראשון. ערשטע חודש. זיי האבן מקדש געווען די נייע חודש פון וואס אונז רעדן, יא? יא, זיי האבן מקדש געווען די חודש פון וואס מ׳רעדט. אם עברו תשעה ועשרים יום, איז שוין געווען ראש חודש, און נאכדעם האט עס אנגעהויבן א נייע חודש. וואס מ׳האט געציילט תשעה ועשרים יום? טייטש בליל ל׳, רייט? ס׳איז געווען נאר ניין און צוויי. מ׳האט שוין געווען ראש חודש די דרייסיגסטע טאג פון פאריגע חודש. פאריגע חודש איז געווען א חודש חסר. עס איז דורכגאנגען נאך ניין און צוואנציג טעג, און יעצט ווייסן אונז נישט אז דער חודש גייט זיין חסר אדער מלא. מ׳קוקט ליל שלשים, וליל שלשים לא נראה הירח מן השמים. פארוואס קען מען עס נישט זען? אדער מן השמים יש לו להראות, אדער לויט די חשבון, אדער מן השמים כסוהו עבים. איז בית דין טשעקט זיך, ווען בית דין מצפים לו כל יום שלשים, די גאנצע דרייסיג טאג ווארט בית דין אויף איידעם, כמו שביארנו. אבער וואס טוט זיך ולא באו עדים? ועיברו את החודש, האבן געמאכט אז דער חדש זאל זיין א חדש מעובר, אז דער דרייסיגסטער טאג איז נאך געווען א חלק פון דעם פאריגן חדש. ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלשים, כמו שביארנו. אזוי ווי זיי האבן געלערנט, אז אויב ס׳איז נישט דא קיין איידעם, וואס ארום איז מעבר דער חדש, און ס׳איז נישט קיין שאלה אז ס׳איז פאר די דרייסיגסטער טאג. אזוי וואס טוט זיך אזוי? שטייט יעצט פון דעם, ותחלה למנות תשעה ועשרים יום ראש חדש השני. נאך די ראש חודש, דאס הייסט נאך די איין און דרייסיג טעג, חודש ב׳, האט מען אנגעהויבן ווארטן חודש ג׳ גייט מען האלטן שוין יעצט. קענסט עס אזוי זאגן. אבער דער רמב״ם רופט עס ראש חודש שני, ווייל דאס איז דער צווייטער ראש חודש וואס דער בית דין האט געמאכט אין דעם. און ווייטער, דער דרייסיגסטער טאג פון דעם, לא נראה הירח. האט מען נישט געזען די לבנה. סאו לכאורה וואלט מען געדארפט נאכאמאל מעבר זיין די חודש. זאגט דער רמב״ם, ס׳קומט נישט קיין עיבור. ס׳איז דא אבער א פראבלעם. אם תאמר שכך מעברין חדש זה ועושין אותו שלשים, אז דער חודש מאכט מען אויך אז ס׳זאל זיין א חודש מלא, ומקדשין ראש חדש השלישי יום אחד ושלשים, זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא א פראבלעם.
אפשר שלא יראה הירח בליל שלשים גם בחדש זה. ס׳קען זיין אז ביי די ענד פון די דריטע חודש וועט מען ווייטער נישט קענען זען די לבנה בליל שלשים. ונמצא מעברין והולכין ועושין חדשים שלשים אחר שלשים כל השנה כלה. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא אנדערע סיבות פארוואס מענטשן זעען נישט די לבנה א גאנצע צייט, און מ׳וועט א גאנצע צייט מאכן חדשים מלאים. ונמצא חדש אחרון, וואס גייט געשען איז, אז ענדליך ווען, לאמיר זאגן, ס׳גייט ווערן בעסערע וועטערס, איך ווייס נישט וואס, מ׳וועט יא קענען זען די לבנה, גייט מען שוין זען די לבנה בליל חמשה ועשרים. פארוואס? ווייל אונז האבן זיך שוין דא אפגעשטופט מיט דריי טעג. ווען דו מיינסט אז ס׳איז חמשה ועשרים איז שוין בעצם… וואס הייסט אז ס׳איז חמשה ועשרים? ווייל אזוי האבן די חכמים געמאכט די חודש. אבער בעצם, לויט די לבנה איז שוין אפאר טעג אריין אין די חודש וואס מ׳וואלט שוין געקענט זען די לבנה. בליל חמשה ועשרים וועט מען שוין קענען זען, אדער בליל ששה ועשרים וועט מען שוין קענען זען די לבנה, און ס׳וועט מאכן אז ס׳איז א גרויסע זלזול. אין לך דבר שחוק והפסד יותר מזה, דאס גייט אפווענדן די גאנצע עבודה פון די חכמים. מענטשן גייען זאגן אז די חכמים ווייסן נישט וואס זיי רעדן, זעסטו דאך אז ווען זיי מיינען אז ס׳איז נאך כ״ה לחודש איז שוין דא א לבנה.
פארוואס דאס איז א ריאלע פראבלעם
און דאס איז פשוט, ווייל די לבנה פאלגט נישט אונזערע עיבורים. די לבנה פארט יעדער ניין און צוואנציג און א האלב טעג, יא? סאו נאך צוויי דריי חדשים קומט די לבנה א טאג פריער, אויב דו האסט געמאכט מעובר אפאר חדשים. ס׳קען אפילו זיין פינף און צוואנציג, פינף טעג, ווייל אויב דו האסט זעקס גאנצע חדשים, וועסטו מאכן, אדער צוועלף גאנצע חדשים, ביסטו שוין זעקס טעג צוריק. קענסטו שוין זיין ביי די כ״ו אדער כ״ה, וועסטו שוין זען די לבנה. ווייל די דריי פיר חדשים, לאמיר זאגן, וואס מ׳האט געמאכט מלא, איז נישט געווען וועגן די לבנה. קען נישט קומען נאר ווייל מ׳האט עס נישט געזען. ס׳איז נישט געקומען קיין עדים ווייל ס׳איז פארוואלקנט, ווייל כדומה, ווייל ס׳איז זומער. זאגט דער רמב״ם, ואל תאמר, וועט א מענטש טראכטן אז די זאך געשעט נישט, פארוואס זאל איך מיך זארגן פאר זאכן וואס קענען אמאל געשען? זאגט דער רמב״ם, ניין, ואל תאמר שהדבר הזה דבר שאינו מצוי הוא שלא יראה הירח בכל השנה, מ׳זאל נישט זען די לבנה א גאנץ יאר. זאגט ער, ניין, לדבר קרוב יראה, ס׳איז א זאך וואס קען געשען. ופעמים רבות מתראה, זעסט, ס׳געשעט אסאך מאל, כיוצא בו, ס׳געשעט דאס אדער ענליכע זאכן, במדינות שזמן הגשמים שם ארוך ועבים רבים, מדינות וואו ס׳איז אייביג פארוואלקנט, וואו ס׳איז אייביג נעפלדיג, ס׳איז דא אסאך פארוואלקענעס, זעט מען נישט די לבנה גאנצע לאנגע חדשים. ס׳קען זיין אז ווינטער וועט מען נישט זען וועגן ס׳איז פארוואלקנט, און זומער וועט מען נישט קענען זען וועגן ס׳איז פארשטויבט.
ניין, דארפסט געדענקען. יא, דארפסט דאך אויך געדענקען אז ס׳איז נישט נאר דאס, נישט יעדע מאל קען מען עס זען, אפילו אז ס׳איז שוין די ליל דרייסיג טעג, אמאל לויט די חשבון קען מען עס נישט זען, מ׳קען עס טאקע נישט זען. ס׳קען זיין אז דו דארפסט דאך נאר האבן איין חודש די פראבלעם, איין חודש די פראבלעם, איין חודש די פראבלעם. קומט אויס אז א גאנצע יאר האט מען נישט געזען די לבנה בליל כ״ט, בליל ל׳, ווייל די רגע וואס מ׳זעט עס נאכדעם, נאכדעם קען מען עס שוין קענען זען אלעמאל. אבער דו געדענקסט דאך אז מ׳רעדט דאך נאר פון א פאר שעה, פון א האלבע שעה אמת׳דיג טעקניקלי, אבער מ׳רעדט פון איין טאג. און נישט, די רגע וואס מ׳זעט עס נישט אין יענע האלבע שעה, ווערט דער חודש מעובר לכאורה. ממילא, ס׳איז זייער גרינג, זאגט דער רמב״ם, צוזאמרעכנט די אלע ריאליטיס, וועט זייער גרינג זיין אז ס׳זאל זיין א גאנץ יאר וואס מ׳האט קיינמאל נישט געזען די לבנה. ווען? בליל כ״ט. דאס איז דער רמב״ם מסביר. שאין אנו עומדים ברם, זאגט דער רמב״ם, ער מיינט נישט צו זאגן אז מ׳האט נישט געזען די לבנה פאר די גאנצע יאר. דאס איז טאקע א זעלטענע זאך. נאר וואס דען? איך זאג דאך אז מ׳האט עס נישט געזען דעמאלטס ווען ס׳איז וויכטיג, אז מ׳זעט עס אינמיטן.
הלכה ב (המשך) – קבלה איש מפי איש: וואס טוט מען ווען מ׳זעט נישט די לבנה
אז נישט די רגע וואס מ׳זעט עס נישט אין יענע האלבע שעה, ווערט דער חודש מלא לכאורה. ממילא, ס׳איז זייער גרינג, זאגט דער רמב״ם, צוזאמרעכענען די אלע ריאליטיס, ס׳וועט זייער גרינג זיין אז ס׳זאל זיין א גאנץ יאר וואס מ׳האט קיינמאל נישט געזען די לבנה. ווען? בליל חוטף. דאס איז דער רמב״ם מסביר. בליל… “שאין אנו עומרים”, יא? זאגט דער רמב״ם, ער מיינט נישט צו זאגן אז מ׳האט נישט געזען די לבנה פאר די גאנצע יאר. דאס איז טאקע א זעלטענע זאך. נאר וואס דען? איך זאג דאך אז מ׳האט עס נישט געזען דעמאלטס. דאס איז, אז מ׳זעט עס אין מיטן חודש, שלום עליכם, העלפט מיר נישט. אבער דעמאלטס ווען מ׳דארף עס זען, בתחלת החדשים, ווען מ׳וויל מאכן על פי ראיה, זעט מען עס נישט. “ואין אנו אומרים ואחר כך ביום”, שפעטער זעט מען עס. אבער דער רמב״ם מיינט דאך צו זאגן אז ס׳איז א זאך וואס געשעט אפט, אז מ׳זאל עס נישט זען די טעג ווען ס׳איז די וויכטיגסטע צו זען. די איין טאג, די איין טאג אנהייב פון יעדן חודש.
פארוואס זעט מען נישט די לבנה – דריי סיבות
פארוואס זאל מען נישט זען? “פעמים לא יראה מפני שאי אפשר שיראה”, אדער ווייל מ׳קען נישט, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל די שקיעת החמה געשעט שפעט, נאנט צו שקיעת הלבנה אדער נאך שקיעת הלבנה. נישט נאך, אבער… “וחדשים שאפשר שיראה בהם”, אדער חדשים וואס לויט די חשבונות וואלט מען עס יא געקענט זען, נאר ס׳איז דא אנדערע סיבות, “לא יראה” וועגן די וואלקענעס, “או מפני שקטן ביותר”, אדער ס׳איז א זייער קליינע לבנה, “ולא נתחכם אדם לראותו”, א מענטש שטייט נישט און זוכט עס.
רייט, זייער גוט, ס׳איז זייער קליין. טרעפסטו נאך א פראבלעם. דאס הייסט, לויט די חשבון, דאס איז דאך אסאך מאל קען זיין אז ס׳איז זייער קליין. פשט, בעצם, דער בית דין וואלט געדארפט דאס רעכענען, שיקן א מענטש זאל שטיין אויף א הויכע בארג, ער זאל גיין זען, ווייל דאס איז די איינציגסטע וועג וואס דו גייסט זען די לבנה די חודש. איינער וואס הייבט אן צו זוכן, ווייסט אז מ׳דארף שטעלן א מענטש צו גיין זוכן, ווייל ס׳איז זייער קליין. אמאל קומט אויס אז ס׳איז זייער גרויס, קען עס יעדער זען. אבער אסאך מאל קומט אויס אז ס׳איז זייער קליין, איז אויב מ׳וועט נתחכם זיין וועט ער עס זען. אבער ס׳קען זיך מאכן אז קיינער האט פונקט נישט געגאנגען זוכן, און קען זיין א גאנץ יאר אז מ׳זעט נישט קיין לבנה.
איך דאכט זיך אז אין מסכת ראש השנה שטייט אז ס׳איז געווען בערג וואס מ׳פלעגט דארטן שטיין און קוקן. הרועים, ניין? ס׳איז א בארג וואס האט געהייסן הרועים, וואס מ׳האט דארטן געקוקט צו זען די לבנה. מילא, סתם, די בית דין, אויב זיי וואלטן געוואוסט די חשבון, וואלטן זיי טאקע געשיקט איינעם זאל זוכן. פונקט אין די שטאט וואו די בית דין וואוינט איז געווען פארמאלקנט. דו מיינסט ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען קאנטראלירן אלעס.
זאגט דער רמב״ם, אלא, נו, וואס טוט מען מיט דעם? ס׳איז דא א גרויסע פראבלעם. אויב ס׳וועט אויסקומען אז מ׳וועט זען די נייע לבנה ווען לויט אונזערע חשבונות איז נאך סוף פון די חודש, און נאך אין די כ״ה-כ״ו לחודש, סוף יאר, נאך אפאר חדשים, וועט ווערן א גרויסע פראבלעם. זאגט דער רמב״ם, אלא, איז לכאורה איז דא א פראבלעם. ס׳דארף זיך מקדש זיין על פי ראיה. איי, זאגסטו, אונז האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא א חשבון. מ׳רעדט דאך יעצט פון די זמן וואס מ׳מאכט על פי חשבון, די סתם א חשבון. אלא? אלא?
דער מקור פון דער הלכה – הלכה למשה מסיני
זאגט דער רמב״ם, די לשון פאר דעם איז אזוי: קבלה שביד החכמים, איש מפי איש מפי משה רבינו, כך הוא. ס׳איז דא א קבלה ביד החכמים, איש מפי איש מפי משה רבינו, ס׳טייטשט אזא הלכה למשה מסיני, כך הוא. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳שטייט נישט קלאר אין די גמרא די חידוש פון רמב״ם, ס׳שטייט אין די מסכתא, ס׳שטייט אין פלעצער אז מ׳איז מעבר את החדש בני הצורך. ס׳שטייט אזעלכע זאכן, ס׳שטייט א משנה אז מ׳מאכט נישט, די ישראל גייט ברענגען נישט פריער, אז מ׳מאכט נישט קיינמאל ווייניגער ווי פיר חדשים עיברים אין א יאר, און נישט אכט, סיי, יא, יא, מ׳מאכט קיינמאל נישט מער ווי אכט, ווייניגער פיר אדער מער ווי אכט חדשים. ס׳איז דא אזעלכע כללים וואס מ׳זעט אין די משניות און די מקורות, אזעלכע כללים אז מ׳לעכנט עפעס א חשבון. אבער ס׳שטייט נישט קלאר די זאך אז מ׳רעכנט זיך מיט ווען מ׳גייט זען די לבנה, און לויט דעם מאכט מען זיכער אז ס׳זאל קיינמאל געשען דאס.
דער רמב״ם האט אבער אזוי פארשטאנען פון די גמרא אז ס׳מוז זיין אזוי ווייל ס׳פאלקווענט פורים, און די גמרא זאגט יא אז דאס איז די ריזען פארוואס מ׳קען נישט מאכן מער ווי אכט חדשים איבערים אין א יאר אדער ווייניגער ווי פיר, ווייל די לבנה וועט קומען צו פרי אדער צו שפעט. אבער די גמרא שטייט נישט אז מ׳נוצט די חשבון וואס דער רמב״ם האט געלערנט די גאנצע זאך, ס׳שטייט נישט קלאר. אבער דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳מוז זיין אז דאס מיינט עס, און לכאורה די זעלבע הלכה משנה סיני אויך, אזוי איז דאס היינט אז מ׳האט נישט, מאכט מען מיט א חשבון. אבער דא איז נישט ממש אז מ׳גייט מיט א חשבון. יא, דא מאכט עס מיט א געוויסע הלוך אז ס׳פיקסט. אז מ׳נוצט אויף די ראיה נוצט מען אמאל חשבון. בזמן האחריה אויך קומט.
צוויי אספעקטן פון דער הלכה למשה מסיני
אבער זאגט זייער גוט, אז איינמאל משה רבינו האט אונז געגעבן די הלכה אז ווען ס׳איז נישט דא ראיה איז דא חשבון, האב איך געזאגט לכאורה שוין די הלכה למשה מסיני. ס׳איז צוויי זאכן וואס מ׳נוצט דא. ס׳הייסט, סיי מ׳נוצט, נאמבער וואן, מ׳נוצט אז מ׳מאכט די חשבון הראיה, נישט די חשבון וואס אונז נוצן, ראי? די חשבון הראיה זאגט אונז פאראויס ווען מ׳קען זען די לבנה, און אזוי וועלן מיר וויסן אז ס׳זאל נישט אנקומען די ערשטע צוואנציק טעג. און סיי, נאכדעם איז מען מעבר חדשים על פי כללים, דאס הייסט נישט לויט די ראיה, נאר לויט א חשבון פון אחד חסר און אחד מלא, לויט ווי ס׳קומט אויס. דאס הייסט, מ׳טרייט עס צו מאכן מעטשן.
די ווערטער פון דער רמב״ם
זאגט דער רמב״ם, יא, “אלא הקבלה שביד החכמים איש מפי איש עד משה רבינו כך היא, שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים, חודש אחר חודש”, אויב ס׳גייט דורך אפאר חדשים וואס מ׳האט נישט געזען די לבנה. דער רמב״ם זאגט נישט קלאר וויפיל חדשים, ווייל ס׳איז נישט דא קיין קלארע כלל, ס׳ווענדט זיך אויף די חשבון. דעמאלטס, “בית דין קובעין חודש מעובר שלשים יום, וחודש חסר מתשעה ועשרים יום”. הייבט מען אן מאכן אלעס סדר. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס׳איז דורכגעגאנגען אפאר חדשים וואס איז געווען מלא, הייבט מען אן מאכן חסר און מלא. “וכן מחשבין וקובעין חודש מעובר וחודש חסר”.
קביעה vs. קידוש – דער חידוש פון חודש חסר בקביעה
און אזוי טוט מען ווייטער, “בקביעה”, די חכמים זענען קובע, “ולא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראיה”. מ׳זאגט נישט די ווארט “מקודש מקודש”, ווייל די ווארט “מקודש” איז נאר ווען ס׳קומט אן עדות, אבער די חכמים זאגן אז די חודש האט מען קובע געווען. מ׳שיקט די שליחים, מ׳רופט עס נישט “מקודש”, נאר מ׳רופט עס “קביעות”. דאס איז נישט אנדערש ווי וואס מיר האבן געלערנט פריער, אז יעדע חודש מעובר איז מען נישט מקדש, מ׳איז נאר קובע. ער זאגט נאר א חידוש. יא, עקזעקטלי.
אבער דא זאגט דער רמב״ם א חידוש, אז מ׳קען טון די זעלבע זאך, מאכן א חודש חסר בקביעה ולא בקידוש. ווייל אויב אונז ווייסן, דאס איז דאך דער עיקר חידוש דא, ווייל חודש מלא, איך מאך ביי דיפאלט. דער רמב״ם זאגט אז פונקט אזוי ווי דו זעסט דארט אז מ׳קען מאכן א קביעות, נישט קיין קידוש, און דאס מאכט א סעודה, וואטעווער מ׳טוט, מ׳איז מכריז, ווי דו זאגסט, יא, מ׳שיקט שליחים, מ׳זאגט פאר׳ן עולם אז היינט… דער רמב״ם זאגט סוף אז מ׳מאכט א סעודה, מ׳מאכט די אלע סדר פון עיבור. די זעלבע זאך וועט מען טון ווען מ׳מאכט דוקא א חודש חסר. די בית דין זענען נישט מקדש, זיי זאגן, “רבותי, היינט איז ראש חודש”.
דיסקוסיע: ווען מ׳מאכט א חודש חסר – איז דאס א “פיקס” פון פריערדיגע חדשים?
אינטערעסאנט, ווייל ווען מ׳מאכט א חודש חסר, בעצם זאגט מען אז יעצט איז עכט מלא, נאר די פריערדיגע חדשים, איינע פון זיי איז געווען א מיסטעיק.
ניין, ס׳איז נישט זיין עכט. נאכאמאל, אבער די פראבלעם איז דאך, ווייל ווען ס׳גייט געשען, ווען מ׳גייט זען די לבנה כ״ה, גייט מען וויסן אז די פריערדיגע חדשים… אבער מ׳קען נישט גיין צוריק טון גארנישט למפרע, זאגן פאריגע חודש איז נישט געווען דאס. מ׳פיקסט עס יעצט. אבער איך זאג יעצט ווען מ׳פיקסט עס, בעצם איז שוין יא דער חודש מלא.
ניין, ניין, ניין, פארוואס שטייט נישט וואס דו זאגסט? מ׳פיקסט עס נישט נאך די פראבלעם, מ׳פיקסט עס לאנג פארדעם. מ׳לאזט נישט אדורך גיין מער ווי צוויי חדשים, לאמיר זאגן, וואס איז מעובר איינס נאכן צווייטן. אדער דריי, ווענדט זיך, יא, לפי הענין. איך זאג, לאמיר זאגן דריי חדשים וואס זענען שוין געווען מעובר. זאגן אונז אז דער חודש איז שוין באמת, ס׳איז שוין באמת איז ראש חודש. חסר. יא, אונז זאגן… איך האב געזאגט, ס׳איז באמת נישט חודש פון די נעקסטע חודש, ווייל ס׳שטעלט זיך ארויס אז די… ס׳קען נישט זיין אזויפיל חדשים אז זיי האבן נישט געזען די לבנה, ס׳איז נישט מקדש, אונז זאגן נאר.
הלכה ג (המשך) – מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
זאגט דער רמב״ם, פעמים עושין מלא אחר מלא, או חסר אחר חסר, כמו שראה להם מן החשבון. וואס טייטשט? דאס וואס דער רמב״ם האט יעצט געזאגט, אז אויב מ׳וואלט נישט געזען די לבנה אפאר חדשים, הייבט מען אן פשוט גיין איינס איינס על הסדר, אזוי ווי אונז טוען בעיסיקלי, מ׳מאכט מלא חסר מלא חסר. דאס איז די נארמאלע אופן, אבער אמאל פעלט אויס מ׳זאל מאכן צוויי מלא דירעקט, אדער צוויי חסר. אזוי ווי אונז טוען, אזוי ווי אונזער חשבון טוט חסר. חשון כסלו, אזוי אדער אזוי. רייט? פארוואס? ווייל ס׳פעלט אויס לויט די חשבון, אז דו דארפסט צוויי טעג. אדער פארקערט, ס׳פעלט אונז צוויי טעג, נעמען אונז אראפ.
דאס האט די רמ״א יעצט געזאגט, אז ווען מ׳זעט נישט די לבנה מאכט מען אחד מלא אחד חסר. ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב, אז מ׳מאכט אחד מלא לחסר. דאס איז נארמאל, ווייל מער ווייניגער א חודש איז 29 א האלב טעג, קומט אויס יעדע צווייטע חודש אמאל. אבער אמאל איז שוין די לבנה געגאנגען צושטעלן, אדער אמאל לאמיר זאגן די לעצטע חודש האט מען געווארט צו לאנג, מ׳האט שוין צוויי חדשים צו צאלן, מאכט מען צוויי חסר על אמאל. אבער ווען מאכט מען מלא אחר מלא? אויב אפאר חדשים איז געווען חדשים חסרים. ווייל מ׳האט מורא אז ס׳וועט זיין צו שפעט, און מ׳דארף נאכדעם מאכן א דריי און דרייסיג טעג. אבער דאס געשעט ווייניגער רוב, ווייל דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז די סיבה פארוואס מ׳האט נישט געזען איז וועגן אנדערע סיבות. אקעי, אלעס קען געשען.
דער ציל: אז די לבנה זאל ווערן געזען אין דעם ריכטיגן צייט
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, פעמים… יא. זאגט דער רמב״ם, מתכונין לעולם בחשבונם, מ׳רעכנט אייביג אויס מיט די חשבון שאם יראה הירח בחודש הבא, יראה בזמנו או בלילה שלירו, לא שיראה קודם זמנו שהוא ליל שמונה ועשרים. זייער גוט. ס׳קען זיין… יא, זייער גוט. דאס איז די צוויי נעכט וואס איז נארמאל אז מ׳זאל זען די לבנה, אבער קיינמאל נישט פאר דעם. רייט? יא, זאגט דער רמב״ם, “בחשבונות הראיה”.
דיסקוסיע: דער באגריף “שחוק” – וואס מיינט עס?
דער רמב״ם האט נישט געזאגט די ווערטער אז ס׳וועט זיין… די ווארט איז אז ס׳וועט זיין א בזיון פאר די בית דין? ער זאגט נישט. ער זאגט אז ס׳איז א שחוק. שחוק מיינט אז ס׳איז שחוק אויף די בית דין? אדער ס׳איז א ווערד אז אונז גיימיר זיך פלוצלינג טרעפן אין א צעהאקטע חודש? דער רמב״ם זאגט א פשוט׳ע זאך, למען הסדר הטובה. אויך דאס איז די ווארט שחוק. שחוק בהפסד. איך ווייס נישט אז מ׳דארף אנקומען צו דעם. ס׳איז דא אזעלכע זאכן וואס שטייט, אבער מ׳דארף שוין אנקומען צו דעם.
דארפסטו פארשטיין א פשוט׳ע זאך, די רמב״ן א גאנצע צייט ווילן דאך באלאנסן די צוויי זאכן. אמת׳דיג, איך וואלט טראכט אזוי, כאילו אויב איינער ווייסט אמת׳דיג קלאר די חשבון, וואלט ער געקענט גיין אלעמאל על פי חשבון. אונז טוען נישט יענץ, ווייל אונז גייען מיט די חשבון הראיה בכלל, אונז גייען נישט מיט די חשבון הראיה, אונז גייען מיט די חשבון המולד בכלל, אונז איז א גאנץ אנדערע חשבון. אבער טעארעטיקלי, ס׳איז אביסל… די אמת׳דיג וואס אונז ווילן גיין איז מיט די לבנה. יעצט, אוודאי, כדי צו זען די לבנה דארף מען עס זען, אבער בעצם, די רמב״ן אמת׳דיג מיין איך טראכט אז אויב אלע מענטשן וואלטן געווען קלוג, וואלט מען געקענט קיינמאל נישט קוקן אויף די לבנה, ווייל אונז גלייבן דאך אין די חשבון, און די חשבון איז דאך הונדערט פראצענט פונקטליך. נאר וואס? ס׳איז דא א דין אז מ׳דארף גיין מיט די ראיה.
באמת דאס איז די קשיא, פארוואס דארף מען גיין מיט יענע ראיה בכלל? אבער דער רמב״ם זאגט אז ממילא, ס׳קען דאך נישט זיין אז דער בית דין ווייסט, איך מיין אז דאס איז דער עיקר פרשת שחוק, דער בית דין ווייסט דאך אז היינט איז שוין געקומען די לבנה, דער עולם גייט נישט זען ווייל ס׳איז נישט געזען, אבער דער עולם ווייסט דאך. איז מוז מען זיך רעכנען מיט דעם, איינס צו זאגן דער עולם ווייסט נישט, דער עולם ווייסט יא, מארגן וועלן זיי וויסן, דריי חדשים אר סאו דער שחוק איז אז דער עולם וועט נישט וויסן אז די חכמים זענען יא קלוג און זיי וועלן מיינען אז פועל השם לא אביטו, אז די חכמים ווייסן נישט די חשבונות? וועגן דעם… דער שחוק איז אז די חדשים זאלן נישט גיין מיט ריעליטי, אז ס׳מאכט אנדערש. דער שחוק איז אמת׳דיג שוין פריער, נאר דער עולם וועט עס נאר באמערקן שפעטער.
צוויי ריזענס פארוואס מ׳דארף דעם חשבון הראיה
יא, זאגט דער רמב״ם, וויאזוי ווייסט מען ווען די לבנה, אויב אזוי קומט אויס אז לגבי דעם אויך דארף מען וויסן די חשבון הראיה, נישט נאר אז ס׳קומט אויס אז ס׳האט נאך א ריזען פארוואס מען דארף וויסן די חשבון הראיה. איינס, ס׳איז חוקק צו זיין די איידעם, און צוויי, איז אז טאמער ס׳איז נישט דא קיין לבנה, זאל מען גיין לויט די חשבון און מאכן
הלכה ט: חשבונות הראיה כדי לדעת מתי אפשר שייראה ומתי אי אפשר
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, “חשבונות הראיה אלו שביארנו יתבאר לך ותדע מה שאפשר שייראה ומה שאי אפשר שייראה”. מיט די אלע חשבונות וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אין די הלכות קידוש החודש, זאלסטו וויסן ווען מ׳קען אפשר זען די לבנה, דעמאלטס וועסטו ווארטן, און ווען מ׳קען עניוועי נישט, דעמאלטס וועסטו מאכן עיבור אדער חסר פארדעם, כדי ס׳זאל אויסקומען די נעקסטע חודש. דעמאלטס וועסטו טון לויט די חשבון, “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש”.
ביאור: “אי אפשר שייראה” — רעכענען מאנועל כדי די נעקסטע חודש זאל אויסקומען ריכטיג
Speaker 2:
ניין, וואס ער זאגט “אי אפשר שייראה” מיינט אז יעצט רעדט מען אז מ׳דארף רעכענען יעצט וואס אונז מאכן די מאנועל עיבורים כאילו, נישט לויט די לבנה. לויט וואס מאכן אונז דאס? אונז מאכן זיכער אז נעקסטע חודש זאל די לבנה קומען די ריכטיגע צייט. וויאזוי ווייסט מען ווען די לבנה גייט קומען? דארפסטוך לערנען די חשבונות. ס׳איז נישט גענוג די מולד, דארפסט אז מענטשן זאלן קענען טאקע זען, אויב ס׳איז מעגליך, די לבנה אין די ריכטיגע צייט. “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש”. דאס הייסט, מ׳ווארט נישט ביז ס׳וועט ווערן אן עמערדזשענסי, אזויווי געזאגט נאך א גאנצע יאר, נאר ביי יעדע חודש האלט מען דאס אין זין.
הלכה ט (המשך): עיבור רצוף — מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
Speaker 1:
ער מיינט צו זאגן, אדער איז מען מעבר יעדע חודש, זאגט דער רמב״ם, מען מאכט עיבור רצוף, “או עושין חודש חסר אחר חסר”. דאס הייסט, דער רמב״ם האט געזאגט, אויב מ׳ווייסט נישט, מאכט מען אחד מלא אחד חסר, דאס איז נארמאל. אבער אויב מ׳ווייסט אז ס׳וועט נישט אויסקומען די נעקסטע חודש די לבנה ריכטיג, מאכט מען אדער צוויי מלא אויפאמאל, אדער צוויי חסר אויפאמאל, כדי ס׳זאל זיין ריכטיג די לבנה אין די קומענדיגע חדשים ארום.
זאגט דער רמב״ם, “לעולם אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה, ולא מוסיפין על שמונה חדשים המעוברין”. ס׳איז קיינמאל נישט ווייניגער — חדשים וואס האבן דרייסיג פולע טעג, און נישט מער ווי אכט. ווייל דעמאלטס, דאס וועט אויסקומען די חשבון, דאס שטייט א משנה, און דאס וועט אויסקומען די חשבון אז די לבנה וועט קומען דריי טעג פון פסיפות.
הלכה ט (המשך): סעודת עיבור החודש
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, ס׳האט מיר פריער געלערנט אז מ׳מאכט א סעודת מצוה ווען אן איידעם קומען. זאגט דער רמב״ם, וגם לעבור חדשים אלו… ווען מ׳איז מעבר, נישט ווען מ׳קומט איז דא א סעודה, און די איידעמען זאלן זיין צו עסן. ס׳איז דא א זאך וואס הייסט סעודות איבער, וואס מ׳מאכט ווען מ׳מאכט א גאנצע חודש. מ׳מאכט נישט קיין קידוש החודש, מ׳מאכט עפעס אנדערש אין שטאט מאכט מען א סעודה. אבער א חודש העבר ווען מ׳מאכט אן עקסטערע אדר.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ווען מ׳איז מעבר די חדשים. ווען מ׳מאכט א דרייסיג, ס׳איז דא א חודש מעבר אין א שנה מעברת. און א חודש מעברת ווען ס׳איז דא דרייסיג טעג.
Speaker 1:
ווען מ׳מאכט מעבר די חודש, האט דער רמב״ם זאגט אין פרק ג׳ אז מ׳מאכט דאך נישט קיין קידוש, וואס מ׳מאכט נישט קיין קידוש נאר קיין קידוש שמים, אבער מ׳מאכט יא א סעודה. אוודאי האט מען געדערנט באריכות, ווען מ׳מאכט די סעודה. זאגט דער רמב״ם, נישט נאר מ׳מאכט די סעודה דעמאלטס ווען מ׳זעט די לבנה בלילא בירא, נאר אויך ווען מ׳איז מעבר לויט די סעודה. אויף חשבון מאכט מען אויך א סעודת עיבור חודש למען פרק שלישי. און טאמער נישט מאכט מען א קבועה. בליל כ״ט אמאל דארף מען דאס מאכן אויך, ל״מ.
הלכה י: דער גרויסער חידוש — ווי צו פארשטיין די גמרא׳ס וועגן חשבונות בזמן הראיה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, וכל. יעצט, קומט אויס, זאגט דער רמב״ם א ריכטיגע זאך. ס׳איז דא דער רמב״ם האט געזאגט כללים פון וויאזוי מ׳קען מאכן מעובר אדער חסר, נישט לויט די ראיה, נאר לויט א חשבון. יעצט זאגט דער רמב״ם, יעצט וועסטו פארשטיין עפעס וואס שטייט אין די גמרא, און דער רמב״ם מאכט עס ווי א גבלה.
אין די גמרא זעט מען אז ס׳איז דא זאכן וואס מ׳קען מאכן איבער, דאס איז דאך די גמרא וואס רעדט אין די משנה וואס זאגט אין אייראכן, אז מ׳מאכט, ס׳איז דא א ליסט פון וויפיל חודש איבער מ׳איבערמאכט. ווייסטו, ס׳איז דא א ליסט? מ׳גייט דאך אין די לבנה. וויאזוי קען זיין אז ס׳איז דא א ליסט? נאכדעם זעט מען אז ס׳איז דא א זאך מעברין את החודש מפני הצורך. וויאזוי קען זיין? מ׳גייט דאך אין די ראיה.
ענטפערט דער רמב״ם, דאס אלעס רעדט זיך פון מיין מעשה, פון דאס וואס איך זאג אז חדשים וואס מ׳זעט נישט די לבנה, גייט מען מיט א חשבון און נישט מיט די ראיה. דאס איז די חידוש פון דער רמב״ם. דער רמב״ם איז נישט געשטאנען, אין די גמרא שטייט לכאורה אז מ׳קען אלעמאל מאכן סתם ווען מ׳וויל מלא חסר.
זאגט דער רמב״ם, יעצט קען דאך נישט זיין. ס׳רעדט זיך נאר אויף אן אופן וואס דער בית דין ווייסט אז די לבנה איז בעצם דארט, לכבוד דעם מאכט מען עס.
הלכה י: דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
דאס מיר טרעפן בתלמוד, אין די גמרא, זאכן וואס ווייזן שבית דין סומכין על החשבון, ומשם אנו למדין מפי משה מסיני שהדבר מסור להם והרשות בידם לחסרו ולעברו, אז דער בית דין האט די רשות צו מאכן מעבר זיין די חודש אדער מחסר זיין. וכן זה שטייט אין די גמרא, אין די משנה, שחיסר רבי תשעה חדשים בשנה, אז רבי האט געמאכט ניין חדשים אין די יאר זאל זיין חדשים חסרים, וכן כל כיוצא בזה.
על גבי, אין די משנה שטייט אז מ׳מאכט נישט מער. דארף מען זיך וואונדערן, ווי קומט די… אונז ווייסן דאך אז ס׳איז דא ראיה אין יענע צייטן. זאגט ער, הכל על עיקר זה בנוי, אויב בזמן שלא נראה החודש בזמנו, ווילן אונז אויסרעכענען די חשבון. מוז מען נישט אלעמאל מאכן מלא, מ׳קען מאכן חסר ומלא לפי הצורך, לפי החשבון. און דאס איז אויך דער רמב״ם דילוהו צו אנדערע מענטשן.
מחלוקת רב סעדיה גאון און רב חסדאי גאון
Speaker 1:
דער רב סעדיה גאון האט געזאגט אז ס׳זעט דאך אין די גמרא אז מ׳גייט מיט חשבונות. האט דער רב סעדיה גאון געזאגט, זעסט דאך אז די ראיה איז אלעמאל געווען פעיק. האט דער רב חסדאי גאון געזאגט דעם חידוש קעגן די רבי מאיר׳ס און אזוי ווייטער, אויך קעגן די רמב״ם זאגט אז ס׳איז געווען קעגן די קראים. האט רב סעדיה גאון געטענה׳ט אז אלעמאל פלעגט מען געבן מיט די חשבונות. און ער האט געהאט ראיות אז די גמרא זעט די חשבונות. און ס׳איז דאך א מורא׳דיגע קשיא, וואס קומט אריין חשבונות? וואס מיינט שוין מקדשין על פי ראיה?
זאגט דער רמב״ם, ניין, איך וועל דיר זאגן, ווייל אויך מ׳איז מקדשין על פי ראיה, אסאך מאל זעט מען נישט די לבנה הפחד אר. און דעמאלטס מוז מען גיין מיט די חשבון.
הלכה יא: מעברין את החודש לצורך — נאר בזמן שלא נראה החודש
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החודש לצורך, אז אויב ס׳איז דא א צורך קען מען מעבר זיין די חודש, מאכן לענגער די חודש. למשל, משום ירקא ומשום מעשיה, וואס מיר האבן געלערנט ווען דער רמב״ם האט געהאלטן אז דאס איז דער טעם פון לא ידוע ראש, אבער דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז נישט דער טעם, ווייל ער רעדט זיך נישט בזמן שמקדש על פי ראיה. אבער על כל פנים, מ׳זעט אין די גמרא אז ס׳איז דא אזא זאך אז מ׳קען, וויבאלד אז ס׳זאל נישט אויסקומען די ראנג טאג און אזוי ווייטער, קען מען מעבר זיין את החודש.
פרעגט דער זייטער, זאגט דער רמב״ם, דאס מיינט נישט אז מ׳קען עס טון ווען מ׳זעט די לבנה אנדערש. דאס אלעס רעדט זיך, ווען מ׳איז מעבר לויט דעם חשבון, ואותן אחד מלא ואחד חסר, דעמאלטס קען מען אפמאכן וועלכע חודש זאל מען אמאל אדער חסר. ווי ערשט למעבר חודש אחר חודש או לחסר. מ׳האט אויסגערעכנט דעם חשבון אז מ׳קען טון ביידע וועגן. די עיקר זאך איז אז ס׳זאל נישט אויסקומען אז איין מאל זאל מען זען די לבנה שוין אין די פינף און צוואנציגסטע טאג, אבער מ׳קען עס אויסרעכענען מיט אפאר חדשים פארדעם פונקטליך, און אויב פעלט אויס אן אנדערע די סיבה למשל אז יום כיפור זאל נישט אויספאלן זונטאג, כדומה, קען מען רעכענען עס אויס ווען ס׳זאל זיין חודש מלא און ווען ס׳זאל זיין חסר.
אונזער היינטיגער לוח vs. עיבור מפני הצורך
Speaker 1:
און אזוי ארבעט טאקע אונזער היינטיגע לוח. אונזער היינטיגע לוח איז נישט לפי הצורך. דאס הייסט, ס׳קען זיין וועגן דעם האט מען עס געמאכט, אבער אונזער היינטיגע לוח האט נישט די הלכות, אפילו נישט קלאר אז אונזער היינטיגע לוח איז מקפיד אז מ׳זאל קיינמאל נישט זען די לבנה אין די ראנג טעג. אונזער היינטיגע לוח האט אנדערע ריזענס. אונזער היינטיגע לוח איז נישט קיין עיבור מפני הצורך, אונזער היינטיגע לוח איז א קביעות׳דיגע לוח. ס׳איז שוין אויסגערעכנט געוויסע זאכן אז ס׳זאל נישט געפאלן אין די ראנג טעג. מ׳האט עס גראדע אריינגעלייגט אין די הלכה אז ס׳זאל נישט געשען. מ׳האט עס גראדע אריינגעלייגט א געוויסע זאך, אבער דאס איז נישט די הלכה וואס מ׳לערנט יעצט.
לעצטער ענדע איז אז דאס שטייט אין די גמרא, אז בזמן הראיה קען מען טון מפני הצורך דברים, דאס קען מען נאר טון within די degrees of freedom וואס מ׳האט נאכדעם וואס מ׳זעט נישט די לבנה, און מ׳מוז טון מאנועל.
הלכה יא (המשך): אבל בעת שייראה הירח בזמנו — אי אפשר לא לדחות ולא לעבר
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, אבל בעת שייראה הירח בזמנו שהיא תחלת היותו שהיא. וואס טייטשט שייראה הירח בזמנו? ווען די לבנה הייבט אן עקזיסטן, נראה, אנטשולדיגט, שתחלת היותו נראה, די ערשטע צייט וואס ער ווערט געזען, אחר שנתקבץ עם השמש, נאכדעם וואס די זינגען שיינט דערויף.
Speaker 2:
ניין, נתקבץ עם השמש איז די מולד, רייט? ראיית הירח איז די ערשטע מאל וואס מ׳קען אים זען נאך די קיבוץ.
Speaker 1:
נאכדעם וואס ער איז מקדש לעולם. אי אפשר לא לדחות ולא לעבר, אויב מ׳האט עס נישט געזען קלאר, דעמאלטס קען מען נישט איגנארן און זאגן אז דער חודש איז מלא. רייט.
דיון: וואס מיינט “תחלת היותו נראה”?
Speaker 2:
פארוואס זאגט ער דא אז דאס איז די טייטש ראיה?
Speaker 1:
האב איך נישט קיין אנונג. איך ווייס נישט, ס׳האט זיך דא דערמאנט, ס׳איז דאך דברים פשוטים. עפעס מיינט מען דעם? איך ווייס נישט וואס. פארשטייסט?
Speaker 2:
יא, שכוח. די ראיה איז… אפשר מיינט ער צו זאגן אז מ׳האט עס געזען ממש די ערשטע מאל? דאס הייסט נישט אז מ׳האט עס געזען מארגן, דעמאלטס איז נישט די פראבלעם?
Speaker 1:
איך ווייס נישט קלאר וואס ער מיינט. איך ווייס נישט. אדער אפשר מיינט צו זאגן אז דער חשבון וואס שטייט אין די גמרא גייט נישט מיט די קיבוץ, ס׳גייט מיט די ראיה? נאר נישט קיין שום, עפעס ווילן דא וואס זאגן. עניוועי, זאגט דער רמב״ם, בכל הדברים פירט אויס, אז די אלע זאכן וואס אונז רעדן דא, וואס מ׳קען טון אמאל אזוי חסר אדער אמאל די ידה תורה…
אפשר מיינט ער צו זאגן אז ווען תחלת היותו נראה איז פשט אז ס׳איז שוין בעצם געבוירן געווארן נאך פארדעם, ממילא קען מען עס נישט אפשטופן.
Speaker 2:
ניין, תחלת היותו נראה איז דער זמן תחלת ראיה כפשוטו.
הלכה יב: בזמנים אלו — אין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, בכל הדברים אלה בזמן שיש שם בית דין, וסומכין על הראיה. ווען ס׳איז דא בית דין, און מ׳מאכט די חודש לויט די איידעם וואס איז דער זמן. דעמאלטס קען מען מאכן אמאל אחד מלא אחד חסר וכו׳. אדער צוויי מלא, צוויי חסר, רייט? אבער ס׳איז נישטא קיין בית דין, רייט? ממילא, “ואין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי הפשוט בפי כל ישראל”. היינטיגע צייטן איז מען נישט סומך נאר אויף די קביעות החשבון לויט די סיסטעם וואס ער רופט די חשבון האמצעי, וואס איז געווארן פשוט בפי כל ישראל, אז אונז רעכענען לויט די מולד האמצעי.
און געדענקען, ס׳גייט אפילו נישט מיט די ראיה, ס׳גייט מיט די מולד האמצעי, ס׳איז נישט אפילו די ריכטיגע מולד, אבער כלל ישראל שקאצט נישט ארום כמה רחוק מן האמתי, די אלע זאכן וואס מיר האבן געלערנט. אבער דאס איז די חשבון וואס אונז מאכן אלעמאל, אחד מלא אחד חסר, חוץ פון חשבון כסלו, וואס מ׳קען מאכן לויט א חשבון אויך אזוי, כמו שביארנו בהלכות אלו האבן מיר געלערנט שוין אין די פריערדיגע פרקים, און דעמאלטס איז נישט נוגע די אלע זאכן וואס מיר האבן יעצט געלערנט.
דער רמב״ם׳ס עיקר נקודה: מ׳קען נישט היינט מאכן עיבור מפני הצורך
Speaker 1:
“כל הדברים האלו” מיינט בעצם די גאנצע חשבון, אבער איך מיין אז עס מיינט בעיקר דאס, אז מ׳זאל נישט מיינען אז מ׳קען היינט נאך מאכן עיבור החודש על פי הצורך. מ׳קען נישט, ווייל ס׳איז שוין דא א לוח און מ׳מוז גיין לויט די חשבון. ס׳קען זיין, איך טראכט אז דאס זאגט ער, אז אפילו אז אמאל וועט יא אויסקומען אז די לבנה איז אין די ראנג פלאץ, און ס׳מאכט זיך געוויסע זאכן. דער רמב״ם האט געזאגט אז וועגן דעם איז דא די דחיות, אז ס׳זאל נישט זיין צו פאני, אבער אביסל פאני בזמנים רחוקים קען זיין, און ס׳גייט אונז נישט אן ווייל אונז האבן נישט היינט קיין בית דין, און אונז גייען לויט א לוח, און א גוטן טאג.
איבערגאנג: הלכה יג — דער רמב״ם גייט ווייטער צו א דריטע זאך
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער. איז ביז יעצט האבן מיר געלערנט צוויי הלכות וואס קומען ארויס פון די חשבון. איינס, אז לויט די חשבון וואס מ׳ווייסט פונקטליך וואו די לבנה דארף זיין, וועט מען טשעקן די עדים לויט דעם. און צווייטנס, אז ס׳איז דא א גרויסע וויכטיגע זאך אפשר אפילו, וואס אסאך מאל מאכט זיך אז מ׳זעט נישט די לבנה אפאר חדשים, און דעמאלטס בעיסיקלי גייט מען מיט די חשבון הראיה, מער ווייניגער. יעצט גייט דער רמב״ם זאגן א דריטע זאך, וואס איז נישט נוגע להלכה, ווייס איך נישט קלאר וואס ער וויל און פארוואס ער…
הלכה יז — די כללים פון מזרח און מערב
רמב״ם׳ס ווערטער
“יתבאר מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות, שאם יראה הירח בארץ ישראל, יראה בכל מדינות העולם שהם למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדן.”
וועט מען קענען זען אויך אלע אנדערע לענדער וואס זענען אין מערב זייט פון ארץ ישראל. יא, דאס הייסט, אויב דער חשבון פארציילט אז מ׳מוז זיין. “וכן מכוונת” דהיינו צווישן צפון און דרום, יא? דאס הייסט אויף די זעלבע לעטיטוד פון ארץ ישראל. דאס הייסט, אויב מ׳קען זען די ירח, דאס הייסט דער חשבון זאגט אז אין ארץ ישראל זעט עס, איז מכל שכן אז מ׳זעט עס אין א מדינה וואס איז נאך מער מערב פון ארץ ישראל.
וואס איז די סברא? די סברא איז מיין איך פשוט, ווייל יעדער איינער ווייסט אז ווי מער מערב מ׳גייט, קומט די שקיעה שפעטער, רייט? קומט אויס, אויב די שקיעה איז שפעטער, קומט אויס אז ס׳איז דא מער אורך צווישן די זון און די לבנה, וואס איז נאך אביסל שפעטער. קומט אויס אז וויפיל מער ספעיס איז דא, קען מען מער זען. אזוי אז די לבנה קען מען מער זען למערב, איז מכל שכן פון ארץ ישראל. אזוי איז לכאורה די פשוט׳ע… איך ווייס נישט אויב ס׳איז נישט ריכטיג וואס איך זאג, איך זאג נאר א סברא, מ׳דארף טשעקן די חשבון צו ס׳שטימט אזוי אויס. ווייל מ׳דארף פארשטיין וואס האט צו טון דאס וואס איז לענגער, דאס וואס איז שפעטער על פני כדור הארץ, מיט דעם וואס ס׳זאל זיין ווייטער די זון פון די לבנה. לכאורה דארף זיין די זעלבע, אבער מ׳דארף טראכטן וועגן דעם, פארשטייסט וואס איך זאג?
עניוועיס, אבער, זאגט דער רמב״ם, “ואם יתן החשבון שלא יראה בארץ ישראל, אפשר שיראה במדינות שהן למערב ארץ ישראל”. היות אז ווי מער מערב זעט מען בעסער, איז קען זיין אז מ׳האט נישט געזען אין ארץ ישראל, קען מען עס אבער זען אין מערב זייט פון ארץ ישראל. “לפיכך אם יראה הירח במדינה שהיא למערב ארץ ישראל, אין בזה ראיה שנראה הירח בארץ ישראל. אבל אם לא יראה הירח בראשי ההרים במדינות המערביות המכוונות כנגד ארץ ישראל, בידוע שלא נראה בארץ ישראל”. אויב מ׳זעט יא, איז נישט קיין ראיה אז מ׳זעט נישט, ווייל ס׳קען דאך זיין אז מ׳זעט דארט און נישט אין ארץ ישראל. אבער אויב מ׳זעט נישט, דאס הייסט מ׳קען נישט זען, און פארדעם לייגט ער אריין “בראשי ההרים”, ווייל דו קענסט נישט זען ווייל דו ביסט אין א טאל. ניין, קריך ארויף אויף די אבזערוואטארי אין שפיץ בארג, און דארט זעסטו נישט, ווייסטו אז אין ארץ ישראל האט מען נישט געזען. לכאורה מיינט ער דא לגבי די חשבון בעיקר, אבער אויך די ראיה. שטימט, זייער גוט.
יעצט, וואס איז מיט די מזרח זייט פון ארץ ישראל? “וכן אם לא יראה הירח בארץ ישראל, בידוע שלא יראה בכל מדינות העולם שהן למזרח ארץ ישראל ומכוונות כנגדה”. דאס הייסט, מזרח קומט אויס אלעמאל אביסל קורצער די אורך הראיה, די קשת הראיה. קומט אויס אז אויב מ׳קען עס נישט זען, איז א כל שכן אז וואו ס׳איז נאך קורצער קען מען עס נישט זען. אבער אויב מ׳זעט עס יא, איז ווייטער נישט קיין ראיה. “אפשר שיראה במדינות המזרחיות”, אפשר אין ארץ ישראל איז נאך אלץ גענוג צו מערב זיין אז מ׳זאל עס קענען זען, מה שאין כן אין דאן, איך ווייס, אין ווייטערע מזרח לענדער, אין טשיינע, זאל מען נישט קענען זען ווייל ס׳איז נאך מער מזרח. “לפיכך אם יראו במדינות שהן למזרח ארץ ישראל מכוונות כנגדה, הרי ידיעה שהן ראו בארץ ישראל. ואם לא יראו במדינות המזרחיות, אין בזה ראיה, שאפשר שיראו בארץ ישראל.”
פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם ענין בכלל?
איינס, אז לויט די חשבון וואס מ׳ווייסט פונקטליך וואו די לבנה דארף זיין, וועט מען טשעקן די עדים וואס זאלן ליגן לויט דעם. און צווייטנס, אז ס׳איז דא א גרויסע וויכטיגע זאך אפשר אפילו, וואס אסאך מאל מאכט זיך אז מ׳זעט נישט די לבנה אפאר חדשים, און דעמאלטס, בעיסיקלי, גייט מען מיט די חשבון הראיה, מער ווייניגער.
יעצט גייט דער רמב״ם זאגן א דריטע זאך, וואס איז נישט נוגע אין די הלכה. איך ווייס נישט קלאר וואס ער וויל, פארוואס ער וויל, פארוואס בכלל האט ער פארציילט דאס, פארוואס ס׳קומט אריין אין די נושא, וויפיל ס׳העלפט. די נושא פון די פרק איז כאילו, וואס העלפט אונז דער חשבון? ער זאגט אונז דער רמב״ם נאך עפעס א חשבון וואס העלפט נישט. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער וויל, אבער ער זאגט אן אינטערעסאנטע זאך. אפשר סתם האט דער רמב״ם געטראכט אז איינער וואס האט געלערנט ביז יעצט וועט פרעגן די שאלה. איך ווייס נישט פארוואס, אבער לאמיר לערנען וואס איך זאג. איך קען זאגן אז דער חודש רעדט מען וועגן די פראקטישע זאך אויף די ערד. ס׳איז נאך א נושא. לאמיר זאגן, די נושא וואס ער גייט רעדן איז אז אלע חשבונות וואס האבן יעצט געלערנט איז אין ארץ ישראל. יעצט, אונז וואוינען דאך נישט אין ארץ ישראל. איז אינטערעסאנט צו וויסן, א מענטש קוקט, אפשר דאס איז בעצם די שאלה וואס דער רמב״ם ענטפערט דא. א מענטש וואוינט אין מצרים, אדער ער וואוינט אין סיריה, אדער ער וואוינט אין און ער קוקט אויף די לבנה, און ער האט געמאכט די גאנצע חשבון פון דעם רמב״ם, און ער זעט נישט די לבנה, אדער ער זעט יא אין א פלאץ וואס ס׳איז נישט. בקיצור, ס׳שטימט אים נישט אלעס לויט וואס מ׳האט יעצט געלערנט, וואס איז אלעס לויט די חשבון פון ארץ ישראל. איז וויל א מענטש זעהן וויאזוי דאס ארבעט. פארציילט דאך דער רמב״ם וויאזוי דאס ארבעט. איך מיין אז דו האסט נישט גוט געלערנט, קיינער האט דאס גוט געלערנט, און ס׳איז פשוט, דער רמב״ם האט געזאגט קלאר אז די חשבון איז נאר אויף ארץ ישראל. ער וויל מסביר זיין וויאזוי ס׳ארבעט די קאנעקשאן פון ארץ ישראל מיט די אנדערע פלעצער.
זאגט דער רמב״ם אז “יתבאר” מיינט נתבאר, יא? ס׳איז קלאר געווארן “מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות”. אז וואס?
הלכה יח — “מכוונות כנגדן” = 35 מעלות צפון
זאגט דער רמב״ם, “בכל המדינות שהן במזרח ומכוונות”. וואס הייסט מכוונות? “כגון שהיו נטויות לצפון העולם שלשים וחמש מעלות”, דאס הייסט 35 פון די עקוועיטאר, יא? וואס דאס איז ווי הויך ארץ ישראל איז לגבי צד צפון. “אבל אם היו נטויות לצפון יותר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להם, ואינן מכוונות כנגד ארץ ישראל.”
זעט אויס אז רוב לענדער זענען אין די ברייטקייט, די קו ה… יא, זייער אסאך לענדער, אין די געגנט איז וואו רוב מענטשן וואוינען. ווייל העכער פון דעם איז קאלט און אונטער פון דעם איז הייס, און די ברייטקייט איז וואו די עיקר לענדער זענען. אונטער איז נישט קאלט, אונטער איז הייס. פארקערט, ס׳איז הייסער. די עקן זענען קאלט און די מיטן איז ווארעם.
סאו, אין עני קעיס, אסאך לענדער זענען בערך אויף די זאך. אמעריקע איז אביסל העכער געווענליך. בקיצור, מיר דארפן וויסן פונקטליך ווי מ׳איז, און לויט דעם קומט אויס.
הלכה יט — “להגדיל תורה ולהאדירה”
רמב״ם׳ס ווערטער
יעצט זאגט דער רמב״ם, דו זאלסט נישט מיינען אז איך האב דיר געזאגט עפעס א נפקא מינה להלכה וואס איך האב דיר יעצט געזאגט די אנדערע לענדער. “דברים אלו שביארנו באור המזרח והמערב אינו אלא להגיד כל משפטי הראיה”, דו זאלסט וויסן אלע כללים, נישט הלכות, אלע כללים פון ראיה. פארוואס זאג איך עס? “להגדיל תורה ולהאדירה”. סתם זאלסט וויסן מער זאכן, זאלסט ברייטערן די תורה, שטארקערן די תורה. “לא שיהיו בני מזרח ובני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום”. נישט וועגן די מענטשן וואס וואוינען אין מזרח אדער מערב לענדער פון ארץ ישראל קענען זיך עפעס סומך זיין אויף זייער ראיית הירח, או תועיל להם כלום, אדער ס׳גייט זיי בכלל העלפן. “אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שבארנו במקומו” — מ׳פארלאזט זיך אייביג אויף דאס וואס די בית דין איז מקדש. נאר פארוואס דען האב איך עס געזאגט? כדי להגדיל תורה ולהאדירה, זאלסטו האבן נאך אינטערעסאנטע אינפארמאציע אין די הלכות קידוש החודש און אלע סייענס פון וויאזוי מ׳זעט אין די לבנה.
דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט נוצן ראיה אין מזרח לענדער אלס סימן?
אלא לעולם, יא. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אפשר וואלט מען געקענט טראכטן אז אויב ס׳איז דא אן אופן וואס מ׳זעט עס זיכער, למשל, ער זאגט אז אויב נראה במדינות מזרחיות, ווייסט מען זיכער אז מ׳האט עס געזען אין ארץ ישראל. פארוואס קען נישט א איד אין מזרח זאגן, “אה, איך זע די לבנה, איך מיין כל שכן אז דער בית דין אין ארץ ישראל האט עס געזען, ממילא האבן זיי עס אוודאי מקדש געווען, ממילא קען איך וויסן”? אזוי ווי א תור סימן, נישט בתור סיבה. פארוואס זאל איך נישט קענען נוצן בתור סימן אז דער בית דין אין ארץ ישראל האט מקדש געווען די לבנה?
ס׳איז נישט גענוג א גוטע סימן, ווייל דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז ס׳קען זיין נאך סיבות פארוואס מ׳זעט עס נישט אין דעם לאנד. אויב ס׳איז געווען גענוג קלאר, קען זיין. אין בבל וועלן מענטשן זאלן וויסן, “אה, איך ווייס אז מ׳האט יעצט מקדש געווען.” אבער מ׳זעט דאך נישט אזוי. מ׳זעט מ׳האט געשיקט שליחים וכדומה, מ׳האט געדארפט עקטשועלי הערן אז דער בית דין האט מקדש געווען.
ניין, גוט. דאס וואס איך פרעג. ס׳איז זייער גוט, און ס׳איז זייער אינטערעסאנט וואס דער רמב״ם זאגט. ס׳קען זיין אז דאס איז וואס ער מיינט “להגדיל תורה ולהאדירה”, אזוי ווי ווען מ׳ברענגט די הוה אמינא, נישט ווייל די מסקנא איז אזוי, נאר ער זאגט, “ווייל דאס וואלט געווען א גוטע הוה אמינא, ברענג איך עס.” ניין ניין, ער מיינט נישט דאס, ער מיינט קלאר, “להגדיל תורה ולהאדירה”, מ׳זאל וויסן, בעיסיקלי, מ׳רעדט די כלל, וויאזוי ס׳ארבעט, אז ווי מער מזרח ווערט קלענער און ווי מער מערב ווערט גרעסער. דאס איז בעסער די נושא וואס ער האט אונז אויסגעלערנט.
הרב ראבינאוויטש׳ס חידוש — פאראלעל צו סנפיר וקשקשת (חולין)
און אוודאי, די מפרשים ברענגען אז די לשון “יגדיל תורה ויאדיר” שטייט אין די גמרא אין חולין לגבי די נושא פון סימני טהרה פון דגים. אין די תורה שטייט אז דגים האבן צוויי סימנים, א סנפיר וקשקשת. אבער די גמרא זאגט אז די ריאליטי איז אז יעדער דג וואס האט א קשקשת האט אויך א סנפיר, פארקערט נישט. ממילא קומט אויס אז ס׳איז זייער ענליך צו דא. אויב מ׳זעט די לבנה מזרח ווייסטו אז אין ישראל, אבער אויב מ׳זעט נישט, איז נישט קיין ראיה אז נישט. יא? עניוועיס, פרעגט די גמרא, אויב אזוי פארוואס שטייט אין די תורה צוויי סימנים? ס׳איז דאך אלעמאל דארף מען קוקן אויף די קשקשת און נאר אויף די קשקשת. ענטפערט די גמרא, “יגדיל תורה”. און רוב מפרשים פארשטייען נישט, ס׳איז זייער א שווערע גמרא. וואס הייסט “יגדיל תורה ויאדיר”? דו לערנסט נאך א סימן וואס טוט נישט גארנישט. סאו וואס מיינט דאס בכלל?
איז הרב ראבינאוויטש דא אין די זייט פון די רמב״ם זאגט זייער גוט. מיט דעם קומען אויך פארענטפערן נאך א קשיא וואס אנדערע דיוקים האב איך געזען מענטשן רעדן וועגן די רמב״ם. ס׳האבן גערעדט אפאר מאל פון די שאלה צו די חשבונות פון קידוש החודש זענען אין תורה, אדער סתם א חכמה. הגם, איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז די חלק פון תורה און חכמה. און דער חזון איש האט געזאגט אז נאכדעם וואס דער רמב״ם האט זיך אריינגעשימען אין ספר, איז געווארן תורה. הגם דער רמב״ם האט קלאר געזאגט אז ער האט זיך מתיג געווען פון די גוים, דאמער נישט יעצט ביי די וועי. ער האט געזאגט אז פאקט שוין דאס איז מתיג געווען, און הגם דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז אמת, ער זאגט נאך פון די ריאליטי, ער זאגט נישט נאך פון די גוי. גראדע דער גוי האט אים פארציילט. אנימער, ס׳איז געווען מענטשן וואס האבן מדייק געווען אז דו זעסט א דראמא אז מ׳זאגט אויף די משפטי הראיה יגדיל תורה ויאדיר. וואס לכאורה האט א מענטש געזאגט אז דאס איז נאר נוגע אויף תורה, אבער סתם אויף פאקטן וואס איז יגדיל תורה ויאדיר. זעט ער, אלא מאי, ס׳איז תורה.
אבער דער אמת איז דאך פונקט פארקערט. זאגט הרב ראבינאוויטש, אז ניין, די גמרא וואס זאגט יגדיל תורה ויאדיר וסנפיר וקשקשת, וואס מיינט עס? ס׳איז דאך נישט קיין הלכה, ס׳איז דאך פונקט פארקערט. די הלכה איז נאר נוגע די קשקשת. אויב תורה טייטשט א הלכה וואס מ׳דארף זיך פירן, ס׳איז נישט נוגע נישט די בני מזרח און נישט די סנפיר, קיינמאל נישט נוגע. נאר וואס? אין ריאליטי איז עס נוגע. פארוואס? ווייל פון דעם אז די תורה שטייט וסנפיר וקשקשת, לערנט מען זיך א שטיקל סיינס, לערנט מען זיך אז יעדער פיש מיט א קשקשת האט אויך א סנפיר. אזוי האט די גמרא מקבל געווען און געזען, קומט אויס אז די תורה פארציילט דיר סתם א וויכטיגע זאך פון דער אייבערשטער׳ס וועלט, אז פיש וואס זענען כשר האבן א קשקשת וסנפיר. הגם אז אויב דו ווילסט וויסן צו א פיש איז כשר להלכה, דארפסטו נישט קוקן אויף די סנפיר. אבער גראדע, די תורה זאגט דאך, די תורה זאגט נישט א סימן להלכה, די תורה זאגט א פאקט אז אלע כשר׳ע פיש האבן ביידע.
און די זעלבע זאך זאגט דער רמב״ם דא, איך זאג דיר א פאקט, מאך דיך ברייט אז דו זאלסט פארשטיין בעסער דער אייבערשטער׳ס וועלט, אזוי ארבעט מזרח און מערב. הגם אז אויב דו ווילסט וויסן צו ס׳איז ראש חודש, וועט נישט קיין נאך קומען, ווייל דו דארפסט אינערווייזן.
דער משל פון סימני דגים: תורה וואס לערנט אונז פאקטן וועגן דער באשאפונג
קומט אויס אז די תורה פארציילט דיר סתם אזא וויכטיגע זאך פון דער אייבערשטער׳ס וועלט, אז פיש וואס זענען כשר האבן א קשקשת וסנפיר, הגם אז אויב דו ווילסט וויסן צו א פיש איז כשר להלכה, דארפסטו נישט קוקן אויף די סנפיר.
אבער גראדע, די תורה זאגט דאך, די תורה זאגט נישט א סימן להלכה, די תורה זאגט א פאקט, אז אלע כשר׳ע פיש האבן ביידע.
און די זעלבע זאך זאגט דער רמב״ם, זאג דיר א פאקט, מאך דיך ברייט אז דו זאלסט פארשטיין בעסער דער אייבערשטער׳ס וועלט, אז אזוי ארבעט מזרח המערב. הגם אז אויב דו ווילסט וויסן צו ס׳איז ראש חודש, און נישט קיין נאך קומענער, ווייל דו דארפסט עניוועיס פרעגן דעם בית דין פון ארץ ישראל.
רבי חנניא בן עקשיא — להגדיל תורה ומצוות
איז דאך רבי חנניא בן עקשיא וואס זאגט, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, ס׳זאל זיין ווי מער תורה, אפילו וואס ס׳איז נישט וויכטיג צו וויסן.
אבער דארט מיינט ער יא, מ׳טוט מצוות. ער זאגט תורה ומצוות, מ׳האט א הסבר אויף דעם. ס׳הייסט פארקערט, דארט זאגט מען אז ס׳איז דא מער זאכן וואס מ׳וועט טון, הגם אז אפשר וואלט געווען גענוג אפאר ווייניגער מצוות.
אבער רבי חנניא רעדט נישט פון מצוות שאין נוגע למעשה. פארקערט, ס׳איז דא מעשים וואס זענען נישט נוגע תיאוריה, אבער הרבה להם תורה מיינט מער תורה ווי וואס ס׳וואלט אויסגעפעלט. תורה ומצוות, זיי מאכן ביידע.
דאס איז אן אנדערע זאך, ווייל דארט רעדט זיך וועגן פעולות, מ׳טוט מער מצוות וויפיל דער שכל האט מחיב געווען. דאס איז די זאך, באקומסטו מער שכל.
דער חילוק: להגדיל תורה — נישט להגדיל מצוה
דא שטייט פארקערט, אז דער ענין פון פארשטיין קלאר איז גרעסער פון די מצוה. להלכה למעשה איז נישט נוגע די זאכן, אבער אויף צו פארשטיין די וועלט איז עס יא נוגע.
דאס הייסט להגדיל תורה, ער זאגט נישט להגדיל מצוה, ס׳איז דא אן ענין פון לערנען, טעארעטיש וואס די וועלט ארבעט, אפילו אז ס׳איז נישט נוגע למעשה.
דאס איז לכאורה די נושא פון וואס מ׳האט געלערנט, אז ס׳איז א מצוה צו מסתכל זיין בערך הבא. ווייל ס׳איז די ריעלטי, נישט וועגן ס׳איז א לעגאלע הלכה.
דער פאראדאקס אין רמב״ם׳ס שיטה: חכמה וואס איז מצומצם צו הלכה, אבער מתפרץ די גבולות
דאס הייסט, הגם כאילו דא איז אזוי ווי די יוצא מן הכלל פון די גאנצע רמב״ם, זיי האבן געלערנט, ס׳איז דאך דא אזא גאנצע פאראדאקס וואס אונז לערנען דא.
מצד אחד: דער רמב״ם איז מצומצם צו הלכה
מצד אחד להלכה, דאס הייסט, בזמן הזה איז זיכער נישט נוגע די אלע חשבונות. אקעי, דער בית דין איז נוגע, סאו אין א געוויסע זין די אלע הלכות זענען דא נוגע למעשה, און אין א געוויסע זין אויך דער רמב״ם איז מקצר, ער זאגט נישט אלע טעוריעס פון אלעס, נאר וויפיל ס׳איז נוגע צו חשבון הראיה, סאו ער איז יא מצומצם צו די הלכה.
מצד שני: דער רמב״ם שרייבט מצד החכמה
מצד שני, דער רמב״ם האט קלאר געזאגט אין די אנהייב פון פרק י״א, אז ער זאגט עס נאר ווייל ער ווייסט אז ווער ס׳איז לבו טעה ולדעת החכמות, ער האט זיך אינטערעסירט אין וואס דער בית דין האט געטראכט.
עס קומט אויס אז ס׳איז יא מצד החכמה שבו, נאר די חכמה וואס איז מצומצם צו וואס איז נוגע, ווייל ער קען דאך שרייבן אלע חכמות אין זיין ספר, א riesen ספר, איך ווייס נישט, עפעס אזוי.
דער מתפרץ-זיין: חוץ פון גבול הנצרך להלכה
אבער דא זעסטו יא אז דער רמב״ם איינמאל האט מתפרץ געווען די חכמה פון די גבול הנצרך להלכה. דאס הייסט, ער זאגט די חכמה, יא, ס׳איז אויך חוץ פון גבול ארץ ישראל, ער זאגט דאך די חכמה, הגם אז ס׳איז נישט נוגע, ווייל אמת׳דיג זיין גאנצע reason פון שרייבן איז געווען יגדיל תורה ויאדיר.
אינטערעסאנט, יא.
סיום: אידענטיפיקאציע פון דעם פרק
איז דאס איז די פרק, וויאזוי הייסט עס? פרק י״ח. י״ז. י״ח. פרק י״ח, יא, יא. אקעי.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות קידוש החודש, פרק י״ח
הקדמה
פרק י״ח הוא ה״סיכום” של הלכות קידוש החודש. פרקים י״א–י״ז למדו את היסודות של החשבון האסטרונומי — כיצד מחשבים אם הלבנה תוכל להיראות. פרק י״ח מוציא את הלכות היוצאות מחשבון זה — מה יוצא מעשית מהחשבון עבור בית הדין.
—
הלכה א — החשבון הוא חיזוי, לא ערובה
דברי הרמב״ם
“דבר ידוע וברור, שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה — אפשר שיראה אפשר שלא יראה, מפני העבים שהם מכסים אותה, או מפני המקום שיגיע, או שיהיה הר גבוה כנגד רוח מערב לאנשי אותו מקום, כאילו היושב בבקעה, שהירח לא יראה למי שהוא במקום נמוך אפילו היה גדול.”
הפשט
אפילו כאשר החשבון מראה שהלבנה אמורה להיראות, עדיין אפשר שלא יראו אותה — בגלל עננים, בגלל מיקום נמוך, או בגלל הר בצד המערבי שחוסם את האופק. החשבון מחשב רק את המציאות האסטרונומית, לא את התנאים המקומיים.
חידושים והסברות
1. “דבר ידוע וברור” — המקור הוא שכל הישר, לא חכמה: הרמב״ם משתמש כאן בלשון “דבר ידוע וברור”, שהוא שונה מהפרקים הקודמים שבהם הוא מביא חכמות מחכמי ישראל וחכמי אומות העולם. כאן מדובר בדברים פשוטים שכל אדם שהיה פעם בחוץ בחורף ובקיץ יכול להבין. ה״מקור” לדין זה אינו ספר או מסורה, אלא הוא מובן מאליו.
2. החשבון הוא רק חיזוי: החידוש העיקרי הוא שהחשבון אומר רק שהלבנה *יכולה* להיראות (היא נמצאת בשמים), אבל גורמים חיצוניים — עננים, טופוגרפיה — יכולים למנוע את הראייה.
—
הלכה א (המשך) — מקומות גבוהים, ים ותנאי מזג אוויר
דברי הרמב״ם
“אבל למי שהוא עומד בראש הר גבוה ותלול — אף על פי שהירח קטן, יראה. וכן יראה למי ששוכן על שפת הים, או מי שמהלך בספינה בים הגדול — אפילו שקטן ביותר.”
הפשט
מי שעומד על הר גבוה, או ליד הים, או על אוניה בים הגדול — יכול לראות אפילו לבנה קטנה מאוד, כי האופק רחב יותר ויש פחות דברים שחוסמים.
חידושים והסברות
1. ראיה מגמרא פסחים: רב נחמן אמר לאנשים שנוסעים בים, שכאשר הם רואים שהלבנה מלאה, ישרפו חמץ. הגמרא שואלת שצריך לשרוף יום קודם, ועונה שבים רואים את הלבנה יום קודם. זה מאשר את עקרון הרמב״ם שבמים רואים אפילו לבנה קטנה מוקדם יותר מאשר ביבשה.
—
דברי הרמב״ם (תנאי מזג אוויר)
“בימות הגשמים, אם יהיה יום צח — יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה… בימות הגשמים יהיה האויר זך הרבה ויראה הרקיע בתואר יתר… שאין שם אבק שיתערב באויר. אבל בימות החמה יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק.”
הפשט
ביום חורף בהיר רואים את הלבנה טוב יותר מאשר בקיץ, כי בחורף אין אבק באוויר, אבל בקיץ האוויר כמו מעושן מאבק.
חידושים והסברות
1. הקשר הגיאוגרפי — מצרים/ארץ ישראל: הרמב״ם גר במצרים, אבל החשבונות נעשו לארץ ישראל, שבה בוודאי יש אבק בקיץ.
2. [סטייה: זיהום מודרני כאנלוגיה ל״אבק” של הרמב״ם — כמו למשל בייג׳ינג שבה עשן ממכוניות חוסם את השמים.]
—
הלכה א (סוף) — קשת הראיה, אורך הראשון והשלכות לבית דין
דברי הרמב״ם
“וכל זמן שתמצא קשת הראיה [ואורך הראשון] בצמצום — יהיה הירח קטן ביותר, ולא יראה אלא במקום גבוה ביותר. ואם תמצא קשת הראיה ואורך הראשון ארוכה ממנה והוסיפו על סוף הקצין שלהם מעלות — יראה הירח גדול, ולפי אורך הקשת ואורך הראשון יגדל ויגלה יותר לכל.”
הפשט
כאשר קשת הראיה (הזווית/גובה הלבנה) והאורך הראשון (המרחק של הלבנה מהשמש לפני התיקונים) הם “בצמצום” — בדיוק במינימום — הלבנה תהיה קטנה מאוד ותיראה רק ממקום גבוה מאוד. כאשר הם גדולים יותר, הלבנה תהיה גדולה יותר ותיראה ממקומות רבים יותר.
חידושים והסברות
1. “בצמצום” — שני גורמים פועלים יחד: “בצמצום” פירושו שהמספר קרוב למינימום של ה״קץ” (טווח). למשל, אם אפשר לראות בין 9° ל-13°, ואתה ב-9° — זה “בצמצום”. ב-12° זה כבר גדול יותר. זה משפיע על שני דברים: (א) הלבנה קטנה יותר (כי האורך קטן יותר), ו-(ב) היא נמוכה יותר בשמים, כך שאפשר לראות אותה רק ממקום גבוה מאוד.
2. “סוף הקץ” — ביאור: “סוף הקץ” פירושו תחילת הטווח שבו אפשר לראות. כאשר נמצאים בסוף (המינימום), זה בצמצום; כאשר נמצאים יותר פנימה, זה גדול יותר.
—
דברי הרמב״ם
“לפיכך ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם — זמן הראיה ומקומה.”
הפשט
בית הדין צריך לקחת בחשבון שני דברים כאשר הם חוקרים עדים: את זמן הראייה ואת המקום.
חידושים והסברות
1. “זמן הראיה” — שני פירושים: פירוש אחד הוא שזה מתייחס לשאלה אם זה חורף או קיץ — מה שמשפיע על בהירות האוויר (כפי שהרמב״ם הסביר זה עתה). הפירוש השני הוא ש״זמן הראיה” פירושו כמה זמן יש בין שקיעת החמה לשקיעת הלבנה — החישוב הטכני של מתי אפשר לראות.
2. “מקומה” — שני פירושים: פירוש אחד הוא שזה מתייחס למקום הפיזי (גבוה/נמוך, הר/עמק). הפירוש האחר הוא שזה מתייחס לקשת הראיה — כמה גבוה הלבנה מעל האופק.
—
הלכה ב — בצמצום: מתי בית דין צריך לבדוק יותר
דברי הרמב״ם
“לפיכך, אם נתן החשבון שיראה בצמצום, כגון שהיתה קשת הראיה תשע מעלות וחמשה חלקים, והיה באורך הראשון שלש עשרה מעלות בשוה, ובאו עדים שראו — אם במזרח החמה או שהיה במקום נמוך — חוששין להם ובודקין אותם הרבה. ואם היה במערב השמש או במקום גבוה — ודאי יראה, אם לא היו שם עבים המבדילין.”
הפשט
כאשר החשבון מראה שאפשר לראות רק בצמצום (9 מעלות 5 חלקים קשת הראיה עם 13 מעלות אורך ראשון — כמעט המינימום מהטבלה הקודמת), בית דין צריך לחקור את העדים בקפדנות רבה יותר. אבל כאשר החשבון מראה שאפשר לראות בבירור, אין צורך להיות כל כך קפדניים.
חידושים והסברות
1. השיעור של 9 מעלות 5 חלקים עם 13 מעלות אורך ראשון: זה המספר הקטן ביותר ברשימה הקודמת — התרחיש הראשון האפשרי שבו בכלל אפשר לראות. במצב כזה בצמצום הסיכויים גדולים יותר שעדים יטעו — אולי ראו ענן במקום הלבנה, או שדמיינו, או שהם רוצים להונות.
2. “במזרח החמה” או “מקום נמוך” — אלו תנאים שמקשים עוד יותר על הראייה, ולכן בית דין חשדני יותר. “במערב השמש” או “מקום גבוה” — אלו תנאים טובים יותר, ולכן אין צורך לבדוק כל כך חזק, אלא אם היו עננים.
3. החשבון משמש לא רק לדעת אם אפשר לראות, אלא גם כדי לכייל עד כמה בית דין צריך לחקור ולדרוש מהעדים. זה שונה מהדין הקודם שבו בית דין “דוחה” עדים שבאים אחרי הזמן — שם כבר יודעים שזה שקר; כאן יודעים שזה יכול להיות אמת, רק צריך לבדוק היטב.
4. מה אם עדים אומרים שראו את הלבנה גבוה מאוד, מה שלפי החשבון לא יכול להיות? הרמב״ם לא אומר זאת במפורש, אבל לכאורה ברור שזה שקר.
—
הלכה ג — מה עושים כאשר לא רואים את הלבנה כסדר
דברי הרמב״ם
“עדים שראו את החודש בזמנו, באו והעידו, וקיבלום בית דין, וקידשו את החודש… אם עברו תשעה ועשרים יום, וליל שלשים לא נראה הירח מן השמים… ולא באו עדים, ועיברו את החודש, ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלשים… אם תאמר שכך מעברין חדש זה ועושין אותו שלשים, ומקדשין ראש חדש השלישי יום אחד ושלשים — אפשר שלא יראה הירח בליל שלשים גם בחדש זה, ונמצא מעברין והולכין ועושין חדשים שלשים אחר שלשים כל השנה כלה, ונמצא חדש אחרון [יראה הירח] בליל חמשה ועשרים… אין לך דבר שחוק והפסד יותר מזה.”
הפשט
אם לא רואים את הלבנה בליל ל׳ של חודש אחד, עושים את החודש מלא (30 יום). אבל אם זה קורה ברציפות — כמה חודשים רצופים מלאים — הלוח מתרחק מהלבנה האמיתית, עד שבסופו של דבר יראו את הלבנה כבר בכ״ה או כ״ו לחודש, וזה בושה גדולה למערכת.
חידושים והסברות
1. המנגנון של הבעיה: הלבנה לא עוקבת אחרי העיבורים שלנו — היא הולכת כל 29½ יום. כל חודש מלא דוחף את הלוח חצי יום הרחק מהלבנה האמיתית. אחרי 6 חודשים מלאים כבר מפגרים 3 ימים; אחרי 12 חודשים — 6 ימים. אז כבר יראו את הלבנה בכ״ה-כ״ו לחודש, וזו חרפה.
2. “ואל תאמר שהדבר הזה דבר שאינו מצוי” — הרמב״ם מזהיר שזו לא בעיה תיאורטית. במדינות עם עונות גשמים ארוכות והרבה עננים זה יכול באמת לקרות. בחורף — מעונן; בקיץ — מאובק.
3. הבהרה חשובה: הרמב״ם לא מתכוון שלא רואים את הלבנה בכלל כל השנה — אלא שלא רואים אותה ברגע הקריטי (בליל כ״ט / ליל ל׳). מדובר רק על זמן קצר — חצי שעה טכנית — אבל אם לא רואים אותה באותה חצי שעה, החודש מתעבר. ביחד עם כל המציאויות (מזג אוויר, קשת קיץ וכו׳) זה מאוד קל ששנה שלמה לא יראו את הלבנה בליל כ״ט/ל׳.
—
הלכה ג (המשך) — קבלה איש מפי איש: מערכת הגיבוי
דברי הרמב״ם
“קבלה שביד החכמים איש מפי איש מפי משה רבינו כך הוא — שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חודש אחר חודש, בית דין קובעין חודש מעובר שלשים יום וחודש חסר מתשעה ועשרים יום… בקביעה ולא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראיה.”
הפשט
יש הלכה למשה מסיני שכאשר לא רואים את הלבנה כסדר כמה חודשים, בית הדין מתחיל לקבוע חודשים לפי חשבון — אחד מלא (30 יום) ואחד חסר (29 יום). זה נקרא “קביעה” ולא “קידוש”, כי קידוש הוא רק על פי ראייה.
חידושים והסברות
1. שלוש סיבות מדוע לא רואים את הלבנה: (א) שאי אפשר שיראה — שקיעת החמה קרובה מדי לשקיעת הלבנה, כך שזה בלתי אפשרי אסטרונומית לראות; (ב) מפני העננים — עננים חוסמים; (ג) שקטן ביותר ולא נתחכם אדם לראותו — הלבנה קטנה מאוד ואף אחד לא חיפש במיוחד. האחרון הוא בעיה מעשית — בית הדין היה צריך לשלוח אנשים להרים גבוהים לחפש (כפי שמצאנו במסכת ראש השנה על הר “הרועים” שבו היו עומדים ומחפשים את הלבנה). אבל אפילו עם כל המאמצים, יכול לקרות שבמקום שבו בית הדין נמצא, מעונן, ואי אפשר לשלוט בהכל.
2. מקור ההלכה — הלכה למשה מסיני: הרמב״ם קורא לזה “קבלה איש מפי איש מפי משה רבינו”. זה לא עומד בבירור בגמרא. מה שמוצאים במשניות ובגמרא הם כללים כמו: אף פעם לא עושים פחות מ-4 חודשים מעוברים בשנה, ולא יותר מ-8. הרמב״ם הבין שהטעם לכללים הוא כי הלבנה תבוא מוקדם מדי או מאוחר מדי — אבל שמשתמשים דווקא בחשבון הראיה כדי לתקן את החודשים, זה לא עומד במפורש.
3. שני היבטים של ההלכה למשה מסיני: (א) משתמשים בחשבון הראיה (לא חשבון המולד שאנו משתמשים בו היום) כדי לדעת מראש מתי אפשר לראות את הלבנה, וכך למנוע שהחודשים יתרחקו מהמציאות; (ב) לאחר שלא רואים, מעברים חודשים על פי כללים — מלא חסר מלא חסר — לא לפי ראייה אלא לפי חשבון.
4. קביעה vs. קידוש — החידוש של חודש חסר בקביעה: החידוש העיקרי כאן הוא לא לגבי חודש מלא (שזה ברירת המחדל — ממתינים 30 יום), אלא שאפשר גם לעשות חודש חסר דרך קביעה ללא קידוש. כלומר, בית הדין אומר “היום ראש חודש” ללא עדות, שולחים שליחים, עושים סעודה — כל הסדרים של עיבור — אבל לא אומרים “מקודש מקודש”.
—
הלכה ד — מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
דברי הרמב״ם
“פעמים עושין מלא אחר מלא, או חסר אחר חסר, כמו שראה להם מן החשבון. מתכונין לעולם בחשבונם שאם יראה הירח בחודש הבא, יראה בזמנו או בלילה שלירו, לא שיראה קודם זמנו שהוא שמונה ועשרים.”
הפשט
בדרך כלל עושים מלא-חסר-מלא-חסר, אבל לפעמים עושים שני מלאים או שני חסרים ברצף, לפי מה שהחשבון דורש. המטרה היא שכאשר סוף סוף יראו את הלבנה, זה יהיה בזמן הנכון (ליל כ״ט או ליל ל׳), לא קודם (ליל כ״ח).
חידושים והסברות
1. מדוע עושים שני חסרים או שני מלאים: שני חסרים — כאשר חיכו יותר מדי בחודשים קודמים (יותר מדי מלאים), צריך “לשלם בחזרה” יומיים. שני מלאים — כאשר חודשים קודמים היו חסרים, צריך להוסיף. זה בדיוק כמו החשבון שלנו היום עם חשוון-כסלו (שניהם חסרים או שניהם מלאים).
2. כאשר עושים חסר — האם זה “תיקון” של חודשים קודמים? לא, לא מתקנים אחרי הבעיה, אלא הרבה לפני כן. לא נותנים לעבור יותר משניים-שלושה חודשים מלאים זה אחר זה. מתחילים לתקן מוקדם יותר, כך שלעולם לא יגיע למצב שבו הלבנה תיראה בכ״ה-כ״ו לחודש.
3. המושג “שחוק” — מה פירושו? ה״שחוק” הוא שהחודשים לא ילכו עם המציאות — שהציבור יראה שהלבנה נראית בזמן שלא מתאים לחודש. הציבור גם יודע משהו מחשבונות, וכאשר הם יראו שזה לא מתאים, זו תהיה בושה. הרמב״ם עצמו אומר זאת פשוט יותר: “למען הסדר הטובה.”
4. [סטייה: אם היה אפשר, לעולם לא היינו צריכים להסתכל על הלבנה. למעשה, אם כל האנשים היו חכמים מספיק, לעולם לא היינו צריכים להסתכל על הלבנה, כי החשבון מדויק מאה אחוז. אבל יש דין שצריך ללכת לפי ראייה. זו באמת קושיה — למה צריך בכלל ראייה אם החשבון מושלם? אבל הרמב״ם מדגיש שזה דין התורה שצריך ראייה, והחשבון הוא רק גיבוי.]
5. שתי מטרות של חשבון הראיה: (א) לאשר עדות — כך שכאשר עדים באים, בית הדין יכול לבדוק אם זה מתאים לחשבון; (ב) כאשר לא רואים את הלבנה — לדעת כיצד לעשות את החודשים (מלא/חסר) כך שיתאים למציאות.
—
הלכה ד (המשך) — חשבונות הראיה ועיבור החודש
דברי הרמב״ם
“חשבונות הראיה אלו שביארנו יתבאר לך ותדע מה שאפשר שייראה ומה שאי אפשר שייראה… ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש.”
הפשט
החשבונות משמשים לדעת מתי אפשר לראות את הלבנה ומתי לא. כאשר יודעים שלא אפשר לראות, הולכים לפי חשבון ועושים עיבור או חסר בהתאם.
חידושים
1. “אי אפשר שייראה” לא פירושו רק חשבון סתמי, אלא שכאשר לא יכולים לראות את הלבנה, צריך לחשב ידנית כדי לוודא שהחודש הבא הלבנה תבוא בזמן הנכון. המולד לבדו לא מספיק — צריך שאנשים יוכלו באמת לראות את הלבנה.
2. “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש” — לא ממתינים עד שזה הופך למצב חירום, אלא בכל חודש שומרים על זה בראש.
—
דברי הרמב״ם
“לעולם אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא מוסיפין על שמונה חדשים המעוברין.”
הפשט
לעולם לא פחות מ-4 חודשים מלאים (30 יום) בשנה, ולא יותר מ-8.
חידושים
1. זה עומד במשנה, ויוצא לפי חשבון שהלבנה לא תתרחק יותר משלושה ימים מהדיוק (deviation).
—
סעודה בעיבור החודש
דברי הרמב״ם (פ
רק ג׳)
כאשר מעברים את החודש (עושים מלא), עושים סעודה, אפילו שלא עושים קידוש החודש.
חידושים
1. לא רק כאשר רואים את הלבנה בלילה עושים סעודה, אלא גם כאשר מעברים לפי חשבון עושים סעודת עיבור החודש (פרק ג׳).
—
הלכה ה — החידוש הגדול: כיצד להבין את הגמרות על חשבונות בזמן הראיה
דברי הרמב״ם
“וכן זה שמצינו בתלמוד… שבית דין סומכין על החשבון… מפי משה מסיני שהדבר מסור להם ברשות בידם לחסרו ולעברו.”
הפשט
כל המקומות בגמרא שבהם רואים שבית דין הולך עם חשבונות (כמו רשימת המשנה של כמה חודשים מלאים/חסרים, או “מעברין את החודש לצורך”, או שרבי עשה 9 חודשים חסרים בשנה) — כל זה מדבר כאשר לא ראו את הלבנה, ואז הולכים עם חשבון.
חידושים
1. החידוש העיקרי של הרמב״ם: בגמרא לכאורה נראה שאפשר סתם לעשות מלא/חסר כרצונם. הרמב״ם אומר: זה לא יכול להיות — זה מדבר רק כאשר בית הדין יודע שהלבנה למעשה שם (לפי חשבון), אבל לא ראו אותה. רק אז יש להם “degrees of freedom” לעשות חסר או מלא לפי הצורך.
2. קושיה על הגמרא: איך יכול להיות שרשימה של כמה חודשים מלאים עושים, אם הולכים לפי ראייה? איך יכול להיות “מעברין את החודש מפני הצורך” אם הולכים לפי ראייה? הרמב״ם עונה: כל זה מדבר כאשר לא רואים את הלבנה, ואז הולכים עם חשבון.
3. שיטת רב סעדיה גאון: רב סעדיה גאון אמר שרואים בגמרא שהולכים עם חשבונות — מכאן הסיק שהראייה תמיד הייתה “פייק” (לא אמיתית). הרמב״ם לא מסכים — הוא אומר שראייה אמיתית, אבל הרבה פעמים לא רואים את הלבנה, ואז הולכים עם חשבון. (רב סעדיה גאון אמר זאת נגד הקראים.)
4. “מעברין את החודש לצורך — משום ירקא ומשום מעשיה”: זה אפשר לעשות רק within the degrees of freedom שיש כאשר לא רואים את הלבנה. כאשר חישבו שאפשר לעשות בשני האופנים (חסר או מלא), אז אפשר לבחור לפי הצורך — למשל שיום כיפור לא יחול ביום ראשון, וכדומה.
5. הגבלה חשובה: אם כן ראו את הלבנה (“תחלת היותו נראה… שנתקבץ למשש”), אי אפשר להתעלם מזה — אי אפשר לומר שהחודש מלא כאשר כבר ראו.
—
הלוח שלנו כיום vs. עיבור מפני הצורך
חידושים
1. הלוח שלנו כיום אינו “עיבור מפני הצורך” — הוא לוח קבוע. הוא כבר מחושב עם דחיות מסוימות שלא יחול בימים מסוימים, אבל זה לא אותו תהליך דינמי שהרמב״ם מתאר.
2. הלוח שלנו אפילו לא בהכרח קפדן שלעולם לא יראו את הלבנה בימים ה״לא נכונים”. יש לו סיבות אחרות לכללים שלו.
—
הלכה ו — “בכל הדברים אלה — בזמן שיש שם בית דין”
דברי הרמב״ם
“בכל הדברים אלה בזמן שיש שם בית דין… אבל [בזמן הזה] אין סומכין אלא על הקביעה שבזה החשבון האמצעי הפשוט בפי כל ישראל.”
הפשט
כל הדינים של עשיית מלא/חסר לפי צורך, עיבור מפני הצורך — זה רק כאשר יש בית דין. היום הולכים רק לפי החשבון האמצעי (מולד האמצעי) שהוא פשוט בפי כל ישראל.
חידושים
1. הרמב״ם קורא לזה “חשבון האמצעי” — זה אפילו לא המולד האמיתי, אלא המולד האמצעי (ממוצע). כלל ישראל לא מתעסק ב״כמה רחוק מהאמיתי” — כל החשבונות של ראייה שלמדנו אינם רלוונטיים.
2. לא צריך לחשוב שאפשר היום עדיין לעשות עיבור החודש על פי הצורך — אי אפשר, כי כבר יש לוח וצריך ללכת לפי החשבון.
3. אפילו אם לפעמים יוצא שהלבנה נמצאת ב״מקום הלא נכון” — הרמב״ם אמר שבגלל זה יש את הדחיות, שלא יהיה רע מדי. אבל “קצת בעיה בזמנים רחוקים יכולה להיות” — וזה לא נוגע לנו כי אין לנו היום בית דין.
—
הלכה ז — ראיית הירח בארצות אחרות ביחס לארץ ישראל
דברי הרמב״ם
“יתבאר מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות שאם יראה הירח בארץ ישראל, יראה בכל מדינות העולם שהם למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדן… ואם יתן החשבון שלא יראה בארץ ישראל, אפשר שיראה במדינות שהן למערב ארץ ישראל… אם יראו במדינות שהן למזרח ארץ ישראל מכוונות כנגדה, הרי ידיעה שהן ראו בארץ ישראל…”
הפשט
הרמב״ם מציב כללים לגבי היחס בין ראיית הלבנה בארץ ישראל ובארצות אחרות:
– מערב לארץ ישראל: אם רואים בא״י, רואים מכל שכן בארצות מערביות (באותו קו רוחב). אבל אם רואים במערב, אין זו ראיה שרואים בא״י. אם לא רואים בארצות מערביות אפילו בראשי ההרים, יודעים שלא ראו בא״י.
– מזרח לארץ ישראל: אם לא רואים בא״י, לא רואים בארצות מזרחיות. אם כן רואים במזרח, יודעים בוודאי שראו בא״י. אבל אם לא רואים במזרח, אין זו ראיה שלא רואים בא״י.
חידושים והסברות
1. מדוע הרמב״ם מביא את הענין בכלל? כל הפרק מדבר על שימוש מעשי בחשבון, וכאן הרמב״ם מביא חשבון שאינו רלוונטי להלכה. אולי הרמב״ם עונה על שאלה מעשית: אדם שגר במצרים, סוריה או ארצות אחרות, עושה את החשבון לפי ארץ ישראל, וזה לא מתאים למה שהוא רואה. הרמב״ם רוצה להסביר את הקשר בין חשבון ארץ ישראל לארצות אחרות.
2. הסברא מדוע מערב רואה טוב יותר: כי ככל שהולכים מערבה, השקיעה מגיעה מאוחר יותר. לכן יש יותר אורך (arc of separation) בין שמש ללבנה בשקיעה, מה שמקל לראות את הלבנה. צריך עדיין לבדוק אם החשבון מדויק — מה הקשר בין זה שמאוחר יותר על כדור הארץ לבין זה שהשמש תהיה רחוקה יותר מהלבנה — “לכאורה צריך להיות אותו דבר, אבל צריך לחשוב על זה.”
3. “בראשי ההרים” — הדיוק של הרמב״ם: כאשר הרמב״ם אומר שלא רואים בארצות מערביות, הוא מוסיף “בראשי ההרים” — צריך להיות בטוחים שהסיבה שלא רואים אינה בגלל שעומדים בעמק, אלא שאפילו בראש ההר (מצפה כוכבים) לא רואים.
—
הלכה ח — “מכוונות כנגדן” = 35 מעלות צפון
דברי הרמב״ם
“בכל המדינות שהן במזרח ומכוונות… כגון שהיו נטויות לצפון העולם שלשים וחמש מעלות… אבל אם היו נטויות לצפון יותר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להם ואינן מכוונות כנגד ארץ ישראל.”
הפשט
“מכוונות כנגד ארץ ישראל” פירושו באותו קו רוחב — 35 מעלות צפון מקו המשווה. ארצות שהן גבוהות יותר או נמוכות יותר יש להן כללים אחרים.
חידושים
1. רוב הארצות המיושבות נמצאות בערך בקו רוחב זה — כי גבוה יותר קר ונמוך יותר (קרוב יותר לקו המשווה) חם, והאמצע הוא שבו רוב האנשים גרים.
—
הלכה ט — “להגדיל תורה ולהאדירה”
דברי הרמב״ם
“דברים אלו שביארנו באור המזרח והמערב אינו אלא להגיד כל משפטי הראיה… להגדיל תורה ולהאדירה. לא שיהיו בני מזרח ובני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום. אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שבארנו במקומו.”
הפשט
כל מה שאמר על מזרח/מערב אינו רלוונטי להלכה — אי אפשר לסמוך על ראיית הירח בארצות אחרות. תמיד סומכים רק על קידוש בית דין שבארץ ישראל. המטרה היא רק “להגדיל תורה ולהאדירה” — להרחיב את הידע.
חידושים
1. מדוע אי אפשר להשתמש בראייה בארצות מזרחיות כסימן? אם הרמב״ם אומר שכאשר רואים בארצות מזרחיות יודעים בוודאי שראו בא״י, מדוע יהודי במזרח לא יכול לומר: “אני רואה את הלבנה, כל שכן שבית הדין בא״י ראה אותה, ממילא הם קידשו אותה, ממילא אני יודע שזה ראש חודש”? שישתמש בזה כסימן, לא כסיבה! תשובה: זה לא מספיק כסימן ברור, כי יכולות להיות סיבות אחרות מדוע בית הדין לא קידש (למשל, עדים לא הגיעו, או סיבות אחרות). רואים בפועל ששלחו שליחים להודיע מתי ראש חודש, מה שמוכיח שהיה צורך לשמוע ממש מבית הדין.
2. חידושו של הרב ראבינוביץ׳ — מקבילה לסנפיר וקשקשת (חולין): הלשון “יגדיל תורה ויאדיר” עומדת בגמרא חולין לגבי סימני טהרה של דג. הגמרא אומרת שכל דג עם קשקשת יש לו גם סנפיר (אבל לא להיפך). ממילא להלכה צריך רק לבדוק קשקשת. שואלת הגמרא: מדוע התורה כותבת שני סימנים? עונה: “יגדיל תורה ויאדיר.” התורה לא אומרת רק הלכות איך צריך להתנהג, אלא גם עובדות על עולמו של הקב״ה. התורה מספרת שדגים כשרים יש להם שני סימנים — זו עובדה על הבריאה, לא הנחיה הלכתית. כך גם הרמב״ם כאן: הוא מספר עובדה על איך ראיית הלבנה פועלת במזרח/מערב — זה חלק מהמדע של עולמו של הקב״ה, אף על פי שאינו רלוונטי להלכה.
3. תשובה על הדיוק שחשבונות קידוש החודש הם “תורה”: היו אנשים שדייקו מזה שהרמב״ם אומר “להגדיל תורה ולהאדירה” על משפטי הראיה — שזה מוכיח שהחשבונות הם תורה (לא רק חכמה). החזון איש אמר שלאחר שהרמב״ם כתב זאת בספר, זה נעשה תורה — אף על פי שהרמב״ם אומר במפורש שהוא הסתמך על מקורות לא-יהודיים (אבל הוא אומר שזה אמת, הוא מדבר על המציאות, לא על הגוי). תירוצו של הרב ראבינוביץ׳: הדיוק אינו חזק, כי “יגדיל תורה ויאדיר” בחולין גם לא על הלכה — סנפיר אינו רלוונטי להלכה, אלא זו עובדה שהתורה מספרת. כך גם כאן — “תורה” לא בהכרח פירושה הלכה, אלא שהתורה (במובן הרחב) מכילה גם עובדות על העולם, ולדעת זאת הוא “להגדיל תורה.”
4. הפרדוקס בשיטת הרמב״ם: מצד אחד, הרמב״ם מצומצם להלכה — הוא לא כותב את כל התיאוריות של אסטרונומיה, אלא רק כמה שרלוונטי לחשבון הראיה. בזמן הזה החשבונות בוודאי אינם רלוונטיים למעשה. מצד שני, הרמב״ם אמר בבירור בתחילת פרק י״א שהוא כותב זאת למי ש״לבו נוטה לדעת החכמות” — מי שמתעניין להבין מה בית הדין חשב. זה אומר שזה מצד החכמה שבו. בחשבון של מזרח ומערב (שרלוונטי גם חוץ לארץ ישראל) הרמב״ם התפרץ מגבולות מה שנחוץ להלכה. הוא מביא חכמה שאינה רלוונטית לקידוש החודש, כי הסיבה האמיתית שלו לכתיבה הייתה “יגדיל תורה ויאדיר” — להגדיל ידע תורה כערך בפני עצמו.
5. רבי חנניא בן עקשיא — “רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” — האם זה אותו ענין? לא, זה נפרד: רבי חנניא מדבר על מצוות — פעולות למעשה — שיש יותר מעשים ממה שהשכל לבדו היה מחייב, כדי לתת יותר שכר. זה להגדיל מצוה. אבל כאן אצל הרמב״ם זה הפוך: הענין הוא להגדיל תורה — כלומר, יש ערך בהבנה תיאורטית של איך העולם פועל, אפילו כאשר זה אינו רלוונטי למעשה. חידושו של הרמב״ם הוא שהענין של הבנה גדול יותר מהמצווה עצמה — “להגדיל תורה ויאדיר” פירושו כאן חכמה, לא מעשה.
6. היסוד: יש מצווה להסתכל בערך הבא (קו הרוחב), כי זה מציאות — להבין את בריאתו של הקב״ה — לא רק הלכה משפטית. זהו הסיום של פרק י״ח של הלכות קידוש החודש.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש, פרק י״ח — דיני השימוש בחשבון
הקדמה: פרק י״ח כסיכום של הפרקים הקודמים
רבותי, אנו לומדים את התורה הקדושה, והתורה היא ספר הנקרא משנה תורה, שמרכז את כל התורה, כדי שנוכל להחזיק אותה בראש בבירור, כי זו היא שלימות הנפש של יהודי שיהיה לו את כל התורה בראשו. בספר זה יש ארבעה עשר ספרים, אחד מהם נקרא ספר זמנים, שבו נמצאים כל הענינים של המצוות התלויות בזמן, וגם מצוות עשיית הזמן, שזו מצוות קידוש החודש, שאומרת לנו כמה השעה, איזה יום היום.
ובהלכות קידוש החודש יש את ההתחלה שלומדת הלכות כיצד קידוש החודש עובד, בית הדין, העדים, הכלים. ומלבד זה למדנו שלפני שבית הדין יושב, וגם אחרי שבאו עדים, צריכים הם לדעת את החשבון שמנבא על פי חשבון, על פי אסטרונומיה, מתי הלבנה הולכת לבוא. ולפי זה יודעים אם העדים יכולים לראות, כמו שאתה אומר בדיוק. ולכן למדנו לכבוד זה את כל ששת שבעת הפרקים עד עכשיו מפרק י״א עד פרק י״ז, שהרמב״ם אמר לנו את סודות הרעיון הבסיסי של החשבון, כיצד זה עובד, כיצד אפשר לדעת אם הלבנה תוכל להיראות הלילה.
ועכשיו בפרק זה נלמד מה עושים עם החשבון, מהן ההלכות היוצאות לנו מחשבון זה. בעצם, זה סיכום של כל מה שלמדנו עד עכשיו. י״ז כבר היה סיכום, אבל כאן זו כבר ההלכה שיוצאת מכל הדברים האלה.
הלכה א: “דבר ידוע וברור” — התנאים המציאותיים של ראיית הלבנה
לשון הרמב״ם: “דבר ידוע וברור”
אומר הרמב״ם, “דבר ידוע וברור”. זה משמעו אחרת מהדברים שאמר עד עכשיו שהם דברים הידועים מחכמים. אבל עכשיו הוא הולך לומר דברים, שכאשר הוא יכול לשמוע כשהוא תופס, כן, כל אחד יודע זאת. אומר הוא, “דבר ידוע וברור”, זה ברור.
“שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה”, כי מה שהוא אומר עכשיו, ההלכה אינה דברים העומדים בחשבון, זה רק שכל הישר שיוצא מזה. אין צורך לדעת לא מספרי חכמי ישראל, לא מחכמי אומות העולם. אלו דברים פשוטים שכל אחד שהיה פעם ברחוב בחורף, בקיץ, יודע את ההבדלים. או שזה כאילו, הוא רוצה, הרמב״ם יש לו ענין שעכשיו יהיה מקור. מהו המקור לזה? זה “ידוע וברור”.
החשבון הוא רק חיזוי — עננים וטופוגרפיה יכולים למנוע את הראייה
“דבר ידוע וברור, שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה”, שאם מכל החשבונות שלמדנו בפרקים הקודמים, יצא שבלילה יראו את הלבנה, עדיין אפשר שיראה אפשר שלא יראה, עדיין אפשר שלא ייראה, אף על פי שלפי החשבון זה נכון, משמעו שהלבנה נמצאת בשמים, אבל מסיבות אחרות אולי לא תראה אותה.
מה? או מפני העבים שהם מכסים אותה, היא מכוסה בעננים, או מפני המקום שיגיע, או המקום שבו האדם נמצא. זה עמק המוקף בהרים, והוא לא יכול לראות מעבר להרים, או שהוא לא יכול לראות את הצד השני של ההר. הוא לא יכול לראות כשהלבנה נמוכה, כי הוא חסום.
או שיהיה הר גבוה כנגד רוח מערב לאנשי אותו מקום, אפילו אם הוא לא לגמרי עמק, אבל יש בצד המערבי של המקום שבו האנשים גרים הר גדול, והם לא יכולים לראות את הצד השני של ההר, ואם הלבנה נמצאת מאוד רחוק בצד המערבי הוא לא יכול לראות אותה.
כאילו היושב בבקעה. הוא אומר כאן, אפילו אדם אומר, אני לא גר בעמק, אני רואה. אה, אותו הר מפריע לך מלראות למה. שהירח לא יראה למי שהוא במקום נמוך, אפילו היה גדול. מקום נמוך, אפילו אם הלבנה תהיה לבנה גדולה, לא יוכלו לראות.
מקומות גבוהים וים — היכן אפשר לראות אפילו לבנה קטנה
אבל למי שהוא עומד בראש הר גבוה ותלול, מי שגר על הר גבוה וחד, אף על פי שהירח יראה, יוכל כן לראות. כלומר, אף על פי שהירח קטן ויושב, אם אתה עומד על הר גבוה, ויראה, יוכל כן לראות. אפילו כשהוא קטן מאוד, זה אכן חידוש. להיפך, אם מי שנמצא גבוה על ההר, יכול הוא לפעמים לראות את הלבנה אולי בחשבונות מדויקים יותר, או אפילו אם היה מצומצם לפי החשבון. למה? כי הוא עומד, כמו שאתה עומד, על הר גבוה, ושם יש פחות מעכבים. יכול אפילו להיות שהאופק שלו נמוך יותר אם הוא עומד על הר גבוה.
אותו דבר, וכן יראה, אפשר לראות בבירור, למי ששוכן על שפת הים, מי שנמצא ליד המים, כי אז הוא חשוף לשטח ריק גדול, או מי שנמצא על המים, מי שמהלך בספינה בים הגדול, מי שמפליג בים גדול, אז אפילו שקטן ביותר, אפילו אם הלבנה עדיין קטנה מאוד, אבל מאחר שיש אופק רחב יותר שאפשר לראות, אפשר לראות את כל השמים, אפשר לראות את הירח. טוב מאוד.
ראיה מגמרא פסחים — בים רואים את הלבנה מוקדם יותר
הוא מביא מהרב רבינוביץ׳, כתוב בגמרא בפסחים שרב… איך קראו לו? רב נחמן אמר לאנשים שהולכים בים שהם לא יודעים בדיוק היכן הלבנה, הם לא יודעים שבית הדין קידש את החודש. אמר להם, אם הם רואים שהלבנה מלאה, שישרפו את החמץ. שואלת הגמרא, מה זה אומר? הרי צריך לשרוף את החמץ יום קודם? אומרת הגמרא, כן, אבל בים רואים את הלבנה יום קודם. נראה שהגמרא כבר דיברה על זה, שבמים רואים אפילו לבנה קטנה מאוד. אבל נראה שזה קצת מוקדם יותר מאשר ביבשה. אז זה פשוט על תנאי השטח, שיכול להיות חסום.
הלכה ב: חורף וקיץ — בהירות האוויר
בחורף האוויר בהיר יותר
אחר כך יש עוד סיבות נוספות, מזג האוויר. הרמב״ם, בימות הגשמים חורף, זה כך: אם יהיה יום צח, אם זה יום חורפי בהיר, זה לא יום מעונן, יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה, יוכלו לראות את הלבנה טוב יותר, אפילו לבנה קטנה יותר יוכלו לראות שלא היו רואים בקיץ.
למה? אומר הרמב״ם, בימות הגשמים, אם יהיה צח, אם זה לא יום מעונן, יהיה האויר זך הרבה, האוויר הרבה יותר בהיר, ויראה הרקיע בתואר יתר, ואת הלבנה יראו, את השמים יראו בטהרתו, בטוהר.
בקיץ יש אבק באוויר
למה? מה הבעיה עם הקיץ? אומר הוא, כי בחורף אין שם אבק שיתערב באויר, אין אבק שמתערב באוויר. אבל בימות החמה, יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק. בקיץ לעיתים קרובות, זה נראה במקומות שבהם הרמב״ם גר, המקומות המדבריים הערביים, יש הרבה מאוד סופות של חול, וסופות החול עושות כמו כשיש עשן, כמו עשן שגורם לכך שלא יוכלו לראות את הלבנה. מה שאין כן בחורף, כשאין אבק, וזה יום יפה, יוכלו לראות. אבל בימות החמה לא יוכלו לראות את הירח הקטן, לא יוכלו לראות לבנה קטנה.
הקשר הגיאוגרפי וזיהום מודרני
זה אני רק חושב, הרמב״ם גר במצרים, ואני מאמין שכל החשבונות הם על ארץ ישראל, ושם בוודאי יש את האבק בקיץ. כמו היום יש עוד על זיהום, יש ערים מסוימות, כמו למשל בייג׳ין כל כך מזוהמת מכל העשן של מכוניות וכדומה. לא יכולים לראות.
הלכה ג: קשת הראיה ואורך הראשון — גודל הלבנה
כאשר קשת הראיה בצמצום
אומר הרמב״ם, וממילא, כן, עבדין ביתא חמה כבר למדנו. ממילא זה כך, אומר הרמב״ם, זכור מה שלמדנו קודם, וכל זמן, יוצאת נפקא מינה, וכל זמן שתמצא קשת הראיה, כל הזמן שאפשר לראות את קשת הראיה, שבפרק י״ז הרמב״ם הסביר מהי קשת הראיה, הקו שבו אפשר לראות שהלבנה והשמש הם… לא, קשת הראיה היא, קשת פירושו ממש הקשת, הזווית העגולה, שבין שם לשם אפשר לראות את הלבנה. במילים אחרות, גובה הלבנה, שגם למדנו כמה זמן יש בין שקיעת החמה לשקיעת הלבנה. זו קשת הראיה.
“או מהלך הראשון”, שזה החשבון של כמה רחוקה הלבנה מהשמש לפני שמוסיפים את כל התיקונים שלמדנו בפרקים הקודמים. וזוכר אתה שהרמב״ם אמר, כדי לדעת את קץ הראיה, באיזו מהקשתות, מעלות, יוכלו לראות את הלבנה, צריך לדעת את שני החשבונות, כי שניהם נוגעים לדעת את הלבנה, גם הזמן וגם המרחק של הלבנה מהשמש.
אומר הרמב״ם, כל זמן שאת שני הדברים תראה שהם “בצמצום”, הרמב״ם הולך לתת מיד דוגמה לצמצום. כלומר, זה מספר קטן, אפשר לראות את הלבנה היום רק בין עשר מעלות לאחת עשרה מעלות, למשל. בין שני הקצוות יש רק כמות קטנה של מקום, זה צמצום, בדיוק. אז “יהיה הירח קטן ביותר”, יראו לבנה קטנה מאוד. יוצא שהלבנה תהיה קטנה מאוד, כי זה רק ה… למשל, כשאורך הראיה טוב יותר, אורך משמעו שהלבנה רחוקה יותר מהשמש, זה כבר גדול יותר. אם זה קטן יותר, זה עדיין קטן יותר. אותו דבר לגבי קשת הראיה, יוצא רק תקופה קטנה שאפשר לראות אותה, היא עדיין לא נעשתה גדולה יותר כשהיא עולה. אז כשהיא קטנה, אז יראו אותה רק “במקום גבוה ביותר”, יראו אותה רק במקום גבוה מאוד. למה? כי ממקום חסום היא נמוכה מדי לראות, צריך לעמוד על מקום גבוה כדי לראות בכלל את הלבנה. אז זה שני דברים, גם היא קטנה יותר כי האורך קטן יותר, וגם נמוכה יותר, אז אפשר לראות אותה רק ממקום גבוה מאוד.
כאשר קשת הראיה ארוכה יותר
“ואם תמצא קשת הראיה ואורך הראשון ארוכה ממנה” — אבל אם קשת הראיה עם אורך הראשון, המרחק של השמש והלבנה כלפי המזלות, ארוך יותר, “והוסיפו על סוף הקצין שלהם מעלות” — ויש יותר מעלות ביניהם, לא שתי מעלות, נניח כמה מעלות יש ביניהם. כן, סוף הקץ פירושו, נראה לי, אומרים שההתחלה, למשל, אומרים בין עשר מעלות, אמרו בין תשע לשלוש עשרה, נניח, אפשר לראות אותה. אז אם זה בדיוק בתשע, תראה אותה בצמצום. אם זה כבר בשתים עשרה, היא כבר עומדת גדולה יותר. היא כבר גבוהה יותר בשמים, היא גדולה יותר. כן. אז “יראה הירח גדול” — יוכלו כן לראות את הלבנה הגדולה יותר. “ולפי אורך הקשת ואורך הראשון יגדל ויגלה יותר לכל” — זה יהפוך מאחד לשני. ככל שהקשת ואורך הראשון גדולים יותר, תהיה הלבנה גדולה יותר, ואוטומטית גם יהיה קל יותר לראות לשטחים יותר בעולם.
הלכה ד: בית הדין צריך לקחת בחשבון זמן הראיה ומקומה
בית הדין צריך לדעת מה לשאול את העדים
אומר הרמב״ם, “לפיכך”, פעם אתה מבין שזה כך, “ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם” — בית הדין שצריך להחליט מתי הם הולכים לצפות לעדים, כיצד לחקור את העדים היטב, צריך לקחת את שני הדברים בחשבון. הם צריכים לדעת “זמן הראיה”, מתי הזמן שאפשר לראות, “ומקומה”, והמקום, זה פירושו עם חשבונות קשת הראיה. ואז הם יודעים מה לשאול את העדים.
מה שואלים? מה שואלים תמיד את העדים? “באיזה מקום ראיתם?” — היכן ראיתם את הלבנה? יש כמו שהגמרא אומרת, שואלים את העדים, “ראיתם?” — האם ראיתם אותה במזרח או במערב?
דיון: מה פירוש “זמן הראיה”?
כן, לא ברור לי מה פירוש הרמב״ם כאן “זמן הראיה” ו״קשת הראיה”. הוא מפרש “זמן הראיה” פירושו אם זה החורף או הקיץ, שלמדנו עכשיו שבקיץ יהיה פחות בהיר ובחורף יותר בהיר. אבל חשבתי ש״זמן הראיה” פירושו פשוט כמה זמן
הלכה א (המשך) — ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם
אומר הרמב״ם, לפיכך, פעם אתה מבין שזה כך, ראוי לבית דין לשום שני דברים אלו בלבם. בית הדין שצריך להחליט מתי הם הולכים לצפות לעדים, כיצד לחקור את העדים היטב, צריך לקחת את שני הדברים בחשבון. הם צריכים לדעת זמן הראיה, מתי הזמן שאפשר לראות, ומקומה, והמקום, זה פירושו עם חשבונות קשת הראיה. ואז הם יודעים מה לשאול את העדים. מה שואלים? שואלין את העדים, באיזה מקום ראיתם? היכן ראיתם את הלבנה? יש שהגמרא אומרת, שואלים את העד ראיתם, אתם ראיתם אותה במזרח או במערב.
כן, לא ברור לי מה פירוש הרמב״ם, זמן הראיה וקשת הראיה. הוא מפרש, זמן הראיה פירושו אם זה החורף או הקיץ, שלמדנו עכשיו שבקיץ יהיה פחות בהיר ובחורף יותר בהיר. אבל חשבתי שזמן הראיה פירושו פשוט כמה זמן אחרי השקיעה אפשר לראות אותה לפי החשבון של קשת הראיה. ומקומה, זה גם קשת הראיה, כמה גבוה, איזה מקום צריך להיות, כמה גבוה בשמש צריך להיות, באופק צריך להיות הלבנה, שזה גם בעצם קשת הראיה או אורך הראיה, שניהם שהם יכולים בערך לומר את הדברים. אני לא בטוח מה העברי פירושו.
על כל פנים, צריך לדעת את… הרמב״ם מדגיש, צריך לדעת את שני הדברים, לפני כן צריך להבין יותר בבירור מה פירוש שני הדברים. כן, אבל יש משהו… כתוב במשנה, כן, או שואלים את העד באיזה מקום ראיתם. זה מה שזה אומר.
הלכה ב — בצמצום: מתי בית דין צריך לבדוק יותר
לפיכך, אומר הרמב״ם, לפיכך, ויתן החשבון, החשבון אומר, החשבון הולך לתת את המסקנה שיראה בצמצום, שאם יראו יראו רק משהו בצמצום. כגון, והוא מסביר, כגון שהיתה קשת הראיה תשע מעלות וחמשה חלקים, והיה באורך הראשון שלש עשרה מעלות בשוה, ובאו עדים שראו. וזה כמעט ההפרש של ארבע מעלות? לא, לא, זה לא אומר רק זה, זה אומר שזה המספר הקטן ביותר של מעלות כמעט שאפשר למצוא ברשימה הקודמת. זה הראשון לראות ברשימה הקודמת. זה המספר הקטן ביותר. יכול להיות שיוכלו לראות את הלבנה. אם אורך ראשון הוא בדיוק שלוש עשרה, וקשת הראיה היא בדיוק תשע, או קצת יותר מתשע, כי פחות מתשע לא יכולים לראות אותה, תשע וחמישה חלקים, אז הפירוש אולי זה כבר שייך, אולי אבל בצמצום, יש יותר סיכויים שהעדים יגידו שקר. במקרה כזה הדיינים יחקרו יותר את העדים והם ישאלו.
זה כך, זה תלוי גם היכן הוא נמצא, אם במזרח החמה או שהיה במקום נמוך, זה זמן הראיה מקודם. אם זה זמן הראיה במזרח החמה, אז בית הדין באמת סקפטיים, כי הסיכויים קטנים. או שהעדים גם גרו במקום נמוך, אז חוששין להם ובודקין אותם הרבה, כי יש מציאות כזו, נראה שלפעמים אפשר לראות, אבל בית הדין צריך לחקור היטב את העדים האם הם לא דימו, האם הם לא ראו איזה ענן במקום, או האם הם לא רוצים לרמות.
ואם היה במערב השמש או במקום גבוה יותר, אז ודאי יראה, אז לא צריכים הדיינים להיות כל כך קפדניים עם העדים, כי הם בוודאי יראו אם לא היו שם עבים המבדילין, אם לא היו שם… אלא אם כן הייתה איזו סיבה, היו עננים, אז אכן הם לא ראו, אבל אם הכל בסדר, צריך לראות אותה.
סיכום הלכה א-ב: הנקודה הבסיסית
עד כאן ההלכה הראשונה שהרמב״ם אמר בפרק זה. כלומר, הנקודה הבסיסית היא שני דברים. קודם כל, כל מה שלמדנו עד עכשיו באמת אפשר רק לומר “אפשר”, כי זה אמר לנו שהלבנה נמצאת שם תיאורטית בשמים, אבל כדי לראות תלוי גם בכך שיהיה בהיר, שיהיו במקום הנכון. ממילא, כל מה שלמדנו הוא רק “אפשר”, וממילא, עוד… זה כאילו, קודם כל, אל תאבד תקווה אם אתה לא רואה את הלבנה, זה מעונן, או שאתה נמוך מדי וכדומה.
תרגום לעברית
שנית, הוא הוסיף לנו חידוש מעניין, אולי זה פשוט, אבל כביכול הוא הוסיף, שצריך לחשב לפי קשת הראייה המדויקת ואורך הראשון שלמדנו קודם, צריך לדעת כמה חזק לחקור את העדים. לא רק כי אם זה באופן מצומצם יותר, צריך לדעת, כמו שאומרים, יכול להיות שראו את זה, אבל צריך לוודא. הרמב״ם אומר לא אם העדים אומרים שראו את הלבנה גבוה מאוד. שלא יכול להיות שזה קיים, יודעים כבר שזה שקר. הרמב״ם לא אומר את זה, אבל לכאורה גם זה יוצא ברור. אולי זה פשוט מה שלמדנו קודם, אבל את זה אומר הרמב״ם באופן שיכול להיות, שיבדקו אותם היטב ויראו.
קודם היה לנו עוד כשבית הדין מייאש את העדים כדי שיתבלבלו, אם הם באים כבר אחרי הזמן. זה לא מייאש, יודעים שזה יצא טוב. אם באים עדים עם מולד החמה, בית הדין ישלח אותם מיד, שיוכלו לנצל את העכשיו.
בואו נלמד עוד דבר אחד שיוצא מאותו יסוד. מאחר שלמדנו שכל החשבון אומר רק שאפשר לראות את הלבנה בשמים, אבל כאן בעולם הזה יש עוד מניעות שגורמות שלא יוכלו לראות את הלבנה. ממילא הולך הרמב״ם לומר חידוש מעניין מאוד או הלכה שיוצאת מהעובדה הזו.
הלכה ג — אם לא נראה הירח במשך כמה חודשים
כן, אומר הרמב״ם כך: עדים שראו את החודש בזמנו, הםראו את החודש בזמנו, כשהיה המולד, כשבפעם הראשונה ראו את הלבנה, באו והעידו, וקיבלום בית דין, וקידשו את החודש זה הראשון. חודש ראשון. הם קידשו את החודש החדש שאנחנו מדברים עליו, כן? כן, הם קידשו את החודש שמדברים עליו. אם עברו תשעה ועשרים יום, כבר היה ראש חודש, ואחר כך התחיל חודש חדש. מה נספרו תשעה ועשרים יום? כלומר בליל ל׳, נכון? היה רק עשרים ותשעה. כבר היה ראש חודש היום השלושים של החודש הקודם. החודש הקודם היה חודש חסר. עברו עוד עשרים ותשעה ימים, ועכשיו אנחנו לא יודעים אם החודש יהיה חסר או מלא. מסתכלים ליל שלשים, וליל שלשים לא נראה הירח מן השמים. למה לא יכולים לראות אותו? או מן השמים יש לו להראות, או לפי החשבון, או מן השמים כסוהו עבים. אז בית דין בודק, כאשר בית דין מצפים לו כל יום שלשים, כל שלושים יום מחכה בית דין לעדים, כמו שביארנו. אבל מה קורה ולא באו עדים? ועיברו את החודש, עשו שהחודש יהיה חודש מעובר, שהיום השלושים עדיין היה חלק מהחודש הקודם. ונמצא יום ראש החודש השני יום אחד ושלשים, כמו שביארנו. כמו שלמדו, שאם אין עדים, למה מעברים את החודש, ואין שאלה שזה ביום השלושים. אז מה קורה כך? עומד עכשיו מזה, ותחלה למנות תשעה ועשרים יום ראש חדש השני. אחרי ראש חודש, כלומר אחרי שלושים ואחד יום, חודש ב׳, התחילו לחכות לחודש ג׳ הולכים להחזיק עכשיו. אפשר לומר כך. אבל הרמב״ם קורא לזה ראש חודש שני, כי זה ראש החודש השני שבית הדין עשה בזה. והלאה, היום השלושים מזה, לא נראה הירח. לא ראו את הלבנה. אז לכאורה היו צריכים שוב לעבר את החודש. אומר הרמב״ם, לא בא עיבור. אבל יש בעיה. אם תאמר שכך מעברין חדש זה ועושין אותו שלשים, שהחודש עושים גם שיהיה חודש מלא, ומקדשין ראש חדש השלישי יום אחד ושלשים, אומר הרמב״ם, יש בעיה.
אפשר שלא יראה הירח בליל שלשים גם בחדש זה. יכול להיות שבסוף החודש השלישי לא יוכלו עוד לראות את הלבנה בליל שלשים. ונמצא מעברין והולכין ועושין חדשים שלשים אחר שלשים כל השנה כלה. יכול להיות שיש סיבות אחרות למה אנשים לא רואים את הלבנה כל הזמן, ויעשו כל הזמן חודשים מלאים. ונמצא חדש אחרון, מה שיקרה הוא, שסוף סוף כאשר, נניח, יהיה מזג אויר טוב יותר, אני לא יודע מה, יוכלו כן לראות את הלבנה, יראו כבר את הלבנה בליל חמשה ועשרים. למה? כי אנחנו כבר נדחקנו כאן עם שלושה ימים. כשאתה חושב שזה עשרים וחמישה זה כבר בעצם… מה זה אומר שזה עשרים וחמישה? כי כך עשו החכמים את החודש. אבל בעצם, לפי הלבנה כבר כמה ימים בתוך החודש שכבר היו יכולים לראות את הלבנה. בליל עשרים וחמישה יוכלו כבר לראות, או בליל עשרים ושישה יוכלו כבר לראות את הלבנה, וזה יעשה שזה זלזול גדול. אין לך דבר שחוק והפסד יותר מזה, זה יבטל את כל עבודת החכמים. אנשים יאמרו שהחכמים לא יודעים על מה הם מדברים, הרי אתה רואה שכשהם חושבים שזה עוד כ״ה לחודש יש כבר לבנה.
למה זו בעיה אמיתית
וזה פשוט, כי הלבנה לא עוקבת אחרי העיבורים שלנו. הלבנה הולכת כל עשרים ותשעה וחצי יום, כן? אז אחרי שניים שלושה חודשים באה הלבנה יום קודם, אם עיברת כמה חודשים. יכול להיות אפילו עשרים וחמישה, חמישה ימים, כי אם יש לך שישה חודשים שלמים, תעשה, או שנים עשר חודשים שלמים, אתה כבר שישה ימים אחורה. אתה יכול כבר להיות בכ״ו או כ״ה, תראה את הלבנה. כי השלושה ארבעה חודשים, נניח, שעשו מלאים, לא היה בגלל הלבנה. לא יכול לבוא רק כי לא ראו אותה. לא באו עדים כי זה מעונן, כי כדומה, כי זה קיץ. אומר הרמב״ם, ואל תאמר, יחשוב אדם שהדבר הזה לא קורה, למה שאדאג לדברים שיכולים לקרות לפעמים? אומר הרמב״ם, לא, ואל תאמר שהדבר הזה דבר שאינו מצוי הוא שלא יראה הירח בכל השנה, שלא יראו את הלבנה שנה שלמה. אומר הוא, לא, לדבר קרוב יראה, זה דבר שיכול לקרות. ופעמים רבות מתראה, רואים, זה קורה הרבה פעמים, כיוצא בו, זה קורה או דברים דומים, במדינות שזמן הגשמים שם ארוך ועבים רבים, מדינות שבהן תמיד מעונן, שבהן תמיד ערפילי, יש הרבה עננות, לא רואים את הלבנה חודשים ארוכים שלמים. יכול להיות שבחורף לא יראו כי זה מעונן, ובקיץ לא יוכלו לראות כי זה מאובק.
לא, צריך לזכור. כן, צריך גם לזכור שזה לא רק זה, לא כל פעם יכולים לראות את זה, אפילו אם זה כבר ליל שלושים יום, לפעמים לפי החשבון לא יכולים לראות את זה, באמת לא יכולים לראות. יכול להיות שצריך רק שיהיה חודש אחד הבעיה, חודש אחד הבעיה, חודש אחד הבעיה. יוצא ששנה שלמה לא ראו את הלבנה בליל כ״ט, בליל ל׳, כי ברגע שרואים את זה אחר כך, אחר כך יכולים לראות את זה תמיד. אבל אתה זוכר שמדברים רק על כמה שעות, על חצי שעה באמת טכנית, אבל מדברים על יום אחד. ולא, ברגע שלא רואים את זה באותה חצי שעה, נעשה החודש מעובר לכאורה. ממילא, זה מאוד קל, אומר הרמב״ם, כשמחשבים את כל המציאויות, יהיה מאוד קל שתהיה שנה שלמה שאף פעם לא ראו את הלבנה. מתי? בליל כ״ט. זה הרמב״ם מסביר. שאין אנו עומדים ברם, אומר הרמב״ם, הוא לא מתכוון לומר שלא ראו את הלבנה במשך כל השנה. זה באמת דבר נדיר. אלא מה? אני אומר שלא ראו את זה אז כשזה חשוב, שרואים את זה באמצע.
הלכה ב (המשך) – קבלה איש מפי איש: מה עושים כשלא רואים את הלבנה
שלא ברגע שלא רואים את זה באותה חצי שעה, נעשה החודש מלא לכאורה. ממילא, זה מאוד קל, אומר הרמב״ם, לחשב את כל המציאויות, יהיה מאוד קל שתהיה שנה שלמה שאף פעם לא ראו את הלבנה. מתי? בליל חוטף. זה הרמב״ם מסביר. בליל… “שאין אנו עומדים”, כן? אומר הרמב״ם, הוא לא מתכוון לומר שלא ראו את הלבנה במשך כל השנה. זה באמת דבר נדיר. אלא מה? אני אומר שלא ראו את זה אז. כלומר, שרואים את זה באמצע החודש, שלום עליכם, לא עוזר לי. אבל אז כשצריך לראות אותו, בתחילת החודשים, כשרוצים לעשות על פי ראייה, לא רואים אותו. “ואין אנו אומרים ואחר כך ביום”, שאחר כך רואים אותו. אבל הרמב״ם מתכוון לומר שזה דבר שקורה לעתים קרובות, שלא יראו אותו בימים שהכי חשוב לראות. היום האחד, היום האחד תחילת כל חודש.
למה לא רואים את הלבנה – שלוש סיבות
למה לא יראו? “פעמים לא יראה מפני שאי אפשר שיראה”, או כי לא אפשר, כמו שאתה אומר, כי שקיעת החמה קורית מאוחר, קרוב לשקיעת הלבנה או אחרי שקיעת הלבנה. לא אחרי, אבל… “וחדשים שאפשר שיראה בהם”, או חודשים שלפי החישובים היו יכולים כן לראות, אלא שיש סיבות אחרות, “לא יראה” בגלל העננות, “או מפני שקטן ביותר”, או שזו לבנה קטנה מאוד, “ולא נתחכם אדם לראותו”, אדם לא עומד ומחפש אותה.
נכון, טוב מאוד, זה קטן מאוד. יש לך עוד בעיה. כלומר, לפי החשבון, זה הרבה פעמים יכול להיות שזה קטן מאוד. פשט, בעצם, בית הדין היה צריך לחשב את זה, לשלוח אדם שיעמוד על הר גבוה, הוא ילך לראות, כי זו הדרך היחידה שתראה את הלבנה החודש. מי שמתחיל לחפש, יודע שצריך לשים אדם שילך לחפש, כי זה קטן מאוד. לפעמים יוצא שזה גדול מאוד, כולם יכולים לראות אותו. אבל הרבה פעמים יוצא שזה קטן מאוד, אז אם יתחכמו יראו אותו. אבל יכול להיות שאף אחד בדיוק לא הלך לחפש, ויכולה להיות שנה שלמה שלא רואים שום לבנה.
נדמה לי שבמסכת ראש השנה כתוב שהיה הר שהיו עומדים שם ומסתכלים. הרועים, לא? יש הר שנקרא הרועים, שהסתכלו שם לראות את הלבנה. מילא, סתם, בית הדין, אם היו יודעים את החשבון, היו באמת שולחים מישהו לחפש. בדיוק בעיר שבה בית הדין גרים היה מעונן. אתה חושב שזה לא דבר שאפשר לשלוט על הכל.
אומר הרמב״ם, אלא, נו, מה עושים עם זה? יש בעיה גדולה. אם יצא שיראו את הלבנה החדשה כשלפי החישובים שלנו זה עוד סוף החודש, ועוד בכ״ה-כ״ו לחודש, סוף שנה, אחרי כמה חודשים, תהיה בעיה גדולה. אומר הרמב״ם, אלא, לכאורה יש בעיה. צריך להתקדש על פי ראייה. אה, אתה אומר, למדנו קודם שיש חשבון. מדברים עכשיו על הזמן שעושים על פי חשבון, סתם חשבון. אלא? אלא?
המקור של ההלכה – הלכה למשה מסיני
אומר הרמב״ם, הלשון לזה היא כך: קבלה שביד החכמים, איש מפי איש מפי משה רבינו, כך הוא. יש קבלה ביד החכמים, איש מפי איש מפי משה רבינו, זה אומר הלכה למשה מסיני, כך הוא. זה מעניין, לא כתוב ברור בגמרא החידוש של הרמב״ם, כתוב במסכתא, כתוב במקומות שמעברים את החדש בני הצורך. כתובים דברים כאלה, כתובה משנה שלא עושים, ישראל הולך להביא לא קודם, שלא עושים אף פעם פחות מארבעה חודשים עיבורים בשנה, ולא שמונה, כן, כן, כן, לא עושים אף פעם יותר משמונה, פחות מארבעה או יותר משמונה חודשים. יש כללים כאלה שרואים במשניות ובמקורות, כללים כאלה שמחשבים איזה חשבון. אבל לא כתוב ברור הדבר שמחשבים מתי יראו את הלבנה, ולפי זה עושים בטוח שזה לא יקרה אף פעם.
הרמב״ם הבין כך מהגמרא שזה חייב להיות כך כי זה עוקב אחרי פורים, והגמרא אומרת כן שזו הסיבה למה לא יכולים לעשות יותר משמונה חודשים עיבורים בשנה או פחות מארבעה, כי הלבנה תבוא מוקדם מדי או מאוחר מדי. אבל הגמרא לא כותבת שמשתמשים בחשבון שהרמב״ם למד את כל הדבר, לא כתוב ברור. אבל הרמב״ם אמר שזה חייב להיות שזה מתכוון לזה, ולכאורה אותה הלכה למשה מסיני גם, כך זה היום שלא היה, עושים עם חשבון. אבל כאן זה לא ממש שהולכים עם חשבון. כן, כאן עושים את זה עם הליכה מסוימת שזה מתקן. שמשתמשים על הראייה משתמשים לפעמים בחשבון. בזמן האחרון גם בא.
שני היבטים של ההלכה למשה מסיני
אבל אומר טוב מאוד, שפעם אחת משה רבינו נתן לנו את ההלכה שכשאין ראייה יש חשבון, אמרתי לכאורה כבר את ההלכה למשה מסיני. יש שני דברים שמשתמשים כאן. כלומר, גם משתמשים, מספר אחד, משתמשים שעושים את חשבון הראייה, לא החשבון שאנחנו משתמשים, רואה? חשבון הראייה אומר לנו מראש מתי יכולים לראות את הלבנה, וכך נדע שזה לא יגיע לעשרים הימים הראשונים. וגם, אחר כך מעברים חודשים על פי כללים, כלומר לא לפי הראייה, אלא לפי חשבון של אחד חסר ואחד מלא, לפי איך שיוצא. כלומר, משתדלים לעשות התאמה.
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם, כן, “אלא הקבלה שביד החכמים איש מפי איש עד משה רבינו כך היא, שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים, חודש אחר חודש”, אם עוברים כמה חודשים שלא ראו את הלבנה. הרמב״ם לא אומר ברור כמה חודשים, כי אין כלל ברור, זה תלוי בחשבון. אז, “בית דין קובעין חודש מעובר שלשים יום, וחודש חסר מתשעה ועשרים יום”. מתחילים לעשות הכל בסדר. כלומר, אחרי שעברו כמה חודשים שהיו מלאים, מתחילים לעשות חסר ומלא. “וכן מחשבין וקובעין חודש מעובר וחודש חסר”.
קביעה vs. קידוש – החידוש של חודש חסר בקביעה
וכך עושים הלאה, “בקביעה”, החכמים קובעים, “ולא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראיה”. לא אומרים את המילה “מקודש מקודש”, כי המילה “מקודש” היא רק כשבאה עדות, אבל החכמים אומרים שהחודש קבעו אותו. שולחים את השליחים, לא קוראים לזה “מקודש”, אלא קוראים לזה “קביעות”. זה לא שונה ממה שלמדנו קודם, שכל חודש מעובר לא מקדשים, רק קובעים. הוא אומר רק חידוש. כן, בדיוק.
אבל כאן אומר הרמב״ם חידוש, שאפשר לעשות את אותו דבר, לעשות חודש חסר בקביעה ולא בקידוש. כי אם אנחנו יודעים, זה הרי החידוש העיקרי כאן, כי חודש מלא, אני עושה בברירת מחדל. הרמב״ם אומר שבדיוק כמו שאתה רואה שם שאפשר לעשות קביעות, לא קידוש, וזה עושה סעודה, מה שעושים, מכריזים, כמו שאתה אומר, כן, שולחים שליחים, אומרים לעולם שהיום… הרמב״ם אומר בסוף שעושים סעודה, עושים את כל הסדר של עיבור. את אותו דבר יעשו כשעושים דווקא חודש חסר. בית הדין לא מקדשים, הם אומרים, “רבותי, היום הוא ראש חודש”.
דיון: מתי עושים חודש חסר – האם זה “תיקון” של חודשים קודמים?
מעניין, כי כשעושים חודש חסר, בעצם אומרים שעכשיו זה באמת מלא, אלא שהחודשים הקודמים, אחד מהם היה טעות.
לא, זה לא באמת. שוב, אבל הבעיה היא, כי כשזה יקרה, כשיראו את הלבנה בכ״ה, ידעו שהחודשים הקודמים… אבל לא יכולים לחזור לעשות כלום למפרע, לומר שהחודש הקודם לא היה זה. מתקנים את זה עכשיו. אבל אני אומר עכשיו כשמתקנים את זה, בעצם כבר כן החודש מלא.
לא, לא, לא, למה לא עומד מה שאתה אומר? לא מתקנים את זה אחרי הבעיה, מתקנים את זה הרבה לפני. לא נותנים לעבור יותר משני חודשים, נניח, שמעוברים אחד אחרי השני. או שלושה, תלוי, כן, לפי הענין. אני אומר, נניח שלושה חודשים שכבר היו מעוברים. אומרים אנחנו שהחודש כבר באמת, זה כבר באמת ראש חודש. חסר. כן, אנחנו אומרים… אמרתי, זה באמת לא חודש מהחודש הבא, כי מתברר שה… לא יכול להיות כל כך הרבה חודשים שלא ראו את הלבנה, זה לא מקודש, אנחנו אומרים רק.
הלכה ג (המשך) – מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
אומר הרמב״ם, פעמים עושין מלא אחר מלא, או חסר אחר חסר, כמו שראה להם מן החשבון. מה פירוש הדבר? מה שאמר הרמב״ם עכשיו, שאם לא היו רואים את הלבנה כמה חודשים, מתחילים פשוט ללכת אחד אחד על הסדר, כמו שאנו עושים בעיקרון, עושים מלא חסר מלא חסר. זהו האופן הרגיל, אבל לפעמים יוצא שצריך לעשות שני חודשים מלאים ברצף, או שני חודשים חסרים. כמו שאנו עושים, כמו שהחשבון שלנו עושה חסר. חשוון כסלו, כך או כך. נכון? למה? כי יוצא לפי החשבון, שאתה צריך שני ימים. או להיפך, חסרים לנו שני ימים, מורידים אותם.
זה אמר הרמ״א עכשיו, שכאשר אין רואים את הלבנה עושים אחד מלא אחד חסר. זה לא גזירת הכתוב, שעושים אחד מלא אחד חסר. זה נורמלי, כי פחות או יותר חודש הוא 29 יום וחצי, יוצא כל חודש שני פעם. אבל לפעמים כבר הלבנה הלכה להתעכב, או לפעמים נאמר החודש האחרון חיכו יותר מדי זמן, כבר יש שני חודשים לספור, עושים שני חסרים בבת אחת. אבל מתי עושים מלא אחר מלא? אם כמה חודשים היו חודשים חסרים. כי חוששים שיהיה מאוחר מדי, וצריך אחר כך לעשות שלושים ושלושה יום. אבל זה קורה פחות בדרך כלל, כי הרמב״ם אמר שהסיבה שלא ראו היא בגלל סיבות אחרות. בסדר, הכל יכול לקרות.
המטרה: שהלבנה תיראה בזמן הנכון
בסדר, אומר הרמב״ם הלאה, פעמים… כן. אומר הרמב״ם, מתכוונין לעולם בחשבונם, מחשבים תמיד עם החשבון שאם יראה הירח בחודש הבא, יראה בזמנו או בלילה שלירו, לא שיראה קודם זמנו שהוא ליל שמונה ועשרים. טוב מאוד. יכול להיות… כן, טוב מאוד. אלו שני הלילות שזה נורמלי שיראו את הלבנה, אבל לעולם לא לפני כן. נכון? כן, אומר הרמב״ם, “בחשבונות הראיה”.
דיון: המושג “שחוק” – מה פירושו?
הרמב״ם לא אמר את המילים שזה יהיה… המילה היא שזה יהיה בזיון לבית הדין? הוא לא אומר. הוא אומר שזה שחוק. שחוק פירושו שזה שחוק על בית הדין? או שזה מילה שאנחנו פתאום נמצא עצמנו בחודש מבולבל? הרמב״ם אומר דבר פשוט, למען הסדר הטובה. גם זו המילה שחוק. שחוק בהפסד. אני לא יודע שצריך להגיע לזה. יש דברים כאלה שכתובים, אבל צריך להגיע לזה.
צריך להבין דבר פשוט, הרמב״ן כל הזמן רוצים לאזן את שני הדברים. באמת, הייתי חושב כך, כאילו אם מישהו יודע באמת בבירור את החשבון, היה יכול ללכת תמיד על פי חשבון. אנחנו לא עושים את זה, כי אנחנו הולכים עם חשבון הראיה בכלל, אנחנו לא הולכים עם חשבון הראיה, אנחנו הולכים עם חשבון המולד בכלל, זה חשבון אחר לגמרי. אבל תיאורטית, זה קצת… באמת מה שאנחנו רוצים ללכת זה עם הלבנה. עכשיו, ודאי, כדי לראות את הלבנה צריך לראות אותה, אבל בעצם, הרמב״ן באמת אני חושב שאם כל האנשים היו חכמים, היה אפשר לעולם לא להסתכל על הלבנה, כי אנחנו מאמינים בחשבון, והחשבון הוא מאה אחוז מדויק. אלא מה? יש דין שצריך ללכת עם הראיה.
באמת זו הקושיא, למה צריך ללכת עם אותה ראיה בכלל? אבל הרמב״ם אומר שממילא, לא יכול להיות שבית הדין יודע, אני מתכוון שזה העיקר פרשת שחוק, בית הדין יודע שהיום כבר הגיעה הלבנה, העולם לא הולך לראות כי זה לא נראה, אבל העולם יודע. אז צריך להתחשב בזה, אחד לומר העולם לא יודע, העולם יודע כן, מחר הם ידעו, שלושה חודשים או כך השחוק הוא שהעולם לא ידע שהחכמים הם כן חכמים והם יחשבו שפועל ה׳ לא הביטו, שהחכמים לא יודעים את החשבונות? בגלל זה… השחוק הוא שהחודשים לא ילכו עם המציאות, שזה עושה אחרת. השחוק הוא באמת כבר קודם, אלא שהעולם ירגיש בזה רק מאוחר יותר.
שתי סיבות למה צריך את חשבון הראיה
כן, אומר הרמב״ם, ואיך יודעים מתי הלבנה, אם כך יוצא שגם לגבי זה צריך לדעת את חשבון הראיה, לא רק שיוצא שיש עוד סיבה למה צריך לדעת את חשבון הראיה. אחת, זה חוקק להיות העדים, ושתיים, הוא שאם אין לבנה, שילכו לפי החשבון ויעשו
הלכה ט: חשבונות הראיה כדי לדעת מתי אפשר שייראה ומתי אי אפשר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “חשבונות הראיה אלו שביארנו יתבאר לך ותדע מה שאפשר שייראה ומה שאי אפשר שייראה”. עם כל החשבונות האלה שהרמב״ם חישב בהלכות קידוש החודש, תדע מתי אפשר לראות את הלבנה, אז תחכה, ומתי לא אפשר בכל מקרה, אז תעשה עיבור או חסר לפני כן, כדי שיצא החודש הבא. אז תעשה לפי החשבון, “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש”.
ביאור: “אי אפשר שייראה” — מחשבים ידנית כדי שהחודש הבא יצא נכון
דובר 2:
לא, מה שהוא אומר “אי אפשר שייראה” פירושו שעכשיו מדברים שצריך לחשב עכשיו מה אנחנו עושים את העיבורים הידניים כאילו, לא לפי הלבנה. לפי מה אנחנו עושים את זה? אנחנו מוודאים שבחודש הבא הלבנה תבוא בזמן הנכון. איך יודעים מתי הלבנה תבוא? צריך ללמוד את החשבונות. לא מספיק המולד, צריך שאנשים יוכלו באמת לראות, אם זה אפשרי, את הלבנה בזמן הנכון. “ועל זה סומכין ומעברין חודש אחר חודש”. כלומר, לא ממתינים עד שיהיה מצב חירום, כמו שנאמר אחרי שנה שלמה, אלא בכל חודש שומרים על זה בראש.
הלכה ט (המשך): עיבור רצוף — מלא אחר מלא, חסר אחר חסר
דובר 1:
הוא מתכוון לומר, או שמעברים כל חודש, אומר הרמב״ם, עושים עיבור רצוף, “או עושין חודש חסר אחר חסר”. כלומר, הרמב״ם אמר, אם לא יודעים, עושים אחד מלא אחד חסר, זה נורמלי. אבל אם יודעים שלא יצא בחודש הבא הלבנה נכון, עושים או שני מלאים בבת אחת, או שני חסרים בבת אחת, כדי שתהיה נכונה הלבנה בחודשים הבאים.
אומר הרמב״ם, “לעולם אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה, ולא מוסיפין על שמונה חדשים המעוברין”. לעולם לא פחות מארבעה חודשים שיש להם שלושים יום מלאים, ולא יותר משמונה. כי אז, זה יצא החשבון, זה כתוב במשנה, וזה יצא החשבון שהלבנה תבוא בשלושה ימים של פסיפות.
הלכה ט (המשך): סעודת עיבור החודש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, למדתי קודם שעושים סעודת מצווה כשעדים באים. אומר הרמב״ם, וגם לעבור חדשים אלו… כשמעברים, לא כשבאים יש סעודה, והעדים יהיו לאכול. יש דבר שנקרא סעודות עיבור, שעושים כשעושים חודש שלם. לא עושים קידוש החודש, עושים משהו אחר במקום עושים סעודה. אבל חודש עיבור כשעושים אדר נוסף.
דובר 2:
לא, לא, לא, כשמעברים את החודשים. כשעושים שלושים, יש חודש מעובר בשנה מעוברת. וחודש מעובר כשיש שלושים יום.
דובר 1:
כשמעברים את החודש, הרמב״ם אמר בפרק ג׳ שלא עושים קידוש, מה שלא עושים קידוש אלא קידוש שמים, אבל עושים כן סעודה. ודאי נדרש בארוכה, מתי עושים את הסעודה. אומר הרמב״ם, לא רק עושים את הסעודה אז כשרואים את הלבנה בלילה הראשון, אלא גם כשמעברים לפי הסעודה. על חשבון עושים גם סעודת עיבור חודש כמו בפרק שלישי. ואם לא עושים קביעה. בליל כ״ט לפעמים צריך לעשות גם את זה, למ״ד.
הלכה י: החידוש הגדול — איך להבין את הגמרות על חשבונות בזמן הראיה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, וכל. עכשיו, יוצא, אומר הרמב״ם דבר נכון. יש הרמב״ם אמר כללים איך אפשר לעשות מעובר או חסר, לא לפי הראיה, אלא לפי חשבון. עכשיו אומר הרמב״ם, עכשיו תבין משהו שכתוב בגמרא, והרמב״ם עושה את זה כמו גבולה.
בגמרא רואים שיש דברים שאפשר לעשות עיבור, זו הגמרא שמדברת במשנה שאומרת בערכין, שעושים, יש רשימה של כמה חודשים עיבור עושים. אתה יודע, יש רשימה? הולכים עם הלבנה. איך יכול להיות שיש רשימה? אחר כך רואים שיש דבר מעברין את החודש מפני הצורך. איך יכול להיות? הולכים עם הראיה.
עונה הרמב״ם, כל זה מדבר על המעשה שלי, על מה שאני אומר שחודשים שלא רואים את הלבנה, הולכים עם חשבון ולא עם הראיה. זה החידוש של הרמב״ם. הרמב״ם לא עמד, בגמרא כתוב לכאורה שאפשר תמיד לעשות סתם כשרוצים מלא חסר.
אומר הרמב״ם, עכשיו לא יכול להיות. זה מדבר רק על אופן שבית הדין יודע שהלבנה היא בעצם שם, לכבוד זה עושים את זה.
הלכה י: לשון הרמב״ם
דובר 1:
זה שאנו מוצאים בתלמוד, בגמרא, דברים שמראים שבית דין סומכין על החשבון, ומשם אנו למדין מפי משה מסיני שהדבר מסור להם והרשות בידם לחסרו ולעברו, שלבית הדין יש הרשות לעבר את החודש או לחסר אותו. וכן זה שכתוב בגמרא, במשנה, שחיסר רבי תשעה חדשים בשנה, שרבי עשה תשעה חודשים בשנה שיהיו חודשים חסרים, וכן כל כיוצא בזה.
על כך, במשנה כתוב שלא עושים יותר. צריך לתמוה, איך בא ה… אנחנו יודעים שיש ראיה באותם זמנים. אומר הוא, הכל על עיקר זה בנוי, אם בזמן שלא נראה החודש בזמנו, רוצים אנו לחשב את החשבון. אז לא צריך תמיד לעשות מלא, אפשר לעשות חסר ומלא לפי הצורך, לפי החשבון. וזה גם הרמב״ם שלו לאנשים אחרים.
מחלוקת רב סעדיה גאון ורב חסדאי גאון
דובר 1:
רב סעדיה גאון אמר שרואים בגמרא שהולכים עם חשבונות. אמר רב סעדיה גאון, רואה אתה שהראיה תמיד הייתה מזויפת. אמר רב חסדאי גאון את החידוש נגד רבי מאיר וכן הלאה, גם נגד הרמב״ם אומר שזה היה נגד הקראים. טען רב סעדיה גאון שתמיד היו נותנים עם החשבונות. והיו לו ראיות שהגמרא רואה את החשבונות. וזו קושיא איומה, מה באים חשבונות? מה פירוש מקדשין על פי ראיה?
אומר הרמב״ם, לא, אני אגיד לך, כי גם מקדשין על פי ראיה, הרבה פעמים לא רואים את הלבנה הפחד או כך. ואז צריך ללכת עם החשבון.
הלכה יא: מעברין את החודש לצורך — רק בזמן שלא נראה החודש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החודש לצורך, שאם יש צורך אפשר לעבר את החודש, לעשות ארוך יותר את החודש. למשל, משום ירקא ומשום מעשיה, שלמדנו כשהרמב״ם החזיק שזה הטעם של לא ידוע ראש, אבל הרמב״ם אמר שזה לא הטעם, כי זה לא מדבר בזמן שמקדש על פי ראיה. אבל על כל פנים, רואים בגמרא שיש דבר כזה שאפשר, מכיוון שלא יצא היום הלא נכון וכן הלאה, אפשר לעבר את החודש.
שואל השואל, אומר הרמב״ם, זה לא אומר שאפשר לעשות את זה כשרואים את הלבנה אחרת. כל זה מדבר, כשמעברים לפי החשבון, ואותן אחד מלא ואחד חסר, אז אפשר להחליט איזה חודש יהיה מלא או חסר. בין לעבר חודש אחר חודש או לחסר. חישבו את החשבון שאפשר לעשות בשני האופנים. העיקר הוא שלא יצא שפעם אחת יראו את הלבנה כבר ביום העשרים וחמישה, אבל אפשר לחשב את זה כמה חודשים לפני כן במדויק, ואם יוצא סיבה אחרת למשל שיום כיפור לא יחול ביום ראשון, כדומה, אפשר לחשב את זה מתי יהיה חודש מלא ומתי יהיה חסר.
הלוח שלנו כיום vs. עיבור מפני הצורך
דובר 1:
וכך עובד באמת הלוח שלנו כיום. הלוח שלנו כיום הוא לא לפי הצורך. כלומר, יכול להיות בגלל זה עשו את זה, אבל הלוח שלנו כיום אין בו ההלכות, אפילו לא ברור שהלוח שלנו כיום מקפיד שלעולם לא יראו את הלבנה בימים הלא נכונים. הלוח שלנו כיום יש לו סיבות אחרות. הלוח שלנו כיום הוא לא עיבור מפני הצורך, הלוח שלנו כיום הוא לוח קבוע. כבר מחושבים דברים מסוימים שלא יפול בימים הלא נכונים. הכניסו את זה ממש להלכה שלא יקרה. הכניסו דבר מסוים, אבל זו לא ההלכה שלומדים עכשיו.
בסופו של דבר הוא שזה כתוב בגמרא, שבזמן הראיה אפשר לעשות מפני הצורך דברים, זה אפשר לעשות רק within ה-degrees of freedom שיש אחרי שלא רואים את הלבנה, וצריך לעשות ידנית.
הלכה יא (המשך): אבל בעת שייראה הירח בזמנו — אי אפשר לא לדחות ולא לעבר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אבל בעת שייראה הירח בזמנו שהיא תחלת היותו שהיא. מה פירוש שייראה הירח בזמנו? כשהלבנה מתחילה להתקיים, נראה, סליחה, שתחלת היותו נראה, הפעם הראשונה שהוא נראה, אחר שנתקבץ עם השמש, אחרי שהשמש מאירה עליו.
דובר 2:
לא, נתקבץ עם השמש זה המולד, נכון? ראיית הירח זה הפעם הראשונה שאפשר לראות אותו אחרי הקיבוץ.
דובר 1:
אחרי שהוא מתקדש לעולם. אי אפשר לא לדחות ולא לעבר, אם לא ראו אותו בבירור, אז לא אפשר להתעלם ולומר שהחודש מלא. נכון.
דיון: מה פירוש “תחלת היותו נראה”?
דובר 2:
למה הוא אומר כאן שזה הפירוש ראיה?
דובר 1:
אין לי מושג. אני לא יודע, זה נזכר כאן, זה דברים פשוטים. משהו מתכוונים לזה? אני לא יודע מה. מבין?
דובר 2:
כן, שכחתי. הראיה היא… אולי מתכוון לומר שראו אותה ממש בפעם הראשונה? כלומר לא שראו אותה מחר, אז זו לא הבעיה?
דובר 1:
אני לא יודע בבירור מה הוא מתכוון. אני לא יודע. או אולי מתכוון לומר שהחשבון שכתוב בגמרא לא הולך עם הקיבוץ, זה הולך עם הראיה? אבל לא שום, משהו רוצים כאן לומר. בכל מקרה, אומר הרמב״ם, בכל הדברים מסתבר, שכל הדברים האלה שאנו מדברים כאן, שאפשר לעשות לפעמים כך חסר או לפעמים ידה תורה…
אולי מתכוון לומר שכאשר תחלת היותו נראה פשט שזה כבר בעצם נולד קודם לכן, ממילא אי אפשר לדחות אותו.
דובר 2:
לא, תחלת היותו נראה הוא זמן תחלת ראיה כפשוטו.
הלכה יב: בזמנים אלו — אין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי
דובר 1:
אומר הרמב״ם, בכל הדברים אלה בזמן שיש שם בית דין, וסומכין על הראיה. כשיש בית דין, ועושים את החודש לפי העדים שזה הזמן. אז אפשר לעשות לפעמים אחד מלא אחד חסר וכו׳. או שני מלאים, שני חסרים, נכון? אבל אין בית דין, נכון? ממילא, “ואין סומכין אלא על הקביעה בזה החשבון האמצעי הפשוט בפי כל ישראל”. בזמנים אלו אין סומכים אלא על קביעות החשבון לפי השיטה שהוא קורא לה חשבון האמצעי, שנעשה פשוט בפי כל ישראל, שאנו מחשבים לפי המולד האמצעי.
וזכור, זה אפילו לא הולך עם הראיה, זה הולך עם המולד האמצעי, זה אפילו לא המולד האמיתי, אבל כלל ישראל לא משנה כמה רחוק מהאמיתי, כל הדברים האלה שלמדנו. אבל זה החשבון שאנו עושים תמיד, אחד מלא אחד חסר, חוץ מחשוון כסלו, שאפשר לעשות לפי חשבון גם כך, כמו שביארנו בהלכות אלו כבר למדנו בפרקים הקודמים, ואז לא נוגע כל הדברים האלה שלמדנו עכשיו.
נקודת העיקר של הרמב״ם: אי אפשר היום לעשות עיבור מפני הצורך
דובר 1:
“כל הדברים האלו” פירושו בעצם כל החשבון, אבל אני מתכוון שזה בעיקר זה, שלא יחשבו שאפשר היום עדיין לעשות עיבור החודש על פי הצורך. אי אפשר, כי כבר יש לוח וצריך ללכת לפי החשבון. יכול להיות, אני חושב שזה הוא אומר, שאפילו אם לפעמים יצא כן שהלבנה היא במקום הלא נכון, וזה עושה דברים מסוימים. הרמב״ם אמר שבגלל זה יש את הדחיות, שלא יהיה מוקדם מדי, אבל קצת מוקדם בזמנים רחוקים יכול להיות, וזה לא נוגע לנו כי אין לנו היום בית דין, ואנו הולכים לפי לוח, ויום טוב.
מעבר: הלכה יג — הרמב״ם ממשיך לדבר שלישי
דובר 1:
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם הלאה. עד עכשיו למדנו שתי הלכות שיוצאות מהחשבון. אחת, שלפי החשבון שיודעים בדיוק היכן הלבנה צריכה להיות, יבדקו את העדים לפי זה. ושנית, שיש דבר גדול וחשוב אולי אפילו, שהרבה פעמים קורה שלא רואים את הלבנה כמה חודשים, ואז בעצם הולכים עם חשבון הראייה, פחות או יותר. עכשיו הולך הרמב״ם לומר דבר שלישי, שאינו נוגע להלכה, איני יודע בבירור מה הוא רוצה ולמה הוא…
הלכה יז — הכללים של מזרח ומערב
דברי הרמב״ם
“יתבאר מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות, שאם יראה הירח בארץ ישראל, יראה בכל מדינות העולם שהם למערב ארץ ישראל ומכוונות כנגדן.”
יוכלו לראות גם בכל שאר הארצות שהן בצד מערב של ארץ ישראל. כן, זאת אומרת, אם החשבון מספר שצריך להיות. “וכן מכוונת” דהיינו בין צפון ודרום, כן? זאת אומרת באותו קו רוחב של ארץ ישראל. זאת אומרת, אם אפשר לראות את הירח, זאת אומרת החשבון אומר שבארץ ישראל רואים אותו, אז מכל שכן שרואים אותו במדינה שהיא עוד יותר מערבית מארץ ישראל.
מהי הסברא? הסברא היא לדעתי פשוטה, כי כל אחד יודע שככל שהולכים יותר מערבה, השקיעה מגיעה מאוחר יותר, נכון? יוצא, אם השקיעה מאוחרת יותר, יוצא שיש יותר אורך בין השמש והלבנה, שהיא עוד קצת מאוחרת יותר. יוצא שככל שיש יותר מרווח, אפשר לראות יותר. אז את הלבנה אפשר לראות יותר במערב, אז מכל שכן מארץ ישראל. כך היא לכאורה הסברא הפשוטה… איני יודע אם זה לא נכון מה שאני אומר, אני רק אומר סברא, צריך לבדוק בחשבון אם זה יוצא כך. כי צריך להבין מה הקשר בין מה שארוך יותר, מה שמאוחר יותר על פני כדור הארץ, לבין מה שיהיה רחוק יותר השמש מהלבנה. לכאורה צריך להיות אותו דבר, אבל צריך לחשוב על זה, מבין אתה מה שאני אומר?
בכל מקרה, אבל, אומר הרמב״ם, “ואם יתן החשבון שלא יראה בארץ ישראל, אפשר שיראה במדינות שהן למערב ארץ ישראל”. מאחר שככל שיותר מערבה רואים טוב יותר, אז יכול להיות שלא ראו בארץ ישראל, אבל אפשר לראות אותו בצד מערב של ארץ ישראל. “לפיכך אם יראה הירח במדינה שהיא למערב ארץ ישראל, אין בזה ראיה שנראה הירח בארץ ישראל. אבל אם לא יראה הירח בראשי ההרים במדינות המערביות המכוונות כנגד ארץ ישראל, בידוע שלא נראה בארץ ישראל”. אם רואים כן, אין זו ראיה שלא רואים, כי יכול להיות שרואים שם ולא בארץ ישראל. אבל אם לא רואים, זאת אומרת אי אפשר לראות, ולכן הוא מוסיף “בראשי ההרים”, כי אתה יכול שלא לראות כי אתה בעמק. לא, טפס למעלה על המצפה בראש ההר, ושם אתה לא רואה, אתה יודע שבארץ ישראל לא ראו. לכאורה הוא מתכוון כאן לגבי החשבון בעיקר, אבל גם הראייה. נכון, יפה מאוד.
עכשיו, מה עם צד המזרח של ארץ ישראל? “וכן אם לא יראה הירח בארץ ישראל, בידוע שלא יראה בכל מדינות העולם שהן למזרח ארץ ישראל ומכוונות כנגדה”. זאת אומרת, במזרח יוצא תמיד קצת יותר קצר אורך הראייה, קשת הראייה. יוצא שאם אי אפשר לראות אותו, אז כל שכן שבמקום שהוא עוד יותר קצר אי אפשר לראות אותו. אבל אם רואים אותו כן, אז עדיין אין זו ראיה. “אפשר שיראה במדינות המזרחיות”, אולי בארץ ישראל עדיין מספיק מערבי כדי שיוכלו לראות אותו, מה שאין כן בדן, איני יודע, בארצות מזרח רחוקות יותר, בסין, שלא יוכלו לראות כי זה עוד יותר מזרחי. “לפיכך אם יראו במדינות שהן למזרח ארץ ישראל מכוונות כנגדה, הרי ידיעה שהן ראו בארץ ישראל. ואם לא יראו במדינות המזרחיות, אין בזה ראיה, שאפשר שיראו בארץ ישראל.”
למה מביא הרמב״ם את הענין בכלל?
אחת, שלפי החשבון שיודעים בדיוק היכן הלבנה צריכה להיות, יבדקו את העדים שצריכים להתאים לפי זה. ושנית, שיש דבר גדול וחשוב אולי אפילו, שהרבה פעמים קורה שלא רואים את הלבנה כמה חודשים, ואז בעצם הולכים עם חשבון הראייה, פחות או יותר.
עכשיו הולך הרמב״ם לומר דבר שלישי, שאינו נוגע בהלכה. איני יודע בבירור מה הוא רוצה, למה הוא רוצה, למה בכלל הוא סיפר את זה, למה זה נכנס בנושא, כמה זה עוזר. הנושא של הפרק הוא כביכול, מה עוזר לנו החשבון? הוא אומר לנו הרמב״ם עוד איזה חשבון שלא עוזר. איני יודע בדיוק מה הוא רוצה, אבל הוא אומר דבר מעניין. אולי סתם חשב הרמב״ם שמי שלמד עד עכשיו ישאל את השאלה. איני יודע למה, אבל בואו נלמד מה אני אומר. אני יכול לומר שהחודש מדברים על הדבר המעשי בארץ. יש עוד נושא. נניח, הנושא שהוא הולך לדבר הוא שכל החשבונות שלמדנו עכשיו הם בארץ ישראל. עכשיו, אנחנו לא גרים בארץ ישראל. אז מעניין לדעת, אדם מסתכל, אולי זו בעצם השאלה שהרמב״ם עונה כאן. אדם גר במצרים, או הוא גר בסוריה, או הוא גר ב והוא מסתכל על הלבנה, והוא עשה את כל החשבון של הרמב״ם, והוא לא רואה את הלבנה, או הוא רואה כן במקום שזה לא. בקיצור, לא מסתדר לו הכל לפי מה שלמדנו עכשיו, שהכל לפי החשבון של ארץ ישראל. אז רוצה אדם לראות איך זה עובד. מספר הרמב״ם איך זה עובד. אני חושב שלא למדת טוב, אף אחד לא למד את זה טוב, וזה פשוט, הרמב״ם אמר בבירור שהחשבון הוא רק על ארץ ישראל. הוא רוצה להסביר איך עובד הקשר של ארץ ישראל עם שאר המקומות.
אומר הרמב״ם ש״יתבאר” פירושו נתבאר, כן? התברר “מספרי חשבונות התקופות והגמטריאות”. שמה?
הלכה יח — “מכוונות כנגדן” = 35 מעלות צפון
אומר הרמב״ם, “בכל המדינות שהן במזרח ומכוונות”. מה פירוש מכוונות? “כגון שהיו נטויות לצפון העולם שלשים וחמש מעלות”, זאת אומרת 35 מקו המשווה, כן? וזה כמה גבוה ארץ ישראל לגבי צד צפון. “אבל אם היו נטויות לצפון יותר מזה או פחות, משפטים אחרים יש להם, ואינן מכוונות כנגד ארץ ישראל.”
נראה שרוב הארצות הן ברוחב, בקו ה… כן, הרבה מאוד ארצות, באזור הזה איפה שרוב האנשים גרים. כי גבוה יותר מזה קר ומתחת לזה חם, והרוחב הוא איפה שעיקר הארצות. למטה לא קר, למטה חם. להפך, זה יותר חם. הקצוות קרים והאמצע חם.
אז בכל מקרה, הרבה ארצות הן בערך על זה. אמריקה קצת יותר גבוה בדרך כלל. בקיצור, אנחנו צריכים לדעת בדיוק איפה אנחנו, ולפי זה יוצא.
הלכה יט — “להגדיל תורה ולהאדירה”
דברי הרמב״ם
עכשיו אומר הרמב״ם, אל תחשוב שאמרתי לך איזו נפקא מינה להלכה במה שאמרתי לך עכשיו על הארצות האחרות. “דברים אלו שביארנו באור המזרח והמערב אינו אלא להגיד כל משפטי הראיה”, שתדע את כל הכללים, לא הלכות, כל הכללים של ראייה. למה אני אומר את זה? “להגדיל תורה ולהאדירה”. סתם שתדע יותר דברים, שתרחיב את התורה, שתחזק את התורה. “לא שיהיו בני מזרח ובני מערב סומכין על ראיית הירח או תועיל להם כלום”. לא שהאנשים שגרים במזרח או במערב של ארץ ישראל יכולים לסמוך על ראיית הירח שלהם, או תועיל להם כלום, או שזה יעזור להם בכלל. “אלא לעולם אין סומכין אלא על קידוש בית דין שבארץ ישראל כמו שבארנו במקומו” — תמיד סומכים על מה שבית הדין מקדש. אלא למה אמרתי את זה? כדי להגדיל תורה ולהאדירה, שיהיה לך עוד מידע מעניין בהלכות קידוש החודש ובכל המדע של איך רואים את הלבנה.
דיון: למה אי אפשר להשתמש בראייה בארצות מזרח כסימן?
אלא לעולם, כן. זה מעניין, כי אולי היה אפשר לחשוב שאם יש דרך שרואים אותו בוודאי, למשל, הוא אומר שאם נראה במדינות מזרחיות, יודעים בוודאי שראו אותו בארץ ישראל. למה לא יכול יהודי במזרח לומר, “אה, אני רואה את הלבנה, אני חושב כל שכן שבית הדין בארץ ישראל ראה אותו, ממילא בוודאי קידשו אותו, ממילא אני יכול לדעת”? כמו סימן, לא כסיבה. למה לא אוכל להשתמש כסימן שבית הדין בארץ ישראל קידש את הלבנה?
זה לא סימן מספיק טוב, כי הרמב״ם אמר שיכולות להיות עוד סיבות למה לא רואים אותו בארץ. אם היה מספיק ברור, יכול להיות. בבבל אנשים יוכלו לדעת, “אה, אני יודע שעכשיו קידשו.” אבל לא רואים כך. רואים ששלחו שליחים וכדומה, היו צריכים בפועל לשמוע שבית הדין קידש.
לא, טוב. זה מה שאני שואל. זה טוב מאוד, וזה מעניין מאוד מה שהרמב״ם אומר. יכול להיות שזה מה שהוא מתכוון “להגדיל תורה ולהאדירה”, כמו כשמביאים את ההוה אמינא, לא כי המסקנה היא כך, אלא הוא אומר, “כי זו הייתה הוה אמינא טובה, אני מביא את זה.” לא לא, הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון בבירור, “להגדיל תורה ולהאדירה”, שידעו, בעצם, מדברים על הכלל, איך זה עובד, שככל שיותר מזרחה נעשה קטן יותר וככל שיותר מערבה נעשה גדול יותר. זה יותר טוב הנושא שהוא לימד אותנו.
חידושו של הרב ראבינוביץ׳ — מקבילה לסנפיר וקשקשת (חולין)
ובוודאי, המפרשים מביאים שהלשון “יגדיל תורה ויאדיר” עומדת בגמרא בחולין לגבי הנושא של סימני טהרה של דגים. בתורה כתוב שלדגים יש שני סימנים, סנפיר וקשקשת. אבל הגמרא אומרת שהמציאות היא שכל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר, להפך לא. ממילא יוצא שזה מאוד דומה לכאן. אם רואים את הלבנה במזרח יודעים שבישראל, אבל אם לא רואים, אין זו ראיה שלא. כן? בכל מקרה, שואלת הגמרא, אם כך למה כתוב בתורה שני סימנים? הרי תמיד צריך להסתכל רק על הקשקשת ורק על הקשקשת. עונה הגמרא, “יגדיל תורה”. ורוב המפרשים לא מבינים, זו גמרא מאוד קשה. מה פירוש “יגדיל תורה ויאדיר”? אתה לומד עוד סימן שלא עושה כלום. אז מה זה אומר בכלל?
אז הרב ראבינוביץ׳ כאן בצד של הרמב״ם אומר יפה מאוד. עם זה גם באים לענות על עוד קושיה שדיוקים אחרים ראיתי אנשים מדברים על הרמב״ם. דיברו כמה פעמים על השאלה האם החשבונות של קידוש החודש הם בתורה, או סתם חכמה. אם כי, איני יודע בדיוק מה החלק של תורה וחכמה. והחזון איש אמר שאחרי שהרמב״ם השתמש בזה בספר, נעשה תורה. אם כי הרמב״ם אמר בבירור שהוא למד מהגויים, אבל לא עכשיו אגב. הוא אמר שבעצם זה נלמד, ואם כי הרמב״ם אומר שזה אמת, הוא מדבר על המציאות, הוא לא מדבר על הגוי. דווקא הגוי סיפר לו. בכל מקרה, היו אנשים שמדייקים שאתה רואה דרמה שאומרים על משפטי הראיה יגדיל תורה ויאדיר. מה שלכאורה אדם אמר שזה נוגע רק לתורה, אבל סתם על עובדות מה זה יגדיל תורה ויאדיר. הוא רואה, אלא מאי, זו תורה.
אבל האמת היא דווקא להפך. אומר הרב ראבינוביץ׳, שלא, הגמרא שאומרת יגדיל תורה ויאדיר על סנפיר וקשקשת, מה זה אומר? זו לא הלכה, זה דווקא להפך. ההלכה נוגעת רק לקשקשת. אם תורה פירושה הלכה שצריך לנהוג לפיה, לא נוגע לא בני מזרח ולא הסנפיר, אף פעם לא נוגע. אלא מה? במציאות זה נוגע. למה? כי מזה שבתורה כתוב סנפיר וקשקשת, לומדים קצת מדע, לומדים שכל דג עם קשקשת יש לו גם סנפיר. כך קיבלה הגמרא וראתה, יוצא שהתורה מספרת לך סתם דבר חשוב מעולמו של הקב״ה, שדגים שהם כשרים יש להם קשקשת וסנפיר. אם כי אם אתה רוצה לדעת אם דג כשר להלכה, אתה לא צריך להסתכל על הסנפיר. אבל דווקא, התורה אומרת, התורה לא אומרת סימן להלכה, התורה אומרת עובדה שכל הדגים הכשרים יש להם שניהם.
ואותו דבר אומר הרמב״ם כאן, אני אומר לך עובדה, תתרחב שתבין טוב יותר את עולמו של הקב״ה, כך עובד מזרח ומערב. אם כי אם אתה רוצה לדעת אם זה ראש חודש, לא יעזור שום דבר, כי אתה צריך בכל מקרה לשאול את בית הדין של ארץ ישראל.
המשל של סימני דגים: תורה שמלמדת אותנו עובדות על הבריאה
יוצא שהתורה מספרת לך סתם דבר חשוב כזה מעולמו של הקב״ה, שדגים שהם כשרים יש להם קשקשת וסנפיר, אם כי אם אתה רוצה לדעת אם דג כשר להלכה, אתה לא צריך להסתכל על הסנפיר.
אבל דווקא, התורה אומרת, התורה לא אומרת סימן להלכה, התורה אומרת עובדה, שכל הדגים הכשרים יש להם שניהם.
ואותו דבר אומר הרמב״ם, אומר לך עובדה, תתרחב שתבין טוב יותר את עולמו של הקב״ה, שכך עובד מזרח ומערב. אם כי אם אתה רוצה לדעת אם זה ראש חודש, לא יעזור שום דבר, כי אתה צריך בכל מקרה לשאול את בית הדין של ארץ ישראל.
רבי חנניא בן עקשיא — להגדיל תורה ומצוות
הרי רבי חנניא בן עקשיא שאומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה, שיהיה יותר תורה, אפילו מה שלא חשוב לדעת.
אבל שם הוא מתכוון כן, עושים מצוות. הוא אומר תורה ומצוות, יש הסבר על זה. זאת אומרת להפך, שם אומרים שיש יותר דברים שיעשו, אם כי אולי היה מספיק קצת פחות מצוות.
אבל רבי חנניא לא מדבר על מצוות שאין נוגע למעשה. להפך, יש מעשים שאינם נוגעים לתיאוריה, אבל הרבה להם תורה פירושו יותר תורה ממה שהיה מספיק. תורה ומצוות, עושים שניהם.
זה דבר אחר, כי שם מדברים על פעולות, עושים יותר מצוות מכמה שהשכל היה מחייב. זה הדבר, מקבלים יותר שכר.
ההבדל: להגדיל תורה — לא להגדיל מצוה
כאן כתוב להפך, שהענין של הבנה ברורה גדול יותר מהמצווה. להלכה למעשה לא נוגעים הדברים, אבל כדי להבין את העולם זה כן נוגע.
זאת אומרת להגדיל תורה, הוא לא אומר להגדיל מצוה, יש ענין של לימוד, תיאורטית איך העולם עובד, אפילו אם זה לא נוגע למעשה.
זה לכאורה הנושא של מה שלמדנו, שיש מצווה להסתכל בערך הבא. כי זו המציאות, לא שזו הלכה משפטית.
הפרדוקס בשיטת הרמב״ם: חכמה שמצומצמת להלכה, אבל פורצת את הגבולות
זאת אומרת, אם כי כאן זה כמו היוצא מן הכלל של כל הרמב״ם, למדתם, הרי יש כאן פרדוקס שלם שאנחנו לומדים כאן.
מצד אחד: הרמב״ם מצומצם להלכה
מצד אחד להלכה, זאת אומרת, בזמן הזה בוודאי לא נוגעים כל החשבונות האלה. אוקיי, בית הדין נוגע, אז במובן מסוים כל ההלכות האלה נוגעות למעשה, ובמובן מסוים גם הרמב״ם מקצר, הוא לא אומר את כל התיאוריות של הכל, אלא כמה שנוגע לחשבון הראייה, אז הוא כן מצומצם להלכה.
מצד שני: הרמב״ם כותב מצד החכמה
מצד שני, הרמב״ם אמר בבירור בתחילת פרק י״א, שהוא אומר את זה רק כי הוא יודע שמי שלבו טועה ולדעת החכמות, הוא מתעניין במה בית הדין חשב.
יוצא שזה כן מצד החכמה שבו, אלא החכמה שמצומצמת למה שנוגע, כי הוא יכול לכתוב את כל החכמות בספרו, ספר ענק, איני יודע, משהו כזה.
הפריצה: מחוץ לגבול הנצרך להלכה
אבל כאן אתה רואה כן שהרמב״ם פעם אחת פרץ את החכמה מגבול הנצרך להלכה. זאת אומרת, הוא אומר את החכמה, כן, זה גם מחוץ לגבול ארץ ישראל, הוא אומר את החכמה, אם כי זה לא נוגע, כי באמת כל הסיבה שלו לכתוב הייתה יגדיל תורה ויאדיר.
מעניין, כן.
סיום: זיהוי הפרק
אז זה הפרק, איך קוראים לו? פרק י״ח. י״ז. י״ח. פרק י״ח, כן, כן. אוקיי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture — Laws of Sanctifying the New Moon, Chapter 18
Introduction
Chapter 18 is the "wrap-up" of the Laws of Sanctifying the New Moon. Chapters 11–17 taught the foundations of the astronomical calculation — how to calculate whether the moon will be able to be seen. Chapter 18 brings out the practical laws that emerge from this calculation — what comes out practically from the calculation for the beit din.
---
Law 1 — The Calculation is a Prediction, Not a Guarantee
The Rambam's Words
"It is a known and clear matter that if the calculation indicates that the moon will be seen at night — it is possible that it will be seen, and possible that it will not be seen, because of the clouds that cover it, or because of the location where it will reach, or that there will be a high mountain opposite the west wind for the people of that place, as if one sitting in a valley, that the moon will not be seen by one who is in a low place even if it was large."
Plain Meaning
Even when the calculation shows that the moon should be seen, it is still possible that one will not see it — because of clouds, because of a low location, or because of a mountain on the western side that blocks the horizon. The calculation only calculates the astronomical reality, not the local conditions.
Insights and Explanations
1. "A known and clear matter" — the source is common sense, not wisdom: The Rambam uses here the language "a known and clear matter," which is different from the previous chapters where he brings wisdom from the sages of Israel and the sages of the nations. Here these are simple things that any person who has ever been outside in winter and summer can understand. The "source" for this law is not a book or a tradition, but it is self-evident.
2. The calculation is only a prediction: The main innovation is that the calculation only says that the moon *can* be seen (it is in the sky), but external factors — clouds, topography — can prevent the seeing.
---
Law 1 (Continued) — High Places, Sea, and Weather Conditions
The Rambam's Words
"But for one who stands on top of a high and steep mountain — even though the moon is small, it will be seen. And so it will be seen by one who dwells on the seashore, or one who travels on a ship in the great sea — even if it is very small."
Plain Meaning
Someone who stands on a high mountain, or near the sea, or on a ship on the great sea — can see even a very small moon, because the horizon is wider and there is less that blocks.
Insights and Explanations
1. Proof from the Gemara Pesachim: Rav Nachman said to people traveling on the sea, that when they see that the moon is full, they should burn chametz. The Gemara asks that one must burn it a day earlier, and answers that on the sea one sees the moon a day earlier. This confirms the Rambam's principle that on water one sees even a small moon earlier than on land.
---
The Rambam's Words (Weather Conditions)
"In the rainy season, if the day is clear — the moon will be seen more than it will be seen in the summer season... in the rainy season the air will be very clear and the sky will be seen in greater beauty... for there is no dust that mixes with the air. But in the summer season the air will be as if it is smoky because of the dust."
Plain Meaning
On a clear winter day one sees the moon better than in summer, because in winter there is no dust in the air, but in summer the air is like smoke from dust.
Insights and Explanations
1. Geographic context — Egypt/Land of Israel: The Rambam lived in Egypt, but the calculations are made for the Land of Israel, where there is certainly dust in summer.
2. [Digression: Modern pollution as an analogy to the Rambam's "dust" — such as Beijing where smoke from cars blocks the sky.]
---
Law 1 (End) — Arc of Vision, First Length, and Practical Implications for Beit Din
The Rambam's Words
"And whenever you find the arc of vision [and the first length] at the minimum — the moon will be very small, and will only be seen from a very high place. And if you find the arc of vision and the first length longer than it and they exceed the end of their limits by degrees — the moon will be seen large, and according to the length of the arc and the first length it will grow larger and be more revealed to all."
Plain Meaning
When the arc of vision (the angle/height of the moon) and the first length (the distance of the moon from the sun before the corrections) are "at the minimum" — barely at the minimum — the moon will be very small and only visible from a very high place. When they are larger, the moon will be larger and visible from more places.
Insights and Explanations
1. "At the minimum" — two factors work together: "At the minimum" means that the number is close to the minimum of the "limit" (range). For example, if one can see between 9° and 13°, and one is at 9° — that is "at the minimum." At 12° it is already larger. This affects two things: (a) the moon is smaller (because the length is smaller), and (b) it is lower in the sky, so one can only see it from a very high place.
2. "End of the limit" — explanation: "End of the limit" means the beginning of the range where one can see. When one is at the end (the minimum), it is at the minimum; when one is further in, it is larger.
---
The Rambam's Words
"Therefore it is fitting for the beit din to place these two things in their hearts — the time of the vision and its place."
Plain Meaning
The beit din must take into account two things when they examine witnesses: the time of the vision and the place.
Insights and Explanations
1. "Time of the vision" — two interpretations: One interpretation is that it means whether it is winter or summer — which affects the clarity of the air (as the Rambam just explained). The second interpretation is that "time of the vision" means how much time there is between sunset and moonset — the technical calculation of when one can see.
2. "Its place" — two interpretations: One interpretation is that it means the physical place (high/low, mountain/valley). The other interpretation is that it means the arc of vision — how high the moon is above the horizon.
---
Law 2 — At the Minimum: When Beit Din Must Be More Careful
The Rambam's Words
"Therefore, if the calculation indicated that it will be seen at the minimum, such as if the arc of vision was nine degrees and five parts, and the first length was exactly thirteen degrees, and witnesses came who saw — if in the east of the sun or if it was in a low place — we are concerned about them and examine them extensively. And if it was in the west of the sun or in a high place — certainly it will be seen, if there were no clouds separating."
Plain Meaning
When the calculation shows that one can only see at the minimum (9 degrees 5 parts arc of vision with 13 degrees first length — almost the minimum from the previous table), the beit din must more strictly question the witnesses. But when the calculation shows that one can clearly see, one need not be so strict.
Insights and Explanations
1. The measure of 9 degrees 5 parts with 13 degrees first length: This is the smallest number in the previous list — the first possible scenario where one can see at all. In such a minimal situation the chances are greater that witnesses will be mistaken — they perhaps saw a cloud instead of the moon, or they imagined it, or they want to deceive.
2. "In the east of the sun" or "low place" — these are conditions that make it even harder to see, therefore the beit din is more skeptical. "In the west of the sun" or "high place" — these are better conditions, therefore one need not examine so strongly, unless there were clouds.
3. The calculation serves not only to know if it is possible to see, but also to calibrate how strongly the beit din must investigate and inquire with the witnesses. This is different from the previous law where the beit din "rejects" witnesses who come after the time — there one already knows it is false; here one knows that it can indeed be true, but one must thoroughly examine it.
4. What if witnesses say they saw the moon very high, which according to calculation cannot be? The Rambam does not say it explicitly, but apparently it clearly comes out that one knows it is false.
---
Law 3 — What to Do When the Moon is Not Seen Regularly
The Rambam's Words
"Witnesses who saw the new moon at its time, came and testified, and the beit din accepted them, and sanctified the new moon... if twenty-nine days passed, and on the thirtieth night the moon was not seen in the sky... and witnesses did not come, and they made the month full, and the first day of the second month turned out to be the thirty-first day... if you say that thus they make this month full and make it thirty, and sanctify the third new moon on the thirty-first day — it is possible that the moon will not be seen on the thirtieth night also in this month, and it turns out they make full months one after another for the entire year, and it turns out the last month [the moon will be seen] on the twenty-fifth night... there is nothing more ridiculous and damaging than this."
Plain Meaning
If one does not see the moon on the 30th night of one month, one makes the month full (30 days). But if this happens regularly — several months in a row full — the calendar gets pushed away from the true moon, until one will finally see the moon already on the 25th or 26th of the month, which is a great disgrace to the system.
Insights and Explanations
1. The mechanism of the problem: The moon does not follow our intercalations — it goes every 29½ days. Each full month pushes the calendar half a day away from the true moon. After 6 full months one is already 3 days behind; after 12 months — 6 days. Then one will already see the moon on the 25th-26th of the month, which is a disgrace.
2. "And do not say that this thing is something that is not common" — the Rambam warns that this is not a theoretical problem. In countries with long rainy seasons and many clouds this can actually happen. In winter — cloudy; in summer — dusty.
3. Important clarification: The Rambam does not mean that one does not see the moon at all for a whole year — but that one does not see it at the critical moment (on the 29th night / 30th night). We are only talking about a short time — technically half an hour — but if one does not see it in that half hour, the month becomes full. Combined with all realities (weather, summer arc, etc.) it is very easy that for a whole year one will not see the moon on the 29th/30th night.
---
Law 3 (Continued) — Tradition from One to Another: The Fallback System
The Rambam's Words
"The tradition that is in the hands of the sages from one to another from Moses our teacher is thus — that at the time when the moon will not be seen at the beginning of the months month after month, the beit din establishes a full month of thirty days and a deficient month of twenty-nine days... by establishment and not by sanctification, for they only sanctify based on sighting."
Plain Meaning
There is a law from Moses at Sinai that when one does not see the moon regularly for several months, the beit din begins to establish months according to a calculation — one full (30 days) and one deficient (29 days). This is called "establishment" and not "sanctification," because sanctification is only based on sighting.
Insights and Explanations
1. Three reasons why one does not see the moon: (a) It is impossible that it will be seen — the sunset is too close to the moonset, so it is astronomically impossible to see; (b) Because of the clouds — clouds block; (c) It is very small and no person was wise enough to see it — the moon is very small and no one specifically searched. The last is a practical problem — the beit din should have actually sent people to high mountains to search (as found in tractate Rosh Hashanah about the mountain "Haroim" where they would stand and look for the moon). But even with all efforts, it can happen that in the place where the beit din is, it is cloudy, and one cannot control everything.
2. The source of the law — law from Moses at Sinai: The Rambam calls this a "tradition from one to another from Moses our teacher." This is not stated clearly in the Gemara. What is found in the Mishnayot and Gemara are rules like: one never makes less than 4 full months in a year, and not more than 8. The Rambam understood that the reason for the rules is because the moon will come too early or too late — but that one uses specifically the calculation of vision to fix the months, this is not stated explicitly.
3. Two aspects of the law from Moses at Sinai: (a) One uses the calculation of vision (not the calculation of the molad that we use today) in order to know in advance when one can see the moon, and thus to prevent the months from going away from reality; (b) After when one does not see, one intercalates months according to rules — full deficient full deficient — not according to sighting but according to calculation.
4. Establishment vs. sanctification — the innovation of a deficient month by establishment: The main innovation here is not about a full month (which is by default — one waits 30 days), but that one can also make a deficient month through establishment without sanctification. That is, the beit din says "today is the new moon" without testimony, one sends messengers, one makes a feast — all the procedures of intercalation — but one does not say "sanctified sanctified."
---
Law 4 — Full After Full, Deficient After Deficient
The Rambam's Words
"Sometimes they make full after full, or deficient after deficient, as it appears to them from the calculation. They always aim in their calculation that if the moon will be seen in the coming month, it will be seen at its time or on its night, not that it will be seen before its time which is twenty-eight."
Plain Meaning
Normally one makes full-deficient-full-deficient, but sometimes one makes two full or two deficient in a row, according to what the calculation requires. The goal is that when one will finally see the moon, it should be at the right time (29th night or 30th night), not earlier (28th night).
Insights and Explanations
1. Why make two deficient or two full: Two deficient — when one has waited too long in previous months (too many full), one must "pay back" two days. Two full — when previous months were deficient, one must add. This is exactly like our calculation today with Cheshvan-Kislev (both deficient or both full).
2. When one makes deficient — is this a "fix" of previous months? No, one does not fix it after the problem, but long before. One does not let more than two-three full months pass one after another. One begins to fix earlier, so that it should never come to a situation where the moon is seen on the 25th-26th of the month.
3. The concept of "ridiculous" — what does it mean? The "ridiculous" is that the months should not go with reality — that the people will see that the moon is seen at a time that does not fit with the month. The people also know something about calculations, and when they will see that it does not match, it will be ridiculous. The Rambam himself says it more simply: "for the sake of good order."
4. [Digression: If one could, one would never need to look at the moon. Essentially, if all people were wise enough, one would never need to look at the moon, because the calculation is one hundred percent accurate. But there is a law that one must go with sighting. This is actually a question — why does one need sighting at all if the calculation is perfect? But the Rambam brings out that it is a Torah law that one needs sighting, and the calculation is only a fallback.]
5. Two purposes of the calculation of vision: (a) To confirm testimony — that when witnesses come, the beit din can check if this matches the calculation; (b) When one does not see the moon — to know how to make the months (full/deficient) so that it should match reality.
---
Law 4 (Continued) — Calculations of Vision and Intercalation of the Month
The Rambam's Words
"These calculations of vision that we have explained will be clarified to you and you will know what is possible that it will be seen and what is impossible that it will be seen... and on this they rely and intercalate month after month."
Plain Meaning
The calculations serve to know when one can possibly see the moon and when not. When one knows that one cannot see, one goes according to calculation and makes intercalation or deficient accordingly.
Insights
1. "It is impossible that it will be seen" does not mean a simple calculation, but that when one cannot see the moon, one must calculate manually in order to ensure that next month the moon should come at the right time. The molad alone is not enough — one needs that people should actually be able to see the moon.
2. "And on this they rely and intercalate month after month" — one does not wait until it becomes an emergency, but with every month one keeps this in mind.
---
The Rambam's Words
"They never reduce from four full months in the year and do not add to eight full months."
Plain Meaning
Never less than 4 full months (30 days) in a year, and not more than 8.
Insights
1. This is stated in a Mishnah, and it comes out according to calculation that the moon should not go away more than three days from deviation.
---
Feast at Intercalation of the Month
The Rambam's Words (Chapter 3)
When one intercalates the month (makes it full), one makes a feast, even though one does not make any sanctification of the month.
Insights
1. Not only when one sees the moon at night does one make a feast, but also when one intercalates according to calculation one makes a feast of intercalation of the month (Chapter 3).
---
Law 5 — The Great Innovation: How to Understand the Gemara's About Calculations in the Time of Sighting
The Rambam's Words
"And so this that we find in the Talmud... that the beit din relies on the calculation... from the mouth of Moses from Sinai that the matter is given to them with permission in their hands to make it deficient and to make it full."
Plain Meaning
All places in the Gemara where one sees that the beit din goes with calculations (like the Mishnah's list of how many full/deficient months, or "they intercalate the month for need," or that Rebbi made 9 deficient months in a year) — all this speaks when one has not seen the moon, and then one goes with calculation.
Insights
1. The main innovation of the Rambam: In the Gemara it apparently states that one can simply make full/deficient when one wants. The Rambam says: This cannot be — it only speaks when the beit din knows that the moon is actually there (according to calculation), but one has not seen it. Only then does one have "degrees of freedom" to make deficient or full according to need.
2. Question on the Gemara: How can there be a list of how many full months one makes, if one goes according to sighting? How can there be "they intercalate the month for need" if one goes according to sighting? The Rambam answers: All this speaks when one does not see the moon, and then one goes with calculation.
3. The approach of Rav Saadia Gaon: Rav Saadia Gaon said that one sees in the Gemara that one goes with calculations — from this he concluded that the sighting was always "fake" (not true). The Rambam does not agree — he says that sighting is true, but many times one does not see the moon, and then one goes with calculation. (Rav Saadia Gaon said this against the Karaites.)
4. "They intercalate the month for need — because of vegetables and because of deeds": This can only be done within the degrees of freedom that one has when one does not see the moon. When one has calculated that one can do both ways (deficient or full), then one can choose according to need — for example that Yom Kippur should not fall on Sunday, and the like.
5. Important limitation: If one has indeed seen the moon ("the beginning of its being seen... that it gathered to touch"), one cannot ignore it — one cannot say that the month is full when one has already seen.
---
Our Current Calendar vs. Intercalation for Need
Insights
1. Our current calendar is not "intercalation for need" — it is a fixed calendar. It is already calculated with certain postponements so that it should not fall on certain days, but this is not the same as the dynamic process that the Rambam describes.
2. Our calendar is even not clearly careful that one should never see the moon on the "wrong" days. It has other reasons for its rules.
---
Law 6 — "In All These Things — When There is a Beit Din"
The Rambam's Words
"In all these things when there is a beit din... but [in this time] they only rely on the establishment that is with this average simple calculation in the mouth of all Israel."
Plain Meaning
All the laws of making full/deficient according to need, intercalation for need — this is only when there is a beit din. Today one only goes according to the average calculation (average molad) which is simple in the mouth of all Israel.
Insights
1. The Rambam calls it "average calculation" — it is not even the correct molad, but the average molad. All of Israel does not care about "how far from the true" — all the calculations of vision that we have learned are not relevant.
2. One should not think that one can still make intercalation of the month according to need today — one cannot, because there is already a calendar and one must go according to the calculation.
3. Even if sometimes it comes out that the moon is in the "wrong place" — the Rambam said that about this there are the postponements, so that it should not be too bad. But "a little funny in distant times can be" — and it does not concern us because we do not have a beit din today.
---
Law 7 — Sighting of the Moon in Other Lands Regarding the Land of Israel
The Rambam's Words
"It will be clarified from the books of calculations of seasons and geometries that if the moon will be seen in the Land of Israel, it will be seen in all the countries of the world that are to the west of the Land of Israel and aligned with it... and if the calculation indicates that it will not be seen in the Land of Israel, it is possible that it will be seen in countries that are to the west of the Land of Israel... if they see in countries that are to the east of the Land of Israel aligned with it, behold it is known that they saw in the Land of Israel..."
Plain Meaning
The Rambam sets up rules about the relationship between sighting of the moon in the Land of Israel and in other lands:
- West of the Land of Israel: If one sees in Israel, one certainly sees in western lands (at the same latitude). But if one sees in the west, it is no proof that one sees in Israel. If one does not see in western lands even on the tops of mountains, one knows that one did not see in Israel.
- East of the Land of Israel: If one does not see in Israel, one does not see in eastern lands. If one does see in the east, one knows for certain that one saw in Israel. But if one does not see in the east, it is no proof that one does not see in Israel.
Insights and Explanations
1. Why does the Rambam bring this topic at all? The entire chapter speaks about practical use of the calculation, and here the Rambam brings a calculation that is not relevant to law. Perhaps the Rambam answers a practical question: a person who lives in Egypt, Syria, or other lands, makes the calculation according to the Land of Israel, and it does not match what he sees. The Rambam wants to explain the connection between the Land of Israel's calculation and other lands.
2. The reasoning why the west sees better: Because the further west one goes, the sunset comes later. Therefore there is more arc (arc of separation) between sun and moon at sunset, which makes it easier to see the moon. One must still check if the calculation matches exactly — what does the fact that it is later on the globe have to do with the sun being further from the moon — "apparently it should be the same, but one must think about this."
3. "On the tops of mountains" — the Rambam's precision: When the Rambam says that one does not see in western lands, he adds "on the tops of mountains" — one must be sure that the reason why one does not see is not because one stands in a valley, but that even on the mountain peak (observatory) one does not see.
---
Law 8 — "Aligned With It" = 35 Degrees North
The Rambam's Words
"In all the countries that are in the east and aligned... such as if they were inclined to the north of the world thirty-five degrees... but if they were inclined to the north more than this or less, they have other laws and are not aligned with the Land of Israel."
Plain Meaning
"Aligned with the Land of Israel" means at the same latitude — 35 degrees north from the equator. Lands that are higher or lower have other rules.
Insights
1. Most inhabited lands are approximately at this width — because higher is cold and lower (closer to the equator) is hot, and the middle is where most people live.
---
Law 9 — "To Magnify Torah and Make It Glorious"
The Rambam's Words
"These things that we have explained about the east and the west are only to tell all the laws of sighting... to magnify Torah and make it glorious. Not that the people of the east and the people of the west should rely on the sighting of the moon or that it should benefit them at all. Rather, they always only rely on the sanctification of the beit din that is in the Land of Israel as we have explained in its place."
Plain Meaning
Everything he said about east/west is not relevant to law — one cannot rely on sighting of the moon in other lands. One always relies only on the sanctification of the beit din in the Land of Israel. The purpose is only "to magnify Torah and make it glorious" — to expand the knowledge.
Insights
1. Why can one not use sighting in eastern lands as a sign? If the Rambam says that when one sees in eastern lands one knows for certain that one saw in Israel, why can a Jew in the east not say: "I see the moon, certainly the beit din in Israel saw it, therefore they sanctified it, therefore I know that it is Rosh Chodesh"? He should use it as a sign, not as a reason! Answer: It is not enough a clear sign, because there can be other reasons why the beit din did not sanctify (for example, witnesses did not come, or other reasons). One sees in practice that one sent messengers to inform when Rosh Chodesh is, which proves that one needed to actually hear from the beit din.
2. Rabbi Rabinowitz's innovation — parallel to fin and scales (Chullin): The language "magnify Torah and make it glorious" appears in the Gemara Chullin regarding signs of purity of fish. The Gemara says that every fish with scales also has a fin (but not vice versa). Therefore one only needs to look at scales according to law. The Gemara asks: Why does the Torah write both signs? It answers: "To magnify Torah and make it glorious." The Torah does not only say laws how one must conduct oneself, but also facts about the Almighty's world. The Torah tells that kosher fish have both signs — this is a fact about creation, not a legal instruction. Exactly so the Rambam here: he tells a fact about how sighting of the moon works in east/west — this is a piece of science of the Almighty's world, although it is not relevant to law.
3. Answer to the precision that calculations of sanctifying the new moon are "Torah": There were people who were precise from the fact that the Rambam says "to magnify Torah and make it glorious" about the laws of sighting — that this proves that the calculations are Torah (not merely wisdom). The Chazon Ish said that after the Rambam wrote it in a book, it became Torah — although the Rambam says explicitly that he relied on gentile sources (but he says that it is true, he speaks of reality, not of the gentile). Rabbi Rabinowitz's answer: The precision is not strong, because "magnify Torah and make it glorious" in Chullin is also not about a law — the fin is not relevant to law, but it is a fact that the Torah tells. So too here — "Torah" does not necessarily mean law, but that the Torah (broadly understood) also contains facts about the world, and to know this is "to magnify Torah."
4. The paradox in the Rambam's approach: On one hand, the Rambam is limited to law — he does not write all the theories of astronomy, only as much as is relevant to the calculation of vision. In our time the calculations are certainly not relevant in practice. On the other hand, the Rambam clearly said at the beginning of Chapter 11 that he writes this for whoever "his heart inclines to know the wisdoms" — whoever is interested to understand what the beit din thought. This means that it is from the aspect of wisdom in it. With the calculation of east and west (which is relevant also outside the Land of Israel) the Rambam burst the boundaries of what is necessary for law. He brings wisdom that is not relevant for sanctifying the new moon, because his true reason for writing was "to magnify Torah and make it glorious" — to increase Torah knowledge as its own value.
5. Rabbi Chananya ben Akashya — "The Holy One, blessed be He, wished to grant merit to Israel, therefore He gave them Torah and commandments in abundance" — is this the same matter? No, it is separated: Rabbi Chananya speaks of commandments — actions in practice — that there are more deeds than what the intellect alone would obligate, in order to give more reward. This is to magnify commandment. But here with the Rambam it is the opposite: the matter is to magnify Torah — that is, there is value in theoretically understanding how the world works, even when it is not relevant in practice. The Rambam's innovation is that the matter of understanding is greater than the commandment itself — "to magnify Torah and make it glorious" means here wisdom, not deed.
6. The foundation: It is a commandment to contemplate the coming value (the latitude), because it is reality — understanding the Almighty's creation — not merely a legal law. This is the conclusion of Chapter 18 of the Laws of Sanctifying the New Moon.
📝 Full Transcript
Laws of Sanctifying the New Month, Chapter 18 — Laws of Using the Calculation
Introduction: Chapter 18 as a Recap of the Previous Chapters
My teachers and rabbis, we are learning the holy Torah, and the Torah is indeed a book called Mishneh Torah, which brings together the entire Torah, so that one can have it clear in one's mind, because this is the perfection of the soul (shleimus hanefesh) of a Jew to have the entire Torah in his mind. In this book there are fourteen books, one of them is called Sefer Zemanim (Book of Times), where all the matters of the commandments (mitzvos) that are dependent on time are found, and also the mitzvah of making the time, which is the mitzvah of sanctifying the new month (kiddush hachodesh), which tells us what time it is, which day it is.
And in the Laws of Sanctifying the New Month there is the beginning which teaches the laws of how the sanctification of the month works, the court (beis din), the witnesses (eidim), the tools. And besides this, one has learned that before the court sits, and also after witnesses have come, they need to know the calculation that predicts according to calculation, according to astronomy, when the moon will come. So according to this one knows if the witnesses can see, exactly as you say. So this we have learned, in honor of this, all these six or seven chapters until now from chapter 11 until chapter 17, where the Rambam has told us the secrets of the basic idea of the calculation, how it works, how one can know if the moon will be able to be seen tonight.
And now in this chapter we are going to learn what one does with this calculation, what are the laws that emerge from this calculation (halachos hayotzaos lanu mecheshbon zeh). Basically, it's a recap of everything that has been learned until now. Chapter 17 was already a recap, but here is already the law that comes out from all these things.
Law 1: "A Known and Clear Matter" — The Actual Conditions of Seeing the Moon
The Rambam's Language: "A Known and Clear Matter"
The Rambam says, "A known and clear matter" (davar yadua uvarur). It means differently than the things he has said until now which are things that are known from the sages (chachamim). But now he is going to say things, when he can hear it when he grasps it, yes, everyone knows this. He says, "A known and clear matter", this is clear.
"If the calculation tells you that the moon will be seen at night", because what he says now, the law is not things that stand in the calculation, it's only straight logic (sechel hayashar) that comes out from it. One doesn't need to know from the books of the sages of Israel, not from the sages of the nations of the world. These are simple things that everyone who has ever been outside in winter, summer, knows the differences. Or it's as if, he wants, the Rambam has a concept that now there should be a source. What is the source of this? It's "known and clear."
The Calculation is Only a Prediction — Clouds and Topography Can Prevent Seeing
"A known and clear matter, if the calculation tells you that the moon will be seen at night", that if from all the calculations that were learned in previous chapters, it will come out that tonight one will see the moon, still "it's possible it will be seen, possible it won't be seen", it's still possible that it won't be seen, even though according to the calculation it's correct, meaning that the moon is in the sky, but for other reasons perhaps you won't see it.
What? "Either because of the clouds that cover it", it's covered with clouds, "or because of the place where it reaches", or the place where the person is. It's a valley that is surrounded by mountains, and he can't see beyond the mountains, or he can't see the other side of the mountain. He can't see when the moon is low, because he is blocked.
"Or there will be a high mountain opposite the western direction for the people of that place", even if he's not completely in a valley, but there is on the western side from where the people live, there is a large mountain, and they can't see the other side of the mountain, and if the moon is very far on the western side he can't see it.
"Like one who sits in a valley". He says here, even if a person says, I don't live in a valley, I do see. Ah, that mountain prevents you from being able to see why. "For the moon will not be seen to one who is in a low place, even if it was large". A low place, even if the moon will be a large moon, one won't be able to see.
High Places and the Sea — Where One Can See Even a Small Moon
"But for one who stands on top of a high and steep mountain", one who lives on a high, pointed mountain, "even though the moon will be seen", will indeed be able to see it. That means, "even though the moon is small and sits", if you stand on a high mountain, "and it will be seen", will indeed be able to see. Even when it's very small, this is actually a novelty (chiddush). On the contrary, that if someone who is high on a mountain, he can sometimes see the moon perhaps with slightly finer calculations, or even if it was constrained (metzumtzam) according to the calculation. Why? Because he stands, compared to how you stand, on a high mountain, and there are fewer obstructions there. It can even be that his horizon is a bit lower if he stands on a high mountain.
The same thing, "and so it will be seen", it can be seen clearly, "to one who dwells on the seashore", one who is near the water, because then he is exposed to a large empty area, or one who is on the water, "one who travels in a ship on the great sea", one who travels on a large sea, then "even if it's very small", even if the moon is still very small, but since one has a broader horizon that one can see, one can see the entire sky, one can see the moon. Very good.
Proof from the Gemara in Pesachim — At Sea One Sees the Moon Earlier
He brings from Rav Rabinowitz, it says in the Gemara in Pesachim that Rav... what was his name? Rav Nachman said to the people who go to sea that they don't necessarily know where the moon is, they don't know that the court has sanctified the month. He said, if they see that the moon is full, they should burn the chametz. The Gemara asks, what does this mean? One must burn the chametz a day earlier? The Gemara says, yes, but at sea one sees the moon a day earlier. It appears that the Gemara already spoke about this, that on the water one sees even a very small moon. But it appears that it's a bit earlier than what is on dry land. So this is simply about the conditions of the area, that it can be blocked.
Law 2: Winter and Summer — The Clarity of the Air
In Winter the Air is Clearer
After this there are more reasons like this, the weather. The Rambam, "in the rainy season" winter, it is like this: "if it will be a clear day", if it's a clear winter day, it's not a cloudy day, "the moon will be seen more than it will be seen in the summer days", one will be able to see the moon better, even a smaller moon one will be able to see that one wouldn't have seen in the summer.
Why? The Rambam says, "in the rainy season, if it will be clear", if it's not a cloudy day, "the air will be very clear", the air is much clearer, "and the sky will be seen with greater appearance", and the moon will be seen, the sky will be seen "in its purity", with purity.
In Summer There is Dust in the Air
Why? What is the problem with summer? He says, because winter "there is no dust that mixes in the air", there is no dust that mixes into the air. "But in the summer days, the air will be as if it is smoky because of the dust". In the summer many times, this appears in the places where the Rambam lived, the Arabic desert places, there are very many storms of sand, and the storms of sand make it like when it's smoked, like smoke makes it so one can't see the moon. Not so in winter, when there is no dust, and it's a nice day, one will be able to see. "But in the summer days" one won't be able to see "the small moon", one won't be able to see a small moon.
Geographic Context and Modern Pollution
I'm just thinking, the Rambam lived in Egypt, and I believe that all these calculations are for the Land of Israel, and there certainly is this dust in summer. Just like today there is still about pollution, there are certain cities, like for example Beijing is so strongly polluted from all the smoke of cars and the like. One can't see.
Law 3: The Arc of Visibility and the First Length — The Size of the Moon
When the Arc of Visibility is Constrained
The Rambam says, so obviously, yes, clouds and summer we have already learned. So obviously it is like this, the Rambam says, remember what we learned earlier, "and all the time", a practical difference comes out, "and all the time that you find the arc of visibility", the entire time when one can see the arc of visibility (keshes hara'aya), which in chapter 17 the Rambam explained what the arc of visibility is, the line where one can see that the moon and the sun are... no, the arc of visibility is the, arc (keshes) literally means the rainbow, the round angle, where between there and there one can see the moon. In other words, the height of the moon, which we also learned how much time there is between the sunset and the moonset. This is the arc of visibility.
"Or the first length", which is the calculation of how far the moon is from the sun before one adds all the corrections (tikunim) that we learned in the previous chapters. And remember the Rambam said, in order to know the limit of visibility (ketz hara'aya), which of the arcs, degrees, one will be able to see the moon, one needs to know both calculations, because both are relevant to knowing the moon, both the time and the distance of the moon from the sun.
The Rambam says, all the time that you will see these two things that they are "constrained", the Rambam will soon give an example of the constraint. That means, it's a small number, one can only see the moon today between ten degrees and eleven degrees, for example. Between the two extremes is only a small amount of space, it's a constraint, exactly. Then "the moon will be very small", one will see a very small moon. It comes out that the moon will be very small, because it's only the... for example, when the first length is better, the length means that the moon is farther from the sun, it's already bigger. If it's smaller, it's still smaller. The same thing regarding the arc of visibility, only a small period comes out when one can see it, it hasn't yet become bigger when it goes up. So when it's small, then one will only see it "in a very high place", one will only see it in a very high place. Why? Because from a blocked place it's too low to see, one must stand on a high place to be able to see the moon at all. So it's two things, both it's smaller because the length is smaller, and also lower, so one can only see it from a very high place.
When the Arc of Visibility is Longer
"And if you find the arc of visibility and the first length longer than it" — but if the arc of visibility with the first length, the distance of the sun and the moon toward the constellations, is longer, "and they added to the end of their limits degrees" — and there are more degrees between them, not two degrees, let's say several degrees there are between them. Yes, the end of the limit means, it seems to me, one says that the beginning, for example, that one says between ten degrees, one said between nine and thirteen, let's say, one can see it. So if it's right at nine, you will see it constrained. If it's already at twelve, it stands bigger. It's already higher in the sky, it's bigger. Yes. Then "the moon will be seen large" — one will indeed be able to see the larger moon. "And according to the length of the arc and the first length it will grow and be revealed more to all" — it will turn one into the other. The bigger the arc and the first length is, the moon will be bigger, and automatically also it will be easier to see for more areas in the world.
Law 4: The Court Must Take Into Account the Time of Visibility and Its Place
The Court Must Know What to Ask the Witnesses
The Rambam says, "therefore", once you understand this is so, "it is fitting for the court to place these two things in their hearts" — the court that must decide when they are going to expect witnesses, how one should examine the witnesses very well, one must take the two things into account. They should know "the time of visibility", when is the time that one can see, "and its place", and the place, meaning with the arc of visibility calculations. And then they know what to ask the witnesses.
What do they ask? What does one always ask the witnesses? "In what place did you see?" — where did you see the moon? There is like the Gemara says, one asks the witnesses, "did you see?" — did you see it in the east or in the west?
Discussion: What Does "Time of Visibility" Mean?
Yes, it's not clear to me what is the meaning of the Rambam here "time of visibility" and "arc of visibility." He translates "time of visibility" means if it's winter or summer, which we just learned that in the summer it will be less clear and in the winter more clear. But I thought that "time of visibility" simply means how much time after sunset one can see it according to the calculation of the arc of visibility. And its place, this is also the arc of visibility, how high, which place should be, how high in the sun must be, in the horizon must have the moon, which this is also essentially the arc of visibility or the length of visibility, both which they can approximately say these things. I'm not sure what the Hebrew means.
In any case, one must know the... the Rambam emphasizes, one must know the two things, therefore one must understand more clearly what is the meaning of the two things. Yes, but there is something... it says in the Mishnah, yes, or one asks the witness in what place did you see. This is what it means.
Law 5: Constrained: When the Court Must Be More Examining
Therefore, the Rambam says, therefore, "and the calculation gives", the calculation says, the calculation will give the conclusion "that it will be seen constrained", that if one will see, one will only see something constrained. "Such as", he explains, "such as if the arc of visibility was nine degrees and five parts, and the first length was exactly thirteen degrees, and witnesses came who saw". And this is almost the difference of four degrees? No, no, it doesn't mean only that, it means that this is the smallest number of degrees almost that one can find in the previous list. This is the first to see in the previous chapter. This is the smallest number. It can very well be that one should be able to see the moon. If the first length is exactly thirteen, and the arc of visibility is exactly nine, or a bit more than nine, because less than nine one can't see it, nine and five parts, then the meaning is perhaps it's already relevant, perhaps but constrained, there are more chances that the witnesses should say lies. In such a case the judges will examine the witnesses more and they will ask.
So yes, it also depends where he is, "if in the east of the sun or if he was in a low place", this is the time of visibility previously. If it's the time of visibility in the east of the sun, then the court is truly skeptical, because the chances are small. Or the witnesses also lived in a low place, then "we are concerned for them and examine them much", because there is such a reality, it appears sometimes sometimes one can see, but the court must clearly question the witnesses whether they didn't imagine, whether they didn't see some cloud instead, or whether they don't want to deceive.
"And if it was in the west of the sun or in a higher place, then certainly it will be seen", then the judges don't need to be so strict with the witnesses, because they will certainly see "if there were no clouds separating", if there weren't any... unless there was some reason, there were clouds, then indeed they didn't see, but if everything is okay, one must be able to see it.
Summary of Laws 1-2: The Basic Point
Until here is the first law that the Rambam said in this chapter. That means, the basic point is two things. First of all, everything that we have learned until now you can really only say "perhaps," because it has told us that the moon is there theoretically in the sky, but to see it also requires that it should be clear, that one should be in the right place. So obviously, everything that we have learned is only "perhaps," and so obviously, after a... it's as if, first of all, don't be lost if you don't see the moon, it's cloudy, or you're too low and the like.
Translation
Secondly, he added an interesting chiddush (novel insight) for us - perhaps it's simple, but he added, as it were, that one must calculate according to the precise keshet hara'aya (arc of visibility) and the orech rishon (first length) that we learned earlier. One must know how thoroughly to examine the witnesses. Not only because if it's in a more limited manner, one must know, as they say, it could be that they saw it, but one must make sure. The Rambam doesn't say if the witnesses say they saw the levana (moon) very high - which can't be that it's there, one already knows it's false. The Rambam doesn't say that, but apparently this also comes out clearly. Perhaps this is simple, what we learned earlier, but the Rambam says this in a manner where it could indeed be, they should thoroughly examine it and see.
Earlier we had that when the beis din (rabbinical court) troubles the witnesses so they should reveal, if they come after the time. This isn't troubling, one knows it came out well. If witnesses come with molad hachama (birth of the sun), the beis din will immediately send them away, so they can use them now.
Let's learn one more thing that comes out from this same yesod (foundation). Since we learned that the entire calculation only says that one can see the levana in the sky, but here on this olam hazeh (physical world) there are still obstacles that cause one not to be able to see the levana. Therefore the Rambam will say a very interesting chiddush or halacha (law) that comes out from this fact.
Halacha 3 - If the Moon Wasn't Seen for Several Months
Yes, the Rambam says thus: "Witnesses who saw the month in its time", they saw the month in its time, when it was the molad, when they first saw the levana, "they came and testified, and the beis din accepted them, and they sanctified this first month". First month. They were mekadesh (sanctified) the new month that we're speaking of, yes? Yes, they were mekadesh the month we're speaking of. "If twenty-nine days passed", it was already Rosh Chodesh (new month), and afterwards a new month began. What did we count twenty-nine days from? Meaning "on the night of the 30th", right? It was only twenty-nine. It was already Rosh Chodesh, the thirtieth day of the previous month. The previous month was a chodesh chaser (deficient month). Twenty-nine days passed, and now we don't know if the month will be chaser or malei (full). We look "the night of the thirtieth, and on the night of the thirtieth the moon wasn't seen from the heavens". Why can't it be seen? Either "from the heavens it should be visible", or according to the calculation, or "from the heavens clouds covered it". So the beis din checks itself, when "the beis din waits for it the entire thirtieth day", the entire thirtieth day the beis din waits for witnesses, "as we explained". But what happens "and witnesses didn't come? And they made the month intercalated", they made the month a chodesh me'ubar (intercalated month), so the thirtieth day was still part of the previous month. "And it turns out the day of Rosh Chodesh of the second month is day thirty-one, as we explained". Just as they learned, that if there are no witnesses, therefore one intercalates the month, and there's no question that it's the thirtieth day. So what happens then? It now says from this, "and you begin to count twenty-nine days of Rosh Chodesh of the second". After Rosh Chodesh, that is after the thirty-one days, month two, one began waiting for month three one will now hold. You can say it like that. But the Rambam calls it Rosh Chodesh sheni (second), because this is the second Rosh Chodesh that the beis din made in this. And further, the thirtieth day of this, "the moon wasn't seen". The levana wasn't seen. So apparently one would have had to intercalate the month again. The Rambam says, no intercalation comes. But there's a problem. "If you say that thus they intercalate this month and make it thirty", that this month is also made a chodesh malei, "and they sanctify Rosh Chodesh of the third month on day thirty-one", the Rambam says, there's a problem.
"Perhaps the moon won't be seen on the night of the thirtieth also in this month". It could be that at the end of the third month one still won't be able to see the levana on the night of the thirtieth. "And it turns out they intercalate and continue and make months of thirty after thirty the entire year". It could be that there are other reasons why people don't see the levana for an entire time, and one will make chodashim malei'im (full months) the entire time. "And it turns out the last month", what will happen is, that finally when, let's say, there will be better weather, I don't know what, one will indeed be able to see the levana, one will already see the levana "on the night of the twenty-fifth". Why? Because we've already pushed ourselves back three days. When you think it's the twenty-fifth it's already essentially... What does it mean that it's the twenty-fifth? Because that's how the chachamim (sages) made the month. But essentially, according to the levana it's already several days into the month when one could already see the levana. On the night of the twenty-fifth one will already be able to see, or on the night of the twenty-sixth one will already be able to see the levana, and it will make it a great zilzul (disgrace). "There is nothing more ridiculous and damaging than this", this will undermine the entire work of the chachamim. People will say that the chachamim don't know what they're talking about, you see that when they think it's still the 25th of the month there's already a levana.
Why This Is a Real Problem
And this is simple, because the levana doesn't follow our intercalations. The levana continues every twenty-nine and a half days, yes? So after two or three months the levana comes a day earlier, if you made several months me'ubar. It could even be twenty-five, five days, because if you have six whole months, you'll make, or twelve whole months, you're already six days back. You can already be at the 26th or 25th, you'll already see the levana. Because the three or four months, let's say, that were made malei, wasn't because of the levana. It can't come only because it wasn't seen. No witnesses came because it's cloudy, because similar things, because it's summer. The Rambam says, "and don't say", a person will think this thing doesn't happen, why should I worry about things that might happen? The Rambam says, no, "and don't say that this thing is something uncommon that the moon won't be seen the entire year", that the levana shouldn't be seen a whole year. He says, no, "it's a close matter to see", it's something that can happen. "And many times it appears", see, it happens many times, "similar to this", this happens or similar things, "in countries where the rainy season is long and there are many clouds", countries where it's always cloudy, where it's always foggy, there are many clouds, the levana isn't seen for entire long months. It could be that in winter one won't see because it's cloudy, and in summer one won't be able to see because it's dusty.
No, you must remember. Yes, you must also remember that it's not only that, not every time can one see it, even if it's already the night of thirty days, sometimes according to the calculation one can't see it, one really can't see it. It could be that you only need to have the problem one month, the problem one month, the problem one month. It comes out that an entire year one didn't see the levana on the night of the 29th, on the night of the 30th, because the moment one sees it afterwards, afterwards one can always see it. But you remember that we're only talking about a few hours, about half an hour technically actually, but we're talking about one day. And not, the moment one doesn't see it in that half hour, the month becomes me'ubar apparently. Therefore, it's very easy, the Rambam says, adding up all these realities, it will be very easy that there should be an entire year when the levana was never seen. When? On the night of the 29th. This is what the Rambam explains. "For we don't stand on the ram", the Rambam says, he doesn't mean to say that the levana wasn't seen for the entire year. That's indeed a rare thing. But what then? I'm saying that it wasn't seen then when it's important, that it's seen in the middle.
Halacha 2 (Continued) - Kabbalah Ish Mipi Ish: What to Do When the Moon Isn't Seen
That not the moment one doesn't see it in that half hour, the month becomes malei apparently. Therefore, it's very easy, the Rambam says, adding up all these realities, it will be very easy that there should be an entire year when the levana was never seen. When? On the night of the snatching. This is what the Rambam explains. On the night of... "For we don't stand", yes? The Rambam says, he doesn't mean to say that the levana wasn't seen for the entire year. That's indeed a rare thing. But what then? I'm saying that it wasn't seen then. That is, if it's seen in the middle of the month, shalom aleichem (hello), it doesn't help me. But then when one must see it, at the beginning of the months, when one wants to make it al pi re'iya (according to sighting), one doesn't see it. "And we don't say and afterwards during the day", that later one sees it. But the Rambam means to say that it's something that happens often, that one shouldn't see it on the days when it's most important to see. The one day, the one day beginning of each month.
Why the Moon Isn't Seen - Three Reasons
Why shouldn't one see? "Sometimes it won't be seen because it's impossible that it should be seen", either because one can't, as you say, because the sunset happens late, close to the moonset or after the moonset. Not after, but... "And months when it's possible to see in them", or months when according to the calculations one would indeed be able to see it, but there are other reasons, "it won't be seen" because of the clouds, "or because it's very small", or it's a very small levana, "and no person became wise to see it", a person doesn't stand and search for it.
Right, very good, it's very small. You encounter another problem. That means, according to the calculation, this is indeed many times it can be that it's very small. Simply, essentially, the beis din would have had to calculate this, send a person to stand on a high mountain, he should go see, because this is the only way you'll see the levana this month. Someone who begins to search, knows that one must place a person to go search, because it's very small. Sometimes it comes out that it's very large, everyone can see it. But many times it comes out that it's very small, so if one will be wise he'll see it. But it can happen that no one just didn't go search, and it can be an entire year that no levana is seen.
I think in Tractate Rosh Hashana it says there was a mountain where they used to stand and look. The shepherds, no? There's a mountain that was called the shepherds, where they looked to see the levana. Fine, just, the beis din, if they had known the calculation, they would indeed have sent someone to search. Just in the city where the beis din lives it was cloudy. You think it's not something one can control everything.
The Rambam says, but, nu, what does one do with this? There's a big problem. If it will come out that one will see the new levana when according to our calculations it's still the end of the month, and still on the 25th-26th of the month, at year's end, after several months, there will be a big problem. The Rambam says, but, apparently there's a problem. It must be sanctified al pi re'iya. Ah, you say, we learned earlier that there's a calculation. We're talking now about the time when it's done al pi cheshbon (according to calculation), just a calculation. But? But?
The Source of the Halacha - Halacha L'Moshe MiSinai
The Rambam says, the language for this is thus: "There is a tradition in the hands of the sages, person from person from Moshe Rabbeinu (our teacher Moses), thus it is." There's a kabbalah (tradition) in the hands of the chachamim, person from person from Moshe Rabbeinu, it means such a halacha l'Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), thus it is. It's interesting, it doesn't say clearly in the Gemara the chiddush of the Rambam, it says in the tractate, it says in places that one intercalates the month when necessary. Such things are said, there's a Mishna that one doesn't bring, that Israel won't bring earlier, that one never makes less than four intercalated months in a year, and not eight, anyway, yes, yes, one never makes more than eight, less than four or more than eight months. There are such rules that one sees in the Mishnayos and the sources, such rules that one calculates some calculation. But it doesn't say clearly the thing that one calculates when one will see the levana, and according to this one makes sure this should never happen.
But the Rambam understood thus from the Gemara that it must be so because it follows Purim, and the Gemara says yes that this is the main reason why one can't make more than eight intercalated months in a year or less than four, because the levana will come too early or too late. But the Gemara doesn't say that one uses the calculation that the Rambam learned this whole thing, it doesn't say clearly. But the Rambam said that it must be that this means it, and apparently the same halacha from Sinai also, so it is today that one doesn't have, one does it with a calculation. But here it's not exactly that one goes with a calculation. Yes, here one does it with a certain way that it fixes. That when one uses the sighting one sometimes uses calculation. In later times it also comes.
Two Aspects of the Halacha L'Moshe MiSinai
But he says very well, that once Moshe Rabbeinu gave us the halacha that when there's no sighting there's calculation, I've said apparently already the halacha l'Moshe miSinai. There are two things used here. That is, either one uses, number one, one uses that one makes the calculation of sighting, not the calculation we use, see? The calculation of sighting tells us in advance when one can see the levana, and thus we'll know that it shouldn't come to the first twenty days. And either, afterwards one intercalates months according to rules, that means not according to the sighting, but according to a calculation of one chaser and one malei, according to how it comes out. That means, one tries to make it match.
The Words of the Rambam
The Rambam says, yes, "Rather the tradition in the hands of the sages person from person until Moshe Rabbeinu is thus, that at the time when the moon won't be seen at the beginning of the months, month after month", if several months pass when the levana wasn't seen. The Rambam doesn't say clearly how many months, because there's no clear rule, it depends on the calculation. Then, "the beis din establishes an intercalated month of thirty days, and a deficient month of twenty-nine days". One begins to make everything in order. That means, after several months passed that were malei, one begins to make chaser and malei. "And so they calculate and establish an intercalated month and a deficient month".
Kevi'ah vs. Kiddush - The Chiddush of Chodesh Chaser in Kevi'ah
And so one continues, "in establishment", the chachamim are kove'a (establish), "and not in sanctification, for one only sanctifies upon sighting". One doesn't say the word "mekudash mekudash" (sanctified sanctified), because the word "mekudash" is only when testimony comes, but the chachamim say that the month was established. One sends the messengers, one doesn't call it "mekudash", but one calls it "kevi'us" (establishment). This isn't different from what we learned earlier, that every intercalated month one isn't mekadesh, one only establishes. He only says a chiddush. Yes, exactly.
But here the Rambam says a chiddush, that one can do the same thing, make a chodesh chaser in kevi'ah and not in kiddush. Because if we know, this is indeed the main chiddush here, because a chodesh malei, I make by default. The Rambam says that just as you see there that one can make a kevi'us, not a kiddush, and this makes a feast, whatever one does, one announces, as you say, yes, one sends messengers, one tells the world that today... The Rambam says at the end that one makes a feast, one makes all the order of intercalation. The same thing one will do when one makes specifically a chodesh chaser. The beis din isn't mekadesh, they say, "Rabbosai (gentlemen), today is Rosh Chodesh".
Discussion: When Making a Chodesh Chaser - Is This a "Fix" of Previous Months?
Interesting, because when one makes a chodesh chaser, essentially one says that now it's truly malei, but the previous months, one of them was a mistake.
No, it's not truly. Again, but the problem is, because when it will happen, when one will see the levana on the 25th, one will know that the previous months... But one can't go back and do anything retroactively, say the previous month wasn't that. One fixes it now. But I'm saying now when one fixes it, essentially it's already yes the month is malei.
No, no, no, why doesn't what you say stand? One doesn't fix it after the problem, one fixes it long before. One doesn't let more than two months pass, let's say, that are me'ubar one after the other. Or three, it depends, yes, according to the matter. I say, let's say three months that were already me'ubar. We say that the month is already truly, it's already truly Rosh Chodesh. Chaser. Yes, we say... I said, it's truly not the month of the next month, because it turns out that the... It can't be so many months that they didn't see the levana, it's not mekudash, we only say.
Halacha 3 (Continued) - Malei After Malei, Chaser After Chaser
The Rambam says, "pe'amim osin malei achar malei, o chaser achar chaser, k'mo she'ra'ah lahem min hacheshbon". What does this mean? What the Rambam has now said is that if the moon wasn't seen for a few months, we simply begin going one by one in order, as we basically do, we make full-deficient, full-deficient. That's the normal way, but sometimes it happens that we make two full months directly, or two deficient. Just as we do, just as our calculation does deficient. Cheshvan-Kislev, this way or that way. Right? Why? Because it happens according to the calculation that you need two days. Or conversely, we're missing two days, so we take them off.
This is what the Rama has now said, that when we don't see the moon we make one full, one deficient. It's not a decree of Scripture that we make one full, one deficient. This is normal, because more or less a month is 29 and a half days, so it comes out every second month sometimes. But sometimes the moon has already gone ahead, or sometimes let's say the last month we waited too long, we already have two months to count, so we make two deficient at once. But when do we make full after full? If for a few months there were deficient months. Because we're afraid it will be too late, and we'll need to make a thirty-three day month afterward. But this happens less often, because the Rambam already said that the reason we didn't see it is because of other reasons. Okay, everything can happen.
The Goal: That the Moon Should Be Seen at the Right Time
Okay, the Rambam says further, pe'amim... yes. The Rambam says, "mitkavnin le'olam b'cheshbonam", we always calculate with the calculation "she'im yeira'eh hayare'ach bachodesh haba, yeira'eh bizman o b'lailah sheliro, lo she'yeira'eh kodem zemano shehu leil shemonah v'esrim". Very good. It can be... yes, very good. These are the two nights when it's normal to see the moon, but never before that. Right? Yes, says the Rambam, "b'cheshbonot hara'iyah".
Discussion: The Concept of "Sechok" – What Does It Mean?
The Rambam didn't say the words that it will be... the word is that it will be a disgrace to the beit din? He doesn't say that. He says it's a sechok. Does sechok mean it's mockery of the beit din? Or is it a word that we suddenly find ourselves in a chopped-up month? The Rambam says a simple thing, for the sake of good order. This too is the word sechok. Sechok b'hefsed. I don't know that we need to arrive at this. There are such things that are written, but we need to arrive at this.
You need to understand a simple thing, the Rambam the whole time wants to balance these two things. Truthfully, I would think this way, as if someone truly knows the calculation clearly, he could always go according to the calculation. We don't do that, because we go with the calculation of sighting in general, we don't go with the calculation of sighting, we go with the calculation of the molad in general, we have a completely different calculation. But theoretically, it's a bit... what we truly want to go by is the moon. Now, certainly, in order to see the moon one must see it, but essentially, the Rambam truly I think that if all people were wise, one could never look at the moon, because we believe in the calculation, and the calculation is one hundred percent accurate. But what? There's a law that we must go by the sighting.
In truth this is the question, why must we go by that sighting at all? But the Rambam says that in any case, it can't be that the beit din knows, I mean that this is the essence of the matter of sechok, the beit din knows that today the moon has already come, the people won't see it because it's not visible, but the people know. So one must reckon with this, one thing to say the people don't know, the people do know, tomorrow they'll know, three months or so the sechok is that the people won't know that the sages are indeed wise and they'll think that the fools of Hashem don't understand, that the sages don't know the calculations? Because of this... the sechok is that the months shouldn't go with reality, that it makes differently. The sechok is truly already earlier, but the people will only notice it later.
Two Reasons Why We Need the Calculation of Sighting
Yes, says the Rambam, how do we know when the moon, if so it comes out that regarding this too we need to know the calculation of sighting, not only that it comes out that there's another reason why we need to know the calculation of sighting. One, it's necessary to be the witnesses, and two, is that if there's no moon, we should go according to the calculation and make
Law 9: Calculations of Sighting to Know When It's Possible It Will Be Seen and When Impossible
Speaker 1:
The Rambam says, "cheshbonot hara'iyah elu shebirarnu yitba'er lecha v'teda mah she'efshar she'yeira'eh umah she'i efshar she'yeira'eh". With all these calculations that the Rambam has calculated in the laws of sanctifying the month, you should know when we can possibly see the moon, then you'll wait, and when we can't anyway, then you'll make it full or deficient beforehand, so that the next month will come out. Then you'll act according to the calculation, "v'al zeh somchin um'abrin chodesh achar chodesh".
Explanation: "I Efshar She'yeira'eh" — Calculating Manually So the Next Month Will Come Out Right
Speaker 2:
No, what he says "i efshar she'yeira'eh" means that now we're talking about needing to calculate now what we make the manual intercalations as if, not according to the moon. According to what do we do this? We make sure that next month the moon should come at the right time. How do we know when the moon will come? You need to learn the calculations. The molad isn't enough, you need that people should actually be able to see, if it's possible, the moon at the right time. "V'al zeh somchin um'abrin chodesh achar chodesh". That means, we don't wait until it becomes an emergency, like after a whole year, but with each month we keep this in mind.
Law 9 (Continued): Consecutive Intercalation — Full After Full, Deficient After Deficient
Speaker 1:
He means to say, or we intercalate each month, says the Rambam, we make consecutive intercalation, "o osin chodesh chaser achar chaser". That means, the Rambam said, if we don't know, we make one full, one deficient, that's normal. But if we know that the moon won't come out right next month, we make either two full at once, or two deficient at once, so that the moon will be right in the coming months around.
The Rambam says, "le'olam ein pochatin me'arba'ah chadashim hame'ubarin bashanah, v'lo mosifin al shemonah chadashim hame'ubarin". It's never less than — months that have thirty full days, and not more than eight. Because then, this will work out the calculation, this is stated in a Mishnah, and this will work out the calculation that the moon will come within three days of cessation.
Law 9 (Continued): The Feast of Intercalating the Month
Speaker 1:
The Rambam says, I learned earlier that we make a festive meal when witnesses come. The Rambam says, v'gam le'aber chadashim elu... when we intercalate, not when we come there's a meal, and the witnesses should be there to eat. There's something called intercalation feasts, which we make when we make a whole month. We don't make a sanctification of the month, we make something else instead we make a meal. But an intercalated month when we make an extra Adar.
Speaker 2:
No, no, no, when we intercalate the months. When we make a thirty, there's an intercalated month in an intercalated year. And an intercalated month when there are thirty days.
Speaker 1:
When we intercalate the month, the Rambam said in chapter 3 that we don't make any sanctification, what we don't make any sanctification but no sanctification of Heaven, but we do make a meal. Certainly it was discussed at length, when we make the meal. The Rambam says, not only do we make the meal then when we see the moon on the thirtieth night, but also when we intercalate according to the meal. On account we also make a feast of intercalating the month as mentioned in chapter three. And if not we make it fixed. On the night of the 29th sometimes we need to do this too, for what it's worth.
Law 10: The Great Innovation — How to Understand the Gemara's About Calculations in the Time of Sighting
Speaker 1:
The Rambam says, v'chol. Now, it comes out, the Rambam says a proper thing. There is the Rambam has said rules of how we can make intercalated or deficient, not according to the sighting, but according to a calculation. Now the Rambam says, now you'll understand something that's written in the Gemara, and the Rambam makes it like a revelation.
In the Gemara we see that there are things that we can intercalate, this is the Gemara that speaks in the Mishnah that says in Arachin, that we make, there's a list of how many intercalated months we intercalate. You know, there's a list? We go by the moon. How can it be that there's a list? Afterward we see that there's a thing we intercalate the month because of need. How can it be? We go by the sighting.
The Rambam answers, all this speaks of my deed, of what I say that months when we don't see the moon, we go with a calculation and not with the sighting. This is the innovation of the Rambam. The Rambam didn't stand, in the Gemara it appears that we can always make simply when we want full or deficient.
The Rambam says, now this can't be. It only speaks of a way that the beit din knows that the moon is essentially there, in honor of this we do it.
Law 10: The Rambam's Language
Speaker 1:
This we find in the Talmud, in the Gemara, things that show shebeit din somchin al hacheshbon, umisham anu lemdim mipi Moshe miSinai shehadavar masur lahem v'harshut b'yadam l'chasro ul'abro, that the beit din has the authority to make the month deficient or intercalated. V'chen zeh it says in the Gemara, in the Mishnah, shechisar Rebbi tish'ah chadashim bashanah, that Rebbi made nine months in the year be deficient months, v'chen kol kayotza bazeh.
On top of this, in the Mishnah it says that we don't make more. We need to wonder, how does the... we know that there's sighting in those times. He says, hakol al ikar zeh banuy, if bizman shelo nir'ah hachodesh bizman, we want to calculate the calculation. We don't always need to make full, we can make deficient and full according to need, according to the calculation. And this is also the Rambam's own to other people.
The Dispute of Rav Saadia Gaon and Rav Chasdai Gaon
Speaker 1:
Rav Saadia Gaon said that we see in the Gemara that we go with calculations. Rav Saadia Gaon said, you see that the sighting was always fake. Rav Chasdai Gaon said this innovation against the Rebbi Meir's and so on, also against the Rambam says it was against the Karaites. Rav Saadia Gaon argued that we always used to give with the calculations. And he had proofs that the Gemara sees the calculations. And it's a fearful question, what comes in calculations? What does it mean we sanctify according to sighting?
The Rambam says, no, I'll tell you, because even though we sanctify according to sighting, many times we don't see the moon at all. And then we must go with the calculation.
Law 11: We Intercalate the Month for Need — Only When the Month Wasn't Seen
Speaker 1:
The Rambam says, v'chen zeh she'amru chachamim sheme'abrin et hachodesh l'tsorech, that if there's a need we can intercalate the month, make the month longer. Lemashol, mishum yarka umishum ma'asiyah, which we learned when the Rambam held that this is the reason for lo yadu'a rosh, but the Rambam said that it's not the reason, because it doesn't speak in the time when we sanctify according to sighting. But in any case, we see in the Gemara that there's such a thing that we can, since it shouldn't come out the wrong day and so on, we can intercalate the month.
The questioner asks, the Rambam says, this doesn't mean that we can do it when we see the moon otherwise. All this speaks, when we intercalate according to the calculation, v'oten echad malei v'echad chaser, then we can decide which month should be sometimes or deficient. How first to intercalate month after month or to make deficient. We've calculated the calculation that we can do both ways. The main thing is that it shouldn't come out that one time we'll see the moon already on the twenty-fifth day, but we can calculate it with a few months beforehand precisely, and if another reason happens for example that Yom Kippur shouldn't fall on Sunday, and the like, we can calculate when it should be a full month and when it should be deficient.
Our Current Calendar vs. Intercalation Because of Need
Speaker 1:
And this is how our current calendar actually works. Our current calendar is not according to need. That means, it may be because of this it was made, but our current calendar doesn't have the laws, not even clear that our current calendar is careful that we should never see the moon on the wrong days. Our current calendar has other reasons. Our current calendar is not an intercalation because of need, our current calendar is a fixed calendar. Certain things are already calculated that it shouldn't fall on the wrong days. We've specifically put it into the law that it shouldn't happen. We've specifically put in a certain thing, but this isn't the law we're learning now.
The final point is that this is written in the Gemara, that in the time of sighting we can do things because of need, this can only be done within the degrees of freedom that we have after we don't see the moon, and we must do manually.
Law 11 (Continued): But When the Moon Will Be Seen in Its Time — It's Impossible Neither to Postpone Nor to Intercalate
Speaker 1:
The Rambam says, aval be'et she'yeira'eh hayare'ach bizman shehi techilat heyoto shehi. What does it mean she'yeira'eh hayare'ach bizman? When the moon begins to exist, visible, excuse me, shetechilat heyoto nir'eh, the first time it's seen, achar shenitkabeitz im hashemesh, after the sun shines on it.
Speaker 2:
No, nitkabeitz im hashemesh is the molad, right? Seeing the moon is the first time we can see it after the conjunction.
Speaker 1:
After it's sanctified forever. I efshar lo lidchot v'lo le'aber, if we didn't see it clearly, then we can't ignore it and say that the month is full. Right.
Discussion: What Does "Techilat Heyoto Nir'eh" Mean?
Speaker 2:
Why does he say here that this is the meaning of sighting?
Speaker 1:
I have no idea. I don't know, it was mentioned here, these are simple things. Does something mean this? I don't know what. Understand?
Speaker 2:
Yes, forget it. The sighting is... perhaps he means to say that we saw it literally the first time? That means not that we saw it tomorrow, then it's not the problem?
Speaker 1:
I don't know clearly what he means. I don't know. Or perhaps he means to say that the calculation that's written in the Gemara doesn't go with the conjunction, it goes with the sighting? But not any, something wants to say here. Anyway, the Rambam says, b'chol hadevarim brings out, that all these things we're talking about here, that we can do sometimes this way deficient or sometimes the hand of Torah...
Perhaps he means to say that when techilat heyoto nir'eh is simple that it's already essentially been born before that, therefore we can't push it off.
Speaker 2:
No, techilat heyoto nir'eh is the time of the beginning of sighting literally.
Law 12: In These Times — We Rely Only on the Fixed Calculation with This Average Calculation
Speaker 1:
The Rambam says, b'chol hadevarim eleh bizman sheyesh sham beit din, v'somchin al hara'iyah. When there's a beit din, and we make the month according to the witnesses which is the time. Then we can make sometimes one full, one deficient, etc. Or two full, two deficient, right? But there's no beit din, right? Therefore, "v'ein somchin ela al hakevi'ah bazeh hacheshbon ha'emtza'i hapashut b'fi chol Yisrael". In current times we don't rely but on the fixed calculation according to the system that he calls the average calculation, which has become simple in the mouth of all Israel, that we calculate according to the average molad.
And remember, it doesn't even go with the sighting, it goes with the average molad, it's not even the correct molad, but the community of Israel doesn't care how far from the true, all these things we've learned. But this is the calculation that we always make, one full, one deficient, except for Cheshvan-Kislev, which we can make according to a calculation also this way, k'mo shebirarnu b'halachot elu we've already learned in the previous chapters, and then all these things we've now learned aren't relevant.
The Rambam's Main Point: We Can't Today Make Intercalation Because of Need
Speaker 1:
"Kol hadevarim ha'elu" essentially means the whole calculation, but I mean it means mainly this, that we shouldn't think that we can today still make intercalation of the month according to need. We can't, because there's already a calendar and we must go according to the calculation. It may be, I think this is what he says, that even if sometimes it will indeed come out that the moon is in the wrong place, and certain things happen. The Rambam said that because of this there are the postponements, that it shouldn't be too early, but a bit early in distant times can be, and it doesn't concern us because we don't have today a beit din, and we go according to a calendar, and good day.
Transition: Law 13 — The Rambam Goes Further to a Third Thing
Speaker 1:
Translation
The Rambam says further. So until now we've learned two halachos that come out from the calculation. First, that according to the calculation where we know precisely where the moon should be, we will check the witnesses according to that. And second, that there is a great important thing perhaps even, that many times it happens that we don't see the moon for a few months, and then basically we go with the calculation of sighting, more or less. Now the Rambam is going to say a third thing, which is not relevant to halacha, I don't know clearly what he wants and why he...
Halacha 17 — The Rules of East and West
The Rambam's Words
"It will be clarified from the books of calculations of seasons and geometry, that if the moon is seen in Eretz Yisrael, it will be seen in all the countries of the world that are to the west of Eretz Yisrael and aligned with it."
We will be able to see it also in all other countries that are on the western side of Eretz Yisrael. Yes, that means, if the calculation tells that it must be. "And similarly aligned" meaning between north and south, yes? That means on the same latitude as Eretz Yisrael. That means, if we can see the moon, that means the calculation says that in Eretz Yisrael they see it, then kal vachomer we see it in a country that is even more west of Eretz Yisrael.
What is the reasoning? The reasoning is I think simple, because everyone knows that the more west you go, the sunset comes later, right? It comes out, if the sunset is later, it comes out that there is more distance between the sun and the moon, which is still a bit later. It comes out that the more space there is, the more you can see. So the moon can be seen more to the west, so kal vachomer from Eretz Yisrael. So apparently this is the simple... I don't know if what I'm saying isn't correct, I'm just saying a reasoning, we need to check the calculation whether it works out that way. Because we need to understand what does it have to do that it's longer, that it's later on the surface of the earth, with the fact that the sun should be further from the moon. Apparently it should be the same, but we need to think about this, do you understand what I'm saying?
Anyway, however, the Rambam says, "and if the calculation indicates that it will not be seen in Eretz Yisrael, it's possible that it will be seen in countries that are to the west of Eretz Yisrael". Since the more west you see better, it could be that we didn't see it in Eretz Yisrael, but we can see it on the western side of Eretz Yisrael. "Therefore if the moon is seen in a country that is to the west of Eretz Yisrael, there is no proof from this that the moon was seen in Eretz Yisrael. But if the moon is not seen on the mountaintops in the western countries that are aligned with Eretz Yisrael, it is known that it was not seen in Eretz Yisrael". If they see yes, it's not proof that they don't see, because it could be that they see there and not in Eretz Yisrael. But if they don't see, that means they can't see, and therefore he adds "on the mountaintops", because you might not see because you're in a valley. No, climb up to the observatory on the mountain peak, and if you don't see there, you know that in Eretz Yisrael they didn't see. Apparently he means here regarding the calculation mainly, but also the sighting. Right, very good.
Now, what about the eastern side of Eretz Yisrael? "And similarly if the moon is not seen in Eretz Yisrael, it is known that it will not be seen in all the countries of the world that are to the east of Eretz Yisrael and aligned with it". That means, east always comes out a bit shorter the arc of sighting, the arc of visibility. It comes out that if we can't see it, then kal vachomer where it's even shorter we can't see it. But if we see it yes, then it's still not proof. "It's possible that it will be seen in the eastern countries", perhaps in Eretz Yisrael it's still west enough that we can see it, but not in Dan, I don't know, in further eastern countries, in China, one shouldn't be able to see because it's even more east. "Therefore if they saw in countries that are to the east of Eretz Yisrael aligned with it, it is known that they saw in Eretz Yisrael. And if they did not see in the eastern countries, there is no proof from this, because it's possible that they will see in Eretz Yisrael."
Why Does the Rambam Bring This Topic At All?
First, that according to the calculation where we know precisely where the moon should be, we will check the witnesses who should lie according to that. And second, that there is a great important thing perhaps even, that many times it happens that we don't see the moon for a few months, and then, basically, we go with the calculation of sighting, more or less.
Now the Rambam is going to say a third thing, which is not relevant to the halacha. I don't know clearly what he wants, why he wants, why he told this at all, why it comes into the topic, how much it helps. The topic of the chapter is as if, what does the calculation help us? The Rambam tells us another calculation that doesn't help. I don't know precisely what he wants, but he says an interesting thing. Perhaps the Rambam simply thought that someone who has learned until now will ask this question. I don't know why, but let's learn what I'm saying. I can say that the month we're talking about is the practical thing on earth. There's another topic. Let's say, the topic he's going to discuss is that all the calculations that we've now learned are in Eretz Yisrael. Now, we don't live in Eretz Yisrael. So it's interesting to know, a person looks, perhaps this is actually the question that the Rambam answers here. A person lives in Egypt, or he lives in Syria, or he lives in and he looks at the moon, and he's done the whole calculation of the Rambam, and he doesn't see the moon, or he sees yes in a place where it's not. In short, everything doesn't match him according to what we've now learned, which is all according to the calculation of Eretz Yisrael. So a person wants to see how this works. So the Rambam explains how this works. I think that you haven't learned well, no one has learned this well, and it's simple, the Rambam said clearly that the calculation is only for Eretz Yisrael. He wants to explain how the connection of Eretz Yisrael with the other places works.
The Rambam says that "it will be clarified" means it has been clarified, yes? It has become clear "from the books of calculations of seasons and geometry". That what?
Halacha 18 — "Aligned With It" = 35 Degrees North
The Rambam says, "In all the countries that are in the east and aligned". What does aligned mean? "Such as if they were inclined to the north of the world thirty-five degrees", that means 35 from the equator, yes? Which is how high Eretz Yisrael is regarding the northern side. "But if they were inclined to the north more than this or less, they have other rules, and they are not aligned with Eretz Yisrael."
It seems that most countries are in this latitude, the line of... yes, very many countries, in this region is where most people live. Because higher than this is cold and lower than this is hot, and the latitude is where the main countries are. Below is not cold, below is hot. On the contrary, it's hotter. The edges are cold and the middle is warm.
So, in any case, many countries are approximately at this thing. America is a bit higher usually. In short, we need to know precisely where we are, and according to that it comes out.
Halacha 19 — "To Magnify Torah and Make It Glorious"
The Rambam's Words
Now the Rambam says, you shouldn't think that I told you some practical halachic difference with what I just told you about the other countries. "These things that we explained regarding east and west are only to explain all the laws of sighting", you should know all the rules, not halachos, all the rules of sighting. Why do I say it? "To magnify Torah and make it glorious". Just so you should know more things, you should broaden the Torah, strengthen the Torah. "Not that the people of the east and the people of the west should rely on the sighting of the moon or that it should benefit them at all". Not that the people who live in eastern or western countries of Eretz Yisrael can rely at all on their sighting of the moon, or that it should benefit them at all, or that it will help them at all. "Rather, forever we only rely on the sanctification of the beis din that is in Eretz Yisrael as we explained in its place" — we always rely on what the beis din sanctifies. But then why did I say it? In order to magnify Torah and make it glorious, so you should have more interesting information in the laws of sanctifying the new month and all the science of how we see the moon.
Discussion: Why Can't We Use Sighting in Eastern Countries As a Sign?
Rather forever, yes. It's interesting, because perhaps one could have thought that if there is a way that we see it for certain, for example, he says that if it was seen in eastern countries, we know for certain that they saw it in Eretz Yisrael. Why can't a Jew in the east say, "Ah, I see the moon, I mean kal vachomer the beis din in Eretz Yisrael saw it, therefore they certainly sanctified it, therefore I can know"? Like as a sign, not as a reason. Why shouldn't I be able to use it as a sign that the beis din in Eretz Yisrael sanctified the moon?
It's not a good enough sign, because the Rambam said that there can be other reasons why we don't see it in that country. If it were clear enough, it could be. In Babylonia people should know, "Ah, I know that they've now sanctified." But we don't see it that way. We see they sent messengers and the like, they actually had to hear that the beis din sanctified.
No, good. That's what I'm asking. It's very good, and it's very interesting what the Rambam says. It could be that this is what he means "to magnify Torah and make it glorious", like when we bring the hava amina, not because the conclusion is so, but he says, "because this would have been a good hava amina, I bring it." No no, he doesn't mean that, he means clearly, "to magnify Torah and make it glorious", we should know, basically, we're discussing the rule, how it works, that the more east it becomes smaller and the more west it becomes larger. This is better the topic that he taught us.
Rabbi Rabinovitch's Innovation — Parallel to Fins and Scales (Chullin)
And certainly, the commentators bring that the language "magnify Torah and make it glorious" appears in the Gemara in Chullin regarding the topic of signs of purity of fish. In the Torah it says that fish have two signs, a fin and scales. But the Gemara says that the reality is that every fish that has scales also has a fin, but not vice versa. Therefore it comes out that it's very similar to here. If we see the moon in the east you know that in Israel, but if we don't see, it's not proof that not. Yes? Anyway, the Gemara asks, if so why does it say in the Torah two signs? After all, you always need to look at the scales and only at the scales. The Gemara answers, "to magnify Torah". And most commentators don't understand, it's a very difficult Gemara. What does "magnify Torah and make it glorious" mean? You learn another sign that doesn't do anything. So what does that mean at all?
So Rabbi Rabinovitch here on the side of the Rambam says very well. With this we also come to answer another question that I've seen other analyses people talk about regarding the Rambam. They've talked several times about the question whether the calculations of sanctifying the new month are in Torah, or just wisdom. Although, I don't know precisely what is the part of Torah and wisdom. And the Chazon Ish said that after the Rambam got involved in the book, it became Torah. Although the Rambam said clearly that he was influenced by the non-Jews, let's not say now by the way. He said that in fact this was already influenced, and although the Rambam says that it's true, he still says about the reality, he doesn't still say about the non-Jew. Precisely the non-Jew told him. Anyway, there were people who analyzed that you see a proof that we say about the laws of sighting to magnify Torah and make it glorious. Which apparently a person said that this is only relevant to Torah, but just to facts which is to magnify Torah and make it glorious. He sees, rather what, it's Torah.
But the truth is actually the opposite. Rabbi Rabinovitch says, that no, the Gemara that says to magnify Torah and make it glorious regarding fins and scales, what does it mean? It's not a halacha, it's actually the opposite. The halacha is only relevant to the scales. If Torah means a halacha that we need to follow, it's not relevant neither the people of the east nor the fin, never relevant. But what? In reality it is relevant. Why? Because from the fact that the Torah says fins and scales, we learn a piece of science, we learn that every fish with scales also has a fin. So the Gemara accepted and saw, it comes out that the Torah tells you just an important thing about Hashem's world, that fish that are kosher have scales and fins. Although if you want to know if a fish is kosher according to halacha, you don't need to look at the fin. But precisely, the Torah says, the Torah doesn't say a sign for halacha, the Torah says a fact that all kosher fish have both.
And the same thing the Rambam says here, I tell you a fact, broaden yourself so you should understand better Hashem's world, this is how east and west work. Although if you want to know if it's Rosh Chodesh, it won't come any more, because you need anyway to ask the beis din of Eretz Yisrael.
The Parable of Signs of Fish: Torah That Teaches Us Facts About Creation
It comes out that the Torah tells you just such an important thing about Hashem's world, that fish that are kosher have scales and fins, although if you want to know if a fish is kosher according to halacha, you don't need to look at the fin.
But precisely, the Torah says, the Torah doesn't say a sign for halacha, the Torah says a fact, that all kosher fish have both.
And the same thing the Rambam says, I tell you a fact, broaden yourself so you should understand better Hashem's world, that this is how east and west work. Although if you want to know if it's Rosh Chodesh, and not any more coming, because you need anyway to ask the beis din of Eretz Yisrael.
Rabbi Chananya ben Akashya — To Magnify Torah and Mitzvos
So Rabbi Chananya ben Akashya says, the Holy One Blessed be He wished to give merit to Israel, therefore He gave them Torah in abundance, there should be more Torah, even what is not important to know.
But there he means yes, we do mitzvos. He says Torah and mitzvos, we have an explanation for this. It means on the contrary, there he says that there are more things that we will do, although perhaps a few less mitzvos would have been enough.
But Rabbi Chananya doesn't speak of mitzvos that are not relevant to action. On the contrary, there are actions that are not relevant to theory, but He gave them Torah in abundance means more Torah than what would have been sufficient. Torah and mitzvos, they do both.
This is a different thing, because there we're talking about actions, we do more mitzvos than what the intellect would have obligated. That's the thing, you get more reward.
The Distinction: To Magnify Torah — Not To Magnify Mitzvah
Here it says on the contrary, that the matter of understanding clearly is greater than the mitzvah. For practical halacha these things are not relevant, but to understand the world it is relevant.
That means to magnify Torah, he doesn't say to magnify mitzvah, there is a matter of learning, theoretically how the world works, even if it's not relevant to action.
This is apparently the topic of what we learned, that it's a mitzvah to contemplate the value of what comes. Because it's the reality, not about it being a legal halacha.
The Paradox in the Rambam's Approach: Wisdom That Is Limited to Halacha, But Breaks Through the Boundaries
That means, although here it's like the exception to the whole Rambam, they've learned, there is such a whole paradox that we're learning here.
On One Hand: The Rambam Is Limited to Halacha
On one hand regarding halacha, that means, in our time certainly all these calculations are not relevant. Okay, the beis din is relevant, so in a certain sense all these halachos are relevant to action, and in a certain sense also the Rambam is concise, he doesn't say all the theories of everything, only as much as is relevant to the calculation of sighting, so he is indeed limited to the halacha.
On the Other Hand: The Rambam Writes From the Perspective of Wisdom
On the other hand, the Rambam said clearly at the beginning of chapter 11, that he says it only because he knows that whoever his heart desires to know the wisdoms, he's interested in what the beis din thought.
It comes out that it is indeed from the perspective of the wisdom in it, but the wisdom that is limited to what is relevant, because he could write all the wisdoms in his book, a huge book, I don't know, something like that.
The Breaking Through: Outside the Boundary of What's Necessary for Halacha
But here you see indeed that the Rambam once broke through the wisdom from the boundary of what's necessary for halacha. That means, he says the wisdom, yes, it's also outside the boundary of Eretz Yisrael, he says the wisdom, although it's not relevant, because truly his whole reason for writing was to magnify Torah and make it glorious.
Interesting, yes.
Conclusion: Identification of the Chapter
So this is the chapter, what is it called? Chapter 18. 17. 18. Chapter 18, yes, yes. Okay.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On