אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ב

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טו) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות לד כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת:
ב
וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל:
ג
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ בִּתְחִלַּת זְמַנָּה:
ד
אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹרִים וּבְמַחֲבוֹאוֹת אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים שָׁם וְהֵן אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפּל שָׁם:
ה
חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. אֲבָל חוֹר שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ בּוֹדֵק כְּלָל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ"ם כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ו
חוֹרֵי הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְגַג הַיָּצִיעַ וְרֶפֶת בָּקָר וְלוּלִין וּמַתְבֵּן וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הַמּוּרְיָס וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה:
ז
אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי:
ח
וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו אַחַר בְּדִיקָה צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֵין אוֹמְרִין כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָה בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן וְאִלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ. וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק. אִם לֹא מָצָא כְּלוּם הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ט
רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל צָרִיךְ לִבְדֹּק:
י
הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אוֹ מַצָּה נָטַל וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:
יא
שְׁנֵי צְבוּרִין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וּצְבוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּפֵרַשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרַשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ:
יב
הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֵר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר. אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל הֶחָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס. בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק:
יג
נִכְנַס עַכְבָּר לְבַיִת וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו אוֹמְרִים הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס שָׁחוֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצְאתָה מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו אֵין חַיָּב לְהָבִיא חֲבָּר לְהוֹצִיאוֹ:
יד
כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ שֶׁפְּעָמִים יִפּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
טו
כִּפַּת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לָאו אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר:
טז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרֵבָה אֲבָל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָן. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה. חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה. חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וַחֲצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִין בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבָעֵר אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
יז
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ קָטָן אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִים עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִבְדִיקָה וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק:
יח
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק. וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקָּח טָעוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה:
יט
הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק:
↗ קרא בספריה
📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
1 הלכות חמץ ומצה פרק ב - תשביתו ובדיקת חמץ
🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פון רמב"ם, מיט א פאקוס אויף ביטול חמץ און בדיקת חמץ. ס'ווערט באהאנדלט די מהות פון ביטול ("כעפר"), די חיוב פון בדיקה מדרבנן, און די דינים פון אור הנר לבדיקה. אויך ווערט דורכגענומען די סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק, די דינים פון קבוע און רוב, און די הלכות פון משכיר בית לחבירו והיוצא בספינה.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם — א. ביטול חמץ …

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם

א. ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

לשון הרמב”ם: “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום.”

פשט: דער ביטול חמץ באשטייט דערפון אז מען זאל טראכטן אז דער חמץ איז ווי שטויב, און מען זאל אין הארצן האלטן אז מען האט בכלל נישט קיין חמץ.

חידושים:

1. דער משל פון “כעפר”: וואס מיינט דער רמב”ם מיט “כעפר”? דער וויץ ווערט דערמאנט (פון מנהג סופרים) אז מענטשן זאגן “דאסט איז נישט חמץ, אבער חמץ איז דאסט” – אבער דער אמת’ער פשט איז פארקערט: מען דארף מאכן אז חמץ זאל זיין ווי שטויב. דער נמשל: יעדער ווייסט אז אין זיין הויז איז דא שטויב, אבער קיינער קערט זיך נישט וועגן דעם שטויב. אזוי דארף מען זיך פירן מיט חמץ – מען ווייסט אפשר אז עס איז דא, אבער מען רעכנט זיך גארנישט דערמיט.

2. “כעפר” – נישט הפקר, נאר דעת: דער טעם פון “כעפר” איז נישט ווי תוספות וואס פארשטייט עס אלס הפקר, נאר עס מיינט אז ער רעכנט זיך נישט מיט דעם חמץ – ער האט אין זיין קאפ אז דאס איז נישט זיינס, עס עקזיסטירט נישט פאר אים. דאס איז “וישים בליבו שאין לו חמץ.”

3. תשביתו און דעת: אויב דער טעם פון דער מצוה פון “תשביתו” (מדאורייתא) איז אז דיין קאפ זאל נישט ליגן אין ביזנעס מיט חמץ, דאן אויב איינער גייט אריין אין א געשעפט און זיין קאפ ליגט אין ביזנעס – ווי איז דאס תשביתו? דער תירוץ: “תשביתו” האט בעצם צו טון מיט דעת – אלעס אין דער מענטשליכער וועלט דרייט זיך ארום דעת. ווי דער פסוק זאגט: “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.”

ב. בדיקת חמץ מדברי סופרים – דער חיוב, דער זמן, און אור הנר

לשון הרמב”ם: מדברי סופרים איז דא א מצוה לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא, און דאס דארף זיין בלילה, אור לארבעה עשר, ווייל בלילה כל אדם מצויין בבתיהם, און אור הנר יפה לבדיקה.

פשט: חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל אקטיוו זוכן חמץ, און דאס דארף זיין ביינאכט פון י”ד ניסן, ווייל דעמאלט איז מען אינדערהיים און א ליכט איז גוט צום בודק זיין.

חידושים:

1. דריי עלעמענטן פון דער תקנה מדברי סופרים: (א) מען זאל טון אן אקטועלע ארבעט – זוכן און ארויסנעמען, נישט נאר ביטול בלב; (ב) עס דארף זיין אין א באשטימטע צייט – אור לי”ד; (ג) עס דארף זיין בלילה דוקא.

2. אור הנר יפה לבדיקה – א טיפערער פשט: דער מעלה פון א ליכט ביינאכט איז נישט נאר ווייל מען זעט – בייטאג זעט מען אויך. דער חידוש איז אז א ליכט (ווי א פלעשלייט) האט אן עקסטרע כח צו באלייכטן ספעציפישע ווינקלעך און פלעצער וואס בייטאג מיט נאטירליכע ליכט זעט מען דווקא נישט אזוי גוט. דער ליכט איז פאוקעסט – עס שיינט אריין אין חורים וסדקים, וואס די זון און לבנה קענען נישט טון ווייל זיי זענען “צו גרויס.”

3. לבנה, חמה, אבוקה – פארוואס נישט: “אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר” – דער פסוק “נר ה’ נשמת אדם” ווערט דערמאנט. דער מעלה פון א נר איז אז עס קען אריינגיין אין חורים וסדקים, בעת די זון און לבנה קענען נישט אריינדרינגען אין ענגע פלעצער.

4. אור החמה בדיעבד: רבא’ס שיטה – “אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה.” דער ירושלמי זאגט “חייש חמה בעלייה” – עס איז דא א צד פון ביזוי כבוד, נישט נאר א פראקטישע זאך. עס ווערט דיסקוטירט אויב בדיעבד קען מען בודק זיין בייטאג – שמואל’ס שיטה ווערט דערמאנט אז עס זענען דא געוויסע בדיעבד סיטואציעס, ווי ווען מען האט נישט בודק געווען ביינאכט.

ג. נישט לערנען פאר בדיקת חמץ

לשון הרמב”ם: “חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה.”

פשט: מען טאר נישט אנהייבן לערנען פאר בדיקת חמץ, ווייל מען קען פארכאפט ווערן און פארפאסן דעם זמן.

חידושים:

1. רבינו מנוח’ס פשט: אפילו מקרא ליינען (נישט נאר עיון) איז אסור פאר בדיקה, ווייל אפילו ביים ליינען ווערט מען פארכאפט. דאס איז א חידוש – מען וואלט געמיינט אז נאר עיון’דיגע לימוד איז א פראבלעם, אבער רבינו מנוח זאגט אז אפילו פשוט’ע קריאה קען מאכן אז מען פארגעסט.

2. די שייכות צו אור הנר: דער איסור צו לערנען פאר בדיקה האט צו טון מיט דעם ליכט. אין יענע צייטן, ווען א מענטש איז געקומען אהיים פון ארבעט און האט אנגעצונדן א ליכט, איז זיין ערשטער אינסטינקט געווען זיך צו זעצן לערנען ביי דעם ליכט. קומען חז”ל און זאגן: דעם ליכט פון הלילה פון י”ד זאלסטו ניצן פאר בדיקת חמץ, נישט פאר לימוד.

3. רבינו יונה’ס הסבר: “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא” – און דער טעם איז “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה” – א גרויסער לומד קען מוסר נפש זיין פאר זיין לימוד און פארגעסן די מצוה.

4. פשוט’ע יודן האבן נישט די פראבלעם: דער גאנצער חשש איז נאר פאר לומדים – פשוט’ע יודן וואס לערנען נישט בעיון האבן נישט דעם חשש אז זיי וועלן פארכאפט ווערן.

5. [דיגרעסיע: בדיקת חמץ אלס לימוד התורה]: דער פראצעס פון בדיקת חמץ אליין איז אויך א מין לימוד התורה – מען דרייט זיך ארום מיט הלכות, מען פרעגט שאלות (וואס איז קטניות? וואס איז פירות?), מען זאגט פסקי הלכות למעשה.

ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים

לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”

פשט: מען דארף בודק זיין אין לעכער און שפאלטן ביז וואו די האנט דערגרייכט.

חידושים:

1. פארוואס נאר עד מקום שידו מגעת? לכאורה איז דאס פשוט – אויב מען קען נישט דערגרייכן, קען מען נישט בודק זיין. דער חידוש: חמץ וואס ליגט טיפער ווי וואו די האנט דערגרייכט, איז ממילא נישט א חמץ וואס מען קען דערגרייכן – עס איז ווי עס עקזיסטירט נישט פאר דעם מענטש.

2. חורים וסדקים – נישט קיין שטח: “חורים וסדקים” זענען נישט קיין ריכטיגע פלעצער/שטחים – עס זענען לעכער, נישט א שטיקל פלאץ וואו מען נאמאלערווייז ברענגט אריין חמץ. דעריבער איז דא א שאלה פארוואס דארף מען בכלל בודק זיין דארט.

ה. מקום שאין ידו מגעת – ביטול בלבו

פשט: א פלאץ וואו מען קען נישט דערגרייכן מיט דער האנט, דארף מען מבטל זיין בלבו.

חידושים:

1. דער בנין עולם’ס קשיא: אויב מקום שאין ידו מגעת דארף נישט קיין בדיקה (ווי שטייט אין א משנה), פארוואס זאל מען דאס אריינרעכענען אין חמץ? מען דארף דאך נישט האבן אחריות דערויף – ביטול בלבו איז נישט קיין היתר אויף בדיקת חמץ, נאר א באזונדערע חיוב.

2. דער גדר פון חיוב בדיקת חמץ: אויב מען ווייסט א פלאץ וואו עס איז דא חמץ, זאל מען זיך נישט סומך זיין אויף ביטול בלבו – מען דארף גיין בודק זיין. אויב מען ווייסט א פלאץ וואו עס קען זיין חמץ, דארף מען אויך בודק זיין. נאר אויב נישט, גייט מען צוריק צום ביטול בלבו. די שאלה בלייבט: וואס איז דער חידוש ביי מקום שאין ידו מגעת, אויב מען איז דאך זיכער אז עס איז נישטא? פארוואס איז מען נישט יוצא מיט דער כוללות’דיגער ביטול וואס מען מאכט אויף אלע חמץ?

ו. חצר שאין צריך בדיקה

לשון הרמב”ם: חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ שיפול – אבער מען דארף זיכער מאכן אז מען זאל נישט אריינברענגען חמץ דארט, ווייל אויב מען ברענגט אריין וועט מען פארגעסן ארויסצונעמען.

פשט: א הויף וואו פויגלען עסן אויף דעם חמץ דארף נישט בדיקה, אבער מען מוז זיכער מאכן אז מען זאל נישט אריינברענגען נייעם חמץ.

ז. מקומות שאין מכניסין בהם חמץ – ליסט פון דער משנה

לשון המשנה: הבתים העליונים והתחתונים, הגג, היציע, רפת בקר, לולין, מטבחיים, אוצרות יין ושמן, בית המלח, בית השלג, בית דגים גדולים, בית העצים, בית המוריס.

פשט: דאס זענען פלעצער וואו מען ברענגט געווענליך נישט אריין חמץ, און דעריבער דארפן זיי נישט קיין בדיקה.

חידושים:

1. פארוואס דארף מען די ליסט? מען האט דאך שוין די כללים (מקום שמכניסין/שאין מכניסין). דער תירוץ: די ליסט קומט לערנען אז מען זאל נישט מיינען אז נאר דארט וואו מען ווייסט פאר זיכער אז מען האט אריינגעטראגן חמץ דארף מען בודק זיין. פארקערט – מען איז נאר פטור ווען מען ווייסט פאר זיכער אז מען האט נישט אריינגעטראגן. די ליסט גיט דוגמאות פון פלעצער וואו מען קען זיכער זאגן אז נישט.

2. סברות פון דער גמרא פאר יעדע פלאץ:

לולין של תרנגולים – ביי דרבנן, א פלאץ וואו בעלי חיים קומען אן, קען מען רעכענען אז זיי וועלן טון זייער ארבעט (אויפעסן דעם חמץ).

אוצרות יין ושמן – שאין דרך להניח שם פת.

דגים גדולים – מען גרייט זיי אן פאר דער סעודה (נישט אינמיטן), דעריבער גייט מען נישט אהין מיט ברויט. דגים קטנים – פארקערט, מען גייט נעמען אינמיטן דער סעודה, אבער דאס האט נישט קיין יחס צו חמץ.

3. [דיגרעסיע – א איד’ס לעבן:] א איד’ס הויז האט געהאט א תחת, עליה, יציע, רפת, בית דגים, אוצרות – נישט קיין קליינע אפארטמענט.

ח. חולדה – “אידי דבסר”

שאלה: אויב חולדות (עכברים) שלעפן חמץ פון איין פלאץ צום צווייטן, ווערט דאך די גאנצע וועלט א “מקום שמכניסין בו חמץ”? דאס איז “אידי דבסר” – ווען א חשש איז צו ברייט, פאלט עס דורך.

מחלוקת רש”י און רמב”ן:

רש”י לערנט: “אידי דחשיב” רעדט זיך אינמיטן אדער נאך דער בדיקה. די שאלה איז: נאכדעם וואס מען האט שוין בודק געווען, אפשר וועט קומען א חולדה און שלעפן חמץ צו א פלאץ וואס איז שוין נבדק. דערויף זאגט מען: דו וועסט דארפן דרייען א גאנצע נאכט, עס וועט קיינמאל נישט ענדיגן – דאס איז דער “אידי דבסר”.

רמב”ן לערנט: די שאלה איז וועגן מקום שמכניסין בו חמץ גופא – דער חידוש איז אז נישט אלע מקומות שאין מכניסין בו חמץ ווערן צו מקומות שמכניסין בו חמץ וועגן חולדות. לויט דעם איז שווער צו פארשטיין דעם “אידי דבסר” – מען קען דאך אפלערנען די גאנצע זאך מיט דער קלארער סוגיא פון ספיקא דאורייתא.

חידוש בנוגע ספיקא דאורייתא: “ספיקא דאורייתא” מיינט נישט אז אפשר איז אמאל אריינגעפלויגן א הונט מיט א חלה – דאס מאכט נישט קיין ספק. ספיקא דאורייתא מיינט א ספק השקול. א בלויזער חשש אז עפעס קען געשען איז נישט קיין ספק – עס הייבט זיך גארנישט אן. דער גאנצער ענין פון בדיקה ביי מקומות שאין מכניסין איז א דין דרבנן, נישט מדאורייתא.

נאך א חידוש: דער רמב”ם לערנט לגבי בדיקה די הלכה פון תענית (וועכטערס) – אבער דאס ווערט נישט אויסגעפירט.

ט. נאך בדיקה – חשש אז מען האט איבערגעלאזט / עכברים האבן פארשלעפט

דער ענין פון צריכים לבדוק פעם שניה – אויב נאך דער בדיקה איז דא א חשש אז עכברים האבן פארשלעפט חמץ. דער תוספות שרייבט “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי” – איינמאל מען האט ארומגעשלעפט דארט, איז דא א מורא אז מען האט עס איבערגעלאזט.

י. כשפים ביי בדיקת חמץ

חידוש: דער רמב”ם ברענגט דעם דין פון “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו” – אז מען זאל נישט בודק זיין ביי א גוי’ס הויז משום כשפים. אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז דאס איז נאר א הלכה וואס איז נוגע ווען דער גוי האט טאקע מורא פון כשפים – אין רמב”ם’ס צייטן האבן אפשר די גוים נישט געהאט אזא מורא, אבער אין צייט פון חז”ל יא.

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

חידוש: א תינוק (קליין קינד) איז כעכבר בידו, נישט בפיו — ער ווערט געבוירן און טראגט נישט אין מויל. אבער אן עכבר איז כעכבר בפיו, ווייל ער טראגט עס סתם אזוי לפארר (ער פארשלעפט עס). דער חילוק צווישן תינוק און עכבר איז אז ביי א תינוק מיינט “בידו” — ער האט דעם פריווילעגע צו באהאלטן זאכן, ווייל עס איז א האקירא קל.

דער רמ”א פסק’נט אז אן עכבר וואס איז מער געלאנגען מיט קינדער/פירורין, דארף מען גוט צופירן — דאס הייסט, מען דארף אכטונג געבן וויאזוי מען עסט. דער מגן אברהם זאגט אז מען דארף מאכן זיכער אז ס’איז דא גענוג פירורין פון דער גאנצער זאך.

נכנס לבית הבדוק — אויב ער מוצא פירורין

דער דין: אויב אן עכבר איז נכנס לבית הבדוק (א הויז וואס איז שוין געווען בדוק), און מען געפינט פירורין — דארף מען נישט בודק זיין. פירורין (crumbs) איז א רמז אז עס קען אויך האלטן אין זיך חמץ, אבער עס איז נישט גענוג צו מחייב זיין א נייע בדיקה.

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

לשון הרמב”ם: אויב ס’זענען דא צוויי ציבורים (הויפנס), איינע פון מצה און איינע פון חמץ, און א עכבר האט גענומען און מען ווייסט נישט צי ער האט חמץ אדער מצה גענומען, און ער איז נכנס לבית הבדוק — צריך לבדוק, ווייל כל קבוע כמחצה על מחצה.

חידוש — וואו איז דער “קבוע”? די שאלה איז נישט אויף דער הויז (וואו ער איז אריינגעגאנגען), נאר אויף דעם מקום פון וואו ער האט גענומען — דאס הייסט, די ציבורין זענען דער מקום קבוע. ווייל דער כלל פון “קבוע” גייט אלעמאל נאך פון וואו מען האט עס גענומען. ממילא, כאטש ס’איז דא רוב מצה (צוויי ציבורים מצה קעגן איינע חמץ), קוקט מען עס אן ווי מחצה על מחצה, ווייל קבוע כמחצה על מחצה.

השגת הראב”ד — צריך בדיקה אדער צריך ביטול?

דער ראב”ד חולק אויפן רמב”ם. דער רמב”ם זאגט “צריך בדיקה”, אבער דער ראב”ד זאגט “צריך ביטול”. עס ווערט געפרעגט: ביטול איז אן ענין פון דער תורה, און בדיקה איז פון דרבנן — ביידע שיטות זענען דאך פון דרבנן, וואס איז דער חילוק?

דער חילוק צווישן בדיקה און ביעור: ס’זענען צוויי באזונדערע זאכן: (1) מ’זאל בודק זיין פלעצער וואו מ’ווייסט אז ס’איז דא חמץ און נישט זיך פארלאזן אויף ביטול — דאס איז ביעור; (2) אפילו וואו מ’ווייסט נישט אז ס’איז דא חמץ, דארף מען עס זוכן — דאס איז בדיקה. דער תוספות מאכט דעם חילוק כסדר. דער רמב”ן ווערט דערמאנט: אפילו אויב ס’וואלט נישט געווען קיין ביטול מדאורייתא, וואלט געווען א מצוה פון ביעור. דער דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן ווי דער רמב”ן זאגט.

א מהלך: מען קען לערנען אז מקום שהכניסו בו חמץ האט א חזקת חמץ, און די חזקה זאגט אז ס’איז נישט מבטל ברוב דאורייתא, ממילא דארפסטו בודק זיין כדי אוועקצונעמען די חזקת חמץ. (דאס ווערט אנערקענט אלס א נייע סברא.)

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

לשון הרמב”ם: אויב ס’זענען דא צוויי ציבורים (איינע חמץ, איינע מצה) און צוויי בתים (איינע בדוק, איינע נישט בדוק), און מען האט בדק דעם בדוק’ן און געפונען חמץ — הרי זה חושש, ווייל אפשר איז דער חמץ וואס מען האט געפונען דער זעלבער חמץ פון דעם ציבור, און אויב אזוי איז דער אנדערער (נישט-בדוק’ער) הויז חזר לחמצו, וצריך לבדוק פעם שניה — ווייל שאין כאן קבוע.

חידוש — פארוואס איז דא נישט קיין קבוע? אויב די שאלה איז אויף דער הויז (וועלכע הויז האט דער עכבר אריינגעטראגן), איז נישט קיין קבוע — ווייל דער עכבר האט זיך באוועגט, ס’איז “פריש” (כל דפריש מרובא פריש). אבער אויב די שאלה איז פון וועלכע ציבור ער האט גענומען, איז עס יא קבוע.

דער גמרא’ס יסוד — “שאני אומר”: דער גמרא זאגט “שאני אומר” — מען קען זאגן (תולה) אז דער חמץ’דיגע עכבר איז אריינגעגאנגען אין דער חמץ’דיגע הויז. דאס איז א כלל בדרבנן — ספק דרבנן לקולא, און מען זאגט “שאני אומר” צו מקיל זיין.

מחלוקת רמב”ם און ראב”ד — צי ס’איז קבוע

דער רמב”ם’ס שיטה: ס’איז יא קבוע (פון וועלכע ציבור ער האט גענומען), אבער ס’איז תולה להקל ווייל ס’איז דא א ספק נוסף — וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען. דער רמב”ם האלט אז קבוע איז דא, אבער מען קען תולה זיין להקל ווייל ס’איז דא א ספק בידינו.

דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד זאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע אינגאנצן. ער זאגט נישט “שני עומרים”, ער זאגט נישט “כל דפריש”, ער זאגט נישט אז מ’מאכט “על נחת”. זיין טענה איז אז ס’איז נישט קבוע ביי אונז.

חידוש — א נייע דרך אין רמב”ם: דער רמב”ם’ס שיטה איז א נייער מהלך — ער זאגט אז ס’איז יא קבוע, אבער ער זאגט נישט אז מ’דארף אויס’הרג’ענען (ווי ביי תשעה חנויות). ווייל כאטש ס’איז קבוע (מחצה על מחצה), איז דא א נייע ספק — וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען. דאס מאכט א ספק ספיקא: (1) ספק פון וועלכע ציבור ער האט גענומען (קבוע = מחצה על מחצה), (2) ספק וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען.

קשיא: פארוואס איז דאס א ספק ספיקא? מען האט דאך נאר א ספק פון וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען — דאס איז דער איינציגסטער ספק וואס איז רעלעוואנט. דער ספק פון וועלכע ציבור איז שוין “קבוע” (מחצה על מחצה), און דער צווייטער ספק (וועלכע הויז) איז א באזונדערער ספק. אין א נארמאלע סיטואציע רעדט מען פון חבורה (גרופע), אבער דא — וואו ס’איז קבוע מיט נאך א ספק — קוקט מען עס נישט אן ווי א פשוט’ע קבוע מחצה על מחצה, נאר ס’איז א ספק ספיקא לקולא.

יד. המשכיר בית לחבירו

לשון הרמב”ם: “המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: ווען מ’גיט אוועק א דירה צו פארדינגען, איז דער חיוב בדיקה תלוי אין ווער האט די אחריות בשעת דער חיוב בדיקה טרעט אריין. “סתם” מיינט אן אויסזאגן וואס דער סטאטוס פון דער הויז איז.

חידושים:

1. “סתם” – חזקת חמץ: א סתם הויז האט א חזקה אז עס איז חמצ’דיג, דערפאר איז אויפ’ן משכיר צו בודק זיין. ס’איז דא א שיטה אז אידן טוען מצוות בשעתן, אבער דער עיקר איז אז סתם בית – על המשכיר לבדוק.

2. מסירת המפתח = דין קנין: ווען דער משכיר האט שוין איבערגעגעבן דעם שליסל, איז עס א דין קנין – דאס הייסט, ס’איז שוין נישט זיינס, און דער חיוב בדיקה פאלט אויפ’ן שוכר.

3. בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – פארוואס נישט מקח טעות? דער שוכר דארף בודק זיין, און מ’זאגט נישט אז ס’איז א מקח טעות (וואס וואלט באפרייט דעם שוכר). דער סברא איז: בדיקת חמץ איז נישט אזוי שווער, א מענטש איז נישט רוגז דערפון – פארקערט, ער האט א הכרת הטוב ווייל ס’איז א מצוה. דערפאר איז ער מסתמא מוחל אויף דעם, ווייל ער וויל דאך מקיים זיין די מצוה.

טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”

פשט: איינער וואס גייט אוועק אויף א רייזע – אויב ער גייט אוועק אינערהאלב דרייסיג טעג פאר פסח, דארף ער בודק זיין פאר’ן אוועקגיין.

חידושים:

1. שלושים יום – א חיוב בדיקה, נישט בלויז א צייט-פרעים: דער חילוק איז: תוך שלושים יום הייבט זיך אן דער חיוב בדיקה. קודם שלושים יום איז נאך נישט דא קיין חיוב.

2. ווען ער קומט צוריק: אויב ער גייט צוריקקומען צו לערב פסח, דארף ער בודק זיין ווען ער קומט צוריק – “שאין אדם מניח ביתו ריקם.” ער דארף לאזן די הויז צוגעגרייט פאר פסח.

3. אונס – ווען ער קען נישט צוריקקומען: אויב איינער איז אן אונס און קען נישט צוריקקומען, איז ער באפרייט. דער גליון מהרש”א ווערט געברענגט: אויב ס’איז דא חמץ אין הויז, גייט עס בטל ווערן, און דאס איז די סיבה פארוואס ער איז נישט חייב.

4. [דיגרעסיע: תקנות חז”ל און דער לעבנסשטייגער:] די תקנות פון חז”ל זענען געמאכט געווארן פאר מענטשן וואס האבן געהאט עבדים ושפחות וואס נעמען קעיר פון אלעס – נישט פאר מענטשן וואס יארן זיך ארום. דער עיקר איז ישוב הדעת, נישט געלט – “געלט איז גארנישט.”

טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

פשט: ניין הויפנס מצה און איין הויפן חמץ, ווען עפעס איז אראפגעפאלן אריין.

חידושים:

1. מחלוקת אין פירוש: דריי פון די מגידי משנה ווילן זאגן אז ס’מיינט רוב חמץ, נישט ווי דער פשוט’ער פשט אז ס’איז רוב מצה.

2. נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו: ווען א מויז קומט אריין אין הויז מיט א שטיק ברויט אין מויל – ייאוש בעלים (דער בעל הבית גיט אויף) העלפט נישט, ווייל “הואיל ורשות נכנס” – ער איז אריינגעקומען מיט רשות (אין דעם הויז).

3. נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר: א “חבר” מיינט א שלאנגן-פאנגער. מ’איז נישט מחויב צו ברענגען איינעם. תוספות זאגט: ס’איז א טרחה דרבנן, נישט א סכנה. אנדערע מיינען: ס’איז א סכנה, און ס’קאסט געלט – מ’דארף באצאלן דעם חבר.

יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק

חידושים:

1. חוט של בצק ביניהם – מחבר דבר: ווען ס’איז דא א פאדעם טייג צווישן שטיקער, פארבינדט עס זיי צוזאמען און מ’דארף עס ארויסנעמען.

2. מקבל טומאה: אויב דער חוט של בצק פארבינדט, איז עס מקבל טומאה ווי איין כלי.

3. ווייט איינער פון דער צווייטער: אויב די שטיקער זענען ווייט איינער פון דער אנדערער (נישט “כדי בליעה”), איז עס נישט מקבל טומאה און נישט מחובר.

4. פחות מכזית: אויב ס’איז פחות מכזית און מ’גייט עס קיינמאל נישט ניצן, איז ער נישט אלעמאל מחויב ארויסצונעמען.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

Speaker 1:

דאס הייבט אן דער רמב”ם, “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום”.

די שאלה אויף דער לשון “הרי הוא כעפר”

די שאלה איז די לשון, “הרי הוא כעפר”. איך זאג אלעמאל, ס’שטייט א דזשאוק אין מנהג סופרים אז מענטשן זאגן אז דאסט איז נישט חמץ, אבער חמץ איז דאסט, כעפר דאר. ס’איז דאך נישט חמץ, מען דארף מאכן פארקערט, מען דארף מאכן אז חמץ איז ווי שטויב. דאס איז דער טייטש פון רמב”ם.

פאר וועם ווערט עס נישט חמץ? ווייל דו האסט דאך נישט קיין חמץ. ער האט געזאגט אז איבער דעם טאר עס נישט זיין קיין חמץ, און ער זאל נישט האבן קיין פחד.

דער טעם פון “כעפר” – נישט הפקר, נאר דעת

איך האב געזען אז דער טעם פון “שלא יהא כעפר דאר” איז נישט לויט תוספות וואס ער האט געהאט פון הפקר, נאר וואס? אז ער רעכנט זיך נישט מיט דעם, ער איז באשטימט זייער גוט אז דאס איז נישט… “לא יראה”, ס’איז נישט געווארן געזען, אבער ס’איז עפעס אין די קאפ.

אזוי ווי יעדער ווייסט אז אין זיין הויז איז דא עפר, אבער קיינער קערט נישט וועגן די עפר. ס’איז דא מענטשן פרעגן גאסן און אלעס עפר, איך האב אויך חמץ, וואו האב איך עפר? איך ווייס אז איך האב עפר, אבער איך קער נישט פאר דעם. ווייבאלד איך האב עס געזען, און ס’קען אפילו זיין איינער מעג עס צוגיין מיט די קייט איינער זאל האבן אין קאפ אביסל טויז שטויב אונטער זיין הויז, דער אונטערשטער איז א געבוי פון זיין הויז.

א לעוול אפ, א לעוול דאון. זאגסט די זעלבע זאך, ער טראכט נישט אז ס’איז חמץ, ער האט נישט קיין חמץ. דאס איז אין בליבו שאין לו חמץ.

תשביתו און דעת

פארוואס שטימט עס? ווייל אויב דער טעם פון די מצוה איז “תשביתו”, וואס איז מדאורייתא, אז די השבתה זאל זיין דורך אז דיין קאפ זאל נישט ליגן אין ביזנעס, און דו ביסט אריינגעגאנגען אין די סטאר און דיין קאפ ליגט אין ביזנעס, איז וויאזוי איז דאס תשביתו קיים? אבער תשביתו זאל מיינען ביי דעפיניציע אז די ווארט תשביתו האט מער עפעס צו טון מיט דעת ווי נישט. אלעס אין די וועלט האט צו טון מיט דעת אין די ענדע פון טאג. איך מיין צו זאגן, אלעס אין די מענטשליכע וועלט. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כביכול פון דעת, מיין איך. יא?

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

Speaker 1:

אקעי, מדברי סופרים איז דא א מצוה, נישט נאר אה, יהרג ואל יעבור, נאר מ’זאל טון אן עקטשועל ארבעט, לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא. דאס איז איין זאך מדברי סופרים.

נאך א זאך מדברי סופרים, וואס איז דא? אז ס’האט א געוויסע צייט. ס’איז אזוי ווי א מצוות עשה, אזוי ווי עפעס וואס מ’טוט. נישט נאר אז מ’זאל פטור ווערן פון די אלעס, נאר מ’זאל עס טון אין א געוויסע צייט, אין א געוויסע מהלך. מ’זאל עס טאקע זוכן, און נישט זוכן ארויסצונעמען טאקע. ס’איז נישט גענוג אז מ’זאל נישט סומך זיין אויף די ביטול בלב, ווען מ’זאל עס ארויסנעמען זאל מען נישט זיין טאקע קיין פארן.

זמן הבדיקה – בלילה דוקא

נאך א זאך איז אז ס’דארף זיין בלילה, און ס’דארף זיין בלילה דוקא. ס’דארף זיין אור לארבעה עשר. פארוואס? ווייל דעמאלטס איז דער אדם אינדערהיים. ס’איז בלילה כל אדם מצויין בבתיהם. אור הנר יפה לבדיקה.

ס’איז א זייער אינטערעסאנטע הלכה דאס, ווייל אור הנר יפה לבדיקה, מ’דארף עס דאך טון ביינאכט, אבער מ’קען עס דאך טון בייטאג. אבער דעמאלטס איז מען נישט אינדערהיים.

דער מעלה פון אור הנר – א טיפערער פשט

אבער איך מיין אז ס’איז דא אן אנדערע שטאט, דאס איז אור הנר יפה לבדיקה, אז איך מיין אז איך האב עס געלערנט פאר א יאר, אז בייטאג זעט מען אלעס, אבער ס’איז דא אזא עקסטרע כח פון שיינען א לייט אויף סוירטען פלעצער, און בייטאג זעסטו נישט אזוי גוט ווי ווען דו קוקסט מיט א פלעשלייט אין די ווינקעלעך. מ’זעט דאך קלאר אז ס’איז דא א צד צו לערנען אויף דעם. ס’איז יא דא אזא, אז מ’קען יא, אויב ס’איז דא גענוג זון קען מען יא אנצונדן. ס’איז דא אזא שטיקל פסח לכתחילה.

פארוואס דארף מען דאס טון בייטאג? יא, אזוי ניין, אזוי פארשטיי איך. ס’איז דא צום פארשן, ס’שטייט אזוי אנדערש, אבער איך פארדענק אז ס’איז מער פשוט און ס’איז מער געוואלדיג צו זאגן אזוי. מ’דארף עס זיכער דענקען, ווייל מ’זעט אז ס’איז ווייט אמת.

נישט לערנען פאר בדיקת חמץ

ס’איז דא איין קושיא אין מדרש בסוף יונה הנביא, ס’איז זייער… ניין, ניין, ס’איז זייער ריכטיג. וואס טוט א איד? וואס מיינט צו זאגן אז ווען מ’זאגט אז א איד דארף מבער חמץ זיין, מ’דארף מבער חמץ זיין? וואס מיינט עס? זאגן אז מ’זאל נישט גיין אין בית המדרש? וואס איז אנדערש? וואס איז אנדערש איז דא? ס’איז דא מענטשן אין די צייט. גייט מען אין בית המדרש, און וואס איז די רעשט פון די ניטל? גייט מען אין בית המדרש לערנען. קובע מדרש, ס’איז אויך א תירוץ. איך זאג נאכאמאל. אה, זייער א גוטע לשון, יא. נישט זאגן אזא שיעור. א איד זאגט נישט קיין לעקטשערס. ער מאכט א בית המדרש, אונז לערנען. א בית המדרש. ער זאגט דעם לשון אזוי: “נאספים מעט מעט לאור הנר בבית המדרש”.

“חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה”. ער זאגט א דרשה, ער ברענגט… אה, ביי די וועי, דא איז דא רבינו מנוח מיט זיינע געוואלדיגע פשטים, איך האב שוין פארגעסן דעם נאמען. אז ער שטייט אין די גמרא, ער האט א קביעות אז יעדע נאכט לערנט ער אינדערהיים, ער זאל ער לערנען נאך די בדיקה, נישט פאר די בדיקה. פארוואס? ווייל ער זאגט אז אפילו לקרוא, לקרוא וואס מיינט דאך מקרא, ווייל אפילו ווען ער לערנט מקרא, ער ענדיגט און ווערט ער איבערגענומען.

א טיפש מעג דאך גיין אין בית המדרש, הערן די שיעור, הערן די דרשה. אפשר מעג ער… ער מאכט נישט קיין דרשה, האט ער נישט וואס צו לערנען, אבער אפשר מעג ער ליינען. ווייל ליינען נעמט נישט קיין צייט, ער האט דאך סיי ווי א… ער זאגט אז ער דארף ליינען דאך. אקעי, ס’איז דאך די פאראייביגטע שאלה. אויב ער איז אליין, איז דאך א חכם, אפילו קאפיטל תהילים זאל ער נישט לערנען, ווייל ער גייט נישט ענדיגן. ס’איז א שאלה.

די שייכות צו אור הנר

איך טראכט אפשר אז די לערנען האט צו טון מיט די לעכט. אונז ווייסן דאך אז מ’לערנט לאור הנר, יא? וועלכע שאלה? מ’לערנט לאור הנר. סאו אוודאי אז א מענטש קומט אהיים פון די ארבעט, ער גייט שלאפן. אז ס’איז דא א לעכט, זעצט ער זיך לערנען, יא? אז ער איז מחליט געווען אז ער קען ספענדן די געלט, ער האט א לעכט, זעצט ער זיך לערנען. דאס איז די גמרא. די ערשטע זאך וואס ער טוט מיט א לעכט איז צו טראכטן, “כ’וועל זיך זעצן לערנען א בלאט גמרא, א משנה, א הלכה”. קומט די גמרא און זאגט, “ניין. אור הנר פון די בדיקה, נוץ עס אויס פאר לערנען פאר בדיקת חמץ”.

רבינו יונה זאגט, ער זאגט דאך “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא”. זאגט ער ווייטער, פארוואס? “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה”. וואס איז די מקור פון מגינים? וואס שטייט דא אזא לשון? “שמא ימשך”? ניין, דאס בלייבט פאר תורה, טשאלנט. מ’קען בכלל נישט ליינען די מגילה ווייל ס’איז ביטול תורה. אבער איך מיין אז ניין, מ’זעט אז די חכמים האבן אלעמאל די חששות פון נישט טון מצוות וואס איז גורם עונש. זיי מאכן דיר טון אנדערע מיני גזירות. ברענגט ער דא אן הלכה. פשוט’ע יודען האבן נישט די פראבלעם. אז מ’האט שוין נישט געהאט פארגעסן קיין מצוה.

בדיקת חמץ אלס לימוד התורה

סאו, איין בודק. ביי הלכות, ביי מגילה פרעגן מענטשן, איז דאס נישט געווען תלמוד תורה? סאו ר’ אלעזר’ל, וויאזוי ער דרייט זיך ארום מיט די גזל חמץ, וויאזוי ער דרייט זיך ארום מיט זיינע קינדער, און מ’פרעגט ווייטער, וואס איז דאס קיטניות? וואס איז דאס פירות? און ער זאגט די פסקי הלכות, הלכה למעשה. ס’איז נישט די גזירות פון די גמרא.

אבער איך זאג, די היינטיגע איז אויך דאך א געוויסע לימוד התורה. מ’דרייט זיך ארום, מ’לערנט עס א לימוד התורה, אז מ’גייט ארום איבער די הויז און מ’איז מקיים א מצוה. יא. אמת.

הלכה ד: אור הבדיקה

Speaker 1:

אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר. נו, וויאזוי שטייט דארט אין יענע פסוק? “אור ה’ נשמת אדם”. ניין, ניין, קודם דאך… יא. אור ה’ נשמת אדם. יא. דא דארף נישט זיין קיין לשה”ר. יא, דא דארף נישט זיין. אבער דארט, נר. מ’איז נישט בודק נישט די לבנה, נישט די חמה, נישט די אבוקה, נישט די נר. אלא לאור הנר. יא, א נר דארף מען האבן.

די מעלה פון א נר – פאוקעסט אויף ספעציפישע פלעצער

די חורים והסדקים. מ’זאגט, קומט נישט אן די נר. די לבנה און די זון קומען נישט אן, ווייל זיי זענען צו גרויס. מ’דארף האבן א לעכט וואס געבט א שיין אריין אין די… די מעלה פון א לעכט איז אז ס’איז פאוקעסט אויף די פלאץ וואו דו דארפסט פאוקעסן. די חורים… ס’גייט אריין. ס’גייט אריין.

אור החמה בדיעבד

אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה. דא איז דאך דא סברא בדיעבד. די איינע מיינט צו זאגן בדיעבד, אבער לאו דווקא. קען זיין לכתחילה אויך אז ביינאכט, וואס ס’איז נישטא קיין זון, אבער… אבער ער רעדט… איינער קען מיר אויך מאכן א פאדער, ער קען מיר… א פאדער. ניין, ניין. דאס שטייט… שטייט… חצר שאין צריך בדיקה… דעת רב, אמר רבא, אף על פי שאורו רב, אין בודקין… זאגט די ירושלמי, “חייש חמה בעלייה”. אהא. אין פשט פון די קשיא. ווייל די ירושלמי האט געהאלטן אז פון איין זייט איז דא ביזוי כבוד. דאס שטייט אויך, די גמרא… ס’איז אלעס דא אזא מין… מ’האט קובע געווען א זמן.

שמואל זאגט, די תירוץ איז אז ס’איז דא געוויסע בדיעבד’ס, ווי אז מ’איז נישט בודק ביינאכט. אדער, ווער ס’איז נישט בודק ביינאכט, קען זיין אז ער קען שוין נישט געהעריג טשעקן. ווייל די לבנה… איך ווייס נישט. ס’איז דאך דא א דין אז מ’האט קובע געווען א זמן. דאס איז א וויכטיגע זאך, אז מ’זאל נישט פארגעסן, נישט? שטימט?

חצר שאין צריך בדיקה

Speaker 1:

יא, אבער חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואין אוכלין כל חמץ שיפול, צריך לחזק אז לא יכניסו שם חמץ, ואפשר שהוא מקום שאין מכניסין בו חמץ, ואם יכניסו שם ישכחו להוציאו. איך מיין אז ס’איז א מקום ש… ס’איז א חשש. יא. יא. אקעי. “חושש שמא ימצא בית שרוף על ידי חבירו”. אהא.

הלכה ה: בדיקה עד מקום שידו מגעת

Speaker 1:

“והבודק עד מקום שידו מגעת”. פארוואס איז דער בודק עד מקום שידו מגעת? “שמא יבטלנו בלבו”. אה, ניין. די נפקא מינה איז פארוואס. וואס איז די נקודה? וואס איז די נקודה דא פון דעם? פארוואס דארף מען נאר בודק זיין עד מקום שידו מגעת? עד מקום שידו מגעת.

איך געדענק אז דער רמב”ם האט ערגעץ וואו געזאגט פארוואס מען דארף בודק זיין. מ’האט עס יא געזאגט מיט די ברייתא אפילו. איך געדענק נישט אויפן פלאץ. איך וויל נישט זאגן ווייל אפשר וועט מען קומען לאט. ניין, ער האט עס נישט געזאגט. רייט. ער האט געזאגט מיט די ברייתא אפילו, און ס’איז דא ווער ס’פרעגט. ס’איז נישט קיין פלאן.

אזא קושיא איז דאך דא, דער רמב”ם איז נישט מקפיד צו זאגן אלעמאל די טעם. ס’שטייט נישט אין די גמרא, און ער האט דאך בכלל די נסחא פון רמב”ם וואס איז אן סוגריים, וואס זענען נישט טייפי. יא? יא. ניין. אוי, איך בין אין… חושש שמא ימצא בית… יא.

דיסקוסיע: פארוואס עד מקום שידו מגעת?

סאו וואס האט איר געזאגט, איר ווייסט אז פארוואס מ’דארף נישט טשעקן אין צווישן? ווייל מ’קען נישט ריטשן מיט די האנט. דאס איז לכאורה חמץ וואס איז נישטא קיין געפיל.

און דא איז ער בודק זיין לכאורה אין דעם מקום שידו מגעת. דער רמב”ם זאגט דאך די ווארט “עד מקום שידו מגעת”. יא. און דאס איז די לשון וואס ער זאגט דא, “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת”. לכאורה וואלט פשוטער געווען צו פארשטיין אז לכאורה איז דא א פלאץ וואס ער זאגט דעם ווארט. חורים וסדקים. דאס איז פשוט אזוי. מ’קען נישט נאר בודק זיין עד מקום שידו מגעת. אבער דאס איז די שאלה, וואס איז די שאלה ווען ער זאגט “עד”? ס’איז מיר בעסער, איך וועל קוקן אויף די טשארט.

כשפים ביי בדיקת חמץ

סאו, אין די משנה שטייט עס אלס א הכנה צו די הלכה אז אויב ס’איז א גוי זאל מען נישט משום כשפים. סאו, ס’קען זיין אז דאס איז די גאנצע הלכה. פארוואס דער רמב”ם זאל ברענגען נישט די ענד? פארוואס זאלן מיר בכלל וויסן די חלק? די חלק איז לכאורה נישט אזוי וויכטיג צו ברענגען א חידוש. און די ווערטער וואס ער זאגט, “עד כדי כך”. די צווייטע רמב”ם וואס ער זאגט אונטער כשפים, ווייל ס’איז א הלכה דאך. ניין, די ווארט איז “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו”. יא, יא, פיין.

איך האלט אז אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז ס’איז נאר א הלכה וואס איז נוגע אויב מ’ווייסט אז א גוי האט מורא. היינט, די גוים אין רמב”ם’ס צייטן האבן נישט מורא געהאט פון כשפים. אבער מ’האט מורא געהאט פון כשפים אין די שמות. אה, איך ווייס, מ’דארף וויסן.

ס’איז א גוטע שאלה, ווייל ס’איז דאך פשוט אז כל התורה כולה איז נאר עד מקום שידו מגעת. ניין, ניין, ניין, כל התורה כולה איז נישט נאר עד מקום שידו מגעת. עד מקום שידו מגעת איז בודק זיין, און די קער בודק זיין. וואס איז די איינוועגס איז דא אן ענין צו ברענגען דעם ווארט? דאס איז די חידוש פון רמב”ם. אבער דאס וואס דו זאגסט איז בעסער פון מיר, אז ס’איז א גוטע שאלה. וואס קען דא זיין דער חידוש? ווייס איך נישט.

נאר, אז אפשר בגופא אז א חור שבאמצע הבית האט א מן שטח, פארוואס זאל ער זיין א מקום שמכניסין בו חורים וסדקים? נאכאמאל, אלע חורים, חורים וסדקים, דאס איז נישט קיין שטח. אלע חורים וסדקים זענען דאך אן עבודה סיבה, חורים וסדקים. א לאך מיינט עס, אבער נישט אזא שטיקל פלאץ וואס עס מאכט

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

דאס איז די חידוש פון די רמב”ם.

אבער דאס איז ביי דעם שכן, קולי עלמא. דו דארפסט נישט האבן אחריות אויף דעם שכן, און יעדער איינער האט אחריות אויף זיין אייגענע סטאף פסול. וואס קען דארט זיין די חידוש? איך ווייס נישט.

אדער אפשר גופא, אז א חור שבאמצע הבית, אז א מענטש טראכט, פארוואס וויל ער זיין א מקום שמכניסין בו חמץ? נאכאמאל, אלע חורים, חורים וסדקים, דאס איז נישט קיין שאלה, אלע חורים וסדקים זענען די האבן הונדערטער תירוצים פארוואס חורים וסדקים. אבער א וואנט מיינט אז עס איז דא עפעס אזא שטיקל פלאץ וואס עס מאכט אז איך זאל נישט זיין פריי פון חמץ. אקעי.

דער בנין עולם’ס קשיא

פון וואס זאגט דער בנין עולם? אז ער זאגט, ער זאגט עס אזוי ווי דו, אז מקום שאין ידו מגעת איז דאך אין איין משנה שטייט אז מען דארף נישט בדיקה, איינמאל וואס מען דארף מבטל זיין, פארוואס זאל איך ווערן כולל דאס? איך זאל אריינטיילן חמץ. דארף איך נישט האבן אחריות אויף דעם. מבטל בליבו איז נישט קיין היתר אויף בדיקת חמץ.

ער זאגט אז מען דארף מבטל זיין בליבו, ווייל אויב איז עס א מקום שמכניסין בו חמץ איז דאך די שאלה פון מכניסין בו חמץ. און אויב ער מבטל בליבו און ער האט נישט גענוג א כוללות’דיגע מבטל בליבו, זעט דא אויס כל איסורין שבתורה. ניין, פארקערט, לויט וואס ער זאגט מבטל בליבו, דאס איז א כוללות’דיגע ביטול וואס ער מאכט אויף זיין הויז.

גדר חיוב בדיקת חמץ

מיילא, די פשט פון בדיקת חמץ דא, די גדר חיוב בדיקת חמץ, האט מען געזאגט אז אויב דו ווייסט א פלאץ וואס עס איז דא חמץ, זאלסטו זיך נישט סומך זיין אויף די מבטל בליבו. אויב דו ווייסט א פלאץ וואו עס קען זיין חמץ, דארפסטו גיין בודק זיין. אויב אבער נישט, גייט מען צוריק צום מבטל בליבו.

אויב אזוי, וואס שטייט דא א חידוש? איך פארשטיי נישט וואס איז די חידוש. אויב אזוי, ווייל מען דארף בודק זיין בחורים וסדקים, און די חידוש דא איז אז מקום שאין ידו מגעת דארף מען אויך מבטל זיין בליבו.

אבער ער זאגט דאך אז עס איז זיכער אז עס איז בכלל נישט דא. מען וועט זאגן, פארוואס ביסטו נישט יוצא מיט די כוללות’דיגע ביטול בליבו וואס דו גייסט מאכן אויף אלע דיינע חמץ? פארוואס דארף מען נאך א זאך?

איך ווייס נישט, די שאלה פון די גוי האט אמאל געמאכט סענס, ווייל מען קען זאגן אז עס איז דא א קיום נפש, א שאלה פון שמירת המצוה, די גאנצע סוגיא. אבער די רמב”ם, וואס איז נישט גורס די פארט, איז טאקע אומקלאר וואס ער זאגט בפשטות.

ליסט פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

אקעי, לאמיר גיין ווייטער. למעשה, די נעקסטע זאך וואס מען גייט רעדן קלאר, לכאורה די עליונים והתחתונים, יא? חורי הבית והעליונים והתחתונים. לכאורה הבתים העליונים זענען די אויבערשטע שטאקן, והתחתונים איז די אונטערשטע שטאקן, און די מיטעלע איז ר’ משה רמב”ם, הלכות חמץ ומצה, לאמיר צוריקגיין צו די משנה.

לכאורה הבתים התחתונים והעליונים, ס’איז דאך שייך צו זיין מרובה אילגא ונדרא, ס’איז דאך דא א מקום סכנה נישט צו מאכן חמץ. הגג והיציע, וואס איז א יציע? א יציע איז די מחסן וואס איז לעבן די הויז וואס מ’לייגט אריין זאכן. אקעי, די דאך דערפון. די דאך. והרפת בקר ולולין ומטבחיים. ס’איז דא א ליסט פון מקומות שאין מכניסין להם חמץ.

פארוואס דארף מען די ליסט?

פארוואס דארף איך די ליסט? איך וויל אליינס פארשטיין פארוואס דארף מען ברענגען די ליסט. ס’איז דאך שוין די כללים, איך וויל פארשטיין אליינס.

ער ברענגט דא אפאר פשטים פון די גמרא. אז ס’איז דא אן ענין פון אויסגאר. ולול של תרנגולים איז די זעלבע געדאנק אזויווי מ’האט פריער געהאט, אז ביי אונסא דרבנן, א פלאץ וואו די פייגלעך וועלן אנקומען אדער די תרנגולים וועלן אנקומען, קענסטו רעכענען אז די בעלי חיים וועלן טון זייער ארבעט.

אוצרות יין ושמן, שאין דרך להניח שם פת. די גמרא זאגט אז דער שמש זאל איבערלאזן זיין ברויט, ווייל מ’גייט נישט אינמיטן די סעודה. דא זאגט ער דגים גדולים, ס’איז אויך די זעלבע זאך, וואס מ’גייט נישט אינמיטן די סעודה. פאר א קליינע פיש גייט מען נעמען אינמיטן די סעודה, אבער דגים גדולים גרייט מען אן פאר די סעודה. ס’האט נישט קיין יחס צו חמץ. אויב דו ווייסט אז מ’האט אריינגעמאכט דארט חמץ, דארף מען יא.

אבער אוצרות, יא, אוצרות יין ושמן, אוצרות יין ושמן סתם איז נישט שייך. אוצרות יין ושמן סתם. יא, שכר מיינט ער סתם שכר פון תבואה, ווייל בירה איז נישט שייך צו לייגן דארט. אוצרות יין ושמן סתם, בית המלח, בית השלג, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס. וואס איז מוריס? מוריס איז דאך די עסן וואס מ’געבט פאר בעלי חיים, רייט? אה, יא, רוטב של דגים. ציר מוריס וואס מ’זעט אין הלכות, וואס אין הלכות תולעים האבן מיר דאס געהאט.

גדר פון מקומות שאין מכניסין

לכאורה הבתים המצויים, וואו מ’קומט יא אן, ויוצא בזה, צריכים בדיקה. און סתם איז נישטא מכניסין להם חמץ. איך מיין, מ’קען אפילו ארויסציען א זייטיגע זאך, וואס איז א איד’ס לעבן. א איד’ס לעבן איז א הויז וואס האט א תחת, מיט א עליה, מיט א יציע, מיט א רפת, מיט בית דגים גדולים, מיט אוצרות. נישט קיין קליינע אפארטמענט. אקעי. ווען א איד איז בודק, שלא יכניס שם חמץ, איינס איז ער דאך. ס’איז נישטא קיין דין אז מ’דארף בדיקה ווען מ’ווייסט אז מ’האט נישט, נאר ווען מ’איז נישט זיכער דארף מען חושש זיין.

אזוי ווי אלעמאל, די הלכות, די ליסט וואס שטייט דא אין די גמרא, ס’איז געוויסע סוגיאס. דו ווייסט נישט, זאגט ער דיר אז די זאכן מאכן סענס אלס א מכניסין. איך מיין, ס’איז געווען צוריק א הלכה’דיגע רול, אז דו זאלסט נישט מיינען אז נאר דארט וואו דו ווייסט פאר זיכער, נאר דארט וואו דו ווייסט פאר זיכער אז נישט ביסטו פטור. ס’איז דא א מימרא פון אן אמורא וואס זאגט אזוי, אז ס’איז נישט גענוג אז דו ווייסט עס פאר זיכער אז דו האסט נישט געטראגן חמץ, ביסטו פטור. דו ביסט נאר פטור ווען דו ווייסט פאר זיכער אז נישט.

דאך, מה נפשך, סתם, אזוי ווי יעדע אנדערע פלאץ אין דער וועלט. אויב דו ווייסט זיכער אז יא, דארפסטו בודק זיין. אויב דו ווייסט זיכער אז נישט, ביסטו פטור. אויב דו ווייסט נישט, קוק איך דיך אן. דו ביסט א געוויסע קנאי, דו ביסט א פלאץ וואס איז געווענליך, דו לייגסט דארט אריין, דו לייגסט נישט אריין. אזוי גיי איך סתם. און דאס איז די פלאץ וואס דו לייגסט דאך נישט אריין.

די גמרא גייט ארויסאריינגיין אין די דין, מה דא מה, אז די הויז פון די וויין איז נישט געווען אן פון די מקומות, און דו האסט נישט געטראכט מיט דעם אז די שמש גייט אריינטראגן מיט א ברויט. ס’איז נישט געטראכט מיט די שמש.

סאו, אנדערע ווערטער… סאו, הייצט קומט די אלע גמרא הערוב פון די עצה. סאו, ווען ס’איז בעסער קלאר. אבער די תלמוד וואס איז נישט קלאר, איז דא איז בעסער… דאס איז פלאץ וואס איז בדיקה. סאו, זאל מען נישט קיין גדר. מיר זאלן נאר מאכן א ליסט. סאו, דאס זעט מען פון ווען ער איז בעסערלי פלעצער וואס ער מאכט זיך. סאו, ווייל מען קען זיך שוין מאכן. סאו, גייסטו נישט מאכן א ליסט פון יעדע הויז ווען די אלע מינע און צעותן. סאו, קענסטו שוין א מקווה? סאו, ווייל מכניסן גייט זיך אנהייבן משלה, זאגן, ווי איך דענק נישט, ווייל וואס פיצט זיך מיט דיין שמות? סאו, גייסטו נאך די קומען א גוטע דינגמא. סאו, באקראי. סאו, נאר איינדיג דעריבער קראי.

חולדה – “אידי דבסר”

סאו, א קינד האט פארשלעפט, ארוי, די אלע מינע זאכן וואס קומען דו. אבער מען איז שוין נאכן… און דער מסכתא מאכט דאס יוסדות, אויב מענטשן שוין זאגן דעמאלט א חילד האט אפשר גענומען. סאו, איז שוין נישט. איז שוין נישט! סאו, איך זאגט די חילד קומט זייער גוט אריין גלייך נאך דעם. סאו, האסט געזאגט אז מען אפשר האט די שמות אמאל אריינגעטראגן. ניין, ניין, די חילד איז נאך א גאנצע נוסט. סאו, צדיק, צדיק.

אקעי. ר’ יודא, ווייז די שמלחמה ציין צורך בדיקה. סאו, עס איז חששית נאך נחירת חמץ. נאך בדיקת חמץ. רייט. פארוואס דארף מען די אלע פלעצער? ווייל אפשר האט מען מאכן עס געווען חמץ. אויב אזוי, וועט זיך קיין מענטשן אריינעם טראכטן? ניין, ניין, ניין. איז אזוי וועט ער חושר זיין? אלעמאל טוירן דיין דורא. אבער דארבע דעם וואס איז יעצט… נאך, אזוי, יעצט האט מען געענדיגט בדיק איז חמץ. ניין, מ’האט געענדיגט בדיק איז חמץ. מען האט בודדיג ג אויבא vorbei, מכניסין בו חמץ.

די חשש פון חולדה

אז ס’איז דאך דא חולדה’ס וואס זיי מאכן אלעס פאר מקום שמכניסין בו חמץ. דאס הייסט, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא. זיי נעמען עס פון איין פלאץ צו א צווייטן. דאס הייסט, די גאנצע וועלט הייסט א מקום שמכניסין בו חמץ, און דאס איז שוין טו מאטש. און “אידי דבסר” איז א גרויסע כלל אין הלכה, אז ווען ס’איז דא א “אידי דבסר” איז עס דורכגעפאלן.

דאס איז נישט אזא גוטע טענה למעשה. פארוואס קען מען נישט זאגן אז נישט? ווי ס’איז ריזענעבל, איז ריזענעבל. וואו נישט, נישט. ס’איז נישט אזא גוטע טענה. די הלכה וועט מען זען, מען קען מאכן לאגישע חשבונות, אנשטאט א רוב, א חזקה, ווי שטארק א מיעוט איז די חולדה.

מחלוקת רש”י ורמב”ן

יעצט לאמיר אנקומען היינט צו די סארט פילן, וואס איז דא פשוט געווארן א “אידי דבסר”? ס’איז דאך א פשוט’ע זאך. וואס זאגט גמרא אין עירובין? ווען איך עס אין חלה סמוך לתשעה, דאס הייסט די חילוק פון מבית לבית איז מבית לעיר. ניין, ס’איז גאנץ שווער. פארוואס? ווייל ס’איז נישט קליער קאט. ס’איז גאנץ קליער קאט, סארי. פארוואס? ווייל ס’איז אין מיינע אויגן דאס. ער טוט זיך דא א דבר יקרני. וואס הייסט דא “דבר שאין מכניסין בו חמץ”? ס’איז נישט א קלארע זאך. ס’זאגט דיר אז ס’איז אפשר עפעס וואס דו דארפסט טראכטן, עפעס א זאך וואס קען געשען. ס’איז נאר עפעס טאג-טעגליך. טאג-טעגליך קען איך נישט זאגן אז איך גיי איבערלאזן מיין ברויט, ווייל אפשר וועט קומען א חולדה פון ווייט.

אקעי, ס’איז דאך טייטש צו די אנדערע סברא, די דיפערענט סברא. ס’איז עפעס די מיעוט השכיח. איך האב א… ס’איז אויך דא די גמרא… אה, דו האסט א פאון? איך וויל זען אז ס’איז דא א מחלוקת. אלע שטותים קען מען זען דארט, נישט פאר מיין גמרא. אין מיין גמרא ברענגט ער אז דאס איז טאקע א מחלוקת, און ס’איז קיינמאל נישט געווען א מחלוקת. ס’איז טאקע א מחלוקת צווישן רמב”ן און רש”י.

רש”י לערנט אז “אידי דחשיב” איז דאס, וועגן די זובא דזיבורא, די זובא דזיבורא, דארפסטו גיין… דארפסטו דרייען א גאנצע נאכט. און דאס מאכט סענס די “אידי דבסר”.

ניין, לויט רש”י איז עס רעדט זיך אינמיטן די בדיקה אדער נאך די בדיקה. ממילא, דארפסטו זיין אין קארנער. ממילא, דארפסטו זיין אין קארנער. די שאלה… לויט רש”י איז נישט די שאלה אז ס’איז דא א מקום שמכניסין בו חמץ. לויט רש”י איז די שאלה אז נאך דעם בודק זיין, אפשר וועט קומען א חולדה און נעמען צו א פלאץ וואס איז נישט נבדק. ממילא זאגט ער, קום אהער, דו דארפסט דרייען א גאנצע נאכט, ס’איז קיינמאל נישט ענדיג.

אבער דער רמב”ן לערנט אז די שאלה איז וועגן מקום שמכניסין בו חמץ. דער חידוש פון די איין פרושים איז אז ס’וועט נישט אלע מקומות שאין מכניסין בו חמץ ווערן צו מקומות שמכניסין בו חמץ וועגן חולדה’ס.

ספיקא דאורייתא און חשש

און לויט דעם איז שווער צו פארשטיין די ענין פון “אידי דבסר”. מען קען דאך אפלערנען די גאנצע זאך מיט די קלארע סוגיא פון ספיקא דאורייתא. “מקום שמכניסין בו חמץ” איז פשט אז ס’איז דא א חזקה. דאס איז געווארן פאר די רבנים, די גאנצע זאך איז פאר די רבנים. און נאכדעם האט ער געזאגט מיט די רבנים אזוי, וואס זענען דאך אבער די רבנים יעצט? די רבנים וואס מ’האט גערעדט אין די דאורייתא. ער זאגט אזוי: דא איז א מקום שמכניסין בו חמץ, איז פשט א חזקה. ס’איז אזוי ווי א לאזאר. א פלאץ וואס איז נישט א מקום שמכניסין בו חמץ, איז אפשר א חשש ספק חמץ, ספק דאורייתא. זאגסטו אז אפילו דארט איז אפשר דא א מיעוט, אדער… ניין, ניין, ניין.

אבער דער אמת איז אז מיט דאורייתא איז ביי ספיקא דאורייתא מיינט נישט יעדער קען חוזר זיין. נאר ווייל מ’האט אריינגעברענגט דאס, איז נישט ווייל מ’האט אונז געגעבן קיין דעת. מ’לערנט דאך די הלכה פון דעם, איז אויך ווייל דער רמב”ם לערנט לגבי בדיקה איז די הלכה פון תענית וועכטערס, וואס איז זייער אינטערעסאנט. דאס איז נאך א זייטיגע.

אבער על כל פנים, ווען איז דא… ניין, ספיקא דאורייתא מיינט נישט אפשר איז דא אריינגעפלויגן א מאל א הונט, אדער א הונט האט געברענגט א חלה. דאס מאכט נישט קיין ספיקא דאורייתא. ספיקא דאורייתא מיינט ווען ס’איז דא א ספק השקול, און דו קענסט נישט… whatever it is, ס’איז א שקול. די הלכה פון א חשש איז א דין אין ספק, אז ס’הייבט זיך נישט אן די ספק בכלל. אבער ס’איז נישט קיין ענין פון ספק, ווייל די גאנצע זאך איז פאר די רבנים אז מ’זאל מאכן זיכער. דו זאגסט אז ס’איז אן ענין פון בדיקה? בדיקה מיינט אז ס’גייט שוין אין ספק. בדיקה איז אפשר א נייע מצוה. באלד גייט עס גיין אין ספק, אבער ס’איז נישט יעצט אונזער מעמד.

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

לאמיר גיין ווייטער. “וחיוב למרוח אחריהם, חמץ שבדקו אחרי בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה”. לאמיר זען. “שלא שמעתי מי שבודק, ואולי דהוא סומך על מה שבודק כל הבית כולו”. יא, ס’איז דא א רמב”ם. צו טייטשן, ער איז זייער חושש צו מ’דארף בודק זיין פעם ראשונה. ווייל דו זעסט די תוספות שרייבט דאך “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי”. סאו איינמאל דו האסט ארומגעשלעפט דארט, איז דא א מורא אז מ’האט עס איבערגעלאזט. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די גמרא דארט רעדט וועגן די אורחים, נישט קיין שאלה, דארט איז דא א בדיקה. ווייל דארט איז דא א רוב פת.

“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. ער האט מורא טאקע אז ס’איז דא א חשש אז מ’האט איבערגעלאזט. קוק, איך וועל דיר נישט זאגן אז איך האב נישט געהאט די ערשטע האנט פון די הארמאניע, ווייל איך האב דאך די ספעציפישע אפסטעיט.

סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

Speaker 1: האט דער רמ”א גע’פסק’נט אז אן עכבר לפארר, אן עכבר וואס איז מער געלאנגען מיט די קינדער, אים דארף מען גוט צופירן. וואס טייטש צופירן? איז די שאלה וויאזוי מען עסט.

ביי די וועי, א תינוק איז כעכבר בידו, נישט בפיו. ער ווערט געבוירן, און די גמרא שטייט יא אויף כעכבר בפיו, ס’איז זייער אינטערעסאנט. ניין, די גמרא שטייט יא אויף כעכבר בפיו. אבער אן עכבר איז כעכבר בפיו, טאקע דערפאר ווייל אונז ווייסן אז אריינצוקומען אן עכבר, וואס ס’איז, דארף מען זוכן נאר. א תינוק איז כעכבר בפיו, אן עכבר איז כעכבר בפיו, ווייל ער טראגט עס טאקע סתם אזוי לפארר.

ער ברענגט די מגן אברהם וואס זאגט אז מען דארף מאכן זיכער אז ס’איז דא גענוג פרורים פון די גאנצע זאך. די שאלה איז וואס מיינט לפארר? די רמ”א לערנט לפארר בשעת אכילה. ס’איז מיר לאזן ברעקלעך.

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, זעקער. וואס איז די עכבר וואס די זעלבע זאך, אבער ערוועק?

Speaker 1: ארייך בין נישט כאלותא. אבער עס איז אינטערעסאנט, איך זיי אריינמאמען אז דו טוישט די תינוק פאר די ביודו, ווייל ער גייט נישט פון די מואל, און עקט פון דעם האט זיין אהאנט.

Speaker 2: ביי די יקבי משפט, יא, א תינוק פון די קיקור וסיץ.

Speaker 1: אבער עס מיינט אז ביודי מיינט דער פרדזשיליגט צו באחן יעלטס.

Speaker 2: יא, יא. ווייל עס איז א האקר קל אזאייך. א מער ווייל עס נישט קיין אינסעליי פון די נקאלא.

Speaker 1: אקעי, איר רויטער נישט צו ניחס עס לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

Speaker 1: יקבי אידער דקוק, די קינדער איינגעווען אין א בית בית דוק, און ער איז נכנס לבית הבדוק. האבן מיר עס געלערנט. אדער אזוי, אז אויב ער האט מוצא פירורין, דארף ער נישט בודק זיין.

Speaker 2: איך כאפ נישט וואס די פירורין איז, איז עס א פתיתים? וואס הייסט, ער האט געזען אז איינער האט דארט אויפגעגעסן? אדער אפשר איז ער אריינגעגאנגען אין א פלאץ וואס איז לייכט צו ווערן גע’חמץ’דיג?

Speaker 1: אויב דו זעסט אז ס’איז דא crumbs, crumbs איז א רמז אז ס’קען אויך האלטן אין זיך. דאס איז די נקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

Speaker 1: און אויב דו האסט צוויי ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידעינן אי חמץ נטל אי מצה נטל, ונכנס לבית הבדוק, צריך לבדוק, שהכל קבוע כמחצה על מחצה.

הגם ס’איז דא רוב מצה, אבער אין די פלאץ וואו ער איז אריינגעגאנגען, די שאלה איז אויף די מקום קבוע. די שאלה איז נישט אויף די ציבורין, די שאלה איז אויף די הויז, צו ס’איז דא דארט. ממילא קוקט מען אויף די הויז, און די הויז איז די קביעות, און ס’איז מחצה על מחצה.

אויב דו גייסט פלעין מיט די רוב, וואלט געדארפט זיין אז ס’איז רוב, אז ס’איז כשר, אז ס’איז רוב מצה. אבער היות אז די שאלה איז אויף די הויז, און די הויז איז די מקום קבוע, ניין, דאס איז נישט אמת.

Speaker 2: נכנס לבית הבדוק, דאס איז נישט וואס ס’גייט מיר אן. די מקום קבוע איז די ציבורין. איך מיין אז די קביעות איז אלעמאל פון וואו מ’האט עס גענומען. דו גייסט מיט די שאלה.

Speaker 1: ריכטיג, ריכטיג, ריכטיג, ריכטיג. ממילא איז די מקום קבוע די ציבורין, ממילא קוקט מען ווי ס’וואלט געווען האלב און האלב.

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

Speaker 1: דא איז דא א גרויסע נקודה, אז דער ראב”ד דינגט זיך און ער זאגט אז דער רמב”ם זאגט “צריך בדיקה”, אבער דער ראב”ד זאגט “צריך ביטול”. ער קען דאך זיין אז די רבנן זענען מחמיר אויף די אלע ספיקות. ווייל די רבנן, דער גאנצער ענין פון בדיקה, איך ווייס נישט צו ס’איז שייך אז דער ראב”ד זאל זאגן “צריך ביטול”. ביטול איז אן ענין פון די תורה, און בדיקה איז פון די רבנן. ביידע שיטות זענען דאך פון די רבנן.

דער רבי’ס שיטה — בדיקת חמץ איז וועגן ספק

Speaker 1: דער רבי’ס שיטה איז אזוי ווי די ראשונים און אנדערע מפרשים. ער וויל די פשט, אז טאקע וויבאלד בדיקת חמץ איז די עיקר ספק, איז דארף מען זאגן אז די גאנצע אידיע פון בדיקת חמץ איז נישט וועגן די ספיקות. ס’איז בלויז אויף די חמץ וואס דו האסט כסדר אויפגעבונדן. די בדיקה טייטשט אז דו וועסט אוועקנעמען די ספיקות. די ספיקות איז מאמעס, און דאס איז די טעם פון די בדיקה.

דאס איז פונקטליך אמת, ווייל איינמאל דו טוסט בדיקת חמץ איז אלעס א ספק, ווייל די מיינסט נישט אז ס’איז דא חמץ. דו זוך חמץ וואס אפשר איז דא.

Speaker 2: ריכטיג, אבער די ספק וואס די תורה רעדט איז נישט חמץ וואס דו זאגסט אז ס’איז וואדאי דא. ס’רעדט פון אלע חמץ וואס דו מיינסט אז ס’איז אפשר דא.

Speaker 1: אבער איינמאל די חז”ל האבן צוגעלייגט די ענין פון, די ענין פון בדיקה, האבן זיי געמאכט עפעס וואס ס’איז נישט נאר, אפילו נישט, דא רעדט ער פון די ודאי’ס, אבער ס’איז א different thing, וואס דו ביסט זאגנדיג.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט דא. די גמרא האט דאך א ספק, די גמרא זאגט דאך אז מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף ביטול, ס’איז דא א ספק. נו, וואס איז די שאלה?

Speaker 1: דו ביסט גערעכט אז ס’איז דא א ספק, ווייל איך ווייס נישט צו ס’איז טאקע דא ברויט בכלל.

Speaker 2: רייט. מקום שהכניסו בו חמץ, וואס מיינט א פלאץ וואס ס’איז אלעס חמץ?

Speaker 1: ניין, ס’איז זיכער דא חמץ.

Speaker 2: ס’איז אויך, דאס הייסט, דא זענען דאך לכאורה צוויי אנדערע זאכן, איינס איז, ס’זענען צוויי זאכן, אבער ס’איז דא, מ’זאל בודק זיין פלעצער וואו מ’ווייסט אז ס’איז דא חמץ און נישט זיך פארלאזן אויף די ביטול.

Speaker 1: ניין, מ’זאל מבער זיין, און נישט סומך זיין אויף ביטול. נאכדעם איז דא נאך א זאך, אז אפילו מ’ווייסט נישט אז ס’איז דא חמץ דארף מען עס זוכן. ס’זענען צוויי אנדערע הלכות וואס דו זעסט די תוספות דא די גאנצע צייט.

דיסקוסיע — חיוב ביעור און חיוב בדיקה

Speaker 2: איך ווייס נישט וויאזוי ס’שטייט נישט דא חיוב הביעור פון די רמב”ן. ס’שטייט דאך, אפילו אויב ס’וואלט נישט געווען קיין ביטול מדאורייתא, וואלט געווען א מצוה פון ביטול. ס’וואלט געווען א מצוה פון ביעור.

Speaker 1: די דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן, ווי די רמב”ן זאגט, דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן, ווי די רמב”ן זאגט, ס’איז דא די הוצאה, ס’זענען צוויי עקסטרע זאכן. ס’איז דאך, אויב איז דא תורה וואלט נישט געווען די היתר פון ביטול בכלל.

ס’איז דאך, קען מען לערנען צוויי וועגן, קען זיין אז די תורה זאגט נאר, דאס איז אזוי ווי, דאס איז נישט קיין חיוב בדיקה. ס’איז נישט קיין חיוב בדיקה, קען זיין אז ס’איז יא, ס’וואלט געווען א חיוב בדיקה, ווייל כולי האי ואולי חמץ איז א חיוב דאורייתא, ממילא דארף מען בודק זיין, אזוי ווי ס’שטייט אין די ראשונים.

מ’קען עס אפלערנען כולי האי אז ס’וואלט געווען עפעס א מין חזקה, אז א מקום שהכניסו בו חמץ איז דא א חזקת חמץ, ממילא די חזקה זאגט אז ס’איז נישט מבטל ברוב דאורייתא, ממילא דארפסטו בודק זיין אז ס’זאל נישט זיין די חזקת חמץ.

איך ווייס נישט, איך זאג חידושים. איך זאג דיר אז ס’שטייט צוויי זאכן, קען זיין אז ס’שטייט דא, אויב ס’וואלט נישט געווען ביטול וואלט מען געדארפט מבער זיין. בדיקה איז נאך א דריטע זאך.

די רמב”ם מיינט צו זאגן אז די רמב”ן איז מחלק צווישן די צוויי זאכן. אויב ס’וואלט נישט געווען קיין בדיקת חמץ וואלט מען געדארפט מבער זיין אלעס, וואלט מען נישט געדארפט זוכן. ס’זענען אנדערע זאכן.

על כל פנים איז די הלכה אז אויב ס’איז געקומען א עכבר און ער האט גענומען פון די מקום רייט? ער האט גענומען און אונז ווייסן נישט, ער איז אריינגעגאנגען א בית וואס אונז ווייסן אז ס’איז בדוק, איז דא זאגט מען אז ס’איז קבוע, וממילא איז עס א מחצה על מחצה ספק, אז וואס? אז ס’איז דא חמץ אין די הויז, דארף מען עס נאכאמאל טשעקן.

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

Speaker 1: וואס איז טאמער עס איז דא “שני ציבורים ושני בתים”? אז נישט נאר ס’איז דא א ספק אין וועלכע ציבור, נאר אויך אין די בתים.

Speaker 2: נייט, “אחד בדוק ואחד שאינו בדוק”, “ושני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “בדק את הבדוק ומצא בו חמץ”, “הרי זה חושש”, “שמא חמץ זה הוא אותו חמץ שהיה בציבור”, “ואם כן הרי הבדוק חזר לחמצו”, “וצריך לבדוק פעם שניה”, “שאין כאן קבוע”.

דיסקוסיע — פארוואס אין כאן קבוע?

Speaker 1: סטימט, אויב די שאלה איז אויף די הויז, איז נישט קיין קבוע. אויב די שאלה איז פון וועלכע פארטי ער האט גענומען, איז אפילו דער רב קעגן דעם, איז עס אלס “דבר שיש לו מתיר”, “תשע של חמץ ואחד של מצה”, “הרי זה קבוע”, “הרי זה כמחצה על מחצה”. יע?

Speaker 2: ניין. איז עס געגאנגען נאך רוב, אדער זאל מען גיין נאך רוב? ווייל וואס עס איז נישט געגאנגען איז דעם “כל קבוע”, וועל מען גיין נאך רוב.

Speaker 1: אה, ס’איז א ספק השקול, און האסט נאך א נייע ספק אין די הויז, וועלכע הויז יא האט. ס’איז דא א נייע ספק דא. דעי איז דער איינציגסטער ספק וואס איז דא. פארשטייסטו די ספק? דא אייגנטליך, אויב עס איז א ספק פון וועלכע פייל ער האט גענומען, איז הייסט עס קבוע, דארף מען האבן “ברוב וצריך לבדוק”. אויב עס איז ספק וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען…

Speaker 2: רייט, וואס איז דער חילוק? ס’איז “ספק ספיקא”?

Speaker 1: ניין, ס’איז נישט קיין ספק ספיקא. ס’שטייט נישט דא אז ס’איז א ספק ספיקא. ס’שטייט אז דער רב איז דא, און ס’איז נישט קיין קבוע, דארף מען גיין נאך רוב.

Speaker 2: אבער ס’איז דא רב אז איך האב חמץ אין מיין הויז?

Speaker 1: דא איז עס נישט קיין קבוע, ס’איז נישט דא קיין רוב.

דער גמרא’ס יסוד — “שאני אומר”

Speaker 2: אבער עס זעט אויס אז ער… עס קומט טאקע… ער ערקלערט אז דער גמרא זאגט אז דער יא זיך איז אריינגעפאלן די יא, און מ’פאלט קיין קבוע.

Speaker 1: ניין ניין ניין, אבער ער זאגט אז די חמץ’דיגע חמץ איז אנגעקומען צו די חמץ’דיגע הויז. ער פרעגט שוין, ניין, זאגט שוין דא דעם רמב”ם, זאגט שוין דער מחבר דא דעם חילוק, עט טאקע. דער רמב”ם זאגט, ס’איז מיר געבן די מפרשים, מ’קען נישט… דער רמב”ם זאגט אויף דער מינוט, מ’קען נישט, דער רמב”ם זאגט אז… שני ציבורים… “שאני אומר”, יא! די גמרא זאגט עס טאקע.

דער גמרא זאגט, “שני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “ואמרו לו שני עכברים”, “האחד נטל חמץ והאחד נטל מצה”, “ואין ידוע איזה מהם נכנס לבית הבדוק”, “הרי זה כמי שלא בדק”. “שאני אומר”, “שאני אומר”, “שאני אומר”, “קבוע”, “שאני אומר”, יא, עקזעקטלי. דעיס איז אלס געבויט אויף “שאני אומר”. אייבערשטער האט ליב די אידן, און ער מאכט א פאל, די גמרא זאגט “דרבנן”, זאגט מען “שאני אומר”. קומט אויס אז די רבנים, מה דקם סומך זיין אויף דעם זאך.

דער רמב”ם זאגט אבער נישט דאס. דער רמב”ם זאגט ס’איז איין גאנג קבוע. איך ווייס נישט, ס’איז זייער פאני. איך פרוביר צו שניידן מיט די באטן, און אויך ביי די מורה. די ערשטע, די ערשטע קעיס איז שונה.

Speaker 2: יא, ס’איז מובן. אבער וואס איז די צווייטע קעיס? ס’איז דאך אסור, ס’איז דאך א שוקל דא.

Speaker 1: אמת, די צווייטע קעיס איז, לאמיר זאגן, ער האט געבליבן דיר ליידיג עלעוו שני שברים. ווייטער, מ’איז תולה די קילה, איך ווייס נישט. מ’דארף אויס’הרג’ענען די תשעה, אפילו ס’איז געווען תשעה, פארטייטש דאך פאר מיר דאס.

Speaker 2: אמת, שטייט דאך אויס’הרג’ענען תשעה אין רמב”ם? ס’שטייט גאר אין די אלטע רמב”ם פשוט’ע הלכה.

Speaker 1: אה, ער צייגט דארט, ווייסטו וואס גייט דארט פשט? ער זאגט אז דער ראב”ד איז שיטתיה אז קבוע ודאי הוא, און ס’איז תולה להקל. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז יא קבוע, ס’קומט פון איין פלאץ, און דער רמב”ם האט קבוע. ס’איז נאר תולה להקל, ווייל ער האט א ספק בידינו אם דוקא ותולה זה בזה. ס’איז נישט אזא שני עומרים, ס’איז א נייע חידוש, א נייע פשט.

דיסקוסיע — דער ראב”ד’ס שיטה

Speaker 2: סאו וואס איז מה דראב”ד זאגט אז ס’איז איין גאנג קבוע? אין מדרש איז דאך אז ער זאל זאגן אז ס’איז איין גאנג קבוע, וואלט ער נישט געזאגט דאס שני עומרים. ער וואלט געזאגט אז מ’מאכט על נחת, ער זאגט נישט קיין שני עומרים. ער וואלט געזאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע, איז דאך יא קבוע, דאס טייטשט דער ראב”ד אז ס’איז נישט קבוע. אבער ס’איז נישט קבוע ביי אונז, ווייל וואלס איז דא…

Speaker 1: מיין זאך איז די זאך, ער זאגט נישט קיין שני עומרים, ער זאגט נישט קיין כל דפריש. ער זאגט נישט אז מ’מאכט על נחת.

Speaker 2: טענה’ט ער דאך, ס’איז דאך יא קבוע.

Speaker 1: יא, מ’האט א ספק אין די דין, פון וועלכע פייער האט ער גענומען. דער ספק איז אויך ווידער, ס’איז נאך א דבר אחר. ווייל דער שני עומרים זאגט אז דו האסט א ספק פון וועלכע פייער ס’איז געקומען, וויאזוי פסק’נט מען? מ’זאגט מחצה על מחצה, ווייל דו האסט אן אופן זאלסטו ספקא דרבנן.

אבער די שאלה איז, פון די פייער איז דאך געקומען פון איינע פון די צוויי פלעצער, אבער די איינע פון די צוויי פלעצער איז דאך נישט קיין קבוע. ס’איז שוין א נייע ספק, ספק ספקא. ס’איז גאר א נייע דרך אין רמב”ם, אז ער זאגט אז ס’איז יא קבוע, ער זאגט אז ס’איז נישט דא די הלכה אז מ’דארף אויס’הרג’ענען תשעה. יא, ס’איז יא דא קבוע.

Speaker 2: די שאלה איז א פלא, דאס מאכט נישט קיין ספק ספקא, ווייל פארוואס האב איך א ספק ספקא? מ’האט דא א ספק פון וועלכע מהרג’עט, מ’האט דאך נאר א ספק פון וועלכע עבירה ס’איז אריינגעגאנגען. נאר גוט, ס’איז א קבוע און מ’האט נאך א ספק.

Speaker 1: איי, אין די נארמאלע רעדט מען פון חבורה, אבער דא וואס איז א קבוע און מ’האט נאך א ספק, קוקט מען עס נישט אן ווי א קבוע וואס איז מחצה על מחצה? נאר יא, ס’איז דא א ספק ספיקא, ס’איז תמימות’דיג. יא, דער רמב”ם האט אזא צוויי דינים.

יעדער בייעס, לאמיר לערנען ווייטער, מ’וועט זען וואס דער שווארץ טייטש זאגט. און די סטענדארדס גייען דאון.

סיום

Speaker 1: נאך א נקודה האב איך געוואלט צולייגן, וואס איך האב געזען א חידוש וואס איך האב נישט געטראכט אז דאס ווארט איז. נאכדעם וועלן מיר צוקומען צו די שאלות וואס מיר האבן באקומען. אבער די סוגיא איז שווער און וויכטיג.

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

Speaker 1: וואס איז די סברא? אייגענטליך א קביעות קען נישט זיין, נארמאלע אייגענע חברה. אבער דא וואס דו זאגסט א קביעות וואס דארט מעסטו אויף עס, גייען זיי נישט קוקן אויף ווי א קביעות, איז דאס איז נחת על נחת. נאר, יא, דא האסטו אסאך תירוצים, איך ווייס. יא, זיי האבן אזוי צוויי דינים.

יורה דעה, לאמיר לערנען ווייטער, אין נטורל, איי אנדערסטענד וואס ס’גייט דא פאר.

דער רמב”ם’ס לשון

“המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

Speaker 1: נאכדעם די סוגיא אין פסחים צו פארשטיין וואס זיי האבן געזאגט דעמאלטס, ווייל מ’האט מיר נישט געקענט ענטפערן. יא, איך האב געזאגט די סוגיא איז שווער, אבער אמאל אויך.

“המשכיר בית סתם לחבירו” – וואס איז דאס? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – פארוואס דארפסטו אז מסירת המפתח זאל דאס מאכן אויס קביעות?

נאכאמאל, אה, מסירת המפתח קוקט מען. ער האט נישט גענומען פון יענער… ער האט נישט גענומען פון א… און נאך א שטיקל. לויט דעם איז געקומען אן עכבר און גענומען חמץ, און דו ווייסט נישט צו ס’איז אריינגעגאנגען אין בכלל. די אלע צרות לערנט מען דארט, אריין מאן ביז טערל.

Speaker 2: סאו וואס איז דא געווען דער עכטע חילוק צווישן יורה דעה אלף און יורה דעה בית? וואס איז דא… אני ווייס נישט.

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – פארוואס נישט מקח טעות?

Speaker 1: אבער דעם אויך, וואס דו זאגסט א הייליגע… דאס איז א הייליגע… דאס איז א מחלוקת. אז דריי פון די מגידי משנה ווילן מגיד זיין, און ער זאגט אז ס’מיינט רוב חמץ. מ’דארף פשוט’ערהייט פארשטיין, נישט טרענסק, געווען רוב מצה, נאר ס’מיינט רוב חמץ.

Speaker 2: וואס איז פראקטיש? אני ווייס נישט.

Speaker 1: אקעי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

למעשה קען נישט פארזיין. ווי לאנג האט מען לאזן אריין ציין? ס’איז דא א סוגיא אין בבא מציעא. ער שטייט דארטן. דו ווייסט, דרייסיג טעג, אדער די פרק המפקיד, יא, לאזט מען אריין ציין אין דעם פרק.

חידוש: בדיקה איז א מצוה – דערפאר איז מען מוחל

Speaker 1: אקעי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק” – די ייאוש בעלים איז מסתמא כיכר בפיו. אמרו, הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. דו זאגסט, ער איז אריינגעקומען מיט רשות. וויאזוי זאגסטו ער איז אריינגעקומען מיט רשות?

אקעי, דאס איז א תליא, דו האסט דאך פריער געמאכט די ריכטיגע הערה, וואס דו האסט געזאגט. אקעי, דאס איז די רעזולטאט של… גיי נישט מאכן א נייע עכבר. דאס איז די זעלבע, דו ווייסט, ס’איז דאך דא א שאלה, דער אייבערשטער, וואס פעלט אים אן עכבר מער אדער ווייניגער? איך ווייס נישט. איך מיין אז ס’איז דא אן ענין פון ייאוש בעלים אינו מועיל לו. איך מיין אז ס’איז דא א מידה, א תליא.

אבער וואס איז די טעם גארנישט מאכן א נייע חידוש? דאס איז די זעלבע סטארי. הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. נכנס עכבר, יא, נכנס עכבר וכיכר בפיו, ייאוש בעלים שוב אינו מועיל לו, וכיכר בפיו אינו מועיל לו. אז די כיכר איז שוין, יא, עכבר.

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

Speaker 1: נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר, איינער וואס איז א גוטע חבר מיט די נחש וואס קען אים ארויסשלעפן? ווייל, פארוואס? ווייל ס’איז א סכנה, אדער ווייל דאס איז שוין א מקום סכנה, ס’איז א מלחמה?

נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. דו דארפסט נישט ברענגען איינער וואס איז א חבר וואס וועט אים שלעפן. א חבר מיינט א שלענגל ברענגער.

Speaker 2: אה, ס’איז א סכנה? חויב איך אפילו ווען ער איז נישט קיין שלענגל ברענגער?

Speaker 1: יא, ער האט געזאגט אז ער רעדט נישט פון שלענגל ברענגער. יא, עפעס טוט מען נישט. ער איז נישט מחויב.

Speaker 2: וואס שטייט דא? יא, וואס איז די סכנה? אזוי ווי פריער, וואס איז די חילוק ביי בית לגוי דארף מען נישט… אין חייב, ס’איז א טרחה.

Speaker 1: תוספות זאגט, די טרחה דרבנן, ס’איז נישט קיין סכנה. איך מיין אז חכמים דרבנן, ס’איז א סכנה, ס’קאסט דיר געלט דערפאר, ווייל דו וועסט דארפן געבן פאר די חברים. איך ווייס נישט, איך האב נישט געזען משמעות כזו.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

Speaker 1: אקעי, קיצור, דא איז צוריק נאך א הלכה. בעצם, ס’איז דא נאך אן אנדערע הלכה. בעצם, דער רמב”ם, דער רמב”ם האט אן אנדערע הגדרה מיט די הלכה. די הלכה דארף לויט אים געדארפט זיין, המבואר, אז ער האט אראפגעפאלן אין פסח און ער איז געקומען צו עסן. דער רמב”ם האט נישט געזאגט די זאך אז מ’האט מורא שמא יבוא לאכלה.

גראוויטי – עס קען אראפפאלן, אבער ארויפקומען גייט עס נישט

Speaker 1: לאמיר זען, כ’זאג שבו מי בבשמי הקורא, ווייל זאג גראוויטי, עס קען אראפפאלן, אבער ארויפקומען גייט עס נישט. אויך וואס זאל אריינקומען נטל העליונה, און אין מבטל מלמטה ובצדדיה, ווייל אונז גלייבן זייער שטארק אין גראוויטי.

כי פשוטה היא שיטת הישיבה, דתפוח נבט דארייזא באטייליגט מיט די לוקמה. עס איז מבטל געווארן. ס’איז געווארן א בעקפאל, בודק זיין דארף מען, און מיר יש אומרים כ’לעזבורג’ן האט געמאכט מחבר דבר בלאו? איז ווערט זיך אן אנדער וואס איר לחזק בשבעה הרב גרויסע מנהגעוויזן בטל ומבוטל.

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

Speaker 1: ווייל אהא, וואס עס רינגט דארט, אהא, און מ’פלאנט זיך ארויסנעמען, מחבר דבר. אוי, שליחה הצה, זיי עס שטיי מקומות וחוט של בצק ביניהם, אמרו חכמים אין מוציאין לחות מיט די תלמימה, מחבר דבר. וואס ווערט זיך ווען ס’איז געזאגט גרויסע כזית, ווייל מ’לאזט איינע מחבר דבר.

מדברינו אנו למדים בראיה פון א טאפ, על ובצדדיה, אפי’ שמינו נטל החוט איינער תלמימה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.

Speaker 2: דאנקע דיר.

Speaker 1: יא, אמאל נעמט זיך גייט א מענטש אין א ווענט, און קראצט זיך ארויס א שטיקל סאר, און מאכט פון דעם מחבר דבר. זיי גענוג ארימער.

כדי בליעה – ווען איז עס מקבל טומאה

Speaker 1: אויך צו זיי עס צו זיי עס ביניהם, אויב ס’איז, אויב ס’איז, אויב ס’איז מען קען נישט נישט סא… דאס מען קען זיך זאגן פאר א סטארטער. אויך אויב ס’איז צו זיי עס ביניהם, אויב צו זיי עס ווען ס’איז צווישן קו חוט. אויב זיי זענען ווייט איינער פון די צווייטער, גייט דאס נישט מקבל טומאה זיין.

אזוי ביניהם אויב זיי זענען כדי בליעה. אדער… נו, אלעמאל, מע רעדט זיך דאך לכתחילה פון געקוועטשט. געקוועטשט וואס איז נאנט, אפילו עס ביז נעמען אז עייווע דארף זיין מיט א חוט, און א בייז מיט אן א חוט. אבער געקוועטשטן אז עס איז ווייט א צוויי-הונדערט שטאק… אה… נישט גאר, ס’איז נישט אזוי ביי.

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

Speaker 1: דאס זענען א נייעס התלכות, נישט מיכומעשט אויך ניצן א חמץ, נאר ער קען זאגן אזוי ווי אייזא חמץ חייב. א חמץ… אייזא חמץ. שטימט?

Speaker 2: אינטערסאנט. ס’איז כאילו ווען זיי האבן נישט געענטפערט די בעסיק שאלה. ס’הייסט דא פלעטשער וואס מען דארף בודק זיין, אבער… לאמיר זאגן, איך ווייס אז עס איז דא א חמץ.

Speaker 1: אינטערסאנט. חמץ ממש דריי פערטל נאך איינס ביינאכט. הא?

Speaker 2: די שאלה איז נישט אויב דו ווייסט אז ס’איז דא חמץ.

Speaker 1: יא יא, איך ווייס אז ס’איז דא חמץ בשמי הקורא, די שאלה איז צי מען דארף בודק זיין פאר דעם, הייסט דאס ארויסנעמען. דאס צווייטע זאך וואס מ’דארף דא זאגן. יא, די תקנה פון חכמים זאגט אז מ’דארף בודק זיין. און ער גייט מבטל זיין און ער גייט ארויסנעמען די חמץ, איז נישט אלעמאל איז ער מחויב.

ווען איז מען מחויב בדיקה

Speaker 1: ווען איז ער מחויב? ווען ס’איז א זאך וואס גייט אראפפאלן, אדער אויב ס’איז א זאך וואס מ’גייט עס אמאל ניצן, און אזוי ווייטער. אויב מ’גייט עס קיינמאל נישט ניצן, און ס’איז פחות מכזית… יא?

Speaker 2: שטימט אז מ’גייט לערנען? שטימט אז מ’גייט לערנען?

Speaker 1: וואס ביסטו אזוי העפי? דו ביסט מיד, דו ווילסט איינגיין אז ס’שטימט? גוט. ס’איז אלעמאל נישט קיין גוטע רינג.

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1: “המשכיר בית סתם לחבירו, סתם,” ס’מיינט אן אויסזאגן וואס די סטאטוס פון די הויז איז, “איז על המשכיר לבדוק,” ווייל יא, אידן… ס’איז דא וואס זאגן אז אידן טוען די מצוה בשעתן, אבער בעצם כל הויז האט א חזקה אז ס’איז חמצ’דיג. אבער ס’איז דא וואס זאגן אז אן ערליכער איד, דאס איז די גמרא, דאס איז דא סתם, און איך ווייס נישט די לשון. אבער איך בין מסכים אז אבער אם יש קטן בבית, דקניא, הרי הוא בחזקת נקי. אבער סתם בית, על המשכיר לבדוק. פון די קצות, די סתם מדרבנן, און רבנן גלייבן די קטן, נורא דרבנן, יש קטן שאין בדעתו לבדוק. יא, נישט קיין בעיבי פון צוויי יאר אלט, מ’רעדט פון א קליין יונגל, אדער א גרויס יונגל.

“המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל עבודתו, איז על המשכיר לבדוק.” ווייל ס’איז נאך זיין צייט, געשעט די חיוב הבדיקה, און אפילו ער וואוינט שוין נישט אין די הויז, “על השוכר לבדוק.” די מסירת המפתח הייסט א דין קנין, דאס הייסט, ס’איז שוין נישט זיינס.

“המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, מפני מקח טעות.” אפילו מן הדין איז ער מחויב, וואס איז די מקח טעות אז ער גייט יעצט דארפן שילן געלט? ניין, וואס וואלט דא געווען א מקח טעות? דא איז נישט קיין מקח טעות, ס’איז א מצוה. ווייל ס’איז נישט אזוי שווער, א מענטש איז נישט אזוי רוגז אז ער דארף בודק זיין, ער האט א הכרת הטוב ווייל ס’איז א מצוה. דארט איז ער מסתמא מוחל, ער וויל דאך לאזן די מצוה.

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

Speaker 1: אקעי, “היוצא בספינה והיוצא בשיירא,” אינטערעסאנט, כאילו מ’טשעפט עס צוזאם, כאילו וואס? ס’איז נישט די זעלבע זאך. אקעי. “היוצא בספינה והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום,” זאל ער גוט לערנען, ווייל די חיוב הבדיקה הייבט זיך אן תוך שלושים יום. “קודם שלושים יום,” דארף ער בודק זיין די הויז, ווייל ער גייט זיין אין פסח צוריק לערב פסח. פארוואס? “שאין אדם מניח ביתו ריקם, פן יארענו דבר.” ממילא דארף ער לאזן די הויז צוגעגרייט.

קשיא: פארוואס העלפט נישט די שלושים יום?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, אז ער דארף לאזן די הויז צוגעגרייט פאר פסח, העלפט נישט די שלושים יום. פשט איז, די שלושים יום איז א חיוב. דאס איז א חיוב ווייל ס’איז פון די צייט וואס מ’האט א חיוב בדיקה. אבער דו ווייסט, ס’איז דאך דא א גאס צוריקצוקומען, איז דא א חיוב בדיקה.

Speaker 2: רייט, קודם כל איז דא א חיוב בדיקה. עקזעקטלי. פארוואס? איינער גייט דאך צוריקקומען און דארט איז בודק זיין. ס’איז צוריקגעקומען די זעלבע לילה.

Speaker 1: רייט. אבער איינער האט אן עזר, ער ווארט צו פארן אין א פלאץ וואו מ’ווייסט אז ער גייט צוריקקומען לעצטע מינוט. ער איז אן אונס, ער איז אן אונס. ער איז אן אונס.

Speaker 2: אויב איז דא אן אונס. יא.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

Speaker 1: אויב איינער האט אן עזר, איינער איז צוריקגעבליבן, און ממילא איז דא אן אונס, איז פשוט אז אויב ס’איז דא ערגעץ ווי חמץ גייט עס בטל ווערן און ס’גייט ווערן גענוצט אלס עצים, און ס’איז דאך נישט דא אן עזר, זאגט דער גליון מהרש”א, אז דאס איז די סיבה פארוואס ער איז נישט חייב. כל שכן דא, אז איינער האט אן עזר, ער וויל נישט גיין אויף פסח צו זיין פרוי און קינדער, ווייל אפשר וועט ער זיך נישט קענען ווערן די חמץ.

לכאורה איז סיי ווי אזוי, איינער האט אן עזר, ער וויל נישט גיין אויף פסח, איז ער דאך נישט געגאנגען, איז ער דאך אן אונס, ער קען דאך נישט בודק זיין, איז דאך אלעס פונקט ווי פריער.

דיגרעסיע: תקנות חז”ל און דער לעבנסשטייגער

Speaker 2: איי הער. דו ווייסט, ס’איז דא א וועלט מיט דעם. ס’שטייט ווי דער מענטש עסט. יא. ס’איז אן ענין. די תקנות זענען געמאכט פאר מענטשן וואס האבן עבדים ושפחות וואס זיי נעמען קעיר פון אלעס, וואס זיי זענען נישט מענטשן וואס יארן זיך. ווי זיי זענען די הולכים גדולים, אזוי זענען זיי. יא.

Speaker 1: דו זאגסט א גוטע זאך. האבן זיי דאס געזען? דאס איז א גוטע זאך. א איד דארף האבן, נישט אז ער דארף פסח נאך פסח זיין ארבעטן. זיי האבן געזען, אה, זיי זענען געווען אין א ווינקל, זיי האבן געהאט גרעסערע אחריות’ן וואס איז נישט יארן זיך. השם ירחם. שטותים. אמאל האט איינער געהאט די די די תאוות.

Speaker 2: הא? נאך א מין?

Speaker 1: פארקערט, איך לערן מיט די ערידערהאלט. אבער דער עיקר איז די ישוב הדעת, ס’איז נישט די געלט. געלט איז גארנישט.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום משיעור הלימוד: הלכות חמץ …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום משיעור הלימוד: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם

א. ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

לשון הרמב”ם: “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום.”

פשט: ביטול חמץ מורכב מכך שיחשוב שהחמץ הוא כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל.

חידושים:

1. המשל של “כעפר”: מה כוונת הרמב”ם ב”כעפר”? מובא הבדיחה (ממנהג סופרים) שאנשים אומרים “זה לא חמץ, אבל חמץ זה עפר” – אבל הפשט האמיתי הוא להיפך: צריך לעשות שהחמץ יהיה כעפר. הנמשל: כל אחד יודע שבביתו יש עפר, אבל אף אחד לא מתעניין בעפר הזה. כך צריך להתנהג עם חמץ – אולי יודעים שיש, אבל לא מתחשבים בו כלל.

2. “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת: הטעם ל”כעפר” הוא לא כתוספות שמבין זאת כהפקר, אלא פירושו שאינו מתחשב בחמץ – יש לו בדעתו שזה לא שלו, זה לא קיים עבורו. זהו “וישים בליבו שאין לו חמץ.”

3. תשביתו ודעת: אם הטעם למצוות “תשביתו” (מדאורייתא) הוא שדעתך לא תהיה עסוקה בעסקי חמץ, אז אם מישהו נכנס לעסק ודעתו עסוקה בעסקים – איך זה תשביתו? התירוץ: “תשביתו” קשור בעצם לדעת – הכל בעולם האנושי סובב סביב הדעת. כמו שהפסוק אומר: “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.”

ב. בדיקת חמץ מדברי סופרים – החיוב, הזמן, ואור הנר

לשון הרמב”ם: מדברי סופרים יש מצוה לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא, וזה צריך להיות בלילה, אור לארבעה עשר, כי בלילה כל אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.

פשט: חכמים תיקנו שיחפשו חמץ באופן אקטיבי, וזה צריך להיות בליל י”ד ניסן, כי אז נמצאים בבית ונר טוב לבדיקה.

חידושים:

1. שלושה יסודות בתקנה מדברי סופרים: (א) לעשות פעולה ממשית – לחפש ולהוציא, לא רק ביטול בלב; (ב) זה צריך להיות בזמן מסוים – אור לי”ד; (ג) זה צריך להיות בלילה דווקא.

2. אור הנר יפה לבדיקה – פשט עמוק יותר: המעלה של נר בלילה אינה רק משום שרואים – ביום גם רואים. החידוש הוא שלנר (כמו פנס) יש כוח מיוחד להאיר פינות ומקומות ספציפיים שביום באור טבעי דווקא לא רואים כל כך טוב. האור ממוקד – הוא מאיר לתוך חורים וסדקים, מה שהשמש והירח לא יכולים לעשות כי הם “גדולים מדי.”

3. לבנה, חמה, אבוקה – למה לא: “אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר” – מובא הפסוק “נר ה’ נשמת אדם”. מעלת הנר היא שהוא יכול להיכנס לחורים וסדקים, בעוד שהשמש והירח לא יכולים לחדור למקומות צרים.

4. אור החמה בדיעבד: שיטת רבא – “אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה.” הירושלמי אומר “חייש חמה בעלייה” – יש צד של ביזוי כבוד, לא רק עניין מעשי. נדון האם בדיעבד אפשר לבדוק ביום – מובאת שיטת שמואל שיש מצבי בדיעבד מסוימים, כמו כשלא בדק בלילה.

ג. אין ללמוד לפני בדיקת חמץ

לשון הרמב”ם: “חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה.”

פשט: אסור להתחיל ללמוד לפני בדיקת חמץ, כי עלול להיסחף ולפספס את הזמן.

חידושים:

1. פירוש רבינו מנוח: אפילו לקרוא מקרא (לא רק עיון) אסור לפני הבדיקה, כי אפילו בקריאה נסחפים. זה חידוש – היינו חושבים שרק לימוד בעיון הוא בעיה, אבל רבינו מנוח אומר שאפילו קריאה פשוטה יכולה לגרום לשכוח.

2. הקשר לאור הנר: האיסור ללמוד לפני הבדיקה קשור לנר. באותם ימים, כשאדם היה חוזר מהעבודה ומדליק נר, האינסטינקט הראשון שלו היה לשבת וללמוד ליד הנר. באים חז”ל ואומרים: את הנר של ליל י”ד תשתמש לבדיקת חמץ, לא ללימוד.

3. הסבר רבינו יונה: “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא” – והטעם הוא “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה” – תלמיד חכם גדול יכול למסור נפשו על לימודו ולשכוח את המצווה.

4. יהודים פשוטים אין להם בעיה זו: כל החשש הוא רק לתלמידי חכמים – יהודים פשוטים שאינם לומדים בעיון אין להם חשש שייסחפו.

5. [דיגרסיה: בדיקת חמץ כתלמוד תורה]: תהליך בדיקת חמץ עצמו הוא גם סוג של תלמוד תורה – עוסקים בהלכות, שואלים שאלות (מה זה קטניות? מה זה פירות?), אומרים פסקי הלכה למעשה.

ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים

לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”

פשט: צריך לבדוק בחורים ובסדקים עד היכן שהיד מגיעה.

חידושים:

1. למה רק עד מקום שידו מגעת? לכאורה זה פשוט – אם לא מגיעים, לא יכולים לבדוק. החידוש: חמץ שנמצא עמוק יותר מהיכן שהיד מגיעה, ממילא אינו חמץ שאפשר להגיע אליו – כאילו אינו קיים עבור האדם.

2. חורים וסדקים – לא שטח: “חורים וסדקים” אינם מקומות/שטחים ממשיים – אלו חורים, לא חלק מהמקום שבדרך כלל מכניסים בו חמץ. לכן יש שאלה למה בכלל צריך לבדוק שם.

ה. מקום שאין ידו מגעת – ביטול בלבו

פשט: מקום שלא מגיעים אליו ביד, צריך לבטל בלב.

חידושים:

1. קושיית הבנין עולם: אם מקום שאין ידו מגעת לא צריך בדיקה (כמו שכתוב במשנה), למה לכלול זאת בחמץ? לא צריך להיות אחראי על זה – ביטול בלבו אינו היתר על בדיקת חמץ, אלא חיוב נפרד.

2. גדר חיוב בדיקת חמץ: אם יודעים מקום שיש בו חמץ, לא יסמכו על ביטול בלבו – צריך ללכת לבדוק. אם יודעים מקום שיכול להיות בו חמץ, גם צריך לבדוק. אבל אם לא, חוזרים לביטול בלבו. השאלה נשארת: מה החידוש במקום שאין ידו מגעת, אם בטוחים שאין שם? למה לא יוצאים בביטול הכללי שעושים על כל החמץ?

ו. חצר שאין צריך בדיקה

לשון הרמב”ם: חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ שיפול – אבל צריך להיזהר שלא להכניס חמץ לשם, כי אם יכניסו ישכחו להוציא.

פשט: חצר שעופות אוכלים בה את החמץ לא צריכה בדיקה, אבל צריך להיזהר שלא להכניס חמץ חדש.

ז. מקומות שאין מכניסין בהם חמץ – רשימה מהמשנה

לשון המשנה: הבתים העליונים והתחתונים, הגג, היציע, רפת בקר, לולין, מטבחיים, אוצרות יין ושמן, בית המלח, בית השלג, בית דגים גדולים, בית העצים, בית המוריס.

פשט: אלו מקומות שבדרך כלל לא מכניסים בהם חמץ, ולכן אינם צריכים בדיקה.

חידושים:

1. למה צריך את הרשימה? יש כבר את הכללים (מקום שמכניסין/שאין מכניסין). התירוץ: הרשימה באה ללמד שלא נחשוב שרק היכן שיודעים בוודאות שהכניסו חמץ צריך לבדוק. להיפך – רק פטורים כשיודעים בוודאות שלא הכניסו. הרשימה נותנת דוגמאות למקומות שאפשר לומר בוודאות שלא.

2. סברות הגמרא לכל מקום:

לולין של תרנגולים – לדעת חכמים, מקום שבעלי חיים באים, אפשר לסמוך שיעשו את עבודתם (לאכול את החמץ).

אוצרות יין ושמן – שאין דרך להניח שם פת.

דגים גדולים – מכינים אותם לפני הסעודה (לא באמצע), לכן לא הולכים לשם עם לחם. דגים קטנים – להיפך, לוקחים באמצע הסעודה, אבל אין לזה קשר לחמץ.

3. [דיגרסיה – חיי יהודי:] בית יהודי היה בעל תחת, עלייה, יציע, רפת, בית דגים, אוצרות – לא דירה קטנה.

ח. חולדה – “אידי דבסר”

שאלה: אם עכברים גוררים חמץ ממקום למקום, האם כל העולם נעשה “מקום שמכניסין בו חמץ”? זהו “אידי דבסר” – כשחשש רחב מדי, הוא נופל.

מחלוקת רש”י ורמב”ן:

רש”י לומד: “אידי דחשיב” מדבר באמצע או אחרי הבדיקה. השאלה היא: אחרי שכבר בדקו, אולי יבוא עכבר ויגרור חמץ למקום שכבר נבדק. על זה אומרים: תצטרך להסתובב כל הלילה, זה לעולם לא ייגמר – זהו “אידי דבסר”.

רמב”ן לומד: השאלה היא על מקום שמכניסין בו חמץ עצמו – החידוש הוא שלא כל מקומות שאין מכניסין בו חמץ נעשים מקומות שמכניסין בו חמץ בגלל עכברים. לפי זה קשה להבין את “אידי דבסר” – אפשר ללמוד את כל הדבר מהסוגיה הברורה של ספיקא דאורייתא.

חידוש לגבי ספיקא דאורייתא: “ספיקא דאורייתא” לא אומר שאולי פעם הגיע כלב עם חלה – זה לא עושה ספק. ספיקא דאורייתא פירושו ספק שקול. חשש בלבד שמשהו יכול לקרות אינו ספק – זה בכלל לא מתחיל. כל העניין של בדיקה במקומות שאין מכניסין הוא דין דרבנן, לא מדאורייתא.

חידוש נוסף: הרמב”ם לומד לגבי בדיקה את ההלכה של תענית (שומרים) – אבל זה לא מבוצע.

ט. אחרי הבדיקה – חשש שהשאירו / עכברים גררו

העניין של צריכים לבדוק פעם שניה – אם אחרי הבדיקה יש חשש שעכברים גררו חמץ. התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי” – ברגע שגררו שם, יש חשש שהשאירו.

י. כישופים בבדיקת חמץ

חידוש: הרמב”ם מביא את הדין של “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו” – שלא לבדוק בבית גוי משום כישופים. אולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה הנוגעת כשהגוי באמת חושש מכישופים – בימי הרמב”ם אולי הגויים לא חששו כך, אבל בזמן חז”ל כן.

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

חידוש: תינוק (ילד קטן) הוא כעכבר בידו, לא בפיו — הוא נולד ולא נושא בפה. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה סתם כך (הוא גורר). ההבדל בין תינוק לעכבר הוא שאצל תינוק פירושו “בידו” — יש לו את הזכות להחזיק דברים, כי זו הכרה קלה.

הרמ”א פוסק שעכבר שיותר רגיל עם ילדים/פירורין, צריך לעקוב היטב — כלומר, צריך לשים לב איך אוכלים. המגן אברהם אומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורין מכל הדבר.

נכנס לבית הבדוק — אם מוצא פירורין

הדין: אם עכבר נכנס לבית הבדוק (בית שכבר נבדק), ומוצאים פירורין — אין צריך לבדוק. פירורין הוא רמז שיכול להכיל גם חמץ, אבל זה לא מספיק לחייב בדיקה חדשה.

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות, אחת של מצה ואחת של חמץ, ועכבר לקח ולא יודעים אם לקח חמץ או מצה, ונכנס לבית הבדוק — צריך לבדוק, כי כל קבוע כמחצה על מחצה.

חידוש — איפה ה”קבוע”? השאלה אינה על הבית (לאן נכנס), אלא על המקום שממנו לקח — כלומר, הערימות הן המקום הקבוע. כי הכלל של “קבוע” תמיד הולך לפי מהיכן לקחו. ממילא, אף שיש רוב מצה (שתי ערימות מצה מול אחת חמץ), רואים זאת כמחצה על מחצה, כי קבוע כמחצה על מחצה.

השגת הראב”ד — צריך בדיקה או צריך ביטול?

הראב”ד חולק על הרמב”ם. הרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. נשאלת השאלה: ביטול הוא עניין מהתורה, ובדיקה היא מדרבנן — שתי השיטות הן מדרבנן, מה ההבדל?

ההבדל בין בדיקה וביעור: יש שני דברים נפרדים: (1) לבדוק מקומות שיודעים שיש בהם חמץ ולא להסתמך על ביטול — זהו ביעור; (2) אפילו היכן שלא יודעים שיש חמץ, צריך לחפש — זו בדיקה. התוספות עושה הבחנה זו כסדר. הרמב”ן מוזכר: אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, הייתה מצוות ביעור. הדברי יוסף אומר שיש שני דברים כמו שהרמב”ן אומר.

מהלך: אפשר ללמוד שמקום שהכניסו בו חמץ יש לו חזקת חמץ, והחזקה אומרת שאינו בטל ברוב מדאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי להסיר את חזקת החמץ. (זו מוכרת כסברא חדשה.)

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות (אחת חמץ, אחת מצה) ושני בתים (אחד בדוק, אחד לא בדוק), ובדקו את הבדוק ומצאו חמץ — הרי זה חושש, כי אולי החמץ שמצאו הוא אותו חמץ מהערימה, ואם כך הבית האחר (שלא נבדק) חזר לחמצו, וצריך לבדוק פעם שניה — כי שאין כאן קבוע.

חידוש — למה אין כאן קבוע? אם השאלה היא על הבית (לאיזה בית נכנס העכבר), אין קבוע — כי העכבר נע, זה “פריש” (כל דפריש מרובא פריש). אבל אם השאלה היא מאיזו ערימה לקח, זה כן קבוע.

יסוד הגמרא — “שאני אומר”: הגמרא אומרת “שאני אומר” — אפשר לומר (תולה) שהעכבר החמצי נכנס לבית החמצי. זה כלל בדרבנן — ספק דרבנן לקולא, ואומרים “שאני אומר” להקל.

מחלוקת רמב”ם וראב”ד — האם יש קבוע

שיטת הרמב”ם: כן קבוע (מאיזו ערימה לקח), אבל תולה להקל כי יש ספק נוסף — לאיזה בית נכנס. הרמב”ם סובר שקבוע יש, אבל אפשר לתלות להקל כי יש ספק בידינו.

שיטת הראב”ד: הראב”ד אומר שאין קבוע כלל. הוא לא אומר “שני עומרים”, הוא לא אומר “כל דפריש”, הוא לא אומר שעושים “על נחת”. טענתו היא שאין קבוע אצלנו.

חידוש — דרך חדשה ברמב”ם: שיטת הרמב”ם היא מהלך חדש — הוא אומר שכן קבוע, אבל הוא אומר לא שצריך להרוג (כמו בתשעה חנויות). כי אף שיש קבוע (מחצה על מחצה), יש ספק חדש — לאיזה בית נכנס. זה עושה ספק ספיקא: (1) ספק מאיזו ערימה לקח (קבוע = מחצה על מחצה), (2) ספק לאיזה בית נכנס.

קושיא: למה זה ספק ספיקא? יש רק ספק לאיזה בית נכנס — זה הספק היחיד הרלוונטי. הספק מאיזו ערימה הוא כבר “קבוע” (מחצה על מחצה), והספק השני (איזה בית) הוא ספק נפרד. במצב רגיל מדברים על קבוצה, אבל כאן — שיש קבוע עם ספק נוסף — לא רואים זאת כקבוע פשוט מחצה על מחצה, אלא זה ספק ספיקא לקולא.

יד. המשכיר בית לחבירו

לשון הרמב”ם: “המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: כשמשכירים דירה, חיוב הבדיקה תלוי במי שיש לו את האחריות בשעה שחיוב הבדיקה נכנס. “סתם” פירושו בלי לומר מה מצב הבית.

חידושים:

1. “סתם” – חזקת חמץ: בית סתם יש לו חזקה שהוא חמצי, לכן על המשכיר לבדוק. יש שיטה שיהודים עושים מצוות בזמנן, אבל העיקר הוא שסתם בית – על המשכיר לבדוק.

2. מסירת המפתח = דין קנין: כשהמשכיר כבר מסר את המפתח, זה דין קנין – כלומר, זה כבר לא שלו, וח

יוב הבדיקה נופל על השוכר.

3. בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות? השוכר צריך לבדוק, ולא אומרים שזה מקח טעות (שהיה פוטר את השוכר). הסברא היא: בדיקת חמץ אינה כל כך קשה, אדם לא כועס על זה – להיפך, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. לכן הוא סתמא מוחל על זה, כי הוא רוצה לקיים את המצווה.

טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”

פשט: מי שיוצא לנסיעה – אם יוצא בתוך שלושים יום לפני פסח, צריך לבדוק לפני היציאה.

חידושים:

1. שלושים יום – חיוב בדיקה, לא רק מסגרת זמן: ההבדל הוא: תוך שלושים יום מתחיל חיוב הבדיקה. קודם שלושים יום עדיין אין חיוב.

2. כשהוא חוזר: אם הוא עתיד לחזור לערב פסח, צריך לבדוק כשחוזר – “שאין אדם מניח ביתו ריקם.” הוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח.

3. אונס – כשלא יכול לחזור: אם מישהו אנוס ולא יכול לחזור, הוא פטור. מובא הגליון מהרש”א: אם יש חמץ בבית, הוא יתבטל, וזו הסיבה שאינו חייב.

4. [דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגות החיים:] תקנות חז”ל נעשו לאנשים שהיו להם עבדים ושפחות שדואגים להכל – לא לאנשים שמתרוצצים. העיקר הוא ישוב הדעת, לא כסף – “כסף זה כלום.”

טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

פשט: תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ, כשמשהו נפל פנימה.

חידושים:

1. מחלוקת בפירוש: שלושה מהמגידי משנה רוצים לומר שהכוונה רוב חמץ, לא כפשט הפשוט שזה רוב מצה.

2. נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו: כשעכבר נכנס לבית עם חתיכת לחם בפה – ייאוש בעלים (בעל הבית מתייאש) לא עוזר, כי “הואיל ורשות נכנס” – הוא נכנס ברשות (לתוך הבית).

3. נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר: “חבר” פירושו לוכד נחשים. אין חיוב להביא אחד. תוספות אומר: זו טרחה דרבנן, לא סכנה. אחרים סוברים: זו סכנה, וזה עולה כסף – צריך לשלם לחבר.

יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק

חידושים:

1. חוט של בצק ביניהם – מחבר דבר: כשיש חוט בצק בין חתיכות, זה מחבר אותן יחד וצריך להוציא.

2. מקבל טומאה: אם חוט של בצק מחבר, זה מקבל טומאה ככלי אחד.

3. רחוק זה מזה: אם החתיכות רחוקות זו מזו (לא “כדי בליעה”), זה לא מקבל טומאה ולא מחובר.

4. פחות מכזית: אם זה פחות מכזית ולעולם לא ישתמשו בזה, הוא לא תמיד חייב להוציא.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

דובר 1:

זה מתחיל הרמב”ם, “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום”.

השאלה על הלשון “הרי הוא כעפר”

השאלה היא על הלשון, “הרי הוא כעפר”. אני אומר תמיד, יש בדיחה במנהג סופרים שאנשים אומרים שאבק זה לא חמץ, אבל חמץ הוא אבק, כעפר דווקא. זה לא חמץ, צריך לעשות הפוך, צריך לעשות שחמץ יהיה כמו אבק. זה הפירוש של רמב”ם.

למי זה לא נעשה חמץ? כי אין לך חמץ. הוא אמר שעליו לא יהיה חמץ, והוא לא יפחד.

הטעם של “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת

ראיתי שהטעם של “שלא יהא כעפר דווקא” הוא לא לפי תוספות שהוא היה הפקר, אלא מה? שהוא לא מתחשב בזה, הוא בטוח מאוד שזה לא… “לא יראה”, זה לא נראה, אבל זה משהו בראש.

כמו שכל אחד יודע שבביתו יש אבק, אבל אף אחד לא מתעניין באבק. יש אנשים ששואלים על רחובות וכל האבק, גם לי יש חמץ, איפה יש לי אבק? אני יודע שיש לי אבק, אבל אני לא מתעניין בזה. כי ראיתי אותו, ויכול להיות שאפילו מישהו יכול לגשת עם הקיט שמישהו יש לו בראש קצת אבק מתחת לביתו, התחתון הוא בניין של ביתו.

רמה למעלה, רמה למטה. אומר אותו דבר, הוא לא חושב שזה חמץ, אין לו חמץ. זה “בליבו שאין לו חמץ”.

תשביתו ודעת

למה זה נכון? כי אם הטעם של המצווה הוא “תשביתו”, שהוא מדאורייתא, שההשבתה תהיה על ידי שהראש שלך לא יהיה בעסק, ואתה נכנסת לחנות והראש שלך בעסק, איך זה תשביתו קיים? אבל תשביתו אמור להיות בהגדרה שהמילה תשביתו קשורה יותר לדעת מאשר לא. הכל בעולם קשור לדעת בסוף היום. אני מתכוון לומר, הכל בעולם האנושי. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כביכול מדעת, אני מתכוון. כן?

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

דובר 1:

אוקיי, מדברי סופרים יש מצווה, לא רק יהרג ואל יעבור, אלא שצריך לעשות עבודה ממשית, לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא. זה דבר אחד מדברי סופרים.

עוד דבר מדברי סופרים, מה יש? שיש לזה זמן מסוים. זה כמו מצוות עשה, כמו משהו שעושים. לא רק שצריך להיפטר מהכל, אלא שצריך לעשות את זה בזמן מסוים, במהלך מסוים. צריך ממש לחפש, ולא לחפש כדי להוציא ממש. לא מספיק שלא יסמוך על הביטול בלב, כשיוציא את זה לא יהיה ממש פטור.

זמן הבדיקה – בלילה דווקא

עוד דבר הוא שצריך להיות בלילה, וצריך להיות בלילה דווקא. צריך להיות אור לארבעה עשר. למה? כי אז האדם נמצא בבית. בלילה כל אדם מצויין בבתיהם. אור הנר יפה לבדיקה.

זו הלכה מאוד מעניינת, כי אור הנר יפה לבדיקה, צריך לעשות את זה בלילה, אבל אפשר לעשות את זה ביום. אבל אז לא נמצאים בבית.

המעלה של אור הנר – פירוש עמוק יותר

אבל אני חושב שיש עוד מקום, זה אור הנר יפה לבדיקה, שאני חושב שלמדתי את זה לפני שנה, שביום רואים הכל, אבל יש כוח מיוחד של להאיר על מקומות מסוימים, וביום לא רואים כל כך טוב כמו כשמסתכלים עם פנס בפינות. רואים בבירור שיש צד ללמוד על זה. יש כן כזה, שאפשר כן, אם יש מספיק שמש אפשר להדליק. יש קצת פסח לכתחילה.

למה צריך לעשות את זה ביום? כן, ככה לא, ככה אני מבין. יש לחפש, כתוב ככה אחרת, אבל אני חושב שזה יותר פשוט ויותר נפלא לומר ככה. צריך בטח לחשוב, כי רואים שזה מאוד אמת.

לא ללמוד לפני בדיקת חמץ

יש קושיה אחת במדרש בסוף יונה הנביא, זה מאוד… לא, לא, זה מאוד נכון. מה עושה יהודי? מה זה אומר שכשאומרים שיהודי צריך לבער חמץ, צריך לבער חמץ? מה זה אומר? לומר שלא ילכו לבית המדרש? מה שונה? מה שונה יש? יש אנשים בזמן. הולכים לבית המדרש, ומה השאר של הלילה? הולכים לבית המדרש ללמוד. קובע מדרש, זה גם תירוץ. אני אומר שוב. אה, לשון טובה מאוד, כן. לא לומר שיעור כזה. יהודי לא אומר הרצאות. הוא עושה בית מדרש, אנחנו לומדים. בית מדרש. הוא אומר את הלשון ככה: “נאספים מעט מעט לאור הנר בבית המדרש”.

“חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה”. הוא אומר דרשה, הוא מביא… אה, אגב, כאן יש רבינו מנוח עם הפירושים הנפלאים שלו, כבר שכחתי את השם. שעומד בגמרא, יש לו קביעות שכל לילה הוא לומד בבית, הוא ילמד אחרי הבדיקה, לא לפני הבדיקה. למה? כי הוא אומר שאפילו לקרוא, לקרוא מה זה אומר מקרא, כי אפילו כשהוא לומד מקרא, הוא מסיים ונשאב.

טיפש יכול ללכת לבית המדרש, לשמוע את השיעור, לשמוע את הדרשה. אולי יכול… הוא לא אומר דרשה, אין לו מה ללמוד, אבל אולי יכול לקרוא. כי קריאה לא לוקחת זמן, יש לו בכל מקרה… הוא אומר שהוא צריך לקרוא. אוקיי, זו השאלה הנצחית. אם הוא לבד, הוא חכם, אפילו פרק תהילים לא ילמד, כי הוא לא יסיים. זו שאלה.

הקשר לאור הנר

אני חושב אולי שהלימוד קשור לנרות. אנחנו יודעים שלומדים לאור הנר, כן? איזו שאלה? לומדים לאור הנר. כמובן שאדם חוזר הביתה מהעבודה, הוא הולך לישון. אם יש נר, הוא יושב ללמוד, כן? אם הוא החליט שהוא יכול להוציא את הכסף, יש לו נר, הוא יושב ללמוד. זו הגמרא. הדבר הראשון שהוא עושה עם נר הוא לחשוב, “אשב ללמוד דף גמרא, משנה, הלכה”. באה הגמרא ואומרת, “לא. אור הנר של הבדיקה, השתמש בו ללמוד לפני בדיקת חמץ”.

רבינו יונה אומר, הוא אומר “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא”. אומר הלאה, למה? “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה”. מה המקור של מגילה? מה כתוב כאן לשון כזה? “שמא ימשך”? לא, זה נשאר לתורה, חולנט. בכלל לא יכולים לקרוא את המגילה כי זה ביטול תורה. אבל אני חושב שלא, רואים שהחכמים תמיד היו חוששים לא לעשות מצוות שגורמות עונש. הם גוזרים עליך גזירות אחרות. מביא כאן הלכה. יהודים פשוטים לא היו להם את הבעיה. שכבר לא שכחו שום מצווה.

בדיקת חמץ כתלמוד תורה

אז, בודק אחד. בהלכות, במגילה אנשים שואלים, האם זה לא היה תלמוד תורה? אז ר’ אלעזר, איך הוא מסתובב עם גזל חמץ, איך הוא מסתובב עם הילדים שלו, ושואלים הלאה, מה זה קטניות? מה זה פירות? והוא אומר את פסקי ההלכות, הלכה למעשה. אלו לא הגזירות של הגמרא.

אבל אני אומר, גם היום זה סוג של תלמוד תורה. מסתובבים, לומדים את זה תלמוד תורה, שהולכים בבית ומקיימים מצווה. כן. אמת.

הלכה ד: אור הבדיקה

דובר 1:

אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר. נו, איך כתוב שם באותו פסוק? “אור ה’ נשמת אדם”. לא, לא, קודם… כן. אור ה’ נשמת אדם. כן. כאן לא צריך להיות לשון הרע. כן, כאן לא צריך להיות. אבל שם, נר. לא בודקים לא בלבנה, לא בחמה, לא באבוקה, לא בנר. אלא לאור הנר. כן, נר צריך להיות.

המעלה של נר – ממוקד על מקומות ספציפיים

החורים והסדקים. אומרים, לא מגיע הנר. הלבנה והשמש לא מגיעים, כי הם גדולים מדי. צריך להיות נר שנותן אור לתוך ה… המעלה של נר היא שהוא ממוקד על המקום שצריך להתמקד. החורים… זה נכנס. זה נכנס.

אור החמה בדיעבד

אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה. כאן יש סברא בדיעבד. האחד מתכוון לומר בדיעבד, אבל לאו דווקא. יכול להיות לכתחילה גם בלילה, שאין שמש, אבל… אבל הוא מדבר… אחד יכול גם לעשות לי פודר, הוא יכול… פודר. לא, לא. זה כתוב… כתוב… חצר שאין צריך בדיקה… דעת רב, אמר רבא, אף על פי שאורו רב, אין בודקין… אומר הירושלמי, “חייש חמה בעלייה”. אהה. בפשט של הקושיה. כי הירושלמי סבר שמצד אחד יש ביזוי כבוד. זה גם כתוב, הגמרא… הכל כאן סוג של… קבעו זמן.

שמואל אומר, התירוץ הוא שיש בדיעבדים מסוימים, כמו שלא בודקים בלילה. או, מי שלא בודק בלילה, יכול להיות שהוא כבר לא יכול לבדוק כראוי. כי הלבנה… אני לא יודע. יש דין שקבעו זמן. זה דבר חשוב, שלא ישכחו, לא? נכון?

חצר שאין צריך בדיקה

דובר 1:

כן, אבל חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואין אוכלין כל חמץ שיפול, צריך לחזק שלא יכניסו שם חמץ, ואפשר שהוא מקום שאין מכניסין בו חמץ, ואם יכניסו שם ישכחו להוציאו. אני חושב שזה מקום ש… זה חשש. כן. כן. אוקיי. “חושש שמא ימצא בית שרוף על ידי חבירו”. אהה.

הלכה ה: בדיקה עד מקום שידו מגעת

דובר 1:

“והבודק עד מקום שידו מגעת”. למה הבודק עד מקום שידו מגעת? “שמא יבטלנו בלבו”. אה, לא. הנפקא מינה היא למה. מה הנקודה? מה הנקודה כאן בזה? למה צריך רק לבדוק עד מקום שידו מגעת? עד מקום שידו מגעת.

אני זוכר שהרמב”ם אמר איפשהו למה צריך לבדוק. אמרו את זה כן עם הברייתא אפילו. אני לא זוכר במקום. אני לא רוצה לומר כי אולי יבואו לאט. לא, הוא לא אמר את זה. נכון. הוא אמר את זה עם הברייתא אפילו, ויש מי ששואל. אין תוכנית.

קושיה כזו יש, הרמב”ם לא מקפיד לומר תמיד את הטעם. לא כתוב בגמרא, ויש לו בכלל את הנוסח של רמב”ם שהוא בסוגריים, שאינם טייפי. כן? כן. לא. אוי, אני ב… חושש שמא ימצא בית… כן.

דיון: למה עד מקום שידו מגעת?

אז מה אמרתם, אתם יודעים למה לא צריך לבדוק באמצע? כי לא יכולים להגיע עם היד. זה לכאורה חמץ שאין לו תחושה.

וכאן הוא בודק לכאורה במקום שידו מגעת. הרמב”ם אומר את המילה “עד מקום שידו מגעת”. כן. וזו הלשון שהוא אומר כאן, “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת”. לכאורה היה יותר פשוט להבין שלכאורה יש מקום שהוא אומר את המילה. חורים וסדקים. זה פשוט ככה. לא יכולים רק לבדוק עד מקום שידו מגעת. אבל זו השאלה, מה השאלה כשהוא אומר “עד”? עדיף לי, אסתכל על התרשים.

כישוף בבדיקת חמץ

אז, במשנה כתוב את זה כהכנה להלכה שאם זה גוי לא צריך משום כישוף. אז, יכול להיות שזו כל ההלכה. למה הרמב”ם יביא לא את הסוף? למה בכלל נדע את החלק? החלק לכאורה לא כל כך חשוב להביא חידוש. והמילים שהוא אומר, “עד כדי כך”. הרמב”ם השני שהוא אומר תחת כישוף, כי זו הלכה. לא, המילה היא “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו”. כן, כן, בסדר.

אני סובר שאולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה שנוגעת אם יודעים שגוי פחד. היום, הגויים בזמנו של רמב”ם לא פחדו מכישוף. אבל פחדו מכישוף בשמות. אה, אני יודע, צריך לדעת.

זו שאלה טובה, כי זה פשוט שכל התורה כולה היא רק עד מקום שידו מגעת. לא, לא, לא, כל התורה כולה היא לא רק עד מקום שידו מגעת. עד מקום שידו מגעת זה לבדוק, והקיר לבדוק. מה הסיבה שיש ענין להביא את המילה? זה החידוש של רמב”ם. אבל מה שאתה אומר עדיף ממני, שזו שאלה טובה. מה יכול להיות החידוש? לא יודע.

רק, שאולי בגופא שחור שבאמצע הבית יש שטח מסוים, למה יהיה מקום שמכניסין בו חורים וסדקים? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זה לא שטח. כל החורים וסדקים הם עבודה סיבה, חורים וסדקים. חור זה אומר, אבל לא חתיכת מקום כזה שעושה

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

זה החידוש של הרמב”ם.

אבל זה אצל השכן, קולי עלמא. אין לך אחריות על השכן, וכל אחד יש לו אחריות על הדברים שלו פסול. מה יכול להיות שם החידוש? לא יודע.

או אולי גופא, שחור שבאמצע הבית, שאדם חושב, למה הוא רוצה להיות מקום שמכניסין בו חמץ? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זו לא שאלה, כל החורים וסדקים יש להם מאות תירוצים למה חורים וסדקים. אבל קיר אומר שיש משהו חתיכת מקום כזו שעושה שאני לא אהיה פנוי מחמץ. אוקיי.

הקושיה של בנין עולם

מה אומר בנין עולם? שהוא אומר, הוא אומר את זה כמוך, שמקום שאין ידו מגעת במשנה אחת כתוב שלא צריך בדיקה, פעם אחת שצריך לבטל, למה אכלול את זה? אכניס חמץ. לא צריך להיות לי אחריות על זה. מבטל בליבו זה לא היתר על בדיקת חמץ.

הוא אומר שצריך לבטל בליבו, כי אם זה מקום שמכניסין בו חמץ השאלה היא של מכניסין בו חמץ. ואם הוא מבטל בליבו ואין לו מספיק ביטול כולל בליבו, נראה כאן כל איסורין שבתורה. לא, להפך, לפי מה שהוא אומר מבטל בליבו, זה ביטול כולל שהוא עושה על ביתו.

גדר חיוב בדיקת חמץ

מילא, הפשט של בדיקת חמץ כאן, גדר חיוב בדיקת חמץ, אמרו שאם אתה יודע מקום שיש בו חמץ, לא תסמוך על המבטל בליבו. אם אתה יודע מקום שיכול להיות חמץ, צריך ללכת לבדוק. אם לא, חוזרים למבטל בליבו.

אם כך, מה כתוב כאן חידוש? אני לא מבין מה החידוש. אם כך, כי צריך לבדוק בחורים וסדקים, והחידוש כאן הוא שמקום שאין ידו מגעת צריך גם לבטל בליבו.

אבל הוא אומר שזה בטוח שזה בכלל לא שם. יאמרו, למה אתה לא יוצא עם הביטול הכולל בליבו שאתה הולך לעשות על כל החמץ שלך? למה צריך עוד דבר?

לא יודע, השאלה של הגוי פעם עשתה סנס, כי אפשר לומר שיש קיום נפש, שאלה של שמירת המצווה, כל הסוגיה. אבל הרמב”ם, שלא גורס את החלק, באמת לא ברור מה הוא אומר בפשטות.

רשימת מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

אוקיי, בואו נמשיך. למעשה, הדבר הבא שהולכים לדבר בבירור, לכאורה העליונים והתחתונים, כן? חורי הבית והעליונים והתחתונים. לכאורה הבתים העליונים הם הקומות העליונות, והתחתונים היא הקומה התחתונה, והאמצעי הוא ר’ משה רמב”ם, הלכות חמץ ומצה, בואו נחזור למשנה.

לכאורה הבתים התחתונים והעליונים, זה שייך להיות מרובה אילגא ונדרא, יש מקום סכנה לא לעשות חמץ. הגג והיציע, מה זה יציע? יציע זה המחסן שליד הבית ששמים בו דברים. אוקיי, הגג שלו. הגג. והרפת בקר ולולין ומטבחיים. יש רשימה של מקומות שאין מכניסין להם חמץ.

למה צריך את הרשימה?

למה אני צריך את הרשימה? אני רוצה להבין לבד למה צריך להביא את הרשימה. יש כבר את הכללים, אני רוצה להבין לבד.

תרגום לעברית

הוא מביא כאן כמה פשטים מהגמרא. שיש ענין של אוצרות. ולול של תרנגולים זה אותה מחשבה כמו שהיה קודם, שאצל אונסא דרבנן, מקום שהעופות יגיעו או התרנגולים יגיעו, אתה יכול לחשוב שבעלי החיים יעשו את עבודתם.

אוצרות יין ושמן, שאין דרך להניח שם פת. הגמרא אומרת שהשמש ישאיר את לחמו, כי לא הולכים באמצע הסעודה. כאן הוא אומר דגים גדולים, זה גם אותו דבר, שלא הולכים באמצע הסעודה. בשביל דג קטן הולכים לקחת באמצע הסעודה, אבל דגים גדולים מכינים לפני הסעודה. אין לזה שייכות לחמץ. אם אתה יודע שהכניסו שם חמץ, צריך כן.

אבל אוצרות, כן, אוצרות יין ושמן, אוצרות יין ושמן סתם אינו שייך. אוצרות יין ושמן סתם. כן, שכר מתכוון הוא סתם שכר מתבואה, כי בירה אינו שייך להניח שם. אוצרות יין ושמן סתם, בית המלח, בית השלג, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס. מה זה מוריס? מוריס זה האוכל שנותנים לבעלי חיים, נכון? אה, כן, רוטב של דגים. ציר מוריס שרואים בהלכות, שבהלכות תולעים היה לנו את זה.

גדר של מקומות שאין מכניסין

לכאורה הבתים המצויים, שבאים אליהם, ויוצא בזה, צריכים בדיקה. וסתם אין מכניסין להם חמץ. אני מתכוון, אפשר אפילו להוציא דבר צדדי, שזה חיי יהודי. חיי יהודי זה בית שיש לו תחת, עם עליה, עם יציע, עם רפת, עם בית דגים גדולים, עם אוצרות. לא דירה קטנה. אוקיי. כשיהודי בודק, שלא יכניס שם חמץ, אחד הוא. אין דין שצריך בדיקה כשיודעים שלא הכניסו, אלא כשלא בטוחים צריך לחשוש.

כמו תמיד, ההלכות, הרשימה שעומדת כאן בגמרא, זה סוגיות מסוימות. אתה לא יודע, הוא אומר לך שהדברים הללו הגיוניים כמכניסין. אני מתכוון, היה פעם כלל הלכתי, שלא תחשוב שרק שם שאתה יודע בוודאי, אלא שם שאתה יודע בוודאי שלא אתה פטור. יש מימרא של אמורא שאומר כך, שלא מספיק שאתה יודע בוודאי שלא נשאת חמץ, אתה פטור. אתה פטור רק כשאתה יודע בוודאי שלא.

אבל, מה נפשך, סתם, כמו כל מקום אחר בעולם. אם אתה יודע בוודאי שכן, צריך לבדוק. אם אתה יודע בוודאי שלא, אתה פטור. אם אתה לא יודע, אני מסתכל עליך. אתה סוג מסוים, אתה מקום שרגיל, אתה מכניס שם, אתה לא מכניס. אז אני הולך סתם. וזה המקום שאתה לא מכניס.

הגמרא נכנסת לדין, מה כאן מה, שבית היין לא היה אחד מהמקומות, ולא חשבת עם זה שהשמש הולך להכניס עם לחם. לא חשבו עם השמש.

אז, במילים אחרות… אז, עכשיו באה כל הגמרא מעירובין של העצה. אז, כשזה יותר ברור. אבל התלמוד שלא ברור, יש כאן יותר… זה מקום שצריך בדיקה. אז, לא צריך גדר. נעשה רק רשימה. אז, זה רואים מכשהוא עושה מקומות יותר טובים. אז, כי אפשר כבר לעשות. אז, לא הולכים לעשות רשימה של כל בית עם כל המינים והצורות. אז, אפשר כבר מקווה? אז, כי מכניסין הולך להתחיל משלה, לומר, איך אני לא חושב, כי מה מפריע לך עם השמות שלך? אז, הולכים אחרי זה לבוא דוגמא טובה. אז, בקראי. אז, רק בגלל זה קראי.

חולדה – “אידי דבסר”

אז, ילד גרר, הרי, כל מיני דברים שבאים אליך. אבל כבר אחרי… והמסכתא עושה את זה יסודות, אם אנשים כבר אומרים אז אולי חולדה לקחה. אז, כבר לא. כבר לא! אז, אני אומר החולדה נכנסת מאוד טוב מיד אחרי זה. אז, אמרת שאולי השמות פעם הכניסו. לא, לא, החולדה זה עוד נושא שלם. אז, צדיק, צדיק.

אוקיי. ר’ יהודה, למה השמלחמה צריכה בדיקה. אז, יש חשש אחר בדיקת חמץ. אחר בדיקת חמץ. נכון. למה צריך את כל המקומות האלה? כי אולי הכניסו שם חמץ. אם כך, האם אנשים יכניסו? לא, לא, לא. אז כך הוא יחשוש? תמיד תסגור את הדלת. אבל בגלל מה שעכשיו… אז, עכשיו סיימו לבדוק את החמץ. לא, סיימו לבדוק את החמץ. בדקו למעלה vorbei, מכניסין בו חמץ.

החשש מחולדה

שיש חולדות שהן הופכות הכל למקום שמכניסין בו חמץ. כלומר, הן לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן. הן לוקחות ממקום אחד למשנהו. כלומר, כל העולם נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, וזה כבר יותר מדי. ו”אידי דבסר” זה כלל גדול בהלכה, שכשיש “אידי דבסר” זה נפל.

זו לא טענה כל כך טובה למעשה. למה אי אפשר לומר שלא? איפה שזה סביר, זה סביר. איפה שלא, לא. זו לא טענה כל כך טובה. ההלכה נראה, אפשר לעשות חשבונות הגיוניים, במקום רוב, חזקה, כמה חזק מיעוט היא החולדה.

מחלוקת רש”י ורמב”ן

עכשיו בואו נגיע היום לסוג של, מה זה בכלל “אידי דבסר”? זה דבר פשוט. מה אומרת הגמרא בעירובין? כשאוכלים חלה סמוך לתשעה, כלומר החילוק של מבית לבית הוא מבית לעיר. לא, זה מאוד קשה. למה? כי זה לא clear cut. זה מאוד clear cut, סליחה. למה? כי זה בעיניי. הוא עושה כאן דבר יקרני. מה זה אומר כאן “דבר שאין מכניסין בו חמץ”? זה לא דבר ברור. זה אומר לך שזה אולי משהו שאתה צריך לחשוב, משהו שיכול לקרות. זה רק משהו יום-יומי. יום-יומי אני לא יכול לומר שאני הולך להשאיר את הלחם שלי, כי אולי תבוא חולדה מרחוק.

אוקיי, זה תרגום לסברא האחרת, הסברא השונה. זה משהו המיעוט השכיח. יש לי… יש גם את הגמרא… אה, יש לך פון? אני רוצה לראות שיש מחלוקת. כל השטויות אפשר לראות שם, לא בגמרא שלי. בגמרא שלי הוא מביא שזו באמת מחלוקת, ומעולם לא הייתה מחלוקת. זו באמת מחלוקת בין רמב”ן ורש”י.

רש”י לומד ש”אידי דחשיב” זה, בגלל הזובא דזיבורא, הזובא דזיבורא, צריך ללכת… צריך לסובב כל הלילה. וזה הגיוני ה”אידי דבסר”.

לא, לפי רש”י זה מדבר באמצע הבדיקה או אחרי הבדיקה. ממילא, צריך להיות בפינה. ממילא, צריך להיות בפינה. השאלה… לפי רש”י לא השאלה שיש מקום שמכניסין בו חמץ. לפי רש”י השאלה שאחרי הבדיקה, אולי תבוא חולדה ותיקח למקום שלא נבדק. ממילא הוא אומר, בוא הנה, אתה צריך לסובב כל הלילה, זה אף פעם לא נגמר.

אבל הרמב”ן לומד שהשאלה היא לגבי מקום שמכניסין בו חמץ. החידוש של הפירושים האלה הוא שלא כל מקומות שאין מכניסין בו חמץ יהפכו למקומות שמכניסין בו חמץ בגלל חולדות.

ספיקא דאורייתא וחשש

ולפי זה קשה להבין את הענין של “אידי דבסר”. אפשר ללמוד את כל הדבר עם הסוגיא הברורה של ספיקא דאורייתא. “מקום שמכניסין בו חמץ” פשט שיש חזקה. זה נעשה בשביל הרבנים, כל הדבר הוא בשביל הרבנים. ואחר כך הוא אמר עם הרבנים כך, מה הם אבל הרבנים עכשיו? הרבנים שדיברנו בדאורייתא. הוא אומר כך: כאן יש מקום שמכניסין בו חמץ, פשט חזקה. זה כמו לזר. מקום שאינו מקום שמכניסין בו חמץ, אולי חשש ספק חמץ, ספק דאורייתא. אתה אומר שאפילו שם אולי יש מיעוט, או… לא, לא, לא.

אבל האמת היא שבדאורייתא בספיקא דאורייתא לא אומר שכל אחד יכול לחזור. אלא בגלל שהכניסו את זה, לא בגלל שנתנו לנו דעת. לומדים את ההלכה מזה, גם כי הרמב”ם לומד לגבי בדיקה ההלכה של תענית שומרים, שזה מאוד מעניין. זה עוד צדדי.

אבל על כל פנים, כשיש… לא, ספיקא דאורייתא לא אומר אולי פעם עף כלב, או כלב הביא חלה. זה לא עושה ספיקא דאורייתא. ספיקא דאורייתא אומר כשיש ספק שקול, ואתה לא יכול… whatever it is, זה שקול. ההלכה של חשש היא דין בספק, שלא מתחיל הספק בכלל. אבל אין זה ענין של ספק, כי כל הדבר הוא בשביל הרבנים שיעשו בטוח. אתה אומר שיש ענין של בדיקה? בדיקה אומרת שזה כבר הולך לספק. בדיקה אולי מצווה חדשה. ברגע שזה הולך לספק, אבל זה לא עכשיו המעמד שלנו.

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

בואו נמשיך הלאה. “וחיוב למרוח אחריהם, חמץ שבדקו אחרי בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה”. בואו נראה. “שלא שמעתי מי שבודק, ואולי דהוא סומך על מה שבודק כל הבית כולו”. כן, יש רמב”ם. לתרגם, הוא מאוד חושש שצריך לבדוק פעם ראשונה. כי אתה רואה התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי”. אז פעם אחת גררת שם, יש פחד שהשאירו. למה לא לומר שהגמרא שם מדברת על האורחים, אין שאלה, שם יש בדיקה. כי שם יש רוב פת.

“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. הוא חושש באמת שיש חשש שהשאירו. תראה, לא אגיד לך שלא היה לי מהיד הראשונה של ההרמוניה, כי יש לי את המצב הספציפי.

סוגיא של עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

דובר 1: הרמ”א פסק שעכבר לפארר, עכבר שיותר מסתובב עם הילדים, אותו צריך לעקוב היטב. מה זה אומר לעקוב? השאלה היא איך אוכלים.

אגב, תינוק הוא כעכבר בידו, לא בפיו. הוא נולד, והגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו, זה מאוד מעניין. לא, הגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, בדיוק בגלל זה שאנחנו יודעים שלהיכנס עכבר, מה שזה, צריך לחפש רק. תינוק הוא כעכבר בפיו, עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה באמת סתם כך לפארר.

הוא מביא את המגן אברהם שאומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורים מכל הדבר. השאלה היא מה זה אומר לפארר? הרמ”א לומד לפארר בשעת אכילה. זה משאיר פירורים.

דובר 2: לא, לא, לא, בטח. מה זה העכבר שאותו דבר, אבל רחוק?

דובר 1: אני לא בטוח. אבל זה מעניין, אני רואה שאתה משנה את התינוק לבידו, כי הוא לא הולך מהפה, ובגלל זה יש לו יד.

דובר 2: בשולחן ערוך, כן, תינוק מהקיקור וסיץ.

דובר 1: אבל זה אומר שבידו אומר הפריבילג’ לבחון משהו.

דובר 2: כן, כן. כי זה הוקר קל כזה. יותר כי זה לא אינסולי מהנקאלא.

דובר 1: אוקיי, אתה לא צריך להכניס את זה לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

דובר 1: נכנס לבית בדוק, הילד נכנס לבית בית בדוק, והוא נכנס לבית הבדוק. למדנו את זה. או כך, שאם הוא מצא פירורין, אינו צריך לבדוק.

דובר 2: אני לא מבין מה זה הפירורין, האם זה פתיתים? מה זה אומר, הוא ראה שמישהו אכל שם? או אולי הוא נכנס למקום שקל להיות מחומץ?

דובר 1: אם אתה רואה שיש crumbs, crumbs זה רמז שיכול גם להחזיק בתוכו. זו הנקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

דובר 1: ואם יש לך שני ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידעינן אי חמץ נטל אי מצה נטל, ונכנס לבית הבדוק, צריך לבדוק, שהכל קבוע כמחצה על מחצה.

אף על פי שיש רוב מצה, אבל במקום שהוא נכנס, השאלה היא על המקום קבוע. השאלה אינה על הציבורין, השאלה היא על הבית, האם יש שם. ממילא מסתכלים על הבית, והבית הוא הקביעות, וזה מחצה על מחצה.

אם אתה הולך פשוט עם הרוב, היה צריך להיות שזה רוב, שזה כשר, שזה רוב מצה. אבל מאחר והשאלה היא על הבית, והבית הוא המקום קבוע, לא, זה לא אמת.

דובר 2: נכנס לבית הבדוק, זה לא מה שעוסק בי. המקום קבוע הוא הציבורין. אני מתכוון שהקביעות היא תמיד מאיפה לקחו. אתה הולך עם השאלה.

דובר 1: נכון, נכון, נכון, נכון. ממילא המקום קבוע הוא הציבורין, ממילא מסתכלים כאילו היה חצי וחצי.

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

דובר 1: כאן יש נקודה גדולה, שהראב”ד מתווכח והוא אומר שהרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. יכול להיות שהרבנן מחמירים על כל הספיקות. כי הרבנן, כל הענין של בדיקה, אני לא יודע אם שייך שהראב”ד יאמר “צריך ביטול”. ביטול הוא ענין מהתורה, ובדיקה היא מהרבנן. שתי השיטות הן מהרבנן.

שיטת הרבי — בדיקת חמץ היא לגבי ספק

דובר 1: שיטת הרבי היא כמו הראשונים ומפרשים אחרים. הוא רוצה את הפשט, שבאמת מכיוון שבדיקת חמץ היא העיקר ספק, צריך לומר שכל הרעיון של בדיקת חמץ אינו לגבי הספיקות. זה רק על החמץ שהכנסת כסדר. הבדיקה אומרת שתסיר את הספיקות. הספיקות הם ממש, וזה הטעם של הבדיקה.

זה בדיוק אמת, כי ברגע שאתה עושה בדיקת חמץ הכל ספק, כי אתה לא חושב שיש חמץ. אתה מחפש חמץ שאולי יש.

דובר 2: נכון, אבל הספק שהתורה מדברת אינו חמץ שאתה אומר שבוודאי יש. זה מדבר על כל חמץ שאתה חושב שאולי יש.

דובר 1: אבל ברגע שחז”ל הוסיפו את הענין של, הענין של בדיקה, הם עשו משהו שזה לא רק, אפילו לא, כאן הוא מדבר על הוודאי, אבל זה different thing, מה שאתה אומר.

דובר 2: אני לא מבין מה אתה אומר כאן. לגמרא יש ספק, הגמרא אומרת שלא יסמכו על ביטול, יש ספק. נו, מה השאלה?

דובר 1: אתה צודק שיש ספק, כי אני לא יודע אם יש בכלל לחם.

דובר 2: נכון. מקום שהכניסו בו חמץ, מה זה אומר מקום שהכל חמץ?

דובר 1: לא, בוודאי יש חמץ.

דובר 2: זה גם, כלומר, כאן לכאורה שני דברים אחרים, אחד זה, יש שני דברים, אבל יש, צריך לבדוק מקומות שיודעים שיש חמץ ולא להסתמך על הביטול.

דובר 1: לא, צריך לבער, ולא לסמוך על ביטול. אחר כך יש עוד דבר, שאפילו לא יודעים שיש חמץ צריך לחפש. אלו שתי הלכות אחרות שאתה רואה את התוספות כאן כל הזמן.

דיון — חיוב ביעור וחיוב בדיקה

דובר 2: אני לא יודע איך לא עומד כאן חיוב הביעור מהרמב”ן. זה עומד, אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, היה מצווה של ביטול. היה מצווה של ביעור.

דובר 1: הדברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, דברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, יש את ההוצאה, יש שני דברים נוספים. זה, אם היה תורה לא היה ההיתר של ביטול בכלל.

זה, אפשר ללמוד בשני אופנים, יכול להיות שהתורה אומרת רק, זה כמו, זה לא חיוב בדיקה. אין חיוב בדיקה, יכול להיות שכן, היה חיוב בדיקה, כי כולי האי ואולי חמץ הוא חיוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק, כמו שעומד בראשונים.

תרגום לעברית

אפשר ללמוד את כל זה שאם היה איזושהי חזקה, שמקום שהכניסו בו חמץ יש חזקת חמץ, ממילא החזקה אומרת שאינו בטל ברוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי שלא תהיה חזקת חמץ.

אני לא יודע, אני אומר חידושים. אני אומר לך שעומדים שני דברים, יכול להיות שעומד כאן, אם לא היה ביטול היו צריכים לבער. בדיקה היא עוד דבר שלישי.

הרמב”ם מתכוון לומר שהרמב”ן מחלק בין שני הדברים. אם לא היתה בדיקת חמץ היו צריכים לבער הכל, לא היו צריכים לחפש. הם דברים אחרים.

על כל פנים ההלכה היא שאם בא עכבר והוא לקח מהמקום נכון? הוא לקח ואנחנו לא יודעים, הוא נכנס לבית שאנחנו יודעים שהוא בדוק, כאן אומרים שהוא קבוע, וממילא זה מחצה על מחצה ספק, אז מה? שיש חמץ בבית, צריך לבדוק אותו שוב.

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

דובר 1: מה אם יש “שני ציבורים ושני בתים”? שלא רק שיש ספק באיזה ציבור, אלא גם בבתים.

דובר 2: לא, “אחד בדוק ואחד שאינו בדוק”, “ושני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “בדק את הבדוק ומצא בו חמץ”, “הרי זה חושש”, “שמא חמץ זה הוא אותו חמץ שהיה בציבור”, “ואם כן הרי הבדוק חזר לחמצו”, “וצריך לבדוק פעם שניה”, “שאין כאן קבוע”.

דיון — מדוע אין כאן קבוע?

דובר 1: נכון, אם השאלה היא על הבית, אין קבוע. אם השאלה היא מאיזה צד הוא לקח, אפילו הרוב נגד זה, זה כמו “דבר שיש לו מתירים”, “תשעה של חמץ ואחד של מצה”, “הרי זה קבוע”, “הרי זה כמחצה על מחצה”. כן?

דובר 2: לא. האם הלך אחר רוב, או שצריך ללכת אחר רוב? כי מה שלא הלך זה “כל קבוע”, הולכים אחר רוב.

דובר 1: אה, זה ספק שקול, ויש עוד ספק חדש בבית, איזה בית כן יש. יש ספק חדש כאן. זה הספק היחיד שיש כאן. מבין את הספק? כאן למעשה, אם זה ספק מאיזה ערימה הוא לקח, זה נקרא קבוע, צריך להיות “ברוב וצריך לבדוק”. אם זה ספק לאיזה בית הוא נכנס…

דובר 2: נכון, מה ההבדל? זה “ספק ספיקא”?

דובר 1: לא, זה לא ספק ספיקא. לא כתוב כאן שזה ספק ספיקא. כתוב שהרוב כאן, ואין כאן קבוע, צריך ללכת אחר רוב.

דובר 2: אבל יש רוב שיש לי חמץ בבית שלי?

דובר 1: כאן אין קבוע, אין כאן רוב.

יסוד הגמרא — “שאני אומר”

דובר 2: אבל נראה שהוא… זה באמת בא… הוא מסביר שהגמרא אומרת שהכן עצמו נפל לכן, ואין קבוע.

דובר 1: לא לא לא, אבל הוא אומר שהחמץ החמצי הגיע לבית החמצי. הוא שואל כבר, לא, אומר כבר כאן הרמב”ם, אומר כבר המחבר כאן את החילוק, באמת. הרמב”ם אומר, זה נותן המפרשים, אי אפשר… הרמב”ם אומר על הרגע, אי אפשר, הרמב”ם אומר ש… שני ציבורים… “שאני אומר”, כן! הגמרא אומרת זאת באמת.

הגמרא אומרת, “שני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “ואמרו לו שני עכברים”, “האחד נטל חמץ והאחד נטל מצה”, “ואין ידוע איזה מהם נכנס לבית הבדוק”, “הרי זה כמי שלא בדק”. “שאני אומר”, “שאני אומר”, “שאני אומר”, “קבוע”, “שאני אומר”, כן, בדיוק. זה הכל בנוי על “שאני אומר”. הקב”ה אוהב את היהודים, והוא עושה מקרה, הגמרא אומרת “דרבנן”, אומרים “שאני אומר”. יוצא שהרבנים, מה שהם סומכים על הדבר הזה.

הרמב”ם אומר אבל לא כך. הרמב”ם אומר שזה לגמרי קבוע. אני לא יודע, זה מאוד מצחיק. אני מנסה לחתוך עם הבוטן, וגם אצל המורה. הראשון, המקרה הראשון שונה.

דובר 2: כן, זה מובן. אבל מה המקרה השני? זה אסור, זה שקול כאן.

דובר 1: אמת, המקרה השני הוא, נניח, נשאר לך ריק אחד עשר שני שברים. הלאה, תולים את הקולה, אני לא יודע. צריך להרוג את התשעה, אפילו היו תשעה, תסביר לי את זה.

דובר 2: אמת, כתוב להרוג תשעה ברמב”ם? כתוב ממש ברמב”ם הישן הלכה פשוטה.

דובר 1: אה, הוא מראה שם, אתה יודע מה הפשט שם? הוא אומר שהראב”ד שיטתו שקבוע ודאי הוא, ותולה להקל. הרמב”ם אומר שאין כאן קבוע. הרמב”ם אומר שיש קבוע, זה בא ממקום אחד, ולרמב”ם יש קבוע. רק תולה להקל, כי יש לו ספק בידינו אם דווקא ותולה זה בזה. זה לא כזה שני עומרים, זה חידוש חדש, פשט חדש.

דיון — שיטת הראב”ד

דובר 2: אז מה הראב”ד אומר שזה לגמרי קבוע? במדרש הרי אם הוא היה אומר שזה לגמרי קבוע, לא היה אומר את זה שני עומרים. הוא היה אומר שעושים על נחת, הוא לא אומר שני עומרים. הוא היה אומר שאין כאן קבוע, הרי יש קבוע, זה מה שהראב”ד מפרש שאין קבוע. אבל אין קבוע אצלנו, כי מה שיש כאן…

דובר 1: הדבר שלי הוא הדבר, הוא לא אומר שני עומרים, הוא לא אומר כל דפריש. הוא לא אומר שעושים על נחת.

דובר 2: הוא טוען הרי, יש כאן קבוע.

דובר 1: כן, יש ספק בדין, מאיזו ערימה הוא לקח. הספק הוא גם שוב, זה עוד דבר אחר. כי שני עומרים אומר שיש לך ספק מאיזו ערימה זה בא, איך פוסקים? אומרים מחצה על מחצה, כי יש לך אופן שתהיה ספקא דרבנן.

אבל השאלה היא, מהערימה הרי בא מאחד משני המקומות, אבל אחד משני המקומות הרי אינו קבוע. זה כבר ספק חדש, ספק ספיקא. זו דרך חדשה לגמרי ברמב”ם, שהוא אומר שיש קבוע, הוא אומר שאין כאן ההלכה שצריך להרוג תשעה. כן, יש כאן קבוע.

דובר 2: השאלה היא פלא, זה לא עושה ספק ספיקא, כי למה יש לי ספק ספיקא? יש כאן ספק מאיזה הרוג, יש רק ספק לאיזו עבירה זה נכנס. אבל טוב, זה קבוע ויש עוד ספק.

דובר 1: איי, בדיבור הרגיל מדברים על חבורה, אבל כאן מה שיש קבוע ויש עוד ספק, לא רואים את זה כמו קבוע שהוא מחצה על מחצה? אלא כן, יש כאן ספק ספיקא, זה תמים. כן, לרמב”ם יש שני דינים כאלה.

בכל אופן, בואו נלמד הלאה, נראה מה הפירוש אומר. והסטנדרטים יורדים.

סיום

דובר 1: עוד נקודה רציתי להוסיף, שראיתי חידוש שלא חשבתי שהמילה הזו היא. אחר כך נגיע לשאלות שקיבלנו. אבל הסוגיא קשה וחשובה.

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

דובר 1: מה הסברא? למעשה קביעות לא יכולה להיות, חברה רגילה משלו. אבל כאן שאתה אומר קביעות שצריך להסתמך על זה, לא הולכים לראות את זה כמו קביעות, זה נחת על נחת. אבל, כן, כאן יש לך הרבה תירוצים, אני יודע. כן, יש להם שני דינים כאלה.

יורה דעה, בואו נלמד הלאה, בטבעי, אני מבין מה קורה כאן.

לשון הרמב”ם

“המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

דובר 1: אחר כך הסוגיא בפסחים להבין מה הם אמרו אז, כי לא יכלו לענות לי. כן, אמרתי שהסוגיא קשה, אבל לפעמים גם.

“המשכיר בית סתם לחבירו” – מה זה? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – למה צריך שמסירת המפתח תעשה את זה קביעות?

שוב, אה, מסירת המפתח רואים. הוא לא לקח מהלה… הוא לא לקח מ… ועוד קצת. לפי זה בא עכבר ולקח חמץ, ואתה לא יודע אם זה נכנס בכלל. את כל הצרות לומדים שם, נכנס מאן עד טרל.

דובר 2: אז מה היה כאן החילוק האמיתי בין יורה דעה אלף ליורה דעה בית? מה יש כאן… אני לא יודע.

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות?

דובר 1: אבל גם את זה, מה שאתה אומר קדוש… זה קדוש… זו מחלוקת. ששלושה ממגידי משנה רוצים להגיד, והוא אומר שזה מתכוון רוב חמץ. צריך פשוט להבין, לא טרנסק, היה רוב מצה, אלא זה מתכוון רוב חמץ.

דובר 2: מה זה פרקטית? אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

למעשה לא יכול להיות. כמה זמן נותנים להכניס? יש סוגיא בבבא מציעא. הוא עומד שם. אתה יודע, שלושים יום, או בפרק המפקיד, כן, נותנים להכניס בפרק הזה.

חידוש: בדיקה היא מצווה – לכן מוחלים

דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק” – הייאוש בעלים הוא כנראה ככר בפיו. אמרו, הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אתה אומר, הוא נכנס ברשות. איך אתה אומר שהוא נכנס ברשות?

אוקיי, זה תלוי, הרי עשית קודם את ההערה הנכונה, מה שאמרת. אוקיי, זו התוצאה של… אל תעשה עכבר חדש. זה אותו דבר, אתה יודע, הרי יש שאלה, הקב”ה, מה חסר לו עכבר יותר או פחות? אני לא יודע. אני חושב שיש עניין של ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אני חושב שיש מידה, תלוי.

אבל מה הטעם בכלל לעשות חידוש חדש? זה אותו סיפור. הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. נכנס עכבר, כן, נכנס עכבר וככר בפיו, ייאוש בעלים שוב אינו מועיל לו, וככר בפיו אינו מועיל לו. אז הככר הוא כבר, כן, עכבר.

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

דובר 1: נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר, מישהו שהוא חבר טוב עם הנחש שיכול לשלוף אותו? למה? כי זו סכנה, או כי זה כבר מקום סכנה, זו מלחמה?

נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. אתה לא צריך להביא מישהו שהוא חבר שישלוף אותו. חבר מתכוון למביא נחשים.

דובר 2: אה, זו סכנה? חייב אני אפילו כשהוא לא מביא נחשים?

דובר 1: כן, הוא אמר שהוא לא מדבר על מביא נחשים. כן, משהו לא עושים. הוא לא מחויב.

דובר 2: מה כתוב כאן? כן, מה הסכנה? כמו קודם, מה ההבדל בבית לגוי לא צריך… אין חייב, זו טרחה.

דובר 1: תוספות אומר, הטרחה דרבנן, אין כאן סכנה. אני חושב שחכמים דרבנן, זו סכנה, זה עולה לך כסף בגלל זה, כי תצטרך לשלם לחברים. אני לא יודע, לא ראיתי משמעות כזו.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

דובר 1: אוקיי, בקיצור, כאן חוזר עוד הלכה. בעצם, יש כאן עוד הלכה אחרת. בעצם, הרמב”ם, לרמב”ם יש הגדרה אחרת עם ההלכה. ההלכה צריכה לפיו להיות, המבואר, שהוא נפל בפסח והוא בא לאכול. הרמב”ם לא אמר את הדבר שיש חשש שמא יבוא לאכלה.

כוח המשיכה – זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך

דובר 1: בואו נראה, אני אומר שבו מי בבשמי הקורא, כי אומרים כוח משיכה, זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך. גם מה שיכנס נטל העליונה, ואין מבטל מלמטה ובצדדיה, כי אנחנו מאמינים מאוד בכוח משיכה.

כי פשוטה היא שיטת הישיבה, דתפוח נבט דארייזא מבוטל עם הלוקמה. זה התבטל. זה נעשה בקפול, צריך לבדוק, ויש אומרים כלזבורג עשה מחבר דבר בלאו? נעשה אחר מה שיש לחזק בשבעה הרב גדולים מנהגים בטל ומבוטל.

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

דובר 1: כי הנה, מה שמצלצל שם, הנה, ומתכננים להוציא, מחבר דבר. אוי, שליחה הצה, שיהיו שני מקומות וחוט של בצק ביניהם, אמרו חכמים אין מוציאין לחות עם התלמידה, מחבר דבר. מה קורה כשנאמר גדול כזית, כי משאירים אחד מחבר דבר.

מדברינו אנו למדים בראיה מלמעלה, על ובצדדיה, אפילו שמינו נטל החוט אחד תלמידה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.

דובר 2: תודה לך.

דובר 1: כן, לפעמים לוקח אדם הולך לקיר, ומגרד לעצמו קצת סאר, ועושה מזה מחבר דבר. הם עניים מספיק.

כדי בליעה – מתי זה מקבל טומאה

דובר 1: גם אם יש ביניהם, אם יש, אם יש, אם אפשר לא לא כך… שאפשר לומר למתחיל. גם אם יש ביניהם, אם יש כשיש בין קו חוט. אם הם רחוקים אחד מהשני, זה לא הולך להיות מקבל טומאה.

כך ביניהם אם הם כדי בליעה. או… נו, תמיד, מדברים הרי לכתחילה על דחוס. דחוס שהוא קרוב, אפילו צריך לקחת שאיווה צריך להיות עם חוט, ורע עם חוט. אבל דחוס שהוא רחוק מאתיים מקל… אה… לא ממש, זה לא כך.

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

דובר 1: אלה הלכות חדשות, לא מכומשט גם ניצן חמץ, אלא הוא יכול לומר כמו איזה חמץ חייב. חמץ… איזה חמץ. נכון?

דובר 2: מעניין. זה כאילו כשהם לא ענו על השאלה הבסיסית. זה אומר כאן מקומות שצריך לבדוק, אבל… נניח, אני יודע שיש כאן חמץ.

דובר 1: מעניין. חמץ ממש שלושה רבעים אחרי אחד בלילה. הא?

דובר 2: השאלה היא לא אם אתה יודע שיש כאן חמץ.

דובר 1: כן כן, אני יודע שיש כאן חמץ בשמי הקורא, השאלה היא האם צריך לבדוק לפני זה, זה אומר להוציא. הדבר השני שצריך לומר כאן. כן, תקנת חכמים אומרת שצריך לבדוק. והוא הולך לבטל והוא הולך להוציא את החמץ, לא תמיד הוא מחויב.

מתי חייבים בבדיקה

דובר 1: מתי הוא מחויב? כשזה דבר שהולך ליפול, או אם זה דבר שהולכים להשתמש בו לפעמים, וכן הלאה. אם לעולם לא הולכים להשתמש בזה, וזה פחות מכזית… כן?

דובר 2: נכון שהולכים ללמוד? נכון שהולכים ללמוד?

דובר 1: למה אתה כל כך שמח? אתה עייף, אתה רוצה להיכנס שזה נכון? טוב. זה תמיד לא דבר טוב.

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם

דובר 1: “המשכיר בית סתם לחבירו, סתם,” זה אומר בלי לומר מה מצב הבית, “איז על המשכיר לבדוק,” כי כן, יהודים… יש מי שאומרים שיהודים עושים את המצווה בזמנה, אבל בעצם לכל בית יש חזקה שהוא חמצי. אבל יש מי שאומרים שיהודי ישר, זו הגמרא, זה כאן סתם, ואני לא יודע את הלשון. אבל אני מסכים שאבל אם יש קטן בבית, דקניא, הרי הוא בחזקת נקי. אבל סתם בית, על המשכיר לבדוק. מהקצות, הסתם מדרבנן, ורבנן מאמינים לקטן, נורא דרבנן, יש קטן שאין בדעתו לבדוק. כן, לא תינוק בן שנתיים, מדברים על ילד קטן, או ילד גדול.

“המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל עבודתו, איז על המשכיר לבדוק.” כי זה עדיין זמנו, קרה חיוב הבדיקה, ואפילו הוא כבר לא גר בבית, “על השוכר לבדוק.” מסירת המפתח אומרת דין קנין, זה אומר, זה כבר לא שלו.

“המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, מפני מקח טעות.” אפילו מן הדין הוא מחויב, מה המקח טעות שהוא הולך עכשיו לצטרך לשלם כסף? לא, מה היה כאן מקח טעות? כאן אין מקח טעות, זו מצווה. כי זה לא כל כך קשה, אדם לא כל כך כועס שהוא צריך לבדוק, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. שם הוא כנראה מוחל, הוא רוצה הרי לעשות את המצווה.

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

דובר 1: אוקיי, “היוצא בספינה והיוצא בשיירא,” מעניין, כאילו תופסים את זה ביחד, כאילו מה? זה לא אותו דבר. אוקיי. “היוצא בספינה והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום,” שילמד היטב, כי חיוב הבדיקה מתחיל תוך שלושים יום. “קודם שלושים יום,” צריך לבדוק את הבית, כי הוא הולך להיות בפסח חזרה לערב פסח. למה? “שאין אדם מניח ביתו ריקם, פן יארענו דבר.” ממילא צריך להשאיר את הבית מוכן.

קושיא: למה לא עוזרים השלושים יום?

דובר 1: מעניין, שהוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח, לא עוזרים השלושים יום. הפשט הוא, השלושים יום הם חיוב. זה חיוב כי זה מהזמן שיש חיוב בדיקה. אבל אתה יודע, יש דרך לחזור, אז יש חיוב בדיקה.

דובר 2: נכון, קודם כל יש חיוב בדיקה. בדיוק. למה? אחד הולך לחזור ושם הוא בודק. הוא חוזר באותו לילה.

דובר 1: נכון. אבל אחד הוא אנוס, הוא נאלץ לנסוע למקום שיודעים שהוא יחזור ברגע האחרון. הוא אנוס, הוא אנוס. הוא אנוס.

דובר 2: אם יש אונס. כן.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

דובר 1: אם אחד הוא אנוס, אחד נשאר מאחור, וממילא יש אונס, פשוט שאם יש איפשהו חמץ הוא יתבטל ויהיה משומש כעצים, ואין כאן אונס, אומר הגליון מהרש”א, שזו הסיבה שהוא לא חייב. כל שכן כאן, שאחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח לאשתו ולילדיו, כי אולי לא יוכל להיפטר מהחמץ.

לכאורה ממילא, אחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח, הרי הוא לא הלך, הרי הוא אנוס, הוא לא יכול לבדוק, הרי הכל בדיוק כמו קודם.

דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגת החיים

דובר 2: אה שמע. אתה יודע, יש עולם שלם בזה. כתוב איך האדם אוכל. כן. זה עניין. התקנות נעשו לאנשים שיש להם עבדים ושפחות שדואגים לכל, שהם לא אנשים שמתייגעים. כמו שהם הולכי גדולים, כך הם. כן.

דובר 1: אתה אומר דבר טוב. הם ראו את זה? זה דבר טוב. יהודי צריך להיות לו, לא שהוא צריך לעבוד פסח אחר פסח. הם ראו, אה, הם היו בפינה, היו להם אחריות גדולות יותר שלא מתייגעים. השם ירחם. שטויות. פעם אחד היה לו את התאוות.

דובר 2: הא? עוד מין?

דובר 1: להיפך, אני לומד עם הארידרהאלט. אבל העיקר הוא ישוב הדעת, זה לא הכסף. כסף הוא כלום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Learning Sess…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Learning Session: Laws of Chametz and Matzah – Rambam

A. Nullification of Chametz – “And Consider It as Dust”

Language of the Rambam: “And consider it as dust, and place in his heart that there is no chametz in his possession at all, and that all chametz in his possession is like dust, and is worth nothing.”

Simple Meaning: The nullification of chametz consists of thinking that the chametz is like dust, and holding in one’s heart that one has no chametz at all.

Novel Points:

1. The Metaphor of “Like Dust”: What does the Rambam mean by “like dust”? The joke is mentioned (from Minhag Sofrim) that people say “dust is not chametz, but chametz is dust” – but the true meaning is the opposite: one must make chametz like dust. The application: everyone knows there is dust in their house, but no one cares about the dust. That’s how one should relate to chametz – one may know it’s there, but one doesn’t reckon with it at all.

2. “Like Dust” – Not Ownerless, Rather Mindset: The reason for “like dust” is not like Tosafot who understands it as ownerless, rather it means that he doesn’t reckon with the chametz – he has in his mind that it’s not his, it doesn’t exist for him. This is “and place in his heart that he has no chametz.”

3. Tashbitu and Mindset: If the reason for the commandment of “tashbitu” (from the Torah) is that your mind shouldn’t be involved in business with chametz, then if someone goes into a business and his mind is involved in business – how is this tashbitu? The answer: “Tashbitu” essentially has to do with mindset – everything in the human world revolves around mindset. As the verse says: “For the earth shall be full of the knowledge of God as the waters cover the sea.”

B. Searching for Chametz from Rabbinic Law – The Obligation, the Time, and Candlelight

Language of the Rambam: From rabbinic law there is a commandment to search for chametz in hiding places and to check and remove it everywhere, and this must be at night, on the evening of the fourteenth, because at night everyone is found in their homes, and candlelight is good for searching.

Simple Meaning: The Sages enacted that one should actively search for chametz, and this must be on the night of the 14th of Nissan, because then one is at home and a candle is good for checking.

Novel Points:

1. Three Elements of the Rabbinic Enactment: (a) One should do actual work – searching and removing, not just nullification in the heart; (b) It must be at a specific time – the evening of the 14th; (c) It must be at night specifically.

2. Candlelight is Good for Searching – A Deeper Meaning: The advantage of a candle at night is not just because one sees – during the day one also sees. The novelty is that a candle (like a flashlight) has an extra power to illuminate specific corners and places that during the day with natural light one actually doesn’t see as well. The light is focused – it shines into holes and cracks, which the sun and moon cannot do because they are “too big.”

3. Moon, Sun, Torch – Why Not: “One does not search by moonlight, by sunlight, or by torchlight, but only by candlelight” – the verse “The candle of God is the soul of man” is mentioned. The advantage of a candle is that it can enter into holes and cracks, while the sun and moon cannot penetrate into narrow places.

4. Sunlight After the Fact: Rava’s position – “Even though its light is great, one does not search by sunlight.” The Yerushalmi says “It shows disrespect to the sun in the upper story” – there is an aspect of dishonor, not just a practical matter. It is discussed whether after the fact one can search during the day – Shmuel’s position is mentioned that there are certain after-the-fact situations, such as when one didn’t search at night.

C. Not Learning Before Searching for Chametz

Language of the Rambam: “A person is obligated to review his studies with concentration, lest he be drawn after his learning and be prevented from searching at its proper time.”

Simple Meaning: One may not begin learning before searching for chametz, because one can get caught up and miss the time.

Novel Points:

1. Rabbeinu Manoach’s Interpretation: Even reading Scripture (not just in-depth study) is forbidden before searching, because even when reading one gets caught up. This is a novelty – one would have thought that only in-depth study is a problem, but Rabbeinu Manoach says that even simple reading can cause one to forget.

2. The Connection to Candlelight: The prohibition to learn before searching has to do with the candle. In those times, when a person came home from work and lit a candle, his first instinct was to sit and learn by the candle. The Sages come and say: The candle of the night of the 14th you should use for searching for chametz, not for study.

3. Rabbeinu Yonah’s Explanation: “The Sages required the Rabbis to use candlelight at the time of evening” – and the reason is “Great is study that one sacrifices oneself for the commandment” – a great scholar can sacrifice himself for his study and forget the commandment.

4. Simple Jews Don’t Have This Problem: The entire concern is only for scholars – simple Jews who don’t study in depth don’t have the concern that they will get caught up.

5. [Digression: Searching for Chametz as Torah Study]: The process of searching for chametz itself is also a type of Torah study – one deals with laws, one asks questions (what is kitniyot? what are fruits?), one states practical halachic rulings.

D. Searching Up to Where His Hand Reaches – Holes and Cracks

Language of the Rambam: “Therefore one must search the holes and cracks up to where his hand reaches.”

Simple Meaning: One must search in holes and cracks up to where the hand reaches.

Novel Points:

1. Why Only Up to Where His Hand Reaches? Seemingly this is simple – if one cannot reach, one cannot search. The novelty: Chametz that lies deeper than where the hand reaches is in any case not chametz that one can reach – it’s as if it doesn’t exist for the person.

2. Holes and Cracks – Not a Space: “Holes and cracks” are not proper places/spaces – they are holes, not a piece of space where one normally brings in chametz. Therefore there is a question why one must search there at all.

E. A Place Where His Hand Does Not Reach – Nullification in His Heart

Simple Meaning: A place where one cannot reach with the hand, one must nullify in one’s heart.

Novel Points:

1. The Binyan Olam’s Question: If a place where his hand does not reach doesn’t require searching (as stated in a Mishnah), why should one include this in chametz? One shouldn’t have responsibility for it – nullification in the heart is not a leniency regarding searching for chametz, but a separate obligation.

2. The Definition of the Obligation to Search for Chametz: If one knows a place where there is chametz, one should not rely on nullification in the heart – one must go search. If one knows a place where there might be chametz, one must also search. But if not, one goes back to nullification in the heart. The question remains: What is the novelty regarding a place where his hand does not reach, if one is certain there is nothing there? Why is one not fulfilled with the general nullification that one makes on all chametz?

F. A Courtyard That Does Not Require Searching

Language of the Rambam: A courtyard that does not require searching, because birds are commonly found there and eat all chametz that falls – but one must make sure not to bring chametz there, because if one brings it in one will forget to remove it.

Simple Meaning: A yard where birds eat the chametz doesn’t require searching, but one must make sure not to bring in new chametz.

G. Places Where One Does Not Bring In Chametz – List from the Mishnah

Language of the Mishnah: Upper rooms and lower rooms, the roof, the balcony, cattle pen, chicken coops, slaughterhouses, wine and oil storehouses, salt house, snow house, large fish house, wood house, olive press house.

Simple Meaning: These are places where one doesn’t usually bring in chametz, and therefore they don’t require searching.

Novel Points:

1. Why Do We Need the List? We already have the general rules (places where one brings in/doesn’t bring in). The answer: The list comes to teach that one shouldn’t think that only where one knows for certain that one brought in chametz must one search. On the contrary – one is only exempt when one knows for certain that one did not bring in. The list gives examples of places where one can be certain that not.

2. Reasoning from the Gemara for Each Place:

Chicken coops – According to the Rabbis, a place where animals come, one can reckon that they will do their job (eat the chametz).

Wine and oil storehouses – It is not customary to place bread there.

Large fish – One prepares them before the meal (not in the middle), therefore one doesn’t go there with bread. Small fish – On the contrary, one goes to take them in the middle of the meal, but this has no connection to chametz.

3. [Digression – A Jew’s Life:] A Jew’s house had a lower level, upper level, balcony, cattle pen, fish house, storehouses – not a small apartment.

H. Weasel – “Too Broad”

Question: If weasels (mice) drag chametz from one place to another, doesn’t the entire world become a “place where one brings in chametz”? This is “too broad” – when a concern is too wide, it falls through.

Dispute Between Rashi and Ramban:

Rashi learns: “Too broad” speaks during or after the search. The question is: After one has already searched, perhaps a weasel will come and drag chametz to a place that is already searched. To this one says: You will have to turn around all night, it will never end – this is the “too broad”.

Ramban learns: The question is about a place where one brings in chametz itself – the novelty is that not all places where one doesn’t bring in chametz become places where one brings in chametz because of weasels. According to this it’s difficult to understand the “too broad” – one can learn the entire thing from the clear sugya of biblical doubt.

Novelty Regarding Biblical Doubt: “Biblical doubt” doesn’t mean that perhaps once a dog flew in with a challah – that doesn’t create a doubt. Biblical doubt means an equal doubt. A mere concern that something can happen is not a doubt – nothing begins. The entire matter of searching in places where one doesn’t bring in is a rabbinic law, not from the Torah.

Another Novelty: The Rambam learns regarding searching the law of fasting (guards) – but this is not carried out.

I. After Searching – Concern That One Left Over / Mice Dragged Away

The matter of requiring a second search – if after the search there is a concern that mice dragged away chametz. Tosafot writes “unless mice definitely distributed it” – once one dragged around there, there is a fear that one left it over.

J. Witchcraft in Searching for Chametz

Novelty: The Rambam brings the law of “lest the gentile say I performed witchcraft on him” – that one should not search in a gentile’s house because of witchcraft. Perhaps the Rambam held that this is only a law that is relevant when the gentile actually fears witchcraft – in the Rambam’s times perhaps the gentiles didn’t have such fear, but in the time of the Sages yes.

K. A Mouse That Entered a Searched House – Like a Mouse in Its Mouth, Crumbs

A Mouse That Took Chametz — Like a Mouse in Its Mouth

Novelty: A baby (small child) is like a mouse in his hand, not in his mouth — he is born and doesn’t carry in his mouth. But a mouse is like a mouse in its mouth, because it carries it simply to transport (it drags it). The difference between a baby and a mouse is that with a baby it means “in his hand” — he has the privilege to hold things, because it’s a light burden.

The Rema rules that a mouse that is more involved with children/crumbs, one must follow carefully — that is, one must pay attention to how one eats. The Magen Avraham says that one must make sure there are enough crumbs from the entire thing.

Entered a Searched House — If He Finds Crumbs

The Law: If a mouse entered a searched house (a house that was already searched), and one finds crumbs — one doesn’t need to search. Crumbs is a hint that it may also contain chametz, but it’s not enough to obligate a new search.

L. Two Piles — One Chametz and One Matzah, and a Mouse Came and Took

Language of the Rambam: If there are two piles, one of matzah and one of chametz, and a mouse took and one doesn’t know whether it took chametz or matzah, and it entered a searched house — one must search, because anything fixed is like half and half.

Novelty — Where is the “Fixed”? The question is not on the house (where it entered), but on the place from where it took — that is, the piles are the fixed place. Because the rule of “fixed” always goes according to where one took it from. Therefore, even though there is a majority of matzah (two piles of matzah against one of chametz), one views it as half and half, because fixed is like half and half.

Hasagat HaRaavad — Requires Searching or Requires Nullification?

The Raavad disputes the Rambam. The Rambam says “requires searching”, but the Raavad says “requires nullification”. It is asked: Nullification is a matter from the Torah, and searching is rabbinic — both positions are rabbinic, what is the difference?

The Difference Between Searching and Removal: There are two separate things: (1) One should search places where one knows there is chametz and not rely on nullification — this is removal; (2) Even where one doesn’t know there is chametz, one must search for it — this is searching. Tosafot makes this distinction regularly. The Ramban is mentioned: Even if there were no nullification from the Torah, there would be a commandment of removal. The Divrei Yosef says there are two things as the Ramban says.

An Approach: One can learn that a place where one brought in chametz has a presumption of chametz, and the presumption says that it’s not nullified by majority from the Torah, therefore you must search in order to remove the presumption of chametz. (This is recognized as a new reasoning.)

M. Two Piles and Two Houses — One Searched and One Not Searched

Language of the Rambam: If there are two piles (one chametz, one matzah) and two houses (one searched, one not searched), and one searched the searched one and found chametz — one is concerned, because perhaps the chametz that one found is the same chametz from the pile, and if so the other (unsearched) house has returned to its chametz, and requires a second search — because there is no fixed here.

Novelty — Why Is There No Fixed? If the question is on the house (which house did the mouse bring into), there is no fixed — because the mouse moved, it’s “separated” (anything that separates, separates from the majority). But if the question is from which pile it took, it is indeed fixed.

The Gemara’s Foundation — “I Can Say”: The Gemara says “I can say” — one can say (attribute) that the chametz mouse entered the chametz house. This is a rule in rabbinic law — rabbinic doubt is lenient, and one says “I can say” to be lenient.

Dispute Between Rambam and Raavad — Whether It’s Fixed

The Rambam’s Position: It is fixed (from which pile it took), but it’s attributing leniently because there is an additional doubt — which house it entered. The Rambam holds that fixed exists, but one can attribute leniently because there is a doubt in our hands.

The Raavad’s Position: The Raavad says that it’s not fixed at all. He doesn’t say “two piles”, he doesn’t say “anything that separates”, he doesn’t say that one makes “upon settling”. His claim is that it’s not fixed with us.

Novelty — A New Way in the Rambam: The Rambam’s position is a new approach — he says that it is fixed, but he says not that one must execute (as with nine shops). Because even though it’s fixed (half and half), there is a new doubt — which house it entered. This makes a double doubt: (1) Doubt from which pile it took (fixed = half and half), (2) Doubt which house it entered.

Question: Why is this a double doubt? One only has a doubt of which house it entered — that’s the only doubt that’s relevant. The doubt of which pile is already “fixed” (half and half), and the second doubt (which house) is a separate doubt. In a normal situation one speaks of a group, but here — where it’s fixed with another doubt — one doesn’t view it as a simple fixed half and half, but it’s a double doubt for leniency.

N. One Who Rents a House to Another

Language of the Rambam: “One who rents a house without specification to another – the landlord must search. If before he gave him the key the fourteenth arrived – the landlord must search. Once he gave him the key – the renter must search. One who rents a house with the presumption it’s searched and it’s found not searched – the renter must search.”

Simple Meaning: When one gives away an apartment to rent, the obligation to search depends on who has the responsibility when the obligation to search comes in. “Without specification” means without stating what the status of the house is.

Novel Points:

1. “Without Specification” – Presumption of Chametz: A house without specification has a presumption that it’s chametz-filled, therefore it’s on the landlord to search. There is a position that Jews perform commandments in their time, but the main point is that a house without specification – the landlord must search.

2. Giving the Key = Law of Acquisition: When the landlord has already given over the key, it’s a law of acquisition – that is, it’s no longer his, and the obligation to search falls on the renter.

3. With Presumption It’s Searched and Found Not Searched – Why Not a Mistaken Purchase? The renter must search, and one doesn’t say it’s a mistaken purchase (which would exempt the renter). The reasoning is: Searching for chametz is not so difficult, a person is not angry about it – on the contrary, he has gratitude because it’s a commandment. Therefore he is presumably forgiving about it, because he wants to fulfill the commandment.

O. One Who Goes Out on a Ship and One Who Goes Out in a Caravan

Language of the Rambam: “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan – within thirty days is obligated to search, before thirty days doesn’t need to search.”

Simple Meaning: Someone who goes away on a journey – if he goes away within thirty days before Pesach, he must search before leaving.

Novel Points:

1. Thirty Days – An Obligation to Search, Not Just a Time Frame: The distinction is: within thirty days the obligation to search begins. Before thirty days there is not yet any obligation.

2. When He Returns: If he will return before Pesach eve, he must search when he returns – “a person doesn’t leave his house empty.” He must leave the house prepared for Pesach.

3. Force Majeure – When He Cannot Return: If someone is forced and cannot return, he is exempt. The Gilyon Maharsha is brought: If there is chametz in the house, it will become nullified, and this is the reason why he is not obligated.

4. [Digression: Enactments of the Sages and the Life Ladder:] The enactments of the Sages were made for people who had servants and maids who take care of everything – not for people who wander around. The main thing is peace of mind, not money – “money is nothing.”

P. Nine Piles of Matzah and One of Chametz

Simple Meaning: Nine piles of matzah and one pile of chametz, when something fell in.

Novel Points:

1. Dispute in Interpretation: Three of the Maggidei Mishnah want to say it means a majority of chametz, not like the simple meaning that it’s a majority of matzah.

2. A Mouse Entered a House with a Loaf in Its Mouth: When a mouse comes into a house with a piece of bread in its mouth – despair of the owner (the homeowner gives up) doesn’t help, because “since it entered with permission” – it entered with permission (into the house).

3. A Snake Entered a Pit – Not Obligated to Bring an Expert: An “expert” means a snake-catcher. One is not obligated to bring one. Tosafot says: It’s a rabbinic burden, not a danger. Others mean: It’s a danger, and it costs money – one must pay the expert.

Q. Dough in the Cracks of the Kneading Trough / A Thread of Dough

Novel Points:

1. A Thread of Dough Between Them – Connects the Matter: When there is a thread of dough between pieces, it connects them together and one must remove it.

2. Receives Impurity: If the thread of dough connects, it receives impurity like one vessel.

3. Far from Each Other: If the pieces are far from each other (not “the amount of a swallow”), it doesn’t receive impurity and is not connected.

4. Less Than an Olive’s Bulk: If it’s less than an olive’s bulk and one will never use it, he is not always obligated to remove it.


📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah – Nullification of Chametz and Search for Chametz

Law 2: Nullification of Chametz – “And Consider It as Dust”

Speaker 1:

The Rambam begins, “And consider it as dust, and place in his heart that there is no chametz in his possession at all, and that all chametz in his possession is like dust and is worth nothing”.

The Question on the Language “It is Like Dust”

The question is the language, “it is like dust.” I always say, there’s a joke in the custom of scribes that people say that dust is not chametz, but chametz is dust, like dust. It’s not chametz, one needs to do the opposite, one needs to make chametz like dust. That’s the meaning of the Rambam.

For whom does it not become chametz? Because you don’t have any chametz. He said that there shouldn’t be any chametz, and he shouldn’t have any fear.

The Reason for “Like Dust” – Not Hefker, Rather Daas

I saw that the reason for “it should be like dust” is not according to Tosafos that he had from hefker (ownerless property), but rather what? That he doesn’t reckon with it, he’s absolutely certain that this is not… “lo yera’eh” (it shall not be seen), it wasn’t seen, but there’s something in the head.

Just as everyone knows that in his house there is dust, but no one cares about the dust. There are people who ask about streets and all dust, I also have chametz, where do I have dust? I know that I have dust, but I don’t care about it. Because I saw it, and it can even be that one might go with the chain, one should have in mind a bit of dust under his house, the lower part is a building of his house.

A level up, a level down. You say the same thing, he doesn’t think that it’s chametz, he doesn’t have any chametz. That is “in his heart that he has no chametz.”

Tashbitu and Daas

Why does it make sense? Because if the reason for the mitzvah is “tashbitu” (you shall remove), which is from the Torah, that the removal should be through your mind not being in business, and you went into the store and your mind is in business, then how is tashbitu fulfilled? But tashbitu should mean by definition that the word tashbitu has more to do with daas (knowledge/awareness) than not. Everything in the world has to do with daas at the end of the day. I mean to say, everything in the human world. “They shall not hurt nor destroy in all My holy mountain, for the earth shall be full of the knowledge of Hashem, as the waters cover the sea”. As if from daas, I mean. Yes?

Law 3: Search for Chametz from the Rabbis

Speaker 1:

Okay, from the Rabbis there is a mitzvah, not just, uh, one must die rather than transgress, but one should do actual work, to search for the chametz in hiding places and to check and remove in every place. That’s one thing from the Rabbis.

Another thing from the Rabbis, what is there? That it has a specific time. It’s like a positive commandment, like something that one does. Not just that one should be exempt from all this, but one should do it at a specific time, in a specific manner. One should actually search for it, and not search to actually remove it. It’s not enough that one shouldn’t rely on the nullification in the heart, when one removes it one shouldn’t be actually exempt.

Time of the Search – Specifically at Night

Another thing is that it must be at night, and it must be specifically at night. It must be on the night of the fourteenth. Why? Because then the person is at home. It is at night all people are found in their homes. The light of the candle is good for searching.

This is a very interesting law, because the light of the candle is good for searching, one must do it at night, but one could do it during the day. But then one is not at home.

The Advantage of Candlelight – A Deeper Explanation

But I think there’s another aspect, that is the light of the candle is good for searching, that I think I learned a year ago, that during the day one sees everything, but there’s such an extra power of shining a light on certain places, and during the day you don’t see as well as when you look with a flashlight in the corners. One clearly sees that there’s an aspect to learn from this. There is such a thing, that one can, yes, if there’s enough sun one can light. There’s such a piece of Pesach lechatchilah (ideally).

Why must one do this during the day? Yes, so no, that’s how I understand it. There’s something to investigate, it says differently, but I suspect it’s simpler and more powerful to say it this way. One must certainly think about it, because one sees that it’s very true.

Not Learning Before Searching for Chametz

There’s one difficulty in the Midrash at the end of Yonah the Prophet, it’s very… no, no, it’s very correct. What does a Jew do? What does it mean to say that when one says that a Jew must remove chametz, one must remove chametz? What does it mean? To say that one shouldn’t go to the study hall? What’s different? What’s different here? There are people at that time. Does one go to the study hall, and what’s the rest of the night? One goes to the study hall to learn. Establishing a study session, that’s also an answer. I’ll say it again. Ah, a very good expression, yes. Not to give such a lecture. A Jew doesn’t give lectures. He makes a study hall, we learn. A study hall. He says the language like this: “They gather little by little by candlelight in the study hall”.

“A person is obligated to refrain from his studies at that time, lest he be drawn after his learning and be prevented from the search at its proper time”. He gives a sermon, he brings… ah, by the way, here is Rabbeinu Manoach with his powerful explanations, I’ve already forgotten the name. That it says in the Gemara, he has a fixed practice that every night he learns at home, he should learn after the search, not before the search. Why? Because he says that even to read, to read which means Scripture, because even when he learns Scripture, he finishes and becomes absorbed.

A fool may go to the study hall, hear the lecture, hear the sermon. Perhaps he may… he doesn’t give a sermon, he has nothing to learn, but perhaps he may read. Because reading doesn’t take time, he has anyway a… He says that he must read. Okay, it’s the same question. If he’s alone, is a scholar, even a chapter of Psalms he shouldn’t learn, because he won’t finish. It’s a question.

The Connection to Candlelight

I think perhaps that the learning has to do with the candle. We know that one learns by candlelight, yes? What question? One learns by candlelight. So obviously when a person comes home from work, he goes to sleep. If there’s a candle, he sits down to learn, yes? If he decided that he can spend the money, he has a candle, he sits down to learn. That’s the Gemara. The first thing he does with a candle is to think, “I’ll sit down to learn a page of Gemara, a Mishnah, a law.” The Gemara comes and says, “No. The candlelight of the search, use it for learning for searching for chametz.”

Rabbeinu Yonah says, he says “The Sages required the Rabbis for candlelight at the time of Torah”. He says further, why? “Great is Torah study that one gives his life for the mitzvah”. What is the source of protecting? What does such language say here? “Lest he be drawn”? No, that remains for Torah, challenge. One cannot read the Megillah at all because it’s nullification of Torah. But I think no, one sees that the Sages always had concerns about not doing mitzvos which cause punishment. They make you do other types of decrees. He brings here a law. Simple Jews don’t have this problem. That one has already not forgotten any mitzvah.

Searching for Chametz as Torah Study

So, one searches. In laws, in Megillah people ask, wasn’t this Torah study? So Rabbi Elazar, how he deals with stolen chametz, how he deals with his children, and one asks further, what is kitniyos? What are fruits? And he says the halachic rulings, practical law. It’s not the decrees of the Gemara.

But I say, today’s is also a certain Torah study. One deals with it, one learns it as Torah study, that one goes around the house and fulfills a mitzvah. Yes. True.

Law 4: The Light of the Search

Speaker 1:

One does not search by moonlight, nor by sunlight, nor by torchlight, but by candlelight. Nu, how does it say there in that verse? “The candle of Hashem is the soul of man”. No, no, first… yes. The candle of Hashem is the soul of man. Yes. Here there doesn’t need to be any evil tongue. Yes, here there doesn’t need to be. But there, candle. One doesn’t search with the moon, not the sun, not the torch, not the candle. But by candlelight. Yes, one must have a candle.

The Advantage of a Candle – Focused on Specific Places

The holes and cracks. One says, the candle doesn’t reach. The moon and sun don’t reach, because they’re too large. One must have a candle that gives light into the… The advantage of a candle is that it’s focused on the place where you need to focus. The holes… It goes in. It goes in.

Sunlight Bedieved

Even though its light is abundant, one does not search by sunlight. Here there is reasoning bedieved (after the fact). One means to say bedieved, but not necessarily. It could be lechatchilah also at night, when there’s no sun, but… but he’s speaking… One can also make me a father, he can make me… a father. No, no. That says… says… a courtyard that doesn’t require searching… the opinion of Rav, Rava said, even though its light is abundant, one does not search… The Yerushalmi says, “Concerned about sun in the upper room”. Aha. In the explanation of the difficulty. Because the Yerushalmi held that on one hand there’s disgrace of honor. That also says, the Gemara… Everything here is such a kind… One had established a time.

Shmuel says, the answer is that there are certain bedieveds, like when one doesn’t search at night. Or, whoever doesn’t search at night, it could be that he can no longer check properly. Because the moon… I don’t know. There is a law that one had established a time. That’s an important thing, that one shouldn’t forget, no? Right?

A Courtyard That Doesn’t Require Searching

Speaker 1:

Yes, but a courtyard that doesn’t require searching, because birds are commonly found there and they eat all chametz that falls, one needs to ensure that they don’t bring chametz there, and perhaps it’s a place where they don’t bring chametz, and if they bring it there they’ll forget to remove it. I think it’s a place that… it’s a concern. Yes. Yes. Okay. “Concerned lest he find a house burned by his fellow.” Aha.

Law 5: Searching to Where His Hand Reaches

Speaker 1:

“And the searcher searches to where his hand reaches”. Why does the searcher search to where his hand reaches? “Lest he nullify it in his heart.” Ah, no. The practical difference is why. What’s the point? What’s the point here of this? Why must one only search to where his hand reaches? To where his hand reaches.

I remember that the Rambam said somewhere why one must search. One did say it with the Baraisa even. I don’t remember the place. I don’t want to say because perhaps one will come late. No, he didn’t say it. Right. He said it with the Baraisa even, and there’s who asks. It’s not a plan.

Such a difficulty exists, the Rambam isn’t particular to always say the reason. It doesn’t say in the Gemara, and he has the Rambam’s formula which is in parentheses, which aren’t typical. Yes? Yes. No. Oh, I’m in… concerned lest he find a house… yes.

Discussion: Why to Where His Hand Reaches?

So what did you say, you know why one doesn’t need to check in between? Because one can’t reach with the hand. That’s apparently chametz that has no feeling.

And here he searches apparently in the place where his hand reaches. The Rambam says the word “to where his hand reaches.” Yes. And that’s the language he says here, “Therefore one needs to search the holes and cracks to where his hand reaches”. Apparently it would be simpler to understand that apparently there’s a place where he says this word. Holes and cracks. That’s simply so. One can only search to where his hand reaches. But that’s the question, what’s the question when he says “to”? It’s better for me, I’ll look at the chart.

Witchcraft in Searching for Chametz

So, in the Mishnah it says as a preparation for the law that if it’s a non-Jew one shouldn’t because of witchcraft. So, it could be that this is the entire law. Why should the Rambam bring not the end? Why should we even know this part? The part is apparently not so important to bring a novelty. And the words he says, “to such an extent.” The second Rambam that he says under witchcraft, because it’s a law. No, the word is “lest the non-Jew say I performed witchcraft on him”. Yes, yes, fine.

I hold that perhaps the Rambam held that it’s only a law that’s relevant if one knows that a non-Jew is afraid. Today, the non-Jews in the Rambam’s times weren’t afraid of witchcraft. But one was afraid of witchcraft in the names. Ah, I know, one must know.

It’s a good question, because it’s obvious that all the entire Torah is only to where his hand reaches. No, no, no, all the entire Torah is not only to where his hand reaches. To where his hand reaches is searching, and the essence of searching. What’s the one way is there a concept to bring this word? That’s the Rambam’s novelty. But what you’re saying is better than mine, that it’s a good question. What could be the novelty here? I don’t know.

But, that perhaps in essence that a hole in the middle of the house has a certain area, why should it be a place where they bring holes and cracks? Again, all holes, holes and cracks, that’s not an area. All holes and cracks are indeed a work reason, holes and cracks. A hole means it, but not such a piece of place that makes

Searching for Chametz – Places Where They Don’t Bring Chametz, Mouse, and Concerns After Searching

The Rambam’s Novelty – A Place Where His Hand Doesn’t Reach and Nullification in His Heart

That’s the novelty of the Rambam.

But that’s by the neighbor, everyone’s lenient. You don’t need to have responsibility for the neighbor, and each one has responsibility for his own invalid stuff. What could be the novelty there? I don’t know.

Or perhaps in essence, that a hole in the middle of the house, that a person thinks, why would it be a place where they bring chametz? Again, all holes, holes and cracks, that’s not a question, all holes and cracks have hundreds of answers why holes and cracks. But a wall means that there’s such a piece of place that makes it so I shouldn’t be free from chametz. Okay.

The Binyan Olam’s Difficulty

What does the Binyan Olam say? That he says, he says it like you, that a place where his hand doesn’t reach is in one Mishnah it says that one doesn’t need searching, once one needs to nullify, why should I include that? I should divide chametz. I don’t need to have responsibility for that. Nullifying in his heart is not a permission for searching for chametz.

He says that one needs to nullify in his heart, because if it’s a place where they bring chametz, the question is about bringing chametz there. And if he nullifies in his heart and he doesn’t have enough of a comprehensive nullification in his heart, this looks like all prohibitions in the Torah. No, on the contrary, according to what he says nullifying in his heart, that’s a comprehensive nullification that he makes on his house.

The Definition of the Obligation to Search for Chametz

Therefore, the explanation of searching for chametz here, the definition of the obligation to search for chametz, one said that if you know a place where there is chametz, you shouldn’t rely on the nullification in the heart. If you know a place where there could be chametz, you must go search. But if not, one returns to the nullification in the heart.

If so, what novelty is here? I don’t understand what the novelty is. If so, because one must search in holes and cracks, and the novelty here is that a place where his hand doesn’t reach one must also nullify in his heart.

But he says that it’s certain that it’s not there at all. One will say, why aren’t you fulfilled with the comprehensive nullification in the heart that you’re going to make on all your chametz? Why does one need another thing?

I don’t know, the question of the non-Jew once made sense, because one can say that there’s a life concern, a question of guarding the mitzvah, the entire topic. But the Rambam, who doesn’t have that part in his text, is indeed unclear what he says simply.

List of Places Where They Don’t Bring Chametz (Mishnah)

Okay, let’s go further. In practice, the next thing one will speak clearly, apparently the upper and lower ones, yes? Holes of the house and the upper and lower ones. Apparently the upper houses are the upper floors, and the lower ones are the lower floors, and the middle is Rabbi Moshe Rambam, Laws of Chametz and Matzah, let’s go back to the Mishnah.

Apparently the lower and upper houses, it’s relevant to be abundant in fear and vow, there’s a dangerous place not to make chametz. The roof and the balcony, what’s a balcony? A balcony is the storage that’s next to the house where one puts things. Okay, the roof thereof. The roof. And the cattle barn and chicken coops and slaughterhouses. There’s a list of places where they don’t bring chametz.

Why Does One Need the List?

Why do I need the list? I want to understand myself why one needs to bring the list. There are already the principles, I want to understand myself.

He brings here a few explanations from the Gemara

He brings here a few explanations from the Gemara. That there is a concept of a chicken coop. A chicken coop is the same idea as we had before, that by “onsa d’rabbanan” (circumstances beyond one’s control according to the Rabbis), a place where the birds will come or the chickens will come, you can reckon that the animals will do their work.

“Otzarot yayin v’shemen, she’ein darech l’haniach sham pat” (storehouses of wine and oil, where it is not customary to place bread there). The Gemara says that the shamash (sexton) should leave over his bread, because one doesn’t go in the middle of the meal. Here he says large fish, it’s also the same thing, that one doesn’t go in the middle of the meal. For a small fish one goes to take in the middle of the meal, but large fish one prepares before the meal. It has no connection to chametz. If you know that chametz was placed there, then yes, one must.

But storehouses, yes, storehouses of wine and oil, storehouses of wine and oil in general is not relevant. Storehouses of wine and oil in general. Yes, beer he means regular beer from grain, because beer is not relevant to place there. Storehouses of wine and oil in general, the salt house, the snow house, the house of small fish, the wood house, the house of muries. What is muries? Muries is the food that one gives to animals, right? Ah, yes, fish sauce. Tzir muries that we see in halachot, that in the laws of insects we had this.

The Definition of Places Where One Doesn’t Bring In

Apparently the common houses, where one does come in, “v’yotzei bazeh” (and goes out with this), require checking. And generally there is no bringing chametz into them. I mean, one can even extract a side thing, which is a Jew’s life. A Jew’s life is a house that has a cellar, with an upper story, with a balcony, with a cattle shed, with a house of large fish, with storehouses. Not a small apartment. Okay. When a Jew checks, that he shouldn’t bring chametz there, one thing is certain. There is no law that one must check when one knows that one hasn’t, but when one is not sure one must be concerned.

As always, the halachot, the list that stands here in the Gemara, it’s certain topics. You don’t know, he tells you that these things make sense as “machnisim” (places where one brings in). I mean, there was back then a halachic rule, that you shouldn’t think that only where you know for certain, but where you know for certain that not, you are exempt. There is a statement from an Amora who says this, that it’s not enough that you know for certain that you didn’t carry chametz, you are exempt. You are only exempt when you know for certain that not.

However, either way, generally, like every other place in the world. If you know certainly that yes, you must check. If you know certainly that not, you are exempt. If you don’t know, I look at you. You are a certain type, you are a place that is customary, you place there, you don’t place there. So I go generally. And this is the place that you don’t place there.

The Gemara goes into the law, what here what, that the wine house wasn’t one of the places, and you didn’t think about the shamash going in carrying bread. It wasn’t thought about with the shamash.

So, in other words… So, now comes the whole Gemara discussion of the advice. So, when it’s better clear. But the Talmud which is not clear, there is better… This is a place that is checking. So, there shouldn’t be any definition. We should only make a list. So, this one sees from when he is better places that he makes himself. So, because one can already make oneself. So, you won’t make a list of every house with all the types and varieties. So, can you already a mikveh? So, because bringing in will start to rule, saying, how I don’t think, because what fits with your names? So, you’ll still come a good thing. So, occasionally. So, but only therefore occasionally.

Chuldah – “Yedei Basar”

So, a child has dragged away, out, all the types of things that come to you. But one is already after… And the tractate makes this foundations, if people already say then a chuldah (weasel) has perhaps taken. So, it’s already not. It’s already not! So, I say the chuldah comes very well in right after this. So, you said that one perhaps has the names once brought in. No, no, the chuldah is still a whole text. So, righteous, righteous.

Okay. Rabbi Yehuda, shows the war needs checking. So, there is concern after searching for chametz. After checking for chametz. Right. Why does one need all these places? Because perhaps one has made there chametz. If so, will any person think to bring in? No, no, no. So will he be concerned? Always your generation. But because of what is now… Still, so, now one has finished checking for chametz. No, one has finished checking for chametz. One has checked above, finished, “machnisim bo chametz” (one brings chametz into it).

The Concern of Chuldah

That there are chuldot (weasels) that they make everything into a place where one brings chametz into it. That is, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here. They take it from one place to a second. That is, the whole world is called a place where one brings chametz into it, and this is already too much. And “yedei basar” (human hands) is a great principle in halacha, that when there is “yedei basar” it’s fallen through.

This is not such a good argument practically. Why can’t one say that not? Where it’s reasonable, it’s reasonable. Where not, not. It’s not such a good argument. The halacha one will see, one can make logical calculations, instead of a majority, a chazakah (presumption), how strong a minority is the chuldah.

Dispute Between Rashi and Ramban

Now let’s come today to the sort of feelings, what has become here simply “yedei basar”? It’s a simple thing. What does the Gemara say in Eruvin? When I eat in challah close to nine, that is the difference from house to house is from house to city. No, it’s very difficult. Why? Because it’s not clear cut. It’s very clear cut, sorry. Why? Because it’s in my eyes this. He does here a precious thing. What does “davar she’ein machnisim bo chametz” (a thing where one doesn’t bring chametz into it) mean? It’s not a clear thing. It tells you that it’s perhaps something that you must think, something a thing that can happen. It’s only something day-to-day. Day-to-day I can’t say that I’ll leave over my bread, because perhaps will come a chuldah from far away.

Okay, it’s certainly to the other reasoning, the different reasoning. It’s something the frequent minority. I have a… There is also the Gemara… Ah, you have a phone? I want to see that there is a dispute. All the foolishness one can see there, not for my Gemara. In my Gemara he brings that this is actually a dispute, and it was never a dispute. It’s actually a dispute between Ramban and Rashi.

Rashi learns that “yedei chashiv” is this, because of the public matter, the public matter, you must go… you must turn a whole night. And this makes sense the “yedei basar”.

No, according to Rashi it’s speaking in the middle of the checking or after the checking. Therefore, you must be in corners. Therefore, you must be in corners. The question… according to Rashi is not the question that there is a place where one brings chametz into it. According to Rashi the question is that after checking, perhaps will come a chuldah and take to a place that is not checked. Therefore he says, come here, you must turn a whole night, it’s never finished.

But the Ramban learns that the question is about a place where one brings chametz into it. The novelty of the one explanation is that it won’t all places where one doesn’t bring chametz into them become places where one brings chametz into them because of chuldot.

Doubt of Torah Law and Concern

And according to this it’s difficult to understand the concept of “yedei basar”. One can learn the whole thing with the clear topic of doubt of Torah law. “A place where one brings chametz into it” is simply that there is a presumption. This has become for the Rabbis, the whole thing is for the Rabbis. And afterwards he said with the Rabbis so, what are the Rabbis now? The Rabbis that one spoke about in the Torah law. He says so: Here is a place where one brings chametz into it, is simply a presumption. It’s like a lazar. A place that is not a place where one brings chametz into it, is perhaps a concern of doubt of chametz, doubt of Torah law. You say that even there is perhaps there a minority, or… No, no, no.

But the truth is that with Torah law by doubt of Torah law doesn’t mean everyone can review. But because one has brought this in, is not because one has given us any knowledge. One learns the halacha from this, is also because the Rambam learns regarding checking is the halacha from fast watchers, which is very interesting. This is still a side thing.

But in any case, when there is… No, doubt of Torah law doesn’t mean perhaps there has flown in once a dog, or a dog has brought a challah. This doesn’t make any doubt of Torah law. Doubt of Torah law means when there is an equal doubt, and you can’t… whatever it is, it’s equal. The halacha of a concern is a law in doubt, that the doubt doesn’t begin at all. But it’s not any concept of doubt, because the whole thing is for the Rabbis that one should make sure. You say that it’s a concept of checking? Checking means that it’s already going into doubt. Checking is perhaps a new commandment. Soon it will go into doubt, but it’s not now our standing.

Concerns After Checking for Chametz – Mice and Differences

Let’s go further. “And obligation to smear after them, chametz that was checked after checking, they need to check a second time”. Let’s see. “That I didn’t hear who checks, and perhaps that he relies on what checks the whole house entirely”. Yes, there is a Rambam. To interpret, he is very concerned to one must check the first time. Because you see the Tosafot writes “but that mice divided it certainly”. So once you have dragged around there, there is a fear that one has left it over. Why shouldn’t one say that the Gemara there speaks about the guests, no question, there is a checking. Because there is a majority of bread.

“And obligation to smear after him that chametz shouldn’t come after checking, they need to check a second time. Even if one finds crumbs in the middle of the house, we don’t pay attention that mice shouldn’t come to a place of garbage, and they are not crumbs, and we rule that it’s not sold at all. But the crumbs close to dough, he returns and checks. If he didn’t find anything, behold this one checks the whole house, he found them in the place where he places them, he doesn’t need checking”. He is afraid actually that there is a concern that one has left over. Look, I won’t tell you that I didn’t have the first hand of the harmony, because I have the specific upstate.

The Topic of a Mouse That Entered a Checked House — Laws of Fixed and Majority

A Mouse Before — Like a Mouse in Its Mouth

Speaker 1: The Rema ruled that a mouse before, a mouse that is more reached with the children, him one must well lead. What does lead mean? Is the question how one eats.

By the way, a child is like a mouse in his hand, not in his mouth. He is born, and the Gemara stands yes on like a mouse in his mouth, it’s very interesting. No, the Gemara stands yes on like a mouse in his mouth. But a mouse is like a mouse in his mouth, actually therefore because we know that to come in a mouse, what it is, one must search only. A child is like a mouse in his mouth, a mouse is like a mouse in his mouth, because he carries it actually generally so before.

He brings the Magen Avraham who says that one must make sure that there are enough crumbs from the whole thing. The question is what does before mean? The Rema learns before during eating. It’s I leave crumbs.

Speaker 2: No, no, no, sugar. What is the mouse that the same thing, but away?

Speaker 1: I’m not like that. But it’s interesting, I see bringing in that you exchange the child for the in his hand, because he doesn’t go from the mouth, and disgusted from this has his hand.

Speaker 2: By the Shulchan Aruch, yes, a child from the honor sits.

Speaker 1: But it means that in his hand means the privilege to hold something.

Speaker 2: Yes, yes. Because it’s a hacker easily such. More because it’s not any inseli from the nkala.

Speaker 1: Okay, you’re not red to bring it to a checked house.

Entered a Checked House — Law of Fixed

Speaker 1: Entered a checked house, the children entered into a house house checked, and he is entered a checked house. We have learned it. Or so, that if he found crumbs, he doesn’t need to check.

Speaker 2: I don’t catch what the crumbs is, is it pieces? What does it mean, he saw that someone has eaten there? Or perhaps he entered into a place that is easy to become chametz?

Speaker 1: If you see that there are crumbs, crumbs is a hint that it can also hold in itself. This is the point.

Two Piles — One Chametz and One Matzah

Speaker 1: And if you have two piles of matzah and one of chametz, and a mouse came and took, and we don’t know if chametz he took or matzah he took, and he entered a checked house, he needs to check, because everything fixed is like half and half.

Although there is a majority of matzah, but in the place where he entered, the question is on the fixed place. The question is not on the piles, the question is on the house, whether there is there. Therefore one looks at the house, and the house is the fixedness, and it’s half and half.

If you go plain with the majority, it should have been that it’s a majority, that it’s kosher, that it’s a majority of matzah. But since the question is on the house, and the house is the fixed place, no, this is not true.

Speaker 2: Entered a checked house, this is not what concerns me. The fixed place is the piles. I mean that the fixedness is always from where one has taken it. You go with the question.

Speaker 1: Right, right, right, right. Therefore the fixed place is the piles, therefore one looks as it would have been half and half.

Dispute of Raavad and Rambam — Needs Checking or Nullification

Speaker 1: Here there is a great point, that the Raavad argues and he says that the Rambam says “needs checking”, but the Raavad says “needs nullification”. It can be that the Rabbis are strict on all these doubts. Because the Rabbis, the whole concept of checking, I don’t know if it’s relevant that the Raavad should say “needs nullification”. Nullification is a concept from the Torah, and checking is from the Rabbis. Both opinions are from the Rabbis.

The Rebbe’s Approach — Checking for Chametz Is About Doubt

Speaker 1: The Rebbe’s approach is like the Rishonim and other commentators. He wants the simple meaning, that actually because checking for chametz is the main doubt, one must say that the whole idea of checking for chametz is not about the doubts. It’s only on the chametz that you have regularly bound up. The checking means that you will remove the doubts. The doubts is actual, and this is the reason for the checking.

This is exactly true, because once you do checking for chametz everything is a doubt, because you don’t think that there is chametz. You search for chametz that perhaps is there.

Speaker 2: Right, but the doubt that the Torah speaks is not chametz that you say that it’s certainly there. It speaks of all chametz that you think that it’s perhaps there.

Speaker 1: But once the Sages added the concept of, the concept of checking, they made something that it’s not only, even not, here he speaks of the certainties, but it’s a different thing, that you are saying.

Speaker 2: I don’t understand what you’re saying here. The Gemara has a doubt, the Gemara says that one shouldn’t rely on nullification, there is a doubt. So, what is the question?

Speaker 1: You are right that there is a doubt, because I don’t know if there is actually bread at all.

Speaker 2: Right. A place where one brought chametz into it, what means a place that everything is chametz?

Speaker 1: No, there is certainly chametz.

Speaker 2: It’s also, that is, here are apparently two other things, one is, there are two things, but there is, one should check places where one knows that there is chametz and not rely on the nullification.

Speaker 1: No, one should remove, and not rely on nullification. Afterwards there is still another thing, that even one doesn’t know that there is chametz one must search for it. There are two other halachot that you see the Tosafot here the whole time.

Discussion — Obligation of Removal and Obligation of Checking

Speaker 2: I don’t know how it doesn’t stand here the obligation of removal from the Ramban. It stands, even if there wouldn’t have been any nullification from Torah law, there would have been a commandment of nullification. There would have been a commandment of removal.

Speaker 1: The Divrei Yosef says that there are two things, as the Ramban says, Divrei Yosef says that there are two things, as the Ramban says, there is the removal, there are two extra things. It’s, if there is Torah there wouldn’t have been the permission of nullification at all.

It’s, one can learn two ways, it can be that the Torah says only, this is like, this is not any obligation of checking. It’s not any obligation of checking, it can be that it’s yes, there would have been an obligation of checking, because all this and perhaps chametz is an obligation from Torah law, therefore one must check, as it stands in the Rishonim.

Translation

One could learn from all this that it would be something like a chazakah, that a place where chametz was brought in has a chazakat chametz (presumption of chametz), therefore the chazakah says that it’s not nullified by majority on a Torah level, therefore you need to check so there shouldn’t be the chazakat chametz.

I don’t know, I’m saying novel ideas. I’m telling you that there are two things, it could be that it says here, if there wouldn’t be bitul (nullification) one would have to destroy it. Bedikah (checking) is still a third thing.

The Rambam means to say that the Ramban distinguishes between the two things. If there wouldn’t be bedikat chametz (checking for chametz) one would have to destroy everything, one wouldn’t have to search. They’re different things.

In any case, the halachah is that if a mouse came and it took from the place, right? It took and we don’t know, it went into a house that we know is checked, there we say it’s kavu’a (fixed), and therefore it’s a mechtzah al mechtzah safek (equal doubt), that what? That there’s chametz in the house, one needs to check it again.

Two Piles and Two Houses — There Is No Kavu’a Here

Speaker 1: What if there are “two piles and two houses”? That not only is there a doubt about which pile, but also about the houses.

Speaker 2: No, “one checked and one not checked”, “and two piles, one chametz and one matzah”, “he checked the checked one and found chametz in it”, “he must be concerned”, “perhaps this chametz is that chametz which was in the pile”, “and if so, the checked one has returned to its chametz state”, “and he needs to check a second time”, “because there is no kavu’a here”.

Discussion — Why Is There No Kavu’a Here?

Speaker 1: Right, if the question is about the house, there’s no kavu’a. If the question is from which pile he took, even according to Rav against this, it’s all “davar she’yesh lo matir” (something that has a permitting factor), “nine of chametz and one of matzah”, “this is kavu’a”, “this is like mechtzah al mechtzah”. Yes?

Speaker 2: No. Did it go according to majority, or should one go according to majority? Because what didn’t go is the “kol kavu’a”, we’ll go according to majority.

Speaker 1: Ah, it’s a safek hashakul (equal doubt), and you have another new doubt in the house, which house yes has. There’s a new doubt here. This is the only doubt that exists. Do you understand the doubt? Here actually, if it’s a doubt from which pile he took, it’s called kavu’a, one needs to have “majority and needs to check”. If it’s a doubt which house he went into…

Speaker 2: Right, what’s the difference? Is it “safek sefeika” (double doubt)?

Speaker 1: No, it’s not a safek sefeika. It doesn’t say here that it’s a safek sefeika. It says that Rav is here, and there’s no kavu’a, one needs to go according to majority.

Speaker 2: But there’s a majority that I have chametz in my house?

Speaker 1: Here it’s not kavu’a, there’s no majority.

The Gemara’s Foundation — “Shani Omer”

Speaker 2: But it seems that he… it actually comes… he explains that the Gemara says that the yes itself fell into the yes, and there’s no kavu’a.

Speaker 1: No no no, but he says that the chametz-ish chametz came to the chametz-ish house. He already asks, no, the Rambam already says here, the Mechaber already says here the difference, actually. The Rambam says, the commentators give me, one can’t… The Rambam says at this moment, one can’t, the Rambam says that… two piles… “shani omer”, yes! The Gemara actually says it.

The Gemara says, “two piles, one chametz and one matzah”, “and they told him two mice”, “one took chametz and one took matzah”, “and it’s not known which of them entered the checked house”, “this is like one who didn’t check”. “Shani omer”, “shani omer”, “shani omer”, “kavu’a”, “shani omer”, yes, exactly. This is all built on “shani omer”. The Almighty loves the Jews, and He makes a case, the Gemara says “derabbanan”, one says “shani omer”. It turns out that the Rabbis, what are they relying on this thing.

But the Rambam doesn’t say this. The Rambam says it’s completely kavu’a. I don’t know, it’s very funny. I’m trying to cut with the bottom, and also with the teacher. The first, the first case is different.

Speaker 2: Yes, it’s understandable. But what’s the second case? It’s forbidden, there’s a doubt here.

Speaker 1: True, the second case is, let’s say, he left you with eleven two pieces. Further, one hangs the leniency, I don’t know. One needs to kill the nine, even if it was nine, explain this to me.

Speaker 2: True, does it say to kill nine in the Rambam? It says right in the old Rambam simple halachah.

Speaker 1: Ah, he shows there, you know what’s the simple explanation there? He says that the Ra’avad’s position is that kavu’a is certainly so, and one hangs leniently. The Rambam says that there’s no kavu’a. The Rambam says that it is kavu’a, it comes from one place, and the Rambam has kavu’a. It’s only hanging leniently, because he has a doubt in our hands whether specifically and hangs this with that. It’s not such two piles, it’s a new chiddush, a new explanation.

Discussion — The Ra’avad’s Position

Speaker 2: So what does the Ra’avad say that it’s completely kavu’a? In the midrash it’s that he should say that it’s completely kavu’a, he wouldn’t have said this two piles. He would have said that one makes it easy, he doesn’t say any two piles. He would have said that there’s no kavu’a, so yes there is kavu’a, this means the Ra’avad that there’s no kavu’a. But there’s no kavu’a by us, because what is there…

Speaker 1: My thing is this thing, he doesn’t say any two piles, he doesn’t say any kol defarish. He doesn’t say that one makes it easy.

Speaker 2: He argues, it is kavu’a.

Speaker 1: Yes, one has a doubt in the law, from which pile did he take. The doubt is also again, it’s still another thing. Because the two piles says that you have a doubt from which pile it came, how does one rule? One says mechtzah al mechtzah, because you have a way you should have a rabbinic doubt.

But the question is, from the pile it came from one of the two places, but one of the two places isn’t kavu’a. It’s already a new doubt, safek sefeika. It’s completely a new way in the Rambam, that he says that it is kavu’a, he says that there isn’t the law that one needs to kill nine. Yes, there is kavu’a.

Speaker 2: The question is a wonder, this doesn’t make a safek sefeika, because why do I have a safek sefeika? One has here a doubt from which pile, one only has a doubt from which mouse it went in. But fine, it’s kavu’a and one has another doubt.

Speaker 1: Hey, in the normal one speaks of a group, but here what is kavu’a and one has another doubt, doesn’t one look at it like a kavu’a which is mechtzah al mechtzah? But yes, there’s a safek sefeika, it’s innocent. Yes, the Rambam has such two laws.

Every house, let’s learn further, we’ll see what the black text says. And the standards are going down.

Conclusion

Speaker 1: Another point I wanted to add, which I saw a chiddush that I didn’t think this word is. Afterwards we’ll come to the questions that we received. But the sugya is difficult and important.

One Who Rents a House to His Friend and One Who Goes Out on a Ship

One Who Rents a House to His Friend

Speaker 1: What’s the reasoning? Actually a kevi’ut (fixedness) can’t be, normal one’s own group. But here where you say a kevi’ut that there you depend on it, they don’t look at it like a kevi’ut, so this is easy upon easy. But, yes, here you have many answers, I know. Yes, they have such two laws.

Yoreh De’ah, let’s learn further, in natural, I understand what’s going on here.

The Rambam’s Language

“One who rents a house without specification to his friend – the renter must check. If before he gave him the key the fourteenth arrived – the renter must check. Once he gave him the key – the tenant must check. One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked – the tenant must check.”

Simple Meaning: Giving the Key Is Like a Kinyan (Acquisition)

Speaker 1: After the sugya in Pesachim to understand what they said then, because one couldn’t answer me. Yes, I said the sugya is difficult, but sometimes also.

“One who rents a house without specification to his friend” – what is this? “If before he gave him the key” – why do you need that giving the key should make this kevi’ut?

Again, ah, giving the key one looks. He didn’t take from that one… He didn’t take from a… And another piece. According to this a mouse came and took chametz, and you don’t know if it went in at all. All these troubles one learns there, in man until terl.

Speaker 2: So what was there the real difference between Yoreh De’ah aleph and Yoreh De’ah beit? What is there… I don’t know.

Chezkat Checked and Found Not Checked – Why Not a Mistaken Purchase?

Speaker 1: But this also, what you say a holy… This is a holy… This is a dispute. That three of the Maggidei Mishneh want to tell, and he says that it means mostly chametz. One needs simple understanding, not transk, been mostly matzah, but it means mostly chametz.

Speaker 2: What’s practical? I don’t know.

Speaker 1: Okay, “One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked – the tenant must check, and it’s not a mistaken purchase.”

In practice it can’t be. How long does one let in to see? There’s a sugya in Bava Metzia. It stands there. You know, thirty days, or the chapter of HaMafkid, yes, one lets in to see in that chapter.

Chiddush: Checking Is a Mitzvah – Therefore One Forgives

Speaker 1: Okay, “One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked” – the despair of the owner is presumably a loaf in his mouth. They said, since he entered with permission, the owner’s despair doesn’t help him. You say, he entered with permission. How do you say he entered with permission?

Okay, this is a dependent, you made the correct comment earlier, which you said. Okay, this is the result of… Don’t go make a new mouse. This is the same, you know, there’s a question, the Almighty, what does He lack one mouse more or less? I don’t know. I think that there’s a matter of the owner’s despair doesn’t help him. I think that there’s a measure, a dependent.

But what’s the reason not to make a new chiddush at all? This is the same story. Since he entered with permission, the owner’s despair doesn’t help him. A mouse entered, yes, a mouse entered with a loaf in its mouth, the owner’s despair no longer helps him, and a loaf in its mouth doesn’t help him. So the loaf is already, yes, mouse.

A Snake Entered a Pit – One Is Not Obligated to Bring a Friend

Speaker 1: A snake entered a pit, one is not obligated to bring a friend, someone who is a good friend with the snake who can drag it out? Because, why? Because it’s a danger, or because this is already a dangerous place, it’s a war?

A snake entered a pit, one is not obligated to bring a friend. You don’t need to bring someone who is a friend who will drag it. A friend means a snake bringer.

Speaker 2: Ah, it’s a danger? Am I obligated even when he’s not a snake bringer?

Speaker 1: Yes, he said that he’s not talking about a snake bringer. Yes, something one doesn’t do. He’s not obligated.

Speaker 2: What does it say here? Yes, what’s the danger? Just like before, what’s the difference by a house to a non-Jew one doesn’t need… not obligated, it’s a burden.

Speaker 1: Tosafot says, the rabbinic burden, it’s not a danger. I think that the Sages rabbinically, it’s a danger, it costs you money for it, because you’ll need to pay for the friends. I don’t know, I haven’t seen such an implication.

Dough in the Cracks of the Kneading Trough – A Thread of Dough Between Them

Speaker 1: Okay, in short, here is back another law. Actually, there’s another law. Actually, the Rambam, the Rambam has another definition with this law. The law according to him should have been, the explained, that it fell on Pesach and he came to eat. The Rambam didn’t say the thing that one fears lest he come to eat it.

Gravity – It Can Fall Down, But Going Up It Doesn’t Go

Speaker 1: Let’s see, I say sit in my spices the reader, because say gravity, it can fall down, but going up it doesn’t go. Also what should enter took the upper, and nullifies from below and from its sides, because we believe very strongly in gravity.

For it is simple the yeshiva’s position, that an apple seed participates with the bite. It became nullified. It became a backfall, one needs to check, and we have those who say Lezburg made a connected thing without? It becomes another what to strengthen with seven the Rav great customs nullified and canceled.

Connected Thing – A Thread of Dough Between Them

Speaker 1: Because aha, what rings there, aha, and one plans to take out, connected thing. Oh, sending the command, be it two places and a thread of dough between them, the Sages said one doesn’t take out loaves with the student, connected thing. What becomes when it’s said a large olive’s worth, because one leaves one connected thing.

From our words we learn with proof from a top, above and from its sides, even if from it took the thread one student, connected thing. We hear from this receives impurity.

Speaker 2: Thank you.

Speaker 1: Yes, sometimes a person takes himself goes into a wall, and scratches out a piece of sore, and makes from this connected thing. Be enough poor.

The Amount of Swallowing – When Does It Receive Impurity

Speaker 1: Also be it be it between them, if it’s, if it’s, if it’s one can’t not sa… this one can say for a starter. Also if it’s be it between them, if be it when it’s between like a thread. If they are far one from the second, this won’t receive impurity.

So between them if they are the amount of swallowing. Or… well, always, one speaks of course from squeezed. Squeezed which is close, even it until take that Eve needs to be with a thread, and an evil with a thread. But squeezed that it’s far a two-hundred piece… ah… not quite, it’s not so by.

What Chametz Is Obligated in Checking – Less Than an Olive’s Worth

Speaker 1: These are new laws, not from Michumesht also sprout a chametz, but he can say just like what chametz is obligated. A chametz… what chametz. Right?

Speaker 2: Interesting. It’s as if when they didn’t answer the basic question. It means here places that one needs to check, but… let’s say, I know that there’s chametz.

Speaker 1: Interesting. Actual chametz three quarters after one at night. Huh?

Speaker 2: The question isn’t if you know that there’s chametz.

Speaker 1: Yes yes, I know that there’s chametz in my spices the reader, the question is whether one needs to check for this, means to take out. The second thing that one needs to say here. Yes, the enactment of the Sages says that one needs to check. And he’ll nullify it and he’ll take out the chametz, it’s not always he’s obligated.

When Is One Obligated in Checking

Speaker 1: When is he obligated? When it’s something that will fall down, or if it’s something that one will sometimes use, and so on. If one will never use it, and it’s less than an olive’s worth… yes?

Speaker 2: Right that one will learn? Right that one will learn?

Speaker 1: Why are you so happy? You’re tired, you want to go in that it’s right? Good. It’s always not a good ring.

One Who Goes Out on a Ship and One Who Goes Out in a Caravan

The Rambam’s Language

Speaker 1: “One who rents a house without specification to his friend, without specification,” it means without saying what the status of the house is, “the renter must check,” because yes, Jews… there are those who say that Jews do the mitzvah in its time, but actually every house has a presumption that it’s chametz-ish. But there are those who say that an honest Jew, this is the Gemara, this is without specification, and I don’t know the language. But I agree that but if there’s a minor in the house, certainly, it has the presumption of being clean. But a house without specification, the renter must check. From the ends, the without specification is rabbinic, and the Rabbis believe the minor, terrible rabbinically, there’s a minor who doesn’t intend to check. Yes, not a baby of two years old, one speaks of a small boy, or a big boy.

“One who rents a house to his friend, if before he gave him the key his work arrived, the renter must check.” Because it’s still his time, the obligation of checking happened, and even though he no longer lives in the house, “the tenant must check.” Giving the key means a law of acquisition, that is, it’s no longer his.

“One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked, the tenant must check, because of a mistaken purchase.” Even by law he’s obligated, what’s the mistaken purchase that he’ll now have to pay money? No, what would there have been a mistaken purchase? Here there’s no mistaken purchase, it’s a mitzvah. Because it’s not so difficult, a person isn’t so angry that he needs to check, he has gratitude because it’s a mitzvah. There he’s presumably forgiving, he wants to do the mitzvah.

Within Thirty Days – Before Thirty Days

Speaker 1: Okay, “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan,” interesting, as if one grabs them together, as if what? It’s not the same thing. Okay. “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan, within thirty days,” he should learn well, because the obligation of checking begins within thirty days. “Before thirty days,” he needs to check the house, because he’ll be on Pesach back on Pesach eve. Why? “Because a person doesn’t leave his house empty, lest something happen to him.” Therefore he needs to leave the house prepared.

Question: Why Doesn’t the Thirty Days Help?

Speaker 1: It’s interesting that he must leave the house prepared for Pesach, the thirty days doesn’t help. The simple explanation is, the thirty days is an obligation. This is an obligation because it’s from the time when one has an obligation of bedikah (searching for chametz). But you know, there is a way to return, so there is an obligation of bedikah.

Speaker 2: Right, first of all there is an obligation of bedikah. Exactly. Why? Because someone is going to return and search there. He returned the same night.

Speaker 1: Right. But someone has a circumstance, he’s planning to travel to a place where he knows he’ll return at the last minute. He’s under duress, he’s under duress. He’s under duress.

Speaker 2: If there is duress. Yes.

Gilyon Maharsha: Duress – Nullified and Voided

Speaker 1: If someone has a circumstance, someone remained behind, and consequently there is duress, it’s simple that if there is chametz somewhere it will become nullified and it will be used as wood, and there is no circumstance, says the Gilyon Maharsha, that this is the reason why he is not obligated. All the more so here, that someone has a circumstance, he doesn’t want to go for Pesach to his wife and children, because perhaps he won’t be able to get rid of the chametz.

Seemingly in any case, someone has a circumstance, he doesn’t want to go for Pesach, so he didn’t go, so he’s under duress, he can’t search, so everything is just like before.

Digression: The Enactments of the Sages and the Life Situation

Speaker 2: Ah listen. You know, there’s a whole world with this. It depends on how the person lives. Yes. It’s a matter. The enactments were made for people who have servants and maids who take care of everything, who are not people who toil. As they are the great travelers, so they are. Yes.

Speaker 1: You’re saying a good thing. Did they see this? That’s a good thing. A Jew must have, not that he must work from Pesach to Pesach. They saw, ah, they were in a corner, they had greater responsibilities which is not toiling. Heaven have mercy. Foolishness. Once someone had those desires.

Speaker 2: Huh? Another type?

Speaker 1: On the contrary, I’m learning with the grandchildren. But the main thing is the yishuv hadaas (settled mind), it’s not the money. Money is nothing.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה סיכום והבהרה פרק א וב - איסורי והשבתת חמץ
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון מצות תשביתו און בדיקת חמץ לויט רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג'. די הויפט נקודות זענען: דער חילוק צווישן די מצוה מדאורייתא פון ביטול חמץ בלב און די תקנה מדרבנן פון בדיקה און ביעור, די שיעורים פון כזית און חצי זית אין פארשידענע מצבים (דבוק בכותל, מפוזר בבית ובעליה), און די דינים פון ווער איז מחויב צו בודק זיין און ווען (שלשים יום קודם פסח, השכרת בית, הולך לדרך).

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’ — כללי&#8217…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

כללי’דיגע הקדמה: סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

דער רמב”ם’ס הלכות חמץ ומצה איז אויפגעבויט אזוי:

פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאוין, השבתת חמץ, בדיקה)

פרק ו’ – מצות אכילת מצה

פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

פרק ח’ – ליל הסדר

דער רמב”ם ארגאניזירט די מצוות בערך לויט ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבער נישט עקזאקט.

פרק א’ – כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ (חזרה)

הלכה א’ – איסור אכילת חמץ

דער רמב”ם פסק’נט אז ווער עס עסט א כזית חמץ בפסח באקומט כרת (במזיד) און חטאת (בשוגג).

פּשט: ס’איז נישטא קיין מיתה בידי אדם (נישט אזוי ווי שבת וואו ס’איז דא סקילה אויך), נאר כרת בידי שמים, און מלקות אויף דעם לאו.

הלכה – איסור הנאה פון חמץ

חמץ בפסח איז אסור אויך בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.

פּשט: דער פסוק “לא יאכל” ווערט געדרשנ’ט אז עס מיינט נישט נאר אכילה, נאר אויך הנאה.

חידושים:

שאלה: צו באקומט מען כרת אויף הנאה פון חמץ אויך, אדער נאר אויף אכילה? דער לשון “הנאה בכלל אכילה” קען מיינען אז ס’איז ממש די זעלבע זאך (און דעמאלטס איז כרת אויך אויף הנאה), אדער אז מ’האט עס נאר צוגעלייגט (און דעמאלטס איז אפשר נאר א לאו אן כרת).

– אין די אחרונים (ביי דעם “בעק”) איז דא א דעה אז הנאה האט אפילו נישט מלקות – ס’איז נאר אן איסור אן עונש. דער שיעור לאזט דאס אן א קלארע רעזאלוציע.

הלכה – איסור תערובת חמץ

לויט דעם רמב”ם איז דא אן עקסטערע לאו אויף עסן תערובת חמץ. אבער דער איסור איז נאר ווען מ’עסט א כזית פון דעם חמץ אין דער תערובת.

פּשט: דער רמב”ם האלט אז תערובת חמץ איז שוין נישט “חמץ אליין” – ס’איז א באזונדער לאו.

חידושים:

אלע אנדערע ראשונים (ראב”ד, רמב”ן) חולקים: זיי האלטן אז אויב מ’עסט א כזית חמץ אין א תערובת, איז דאס ממש אכילת חמץ, נישט א באזונדער איסור פון תערובת. לויט זיי וואלט “תערובת חמץ” געדארפט מיינען עפעס אנדערש (ווייניגער פון א כזית, אדער א טעם), און למעשה פסק’נען זיי אז דער איסור תערובת איז בכלל נישט מדאורייתא, נאר אפשר מדרבנן (מחלוקת תנאים).

הלכה – בל יראה ובל ימצא

ס’איז דא א באזונדער איסור צו האבן חמץ בפסח – “לא יראה” און “לא ימצא” – צוויי לאוין. פרטים דערפון קומען אין פרק ד’.

חידושים:

“לא יראה” אלס הרחקה פון דאורייתא: עס ווערט דיסקוטירט צו “לא יראה” איז א סייג וואס די תורה אליין האט געמאכט כדי מ’זאל נישט קומען צו אכילת חמץ. די מפרשי הפשט לערנען זיכער אז “לא יראה” איז א הרחקה פון אכילה. דער סברא: דו דארפסט נישט דעם חמץ – ס’איז נישט ווי אנדערע איסורים וואו דער חפצא איז ביי דיר פאר אן ערלויבטן צוועק. דעריבער האט די תורה אליין געמאכט א הרחקה.

“לא יראה ולא ימצא” מיינט נישט “אוינען” חמץ: ווי אין זבחים שטייט – “לא יראה ולא ימצא” מיינט זאלסט עס נישט צעדרייען מיט חמץ, עס זאל נישט נוגע זיין. דער חידוש: “האב נישט חמץ” מיינט “אוין נישט חמץ” – מאך אז עס זאל נישט נוגע זיין.

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

די רבנן האבן אסור געמאכט הנאה פון חמץ שעבר עליו הפסח – חמץ וואס איז געבליבן איבער פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.

פּשט: ס’איז א קנס.

חידושים:

פארגלייך צו מלאכת שבת: ס’איז ענלעך צו דעם דין אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכה וואס מ’האט געטון בשבת.

– דער טעם איז “כדי שלא יעבור עליו בבל יראה” – אז מ’זאל נישט קומען צו האלטן חמץ איבער פסח. ס’איז ווי א “טיקעט” – דער צוועק איז אז מ’זאל נישט עובר זיין.

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

מדאורייתא (מפי השמועה) איז אסור צו עסן חמץ פון חצות היום פון ערב פסח, פון דעם פסוק “לא תאכל עליו חמץ.” דער איסור איז נאר אכילה (נישט הנאה), נישט תערובת, נישט בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

פשט אין פסוק: “לא תאכל עליו חמץ” – דער פשוט’ער פשט פון “עליו” מיינט נישט “בשעת שחיטתו” (ווי די דרשה זאגט). פשט מיינט: ווען מ’עסט דעם קרבן פסח, זאל מען עס נישט עסן מיט חמץ (אזוי ווי “על מצות ומרורים יאכלוהו” – “על” מיינט צוזאמען מיט, ווי א סענדוויטש). דער רב שרירא גאון האט אזוי געלערנט. דאס איז נאר פשט, נישט הלכה.

מדרבנן האט מען צוגעלייגט: אכילה איז אסור פון סוף שעה רביעית (צוויי שעות פריער ווי חצות), וועגן חשש פון “יום המעונן” (מ’זאל נישט טועה זיין אין דער צייט). דער רמב”ם וויל אבער נישט זאגן אז מ’האט סתם צוגעלייגט צוויי שעות – ער זאגט מ’האט צוגעלייגט איין שעה, און די אנדערע שעה איז “עפעס אנדערש” – א באזונדער מין איסור (נישט ממש אסור בהנאה, נאר אסור בתרומה, וכדומה). ס’איז א חילוק צווישן די צוויי צוגעלייגטע שעות.

פרק ב’ – מצות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

דער רמב”ם פרעגט: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — און ענטפערט אז מ’קען מקיים זיין מיט ביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”

פּשט: דער רמב”ם לערנט אז “תשביתו שאור מבתיכם” מיינט ביטול בלב – מ’זאל מבטל זיין דעם חמץ אין הארצן. די גמרא (פסחים ד:) זאגט “מדאורייתא ביטול בעלמא סגי.”

חידושים:

1. “תשביתו” איז א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

דער ווארט “תשביתו” קען טייטשן פארשידענע זאכן – “ווארפן” (ווי “לקרב תשליכנו”), אדער בלויז “נישט האבן” (ווי “השבתת המלכות”). עס איז נישט ווי “תבערון” אדער “תאבדון” וואס זאגן קלאר א מעשה. דער תרגום טייטשט “תשביתו” – “תבטלון”, וואס ווייזט אז עס איז א מינימאלע לשון.

2. פארגלייך צו שבת – “השבתה” מיינט נישט טון

אזוי ווי שבת – “שביתה” מיינט נישט ארבעטן, נישט אז מ’דארף עפעס טון – אזוי מיינט “תשביתו” ביי חמץ: נישט האבן חמץ. עס איז א נעגאטיווע זאך, נישט א פאזיטיווע. דער רמב”ם אבער מאכט עס פאר א שטיקל פאזיטיווע זאך – אז מ’דארף אקטיוו מבטל זיין בלב.

3. “תשביתו” אלס “ליתן עשה על הדבר”

אסאך מאל לערנט מען אז א מצות עשה איז בלויז דער נוסח פון דער תורה – מ’זאגט די זעלבע זאך אין א פאזיטיווע וועג וואס “לא יראה” זאגט אין א נעגאטיווע וועג. דער אבן כספי רעדט וועגן דעם – אז די תורה רעדט מאנכמאל נעגאטיווע זאכן אין א פאזיטיווע פארמולירונג, און דאס מאכט א חילוק להלכה (עשה + לא תעשה).

4. דער גרויסער חידוש פון רמב”ם – ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

דער רמב”ם לערנט אז “תשביתו” מיינט אז מ’קען מקיים זיין דורך ביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר”. דאס איז א ריזיגע חידוש: וואו אין דער גאנצער תורה איז דא אזא קאנצעפט אז מ’זאגט “איך וויל נישט האבן עפעס” און דאס טוישט די מציאות?

5. דער רמב”ם’ס סברא – “תשביתו” איז נישט קיין מעשה, נאר א “שביתה”

“תשביתו” איז ווי “שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה” – שביתה איז נישט קיין מעשה. וואס קען זיין נישט קיין מעשה? דאס אז דו ביסט עס מבטל. אזוי ווי דו ארבעטסט נישט, דו עסט נישט – אזוי “האסט” דו נישט חמץ דורך ביטול בלב.

6. מחלוקת רמב”ם און תוספות – וואס איז ביטול?

תוספות: ביטול חמץ איז ווי הפקר – מ’גיט אויף דעם בעלות. תשביתו מיינט כפשוטו – אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ. ביטול (= הפקר) איז איינע פון די וועגן ווי אזוי מ’קען מקיים זיין תשביתו, אבער אויך פארברענען אדער מפקיר זיין.

רמב”ם: ביטול איז נישט הפקר און נישט אויפגעבן בעלות. עס האט גארנישט מיט בעלות צו טון. עס האט מיט חשיבות צו טון – מ’מאכט דעם חמץ נישט-נוגע, נישט-חשוב, “כעפר”. דער מענטש פילט אז דער חמץ איז נישט ווערט ביי אים.

7. דער פירוש פון “נישט נוגע” – הסח הדעת

דער מינימום “נישט נוגעות” איז: “איך בין מסיח דעת, לא איכפת לי.” נישט נאר איך גיי עס נישט עסן – עס עקזיסטירט מער נישט מבחינתי. אזוי ווי שטויב אין הויז – “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך” – אין מלך’ס הויז איז דא מאדזשקעס? עס איז נישט נוגע, עס עקזיסטירט נישט פאר דיר.

8. “תשביתו” און סאור

“תשביתו” מיינט לכל הדעות די השבתה פון חמץ וואס איז ראוי לאכילה – נישט חמץ וואס איז א “דעפעקט חמץ” (ווי סאור וואס מ’קען נישט עסן). סאור’ס ווערט איז נישט אלס עסנווארג, נאר אלס א מיטל צו מאכן אן אנדערע טייג גיין. אויב “תשביתו” איז ווי “שבתון” (= ביטול), קען מען גוט פארשטיין ווי דאס ארבעט – מ’איז מבטל א האלב. אבער אויב “תשביתו” וואלט געמיינט “תבערו” (= פיזיש פארברענען), וואלט עס אנדערש געווען.

9. די גמרא רעדט נישט פון א מצוה פון תשביתו

די גמרא אליין זאגט נישט אז ס’איז דא א מצוה פון תשביתו – זי רעדט נאר אין קאנטעקסט פון בדיקת חמץ (אז בדיקה איז מדרבנן, ווייל מדאורייתא גענוגט ביטול). דער רמב”ם האט אבער דערפון ארויסגעלערנט א שיטה וועגן תשביתו.

[דיגרעסיע: פארגלייך צו ביטול עבודה זרה]

ביי עבודה זרה של גוים קען א גוי מבטל זיין – ער זאגט “איך גלייב מער נישט אין דעם גאט” און עס איז אויס עבודה זרה. אבער עבודה זרה של ישראל קען מען נישט מבטל זיין. דער חילוק: ביי עבודה זרה מיינט ביטול אז דער חפצא ווערט “אויסגעטשקעט” – עס איז מער נישט קיין גאט. ביי חמץ אבער קען מען נישט זאגן “עס איז אויס חמץ” – מען קען נאר זאגן עס איז אויס עסן, עס איז הפקר/עפר.

[דיגרעסיע: אנדערע ביטולים בלב]

מיאון – ביי קידושין דרבנן העלפט מיאון (א מחשבה/הצהרה). אבער ביי אנדערע זאכן (ווי חובות ממון) דארף מען א מעשה (ספר כריתות). דער כלל פון ביטול בלב: עס ארבעט נאר וואו דער ענין איז “נישט האבן שייכות מיט עפעס” – לא חשיבא – מען האלט עס פאר גארנישט.

[דיגרעסיע: מחשבות זרות]

דער בוטשאטשער רב ווערט דערמאנט אז מען קען מבטל זיין מחשבות זרות ווי “כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד). ביטול פון א מענטש (בעלי חיים) איז ממש ווי חמץ – “תשביתו”, מען זוכט מחשבות.

[דיגרעסיע: בדיקת חמץ – דאורייתא אדער דרבנן?]

עס ווערט דערמאנט א שיטה (פון ספרי) אז דער רמב”ם לערנט “אבד תאבדון” אז אין ארץ ישראל איז דא א חיוב מן התורה לאבד, און דערפון לערנט מען אז בדיקה איז א דאורייתא. דער חבר איז נישט מסכים – ער לערנט אז ווען דער רמב”ם מאכט אלעס פאזיטיוו, איז עס א סוגיא-סטייל, נישט אז עס איז טאקע א מצוה מדאורייתא צו בודק זיין. ביי חמץ איז נישט דא “מצוה לרדוף אחריה” ווי ביי עבודה זרה – חמץ איז אן איסור, נישט א מצוה צו נאכיאגן. עס ווערט פארגליכן צו דעם חילוק צווישן ארץ ישראל (נישט נאכלויפן) און חוץ לארץ (יא נאכלויפן) ביי עבודה זרה, און דער ראגאטשאווער ווערט דערמאנט אז ער ברענגט א פשטל וועגן “לא יחץ לרוץ”.

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ איז מדרבנן לויט אלעמען.

פּשט: חז”ל האבן צוריקגעגאנגען צו דער “עכטער תורה” און געמאכט א תקנה מדרבנן אז מ’דארף יא זוכן און פארברענען. אבער דער פסוק “תשביתו” אליין מיינט נאר דעם מינימום – ביטול בלב.

הלכות וועגן ווער בודק, ווען, און וואו (סוף פרק ב’)

ווער קען ממונה ווערן צו בודק זיין?

נשים, עבדים זענען נאמנים אויף בדיקה.

– אפילו א גוי – עס ווערט דיסקוטירט אויב ער קען זאגן אז ער האט בודק געווען (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

דער חיוב איז אויף ווער עס האט עס געהאט ליל י”ד – ווער עס איז דארט אויף דער נאכט פון י”ד ניסן.

אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער מאכט אן אוצר

– אויב ער גייט אוועק על דעת לחזור – דארף ער אלעמאל בודק זיין (פאר’ן אוועקגיין).

– אויב נישט על דעת לחזור – אויב ער גייט אוועק פאר די דרייסיג טעג פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין.

וואס איז דער יסוד פון “דרייסיג טעג”?

חידושים:

– די דרייסיג טעג פאר פסח איז ווען מ’הייבט אן מיט הכנה צום יום טוב – מ’הייבט אן לערנען הלכות פסח, וכו’. בעצם, די תקנת חכמים פון בדיקת חמץ ווערט כאילו חל פון פורים אן (דרייסיג טעג פאר פסח).

– די גמרא פרעגט: “הני שלשים יום מאי טעמא?” און ענטפערט: “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני” – משה האט געשטאנען אויף פסח ראשון און מזהיר געווען אויף פסח שני, וואס איז דרייסיג טעג שפּעטער.

– דער חידוש: די גאנצע חיוב בדיקה איז א חידוש דרבנן – מ’זאל נישט סומך זיין אויף ביטול אליין, נאר מ’זאל טאקע גיין בודק זיין. די שאלה איז: ווען ווערט דער חיוב חל? מ’טוט עס ליל י”ד, אבער דער חלות החיוב הייבט זיך אן פריער. דערפאר, אויב איינער גייט אוועק נאך די דרייסיג טעג, העלפט נישט – ער האט שוין א חיוב, און ער מוז בודק זיין פאר’ן אוועקגיין. תוספות זאגט אז דער חיוב ווערט חל דרייסיג טעג פאר פסח.

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספיקות, שיעורים

כללי’דיגער יסוד פון בדיקת חמץ

מדרבנן דארף מען ממש משבית זיין – וואס מיינט זוכן און אוועקנעמען. דאס איז נישט נאר ביטול בלב (דאורייתא-מינימום), נאר א פיזישע השבתה.

חידושים:

– דער ענין פון בדיקה איז נישט נאר “אויב איך טרעף חמץ זאל איך עס מבער זיין” – נאר מען דארף אקטיוו זוכן. פארוואס? ווייל מען טוט זיך נישט האבן קיין חמץ פסח, דארף מען מאכן זיכער אז מען האט נישט.

מקומות שמכניסין בהם חמץ – פלעצער וואו מען ברענגט געווענליך אריין חמץ – דארף מען גיין זוכן. פלעצער וואו עס איז נישט געווענליך, גייט מען נישט אריין.

דער רמב”ם’ס שיטה – “לא יבוא לאכלו”: דער רמב”ם זאגט נישט אז מען דארף ארויסנעמען חמץ “שמא יבוא לאכלו” (אפשר וועט ער עס עסן). ער האלט אז בדיקה איז איינע פון די השבתות – א מעשה פון השבתה גופא. דאס שטימט מיט זיין שיטה אז בל יראה איז א גדר פון אכילה – “לא יבוא לאכלו.” די גאנצע ענין פון נישט האבן חמץ איז פארבונדן מיט דעם איסור אכילה.

גרופעס הלכות אין פרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – דארפן בדיקה (דער בסיס).

2. ספק חמץ – למשל “הניח עשר ומצא תשע” – מען ווייסט כמעט זיכער אז דא איז חמץ, דארף מען גיין זוכן. חידוש: די אלע ספיקות קען מען פארשטיין אלס א גדר פון “מקומות שמכניסין בהם חמץ” – א ספק חמץ מאכט דעם פלאץ צו א פלאץ וואס דארף בדיקה.

3. קלארע פאלן – וואו עס איז זיכער דא חמץ (לעצטע גרופע הלכות אין פרק ג’).

שמי קורה – הויך און נידריג

הלכה: “שמי קורה” – דעם סיילינג (קורה = הימל פון הויז) דארף מען בודק זיין, ווייל חמץ פאלט אראפ פון דארט. אבער טיף אין דער ערד דארף מען נישט, ווייל עס קומט נישט ארויף.

[דיגרעסיע – רמז על פי קבלה:] אויב איינער האט א יצר הרע אין א הויכע פלאץ, דארף ער עס זוכן – ווייל עס פאלט אראפ. אין א נידריגע פלאץ דארף מען נישט זוכן – ווייל עס קומט נישט ארויף.

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

דער דין

הלכה: א כלי (כיפה) פול מיט שאור וואס מען האט איבערגעדרייט און צוגעדעקט מיט טיט – “כולו טח בארץ” – דארף מען נישט בודק זיין.

שיטת הגאונים – “כעפרא בעלמא”

חידושים:

– דער רמב”ם ברענגט די לשון פון שיטת הגאונים: “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא” – עס איז ווי א שטיין, עס איז בטל, עס גייט ארויס פון תורת אוכל ווי בלויזער שטויב. דאס איז א יחידאה שיטה – אז דער חפצא איז מער נישט קיין אוכל.

פארוואס דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס יסוד: אויב אלעס איז פארבונדן מיט הרחקות פון עסן – דער מעין איסור איז אכילה, און אלע אנדערע איסורים (בל יראה, בל ימצא) זענען צוגעקומען – קען מען פארשטיין פארוואס “טח פניו בטיט” העלפט: איינמאל עס איז צוגעדעקט מיט טיט, איז גארנישט פון דעם שאור עקספאוזד, עס איז נישט שייך צו עסן, ממילא איז עס ווי עס איז אונטער’ן באדן אדער ווי עפר.

דאס שטימט נאר אויב “תשביתו” מיינט נישט בפועל ממש: אויב “תשביתו” וואלט געמיינט א פיזישע מעשה פון השבתה, וואלט נישט קלאר געווען פארוואס טח פניו בטיט איז מתיר. אבער ווייל “תשביתו” מיינט להשבית חמץ מתורת אוכל – א “דעפעקט חמץ” – איז עס פארשטאנדיג אז איינמאל עס איז נישט מער אין תורת אוכל, איז די השבתה שוין געשען.

סדקי הריחיים – ביטול במציאות

הלכה: חמץ אין סדקי הריחיים (שפאלטן פון מיל-שטיינער) דארף מען נישט בודק זיין.

חידושים:

– דאס איז א ביטול במציאות – עס איז געווארן א טייל פון דעם כלי (א “טאפ”). דאס איז נישט דער זעלבער ביטול ווי ביטול חמץ בלב – דאס איז אז דער חפצא גופא איז בטל.

– אבער אפשר איז אויך ביטול חמץ בלב אזוי – אז עס ווערט “זאמד”, פונקט ווי יענץ ווערט א טאפ. אלע ביטול ארבעט אפשר אזוי – דער חפצא ווערט עפעס אנדערש.

כזית במקום אחד – אפילו אין סדק העריבה

רמב”ם’ס שיטה: א כזית חמץ וואס איז אין איין פלאץ, אפילו ווען עס איז פארשטעקט אין א שפּאלט פון א טאפּ (סדק העריבה), איז מען חייב לבער.

פּשט: א כזית איז דער שיעור וואס מ’דארף מבער זיין. אפילו ווען עס איז שווער צוצוקומען, בלייבט דער חיוב.

חידושים:

– לויט ר’ שמעון, וואס איז דער חילוק צו עס איז “סטאק” (פארשטעקט) אדער נישט? ביי ר’ שמעון איז דאך דער חמץ נאך ניצלעך (מ’קען דערפון מאכן אן אנדערע טייג), סאו וואס העלפט עס אז ס’איז שווער צוצוקומען? דער תירוץ: דער חילוק פון “סטאק” איז נאר רעלעוואנט ביי פחות מכזית, נישט ביי א כזית.

פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

רמב”ם’ס שיטה: פחות מכזית חמץ וואס איז עשוי לחזק (צו פארשטארקן דעם כלי) – איז פּטור און מ’דארף נישט מבער זיין. אבער פחות מכזית וואס איז נישט עשוי לחזק – דארף מען יא מבער זיין.

חידושים:

קשיא: אויב דער שיעור פון ביעור איז א כזית, פארוואס דארף מען מבער זיין פחות מכזית בכלל? תירוץ: ווייל ס’איז נישט בטל – ס’ליגט פריי און מ’קען עס צוזאמנעמען מיט אנדערע שטיקלעך צו א כזית.

חילוק עשוי לחזק: ווען ס’איז עשוי לחזק, איז עס בטל צום כלי – דעריבער פּטור. ווען ס’איז נישט עשוי לחזק, בלייבט עס א באזונדערע מציאות חמץ וואס קען צוזאמגענומען ווערן.

שני חצאי זיתים מיט חוט: אויב צוויי האלבע כזיתים זענען פארבונדן מיט א חוט (שטריקל), איז מען חייב לבער – ווייל דורך דעם חוט ווערן זיי מצטרף צו א כזית.

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

רמב”ם’ס לשון: חצי זית אין איין פלאץ אין הויז און חצי זית אין אן אנדער פלאץ – אויב זיי זענען נישט דבוקים בכותל/בקורות, דארף מען זיי מבער זיין, ווייל “שמא יקבץ אותם” (אפשר וועט מען זיי צוזאמנעמען). אבער אויב זיי זענען דבוקים בכותל אדער בקורות – דארף מען נישט, הואיל ודבוקין.

פּשט: דער חיוב בדיקה מדרבנן אויף קליינע שטיקלעך חמץ איז באזירט אויף דער חשש אז מ’וועט זיי צוזאמנעמען צו א כזית.

חידושים – א לאנגע מחלוקת צווישן די חברותא’ס:

1. צד א’: דער גאנצער דין דא איז מדרבנן. מדאורייתא איז מען שוין יוצא מיט ביטול. די רבנן האבן מתקן געווען בדיקה, און דער חיוב בדיקה מדרבנן איז בעיקר אויף א כזית אדער אויף וואס קען ווערן א כזית. דעריבער: ווען שטיקלעך ליגן פריי אין הויז, איז דא א חשש אז מ’וועט זיי מקבץ זיין – דארף מען מבער זיין. ווען זיי זענען דבוק בכותל – גייט מען זיי קיינמאל נישט מקבץ זיין – דארף מען נישט.

2. צד ב’: אויב דער גאנצער טעם איז “שמא יקבץ” (צירוף צו כזית), דעמאלטס ווען ס’איז נאר איין חצי זית אין דער גאנצער הויז, זאל מען דאך אויך נישט דארפן מבער זיין – ס’איז דאך נישטא וואס צו מצרף זיין! ער האט געהאלטן אז א חצי זית אליין איז שוין א פראבלעם פון חצי שיעור אסור מן התורה.

3. תשובה פון צד א’: דער רמב”ם זאגט נישט אז חצי שיעור איז דער טעם. ער זאגט קלאר “שמא יקבץ אותם” – דער טעם איז דער צירוף צו כזית, נישט חצי שיעור בפני עצמו. ממילא, איין חצי זית אליין אין דער גאנצער הויז – דארף מען טאקע נישט מבער זיין מדרבנן.

4. קשיא אויף דעם: אויב “דבוק בכותל” איז נאר א סימן אז מ’גייט עס נישט מקבץ זיין, פארוואס דארף דער רמב”ם צולייגן דעם פרט פון “דבוק”? ס’וואלט גענוג געווען צו זאגן “ווייל ס’איז ווייט איינער פון דעם צווייטן”! דער רמב”ם לייגט אבער צו אז “דבוק בכותל” איז אן אייגענע סיבה – ווייל עס איז ממש פארשטעקט/בטל צום כותל, נישט נאר ווייל ס’איז ווייט.

5. נפקא מינה: וואס טוט זיך ווען א חצי זית איז נישט דבוק בכותל אבער ס’איז אויך נישטא קיין אנדערע שטיקלעך צו מצרף? לויט איין צד – דארף מען יא מבער זיין (ווייל “נישט דבוק” אליין איז שוין א חיוב). לויט דעם אנדערן צד – דארף מען נישט (ווייל אן צירוף צו כזית איז נישטא קיין חיוב מדרבנן).

6. אומגעלייזטע שאלה: אין פריערדיגע הלכות שטייט קלאר “כזית” אלס דער שיעור פון ביעור. ווי שטימט דאס מיט דעם אז דא משמע אז אפילו פחות מכזית (וואס איז נישט דבוק) דארף מען מבער זיין? דאס איז געבליבן אן א קלארע רעזאלוציע.

בדיקת חורין וסדקין

דער רמב”ם’ס שפּראך: מ’דארף בודק זיין חורין וסדקין.

פּשט: מ’דארף בודק זיין אפילו אין קליינע לעכער און שפּאלטן.

חידושים:

– עס איז א דיון וואס “חורין וסדקין” מיינט בנוגע דעם שיעור חמץ וואס מ’זוכט. איינער האט געמיינט אז “חורין וסדקין” ווייזט אז מ’דארף זוכן אפילו א קליינע ברעקל חמץ (פחות מכזית). דער אנדערער האט אבער אויפגעוויזן אז “סדקין” קענען זיין גרויסע שפּאלטן וואס קענען האלטן אפילו גרויסע שטיקער חמץ – אזוי אז דער אויסדרוק “חורין וסדקין” רעדט נישט נאטווענדיג פון קליינע שיעורים חמץ, נאר פון די ערטער וואו מ’דארף זוכן.

– דער מגן אברהם זאגט א דיוק אז מ’דארף זוכן אפילו פחות מכזית, אבער עס בלייבט נישט זיכער אז דאס איז משמע פון דעם רמב”ם אליין, ווייל אין אנדערע פלעצער איז משמע אנדערש.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: סטרוקטור פון די איסורים און מצות תשביתו

הקדמה: כללי’דיגע סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

ס’איז אזוי, מיר לערנען אז הלכות חמץ ומצה, אונז האלטן ביי פרק ג’. אונז זעען באופן כללי, ס’איז דא יא, חמץ און מצה, און ס’איז דא אזויווי אונז האבן געלערנט די מצוות, רייט? ס’איז דא די איסורים פון נישט עסן חמץ, פארשידענע אופנים, און נאכדעם איז דא די מצוה פון עסן מצה, און די מצוה… אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם האט עס ארגאניזירט די מצוות לויט ערב פסח, שבעת ימים, און ערב פסח. יא, אבער די הלכות ארבעט נישט ממש אזוי. ס’גייט יא בערך אזוי. דאס הייסט, אבער די ערשטע קאטעגאריע, די ערשטע זעקס מצוות, זענען אלע אין די ערשטע פינף פרקים, לאמיר זאגן. דאס הייסט, אלע מיני ענינים פון איסור חמץ, און נאכדעם פרק ו’ הייבט אן די מצוה פון עסן מצה, און פרק ז’ איז סיפור יציאת מצרים, און די חמשה סוגי… די ליל הסדר איז פרק ח’.

סאו, קומט אויס אזוי ווייזט ער אז די ערשטע… ס’איז נישט ריעלי טרו, דאס הייסט, נישט זיכער. די ערשטע פיר פרקים איז זיכער וועגן די לאו’ס פון נישט עסן חמץ און השבתת חמץ. איך מיין אז די פינפטע פרק איז אויך דא אביסל, סאו איך בין נישט זיכער. די ערשטע פינף פרקים. איך האב געהאט א נאוטס ערגעץ וואס איך האב געטראפן פון לעצטע יאר וואס אונז האבן געמאכט אויף… לאמיך זען אויב איך טרעף עס. איז דאס מיין איך. ס’שטייט דא אז א’ צו ה’ איז איסור חמץ. יא, די ערשטע פינף פרקים, רוב הלכות זענען וועגן איסור חמץ. אינטערעסאנט.

יא. סאו, וויאזוי טיילט זיך די ענין פון חמץ? סאו דאס איז וואס אונז דארפן פארשטיין. סאו די ערשטע פרק איז געווען, אה, מ’קען זאגן, לכאורה דארף עס זיין מער באופן כללי, רייט? אזוי גייט מען דאך אן באופן כללי.

חזרה: פרק א’ – די כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ

די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט, האב איך געזאגט, אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם גייט אלעמאל און הייבט אן מיט די הגדרה אזויווי פון די מצוה, רייט? דאס איז בעצם וואס דאס איז. ער הייבט אן מיט די הגדרה פון די מצוה. די מצוה, אה, די איסור, וואס איז די גדר פון די איסור אכילת חמץ? יא, וואסערע עונשים זענען דא? ווען באקומט מען די עונשים? אזעלכע סארט זאכן.

איסור אכילת חמץ

סאו האבן מיר געזאגט אז ס’איז דא, אה, דריי אנדערע מצוות בעצם, לכאורה. ס’איז דא די איסור אכילת חמץ פון פסח אליינס, די איסור אכילת חמץ. ס’איז דא אויך נאך א איסור פון תערובת חמץ, אן עקסטערע לאו לויט דעם רמב”ם, וואס ער באקומט שוין כרת. אויף די ערשטע באקומט מען יא כרת, יא, לויט די שיטת הרמב”ם. די אנדערע ראשונים, דער ראב”ד און דער רמב”ן, די אלע זענען מחולק, אבער די שיטת הרמב”ם איז אז ס’איז דא איין איסור צו עסן כל אוכל כזית חמץ אין פסח, באקומט ער כרת, און חטאת, אזוי ווי א… יא? יא, יא. כרת און חטאת.

ס’איז נישט דא קיין עונש, נישט אזוי ווי שבת. שבת איז דא למשל כרת, חטאת, און סקילה. דא איז נישט דא קיין סקילה, ס’איז נישט דא קיין עונש בידי אדם. ס’איז אינטערעסאנט. מ’דארף וויסן וועלכע חטאים האבן אויך די עונש. איך מיין, כרת מיינט מ’באקומט מלקות לכאורה, אבער… מלקות באקומט מען יא אויף די לאו, אבער נישט קיין מיתה בידי אדם, נאר כרת בידי שמים אויב ס’איז במזיד, און בשוגג באקומט ער א קרבן חטאת. דאס איז אכילת חמץ.

איסור הנאה – קשיא: צו באקומט מען כרת אויף הנאה?

און דאס איז א זאך, און ער טוט אויך שרייבן הנאה, ער זאגט נישט וואס געשעט אויב הנאה איז אויך כרת. איך האב נישט פארשטאנען קיינמאל נישט דאס. דא איז דא א איסור אכילה והנאה, אויך הנאה. הנאה איז אסור פון חמץ, ס’איז דא א דרשה, “לא יאכל”, בהיתר אכילה. אבער צו מ’באקומט כרת אויף הנאה פון חמץ פסח אויכעט? הנאה בכלל אכילה מיינט דאס די זעלבע זאך, אדער אז מ’האט אויך גע’אסר’ט הנאה? די לשון “בכלל אכילה” מיינט לכאורה אז ס’איז די זעלבע זאך, ס’איז איין זאך. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט.

סאו, הלכה א’, הלכה ב’, ס’איז נישט קלאר. ס’איז דא… איך זע אין די בעק אז ס’איז דא וואס זאגן אז ניין, אפילו מלקות שטייט נישט, ס’איז נאר א איסור. וואס הייסט הנאה איז נאר א איסור? אזוי ברענגט ער, ווייל מ’האט געדארפט זאגן לכאורה אז ס’איז דא אן עונש. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס איז די פשט. על כל פנים, הנאה טאר מען אויך נישט, אבער ער זאגט נישט וואס געשעט.

אויף דעם איז מיר מבאר, I don’t know, I don’t know. על כל פנים, דאס איז איין איסור, א איסור צו עסן חמץ, אקעי?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

נאך א איסור איז דא, איסור number one, דאס איז די most basic זאך, מ’טאר נישט עסן חמץ פסח. נאך א איסור איז דא, צו האבן חמץ פסח, רייט? ס’שטייט “לא יראה” און “לא ימצא”. ס’איז דא חילוקים, מיר גייען זען פרטים פון דעם אין פרק ד’ בעזרת ה’. פרק ד’ רעדט זיך פון פרטים פון “לא יראה” און “לא ימצא”, אבער פרק א’ איז נאר די הגדרה כללית, מ’טאר נישט האבן חמץ פסח, “לא יראה” און “לא ימצא”, צוויי לאוין. און פארשטייט זיך, אויב ס’איז עובר, אז ער זאל באקומען מלקות דארף ער טון א מעשה, און ממילא איז דאס… אקעי.

נאכדעם, די רבנן האבן געמאכט אז חמץ שעבר עליו הפסח, וואס ס’איז געווען אויף בל יראה, איז עס אסור בהנאה לעולם. דאס איז שוין א זאך אזויווי דבר כללי מיט די רבנן.

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – איז דאס א קנס?

Chavrusa A: אזוי ווי מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכת שבת, איז דאס א מין קנס אזא זאך?

Chavrusa B: ס’איז א קנס, און אונז לערנען אז די ריזען פון די קנס איז כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. מ’זאל נישט אנקומען צו טון בל יראה. ס’איז אזויווי אסאך קנסות. ס’איז נישט פשט א קנס… וואס מיינט א קנס? א קנס איז אזויווי איך געב דיר א טיקעט. דו פארסט אריבער א רעד לייט, באקומסטו א טיקעט. וואס איז די פוינט פון די טיקעט? אז דו זאלסט נישט אריבערפארן די רעד לייט. דו ביסט אריבערגעפארן, און דו האסט עס אריבערגעברענגט מיט עפעס א טריק, איז אפילו נישט צו זאגן אז דו זאלסט עס נישט עסן נאכדעם.

Chavrusa A: אבער דאס איז שוין דאורייתא. די הרחקה פון דאורייתא זאגט נישט… דו זאגסט א גוטע סברא. איך זע אז די מפרשים האבן געזען די פשט. ווען די פשט איז א פסוק, יא, די פשט איז א כתוב, קען מען דאס זאגן אזוי. ס’קען זיין אז ס’איז נישט קיין סתירה. די הלכה וועט מאכן שוין פון אים אן עקסטערע מצוה. אבער אזויווי ס’איז דא די איסור פון די גילוי, איז דא א הרחקה פון דאורייתא.

Chavrusa B: ניין, די תורה האט אויך געמאכט א הרחקה פון די איסור, יא. ס’איז משמע אזוי, יא. און די מפרשי הפשט וואס מיר האבן געזען נעכטן אדער איינעכטן לערנען זיכער אז די יראה איז א הרחקה פון אכילה. און ס’איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין. איך מיין, דו פרעגסט פארוואס איז עס אנדערש פון אלע אנדערע איסורים? די תירוץ איז ווייל ס’איז… איך האב אמאל געשריבן א גאנצע שטיקל תורה וועגן דעם, איך זע עס נישט דא אין מיין ספר. אבער אז דו זאלסט נישט האלטן דאס אויער, ווייל דו דארפסט נישט די חמץ. ס’איז זיכער אז אויב לערנט מען דא פשוט’ע מקרא פשט, איז עס זיכער אזוי. יא.

על כל פנים, אקעי, שוין. נאכדעם האבן מיר געלערנט אז לויט די רמב”ם איז דא נאך אן איסור פון עסן תערובת חמץ, ס’איז אן עקסטערע איסור. און למעשה די איסור איז אויך נאר ווען מ’עסט א כזית פון די חמץ אין די תערובת. ס’איז זייער א שווערע אינטערעסאנטע זאך. און אלע אנדערע מפרשים זאגן ניין, אויב דו עסט א כזית האסטו געגעסן חמץ. נישט חמץ אליין, אבער די רמב”ם זאגט אז די תערובת איז שוין נישט חמץ אליין. און אלע אנדערע פארשטייען אז ניין, דאס איז דאך ממש חמץ, נאר תערובות וואלט געדארפט זיין אן אנדערע זאך. און וואס איז דעמאלטס? דעמאלטס איז א מחלוקת תנאים, און מען האט פסח’עט גע’פסק’נט בכלל נישט אז ס’איז אסור, ס’איז נאר אסור אפשר מדרבנן צו עפעס אזוי.

אקעי, דאס איז לגבי תערובות חמץ. האבן מיר גערעדט וועגן חצי שיעור, אסור, אויך האט פרטים אזויווי די עונש, רייט? די דזשענעראל זאכן, אלעמאל די דזשענעראל זאכן אינקלודן די סארט זאכן. און זייער גוט.

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

נאכדעם האבן מיר געלערנט אז דאס איז דא, בקיצור, צוויי איסורים מדאורייתא, אדער דריי קענסטו זאגן: איסור אכילת חמץ, איסור הנאה, איסור תערובות חמץ. דאס זענען אלע זאכן דאורייתא לויט די רמב”ם. נאכדעם איז דא א פערטע איסור וואס איז מדאורייתא אויך נישט צו עסן חמץ מחצות היום ולמעלה. דאס איז נאר אכילה, נישט הנאה לכאורה, און ס’שטייט נישט אז ס’איז דא תערובות חמץ, און אלע אנדערע חומרות וואס מיר האבן געלערנט, לא עבר על בל יראה ובל ימצא, אלע חומרות וואס מיר האבן געלערנט וועגן חמץ בפסח איז נישטא אויף די איסור פון ערב פסח משש שעות ולמעלה.

אבער מדאורייתא איז דא אן איסור דאורייתא מפי השמועה אז “לא תאכל עליו חמץ” מיינט נישט עסן חמץ בשעת… מ’זאל נישט שעכטן די פסח בשעת חמץ קיימת. און אויף די דאורייתא איז אויך דא גזירות מדרבנן אין צייט, רייט? אז מ’איז גע’גזל’ט אכילה משש שעות. איינס איז מ’לייגט צו א שעה, און נאכדעם האט מען נאך מורא פון יום המעונן. רייט, איז בעיסיקלי לייגט מען צו צוויי שעות, האוועווער עגזעקטלי ס’ווארקט. ממילא איז דא חילוקים אז דאס איז ממש צוגעלייגט, טאר מען נישט הנאה האבן אויך נישט. ס’שטייט דא איינס איז ממש צוגעלייגט, און איינס איז עפעס אזא אינטערעסאנט וויאזוי די רמב”ם פרעגט עס. דאס איז אלץ מפרשי הגמרא אין זייט פ”ד. יא, אבער ס’זאל נישט אויסקוקן ווי מ’האט צוגעלייגט צוויי שעות. די רמב”ם וויל נישט זאגן מ’האט צוגעלייגט צוויי שעות. ער זאגט מ’האט צוגעלייגט איין שעה, אבער איין שעה איז ממש… די איין שעה איז עפעס אן ענין, ס’איז נישט ממש איסור, ס’איז אן אנדערע מין איסור. ס’איז א חילוק, ס’איז א חילוק בהנאה, מ’האט עס אסור בתרומה, רייט? ס’איז דאך א חילוק.

דיון: פשט אין פסוק “לא תאכל עליו חמץ”

בקיצור, דאס איז די נקודה פון די ערשטע פרק, די כללים, די איסורים פון די דריי איסורים, קענסט זאגן: נישט עסן חמץ, בל יראה, מיט תערובות חמץ, און נישט עסן חמץ ערב פסח אויך. טראכט, ביי די וועי, פשוט’ע פשט פון די פסוק “לא תאכל עליו חמץ” מיינט בכלל נישט דאס. פשוט’ע פשט מיינט, “עליו” מיינט נישט בשעת שחיטתו. “עליו” מיינט לכאורה, אזויווי יעדער קרבן, “על חלות לחם מצות יקריב קרבנו” שטייט ביי תודה. על מצות ומרורים יאכלוהו. “על” מיינט, ווען מ’עסט די פלייש, עסט מען עס אויף א ברויט. אפשר ליטעראלי האט מען געגעסן די פלייש אויף א ברויט, אזויווי א סענדוויטש, אזויווי הלל. האט דער רב שרירא גאון געקלערט מיט די סוגיא. אונז מיינען אז די קרבן פסח, ווען מ’עסט עס ביים סדר, זאל מען עס נישט עסן מיט חמץ. פארשטייסט וואס איך זאג?

מיינט נישט אז בשעת שחיטה. דאס איז אלץ על פי דרש. על פי פשט מיינט עס נישט דאס. זיי זאלן זאגן על פי השמועה, אבער על פי פשט… איך זאג נאר, אונז מיינען אלעמאל אז דאס סאונדט ריזאנעבל, אז ס’איז דאך דא חמץ. זאג איך, ס’איז נישט פשט אין פסוק, ס’איז נאר א דרש. אקעי? ס’מאכט עני נפקא מינה להלכה? It doesn’t help you.

Chavrusa A: אונז לערנען יעצט מקרא, אונז זענען נישט אין הלכה.

Chavrusa B: יא, אבער אונז דארפן וויסן פשט אין פסוק אויך. ס’איז איינע פון די זאכן וואס איז גוט צו וויסן. אמת. און אויך, אז אסאך מאל, נאכדעם וואס מ’טרעפט די פשט, קען מען אויספיגורן אז אפשר די הלכה שטימט יא מיט דעם. ס’געבט קלארקייט אין הלכה אסאך מאל. אקעי.

מצות תשביתו – די פינפטע מצוה

אקעי, יעצט, א פינפטע מצוה איז דא. מיר האבן געלערנט שוין פיר מצוות, אדער וואטעווער לויט די חשבון. און יעצט איז דא א פינפטע מצוה. דאס איז די מצוה פון השבתת חמץ. ס’איז דא א מצוה “תשביתו שאור מבתיכם”. די כללות קודם כל פון די מצוה פון תשביתו. זאגט דער רמב”ם, “תשביתו” איז די טייטש ביטול בלב. דאס איז לויט… יא, די אלע אסאך ראשונים וואס זענען חולק אויף דעם, כדי איר זאלט זיך נישט כאפן ביים קאפ, לאמיר זאגן וואס שטייט אין רמב”ם. השבתה איז טייטש ביטול בלב, און דאס מיינט תשביתו. ס’איז זייער פאני בעצם, ווייל די ראשונים קריגן זיך וואס דארף ביטול ארבעטן, צו ס’איז מיט דעם הפקר, צו ס’איז מיט דעם…

מחלוקת רמב”ם ותוספות: וואס מיינט תשביתו?

ס’איז אמת, אויף דעם זאגט דער רמב”ם אז תשביתו איז טייטש ביטול, און ס’איז נישט אזוי פשוט. ס’איז זייער נישט פשוט, איך וועל דיר געדענקען. אלע אנדערע אידן זאגן, איך וועל דיר געדענקען, אז מדאורייתא דארף מען יא, ס’איז נישט אזוי פאני. ס’איז פאני אז תשביתו זאל דען טייטש ביטול.

Chavrusa A: אז ביטול איז נאר איין פארם פון תשביתו? אדער פארברענען, אדער…

Chavrusa B: ניין, איך מיין, תשביתו איז טייטש מ’זאל נישט האבן, אזויווי א מצות עשה פון בל יראה. דער רמב”ם מאכט עס אן עקסטערע זאך. איך וועל דיר געדענקען נישט קלאר יעצט די מחלוקת. לאמיר זען וואס ער זאגט.

די גמרא זאגט מדאורייתא ביטול בעלמא סגי, אבער בדיקת חמץ איז מדרבנן. די גמרא זאגט נישט אז די גמרא האט א מצוה פון תשביתו קיינמאל נישט. די גמרא זאגט דאס נאר אויף די ענין פון בדיקת חמץ. ס’איז נישט אזוי קלאר. דער רמב”ם האט פארשטאנען אזוי פון די גמרא, און ווייטער. אה, נישט דברים פשוטים.

תוספות, למשל, לויט תוספות האלט טאקע אויך אז תשביתו איז איינע פון הפקר, אז ביטול איז איינע פון הפקר. אבער למעשה לויט תוספות איז נישט פשט אז תשביתו מיינט אז מבטל זיין. תשביתו מיינט אז ס’איז נישטא קיין חמץ, כפשוטו. נישטא קיין חמץ. איינע פון די וועגן איז אדער דורך פארברענען אדער דורך מבטל זיין. ניין, אדער דורך מפקיר זיין, וואס דעמאלטס האסטו נישט. מפקיר זיין. אבער ס’איז נישט אז דער רמב”ם לערנט א גאנצע אנדערע זאך.

דער יסוד-שאלה: וואס מיינט “תשביתו שאור” מן התורה?

Speaker 1: דאס איז דער טייטש, תשביתו טייטשט מבטל זיין.

Speaker 2: ניין, נישט מבטל זיין.

Speaker 1: קומען די חכמים און געטוישט, ס’איז נישט געטוישט. זיי האבן געזאגט אז מ’זאל זיך נישט פארלאזן, מ’זאל… ס’איז פאני אביסל אזוי ווי דער רמב”ם זאגט עס, ווייל כאילו, ווען בעצם, וואס איז די פארעם? כאילו, איך הייב נישט אן צו געבן אן עצה, יא? כאילו, ווען משה רבינו האט געוואלט נישט געבן די דברי ספרים, לאמיר זאגן, וואס טוט מען ערב פסח? גארנישט, רייט? ניין, מ’איז מבטל. מ’זאגט “כל חמירא”. מ’דארף עס זאגן, צו ס’איז בלב גענוג ווייס איך נישט. און די אנדערע זייט, איך מיין אז אונז לערנען טראכטן געווענליך, אזוי ווי דו זאגסט נאר נאכדעם, אז פשוט’ע פשט איז דיר געזאגט ניין, די תורה זאגט ווארף ארויס די חמץ. שוין, אויב איינער וויל נישט… אבער, מ’דארף זען.

“תשביתו” — א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

Speaker 1: סיי די מפרשי הרמב”ם, אויך די מפרשי המקרא, זאגן אז די ווארט “תשביתו” קען שטיין טייטשן “ווארפן”, אזוי ווי ס’שטייט אויף אנדערע פלעצער, “לקרב תשליכנו”, אדער מער דעטאלן וואס מ’זאל דארפן טון. “תשביתו” איז זייער א כלליות’דיגע, אזוי ווי “השבתת המלכות”. דו זאלסט נישט האבן חמץ. נישט האבן. ס’זאגט נישט אז דו דארפסט עפעס טון אן אקציע. נישט האבן. נישט האבן מיינט די מינימום. וואס איז די מינימום נישט האבן? דער מינימום נישט האבן, מוז ער מבטל זיין. ער זאל אוועקנעמען דעם בעלות. אויב די פשוט’ע פשט וואלט געווען אז די מינימום איז סיי וועלכע מין וועג פון ארויסנעמען פון רשות, אזוי וואלט מען אפשר געקענט זאגן. די מאוסט מינימום איז ביטול בלב.

Speaker 2: אבער מ’קען דאך זאגן אפילו ווייניגער, צדיק. מ’קען דאך זאגן אז מינימום מיינט “תשביתו” פון כח החמץ אדער פון מאכן חמץ.

Speaker 1: ניין, זאלסט נישט האבן. זאלסט פשוט נישט האבן, כפשוטו. זאלסט נישט האבן חמץ פסח. דו וואטעווער, איט דאזנט מעטער. ס’איז נישט קיין עשה, ס’איז א נעגעטיוו זאך, נישט קיין פאזיטיוו זאך. דער רמב”ם מאכט עס יא פאר א שטיקל פאזיטיוו זאך. אמת, ס’איז נישט דא וואס צו טון, ס’איז נאר אזוי ווי א ביטול בלב, אבער ער מאכט עס פאר אזא עקסטרע זאך.

פארגלייך צו שבת — “השבתה” מיינט נישט טון, נישט אן אקטיווע מעשה

Speaker 1: א תשביתו איז נישט נאך אזוי ווי שבת, רייט? שבת איז דא עשה ולא תעשה. זאלסט נישט טון מלאכה, און זאלסט שובת זיין. וואס טוט מען כדי שובת צו זיין? מ’איז מבטל די מלאכה בלב? ניין, מ’טוט גארנישט, מ’טוט נישט מלאכה. איך וואלט געזאגט אז מ’קען זאגן פסח, ס’איז דא א לא תעשה, “לא יראה לך חמץ”, און אן עשה, “תשביתו חמץ”. ביידע מיינען די סעים עקזעקט זאך, ס’איז נאר פרעימד… “תשביתו” איז נישט חמץ. די תורה זאגט נישט “תשביתו”. ס’קען זיין אז דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט.

איך וועל דיר זאגן די מאוסט סימפל. נאכדעם ווען די חז”ל האבן צוגעלייגט אז מ’זאל יא מאכן אן עקסטערע השבתה. איך זאג דיר אז וואס דער רמב”ם זאגט איז נישט די מאוסט סימפל. די מאוסט סימפל איז גארנישט. אז די תורה שטייט גארנישט. דו זאלסט נישט האבן חמץ. איטס יור אישו, ס’איז נישט מיין אישו.

דיסקוסיע: וואס איז דער מינימום פון “תשביתו”?

Speaker 1: אזוי אז וועגן דעם זאגט דער רמב”ם, וועסטו וויסן די מאוסט בעיסיק השבתה, די גרינגסטע, די מינימום, די מינימום השבתה וואס דו ביסט מבטל בלב.

Speaker 2: לא, לא נכון, אבער דאס איז א גרויסער חידוש, צדיק, נאכאמאל. ווייל די אנדערע אפשן איז אז דו דארפסט עס עקטשועלי ארויסנעמען.

Speaker 1: זאג איך, דאס איז די מינימום, ווייל דאס איז קיין הפקר, לאו יראה. ווייל לויט דיר, “תשביתו” איז דאך גארנישט. רייט? מינימום קענסטו טייטשן אויף צוויי וועגן. מינימום וואס דו מיינסט איז… ניין, איך זאג אז ס’קען זיין אז דער רמב”ם האלט אזוי ווי דו, אז “תשביתו” מיינט גארנישט. און דער רמב”ם וויל דיר נאר זאגן, וואס איז די מינימום גארנישט? וואס איז די מינימום גארנישט? די מעקסימום גארנישט איז דאס וואס חז”ל האבן צוגעלייגט, אז דו זאלסט פארברענען. די מינימום גארנישט… ס’קען זיין, ס’קען נישט זיין אז דאס איז וואס דער רמב”ם מיינט. “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” וואס איז די השבתה וואס שטייט? אזא שוואכע אויסדרוק שטייט נישט אין תורה. ס’מיינט די מינימום. וואס איז די מינימום וויאזוי דו זאלסט מקיים זיין “לא יראה”?

Speaker 2: איך פארשטיי, אבער יו אר יוזינג די ווארט “מינימום” דיפערענט ווי מיר. ביי מיר, די ווארט “מינימום” באדייט וויפיל חידושים שטייט אין דעם פסוק. לויט וואס איך טענה, די פשוט’ע פשט, און איך בין זיכער אז ס’איז דא אנדערע ראשונים וואס לערנען אזוי, ס’שטייט נישט גארנישט. ס’איז “ליתן עשה על הדבר”, כאילו.

“תשביתו” — א פאזיטיווע נוסח פון א נעגאטיווע זאך

Speaker 2: מיט אנדערע ווערטער, אסאך מאל לערנען מיר, מצות עשה קען זיין פשוט די נוסח פון די תורה. מען קען זאגן די זעלבע זאך אין א פאזיטיווע וועג און אין א נעגאטיווע וועג. דא שטייט עס אין א פאזיטיווע וועג, כאילו. ס’איז א נוסח. איך האב געזען אז דער אבן כספי רעדט אפילו וועגן דעם, ס’שטימט מיט די אריסטו, אבער מען קען אזוי רעדן. די תורה, סאמטיים, רעדט נעגאטיווע זאכן אין א פאזיטיווע וועג. דאס איז א סוגיא אין די תורה, כאילו. ס’מאכט א חילוק להלכה, אז א מצות עשה, און אזוי ווייטער. געב מיר איין סעקונדע.

דער גרויסער חידוש פון רמב”ם — ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

Speaker 2: אבער דער רמב”ם לייגט צו א גרויסע חידוש, אז וואס? אז “תשביתו” מיינט נישט נאר דאס, אז “תשביתו” מיינט אז מען קען, כאילו, מען איז יוצא מיט א ביטול בלב. וואו אין די תורה איז דא אזא זאך אז איך זאל זאגן “איך וויל נישט האבן עפעס”? ס’מיינט צו זאגן, מאך זיך ווי דו האסט נישט. ס’איז א ריזיגע חידוש, ניין?

Speaker 1: ס’איז נישט מאך זיך, אויב ארבעט עס ווי… אה, רגע, ס’איז א חידוש. דו פארשטייסט? ס’איז נישט קלאר וואו ס’שטייט דאס בכלל.

Speaker 2: יא, דער רמב”ם האט געלערנט דאס אין די ווארט “תשביתו”. אז “תשביתו” איז נישט קיין מעשה, “תשביתו” איז א שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה. שביתה איז נישט קיין מעשה. סאו וואס קען זיין נישט קיין מעשה? דאס אז דו ביסט עס מבטל. אזוי ווי דו ארבעטסט נישט, דו עסט נישט, דו האסט נישט, דו האסט נישט דורך בלב. איך מאך זיך אז איך האב עס נישט.

Speaker 1: איך פארשטיי, אבער ס’איז נאך אלץ, כאילו, איך הער, ס’מוז זיין א סברא פאר דעם, ווייל לכאורה איז עס פאני.

“לא תותירו” און די קאנצעפט פון הפקר

Speaker 1: “לא תותירו” איז כאילו דא א קלארע זאך פון הפקר. די תורה זאגט נאר דו זאלסט נישט האבן. אז “לא תותירו” איז פשט, איז נישט אזא גרויסע חידוש, ווייל די תורה זאגט דו זאלסט נישט האבן. אויב דו ביסט נישט מיין, ס’באלאנגט דיר נישט. סאו ס’איז א דזשענעראל זאך אז הפקר ארבעט, דו פארשטייסט? אבער דער רמב”ם זאגט דאך א נייע סארט זאך, אז ס’איז דאך א “ליוסם בליבו שיעפר”, איך ווייס נישט, די גאנצע תורה איז א דבר פלא לכאורה. אין אנדערע ווערטער, וואו קומט בכלל די סארט איידיע? פארשטייסט מיין שאלה? איך וויל דאס פרעגן. דו פארשטייסט וואס איך מיין?

דיגרעסיע: בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 2: ווען ער זאגט “תשביתו”, איך וויל דאס פרעגן. איך זע דא, איך לערן יעצט אין ספרי, איך זע ער צייכנט צו די הלכה אין רמב”ם וואס מיר האבן געלערנט, “אבד תאבדון”, ער מיינט אז אין ארץ ישראל, “מצוה לאבדן ביד עד שיאבד אותן מן העולם”, צייכנט ער צו. אבער ווען דער רמב”ם לערנט “אבד תאבדון”, ער מיינט אז דארט ביסטו מחוייב צו זיין מבעיר, נישט אז דו דארפסט גיין עקשולי זוכן. און ער שטעלט צו אז דער רמב”ם לערנט אז בדיקה פון חמץ איז א דאורייתא, מן התורה לאבדן. אויב אזוי, אז מיר לערנען אז א טבילה דארף זיין אן א חציצה, דארף מען טון די פעולה אנצוקומען אהין.

Speaker 1: סאו, איך בין נישט מסכים מיט דעם, ווייל איך לערן אלעמאל אז ווען דער רמב”ם מאכט דיר אלע זאכן פאזיטיוו, איז ער אויך אן ענין פון סוגיא, און ער האלט נישט עכט אז ס’איז א מצוה צו בודק זיין. איך בין נישט זיכער אז ס’איז קארעקט. ס’איז כדי ס’זאל נישט זיין. ס’פארשטייט זיך, מען דארף טון פראקטיש די אקציע, אבער איך בין נישט קאנווינסד אז דאס איז טאקע די פשט ביי די וואס מיר זענען מסביר.

Speaker 2: ניין, אבער דא שטייט יא “מצוה לרדוף אחריה”, מען דארף עס זוכן. חמץ איז נישט קיין מצוה לרדוף אחריה, דאס איז אן איסור.

Speaker 1: ניין, ניין, איך מיין אז ס’איז ווייניגער. איך מיין, מיט די רבנים דארף מען יא לרדוף אחריהם.

Speaker 2: ס’איז אינטערעסאנט, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז אן ארץ ישראל און חוץ לארץ, אזוי האבן מיר געלערנט.

Speaker 1: יא, דאס איז א זאך. אין ארץ ישראל דארף מען נישט נאכלויפן, אין חוץ לארץ דארף מען יא נאכלויפן, וואטעווער די דעטאלן פון יענץ איז. קומט אויס אז חמץ איז אזוי ווי די איסור אין ארץ ישראל, און די רבנים, דאס הייסט, “לא יחץ לרוץ”, איז דאך דא א פשטל וועגן דעם. דער ראגאטשאווער ברענגט.

Speaker 2: איך הער. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. על כל פנים, דו פארשטייסט די נקודה, ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך.

צוריק צו די לשון “השבתה” — וואס מיינט עס?

Speaker 2: וואס קען עס האבן צו טון מיט די לשון “השבתה”? ווייל למשל דער תרגום טייטשט “השבתה” – “תבטלון”. אז “השבתה” איז זייער א מינימאל ווארט, ווייל “השבתה” מיינט נישט עסן, נישט ארבעטן. אבער “השבתה” מיינט נישט האבן, ס’מיינט נישט מאבד זיין, ס’מיינט נישט אזוי ווי “תבערון”, “תאבדון”. ס’איז נאך א לשון פון נישט האבן.

ממילא האבן חז”ל געזוכט וויאזוי קען מען נישט האבן און מ’זאל נישט דארפן טון מעידזשער ארבעט? נאר מ’זאל מבטל זיין אין זיין הארץ, הפקר, אדער וואטעווער וויאזוי ס’ארבעט. אן דאס צו מאכן. אדער אפגעבן די אייגנטום דערויף. אנשטאט דו זאלסט זיין ביזי מיט די חמץ, קענסטו טון עפעס א זאך מיט דיר, א קלייניגקייט, א ווארט וואס דו רעדסט ארויס וואס האט געטוישט די מציאות.

און נאר האבן חז”ל צוריקגעגאנגען צוריק צו די עכטע תורה, און יא געזאגט אז מ’דארף טאקע, זיי האבן געמאכט א מדרבנן אז מ’דארף יא זוכן. אבער אפצוטייטשן די ווארט “תשביתו” האבן זיי געטון נאר די מינימום, אז דו זאלסט נישט האבן. אזויווי די שביתה פון מלאכה, די שביתה פון א קהילה, אזויווי דו זאגסט “שביתת עשור”.

Speaker 1: אבער נישט האבן קען מיינען אז מ’דארף יא מבער זיין, דאס איז וואס איך זאג דיר. דא שטייט נאך א חידוש אז מ’דארף עס אפילו נישט…

Speaker 2: ניין, אבער אויב אזוי שטייט נישט אין די תורה א פאזיטיווע לשון פון גיי מאבד זיין, אזויווי ס’זאל קענען שטיין “תבערון”.

Speaker 1: אבער ס’איז אזוי ווי איינער זאל זאגן אז שבת טו מען צו מלאכה, דארף עס נאך נישט זיין מחשב זיין. וואס איז דאס פאר א מין זאך?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ווען דו ביסט מבטל לשבת, דו האסט אויפגעגעבן בעלות דערויף.

Speaker 1: ניין, איך האב נישט אויפגעגעבן בעלות, וואס האלטסטו אן?

Speaker 2: דאס איז נישט אזא זאך. דאס איז תוספות’ס פשט. דאס איז… רייט, אקעי.

מחלוקת: צי ביטול איז הפקר (תוספות) אדער עפעס אנדערש (רמב”ם)

Speaker 1: וואס הייסט לויט’ן רמב”ם “יחשב בליבו”? וואס מיינט “מסתלק” לויט’ן רמב”ם? וואס האט דער רמב”ם געטראכט? וויאזוי ארבעט עס? ס’איז אזא מין ארעמע זאך? דו מאכסט זיך ווי דו האסט עס נישט?

Speaker 2: ניין, דו האסט עס נישט.

Speaker 1: דו האסט עס נישט?

Speaker 2: ניין. וואס איז פשט לויט’ן רמב”ם? לויט’ן רמב”ם איז עס נישט גענצליך הפקר, אבער ס’איז אויך עפעס. עפעס אזא מין זאך אז דער מענטש פילט זיך נישט ווערט ביי אים די חמץ, אדער עפעס. ס’דארף דאך דארט זיין עפעס. ס’האט נישט מיט בעלות. ס’האט זיכער גארנישט מיט בעלות. ס’האט, קענסט זאגן, מיט חשיבות.

Speaker 1: וואס טייטש לויט’ן רמב”ם? וויאזוי עלעווייט עס?

Speaker 2: חשיבות. איך האב דיר געזאגט נעכטן, אזוי ווי… אזוי ווי מ’לערנט… ס’מאכט סענס, מ’קען עס מאכן סענס. איך זאג נאר אז ס’איז א חידוש, ס’איז נישט דער מינימום.

Speaker 1: איר קומט און איר זאגט אז ס’איז א חידוש.

Speaker 2: ס’מאכט סענס, מ’קען עס מאכן מאכן סענס.

דער פירוש פון “נישט נוגע” — הסח הדעת

Speaker 2: אז מ’זאגט למשל, אזוי ווי זיי האבן געזאגט נעכטן, אז ס’שטייט אין די תורה “האב נישט חמץ”. וואס מיינט “האב נישט חמץ”? “האב נישט חמץ” מיינט “אוין” נישט חמץ. אקעי, דאס איז א חידוש, ווייל וואס איז די פראבלעם פון “אוינען”? אזוי ווי אין זבחים שטייט “לא יראה ולא ימצא”, זאלסט עס נישט צעדרייען מיט חמץ.

יעצט, ווען איך האב, אזוי ווי דו זאגסט, ער פרעגט דיך, “דו האסט א שטיקל שטויב?” “איך האב.” יא, ס’איז נישט נוגע. די שאלה איז צו ס’איז נוגע. זאל מאכן אז די חמץ זאל זיין נישט נוגע. וויאזוי מאכט מען דאס? קען אפילו זיין אז דאס צו מאכן איז מיט די רבנים דארף מען יא ביטול חמץ. אז די רבנים, בדיקת חמץ מיט די רבנים, איז יא נאך אזוי ווי נאך שטערקער געמאכט אז ס’איז נישט נוגע.

אבער בעצם, כאילו דער מינימום נישט נוגעות איז, איך מסיח דעת. לא איכפת לי. איך גיי עס נישט… נישט נאר איך גיי עס נישט עסן, ס’עקזיסטירט מער נישט מבחינתי. דאס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אז ס’עקזיסטירט נישט מבחינתי? יא, דו קענסט זאגן, פארוואס נישט? אזוי ווי דו האסט שטויב אין דיין הויז. “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך”. אין דעם מלך’ס הויז איז דא מאדזשקעס? דו ווייסט? ניין, ס’איז נישט דא. ס’איז נישט נוגע.

Speaker 1: עניוועיס, אקעי.

דיגרעסיע: פארגלייך צו עבודה זרה ביטול

Speaker 1: אויב אזוי, העלפט עס, דו קענסט נישט מבטל זיין סתם מיט’ן הארץ.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין סתם אין הארץ. איך ווייס נישט וועלכע נאך זאכן. אבער עבודה זרה איז… אן יום מבטל זיין אין הארץ. עבודה זרה של גוים, אויב דער גוי זאגט ס’איז מער נישט קיין עבודה זרה, ער געבט עס א וויש מיט זיין… whatever, יא, אבער…

פארגלייך צו ביטול עבודה זרה

Speaker 1: וואס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אז עס עקזיסטירט נישט בבחינתו? יא, דו קענסט זאגן, פארוואס נישט? אזויווי א שטויב אין דיין הויז. “שממית בידים תתפש והיא בהיכל מלך”. אין דעם מלך’ס הויז איז דא מוראשקעס, דו ווייסט? ניין, עס איז נישט דא. עס איז נישט נוגע.

עניוועיס, אקעי.

אויב עבודה זרה העלפט עס, מען קען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: אבער עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 2: אויב די עבודה זרה קען מען יא מבטל זיין אין די הארץ, אויב די עבודה זרה של גוים, אויב דער גוי זאגט אז עס איז מער נישט קיין עבודה זרה און ער געט עס א וויש מיט זיין וואטעווער.

Speaker 1: אבער די גוים?

Speaker 2: יא, אבער א עבודה זרה של ישראל, מען דארף פארשטיין אז דער ענין פון ביטול עבודה זרה מיינט יא, איך מיין צו זאגן, עס איז אסור בהנאה און אזוי ווייטער, אבער אויב דער גוי הערט אויף צו דינען, איז עס נישט מער אז עס ווערט אויסגעטשקעט. איך מיין, דער גוי זאגט, “איך גלייב מער נישט אין דעם גאט”, איז עס מער נישט קיין גאט. אויס גאט, שטייצעך, מיר פייערן אים.

מען קען נישט זאגן אז עס איז אויס חמץ. מען קען נאר זאגן אז עס איז אויס עפעס, אויס עסן בכלל, עס איז אפאר.

Speaker 1: רייט. אבער דו קענסט זאגן אז עס איז ענליך. ביטול חמץ, ביטול בלב. וועלכע נאך זאכן קען מען מבטל זיין אין די הארץ?

Speaker 2: מיאון.

Speaker 1: ווער?

Speaker 2: מיאון. אויף א קידושין דרבנן העלפט מיאון. אבער אויף אנדערע זאכן קען מען נישט זאגן, “ניין, איך וויל נישט זיין חייב אין די געלט.” מען דארף מאכן א ספר כריתות. רייט.

Speaker 1: אקעי. אויף קידושי דרבנן, לקידושין, אקעי.

Speaker 2: אקעי, על כל פנים, ניין, עס איז נישט נוגע. על כל פנים, ניין, מען דארף טרעפן נאך א זאך וואס דער ענין איז נישט האבן עפעס, נישט האבן שייכות מיט עפעס, און דאס מיינט סך הכל אז דו האלטסט נישט גארנישט. עפעס אזוי. לא חשיבא.

מחשבות זרות דארף מען אזוי דילן.

Speaker 1: יא. אקעי.

Speaker 2: אבער מיט רבנים דארף מען זיי פארברענען.

פארוואס? מען דארף זאגן “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. יא.

מיט די רייזע קען מען טון אזויווי דער בוטשאטשער רב האט געזאגט, און זאגן אז אלע מחשבות זרות איז מבטל.

כעפרא דארעא.

על כל פנים, אויך איז ביטול פון א מענטש איז דאך נאר אפאר בעלי חיים, דאס איז ממש אזויווי מיט חמץ. עס איז תשביתו, מען זוכט מחשבות. “מנפשי אכפרה על כל תהא”.

איבערגאנג צו פרק ג’ — די דאורייתא און דרבנן פון מצות תשביתו

Speaker 1: אקעי. לאמיר אנהייבן פרק ג’. ניין, איך מיין אז מען דארף ענדיגן די פרק ווייל עס איז גוט. מדרגות. לאמיר לערנען אזוי ווי אונז לערנען, אז דאס איז די דאורייתא און די דרבנן פון מצות תשביתו. פונקט אזוי ווי למשל מדרבנן טאר מען נישט עסן חמץ אפילו פחות מכשיעור, אז דאס איז מדרבנן. איי, מדרבנן טאר מען נישט עסן אפילו חמץ ערב פסח? זאלסטו וויסן, מדרבנן דארף מען ממש משבית זיין. וואס מיינט ממש משבית זיין? איז זוכן און אוועקנעמען. יא? און ממילא איז דא פרטים פון דעם. עס איז דא פרטים אז די חכמים מאכן זאכן, מאכן זיי שוין מיט זייער גאנצע סקעדזשול, פארשטייסט? די דאורייתא גייט, ניין, ס’איז אויך דא א סקעדזשול. בקיצור, זיי מאכן זייער גאנצע סקעדזשול. מען דארף מאכן די ליל י”ג, ליל י”ד, יא? און מען דארף, עס זענען דא הלכות ווי דארף מען בודק זיין. וואס איז די פשט פון די הלכות ווי דארף מען בודק זיין לויט די הלכות?

אנדערע ווערטער, די רבנן זאגן אז דו דארפסט זוכן אויף די חמץ, און צוויי זאכן: זוכן צו האבן און זיי זאלן מבער זיין. זאלסטו זוכן, וואס הייסט זוכן? זוכן פלעצער, מאך זיכער אז דו פלעצער וואס זענען אביסל מוכנים אפילו אז מען ברענגט אריין חמץ, זאלסטו עס גיין זוכן און מבער זיין. זייער גוט. און נאכדעם וואס…

איך מיין אז דא איז די שאלה ווען הייבט זיך אן די חיוב, די זאך פון דרייסיג טעג. אבער נאך פארדעם איז דא די אלע ספיקות און… רייט? די ספיקות און וואטעווער, איך ווייס נישט פונקטליך. לעטס סקיפ דעם פאר נאו, יישר כח. און אויב איז דא חמץ ערב פסח, איך ווייס, איין טאג אינמיטן וועלן זיי זיין זייער בארד, וועסטו לערנען דאס. יא. דו וועסט לערנען די סוגיא, ווייל ס’איז שווערע גמרות. די רמב”ם טרייט זיין בעסט, אבער די גמרא איז שווער. יא.

אויף כל פנים, איז דא דא א באנטש פון קעיסעס פון ספיקות. ס’איז אויך דא די דין פון וויאזוי חמץ ווערט בטל בצדקה הרייזע, אדער ווען מ’האט עס געמאכט פאר א בעקעל אין קעבינעט די וואך. יעצט איז דא א דין פון… איין מינוט, ס’איז דא דא… לאמיר נאר טרייען צו פארשטיין. די רבנן זאגן דו דארפסט זוכן פלעצער… לאמיר זאגן די ערשטע נקודה. דו דארפסט זוכן. די צווייטע נקודה גייט מען בעזרת השם לערנען אין פרק ג’ מער. דו דארפסט זוכן פלעצער וואס קען זיין חמץ. דאס הייסט, זאג נישט… דאס איז נאך א זאך, רייט? דאס איז נישט לאגאוו דאפיקא ביטול בלב. דאס איז דאפיקא… דו דארפסט זוכן. אזויווי אונז האבן געלערנט ביי עבודה זרה, אז איך וועל טרעפן חמץ, זאל איך עס מבער זיין. ניין, די פשט איז דו דארפסט זוכן. פארוואס דארפסטו זוכן? ווייל דו טוסט זיך נישט האבן קיין חמץ פסח, איז מאך זיכער אז דו האסט נישט. און אנדערע ווערטער געווענליך, רייט? די שאלה איז אפשר וואס די געווענליך איז. דאך האבן מיר געזאגט געווענליך, דאס הייסט אז דא פלעצער וואו מ’איז מכניס חמץ, פלעצער וואו ס’איז נישט געווענליך גייען מיר נישט אריין. אבער פלעצער וואס געווענליך איז דא חמץ, וואס דו ביסט מחויב צו מאכן זיכער אז ס’איז נישטא, מ’קען פרעגן ביי אלע מצוות התלויות אם מ’איז מחויב מדאורייתא צו זוכן, פארשטייסט? איך ווייס.

דער רמב”ם’ס שיטה — השבתה און “לא יבוא לאכלו”

Speaker 1: דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’דארף עס ארויסנעמען ווייל אפשר “שמא יבוא לאכלו”. ער האלט נישט אזוי, אדער ס’איז נישט וויכטיג פאר אים ווייל ער זאגט נישט קיין טעמים. ניין, ער האלט אז ס’איז איינע פון די השבתות, מ’זאל יא טון. איך האב צוגעלייגט אז די השבתות, די בעיסיק סארט פון השבתה איז די מינימום ביטול, אבער השבתה קען אויך מיינען אן עקט וואס מ’דארף טון מיט בדיקה, מיט ביעור.

Speaker 2: עקזעקטלי, ס’קען זיין אז די גאנצע השבתה, אז מ’זאגט די גאנצע “בל יראה” איז “לא יבוא לאכלו”. די גמרא זאגט דאס אביסל איינמאל, אבער ער ברענגט נישט דאס. ס’זעט אויס אז ס’איז מער, עקזעקטלי, אז דאס איז די השבתה מדרבנן, אבער מדרבנן דארף מען יא מאכן השבתה באופן זה, באופן ממש פיזיש ביזיין. אזוי איז אביסל משמע. און יא, ס’קען טאקע זיין וועגן דעם, ווייל דער רמב”ם פארשטייט אז די גאנצע ענין פון נישט האבן איז אלס א גדר פון אכילה, “לא יבוא לאכלו”. עקזעקטלי, אין גאנצן פלעין אזוי. ס’איז נישט פשוט אזוי, פארשטייסט וואס איך זאג? יא, געוואלדיג.

אזוי מיינעך. רייט, און ממילא, אבער ממילא פלעצער, איז דא הלכות זיכער. דאס הייסט די פלעצער, און ממילא פון סאמטינג איז דא חששות, ווי דארף מען עס לייגן די חמץ. עה, סארי, וואס איז… באלד וועלן מיר רעדן ווי מ’דארף עס לייגן. איז דא, וואס איז אויב מ’זעט שפעטער אז ס’איז דא צו ווייניג חמץ אדער צו מער חמץ, פשט אז ס’איז געווארן צוריק. ס’איז זייער אינטערעסאנט ביי די וועי, נישט נאר א מקום שהכניסו בו, ס’איז געווארן צוריק א פלאץ וואס דו ווייסט זיכער כמעט אז דא איז חמץ. אויב ס’איז למשל “הניח עשר ומצא תשע”, ווייסטו דאך אז דא איז דא חמץ, דארפסטו עס גיין זוכן, רייט? א תינוק דארף מען נישט, אבער מ’ווייסט אז ס’איז ממש פרוטות, פרוטות, פרוטות. און וואס איז אויב דו ווייסט אז ס’איז נישט, דו ווייסט נישט? אנדערע ווערטער, דאס זענען שאלות אויף מקומות וואס מ’ווייסט זיכער אז ס’איז דא חמץ, רייט? ס’איז אביסל אנדערש, ווייל פריער, דו פארשטייסט וואס איך זאג, פון הלכות ספיקות און אויך די רעשט פון די הלכות פון די סוכה עבודה זרה זאכן, האבן מיר גערעדט פון די שאלה פון בדיקה. רייט? דא איז… א פלאץ וואס איז חייב בדיקה, למשל, מ’איז נישט חושש אז אפשר גורר חילוק, אז אלע פלעצער זענען מקומות שמכניסין בהם חמץ לויט די רמב”ם’ס פשט. אבער נאכדעם איז דא א שאלה, וואס אויב איך ווייס זיכער אז ס’איז דא חמץ? וויאזוי ווייס איך זיכער? ווייל כמעט זיכער, מספק. איך האב א ספק, אפשר איז דא חמץ. פארשטייסט? וועגן דעם מאכט סענס אביסל וואס מיר האבן געלערנט לויט די רמב”ם’ס פשט, אז די אלע ספיקות רעדן אויף בדיקת חמץ. ווייל דאס איז דאך די טייטש בדיקת חמץ. בדיקת חמץ’ס טייטש, א פלאץ וואס איז אפשר דא חמץ, דארף מען עס גיין זוכן, רייט? אלעמאל איז אפשר. סאו אין אנדערע ווערטער, וועסטו זען, די אלע ספיקות קענסטו זאגן מאכט עס בגדר מקומות שמכניסין בהם חמץ, פארשטייסט?

און ממילא, מקומות שמכניסין בהם חמץ דארפן בודק זיין, שטימט? ממילא איז דא קבוע, אויב ס’איז דא ממש א רוב, דארף מען נישט, אפשר איז דא פלעצער וואס ס’איז דא א גאנצע… ס’איז דא צוויי הלכות וואס מ’דארף… ס’איז דא אפאר הלכות וואס מ’דארף יא, אפאר זאכן וואס מ’דארף נישט. ס’איז דא אופן וואס מ’דארף נישט, וואס איז נישט קיין קבוע, אדער ס’איז תלוי, ס’איז דא גאר אן אופן וואס מ’נוצט תלוי’ס אויף דעם אמאל נישט, איך ווייס נישט קלאר. אבער על כל פנים, מקומות וואס איז ספק חמץ, א נארמאלע ספק, דארפן בודק זיין. זייער גוט, איך פארשטיי.

הלכות קלארע — שמי קורה, סדקי הריחיים

Speaker 1: אקעי, נאכדעם האבן מיר געלערנט נאך קלארערע הלכות, אפילו נישט קיין ספק, רייט? די לעצטע גרופע הלכות אין פרק ג’ איז געווען די מקומות וואס איז נישט אפילו א ספק, ס’איז קלאר אז ס’איז דא דארט חמץ. למשל, אין די הימל דארף מען זוכן. “שמי קורה”, נישט אין די הימל, וואס שטייט שמים. האסטו געוואוסט אז די קורה איז א שטיקל הימל? די הימל פון דיין הויז איז די קורה. און בקיצור, דארף מען בודק זיין ווייל ס’פאלט אראפ. אבער טיף אין די ערד דארף מען נישט, ווייל ס’קומט נישט ארויף.

פון דעם קען מען לערנען א רמז על פי קבלה, פארשטייסט? אויב איינער האט א יצר הרע אין א גאר הויכע פלאץ, דאן דארף ער עס זוכן, ווייל ס’מאכט דיך נאר אן פאלט אראפ. אין א נידריגע פלאץ דארף מען נישט זוכן, ווייל ס’קומט נישט ארויף. אקעי, נאכדעם איז דא, שוין דארף מען נישט זוכן. נאכדעם איז דא אן ענין פון די סדקי הריחיים, וואס איז יא אפשר אן ענין פון ביטול, רייט? זייער אינטערעסאנט. די סדקי הריחיים איז ביטול אזויווי מיר האבן געלערנט, ביטול אזויווי ביטול חמץ? ניין, ס’איז אן אנדערע מין ביטול, אז ס’איז בטל במציאות, ס’איז געווארן א טאפ. נו, זייער גוט, אפשר אזוי איז אויך די ביטול, אלע ביטול ארבעט אזוי. אז ס’ווערט זאמד, אזויווי יענץ ווערט א טאפ, ווערט עס זאמד. אינטערעסאנט. אקעי, על כל פנים, וואס איז די כלל? קענסטו מיר זאגן די כלל פון דעם? ווייל איך ווייס עס נישט.

Speaker 2: ניין. וואס איז די כלל הדברים? ווען עס זענען דא זאכן וואס זענען… ווען זענען דא זאכן וואס זענען… ווען דארף מען, אין אנדערע ווערטער, לאמיר מקדים זיין די שאלה פאר א סעקונדע. וואס איז א כיפה של עור, ביי די וועי? וואס איז די טייטש? א בענקל וואס מ’האט געמאכט פון… איך ווייס נישט וואס כיפה הייסט. יא, א בענקל? ניין, כיפה, מ’זאגט ער מיינט א כלי. אה, כיפה. ס’הייסט א זאך פול מיט סאור, מ’האט עס איבערגעדרייט, מ’האט געענדיגט מיט די סאור, מ’האט עס איבערגעדרייט, נישט נאר סאור אליין, דאס איז א טאפ סאור וואס מ’האט איבערגעדרייט, מ’מאכט אויג טאך פניו, מ’האט עס צוגעדעקט מיט טיט, אז די סאור איז כולו טח בארץ. אקעי, סאו דאס איז איין זאך. ס’הייסט אז ס’איז דא אן אופן, לאמיר פארשטיין איין זאך. לויט די אופן וויאזוי זיי האבן געלערנט אז אלעס איז א הרחקה פון עסן, קען מען אביסל פארשטיין דיר. איינמאל מ’האט טח פניו בטיט, איז עס שוין אזויווי אונטער’ן בארד, איז עס שוין אזויווי עפר. אויב איז דאס נישט אזוי, וואס גייט מיך אן? ס’איז צוגעדעקט מיט טיט, איך האב דאך א שטיק סאור אין מיין הויז. אבער אויב איז אלעס פארבינדן צו טון מיט עסן, קען מען עס גרינגער פארשטיין. נאכאמאל, יחידאה היא שיטה, דאס איז פון דעם רעדט ער דא. איך זאג, באט אויב די ווארט איז אז אלעס איז הרחקות פון עסן, די מעין איסור איז עסן, און אלע אנדערע זאכן איז צוגעקומען, קען מען פארשטיין. איינמאל טח פניו בטיט, גארנישט פון די סאור איז עקספאוזד, ס’איז נישט שייך צו עסן, ממילא איז עס אזויווי ס’איז אין א באר, אדער ס’איז אזויווי… ער ברענגט די לשון אין שיטת הגאונים, “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא.” יחידאה היא שיטה, ער ווייזט אז א מענטש קען… אז די דולג איז נישט קיין עסן, דאס איז א שטיין געמאכט פון סאור, אבער דא גייסטו.

און ס’שטימט אויך נאר מיט דעם אז “תשביתו” מיינט נישט בפועל ממש. ווייל אויב “תשביתו” וואלט געמיינט בפועל ממש, איז נישט קלאר אז מ’וואלט געקענט זיין דאס מתיר זיין. ניין, “תשביתו” מיינט אוכל, מיינט נישט… “תשביתו” מיינט… איך קען פארשטיין ווי דאס ארבעט. אבער אויב וואלט מען געזאגט אזוי, וואלט עס געמיינט עקטשועלי אזויווי תערובת. אבער ס’זעט אויס אז נישט, ווייל אן אנדערע וועג, ס’זעט אויס אז… נאכאמאל, לכל הדעות איז ביטול מיינט, איז השבתה מיינט להשבית חמץ, וואס איז אן עסן נישט חמץ, וואס איז א דעפעקט חמץ. סאו פאר, רייט?

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

Speaker 1: די סאור דארף נישט זיין א טעם וואס מען זאל קענען עסן, די סאור איז אז מען זאל קענען מאכן דערפון אן אנדערע טייג. אויב די ווארט איז “תשביתו” אזויווי “שבתון”, און ממילא בטל א האלב, קען מען זייער גוט פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט. אבער אויב וואלט מען געזאגט “תשביתו” מיינט עקטשועלי אזויווי “תבערו”, אבער ס’זעט אויס אז נישט, ווייל אן אנדערע… ס’זעט אויס אז… נאכאמאל, לכל הדעות איז “תשביתו” מיינט די השבתת חמץ, וואס איז אן עסן, נישט חמץ וואס איז א דעפעקט חמץ.

סאו, אלרייט. לאמיך זען, אקעי. אינטערעסאנט גיין? יא. לאמיך זען א רגע, איך גיי… איך גיי נעמען מיין טאכטער… נעמען די… אקעי, ניין, די פרויען זאך וועל איך ניצן. ווילסטו עס טרייען? ווילסטו עס טרייען און זיי פרעגן אויב דו קענסט די פרויען דעם?

Speaker 2: אה, איך גיי נישט אהינגיין.

Speaker 1: אקעי, איך וועל דיך נעמען שפעטער צו פרויען. העלא, מענדל צדיק. אקעי, ווייטער. זייער גוט. ס’איז גוט צו די ענין.

סאו, די נעקסטע זאך איז געווען, נאך די ענין פון כיפת סאור און מזון המצורע ווען ס’ווערט בטל צו די טאפ, איז די שאלה פון ווען איז די חיוב בדיקה? אה, מ’האט דא די זאך פון חסרון בדיקה, חסרון עינוי בדיקה. איין מינוט, סאו, דאס הייסט דאך נישט די כלל. סאו, די כלל איז אזוי, די כלל איז אזוי: א כזית במקום אחד, אפילו ווען ס’איז סטאק אין סדק העריבה, איז חייב לבער. פארוואס? ווייל לכאורה ר’ שמעון קען מען עס אפילו ניצן, ס’איז ניצלעך אפילו, ס’איז די פראבלעם אז ס’איז סטאק. ס’איז זיין סטאק, וואס איז א חילוק? אויב ס’איז נישט קיין כזית, איז לחזק, ס’איז אנדערש, לחזק, און דעמאלטס וועט אריינגיין אין זייער מחלוקת. ס’איז אסאך לשונות אין די גמרא, איך זע אז ס’איז א גאנצע סוגיא.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

ס’איז דא דריי אנדערע סארט עיקר נקודות. ס’איז דא איין נקודה וואס איז אויב ס’איז לחזק אדער לסטום, און נישט… ס’איז אריינגעשטעקט דארט, ס’איז דא א חשש אז ס’וועט מחליק זיין די טאפ, די טעלער, די עריבה. אין דעם מצב, אפילו אין דעם מצב, אויב ס’איז א כזית, איז נישט בטל, ווייל מען וועט עס צוריקנעמען און מען וועט מאכן דערפון א ברויט.

Speaker 2: יא, אנדערש ווי כיפת סאור, ווייל דארט זעט מען נישט קיין עצה פון טאט איי געס.

Speaker 1: יא, מען קען אויך מאכן טאט.

Speaker 2: יא, דא רעדט מען אן תערובות.

Speaker 1: אבער אויב ס’איז פחות מכזית און ס’איז עשוי לחזק איז פטור, ולא תעמנו. אבער פחות מכזית, ווען ס’איז נישט לחזק, באופן כללי פחות מכזית, וואס איז מוצא נישט לחזק פחות מכזית, דעמאלטס אויב ס’איז דא א חוט וואס קען נעקטן זיך, איז ער חייב. פארוואס? אגעין, ווייל ס’איז א כזית.

דיסקוסיע: וואס איז דער שיעור כזית?

Speaker 2: וואס איז דער שיעור כזית? נאר א כזית דארף מען מבער זיין, דאס איז די נקודה? ווייניגער ווי דעם איז חוץ די שיעור? אבער דא זעט מען אז פחות מכזית דארף מען אויך מבער זיין. פארוואס דא פחות מכזית דארף מען נישט מבער זיין? ווייל ס’איז בטל.

Speaker 1: ניין, ס’איז דאך עשוי לחזק.

Speaker 2: יא, מ’רעדט דאך נאר באופן וואס ס’איז עשוי לחזק. נו, און דעמאלטס איז די שאלה צו ס’זאל ווערן אסור אלס א כזית. ס’איז נישט עשוי לחזק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: נו, וואס דארף מען די גאנצע הלכה פון שני חצאי זיתים בשני מקומות? מ’האט דאך יעצט געלערנט אז לא עשוי לחזק דארף מען מבער זיין אפילו במקום אחד.

Speaker 1: ניין, אויב ס’איז שני חצאי זיתים רעדט מען באופן ווען ס’איז יא לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, דאס איז וואס ער רעדט דא.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: ס’איז דאס, און אזא פאל ווען ס’איז ווייניגער ווי א כזית איז אקעי. די שאלה איז וואס הייסט ווייניגער ווי א כזית. אויף דעם זאגט מען, ווייל מ’קען דאך זאגן אז דער טאפ איז אים מחזק, ס’ווערט איין, יא, למשל ביי חלה זאגט מען אז די טאפ איז זיי אלע מצטרף. וואלט איך געקענט זאגן אז אין די גאנצע טאפ איז דא א כזית, און מ’איז מחויב צו נעמען א שטיקל וואס זאל זיין מצטרף. אהער, אהער. ס’איז בקיצור, מ’דארף האבן אלע זאכן, מ’דארף האבן סיי פחות מכזית, און פחות מכזית מיינט אפילו נישט וואס מ’קען עס קאנעקטן צוריק מיט איין שטיקל, און סיי, לאמיר זען וואס גייט שטומען מיט די נעקסטע הלכה.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

די נעקסטע הלכה שטייט, בבית, בבית דארף מען אפילו אן א… אז ס’ליגט שטיקלעך קליינע שטיקלעך חמץ וואס צוזאמען איז עס א כזית, בבית אבער דארף מען אפילו אן א חוט דארף מען מבער זיין אפילו פחות מכזית, אבער בבית ובעליה וכדומה דארף מען נישט, הואיל והן דבוקין בכסלים אינן חייב. סאו דא זעט מען יא אז ס’איז דא אן אופן וואס ס’איז געווארן מבטל בבית דא, מבטל בבית דא, מבטל בבית דא, פארשטיי איך אז מ’דארף. אה, סאו ס’איז בעצם לא יראה דארף מען אפילו פחות מכזית, דאס איז חצי שיעור אסור מן התורה. און די פראבלעם איז נאר אז ווען מ’איז זיי מצטרף ווערט עס א כזית. אויב ס’איז דבוק בכותל, עפעס פאר סאם ריזען איז עס אביסל גרינגער. געווענליך, אויב דו זעסט א חצי זית אין דיין הויז, דארפסטו עס מבער זיין. לעבן א חצי זית דארפסטו עס מבער זיין. פארוואס? ווייל ס’איז חצי שיעור. יא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אזוי קומט אויס. א חצי זית דארפסטו מבער זיין. פארוואס דארפסטו עס מבער זיין? ווייל ס’איז חצי שיעור אסור מן התורה. טו נישט. אבער אויב ס’איז דבוק בכותל, דעמאלטס דארף מען נישט, ווייל אזוי ווייט קענסטו נישט סומך זיין אויף די ביטול.

דיסקוסיע: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

אבער די רמב”ם זאגט דאך, די רמב”ם זאגט דאך אין לשון “שמא יקבץ אותם”. זעט אויס אז חצי שיעור איז נאכנישט געווען קיין פראבלעם. די פראבלעם איז אז ווען זיי קומען זיך צוזאם. דאס איז ווען ס’איז דבוק בבית. ער זאגט, דאס איז איינער צריך. פארוואס איז איינער צריך? ניין, נאכאמאל, מען רעדט דא פון מדרבנן. אלעס איז אפילו שמינו לאחר, שמא יקבץ אותם. וואס פעלט דא אויס די ווערטער “שמא יקבץ אותם”? פארוואס זאגט ער נישט ווייל ס’איז א חצי שיעור? ער זאגט קלאר אין די נעקסטע שטיקל פארוואס. קום אהער, אבער אז ס’איז ווייט, איז דא א אופן וואס ער גייט עס נישט מקבץ זיין, רייט? דעמאלטס וואס? דעמאלטס מעג מען יא. אויב מ’האט עס מבטל געווען מעג מען. אבער מ’מעג נישט אן א ביטול. אה, סאו די אלע זאכן זענען לכאורה הלכות פון די רבנן. ס’האט צוטון מיט די חיוב דרבנן פון בדיקה. טאקע מיט די דאורייתא האסטו שוין יוצא געווען מיט ביטול. סאו יעצט איז דא די פראבלעם פון די חשש דרבנן, און אויף דעם איז דער חילוק, צו דו קענסט עס צוזאמעננעמען צו נישט.

זעט אויס אז די איסור דרבנן איז יא, די רבנן האבן נישט געזאגט אויך אז ס’דארף האבן א חצי שיעור. נאר די איסור דרבנן איז בעיקר אויף א כזית, אדער אויף וואס קען ווערן א כזית. סאו אויף דעם זאגן זיי אז א ביטול איז נישט גענוג, נאר מ’דארף אויך האבן בדיקה. ס’איז נישט ריכטיג. לויט די רמב”ם זאגט דא קלאר, מיין איך שטייט נישט דא קלאר, אבער ס’איז מדויק דא, אז אויב ס’איז דא א כזית נישט דבוק בכותל, א חצי זית וואס איז סתם אויפ’ן טיש, דארפסטו עס מבער זיין מדרבנן. אפילו ס’איז נאר א חצי זית. ער זאגט נישט. ער זאגט נאר ווי אזוי א חצי זית אויף איין פלאץ, און מיט אנדערע פלעצער איז מער. נאכאמאל, ער זאגט פארוואס די חצי זית דבוק דארף מען נישט מבער זיין, אילו ואילו החצי זיתים דבוקים בכותל או בקורות…

Speaker 2: ניין, אבער… ניין, ניין, ער זאגט נישט דא מער ווי איין חצי זית. ווען ס’איז נאר דא איין חצי זית אין די גאנצע הויז, קען מען מדרבנן אויך נישט מאכן בדיקה אויף דעם.

Speaker 1: צדיק, ער זאגט קלאר נישט, ער זאגט נישט קלאר, אבער פארוואס זאגט ער אז מען דארף? אז ס’איז דא אנדערע חציים וואס דארט האט מען געזאגט אז מען זענען מצרף, און די גאנצע הויז האסטו יא כזית, וואלט געווען דער חיוב דרבנן פון בדיקה. דאס איז איינס. ממילא ווען ס’איז ווייט איינער פון די צווייטן, גייט מען זיי נישט מצרף זיין. און ממילא איז נישט גלייך מיט אים, מען דארף צולייגן נאך א זאך.

Speaker 2: רייט, לויט דיר וואלט מען געקענט סטאפן דא. מען קען זאגן, אויב ס’איז ווייט, דארף מען נישט בודק זיין.

Speaker 1: ער זאגט נישט דאס, ער זאגט, וויבאלד ס’איז סטאק… ניין, נישט ס’איז ווייט, ער זאגט “משום מצרף”, מען דארף נישט מיינען א פראקטישע עסן. ער זאגט, וויבאלד מען איז מצרף, קוקט מען עס אן ווי אין דיין גאנצע הויז איז דא א כזית. נאכאמאל, “מה שאין כן דבוקים בכותל או בקורות”, ענדיגט די רעסט פון די הלכה. לייען די גאנצע זאך.

וואס איז אינטערעסאנט, ווייל ער לייגט צו די “דבוקים”, וואס טוט זיך ווען ס’איז חצי זית בבית וחצי זית בעליה און ס’איז נישט דבוקים? ס’ליגט סתם. דארט זאגט ער אז מען דארף יא. פון דעם רעד איך שוין פאר צען מינוט מיט דיר, צדיק. אבער וואס טוט זיך ווען עס איז נאר איין חצי זית און ס’איז נישט דבוק? דארף מען דאך אויך נישט!

Speaker 2: דארף מען יא! זעט מען אז מען דארף יא.

Speaker 1: איך מיין אז נישט. ער זאגט נאר אז חצי זיתים וואלט געווען א פראבלעם אז דו זאלסט עס אנקוקן ווי איין גאנצע – זאגט ער אז ס’איז דאך נישט, ווייל עס איז דבוק בכותל, ממילא גייט עס קיינמאל נישט ווערן איין גאנצע. זעט אויס אויב איז דא אין גאנצן הויז אלעס אינאיינעם נאר דא איין חצי זית, דארף מען טאקע נישט!

Speaker 2: פארוואס איז נישט מצרף? ווייל ס’איז ווייט איינער פון די צווייטן! דאס איז דאך די ריזן! “חציו בבית וחציו בעליה”, מען איז אלעמאל מצרף זאכן פון די כותל. ס’איז די גאנצע זאך אז א כותל דארף מען אפילו ווען ס’איז אין די כותל, מען נעמט עס צאם. מה שאין כן ווען ס’איז ווייט, נעמט מען עס נישט צאם. מען האט שוין סאלווד די פראבלעם פון צאמנעמען, און נאכאלץ בלייבט נאך אלץ עפעס איבער פארוואס מען דארף צולייגן אז מען דארף נישט נאר וועגן ס’איז דבוק.

Speaker 1: וואס טוט זיך ווען מען האט נאר איין חצי זית אין הויז? זיכער אז מען דארף נישט בודק זיין מדרבנן. דא שטייט נישט, צדיק. איך ווייס אז דו ביסט נישט נאר א למדן, אבער דא שטייט נישט אזוי, און די הלכה איז נישט אזוי וואס דא שטייט. זעסט כאילו די ווערטער איז “משיבב עמו ומקבץ אותם”, דאס איז די סיבה צו איסור, ניין?

Speaker 2: ניין, דאס איז די סיבה צו איסור ווען ס’איז דבוק בכותל, “הואיל ודבוקין בכותל”, און ס’איז נישט מקבץ, ממילא מעג מען. ממילא אויב ס’פעלט איינע פון די זאכן, ס’איז נישט דבוק בכותל, איז אפילו אן מקבץ זאל מען נישט, אזוי קומט דאך דא אויס. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט בכלל.

Speaker 1: סאו וואס מאכט דבוק בכותל? אז ס’מאכט עס שווערער צו מבער זיין, אדער ס’מאכט עס בטל צו די כותל, ממילא וואלט געווען א היתר? די זאך איז אז ס’איז אפשר יא איינע פון די צוויי זאכן. מיר איז נישט אפשר אזוי קלאר. איך מיין אז משיבב עמו ומקבץ אותם איז נישט אפשר א פראקטישע פראבלעם, ממילא גייט עס ווערן א כזית. וואס איז די חילוק? איך כאפ נישט וואס די נפקא מינה אין דעם איז. די פאקט איז אז די רמב”ם דארף צולייגן דאך א זאך, אז דאס וואס ווען ס’איז נישט דא די פראבלעם פון קיבוץ, און ס’איז א חצי זית, איז די ריזען פארוואס מ’הייסט דיך נישט מבער זיין איז ווייל ס’איז סטאק. אזוי זאגט ער. לויט דיר קומט עס נישט דא אריין, ס’פעלט נישט אויס. ממילא איז עס סטאק, ממילא איז עס נישט סטאק, ס’איז דאך פחות מכזית, נאר א גוטן פורים.

Speaker 2: ניין, פחות מכזית נאר ווען ס’איז סטאק איז דא א היתר, אויב נישט דארף מען מבער זיין. אזוי שטייט דא.

Speaker 1: און ס’איז א פראבלעם, ווייל אין רוב פריערדיגע הלכות שטייט יא “כזית בקורה”. וואס איז די פחות מכזית? איך ווייס נישט. מ’קען טרעפן אנדערע פלעצער וואס ס’שטייט יא אז נאר א כזית דארף מען מבער זיין, איך ווייס נישט. אויב האלט מיר אז מ’דארף מבער זיין, משיבב עמו ומקבץ אותם, ממילא גייט עס זיין דבוק לכותל אדער ממילא גייט עס ווערן א כזית? ממילא גייט עס ווערן א כזית, רייט? איך ווייס נישט, איך שטיי נישט אין ערגעץ, איך ווייס נישט וואס דו ווילסט זאגן.

Speaker 2: וואס איז די פראבלעם מיט משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, און וואס גייט דעמאלטס געשען? ממילא גייט עס ווערן א כזית, רייט?

Speaker 1: יא, און ממילא זאגט די חכם אז מ’דארף עס מבער זיין. וואס איז געווען מיט א האלבע כזית? דאס איז א האלבע כזית, דאס איז פטור פון… אויף א האלבע כזית, ווען ס’איז דבוק בכותל, האלט ער אז מ’דארף נישט. און ווען ס’איז נישט דבוק בכותל? איז משמע אז מ’דארף יא. פון אים רעדן מיר דאך. ער טייטשט בדיקה. אזוי איז משמע, איך קען דיר נישט העלפן. איך בעט דיר, ער האט שוין, די חרן השדכן זאגט שוין גלייך אז מ’דארף אפילו פאר קליינע. חרן השדכן מיינט א קליין ברעקל חמץ. דאס ווייסט ער. אבער ער איז דאך נישט, ער פירט אריין א גרויסע חמץ. א גרויסע חמץ?

Speaker 2: יא, ס’רעדט זיך נישט פון א פיצי גלאז, ס’איז א גרויסע גלאז. אויך א כזית איז גאנץ קליין, דו ביסט קאנפיוזד.

Speaker 1: גערעכט, אקעי. א כזית איז אזוי גרויס ווי אן איילביר. ווי א האלבע מצה. אקעי. בקיצור, איך ווייס נישט, איך בין נישט דעם.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

Speaker 1: איז משמע אז מ’דארף יא, פון אים רעדט מען דאך. ס’טייטשט בדיקה.

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: אזוי איז משמע, איך קען דאך נישט העלפן. איך בעט אים, ער זאגט דאך “חורין וסדקין”, ער זאגט שוין גלייך אז מ’דארף אפילו פאר א קליינע. “חורין וסדקין” מיינט א קליינע ברעקל חמץ. דאס ווייס איך. “חורין וסדקין” פירט אריין גרויסע חמץ.

Speaker 2: סדקים? יא, ס’רעדט דאך נישט פון א פיצי לאך, ס’איז א גרויסע לאך. אפילו א כזית איז גאנץ קליין, דו ביסט קאנפיוזד.

Speaker 1: גערעכט, אקעי. א כזית איז אזוי גרויס ווי אן איילבירט. ווי א האלבער מצה. אקעי.

Speaker 1: קיצור, איך ווייס נישט, איך בין נישט זיכער. דער מגן אברהם זאגט דעם דיוק, אבער אזוי איז משמע דא, און אין אנדערע פלעצער איז משמע אנדערש. סאו איך ווייס נישט.

סיכום ההלכות שנלמדו

Speaker 1: אקעי, יעצט אזוי, לאמיר גיין ווייטער. לאמיר ענדיגן עט ליעסט, און זאגן אזוי. אקעי, דאס אלעס.

נאכדעם איז געווען די שאלה, צוויי שאלות.

שאלה א’: ווער דארף ממנה זיין א בודק?

איין שאלה איז, ווער דארף… ניין, איין שאלה איז, ווער דארף ממנה זיין א בודק זיין? אקעי, ס’איז אן הלכה’דיגע שאלה אין בית, איך ווייס נישט פונקטליך. איין שאלה איז, אז חזקת בדיקה, חזקת בדוק. און נאך א שאלה, און אפילו אן עבד אדער א גוי קען זאגן. ער זאגט יא, נשים און עבדים.

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

נאכדעם איז דא א שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? די תירוץ איז, whoever האט עס געווען ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

און נאכדעם איז די תירוץ, נאך א שאלה וואס טוט זיך אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער ער מאכט אן אוצר, איז אזוי:

– אויב ס’איז על דעת לחזור דארף ער בודק זיין אלעמאל

– אויב ס’איז נישט על דעת לחזור, אויב ס’איז פאר די דרייסיג טעג דארף ער נישט

עד כאן הלכות.

ביאור ענין שלשים יום

Speaker 2: וואס איז פשט פון די דרייסיג טעג?

Speaker 1: ס’איז אזוי ווי די מנהג, כדי דרייסיג טעג זעט אויס הייבט זיך אן א הכנה צו די יום טוב. מ’הייבט אן צו לערנען, אוודאי.

Speaker 2: יא. כאילו די תקנת חכמים פון בודק זיין איז חל פורים בעצם.

Speaker 1: אה, אויף דעם זאגט די גמרא, “הני שלשים יום מאי טעמא?” זאגט די גמרא, “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני”.

Speaker 2: רייט, אבער ס’איז כאילו, דא רעדט מען דאך פון די רבנן, ס’איז דא אויף די רבנן.

חידוש: מתי חל החיוב בדיקה?

Speaker 1: די שאלה איז אזוי ווי, די נקודה איז אזוי, די גאנצע עסק, די גאנצע חיוב בדיקה איז דאך אזוי ווי א חידוש פון די רבנן, זיי זאגן דו זאלסט נישט סומך זיין אויף די ביטול, דו זאלסט גיין און בודק זיין. יעצט, ווען זאגן זיי אז מען זאל עס טון? ליל י”ד. אבער ווען איז חל, ווען כאילו בעצם ווערט די חיוב? אויב איינער האט די חיוב, העלפט נישט אז ער גייט אוועק, רייט? ער גייט אוועק קודם מחצות, יא? איז ווערט די שאלה, ווען ווערט די חיוב? די תוספות ווערט דרייסיג טעג פארדעם, עפעס אזוי.

מעבר לפרק ג’

Speaker 1: אקעי, יעצט גיימיר לערנען נאך ענינים פון ביעור חמץ וסדר, אקעי? פרק ג’, שוין.

Speaker 2: דאס איז אלץ געווען א חזרה אויף פרק א’ וב’?

Speaker 1: ניין, דאס קען נישט זיין אין פרק ג’. וואו, ס’איז געווען א לאנגע צייט די חיוב. איך געדענק נישט מ’האט געלערנט וויניגער גוט פרק ב’. די תורה רעדט אלעמאל, נאר קיינער לערנט נישט גוט אזא זאך.

אממ, לאמיך מאכן א סטאפ און איך גיי מאכן נאך א רעקארדינג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פ…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם בנויות כך:

פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאווין, השבתת חמץ, בדיקה)

פרק ו’ – מצוות אכילת מצה

פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

פרק ח’ – ליל הסדר

הרמב”ם מארגן את המצוות בערך לפי ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבל לא בדיוק.

פרק א’ – הגדרות כלליות של איסורי חמץ (חזרה)

הלכה א’ – איסור אכילת חמץ

הרמב”ם פוסק שמי שאכל כזית חמץ בפסח מקבל כרת (במזיד) וחטאת (בשוגג).

פשט: אין מיתה בידי אדם (לא כמו שבת שיש גם סקילה), אלא כרת בידי שמים, ומלקות על הלאו.

הלכה – איסור הנאה מחמץ

חמץ בפסח אסור גם בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.

פשט: הפסוק “לא יאכל” נדרש שמשמעותו לא רק אכילה, אלא גם הנאה.

חידושים:

שאלה: האם מקבלים כרת גם על הנאה מחמץ, או רק על אכילה? הלשון “הנאה בכלל אכילה” יכול להיות שזה ממש אותו דבר (ואז יש כרת גם על הנאה), או שרק הוסיפו את זה (ואז אולי יש רק לאו בלי כרת).

– באחרונים (אצל ה”בעק”) יש דעה שהנאה אין עליה אפילו מלקות – זה רק איסור בלי עונש. השיעור משאיר את זה ללא הכרעה ברורה.

הלכה – איסור תערובת חמץ

לפי הרמב”ם יש לאו נוסף על אכילת תערובת חמץ. אבל האיסור הוא רק כשאוכלים כזית מהחמץ שבתערובת.

פשט: הרמב”ם סובר שתערובת חמץ כבר אינה “חמץ עצמו” – זה לאו נפרד.

חידושים:

כל שאר הראשונים (ראב”ד, רמב”ן) חולקים: הם סוברים שאם אוכלים כזית חמץ בתערובת, זו ממש אכילת חמץ, לא איסור נפרד של תערובת. לפיהם “תערובת חמץ” היה צריך להיות משהו אחר (פחות מכזית, או טעם), ולמעשה הם פוסקים שאיסור תערובת בכלל אינו מדאורייתא, אלא אולי מדרבנן (מחלוקת תנאים).

הלכה – בל יראה ובל ימצא

יש איסור נפרד להחזיק חמץ בפסח – “לא יראה” ו”לא ימצא” – שני לאווין. פרטיהם באים בפרק ד’.

חידושים:

“לא יראה” כהרחקה מהתורה: נדון האם “לא יראה” הוא סייג שהתורה עצמה עשתה כדי שלא יבואו לאכילת חמץ. מפרשי הפשט בוודאי לומדים ש”לא יראה” הוא הרחקה מאכילה. הסברא: אינך צריך את החמץ – זה לא כמו איסורים אחרים שהחפצא נמצא אצלך למטרה מותרת. לכן התורה עצמה עשתה הרחקה.

“לא יראה ולא ימצא” אינו אומר “להחזיק” חמץ: כמו שכתוב בזבחים – “לא יראה ולא ימצא” פירושו שלא תתעסק עם חמץ, שלא יהיה נוגע אליך. החידוש: “אל תחזיק חמץ” פירושו “אל תחזיק חמץ” – עשה שלא יהיה נוגע.

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

חכמים אסרו הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח – חמץ שנשאר לאחר פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.

פשט: זה קנס.

חידושים:

השוואה למלאכת שבת: זה דומה לדין שאסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת.

– הטעם הוא “כדי שלא יעבור עליו בבל יראה” – שלא יבואו להחזיק חמץ לאחר פסח. זה כמו “קנס” – המטרה היא שלא יעברו.

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

מדאורייתא (מפי השמועה) אסור לאכול חמץ מחצות היום של ערב פסח, מהפסוק “לא תאכל עליו חמץ.” האיסור הוא רק אכילה (לא הנאה), לא תערובת, לא בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

פשט בפסוק: “לא תאכל עליו חמץ” – הפשט הפשוט של “עליו” אינו “בשעת שחיטתו” (כמו שהדרשה אומרת). הפשט הוא: כשאוכלים את קרבן פסח, לא לאכול אותו עם חמץ (כמו “על מצות ומרורים יאכלוהו” – “על” פירושו יחד עם, כמו סנדוויץ’). רב שרירא גאון למד כך. זה רק פשט, לא הלכה.

מדרבנן הוסיפו: אכילה אסורה מסוף שעה רביעית (שעתיים לפני חצות), מחשש “יום המעונן” (שלא יטעו בזמן). הרמב”ם אבל לא רוצה לומר שפשוט הוסיפו שעתיים – הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, והשעה השנייה היא “משהו אחר” – סוג אחר של איסור (לא ממש אסור בהנאה, אלא אסור בתרומה, וכדומה). יש הבדל בין שתי השעות שהוספו.

פרק ב’ – מצוות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

הרמב”ם שואל: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — ועונה שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”

פשט: הרמב”ם לומד ש”תשביתו שאור מבתיכם” פירושו ביטול בלב – לבטל את החמץ בלב. הגמרא (פסחים ד:) אומרת “מדאורייתא ביטול בעלמא סגי.”

חידושים:

1. “תשביתו” הוא לשון כללי, לא מעשה ספציפי

המילה “תשביתו” יכולה לתרגם דברים שונים – “לזרוק” (כמו “לקרב תשליכנו”), או רק “לא להחזיק” (כמו “השבתת המלכות”). זה לא כמו “תבערון” או “תאבדון” שאומרים בבירור מעשה. התרגום מתרגם “תשביתו” – “תבטלון”, שמראה שזו לשון מינימלית.

2. השוואה לשבת – “השבתה” אינה פעולה

כמו שבת – “שביתה” פירושה לא לעבוד, לא שצריך לעשות משהו – כך “תשביתו” בחמץ: לא להחזיק חמץ. זה דבר שלילי, לא חיובי. הרמב”ם אבל עושה מזה קצת דבר חיובי – שצריך באופן אקטיבי לבטל בלב.

3. “תשביתו” כ”ליתן עשה על הדבר”

לעתים קרובות לומדים שמצוות עשה היא רק הניסוח של התורה – אומרים את אותו דבר בדרך חיובית שאותו “לא יראה” אומר בדרך שלילית. אבן כספי מדבר על זה – שהתורה לפעמים מנסחת דברים שליליים בניסוח חיובי, וזה עושה הבדל להלכה (עשה + לא תעשה).

4. החידוש הגדול של הרמב”ם – ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

הרמב”ם לומד ש”תשביתו” פירושו שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר”. זה חידוש עצום: איפה בכל התורה יש מושג כזה שאומרים “אני לא רוצה משהו” וזה משנה את המציאות?

5. סברת הרמב”ם – “תשביתו” אינו מעשה, אלא “שביתה”

“תשביתו” הוא כמו “שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה” – שביתה אינה מעשה. מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל – כך “אין לך” חמץ באמצעות ביטול בלב.

6. מחלוקת רמב”ם ותוספות – מהו ביטול?

תוספות: ביטול חמץ הוא כמו הפקר – מוותרים על הבעלות. תשביתו פירושו כפשוטו – שלא יהיה חמץ. ביטול (= הפקר) הוא אחת הדרכים לקיים תשביתו, אבל גם שריפה או הפקר.

רמב”ם: ביטול אינו הפקר ולא ויתור על בעלות. אין לזה קשר לבעלות. יש לזה קשר לחשיבות – עושים את החמץ לא-נוגע, לא-חשוב, “כעפר”. האדם מרגיש שהחמץ לא שווה אצלו.

7. פירוש “לא נוגע” – הסח הדעת

המינימום של “לא נוגעות” הוא: “אני מסיח דעת, לא איכפת לי.” לא רק שאני לא אוכל אותו – הוא לא קיים יותר מבחינתי. כמו אבק בבית – “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך” – בבית המלך יש יתושים? זה לא נוגע, זה לא קיים עבורך.

8. “תשביתו” ושאור

“תשביתו” פירושו לכל הדעות השבתת חמץ שראוי לאכילה – לא חמץ שהוא “חמץ פגום” (כמו שאור שאי אפשר לאכול). ערכו של שאור אינו כמזון, אלא ככלי להחמיץ בצק אחר. אם “תשביתו” הוא כמו “שבתון” (= ביטול), אפשר להבין היטב איך זה עובד – מבטלים חצי. אבל אם “תשביתו” היה אומר “תבערו” (= שריפה פיזית), היה אחרת.

9. הגמרא לא מדברת על מצווה של תשביתו

הגמרא עצמה לא אומרת שיש מצווה של תשביתו – היא מדברת רק בהקשר של בדיקת חמץ (שבדיקה היא מדרבנן, כי מדאורייתא מספיק ביטול). הרמב”ם אבל למד מזה שיטה לגבי תשביתו.

[סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה]

בעבודה זרה של גויים גוי יכול לבטל – הוא אומר “אני לא מאמין יותר באל הזה” וזה נגמר עבודה זרה. אבל עבודה זרה של ישראל אי אפשר לבטל. ההבדל: בעבודה זרה ביטול פירושו שהחפצא “מתבטל” – זה לא אל יותר. אבל בחמץ אי אפשר לומר “זה נגמר חמץ” – אפשר רק לומר זה נגמר אכילה, זה הפקר/עפר.

[סטייה: ביטולים אחרים בלב]

מיאון – בקידושין דרבנן עוזר מיאון (מחשבה/הצהרה). אבל בדברים אחרים (כמו חובות ממון) צריך מעשה (ספר כריתות). הכלל של ביטול בלב: זה עובד רק כשהעניין הוא “לא להיות קשור למשהו” – לא חשיבא – מחשיבים את זה כלא כלום.

[סטייה: מחשבות זרות]

הבוטשאטשער רב מוזכר שאפשר לבטל מחשבות זרות כ”כעפרא דארעא” (כעפר הארץ). ביטול של אדם (בעלי חיים) הוא ממש כמו חמץ – “תשביתו”, מחפשים מחשבות.

[סטייה: בדיקת חמץ – דאורייתא או דרבנן?]

מוזכרת שיטה (מספרי) שהרמב”ם לומד “אבד תאבדון” שבארץ ישראל יש חיוב מן התורה לאבד, ומזה לומדים שבדיקה היא דאורייתא. החבר לא מסכים – הוא לומד שכשהרמב”ם עושה הכל חיובי, זה סגנון-סוגיא, לא שזו באמת מצווה מדאורייתא לבדוק. בחמץ אין “מצווה לרדוף אחריה” כמו בעבודה זרה – חמץ הוא איסור, לא מצווה לרדוף. זה מושווה להבדל בין ארץ ישראל (לא לרדוף) וחוץ לארץ (כן לרדוף) בעבודה זרה, והרוגאטשובר מוזכר שהוא מביא פשטל לגבי “לא יחץ לרוץ”.

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ היא מדרבנן לפי כולם.

פשט: חז”ל חזרו ל”תורה האמיתית” ועשו תקנה מדרבנן שצריך כן לחפש ולשרוף. אבל הפסוק “תשביתו” עצמו פירושו רק המינימום – ביטול בלב.

הלכות לגבי מי בודק, מתי, ואיפה (סוף פרק ב’)

מי יכול להתמנות לבדוק?

נשים, עבדים נאמנים על בדיקה.

– אפילו גוי – נדון האם הוא יכול לומר שבדק (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

החיוב הוא על מי שהחזיק בליל י”ד – מי שנמצא שם בליל י”ד ניסן.

אם יוצא לפני פסח או עושה אוצר

– אם הוא יוצא על דעת לחזור – צריך תמיד לבדוק (לפני היציאה).

– אם לא על דעת לחזור – אם הוא יוצא לפני שלושים יום לפני פסח, לא צריך לבדוק.

מהו היסוד של “שלושים יום”?

חידושים:

– השלושים יום לפני פסח הם כשמתחילים בהכנה ליום טוב – מתחילים ללמוד הלכות פסח, וכו’. בעצם, תקנת חכמים של בדיקת חמץ כאילו חלה מפורים (שלושים יום לפני פסח).

– הגמרא שואלת: “הני שלשים יום מאי טעמא?” ועונה: “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני” – משה עמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, שהוא שלושים יום מאוחר יותר.

– החידוש: כל חיוב בדיקה הוא חידוש דרבנן – שלא לסמוך על ביטול לבד, אלא לבדוק ממש. השאלה היא: מתי החיוב חל? עושים את זה ליל י”ד, אבל חלות החיוב מתחילה קודם. לכן, אם יוצא אחרי השלושים יום, לא עוזר – כבר יש לו חיוב, והוא חייב לבדוק לפני היציאה. תוספות אומר שהחיוב חל שלושים יום לפני פסח.

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספקות, שיעורים

יסוד כללי של בדיקת חמץ

מדרבנן צריך להשבית ממש – שפירושו לחפש ולהסיר. זה לא רק ביטול בלב (מינימום דאורייתא), אלא השבתה פיזית.

חידושים:

– עניין הבדיקה אינו רק “אם אמצא חמץ אבער אותו” – אלא צריך לחפש באופן אקטיבי. למה? כי לא רוצים להחזיק חמץ בפסח, צריך לוודא שאין.

מקומות שמכניסין בהם חמץ – מקומות שבדרך כלל מכניסים חמץ – צריך לחפש. מקומות שזה לא רגיל, לא נכנסים.

שיטת הרמב”ם – “לא יבוא לאכלו”: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא חמץ “שמא יבוא לאכלו” (אולי יאכל אותו). הוא סובר שבדיקה היא אחת מהשבתות – מעשה של השבתה עצמה. זה מתאים לשיטתו שבל יראה הוא גדר של אכילה – “לא יבוא לאכלו.” כל עניין אי-החזקת חמץ קשור לאיסור אכילה.

קבוצות הלכות בפרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – צריכים בדיקה (הבסיס).

2. ספק חמץ – למשל “הניח עשר ומצא תשע” – יודעים כמעט בוודאי שיש חמץ, צריך לחפש. חידוש: כל הספקות האלה אפשר להבין כגדר של “מקומות שמכניסין בהם חמץ” – ספק חמץ הופך את המקום למקום שצריך בדיקה.

3. מקרים ברורים – שבוודאי יש חמץ (קבוצת הלכות אחרונה בפרק ג’).

שמי קורה – גבוה ונמוך

הלכה: “שמי קורה” – התקרה (קורה = תקרת הבית) צריך לבדוק, כי חמץ נופל משם. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.

[סטייה – רמז על פי קבלה:] אם יש ליצר הרע במקום גבוה, צריך לחפש אותו – כי הוא נופל. במקום נמוך לא צריך לחפש – כי הוא לא עולה.

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

הדין

הלכה: כלי (כיפה) מלא בשאור שהפכו וכיסו בטיט – “כולו טח בארץ” – לא צריך לבדוק.

שיטת הגאונים – “כעפרא בעלמא”

חידושים:

– הרמב”ם מביא את לשון שיטת הגאונים: “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא” – זה כמו אבן, זה בטל, זה יוצא מתורת אוכל כעפר בלבד. זו שיטה יחידה – שהחפצא כבר אינו אוכל.

למה זה מתאים ליסוד הרמב”ם: אם הכל קשור להרחקות מאכילה – עיקר האיסור הוא אכילה, וכל שאר האיסורים (בל יראה, בל ימצא) נוספו – אפשר להבין למה “טח פניו בטיט” עוזר: ברגע שזה מכוסה בטיט, שום דבר מהשאור לא חשוף, זה לא שייך לאכילה, ממילא זה כאילו זה מתחת לאדמה או כעפר.

זה מתאים רק אם “תשביתו” לא אומר בפועל ממש: אם “תשביתו” היה אומר מעשה פיזי של השבתה, לא היה ברור למה טח פניו בטיט מתיר. אבל כי “תשביתו” פירושו להשבית חמץ מתורת אוכל – “חמץ פגום” – מובן שברגע שזה כבר לא בתורת אוכל, ההשבתה כבר קרתה.

סדקי הריחיים – ביטול במציאות

הלכה: חמץ בסדקי הריחיים (סדקים של אבני ריחיים) לא צריך לבדוק.

חידושים:

– זה ביטול במציאות – זה נעשה חלק מהכלי (“פקק”). זה לא אותו ביטול כמו ביטול חמץ בלב – זה שהחפצא עצמו בטל.

– אבל אולי גם ביטול חמץ בלב כך – שזה נעשה “חול”, בדיוק כמו שהלה נעשה פקק. כל ביטול אולי עובד כך – החפצא נעשה משהו אחר.

כזית במקום אחד – אפילו בסדק העריבה

שיטת הרמב”ם: כזית חמץ שנמצא במקום אחד, אפילו כשהוא מוסתר בסדק של כלי (סדק העריבה), חייבים לבער.

פשט: כזית הוא השיעור שצריך לבער. אפילו כשקשה להגיע, החיוב נשאר.

חידושים:

– לפי ר’ שמעון, מה ההבדל אם זה “תקוע” (מוסתר) או לא? אצל ר’ שמעון החמץ עדיין

שימושי (אפשר לעשות ממנו בצק אחר), אז מה עוזר שקשה להגיע אליו? התירוץ: ההבדל של “תקוע” רלוונטי רק בפחות מכזית, לא בכזית.

פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

שיטת הרמב”ם: פחות מכזית חמץ שהוא עשוי לחזק (לחזק את הכלי) – פטור ולא צריך לבער. אבל פחות מכזית שאינו עשוי לחזק – צריך כן לבער.

חידושים:

קושיה: אם השיעור של ביעור הוא כזית, למה צריך לבער פחות מכזית בכלל? תירוץ: כי זה לא בטל – זה מונח חופשי ואפשר לצרף אותו עם חתיכות אחרות לכזית.

הבדל עשוי לחזק: כשזה עשוי לחזק, זה בטל לכלי – לכן פטור. כשזה לא עשוי לחזק, זה נשאר מציאות נפרדת של חמץ שאפשר לצרף.

שני חצאי זיתים בחוט: אם שני חצאי כזיתים מחוברים בחוט (חבל), חייבים לבער – כי דרך החוט הם מצטרפים לכזית.

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

לשון הרמב”ם: חצי זית במקום אחד בבית וחצי זית במקום אחר – אם הם לא דבוקים בכותל/בקורות, צריך לבער אותם, כי “שמא יקבץ אותם” (אולי יצרף אותם). אבל אם הם כן דבוקים בכותל או בקורות – לא צריך, הואיל ודבוקין.

פשט: חיוב הבדיקה מדרבנן על חתיכות קטנות של חמץ מבוסס על החשש שיצרפו אותם לכזית.

חידושים – ויכוח ארוך בין החברותא:

1. צד א’: כל הדין כאן הוא מדרבנן. מדאורייתא כבר יוצאים בביטול. חכמים תיקנו בדיקה, וחיוב הבדיקה מדרבנן הוא בעיקר על כזית או על מה שיכול להיות כזית. לכן: כשחתיכות מונחות חופשי בבית, יש חשש שיקבצו אותם – צריך לבער. כשהם דבוקים בכותל – לעולם לא יקבצו אותם – לא צריך.

2. צד ב’: אם כל הטעם הוא “שמא יקבץ” (צירוף לכזית), אז כשרק חצי זית אחד בכל הבית, לא צריך גם לבער – אין מה לצרף! הוא סבר שחצי זית עצמו כבר בעיה של חצי שיעור אסור מן התורה.

3. תשובה מצד א’: הרמב”ם לא אומר שחצי שיעור הוא הטעם. הוא אומר בבירור “שמא יקבץ אותם” – הטעם הוא הצירוף לכזית, לא חצי שיעור בפני עצמו. ממילא, חצי זית אחד לבדו בכל הבית – לא צריך לבער מדרבנן.

4. קושיה על זה: אם “דבוק בכותל” הוא רק סימן שלא יקבצו אותו, למה הרמב”ם צריך להוסיף את הפרט של “דבוק”? היה מספיק לומר “כי זה רחוק אחד מהשני”! הרמב”ם אבל מוסיף ש”דבוק בכותל” הוא סיבה עצמאית – כי זה ממש מוסתר/בטל לכותל, לא רק כי זה רחוק.

5. נפקא מינה: מה קורה כשחצי זית לא דבוק בכותל אבל גם אין חתיכות אחרות לצרף? לפי צד אחד – צריך כן לבער (כי “לא דבוק” עצמו כבר חיוב). לפי הצד השני – לא צריך (כי בלי צירוף לכזית אין חיוב מדרבנן).

6. שאלה לא פתורה: בהלכות קודמות כתוב בבירור “כזית” כשיעור הביעור. איך זה מתאים לכך שכאן משמע שאפילו פחות מכזית (שאינו דבוק) צריך לבער? זה נשאר ללא הכרעה ברורה.

בדיקת חורין וסדקין

לשון הרמב”ם: צריך לבדוק חורין וסדקין.

פשט: צריך לבדוק אפילו בחורים קטנים ובסדקים.

חידושים:

– יש דיון מה “חורין וסדקין” אומר לגבי שיעור החמץ שמחפשים. אחד חשב ש”חורין וסדקין” מראה שצריך לחפש אפילו פירור קטן של חמץ (פחות מכזית). השני אבל הראה ש”סדקין” יכולים להיות סדקים גדולים שיכולים להחזיק אפילו חתיכות גדולות של חמץ – כך שהביטוי “חורין וסדקין” לא בהכרח מדבר על שיעורים קטנים של חמץ, אלא על המקומות שצריך לחפש.

– המגן אברהם אומר דיוק שצריך לחפש אפילו פחות מכזית, אבל זה לא בטוח שזה משמע מהרמב”ם עצמו, כי במקומות אחרים משמע אחרת.


תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: מבנה האיסורים ומצוות תשביתו

הקדמה: המבנה הכללי של הלכות חמץ ומצה

הנה, אנו לומדים את הלכות חמץ ומצה, אנו מחזיקים בפרק ג’. אנו רואים באופן כללי, יש כן, חמץ ומצה, ויש כמו שלמדנו את המצוות, נכון? יש את האיסורים של לא לאכול חמץ, אופנים שונים, ואחר כך יש את מצוות אכילת מצה, ואת המצווה… במילים אחרות, הרמב”ם ארגן את המצוות לפי ערב פסח, שבעת ימים, וערב פסח. כן, אבל ההלכות לא עובדות ממש כך. זה הולך כן בערך כך. כלומר, אבל הקטגוריה הראשונה, ששת המצוות הראשונות, הן כולן בחמשת הפרקים הראשונים, נאמר. כלומר, כל מיני עניינים של איסור חמץ, ואחר כך פרק ו’ מתחיל את מצוות אכילת מצה, ופרק ז’ הוא סיפור יציאת מצרים, והחמישה סוגי… ליל הסדר הוא פרק ח’.

אז, יוצא כך שהוא מראה שהראשונים… זה לא באמת נכון, כלומר, לא בטוח. ארבעת הפרקים הראשונים זה בטוח על הלאווין של לא לאכול חמץ והשבתת חמץ. אני חושב שהפרק החמישי הוא גם קצת שם, אז אני לא בטוח. חמשת הפרקים הראשונים. היה לי רשימה איפשהו שמצאתי משנה שעברה שעשינו על… תן לי לראות אם אני מוצא אותה. זה אני חושב. כתוב כאן שא’ עד ה’ זה איסור חמץ. כן, חמשת הפרקים הראשונים, רוב ההלכות הן על איסור חמץ. מעניין.

כן. אז, איך מתחלק העניין של חמץ? אז זה מה שאנחנו צריכים להבין. אז הפרק הראשון היה, אה, אפשר לומר, לכאורה צריך להיות יותר באופן כללי, נכון? כך הולכים דרך כלל באופן כללי.

חזרה: פרק א’ – ההגדרות הכלליות של איסורי חמץ

את הפרק הראשון למדנו, אמרתי, במילים אחרות, הרמב”ם הולך תמיד ומתחיל עם ההגדרה כביכול של המצווה, נכון? זה בעצם מה שזה. הוא מתחיל עם ההגדרה של המצווה. המצווה, אה, האיסור, מהו הגדר של איסור אכילת חמץ? כן, אילו עונשים יש? מתי מקבלים את העונשים? דברים כאלה.

איסור אכילת חמץ

אז אמרנו שיש, אה, שלוש מצוות אחרות בעצם, לכאורה. יש את איסור אכילת חמץ של פסח עצמו, איסור אכילת חמץ. יש גם עוד איסור של תערובת חמץ, לאו נוסף לפי הרמב”ם, שעליו מקבלים כבר כרת. על הראשון מקבלים כן כרת, כן, לפי שיטת הרמב”ם. הראשונים האחרים, הראב”ד והרמב”ן, כולם חולקים, אבל שיטת הרמב”ם היא שיש איסור אחד לאכול כל אוכל כזית חמץ בפסח, מקבל הוא כרת, וחטאת, כמו ש… כן? כן, כן. כרת וחטאת.

אין שום עונש, לא כמו שבת. שבת יש למשל כרת, חטאת, וסקילה. כאן אין שום סקילה, אין שום עונש בידי אדם. זה מעניין. צריך לדעת אילו חטאים יש גם את העונש. אני מתכוון, כרת פירושו מקבלים מלקות לכאורה, אבל… מלקות מקבלים כן על הלאו, אבל לא שום מיתה בידי אדם, אלא כרת בידי שמים אם זה במזיד, ובשוגג מקבל הוא קרבן חטאת. זו אכילת חמץ.

איסור הנאה – קושיא: האם מקבלים כרת על הנאה?

וזה דבר אחד, והוא גם כותב הנאה, הוא לא אומר מה קורה אם הנאה היא גם כרת. אני לא הבנתי מעולם את זה. כאן יש איסור אכילה והנאה, גם הנאה. הנאה אסורה מחמץ, יש דרשה, “לא יאכל”, בהיתר אכילה. אבל האם מקבלים כרת על הנאה מחמץ פסח גם כן? הנאה בכלל אכילה פירושו זה אותו הדבר, או שאסרו גם הנאה? הלשון “בכלל אכילה” פירושו לכאורה שזה אותו הדבר, זה דבר אחד. אני לא יודע, אני לא יודע.

אז, הלכה א’, הלכה ב’, זה לא ברור. יש… אני רואה בספר שיש מי שאומרים שלא, אפילו מלקות לא עומד, זה רק איסור. מה פירוש הנאה היא רק איסור? כך הוא מביא, כי היו צריכים לומר לכאורה שיש עונש. אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. על כל פנים, הנאה גם אסור, אבל הוא לא אומר מה קורה.

על זה אני מבאר, אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, זה איסור אחד, איסור לאכול חמץ, בסדר?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

עוד איסור יש, איסור מספר אחת, זה הדבר הכי בסיסי, אסור לאכול חמץ פסח. עוד איסור יש, להחזיק חמץ פסח, נכון? כתוב “לא יראה” ו”לא ימצא”. יש חילוקים, אנחנו נראה פרטים של זה בפרק ד’ בעזרת ה’. פרק ד’ מדבר על פרטים של “לא יראה” ו”לא ימצא”, אבל פרק א’ הוא רק ההגדרה הכללית, אסור להחזיק חמץ פסח, “לא יראה” ו”לא ימצא”, שני לאווין. ומובן מאליו, אם עובר, שיקבל מלקות צריך לעשות מעשה, וממילא זה… בסדר.

אחר כך, חכמים עשו שחמץ שעבר עליו הפסח, שהיה על בל יראה, הוא אסור בהנאה לעולם. זה כבר דבר כביכול כללי עם חכמים.

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – האם זה קנס?

חברותא א’: כמו שאסור ליהנות ממלאכת שבת, האם זה מין קנס כזה?

חברותא ב’: זה קנס, ואנחנו לומדים שהסיבה לקנס היא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. שלא יבואו לעשות בל יראה. זה כמו הרבה קנסות. זה לא בדיוק קנס… מה פירוש קנס? קנס הוא כביכול אני נותן לך דוח. אתה עובר על רמזור אדום, מקבל אתה דוח. מה הנקודה של הדוח? שלא תעבור על הרמזור האדום. עברת, והבאת את זה עם איזה טריק, אז אפילו לא לומר שלא תאכל אותו אחר כך.

חברותא א’: אבל זה כבר דאורייתא. ההרחקה מהתורה לא אומרת… אתה אומר סברא טובה. אני רואה שהמפרשים ראו את הפשט. כשהפשט הוא פסוק, כן, הפשט הוא כתוב, אפשר לומר כך. יכול להיות שאין סתירה. ההלכה תעשה כבר ממנו מצווה נוספת. אבל כמו שיש את האיסור של הגילוי, יש הרחקה מהתורה.

חברותא ב’: לא, התורה גם עשתה הרחקה מהאיסור, כן. משמע כך, כן. ומפרשי הפשט שראינו אתמול או שלשום לומדים בוודאי שהיראה היא הרחקה מאכילה. וזה לא כל כך קשה להבין. אני מתכוון, אתה שואל למה זה שונה מכל שאר האיסורים? התשובה היא כי זה… כתבתי פעם פיסקת תורה שלמה על זה, אני לא רואה אותה כאן בספר שלי. אבל שלא תחזיק את זה כאן, כי אתה לא צריך את החמץ. זה בטוח שאם לומדים כאן פשוט מקרא פשט, זה בטוח כך. כן.

על כל פנים, בסדר, שוין. אחר כך למדנו שלפי הרמב”ם יש עוד איסור של אכילת תערובת חמץ, זה איסור נוסף. ולמעשה האיסור הוא גם רק כשאוכלים כזית מהחמץ בתערובת. זה דבר מאוד קשה ומעניין. וכל שאר המפרשים אומרים לא, אם אתה אוכל כזית אכלת חמץ. לא חמץ עצמו, אבל הרמב”ם אומר שהתערובת היא כבר לא חמץ עצמו. וכל האחרים מבינים שלא, זה דווקא ממש חמץ, רק תערובות היה צריך להיות דבר אחר. ומה זה אז? אז זה מחלוקת תנאים, ופסקו בכלל לא שזה אסור, זה רק אסור אולי מדרבנן לאיזה דבר כזה.

בסדר, זה לגבי תערובות חמץ. דיברנו על חצי שיעור, אסור, גם יש פרטים כמו העונש, נכון? הדברים הכלליים, תמיד הדברים הכלליים כוללים את הסוג של דברים. ויפה מאוד.

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

אחר כך למדנו שזה יש, בקיצור, שני איסורים מדאורייתא, או שלושה אפשר לומר: איסור אכילת חמץ, איסור הנאה, איסור תערובות חמץ. אלה כל הדברים דאורייתא לפי הרמב”ם. אחר כך יש איסור רביעי שהוא מדאורייתא גם לא לאכול חמץ מחצות היום ולמעלה. זה רק אכילה, לא הנאה לכאורה, ולא כתוב שיש תערובות חמץ, וכל שאר החומרות שלמדנו, לא עבר על בל יראה ובל ימצא, כל החומרות שלמדנו על חמץ בפסח אין על האיסור של ערב פסח משש שעות ולמעלה.

אבל מדאורייתא יש איסור דאורייתא מפי השמועה ש”לא תאכל עליו חמץ” פירושו לא לאכול חמץ בשעת… שלא ישחטו את הפסח בשעה שחמץ קיימת. ועל זה דאורייתא יש גם גזירות מדרבנן בזמן, נכון? שגזרו אכילה משש שעות. אחד זה מוסיפים שעה, ואחר כך יש עוד חשש מיום המעונן. נכון, אז בעיקרון מוסיפים שתי שעות, איך בדיוק זה עובד. ממילא יש חילוקים שזה ממש מוסף, אסור ליהנות גם לא. כתוב כאן אחד זה ממש מוסף, ואחד זה משהו כזה מעניין איך הרמב”ם שואל את זה. זה הכל מפרשי הגמרא בדף פ”ד. כן, אבל שלא ייראה כאילו הוסיפו שתי שעות. הרמב”ם לא רוצה לומר שהוסיפו שתי שעות. הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, אבל שעה אחת היא ממש… השעה האחת היא משהו עניין, זה לא ממש איסור, זה מין איסור אחר. יש חילוק, יש חילוק בהנאה, אסרו אותו בתרומה, נכון? יש דווקא חילוק.

דיון: פשט בפסוק “לא תאכל עליו חמץ”

בקיצור, זו הנקודה של הפרק הראשון, הכללים, האיסורים של שלושת האיסורים, אפשר לומר: לא לאכול חמץ, בל יראה, עם תערובות חמץ, ולא לאכול חמץ ערב פסח גם. חשוב, דרך אגב, פשוט פשט של הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” לא מתכוון בכלל לזה. פשוט פשט פירושו, “עליו” פירושו לא בשעת שחיטתו. “עליו” פירושו לכאורה, כמו כל קרבן, “על חלות לחם מצות יקריב קרבנו” כתוב אצל תודה. על מצות ומרורים יאכלוהו. “על” פירושו, כשאוכלים את הבשר, אוכלים אותו על לחם. אולי ממש אכלו את הבשר על לחם, כמו סנדוויץ’, כמו הלל. כך חשב רב שרירא גאון עם הסוגיא. אנחנו מתכוונים שקרבן פסח, כשאוכלים אותו בסדר, שלא יאכלו אותו עם חמץ. מבין מה אני אומר?

לא פירושו שבשעת שחיטה. זה הכל על פי דרש. על פי פשט זה לא מתכוון לזה. יאמרו על פי השמועה, אבל על פי פשט… אני רק אומר, אנחנו חושבים תמיד שזה נשמע סביר, שיש דווקא חמץ. אני אומר, זה לא פשט בפסוק, זה רק דרש. בסדר? זה עושה איזו הבדל להלכה? זה לא עוזר לך.

חברותא א’: אנחנו לומדים עכשיו מקרא, אנחנו לא בהלכה.

חברותא ב’: כן, אבל אנחנו צריכים לדעת פשט בפסוק גם. זה אחד הדברים שטוב לדעת. אמת. וגם, הרבה פעמים, אחרי שמוצאים את הפשט, אפשר להבין שאולי ההלכה מסכימה כן עם זה. זה נותן בהירות בהלכה הרבה פעמים. בסדר.

מצוות תשביתו – המצווה החמישית

בסדר, עכשיו, מצווה חמישית יש. למדנו כבר ארבע מצוות, או מה שזה לפי החשבון. ועכשיו יש מצווה חמישית. זו מצוות השבתת חמץ. יש מצווה “תשביתו שאור מבתיכם”. הכללות קודם כל של מצוות תשביתו. אומר הרמב”ם, “תשביתו” פירושו ביטול בלב. זה לפי… כן, כל הרבה ראשונים שחולקים על זה, כדי שלא תתבלבלו, נאמר מה כתוב ברמב”ם. השבתה פירושו ביטול בלב, וזה פירוש תשביתו. זה מאוד מצחיק בעצם, כי הראשונים מתווכחים מה צריך ביטול לעבוד, האם זה עם הפקר, האם זה עם…

מחלוקת רמב”ם ותוספות: מה פירוש תשביתו?

זה אמת, על זה אומר הרמב”ם שתשביתו פירושו ביטול, וזה לא כל כך פשוט. זה מאוד לא פשוט, אני אזכיר לך. כל שאר היהודים אומרים, אני אזכיר לך, שמדאורייתא צריכים כן, זה לא כל כך מצחיק. זה מצחיק שתשביתו יתכוון אז ביטול.

חברותא א’: שביטול הוא רק צורה אחת של תשביתו? או שריפה, או…

חברותא ב’: לא, אני מתכוון, תשביתו פירושו שלא יהיה, כמו מצוות עשה של בל יראה. הרמב”ם עושה את זה דבר נוסף. אני אזכיר לך לא ברור עכשיו את המחלוקת. בוא נראה מה הוא אומר.

הגמרא אומרת מדאורייתא ביטול בעלמא סגי, אבל בדיקת חמץ היא מדרבנן. הגמרא לא אומרת שהגמרא יש מצווה של תשביתו מעולם. הגמרא אומרת את זה רק על העניין של בדיקת חמץ. זה לא כל כך ברור. הרמב”ם הבין כך מהגמרא, והלאה. אה, לא דברים פשוטים.

תוספות, למשל, לפי תוספות מחזיקים דווקא גם שתשביתו הוא אחד מהפקר, שביטול הוא אחד מהפקר. אבל למעשה לפי תוספות לא פשט שתשביתו פירושו להיות מבטל. תשביתו פירושו שאין שום חמץ, כפשוטו. אין שום חמץ. אחת הדרכים היא או דרך שריפה או דרך ביטול. לא, או דרך הפקר, שאז אין לך. הפקר. אבל זה לא שהרמב”ם לומד דבר אחר לגמרי.

השאלה היסודית: מה פירוש “תשביתו שאור” מן התורה?

דובר א’: זה הפירוש, תשביתו פירושו להיות מבטל.

דובר ב’: לא, לא להיות מבטל.

דובר א’: באים החכמים והחליפו, זה לא הוחלף. הם אמרו שלא יסמכו, ש… זה קצת מצחיק איך שהרמב”ם אומר את זה, כי כאילו, כשבעצם, מה הצורה? כאילו, אני לא מתחיל לתת עצה, כן? כאילו, כשמשה רבינו רצה לא לתת את דברי ספרים, נאמר, מה עושים ערב פסח? כלום, נכון? לא, מבטלים. אומרים “כל חמירא”. צריך לומר את זה, האם בלב מספיק אני לא יודע. והצד השני, אני חושב שאנחנו לומדים חושבים בדרך כלל, כמו שאתה אומר רק אחר כך, שפשוט פשט הוא אמרו לך לא, התורה אומרת זרוק את החמץ. שוין, אם מישהו רוצה לא… אבל, צריך לראות.

“תשביתו” — לשון כללית, לא מעשה ספציפי

דובר א’: גם מפרשי הרמב”ם, גם מפרשי המקרא, אומרים שהמילה “תשביתו” יכולה לעמוד פירושה “לזרוק”, כמו שכתוב במקומות אחרים, “לקרב תשליכנו”, או יותר פרטים מה צריכים לעשות. “תשביתו” היא מאוד כללית, כמו “השבתת המלכות”. שלא יהיה לך חמץ. לא להחזיק. זה לא אומר שאתה צריך לעשות משהו פעולה. לא להחזיק. לא להחזיק פירושו המינימום. מה המינימום לא להחזיק? המינימום לא להחזיק, הוא חייב להיות מבטל. הוא יסיר את הבעלות. אם הפשוט פשט היה שהמינימום הוא כל דרך של הוצאה מרשות, כך אולי היו יכולים לומר. המינימום ביותר הוא ביטול בלב.

דובר ב’: אבל אפשר דווקא לומר אפילו פחות, צדיק. אפשר דווקא לומר שמינימום פירושו “תשביתו” מכוח החמץ או מעשיית חמץ.

דובר א’: לא, שלא יהיה לך. שלא יהיה לך, כפשוטו. שלא יהיה לך חמץ פסח. אתה מה שזה, זה לא משנה. זה לא עשה, זה דבר שלילי, לא דבר חיובי. הרמב”ם עושה את זה כן לקצת דבר חיובי. אמת, אין מה לעשות, זה רק כמו ביטול בלב, אבל הוא עושה את זה לדבר נוסף כזה.

השוואה לשבת — “השבתה” פירושה לא לעשות, לא מעשה אקטיבי

דובר א’: תשביתו זה לא עוד כמו שבת, נכון? שבת יש עשה ולא תעשה. לא תעשה מלאכה, ותהיה שובת. מה עושים כדי להיות שובת? מבטלים את המלאכה בלב? לא, לא עושים כלום, לא עושים מלאכה. הייתי אומר שאפשר לומר פסח, יש לא תעשה, “לא יראה לך חמץ”, ועשה, “תשביתו חמץ”. שניהם מתכוונים לאותו דבר בדיוק, זה רק מוזר… “תשביתו” זה לא חמץ. התורה לא אומרת “תשביתו”. יכול להיות שזה מה שהרמב”ם אומר.

אני אגיד לך הכי פשוט. אחרי שחז”ל הוסיפו שצריכים כן לעשות השבתה נוספת. אני אומר לך שמה שהרמב”ם אומר זה לא הכי פשוט. הכי פשוט זה כלום. שהתורה לא כותבת כלום. שלא יהיה לך חמץ. זו הבעיה שלך, זו לא הבעיה שלי.

דיון: מה המינימום של “תשביתו”?

דובר א’: אז על זה אומר הרמב”ם, תדע את ההשבתה הכי בסיסית, הכי קלה, המינימום, המינימום השבתה שאתה מבטל בלב.

דובר ב’: לא, לא נכון, אבל זה חידוש גדול, צדיק, שוב. כי האופציה האחרת היא שאתה צריך להוציא אותו בפועל.

תרגום לעברית

דובר 1: אני אומר, זה המינימום, כי זה לא הפקר, “לא יראה”. כי לפי דבריך, “תשביתו” זה בכלל כלום. נכון? מינימום אפשר לתרגם בשני אופנים. המינימום שאתה מתכוון אליו הוא… לא, אני אומר שיכול להיות שהרמב”ם סובר כמוך, ש”תשביתו” לא אומר כלום. והרמב”ם רק רוצה לומר לך, מהו המינימום של כלום? מהו המינימום של כלום? המקסימום של כלום זה מה שחז”ל הוסיפו, שצריך לשרוף. המינימום של כלום… יכול להיות, יכול להיות שזה לא מה שהרמב”ם מתכוון. “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” מהי ההשבתה שכתובה? ביטוי כל כך חלש לא כתוב בתורה. זה אומר את המינימום. מהו המינימום איך צריך לקיים “לא יראה”?

דובר 2: אני מבין, אבל אתה משתמש במילה “מינימום” אחרת ממני. אצלי, המילה “מינימום” משמעותה כמה חידושים כתובים בפסוק. לפי מה שאני טוען, הפשט הפשוט, ואני בטוח שיש ראשונים אחרים שלומדים כך, לא כתוב כלום. זה “ליתן עשה על הדבר”, כביכול.

“תשביתו” — ניסוח חיובי של דבר שלילי

דובר 2: במילים אחרות, הרבה פעמים אנחנו לומדים, מצוות עשה יכולה להיות פשוט הניסוח של התורה. אפשר לומר את אותו הדבר בצורה חיובית ובצורה שלילית. כאן זה כתוב בצורה חיובית, כביכול. זה ניסוח. ראיתי שהאבן כספי מדבר אפילו על זה, זה מתאים לאריסטו, אבל אפשר לדבר כך. התורה, לפעמים, מדברת על דברים שליליים בצורה חיובית. זו סוגיה בתורה, כביכול. זה עושה הבדל להלכה, שזו מצוות עשה, וכן הלאה. תן לי שנייה אחת.

החידוש הגדול של הרמב”ם — ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

דובר 2: אבל הרמב”ם מוסיף חידוש גדול, שמה? ש”תשביתו” לא רק אומר את זה, אלא ש”תשביתו” אומר שאפשר, כביכול, לצאת ידי חובה בביטול בלב. איפה בתורה יש דבר כזה שאני אומר “אני לא רוצה שיהיה לי משהו”? זאת אומרת, תעשה כאילו אין לך. זה חידוש עצום, לא?

דובר 1: זה לא “תעשה כאילו”, אם זה עובד כמו… אה, רגע, זה חידוש. אתה מבין? לא ברור איפה זה כתוב בכלל.

דובר 2: כן, הרמב”ם למד את זה מהמילה “תשביתו”. ש”תשביתו” זה לא מעשה, “תשביתו” זה שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה. שביתה זה לא מעשה. אז מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל, אין לך, אין לך דרך הלב. אני עושה כאילו אין לי את זה.

דובר 1: אני מבין, אבל זה עדיין, כביכול, אני שומע, חייבת להיות סברא לזה, כי לכאורה זה פלאי.

“לא תותירו” והמושג של הפקר

דובר 1: “לא תותירו” זה כביכול דבר ברור של הפקר. התורה אומרת רק שלא יהיה לך. אם “לא תותירו” זה הפשט, זה לא חידוש כל כך גדול, כי התורה אומרת שלא יהיה לך. אם זה לא שלך, זה לא שייך לך. אז זה עניין כללי שהפקר עובד, אתה מבין? אבל הרמב”ם אומר דבר חדש, שזה “ליבטל בליבו שיהפך”, אני לא יודע, כל התורה היא דבר פלא לכאורה. במילים אחרות, מאיפה בכלל בא הרעיון הזה? אתה מבין את השאלה שלי? אני רוצה לשאול את זה. אתה מבין למה אני מתכוון?

סטייה: בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן?

דובר 2: כשהוא אומר “תשביתו”, אני רוצה לשאול את זה. אני רואה כאן, אני לומד עכשיו בספרי, אני רואה שהוא מציין להלכה ברמב”ם שלמדנו, “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שבארץ ישראל, “מצוה לאבדן ביד עד שיאבד אותן מן העולם”, הוא מציין לזה. אבל כשהרמב”ם לומד “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שאם אתה מוצא אתה חייב להיות מבער, לא שאתה צריך ללכת לחפש במיוחד. והוא מציין שהרמב”ם לומד שבדיקת חמץ היא דאורייתא, מן התורה לאבדן. אם כך, אם אנחנו לומדים שטבילה צריכה להיות בלי חציצה, צריך לעשות את הפעולה להגיע לשם.

דובר 1: אז, אני לא מסכים עם זה, כי אני לומד תמיד שכשהרמב”ם עושה לך את כל הדברים חיוביים, זה גם עניין של סוגיה, והוא לא באמת סובר שזו מצוה לבדוק. אני לא בטוח שזה נכון. זה כדי שלא יהיה. מובן מאליו, צריך לעשות בפועל את הפעולה, אבל אני לא משוכנע שזה באמת הפשט אצל אלה שאנחנו מסבירים.

דובר 2: לא, אבל כאן כתוב כן “מצוה לרדוף אחריה”, צריך לחפש אותו. חמץ זו לא מצוה לרדוף אחריה, זה איסור.

דובר 1: לא, לא, אני מתכוון שזה פחות. אני מתכוון, עם הרבנים צריך כן לרדוף אחריהם.

דובר 2: זה מעניין, כמו שלמדנו שבארץ ישראל ובחוץ לארץ, כך למדנו.

דובר 1: כן, זה דבר. בארץ ישראל לא צריך לרדוף, בחוץ לארץ צריך לרדוף, מה שהפרטים של זה. יוצא שחמץ הוא כמו האיסור בארץ ישראל, והרבנים, כלומר, “לא תחנם”, יש פשטל על זה. הרוגצ’ובר מביא.

דובר 2: אני שומע. אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, אתה מבין את הנקודה, זה דבר מעניין.

חזרה ללשון “השבתה” — מה זה אומר?

דובר 2: מה זה יכול להיות קשור ללשון “השבתה”? כי למשל התרגום מתרגם “השבתה” – “תבטלון”. אז “השבתה” היא מילה מאוד מינימלית, כי “השבתה” אומרת לא לאכול, לא לעבוד. אבל “השבתה” לא אומרת לא להחזיק, זה לא אומר לאבד, זה לא אומר כמו “תבערון”, “תאבדון”. זו עדיין לשון של לא להחזיק.

ממילא חז”ל חיפשו איך אפשר לא להחזיק ולא צריך לעשות עבודה גדולה? רק להיות מבטל בלבו, הפקר, או איך שזה עובד. בלי לעשות את זה. או לוותר על הבעלות על זה. במקום שתהיה עסוק עם החמץ, אתה יכול לעשות משהו עם עצמך, דבר קטן, מילה שאתה אומר שמשנה את המציאות.

ורק אז חז”ל חזרו לתורה האמיתית, וכן אמרו שצריך באמת, הם עשו מדרבנן שצריך כן לחפש. אבל לתרגם את המילה “תשביתו” הם עשו רק את המינימום, שלא יהיה לך. כמו השביתה ממלאכה, השביתה מאכילה, כמו שאתה אומר “שביתת עשור”.

דובר 1: אבל לא להחזיק יכול להיות שצריך כן להיות מבער, זה מה שאני אומר לך. כאן כתוב עוד חידוש שלא צריך אפילו…

דובר 2: לא, אבל אם כך לא כתוב בתורה לשון חיובית של לך לאבד, כמו שיכול להיות כתוב “תבערון”.

דובר 1: אבל זה כמו שמישהו יאמר ששבת עושים שביתה ממלאכה, לא צריך עוד להיות מחשב. מה זה בכלל?

דובר 2: לא, לא, לא. כשאתה מבטל לשבת, אתה ויתרת על הבעלות על זה.

דובר 1: לא, אני לא ויתרתי על בעלות, מה אתה אומר?

דובר 2: זה לא דבר כזה. זה הפשט של תוספות. זה… נכון, אוקיי.

מחלוקת: האם ביטול הוא הפקר (תוספות) או משהו אחר (רמב”ם)

דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם “יחשוב בליבו”? מה זה אומר “מסתלק” לפי הרמב”ם? מה הרמב”ם חשב? איך זה עובד? זה איזה דבר מוזר? אתה עושה כאילו אין לך?

דובר 2: לא, אין לך.

דובר 1: אין לך?

דובר 2: לא. מה הפשט לפי הרמב”ם? לפי הרמב”ם זה לא לגמרי הפקר, אבל זה גם משהו. משהו כזה שהאדם לא מרגיש שהחמץ חשוב לו, או משהו. חייב להיות שם משהו. זה לא קשור לבעלות. זה בטח לא קשור לבעלות. זה, אפשר לומר, קשור לחשיבות.

דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם? איך זה מתבטל?

דובר 2: חשיבות. אמרתי לך אתמול, כמו… כמו שלומדים… זה הגיוני, אפשר להגיע לזה. אני רק אומר שזה חידוש, זה לא המינימום.

דובר 1: אתם באים ואומרים שזה חידוש.

דובר 2: זה הגיוני, אפשר להגיע לזה.

הפירוש של “לא נוגע” — הסח הדעת

דובר 2: אם אומרים למשל, כמו שאמרו אתמול, שכתוב בתורה “לא יהיה לך חמץ”. מה זה אומר “לא יהיה לך חמץ”? “לא יהיה לך חמץ” אומר “לא תתעסק” בחמץ. אוקיי, זה חידוש, כי מה הבעיה של התעסקות? כמו שכתוב בזבחים “לא יראה ולא ימצא”, שלא תתעסק עם חמץ.

עכשיו, כשיש לי, כמו שאתה אומר, הוא שואל אותך, “יש לך פירור אבק?” “יש לי.” כן, זה לא נוגע. השאלה היא אם זה נוגע. תעשה שהחמץ לא יהיה נוגע. איך עושים את זה? יכול אפילו להיות שכדי לעשות את זה מדרבנן צריך כן ביטול חמץ. שהרבנים, בדיקת חמץ מדרבנן, זה כן עוד יותר חזק שזה לא נוגע.

אבל בעצם, כביכול המינימום של לא נוגע הוא, אני מסיח דעת. לא אכפת לי. אני לא הולך… לא רק שאני לא הולך לאכול את זה, זה לא קיים יותר מבחינתי. זאת אומרת, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתי? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו שיש לך אבק בבית. “שמונה שרצים האמורים בתורה”. בבית של המלך יש יתושים? אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.

דובר 1: בכל מקרה, אוקיי.

סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה

דובר 1: אם כך, זה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

דובר 1: עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב. אני לא יודע אילו דברים נוספים. אבל עבודה זרה היא… אי אפשר לבטל בלב. עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה, הוא נותן לה… מה שזה לא יהיה, כן, אבל…

השוואה לביטול עבודה זרה

דובר 1: מה זה אומר, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתו? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו אבק בבית שלך. “שמונה שרצים האמורים בתורה והיא בהיכל מלך”. בבית של המלך יש יתושים, אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.

בכל מקרה, אוקיי.

אם עבודה זרה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

דובר 1: אבל עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: אם עבודה זרה אפשר כן לבטל בלב, אם עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה והוא נותן לה מכה עם מה שזה לא יהיה.

דובר 1: אבל הגויים?

דובר 2: כן, אבל עבודה זרה של ישראל, צריך להבין שהעניין של ביטול עבודה זרה אומר כן, אני מתכוון לומר, זה אסור בהנאה וכן הלאה, אבל אם הגוי מפסיק לעבוד, זה לא יותר שזה נהרס. אני מתכוון, הגוי אומר, “אני לא מאמין יותר באל הזה”, זה כבר לא אל. נגמר אל, פסלים, אנחנו חוגגים אותו.

אי אפשר לומר שזה נגמר חמץ. אפשר רק לומר שזה נגמר משהו, נגמר אכילה בכלל, זה הפקר.

דובר 1: נכון. אבל אתה יכול לומר שזה דומה. ביטול חמץ, ביטול בלב. אילו דברים נוספים אפשר לבטל בלב?

דובר 2: מיאון.

דובר 1: מי?

דובר 2: מיאון. על קידושין דרבנן עוזר מיאון. אבל על דברים אחרים אי אפשר לומר, “לא, אני לא רוצה להיות חייב בכסף.” צריך לעשות שטר כריתות. נכון.

דובר 1: אוקיי. על קידושין דרבנן, לקידושין, אוקיי.

דובר 2: אוקיי, על כל פנים, לא, זה לא נוגע. על כל פנים, לא, צריך למצוא עוד דבר שהעניין הוא לא להחזיק משהו, לא להיות קשור למשהו, וזה אומר בסך הכל שאתה לא מחזיק כלום. משהו כזה. לא חשיבא.

מחשבות זרות צריך כך לטפל.

דובר 1: כן. אוקיי.

דובר 2: אבל מדרבנן צריך לשרוף אותם.

למה? צריך לומר “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. כן.

עם הרייזע אפשר לעשות כמו שהבוטשאטשער רב אמר, ולומר שכל המחשבות הזרות מבוטלות.

כעפרא דארעא.

על כל פנים, גם ביטול של אדם הוא רק הפקר בעלי חיים, זה ממש כמו עם חמץ. זה תשביתו, מחפשים מחשבות. “מנפשי אכפרה על כל תהא”.

מעבר לפרק ג’ — הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו

דובר 1: אוקיי. בואו נתחיל פרק ג’. לא, אני חושב שצריך לסיים את הפרק כי זה טוב. מדרגות. בואו נלמד כמו שאנחנו לומדים, שזה הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו. בדיוק כמו למשל מדרבנן אסור לאכול חמץ אפילו פחות מכשיעור, שזה מדרבנן. אה, מדרבנן אסור לאכול אפילו חמץ ערב פסח? תדע, מדרבנן צריך ממש להשבית. מה זה אומר ממש להשבית? זה לחפש ולהוציא. כן? וממילא יש פרטים של זה. יש פרטים שהחכמים עושים דברים, הם עושים עם כל לוח הזמנים שלהם, מבין? הדאורייתא הולך, לא, יש גם לוח זמנים. בקיצור, הם עושים את כל לוח הזמנים שלהם. צריך לעשות את ליל י”ג, ליל י”ד, כן? וצריך, יש הלכות איך צריך לבדוק. מה הפשט של ההלכות איך צריך לבדוק לפי ההלכות?

במילים אחרות, הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש את החמץ, ושני דברים: לחפש כדי להחזיק ושיהיו מבוערים. תחפש, מה זה אומר לחפש? לחפש מקומות, תוודא שהמקומות שלך שהם קצת מוכנים אפילו שמכניסים חמץ, תלך לחפש ולבער. טוב מאוד. ואחרי שזה…

אני חושב שכאן השאלה מתי מתחיל החיוב, העניין של שלושים יום. אבל לפני זה יש את כל הספיקות ו… נכון? הספיקות ומה שזה לא יהיה, אני לא יודע בדיוק. בואו נדלג על זה לעכשיו, ישר כוח. ואם יש חמץ ערב פסח, אני יודע, יום אחד באמצע הם יהיו מאוד עסוקים, תלמד את זה. כן. תלמד את הסוגיה, כי זה גמרות קשות. הרמב”ם מנסה כמיטב יכולתו, אבל הגמרא קשה. כן.

על כל פנים, יש כאן חבורה של מקרים של ספיקות. יש גם את הדין של איך חמץ מתבטל ברוב, או כשעשו אותו לבקבוק בארון השבוע. עכשיו יש דין של… רגע, יש כאן… בואו רק ננסה להבין. הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש מקומות… בואו נאמר את הנקודה הראשונה. אתה צריך לחפש. הנקודה השנייה נלמד בעזרת השם בפרק ג’ יותר. אתה צריך לחפש מקומות שיכול להיות בהם חמץ. זאת אומרת, אל תגיד… זה עוד דבר, נכון? זה לא דווקא ביטול בלב. זה דווקא… אתה צריך לחפש. כמו שלמדנו בעבודה זרה, שאם אמצא חמץ, אבער אותו. לא, הפשט הוא שאתה צריך לחפש. למה אתה צריך לחפש? כי אתה לא רוצה שיהיה לך חמץ בפסח, אז תוודא שאין לך. ובמילים אחרות בדרך כלל, נכון? השאלה היא אולי מה זה בדרך כלל. אבל אמרנו בדרך כלל, זה אומר שיש מקומות שמכניסים חמץ, מקומות שלא רגילים לא נכנס. אבל מקומות שבדרך כלל יש חמץ, שאתה חייב לוודא שאין, אפשר לשאול בכל המצוות התלויות אם חייבים מדאורייתא לחפש, מבין? אני יודע.

שיטת הרמב”ם — השבתה ו”לא יבוא לאכלו”

דובר 1: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא כי אולי “שמא יבוא לאכלו”. הוא לא סובר כך, או שזה לא חשוב לו כי הוא לא אומר טעמים. לא, הוא סובר שזו אחת מההשבתות, שצריך כן לעשות. הוספתי שההשבתות, הסוג הבסיסי של השבתה הוא המינימום של ביטול, אבל השבתה יכולה גם להיות מעשה שצריך לעשות עם בדיקה, עם ביעור.

דובר 2: בדיוק, יכול להיות שכל ההשבתה, שאומרים שכל “בל יראה” הוא “לא יבוא לאכלו”. הגמרא אומרת את זה קצת פעם אחת, אבל הוא לא מביא את זה. נראה שזה יותר, בדיוק, שזו ההשבתה מדרבנן, אבל מדרבנן צריך כן לעשות השבתה באופן זה, באופן ממש פיזי להיות עסוק. כך קצת משמע. וכן, זה יכול באמת להיות בגלל זה, כי הרמב”ם מבין שכל העניין של לא להחזיק הוא כגדר של אכילה, “לא יבוא לאכלו”. בדיוק, בכלל פשוט כך. זה לא פשוט כך, מבין מה אני אומר? כן, נפלא.

תרגום לעברית

כך לדעתי. נכון, וממילא, אבל ממילא מקומות, יש הלכות בוודאי. כלומר המקומות, וממילא מסאמטינג יש חששות, איך צריך להניח את החמץ. אה, סליחה, מה זה… בקרוב נדבר איך צריך להניח. יש, מה זה אם רואים אחר כך שיש מעט מדי חמץ או יותר מדי חמץ, פשוט שזה חזר. זה מאוד מעניין אגב, לא רק מקום שהכניסו בו, זה חזר להיות מקום שאתה יודע בוודאי כמעט שיש שם חמץ. אם למשל “הניח עשר ומצא תשע”, אתה יודע שיש שם חמץ, אתה צריך ללכת לחפש, נכון? תינוק לא צריך, אבל יודעים שזה ממש פירורים, פירורים, פירורים. ומה אם אתה יודע שזה לא, אתה לא יודע? במילים אחרות, אלו שאלות על מקומות שיודעים בוודאי שיש שם חמץ, נכון? זה קצת אחרת, כי קודם, אתה מבין מה אני אומר, מהלכות ספיקות וגם משאר ההלכות של הסוכה עבודה זרה דברים, דיברנו על השאלה של בדיקה. נכון? כאן זה… מקום שחייב בבדיקה, למשל, לא חוששים שאולי גורר חילוק, שכל המקומות הם מקומות שמכניסין בהם חמץ לפי פשט הרמב”ם. אבל אחר כך יש שאלה, מה אם אני יודע בוודאי שיש שם חמץ? איך אני יודע בוודאי? כי כמעט בוודאי, מספק. יש לי ספק, אולי יש שם חמץ. מבין? על זה הגיוני קצת מה שלמדנו לפי פשט הרמב”ם, שכל הספיקות מדברים על בדיקת חמץ. כי זה הרי המשמעות של בדיקת חמץ. משמעות בדיקת חמץ, מקום שאולי יש שם חמץ, צריך ללכת לחפש, נכון? תמיד זה אולי. אז במילים אחרות, תראה, את כל הספיקות אפשר לומר שזה בגדר מקומות שמכניסין בהם חמץ, מבין?

וממילא, מקומות שמכניסין בהם חמץ צריכים בדיקה, נכון? ממילא יש קבוע, אם יש ממש רוב, לא צריך, אולי יש מקומות שיש שם שלם… יש שתי הלכות שצריך… יש כמה הלכות שצריך כן, כמה דברים שלא צריך. יש אופן שלא צריך, שזה לא קבוע, או שזה תלוי, יש בכלל אופן שמשתמשים בתלוי על זה פעם לא, אני לא יודע בבירור. אבל על כל פנים, מקומות שיש ספק חמץ, ספק רגיל, צריכים בדיקה. טוב מאוד, אני מבין.

הלכות ברורות — שמי קורה, סדקי הריחיים

דובר 1: אוקיי, אחר כך למדנו הלכות ברורות יותר, אפילו לא ספק, נכון? הקבוצה האחרונה של הלכות בפרק ג’ היתה המקומות שזה לא אפילו ספק, ברור שיש שם חמץ. למשל, בשמיים צריך לחפש. “שמי קורה”, לא בשמיים, מה שכתוב שמים. ידעת שהקורה היא חלק מהשמיים? השמיים של הבית שלך זה הקורה. ובקיצור, צריך בדיקה כי זה נופל. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.

מזה אפשר ללמוד רמז על פי קבלה, מבין? אם למישהו יש יצר הרע במקום גבוה מאוד, אז הוא צריך לחפש אותו, כי זה רק גורם לך ליפול. במקום נמוך לא צריך לחפש, כי זה לא עולה. אוקיי, אחר כך יש, כבר לא צריך לחפש. אחר כך יש ענין של סדקי הריחיים, שזה כן אולי ענין של ביטול, נכון? מאוד מעניין. הסדקי הריחיים זה ביטול כמו שלמדנו, ביטול כמו ביטול חמץ? לא, זה סוג אחר של ביטול, שזה בטל במציאות, זה נעשה אבק. נו, טוב מאוד, אולי כך גם הביטול, כל ביטול עובד כך. שזה נעשה חול, כמו שהלה נעשה אבק, זה נעשה חול. מעניין. אוקיי, על כל פנים, מה הכלל? אתה יכול להגיד לי את הכלל של זה? כי אני לא יודע.

דובר 2: לא. מה הכלל הדברים? מתי יש דברים ש… מתי יש דברים ש… מתי צריך, במילים אחרות, בוא נקדים את השאלה לשנייה. מה זה כיפה של עור, אגב? מה המשמעות? ספסל שעשו מ… אני לא יודע מה כיפה אומר. כן, ספסל? לא, כיפה, הוא אומר שהוא מתכוון לכלי. אה, כיפה. זה אומר דבר מלא בשאור, הפכו אותו, סיימו עם השאור, הפכו אותו, לא רק שאור לבד, זה אבק שאור שהפכו, עושים אוג טאך פניו, כיסו אותו בטיט, שהשאור כולו טח בארץ. אוקיי, אז זה דבר אחד. זה אומר שיש אופן, בוא נבין דבר אחד. לפי האופן איך למדו שהכל זה הרחקה מאכילה, אפשר קצת להבין אותך. פעם אחת טח פניו בטיט, זה כבר כמו מתחת לאדמה, זה כבר כמו עפר. אם זה לא כך, מה איכפת לי? זה מכוסה בטיט, יש לי חתיכת שאור בבית. אבל אם הכל קשור לעשייה עם אכילה, אפשר להבין את זה יותר בקלות. שוב, יחידאה היא שיטה, על זה הוא מדבר כאן. אני אומר, אבל אם המילה היא שהכל זה הרחקות מאכילה, עיקר האיסור הוא אכילה, וכל שאר הדברים נוספו, אפשר להבין. פעם אחת טח פניו בטיט, שום דבר מהשאור לא חשוף, זה לא שייך לאכילה, ממילא זה כאילו זה בבור, או שזה כאילו… הוא מביא את הלשון בשיטת הגאונים, “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא.” יחידאה היא שיטה, הוא מראה שאדם יכול… שהדולג זה לא אוכל, זה אבן עשויה משאור, אבל כאן אתה הולך.

וזה מתאים גם רק עם זה ש”תשביתו” לא מתכוון בפועל ממש. כי אם “תשביתו” היה מתכוון בפועל ממש, לא ברור שהיה אפשר להתיר את זה. לא, “תשביתו” מתכוון אוכל, מתכוון לא… “תשביתו” מתכוון… אני יכול להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים כך, זה היה מתכוון ממש כמו תערובת. אבל נראה שלא, כי אחרת, נראה ש… שוב, לכל הדעות ביטול מתכוון, השבתה מתכוון להשבית חמץ, מה שהוא אוכל לא חמץ, מה שהוא חמץ פגום. אז עד כאן, נכון?

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

דובר 1: השאור לא צריך להיות טעם שאפשר לאכול, השאור הוא שאפשר לעשות ממנו בצק אחר. אם המילה היא “תשביתו” כמו “שבתון”, וממילא בטל למחצה, אפשר מאוד להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים “תשביתו” מתכוון ממש כמו “תבערו”, אבל נראה שלא, כי אחרת… נראה ש… שוב, לכל הדעות “תשביתו” מתכוון השבתת חמץ, מה שהוא אוכל, לא חמץ שהוא חמץ פגום.

אז, בסדר. בוא נראה, אוקיי. מעניין הולך? כן. בוא נראה רגע, אני הולך… אני הולך לקחת את הבת שלי… לקחת את… אוקיי, לא, את דבר הנשים אני אשתמש. אתה רוצה לנסות? אתה רוצה לנסות ולשאול אותן אם אתה יכול את הנשים את זה?

דובר 2: אה, אני לא הולך לשם.

דובר 1: אוקיי, אני אקח אותך אחר כך לנשים. שלום, מנדל צדיק. אוקיי, הלאה. טוב מאוד. זה טוב לענין.

אז, הדבר הבא היה, אחרי הענין של כיפת שאור ומזון המצורע כשזה נעשה בטל לאבק, יש השאלה של מתי יש חיוב בדיקה? אה, יש כאן את הדבר של חסרון בדיקה, חסרון עינוי בדיקה. רגע אחד, אז, זה לא אומר את הכלל. אז, הכלל הוא כך, הכלל הוא כך: כזית במקום אחד, אפילו כשזה תקוע בסדק העריבה, חייב לבער. למה? כי לכאורה ר’ שמעון אפשר אפילו להשתמש בזה, זה שימושי אפילו, הבעיה היא שזה תקוע. זה תקוע שלו, מה ההבדל? אם אין כזית, זה לחזק, זה אחרת, לחזק, ואז יכנס למחלוקת שלהם. יש הרבה לשונות בגמרא, אני רואה שזו סוגיה שלמה.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

יש שלוש נקודות עיקריות אחרות. יש נקודה אחת שהיא אם זה לחזק או לסתום, ולא… זה תקוע שם, יש חשש שזה יחליק את האבק, הצלחת, העריבה. במצב זה, אפילו במצב זה, אם זה כזית, לא בטל, כי יקחו את זה בחזרה ויעשו ממנו לחם.

דובר 2: כן, אחרת מכיפת שאור, כי שם לא רואים שום עצה מטאט איי געס.

דובר 1: כן, אפשר גם לעשות טאט.

דובר 2: כן, כאן מדברים על תערובות.

דובר 1: אבל אם זה פחות מכזית וזה עשוי לחזק פטור, ולא תעמנו. אבל פחות מכזית, כשזה לא לחזק, באופן כללי פחות מכזית, מה זה מוצא לא לחזק פחות מכזית, אז אם יש חוט שיכול להתחבר, הוא חייב. למה? שוב, כי זה כזית.

דיון: מה השיעור כזית?

דובר 2: מה השיעור כזית? רק כזית צריך לבער, זו הנקודה? פחות מזה זה מחוץ לשיעור? אבל כאן רואים שפחות מכזית צריך גם לבער. למה כאן פחות מכזית לא צריך לבער? כי זה בטל.

דובר 1: לא, זה עשוי לחזק.

דובר 2: כן, מדברים רק באופן שזה עשוי לחזק. נו, ואז השאלה היא שזה יהיה אסור כמו כזית. זה לא עשוי לחזק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.

דובר 1: כן.

דובר 2: נו, למה צריך את כל ההלכה של שני חצאי זיתים בשני מקומות? למדנו עכשיו שלא עשוי לחזק צריך לבער אפילו במקום אחד.

דובר 1: לא, אם זה שני חצאי זיתים מדברים באופן כשזה כן לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, זה מה שהוא מדבר כאן.

דובר 2: כן.

דובר 1: זה זה, ומקרה כזה כשזה פחות מכזית זה אוקיי. השאלה היא מה זה אומר פחות מכזית. על זה אומרים, כי אפשר לומר שהאבק מחזק אותו, זה נעשה אחד, כן, למשל בחלה אומרים שהאבק מצרף את כולם. הייתי יכול לומר שבכל האבק יש כזית, וחייבים לקחת חתיכה שתהיה מצורפת. לכאן, לכאן. זה בקיצור, צריך להיות כל הדברים, צריך להיות גם פחות מכזית, ופחות מכזית מתכוון אפילו לא מה שאפשר לחבר את זה בחזרה עם חתיכה אחת, וגם, בוא נראה מה הולך לסתום עם ההלכה הבאה.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

ההלכה הבאה אומרת, בבית, בבית צריך אפילו בלי… שמונחים חתיכות קטנות של חמץ שביחד זה כזית, בבית אבל צריך אפילו בלי חוט צריך לבער אפילו פחות מכזית, אבל בבית ובעליה וכדומה לא צריך, הואיל והן דבוקין בכסלים אינן חייב. אז כאן רואים כן שיש אופן שזה נעשה מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבין אני שצריך. אה, אז זה בעצם לא יראה צריך אפילו פחות מכזית, זה חצי שיעור אסור מן התורה. והבעיה היא רק שכשמצרפים אותם זה נעשה כזית. אם זה דבוק בכותל, משהו מסיבה כלשהי זה קצת יותר קל. בדרך כלל, אם אתה רואה חצי זית בבית שלך, אתה צריך לבער אותו. ליד חצי זית אתה צריך לבער אותו. למה? כי זה חצי שיעור. כן?

דובר 2: כן.

דובר 1: כך יוצא. חצי זית אתה צריך לבער. למה אתה צריך לבער אותו? כי זה חצי שיעור אסור מן התורה. לא כך. אבל אם זה דבוק בכותל, אז לא צריך, כי עד כדי כך לא יכול לסמוך על הביטול.

דיון: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

אבל הרמב”ם אומר, הרמב”ם אומר בלשון “שמא יקבץ אותם”. נראה שחצי שיעור עדיין לא היה בעיה. הבעיה היא שכשהם באים ביחד. זה כשזה דבוק בבית. הוא אומר, זה אחד צריך. למה אחד צריך? לא, שוב, מדברים כאן מדרבנן. הכל זה אפילו שמינו לאחר, שמא יקבץ אותם. מה חסר כאן במילים “שמא יקבץ אותם”? למה הוא לא אומר כי זה חצי שיעור? הוא אומר ברור בחלק הבא למה. בוא לכאן, אבל שזה רחוק, יש אופן שהוא לא ילך לקבץ את זה, נכון? אז מה? אז אפשר כן. אם ביטלו אותו אפשר. אבל לא מותר בלי ביטול. אה, אז כל הדברים האלה הם לכאורה הלכות מדרבנן. יש לזה קשר לחיוב דרבנן של בדיקה. ממש מהדאורייתא כבר יצאת עם ביטול. אז עכשיו יש את הבעיה של החשש דרבנן, ועל זה יש את ההבדל, אם אתה יכול לאסוף את זה או לא.

נראה שהאיסור דרבנן הוא כן, הרבנן לא אמרו גם שצריך להיות חצי שיעור. רק האיסור דרבנן הוא בעיקר על כזית, או על מה שיכול להיות כזית. אז על זה אומרים שביטול לא מספיק, אלא צריך גם בדיקה. זה לא נכון. לפי הרמב”ם אומר כאן ברור, אני מתכוון לא כתוב כאן ברור, אבל זה מדויק כאן, שאם יש כזית לא דבוק בכותל, חצי זית שפשוט על השולחן, אתה צריך לבער אותו מדרבנן. אפילו זה רק חצי זית. הוא לא אומר. הוא אומר רק איך חצי זית במקום אחד, ועם מקומות אחרים יש יותר. שוב, הוא אומר למה את חצי הזית הדבוק לא צריך לבער, אילו ואילו החצי זיתים דבוקים בכותל או בקורות…

דובר 2: לא, אבל… לא, לא, הוא לא אומר כאן יותר מחצי זית אחד. כשיש רק חצי זית אחד בכל הבית, אי אפשר מדרבנן גם לעשות בדיקה על זה.

דובר 1: צדיק, הוא לא אומר ברור, הוא לא אומר ברור, אבל למה הוא אומר שצריך? שיש חציים אחרים ושם אמרו שמצרפים, וכל הבית יש לך כן כזית, היה החיוב דרבנן של בדיקה. זה אחד. ממילא כשזה רחוק אחד מהשני, לא מצרפים אותם. וממילא לא שווה לו, צריך להוסיף עוד דבר.

דובר 2: נכון, לפיך היו יכולים לעצור כאן. אפשר לומר, אם זה רחוק, לא צריך בדיקה.

דובר 1: הוא לא אומר את זה, הוא אומר, הואיל וזה תקוע… לא, לא שזה רחוק, הוא אומר “משום מצרף”, לא צריך להתכוון לאכילה מעשית. הוא אומר, הואיל ומצרפים, רואים את זה כאילו בכל הבית שלך יש כזית. שוב, “מה שאין כן דבוקים בכותל או בקורות”, מסיים את שאר ההלכה. קרא את כל הדבר.

מה מעניין, כי הוא מוסיף את “דבוקים”, מה קורה כשזה חצי זית בבית וחצי זית בעליה וזה לא דבוקים? זה מונח סתם. שם הוא אומר שצריך כן. על זה אני מדבר כבר עשר דקות איתך, צדיק. אבל מה קורה כשיש רק חצי זית אחד וזה לא דבוק? לא צריך גם!

דובר 2: צריך כן! רואים שצריך כן.

דובר 1: אני חושב שלא. הוא אומר רק שחצי זיתים היה בעיה שתראה את זה כמו שלם אחד – אומר הוא שזה לא, כי זה דבוק בכותל, ממילא זה לעולם לא יהיה שלם אחד. נראה אם יש בכל הבית הכל ביחד רק חצי זית אחד, לא צריך באמת!

דובר 2: למה לא מצרף? כי זה רחוק אחד מהשני! זו הסיבה! “חציו בבית וחציו בעליה”, תמיד מצרפים דברים מהכותל. זה כל העניין שכותל צריך אפילו כשזה בכותל, לוקחים את זה ביחד. מה שאין כן כשזה רחוק, לא לוקחים את זה ביחד. כבר פתרו את הבעיה של איסוף, ובכל זאת נשאר עוד משהו למה צריך להוסיף שלא צריך רק בגלל שזה דבוק.

דובר 1: מה קורה כשיש רק חצי זית אחד בבית? בוודאי שלא צריך בדיקה מדרבנן. כאן לא כתוב, צדיק. אני יודע שאתה לא רק למדן, אבל כאן לא כתוב כך, וההלכה לא כך מה שכתוב כאן. רואה כאילו המילים הן “משיבב עמו ומקבץ אותם”, זו הסיבה לאיסור, לא?

דובר 2: לא, זו הסיבה לאיסור כשזה דבוק בכותל, “הואיל ודבוקין בכותל”, וזה לא מקבץ, ממילא מותר. ממילא אם חסר אחד מהדברים, זה לא דבוק בכותל, אפילו בלי מקבץ לא צריך, כך יוצא כאן. אני לא מבין מה אתה אומר בכלל.

תרגום לעברית

דובר 1: אז מה עושה דבוק בכותל? האם זה מקשה על הביעור, או שזה מבטל את זה לכותל, וממילא היה היתר? העניין הוא שזה אולי כן אחד משני הדברים. לי זה לא כל כך ברור. אני מתכוון ש”משיבב עמו ומקבץ אותם” זה לא בעיה מעשית, ממילא זה יהפוך לכזית. מה ההבדל? אני לא מבין מה הנפקא מינה בזה. העובדה היא שהרמב”ם צריך להוסיף דבר, שזה שכאשר אין את הבעיה של קיבוץ, וזה חצי זית, הסיבה העיקרית שאינך צריך לבער היא כי זה סתוק. כך הוא אומר. לפיך זה לא בא לכאן, זה לא משנה. ממילא זה סתוק, ממילא זה לא סתוק, זה בכל זאת פחות מכזית, רק א גוטן פורים.

דובר 2: לא, פחות מכזית אבל כשזה סתוק יש היתר, אם לא צריך לבער. כך כתוב כאן.

דובר 1: וזו בעיה, כי ברוב ההלכות הקודמות כתוב כן “כזית בקורה”. מה זה פחות מכזית? אני לא יודע. אפשר למצוא מקומות אחרים שכתוב כן שרק כזית צריך לבער, אני לא יודע. אם סבור אני שצריך לבער, משיבב עמו ומקבץ אותם, ממילא זה יהיה דבוק לכותל או ממילא זה יהפוך לכזית? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון? אני לא יודע, אני לא עומד בשום מקום, אני לא יודע מה אתה רוצה לומר.

דובר 2: מה הבעיה עם משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, ומה יקרה אז? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון?

דובר 1: כן, וממילא החכם אומר שצריך לבער את זה. מה היה עם חצי כזית? זה חצי כזית, זה פטור מ… על חצי כזית, כשזה דבוק בכותל, הוא סובר שאין צורך. וכשזה לא דבוק בכותל? משמע שצריך כן. ממנו אנחנו מדברים. הוא מפרש בדיקה. כך משמע, אני לא יכול לעזור לך. אני מבקש ממך, הוא כבר, חורין וסדקין אומר מיד שצריך אפילו לקטנים. חורין וסדקין מכוון לפירור חמץ קטן. זה הוא יודע. אבל הוא לא, הוא מכניס חמץ גדול. חמץ גדול?

דובר 2: כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. גם כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של חלמון ביצה. כמו חצי מצה. אוקיי. בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

דובר 1: משמע שצריך כן, ממנו מדברים. זה מפרש בדיקה.

דובר 2: לא.

דובר 1: כך משמע, אני לא יכול לעזור. אני מבקש ממנו, הוא אומר “חורין וסדקין”, הוא אומר מיד שצריך אפילו לקטן. “חורין וסדקין” מכוון לפירור חמץ קטן. זה אני יודע. “חורין וסדקין” מכניס חמץ גדול.

דובר 2: סדקים? כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. אפילו כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של אגוז לוז. כמו חצי מצה. אוקיי.

דובר 1: בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח. המגן אברהם אומר את הדיוק הזה, אבל כך משמע כאן, ובמקומות אחרים משמע אחרת. אז אני לא יודע.

סיכום ההלכות שנלמדו

דובר 1: אוקיי, עכשיו ככה, בואו נמשיך. בואו נסיים לפחות, ונאמר כך. אוקיי, כל זה.

אחר כך הייתה השאלה, שתי שאלות.

שאלה א’: מי צריך למנות בודק?

שאלה אחת היא, מי צריך… לא, שאלה אחת היא, מי צריך למנות בודק? אוקיי, זו שאלה הלכתית בבית, אני לא יודע בדיוק. שאלה אחת היא, שחזקת בדיקה, חזקת בדוק. ועוד שאלה, ואפילו עבד או גוי יכול לומר. הוא אומר כן, נשים ועבדים.

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

אחר כך יש שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? התשובה היא, מי שהיה לו זה ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

ואחר כך התשובה, עוד שאלה מה קורה אם מישהו הולך לפני פסח או שהוא עושה אוצר, זה כך:

– אם זה על דעת לחזור צריך לבדוק תמיד

– אם זה לא על דעת לחזור, אם זה לפני שלושים יום אינו צריך

עד כאן ההלכות.

ביאור ענין שלושים יום

דובר 2: מה הפשט של שלושים יום?

דובר 1: זה כמו המנהג, כמו שלושים יום נראה שמתחילה הכנה ליום טוב. מתחילים ללמוד, בוודאי.

דובר 2: כן. כאילו תקנת חכמים של בדיקה חלה בפורים בעצם.

דובר 1: אה, על זה אומרת הגמרא, “הני שלשים יום מאי טעמא?” אומרת הגמרא, “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני”.

דובר 2: נכון, אבל זה כאילו, כאן מדברים על הרבנן, יש על זה את הרבנן.

חידוש: מתי חל חיוב בדיקה?

דובר 1: השאלה היא כך, הנקודה היא כך, כל העסק, כל חיוב בדיקה הוא כמו חידוש מהרבנן, הם אומרים שלא תסמוך על הביטול, תלך ותבדוק. עכשיו, מתי הם אומרים שצריך לעשות את זה? ליל י”ד. אבל מתי חל, מתי כאילו בעצם נעשה החיוב? אם למישהו יש את החיוב, לא עוזר שהוא הולך, נכון? הוא הולך לפני חצות, כן? אז נעשית השאלה, מתי נעשה החיוב? התוספות נעשה שלושים יום לפני כן, משהו כזה.

מעבר לפרק ג’

דובר 1: אוקיי, עכשיו בואו נלמד עוד עניינים של ביעור חמץ וסדר, אוקיי? פרק ג’, כבר.

דובר 2: זה הכל היה חזרה על פרק א’ וב’?

דובר 1: לא, זה לא יכול להיות בפרק ג’. איפה, זה היה זמן ארוך החיוב. אני לא זוכר שלמדנו פחות טוב פרק ב’. התורה מדברת תמיד, רק אף אחד לא לומד טוב דבר כזה.

אממ, תן לי לעשות עצירה ואני אעשה עוד הקלטה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture – Laws of…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Laws of Chametz and Matzah, Chapters 1–3

General Introduction: Structure of Laws of Chametz and Matzah

The Rambam’s Laws of Chametz and Matzah is structured as follows:

Chapters 1–5 – Prohibition of chametz (negative commandments, removal of chametz, searching)

Chapter 6 – Commandment to eat matzah

Chapter 7 – Recounting the Exodus from Egypt

Chapter 8 – The Seder night

The Rambam organizes the mitzvot roughly according to erev Pesach, the seven days, etc., but not exactly.

Chapter 1 – General Definitions of Chametz Prohibitions (Review)

Law 1 – Prohibition of Eating Chametz

The Rambam rules that one who eats a kezayit of chametz on Pesach receives karet (if intentional) and a sin offering (if unintentional).

Explanation: There is no death penalty administered by a human court (unlike Shabbat where there is also stoning), only karet by Heaven, and lashes for the negative commandment.

Law – Prohibition of Deriving Benefit from Chametz

Chametz on Pesach is also forbidden in benefit, from the exposition of “lo ye’achel” – in the manner of permitting eating.

Explanation: The verse “lo ye’achel” is expounded to mean not only eating, but also benefit.

Novel points:

Question: Does one receive karet for deriving benefit from chametz as well, or only for eating? The language “benefit is included in eating” could mean it’s literally the same thing (and then karet applies to benefit too), or that it was merely added (and then perhaps there’s only a negative commandment without karet).

– In the Acharonim (by the “Beck”) there is an opinion that benefit doesn’t even have lashes – it’s only a prohibition without punishment. The lecture leaves this without a clear resolution.

Law – Prohibition of Chametz Mixture

According to the Rambam, there is an additional negative commandment for eating a chametz mixture. However, the prohibition only applies when one eats a kezayit of the chametz in the mixture.

Explanation: The Rambam holds that a chametz mixture is no longer “chametz itself” – it’s a separate negative commandment.

Novel points:

All other Rishonim (Ra’avad, Ramban) disagree: They hold that if one eats a kezayit of chametz in a mixture, this is actual eating of chametz, not a separate prohibition of mixture. According to them, “chametz mixture” would have to mean something else (less than a kezayit, or a taste), and in practice they rule that the prohibition of mixture is not biblical at all, but perhaps rabbinic (a dispute among Tannaim).

Law – Bal Yera’eh and Bal Yimatzei

There is a separate prohibition to possess chametz on Pesach – “lo yera’eh” and “lo yimatzei” – two negative commandments. Details of this come in Chapter 4.

Novel points:

“Lo yera’eh” as a biblical distancing: It is discussed whether “lo yera’eh” is a fence that the Torah itself made so that one should not come to eat chametz. The plain meaning commentators certainly learn that “lo yera’eh” is a distancing from eating. The reasoning: You don’t need the chametz – it’s not like other prohibitions where the object is with you for a permitted purpose. Therefore, the Torah itself made a distancing.

“Lo yera’eh and lo yimatzei” doesn’t mean “owning” chametz: As it says in Zevachim – “lo yera’eh and lo yimatzei” means you shouldn’t be involved with chametz, it shouldn’t be relevant. The novel point: “Don’t have chametz” means “don’t own chametz” – make it so it’s not relevant.

Law – Chametz She’avar Alav HaPesach

The Rabbis prohibited benefit from chametz she’avar alav haPesach – chametz that remained over Pesach in violation – forbidden in benefit forever.

Explanation: It’s a penalty.

Novel points:

Comparison to Shabbat labor: It’s similar to the law that one may not benefit from labor done on Shabbat.

– The reason is “so that he won’t violate bal yera’eh” – so that one shouldn’t come to keep chametz over Pesach. It’s like a “ticket” – the purpose is that one shouldn’t violate.

Law – Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach (From the Sixth Hour Onward)

Biblically (from oral tradition) it is forbidden to eat chametz from midday of erev Pesach, from the verse “lo tochal alav chametz.” The prohibition is only eating (not benefit), not mixture, not bal yera’eh and bal yimatzei.

Novel points:

Plain meaning of the verse: “Lo tochal alav chametz” – the simple plain meaning of “alav” doesn’t mean “at the time of its slaughter” (as the exposition says). The plain meaning is: when you eat the Pesach offering, you shouldn’t eat it with chametz (just as “al matzot u’merorim yochluhu” – “al” means together with, like a sandwich). Rav Sherira Gaon learned this way. This is only the plain meaning, not the law.

Rabbinically they added: eating is forbidden from the end of the fourth hour (two hours before midday), due to concern for “yom hame’unan” (lest one err in the time). However, the Rambam doesn’t want to say that they simply added two hours – he says they added one hour, and the other hour is “something else” – a different type of prohibition (not exactly forbidden in benefit, but forbidden for terumah, and the like). There’s a distinction between the two added hours.

Chapter 2 – The Commandment of Tashbitu / Removal of Chametz

Laws 2-3 – “What is This Removal Mentioned in the Torah?”

The Rambam asks: “What is this removal mentioned in the Torah?” — and answers that one can fulfill it with nullification in the heart – “that he should resolve in his heart that the chametz is like dust.”

Explanation: The Rambam learns that “tashbitu se’or mibateichem” means nullification in the heart – one should nullify the chametz in one’s heart. The Gemara (Pesachim 4b) says “biblically, nullification alone is sufficient.”

Novel points:

1. “Tashbitu” is a general term, not a specific action

The word “tashbitu” can mean different things – “throw away” (like “lekarev tashlichenu”), or merely “not have” (like “hashbatat hamalchut”). It’s not like “teva’arun” or “te’abedun” which clearly indicate an action. The Targum translates “tashbitu” – “tevatilun,” which shows it’s a minimal term.

2. Comparison to Shabbat – “hashbatah” doesn’t mean doing

Just as Shabbat – “shevitah” means not working, not that one must do something – so “tashbitu” regarding chametz means: not having chametz. It’s a negative thing, not a positive one. However, the Rambam makes it somewhat positive – that one must actively nullify in the heart.

3. “Tashbitu” as “liten aseh al hadavar”

Often we learn that a positive commandment is only the formulation of the Torah – saying the same thing in a positive way that “lo yera’eh” says in a negative way. The Even Kaspei speaks about this – that the Torah sometimes speaks of negative things in a positive formulation, and this makes a legal difference (positive commandment + negative commandment).

4. The Rambam’s great innovation – nullification in the heart is a law in itself

The Rambam learns that “tashbitu” means one can fulfill it through nullification in the heart – “that he should resolve in his heart that the chametz is like dust.” This is a tremendous innovation: where in the entire Torah is there such a concept that one says “I don’t want to have something” and this changes reality?

5. The Rambam’s reasoning – “tashbitu” is not an action, but a “shevitah”

“Tashbitu” is like “shevitah mimelachah, shevitah me’achilah” – shevitah is not an action. What can be not an action? That you nullify it. Just as you don’t work, you don’t eat – so you “don’t have” chametz through nullification in the heart.

6. Dispute between Rambam and Tosafot – what is nullification?

Tosafot: Nullification of chametz is like hefker – one gives up ownership. Tashbitu means literally – that there shouldn’t be any chametz. Nullification (= hefker) is one of the ways to fulfill tashbitu, but also burning or making it ownerless.

Rambam: Nullification is not hefker and not giving up ownership. It has nothing to do with ownership. It has to do with significance – one makes the chametz irrelevant, insignificant, “like dust.” The person feels that the chametz is worthless to him.

7. The meaning of “not relevant” – disregard

The minimum “irrelevance” is: “I disregard it, I don’t care.” Not just I won’t eat it – it no longer exists from my perspective. Like dust in the house – “lest drops of blood be found and it is in the king’s palace” – are there flies in the king’s house? It’s not relevant, it doesn’t exist for you.

8. “Tashbitu” and se’or

“Tashbitu” according to all opinions means the removal of chametz that is fit for eating – not chametz that is “defective chametz” (like se’or that one cannot eat). Se’or’s value is not as food, but as a means to make other dough rise. If “tashbitu” is like “shabbaton” (= nullification), one can well understand how this works – one nullifies a half. But if “tashbitu” would have meant “teva’aru” (= physically burn), it would have been different.

9. The Gemara doesn’t speak of a commandment of tashbitu

The Gemara itself doesn’t say there’s a commandment of tashbitu – it only speaks in the context of searching for chametz (that searching is rabbinic, because biblically nullification suffices). However, the Rambam derived from this a system regarding tashbitu.

[Digression: Comparison to nullification of idolatry]

Regarding idolatry of gentiles, a gentile can nullify it – he says “I no longer believe in this god” and it ceases to be idolatry. But idolatry of a Jew cannot be nullified. The distinction: regarding idolatry, nullification means the object becomes “canceled” – it’s no longer a god. Regarding chametz, however, one cannot say “it’s no longer chametz” – one can only say it’s no longer food, it’s ownerless/dust.

[Digression: Other nullifications in the heart]

Mi’un – regarding rabbinic betrothal, mi’un (a thought/declaration) helps. But regarding other things (like monetary obligations) one needs an action (a bill of divorce). The principle of nullification in the heart: it only works where the matter is “not having a connection with something” – lo chashiva – one considers it nothing.

[Digression: Foreign thoughts]

The Kotzker Rebbe is mentioned as saying one can nullify foreign thoughts like “dust of the earth.” Nullification of a person (living being) is just like chametz – “tashbitu,” one seeks thoughts.

[Digression: Searching for chametz – biblical or rabbinic?]

A position is mentioned (from Sifrei) that the Rambam learns from “abed te’abedun” that in the Land of Israel there is a biblical obligation to destroy, and from this we learn that searching is biblical. The colleague disagrees – he learns that when the Rambam makes everything positive, it’s a sugya-style, not that it’s actually a biblical commandment to search. Regarding chametz there is no “commandment to pursue it” as with idolatry – chametz is a prohibition, not a commandment to chase after. It’s compared to the distinction between the Land of Israel (not chasing) and outside the Land (yes chasing) regarding idolatry, and the Rogatchover is mentioned as bringing an interpretation about “lo yachatz larutz.”

Searching for Chametz – Rabbinic

Searching for chametz is rabbinic according to everyone.

Explanation: The Sages went back to the “real Torah” and made a rabbinic enactment that one must indeed search and burn. But the verse “tashbitu” itself means only the minimum – nullification in the heart.

Laws About Who Searches, When, and Where (End of Chapter 2)

Who can be appointed to search?

Women, slaves are trusted regarding searching.

– Even a gentile – it’s discussed whether he can say he searched (presumption of having been searched).

Upon whom does the obligation of searching fall in rental?

The obligation is upon whoever had it on the night of the 14th – whoever is there on the night of the 14th of Nisan.

If one leaves before Pesach or makes a storehouse

– If he leaves intending to return – he must always search (before leaving).

– If not intending to return – if he leaves before the thirty days before Pesach, he doesn’t need to search.

What is the basis of “thirty days”?

Novel points:

– The thirty days before Pesach is when one begins preparation for the holiday – one begins learning the laws of Pesach, etc. Essentially, the rabbinic enactment of searching for chametz becomes as if effective from Purim onward (thirty days before Pesach).

– The Gemara asks: “These thirty days, what is the reason?” and answers: “For Moses stood on the first Pesach and warned Israel about the second Pesach” – Moses stood on the first Pesach and warned about the second Pesach, which is thirty days later.

– The innovation: The entire obligation of searching is a rabbinic innovation – one shouldn’t rely on nullification alone, but should actually go search. The question is: when does the obligation take effect? One does it on the night of the 14th, but the inception of the obligation begins earlier. Therefore, if one leaves after the thirty days, it doesn’t help – he already has an obligation, and he must search before leaving. Tosafot says the obligation takes effect thirty days before Pesach.

Chapter 3 – Searching for Chametz: Places, Doubts, Measures

General Basis of Searching for Chametz

Rabbinically one must actually remove – which means searching and taking away. This is not just nullification in the heart (the biblical minimum), but a physical removal.

Novel points:

– The matter of searching is not just “if I find chametz I should destroy it” – rather one must actively search. Why? Because one doesn’t want to have any chametz on Pesach, one must make sure one doesn’t have any.

Places where chametz is brought in – places where one usually brings in chametz – one must go search. Places where it’s not usual, one doesn’t go in.

The Rambam’s position – “lest he come to eat it”: The Rambam does not say that one must remove chametz “lest he come to eat it.” He holds that searching is one of the removals – an act of removal itself. This fits with his position that bal yera’eh is a fence for eating – “lest he come to eat it.” The entire matter of not having chametz is connected to the prohibition of eating.

Groups of laws in Chapter 3

1. Places where chametz is brought in – require searching (the basis).

2. Doubtful chametz – for example “he placed ten and found nine” – one knows almost certainly that there is chametz here, one must go search. Innovation: All these doubts can be understood as a category of “places where chametz is brought in” – a doubt of chametz makes the place into a place that requires searching.

3. Clear cases – where there is certainly chametz (last group of laws in Chapter 3).

Shamei Korah – High and Low

Law: “Shamei korah” – the ceiling (korah = ceiling of the house) must be searched, because chametz falls down from there. But deep in the ground one doesn’t need to, because it doesn’t come up.

[Digression – hint according to Kabbalah:] If one has an evil inclination in a high place, one must search for it – because it falls down. In a low place one doesn’t need to search – because it doesn’t come up.

Kipah Shel Or / Se’or Shetach Panav BeTit

The Law

Law: A vessel (kipah) full of se’or that one turned over and covered with mud – “kulo tach ba’aretz” – one doesn’t need to search.

Position of the Geonim – “Like mere dust”

Novel points:

– The Rambam brings the language of the position of the Geonim: “And it is like a stone, it is nullified, and it goes out from the category of food like mere dust” – it’s like a stone, it’s nullified, it goes out from the category of food like mere dust. This is a unique position – that the object is no longer food.

Why this fits with the Rambam’s basis: If everything is connected with distancing from eating – the main prohibition is eating, and all other prohibitions (bal yera’eh, bal yimatzei) were added – one can understand why “covered its surface with mud” helps: once it’s covered with mud, nothing of the se’or is exposed, it’s not relevant to eating, therefore it’s as if it’s under the ground or like dust.

This only fits if “tashbitu” doesn’t mean actually in practice: If “tashbitu” would have meant a physical act of removal, it wouldn’t be clear why covering its surface with mud permits. But because “tashbitu” means to remove chametz from the category of food – a “defective chametz” – it’s understandable that once it’s no longer in the category of food, the removal has already happened.

Sidkei HaReichayim – Nullification in Reality

Law: Chametz in the cracks of millstones doesn’t need to be searched.

Novel points:

– This is a nullification in reality – it became part of the vessel (a “plug”). This is not the same nullification as nullification of chametz in the heart – this is that the object itself is nullified.

– But perhaps nullification of chametz in the heart is also this way – that it becomes “sand,” just as that becomes a plug. All nullification perhaps works this way – the object becomes something else.

Kezayit BeMakom Echad – Even in the Crack of the Trough

Rambam’s position: A kezayit of chametz that is in one place, even when it’s hidden in a crack of a trough (sedek ha’arivah), one is obligated to destroy.

Explanation: A kezayit is the measure that one must destroy. Even when it’s hard to access, the obligation remains.

Novel points:

– According to Rabbi Shimon, what is the distinction whether it’s “stuck” (hidden) or not? According to Rabbi Shimon, the chametz is still useful (one can make other dough from it), so what does it help that it’s hard to access? The answer: The distinction of “stuck” is only relevant for less than a kezayit, not for a kezayit.

Less Than a Kezayit – Made to Strengthen vs. Not Made to Strengthen

Rambam’s position: Less than a kezayit of chametz that is made to strengthen (to strengthen the vessel) – is exempt and one doesn’t need to destroy it. But less than a kezayit that is not made to strengthen – one must indeed destroy.

Novel points:

Question: If the measure of destruction is a kezayit, why must one destroy less than a kezayit at all? Answer: Because it’s not nullified – it lies free and one can gather it with other pieces to a kezayit.

Distinction of made to strengthen: When it’s made to strengthen, it’s nullified to the vessel – therefore exempt. When it’s not made to strengthen, it remains a separate reality of chametz that can be gathered.

Two half-olives with a string: If two half-kezayitim are connected with a string, one is obligated to destroy – because through the string they combine to a kezayit.

Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Combination

Rambam’s language: Half an olive in one place in the house and half an olive in another place – if they are not attached to the wall/beams, one must destroy them, because “lest he gather them” (perhaps one will gather them). But if they are attached to the wall or beams – one doesn’t need to, since they are attached.

Explanation: The rabbinic obligation of searching for small pieces of chametz is based on the concern that one will gather them to a kezayit.

Novel points – a long dispute between the study partners:

1. Side A: The entire law here is rabbinic. Biblically one is already fulfilled with nullification. The Rabbis enacted searching, and the rabbinic obligation of searching is primarily for a kezayit or for what can become a kezayit. Therefore: when pieces lie free in the house, there is a concern that one will gather them – one must destroy. When they are attached to the wall – one will never gather them – one doesn’t need to.

2. Side B: If the entire reason is “lest he gather” (combination to a kezayit), then when there is only one half olive in the entire house, one should also not need to destroy – there’s nothing to combine! He held that a half olive itself is already a problem of half a measure forbidden from the Torah.

3. Response from Side A: The Rambam does not say that half a measure is the reason. He clearly says “lest he gather them” – the reason is the combination to a kezayit, not half a measure in itself. Therefore, one half olive alone in the entire house – one indeed does not need to destroy rabbinically.

4. Question on this: If “attached to the wall” is only a sign that one won’t gather it, why does the Rambam need to add the detail of “attached”? It would have been enough to say “because it’s far from each other”! But the Rambam adds that “attached to the wall” is its own reason – because it’s actually hidden/nullified to the wall, not just because it’s far.

5. Practical difference: What happens when a half olive is not attached to the wall but there are also no other pieces to combine? According to one side – one must indeed destroy (because “not attached” itself is already an obligation). According to the other side – one doesn’t need to (because without combination to a kezayit there is no rabbinic obligation).

6. Unresolved question: In previous laws it clearly states “kezayit” as the measure of destruction. How does this fit with the implication here that even less than a kezayit (that is not attached) must be destroyed? This remained without a clear resolution.

Searching Holes and Cracks

The Rambam’s language: One must search holes and cracks.

Explanation: One must search even in small holes and cracks.

Novel points:

– There is a discussion what “holes and cracks” means regarding the measure of chametz one is searching for. One thought that “holes and cracks” shows that one must search even for a small crumb of chametz (less than a kezayit). But the other pointed out that “cracks” can be large cracks that can hold even large pieces of chametz – so the expression “holes and cracks” doesn’t necessarily speak of small measures of chametz, but of the places where one must search.

– The Magen Avraham says a proof that one must search even for less than a kezayit, but it remains uncertain whether this is implied from the Rambam himself, because in other places it implies otherwise.


📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah – Chapter 3: Structure of the Prohibitions and the Mitzvah of Tashbitu

Introduction: General Structure of the Laws of Chametz and Matzah

So, we’re learning that the Laws of Chametz and Matzah, we’re holding at Chapter 3. We see in general, there is indeed chametz and matzah, and there are, as we’ve learned, the mitzvot, right? There are the prohibitions of not eating chametz, various forms, and then there is the mitzvah of eating matzah, and the mitzvah… In other words, the Rambam organized the mitzvot according to erev Pesach, the seven days, and erev Pesach. Yes, but the laws don’t really work exactly that way. It goes roughly like that. That is, but the first category, the first six mitzvot, are all in the first five chapters, let’s say. That is, all kinds of matters of the prohibition of chametz, and then Chapter 6 begins the mitzvah of eating matzah, and Chapter 7 is the story of the Exodus from Egypt, and the five types… the Seder night is Chapter 8.

So, it comes out that he shows that the first… It’s not really true, that is, not certain. The first four chapters are certainly about the prohibitions of not eating chametz and hashbatat chametz. I think the fifth chapter also has a bit, so I’m not sure. The first five chapters. I had notes somewhere that I found from last year that we made on… Let me see if I find it. That’s what I think. It says here that chapters aleph through hei are the prohibition of chametz. Yes, the first five chapters, most of the laws are about the prohibition of chametz. Interesting.

Yes. So, how is the matter of chametz divided? So that’s what we need to understand. So the first chapter was, ah, one could say, apparently it should be more general, right? That’s how one begins, in a general way.

Review: Chapter 1 – The General Definitions of the Prohibitions of Chametz

The first chapter we learned, I said, in other words, the Rambam always goes and begins with the definition, as it were, of the mitzvah, right? That’s essentially what it is. He begins with the definition of the mitzvah. The mitzvah, ah, the prohibition, what is the definition of the prohibition of eating chametz? Yes, what punishments are there? When does one receive the punishments? Such sorts of things.

The Prohibition of Eating Chametz

So we said that there are, ah, three other mitzvot essentially, apparently. There is the prohibition of eating chametz on Pesach itself, the prohibition of eating chametz. There is also another prohibition of mixtures of chametz, an extra prohibition according to the Rambam, which already receives karet. On the first one receives karet, yes, according to the opinion of the Rambam. The other Rishonim, the Ra’avad and the Ramban, they all disagree, but the opinion of the Rambam is that there is one prohibition to eat any food of a kezayit of chametz on Pesach, he receives karet, and a chatat, like a… yes? Yes, yes. Karet and chatat.

There is no punishment, not like Shabbat. Shabbat has for example karet, chatat, and stoning. Here there is no stoning, there is no punishment by human hands. It’s interesting. One must know which sins also have this punishment. I mean, karet means one receives lashes apparently, but… Lashes one receives on the prohibition, but not death by human hands, only karet by Heaven if it’s intentional, and if unintentional he brings a sin offering. That is eating chametz.

The Prohibition of Benefit – Question: Does One Receive Karet for Benefit?

And that’s one thing, and he also writes benefit, he doesn’t say what happens if benefit is also karet. I never understood this. Here there is a prohibition of eating and benefit, also benefit. Benefit is forbidden from chametz, there is a derivation, “lo ye’achel,” in the manner of eating. But does one receive karet for benefit from Pesach chametz as well? Benefit included in eating means is it the same thing, or that benefit was also forbidden? The language “included in eating” means apparently that it’s the same thing, it’s one thing. I don’t know, I don’t know.

So, law 1, law 2, it’s not clear. There is… I see in the back that there are those who say that no, even lashes doesn’t apply, it’s only a prohibition. What does benefit is only a prohibition mean? So he brings, because one should have said apparently that there is a punishment. I don’t know, I don’t know what the explanation is. In any case, benefit is also not allowed, but he doesn’t say what happens.

On this I explain, I don’t know, I don’t know. In any case, that’s one prohibition, a prohibition to eat chametz, okay?

The Prohibition of Mixtures of Chametz – Dispute Between Rambam and Rishonim

Another prohibition there is, prohibition number one, that’s the most basic thing, one may not eat chametz on Pesach. Another prohibition there is, to have chametz on Pesach, right? It says “lo yera’eh” and “lo yimatzei.” There are distinctions, we’ll see details of this in Chapter 4 with God’s help. Chapter 4 speaks of details of “lo yera’eh” and “lo yimatzei,” but Chapter 1 is only the general definition, one may not have chametz on Pesach, “lo yera’eh” and “lo yimatzei,” two prohibitions. And understandably, if one transgresses, that he should receive lashes he must do an action, and therefore this is… okay.

Then, the Rabbis made that chametz she’avar alav haPesach, which was subject to bal yera’eh, it is forbidden in benefit forever. That’s already a thing like a general rabbinic matter.

Discussion: Chametz She’avar Alav HaPesach – Is This a Fine?

Chavrusa A: Like one may not have benefit from work done on Shabbat, is this a kind of fine such a thing?

Chavrusa B: It’s a fine, and we learn that the reason for the fine is so that one should not transgress bal yera’eh. So one shouldn’t come to do bal yera’eh. It’s like many fines. It’s not simply a fine… What does a fine mean? A fine is like I give you a ticket. You cross a red light, you get a ticket. What’s the point of the ticket? That you shouldn’t cross the red light. You crossed, and you got through it with some trick, it’s not even to say that you shouldn’t eat it afterwards.

Chavrusa A: But this is already from the Torah. The distancing from the Torah doesn’t say… You’re saying a good reasoning. I see that the commentators saw the explanation. When the explanation is a verse, yes, the explanation is a text, one can say it that way. It could be that there’s no contradiction. The law will already make from it an extra mitzvah. But just as there is the prohibition of the revelation, there is a distancing from the Torah.

Chavrusa B: No, the Torah also made a distancing from the prohibition, yes. It seems so, yes. And the plain meaning commentators that we saw last night or the night before certainly learn that the seeing is a distancing from eating. And it’s not so hard to understand. I mean, you ask why is it different from all other prohibitions? The answer is because it’s… I once wrote a whole piece of Torah about this, I don’t see it here in my book. But that you shouldn’t hold this by the ear, because you don’t need the chametz. It’s certain that if one learns here simple plain meaning of Scripture, it’s certainly so. Yes.

In any case, okay, already. Then we learned that according to the Rambam there is another prohibition of eating mixtures of chametz, it’s an extra prohibition. And in practice the prohibition is also only when one eats a kezayit of the chametz in the mixture. It’s a very difficult interesting thing. And all other commentators say no, if you eat a kezayit you’ve eaten chametz. Not chametz itself, but the Rambam says that the mixture is already not chametz itself. And everyone else understands that no, this is actually chametz, only mixtures should have been a different thing. And what is it then? Then it’s a dispute of Tannaim, and one didn’t rule at all that it’s forbidden, it’s only forbidden perhaps rabbinically to something like that.

Okay, that’s regarding mixtures of chametz. We spoke about half a measure, forbidden, also has details like the punishment, right? The general things, always the general things include these sorts of things. And very good.

The Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach – From Midday and On

Then we learned that there is, in short, two prohibitions from the Torah, or three you can say: the prohibition of eating chametz, the prohibition of benefit, the prohibition of mixtures of chametz. These are all things from the Torah according to the Rambam. Then there is a fourth prohibition which is also from the Torah not to eat chametz from midday and on. This is only eating, not benefit apparently, and it doesn’t say that there are mixtures of chametz, and all other stringencies that we learned, it didn’t transgress bal yera’eh and bal yimatzei, all the stringencies that we learned about chametz on Pesach don’t exist on this prohibition of erev Pesach from six hours and on.

But from the Torah there is a Torah prohibition from oral tradition that “lo tochal alav chametz” means not to eat chametz at the time… One shouldn’t slaughter the Pesach offering when chametz exists. And on this from the Torah there are also rabbinic decrees in time, right? That eating was decreed from six hours. One is one adds an hour, and then one still has fear of a cloudy day. Right, so basically one adds two hours, however exactly it works. Therefore there are distinctions that this is actually added, one may not have benefit also not. It says here one is actually added, and one is something interesting how the Rambam asks it. This is all from the commentators on the Gemara on page 84. Yes, but it shouldn’t look like two hours were added. The Rambam doesn’t want to say two hours were added. He says one hour was added, but one hour is actually… The one hour is something a matter, it’s not actually a prohibition, it’s a different kind of prohibition. It’s a distinction, it’s a distinction in benefit, it was forbidden in terumah, right? There is indeed a distinction.

Discussion: Plain Meaning in the Verse “Lo Tochal Alav Chametz”

In short, that’s the point of the first chapter, the principles, the prohibitions of the three prohibitions, you can say: not eating chametz, bal yera’eh, with mixtures of chametz, and not eating chametz on erev Pesach also. Think, by the way, the simple plain meaning of the verse “lo tochal alav chametz” doesn’t mean this at all. Simple plain meaning means, “alav” doesn’t mean at the time of its slaughter. “Alav” means apparently, like every sacrifice, “al chalot lechem matzot yakriv korbano” it says by todah. Al matzot umarorim yochluhu. “Al” means, when one eats the meat, one eats it on bread. Perhaps literally one ate the meat on bread, like a sandwich, like Hillel. This is what Rav Sherira Gaon thought about the sugya. We mean that the Pesach offering, when one eats it at the Seder, one shouldn’t eat it with chametz. Do you understand what I’m saying?

Doesn’t mean at the time of slaughter. This is all according to interpretation. According to plain meaning it doesn’t mean that. They should say according to tradition, but according to plain meaning… I’m just saying, we always think that sounds reasonable, that there is indeed chametz. I say, it’s not the plain meaning in the verse, it’s only an interpretation. Okay? Does it make any practical difference? It doesn’t help you.

Chavrusa A: We’re learning Scripture now, we’re not in law.

Chavrusa B: Yes, but we need to know the plain meaning in the verse also. It’s one of the things that’s good to know. True. And also, that many times, after one finds the plain meaning, one can figure out that perhaps the law does indeed agree with it. It gives clarity in law many times. Okay.

The Mitzvah of Tashbitu – The Fifth Mitzvah

Okay, now, there is a fifth mitzvah. We’ve already learned four mitzvot, or whatever according to the count. And now there is a fifth mitzvah. This is the mitzvah of hashbatat chametz. There is a mitzvah “tashbitu se’or mibateichem.” The general principle first of all of the mitzvah of tashbitu. The Rambam says, “tashbitu” means bitul belev. This is according to… yes, all these many Rishonim who disagree with this, so you shouldn’t grab your head, let’s say what it says in the Rambam. Hashbatah means bitul belev, and that’s what tashbitu means. It’s very funny actually, because the Rishonim argue what bitul should work, whether it’s with hefker, whether it’s with…

Dispute Between Rambam and Tosafot: What Does Tashbitu Mean?

It’s true, on this the Rambam says that tashbitu means bitul, and it’s not so simple. It’s very not simple, I’ll remind you. All other Jews say, I’ll remind you, that from the Torah one must indeed, it’s not so funny. It’s funny that tashbitu should then mean bitul.

Chavrusa A: That bitul is only one form of tashbitu? Or burning, or…

Chavrusa B: No, I mean, tashbitu means one shouldn’t have, like a positive commandment of bal yera’eh. The Rambam makes it an extra thing. I’ll remind you it’s not clear now the dispute. Let’s see what he says.

The Gemara says from the Torah bitul alone is sufficient, but searching for chametz is rabbinic. The Gemara never says that the Gemara has a mitzvah of tashbitu. The Gemara only says this on the matter of searching for chametz. It’s not so clear. The Rambam understood this from the Gemara, and further. Ah, not simple matters.

Tosafot, for example, according to Tosafot also holds that tashbitu is one of hefker, that bitul is one of hefker. But in practice according to Tosafot it’s not the plain meaning that tashbitu means to nullify. Tashbitu means that there is no chametz, literally. There is no chametz. One of the ways is either through burning or through nullifying. No, or through declaring hefker, which then you don’t have. Declaring hefker. But it’s not that the Rambam learns a completely different thing.

The Fundamental Question: What Does “Tashbitu Se’or” Mean from the Torah?

Speaker 1: That’s the meaning, tashbitu means to nullify.

Speaker 2: No, not to nullify.

Speaker 1: The Sages come and changed, it’s not changed. They said that one shouldn’t rely, one should… It’s a bit funny how the Rambam says it, because as if, when actually, what is the form? As if, I’m not starting to give advice, yes? As if, when Moshe Rabbeinu didn’t want to give the words of the books, let’s say, what does one do on erev Pesach? Nothing, right? No, one nullifies. One says “kol chamira.” One must say it, whether it’s enough in the heart I don’t know. And the other side, I mean that we learn to think usually, as you say only afterwards, that the simple plain meaning is you’re told no, the Torah says throw out the chametz. Already, if someone doesn’t want… But, one must see.

“Tashbitu” — A General Language, Not a Specific Action

Speaker 1: Both the commentators on the Rambam, also the commentators on Scripture, say that the word “tashbitu” can mean “throw,” as it says in other places, “lekarev tashlichenu,” or more details what one should need to do. “Tashbitu” is very general, like “hashbatat hamalchut.” You shouldn’t have chametz. Not have. It doesn’t say that you must do some action. Not have. Not have means the minimum. What is the minimum not to have? The minimum not to have, he must nullify. He should remove the ownership. If the simple plain meaning would have been that the minimum is any kind of way of removing from possession, so one could perhaps say. The most minimum is bitul belev.

Speaker 2: But one can say even less, righteous one. One can say that minimum means “tashbitu” from the power of chametz or from making chametz.

Speaker 1: No, you shouldn’t have. You simply shouldn’t have, literally. You shouldn’t have chametz on Pesach. You whatever, it doesn’t matter. It’s not a positive commandment, it’s a negative thing, not a positive thing. The Rambam does make it a bit of a positive thing. True, there’s nothing to do, it’s only like a bitul belev, but he makes it such an extra thing.

Comparison to Shabbat — “Hashbatah” Means Not Doing, Not an Active Action

Speaker 1: A tashbitu is not yet like Shabbat, right? Shabbat has a positive and negative commandment. You shouldn’t do work, and you should rest. What does one do in order to rest? One nullifies the work in the heart? No, one does nothing, one doesn’t do work. I would have said that one can say Pesach, there is a negative commandment, “lo yera’eh lecha chametz,” and a positive commandment, “tashbitu chametz.” Both mean the same exact thing, it’s only strange… “Tashbitu” is not chametz. The Torah doesn’t say “tashbitu.” It could be that’s what the Rambam says.

I’ll tell you the most simple. After when the Sages added that one should indeed make an extra hashbatah. I’m telling you that what the Rambam says is not the most simple. The most simple is nothing. That the Torah says nothing. You shouldn’t have chametz. It’s your issue, it’s not my issue.

Discussion: What Is the Minimum of “Tashbitu”?

Speaker 1: So about this the Rambam says, you’ll know the most basic hashbatah, the easiest, the minimum, the minimum hashbatah that you nullify in the heart.

Speaker 2: No, no, that’s not correct, but that’s a great novelty, righteous one, again. Because the other option is that you must actually remove it.

Speaker 1: I’m saying, this is the minimum, because this is not hefker, lo yera’eh. Because according to you, “tashbitu” means nothing at all. Right? Minimum you can interpret in two ways. Minimum that you mean is… No, I’m saying that it could be that the Rambam holds like you, that “tashbitu” means nothing. And the Rambam just wants to tell you, what is the minimum nothing? What is the minimum nothing? The maximum nothing is what Chazal added, that you should burn it. The minimum nothing… It could be, it could not be that this is what the Rambam means. “Mahi hashbatah zo ha’amurah baTorah?” What is the hashbatah that is stated? Such a weak expression doesn’t appear in the Torah. It means the minimum. What is the minimum how you should fulfill “lo yera’eh”?

Speaker 2: I understand, but you are using the word “minimum” differently than me. For me, the word “minimum” means how many chidushim are stated in this verse. According to what I’m arguing, the simple peshat, and I’m sure there are other Rishonim who learn this way, nothing is stated. It’s “liten aseh al hadavar”, as it were.

“Tashbitu” — A Positive Formulation of a Negative Thing

Speaker 2: In other words, many times we learn, a mitzvas aseh can simply be the formulation of the Torah. You can say the same thing in a positive way and in a negative way. Here it’s stated in a positive way, as it were. It’s a formulation. I saw that the Even Kaspi even talks about this, it fits with Aristotle, but you can talk this way. The Torah, sometimes, speaks of negative things in a positive way. This is a sugya in the Torah, as it were. It makes a difference lehalacha, that it’s a mitzvas aseh, and so on. Give me one second.

The Great Chidush of the Rambam — Bitul Belev is a Din in Itself

Speaker 2: But the Rambam adds a great chidush, that what? That “tashbitu” doesn’t just mean that, that “tashbitu” means that one can, as it were, one fulfills it with a bitul belev. Where in the Torah is there such a thing that I should say “I don’t want to have something”? It means to say, make yourself as if you don’t have it. It’s a huge chidush, no?

Speaker 1: It’s not make yourself, if it works like… ah, wait, it’s a chidush. You understand? It’s not clear where this is stated at all.

Speaker 2: Yes, the Rambam learned this in the word “tashbitu”. That “tashbitu” is not an action, “tashbitu” is a shevitah mimelachah, shevitah me’achilah. Shevitah is not an action. So what can not be an action? That you are mevatel it. Just as you don’t work, you don’t eat, you don’t have, you don’t have through belev. I make myself as if I don’t have it.

Speaker 1: I understand, but it’s still, as it were, I hear, there must be a sevara for this, because seemingly it’s strange.

“Lo Totiru” and the Concept of Hefker

Speaker 1: “Lo totiru” is as it were here a clear thing of hefker. The Torah just says you shouldn’t have. If “lo totiru” is peshat, it’s not such a great chidush, because the Torah says you shouldn’t have. If you’re not mine, it doesn’t belong to you. So it’s a general thing that hefker works, you understand? But the Rambam says a new kind of thing, that it’s a “liyosem belibo she’afar”, I don’t know, the whole Torah is a davar peleh seemingly. In other words, where does this kind of idea even come from? Do you understand my question? I want to ask this. Do you understand what I mean?

Digression: Bedikas Chametz — D’oraisa or Derabanan?

Speaker 2: When he says “tashbitu”, I want to ask this. I see here, I’m learning now in Sifrei, I see he cites the halacha in the Rambam that we learned, “aved te’abedun”, he means that in Eretz Yisrael, “mitzvah le’abdan beyad ad sheyeabed osam min ha’olam”, he cites. But when the Rambam learns “aved te’abedun”, he means that there you’re obligated to be meva’er, not that you have to go actively searching. And he suggests that the Rambam learns that bedikah of chametz is d’oraisa, min haTorah le’abdan. If so, that we learn that a tevilah must be without a chatzitzah, one must do the action to get there.

Speaker 1: So, I don’t agree with this, because I always learn that when the Rambam makes all things positive for you, it’s also a matter of sugya, and he doesn’t really hold that it’s a mitzvah to be bodek. I’m not sure it’s correct. It’s so it shouldn’t be. It’s understood, one must do the action practically, but I’m not convinced that this is actually the peshat in what we’re explaining.

Speaker 2: No, but here it says yes “mitzvah lirdof acharehah”, one must search for it. Chametz is not a mitzvah lirdof acharehah, that’s an issur.

Speaker 1: No, no, I mean it’s less. I mean, with the Rabbinic ones must yes lirdof acharehem.

Speaker 2: It’s interesting, just as we learned that in Eretz Yisrael and chutz la’aretz, so we learned.

Speaker 1: Yes, that’s a thing. In Eretz Yisrael one doesn’t have to chase after, in chutz la’aretz one does have to chase after, whatever the details of that are. It comes out that chametz is like the issur in Eretz Yisrael, and the Rabbinic ones, that is, “lo yechatz larutz”, there’s a Rashba about this. The Rogatchover brings it.

Speaker 2: I hear. I don’t know, I don’t know. In any case, you understand the point, it’s an interesting thing.

Back to the Language “Hashbatah” — What Does It Mean?

Speaker 2: What can it have to do with the language “hashbatah”? Because for example the Targum translates “hashbatah” – “tevatlun”. That “hashbatah” is a very minimal word, because “hashbatah” means not eating, not working. But “hashbatah” means not having, it doesn’t mean being me’abed, it doesn’t mean like “teva’arun”, “te’abedun”. It’s still a language of not having.

Therefore Chazal sought how can one not have and not have to do major work? Rather one should be mevatel in one’s heart, hefker, or whatever way it works. Without doing that. Or giving up ownership of it. Instead of you being busy with the chametz, you can do something with yourself, a small thing, a word that you speak out that has changed the reality.

And only then did Chazal go back to the actual Torah, and yes said that one must actually, they made miderabanan that one must yes search. But to interpret the word “tashbitu” they did only the minimum, that you shouldn’t have. Just like the shevitah from melachah, the shevitah of a kehillah, just as you say “shevisas asor”.

Speaker 1: But not having can mean that one must yes be meva’er, that’s what I’m telling you. Here states another chidush that one doesn’t even have to…

Speaker 2: No, but if so there doesn’t stand in the Torah a positive language of go be me’abed, just as it could say “teva’arun”.

Speaker 1: But it’s like someone would say that on Shabbos one stops melachah, it still doesn’t have to be mechashev. What kind of thing is this?

Speaker 2: No, no, no. When you are mevatel for Shabbos, you’ve given up ba’alus on it.

Speaker 1: No, I haven’t given up ba’alus, what are you holding?

Speaker 2: That’s not such a thing. That’s Tosafos’s peshat. That’s… right, okay.

Dispute: Whether Bitul is Hefker (Tosafos) or Something Else (Rambam)

Speaker 1: What does according to the Rambam “yachshov belibo” mean? What does “mistalek” mean according to the Rambam? What did the Rambam think? How does it work? It’s such a strange thing? You make yourself as if you don’t have it?

Speaker 2: No, you don’t have it.

Speaker 1: You don’t have it?

Speaker 2: No. What is peshat according to the Rambam? According to the Rambam it’s not completely hefker, but it’s also something. Something such a kind of thing that the person doesn’t feel the chametz is worth to him, or something. There must be something there. It has nothing to do with ba’alus. It certainly has nothing to do with ba’alus. It has, you can say, to do with chashivus.

Speaker 1: What does it mean according to the Rambam? How does it elevate?

Speaker 2: Chashivus. I told you yesterday, just like… just like we learn… It makes sense, one can make it make sense. I’m just saying that it’s a chidush, it’s not the minimum.

Speaker 1: You come and you say that it’s a chidush.

Speaker 2: It makes sense, one can make it make sense.

The Explanation of “Not Relevant” — Hesech Hadaas

Speaker 2: That one says for example, just as they said yesterday, that it says in the Torah “don’t have chametz”. What does “don’t have chametz” mean? “Don’t have chametz” means “own” not chametz. Okay, that’s a chidush, because what’s the problem of “owning”? Just as in Zevachim it says “lo yera’eh velo yimatzei”, you shouldn’t be involved with chametz.

Now, when I have, as you say, he asks you, “Do you have a piece of dust?” “I have.” Yes, it’s not relevant. The question is whether it’s relevant. Make it so the chametz should be not relevant. How does one do that? It could even be that to do this with the Rabbinic ones must yes bitul chametz. That the Rabbinic ones, bedikas chametz with the Rabbinic ones, is yes even more strongly made that it’s not relevant.

But essentially, as it were the minimum not being relevant is, I’m mesi’ach daas. Lo ichpas li. I’m not going to… not only I’m not going to eat it, it doesn’t exist anymore from my perspective. That is, how can you say it doesn’t exist from my perspective? Yes, you can say, why not? Just as you have dust in your house. “Shema yimatzei tipos dam vehi beheichal melech”. In the king’s house are there mosquitoes? You know? No, there aren’t. It’s not relevant.

Speaker 1: Anyway, okay.

Digression: Comparison to Avodah Zarah Bitul

Speaker 1: If so, it helps, you can’t be mevatel just with the heart.

Speaker 2: What?

Speaker 1: Avodah zarah one can’t be mevatel just in the heart. I don’t know what other things. But avodah zarah is… one can be mevatel in the heart. Avodah zarah of goyim, if the goy says it’s no longer avodah zarah, he gives it a swipe with his… whatever, yes, but…

Comparison to Bitul Avodah Zarah

Speaker 1: What does it mean, how can you say it doesn’t exist from his perspective? Yes, you can say, why not? Just like dust in your house. “Semamis beyadayim titpas vehi beheichal melech”. In the king’s house are there spiders, you know? No, there aren’t. It’s not relevant.

Anyway, okay.

If avodah zarah helps, one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: What?

Speaker 1: But avodah zarah one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: If the avodah zarah one can yes be mevatel in the heart, if the avodah zarah of goyim, if the goy says that it’s no longer avodah zarah and he gives it a swipe with his whatever.

Speaker 1: But the goyim?

Speaker 2: Yes, but an avodah zarah of a Yisrael, one must understand that the matter of bitul avodah zarah means yes, I mean to say, it’s assur behana’ah and so on, but if the goy stops serving, it’s not anymore that it becomes nullified. I mean, the goy says, “I no longer believe in this god”, it’s no longer a god. Finished god, statue, we worship it.

One can’t say it’s finished chametz. One can only say it’s finished something, finished eating in general, it’s hefker.

Speaker 1: Right. But you can say it’s similar. Bitul chametz, bitul belev. What other things can one be mevatel in the heart?

Speaker 2: Me’un.

Speaker 1: Who?

Speaker 2: Me’un. On a kiddushin derabanan me’un helps. But on other things one can’t say, “No, I don’t want to be obligated in this money.” One must make a sefer kerisus. Right.

Speaker 1: Okay. On kiddushei derabanan, lekiddushin, okay.

Speaker 2: Okay, in any case, no, it’s not relevant. In any case, no, one must find another thing where the matter is not having something, not having a connection with something, and that means simply that you don’t hold anything. Something like that. Lo chashiva.

Foreign thoughts one must deal with this way.

Speaker 1: Yes. Okay.

Speaker 2: But with Rabbinic ones must burn them.

Why? One must say “esh tukad ad avedon”, “yachid talmidei”. Yes.

With the Reish one can do like the Butchatcher Rav said, and say that all foreign thoughts are mevatel.

Ke’afra de’ara.

In any case, also bitul of a person is only hefker ba’alei chayim, this is exactly like with chametz. It’s tashbitu, one searches for thoughts. “Minafshi achaprah al kol teha”.

Transition to Chapter 3 — The D’oraisa and Derabanan of Mitzvas Tashbitu

Speaker 1: Okay. Let’s begin chapter 3. No, I mean one must finish the chapter because it’s good. Levels. Let’s learn as we learn, that this is the d’oraisa and the derabanan of mitzvas tashbitu. Just like for example miderabanan one may not eat chametz even less than a shi’ur, that this is miderabanan. Eh, miderabanan one may not eat even chametz erev Pesach? You should know, miderabanan one must actually be mashbis. What does actually be mashbis mean? Is to search and remove. Yes? And therefore there are details of this. There are details that the Chachamim make things, they make with their whole schedule, you understand? The d’oraisa goes, no, there’s also a schedule. In short, they make their whole schedule. One must do the leil 13th, leil 14th, yes? And one must, there are halachos how one must be bodek. What is the peshat of the halachos how one must be bodek according to the halachos?

In other words, the Rabanan say that you must search for the chametz, and two things: search to have and they should be meva’er. You should search, what does search mean? Search places, make sure that your places that are a bit prepared even that one brings in chametz, you should go search and be meva’er. Very good. And after that…

I mean here is the question when the obligation begins, the thing of thirty days. But before that there are all the doubts and… right? The doubts and whatever, I don’t know exactly. Let’s skip that for now, yasher koach. And if there is chametz erev Pesach, I know, one day in the middle they’ll be very board, you’ll learn that. Yes. You’ll learn the sugya, because they’re difficult gemaras. The Rambam tries his best, but the gemara is difficult. Yes.

In any case, there are here a bunch of cases of doubts. There’s also the din of how chametz becomes batel betzedakah hareiseh, or when one made it for a bagel in cabinet the week. Now there’s a din of… one minute, there’s here… let’s just try to understand. The Rabanan say you must search places… let’s say the first point. You must search. The second point we’ll learn be’ezras Hashem in chapter 3 more. You must search places where there can be chametz. That is, don’t say… that’s another thing, right? This is not davka davka bitul belev. This is davka… you must search. Just as we learned by avodah zarah, that if I’ll find chametz, I should be meva’er it. No, the peshat is you must search. Why must you search? Because you’re not supposed to have any chametz on Pesach, so make sure you don’t have. In other words usually, right? The question is perhaps what the usually is. We said usually, that means here places where one brings in chametz, places where it’s not usual we don’t go in. But places where usually there is chametz, that you’re obligated to make sure it’s not there, one can ask by all mitzvos hateluyos if one is obligated mid’oraisa to search, you understand? I know.

The Rambam’s Approach — Hashbatah and “Lo Yavo Le’ochlo”

Speaker 1: The Rambam doesn’t say that one must remove it because perhaps “shema yavo le’ochlo”. He doesn’t hold this way, or it’s not important to him because he doesn’t say any reasons. No, he holds that it’s one of the hashbatos, one should yes do. I added that the hashbatos, the basic kind of hashbatah is the minimum bitul, but hashbatah can also mean an act that one must do with bedikah, with bi’ur.

Speaker 2: Exactly, it could be that the whole hashbatah, that one says the whole “bal yera’eh” is “lo yavo le’ochlo”. The gemara says this a bit once, but he doesn’t bring this. It seems that it’s more, exactly, that this is the hashbatah miderabanan, but miderabanan one must yes make hashbatah in this manner, in a manner actually physically being busy. So it’s a bit implied. And yes, it could actually be about this, because the Rambam understands that the whole matter of not having is as a geder of achilah, “lo yavo le’ochlo”. Exactly, completely plain like that. It’s not simply so, you understand what I’m saying? Yes, wonderful.

So in my opinion. Right, and therefore, obviously places, there are certainly halachos. That is, the places, and therefore from something there are concerns, how should one place the chametz. Uh, sorry, what is… soon we’ll talk about how one should place it. There is, what is if one sees later that there is too little chametz or too much chametz, it’s obvious that it became again. It’s very interesting by the way, not just a makom shehichnisu bo, it became again a place where you know almost certainly that there is chametz. If for example “hiniyach eser u’matza tesha”, you know that there is chametz there, you need to go search for it, right? A child you don’t need to, but you know that it’s actual crumbs, crumbs, crumbs. And what is if you know that it’s not, you don’t know? In other words, these are questions about places where you know for certain that there is chametz, right? It’s a bit different, because earlier, you understand what I’m saying, from the laws of doubts and also the rest of the halachos from the Sukkah, avodah zarah matters, we spoke about the question of bedikah. Right? Here is… a place that is obligated in bedikah, for example, we’re not concerned that perhaps there’s a distinction, that all places are makomos shemachnisin bahem chametz according to the Rambam’s interpretation. But afterwards there is a question, what if I know for certain that there is chametz? How do I know for certain? Because almost certain, from doubt. I have a doubt, perhaps there is chametz. Understand? About this it makes a bit of sense what we learned according to the Rambam’s interpretation, that all these doubts speak about bedikas chametz. Because that is indeed the meaning of bedikas chametz. The meaning of bedikas chametz, a place where perhaps there is chametz, one must go search for it, right? Always it’s perhaps. So in other words, you’ll see, all these doubts you can say makes it in the category of makomos shemachnisin bahem chametz, understand?

And therefore, makomos shemachnisin bahem chametz need to be checked, correct? Therefore there is established, if there is actually a majority, one doesn’t need to, perhaps there are places where there is a whole… there are two halachos that one must… there are several halachos that one must yes, several things that one doesn’t need to. There is a way that one doesn’t need to, which is not established, or it’s dependent, there is even a way that one uses dependent sometimes not, I don’t know clearly. But in any case, places where there is doubtful chametz, a normal doubt, need to be checked. Very good, I understand.

Clear Halachos — Shemei Korah, Sidkei HaReichayim

Speaker 1: Okay, afterwards we learned even clearer halachos, not even a doubt, right? The last group of halachos in chapter 3 was the places where it’s not even a doubt, it’s clear that there is chametz there. For example, in the ceiling one must search. “Shemei korah”, not in the heavens, which says shamayim. Did you know that the korah is a piece of heaven? The ceiling of your house is the korah. And in short, one must check because it falls down. But deep in the earth one doesn’t need to, because it doesn’t come up.

From this one can learn a hint according to Kabbalah, understand? If someone has a yetzer hara in a very high place, then he must search for it, because it only makes you fall down. In a low place one doesn’t need to search, because it doesn’t come up. Okay, afterwards there is, already one doesn’t need to search. Afterwards there is a matter of the sidkei hareichayim, which is perhaps a matter of bitul, right? Very interesting. The sidkei hareichayim is bitul like we learned, bitul like bitul chametz? No, it’s a different kind of bitul, that it’s batel b’metzius, it became a clod. Well, very good, perhaps that’s also the bitul, all bitul works that way. That it becomes sand, just as that one becomes a clod, it becomes sand. Interesting. Okay, in any case, what is the principle? Can you tell me the principle of this? Because I don’t know it.

Speaker 2: No. What is the klal hadevarim? When there are things that are… when are there things that are… when must one, in other words, let’s preface the question for a second. What is a kipah shel or, by the way? What is the meaning? A bench that was made from… I don’t know what kipah means. Yes, a bench? No, kipah, he says he means a vessel. Ah, kipah. It means a thing full of se’or, one turned it over, one finished with the se’or, one turned it over, not just se’or alone, this is a clod of se’or that was turned over, one covers its face, one covered it with clay, that the se’or is kulo tach ba’aretz. Okay, so that’s one thing. It means that there is a way, let’s understand one thing. According to the way they learned that everything is a distancing from eating, one can understand you a bit. Once one has tach panav b’tit, it’s already like under the ground, it’s already like earth. If that’s not so, what does it matter to me? It’s covered with clay, I have a piece of se’or in my house. But if everything is connected to do with eating, one can understand it more easily. Again, yechidah hi shitah, that’s what he’s talking about here. I’m saying, but if the point is that everything is distancing from eating, the main prohibition is eating, and all other things were added, one can understand. Once tach panav b’tit, nothing of the se’or is exposed, it’s not relevant to eat, therefore it’s as if it’s in a pit, or it’s as if… he brings the language in shitas hage’onim, “v’harei hu k’gon even, she’hu batel, v’nafka lei mitoras ochel k’afra b’alma.” Yechidah hi shitah, he shows that a person can… that the dough is not food, this is a stone made from se’or, but there you go.

And it also only fits with the fact that “tashbisu” doesn’t mean actually in practice. Because if “tashbisu” would mean actually in practice, it’s not clear that one would be able to permit this. No, “tashbisu” means food, means not… “tashbisu” means… I can understand how this works. But if one would say so, it would mean actually like mixtures. But it seems not, because another way, it seems that… again, according to all opinions bitul means, hashbasah means to eliminate chametz, which is food not chametz, which is defective chametz. So far, right?

Halachah: K’zayis in One Place – Obligation of Removal Even in a Crack of the Trough

Speaker 1: The se’or doesn’t need to be a taste that one could eat, the se’or is that one should be able to make from it another dough. If the point is “tashbisu” like “shabbason”, and therefore batel a half, one can very well understand how this works. But if one would say “tashbisu” means actually like “teva’aru”, but it seems not, because another… it seems that… again, according to all opinions “tashbisu” means the elimination of chametz, which is food, not chametz which is defective chametz.

So, alright. Let me see, okay. Interesting going? Yes. Let me see a moment, I’ll go… I’ll go take my daughter… take the… okay, no, the women’s thing I’ll use. Do you want to try it? Do you want to try it and they’ll ask if you can the women?

Speaker 2: Ah, I’m not going there.

Speaker 1: Okay, I’ll take you later to women. Hello, Mendel tzaddik. Okay, continue. Very good. It’s good to the matter.

So, the next thing was, after the matter of kipas se’or and mazon hametzora when it becomes batel to the clod, is the question of when is the obligation of bedikah? Ah, we have here the thing of chesaron bedikah, chesaron inui bedikah. One minute, so, that doesn’t mean the principle. So, the principle is thus, the principle is thus: a k’zayis in one place, even when it’s stuck in a crack of the trough, is obligated to remove. Why? Because seemingly according to Rabbi Shimon one can even use it, it’s useful even, the problem is that it’s stuck. It’s stuck, what’s the difference? If it’s not a k’zayis, is to strengthen, it’s different, to strengthen, and then it will enter into their dispute. There are many expressions in the Gemara, I see that it’s a whole sugya.

Halachah: Less Than a K’zayis – Asui L’chazek vs. Lo Asui L’chazek

There are three other sorts of main points. There is one point which is if it’s to strengthen or to seal, and not… it’s stuck there, there is a concern that it will smooth the clod, the plate, the trough. In this situation, even in this situation, if it’s a k’zayis, it’s not batel, because one will take it back and one will make from it bread.

Speaker 2: Yes, different from kipas se’or, because there one doesn’t see any plan from that it goes.

Speaker 1: Yes, one can also make that.

Speaker 2: Yes, here we’re talking about mixtures.

Speaker 1: But if it’s less than a k’zayis and it’s asui l’chazek is exempt, and don’t stand. But less than a k’zayis, when it’s not to strengthen, generally less than a k’zayis, what is found not to strengthen less than a k’zayis, then if there is a thread that can connect, he is obligated. Why? Again, because it’s a k’zayis.

Discussion: What is the Measure of a K’zayis?

Speaker 2: What is the measure of a k’zayis? Only a k’zayis must one remove, that’s the point? Less than that is outside the measure? But here we see that less than a k’zayis one must also remove. Why here less than a k’zayis doesn’t one need to remove? Because it’s batel.

Speaker 1: No, it’s asui l’chazek.

Speaker 2: Yes, we’re only talking about a case where it’s asui l’chazek. Well, and then is the question whether it should become forbidden as a k’zayis. It’s not asui l’chazek, obligated to remove even less than a k’zayis.

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: Well, why does one need the whole halachah of two half-olives in two places? We just learned that lo asui l’chazek one must remove even in one place.

Speaker 1: No, if it’s two half-olives we’re talking about a case when it is yes to strengthen, she’ra’o hara’ui lo, there isn’t from the beginning. Ah, that’s what he’s talking about here.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: It’s that, and such a case when it’s less than a k’zayis is okay. The question is what means less than a k’zayis. About this one says, because one can say that the clod strengthens it, it becomes one, yes, for example by challah one says that the clod joins them all. I could say that in the whole clod there is a k’zayis, and one is obligated to take a piece that should be joined. Here, here. It’s in short, one must have all things, one must have both less than a k’zayis, and less than a k’zayis means even not what one can connect it back with one piece, and both, let’s see what goes to seal with the next halachah.

Halachah: Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Joining and Stuck to the Wall

The next halachah says, in the house, in the house one must even without a… that there lie small pieces of chametz that together it’s a k’zayis, in the house but one must even without a thread one must remove even less than a k’zayis, but in the house and in the upper story and the like one doesn’t need to, since they are stuck to the walls they are not obligated. So here we see yes that there is a way that it became batel in the house here, batel in the house here, batel in the house here, I understand that one must. Ah, so it’s essentially lo yera’eh one must even less than a k’zayis, that’s chatzi shiur is forbidden from the Torah. And the problem is only that when one joins them it becomes a k’zayis. If it’s stuck to the wall, something for some reason it’s a bit easier. Usually, if you see a half-olive in your house, you must remove it. Next to a half-olive you must remove it. Why? Because it’s chatzi shiur. Yes?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: So it comes out. A half-olive you must remove. Why must you remove it? Because it’s chatzi shiur forbidden from the Torah. Not so. But if it’s stuck to the wall, then one doesn’t need to, because so far you can’t rely on the bitul.

Discussion: The Rambam’s Language “Shema Yekabetz Osam”

But the Rambam says, the Rambam says in the language “shema yekabetz osam”. It seems that chatzi shiur wasn’t yet any problem. The problem is that when they come together. That’s when it’s stuck in the house. He says, that’s one needs. Why is one needs? No, again, we’re talking here about rabbinic. Everything is even after eight, perhaps he’ll gather them. What’s missing here from the words “shema yekabetz osam”? Why doesn’t he say because it’s a chatzi shiur? He says clearly in the next piece why. Come here, but that it’s far, there is a way that he won’t gather it, right? Then what? Then one may yes. If one has nullified it one may. But one may not without a bitul. Ah, so all these things are apparently halachos from the Rabbis. It has to do with the rabbinic obligation of bedikah. Indeed with the Torah obligation you already fulfilled with bitul. So now there is the problem of the rabbinic concern, and about this is the distinction, whether you can gather it together or not.

It seems that the rabbinic prohibition is yes, the Rabbis didn’t also say that it must have a chatzi shiur. Rather the rabbinic prohibition is mainly on a k’zayis, or on what can become a k’zayis. So about this they say that a bitul is not enough, rather one must also have bedikah. It’s not correct. According to the Rambam it says here clearly, I mean it doesn’t say here clearly, but it’s implied here, that if there is a k’zayis not stuck to the wall, a half-olive that’s just on the table, you must remove it rabbinically. Even if it’s only a half-olive. He doesn’t say. He only says how a half-olive in one place, and with other places is more. Again, he says why the half-olive stuck one doesn’t need to remove, if and if the half-olives are stuck to the wall or to the beams…

Speaker 2: No, but… no, no, he doesn’t say here more than one half-olive. When there is only one half-olive in the whole house, one can rabbinically also not make bedikah on that.

Speaker 1: Tzaddik, he doesn’t say clearly, he doesn’t say clearly, but why does he say that one must? That there are other halves where there one said that they are joined, and the whole house you have yes a k’zayis, that would be the rabbinic obligation of bedikah. That’s one thing. Therefore when it’s far one from the other, one won’t join them. And therefore it’s not the same with it, one must add another thing.

Speaker 2: Right, according to you one could stop here. One can say, if it’s far, one doesn’t need to check.

Speaker 1: He doesn’t say that, he says, since it’s stuck… no, not it’s far, he says “because of joining”, one doesn’t need to mean a practical eating. He says, since one joins, one looks at it as if in your whole house there is a k’zayis. Again, “mah she’ein ken devukim b’kosel o b’koros”, finish the rest of the halachah. Read the whole thing.

What’s interesting, because he adds the “devukim”, what happens when it’s half an olive in the house and half an olive in the upper story and it’s not stuck? It just lies. There he says that one must yes. That’s what I’ve been talking about with you for ten minutes, tzaddik. But what happens when there is only one half-olive and it’s not stuck? One doesn’t need to either!

Speaker 2: One must yes! We see that one must yes.

Speaker 1: I mean that not. He only says that half-olives would be a problem that you should look at it as one whole – he says that it’s not, because it’s stuck to the wall, therefore it will never become one whole. It seems if there is in the whole house everything together only one half-olive, one indeed doesn’t need to!

Speaker 2: Why isn’t it joined? Because it’s far one from the other! That’s the reason! “Half in the house and half in the upper story”, one always joins things from the wall. The whole thing is that a wall one must even when it’s in the wall, one takes it together. What’s not so when it’s far, one doesn’t take it together. One has already solved the problem of gathering, and still everything remains something left over why one must add that one doesn’t need only because it’s stuck.

Speaker 1: What happens when one has only one half-olive in the house? Certainly one doesn’t need to check rabbinically. It doesn’t say here, tzaddik. I know you’re not just a scholar, but it doesn’t say so here, and the halachah is not so what it says here. You see as if the words are “because he gathers them together”, that’s the reason for the prohibition, no?

Speaker 2: No, that’s the reason for prohibition when it’s stuck to the wall, “since they’re stuck to the wall”, and it’s not gathered, therefore one may. Therefore if one of the things is missing, it’s not stuck to the wall, is even without gathering one shouldn’t, so it comes out here. I don’t understand what you’re saying at all.

Speaker 1: So what does being stuck to the wall do? Does it make it harder to remove, or does it make it nullified to the wall, and therefore there would be a permission? The thing is that it’s possibly one of these two things. It’s not so clear to me. I think that “meshavev imo umekabetz osam” (gathering it together) is not really a practical problem, so it will become a k’zayis (olive-sized portion). What’s the difference? I don’t understand what the practical difference is in this. The fact is that the Rambam needs to add something, that when there isn’t the problem of gathering, and it’s a half-zayis, the reason why you’re not required to remove it is because it’s stuck. That’s what he says. According to you, it doesn’t come into this, it doesn’t matter. Whether it’s stuck or not stuck, it’s less than a k’zayis anyway, so good Purim.

Speaker 2: No, less than a k’zayis, but when it’s stuck there’s a permission, if not you need to remove it. That’s what it says here.

Speaker 1: And it’s a problem, because in most earlier laws it says “k’zayis in a beam.” What is this less than a k’zayis? I don’t know. You can find other places where it says that only a k’zayis needs to be removed, I don’t know. If you hold that one must remove it, “meshavev imo umekabetz osam,” will it then be stuck to the wall or will it become a k’zayis? It will become a k’zayis, right? I don’t know, I’m not understanding something, I don’t know what you want to say.

Speaker 2: What’s the problem with “meshavev imo umekabetz osam”? So what will happen then? It will become a k’zayis, right?

Speaker 1: Yes, and then the Sages say you must remove it. What happened with the half k’zayis? This is a half k’zayis, this is exempt from… On a half k’zayis, when it’s stuck to the wall, he holds you don’t need to. And when it’s not stuck to the wall? It’s implied that you do need to. We’re talking about him. He explains bedikah (searching). That’s what’s implied, I can’t help you. Please, he already, the Charan HaShadchan says right away that one must even for small ones. Charan HaShadchan means a small crumb of chametz. He knows that. But he’s not, he introduces a large chametz. A large chametz?

Speaker 2: Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay. In short, I don’t know, I’m not sure.

Discussion on the Rambam’s Language: “Chorin V’Sedakin”

Speaker 1: It’s implied that you do need to, we’re talking about him. It explains bedikah.

Speaker 2: No.

Speaker 1: That’s what’s implied, I can’t help it. Please, he says “chorin v’sedakin” (holes and cracks), he says right away that one must even for small ones. “Chorin v’sedakin” means a small crumb of chametz. I know that. “Chorin v’sedakin” introduces large chametz.

Speaker 2: Cracks? Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay.

Speaker 1: In short, I don’t know, I’m not sure. The Magen Avraham says this inference, but that’s what’s implied here, and in other places it’s implied differently. So I don’t know.

Summary of the Laws Studied

Speaker 1: Okay, now, let’s continue. Let’s finish at least, and say this. Okay, all of this.

After that there was the question, two questions.

Question A: Who Must Appoint a Searcher?

One question is, who must… no, one question is, who must appoint someone to be a searcher? Okay, it’s a halachic question in the house, I don’t know exactly. One question is, that chezkas bedikah (presumption of searching), chezkas baduk (presumption of having been searched). And another question, and even a slave or a non-Jew can say. He says yes, women and slaves.

Question B: Who Is Obligated to Search in a Rental?

After that there’s a question, who is obligated to search in a rental? The answer is, whoever had it on the night of the 14th.

Question C: One Who Goes on a Journey or Makes a Storehouse

And after that is the answer, another question what happens if someone goes away before Pesach or he makes a storehouse, it’s like this:

– If it’s with intention to return he must search always

– If it’s not with intention to return, if it’s before thirty days he doesn’t need to

Thus far the laws.

Explanation of the Matter of Thirty Days

Speaker 2: What’s the meaning of the thirty days?

Speaker 1: It’s like the custom, within thirty days it appears that preparation for the holiday begins. One begins to learn, certainly.

Speaker 2: Yes. As if the enactment of the Sages to search actually takes effect on Purim.

Speaker 1: Ah, about this the Gemara says, “Hani shloshim yom mai ta’ama?” (These thirty days, what’s the reason?) The Gemara says, “She’ra’ah Moshe omed b’Pesach rishon u’mazhir es Yisrael al Pesach sheni” (That we saw Moshe standing at the first Pesach and warning Israel about the second Pesach).

Speaker 2: Right, but it’s as if, here we’re talking about the Rabbis, it’s there by the Rabbis.

Innovation: When Does the Obligation of Searching Take Effect?

Speaker 1: The question is like, the point is like this, the whole matter, the whole obligation of bedikah is like an innovation from the Rabbis, they say you shouldn’t rely on the nullification, you should go and search. Now, when do they say one should do it? The night of the 14th. But when does it take effect, when essentially does the obligation become? If someone has the obligation, it doesn’t help that he goes away, right? He goes away before midday, yes? So the question becomes, when does the obligation become? The Tosafos, it becomes thirty days before, something like that.

Moving to Chapter 3

Speaker 1: Okay, now let’s learn more topics about removal of chametz and the order, okay? Chapter 3, already.

Speaker 2: Was all of this a review of chapters 1 and 2?

Speaker 1: No, this can’t be in chapter 3. Where, it was a long time the obligation. I don’t remember, we didn’t learn chapter 2 very well. The Torah always speaks, but no one learns such a thing well.

Um, let me make a stop and I’ll make another recording.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.