הלכות חמץ ומצה פרק ב

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה לערנט די מצות עשה פון השבתת חמץ. דער רמב"ם באשרייבט אז מדאורייתא איז די השבתה דורך ביטול בלב, און די חכמים האבן צוגעלייגט די חיוב פון בדיקת חמץ ליל י"ד לאור הנר. די שיעור דעקט אויך די פרטים פון וואו מען דארף בודק זיין, ספיקות אין בדיקה (ווי תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ), און די דינים פון ווער איז מחויב לבדוק ווען מען דינגט א הויז אדער פארט אוועק פאר פסח.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טו) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות לד כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת:

וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל:

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ בִּתְחִלַּת זְמַנָּה:

אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹרִים וּבְמַחֲבוֹאוֹת אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים שָׁם וְהֵן אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפּל שָׁם:

חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. אֲבָל חוֹר שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ בּוֹדֵק כְּלָל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ"ם כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

חוֹרֵי הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְגַג הַיָּצִיעַ וְרֶפֶת בָּקָר וְלוּלִין וּמַתְבֵּן וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הַמּוּרְיָס וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה:

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי:

וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו אַחַר בְּדִיקָה צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֵין אוֹמְרִין כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָה בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן וְאִלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ. וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק. אִם לֹא מָצָא כְּלוּם הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה:

רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל צָרִיךְ לִבְדֹּק:

הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אוֹ מַצָּה נָטַל וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

יא

שְׁנֵי צְבוּרִין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וּצְבוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּפֵרַשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרַשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ:

יב

הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֵר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר. אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל הֶחָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס. בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק:

יג

נִכְנַס עַכְבָּר לְבַיִת וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו אוֹמְרִים הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס שָׁחוֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצְאתָה מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו אֵין חַיָּב לְהָבִיא חֲבָּר לְהוֹצִיאוֹ:

יד

כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ שֶׁפְּעָמִים יִפּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:

טו

כִּפַּת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לָאו אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר:

טז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרֵבָה אֲבָל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָן. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה. חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה. חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וַחֲצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִין בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבָעֵר אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:

יז

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ קָטָן אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִים עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִבְדִיקָה וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק:

יח

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק. וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקָּח טָעוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה:

יט

הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

סיכום השיעור 📋

סיכום פון פרק ב' — הלכות חמץ ומצה (רמב"ם)

---

הלכה א: מצות עשה פון השבתת חמץ

דער רמב"ם'ס ווערטער

"מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות."

פשט

עס איז דא א מצות עשה מן התורה צו מבטל/מאבד זיין חמץ פאר דעם זמן וואס ס'ווערט אסור צו עסן חמץ. דער פסוק "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" מיינט דעם י"ד ניסן, ווי מ'האט מקבל געווען מפי השמועה.

חידושים און הסברות

1. פראבלעם מיט'ן פשט פון "ביום הראשון": "ביום הראשון" קען נישט מיינען דער ערשטער טאג פסח, ווייל דעמאלט איז מען שוין טיף אינמיטן דעם איסור. דער רמב"ם זאגט דעריבער אז ס'איז "מפי השמועה" — א קבלה פון משה רבינו — אז "ראשון" מיינט יום י"ד. ווען ס'וואלט געשטאנען קלאר אין פסוק, וואלט דער רמב"ם נישט געדארפט זאגן "מפי השמועה."

2. א פארשלאג ווי צו פארשטיין "ביום הראשון": "ביום הראשון" קען מיינען דער ערשטער טאג וואס ס'איז דא אן איסור חמץ — און דאס איז ערב פסח (י"ד ניסן), וואו דער איסור חמץ הייבט זיך שוין אן פון חצות. דאס וואלט געשטימט מיט דעם רמב"ם'ס שיטה.

3. "שבעת ימים" vs. אכט טעג: אויב "ביום הראשון" מיינט שוין ערב פסח, קומט דאך אויס אכט טעג, נישט זיבן? דער תירוץ: "שבעת ימים מצות תאכלו" רעדט נאר פון מצות מצה — זיבן טעג. אבער דער איסור חמץ הייבט זיך אן שוין פון ערב פסח חצות, וואס מאכט אכט טעג איסור חמץ. אין דעם ערשטן טאג פון איסור חמץ (ערב פסח) איז דא די מצוה פון תשביתו, אבער נאך נישט מצות מצה.

4. דער ראיה פון "לא תשחט על חמץ דם זבחי": דער רמב"ם ברענגט אלס ראיה דעם פסוק אז מ'טאר נישט שעכטן דעם קרבן פסח בעוד חמץ איז דא. ווייל שחיטת הפסח איז יום י"ד נאך חצות, מוז "ביום הראשון תשביתו" אויך מיינען יום י"ד.

5. קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב"ם א נייעם פסוק? אין פרק א האט דער רמב"ם שוין געברענגט דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ" אלס מקור אז ערב פסח איז שוין אסור. פארוואס ברענגט ער דא א נייעם פסוק "לא תשחט על חמץ"? דער חילוק: "לא תאכל עליו חמץ" רעדט פון אכילה (עסן חמץ), אבער "לא תשחט על חמץ" רעדט פון האבן חמץ — "וחמץ קיים" — וואס איז מער רעלעוואנט צו דער מצוה פון השבתה (אוועקשאפן דעם חמץ פון דיין רשות).

6. קשיא: פארוואס איז "לא תשחט על חמץ" נישט א לאו אויף האבן חמץ ערב פסח? אויב דער פסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" מיינט אז מ'טאר נישט האבן חמץ בשעת שחיטת הפסח, פארוואס רעכנט דער רמב"ם עס נישט אלס א באזונדערע לאו? דער רמב"ם ברענגט עס נאר אלס "ראיה לדבר" — א שטיצע פאר דעם פשט אז תשביתו מיינט ערב פסח. קיין קלארע תשובה ווערט נישט געגעבן.

7. פארוואס דארף מען א מצות עשה פון השבתה ווען ס'איז שוין דא "לא יראה"? אויב ס'איז שוין דא א לאו פון "לא יראה ולא ימצא", פארוואס דארף מען נאך א מצות עשה פון תשביתו? דער תירוץ: ס'איז א פשוטע זאך אין תורה אז ס'איז דא א לאו און אן עשה אויף דער זעלבער זאך — "לאו ועשה."

---

הלכה א (המשך): וואס מיינט "השבתה" — ביטול בלב

דער רמב"ם'ס ווערטער

"מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

פשט

די השבתה פון דער תורה איז א ביטול בלב — מ'זאל באטראכטן דעם חמץ ווי עפר, ווי עפעס וואס האט גאר קיין ווערט נישט, און מ'זאל טראכטן אז מ'האט גאר נישט קיין חמץ אין זיין רשות.

חידושים און הסברות

1. ביטול בעלמא סגי — דער רמב"ם'ס שיטה: דער רמב"ם לערנט פון דער גמרא אז "ביטול בעלמא סגי" — ס'איז גענוג צו מבטל זיין דעם חמץ אין הארצן, אן פיזיש ארויסנעמען. מדאורייתא דארף מען נישט זוכן און ארויסנעמען חמץ — ס'איז גענוג צו טראכטן אז דער חמץ איז ווי עפר. א פארווארפענע לערנונג — אז די תורה מיינט בלויז "נעם ארויס דעם חמץ וואס ליגט אויף דיין טיש" — איז "זיכער נישט אמת," ווייל מיט ביטול בעלמא דארף מען גארנישט ארויסנעמען.

2. שאלה: איז ביטול אויך דער פשט אין "לא יראה"? אויב דער רמב"ם זאגט אז השבתה מדאורייתא איז ביטול בלב, איז דאס אויך דער פשט אין "לא יראה ולא ימצא"? דער רמב"ם זאגט "מהו השבתה האמורה בתורה" אבער זאגט נישט "מהו לא יראה האמורה בתורה" — וואס איז אינטערעסאנט. מדאורייתא מעג מען יא האבן חמץ אין הויז — נאר מען טאר נישט "האלטן דערפון." לא יראה ולא ימצא ווערט מקויים דורך ביטול בלב, נישט דורך פיזישע באזייטיגונג.

3. מחלוקת: בלייבט חמץ פיזיש ליגן נאך ביטול? איין צד זאגט: יא, "כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר" — אפילו עס ליגט דארט, ס'איז ווי עפר. דער אנדערער צד זאגט: ס'איז נישט מסתבר אז מדאורייתא מיינט מען אז חמץ זאל בלייבן ליגן — "כל חמץ שברשותו" מיינט חמץ וואס איז פארבליבן (נישט וואס מ'האט בכוונה געלאזט), און דאס מאכט מען מבטל.

4. "מעשיו מוכיחים" קשיא: אויב עמיצער האט שיינע חמץ אין זיין הויז, איז דאך "מעשיו מוכיחים" אז ער האלט דערפון — "בפיו ולבו אינם שווים"? דער תירוץ: ער באטראכט עס ווי עפר, ער האלט גארנישט דערפון. פראקטיש, אויב ער האלט עס טאקע נישט, וועט עס ממילא ארויסגיין. אבער דאס איז א פראקטישע זאך, נישט א דין.

5. חמץ שבלב — דער חסידישע טייטש: דער חסידישע מושג פון "חמץ שבלב" ווערט אריינגעברענגט. אבער דער חידוש פון רמב"ם איז טיפער: חסידים מיינען אז נאר דברים שבלב קען מען מבטל זיין בלב, אבער דער רמב"ם זאגט אז אפילו א פאקטישע, פיזישע חמץ קען מבטל ווערן בלב — ווייל דער עיקר איז די לב. אלעס אנדערש (די פיזישע ארויסנעמען) איז נאר מדרבנן.

---

הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — דער כלל

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו."

פשט

די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ אין אלע באהעלטענישן, ארויסנעמען און מבער זיין.

חידושים און הסברות

1. בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן? לויט דעם רמב"ם איז בדיקת חמץ (דאס זוכן און ארויסנעמען) א דין דרבנן, נישט דאורייתא. מדאורייתא איז גענוג ביטול בלב. די חכמים האבן מתקן געווען אז מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין דער גאנצער רשות.

2. בדיקה מיינט ביעור, נישט נאר זוכן: "בדיקת חמץ" מיינט נישט נאר זוכן — ס'מיינט ביעור (פארניכטן/ארויסשאפן). דער ראיה: די ברכה איז "על ביעור חמץ", נישט "על בדיקת חמץ". דאס ווייזט אז דער גאנצער פראצעס — זוכן, געפינען, און ארויסשאפן — איז איין מצוה פון ביעור. בדיקת חמץ איז אין עצם א "פראָאקטיווע ביעור," א פראקטישע השבתה.

3. דער רמב"ם זאגט נישט דעם טעם פאר בדיקה מדרבנן: אין גמרא איז דא א מחלוקת: רש"י זאגט דער טעם איז שמא יבוא לאכלו (אפשר וועט ער קומען צו עסן); אנדערע ראשונים זאגן דער טעם איז שמא לא ביטל בלב שלם (אפשר איז דער ביטול נישט עכט). דער רמב"ם זאגט נישט דעם טעם בפירוש.

4. וואו דער רמב"ם לייגט בדיקה — ווייזט דעם טעם: ווייל דער רמב"ם לייגט בדיקת חמץ לעבן תשביתו (נישט לעבן דעם איסור פון עסן, נישט לעבן לא יראה), זעט מען אז לויט דעם רמב"ם איז בדיקה א מדרבנן'דיגע פירוש/קיום פון תשביתו. מדרבנן מיינט תשביתו נישט בלויז ביטול בלב, נאר משבית בפועל ממש.

5. שאלה פון אחרונים: צי בדיקה קען ווערן דאורייתא? אויב לויט דעם רמב"ם איז בדיקה א קיום פון תשביתו מדרבנן, פרעגן אחרונים: אויב איינער האט נישט מבטל געווען בלב, צי ווערט דאן בדיקה א מצוה דאורייתא? מען קען דאס הערן אין דעם רמב"ם — ווייל אויב ביטול בלב איז דער דאורייתא וועג, און מען האט עס נישט געטון, דארף מען אפשר א פאקטישע השבתה. און "כל שכן" — אויב השבתה בלב ארבעט, ארבעט זיכער אויך ווען מען ווארפט עס ארויס בפועל.

6. "פוט יור מאני ווער יור מאוט" — באווייז דעם ביטול: מען קען אנקוקן בדיקה מדרבנן ווי א "באווייז" אז דער ביטול איז עכט — "לאמיר זען צו דו מיינסט עס עכט." אויב דו האלטסט דעם חמץ און דו זאגסט אז דו ביסט מבטל, איז דאס נישט קאנסיסטענט.

7. וויכטיגער יסוד אין פארשטיין די סוגיא — ביטול vs. בדיקה: מדאורייתא שטייט "תשביתו" — א נארמאלער בעל הבית פארשטייט דאס ווי נעם דעם חמץ און ווארף עס ארויס. אבער די חכמים (בעלי תלמוד) לערנען אז דער עיקר פון "תשביתו" איז ביטול. ממילא איז בדיקה מדרבנן. אבער דאס מיינט נישט אז אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא און דערנאך זענען געקומען חכמים און מתקן געווען בדיקה ווייל ס'איז געווארן א מכשול. פארקערט: אלעמאל פלעגט מען בודק זיין — דאס איז דער נארמאלע מנהג. נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז מעיקר הדין מדאורייתא איז דאס נישט מוכרח, ווייל ביטול אליין איז גענוג.

8. חילוק צווישן סארטן דרבנן'ס: ס'איז דא גזירות וואס זענען געקומען צו פארמיידן א נייע פראבלעם (ווי מ'האט זיך פריער נישט אזוי געפירט). אבער בדיקת חמץ איז אנדערש — מ'האט זיך אלעמאל אזוי געפירט, נאר די חכמים קלערן אויס אז מדאורייתא איז עס נישט מוכרח. דאס ברענגט קולות און פרטים אין די דינים פון בדיקה.

9. משל פון שבת: ביי שבת מיינט "תשבות" אז מ'זאל נישט טון פעולות — דער מחשבה פון "כל מלאכתך עשויה" קומט דורך נישט טון ארבעט. ביי חמץ אבער איז דער מחשבה (ביטול) אליין גענוג מדאורייתא.

---

הלכה ג: צייט און אופן פון בדיקה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה."

פשט

די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ ביינאכט פון י"ד ניסן, מיט א ליכט.

חידושים און הסברות

1. "אור הנר" — לאפוקי וואס? "אור הנר" מיינט נישט לאפוקי בייטאג (ווייל בייטאג טוט מען עס סתם נישט), נאר לאפוקי אן אבוקה אדער אנדערע באלייכטונגען — א נר איז ספעציפיש בעסער פאר בדיקה.

2. צוויי באזונדערע טעמים: (א) ביינאכט — ווייל אלע מענטשן זענען אין שטוב; (ב) מיט א נר — ווייל אור הנר איז גוט פאר בדיקה. דאס זענען צוויי באזונדערע סיבות.

---

הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען

דער רמב"ם'ס ווערטער

"ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה."

פשט

מען שטעלט נישט אוועק א שיעור ברבים סוף יום י"ג, און אפילו א חכם אליינס זאל נישט אנהייבן לערנען, כדי ער זאל נישט נמשך ווערן און פארפאסן די צייט פון בדיקה.

חידושים און הסברות

1. "מדרש" vs. "קורין": "מדרש" מיינט א שיעור קבוע ברבים; "לקרות" מיינט לערנען ביחיד. "קורין" מיינט נישט דוקא מקרא — עס מיינט לערנען בכלל (אפילו גמרא). ווייל עס קען נישט זיין אז א חכם לערנט דוקא נאר מקרא.

2. "שמא ימשך" — דער יסוד אז תורה איז מושך: דער גאנצער דין איז געבויט אויף דעם אז לערנען תורה איז א "דבר המושך" — עס ציט א מענטש אריין. דאס איז פאראלעל צו דעם דין אז מען טאר נישט אנהייבן א סעודה פאר מנחה (אדער פאר א מצוה), ווייל מען וועט נמשך ווערן.

3. דער ר"ן'ס חידוש וועגן תלמידי חכמים: דער ר"ן זאגט אז וואס שטייט "עונת תלמידי חכמים משבת לשבת" מיינט רוב שבתות, ווייל עס קען זיכער פאסירן אז א חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס ווייל ער האט זיך פארטון אין א שווערע סוגיא. א חכם קען נישט האבן א "סדר קבוע" ווען ער ענדיגט — ווייל לערנען דארף זיין "מלאכתו עראי," עס איז א דבר המושך.

4. [דיגרעסיע: פראקטישע מוסר-השכל] אויב איינער האט א פעסטע צייט ווען ער דארף ענדיגן (ווי אויפפיקן א קינד), איז ביי אים נישטא "שמא ימשך" — ער ווייסט אלעמאל ווען ער ענדיגט. דער דין רעדט פון לערנען וואס האט נישט א פעסטע סוף-צייט.

5. [דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי] ר' ירושלים מרדכי האט געהאט חברותות, און ער וואלט קיינמאל נישט אליין אויפגעהערט — די חברותא האט אלעמאל געדארפט פארמאכן, ווייל דער רבי וואלט געלערנט אן א סוף. דאס איז א מופת אויף "שמא ימשך."

---

הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה... ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר."

פשט

בדיקת חמץ דארף זיין דוקא מיט א נר (לעכט), נישט מיט לבנה-ליכט, נישט מיט זונליכט, און נישט מיט אן אבוקה (פאקל).

חידושים און הסברות

1. וואס "לאור החמה" מיינט: נישט אז בייטאג איז חמה נישט גוט (ווייל שפעטער זאגט דער רמב"ם אז אן אכסדרה קען מען יא בודק זיין לאור החמה), נאר עס מיינט אז ביי אנפאנג נאכט, ביי שקיעה, זאל מען נישט זיך פארלאזן אויף די לעצטע שטראלן זון, נאר נוצן א נר.

2. "לאור הנר" איז דוקא: נישט אז די חכמים האבן בלויז געגעבן אן איידיע פון לעכטיגקייט און מ'קען סובסטיטוטן. א מענטש וואלט געמיינט אז אן אבוקה איז נאך בעסער ווייל עס איז א גרעסערע ליכט, אבער די גמרא זאגט אז אן אבוקה איז שווער צו בודק זיין ווייל דער ליכט גייט נישט אריין אין ענגע פלעצער.

3. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: א פלעשלייט (flashlight) האט אן ענליכקייט צו א נר ווייל עס שיינט פאוקעסט ליכט צו א באשטימטן פלאץ, בעסער ווי א גרויסע ליכט וואס איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה. (דאס איז נישט א פראקטישע פסק אבער א לימודישע פארגלייך.)

---

הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר

דער רמב"ם'ס ווערטער

"במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות... אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם."

פשט

דער דין פון נר איז נאר פאר טונקלע פלעצער — לעכער און באהאלטענע ווינקלען. אן אכסדרה (אפענער פלאץ מיט פיל ליכט) קען מען בודק זיין מיט זונליכט. אמצע החצר דארף בכלל נישט קיין בדיקה ווייל פייגלעך עסן דארט אלעס אויף.

חידושים און הסברות

1. דער "אבל" פון אכסדרה: דער "אבל" איז נישט דער היפוך פון חורים ומחבאות ספעציפיש, נאר דער היפוך פון א צימער וואו עס איז נישט לעכטיג. אויך א צימער אן פענסטערס דארף א נר — דער חילוק איז צווישן לעכטיגע און טונקלע פלעצער.

2. חידוש לגבי היינטיגע הייזער: אין אמאליגע צייטן האבן הייזער נישט געהאט גרויסע פענסטערס, דעריבער איז נאר אן אכסדרה (וואס האט נישט קיין ווענט) געווען באלויכטן גענוג. אבער היינט, וואו יעדע צימער האט גרויסע פענסטערס, האט פראקטיש יעדע צימער בייטאג דעם דין פון אכסדרה — מ'קען בודק זיין לאור החמה.

3. דער עיקר פון בדיקה איז אז מ'זאל זען: עס איז נישט א גזירת הכתוב אויף א נר כשלעצמו.

4. אמצע החצר — חזקה: מ'פארלאזט זיך אויף א חזקה אז פייגלעך עסן אלעס אויף. דאס ווייזט אז מ'קען זיך פארלאזן אויף סברא און חזקה ביי בדיקת חמץ.

---

הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת

דער רמב"ם'ס ווערטער

"חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו."

פשט

א לאך צווישן צוויי הייזער — יעדער בודק פון זיין זייט ביז וואו זיין האנט גרייכט, און דער רעשט ווערט בטל בלב.

חידושים און הסברות

1. די תקנה איז נאר וויפיל ס'איז שייך: חכמים האבן נישט מחייב געווען צו ברעכן א וואנט אדער טון עקסטרעמע פעולות. וואו מ'קען נישט פיזיש צוקומען, איז ביטול בלב גענוג — ווייל ביטול בלב איז דער עיקר מדאורייתא, און בדיקה איז נאר א תקנה וויפיל ס'גייט.

2. "ידו מגעת" אן ספעציעלע כלים: "מקום שידו מגעת" מיינט אן ספעציעלע עקוויפמענט — אן א לייטער, אן ספעציעלע כלים.

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות — שהיא העליונה וששלמטה ממנה."

פשט

ווען מען בודק א מרתף (וויין-קעלער), דארף מען נישט בודק זיין דעם גאנצן מרתף, נאר די צוויי אויסערליכע שורות — די אויבערשטע שטאק און די צווייטע דערונטער — ווייל דאס זענען די פלעצער כי מערסטנס עקספאזד צום מענטש ווען ער קומט אריין.

חידושים

אין דער משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אזוי צו בודק זיין דעם מרתף; דער רמב"ם פסק'נט אז מען בודק די שתי שורות החיצונות.

---

הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש... נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף."

פשט

מען דארף נישט חושש זיין אז א חולדה (מייזעלע/חיה) האט אפשר חמץ געשלעפט צו א פלאץ וואו מען לייגט נישט חמץ. ווייל אויב מען הייבט אן חושש זיין אזוי, איז קיין סוף נישטא — מען וועט דארפן חושש זיין פון הויז צו הויז, פון שטאט צו שטאט.

חידושים און הסברות

1. דער רמב"ם'ס פירוש vs. רש"י: דער מאור עינים ברענגט אז דער רמב"ם'ס פירוש אין דער משנה איז אנדערש פון רש"י. רש"י לערנט אז דער דין פון "אין חוששין שמא גררה חולדה" רעדט זיך נאך בדיקת חמץ — מען זאל נישט מורא האבן אז נאך דער בדיקה האט א חיה צוריקגעשלעפט חמץ. דער רמב"ם אבער לערנט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בו חמץ — מען זאגט נישט אז יעדער פלאץ ווערט א "מקום שמכניסין" בלויז ווייל א חיה קען אהין שלעפן.

2. "מעיר לעיר" לויט דער רמב"ם: לויט רש"י מיינט "מעיר לעיר" אז מען וואלט געדארפט חושש זיין אז א חיה שלעפט חמץ פון איין שטאט צו דער אנדערער (נאך בדיקה). לויט דער רמב"ם מיינט עס אז מען וואלט געדארפט בודק זיין אומעטום ווייל אומעטום קען א חיה אהין ברענגען. דער לשון "ואין לדבר סוף" שטימט זייער גוט מיט דער רמב"ם'ס פירוש — עס רעדט זיך פון א כלל אז מען קען נישט איבערטרייבן חששות.

3. [דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ] בדיקת חמץ איז דרבנן, און נארמאלערווייז ביי ספקא דרבנן גייט מען לקולא. פונדעסטוועגן זעט מען אז חז"ל האבן יא מחמיר געווען — מען דארף בודק זיין אפילו פלעצער וואו ס'איז נאר א ספק אויב מען האט דארט חמץ אריינגעלייגט (ווי חורי הבית האמצעיים). דער תירוץ: דאס איז נישט א חומרא אויף חששות, נאר דאס איז די מצוה גופא — חז"ל האבן אזוי דעפינירט דעם חיוב בדיקה, אז פלעצער מיט א חזקה פון חמץ דארפן בדיקה. אבער מען האט נישט מחמיר געווען אן א שיעור — מען האט יא געשטעלט גבולות (ווי "אין חוששין שמא גררה חולדה").

---

הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע

דער רמב"ם'ס ווערטער

ער האט אראפגעלייגט עשר חלות (צען שטיקלעך ברויט/בולקעס) [נאך דער בדיקה], און ווען ער קומט צוריק פאר ביעור חמץ טרעפט ער נאר תשע (ניין) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.

פשט

אויב איינע פון די צען שטיקלעך חמץ איז פארשוואונדן, דארף מען נאכאמאל בודק זיין, ווייל מען ווייסט אז ערגעץ אין הויז איז דא א שטיקל חמץ וואס מען זעט נישט.

חידושים און הסברות

1. מקור פון מנהג צען ברעקלעך: פון דעם רמב"ם זעט אויס דער מקור פאר דעם מנהג אז מען לייגט אוועק צען שטיקלעך ברויט פאר דער בדיקה.

2. חלות = גאנצע שטיקלעך, נישט פירורין: דער רמב"ם רעדט פון חלות — גאנצע שטיקלעך (בולקעס/רעפטלעך), מינימום א כזית. ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר געווען אן אנדערע הלכה.

3. פארוואס דארף מען חושש זיין — ס'איז דאך א ספקא דרבנן? דא איז נישט א בלויזע חשש, נאר ס'איז כמעט א וודאי — ער ווייסט אז ס'איז דא א שטיקל חמץ וואס פעלט. דער פלאץ איז "אויס בדוק" — מען ווייסט זיכער אז ערגעץ דא איז חמץ וואס ער זעט נישט.

4. חילוק צווישן דעם דין און "אין חוששין שמא גררה חולדה": דארט איז ס'א ריינע חשש אן שום רגלים לדבר. אבער דא איז דא רגלים לדבר — ער האט געציילט צען און טרעפט נאר ניין, ס'איז א מציאות אז עפעס פעלט.

5. "אפשר ער האט פאלש געציילט": דער חידוש איז אז אפילו מען קען טענה'ן אז ער האט פאלש געציילט, פונדעסטוועגן דארף מען חושש זיין.

---

הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין אז ער האט איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אם לא מצא קלום — הרי זה בודק עליו."

פשט

ווען מען זעט אן עכבר אריינקומען אין הויז מיט חמץ נאך דער בדיקה, דארף מען נאכאמאל בודק זיין. אפילו אויב מען טרעפט ברעקלעך אינמיטן הויז, דארף מען נאך אלץ חושש זיין אז ער האט דעם גאנצן שטיקל באהאלטן ערגעץ אין א לאך אדער פענצטער.

חידושים און הסברות

1. פירורין זענען נישט קיין ראיה ביי אן עכבר: ס'איז נישט דער דרך פון אן עכבר צו מאכן פירורין — אן עכבר ברעקלט נישט ווי א מענטש (אדער א תינוק). דערפאר, אויב מען טרעפט פירורין, איז דאס סתם פירורין וואס זענען שוין פריער דא געווען, און ס'האט גארנישט צו טון מיט דעם עכבר'ס חמץ.

2. מען דארף בודק זיין אפילו ווען מען טרעפט נישט: אויב מען טרעפט גארנישט ביי די לעכער און פענצטער — הרי זה בודק עליו — מען מוז ווייטער זוכן.

---

דין פירורין (ברעקלעך) — כללי'דיגער יסוד

חידושים

1. פירורין אליין דארפן קיינמאל נישט בדיקה. דער רמב"ם זאגט נישט אז מען דארף אויפקלייבן די פירורין. ווען מען געפינט פירורין (ביי א תינוק וואס האט אריינגעטראגן ברויט), איז מען פטור פון בדיקה — דאס ווייזט אז פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות. זיי זענען נישט בלויז "כעפר" (ווי עפעס וואס מען איז מפקיר), נאר זיי זענען ממש גארנישט — זיי האבן קיין הלכתישע באדייטונג ווי חמץ.

2. חילוק צווישן עכבר און תינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — א קינד ברעקלט ווען עס עסט, אלזא פירורין ביי א קינד ווייזן אז עס האט דארט געגעסן. אבער אין דרך עכבר לפרר — אן עכבר ברעקלט נישט, אלזא פירורין ביי אן עכבר ווייזן גארנישט.

---

הלכה י (המשך): דין ספיקות אין בדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דער רמב"ם'ס ווערטער

"הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק."

פשט

א מענטש האט אנגעגרייט ניין פיילס מצה און איין פייל חמץ. אן עכבר האט גענומען איינס און אריינגעטראגן אין א בדוק'טע חדר. מען ווייסט נישט צי ער האט גענומען חמץ צי מצה. דער דין איז אז מען דארף בודק זיין.

חידושים און הסברות

1. כל קבוע כמחצה על מחצה: דער יסוד פון דעם דין איז דער כלל פון "כל קבוע כמחצה על מחצה" — אלעס וואס איז קבוע (שטייט אויף זיין פלאץ) באקומט א דין ווי פופציג-פופציג, אפילו ווען דער רוב איז מצה. דערפאר קען מען זיך נישט פארלאזן אויפן רוב, און מען דארף בודק זיין.

2. ביאור דער סברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט: דער אריגינעלע פאל איז תשע חנויות — ניין כשר'ע פלייש-געשעפטן און איינע טריפה. ווען א מענטש שטייט שוין אין א געשעפט און ווייסט נישט אין וועלכע ער איז, איז עס נישט פאסיג צו זאגן "רוב" — ווייל ער איז דאך דא, אין איין באשטימטע פלאץ. "רוב" איז א כלי פאר ווען מ'ווייסט נישט פון וואו עפעס קומט, נישט ווען מ'איז שוין דארט. דער משל: ווען א איד קומט פון ענגלאנד, קען מען זאגן "מסתמא קומט ער פון לאנדאן" — ווייל רוב אידן אין ענגלאנד וואוינען אין לאנדאן. דאס איז פריש — דער מענטש איז שוין אוועק פון דארט, און מ'באנוצט רוב צו באשטימען פון וואו ער איז געקומען. אבער ווען א מענטש פארט קיין ענגלאנד און מ'זאגט אים "מסתמא פארסטו קיין לאנדאן" — דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס. ער איז דאך דארט, ער איז אין א באשטימטע פלאץ.

3. מ'דארף ארויסנעמען דעם באגריף "טשענסעס" (chances): אויב מ'טראכט אין מאדערנע טערמינען פון probability, וועט מען נישט פארשטיין דעם חילוק צווישן קבוע און פריש — ווייל סטאטיסטיש איז דער טשענס דער זעלבער. אבער חז"ל קוקן נישט אויף ספיקות דורך "טשענסעס" — זיי קוקן אויף ספיקות אנדערש. ווען מ'נעמט ארויס דעם באגריף "טשענסעס" און מ'קוקט אויף דעם מיט שכל הישר, איז דער חילוק צווישן קבוע און פריש זייער נאטירלעך און פשוט.

4. דער ראב"ד'ס שיטה ביי קבוע: דער ראב"ד, וואס איז מחולק אויף דעם רמב"ם אין אנדערע פעלער (ווייל ער האלט ספיקא דרבנן לקולא), וואלט אפשר דא מודה גע

ווען, ווייל ביי קבוע ווערט עס ממש א שקול ספק (מחצה על מחצה), נישט בלויז א ספק וואס מ'קען מיקל זיין מצד ספיקא דרבנן.

---

מחלוקת ראב"ד אויפן רמב"ם — ספיקות אין בדיקת חמץ

ראב"ד'ס קשיא

דער ראב"ד איז נישט מסכים מיטן רמב"ם'ס גאנצן אפּרוטש. זיין טענה: די אלע ספיקות אין דער גמרא רעדן וועגן ביטול (וואס איז מדאורייתא), אבער בדיקה איז נאר מדרבנן. אויב אזוי, זאל מען זאגן ספיקא דרבנן לקולא, און מען דארף נישט בודק זיין בכלל ווען ס'איז א ספק.

קשיות אויפן ראב"ד

1. ביטול איז נישט ספעציפיש: ביטול איז דאך נישט אויף א ספעציפיש שטיקל חמץ — ביטול איז א כללות'דיגע הכרזה אז אלע חמץ זאל זיין בטל. ווי העלפט דאס פאר די ספיקות? דער ראב"ד'ס שיטה פרעזופּאזירט אז ביטול איז ספעציפיש, אבער אין דער גמרא שטייט נאר אז מען איז מבטל חמץ מלבו — נישט א באשטימטע שטיקל.

2. בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות: דער עצם באגריף פון בדיקה — בחורים ובמחבאות, נאכזוכן אין לעכער — איז דאך שוין א ספק-סיטואציע. מען זוכט דאך ווייל אפשר איז דא חמץ, אפשר נישט. אזוי אז ספיקות זענען אינהערענט א טייל פון הלכות בדיקה.

רמב"ם'ס סברא (ווי עס ווערט פארגעשטעלט)

דער רמב"ם האלט מסתמא אז מען זאגט נישט ספיקא דרבנן לקולא ביי בדיקה, ווייל דער עצם דין בדיקה איז אז מען דארף נאכגיין און פארזיכערן — מען קען זיך נישט פארלאזן אויף ספיקות. דאס איז דער גדר פון בדיקה גופא — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.

מגיד משנה'ס תירוץ

דער מגיד משנה פארענטפערט דעם רמב"ם'ס שיטה מיט דער זעלבער סברא אז בדיקת חמץ עיקרו על הספק — דערפאר מחמירים בספיקות. עס ווערט באטאנט אז עס איז וויכטיג צו ערשט אליין טראכטן א סברא, איידער מ'זעט אז א גדול האט עס געזאגט — ווייל אנדערש ווערט מען בייעסד און מ'קען נישט אביעקטיוו אפשאצן צי ס'איז א גוטע סברא.

פּראקטישע רלוונטקייט

דער טור (או"ח סימן תל"ט) ברענגט דעם ראש'ס פסקים אויף די הלכות, און שרייבט בפירוש: "יש דין סתרמב"ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון" — ער האט נישט געהאט כח צו שרייבן אלע רמב"ם'ס הלכות. דער סיבה איז ווייל פיל פון די שאלות מאכן זיך נישט אזוי פראקטיש.

[דיגרעסיע: רש"י'ס ענוותנות] רש"י אויף פרשת ואתחנן ביי עשרת הדברות זאגט אז ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר'ן וואס ער האט שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. דאס איז א סימן פון ענוותנות — רש"י האט זיך פארגעשטעלט אז דער לערנער וועט צוריקגיין צום ערשטן מקום. אין קאנטראסט, היינטיגע ספרים חזר'ן איבער אלעס, ווייל מען טרויט נישט דעם עולם אז ער וועט צוריק טשעקן.

---

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — פאלן וואו מ'דארף נישט בודק זיין

דער רמב"ם'ס ווערטער

ווען ס'איז דא צוויי ציבורים (חמץ און מצה), צוויי הייזער (בדוק און אינו בדוק), צוויי עכברים — איינער נעמט חמץ, איינער נעמט מצה — און מ'ווייסט נישט ווער איז וואוהין געגאנגען. אדער: צוויי בדוק'ע הייזער, איין ציבור חמץ, אן עכבר נעמט און מ'ווייסט נישט צו וועלכע הויז ער איז אריין. אדער: ער האט בודק געווען און נישט געטראפן — ווייסט נישט צו דער עכבר האט עס דא געלאזט צי ווייטער געטראגן. אדער: ער טרעפט א שטיקל ברויט — ווייסט נישט צו דאס איז וואס דער עכבר האט געברענגט, צי ס'ליגט נאך עפעס באהאלטן. בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות.

פשט

אין אלע דאזיגע פאלן דארף מען נישט נאכאמאל בודק זיין, ווייל דא איז נישטא קיין קביעות.

חידושים

דא איז די שאלה נישט ביי די ציבורים (וואו עס איז קבוע), נאר ביי דער הויז — און דארט איז עס שוין פריש (נישט קבוע). דער שטיקל ברויט איז שוין אוועק פון זיין מקום, און מ'קען זאגן מסתמא איז ער געקומען פון דער רוב — דאס הייסט פון דער מצה-ציבור.

---

הלכה י (המשך): הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת — פאלן וואו מ'דארף יא בודק זיין

דער רמב"ם'ס ווערטער

ער האט געלייגט חמץ אין איין ווינקל, און טרעפט עס אין אן אנדער ווינקל. אדער: ער האט געלאזט ניין חלות און טרעפט צען — פון וואו איז די צענטע? אדער: ניין ציבורים מצה און איין חמץ, און איין ככר האט זיך אפגעשיידט (פריש), און אן עכבר נעמט עס און גייט אריין אין א בדוק'ן הויז. אדער: אן עכבר מיט חמץ, ספק צי ער איז אריין אין דעם הויז צי נישט. בכל אלו צריך לבדוק.

חידושים

דא איז נישט קיין רוב וואס העלפט — ס'זענען צוגעקומען נייע חששות (אפשר האבן עכברים נאך געברענגט, אפשר איז דאס א נייע שטיק ברויט). ביי דעם פאל פון "פירש" — ווען דער ככר האט זיך אפגעשיידט פון די ציבורים — איז עס שוין פריש (נישט קבוע), און מ'קען יא זאגן רוב, אבער דער עכבר האט עס גענומען און אריינגעברענגט אין א בדוק'ן הויז, וואס שאפט א נייעם ספק.

---

הלכה י (המשך): נכנס עכבר בככר ויצא עכבר בככר — תליה

דער רמב"ם'ס ווערטער

אן עכבר גייט אריין מיט א ככר, דערנאך זעט מען אן עכבר ארויסגיין מיט א ככר — אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, און אינו צריך לבדוק. אבער: היה הראשון שחור והשני לבן — צריך לבדוק. נכנס עכבר בככר, יצאה חולדה בככר — צריך לבדוק. יצא עכבר בככר (אן אז מ'האט געזען אריינגיין) — אינו צריך לבדוק.

פשט

מ'תולה דאס איינע אין דאס אנדערע — מ'זאגט אז ס'איז דער זעלבער עכבר מיט דער זעלבער ככר. אבער ווען ס'איז קלאר אז ס'איז נישט דער זעלבער (אנדער קאליר, אנדער בעל חיים), דארף מען בודק זיין.

---

הלכה י (המשך): נחש שנכנס לחור ופת בפיו — סכנה

דער רמב"ם'ס ווערטער

א שלאנג איז אריינגעגאנגען אין א לאך מיט ברויט אין מויל. דער הויז איז ווי א חור שצריך בדיקה, אבער דער מענטש טאר נישט אליין בודק זיין ווייל ס'איז א חשש סכנה. און אין חייב לו חובה להוציאו — מ'דארף אויך נישט רופן א פראפעשאנעל (שלאנגען-פאנגער) עס ארויסצונעמען.

חידושים

1. סכנה פטר'ט אינגאנצן: איינמאל ס'איז א חשש סכנה, האבן חכמים גע'פטר'ט אינגאנצן — מ'דארף נישט גיין זוכן אומוועגן (ווי רופן א פראפעשאנעל). דאס איז פאראלעל צום דין ביי א גוי'ס הויז — מ'זאגט נישט אז ער דארף גיין קויפן מתנות פאר דעם גוי אדער ברענגען א לויער, ווייל איינמאל ס'איז א סכנה, איז מען פטור.

2. שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק: געווענליך זאגן חכמים אז ביי ספק דרבנן דארף מען נישט חושש זיין, אבער דא זענען זיי מחמיר אויף ספק. ביז ווי ווייט גייט מען? נאר ווען ס'מאכט סענס — ווען ס'איז א סכנה, איז אין לדבר סוף — מ'שטעלט א גרעניץ. מסתמא האט דער נחש נאך נישט געגעסן דעם ברויט (דערפאר האט ער עס גענומען), אבער מ'פטר'ט דעם מענטש פון בדיקה.

---

הלכה יא: כזית חמץ שבשמי קורה (חמץ אויבן ביים דאך/באלקן)

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה."

פשט

א כזית חמץ וואס ליגט אויבן ביי די באלקנס פון דאך — מען איז מחייב דעם מענטש צו ברענגען א לייטער און עס אראפנעמען, ווייל ס'קען אראפפאלן.

חידושים און הסברות

1. קשיא פון "שמא יפול" — וואס איז די חשש? דער טעם "שפעמים יפול" איז מערקווירדיג. אויב די גאנצע בדיקה האט נישט צו טון מיט עסן (ווי דער רמב"ם'ס שיטה אז בדיקה איז א מדרגה פון תשביתו), וואס גייט מיר אן צו ס'וועט אראפפאלן צו נישט? אבער אויב מ'זאגט אז ס'האט צו טון מיט "שמא יבוא לאכלו," איז ס'זייער פשוט — ווען ס'פאלט אראפ קען ער עס עסן.

2. תירוץ אויב מ'גייט נישט מיט דעם "עסן" טעם: דער חמץ אויבן ביי די קורה איז יעצט אין א מקום וואס איז כמעט ווי "אין ידו מגעת" — א פלאץ וואס איז פטור פון בדיקה. אבער ווייל ס'קען אראפפאלן, וועט עס ווערן א מקום שחייב בדיקה. און אין יום טוב אליין קען מען נישט בודק זיין, דעריבער מוז מען עס יעצט ערב יום טוב אראפנעמען. דער חיוב איז נישט ווייל ער וועט עס עסן, נאר ווייל ס'וועט ווערן א מקום מחויב בדיקה ווען ס'וועט שוין צו שפעט זיין.

---

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דער רמב"ם'ס ווערטער

"היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו."

פשט

חמץ וואס איז אין א גרוב (בור) — מען איז נישט מחייב אים עס ארויפצונעמען, נאר ער איז מבטל עס אין זיין הארץ און גענוג.

חידושים

1. דער חילוק צווישן קורה און בור: ביי קורה — זאכן פאלן אראפ (גראוויטי), אלזא ס'איז א ריאלע חשש אז ס'וועט אראפקומען. אבער ביי א בור — זאכן גייען נישט ארויף פון זיך אליין, ס'איז "מנהג העולם" אז זאכן פאלן אראפ נישט ארויף. דעריבער איז ביי בור גענוג מיט ביטול.

2. ביטול העלפט דא: דאס שטימט מיט ביידע שיטות: אויב ס'איז וועגן "שמא יבוא לאכלו" — ס'איז נישט שייך ווייל ס'גייט נישט ארויפקומען; אויב ס'איז וועגן בדיקה אלס מדרגה פון תשביתו — ביטול איז גענוג ווען ס'איז אין א מקום וואס איז נישט צוגענגליך.

כללי'דיגע דיון: ווי טייער דארף בדיקה קאסטן?

1. קאסטן פון בדיקה: אלע בדיקות קאסטן געלט אדער צייט. די חכמים האבן מחייב געווען געוויסע זאכן, אבער ס'איז דא א שיעור וויפיל א מענטש דארף אויסגעבן פאר א מצוה דאורייתא און פאר דרבנן. דער ענין פון "חובר חבר" (א פראפעסיאנעלער סערוויס) ווערט דערמאנט אלס ביישפיל פון עפעס וואס איז "זייער עקספענסיוו" — מ'קען נישט פארלאנגען פון א מענטש אזעלכע הוצאות.

2. [דיגרעסיע: פלעקסיביליטעט פון הלכה] די הלכה איז "די מאוסט פלעקסיבל סיסטעם" — ס'איז כמעט אלעמאל דא א וועג ארויס, א היתר. רוב הלכות לערנט מען כדי צו טרעפן אז מ'דארף טאקע נישט טון אזויפיל ווי מ'האט געמיינט. ס'איז נישט אידעאלאגיש שטרענג, נאר פראקטיש.

---

---

הלכה יג: המשכיר בית סתם בי"ד — חזקת בדוק

דער רמב"ם'ס ווערטער

"המשכיר בית סתם בי"ד — הרי זה בחזקת בדוק ואין צריך לשאול. ואם אמרה אשה או קטן 'אנו בדקנוהו' — הרי אלו נאמנים. הכל נאמנים על ביעור חמץ. והכל כשירים לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק."

פשט

ווער עס דינגט א הויז ערב פסח (י"ד) קען אננעמען אז דער פארדינגער האט שוין בודק געווען — חזקת בדוק. מען דארף נישט פרעגן. נשים, עבדים, קטנים זענען נאמנים אויף בדיקת חמץ, און זענען אויך כשר צו בודק זיין.

חידושים

1. חזקה באזירט אויף ערליכקייט: דער רמב"ם רעדט פון א חזקה אז א אידישער מענטש טוט וואס ער דארף — היות אז ס'איז שוין געווען א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמט מען אן אז ער האט מקיים געווען.

2. נאמנות פון אשה וקטן — ווייל ס'איז דרבנן: לכאורה אויף א דאורייתא וואלטן אשה און קטן נישט נאמן געווען (אויף עדות). אבער היות אז בדיקת חמץ איז א דרבנן, איז "הכל נאמנים על ביעור חמץ."

3. צוויי נקודות אין "הכל כשירים לבדיקה": (א) זיי זענען נאמן צו זאגן אז זיי האבן בודק געווען. (ב) זייער בדיקה אליין איז כשר — א גרעסערע הלכה. דאס הייסט נישט נאר אז מען גלויבט זיי, נאר אז דער מעשה בדיקה דורך זיי איז גילטיק.

4. שיעור קטן לבדיקה — פראקטיש, נישט הלכתי: דער שיעור פון "קטן שיש בו דעת לבדוק" איז א פראקטישע זאך — צי ער פארשטייט וואס ברויט איז, צי ער ווייסט וואס ער דארף זוכן. דאס איז נישט דער רגילער שיעור פון חינוך.

5. חילוק צווישן חיוב און כשרות: דער רמב"ם רעדט דא נישט פון חיוב בדיקה (וואס נשים ועבדים האבן זיכער, ווי ביי יעדע מצוה), נאר פון כשרות — צי זייער בדיקה איז גילטיק פאר אנדערע.

---

הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — אויף וועמען איז דער חיוב בדיקה?

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אם עד שלא מסר המפתח חל י"ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק."

פשט

דער חיוב בדיקה גייט לויט ווער האט דעם שליסל (קאנטראל איבער דעם הויז) ווען ליל י"ד קומט.

חידושים

1. דער חיוב ווענדט זיך אין ווען ס'ווערט חל, נישט ווען פסח איז: מען וואלט געקענט טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז א תנאי אין די מצוה פון פסח — ממילא זאל עס זיך ווענדן אין ווער האט דעם הויז פסח. זאגט דער רמב"ם: ניין, ווען דער חיוב בדיקה חל (ליל י"ד), ווער האט דעמאלט דעם שליסל — אויף אים איז דער חיוב.

2. אפשר א חושן משפט'דיגער דין: עס קען זיין אז דאס איז נישט נאר א הלכות פסח דין, נאר א ממונות/חושן משפט דין — ווער איז פאראנטווארטליך פאר דעם הויז ווען דער חיוב טרעט איין.

---

הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דער רמב"ם'ס ווערטער

"המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה."

פשט

אויב איינער דינגט א הויז מיט דער אנאמע אז עס איז בדוק, און עס שטעלט זיך ארויס אז נישט — דארף דער שוכר בודק זיין, און ער קען נישט טענה'ן מקח טעות, ווייל בדיקת חמץ איז א מצוה.

חידושים

חידושים

1. פאראלעל צווישן יוצא לדרך און אוצר: דער רמב"ם שטעלט צוזאמען דעם דין פון יוצא לדרך מיט דעם דין פון אוצר.

2. דער חילוק צווישן קודם שלשים און תוך שלשים: קודם שלשים יום — אפילו אויב ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין, ווייל דער חיוב בדיקה איז נאך נישט חל. תוך שלשים יום — ווען דער חיוב בדיקה איז שוין דא, און ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר, דארף ער בודק זיין איצט, ווייל מ'האט מורא אז ער וועט עס אנטדעקן פאר פסח און דעמאלט וועט ער דארפן בודק זיין אבער וועט נישט האבן צייט. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי יוצא לדרך — דער חשש אז ער וועט נישט האבן פנאי.

3. יסוד: ביידע דינים — יוצא לדרך און אוצר — דרייען זיך ארום דעם זעלבן עיקרון: קודם שלשים יום איז נישטא קיין חיוב בדיקה, ממילא קען מען נישט מחייב זיין א בדיקה. תוך שלשים יום איז שוין דא א חיוב, און דעריבער מוז מען בודק זיין ווען עס איז א חשש אז מ'וועט שפעטער נישט קענען.

---

סיום פרק ב'

מיט דעם ענדיגט זיך פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה. עס בלייבט נאך א פרק וועגן הלכות בדיקת חמץ (פרק ג').

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצות עשה פון השבתת חמץ – ביטול בלב און בדיקת חמץ

הלכה א: מצות עשה מן התורה להשבית החמץ

Speaker 1:

א גוטן, מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה, און מיר דאנקען אלע תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ווערצבערגער פאר'ן נאכאמאל מקדיש זיין די שיעור פאר די יאר, און מיר גייען מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה.

יא. די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט אלע, נישט אלע, די עיקר איסורים פון אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך וואס איז בעצם א חיוב שוין ערב פסח, די פטור ווערן פון די חמץ. מיר וועלן זען וואס איז די טייטש.

יא. זאגט דער רמב"ם, "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ער האט אנגעהויבן די פרק מיט די מצוות עשה ולא תעשה, אז ס'איז דא א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ, צו צעשטערן, מבטל זיין די חמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".

דיסקוסיע: וואס טייטש "ביום הראשון"?

איז דא א פראבלעם, וואס טייטש "ביום הראשון"? ס'קען נישט זיין אז ס'מיינט די ערשטע טאג פון פסח, ווייל דעמאלטס האלט מען דאך שוין טיף אינמיטן די איסור.

זאגט דער רמב"ם, "מפי השמועה למדו", האבן די חכמים אנטפלעקט מפי השמועה, הלכה למשה מסיני פון משה רבינו, "שראשון זה הוא יום ארבעה עשר", אז דער "ראשון" מוז מיינען דער ראשון פאר פסח, "ביום הראשון", דער ערשטער טאג פאר ס'ווערט פסח.

אדער אפשר קען מען זאגן דער ערשטער טאג וואס ס'איז דא די איסור חמץ, און די איסור חמץ הייבט זיך דאך שוין אן ערב פסח, יענע טאג איז דא די מצות עשה פון "תשביתו שאור מבתיכם".

ס'איז מיר נישט געווען הונדערט פראצענט קלאר וויאזוי דער... איך האב געטראכט אפשר "ביום הראשון" זאל שוין זיין משבת, אבער מ'ווייסט נישט. עס קען זיין "ביום הראשון" אפשר מיינט די ערשטע טאג ווען ס'איז דא אן איסור חמץ, און אונז ווייסן שוין, דאס איז די נעקסטע זאך וואס ער גייט זאגן.

דער פסוק שטייט אבער, קוק אין דעם פסוק, דאס גייט דאך אזוי: "שבעת ימים... אך ביום הראשון תשביתו". ס'איז זייער שווער צו לערנען אז ס'שטימט נישט פשוט טייטשן די פשוט'ישע מקרא. חוץ אויב מ'זאגט אז מ'זאל זאגן אז "אך ביום הראשון" זאלסטו שוין מאכן זיכער אז ס'איז שוין זיין, און ממילא קומט אויס אז די מצוה איז שוין פארדעם.

פארדעם טאקע זאגט דער רמב"ם אז ס'איז מפי השמועה. ווען ס'וואלט געשטאנען קלאר, וואלט ער געדארפט זאגן אז ס'שטייט. ס'שטייט דאך נישט. ס'שטייט א מצות תשביתה, אבער אז ס'איז ביום הראשון נאך ערב פסח, דאס איז א קבלה.

אבער ס'איז אויך מוכרח וועגן די זאך וואס מ'האט שוין געזאגט אז מ'דארף שוין אז ס'איז שוין אסור פון חצות.

ראיה לדבר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי"

זאגט דער רמב"ם, "וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'". ראיה לדבר זה, א ראיה אז דער "ביום הראשון" מיינט שוין יום ארבעה עשר, איז מה שכתבה התורה, שטייט אין די תורה א פסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

"כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים", וואס טייטשט דער פסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, מ'זאל נישט שעכטן דעם קרבן פסח ווען ס'איז נאך דא די חמץ.

ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער האט געברענגט דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ", ס'איז די זעלבע זאך, אבער... אה, דאס האסטו געפרעגט פריער אז... יא. אבער... יענץ איז געווען אן אכילה, און דאס איז אויף די האבן. ווייל דו האסט חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.

און ווען שעכט מען דעם קרבן פסח? "ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות". מוז זיין אז "ביום הראשון" מיינט יום ארבעה עשר.

ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ס'איז ממש די זעלבע זאך ווי "לא תאכל עליו חמץ". ס'איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם ברענגט א נייע פסוק. ער וואלט ווען געקענט גיין מיט די פסוק וואס ער האט שוין געברענגט. אבער נישט קיין חילוק, פון ביידע פסוקים איז דאס משמע.

Speaker 2:

פארוואס איז די זעלבע זאך?

Speaker 1:

איך ווייס נישט וואס איז טאקע די חילוק. טאקע נישט קלאר.

Speaker 2:

אקעי, ווייל דארטן שטייט דאך אז דארטן...

Speaker 1:

לאמיר זאגן אזוי, איך האב א קשיא דא. ווייל יענץ אז "לא תאכל עליו חמץ" מיינט אז בעוד החמץ קיים, אדער בזמן שהחמץ קיים, האט דער רמב"ם אויך געזאגט אז ס'איז מפי השמועה.

אקעי, אפשר דארטן מיינט ער נאר אז ס'איז די זמן, אבער אז בשעת וואס מ'שעכט ממש, דאס איז אפשר יא די פשוט'ע פשט. סאו א כפילה פון די פשוט'ע פשט איז מוכרח אז שוין ערב פסח טאר מען נישט האבן קיין חמץ. ס'קומט דאך אויס אז א תשביתו מוז זיין ערב פסח, אבער דאס איז א ראיה.

אבער דער רמב"ם זאגט יא, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. ס'איז נישט אזוי ווי די פשט וואס דו האסט געזאגט אז ס'דארף שוין זיין מושבת, נאר ביי יום הראשון. וועגן דעם טראכט איך, ביי יום הראשון פון די איסור חמץ.

Speaker 2:

וואס שטייט אבער "שבעת ימים"? ס'איז דא שמונה ימים קומט אויס. איך מיין, ס'שטופט דאך אלץ נישט אריין אזוי אין די פסוק.

Speaker 1:

ניין, "שבעת ימים" שטייט אויף "מצות תאכלו". נאר זיבן טעג איז "מצות תאכלו".

וואס איז די לשון הפסוק? זיבן טעג זאל מען עסן מצות. אבער נאך פאר אפילו איז דא די מצוה פון מצה, נאך ביום הראשון פון די איסור חמץ זאל שוין זיין "תשביתו שאור מבתיכם". און ער ענדיגט צו "כי כל אוכל חמץ".

אויב גייט מען פשוט'ישע מקרא איז אזוי, דו זאלסט עסן מצות. פארוואס זאלסטו עסן מצות? ווייל ס'איז דאך נישט דא קיין חמץ. די איינציגע זאך וואס דו מעגסט עסן איז מצות. ס'איז דאך נישט אזוי, ווייל אונז ווילן דאך אז ס'זאל זיין א מצוה, נישט סתם א פראקטישע העלד.

זאגט ער, זיבן טעג איז דא מצות מצה. קען טאקע זיין אז דאס איז וואס דער פסוק זאגט, זאלסט נישט מיינען אז אלע טעג וואס ס'איז דא איסור חמץ איז אויך דא מצות מצה, אז מצות מצה הייבט זיך שוין אן פון ערב פסח ביי חצות? ניין. די מצוה פון מצה איז נאר דא זיבן טעג. און די איסור חמץ איז שוין דא אכט טעג, און אין די ערשטע פון די אכט טעג זאל מען מאכן די השבתה.

נישט מיט די אכט טעג, just to be clear. ערב פסח איז דא איסור. אין די ערשטע טאג פון איסור חמץ איז דא די מצוה פון תשביתו.

נישט הונדערט פראצענט קלאר, אבער איך גיי מיט די רמב"ם, ווייל דער רמב"ם זאגט מען טאקע אז ס'איז על פי השמועה, אונז האבן אזוי מקבל געווען אז דאס מיינט עס. ס'איז דא א שטיקל ראיה אויך.

דיסקוסיע: די שייכות צווישן מצות עשה פון תשביתו און לא תעשה פון לא יראה

רייט, דאס איז נאר אונז זאלן מיר האבן א מצות עשה. דאס אז מ'דארף אוועקטרייבן אלע חמץ, וואלט מען געוואוסט אפילו אן די מצות עשה וועגן די לא תעשה פון האבן חמץ, וואס אונז האבן פריער געלערנט אז ס'איז "אך ביום הראשון", די גמרא זאגט פון "אך", אדער די גמרא זאגט וועגן "לא יאכל חמץ". "לא יאכל חמץ", די איסור פון יום ארבעה עשר. דער רמב"ם לערנט עס ארויס פון "לא תאכל עליו חמץ". איך זאג, איך געדענק די אנדערע, די גמרא זאגט אזוי פון "אך ביום הראשון תשביתו".

אבער וואס? וואס זאגסטו?

Speaker 2:

וואס?

Speaker 1:

סאו נאכאמאל, יעצט רעדט מען נישט פון יענע איסור. יענץ איז אן אנדערע סארט איסור. מיינט, ס'איז דא אן איסור צו עסן חמץ. ניין, האבן חמץ. "לא יראה ולא ימצא" זאגן אונז. אז מ'טאר נישט האבן חמץ, און מ'טאר נישט עסן. ס'קען זיין אז... זייער אינטערעסאנט. סאו אויף אכילת חמץ איז דא א לאו, און אויף האבן איז דא אן עשה. זעט אויס.

און דער פסוק אפשר "לא תשחט על חמץ", וואס מיינט פאר חמץ קער, איז נישט די זעלבע וואס ער האט געזאגט פריער, אז מ'טאר נישט עסן בזמן שחיטת הפסח.

Speaker 2:

און פארוואס זאל נישט דאס זיין אויך א לאו?

Speaker 1:

אויך א לאו, ס'זאל זיין "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ס'זאל זיין א לאו פון האבן חמץ ווען מ'שעכט די קרבן פסח. ער זאגט עס נאר ווי א ראיה לדבר. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז דא אזא לאו ביי די וועי. ס'איז דא אזא לאו. פארוואס טאקע נישט זאגן א לאו? "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ס'איז דא א לאו. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס ס'גייט פאר.

בסדר, ער זאגט עס נאר ווי אופן ראיה לדבר. א ראיה אז תשביתו מיינט דאס. יא, איך דאונט נאו. איך ווייס טאקע נישט.

אבער אגען, דאס איז נאר דער רמב"ם'ס טרייען צו ברענגען אז דער פסוק זאל מאכן סענס אז ס'שטייט דאס. דער אמת איז אז מיר ווייסן דאס ווייל די חכמים זאגן אונז אז ס'איז הלכה למשה מסיני.

Speaker 2:

פארוואס זאל מען עס נישט זאגן ווי א לאו?

Speaker 1:

איך זאג דיר ווייל... אגען, דער מקור פון די אלע הגדרות איז נישט פון די פסוק, לאמיר זיין קלאר. ס'איז מפי השמועה. אז וואס איז די הלכה? אזוי איז די הלכה. ס'איז דא א מצוה צו להשבית זיין, ס'איז נישט די זעלבע ווי דער איסור אכילת חמץ ערב פסח, ס'איז אויך נישט די זעלבע ווי איסור לא יראה א גאנץ פסח.

איך וואלט דיר געזאגט עפעס אנדערש, איך האב געמיינט דו מיינסט דאס צו פרעגן, איך געדענק אז מענטשן פרעגן דאס, פארוואס דארף מען האבן בכלל די איסור השבתה? ס'איז דאך דא אן איסור לא יראה. אויב מ'טאר נישט לא יראה חמץ, סאמהאו דארפסטו פטור ווערן פון דעם ערב פסח. וואס דען זאלסטו טון?

דאס איז פשוט, ס'איז דא אסאך מאל אין די תורה, ס'איז דא א לאו און אן עשה, ס'איז דא אן איסור השבתה פון "תשביתו". יא, מצות עשה, ער הייבט אן מצות עשה, האט מען שוין געזאגט אז ס'איז דא א לאו אין ערב פסח.

אבער ס'איז אינטערעסאנט, פארוואס? קוק, ווייל לאמיר לערנען די נעקסטע שטיקל, לאמיר זען. לאמיר טרייען צו לערנען די עיקר הלכה פון בדיקת חמץ אויך, ווייל איך האב דא עפעס א בעיסיק זאך. אזוי ווי דו ביסט לערנען הלכות פסח, נוצן זיך די זאכן, זיי זענען נישט די ערשטע.

אקעי, ס'איז טאקע א פלא פארוואס "לא תשרי חמץ" איז נישט קיין לאו אויף האבן חמץ פון ערב פסח נאכמיטאג, ווייס איך נישט. שוין.

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, וואס טייטש די השבתה? ער האט געזאגט "להשבית". יעצט גייט ער מסביר זיין וואס טייטש להשבית.

זאגט ער, "מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל". ער זאל מבטל זיין די חמץ פון זיין הארץ, ער זאל עס באטראכטן אזוי ווי עפר, ער זאל צולייגן קאפ, ער זאל מאכן פארזיכערן... "וישים בלבו" מיינט ער זאל טראכטן אין זיין הארץ, ער זאל פארזיכערן...

ניין, איך קען לערנען ביידע וועגן, ווייל איך טראכט יא אז די דאורייתא מיינט אויך נישט אז ס'זאל בלייבן בולקעלעך אין זיין הויז. ס'מיינט אזוי, אז דו זאלסט וויסן אז דו גייסט נישט עסן חמץ, און ממילא זאלסטו פטור ווערן פון די חמץ. ס'מיינט נאך נישט אז דו דארפסט נאכזוכן. די חכמים זאגן אז דו דארפסט נאכזוכן.

ניין, ניין, ניין, דאס איז נישט ריכטיג, דאס איז נישט ריכטיג. דער רמב"ם האט געוואוסט פון די גמרא אז ביטול בעלמא סגי. איך האב נאר געמאכט די אלע דעת ווייל דער רמב"ם זאגט זייער אסאך ווערטער אויף וואס איז די טייטש פון די ביטול.

ביטול בעלמא סגי מיינט אז ס'איז נאך דא חמץ ברשותו, ער זאל טראכטן אז ס'איז נישט דא. דאס איז די טייטש. ווען ס'ליגט אויף זיין טיש א ברויט, העלפט נישט די...

Speaker 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. ס'העלפט יא, ווייל ער האלט פון אים בתור עפר.

Speaker 1:

"וכל חמץ שברשותו", רייט? ער האט חמץ אין זיין רשות. אויב איז דא חמץ אין זיין רשות, "הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל", דאס וואלט געווען גענוג השבתה מן התורה. דאס איז די טייטש השבתה האמורה בתורה.

דיסקוסיע: איז ביטול בעלמא אויך די פשט אין "לא יראה"?

סאו, דאס פרעג איך, אויב איך וואלט גלייך געוואלט פרעגן, דאס איז אויך "לא יראה" האמורה בתורה? ווייל ס'איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב"ם זאגט דאס אויף השבתה, אבער "לא יראה" מיינט אויך דאס, מ'זאל זיך דאכטן אז ס'איז נישט דא.

דאס איז מיר א שאלה, ווייל לכאורה וואלט מען געדארפט מאכן בדיקת חמץ מדאורייתא וועגן "לא יראה". דער רמב"ם לייגט עס אריין אלס השבתה, און דו האסט מיר געזאגט א מינוט צוריק אז השבתה איז basically די זעלבע זאך ווי "לא יראה", נאר בלשון עשה. איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב"ם זאגט נישט מהו "לא יראה" האמורה בתורה.

Speaker 2:

ניין, איך האלט מען קען לערנען דעם רמב"ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט אז מ'דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אינמיטן דיין...

Speaker 1:

דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. אויף דיין טאץ וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג-צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי "משבית", זיי עס מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומט די חכמים, מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.

Speaker 2:

דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס'איז זיכער נישט אמת אז מ'דארף anything ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז exactly וואס ס'שטייט, אז מ'דארף נישט ארויסנעמען.

Speaker 1:

by the way, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען, ביאור. וועלכע ברכה מאכן מיר אויף בדיקת חמץ? "על ביעור חמץ". גלייך ווען מען זאגט "על ביעור חמץ", אויך אמת, אבער ס'איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל ודאי מען מאכט א ברכה "על ביעור חמץ", נישט "על בדיקת חמץ".

Speaker 2:

ס'מער א proactive ביאור, א proactive אויסטראג.

Speaker 1:

נישט proactive, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון. אבער איך גלייב נישט ווען מען זאגט דאורייתא "שביטול חמץ" מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין פלאץ. ס'מיינט "כל חמץ שברשותו", אוודאי.

דיון בשיטת הרמב"ם: תשביתו מיינט ביטול בלב

Speaker 1:

ניין, איך וואלט ווען... מ'קען לערנען דעם רמב"ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט מ'דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אין דיין... דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. דאס איז זיכער נישט אמת. אויף דיין טיש וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי האבן משבית, זיי האבן מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומען די חכמים אז מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.

דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס'איז זיכער נישט אמת אז מ'דארף עניטינג ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז עניטינג וואס ס'שטייט, אז מ'דארף נישט ארויסנעמען.

די ברכה "על ביעור חמץ" — בדיקה מיינט ביעור

Speaker 1:

ביידע וואס דו ביסט, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען. ביעור. וועלכע ברכה מאכן אים, על ביעור חמץ. גלייך ווייל ער זאגט, ער זאגט ער מאכט ביעור חמץ. אויכעט אמת, אבער עס איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל וראי, מען מאכט א ברכה על ביעור חמץ, נישט על בדיקת חמץ. ס'איז מער א פראאקטיוו ביעור, א פראאקטיוו אויפרע. נישט נאר א פראאקטיוו, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון.

קשיא: "כל חמץ שברשותו" — צו מיינט עס ממש חמץ אין הויז?

Speaker 2:

אבער איך גלייב נישט, ווען מען זאגט די רצון שיעור, חמץ מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין בלאט די ברויער. ס'מיינט כל חמץ שברשותו, אוודאי.

Speaker 1:

ס'מיינט יא. ס'מיינט יא, ס'איז נישט קיין שום... ס'מיינט אז ס'איז דא חמץ, ער האלט נישט דערפון. אזוי זאגט דער רמב"ם, כי דבר שאין מצורע וכדומה.

קשיא: "לא יראה לך ולא ימצא לך" — וואס איז מיט די פסוקים?

Speaker 2:

וואס די תורה זאגט דאך לא יראה לך ולא ימצא לך.

Speaker 1:

אה, זייער גוט. איך מיין אז דער רמב"ם מיינט נאר דוקא אויף די תשביתו. ס'איז נישט אמת, ס'איז נישט קיין ספק. דו קענסט נישט מאכן א נייע תורה קעגן אלע וואס ס'שטייט. וואס ס'שטייט איז אז בי השבתה, פרעגסט א שאלה, אויב השבתה מיינט לרעה? די זעלבע זאך, השבתה לרעה מיינט נישט ליטרעלי. ער מיינט ביטול, איז וואס ער מיינט.

Speaker 2:

וואס זאל איך טון?

Speaker 1:

אזוי שטיין. דער אמת איז אז דאך איז טאקע מבטל, ווייל ער גייט עס מער קיינמאל נישט קענען נוצן.

Speaker 2:

יא, ס'איז דאך דא אויך די איסור אז מ'טאר עס נישט נוצן נאך יום טוב.

Speaker 1:

ס'איז פראקטיש, מסתמא ביסטו גערעכט אז פראקטיש, אויב א דבר שאין בצורך, מסתמא גייט עס אויסקלינען, ווייל ער קלינט דאך פאר יום טוב.

פשוטו של מקרא: תשביתו מיינט ביטול בלב

Speaker 1:

איך זאג אין די פשוטו של מקרא זעט אויס אזוי, אז פסח איז אנדערש ווי אלע טעג, דיין מיל זענען נישט חמץ. און נישט נאר דאס, נאר דו זאלסט עס אויך ארויסטראגן. אויף דעם זאגט ער, ס'מיינט נישט אז מ'דארף יעצט גיין זוכן, נאר ס'מיינט נישט אז מ'דארף ארויסטראגן. ס'מיינט אז מ'דארף גארנישט טון, מ'דארף נאר טראכטן.

די גמרא זאגט דאס אויף השבתות

Speaker 2:

איך זאג דיר וואס די גמרא זאגט דאס. ער זאגט דאך לענין השבתות. די גמרא האט געהאלטן אויך אויף השבתות?

Speaker 1:

יא, די גמרא זאגט עס ביסל בעלמא סתם, די גמרא זאגט עס אויף בדיקת חמץ, "בל יראה" מיין איך שטייט אין די גמרא. מ'דארף פארשטיין קלאר בעסער. דער רמב"ם האט דא געמאכט אזא געוויסע summary פון די גמרא, און ס'איז נישט הונדערט פראצענט פשוט אז דאס איז די פשוט'סטע וועג צו מאכן די summary פון די זאך, אבער אונז לערנען יעצט וויאזוי דער רמב"ם האט עס אוועקגעלייגט, און אזוי זעט אויס פון דער רמב"ם.

Speaker 1:

ענדיגט דער רמב"ם צו, אבער מדברי סופרים, וואס די חכמים האבן געטון איז, זיי האבן געאסר'ט, זיי האבן צוגעלייגט, לחפש אחר החמץ. וואס ווילן מיט די רבנן? צו זוכן די חמץ אויך במחבואיו ובחוריו איבעראל, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.

Speaker 2:

ניין, גוט. עס ארויסנעמען פון איבעראל.

Speaker 1:

דאס איז איין הלכה אזוי ווי, און נאכדעם ווען דעם קומט אריין נאך אזוי פרטים.

Speaker 2:

ניין, דער חידוש איז ווייל דאס וואלט געווען נאר בייטאג. נישט נאר ווען ס'הייבט זיך אן די איסור, דעמאלטס זאל מען עס ארויסדריגן, נאר מ'זאל מאכן א ספעציעל צייט פאר דעם נאך אפילו פאר דעם.

זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר

Speaker 1:

שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, און מ'זאל עס טון לאור הנר, ווייל ס'איז ביינאכט. זאגט ער צוויי סיבות. זאגט ער, פארוואס טוט מען עס ביינאכט? ווייל שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. און פארוואס טוט מען עס מיט א לעכט? איז ווייל אור הנר... פארוואס טוט מען עס ביינאכט לאור הנר? ווייל אור הנר יפה לבדיקה.

Speaker 2:

יא, אור הנר מיינט נישט לאפוקי בייטאג. בייטאג טוט מען עס נישט, אבער נישט אן א לעכט. לאפוקי עפעס אן א נר, אבער אפוקי מיט אן אבוקה, וואטעווער אנדערע זאכן.

ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, פון די ענד פון יום שלשה עשר, דאס הייבט זיך אן פאר ס'הייבט זיך אן די תחלת לילה בתר, הייבט מען נישט אן קיין נייע זמן פון לערנען. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. ס'טייטש, פאר די גאנצע עולם איז מען נישט קובע לערנען, און די חכמים זאלן ניטאמאל לערנען תורה, זיי זאלן ניטאמאל זיין קורא ביתו. דאס מיינט פשוט לערנען בצמצום וביחיד. בציבור הייסט א מדרש, אבער מ'דרש'נט, אבער וואטעווער, אפילו אליינס וועט ער נישט אנהייבן צו לערנען. ווייל שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי ס'זאל נישט זיין א חשש, אז מ'וועט נמשך ווערן אויף דעם.

דיון: וואס מיינט "שמא ימשך" — תורה איז א דבר המושך

Speaker 1:

דא לערנט מען די וויכטיגע זאך פון וויאזוי מ'לערנט. אויב איינער לערנט, ס'איז נישט דא קיין שמא ימשך, ער ווייסט אלעמאל ווען דיין זמן, ווען מ'ענדיגט די לערנען איז, איז נישט פון די סארט לערנען האבן די חכמים גערעדט.

פון דעם זאג איך פאר די וואס איך דארף דא יעדן טאג גיין אויפפיקן די בעיבי פון די בעיבי סיטער, אז אלעס האט דאך געמאכט, ס'ענדיגט זיך נאך אין סדר אין ישיבה דא אין לעיקוואוד, וואטעווער, איז איך פארשטיי נישט וויאזוי ס'קען זיין. נאכדעם האבן די טענות אז איך קום שפעט. וואס הייסט? ס'איז דאך דא א הלכה, אויב ס'וואלט געווען א חיוב אז מ'דארף קומען אין סייל, וואלט געווען אן עצה צו לערנען די ערשטע סדר. אלא מאי? מ'רעדט דאך, מ'וועט אנקומען. מען ווייסט, קען אנהייבן אז בעצם די סדר רעדט עס דאך א שעה שפעטער, די לעצטע שעה איז די שמא ימשך צייט. אבער לערנען איז א זאך וואס איז מושך.

קלערונג: "מדרש" vs. "קורין" — וואס מיינט "לקרות"?

Speaker 2:

די מלכים איז א זאך אז ווען מ'איז קובע אין מדרש טוט מען עס אייביג אין מדרש, און נאר ווען מ'לערנט אליין לערנט מען מקרא?

Speaker 1:

ניין, מדרש איז דאך א זין תורה. איך מיין אז מדרש איז טאקע א שיעור קבוע, א שיעור ברבים. און קורין, איך מיין נישט אז קורין בדרבה מיינט דוקא לקרות מקרא. איך האב געזען אין מיינע נאוטס פון פריער האבן מיר גערעדט פון דעם דאס א מאל. איך מיין אז קורין בגמרא. קורין מיינט ליינען. ס'מיינט לאפיקא דוקא. ער איז נישט איבער, ער איז נישט פאר זיך. אזוי מיינט איך, ווייל ס'קען נישט קיין א חכם דוקא מקרא, עניטינג וואס ער לערנט איז... איך געדינק אז רבינו בן נחה האט עפעס געזאגט וועגן דעם, אדער אנדערע. אזוי שטייט אין די צעטל פון לעצטע מאל.

דער ר"ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת

Speaker 1:

זייער וויכטיג. מ'האט שוין אסאך מאל נאכגעזאגט דער ר"ן. דער ר"ן זאגט אז דאס וואס שטייט אז אונס תלמידות מלחמה איז משבת לשבת, מיינט רוב שבתים, ווייל ס'קען זיך זיכער מאכן אז דער חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס אויכעט, ווייל ער האט זיך פארטוען א סוגיא, ס'איז געווען א שווערערע סוגיא די וואך. ס'קען נישט זיין אז דער חכם איז נישט קיין אזא זאך וואס ער קען האבן א סדר קבוע ווען ער ענדיגט זיין לערנען. דו הערסט?

רייט, ווייל די לערנען דארף זיין מלאכתו עריה, ווייל ס'איז א דבר המושך. אזוי ווי איינער זאגט, גיי צו די זאך וואס איז די מערסט אינטערעסאנט, און סטאפ. יעדער איינער ווייסט אז ווען מ'קוקט אויף די סקראל ענדיגט עס נמשך. יא, תורה איז חס וחומר. רייט.

פאראלעל: די דין פון סעודה פאר מנחה

Speaker 1:

און אזוי ווי ס'שטייט אז מ'טאר נישט אנהייבן א סעודה פרייטאג ווייל ער גייט נמשך ווערן ביי אכילתו. נישט פרייטאג, פרייטאג איז אן אנדערע ריזען, אבער ווי מ'האט געמיינט פאר מנחה, וואטעווער, פאר מנחה, ווען דארף טון א מצוה. ס'איז דא די זעלבע הלכה לכאורה. דאס איז אויך אויף לערנען. ס'איז זייער וויכטיג אז מ'זאל נמשך ווערן.

[דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי]

Speaker 1:

דער ראפיסטריווקער רבי, ר' ירושלים מרדכי, האט געהאט חברותות. ער וועט קיינמאל נישט זאגן ווען ס'ענדיגט זיך. די חברותא האט געדארפט אלעמאל פארמאכן דאס, ווייל ווען נישט דער רבי וואלט געלערנט, ער וואלט געלערנט ביז פרייענבורג. איך ווייס נישט, ער וואלט נאך היינט געלערנט אויכעט, ווען יענער מאכט עס נישט צו זיין סטאפ. געוואלדיג.

הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ

Speaker 1:

Speaker 1: אבער אז דו ווייסט אז נאך יום טוב גייט מען עס עניוועי נישט נוצן, און דו טוסט די תקנת רבנן, דעמאלטס ווייסן אונז אז דער ביטול איז געווען עכט.

יא, אבער דער רמב"ם זאגט עס נישט, און זיי מאכן ספעקולעישאנס. פיין, ס'זעט אבער אויס די נקודה, אז דער רמב"ם פארשטייט אז דאס איז די...

איך וואלט געזאגט, אויב דו פרעגסט מיך, איך וואלט געזאגט פארקערט. איך וואלט געזאגט, איך מיין אז ס'איז אביסל אזוי קוקט אויס נאך אין די סוגיא פון די גמרא. איך וואלט געזאגט אז פשוט פשוט איז די פשט אין עומק הלומדות פון די גמרא, פון די אמוראים בעצם.

ווייל די חידוש אז ביטול בעלמא סגי מיינעך שטייט נאר אין די גמרא. איך וואלט געזאגט, אז ס'שטייט אין תורה "תשביתו", פארוואס פארשטייסטו א נארמאלער איד, א בעל הבית שיעור? אוודאי, ער נעמט דעם חמץ און ווארפט עס ארויס.

די חכמים זאגן, קום מער, טראכט אריין, וועסטו זען וואס איז דער ענין פון ארויסווארפן, ס'זאל זיין דא, דער עיקר איז דאך ס'זאל זיין בטל. ס'איז בעצם קען מען מבטל זיין.

אבער ס'איז זיכער אז דער נארמאלער סדר איז צו בודק צו זיין. ס'איז נישט אז ס'איז געווען, אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא, און ס'איז געקומען די רבנים און געזאגט, ס'ווערט א מכשול, אזוי ווי אנדערע הלכות זענען אזוי.

ס'איז מער, אלעמאל פלעגט מען מאכן בדיקת חמץ. נאר די רבנים, די בעלי תלמוד חכמים פארשטייען אז דאס איז נישט בעצם מוכרח מצד די מדאורייתא. פארוואס? ווייל מדאורייתא קען מען דאך מבטל זיין. אלא מאי, די עצם ביעור איז שוין מדרבנן, ממילא קומט אויס קולות און פרטים אין דעם.

אבער פארשטייסטו דאך אז ס'איז נישט שטארק אזוי ווי... פארשטייסטו זאגן למשל ביי שבת, ווען ס'שטייט "תשבות", מיינט מען זיכער אז דו זאלסט נישט טון קיין פעולות. דאס אז דו זאלסט טראכטן, דאס איז אויך גראדע אזא זאך ווי כאילו כל מלאכתך עשויה, אבער דאס איז שוין אז דאס זעט מען דורך נישט טון ארבעט.

איך מיין אז ס'איז דא דרבנן וואס איז מער אזוי ווי א גזירה כדי צו סלק'ן א פראבלעם. ס'הייסט, אמאל פלעגט מען זיך אפשר נישט פירן דאס? ס'איז דא אזעלכע גזירות, ס'איז דא אמאל וואס האט זיך אלעמאל געפירט, און די חכמים קומען און געמאכט א נייע גדר מיט א מכשול.

ס'זעט נישט אויס אז א בדיקת חמץ איז אזוי, ס'איז מער אז אוודאי פלעגט מען אלעמאל בודק זיין אז ס'איז חמץ, נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז דאס איז נישט בעצם וואס די תורה האט געמיינט מעיקר הדין, עפעס אזא סארט חילוק.

דער רמב"ם'ס לשון: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה

Speaker 1: אקעי, אז "אין בודקין". האבן מיר געלערנט פרטים, שוין, מיר האבן געלערנט אז די בדיקה דארף זיין ביינאכט. יעצט גייט מען רעדן ווייטער, "אין בודקין", מ'זאל עס טון "לאור הנר".

דער רמב"ם האט געזאגט צוויי זאכן: מ'זאל עס טון ביינאכט, און מ'זאל עס טון לאור הנר, ווייל ביינאכט איז סיי דער עולם איז אינדערהיים ביינאכט, און סיי דער נר ארבעט גוט ביינאכט.

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה". די תקנת חכמים איז מ'זאל עס טון דוקא ביי א לעכט, און נישט נוצן די לעכטיגקייט פון לבנה, אדער אויב מ'טוט עס בייטאג, חמה.

Speaker 2: ניין, בייטאג איז יא חמה גוט.

Speaker 1: איך מיין אז "לאור החמה" מיינט צו זאגן אביסל... זאלסט טון דוקא ביינאכט.

Speaker 2: בייטאג מיינסטו י"ג, רייט, די טאג פארדעם, רייט.

Speaker 1: איך מיין אבער אז ס'מיינט ביינאכט, אפשר ווען ס'איז נאך ביי די שקיעה דארף מען אביסל...

Speaker 2: קען זיין, יא, אנפאנג נאכט, יא.

Speaker 1: איך קען עס פארשטיין, ווייל נישט דאס איז די זעלבע זאך ווי זאגן אינדערפרי. מ'קען דאך יא בודק זיין ביום אין א לעכטיגע שטוב לאור החמה. ער גייט שוין זאגן ווען דער אור החמה העלפט.

Speaker 2: אקעי.

דוקא לאור הנר — נישט אבוקה

Speaker 1: "ולא לאור הלבנה". ער מיינט צו זאגן אז ווען די חכמים האבן געזאגט "לאור הנר", האבן זיי געמיינט דוקא. נישט אז זיי האבן דיר געגעבן אן איידיע און דו וועסט זאגן, "אה, קען אויך זיין עניטינג ענליך." ניין, זיי האבן געמיינט דוקא נר.

און נישט למשל אבוקה. א מענטש וואלט געטראכט, אבוקה איז נאך בעסער ווי א לעכט, ס'איז א גרעסערע לעכט. אבער די גמרא למשל זאגט אז אבוקה איז שווער צו בודק זיין מיט אבוקה, ווייל די אבוקה אזוי ווי ער גייט נישט פאראויס, ער גייט אין בעק, וואטעווער, איך געדענק נישט פונקטליך וואס די גמרא זאגט פארוואס נישט אבוקה.

נאר "לאור הנר", ווייל שאור הנר איז גוט, מ'קען זיך אראפבייגן און קוקן מיט דעם.

נפקא מינה להלכה: פלעשלייט

למשל, אין די היינטיגע מציאות זאגט מען אז א פלעשלייט האט אן ענליכקייט, ווייל ס'שיינט צו די פלאץ, די פאוקעסט לעכטיגקייט.

Speaker 2: יא, נישט קיין קשיא מיט "לקנות נרות" ביי די בדיקת חמץ.

Speaker 1: רייט, איך מיין צו זאגן, אויב וועסטו עס צוגלייכן צו עפעס, וועסטו זאגן אז א פלעשלייט איז אזוי ווי א לעכט, ווערסעס לאמיר זאגן סתם א גרויסע לייט איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה.

שוין, ס'איז נישט אזוי וויכטיג, מיר מיינען דאך נישט דא צו מאכן די פראקטישע הלכה.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבאות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות

Speaker 2: ביי מורי ורבותי, זאגט דער רמב"ם די הלכה אז מ'דארף טשעקן... מ'קען שוין גארנישט טון מיט א לעכט. דו ווייסט וואס מ'נוצט א לעכט פאר לעכטיגקייט? סיריעסלי?

Speaker 1: אבער פון די אנדערע זייט, היינט טוען מענטשן בדיקת חמץ אסאך מער גרונטליך פון אפאר טעג פאר יום טוב.

Speaker 2: דאס איז די אנדערע זאך, מ'דארף וויסן. אן אנדערע שמועס, נישט פאר יעצט.

Speaker 1: יא, זאגט דער רמב"ם, במה דברים אמורים? אז מ'דארף א לעכט, אז מ'דארף בודק זיין לאור הנר, בחורים ובמכבאות, אין ווינקלעך און אין לעכער, אין באהאלטענע פלעצער וואס דארטן איז טונקל און שווער צו זען, און די לעכט העלפט. און אויך די זון קומט נישט דארט אן.

אבער, אינטערעסאנט, און מסתמא וואלט ער אויך געמיינט צו זאגן, אדער סתם אזוי, אין א צימער וואו ס'איז נישטא קיין פענסטערס, אזא מין פלאץ, דארף זיין לעכטיג.

איך זאג דיר, די "אבל" גייט ער נישט די פארקערטע פון חורים ומחבאות, נאר ער גייט די פארקערטע פון א צימער וואו ס'איז נישט לעכטיג.

Speaker 2: רייט, אבער אינמיטן די צימער דארף מען נישט גארנישט קיין לעכט, קענסט דאך זען.

Speaker 1: קען מען פלעין אויסקערן און זען, יא.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

Speaker 1: אבל אכסדרה שאורה רב, א פלאץ וואו ס'איז באלאכטן, אכסדרה איז א צימער וואס האט נישט קיין ווענט, ממילא איז עס גוט באלאכטן, איז אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, ווייל דער עיקר איז מ'זאל עס זען, ס'איז נישט עפעס א גזירת הכתוב פון א לעכט.

אמצע החצר — העופות מצויין שם

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, אין די חצר דארף מען אויך קוקן אין די ווינקלעך, אבער אין די צענטער פון די חצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, אין אזא פלאץ איז דא עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אויב פאלט עפעס אראפ וועלן עס די פייגלעך עסן. ממילא דארף מען ווייטער נישט קיין בדיקה, מ'קען אננעמען אז די פייגלעך האבן עס געגעסן.

חידוש: היינטיגע הייזער מיט גרויסע פענסטערס

Speaker 1: אפשר אין אן אמאליגע צייטן איז נישט געווען אזויפיל פענסטערס, די ציור וואס די חכמים האבן געטראכט אז ס'וועט גענוג זיין די זון איז נאר אן אכסדרה, וואס איז אפן אינגאנצן פון די זייט אדער פון איין זייט.

היינט בויעט מען מיט זייער אסאך גרויסע פענסטערס אין יעדע צימער, סאו בייטאג איז גאר לעכטיג. איך מיין אז ס'איז אין אן אמאליגע וועג פון בויען, א נארמאלע הויז האט נישט געהאט גרויסע פענסטערס.

סאו היינט וועט יעדע צימער האבן די דין פון אכסדרה, א פלאץ וואו ס'איז באלאכטן. איך מיין אז בייטאג, וואס איז א צימער מיט פענסטערס?

Speaker 2: יא.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, שוין, די אמצע החצר איז ווייל ס'איז א חזקה אז די פייגלעך עסן, ממילא דארף מען בכלל נישט קוקן, אדער ממילא איז עס עכט בטל. אויב פאלט אמאל אראפ עפעס א בלעטל, איז אונז בודק, ס'פעלט נישט אויס בדיקה אין א פלאץ וואו אונז האבן אז פייגלעך וואלטן זיכער געגעסן.

Speaker 2: זייער גוט.

Speaker 1: שוין, נאך הלכות פון בדיקה. זאגט דער רמב"ם, "חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו", צווישן צוויי צימערן איז דא א לאך, און לאמיר זאגן ס'איז א פלאץ וואו מ'לייגט דארטן חמץ. און וואס איז די הלכה?

דארף מען נישט כאילו אויפגראבן און טון עקסטרע פעולות צו ממש אנקומען ביז איבעראל פון די לאך, נאר יעדער איינער דארף טרייען זיין בעסט. "זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת". יעדער איינער דארף גיין אין זיין חלק פון די לאך ביז וואו ס'גייט. "והשאר מבטלו בלבו". די איבריגע, די פלאץ וואו ס'איז... ווי ביידע קענען נישט ריטשן, איז גענוג די ביטול בלב.

אזויווי מיר האבן געלערנט אז די ביטול בלב איז דאך די עיקר, און די תקנת חכמים פון בדיקה איז נאר וויפיל ס'איז שייך. זיי האבן נישט מחייב געווען צו טון עפעס, איך ווייס נישט, אזעלכע זאכן ווי צו ווארפן א וואנט אדער אזא סארט זאך.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

Speaker 1: ווייטער, ס'איז דא דא נאך א שורה אין די רמב"ם, אין געוויסע גרסאות איז נישט דא, לייגט ער צו, אבער דאס איז צווישן צוויי אידן זאל יעדער איינער זוכן.

אבער אויב איינער וואוינט לעבן א גוי, "חור שבין ישראל לגוי", זאל מען נישט בודק זיין, ווייל דער גוי גייט פילן עפעס, דער גוי באבערט אין די לאך לעבן אים, און ער שטייט דארטן ביינאכט אנגעטון מיט די בגדי שבת לכבוד המצוה, מיט א לעכט, ער גייט אויסקוקן ווי ער טוט דא עפעס ריטשועלס, און ער וועט זאגן "מעשי כשפים", ער טוט עפעס כישוף, ער פארכישופ'ט מיר, ער מאכט קללות, איך ווייס נישט וואס, ער טוט א פולסא דנורא, און ס'גייט ברענגען א סכנה. דארף מען נישט בודק זיין אין אזא פאל.

ווייטער, ווייל די זעלבע סיבה, וואס איז נאר א דרבנן דארף מען עס נישט טון במקום ווען ס'איז א חשש סכנה.

דיסקוסיע: דער מגיד משנה איז נישט גורס; דער רמב"ם'ס שיטה אין כישוף

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, די אלע זאכן איז... איך וויל נאר זען וועגן דעם, דער מגיד משנה זאגט אז ער איז נישט גורס די שטיקל. איך זע אויך אין מיין דרוק וואס איך ברענג דא, שטייט עס טאקע אין אשתנאי רב שילת.

און איך טראכט אז דאס האט מסתמא צו טון מיט דעם וואס דער רמב"ם האט נישט געגלייבט אין כישוף. סאו אפילו די גוים, לויט'ן רמב"ם, גלייבן נישט אין כישוף. סאו אויב דער גוי איז א רמב"מיסט...

Speaker 2: ניין, דער מגיד משנה ברענגט אז ס'איז דא א מחלוקת אין א גמרא, און ס'איז דא וואס זאגן אז מ'זאל נישט חושש זיין.

Speaker 1: קען זיין אז דער רמב"ם פסק'נט אז אויב דער גוי איז א רמב"מיסט... איך מיין, דער עיקר פוינט איז דאך אז די חכמים האבן נישט גוזר געווען די גזירה במקום חשש סכנה.

Speaker 2: דאס איז אמת, דארט האט דאך די גמרא צוגענומען וועגן סכנה, וועגן א מקום שכיח חזקה הייסט דאס, קען מען זיך נישט נאמן זיין, און קען מען, ס'איז א מצוה.

Speaker 1: אבער איך טראכט אז אפשר די גוי איז אריינגעפאלן בטעות, ער גלייבט שוין אין כשר.

Speaker 2: אקעי.

כלל: עד מקום שידו מגעת

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, האסטו יעצט געלערנט וועגן זוכן אין נאכט. ס'קען זיין אז ס'איז בכלל, אויב דו פארשטייסט אליין אז א סכנה דארף מען נישט, דאס הייסט אז עד מקום שידו מגעת.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: דאס הייסט, מ'זעט דא אז אויב מ'קען נישט...

Speaker 2: אה, דאס איז טייטש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

דער כלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, די הלכות, איך האב דאך יעצט געזאגט מ'דארף טשעקן אין לעכער, גייסטו ווערן צומישט און מיינען אז מ'דארף טשעקן איבעראל.

זאגט ער, ניין, איך רעד אין לעכער ווי ס'מאכט זיך אז מ'זאל אריינלייגן דארטן חמץ. אבער כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, א פלאץ וואו מ'לייגט נישט דארטן קיין חמץ, אבער וואס מ'מיינט אין מכניסין לו חמץ, אטליסט אזוי אין די גמרא, איז נישט ווי מ'לייגט נישט יעדן טאג, נאר וואו ס'איז נישט דא קיין סיבה צו טראכטן אז מ'האט געלייגט חמץ, ווייל אפילו א פלאץ ווי די ציור אין די גמרא איז אז אפשר דער שמש גייט ווערן לייגן אראפ זיין ברויט.

א פלאץ וואו מ'לייגט נישט קיין חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: פייגלעך האבן עס אוועקגענומען

ס'שטימט אויך מיט די הלכה פון אין די חצר דארף מען נישט וועגן פייגלעך. ס'איז אינטערעסאנט אזא חזקה, ווייל זיי האבן עס שוין אוועקגענומען. מ'לייגט יא חמץ, אבער זיי האבן עס אוועקגענומען. אבער מ'קען זיך פארלאזן אויף סברא און אויף חזקה.

דוגמאות פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ

איז גייט יעצט דער רמב"ם אויסרעכענען דוגמאות פון פלעצער. לכאורה א בית, מ'האט יעצט גערעדט וועגן א לאך דארף מען יא, אבער דאס איז אינמיטן. דארטן וואו דער מענטש ריטשט, לייגט ער אמאל אריין זאכן.

אבער לעכער אויבן אדער אונטן פון די הויז, וואו ס'איז נישט די ריטש פון וואו מענטשן לייגן נארמאל חמץ. אדער גג היציע, די דאך...

הלכה ב (המשך) — וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט

Speaker 1: ער זאגט אז די יציאה איז אזא קליינע סטאראדזש פלאץ לעבן די הויז, און ס'קומט מיט אזא שיפע דעכעלע העכער דעם. און אויב יא אז ס'איז א שיפע דאך, איז נישט א פלאץ ווי מ'לייגט עפעס ווייל ס'וועט ארויפפאלן. אדער ורפת בקר, א שטאל, אדער ולילין, א שטאל פאר טשיקענס. מטבן, א פלאץ וואו מען האלט טעבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, ווייל ער גייט שוין זאגן די פארקערטע פון דעם. אוצרות יין ושמן, ווי למשל ווי ס'ליגט אוועקגעלייגט אין גרויסע פעסער וואס מ'גייט נישט דארטן אינמיטן די סעודה נעמען. ובית דגים גדולים, די פלאץ וואו ס'ליגט אוועקגעלייגט גרויסע פיש, איז נישט די פלאץ וואו מ'קומט אינמיטן די סעודה נעמען פיש, ווייל מ'דארף פאר דעם א מעסער, ס'איז נישט פראקטיש.

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן נאר, ער ווייסט אז זכרין איז להם חמץ, אז מ'האט אמאל געלייגט דארטן חמץ.

אבער וואס יא? אוצרות שכר, די פלאץ וואו מ'האלט ביר, ס'איז אנדערש ווי אוצרות יין וואס מ'האט גערעדט פריער. שכר רעדט מען דא מסתמא פון די נישט חמץ'דיגע ביר, יא? די ביר פון תמרים. אבער אז מ'גייט דארטן אינמיטן די סעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו וואו ס'ליגט די וויין, וואס מ'קען גיין אינמיטן די סעודה נעמען פון דארטן וויין. ובית המלח, די זעלבע זאך, די פלאץ וואו מ'האלט די זאלץ. ובית השעוה, די פלאץ וואו מ'האלט די שעוה צו מאכן לעכט. די אלע זאכן גייט מען אינמיטן די סעודה. די לעכט האט זיך אויסגעלאשן, גייט מען נעמען נאך שעוה פאר לעכט. ובית דגים קטנים, די פלאץ וואו מען האלט די פיש, וואס איז שוין יא קלענער צו שטיקל, גרייט אויף צו נעמען ביי די סעודה. ובית העצים, די פלאץ וואו מען האלט די האלץ, גייט מען אינמיטן די סעודה נעמען האלץ. ובית המורייס, די פלאץ וואו מען האלט די געווייקטע פישלעך. או חורי הבית האמצעיים, די לעכער פון די הויז וואס איז אינמיטן פון די הויז, וואו ס'איז די פלאץ וואו מ'ריטשט גרינג, וכיוצא באלו, ענליכע פלעצער פון דעם, איז יא צריך בדיקה.

דא זאגט מען נישט אויב ער ווייסט, נאר אפילו ער ווייסט נישט, אבער דאס איז די חזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם ענין איז אז אין אזעלכע פלעצער מאכט זיך אז מ'זאל אריינלייגן חמץ.

דער כלל פון ידיעה vs. חזקה

זאגט דער רמב"ם, אפילו אין די פלעצער איז נישט פשט אז די סתם איז שטערקער ווי דיין ידיעה. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. אלץ ווען ער ווייסט נישט. ווען ער ווייסט נישט, זאג איך אז די זאכן האבן א חזקה אז נישט, די זאכן האבן א חזקה אז יא. אבער ווען ער ווייסט, גייט מען אינגאנצן נאך זיין ידיעה, לחומרא און לקולא.

הלכה ב (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, כשבודק המרתף, ווען מ'טשעקט די מרתף, די פלאץ וואו מ'האלט די וויין. וויין פלעגט מען האלטן אין א מרתף, ווייל ס'איז א פלאץ וואו ס'האלט זיך קאלט, וויין דארף א גוטע טעמפעראטור. איז ווי ווייט דארף מען טשעקן? מ'דארף נישט טשעקן אין די גאנצע מרתף, נאר די פלעצער וואו ס'מאכט סענס אז מ'זאל פון דארטן נעמען. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. אין די משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אין די מרתף מ'דארף טשעקן, און דער רמב"ם זאגט אונז די הלכה, מ'דארף טשעקן די שתי שורות החיצונות. די צוויי שורות זענען די מערסטע נאנט צו וואו דער מענטש קומט אריין, וואס איז די מערסטע עקספאזד. וואס מיינט? שהיא העליונה, די אויבערשטע שטאק, וששלמטה ממנה, די צווייטע שטאק. יא, דאס זענען די דעטאלן פון ווי אזוי ס'פלעגט אמאל ליגן אין די וויין סטאר.

אקעי, נאך א וויכטיגע זאך וואס דער רמב"ם האט געזאגט.

הלכה ב (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

דער רמב"ם'ס פירוש vs. רש"י

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי: וואס טוט זיך אויב א מענטש האט שוין... די גמרא זאגט עס אויב ער האט שוין בודק געווען, אבער א מענטש קען דאך יעצט אנהייבן טראכטן, אין הכי נמי, די פלאץ איז נישט א פלאץ, בית דגים גדולים איז נישט א פלאץ ווי איך לייג אמאל אראפ חמץ, אבער ס'מאכט זיך דאך מזל, איך וועל עס טראגן זאכן פון איין פלאץ אין צווייטן. זאגט דער רמב"ם, ניין, אין חוששין, מ'דארף נישט חושש זיין, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. אז אפשר איבעראל זאל הייסן א מקום שמכניסין בו חמץ, ווייל ס'איז דאך דא בעלי חיים וואס טראגן זאכן. זאגט דער רמב"ם, ניין, שאם נחוש, אויב גייט מען חושש זיין פון איין פלאץ צו די אנדערע, גייט מען אנהייבן חושש זיין מער און מער. ס'איז דאך, מ'קען אייביג טראכטן אזעלכע מיני חששות, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה קען מען אנהייבן אז די פייגלעך עסן, אבער אין א גאנצן פלאץ וואו אונז ווייסן זיכער אז ס'קומען פייגלעך. אבער על כל פנים, דער רמב"ם זאגט אז מ'טאר נישט, מ'דארף טאקע חושש זיין אזוי ווי מקום, אפשר האט מען געלייגט חמץ, אבער נישט איבערטרייבן.

רייט, דער רמב"ם'ס פירוש, זאגט דער מאור עינים, די משנה איז מסביר אז די משנה רעדט זיך נישט, אזוי ווי רש"י לערנט אז דאס רעדט זיך נאך די בדיקת חמץ, אז מ'זאל מורא האבן אפשר האט ער יעצט בודק געווען דא, און שפעטער איז געקומען א חיה און גענומען דארט. נאר דער רמב"ם רעדט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בחמץ. אז מ'זאגט נישט, אין יעדע פלאץ איז אפשר א מקום ווייל עפעס א חולדה קען קומען.

דער רמב"ם טייטשט, וואס קומט אריין מעיר לעיר. פארשטייסטו דאך אזוי?

Speaker 2: יא, ווייל מעיר לעיר דארטן מיינט מען אין א שטאט ווי די גאנצע שטאט שוין פון ביום החמישון, ס'איז נישט דער רמב"ם. דער רמב"ם זאגט אז פירוש רבינו איז יא פארקומען.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט אזוי גוט דער רמב"ם'ס פירוש, ווייל דער שא"כ מאכט נישט קיין סענס, אדער מאכט ווייניגער סענס אין מיין קאפ. דאס מיינט די לשון מעיר לעיר. די ווארט ואין לדבר סוף שטימט זייער גוט מיט דער רמב"ם. מ'הערט וואס דער רמב"ם זאגט אז... אז מ'קען נישט איבערטרייבן נישט חששות. אקעי, אלס תשעה, מ'איז נישט חושש אזוי ווייטער. אבער די גאנצע מנין בית לבית, מעיר לעיר, דאס סאונדט עפעס אנדערש. די אין ענין ואין לדבר סוף סאונדט מער ווי רש"י'ס פשט אז ס'רעדט זיך נאך די בדיקה, און אפשר האט מען נישט צוריקגעשטעלט.

דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ

Speaker 1: מ'קען עס געבן אזא שטיקל הלכה'דיגע כללים זאך, אז די אלע זאכן זענען דאך דרבנן'ס. נארמאלע רייט וואלט מען געזאגט אז ספקא דרבנן דארף מען נישט מחמיר זיין, אבער זעסט דאך אז די חכמים האבן יא געזאגט, אפשר האט מען געלייגט חמץ, זעט מען אז מ'האט יא חושש געווען אויף א ספקא דרבנן. בדיקת חמץ איז דאך די רבנן.

Speaker 2: יא, אבער דאס איז די מצוה. ס'איז נישט קיין מצוה אויף חושש'ס.

Speaker 1: וואס קענסטו זאגן פלעצער וואו ס'איז דא אן ערנסטע חזקה? אין די קיטשן. אבער גיין אינדרויסן פון די קיטשן איז דאך שוין נאר א ספקא דרבנן. אבער מ'זעט אז ניין, מ'האט יא מחמיר געווען אין דעם.

Speaker 2: זאגט רבן, מ'האט נישט מחמיר געווען מיט דעם עד אין שיעור. מ'האט מחמיר געווען אין דעם...

Speaker 1: איי, איי, איי. שוין. אקעי, ווייטער.

הלכה ג — הניח עשר חלות ומצא תשע

Speaker 1: יעצט גייט מען לערנען... יא, לאמיר לערנען... איינמאל מ'האט געלערנט אז מ'טאר נישט צופיל חושש זיין, גייט מען לערנען וואס מ'קען אלץ חושש זיין. וואסערע מיני מעשיות קען זיך אלץ מאכן? לויט די רמב"ם שטומט עס זייער גוט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה. דאס שטייט איין חושש, און ס'רעדט זיך אז מ'זאל נישט זאגן אז יעדע פלאץ איז א בחור פון הכניסים וחמורים. אבער... וכן, ווייטער, אבער... וואס איז... אוי, וואס האט יא א גוטע ריזען חושש צו זיין, דארף ער יא חושש זיין.

וואס טוט זיך אזא פאר? א מענטש האט בודק געווען ליל ארבעה עשר, און ס'איז דא דער מנהג, ס'זעט אויס פון דא קומט דער מנהג אז מ'מאכט צען ברעקלעך. יא, ס'איז דא דער נומער, צען ברעקלעך. "והניח עשר חלות" — ער האט אראפגעלייגט צען שטיקלעך ברויט, אדער צען... ס'זעט אויס חלות מיינט צען כזיתים. א חלה מיינט א...

Speaker 2: יא, אבער ער רעדט פון גאנצע, נישט פירורין. א חלה מיינט א רעפטל, א בולקע, איך ווייס נישט ווי אזוי.

Speaker 1: יא, אבער איך זאג סתם אז סתם א כזית, ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר אנדערש, די הלכה איז שוין געווען אנדערש. און אבער די חלה מיינט א גאנצע שטיקלעך.

Speaker 2: יא, איך זאג סתם אז ער רעדט מיר דא א גרויסע שטיקלעך.

דער פאל און דער דין

Speaker 1: און ער קומט צוריק די נעקסטע טאג ווען ער וויל מאכן ביעור חמץ, און ער טרעפט נאר ניין.

Speaker 2: יא, רבי, איך מיין צו זאגן, ער קומט צוריק און ער טרעפט נאר ניין, ס'טייטש איינע פון זיי איז נעלם געווארן.

Speaker 1: איז וואס וואלט מען ווען דו האסט געקענט זאגן? וואלט מען געקענט זאגן, איך ווייס, מ'דארף נישט חושש זיין, ס'איז נאר א דרבנן, מ'דארף נישט חושש זיין. ניין, "הרי זה חושש", מ'דארף יא חושש זיין. און "וצריך לבדוק פעם שנית". די מצוה פון בדיקה הייבט זיך אן פריש אמאל. מ'דארף... ס'איז דאך פשוט, ווייל ער ווייסט דאך יעצט אז ס'איז דא...

Speaker 2: אה, פארוואס?

Speaker 1: ווייל דא זאגט מען א רעגערערער חולדה, או עכבר בודאי. און דאס וואס מ'זאגט אז מ'דארף נישט חושש זיין אזא חולדה טראגט פון איין פלאץ צו די אנדערע, איז ווען אונז זאלן נישט קיין ריזן צו טראכטן אזוי. אבער דא איז דאך דא עפעס א רגלים לדבר אז ס'איז א וודאי. ס'איז א וודאי, ס'איז יא וודאי. וואו איז געגאנגען די צענטע שטיקל?

Speaker 2: קען זיין אז מ'רעדט דא אז ס'איז נישט... אויב איז א וודאי וואלט נישט געווען קיין חידוש. דאס וואס האסט פאררעכנט געזען צען איז געווען א טעות.

Speaker 1: וואס איז געשען?

Speaker 2: העלא? זאגט מיר, ניין, א חולדה קען קומען. וואס ווייסטו בודאי?

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, יא, בודאי. די הלכה איז, דאס זאג איך, דו ביסט אפשר ווארד אז מ'איז יא חושש און מ'איז נישט חושש. אויב איך ווייס, און די הלכה איז בעיסיקלי אז יעצט ווייס איך אז ס'איז דא פארלוירן א שטיקל חמץ. דארף דוקא א חולדה, ס'קען זיין א מלאך צו קענען.

Speaker 2: ניין, אבער איך קען נאך אלץ הערן, וואס איז די אנדערע? ווייל אנדערע סברא וואלט געווען?

Speaker 1: ס'איז נישט דא קיין אנדערע סברא. ער וויל נישט דא זאגן אז אויב ס'איז דא וודאי חמץ אין די הים דארף מען נאכאמאל בודק זיין. דאס איז דאך פשוט אז ס'איז דא א נייע חובת בדיקה. אבער דא קען מען דאך אויך טראכטן אז די חולדה האט עס אפשר געטראגן זייער ווייט אוועק. ס'איז ווייטער נאר א ספק. די חולדה האט עס אוועקגענומען, אבער איינמאל... יעדע בדיקה איז א ספק.

Speaker 2: איך פארשטיי וואס דו זאגסט? דארף ער טשעקן. אויב ער טשעקט און ער טרעפט נישט, האט ער נישט געטראפן. ער איז דאך יוצא געווען זיין חיוב בדיקה. אבער יעצט ווייסטו זיכער אז דא אין דעם צימער איז דא עפעס א חמץ. וואס מ'האט דיר געטראפן?

Speaker 1: יא, נישט זיכער. דו ווייסט זיכער אז ס'איז נישט בדוק, ס'איז דאס ווארט אויס בדוק, ווייל ס'איז זיכער דא עפעס א שטיקל וואס איז נערוואר דא, וואס איז ערגעץ דא און ער זעט עס נישט.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: שוין, און ווייטער, ווייטער.

הלכה ג (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

Speaker 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, אזא פאל, א מענטש זעט אן עכבר אריינקומען אין שטוב, חמץ בפיו אחר בדיקה, מ'האט שוין בודק חמץ געווען, דא זעט ער א מייזעלע מיט חמץ. איז אויכעט, הגם, מען קען טראכטן אפשר איז עס פון ערגעץ אנדערש אדער וואס, אבער ניין, צריך לבדוק פעם שניה. ס'גייט אריין אין דיין הויז, דער מייזעלע פארט אריין אין דיין הויז מיט חמץ. איז דארף מען מורא האבן אז דער מייזעלע גייט עס איבערלאזן דא ערגעץ אין דיין הויז. איז צריך לבדוק פעם שניה, דארף מען מאכן נאכאמאל בדיקת חמץ.

אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, ער האט געטראפן קליינע ברעקלעך, דאס מאכט אים טראכטן, אה, דער עכבר האט עס אויפגעגעסן, און ס'האט געברעקלט ווען ער האט געגעסן. אין אומרים, קוק, ער כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, איך האב דאך דא אפילו עפעס א ראיה אז ער האט עס אויפגעגעסן. ניין, דאס איז נאר אן assumption. און מ'טוט נישט, אלא חוששין אז ער האט יא איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אה, דו זעסט די ברעקלעך? אפשר די ברעקלעך איז געווען. דארף מען פריש בודק זיין.

ווייל טאקע זעט אז א תינוק איז אנדערש, אבער אן עכבר, ווייל ס'איז נישט דער דרך פון אן עכבר עמיצדער צו מאכן פירורין. סאו, דער פירורין האט נישט צו טון. מסתמא דער עכבר האט נאך אלץ באהאלטן דעם שטיקל ברויט ערגעץ, און דער פירורין איז סתם, ס'האט נישט באמערקט פריער, ס'איז געווען פירורין. אדער דו האסט יא באמערקט, נישט די פוינט, ס'האט גארנישט צו טון.

אם לא מצא קלום, אויב ער טרעפט נישט גארנישט ביי די חור או חלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט': תינוק וככר בידו – דין פירורין

Speaker 1: האסטו אפילו די רגלים לדבר, די ברעקלעך איז די עווידענס אז די קינד האט געגעסן די ברויט. פארוואס? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, קינדער ברעקלען ווען זיי עסן, אבל אין דרך עכבר לפרר, מייזלעך ברעקלען נישט. ואם לא מצא פירורין כלל, אבער אויב האט ער נישט געטראפן קיין שום ברעקלעך, ווייטער איז יא די זעלבע דין אזוי ווי פריער ביי די עכבר, און מ'דארף בודק זיין אפשר האט די קינד עס נישט געגעסן, נאר עס אוועקגעלייגט ערגעץ.

חידוש: פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות

Speaker 1: עפעס וואס מ'זעט דא אינטערעסאנט איז אז די פירורין אליינס, לכאורה קיינמאל דארף מען נישט בודק זיין. אזוי קומט אויס דא אזוי קלאר, ווייל ס'שטייט נישט אז מ'דארף אויפקלייבן די פירורין. און דו זעסט אז אויב ס'איז פירורים, זאגט מען "אה, ער איז פטור", ווייל ס'איז דאך די פירורים פון דעם. פירורים איז סתם אזוי בטל. איך ווייס נישט וואס ס'שטייט. ס'שטייט דא אז פירורים איז נישט א זאך וואס מ'דארף בודק זיין. אזוי שטייט, איך מיין, לכאורה בפירוש אין די הלכה. פירורים יהא הפקר.

Speaker 2: אה, יעצט זאגט מען ביי מצות ברקים.

Speaker 1: יא, איך ווייס נישט וואס ס'האט צו טון. מ'דארף נישט מפקיר זיין. ס'איז ממש הפקר. ס'איז נישט חשוב כעפר, ס'איז כעפר. אזוי זעט אויס.

Speaker 2: יא. איך ווייס נישט. ס'איז דאך נאר א דיוק.

Speaker 1: ניין, אזוי איז טאקע. אין הלכה זאגן זיי אז זאכן וואס האבן בכלל נישט קיין חשיבות, קליינע ברעקעלעך, איז ממש גארנישט חשוב.

Speaker 2: יא. אקעי. יא, ווייטער.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר לערנען ווען ס'איז דא ספיקות. ביז יעצט ווען מיר לערנען אז ס'איז זיכער אז ס'איז געבויט אויף די זעלבע. ס'איז געבויט אויף די זעלבע סיטואציע, דאס הייסט אז ער האט געבלאזט צען און ס'איז געבליבן נאר ניין. אבער ס'איז נישט א ספק צו די ניין איז א חמץ אדער מצה. בקיצור, אלעס איז אין די ענליכע סיטואציע אז ער ווייסט אז ס'איז געבליבן עפעס, אבער ס'איז נישט ודאי אז ס'איז געווען א שטיקל, נאר אזא ספק.

מחלוקת רמב"ם וראב"ד: צו די הלכות געהערן צו בדיקה אדער ביטול

Speaker 1: און די רמב"ם לערנט אז די אלע הלכות האט צו טון מיט הלכות בדיקה. זייער אינטערעסאנט. דער ראב"ד מיינט איך דינגט זיך, ווייל דער ראב"ד זאגט אז ער פארשטייט נישט, אויב ס'איז א ספק דארף איך גלייך זיין...

Speaker 2: יא, זעסטו אז דער ראב"ד דינגט זיך?

Speaker 1: איך וויל לאזן דא אין הלכה. הלכה י', זאגט דער ראב"ד, אז ער איז נישט מסכים די גאנצע זאך, ווייל דער ראב"ד זאגט אז די אלע הלכות, די חירות שטייט אין די גמרא, די אלע ספיקות רעדט זיך לערנען ביטול וואס איז מדאורייתא, אבער בדיקא איז דאך נאר מדרבנן. ס'דארף דאך זיין סתם אז די רגע וואס ס'איז דא א ספק דארף זיין ספק דרבנן לקולא, און מ'דארף נישט קענען מאכן... חוץ דעם איז דער ראב"ד מחילק אויף פארשידענע פון די רמב"ם'ס כללים וואס ער מאכט דא.

על כל פנים, די עצם הלכה, דער רמב"ם זעט נישט אויס אז ער איז מדרבנן. קען זיין אויב ס'איז א רוב אז ס'איז א ספק, דארף מען וויסן. ספקי דרבנן דארף עס יא מחמיר זיין, אבער באופן יסודי, איך מיין אז ס'איז דא א מחלוקת צו די אלע הלכות האבן מיט הלכות בדיקה אדער מיט הלכות ביטול.

קשיות אויפן ראב"ד

קשיא א': בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות

Speaker 1: איך פארשטיי נישט די ראב"ד'ס זאך, ווייל די גאנצע דין בדיקה בכורים ובזדקים זאגט אז איך פארלאר מיך נישט אויף זיין. וואס מיינט בדיקה? אז איך פארלאר מיך נישט. בדיקה בכורים ובזדקים. מ'דארף זוכן אפשר דא אין א לאך. אין א לאך איז דאך שוין א ספק.

Speaker 2: יא, באט דאס איז דאך די זעלבע זאך.

Speaker 1: דאס ווארט בדיקה מיינט אז מ'דארף נאכזיכן. דאס איז בכלל...

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים.

קשיא ב': ביטול איז נישט ספעציפיש

Speaker 1: אבער די אנדערע זאך וואס מ'וואונדערט מיך אויף די ראב"ד איז אז ביטול איז דאך נישט... ער קען דאך א גאנצע וועלט זאגן, אלעס איז בטל, אלעס איז בטל. ווי געשעט די אלע גרויסע שווערע ספיקות? ביטול איז דאך נישט אויף די ספעציפיק שטיקל ברויט. ביטול איז דאך אז אויב ס'איז דא סיי וועלכע חמץ, אדער... ווערט דאך געזאגט ביי די וועי.

Speaker 2: לויט דיר ווערט דאך דאס געזאגט.

Speaker 1: ניין, איך פרעג. אדרבה, זאגט ווי מיר. דער ראב"ד האט געזאגט אז גארנישט וועגן חמץ וואס דו ווייסט נישט. ס'איז נאר געשטאנען אז ביטול מיינט אז ער נעמט חמץ און עס איז מבטל. ס'איז נישט געשטאנען גארנישט, ער איז מבטל א חמץ מלבו. ער האט נישט געזאגט פון א געוויסער, ער האט נישט מבטל זיין, ווי ס'איז דא אלע חמץ איז בטל.

Speaker 2: דאס זאגסטו.

Speaker 1: און דאס שטייט נישט נאכנישט געשטאנען, נישט מהר"ם אביסל איז נישט געשטאנען. איך זאג, אין דער ראב"ד זעט עפעס אויס ווי... דער ביטול דארף זיין ספעציפיק. אויף דעם ספעציפיק שטיקל, ער דארף וויסן וואו ס'איז?

Speaker 2: ניין, מ'דארף וויסן אז ער איז נאך חייב, נאר מ'האט נישט מבטל געווען, האט ער ארויפגענומען פון פאלי רב.

Speaker 1: די אלע ספיקות, למי נפקא מינה, איך ווייס נישט. און ווי ס'מאכט זיך בכלל אזעלכע סארט מעשיות? און איך געדענק אז דער מגיד משנה האט נישט קיין צייט צו לערנען די אלע הלכות.

Speaker 2: יא, לאמיר זען. ניין. איינער. אהם... וואו, דו ביסט זייער ביסי. יא יא. וואס יא יא?

Speaker 1: אבער איינער רעדט וועגן דעם, צו די בדיקה דארף זיין ספעציפיש אויף די חמץ וואס מ'ווייסט?

Speaker 2: בדיקה?

Speaker 1: איך מיין די ביטול. אונז האבן נישט געלערנט גארנישט ביזדערווייל וועגן...

Speaker 2: אבער דו זעסט עס יא דא אין די הגר פון ראב"ד.

Speaker 1: ער מיינט נישט דאס, ער מיינט צו זאגן אז ס'איז נישט קיין נושא פון בדיקה, ער מיינט נאר אז ס'דארף מבטל זיין.

דיון: ווי אזוי מאכט מען ביטול?

Speaker 1: לאמיר פארשטיין, א נארמאלער מענטש דארף... וואטעווער דער רמב"ם האט געזאגט אז מ'דארף עפעס זאגן ביי די ביטול?

Speaker 2: אבער אין די גמרא זעט מען אז ס'איז דא אזא זאך וואס מ'דארף טון, רייט?

Speaker 1: די שאלה איז, דער מענטש דארף נאך מבטל זיין זיין חמץ. אויב ער האט נישט קיין חמץ, לאמיר זאגן, ביי אונז שטייט שוין אין די סידור מ'איז מבטל יעדע וואך, כאפסטו נישט די מעשה. אבער ס'שטייט נישט אין די גמרא אז ס'איז דא אזא סידור, און דער רמב"ם שטייט נישט אזא סידור. ס'שטייט, אויב א מענטש ווייסט אז ער האט חמץ, דארף ער מבטל זיין. דארף ער יעצט מבטל זיין. און ביי די וואך, דו מיינסט אז ער האט מבטל זיין עפעס א גרינגע זאך, וועט ער זאגן, מ'דארף עס טאקע מבטל זיין. ס'איז זייער שווער. איך ווייס נישט צו דאס איז דער אמת.

סיכום המחלוקת

Speaker 1: און דער מחלוקת זאגט זיך בעיקר אן אויף די אנדערע שאלה, צו ס'איז דא ספיקא דרבנן אויף די ענין פון בדיקה. זעט אויס וואס דער רמב"ם האט געהאלטן אז מ'זאגט נישט אויף דעם ספיקא דרבנן, אפשר ווייל די דינסט בדיקה אליין איז אז מ'דארף נאכגיין, מ'דארף פארזיכערן, און מ'קען זיך פארלאזן נישט אויף ספיקות. דאס איז א שיינע סברא וואס מ'דארף טראכטן וועגן דעם.

אבער איך פארשטיי יא, דער אביס פשט, דאס וואס דו זאגסט אז דער אביס פשט שטימט נישט, איך קען נישט אז ס'שטימט נישט, ווייל די גאנצע זאך איז אביסל טעארעטיש. אזוי ווי אין די גמרא קען זיין טויזנט צוויי, כאילו נאר ער איז חייב חטאת, און ס'איז נישט דא קיין וואס מען ברענגט נישט קיין חטאת. ס'איז דאך אויב ער איז עובר אדער נישט עובר. און וואס מיינט עובר? עובר איז דאך זיכער נאר עובר אויב ער איז נישט מבטל, רייט? און דאס מיינט אז ער דארף מבטל זיין. פרעגסטו, כזלו מאכן א ביטול על צד שוואס ער דארף. ער קען נישט, אבער מ'רעדט באופן אזוי. ס'איז פראקטיש, פראקטיש.

דיגרעסיע: דער טור'ס ענוותנות

Speaker 1: אויב איך געדענק, איך האב געדענקט די טאג, אדער איינער וואס איך האב געזען אין ילחת פסח שרייבט אויף וואו איז די טור אין די הלכה, ס'איז א צייכן צו למשל ווי מ'קוקט אין די טור. אויב איך געדענק, און... יא, אויב איך געדענק, און תור איז זייער גוט, איך האב געדענק געווען. תור אין חיים תל"ט ברענגט די סיכום פון די הלכות פון די ראש, נישט פון די רמב"ם, און ער פירט אויס אזוי: יש דיין סתרמב"ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. ער שרייבט זיין סך הכל, און לכאורה די ריזען פארוואס ער טוט דאס איז ווייל ס'מאכט זיך נישט אזוי פיל די שאלות. ס'איז זייער מעגליך, די סיבה פארוואס ס'איז דא אזוי פיל קליינע הלכות איז ווייל ס'איז דאך דא א דין, מ'זאגט א שבת הגדול דרשות, ס'איז דא א דין שלשים יום דארף מען זאגן דרשות, דארף מען רעדן וועגן הלכות פסח, ס'דארף דאך זיין חומר, יא? ס'איז דא גענוג פראקטישע זאכן פסח, ניין?

איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, פאר אונזער דמיון אלעמאל אז די פוסקים זענען געווען מלאכים, זיי האבן געהאט אלעמאל כח צו לערנען. דער טור האט געטרייט, ער האט געמאכט ארבעט שווער, ער האט געשריבן א ספר אויף גאנץ שולחן ערוך, אן צו רעדן פונעם בית יוסף.

אבער איך וועל דיר זאגן, איך האב געזען אין פרשת ואתחנן ביי די עשרת הדברות, זאגט רש"י אויף די ערשטע שטיקל פון די עשרת הדברות, אז די עשרת הדברות איז אויך שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. און דאס איז סתם רבינו אן ענוותן, ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר'ן, ווייל איבעראל דארף שטימען ווען מ'לערנט חומש רש"י פון די וואך. אה, דאס איז ווייל אין רש"י'ס צייטן איז דאך נישט געגאנגען אזוי פויל, ער האט זיך פארגעשטעלט אז דער עולם וועט צוריקקומען שוין.

דער היינטיגער ספר, קודם כל, ער וויל מאכן גראב זיין ספר, ס'איז דאך ביליג די פעיפער. און צווייטנס, ער טראסט נישט דעם עולם אז דו וועסט צוריק טשעקן בכלל. מ'דארף יעדע זאך איבערזאגן, כולהו ואילו עולהו, צען מאל אפשר וועט עס דער עולם לערנען.

הלכה י': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. זאגט דער הייליגער ראב"ן, אקעי, לאמיר טרייען צו לערנען, אבער אויב דו ווייסט אז א למדן איז זייער העפי מיט דיר.

Speaker 2: יא, ס'איז לעבעדיג.

Speaker 1: יא, ס'איז ענליך צו די הלכות פון תשע ציבורין, ווארעווי, תשע חניות. איז אזוי, שני ציבורים, ס'איז דא צוויי פיילס פארדעם. הניח תשע ציבורין, יא, דא הייבט זיך אן.

Speaker 2: יא, יא.

Speaker 1: הניח תשע ציבורין של מצה, א מענטש האט אנגעגרייט זיין פסח, און ער האט איבערגעלאזט ניין פיילס פון ברויטלעך וואס זענען מצה'דיגע ברויטלעך, ואחד, און ס'איז געווען איין פייל פון חמץ. איז געקומען אן עכבר ונטל. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו ער האט גענומען חמץ, צו ער האט גענומען מצה.

Speaker 2: יא, די גמרא זאגט דאך אויף דעם, חילדא איז דאך נישט קיין נבואה, סאו ער ווייסט נישט צו נעמען נאר פון די כשר'ע, יא?

Speaker 1: ניין, איך דערמאן מיך אז דא איז דא דער דזשאוק אין די גמרא. די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, בחילדא נבואה.

ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער בית האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע בית, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווער באקומט א דין אזוי ווי מחצה על מחצה?

הלכה י (המשך): צבור אחד חמץ וצבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 1:

די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער עכבר האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע עכבר, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווערט מחצה, ווערט, באקומט מען א דעם אזוי ווי מחצה על מחצה. און הגם ס'איז דא דא ניין ציבור של מצה, אבער גייט מען נישט נאכראבן אזא זאך, אבער מען קוקט עס אן ווי שוה בשוה.

לכאורה דער ראב"ד וואלט דא אויך געזאגט אז מען רעדט נאר לענין ווייטער. אויף וואס איז דער ראב"ד? ס'איז דא זיכער. ס'הייסט, מ'דארף פרעגן אויף די אנדערע זאך צו דער ראב"ד איז אויך מחולק, ווייל דא איז ממש א ספק. מעכטס ווערט ממש א ספק, א שוקל. ספק א שוקל גייט געהעריג צו די נושא פון ספקא דרבנן. דאס איז דער כלל.

ביאור הסברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט

וואס מיינט קבוע? ווייל די ציבורים זענען קבוע. ס'טייטש, דער עכבר האט עס גענומען ממקום וואס איז קבוע. וואס טוט זיך אן אנדערע פאר? ס'שניידט ציבורים. איך מיין אז... ס'פעלט אויס? איך ווייס נישט. איך וויל זאגן, איך מיין אז די נומדים ווערט זייער קאנפיוז מיט די סוגיא פון קבוע און פירוש און אזוי ווייטער. איך מיין אז די סברא איז זייער סימפל.

די אריגינעלע קעיס מיינט אזוי: איך גיי אין די תשעה חניות, יא? ס'קומט דאך פון די תשעה חניות, רייט? די נושא פון קבוע, יא? דאס איז די אריגינעלע קעיס פון די קבוע. און ס'מאכט זייער אסאך סענס, אז ס'קומט נישט די רוב. רוב איז ווען ס'איז... איך ווייס נישט וויאזוי איך זאג עס, אבער איך פארצייל דיר א מעשה.

קום אהער, ס'איז געווען צען... איך בין געגאנגען אין א אידישע שטעטל, האט ער דא צען... א איך גיי פארשטיין פארוואס א יוד וואלט בכלל, אבער קיצור, ס'איז דא צען יודישע בוטשערס, ניינס זענען כשר, איינס איז טרייפט. און ער איז יעצט אין א בוטשער, ער ווייסט נישט אויף וועלכע בוטשער ער איז יעצט. יא, עפעס זייער גוט. און ער פרעגט, זאג איך, וואס הייסט מסתמא? איך בין דאך דא! ס'איז נישט קיין מסתמא. מסתמא איז ווען דו ווייסט נישט וואו דו ביסט, ווען דו ווייסט נישט פון וואו ס'איז געקומען עפעס, ווען ס'איז דא א ספק. ס'איז נישט קיין ספק, ס'איז א ספק, אבער ס'איז זייער שפער צו זאגן רוב. איך בין דאך יעצט נאר אין איין סטאר. ביסט דאך נאר אין איין סטאר. די איין סטאר ווייסטו נישט וועלכע ס'איז. יא, עפעס אזוי.

איך מיין אז יעדער איינער וועט הערן... אבער דו וועסט נאך אלץ זאגן אז יעדע סטאר האט ער א טשענס דארטן אריינצואוואקן. ס'איז נישט אז די טשענס איז... איך ווייס נישט וואס די ווארט טשענס איז. ניין, אנשטאט צו זען... לאמיר ארויסנעמען די ווארט טשענס, ווייל ס'איז א ווארט וואס מ'האט אונז אויסגעלערנט פון היינטיגע צייטן און מ'ווייסט נישט וואס דאס מיינט. היינט ווייסט אויך קיינער נישט וואס דאס מיינט, ס'איז נישט קיין חילוק, ס'איז אן אנדערע חקירה.

איך זאג נאר אז בשכל הישר, דו זאגסט פאר א מענטש די מעשה, און ער זאגט, אזוי ווי דו זאגסט, וואו ביסטו? מסתמא ביסטו וואו דער רוב איז. אבער די ווארט קבוע מאכט אויך אסאך סענס. איך בין דא.

דו זאגסט אים, וואס שאין כן ווען ס'קומט א איד פון די ווייטנס, יא, דו פרעגסט אים, וואו קומט א איד? ער קומט פון לאנדאן, פון ענגלאנד, זאגט ער. רוב אידן פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן. דרייסיג אידן אין מאנטשעסטער אויך, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין אנונג, איך זאג אמת, אבער לאמיר זאגן, יא? מסתמא קומסטו פון לאנדאן, ווייל רוב מענטשן וואס קומען פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן.

אבער א איד פארט אויף ענגלאנד, איך זע די חילוק, ער פארט אויף ענגלאנד, זאגט ער, וואו ביסטו? וואו זאל איך פארן? מסתמא זאלסטו פארן אויף לאנדאן. וואס איז א שייכות? דו כאפסט וואס די חילוק איז? ווענדט זיך וואו איך גיי, איך גיי דארט, און נאכדעם זאגן איך בין געקומען פון דארט, און די שטיקל פלייש אדער די חמץ, די שטיקל ברויט איז פון דארט. ס'מאכט זייער ווייניג סענס. יעדער איינער קען הערן די חילוק אז ס'איז זייער אנדערש צו זאגן, אה, מסתמא ביסטו דארט, ווייל ס'איז רוב דארט. ס'איז נישט אזוי... ס'איז נישט די זעלבע רוב.

ס'איז זייער פשוט, די חילוק איז זייער פשוט. מ'קען זאגן תורה'ס אויף יעדע איינס, אבער איך מיין אז די בעיסיק חילוק, ווען מ'טראכט פון דעם ציור פון תשע חנויות, קען יעדער איינער זען אז ס'מאכט אסאך ווייניגער סענס צו זאגן רוב אויף אזא סארט קעיס ווי אויף אן אנדערע קעיס. אוודאי ווערט עס נישט אוודאי, ס'ווערט א ספק. פארשטייסט?

נאכדעם ווען מ'מאכט פון דעם הפשטות און מ'וויל עס אפלייען צו אנדערע קעיסעס וואו ס'איז נישט דא די בעיסיק סברות, טאקע ווערט זייער קאמפליצירט. אבער איך מיין אז די אריגינעל איז זייער פשוט.

מ'דארף ארויסנעמען דעם באגריף "טשענסעס"

די שליסל צו דעם איז אז מ'דארף ארויסנעמען די ווארט טשענסעס, ווייל אויב אונז טראכטן פון טשענסעס אזוי ווי אונז טראכטן אין היינטיגע צייטן, וועט עס זיין אויך ביי קבוע די זעלבע. ווייל מ'קען זאגן אזוי אז יעדע סטאר פראנט איז דא א טשענסעס אז ער וועט דארטן אריינוואקן, סאו ס'איז דא ניין טשענסעס. אבער אויב מ'נעמט ארויס די ווארט טשענסעס און מ'זאגט חכמים קוקן נישט טשענסעס, נאר מ'קוקט אן ספיקות אנדערש, דעמאלטס פארשטייט מען זייער גוט די חילוק.

איך ווייס אויך נישט וואס מיינט טשענס, איז דאס דער אמת. דאס איז דאך אויך, ער זאגט אז ס'קומט א ייד פון לאנדאן. זייער גוט, דעמאלטס בין איך מסכים, ווייל רוב מענטשן, רוב מענטשן וואוינען אין לאנדאן. זייער גוט, ס'איז רוב, רוב יידן, רוב ענגלישע יידן זענען פון לאנדאן. זייער גוט, איז ער מסתמא פון לאנדאן. ס'איז נישט ודאי, ס'איז אויך א מסתמא, אבער ס'איז א רוב. ס'האלט נאר לעוועלס פון הכרעות בספק, אמת, און קיינער פון זיי איז נישט קיין ודאי. ס'קען זיכער זיין אז ער קומט פון מאנטשעס, ס'קען אויך זיין ער קומט פון לידס, נאך צוויי יידן, אקעי? אבער... אבער אויב איך פאר קיין לאנדאן, און איך זאג, "מסתמא בין איך געפארן קיין לאנדאן, ווייל רוב מאל פארט מען קיין לאנדאן", דאס מאכט נישט קיין סענס. דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס, at least.

Speaker 2:

אקעי, דאס איז דאך... דאס איז דאך אן עקסטערע קעיס. דאס איז גערעכט אז די ווארט "סענס" איז אייגנארטיג.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

Speaker 1:

אקעי, שני צבורים. לאמיר לערנען ווייטער. שני צבורים. לאמיר מאכן די מעשה איז מער קאמפליצירט. ס'איז דא צוויי פיילס, אחד חמץ ואחד מצה, און ס'איז אויך דא שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, און ס'איז אויך דא צוויי עכברים, און איינער האט גענומען חמץ און איינער האט גענומען מצה, און אונז ווייסן נישט ווער איז געגאנגען צו וועלכע הויז.

אדער אן ענליכע פאל: שני בתים בדוקים, צוויי געקלינטע הייזער וואס מ'האט שוין בודק געווען, און ס'איז דא איין פייל פון חמץ, ובא עכבר ונטל, און אונז ווייסן נישט צו וועלכע פון זיי איז ער אריינגעגאנגען. אדער אונז ווייסן יא וועלכע איז אריינגעגאנגען, אבער בדק ולא מצא כלום, און ער ווייסט נישט צו ער האט עס איבערגעלאזט דא צו ער איז געגאנגען ווייטער דערמיט. אדער שבדק, אדער ער איז אריינגעגאנגען און ער טרעפט יא א קוקי, אבער זיין שאלה איז צו די קוקי איז דאס וואס דער עכבר האט געברענגט, אדער אפשר איז דא נאך עפעס א קוקי דא.

איז די הלכה בכל אלו... אז וואס? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. ווייל יעצט איז דאך די שאלה געשעט נישט יעצט ביי די צבורים, די שאלה איז דאך יעצט אין די הויז וואו ער איז, און די שאלה איז שוין... די מעשה איז שוין אוועקגעגאנגען. דא איז נישט די שאלה צו וועלכע פייל איז דער עכבר געגאנגען, ווייל ער איז געגאנגען צו ביידע. די שאלה איז, אדער ס'איז דא צוויי עכברים, דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז, דעם שטיקל ברויט וואס איז דא, פון וועלכע פייל איז ער געקומען? מסתמא איז ער געקומען פון די רוב. זייער גוט.

מגיד משנה'ס תירוץ — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

Speaker 2:

ביי די וועי, ער זאגט טאקע אז דיין סברא וואס דו האסט געזאגט איז וואס דער מגיד משנה זאגט, אז די אנדערע וואס זענען מצדיק די רמב"ם'ס שיטה איז אז טאקע ווייל בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. אזוי ווי דער ראב"ד, פארענטפערט דער רמב"ם אנדערש ווי דער ראב"ד.

Speaker 1:

ס'איז בעסער אז מ'זאגט אליינס, ווייל דעמאלטס קען מען אליינס טראכטן צו ס'איז א גוטע סברא, נישט ווערט מען בייעסד אז דער הייליגער רא"ה האט געזאגט, פארהייב איך אן צו פילן אז איך פרעג מיר די נער'יות, איך ווייס נישט. נישט טאקע דארף מען אזוי לערנען, אבער ס'איז וויכטיג נישט אזוי צו לערנען, ווייל א מענטש דארף דאך האבן אן אייגענע אפיניען אויכעט, ניין?

Speaker 2:

יא, יא. אויך אזוי איז עס תורתו, נישט... ניין, אקעי, ס'איז א שמועס אין דרך הלימוד.

Speaker 1:

יא, ווייטער.

הלכה יב: פאלן וואו מ'דארף יא בודק זיין — נייע חששות

Speaker 1:

וואס טוט זיך אזוי? הניח חמץ בזוית זו, ער האט געלייגט חמץ דא, און ער קומט צוריק, ער טרעפט עס אין אן אנדערע פלאץ. איינער האט עס ארומגעריקט. קען ער טראכטן אז די מייז האט עס גענומען פון דא און געלייגט דא? אדער קען מען טראכטן, ניין, די מייז האט עס גענומען פון דא און געטראגן אינגאנצן ערגעץ אנדערש, און דאס האט די מייז געברענגט אינגאנצן פון ערגעץ אנדערש.

או שהניח תשע חלות ומצא עשר, ער האט געלאזט ניין, דא טרעפט ער א צענטע. פון וואו איז די צענטע? קען ער טראכטן, אקעי, שוין, ברוך השם, ס'ליגט דא חבר'ס. אדער קען ער טראכטן, ניין, איינמאל עפעס איז געשען דא א טשעינדזש, די מייזן דא קאמאנדעווען, איז ווער ווייסט וואס נאך זיי האבן געטון? אפשר האבן זיי געברענגט נאך אן עלפטער און ס'ליגט באהאלטן.

או שהיו תשעה צבורין, תשע פאות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, איין ברויט איז נעלם געווארן פון די גאנצע, ואין ידוע, איך ווייס נישט צו די ברויט איז אוועקגעגאנגען פון די ניין מצה אדער פון די איין חמץ. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, ער איז אריינגעגאנגען אין א בית בדוק חמץ געווען.

או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, מ'האט געזען אן עכבר גיין מיט חמץ, און מ'ווייסט נישט צו ס'איז אריינגעגאנגען.

בכל אלו, די אלע דארף מען יא בודק זיין. פארוואס? ווייל דאס איז נישט פירוש. ס'איז נישטא קיין רוב דא, אבער דאס איז פארקערט פון רוב. ס'איז דאך צוגעקומען נאך איינס, ס'איז דא אנדערע סארט ספיקות בכלל. ס'איז צוגעקומען נייע חששות, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים. סאו די זאכן דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ'האט דאך פריער געלערנט. אויף אזא סארט ספק דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ'האט דאך פריער געלערנט.

הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה

Speaker 1:

ווייטער, נאך ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, און נאכדעם זעט מען אן עכבר ארויסלויפן אויך מיט א ככר בפיו. איז וואלט א מענטש וואס האט עקסטרע חששות געקענט טראכטן, אפשר איז עס א נייע עכבר? דער עכבר האט אוועקגעלייגט די ככר, און דער נייער עכבר איז שוין אן אנדערע עכבר. זאגט מען, ניין, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. פארקערט, מ'קען יא סומך זיין אז ס'איז דער זעלבער עכבר, און ער איז זיך אוועקגעגאנגען מיט זיין חשבון. דאס איז א תליה, דאס הייסט אזוי ווי א תליה, יא? מ'זאגט.

אבער היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, זאגט מען נישט אז אינצווישן איז ער אלט געווארן, אדער איך ווייס נישט וואס איז דער זעלבער, נאר עפעס איז געשען מיט אים. יא צריך לבדוק, ווייל דעמאלטס קענסטו נישט זאגן די הוא שנכנס הוא שיצא.

נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, איז די זעלבע זאך צריך לבדוק, ווייל ס'איז נישט די זעלבע וואס איז אריין און איז ארויס.

יצא עכבר בכיכר בפיו, איז דעמאלטס אינו צריך לבדוק, ווייל מ'זאגט אז דאס איז די כיכר וואס ער האט א גאנצע צייט געהאט, נישט אז איינמאל מ'זעט אן עכבר מיט א כיכר דארף מען מורא האבן אז ס'איז געווען דא מער ווי איין כיכר.

נחש שנכנס לחור ופת בפיו? מיר ווייסן זיכער אז ס'איז געגאנגען א נחש מיט א שטיקל ברויט. איז דעמאלטס איז די הלכה אזוי ווי א חור שצריך בדיקה, אבער אזוי ווי ס'איז צריך בדיקה ווייל מ'האט געזען אז דער נחש גייט דא אריין, איז דער מענטש אליין טאר זיכער נישט טשעקן ווייל ס'איז א חשש סכנה. אבער האט א מענטש געטראכט, אפשר דארף מען אבער טון אזויפיל השתדלות אז ער גייט רופן א פראפעשאנעל און עס ארויסנעמען? אין חייב לו חובה להוציאו. דאס איז מסתמא א דין אין עמוד א' אז מ'דארף נישט אזוי ווייט מאכן, איינמאל ס'איז א חשש סכנה האט מען גע'פטר'ט אינגאנצן, מ'דארף נישט אויף דעם.

סכנה פטר'ט אינגאנצן

אויך למשל ביי דער גוי, מ'זאגט נישט למשל אז ער דארף יעצט גיין קויפן מתנות פון דער גוי און אראפברענגען א לויער זאל אים מסביר זיין, ווייל איינמאל ס'איז א סכנה, די זעלבע זאך דא, איינמאל ס'איז א סכנה האבן די חכמים גע'פטר'ט.

שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק

Speaker 2:

לכאורה דאס שטימט מיט וואס דו האסט געזאגט אז די גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק, וואלסטו אפשר געזאגט אז אויף דעם זאגט ער אין לדבר סוף.

אפשר איז די ווארט אז יעצט איז במקום וואו מ'האט נישט מחייב געווען בדיקה, אבער ס'קען ווערן א מקום וואו ס'איז מחויב בדיקה. אפשר דאס איז די ווארט. נישט אלס עסן, נאר ווען ס'איז עפעס וואס איז אזוי ווי טיף טיף אין א לאך וואס גייט קיינמאל נישט ארויסקומען פון דארטן, האבן מיר בכלל נישט מחייב געווען בדיקה. קודם כל איז דא א נושא פון שווערקייט. אבער דו זעסט דא אז אלס די שוועריקייט האט מען נישט געטוישט. ער דארף יא ברענגען א סולם עס אראפנעמען, און די סיבה איז שמא יפול.

שמא יפול איז דאס פשט אז ווייל ס'קען זייער גרינג ווערן אין א פלאץ וואו מ'איז חייב בדיקה. איך מיין, אויב זאגט מען נישט אז די ווארט איז וועגן עסן, וואלט דאס איינס די איינסטע זאך וואס איך קען טראכטן. יעצט איז טאקע א מקום וואס איז אפשר פטור פון בדיקה, אזוי ווי עפעס וואס איז זייער טיף אין א חור. אבער ס'קען אראפקומען און ווערן א מקום שחייב בדיקה, וועגן דעם דארף מען נעמען א לייטער.

החור איז חייב בדיקה, אבער א מקום שידו מגעת. איך זאג אז די קורה וואלט ווען געקענט הייסן א מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת מיינט דאך אן ספעציעל עקוויפמענט, אן א לייטער, אן עפעס א ספעציעל כלים. אבער עפעס וואס איז אין א חור גייט נישט ארויפקומען. דאס קען אראפקומען, און ווען ס'וועט אראפקומען גייט דאך עס ווערן א מקום וואו ס'איז מחויב בדיקה. אין יום טוב קען מען נישט בודק זיין.

Speaker 2:

יא, מיין געמישן זאגט עפעס אזוי. וועגן וואס?

Speaker 1:

ניין, ער רעדט וועגן אן אנדערע פלאן ווען דער ראב"ד. איך האב נישט פארשטאנען. וואס האט ער געזאגט אז דאס?

לאמיר לערנען די נעקסטע הלכה, אפשר צו זאגן.

הלכה טו: חמץ בבור

Speaker 1:

הוי חמץ בבור, דעמאלטס איז איינמאל חייב נותן להעלותו, ווייל ס'גייט נישט ארויפקומען. זאכן פאלן אראפ, ס'איז דא גראוויטי. געווענליך זאכן פאלן אראפ און נישט ארויף. ס'איז א מנהג העולם. זיי פאלגן אלע איינשטיין'ס טעאריע עפעס. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

דיון: פארוואס העלפט ביטול ביי בור?

אויף דעם העלפט ביטול. סאו אויף דעם וויל איך דא טראכטן, אדער אויב די ווארט איז אלץ שמא יבוא לאכלו, שטימט עס זייער פשוט, ווייל ס'וועט אראפפאלן, קען ער עס, איז דא די חשש אז ער וועט עס עסן.

אבער אויב איז די חשש אן די שמא יבוא לאכלו, אז די חכמים האבן מתקן געווען בדיקה סתם אזוי אלס א גרעסערע מדרגה פון תשביתו, קען מען אויך הערן אז דעמאלטס ווען ס'איז דא גרויסע טשענסעס אז ס'וועט אראפפאלן, און אין יום טוב, די גאנצע חיוב בדיקה איז ערב יום טוב, דארף מען שוין יעצט חושש זיין, ווייל ס'קען אראפפאלן וועט עס ווערן א מקום וואס איז מתחייב בדיקה. און מ'קען טראכטן אזוי.

Speaker 2:

איך פארשטיי, אבער לכל הדיעות, אפילו דער רמב"ם זאגט אז ס'האט צו טון מיט תשביתו, די פוינט פון תשביתו איז אוודאי כדי שלא יאכלו. ס'הייסט, די טעם פון די בל יראה. בל יראה איז אויך חשוב'ער ווי עסן.

Speaker 1:

בל יראה, ניין, שטייט מען, בל יראה איז אויך כדי מ'זאל נישט עסן.

Speaker 2:

אויך וועלן נישט עסן?

Speaker 1:

יא. וואס האט ער געמיינט? ס'איז מענדליגן מענדזשיק? אן עקסטערע זאך?

Speaker 2:

ניין, ס'איז נישט קיין עקסטערע זאך. ס'איז אוודאי כדי מ'זאל נישט עסן. איך מיין אז ס'איז פשוט אזוי.

Speaker 1:

נאטשו אקעי, לאמיר לערנען.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

Speaker 1:

יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מען קען יא מבטל זיין, אדער שאור, לאמיר נישט קיין מיט דעם. וויאזוי ס'ווערט בטל, וויאזוי מען קוקט אן די חמץ איז בטל.

איז אזוי, כפת שאור, א מענטש האט געהאט למשל א גרויסע פייל פון טייג. נישט א פייל, כפת שאור איז די שיסל וואו מען האלט די שאור. אה, און די שאור איז געווארן פארהארטעוועט. און ס'איז געבליבן אינעווייניג די שאור, און יעצט נוצט ער די גאנצע זאך ווי א בענקל.

Speaker 2:

ער זאגט אז ס'מיינט די שאור אליינס, ס'איז הארט געווארן.

Speaker 1:

ס'איז הארט געווארן, און ער נוצט די גאנצע זאך ווי א בענקל. יעצט האט ער א הייווי בענקל, די קופ אליינס ווען ער וואלט זיך געזעצט דערויף וואלט זיך צעבראכן, אבער יעצט איז עס אנגעפילט מיט הארטע טייג.

איך פארשטייט וואס מיינט קופ? קופ מיינט די בצק אליינס, אדער עפעס א זאך וואס... נישט א רייבער, איך האב זיך טועה געווען, די רייבער איז די נעקסטע הדחה. ער זאגט יא קופות שאור זעט אויס... די גאונים טייטשן א רייבער, אדער ווען די טייג אליין איז געווארן אזוי ווי א בענקל. פארהארטעוועטע טייג וואס ווערט אנגעהויבן נוצן ווי א בענקל. שיחלו לישיבה וואס ווערט מאכד געווען אז פון יעצט גייט מען זיצן דערויף.

איז די שאלה איז צו אונז קוקן עס אן ווי ס'איז חמץ, אדער אונז קוקן אן? ניין, דער חמץ איז מער נישט דא, יעצט איז עס א בענקל. ס'ווענדט זיך.

איז אזוי, אם תוך פני מיט היט, אויב האט ער עס אנגעשמירט מיט היט, הרי זה בטלה איז בטל געווארן דערפון, איז דער חמץ בויז חמץ. דאס הייסט, אונז קוקן עס נישט אן ווי ס'איז אור, אונז קוקן עס אן ווי א בענקל, ומותר לקיימה. יא. דאס דארפסטו אפילו נישט מבטל זיין. ס'איז נישט אזא חמץ וואס איז נישט... קוק נישט נאר ווי ס'איז מער נישט, ס'איז געוועזענע חמץ. ס'איז געוועזענע חמץ.

הסבר: פארוואס איז עס בטל?

דאס איז לכאורה, דא קומט זייער אריין דער רב וואס האט זיך געלערנט אין פרק א'. דאס הייסט, בעצם אלע שעורות, אפשר האבן ראוי לאכילה, די תירוץ איז נישט ווייל ס'איז נישט ראוי לאכילה. ס'איז נישט גענוג אז ס'איז נישט ראוי לאכילה, ווייל שעור איז מען עובר אפילו ס'איז נישט ראוי לאכילה. אבער ווען מ'האט עס אינגאנצן דאך געווען מיט דעם, האסטו געמאכט פערניטשער, ס'איז מער נישט קיין טייקסעס פערניטשער יעצט. דאס איז איין וועג.

מ'קען אויך טראכטן ווייטער מיט די זאך פון עסן, איז אויך אזוי, אומתוך פני עבדות איז נישטא קיין שום וועג אז מ'זאל עס נישט פארן. אבער ס'איז נישט נאר וואס ס'איז נישט קיין שום וועג, ס'איז געווארן אויס, ווייל פאר עולם לכתחילה איז נישט קיין זאך וואס מ'עסט, ס'איז נאר א זאך וואס מ'זאל מאכן מיט אנדערע זאכן מיט דעם. אבער יעצט אז ס'איז געווארן א בענקל, איז דאך נישט נאר קיין.

בצק שבסדקי העריבה — טייג אין שפאלטן פון א קארע

Speaker 1:

בצק שבצדקי הערבה, א מענטש האט א קארע, און קארעס מאכן זיך לעכער דערין, און מ'נוצט עס פאר די ערבה, די קארע, די שיסל נוצט מען פאר טייל. און דארטן וואו ס'איז דא לעכער, ווערט אנגעפילט מיט טייג. טייג איז דאך קלעבעדיג.

איז אזוי, אם יש כזית במקום אחד, אויב ס'איז דא אזא גרויסע שפאלט אין די קארה אז ס'איז דא א גאנצע כזית טייג אויף איין פלאץ, חייב לבער דארף מען דארטן אויסקראצן און טון אלעס. צו פטור ווערן פון די חמץ. אוועסט ארויסנעמען מיר, ארויסנעמען מיר. ס'איז דא א גאנצע כזית, מקום איך.

ואם לאו, אויב ס'איז נישט דא קיין כזית, איז אזוי. עס ווענדט זיך: אם היה אסור לחזק בו שברי הערבה, אויב קוקט מען אן די באצייג דארטן ווי דאס איז די נייע טאפ, כאילו דאס איז במקום די טאפ, אוי לסתום, דאס איז במקום צוזאמצוהאלטן שטיקלעך, אדער לסתום לנקב, אדער צו פארשטאפן א לאך, איז בתי במעיטו, ווערט עס בטל צו די טאפ.

הסבר: וואס מיינט "בטל במיעוטו"?

אבער ווייל ס'איז מיעוט, ס'שטייט דא עפעס אזוי, איך בין נישט אזוי קלאר, בטל במעיטו איז ווייל ס'איז ווייניגער ווי א כזית. קען מען זאגן אזוי, ווייל ס'איז ווייניגער ווי א כזית, און ס'איז נישט קיין עתיד דאורייתא, ממילא נעמט מען אן אז פון יעצט קוקט מען עס אויך אן ווי ס'איז א חלק פון די טאפ.

אבער אויב איז עס נישט דאס האלט צוזאם די טאפ, די טאפ וואלט נישט צופאלן אפילו אן די טייג, דעמאלטס זאגט מען נישט אז די טייג איז געווארן אויס, ס'איז געווארן יעצט א שטיקל טעלער. נאר ס'איז דא א טעלער, און ס'איז דא טייג, און ס'איז קלעבעדיג דערויף. איז ווייטער דא די חיוב לבער'ס, צו ארויסקראצן און מבער זיין.

איך ברענג דא פון די שולחן ערוך הרב, ס'מאכט סענס אז די פריערדיגע הלכה פון תוך פניה באטיט וועט דא אויך העלפן. אויב שמירט אלעס ארום באטיט, אויב ער שמירט אלעס ארום באטיט און ווייטער. אויב האט מען געטון עפעס וואס ער האט עס געגלעזט, איך ווייס נישט וואס מ'האט עס ממש בטל. יעדע זאך, אויב מ'נעמט א... איך האב מסכים. אבער איך מיין, דאס איז די ווארט. בטל במיעוטם מיינט נישט אז ס'ווערט בטל. חצי שורה איז דאך אויך מחויב. חיוב בבטל און אלעס. נאר ווייל ס'איז ווייניגער, איז דאך ווייניגער הארב, זאגט מען, אה, ס'עקזיסט נישט, ס'איז א חלק פון די הרע.

שני חצאי זיתים בשני מקומות

Speaker 1:

און ווייטער, הוי שני חוצאות זיתים בשני מקומים. וואס טוט זיך אויף די זעלבע ערבה? אויף די שיסל איז דא צוויי האלבע זיתים אויף צוויי אנדערע פלעצער. דא איז דא א לאך און אריינגעשטיקט א שטיקל טייג אין דא.

איז אזוי, אויב ס'איז דא חוט שבצק בעינים, די צוויי פלעצער זענען מחובר מיט אן אנדערע שטיקל בוטצייג, ס'איז דא עפעס א ברידזש צווישן זיי, א קליינע שטיקל בוטצייג, איז דעמאלטס איז אזוי רואה, מ'טשעקט. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אויב דער חוט איז אזוי שטארק קאנעקטעד צו די ביידע שטיקלעך טייג, אז אויב נעמט מען אראפ דעם חוט, שלעפט זיך עס מיט, שלעפט זיך מיט די צוויי חצאי זיתים, קוקט מען יעצט שוין ווי ס'איז איין גאנצע כזית, נאר ס'איז דא עפעס וואס איז מאחר די צוויי קליינע שטיקלעך. חייב לבי.

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

Speaker 1:

ואם לאו, טייטש, טאמער ס'קאנעקט זיך נישט די צוויי חצאי זיתים, בעצם לכאורה אפילו ס'איז אביסל קלענער ווי צוויי חצאי זיתים, ווייל מ'קען סתם רעכענען די חוט של בצק אליין איז דאך עפעס א שטיקל, איז דאך אביסל. ואם לאו, אויב דער חוט איז נישט גענוג שטארק אדער נישט גענוג גרויס, און יעדע חצי איז א זאך פאר זיך, אינו חייב לבער, ווייל אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט, ווען ס'איז עריבה, דעמאלטס ווערט עס בטל צו די עריבה.

זאגט ער, אין מדברים אמירים דתורה אז א קליינע שטיקל ווערט בטל, איז ווען ס'ליגט אין א טאפ, זאגט מען אז ס'ווערט קאנעקטעד צו די טאפ. אבל בבית, אויב סתם א מענטש האט ברעקלעך ליגן אויף די פלאר אין די הויז, אה, סתם אין א וואנט, אבער אם ינטל החוט וניטל עמו, איז חייב לבער, אפילו אינו שם פה אלא מקבץ אותם.

ביאור: דער חילוק צווישן עריבה און בית

Speaker 2:

איך מיין וואס ער מיינט דא צו זאגן איז אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט אז ברעקלעך דארף מען זיך נישט זארגן. אויב א מענטש האט למשל אסאך קליינע ברעקלעך, איז אויב די אלע קליינע ברעקלעך זענען עפעס מחבר... ס'שטייט נישט ברעקלעך, ס'שטייט בצק. אזא סארט זאך וואס ס'מאכט זיך אז א מענטש זוכט א כזית צו מאכן זיין טייג, און ער האט נישט, נעמט ער א שטיקל דא, א שטיקל דארט, איז ממילא ווערט, מיט דעם מאכט ער זיין חלה פאר שבת. אזא סארט זאך איז ער חייב לבער, ווייל ס'מאכט זיך אז ער גייט עס נעמען.

Speaker 1:

איך פארשטיי וואס איז די הוה אמינא? בדיקת חמץ מיינט די שטיקלעך טייג?

Speaker 2:

ניין, בדיקת חמץ מיינט כזיתים.

Speaker 1:

נאר כזיתים?

Speaker 2:

יא, נאר אויף אזא אופן וואס א כזית וואס מ'קען צוזאמלייגן, דעמאלטס איז, ווייל בדיקת חמץ איז אויף א זאך וואס מ'איז עובר עליו בפסח, וואס איז א כזית ווי מיר האבן געלערנט.

Speaker 1:

איך זאג דיר, ס'שטימט אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט אויף די פירורים, דא זעט מען עס אויך, אז מ'רעדט נאר פון ווען ס'הייבט זיך אן ווערן עפעס א שטיקל שיעור. ער זאגט נישט קיין שיעור, ער זאגט דאך חצי זית. חצי זית מיינט עני שיעור, אבער די פוינט איז אז ס'איז אזא אופן וואס מ'קען עס צוזאמנעמען. איך מיין אז מסתמא רעדט זיך עס פון אזא שאור, וואס ס'איז נישט קיין זאך וואס מ'גייט עסן גיין. איך מיין נישט אז מענטשן עסן שטיקלעך בצק און קליפות. קען זיין ס'איז אלץ שאור, און ס'פעלט אויס, ממילא איז עס... אבער ואם לאו, אויב איז נישט דא גארנישט וואס איז מאחד די חצאי זיתים, ניין, אנטשולדיג, איך האב אפגעפארן.

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

Speaker 1:

אקעי, וואס טוט זיך ווען ס'איז דא אין זיין הויז, אין איין הויז, אבער ס'ליגט נישט אויף איין פלאץ? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, אדער חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, און אין אכסדרה האבן מיר אונז... יא, אקעי, אכסדרה. אדער חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, אין אן אנדערע צימער, אן אנדערע הויז. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, ס'ליגט נישט אין א פלאץ וואו ס'איז גרינג אוועקצונעמען, אינו חייב לבער. ס'איז ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, ווייל ער גייט עס נישט צוזאמנעמען.

און אגעין, דאס וואס מ'דארף צוזאמנעמען, סאו אן אנדערע פערטער, אויב איינער וועט זאגן אז דא זעט מען אז ס'איז דא אופנים וואס מ'דארף יא מבער זיין א חצי זית, דער תירוץ איז אמת, אבער דער אופן איז ווען ס'איז אזא זאך וואס ס'מאכט זיך אז ער נעמט עס צוזאם. קען זיין א מענטש גייט אין א מצה בעקעריי, און למשל האלט אינמיטן באקן די מצה, און ס'פאלט אפ א שטיקל, קענסטו נישט זאגן אז דאס איז א חצי זית, ווייל ס'מאכט זיך אז מ'הייבט עס אויף און לייגט עס צוריק אריין. אבער אויב ס'איז ארויסגעפאלן פון פענסטער, ס'איז ערגעץ אנדערש, איז דאס נישט נוגע. דאס איז זייער א פראקטישע...

Speaker 2:

אזוי ווי דו זאגסט, זעט מען לכאורה אז דער ביעור, דער בדיקה, האט צוטון מיט וואס ער גייט טון דערמיט. ער גייט עס עסן לכאורה. ס'איז ווייטער קאנעקטעד מיט וואס מ'זעט אז ס'איז אזא סארט זאך וואס ער קען זיך מאכן, ער גייט מאכן פון אים א כזית, און ער גייט לכאורה באקן די כזית. ס'איז נישט סתם א כזית, ס'גייט ליגן דארט, ער גייט עס צוזאמנעמען ווייל ער וויל עס עסן.

---

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי"ד — חזקת בדוק

Speaker 1:

אקעי, עד כאן איז די פרטים פון וואס מ'דארף בודק זיין. יעצט גייען מיר לערנען אפאר הלכות פון וועלכע מענטש אדער וועלכע הויז מ'דארף בודק זיין, נישט דאס הייסט די קעיס פון איינער דינגט אדער ער פארט אוועק, נישט וואס מ'האט געזען ביז יעצט די מקומות שבבית אדער חלקי הבית וואס מ'דארף בודק זיין.

זאגט די הלכה אזוי: המשכיר בית סתם בי"ד, אויב איינער פארדינגט א הויז ערב פסח, י"ד שיין, י"ד, און ער זאגט נישט צו ס'איז בדוק אדער נישט, לכאורה דארף מען דא צולייגן אז מ'רעדט פון אן ערליכער איד, אביוסלי. לויט די תורה רעדט מען שוין פון קיין רשעים, וואס איז דא בשבטים און יזקינים. הרי זה בחזקת בדוק, קען מען אונז אננעמען אז היות אז ס'איז שוין דא א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמען אונז אן אז ער איז אן ערליכער איד, און ער האט שוין געטון די הלכה, ער האט בודק געווען, ואין צריך לשאול, ער דארף נישט פרעגן. ס'איז די הלכה, אבער מ'דארף נישט. זאל מען די נערוועזקייט מברר זיין. מען דארף נישט מברר זיין, מען קען אננעמען די חזקה און זיין רואיג.

אויב מען ווייסט אז ער איז נישט בודק געווען, אדער ער זאגט אז נישט, אויב ער ווייסט אז ער איז נישט געווען אדער וואטעווער. אבער קעגן די חזקה איז אבער דא אן עד אחד וואס איז נישט פשוט. ואמרה אשה או קטן, "אנו בדקנוהו", מיר האבן בודק געווען, הרי אלו נאמנים, זענען זיי יא נאמן. פארוואס? ווייל לכאורה, אויף א דאורייתא וואלטן זיי נישט געווען נאמן. אבער היות אז ס'איז א דרבנן, איז הכל נאמנים על ביעור חמץ.

ווייטער זאגט דער רמ"א, "והכל כשירים לבדיקה". דאס איז א נייע הלכה. ס'הייסט ביידע, סיי זי קען זאגן אז זי איז אליין בודק געווען, דארפסטו וויסן סיי אז זי איז נאמן, סיי אז לאמיר שוין זאגן אז זי איז נאמן, אז איר בדיקה האט געארבעט. יא, אבער די הלכה "הכל כשירים לבדיקה" איז אביסל א גרעסערע הלכה. דא שטייט עס אין דעם פאל, אבער עס איז דא א גרעסערע הלכה. דאס וואס מיר האבן געלערנט אז מ'דארף בודק חמץ זיין איז נישט קיין די טאטע דארף, נאר יעדער איינער איז כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן טשעקט מען אייביג פאר די ספעציפישע מצוה. די ספעציפישע מצוה פון ביעור חמץ איז די שיעור ווען ער איז א קטן וואס ווייסט שוין וויאזוי צו בודק חמץ זיין. דאס איז מער א פראקטישע זאך. אויב ער איז א קטן, מען זאגט אים "גיי זוך ברויט", ער ווייסט וואס איז ברויט, ער ווייסט וואס ער דארף בודק זיין.

Speaker 2:

יא, ער זאגט אז דעמאלטס איז מער אזויווי די חיוב חינוך. דא זאגט ער נישט אז א קטן איז נישט מחויב בודק זיין. דא רעדט מען נישט פון חיוב, דא רעדט מען פון כשרות.

Speaker 1:

ניין, דאס איז אמת'ער... חיוב איז דאך זיכער אז נשים ועבדים, אויב האבן זיי חמץ, האבן זיי די מצוה, אזויווי יעדע זאך, מיט די חינוך אדער מיט די... זייער גוט.

---

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

Speaker 1:

ווייטער, "המשכיר בית לחבירו". סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון איינער איז משכיר געווען א בית נאכדעם וואס ס'איז שוין געווען די זמן בדיקה, ס'איז געווען אין פסח אדער י"ד. זייער גוט. אבער יעצט קען מען לערנען ווען... אויף וועם איז דער חיוב צו בודק זיין, צו אויף דעם שוכר צו אויף דעם משכיר?

זאגט די הלכה אזוי: "אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר", פאר מ'האט איבערגעגעבן דעם שליסל, אויב מ'האט איבערגעגעבן דעם שליסל נאך פאר ארבעה עשר, פאר ליל י"ד מיינט ער, רייט?

Speaker 2:

יא, פאר ווען ס'הייבט זיך אן די חיוב בדיקה.

Speaker 1:

איז "על המשכיר לבדוק", ווייל ער האט נאכנישט געגעבן די שליסל, ס'איז געווארן די חיוב בדיקה חל געווען אויף אים ווען ס'איז נאך זיין הויז. פארקערט.

Speaker 2:

יא, יא, ס'איז אן ענין געזאקטלי סייער.

Speaker 1:

אבער "ואם משמסר המפתח", אויב ער האט שוין איבערגעגעבן די שליסל פארדעם, איז ווען ס'געשעט ארבעה עשר, ווען ס'ווערט ביינאכט פון ארבעה עשר, איז עס שוין די שוכר'ס, דעמאלטס גייט ארויף די חיוב אויף די שוכר לבדוק.

כאילו די ווארט דא איז אז מ'וואלט געקענט אפשר טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז דאך א דין און א תנאי אין די מצוה וואס געשעט ערשט פסח. ס'איז נאר דער חיוב הייבט זיך אן פארדעם. ממילא אפשר זאל זיך עס נאר ווענדן אין ווער האט עס פסח? זאגט מען ניין, ווען דער חיוב געשעט, ווען ס'קומט די לילה הבאה. קען אויך זיין אז דאס איז מער אזוי ווי א חושן משפט'דיגע דין, אז די הנחה איז אז ווער דארף טון דעם... לאמיר זען, די נעקסטע שטיקל לאמיר זען.

המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

Speaker 1:

המשכיר בית, אינטערעסאנטע הלכה. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ער פארדינגט א הויז, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז ווען ער פארדינגט עס איז דא א חזקה, אויף ערב יום טוב איז דא א חזקה, אדער אויף אן אנדערע אופן איז דא אזא חזקה. און ער נעמט עס שוין איינער בדוק, למעשה זעט ער אז ס'איז נישט בדוק. איז די הלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. דאס איז נישט גענוג צו זאגן אז דאס מאכט עס פאר א מקח טעות, אז ווען ער וואלט געוואוסט וואלט ער עס נישט געקויפט. פארוואס? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אויב מ'רעדט א פלאץ וואו מ'ספענדט געלט אויף צו דינגען קלינינג און צו בודק זיין. פארוואס? פארוואס הייסט עס נישט קיין מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. ס'איז דאך א מצוה צו בודק חמץ זיין. איז קענסטו נישט זאגן אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך, אבייסלי, רגלים לדבר, אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך נישט געדינגען? ניין! אפילו ווען דו וואלסט געוואוסט וואלסטו אפשר ווייטער געדינגען, ווייל ס'איז דאך א מצוה. ס'איז נישט סתם א טרחא, ס'איז דאך דא אין דעם א מצוה. זייער גוט.

דיסקוסיע: פארוואס איז עס נישט מקח טעות?

Speaker 1:

זייער אינטערעסאנט. ווייל ס'איז א מצוה איז וואס? ממילא קען ער נישט זאגן אז ס'איז זיכער אז ס'איז א מקח טעות. מקח טעות דארף זיין ווען ס'איז אן אווויס מקח טעות, און ס'איז א זיכערע מקח טעות. ס'איז טאקע א מקח טעות, איך שטיי נישט דיר זאגן. אבער דו ביסט דאך נישט קיין מקח טעות, ווייל למעשה האסטו הנאה אז דו טוסט א מצוה. ס'איז פאני, רייט? דו ביסט מסכים צו מיר אז ס'איז פאני? אפשר ווייס איך נישט דאס ווארט פאני? ס'איז אינטערעסאנט.

Speaker 2:

ניין, ווייל וואס קומט דיר אן אז ס'איז א מצוה? ווייל ס'איז א מצוה, לאמיר זאגן אז ס'איז א מצוה, אבער אז די מצוה קאסט געלט, און דו האסט מיר געמאכט פארלירן געלט. איך האב טאקע זוכה געווען צו טון א מצוה. סטעל דיר פאר אז איינער בא'גנב'עט מיר, אבער ס'איז דאך א מצוה. איך כאפ נישט, דו פארשטייסט, איך פרעג, ס'איז זייער א בעיסערע זאך.

Speaker 1:

אמער דארף דאך זיין במקום ווען ס'איז זייער ברור אז קיין שום נארמאלער מענטש וואלט נישט געדינגען א הויז אין אזא מצב. אויף דעם איז דא, און איך אריין, דו ביסט טאקע נישט אזא אוהב מצות. העפנסטו ביי דו ביסט א שוואכער איד, דארפסטו דאך טאקע מחזק זיין אין מער ארום ליב מצות. אבער קענסטו נישט זאגן אז ביי אלע אידן הייסט דאס א מקח טעות?

Speaker 2:

זייער גוט, דו ביסט גערעכט. ס'איז נישט קיין מקח טעות, אבער ער ברענגט אז ס'איז טאקע א מחלוקת פון די מחבר און די רמ"א, אז ער דארף צאלן די געלט וואס ער האט ארויסגעגעבן פאר די בדיקה. אפשר דארף ער אים טאקע דאס מסביר זיין. א מקח טעות דארף זיין סתם עפעס וואס איז אן "אבוועס", א רגילות הדברים. אז ס'איז דא וואס זאגן טאקע, אז ס'קען נישט זיין אז ער איז פטור פון צאלן. דו ביסט גערעכט, ס'איז נישט קיין מקח טעות. פארוואס? ווייל א איד קען באשטיין בודק צו זיין. דאס איז עפעס די הנחה. אבער די שאלה איז צו ער קען מוציא זיין פון אים די געלט, צו... ברענגט ער אז אויב ס'איז א מחלוקת קען מען שוין נישט מוציא זיין. העלאו, ארעווער, שיין, לאמיר גיין ווייטער.

---

הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה

Speaker 1:

יעצט גייען מיר לערנען צו מ'דארף בודק זיין ווען מ'פארט אוועק. דאס הייסט, ער איז נישט דא ביי זיך, אדער ער איז נישט דא יעצט ביי די זמן בדיקת חמץ.

זאגט די הלכה, א מפרש בים, איינער לאזט זיך ארויס, מפרש איז אן אינטערעסאנטע לשון. ס'איז פרישת פון די שיף, מ'שפרייט אויס מפרשות, ניין? ס'מיינט פשוט אז ער איז מפרש, ער גייט אוועק פון זיין שטאט, ער פארט אוועק אין מדינת הים, אדער ביי יוצא בשירה, ער לאזט זיך ארויס אויף א לאנגע וועג מיט א שירה. איך מיין אז געווענליך, מפרש די יום מיינט מיט א שיף. יוצא בשערים מיינט ער גייט ארויס מיט א גמל, א מדבר, אזא זאך. מיט א קארבאן.

Speaker 2:

יא, איז אזוי, תוך שלשים יום, פסח הייבט זיך אן אז שלשים יום איז שוין דא עפעס א ויראה פון פסח, עפעס א דין פון פסח.

הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח

נו, איז ער דארף ער בודק זיין פארדעם, פאר ער פארט אוועק דארף ער מאכן די בדיקה. קודם שלשים יום ווענדט זיך, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אויב פלאנט ער צוריקצוקומען פאר פסח, דעמאלטס איז די הלכה אז ער קען זיך נישט פארלאזן אז ער וועט צוריקקומען אין צייט, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. פארוואס? ווייל ס'איז דא א חשש שמא יחזור ערב פסח, אפשר גייט ער צוריק אהיימקומען די לעצטע מינוט.

חידוש: די צייטגעמעסע אנווענדונג פון דעם חשש

לכאורה רעדט מען דא אמאליגע צייטן ווען מ'האט ווייניגער געקענט אויסרעכענען די וועגן, ולא יהיה לו פנאי לבער. היינט אויך איז שווער אויסרעכענען, ווען ס'איז נישטא... ער רעדט נישט פון אזא טריפ, ער רעדט פון אזא גרויסן טריפ, א מפרש בים. היינט איז א מענטש קען מען בערך אויסרעכענען, ער ווייסט ווען ער איז אויף א פליגער, ער ווייסט ווען ער וועט לאנדן, ער ווייסט ווי שפעט ער וועט זיין.

ער האט נאכנישט געטראפן קיין בריסקער וואס פארט אויף שבת אוועק נאך פורים און ער הייבט אן צו בודק זיין. קענסט נישט גענוג בריסקער זיין, האב איך מורא. יא, איך זאג דאס, איך קען זיך פארשטעלן אז א בריסקער איז לאו מדעתיה. אבער אפילו, מפרש בים, מ'רעדט נישט פון דעם. אפילו המפרש בים היינט, איינער פארט אוועק פאר א גרעסערע טריפ, אבער ער ווייסט, ער ווייסט אז ער לאנדט ערב פסח דעמאלטס און דעמאלטס, ווייסט... אקעי, אין הכלל נמי, היינט אפשר דארף מען נאר חושש זיין במקום ווען די חשש איז מוצדק. דאס וואלט איך געזאגט.

הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור

ממילא אין דעתו לחזור, אויב פלאנט ער בכלל נישט צוריקצוקומען פסח, אין צריך לבדוק. פארוואס טאקע? פארוואס? ווייל ער איז קודם שלשים יום, קודם שלשים איז נישטא קיין חיוב בדיקה.

קשיא: בל יראה

אבער ס'גייט דאך אנקומען פסח, גייט ער עובר זיין א בל יראה אין זיין הויז.

תירוץ: ביטול

אקעי, לכאורה, ביטול, ביטול, וועט ער מבטל זיין. ער קען מבטל זיין, אזויווי מ'וועט גיין נעמען שפעטער. די חובת בדיקה איז נאך נישט געשען אויף אים, און ס'איז ווייט פון אים. די חובת בדיקה איז נאר עפעס וואס איז שייך ווי ס'איז נאנט צו אים. אזוי מיינט ער.

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

וכן, ענליך ווי א אוצר, מאכט ער נאך אויס הויז, ס'ווערט אן אוצר. די אוצר דארף נישט קיין אוצר פון חמץ, ס'ווערט אויס מקום שמכניסין בו חמץ. דאס איז די ווארט.

איז תוך שלשים יום דארף ער קודם בודק זיין. איז אין די דרייסיג טעג פון פסח דארף ער בודק זיין. איז אם דעתו לפנותו, ער גייט אוועקנעמען די אוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.

ניין, קודם שלשים יום אפילו נישט. זאגט ער, קודם שלשים יום, ווען ס'איז דא א חיוב בדיקה, און מ'קען נישט. ס'איז דא א חיוב בדיקה, און ס'איז דא א מקום שמכניסין בו חמץ. ס'איז דא א חיוב בדיקה.

אבער קודם שלשים יום, ווען ס'איז דא א חיוב בדיקה, איז דא א זעלבע זאך ווי ווייל צוריקקומען. האט מען מורא, אפשר גייט עס ווערן אנטדעקט. און מ'מיינט די עתה לפנותי קודם הפסח, אין צריך לבדוק, ווייל יעצט איז נאך נישט דא די חיוב בדיקה, און ווען ס'גייט זיין פסח גייט עס נישט זיין א חיוב בדיקה כאילו, א געהעריגע חיוב בדיקה. ממילא איז אין צריך לבדוק.

---

סיום פרק ב'

מ'האט מיט דעם געענדיגט פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה. וואס הייסט מ'האט מיט דעם געענדיגט הלכות... אה, ס'איז דא נאך הלכות בדיקת חמץ, ס'איז דא נאך א פרק.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

סיכום השיעור 📋 סיכום פון פרק ב' — הלכות חמץ ומצה (רמב"ם) --- הלכה א: מצות עשה פון ה…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)

—

הלכה א: מצות עשה של השבתת חמץ

דברי הרמב״ם

“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.”

פשט

יש מצות עשה מן התורה לבטל/לאבד את החמץ לפני הזמן שבו נאסר לאכול חמץ. הפסוק “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם” מתכוון ליום י״ד ניסן, כפי שקיבלו מפי השמועה.

חידושים והסברות

1. בעיה בפשט “ביום הראשון”: “ביום הראשון” אינו יכול להתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר נמצאים עמוק בתוך האיסור. הרמב״ם אומר לכן שזה “מפי השמועה” — קבלה ממשה רבינו — ש״ראשון” מתכוון ליום י״ד. אילו היה כתוב ברור בפסוק, לא היה הרמב״ם צריך לומר “מפי השמועה.”

2. הצעה כיצד להבין “ביום הראשון”: “ביום הראשון” יכול להתכוון ליום הראשון שבו יש איסור חמץ — וזה ערב פסח (י״ד ניסן), שבו איסור החמץ מתחיל כבר מחצות. זה היה מתאים לשיטת הרמב״ם.

3. “שבעת ימים” לעומת שמונה ימים: אם “ביום הראשון” מתכוון כבר לערב פסח, הרי יוצא שמונה ימים, לא שבעה? התירוץ: “שבעת ימים מצות תאכלו” מדבר רק על מצות מצה — שבעה ימים. אבל איסור החמץ מתחיל כבר מערב פסח חצות, מה שעושה שמונה ימי איסור חמץ. ביום הראשון של איסור חמץ (ערב פסח) יש את המצווה של תשביתו, אבל עדיין לא מצוות מצה.

4. הראיה מ״לא תשחט על חמץ דם זבחי”: הרמב״ם מביא כראיה את הפסוק שאסור לשחוט את קרבן הפסח בעוד החמץ קיים. מכיוון ששחיטת הפסח היא ביום י״ד אחר חצות, חייב “ביום הראשון תשביתו” גם כן להתכוון ליום י״ד.

5. קושיה: מדוע מביא הרמב״ם פסוק חדש? בפרק א׳ כבר הביא הרמב״ם את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” כמקור שערב פסח כבר אסור. מדוע מביא כאן פסוק חדש “לא תשחט על חמץ”? החילוק: “לא תאכל עליו חמץ” מדבר על אכילה (אכילת חמץ), אבל “לא תשחט על חמץ” מדבר על החזקת חמץ — “וחמץ קיים” — שזה יותר רלוונטי למצוות ההשבתה (הוצאת החמץ מרשותך).

6. קושיה: מדוע “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ בערב פסח? אם הפסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי” מתכוון שאסור להחזיק חמץ בשעת שחיטת הפסח, מדוע הרמב״ם לא מונה זאת כלאו נפרד? הרמב״ם מביא זאת רק כ״ראיה לדבר” — תמיכה לפירוש שתשביתו מתכוון לערב פסח. אין תשובה ברורה.

7. מדוע צריך מצות עשה של השבתה כשכבר יש “לא יראה”? אם כבר יש לאו של “לא יראה ולא ימצא”, מדוע צריך עוד מצות עשה של תשביתו? התירוץ: זה דבר פשוט בתורה שיש לאו ועשה על אותו דבר — “לאו ועשה.”

—

הלכה א (המשך): מהי “השבתה” — ביטול בלב

דברי הרמב״ם

“מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.”

פשט

ההשבתה מן התורה היא ביטול בלב — שיחשוב את החמץ כעפר, כמשהו שאין לו שום ערך, ושיחשוב שאין לו כלל חמץ ברשותו.

חידושים והסברות

1. ביטול בעלמא סגי — שיטת הרמב״ם: הרמב״ם לומד מהגמרא ש״ביטול בעלמא סגי” — מספיק לבטל את החמץ בלב, בלי להוציאו פיזית. מדאורייתא אין צורך לחפש ולהוציא חמץ — מספיק לחשוב שהחמץ הוא כעפר. לימוד מוטעה — שהתורה מתכוונת רק “הוצא את החמץ שמונח על שולחנך” — הוא “בוודאי לא אמת,” כי עם ביטול בעלמא אין צורך להוציא כלום.

2. שאלה: האם ביטול הוא גם הפשט ב״לא יראה”? אם הרמב״ם אומר שהשבתה מדאורייתא היא ביטול בלב, האם זה גם הפשט ב״לא יראה ולא ימצא”? הרמב״ם אומר “מהו השבתה האמורה בתורה” אבל לא אומר “מהו לא יראה האמורה בתורה” — וזה מעניין. מדאורייתא מותר להחזיק חמץ בבית — רק אסור “להחזיק בו.” לא יראה ולא ימצא מתקיים דרך ביטול בלב, לא דרך הוצאה פיזית.

3. מחלוקת: האם החמץ נשאר מונח פיזית אחרי הביטול? צד אחד אומר: כן, “כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר” — אפילו אם הוא מונח שם, הוא כעפר. הצד האחר אומר: לא מסתבר שמדאורייתא מתכוונים שהחמץ יישאר מונח — “כל חמץ שברשותו” מתכוון לחמץ שנשאר (לא שהשאיר בכוונה), ואותו מבטלים.

4. קושיית “מעשיו מוכיחים”: אם למישהו יש חמץ יפה בביתו, הרי “מעשיו מוכיחים” שהוא מחזיק בו — “בפיו ולבו אינם שווים”? התירוץ: הוא מחשיב אותו כעפר, הוא לא מחזיק בו כלל. למעשה, אם הוא באמת לא מחזיק בו, זה ממילא ייצא. אבל זה דבר מעשי, לא דין.

5. חמץ שבלב — הפירוש החסידי: המושג החסידי של “חמץ שבלב” מובא. אבל החידוש של הרמב״ם עמוק יותר: חסידים מתכוונים שרק דברים שבלב אפשר לבטל בלב, אבל הרמב״ם אומר שאפילו חמץ פיזי ממשי אפשר לבטל בלב — כי העיקר הוא הלב. כל השאר (ההוצאה הפיזית) הוא רק מדרבנן.

—

הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — הכלל

דברי הרמב״ם

“אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.”

פשט

החכמים תיקנו שיש לחפש חמץ בכל המחבואות, להוציאו ולבערו.

חידושים והסברות

1. בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן? לפי הרמב״ם בדיקת חמץ (החיפוש וההוצאה) היא דין דרבנן, לא דאורייתא. מדאורייתא מספיק ביטול בלב. החכמים תיקנו שצריך ללכת ולחפש בכל מקום ברשות.

2. בדיקה פירושה ביעור, לא רק חיפוש: “בדיקת חמץ” לא מתכוונת רק לחיפוש — זה אומר ביעור (השמדה/הוצאה). הראיה: הברכה היא “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”. זה מראה שכל התהליך — חיפוש, מציאה והוצאה — הוא מצווה אחת של ביעור. בדיקת חמץ היא בעצם “ביעור פרואקטיבי,” השבתה מעשית.

3. הרמב״ם לא אומר את הטעם לבדיקה מדרבנן: בגמרא יש מחלוקת: רש״י אומר שהטעם הוא שמא יבוא לאכלו (אולי יבוא לאכול); ראשונים אחרים אומרים שהטעם הוא שמא לא ביטל בלב שלם (אולי הביטול לא אמיתי). הרמב״ם לא אומר את הטעם במפורש.

4. היכן הרמב״ם מציב את הבדיקה — מראה על הטעם: מכיוון שהרמב״ם מציב את בדיקת חמץ ליד תשביתו (לא ליד האיסור של אכילה, לא ליד לא יראה), רואים שלפי הרמב״ם הבדיקה היא פירוש/קיום מדרבנן של תשביתו. מדרבנן תשביתו לא אומר רק ביטול בלב, אלא משבית בפועל ממש.

5. שאלת אחרונים: האם בדיקה יכולה להיות דאורייתא? אם לפי הרמב״ם הבדיקה היא קיום של תשביתו מדרבנן, שואלים אחרונים: אם מישהו לא ביטל בלב, האם אז הבדיקה הופכת למצווה דאורייתא? אפשר לשמוע זאת ברמב״ם — כי אם ביטול בלב הוא הדרך הדאורייתא, ולא עשה זאת, אולי צריך השבתה מעשית. ו״כל שכן” — אם השבתה בלב עובדת, בוודאי גם כשזורקים אותו בפועל.

6. “שים את כספך היכן שפיך” — הוכח את הביטול: אפשר לראות את הבדיקה מדרבנן כ״הוכחה” שהביטול אמיתי — “בוא נראה אם אתה מתכוון לזה באמת.” אם אתה מחזיק את החמץ ואתה אומר שאתה מבטל, זה לא עקבי.

7. יסוד חשוב בהבנת הסוגיא — ביטול לעומת בדיקה: מדאורייתא כתוב “תשביתו” — בעל בית רגיל מבין זאת כהוצא את החמץ וזרוק אותו. אבל החכמים (בעלי תלמוד) לומדים שהעיקר של “תשביתו” הוא ביטול. ממילא הבדיקה היא מדרבנן. אבל זה לא אומר שפעם התנהגו בביטול בעלמא ואז באו חכמים ותיקנו בדיקה כי זה הפך למכשול. להיפך: תמיד היו בודקים — זה המנהג הרגיל. רק הלומדים, הגמרא, לומדים שמעיקר הדין מדאורייתא זה לא הכרחי, כי ביטול לבדו מספיק.

8. חילוק בין סוגי דרבנן: יש גזירות שבאו למנוע בעיה חדשה (כמו שלא התנהגו כך קודם). אבל בדיקת חמץ שונה — תמיד התנהגו כך, רק החכמים מבררים שמדאורייתא זה לא הכרחי. זה מביא לקולות ופרטים בדיני הבדיקה.

9. משל משבת: בשבת “תשבות” אומר שלא לעשות פעולות — המחשבה של “כל מלאכתך עשויה” באה דרך אי-עשיית מלאכה. אבל בחמץ המחשבה (ביטול) עצמה מספיקה מדאורייתא.

—

הלכה ג: זמן ואופן הבדיקה

דברי הרמב״ם

“שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.”

פשט

החכמים תיקנו שיחפשו חמץ בלילה של י״ד ניסן, עם נר.

חידושים והסברות

1. “אור הנר” — לאפוקי מה? “אור הנר” לא מתכוון לאפוקי ביום (כי ביום בכל מקרה לא עושים זאת), אלא לאפוקי אבוקה או תאורות אחרות — נר הוא ספציפית טוב יותר לבדיקה.

2. שני טעמים נפרדים: (א) בלילה — כי כל האנשים בבית; (ב) עם נר — כי אור הנר טוב לבדיקה. אלו שתי סיבות נפרדות.

—

הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד

דברי הרמב״ם

“ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה.”

פשט

לא קובעים שיעור ברבים בסוף יום י״ג, וגם חכם לבדו לא יתחיל ללמוד, כדי שלא יימשך ויפספס את זמן הבדיקה.

חידושים והסברות

1. “מדרש” לעומת “קורין”: “מדרש” פירושו שיעור קבוע ברבים; “לקרות” פירושו ללמוד ביחיד. “קורין” לא מתכוון דווקא למקרא — זה אומר ללמוד בכלל (אפילו גמרא). כי לא יתכן שחכם לומד דווקא רק מקרא.

2. “שמא ימשך” — היסוד שתורה מושכת: כל הדין בנוי על כך שלימוד תורה הוא “דבר המושך” — זה מושך אדם פנימה. זה מקביל לדין שאסור להתחיל סעודה לפני מנחה (או לפני מצווה), כי יימשך.

3. חידוש הר״ן לגבי תלמידי חכמים: הר״ן אומר שמה שכתוב “עונת תלמידי חכמים משבת לשבת” מתכוון לרוב השבתות, כי בוודאי יכול לקרות שחכם לא יגיע הביתה ערב שבת כי הוא התעמק בסוגיא קשה. חכם לא יכול להיות לו “סדר קבוע” מתי הוא מסיים — כי לימוד צריך להיות “מלאכתו עראי,” זה דבר המושך.

4. [דיגרסיה: מוסר השכל מעשי] אם למישהו יש זמן קבוע מתי הוא צריך לסיים (כמו לאסוף ילד), אצלו אין “שמא ימשך” — הוא תמיד יודע מתי הוא מסיים. הדין מדבר על לימוד שאין לו זמן סיום קבוע.

5. [דיגרסיה: הרבי מראפשיץ] ר׳ ירושלים מרדכי היו לו חברותות, והוא לעולם לא היה מפסיק בעצמו — החברותא תמיד היה צריך לסיים, כי הרבי היה לומד בלי סוף. זו דוגמה ל״שמא ימשך.”

—

הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה

דברי הרמב״ם

“אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה… ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר.”

פשט

בדיקת חמץ צריכה להיות דווקא עם נר, לא עם אור הלבנה, לא עם אור השמש, ולא עם אבוקה (לפיד).

חידושים והסברות

1. מה “לאור החמה” אומר: לא שביום אור השמש לא טוב (כי מאוחר יותר אומר הרמב״ם שאכסדרה אפשר לבדוק לאור החמה), אלא זה אומר שבתחילת הלילה, בשקיעה, לא להסתמך על קרני השמש האחרונות, אלא להשתמש בנר.

2. “לאור הנר” הוא דווקא: לא שהחכמים רק נתנו רעיון של תאורה ואפשר להחליף. אדם היה חושב שאבוקה עוד יותר טובה כי יש אור גדול יותר, אבל הגמרא אומרת שאבוקה קשה לבדוק איתה כי האור לא נכנס למקומות צרים.

3. נפקא מינה מעשית להיום: פנס (flashlight) דומה לנר כי הוא מאיר אור ממוקד למקום מסוים, טוב יותר מאור גדול שיותר דומה לאור החמה או אור אבוקה. (זה לא פסק מעשי אלא השוואה לימודית.)

—

הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר

דברי הרמב״ם

“במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות… אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם.”

פשט

דין הנר הוא רק למקומות חשוכים — חורים ופינות מוסתרות. אכסדרה (מקום פתוח עם הרבה אור) אפשר לבדוק עם אור השמש. אמצע החצר בכלל לא צריך בדיקה כי ציפורים אוכלות שם הכל.

חידושים והסברות

1. ה״אבל” של אכסדרה: ה״אבל” הוא לא ההיפך מחורים ומחבואות ספציפית, אלא ההיפך מחדר שבו לא מואר. גם חדר בלי חלונות צריך נר — החילוק הוא בין מקומות מוארים וחשוכים.

2. חידוש לגבי בתים של היום: בימים עתיקים לבתים לא היו חלונות גדולים, לכן רק אכסדרה (שאין לה קירות) הייתה מוארת מספיק. אבל היום, שבכל חדר יש חלונות גדולים, למעשה לכל חדר יש ביום את דין אכסדרה — אפשר לבדוק לאור החמה.

3. עיקר הבדיקה הוא שיראה: זה לא גזירת הכתוב על נר כשלעצמו.

4. אמצע החצר — חזקה: סומכים על חזקה שציפורים אוכלות הכל. זה מראה שאפשר לסמוך על סברא וחזקה בבדיקת חמץ.

—

הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת

דברי הרמב״ם

“חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.”

פשט

חור בין שני בתים — כל אחד בודק מצדו עד היכן שידו מגיעה, והשאר מתבטל בלב.

חידושים והסברות

1. התקנה היא רק כמה שאפשר: החכמים לא חייבו לשבור קיר או לעשות פעולות קיצוניות. היכן שלא אפשר להגיע פיזית, ביטול בלב מספיק — כי ביטול בלב הוא העיקר מדאורייתא, והבדיקה היא רק תקנה כמה שאפשר.

2. “ידו מגעת” בלי כלים מיוחדים: “מקום שידו מגעת” פירושו בלי ציוד מיוחד — בלי סולם, בלי כלים מיוחדים.

לגבי חור שבין ישראל לגוי

דברי הרמב״ם (לפי גרסאות מסוימות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.

חידושים

1. המגיד משנה לא גורס את החלק הזה. בדפוס זה כתוב ב״אשתנאי רב שילת.”

כשבודקים מרתף (מחסן יין), לא צריך לבדוק את כל המרתף, אלא את שתי השורות החיצוניות — השורה העליונה והשנייה מתחתיה — כי אלו המקומות המרביים חשופים לאדם כשהוא נכנס.

חידושים

במשנה יש שתי שיטות איך לבדוק את המרתף; הרמב״ם פוסק שבודקים את שתי שורות החיצונות.

—

הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה

דברי הרמב״ם

“אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש… נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף.”

פשט

אין צריך לחשוש שחולדה (עכבר/חיה) אולי גררה חמץ למקום שלא מכניסים חמץ. כי אם מתחילים לחשוש כך, אין סוף — יצטרכו לחשוש מבית לבית, מעיר לעיר.

חידושים והסברות

1. פירוש הרמב״ם לעומת רש״י: המאור עינים מביא שפירוש הרמב״ם במשנה שונה מרש״י. רש״י לומד שדין “אין חוששין שמא גררה חולדה” מדבר אחרי בדיקת חמץ — שלא לפחד שאחרי הבדיקה חיה החזירה חמץ. הרמב״ם אבל לומד שזה דין במקום שמכניסין בו חמץ — לא אומרים שכל מקום הופך ל״מקום שמכניסין” רק כי חיה יכולה לגרור לשם.

2. “מעיר לעיר” לפי הרמב״ם: לפי רש״י “מעיר לעיר” אומר שיצטרכו לחשוש שחיה גוררת חמץ מעיר אחת לאחרת (אחרי בדיקה). לפי הרמב״ם זה אומר שיצטרכו לבדוק בכל מקום כי בכל מקום חיה יכולה להביא. הלשון “ואין לדבר סוף” מתאים מאוד לפירוש הרמב״ם — זה מדבר על כלל שאי אפשר להגזים בחששות.

3. [דיגרסיה: ספק דרבנן בבדיקת חמץ] בדיקת חמץ היא דרבנן, ובדרך כלל בספק דרבנן הולכים לקולא. לכן רואים שחז״ל כן החמירו — צריך לבדוק אפילו מקומות שיש רק ספק אם הכניסו שם חמץ (כמו חורי הבית האמצעיים). התירוץ: זו לא חומרא על חששות, אלא זו המצווה עצמה — חז״ל כך הגדירו את חיוב הבדיקה, שמקומות עם חזקת חמץ צריכים בדיקה. אבל לא החמירו בלי שיעור — כן קבעו גבולות (כמו “אין חוששין שמא גררה חולדה”).

—

הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע

דברי הרמב״ם

הניח עשר חלות (עשר חתיכות לחם/לחמניות) [אחרי הבדיקה], וכשחזר לפני ביעור חמץ מצא רק תשע (תשע) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.

פשט

אם אחת מעשר חתיכות החמץ נעלמה, צריך לבדוק שוב, כי יודעים שאיפשהו בבית יש חתיכת חמץ שלא רואים.

חידושים והסברות

1. מקור למנהג עשר פירורים: מהרמב״ם נראה המקור למנהג שמניחים עשר חתיכות לחם לפני הבדיקה.

2. חלות = חתיכות שלמות, לא פירורין: הרמב״ם מדבר על חלות — חתיכות שלמות (לחמניות/ככרות), לפחות כזית. פחות מכזית אולי היה דין אחר.

3. מדוע צריך לחשוש — הרי זה ספק דרבנן? כאן זה לא רק חשש, אלא זה כמעט ודאי — הוא יודע שיש חתיכת חמץ שחסרה. המקום הוא “בדוק” — יודעים בוודאי שאיפשהו כאן יש חמץ שהוא לא רואה.

4. חילוק בין דין זה ל״אין חוששין שמא גררה חולדה”: שם זה חשש טהור בלי שום רגליים לדבר. אבל כאן יש רגליים לדבר — הוא ספר עשר ומצא רק תשע, זו מציאות שמשהו חסר.

5. “אולי הוא ספר לא נכון”: החידוש הוא שאפילו אפשר לטעון שהוא ספר לא נכון, בכל זאת צריך לחשוש.

—

הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דברי הרמב״ם

“אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין שהוא השאיר אותה איפשהו בחור או בחלון. אם לא מצא כלום — הרי זה בודק עליו.”

פשט

כשרואים עכבר נכנס לבית עם חמץ אחרי הבדיקה, צריך לבדוק שוב. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, צריך עדיין לחשוש שהוא החביא את החתיכה השלמה איפשהו בחור או בחלון.

חידושים והסברות

1. פירורין אינם ראיה אצל עכבר: אין זה דרך העכבר לעשות פירורין — עכבר לא מפורר כמו אדם (או תינוק). לכן, אם מוצאים פירורים, אלו סתם פירורים שכבר היו שם קודם, ואין להם קשר לחמץ של העכבר.

2. צריך לבדוק אפילו כשלא מוצאים: אם לא מוצאים כלום ליד החורים והחלונות — הרי זה בודק עליו — צריך להמשיך לחפש.

—

דין פירורין (פירורים) — יסוד כללי

חידושים

1. פירורין עצמם לעולם לא צריכים בדיקה. הרמב״ם לא אומר שצריך לאסוף את הפירורין. כשמוצאים פירורין (אצל תינוק שהכניס לחם), פטורים מבדיקה — זה מראה שלפירורין בכלל אין חשיבות. הם לא רק “כעפר” (כמו משהו שמפקירים), אלא הם ממש כלום — אין להם משמעות הלכתית כחמץ.

2. חילוק בין עכבר לתינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — ילד מפורר כשהוא אוכל, אז פירורים אצל ילד מראים שהוא אכל שם. אבל אין דרך עכבר לפרר — עכבר לא מפורר, אז פירורים אצל עכבר לא מראים כלום.

—

הלכה י (המשך): דין ספיקות בבדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דברי הרמב״ם

“הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק.”

פשט

אדם הכין תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ. עכבר לקח אחת ונכנס לחדר בדוק. לא יודעים אם הוא לקח חמץ או מצה. הדין הוא שצריך לבדוק.

חידושים והסברות

1. כל קבוע כמחצה על מחצה: היסוד של דין זה הוא הכלל של “כל קבוע כמחצה על מחצה” — כל מה שקבוע (עומד במקומו) מקבל דין כמו חמישים-חמישים, אפילו כשהרוב הוא מצה. לכן אי אפשר לסמוך על הרוב, וצריך לבדוק.

2. ביאור הסברא של קבוע — מדוע רוב לא עוזר: המקרה המקורי הוא תשע חנויות — תשע קצביות כשרות ואחת טרפה. כשאדם עומד כבר בתוך חנות ולא יודע באיזו הוא נמצא, לא מתאים לומר “רוב” — כי הוא כאן, במקום מסוים אחד. “רוב” הוא כלי למקרה שלא יודעים מאיפה משהו בא, לא כשכבר נמצאים שם. המשל: כשיהודי בא מאנגליה, אפשר לומר “כנראה הוא בא מלונדון” — כי רוב היהודים באנגליה גרים בלונדון. זה פריש — האדם כבר הלך משם, ומשתמשים ברוב כדי לקבוע מאיפה הוא בא. אבל כשאדם נוסע לאנגליה ואומרים לו “כנראה אתה נוסע ללונדון” — זה הרבה פחות הגיוני. הוא שם, הוא במקום מסוים.

3. צריך להוציא את המושג “סיכויים” (chances): אם חושבים במונחים מודרניים של probability, לא יבינו את החילוק בין קבוע לפריש — כי סטטיסטית הסיכוי זהה. אבל חז״ל לא מסתכלים על ספיקות דרך “סיכויים” — הם מסתכלים על ספיקות אחרת. כשמוציאים את המושג “סיכויים” ומסתכלים על זה בשכל הישר, החילוק בין קבוע לפריש מאוד טבעי ופשוט.

4. שיטת הראב״ד בקבוע: הראב״ד, שחולק על הרמב״ם במקומות אחרים (כי הוא סובר ספק דרבנן לקולא), אולי כאן היה מודה, כי בקבוע זה הופך לספק שקול ממש (מחצה על מחצה), לא רק ספק שאפשר להקל בו מצד ספק דרבנן.

—

מחלוקת ראב״ד על הרמב״ם — ספיקות בבדיקת חמץ

קושיית הראב״ד

הראב״ד לא מסכים עם כל הגישה של הרמב״ם. טענתו: כל הספיקות האלה בגמרא מדברים על ביטול (שהוא מדאורייתא), אבל בדיקה היא רק מדרבנן. אם כך, יאמרו ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לבדוק כלל כשיש ספק.

קושיות על הראב״ד

1. ביטול אינו ספציפי: ביטול הרי אינו על חתיכת חמץ ספציפית — ביטול הוא הכרזה כללית שכל החמץ יהיה בטל. איך זה עוזר לספיקות? שיטת הראב״ד מניחה שביטול הוא ספציפי, אבל בגמרא כתוב רק שמבטלים חמץ מלבו — לא חתיכה מסוימת.

2. בדיקה פירושה לחפש ספיקות: עצם המושג של בדיקה — בחורים ובמחבואות, לחפש בחורים — זה כבר מצב של ספק. מחפשים כי אולי יש חמץ, אולי לא. אז ספיקות הם חלק אינהרנטי מהלכות בדיקה.

סברת הרמב״ם (כפי שמוצגת)

הרמב״ם סובר כנראה שלא אומרים ספק דרבנן לקולא בבדיקה, כי עצם דין הבדיקה הוא שצריך ללכת ולוודא — אי אפשר לסמוך על ספיקות. זה הגדר של בדיקה עצמה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.

תירוץ המגיד משנה

המגיד משנה מתרץ את שיטת הרמב״ם עם אותה סברא שבדיקת חמץ עיקרו על הספק — לכן מחמירים בספיקות. מודגש שחשוב לחשוב תחילה סברא בעצמך, לפני שרואים שגדול אמר אותה — כי אחרת נהיים מוטים ולא יכולים להעריך אובייקטיבית אם זו סברא טובה.

רלוונטיות מעשית

הטור (או״ח סימן תל״ט) מביא את פסקי הרא״ש על ההלכות, וכותב במפורש: “יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון” — לא היה לו כוח לכתוב את כל הלכות הרמב״ם. הסיבה היא כי הרבה מהשאלות לא כל כך מעשיות.

[דיגרסיה: ענוותנות רש״י] רש״י על פרשת ואתחנן בעשרת הדברות אומר שהוא לא הולך לחזור שוב על מה שכבר פירש בפרשת יתרו. זה סימן לענווה — רש״י דימיין שהלומד יחזור למקום הראשון. בניגוד לכך, ספרים של היום חוזרים על הכל, כי לא סומכים על הציבור שהוא יחזור לבדוק.

—

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — מקרים שלא צריך לבדוק

דברי הרמב״ם

כזית חמץ המונח למעלה ליד קורות התקרה — מחייבים את האדם להביא סולם ולהוריד אותו, כי הוא עלול ליפול.

חידושים והסברות

1. קושיית “שמא יפול” — מה החשש? הטעם “שפעמים יפול” מוזר. אם כל הבדיקה לא קשורה לאכילה (כשיטת הרמב״ם שבדיקה היא דרגה של תשביתו), מה איכפת לי אם ייפול או לא? אבל אם אומרים שזה קשור ל״שמא יבוא לאכלו,” זה מאוד פשוט — כשייפול הוא יכול לאכול אותו.

2. תירוץ אם לא הולכים עם טעם ה״אכילה”: החמץ למעלה ליד הקורה נמצא כעת במקום שהוא כמעט כמו “אין ידו מגעת” — מקום שפטור מבדיקה. אבל מכיוון שהוא עלול ליפול, הוא יהפוך למקום שחייב בדיקה. וביום טוב עצמו אי אפשר לבדוק, לכן צריך להוריד אותו עכשיו ערב יום טוב. החיוב אינו כי הוא יאכל אותו, אלא כי זה יהפוך למקום מחויב בדיקה כשיהיה מאוחר מדי.

—

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דברי הרמב״ם

“היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.”

פשט

חמץ שנמצא בבור (גוב) — אין מחייבים אותו להעלות אותו, אלא מבטל אותו בלבו ודי.

חידושים

1. החילוק בין קורה לבור: בקורה — דברים נופלים למטה (כוח הכבידה), אז יש חשש ממשי שייפול. אבל בבור — דברים לא עולים מעצמם, זה “מנהג העולם” שדברים נופלים למטה לא למעלה. לכן בבור מספיק ביטול.

2. ביטול עוזר כאן: זה מתאים לשתי השיטות: אם זה בגלל “שמא יבוא לאכלו” — זה לא שייך כי זה לא יעלה; אם זה בגלל בדיקה כדרגה של תשביתו — ביטול מספיק כשזה במקום שאינו נגיש.

דיון כללי: כמה צריכה בדיקה לעלות?

1. עלות הבדיקה: כל הבדיקות עולות כסף או זמן. החכמים חייבו דברים מסוימים, אבל יש שיעור כמה אדם צריך להוציא למצווה דאורייתא ולדרבנן. הענין של “חובר חבר” (שירות מקצועי) מוזכר כדוגמה למשהו ש״יקר מאוד” — אי אפשר לדרוש מאדם הוצאות כאלה.

2. [דיגרסיה: גמישות ההלכה] ההלכה היא “המערכת הגמישה ביותר” — כמעט תמיד יש דרך החוצה, היתר. רוב ההלכות לומדים כדי למצוא שבאמת לא צריך לעשות כל כך הרבה כמו שחשבו. זה לא נוקשה אידיאולוגית, אלא מעשי.

—

הלכה יב: כפת שאור שייחדה לישיבה

דברי הרמב״ם

“כפת שאור שייחדה לישיבה — אם טח תוך פניה בטיט, הרי זה בטלה, ומותר לקיימה.”

פשט

שאור (שמרים) שהתקשה והוא ייחד אותו לשבת עליו כמו ספסל — אם טח אותו בטיט (חימר/בוץ), הוא בטל ומותר לשמור אותו.

חידושים

1. מהי “כפת שאור”? הגאונים מפרשים זאת כ״מגרדת” (לוח לשפשוף), או כשהבצק עצמו נעשה כל כך קשה שמשתמשים בו כספסל. הכפה עצמה הייתה נשברת כשיושבים עליה, אבל מלאה בבצק קשה היא חזקה מספיק.

2. מדוע טיחה בטיט עוזרת? כשטחים אותו בטיט, הפכו אותו מחמץ לרהיט. זה “חמץ לשעבר” — לא רואים אותו יותר כשאור, אלא כספסל. זה אפילו לא צריך לבטל — זה פשוט לא יותר בקטגוריה של חמץ.

3. קשר לפרק א׳ — שאור שאינו ראוי לאכילה: התירוץ הוא לא כי זה “לא ראוי לאכילה” — כי על שאור עוברים אפילו כשהוא לא ראוי לאכילה (כפי שנלמד בפרק א׳). התירוץ שונה: כשטחו אותו בטיט וייחדו אותו לישיבה, הפכו אותו לרהיט — זה לא יותר “בצק,” זה “ספסל.” זה שינוי מעשה/ייעוד שמוציא אותו מקטגוריית החמץ לגמרי.

4. אם לא טח בטיט: אם לא טח בטיט — אז זה נשאר חמץ, אפילו משתמשים בו כספסל, כי זה עדיין מוכר כשאור.

—

הלכה יב (המשך): בצק שבסדקי עריבה

פשט

חיוב הבדיקה הולך לפי מי שיש לו את המפתח (שליטה על הבית) כשליל י״ד מגיע.

חידושים

1. החיוב תלוי במתי הוא חל, לא מתי פסח: היה אפשר לחשוב שחיוב הבדיקה הוא תנאי במצוות פסח — ממילא יתלה במי שיש לו את הבית בפסח. אומר הרמב״ם: לא, כשחיוב הבדיקה חל (ליל י״ד), מי שיש לו אז את המפתח — עליו החיוב.

2. אולי דין חושן משפט: יכול להיות שזה לא רק דין הלכות פסח, אלא דין ממונות/חושן משפט — מי אחראי על הבית כשהחיוב נכנס.

—

הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דברי הרמב״ם

“המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה.”

פשט

אם מישהו שוכר בית בהנחה שהוא בדוק, ומתברר שלא — השוכר צריך לבדוק, והוא לא יכול לטעון מקח טעות, כי בדיקת חמץ היא מצווה.

חידושים

חידושים

1. מקבילה בין יוצא לדרך לאוצר: הרמב״ם מציב יחד את דין יוצא לדרך עם דין אוצר.

2. החילוק בין קודם שלושים לתוך שלושים: קודם שלושים יום — אפילו אם הוא מתכנן לפנות את האוצר לפני פסח, לא צריך לבדוק, כי חיוב הבדיקה עדיין לא חל. תוך שלושים יום — כשחיוב הבדיקה כבר קיים, והוא מתכנן לפנות את האוצר, צריך לבדוק עכשיו, כי חוששים שהוא יגלה אותו לפני פסח ואז יצטרך לבדוק אבל לא יהיה לו זמן. זה אותו יסוד כמו ביוצא לדרך — החשש שלא יהיה לו פנאי.

3. יסוד: שני הדינים — יוצא לדרך ואוצר — מסתובבים סביב אותו עיקרון: קודם שלושים יום אין חיוב בדיקה, ממילא אי אפשר לחייב בדיקה. תוך שלושים יום כבר יש חיוב, ולכן צריך לבדוק כשיש חשש שלא יוכלו מאוחר יותר.

—

סיום פרק ב׳

בזה מסתיים פרק ב׳ של הלכות חמץ ומצה. נשאר עוד פרק על הלכות בדיקת חמץ (פרק ג׳).

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצוות עשה של השבתת חמץ – ביטול בלב ובדיקת חמץ

הלכה א: מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ

דובר 1:

טוב, אנחנו לומדים את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה, ואנחנו מודים לכל תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ורצברגר שמקדיש שוב את השיעור לשנה, ואנחנו הולכים ללמוד את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה.

כן. את הפרק הראשון למדנו את כל, לא כל, את עיקר האיסורים של אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר שהוא בעצם חיוב כבר בערב פסח, להיפטר מהחמץ. נראה מה זה אומר.

כן. אומר הרמב״ם, “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הוא פתח את הפרק עם המצוות עשה ולא תעשה, שיש מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ, לבטל את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”.

דיון: מה פירוש “ביום הראשון”?

יש בעיה, מה פירוש “ביום הראשון”? לא יכול להיות שזה מתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר עומדים עמוק בתוך האיסור.

אומר הרמב״ם, “מפי השמועה למדו”, החכמים גילו מפי השמועה, הלכה למשה מסיני ממשה רבינו, “שראשון זה הוא יום ארבעה עשר”, שה״ראשון” חייב להתכוון לראשון לפני פסח, “ביום הראשון”, היום הראשון לפני שמגיע פסח.

או אולי אפשר לומר היום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואיסור חמץ מתחיל כבר בערב פסח, אותו יום יש את מצוות העשה של “תשביתו שאור מבתיכם”.

לא היה לי מאה אחוז ברור איך ה… חשבתי אולי “ביום הראשון” כבר יהיה מושבת, אבל לא יודעים. יכול להיות “ביום הראשון” אולי מתכוון ליום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואנחנו יודעים כבר, זה הדבר הבא שהוא הולך לומר.

הפסוק כתוב אבל, תסתכל בפסוק, זה הולך ככה: “שבעת ימים… אך ביום הראשון תשביתו”. קשה מאוד ללמוד שזה לא מסתדר פשוט לתרגם את הפשט של המקרא. אלא אם כן אומרים שצריך לומר ש״אך ביום הראשון” צריך כבר לוודא שזה כבר יהיה, וממילא יוצא שהמצווה היא כבר לפני כן.

לכן דווקא אומר הרמב״ם שזה מפי השמועה. אם זה היה כתוב ברור, היה צריך לומר שזה כתוב. זה לא כתוב. כתובה מצוות תשביתה, אבל שזה ביום הראשון עוד בערב פסח, זו קבלה.

אבל זה גם מוכרח בגלל הדבר שכבר אמרנו שצריך כבר שזה יהיה אסור מחצות.

ראיה לדבר: “לא תשחט על חמץ דם זבחי”

אומר הרמב״ם, “וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי'”. ראיה לדבר זה, ראיה שה״ביום הראשון” מתכוון כבר ליום ארבעה עשר, היא ממה שכתבה התורה, כתוב בתורה פסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי”.

“כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים”, מה פירוש הפסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, לא לשחוט את קרבן הפסח כשעדיין יש את החמץ.

זה מאוד מעניין, כי הוא הביא את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ”, זה אותו דבר, אבל… אה, זה שאלת קודם ש… כן. אבל… ההוא היה על אכילה, וזה על ההחזקה. כי יש לך חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.

ומתי שוחטים את קרבן הפסח? “ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות”. חייב להיות ש״ביום הראשון” מתכוון ליום ארבעה עשר.

זה מעניין, כי זה ממש אותו דבר כמו “לא תאכל עליו חמץ”. מעניין שהרמב״ם מביא פסוק חדש. הוא היה יכול ללכת עם הפסוק שכבר הביא. אבל אין הבדל, משני הפסוקים זה משמע.

דובר 2:

למה זה אותו דבר?

דובר 1:

אני לא יודע מה בדיוק ההבדל. באמת לא ברור.

דובר 2:

אוקיי, כי שם כתוב ששם…

דובר 1:

בוא נגיד ככה, יש לי קושיא כאן. כי ההוא ש״לא תאכל עליו חמץ” מתכוון שבעוד החמץ קיים, או בזמן שהחמץ קיים, גם הרמב״ם אמר שזה מפי השמועה.

אוקיי, אולי שם הוא מתכוון רק שזה הזמן, אבל שבשעה שממש שוחטים, זה אולי כן הפשט הפשוט. אז כפילות של הפשט הפשוט מוכרח שכבר בערב פסח אסור להחזיק חמץ. יוצא ששביתה חייבת להיות בערב פסח, אבל זו ראיה.

אבל הרמב״ם אומר כן, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. זה לא כמו הפשט שאמרת שזה צריך כבר להיות מושבת, אלא ביום הראשון. לכן אני חושב, ביום הראשון של איסור חמץ.

דובר 2:

מה כתוב “שבעת ימים”? יש שמונה ימים יוצא. אני מתכוון, זה לא מסתדר בפסוק.

דובר 1:

לא, “שבעת ימים” עומד על “מצות תאכלו”. רק שבעה ימים זה “מצות תאכלו”.

מה לשון הפסוק? שבעה ימים יאכלו מצות. אבל עוד לפני שיש את המצווה של מצה, עוד ביום הראשון של איסור חמץ כבר יהיה “תשביתו שאור מבתיכם”. והוא מסיים “כי כל אוכל חמץ”.

אם הולכים בפשוטו של מקרא זה ככה, אתה צריך לאכול מצות. למה תאכל מצות? כי אין חמץ. הדבר היחיד שאתה יכול לאכול זה מצות. זה לא ככה, כי אנחנו רוצים שזו תהיה מצווה, לא סתם עזר מעשי.

הוא אומר, שבעה ימים יש מצוות מצה. יכול להיות שזה מה שהפסוק אומר, שלא תחשוב שכל הימים שיש איסור חמץ יש גם מצוות מצה, שמצוות מצה מתחילה כבר מערב פסח בחצות? לא. המצווה של מצה היא רק שבעה ימים. ואיסור חמץ כבר יש שמונה ימים, ובראשון מהשמונה ימים יעשו את ההשבתה.

לא עם השמונה ימים, just to be clear. בערב פסח יש איסור. ביום הראשון של איסור חמץ יש את המצווה של תשביתו.

לא מאה אחוז ברור, אבל אני הולך עם הרמב״ם, כי הרמב״ם אומר באמת שזה על פי השמועה, אנחנו קיבלנו ככה שזה מתכוון לזה. יש קצת ראיה גם.

דיון: הקשר בין מצוות עשה של תשביתו ללא תעשה של לא יראה

נכון, זה רק שיהיה לנו מצוות עשה. זה שצריך להוציא את כל החמץ, היינו יודעים אפילו בלי מצוות העשה בגלל הלא תעשה של החזקת חמץ, שלמדנו קודם שזה “אך ביום הראשון”, הגמרא אומרת מ״אך”, או הגמרא אומרת על “לא יאכל חמץ”. “לא יאכל חמץ”, האיסור של יום ארבעה עשר. הרמב״ם לומד את זה מ״לא תאכל עליו חמץ”. אני אומר, אני זוכר את האחר, הגמרא אומרת ככה מ״אך ביום הראשון תשביתו”.

אבל מה? מה אתה אומר?

דובר 2:

מה?

דובר 1:

אז שוב, עכשיו לא מדברים על אותו איסור. ההוא הוא סוג אחר של איסור. כלומר, יש איסור לאכול חמץ. לא, להחזיק חמץ. “לא יראה ולא ימצא” אומרים לנו. שאסור להחזיק חמץ, ואסור לאכול. יכול להיות ש… מאוד מעניין. אז על אכילת חמץ יש לאו, ועל החזקה יש עשה. נראה כך.

והפסוק אולי “לא תשחט על חמץ”, שמתכוון לחמץ קיים, זה לא אותו דבר שהוא אמר קודם, שאסור לאכול בזמן שחיטת הפסח.

דובר 2:

ולמה לא יהיה גם זה לאו?

דובר 1:

גם לאו, שיהיה “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, שיהיה לאו של החזקת חמץ כששוחטים את קרבן הפסח. הוא אומר את זה רק כראיה לדבר. הרמב״ם אומר שיש לאו כזה אגב. יש לאו כזה. למה באמת לא לומר לאו? “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, יש לאו. אני לא יודע. אני לא יודע מה קורה.

בסדר, הוא אומר את זה רק כאופן ראיה לדבר. ראיה שתשביתו מתכוון לזה. כן, אני לא יודע. אני באמת לא יודע.

אבל שוב, זה רק ניסיון הרמב״ם להביא שהפסוק יעשה סנס שכתוב את זה. האמת היא שאנחנו יודעים את זה כי החכמים אומרים לנו שזו הלכה למשה מסיני.

דובר 2:

למה לא לומר את זה כלאו?

דובר 1:

אני אומר לך כי… שוב, המקור של כל ההגדרות האלה הוא לא מהפסוק, בוא נהיה ברורים. זה מפי השמועה. שמה ההלכה? ככה ההלכה. יש מצווה להשבית, זה לא אותו דבר כמו איסור אכילת חמץ בערב פסח, זה גם לא אותו דבר כמו איסור לא יראה בכל פסח.

הייתי אומר לך משהו אחר, חשבתי שאתה מתכוון לשאול את זה, אני זוכר שאנשים שואלים את זה, למה צריך בכלל את איסור ההשבתה? יש איסור לא יראה. אם אסור לא יראה חמץ, איכשהו צריך להיפטר מזה בערב פסח. אז מה לעשות?

זה פשוט, יש הרבה פעמים בתורה, יש לאו ועשה, יש איסור השבתה מ״תשביתו”. כן, מצוות עשה, הוא פותח מצוות עשה, כבר אמרנו שיש לאו בערב פסח.

אבל זה מעניין, למה? תראה, כי בוא נלמד את החלק הבא, בוא נראה. בוא ננסה ללמוד את עיקר ההלכה של בדיקת חמץ גם, כי יש לי כאן משהו בסיסי. ככה שאתה לומד הלכות פסח, משתמשים בדברים, הם לא הראשונים.

אוקיי, זה באמת פלא למה “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ מערב פסח אחר הצהריים, לא יודע. נו.

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

דובר 1:

אומר הרמב״ם, מה פירוש ההשבתה? הוא אמר “להשבית”. עכשיו הוא הולך להסביר מה פירוש להשבית.

אומר הוא, “מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל”. הוא יבטל את החמץ מליבו, הוא יחשוב אותו כעפר, הוא ישים בליבו, הוא יחשוב בליבו, הוא יוודא…

לא, אני יכול ללמוד בשני אופנים, כי אני חושב כן שהדאורייתא גם לא מתכוונת שישארו פירורים בביתו. זה מתכוון ככה, שאתה תדע שאתה לא הולך לאכול חמץ, וממילא תיפטר מהחמץ. זה עוד לא אומר שאתה צריך לחפש. החכמים אומרים שאתה צריך לחפש.

לא, לא, לא, זה לא נכון, זה לא נכון. הרמב״ם ידע מהגמרא שביטול בעלמא סגי. אני רק עשיתי את כל הדעות כי הרמב״ם אומר הרבה מאוד מילים על מה פירוש הביטול.

ביטול בעלמא סגי אומר שעדיין יש חמץ ברשותו, הוא יחשוב שאין. זה הפירוש. כשעל השולחן שלו מונח לחם, לא עוזר ה…

דובר 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה כן עוזר, כי הוא מחשיב אותו כעפר.

דובר 1:

“וכל חמץ שברשותו”, נכון? יש לו חמץ ברשות. אם יש חמץ ברשותו, “הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל”, זה היה מספיק השבתה מן התורה. זה הפירוש השבתה האמורה בתורה.

דיון: האם ביטול בעלמא הוא גם הפשט ב״לא יראה”?

אז, זה אני שואל, האם אני הייתי רוצה לשאול מיד, זה גם “לא יראה” האמורה בתורה? כי זה מאוד מעניין, הרמב״ם אומר את זה על השבתה, אבל “לא יראה” גם מתכוון לזה, שיחשוב שאין.

זו שאלה שלי, כי לכאורה היינו צריכים לעשות בדיקת חמץ מדאורייתא בגלל “לא יראה”. הרמב״ם שם את זה כהשבתה, ואתה אמרת לי לפני רגע שהשבתה היא בעצם אותו דבר כמו “לא יראה”, רק בלשון עשה. מאוד מעניין שהרמב״ם לא אומר מהו “לא יראה” האמורה בתורה.

דובר 2:

לא, אני חושב שאפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח בתוך ה…

דובר 1:

זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיה “משבית”, בטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים, צריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.

דובר 2:

זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.

דובר 1:

אגב, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה, ביעור. איזו ברכה אנחנו עושים על בדיקת חמץ? “על ביעור חמץ”. מיד כשאומרים “על ביעור חמץ”, גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי עושים ברכה “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”.

דובר 2:

זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית.

דובר 1:

לא פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל. אבל אני לא מאמין כשאומרים דאורייתא “ביטול חמץ” שזה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר “כל חמץ שברשותו”, בוודאי.

דיון בשיטת הרמב״ם: תשביתו מתכוון לביטול בלב

דובר 1:

לא, הייתי… אפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח ב… זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיו משבית, היו מבטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים שצריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.

זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.

הברכה “על ביעור חמץ” — בדיקה מתכוונת לביעור

דובר 1:

שניכם צודקים, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה. ביעור. איזו ברכה עושים, על ביעור חמץ. מיד כי הוא אומר, הוא אומר הוא עושה ביעור חמץ. גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי, עושים ברכה על ביעור חמץ, לא על בדיקת חמץ. זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית. לא רק פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל.

קושיא: “כל חמץ שברשותו” — האם זה מתכוון לחמץ ממש בבית?

דובר 2:

אבל אני לא מאמין, כשאומרים דאורייתא ביטול חמץ זה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר כל חמץ שברשותו, בוודאי.

דובר 1:

זה אומר כן. זה אומר כן, זה לא שום… זה אומר שיש חמץ, הוא לא מחשיב אותו. כך אומר הרמב״ם, כדבר שאין בו צורך כלל.

קושיא: “לא יראה לך ולא ימצא לך” — מה עם הפסוקים?

דובר 2:

מה התורה אומרת לא יראה לך ולא ימצא לך.

דובר 1:

אה, טוב מאוד. אני חושב שהרמב״ם מתכוון רק דווקא על התשביתו. זה לא אמת, זה לא ספק. אתה לא יכול לעשות תורה חדשה נגד כל מה שכתוב. מה שכתוב הוא שבהשבתה, שואל שאלה, אם השבתה מתכוונת לביעור? אותו דבר, השבתה לביעור לא מתכוונת ליטרלי. הוא מתכוון לביטול, זה מה שהוא מתכוון.

דובר 2:

מה אני צריך לעשות?

דובר 1:

ככה כתוב. האמת היא שזה באמת מבטל, כי הוא לא יוכל יותר להשתמש בזה.

דובר 2:

כן, יש גם את האיסור שאסור להשתמש בזה אחרי יום טוב.

דובר 1:

זה מעשי, כנראה אתה צודק שמעשית, אם דבר שאין בו צורך, כנראה זה יתנקה, כי הוא מנקה לפני יום טוב.

פשוטו של מקרא: תשביתו מתכוון לביטול בלב

דובר 1:

אני אומר בפשוטו של מקרא נראה ככה, שפסח שונה מכל הימים, הארוחות שלך אינן חמץ. ולא רק זה, אלא אתה גם צריך להוציא את זה. על זה הוא אומר, זה לא אומר שצריך עכשיו ללכת לחפש, אבל זה לא אומר שצריך להוציא. זה אומר שלא צריך לעשות כלום, צריך רק לחשוב.

הגמרא אומרת את זה על השבתה

דובר 2:

אני אומר לך מה הגמרא אומרת את זה. הוא אומר לעניין השבתה. הגמרא חשבה גם על השבתה?

דובר 1:

כן, טוב. להוציא אותו מכל מקום.

דובר 1:

זו הלכה אחת כזאת, ואחר כך כשזה נכנס עוד פרטים כאלה.

דובר 2:

כן, החידוש הוא כי זה היה רק ביום. לא רק כשמתחיל האיסור, אז צריך לדחוף את זה החוצה, אלא צריך לעשות זמן מיוחד לזה עוד אפילו לפני כן.

זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר

דובר 1:

שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי זה בלילה. הוא אומר שתי סיבות. הוא אומר, למה עושים את זה בלילה? כי שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. ולמה עושים את זה עם נר? זה כי אור הנר… למה עושים את זה בלילה לאור הנר? כי אור הנר יפה לבדיקה.

דובר 2:

כן, אור הנר לא פירושו לאפוקי ביום. ביום לא עושים את זה, אבל לא בלי נר. לאפוקי משהו בלי נר, אבל לאפוקי עם אבוקה, או כל דבר אחר.

ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, מסוף יום שלשה עשר, זה מתחיל לפני שמתחיל תחילת הלילה שאחריו, לא מתחילים שום זמן חדש של לימוד. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. זה אומר, לכל העולם לא קובעים לימוד, והחכמים לא צריכים אפילו ללמוד תורה, הם לא צריכים אפילו להיות קורא ביתו. זה פשוט אומר ללמוד בצמצום וביחיד. בציבור זה נקרא מדרש, אבל מדרשים, אבל מה שלא יהיה, אפילו לבד הוא לא יתחיל ללמוד. כי שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי שלא יהיה חשש, שיימשך בזה.

דיון: מה פירוש “שמא ימשך” — תורה היא דבר המושך

דובר 1:

כאן לומדים את הדבר החשוב של איך לומדים. אם מישהו לומד, אין שום שמא ימשך, הוא יודע תמיד מתי הזמן שלך, מתי מסיימים את הלימוד, זה לא מסוג הלימוד שהחכמים דיברו עליו.

מזה אני אומר למי שאני צריך כאן כל יום ללכת לאסוף את התינוק מהבייביסיטר, שהכל כבר עשה, זה מסתיים עוד בסדר בישיבה כאן בלייקווד, מה שלא יהיה, אז אני לא מבין איך זה יכול להיות. אחר כך יש טענות שאני מגיע מאוחר. מה זאת אומרת? יש הרי הלכה, אם היה חיוב שצריך להגיע בזמן, הייתה עצה ללמוד את הסדר הראשון. אלא מאי? מדברים הרי, יגיעו. יודעים, יכול להתחיל שבעצם הסדר מדבר הרי שעה יותר מאוחר, השעה האחרונה היא זמן שמא ימשך. אבל לימוד הוא דבר שמושך.

בירור: “מדרש” לעומת “קורין” — מה פירוש “לקרות”?

דובר 2:

המלכים זה דבר שכשקובעים במדרש עושים את זה תמיד במדרש, ורק כשלומדים לבד לומדים מקרא?

דובר 1:

לא, מדרש הוא הרי בית תורה. אני מתכוון שמדרש הוא ממש שיעור קבוע, שיעור ברבים. וקורין, אני לא מתכוון שקורין בדרבה פירושו דווקא לקרות מקרא. ראיתי בהערות שלי מקודם דיברנו על זה פעם אחת. אני מתכוון שקורין בגמרא. קורין פירושו לקרוא. זה פירושו לאפוקי דווקא. הוא לא עובר, הוא לא לעצמו. כך אני מתכוון, כי לא יכול להיות חכם דווקא מקרא, כל מה שהוא לומד הוא… אני זוכר שרבינו בן נחה אמר משהו על זה, או אחרים. כך כתוב בפתק מהפעם הקודמת.

הר״ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת

דובר 1:

חשוב מאוד. כבר אמרנו הרבה פעמים את הר״ן. הר״ן אומר שמה שכתוב שעונת תלמידי חכמים היא משבת לשבת, פירושו רוב שבתות, כי אפשר בהחלט שהחכם לא מגיע הביתה ערב שבת בלילה, כי הוא התעכב על סוגיא, הייתה סוגיא קשה השבוע. לא יכול להיות שהחכם הוא לא דבר כזה שיכול להיות לו סדר קבוע מתי הוא מסיים את הלימוד שלו. אתה שומע?

נכון, כי הלימוד צריך להיות מלאכתו עריה, כי זה דבר המושך. כמו שאומרים, לך לדבר שהכי מעניין, ותעצור. כל אחד יודע שכשמסתכלים על הגלילה זה מסתיים נמשך. כן, תורה קל וחומר. נכון.

מקבילה: הדין של סעודה לפני מנחה

דובר 1:

וכמו שכתוב שאסור להתחיל סעודה ביום שישי כי הוא ימשך באכילתו. לא ביום שישי, ביום שישי יש סיבה אחרת, אבל כמו שהתכוונו לפני מנחה, מה שלא יהיה, לפני מנחה, כשצריך לעשות מצווה. יש את אותה הלכה לכאורה. זה גם על לימוד. חשוב מאוד שיימשך.

[סטייה: הרבי מראפשיץ]

דובר 1:

הרבי מראפשיץ, ר׳ ירושלים מרדכי, היו לו חברותות. הוא לעולם לא יאמר מתי זה מסתיים. החברותא היה צריך תמיד לסגור את זה, כי אם לא הרבי היה לומד, הוא היה לומד עד פריינבורג. אני לא יודע, הוא עוד היה לומד היום גם, אם האחר לא עושה את זה להפסיק. נפלא.

הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ

דובר 1:

דובר 1: אבל אם אתה יודע שאחרי יום טוב ממילא לא הולכים להשתמש בזה, ואתה עושה את תקנת רבנן, אז יודעים לנו שהביטול היה אמיתי.

כן, אבל הרמב״ם לא אומר את זה, והם עושים ספקולציות. בסדר, אבל זה נראה הנקודה, שהרמב״ם מבין שזה ה…

הייתי אומר, אם אתה שואל אותי, הייתי אומר להיפך. הייתי אומר, אני מתכוון שזה קצת כך נראה עוד בסוגיא של הגמרא. הייתי אומר שפשוט פשוט זה הפשט בעומק הלמדות של הגמרא, של האמוראים בעצם.

כי החידוש שביטול בעלמא סגי פירושו עומד רק בגמרא. הייתי אומר, שכתוב בתורה “תשביתו”, למה מבין אתה יהודי רגיל, שיעור בעל הבית? בוודאי, הוא לוקח את החמץ וזורק אותו.

החכמים אומרים, בוא יותר, חשוב פנימה, תראה מה העניין של לזרוק, שיהיה כאן, העיקר הוא הרי שיהיה בטל. זה בעצם אפשר לבטל.

אבל זה בטוח שהסדר הרגיל הוא לבדוק להיות. זה לא שזה היה, פעם התנהגו בביטול בעלמא, ובאו הרבנים ואמרו, זה נעשה מכשול, כמו הלכות אחרות שהן כך.

זה יותר, תמיד היו עושים בדיקת חמץ. רק הרבנים, בעלי התלמוד חכמים מבינים שזה לא בעצם מוכרח מצד המדאורייתא. למה? כי מדאורייתא אפשר הרי לבטל. אלא מאי, עצם הביעור הוא כבר מדרבנן, ממילא יוצאים קולות ופרטים בזה.

אבל מבין אתה הרי שזה לא חזק כל כך כמו… מבין אתה לומר למשל בשבת, כשכתוב “תשבות”, פירושו בטח שאתה לא צריך לעשות שום פעולות. זה שאתה צריך לחשוב, זה גם בדיוק דבר כזה כמו כאילו כל מלאכתך עשויה, אבל זה כבר שזה רואים דרך לא לעשות עבודה.

אני מתכוון שיש מדרבנן שהוא יותר כמו גזירה כדי להסיר בעיה. זאת אומרת, פעם היו אולי לא מתנהגים בזה? יש גזירות כאלה, יש פעם שהתנהגו תמיד, והחכמים באים ועשו גדר חדש עם מכשול.

זה לא נראה שבדיקת חמץ היא כך, זה יותר שבוודאי היו תמיד בודקים שיש חמץ, רק הלומדים, הגמרא, לומדת שזה לא בעצם מה שהתורה התכוונה מעיקר הדין, איזה חילוק כזה.

לשון הרמב״ם: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה

דובר 1: אוקיי, אז “אין בודקין”. למדנו פרטים, כבר, למדנו שהבדיקה צריכה להיות בלילה. עכשיו הולכים לדבר הלאה, “אין בודקין”, צריך לעשות את זה “לאור הנר”.

הרמב״ם אמר שני דברים: צריך לעשות את זה בלילה, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי בלילה גם העולם נמצא בבית בלילה, וגם הנר עובד טוב בלילה.

אומר הרמב״ם הלאה, “אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה”. תקנת חכמים היא שצריך לעשות את זה דווקא עם נר, ולא להשתמש באור של לבנה, או אם עושים את זה ביום, חמה.

דובר 2: כן, ביום כן חמה טוב.

דובר 1: אני מתכוון ש״לאור החמה” פירושו לומר קצת… תעשה דווקא בלילה.

דובר 2: ביום אתה מתכוון י״ג, נכון, היום לפני, נכון.

דובר 1: אני מתכוון אבל שזה פירושו בלילה, אולי כשזה עוד בשקיעה צריך קצת…

דובר 2: יכול להיות, כן, תחילת לילה, כן.

דובר 1: אני יכול להבין את זה, כי לא זה אותו דבר כמו לומר מוקדם. אפשר הרי כן לבדוק ביום בחדר מואר לאור החמה. הוא כבר הולך לומר מתי אור החמה עוזר.

דובר 2: אוקיי.

דווקא לאור הנר — לא אבוקה

דובר 1: “ולא לאור הלבנה”. הוא מתכוון לומר שכשהחכמים אמרו “לאור הנר”, הם התכוונו דווקא. לא שהם נתנו לך רעיון ואתה תאמר, “אה, יכול להיות גם כל דבר דומה.” לא, הם התכוונו דווקא נר.

ולא למשל אבוקה. אדם היה חושב, אבוקה עוד יותר טוב מנר, זה נר גדול יותר. אבל הגמרא למשל אומרת שאבוקה קשה לבדוק עם אבוקה, כי האבוקה כמו שהוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה, מה שלא יהיה, אני לא זוכר בדיוק מה הגמרא אומרת למה לא אבוקה.

רק “לאור הנר”, כי אור הנר טוב, אפשר להתכופף ולהסתכל עם זה.

נפקא מינה להלכה: פנס

למשל, במציאות של היום אומרים שלפנס יש דמיון, כי זה מאיר למקום, האור הממוקד.

דובר 2: כן, אין בעיה עם “לקנות נרות” בבדיקת חמץ.

דובר 1: נכון, אני מתכוון לומר, אם תשווה את זה למשהו, תאמר שפנס הוא כמו נר, לעומת נניח אור גדול סתם שהוא יותר דומה לאור החמה או אור אבוקה.

כבר, זה לא כל כך חשוב, אנחנו לא מתכוונים כאן לעשות את ההלכה המעשית.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבואות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבואות

דובר 2: אצל מורי ורבותי, אומר הרמב״ם את ההלכה שצריך לבדוק… אי אפשר לעשות כלום עם נר. אתה יודע למה משתמשים בנר לתאורה? ברצינות?

דובר 1: אבל מהצד השני, היום אנשים עושים בדיקת חמץ הרבה יותר יסודי כמה ימים לפני יום טוב.

דובר 2: זה דבר אחר, צריך לדעת. שיחה אחרת, לא לעכשיו.

דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? שצריך נר, שצריך לבדוק לאור הנר, בחורים ובמחבואות, בפינות ובחורים, במקומות מוסתרים שם חשוך וקשה לראות, והנר עוזר. וגם השמש לא מגיעה לשם.

אבל, מעניין, וכנראה היה גם מתכוון לומר, או סתם כך, בחדר שאין בו חלונות, מין מקום כזה, צריך להיות מואר.

אני אומר לך, ה״אבל” הוא לא הולך להיפך של חורים ומחבואות, אלא הוא הולך להיפך של חדר שלא מואר.

דובר 2: נכון, אבל באמצע החדר לא צריך שום נר, אתה יכול לראות.

דובר 1: אפשר פשוט לטאטא ולראות, כן.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

דובר 1: אבל אכסדרה שאורה רב, מקום שמואר, אכסדרה היא חדר שאין לו קירות, ממילא הוא מואר היטב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, כי העיקר הוא שיראו את זה, זה לא איזה גזירת הכתוב של נר.

אמצע החצר — העופות מצויין שם

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, בחצר צריך גם להסתכל בפינות, אבל במרכז החצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, במקום כזה יש עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אם נופל משהו יאכלו את זה העופות. ממילא לא צריך יותר בדיקה, אפשר להניח שהעופות אכלו את זה.

חידוש: בתים של היום עם חלונות גדולים

דובר 1: אולי בזמנים עתיקים לא היו כל כך הרבה חלונות, התמונה שהחכמים חשבו שיספיק השמש היא רק אכסדרה, שפתוחה לגמרי מהצד או מצד אחד.

תרגום לעברית

היום בונים עם הרבה מאוד חלונות גדולים בכל חדר, כך שביום זה מואר לגמרי. אני מתכוון שזו דרך בנייה לא רגילה, בית רגיל לא היה לו חלונות גדולים.

אז היום כל חדר יהיה לו דין של אכסדרה, מקום שמואר. אני מתכוון ביום, מה זה חדר עם חלונות?

דובר 2: כן.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, הנה, אמצע החצר הוא משום שיש חזקה שהעופות אוכלים, ממילא אין צריך לבדוק כלל, או ממילא זה באמת בטל. אם נופל לפעמים איזה עלה, אנו בודקים, לא חסרה בדיקה במקום שיש לנו שעופות היו בוודאי אוכלים.

דובר 2: טוב מאוד.

דובר 1: הנה, עוד הלכות של בדיקה. אומר הרמב״ם, “חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו”, בין שני חדרים יש חור, ונניח שזה מקום שמניחים שם חמץ. ומה ההלכה?

אין צריך כביכול לחפור ולעשות פעולות נוספות כדי להגיע ממש לכל מקום בחור, אלא כל אחד צריך לנסות את המיטב שלו. “זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת”. כל אחד צריך ללכת בחלק שלו מהחור עד כמה שאפשר. “והשאר מבטלו בלבו”. השאר, המקום שזה… ששניהם לא יכולים להגיע, מספיק ביטול בלב.

כמו שלמדנו שביטול בלב הוא העיקר, ותקנת חכמים של בדיקה היא רק כמה שאפשר. הם לא חייבו לעשות משהו, אני לא יודע, דברים כאלה כמו להרוס קיר או דבר כזה.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

דובר 1: הלאה, יש כאן עוד שורה ברמב״ם, בגרסאות מסוימות אין זאת, הוא מוסיף, אבל זה בין שני יהודים שכל אחד יחפש.

אבל אם אחד גר ליד גוי, “חור שבין ישראל לגוי”, לא יבדוק, כי הגוי ירגיש משהו, הגוי מסתכל בחור שליד שלו, והוא עומד שם בלילה לבוש בבגדי שבת לכבוד המצווה, עם נר, הוא הולך להסתכל מה הוא עושה כאן איזה טקסים, והוא יאמר “מעשי כשפים”, הוא עושה איזה כישוף, הוא מכשף אותי, הוא עושה קללות, אני לא יודע מה, הוא עושה פולסא דנורא, וזה יביא סכנה. אין צריך לבדוק במקרה כזה.

הלאה, מאותה סיבה, מה שהוא רק דרבנן אין צריך לעשות זאת במקום שיש חשש סכנה.

דיון: המגיד משנה אינו גורס; שיטת הרמב״ם בכישוף

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, כל הדברים האלה הם… אני רוצה רק לראות לגבי זה, המגיד משנה אומר שהוא לא גורס את החלק הזה. אני רואה גם בדפוס שלי שאני מביא כאן, עומד זה אכן באשכנזי רב שילת.

ואני חושב שזה קשור לכך שהרמב״ם לא האמין בכישוף. אז אפילו הגויים, לפי הרמב״ם, לא מאמינים בכישוף. אז אם הגוי הוא רמב״מיסט…

דובר 2: לא, המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא, ויש מי שאומרים שלא צריך לחשוש.

דובר 1: יכול להיות שהרמב״ם פוסק שאם הגוי הוא רמב״מיסט… אני מתכוון, העיקר הוא שהחכמים לא גזרו את הגזירה במקום חשש סכנה.

דובר 2: זה נכון, שם הגמרא דיברה על סכנה, על מקום שכיח חזקה זה אומר, אי אפשר להיזהר, ואפשר, זו מצווה.

דובר 1: אבל אני חושב שאולי הגוי נכנס בטעות, הוא כבר מאמין בכישוף.

דובר 2: בסדר.

כלל: עד מקום שידו מגעת

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, למדת עכשיו על חיפוש בלילה. יכול להיות שבכלל, אם אתה מבין בעצמך שסכנה אין צריך, זה אומר שעד מקום שידו מגעת.

דובר 2: בסדר.

דובר 1: זה אומר, רואים כאן שאם אי אפשר…

דובר 2: אה, זה פירוש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

הכלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ההלכות, אמרתי עכשיו שצריך לבדוק בחורים, אתה הולך להתבלבל ולחשוב שצריך לבדוק בכל מקום.

אומר הוא, לא, אני מדבר על חורים שקורה שמכניסים שם חמץ. אבל כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, מקום שלא מניחים שם חמץ, אבל מה הכוונה במכניסין לו חמץ, לפחות כך בגמרא, זה לא שלא מניחים כל יום, אלא שאין שום סיבה לחשוב שהכניסו חמץ, כי אפילו מקום שהציור בגמרא הוא שאולי השמש הולך להניח את הלחם שלו.

מקום שלא מניחים חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: עופות לקחו אותו

זה מתאים גם להלכה שבחצר אין צריך בגלל עופות. זו חזקה מעניינת, כי הם כבר לקחו אותו. מניחים כן חמץ, אבל הם לקחו אותו. אבל אפשר לסמוך על סברא ועל חזקה.

דוגמאות למקומות שאין מכניסין בהם חמץ

אז הולך עכשיו הרמב״ם למנות דוגמאות של מקומות. לכאורה בית, דיברנו עכשיו על חור צריך כן, אבל זה באמצע. שם שהאדם מגיע, הוא מניח לפעמים דברים.

אבל חורים למעלה או למטה מהבית, שזה לא בהישג יד של איפה אנשים מניחים בדרך כלל חמץ. או גג היציע, הגג…

הלכה ה (המשך) — אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא

דובר 1: הוא אומר שהיציאה היא מקום אחסון קטן ליד הבית, ובא עם גג משופע כזה מעליו. ואם כן שזה גג משופע, זה לא מקום שמניחים משהו כי זה יפול. או רפת בקר, דיר, או לולין, דיר לתרנגולות. מטבן, מקום שמחזיקים תבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, כי הוא הולך כבר לומר את ההיפך מזה. אוצרות יין ושמן, כמו למשל שמונח בחביות גדולות שלא הולכים שם באמצע הסעודה לקחת. ובית דגים גדולים, המקום שמונחים דגים גדולים, זה לא המקום שבאים באמצע הסעודה לקחת דג, כי צריך לפני כן סכין, זה לא מעשי.

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן רק, הוא יודע שזכרין איז להם חמץ, שהכניסו פעם שם חמץ.

אבל מה כן? אוצרות שכר, המקום שמחזיקים בירה, זה שונה מאוצרות יין שדיברנו קודם. שכר מדברים כאן כנראה על הבירה שאינה חמץ, כן? הבירה של תמרים. אבל שהולכים שם באמצע הסעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו שם מונח היין, שאפשר ללכת באמצע הסעודה לקחת משם יין. ובית המלח, אותו דבר, המקום שמחזיקים את המלח. ובית השעווה, המקום שמחזיקים את השעווה לעשות נרות. כל הדברים האלה הולכים באמצע הסעודה. הנר כבה, הולכים לקחת עוד שעווה לנרות. ובית דגים קטנים, המקום שמחזיקים את הדגים, שהם כבר חתיכות קטנות יותר, מוכנים לקחת בסעודה. ובית העצים, המקום שמחזיקים את העצים, הולכים באמצע הסעודה לקחת עצים. ובית המורייס, המקום שמחזיקים את הדגים הכבושים. או חורי הבית האמצעיים, החורים של הבית שבאמצע הבית, שזה המקום שמגיעים בקלות, וכיוצא באלו, מקומות דומים לזה, כן צריך בדיקה.

כאן לא אומרים אם הוא יודע, אלא אפילו הוא לא יודע, אבל זו החזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם עניין הוא שבמקומות כאלה קורה שמכניסים חמץ.

הכלל של ידיעה מול חזקה

אומר הרמב״ם, אפילו במקומות האלה אין הפשט שהסתם חזק יותר מהידיעה שלך. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. הכל כשהוא לא יודע. כשהוא לא יודע, אני אומר שלדברים האלה יש חזקה שלא, לדברים האלה יש חזקה שכן. אבל כשהוא יודע, הולכים לגמרי לפי הידיעה שלו, לחומרא ולקולא.

הלכה ה (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

דובר 1: אומר הרמב״ם, כשבודק המרתף, כשבודקים את המרתף, המקום שמחזיקים את היין. יין היו מחזיקים במרתף, כי זה מקום שנשאר קר, יין צריך טמפרטורה טובה. אז עד כמה צריך לבדוק? אין צריך לבדוק בכל המרתף, אלא במקומות שהגיוני שלוקחים משם. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. במשנה יש שתי שיטות איך במרתף צריך לבדוק, והרמב״ם אומר לנו את ההלכה, צריך לבדוק את שתי שורות החיצונות. שתי השורות הן הכי קרובות למקום שהאדם נכנס, שהכי חשופות. מה הכוונה? שהיא העליונה, השורה העליונה, וששלמטה ממנה, השורה השנייה. כן, אלה הפרטים של איך היה מונח פעם במחסן היין.

בסדר, עוד דבר חשוב שהרמב״ם אמר.

הלכה ה (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

פירוש הרמב״ם מול רש״י

דובר 1: אומר הרמב״ם כך: מה קורה אם אדם כבר… הגמרא אומרת זאת אם הוא כבר בדק, אבל אדם יכול עכשיו להתחיל לחשוב, והכי נמי, המקום הוא לא מקום, בית דגים גדולים הוא לא מקום שאני מניח לפעמים חמץ, אבל קורה מקרה, אני אשא דברים ממקום אחד לשני. אומר הרמב״ם, לא, אין חוששין, אין צריך לחשוש, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאולי בכל מקום יהיה נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, כי יש בעלי חיים שנושאים דברים. אומר הרמב״ם, לא, שאם נחוש, אם הולכים לחשוש ממקום אחד לשני, הולכים להתחיל לחשוש יותר ויותר. אפשר תמיד לחשוב חששות כאלה, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה אפשר להתחיל שהעופות אוכלים, אבל במקום שלם שאנו יודעים בוודאי שבאים עופות. אבל על כל פנים, הרמב״ם אומר שאסור, צריך אכן לחשוש כמו מקום, אולי הניחו חמץ, אבל לא להגזים.

נכון, פירוש הרמב״ם, אומר המאור עיניים, המשנה מסבירה שהמשנה לא מדברת, כמו שרש״י לומד שזה מדבר אחרי בדיקת חמץ, שצריך לחשוש אולי הוא עכשיו בדק כאן, ואחר כך באה חיה ולקחה לשם. אלא הרמב״ם מדבר שזה דין במקום שמכניסין בחמץ. שלא אומרים, בכל מקום אולי מקום כי איזו חולדה יכולה לבוא.

הרמב״ם מפרש, מה נכנס מעיר לעיר. אתה מבין כך?

דובר 2: כן, כי מעיר לעיר שם מתכוונים בעיר שכל העיר כבר מיום החמישי, זה לא הרמב״ם. הרמב״ם אומר שפירוש רבינו כן קרה.

דובר 1: אני לא מבין כל כך טוב את פירוש הרמב״ם, כי השאלה לא הגיונית, או פחות הגיונית בראש שלי. זה אומר הלשון מעיר לעיר. המילים ואין לדבר סוף מתאימות מאוד לרמב״ם. שומעים מה הרמב״ם אומר ש… שאי אפשר להגזים בחששות. בסדר, אלא תשעה, לא חוששים כל כך הלאה. אבל כל המניין בית לבית, מעיר לעיר, זה נשמע משהו אחר. העניין ואין לדבר סוף נשמע יותר כמו פשט של רש״י שזה מדבר אחרי הבדיקה, ואולי לא החזירו.

סטייה: ספקא דרבנן בבדיקת חמץ

דובר 1: אפשר לתת כאן קצת כללי הלכה, שכל הדברים האלה הם דרבנן. בדרך כלל היינו אומרים שספקא דרבנן אין צריך להחמיר, אבל רואים שהחכמים אמרו כן, אולי הניחו חמץ, רואים שכן חששו לספקא דרבנן. בדיקת חמץ היא מדרבנן.

דובר 2: כן, אבל זו המצווה. אין מצווה על חששות.

דובר 1: מה אתה יכול לומר מקומות שיש חזקה רצינית? במטבח. אבל ללכת מחוץ למטבח זה כבר רק ספקא דרבנן. אבל רואים שלא, כן החמירו בזה.

דובר 2: אומר רבי, לא החמירו בזה עד לשיעור. החמירו בזה…

דובר 1: אה, אה, אה. הנה. בסדר, הלאה.

הלכה ו — הניח עשר חלות ומצא תשע

דובר 1: עכשיו הולכים ללמוד… כן, בואו נלמד… פעם אחת למדנו שאסור לחשוש יותר מדי, הולכים ללמוד מה אפשר בכל זאת לחשוש. אילו מיני מעשיות יכולות בכל זאת לקרות? לפי הרמב״ם זה מתאים מאוד. זה בכלל לא סתירה. זה עומד חושש אחד, וזה מדבר שלא לומר שכל מקום הוא מקום של הכנסת חמץ. אבל… וכן, הלאה, אבל… מה יש… אוי, מה יש סיבה טובה לחשוש, הוא כן צריך לחשוש.

מה קורה במקרה כזה? אדם בדק ליל ארבעה עשר, ויש את המנהג, נראה שמכאן בא המנהג שעושים עשר פירורים. כן, יש את המספר, עשר פירורים. “והניח עשר חלות” — הוא הניח עשר חתיכות לחם, או עשר… נראה שחלות מתכוון לעשרה כזיתים. חלה מתכוונת ל…

דובר 2: כן, אבל הוא מדבר על שלמות, לא פירורין. חלה מתכוונת ללחמנייה, לבולקה, אני לא יודע איך.

דובר 1: כן, אבל אני אומר סתם שסתם כזית, פחות מכזית היה אולי אחרת, ההלכה כבר הייתה אחרת. אבל החלה מתכוונת לחתיכות שלמות.

דובר 2: כן, אני אומר סתם שהוא מדבר לנו על חתיכות גדולות.

המקרה והדין

דובר 1: והוא חוזר למחרת כשהוא רוצה לעשות ביעור חמץ, והוא מוצא רק תשע.

דובר 2: כן, רבי, אני מתכוון לומר, הוא חוזר והוא מוצא רק תשע, זה אומר שאחת מהן נעלמה.

דובר 1: אז מה היית יכול לומר? היינו יכולים לומר, אני יודע, אין צריך לחשוש, זה רק דרבנן, אין צריך לחשוש. לא, “הרי זה חושש”, צריך כן לחשוש. ו“וצריך לבדוק פעם שנית”. מצוות הבדיקה מתחילה מחדש פעם נוספת. צריך… זה פשוט, כי הוא יודע עכשיו שיש…

דובר 2: אה, למה?

דובר 1: כי כאן אומרים חולדה רגילה, או עכבר בודאי. ומה שאומרים שאין צריך לחשוש שחולדה נושאת ממקום אחד לשני, זה כשאין לנו שום סיבה לחשוב כך. אבל כאן יש משהו רגליים לדבר שזה ודאי. זה ודאי, זה כן ודאי. לאן הלכה החתיכה העשירית?

דובר 2: יכול להיות שמדברים כאן שזה לא… אם זה ודאי לא היה חידוש. מה שספרת וראית עשר היה טעות.

דובר 1: מה קרה?

דובר 2: הלא? אומר לי, לא, חולדה יכולה לבוא. מה אתה יודע בודאי?

דובר 1: אומר הרמב״ם, כן, בודאי. ההלכה היא, זה אני אומר, אתה אולי חושב שכן חוששים ולא חוששים. אם אני יודע, וההלכה היא בעצם שעכשיו אני יודע שיש אבוד חתיכת חמץ. צריך דווקא חולדה, יכול להיות מלאך יכול.

דובר 2: לא, אבל אני עדיין יכול לשמוע, מה האחר? כי סברא אחרת הייתה?

דובר 1: אין סברא אחרת. הוא לא רוצה כאן לומר שאם יש ודאי חמץ בבית צריך לבדוק שוב. זה פשוט שיש חובת בדיקה חדשה. אבל כאן אפשר גם לחשוב שהחולדה נשאה אותו אולי רחוק מאוד. זה עדיין רק ספק. החולדה לקחה אותו, אבל פעם אחת… כל בדיקה היא ספק.

דובר 2: אני מבין מה אתה אומר? צריך לבדוק. אם הוא בודק והוא לא מוצא, הוא לא מצא. הוא יצא את חיוב הבדיקה שלו. אבל עכשיו אתה יודע בוודאי שכאן בחדר הזה יש איזה חמץ. מה מצאת?

דובר 1: כן, לא בוודאי. אתה יודע בוודאי שזה לא בדוק, זו המילה לא בדוק, כי בוודאי יש איזו חתיכה שנמצאת כאן, שנמצאת איפשהו כאן והוא לא רואה אותה.

דובר 2: כן.

דובר 1: הנה, והלאה, הלאה.

הלכה ו (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דובר 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, מקרה כזה, אדם רואה עכבר נכנס לבית, חמץ בפיו אחר בדיקה, כבר בדקו חמץ, כאן הוא רואה עכבר עם חמץ. אז גם, אף על פי, אפשר לחשוב אולי זה מאיפשהו אחר או מה, אבל לא, צריך לבדוק פעם שנייה. זה נכנס לבית שלך, העכבר נוסע לתוך הבית שלך עם חמץ. אז צריך לחשוש שהעכבר ישאיר אותו כאן איפשהו בבית שלך. אז צריך לבדוק פעם שנייה, צריך לעשות שוב בדיקת חמץ.

תרגום לעברית

אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, הוא מצא פירורים קטנים, זה גורם לו לחשוב, אה, העכבר אכל את זה, ונשארו פירורים כשאכל. אין אומרים, הנה, הוא כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, יש לי כאן אפילו איזושהי ראיה שהוא אכל את זה. לא, זו רק הנחה. ולא עושים כך, אלא חוששין שהוא כן השאיר איפשהו בחור או בחלון. אה, אתה רואה את הפירורים? אולי הפירורים היו. צריך לבדוק מחדש.

כי באמת רואים שתינוק הוא אחרת, אבל עכבר, כי זה לא דרך העכבר לעשות פירורים. אז הפירורים לא קשורים. סתם העכבר עדיין שמר את חתיכת הלחם איפשהו, והפירורים הם סתם, לא שם לב קודם, היו פירורים. או ששמת לב, לא משנה, אין לזה קשר.

אם לא מצא כלום, אם הוא לא מוצא כלום בחור או בחלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט׳: תינוק וככר בידו – דין פירורין

דובר 1: יש לך אפילו את הרגלים לדבר, הפירורים הם העדות שהילד אכל את הלחם. למה? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ילדים מפוררים כשהם אוכלים, אבל אין דרך עכבר לפרר, עכברים לא מפוררים. ואם לא מצא פירורין כלל, אבל אם הוא לא מצא שום פירורים, אז כן זה אותו דין כמו קודם אצל העכבר, וצריך לבדוק אולי הילד לא אכל את זה, אלא הניח את זה איפשהו.

חידוש: פירורין אין להם בכלל חשיבות

דובר 1: משהו שרואים כאן מעניין הוא שהפירורים עצמם, לכאורה אף פעם לא צריך לבדוק. כך יוצא כאן כל כך ברור, כי לא כתוב שצריך לאסוף את הפירורים. ואתה רואה שאם יש פירורים, אומרים “אה, הוא פטור”, כי אלו הפירורים מזה. פירורים הם סתם כך בטלים. אני לא יודע מה כתוב. כתוב כאן שפירורים זה לא דבר שצריך לבדוק. כך כתוב, אני מתכוון, לכאורה בפירוש בהלכה. פירורים יהיו הפקר.

דובר 2: אה, עכשיו אומרים אצל מצות פירורים.

דובר 1: כן, אני לא יודע מה הקשר. לא צריך להפקיר. זה ממש הפקר. זה לא נחשב כעפר, זה כעפר. כך נראה.

דובר 2: כן. אני לא יודע. זה רק דיוק.

דובר 1: לא, כך זה באמת. בהלכה אומרים שדברים שאין להם בכלל חשיבות, פירורים קטנים, זה ממש לא חשוב כלום.

דובר 2: כן. אוקיי. כן, הלאה.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

דובר 1: טוב, עכשיו נלמד מתי יש ספקות. עד עכשיו למדנו שזה בטוח שזה בנוי על אותו הדבר. זה בנוי על אותו מצב, כלומר שהוא בדק עשרה ונשארו רק תשעה. אבל אין ספק אם התשעה הם חמץ או מצה. בקיצור, הכל באותו מצב שהוא יודע שנשאר משהו, אבל זה לא ודאי שנשארה חתיכה, אלא יש ספק כזה.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד: האם ההלכות שייכות לבדיקה או לביטול

דובר 1: והרמב״ם לומד שכל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה. מאוד מעניין. הראב״ד לדעתי חולק, כי הראב״ד אומר שהוא לא מבין, אם יש ספק צריך מיד להיות…

דובר 2: כן, אתה רואה שהראב״ד חולק?

דובר 1: אני רוצה להשאיר כאן בהלכה. הלכה י׳, אומר הראב״ד, שהוא לא מסכים עם כל הדבר, כי הראב״ד אומר שכל ההלכות האלה, הסוגיות עומדות בגמרא, כל הספקות האלה מדברים על ביטול שהוא מדאורייתא, אבל בדיקה היא רק מדרבנן. צריך להיות סתם שברגע שיש ספק צריך להיות ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לעשות… חוץ מזה הראב״ד חולק על כמה מהכללים של הרמב״ם שהוא עושה כאן.

על כל פנים, עצם ההלכה, הרמב״ם לא נראה שהוא מדרבנן. יכול להיות שאם יש רוב שיש ספק, צריך לדעת. ספק דרבנן צריך כן להחמיר, אבל באופן יסודי, אני מתכוון שיש מחלוקת אם כל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה או להלכות ביטול.

קושיות על הראב״ד

קושיא א׳: בדיקה פירושה לחפש ספקות

דובר 1: אני לא מבין את הדבר של הראב״ד, כי כל דין בדיקה בחורים ובסדקים אומר שאני לא מסתמך על זה. מה פירוש בדיקה? שאני לא מסתמך. בדיקה בחורים ובסדקים. צריך לחפש אולי יש בחור. בחור זה כבר ספק.

דובר 2: כן, אבל זה אותו דבר.

דובר 1: המילה בדיקה פירושה שצריך לחפש. זה בכלל…

דובר 2: לא, אני לא מסכים.

קושיא ב׳: ביטול אינו ספציפי

דובר 1: אבל הדבר השני שמפליא אותי על הראב״ד הוא שביטול הוא לא… הוא יכול לומר על כל העולם, הכל בטל, הכל בטל. איך קשורים כל הספקות הגדולים והקשים האלה? ביטול הוא לא על חתיכת הלחם הספציפית. ביטול הוא שאם יש איזה חמץ, או… נאמר בדרך.

דובר 2: לפיך נאמר את זה.

דובר 1: לא, אני שואל. אדרבה, תגיד לי. הראב״ד אמר שכלום על חמץ שאתה לא יודע. רק נאמר שביטול פירושו שהוא לוקח חמץ ומבטל אותו. לא נאמר כלום, הוא מבטל חמץ מליבו. הוא לא אמר על מסוים, הוא לא מבטל, איך יש כל חמץ בטל.

דובר 2: זה אתה אומר.

דובר 1: וזה לא כתוב עדיין, לא מהר״ם כלום לא כתוב. אני אומר, בראב״ד נראה משהו כמו… הביטול צריך להיות ספציפי. על החתיכה הספציפית, הוא צריך לדעת איפה זה?

דובר 2: לא, צריך לדעת שהוא עדיין חייב, רק לא בוטל, הוא הרים מפולי רב.

דובר 1: כל הספקות האלה, למי נפקא מינה, אני לא יודע. ואיך בכלל נעשים סוגי מעשים כאלה? ואני זוכר שלמגיד משנה אין זמן ללמוד את כל ההלכות האלה.

דובר 2: כן, בוא נראה. לא. אחד. אהם… איפה, אתה מאוד ביסי. כן כן. מה כן כן?

דובר 1: אבל מישהו מדבר על זה, האם הבדיקה צריכה להיות ספציפית על החמץ שיודעים?

דובר 2: בדיקה?

דובר 1: אני מתכוון לביטול. לא למדנו כלום עד עכשיו על…

דובר 2: אבל אתה רואה את זה כן כאן בהגהות הראב״ד.

דובר 1: הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון לומר שזה לא נושא של בדיקה, הוא מתכוון רק שצריך לבטל.

דיון: איך עושים ביטול?

דובר 1: בוא נבין, אדם רגיל צריך… מה שהרמב״ם אמר שצריך לומר משהו בביטול?

דובר 2: אבל בגמרא רואים שיש דבר כזה שצריך לעשות, נכון?

דובר 1: השאלה היא, האדם צריך עדיין לבטל את החמץ שלו. אם אין לו חמץ, נניח, אצלנו כבר כתוב בסידור מבטלים כל שבוע, אתה לא תופס את המעשה. אבל לא כתוב בגמרא שיש סידור כזה, והרמב״ם לא כותב סידור כזה. כתוב, אם אדם יודע שיש לו חמץ, צריך לבטל. צריך לבטל עכשיו. ובשבוע, אתה חושב שהוא ביטל משהו קל, הוא יגיד, צריך באמת לבטל. זה מאוד קשה. אני לא יודע אם זו האמת.

סיכום המחלוקת

דובר 1: והמחלוקת נאמרת בעיקר על השאלה האחרת, האם יש ספק דרבנן על הענין של בדיקה. נראה שהרמב״ם סבר שלא אומרים על זה ספק דרבנן, אולי כי דין בדיקה עצמו הוא שצריך לעקוב, צריך לוודא, ולא יכולים להסתמך על ספקות. זו סברא יפה שצריך לחשוב עליה.

אבל אני מבין כן, הפשט הפשוט, מה שאתה אומר שהפשט הפשוט לא מסתדר, אני לא יכול שזה לא מסתדר, כי כל הדבר הוא קצת תיאורטי. כמו בגמרא יכול להיות אלף שתיים, כאילו רק הוא חייב חטאת, ואין מה שמביאים חטאת. זה רק אם הוא עובר או לא עובר. ומה פירוש עובר? עובר זה בטוח רק עובר אם הוא לא מבטל, נכון? וזה אומר שהוא צריך לבטל. אתה שואל, כביכול לעשות ביטול על צד שהוא צריך. הוא לא יכול, אבל מדברים באופן כזה. זה פרקטי, פרקטי.

דיגרסיה: ענוותנותו של הטור

דובר 1: אם אני זוכר, זכרתי היום, או מישהו שראיתי בילקוט פסח כותב על איפה הטור בהלכה, זה סימן למשל איך מסתכלים בטור. אם אני זוכר, ו… כן, אם אני זוכר, והטור הוא מאוד טוב, אני זוכר. טור באבן העזר תל״ט מביא את הסיכום של ההלכות מהרא״ש, לא מהרמב״ם, והוא מפרט כך: יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. הוא כותב את הסך הכל שלו, ולכאורה הסיבה למה הוא עושה זאת היא כי לא נעשות כל כך הרבה שאלות. זה מאוד אפשרי, הסיבה למה יש כל כך הרבה הלכות קטנות היא כי יש דין, אומרים דרשת שבת הגדול, יש דין שלושים יום צריך לומר דרשות, צריך לדבר על הלכות פסח, צריך להיות חומר, כן? יש מספיק דברים מעשיים בפסח, לא?

יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, לדמיון שלנו תמיד שהפוסקים היו מלאכים, היה להם תמיד כוח ללמוד. הטור התאמץ, הוא עשה עבודה קשה, הוא כתב ספר על כל השולחן ערוך, שלא לדבר על הבית יוסף.

אבל אני אגיד לך, ראיתי בפרשת ואתחנן אצל עשרת הדברות, אומר רש״י על החלק הראשון של עשרת הדברות, שעשרת הדברות כבר מפורש היה בפרשת יתרו. וזה סתם רבינו בענווה, הוא לא הולך לחזור שוב, כי בכל מקום צריך להתאים כשלומדים חומש רש״י של השבוע. אה, זה כי בזמנו של רש״י לא הלך כל כך לאט, הוא דמיין שהעולם יחזור כבר.

הספר של היום, קודם כל, הוא רוצה לעשות את הספר שלו גדול, זה זול הנייר. ושנית, הוא לא סומך על העולם שתחזור לבדוק בכלל. צריך לומר כל דבר שוב, כולהו ואילו עולהו, עשר פעמים אולי העולם ילמד את זה.

הלכה י׳: תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך. אומר הרמב״ם הקדוש, אוקיי, בוא ננסה ללמוד, אבל אם אתה יודע שלמדן מאוד שמח איתך.

דובר 2: כן, זה חי.

דובר 1: כן, זה דומה להלכות של תשע ציבורין, איפה, תשע חנויות. אז כך, שני ציבורים, יש שני ערימות לפניו. הניח תשע ציבורין, כן, כאן מתחיל.

דובר 2: כן, כן.

דובר 1: הניח תשע ציבורין של מצה, אדם הכין את הפסח שלו, והוא השאיר תשע ערימות של לחמים שהם מצה, ואחד, והיתה ערימה אחת של חמץ. בא עכבר ונטל. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הוא לקח חמץ, או שהוא לקח מצה.

דובר 2: כן, הגמרא אומרת על זה, חולדה זה לא נבואה, אז הוא לא יודע לקחת רק מהכשרים, כן?

דובר 1: לא, אני זוכר שכאן יש את הבדיחה בגמרא. הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, בחולדה נבואה.

ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הבית לקח מהערימה, אם הוא היה בית טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, מקבל דין כמו מחצה על מחצה?

הלכה י (המשך): ציבור אחד חמץ וציבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1:

הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם העכבר לקח מהערימה, אם הוא היה עכבר טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, נעשה מחצה, נעשה, מקבל דין כמו מחצה על מחצה. ואף על פי שיש כאן תשע ציבורים של מצה, אבל לא הולכים אחר רוב בדבר כזה, אלא רואים את זה כשווה בשווה.

לכאורה הראב״ד היה גם כאן אומר שמדברים רק לענין הלאה. על מה הראב״ד? יש כאן בטוח. כלומר, צריך לשאול על הדבר האחר האם הראב״ד גם חולק, כי כאן יש ממש ספק. אולי נעשה ממש ספק, שקול. ספק שקול שייך באמת לנושא של ספק דרבנן. זה הכלל.

ביאור הסברא של קבוע — למה רוב לא חל

מה פירוש קבוע? כי הציבורים קבועים. כלומר, העכבר לקח אותו ממקום שהוא קבוע. מה קורה במקרה אחר? חותך ציבורים. אני מתכוון ש… חסר משהו? אני לא יודע. אני רוצה לומר, אני מתכוון שהלומדים נעשים מאוד מבולבלים עם הסוגיה של קבוע ופרוש וכן הלאה. אני מתכוון שהסברא היא מאוד פשוטה.

המקרה המקורי פירושו כך: אני הולך לתשע חנויות, כן? זה בא מתשע חנויות, נכון? הנושא של קבוע, כן? זה המקרה המקורי של קבוע. וזה עושה מאוד הרבה סנס, שלא בא הרוב. רוב הוא כש… אני לא יודע איך אני אומר את זה, אבל אני אספר לך מעשה.

בוא לכאן, היה עשר… הלכתי לעיירה יהודית, יש כאן עשר… אני הולך להבין למה יהודי בכלל היה, אבל קיצור, יש כאן עשרה קצבים יהודיים, תשעה כשרים, אחד טרף. והוא עכשיו בקצב, הוא לא יודע באיזה קצב הוא עכשיו. כן, משהו מאוד טוב. והוא שואל, אני אומר, מה פירוש סתם? אני כאן! אין סתם. סתם זה כשאתה לא יודע איפה אתה, כשאתה לא יודע מאיפה בא משהו, כשיש ספק. אין ספק, יש ספק, אבל זה מאוד קשה לומר רוב. אני כאן רק בחנות אחת. אתה רק בחנות אחת. החנות האחת אתה לא יודע איזו היא. כן, משהו כזה.

אני מתכוון שכל אחד ישמע… אבל אתה עדיין תגיד שלכל חנות יש לו סיכוי להיכנס לשם. זה לא שהסיכוי הוא… אני לא יודע מה המילה סיכוי. לא, במקום לראות… בוא נוציא את המילה סיכוי, כי זו מילה שלימדו אותנו מהזמנים של היום ולא יודעים מה זה אומר. היום גם אף אחד לא יודע מה זה אומר, אין הבדל, זו חקירה אחרת.

אני רק אומר שבשכל הישר, אתה מספר לאדם את המעשה, והוא אומר, כמו שאתה אומר, איפה אתה? סתם אתה איפה שהרוב. אבל המילה קבוע גם עושה הרבה סנס. אני כאן.

אתה אומר לו, מה שאין כן כשבא יהודי מהמרחק, כן, אתה שואל אותו, מאיפה בא יהודי? הוא בא מלונדון, מאנגליה, הוא אומר. רוב היהודים מאנגליה באים מלונדון. שלושים יהודים במנצ׳סטר גם, אני לא יודע, אין לי מושג, אני אומר אמת, אבל נניח, כן? סתם אתה בא מלונדון, כי רוב האנשים שבאים מאנגליה באים מלונדון.

אבל יהודי נוסע לאנגליה, אני רואה את ההבדל, הוא נוסע לאנגליה, הוא אומר, איפה אתה? לאן אני אסע? סתם אתה צריך לנסוע ללונדון. מה הקשר? אתה תופס מה ההבדל? לאן אני הולך, אני הולך לשם, ואחר כך אומרים באתי משם, וחתיכת הבשר או החמץ, חתיכת הלחם היא משם. זה עושה מאוד מעט סנס. כל אחד יכול לשמוע את ההבדל שזה מאוד שונה לומר, אה, סתם אתה שם, כי יש רוב שם. זה לא כל כך… זה לא אותו רוב.

זה מאוד פשוט, ההבדל הוא מאוד פשוט. אפשר לומר תורות על כל אחד, אבל אני מתכוון שההבדל הבסיסי, כשחושבים על הציור של תשע חנויות, כל אחד יכול לראות שזה עושה הרבה פחות סנס לומר רוב על סוג מקרה כזה מאשר על מקרה אחר. בטח זה לא נעשה ודאי, זה נעשה ספק. מבינים?

אחר כך כשעושים מזה הפשטות ורוצים להחיל את זה על מקרים אחרים שאין בהם את הסברות הבסיסיות, באמת נעשה מאוד מסובך. אבל אני מתכוון שהמקור הוא מאוד פשוט.

צריך להוציא את המושג “סיכויים”

תרגום לעברית

המפתח לזה הוא שצריך להוציא את המילה “סיכויים”, כי אם אנחנו חושבים על סיכויים כמו שאנחנו חושבים בימינו, זה יהיה גם אצל קבוע אותו הדבר. כי אפשר לומר שבכל ערמה יש סיכוי שהוא יפול לשם, אז יש תשעה סיכויים. אבל אם מוציאים את המילה סיכויים ואומרים שחכמים לא מסתכלים על סיכויים, אלא מסתכלים על ספיקות אחרת, אז מבינים מאוד יפה את החילוק.

אני גם לא יודע מה זה אומר סיכוי, זה האמת. זה הרי גם, הוא אומר שבא יהודי מלונדון. טוב מאוד, אז אני מסכים, כי רוב אנשים, רוב אנשים גרים בלונדון. טוב מאוד, זה רוב, רוב יהודים, רוב יהודים אנגלים הם מלונדון. טוב מאוד, אז הוא מסתמא מלונדון. זה לא ודאי, זה גם מסתמא, אבל זה רוב. זה רק רמות של הכרעות בספק, אמת, ואף אחד מהם הוא לא ודאי. יכול בהחלט להיות שהוא בא ממנצ׳סטר, יכול גם להיות שהוא בא מלידס, עוד שני יהודים, אוקיי? אבל… אבל אם אני נוסע ללונדון, ואני אומר, “מסתמא נסעתי ללונדון, כי רוב הפעמים נוסעים ללונדון”, זה לא הגיוני. זה הרבה פחות הגיוני, לפחות.

דובר 2:

אוקיי, זה הרי… זה הרי מקרה קיצוני. זה נכון שהמילה “הגיון” היא מוזרה.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

דובר 1:

אוקיי, שני צבורים. בואו נלמד הלאה. שני צבורים. בואו נעשה את המעשה יותר מסובכת. יש שתי ערמות, אחד חמץ ואחד מצה, ויש גם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ויש גם שני עכברים, ואחד לקח חמץ ואחד לקח מצה, ואנחנו לא יודעים מי הלך לאיזה בית.

או מקרה דומה: שני בתים בדוקים, שני בתים נקיים שכבר בדקו, ויש ערמה אחת של חמץ, ובא עכבר ונטל, ואנחנו לא יודעים לאיזה מהם הוא נכנס. או שאנחנו יודעים כן לאיזה הוא נכנס, אבל בדק ולא מצא כלום, והוא לא יודע אם הוא השאיר את זה כאן או שהלך הלאה איתו. או שבדק, או שהוא נכנס והוא מוצא כן עוגייה, אבל השאלה שלו היא אם העוגייה היא זו שהעכבר הביא, או אולי יש עוד איזו עוגייה כאן.

אז ההלכה בכל אלו… מה? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. כי עכשיו הרי השאלה לא קרתה עכשיו אצל הערמות, השאלה היא הרי עכשיו בבית שבו הוא נמצא, והשאלה היא כבר… המעשה כבר עבר. כאן זו לא השאלה לאיזו ערמה הלך העכבר, כי הוא הלך לשתיהן. השאלה היא, או שיש שני עכברים, זו לא השאלה. השאלה היא, פרוסת הלחם שנמצאת כאן, מאיזו ערמה היא באה? מסתמא היא באה מהרוב. טוב מאוד.

תירוץ המגיד משנה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

דובר 2:

דרך אגב, הוא אומר דווקא שהסברא שלך שאמרת היא מה שהמגיד משנה אומר, שהאחרים שמצדיקים את שיטת הרמב״ם היא שדווקא כי בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. כמו הראב״ד, הרמב״ם עונה אחרת מהראב״ד.

דובר 1:

עדיף שאומרים בעצמנו, כי אז אפשר בעצמנו לחשוב אם זו סברא טובה, לא נעשים מוטים שהרא״ה הקדוש אמר, אני מתחיל להרגיש שאני שואל את עצמי את השטויות, אני לא יודע. לא ממש צריך ללמוד ככה, אבל חשוב לא ללמוד ככה, כי אדם צריך הרי שתהיה לו גם דעה משלו, לא?

דובר 2:

כן, כן. גם ככה זו תורתו, לא… לא, אוקיי, זה שיחה בדרך הלימוד.

דובר 1:

כן, הלאה.

הלכה יב: מקרים שבהם צריך כן לבדוק — חששות חדשים

דובר 1:

מה קורה ככה? הניח חמץ בזוית זו, הוא הניח חמץ כאן, והוא חוזר, הוא מוצא את זה במקום אחר. מישהו הזיז את זה. האם הוא יכול לחשוב שהעכבר לקח את זה מכאן והניח כאן? או שאפשר לחשוב, לא, העכבר לקח את זה מכאן ונשא לגמרי למקום אחר, ואת זה העכבר הביא לגמרי ממקום אחר.

או שהניח תשע חלות ומצא עשר, הוא השאיר תשע, כאן הוא מוצא עשירית. מאיפה העשירית? האם הוא יכול לחשוב, אוקיי, שוב, ברוך ה׳, זה מונח כאן חברים. או שהוא יכול לחשוב, לא, פעם אחת משהו קרה כאן שינוי, העכברים כאן פיקדו, אז מי יודע מה עוד הם עשו? אולי הם הביאו עוד אחד אחד עשר והוא מוסתר.

או שהיו תשעה צבורין, תשע ערמות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, לחם אחד נעלם מהכל, ואין ידוע, אני לא יודע אם הלחם נעלם מתשע המצות או מהחמץ האחד. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, הוא נכנס לבית שבדוק מחמץ.

או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, ראו עכבר הולך עם חמץ, ולא יודעים אם הוא נכנס.

בכל אלו, כל אלה צריך כן לבדוק. למה? כי זה לא פירוש. אין כאן רוב, אבל זה הפוך מרוב. הרי התווסף עוד אחד, יש כאן סוג אחר של ספיקות בכלל. התווספו חששות חדשים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים. אז את הדברים האלה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם. על ספק כזה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם.

הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה

דובר 1:

הלאה, עוד ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, ואחר כך רואים עכבר יוצא גם עם ככר בפיו. אז אדם שיש לו חששות יתרים היה יכול לחשוב, אולי זה עכבר חדש? העכבר הניח את הככר, והעכבר החדש הוא כבר עכבר אחר. אומרים, לא, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. להפך, אפשר כן לסמוך על כך שזה אותו עכבר, והוא הלך עם החשבון שלו. זו תליה, כלומר כמו תליה, כן? אומרים.

אבל היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, לא אומרים שבינתיים הוא הזדקן, או שאני לא יודע מה הוא אותו אחד, אלא משהו קרה לו. כן צריך לבדוק, כי אז לא יכול לומר הוא שנכנס הוא שיצא.

נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, זה אותו דבר צריך לבדוק, כי זה לא אותו מי שנכנס ויצא.

יצא עכבר בכיכר בפיו, אז אינו צריך לבדוק, כי אומרים שזו הככר שהיה לו כל הזמן, לא שפעם אחת רואים עכבר עם ככר צריך לפחד שהיו יותר מככר אחת.

נחש שנכנס לחור ופת בפיו? אנחנו יודעים בוודאי שהלך נחש עם פרוסת לחם. אז ההלכה היא כמו חור שצריך בדיקה, אבל כיוון שצריך בדיקה כי ראינו שהנחש הולך לשם, האדם עצמו בוודאי לא רשאי לבדוק כי יש חשש סכנה. אבל אם אדם חשב, אולי צריך בכל זאת לעשות כל כך השתדלות שהוא הולך לקרוא למקצוען ולהוציא את זה? אין חייב לו חובה להוציאו. זה מסתמא דין בעמוד א׳ שלא צריך ללכת כל כך רחוק, פעם אחת שיש חשש סכנה פטרו לגמרי, לא צריך על זה.

סכנה פוטרת לגמרי

גם למשל אצל הגוי, לא אומרים למשל שהוא צריך עכשיו ללכת לקנות מתנות מהגוי ולהוריד עורך דין שיסביר לו, כי פעם אחת שיש סכנה, אותו דבר כאן, פעם אחת שיש סכנה החכמים פטרו.

מתאים ליסוד שבדיקה עיקרו על הספק

דובר 2:

לכאורה זה מתאים למה שאמרת שכל דין בדיקה הוא על ספק, היית אולי אומר שעל זה הוא אומר בסוף דבר.

אולי המילה היא שעכשיו זה במקום שלא חייבו בדיקה, אבל זה יכול להיות מקום שחייב בדיקה. אולי זו המילה. לא כאכילה, אלא כשזה משהו שהוא כמו עמוק עמוק בחור שלעולם לא יוצא משם, בכלל לא חייבו בדיקה. קודם כל יש נושא של קושי. אבל אתה רואה כאן שכל הקושי לא שינו. הוא צריך כן להביא סולם להוריד אותו, והסיבה היא שמא יפול.

שמא יפול זה הפשט שכי זה יכול מאוד בקלות להיות במקום שחייב בדיקה. אני מתכוון, אם אומרים שהמילה היא לא על אכילה, זה היה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב. עכשיו זה דווקא מקום שאולי פטור מבדיקה, כמו משהו שהוא מאוד עמוק בחור. אבל זה יכול ליפול ולהיות מקום שחייב בדיקה, בגלל זה צריך לקחת סולם.

החור חייב בדיקה, אבל מקום שידו מגעת. אני אומר שהקורה היה יכול להיקרא מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת פירושו בלי ציוד מיוחד, בלי סולם, בלי כלים מיוחדים. אבל משהו שבחור לא יעלה. זה יכול ליפול, וכשזה ייפול הרי זה יהיה מקום שחייב בדיקה. ביום טוב לא יכולים לבדוק.

דובר 2:

כן, המגן שלי אומר משהו כזה. על מה?

דובר 1:

לא, הוא מדבר על תוכנית אחרת כשהראב״ד. לא הבנתי. מה הוא אמר שזה?

בואו נלמד את ההלכה הבאה, אולי לומר.

הלכה טו: חמץ בבור

דובר 1:

היה חמץ בבור, אז פעם אחת אין חייב נותן להעלותו, כי זה לא יעלה. דברים נופלים למטה, יש כוח משיכה. בדרך כלל דברים נופלים למטה ולא למעלה. זה מנהג העולם. הם כולם עוקבים אחרי תיאוריית איינשטיין משהו. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

דיון: למה עוזר ביטול אצל בור?

על זה עוזר ביטול. אז על זה אני רוצה כאן לחשוב, או אם המילה היא כל הזמן שמא יבוא לאכלו, זה מתאים מאוד פשוט, כי זה ייפול, הוא יכול לאכול אותו, אז יש החשש שהוא יאכל אותו.

אבל אם החשש הוא לא שמא יבוא לאכלו, שהחכמים תיקנו בדיקה סתם ככה כדרגה גדולה יותר של תשביתו, אפשר גם לשמוע שאז כשיש סיכויים גדולים שזה ייפול, וביום טוב, כל חיוב בדיקה הוא ערב יום טוב, צריך כבר עכשיו לחשוש, כי זה יכול ליפול יהיה זה מקום שמתחייב בדיקה. ואפשר לחשוב ככה.

דובר 2:

אני מבין, אבל לכל הדעות, אפילו הרמב״ם אומר שזה קשור לתשביתו, הנקודה של תשביתו היא בוודאי כדי שלא יאכלו. כלומר, הטעם של בל יראה. בל יראה גם חשוב יותר מאכילה.

דובר 1:

בל יראה, לא, עומדים, בל יראה גם כדי שלא יאכלו.

דובר 2:

גם שלא יאכלו?

דובר 1:

כן. מה הוא התכוון? זה מנדלינג מנג׳מנט? דבר קיצוני?

דובר 2:

לא, זה לא דבר קיצוני. זה בוודאי כדי שלא יאכלו. אני מתכוון שזה פשוט ככה.

דובר 1:

נכון אוקיי, בואו נלמד.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

דובר 1:

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך אפשר כן לבטל, או שאור, בואו לא עם זה. איך זה נעשה בטל, איך מסתכלים על החמץ שהוא בטל.

אז ככה, כפת שאור, אדם היה לו למשל ערמה גדולה של בצק. לא ערמה, כפת שאור היא הקערה שבה מחזיקים את השאור. אה, והשאור התקשה. ונשאר בפנים השאור, ועכשיו הוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל.

דובר 2:

הוא אומר שזה מתכוון לשאור עצמו, זה התקשה.

דובר 1:

זה התקשה, והוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל. עכשיו יש לו ספסל כבד, הקופה עצמה אם הוא היה יושב עליה היתה נשברת, אבל עכשיו היא מלאה בבצק קשה.

אני מבין מה זה אומר קופה? קופה פירושה הבצק עצמו, או משהו ש… לא סל, טעיתי, הסל הוא ההלכה הבאה. הוא אומר כן קופות שאור נראה… הגאונים מתרגמים סל, או כשהבצק עצמו נעשה כמו ספסל. בצק מוקשה שמתחילים להשתמש בו כספסל. שייחדו לישיבה שמיועד מעכשיו שהולכים לשבת עליו.

אז השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על זה כחמץ, או אנחנו מסתכלים? לא, החמץ כבר לא כאן, עכשיו זה ספסל. זה תלוי.

אז ככה, אם טח פני מיט היט, אם הוא מרח אותו בטיט, הרי זה בטלה נעשה בטל מזה, אז החמץ כבר לא חמץ. כלומר, אנחנו לא מסתכלים על זה כאור, אנחנו מסתכלים על זה כספסל, ומותר לקיימה. כן. את זה אפילו לא צריך לבטל. זה לא חמץ כזה שהוא לא… תראה לא רק כאילו זה כבר לא, זה חמץ לשעבר. זה חמץ לשעבר.

הסבר: למה זה בטל?

זה לכאורה, כאן נכנס מאוד הרב שלמד בפרק א׳. כלומר, בעצם כל השיעורים, אולי יש להם ראוי לאכילה, התירוץ הוא לא משום שאינו ראוי לאכילה. לא מספיק שאינו ראוי לאכילה, כי שיעור עוברים עליו אפילו אינו ראוי לאכילה. אבל כשעשו עם זה משהו לגמרי, עשית ממנו רהיט, זה כבר לא רהיט עכשיו. זו דרך אחת.

אפשר גם לחשוב עוד על הענין של אכילה, גם כן כך, אומתוך פני עבדות אין שום דרך שיאכלו את זה. אבל זה לא רק שאין שום דרך, זה נעשה בטל, כי לעולם לכתחילה אין זה דבר שאוכלים, זה רק דבר שעושים עם דברים אחרים. אבל עכשיו כשנעשה ספסל, הרי זה לא רק שאין…

בצק שבסדקי העריבה — בצק בסדקים של עריבה

דובר 1:

בצק שבסדקי העריבה, אדם יש לו עריבה, ועריבות נעשים בהם חורים, ומשתמשים בה לעריבה, העריבה, הקערה משתמשים לבצק. ושם שיש חורים, מתמלא בבצק. בצק הוא דביק.

אז כך, אם יש כזית במקום אחד, אם יש סדק כל כך גדול בעריבה שיש כזית שלם של בצק במקום אחד, חייב לבער צריך לגרד שם ולעשות הכל. כדי להיפטר מהחמץ. תוציא אותו, תוציא אותו. יש כזית שלם, במקום אחד.

ואם לאו, אם אין כזית, אז כך. תלוי: אם היה אסור לחזק בו שברי העריבה, אם מסתכלים על הבצק שם כאילו זה במקום דבק, כאילו זה במקום הדבק, או לסתום, זה במקום להחזיק חתיכות, או לסתום נקב, או לסתום חור, בטל במיעוטו, נעשה בטל לעריבה.

הסבר: מה פירוש “בטל במיעוטו”?

אבל מפני שהוא מיעוט, כתוב כאן משהו כזה, אני לא כל כך ברור, בטל במיעוטו זה משום שהוא פחות מכזית. אפשר לומר כך, מפני שהוא פחות מכזית, ואין זה שיעור דאורייתא, ממילא מניחים שמעכשיו מסתכלים על זה גם כאילו זה חלק מהעריבה.

אבל אם זה לא מחזיק את העריבה, העריבה לא הייתה נופלת אפילו בלי הבצק, אז לא אומרים שהבצק נעשה בטל, נעשה עכשיו חתיכת צלחת. אלא יש צלחת, ויש בצק, והוא דבוק עליה. אז עדיין יש חיוב לבער, לגרד ולבער.

אני מביא כאן מהשולחן ערוך הרב, הגיוני שההלכה הקודמת של תוך פניה בטיט תעזור גם כאן. אם מורח הכל בטיט סביב, אם הוא מורח הכל בטיט סביב ועוד. אם עשה משהו שהוא ציפה את זה, אני לא יודע מה עשו ממש בטל. כל דבר, אם לוקחים… אני מסכים. אבל אני מתכוון, זו המילה. בטל במיעוטו לא אומר שזה נעשה בטל. חצי שיעור הרי גם חייב. חיוב בבטל והכל. אלא מפני שהוא פחות, הרי פחות חמור, אומרים, אה, זה לא קיים, זה חלק מהעריבה.

שני חצאי זיתים בשני מקומות

דובר 1:

ועוד, היו שני חצאי זיתים בשני מקומות. מה קורה באותה עריבה? בקערה יש שני חצאי זיתים בשני מקומות שונים. כאן יש חור ותקוע חתיכת בצק וכאן.

אז כך, אם יש חוט של בצק ביניהם, שני המקומות מחוברים בחתיכת בצק אחרת, יש משהו גשר ביניהם, חתיכת בצק קטנה, אז אז כך רואה, בודקים. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אם החוט כל כך מחובר חזק לשתי חתיכות הבצק, שאם לוקחים את החוט, נמשך עמו, נמשכים עמו שני חצאי הזיתים, מסתכלים עכשיו כאילו זה כזית שלם, רק יש משהו שמחבר את שני החתיכות הקטנות. חייב לבער.

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

דובר 1:

ואם לאו, כלומר, אם לא מתחברים שני חצאי הזיתים, בעצם לכאורה אפילו קצת יותר קטן משני חצאי זיתים, כי אפשר פשוט לחשב את חוט של בצק עצמו הרי משהו חתיכה, הרי קצת. ואם לאו, אם החוט לא מספיק חזק או לא מספיק גדול, וכל חצי הוא דבר בפני עצמו, אינו חייב לבער, כי כמו שלמדנו קודם, כשזה עריבה, אז נעשה בטל לעריבה.

אומר הוא, במדברים אמירים דתורה שחתיכה קטנה נעשית בטלה, זה כשמונח בקערה, אומרים שזה נעשה מחובר לקערה. אבל בבית, אם פשוט לאדם יש פירורים מונחים על הרצפה בבית, אה, פשוט בקיר, אבל אם ינטל החוט וינטל עמו, חייב לבער, אפילו אינו שם אלא מקבץ אותם.

ביאור: ההבדל בין עריבה לבית

דובר 2:

אני מתכוון שמה שהוא מתכוון לומר כאן הוא כמו שלמדנו קודם שפירורים לא צריך לדאוג. אם לאדם יש למשל הרבה פירורים קטנים, אז אם כל הפירורים הקטנים מחוברים איכשהו… לא כתוב פירורים, כתוב בצק. סוג דבר כזה שקורה שאדם מחפש כזית לעשות את הבצק שלו, ואין לו, לוקח חתיכה כאן, חתיכה שם, וממילא נעשה, עם זה הוא עושה את החלה שלו לשבת. סוג דבר כזה הוא חייב לבער, כי קורה שהוא הולך לקחת את זה.

דובר 1:

אני מבין מה ההווה אמינא? בדיקת חמץ פירושה חתיכות בצק?

דובר 2:

לא, בדיקת חמץ פירושה כזיתים.

דובר 1:

רק כזיתים?

דובר 2:

כן, רק באופן כזה שכזית שאפשר לצרף, אז זה, כי בדיקת חמץ היא על דבר שעוברים עליו בפסח, שזה כזית כמו שלמדנו.

דובר 1:

אני אומר לך, זה נכון כמו שאמרת קודם על הפירורים, כאן רואים את זה גם, שמדברים רק מכשמתחיל להיות משהו חתיכת שיעור. הוא לא אומר שיעור, הוא אומר הרי חצי זית. חצי זית פירושו עדיין שיעור, אבל הנקודה היא שזה באופן כזה שאפשר לצרף את זה. אני מתכוון שבוודאי מדובר על שאור כזה, שזה לא דבר שהולכים לאכול. אני לא מתכוון שאנשים אוכלים חתיכות בצק וקליפות. יכול להיות שזה הכל שאור, וזה נופל, ממילא זה… אבל ואם לאו, אם אין שום דבר שמאחד את חצאי הזיתים, לא, סליחה, טעיתי.

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

דובר 1:

אוקיי, מה קורה כשיש בביתו, בבית אחד, אבל זה לא מונח במקום אחד? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, ובאכסדרה דיברנו… כן, אוקיי, אכסדרה. או חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, בחדר אחר, בבית אחר. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, זה לא מונח במקום שקל להוציא, אינו חייב לבער. זה ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, כי הוא לא הולך לצרף את זה.

ושוב, מה שצריך לצרף, במילים אחרות, אם מישהו יאמר שכאן רואים שיש מצבים שצריך כן לבער חצי זית, התשובה היא אמת, אבל המצב הוא כשזה דבר כזה שקורה שהוא לוקח את זה ביחד. יכול להיות אדם הולך למאפיית מצות, ולמשל באמצע אפיית המצה, ונופלת חתיכה, לא יכול לומר שזה חצי זית, כי קורה שמרימים את זה ושמים בחזרה פנימה. אבל אם זה נפל מהחלון, זה איפשהו אחר, אז זה לא רלוונטי. זה מאוד מעשי…

דובר 2:

כמו שאתה אומר, רואים לכאורה שהביעור, הבדיקה, קשורה למה שהוא הולך לעשות עם זה. הוא הולך לאכול את זה לכאורה. זה עדיין מחובר למה שרואים שזה סוג דבר כזה שהוא יכול להכין, הוא הולך לעשות ממנו כזית, והוא הולך לכאורה לאפות את הכזית. זה לא סתם כזית, זה הולך לשכב שם, הוא הולך לצרף את זה כי הוא רוצה לאכול את זה.

—

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק

דובר 1:

אוקיי, עד כאן הפרטים של מה צריך לבדוק. עכשיו נלמד כמה הלכות על איזה אדם או איזה בית צריך לבדוק, לא כלומר המקרים של מישהו שוכר או הוא נוסע, לא מה שראינו עד עכשיו המקומות שבבית או חלקי הבית שצריך לבדוק.

אומרת ההלכה כך: המשכיר בית סתם בי״ד, אם מישהו שוכר בית ערב פסח, י״ד כבר, י״ד, והוא לא אומר אם זה בדוק או לא, לכאורה צריך להוסיף כאן שמדובר ביהודי ישר, ברור. לפי התורה מדברים כבר על רשעים, מה שיש בשבטים ובזקנים. הרי זה בחזקת בדוק, אפשר להניח שמאחר ויש חובת בדיקה מהלילה שלפני כן, מניחים שהוא יהודי ישר, והוא כבר עשה את ההלכה, הוא בדק, ואין צריך לשאול, הוא לא צריך לשאול. זו ההלכה, אבל לא צריך. שיהיה רגוע מהדאגה להתברר. לא צריך להתברר, אפשר להניח את החזקה ולהיות רגוע.

אם יודעים שהוא לא בדק, או הוא אומר שלא, אם הוא יודע שהוא לא היה או מה שזה יהיה. אבל נגד החזקה יש אבל עד אחד שזה לא פשוט. ואמרה אשה או קטן, “אנו בדקנוהו”, אנחנו בדקנו, הרי אלו נאמנים, הם כן נאמנים. למה? כי לכאורה, על דאורייתא לא היו נאמנים. אבל מאחר שזה דרבנן, אז הכל נאמנים על ביעור חמץ.

עוד אומר הרמ״א, “והכל כשרים לבדיקה”. זו הלכה חדשה. כלומר שניהם, גם היא יכולה לומר שהיא עצמה בדקה, צריך לדעת גם שהיא נאמנת, גם שבואו נגיד שהיא נאמנת, שהבדיקה שלה עבדה. כן, אבל ההלכה “הכל כשרים לבדיקה” היא הלכה קצת יותר גדולה. כאן זה כתוב במקרה הזה, אבל יש הלכה יותר גדולה. מה שלמדנו שצריך לבדוק חמץ זה לא שהאבא צריך, אלא כל אחד כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן בודקים תמיד למצווה הספציפית. המצווה הספציפית של ביעור חמץ היא השיעור כשהוא קטן שכבר יודע איך לבדוק חמץ. זה יותר דבר מעשי. אם הוא קטן, אומרים לו “לך חפש לחם”, הוא יודע מה זה לחם, הוא יודע מה הוא צריך לבדוק.

דובר 2:

כן, הוא אומר שאז זה יותר כמו חיוב חינוך. כאן הוא לא אומר שקטן לא מחויב לבדוק. כאן לא מדברים על חיוב, כאן מדברים על כשרות.

דובר 1:

לא, זה אמת… חיוב זה בוודאי שנשים ועבדים, אם יש להם חמץ, יש להם את המצווה, כמו כל דבר, עם החינוך או עם ה… טוב מאוד.

—

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

דובר 1:

עוד, “המשכיר בית לחבירו”. כלומר עד עכשיו למדנו על מישהו ששכר בית אחרי שכבר היה זמן הבדיקה, היה בפסח או י״ד. טוב מאוד. אבל עכשיו אפשר ללמוד כש… על מי החיוב לבדוק, על השוכר או על המשכיר?

אומרת ההלכה כך: “אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר”, לפני שמסר את המפתח, אם מסר את המפתח עוד לפני ארבעה עשר, לפני ליל י״ד מתכוון, נכון?

דובר 2:

כן, לפני שמתחיל חיוב הבדיקה.

דובר 1:

אז “על המשכיר לבדוק”, כי הוא עדיין לא נתן את המפתח, נעשה חיוב הבדיקה חל עליו כשזה עוד הבית שלו. להיפך.

דובר 2:

כן, כן, זה ענין בדיוק כזה.

דובר 1:

אבל “ואם משמסר המפתח”, אם הוא כבר מסר את המפתח לפני כן, אז כשקורה ארבעה עשר, כשנעשה בלילה של ארבעה עשר, זה כבר של השוכר, אז עולה החיוב על השוכר לבדוק.

כאילו המילה כאן היא שהיה אפשר אולי לחשוב שחיוב הבדיקה הוא הרי דין ותנאי במצווה שקורה רק בפסח. זה רק החיוב מתחיל לפני כן. ממילא אולי יהיה תלוי רק במי יש את זה בפסח? אומרים לא, כשהחיוב קורה, כשמגיע הלילה הבאה. יכול גם להיות שזה יותר כמו דין חושן משפט, שההנחה היא שמי צריך לעשות את ה… בואו נראה, החלק הבא בואו נראה.

המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דובר 1:

המשכיר בית, הלכה מעניינת. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, הוא שוכר בית, כמו שלמדנו שכששוכר יש חזקה, בערב יום טוב יש חזקה, או באופן אחר יש חזקה כזו. והוא לוקח את זה כבר בדוק, למעשה הוא רואה שזה לא בדוק. אז ההלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. זה לא מספיק לומר שזה עושה את זה למקח טעות, שאם היה יודע לא היה קונה את זה. למה? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אם מדברים על מקום שמוציאים כסף על לשכור ניקיון ולבדוק. למה? למה זה לא נקרא מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. זו הרי מצווה לבדוק חמץ. אז לא יכול לומר שאם הייתי יודע לא הייתי, ברור, רגלים לדבר, שאם הייתי יודע לא הייתי שוכר? לא! אפילו אם היית יודע אולי עדיין היית שוכר, כי זו הרי מצווה. זו לא סתם טרחה, יש בזה הרי מצווה. טוב מאוד.

דיון: למה זה לא מקח טעות?

דובר 1:

מאוד מעניין. כי זו מצווה זה מה? ממילא הוא לא יכול לומר שזה בוודאי מקח טעות. מקח טעות צריך להיות כשזה ברור שזה מקח טעות, וזה מקח טעות בטוח. זה אכן מקח טעות, אני לא אומר לך. אבל אתה הרי לא מקח טעות, כי למעשה יש לך הנאה שאתה עושה מצווה. זה מצחיק, נכון? אתה מסכים איתי שזה מצחיק? אולי אני לא יודע את המילה מצחיק? זה מעניין.

דובר 2:

לא, כי מה משנה לך שזו מצווה? כי זו מצווה, בואו נגיד שזו מצווה, אבל אם המצווה עולה כסף, ואתה גרמת לי להפסיד כסף. אני אכן זכיתי לעשות מצווה. תדמיין שמישהו גונב ממני, אבל זו הרי מצווה. אני לא תופס, אתה מבין, אני שואל, זה מאוד דבר מוזר.

דובר 1:

אבל צריך להיות במקום שמאוד ברור ששום אדם נורמלי לא היה שוכר בית במצב כזה. על זה יש, ואני נכנס, אתה אכן לא כזה אוהב מצוות. קורה לך שאתה יהודי חלש, צריך אכן להתחזק יותר באהבת מצוות. אבל לא יכול לומר שאצל כל היהודים זה נקרא מקח טעות?

דובר 2:

טוב מאוד, אתה צודק. זה לא מקח טעות, אבל הוא מביא שזו אכן מחלוקת של המחבר והרמ״א, שהוא צריך לשלם את הכסף שהוציא על הבדיקה. אולי הוא אכן צריך להסביר לו את זה. מקח טעות צריך להיות פשוט משהו שהוא “ברור”, רגילות הדברים. שיש מי שאומרים אכן, שלא יכול להיות שהוא פטור מלשלם. אתה צודק, זה לא מקח טעות. למה? כי יהודי יכול לעמוד בלבדוק. זו איזושהי ההנחה. אבל השאלה היא אם הוא יכול להוציא ממנו את הכסף, אם… מביא הוא שאם זו מחלוקת כבר לא יכולים להוציא. הלו, בכל מקרה, יפה, בואו נמשיך הלאה.

—

הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה

דובר 1:

עכשיו נלמד אם צריך לבדוק כשנוסעים. כלומר, הוא לא כאן אצלו, או הוא לא כאן עכשיו בזמן בדיקת חמץ.

אומרת ההלכה, המפרש בים, מישהו יוצא, מפרש זו לשון מעניינת. זו פרישת המפרשות מהספינה, פורשים מפרשות, לא? זה פשוט אומר שהוא מפרש, הוא הולך מהעיר שלו, הוא נוסע למדינת הים, או היוצא בשיירה, הוא יוצא לדרך ארוכה עם שיירה. אני מתכוון שבדרך כלל, מפרש בים פירושו עם ספינה. יוצא בשיירה פירושו הוא יוצא עם גמל, מדבר, דבר כזה. עם קרון.

דובר 2:

כן, אז כך, תוך שלשים יום, פסח מתחיל שבשלושים יום כבר יש איזושהי יראה של פסח, איזשהו דין של פסח.

הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח

נו, אז הוא צריך לבדוק לפני כן, לפני שהוא נוסע צריך לעשות את הבדיקה. קודם שלשים יום תלוי, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אם הוא מתכנן לחזור לפני פסח, אז ההלכה היא שהוא לא יכול להסתמך שהוא יחזור בזמן, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. למה? כי יש חשש שמא יחזור ערב פסח, אולי הוא יחזור הביתה ברגע האחרון.

חידוש: היישום העכשווי של החשש הזה

לכאורה מדבר כאן על זמנים עתיקים כשידעו פחות לחשב את הדרכים, ולא יהיה לו פנאי לבער. גם היום קשה לחשב, כשאין… הוא לא מדבר על טיול כזה, הוא מדבר על טיול גדול כזה, מפרש בים. היום אדם אפשר בערך לחשב, הוא יודע מתי הוא על מטוס, הוא יודע מתי הוא ינחת, הוא יודע כמה יאחר.

הוא עדיין לא פגש בריסקר שנוסע לשבת אחרי פורים והוא מתחיל לבדוק אותו. אי אפשר להיות בריסקר מספיק, אני חושש. כן, אני אומר זאת, אני יכול לתאר לעצמי שבריסקר הוא לאו מדעתיה. אבל אפילו, מפרש בים, לא מדברים על זה. אפילו המפרש בים היום, אחד נוסע לטיול גדול יותר, אבל הוא יודע, הוא יודע שהוא נחת ערב פסח אז ואז, יודע… אוקיי, בכלל גם כן, היום אולי צריך רק לחוש במקום שהחשש מוצדק. זה הייתי אומר.

הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור

ממילא אין דעתו לחזור, אם בכלל הוא לא מתכנן לחזור בפסח, אין צריך לבדוק. למה בעצם? למה? כי הוא קודם שלשים יום, קודם שלשים אין חיוב בדיקה.

קושיא: בל יראה

אבל הרי יגיע פסח, הוא יעבור על בל יראה בביתו.

תירוץ: ביטול

אוקיי, לכאורה, ביטול, ביטול, הוא יבטל. הוא יכול לבטל, כמו שנלך ניקח מאוחר יותר. חובת בדיקה עדיין לא חלה עליו, וזה רחוק ממנו. חובת בדיקה היא רק משהו ששייך כשזה קרוב אליו. כך הוא מתכוון.

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

וכן, דומה כמו אוצר, הוא עושה את ביתו, זה נעשה אוצר. האוצר לא צריך אוצר של חמץ, זה נעשה מקום שמכניסין בו חמץ. זה הדבר.

אז תוך שלשים יום הוא צריך קודם לבדוק. אז בשלושים יום של פסח הוא צריך לבדוק. אז אם דעתו לפנותו, הוא הולך להוציא את האוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.

לא, קודם שלשים יום אפילו לא. הוא אומר, קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, ולא יכולים. יש חיוב בדיקה, ויש מקום שמכניסין בו חמץ. יש חיוב בדיקה.

אבל קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, יש אותו דבר כמו כשחוזרים. חוששים, אולי זה יתגלה. וכוונתו עתה לפנותו קודם הפסח, אין צריך לבדוק, כי עכשיו עדיין אין חיוב בדיקה, וכשיהיה פסח זה לא יהיה חיוב בדיקה כביכול, חיוב בדיקה ראוי. ממילא אין צריך לבדוק.

—

סיום פרק ב׳

סיימנו בזה פרק ב׳ מהלכות חמץ ומצה. מה זאת אומרת סיימנו בזה הלכות… אה, יש עוד הלכות בדיקת חמץ, יש עוד פרק.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (…

…

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

1 הלכות חמץ ומצה פרק ב - תשביתו ובדיקת חמץ

🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פון רמב"ם, מיט א פאקוס אויף ביטול חמץ און בדיקת חמץ. ס'ווערט באהאנדלט די מהות פון ביטול ("כעפר"), די חיוב פון בדיקה מדרבנן, און די דינים פון אור הנר לבדיקה. אויך ווערט דורכגענומען די סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק, די דינים פון קבוע און רוב, און די הלכות פון משכיר בית לחבירו והיוצא בספינה.

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם — א. ביטול חמץ …

…

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום משיעור הלימוד: הלכות חמץ …

…

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Learning Sess…

…

2 הלכות חמץ ומצה סיכום והבהרה פרק א וב - איסורי והשבתת חמץ

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון מצות תשביתו און בדיקת חמץ לויט רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג'. די הויפט נקודות זענען: דער חילוק צווישן די מצוה מדאורייתא פון ביטול חמץ בלב און די תקנה מדרבנן פון בדיקה און ביעור, די שיעורים פון כזית און חצי זית אין פארשידענע מצבים (דבוק בכותל, מפוזר בבית ובעליה), און די דינים פון ווער איז מחויב צו בודק זיין און ווען (שלשים יום קודם פסח, השכרת בית, הולך לדרך).

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’ — כללי&#8217…

…

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פ…

…

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture – Laws of…

…