הלכות חמץ ומצה פרק ב

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה לערנט די מצות עשה פון השבתת חמץ. דער רמב"ם באשרייבט אז מדאורייתא איז די השבתה דורך ביטול בלב, און די חכמים האבן צוגעלייגט די חיוב פון בדיקת חמץ ליל י"ד לאור הנר. די שיעור דעקט אויך די פרטים פון וואו מען דארף בודק זיין, ספיקות אין בדיקה (ווי תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ), און די דינים פון ווער איז מחויב לבדוק ווען מען דינגט א הויז אדער פארט אוועק פאר פסח.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טו) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות לד כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת:

וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל:

וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ בִּתְחִלַּת זְמַנָּה:

אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹרִים וּבְמַחֲבוֹאוֹת אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים שָׁם וְהֵן אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפּל שָׁם:

חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. אֲבָל חוֹר שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ בּוֹדֵק כְּלָל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ"ם כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

חוֹרֵי הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְגַג הַיָּצִיעַ וְרֶפֶת בָּקָר וְלוּלִין וּמַתְבֵּן וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הַמּוּרְיָס וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה:

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי:

וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו אַחַר בְּדִיקָה צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֵין אוֹמְרִין כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָה בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן וְאִלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ. וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק. אִם לֹא מָצָא כְּלוּם הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה:

רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל צָרִיךְ לִבְדֹּק:

הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אוֹ מַצָּה נָטַל וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה:

יא

שְׁנֵי צְבוּרִין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וּצְבוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּפֵרַשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרַשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ:

יב

הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֵר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר. אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל הֶחָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס. בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק:

יג

נִכְנַס עַכְבָּר לְבַיִת וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו אוֹמְרִים הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס שָׁחוֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצְאתָה מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו אֵין חַיָּב לְהָבִיא חֲבָּר לְהוֹצִיאוֹ:

יד

כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ שֶׁפְּעָמִים יִפּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:

טו

כִּפַּת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לָאו אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר:

טז

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרֵבָה אֲבָל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָן. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה. חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה. חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וַחֲצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִין בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבָעֵר אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:

יז

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ קָטָן אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִים עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִבְדִיקָה וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק:

יח

הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק. וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקָּח טָעוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה:

יט

הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

סיכום השיעור 📋

סיכום פון פרק ב' — הלכות חמץ ומצה (רמב"ם)

---

הלכה א: מצות עשה פון השבתת חמץ

דער רמב"ם'ס ווערטער

"מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות."

פשט

עס איז דא א מצות עשה מן התורה צו מבטל/מאבד זיין חמץ פאר דעם זמן וואס ס'ווערט אסור צו עסן חמץ. דער פסוק "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" מיינט דעם י"ד ניסן, ווי מ'האט מקבל געווען מפי השמועה.

חידושים און הסברות

1. פראבלעם מיט'ן פשט פון "ביום הראשון": "ביום הראשון" קען נישט מיינען דער ערשטער טאג פסח, ווייל דעמאלט איז מען שוין טיף אינמיטן דעם איסור. דער רמב"ם זאגט דעריבער אז ס'איז "מפי השמועה" — א קבלה פון משה רבינו — אז "ראשון" מיינט יום י"ד. ווען ס'וואלט געשטאנען קלאר אין פסוק, וואלט דער רמב"ם נישט געדארפט זאגן "מפי השמועה."

2. א פארשלאג ווי צו פארשטיין "ביום הראשון": "ביום הראשון" קען מיינען דער ערשטער טאג וואס ס'איז דא אן איסור חמץ — און דאס איז ערב פסח (י"ד ניסן), וואו דער איסור חמץ הייבט זיך שוין אן פון חצות. דאס וואלט געשטימט מיט דעם רמב"ם'ס שיטה.

3. "שבעת ימים" vs. אכט טעג: אויב "ביום הראשון" מיינט שוין ערב פסח, קומט דאך אויס אכט טעג, נישט זיבן? דער תירוץ: "שבעת ימים מצות תאכלו" רעדט נאר פון מצות מצה — זיבן טעג. אבער דער איסור חמץ הייבט זיך אן שוין פון ערב פסח חצות, וואס מאכט אכט טעג איסור חמץ. אין דעם ערשטן טאג פון איסור חמץ (ערב פסח) איז דא די מצוה פון תשביתו, אבער נאך נישט מצות מצה.

4. דער ראיה פון "לא תשחט על חמץ דם זבחי": דער רמב"ם ברענגט אלס ראיה דעם פסוק אז מ'טאר נישט שעכטן דעם קרבן פסח בעוד חמץ איז דא. ווייל שחיטת הפסח איז יום י"ד נאך חצות, מוז "ביום הראשון תשביתו" אויך מיינען יום י"ד.

5. קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב"ם א נייעם פסוק? אין פרק א האט דער רמב"ם שוין געברענגט דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ" אלס מקור אז ערב פסח איז שוין אסור. פארוואס ברענגט ער דא א נייעם פסוק "לא תשחט על חמץ"? דער חילוק: "לא תאכל עליו חמץ" רעדט פון אכילה (עסן חמץ), אבער "לא תשחט על חמץ" רעדט פון האבן חמץ — "וחמץ קיים" — וואס איז מער רעלעוואנט צו דער מצוה פון השבתה (אוועקשאפן דעם חמץ פון דיין רשות).

6. קשיא: פארוואס איז "לא תשחט על חמץ" נישט א לאו אויף האבן חמץ ערב פסח? אויב דער פסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" מיינט אז מ'טאר נישט האבן חמץ בשעת שחיטת הפסח, פארוואס רעכנט דער רמב"ם עס נישט אלס א באזונדערע לאו? דער רמב"ם ברענגט עס נאר אלס "ראיה לדבר" — א שטיצע פאר דעם פשט אז תשביתו מיינט ערב פסח. קיין קלארע תשובה ווערט נישט געגעבן.

7. פארוואס דארף מען א מצות עשה פון השבתה ווען ס'איז שוין דא "לא יראה"? אויב ס'איז שוין דא א לאו פון "לא יראה ולא ימצא", פארוואס דארף מען נאך א מצות עשה פון תשביתו? דער תירוץ: ס'איז א פשוטע זאך אין תורה אז ס'איז דא א לאו און אן עשה אויף דער זעלבער זאך — "לאו ועשה."

---

הלכה א (המשך): וואס מיינט "השבתה" — ביטול בלב

דער רמב"ם'ס ווערטער

"מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל."

פשט

די השבתה פון דער תורה איז א ביטול בלב — מ'זאל באטראכטן דעם חמץ ווי עפר, ווי עפעס וואס האט גאר קיין ווערט נישט, און מ'זאל טראכטן אז מ'האט גאר נישט קיין חמץ אין זיין רשות.

חידושים און הסברות

1. ביטול בעלמא סגי — דער רמב"ם'ס שיטה: דער רמב"ם לערנט פון דער גמרא אז "ביטול בעלמא סגי" — ס'איז גענוג צו מבטל זיין דעם חמץ אין הארצן, אן פיזיש ארויסנעמען. מדאורייתא דארף מען נישט זוכן און ארויסנעמען חמץ — ס'איז גענוג צו טראכטן אז דער חמץ איז ווי עפר. א פארווארפענע לערנונג — אז די תורה מיינט בלויז "נעם ארויס דעם חמץ וואס ליגט אויף דיין טיש" — איז "זיכער נישט אמת," ווייל מיט ביטול בעלמא דארף מען גארנישט ארויסנעמען.

2. שאלה: איז ביטול אויך דער פשט אין "לא יראה"? אויב דער רמב"ם זאגט אז השבתה מדאורייתא איז ביטול בלב, איז דאס אויך דער פשט אין "לא יראה ולא ימצא"? דער רמב"ם זאגט "מהו השבתה האמורה בתורה" אבער זאגט נישט "מהו לא יראה האמורה בתורה" — וואס איז אינטערעסאנט. מדאורייתא מעג מען יא האבן חמץ אין הויז — נאר מען טאר נישט "האלטן דערפון." לא יראה ולא ימצא ווערט מקויים דורך ביטול בלב, נישט דורך פיזישע באזייטיגונג.

3. מחלוקת: בלייבט חמץ פיזיש ליגן נאך ביטול? איין צד זאגט: יא, "כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר" — אפילו עס ליגט דארט, ס'איז ווי עפר. דער אנדערער צד זאגט: ס'איז נישט מסתבר אז מדאורייתא מיינט מען אז חמץ זאל בלייבן ליגן — "כל חמץ שברשותו" מיינט חמץ וואס איז פארבליבן (נישט וואס מ'האט בכוונה געלאזט), און דאס מאכט מען מבטל.

4. "מעשיו מוכיחים" קשיא: אויב עמיצער האט שיינע חמץ אין זיין הויז, איז דאך "מעשיו מוכיחים" אז ער האלט דערפון — "בפיו ולבו אינם שווים"? דער תירוץ: ער באטראכט עס ווי עפר, ער האלט גארנישט דערפון. פראקטיש, אויב ער האלט עס טאקע נישט, וועט עס ממילא ארויסגיין. אבער דאס איז א פראקטישע זאך, נישט א דין.

5. חמץ שבלב — דער חסידישע טייטש: דער חסידישע מושג פון "חמץ שבלב" ווערט אריינגעברענגט. אבער דער חידוש פון רמב"ם איז טיפער: חסידים מיינען אז נאר דברים שבלב קען מען מבטל זיין בלב, אבער דער רמב"ם זאגט אז אפילו א פאקטישע, פיזישע חמץ קען מבטל ווערן בלב — ווייל דער עיקר איז די לב. אלעס אנדערש (די פיזישע ארויסנעמען) איז נאר מדרבנן.

---

הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — דער כלל

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו."

פשט

די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ אין אלע באהעלטענישן, ארויסנעמען און מבער זיין.

חידושים און הסברות

1. בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן? לויט דעם רמב"ם איז בדיקת חמץ (דאס זוכן און ארויסנעמען) א דין דרבנן, נישט דאורייתא. מדאורייתא איז גענוג ביטול בלב. די חכמים האבן מתקן געווען אז מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין דער גאנצער רשות.

2. בדיקה מיינט ביעור, נישט נאר זוכן: "בדיקת חמץ" מיינט נישט נאר זוכן — ס'מיינט ביעור (פארניכטן/ארויסשאפן). דער ראיה: די ברכה איז "על ביעור חמץ", נישט "על בדיקת חמץ". דאס ווייזט אז דער גאנצער פראצעס — זוכן, געפינען, און ארויסשאפן — איז איין מצוה פון ביעור. בדיקת חמץ איז אין עצם א "פראָאקטיווע ביעור," א פראקטישע השבתה.

3. דער רמב"ם זאגט נישט דעם טעם פאר בדיקה מדרבנן: אין גמרא איז דא א מחלוקת: רש"י זאגט דער טעם איז שמא יבוא לאכלו (אפשר וועט ער קומען צו עסן); אנדערע ראשונים זאגן דער טעם איז שמא לא ביטל בלב שלם (אפשר איז דער ביטול נישט עכט). דער רמב"ם זאגט נישט דעם טעם בפירוש.

4. וואו דער רמב"ם לייגט בדיקה — ווייזט דעם טעם: ווייל דער רמב"ם לייגט בדיקת חמץ לעבן תשביתו (נישט לעבן דעם איסור פון עסן, נישט לעבן לא יראה), זעט מען אז לויט דעם רמב"ם איז בדיקה א מדרבנן'דיגע פירוש/קיום פון תשביתו. מדרבנן מיינט תשביתו נישט בלויז ביטול בלב, נאר משבית בפועל ממש.

5. שאלה פון אחרונים: צי בדיקה קען ווערן דאורייתא? אויב לויט דעם רמב"ם איז בדיקה א קיום פון תשביתו מדרבנן, פרעגן אחרונים: אויב איינער האט נישט מבטל געווען בלב, צי ווערט דאן בדיקה א מצוה דאורייתא? מען קען דאס הערן אין דעם רמב"ם — ווייל אויב ביטול בלב איז דער דאורייתא וועג, און מען האט עס נישט געטון, דארף מען אפשר א פאקטישע השבתה. און "כל שכן" — אויב השבתה בלב ארבעט, ארבעט זיכער אויך ווען מען ווארפט עס ארויס בפועל.

6. "פוט יור מאני ווער יור מאוט" — באווייז דעם ביטול: מען קען אנקוקן בדיקה מדרבנן ווי א "באווייז" אז דער ביטול איז עכט — "לאמיר זען צו דו מיינסט עס עכט." אויב דו האלטסט דעם חמץ און דו זאגסט אז דו ביסט מבטל, איז דאס נישט קאנסיסטענט.

7. וויכטיגער יסוד אין פארשטיין די סוגיא — ביטול vs. בדיקה: מדאורייתא שטייט "תשביתו" — א נארמאלער בעל הבית פארשטייט דאס ווי נעם דעם חמץ און ווארף עס ארויס. אבער די חכמים (בעלי תלמוד) לערנען אז דער עיקר פון "תשביתו" איז ביטול. ממילא איז בדיקה מדרבנן. אבער דאס מיינט נישט אז אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא און דערנאך זענען געקומען חכמים און מתקן געווען בדיקה ווייל ס'איז געווארן א מכשול. פארקערט: אלעמאל פלעגט מען בודק זיין — דאס איז דער נארמאלע מנהג. נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז מעיקר הדין מדאורייתא איז דאס נישט מוכרח, ווייל ביטול אליין איז גענוג.

8. חילוק צווישן סארטן דרבנן'ס: ס'איז דא גזירות וואס זענען געקומען צו פארמיידן א נייע פראבלעם (ווי מ'האט זיך פריער נישט אזוי געפירט). אבער בדיקת חמץ איז אנדערש — מ'האט זיך אלעמאל אזוי געפירט, נאר די חכמים קלערן אויס אז מדאורייתא איז עס נישט מוכרח. דאס ברענגט קולות און פרטים אין די דינים פון בדיקה.

9. משל פון שבת: ביי שבת מיינט "תשבות" אז מ'זאל נישט טון פעולות — דער מחשבה פון "כל מלאכתך עשויה" קומט דורך נישט טון ארבעט. ביי חמץ אבער איז דער מחשבה (ביטול) אליין גענוג מדאורייתא.

---

הלכה ג: צייט און אופן פון בדיקה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה."

פשט

די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ ביינאכט פון י"ד ניסן, מיט א ליכט.

חידושים און הסברות

1. "אור הנר" — לאפוקי וואס? "אור הנר" מיינט נישט לאפוקי בייטאג (ווייל בייטאג טוט מען עס סתם נישט), נאר לאפוקי אן אבוקה אדער אנדערע באלייכטונגען — א נר איז ספעציפיש בעסער פאר בדיקה.

2. צוויי באזונדערע טעמים: (א) ביינאכט — ווייל אלע מענטשן זענען אין שטוב; (ב) מיט א נר — ווייל אור הנר איז גוט פאר בדיקה. דאס זענען צוויי באזונדערע סיבות.

---

הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען

דער רמב"ם'ס ווערטער

"ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה."

פשט

מען שטעלט נישט אוועק א שיעור ברבים סוף יום י"ג, און אפילו א חכם אליינס זאל נישט אנהייבן לערנען, כדי ער זאל נישט נמשך ווערן און פארפאסן די צייט פון בדיקה.

חידושים און הסברות

1. "מדרש" vs. "קורין": "מדרש" מיינט א שיעור קבוע ברבים; "לקרות" מיינט לערנען ביחיד. "קורין" מיינט נישט דוקא מקרא — עס מיינט לערנען בכלל (אפילו גמרא). ווייל עס קען נישט זיין אז א חכם לערנט דוקא נאר מקרא.

2. "שמא ימשך" — דער יסוד אז תורה איז מושך: דער גאנצער דין איז געבויט אויף דעם אז לערנען תורה איז א "דבר המושך" — עס ציט א מענטש אריין. דאס איז פאראלעל צו דעם דין אז מען טאר נישט אנהייבן א סעודה פאר מנחה (אדער פאר א מצוה), ווייל מען וועט נמשך ווערן.

3. דער ר"ן'ס חידוש וועגן תלמידי חכמים: דער ר"ן זאגט אז וואס שטייט "עונת תלמידי חכמים משבת לשבת" מיינט רוב שבתות, ווייל עס קען זיכער פאסירן אז א חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס ווייל ער האט זיך פארטון אין א שווערע סוגיא. א חכם קען נישט האבן א "סדר קבוע" ווען ער ענדיגט — ווייל לערנען דארף זיין "מלאכתו עראי," עס איז א דבר המושך.

4. [דיגרעסיע: פראקטישע מוסר-השכל] אויב איינער האט א פעסטע צייט ווען ער דארף ענדיגן (ווי אויפפיקן א קינד), איז ביי אים נישטא "שמא ימשך" — ער ווייסט אלעמאל ווען ער ענדיגט. דער דין רעדט פון לערנען וואס האט נישט א פעסטע סוף-צייט.

5. [דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי] ר' ירושלים מרדכי האט געהאט חברותות, און ער וואלט קיינמאל נישט אליין אויפגעהערט — די חברותא האט אלעמאל געדארפט פארמאכן, ווייל דער רבי וואלט געלערנט אן א סוף. דאס איז א מופת אויף "שמא ימשך."

---

הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה... ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר."

פשט

בדיקת חמץ דארף זיין דוקא מיט א נר (לעכט), נישט מיט לבנה-ליכט, נישט מיט זונליכט, און נישט מיט אן אבוקה (פאקל).

חידושים און הסברות

1. וואס "לאור החמה" מיינט: נישט אז בייטאג איז חמה נישט גוט (ווייל שפעטער זאגט דער רמב"ם אז אן אכסדרה קען מען יא בודק זיין לאור החמה), נאר עס מיינט אז ביי אנפאנג נאכט, ביי שקיעה, זאל מען נישט זיך פארלאזן אויף די לעצטע שטראלן זון, נאר נוצן א נר.

2. "לאור הנר" איז דוקא: נישט אז די חכמים האבן בלויז געגעבן אן איידיע פון לעכטיגקייט און מ'קען סובסטיטוטן. א מענטש וואלט געמיינט אז אן אבוקה איז נאך בעסער ווייל עס איז א גרעסערע ליכט, אבער די גמרא זאגט אז אן אבוקה איז שווער צו בודק זיין ווייל דער ליכט גייט נישט אריין אין ענגע פלעצער.

3. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: א פלעשלייט (flashlight) האט אן ענליכקייט צו א נר ווייל עס שיינט פאוקעסט ליכט צו א באשטימטן פלאץ, בעסער ווי א גרויסע ליכט וואס איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה. (דאס איז נישט א פראקטישע פסק אבער א לימודישע פארגלייך.)

---

הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר

דער רמב"ם'ס ווערטער

"במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות... אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם."

פשט

דער דין פון נר איז נאר פאר טונקלע פלעצער — לעכער און באהאלטענע ווינקלען. אן אכסדרה (אפענער פלאץ מיט פיל ליכט) קען מען בודק זיין מיט זונליכט. אמצע החצר דארף בכלל נישט קיין בדיקה ווייל פייגלעך עסן דארט אלעס אויף.

חידושים און הסברות

1. דער "אבל" פון אכסדרה: דער "אבל" איז נישט דער היפוך פון חורים ומחבאות ספעציפיש, נאר דער היפוך פון א צימער וואו עס איז נישט לעכטיג. אויך א צימער אן פענסטערס דארף א נר — דער חילוק איז צווישן לעכטיגע און טונקלע פלעצער.

2. חידוש לגבי היינטיגע הייזער: אין אמאליגע צייטן האבן הייזער נישט געהאט גרויסע פענסטערס, דעריבער איז נאר אן אכסדרה (וואס האט נישט קיין ווענט) געווען באלויכטן גענוג. אבער היינט, וואו יעדע צימער האט גרויסע פענסטערס, האט פראקטיש יעדע צימער בייטאג דעם דין פון אכסדרה — מ'קען בודק זיין לאור החמה.

3. דער עיקר פון בדיקה איז אז מ'זאל זען: עס איז נישט א גזירת הכתוב אויף א נר כשלעצמו.

4. אמצע החצר — חזקה: מ'פארלאזט זיך אויף א חזקה אז פייגלעך עסן אלעס אויף. דאס ווייזט אז מ'קען זיך פארלאזן אויף סברא און חזקה ביי בדיקת חמץ.

---

הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת

דער רמב"ם'ס ווערטער

"חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו."

פשט

א לאך צווישן צוויי הייזער — יעדער בודק פון זיין זייט ביז וואו זיין האנט גרייכט, און דער רעשט ווערט בטל בלב.

חידושים און הסברות

1. די תקנה איז נאר וויפיל ס'איז שייך: חכמים האבן נישט מחייב געווען צו ברעכן א וואנט אדער טון עקסטרעמע פעולות. וואו מ'קען נישט פיזיש צוקומען, איז ביטול בלב גענוג — ווייל ביטול בלב איז דער עיקר מדאורייתא, און בדיקה איז נאר א תקנה וויפיל ס'גייט.

2. "ידו מגעת" אן ספעציעלע כלים: "מקום שידו מגעת" מיינט אן ספעציעלע עקוויפמענט — אן א לייטער, אן ספעציעלע כלים.

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות — שהיא העליונה וששלמטה ממנה."

פשט

ווען מען בודק א מרתף (וויין-קעלער), דארף מען נישט בודק זיין דעם גאנצן מרתף, נאר די צוויי אויסערליכע שורות — די אויבערשטע שטאק און די צווייטע דערונטער — ווייל דאס זענען די פלעצער כי מערסטנס עקספאזד צום מענטש ווען ער קומט אריין.

חידושים

אין דער משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אזוי צו בודק זיין דעם מרתף; דער רמב"ם פסק'נט אז מען בודק די שתי שורות החיצונות.

---

הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש... נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף."

פשט

מען דארף נישט חושש זיין אז א חולדה (מייזעלע/חיה) האט אפשר חמץ געשלעפט צו א פלאץ וואו מען לייגט נישט חמץ. ווייל אויב מען הייבט אן חושש זיין אזוי, איז קיין סוף נישטא — מען וועט דארפן חושש זיין פון הויז צו הויז, פון שטאט צו שטאט.

חידושים און הסברות

1. דער רמב"ם'ס פירוש vs. רש"י: דער מאור עינים ברענגט אז דער רמב"ם'ס פירוש אין דער משנה איז אנדערש פון רש"י. רש"י לערנט אז דער דין פון "אין חוששין שמא גררה חולדה" רעדט זיך נאך בדיקת חמץ — מען זאל נישט מורא האבן אז נאך דער בדיקה האט א חיה צוריקגעשלעפט חמץ. דער רמב"ם אבער לערנט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בו חמץ — מען זאגט נישט אז יעדער פלאץ ווערט א "מקום שמכניסין" בלויז ווייל א חיה קען אהין שלעפן.

2. "מעיר לעיר" לויט דער רמב"ם: לויט רש"י מיינט "מעיר לעיר" אז מען וואלט געדארפט חושש זיין אז א חיה שלעפט חמץ פון איין שטאט צו דער אנדערער (נאך בדיקה). לויט דער רמב"ם מיינט עס אז מען וואלט געדארפט בודק זיין אומעטום ווייל אומעטום קען א חיה אהין ברענגען. דער לשון "ואין לדבר סוף" שטימט זייער גוט מיט דער רמב"ם'ס פירוש — עס רעדט זיך פון א כלל אז מען קען נישט איבערטרייבן חששות.

3. [דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ] בדיקת חמץ איז דרבנן, און נארמאלערווייז ביי ספקא דרבנן גייט מען לקולא. פונדעסטוועגן זעט מען אז חז"ל האבן יא מחמיר געווען — מען דארף בודק זיין אפילו פלעצער וואו ס'איז נאר א ספק אויב מען האט דארט חמץ אריינגעלייגט (ווי חורי הבית האמצעיים). דער תירוץ: דאס איז נישט א חומרא אויף חששות, נאר דאס איז די מצוה גופא — חז"ל האבן אזוי דעפינירט דעם חיוב בדיקה, אז פלעצער מיט א חזקה פון חמץ דארפן בדיקה. אבער מען האט נישט מחמיר געווען אן א שיעור — מען האט יא געשטעלט גבולות (ווי "אין חוששין שמא גררה חולדה").

---

הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע

דער רמב"ם'ס ווערטער

ער האט אראפגעלייגט עשר חלות (צען שטיקלעך ברויט/בולקעס) [נאך דער בדיקה], און ווען ער קומט צוריק פאר ביעור חמץ טרעפט ער נאר תשע (ניין) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.

פשט

אויב איינע פון די צען שטיקלעך חמץ איז פארשוואונדן, דארף מען נאכאמאל בודק זיין, ווייל מען ווייסט אז ערגעץ אין הויז איז דא א שטיקל חמץ וואס מען זעט נישט.

חידושים און הסברות

1. מקור פון מנהג צען ברעקלעך: פון דעם רמב"ם זעט אויס דער מקור פאר דעם מנהג אז מען לייגט אוועק צען שטיקלעך ברויט פאר דער בדיקה.

2. חלות = גאנצע שטיקלעך, נישט פירורין: דער רמב"ם רעדט פון חלות — גאנצע שטיקלעך (בולקעס/רעפטלעך), מינימום א כזית. ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר געווען אן אנדערע הלכה.

3. פארוואס דארף מען חושש זיין — ס'איז דאך א ספקא דרבנן? דא איז נישט א בלויזע חשש, נאר ס'איז כמעט א וודאי — ער ווייסט אז ס'איז דא א שטיקל חמץ וואס פעלט. דער פלאץ איז "אויס בדוק" — מען ווייסט זיכער אז ערגעץ דא איז חמץ וואס ער זעט נישט.

4. חילוק צווישן דעם דין און "אין חוששין שמא גררה חולדה": דארט איז ס'א ריינע חשש אן שום רגלים לדבר. אבער דא איז דא רגלים לדבר — ער האט געציילט צען און טרעפט נאר ניין, ס'איז א מציאות אז עפעס פעלט.

5. "אפשר ער האט פאלש געציילט": דער חידוש איז אז אפילו מען קען טענה'ן אז ער האט פאלש געציילט, פונדעסטוועגן דארף מען חושש זיין.

---

הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין אז ער האט איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אם לא מצא קלום — הרי זה בודק עליו."

פשט

ווען מען זעט אן עכבר אריינקומען אין הויז מיט חמץ נאך דער בדיקה, דארף מען נאכאמאל בודק זיין. אפילו אויב מען טרעפט ברעקלעך אינמיטן הויז, דארף מען נאך אלץ חושש זיין אז ער האט דעם גאנצן שטיקל באהאלטן ערגעץ אין א לאך אדער פענצטער.

חידושים און הסברות

1. פירורין זענען נישט קיין ראיה ביי אן עכבר: ס'איז נישט דער דרך פון אן עכבר צו מאכן פירורין — אן עכבר ברעקלט נישט ווי א מענטש (אדער א תינוק). דערפאר, אויב מען טרעפט פירורין, איז דאס סתם פירורין וואס זענען שוין פריער דא געווען, און ס'האט גארנישט צו טון מיט דעם עכבר'ס חמץ.

2. מען דארף בודק זיין אפילו ווען מען טרעפט נישט: אויב מען טרעפט גארנישט ביי די לעכער און פענצטער — הרי זה בודק עליו — מען מוז ווייטער זוכן.

---

דין פירורין (ברעקלעך) — כללי'דיגער יסוד

חידושים

1. פירורין אליין דארפן קיינמאל נישט בדיקה. דער רמב"ם זאגט נישט אז מען דארף אויפקלייבן די פירורין. ווען מען געפינט פירורין (ביי א תינוק וואס האט אריינגעטראגן ברויט), איז מען פטור פון בדיקה — דאס ווייזט אז פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות. זיי זענען נישט בלויז "כעפר" (ווי עפעס וואס מען איז מפקיר), נאר זיי זענען ממש גארנישט — זיי האבן קיין הלכתישע באדייטונג ווי חמץ.

2. חילוק צווישן עכבר און תינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — א קינד ברעקלט ווען עס עסט, אלזא פירורין ביי א קינד ווייזן אז עס האט דארט געגעסן. אבער אין דרך עכבר לפרר — אן עכבר ברעקלט נישט, אלזא פירורין ביי אן עכבר ווייזן גארנישט.

---

הלכה י (המשך): דין ספיקות אין בדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דער רמב"ם'ס ווערטער

"הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק."

פשט

א מענטש האט אנגעגרייט ניין פיילס מצה און איין פייל חמץ. אן עכבר האט גענומען איינס און אריינגעטראגן אין א בדוק'טע חדר. מען ווייסט נישט צי ער האט גענומען חמץ צי מצה. דער דין איז אז מען דארף בודק זיין.

חידושים און הסברות

1. כל קבוע כמחצה על מחצה: דער יסוד פון דעם דין איז דער כלל פון "כל קבוע כמחצה על מחצה" — אלעס וואס איז קבוע (שטייט אויף זיין פלאץ) באקומט א דין ווי פופציג-פופציג, אפילו ווען דער רוב איז מצה. דערפאר קען מען זיך נישט פארלאזן אויפן רוב, און מען דארף בודק זיין.

2. ביאור דער סברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט: דער אריגינעלע פאל איז תשע חנויות — ניין כשר'ע פלייש-געשעפטן און איינע טריפה. ווען א מענטש שטייט שוין אין א געשעפט און ווייסט נישט אין וועלכע ער איז, איז עס נישט פאסיג צו זאגן "רוב" — ווייל ער איז דאך דא, אין איין באשטימטע פלאץ. "רוב" איז א כלי פאר ווען מ'ווייסט נישט פון וואו עפעס קומט, נישט ווען מ'איז שוין דארט. דער משל: ווען א איד קומט פון ענגלאנד, קען מען זאגן "מסתמא קומט ער פון לאנדאן" — ווייל רוב אידן אין ענגלאנד וואוינען אין לאנדאן. דאס איז פריש — דער מענטש איז שוין אוועק פון דארט, און מ'באנוצט רוב צו באשטימען פון וואו ער איז געקומען. אבער ווען א מענטש פארט קיין ענגלאנד און מ'זאגט אים "מסתמא פארסטו קיין לאנדאן" — דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס. ער איז דאך דארט, ער איז אין א באשטימטע פלאץ.

3. מ'דארף ארויסנעמען דעם באגריף "טשענסעס" (chances): אויב מ'טראכט אין מאדערנע טערמינען פון probability, וועט מען נישט פארשטיין דעם חילוק צווישן קבוע און פריש — ווייל סטאטיסטיש איז דער טשענס דער זעלבער. אבער חז"ל קוקן נישט אויף ספיקות דורך "טשענסעס" — זיי קוקן אויף ספיקות אנדערש. ווען מ'נעמט ארויס דעם באגריף "טשענסעס" און מ'קוקט אויף דעם מיט שכל הישר, איז דער חילוק צווישן קבוע און פריש זייער נאטירלעך און פשוט.

4. דער ראב"ד'ס שיטה ביי קבוע: דער ראב"ד, וואס איז מחולק אויף דעם רמב"ם אין אנדערע פעלער (ווייל ער האלט ספיקא דרבנן לקולא), וואלט אפשר דא מודה גע

ווען, ווייל ביי קבוע ווערט עס ממש א שקול ספק (מחצה על מחצה), נישט בלויז א ספק וואס מ'קען מיקל זיין מצד ספיקא דרבנן.

---

מחלוקת ראב"ד אויפן רמב"ם — ספיקות אין בדיקת חמץ

ראב"ד'ס קשיא

דער ראב"ד איז נישט מסכים מיטן רמב"ם'ס גאנצן אפּרוטש. זיין טענה: די אלע ספיקות אין דער גמרא רעדן וועגן ביטול (וואס איז מדאורייתא), אבער בדיקה איז נאר מדרבנן. אויב אזוי, זאל מען זאגן ספיקא דרבנן לקולא, און מען דארף נישט בודק זיין בכלל ווען ס'איז א ספק.

קשיות אויפן ראב"ד

1. ביטול איז נישט ספעציפיש: ביטול איז דאך נישט אויף א ספעציפיש שטיקל חמץ — ביטול איז א כללות'דיגע הכרזה אז אלע חמץ זאל זיין בטל. ווי העלפט דאס פאר די ספיקות? דער ראב"ד'ס שיטה פרעזופּאזירט אז ביטול איז ספעציפיש, אבער אין דער גמרא שטייט נאר אז מען איז מבטל חמץ מלבו — נישט א באשטימטע שטיקל.

2. בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות: דער עצם באגריף פון בדיקה — בחורים ובמחבאות, נאכזוכן אין לעכער — איז דאך שוין א ספק-סיטואציע. מען זוכט דאך ווייל אפשר איז דא חמץ, אפשר נישט. אזוי אז ספיקות זענען אינהערענט א טייל פון הלכות בדיקה.

רמב"ם'ס סברא (ווי עס ווערט פארגעשטעלט)

דער רמב"ם האלט מסתמא אז מען זאגט נישט ספיקא דרבנן לקולא ביי בדיקה, ווייל דער עצם דין בדיקה איז אז מען דארף נאכגיין און פארזיכערן — מען קען זיך נישט פארלאזן אויף ספיקות. דאס איז דער גדר פון בדיקה גופא — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.

מגיד משנה'ס תירוץ

דער מגיד משנה פארענטפערט דעם רמב"ם'ס שיטה מיט דער זעלבער סברא אז בדיקת חמץ עיקרו על הספק — דערפאר מחמירים בספיקות. עס ווערט באטאנט אז עס איז וויכטיג צו ערשט אליין טראכטן א סברא, איידער מ'זעט אז א גדול האט עס געזאגט — ווייל אנדערש ווערט מען בייעסד און מ'קען נישט אביעקטיוו אפשאצן צי ס'איז א גוטע סברא.

פּראקטישע רלוונטקייט

דער טור (או"ח סימן תל"ט) ברענגט דעם ראש'ס פסקים אויף די הלכות, און שרייבט בפירוש: "יש דין סתרמב"ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון" — ער האט נישט געהאט כח צו שרייבן אלע רמב"ם'ס הלכות. דער סיבה איז ווייל פיל פון די שאלות מאכן זיך נישט אזוי פראקטיש.

[דיגרעסיע: רש"י'ס ענוותנות] רש"י אויף פרשת ואתחנן ביי עשרת הדברות זאגט אז ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר'ן וואס ער האט שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. דאס איז א סימן פון ענוותנות — רש"י האט זיך פארגעשטעלט אז דער לערנער וועט צוריקגיין צום ערשטן מקום. אין קאנטראסט, היינטיגע ספרים חזר'ן איבער אלעס, ווייל מען טרויט נישט דעם עולם אז ער וועט צוריק טשעקן.

---

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — פאלן וואו מ'דארף נישט בודק זיין

דער רמב"ם'ס ווערטער

ווען ס'איז דא צוויי ציבורים (חמץ און מצה), צוויי הייזער (בדוק און אינו בדוק), צוויי עכברים — איינער נעמט חמץ, איינער נעמט מצה — און מ'ווייסט נישט ווער איז וואוהין געגאנגען. אדער: צוויי בדוק'ע הייזער, איין ציבור חמץ, אן עכבר נעמט און מ'ווייסט נישט צו וועלכע הויז ער איז אריין. אדער: ער האט בודק געווען און נישט געטראפן — ווייסט נישט צו דער עכבר האט עס דא געלאזט צי ווייטער געטראגן. אדער: ער טרעפט א שטיקל ברויט — ווייסט נישט צו דאס איז וואס דער עכבר האט געברענגט, צי ס'ליגט נאך עפעס באהאלטן. בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות.

פשט

אין אלע דאזיגע פאלן דארף מען נישט נאכאמאל בודק זיין, ווייל דא איז נישטא קיין קביעות.

חידושים

דא איז די שאלה נישט ביי די ציבורים (וואו עס איז קבוע), נאר ביי דער הויז — און דארט איז עס שוין פריש (נישט קבוע). דער שטיקל ברויט איז שוין אוועק פון זיין מקום, און מ'קען זאגן מסתמא איז ער געקומען פון דער רוב — דאס הייסט פון דער מצה-ציבור.

---

הלכה י (המשך): הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת — פאלן וואו מ'דארף יא בודק זיין

דער רמב"ם'ס ווערטער

ער האט געלייגט חמץ אין איין ווינקל, און טרעפט עס אין אן אנדער ווינקל. אדער: ער האט געלאזט ניין חלות און טרעפט צען — פון וואו איז די צענטע? אדער: ניין ציבורים מצה און איין חמץ, און איין ככר האט זיך אפגעשיידט (פריש), און אן עכבר נעמט עס און גייט אריין אין א בדוק'ן הויז. אדער: אן עכבר מיט חמץ, ספק צי ער איז אריין אין דעם הויז צי נישט. בכל אלו צריך לבדוק.

חידושים

דא איז נישט קיין רוב וואס העלפט — ס'זענען צוגעקומען נייע חששות (אפשר האבן עכברים נאך געברענגט, אפשר איז דאס א נייע שטיק ברויט). ביי דעם פאל פון "פירש" — ווען דער ככר האט זיך אפגעשיידט פון די ציבורים — איז עס שוין פריש (נישט קבוע), און מ'קען יא זאגן רוב, אבער דער עכבר האט עס גענומען און אריינגעברענגט אין א בדוק'ן הויז, וואס שאפט א נייעם ספק.

---

הלכה י (המשך): נכנס עכבר בככר ויצא עכבר בככר — תליה

דער רמב"ם'ס ווערטער

אן עכבר גייט אריין מיט א ככר, דערנאך זעט מען אן עכבר ארויסגיין מיט א ככר — אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, און אינו צריך לבדוק. אבער: היה הראשון שחור והשני לבן — צריך לבדוק. נכנס עכבר בככר, יצאה חולדה בככר — צריך לבדוק. יצא עכבר בככר (אן אז מ'האט געזען אריינגיין) — אינו צריך לבדוק.

פשט

מ'תולה דאס איינע אין דאס אנדערע — מ'זאגט אז ס'איז דער זעלבער עכבר מיט דער זעלבער ככר. אבער ווען ס'איז קלאר אז ס'איז נישט דער זעלבער (אנדער קאליר, אנדער בעל חיים), דארף מען בודק זיין.

---

הלכה י (המשך): נחש שנכנס לחור ופת בפיו — סכנה

דער רמב"ם'ס ווערטער

א שלאנג איז אריינגעגאנגען אין א לאך מיט ברויט אין מויל. דער הויז איז ווי א חור שצריך בדיקה, אבער דער מענטש טאר נישט אליין בודק זיין ווייל ס'איז א חשש סכנה. און אין חייב לו חובה להוציאו — מ'דארף אויך נישט רופן א פראפעשאנעל (שלאנגען-פאנגער) עס ארויסצונעמען.

חידושים

1. סכנה פטר'ט אינגאנצן: איינמאל ס'איז א חשש סכנה, האבן חכמים גע'פטר'ט אינגאנצן — מ'דארף נישט גיין זוכן אומוועגן (ווי רופן א פראפעשאנעל). דאס איז פאראלעל צום דין ביי א גוי'ס הויז — מ'זאגט נישט אז ער דארף גיין קויפן מתנות פאר דעם גוי אדער ברענגען א לויער, ווייל איינמאל ס'איז א סכנה, איז מען פטור.

2. שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק: געווענליך זאגן חכמים אז ביי ספק דרבנן דארף מען נישט חושש זיין, אבער דא זענען זיי מחמיר אויף ספק. ביז ווי ווייט גייט מען? נאר ווען ס'מאכט סענס — ווען ס'איז א סכנה, איז אין לדבר סוף — מ'שטעלט א גרעניץ. מסתמא האט דער נחש נאך נישט געגעסן דעם ברויט (דערפאר האט ער עס גענומען), אבער מ'פטר'ט דעם מענטש פון בדיקה.

---

הלכה יא: כזית חמץ שבשמי קורה (חמץ אויבן ביים דאך/באלקן)

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה."

פשט

א כזית חמץ וואס ליגט אויבן ביי די באלקנס פון דאך — מען איז מחייב דעם מענטש צו ברענגען א לייטער און עס אראפנעמען, ווייל ס'קען אראפפאלן.

חידושים און הסברות

1. קשיא פון "שמא יפול" — וואס איז די חשש? דער טעם "שפעמים יפול" איז מערקווירדיג. אויב די גאנצע בדיקה האט נישט צו טון מיט עסן (ווי דער רמב"ם'ס שיטה אז בדיקה איז א מדרגה פון תשביתו), וואס גייט מיר אן צו ס'וועט אראפפאלן צו נישט? אבער אויב מ'זאגט אז ס'האט צו טון מיט "שמא יבוא לאכלו," איז ס'זייער פשוט — ווען ס'פאלט אראפ קען ער עס עסן.

2. תירוץ אויב מ'גייט נישט מיט דעם "עסן" טעם: דער חמץ אויבן ביי די קורה איז יעצט אין א מקום וואס איז כמעט ווי "אין ידו מגעת" — א פלאץ וואס איז פטור פון בדיקה. אבער ווייל ס'קען אראפפאלן, וועט עס ווערן א מקום שחייב בדיקה. און אין יום טוב אליין קען מען נישט בודק זיין, דעריבער מוז מען עס יעצט ערב יום טוב אראפנעמען. דער חיוב איז נישט ווייל ער וועט עס עסן, נאר ווייל ס'וועט ווערן א מקום מחויב בדיקה ווען ס'וועט שוין צו שפעט זיין.

---

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דער רמב"ם'ס ווערטער

"היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו."

פשט

חמץ וואס איז אין א גרוב (בור) — מען איז נישט מחייב אים עס ארויפצונעמען, נאר ער איז מבטל עס אין זיין הארץ און גענוג.

חידושים

1. דער חילוק צווישן קורה און בור: ביי קורה — זאכן פאלן אראפ (גראוויטי), אלזא ס'איז א ריאלע חשש אז ס'וועט אראפקומען. אבער ביי א בור — זאכן גייען נישט ארויף פון זיך אליין, ס'איז "מנהג העולם" אז זאכן פאלן אראפ נישט ארויף. דעריבער איז ביי בור גענוג מיט ביטול.

2. ביטול העלפט דא: דאס שטימט מיט ביידע שיטות: אויב ס'איז וועגן "שמא יבוא לאכלו" — ס'איז נישט שייך ווייל ס'גייט נישט ארויפקומען; אויב ס'איז וועגן בדיקה אלס מדרגה פון תשביתו — ביטול איז גענוג ווען ס'איז אין א מקום וואס איז נישט צוגענגליך.

כללי'דיגע דיון: ווי טייער דארף בדיקה קאסטן?

1. קאסטן פון בדיקה: אלע בדיקות קאסטן געלט אדער צייט. די חכמים האבן מחייב געווען געוויסע זאכן, אבער ס'איז דא א שיעור וויפיל א מענטש דארף אויסגעבן פאר א מצוה דאורייתא און פאר דרבנן. דער ענין פון "חובר חבר" (א פראפעסיאנעלער סערוויס) ווערט דערמאנט אלס ביישפיל פון עפעס וואס איז "זייער עקספענסיוו" — מ'קען נישט פארלאנגען פון א מענטש אזעלכע הוצאות.

2. [דיגרעסיע: פלעקסיביליטעט פון הלכה] די הלכה איז "די מאוסט פלעקסיבל סיסטעם" — ס'איז כמעט אלעמאל דא א וועג ארויס, א היתר. רוב הלכות לערנט מען כדי צו טרעפן אז מ'דארף טאקע נישט טון אזויפיל ווי מ'האט געמיינט. ס'איז נישט אידעאלאגיש שטרענג, נאר פראקטיש.

---

---

הלכה יג: המשכיר בית סתם בי"ד — חזקת בדוק

דער רמב"ם'ס ווערטער

"המשכיר בית סתם בי"ד — הרי זה בחזקת בדוק ואין צריך לשאול. ואם אמרה אשה או קטן 'אנו בדקנוהו' — הרי אלו נאמנים. הכל נאמנים על ביעור חמץ. והכל כשירים לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק."

פשט

ווער עס דינגט א הויז ערב פסח (י"ד) קען אננעמען אז דער פארדינגער האט שוין בודק געווען — חזקת בדוק. מען דארף נישט פרעגן. נשים, עבדים, קטנים זענען נאמנים אויף בדיקת חמץ, און זענען אויך כשר צו בודק זיין.

חידושים

1. חזקה באזירט אויף ערליכקייט: דער רמב"ם רעדט פון א חזקה אז א אידישער מענטש טוט וואס ער דארף — היות אז ס'איז שוין געווען א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמט מען אן אז ער האט מקיים געווען.

2. נאמנות פון אשה וקטן — ווייל ס'איז דרבנן: לכאורה אויף א דאורייתא וואלטן אשה און קטן נישט נאמן געווען (אויף עדות). אבער היות אז בדיקת חמץ איז א דרבנן, איז "הכל נאמנים על ביעור חמץ."

3. צוויי נקודות אין "הכל כשירים לבדיקה": (א) זיי זענען נאמן צו זאגן אז זיי האבן בודק געווען. (ב) זייער בדיקה אליין איז כשר — א גרעסערע הלכה. דאס הייסט נישט נאר אז מען גלויבט זיי, נאר אז דער מעשה בדיקה דורך זיי איז גילטיק.

4. שיעור קטן לבדיקה — פראקטיש, נישט הלכתי: דער שיעור פון "קטן שיש בו דעת לבדוק" איז א פראקטישע זאך — צי ער פארשטייט וואס ברויט איז, צי ער ווייסט וואס ער דארף זוכן. דאס איז נישט דער רגילער שיעור פון חינוך.

5. חילוק צווישן חיוב און כשרות: דער רמב"ם רעדט דא נישט פון חיוב בדיקה (וואס נשים ועבדים האבן זיכער, ווי ביי יעדע מצוה), נאר פון כשרות — צי זייער בדיקה איז גילטיק פאר אנדערע.

---

הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — אויף וועמען איז דער חיוב בדיקה?

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אם עד שלא מסר המפתח חל י"ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק."

פשט

דער חיוב בדיקה גייט לויט ווער האט דעם שליסל (קאנטראל איבער דעם הויז) ווען ליל י"ד קומט.

חידושים

1. דער חיוב ווענדט זיך אין ווען ס'ווערט חל, נישט ווען פסח איז: מען וואלט געקענט טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז א תנאי אין די מצוה פון פסח — ממילא זאל עס זיך ווענדן אין ווער האט דעם הויז פסח. זאגט דער רמב"ם: ניין, ווען דער חיוב בדיקה חל (ליל י"ד), ווער האט דעמאלט דעם שליסל — אויף אים איז דער חיוב.

2. אפשר א חושן משפט'דיגער דין: עס קען זיין אז דאס איז נישט נאר א הלכות פסח דין, נאר א ממונות/חושן משפט דין — ווער איז פאראנטווארטליך פאר דעם הויז ווען דער חיוב טרעט איין.

---

הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דער רמב"ם'ס ווערטער

"המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה."

פשט

אויב איינער דינגט א הויז מיט דער אנאמע אז עס איז בדוק, און עס שטעלט זיך ארויס אז נישט — דארף דער שוכר בודק זיין, און ער קען נישט טענה'ן מקח טעות, ווייל בדיקת חמץ איז א מצוה.

חידושים

חידושים

1. פאראלעל צווישן יוצא לדרך און אוצר: דער רמב"ם שטעלט צוזאמען דעם דין פון יוצא לדרך מיט דעם דין פון אוצר.

2. דער חילוק צווישן קודם שלשים און תוך שלשים: קודם שלשים יום — אפילו אויב ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין, ווייל דער חיוב בדיקה איז נאך נישט חל. תוך שלשים יום — ווען דער חיוב בדיקה איז שוין דא, און ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר, דארף ער בודק זיין איצט, ווייל מ'האט מורא אז ער וועט עס אנטדעקן פאר פסח און דעמאלט וועט ער דארפן בודק זיין אבער וועט נישט האבן צייט. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי יוצא לדרך — דער חשש אז ער וועט נישט האבן פנאי.

3. יסוד: ביידע דינים — יוצא לדרך און אוצר — דרייען זיך ארום דעם זעלבן עיקרון: קודם שלשים יום איז נישטא קיין חיוב בדיקה, ממילא קען מען נישט מחייב זיין א בדיקה. תוך שלשים יום איז שוין דא א חיוב, און דעריבער מוז מען בודק זיין ווען עס איז א חשש אז מ'וועט שפעטער נישט קענען.

---

סיום פרק ב'

מיט דעם ענדיגט זיך פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה. עס בלייבט נאך א פרק וועגן הלכות בדיקת חמץ (פרק ג').

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצות עשה פון השבתת חמץ – ביטול בלב און בדיקת חמץ

הלכה א: מצות עשה מן התורה להשבית החמץ

Speaker 1:

א גוטן, מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה, און מיר דאנקען אלע תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ווערצבערגער פאר'ן נאכאמאל מקדיש זיין די שיעור פאר די יאר, און מיר גייען מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה.

יא. די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט אלע, נישט אלע, די עיקר איסורים פון אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך וואס איז בעצם א חיוב שוין ערב פסח, די פטור ווערן פון די חמץ. מיר וועלן זען וואס איז די טייטש.

יא. זאגט דער רמב"ם, "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ער האט אנגעהויבן די פרק מיט די מצוות עשה ולא תעשה, אז ס'איז דא א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ, צו צעשטערן, מבטל זיין די חמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".

דיסקוסיע: וואס טייטש "ביום הראשון"?

איז דא א פראבלעם, וואס טייטש "ביום הראשון"? ס'קען נישט זיין אז ס'מיינט די ערשטע טאג פון פסח, ווייל דעמאלטס האלט מען דאך שוין טיף אינמיטן די איסור.

זאגט דער רמב"ם, "מפי השמועה למדו", האבן די חכמים אנטפלעקט מפי השמועה, הלכה למשה מסיני פון משה רבינו, "שראשון זה הוא יום ארבעה עשר", אז דער "ראשון" מוז מיינען דער ראשון פאר פסח, "ביום הראשון", דער ערשטער טאג פאר ס'ווערט פסח.

אדער אפשר קען מען זאגן דער ערשטער טאג וואס ס'איז דא די איסור חמץ, און די איסור חמץ הייבט זיך דאך שוין אן ערב פסח, יענע טאג איז דא די מצות עשה פון "תשביתו שאור מבתיכם".

ס'איז מיר נישט געווען הונדערט פראצענט קלאר וויאזוי דער... איך האב געטראכט אפשר "ביום הראשון" זאל שוין זיין משבת, אבער מ'ווייסט נישט. עס קען זיין "ביום הראשון" אפשר מיינט די ערשטע טאג ווען ס'איז דא אן איסור חמץ, און אונז ווייסן שוין, דאס איז די נעקסטע זאך וואס ער גייט זאגן.

דער פסוק שטייט אבער, קוק אין דעם פסוק, דאס גייט דאך אזוי: "שבעת ימים... אך ביום הראשון תשביתו". ס'איז זייער שווער צו לערנען אז ס'שטימט נישט פשוט טייטשן די פשוט'ישע מקרא. חוץ אויב מ'זאגט אז מ'זאל זאגן אז "אך ביום הראשון" זאלסטו שוין מאכן זיכער אז ס'איז שוין זיין, און ממילא קומט אויס אז די מצוה איז שוין פארדעם.

פארדעם טאקע זאגט דער רמב"ם אז ס'איז מפי השמועה. ווען ס'וואלט געשטאנען קלאר, וואלט ער געדארפט זאגן אז ס'שטייט. ס'שטייט דאך נישט. ס'שטייט א מצות תשביתה, אבער אז ס'איז ביום הראשון נאך ערב פסח, דאס איז א קבלה.

אבער ס'איז אויך מוכרח וועגן די זאך וואס מ'האט שוין געזאגט אז מ'דארף שוין אז ס'איז שוין אסור פון חצות.

ראיה לדבר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי"

זאגט דער רמב"ם, "וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'". ראיה לדבר זה, א ראיה אז דער "ביום הראשון" מיינט שוין יום ארבעה עשר, איז מה שכתבה התורה, שטייט אין די תורה א פסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי".

"כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים", וואס טייטשט דער פסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, מ'זאל נישט שעכטן דעם קרבן פסח ווען ס'איז נאך דא די חמץ.

ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער האט געברענגט דעם פסוק "לא תאכל עליו חמץ", ס'איז די זעלבע זאך, אבער... אה, דאס האסטו געפרעגט פריער אז... יא. אבער... יענץ איז געווען אן אכילה, און דאס איז אויף די האבן. ווייל דו האסט חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.

און ווען שעכט מען דעם קרבן פסח? "ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות". מוז זיין אז "ביום הראשון" מיינט יום ארבעה עשר.

ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ס'איז ממש די זעלבע זאך ווי "לא תאכל עליו חמץ". ס'איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם ברענגט א נייע פסוק. ער וואלט ווען געקענט גיין מיט די פסוק וואס ער האט שוין געברענגט. אבער נישט קיין חילוק, פון ביידע פסוקים איז דאס משמע.

Speaker 2:

פארוואס איז די זעלבע זאך?

Speaker 1:

איך ווייס נישט וואס איז טאקע די חילוק. טאקע נישט קלאר.

Speaker 2:

אקעי, ווייל דארטן שטייט דאך אז דארטן...

Speaker 1:

לאמיר זאגן אזוי, איך האב א קשיא דא. ווייל יענץ אז "לא תאכל עליו חמץ" מיינט אז בעוד החמץ קיים, אדער בזמן שהחמץ קיים, האט דער רמב"ם אויך געזאגט אז ס'איז מפי השמועה.

אקעי, אפשר דארטן מיינט ער נאר אז ס'איז די זמן, אבער אז בשעת וואס מ'שעכט ממש, דאס איז אפשר יא די פשוט'ע פשט. סאו א כפילה פון די פשוט'ע פשט איז מוכרח אז שוין ערב פסח טאר מען נישט האבן קיין חמץ. ס'קומט דאך אויס אז א תשביתו מוז זיין ערב פסח, אבער דאס איז א ראיה.

אבער דער רמב"ם זאגט יא, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. ס'איז נישט אזוי ווי די פשט וואס דו האסט געזאגט אז ס'דארף שוין זיין מושבת, נאר ביי יום הראשון. וועגן דעם טראכט איך, ביי יום הראשון פון די איסור חמץ.

Speaker 2:

וואס שטייט אבער "שבעת ימים"? ס'איז דא שמונה ימים קומט אויס. איך מיין, ס'שטופט דאך אלץ נישט אריין אזוי אין די פסוק.

Speaker 1:

ניין, "שבעת ימים" שטייט אויף "מצות תאכלו". נאר זיבן טעג איז "מצות תאכלו".

וואס איז די לשון הפסוק? זיבן טעג זאל מען עסן מצות. אבער נאך פאר אפילו איז דא די מצוה פון מצה, נאך ביום הראשון פון די איסור חמץ זאל שוין זיין "תשביתו שאור מבתיכם". און ער ענדיגט צו "כי כל אוכל חמץ".

אויב גייט מען פשוט'ישע מקרא איז אזוי, דו זאלסט עסן מצות. פארוואס זאלסטו עסן מצות? ווייל ס'איז דאך נישט דא קיין חמץ. די איינציגע זאך וואס דו מעגסט עסן איז מצות. ס'איז דאך נישט אזוי, ווייל אונז ווילן דאך אז ס'זאל זיין א מצוה, נישט סתם א פראקטישע העלד.

זאגט ער, זיבן טעג איז דא מצות מצה. קען טאקע זיין אז דאס איז וואס דער פסוק זאגט, זאלסט נישט מיינען אז אלע טעג וואס ס'איז דא איסור חמץ איז אויך דא מצות מצה, אז מצות מצה הייבט זיך שוין אן פון ערב פסח ביי חצות? ניין. די מצוה פון מצה איז נאר דא זיבן טעג. און די איסור חמץ איז שוין דא אכט טעג, און אין די ערשטע פון די אכט טעג זאל מען מאכן די השבתה.

נישט מיט די אכט טעג, just to be clear. ערב פסח איז דא איסור. אין די ערשטע טאג פון איסור חמץ איז דא די מצוה פון תשביתו.

נישט הונדערט פראצענט קלאר, אבער איך גיי מיט די רמב"ם, ווייל דער רמב"ם זאגט מען טאקע אז ס'איז על פי השמועה, אונז האבן אזוי מקבל געווען אז דאס מיינט עס. ס'איז דא א שטיקל ראיה אויך.

דיסקוסיע: די שייכות צווישן מצות עשה פון תשביתו און לא תעשה פון לא יראה

רייט, דאס איז נאר אונז זאלן מיר האבן א מצות עשה. דאס אז מ'דארף אוועקטרייבן אלע חמץ, וואלט מען געוואוסט אפילו אן די מצות עשה וועגן די לא תעשה פון האבן חמץ, וואס אונז האבן פריער געלערנט אז ס'איז "אך ביום הראשון", די גמרא זאגט פון "אך", אדער די גמרא זאגט וועגן "לא יאכל חמץ". "לא יאכל חמץ", די איסור פון יום ארבעה עשר. דער רמב"ם לערנט עס ארויס פון "לא תאכל עליו חמץ". איך זאג, איך געדענק די אנדערע, די גמרא זאגט אזוי פון "אך ביום הראשון תשביתו".

אבער וואס? וואס זאגסטו?

Speaker 2:

וואס?

Speaker 1:

סאו נאכאמאל, יעצט רעדט מען נישט פון יענע איסור. יענץ איז אן אנדערע סארט איסור. מיינט, ס'איז דא אן איסור צו עסן חמץ. ניין, האבן חמץ. "לא יראה ולא ימצא" זאגן אונז. אז מ'טאר נישט האבן חמץ, און מ'טאר נישט עסן. ס'קען זיין אז... זייער אינטערעסאנט. סאו אויף אכילת חמץ איז דא א לאו, און אויף האבן איז דא אן עשה. זעט אויס.

און דער פסוק אפשר "לא תשחט על חמץ", וואס מיינט פאר חמץ קער, איז נישט די זעלבע וואס ער האט געזאגט פריער, אז מ'טאר נישט עסן בזמן שחיטת הפסח.

Speaker 2:

און פארוואס זאל נישט דאס זיין אויך א לאו?

Speaker 1:

אויך א לאו, ס'זאל זיין "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ס'זאל זיין א לאו פון האבן חמץ ווען מ'שעכט די קרבן פסח. ער זאגט עס נאר ווי א ראיה לדבר. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז דא אזא לאו ביי די וועי. ס'איז דא אזא לאו. פארוואס טאקע נישט זאגן א לאו? "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ס'איז דא א לאו. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס ס'גייט פאר.

בסדר, ער זאגט עס נאר ווי אופן ראיה לדבר. א ראיה אז תשביתו מיינט דאס. יא, איך דאונט נאו. איך ווייס טאקע נישט.

אבער אגען, דאס איז נאר דער רמב"ם'ס טרייען צו ברענגען אז דער פסוק זאל מאכן סענס אז ס'שטייט דאס. דער אמת איז אז מיר ווייסן דאס ווייל די חכמים זאגן אונז אז ס'איז הלכה למשה מסיני.

Speaker 2:

פארוואס זאל מען עס נישט זאגן ווי א לאו?

Speaker 1:

איך זאג דיר ווייל... אגען, דער מקור פון די אלע הגדרות איז נישט פון די פסוק, לאמיר זיין קלאר. ס'איז מפי השמועה. אז וואס איז די הלכה? אזוי איז די הלכה. ס'איז דא א מצוה צו להשבית זיין, ס'איז נישט די זעלבע ווי דער איסור אכילת חמץ ערב פסח, ס'איז אויך נישט די זעלבע ווי איסור לא יראה א גאנץ פסח.

איך וואלט דיר געזאגט עפעס אנדערש, איך האב געמיינט דו מיינסט דאס צו פרעגן, איך געדענק אז מענטשן פרעגן דאס, פארוואס דארף מען האבן בכלל די איסור השבתה? ס'איז דאך דא אן איסור לא יראה. אויב מ'טאר נישט לא יראה חמץ, סאמהאו דארפסטו פטור ווערן פון דעם ערב פסח. וואס דען זאלסטו טון?

דאס איז פשוט, ס'איז דא אסאך מאל אין די תורה, ס'איז דא א לאו און אן עשה, ס'איז דא אן איסור השבתה פון "תשביתו". יא, מצות עשה, ער הייבט אן מצות עשה, האט מען שוין געזאגט אז ס'איז דא א לאו אין ערב פסח.

אבער ס'איז אינטערעסאנט, פארוואס? קוק, ווייל לאמיר לערנען די נעקסטע שטיקל, לאמיר זען. לאמיר טרייען צו לערנען די עיקר הלכה פון בדיקת חמץ אויך, ווייל איך האב דא עפעס א בעיסיק זאך. אזוי ווי דו ביסט לערנען הלכות פסח, נוצן זיך די זאכן, זיי זענען נישט די ערשטע.

אקעי, ס'איז טאקע א פלא פארוואס "לא תשרי חמץ" איז נישט קיין לאו אויף האבן חמץ פון ערב פסח נאכמיטאג, ווייס איך נישט. שוין.

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, וואס טייטש די השבתה? ער האט געזאגט "להשבית". יעצט גייט ער מסביר זיין וואס טייטש להשבית.

זאגט ער, "מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל". ער זאל מבטל זיין די חמץ פון זיין הארץ, ער זאל עס באטראכטן אזוי ווי עפר, ער זאל צולייגן קאפ, ער זאל מאכן פארזיכערן... "וישים בלבו" מיינט ער זאל טראכטן אין זיין הארץ, ער זאל פארזיכערן...

ניין, איך קען לערנען ביידע וועגן, ווייל איך טראכט יא אז די דאורייתא מיינט אויך נישט אז ס'זאל בלייבן בולקעלעך אין זיין הויז. ס'מיינט אזוי, אז דו זאלסט וויסן אז דו גייסט נישט עסן חמץ, און ממילא זאלסטו פטור ווערן פון די חמץ. ס'מיינט נאך נישט אז דו דארפסט נאכזוכן. די חכמים זאגן אז דו דארפסט נאכזוכן.

ניין, ניין, ניין, דאס איז נישט ריכטיג, דאס איז נישט ריכטיג. דער רמב"ם האט געוואוסט פון די גמרא אז ביטול בעלמא סגי. איך האב נאר געמאכט די אלע דעת ווייל דער רמב"ם זאגט זייער אסאך ווערטער אויף וואס איז די טייטש פון די ביטול.

ביטול בעלמא סגי מיינט אז ס'איז נאך דא חמץ ברשותו, ער זאל טראכטן אז ס'איז נישט דא. דאס איז די טייטש. ווען ס'ליגט אויף זיין טיש א ברויט, העלפט נישט די...

Speaker 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. ס'העלפט יא, ווייל ער האלט פון אים בתור עפר.

Speaker 1:

"וכל חמץ שברשותו", רייט? ער האט חמץ אין זיין רשות. אויב איז דא חמץ אין זיין רשות, "הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל", דאס וואלט געווען גענוג השבתה מן התורה. דאס איז די טייטש השבתה האמורה בתורה.

דיסקוסיע: איז ביטול בעלמא אויך די פשט אין "לא יראה"?

סאו, דאס פרעג איך, אויב איך וואלט גלייך געוואלט פרעגן, דאס איז אויך "לא יראה" האמורה בתורה? ווייל ס'איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב"ם זאגט דאס אויף השבתה, אבער "לא יראה" מיינט אויך דאס, מ'זאל זיך דאכטן אז ס'איז נישט דא.

דאס איז מיר א שאלה, ווייל לכאורה וואלט מען געדארפט מאכן בדיקת חמץ מדאורייתא וועגן "לא יראה". דער רמב"ם לייגט עס אריין אלס השבתה, און דו האסט מיר געזאגט א מינוט צוריק אז השבתה איז basically די זעלבע זאך ווי "לא יראה", נאר בלשון עשה. איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב"ם זאגט נישט מהו "לא יראה" האמורה בתורה.

Speaker 2:

ניין, איך האלט מען קען לערנען דעם רמב"ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט אז מ'דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אינמיטן דיין...

Speaker 1:

דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. אויף דיין טאץ וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג-צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי "משבית", זיי עס מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומט די חכמים, מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.

Speaker 2:

דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס'איז זיכער נישט אמת אז מ'דארף anything ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז exactly וואס ס'שטייט, אז מ'דארף נישט ארויסנעמען.

Speaker 1:

by the way, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען, ביאור. וועלכע ברכה מאכן מיר אויף בדיקת חמץ? "על ביעור חמץ". גלייך ווען מען זאגט "על ביעור חמץ", אויך אמת, אבער ס'איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל ודאי מען מאכט א ברכה "על ביעור חמץ", נישט "על בדיקת חמץ".

Speaker 2:

ס'מער א proactive ביאור, א proactive אויסטראג.

Speaker 1:

נישט proactive, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון. אבער איך גלייב נישט ווען מען זאגט דאורייתא "שביטול חמץ" מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין פלאץ. ס'מיינט "כל חמץ שברשותו", אוודאי.

דיון בשיטת הרמב"ם: תשביתו מיינט ביטול בלב

Speaker 1:

ניין, איך וואלט ווען... מ'קען לערנען דעם רמב"ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט מ'דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אין דיין... דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. דאס איז זיכער נישט אמת. אויף דיין טיש וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי האבן משבית, זיי האבן מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומען די חכמים אז מ'דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.

דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס'איז זיכער נישט אמת אז מ'דארף עניטינג ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז עניטינג וואס ס'שטייט, אז מ'דארף נישט ארויסנעמען.

די ברכה "על ביעור חמץ" — בדיקה מיינט ביעור

Speaker 1:

ביידע וואס דו ביסט, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען. ביעור. וועלכע ברכה מאכן אים, על ביעור חמץ. גלייך ווייל ער זאגט, ער זאגט ער מאכט ביעור חמץ. אויכעט אמת, אבער עס איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל וראי, מען מאכט א ברכה על ביעור חמץ, נישט על בדיקת חמץ. ס'איז מער א פראאקטיוו ביעור, א פראאקטיוו אויפרע. נישט נאר א פראאקטיוו, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון.

קשיא: "כל חמץ שברשותו" — צו מיינט עס ממש חמץ אין הויז?

Speaker 2:

אבער איך גלייב נישט, ווען מען זאגט די רצון שיעור, חמץ מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין בלאט די ברויער. ס'מיינט כל חמץ שברשותו, אוודאי.

Speaker 1:

ס'מיינט יא. ס'מיינט יא, ס'איז נישט קיין שום... ס'מיינט אז ס'איז דא חמץ, ער האלט נישט דערפון. אזוי זאגט דער רמב"ם, כי דבר שאין מצורע וכדומה.

קשיא: "לא יראה לך ולא ימצא לך" — וואס איז מיט די פסוקים?

Speaker 2:

וואס די תורה זאגט דאך לא יראה לך ולא ימצא לך.

Speaker 1:

אה, זייער גוט. איך מיין אז דער רמב"ם מיינט נאר דוקא אויף די תשביתו. ס'איז נישט אמת, ס'איז נישט קיין ספק. דו קענסט נישט מאכן א נייע תורה קעגן אלע וואס ס'שטייט. וואס ס'שטייט איז אז בי השבתה, פרעגסט א שאלה, אויב השבתה מיינט לרעה? די זעלבע זאך, השבתה לרעה מיינט נישט ליטרעלי. ער מיינט ביטול, איז וואס ער מיינט.

Speaker 2:

וואס זאל איך טון?

Speaker 1:

אזוי שטיין. דער אמת איז אז דאך איז טאקע מבטל, ווייל ער גייט עס מער קיינמאל נישט קענען נוצן.

Speaker 2:

יא, ס'איז דאך דא אויך די איסור אז מ'טאר עס נישט נוצן נאך יום טוב.

Speaker 1:

ס'איז פראקטיש, מסתמא ביסטו גערעכט אז פראקטיש, אויב א דבר שאין בצורך, מסתמא גייט עס אויסקלינען, ווייל ער קלינט דאך פאר יום טוב.

פשוטו של מקרא: תשביתו מיינט ביטול בלב

Speaker 1:

איך זאג אין די פשוטו של מקרא זעט אויס אזוי, אז פסח איז אנדערש ווי אלע טעג, דיין מיל זענען נישט חמץ. און נישט נאר דאס, נאר דו זאלסט עס אויך ארויסטראגן. אויף דעם זאגט ער, ס'מיינט נישט אז מ'דארף יעצט גיין זוכן, נאר ס'מיינט נישט אז מ'דארף ארויסטראגן. ס'מיינט אז מ'דארף גארנישט טון, מ'דארף נאר טראכטן.

די גמרא זאגט דאס אויף השבתות

Speaker 2:

איך זאג דיר וואס די גמרא זאגט דאס. ער זאגט דאך לענין השבתות. די גמרא האט געהאלטן אויך אויף השבתות?

Speaker 1:

יא, די גמרא זאגט עס ביסל בעלמא סתם, די גמרא זאגט עס אויף בדיקת חמץ, "בל יראה" מיין איך שטייט אין די גמרא. מ'דארף פארשטיין קלאר בעסער. דער רמב"ם האט דא געמאכט אזא געוויסע summary פון די גמרא, און ס'איז נישט הונדערט פראצענט פשוט אז דאס איז די פשוט'סטע וועג צו מאכן די summary פון די זאך, אבער אונז לערנען יעצט וויאזוי דער רמב"ם האט עס אוועקגעלייגט, און אזוי זעט אויס פון דער רמב"ם.

Speaker 1:

ענדיגט דער רמב"ם צו, אבער מדברי סופרים, וואס די חכמים האבן געטון איז, זיי האבן געאסר'ט, זיי האבן צוגעלייגט, לחפש אחר החמץ. וואס ווילן מיט די רבנן? צו זוכן די חמץ אויך במחבואיו ובחוריו איבעראל, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.

Speaker 2:

ניין, גוט. עס ארויסנעמען פון איבעראל.

Speaker 1:

דאס איז איין הלכה אזוי ווי, און נאכדעם ווען דעם קומט אריין נאך אזוי פרטים.

Speaker 2:

ניין, דער חידוש איז ווייל דאס וואלט געווען נאר בייטאג. נישט נאר ווען ס'הייבט זיך אן די איסור, דעמאלטס זאל מען עס ארויסדריגן, נאר מ'זאל מאכן א ספעציעל צייט פאר דעם נאך אפילו פאר דעם.

זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר

Speaker 1:

שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, און מ'זאל עס טון לאור הנר, ווייל ס'איז ביינאכט. זאגט ער צוויי סיבות. זאגט ער, פארוואס טוט מען עס ביינאכט? ווייל שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. און פארוואס טוט מען עס מיט א לעכט? איז ווייל אור הנר... פארוואס טוט מען עס ביינאכט לאור הנר? ווייל אור הנר יפה לבדיקה.

Speaker 2:

יא, אור הנר מיינט נישט לאפוקי בייטאג. בייטאג טוט מען עס נישט, אבער נישט אן א לעכט. לאפוקי עפעס אן א נר, אבער אפוקי מיט אן אבוקה, וואטעווער אנדערע זאכן.

ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם ווייטער, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, פון די ענד פון יום שלשה עשר, דאס הייבט זיך אן פאר ס'הייבט זיך אן די תחלת לילה בתר, הייבט מען נישט אן קיין נייע זמן פון לערנען. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. ס'טייטש, פאר די גאנצע עולם איז מען נישט קובע לערנען, און די חכמים זאלן ניטאמאל לערנען תורה, זיי זאלן ניטאמאל זיין קורא ביתו. דאס מיינט פשוט לערנען בצמצום וביחיד. בציבור הייסט א מדרש, אבער מ'דרש'נט, אבער וואטעווער, אפילו אליינס וועט ער נישט אנהייבן צו לערנען. ווייל שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי ס'זאל נישט זיין א חשש, אז מ'וועט נמשך ווערן אויף דעם.

דיון: וואס מיינט "שמא ימשך" — תורה איז א דבר המושך

Speaker 1:

דא לערנט מען די וויכטיגע זאך פון וויאזוי מ'לערנט. אויב איינער לערנט, ס'איז נישט דא קיין שמא ימשך, ער ווייסט אלעמאל ווען דיין זמן, ווען מ'ענדיגט די לערנען איז, איז נישט פון די סארט לערנען האבן די חכמים גערעדט.

פון דעם זאג איך פאר די וואס איך דארף דא יעדן טאג גיין אויפפיקן די בעיבי פון די בעיבי סיטער, אז אלעס האט דאך געמאכט, ס'ענדיגט זיך נאך אין סדר אין ישיבה דא אין לעיקוואוד, וואטעווער, איז איך פארשטיי נישט וויאזוי ס'קען זיין. נאכדעם האבן די טענות אז איך קום שפעט. וואס הייסט? ס'איז דאך דא א הלכה, אויב ס'וואלט געווען א חיוב אז מ'דארף קומען אין סייל, וואלט געווען אן עצה צו לערנען די ערשטע סדר. אלא מאי? מ'רעדט דאך, מ'וועט אנקומען. מען ווייסט, קען אנהייבן אז בעצם די סדר רעדט עס דאך א שעה שפעטער, די לעצטע שעה איז די שמא ימשך צייט. אבער לערנען איז א זאך וואס איז מושך.

קלערונג: "מדרש" vs. "קורין" — וואס מיינט "לקרות"?

Speaker 2:

די מלכים איז א זאך אז ווען מ'איז קובע אין מדרש טוט מען עס אייביג אין מדרש, און נאר ווען מ'לערנט אליין לערנט מען מקרא?

Speaker 1:

ניין, מדרש איז דאך א זין תורה. איך מיין אז מדרש איז טאקע א שיעור קבוע, א שיעור ברבים. און קורין, איך מיין נישט אז קורין בדרבה מיינט דוקא לקרות מקרא. איך האב געזען אין מיינע נאוטס פון פריער האבן מיר גערעדט פון דעם דאס א מאל. איך מיין אז קורין בגמרא. קורין מיינט ליינען. ס'מיינט לאפיקא דוקא. ער איז נישט איבער, ער איז נישט פאר זיך. אזוי מיינט איך, ווייל ס'קען נישט קיין א חכם דוקא מקרא, עניטינג וואס ער לערנט איז... איך געדינק אז רבינו בן נחה האט עפעס געזאגט וועגן דעם, אדער אנדערע. אזוי שטייט אין די צעטל פון לעצטע מאל.

דער ר"ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת

Speaker 1:

זייער וויכטיג. מ'האט שוין אסאך מאל נאכגעזאגט דער ר"ן. דער ר"ן זאגט אז דאס וואס שטייט אז אונס תלמידות מלחמה איז משבת לשבת, מיינט רוב שבתים, ווייל ס'קען זיך זיכער מאכן אז דער חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס אויכעט, ווייל ער האט זיך פארטוען א סוגיא, ס'איז געווען א שווערערע סוגיא די וואך. ס'קען נישט זיין אז דער חכם איז נישט קיין אזא זאך וואס ער קען האבן א סדר קבוע ווען ער ענדיגט זיין לערנען. דו הערסט?

רייט, ווייל די לערנען דארף זיין מלאכתו עריה, ווייל ס'איז א דבר המושך. אזוי ווי איינער זאגט, גיי צו די זאך וואס איז די מערסט אינטערעסאנט, און סטאפ. יעדער איינער ווייסט אז ווען מ'קוקט אויף די סקראל ענדיגט עס נמשך. יא, תורה איז חס וחומר. רייט.

פאראלעל: די דין פון סעודה פאר מנחה

Speaker 1:

און אזוי ווי ס'שטייט אז מ'טאר נישט אנהייבן א סעודה פרייטאג ווייל ער גייט נמשך ווערן ביי אכילתו. נישט פרייטאג, פרייטאג איז אן אנדערע ריזען, אבער ווי מ'האט געמיינט פאר מנחה, וואטעווער, פאר מנחה, ווען דארף טון א מצוה. ס'איז דא די זעלבע הלכה לכאורה. דאס איז אויך אויף לערנען. ס'איז זייער וויכטיג אז מ'זאל נמשך ווערן.

[דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי]

Speaker 1:

דער ראפיסטריווקער רבי, ר' ירושלים מרדכי, האט געהאט חברותות. ער וועט קיינמאל נישט זאגן ווען ס'ענדיגט זיך. די חברותא האט געדארפט אלעמאל פארמאכן דאס, ווייל ווען נישט דער רבי וואלט געלערנט, ער וואלט געלערנט ביז פרייענבורג. איך ווייס נישט, ער וואלט נאך היינט געלערנט אויכעט, ווען יענער מאכט עס נישט צו זיין סטאפ. געוואלדיג.

הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ

Speaker 1:

Speaker 1: אבער אז דו ווייסט אז נאך יום טוב גייט מען עס עניוועי נישט נוצן, און דו טוסט די תקנת רבנן, דעמאלטס ווייסן אונז אז דער ביטול איז געווען עכט.

יא, אבער דער רמב"ם זאגט עס נישט, און זיי מאכן ספעקולעישאנס. פיין, ס'זעט אבער אויס די נקודה, אז דער רמב"ם פארשטייט אז דאס איז די...

איך וואלט געזאגט, אויב דו פרעגסט מיך, איך וואלט געזאגט פארקערט. איך וואלט געזאגט, איך מיין אז ס'איז אביסל אזוי קוקט אויס נאך אין די סוגיא פון די גמרא. איך וואלט געזאגט אז פשוט פשוט איז די פשט אין עומק הלומדות פון די גמרא, פון די אמוראים בעצם.

ווייל די חידוש אז ביטול בעלמא סגי מיינעך שטייט נאר אין די גמרא. איך וואלט געזאגט, אז ס'שטייט אין תורה "תשביתו", פארוואס פארשטייסטו א נארמאלער איד, א בעל הבית שיעור? אוודאי, ער נעמט דעם חמץ און ווארפט עס ארויס.

די חכמים זאגן, קום מער, טראכט אריין, וועסטו זען וואס איז דער ענין פון ארויסווארפן, ס'זאל זיין דא, דער עיקר איז דאך ס'זאל זיין בטל. ס'איז בעצם קען מען מבטל זיין.

אבער ס'איז זיכער אז דער נארמאלער סדר איז צו בודק צו זיין. ס'איז נישט אז ס'איז געווען, אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא, און ס'איז געקומען די רבנים און געזאגט, ס'ווערט א מכשול, אזוי ווי אנדערע הלכות זענען אזוי.

ס'איז מער, אלעמאל פלעגט מען מאכן בדיקת חמץ. נאר די רבנים, די בעלי תלמוד חכמים פארשטייען אז דאס איז נישט בעצם מוכרח מצד די מדאורייתא. פארוואס? ווייל מדאורייתא קען מען דאך מבטל זיין. אלא מאי, די עצם ביעור איז שוין מדרבנן, ממילא קומט אויס קולות און פרטים אין דעם.

אבער פארשטייסטו דאך אז ס'איז נישט שטארק אזוי ווי... פארשטייסטו זאגן למשל ביי שבת, ווען ס'שטייט "תשבות", מיינט מען זיכער אז דו זאלסט נישט טון קיין פעולות. דאס אז דו זאלסט טראכטן, דאס איז אויך גראדע אזא זאך ווי כאילו כל מלאכתך עשויה, אבער דאס איז שוין אז דאס זעט מען דורך נישט טון ארבעט.

איך מיין אז ס'איז דא דרבנן וואס איז מער אזוי ווי א גזירה כדי צו סלק'ן א פראבלעם. ס'הייסט, אמאל פלעגט מען זיך אפשר נישט פירן דאס? ס'איז דא אזעלכע גזירות, ס'איז דא אמאל וואס האט זיך אלעמאל געפירט, און די חכמים קומען און געמאכט א נייע גדר מיט א מכשול.

ס'זעט נישט אויס אז א בדיקת חמץ איז אזוי, ס'איז מער אז אוודאי פלעגט מען אלעמאל בודק זיין אז ס'איז חמץ, נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז דאס איז נישט בעצם וואס די תורה האט געמיינט מעיקר הדין, עפעס אזא סארט חילוק.

דער רמב"ם'ס לשון: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה

Speaker 1: אקעי, אז "אין בודקין". האבן מיר געלערנט פרטים, שוין, מיר האבן געלערנט אז די בדיקה דארף זיין ביינאכט. יעצט גייט מען רעדן ווייטער, "אין בודקין", מ'זאל עס טון "לאור הנר".

דער רמב"ם האט געזאגט צוויי זאכן: מ'זאל עס טון ביינאכט, און מ'זאל עס טון לאור הנר, ווייל ביינאכט איז סיי דער עולם איז אינדערהיים ביינאכט, און סיי דער נר ארבעט גוט ביינאכט.

זאגט דער רמב"ם ווייטער, "אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה". די תקנת חכמים איז מ'זאל עס טון דוקא ביי א לעכט, און נישט נוצן די לעכטיגקייט פון לבנה, אדער אויב מ'טוט עס בייטאג, חמה.

Speaker 2: ניין, בייטאג איז יא חמה גוט.

Speaker 1: איך מיין אז "לאור החמה" מיינט צו זאגן אביסל... זאלסט טון דוקא ביינאכט.

Speaker 2: בייטאג מיינסטו י"ג, רייט, די טאג פארדעם, רייט.

Speaker 1: איך מיין אבער אז ס'מיינט ביינאכט, אפשר ווען ס'איז נאך ביי די שקיעה דארף מען אביסל...

Speaker 2: קען זיין, יא, אנפאנג נאכט, יא.

Speaker 1: איך קען עס פארשטיין, ווייל נישט דאס איז די זעלבע זאך ווי זאגן אינדערפרי. מ'קען דאך יא בודק זיין ביום אין א לעכטיגע שטוב לאור החמה. ער גייט שוין זאגן ווען דער אור החמה העלפט.

Speaker 2: אקעי.

דוקא לאור הנר — נישט אבוקה

Speaker 1: "ולא לאור הלבנה". ער מיינט צו זאגן אז ווען די חכמים האבן געזאגט "לאור הנר", האבן זיי געמיינט דוקא. נישט אז זיי האבן דיר געגעבן אן איידיע און דו וועסט זאגן, "אה, קען אויך זיין עניטינג ענליך." ניין, זיי האבן געמיינט דוקא נר.

און נישט למשל אבוקה. א מענטש וואלט געטראכט, אבוקה איז נאך בעסער ווי א לעכט, ס'איז א גרעסערע לעכט. אבער די גמרא למשל זאגט אז אבוקה איז שווער צו בודק זיין מיט אבוקה, ווייל די אבוקה אזוי ווי ער גייט נישט פאראויס, ער גייט אין בעק, וואטעווער, איך געדענק נישט פונקטליך וואס די גמרא זאגט פארוואס נישט אבוקה.

נאר "לאור הנר", ווייל שאור הנר איז גוט, מ'קען זיך אראפבייגן און קוקן מיט דעם.

נפקא מינה להלכה: פלעשלייט

למשל, אין די היינטיגע מציאות זאגט מען אז א פלעשלייט האט אן ענליכקייט, ווייל ס'שיינט צו די פלאץ, די פאוקעסט לעכטיגקייט.

Speaker 2: יא, נישט קיין קשיא מיט "לקנות נרות" ביי די בדיקת חמץ.

Speaker 1: רייט, איך מיין צו זאגן, אויב וועסטו עס צוגלייכן צו עפעס, וועסטו זאגן אז א פלעשלייט איז אזוי ווי א לעכט, ווערסעס לאמיר זאגן סתם א גרויסע לייט איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה.

שוין, ס'איז נישט אזוי וויכטיג, מיר מיינען דאך נישט דא צו מאכן די פראקטישע הלכה.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבאות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות

Speaker 2: ביי מורי ורבותי, זאגט דער רמב"ם די הלכה אז מ'דארף טשעקן... מ'קען שוין גארנישט טון מיט א לעכט. דו ווייסט וואס מ'נוצט א לעכט פאר לעכטיגקייט? סיריעסלי?

Speaker 1: אבער פון די אנדערע זייט, היינט טוען מענטשן בדיקת חמץ אסאך מער גרונטליך פון אפאר טעג פאר יום טוב.

Speaker 2: דאס איז די אנדערע זאך, מ'דארף וויסן. אן אנדערע שמועס, נישט פאר יעצט.

Speaker 1: יא, זאגט דער רמב"ם, במה דברים אמורים? אז מ'דארף א לעכט, אז מ'דארף בודק זיין לאור הנר, בחורים ובמכבאות, אין ווינקלעך און אין לעכער, אין באהאלטענע פלעצער וואס דארטן איז טונקל און שווער צו זען, און די לעכט העלפט. און אויך די זון קומט נישט דארט אן.

אבער, אינטערעסאנט, און מסתמא וואלט ער אויך געמיינט צו זאגן, אדער סתם אזוי, אין א צימער וואו ס'איז נישטא קיין פענסטערס, אזא מין פלאץ, דארף זיין לעכטיג.

איך זאג דיר, די "אבל" גייט ער נישט די פארקערטע פון חורים ומחבאות, נאר ער גייט די פארקערטע פון א צימער וואו ס'איז נישט לעכטיג.

Speaker 2: רייט, אבער אינמיטן די צימער דארף מען נישט גארנישט קיין לעכט, קענסט דאך זען.

Speaker 1: קען מען פלעין אויסקערן און זען, יא.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

Speaker 1: אבל אכסדרה שאורה רב, א פלאץ וואו ס'איז באלאכטן, אכסדרה איז א צימער וואס האט נישט קיין ווענט, ממילא איז עס גוט באלאכטן, איז אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, ווייל דער עיקר איז מ'זאל עס זען, ס'איז נישט עפעס א גזירת הכתוב פון א לעכט.

אמצע החצר — העופות מצויין שם

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, אין די חצר דארף מען אויך קוקן אין די ווינקלעך, אבער אין די צענטער פון די חצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, אין אזא פלאץ איז דא עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אויב פאלט עפעס אראפ וועלן עס די פייגלעך עסן. ממילא דארף מען ווייטער נישט קיין בדיקה, מ'קען אננעמען אז די פייגלעך האבן עס געגעסן.

חידוש: היינטיגע הייזער מיט גרויסע פענסטערס

Speaker 1: אפשר אין אן אמאליגע צייטן איז נישט געווען אזויפיל פענסטערס, די ציור וואס די חכמים האבן געטראכט אז ס'וועט גענוג זיין די זון איז נאר אן אכסדרה, וואס איז אפן אינגאנצן פון די זייט אדער פון איין זייט.

היינט בויעט מען מיט זייער אסאך גרויסע פענסטערס אין יעדע צימער, סאו בייטאג איז גאר לעכטיג. איך מיין אז ס'איז אין אן אמאליגע וועג פון בויען, א נארמאלע הויז האט נישט געהאט גרויסע פענסטערס.

סאו היינט וועט יעדע צימער האבן די דין פון אכסדרה, א פלאץ וואו ס'איז באלאכטן. איך מיין אז בייטאג, וואס איז א צימער מיט פענסטערס?

Speaker 2: יא.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, שוין, די אמצע החצר איז ווייל ס'איז א חזקה אז די פייגלעך עסן, ממילא דארף מען בכלל נישט קוקן, אדער ממילא איז עס עכט בטל. אויב פאלט אמאל אראפ עפעס א בלעטל, איז אונז בודק, ס'פעלט נישט אויס בדיקה אין א פלאץ וואו אונז האבן אז פייגלעך וואלטן זיכער געגעסן.

Speaker 2: זייער גוט.

Speaker 1: שוין, נאך הלכות פון בדיקה. זאגט דער רמב"ם, "חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו", צווישן צוויי צימערן איז דא א לאך, און לאמיר זאגן ס'איז א פלאץ וואו מ'לייגט דארטן חמץ. און וואס איז די הלכה?

דארף מען נישט כאילו אויפגראבן און טון עקסטרע פעולות צו ממש אנקומען ביז איבעראל פון די לאך, נאר יעדער איינער דארף טרייען זיין בעסט. "זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת". יעדער איינער דארף גיין אין זיין חלק פון די לאך ביז וואו ס'גייט. "והשאר מבטלו בלבו". די איבריגע, די פלאץ וואו ס'איז... ווי ביידע קענען נישט ריטשן, איז גענוג די ביטול בלב.

אזויווי מיר האבן געלערנט אז די ביטול בלב איז דאך די עיקר, און די תקנת חכמים פון בדיקה איז נאר וויפיל ס'איז שייך. זיי האבן נישט מחייב געווען צו טון עפעס, איך ווייס נישט, אזעלכע זאכן ווי צו ווארפן א וואנט אדער אזא סארט זאך.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

Speaker 1: ווייטער, ס'איז דא דא נאך א שורה אין די רמב"ם, אין געוויסע גרסאות איז נישט דא, לייגט ער צו, אבער דאס איז צווישן צוויי אידן זאל יעדער איינער זוכן.

אבער אויב איינער וואוינט לעבן א גוי, "חור שבין ישראל לגוי", זאל מען נישט בודק זיין, ווייל דער גוי גייט פילן עפעס, דער גוי באבערט אין די לאך לעבן אים, און ער שטייט דארטן ביינאכט אנגעטון מיט די בגדי שבת לכבוד המצוה, מיט א לעכט, ער גייט אויסקוקן ווי ער טוט דא עפעס ריטשועלס, און ער וועט זאגן "מעשי כשפים", ער טוט עפעס כישוף, ער פארכישופ'ט מיר, ער מאכט קללות, איך ווייס נישט וואס, ער טוט א פולסא דנורא, און ס'גייט ברענגען א סכנה. דארף מען נישט בודק זיין אין אזא פאל.

ווייטער, ווייל די זעלבע סיבה, וואס איז נאר א דרבנן דארף מען עס נישט טון במקום ווען ס'איז א חשש סכנה.

דיסקוסיע: דער מגיד משנה איז נישט גורס; דער רמב"ם'ס שיטה אין כישוף

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, די אלע זאכן איז... איך וויל נאר זען וועגן דעם, דער מגיד משנה זאגט אז ער איז נישט גורס די שטיקל. איך זע אויך אין מיין דרוק וואס איך ברענג דא, שטייט עס טאקע אין אשתנאי רב שילת.

און איך טראכט אז דאס האט מסתמא צו טון מיט דעם וואס דער רמב"ם האט נישט געגלייבט אין כישוף. סאו אפילו די גוים, לויט'ן רמב"ם, גלייבן נישט אין כישוף. סאו אויב דער גוי איז א רמב"מיסט...

Speaker 2: ניין, דער מגיד משנה ברענגט אז ס'איז דא א מחלוקת אין א גמרא, און ס'איז דא וואס זאגן אז מ'זאל נישט חושש זיין.

Speaker 1: קען זיין אז דער רמב"ם פסק'נט אז אויב דער גוי איז א רמב"מיסט... איך מיין, דער עיקר פוינט איז דאך אז די חכמים האבן נישט גוזר געווען די גזירה במקום חשש סכנה.

Speaker 2: דאס איז אמת, דארט האט דאך די גמרא צוגענומען וועגן סכנה, וועגן א מקום שכיח חזקה הייסט דאס, קען מען זיך נישט נאמן זיין, און קען מען, ס'איז א מצוה.

Speaker 1: אבער איך טראכט אז אפשר די גוי איז אריינגעפאלן בטעות, ער גלייבט שוין אין כשר.

Speaker 2: אקעי.

כלל: עד מקום שידו מגעת

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, האסטו יעצט געלערנט וועגן זוכן אין נאכט. ס'קען זיין אז ס'איז בכלל, אויב דו פארשטייסט אליין אז א סכנה דארף מען נישט, דאס הייסט אז עד מקום שידו מגעת.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: דאס הייסט, מ'זעט דא אז אויב מ'קען נישט...

Speaker 2: אה, דאס איז טייטש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

דער כלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, די הלכות, איך האב דאך יעצט געזאגט מ'דארף טשעקן אין לעכער, גייסטו ווערן צומישט און מיינען אז מ'דארף טשעקן איבעראל.

זאגט ער, ניין, איך רעד אין לעכער ווי ס'מאכט זיך אז מ'זאל אריינלייגן דארטן חמץ. אבער כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, א פלאץ וואו מ'לייגט נישט דארטן קיין חמץ, אבער וואס מ'מיינט אין מכניסין לו חמץ, אטליסט אזוי אין די גמרא, איז נישט ווי מ'לייגט נישט יעדן טאג, נאר וואו ס'איז נישט דא קיין סיבה צו טראכטן אז מ'האט געלייגט חמץ, ווייל אפילו א פלאץ ווי די ציור אין די גמרא איז אז אפשר דער שמש גייט ווערן לייגן אראפ זיין ברויט.

א פלאץ וואו מ'לייגט נישט קיין חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: פייגלעך האבן עס אוועקגענומען

ס'שטימט אויך מיט די הלכה פון אין די חצר דארף מען נישט וועגן פייגלעך. ס'איז אינטערעסאנט אזא חזקה, ווייל זיי האבן עס שוין אוועקגענומען. מ'לייגט יא חמץ, אבער זיי האבן עס אוועקגענומען. אבער מ'קען זיך פארלאזן אויף סברא און אויף חזקה.

דוגמאות פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ

איז גייט יעצט דער רמב"ם אויסרעכענען דוגמאות פון פלעצער. לכאורה א בית, מ'האט יעצט גערעדט וועגן א לאך דארף מען יא, אבער דאס איז אינמיטן. דארטן וואו דער מענטש ריטשט, לייגט ער אמאל אריין זאכן.

אבער לעכער אויבן אדער אונטן פון די הויז, וואו ס'איז נישט די ריטש פון וואו מענטשן לייגן נארמאל חמץ. אדער גג היציע, די דאך...

הלכה ב (המשך) — וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט

Speaker 1: ער זאגט אז די יציאה איז אזא קליינע סטאראדזש פלאץ לעבן די הויז, און ס'קומט מיט אזא שיפע דעכעלע העכער דעם. און אויב יא אז ס'איז א שיפע דאך, איז נישט א פלאץ ווי מ'לייגט עפעס ווייל ס'וועט ארויפפאלן. אדער ורפת בקר, א שטאל, אדער ולילין, א שטאל פאר טשיקענס. מטבן, א פלאץ וואו מען האלט טעבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, ווייל ער גייט שוין זאגן די פארקערטע פון דעם. אוצרות יין ושמן, ווי למשל ווי ס'ליגט אוועקגעלייגט אין גרויסע פעסער וואס מ'גייט נישט דארטן אינמיטן די סעודה נעמען. ובית דגים גדולים, די פלאץ וואו ס'ליגט אוועקגעלייגט גרויסע פיש, איז נישט די פלאץ וואו מ'קומט אינמיטן די סעודה נעמען פיש, ווייל מ'דארף פאר דעם א מעסער, ס'איז נישט פראקטיש.

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן נאר, ער ווייסט אז זכרין איז להם חמץ, אז מ'האט אמאל געלייגט דארטן חמץ.

אבער וואס יא? אוצרות שכר, די פלאץ וואו מ'האלט ביר, ס'איז אנדערש ווי אוצרות יין וואס מ'האט גערעדט פריער. שכר רעדט מען דא מסתמא פון די נישט חמץ'דיגע ביר, יא? די ביר פון תמרים. אבער אז מ'גייט דארטן אינמיטן די סעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו וואו ס'ליגט די וויין, וואס מ'קען גיין אינמיטן די סעודה נעמען פון דארטן וויין. ובית המלח, די זעלבע זאך, די פלאץ וואו מ'האלט די זאלץ. ובית השעוה, די פלאץ וואו מ'האלט די שעוה צו מאכן לעכט. די אלע זאכן גייט מען אינמיטן די סעודה. די לעכט האט זיך אויסגעלאשן, גייט מען נעמען נאך שעוה פאר לעכט. ובית דגים קטנים, די פלאץ וואו מען האלט די פיש, וואס איז שוין יא קלענער צו שטיקל, גרייט אויף צו נעמען ביי די סעודה. ובית העצים, די פלאץ וואו מען האלט די האלץ, גייט מען אינמיטן די סעודה נעמען האלץ. ובית המורייס, די פלאץ וואו מען האלט די געווייקטע פישלעך. או חורי הבית האמצעיים, די לעכער פון די הויז וואס איז אינמיטן פון די הויז, וואו ס'איז די פלאץ וואו מ'ריטשט גרינג, וכיוצא באלו, ענליכע פלעצער פון דעם, איז יא צריך בדיקה.

דא זאגט מען נישט אויב ער ווייסט, נאר אפילו ער ווייסט נישט, אבער דאס איז די חזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם ענין איז אז אין אזעלכע פלעצער מאכט זיך אז מ'זאל אריינלייגן חמץ.

דער כלל פון ידיעה vs. חזקה

זאגט דער רמב"ם, אפילו אין די פלעצער איז נישט פשט אז די סתם איז שטערקער ווי דיין ידיעה. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. אלץ ווען ער ווייסט נישט. ווען ער ווייסט נישט, זאג איך אז די זאכן האבן א חזקה אז נישט, די זאכן האבן א חזקה אז יא. אבער ווען ער ווייסט, גייט מען אינגאנצן נאך זיין ידיעה, לחומרא און לקולא.

הלכה ב (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, כשבודק המרתף, ווען מ'טשעקט די מרתף, די פלאץ וואו מ'האלט די וויין. וויין פלעגט מען האלטן אין א מרתף, ווייל ס'איז א פלאץ וואו ס'האלט זיך קאלט, וויין דארף א גוטע טעמפעראטור. איז ווי ווייט דארף מען טשעקן? מ'דארף נישט טשעקן אין די גאנצע מרתף, נאר די פלעצער וואו ס'מאכט סענס אז מ'זאל פון דארטן נעמען. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. אין די משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אין די מרתף מ'דארף טשעקן, און דער רמב"ם זאגט אונז די הלכה, מ'דארף טשעקן די שתי שורות החיצונות. די צוויי שורות זענען די מערסטע נאנט צו וואו דער מענטש קומט אריין, וואס איז די מערסטע עקספאזד. וואס מיינט? שהיא העליונה, די אויבערשטע שטאק, וששלמטה ממנה, די צווייטע שטאק. יא, דאס זענען די דעטאלן פון ווי אזוי ס'פלעגט אמאל ליגן אין די וויין סטאר.

אקעי, נאך א וויכטיגע זאך וואס דער רמב"ם האט געזאגט.

הלכה ב (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

דער רמב"ם'ס פירוש vs. רש"י

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי: וואס טוט זיך אויב א מענטש האט שוין... די גמרא זאגט עס אויב ער האט שוין בודק געווען, אבער א מענטש קען דאך יעצט אנהייבן טראכטן, אין הכי נמי, די פלאץ איז נישט א פלאץ, בית דגים גדולים איז נישט א פלאץ ווי איך לייג אמאל אראפ חמץ, אבער ס'מאכט זיך דאך מזל, איך וועל עס טראגן זאכן פון איין פלאץ אין צווייטן. זאגט דער רמב"ם, ניין, אין חוששין, מ'דארף נישט חושש זיין, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. אז אפשר איבעראל זאל הייסן א מקום שמכניסין בו חמץ, ווייל ס'איז דאך דא בעלי חיים וואס טראגן זאכן. זאגט דער רמב"ם, ניין, שאם נחוש, אויב גייט מען חושש זיין פון איין פלאץ צו די אנדערע, גייט מען אנהייבן חושש זיין מער און מער. ס'איז דאך, מ'קען אייביג טראכטן אזעלכע מיני חששות, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה קען מען אנהייבן אז די פייגלעך עסן, אבער אין א גאנצן פלאץ וואו אונז ווייסן זיכער אז ס'קומען פייגלעך. אבער על כל פנים, דער רמב"ם זאגט אז מ'טאר נישט, מ'דארף טאקע חושש זיין אזוי ווי מקום, אפשר האט מען געלייגט חמץ, אבער נישט איבערטרייבן.

רייט, דער רמב"ם'ס פירוש, זאגט דער מאור עינים, די משנה איז מסביר אז די משנה רעדט זיך נישט, אזוי ווי רש"י לערנט אז דאס רעדט זיך נאך די בדיקת חמץ, אז מ'זאל מורא האבן אפשר האט ער יעצט בודק געווען דא, און שפעטער איז געקומען א חיה און גענומען דארט. נאר דער רמב"ם רעדט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בחמץ. אז מ'זאגט נישט, אין יעדע פלאץ איז אפשר א מקום ווייל עפעס א חולדה קען קומען.

דער רמב"ם טייטשט, וואס קומט אריין מעיר לעיר. פארשטייסטו דאך אזוי?

Speaker 2: יא, ווייל מעיר לעיר דארטן מיינט מען אין א שטאט ווי די גאנצע שטאט שוין פון ביום החמישון, ס'איז נישט דער רמב"ם. דער רמב"ם זאגט אז פירוש רבינו איז יא פארקומען.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט אזוי גוט דער רמב"ם'ס פירוש, ווייל דער שא"כ מאכט נישט קיין סענס, אדער מאכט ווייניגער סענס אין מיין קאפ. דאס מיינט די לשון מעיר לעיר. די ווארט ואין לדבר סוף שטימט זייער גוט מיט דער רמב"ם. מ'הערט וואס דער רמב"ם זאגט אז... אז מ'קען נישט איבערטרייבן נישט חששות. אקעי, אלס תשעה, מ'איז נישט חושש אזוי ווייטער. אבער די גאנצע מנין בית לבית, מעיר לעיר, דאס סאונדט עפעס אנדערש. די אין ענין ואין לדבר סוף סאונדט מער ווי רש"י'ס פשט אז ס'רעדט זיך נאך די בדיקה, און אפשר האט מען נישט צוריקגעשטעלט.

דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ

Speaker 1: מ'קען עס געבן אזא שטיקל הלכה'דיגע כללים זאך, אז די אלע זאכן זענען דאך דרבנן'ס. נארמאלע רייט וואלט מען געזאגט אז ספקא דרבנן דארף מען נישט מחמיר זיין, אבער זעסט דאך אז די חכמים האבן יא געזאגט, אפשר האט מען געלייגט חמץ, זעט מען אז מ'האט יא חושש געווען אויף א ספקא דרבנן. בדיקת חמץ איז דאך די רבנן.

Speaker 2: יא, אבער דאס איז די מצוה. ס'איז נישט קיין מצוה אויף חושש'ס.

Speaker 1: וואס קענסטו זאגן פלעצער וואו ס'איז דא אן ערנסטע חזקה? אין די קיטשן. אבער גיין אינדרויסן פון די קיטשן איז דאך שוין נאר א ספקא דרבנן. אבער מ'זעט אז ניין, מ'האט יא מחמיר געווען אין דעם.

Speaker 2: זאגט רבן, מ'האט נישט מחמיר געווען מיט דעם עד אין שיעור. מ'האט מחמיר געווען אין דעם...

Speaker 1: איי, איי, איי. שוין. אקעי, ווייטער.

הלכה ג — הניח עשר חלות ומצא תשע

Speaker 1: יעצט גייט מען לערנען... יא, לאמיר לערנען... איינמאל מ'האט געלערנט אז מ'טאר נישט צופיל חושש זיין, גייט מען לערנען וואס מ'קען אלץ חושש זיין. וואסערע מיני מעשיות קען זיך אלץ מאכן? לויט די רמב"ם שטומט עס זייער גוט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה. דאס שטייט איין חושש, און ס'רעדט זיך אז מ'זאל נישט זאגן אז יעדע פלאץ איז א בחור פון הכניסים וחמורים. אבער... וכן, ווייטער, אבער... וואס איז... אוי, וואס האט יא א גוטע ריזען חושש צו זיין, דארף ער יא חושש זיין.

וואס טוט זיך אזא פאר? א מענטש האט בודק געווען ליל ארבעה עשר, און ס'איז דא דער מנהג, ס'זעט אויס פון דא קומט דער מנהג אז מ'מאכט צען ברעקלעך. יא, ס'איז דא דער נומער, צען ברעקלעך. "והניח עשר חלות" — ער האט אראפגעלייגט צען שטיקלעך ברויט, אדער צען... ס'זעט אויס חלות מיינט צען כזיתים. א חלה מיינט א...

Speaker 2: יא, אבער ער רעדט פון גאנצע, נישט פירורין. א חלה מיינט א רעפטל, א בולקע, איך ווייס נישט ווי אזוי.

Speaker 1: יא, אבער איך זאג סתם אז סתם א כזית, ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר אנדערש, די הלכה איז שוין געווען אנדערש. און אבער די חלה מיינט א גאנצע שטיקלעך.

Speaker 2: יא, איך זאג סתם אז ער רעדט מיר דא א גרויסע שטיקלעך.

דער פאל און דער דין

Speaker 1: און ער קומט צוריק די נעקסטע טאג ווען ער וויל מאכן ביעור חמץ, און ער טרעפט נאר ניין.

Speaker 2: יא, רבי, איך מיין צו זאגן, ער קומט צוריק און ער טרעפט נאר ניין, ס'טייטש איינע פון זיי איז נעלם געווארן.

Speaker 1: איז וואס וואלט מען ווען דו האסט געקענט זאגן? וואלט מען געקענט זאגן, איך ווייס, מ'דארף נישט חושש זיין, ס'איז נאר א דרבנן, מ'דארף נישט חושש זיין. ניין, "הרי זה חושש", מ'דארף יא חושש זיין. און "וצריך לבדוק פעם שנית". די מצוה פון בדיקה הייבט זיך אן פריש אמאל. מ'דארף... ס'איז דאך פשוט, ווייל ער ווייסט דאך יעצט אז ס'איז דא...

Speaker 2: אה, פארוואס?

Speaker 1: ווייל דא זאגט מען א רעגערערער חולדה, או עכבר בודאי. און דאס וואס מ'זאגט אז מ'דארף נישט חושש זיין אזא חולדה טראגט פון איין פלאץ צו די אנדערע, איז ווען אונז זאלן נישט קיין ריזן צו טראכטן אזוי. אבער דא איז דאך דא עפעס א רגלים לדבר אז ס'איז א וודאי. ס'איז א וודאי, ס'איז יא וודאי. וואו איז געגאנגען די צענטע שטיקל?

Speaker 2: קען זיין אז מ'רעדט דא אז ס'איז נישט... אויב איז א וודאי וואלט נישט געווען קיין חידוש. דאס וואס האסט פאררעכנט געזען צען איז געווען א טעות.

Speaker 1: וואס איז געשען?

Speaker 2: העלא? זאגט מיר, ניין, א חולדה קען קומען. וואס ווייסטו בודאי?

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, יא, בודאי. די הלכה איז, דאס זאג איך, דו ביסט אפשר ווארד אז מ'איז יא חושש און מ'איז נישט חושש. אויב איך ווייס, און די הלכה איז בעיסיקלי אז יעצט ווייס איך אז ס'איז דא פארלוירן א שטיקל חמץ. דארף דוקא א חולדה, ס'קען זיין א מלאך צו קענען.

Speaker 2: ניין, אבער איך קען נאך אלץ הערן, וואס איז די אנדערע? ווייל אנדערע סברא וואלט געווען?

Speaker 1: ס'איז נישט דא קיין אנדערע סברא. ער וויל נישט דא זאגן אז אויב ס'איז דא וודאי חמץ אין די הים דארף מען נאכאמאל בודק זיין. דאס איז דאך פשוט אז ס'איז דא א נייע חובת בדיקה. אבער דא קען מען דאך אויך טראכטן אז די חולדה האט עס אפשר געטראגן זייער ווייט אוועק. ס'איז ווייטער נאר א ספק. די חולדה האט עס אוועקגענומען, אבער איינמאל... יעדע בדיקה איז א ספק.

Speaker 2: איך פארשטיי וואס דו זאגסט? דארף ער טשעקן. אויב ער טשעקט און ער טרעפט נישט, האט ער נישט געטראפן. ער איז דאך יוצא געווען זיין חיוב בדיקה. אבער יעצט ווייסטו זיכער אז דא אין דעם צימער איז דא עפעס א חמץ. וואס מ'האט דיר געטראפן?

Speaker 1: יא, נישט זיכער. דו ווייסט זיכער אז ס'איז נישט בדוק, ס'איז דאס ווארט אויס בדוק, ווייל ס'איז זיכער דא עפעס א שטיקל וואס איז נערוואר דא, וואס איז ערגעץ דא און ער זעט עס נישט.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: שוין, און ווייטער, ווייטער.

הלכה ג (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

Speaker 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, אזא פאל, א מענטש זעט אן עכבר אריינקומען אין שטוב, חמץ בפיו אחר בדיקה, מ'האט שוין בודק חמץ געווען, דא זעט ער א מייזעלע מיט חמץ. איז אויכעט, הגם, מען קען טראכטן אפשר איז עס פון ערגעץ אנדערש אדער וואס, אבער ניין, צריך לבדוק פעם שניה. ס'גייט אריין אין דיין הויז, דער מייזעלע פארט אריין אין דיין הויז מיט חמץ. איז דארף מען מורא האבן אז דער מייזעלע גייט עס איבערלאזן דא ערגעץ אין דיין הויז. איז צריך לבדוק פעם שניה, דארף מען מאכן נאכאמאל בדיקת חמץ.

אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, ער האט געטראפן קליינע ברעקלעך, דאס מאכט אים טראכטן, אה, דער עכבר האט עס אויפגעגעסן, און ס'האט געברעקלט ווען ער האט געגעסן. אין אומרים, קוק, ער כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, איך האב דאך דא אפילו עפעס א ראיה אז ער האט עס אויפגעגעסן. ניין, דאס איז נאר אן assumption. און מ'טוט נישט, אלא חוששין אז ער האט יא איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אה, דו זעסט די ברעקלעך? אפשר די ברעקלעך איז געווען. דארף מען פריש בודק זיין.

ווייל טאקע זעט אז א תינוק איז אנדערש, אבער אן עכבר, ווייל ס'איז נישט דער דרך פון אן עכבר עמיצדער צו מאכן פירורין. סאו, דער פירורין האט נישט צו טון. מסתמא דער עכבר האט נאך אלץ באהאלטן דעם שטיקל ברויט ערגעץ, און דער פירורין איז סתם, ס'האט נישט באמערקט פריער, ס'איז געווען פירורין. אדער דו האסט יא באמערקט, נישט די פוינט, ס'האט גארנישט צו טון.

אם לא מצא קלום, אויב ער טרעפט נישט גארנישט ביי די חור או חלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט': תינוק וככר בידו – דין פירורין

Speaker 1: האסטו אפילו די רגלים לדבר, די ברעקלעך איז די עווידענס אז די קינד האט געגעסן די ברויט. פארוואס? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, קינדער ברעקלען ווען זיי עסן, אבל אין דרך עכבר לפרר, מייזלעך ברעקלען נישט. ואם לא מצא פירורין כלל, אבער אויב האט ער נישט געטראפן קיין שום ברעקלעך, ווייטער איז יא די זעלבע דין אזוי ווי פריער ביי די עכבר, און מ'דארף בודק זיין אפשר האט די קינד עס נישט געגעסן, נאר עס אוועקגעלייגט ערגעץ.

חידוש: פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות

Speaker 1: עפעס וואס מ'זעט דא אינטערעסאנט איז אז די פירורין אליינס, לכאורה קיינמאל דארף מען נישט בודק זיין. אזוי קומט אויס דא אזוי קלאר, ווייל ס'שטייט נישט אז מ'דארף אויפקלייבן די פירורין. און דו זעסט אז אויב ס'איז פירורים, זאגט מען "אה, ער איז פטור", ווייל ס'איז דאך די פירורים פון דעם. פירורים איז סתם אזוי בטל. איך ווייס נישט וואס ס'שטייט. ס'שטייט דא אז פירורים איז נישט א זאך וואס מ'דארף בודק זיין. אזוי שטייט, איך מיין, לכאורה בפירוש אין די הלכה. פירורים יהא הפקר.

Speaker 2: אה, יעצט זאגט מען ביי מצות ברקים.

Speaker 1: יא, איך ווייס נישט וואס ס'האט צו טון. מ'דארף נישט מפקיר זיין. ס'איז ממש הפקר. ס'איז נישט חשוב כעפר, ס'איז כעפר. אזוי זעט אויס.

Speaker 2: יא. איך ווייס נישט. ס'איז דאך נאר א דיוק.

Speaker 1: ניין, אזוי איז טאקע. אין הלכה זאגן זיי אז זאכן וואס האבן בכלל נישט קיין חשיבות, קליינע ברעקעלעך, איז ממש גארנישט חשוב.

Speaker 2: יא. אקעי. יא, ווייטער.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר לערנען ווען ס'איז דא ספיקות. ביז יעצט ווען מיר לערנען אז ס'איז זיכער אז ס'איז געבויט אויף די זעלבע. ס'איז געבויט אויף די זעלבע סיטואציע, דאס הייסט אז ער האט געבלאזט צען און ס'איז געבליבן נאר ניין. אבער ס'איז נישט א ספק צו די ניין איז א חמץ אדער מצה. בקיצור, אלעס איז אין די ענליכע סיטואציע אז ער ווייסט אז ס'איז געבליבן עפעס, אבער ס'איז נישט ודאי אז ס'איז געווען א שטיקל, נאר אזא ספק.

מחלוקת רמב"ם וראב"ד: צו די הלכות געהערן צו בדיקה אדער ביטול

Speaker 1: און די רמב"ם לערנט אז די אלע הלכות האט צו טון מיט הלכות בדיקה. זייער אינטערעסאנט. דער ראב"ד מיינט איך דינגט זיך, ווייל דער ראב"ד זאגט אז ער פארשטייט נישט, אויב ס'איז א ספק דארף איך גלייך זיין...

Speaker 2: יא, זעסטו אז דער ראב"ד דינגט זיך?

Speaker 1: איך וויל לאזן דא אין הלכה. הלכה י', זאגט דער ראב"ד, אז ער איז נישט מסכים די גאנצע זאך, ווייל דער ראב"ד זאגט אז די אלע הלכות, די חירות שטייט אין די גמרא, די אלע ספיקות רעדט זיך לערנען ביטול וואס איז מדאורייתא, אבער בדיקא איז דאך נאר מדרבנן. ס'דארף דאך זיין סתם אז די רגע וואס ס'איז דא א ספק דארף זיין ספק דרבנן לקולא, און מ'דארף נישט קענען מאכן... חוץ דעם איז דער ראב"ד מחילק אויף פארשידענע פון די רמב"ם'ס כללים וואס ער מאכט דא.

על כל פנים, די עצם הלכה, דער רמב"ם זעט נישט אויס אז ער איז מדרבנן. קען זיין אויב ס'איז א רוב אז ס'איז א ספק, דארף מען וויסן. ספקי דרבנן דארף עס יא מחמיר זיין, אבער באופן יסודי, איך מיין אז ס'איז דא א מחלוקת צו די אלע הלכות האבן מיט הלכות בדיקה אדער מיט הלכות ביטול.

קשיות אויפן ראב"ד

קשיא א': בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות

Speaker 1: איך פארשטיי נישט די ראב"ד'ס זאך, ווייל די גאנצע דין בדיקה בכורים ובזדקים זאגט אז איך פארלאר מיך נישט אויף זיין. וואס מיינט בדיקה? אז איך פארלאר מיך נישט. בדיקה בכורים ובזדקים. מ'דארף זוכן אפשר דא אין א לאך. אין א לאך איז דאך שוין א ספק.

Speaker 2: יא, באט דאס איז דאך די זעלבע זאך.

Speaker 1: דאס ווארט בדיקה מיינט אז מ'דארף נאכזיכן. דאס איז בכלל...

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים.

קשיא ב': ביטול איז נישט ספעציפיש

Speaker 1: אבער די אנדערע זאך וואס מ'וואונדערט מיך אויף די ראב"ד איז אז ביטול איז דאך נישט... ער קען דאך א גאנצע וועלט זאגן, אלעס איז בטל, אלעס איז בטל. ווי געשעט די אלע גרויסע שווערע ספיקות? ביטול איז דאך נישט אויף די ספעציפיק שטיקל ברויט. ביטול איז דאך אז אויב ס'איז דא סיי וועלכע חמץ, אדער... ווערט דאך געזאגט ביי די וועי.

Speaker 2: לויט דיר ווערט דאך דאס געזאגט.

Speaker 1: ניין, איך פרעג. אדרבה, זאגט ווי מיר. דער ראב"ד האט געזאגט אז גארנישט וועגן חמץ וואס דו ווייסט נישט. ס'איז נאר געשטאנען אז ביטול מיינט אז ער נעמט חמץ און עס איז מבטל. ס'איז נישט געשטאנען גארנישט, ער איז מבטל א חמץ מלבו. ער האט נישט געזאגט פון א געוויסער, ער האט נישט מבטל זיין, ווי ס'איז דא אלע חמץ איז בטל.

Speaker 2: דאס זאגסטו.

Speaker 1: און דאס שטייט נישט נאכנישט געשטאנען, נישט מהר"ם אביסל איז נישט געשטאנען. איך זאג, אין דער ראב"ד זעט עפעס אויס ווי... דער ביטול דארף זיין ספעציפיק. אויף דעם ספעציפיק שטיקל, ער דארף וויסן וואו ס'איז?

Speaker 2: ניין, מ'דארף וויסן אז ער איז נאך חייב, נאר מ'האט נישט מבטל געווען, האט ער ארויפגענומען פון פאלי רב.

Speaker 1: די אלע ספיקות, למי נפקא מינה, איך ווייס נישט. און ווי ס'מאכט זיך בכלל אזעלכע סארט מעשיות? און איך געדענק אז דער מגיד משנה האט נישט קיין צייט צו לערנען די אלע הלכות.

Speaker 2: יא, לאמיר זען. ניין. איינער. אהם... וואו, דו ביסט זייער ביסי. יא יא. וואס יא יא?

Speaker 1: אבער איינער רעדט וועגן דעם, צו די בדיקה דארף זיין ספעציפיש אויף די חמץ וואס מ'ווייסט?

Speaker 2: בדיקה?

Speaker 1: איך מיין די ביטול. אונז האבן נישט געלערנט גארנישט ביזדערווייל וועגן...

Speaker 2: אבער דו זעסט עס יא דא אין די הגר פון ראב"ד.

Speaker 1: ער מיינט נישט דאס, ער מיינט צו זאגן אז ס'איז נישט קיין נושא פון בדיקה, ער מיינט נאר אז ס'דארף מבטל זיין.

דיון: ווי אזוי מאכט מען ביטול?

Speaker 1: לאמיר פארשטיין, א נארמאלער מענטש דארף... וואטעווער דער רמב"ם האט געזאגט אז מ'דארף עפעס זאגן ביי די ביטול?

Speaker 2: אבער אין די גמרא זעט מען אז ס'איז דא אזא זאך וואס מ'דארף טון, רייט?

Speaker 1: די שאלה איז, דער מענטש דארף נאך מבטל זיין זיין חמץ. אויב ער האט נישט קיין חמץ, לאמיר זאגן, ביי אונז שטייט שוין אין די סידור מ'איז מבטל יעדע וואך, כאפסטו נישט די מעשה. אבער ס'שטייט נישט אין די גמרא אז ס'איז דא אזא סידור, און דער רמב"ם שטייט נישט אזא סידור. ס'שטייט, אויב א מענטש ווייסט אז ער האט חמץ, דארף ער מבטל זיין. דארף ער יעצט מבטל זיין. און ביי די וואך, דו מיינסט אז ער האט מבטל זיין עפעס א גרינגע זאך, וועט ער זאגן, מ'דארף עס טאקע מבטל זיין. ס'איז זייער שווער. איך ווייס נישט צו דאס איז דער אמת.

סיכום המחלוקת

Speaker 1: און דער מחלוקת זאגט זיך בעיקר אן אויף די אנדערע שאלה, צו ס'איז דא ספיקא דרבנן אויף די ענין פון בדיקה. זעט אויס וואס דער רמב"ם האט געהאלטן אז מ'זאגט נישט אויף דעם ספיקא דרבנן, אפשר ווייל די דינסט בדיקה אליין איז אז מ'דארף נאכגיין, מ'דארף פארזיכערן, און מ'קען זיך פארלאזן נישט אויף ספיקות. דאס איז א שיינע סברא וואס מ'דארף טראכטן וועגן דעם.

אבער איך פארשטיי יא, דער אביס פשט, דאס וואס דו זאגסט אז דער אביס פשט שטימט נישט, איך קען נישט אז ס'שטימט נישט, ווייל די גאנצע זאך איז אביסל טעארעטיש. אזוי ווי אין די גמרא קען זיין טויזנט צוויי, כאילו נאר ער איז חייב חטאת, און ס'איז נישט דא קיין וואס מען ברענגט נישט קיין חטאת. ס'איז דאך אויב ער איז עובר אדער נישט עובר. און וואס מיינט עובר? עובר איז דאך זיכער נאר עובר אויב ער איז נישט מבטל, רייט? און דאס מיינט אז ער דארף מבטל זיין. פרעגסטו, כזלו מאכן א ביטול על צד שוואס ער דארף. ער קען נישט, אבער מ'רעדט באופן אזוי. ס'איז פראקטיש, פראקטיש.

דיגרעסיע: דער טור'ס ענוותנות

Speaker 1: אויב איך געדענק, איך האב געדענקט די טאג, אדער איינער וואס איך האב געזען אין ילחת פסח שרייבט אויף וואו איז די טור אין די הלכה, ס'איז א צייכן צו למשל ווי מ'קוקט אין די טור. אויב איך געדענק, און... יא, אויב איך געדענק, און תור איז זייער גוט, איך האב געדענק געווען. תור אין חיים תל"ט ברענגט די סיכום פון די הלכות פון די ראש, נישט פון די רמב"ם, און ער פירט אויס אזוי: יש דיין סתרמב"ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. ער שרייבט זיין סך הכל, און לכאורה די ריזען פארוואס ער טוט דאס איז ווייל ס'מאכט זיך נישט אזוי פיל די שאלות. ס'איז זייער מעגליך, די סיבה פארוואס ס'איז דא אזוי פיל קליינע הלכות איז ווייל ס'איז דאך דא א דין, מ'זאגט א שבת הגדול דרשות, ס'איז דא א דין שלשים יום דארף מען זאגן דרשות, דארף מען רעדן וועגן הלכות פסח, ס'דארף דאך זיין חומר, יא? ס'איז דא גענוג פראקטישע זאכן פסח, ניין?

איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, פאר אונזער דמיון אלעמאל אז די פוסקים זענען געווען מלאכים, זיי האבן געהאט אלעמאל כח צו לערנען. דער טור האט געטרייט, ער האט געמאכט ארבעט שווער, ער האט געשריבן א ספר אויף גאנץ שולחן ערוך, אן צו רעדן פונעם בית יוסף.

אבער איך וועל דיר זאגן, איך האב געזען אין פרשת ואתחנן ביי די עשרת הדברות, זאגט רש"י אויף די ערשטע שטיקל פון די עשרת הדברות, אז די עשרת הדברות איז אויך שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. און דאס איז סתם רבינו אן ענוותן, ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר'ן, ווייל איבעראל דארף שטימען ווען מ'לערנט חומש רש"י פון די וואך. אה, דאס איז ווייל אין רש"י'ס צייטן איז דאך נישט געגאנגען אזוי פויל, ער האט זיך פארגעשטעלט אז דער עולם וועט צוריקקומען שוין.

דער היינטיגער ספר, קודם כל, ער וויל מאכן גראב זיין ספר, ס'איז דאך ביליג די פעיפער. און צווייטנס, ער טראסט נישט דעם עולם אז דו וועסט צוריק טשעקן בכלל. מ'דארף יעדע זאך איבערזאגן, כולהו ואילו עולהו, צען מאל אפשר וועט עס דער עולם לערנען.

הלכה י': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. זאגט דער הייליגער ראב"ן, אקעי, לאמיר טרייען צו לערנען, אבער אויב דו ווייסט אז א למדן איז זייער העפי מיט דיר.

Speaker 2: יא, ס'איז לעבעדיג.

Speaker 1: יא, ס'איז ענליך צו די הלכות פון תשע ציבורין, ווארעווי, תשע חניות. איז אזוי, שני ציבורים, ס'איז דא צוויי פיילס פארדעם. הניח תשע ציבורין, יא, דא הייבט זיך אן.

Speaker 2: יא, יא.

Speaker 1: הניח תשע ציבורין של מצה, א מענטש האט אנגעגרייט זיין פסח, און ער האט איבערגעלאזט ניין פיילס פון ברויטלעך וואס זענען מצה'דיגע ברויטלעך, ואחד, און ס'איז געווען איין פייל פון חמץ. איז געקומען אן עכבר ונטל. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו ער האט גענומען חמץ, צו ער האט גענומען מצה.

Speaker 2: יא, די גמרא זאגט דאך אויף דעם, חילדא איז דאך נישט קיין נבואה, סאו ער ווייסט נישט צו נעמען נאר פון די כשר'ע, יא?

Speaker 1: ניין, איך דערמאן מיך אז דא איז דא דער דזשאוק אין די גמרא. די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, בחילדא נבואה.

ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער בית האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע בית, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווער באקומט א דין אזוי ווי מחצה על מחצה?

הלכה י (המשך): צבור אחד חמץ וצבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 1:

די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער עכבר האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע עכבר, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווערט מחצה, ווערט, באקומט מען א דעם אזוי ווי מחצה על מחצה. און הגם ס'איז דא דא ניין ציבור של מצה, אבער גייט מען נישט נאכראבן אזא זאך, אבער מען קוקט עס אן ווי שוה בשוה.

לכאורה דער ראב"ד וואלט דא אויך געזאגט אז מען רעדט נאר לענין ווייטער. אויף וואס איז דער ראב"ד? ס'איז דא זיכער. ס'הייסט, מ'דארף פרעגן אויף די אנדערע זאך צו דער ראב"ד איז אויך מחולק, ווייל דא איז ממש א ספק. מעכטס ווערט ממש א ספק, א שוקל. ספק א שוקל גייט געהעריג צו די נושא פון ספקא דרבנן. דאס איז דער כלל.

ביאור הסברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט

וואס מיינט קבוע? ווייל די ציבורים זענען קבוע. ס'טייטש, דער עכבר האט עס גענומען ממקום וואס איז קבוע. וואס טוט זיך אן אנדערע פאר? ס'שניידט ציבורים. איך מיין אז... ס'פעלט אויס? איך ווייס נישט. איך וויל זאגן, איך מיין אז די נומדים ווערט זייער קאנפיוז מיט די סוגיא פון קבוע און פירוש און אזוי ווייטער. איך מיין אז די סברא איז זייער סימפל.

די אריגינעלע קעיס מיינט אזוי: איך גיי אין די תשעה חניות, יא? ס'קומט דאך פון די תשעה חניות, רייט? די נושא פון קבוע, יא? דאס איז די אריגינעלע קעיס פון די קבוע. און ס'מאכט זייער אסאך סענס, אז ס'קומט נישט די רוב. רוב איז ווען ס'איז... איך ווייס נישט וויאזוי איך זאג עס, אבער איך פארצייל דיר א מעשה.

קום אהער, ס'איז געווען צען... איך בין געגאנגען אין א אידישע שטעטל, האט ער דא צען... א איך גיי פארשטיין פארוואס א יוד וואלט בכלל, אבער קיצור, ס'איז דא צען יודישע בוטשערס, ניינס זענען כשר, איינס איז טרייפט. און ער איז יעצט אין א בוטשער, ער ווייסט נישט אויף וועלכע בוטשער ער איז יעצט. יא, עפעס זייער גוט. און ער פרעגט, זאג איך, וואס הייסט מסתמא? איך בין דאך דא! ס'איז נישט קיין מסתמא. מסתמא איז ווען דו ווייסט נישט וואו דו ביסט, ווען דו ווייסט נישט פון וואו ס'איז געקומען עפעס, ווען ס'איז דא א ספק. ס'איז נישט קיין ספק, ס'איז א ספק, אבער ס'איז זייער שפער צו זאגן רוב. איך בין דאך יעצט נאר אין איין סטאר. ביסט דאך נאר אין איין סטאר. די איין סטאר ווייסטו נישט וועלכע ס'איז. יא, עפעס אזוי.

איך מיין אז יעדער איינער וועט הערן... אבער דו וועסט נאך אלץ זאגן אז יעדע סטאר האט ער א טשענס דארטן אריינצואוואקן. ס'איז נישט אז די טשענס איז... איך ווייס נישט וואס די ווארט טשענס איז. ניין, אנשטאט צו זען... לאמיר ארויסנעמען די ווארט טשענס, ווייל ס'איז א ווארט וואס מ'האט אונז אויסגעלערנט פון היינטיגע צייטן און מ'ווייסט נישט וואס דאס מיינט. היינט ווייסט אויך קיינער נישט וואס דאס מיינט, ס'איז נישט קיין חילוק, ס'איז אן אנדערע חקירה.

איך זאג נאר אז בשכל הישר, דו זאגסט פאר א מענטש די מעשה, און ער זאגט, אזוי ווי דו זאגסט, וואו ביסטו? מסתמא ביסטו וואו דער רוב איז. אבער די ווארט קבוע מאכט אויך אסאך סענס. איך בין דא.

דו זאגסט אים, וואס שאין כן ווען ס'קומט א איד פון די ווייטנס, יא, דו פרעגסט אים, וואו קומט א איד? ער קומט פון לאנדאן, פון ענגלאנד, זאגט ער. רוב אידן פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן. דרייסיג אידן אין מאנטשעסטער אויך, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין אנונג, איך זאג אמת, אבער לאמיר זאגן, יא? מסתמא קומסטו פון לאנדאן, ווייל רוב מענטשן וואס קומען פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן.

אבער א איד פארט אויף ענגלאנד, איך זע די חילוק, ער פארט אויף ענגלאנד, זאגט ער, וואו ביסטו? וואו זאל איך פארן? מסתמא זאלסטו פארן אויף לאנדאן. וואס איז א שייכות? דו כאפסט וואס די חילוק איז? ווענדט זיך וואו איך גיי, איך גיי דארט, און נאכדעם זאגן איך בין געקומען פון דארט, און די שטיקל פלייש אדער די חמץ, די שטיקל ברויט איז פון דארט. ס'מאכט זייער ווייניג סענס. יעדער איינער קען הערן די חילוק אז ס'איז זייער אנדערש צו זאגן, אה, מסתמא ביסטו דארט, ווייל ס'איז רוב דארט. ס'איז נישט אזוי... ס'איז נישט די זעלבע רוב.

ס'איז זייער פשוט, די חילוק איז זייער פשוט. מ'קען זאגן תורה'ס אויף יעדע איינס, אבער איך מיין אז די בעיסיק חילוק, ווען מ'טראכט פון דעם ציור פון תשע חנויות, קען יעדער איינער זען אז ס'מאכט אסאך ווייניגער סענס צו זאגן רוב אויף אזא סארט קעיס ווי אויף אן אנדערע קעיס. אוודאי ווערט עס נישט אוודאי, ס'ווערט א ספק. פארשטייסט?

נאכדעם ווען מ'מאכט פון דעם הפשטות און מ'וויל עס אפלייען צו אנדערע קעיסעס וואו ס'איז נישט דא די בעיסיק סברות, טאקע ווערט זייער קאמפליצירט. אבער איך מיין אז די אריגינעל איז זייער פשוט.

מ'דארף ארויסנעמען דעם באגריף "טשענסעס"

די שליסל צו דעם איז אז מ'דארף ארויסנעמען די ווארט טשענסעס, ווייל אויב אונז טראכטן פון טשענסעס אזוי ווי אונז טראכטן אין היינטיגע צייטן, וועט עס זיין אויך ביי קבוע די זעלבע. ווייל מ'קען זאגן אזוי אז יעדע סטאר פראנט איז דא א טשענסעס אז ער וועט דארטן אריינוואקן, סאו ס'איז דא ניין טשענסעס. אבער אויב מ'נעמט ארויס די ווארט טשענסעס און מ'זאגט חכמים קוקן נישט טשענסעס, נאר מ'קוקט אן ספיקות אנדערש, דעמאלטס פארשטייט מען זייער גוט די חילוק.

איך ווייס אויך נישט וואס מיינט טשענס, איז דאס דער אמת. דאס איז דאך אויך, ער זאגט אז ס'קומט א ייד פון לאנדאן. זייער גוט, דעמאלטס בין איך מסכים, ווייל רוב מענטשן, רוב מענטשן וואוינען אין לאנדאן. זייער גוט, ס'איז רוב, רוב יידן, רוב ענגלישע יידן זענען פון לאנדאן. זייער גוט, איז ער מסתמא פון לאנדאן. ס'איז נישט ודאי, ס'איז אויך א מסתמא, אבער ס'איז א רוב. ס'האלט נאר לעוועלס פון הכרעות בספק, אמת, און קיינער פון זיי איז נישט קיין ודאי. ס'קען זיכער זיין אז ער קומט פון מאנטשעס, ס'קען אויך זיין ער קומט פון לידס, נאך צוויי יידן, אקעי? אבער... אבער אויב איך פאר קיין לאנדאן, און איך זאג, "מסתמא בין איך געפארן קיין לאנדאן, ווייל רוב מאל פארט מען קיין לאנדאן", דאס מאכט נישט קיין סענס. דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס, at least.

Speaker 2:

אקעי, דאס איז דאך... דאס איז דאך אן עקסטערע קעיס. דאס איז גערעכט אז די ווארט "סענס" איז אייגנארטיג.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

Speaker 1:

אקעי, שני צבורים. לאמיר לערנען ווייטער. שני צבורים. לאמיר מאכן די מעשה איז מער קאמפליצירט. ס'איז דא צוויי פיילס, אחד חמץ ואחד מצה, און ס'איז אויך דא שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, און ס'איז אויך דא צוויי עכברים, און איינער האט גענומען חמץ און איינער האט גענומען מצה, און אונז ווייסן נישט ווער איז געגאנגען צו וועלכע הויז.

אדער אן ענליכע פאל: שני בתים בדוקים, צוויי געקלינטע הייזער וואס מ'האט שוין בודק געווען, און ס'איז דא איין פייל פון חמץ, ובא עכבר ונטל, און אונז ווייסן נישט צו וועלכע פון זיי איז ער אריינגעגאנגען. אדער אונז ווייסן יא וועלכע איז אריינגעגאנגען, אבער בדק ולא מצא כלום, און ער ווייסט נישט צו ער האט עס איבערגעלאזט דא צו ער איז געגאנגען ווייטער דערמיט. אדער שבדק, אדער ער איז אריינגעגאנגען און ער טרעפט יא א קוקי, אבער זיין שאלה איז צו די קוקי איז דאס וואס דער עכבר האט געברענגט, אדער אפשר איז דא נאך עפעס א קוקי דא.

איז די הלכה בכל אלו... אז וואס? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. ווייל יעצט איז דאך די שאלה געשעט נישט יעצט ביי די צבורים, די שאלה איז דאך יעצט אין די הויז וואו ער איז, און די שאלה איז שוין... די מעשה איז שוין אוועקגעגאנגען. דא איז נישט די שאלה צו וועלכע פייל איז דער עכבר געגאנגען, ווייל ער איז געגאנגען צו ביידע. די שאלה איז, אדער ס'איז דא צוויי עכברים, דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז, דעם שטיקל ברויט וואס איז דא, פון וועלכע פייל איז ער געקומען? מסתמא איז ער געקומען פון די רוב. זייער גוט.

מגיד משנה'ס תירוץ — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

Speaker 2:

ביי די וועי, ער זאגט טאקע אז דיין סברא וואס דו האסט געזאגט איז וואס דער מגיד משנה זאגט, אז די אנדערע וואס זענען מצדיק די רמב"ם'ס שיטה איז אז טאקע ווייל בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. אזוי ווי דער ראב"ד, פארענטפערט דער רמב"ם אנדערש ווי דער ראב"ד.

Speaker 1:

ס'איז בעסער אז מ'זאגט אליינס, ווייל דעמאלטס קען מען אליינס טראכטן צו ס'איז א גוטע סברא, נישט ווערט מען בייעסד אז דער הייליגער רא"ה האט געזאגט, פארהייב איך אן צו פילן אז איך פרעג מיר די נער'יות, איך ווייס נישט. נישט טאקע דארף מען אזוי לערנען, אבער ס'איז וויכטיג נישט אזוי צו לערנען, ווייל א מענטש דארף דאך האבן אן אייגענע אפיניען אויכעט, ניין?

Speaker 2:

יא, יא. אויך אזוי איז עס תורתו, נישט... ניין, אקעי, ס'איז א שמועס אין דרך הלימוד.

Speaker 1:

יא, ווייטער.

הלכה יב: פאלן וואו מ'דארף יא בודק זיין — נייע חששות

Speaker 1:

וואס טוט זיך אזוי? הניח חמץ בזוית זו, ער האט געלייגט חמץ דא, און ער קומט צוריק, ער טרעפט עס אין אן אנדערע פלאץ. איינער האט עס ארומגעריקט. קען ער טראכטן אז די מייז האט עס גענומען פון דא און געלייגט דא? אדער קען מען טראכטן, ניין, די מייז האט עס גענומען פון דא און געטראגן אינגאנצן ערגעץ אנדערש, און דאס האט די מייז געברענגט אינגאנצן פון ערגעץ אנדערש.

או שהניח תשע חלות ומצא עשר, ער האט געלאזט ניין, דא טרעפט ער א צענטע. פון וואו איז די צענטע? קען ער טראכטן, אקעי, שוין, ברוך השם, ס'ליגט דא חבר'ס. אדער קען ער טראכטן, ניין, איינמאל עפעס איז געשען דא א טשעינדזש, די מייזן דא קאמאנדעווען, איז ווער ווייסט וואס נאך זיי האבן געטון? אפשר האבן זיי געברענגט נאך אן עלפטער און ס'ליגט באהאלטן.

או שהיו תשעה צבורין, תשע פאות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, איין ברויט איז נעלם געווארן פון די גאנצע, ואין ידוע, איך ווייס נישט צו די ברויט איז אוועקגעגאנגען פון די ניין מצה אדער פון די איין חמץ. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, ער איז אריינגעגאנגען אין א בית בדוק חמץ געווען.

או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, מ'האט געזען אן עכבר גיין מיט חמץ, און מ'ווייסט נישט צו ס'איז אריינגעגאנגען.

בכל אלו, די אלע דארף מען יא בודק זיין. פארוואס? ווייל דאס איז נישט פירוש. ס'איז נישטא קיין רוב דא, אבער דאס איז פארקערט פון רוב. ס'איז דאך צוגעקומען נאך איינס, ס'איז דא אנדערע סארט ספיקות בכלל. ס'איז צוגעקומען נייע חששות, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים. סאו די זאכן דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ'האט דאך פריער געלערנט. אויף אזא סארט ספק דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ'האט דאך פריער געלערנט.

הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה

Speaker 1:

ווייטער, נאך ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, און נאכדעם זעט מען אן עכבר ארויסלויפן אויך מיט א ככר בפיו. איז וואלט א מענטש וואס האט עקסטרע חששות געקענט טראכטן, אפשר איז עס א נייע עכבר? דער עכבר האט אוועקגעלייגט די ככר, און דער נייער עכבר איז שוין אן אנדערע עכבר. זאגט מען, ניין, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. פארקערט, מ'קען יא סומך זיין אז ס'איז דער זעלבער עכבר, און ער איז זיך אוועקגעגאנגען מיט זיין חשבון. דאס איז א תליה, דאס הייסט אזוי ווי א תליה, יא? מ'זאגט.

אבער היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, זאגט מען נישט אז אינצווישן איז ער אלט געווארן, אדער איך ווייס נישט וואס איז דער זעלבער, נאר עפעס איז געשען מיט אים. יא צריך לבדוק, ווייל דעמאלטס קענסטו נישט זאגן די הוא שנכנס הוא שיצא.

נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, איז די זעלבע זאך צריך לבדוק, ווייל ס'איז נישט די זעלבע וואס איז אריין און איז ארויס.

יצא עכבר בכיכר בפיו, איז דעמאלטס אינו צריך לבדוק, ווייל מ'זאגט אז דאס איז די כיכר וואס ער האט א גאנצע צייט געהאט, נישט אז איינמאל מ'זעט אן עכבר מיט א כיכר דארף מען מורא האבן אז ס'איז געווען דא מער ווי איין כיכר.

נחש שנכנס לחור ופת בפיו? מיר ווייסן זיכער אז ס'איז געגאנגען א נחש מיט א שטיקל ברויט. איז דעמאלטס איז די הלכה אזוי ווי א חור שצריך בדיקה, אבער אזוי ווי ס'איז צריך בדיקה ווייל מ'האט געזען אז דער נחש גייט דא אריין, איז דער מענטש אליין טאר זיכער נישט טשעקן ווייל ס'איז א חשש סכנה. אבער האט א מענטש געטראכט, אפשר דארף מען אבער טון אזויפיל השתדלות אז ער גייט רופן א פראפעשאנעל און עס ארויסנעמען? אין חייב לו חובה להוציאו. דאס איז מסתמא א דין אין עמוד א' אז מ'דארף נישט אזוי ווייט מאכן, איינמאל ס'איז א חשש סכנה האט מען גע'פטר'ט אינגאנצן, מ'דארף נישט אויף דעם.

סכנה פטר'ט אינגאנצן

אויך למשל ביי דער גוי, מ'זאגט נישט למשל אז ער דארף יעצט גיין קויפן מתנות פון דער גוי און אראפברענגען א לויער זאל אים מסביר זיין, ווייל איינמאל ס'איז א סכנה, די זעלבע זאך דא, איינמאל ס'איז א סכנה האבן די חכמים גע'פטר'ט.

שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק

Speaker 2:

לכאורה דאס שטימט מיט וואס דו האסט געזאגט אז די גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק, וואלסטו אפשר געזאגט אז אויף דעם זאגט ער אין לדבר סוף.

אפשר איז די ווארט אז יעצט איז במקום וואו מ'האט נישט מחייב געווען בדיקה, אבער ס'קען ווערן א מקום וואו ס'איז מחויב בדיקה. אפשר דאס איז די ווארט. נישט אלס עסן, נאר ווען ס'איז עפעס וואס איז אזוי ווי טיף טיף אין א לאך וואס גייט קיינמאל נישט ארויסקומען פון דארטן, האבן מיר בכלל נישט מחייב געווען בדיקה. קודם כל איז דא א נושא פון שווערקייט. אבער דו זעסט דא אז אלס די שוועריקייט האט מען נישט געטוישט. ער דארף יא ברענגען א סולם עס אראפנעמען, און די סיבה איז שמא יפול.

שמא יפול איז דאס פשט אז ווייל ס'קען זייער גרינג ווערן אין א פלאץ וואו מ'איז חייב בדיקה. איך מיין, אויב זאגט מען נישט אז די ווארט איז וועגן עסן, וואלט דאס איינס די איינסטע זאך וואס איך קען טראכטן. יעצט איז טאקע א מקום וואס איז אפשר פטור פון בדיקה, אזוי ווי עפעס וואס איז זייער טיף אין א חור. אבער ס'קען אראפקומען און ווערן א מקום שחייב בדיקה, וועגן דעם דארף מען נעמען א לייטער.

החור איז חייב בדיקה, אבער א מקום שידו מגעת. איך זאג אז די קורה וואלט ווען געקענט הייסן א מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת מיינט דאך אן ספעציעל עקוויפמענט, אן א לייטער, אן עפעס א ספעציעל כלים. אבער עפעס וואס איז אין א חור גייט נישט ארויפקומען. דאס קען אראפקומען, און ווען ס'וועט אראפקומען גייט דאך עס ווערן א מקום וואו ס'איז מחויב בדיקה. אין יום טוב קען מען נישט בודק זיין.

Speaker 2:

יא, מיין געמישן זאגט עפעס אזוי. וועגן וואס?

Speaker 1:

ניין, ער רעדט וועגן אן אנדערע פלאן ווען דער ראב"ד. איך האב נישט פארשטאנען. וואס האט ער געזאגט אז דאס?

לאמיר לערנען די נעקסטע הלכה, אפשר צו זאגן.

הלכה טו: חמץ בבור

Speaker 1:

הוי חמץ בבור, דעמאלטס איז איינמאל חייב נותן להעלותו, ווייל ס'גייט נישט ארויפקומען. זאכן פאלן אראפ, ס'איז דא גראוויטי. געווענליך זאכן פאלן אראפ און נישט ארויף. ס'איז א מנהג העולם. זיי פאלגן אלע איינשטיין'ס טעאריע עפעס. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

דיון: פארוואס העלפט ביטול ביי בור?

אויף דעם העלפט ביטול. סאו אויף דעם וויל איך דא טראכטן, אדער אויב די ווארט איז אלץ שמא יבוא לאכלו, שטימט עס זייער פשוט, ווייל ס'וועט אראפפאלן, קען ער עס, איז דא די חשש אז ער וועט עס עסן.

אבער אויב איז די חשש אן די שמא יבוא לאכלו, אז די חכמים האבן מתקן געווען בדיקה סתם אזוי אלס א גרעסערע מדרגה פון תשביתו, קען מען אויך הערן אז דעמאלטס ווען ס'איז דא גרויסע טשענסעס אז ס'וועט אראפפאלן, און אין יום טוב, די גאנצע חיוב בדיקה איז ערב יום טוב, דארף מען שוין יעצט חושש זיין, ווייל ס'קען אראפפאלן וועט עס ווערן א מקום וואס איז מתחייב בדיקה. און מ'קען טראכטן אזוי.

Speaker 2:

איך פארשטיי, אבער לכל הדיעות, אפילו דער רמב"ם זאגט אז ס'האט צו טון מיט תשביתו, די פוינט פון תשביתו איז אוודאי כדי שלא יאכלו. ס'הייסט, די טעם פון די בל יראה. בל יראה איז אויך חשוב'ער ווי עסן.

Speaker 1:

בל יראה, ניין, שטייט מען, בל יראה איז אויך כדי מ'זאל נישט עסן.

Speaker 2:

אויך וועלן נישט עסן?

Speaker 1:

יא. וואס האט ער געמיינט? ס'איז מענדליגן מענדזשיק? אן עקסטערע זאך?

Speaker 2:

ניין, ס'איז נישט קיין עקסטערע זאך. ס'איז אוודאי כדי מ'זאל נישט עסן. איך מיין אז ס'איז פשוט אזוי.

Speaker 1:

נאטשו אקעי, לאמיר לערנען.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

Speaker 1:

יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מען קען יא מבטל זיין, אדער שאור, לאמיר נישט קיין מיט דעם. וויאזוי ס'ווערט בטל, וויאזוי מען קוקט אן די חמץ איז בטל.

איז אזוי, כפת שאור, א מענטש האט געהאט למשל א גרויסע פייל פון טייג. נישט א פייל, כפת שאור איז די שיסל וואו מען האלט די שאור. אה, און די שאור איז געווארן פארהארטעוועט. און ס'איז געבליבן אינעווייניג די שאור, און יעצט נוצט ער די גאנצע זאך ווי א בענקל.

Speaker 2:

ער זאגט אז ס'מיינט די שאור אליינס, ס'איז הארט געווארן.

Speaker 1:

ס'איז הארט געווארן, און ער נוצט די גאנצע זאך ווי א בענקל. יעצט האט ער א הייווי בענקל, די קופ אליינס ווען ער וואלט זיך געזעצט דערויף וואלט זיך צעבראכן, אבער יעצט איז עס אנגעפילט מיט הארטע טייג.

איך פארשטייט וואס מיינט קופ? קופ מיינט די בצק אליינס, אדער עפעס א זאך וואס... נישט א רייבער, איך האב זיך טועה געווען, די רייבער איז די נעקסטע הדחה. ער זאגט יא קופות שאור זעט אויס... די גאונים טייטשן א רייבער, אדער ווען די טייג אליין איז געווארן אזוי ווי א בענקל. פארהארטעוועטע טייג וואס ווערט אנגעהויבן נוצן ווי א בענקל. שיחלו לישיבה וואס ווערט מאכד געווען אז פון יעצט גייט מען זיצן דערויף.

איז די שאלה איז צו אונז קוקן עס אן ווי ס'איז חמץ, אדער אונז קוקן אן? ניין, דער חמץ איז מער נישט דא, יעצט איז עס א בענקל. ס'ווענדט זיך.

איז אזוי, אם תוך פני מיט היט, אויב האט ער עס אנגעשמירט מיט היט, הרי זה בטלה איז בטל געווארן דערפון, איז דער חמץ בויז חמץ. דאס הייסט, אונז קוקן עס נישט אן ווי ס'איז אור, אונז קוקן עס אן ווי א בענקל, ומותר לקיימה. יא. דאס דארפסטו אפילו נישט מבטל זיין. ס'איז נישט אזא חמץ וואס איז נישט... קוק נישט נאר ווי ס'איז מער נישט, ס'איז געוועזענע חמץ. ס'איז געוועזענע חמץ.

הסבר: פארוואס איז עס בטל?

דאס איז לכאורה, דא קומט זייער אריין דער רב וואס האט זיך געלערנט אין פרק א'. דאס הייסט, בעצם אלע שעורות, אפשר האבן ראוי לאכילה, די תירוץ איז נישט ווייל ס'איז נישט ראוי לאכילה. ס'איז נישט גענוג אז ס'איז נישט ראוי לאכילה, ווייל שעור איז מען עובר אפילו ס'איז נישט ראוי לאכילה. אבער ווען מ'האט עס אינגאנצן דאך געווען מיט דעם, האסטו געמאכט פערניטשער, ס'איז מער נישט קיין טייקסעס פערניטשער יעצט. דאס איז איין וועג.

מ'קען אויך טראכטן ווייטער מיט די זאך פון עסן, איז אויך אזוי, אומתוך פני עבדות איז נישטא קיין שום וועג אז מ'זאל עס נישט פארן. אבער ס'איז נישט נאר וואס ס'איז נישט קיין שום וועג, ס'איז געווארן אויס, ווייל פאר עולם לכתחילה איז נישט קיין זאך וואס מ'עסט, ס'איז נאר א זאך וואס מ'זאל מאכן מיט אנדערע זאכן מיט דעם. אבער יעצט אז ס'איז געווארן א בענקל, איז דאך נישט נאר קיין.

בצק שבסדקי העריבה — טייג אין שפאלטן פון א קארע

Speaker 1:

בצק שבצדקי הערבה, א מענטש האט א קארע, און קארעס מאכן זיך לעכער דערין, און מ'נוצט עס פאר די ערבה, די קארע, די שיסל נוצט מען פאר טייל. און דארטן וואו ס'איז דא לעכער, ווערט אנגעפילט מיט טייג. טייג איז דאך קלעבעדיג.

איז אזוי, אם יש כזית במקום אחד, אויב ס'איז דא אזא גרויסע שפאלט אין די קארה אז ס'איז דא א גאנצע כזית טייג אויף איין פלאץ, חייב לבער דארף מען דארטן אויסקראצן און טון אלעס. צו פטור ווערן פון די חמץ. אוועסט ארויסנעמען מיר, ארויסנעמען מיר. ס'איז דא א גאנצע כזית, מקום איך.

ואם לאו, אויב ס'איז נישט דא קיין כזית, איז אזוי. עס ווענדט זיך: אם היה אסור לחזק בו שברי הערבה, אויב קוקט מען אן די באצייג דארטן ווי דאס איז די נייע טאפ, כאילו דאס איז במקום די טאפ, אוי לסתום, דאס איז במקום צוזאמצוהאלטן שטיקלעך, אדער לסתום לנקב, אדער צו פארשטאפן א לאך, איז בתי במעיטו, ווערט עס בטל צו די טאפ.

הסבר: וואס מיינט "בטל במיעוטו"?

אבער ווייל ס'איז מיעוט, ס'שטייט דא עפעס אזוי, איך בין נישט אזוי קלאר, בטל במעיטו איז ווייל ס'איז ווייניגער ווי א כזית. קען מען זאגן אזוי, ווייל ס'איז ווייניגער ווי א כזית, און ס'איז נישט קיין עתיד דאורייתא, ממילא נעמט מען אן אז פון יעצט קוקט מען עס אויך אן ווי ס'איז א חלק פון די טאפ.

אבער אויב איז עס נישט דאס האלט צוזאם די טאפ, די טאפ וואלט נישט צופאלן אפילו אן די טייג, דעמאלטס זאגט מען נישט אז די טייג איז געווארן אויס, ס'איז געווארן יעצט א שטיקל טעלער. נאר ס'איז דא א טעלער, און ס'איז דא טייג, און ס'איז קלעבעדיג דערויף. איז ווייטער דא די חיוב לבער'ס, צו ארויסקראצן און מבער זיין.

איך ברענג דא פון די שולחן ערוך הרב, ס'מאכט סענס אז די פריערדיגע הלכה פון תוך פניה באטיט וועט דא אויך העלפן. אויב שמירט אלעס ארום באטיט, אויב ער שמירט אלעס ארום באטיט און ווייטער. אויב האט מען געטון עפעס וואס ער האט עס געגלעזט, איך ווייס נישט וואס מ'האט עס ממש בטל. יעדע זאך, אויב מ'נעמט א... איך האב מסכים. אבער איך מיין, דאס איז די ווארט. בטל במיעוטם מיינט נישט אז ס'ווערט בטל. חצי שורה איז דאך אויך מחויב. חיוב בבטל און אלעס. נאר ווייל ס'איז ווייניגער, איז דאך ווייניגער הארב, זאגט מען, אה, ס'עקזיסט נישט, ס'איז א חלק פון די הרע.

שני חצאי זיתים בשני מקומות

Speaker 1:

און ווייטער, הוי שני חוצאות זיתים בשני מקומים. וואס טוט זיך אויף די זעלבע ערבה? אויף די שיסל איז דא צוויי האלבע זיתים אויף צוויי אנדערע פלעצער. דא איז דא א לאך און אריינגעשטיקט א שטיקל טייג אין דא.

איז אזוי, אויב ס'איז דא חוט שבצק בעינים, די צוויי פלעצער זענען מחובר מיט אן אנדערע שטיקל בוטצייג, ס'איז דא עפעס א ברידזש צווישן זיי, א קליינע שטיקל בוטצייג, איז דעמאלטס איז אזוי רואה, מ'טשעקט. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אויב דער חוט איז אזוי שטארק קאנעקטעד צו די ביידע שטיקלעך טייג, אז אויב נעמט מען אראפ דעם חוט, שלעפט זיך עס מיט, שלעפט זיך מיט די צוויי חצאי זיתים, קוקט מען יעצט שוין ווי ס'איז איין גאנצע כזית, נאר ס'איז דא עפעס וואס איז מאחר די צוויי קליינע שטיקלעך. חייב לבי.

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

Speaker 1:

ואם לאו, טייטש, טאמער ס'קאנעקט זיך נישט די צוויי חצאי זיתים, בעצם לכאורה אפילו ס'איז אביסל קלענער ווי צוויי חצאי זיתים, ווייל מ'קען סתם רעכענען די חוט של בצק אליין איז דאך עפעס א שטיקל, איז דאך אביסל. ואם לאו, אויב דער חוט איז נישט גענוג שטארק אדער נישט גענוג גרויס, און יעדע חצי איז א זאך פאר זיך, אינו חייב לבער, ווייל אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט, ווען ס'איז עריבה, דעמאלטס ווערט עס בטל צו די עריבה.

זאגט ער, אין מדברים אמירים דתורה אז א קליינע שטיקל ווערט בטל, איז ווען ס'ליגט אין א טאפ, זאגט מען אז ס'ווערט קאנעקטעד צו די טאפ. אבל בבית, אויב סתם א מענטש האט ברעקלעך ליגן אויף די פלאר אין די הויז, אה, סתם אין א וואנט, אבער אם ינטל החוט וניטל עמו, איז חייב לבער, אפילו אינו שם פה אלא מקבץ אותם.

ביאור: דער חילוק צווישן עריבה און בית

Speaker 2:

איך מיין וואס ער מיינט דא צו זאגן איז אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט אז ברעקלעך דארף מען זיך נישט זארגן. אויב א מענטש האט למשל אסאך קליינע ברעקלעך, איז אויב די אלע קליינע ברעקלעך זענען עפעס מחבר... ס'שטייט נישט ברעקלעך, ס'שטייט בצק. אזא סארט זאך וואס ס'מאכט זיך אז א מענטש זוכט א כזית צו מאכן זיין טייג, און ער האט נישט, נעמט ער א שטיקל דא, א שטיקל דארט, איז ממילא ווערט, מיט דעם מאכט ער זיין חלה פאר שבת. אזא סארט זאך איז ער חייב לבער, ווייל ס'מאכט זיך אז ער גייט עס נעמען.

Speaker 1:

איך פארשטיי וואס איז די הוה אמינא? בדיקת חמץ מיינט די שטיקלעך טייג?

Speaker 2:

ניין, בדיקת חמץ מיינט כזיתים.

Speaker 1:

נאר כזיתים?

Speaker 2:

יא, נאר אויף אזא אופן וואס א כזית וואס מ'קען צוזאמלייגן, דעמאלטס איז, ווייל בדיקת חמץ איז אויף א זאך וואס מ'איז עובר עליו בפסח, וואס איז א כזית ווי מיר האבן געלערנט.

Speaker 1:

איך זאג דיר, ס'שטימט אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט אויף די פירורים, דא זעט מען עס אויך, אז מ'רעדט נאר פון ווען ס'הייבט זיך אן ווערן עפעס א שטיקל שיעור. ער זאגט נישט קיין שיעור, ער זאגט דאך חצי זית. חצי זית מיינט עני שיעור, אבער די פוינט איז אז ס'איז אזא אופן וואס מ'קען עס צוזאמנעמען. איך מיין אז מסתמא רעדט זיך עס פון אזא שאור, וואס ס'איז נישט קיין זאך וואס מ'גייט עסן גיין. איך מיין נישט אז מענטשן עסן שטיקלעך בצק און קליפות. קען זיין ס'איז אלץ שאור, און ס'פעלט אויס, ממילא איז עס... אבער ואם לאו, אויב איז נישט דא גארנישט וואס איז מאחד די חצאי זיתים, ניין, אנטשולדיג, איך האב אפגעפארן.

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

Speaker 1:

אקעי, וואס טוט זיך ווען ס'איז דא אין זיין הויז, אין איין הויז, אבער ס'ליגט נישט אויף איין פלאץ? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, אדער חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, און אין אכסדרה האבן מיר אונז... יא, אקעי, אכסדרה. אדער חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, אין אן אנדערע צימער, אן אנדערע הויז. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, ס'ליגט נישט אין א פלאץ וואו ס'איז גרינג אוועקצונעמען, אינו חייב לבער. ס'איז ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, ווייל ער גייט עס נישט צוזאמנעמען.

און אגעין, דאס וואס מ'דארף צוזאמנעמען, סאו אן אנדערע פערטער, אויב איינער וועט זאגן אז דא זעט מען אז ס'איז דא אופנים וואס מ'דארף יא מבער זיין א חצי זית, דער תירוץ איז אמת, אבער דער אופן איז ווען ס'איז אזא זאך וואס ס'מאכט זיך אז ער נעמט עס צוזאם. קען זיין א מענטש גייט אין א מצה בעקעריי, און למשל האלט אינמיטן באקן די מצה, און ס'פאלט אפ א שטיקל, קענסטו נישט זאגן אז דאס איז א חצי זית, ווייל ס'מאכט זיך אז מ'הייבט עס אויף און לייגט עס צוריק אריין. אבער אויב ס'איז ארויסגעפאלן פון פענסטער, ס'איז ערגעץ אנדערש, איז דאס נישט נוגע. דאס איז זייער א פראקטישע...

Speaker 2:

אזוי ווי דו זאגסט, זעט מען לכאורה אז דער ביעור, דער בדיקה, האט צוטון מיט וואס ער גייט טון דערמיט. ער גייט עס עסן לכאורה. ס'איז ווייטער קאנעקטעד מיט וואס מ'זעט אז ס'איז אזא סארט זאך וואס ער קען זיך מאכן, ער גייט מאכן פון אים א כזית, און ער גייט לכאורה באקן די כזית. ס'איז נישט סתם א כזית, ס'גייט ליגן דארט, ער גייט עס צוזאמנעמען ווייל ער וויל עס עסן.

---

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי"ד — חזקת בדוק

Speaker 1:

אקעי, עד כאן איז די פרטים פון וואס מ'דארף בודק זיין. יעצט גייען מיר לערנען אפאר הלכות פון וועלכע מענטש אדער וועלכע הויז מ'דארף בודק זיין, נישט דאס הייסט די קעיס פון איינער דינגט אדער ער פארט אוועק, נישט וואס מ'האט געזען ביז יעצט די מקומות שבבית אדער חלקי הבית וואס מ'דארף בודק זיין.

זאגט די הלכה אזוי: המשכיר בית סתם בי"ד, אויב איינער פארדינגט א הויז ערב פסח, י"ד שיין, י"ד, און ער זאגט נישט צו ס'איז בדוק אדער נישט, לכאורה דארף מען דא צולייגן אז מ'רעדט פון אן ערליכער איד, אביוסלי. לויט די תורה רעדט מען שוין פון קיין רשעים, וואס איז דא בשבטים און יזקינים. הרי זה בחזקת בדוק, קען מען אונז אננעמען אז היות אז ס'איז שוין דא א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמען אונז אן אז ער איז אן ערליכער איד, און ער האט שוין געטון די הלכה, ער האט בודק געווען, ואין צריך לשאול, ער דארף נישט פרעגן. ס'איז די הלכה, אבער מ'דארף נישט. זאל מען די נערוועזקייט מברר זיין. מען דארף נישט מברר זיין, מען קען אננעמען די חזקה און זיין רואיג.

אויב מען ווייסט אז ער איז נישט בודק געווען, אדער ער זאגט אז נישט, אויב ער ווייסט אז ער איז נישט געווען אדער וואטעווער. אבער קעגן די חזקה איז אבער דא אן עד אחד וואס איז נישט פשוט. ואמרה אשה או קטן, "אנו בדקנוהו", מיר האבן בודק געווען, הרי אלו נאמנים, זענען זיי יא נאמן. פארוואס? ווייל לכאורה, אויף א דאורייתא וואלטן זיי נישט געווען נאמן. אבער היות אז ס'איז א דרבנן, איז הכל נאמנים על ביעור חמץ.

ווייטער זאגט דער רמ"א, "והכל כשירים לבדיקה". דאס איז א נייע הלכה. ס'הייסט ביידע, סיי זי קען זאגן אז זי איז אליין בודק געווען, דארפסטו וויסן סיי אז זי איז נאמן, סיי אז לאמיר שוין זאגן אז זי איז נאמן, אז איר בדיקה האט געארבעט. יא, אבער די הלכה "הכל כשירים לבדיקה" איז אביסל א גרעסערע הלכה. דא שטייט עס אין דעם פאל, אבער עס איז דא א גרעסערע הלכה. דאס וואס מיר האבן געלערנט אז מ'דארף בודק חמץ זיין איז נישט קיין די טאטע דארף, נאר יעדער איינער איז כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן טשעקט מען אייביג פאר די ספעציפישע מצוה. די ספעציפישע מצוה פון ביעור חמץ איז די שיעור ווען ער איז א קטן וואס ווייסט שוין וויאזוי צו בודק חמץ זיין. דאס איז מער א פראקטישע זאך. אויב ער איז א קטן, מען זאגט אים "גיי זוך ברויט", ער ווייסט וואס איז ברויט, ער ווייסט וואס ער דארף בודק זיין.

Speaker 2:

יא, ער זאגט אז דעמאלטס איז מער אזויווי די חיוב חינוך. דא זאגט ער נישט אז א קטן איז נישט מחויב בודק זיין. דא רעדט מען נישט פון חיוב, דא רעדט מען פון כשרות.

Speaker 1:

ניין, דאס איז אמת'ער... חיוב איז דאך זיכער אז נשים ועבדים, אויב האבן זיי חמץ, האבן זיי די מצוה, אזויווי יעדע זאך, מיט די חינוך אדער מיט די... זייער גוט.

---

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

Speaker 1:

ווייטער, "המשכיר בית לחבירו". סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון איינער איז משכיר געווען א בית נאכדעם וואס ס'איז שוין געווען די זמן בדיקה, ס'איז געווען אין פסח אדער י"ד. זייער גוט. אבער יעצט קען מען לערנען ווען... אויף וועם איז דער חיוב צו בודק זיין, צו אויף דעם שוכר צו אויף דעם משכיר?

זאגט די הלכה אזוי: "אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר", פאר מ'האט איבערגעגעבן דעם שליסל, אויב מ'האט איבערגעגעבן דעם שליסל נאך פאר ארבעה עשר, פאר ליל י"ד מיינט ער, רייט?

Speaker 2:

יא, פאר ווען ס'הייבט זיך אן די חיוב בדיקה.

Speaker 1:

איז "על המשכיר לבדוק", ווייל ער האט נאכנישט געגעבן די שליסל, ס'איז געווארן די חיוב בדיקה חל געווען אויף אים ווען ס'איז נאך זיין הויז. פארקערט.

Speaker 2:

יא, יא, ס'איז אן ענין געזאקטלי סייער.

Speaker 1:

אבער "ואם משמסר המפתח", אויב ער האט שוין איבערגעגעבן די שליסל פארדעם, איז ווען ס'געשעט ארבעה עשר, ווען ס'ווערט ביינאכט פון ארבעה עשר, איז עס שוין די שוכר'ס, דעמאלטס גייט ארויף די חיוב אויף די שוכר לבדוק.

כאילו די ווארט דא איז אז מ'וואלט געקענט אפשר טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז דאך א דין און א תנאי אין די מצוה וואס געשעט ערשט פסח. ס'איז נאר דער חיוב הייבט זיך אן פארדעם. ממילא אפשר זאל זיך עס נאר ווענדן אין ווער האט עס פסח? זאגט מען ניין, ווען דער חיוב געשעט, ווען ס'קומט די לילה הבאה. קען אויך זיין אז דאס איז מער אזוי ווי א חושן משפט'דיגע דין, אז די הנחה איז אז ווער דארף טון דעם... לאמיר זען, די נעקסטע שטיקל לאמיר זען.

המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

Speaker 1:

המשכיר בית, אינטערעסאנטע הלכה. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ער פארדינגט א הויז, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז ווען ער פארדינגט עס איז דא א חזקה, אויף ערב יום טוב איז דא א חזקה, אדער אויף אן אנדערע אופן איז דא אזא חזקה. און ער נעמט עס שוין איינער בדוק, למעשה זעט ער אז ס'איז נישט בדוק. איז די הלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. דאס איז נישט גענוג צו זאגן אז דאס מאכט עס פאר א מקח טעות, אז ווען ער וואלט געוואוסט וואלט ער עס נישט געקויפט. פארוואס? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אויב מ'רעדט א פלאץ וואו מ'ספענדט געלט אויף צו דינגען קלינינג און צו בודק זיין. פארוואס? פארוואס הייסט עס נישט קיין מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. ס'איז דאך א מצוה צו בודק חמץ זיין. איז קענסטו נישט זאגן אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך, אבייסלי, רגלים לדבר, אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך נישט געדינגען? ניין! אפילו ווען דו וואלסט געוואוסט וואלסטו אפשר ווייטער געדינגען, ווייל ס'איז דאך א מצוה. ס'איז נישט סתם א טרחא, ס'איז דאך דא אין דעם א מצוה. זייער גוט.

דיסקוסיע: פארוואס איז עס נישט מקח טעות?

Speaker 1:

זייער אינטערעסאנט. ווייל ס'איז א מצוה איז וואס? ממילא קען ער נישט זאגן אז ס'איז זיכער אז ס'איז א מקח טעות. מקח טעות דארף זיין ווען ס'איז אן אווויס מקח טעות, און ס'איז א זיכערע מקח טעות. ס'איז טאקע א מקח טעות, איך שטיי נישט דיר זאגן. אבער דו ביסט דאך נישט קיין מקח טעות, ווייל למעשה האסטו הנאה אז דו טוסט א מצוה. ס'איז פאני, רייט? דו ביסט מסכים צו מיר אז ס'איז פאני? אפשר ווייס איך נישט דאס ווארט פאני? ס'איז אינטערעסאנט.

Speaker 2:

ניין, ווייל וואס קומט דיר אן אז ס'איז א מצוה? ווייל ס'איז א מצוה, לאמיר זאגן אז ס'איז א מצוה, אבער אז די מצוה קאסט געלט, און דו האסט מיר געמאכט פארלירן געלט. איך האב טאקע זוכה געווען צו טון א מצוה. סטעל דיר פאר אז איינער בא'גנב'עט מיר, אבער ס'איז דאך א מצוה. איך כאפ נישט, דו פארשטייסט, איך פרעג, ס'איז זייער א בעיסערע זאך.

Speaker 1:

אמער דארף דאך זיין במקום ווען ס'איז זייער ברור אז קיין שום נארמאלער מענטש וואלט נישט געדינגען א הויז אין אזא מצב. אויף דעם איז דא, און איך אריין, דו ביסט טאקע נישט אזא אוהב מצות. העפנסטו ביי דו ביסט א שוואכער איד, דארפסטו דאך טאקע מחזק זיין אין מער ארום ליב מצות. אבער קענסטו נישט זאגן אז ביי אלע אידן הייסט דאס א מקח טעות?

Speaker 2:

זייער גוט, דו ביסט גערעכט. ס'איז נישט קיין מקח טעות, אבער ער ברענגט אז ס'איז טאקע א מחלוקת פון די מחבר און די רמ"א, אז ער דארף צאלן די געלט וואס ער האט ארויסגעגעבן פאר די בדיקה. אפשר דארף ער אים טאקע דאס מסביר זיין. א מקח טעות דארף זיין סתם עפעס וואס איז אן "אבוועס", א רגילות הדברים. אז ס'איז דא וואס זאגן טאקע, אז ס'קען נישט זיין אז ער איז פטור פון צאלן. דו ביסט גערעכט, ס'איז נישט קיין מקח טעות. פארוואס? ווייל א איד קען באשטיין בודק צו זיין. דאס איז עפעס די הנחה. אבער די שאלה איז צו ער קען מוציא זיין פון אים די געלט, צו... ברענגט ער אז אויב ס'איז א מחלוקת קען מען שוין נישט מוציא זיין. העלאו, ארעווער, שיין, לאמיר גיין ווייטער.

---

הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה

Speaker 1:

יעצט גייען מיר לערנען צו מ'דארף בודק זיין ווען מ'פארט אוועק. דאס הייסט, ער איז נישט דא ביי זיך, אדער ער איז נישט דא יעצט ביי די זמן בדיקת חמץ.

זאגט די הלכה, א מפרש בים, איינער לאזט זיך ארויס, מפרש איז אן אינטערעסאנטע לשון. ס'איז פרישת פון די שיף, מ'שפרייט אויס מפרשות, ניין? ס'מיינט פשוט אז ער איז מפרש, ער גייט אוועק פון זיין שטאט, ער פארט אוועק אין מדינת הים, אדער ביי יוצא בשירה, ער לאזט זיך ארויס אויף א לאנגע וועג מיט א שירה. איך מיין אז געווענליך, מפרש די יום מיינט מיט א שיף. יוצא בשערים מיינט ער גייט ארויס מיט א גמל, א מדבר, אזא זאך. מיט א קארבאן.

Speaker 2:

יא, איז אזוי, תוך שלשים יום, פסח הייבט זיך אן אז שלשים יום איז שוין דא עפעס א ויראה פון פסח, עפעס א דין פון פסח.

הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח

נו, איז ער דארף ער בודק זיין פארדעם, פאר ער פארט אוועק דארף ער מאכן די בדיקה. קודם שלשים יום ווענדט זיך, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אויב פלאנט ער צוריקצוקומען פאר פסח, דעמאלטס איז די הלכה אז ער קען זיך נישט פארלאזן אז ער וועט צוריקקומען אין צייט, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. פארוואס? ווייל ס'איז דא א חשש שמא יחזור ערב פסח, אפשר גייט ער צוריק אהיימקומען די לעצטע מינוט.

חידוש: די צייטגעמעסע אנווענדונג פון דעם חשש

לכאורה רעדט מען דא אמאליגע צייטן ווען מ'האט ווייניגער געקענט אויסרעכענען די וועגן, ולא יהיה לו פנאי לבער. היינט אויך איז שווער אויסרעכענען, ווען ס'איז נישטא... ער רעדט נישט פון אזא טריפ, ער רעדט פון אזא גרויסן טריפ, א מפרש בים. היינט איז א מענטש קען מען בערך אויסרעכענען, ער ווייסט ווען ער איז אויף א פליגער, ער ווייסט ווען ער וועט לאנדן, ער ווייסט ווי שפעט ער וועט זיין.

ער האט נאכנישט געטראפן קיין בריסקער וואס פארט אויף שבת אוועק נאך פורים און ער הייבט אן צו בודק זיין. קענסט נישט גענוג בריסקער זיין, האב איך מורא. יא, איך זאג דאס, איך קען זיך פארשטעלן אז א בריסקער איז לאו מדעתיה. אבער אפילו, מפרש בים, מ'רעדט נישט פון דעם. אפילו המפרש בים היינט, איינער פארט אוועק פאר א גרעסערע טריפ, אבער ער ווייסט, ער ווייסט אז ער לאנדט ערב פסח דעמאלטס און דעמאלטס, ווייסט... אקעי, אין הכלל נמי, היינט אפשר דארף מען נאר חושש זיין במקום ווען די חשש איז מוצדק. דאס וואלט איך געזאגט.

הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור

ממילא אין דעתו לחזור, אויב פלאנט ער בכלל נישט צוריקצוקומען פסח, אין צריך לבדוק. פארוואס טאקע? פארוואס? ווייל ער איז קודם שלשים יום, קודם שלשים איז נישטא קיין חיוב בדיקה.

קשיא: בל יראה

אבער ס'גייט דאך אנקומען פסח, גייט ער עובר זיין א בל יראה אין זיין הויז.

תירוץ: ביטול

אקעי, לכאורה, ביטול, ביטול, וועט ער מבטל זיין. ער קען מבטל זיין, אזויווי מ'וועט גיין נעמען שפעטער. די חובת בדיקה איז נאך נישט געשען אויף אים, און ס'איז ווייט פון אים. די חובת בדיקה איז נאר עפעס וואס איז שייך ווי ס'איז נאנט צו אים. אזוי מיינט ער.

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

וכן, ענליך ווי א אוצר, מאכט ער נאך אויס הויז, ס'ווערט אן אוצר. די אוצר דארף נישט קיין אוצר פון חמץ, ס'ווערט אויס מקום שמכניסין בו חמץ. דאס איז די ווארט.

איז תוך שלשים יום דארף ער קודם בודק זיין. איז אין די דרייסיג טעג פון פסח דארף ער בודק זיין. איז אם דעתו לפנותו, ער גייט אוועקנעמען די אוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.

ניין, קודם שלשים יום אפילו נישט. זאגט ער, קודם שלשים יום, ווען ס'איז דא א חיוב בדיקה, און מ'קען נישט. ס'איז דא א חיוב בדיקה, און ס'איז דא א מקום שמכניסין בו חמץ. ס'איז דא א חיוב בדיקה.

אבער קודם שלשים יום, ווען ס'איז דא א חיוב בדיקה, איז דא א זעלבע זאך ווי ווייל צוריקקומען. האט מען מורא, אפשר גייט עס ווערן אנטדעקט. און מ'מיינט די עתה לפנותי קודם הפסח, אין צריך לבדוק, ווייל יעצט איז נאך נישט דא די חיוב בדיקה, און ווען ס'גייט זיין פסח גייט עס נישט זיין א חיוב בדיקה כאילו, א געהעריגע חיוב בדיקה. ממילא איז אין צריך לבדוק.

---

סיום פרק ב'

מ'האט מיט דעם געענדיגט פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה. וואס הייסט מ'האט מיט דעם געענדיגט הלכות... אה, ס'איז דא נאך הלכות בדיקת חמץ, ס'איז דא נאך א פרק.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו."

פשט

---

הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה... ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר."

פשט

בדיקת חמץ דארף זיין דוקא מיט א נר (לעכט), נישט מיט לבנה-ליכט, נישט מיט זונליכט, און נישט מיט אן אבוקה (פאקל).

חידושים און הסברות

---

הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים און הסברות

3. דער עיקר פון בדיקה איז אז מ'זאל זען: עס איז נישט א גזירת הכתוב אויף א נר כשלעצמו.

---

הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת

דער רמב"ם'ס ווערטער

"חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו."

פשט

א לאך צווישן צוויי הייזער — יעדער בודק פון זיין זייט ביז וואו זיין האנט גרייכט, און דער רעשט ווערט בטל בלב.

חידושים און הסברות

2. "ידו מגעת" אן ספעציעלע כלים: "מקום שידו מגעת" מיינט אן ספעציעלע עקוויפמענט — אן א לייטער, אן ספעציעלע כלים.

בנוגע חור שבין ישראל לגוי

דער רמב"ם'ס ווערטער (לויט געוויסע גרסאות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.

חידושים

1. דער מגיד משנה איז נישט גורס דעם שטיקל. אין דעם דרוק שטייט עס אין "אשתנאי רב שילת."

---

הלכה ז: כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה."

פשט

א פלאץ וואו מ'לייגט נישט אריין חמץ דארף נישט קיין בדיקה.

חידושים און הסברות

---

הלכה ח: וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט — פרטים

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה ח (המשך): בדיקת מרתף — שתי שורות החיצונות

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות — שהיא העליונה וששלמטה ממנה."

פשט

חידושים

---

הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה

דין פירורין (ברעקלעך) — כללי'דיגער יסוד

חידושים

---

הלכה י (המשך): דין ספיקות אין בדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים און הסברות

---

מחלוקת ראב"ד אויפן רמב"ם — ספיקות אין בדיקת חמץ

ראב"ד'ס קשיא

קשיות אויפן ראב"ד

רמב"ם'ס סברא (ווי עס ווערט פארגעשטעלט)

מגיד משנה'ס תירוץ

פּראקטישע רלוונטקייט

---

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — פאלן וואו מ'דארף נישט בודק זיין

דער רמב"ם'ס ווערטער

הלכה יא: כזית חמץ שבשמי קורה (חמץ אויבן ביים דאך/באלקן)

דער רמב"ם'ס ווערטער

"כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה."

פשט

חידושים און הסברות

---

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דער רמב"ם'ס ווערטער

"היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו."

פשט

חידושים

---

הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — אויף וועמען איז דער חיוב בדיקה?

דער רמב"ם'ס ווערטער

"אם עד שלא מסר המפתח חל י"ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק."

פשט

דער חיוב בדיקה גייט לויט ווער האט דעם שליסל (קאנטראל איבער דעם הויז) ווען ליל י"ד קומט.

חידושים

---

הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים

---

הלכה טז: מפרש בים ויוצא בשיירה — בדיקה כשנוסע

דער רמב"ם'ס ווערטער

"מפרש בים או יוצא בשיירה — תוך שלשים יום [צריך בדיקה]."

פשט

חידושים

---

הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אם דעתו לחזור

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים

---

הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אין דעתו לחזור

דער רמב"ם'ס ווערטער

קודם שלשים יום, אויב אין דעתו לחזור קודם פסח — אין צריך לבדוק.

פשט

ווייל קודם שלשים יום איז נאך נישטא קיין חיוב בדיקה, און ער פלאנט נישט צוריקצוקומען, איז ער פטור.

חידושים

---

הלכה יז: אוצר — תוך שלשים יום

דער רמב"ם'ס ווערטער

פשט

חידושים

1. פאראלעל צווישן יוצא לדרך און אוצר: דער רמב"ם שטעלט צוזאמען דעם דין פון יוצא לדרך מיט דעם דין פון אוצר.

---

סיום פרק ב'

מיט דעם ענדיגט זיך פרק ב' פון הלכות חמץ ומצה. עס בלייבט נאך א פרק וועגן הלכות בדיקת חמץ (פרק ג').

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצות עשה פון השבתת חמץ – ביטול בלב און בדיקת חמץ

הלכה א: מצות עשה מן התורה להשבית החמץ

Speaker 1:

דיסקוסיע: וואס טייטש "ביום הראשון"?

אבער ס'איז אויך מוכרח וועגן די זאך וואס מ'האט שוין געזאגט אז מ'דארף שוין אז ס'איז שוין אסור פון חצות.

ראיה לדבר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי"

Speaker 2:

פארוואס איז די זעלבע זאך?

Speaker 1:

איך ווייס נישט וואס איז טאקע די חילוק. טאקע נישט קלאר.

Speaker 2:

אקעי, ווייל דארטן שטייט דאך אז דארטן...

Speaker 1:

Speaker 2:

וואס שטייט אבער "שבעת ימים"? ס'איז דא שמונה ימים קומט אויס. איך מיין, ס'שטופט דאך אלץ נישט אריין אזוי אין די פסוק.

Speaker 1:

ניין, "שבעת ימים" שטייט אויף "מצות תאכלו". נאר זיבן טעג איז "מצות תאכלו".

נישט מיט די אכט טעג, just to be clear. ערב פסח איז דא איסור. אין די ערשטע טאג פון איסור חמץ איז דא די מצוה פון תשביתו.

דיסקוסיע: די שייכות צווישן מצות עשה פון תשביתו און לא תעשה פון לא יראה

אבער וואס? וואס זאגסטו?

Speaker 2:

וואס?

Speaker 1:

Speaker 2:

און פארוואס זאל נישט דאס זיין אויך א לאו?

Speaker 1:

בסדר, ער זאגט עס נאר ווי אופן ראיה לדבר. א ראיה אז תשביתו מיינט דאס. יא, איך דאונט נאו. איך ווייס טאקע נישט.

Speaker 2:

פארוואס זאל מען עס נישט זאגן ווי א לאו?

Speaker 1:

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

Speaker 1:

זאגט דער רמב"ם, וואס טייטש די השבתה? ער האט געזאגט "להשבית". יעצט גייט ער מסביר זיין וואס טייטש להשבית.

Speaker 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. ס'העלפט יא, ווייל ער האלט פון אים בתור עפר.

Speaker 1:

דיסקוסיע: איז ביטול בעלמא אויך די פשט אין "לא יראה"?

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

ס'מער א proactive ביאור, א proactive אויסטראג.

Speaker 1:

דיון בשיטת הרמב"ם: תשביתו מיינט ביטול בלב

Speaker 1:

די ברכה "על ביעור חמץ" — בדיקה מיינט ביעור

Speaker 1:

קשיא: "כל חמץ שברשותו" — צו מיינט עס ממש חמץ אין הויז?

Speaker 2:

Speaker 1:

קשיא: "לא יראה לך ולא ימצא לך" — וואס איז מיט די פסוקים?

Speaker 2:

וואס די תורה זאגט דאך לא יראה לך ולא ימצא לך.

Speaker 1:

Speaker 2:

וואס זאל איך טון?

Speaker 1:

אזוי שטיין. דער אמת איז אז דאך איז טאקע מבטל, ווייל ער גייט עס מער קיינמאל נישט קענען נוצן.

Speaker 2:

יא, ס'איז דאך דא אויך די איסור אז מ'טאר עס נישט נוצן נאך יום טוב.

דער רמב"ם'ס לשון: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה

Speaker 2: ניין, בייטאג איז יא חמה גוט.

Speaker 1: איך מיין אז "לאור החמה" מיינט צו זאגן אביסל... זאלסט טון דוקא ביינאכט.

Speaker 2: בייטאג מיינסטו י"ג, רייט, די טאג פארדעם, רייט.

Speaker 1: איך מיין אבער אז ס'מיינט ביינאכט, אפשר ווען ס'איז נאך ביי די שקיעה דארף מען אביסל...

Speaker 2: קען זיין, יא, אנפאנג נאכט, יא.

Speaker 2: אקעי.

דוקא לאור הנר — נישט אבוקה

נאר "לאור הנר", ווייל שאור הנר איז גוט, מ'קען זיך אראפבייגן און קוקן מיט דעם.

נפקא מינה להלכה: פלעשלייט

Speaker 2: יא, נישט קיין קשיא מיט "לקנות נרות" ביי די בדיקת חמץ.

שוין, ס'איז נישט אזוי וויכטיג, מיר מיינען דאך נישט דא צו מאכן די פראקטישע הלכה.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבאות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות

Speaker 1: אבער פון די אנדערע זייט, היינט טוען מענטשן בדיקת חמץ אסאך מער גרונטליך פון אפאר טעג פאר יום טוב.

Speaker 2: דאס איז די אנדערע זאך, מ'דארף וויסן. אן אנדערע שמועס, נישט פאר יעצט.

Speaker 2: רייט, אבער אינמיטן די צימער דארף מען נישט גארנישט קיין לעכט, קענסט דאך זען.

Speaker 1: קען מען פלעין אויסקערן און זען, יא.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

אמצע החצר — העופות מצויין שם

חידוש: היינטיגע הייזער מיט גרויסע פענסטערס

Speaker 2: יא.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

Speaker 2: זייער גוט.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

ווייטער, ווייל די זעלבע סיבה, וואס איז נאר א דרבנן דארף מען עס נישט טון במקום ווען ס'איז א חשש סכנה.

דיסקוסיע: דער מגיד משנה איז נישט גורס; דער רמב"ם'ס שיטה אין כישוף

Speaker 1: אבער איך טראכט אז אפשר די גוי איז אריינגעפאלן בטעות, ער גלייבט שוין אין כשר.

Speaker 2: אקעי.

כלל: עד מקום שידו מגעת

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: דאס הייסט, מ'זעט דא אז אויב מ'קען נישט...

Speaker 2: אה, דאס איז טייטש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

דער כלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

א פלאץ וואו מ'לייגט נישט קיין חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: פייגלעך האבן עס אוועקגענומען

דוגמאות פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ

הלכה ב (המשך) — וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן נאר, ער ווייסט אז זכרין איז להם חמץ, אז מ'האט אמאל געלייגט דארטן חמץ.

דער כלל פון ידיעה vs. חזקה

הלכה ב (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

אקעי, נאך א וויכטיגע זאך וואס דער רמב"ם האט געזאגט.

הלכה ב (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

דער רמב"ם'ס פירוש vs. רש"י

דער רמב"ם טייטשט, וואס קומט אריין מעיר לעיר. פארשטייסטו דאך אזוי?

דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ

Speaker 2: יא, אבער דאס איז די מצוה. ס'איז נישט קיין מצוה אויף חושש'ס.

Speaker 2: זאגט רבן, מ'האט נישט מחמיר געווען מיט דעם עד אין שיעור. מ'האט מחמיר געווען אין דעם...

Speaker 1: איי, איי, איי. שוין. אקעי, ווייטער.

הלכה ג — הניח עשר חלות ומצא תשע

Speaker 2: יא, אבער ער רעדט פון גאנצע, נישט פירורין. א חלה מיינט א רעפטל, א בולקע, איך ווייס נישט ווי אזוי.

Speaker 2: יא, איך זאג סתם אז ער רעדט מיר דא א גרויסע שטיקלעך.

דער פאל און דער דין

Speaker 1: און ער קומט צוריק די נעקסטע טאג ווען ער וויל מאכן ביעור חמץ, און ער טרעפט נאר ניין.

Speaker 2: יא, רבי, איך מיין צו זאגן, ער קומט צוריק און ער טרעפט נאר ניין, ס'טייטש איינע פון זיי איז נעלם געווארן.

Speaker 2: אה, פארוואס?

Speaker 1: וואס איז געשען?

Speaker 2: העלא? זאגט מיר, ניין, א חולדה קען קומען. וואס ווייסטו בודאי?

Speaker 2: ניין, אבער איך קען נאך אלץ הערן, וואס איז די אנדערע? ווייל אנדערע סברא וואלט געווען?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: שוין, און ווייטער, ווייטער.

הלכה ג (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

אם לא מצא קלום, אויב ער טרעפט נישט גארנישט ביי די חור או חלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט': תינוק וככר בידו – דין פירורין

חידוש: פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות

Speaker 2: אה, יעצט זאגט מען ביי מצות ברקים.

Speaker 2: יא. איך ווייס נישט. ס'איז דאך נאר א דיוק.

Speaker 2: יא. אקעי. יא, ווייטער.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

מחלוקת רמב"ם וראב"ד: צו די הלכות געהערן צו בדיקה אדער ביטול

Speaker 2: יא, זעסטו אז דער ראב"ד דינגט זיך?

קשיות אויפן ראב"ד

קשיא א': בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות

Speaker 2: יא, באט דאס איז דאך די זעלבע זאך.

Speaker 1: דאס ווארט בדיקה מיינט אז מ'דארף נאכזיכן. דאס איז בכלל...

Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים.

קשיא ב': ביטול איז נישט ספעציפיש

Speaker 2: לויט דיר ווערט דאך דאס געזאגט.

Speaker 2: דאס זאגסטו.

Speaker 2: ניין, מ'דארף וויסן אז ער איז נאך חייב, נאר מ'האט נישט מבטל געווען, האט ער ארויפגענומען פון פאלי רב.

Speaker 2: יא, לאמיר זען. ניין. איינער. אהם... וואו, דו ביסט זייער ביסי. יא יא. וואס יא יא?

Speaker 1: אבער איינער רעדט וועגן דעם, צו די בדיקה דארף זיין ספעציפיש אויף די חמץ וואס מ'ווייסט?

Speaker 2: בדיקה?

Speaker 1: איך מיין די ביטול. אונז האבן נישט געלערנט גארנישט ביזדערווייל וועגן...

Speaker 2: אבער דו זעסט עס יא דא אין די הגר פון ראב"ד.

Speaker 1: ער מיינט נישט דאס, ער מיינט צו זאגן אז ס'איז נישט קיין נושא פון בדיקה, ער מיינט נאר אז ס'דארף מבטל זיין.

דיון: ווי אזוי מאכט מען ביטול?

Speaker 2: אבער אין די גמרא זעט מען אז ס'איז דא אזא זאך וואס מ'דארף טון, רייט?

סיכום המחלוקת

דיגרעסיע: דער טור'ס ענוותנות

הלכה י': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 2: יא, ס'איז לעבעדיג.

Speaker 2: יא, יא.

הלכה י (המשך): צבור אחד חמץ וצבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

Speaker 1:

ביאור הסברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט

מ'דארף ארויסנעמען דעם באגריף "טשענסעס"

Speaker 2:

אקעי, דאס איז דאך... דאס איז דאך אן עקסטערע קעיס. דאס איז גערעכט אז די ווארט "סענס" איז אייגנארטיג.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

Speaker 1:

מגיד משנה'ס תירוץ — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, יא. אויך אזוי איז עס תורתו, נישט... ניין, אקעי, ס'איז א שמועס אין דרך הלימוד.

Speaker 1:

יא, ווייטער.

הלכה יב: פאלן וואו מ'דארף יא בודק זיין — נייע חששות

Speaker 1:

הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה

Speaker 1:

סכנה פטר'ט אינגאנצן

שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק

Speaker 2:

Speaker 1:

כזית חמץ שבשמי קורה — חמץ אויבן ביים דאך

Speaker 1:

דיגרעסיע: די קאסטן פון בדיקה

Speaker 2:

ניין, ס'איז נישט קיין עקסטערע זאך. ס'איז אוודאי כדי מ'זאל נישט עסן. איך מיין אז ס'איז פשוט אזוי.

Speaker 1:

נאטשו אקעי, לאמיר לערנען.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

Speaker 1:

Speaker 2:

ער זאגט אז ס'מיינט די שאור אליינס, ס'איז הארט געווארן.

Speaker 1:

הסבר: פארוואס איז עס בטל?

בצק שבסדקי העריבה — טייג אין שפאלטן פון א קארע

Speaker 1:

הסבר: וואס מיינט "בטל במיעוטו"?

שני חצאי זיתים בשני מקומות

Speaker 1:

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

Speaker 1:

ביאור: דער חילוק צווישן עריבה און בית

Speaker 2:

Speaker 1:

איך פארשטיי וואס איז די הוה אמינא? בדיקת חמץ מיינט די שטיקלעך טייג?

Speaker 2:

ניין, בדיקת חמץ מיינט כזיתים.

Speaker 1:

נאר כזיתים?

Speaker 2:

Speaker 1:

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

Speaker 1:

Speaker 2:

---

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי"ד — חזקת בדוק

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

---

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, פאר ווען ס'הייבט זיך אן די חיוב בדיקה.

Speaker 1:

קשיא: בל יראה

אבער ס'גייט דאך אנקומען פסח, גייט ער עובר זיין א בל יראה אין זיין הויז.

תירוץ: ביטול

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

---

סיום פרק ב'

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)

—

הלכה א: מצות עשה של השבתת חמץ

דברי הרמב״ם

“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.”

פשט

יש מצות עשה מן התורה לבטל/לאבד את החמץ לפני הזמן שבו נאסר לאכול חמץ. הפסוק “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם” מתכוון ליום י״ד ניסן, כפי שקיבלו מפי השמועה.

חידושים והסברות

1. בעיה בפשט “ביום הראשון”: “ביום הראשון” אינו יכול להתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר נמצאים עמוק בתוך האיסור. הרמב״ם אומר לכן שזה “מפי השמועה” — קבלה ממשה רבינו — ש״ראשון” מתכוון ליום י״ד. אילו היה כתוב ברור בפסוק, לא היה הרמב״ם צריך לומר “מפי השמועה.”

2. הצעה כיצד להבין “ביום הראשון”: “ביום הראשון” יכול להתכוון ליום הראשון שבו יש איסור חמץ — וזה ערב פסח (י״ד ניסן), שבו איסור החמץ מתחיל כבר מחצות. זה היה מתאים לשיטת הרמב״ם.

3. “שבעת ימים” לעומת שמונה ימים: אם “ביום הראשון” מתכוון כבר לערב פסח, הרי יוצא שמונה ימים, לא שבעה? התירוץ: “שבעת ימים מצות תאכלו” מדבר רק על מצות מצה — שבעה ימים. אבל איסור החמץ מתחיל כבר מערב פסח חצות, מה שעושה שמונה ימי איסור חמץ. ביום הראשון של איסור חמץ (ערב פסח) יש את המצווה של תשביתו, אבל עדיין לא מצוות מצה.

4. הראיה מ״לא תשחט על חמץ דם זבחי”: הרמב״ם מביא כראיה את הפסוק שאסור לשחוט את קרבן הפסח בעוד החמץ קיים. מכיוון ששחיטת הפסח היא ביום י״ד אחר חצות, חייב “ביום הראשון תשביתו” גם כן להתכוון ליום י״ד.

5. קושיה: מדוע מביא הרמב״ם פסוק חדש? בפרק א׳ כבר הביא הרמב״ם את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” כמקור שערב פסח כבר אסור. מדוע מביא כאן פסוק חדש “לא תשחט על חמץ”? החילוק: “לא תאכל עליו חמץ” מדבר על אכילה (אכילת חמץ), אבל “לא תשחט על חמץ” מדבר על החזקת חמץ — “וחמץ קיים” — שזה יותר רלוונטי למצוות ההשבתה (הוצאת החמץ מרשותך).

6. קושיה: מדוע “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ בערב פסח? אם הפסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי” מתכוון שאסור להחזיק חמץ בשעת שחיטת הפסח, מדוע הרמב״ם לא מונה זאת כלאו נפרד? הרמב״ם מביא זאת רק כ״ראיה לדבר” — תמיכה לפירוש שתשביתו מתכוון לערב פסח. אין תשובה ברורה.

7. מדוע צריך מצות עשה של השבתה כשכבר יש “לא יראה”? אם כבר יש לאו של “לא יראה ולא ימצא”, מדוע צריך עוד מצות עשה של תשביתו? התירוץ: זה דבר פשוט בתורה שיש לאו ועשה על אותו דבר — “לאו ועשה.”

—

הלכה א (המשך): מהי “השבתה” — ביטול בלב

דברי הרמב״ם

“מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.”

פשט

ההשבתה מן התורה היא ביטול בלב — שיחשוב את החמץ כעפר, כמשהו שאין לו שום ערך, ושיחשוב שאין לו כלל חמץ ברשותו.

חידושים והסברות

1. ביטול בעלמא סגי — שיטת הרמב״ם: הרמב״ם לומד מהגמרא ש״ביטול בעלמא סגי” — מספיק לבטל את החמץ בלב, בלי להוציאו פיזית. מדאורייתא אין צורך לחפש ולהוציא חמץ — מספיק לחשוב שהחמץ הוא כעפר. לימוד מוטעה — שהתורה מתכוונת רק “הוצא את החמץ שמונח על שולחנך” — הוא “בוודאי לא אמת,” כי עם ביטול בעלמא אין צורך להוציא כלום.

2. שאלה: האם ביטול הוא גם הפשט ב״לא יראה”? אם הרמב״ם אומר שהשבתה מדאורייתא היא ביטול בלב, האם זה גם הפשט ב״לא יראה ולא ימצא”? הרמב״ם אומר “מהו השבתה האמורה בתורה” אבל לא אומר “מהו לא יראה האמורה בתורה” — וזה מעניין. מדאורייתא מותר להחזיק חמץ בבית — רק אסור “להחזיק בו.” לא יראה ולא ימצא מתקיים דרך ביטול בלב, לא דרך הוצאה פיזית.

3. מחלוקת: האם החמץ נשאר מונח פיזית אחרי הביטול? צד אחד אומר: כן, “כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר” — אפילו אם הוא מונח שם, הוא כעפר. הצד האחר אומר: לא מסתבר שמדאורייתא מתכוונים שהחמץ יישאר מונח — “כל חמץ שברשותו” מתכוון לחמץ שנשאר (לא שהשאיר בכוונה), ואותו מבטלים.

4. קושיית “מעשיו מוכיחים”: אם למישהו יש חמץ יפה בביתו, הרי “מעשיו מוכיחים” שהוא מחזיק בו — “בפיו ולבו אינם שווים”? התירוץ: הוא מחשיב אותו כעפר, הוא לא מחזיק בו כלל. למעשה, אם הוא באמת לא מחזיק בו, זה ממילא ייצא. אבל זה דבר מעשי, לא דין.

5. חמץ שבלב — הפירוש החסידי: המושג החסידי של “חמץ שבלב” מובא. אבל החידוש של הרמב״ם עמוק יותר: חסידים מתכוונים שרק דברים שבלב אפשר לבטל בלב, אבל הרמב״ם אומר שאפילו חמץ פיזי ממשי אפשר לבטל בלב — כי העיקר הוא הלב. כל השאר (ההוצאה הפיזית) הוא רק מדרבנן.

—

הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — הכלל

דברי הרמב״ם

“אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.”

פשט

החכמים תיקנו שיש לחפש חמץ בכל המחבואות, להוציאו ולבערו.

חידושים והסברות

1. בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן? לפי הרמב״ם בדיקת חמץ (החיפוש וההוצאה) היא דין דרבנן, לא דאורייתא. מדאורייתא מספיק ביטול בלב. החכמים תיקנו שצריך ללכת ולחפש בכל מקום ברשות.

2. בדיקה פירושה ביעור, לא רק חיפוש: “בדיקת חמץ” לא מתכוונת רק לחיפוש — זה אומר ביעור (השמדה/הוצאה). הראיה: הברכה היא “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”. זה מראה שכל התהליך — חיפוש, מציאה והוצאה — הוא מצווה אחת של ביעור. בדיקת חמץ היא בעצם “ביעור פרואקטיבי,” השבתה מעשית.

3. הרמב״ם לא אומר את הטעם לבדיקה מדרבנן: בגמרא יש מחלוקת: רש״י אומר שהטעם הוא שמא יבוא לאכלו (אולי יבוא לאכול); ראשונים אחרים אומרים שהטעם הוא שמא לא ביטל בלב שלם (אולי הביטול לא אמיתי). הרמב״ם לא אומר את הטעם במפורש.

4. היכן הרמב״ם מציב את הבדיקה — מראה על הטעם: מכיוון שהרמב״ם מציב את בדיקת חמץ ליד תשביתו (לא ליד האיסור של אכילה, לא ליד לא יראה), רואים שלפי הרמב״ם הבדיקה היא פירוש/קיום מדרבנן של תשביתו. מדרבנן תשביתו לא אומר רק ביטול בלב, אלא משבית בפועל ממש.

5. שאלת אחרונים: האם בדיקה יכולה להיות דאורייתא? אם לפי הרמב״ם הבדיקה היא קיום של תשביתו מדרבנן, שואלים אחרונים: אם מישהו לא ביטל בלב, האם אז הבדיקה הופכת למצווה דאורייתא? אפשר לשמוע זאת ברמב״ם — כי אם ביטול בלב הוא הדרך הדאורייתא, ולא עשה זאת, אולי צריך השבתה מעשית. ו״כל שכן” — אם השבתה בלב עובדת, בוודאי גם כשזורקים אותו בפועל.

6. “שים את כספך היכן שפיך” — הוכח את הביטול: אפשר לראות את הבדיקה מדרבנן כ״הוכחה” שהביטול אמיתי — “בוא נראה אם אתה מתכוון לזה באמת.” אם אתה מחזיק את החמץ ואתה אומר שאתה מבטל, זה לא עקבי.

7. יסוד חשוב בהבנת הסוגיא — ביטול לעומת בדיקה: מדאורייתא כתוב “תשביתו” — בעל בית רגיל מבין זאת כהוצא את החמץ וזרוק אותו. אבל החכמים (בעלי תלמוד) לומדים שהעיקר של “תשביתו” הוא ביטול. ממילא הבדיקה היא מדרבנן. אבל זה לא אומר שפעם התנהגו בביטול בעלמא ואז באו חכמים ותיקנו בדיקה כי זה הפך למכשול. להיפך: תמיד היו בודקים — זה המנהג הרגיל. רק הלומדים, הגמרא, לומדים שמעיקר הדין מדאורייתא זה לא הכרחי, כי ביטול לבדו מספיק.

8. חילוק בין סוגי דרבנן: יש גזירות שבאו למנוע בעיה חדשה (כמו שלא התנהגו כך קודם). אבל בדיקת חמץ שונה — תמיד התנהגו כך, רק החכמים מבררים שמדאורייתא זה לא הכרחי. זה מביא לקולות ופרטים בדיני הבדיקה.

9. משל משבת: בשבת “תשבות” אומר שלא לעשות פעולות — המחשבה של “כל מלאכתך עשויה” באה דרך אי-עשיית מלאכה. אבל בחמץ המחשבה (ביטול) עצמה מספיקה מדאורייתא.

—

הלכה ג: זמן ואופן הבדיקה

דברי הרמב״ם

“שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.”

פשט

החכמים תיקנו שיחפשו חמץ בלילה של י״ד ניסן, עם נר.

חידושים והסברות

1. “אור הנר” — לאפוקי מה? “אור הנר” לא מתכוון לאפוקי ביום (כי ביום בכל מקרה לא עושים זאת), אלא לאפוקי אבוקה או תאורות אחרות — נר הוא ספציפית טוב יותר לבדיקה.

2. שני טעמים נפרדים: (א) בלילה — כי כל האנשים בבית; (ב) עם נר — כי אור הנר טוב לבדיקה. אלו שתי סיבות נפרדות.

—

הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד

דברי הרמב״ם

“ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה.”

פשט

לא קובעים שיעור ברבים בסוף יום י״ג, וגם חכם לבדו לא יתחיל ללמוד, כדי שלא יימשך ויפספס את זמן הבדיקה.

חידושים והסברות

1. “מדרש” לעומת “קורין”: “מדרש” פירושו שיעור קבוע ברבים; “לקרות” פירושו ללמוד ביחיד. “קורין” לא מתכוון דווקא למקרא — זה אומר ללמוד בכלל (אפילו גמרא). כי לא יתכן שחכם לומד דווקא רק מקרא.

2. “שמא ימשך” — היסוד שתורה מושכת: כל הדין בנוי על כך שלימוד תורה הוא “דבר המושך” — זה מושך אדם פנימה. זה מקביל לדין שאסור להתחיל סעודה לפני מנחה (או לפני מצווה), כי יימשך.

3. חידוש הר״ן לגבי תלמידי חכמים: הר״ן אומר שמה שכתוב “עונת תלמידי חכמים משבת לשבת” מתכוון לרוב השבתות, כי בוודאי יכול לקרות שחכם לא יגיע הביתה ערב שבת כי הוא התעמק בסוגיא קשה. חכם לא יכול להיות לו “סדר קבוע” מתי הוא מסיים — כי לימוד צריך להיות “מלאכתו עראי,” זה דבר המושך.

4. [דיגרסיה: מוסר השכל מעשי] אם למישהו יש זמן קבוע מתי הוא צריך לסיים (כמו לאסוף ילד), אצלו אין “שמא ימשך” — הוא תמיד יודע מתי הוא מסיים. הדין מדבר על לימוד שאין לו זמן סיום קבוע.

5. [דיגרסיה: הרבי מראפשיץ] ר׳ ירושלים מרדכי היו לו חברותות, והוא לעולם לא היה מפסיק בעצמו — החברותא תמיד היה צריך לסיים, כי הרבי היה לומד בלי סוף. זו דוגמה ל״שמא ימשך.”

—

הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה

דברי הרמב״ם

“אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה… ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר.”

פשט

בדיקת חמץ צריכה להיות דווקא עם נר, לא עם אור הלבנה, לא עם אור השמש, ולא עם אבוקה (לפיד).

חידושים והסברות

1. מה “לאור החמה” אומר: לא שביום אור השמש לא טוב (כי מאוחר יותר אומר הרמב״ם שאכסדרה אפשר לבדוק לאור החמה), אלא זה אומר שבתחילת הלילה, בשקיעה, לא להסתמך על קרני השמש האחרונות, אלא להשתמש בנר.

2. “לאור הנר” הוא דווקא: לא שהחכמים רק נתנו רעיון של תאורה ואפשר להחליף. אדם היה חושב שאבוקה עוד יותר טובה כי יש אור גדול יותר, אבל הגמרא אומרת שאבוקה קשה לבדוק איתה כי האור לא נכנס למקומות צרים.

3. נפקא מינה מעשית להיום: פנס (flashlight) דומה לנר כי הוא מאיר אור ממוקד למקום מסוים, טוב יותר מאור גדול שיותר דומה לאור החמה או אור אבוקה. (זה לא פסק מעשי אלא השוואה לימודית.)

—

הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר

דברי הרמב״ם

“במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות… אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם.”

פשט

דין הנר הוא רק למקומות חשוכים — חורים ופינות מוסתרות. אכסדרה (מקום פתוח עם הרבה אור) אפשר לבדוק עם אור השמש. אמצע החצר בכלל לא צריך בדיקה כי ציפורים אוכלות שם הכל.

חידושים והסברות

1. ה״אבל” של אכסדרה: ה״אבל” הוא לא ההיפך מחורים ומחבואות ספציפית, אלא ההיפך מחדר שבו לא מואר. גם חדר בלי חלונות צריך נר — החילוק הוא בין מקומות מוארים וחשוכים.

2. חידוש לגבי בתים של היום: בימים עתיקים לבתים לא היו חלונות גדולים, לכן רק אכסדרה (שאין לה קירות) הייתה מוארת מספיק. אבל היום, שבכל חדר יש חלונות גדולים, למעשה לכל חדר יש ביום את דין אכסדרה — אפשר לבדוק לאור החמה.

3. עיקר הבדיקה הוא שיראה: זה לא גזירת הכתוב על נר כשלעצמו.

4. אמצע החצר — חזקה: סומכים על חזקה שציפורים אוכלות הכל. זה מראה שאפשר לסמוך על סברא וחזקה בבדיקת חמץ.

—

הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת

דברי הרמב״ם

“חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.”

פשט

חור בין שני בתים — כל אחד בודק מצדו עד היכן שידו מגיעה, והשאר מתבטל בלב.

חידושים והסברות

1. התקנה היא רק כמה שאפשר: החכמים לא חייבו לשבור קיר או לעשות פעולות קיצוניות. היכן שלא אפשר להגיע פיזית, ביטול בלב מספיק — כי ביטול בלב הוא העיקר מדאורייתא, והבדיקה היא רק תקנה כמה שאפשר.

2. “ידו מגעת” בלי כלים מיוחדים: “מקום שידו מגעת” פירושו בלי ציוד מיוחד — בלי סולם, בלי כלים מיוחדים.

לגבי חור שבין ישראל לגוי

דברי הרמב״ם (לפי גרסאות מסוימות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.

חידושים

1. המגיד משנה לא גורס את החלק הזה. בדפוס זה כתוב ב״אשתנאי רב שילת.”

כשבודקים מרתף (מחסן יין), לא צריך לבדוק את כל המרתף, אלא את שתי השורות החיצוניות — השורה העליונה והשנייה מתחתיה — כי אלו המקומות המרביים חשופים לאדם כשהוא נכנס.

חידושים

במשנה יש שתי שיטות איך לבדוק את המרתף; הרמב״ם פוסק שבודקים את שתי שורות החיצונות.

—

הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה

דברי הרמב״ם

“אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש… נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף.”

פשט

אין צריך לחשוש שחולדה (עכבר/חיה) אולי גררה חמץ למקום שלא מכניסים חמץ. כי אם מתחילים לחשוש כך, אין סוף — יצטרכו לחשוש מבית לבית, מעיר לעיר.

חידושים והסברות

1. פירוש הרמב״ם לעומת רש״י: המאור עינים מביא שפירוש הרמב״ם במשנה שונה מרש״י. רש״י לומד שדין “אין חוששין שמא גררה חולדה” מדבר אחרי בדיקת חמץ — שלא לפחד שאחרי הבדיקה חיה החזירה חמץ. הרמב״ם אבל לומד שזה דין במקום שמכניסין בו חמץ — לא אומרים שכל מקום הופך ל״מקום שמכניסין” רק כי חיה יכולה לגרור לשם.

2. “מעיר לעיר” לפי הרמב״ם: לפי רש״י “מעיר לעיר” אומר שיצטרכו לחשוש שחיה גוררת חמץ מעיר אחת לאחרת (אחרי בדיקה). לפי הרמב״ם זה אומר שיצטרכו לבדוק בכל מקום כי בכל מקום חיה יכולה להביא. הלשון “ואין לדבר סוף” מתאים מאוד לפירוש הרמב״ם — זה מדבר על כלל שאי אפשר להגזים בחששות.

3. [דיגרסיה: ספק דרבנן בבדיקת חמץ] בדיקת חמץ היא דרבנן, ובדרך כלל בספק דרבנן הולכים לקולא. לכן רואים שחז״ל כן החמירו — צריך לבדוק אפילו מקומות שיש רק ספק אם הכניסו שם חמץ (כמו חורי הבית האמצעיים). התירוץ: זו לא חומרא על חששות, אלא זו המצווה עצמה — חז״ל כך הגדירו את חיוב הבדיקה, שמקומות עם חזקת חמץ צריכים בדיקה. אבל לא החמירו בלי שיעור — כן קבעו גבולות (כמו “אין חוששין שמא גררה חולדה”).

—

הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע

דברי הרמב״ם

הניח עשר חלות (עשר חתיכות לחם/לחמניות) [אחרי הבדיקה], וכשחזר לפני ביעור חמץ מצא רק תשע (תשע) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.

פשט

אם אחת מעשר חתיכות החמץ נעלמה, צריך לבדוק שוב, כי יודעים שאיפשהו בבית יש חתיכת חמץ שלא רואים.

חידושים והסברות

1. מקור למנהג עשר פירורים: מהרמב״ם נראה המקור למנהג שמניחים עשר חתיכות לחם לפני הבדיקה.

2. חלות = חתיכות שלמות, לא פירורין: הרמב״ם מדבר על חלות — חתיכות שלמות (לחמניות/ככרות), לפחות כזית. פחות מכזית אולי היה דין אחר.

3. מדוע צריך לחשוש — הרי זה ספק דרבנן? כאן זה לא רק חשש, אלא זה כמעט ודאי — הוא יודע שיש חתיכת חמץ שחסרה. המקום הוא “בדוק” — יודעים בוודאי שאיפשהו כאן יש חמץ שהוא לא רואה.

4. חילוק בין דין זה ל״אין חוששין שמא גררה חולדה”: שם זה חשש טהור בלי שום רגליים לדבר. אבל כאן יש רגליים לדבר — הוא ספר עשר ומצא רק תשע, זו מציאות שמשהו חסר.

5. “אולי הוא ספר לא נכון”: החידוש הוא שאפילו אפשר לטעון שהוא ספר לא נכון, בכל זאת צריך לחשוש.

—

הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דברי הרמב״ם

“אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין שהוא השאיר אותה איפשהו בחור או בחלון. אם לא מצא כלום — הרי זה בודק עליו.”

פשט

כשרואים עכבר נכנס לבית עם חמץ אחרי הבדיקה, צריך לבדוק שוב. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, צריך עדיין לחשוש שהוא החביא את החתיכה השלמה איפשהו בחור או בחלון.

חידושים והסברות

1. פירורין אינם ראיה אצל עכבר: אין זה דרך העכבר לעשות פירורין — עכבר לא מפורר כמו אדם (או תינוק). לכן, אם מוצאים פירורים, אלו סתם פירורים שכבר היו שם קודם, ואין להם קשר לחמץ של העכבר.

2. צריך לבדוק אפילו כשלא מוצאים: אם לא מוצאים כלום ליד החורים והחלונות — הרי זה בודק עליו — צריך להמשיך לחפש.

—

דין פירורין (פירורים) — יסוד כללי

חידושים

1. פירורין עצמם לעולם לא צריכים בדיקה. הרמב״ם לא אומר שצריך לאסוף את הפירורין. כשמוצאים פירורין (אצל תינוק שהכניס לחם), פטורים מבדיקה — זה מראה שלפירורין בכלל אין חשיבות. הם לא רק “כעפר” (כמו משהו שמפקירים), אלא הם ממש כלום — אין להם משמעות הלכתית כחמץ.

2. חילוק בין עכבר לתינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — ילד מפורר כשהוא אוכל, אז פירורים אצל ילד מראים שהוא אכל שם. אבל אין דרך עכבר לפרר — עכבר לא מפורר, אז פירורים אצל עכבר לא מראים כלום.

—

הלכה י (המשך): דין ספיקות בבדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דברי הרמב״ם

“הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק.”

פשט

אדם הכין תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ. עכבר לקח אחת ונכנס לחדר בדוק. לא יודעים אם הוא לקח חמץ או מצה. הדין הוא שצריך לבדוק.

חידושים והסברות

1. כל קבוע כמחצה על מחצה: היסוד של דין זה הוא הכלל של “כל קבוע כמחצה על מחצה” — כל מה שקבוע (עומד במקומו) מקבל דין כמו חמישים-חמישים, אפילו כשהרוב הוא מצה. לכן אי אפשר לסמוך על הרוב, וצריך לבדוק.

2. ביאור הסברא של קבוע — מדוע רוב לא עוזר: המקרה המקורי הוא תשע חנויות — תשע קצביות כשרות ואחת טרפה. כשאדם עומד כבר בתוך חנות ולא יודע באיזו הוא נמצא, לא מתאים לומר “רוב” — כי הוא כאן, במקום מסוים אחד. “רוב” הוא כלי למקרה שלא יודעים מאיפה משהו בא, לא כשכבר נמצאים שם. המשל: כשיהודי בא מאנגליה, אפשר לומר “כנראה הוא בא מלונדון” — כי רוב היהודים באנגליה גרים בלונדון. זה פריש — האדם כבר הלך משם, ומשתמשים ברוב כדי לקבוע מאיפה הוא בא. אבל כשאדם נוסע לאנגליה ואומרים לו “כנראה אתה נוסע ללונדון” — זה הרבה פחות הגיוני. הוא שם, הוא במקום מסוים.

3. צריך להוציא את המושג “סיכויים” (chances): אם חושבים במונחים מודרניים של probability, לא יבינו את החילוק בין קבוע לפריש — כי סטטיסטית הסיכוי זהה. אבל חז״ל לא מסתכלים על ספיקות דרך “סיכויים” — הם מסתכלים על ספיקות אחרת. כשמוציאים את המושג “סיכויים” ומסתכלים על זה בשכל הישר, החילוק בין קבוע לפריש מאוד טבעי ופשוט.

4. שיטת הראב״ד בקבוע: הראב״ד, שחולק על הרמב״ם במקומות אחרים (כי הוא סובר ספק דרבנן לקולא), אולי כאן היה מודה, כי בקבוע זה הופך לספק שקול ממש (מחצה על מחצה), לא רק ספק שאפשר להקל בו מצד ספק דרבנן.

—

מחלוקת ראב״ד על הרמב״ם — ספיקות בבדיקת חמץ

קושיית הראב״ד

הראב״ד לא מסכים עם כל הגישה של הרמב״ם. טענתו: כל הספיקות האלה בגמרא מדברים על ביטול (שהוא מדאורייתא), אבל בדיקה היא רק מדרבנן. אם כך, יאמרו ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לבדוק כלל כשיש ספק.

קושיות על הראב״ד

1. ביטול אינו ספציפי: ביטול הרי אינו על חתיכת חמץ ספציפית — ביטול הוא הכרזה כללית שכל החמץ יהיה בטל. איך זה עוזר לספיקות? שיטת הראב״ד מניחה שביטול הוא ספציפי, אבל בגמרא כתוב רק שמבטלים חמץ מלבו — לא חתיכה מסוימת.

2. בדיקה פירושה לחפש ספיקות: עצם המושג של בדיקה — בחורים ובמחבואות, לחפש בחורים — זה כבר מצב של ספק. מחפשים כי אולי יש חמץ, אולי לא. אז ספיקות הם חלק אינהרנטי מהלכות בדיקה.

סברת הרמב״ם (כפי שמוצגת)

הרמב״ם סובר כנראה שלא אומרים ספק דרבנן לקולא בבדיקה, כי עצם דין הבדיקה הוא שצריך ללכת ולוודא — אי אפשר לסמוך על ספיקות. זה הגדר של בדיקה עצמה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.

תירוץ המגיד משנה

המגיד משנה מתרץ את שיטת הרמב״ם עם אותה סברא שבדיקת חמץ עיקרו על הספק — לכן מחמירים בספיקות. מודגש שחשוב לחשוב תחילה סברא בעצמך, לפני שרואים שגדול אמר אותה — כי אחרת נהיים מוטים ולא יכולים להעריך אובייקטיבית אם זו סברא טובה.

רלוונטיות מעשית

הטור (או״ח סימן תל״ט) מביא את פסקי הרא״ש על ההלכות, וכותב במפורש: “יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון” — לא היה לו כוח לכתוב את כל הלכות הרמב״ם. הסיבה היא כי הרבה מהשאלות לא כל כך מעשיות.

[דיגרסיה: ענוותנות רש״י] רש״י על פרשת ואתחנן בעשרת הדברות אומר שהוא לא הולך לחזור שוב על מה שכבר פירש בפרשת יתרו. זה סימן לענווה — רש״י דימיין שהלומד יחזור למקום הראשון. בניגוד לכך, ספרים של היום חוזרים על הכל, כי לא סומכים על הציבור שהוא יחזור לבדוק.

—

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — מקרים שלא צריך לבדוק

דברי הרמב״ם

כזית חמץ המונח למעלה ליד קורות התקרה — מחייבים את האדם להביא סולם ולהוריד אותו, כי הוא עלול ליפול.

חידושים והסברות

1. קושיית “שמא יפול” — מה החשש? הטעם “שפעמים יפול” מוזר. אם כל הבדיקה לא קשורה לאכילה (כשיטת הרמב״ם שבדיקה היא דרגה של תשביתו), מה איכפת לי אם ייפול או לא? אבל אם אומרים שזה קשור ל״שמא יבוא לאכלו,” זה מאוד פשוט — כשייפול הוא יכול לאכול אותו.

2. תירוץ אם לא הולכים עם טעם ה״אכילה”: החמץ למעלה ליד הקורה נמצא כעת במקום שהוא כמעט כמו “אין ידו מגעת” — מקום שפטור מבדיקה. אבל מכיוון שהוא עלול ליפול, הוא יהפוך למקום שחייב בדיקה. וביום טוב עצמו אי אפשר לבדוק, לכן צריך להוריד אותו עכשיו ערב יום טוב. החיוב אינו כי הוא יאכל אותו, אלא כי זה יהפוך למקום מחויב בדיקה כשיהיה מאוחר מדי.

—

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דברי הרמב״ם

“היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.”

פשט

חמץ שנמצא בבור (גוב) — אין מחייבים אותו להעלות אותו, אלא מבטל אותו בלבו ודי.

חידושים

1. החילוק בין קורה לבור: בקורה — דברים נופלים למטה (כוח הכבידה), אז יש חשש ממשי שייפול. אבל בבור — דברים לא עולים מעצמם, זה “מנהג העולם” שדברים נופלים למטה לא למעלה. לכן בבור מספיק ביטול.

2. ביטול עוזר כאן: זה מתאים לשתי השיטות: אם זה בגלל “שמא יבוא לאכלו” — זה לא שייך כי זה לא יעלה; אם זה בגלל בדיקה כדרגה של תשביתו — ביטול מספיק כשזה במקום שאינו נגיש.

דיון כללי: כמה צריכה בדיקה לעלות?

1. עלות הבדיקה: כל הבדיקות עולות כסף או זמן. החכמים חייבו דברים מסוימים, אבל יש שיעור כמה אדם צריך להוציא למצווה דאורייתא ולדרבנן. הענין של “חובר חבר” (שירות מקצועי) מוזכר כדוגמה למשהו ש״יקר מאוד” — אי אפשר לדרוש מאדם הוצאות כאלה.

2. [דיגרסיה: גמישות ההלכה] ההלכה היא “המערכת הגמישה ביותר” — כמעט תמיד יש דרך החוצה, היתר. רוב ההלכות לומדים כדי למצוא שבאמת לא צריך לעשות כל כך הרבה כמו שחשבו. זה לא נוקשה אידיאולוגית, אלא מעשי.

—

הלכה יב: כפת שאור שייחדה לישיבה

דברי הרמב״ם

“כפת שאור שייחדה לישיבה — אם טח תוך פניה בטיט, הרי זה בטלה, ומותר לקיימה.”

פשט

שאור (שמרים) שהתקשה והוא ייחד אותו לשבת עליו כמו ספסל — אם טח אותו בטיט (חימר/בוץ), הוא בטל ומותר לשמור אותו.

חידושים

1. מהי “כפת שאור”? הגאונים מפרשים זאת כ״מגרדת” (לוח לשפשוף), או כשהבצק עצמו נעשה כל כך קשה שמשתמשים בו כספסל. הכפה עצמה הייתה נשברת כשיושבים עליה, אבל מלאה בבצק קשה היא חזקה מספיק.

2. מדוע טיחה בטיט עוזרת? כשטחים אותו בטיט, הפכו אותו מחמץ לרהיט. זה “חמץ לשעבר” — לא רואים אותו יותר כשאור, אלא כספסל. זה אפילו לא צריך לבטל — זה פשוט לא יותר בקטגוריה של חמץ.

3. קשר לפרק א׳ — שאור שאינו ראוי לאכילה: התירוץ הוא לא כי זה “לא ראוי לאכילה” — כי על שאור עוברים אפילו כשהוא לא ראוי לאכילה (כפי שנלמד בפרק א׳). התירוץ שונה: כשטחו אותו בטיט וייחדו אותו לישיבה, הפכו אותו לרהיט — זה לא יותר “בצק,” זה “ספסל.” זה שינוי מעשה/ייעוד שמוציא אותו מקטגוריית החמץ לגמרי.

4. אם לא טח בטיט: אם לא טח בטיט — אז זה נשאר חמץ, אפילו משתמשים בו כספסל, כי זה עדיין מוכר כשאור.

—

הלכה יב (המשך): בצק שבסדקי עריבה

פשט

חיוב הבדיקה הולך לפי מי שיש לו את המפתח (שליטה על הבית) כשליל י״ד מגיע.

חידושים

1. החיוב תלוי במתי הוא חל, לא מתי פסח: היה אפשר לחשוב שחיוב הבדיקה הוא תנאי במצוות פסח — ממילא יתלה במי שיש לו את הבית בפסח. אומר הרמב״ם: לא, כשחיוב הבדיקה חל (ליל י״ד), מי שיש לו אז את המפתח — עליו החיוב.

2. אולי דין חושן משפט: יכול להיות שזה לא רק דין הלכות פסח, אלא דין ממונות/חושן משפט — מי אחראי על הבית כשהחיוב נכנס.

—

הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דברי הרמב״ם

“המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה.”

פשט

אם מישהו שוכר בית בהנחה שהוא בדוק, ומתברר שלא — השוכר צריך לבדוק, והוא לא יכול לטעון מקח טעות, כי בדיקת חמץ היא מצווה.

חידושים

חידושים

1. מקבילה בין יוצא לדרך לאוצר: הרמב״ם מציב יחד את דין יוצא לדרך עם דין אוצר.

2. החילוק בין קודם שלושים לתוך שלושים: קודם שלושים יום — אפילו אם הוא מתכנן לפנות את האוצר לפני פסח, לא צריך לבדוק, כי חיוב הבדיקה עדיין לא חל. תוך שלושים יום — כשחיוב הבדיקה כבר קיים, והוא מתכנן לפנות את האוצר, צריך לבדוק עכשיו, כי חוששים שהוא יגלה אותו לפני פסח ואז יצטרך לבדוק אבל לא יהיה לו זמן. זה אותו יסוד כמו ביוצא לדרך — החשש שלא יהיה לו פנאי.

3. יסוד: שני הדינים — יוצא לדרך ואוצר — מסתובבים סביב אותו עיקרון: קודם שלושים יום אין חיוב בדיקה, ממילא אי אפשר לחייב בדיקה. תוך שלושים יום כבר יש חיוב, ולכן צריך לבדוק כשיש חשש שלא יוכלו מאוחר יותר.

—

סיום פרק ב׳

בזה מסתיים פרק ב׳ של הלכות חמץ ומצה. נשאר עוד פרק על הלכות בדיקת חמץ (פרק ג׳).

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצוות עשה של השבתת חמץ – ביטול בלב ובדיקת חמץ

הלכה א: מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ

דובר 1:

טוב, אנחנו לומדים את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה, ואנחנו מודים לכל תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ורצברגר שמקדיש שוב את השיעור לשנה, ואנחנו הולכים ללמוד את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה.

כן. את הפרק הראשון למדנו את כל, לא כל, את עיקר האיסורים של אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר שהוא בעצם חיוב כבר בערב פסח, להיפטר מהחמץ. נראה מה זה אומר.

כן. אומר הרמב״ם, “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הוא פתח את הפרק עם המצוות עשה ולא תעשה, שיש מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ, לבטל את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”.

דיון: מה פירוש “ביום הראשון”?

יש בעיה, מה פירוש “ביום הראשון”? לא יכול להיות שזה מתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר עומדים עמוק בתוך האיסור.

אומר הרמב״ם, “מפי השמועה למדו”, החכמים גילו מפי השמועה, הלכה למשה מסיני ממשה רבינו, “שראשון זה הוא יום ארבעה עשר”, שה״ראשון” חייב להתכוון לראשון לפני פסח, “ביום הראשון”, היום הראשון לפני שמגיע פסח.

או אולי אפשר לומר היום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואיסור חמץ מתחיל כבר בערב פסח, אותו יום יש את מצוות העשה של “תשביתו שאור מבתיכם”.

לא היה לי מאה אחוז ברור איך ה… חשבתי אולי “ביום הראשון” כבר יהיה מושבת, אבל לא יודעים. יכול להיות “ביום הראשון” אולי מתכוון ליום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואנחנו יודעים כבר, זה הדבר הבא שהוא הולך לומר.

הפסוק כתוב אבל, תסתכל בפסוק, זה הולך ככה: “שבעת ימים… אך ביום הראשון תשביתו”. קשה מאוד ללמוד שזה לא מסתדר פשוט לתרגם את הפשט של המקרא. אלא אם כן אומרים שצריך לומר ש״אך ביום הראשון” צריך כבר לוודא שזה כבר יהיה, וממילא יוצא שהמצווה היא כבר לפני כן.

לכן דווקא אומר הרמב״ם שזה מפי השמועה. אם זה היה כתוב ברור, היה צריך לומר שזה כתוב. זה לא כתוב. כתובה מצוות תשביתה, אבל שזה ביום הראשון עוד בערב פסח, זו קבלה.

אבל זה גם מוכרח בגלל הדבר שכבר אמרנו שצריך כבר שזה יהיה אסור מחצות.

ראיה לדבר: “לא תשחט על חמץ דם זבחי”

אומר הרמב״ם, “וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי'”. ראיה לדבר זה, ראיה שה״ביום הראשון” מתכוון כבר ליום ארבעה עשר, היא ממה שכתבה התורה, כתוב בתורה פסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי”.

“כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים”, מה פירוש הפסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, לא לשחוט את קרבן הפסח כשעדיין יש את החמץ.

זה מאוד מעניין, כי הוא הביא את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ”, זה אותו דבר, אבל… אה, זה שאלת קודם ש… כן. אבל… ההוא היה על אכילה, וזה על ההחזקה. כי יש לך חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.

ומתי שוחטים את קרבן הפסח? “ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות”. חייב להיות ש״ביום הראשון” מתכוון ליום ארבעה עשר.

זה מעניין, כי זה ממש אותו דבר כמו “לא תאכל עליו חמץ”. מעניין שהרמב״ם מביא פסוק חדש. הוא היה יכול ללכת עם הפסוק שכבר הביא. אבל אין הבדל, משני הפסוקים זה משמע.

דובר 2:

למה זה אותו דבר?

דובר 1:

אני לא יודע מה בדיוק ההבדל. באמת לא ברור.

דובר 2:

אוקיי, כי שם כתוב ששם…

דובר 1:

בוא נגיד ככה, יש לי קושיא כאן. כי ההוא ש״לא תאכל עליו חמץ” מתכוון שבעוד החמץ קיים, או בזמן שהחמץ קיים, גם הרמב״ם אמר שזה מפי השמועה.

אוקיי, אולי שם הוא מתכוון רק שזה הזמן, אבל שבשעה שממש שוחטים, זה אולי כן הפשט הפשוט. אז כפילות של הפשט הפשוט מוכרח שכבר בערב פסח אסור להחזיק חמץ. יוצא ששביתה חייבת להיות בערב פסח, אבל זו ראיה.

אבל הרמב״ם אומר כן, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. זה לא כמו הפשט שאמרת שזה צריך כבר להיות מושבת, אלא ביום הראשון. לכן אני חושב, ביום הראשון של איסור חמץ.

דובר 2:

מה כתוב “שבעת ימים”? יש שמונה ימים יוצא. אני מתכוון, זה לא מסתדר בפסוק.

דובר 1:

לא, “שבעת ימים” עומד על “מצות תאכלו”. רק שבעה ימים זה “מצות תאכלו”.

מה לשון הפסוק? שבעה ימים יאכלו מצות. אבל עוד לפני שיש את המצווה של מצה, עוד ביום הראשון של איסור חמץ כבר יהיה “תשביתו שאור מבתיכם”. והוא מסיים “כי כל אוכל חמץ”.

אם הולכים בפשוטו של מקרא זה ככה, אתה צריך לאכול מצות. למה תאכל מצות? כי אין חמץ. הדבר היחיד שאתה יכול לאכול זה מצות. זה לא ככה, כי אנחנו רוצים שזו תהיה מצווה, לא סתם עזר מעשי.

הוא אומר, שבעה ימים יש מצוות מצה. יכול להיות שזה מה שהפסוק אומר, שלא תחשוב שכל הימים שיש איסור חמץ יש גם מצוות מצה, שמצוות מצה מתחילה כבר מערב פסח בחצות? לא. המצווה של מצה היא רק שבעה ימים. ואיסור חמץ כבר יש שמונה ימים, ובראשון מהשמונה ימים יעשו את ההשבתה.

לא עם השמונה ימים, just to be clear. בערב פסח יש איסור. ביום הראשון של איסור חמץ יש את המצווה של תשביתו.

לא מאה אחוז ברור, אבל אני הולך עם הרמב״ם, כי הרמב״ם אומר באמת שזה על פי השמועה, אנחנו קיבלנו ככה שזה מתכוון לזה. יש קצת ראיה גם.

דיון: הקשר בין מצוות עשה של תשביתו ללא תעשה של לא יראה

נכון, זה רק שיהיה לנו מצוות עשה. זה שצריך להוציא את כל החמץ, היינו יודעים אפילו בלי מצוות העשה בגלל הלא תעשה של החזקת חמץ, שלמדנו קודם שזה “אך ביום הראשון”, הגמרא אומרת מ״אך”, או הגמרא אומרת על “לא יאכל חמץ”. “לא יאכל חמץ”, האיסור של יום ארבעה עשר. הרמב״ם לומד את זה מ״לא תאכל עליו חמץ”. אני אומר, אני זוכר את האחר, הגמרא אומרת ככה מ״אך ביום הראשון תשביתו”.

אבל מה? מה אתה אומר?

דובר 2:

מה?

דובר 1:

אז שוב, עכשיו לא מדברים על אותו איסור. ההוא הוא סוג אחר של איסור. כלומר, יש איסור לאכול חמץ. לא, להחזיק חמץ. “לא יראה ולא ימצא” אומרים לנו. שאסור להחזיק חמץ, ואסור לאכול. יכול להיות ש… מאוד מעניין. אז על אכילת חמץ יש לאו, ועל החזקה יש עשה. נראה כך.

והפסוק אולי “לא תשחט על חמץ”, שמתכוון לחמץ קיים, זה לא אותו דבר שהוא אמר קודם, שאסור לאכול בזמן שחיטת הפסח.

דובר 2:

ולמה לא יהיה גם זה לאו?

דובר 1:

גם לאו, שיהיה “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, שיהיה לאו של החזקת חמץ כששוחטים את קרבן הפסח. הוא אומר את זה רק כראיה לדבר. הרמב״ם אומר שיש לאו כזה אגב. יש לאו כזה. למה באמת לא לומר לאו? “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, יש לאו. אני לא יודע. אני לא יודע מה קורה.

בסדר, הוא אומר את זה רק כאופן ראיה לדבר. ראיה שתשביתו מתכוון לזה. כן, אני לא יודע. אני באמת לא יודע.

אבל שוב, זה רק ניסיון הרמב״ם להביא שהפסוק יעשה סנס שכתוב את זה. האמת היא שאנחנו יודעים את זה כי החכמים אומרים לנו שזו הלכה למשה מסיני.

דובר 2:

למה לא לומר את זה כלאו?

דובר 1:

אני אומר לך כי… שוב, המקור של כל ההגדרות האלה הוא לא מהפסוק, בוא נהיה ברורים. זה מפי השמועה. שמה ההלכה? ככה ההלכה. יש מצווה להשבית, זה לא אותו דבר כמו איסור אכילת חמץ בערב פסח, זה גם לא אותו דבר כמו איסור לא יראה בכל פסח.

הייתי אומר לך משהו אחר, חשבתי שאתה מתכוון לשאול את זה, אני זוכר שאנשים שואלים את זה, למה צריך בכלל את איסור ההשבתה? יש איסור לא יראה. אם אסור לא יראה חמץ, איכשהו צריך להיפטר מזה בערב פסח. אז מה לעשות?

זה פשוט, יש הרבה פעמים בתורה, יש לאו ועשה, יש איסור השבתה מ״תשביתו”. כן, מצוות עשה, הוא פותח מצוות עשה, כבר אמרנו שיש לאו בערב פסח.

אבל זה מעניין, למה? תראה, כי בוא נלמד את החלק הבא, בוא נראה. בוא ננסה ללמוד את עיקר ההלכה של בדיקת חמץ גם, כי יש לי כאן משהו בסיסי. ככה שאתה לומד הלכות פסח, משתמשים בדברים, הם לא הראשונים.

אוקיי, זה באמת פלא למה “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ מערב פסח אחר הצהריים, לא יודע. נו.

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

דובר 1:

אומר הרמב״ם, מה פירוש ההשבתה? הוא אמר “להשבית”. עכשיו הוא הולך להסביר מה פירוש להשבית.

אומר הוא, “מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל”. הוא יבטל את החמץ מליבו, הוא יחשוב אותו כעפר, הוא ישים בליבו, הוא יחשוב בליבו, הוא יוודא…

לא, אני יכול ללמוד בשני אופנים, כי אני חושב כן שהדאורייתא גם לא מתכוונת שישארו פירורים בביתו. זה מתכוון ככה, שאתה תדע שאתה לא הולך לאכול חמץ, וממילא תיפטר מהחמץ. זה עוד לא אומר שאתה צריך לחפש. החכמים אומרים שאתה צריך לחפש.

לא, לא, לא, זה לא נכון, זה לא נכון. הרמב״ם ידע מהגמרא שביטול בעלמא סגי. אני רק עשיתי את כל הדעות כי הרמב״ם אומר הרבה מאוד מילים על מה פירוש הביטול.

ביטול בעלמא סגי אומר שעדיין יש חמץ ברשותו, הוא יחשוב שאין. זה הפירוש. כשעל השולחן שלו מונח לחם, לא עוזר ה…

דובר 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה כן עוזר, כי הוא מחשיב אותו כעפר.

דובר 1:

“וכל חמץ שברשותו”, נכון? יש לו חמץ ברשות. אם יש חמץ ברשותו, “הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל”, זה היה מספיק השבתה מן התורה. זה הפירוש השבתה האמורה בתורה.

דיון: האם ביטול בעלמא הוא גם הפשט ב״לא יראה”?

אז, זה אני שואל, האם אני הייתי רוצה לשאול מיד, זה גם “לא יראה” האמורה בתורה? כי זה מאוד מעניין, הרמב״ם אומר את זה על השבתה, אבל “לא יראה” גם מתכוון לזה, שיחשוב שאין.

זו שאלה שלי, כי לכאורה היינו צריכים לעשות בדיקת חמץ מדאורייתא בגלל “לא יראה”. הרמב״ם שם את זה כהשבתה, ואתה אמרת לי לפני רגע שהשבתה היא בעצם אותו דבר כמו “לא יראה”, רק בלשון עשה. מאוד מעניין שהרמב״ם לא אומר מהו “לא יראה” האמורה בתורה.

דובר 2:

לא, אני חושב שאפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח בתוך ה…

דובר 1:

זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיה “משבית”, בטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים, צריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.

דובר 2:

זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.

דובר 1:

אגב, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה, ביעור. איזו ברכה אנחנו עושים על בדיקת חמץ? “על ביעור חמץ”. מיד כשאומרים “על ביעור חמץ”, גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי עושים ברכה “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”.

דובר 2:

זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית.

דובר 1:

לא פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל. אבל אני לא מאמין כשאומרים דאורייתא “ביטול חמץ” שזה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר “כל חמץ שברשותו”, בוודאי.

דיון בשיטת הרמב״ם: תשביתו מתכוון לביטול בלב

דובר 1:

לא, הייתי… אפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח ב… זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיו משבית, היו מבטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים שצריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.

זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.

הברכה “על ביעור חמץ” — בדיקה מתכוונת לביעור

דובר 1:

שניכם צודקים, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה. ביעור. איזו ברכה עושים, על ביעור חמץ. מיד כי הוא אומר, הוא אומר הוא עושה ביעור חמץ. גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי, עושים ברכה על ביעור חמץ, לא על בדיקת חמץ. זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית. לא רק פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל.

קושיא: “כל חמץ שברשותו” — האם זה מתכוון לחמץ ממש בבית?

דובר 2:

אבל אני לא מאמין, כשאומרים דאורייתא ביטול חמץ זה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר כל חמץ שברשותו, בוודאי.

דובר 1:

זה אומר כן. זה אומר כן, זה לא שום… זה אומר שיש חמץ, הוא לא מחשיב אותו. כך אומר הרמב״ם, כדבר שאין בו צורך כלל.

קושיא: “לא יראה לך ולא ימצא לך” — מה עם הפסוקים?

דובר 2:

מה התורה אומרת לא יראה לך ולא ימצא לך.

דובר 1:

אה, טוב מאוד. אני חושב שהרמב״ם מתכוון רק דווקא על התשביתו. זה לא אמת, זה לא ספק. אתה לא יכול לעשות תורה חדשה נגד כל מה שכתוב. מה שכתוב הוא שבהשבתה, שואל שאלה, אם השבתה מתכוונת לביעור? אותו דבר, השבתה לביעור לא מתכוונת ליטרלי. הוא מתכוון לביטול, זה מה שהוא מתכוון.

דובר 2:

מה אני צריך לעשות?

דובר 1:

ככה כתוב. האמת היא שזה באמת מבטל, כי הוא לא יוכל יותר להשתמש בזה.

דובר 2:

כן, יש גם את האיסור שאסור להשתמש בזה אחרי יום טוב.

דובר 1:

זה מעשי, כנראה אתה צודק שמעשית, אם דבר שאין בו צורך, כנראה זה יתנקה, כי הוא מנקה לפני יום טוב.

פשוטו של מקרא: תשביתו מתכוון לביטול בלב

דובר 1:

אני אומר בפשוטו של מקרא נראה ככה, שפסח שונה מכל הימים, הארוחות שלך אינן חמץ. ולא רק זה, אלא אתה גם צריך להוציא את זה. על זה הוא אומר, זה לא אומר שצריך עכשיו ללכת לחפש, אבל זה לא אומר שצריך להוציא. זה אומר שלא צריך לעשות כלום, צריך רק לחשוב.

הגמרא אומרת את זה על השבתה

דובר 2:

אני אומר לך מה הגמרא אומרת את זה. הוא אומר לעניין השבתה. הגמרא חשבה גם על השבתה?

דובר 1:

כן, טוב. להוציא אותו מכל מקום.

דובר 1:

זו הלכה אחת כזאת, ואחר כך כשזה נכנס עוד פרטים כאלה.

דובר 2:

כן, החידוש הוא כי זה היה רק ביום. לא רק כשמתחיל האיסור, אז צריך לדחוף את זה החוצה, אלא צריך לעשות זמן מיוחד לזה עוד אפילו לפני כן.

זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר

דובר 1:

שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי זה בלילה. הוא אומר שתי סיבות. הוא אומר, למה עושים את זה בלילה? כי שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. ולמה עושים את זה עם נר? זה כי אור הנר… למה עושים את זה בלילה לאור הנר? כי אור הנר יפה לבדיקה.

דובר 2:

כן, אור הנר לא פירושו לאפוקי ביום. ביום לא עושים את זה, אבל לא בלי נר. לאפוקי משהו בלי נר, אבל לאפוקי עם אבוקה, או כל דבר אחר.

ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, מסוף יום שלשה עשר, זה מתחיל לפני שמתחיל תחילת הלילה שאחריו, לא מתחילים שום זמן חדש של לימוד. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. זה אומר, לכל העולם לא קובעים לימוד, והחכמים לא צריכים אפילו ללמוד תורה, הם לא צריכים אפילו להיות קורא ביתו. זה פשוט אומר ללמוד בצמצום וביחיד. בציבור זה נקרא מדרש, אבל מדרשים, אבל מה שלא יהיה, אפילו לבד הוא לא יתחיל ללמוד. כי שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי שלא יהיה חשש, שיימשך בזה.

דיון: מה פירוש “שמא ימשך” — תורה היא דבר המושך

דובר 1:

כאן לומדים את הדבר החשוב של איך לומדים. אם מישהו לומד, אין שום שמא ימשך, הוא יודע תמיד מתי הזמן שלך, מתי מסיימים את הלימוד, זה לא מסוג הלימוד שהחכמים דיברו עליו.

מזה אני אומר למי שאני צריך כאן כל יום ללכת לאסוף את התינוק מהבייביסיטר, שהכל כבר עשה, זה מסתיים עוד בסדר בישיבה כאן בלייקווד, מה שלא יהיה, אז אני לא מבין איך זה יכול להיות. אחר כך יש טענות שאני מגיע מאוחר. מה זאת אומרת? יש הרי הלכה, אם היה חיוב שצריך להגיע בזמן, הייתה עצה ללמוד את הסדר הראשון. אלא מאי? מדברים הרי, יגיעו. יודעים, יכול להתחיל שבעצם הסדר מדבר הרי שעה יותר מאוחר, השעה האחרונה היא זמן שמא ימשך. אבל לימוד הוא דבר שמושך.

בירור: “מדרש” לעומת “קורין” — מה פירוש “לקרות”?

דובר 2:

המלכים זה דבר שכשקובעים במדרש עושים את זה תמיד במדרש, ורק כשלומדים לבד לומדים מקרא?

דובר 1:

לא, מדרש הוא הרי בית תורה. אני מתכוון שמדרש הוא ממש שיעור קבוע, שיעור ברבים. וקורין, אני לא מתכוון שקורין בדרבה פירושו דווקא לקרות מקרא. ראיתי בהערות שלי מקודם דיברנו על זה פעם אחת. אני מתכוון שקורין בגמרא. קורין פירושו לקרוא. זה פירושו לאפוקי דווקא. הוא לא עובר, הוא לא לעצמו. כך אני מתכוון, כי לא יכול להיות חכם דווקא מקרא, כל מה שהוא לומד הוא… אני זוכר שרבינו בן נחה אמר משהו על זה, או אחרים. כך כתוב בפתק מהפעם הקודמת.

הר״ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת

דובר 1:

חשוב מאוד. כבר אמרנו הרבה פעמים את הר״ן. הר״ן אומר שמה שכתוב שעונת תלמידי חכמים היא משבת לשבת, פירושו רוב שבתות, כי אפשר בהחלט שהחכם לא מגיע הביתה ערב שבת בלילה, כי הוא התעכב על סוגיא, הייתה סוגיא קשה השבוע. לא יכול להיות שהחכם הוא לא דבר כזה שיכול להיות לו סדר קבוע מתי הוא מסיים את הלימוד שלו. אתה שומע?

נכון, כי הלימוד צריך להיות מלאכתו עריה, כי זה דבר המושך. כמו שאומרים, לך לדבר שהכי מעניין, ותעצור. כל אחד יודע שכשמסתכלים על הגלילה זה מסתיים נמשך. כן, תורה קל וחומר. נכון.

מקבילה: הדין של סעודה לפני מנחה

דובר 1:

וכמו שכתוב שאסור להתחיל סעודה ביום שישי כי הוא ימשך באכילתו. לא ביום שישי, ביום שישי יש סיבה אחרת, אבל כמו שהתכוונו לפני מנחה, מה שלא יהיה, לפני מנחה, כשצריך לעשות מצווה. יש את אותה הלכה לכאורה. זה גם על לימוד. חשוב מאוד שיימשך.

[סטייה: הרבי מראפשיץ]

דובר 1:

הרבי מראפשיץ, ר׳ ירושלים מרדכי, היו לו חברותות. הוא לעולם לא יאמר מתי זה מסתיים. החברותא היה צריך תמיד לסגור את זה, כי אם לא הרבי היה לומד, הוא היה לומד עד פריינבורג. אני לא יודע, הוא עוד היה לומד היום גם, אם האחר לא עושה את זה להפסיק. נפלא.

הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ

דובר 1:

דובר 1: אבל אם אתה יודע שאחרי יום טוב ממילא לא הולכים להשתמש בזה, ואתה עושה את תקנת רבנן, אז יודעים לנו שהביטול היה אמיתי.

כן, אבל הרמב״ם לא אומר את זה, והם עושים ספקולציות. בסדר, אבל זה נראה הנקודה, שהרמב״ם מבין שזה ה…

הייתי אומר, אם אתה שואל אותי, הייתי אומר להיפך. הייתי אומר, אני מתכוון שזה קצת כך נראה עוד בסוגיא של הגמרא. הייתי אומר שפשוט פשוט זה הפשט בעומק הלמדות של הגמרא, של האמוראים בעצם.

כי החידוש שביטול בעלמא סגי פירושו עומד רק בגמרא. הייתי אומר, שכתוב בתורה “תשביתו”, למה מבין אתה יהודי רגיל, שיעור בעל הבית? בוודאי, הוא לוקח את החמץ וזורק אותו.

החכמים אומרים, בוא יותר, חשוב פנימה, תראה מה העניין של לזרוק, שיהיה כאן, העיקר הוא הרי שיהיה בטל. זה בעצם אפשר לבטל.

אבל זה בטוח שהסדר הרגיל הוא לבדוק להיות. זה לא שזה היה, פעם התנהגו בביטול בעלמא, ובאו הרבנים ואמרו, זה נעשה מכשול, כמו הלכות אחרות שהן כך.

זה יותר, תמיד היו עושים בדיקת חמץ. רק הרבנים, בעלי התלמוד חכמים מבינים שזה לא בעצם מוכרח מצד המדאורייתא. למה? כי מדאורייתא אפשר הרי לבטל. אלא מאי, עצם הביעור הוא כבר מדרבנן, ממילא יוצאים קולות ופרטים בזה.

אבל מבין אתה הרי שזה לא חזק כל כך כמו… מבין אתה לומר למשל בשבת, כשכתוב “תשבות”, פירושו בטח שאתה לא צריך לעשות שום פעולות. זה שאתה צריך לחשוב, זה גם בדיוק דבר כזה כמו כאילו כל מלאכתך עשויה, אבל זה כבר שזה רואים דרך לא לעשות עבודה.

אני מתכוון שיש מדרבנן שהוא יותר כמו גזירה כדי להסיר בעיה. זאת אומרת, פעם היו אולי לא מתנהגים בזה? יש גזירות כאלה, יש פעם שהתנהגו תמיד, והחכמים באים ועשו גדר חדש עם מכשול.

זה לא נראה שבדיקת חמץ היא כך, זה יותר שבוודאי היו תמיד בודקים שיש חמץ, רק הלומדים, הגמרא, לומדת שזה לא בעצם מה שהתורה התכוונה מעיקר הדין, איזה חילוק כזה.

לשון הרמב״ם: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה

דובר 1: אוקיי, אז “אין בודקין”. למדנו פרטים, כבר, למדנו שהבדיקה צריכה להיות בלילה. עכשיו הולכים לדבר הלאה, “אין בודקין”, צריך לעשות את זה “לאור הנר”.

הרמב״ם אמר שני דברים: צריך לעשות את זה בלילה, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי בלילה גם העולם נמצא בבית בלילה, וגם הנר עובד טוב בלילה.

אומר הרמב״ם הלאה, “אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה”. תקנת חכמים היא שצריך לעשות את זה דווקא עם נר, ולא להשתמש באור של לבנה, או אם עושים את זה ביום, חמה.

דובר 2: כן, ביום כן חמה טוב.

דובר 1: אני מתכוון ש״לאור החמה” פירושו לומר קצת… תעשה דווקא בלילה.

דובר 2: ביום אתה מתכוון י״ג, נכון, היום לפני, נכון.

דובר 1: אני מתכוון אבל שזה פירושו בלילה, אולי כשזה עוד בשקיעה צריך קצת…

דובר 2: יכול להיות, כן, תחילת לילה, כן.

דובר 1: אני יכול להבין את זה, כי לא זה אותו דבר כמו לומר מוקדם. אפשר הרי כן לבדוק ביום בחדר מואר לאור החמה. הוא כבר הולך לומר מתי אור החמה עוזר.

דובר 2: אוקיי.

דווקא לאור הנר — לא אבוקה

דובר 1: “ולא לאור הלבנה”. הוא מתכוון לומר שכשהחכמים אמרו “לאור הנר”, הם התכוונו דווקא. לא שהם נתנו לך רעיון ואתה תאמר, “אה, יכול להיות גם כל דבר דומה.” לא, הם התכוונו דווקא נר.

ולא למשל אבוקה. אדם היה חושב, אבוקה עוד יותר טוב מנר, זה נר גדול יותר. אבל הגמרא למשל אומרת שאבוקה קשה לבדוק עם אבוקה, כי האבוקה כמו שהוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה, מה שלא יהיה, אני לא זוכר בדיוק מה הגמרא אומרת למה לא אבוקה.

רק “לאור הנר”, כי אור הנר טוב, אפשר להתכופף ולהסתכל עם זה.

נפקא מינה להלכה: פנס

למשל, במציאות של היום אומרים שלפנס יש דמיון, כי זה מאיר למקום, האור הממוקד.

דובר 2: כן, אין בעיה עם “לקנות נרות” בבדיקת חמץ.

דובר 1: נכון, אני מתכוון לומר, אם תשווה את זה למשהו, תאמר שפנס הוא כמו נר, לעומת נניח אור גדול סתם שהוא יותר דומה לאור החמה או אור אבוקה.

כבר, זה לא כל כך חשוב, אנחנו לא מתכוונים כאן לעשות את ההלכה המעשית.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבואות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבואות

דובר 2: אצל מורי ורבותי, אומר הרמב״ם את ההלכה שצריך לבדוק… אי אפשר לעשות כלום עם נר. אתה יודע למה משתמשים בנר לתאורה? ברצינות?

דובר 1: אבל מהצד השני, היום אנשים עושים בדיקת חמץ הרבה יותר יסודי כמה ימים לפני יום טוב.

דובר 2: זה דבר אחר, צריך לדעת. שיחה אחרת, לא לעכשיו.

דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? שצריך נר, שצריך לבדוק לאור הנר, בחורים ובמחבואות, בפינות ובחורים, במקומות מוסתרים שם חשוך וקשה לראות, והנר עוזר. וגם השמש לא מגיעה לשם.

אבל, מעניין, וכנראה היה גם מתכוון לומר, או סתם כך, בחדר שאין בו חלונות, מין מקום כזה, צריך להיות מואר.

אני אומר לך, ה״אבל” הוא לא הולך להיפך של חורים ומחבואות, אלא הוא הולך להיפך של חדר שלא מואר.

דובר 2: נכון, אבל באמצע החדר לא צריך שום נר, אתה יכול לראות.

דובר 1: אפשר פשוט לטאטא ולראות, כן.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

דובר 1: אבל אכסדרה שאורה רב, מקום שמואר, אכסדרה היא חדר שאין לו קירות, ממילא הוא מואר היטב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, כי העיקר הוא שיראו את זה, זה לא איזה גזירת הכתוב של נר.

אמצע החצר — העופות מצויין שם

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, בחצר צריך גם להסתכל בפינות, אבל במרכז החצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, במקום כזה יש עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אם נופל משהו יאכלו את זה העופות. ממילא לא צריך יותר בדיקה, אפשר להניח שהעופות אכלו את זה.

חידוש: בתים של היום עם חלונות גדולים

דובר 1: אולי בזמנים עתיקים לא היו כל כך הרבה חלונות, התמונה שהחכמים חשבו שיספיק השמש היא רק אכסדרה, שפתוחה לגמרי מהצד או מצד אחד.

תרגום לעברית

היום בונים עם הרבה מאוד חלונות גדולים בכל חדר, כך שביום זה מואר לגמרי. אני מתכוון שזו דרך בנייה לא רגילה, בית רגיל לא היה לו חלונות גדולים.

אז היום כל חדר יהיה לו דין של אכסדרה, מקום שמואר. אני מתכוון ביום, מה זה חדר עם חלונות?

דובר 2: כן.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, הנה, אמצע החצר הוא משום שיש חזקה שהעופות אוכלים, ממילא אין צריך לבדוק כלל, או ממילא זה באמת בטל. אם נופל לפעמים איזה עלה, אנו בודקים, לא חסרה בדיקה במקום שיש לנו שעופות היו בוודאי אוכלים.

דובר 2: טוב מאוד.

דובר 1: הנה, עוד הלכות של בדיקה. אומר הרמב״ם, “חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו”, בין שני חדרים יש חור, ונניח שזה מקום שמניחים שם חמץ. ומה ההלכה?

אין צריך כביכול לחפור ולעשות פעולות נוספות כדי להגיע ממש לכל מקום בחור, אלא כל אחד צריך לנסות את המיטב שלו. “זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת”. כל אחד צריך ללכת בחלק שלו מהחור עד כמה שאפשר. “והשאר מבטלו בלבו”. השאר, המקום שזה… ששניהם לא יכולים להגיע, מספיק ביטול בלב.

כמו שלמדנו שביטול בלב הוא העיקר, ותקנת חכמים של בדיקה היא רק כמה שאפשר. הם לא חייבו לעשות משהו, אני לא יודע, דברים כאלה כמו להרוס קיר או דבר כזה.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

דובר 1: הלאה, יש כאן עוד שורה ברמב״ם, בגרסאות מסוימות אין זאת, הוא מוסיף, אבל זה בין שני יהודים שכל אחד יחפש.

אבל אם אחד גר ליד גוי, “חור שבין ישראל לגוי”, לא יבדוק, כי הגוי ירגיש משהו, הגוי מסתכל בחור שליד שלו, והוא עומד שם בלילה לבוש בבגדי שבת לכבוד המצווה, עם נר, הוא הולך להסתכל מה הוא עושה כאן איזה טקסים, והוא יאמר “מעשי כשפים”, הוא עושה איזה כישוף, הוא מכשף אותי, הוא עושה קללות, אני לא יודע מה, הוא עושה פולסא דנורא, וזה יביא סכנה. אין צריך לבדוק במקרה כזה.

הלאה, מאותה סיבה, מה שהוא רק דרבנן אין צריך לעשות זאת במקום שיש חשש סכנה.

דיון: המגיד משנה אינו גורס; שיטת הרמב״ם בכישוף

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, כל הדברים האלה הם… אני רוצה רק לראות לגבי זה, המגיד משנה אומר שהוא לא גורס את החלק הזה. אני רואה גם בדפוס שלי שאני מביא כאן, עומד זה אכן באשכנזי רב שילת.

ואני חושב שזה קשור לכך שהרמב״ם לא האמין בכישוף. אז אפילו הגויים, לפי הרמב״ם, לא מאמינים בכישוף. אז אם הגוי הוא רמב״מיסט…

דובר 2: לא, המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא, ויש מי שאומרים שלא צריך לחשוש.

דובר 1: יכול להיות שהרמב״ם פוסק שאם הגוי הוא רמב״מיסט… אני מתכוון, העיקר הוא שהחכמים לא גזרו את הגזירה במקום חשש סכנה.

דובר 2: זה נכון, שם הגמרא דיברה על סכנה, על מקום שכיח חזקה זה אומר, אי אפשר להיזהר, ואפשר, זו מצווה.

דובר 1: אבל אני חושב שאולי הגוי נכנס בטעות, הוא כבר מאמין בכישוף.

דובר 2: בסדר.

כלל: עד מקום שידו מגעת

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, למדת עכשיו על חיפוש בלילה. יכול להיות שבכלל, אם אתה מבין בעצמך שסכנה אין צריך, זה אומר שעד מקום שידו מגעת.

דובר 2: בסדר.

דובר 1: זה אומר, רואים כאן שאם אי אפשר…

דובר 2: אה, זה פירוש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

הכלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ההלכות, אמרתי עכשיו שצריך לבדוק בחורים, אתה הולך להתבלבל ולחשוב שצריך לבדוק בכל מקום.

אומר הוא, לא, אני מדבר על חורים שקורה שמכניסים שם חמץ. אבל כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, מקום שלא מניחים שם חמץ, אבל מה הכוונה במכניסין לו חמץ, לפחות כך בגמרא, זה לא שלא מניחים כל יום, אלא שאין שום סיבה לחשוב שהכניסו חמץ, כי אפילו מקום שהציור בגמרא הוא שאולי השמש הולך להניח את הלחם שלו.

מקום שלא מניחים חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: עופות לקחו אותו

זה מתאים גם להלכה שבחצר אין צריך בגלל עופות. זו חזקה מעניינת, כי הם כבר לקחו אותו. מניחים כן חמץ, אבל הם לקחו אותו. אבל אפשר לסמוך על סברא ועל חזקה.

דוגמאות למקומות שאין מכניסין בהם חמץ

אז הולך עכשיו הרמב״ם למנות דוגמאות של מקומות. לכאורה בית, דיברנו עכשיו על חור צריך כן, אבל זה באמצע. שם שהאדם מגיע, הוא מניח לפעמים דברים.

אבל חורים למעלה או למטה מהבית, שזה לא בהישג יד של איפה אנשים מניחים בדרך כלל חמץ. או גג היציע, הגג…

הלכה ה (המשך) — אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא

דובר 1: הוא אומר שהיציאה היא מקום אחסון קטן ליד הבית, ובא עם גג משופע כזה מעליו. ואם כן שזה גג משופע, זה לא מקום שמניחים משהו כי זה יפול. או רפת בקר, דיר, או לולין, דיר לתרנגולות. מטבן, מקום שמחזיקים תבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, כי הוא הולך כבר לומר את ההיפך מזה. אוצרות יין ושמן, כמו למשל שמונח בחביות גדולות שלא הולכים שם באמצע הסעודה לקחת. ובית דגים גדולים, המקום שמונחים דגים גדולים, זה לא המקום שבאים באמצע הסעודה לקחת דג, כי צריך לפני כן סכין, זה לא מעשי.

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן רק, הוא יודע שזכרין איז להם חמץ, שהכניסו פעם שם חמץ.

אבל מה כן? אוצרות שכר, המקום שמחזיקים בירה, זה שונה מאוצרות יין שדיברנו קודם. שכר מדברים כאן כנראה על הבירה שאינה חמץ, כן? הבירה של תמרים. אבל שהולכים שם באמצע הסעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו שם מונח היין, שאפשר ללכת באמצע הסעודה לקחת משם יין. ובית המלח, אותו דבר, המקום שמחזיקים את המלח. ובית השעווה, המקום שמחזיקים את השעווה לעשות נרות. כל הדברים האלה הולכים באמצע הסעודה. הנר כבה, הולכים לקחת עוד שעווה לנרות. ובית דגים קטנים, המקום שמחזיקים את הדגים, שהם כבר חתיכות קטנות יותר, מוכנים לקחת בסעודה. ובית העצים, המקום שמחזיקים את העצים, הולכים באמצע הסעודה לקחת עצים. ובית המורייס, המקום שמחזיקים את הדגים הכבושים. או חורי הבית האמצעיים, החורים של הבית שבאמצע הבית, שזה המקום שמגיעים בקלות, וכיוצא באלו, מקומות דומים לזה, כן צריך בדיקה.

כאן לא אומרים אם הוא יודע, אלא אפילו הוא לא יודע, אבל זו החזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם עניין הוא שבמקומות כאלה קורה שמכניסים חמץ.

הכלל של ידיעה מול חזקה

אומר הרמב״ם, אפילו במקומות האלה אין הפשט שהסתם חזק יותר מהידיעה שלך. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. הכל כשהוא לא יודע. כשהוא לא יודע, אני אומר שלדברים האלה יש חזקה שלא, לדברים האלה יש חזקה שכן. אבל כשהוא יודע, הולכים לגמרי לפי הידיעה שלו, לחומרא ולקולא.

הלכה ה (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

דובר 1: אומר הרמב״ם, כשבודק המרתף, כשבודקים את המרתף, המקום שמחזיקים את היין. יין היו מחזיקים במרתף, כי זה מקום שנשאר קר, יין צריך טמפרטורה טובה. אז עד כמה צריך לבדוק? אין צריך לבדוק בכל המרתף, אלא במקומות שהגיוני שלוקחים משם. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. במשנה יש שתי שיטות איך במרתף צריך לבדוק, והרמב״ם אומר לנו את ההלכה, צריך לבדוק את שתי שורות החיצונות. שתי השורות הן הכי קרובות למקום שהאדם נכנס, שהכי חשופות. מה הכוונה? שהיא העליונה, השורה העליונה, וששלמטה ממנה, השורה השנייה. כן, אלה הפרטים של איך היה מונח פעם במחסן היין.

בסדר, עוד דבר חשוב שהרמב״ם אמר.

הלכה ה (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

פירוש הרמב״ם מול רש״י

דובר 1: אומר הרמב״ם כך: מה קורה אם אדם כבר… הגמרא אומרת זאת אם הוא כבר בדק, אבל אדם יכול עכשיו להתחיל לחשוב, והכי נמי, המקום הוא לא מקום, בית דגים גדולים הוא לא מקום שאני מניח לפעמים חמץ, אבל קורה מקרה, אני אשא דברים ממקום אחד לשני. אומר הרמב״ם, לא, אין חוששין, אין צריך לחשוש, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאולי בכל מקום יהיה נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, כי יש בעלי חיים שנושאים דברים. אומר הרמב״ם, לא, שאם נחוש, אם הולכים לחשוש ממקום אחד לשני, הולכים להתחיל לחשוש יותר ויותר. אפשר תמיד לחשוב חששות כאלה, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה אפשר להתחיל שהעופות אוכלים, אבל במקום שלם שאנו יודעים בוודאי שבאים עופות. אבל על כל פנים, הרמב״ם אומר שאסור, צריך אכן לחשוש כמו מקום, אולי הניחו חמץ, אבל לא להגזים.

נכון, פירוש הרמב״ם, אומר המאור עיניים, המשנה מסבירה שהמשנה לא מדברת, כמו שרש״י לומד שזה מדבר אחרי בדיקת חמץ, שצריך לחשוש אולי הוא עכשיו בדק כאן, ואחר כך באה חיה ולקחה לשם. אלא הרמב״ם מדבר שזה דין במקום שמכניסין בחמץ. שלא אומרים, בכל מקום אולי מקום כי איזו חולדה יכולה לבוא.

הרמב״ם מפרש, מה נכנס מעיר לעיר. אתה מבין כך?

דובר 2: כן, כי מעיר לעיר שם מתכוונים בעיר שכל העיר כבר מיום החמישי, זה לא הרמב״ם. הרמב״ם אומר שפירוש רבינו כן קרה.

דובר 1: אני לא מבין כל כך טוב את פירוש הרמב״ם, כי השאלה לא הגיונית, או פחות הגיונית בראש שלי. זה אומר הלשון מעיר לעיר. המילים ואין לדבר סוף מתאימות מאוד לרמב״ם. שומעים מה הרמב״ם אומר ש… שאי אפשר להגזים בחששות. בסדר, אלא תשעה, לא חוששים כל כך הלאה. אבל כל המניין בית לבית, מעיר לעיר, זה נשמע משהו אחר. העניין ואין לדבר סוף נשמע יותר כמו פשט של רש״י שזה מדבר אחרי הבדיקה, ואולי לא החזירו.

סטייה: ספקא דרבנן בבדיקת חמץ

דובר 1: אפשר לתת כאן קצת כללי הלכה, שכל הדברים האלה הם דרבנן. בדרך כלל היינו אומרים שספקא דרבנן אין צריך להחמיר, אבל רואים שהחכמים אמרו כן, אולי הניחו חמץ, רואים שכן חששו לספקא דרבנן. בדיקת חמץ היא מדרבנן.

דובר 2: כן, אבל זו המצווה. אין מצווה על חששות.

דובר 1: מה אתה יכול לומר מקומות שיש חזקה רצינית? במטבח. אבל ללכת מחוץ למטבח זה כבר רק ספקא דרבנן. אבל רואים שלא, כן החמירו בזה.

דובר 2: אומר רבי, לא החמירו בזה עד לשיעור. החמירו בזה…

דובר 1: אה, אה, אה. הנה. בסדר, הלאה.

הלכה ו — הניח עשר חלות ומצא תשע

דובר 1: עכשיו הולכים ללמוד… כן, בואו נלמד… פעם אחת למדנו שאסור לחשוש יותר מדי, הולכים ללמוד מה אפשר בכל זאת לחשוש. אילו מיני מעשיות יכולות בכל זאת לקרות? לפי הרמב״ם זה מתאים מאוד. זה בכלל לא סתירה. זה עומד חושש אחד, וזה מדבר שלא לומר שכל מקום הוא מקום של הכנסת חמץ. אבל… וכן, הלאה, אבל… מה יש… אוי, מה יש סיבה טובה לחשוש, הוא כן צריך לחשוש.

מה קורה במקרה כזה? אדם בדק ליל ארבעה עשר, ויש את המנהג, נראה שמכאן בא המנהג שעושים עשר פירורים. כן, יש את המספר, עשר פירורים. “והניח עשר חלות” — הוא הניח עשר חתיכות לחם, או עשר… נראה שחלות מתכוון לעשרה כזיתים. חלה מתכוונת ל…

דובר 2: כן, אבל הוא מדבר על שלמות, לא פירורין. חלה מתכוונת ללחמנייה, לבולקה, אני לא יודע איך.

דובר 1: כן, אבל אני אומר סתם שסתם כזית, פחות מכזית היה אולי אחרת, ההלכה כבר הייתה אחרת. אבל החלה מתכוונת לחתיכות שלמות.

דובר 2: כן, אני אומר סתם שהוא מדבר לנו על חתיכות גדולות.

המקרה והדין

דובר 1: והוא חוזר למחרת כשהוא רוצה לעשות ביעור חמץ, והוא מוצא רק תשע.

דובר 2: כן, רבי, אני מתכוון לומר, הוא חוזר והוא מוצא רק תשע, זה אומר שאחת מהן נעלמה.

דובר 1: אז מה היית יכול לומר? היינו יכולים לומר, אני יודע, אין צריך לחשוש, זה רק דרבנן, אין צריך לחשוש. לא, “הרי זה חושש”, צריך כן לחשוש. ו“וצריך לבדוק פעם שנית”. מצוות הבדיקה מתחילה מחדש פעם נוספת. צריך… זה פשוט, כי הוא יודע עכשיו שיש…

דובר 2: אה, למה?

דובר 1: כי כאן אומרים חולדה רגילה, או עכבר בודאי. ומה שאומרים שאין צריך לחשוש שחולדה נושאת ממקום אחד לשני, זה כשאין לנו שום סיבה לחשוב כך. אבל כאן יש משהו רגליים לדבר שזה ודאי. זה ודאי, זה כן ודאי. לאן הלכה החתיכה העשירית?

דובר 2: יכול להיות שמדברים כאן שזה לא… אם זה ודאי לא היה חידוש. מה שספרת וראית עשר היה טעות.

דובר 1: מה קרה?

דובר 2: הלא? אומר לי, לא, חולדה יכולה לבוא. מה אתה יודע בודאי?

דובר 1: אומר הרמב״ם, כן, בודאי. ההלכה היא, זה אני אומר, אתה אולי חושב שכן חוששים ולא חוששים. אם אני יודע, וההלכה היא בעצם שעכשיו אני יודע שיש אבוד חתיכת חמץ. צריך דווקא חולדה, יכול להיות מלאך יכול.

דובר 2: לא, אבל אני עדיין יכול לשמוע, מה האחר? כי סברא אחרת הייתה?

דובר 1: אין סברא אחרת. הוא לא רוצה כאן לומר שאם יש ודאי חמץ בבית צריך לבדוק שוב. זה פשוט שיש חובת בדיקה חדשה. אבל כאן אפשר גם לחשוב שהחולדה נשאה אותו אולי רחוק מאוד. זה עדיין רק ספק. החולדה לקחה אותו, אבל פעם אחת… כל בדיקה היא ספק.

דובר 2: אני מבין מה אתה אומר? צריך לבדוק. אם הוא בודק והוא לא מוצא, הוא לא מצא. הוא יצא את חיוב הבדיקה שלו. אבל עכשיו אתה יודע בוודאי שכאן בחדר הזה יש איזה חמץ. מה מצאת?

דובר 1: כן, לא בוודאי. אתה יודע בוודאי שזה לא בדוק, זו המילה לא בדוק, כי בוודאי יש איזו חתיכה שנמצאת כאן, שנמצאת איפשהו כאן והוא לא רואה אותה.

דובר 2: כן.

דובר 1: הנה, והלאה, הלאה.

הלכה ו (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דובר 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, מקרה כזה, אדם רואה עכבר נכנס לבית, חמץ בפיו אחר בדיקה, כבר בדקו חמץ, כאן הוא רואה עכבר עם חמץ. אז גם, אף על פי, אפשר לחשוב אולי זה מאיפשהו אחר או מה, אבל לא, צריך לבדוק פעם שנייה. זה נכנס לבית שלך, העכבר נוסע לתוך הבית שלך עם חמץ. אז צריך לחשוש שהעכבר ישאיר אותו כאן איפשהו בבית שלך. אז צריך לבדוק פעם שנייה, צריך לעשות שוב בדיקת חמץ.

תרגום לעברית

אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, הוא מצא פירורים קטנים, זה גורם לו לחשוב, אה, העכבר אכל את זה, ונשארו פירורים כשאכל. אין אומרים, הנה, הוא כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, יש לי כאן אפילו איזושהי ראיה שהוא אכל את זה. לא, זו רק הנחה. ולא עושים כך, אלא חוששין שהוא כן השאיר איפשהו בחור או בחלון. אה, אתה רואה את הפירורים? אולי הפירורים היו. צריך לבדוק מחדש.

כי באמת רואים שתינוק הוא אחרת, אבל עכבר, כי זה לא דרך העכבר לעשות פירורים. אז הפירורים לא קשורים. סתם העכבר עדיין שמר את חתיכת הלחם איפשהו, והפירורים הם סתם, לא שם לב קודם, היו פירורים. או ששמת לב, לא משנה, אין לזה קשר.

אם לא מצא כלום, אם הוא לא מוצא כלום בחור או בחלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט׳: תינוק וככר בידו – דין פירורין

דובר 1: יש לך אפילו את הרגלים לדבר, הפירורים הם העדות שהילד אכל את הלחם. למה? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ילדים מפוררים כשהם אוכלים, אבל אין דרך עכבר לפרר, עכברים לא מפוררים. ואם לא מצא פירורין כלל, אבל אם הוא לא מצא שום פירורים, אז כן זה אותו דין כמו קודם אצל העכבר, וצריך לבדוק אולי הילד לא אכל את זה, אלא הניח את זה איפשהו.

חידוש: פירורין אין להם בכלל חשיבות

דובר 1: משהו שרואים כאן מעניין הוא שהפירורים עצמם, לכאורה אף פעם לא צריך לבדוק. כך יוצא כאן כל כך ברור, כי לא כתוב שצריך לאסוף את הפירורים. ואתה רואה שאם יש פירורים, אומרים “אה, הוא פטור”, כי אלו הפירורים מזה. פירורים הם סתם כך בטלים. אני לא יודע מה כתוב. כתוב כאן שפירורים זה לא דבר שצריך לבדוק. כך כתוב, אני מתכוון, לכאורה בפירוש בהלכה. פירורים יהיו הפקר.

דובר 2: אה, עכשיו אומרים אצל מצות פירורים.

דובר 1: כן, אני לא יודע מה הקשר. לא צריך להפקיר. זה ממש הפקר. זה לא נחשב כעפר, זה כעפר. כך נראה.

דובר 2: כן. אני לא יודע. זה רק דיוק.

דובר 1: לא, כך זה באמת. בהלכה אומרים שדברים שאין להם בכלל חשיבות, פירורים קטנים, זה ממש לא חשוב כלום.

דובר 2: כן. אוקיי. כן, הלאה.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

דובר 1: טוב, עכשיו נלמד מתי יש ספקות. עד עכשיו למדנו שזה בטוח שזה בנוי על אותו הדבר. זה בנוי על אותו מצב, כלומר שהוא בדק עשרה ונשארו רק תשעה. אבל אין ספק אם התשעה הם חמץ או מצה. בקיצור, הכל באותו מצב שהוא יודע שנשאר משהו, אבל זה לא ודאי שנשארה חתיכה, אלא יש ספק כזה.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד: האם ההלכות שייכות לבדיקה או לביטול

דובר 1: והרמב״ם לומד שכל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה. מאוד מעניין. הראב״ד לדעתי חולק, כי הראב״ד אומר שהוא לא מבין, אם יש ספק צריך מיד להיות…

דובר 2: כן, אתה רואה שהראב״ד חולק?

דובר 1: אני רוצה להשאיר כאן בהלכה. הלכה י׳, אומר הראב״ד, שהוא לא מסכים עם כל הדבר, כי הראב״ד אומר שכל ההלכות האלה, הסוגיות עומדות בגמרא, כל הספקות האלה מדברים על ביטול שהוא מדאורייתא, אבל בדיקה היא רק מדרבנן. צריך להיות סתם שברגע שיש ספק צריך להיות ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לעשות… חוץ מזה הראב״ד חולק על כמה מהכללים של הרמב״ם שהוא עושה כאן.

על כל פנים, עצם ההלכה, הרמב״ם לא נראה שהוא מדרבנן. יכול להיות שאם יש רוב שיש ספק, צריך לדעת. ספק דרבנן צריך כן להחמיר, אבל באופן יסודי, אני מתכוון שיש מחלוקת אם כל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה או להלכות ביטול.

קושיות על הראב״ד

קושיא א׳: בדיקה פירושה לחפש ספקות

דובר 1: אני לא מבין את הדבר של הראב״ד, כי כל דין בדיקה בחורים ובסדקים אומר שאני לא מסתמך על זה. מה פירוש בדיקה? שאני לא מסתמך. בדיקה בחורים ובסדקים. צריך לחפש אולי יש בחור. בחור זה כבר ספק.

דובר 2: כן, אבל זה אותו דבר.

דובר 1: המילה בדיקה פירושה שצריך לחפש. זה בכלל…

דובר 2: לא, אני לא מסכים.

קושיא ב׳: ביטול אינו ספציפי

דובר 1: אבל הדבר השני שמפליא אותי על הראב״ד הוא שביטול הוא לא… הוא יכול לומר על כל העולם, הכל בטל, הכל בטל. איך קשורים כל הספקות הגדולים והקשים האלה? ביטול הוא לא על חתיכת הלחם הספציפית. ביטול הוא שאם יש איזה חמץ, או… נאמר בדרך.

דובר 2: לפיך נאמר את זה.

דובר 1: לא, אני שואל. אדרבה, תגיד לי. הראב״ד אמר שכלום על חמץ שאתה לא יודע. רק נאמר שביטול פירושו שהוא לוקח חמץ ומבטל אותו. לא נאמר כלום, הוא מבטל חמץ מליבו. הוא לא אמר על מסוים, הוא לא מבטל, איך יש כל חמץ בטל.

דובר 2: זה אתה אומר.

דובר 1: וזה לא כתוב עדיין, לא מהר״ם כלום לא כתוב. אני אומר, בראב״ד נראה משהו כמו… הביטול צריך להיות ספציפי. על החתיכה הספציפית, הוא צריך לדעת איפה זה?

דובר 2: לא, צריך לדעת שהוא עדיין חייב, רק לא בוטל, הוא הרים מפולי רב.

דובר 1: כל הספקות האלה, למי נפקא מינה, אני לא יודע. ואיך בכלל נעשים סוגי מעשים כאלה? ואני זוכר שלמגיד משנה אין זמן ללמוד את כל ההלכות האלה.

דובר 2: כן, בוא נראה. לא. אחד. אהם… איפה, אתה מאוד ביסי. כן כן. מה כן כן?

דובר 1: אבל מישהו מדבר על זה, האם הבדיקה צריכה להיות ספציפית על החמץ שיודעים?

דובר 2: בדיקה?

דובר 1: אני מתכוון לביטול. לא למדנו כלום עד עכשיו על…

דובר 2: אבל אתה רואה את זה כן כאן בהגהות הראב״ד.

דובר 1: הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון לומר שזה לא נושא של בדיקה, הוא מתכוון רק שצריך לבטל.

דיון: איך עושים ביטול?

דובר 1: בוא נבין, אדם רגיל צריך… מה שהרמב״ם אמר שצריך לומר משהו בביטול?

דובר 2: אבל בגמרא רואים שיש דבר כזה שצריך לעשות, נכון?

דובר 1: השאלה היא, האדם צריך עדיין לבטל את החמץ שלו. אם אין לו חמץ, נניח, אצלנו כבר כתוב בסידור מבטלים כל שבוע, אתה לא תופס את המעשה. אבל לא כתוב בגמרא שיש סידור כזה, והרמב״ם לא כותב סידור כזה. כתוב, אם אדם יודע שיש לו חמץ, צריך לבטל. צריך לבטל עכשיו. ובשבוע, אתה חושב שהוא ביטל משהו קל, הוא יגיד, צריך באמת לבטל. זה מאוד קשה. אני לא יודע אם זו האמת.

סיכום המחלוקת

דובר 1: והמחלוקת נאמרת בעיקר על השאלה האחרת, האם יש ספק דרבנן על הענין של בדיקה. נראה שהרמב״ם סבר שלא אומרים על זה ספק דרבנן, אולי כי דין בדיקה עצמו הוא שצריך לעקוב, צריך לוודא, ולא יכולים להסתמך על ספקות. זו סברא יפה שצריך לחשוב עליה.

אבל אני מבין כן, הפשט הפשוט, מה שאתה אומר שהפשט הפשוט לא מסתדר, אני לא יכול שזה לא מסתדר, כי כל הדבר הוא קצת תיאורטי. כמו בגמרא יכול להיות אלף שתיים, כאילו רק הוא חייב חטאת, ואין מה שמביאים חטאת. זה רק אם הוא עובר או לא עובר. ומה פירוש עובר? עובר זה בטוח רק עובר אם הוא לא מבטל, נכון? וזה אומר שהוא צריך לבטל. אתה שואל, כביכול לעשות ביטול על צד שהוא צריך. הוא לא יכול, אבל מדברים באופן כזה. זה פרקטי, פרקטי.

דיגרסיה: ענוותנותו של הטור

דובר 1: אם אני זוכר, זכרתי היום, או מישהו שראיתי בילקוט פסח כותב על איפה הטור בהלכה, זה סימן למשל איך מסתכלים בטור. אם אני זוכר, ו… כן, אם אני זוכר, והטור הוא מאוד טוב, אני זוכר. טור באבן העזר תל״ט מביא את הסיכום של ההלכות מהרא״ש, לא מהרמב״ם, והוא מפרט כך: יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. הוא כותב את הסך הכל שלו, ולכאורה הסיבה למה הוא עושה זאת היא כי לא נעשות כל כך הרבה שאלות. זה מאוד אפשרי, הסיבה למה יש כל כך הרבה הלכות קטנות היא כי יש דין, אומרים דרשת שבת הגדול, יש דין שלושים יום צריך לומר דרשות, צריך לדבר על הלכות פסח, צריך להיות חומר, כן? יש מספיק דברים מעשיים בפסח, לא?

יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, לדמיון שלנו תמיד שהפוסקים היו מלאכים, היה להם תמיד כוח ללמוד. הטור התאמץ, הוא עשה עבודה קשה, הוא כתב ספר על כל השולחן ערוך, שלא לדבר על הבית יוסף.

אבל אני אגיד לך, ראיתי בפרשת ואתחנן אצל עשרת הדברות, אומר רש״י על החלק הראשון של עשרת הדברות, שעשרת הדברות כבר מפורש היה בפרשת יתרו. וזה סתם רבינו בענווה, הוא לא הולך לחזור שוב, כי בכל מקום צריך להתאים כשלומדים חומש רש״י של השבוע. אה, זה כי בזמנו של רש״י לא הלך כל כך לאט, הוא דמיין שהעולם יחזור כבר.

הספר של היום, קודם כל, הוא רוצה לעשות את הספר שלו גדול, זה זול הנייר. ושנית, הוא לא סומך על העולם שתחזור לבדוק בכלל. צריך לומר כל דבר שוב, כולהו ואילו עולהו, עשר פעמים אולי העולם ילמד את זה.

הלכה י׳: תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך. אומר הרמב״ם הקדוש, אוקיי, בוא ננסה ללמוד, אבל אם אתה יודע שלמדן מאוד שמח איתך.

דובר 2: כן, זה חי.

דובר 1: כן, זה דומה להלכות של תשע ציבורין, איפה, תשע חנויות. אז כך, שני ציבורים, יש שני ערימות לפניו. הניח תשע ציבורין, כן, כאן מתחיל.

דובר 2: כן, כן.

דובר 1: הניח תשע ציבורין של מצה, אדם הכין את הפסח שלו, והוא השאיר תשע ערימות של לחמים שהם מצה, ואחד, והיתה ערימה אחת של חמץ. בא עכבר ונטל. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הוא לקח חמץ, או שהוא לקח מצה.

דובר 2: כן, הגמרא אומרת על זה, חולדה זה לא נבואה, אז הוא לא יודע לקחת רק מהכשרים, כן?

דובר 1: לא, אני זוכר שכאן יש את הבדיחה בגמרא. הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, בחולדה נבואה.

ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הבית לקח מהערימה, אם הוא היה בית טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, מקבל דין כמו מחצה על מחצה?

הלכה י (המשך): ציבור אחד חמץ וציבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1:

הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם העכבר לקח מהערימה, אם הוא היה עכבר טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, נעשה מחצה, נעשה, מקבל דין כמו מחצה על מחצה. ואף על פי שיש כאן תשע ציבורים של מצה, אבל לא הולכים אחר רוב בדבר כזה, אלא רואים את זה כשווה בשווה.

לכאורה הראב״ד היה גם כאן אומר שמדברים רק לענין הלאה. על מה הראב״ד? יש כאן בטוח. כלומר, צריך לשאול על הדבר האחר האם הראב״ד גם חולק, כי כאן יש ממש ספק. אולי נעשה ממש ספק, שקול. ספק שקול שייך באמת לנושא של ספק דרבנן. זה הכלל.

ביאור הסברא של קבוע — למה רוב לא חל

מה פירוש קבוע? כי הציבורים קבועים. כלומר, העכבר לקח אותו ממקום שהוא קבוע. מה קורה במקרה אחר? חותך ציבורים. אני מתכוון ש… חסר משהו? אני לא יודע. אני רוצה לומר, אני מתכוון שהלומדים נעשים מאוד מבולבלים עם הסוגיה של קבוע ופרוש וכן הלאה. אני מתכוון שהסברא היא מאוד פשוטה.

המקרה המקורי פירושו כך: אני הולך לתשע חנויות, כן? זה בא מתשע חנויות, נכון? הנושא של קבוע, כן? זה המקרה המקורי של קבוע. וזה עושה מאוד הרבה סנס, שלא בא הרוב. רוב הוא כש… אני לא יודע איך אני אומר את זה, אבל אני אספר לך מעשה.

בוא לכאן, היה עשר… הלכתי לעיירה יהודית, יש כאן עשר… אני הולך להבין למה יהודי בכלל היה, אבל קיצור, יש כאן עשרה קצבים יהודיים, תשעה כשרים, אחד טרף. והוא עכשיו בקצב, הוא לא יודע באיזה קצב הוא עכשיו. כן, משהו מאוד טוב. והוא שואל, אני אומר, מה פירוש סתם? אני כאן! אין סתם. סתם זה כשאתה לא יודע איפה אתה, כשאתה לא יודע מאיפה בא משהו, כשיש ספק. אין ספק, יש ספק, אבל זה מאוד קשה לומר רוב. אני כאן רק בחנות אחת. אתה רק בחנות אחת. החנות האחת אתה לא יודע איזו היא. כן, משהו כזה.

אני מתכוון שכל אחד ישמע… אבל אתה עדיין תגיד שלכל חנות יש לו סיכוי להיכנס לשם. זה לא שהסיכוי הוא… אני לא יודע מה המילה סיכוי. לא, במקום לראות… בוא נוציא את המילה סיכוי, כי זו מילה שלימדו אותנו מהזמנים של היום ולא יודעים מה זה אומר. היום גם אף אחד לא יודע מה זה אומר, אין הבדל, זו חקירה אחרת.

אני רק אומר שבשכל הישר, אתה מספר לאדם את המעשה, והוא אומר, כמו שאתה אומר, איפה אתה? סתם אתה איפה שהרוב. אבל המילה קבוע גם עושה הרבה סנס. אני כאן.

אתה אומר לו, מה שאין כן כשבא יהודי מהמרחק, כן, אתה שואל אותו, מאיפה בא יהודי? הוא בא מלונדון, מאנגליה, הוא אומר. רוב היהודים מאנגליה באים מלונדון. שלושים יהודים במנצ׳סטר גם, אני לא יודע, אין לי מושג, אני אומר אמת, אבל נניח, כן? סתם אתה בא מלונדון, כי רוב האנשים שבאים מאנגליה באים מלונדון.

אבל יהודי נוסע לאנגליה, אני רואה את ההבדל, הוא נוסע לאנגליה, הוא אומר, איפה אתה? לאן אני אסע? סתם אתה צריך לנסוע ללונדון. מה הקשר? אתה תופס מה ההבדל? לאן אני הולך, אני הולך לשם, ואחר כך אומרים באתי משם, וחתיכת הבשר או החמץ, חתיכת הלחם היא משם. זה עושה מאוד מעט סנס. כל אחד יכול לשמוע את ההבדל שזה מאוד שונה לומר, אה, סתם אתה שם, כי יש רוב שם. זה לא כל כך… זה לא אותו רוב.

זה מאוד פשוט, ההבדל הוא מאוד פשוט. אפשר לומר תורות על כל אחד, אבל אני מתכוון שההבדל הבסיסי, כשחושבים על הציור של תשע חנויות, כל אחד יכול לראות שזה עושה הרבה פחות סנס לומר רוב על סוג מקרה כזה מאשר על מקרה אחר. בטח זה לא נעשה ודאי, זה נעשה ספק. מבינים?

אחר כך כשעושים מזה הפשטות ורוצים להחיל את זה על מקרים אחרים שאין בהם את הסברות הבסיסיות, באמת נעשה מאוד מסובך. אבל אני מתכוון שהמקור הוא מאוד פשוט.

צריך להוציא את המושג “סיכויים”

תרגום לעברית

המפתח לזה הוא שצריך להוציא את המילה “סיכויים”, כי אם אנחנו חושבים על סיכויים כמו שאנחנו חושבים בימינו, זה יהיה גם אצל קבוע אותו הדבר. כי אפשר לומר שבכל ערמה יש סיכוי שהוא יפול לשם, אז יש תשעה סיכויים. אבל אם מוציאים את המילה סיכויים ואומרים שחכמים לא מסתכלים על סיכויים, אלא מסתכלים על ספיקות אחרת, אז מבינים מאוד יפה את החילוק.

אני גם לא יודע מה זה אומר סיכוי, זה האמת. זה הרי גם, הוא אומר שבא יהודי מלונדון. טוב מאוד, אז אני מסכים, כי רוב אנשים, רוב אנשים גרים בלונדון. טוב מאוד, זה רוב, רוב יהודים, רוב יהודים אנגלים הם מלונדון. טוב מאוד, אז הוא מסתמא מלונדון. זה לא ודאי, זה גם מסתמא, אבל זה רוב. זה רק רמות של הכרעות בספק, אמת, ואף אחד מהם הוא לא ודאי. יכול בהחלט להיות שהוא בא ממנצ׳סטר, יכול גם להיות שהוא בא מלידס, עוד שני יהודים, אוקיי? אבל… אבל אם אני נוסע ללונדון, ואני אומר, “מסתמא נסעתי ללונדון, כי רוב הפעמים נוסעים ללונדון”, זה לא הגיוני. זה הרבה פחות הגיוני, לפחות.

דובר 2:

אוקיי, זה הרי… זה הרי מקרה קיצוני. זה נכון שהמילה “הגיון” היא מוזרה.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

דובר 1:

אוקיי, שני צבורים. בואו נלמד הלאה. שני צבורים. בואו נעשה את המעשה יותר מסובכת. יש שתי ערמות, אחד חמץ ואחד מצה, ויש גם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ויש גם שני עכברים, ואחד לקח חמץ ואחד לקח מצה, ואנחנו לא יודעים מי הלך לאיזה בית.

או מקרה דומה: שני בתים בדוקים, שני בתים נקיים שכבר בדקו, ויש ערמה אחת של חמץ, ובא עכבר ונטל, ואנחנו לא יודעים לאיזה מהם הוא נכנס. או שאנחנו יודעים כן לאיזה הוא נכנס, אבל בדק ולא מצא כלום, והוא לא יודע אם הוא השאיר את זה כאן או שהלך הלאה איתו. או שבדק, או שהוא נכנס והוא מוצא כן עוגייה, אבל השאלה שלו היא אם העוגייה היא זו שהעכבר הביא, או אולי יש עוד איזו עוגייה כאן.

אז ההלכה בכל אלו… מה? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. כי עכשיו הרי השאלה לא קרתה עכשיו אצל הערמות, השאלה היא הרי עכשיו בבית שבו הוא נמצא, והשאלה היא כבר… המעשה כבר עבר. כאן זו לא השאלה לאיזו ערמה הלך העכבר, כי הוא הלך לשתיהן. השאלה היא, או שיש שני עכברים, זו לא השאלה. השאלה היא, פרוסת הלחם שנמצאת כאן, מאיזו ערמה היא באה? מסתמא היא באה מהרוב. טוב מאוד.

תירוץ המגיד משנה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

דובר 2:

דרך אגב, הוא אומר דווקא שהסברא שלך שאמרת היא מה שהמגיד משנה אומר, שהאחרים שמצדיקים את שיטת הרמב״ם היא שדווקא כי בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. כמו הראב״ד, הרמב״ם עונה אחרת מהראב״ד.

דובר 1:

עדיף שאומרים בעצמנו, כי אז אפשר בעצמנו לחשוב אם זו סברא טובה, לא נעשים מוטים שהרא״ה הקדוש אמר, אני מתחיל להרגיש שאני שואל את עצמי את השטויות, אני לא יודע. לא ממש צריך ללמוד ככה, אבל חשוב לא ללמוד ככה, כי אדם צריך הרי שתהיה לו גם דעה משלו, לא?

דובר 2:

כן, כן. גם ככה זו תורתו, לא… לא, אוקיי, זה שיחה בדרך הלימוד.

דובר 1:

כן, הלאה.

הלכה יב: מקרים שבהם צריך כן לבדוק — חששות חדשים

דובר 1:

מה קורה ככה? הניח חמץ בזוית זו, הוא הניח חמץ כאן, והוא חוזר, הוא מוצא את זה במקום אחר. מישהו הזיז את זה. האם הוא יכול לחשוב שהעכבר לקח את זה מכאן והניח כאן? או שאפשר לחשוב, לא, העכבר לקח את זה מכאן ונשא לגמרי למקום אחר, ואת זה העכבר הביא לגמרי ממקום אחר.

או שהניח תשע חלות ומצא עשר, הוא השאיר תשע, כאן הוא מוצא עשירית. מאיפה העשירית? האם הוא יכול לחשוב, אוקיי, שוב, ברוך ה׳, זה מונח כאן חברים. או שהוא יכול לחשוב, לא, פעם אחת משהו קרה כאן שינוי, העכברים כאן פיקדו, אז מי יודע מה עוד הם עשו? אולי הם הביאו עוד אחד אחד עשר והוא מוסתר.

או שהיו תשעה צבורין, תשע ערמות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, לחם אחד נעלם מהכל, ואין ידוע, אני לא יודע אם הלחם נעלם מתשע המצות או מהחמץ האחד. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, הוא נכנס לבית שבדוק מחמץ.

או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, ראו עכבר הולך עם חמץ, ולא יודעים אם הוא נכנס.

בכל אלו, כל אלה צריך כן לבדוק. למה? כי זה לא פירוש. אין כאן רוב, אבל זה הפוך מרוב. הרי התווסף עוד אחד, יש כאן סוג אחר של ספיקות בכלל. התווספו חששות חדשים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים. אז את הדברים האלה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם. על ספק כזה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם.

הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה

דובר 1:

הלאה, עוד ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, ואחר כך רואים עכבר יוצא גם עם ככר בפיו. אז אדם שיש לו חששות יתרים היה יכול לחשוב, אולי זה עכבר חדש? העכבר הניח את הככר, והעכבר החדש הוא כבר עכבר אחר. אומרים, לא, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. להפך, אפשר כן לסמוך על כך שזה אותו עכבר, והוא הלך עם החשבון שלו. זו תליה, כלומר כמו תליה, כן? אומרים.

אבל היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, לא אומרים שבינתיים הוא הזדקן, או שאני לא יודע מה הוא אותו אחד, אלא משהו קרה לו. כן צריך לבדוק, כי אז לא יכול לומר הוא שנכנס הוא שיצא.

נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, זה אותו דבר צריך לבדוק, כי זה לא אותו מי שנכנס ויצא.

יצא עכבר בכיכר בפיו, אז אינו צריך לבדוק, כי אומרים שזו הככר שהיה לו כל הזמן, לא שפעם אחת רואים עכבר עם ככר צריך לפחד שהיו יותר מככר אחת.

נחש שנכנס לחור ופת בפיו? אנחנו יודעים בוודאי שהלך נחש עם פרוסת לחם. אז ההלכה היא כמו חור שצריך בדיקה, אבל כיוון שצריך בדיקה כי ראינו שהנחש הולך לשם, האדם עצמו בוודאי לא רשאי לבדוק כי יש חשש סכנה. אבל אם אדם חשב, אולי צריך בכל זאת לעשות כל כך השתדלות שהוא הולך לקרוא למקצוען ולהוציא את זה? אין חייב לו חובה להוציאו. זה מסתמא דין בעמוד א׳ שלא צריך ללכת כל כך רחוק, פעם אחת שיש חשש סכנה פטרו לגמרי, לא צריך על זה.

סכנה פוטרת לגמרי

גם למשל אצל הגוי, לא אומרים למשל שהוא צריך עכשיו ללכת לקנות מתנות מהגוי ולהוריד עורך דין שיסביר לו, כי פעם אחת שיש סכנה, אותו דבר כאן, פעם אחת שיש סכנה החכמים פטרו.

מתאים ליסוד שבדיקה עיקרו על הספק

דובר 2:

לכאורה זה מתאים למה שאמרת שכל דין בדיקה הוא על ספק, היית אולי אומר שעל זה הוא אומר בסוף דבר.

אולי המילה היא שעכשיו זה במקום שלא חייבו בדיקה, אבל זה יכול להיות מקום שחייב בדיקה. אולי זו המילה. לא כאכילה, אלא כשזה משהו שהוא כמו עמוק עמוק בחור שלעולם לא יוצא משם, בכלל לא חייבו בדיקה. קודם כל יש נושא של קושי. אבל אתה רואה כאן שכל הקושי לא שינו. הוא צריך כן להביא סולם להוריד אותו, והסיבה היא שמא יפול.

שמא יפול זה הפשט שכי זה יכול מאוד בקלות להיות במקום שחייב בדיקה. אני מתכוון, אם אומרים שהמילה היא לא על אכילה, זה היה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב. עכשיו זה דווקא מקום שאולי פטור מבדיקה, כמו משהו שהוא מאוד עמוק בחור. אבל זה יכול ליפול ולהיות מקום שחייב בדיקה, בגלל זה צריך לקחת סולם.

החור חייב בדיקה, אבל מקום שידו מגעת. אני אומר שהקורה היה יכול להיקרא מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת פירושו בלי ציוד מיוחד, בלי סולם, בלי כלים מיוחדים. אבל משהו שבחור לא יעלה. זה יכול ליפול, וכשזה ייפול הרי זה יהיה מקום שחייב בדיקה. ביום טוב לא יכולים לבדוק.

דובר 2:

כן, המגן שלי אומר משהו כזה. על מה?

דובר 1:

לא, הוא מדבר על תוכנית אחרת כשהראב״ד. לא הבנתי. מה הוא אמר שזה?

בואו נלמד את ההלכה הבאה, אולי לומר.

הלכה טו: חמץ בבור

דובר 1:

היה חמץ בבור, אז פעם אחת אין חייב נותן להעלותו, כי זה לא יעלה. דברים נופלים למטה, יש כוח משיכה. בדרך כלל דברים נופלים למטה ולא למעלה. זה מנהג העולם. הם כולם עוקבים אחרי תיאוריית איינשטיין משהו. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

דיון: למה עוזר ביטול אצל בור?

על זה עוזר ביטול. אז על זה אני רוצה כאן לחשוב, או אם המילה היא כל הזמן שמא יבוא לאכלו, זה מתאים מאוד פשוט, כי זה ייפול, הוא יכול לאכול אותו, אז יש החשש שהוא יאכל אותו.

אבל אם החשש הוא לא שמא יבוא לאכלו, שהחכמים תיקנו בדיקה סתם ככה כדרגה גדולה יותר של תשביתו, אפשר גם לשמוע שאז כשיש סיכויים גדולים שזה ייפול, וביום טוב, כל חיוב בדיקה הוא ערב יום טוב, צריך כבר עכשיו לחשוש, כי זה יכול ליפול יהיה זה מקום שמתחייב בדיקה. ואפשר לחשוב ככה.

דובר 2:

אני מבין, אבל לכל הדעות, אפילו הרמב״ם אומר שזה קשור לתשביתו, הנקודה של תשביתו היא בוודאי כדי שלא יאכלו. כלומר, הטעם של בל יראה. בל יראה גם חשוב יותר מאכילה.

דובר 1:

בל יראה, לא, עומדים, בל יראה גם כדי שלא יאכלו.

דובר 2:

גם שלא יאכלו?

דובר 1:

כן. מה הוא התכוון? זה מנדלינג מנג׳מנט? דבר קיצוני?

דובר 2:

לא, זה לא דבר קיצוני. זה בוודאי כדי שלא יאכלו. אני מתכוון שזה פשוט ככה.

דובר 1:

נכון אוקיי, בואו נלמד.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

דובר 1:

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך אפשר כן לבטל, או שאור, בואו לא עם זה. איך זה נעשה בטל, איך מסתכלים על החמץ שהוא בטל.

אז ככה, כפת שאור, אדם היה לו למשל ערמה גדולה של בצק. לא ערמה, כפת שאור היא הקערה שבה מחזיקים את השאור. אה, והשאור התקשה. ונשאר בפנים השאור, ועכשיו הוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל.

דובר 2:

הוא אומר שזה מתכוון לשאור עצמו, זה התקשה.

דובר 1:

זה התקשה, והוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל. עכשיו יש לו ספסל כבד, הקופה עצמה אם הוא היה יושב עליה היתה נשברת, אבל עכשיו היא מלאה בבצק קשה.

אני מבין מה זה אומר קופה? קופה פירושה הבצק עצמו, או משהו ש… לא סל, טעיתי, הסל הוא ההלכה הבאה. הוא אומר כן קופות שאור נראה… הגאונים מתרגמים סל, או כשהבצק עצמו נעשה כמו ספסל. בצק מוקשה שמתחילים להשתמש בו כספסל. שייחדו לישיבה שמיועד מעכשיו שהולכים לשבת עליו.

אז השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על זה כחמץ, או אנחנו מסתכלים? לא, החמץ כבר לא כאן, עכשיו זה ספסל. זה תלוי.

אז ככה, אם טח פני מיט היט, אם הוא מרח אותו בטיט, הרי זה בטלה נעשה בטל מזה, אז החמץ כבר לא חמץ. כלומר, אנחנו לא מסתכלים על זה כאור, אנחנו מסתכלים על זה כספסל, ומותר לקיימה. כן. את זה אפילו לא צריך לבטל. זה לא חמץ כזה שהוא לא… תראה לא רק כאילו זה כבר לא, זה חמץ לשעבר. זה חמץ לשעבר.

הסבר: למה זה בטל?

זה לכאורה, כאן נכנס מאוד הרב שלמד בפרק א׳. כלומר, בעצם כל השיעורים, אולי יש להם ראוי לאכילה, התירוץ הוא לא משום שאינו ראוי לאכילה. לא מספיק שאינו ראוי לאכילה, כי שיעור עוברים עליו אפילו אינו ראוי לאכילה. אבל כשעשו עם זה משהו לגמרי, עשית ממנו רהיט, זה כבר לא רהיט עכשיו. זו דרך אחת.

אפשר גם לחשוב עוד על הענין של אכילה, גם כן כך, אומתוך פני עבדות אין שום דרך שיאכלו את זה. אבל זה לא רק שאין שום דרך, זה נעשה בטל, כי לעולם לכתחילה אין זה דבר שאוכלים, זה רק דבר שעושים עם דברים אחרים. אבל עכשיו כשנעשה ספסל, הרי זה לא רק שאין…

בצק שבסדקי העריבה — בצק בסדקים של עריבה

דובר 1:

בצק שבסדקי העריבה, אדם יש לו עריבה, ועריבות נעשים בהם חורים, ומשתמשים בה לעריבה, העריבה, הקערה משתמשים לבצק. ושם שיש חורים, מתמלא בבצק. בצק הוא דביק.

אז כך, אם יש כזית במקום אחד, אם יש סדק כל כך גדול בעריבה שיש כזית שלם של בצק במקום אחד, חייב לבער צריך לגרד שם ולעשות הכל. כדי להיפטר מהחמץ. תוציא אותו, תוציא אותו. יש כזית שלם, במקום אחד.

ואם לאו, אם אין כזית, אז כך. תלוי: אם היה אסור לחזק בו שברי העריבה, אם מסתכלים על הבצק שם כאילו זה במקום דבק, כאילו זה במקום הדבק, או לסתום, זה במקום להחזיק חתיכות, או לסתום נקב, או לסתום חור, בטל במיעוטו, נעשה בטל לעריבה.

הסבר: מה פירוש “בטל במיעוטו”?

אבל מפני שהוא מיעוט, כתוב כאן משהו כזה, אני לא כל כך ברור, בטל במיעוטו זה משום שהוא פחות מכזית. אפשר לומר כך, מפני שהוא פחות מכזית, ואין זה שיעור דאורייתא, ממילא מניחים שמעכשיו מסתכלים על זה גם כאילו זה חלק מהעריבה.

אבל אם זה לא מחזיק את העריבה, העריבה לא הייתה נופלת אפילו בלי הבצק, אז לא אומרים שהבצק נעשה בטל, נעשה עכשיו חתיכת צלחת. אלא יש צלחת, ויש בצק, והוא דבוק עליה. אז עדיין יש חיוב לבער, לגרד ולבער.

אני מביא כאן מהשולחן ערוך הרב, הגיוני שההלכה הקודמת של תוך פניה בטיט תעזור גם כאן. אם מורח הכל בטיט סביב, אם הוא מורח הכל בטיט סביב ועוד. אם עשה משהו שהוא ציפה את זה, אני לא יודע מה עשו ממש בטל. כל דבר, אם לוקחים… אני מסכים. אבל אני מתכוון, זו המילה. בטל במיעוטו לא אומר שזה נעשה בטל. חצי שיעור הרי גם חייב. חיוב בבטל והכל. אלא מפני שהוא פחות, הרי פחות חמור, אומרים, אה, זה לא קיים, זה חלק מהעריבה.

שני חצאי זיתים בשני מקומות

דובר 1:

ועוד, היו שני חצאי זיתים בשני מקומות. מה קורה באותה עריבה? בקערה יש שני חצאי זיתים בשני מקומות שונים. כאן יש חור ותקוע חתיכת בצק וכאן.

אז כך, אם יש חוט של בצק ביניהם, שני המקומות מחוברים בחתיכת בצק אחרת, יש משהו גשר ביניהם, חתיכת בצק קטנה, אז אז כך רואה, בודקים. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אם החוט כל כך מחובר חזק לשתי חתיכות הבצק, שאם לוקחים את החוט, נמשך עמו, נמשכים עמו שני חצאי הזיתים, מסתכלים עכשיו כאילו זה כזית שלם, רק יש משהו שמחבר את שני החתיכות הקטנות. חייב לבער.

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

דובר 1:

ואם לאו, כלומר, אם לא מתחברים שני חצאי הזיתים, בעצם לכאורה אפילו קצת יותר קטן משני חצאי זיתים, כי אפשר פשוט לחשב את חוט של בצק עצמו הרי משהו חתיכה, הרי קצת. ואם לאו, אם החוט לא מספיק חזק או לא מספיק גדול, וכל חצי הוא דבר בפני עצמו, אינו חייב לבער, כי כמו שלמדנו קודם, כשזה עריבה, אז נעשה בטל לעריבה.

אומר הוא, במדברים אמירים דתורה שחתיכה קטנה נעשית בטלה, זה כשמונח בקערה, אומרים שזה נעשה מחובר לקערה. אבל בבית, אם פשוט לאדם יש פירורים מונחים על הרצפה בבית, אה, פשוט בקיר, אבל אם ינטל החוט וינטל עמו, חייב לבער, אפילו אינו שם אלא מקבץ אותם.

ביאור: ההבדל בין עריבה לבית

דובר 2:

אני מתכוון שמה שהוא מתכוון לומר כאן הוא כמו שלמדנו קודם שפירורים לא צריך לדאוג. אם לאדם יש למשל הרבה פירורים קטנים, אז אם כל הפירורים הקטנים מחוברים איכשהו… לא כתוב פירורים, כתוב בצק. סוג דבר כזה שקורה שאדם מחפש כזית לעשות את הבצק שלו, ואין לו, לוקח חתיכה כאן, חתיכה שם, וממילא נעשה, עם זה הוא עושה את החלה שלו לשבת. סוג דבר כזה הוא חייב לבער, כי קורה שהוא הולך לקחת את זה.

דובר 1:

אני מבין מה ההווה אמינא? בדיקת חמץ פירושה חתיכות בצק?

דובר 2:

לא, בדיקת חמץ פירושה כזיתים.

דובר 1:

רק כזיתים?

דובר 2:

כן, רק באופן כזה שכזית שאפשר לצרף, אז זה, כי בדיקת חמץ היא על דבר שעוברים עליו בפסח, שזה כזית כמו שלמדנו.

דובר 1:

אני אומר לך, זה נכון כמו שאמרת קודם על הפירורים, כאן רואים את זה גם, שמדברים רק מכשמתחיל להיות משהו חתיכת שיעור. הוא לא אומר שיעור, הוא אומר הרי חצי זית. חצי זית פירושו עדיין שיעור, אבל הנקודה היא שזה באופן כזה שאפשר לצרף את זה. אני מתכוון שבוודאי מדובר על שאור כזה, שזה לא דבר שהולכים לאכול. אני לא מתכוון שאנשים אוכלים חתיכות בצק וקליפות. יכול להיות שזה הכל שאור, וזה נופל, ממילא זה… אבל ואם לאו, אם אין שום דבר שמאחד את חצאי הזיתים, לא, סליחה, טעיתי.

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

דובר 1:

אוקיי, מה קורה כשיש בביתו, בבית אחד, אבל זה לא מונח במקום אחד? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, ובאכסדרה דיברנו… כן, אוקיי, אכסדרה. או חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, בחדר אחר, בבית אחר. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, זה לא מונח במקום שקל להוציא, אינו חייב לבער. זה ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, כי הוא לא הולך לצרף את זה.

ושוב, מה שצריך לצרף, במילים אחרות, אם מישהו יאמר שכאן רואים שיש מצבים שצריך כן לבער חצי זית, התשובה היא אמת, אבל המצב הוא כשזה דבר כזה שקורה שהוא לוקח את זה ביחד. יכול להיות אדם הולך למאפיית מצות, ולמשל באמצע אפיית המצה, ונופלת חתיכה, לא יכול לומר שזה חצי זית, כי קורה שמרימים את זה ושמים בחזרה פנימה. אבל אם זה נפל מהחלון, זה איפשהו אחר, אז זה לא רלוונטי. זה מאוד מעשי…

דובר 2:

כמו שאתה אומר, רואים לכאורה שהביעור, הבדיקה, קשורה למה שהוא הולך לעשות עם זה. הוא הולך לאכול את זה לכאורה. זה עדיין מחובר למה שרואים שזה סוג דבר כזה שהוא יכול להכין, הוא הולך לעשות ממנו כזית, והוא הולך לכאורה לאפות את הכזית. זה לא סתם כזית, זה הולך לשכב שם, הוא הולך לצרף את זה כי הוא רוצה לאכול את זה.

—

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק

דובר 1:

אוקיי, עד כאן הפרטים של מה צריך לבדוק. עכשיו נלמד כמה הלכות על איזה אדם או איזה בית צריך לבדוק, לא כלומר המקרים של מישהו שוכר או הוא נוסע, לא מה שראינו עד עכשיו המקומות שבבית או חלקי הבית שצריך לבדוק.

אומרת ההלכה כך: המשכיר בית סתם בי״ד, אם מישהו שוכר בית ערב פסח, י״ד כבר, י״ד, והוא לא אומר אם זה בדוק או לא, לכאורה צריך להוסיף כאן שמדובר ביהודי ישר, ברור. לפי התורה מדברים כבר על רשעים, מה שיש בשבטים ובזקנים. הרי זה בחזקת בדוק, אפשר להניח שמאחר ויש חובת בדיקה מהלילה שלפני כן, מניחים שהוא יהודי ישר, והוא כבר עשה את ההלכה, הוא בדק, ואין צריך לשאול, הוא לא צריך לשאול. זו ההלכה, אבל לא צריך. שיהיה רגוע מהדאגה להתברר. לא צריך להתברר, אפשר להניח את החזקה ולהיות רגוע.

אם יודעים שהוא לא בדק, או הוא אומר שלא, אם הוא יודע שהוא לא היה או מה שזה יהיה. אבל נגד החזקה יש אבל עד אחד שזה לא פשוט. ואמרה אשה או קטן, “אנו בדקנוהו”, אנחנו בדקנו, הרי אלו נאמנים, הם כן נאמנים. למה? כי לכאורה, על דאורייתא לא היו נאמנים. אבל מאחר שזה דרבנן, אז הכל נאמנים על ביעור חמץ.

עוד אומר הרמ״א, “והכל כשרים לבדיקה”. זו הלכה חדשה. כלומר שניהם, גם היא יכולה לומר שהיא עצמה בדקה, צריך לדעת גם שהיא נאמנת, גם שבואו נגיד שהיא נאמנת, שהבדיקה שלה עבדה. כן, אבל ההלכה “הכל כשרים לבדיקה” היא הלכה קצת יותר גדולה. כאן זה כתוב במקרה הזה, אבל יש הלכה יותר גדולה. מה שלמדנו שצריך לבדוק חמץ זה לא שהאבא צריך, אלא כל אחד כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן בודקים תמיד למצווה הספציפית. המצווה הספציפית של ביעור חמץ היא השיעור כשהוא קטן שכבר יודע איך לבדוק חמץ. זה יותר דבר מעשי. אם הוא קטן, אומרים לו “לך חפש לחם”, הוא יודע מה זה לחם, הוא יודע מה הוא צריך לבדוק.

דובר 2:

כן, הוא אומר שאז זה יותר כמו חיוב חינוך. כאן הוא לא אומר שקטן לא מחויב לבדוק. כאן לא מדברים על חיוב, כאן מדברים על כשרות.

דובר 1:

לא, זה אמת… חיוב זה בוודאי שנשים ועבדים, אם יש להם חמץ, יש להם את המצווה, כמו כל דבר, עם החינוך או עם ה… טוב מאוד.

—

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

דובר 1:

עוד, “המשכיר בית לחבירו”. כלומר עד עכשיו למדנו על מישהו ששכר בית אחרי שכבר היה זמן הבדיקה, היה בפסח או י״ד. טוב מאוד. אבל עכשיו אפשר ללמוד כש… על מי החיוב לבדוק, על השוכר או על המשכיר?

אומרת ההלכה כך: “אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר”, לפני שמסר את המפתח, אם מסר את המפתח עוד לפני ארבעה עשר, לפני ליל י״ד מתכוון, נכון?

דובר 2:

כן, לפני שמתחיל חיוב הבדיקה.

דובר 1:

אז “על המשכיר לבדוק”, כי הוא עדיין לא נתן את המפתח, נעשה חיוב הבדיקה חל עליו כשזה עוד הבית שלו. להיפך.

דובר 2:

כן, כן, זה ענין בדיוק כזה.

דובר 1:

אבל “ואם משמסר המפתח”, אם הוא כבר מסר את המפתח לפני כן, אז כשקורה ארבעה עשר, כשנעשה בלילה של ארבעה עשר, זה כבר של השוכר, אז עולה החיוב על השוכר לבדוק.

כאילו המילה כאן היא שהיה אפשר אולי לחשוב שחיוב הבדיקה הוא הרי דין ותנאי במצווה שקורה רק בפסח. זה רק החיוב מתחיל לפני כן. ממילא אולי יהיה תלוי רק במי יש את זה בפסח? אומרים לא, כשהחיוב קורה, כשמגיע הלילה הבאה. יכול גם להיות שזה יותר כמו דין חושן משפט, שההנחה היא שמי צריך לעשות את ה… בואו נראה, החלק הבא בואו נראה.

המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דובר 1:

המשכיר בית, הלכה מעניינת. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, הוא שוכר בית, כמו שלמדנו שכששוכר יש חזקה, בערב יום טוב יש חזקה, או באופן אחר יש חזקה כזו. והוא לוקח את זה כבר בדוק, למעשה הוא רואה שזה לא בדוק. אז ההלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. זה לא מספיק לומר שזה עושה את זה למקח טעות, שאם היה יודע לא היה קונה את זה. למה? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אם מדברים על מקום שמוציאים כסף על לשכור ניקיון ולבדוק. למה? למה זה לא נקרא מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. זו הרי מצווה לבדוק חמץ. אז לא יכול לומר שאם הייתי יודע לא הייתי, ברור, רגלים לדבר, שאם הייתי יודע לא הייתי שוכר? לא! אפילו אם היית יודע אולי עדיין היית שוכר, כי זו הרי מצווה. זו לא סתם טרחה, יש בזה הרי מצווה. טוב מאוד.

דיון: למה זה לא מקח טעות?

דובר 1:

מאוד מעניין. כי זו מצווה זה מה? ממילא הוא לא יכול לומר שזה בוודאי מקח טעות. מקח טעות צריך להיות כשזה ברור שזה מקח טעות, וזה מקח טעות בטוח. זה אכן מקח טעות, אני לא אומר לך. אבל אתה הרי לא מקח טעות, כי למעשה יש לך הנאה שאתה עושה מצווה. זה מצחיק, נכון? אתה מסכים איתי שזה מצחיק? אולי אני לא יודע את המילה מצחיק? זה מעניין.

דובר 2:

לא, כי מה משנה לך שזו מצווה? כי זו מצווה, בואו נגיד שזו מצווה, אבל אם המצווה עולה כסף, ואתה גרמת לי להפסיד כסף. אני אכן זכיתי לעשות מצווה. תדמיין שמישהו גונב ממני, אבל זו הרי מצווה. אני לא תופס, אתה מבין, אני שואל, זה מאוד דבר מוזר.

דובר 1:

אבל צריך להיות במקום שמאוד ברור ששום אדם נורמלי לא היה שוכר בית במצב כזה. על זה יש, ואני נכנס, אתה אכן לא כזה אוהב מצוות. קורה לך שאתה יהודי חלש, צריך אכן להתחזק יותר באהבת מצוות. אבל לא יכול לומר שאצל כל היהודים זה נקרא מקח טעות?

דובר 2:

טוב מאוד, אתה צודק. זה לא מקח טעות, אבל הוא מביא שזו אכן מחלוקת של המחבר והרמ״א, שהוא צריך לשלם את הכסף שהוציא על הבדיקה. אולי הוא אכן צריך להסביר לו את זה. מקח טעות צריך להיות פשוט משהו שהוא “ברור”, רגילות הדברים. שיש מי שאומרים אכן, שלא יכול להיות שהוא פטור מלשלם. אתה צודק, זה לא מקח טעות. למה? כי יהודי יכול לעמוד בלבדוק. זו איזושהי ההנחה. אבל השאלה היא אם הוא יכול להוציא ממנו את הכסף, אם… מביא הוא שאם זו מחלוקת כבר לא יכולים להוציא. הלו, בכל מקרה, יפה, בואו נמשיך הלאה.

—

הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה

דובר 1:

עכשיו נלמד אם צריך לבדוק כשנוסעים. כלומר, הוא לא כאן אצלו, או הוא לא כאן עכשיו בזמן בדיקת חמץ.

אומרת ההלכה, המפרש בים, מישהו יוצא, מפרש זו לשון מעניינת. זו פרישת המפרשות מהספינה, פורשים מפרשות, לא? זה פשוט אומר שהוא מפרש, הוא הולך מהעיר שלו, הוא נוסע למדינת הים, או היוצא בשיירה, הוא יוצא לדרך ארוכה עם שיירה. אני מתכוון שבדרך כלל, מפרש בים פירושו עם ספינה. יוצא בשיירה פירושו הוא יוצא עם גמל, מדבר, דבר כזה. עם קרון.

דובר 2:

כן, אז כך, תוך שלשים יום, פסח מתחיל שבשלושים יום כבר יש איזושהי יראה של פסח, איזשהו דין של פסח.

הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח

נו, אז הוא צריך לבדוק לפני כן, לפני שהוא נוסע צריך לעשות את הבדיקה. קודם שלשים יום תלוי, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אם הוא מתכנן לחזור לפני פסח, אז ההלכה היא שהוא לא יכול להסתמך שהוא יחזור בזמן, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. למה? כי יש חשש שמא יחזור ערב פסח, אולי הוא יחזור הביתה ברגע האחרון.

חידוש: היישום העכשווי של החשש הזה

לכאורה מדבר כאן על זמנים עתיקים כשידעו פחות לחשב את הדרכים, ולא יהיה לו פנאי לבער. גם היום קשה לחשב, כשאין… הוא לא מדבר על טיול כזה, הוא מדבר על טיול גדול כזה, מפרש בים. היום אדם אפשר בערך לחשב, הוא יודע מתי הוא על מטוס, הוא יודע מתי הוא ינחת, הוא יודע כמה יאחר.

הוא עדיין לא פגש בריסקר שנוסע לשבת אחרי פורים והוא מתחיל לבדוק אותו. אי אפשר להיות בריסקר מספיק, אני חושש. כן, אני אומר זאת, אני יכול לתאר לעצמי שבריסקר הוא לאו מדעתיה. אבל אפילו, מפרש בים, לא מדברים על זה. אפילו המפרש בים היום, אחד נוסע לטיול גדול יותר, אבל הוא יודע, הוא יודע שהוא נחת ערב פסח אז ואז, יודע… אוקיי, בכלל גם כן, היום אולי צריך רק לחוש במקום שהחשש מוצדק. זה הייתי אומר.

הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור

ממילא אין דעתו לחזור, אם בכלל הוא לא מתכנן לחזור בפסח, אין צריך לבדוק. למה בעצם? למה? כי הוא קודם שלשים יום, קודם שלשים אין חיוב בדיקה.

קושיא: בל יראה

אבל הרי יגיע פסח, הוא יעבור על בל יראה בביתו.

תירוץ: ביטול

אוקיי, לכאורה, ביטול, ביטול, הוא יבטל. הוא יכול לבטל, כמו שנלך ניקח מאוחר יותר. חובת בדיקה עדיין לא חלה עליו, וזה רחוק ממנו. חובת בדיקה היא רק משהו ששייך כשזה קרוב אליו. כך הוא מתכוון.

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

וכן, דומה כמו אוצר, הוא עושה את ביתו, זה נעשה אוצר. האוצר לא צריך אוצר של חמץ, זה נעשה מקום שמכניסין בו חמץ. זה הדבר.

אז תוך שלשים יום הוא צריך קודם לבדוק. אז בשלושים יום של פסח הוא צריך לבדוק. אז אם דעתו לפנותו, הוא הולך להוציא את האוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.

לא, קודם שלשים יום אפילו לא. הוא אומר, קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, ולא יכולים. יש חיוב בדיקה, ויש מקום שמכניסין בו חמץ. יש חיוב בדיקה.

אבל קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, יש אותו דבר כמו כשחוזרים. חוששים, אולי זה יתגלה. וכוונתו עתה לפנותו קודם הפסח, אין צריך לבדוק, כי עכשיו עדיין אין חיוב בדיקה, וכשיהיה פסח זה לא יהיה חיוב בדיקה כביכול, חיוב בדיקה ראוי. ממילא אין צריך לבדוק.

—

סיום פרק ב׳

סיימנו בזה פרק ב׳ מהלכות חמץ ומצה. מה זאת אומרת סיימנו בזה הלכות… אה, יש עוד הלכות בדיקת חמץ, יש עוד פרק.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)

—

הלכה א: מצות עשה של השבתת חמץ

דברי הרמב״ם

פשט

חידושים והסברות

—

הלכה א (המשך): מהי “השבתה” — ביטול בלב

דברי הרמב״ם

פשט

ההשבתה מן התורה היא ביטול בלב — שיחשוב את החמץ כעפר, כמשהו שאין לו שום ערך, ושיחשוב שאין לו כלל חמץ ברשותו.

חידושים והסברות

—

הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — הכלל

דברי הרמב״ם

“אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.”

פשט

החכמים תיקנו שיש לחפש חמץ בכל המחבואות, להוציאו ולבערו.

חידושים והסברות

—

הלכה ג: זמן ואופן הבדיקה

דברי הרמב״ם

“שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.”

פשט

החכמים תיקנו שיחפשו חמץ בלילה של י״ד ניסן, עם נר.

חידושים והסברות

2. שני טעמים נפרדים: (א) בלילה — כי כל האנשים בבית; (ב) עם נר — כי אור הנר טוב לבדיקה. אלו שתי סיבות נפרדות.

—

הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד

דברי הרמב״ם

“ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה.”

פשט

חור בין שני בתים — כל אחד בודק מצדו עד היכן שידו מגיעה, והשאר מתבטל בלב.

חידושים והסברות

2. “ידו מגעת” בלי כלים מיוחדים: “מקום שידו מגעת” פירושו בלי ציוד מיוחד — בלי סולם, בלי כלים מיוחדים.

לגבי חור שבין ישראל לגוי

דברי הרמב״ם (לפי גרסאות מסוימות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.

חידושים

1. המגיד משנה לא גורס את החלק הזה. בדפוס זה כתוב ב״אשתנאי רב שילת.”

3. מחלוקת בגמרא: המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא אם צריך לחשוש — אולי לכן הרמב״ם השמיט זאת.

4. הכלל העיקרי: החכמים לא גזרו את הגזירה במקום חשש סכנה — זה יסוד רחב יותר שדרבנן לא מ

יוחלים במקום שיש סכנה.

—

הלכה ז: כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

דברי הרמב״ם

“כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה.”

פשט

מקום שלא מכניסים בו חמץ לא צריך בדיקה.

חידושים והסברות

—

הלכה ח: אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא — פרטים

דברי הרמב״ם

פשט

חידושים והסברות

—

הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

דברי הרמב״ם

פשט

חידושים והסברות

—

דין פירורין (פירורים) — יסוד כללי

חידושים

—

הלכה י (המשך): דין ספיקות בבדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

דברי הרמב״ם

פשט

חידושים והסברות

—

מחלוקת ראב״ד על הרמב״ם — ספיקות בבדיקת חמץ

קושיית הראב״ד

קושיות על הראב״ד

סברת הרמב״ם (כפי שמוצגת)

תירוץ המגיד משנה

רלוונטיות מעשית

—

הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — מקרים שלא צריך לבדוק

דברי הרמב״ם

פשט

בכל המקרים האלה לא צריך לבדוק שוב, כי אין כאן קביעות.

חידושים

—

הלכה י (המשך): הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת — מקרים שצריך לבדוק

דברי הרמב״ם

חידושים

—

הלכה י (המשך): נכנס עכבר בככר ויצא עכבר בככר — תלייה

דברי הרמב״ם

פשט

תולים את האחד באחר — אומרים שזה אותו עכבר עם אותו ככר. אבל כשברור שזה לא אותו (צבע אחר, חיה אחרת), צריך לבדוק.

—

הלכה י (המשך): נחש שנכנס לחור ופת בפיו — סכנה

דברי הרמב״ם

חידושים

—

הלכה יא: כ

זית חמץ שבשמי קורה (חמץ למעלה ליד התקרה/קורות)

דברי הרמב״ם

“כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה.”

פשט

כזית חמץ המונח למעלה ליד קורות התקרה — מחייבים את האדם להביא סולם ולהוריד אותו, כי הוא עלול ליפול.

חידושים והסברות

—

הלכה יא (המשך): חמץ בבור

דברי הרמב״ם

“היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.”

פשט

חמץ שנמצא בבור (גוב) — אין מחייבים אותו להעלות אותו, אלא מבטל אותו בלבו ודי.

חידושים

דיון כללי: כמה צריכה בדיקה לעלות?

—

הלכה יב: כפת שאור שייחדה לישיבה

דברי הרמב״ם

“כפת שאור שייחדה לישיבה — אם טח תוך פניה בטיט, הרי זה בטלה, ומותר לקיימה.”

דברי הרמב״ם

פשט

חידושים

—

הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — על מי חיוב הבדיקה?

דברי הרמב״ם

“אם עד שלא מסר המפתח חל י״ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק.”

—

הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אם דעתו לחזור

דברי הרמב״ם

פשט

אם מישהו מתכנן לחזור לפני פסח, אי אפשר לסמוך שיהיה לו זמן לבדוק כשיחזור. לכן חייב לבדוק לפני שנוסע.

חידושים

—

הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אין דעתו לחזור

דברי הרמב״ם

קודם שלשים יום, אם אין דעתו לחזור קודם פסח — אין צריך לבדוק.

פשט

כי קודם שלושים יום עדיין אין חיוב בדיקה, והוא לא מתכנן לחזור, הוא פטור.

חידושים

—

הלכה יז: אוצר — תוך שלשים יום

דברי הרמב״ם

פשט

דומה לדין של יוצא לדרך — באוצר, המקום מפסיק להיות מקום שמכניסין בו חמץ, ממילא נופל חיוב הבדיקה.

חידושים

1. מקבילה בין יוצא לדרך לאוצר: הרמב״ם מציב יחד את דין יוצא לדרך עם דין אוצר.

—

סיום פרק ב׳

בזה מסתיים פרק ב׳ של הלכות חמץ ומצה. נשאר עוד פרק על הלכות בדיקת חמץ (פרק ג׳).

תמלול מלא 📝

פרק ב: מצוות עשה של השבתת חמץ – ביטול בלב ובדיקת חמץ

הלכה א: מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ

דובר 1:

דיון: מה פירוש “ביום הראשון”?

אבל זה גם מוכרח בגלל הדבר שכבר אמרנו שצריך כבר שזה יהיה אסור מחצות.

ראיה לדבר: “לא תשחט על חמץ דם זבחי”

דובר 2:

למה זה אותו דבר?

דובר 1:

אני לא יודע מה בדיוק ההבדל. באמת לא ברור.

דובר 2:

אוקיי, כי שם כתוב ששם…

דובר 1:

דובר 2:

מה כתוב “שבעת ימים”? יש שמונה ימים יוצא. אני מתכוון, זה לא מסתדר בפסוק.

דובר 1:

לא, “שבעת ימים” עומד על “מצות תאכלו”. רק שבעה ימים זה “מצות תאכלו”.

לא עם השמונה ימים, just to be clear. בערב פסח יש איסור. ביום הראשון של איסור חמץ יש את המצווה של תשביתו.

דיון: הקשר בין מצוות עשה של תשביתו ללא תעשה של לא יראה

אבל מה? מה אתה אומר?

דובר 2:

מה?

דובר 1:

והפסוק אולי “לא תשחט על חמץ”, שמתכוון לחמץ קיים, זה לא אותו דבר שהוא אמר קודם, שאסור לאכול בזמן שחיטת הפסח.

דובר 2:

ולמה לא יהיה גם זה לאו?

דובר 1:

בסדר, הוא אומר את זה רק כאופן ראיה לדבר. ראיה שתשביתו מתכוון לזה. כן, אני לא יודע. אני באמת לא יודע.

דובר 2:

למה לא לומר את זה כלאו?

דובר 1:

אוקיי, זה באמת פלא למה “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ מערב פסח אחר הצהריים, לא יודע. נו.

הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב

דובר 1:

אומר הרמב״ם, מה פירוש ההשבתה? הוא אמר “להשבית”. עכשיו הוא הולך להסביר מה פירוש להשבית.

ביטול בעלמא סגי אומר שעדיין יש חמץ ברשותו, הוא יחשוב שאין. זה הפירוש. כשעל השולחן שלו מונח לחם, לא עוזר ה…

דובר 2:

לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה כן עוזר, כי הוא מחשיב אותו כעפר.

דובר 1:

דיון: האם ביטול בעלמא הוא גם הפשט ב״לא יראה”?

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.

דובר 1:

דובר 2:

זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית.

דובר 2:

מה אני צריך לעשות?

דובר 1:

ככה כתוב. האמת היא שזה באמת מבטל, כי הוא לא יוכל יותר להשתמש בזה.

דובר 2:

כן, יש גם את האיסור שאסור להשתמש בזה אחרי יום טוב.

דובר 1:

זה מעשי, כנראה אתה צודק שמעשית, אם דבר שאין בו צורך, כנראה זה יתנקה, כי הוא מנקה לפני יום טוב.

פשוטו של מקרא: תשביתו מתכוון לביטול בלב

דובר 1:

הגמרא אומרת את זה על השבתה

דובר 2:

אני אומר לך מה הגמרא אומרת את זה. הוא אומר לעניין השבתה. הגמרא חשבה גם על השבתה?

דובר 1:

חמץ שבלב — הפירוש החסידי

כן, טוב. להוציא אותו מכל מקום.

דובר 1:

זו הלכה אחת כזאת, ואחר כך כשזה נכנס עוד פרטים כאלה.

דובר 2:

זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר

דובר 1:

דובר 2: ביום אתה מתכוון י״ג, נכון, היום לפני, נכון.

דובר 1: אני מתכוון אבל שזה פירושו בלילה, אולי כשזה עוד בשקיעה צריך קצת…

דובר 2: יכול להיות, כן, תחילת לילה, כן.

דובר 2: אוקיי.

דווקא לאור הנר — לא אבוקה

רק “לאור הנר”, כי אור הנר טוב, אפשר להתכופף ולהסתכל עם זה.

נפקא מינה להלכה: פנס

למשל, במציאות של היום אומרים שלפנס יש דמיון, כי זה מאיר למקום, האור הממוקד.

דובר 2: כן, אין בעיה עם “לקנות נרות” בבדיקת חמץ.

כבר, זה לא כל כך חשוב, אנחנו לא מתכוונים כאן לעשות את ההלכה המעשית.

הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבואות; אכסדרה; אמצע החצר

במה דברים אמורים — בחורים ובמחבואות

דובר 1: אבל מהצד השני, היום אנשים עושים בדיקת חמץ הרבה יותר יסודי כמה ימים לפני יום טוב.

דובר 2: זה דבר אחר, צריך לדעת. שיחה אחרת, לא לעכשיו.

אבל, מעניין, וכנראה היה גם מתכוון לומר, או סתם כך, בחדר שאין בו חלונות, מין מקום כזה, צריך להיות מואר.

אני אומר לך, ה״אבל” הוא לא הולך להיפך של חורים ומחבואות, אלא הוא הולך להיפך של חדר שלא מואר.

דובר 2: נכון, אבל באמצע החדר לא צריך שום נר, אתה יכול לראות.

דובר 1: אפשר פשוט לטאטא ולראות, כן.

אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו

אמצע החצר — העופות מצויין שם

חידוש: בתים של היום עם חלונות גדולים

תרגום לעברית

אז היום כל חדר יהיה לו דין של אכסדרה, מקום שמואר. אני מתכוון ביום, מה זה חדר עם חלונות?

דובר 2: כן.

הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי

חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת

דובר 2: טוב מאוד.

חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה

דובר 1: הלאה, יש כאן עוד שורה ברמב״ם, בגרסאות מסוימות אין זאת, הוא מוסיף, אבל זה בין שני יהודים שכל אחד יחפש.

הלאה, מאותה סיבה, מה שהוא רק דרבנן אין צריך לעשות זאת במקום שיש חשש סכנה.

דיון: המגיד משנה אינו גורס; שיטת הרמב״ם בכישוף

דובר 2: לא, המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא, ויש מי שאומרים שלא צריך לחשוש.

דובר 2: זה נכון, שם הגמרא דיברה על סכנה, על מקום שכיח חזקה זה אומר, אי אפשר להיזהר, ואפשר, זו מצווה.

דובר 1: אבל אני חושב שאולי הגוי נכנס בטעות, הוא כבר מאמין בכישוף.

דובר 2: בסדר.

כלל: עד מקום שידו מגעת

דובר 2: בסדר.

דובר 1: זה אומר, רואים כאן שאם אי אפשר…

דובר 2: אה, זה פירוש ידו מגעת, אמת. תודה.

הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה

הכלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ

מקום שלא מניחים חמץ, אינו צריך בדיקה.

חזקה: עופות לקחו אותו

דוגמאות למקומות שאין מכניסין בהם חמץ

אבל חורים למעלה או למטה מהבית, שזה לא בהישג יד של איפה אנשים מניחים בדרך כלל חמץ. או גג היציע, הגג…

הלכה ה (המשך) — אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא

אין צריכין בדיקה, אלא אם כן רק, הוא יודע שזכרין איז להם חמץ, שהכניסו פעם שם חמץ.

הכלל של ידיעה מול חזקה

הלכה ה (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות

בסדר, עוד דבר חשוב שהרמב״ם אמר.

הלכה ה (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה

פירוש הרמב״ם מול רש״י

הרמב״ם מפרש, מה נכנס מעיר לעיר. אתה מבין כך?

סטייה: ספקא דרבנן בבדיקת חמץ

דובר 2: כן, אבל זו המצווה. אין מצווה על חששות.

דובר 2: אומר רבי, לא החמירו בזה עד לשיעור. החמירו בזה…

דובר 1: אה, אה, אה. הנה. בסדר, הלאה.

הלכה ו — הניח עשר חלות ומצא תשע

דובר 2: כן, אבל הוא מדבר על שלמות, לא פירורין. חלה מתכוונת ללחמנייה, לבולקה, אני לא יודע איך.

דובר 2: כן, אני אומר סתם שהוא מדבר לנו על חתיכות גדולות.

המקרה והדין

דובר 1: והוא חוזר למחרת כשהוא רוצה לעשות ביעור חמץ, והוא מוצא רק תשע.

דובר 2: כן, רבי, אני מתכוון לומר, הוא חוזר והוא מוצא רק תשע, זה אומר שאחת מהן נעלמה.

דובר 2: אה, למה?

דובר 2: יכול להיות שמדברים כאן שזה לא… אם זה ודאי לא היה חידוש. מה שספרת וראית עשר היה טעות.

דובר 1: מה קרה?

דובר 2: הלא? אומר לי, לא, חולדה יכולה לבוא. מה אתה יודע בודאי?

דובר 2: לא, אבל אני עדיין יכול לשמוע, מה האחר? כי סברא אחרת הייתה?

דובר 2: כן.

דובר 1: הנה, והלאה, הלאה.

הלכה ו (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו

תרגום לעברית

אם לא מצא כלום, אם הוא לא מוצא כלום בחור או בחלון, הרי זה בודק עליו.

הלכה ט׳: תינוק וככר בידו – דין פירורין

חידוש: פירורין אין להם בכלל חשיבות

דובר 2: אה, עכשיו אומרים אצל מצות פירורים.

דובר 1: כן, אני לא יודע מה הקשר. לא צריך להפקיר. זה ממש הפקר. זה לא נחשב כעפר, זה כעפר. כך נראה.

דובר 2: כן. אני לא יודע. זה רק דיוק.

דובר 1: לא, כך זה באמת. בהלכה אומרים שדברים שאין להם בכלל חשיבות, פירורים קטנים, זה ממש לא חשוב כלום.

דובר 2: כן. אוקיי. כן, הלאה.

הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה

מחלוקת רמב״ם וראב״ד: האם ההלכות שייכות לבדיקה או לביטול

דובר 2: כן, אתה רואה שהראב״ד חולק?

קושיות על הראב״ד

קושיא א׳: בדיקה פירושה לחפש ספקות

דובר 2: כן, אבל זה אותו דבר.

דובר 1: המילה בדיקה פירושה שצריך לחפש. זה בכלל…

דובר 2: לא, אני לא מסכים.

קושיא ב׳: ביטול אינו ספציפי

דובר 2: לפיך נאמר את זה.

דובר 2: זה אתה אומר.

דובר 2: לא, צריך לדעת שהוא עדיין חייב, רק לא בוטל, הוא הרים מפולי רב.

דובר 2: כן, בוא נראה. לא. אחד. אהם… איפה, אתה מאוד ביסי. כן כן. מה כן כן?

דובר 1: אבל מישהו מדבר על זה, האם הבדיקה צריכה להיות ספציפית על החמץ שיודעים?

דובר 2: בדיקה?

דובר 1: אני מתכוון לביטול. לא למדנו כלום עד עכשיו על…

דובר 2: אבל אתה רואה את זה כן כאן בהגהות הראב״ד.

דובר 1: הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון לומר שזה לא נושא של בדיקה, הוא מתכוון רק שצריך לבטל.

דיון: איך עושים ביטול?

דובר 1: בוא נבין, אדם רגיל צריך… מה שהרמב״ם אמר שצריך לומר משהו בביטול?

דובר 2: אבל בגמרא רואים שיש דבר כזה שצריך לעשות, נכון?

סיכום המחלוקת

דיגרסיה: ענוותנותו של הטור

הלכה י׳: תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך. אומר הרמב״ם הקדוש, אוקיי, בוא ננסה ללמוד, אבל אם אתה יודע שלמדן מאוד שמח איתך.

דובר 2: כן, זה חי.

דובר 2: כן, כן.

דובר 2: כן, הגמרא אומרת על זה, חולדה זה לא נבואה, אז הוא לא יודע לקחת רק מהכשרים, כן?

דובר 1: לא, אני זוכר שכאן יש את הבדיחה בגמרא. הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, בחולדה נבואה.

הלכה י (המשך): ציבור אחד חמץ וציבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה

דובר 1:

ביאור הסברא של קבוע — למה רוב לא חל

צריך להוציא את המושג “סיכויים”

תרגום לעברית

דובר 2:

אוקיי, זה הרי… זה הרי מקרה קיצוני. זה נכון שהמילה “הגיון” היא מוזרה.

הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות

דובר 1:

תירוץ המגיד משנה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

כן, כן. גם ככה זו תורתו, לא… לא, אוקיי, זה שיחה בדרך הלימוד.

דובר 1:

כן, הלאה.

הלכה יב: מקרים שבהם צריך כן לבדוק — חששות חדשים

דובר 1:

או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, ראו עכבר הולך עם חמץ, ולא יודעים אם הוא נכנס.

נו, אתה יכול לעצור רגע?

דובר 2:

כזית חמץ שבשמי קורה.

דובר 1:

טוב מאוד. כן.

הלכה יד: כזית חמץ שבשמי קורה

דובר 1:

הסברות ב״שפעמים יפול”

דובר 2:

כן, המגן שלי אומר משהו כזה. על מה?

דובר 1:

לא, הוא מדבר על תוכנית אחרת כשהראב״ד. לא הבנתי. מה הוא אמר שזה?

בואו נלמד את ההלכה הבאה, אולי לומר.

הלכה טו: חמץ בבור

דובר 1:

דיון: למה עוזר ביטול אצל בור?

דובר 2:

דובר 1:

בל יראה, לא, עומדים, בל יראה גם כדי שלא יאכלו.

דובר 2:

גם שלא יאכלו?

דובר 1:

כן. מה הוא התכוון? זה מנדלינג מנג׳מנט? דבר קיצוני?

דובר 2:

לא, זה לא דבר קיצוני. זה בוודאי כדי שלא יאכלו. אני מתכוון שזה פשוט ככה.

דובר 1:

נכון אוקיי, בואו נלמד.

הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ

כפת שאור שייחדה לישיבה

דובר 1:

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך אפשר כן לבטל, או שאור, בואו לא עם זה. איך זה נעשה בטל, איך מסתכלים על החמץ שהוא בטל.

דובר 2:

הוא אומר שזה מתכוון לשאור עצמו, זה התקשה.

דובר 1:

אז השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על זה כחמץ, או אנחנו מסתכלים? לא, החמץ כבר לא כאן, עכשיו זה ספסל. זה תלוי.

הסבר: למה זה בטל?

בצק שבסדקי העריבה — בצק בסדקים של עריבה

דובר 1:

הסבר: מה פירוש “בטל במיעוטו”?

שני חצאי זיתים בשני מקומות

דובר 1:

המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק

דובר 1:

ביאור: ההבדל בין עריבה לבית

דובר 2:

דובר 1:

אני מבין מה ההווה אמינא? בדיקת חמץ פירושה חתיכות בצק?

דובר 2:

לא, בדיקת חמץ פירושה כזיתים.

דובר 1:

רק כזיתים?

דובר 2:

כן, רק באופן כזה שכזית שאפשר לצרף, אז זה, כי בדיקת חמץ היא על דבר שעוברים עליו בפסח, שזה כזית כמו שלמדנו.

דובר 1:

חצי זית בבית וחצי זית בעלייה

דובר 1:

דובר 2:

—

הלכה יז: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

לא, זה אמת… חיוב זה בוודאי שנשים ועבדים, אם יש להם חמץ, יש להם את המצווה, כמו כל דבר, עם החינוך או עם ה… טוב מאוד.

—

הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?

דובר 1:

דובר 2:

כן, לפני שמתחיל חיוב הבדיקה.

דובר 1:

אז “על המשכיר לבדוק”, כי הוא עדיין לא נתן את המפתח, נעשה חיוב הבדיקה חל עליו כשזה עוד הבית שלו. להיפך.

דובר 2:

כן, כן, זה ענין בדיוק כזה.

דובר 1:

המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק

דובר 1:

דיון: למה זה לא מקח טעות?

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

—

הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה

דובר 1:

עכשיו נלמד אם צריך לבדוק כשנוסעים. כלומר, הוא לא כאן אצלו, או הוא לא כאן עכשיו בזמן בדיקת חמץ.

דובר 2:

כן, אז כך, תוך שלשים יום, פסח מתחיל שבשלושים יום כבר יש איזושהי יראה של פסח, איזשהו דין של פסח.

הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח

חידוש: היישום העכשווי של החשש הזה

הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור

קושיא: בל יראה

אבל הרי יגיע פסח, הוא יעבור על בל יראה בביתו.

תירוץ: ביטול

הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר

—

סיום פרק ב׳

סיימנו בזה פרק ב׳ מהלכות חמץ ומצה. מה זאת אומרת סיימנו בזה הלכות… אה, יש עוד הלכות בדיקת חמץ, יש עוד פרק.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

1 הלכות חמץ ומצה פרק ב - תשביתו ובדיקת חמץ

🎧 שמיעה / Listen

דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פון רמב"ם, מיט א פאקוס אויף ביטול חמץ און בדיקת חמץ. ס'ווערט באהאנדלט די מהות פון ביטול ("כעפר"), די חיוב פון בדיקה מדרבנן, און די דינים פון אור הנר לבדיקה. אויך ווערט דורכגענומען די סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק, די דינים פון קבוע און רוב, און די הלכות פון משכיר בית לחבירו והיוצא בספינה.

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם

—

א. ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

לשון הרמב”ם: “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום.”

פשט: דער ביטול חמץ באשטייט דערפון אז מען זאל טראכטן אז דער חמץ איז ווי שטויב, און מען זאל אין הארצן האלטן אז מען האט בכלל נישט קיין חמץ.

חידושים:

1. דער משל פון “כעפר”: וואס מיינט דער רמב”ם מיט “כעפר”? דער וויץ ווערט דערמאנט (פון מנהג סופרים) אז מענטשן זאגן “דאסט איז נישט חמץ, אבער חמץ איז דאסט” – אבער דער אמת’ער פשט איז פארקערט: מען דארף מאכן אז חמץ זאל זיין ווי שטויב. דער נמשל: יעדער ווייסט אז אין זיין הויז איז דא שטויב, אבער קיינער קערט זיך נישט וועגן דעם שטויב. אזוי דארף מען זיך פירן מיט חמץ – מען ווייסט אפשר אז עס איז דא, אבער מען רעכנט זיך גארנישט דערמיט.

2. “כעפר” – נישט הפקר, נאר דעת: דער טעם פון “כעפר” איז נישט ווי תוספות וואס פארשטייט עס אלס הפקר, נאר עס מיינט אז ער רעכנט זיך נישט מיט דעם חמץ – ער האט אין זיין קאפ אז דאס איז נישט זיינס, עס עקזיסטירט נישט פאר אים. דאס איז “וישים בליבו שאין לו חמץ.”

3. תשביתו און דעת: אויב דער טעם פון דער מצוה פון “תשביתו” (מדאורייתא) איז אז דיין קאפ זאל נישט ליגן אין ביזנעס מיט חמץ, דאן אויב איינער גייט אריין אין א געשעפט און זיין קאפ ליגט אין ביזנעס – ווי איז דאס תשביתו? דער תירוץ: “תשביתו” האט בעצם צו טון מיט דעת – אלעס אין דער מענטשליכער וועלט דרייט זיך ארום דעת. ווי דער פסוק זאגט: “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.”

—

ב. בדיקת חמץ מדברי סופרים – דער חיוב, דער זמן, און אור הנר

לשון הרמב”ם: מדברי סופרים איז דא א מצוה לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא, און דאס דארף זיין בלילה, אור לארבעה עשר, ווייל בלילה כל אדם מצויין בבתיהם, און אור הנר יפה לבדיקה.

פשט: חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל אקטיוו זוכן חמץ, און דאס דארף זיין ביינאכט פון י”ד ניסן, ווייל דעמאלט איז מען אינדערהיים און א ליכט איז גוט צום בודק זיין.

חידושים:

1. דריי עלעמענטן פון דער תקנה מדברי סופרים: (א) מען זאל טון אן אקטועלע ארבעט – זוכן און ארויסנעמען, נישט נאר ביטול בלב; (ב) עס דארף זיין אין א באשטימטע צייט – אור לי”ד; (ג) עס דארף זיין בלילה דוקא.

2. אור הנר יפה לבדיקה – א טיפערער פשט: דער מעלה פון א ליכט ביינאכט איז נישט נאר ווייל מען זעט – בייטאג זעט מען אויך. דער חידוש איז אז א ליכט (ווי א פלעשלייט) האט אן עקסטרע כח צו באלייכטן ספעציפישע ווינקלעך און פלעצער וואס בייטאג מיט נאטירליכע ליכט זעט מען דווקא נישט אזוי גוט. דער ליכט איז פאוקעסט – עס שיינט אריין אין חורים וסדקים, וואס די זון און לבנה קענען נישט טון ווייל זיי זענען “צו גרויס.”

3. לבנה, חמה, אבוקה – פארוואס נישט: “אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר” – דער פסוק “נר ה’ נשמת אדם” ווערט דערמאנט. דער מעלה פון א נר איז אז עס קען אריינגיין אין חורים וסדקים, בעת די זון און לבנה קענען נישט אריינדרינגען אין ענגע פלעצער.

4. אור החמה בדיעבד: רבא’ס שיטה – “אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה.” דער ירושלמי זאגט “חייש חמה בעלייה” – עס איז דא א צד פון ביזוי כבוד, נישט נאר א פראקטישע זאך. עס ווערט דיסקוטירט אויב בדיעבד קען מען בודק זיין בייטאג – שמואל’ס שיטה ווערט דערמאנט אז עס זענען דא געוויסע בדיעבד סיטואציעס, ווי ווען מען האט נישט בודק געווען ביינאכט.

—

ג. נישט לערנען פאר בדיקת חמץ

לשון הרמב”ם: “חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה.”

פשט: מען טאר נישט אנהייבן לערנען פאר בדיקת חמץ, ווייל מען קען פארכאפט ווערן און פארפאסן דעם זמן.

חידושים:

1. רבינו מנוח’ס פשט: אפילו מקרא ליינען (נישט נאר עיון) איז אסור פאר בדיקה, ווייל אפילו ביים ליינען ווערט מען פארכאפט. דאס איז א חידוש – מען וואלט געמיינט אז נאר עיון’דיגע לימוד איז א פראבלעם, אבער רבינו מנוח זאגט אז אפילו פשוט’ע קריאה קען מאכן אז מען פארגעסט.

2. די שייכות צו אור הנר: דער איסור צו לערנען פאר בדיקה האט צו טון מיט דעם ליכט. אין יענע צייטן, ווען א מענטש איז געקומען אהיים פון ארבעט און האט אנגעצונדן א ליכט, איז זיין ערשטער אינסטינקט געווען זיך צו זעצן לערנען ביי דעם ליכט. קומען חז”ל און זאגן: דעם ליכט פון הלילה פון י”ד זאלסטו ניצן פאר בדיקת חמץ, נישט פאר לימוד.

3. רבינו יונה’ס הסבר: “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא” – און דער טעם איז “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה” – א גרויסער לומד קען מוסר נפש זיין פאר זיין לימוד און פארגעסן די מצוה.

4. פשוט’ע יודן האבן נישט די פראבלעם: דער גאנצער חשש איז נאר פאר לומדים – פשוט’ע יודן וואס לערנען נישט בעיון האבן נישט דעם חשש אז זיי וועלן פארכאפט ווערן.

5. [דיגרעסיע: בדיקת חמץ אלס לימוד התורה]: דער פראצעס פון בדיקת חמץ אליין איז אויך א מין לימוד התורה – מען דרייט זיך ארום מיט הלכות, מען פרעגט שאלות (וואס איז קטניות? וואס איז פירות?), מען זאגט פסקי הלכות למעשה.

—

ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים

לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”

פשט: מען דארף בודק זיין אין לעכער און שפאלטן ביז וואו די האנט דערגרייכט.

חידושים:

1. פארוואס נאר עד מקום שידו מגעת? לכאורה איז דאס פשוט – אויב מען קען נישט דערגרייכן, קען מען נישט בודק זיין. דער חידוש: חמץ וואס ליגט טיפער ווי וואו די האנט דערגרייכט, איז ממילא נישט א חמץ וואס מען קען דערגרייכן – עס איז ווי עס עקזיסטירט נישט פאר דעם מענטש.

2. חורים וסדקים – נישט קיין שטח: “חורים וסדקים” זענען נישט קיין ריכטיגע פלעצער/שטחים – עס זענען לעכער, נישט א שטיקל פלאץ וואו מען נאמאלערווייז ברענגט אריין חמץ. דעריבער איז דא א שאלה פארוואס דארף מען בכלל בודק זיין דארט.

—

ה. מקום שאין ידו מגעת – ביטול בלבו

פשט: א פלאץ וואו מען קען נישט דערגרייכן מיט דער האנט, דארף מען מבטל זיין בלבו.

חידושים:

1. דער בנין עולם’ס קשיא: אויב מקום שאין ידו מגעת דארף נישט קיין בדיקה (ווי שטייט אין א משנה), פארוואס זאל מען דאס אריינרעכענען אין חמץ? מען דארף דאך נישט האבן אחריות דערויף – ביטול בלבו איז נישט קיין היתר אויף בדיקת חמץ, נאר א באזונדערע חיוב.

2. דער גדר פון חיוב בדיקת חמץ: אויב מען ווייסט א פלאץ וואו עס איז דא חמץ, זאל מען זיך נישט סומך זיין אויף ביטול בלבו – מען דארף גיין בודק זיין. אויב מען ווייסט א פלאץ וואו עס קען זיין חמץ, דארף מען אויך בודק זיין. נאר אויב נישט, גייט מען צוריק צום ביטול בלבו. די שאלה בלייבט: וואס איז דער חידוש ביי מקום שאין ידו מגעת, אויב מען איז דאך זיכער אז עס איז נישטא? פארוואס איז מען נישט יוצא מיט דער כוללות’דיגער ביטול וואס מען מאכט אויף אלע חמץ?

—

ו. חצר שאין צריך בדיקה

לשון הרמב”ם: חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ שיפול – אבער מען דארף זיכער מאכן אז מען זאל נישט אריינברענגען חמץ דארט, ווייל אויב מען ברענגט אריין וועט מען פארגעסן ארויסצונעמען.

פשט: א הויף וואו פויגלען עסן אויף דעם חמץ דארף נישט בדיקה, אבער מען מוז זיכער מאכן אז מען זאל נישט אריינברענגען נייעם חמץ.

—

ז. מקומות שאין מכניסין בהם חמץ – ליסט פון דער משנה

לשון המשנה: הבתים העליונים והתחתונים, הגג, היציע, רפת בקר, לולין, מטבחיים, אוצרות יין ושמן, בית המלח, בית השלג, בית דגים גדולים, בית העצים, בית המוריס.

פשט: דאס זענען פלעצער וואו מען ברענגט געווענליך נישט אריין חמץ, און דעריבער דארפן זיי נישט קיין בדיקה.

חידושים:

1. פארוואס דארף מען די ליסט? מען האט דאך שוין די כללים (מקום שמכניסין/שאין מכניסין). דער תירוץ: די ליסט קומט לערנען אז מען זאל נישט מיינען אז נאר דארט וואו מען ווייסט פאר זיכער אז מען האט אריינגעטראגן חמץ דארף מען בודק זיין. פארקערט – מען איז נאר פטור ווען מען ווייסט פאר זיכער אז מען האט נישט אריינגעטראגן. די ליסט גיט דוגמאות פון פלעצער וואו מען קען זיכער זאגן אז נישט.

2. סברות פון דער גמרא פאר יעדע פלאץ:

– לולין של תרנגולים – ביי דרבנן, א פלאץ וואו בעלי חיים קומען אן, קען מען רעכענען אז זיי וועלן טון זייער ארבעט (אויפעסן דעם חמץ).

– אוצרות יין ושמן – שאין דרך להניח שם פת.

– דגים גדולים – מען גרייט זיי אן פאר דער סעודה (נישט אינמיטן), דעריבער גייט מען נישט אהין מיט ברויט. דגים קטנים – פארקערט, מען גייט נעמען אינמיטן דער סעודה, אבער דאס האט נישט קיין יחס צו חמץ.

3. [דיגרעסיע – א איד’ס לעבן:] א איד’ס הויז האט געהאט א תחת, עליה, יציע, רפת, בית דגים, אוצרות – נישט קיין קליינע אפארטמענט.

—

ח. חולדה – “אידי דבסר”

שאלה: אויב חולדות (עכברים) שלעפן חמץ פון איין פלאץ צום צווייטן, ווערט דאך די גאנצע וועלט א “מקום שמכניסין בו חמץ”? דאס איז “אידי דבסר” – ווען א חשש איז צו ברייט, פאלט עס דורך.

מחלוקת רש”י און רמב”ן:

– רש”י לערנט: “אידי דחשיב” רעדט זיך אינמיטן אדער נאך דער בדיקה. די שאלה איז: נאכדעם וואס מען האט שוין בודק געווען, אפשר וועט קומען א חולדה און שלעפן חמץ צו א פלאץ וואס איז שוין נבדק. דערויף זאגט מען: דו וועסט דארפן דרייען א גאנצע נאכט, עס וועט קיינמאל נישט ענדיגן – דאס איז דער “אידי דבסר”.

– רמב”ן לערנט: די שאלה איז וועגן מקום שמכניסין בו חמץ גופא – דער חידוש איז אז נישט אלע מקומות שאין מכניסין בו חמץ ווערן צו מקומות שמכניסין בו חמץ וועגן חולדות. לויט דעם איז שווער צו פארשטיין דעם “אידי דבסר” – מען קען דאך אפלערנען די גאנצע זאך מיט דער קלארער סוגיא פון ספיקא דאורייתא.

חידוש בנוגע ספיקא דאורייתא: “ספיקא דאורייתא” מיינט נישט אז אפשר איז אמאל אריינגעפלויגן א הונט מיט א חלה – דאס מאכט נישט קיין ספק. ספיקא דאורייתא מיינט א ספק השקול. א בלויזער חשש אז עפעס קען געשען איז נישט קיין ספק – עס הייבט זיך גארנישט אן. דער גאנצער ענין פון בדיקה ביי מקומות שאין מכניסין איז א דין דרבנן, נישט מדאורייתא.

נאך א חידוש: דער רמב”ם לערנט לגבי בדיקה די הלכה פון תענית (וועכטערס) – אבער דאס ווערט נישט אויסגעפירט.

—

ט. נאך בדיקה – חשש אז מען האט איבערגעלאזט / עכברים האבן פארשלעפט

דער ענין פון צריכים לבדוק פעם שניה – אויב נאך דער בדיקה איז דא א חשש אז עכברים האבן פארשלעפט חמץ. דער תוספות שרייבט “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי” – איינמאל מען האט ארומגעשלעפט דארט, איז דא א מורא אז מען האט עס איבערגעלאזט.

—

י. כשפים ביי בדיקת חמץ

חידוש: דער רמב”ם ברענגט דעם דין פון “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו” – אז מען זאל נישט בודק זיין ביי א גוי’ס הויז משום כשפים. אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז דאס איז נאר א הלכה וואס איז נוגע ווען דער גוי האט טאקע מורא פון כשפים – אין רמב”ם’ס צייטן האבן אפשר די גוים נישט געהאט אזא מורא, אבער אין צייט פון חז”ל יא.

—

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

חידוש: א תינוק (קליין קינד) איז כעכבר בידו, נישט בפיו — ער ווערט געבוירן און טראגט נישט אין מויל. אבער אן עכבר איז כעכבר בפיו, ווייל ער טראגט עס סתם אזוי לפארר (ער פארשלעפט עס). דער חילוק צווישן תינוק און עכבר איז אז ביי א תינוק מיינט “בידו” — ער האט דעם פריווילעגע צו באהאלטן זאכן, ווייל עס איז א האקירא קל.

דער רמ”א פסק’נט אז אן עכבר וואס איז מער געלאנגען מיט קינדער/פירורין, דארף מען גוט צופירן — דאס הייסט, מען דארף אכטונג געבן וויאזוי מען עסט. דער מגן אברהם זאגט אז מען דארף מאכן זיכער אז ס’איז דא גענוג פירורין פון דער גאנצער זאך.

נכנס לבית הבדוק — אויב ער מוצא פירורין

דער דין: אויב אן עכבר איז נכנס לבית הבדוק (א הויז וואס איז שוין געווען בדוק), און מען געפינט פירורין — דארף מען נישט בודק זיין. פירורין (crumbs) איז א רמז אז עס קען אויך האלטן אין זיך חמץ, אבער עס איז נישט גענוג צו מחייב זיין א נייע בדיקה.

—

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

לשון הרמב”ם: אויב ס’זענען דא צוויי ציבורים (הויפנס), איינע פון מצה און איינע פון חמץ, און א עכבר האט גענומען און מען ווייסט נישט צי ער האט חמץ אדער מצה גענומען, און ער איז נכנס לבית הבדוק — צריך לבדוק, ווייל כל קבוע כמחצה על מחצה.

חידוש — וואו איז דער “קבוע”? די שאלה איז נישט אויף דער הויז (וואו ער איז אריינגעגאנגען), נאר אויף דעם מקום פון וואו ער האט גענומען — דאס הייסט, די ציבורין זענען דער מקום קבוע. ווייל דער כלל פון “קבוע” גייט אלעמאל נאך פון וואו מען האט עס גענומען. ממילא, כאטש ס’איז דא רוב מצה (צוויי ציבורים מצה קעגן איינע חמץ), קוקט מען עס אן ווי מחצה על מחצה, ווייל קבוע כמחצה על מחצה.

השגת הראב”ד — צריך בדיקה אדער צריך ביטול?

דער ראב”ד חולק אויפן רמב”ם. דער רמב”ם זאגט “צריך בדיקה”, אבער דער ראב”ד זאגט “צריך ביטול”. עס ווערט געפרעגט: ביטול איז אן ענין פון דער תורה, און בדיקה איז פון דרבנן — ביידע שיטות זענען דאך פון דרבנן, וואס איז דער חילוק?

דער חילוק צווישן בדיקה און ביעור: ס’זענען צוויי באזונדערע זאכן: (1) מ’זאל בודק זיין פלעצער וואו מ’ווייסט אז ס’איז דא חמץ און נישט זיך פארלאזן אויף ביטול — דאס איז ביעור; (2) אפילו וואו מ’ווייסט נישט אז ס’איז דא חמץ, דארף מען עס זוכן — דאס איז בדיקה. דער תוספות מאכט דעם חילוק כסדר. דער רמב”ן ווערט דערמאנט: אפילו אויב ס’וואלט נישט געווען קיין ביטול מדאורייתא, וואלט געווען א מצוה פון ביעור. דער דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן ווי דער רמב”ן זאגט.

א מהלך: מען קען לערנען אז מקום שהכניסו בו חמץ האט א חזקת חמץ, און די חזקה זאגט אז ס’איז נישט מבטל ברוב דאורייתא, ממילא דארפסטו בודק זיין כדי אוועקצונעמען די חזקת חמץ. (דאס ווערט אנערקענט אלס א נייע סברא.)

—

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

לשון הרמב”ם: אויב ס’זענען דא צוויי ציבורים (איינע חמץ, איינע מצה) און צוויי בתים (איינע בדוק, איינע נישט בדוק), און מען האט בדק דעם בדוק’ן און געפונען חמץ — הרי זה חושש, ווייל אפשר איז דער חמץ וואס מען האט געפונען דער זעלבער חמץ פון דעם ציבור, און אויב אזוי איז דער אנדערער (נישט-בדוק’ער) הויז חזר לחמצו, וצריך לבדוק פעם שניה — ווייל שאין כאן קבוע.

חידוש — פארוואס איז דא נישט קיין קבוע? אויב די שאלה איז אויף דער הויז (וועלכע הויז האט דער עכבר אריינגעטראגן), איז נישט קיין קבוע — ווייל דער עכבר האט זיך באוועגט, ס’איז “פריש” (כל דפריש מרובא פריש). אבער אויב די שאלה איז פון וועלכע ציבור ער האט גענומען, איז עס יא קבוע.

דער גמרא’ס יסוד — “שאני אומר”: דער גמרא זאגט “שאני אומר” — מען קען זאגן (תולה) אז דער חמץ’דיגע עכבר איז אריינגעגאנגען אין דער חמץ’דיגע הויז. דאס איז א כלל בדרבנן — ספק דרבנן לקולא, און מען זאגט “שאני אומר” צו מקיל זיין.

מחלוקת רמב”ם און ראב”ד — צי ס’איז קבוע

דער רמב”ם’ס שיטה: ס’איז יא קבוע (פון וועלכע ציבור ער האט גענומען), אבער ס’איז תולה להקל ווייל ס’איז דא א ספק נוסף — וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען. דער רמב”ם האלט אז קבוע איז דא, אבער מען קען תולה זיין להקל ווייל ס’איז דא א ספק בידינו.

דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד זאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע אינגאנצן. ער זאגט נישט “שני עומרים”, ער זאגט נישט “כל דפריש”, ער זאגט נישט אז מ’מאכט “על נחת”. זיין טענה איז אז ס’איז נישט קבוע ביי אונז.

חידוש — א נייע דרך אין רמב”ם: דער רמב”ם’ס שיטה איז א נייער מהלך — ער זאגט אז ס’איז יא קבוע, אבער ער זאגט נישט אז מ’דארף אויס’הרג’ענען (ווי ביי תשעה חנויות). ווייל כאטש ס’איז קבוע (מחצה על מחצה), איז דא א נייע ספק — וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען. דאס מאכט א ספק ספיקא: (1) ספק פון וועלכע ציבור ער האט גענומען (קבוע = מחצה על מחצה), (2) ספק וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען.

קשיא: פארוואס איז דאס א ספק ספיקא? מען האט דאך נאר א ספק פון וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען — דאס איז דער איינציגסטער ספק וואס איז רעלעוואנט. דער ספק פון וועלכע ציבור איז שוין “קבוע” (מחצה על מחצה), און דער צווייטער ספק (וועלכע הויז) איז א באזונדערער ספק. אין א נארמאלע סיטואציע רעדט מען פון חבורה (גרופע), אבער דא — וואו ס’איז קבוע מיט נאך א ספק — קוקט מען עס נישט אן ווי א פשוט’ע קבוע מחצה על מחצה, נאר ס’איז א ספק ספיקא לקולא.

—

יד. המשכיר בית לחבירו

לשון הרמב”ם: “המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: ווען מ’גיט אוועק א דירה צו פארדינגען, איז דער חיוב בדיקה תלוי אין ווער האט די אחריות בשעת דער חיוב בדיקה טרעט אריין. “סתם” מיינט אן אויסזאגן וואס דער סטאטוס פון דער הויז איז.

חידושים:

1. “סתם” – חזקת חמץ: א סתם הויז האט א חזקה אז עס איז חמצ’דיג, דערפאר איז אויפ’ן משכיר צו בודק זיין. ס’איז דא א שיטה אז אידן טוען מצוות בשעתן, אבער דער עיקר איז אז סתם בית – על המשכיר לבדוק.

2. מסירת המפתח = דין קנין: ווען דער משכיר האט שוין איבערגעגעבן דעם שליסל, איז עס א דין קנין – דאס הייסט, ס’איז שוין נישט זיינס, און דער חיוב בדיקה פאלט אויפ’ן שוכר.

3. בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – פארוואס נישט מקח טעות? דער שוכר דארף בודק זיין, און מ’זאגט נישט אז ס’איז א מקח טעות (וואס וואלט באפרייט דעם שוכר). דער סברא איז: בדיקת חמץ איז נישט אזוי שווער, א מענטש איז נישט רוגז דערפון – פארקערט, ער האט א הכרת הטוב ווייל ס’איז א מצוה. דערפאר איז ער מסתמא מוחל אויף דעם, ווייל ער וויל דאך מקיים זיין די מצוה.

—

טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”

פשט: איינער וואס גייט אוועק אויף א רייזע – אויב ער גייט אוועק אינערהאלב דרייסיג טעג פאר פסח, דארף ער בודק זיין פאר’ן אוועקגיין.

חידושים:

1. שלושים יום – א חיוב בדיקה, נישט בלויז א צייט-פרעים: דער חילוק איז: תוך שלושים יום הייבט זיך אן דער חיוב בדיקה. קודם שלושים יום איז נאך נישט דא קיין חיוב.

2. ווען ער קומט צוריק: אויב ער גייט צוריקקומען צו לערב פסח, דארף ער בודק זיין ווען ער קומט צוריק – “שאין אדם מניח ביתו ריקם.” ער דארף לאזן די הויז צוגעגרייט פאר פסח.

3. אונס – ווען ער קען נישט צוריקקומען: אויב איינער איז אן אונס און קען נישט צוריקקומען, איז ער באפרייט. דער גליון מהרש”א ווערט געברענגט: אויב ס’איז דא חמץ אין הויז, גייט עס בטל ווערן, און דאס איז די סיבה פארוואס ער איז נישט חייב.

4. [דיגרעסיע: תקנות חז”ל און דער לעבנסשטייגער:] די תקנות פון חז”ל זענען געמאכט געווארן פאר מענטשן וואס האבן געהאט עבדים ושפחות וואס נעמען קעיר פון אלעס – נישט פאר מענטשן וואס יארן זיך ארום. דער עיקר איז ישוב הדעת, נישט געלט – “געלט איז גארנישט.”

—

טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

פשט: ניין הויפנס מצה און איין הויפן חמץ, ווען עפעס איז אראפגעפאלן אריין.

חידושים:

1. מחלוקת אין פירוש: דריי פון די מגידי משנה ווילן זאגן אז ס’מיינט רוב חמץ, נישט ווי דער פשוט’ער פשט אז ס’איז רוב מצה.

2. נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו: ווען א מויז קומט אריין אין הויז מיט א שטיק ברויט אין מויל – ייאוש בעלים (דער בעל הבית גיט אויף) העלפט נישט, ווייל “הואיל ורשות נכנס” – ער איז אריינגעקומען מיט רשות (אין דעם הויז).

3. נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר: א “חבר” מיינט א שלאנגן-פאנגער. מ’איז נישט מחויב צו ברענגען איינעם. תוספות זאגט: ס’איז א טרחה דרבנן, נישט א סכנה. אנדערע מיינען: ס’איז א סכנה, און ס’קאסט געלט – מ’דארף באצאלן דעם חבר.

—

יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק

חידושים:

1. חוט של בצק ביניהם – מחבר דבר: ווען ס’איז דא א פאדעם טייג צווישן שטיקער, פארבינדט עס זיי צוזאמען און מ’דארף עס ארויסנעמען.

2. מקבל טומאה: אויב דער חוט של בצק פארבינדט, איז עס מקבל טומאה ווי איין כלי.

3. ווייט איינער פון דער צווייטער: אויב די שטיקער זענען ווייט איינער פון דער אנדערער (נישט “כדי בליעה”), איז עס נישט מקבל טומאה און נישט מחובר.

4. פחות מכזית: אויב ס’איז פחות מכזית און מ’גייט עס קיינמאל נישט ניצן, איז ער נישט אלעמאל מחויב ארויסצונעמען.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

Speaker 1:

דאס הייבט אן דער רמב”ם, “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום”.

די שאלה אויף דער לשון “הרי הוא כעפר”

די שאלה איז די לשון, “הרי הוא כעפר”. איך זאג אלעמאל, ס’שטייט א דזשאוק אין מנהג סופרים אז מענטשן זאגן אז דאסט איז נישט חמץ, אבער חמץ איז דאסט, כעפר דאר. ס’איז דאך נישט חמץ, מען דארף מאכן פארקערט, מען דארף מאכן אז חמץ איז ווי שטויב. דאס איז דער טייטש פון רמב”ם.

פאר וועם ווערט עס נישט חמץ? ווייל דו האסט דאך נישט קיין חמץ. ער האט געזאגט אז איבער דעם טאר עס נישט זיין קיין חמץ, און ער זאל נישט האבן קיין פחד.

דער טעם פון “כעפר” – נישט הפקר, נאר דעת

איך האב געזען אז דער טעם פון “שלא יהא כעפר דאר” איז נישט לויט תוספות וואס ער האט געהאט פון הפקר, נאר וואס? אז ער רעכנט זיך נישט מיט דעם, ער איז באשטימט זייער גוט אז דאס איז נישט… “לא יראה”, ס’איז נישט געווארן געזען, אבער ס’איז עפעס אין די קאפ.

אזוי ווי יעדער ווייסט אז אין זיין הויז איז דא עפר, אבער קיינער קערט נישט וועגן די עפר. ס’איז דא מענטשן פרעגן גאסן און אלעס עפר, איך האב אויך חמץ, וואו האב איך עפר? איך ווייס אז איך האב עפר, אבער איך קער נישט פאר דעם. ווייבאלד איך האב עס געזען, און ס’קען אפילו זיין איינער מעג עס צוגיין מיט די קייט איינער זאל האבן אין קאפ אביסל טויז שטויב אונטער זיין הויז, דער אונטערשטער איז א געבוי פון זיין הויז.

א לעוול אפ, א לעוול דאון. זאגסט די זעלבע זאך, ער טראכט נישט אז ס’איז חמץ, ער האט נישט קיין חמץ. דאס איז אין בליבו שאין לו חמץ.

תשביתו און דעת

פארוואס שטימט עס? ווייל אויב דער טעם פון די מצוה איז “תשביתו”, וואס איז מדאורייתא, אז די השבתה זאל זיין דורך אז דיין קאפ זאל נישט ליגן אין ביזנעס, און דו ביסט אריינגעגאנגען אין די סטאר און דיין קאפ ליגט אין ביזנעס, איז וויאזוי איז דאס תשביתו קיים? אבער תשביתו זאל מיינען ביי דעפיניציע אז די ווארט תשביתו האט מער עפעס צו טון מיט דעת ווי נישט. אלעס אין די וועלט האט צו טון מיט דעת אין די ענדע פון טאג. איך מיין צו זאגן, אלעס אין די מענטשליכע וועלט. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כביכול פון דעת, מיין איך. יא?

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

Speaker 1:

אקעי, מדברי סופרים איז דא א מצוה, נישט נאר אה, יהרג ואל יעבור, נאר מ’זאל טון אן עקטשועל ארבעט, לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא. דאס איז איין זאך מדברי סופרים.

נאך א זאך מדברי סופרים, וואס איז דא? אז ס’האט א געוויסע צייט. ס’איז אזוי ווי א מצוות עשה, אזוי ווי עפעס וואס מ’טוט. נישט נאר אז מ’זאל פטור ווערן פון די אלעס, נאר מ’זאל עס טון אין א געוויסע צייט, אין א געוויסע מהלך. מ’זאל עס טאקע זוכן, און נישט זוכן ארויסצונעמען טאקע. ס’איז נישט גענוג אז מ’זאל נישט סומך זיין אויף די ביטול בלב, ווען מ’זאל עס ארויסנעמען זאל מען נישט זיין טאקע קיין פארן.

זמן הבדיקה – בלילה דוקא

נאך א זאך איז אז ס’דארף זיין בלילה, און ס’דארף זיין בלילה דוקא. ס’דארף זיין אור לארבעה עשר. פארוואס? ווייל דעמאלטס איז דער אדם אינדערהיים. ס’איז בלילה כל אדם מצויין בבתיהם. אור הנר יפה לבדיקה.

ס’איז א זייער אינטערעסאנטע הלכה דאס, ווייל אור הנר יפה לבדיקה, מ’דארף עס דאך טון ביינאכט, אבער מ’קען עס דאך טון בייטאג. אבער דעמאלטס איז מען נישט אינדערהיים.

דער מעלה פון אור הנר – א טיפערער פשט

אבער איך מיין אז ס’איז דא אן אנדערע שטאט, דאס איז אור הנר יפה לבדיקה, אז איך מיין אז איך האב עס געלערנט פאר א יאר, אז בייטאג זעט מען אלעס, אבער ס’איז דא אזא עקסטרע כח פון שיינען א לייט אויף סוירטען פלעצער, און בייטאג זעסטו נישט אזוי גוט ווי ווען דו קוקסט מיט א פלעשלייט אין די ווינקעלעך. מ’זעט דאך קלאר אז ס’איז דא א צד צו לערנען אויף דעם. ס’איז יא דא אזא, אז מ’קען יא, אויב ס’איז דא גענוג זון קען מען יא אנצונדן. ס’איז דא אזא שטיקל פסח לכתחילה.

פארוואס דארף מען דאס טון בייטאג? יא, אזוי ניין, אזוי פארשטיי איך. ס’איז דא צום פארשן, ס’שטייט אזוי אנדערש, אבער איך פארדענק אז ס’איז מער פשוט און ס’איז מער געוואלדיג צו זאגן אזוי. מ’דארף עס זיכער דענקען, ווייל מ’זעט אז ס’איז ווייט אמת.

נישט לערנען פאר בדיקת חמץ

ס’איז דא איין קושיא אין מדרש בסוף יונה הנביא, ס’איז זייער… ניין, ניין, ס’איז זייער ריכטיג. וואס טוט א איד? וואס מיינט צו זאגן אז ווען מ’זאגט אז א איד דארף מבער חמץ זיין, מ’דארף מבער חמץ זיין? וואס מיינט עס? זאגן אז מ’זאל נישט גיין אין בית המדרש? וואס איז אנדערש? וואס איז אנדערש איז דא? ס’איז דא מענטשן אין די צייט. גייט מען אין בית המדרש, און וואס איז די רעשט פון די ניטל? גייט מען אין בית המדרש לערנען. קובע מדרש, ס’איז אויך א תירוץ. איך זאג נאכאמאל. אה, זייער א גוטע לשון, יא. נישט זאגן אזא שיעור. א איד זאגט נישט קיין לעקטשערס. ער מאכט א בית המדרש, אונז לערנען. א בית המדרש. ער זאגט דעם לשון אזוי: “נאספים מעט מעט לאור הנר בבית המדרש”.

“חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה”. ער זאגט א דרשה, ער ברענגט… אה, ביי די וועי, דא איז דא רבינו מנוח מיט זיינע געוואלדיגע פשטים, איך האב שוין פארגעסן דעם נאמען. אז ער שטייט אין די גמרא, ער האט א קביעות אז יעדע נאכט לערנט ער אינדערהיים, ער זאל ער לערנען נאך די בדיקה, נישט פאר די בדיקה. פארוואס? ווייל ער זאגט אז אפילו לקרוא, לקרוא וואס מיינט דאך מקרא, ווייל אפילו ווען ער לערנט מקרא, ער ענדיגט און ווערט ער איבערגענומען.

א טיפש מעג דאך גיין אין בית המדרש, הערן די שיעור, הערן די דרשה. אפשר מעג ער… ער מאכט נישט קיין דרשה, האט ער נישט וואס צו לערנען, אבער אפשר מעג ער ליינען. ווייל ליינען נעמט נישט קיין צייט, ער האט דאך סיי ווי א… ער זאגט אז ער דארף ליינען דאך. אקעי, ס’איז דאך די פאראייביגטע שאלה. אויב ער איז אליין, איז דאך א חכם, אפילו קאפיטל תהילים זאל ער נישט לערנען, ווייל ער גייט נישט ענדיגן. ס’איז א שאלה.

די שייכות צו אור הנר

איך טראכט אפשר אז די לערנען האט צו טון מיט די לעכט. אונז ווייסן דאך אז מ’לערנט לאור הנר, יא? וועלכע שאלה? מ’לערנט לאור הנר. סאו אוודאי אז א מענטש קומט אהיים פון די ארבעט, ער גייט שלאפן. אז ס’איז דא א לעכט, זעצט ער זיך לערנען, יא? אז ער איז מחליט געווען אז ער קען ספענדן די געלט, ער האט א לעכט, זעצט ער זיך לערנען. דאס איז די גמרא. די ערשטע זאך וואס ער טוט מיט א לעכט איז צו טראכטן, “כ’וועל זיך זעצן לערנען א בלאט גמרא, א משנה, א הלכה”. קומט די גמרא און זאגט, “ניין. אור הנר פון די בדיקה, נוץ עס אויס פאר לערנען פאר בדיקת חמץ”.

סאו, אין די משנה שטייט עס אלס א הכנה צו די הלכה אז אויב ס’איז א גוי זאל מען נישט משום כשפים. סאו, ס’קען זיין אז דאס איז די גאנצע הלכה. פארוואס דער רמב”ם זאל ברענגען נישט די ענד? פארוואס זאלן מיר בכלל וויסן די חלק? די חלק איז לכאורה נישט אזוי וויכטיג צו ברענגען א חידוש. און די ווערטער וואס ער זאגט, “עד כדי כך”. די צווייטע רמב”ם וואס ער זאגט אונטער כשפים, ווייל ס’איז א הלכה דאך. ניין, די ווארט איז “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו”. יא, יא, פיין.

איך האלט אז אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז ס’איז נאר א הלכה וואס איז נוגע אויב מ’ווייסט אז א גוי האט מורא. היינט, די גוים אין רמב”ם’ס צייטן האבן נישט מורא געהאט פון כשפים. אבער מ’האט מורא געהאט פון כשפים אין די שמות. אה, איך ווייס, מ’דארף וויסן.

ס’איז א גוטע שאלה, ווייל ס’איז דאך פשוט אז כל התורה כולה איז נאר עד מקום שידו מגעת. ניין, ניין, ניין, כל התורה כולה איז נישט נאר עד מקום שידו מגעת. עד מקום שידו מגעת איז בודק זיין, און די קער בודק זיין. וואס איז די איינוועגס איז דא אן ענין צו ברענגען דעם ווארט? דאס איז די חידוש פון רמב”ם. אבער דאס וואס דו זאגסט איז בעסער פון מיר, אז ס’איז א גוטע שאלה. וואס קען דא זיין דער חידוש? ווייס איך נישט.

נאר, אז אפשר בגופא אז א חור שבאמצע הבית האט א מן שטח, פארוואס זאל ער זיין א מקום שמכניסין בו חורים וסדקים? נאכאמאל, אלע חורים, חורים וסדקים, דאס איז נישט קיין שטח. אלע חורים וסדקים זענען דאך אן עבודה סיבה, חורים וסדקים. א לאך מיינט עס, אבער נישט אזא שטיקל פלאץ וואס עס מאכט

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

דאס איז די חידוש פון די רמב”ם.

אבער דאס איז ביי דעם שכן, קולי עלמא. דו דארפסט נישט האבן אחריות אויף דעם שכן, און יעדער איינער האט אחריות אויף זיין אייגענע סטאף פסול. וואס קען דארט זיין די חידוש? איך ווייס נישט.

אדער אפשר גופא, אז א חור שבאמצע הבית, אז א מענטש טראכט, פארוואס וויל ער זיין א מקום שמכניסין בו חמץ? נאכאמאל, אלע חורים, חורים וסדקים, דאס איז נישט קיין שאלה, אלע חורים וסדקים זענען די האבן הונדערטער תירוצים פארוואס חורים וסדקים. אבער א וואנט מיינט אז עס איז דא עפעס אזא שטיקל פלאץ וואס עס מאכט אז איך זאל נישט זיין פריי פון חמץ. אקעי.

דער בנין עולם’ס קשיא

פון וואס זאגט דער בנין עולם? אז ער זאגט, ער זאגט עס אזוי ווי דו, אז מקום שאין ידו מגעת איז דאך אין איין משנה שטייט אז מען דארף נישט בדיקה, איינמאל וואס מען דארף מבטל זיין, פארוואס זאל איך ווערן כולל דאס? איך זאל אריינטיילן חמץ. דארף איך נישט האבן אחריות אויף דעם. מבטל בליבו איז נישט קיין היתר אויף בדיקת חמץ.

ער זאגט אז מען דארף מבטל זיין בליבו, ווייל אויב איז עס א מקום שמכניסין בו חמץ איז דאך די שאלה פון מכניסין בו חמץ. און אויב ער מבטל בליבו און ער האט נישט גענוג א כוללות’דיגע מבטל בליבו, זעט דא אויס כל איסורין שבתורה. ניין, פארקערט, לויט וואס ער זאגט מבטל בליבו, דאס איז א כוללות’דיגע ביטול וואס ער מאכט אויף זיין הויז.

גדר חיוב בדיקת חמץ

מיילא, די פשט פון בדיקת חמץ דא, די גדר חיוב בדיקת חמץ, האט מען געזאגט אז אויב דו ווייסט א פלאץ וואס עס איז דא חמץ, זאלסטו זיך נישט סומך זיין אויף די מבטל בליבו. אויב דו ווייסט א פלאץ וואו עס קען זיין חמץ, דארפסטו גיין בודק זיין. אויב אבער נישט, גייט מען צוריק צום מבטל בליבו.

אויב אזוי, וואס שטייט דא א חידוש? איך פארשטיי נישט וואס איז די חידוש. אויב אזוי, ווייל מען דארף בודק זיין בחורים וסדקים, און די חידוש דא איז אז מקום שאין ידו מגעת דארף מען אויך מבטל זיין בליבו.

אבער ער זאגט דאך אז עס איז זיכער אז עס איז בכלל נישט דא. מען וועט זאגן, פארוואס ביסטו נישט יוצא מיט די כוללות’דיגע ביטול בליבו וואס דו גייסט מאכן אויף אלע דיינע חמץ? פארוואס דארף מען נאך א זאך?

איך ווייס נישט, די שאלה פון די גוי האט אמאל געמאכט סענס, ווייל מען קען זאגן אז עס איז דא א קיום נפש, א שאלה פון שמירת המצוה, די גאנצע סוגיא. אבער די רמב”ם, וואס איז נישט גורס די פארט, איז טאקע אומקלאר וואס ער זאגט בפשטות.

ליסט פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

אקעי, לאמיר גיין ווייטער. למעשה, די נעקסטע זאך וואס מען גייט רעדן קלאר, לכאורה די עליונים והתחתונים, יא? חורי הבית והעליונים והתחתונים. לכאורה הבתים העליונים זענען די אויבערשטע שטאקן, והתחתונים איז די אונטערשטע שטאקן, און די מיטעלע איז ר’ משה רמב”ם, הלכות חמץ ומצה, לאמיר צוריקגיין צו די משנה.

לכאורה הבתים התחתונים והעליונים, ס’איז דאך שייך צו זיין מרובה אילגא ונדרא, ס’איז דאך דא א מקום סכנה נישט צו מאכן חמץ. הגג והיציע, וואס איז א יציע? א יציע איז די מחסן וואס איז לעבן די הויז וואס מ’לייגט אריין זאכן. אקעי, די דאך דערפון. די דאך. והרפת בקר ולולין ומטבחיים. ס’איז דא א ליסט פון מקומות שאין מכניסין להם חמץ.

פארוואס דארף מען די ליסט?

פארוואס דארף איך די ליסט? איך וויל אליינס פארשטיין פארוואס דארף מען ברענגען די ליסט. ס’איז דאך שוין די כללים, איך וויל פארשטיין אליינס.

ער ברענגט דא אפאר פשטים פון די גמרא. אז ס’איז דא אן ענין פון אויסגאר. ולול של תרנגולים איז די זעלבע געדאנק אזויווי מ’האט פריער געהאט, אז ביי אונסא דרבנן, א פלאץ וואו די פייגלעך וועלן אנקומען אדער די תרנגולים וועלן אנקומען, קענסטו רעכענען אז די בעלי חיים וועלן טון זייער ארבעט.

אוצרות יין ושמן, שאין דרך להניח שם פת. די גמרא זאגט אז דער שמש זאל איבערלאזן זיין ברויט, ווייל מ’גייט נישט אינמיטן די סעודה. דא זאגט ער דגים גדולים, ס’איז אויך די זעלבע זאך, וואס מ’גייט נישט אינמיטן די סעודה. פאר א קליינע פיש גייט מען נעמען אינמיטן די סעודה, אבער דגים גדולים גרייט מען אן פאר די סעודה. ס’האט נישט קיין יחס צו חמץ. אויב דו ווייסט אז מ’האט אריינגעמאכט דארט חמץ, דארף מען יא.

אבער אוצרות, יא, אוצרות יין ושמן, אוצרות יין ושמן סתם איז נישט שייך. אוצרות יין ושמן סתם. יא, שכר מיינט ער סתם שכר פון תבואה, ווייל בירה איז נישט שייך צו לייגן דארט. אוצרות יין ושמן סתם, בית המלח, בית השלג, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס. וואס איז מוריס? מוריס איז דאך די עסן וואס מ’געבט פאר בעלי חיים, רייט? אה, יא, רוטב של דגים. ציר מוריס וואס מ’זעט אין הלכות, וואס אין הלכות תולעים האבן מיר דאס געהאט.

גדר פון מקומות שאין מכניסין

לכאורה הבתים המצויים, וואו מ’קומט יא אן, ויוצא בזה, צריכים בדיקה. און סתם איז נישטא מכניסין להם חמץ. איך מיין, מ’קען אפילו ארויסציען א זייטיגע זאך, וואס איז א איד’ס לעבן. א איד’ס לעבן איז א הויז וואס האט א תחת, מיט א עליה, מיט א יציע, מיט א רפת, מיט בית דגים גדולים, מיט אוצרות. נישט קיין קליינע אפארטמענט. אקעי. ווען א איד איז בודק, שלא יכניס שם חמץ, איינס איז ער דאך. ס’איז נישטא קיין דין אז מ’דארף בדיקה ווען מ’ווייסט אז מ’האט נישט, נאר ווען מ’איז נישט זיכער דארף מען חושש זיין.

אזוי ווי אלעמאל, די הלכות, די ליסט וואס שטייט דא אין די גמרא, ס’איז געוויסע סוגיאס. דו ווייסט נישט, זאגט ער דיר אז די זאכן מאכן סענס אלס א מכניסין. איך מיין, ס’איז געווען צוריק א הלכה’דיגע רול, אז דו זאלסט נישט מיינען אז נאר דארט וואו דו ווייסט פאר זיכער, נאר דארט וואו דו ווייסט פאר זיכער אז נישט ביסטו פטור. ס’איז דא א מימרא פון אן אמורא וואס זאגט אזוי, אז ס’איז נישט גענוג אז דו ווייסט עס פאר זיכער אז דו האסט נישט געטראגן חמץ, ביסטו פטור. דו ביסט נאר פטור ווען דו ווייסט פאר זיכער אז נישט.

דאך, מה נפשך, סתם, אזוי ווי יעדע אנדערע פלאץ אין דער וועלט. אויב דו ווייסט זיכער אז יא, דארפסטו בודק זיין. אויב דו ווייסט זיכער אז נישט, ביסטו פטור. אויב דו ווייסט נישט, קוק איך דיך אן. דו ביסט א געוויסע קנאי, דו ביסט א פלאץ וואס איז געווענליך, דו לייגסט דארט אריין, דו לייגסט נישט אריין. אזוי גיי איך סתם. און דאס איז די פלאץ וואס דו לייגסט דאך נישט אריין.

די גמרא גייט ארויסאריינגיין אין די דין, מה דא מה, אז די הויז פון די וויין איז נישט געווען אן פון די מקומות, און דו האסט נישט געטראכט מיט דעם אז די שמש גייט אריינטראגן מיט א ברויט. ס’איז נישט געטראכט מיט די שמש.

סאו, אנדערע ווערטער… סאו, הייצט קומט די אלע גמרא הערוב פון די עצה. סאו, ווען ס’איז בעסער קלאר. אבער די תלמוד וואס איז נישט קלאר, איז דא איז בעסער… דאס איז פלאץ וואס איז בדיקה. סאו, זאל מען נישט קיין גדר. מיר זאלן נאר מאכן א ליסט. סאו, דאס זעט מען פון ווען ער איז בעסערלי פלעצער וואס ער מאכט זיך. סאו, ווייל מען קען זיך שוין מאכן. סאו, גייסטו נישט מאכן א ליסט פון יעדע הויז ווען די אלע מינע און צעותן. סאו, קענסטו שוין א מקווה? סאו, ווייל מכניסן גייט זיך אנהייבן משלה, זאגן, ווי איך דענק נישט, ווייל וואס פיצט זיך מיט דיין שמות? סאו, גייסטו נאך די קומען א גוטע דינגמא. סאו, באקראי. סאו, נאר איינדיג דעריבער קראי.

חולדה – “אידי דבסר”

סאו, א קינד האט פארשלעפט, ארוי, די אלע מינע זאכן וואס קומען דו. אבער מען איז שוין נאכן… און דער מסכתא מאכט דאס יוסדות, אויב מענטשן שוין זאגן דעמאלט א חילד האט אפשר גענומען. סאו, איז שוין נישט. איז שוין נישט! סאו, איך זאגט די חילד קומט זייער גוט אריין גלייך נאך דעם. סאו, האסט געזאגט אז מען אפשר האט די שמות אמאל אריינגעטראגן. ניין, ניין, די חילד איז נאך א גאנצע נוסט. סאו, צדיק, צדיק.

אקעי. ר’ יודא, ווייז די שמלחמה ציין צורך בדיקה. סאו, עס איז חששית נאך נחירת חמץ. נאך בדיקת חמץ. רייט. פארוואס דארף מען די אלע פלעצער? ווייל אפשר האט מען מאכן עס געווען חמץ. אויב אזוי, וועט זיך קיין מענטשן אריינעם טראכטן? ניין, ניין, ניין. איז אזוי וועט ער חושר זיין? אלעמאל טוירן דיין דורא. אבער דארבע דעם וואס איז יעצט… נאך, אזוי, יעצט האט מען געענדיגט בדיק איז חמץ. ניין, מ’האט געענדיגט בדיק איז חמץ. מען האט בודדיג ג אויבא vorbei, מכניסין בו חמץ.

די חשש פון חולדה

אז ס’איז דאך דא חולדה’ס וואס זיי מאכן אלעס פאר מקום שמכניסין בו חמץ. דאס הייסט, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא, זיי נעמען עס נישט דא. זיי נעמען עס פון איין פלאץ צו א צווייטן. דאס הייסט, די גאנצע וועלט הייסט א מקום שמכניסין בו חמץ, און דאס איז שוין טו מאטש. און “אידי דבסר” איז א גרויסע כלל אין הלכה, אז ווען ס’איז דא א “אידי דבסר” איז עס דורכגעפאלן.

דאס איז נישט אזא גוטע טענה למעשה. פארוואס קען מען נישט זאגן אז נישט? ווי ס’איז ריזענעבל, איז ריזענעבל. וואו נישט, נישט. ס’איז נישט אזא גוטע טענה. די הלכה וועט מען זען, מען קען מאכן לאגישע חשבונות, אנשטאט א רוב, א חזקה, ווי שטארק א מיעוט איז די חולדה.

מחלוקת רש”י ורמב”ן

יעצט לאמיר אנקומען היינט צו די סארט פילן, וואס איז דא פשוט געווארן א “אידי דבסר”? ס’איז דאך א פשוט’ע זאך. וואס זאגט גמרא אין עירובין? ווען איך עס אין חלה סמוך לתשעה, דאס הייסט די חילוק פון מבית לבית איז מבית לעיר. ניין, ס’איז גאנץ שווער. פארוואס? ווייל ס’איז נישט קליער קאט. ס’איז גאנץ קליער קאט, סארי. פארוואס? ווייל ס’איז אין מיינע אויגן דאס. ער טוט זיך דא א דבר יקרני. וואס הייסט דא “דבר שאין מכניסין בו חמץ”? ס’איז נישט א קלארע זאך. ס’זאגט דיר אז ס’איז אפשר עפעס וואס דו דארפסט טראכטן, עפעס א זאך וואס קען געשען. ס’איז נאר עפעס טאג-טעגליך. טאג-טעגליך קען איך נישט זאגן אז איך גיי איבערלאזן מיין ברויט, ווייל אפשר וועט קומען א חולדה פון ווייט.

אקעי, ס’איז דאך טייטש צו די אנדערע סברא, די דיפערענט סברא. ס’איז עפעס די מיעוט השכיח. איך האב א… ס’איז אויך דא די גמרא… אה, דו האסט א פאון? איך וויל זען אז ס’איז דא א מחלוקת. אלע שטותים קען מען זען דארט, נישט פאר מיין גמרא. אין מיין גמרא ברענגט ער אז דאס איז טאקע א מחלוקת, און ס’איז קיינמאל נישט געווען א מחלוקת. ס’איז טאקע א מחלוקת צווישן רמב”ן און רש”י.

רש”י לערנט אז “אידי דחשיב” איז דאס, וועגן די זובא דזיבורא, די זובא דזיבורא, דארפסטו גיין… דארפסטו דרייען א גאנצע נאכט. און דאס מאכט סענס די “אידי דבסר”.

ניין, לויט רש”י איז עס רעדט זיך אינמיטן די בדיקה אדער נאך די בדיקה. ממילא, דארפסטו זיין אין קארנער. ממילא, דארפסטו זיין אין קארנער. די שאלה… לויט רש”י איז נישט די שאלה אז ס’איז דא א מקום שמכניסין בו חמץ. לויט רש”י איז די שאלה אז נאך דעם בודק זיין, אפשר וועט קומען א חולדה און נעמען צו א פלאץ וואס איז נישט נבדק. ממילא זאגט ער, קום אהער, דו דארפסט דרייען א גאנצע נאכט, ס’איז קיינמאל נישט ענדיג.

אבער דער רמב”ן לערנט אז די שאלה איז וועגן מקום שמכניסין בו חמץ. דער חידוש פון די איין פרושים איז אז ס’וועט נישט אלע מקומות שאין מכניסין בו חמץ ווערן צו מקומות שמכניסין בו חמץ וועגן חולדה’ס.

ספיקא דאורייתא און חשש

און לויט דעם איז שווער צו פארשטיין די ענין פון “אידי דבסר”. מען קען דאך אפלערנען די גאנצע זאך מיט די קלארע סוגיא פון ספיקא דאורייתא. “מקום שמכניסין בו חמץ” איז פשט אז ס’איז דא א חזקה. דאס איז געווארן פאר די רבנים, די גאנצע זאך איז פאר די רבנים. און נאכדעם האט ער געזאגט מיט די רבנים אזוי, וואס זענען דאך אבער די רבנים יעצט? די רבנים וואס מ’האט גערעדט אין די דאורייתא. ער זאגט אזוי: דא איז א מקום שמכניסין בו חמץ, איז פשט א חזקה. ס’איז אזוי ווי א לאזאר. א פלאץ וואס איז נישט א מקום שמכניסין בו חמץ, איז אפשר א חשש ספק חמץ, ספק דאורייתא. זאגסטו אז אפילו דארט איז אפשר דא א מיעוט, אדער… ניין, ניין, ניין.

אבער דער אמת איז אז מיט דאורייתא איז ביי ספיקא דאורייתא מיינט נישט יעדער קען חוזר זיין. נאר ווייל מ’האט אריינגעברענגט דאס, איז נישט ווייל מ’האט אונז געגעבן קיין דעת. מ’לערנט דאך די הלכה פון דעם, איז אויך ווייל דער רמב”ם לערנט לגבי בדיקה איז די הלכה פון תענית וועכטערס, וואס איז זייער אינטערעסאנט. דאס איז נאך א זייטיגע.

אבער על כל פנים, ווען איז דא… ניין, ספיקא דאורייתא מיינט נישט אפשר איז דא אריינגעפלויגן א מאל א הונט, אדער א הונט האט געברענגט א חלה. דאס מאכט נישט קיין ספיקא דאורייתא. ספיקא דאורייתא מיינט ווען ס’איז דא א ספק השקול, און דו קענסט נישט… whatever it is, ס’איז א שקול. די הלכה פון א חשש איז א דין אין ספק, אז ס’הייבט זיך נישט אן די ספק בכלל. אבער ס’איז נישט קיין ענין פון ספק, ווייל די גאנצע זאך איז פאר די רבנים אז מ’זאל מאכן זיכער. דו זאגסט אז ס’איז אן ענין פון בדיקה? בדיקה מיינט אז ס’גייט שוין אין ספק. בדיקה איז אפשר א נייע מצוה. באלד גייט עס גיין אין ספק, אבער ס’איז נישט יעצט אונזער מעמד.

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

לאמיר גיין ווייטער. “וחיוב למרוח אחריהם, חמץ שבדקו אחרי בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה”. לאמיר זען. “שלא שמעתי מי שבודק, ואולי דהוא סומך על מה שבודק כל הבית כולו”. יא, ס’איז דא א רמב”ם. צו טייטשן, ער איז זייער חושש צו מ’דארף בודק זיין פעם ראשונה. ווייל דו זעסט די תוספות שרייבט דאך “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי”. סאו איינמאל דו האסט ארומגעשלעפט דארט, איז דא א מורא אז מ’האט עס איבערגעלאזט. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די גמרא דארט רעדט וועגן די אורחים, נישט קיין שאלה, דארט איז דא א בדיקה. ווייל דארט איז דא א רוב פת.

“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. ער האט מורא טאקע אז ס’איז דא א חשש אז מ’האט איבערגעלאזט. קוק, איך וועל דיר נישט זאגן אז איך האב נישט געהאט די ערשטע האנט פון די הארמאניע, ווייל איך האב דאך די ספעציפישע אפסטעיט.

סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

Speaker 1: האט דער רמ”א גע’פסק’נט אז אן עכבר לפארר, אן עכבר וואס איז מער געלאנגען מיט די קינדער, אים דארף מען גוט צופירן. וואס טייטש צופירן? איז די שאלה וויאזוי מען עסט.

ביי די וועי, א תינוק איז כעכבר בידו, נישט בפיו. ער ווערט געבוירן, און די גמרא שטייט יא אויף כעכבר בפיו, ס’איז זייער אינטערעסאנט. ניין, די גמרא שטייט יא אויף כעכבר בפיו. אבער אן עכבר איז כעכבר בפיו, טאקע דערפאר ווייל אונז ווייסן אז אריינצוקומען אן עכבר, וואס ס’איז, דארף מען זוכן נאר. א תינוק איז כעכבר בפיו, אן עכבר איז כעכבר בפיו, ווייל ער טראגט עס טאקע סתם אזוי לפארר.

ער ברענגט די מגן אברהם וואס זאגט אז מען דארף מאכן זיכער אז ס’איז דא גענוג פרורים פון די גאנצע זאך. די שאלה איז וואס מיינט לפארר? די רמ”א לערנט לפארר בשעת אכילה. ס’איז מיר לאזן ברעקלעך.

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, זעקער. וואס איז די עכבר וואס די זעלבע זאך, אבער ערוועק?

Speaker 1: ארייך בין נישט כאלותא. אבער עס איז אינטערעסאנט, איך זיי אריינמאמען אז דו טוישט די תינוק פאר די ביודו, ווייל ער גייט נישט פון די מואל, און עקט פון דעם האט זיין אהאנט.

Speaker 2: ביי די יקבי משפט, יא, א תינוק פון די קיקור וסיץ.

Speaker 1: אבער עס מיינט אז ביודי מיינט דער פרדזשיליגט צו באחן יעלטס.

Speaker 2: יא, יא. ווייל עס איז א האקר קל אזאייך. א מער ווייל עס נישט קיין אינסעליי פון די נקאלא.

Speaker 1: אקעי, איר רויטער נישט צו ניחס עס לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

Speaker 1: יקבי אידער דקוק, די קינדער איינגעווען אין א בית בית דוק, און ער איז נכנס לבית הבדוק. האבן מיר עס געלערנט. אדער אזוי, אז אויב ער האט מוצא פירורין, דארף ער נישט בודק זיין.

Speaker 2: איך כאפ נישט וואס די פירורין איז, איז עס א פתיתים? וואס הייסט, ער האט געזען אז איינער האט דארט אויפגעגעסן? אדער אפשר איז ער אריינגעגאנגען אין א פלאץ וואס איז לייכט צו ווערן גע’חמץ’דיג?

Speaker 1: אויב דו זעסט אז ס’איז דא crumbs, crumbs איז א רמז אז ס’קען אויך האלטן אין זיך. דאס איז די נקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

Speaker 1: און אויב דו האסט צוויי ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידעינן אי חמץ נטל אי מצה נטל, ונכנס לבית הבדוק, צריך לבדוק, שהכל קבוע כמחצה על מחצה.

הגם ס’איז דא רוב מצה, אבער אין די פלאץ וואו ער איז אריינגעגאנגען, די שאלה איז אויף די מקום קבוע. די שאלה איז נישט אויף די ציבורין, די שאלה איז אויף די הויז, צו ס’איז דא דארט. ממילא קוקט מען אויף די הויז, און די הויז איז די קביעות, און ס’איז מחצה על מחצה.

אויב דו גייסט פלעין מיט די רוב, וואלט געדארפט זיין אז ס’איז רוב, אז ס’איז כשר, אז ס’איז רוב מצה. אבער היות אז די שאלה איז אויף די הויז, און די הויז איז די מקום קבוע, ניין, דאס איז נישט אמת.

Speaker 2: נכנס לבית הבדוק, דאס איז נישט וואס ס’גייט מיר אן. די מקום קבוע איז די ציבורין. איך מיין אז די קביעות איז אלעמאל פון וואו מ’האט עס גענומען. דו גייסט מיט די שאלה.

Speaker 1: ריכטיג, ריכטיג, ריכטיג, ריכטיג. ממילא איז די מקום קבוע די ציבורין, ממילא קוקט מען ווי ס’וואלט געווען האלב און האלב.

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

Speaker 1: דא איז דא א גרויסע נקודה, אז דער ראב”ד דינגט זיך און ער זאגט אז דער רמב”ם זאגט “צריך בדיקה”, אבער דער ראב”ד זאגט “צריך ביטול”. ער קען דאך זיין אז די רבנן זענען מחמיר אויף די אלע ספיקות. ווייל די רבנן, דער גאנצער ענין פון בדיקה, איך ווייס נישט צו ס’איז שייך אז דער ראב”ד זאל זאגן “צריך ביטול”. ביטול איז אן ענין פון די תורה, און בדיקה איז פון די רבנן. ביידע שיטות זענען דאך פון די רבנן.

דער רבי’ס שיטה — בדיקת חמץ איז וועגן ספק

Speaker 1: דער רבי’ס שיטה איז אזוי ווי די ראשונים און אנדערע מפרשים. ער וויל די פשט, אז טאקע וויבאלד בדיקת חמץ איז די עיקר ספק, איז דארף מען זאגן אז די גאנצע אידיע פון בדיקת חמץ איז נישט וועגן די ספיקות. ס’איז בלויז אויף די חמץ וואס דו האסט כסדר אויפגעבונדן. די בדיקה טייטשט אז דו וועסט אוועקנעמען די ספיקות. די ספיקות איז מאמעס, און דאס איז די טעם פון די בדיקה.

דאס איז פונקטליך אמת, ווייל איינמאל דו טוסט בדיקת חמץ איז אלעס א ספק, ווייל די מיינסט נישט אז ס’איז דא חמץ. דו זוך חמץ וואס אפשר איז דא.

Speaker 2: ריכטיג, אבער די ספק וואס די תורה רעדט איז נישט חמץ וואס דו זאגסט אז ס’איז וואדאי דא. ס’רעדט פון אלע חמץ וואס דו מיינסט אז ס’איז אפשר דא.

Speaker 1: אבער איינמאל די חז”ל האבן צוגעלייגט די ענין פון, די ענין פון בדיקה, האבן זיי געמאכט עפעס וואס ס’איז נישט נאר, אפילו נישט, דא רעדט ער פון די ודאי’ס, אבער ס’איז א different thing, וואס דו ביסט זאגנדיג.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט דא. די גמרא האט דאך א ספק, די גמרא זאגט דאך אז מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף ביטול, ס’איז דא א ספק. נו, וואס איז די שאלה?

Speaker 1: דו ביסט גערעכט אז ס’איז דא א ספק, ווייל איך ווייס נישט צו ס’איז טאקע דא ברויט בכלל.

Speaker 2: רייט. מקום שהכניסו בו חמץ, וואס מיינט א פלאץ וואס ס’איז אלעס חמץ?

Speaker 1: ניין, ס’איז זיכער דא חמץ.

Speaker 2: ס’איז אויך, דאס הייסט, דא זענען דאך לכאורה צוויי אנדערע זאכן, איינס איז, ס’זענען צוויי זאכן, אבער ס’איז דא, מ’זאל בודק זיין פלעצער וואו מ’ווייסט אז ס’איז דא חמץ און נישט זיך פארלאזן אויף די ביטול.

Speaker 1: ניין, מ’זאל מבער זיין, און נישט סומך זיין אויף ביטול. נאכדעם איז דא נאך א זאך, אז אפילו מ’ווייסט נישט אז ס’איז דא חמץ דארף מען עס זוכן. ס’זענען צוויי אנדערע הלכות וואס דו זעסט די תוספות דא די גאנצע צייט.

דיסקוסיע — חיוב ביעור און חיוב בדיקה

Speaker 2: איך ווייס נישט וויאזוי ס’שטייט נישט דא חיוב הביעור פון די רמב”ן. ס’שטייט דאך, אפילו אויב ס’וואלט נישט געווען קיין ביטול מדאורייתא, וואלט געווען א מצוה פון ביטול. ס’וואלט געווען א מצוה פון ביעור.

Speaker 1: די דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן, ווי די רמב”ן זאגט, דברי יוסף זאגט אז ס’זענען צוויי זאכן, ווי די רמב”ן זאגט, ס’איז דא די הוצאה, ס’זענען צוויי עקסטרע זאכן. ס’איז דאך, אויב איז דא תורה וואלט נישט געווען די היתר פון ביטול בכלל.

ס’איז דאך, קען מען לערנען צוויי וועגן, קען זיין אז די תורה זאגט נאר, דאס איז אזוי ווי, דאס איז נישט קיין חיוב בדיקה. ס’איז נישט קיין חיוב בדיקה, קען זיין אז ס’איז יא, ס’וואלט געווען א חיוב בדיקה, ווייל כולי האי ואולי חמץ איז א חיוב דאורייתא, ממילא דארף מען בודק זיין, אזוי ווי ס’שטייט אין די ראשונים.

מ’קען עס אפלערנען כולי האי אז ס’וואלט געווען עפעס א מין חזקה, אז א מקום שהכניסו בו חמץ איז דא א חזקת חמץ, ממילא די חזקה זאגט אז ס’איז נישט מבטל ברוב דאורייתא, ממילא דארפסטו בודק זיין אז ס’זאל נישט זיין די חזקת חמץ.

איך ווייס נישט, איך זאג חידושים. איך זאג דיר אז ס’שטייט צוויי זאכן, קען זיין אז ס’שטייט דא, אויב ס’וואלט נישט געווען ביטול וואלט מען געדארפט מבער זיין. בדיקה איז נאך א דריטע זאך.

די רמב”ם מיינט צו זאגן אז די רמב”ן איז מחלק צווישן די צוויי זאכן. אויב ס’וואלט נישט געווען קיין בדיקת חמץ וואלט מען געדארפט מבער זיין אלעס, וואלט מען נישט געדארפט זוכן. ס’זענען אנדערע זאכן.

על כל פנים איז די הלכה אז אויב ס’איז געקומען א עכבר און ער האט גענומען פון די מקום רייט? ער האט גענומען און אונז ווייסן נישט, ער איז אריינגעגאנגען א בית וואס אונז ווייסן אז ס’איז בדוק, איז דא זאגט מען אז ס’איז קבוע, וממילא איז עס א מחצה על מחצה ספק, אז וואס? אז ס’איז דא חמץ אין די הויז, דארף מען עס נאכאמאל טשעקן.

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

Speaker 1: וואס איז טאמער עס איז דא “שני ציבורים ושני בתים”? אז נישט נאר ס’איז דא א ספק אין וועלכע ציבור, נאר אויך אין די בתים.

Speaker 2: נייט, “אחד בדוק ואחד שאינו בדוק”, “ושני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “בדק את הבדוק ומצא בו חמץ”, “הרי זה חושש”, “שמא חמץ זה הוא אותו חמץ שהיה בציבור”, “ואם כן הרי הבדוק חזר לחמצו”, “וצריך לבדוק פעם שניה”, “שאין כאן קבוע”.

דיסקוסיע — פארוואס אין כאן קבוע?

Speaker 1: סטימט, אויב די שאלה איז אויף די הויז, איז נישט קיין קבוע. אויב די שאלה איז פון וועלכע פארטי ער האט גענומען, איז אפילו דער רב קעגן דעם, איז עס אלס “דבר שיש לו מתיר”, “תשע של חמץ ואחד של מצה”, “הרי זה קבוע”, “הרי זה כמחצה על מחצה”. יע?

Speaker 2: ניין. איז עס געגאנגען נאך רוב, אדער זאל מען גיין נאך רוב? ווייל וואס עס איז נישט געגאנגען איז דעם “כל קבוע”, וועל מען גיין נאך רוב.

Speaker 1: אה, ס’איז א ספק השקול, און האסט נאך א נייע ספק אין די הויז, וועלכע הויז יא האט. ס’איז דא א נייע ספק דא. דעי איז דער איינציגסטער ספק וואס איז דא. פארשטייסטו די ספק? דא אייגנטליך, אויב עס איז א ספק פון וועלכע פייל ער האט גענומען, איז הייסט עס קבוע, דארף מען האבן “ברוב וצריך לבדוק”. אויב עס איז ספק וועלכע הויז ער איז אריינגעגאנגען…

Speaker 2: רייט, וואס איז דער חילוק? ס’איז “ספק ספיקא”?

Speaker 1: ניין, ס’איז נישט קיין ספק ספיקא. ס’שטייט נישט דא אז ס’איז א ספק ספיקא. ס’שטייט אז דער רב איז דא, און ס’איז נישט קיין קבוע, דארף מען גיין נאך רוב.

Speaker 2: אבער ס’איז דא רב אז איך האב חמץ אין מיין הויז?

Speaker 1: דא איז עס נישט קיין קבוע, ס’איז נישט דא קיין רוב.

דער גמרא’ס יסוד — “שאני אומר”

Speaker 2: אבער עס זעט אויס אז ער… עס קומט טאקע… ער ערקלערט אז דער גמרא זאגט אז דער יא זיך איז אריינגעפאלן די יא, און מ’פאלט קיין קבוע.

Speaker 1: ניין ניין ניין, אבער ער זאגט אז די חמץ’דיגע חמץ איז אנגעקומען צו די חמץ’דיגע הויז. ער פרעגט שוין, ניין, זאגט שוין דא דעם רמב”ם, זאגט שוין דער מחבר דא דעם חילוק, עט טאקע. דער רמב”ם זאגט, ס’איז מיר געבן די מפרשים, מ’קען נישט… דער רמב”ם זאגט אויף דער מינוט, מ’קען נישט, דער רמב”ם זאגט אז… שני ציבורים… “שאני אומר”, יא! די גמרא זאגט עס טאקע.

דער גמרא זאגט, “שני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “ואמרו לו שני עכברים”, “האחד נטל חמץ והאחד נטל מצה”, “ואין ידוע איזה מהם נכנס לבית הבדוק”, “הרי זה כמי שלא בדק”. “שאני אומר”, “שאני אומר”, “שאני אומר”, “קבוע”, “שאני אומר”, יא, עקזעקטלי. דעיס איז אלס געבויט אויף “שאני אומר”. אייבערשטער האט ליב די אידן, און ער מאכט א פאל, די גמרא זאגט “דרבנן”, זאגט מען “שאני אומר”. קומט אויס אז די רבנים, מה דקם סומך זיין אויף דעם זאך.

דער רמב”ם זאגט אבער נישט דאס. דער רמב”ם זאגט ס’איז איין גאנג קבוע. איך ווייס נישט, ס’איז זייער פאני. איך פרוביר צו שניידן מיט די באטן, און אויך ביי די מורה. די ערשטע, די ערשטע קעיס איז שונה.

Speaker 2: יא, ס’איז מובן. אבער וואס איז די צווייטע קעיס? ס’איז דאך אסור, ס’איז דאך א שוקל דא.

Speaker 1: אמת, די צווייטע קעיס איז, לאמיר זאגן, ער האט געבליבן דיר ליידיג עלעוו שני שברים. ווייטער, מ’איז תולה די קילה, איך ווייס נישט. מ’דארף אויס’הרג’ענען די תשעה, אפילו ס’איז געווען תשעה, פארטייטש דאך פאר מיר דאס.

Speaker 2: אמת, שטייט דאך אויס’הרג’ענען תשעה אין רמב”ם? ס’שטייט גאר אין די אלטע רמב”ם פשוט’ע הלכה.

Speaker 1: אה, ער צייגט דארט, ווייסטו וואס גייט דארט פשט? ער זאגט אז דער ראב”ד איז שיטתיה אז קבוע ודאי הוא, און ס’איז תולה להקל. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז יא קבוע, ס’קומט פון איין פלאץ, און דער רמב”ם האט קבוע. ס’איז נאר תולה להקל, ווייל ער האט א ספק בידינו אם דוקא ותולה זה בזה. ס’איז נישט אזא שני עומרים, ס’איז א נייע חידוש, א נייע פשט.

דיסקוסיע — דער ראב”ד’ס שיטה

Speaker 2: סאו וואס איז מה דראב”ד זאגט אז ס’איז איין גאנג קבוע? אין מדרש איז דאך אז ער זאל זאגן אז ס’איז איין גאנג קבוע, וואלט ער נישט געזאגט דאס שני עומרים. ער וואלט געזאגט אז מ’מאכט על נחת, ער זאגט נישט קיין שני עומרים. ער וואלט געזאגט אז ס’איז נישט קיין קבוע, איז דאך יא קבוע, דאס טייטשט דער ראב”ד אז ס’איז נישט קבוע. אבער ס’איז נישט קבוע ביי אונז, ווייל וואלס איז דא…

Speaker 1: מיין זאך איז די זאך, ער זאגט נישט קיין שני עומרים, ער זאגט נישט קיין כל דפריש. ער זאגט נישט אז מ’מאכט על נחת.

Speaker 2: טענה’ט ער דאך, ס’איז דאך יא קבוע.

Speaker 1: יא, מ’האט א ספק אין די דין, פון וועלכע פייער האט ער גענומען. דער ספק איז אויך ווידער, ס’איז נאך א דבר אחר. ווייל דער שני עומרים זאגט אז דו האסט א ספק פון וועלכע פייער ס’איז געקומען, וויאזוי פסק’נט מען? מ’זאגט מחצה על מחצה, ווייל דו האסט אן אופן זאלסטו ספקא דרבנן.

אבער די שאלה איז, פון די פייער איז דאך געקומען פון איינע פון די צוויי פלעצער, אבער די איינע פון די צוויי פלעצער איז דאך נישט קיין קבוע. ס’איז שוין א נייע ספק, ספק ספקא. ס’איז גאר א נייע דרך אין רמב”ם, אז ער זאגט אז ס’איז יא קבוע, ער זאגט אז ס’איז נישט דא די הלכה אז מ’דארף אויס’הרג’ענען תשעה. יא, ס’איז יא דא קבוע.

Speaker 2: די שאלה איז א פלא, דאס מאכט נישט קיין ספק ספקא, ווייל פארוואס האב איך א ספק ספקא? מ’האט דא א ספק פון וועלכע מהרג’עט, מ’האט דאך נאר א ספק פון וועלכע עבירה ס’איז אריינגעגאנגען. נאר גוט, ס’איז א קבוע און מ’האט נאך א ספק.

Speaker 1: איי, אין די נארמאלע רעדט מען פון חבורה, אבער דא וואס איז א קבוע און מ’האט נאך א ספק, קוקט מען עס נישט אן ווי א קבוע וואס איז מחצה על מחצה? נאר יא, ס’איז דא א ספק ספיקא, ס’איז תמימות’דיג. יא, דער רמב”ם האט אזא צוויי דינים.

יעדער בייעס, לאמיר לערנען ווייטער, מ’וועט זען וואס דער שווארץ טייטש זאגט. און די סטענדארדס גייען דאון.

סיום

Speaker 1: נאך א נקודה האב איך געוואלט צולייגן, וואס איך האב געזען א חידוש וואס איך האב נישט געטראכט אז דאס ווארט איז. נאכדעם וועלן מיר צוקומען צו די שאלות וואס מיר האבן באקומען. אבער די סוגיא איז שווער און וויכטיג.

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

Speaker 1: וואס איז די סברא? אייגענטליך א קביעות קען נישט זיין, נארמאלע אייגענע חברה. אבער דא וואס דו זאגסט א קביעות וואס דארט מעסטו אויף עס, גייען זיי נישט קוקן אויף ווי א קביעות, איז דאס איז נחת על נחת. נאר, יא, דא האסטו אסאך תירוצים, איך ווייס. יא, זיי האבן אזוי צוויי דינים.

יורה דעה, לאמיר לערנען ווייטער, אין נטורל, איי אנדערסטענד וואס ס’גייט דא פאר.

דער רמב”ם’ס לשון

“המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

Speaker 1: נאכדעם די סוגיא אין פסחים צו פארשטיין וואס זיי האבן געזאגט דעמאלטס, ווייל מ’האט מיר נישט געקענט ענטפערן. יא, איך האב געזאגט די סוגיא איז שווער, אבער אמאל אויך.

“המשכיר בית סתם לחבירו” – וואס איז דאס? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – פארוואס דארפסטו אז מסירת המפתח זאל דאס מאכן אויס קביעות?

נאכאמאל, אה, מסירת המפתח קוקט מען. ער האט נישט גענומען פון יענער… ער האט נישט גענומען פון א… און נאך א שטיקל. לויט דעם איז געקומען אן עכבר און גענומען חמץ, און דו ווייסט נישט צו ס’איז אריינגעגאנגען אין בכלל. די אלע צרות לערנט מען דארט, אריין מאן ביז טערל.

Speaker 2: סאו וואס איז דא געווען דער עכטע חילוק צווישן יורה דעה אלף און יורה דעה בית? וואס איז דא… אני ווייס נישט.

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – פארוואס נישט מקח טעות?

Speaker 1: אבער דעם אויך, וואס דו זאגסט א הייליגע… דאס איז א הייליגע… דאס איז א מחלוקת. אז דריי פון די מגידי משנה ווילן מגיד זיין, און ער זאגט אז ס’מיינט רוב חמץ. מ’דארף פשוט’ערהייט פארשטיין, נישט טרענסק, געווען רוב מצה, נאר ס’מיינט רוב חמץ.

Speaker 2: וואס איז פראקטיש? אני ווייס נישט.

Speaker 1: אקעי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

למעשה קען נישט פארזיין. ווי לאנג האט מען לאזן אריין ציין? ס’איז דא א סוגיא אין בבא מציעא. ער שטייט דארטן. דו ווייסט, דרייסיג טעג, אדער די פרק המפקיד, יא, לאזט מען אריין ציין אין דעם פרק.

חידוש: בדיקה איז א מצוה – דערפאר איז מען מוחל

Speaker 1: אקעי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק” – די ייאוש בעלים איז מסתמא כיכר בפיו. אמרו, הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. דו זאגסט, ער איז אריינגעקומען מיט רשות. וויאזוי זאגסטו ער איז אריינגעקומען מיט רשות?

אקעי, דאס איז א תליא, דו האסט דאך פריער געמאכט די ריכטיגע הערה, וואס דו האסט געזאגט. אקעי, דאס איז די רעזולטאט של… גיי נישט מאכן א נייע עכבר. דאס איז די זעלבע, דו ווייסט, ס’איז דאך דא א שאלה, דער אייבערשטער, וואס פעלט אים אן עכבר מער אדער ווייניגער? איך ווייס נישט. איך מיין אז ס’איז דא אן ענין פון ייאוש בעלים אינו מועיל לו. איך מיין אז ס’איז דא א מידה, א תליא.

אבער וואס איז די טעם גארנישט מאכן א נייע חידוש? דאס איז די זעלבע סטארי. הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. נכנס עכבר, יא, נכנס עכבר וכיכר בפיו, ייאוש בעלים שוב אינו מועיל לו, וכיכר בפיו אינו מועיל לו. אז די כיכר איז שוין, יא, עכבר.

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

Speaker 1: נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר, איינער וואס איז א גוטע חבר מיט די נחש וואס קען אים ארויסשלעפן? ווייל, פארוואס? ווייל ס’איז א סכנה, אדער ווייל דאס איז שוין א מקום סכנה, ס’איז א מלחמה?

נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. דו דארפסט נישט ברענגען איינער וואס איז א חבר וואס וועט אים שלעפן. א חבר מיינט א שלענגל ברענגער.

Speaker 2: אה, ס’איז א סכנה? חויב איך אפילו ווען ער איז נישט קיין שלענגל ברענגער?

Speaker 1: יא, ער האט געזאגט אז ער רעדט נישט פון שלענגל ברענגער. יא, עפעס טוט מען נישט. ער איז נישט מחויב.

Speaker 2: וואס שטייט דא? יא, וואס איז די סכנה? אזוי ווי פריער, וואס איז די חילוק ביי בית לגוי דארף מען נישט… אין חייב, ס’איז א טרחה.

Speaker 1: תוספות זאגט, די טרחה דרבנן, ס’איז נישט קיין סכנה. איך מיין אז חכמים דרבנן, ס’איז א סכנה, ס’קאסט דיר געלט דערפאר, ווייל דו וועסט דארפן געבן פאר די חברים. איך ווייס נישט, איך האב נישט געזען משמעות כזו.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

Speaker 1: אקעי, קיצור, דא איז צוריק נאך א הלכה. בעצם, ס’איז דא נאך אן אנדערע הלכה. בעצם, דער רמב”ם, דער רמב”ם האט אן אנדערע הגדרה מיט די הלכה. די הלכה דארף לויט אים געדארפט זיין, המבואר, אז ער האט אראפגעפאלן אין פסח און ער איז געקומען צו עסן. דער רמב”ם האט נישט געזאגט די זאך אז מ’האט מורא שמא יבוא לאכלה.

גראוויטי – עס קען אראפפאלן, אבער ארויפקומען גייט עס נישט

Speaker 1: לאמיר זען, כ’זאג שבו מי בבשמי הקורא, ווייל זאג גראוויטי, עס קען אראפפאלן, אבער ארויפקומען גייט עס נישט. אויך וואס זאל אריינקומען נטל העליונה, און אין מבטל מלמטה ובצדדיה, ווייל אונז גלייבן זייער שטארק אין גראוויטי.

כי פשוטה היא שיטת הישיבה, דתפוח נבט דארייזא באטייליגט מיט די לוקמה. עס איז מבטל געווארן. ס’איז געווארן א בעקפאל, בודק זיין דארף מען, און מיר יש אומרים כ’לעזבורג’ן האט געמאכט מחבר דבר בלאו? איז ווערט זיך אן אנדער וואס איר לחזק בשבעה הרב גרויסע מנהגעוויזן בטל ומבוטל.

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

Speaker 1: ווייל אהא, וואס עס רינגט דארט, אהא, און מ’פלאנט זיך ארויסנעמען, מחבר דבר. אוי, שליחה הצה, זיי עס שטיי מקומות וחוט של בצק ביניהם, אמרו חכמים אין מוציאין לחות מיט די תלמימה, מחבר דבר. וואס ווערט זיך ווען ס’איז געזאגט גרויסע כזית, ווייל מ’לאזט איינע מחבר דבר.

מדברינו אנו למדים בראיה פון א טאפ, על ובצדדיה, אפי’ שמינו נטל החוט איינער תלמימה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.

Speaker 2: דאנקע דיר.

Speaker 1: יא, אמאל נעמט זיך גייט א מענטש אין א ווענט, און קראצט זיך ארויס א שטיקל סאר, און מאכט פון דעם מחבר דבר. זיי גענוג ארימער.

כדי בליעה – ווען איז עס מקבל טומאה

Speaker 1: אויך צו זיי עס צו זיי עס ביניהם, אויב ס’איז, אויב ס’איז, אויב ס’איז מען קען נישט נישט סא… דאס מען קען זיך זאגן פאר א סטארטער. אויך אויב ס’איז צו זיי עס ביניהם, אויב צו זיי עס ווען ס’איז צווישן קו חוט. אויב זיי זענען ווייט איינער פון די צווייטער, גייט דאס נישט מקבל טומאה זיין.

אזוי ביניהם אויב זיי זענען כדי בליעה. אדער… נו, אלעמאל, מע רעדט זיך דאך לכתחילה פון געקוועטשט. געקוועטשט וואס איז נאנט, אפילו עס ביז נעמען אז עייווע דארף זיין מיט א חוט, און א בייז מיט אן א חוט. אבער געקוועטשטן אז עס איז ווייט א צוויי-הונדערט שטאק… אה… נישט גאר, ס’איז נישט אזוי ביי.

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

Speaker 1: דאס זענען א נייעס התלכות, נישט מיכומעשט אויך ניצן א חמץ, נאר ער קען זאגן אזוי ווי אייזא חמץ חייב. א חמץ… אייזא חמץ. שטימט?

Speaker 2: אינטערסאנט. ס’איז כאילו ווען זיי האבן נישט געענטפערט די בעסיק שאלה. ס’הייסט דא פלעטשער וואס מען דארף בודק זיין, אבער… לאמיר זאגן, איך ווייס אז עס איז דא א חמץ.

Speaker 1: אינטערסאנט. חמץ ממש דריי פערטל נאך איינס ביינאכט. הא?

Speaker 2: די שאלה איז נישט אויב דו ווייסט אז ס’איז דא חמץ.

Speaker 1: יא יא, איך ווייס אז ס’איז דא חמץ בשמי הקורא, די שאלה איז צי מען דארף בודק זיין פאר דעם, הייסט דאס ארויסנעמען. דאס צווייטע זאך וואס מ’דארף דא זאגן. יא, די תקנה פון חכמים זאגט אז מ’דארף בודק זיין. און ער גייט מבטל זיין און ער גייט ארויסנעמען די חמץ, איז נישט אלעמאל איז ער מחויב.

ווען איז מען מחויב בדיקה

Speaker 1: ווען איז ער מחויב? ווען ס’איז א זאך וואס גייט אראפפאלן, אדער אויב ס’איז א זאך וואס מ’גייט עס אמאל ניצן, און אזוי ווייטער. אויב מ’גייט עס קיינמאל נישט ניצן, און ס’איז פחות מכזית… יא?

Speaker 2: שטימט אז מ’גייט לערנען? שטימט אז מ’גייט לערנען?

Speaker 1: וואס ביסטו אזוי העפי? דו ביסט מיד, דו ווילסט איינגיין אז ס’שטימט? גוט. ס’איז אלעמאל נישט קיין גוטע רינג.

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1: “המשכיר בית סתם לחבירו, סתם,” ס’מיינט אן אויסזאגן וואס די סטאטוס פון די הויז איז, “איז על המשכיר לבדוק,” ווייל יא, אידן… ס’איז דא וואס זאגן אז אידן טוען די מצוה בשעתן, אבער בעצם כל הויז האט א חזקה אז ס’איז חמצ’דיג. אבער ס’איז דא וואס זאגן אז אן ערליכער איד, דאס איז די גמרא, דאס איז דא סתם, און איך ווייס נישט די לשון. אבער איך בין מסכים אז אבער אם יש קטן בבית, דקניא, הרי הוא בחזקת נקי. אבער סתם בית, על המשכיר לבדוק. פון די קצות, די סתם מדרבנן, און רבנן גלייבן די קטן, נורא דרבנן, יש קטן שאין בדעתו לבדוק. יא, נישט קיין בעיבי פון צוויי יאר אלט, מ’רעדט פון א קליין יונגל, אדער א גרויס יונגל.

“המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל עבודתו, איז על המשכיר לבדוק.” ווייל ס’איז נאך זיין צייט, געשעט די חיוב הבדיקה, און אפילו ער וואוינט שוין נישט אין די הויז, “על השוכר לבדוק.” די מסירת המפתח הייסט א דין קנין, דאס הייסט, ס’איז שוין נישט זיינס.

“המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, מפני מקח טעות.” אפילו מן הדין איז ער מחויב, וואס איז די מקח טעות אז ער גייט יעצט דארפן שילן געלט? ניין, וואס וואלט דא געווען א מקח טעות? דא איז נישט קיין מקח טעות, ס’איז א מצוה. ווייל ס’איז נישט אזוי שווער, א מענטש איז נישט אזוי רוגז אז ער דארף בודק זיין, ער האט א הכרת הטוב ווייל ס’איז א מצוה. דארט איז ער מסתמא מוחל, ער וויל דאך לאזן די מצוה.

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

Speaker 1: אקעי, “היוצא בספינה והיוצא בשיירא,” אינטערעסאנט, כאילו מ’טשעפט עס צוזאם, כאילו וואס? ס’איז נישט די זעלבע זאך. אקעי. “היוצא בספינה והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום,” זאל ער גוט לערנען, ווייל די חיוב הבדיקה הייבט זיך אן תוך שלושים יום. “קודם שלושים יום,” דארף ער בודק זיין די הויז, ווייל ער גייט זיין אין פסח צוריק לערב פסח. פארוואס? “שאין אדם מניח ביתו ריקם, פן יארענו דבר.” ממילא דארף ער לאזן די הויז צוגעגרייט.

קשיא: פארוואס העלפט נישט די שלושים יום?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, אז ער דארף לאזן די הויז צוגעגרייט פאר פסח, העלפט נישט די שלושים יום. פשט איז, די שלושים יום איז א חיוב. דאס איז א חיוב ווייל ס’איז פון די צייט וואס מ’האט א חיוב בדיקה. אבער דו ווייסט, ס’איז דאך דא א גאס צוריקצוקומען, איז דא א חיוב בדיקה.

Speaker 2: רייט, קודם כל איז דא א חיוב בדיקה. עקזעקטלי. פארוואס? איינער גייט דאך צוריקקומען און דארט איז בודק זיין. ס’איז צוריקגעקומען די זעלבע לילה.

Speaker 1: רייט. אבער איינער האט אן עזר, ער ווארט צו פארן אין א פלאץ וואו מ’ווייסט אז ער גייט צוריקקומען לעצטע מינוט. ער איז אן אונס, ער איז אן אונס. ער איז אן אונס.

Speaker 2: אויב איז דא אן אונס. יא.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

Speaker 1: אויב איינער האט אן עזר, איינער איז צוריקגעבליבן, און ממילא איז דא אן אונס, איז פשוט אז אויב ס’איז דא ערגעץ ווי חמץ גייט עס בטל ווערן און ס’גייט ווערן גענוצט אלס עצים, און ס’איז דאך נישט דא אן עזר, זאגט דער גליון מהרש”א, אז דאס איז די סיבה פארוואס ער איז נישט חייב. כל שכן דא, אז איינער האט אן עזר, ער וויל נישט גיין אויף פסח צו זיין פרוי און קינדער, ווייל אפשר וועט ער זיך נישט קענען ווערן די חמץ.

לכאורה איז סיי ווי אזוי, איינער האט אן עזר, ער וויל נישט גיין אויף פסח, איז ער דאך נישט געגאנגען, איז ער דאך אן אונס, ער קען דאך נישט בודק זיין, איז דאך אלעס פונקט ווי פריער.

דיגרעסיע: תקנות חז”ל און דער לעבנסשטייגער

Speaker 2: איי הער. דו ווייסט, ס’איז דא א וועלט מיט דעם. ס’שטייט ווי דער מענטש עסט. יא. ס’איז אן ענין. די תקנות זענען געמאכט פאר מענטשן וואס האבן עבדים ושפחות וואס זיי נעמען קעיר פון אלעס, וואס זיי זענען נישט מענטשן וואס יארן זיך. ווי זיי זענען די הולכים גדולים, אזוי זענען זיי. יא.

Speaker 1: דו זאגסט א גוטע זאך. האבן זיי דאס געזען? דאס איז א גוטע זאך. א איד דארף האבן, נישט אז ער דארף פסח נאך פסח זיין ארבעטן. זיי האבן געזען, אה, זיי זענען געווען אין א ווינקל, זיי האבן געהאט גרעסערע אחריות’ן וואס איז נישט יארן זיך. השם ירחם. שטותים. אמאל האט איינער געהאט די די די תאוות.

Speaker 2: הא? נאך א מין?

Speaker 1: פארקערט, איך לערן מיט די ערידערהאלט. אבער דער עיקר איז די ישוב הדעת, ס’איז נישט די געלט. געלט איז גארנישט.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם — א. ביטול חמץ …

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם

—

א. ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

חידושים:

—

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

נכנס לבית הבדוק — אויב ער מוצא פירורין

—

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

השגת הראב”ד — צריך בדיקה אדער צריך ביטול?

—

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

מחלוקת רמב”ם און ראב”ד — צי ס’איז קבוע

—

יד. המשכיר בית לחבירו

חידושים:

—

טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”

חידושים:

—

טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

פשט: ניין הויפנס מצה און איין הויפן חמץ, ווען עפעס איז אראפגעפאלן אריין.

חידושים:

—

יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק

חידושים:

2. מקבל טומאה: אויב דער חוט של בצק פארבינדט, איז עס מקבל טומאה ווי איין כלי.

4. פחות מכזית: אויב ס’איז פחות מכזית און מ’גייט עס קיינמאל נישט ניצן, איז ער נישט אלעמאל מחויב ארויסצונעמען.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

Speaker 1:

די שאלה אויף דער לשון “הרי הוא כעפר”

דער טעם פון “כעפר” – נישט הפקר, נאר דעת

תשביתו און דעת

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

Speaker 1:

זמן הבדיקה – בלילה דוקא

דער מעלה פון אור הנר – א טיפערער פשט

נישט לערנען פאר בדיקת חמץ

די שייכות צו אור הנר

בדיקת חמץ אלס לימוד התורה

הלכה ד: אור הבדיקה

Speaker 1:

די מעלה פון א נר – פאוקעסט אויף ספעציפישע פלעצער

אור החמה בדיעבד

חצר שאין צריך בדיקה

Speaker 1:

הלכה ה: בדיקה עד מקום שידו מגעת

Speaker 1:

דיסקוסיע: פארוואס עד מקום שידו מגעת?

כשפים ביי בדיקת חמץ

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

דאס איז די חידוש פון די רמב”ם.

דער בנין עולם’ס קשיא

גדר חיוב בדיקת חמץ

ליסט פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

פארוואס דארף מען די ליסט?

גדר פון מקומות שאין מכניסין

חולדה – “אידי דבסר”

די חשש פון חולדה

מחלוקת רש”י ורמב”ן

ספיקא דאורייתא און חשש

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

סוגיא פון עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, זעקער. וואס איז די עכבר וואס די זעלבע זאך, אבער ערוועק?

Speaker 2: ביי די יקבי משפט, יא, א תינוק פון די קיקור וסיץ.

Speaker 1: אבער עס מיינט אז ביודי מיינט דער פרדזשיליגט צו באחן יעלטס.

Speaker 2: יא, יא. ווייל עס איז א האקר קל אזאייך. א מער ווייל עס נישט קיין אינסעליי פון די נקאלא.

Speaker 1: אקעי, איר רויטער נישט צו ניחס עס לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

Speaker 1: אויב דו זעסט אז ס’איז דא crumbs, crumbs איז א רמז אז ס’קען אויך האלטן אין זיך. דאס איז די נקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

דער רבי’ס שיטה — בדיקת חמץ איז וועגן ספק

Speaker 1: דו ביסט גערעכט אז ס’איז דא א ספק, ווייל איך ווייס נישט צו ס’איז טאקע דא ברויט בכלל.

Speaker 2: רייט. מקום שהכניסו בו חמץ, וואס מיינט א פלאץ וואס ס’איז אלעס חמץ?

Speaker 1: ניין, ס’איז זיכער דא חמץ.

דיסקוסיע — חיוב ביעור און חיוב בדיקה

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

דיסקוסיע — פארוואס אין כאן קבוע?

Speaker 2: רייט, וואס איז דער חילוק? ס’איז “ספק ספיקא”?

Speaker 2: אבער ס’איז דא רב אז איך האב חמץ אין מיין הויז?

Speaker 1: דא איז עס נישט קיין קבוע, ס’איז נישט דא קיין רוב.

דער גמרא’ס יסוד — “שאני אומר”

Speaker 2: יא, ס’איז מובן. אבער וואס איז די צווייטע קעיס? ס’איז דאך אסור, ס’איז דאך א שוקל דא.

Speaker 2: אמת, שטייט דאך אויס’הרג’ענען תשעה אין רמב”ם? ס’שטייט גאר אין די אלטע רמב”ם פשוט’ע הלכה.

דיסקוסיע — דער ראב”ד’ס שיטה

Speaker 2: טענה’ט ער דאך, ס’איז דאך יא קבוע.

יעדער בייעס, לאמיר לערנען ווייטער, מ’וועט זען וואס דער שווארץ טייטש זאגט. און די סטענדארדס גייען דאון.

סיום

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

יורה דעה, לאמיר לערנען ווייטער, אין נטורל, איי אנדערסטענד וואס ס’גייט דא פאר.

דער רמב”ם’ס לשון

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – פארוואס נישט מקח טעות?

Speaker 2: וואס איז פראקטיש? אני ווייס נישט.

Speaker 1: אקעי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

חידוש: בדיקה איז א מצוה – דערפאר איז מען מוחל

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

Speaker 2: אה, ס’איז א סכנה? חויב איך אפילו ווען ער איז נישט קיין שלענגל ברענגער?

Speaker 1: יא, ער האט געזאגט אז ער רעדט נישט פון שלענגל ברענגער. יא, עפעס טוט מען נישט. ער איז נישט מחויב.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

גראוויטי – עס קען אראפפאלן, אבער ארויפקומען גייט עס נישט

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

Speaker 2: דאנקע דיר.

כדי בליעה – ווען איז עס מקבל טומאה

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

Speaker 1: אינטערסאנט. חמץ ממש דריי פערטל נאך איינס ביינאכט. הא?

Speaker 2: די שאלה איז נישט אויב דו ווייסט אז ס’איז דא חמץ.

ווען איז מען מחויב בדיקה

Speaker 2: שטימט אז מ’גייט לערנען? שטימט אז מ’גייט לערנען?

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

דער רמב”ם’ס לשון

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

קשיא: פארוואס העלפט נישט די שלושים יום?

Speaker 2: אויב איז דא אן אונס. יא.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

דיגרעסיע: תקנות חז”ל און דער לעבנסשטייגער

Speaker 2: הא? נאך א מין?

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

—

ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים

לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”

פשט: צריך לבדוק בחורים ובסדקים עד היכן שהיד מגיעה.

חידושים:

—

ט. אחרי הבדיקה – חשש שהשאירו / עכברים גררו

העניין של צריכים לבדוק פעם שניה – אם אחרי הבדיקה יש חשש שעכברים גררו חמץ. התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי” – ברגע שגררו שם, יש חשש שהשאירו.

—

י. כישופים בבדיקת חמץ

חידוש: הרמב”ם מביא את הדין של “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו” – שלא לבדוק בבית גוי משום כישופים. אולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה הנוגעת כשהגוי באמת חושש מכישופים – בימי הרמב”ם אולי הגויים לא חששו כך, אבל בזמן חז”ל כן.

—

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

חידוש: תינוק (ילד קטן) הוא כעכבר בידו, לא בפיו — הוא נולד ולא נושא בפה. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה סתם כך (הוא גורר). ההבדל בין תינוק לעכבר הוא שאצל תינוק פירושו “בידו” — יש לו את הזכות להחזיק דברים, כי זו הכרה קלה.

הרמ”א פוסק שעכבר שיותר רגיל עם ילדים/פירורין, צריך לעקוב היטב — כלומר, צריך לשים לב איך אוכלים. המגן אברהם אומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורין מכל הדבר.

נכנס לבית הבדוק — אם מוצא פירורין

הדין: אם עכבר נכנס לבית הבדוק (בית שכבר נבדק), ומוצאים פירורין — אין צריך לבדוק. פירורין הוא רמז שיכול להכיל גם חמץ, אבל זה לא מספיק לחייב בדיקה חדשה.

—

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות, אחת של מצה ואחת של חמץ, ועכבר לקח ולא יודעים אם לקח חמץ או מצה, ונכנס לבית הבדוק — צריך לבדוק, כי כל קבוע כמחצה על מחצה.

חידוש — איפה ה”קבוע”? השאלה אינה על הבית (לאן נכנס), אלא על המקום שממנו לקח — כלומר, הערימות הן המקום הקבוע. כי הכלל של “קבוע” תמיד הולך לפי מהיכן לקחו. ממילא, אף שיש רוב מצה (שתי ערימות מצה מול אחת חמץ), רואים זאת כמחצה על מחצה, כי קבוע כמחצה על מחצה.

השגת הראב”ד — צריך בדיקה או צריך ביטול?

הראב”ד חולק על הרמב”ם. הרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. נשאלת השאלה: ביטול הוא עניין מהתורה, ובדיקה היא מדרבנן — שתי השיטות הן מדרבנן, מה ההבדל?

ההבדל בין בדיקה וביעור: יש שני דברים נפרדים: (1) לבדוק מקומות שיודעים שיש בהם חמץ ולא להסתמך על ביטול — זהו ביעור; (2) אפילו היכן שלא יודעים שיש חמץ, צריך לחפש — זו בדיקה. התוספות עושה הבחנה זו כסדר. הרמב”ן מוזכר: אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, הייתה מצוות ביעור. הדברי יוסף אומר שיש שני דברים כמו שהרמב”ן אומר.

מהלך: אפשר ללמוד שמקום שהכניסו בו חמץ יש לו חזקת חמץ, והחזקה אומרת שאינו בטל ברוב מדאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי להסיר את חזקת החמץ. (זו מוכרת כסברא חדשה.)

—

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות (אחת חמץ, אחת מצה) ושני בתים (אחד בדוק, אחד לא בדוק), ובדקו את הבדוק ומצאו חמץ — הרי זה חושש, כי אולי החמץ שמצאו הוא אותו חמץ מהערימה, ואם כך הבית האחר (שלא נבדק) חזר לחמצו, וצריך לבדוק פעם שניה — כי שאין כאן קבוע.

חידוש — למה אין כאן קבוע? אם השאלה היא על הבית (לאיזה בית נכנס העכבר), אין קבוע — כי העכבר נע, זה “פריש” (כל דפריש מרובא פריש). אבל אם השאלה היא מאיזו ערימה לקח, זה כן קבוע.

יסוד הגמרא — “שאני אומר”: הגמרא אומרת “שאני אומר” — אפשר לומר (תולה) שהעכבר החמצי נכנס לבית החמצי. זה כלל בדרבנן — ספק דרבנן לקולא, ואומרים “שאני אומר” להקל.

מחלוקת רמב”ם וראב”ד — האם יש קבוע

שיטת הרמב”ם: כן קבוע (מאיזו ערימה לקח), אבל תולה להקל כי יש ספק נוסף — לאיזה בית נכנס. הרמב”ם סובר שקבוע יש, אבל אפשר לתלות להקל כי יש ספק בידינו.

שיטת הראב”ד: הראב”ד אומר שאין קבוע כלל. הוא לא אומר “שני עומרים”, הוא לא אומר “כל דפריש”, הוא לא אומר שעושים “על נחת”. טענתו היא שאין קבוע אצלנו.

חידוש — דרך חדשה ברמב”ם: שיטת הרמב”ם היא מהלך חדש — הוא אומר שכן קבוע, אבל הוא אומר לא שצריך להרוג (כמו בתשעה חנויות). כי אף שיש קבוע (מחצה על מחצה), יש ספק חדש — לאיזה בית נכנס. זה עושה ספק ספיקא: (1) ספק מאיזו ערימה לקח (קבוע = מחצה על מחצה), (2) ספק לאיזה בית נכנס.

קושיא: למה זה ספק ספיקא? יש רק ספק לאיזה בית נכנס — זה הספק היחיד הרלוונטי. הספק מאיזו ערימה הוא כבר “קבוע” (מחצה על מחצה), והספק השני (איזה בית) הוא ספק נפרד. במצב רגיל מדברים על קבוצה, אבל כאן — שיש קבוע עם ספק נוסף — לא רואים זאת כקבוע פשוט מחצה על מחצה, אלא זה ספק ספיקא לקולא.

—

יד. המשכיר בית לחבירו

פשט: כשמשכירים דירה, חיוב הבדיקה תלוי במי שיש לו את האחריות בשעה שחיוב הבדיקה נכנס. “סתם” פירושו בלי לומר מה מצב הבית.

חידושים:

1. “סתם” – חזקת חמץ: בית סתם יש לו חזקה שהוא חמצי, לכן על המשכיר לבדוק. יש שיטה שיהודים עושים מצוות בזמנן, אבל העיקר הוא שסתם בית – על המשכיר לבדוק.

2. מסירת המפתח = דין קנין: כשהמשכיר כבר מסר את המפתח, זה דין קנין – כלומר, זה כבר לא שלו, וח

יוב הבדיקה נופל על השוכר.

3. בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות? השוכר צריך לבדוק, ולא אומרים שזה מקח טעות (שהיה פוטר את השוכר). הסברא היא: בדיקת חמץ אינה כל כך קשה, אדם לא כועס על זה – להיפך, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. לכן הוא סתמא מוחל על זה, כי הוא רוצה לקיים את המצווה.

—

טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”

פשט: מי שיוצא לנסיעה – אם יוצא בתוך שלושים יום לפני פסח, צריך לבדוק לפני היציאה.

חידושים:

1. שלושים יום – חיוב בדיקה, לא רק מסגרת זמן: ההבדל הוא: תוך שלושים יום מתחיל חיוב הבדיקה. קודם שלושים יום עדיין אין חיוב.

2. כשהוא חוזר: אם הוא עתיד לחזור לערב פסח, צריך לבדוק כשחוזר – “שאין אדם מניח ביתו ריקם.” הוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח.

3. אונס – כשלא יכול לחזור: אם מישהו אנוס ולא יכול לחזור, הוא פטור. מובא הגליון מהרש”א: אם יש חמץ בבית, הוא יתבטל, וזו הסיבה שאינו חייב.

4. [דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגות החיים:] תקנות חז”ל נעשו לאנשים שהיו להם עבדים ושפחות שדואגים להכל – לא לאנשים שמתרוצצים. העיקר הוא ישוב הדעת, לא כסף – “כסף זה כלום.”

—

טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ

פשט: תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ, כשמשהו נפל פנימה.

חידושים:

1. מחלוקת בפירוש: שלושה מהמגידי משנה רוצים לומר שהכוונה רוב חמץ, לא כפשט הפשוט שזה רוב מצה.

2. נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו: כשעכבר נכנס לבית עם חתיכת לחם בפה – ייאוש בעלים (בעל הבית מתייאש) לא עוזר, כי “הואיל ורשות נכנס” – הוא נכנס ברשות (לתוך הבית).

3. נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר: “חבר” פירושו לוכד נחשים. אין חיוב להביא אחד. תוספות אומר: זו טרחה דרבנן, לא סכנה. אחרים סוברים: זו סכנה, וזה עולה כסף – צריך לשלם לחבר.

—

יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק

חידושים:

1. חוט של בצק ביניהם – מחבר דבר: כשיש חוט בצק בין חתיכות, זה מחבר אותן יחד וצריך להוציא.

2. מקבל טומאה: אם חוט של בצק מחבר, זה מקבל טומאה ככלי אחד.

3. רחוק זה מזה: אם החתיכות רחוקות זו מזו (לא “כדי בליעה”), זה לא מקבל טומאה ולא מחובר.

4. פחות מכזית: אם זה פחות מכזית ולעולם לא ישתמשו בזה, הוא לא תמיד חייב להוציא.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

דובר 1:

זה מתחיל הרמב”ם, “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום”.

השאלה על הלשון “הרי הוא כעפר”

השאלה היא על הלשון, “הרי הוא כעפר”. אני אומר תמיד, יש בדיחה במנהג סופרים שאנשים אומרים שאבק זה לא חמץ, אבל חמץ הוא אבק, כעפר דווקא. זה לא חמץ, צריך לעשות הפוך, צריך לעשות שחמץ יהיה כמו אבק. זה הפירוש של רמב”ם.

למי זה לא נעשה חמץ? כי אין לך חמץ. הוא אמר שעליו לא יהיה חמץ, והוא לא יפחד.

הטעם של “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת

ראיתי שהטעם של “שלא יהא כעפר דווקא” הוא לא לפי תוספות שהוא היה הפקר, אלא מה? שהוא לא מתחשב בזה, הוא בטוח מאוד שזה לא… “לא יראה”, זה לא נראה, אבל זה משהו בראש.

כמו שכל אחד יודע שבביתו יש אבק, אבל אף אחד לא מתעניין באבק. יש אנשים ששואלים על רחובות וכל האבק, גם לי יש חמץ, איפה יש לי אבק? אני יודע שיש לי אבק, אבל אני לא מתעניין בזה. כי ראיתי אותו, ויכול להיות שאפילו מישהו יכול לגשת עם הקיט שמישהו יש לו בראש קצת אבק מתחת לביתו, התחתון הוא בניין של ביתו.

רמה למעלה, רמה למטה. אומר אותו דבר, הוא לא חושב שזה חמץ, אין לו חמץ. זה “בליבו שאין לו חמץ”.

תשביתו ודעת

למה זה נכון? כי אם הטעם של המצווה הוא “תשביתו”, שהוא מדאורייתא, שההשבתה תהיה על ידי שהראש שלך לא יהיה בעסק, ואתה נכנסת לחנות והראש שלך בעסק, איך זה תשביתו קיים? אבל תשביתו אמור להיות בהגדרה שהמילה תשביתו קשורה יותר לדעת מאשר לא. הכל בעולם קשור לדעת בסוף היום. אני מתכוון לומר, הכל בעולם האנושי. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כביכול מדעת, אני מתכוון. כן?

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

דובר 1:

אוקיי, מדברי סופרים יש מצווה, לא רק יהרג ואל יעבור, אלא שצריך לעשות עבודה ממשית, לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא. זה דבר אחד מדברי סופרים.

עוד דבר מדברי סופרים, מה יש? שיש לזה זמן מסוים. זה כמו מצוות עשה, כמו משהו שעושים. לא רק שצריך להיפטר מהכל, אלא שצריך לעשות את זה בזמן מסוים, במהלך מסוים. צריך ממש לחפש, ולא לחפש כדי להוציא ממש. לא מספיק שלא יסמוך על הביטול בלב, כשיוציא את זה לא יהיה ממש פטור.

זמן הבדיקה – בלילה דווקא

עוד דבר הוא שצריך להיות בלילה, וצריך להיות בלילה דווקא. צריך להיות אור לארבעה עשר. למה? כי אז האדם נמצא בבית. בלילה כל אדם מצויין בבתיהם. אור הנר יפה לבדיקה.

זו הלכה מאוד מעניינת, כי אור הנר יפה לבדיקה, צריך לעשות את זה בלילה, אבל אפשר לעשות את זה ביום. אבל אז לא נמצאים בבית.

המעלה של אור הנר – פירוש עמוק יותר

אבל אני חושב שיש עוד מקום, זה אור הנר יפה לבדיקה, שאני חושב שלמדתי את זה לפני שנה, שביום רואים הכל, אבל יש כוח מיוחד של להאיר על מקומות מסוימים, וביום לא רואים כל כך טוב כמו כשמסתכלים עם פנס בפינות. רואים בבירור שיש צד ללמוד על זה. יש כן כזה, שאפשר כן, אם יש מספיק שמש אפשר להדליק. יש קצת פסח לכתחילה.

למה צריך לעשות את זה ביום? כן, ככה לא, ככה אני מבין. יש לחפש, כתוב ככה אחרת, אבל אני חושב שזה יותר פשוט ויותר נפלא לומר ככה. צריך בטח לחשוב, כי רואים שזה מאוד אמת.

לא ללמוד לפני בדיקת חמץ

יש קושיה אחת במדרש בסוף יונה הנביא, זה מאוד… לא, לא, זה מאוד נכון. מה עושה יהודי? מה זה אומר שכשאומרים שיהודי צריך לבער חמץ, צריך לבער חמץ? מה זה אומר? לומר שלא ילכו לבית המדרש? מה שונה? מה שונה יש? יש אנשים בזמן. הולכים לבית המדרש, ומה השאר של הלילה? הולכים לבית המדרש ללמוד. קובע מדרש, זה גם תירוץ. אני אומר שוב. אה, לשון טובה מאוד, כן. לא לומר שיעור כזה. יהודי לא אומר הרצאות. הוא עושה בית מדרש, אנחנו לומדים. בית מדרש. הוא אומר את הלשון ככה: “נאספים מעט מעט לאור הנר בבית המדרש”.

“חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה”. הוא אומר דרשה, הוא מביא… אה, אגב, כאן יש רבינו מנוח עם הפירושים הנפלאים שלו, כבר שכחתי את השם. שעומד בגמרא, יש לו קביעות שכל לילה הוא לומד בבית, הוא ילמד אחרי הבדיקה, לא לפני הבדיקה. למה? כי הוא אומר שאפילו לקרוא, לקרוא מה זה אומר מקרא, כי אפילו כשהוא לומד מקרא, הוא מסיים ונשאב.

טיפש יכול ללכת לבית המדרש, לשמוע את השיעור, לשמוע את הדרשה. אולי יכול… הוא לא אומר דרשה, אין לו מה ללמוד, אבל אולי יכול לקרוא. כי קריאה לא לוקחת זמן, יש לו בכל מקרה… הוא אומר שהוא צריך לקרוא. אוקיי, זו השאלה הנצחית. אם הוא לבד, הוא חכם, אפילו פרק תהילים לא ילמד, כי הוא לא יסיים. זו שאלה.

הקשר לאור הנר

אני חושב אולי שהלימוד קשור לנרות. אנחנו יודעים שלומדים לאור הנר, כן? איזו שאלה? לומדים לאור הנר. כמובן שאדם חוזר הביתה מהעבודה, הוא הולך לישון. אם יש נר, הוא יושב ללמוד, כן? אם הוא החליט שהוא יכול להוציא את הכסף, יש לו נר, הוא יושב ללמוד. זו הגמרא. הדבר הראשון שהוא עושה עם נר הוא לחשוב, “אשב ללמוד דף גמרא, משנה, הלכה”. באה הגמרא ואומרת, “לא. אור הנר של הבדיקה, השתמש בו ללמוד לפני בדיקת חמץ”.

אז, במשנה כתוב את זה כהכנה להלכה שאם זה גוי לא צריך משום כישוף. אז, יכול להיות שזו כל ההלכה. למה הרמב”ם יביא לא את הסוף? למה בכלל נדע את החלק? החלק לכאורה לא כל כך חשוב להביא חידוש. והמילים שהוא אומר, “עד כדי כך”. הרמב”ם השני שהוא אומר תחת כישוף, כי זו הלכה. לא, המילה היא “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו”. כן, כן, בסדר.

אני סובר שאולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה שנוגעת אם יודעים שגוי פחד. היום, הגויים בזמנו של רמב”ם לא פחדו מכישוף. אבל פחדו מכישוף בשמות. אה, אני יודע, צריך לדעת.

זו שאלה טובה, כי זה פשוט שכל התורה כולה היא רק עד מקום שידו מגעת. לא, לא, לא, כל התורה כולה היא לא רק עד מקום שידו מגעת. עד מקום שידו מגעת זה לבדוק, והקיר לבדוק. מה הסיבה שיש ענין להביא את המילה? זה החידוש של רמב”ם. אבל מה שאתה אומר עדיף ממני, שזו שאלה טובה. מה יכול להיות החידוש? לא יודע.

רק, שאולי בגופא שחור שבאמצע הבית יש שטח מסוים, למה יהיה מקום שמכניסין בו חורים וסדקים? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זה לא שטח. כל החורים וסדקים הם עבודה סיבה, חורים וסדקים. חור זה אומר, אבל לא חתיכת מקום כזה שעושה

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

זה החידוש של הרמב”ם.

אבל זה אצל השכן, קולי עלמא. אין לך אחריות על השכן, וכל אחד יש לו אחריות על הדברים שלו פסול. מה יכול להיות שם החידוש? לא יודע.

או אולי גופא, שחור שבאמצע הבית, שאדם חושב, למה הוא רוצה להיות מקום שמכניסין בו חמץ? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זו לא שאלה, כל החורים וסדקים יש להם מאות תירוצים למה חורים וסדקים. אבל קיר אומר שיש משהו חתיכת מקום כזו שעושה שאני לא אהיה פנוי מחמץ. אוקיי.

הקושיה של בנין עולם

מה אומר בנין עולם? שהוא אומר, הוא אומר את זה כמוך, שמקום שאין ידו מגעת במשנה אחת כתוב שלא צריך בדיקה, פעם אחת שצריך לבטל, למה אכלול את זה? אכניס חמץ. לא צריך להיות לי אחריות על זה. מבטל בליבו זה לא היתר על בדיקת חמץ.

הוא אומר שצריך לבטל בליבו, כי אם זה מקום שמכניסין בו חמץ השאלה היא של מכניסין בו חמץ. ואם הוא מבטל בליבו ואין לו מספיק ביטול כולל בליבו, נראה כאן כל איסורין שבתורה. לא, להפך, לפי מה שהוא אומר מבטל בליבו, זה ביטול כולל שהוא עושה על ביתו.

גדר חיוב בדיקת חמץ

מילא, הפשט של בדיקת חמץ כאן, גדר חיוב בדיקת חמץ, אמרו שאם אתה יודע מקום שיש בו חמץ, לא תסמוך על המבטל בליבו. אם אתה יודע מקום שיכול להיות חמץ, צריך ללכת לבדוק. אם לא, חוזרים למבטל בליבו.

אם כך, מה כתוב כאן חידוש? אני לא מבין מה החידוש. אם כך, כי צריך לבדוק בחורים וסדקים, והחידוש כאן הוא שמקום שאין ידו מגעת צריך גם לבטל בליבו.

אבל הוא אומר שזה בטוח שזה בכלל לא שם. יאמרו, למה אתה לא יוצא עם הביטול הכולל בליבו שאתה הולך לעשות על כל החמץ שלך? למה צריך עוד דבר?

לא יודע, השאלה של הגוי פעם עשתה סנס, כי אפשר לומר שיש קיום נפש, שאלה של שמירת המצווה, כל הסוגיה. אבל הרמב”ם, שלא גורס את החלק, באמת לא ברור מה הוא אומר בפשטות.

רשימת מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

אוקיי, בואו נמשיך. למעשה, הדבר הבא שהולכים לדבר בבירור, לכאורה העליונים והתחתונים, כן? חורי הבית והעליונים והתחתונים. לכאורה הבתים העליונים הם הקומות העליונות, והתחתונים היא הקומה התחתונה, והאמצעי הוא ר’ משה רמב”ם, הלכות חמץ ומצה, בואו נחזור למשנה.

לכאורה הבתים התחתונים והעליונים, זה שייך להיות מרובה אילגא ונדרא, יש מקום סכנה לא לעשות חמץ. הגג והיציע, מה זה יציע? יציע זה המחסן שליד הבית ששמים בו דברים. אוקיי, הגג שלו. הגג. והרפת בקר ולולין ומטבחיים. יש רשימה של מקומות שאין מכניסין להם חמץ.

למה צריך את הרשימה?

למה אני צריך את הרשימה? אני רוצה להבין לבד למה צריך להביא את הרשימה. יש כבר את הכללים, אני רוצה להבין לבד.

תרגום לעברית

הוא מביא כאן כמה פשטים מהגמרא. שיש ענין של אוצרות. ולול של תרנגולים זה אותה מחשבה כמו שהיה קודם, שאצל אונסא דרבנן, מקום שהעופות יגיעו או התרנגולים יגיעו, אתה יכול לחשוב שבעלי החיים יעשו את עבודתם.

אוצרות יין ושמן, שאין דרך להניח שם פת. הגמרא אומרת שהשמש ישאיר את לחמו, כי לא הולכים באמצע הסעודה. כאן הוא אומר דגים גדולים, זה גם אותו דבר, שלא הולכים באמצע הסעודה. בשביל דג קטן הולכים לקחת באמצע הסעודה, אבל דגים גדולים מכינים לפני הסעודה. אין לזה שייכות לחמץ. אם אתה יודע שהכניסו שם חמץ, צריך כן.

אבל אוצרות, כן, אוצרות יין ושמן, אוצרות יין ושמן סתם אינו שייך. אוצרות יין ושמן סתם. כן, שכר מתכוון הוא סתם שכר מתבואה, כי בירה אינו שייך להניח שם. אוצרות יין ושמן סתם, בית המלח, בית השלג, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס. מה זה מוריס? מוריס זה האוכל שנותנים לבעלי חיים, נכון? אה, כן, רוטב של דגים. ציר מוריס שרואים בהלכות, שבהלכות תולעים היה לנו את זה.

גדר של מקומות שאין מכניסין

לכאורה הבתים המצויים, שבאים אליהם, ויוצא בזה, צריכים בדיקה. וסתם אין מכניסין להם חמץ. אני מתכוון, אפשר אפילו להוציא דבר צדדי, שזה חיי יהודי. חיי יהודי זה בית שיש לו תחת, עם עליה, עם יציע, עם רפת, עם בית דגים גדולים, עם אוצרות. לא דירה קטנה. אוקיי. כשיהודי בודק, שלא יכניס שם חמץ, אחד הוא. אין דין שצריך בדיקה כשיודעים שלא הכניסו, אלא כשלא בטוחים צריך לחשוש.

כמו תמיד, ההלכות, הרשימה שעומדת כאן בגמרא, זה סוגיות מסוימות. אתה לא יודע, הוא אומר לך שהדברים הללו הגיוניים כמכניסין. אני מתכוון, היה פעם כלל הלכתי, שלא תחשוב שרק שם שאתה יודע בוודאי, אלא שם שאתה יודע בוודאי שלא אתה פטור. יש מימרא של אמורא שאומר כך, שלא מספיק שאתה יודע בוודאי שלא נשאת חמץ, אתה פטור. אתה פטור רק כשאתה יודע בוודאי שלא.

אבל, מה נפשך, סתם, כמו כל מקום אחר בעולם. אם אתה יודע בוודאי שכן, צריך לבדוק. אם אתה יודע בוודאי שלא, אתה פטור. אם אתה לא יודע, אני מסתכל עליך. אתה סוג מסוים, אתה מקום שרגיל, אתה מכניס שם, אתה לא מכניס. אז אני הולך סתם. וזה המקום שאתה לא מכניס.

הגמרא נכנסת לדין, מה כאן מה, שבית היין לא היה אחד מהמקומות, ולא חשבת עם זה שהשמש הולך להכניס עם לחם. לא חשבו עם השמש.

אז, במילים אחרות… אז, עכשיו באה כל הגמרא מעירובין של העצה. אז, כשזה יותר ברור. אבל התלמוד שלא ברור, יש כאן יותר… זה מקום שצריך בדיקה. אז, לא צריך גדר. נעשה רק רשימה. אז, זה רואים מכשהוא עושה מקומות יותר טובים. אז, כי אפשר כבר לעשות. אז, לא הולכים לעשות רשימה של כל בית עם כל המינים והצורות. אז, אפשר כבר מקווה? אז, כי מכניסין הולך להתחיל משלה, לומר, איך אני לא חושב, כי מה מפריע לך עם השמות שלך? אז, הולכים אחרי זה לבוא דוגמא טובה. אז, בקראי. אז, רק בגלל זה קראי.

חולדה – “אידי דבסר”

אז, ילד גרר, הרי, כל מיני דברים שבאים אליך. אבל כבר אחרי… והמסכתא עושה את זה יסודות, אם אנשים כבר אומרים אז אולי חולדה לקחה. אז, כבר לא. כבר לא! אז, אני אומר החולדה נכנסת מאוד טוב מיד אחרי זה. אז, אמרת שאולי השמות פעם הכניסו. לא, לא, החולדה זה עוד נושא שלם. אז, צדיק, צדיק.

אוקיי. ר’ יהודה, למה השמלחמה צריכה בדיקה. אז, יש חשש אחר בדיקת חמץ. אחר בדיקת חמץ. נכון. למה צריך את כל המקומות האלה? כי אולי הכניסו שם חמץ. אם כך, האם אנשים יכניסו? לא, לא, לא. אז כך הוא יחשוש? תמיד תסגור את הדלת. אבל בגלל מה שעכשיו… אז, עכשיו סיימו לבדוק את החמץ. לא, סיימו לבדוק את החמץ. בדקו למעלה vorbei, מכניסין בו חמץ.

החשש מחולדה

שיש חולדות שהן הופכות הכל למקום שמכניסין בו חמץ. כלומר, הן לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן. הן לוקחות ממקום אחד למשנהו. כלומר, כל העולם נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, וזה כבר יותר מדי. ו”אידי דבסר” זה כלל גדול בהלכה, שכשיש “אידי דבסר” זה נפל.

זו לא טענה כל כך טובה למעשה. למה אי אפשר לומר שלא? איפה שזה סביר, זה סביר. איפה שלא, לא. זו לא טענה כל כך טובה. ההלכה נראה, אפשר לעשות חשבונות הגיוניים, במקום רוב, חזקה, כמה חזק מיעוט היא החולדה.

מחלוקת רש”י ורמב”ן

עכשיו בואו נגיע היום לסוג של, מה זה בכלל “אידי דבסר”? זה דבר פשוט. מה אומרת הגמרא בעירובין? כשאוכלים חלה סמוך לתשעה, כלומר החילוק של מבית לבית הוא מבית לעיר. לא, זה מאוד קשה. למה? כי זה לא clear cut. זה מאוד clear cut, סליחה. למה? כי זה בעיניי. הוא עושה כאן דבר יקרני. מה זה אומר כאן “דבר שאין מכניסין בו חמץ”? זה לא דבר ברור. זה אומר לך שזה אולי משהו שאתה צריך לחשוב, משהו שיכול לקרות. זה רק משהו יום-יומי. יום-יומי אני לא יכול לומר שאני הולך להשאיר את הלחם שלי, כי אולי תבוא חולדה מרחוק.

אוקיי, זה תרגום לסברא האחרת, הסברא השונה. זה משהו המיעוט השכיח. יש לי… יש גם את הגמרא… אה, יש לך פון? אני רוצה לראות שיש מחלוקת. כל השטויות אפשר לראות שם, לא בגמרא שלי. בגמרא שלי הוא מביא שזו באמת מחלוקת, ומעולם לא הייתה מחלוקת. זו באמת מחלוקת בין רמב”ן ורש”י.

רש”י לומד ש”אידי דחשיב” זה, בגלל הזובא דזיבורא, הזובא דזיבורא, צריך ללכת… צריך לסובב כל הלילה. וזה הגיוני ה”אידי דבסר”.

לא, לפי רש”י זה מדבר באמצע הבדיקה או אחרי הבדיקה. ממילא, צריך להיות בפינה. ממילא, צריך להיות בפינה. השאלה… לפי רש”י לא השאלה שיש מקום שמכניסין בו חמץ. לפי רש”י השאלה שאחרי הבדיקה, אולי תבוא חולדה ותיקח למקום שלא נבדק. ממילא הוא אומר, בוא הנה, אתה צריך לסובב כל הלילה, זה אף פעם לא נגמר.

אבל הרמב”ן לומד שהשאלה היא לגבי מקום שמכניסין בו חמץ. החידוש של הפירושים האלה הוא שלא כל מקומות שאין מכניסין בו חמץ יהפכו למקומות שמכניסין בו חמץ בגלל חולדות.

ספיקא דאורייתא וחשש

ולפי זה קשה להבין את הענין של “אידי דבסר”. אפשר ללמוד את כל הדבר עם הסוגיא הברורה של ספיקא דאורייתא. “מקום שמכניסין בו חמץ” פשט שיש חזקה. זה נעשה בשביל הרבנים, כל הדבר הוא בשביל הרבנים. ואחר כך הוא אמר עם הרבנים כך, מה הם אבל הרבנים עכשיו? הרבנים שדיברנו בדאורייתא. הוא אומר כך: כאן יש מקום שמכניסין בו חמץ, פשט חזקה. זה כמו לזר. מקום שאינו מקום שמכניסין בו חמץ, אולי חשש ספק חמץ, ספק דאורייתא. אתה אומר שאפילו שם אולי יש מיעוט, או… לא, לא, לא.

אבל האמת היא שבדאורייתא בספיקא דאורייתא לא אומר שכל אחד יכול לחזור. אלא בגלל שהכניסו את זה, לא בגלל שנתנו לנו דעת. לומדים את ההלכה מזה, גם כי הרמב”ם לומד לגבי בדיקה ההלכה של תענית שומרים, שזה מאוד מעניין. זה עוד צדדי.

אבל על כל פנים, כשיש… לא, ספיקא דאורייתא לא אומר אולי פעם עף כלב, או כלב הביא חלה. זה לא עושה ספיקא דאורייתא. ספיקא דאורייתא אומר כשיש ספק שקול, ואתה לא יכול… whatever it is, זה שקול. ההלכה של חשש היא דין בספק, שלא מתחיל הספק בכלל. אבל אין זה ענין של ספק, כי כל הדבר הוא בשביל הרבנים שיעשו בטוח. אתה אומר שיש ענין של בדיקה? בדיקה אומרת שזה כבר הולך לספק. בדיקה אולי מצווה חדשה. ברגע שזה הולך לספק, אבל זה לא עכשיו המעמד שלנו.

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

בואו נמשיך הלאה. “וחיוב למרוח אחריהם, חמץ שבדקו אחרי בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה”. בואו נראה. “שלא שמעתי מי שבודק, ואולי דהוא סומך על מה שבודק כל הבית כולו”. כן, יש רמב”ם. לתרגם, הוא מאוד חושש שצריך לבדוק פעם ראשונה. כי אתה רואה התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי”. אז פעם אחת גררת שם, יש פחד שהשאירו. למה לא לומר שהגמרא שם מדברת על האורחים, אין שאלה, שם יש בדיקה. כי שם יש רוב פת.

“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. הוא חושש באמת שיש חשש שהשאירו. תראה, לא אגיד לך שלא היה לי מהיד הראשונה של ההרמוניה, כי יש לי את המצב הספציפי.

סוגיא של עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

דובר 1: הרמ”א פסק שעכבר לפארר, עכבר שיותר מסתובב עם הילדים, אותו צריך לעקוב היטב. מה זה אומר לעקוב? השאלה היא איך אוכלים.

אגב, תינוק הוא כעכבר בידו, לא בפיו. הוא נולד, והגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו, זה מאוד מעניין. לא, הגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, בדיוק בגלל זה שאנחנו יודעים שלהיכנס עכבר, מה שזה, צריך לחפש רק. תינוק הוא כעכבר בפיו, עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה באמת סתם כך לפארר.

הוא מביא את המגן אברהם שאומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורים מכל הדבר. השאלה היא מה זה אומר לפארר? הרמ”א לומד לפארר בשעת אכילה. זה משאיר פירורים.

דובר 2: לא, לא, לא, בטח. מה זה העכבר שאותו דבר, אבל רחוק?

דובר 1: אני לא בטוח. אבל זה מעניין, אני רואה שאתה משנה את התינוק לבידו, כי הוא לא הולך מהפה, ובגלל זה יש לו יד.

דובר 2: בשולחן ערוך, כן, תינוק מהקיקור וסיץ.

דובר 1: אבל זה אומר שבידו אומר הפריבילג’ לבחון משהו.

דובר 2: כן, כן. כי זה הוקר קל כזה. יותר כי זה לא אינסולי מהנקאלא.

דובר 1: אוקיי, אתה לא צריך להכניס את זה לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

דובר 1: נכנס לבית בדוק, הילד נכנס לבית בית בדוק, והוא נכנס לבית הבדוק. למדנו את זה. או כך, שאם הוא מצא פירורין, אינו צריך לבדוק.

דובר 2: אני לא מבין מה זה הפירורין, האם זה פתיתים? מה זה אומר, הוא ראה שמישהו אכל שם? או אולי הוא נכנס למקום שקל להיות מחומץ?

דובר 1: אם אתה רואה שיש crumbs, crumbs זה רמז שיכול גם להחזיק בתוכו. זו הנקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

דובר 1: ואם יש לך שני ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידעינן אי חמץ נטל אי מצה נטל, ונכנס לבית הבדוק, צריך לבדוק, שהכל קבוע כמחצה על מחצה.

אף על פי שיש רוב מצה, אבל במקום שהוא נכנס, השאלה היא על המקום קבוע. השאלה אינה על הציבורין, השאלה היא על הבית, האם יש שם. ממילא מסתכלים על הבית, והבית הוא הקביעות, וזה מחצה על מחצה.

אם אתה הולך פשוט עם הרוב, היה צריך להיות שזה רוב, שזה כשר, שזה רוב מצה. אבל מאחר והשאלה היא על הבית, והבית הוא המקום קבוע, לא, זה לא אמת.

דובר 2: נכנס לבית הבדוק, זה לא מה שעוסק בי. המקום קבוע הוא הציבורין. אני מתכוון שהקביעות היא תמיד מאיפה לקחו. אתה הולך עם השאלה.

דובר 1: נכון, נכון, נכון, נכון. ממילא המקום קבוע הוא הציבורין, ממילא מסתכלים כאילו היה חצי וחצי.

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

דובר 1: כאן יש נקודה גדולה, שהראב”ד מתווכח והוא אומר שהרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. יכול להיות שהרבנן מחמירים על כל הספיקות. כי הרבנן, כל הענין של בדיקה, אני לא יודע אם שייך שהראב”ד יאמר “צריך ביטול”. ביטול הוא ענין מהתורה, ובדיקה היא מהרבנן. שתי השיטות הן מהרבנן.

שיטת הרבי — בדיקת חמץ היא לגבי ספק

דובר 1: שיטת הרבי היא כמו הראשונים ומפרשים אחרים. הוא רוצה את הפשט, שבאמת מכיוון שבדיקת חמץ היא העיקר ספק, צריך לומר שכל הרעיון של בדיקת חמץ אינו לגבי הספיקות. זה רק על החמץ שהכנסת כסדר. הבדיקה אומרת שתסיר את הספיקות. הספיקות הם ממש, וזה הטעם של הבדיקה.

זה בדיוק אמת, כי ברגע שאתה עושה בדיקת חמץ הכל ספק, כי אתה לא חושב שיש חמץ. אתה מחפש חמץ שאולי יש.

דובר 2: נכון, אבל הספק שהתורה מדברת אינו חמץ שאתה אומר שבוודאי יש. זה מדבר על כל חמץ שאתה חושב שאולי יש.

דובר 1: אבל ברגע שחז”ל הוסיפו את הענין של, הענין של בדיקה, הם עשו משהו שזה לא רק, אפילו לא, כאן הוא מדבר על הוודאי, אבל זה different thing, מה שאתה אומר.

דובר 2: אני לא מבין מה אתה אומר כאן. לגמרא יש ספק, הגמרא אומרת שלא יסמכו על ביטול, יש ספק. נו, מה השאלה?

דובר 1: אתה צודק שיש ספק, כי אני לא יודע אם יש בכלל לחם.

דובר 2: נכון. מקום שהכניסו בו חמץ, מה זה אומר מקום שהכל חמץ?

דובר 1: לא, בוודאי יש חמץ.

דובר 2: זה גם, כלומר, כאן לכאורה שני דברים אחרים, אחד זה, יש שני דברים, אבל יש, צריך לבדוק מקומות שיודעים שיש חמץ ולא להסתמך על הביטול.

דובר 1: לא, צריך לבער, ולא לסמוך על ביטול. אחר כך יש עוד דבר, שאפילו לא יודעים שיש חמץ צריך לחפש. אלו שתי הלכות אחרות שאתה רואה את התוספות כאן כל הזמן.

דיון — חיוב ביעור וחיוב בדיקה

דובר 2: אני לא יודע איך לא עומד כאן חיוב הביעור מהרמב”ן. זה עומד, אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, היה מצווה של ביטול. היה מצווה של ביעור.

דובר 1: הדברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, דברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, יש את ההוצאה, יש שני דברים נוספים. זה, אם היה תורה לא היה ההיתר של ביטול בכלל.

זה, אפשר ללמוד בשני אופנים, יכול להיות שהתורה אומרת רק, זה כמו, זה לא חיוב בדיקה. אין חיוב בדיקה, יכול להיות שכן, היה חיוב בדיקה, כי כולי האי ואולי חמץ הוא חיוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק, כמו שעומד בראשונים.

תרגום לעברית

אפשר ללמוד את כל זה שאם היה איזושהי חזקה, שמקום שהכניסו בו חמץ יש חזקת חמץ, ממילא החזקה אומרת שאינו בטל ברוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי שלא תהיה חזקת חמץ.

אני לא יודע, אני אומר חידושים. אני אומר לך שעומדים שני דברים, יכול להיות שעומד כאן, אם לא היה ביטול היו צריכים לבער. בדיקה היא עוד דבר שלישי.

הרמב”ם מתכוון לומר שהרמב”ן מחלק בין שני הדברים. אם לא היתה בדיקת חמץ היו צריכים לבער הכל, לא היו צריכים לחפש. הם דברים אחרים.

על כל פנים ההלכה היא שאם בא עכבר והוא לקח מהמקום נכון? הוא לקח ואנחנו לא יודעים, הוא נכנס לבית שאנחנו יודעים שהוא בדוק, כאן אומרים שהוא קבוע, וממילא זה מחצה על מחצה ספק, אז מה? שיש חמץ בבית, צריך לבדוק אותו שוב.

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

דובר 1: מה אם יש “שני ציבורים ושני בתים”? שלא רק שיש ספק באיזה ציבור, אלא גם בבתים.

דובר 2: לא, “אחד בדוק ואחד שאינו בדוק”, “ושני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “בדק את הבדוק ומצא בו חמץ”, “הרי זה חושש”, “שמא חמץ זה הוא אותו חמץ שהיה בציבור”, “ואם כן הרי הבדוק חזר לחמצו”, “וצריך לבדוק פעם שניה”, “שאין כאן קבוע”.

דיון — מדוע אין כאן קבוע?

דובר 1: נכון, אם השאלה היא על הבית, אין קבוע. אם השאלה היא מאיזה צד הוא לקח, אפילו הרוב נגד זה, זה כמו “דבר שיש לו מתירים”, “תשעה של חמץ ואחד של מצה”, “הרי זה קבוע”, “הרי זה כמחצה על מחצה”. כן?

דובר 2: לא. האם הלך אחר רוב, או שצריך ללכת אחר רוב? כי מה שלא הלך זה “כל קבוע”, הולכים אחר רוב.

דובר 1: אה, זה ספק שקול, ויש עוד ספק חדש בבית, איזה בית כן יש. יש ספק חדש כאן. זה הספק היחיד שיש כאן. מבין את הספק? כאן למעשה, אם זה ספק מאיזה ערימה הוא לקח, זה נקרא קבוע, צריך להיות “ברוב וצריך לבדוק”. אם זה ספק לאיזה בית הוא נכנס…

דובר 2: נכון, מה ההבדל? זה “ספק ספיקא”?

דובר 1: לא, זה לא ספק ספיקא. לא כתוב כאן שזה ספק ספיקא. כתוב שהרוב כאן, ואין כאן קבוע, צריך ללכת אחר רוב.

דובר 2: אבל יש רוב שיש לי חמץ בבית שלי?

דובר 1: כאן אין קבוע, אין כאן רוב.

יסוד הגמרא — “שאני אומר”

דובר 2: אבל נראה שהוא… זה באמת בא… הוא מסביר שהגמרא אומרת שהכן עצמו נפל לכן, ואין קבוע.

דובר 1: לא לא לא, אבל הוא אומר שהחמץ החמצי הגיע לבית החמצי. הוא שואל כבר, לא, אומר כבר כאן הרמב”ם, אומר כבר המחבר כאן את החילוק, באמת. הרמב”ם אומר, זה נותן המפרשים, אי אפשר… הרמב”ם אומר על הרגע, אי אפשר, הרמב”ם אומר ש… שני ציבורים… “שאני אומר”, כן! הגמרא אומרת זאת באמת.

הגמרא אומרת, “שני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “ואמרו לו שני עכברים”, “האחד נטל חמץ והאחד נטל מצה”, “ואין ידוע איזה מהם נכנס לבית הבדוק”, “הרי זה כמי שלא בדק”. “שאני אומר”, “שאני אומר”, “שאני אומר”, “קבוע”, “שאני אומר”, כן, בדיוק. זה הכל בנוי על “שאני אומר”. הקב”ה אוהב את היהודים, והוא עושה מקרה, הגמרא אומרת “דרבנן”, אומרים “שאני אומר”. יוצא שהרבנים, מה שהם סומכים על הדבר הזה.

הרמב”ם אומר אבל לא כך. הרמב”ם אומר שזה לגמרי קבוע. אני לא יודע, זה מאוד מצחיק. אני מנסה לחתוך עם הבוטן, וגם אצל המורה. הראשון, המקרה הראשון שונה.

דובר 2: כן, זה מובן. אבל מה המקרה השני? זה אסור, זה שקול כאן.

דובר 1: אמת, המקרה השני הוא, נניח, נשאר לך ריק אחד עשר שני שברים. הלאה, תולים את הקולה, אני לא יודע. צריך להרוג את התשעה, אפילו היו תשעה, תסביר לי את זה.

דובר 2: אמת, כתוב להרוג תשעה ברמב”ם? כתוב ממש ברמב”ם הישן הלכה פשוטה.

דובר 1: אה, הוא מראה שם, אתה יודע מה הפשט שם? הוא אומר שהראב”ד שיטתו שקבוע ודאי הוא, ותולה להקל. הרמב”ם אומר שאין כאן קבוע. הרמב”ם אומר שיש קבוע, זה בא ממקום אחד, ולרמב”ם יש קבוע. רק תולה להקל, כי יש לו ספק בידינו אם דווקא ותולה זה בזה. זה לא כזה שני עומרים, זה חידוש חדש, פשט חדש.

דיון — שיטת הראב”ד

דובר 2: אז מה הראב”ד אומר שזה לגמרי קבוע? במדרש הרי אם הוא היה אומר שזה לגמרי קבוע, לא היה אומר את זה שני עומרים. הוא היה אומר שעושים על נחת, הוא לא אומר שני עומרים. הוא היה אומר שאין כאן קבוע, הרי יש קבוע, זה מה שהראב”ד מפרש שאין קבוע. אבל אין קבוע אצלנו, כי מה שיש כאן…

דובר 1: הדבר שלי הוא הדבר, הוא לא אומר שני עומרים, הוא לא אומר כל דפריש. הוא לא אומר שעושים על נחת.

דובר 2: הוא טוען הרי, יש כאן קבוע.

דובר 1: כן, יש ספק בדין, מאיזו ערימה הוא לקח. הספק הוא גם שוב, זה עוד דבר אחר. כי שני עומרים אומר שיש לך ספק מאיזו ערימה זה בא, איך פוסקים? אומרים מחצה על מחצה, כי יש לך אופן שתהיה ספקא דרבנן.

אבל השאלה היא, מהערימה הרי בא מאחד משני המקומות, אבל אחד משני המקומות הרי אינו קבוע. זה כבר ספק חדש, ספק ספיקא. זו דרך חדשה לגמרי ברמב”ם, שהוא אומר שיש קבוע, הוא אומר שאין כאן ההלכה שצריך להרוג תשעה. כן, יש כאן קבוע.

דובר 2: השאלה היא פלא, זה לא עושה ספק ספיקא, כי למה יש לי ספק ספיקא? יש כאן ספק מאיזה הרוג, יש רק ספק לאיזו עבירה זה נכנס. אבל טוב, זה קבוע ויש עוד ספק.

דובר 1: איי, בדיבור הרגיל מדברים על חבורה, אבל כאן מה שיש קבוע ויש עוד ספק, לא רואים את זה כמו קבוע שהוא מחצה על מחצה? אלא כן, יש כאן ספק ספיקא, זה תמים. כן, לרמב”ם יש שני דינים כאלה.

בכל אופן, בואו נלמד הלאה, נראה מה הפירוש אומר. והסטנדרטים יורדים.

סיום

דובר 1: עוד נקודה רציתי להוסיף, שראיתי חידוש שלא חשבתי שהמילה הזו היא. אחר כך נגיע לשאלות שקיבלנו. אבל הסוגיא קשה וחשובה.

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

דובר 1: מה הסברא? למעשה קביעות לא יכולה להיות, חברה רגילה משלו. אבל כאן שאתה אומר קביעות שצריך להסתמך על זה, לא הולכים לראות את זה כמו קביעות, זה נחת על נחת. אבל, כן, כאן יש לך הרבה תירוצים, אני יודע. כן, יש להם שני דינים כאלה.

יורה דעה, בואו נלמד הלאה, בטבעי, אני מבין מה קורה כאן.

לשון הרמב”ם

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

דובר 1: אחר כך הסוגיא בפסחים להבין מה הם אמרו אז, כי לא יכלו לענות לי. כן, אמרתי שהסוגיא קשה, אבל לפעמים גם.

“המשכיר בית סתם לחבירו” – מה זה? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – למה צריך שמסירת המפתח תעשה את זה קביעות?

שוב, אה, מסירת המפתח רואים. הוא לא לקח מהלה… הוא לא לקח מ… ועוד קצת. לפי זה בא עכבר ולקח חמץ, ואתה לא יודע אם זה נכנס בכלל. את כל הצרות לומדים שם, נכנס מאן עד טרל.

דובר 2: אז מה היה כאן החילוק האמיתי בין יורה דעה אלף ליורה דעה בית? מה יש כאן… אני לא יודע.

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות?

דובר 1: אבל גם את זה, מה שאתה אומר קדוש… זה קדוש… זו מחלוקת. ששלושה ממגידי משנה רוצים להגיד, והוא אומר שזה מתכוון רוב חמץ. צריך פשוט להבין, לא טרנסק, היה רוב מצה, אלא זה מתכוון רוב חמץ.

דובר 2: מה זה פרקטית? אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

למעשה לא יכול להיות. כמה זמן נותנים להכניס? יש סוגיא בבבא מציעא. הוא עומד שם. אתה יודע, שלושים יום, או בפרק המפקיד, כן, נותנים להכניס בפרק הזה.

חידוש: בדיקה היא מצווה – לכן מוחלים

דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק” – הייאוש בעלים הוא כנראה ככר בפיו. אמרו, הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אתה אומר, הוא נכנס ברשות. איך אתה אומר שהוא נכנס ברשות?

אוקיי, זה תלוי, הרי עשית קודם את ההערה הנכונה, מה שאמרת. אוקיי, זו התוצאה של… אל תעשה עכבר חדש. זה אותו דבר, אתה יודע, הרי יש שאלה, הקב”ה, מה חסר לו עכבר יותר או פחות? אני לא יודע. אני חושב שיש עניין של ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אני חושב שיש מידה, תלוי.

אבל מה הטעם בכלל לעשות חידוש חדש? זה אותו סיפור. הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. נכנס עכבר, כן, נכנס עכבר וככר בפיו, ייאוש בעלים שוב אינו מועיל לו, וככר בפיו אינו מועיל לו. אז הככר הוא כבר, כן, עכבר.

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

דובר 1: נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר, מישהו שהוא חבר טוב עם הנחש שיכול לשלוף אותו? למה? כי זו סכנה, או כי זה כבר מקום סכנה, זו מלחמה?

נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. אתה לא צריך להביא מישהו שהוא חבר שישלוף אותו. חבר מתכוון למביא נחשים.

דובר 2: אה, זו סכנה? חייב אני אפילו כשהוא לא מביא נחשים?

דובר 1: כן, הוא אמר שהוא לא מדבר על מביא נחשים. כן, משהו לא עושים. הוא לא מחויב.

דובר 2: מה כתוב כאן? כן, מה הסכנה? כמו קודם, מה ההבדל בבית לגוי לא צריך… אין חייב, זו טרחה.

דובר 1: תוספות אומר, הטרחה דרבנן, אין כאן סכנה. אני חושב שחכמים דרבנן, זו סכנה, זה עולה לך כסף בגלל זה, כי תצטרך לשלם לחברים. אני לא יודע, לא ראיתי משמעות כזו.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

דובר 1: אוקיי, בקיצור, כאן חוזר עוד הלכה. בעצם, יש כאן עוד הלכה אחרת. בעצם, הרמב”ם, לרמב”ם יש הגדרה אחרת עם ההלכה. ההלכה צריכה לפיו להיות, המבואר, שהוא נפל בפסח והוא בא לאכול. הרמב”ם לא אמר את הדבר שיש חשש שמא יבוא לאכלה.

כוח המשיכה – זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך

דובר 1: בואו נראה, אני אומר שבו מי בבשמי הקורא, כי אומרים כוח משיכה, זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך. גם מה שיכנס נטל העליונה, ואין מבטל מלמטה ובצדדיה, כי אנחנו מאמינים מאוד בכוח משיכה.

כי פשוטה היא שיטת הישיבה, דתפוח נבט דארייזא מבוטל עם הלוקמה. זה התבטל. זה נעשה בקפול, צריך לבדוק, ויש אומרים כלזבורג עשה מחבר דבר בלאו? נעשה אחר מה שיש לחזק בשבעה הרב גדולים מנהגים בטל ומבוטל.

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

דובר 1: כי הנה, מה שמצלצל שם, הנה, ומתכננים להוציא, מחבר דבר. אוי, שליחה הצה, שיהיו שני מקומות וחוט של בצק ביניהם, אמרו חכמים אין מוציאין לחות עם התלמידה, מחבר דבר. מה קורה כשנאמר גדול כזית, כי משאירים אחד מחבר דבר.

מדברינו אנו למדים בראיה מלמעלה, על ובצדדיה, אפילו שמינו נטל החוט אחד תלמידה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.

דובר 2: תודה לך.

דובר 1: כן, לפעמים לוקח אדם הולך לקיר, ומגרד לעצמו קצת סאר, ועושה מזה מחבר דבר. הם עניים מספיק.

כדי בליעה – מתי זה מקבל טומאה

דובר 1: גם אם יש ביניהם, אם יש, אם יש, אם אפשר לא לא כך… שאפשר לומר למתחיל. גם אם יש ביניהם, אם יש כשיש בין קו חוט. אם הם רחוקים אחד מהשני, זה לא הולך להיות מקבל טומאה.

כך ביניהם אם הם כדי בליעה. או… נו, תמיד, מדברים הרי לכתחילה על דחוס. דחוס שהוא קרוב, אפילו צריך לקחת שאיווה צריך להיות עם חוט, ורע עם חוט. אבל דחוס שהוא רחוק מאתיים מקל… אה… לא ממש, זה לא כך.

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

דובר 1: אלה הלכות חדשות, לא מכומשט גם ניצן חמץ, אלא הוא יכול לומר כמו איזה חמץ חייב. חמץ… איזה חמץ. נכון?

דובר 2: מעניין. זה כאילו כשהם לא ענו על השאלה הבסיסית. זה אומר כאן מקומות שצריך לבדוק, אבל… נניח, אני יודע שיש כאן חמץ.

דובר 1: מעניין. חמץ ממש שלושה רבעים אחרי אחד בלילה. הא?

דובר 2: השאלה היא לא אם אתה יודע שיש כאן חמץ.

דובר 1: כן כן, אני יודע שיש כאן חמץ בשמי הקורא, השאלה היא האם צריך לבדוק לפני זה, זה אומר להוציא. הדבר השני שצריך לומר כאן. כן, תקנת חכמים אומרת שצריך לבדוק. והוא הולך לבטל והוא הולך להוציא את החמץ, לא תמיד הוא מחויב.

מתי חייבים בבדיקה

דובר 1: מתי הוא מחויב? כשזה דבר שהולך ליפול, או אם זה דבר שהולכים להשתמש בו לפעמים, וכן הלאה. אם לעולם לא הולכים להשתמש בזה, וזה פחות מכזית… כן?

דובר 2: נכון שהולכים ללמוד? נכון שהולכים ללמוד?

דובר 1: למה אתה כל כך שמח? אתה עייף, אתה רוצה להיכנס שזה נכון? טוב. זה תמיד לא דבר טוב.

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם

דובר 1: “המשכיר בית סתם לחבירו, סתם,” זה אומר בלי לומר מה מצב הבית, “איז על המשכיר לבדוק,” כי כן, יהודים… יש מי שאומרים שיהודים עושים את המצווה בזמנה, אבל בעצם לכל בית יש חזקה שהוא חמצי. אבל יש מי שאומרים שיהודי ישר, זו הגמרא, זה כאן סתם, ואני לא יודע את הלשון. אבל אני מסכים שאבל אם יש קטן בבית, דקניא, הרי הוא בחזקת נקי. אבל סתם בית, על המשכיר לבדוק. מהקצות, הסתם מדרבנן, ורבנן מאמינים לקטן, נורא דרבנן, יש קטן שאין בדעתו לבדוק. כן, לא תינוק בן שנתיים, מדברים על ילד קטן, או ילד גדול.

“המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל עבודתו, איז על המשכיר לבדוק.” כי זה עדיין זמנו, קרה חיוב הבדיקה, ואפילו הוא כבר לא גר בבית, “על השוכר לבדוק.” מסירת המפתח אומרת דין קנין, זה אומר, זה כבר לא שלו.

“המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, מפני מקח טעות.” אפילו מן הדין הוא מחויב, מה המקח טעות שהוא הולך עכשיו לצטרך לשלם כסף? לא, מה היה כאן מקח טעות? כאן אין מקח טעות, זו מצווה. כי זה לא כל כך קשה, אדם לא כל כך כועס שהוא צריך לבדוק, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. שם הוא כנראה מוחל, הוא רוצה הרי לעשות את המצווה.

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

דובר 1: אוקיי, “היוצא בספינה והיוצא בשיירא,” מעניין, כאילו תופסים את זה ביחד, כאילו מה? זה לא אותו דבר. אוקיי. “היוצא בספינה והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום,” שילמד היטב, כי חיוב הבדיקה מתחיל תוך שלושים יום. “קודם שלושים יום,” צריך לבדוק את הבית, כי הוא הולך להיות בפסח חזרה לערב פסח. למה? “שאין אדם מניח ביתו ריקם, פן יארענו דבר.” ממילא צריך להשאיר את הבית מוכן.

קושיא: למה לא עוזרים השלושים יום?

דובר 1: מעניין, שהוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח, לא עוזרים השלושים יום. הפשט הוא, השלושים יום הם חיוב. זה חיוב כי זה מהזמן שיש חיוב בדיקה. אבל אתה יודע, יש דרך לחזור, אז יש חיוב בדיקה.

דובר 2: נכון, קודם כל יש חיוב בדיקה. בדיוק. למה? אחד הולך לחזור ושם הוא בודק. הוא חוזר באותו לילה.

דובר 1: נכון. אבל אחד הוא אנוס, הוא נאלץ לנסוע למקום שיודעים שהוא יחזור ברגע האחרון. הוא אנוס, הוא אנוס. הוא אנוס.

דובר 2: אם יש אונס. כן.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

דובר 1: אם אחד הוא אנוס, אחד נשאר מאחור, וממילא יש אונס, פשוט שאם יש איפשהו חמץ הוא יתבטל ויהיה משומש כעצים, ואין כאן אונס, אומר הגליון מהרש”א, שזו הסיבה שהוא לא חייב. כל שכן כאן, שאחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח לאשתו ולילדיו, כי אולי לא יוכל להיפטר מהחמץ.

לכאורה ממילא, אחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח, הרי הוא לא הלך, הרי הוא אנוס, הוא לא יכול לבדוק, הרי הכל בדיוק כמו קודם.

דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגת החיים

דובר 2: אה שמע. אתה יודע, יש עולם שלם בזה. כתוב איך האדם אוכל. כן. זה עניין. התקנות נעשו לאנשים שיש להם עבדים ושפחות שדואגים לכל, שהם לא אנשים שמתייגעים. כמו שהם הולכי גדולים, כך הם. כן.

דובר 1: אתה אומר דבר טוב. הם ראו את זה? זה דבר טוב. יהודי צריך להיות לו, לא שהוא צריך לעבוד פסח אחר פסח. הם ראו, אה, הם היו בפינה, היו להם אחריות גדולות יותר שלא מתייגעים. השם ירחם. שטויות. פעם אחד היה לו את התאוות.

דובר 2: הא? עוד מין?

דובר 1: להיפך, אני לומד עם הארידרהאלט. אבל העיקר הוא ישוב הדעת, זה לא הכסף. כסף הוא כלום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום משיעור הלימוד: הלכות חמץ …

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

פשט: אסור להתחיל ללמוד לפני בדיקת חמץ, כי עלול להיסחף ולפספס את הזמן.

חידושים:

—

ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים

לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”

פשט: צריך לבדוק בחורים ובסדקים עד היכן שהיד מגיעה.

חידושים:

—

ה. מקום שאין ידו מגעת – ביטול בלבו

פשט: מקום שלא מגיעים אליו ביד, צריך לבטל בלב.

חידושים:

—

ו. חצר שאין צריך בדיקה

פשט: חצר שעופות אוכלים בה את החמץ לא צריכה בדיקה, אבל צריך להיזהר שלא להכניס חמץ חדש.

—

ז. מקומות שאין מכניסין בהם חמץ – רשימה מהמשנה

פשט: אלו מקומות שבדרך כלל לא מכניסים בהם חמץ, ולכן אינם צריכים בדיקה.

חידושים:

2. סברות הגמרא לכל מקום:

– לולין של תרנגולים – לדעת חכמים, מקום שבעלי חיים באים, אפשר לסמוך שיעשו את עבודתם (לאכול את החמץ).

– אוצרות יין ושמן – שאין דרך להניח שם פת.

3. [דיגרסיה – חיי יהודי:] בית יהודי היה בעל תחת, עלייה, יציע, רפת, בית דגים, אוצרות – לא דירה קטנה.

—

ח. חולדה – “אידי דבסר”

מחלוקת רש”י ורמב”ן:

חידוש נוסף: הרמב”ם לומד לגבי בדיקה את ההלכה של תענית (שומרים) – אבל זה לא מבוצע.

—

ט. אחרי הבדיקה – חשש שהשאירו / עכברים גררו

—

י. כישופים בבדיקת חמץ

—

יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין

עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו

נכנס לבית הבדוק — אם מוצא פירורין

—

יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל

השגת הראב”ד — צריך בדיקה או צריך ביטול?

—

יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק

2. מקבל טומאה: אם חוט של בצק מחבר, זה מקבל טומאה ככלי אחד.

3. רחוק זה מזה: אם החתיכות רחוקות זו מזו (לא “כדי בליעה”), זה לא מקבל טומאה ולא מחובר.

4. פחות מכזית: אם זה פחות מכזית ולעולם לא ישתמשו בזה, הוא לא תמיד חייב להוציא.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ

הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”

דובר 1:

השאלה על הלשון “הרי הוא כעפר”

למי זה לא נעשה חמץ? כי אין לך חמץ. הוא אמר שעליו לא יהיה חמץ, והוא לא יפחד.

הטעם של “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת

רמה למעלה, רמה למטה. אומר אותו דבר, הוא לא חושב שזה חמץ, אין לו חמץ. זה “בליבו שאין לו חמץ”.

תשביתו ודעת

הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים

דובר 1:

זמן הבדיקה – בלילה דווקא

המעלה של אור הנר – פירוש עמוק יותר

לא ללמוד לפני בדיקת חמץ

הקשר לאור הנר

בדיקת חמץ כתלמוד תורה

הלכה ד: אור הבדיקה

דובר 1:

המעלה של נר – ממוקד על מקומות ספציפיים

אור החמה בדיעבד

חצר שאין צריך בדיקה

דובר 1:

הלכה ה: בדיקה עד מקום שידו מגעת

דובר 1:

דיון: למה עד מקום שידו מגעת?

אז מה אמרתם, אתם יודעים למה לא צריך לבדוק באמצע? כי לא יכולים להגיע עם היד. זה לכאורה חמץ שאין לו תחושה.

כישוף בבדיקת חמץ

בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה

חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו

זה החידוש של הרמב”ם.

הקושיה של בנין עולם

גדר חיוב בדיקת חמץ

רשימת מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)

למה צריך את הרשימה?

למה אני צריך את הרשימה? אני רוצה להבין לבד למה צריך להביא את הרשימה. יש כבר את הכללים, אני רוצה להבין לבד.

תרגום לעברית

גדר של מקומות שאין מכניסין

חולדה – “אידי דבסר”

החשש מחולדה

מחלוקת רש”י ורמב”ן

ספיקא דאורייתא וחשש

חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים

“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. הוא חושש באמת שיש חשש שהשאירו. תראה, לא אגיד לך שלא היה לי מהיד הראשונה של ההרמוניה, כי יש לי את המצב הספציפי.

סוגיא של עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב

עכבר לפארר — כעכבר בפיו

דובר 2: לא, לא, לא, בטח. מה זה העכבר שאותו דבר, אבל רחוק?

דובר 1: אני לא בטוח. אבל זה מעניין, אני רואה שאתה משנה את התינוק לבידו, כי הוא לא הולך מהפה, ובגלל זה יש לו יד.

דובר 2: בשולחן ערוך, כן, תינוק מהקיקור וסיץ.

דובר 1: אבל זה אומר שבידו אומר הפריבילג’ לבחון משהו.

דובר 2: כן, כן. כי זה הוקר קל כזה. יותר כי זה לא אינסולי מהנקאלא.

דובר 1: אוקיי, אתה לא צריך להכניס את זה לבית בדוק.

נכנס לבית הבדוק — דין קבוע

דובר 1: אם אתה רואה שיש crumbs, crumbs זה רמז שיכול גם להחזיק בתוכו. זו הנקודה.

שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה

דובר 1: נכון, נכון, נכון, נכון. ממילא המקום קבוע הוא הציבורין, ממילא מסתכלים כאילו היה חצי וחצי.

מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול

שיטת הרבי — בדיקת חמץ היא לגבי ספק

זה בדיוק אמת, כי ברגע שאתה עושה בדיקת חמץ הכל ספק, כי אתה לא חושב שיש חמץ. אתה מחפש חמץ שאולי יש.

דובר 2: נכון, אבל הספק שהתורה מדברת אינו חמץ שאתה אומר שבוודאי יש. זה מדבר על כל חמץ שאתה חושב שאולי יש.

דובר 2: אני לא מבין מה אתה אומר כאן. לגמרא יש ספק, הגמרא אומרת שלא יסמכו על ביטול, יש ספק. נו, מה השאלה?

דובר 1: אתה צודק שיש ספק, כי אני לא יודע אם יש בכלל לחם.

דובר 2: נכון. מקום שהכניסו בו חמץ, מה זה אומר מקום שהכל חמץ?

דובר 1: לא, בוודאי יש חמץ.

דיון — חיוב ביעור וחיוב בדיקה

תרגום לעברית

שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע

דובר 1: מה אם יש “שני ציבורים ושני בתים”? שלא רק שיש ספק באיזה ציבור, אלא גם בבתים.

דיון — מדוע אין כאן קבוע?

דובר 2: לא. האם הלך אחר רוב, או שצריך ללכת אחר רוב? כי מה שלא הלך זה “כל קבוע”, הולכים אחר רוב.

דובר 2: נכון, מה ההבדל? זה “ספק ספיקא”?

דובר 1: לא, זה לא ספק ספיקא. לא כתוב כאן שזה ספק ספיקא. כתוב שהרוב כאן, ואין כאן קבוע, צריך ללכת אחר רוב.

דובר 2: אבל יש רוב שיש לי חמץ בבית שלי?

דובר 1: כאן אין קבוע, אין כאן רוב.

יסוד הגמרא — “שאני אומר”

דובר 2: אבל נראה שהוא… זה באמת בא… הוא מסביר שהגמרא אומרת שהכן עצמו נפל לכן, ואין קבוע.

דובר 2: כן, זה מובן. אבל מה המקרה השני? זה אסור, זה שקול כאן.

דובר 2: אמת, כתוב להרוג תשעה ברמב”ם? כתוב ממש ברמב”ם הישן הלכה פשוטה.

דיון — שיטת הראב”ד

דובר 1: הדבר שלי הוא הדבר, הוא לא אומר שני עומרים, הוא לא אומר כל דפריש. הוא לא אומר שעושים על נחת.

דובר 2: הוא טוען הרי, יש כאן קבוע.

בכל אופן, בואו נלמד הלאה, נראה מה הפירוש אומר. והסטנדרטים יורדים.

סיום

המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה

המשכיר בית לחבירו

יורה דעה, בואו נלמד הלאה, בטבעי, אני מבין מה קורה כאן.

לשון הרמב”ם

פשט: מסירת המפתח כדין קנין

דובר 1: אחר כך הסוגיא בפסחים להבין מה הם אמרו אז, כי לא יכלו לענות לי. כן, אמרתי שהסוגיא קשה, אבל לפעמים גם.

“המשכיר בית סתם לחבירו” – מה זה? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – למה צריך שמסירת המפתח תעשה את זה קביעות?

דובר 2: אז מה היה כאן החילוק האמיתי בין יורה דעה אלף ליורה דעה בית? מה יש כאן… אני לא יודע.

חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות?

דובר 2: מה זה פרקטית? אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”

חידוש: בדיקה היא מצווה – לכן מוחלים

נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר

נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. אתה לא צריך להביא מישהו שהוא חבר שישלוף אותו. חבר מתכוון למביא נחשים.

דובר 2: אה, זו סכנה? חייב אני אפילו כשהוא לא מביא נחשים?

דובר 1: כן, הוא אמר שהוא לא מדבר על מביא נחשים. כן, משהו לא עושים. הוא לא מחויב.

דובר 2: מה כתוב כאן? כן, מה הסכנה? כמו קודם, מה ההבדל בבית לגוי לא צריך… אין חייב, זו טרחה.

בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם

כוח המשיכה – זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך

מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם

מדברינו אנו למדים בראיה מלמעלה, על ובצדדיה, אפילו שמינו נטל החוט אחד תלמידה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.

דובר 2: תודה לך.

דובר 1: כן, לפעמים לוקח אדם הולך לקיר, ומגרד לעצמו קצת סאר, ועושה מזה מחבר דבר. הם עניים מספיק.

כדי בליעה – מתי זה מקבל טומאה

איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית

דובר 1: אלה הלכות חדשות, לא מכומשט גם ניצן חמץ, אלא הוא יכול לומר כמו איזה חמץ חייב. חמץ… איזה חמץ. נכון?

דובר 1: מעניין. חמץ ממש שלושה רבעים אחרי אחד בלילה. הא?

דובר 2: השאלה היא לא אם אתה יודע שיש כאן חמץ.

מתי חייבים בבדיקה

דובר 2: נכון שהולכים ללמוד? נכון שהולכים ללמוד?

דובר 1: למה אתה כל כך שמח? אתה עייף, אתה רוצה להיכנס שזה נכון? טוב. זה תמיד לא דבר טוב.

היוצא בספינה והיוצא בשיירא

לשון הרמב”ם

תוך שלושים יום – קודם שלושים יום

קושיא: למה לא עוזרים השלושים יום?

דובר 2: נכון, קודם כל יש חיוב בדיקה. בדיוק. למה? אחד הולך לחזור ושם הוא בודק. הוא חוזר באותו לילה.

דובר 2: אם יש אונס. כן.

גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל

דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגת החיים

דובר 2: הא? עוד מין?

דובר 1: להיפך, אני לומד עם הארידרהאלט. אבל העיקר הוא ישוב הדעת, זה לא הכסף. כסף הוא כלום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Learning Session: Laws of Chametz and Matzah – Rambam

—

A. Nullification of Chametz – “And Consider It as Dust”

Language of the Rambam: “And consider it as dust, and place in his heart that there is no chametz in his possession at all, and that all chametz in his possession is like dust, and is worth nothing.”

Simple Meaning: The nullification of chametz consists of thinking that the chametz is like dust, and holding in one’s heart that one has no chametz at all.

Novel Points:

1. The Metaphor of “Like Dust”: What does the Rambam mean by “like dust”? The joke is mentioned (from Minhag Sofrim) that people say “dust is not chametz, but chametz is dust” – but the true meaning is the opposite: one must make chametz like dust. The application: everyone knows there is dust in their house, but no one cares about the dust. That’s how one should relate to chametz – one may know it’s there, but one doesn’t reckon with it at all.

2. “Like Dust” – Not Ownerless, Rather Mindset: The reason for “like dust” is not like Tosafot who understands it as ownerless, rather it means that he doesn’t reckon with the chametz – he has in his mind that it’s not his, it doesn’t exist for him. This is “and place in his heart that he has no chametz.”

3. Tashbitu and Mindset: If the reason for the commandment of “tashbitu” (from the Torah) is that your mind shouldn’t be involved in business with chametz, then if someone goes into a business and his mind is involved in business – how is this tashbitu? The answer: “Tashbitu” essentially has to do with mindset – everything in the human world revolves around mindset. As the verse says: “For the earth shall be full of the knowledge of God as the waters cover the sea.”

—

B. Searching for Chametz from Rabbinic Law – The Obligation, the Time, and Candlelight

Language of the Rambam: From rabbinic law there is a commandment to search for chametz in hiding places and to check and remove it everywhere, and this must be at night, on the evening of the fourteenth, because at night everyone is found in their homes, and candlelight is good for searching.

Simple Meaning: The Sages enacted that one should actively search for chametz, and this must be on the night of the 14th of Nissan, because then one is at home and a candle is good for checking.

Novel Points:

1. Three Elements of the Rabbinic Enactment: (a) One should do actual work – searching and removing, not just nullification in the heart; (b) It must be at a specific time – the evening of the 14th; (c) It must be at night specifically.

2. Candlelight is Good for Searching – A Deeper Meaning: The advantage of a candle at night is not just because one sees – during the day one also sees. The novelty is that a candle (like a flashlight) has an extra power to illuminate specific corners and places that during the day with natural light one actually doesn’t see as well. The light is focused – it shines into holes and cracks, which the sun and moon cannot do because they are “too big.”

3. Moon, Sun, Torch – Why Not: “One does not search by moonlight, by sunlight, or by torchlight, but only by candlelight” – the verse “The candle of God is the soul of man” is mentioned. The advantage of a candle is that it can enter into holes and cracks, while the sun and moon cannot penetrate into narrow places.

4. Sunlight After the Fact: Rava’s position – “Even though its light is great, one does not search by sunlight.” The Yerushalmi says “It shows disrespect to the sun in the upper story” – there is an aspect of dishonor, not just a practical matter. It is discussed whether after the fact one can search during the day – Shmuel’s position is mentioned that there are certain after-the-fact situations, such as when one didn’t search at night.

—

C. Not Learning Before Searching for Chametz

Language of the Rambam: “A person is obligated to review his studies with concentration, lest he be drawn after his learning and be prevented from searching at its proper time.”

Simple Meaning: One may not begin learning before searching for chametz, because one can get caught up and miss the time.

Novel Points:

1. Rabbeinu Manoach’s Interpretation: Even reading Scripture (not just in-depth study) is forbidden before searching, because even when reading one gets caught up. This is a novelty – one would have thought that only in-depth study is a problem, but Rabbeinu Manoach says that even simple reading can cause one to forget.

2. The Connection to Candlelight: The prohibition to learn before searching has to do with the candle. In those times, when a person came home from work and lit a candle, his first instinct was to sit and learn by the candle. The Sages come and say: The candle of the night of the 14th you should use for searching for chametz, not for study.

3. Rabbeinu Yonah’s Explanation: “The Sages required the Rabbis to use candlelight at the time of evening” – and the reason is “Great is study that one sacrifices oneself for the commandment” – a great scholar can sacrifice himself for his study and forget the commandment.

4. Simple Jews Don’t Have This Problem: The entire concern is only for scholars – simple Jews who don’t study in depth don’t have the concern that they will get caught up.

5. [Digression: Searching for Chametz as Torah Study]: The process of searching for chametz itself is also a type of Torah study – one deals with laws, one asks questions (what is kitniyot? what are fruits?), one states practical halachic rulings.

—

D. Searching Up to Where His Hand Reaches – Holes and Cracks

Language of the Rambam: “Therefore one must search the holes and cracks up to where his hand reaches.”

Simple Meaning: One must search in holes and cracks up to where the hand reaches.

Novel Points:

1. Why Only Up to Where His Hand Reaches? Seemingly this is simple – if one cannot reach, one cannot search. The novelty: Chametz that lies deeper than where the hand reaches is in any case not chametz that one can reach – it’s as if it doesn’t exist for the person.

2. Holes and Cracks – Not a Space: “Holes and cracks” are not proper places/spaces – they are holes, not a piece of space where one normally brings in chametz. Therefore there is a question why one must search there at all.

—

E. A Place Where His Hand Does Not Reach – Nullification in His Heart

Simple Meaning: A place where one cannot reach with the hand, one must nullify in one’s heart.

Novel Points:

1. The Binyan Olam’s Question: If a place where his hand does not reach doesn’t require searching (as stated in a Mishnah), why should one include this in chametz? One shouldn’t have responsibility for it – nullification in the heart is not a leniency regarding searching for chametz, but a separate obligation.

2. The Definition of the Obligation to Search for Chametz: If one knows a place where there is chametz, one should not rely on nullification in the heart – one must go search. If one knows a place where there might be chametz, one must also search. But if not, one goes back to nullification in the heart. The question remains: What is the novelty regarding a place where his hand does not reach, if one is certain there is nothing there? Why is one not fulfilled with the general nullification that one makes on all chametz?

—

F. A Courtyard That Does Not Require Searching

Language of the Rambam: A courtyard that does not require searching, because birds are commonly found there and eat all chametz that falls – but one must make sure not to bring chametz there, because if one brings it in one will forget to remove it.

Simple Meaning: A yard where birds eat the chametz doesn’t require searching, but one must make sure not to bring in new chametz.

—

G. Places Where One Does Not Bring In Chametz – List from the Mishnah

Language of the Mishnah: Upper rooms and lower rooms, the roof, the balcony, cattle pen, chicken coops, slaughterhouses, wine and oil storehouses, salt house, snow house, large fish house, wood house, olive press house.

Simple Meaning: These are places where one doesn’t usually bring in chametz, and therefore they don’t require searching.

Novel Points:

1. Why Do We Need the List? We already have the general rules (places where one brings in/doesn’t bring in). The answer: The list comes to teach that one shouldn’t think that only where one knows for certain that one brought in chametz must one search. On the contrary – one is only exempt when one knows for certain that one did not bring in. The list gives examples of places where one can be certain that not.

2. Reasoning from the Gemara for Each Place:

– Chicken coops – According to the Rabbis, a place where animals come, one can reckon that they will do their job (eat the chametz).

– Wine and oil storehouses – It is not customary to place bread there.

– Large fish – One prepares them before the meal (not in the middle), therefore one doesn’t go there with bread. Small fish – On the contrary, one goes to take them in the middle of the meal, but this has no connection to chametz.

3. [Digression – A Jew’s Life:] A Jew’s house had a lower level, upper level, balcony, cattle pen, fish house, storehouses – not a small apartment.

—

H. Weasel – “Too Broad”

Question: If weasels (mice) drag chametz from one place to another, doesn’t the entire world become a “place where one brings in chametz”? This is “too broad” – when a concern is too wide, it falls through.

Dispute Between Rashi and Ramban:

– Rashi learns: “Too broad” speaks during or after the search. The question is: After one has already searched, perhaps a weasel will come and drag chametz to a place that is already searched. To this one says: You will have to turn around all night, it will never end – this is the “too broad”.

– Ramban learns: The question is about a place where one brings in chametz itself – the novelty is that not all places where one doesn’t bring in chametz become places where one brings in chametz because of weasels. According to this it’s difficult to understand the “too broad” – one can learn the entire thing from the clear sugya of biblical doubt.

Novelty Regarding Biblical Doubt: “Biblical doubt” doesn’t mean that perhaps once a dog flew in with a challah – that doesn’t create a doubt. Biblical doubt means an equal doubt. A mere concern that something can happen is not a doubt – nothing begins. The entire matter of searching in places where one doesn’t bring in is a rabbinic law, not from the Torah.

Another Novelty: The Rambam learns regarding searching the law of fasting (guards) – but this is not carried out.

—

I. After Searching – Concern That One Left Over / Mice Dragged Away

The matter of requiring a second search – if after the search there is a concern that mice dragged away chametz. Tosafot writes “unless mice definitely distributed it” – once one dragged around there, there is a fear that one left it over.

—

J. Witchcraft in Searching for Chametz

Novelty: The Rambam brings the law of “lest the gentile say I performed witchcraft on him” – that one should not search in a gentile’s house because of witchcraft. Perhaps the Rambam held that this is only a law that is relevant when the gentile actually fears witchcraft – in the Rambam’s times perhaps the gentiles didn’t have such fear, but in the time of the Sages yes.

—

K. A Mouse That Entered a Searched House – Like a Mouse in Its Mouth, Crumbs

A Mouse That Took Chametz — Like a Mouse in Its Mouth

Novelty: A baby (small child) is like a mouse in his hand, not in his mouth — he is born and doesn’t carry in his mouth. But a mouse is like a mouse in its mouth, because it carries it simply to transport (it drags it). The difference between a baby and a mouse is that with a baby it means “in his hand” — he has the privilege to hold things, because it’s a light burden.

The Rema rules that a mouse that is more involved with children/crumbs, one must follow carefully — that is, one must pay attention to how one eats. The Magen Avraham says that one must make sure there are enough crumbs from the entire thing.

Entered a Searched House — If He Finds Crumbs

The Law: If a mouse entered a searched house (a house that was already searched), and one finds crumbs — one doesn’t need to search. Crumbs is a hint that it may also contain chametz, but it’s not enough to obligate a new search.

—

L. Two Piles — One Chametz and One Matzah, and a Mouse Came and Took

Language of the Rambam: If there are two piles, one of matzah and one of chametz, and a mouse took and one doesn’t know whether it took chametz or matzah, and it entered a searched house — one must search, because anything fixed is like half and half.

Novelty — Where is the “Fixed”? The question is not on the house (where it entered), but on the place from where it took — that is, the piles are the fixed place. Because the rule of “fixed” always goes according to where one took it from. Therefore, even though there is a majority of matzah (two piles of matzah against one of chametz), one views it as half and half, because fixed is like half and half.

Hasagat HaRaavad — Requires Searching or Requires Nullification?

The Raavad disputes the Rambam. The Rambam says “requires searching”, but the Raavad says “requires nullification”. It is asked: Nullification is a matter from the Torah, and searching is rabbinic — both positions are rabbinic, what is the difference?

The Difference Between Searching and Removal: There are two separate things: (1) One should search places where one knows there is chametz and not rely on nullification — this is removal; (2) Even where one doesn’t know there is chametz, one must search for it — this is searching. Tosafot makes this distinction regularly. The Ramban is mentioned: Even if there were no nullification from the Torah, there would be a commandment of removal. The Divrei Yosef says there are two things as the Ramban says.

An Approach: One can learn that a place where one brought in chametz has a presumption of chametz, and the presumption says that it’s not nullified by majority from the Torah, therefore you must search in order to remove the presumption of chametz. (This is recognized as a new reasoning.)

—

M. Two Piles and Two Houses — One Searched and One Not Searched

Language of the Rambam: If there are two piles (one chametz, one matzah) and two houses (one searched, one not searched), and one searched the searched one and found chametz — one is concerned, because perhaps the chametz that one found is the same chametz from the pile, and if so the other (unsearched) house has returned to its chametz, and requires a second search — because there is no fixed here.

Novelty — Why Is There No Fixed? If the question is on the house (which house did the mouse bring into), there is no fixed — because the mouse moved, it’s “separated” (anything that separates, separates from the majority). But if the question is from which pile it took, it is indeed fixed.

The Gemara’s Foundation — “I Can Say”: The Gemara says “I can say” — one can say (attribute) that the chametz mouse entered the chametz house. This is a rule in rabbinic law — rabbinic doubt is lenient, and one says “I can say” to be lenient.

Dispute Between Rambam and Raavad — Whether It’s Fixed

The Rambam’s Position: It is fixed (from which pile it took), but it’s attributing leniently because there is an additional doubt — which house it entered. The Rambam holds that fixed exists, but one can attribute leniently because there is a doubt in our hands.

The Raavad’s Position: The Raavad says that it’s not fixed at all. He doesn’t say “two piles”, he doesn’t say “anything that separates”, he doesn’t say that one makes “upon settling”. His claim is that it’s not fixed with us.

Novelty — A New Way in the Rambam: The Rambam’s position is a new approach — he says that it is fixed, but he says not that one must execute (as with nine shops). Because even though it’s fixed (half and half), there is a new doubt — which house it entered. This makes a double doubt: (1) Doubt from which pile it took (fixed = half and half), (2) Doubt which house it entered.

Question: Why is this a double doubt? One only has a doubt of which house it entered — that’s the only doubt that’s relevant. The doubt of which pile is already “fixed” (half and half), and the second doubt (which house) is a separate doubt. In a normal situation one speaks of a group, but here — where it’s fixed with another doubt — one doesn’t view it as a simple fixed half and half, but it’s a double doubt for leniency.

—

N. One Who Rents a House to Another

Language of the Rambam: “One who rents a house without specification to another – the landlord must search. If before he gave him the key the fourteenth arrived – the landlord must search. Once he gave him the key – the renter must search. One who rents a house with the presumption it’s searched and it’s found not searched – the renter must search.”

Simple Meaning: When one gives away an apartment to rent, the obligation to search depends on who has the responsibility when the obligation to search comes in. “Without specification” means without stating what the status of the house is.

Novel Points:

1. “Without Specification” – Presumption of Chametz: A house without specification has a presumption that it’s chametz-filled, therefore it’s on the landlord to search. There is a position that Jews perform commandments in their time, but the main point is that a house without specification – the landlord must search.

2. Giving the Key = Law of Acquisition: When the landlord has already given over the key, it’s a law of acquisition – that is, it’s no longer his, and the obligation to search falls on the renter.

3. With Presumption It’s Searched and Found Not Searched – Why Not a Mistaken Purchase? The renter must search, and one doesn’t say it’s a mistaken purchase (which would exempt the renter). The reasoning is: Searching for chametz is not so difficult, a person is not angry about it – on the contrary, he has gratitude because it’s a commandment. Therefore he is presumably forgiving about it, because he wants to fulfill the commandment.

—

O. One Who Goes Out on a Ship and One Who Goes Out in a Caravan

Language of the Rambam: “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan – within thirty days is obligated to search, before thirty days doesn’t need to search.”

Simple Meaning: Someone who goes away on a journey – if he goes away within thirty days before Pesach, he must search before leaving.

Novel Points:

1. Thirty Days – An Obligation to Search, Not Just a Time Frame: The distinction is: within thirty days the obligation to search begins. Before thirty days there is not yet any obligation.

2. When He Returns: If he will return before Pesach eve, he must search when he returns – “a person doesn’t leave his house empty.” He must leave the house prepared for Pesach.

3. Force Majeure – When He Cannot Return: If someone is forced and cannot return, he is exempt. The Gilyon Maharsha is brought: If there is chametz in the house, it will become nullified, and this is the reason why he is not obligated.

4. [Digression: Enactments of the Sages and the Life Ladder:] The enactments of the Sages were made for people who had servants and maids who take care of everything – not for people who wander around. The main thing is peace of mind, not money – “money is nothing.”

—

P. Nine Piles of Matzah and One of Chametz

Simple Meaning: Nine piles of matzah and one pile of chametz, when something fell in.

Novel Points:

1. Dispute in Interpretation: Three of the Maggidei Mishnah want to say it means a majority of chametz, not like the simple meaning that it’s a majority of matzah.

2. A Mouse Entered a House with a Loaf in Its Mouth: When a mouse comes into a house with a piece of bread in its mouth – despair of the owner (the homeowner gives up) doesn’t help, because “since it entered with permission” – it entered with permission (into the house).

3. A Snake Entered a Pit – Not Obligated to Bring an Expert: An “expert” means a snake-catcher. One is not obligated to bring one. Tosafot says: It’s a rabbinic burden, not a danger. Others mean: It’s a danger, and it costs money – one must pay the expert.

—

Q. Dough in the Cracks of the Kneading Trough / A Thread of Dough

Novel Points:

1. A Thread of Dough Between Them – Connects the Matter: When there is a thread of dough between pieces, it connects them together and one must remove it.

2. Receives Impurity: If the thread of dough connects, it receives impurity like one vessel.

3. Far from Each Other: If the pieces are far from each other (not “the amount of a swallow”), it doesn’t receive impurity and is not connected.

4. Less Than an Olive’s Bulk: If it’s less than an olive’s bulk and one will never use it, he is not always obligated to remove it.

📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah – Nullification of Chametz and Search for Chametz

Law 2: Nullification of Chametz – “And Consider It as Dust”

Speaker 1:

The Rambam begins, “And consider it as dust, and place in his heart that there is no chametz in his possession at all, and that all chametz in his possession is like dust and is worth nothing”.

The Question on the Language “It is Like Dust”

The question is the language, “it is like dust.” I always say, there’s a joke in the custom of scribes that people say that dust is not chametz, but chametz is dust, like dust. It’s not chametz, one needs to do the opposite, one needs to make chametz like dust. That’s the meaning of the Rambam.

For whom does it not become chametz? Because you don’t have any chametz. He said that there shouldn’t be any chametz, and he shouldn’t have any fear.

The Reason for “Like Dust” – Not Hefker, Rather Daas

I saw that the reason for “it should be like dust” is not according to Tosafos that he had from hefker (ownerless property), but rather what? That he doesn’t reckon with it, he’s absolutely certain that this is not… “lo yera’eh” (it shall not be seen), it wasn’t seen, but there’s something in the head.

Just as everyone knows that in his house there is dust, but no one cares about the dust. There are people who ask about streets and all dust, I also have chametz, where do I have dust? I know that I have dust, but I don’t care about it. Because I saw it, and it can even be that one might go with the chain, one should have in mind a bit of dust under his house, the lower part is a building of his house.

A level up, a level down. You say the same thing, he doesn’t think that it’s chametz, he doesn’t have any chametz. That is “in his heart that he has no chametz.”

Tashbitu and Daas

Why does it make sense? Because if the reason for the mitzvah is “tashbitu” (you shall remove), which is from the Torah, that the removal should be through your mind not being in business, and you went into the store and your mind is in business, then how is tashbitu fulfilled? But tashbitu should mean by definition that the word tashbitu has more to do with daas (knowledge/awareness) than not. Everything in the world has to do with daas at the end of the day. I mean to say, everything in the human world. “They shall not hurt nor destroy in all My holy mountain, for the earth shall be full of the knowledge of Hashem, as the waters cover the sea”. As if from daas, I mean. Yes?

Law 3: Search for Chametz from the Rabbis

Speaker 1:

Okay, from the Rabbis there is a mitzvah, not just, uh, one must die rather than transgress, but one should do actual work, to search for the chametz in hiding places and to check and remove in every place. That’s one thing from the Rabbis.

Another thing from the Rabbis, what is there? That it has a specific time. It’s like a positive commandment, like something that one does. Not just that one should be exempt from all this, but one should do it at a specific time, in a specific manner. One should actually search for it, and not search to actually remove it. It’s not enough that one shouldn’t rely on the nullification in the heart, when one removes it one shouldn’t be actually exempt.

Time of the Search – Specifically at Night

Another thing is that it must be at night, and it must be specifically at night. It must be on the night of the fourteenth. Why? Because then the person is at home. It is at night all people are found in their homes. The light of the candle is good for searching.

This is a very interesting law, because the light of the candle is good for searching, one must do it at night, but one could do it during the day. But then one is not at home.

The Advantage of Candlelight – A Deeper Explanation

But I think there’s another aspect, that is the light of the candle is good for searching, that I think I learned a year ago, that during the day one sees everything, but there’s such an extra power of shining a light on certain places, and during the day you don’t see as well as when you look with a flashlight in the corners. One clearly sees that there’s an aspect to learn from this. There is such a thing, that one can, yes, if there’s enough sun one can light. There’s such a piece of Pesach lechatchilah (ideally).

Why must one do this during the day? Yes, so no, that’s how I understand it. There’s something to investigate, it says differently, but I suspect it’s simpler and more powerful to say it this way. One must certainly think about it, because one sees that it’s very true.

Not Learning Before Searching for Chametz

There’s one difficulty in the Midrash at the end of Yonah the Prophet, it’s very… no, no, it’s very correct. What does a Jew do? What does it mean to say that when one says that a Jew must remove chametz, one must remove chametz? What does it mean? To say that one shouldn’t go to the study hall? What’s different? What’s different here? There are people at that time. Does one go to the study hall, and what’s the rest of the night? One goes to the study hall to learn. Establishing a study session, that’s also an answer. I’ll say it again. Ah, a very good expression, yes. Not to give such a lecture. A Jew doesn’t give lectures. He makes a study hall, we learn. A study hall. He says the language like this: “They gather little by little by candlelight in the study hall”.

“A person is obligated to refrain from his studies at that time, lest he be drawn after his learning and be prevented from the search at its proper time”. He gives a sermon, he brings… ah, by the way, here is Rabbeinu Manoach with his powerful explanations, I’ve already forgotten the name. That it says in the Gemara, he has a fixed practice that every night he learns at home, he should learn after the search, not before the search. Why? Because he says that even to read, to read which means Scripture, because even when he learns Scripture, he finishes and becomes absorbed.

A fool may go to the study hall, hear the lecture, hear the sermon. Perhaps he may… he doesn’t give a sermon, he has nothing to learn, but perhaps he may read. Because reading doesn’t take time, he has anyway a… He says that he must read. Okay, it’s the same question. If he’s alone, is a scholar, even a chapter of Psalms he shouldn’t learn, because he won’t finish. It’s a question.

The Connection to Candlelight

I think perhaps that the learning has to do with the candle. We know that one learns by candlelight, yes? What question? One learns by candlelight. So obviously when a person comes home from work, he goes to sleep. If there’s a candle, he sits down to learn, yes? If he decided that he can spend the money, he has a candle, he sits down to learn. That’s the Gemara. The first thing he does with a candle is to think, “I’ll sit down to learn a page of Gemara, a Mishnah, a law.” The Gemara comes and says, “No. The candlelight of the search, use it for learning for searching for chametz.”

So, in the Mishnah it says as a preparation for the law that if it’s a non-Jew one shouldn’t because of witchcraft. So, it could be that this is the entire law. Why should the Rambam bring not the end? Why should we even know this part? The part is apparently not so important to bring a novelty. And the words he says, “to such an extent.” The second Rambam that he says under witchcraft, because it’s a law. No, the word is “lest the non-Jew say I performed witchcraft on him”. Yes, yes, fine.

I hold that perhaps the Rambam held that it’s only a law that’s relevant if one knows that a non-Jew is afraid. Today, the non-Jews in the Rambam’s times weren’t afraid of witchcraft. But one was afraid of witchcraft in the names. Ah, I know, one must know.

It’s a good question, because it’s obvious that all the entire Torah is only to where his hand reaches. No, no, no, all the entire Torah is not only to where his hand reaches. To where his hand reaches is searching, and the essence of searching. What’s the one way is there a concept to bring this word? That’s the Rambam’s novelty. But what you’re saying is better than mine, that it’s a good question. What could be the novelty here? I don’t know.

But, that perhaps in essence that a hole in the middle of the house has a certain area, why should it be a place where they bring holes and cracks? Again, all holes, holes and cracks, that’s not an area. All holes and cracks are indeed a work reason, holes and cracks. A hole means it, but not such a piece of place that makes

Searching for Chametz – Places Where They Don’t Bring Chametz, Mouse, and Concerns After Searching

The Rambam’s Novelty – A Place Where His Hand Doesn’t Reach and Nullification in His Heart

That’s the novelty of the Rambam.

But that’s by the neighbor, everyone’s lenient. You don’t need to have responsibility for the neighbor, and each one has responsibility for his own invalid stuff. What could be the novelty there? I don’t know.

Or perhaps in essence, that a hole in the middle of the house, that a person thinks, why would it be a place where they bring chametz? Again, all holes, holes and cracks, that’s not a question, all holes and cracks have hundreds of answers why holes and cracks. But a wall means that there’s such a piece of place that makes it so I shouldn’t be free from chametz. Okay.

The Binyan Olam’s Difficulty

What does the Binyan Olam say? That he says, he says it like you, that a place where his hand doesn’t reach is in one Mishnah it says that one doesn’t need searching, once one needs to nullify, why should I include that? I should divide chametz. I don’t need to have responsibility for that. Nullifying in his heart is not a permission for searching for chametz.

He says that one needs to nullify in his heart, because if it’s a place where they bring chametz, the question is about bringing chametz there. And if he nullifies in his heart and he doesn’t have enough of a comprehensive nullification in his heart, this looks like all prohibitions in the Torah. No, on the contrary, according to what he says nullifying in his heart, that’s a comprehensive nullification that he makes on his house.

The Definition of the Obligation to Search for Chametz

Therefore, the explanation of searching for chametz here, the definition of the obligation to search for chametz, one said that if you know a place where there is chametz, you shouldn’t rely on the nullification in the heart. If you know a place where there could be chametz, you must go search. But if not, one returns to the nullification in the heart.

If so, what novelty is here? I don’t understand what the novelty is. If so, because one must search in holes and cracks, and the novelty here is that a place where his hand doesn’t reach one must also nullify in his heart.

But he says that it’s certain that it’s not there at all. One will say, why aren’t you fulfilled with the comprehensive nullification in the heart that you’re going to make on all your chametz? Why does one need another thing?

I don’t know, the question of the non-Jew once made sense, because one can say that there’s a life concern, a question of guarding the mitzvah, the entire topic. But the Rambam, who doesn’t have that part in his text, is indeed unclear what he says simply.

List of Places Where They Don’t Bring Chametz (Mishnah)

Okay, let’s go further. In practice, the next thing one will speak clearly, apparently the upper and lower ones, yes? Holes of the house and the upper and lower ones. Apparently the upper houses are the upper floors, and the lower ones are the lower floors, and the middle is Rabbi Moshe Rambam, Laws of Chametz and Matzah, let’s go back to the Mishnah.

Apparently the lower and upper houses, it’s relevant to be abundant in fear and vow, there’s a dangerous place not to make chametz. The roof and the balcony, what’s a balcony? A balcony is the storage that’s next to the house where one puts things. Okay, the roof thereof. The roof. And the cattle barn and chicken coops and slaughterhouses. There’s a list of places where they don’t bring chametz.

Why Does One Need the List?

Why do I need the list? I want to understand myself why one needs to bring the list. There are already the principles, I want to understand myself.

He brings here a few explanations from the Gemara

He brings here a few explanations from the Gemara. That there is a concept of a chicken coop. A chicken coop is the same idea as we had before, that by “onsa d’rabbanan” (circumstances beyond one’s control according to the Rabbis), a place where the birds will come or the chickens will come, you can reckon that the animals will do their work.

“Otzarot yayin v’shemen, she’ein darech l’haniach sham pat” (storehouses of wine and oil, where it is not customary to place bread there). The Gemara says that the shamash (sexton) should leave over his bread, because one doesn’t go in the middle of the meal. Here he says large fish, it’s also the same thing, that one doesn’t go in the middle of the meal. For a small fish one goes to take in the middle of the meal, but large fish one prepares before the meal. It has no connection to chametz. If you know that chametz was placed there, then yes, one must.

But storehouses, yes, storehouses of wine and oil, storehouses of wine and oil in general is not relevant. Storehouses of wine and oil in general. Yes, beer he means regular beer from grain, because beer is not relevant to place there. Storehouses of wine and oil in general, the salt house, the snow house, the house of small fish, the wood house, the house of muries. What is muries? Muries is the food that one gives to animals, right? Ah, yes, fish sauce. Tzir muries that we see in halachot, that in the laws of insects we had this.

The Definition of Places Where One Doesn’t Bring In

Apparently the common houses, where one does come in, “v’yotzei bazeh” (and goes out with this), require checking. And generally there is no bringing chametz into them. I mean, one can even extract a side thing, which is a Jew’s life. A Jew’s life is a house that has a cellar, with an upper story, with a balcony, with a cattle shed, with a house of large fish, with storehouses. Not a small apartment. Okay. When a Jew checks, that he shouldn’t bring chametz there, one thing is certain. There is no law that one must check when one knows that one hasn’t, but when one is not sure one must be concerned.

As always, the halachot, the list that stands here in the Gemara, it’s certain topics. You don’t know, he tells you that these things make sense as “machnisim” (places where one brings in). I mean, there was back then a halachic rule, that you shouldn’t think that only where you know for certain, but where you know for certain that not, you are exempt. There is a statement from an Amora who says this, that it’s not enough that you know for certain that you didn’t carry chametz, you are exempt. You are only exempt when you know for certain that not.

However, either way, generally, like every other place in the world. If you know certainly that yes, you must check. If you know certainly that not, you are exempt. If you don’t know, I look at you. You are a certain type, you are a place that is customary, you place there, you don’t place there. So I go generally. And this is the place that you don’t place there.

The Gemara goes into the law, what here what, that the wine house wasn’t one of the places, and you didn’t think about the shamash going in carrying bread. It wasn’t thought about with the shamash.

So, in other words… So, now comes the whole Gemara discussion of the advice. So, when it’s better clear. But the Talmud which is not clear, there is better… This is a place that is checking. So, there shouldn’t be any definition. We should only make a list. So, this one sees from when he is better places that he makes himself. So, because one can already make oneself. So, you won’t make a list of every house with all the types and varieties. So, can you already a mikveh? So, because bringing in will start to rule, saying, how I don’t think, because what fits with your names? So, you’ll still come a good thing. So, occasionally. So, but only therefore occasionally.

Chuldah – “Yedei Basar”

So, a child has dragged away, out, all the types of things that come to you. But one is already after… And the tractate makes this foundations, if people already say then a chuldah (weasel) has perhaps taken. So, it’s already not. It’s already not! So, I say the chuldah comes very well in right after this. So, you said that one perhaps has the names once brought in. No, no, the chuldah is still a whole text. So, righteous, righteous.

Okay. Rabbi Yehuda, shows the war needs checking. So, there is concern after searching for chametz. After checking for chametz. Right. Why does one need all these places? Because perhaps one has made there chametz. If so, will any person think to bring in? No, no, no. So will he be concerned? Always your generation. But because of what is now… Still, so, now one has finished checking for chametz. No, one has finished checking for chametz. One has checked above, finished, “machnisim bo chametz” (one brings chametz into it).

The Concern of Chuldah

That there are chuldot (weasels) that they make everything into a place where one brings chametz into it. That is, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here, they don’t take it here. They take it from one place to a second. That is, the whole world is called a place where one brings chametz into it, and this is already too much. And “yedei basar” (human hands) is a great principle in halacha, that when there is “yedei basar” it’s fallen through.

This is not such a good argument practically. Why can’t one say that not? Where it’s reasonable, it’s reasonable. Where not, not. It’s not such a good argument. The halacha one will see, one can make logical calculations, instead of a majority, a chazakah (presumption), how strong a minority is the chuldah.

Dispute Between Rashi and Ramban

Now let’s come today to the sort of feelings, what has become here simply “yedei basar”? It’s a simple thing. What does the Gemara say in Eruvin? When I eat in challah close to nine, that is the difference from house to house is from house to city. No, it’s very difficult. Why? Because it’s not clear cut. It’s very clear cut, sorry. Why? Because it’s in my eyes this. He does here a precious thing. What does “davar she’ein machnisim bo chametz” (a thing where one doesn’t bring chametz into it) mean? It’s not a clear thing. It tells you that it’s perhaps something that you must think, something a thing that can happen. It’s only something day-to-day. Day-to-day I can’t say that I’ll leave over my bread, because perhaps will come a chuldah from far away.

Okay, it’s certainly to the other reasoning, the different reasoning. It’s something the frequent minority. I have a… There is also the Gemara… Ah, you have a phone? I want to see that there is a dispute. All the foolishness one can see there, not for my Gemara. In my Gemara he brings that this is actually a dispute, and it was never a dispute. It’s actually a dispute between Ramban and Rashi.

Rashi learns that “yedei chashiv” is this, because of the public matter, the public matter, you must go… you must turn a whole night. And this makes sense the “yedei basar”.

No, according to Rashi it’s speaking in the middle of the checking or after the checking. Therefore, you must be in corners. Therefore, you must be in corners. The question… according to Rashi is not the question that there is a place where one brings chametz into it. According to Rashi the question is that after checking, perhaps will come a chuldah and take to a place that is not checked. Therefore he says, come here, you must turn a whole night, it’s never finished.

But the Ramban learns that the question is about a place where one brings chametz into it. The novelty of the one explanation is that it won’t all places where one doesn’t bring chametz into them become places where one brings chametz into them because of chuldot.

Doubt of Torah Law and Concern

And according to this it’s difficult to understand the concept of “yedei basar”. One can learn the whole thing with the clear topic of doubt of Torah law. “A place where one brings chametz into it” is simply that there is a presumption. This has become for the Rabbis, the whole thing is for the Rabbis. And afterwards he said with the Rabbis so, what are the Rabbis now? The Rabbis that one spoke about in the Torah law. He says so: Here is a place where one brings chametz into it, is simply a presumption. It’s like a lazar. A place that is not a place where one brings chametz into it, is perhaps a concern of doubt of chametz, doubt of Torah law. You say that even there is perhaps there a minority, or… No, no, no.

But the truth is that with Torah law by doubt of Torah law doesn’t mean everyone can review. But because one has brought this in, is not because one has given us any knowledge. One learns the halacha from this, is also because the Rambam learns regarding checking is the halacha from fast watchers, which is very interesting. This is still a side thing.

But in any case, when there is… No, doubt of Torah law doesn’t mean perhaps there has flown in once a dog, or a dog has brought a challah. This doesn’t make any doubt of Torah law. Doubt of Torah law means when there is an equal doubt, and you can’t… whatever it is, it’s equal. The halacha of a concern is a law in doubt, that the doubt doesn’t begin at all. But it’s not any concept of doubt, because the whole thing is for the Rabbis that one should make sure. You say that it’s a concept of checking? Checking means that it’s already going into doubt. Checking is perhaps a new commandment. Soon it will go into doubt, but it’s not now our standing.

Concerns After Checking for Chametz – Mice and Differences

Let’s go further. “And obligation to smear after them, chametz that was checked after checking, they need to check a second time”. Let’s see. “That I didn’t hear who checks, and perhaps that he relies on what checks the whole house entirely”. Yes, there is a Rambam. To interpret, he is very concerned to one must check the first time. Because you see the Tosafot writes “but that mice divided it certainly”. So once you have dragged around there, there is a fear that one has left it over. Why shouldn’t one say that the Gemara there speaks about the guests, no question, there is a checking. Because there is a majority of bread.

“And obligation to smear after him that chametz shouldn’t come after checking, they need to check a second time. Even if one finds crumbs in the middle of the house, we don’t pay attention that mice shouldn’t come to a place of garbage, and they are not crumbs, and we rule that it’s not sold at all. But the crumbs close to dough, he returns and checks. If he didn’t find anything, behold this one checks the whole house, he found them in the place where he places them, he doesn’t need checking”. He is afraid actually that there is a concern that one has left over. Look, I won’t tell you that I didn’t have the first hand of the harmony, because I have the specific upstate.

The Topic of a Mouse That Entered a Checked House — Laws of Fixed and Majority

A Mouse Before — Like a Mouse in Its Mouth

Speaker 1: The Rema ruled that a mouse before, a mouse that is more reached with the children, him one must well lead. What does lead mean? Is the question how one eats.

By the way, a child is like a mouse in his hand, not in his mouth. He is born, and the Gemara stands yes on like a mouse in his mouth, it’s very interesting. No, the Gemara stands yes on like a mouse in his mouth. But a mouse is like a mouse in his mouth, actually therefore because we know that to come in a mouse, what it is, one must search only. A child is like a mouse in his mouth, a mouse is like a mouse in his mouth, because he carries it actually generally so before.

He brings the Magen Avraham who says that one must make sure that there are enough crumbs from the whole thing. The question is what does before mean? The Rema learns before during eating. It’s I leave crumbs.

Speaker 2: No, no, no, sugar. What is the mouse that the same thing, but away?

Speaker 1: I’m not like that. But it’s interesting, I see bringing in that you exchange the child for the in his hand, because he doesn’t go from the mouth, and disgusted from this has his hand.

Speaker 2: By the Shulchan Aruch, yes, a child from the honor sits.

Speaker 1: But it means that in his hand means the privilege to hold something.

Speaker 2: Yes, yes. Because it’s a hacker easily such. More because it’s not any inseli from the nkala.

Speaker 1: Okay, you’re not red to bring it to a checked house.

Entered a Checked House — Law of Fixed

Speaker 1: Entered a checked house, the children entered into a house house checked, and he is entered a checked house. We have learned it. Or so, that if he found crumbs, he doesn’t need to check.

Speaker 2: I don’t catch what the crumbs is, is it pieces? What does it mean, he saw that someone has eaten there? Or perhaps he entered into a place that is easy to become chametz?

Speaker 1: If you see that there are crumbs, crumbs is a hint that it can also hold in itself. This is the point.

Two Piles — One Chametz and One Matzah

Speaker 1: And if you have two piles of matzah and one of chametz, and a mouse came and took, and we don’t know if chametz he took or matzah he took, and he entered a checked house, he needs to check, because everything fixed is like half and half.

Although there is a majority of matzah, but in the place where he entered, the question is on the fixed place. The question is not on the piles, the question is on the house, whether there is there. Therefore one looks at the house, and the house is the fixedness, and it’s half and half.

If you go plain with the majority, it should have been that it’s a majority, that it’s kosher, that it’s a majority of matzah. But since the question is on the house, and the house is the fixed place, no, this is not true.

Speaker 2: Entered a checked house, this is not what concerns me. The fixed place is the piles. I mean that the fixedness is always from where one has taken it. You go with the question.

Speaker 1: Right, right, right, right. Therefore the fixed place is the piles, therefore one looks as it would have been half and half.

Dispute of Raavad and Rambam — Needs Checking or Nullification

Speaker 1: Here there is a great point, that the Raavad argues and he says that the Rambam says “needs checking”, but the Raavad says “needs nullification”. It can be that the Rabbis are strict on all these doubts. Because the Rabbis, the whole concept of checking, I don’t know if it’s relevant that the Raavad should say “needs nullification”. Nullification is a concept from the Torah, and checking is from the Rabbis. Both opinions are from the Rabbis.

The Rebbe’s Approach — Checking for Chametz Is About Doubt

Speaker 1: The Rebbe’s approach is like the Rishonim and other commentators. He wants the simple meaning, that actually because checking for chametz is the main doubt, one must say that the whole idea of checking for chametz is not about the doubts. It’s only on the chametz that you have regularly bound up. The checking means that you will remove the doubts. The doubts is actual, and this is the reason for the checking.

This is exactly true, because once you do checking for chametz everything is a doubt, because you don’t think that there is chametz. You search for chametz that perhaps is there.

Speaker 2: Right, but the doubt that the Torah speaks is not chametz that you say that it’s certainly there. It speaks of all chametz that you think that it’s perhaps there.

Speaker 1: But once the Sages added the concept of, the concept of checking, they made something that it’s not only, even not, here he speaks of the certainties, but it’s a different thing, that you are saying.

Speaker 2: I don’t understand what you’re saying here. The Gemara has a doubt, the Gemara says that one shouldn’t rely on nullification, there is a doubt. So, what is the question?

Speaker 1: You are right that there is a doubt, because I don’t know if there is actually bread at all.

Speaker 2: Right. A place where one brought chametz into it, what means a place that everything is chametz?

Speaker 1: No, there is certainly chametz.

Speaker 2: It’s also, that is, here are apparently two other things, one is, there are two things, but there is, one should check places where one knows that there is chametz and not rely on the nullification.

Speaker 1: No, one should remove, and not rely on nullification. Afterwards there is still another thing, that even one doesn’t know that there is chametz one must search for it. There are two other halachot that you see the Tosafot here the whole time.

Discussion — Obligation of Removal and Obligation of Checking

Speaker 2: I don’t know how it doesn’t stand here the obligation of removal from the Ramban. It stands, even if there wouldn’t have been any nullification from Torah law, there would have been a commandment of nullification. There would have been a commandment of removal.

Speaker 1: The Divrei Yosef says that there are two things, as the Ramban says, Divrei Yosef says that there are two things, as the Ramban says, there is the removal, there are two extra things. It’s, if there is Torah there wouldn’t have been the permission of nullification at all.

It’s, one can learn two ways, it can be that the Torah says only, this is like, this is not any obligation of checking. It’s not any obligation of checking, it can be that it’s yes, there would have been an obligation of checking, because all this and perhaps chametz is an obligation from Torah law, therefore one must check, as it stands in the Rishonim.

Translation

One could learn from all this that it would be something like a chazakah, that a place where chametz was brought in has a chazakat chametz (presumption of chametz), therefore the chazakah says that it’s not nullified by majority on a Torah level, therefore you need to check so there shouldn’t be the chazakat chametz.

I don’t know, I’m saying novel ideas. I’m telling you that there are two things, it could be that it says here, if there wouldn’t be bitul (nullification) one would have to destroy it. Bedikah (checking) is still a third thing.

The Rambam means to say that the Ramban distinguishes between the two things. If there wouldn’t be bedikat chametz (checking for chametz) one would have to destroy everything, one wouldn’t have to search. They’re different things.

In any case, the halachah is that if a mouse came and it took from the place, right? It took and we don’t know, it went into a house that we know is checked, there we say it’s kavu’a (fixed), and therefore it’s a mechtzah al mechtzah safek (equal doubt), that what? That there’s chametz in the house, one needs to check it again.

Two Piles and Two Houses — There Is No Kavu’a Here

Speaker 1: What if there are “two piles and two houses”? That not only is there a doubt about which pile, but also about the houses.

Speaker 2: No, “one checked and one not checked”, “and two piles, one chametz and one matzah”, “he checked the checked one and found chametz in it”, “he must be concerned”, “perhaps this chametz is that chametz which was in the pile”, “and if so, the checked one has returned to its chametz state”, “and he needs to check a second time”, “because there is no kavu’a here”.

Discussion — Why Is There No Kavu’a Here?

Speaker 1: Right, if the question is about the house, there’s no kavu’a. If the question is from which pile he took, even according to Rav against this, it’s all “davar she’yesh lo matir” (something that has a permitting factor), “nine of chametz and one of matzah”, “this is kavu’a”, “this is like mechtzah al mechtzah”. Yes?

Speaker 2: No. Did it go according to majority, or should one go according to majority? Because what didn’t go is the “kol kavu’a”, we’ll go according to majority.

Speaker 1: Ah, it’s a safek hashakul (equal doubt), and you have another new doubt in the house, which house yes has. There’s a new doubt here. This is the only doubt that exists. Do you understand the doubt? Here actually, if it’s a doubt from which pile he took, it’s called kavu’a, one needs to have “majority and needs to check”. If it’s a doubt which house he went into…

Speaker 2: Right, what’s the difference? Is it “safek sefeika” (double doubt)?

Speaker 1: No, it’s not a safek sefeika. It doesn’t say here that it’s a safek sefeika. It says that Rav is here, and there’s no kavu’a, one needs to go according to majority.

Speaker 2: But there’s a majority that I have chametz in my house?

Speaker 1: Here it’s not kavu’a, there’s no majority.

The Gemara’s Foundation — “Shani Omer”

Speaker 2: But it seems that he… it actually comes… he explains that the Gemara says that the yes itself fell into the yes, and there’s no kavu’a.

Speaker 1: No no no, but he says that the chametz-ish chametz came to the chametz-ish house. He already asks, no, the Rambam already says here, the Mechaber already says here the difference, actually. The Rambam says, the commentators give me, one can’t… The Rambam says at this moment, one can’t, the Rambam says that… two piles… “shani omer”, yes! The Gemara actually says it.

The Gemara says, “two piles, one chametz and one matzah”, “and they told him two mice”, “one took chametz and one took matzah”, “and it’s not known which of them entered the checked house”, “this is like one who didn’t check”. “Shani omer”, “shani omer”, “shani omer”, “kavu’a”, “shani omer”, yes, exactly. This is all built on “shani omer”. The Almighty loves the Jews, and He makes a case, the Gemara says “derabbanan”, one says “shani omer”. It turns out that the Rabbis, what are they relying on this thing.

But the Rambam doesn’t say this. The Rambam says it’s completely kavu’a. I don’t know, it’s very funny. I’m trying to cut with the bottom, and also with the teacher. The first, the first case is different.

Speaker 2: Yes, it’s understandable. But what’s the second case? It’s forbidden, there’s a doubt here.

Speaker 1: True, the second case is, let’s say, he left you with eleven two pieces. Further, one hangs the leniency, I don’t know. One needs to kill the nine, even if it was nine, explain this to me.

Speaker 2: True, does it say to kill nine in the Rambam? It says right in the old Rambam simple halachah.

Speaker 1: Ah, he shows there, you know what’s the simple explanation there? He says that the Ra’avad’s position is that kavu’a is certainly so, and one hangs leniently. The Rambam says that there’s no kavu’a. The Rambam says that it is kavu’a, it comes from one place, and the Rambam has kavu’a. It’s only hanging leniently, because he has a doubt in our hands whether specifically and hangs this with that. It’s not such two piles, it’s a new chiddush, a new explanation.

Discussion — The Ra’avad’s Position

Speaker 2: So what does the Ra’avad say that it’s completely kavu’a? In the midrash it’s that he should say that it’s completely kavu’a, he wouldn’t have said this two piles. He would have said that one makes it easy, he doesn’t say any two piles. He would have said that there’s no kavu’a, so yes there is kavu’a, this means the Ra’avad that there’s no kavu’a. But there’s no kavu’a by us, because what is there…

Speaker 1: My thing is this thing, he doesn’t say any two piles, he doesn’t say any kol defarish. He doesn’t say that one makes it easy.

Speaker 2: He argues, it is kavu’a.

Speaker 1: Yes, one has a doubt in the law, from which pile did he take. The doubt is also again, it’s still another thing. Because the two piles says that you have a doubt from which pile it came, how does one rule? One says mechtzah al mechtzah, because you have a way you should have a rabbinic doubt.

But the question is, from the pile it came from one of the two places, but one of the two places isn’t kavu’a. It’s already a new doubt, safek sefeika. It’s completely a new way in the Rambam, that he says that it is kavu’a, he says that there isn’t the law that one needs to kill nine. Yes, there is kavu’a.

Speaker 2: The question is a wonder, this doesn’t make a safek sefeika, because why do I have a safek sefeika? One has here a doubt from which pile, one only has a doubt from which mouse it went in. But fine, it’s kavu’a and one has another doubt.

Speaker 1: Hey, in the normal one speaks of a group, but here what is kavu’a and one has another doubt, doesn’t one look at it like a kavu’a which is mechtzah al mechtzah? But yes, there’s a safek sefeika, it’s innocent. Yes, the Rambam has such two laws.

Every house, let’s learn further, we’ll see what the black text says. And the standards are going down.

Conclusion

Speaker 1: Another point I wanted to add, which I saw a chiddush that I didn’t think this word is. Afterwards we’ll come to the questions that we received. But the sugya is difficult and important.

One Who Rents a House to His Friend and One Who Goes Out on a Ship

One Who Rents a House to His Friend

Speaker 1: What’s the reasoning? Actually a kevi’ut (fixedness) can’t be, normal one’s own group. But here where you say a kevi’ut that there you depend on it, they don’t look at it like a kevi’ut, so this is easy upon easy. But, yes, here you have many answers, I know. Yes, they have such two laws.

Yoreh De’ah, let’s learn further, in natural, I understand what’s going on here.

The Rambam’s Language

“One who rents a house without specification to his friend – the renter must check. If before he gave him the key the fourteenth arrived – the renter must check. Once he gave him the key – the tenant must check. One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked – the tenant must check.”

Simple Meaning: Giving the Key Is Like a Kinyan (Acquisition)

Speaker 1: After the sugya in Pesachim to understand what they said then, because one couldn’t answer me. Yes, I said the sugya is difficult, but sometimes also.

“One who rents a house without specification to his friend” – what is this? “If before he gave him the key” – why do you need that giving the key should make this kevi’ut?

Again, ah, giving the key one looks. He didn’t take from that one… He didn’t take from a… And another piece. According to this a mouse came and took chametz, and you don’t know if it went in at all. All these troubles one learns there, in man until terl.

Speaker 2: So what was there the real difference between Yoreh De’ah aleph and Yoreh De’ah beit? What is there… I don’t know.

Chezkat Checked and Found Not Checked – Why Not a Mistaken Purchase?

Speaker 1: But this also, what you say a holy… This is a holy… This is a dispute. That three of the Maggidei Mishneh want to tell, and he says that it means mostly chametz. One needs simple understanding, not transk, been mostly matzah, but it means mostly chametz.

Speaker 2: What’s practical? I don’t know.

Speaker 1: Okay, “One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked – the tenant must check, and it’s not a mistaken purchase.”

In practice it can’t be. How long does one let in to see? There’s a sugya in Bava Metzia. It stands there. You know, thirty days, or the chapter of HaMafkid, yes, one lets in to see in that chapter.

Chiddush: Checking Is a Mitzvah – Therefore One Forgives

Speaker 1: Okay, “One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked” – the despair of the owner is presumably a loaf in his mouth. They said, since he entered with permission, the owner’s despair doesn’t help him. You say, he entered with permission. How do you say he entered with permission?

Okay, this is a dependent, you made the correct comment earlier, which you said. Okay, this is the result of… Don’t go make a new mouse. This is the same, you know, there’s a question, the Almighty, what does He lack one mouse more or less? I don’t know. I think that there’s a matter of the owner’s despair doesn’t help him. I think that there’s a measure, a dependent.

But what’s the reason not to make a new chiddush at all? This is the same story. Since he entered with permission, the owner’s despair doesn’t help him. A mouse entered, yes, a mouse entered with a loaf in its mouth, the owner’s despair no longer helps him, and a loaf in its mouth doesn’t help him. So the loaf is already, yes, mouse.

A Snake Entered a Pit – One Is Not Obligated to Bring a Friend

Speaker 1: A snake entered a pit, one is not obligated to bring a friend, someone who is a good friend with the snake who can drag it out? Because, why? Because it’s a danger, or because this is already a dangerous place, it’s a war?

A snake entered a pit, one is not obligated to bring a friend. You don’t need to bring someone who is a friend who will drag it. A friend means a snake bringer.

Speaker 2: Ah, it’s a danger? Am I obligated even when he’s not a snake bringer?

Speaker 1: Yes, he said that he’s not talking about a snake bringer. Yes, something one doesn’t do. He’s not obligated.

Speaker 2: What does it say here? Yes, what’s the danger? Just like before, what’s the difference by a house to a non-Jew one doesn’t need… not obligated, it’s a burden.

Speaker 1: Tosafot says, the rabbinic burden, it’s not a danger. I think that the Sages rabbinically, it’s a danger, it costs you money for it, because you’ll need to pay for the friends. I don’t know, I haven’t seen such an implication.

Dough in the Cracks of the Kneading Trough – A Thread of Dough Between Them

Speaker 1: Okay, in short, here is back another law. Actually, there’s another law. Actually, the Rambam, the Rambam has another definition with this law. The law according to him should have been, the explained, that it fell on Pesach and he came to eat. The Rambam didn’t say the thing that one fears lest he come to eat it.

Gravity – It Can Fall Down, But Going Up It Doesn’t Go

Speaker 1: Let’s see, I say sit in my spices the reader, because say gravity, it can fall down, but going up it doesn’t go. Also what should enter took the upper, and nullifies from below and from its sides, because we believe very strongly in gravity.

For it is simple the yeshiva’s position, that an apple seed participates with the bite. It became nullified. It became a backfall, one needs to check, and we have those who say Lezburg made a connected thing without? It becomes another what to strengthen with seven the Rav great customs nullified and canceled.

Connected Thing – A Thread of Dough Between Them

Speaker 1: Because aha, what rings there, aha, and one plans to take out, connected thing. Oh, sending the command, be it two places and a thread of dough between them, the Sages said one doesn’t take out loaves with the student, connected thing. What becomes when it’s said a large olive’s worth, because one leaves one connected thing.

From our words we learn with proof from a top, above and from its sides, even if from it took the thread one student, connected thing. We hear from this receives impurity.

Speaker 2: Thank you.

Speaker 1: Yes, sometimes a person takes himself goes into a wall, and scratches out a piece of sore, and makes from this connected thing. Be enough poor.

The Amount of Swallowing – When Does It Receive Impurity

Speaker 1: Also be it be it between them, if it’s, if it’s, if it’s one can’t not sa… this one can say for a starter. Also if it’s be it between them, if be it when it’s between like a thread. If they are far one from the second, this won’t receive impurity.

So between them if they are the amount of swallowing. Or… well, always, one speaks of course from squeezed. Squeezed which is close, even it until take that Eve needs to be with a thread, and an evil with a thread. But squeezed that it’s far a two-hundred piece… ah… not quite, it’s not so by.

What Chametz Is Obligated in Checking – Less Than an Olive’s Worth

Speaker 1: These are new laws, not from Michumesht also sprout a chametz, but he can say just like what chametz is obligated. A chametz… what chametz. Right?

Speaker 2: Interesting. It’s as if when they didn’t answer the basic question. It means here places that one needs to check, but… let’s say, I know that there’s chametz.

Speaker 1: Interesting. Actual chametz three quarters after one at night. Huh?

Speaker 2: The question isn’t if you know that there’s chametz.

Speaker 1: Yes yes, I know that there’s chametz in my spices the reader, the question is whether one needs to check for this, means to take out. The second thing that one needs to say here. Yes, the enactment of the Sages says that one needs to check. And he’ll nullify it and he’ll take out the chametz, it’s not always he’s obligated.

When Is One Obligated in Checking

Speaker 1: When is he obligated? When it’s something that will fall down, or if it’s something that one will sometimes use, and so on. If one will never use it, and it’s less than an olive’s worth… yes?

Speaker 2: Right that one will learn? Right that one will learn?

Speaker 1: Why are you so happy? You’re tired, you want to go in that it’s right? Good. It’s always not a good ring.

One Who Goes Out on a Ship and One Who Goes Out in a Caravan

The Rambam’s Language

Speaker 1: “One who rents a house without specification to his friend, without specification,” it means without saying what the status of the house is, “the renter must check,” because yes, Jews… there are those who say that Jews do the mitzvah in its time, but actually every house has a presumption that it’s chametz-ish. But there are those who say that an honest Jew, this is the Gemara, this is without specification, and I don’t know the language. But I agree that but if there’s a minor in the house, certainly, it has the presumption of being clean. But a house without specification, the renter must check. From the ends, the without specification is rabbinic, and the Rabbis believe the minor, terrible rabbinically, there’s a minor who doesn’t intend to check. Yes, not a baby of two years old, one speaks of a small boy, or a big boy.

“One who rents a house to his friend, if before he gave him the key his work arrived, the renter must check.” Because it’s still his time, the obligation of checking happened, and even though he no longer lives in the house, “the tenant must check.” Giving the key means a law of acquisition, that is, it’s no longer his.

“One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked, the tenant must check, because of a mistaken purchase.” Even by law he’s obligated, what’s the mistaken purchase that he’ll now have to pay money? No, what would there have been a mistaken purchase? Here there’s no mistaken purchase, it’s a mitzvah. Because it’s not so difficult, a person isn’t so angry that he needs to check, he has gratitude because it’s a mitzvah. There he’s presumably forgiving, he wants to do the mitzvah.

Within Thirty Days – Before Thirty Days

Speaker 1: Okay, “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan,” interesting, as if one grabs them together, as if what? It’s not the same thing. Okay. “One who goes out on a ship and one who goes out in a caravan, within thirty days,” he should learn well, because the obligation of checking begins within thirty days. “Before thirty days,” he needs to check the house, because he’ll be on Pesach back on Pesach eve. Why? “Because a person doesn’t leave his house empty, lest something happen to him.” Therefore he needs to leave the house prepared.

Question: Why Doesn’t the Thirty Days Help?

Speaker 1: It’s interesting that he must leave the house prepared for Pesach, the thirty days doesn’t help. The simple explanation is, the thirty days is an obligation. This is an obligation because it’s from the time when one has an obligation of bedikah (searching for chametz). But you know, there is a way to return, so there is an obligation of bedikah.

Speaker 2: Right, first of all there is an obligation of bedikah. Exactly. Why? Because someone is going to return and search there. He returned the same night.

Speaker 1: Right. But someone has a circumstance, he’s planning to travel to a place where he knows he’ll return at the last minute. He’s under duress, he’s under duress. He’s under duress.

Speaker 2: If there is duress. Yes.

Gilyon Maharsha: Duress – Nullified and Voided

Speaker 1: If someone has a circumstance, someone remained behind, and consequently there is duress, it’s simple that if there is chametz somewhere it will become nullified and it will be used as wood, and there is no circumstance, says the Gilyon Maharsha, that this is the reason why he is not obligated. All the more so here, that someone has a circumstance, he doesn’t want to go for Pesach to his wife and children, because perhaps he won’t be able to get rid of the chametz.

Seemingly in any case, someone has a circumstance, he doesn’t want to go for Pesach, so he didn’t go, so he’s under duress, he can’t search, so everything is just like before.

Digression: The Enactments of the Sages and the Life Situation

Speaker 2: Ah listen. You know, there’s a whole world with this. It depends on how the person lives. Yes. It’s a matter. The enactments were made for people who have servants and maids who take care of everything, who are not people who toil. As they are the great travelers, so they are. Yes.

Speaker 1: You’re saying a good thing. Did they see this? That’s a good thing. A Jew must have, not that he must work from Pesach to Pesach. They saw, ah, they were in a corner, they had greater responsibilities which is not toiling. Heaven have mercy. Foolishness. Once someone had those desires.

Speaker 2: Huh? Another type?

Speaker 1: On the contrary, I’m learning with the grandchildren. But the main thing is the yishuv hadaas (settled mind), it’s not the money. Money is nothing.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Learning Sess…

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Simple Meaning: One may not begin learning before searching for chametz, because one can get caught up and miss the time.

Novel Points:

4. Simple Jews Don’t Have This Problem: The entire concern is only for scholars – simple Jews who don’t study in depth don’t have the concern that they will get caught up.

—

D. Searching Up to Where His Hand Reaches – Holes and Cracks

Language of the Rambam: “Therefore one must search the holes and cracks up to where his hand reaches.”

Simple Meaning: One must search in holes and cracks up to where the hand reaches.

Novel Points:

—

E. A Place Where His Hand Does Not Reach – Nullification in His Heart

Simple Meaning: A place where one cannot reach with the hand, one must nullify in one’s heart.

Novel Points:

—

F. A Courtyard That Does Not Require Searching

Simple Meaning: A yard where birds eat the chametz doesn’t require searching, but one must make sure not to bring in new chametz.

—

G. Places Where One Does Not Bring In Chametz – List from the Mishnah

Simple Meaning: These are places where one doesn’t usually bring in chametz, and therefore they don’t require searching.

Novel Points:

2. Reasoning from the Gemara for Each Place:

– Chicken coops – According to the Rabbis, a place where animals come, one can reckon that they will do their job (eat the chametz).

– Wine and oil storehouses – It is not customary to place bread there.

3. [Digression – A Jew’s Life:] A Jew’s house had a lower level, upper level, balcony, cattle pen, fish house, storehouses – not a small apartment.

—

H. Weasel – “Too Broad”

Dispute Between Rashi and Ramban:

Another Novelty: The Rambam learns regarding searching the law of fasting (guards) – but this is not carried out.

—

I. After Searching – Concern That One Left Over / Mice Dragged Away

—

J. Witchcraft in Searching for Chametz

—

K. A Mouse That Entered a Searched House – Like a Mouse in Its Mouth, Crumbs

A Mouse That Took Chametz — Like a Mouse in Its Mouth

Entered a Searched House — If He Finds Crumbs

—

L. Two Piles — One Chametz and One Matzah, and a Mouse Came and Took

Hasagat HaRaavad — Requires Searching or Requires Nullification?

—

M. Two Piles and Two Houses — One Searched and One Not Searched

2. Receives Impurity: If the thread of dough connects, it receives impurity like one vessel.

3. Far from Each Other: If the pieces are far from each other (not “the amount of a swallow”), it doesn’t receive impurity and is not connected.

4. Less Than an Olive’s Bulk: If it’s less than an olive’s bulk and one will never use it, he is not always obligated to remove it.

List of Places Where They Don’t Bring Chametz (Mishnah)

Why Does One Need the List?

Why do I need the list? I want to understand myself why one needs to bring the list. There are already the principles, I want to understand myself.

He brings here a few explanations from the Gemara

The Definition of Places Where One Doesn’t Bring In

Chuldah – “Yedei Basar”

The Concern of Chuldah

Dispute Between Rashi and Ramban

Rashi learns that “yedei chashiv” is this, because of the public matter, the public matter, you must go… you must turn a whole night. And this makes sense the “yedei basar”.

Doubt of Torah Law and Concern

Concerns After Checking for Chametz – Mice and Differences

The Topic of a Mouse That Entered a Checked House — Laws of Fixed and Majority

A Mouse Before — Like a Mouse in Its Mouth

Speaker 1: The Rema ruled that a mouse before, a mouse that is more reached with the children, him one must well lead. What does lead mean? Is the question how one eats.

Speaker 2: No, no, no, sugar. What is the mouse that the same thing, but away?

Speaker 2: By the Shulchan Aruch, yes, a child from the honor sits.

Speaker 1: But it means that in his hand means the privilege to hold something.

Speaker 2: Yes, yes. Because it’s a hacker easily such. More because it’s not any inseli from the nkala.

Speaker 1: Okay, you’re not red to bring it to a checked house.

Entered a Checked House — Law of Fixed

Speaker 2: I don’t catch what the crumbs is, is it pieces? What does it mean, he saw that someone has eaten there? Or perhaps he entered into a place that is easy to become chametz?

Speaker 1: If you see that there are crumbs, crumbs is a hint that it can also hold in itself. This is the point.

Two Piles — One Chametz and One Matzah

Speaker 2: Entered a checked house, this is not what concerns me. The fixed place is the piles. I mean that the fixedness is always from where one has taken it. You go with the question.

Speaker 1: Right, right, right, right. Therefore the fixed place is the piles, therefore one looks as it would have been half and half.

Dispute of Raavad and Rambam — Needs Checking or Nullification

The Rebbe’s Approach — Checking for Chametz Is About Doubt

This is exactly true, because once you do checking for chametz everything is a doubt, because you don’t think that there is chametz. You search for chametz that perhaps is there.

Speaker 2: Right, but the doubt that the Torah speaks is not chametz that you say that it’s certainly there. It speaks of all chametz that you think that it’s perhaps there.

Speaker 2: I don’t understand what you’re saying here. The Gemara has a doubt, the Gemara says that one shouldn’t rely on nullification, there is a doubt. So, what is the question?

Speaker 1: You are right that there is a doubt, because I don’t know if there is actually bread at all.

Speaker 2: Right. A place where one brought chametz into it, what means a place that everything is chametz?

Speaker 1: No, there is certainly chametz.

Discussion — Obligation of Removal and Obligation of Checking

Translation

Two Piles and Two Houses — There Is No Kavu’a Here

Speaker 1: What if there are “two piles and two houses”? That not only is there a doubt about which pile, but also about the houses.

Discussion — Why Is There No Kavu’a Here?

Speaker 2: No. Did it go according to majority, or should one go according to majority? Because what didn’t go is the “kol kavu’a”, we’ll go according to majority.

Speaker 2: Right, what’s the difference? Is it “safek sefeika” (double doubt)?

Speaker 1: No, it’s not a safek sefeika. It doesn’t say here that it’s a safek sefeika. It says that Rav is here, and there’s no kavu’a, one needs to go according to majority.

Speaker 2: But there’s a majority that I have chametz in my house?

Speaker 1: Here it’s not kavu’a, there’s no majority.

The Gemara’s Foundation — “Shani Omer”

Speaker 2: But it seems that he… it actually comes… he explains that the Gemara says that the yes itself fell into the yes, and there’s no kavu’a.

Speaker 2: Yes, it’s understandable. But what’s the second case? It’s forbidden, there’s a doubt here.

Speaker 2: True, does it say to kill nine in the Rambam? It says right in the old Rambam simple halachah.

Discussion — The Ra’avad’s Position

Speaker 1: My thing is this thing, he doesn’t say any two piles, he doesn’t say any kol defarish. He doesn’t say that one makes it easy.

Speaker 2: He argues, it is kavu’a.

Every house, let’s learn further, we’ll see what the black text says. And the standards are going down.

Conclusion

One Who Rents a House to His Friend and One Who Goes Out on a Ship

One Who Rents a House to His Friend

Yoreh De’ah, let’s learn further, in natural, I understand what’s going on here.

The Rambam’s Language

Simple Meaning: Giving the Key Is Like a Kinyan (Acquisition)

Speaker 1: After the sugya in Pesachim to understand what they said then, because one couldn’t answer me. Yes, I said the sugya is difficult, but sometimes also.

“One who rents a house without specification to his friend” – what is this? “If before he gave him the key” – why do you need that giving the key should make this kevi’ut?

Speaker 2: So what was there the real difference between Yoreh De’ah aleph and Yoreh De’ah beit? What is there… I don’t know.

Chezkat Checked and Found Not Checked – Why Not a Mistaken Purchase?

Speaker 2: What’s practical? I don’t know.

Speaker 1: Okay, “One who rents a house with the presumption of being checked and it’s found that it’s not checked – the tenant must check, and it’s not a mistaken purchase.”

Chiddush: Checking Is a Mitzvah – Therefore One Forgives

A Snake Entered a Pit – One Is Not Obligated to Bring a Friend

A snake entered a pit, one is not obligated to bring a friend. You don’t need to bring someone who is a friend who will drag it. A friend means a snake bringer.

Speaker 2: Ah, it’s a danger? Am I obligated even when he’s not a snake bringer?

Speaker 1: Yes, he said that he’s not talking about a snake bringer. Yes, something one doesn’t do. He’s not obligated.

Speaker 2: What does it say here? Yes, what’s the danger? Just like before, what’s the difference by a house to a non-Jew one doesn’t need… not obligated, it’s a burden.

Dough in the Cracks of the Kneading Trough – A Thread of Dough Between Them

Gravity – It Can Fall Down, But Going Up It Doesn’t Go

Connected Thing – A Thread of Dough Between Them

From our words we learn with proof from a top, above and from its sides, even if from it took the thread one student, connected thing. We hear from this receives impurity.

Speaker 2: Thank you.

Speaker 1: Yes, sometimes a person takes himself goes into a wall, and scratches out a piece of sore, and makes from this connected thing. Be enough poor.

The Amount of Swallowing – When Does It Receive Impurity

What Chametz Is Obligated in Checking – Less Than an Olive’s Worth

Speaker 1: These are new laws, not from Michumesht also sprout a chametz, but he can say just like what chametz is obligated. A chametz… what chametz. Right?

Speaker 2: Interesting. It’s as if when they didn’t answer the basic question. It means here places that one needs to check, but… let’s say, I know that there’s chametz.

Speaker 1: Interesting. Actual chametz three quarters after one at night. Huh?

Speaker 2: The question isn’t if you know that there’s chametz.

When Is One Obligated in Checking

Speaker 2: Right that one will learn? Right that one will learn?

Speaker 1: Why are you so happy? You’re tired, you want to go in that it’s right? Good. It’s always not a good ring.

One Who Goes Out on a Ship and One Who Goes Out in a Caravan

The Rambam’s Language

Within Thirty Days – Before Thirty Days

Question: Why Doesn’t the Thirty Days Help?

Speaker 2: Right, first of all there is an obligation of bedikah. Exactly. Why? Because someone is going to return and search there. He returned the same night.

Speaker 2: If there is duress. Yes.

Gilyon Maharsha: Duress – Nullified and Voided

Seemingly in any case, someone has a circumstance, he doesn’t want to go for Pesach, so he didn’t go, so he’s under duress, he can’t search, so everything is just like before.

Digression: The Enactments of the Sages and the Life Situation

Speaker 2: Huh? Another type?

Speaker 1: On the contrary, I’m learning with the grandchildren. But the main thing is the yishuv hadaas (settled mind), it’s not the money. Money is nothing.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה סיכום והבהרה פרק א וב - איסורי והשבתת חמץ

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון מצות תשביתו און בדיקת חמץ לויט רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג'. די הויפט נקודות זענען: דער חילוק צווישן די מצוה מדאורייתא פון ביטול חמץ בלב און די תקנה מדרבנן פון בדיקה און ביעור, די שיעורים פון כזית און חצי זית אין פארשידענע מצבים (דבוק בכותל, מפוזר בבית ובעליה), און די דינים פון ווער איז מחויב צו בודק זיין און ווען (שלשים יום קודם פסח, השכרת בית, הולך לדרך).

⬇ הורדה / Download

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

—

כללי’דיגע הקדמה: סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

דער רמב”ם’ס הלכות חמץ ומצה איז אויפגעבויט אזוי:

– פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאוין, השבתת חמץ, בדיקה)

– פרק ו’ – מצות אכילת מצה

– פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

– פרק ח’ – ליל הסדר

דער רמב”ם ארגאניזירט די מצוות בערך לויט ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבער נישט עקזאקט.

—

פרק א’ – כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ (חזרה)

הלכה א’ – איסור אכילת חמץ

דער רמב”ם פסק’נט אז ווער עס עסט א כזית חמץ בפסח באקומט כרת (במזיד) און חטאת (בשוגג).

פּשט: ס’איז נישטא קיין מיתה בידי אדם (נישט אזוי ווי שבת וואו ס’איז דא סקילה אויך), נאר כרת בידי שמים, און מלקות אויף דעם לאו.

—

הלכה – איסור הנאה פון חמץ

חמץ בפסח איז אסור אויך בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.

פּשט: דער פסוק “לא יאכל” ווערט געדרשנ’ט אז עס מיינט נישט נאר אכילה, נאר אויך הנאה.

חידושים:

– שאלה: צו באקומט מען כרת אויף הנאה פון חמץ אויך, אדער נאר אויף אכילה? דער לשון “הנאה בכלל אכילה” קען מיינען אז ס’איז ממש די זעלבע זאך (און דעמאלטס איז כרת אויך אויף הנאה), אדער אז מ’האט עס נאר צוגעלייגט (און דעמאלטס איז אפשר נאר א לאו אן כרת).

– אין די אחרונים (ביי דעם “בעק”) איז דא א דעה אז הנאה האט אפילו נישט מלקות – ס’איז נאר אן איסור אן עונש. דער שיעור לאזט דאס אן א קלארע רעזאלוציע.

—

הלכה – איסור תערובת חמץ

לויט דעם רמב”ם איז דא אן עקסטערע לאו אויף עסן תערובת חמץ. אבער דער איסור איז נאר ווען מ’עסט א כזית פון דעם חמץ אין דער תערובת.

פּשט: דער רמב”ם האלט אז תערובת חמץ איז שוין נישט “חמץ אליין” – ס’איז א באזונדער לאו.

חידושים:

– אלע אנדערע ראשונים (ראב”ד, רמב”ן) חולקים: זיי האלטן אז אויב מ’עסט א כזית חמץ אין א תערובת, איז דאס ממש אכילת חמץ, נישט א באזונדער איסור פון תערובת. לויט זיי וואלט “תערובת חמץ” געדארפט מיינען עפעס אנדערש (ווייניגער פון א כזית, אדער א טעם), און למעשה פסק’נען זיי אז דער איסור תערובת איז בכלל נישט מדאורייתא, נאר אפשר מדרבנן (מחלוקת תנאים).

—

הלכה – בל יראה ובל ימצא

ס’איז דא א באזונדער איסור צו האבן חמץ בפסח – “לא יראה” און “לא ימצא” – צוויי לאוין. פרטים דערפון קומען אין פרק ד’.

חידושים:

– “לא יראה” אלס הרחקה פון דאורייתא: עס ווערט דיסקוטירט צו “לא יראה” איז א סייג וואס די תורה אליין האט געמאכט כדי מ’זאל נישט קומען צו אכילת חמץ. די מפרשי הפשט לערנען זיכער אז “לא יראה” איז א הרחקה פון אכילה. דער סברא: דו דארפסט נישט דעם חמץ – ס’איז נישט ווי אנדערע איסורים וואו דער חפצא איז ביי דיר פאר אן ערלויבטן צוועק. דעריבער האט די תורה אליין געמאכט א הרחקה.

– “לא יראה ולא ימצא” מיינט נישט “אוינען” חמץ: ווי אין זבחים שטייט – “לא יראה ולא ימצא” מיינט זאלסט עס נישט צעדרייען מיט חמץ, עס זאל נישט נוגע זיין. דער חידוש: “האב נישט חמץ” מיינט “אוין נישט חמץ” – מאך אז עס זאל נישט נוגע זיין.

—

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

די רבנן האבן אסור געמאכט הנאה פון חמץ שעבר עליו הפסח – חמץ וואס איז געבליבן איבער פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.

פּשט: ס’איז א קנס.

חידושים:

– פארגלייך צו מלאכת שבת: ס’איז ענלעך צו דעם דין אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכה וואס מ’האט געטון בשבת.

– דער טעם איז “כדי שלא יעבור עליו בבל יראה” – אז מ’זאל נישט קומען צו האלטן חמץ איבער פסח. ס’איז ווי א “טיקעט” – דער צוועק איז אז מ’זאל נישט עובר זיין.

—

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

מדאורייתא (מפי השמועה) איז אסור צו עסן חמץ פון חצות היום פון ערב פסח, פון דעם פסוק “לא תאכל עליו חמץ.” דער איסור איז נאר אכילה (נישט הנאה), נישט תערובת, נישט בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

– פשט אין פסוק: “לא תאכל עליו חמץ” – דער פשוט’ער פשט פון “עליו” מיינט נישט “בשעת שחיטתו” (ווי די דרשה זאגט). פשט מיינט: ווען מ’עסט דעם קרבן פסח, זאל מען עס נישט עסן מיט חמץ (אזוי ווי “על מצות ומרורים יאכלוהו” – “על” מיינט צוזאמען מיט, ווי א סענדוויטש). דער רב שרירא גאון האט אזוי געלערנט. דאס איז נאר פשט, נישט הלכה.

– מדרבנן האט מען צוגעלייגט: אכילה איז אסור פון סוף שעה רביעית (צוויי שעות פריער ווי חצות), וועגן חשש פון “יום המעונן” (מ’זאל נישט טועה זיין אין דער צייט). דער רמב”ם וויל אבער נישט זאגן אז מ’האט סתם צוגעלייגט צוויי שעות – ער זאגט מ’האט צוגעלייגט איין שעה, און די אנדערע שעה איז “עפעס אנדערש” – א באזונדער מין איסור (נישט ממש אסור בהנאה, נאר אסור בתרומה, וכדומה). ס’איז א חילוק צווישן די צוויי צוגעלייגטע שעות.

—

פרק ב’ – מצות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

דער רמב”ם פרעגט: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — און ענטפערט אז מ’קען מקיים זיין מיט ביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”

פּשט: דער רמב”ם לערנט אז “תשביתו שאור מבתיכם” מיינט ביטול בלב – מ’זאל מבטל זיין דעם חמץ אין הארצן. די גמרא (פסחים ד:) זאגט “מדאורייתא ביטול בעלמא סגי.”

חידושים:

1. “תשביתו” איז א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

דער ווארט “תשביתו” קען טייטשן פארשידענע זאכן – “ווארפן” (ווי “לקרב תשליכנו”), אדער בלויז “נישט האבן” (ווי “השבתת המלכות”). עס איז נישט ווי “תבערון” אדער “תאבדון” וואס זאגן קלאר א מעשה. דער תרגום טייטשט “תשביתו” – “תבטלון”, וואס ווייזט אז עס איז א מינימאלע לשון.

2. פארגלייך צו שבת – “השבתה” מיינט נישט טון

אזוי ווי שבת – “שביתה” מיינט נישט ארבעטן, נישט אז מ’דארף עפעס טון – אזוי מיינט “תשביתו” ביי חמץ: נישט האבן חמץ. עס איז א נעגאטיווע זאך, נישט א פאזיטיווע. דער רמב”ם אבער מאכט עס פאר א שטיקל פאזיטיווע זאך – אז מ’דארף אקטיוו מבטל זיין בלב.

3. “תשביתו” אלס “ליתן עשה על הדבר”

אסאך מאל לערנט מען אז א מצות עשה איז בלויז דער נוסח פון דער תורה – מ’זאגט די זעלבע זאך אין א פאזיטיווע וועג וואס “לא יראה” זאגט אין א נעגאטיווע וועג. דער אבן כספי רעדט וועגן דעם – אז די תורה רעדט מאנכמאל נעגאטיווע זאכן אין א פאזיטיווע פארמולירונג, און דאס מאכט א חילוק להלכה (עשה + לא תעשה).

4. דער גרויסער חידוש פון רמב”ם – ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

דער רמב”ם לערנט אז “תשביתו” מיינט אז מ’קען מקיים זיין דורך ביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר”. דאס איז א ריזיגע חידוש: וואו אין דער גאנצער תורה איז דא אזא קאנצעפט אז מ’זאגט “איך וויל נישט האבן עפעס” און דאס טוישט די מציאות?

5. דער רמב”ם’ס סברא – “תשביתו” איז נישט קיין מעשה, נאר א “שביתה”

“תשביתו” איז ווי “שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה” – שביתה איז נישט קיין מעשה. וואס קען זיין נישט קיין מעשה? דאס אז דו ביסט עס מבטל. אזוי ווי דו ארבעטסט נישט, דו עסט נישט – אזוי “האסט” דו נישט חמץ דורך ביטול בלב.

6. מחלוקת רמב”ם און תוספות – וואס איז ביטול?

– תוספות: ביטול חמץ איז ווי הפקר – מ’גיט אויף דעם בעלות. תשביתו מיינט כפשוטו – אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ. ביטול (= הפקר) איז איינע פון די וועגן ווי אזוי מ’קען מקיים זיין תשביתו, אבער אויך פארברענען אדער מפקיר זיין.

– רמב”ם: ביטול איז נישט הפקר און נישט אויפגעבן בעלות. עס האט גארנישט מיט בעלות צו טון. עס האט מיט חשיבות צו טון – מ’מאכט דעם חמץ נישט-נוגע, נישט-חשוב, “כעפר”. דער מענטש פילט אז דער חמץ איז נישט ווערט ביי אים.

7. דער פירוש פון “נישט נוגע” – הסח הדעת

דער מינימום “נישט נוגעות” איז: “איך בין מסיח דעת, לא איכפת לי.” נישט נאר איך גיי עס נישט עסן – עס עקזיסטירט מער נישט מבחינתי. אזוי ווי שטויב אין הויז – “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך” – אין מלך’ס הויז איז דא מאדזשקעס? עס איז נישט נוגע, עס עקזיסטירט נישט פאר דיר.

8. “תשביתו” און סאור

“תשביתו” מיינט לכל הדעות די השבתה פון חמץ וואס איז ראוי לאכילה – נישט חמץ וואס איז א “דעפעקט חמץ” (ווי סאור וואס מ’קען נישט עסן). סאור’ס ווערט איז נישט אלס עסנווארג, נאר אלס א מיטל צו מאכן אן אנדערע טייג גיין. אויב “תשביתו” איז ווי “שבתון” (= ביטול), קען מען גוט פארשטיין ווי דאס ארבעט – מ’איז מבטל א האלב. אבער אויב “תשביתו” וואלט געמיינט “תבערו” (= פיזיש פארברענען), וואלט עס אנדערש געווען.

9. די גמרא רעדט נישט פון א מצוה פון תשביתו

די גמרא אליין זאגט נישט אז ס’איז דא א מצוה פון תשביתו – זי רעדט נאר אין קאנטעקסט פון בדיקת חמץ (אז בדיקה איז מדרבנן, ווייל מדאורייתא גענוגט ביטול). דער רמב”ם האט אבער דערפון ארויסגעלערנט א שיטה וועגן תשביתו.

[דיגרעסיע: פארגלייך צו ביטול עבודה זרה]

ביי עבודה זרה של גוים קען א גוי מבטל זיין – ער זאגט “איך גלייב מער נישט אין דעם גאט” און עס איז אויס עבודה זרה. אבער עבודה זרה של ישראל קען מען נישט מבטל זיין. דער חילוק: ביי עבודה זרה מיינט ביטול אז דער חפצא ווערט “אויסגעטשקעט” – עס איז מער נישט קיין גאט. ביי חמץ אבער קען מען נישט זאגן “עס איז אויס חמץ” – מען קען נאר זאגן עס איז אויס עסן, עס איז הפקר/עפר.

[דיגרעסיע: אנדערע ביטולים בלב]

מיאון – ביי קידושין דרבנן העלפט מיאון (א מחשבה/הצהרה). אבער ביי אנדערע זאכן (ווי חובות ממון) דארף מען א מעשה (ספר כריתות). דער כלל פון ביטול בלב: עס ארבעט נאר וואו דער ענין איז “נישט האבן שייכות מיט עפעס” – לא חשיבא – מען האלט עס פאר גארנישט.

[דיגרעסיע: מחשבות זרות]

דער בוטשאטשער רב ווערט דערמאנט אז מען קען מבטל זיין מחשבות זרות ווי “כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד). ביטול פון א מענטש (בעלי חיים) איז ממש ווי חמץ – “תשביתו”, מען זוכט מחשבות.

[דיגרעסיע: בדיקת חמץ – דאורייתא אדער דרבנן?]

עס ווערט דערמאנט א שיטה (פון ספרי) אז דער רמב”ם לערנט “אבד תאבדון” אז אין ארץ ישראל איז דא א חיוב מן התורה לאבד, און דערפון לערנט מען אז בדיקה איז א דאורייתא. דער חבר איז נישט מסכים – ער לערנט אז ווען דער רמב”ם מאכט אלעס פאזיטיוו, איז עס א סוגיא-סטייל, נישט אז עס איז טאקע א מצוה מדאורייתא צו בודק זיין. ביי חמץ איז נישט דא “מצוה לרדוף אחריה” ווי ביי עבודה זרה – חמץ איז אן איסור, נישט א מצוה צו נאכיאגן. עס ווערט פארגליכן צו דעם חילוק צווישן ארץ ישראל (נישט נאכלויפן) און חוץ לארץ (יא נאכלויפן) ביי עבודה זרה, און דער ראגאטשאווער ווערט דערמאנט אז ער ברענגט א פשטל וועגן “לא יחץ לרוץ”.

—

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ איז מדרבנן לויט אלעמען.

פּשט: חז”ל האבן צוריקגעגאנגען צו דער “עכטער תורה” און געמאכט א תקנה מדרבנן אז מ’דארף יא זוכן און פארברענען. אבער דער פסוק “תשביתו” אליין מיינט נאר דעם מינימום – ביטול בלב.

—

הלכות וועגן ווער בודק, ווען, און וואו (סוף פרק ב’)

ווער קען ממונה ווערן צו בודק זיין?

– נשים, עבדים זענען נאמנים אויף בדיקה.

– אפילו א גוי – עס ווערט דיסקוטירט אויב ער קען זאגן אז ער האט בודק געווען (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

דער חיוב איז אויף ווער עס האט עס געהאט ליל י”ד – ווער עס איז דארט אויף דער נאכט פון י”ד ניסן.

אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער מאכט אן אוצר

– אויב ער גייט אוועק על דעת לחזור – דארף ער אלעמאל בודק זיין (פאר’ן אוועקגיין).

– אויב נישט על דעת לחזור – אויב ער גייט אוועק פאר די דרייסיג טעג פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין.

וואס איז דער יסוד פון “דרייסיג טעג”?

חידושים:

– די דרייסיג טעג פאר פסח איז ווען מ’הייבט אן מיט הכנה צום יום טוב – מ’הייבט אן לערנען הלכות פסח, וכו’. בעצם, די תקנת חכמים פון בדיקת חמץ ווערט כאילו חל פון פורים אן (דרייסיג טעג פאר פסח).

– די גמרא פרעגט: “הני שלשים יום מאי טעמא?” און ענטפערט: “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני” – משה האט געשטאנען אויף פסח ראשון און מזהיר געווען אויף פסח שני, וואס איז דרייסיג טעג שפּעטער.

– דער חידוש: די גאנצע חיוב בדיקה איז א חידוש דרבנן – מ’זאל נישט סומך זיין אויף ביטול אליין, נאר מ’זאל טאקע גיין בודק זיין. די שאלה איז: ווען ווערט דער חיוב חל? מ’טוט עס ליל י”ד, אבער דער חלות החיוב הייבט זיך אן פריער. דערפאר, אויב איינער גייט אוועק נאך די דרייסיג טעג, העלפט נישט – ער האט שוין א חיוב, און ער מוז בודק זיין פאר’ן אוועקגיין. תוספות זאגט אז דער חיוב ווערט חל דרייסיג טעג פאר פסח.

—

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספיקות, שיעורים

כללי’דיגער יסוד פון בדיקת חמץ

מדרבנן דארף מען ממש משבית זיין – וואס מיינט זוכן און אוועקנעמען. דאס איז נישט נאר ביטול בלב (דאורייתא-מינימום), נאר א פיזישע השבתה.

חידושים:

– דער ענין פון בדיקה איז נישט נאר “אויב איך טרעף חמץ זאל איך עס מבער זיין” – נאר מען דארף אקטיוו זוכן. פארוואס? ווייל מען טוט זיך נישט האבן קיין חמץ פסח, דארף מען מאכן זיכער אז מען האט נישט.

– מקומות שמכניסין בהם חמץ – פלעצער וואו מען ברענגט געווענליך אריין חמץ – דארף מען גיין זוכן. פלעצער וואו עס איז נישט געווענליך, גייט מען נישט אריין.

– דער רמב”ם’ס שיטה – “לא יבוא לאכלו”: דער רמב”ם זאגט נישט אז מען דארף ארויסנעמען חמץ “שמא יבוא לאכלו” (אפשר וועט ער עס עסן). ער האלט אז בדיקה איז איינע פון די השבתות – א מעשה פון השבתה גופא. דאס שטימט מיט זיין שיטה אז בל יראה איז א גדר פון אכילה – “לא יבוא לאכלו.” די גאנצע ענין פון נישט האבן חמץ איז פארבונדן מיט דעם איסור אכילה.

גרופעס הלכות אין פרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – דארפן בדיקה (דער בסיס).

2. ספק חמץ – למשל “הניח עשר ומצא תשע” – מען ווייסט כמעט זיכער אז דא איז חמץ, דארף מען גיין זוכן. חידוש: די אלע ספיקות קען מען פארשטיין אלס א גדר פון “מקומות שמכניסין בהם חמץ” – א ספק חמץ מאכט דעם פלאץ צו א פלאץ וואס דארף בדיקה.

3. קלארע פאלן – וואו עס איז זיכער דא חמץ (לעצטע גרופע הלכות אין פרק ג’).

—

שמי קורה – הויך און נידריג

הלכה: “שמי קורה” – דעם סיילינג (קורה = הימל פון הויז) דארף מען בודק זיין, ווייל חמץ פאלט אראפ פון דארט. אבער טיף אין דער ערד דארף מען נישט, ווייל עס קומט נישט ארויף.

[דיגרעסיע – רמז על פי קבלה:] אויב איינער האט א יצר הרע אין א הויכע פלאץ, דארף ער עס זוכן – ווייל עס פאלט אראפ. אין א נידריגע פלאץ דארף מען נישט זוכן – ווייל עס קומט נישט ארויף.

—

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

– חילוק עשוי לחזק: ווען ס’איז עשוי לחזק, איז עס בטל צום כלי – דעריבער פּטור. ווען ס’איז נישט עשוי לחזק, בלייבט עס א באזונדערע מציאות חמץ וואס קען צוזאמגענומען ווערן.

– שני חצאי זיתים מיט חוט: אויב צוויי האלבע כזיתים זענען פארבונדן מיט א חוט (שטריקל), איז מען חייב לבער – ווייל דורך דעם חוט ווערן זיי מצטרף צו א כזית.

—

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

רמב”ם’ס לשון: חצי זית אין איין פלאץ אין הויז און חצי זית אין אן אנדער פלאץ – אויב זיי זענען נישט דבוקים בכותל/בקורות, דארף מען זיי מבער זיין, ווייל “שמא יקבץ אותם” (אפשר וועט מען זיי צוזאמנעמען). אבער אויב זיי זענען דבוקים בכותל אדער בקורות – דארף מען נישט, הואיל ודבוקין.

פּשט: דער חיוב בדיקה מדרבנן אויף קליינע שטיקלעך חמץ איז באזירט אויף דער חשש אז מ’וועט זיי צוזאמנעמען צו א כזית.

חידושים – א לאנגע מחלוקת צווישן די חברותא’ס:

1. צד א’: דער גאנצער דין דא איז מדרבנן. מדאורייתא איז מען שוין יוצא מיט ביטול. די רבנן האבן מתקן געווען בדיקה, און דער חיוב בדיקה מדרבנן איז בעיקר אויף א כזית אדער אויף וואס קען ווערן א כזית. דעריבער: ווען שטיקלעך ליגן פריי אין הויז, איז דא א חשש אז מ’וועט זיי מקבץ זיין – דארף מען מבער זיין. ווען זיי זענען דבוק בכותל – גייט מען זיי קיינמאל נישט מקבץ זיין – דארף מען נישט.

2. צד ב’: אויב דער גאנצער טעם איז “שמא יקבץ” (צירוף צו כזית), דעמאלטס ווען ס’איז נאר איין חצי זית אין דער גאנצער הויז, זאל מען דאך אויך נישט דארפן מבער זיין – ס’איז דאך נישטא וואס צו מצרף זיין! ער האט געהאלטן אז א חצי זית אליין איז שוין א פראבלעם פון חצי שיעור אסור מן התורה.

3. תשובה פון צד א’: דער רמב”ם זאגט נישט אז חצי שיעור איז דער טעם. ער זאגט קלאר “שמא יקבץ אותם” – דער טעם איז דער צירוף צו כזית, נישט חצי שיעור בפני עצמו. ממילא, איין חצי זית אליין אין דער גאנצער הויז – דארף מען טאקע נישט מבער זיין מדרבנן.

4. קשיא אויף דעם: אויב “דבוק בכותל” איז נאר א סימן אז מ’גייט עס נישט מקבץ זיין, פארוואס דארף דער רמב”ם צולייגן דעם פרט פון “דבוק”? ס’וואלט גענוג געווען צו זאגן “ווייל ס’איז ווייט איינער פון דעם צווייטן”! דער רמב”ם לייגט אבער צו אז “דבוק בכותל” איז אן אייגענע סיבה – ווייל עס איז ממש פארשטעקט/בטל צום כותל, נישט נאר ווייל ס’איז ווייט.

5. נפקא מינה: וואס טוט זיך ווען א חצי זית איז נישט דבוק בכותל אבער ס’איז אויך נישטא קיין אנדערע שטיקלעך צו מצרף? לויט איין צד – דארף מען יא מבער זיין (ווייל “נישט דבוק” אליין איז שוין א חיוב). לויט דעם אנדערן צד – דארף מען נישט (ווייל אן צירוף צו כזית איז נישטא קיין חיוב מדרבנן).

6. אומגעלייזטע שאלה: אין פריערדיגע הלכות שטייט קלאר “כזית” אלס דער שיעור פון ביעור. ווי שטימט דאס מיט דעם אז דא משמע אז אפילו פחות מכזית (וואס איז נישט דבוק) דארף מען מבער זיין? דאס איז געבליבן אן א קלארע רעזאלוציע.

—

בדיקת חורין וסדקין

דער רמב”ם’ס שפּראך: מ’דארף בודק זיין חורין וסדקין.

פּשט: מ’דארף בודק זיין אפילו אין קליינע לעכער און שפּאלטן.

חידושים:

– עס איז א דיון וואס “חורין וסדקין” מיינט בנוגע דעם שיעור חמץ וואס מ’זוכט. איינער האט געמיינט אז “חורין וסדקין” ווייזט אז מ’דארף זוכן אפילו א קליינע ברעקל חמץ (פחות מכזית). דער אנדערער האט אבער אויפגעוויזן אז “סדקין” קענען זיין גרויסע שפּאלטן וואס קענען האלטן אפילו גרויסע שטיקער חמץ – אזוי אז דער אויסדרוק “חורין וסדקין” רעדט נישט נאטווענדיג פון קליינע שיעורים חמץ, נאר פון די ערטער וואו מ’דארף זוכן.

– דער מגן אברהם זאגט א דיוק אז מ’דארף זוכן אפילו פחות מכזית, אבער עס בלייבט נישט זיכער אז דאס איז משמע פון דעם רמב”ם אליין, ווייל אין אנדערע פלעצער איז משמע אנדערש.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: סטרוקטור פון די איסורים און מצות תשביתו

הקדמה: כללי’דיגע סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

ס’איז אזוי, מיר לערנען אז הלכות חמץ ומצה, אונז האלטן ביי פרק ג’. אונז זעען באופן כללי, ס’איז דא יא, חמץ און מצה, און ס’איז דא אזויווי אונז האבן געלערנט די מצוות, רייט? ס’איז דא די איסורים פון נישט עסן חמץ, פארשידענע אופנים, און נאכדעם איז דא די מצוה פון עסן מצה, און די מצוה… אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם האט עס ארגאניזירט די מצוות לויט ערב פסח, שבעת ימים, און ערב פסח. יא, אבער די הלכות ארבעט נישט ממש אזוי. ס’גייט יא בערך אזוי. דאס הייסט, אבער די ערשטע קאטעגאריע, די ערשטע זעקס מצוות, זענען אלע אין די ערשטע פינף פרקים, לאמיר זאגן. דאס הייסט, אלע מיני ענינים פון איסור חמץ, און נאכדעם פרק ו’ הייבט אן די מצוה פון עסן מצה, און פרק ז’ איז סיפור יציאת מצרים, און די חמשה סוגי… די ליל הסדר איז פרק ח’.

סאו, קומט אויס אזוי ווייזט ער אז די ערשטע… ס’איז נישט ריעלי טרו, דאס הייסט, נישט זיכער. די ערשטע פיר פרקים איז זיכער וועגן די לאו’ס פון נישט עסן חמץ און השבתת חמץ. איך מיין אז די פינפטע פרק איז אויך דא אביסל, סאו איך בין נישט זיכער. די ערשטע פינף פרקים. איך האב געהאט א נאוטס ערגעץ וואס איך האב געטראפן פון לעצטע יאר וואס אונז האבן געמאכט אויף… לאמיך זען אויב איך טרעף עס. איז דאס מיין איך. ס’שטייט דא אז א’ צו ה’ איז איסור חמץ. יא, די ערשטע פינף פרקים, רוב הלכות זענען וועגן איסור חמץ. אינטערעסאנט.

יא. סאו, וויאזוי טיילט זיך די ענין פון חמץ? סאו דאס איז וואס אונז דארפן פארשטיין. סאו די ערשטע פרק איז געווען, אה, מ’קען זאגן, לכאורה דארף עס זיין מער באופן כללי, רייט? אזוי גייט מען דאך אן באופן כללי.

חזרה: פרק א’ – די כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ

די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט, האב איך געזאגט, אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם גייט אלעמאל און הייבט אן מיט די הגדרה אזויווי פון די מצוה, רייט? דאס איז בעצם וואס דאס איז. ער הייבט אן מיט די הגדרה פון די מצוה. די מצוה, אה, די איסור, וואס איז די גדר פון די איסור אכילת חמץ? יא, וואסערע עונשים זענען דא? ווען באקומט מען די עונשים? אזעלכע סארט זאכן.

איסור אכילת חמץ

סאו האבן מיר געזאגט אז ס’איז דא, אה, דריי אנדערע מצוות בעצם, לכאורה. ס’איז דא די איסור אכילת חמץ פון פסח אליינס, די איסור אכילת חמץ. ס’איז דא אויך נאך א איסור פון תערובת חמץ, אן עקסטערע לאו לויט דעם רמב”ם, וואס ער באקומט שוין כרת. אויף די ערשטע באקומט מען יא כרת, יא, לויט די שיטת הרמב”ם. די אנדערע ראשונים, דער ראב”ד און דער רמב”ן, די אלע זענען מחולק, אבער די שיטת הרמב”ם איז אז ס’איז דא איין איסור צו עסן כל אוכל כזית חמץ אין פסח, באקומט ער כרת, און חטאת, אזוי ווי א… יא? יא, יא. כרת און חטאת.

ס’איז נישט דא קיין עונש, נישט אזוי ווי שבת. שבת איז דא למשל כרת, חטאת, און סקילה. דא איז נישט דא קיין סקילה, ס’איז נישט דא קיין עונש בידי אדם. ס’איז אינטערעסאנט. מ’דארף וויסן וועלכע חטאים האבן אויך די עונש. איך מיין, כרת מיינט מ’באקומט מלקות לכאורה, אבער… מלקות באקומט מען יא אויף די לאו, אבער נישט קיין מיתה בידי אדם, נאר כרת בידי שמים אויב ס’איז במזיד, און בשוגג באקומט ער א קרבן חטאת. דאס איז אכילת חמץ.

איסור הנאה – קשיא: צו באקומט מען כרת אויף הנאה?

און דאס איז א זאך, און ער טוט אויך שרייבן הנאה, ער זאגט נישט וואס געשעט אויב הנאה איז אויך כרת. איך האב נישט פארשטאנען קיינמאל נישט דאס. דא איז דא א איסור אכילה והנאה, אויך הנאה. הנאה איז אסור פון חמץ, ס’איז דא א דרשה, “לא יאכל”, בהיתר אכילה. אבער צו מ’באקומט כרת אויף הנאה פון חמץ פסח אויכעט? הנאה בכלל אכילה מיינט דאס די זעלבע זאך, אדער אז מ’האט אויך גע’אסר’ט הנאה? די לשון “בכלל אכילה” מיינט לכאורה אז ס’איז די זעלבע זאך, ס’איז איין זאך. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט.

סאו, הלכה א’, הלכה ב’, ס’איז נישט קלאר. ס’איז דא… איך זע אין די בעק אז ס’איז דא וואס זאגן אז ניין, אפילו מלקות שטייט נישט, ס’איז נאר א איסור. וואס הייסט הנאה איז נאר א איסור? אזוי ברענגט ער, ווייל מ’האט געדארפט זאגן לכאורה אז ס’איז דא אן עונש. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס איז די פשט. על כל פנים, הנאה טאר מען אויך נישט, אבער ער זאגט נישט וואס געשעט.

אויף דעם איז מיר מבאר, I don’t know, I don’t know. על כל פנים, דאס איז איין איסור, א איסור צו עסן חמץ, אקעי?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

נאך א איסור איז דא, איסור number one, דאס איז די most basic זאך, מ’טאר נישט עסן חמץ פסח. נאך א איסור איז דא, צו האבן חמץ פסח, רייט? ס’שטייט “לא יראה” און “לא ימצא”. ס’איז דא חילוקים, מיר גייען זען פרטים פון דעם אין פרק ד’ בעזרת ה’. פרק ד’ רעדט זיך פון פרטים פון “לא יראה” און “לא ימצא”, אבער פרק א’ איז נאר די הגדרה כללית, מ’טאר נישט האבן חמץ פסח, “לא יראה” און “לא ימצא”, צוויי לאוין. און פארשטייט זיך, אויב ס’איז עובר, אז ער זאל באקומען מלקות דארף ער טון א מעשה, און ממילא איז דאס… אקעי.

נאכדעם, די רבנן האבן געמאכט אז חמץ שעבר עליו הפסח, וואס ס’איז געווען אויף בל יראה, איז עס אסור בהנאה לעולם. דאס איז שוין א זאך אזויווי דבר כללי מיט די רבנן.

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – איז דאס א קנס?

Chavrusa A: אזוי ווי מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכת שבת, איז דאס א מין קנס אזא זאך?

Chavrusa B: ס’איז א קנס, און אונז לערנען אז די ריזען פון די קנס איז כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. מ’זאל נישט אנקומען צו טון בל יראה. ס’איז אזויווי אסאך קנסות. ס’איז נישט פשט א קנס… וואס מיינט א קנס? א קנס איז אזויווי איך געב דיר א טיקעט. דו פארסט אריבער א רעד לייט, באקומסטו א טיקעט. וואס איז די פוינט פון די טיקעט? אז דו זאלסט נישט אריבערפארן די רעד לייט. דו ביסט אריבערגעפארן, און דו האסט עס אריבערגעברענגט מיט עפעס א טריק, איז אפילו נישט צו זאגן אז דו זאלסט עס נישט עסן נאכדעם.

Chavrusa A: אבער דאס איז שוין דאורייתא. די הרחקה פון דאורייתא זאגט נישט… דו זאגסט א גוטע סברא. איך זע אז די מפרשים האבן געזען די פשט. ווען די פשט איז א פסוק, יא, די פשט איז א כתוב, קען מען דאס זאגן אזוי. ס’קען זיין אז ס’איז נישט קיין סתירה. די הלכה וועט מאכן שוין פון אים אן עקסטערע מצוה. אבער אזויווי ס’איז דא די איסור פון די גילוי, איז דא א הרחקה פון דאורייתא.

Chavrusa B: ניין, די תורה האט אויך געמאכט א הרחקה פון די איסור, יא. ס’איז משמע אזוי, יא. און די מפרשי הפשט וואס מיר האבן געזען נעכטן אדער איינעכטן לערנען זיכער אז די יראה איז א הרחקה פון אכילה. און ס’איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין. איך מיין, דו פרעגסט פארוואס איז עס אנדערש פון אלע אנדערע איסורים? די תירוץ איז ווייל ס’איז… איך האב אמאל געשריבן א גאנצע שטיקל תורה וועגן דעם, איך זע עס נישט דא אין מיין ספר. אבער אז דו זאלסט נישט האלטן דאס אויער, ווייל דו דארפסט נישט די חמץ. ס’איז זיכער אז אויב לערנט מען דא פשוט’ע מקרא פשט, איז עס זיכער אזוי. יא.

על כל פנים, אקעי, שוין. נאכדעם האבן מיר געלערנט אז לויט די רמב”ם איז דא נאך אן איסור פון עסן תערובת חמץ, ס’איז אן עקסטערע איסור. און למעשה די איסור איז אויך נאר ווען מ’עסט א כזית פון די חמץ אין די תערובת. ס’איז זייער א שווערע אינטערעסאנטע זאך. און אלע אנדערע מפרשים זאגן ניין, אויב דו עסט א כזית האסטו געגעסן חמץ. נישט חמץ אליין, אבער די רמב”ם זאגט אז די תערובת איז שוין נישט חמץ אליין. און אלע אנדערע פארשטייען אז ניין, דאס איז דאך ממש חמץ, נאר תערובות וואלט געדארפט זיין אן אנדערע זאך. און וואס איז דעמאלטס? דעמאלטס איז א מחלוקת תנאים, און מען האט פסח’עט גע’פסק’נט בכלל נישט אז ס’איז אסור, ס’איז נאר אסור אפשר מדרבנן צו עפעס אזוי.

אקעי, דאס איז לגבי תערובות חמץ. האבן מיר גערעדט וועגן חצי שיעור, אסור, אויך האט פרטים אזויווי די עונש, רייט? די דזשענעראל זאכן, אלעמאל די דזשענעראל זאכן אינקלודן די סארט זאכן. און זייער גוט.

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

נאכדעם האבן מיר געלערנט אז דאס איז דא, בקיצור, צוויי איסורים מדאורייתא, אדער דריי קענסטו זאגן: איסור אכילת חמץ, איסור הנאה, איסור תערובות חמץ. דאס זענען אלע זאכן דאורייתא לויט די רמב”ם. נאכדעם איז דא א פערטע איסור וואס איז מדאורייתא אויך נישט צו עסן חמץ מחצות היום ולמעלה. דאס איז נאר אכילה, נישט הנאה לכאורה, און ס’שטייט נישט אז ס’איז דא תערובות חמץ, און אלע אנדערע חומרות וואס מיר האבן געלערנט, לא עבר על בל יראה ובל ימצא, אלע חומרות וואס מיר האבן געלערנט וועגן חמץ בפסח איז נישטא אויף די איסור פון ערב פסח משש שעות ולמעלה.

אבער מדאורייתא איז דא אן איסור דאורייתא מפי השמועה אז “לא תאכל עליו חמץ” מיינט נישט עסן חמץ בשעת… מ’זאל נישט שעכטן די פסח בשעת חמץ קיימת. און אויף די דאורייתא איז אויך דא גזירות מדרבנן אין צייט, רייט? אז מ’איז גע’גזל’ט אכילה משש שעות. איינס איז מ’לייגט צו א שעה, און נאכדעם האט מען נאך מורא פון יום המעונן. רייט, איז בעיסיקלי לייגט מען צו צוויי שעות, האוועווער עגזעקטלי ס’ווארקט. ממילא איז דא חילוקים אז דאס איז ממש צוגעלייגט, טאר מען נישט הנאה האבן אויך נישט. ס’שטייט דא איינס איז ממש צוגעלייגט, און איינס איז עפעס אזא אינטערעסאנט וויאזוי די רמב”ם פרעגט עס. דאס איז אלץ מפרשי הגמרא אין זייט פ”ד. יא, אבער ס’זאל נישט אויסקוקן ווי מ’האט צוגעלייגט צוויי שעות. די רמב”ם וויל נישט זאגן מ’האט צוגעלייגט צוויי שעות. ער זאגט מ’האט צוגעלייגט איין שעה, אבער איין שעה איז ממש… די איין שעה איז עפעס אן ענין, ס’איז נישט ממש איסור, ס’איז אן אנדערע מין איסור. ס’איז א חילוק, ס’איז א חילוק בהנאה, מ’האט עס אסור בתרומה, רייט? ס’איז דאך א חילוק.

דיון: פשט אין פסוק “לא תאכל עליו חמץ”

בקיצור, דאס איז די נקודה פון די ערשטע פרק, די כללים, די איסורים פון די דריי איסורים, קענסט זאגן: נישט עסן חמץ, בל יראה, מיט תערובות חמץ, און נישט עסן חמץ ערב פסח אויך. טראכט, ביי די וועי, פשוט’ע פשט פון די פסוק “לא תאכל עליו חמץ” מיינט בכלל נישט דאס. פשוט’ע פשט מיינט, “עליו” מיינט נישט בשעת שחיטתו. “עליו” מיינט לכאורה, אזויווי יעדער קרבן, “על חלות לחם מצות יקריב קרבנו” שטייט ביי תודה. על מצות ומרורים יאכלוהו. “על” מיינט, ווען מ’עסט די פלייש, עסט מען עס אויף א ברויט. אפשר ליטעראלי האט מען געגעסן די פלייש אויף א ברויט, אזויווי א סענדוויטש, אזויווי הלל. האט דער רב שרירא גאון געקלערט מיט די סוגיא. אונז מיינען אז די קרבן פסח, ווען מ’עסט עס ביים סדר, זאל מען עס נישט עסן מיט חמץ. פארשטייסט וואס איך זאג?

מיינט נישט אז בשעת שחיטה. דאס איז אלץ על פי דרש. על פי פשט מיינט עס נישט דאס. זיי זאלן זאגן על פי השמועה, אבער על פי פשט… איך זאג נאר, אונז מיינען אלעמאל אז דאס סאונדט ריזאנעבל, אז ס’איז דאך דא חמץ. זאג איך, ס’איז נישט פשט אין פסוק, ס’איז נאר א דרש. אקעי? ס’מאכט עני נפקא מינה להלכה? It doesn’t help you.

Chavrusa A: אונז לערנען יעצט מקרא, אונז זענען נישט אין הלכה.

Chavrusa B: יא, אבער אונז דארפן וויסן פשט אין פסוק אויך. ס’איז איינע פון די זאכן וואס איז גוט צו וויסן. אמת. און אויך, אז אסאך מאל, נאכדעם וואס מ’טרעפט די פשט, קען מען אויספיגורן אז אפשר די הלכה שטימט יא מיט דעם. ס’געבט קלארקייט אין הלכה אסאך מאל. אקעי.

מצות תשביתו – די פינפטע מצוה

אקעי, יעצט, א פינפטע מצוה איז דא. מיר האבן געלערנט שוין פיר מצוות, אדער וואטעווער לויט די חשבון. און יעצט איז דא א פינפטע מצוה. דאס איז די מצוה פון השבתת חמץ. ס’איז דא א מצוה “תשביתו שאור מבתיכם”. די כללות קודם כל פון די מצוה פון תשביתו. זאגט דער רמב”ם, “תשביתו” איז די טייטש ביטול בלב. דאס איז לויט… יא, די אלע אסאך ראשונים וואס זענען חולק אויף דעם, כדי איר זאלט זיך נישט כאפן ביים קאפ, לאמיר זאגן וואס שטייט אין רמב”ם. השבתה איז טייטש ביטול בלב, און דאס מיינט תשביתו. ס’איז זייער פאני בעצם, ווייל די ראשונים קריגן זיך וואס דארף ביטול ארבעטן, צו ס’איז מיט דעם הפקר, צו ס’איז מיט דעם…

מחלוקת רמב”ם ותוספות: וואס מיינט תשביתו?

ס’איז אמת, אויף דעם זאגט דער רמב”ם אז תשביתו איז טייטש ביטול, און ס’איז נישט אזוי פשוט. ס’איז זייער נישט פשוט, איך וועל דיר געדענקען. אלע אנדערע אידן זאגן, איך וועל דיר געדענקען, אז מדאורייתא דארף מען יא, ס’איז נישט אזוי פאני. ס’איז פאני אז תשביתו זאל דען טייטש ביטול.

Chavrusa A: אז ביטול איז נאר איין פארם פון תשביתו? אדער פארברענען, אדער…

Chavrusa B: ניין, איך מיין, תשביתו איז טייטש מ’זאל נישט האבן, אזויווי א מצות עשה פון בל יראה. דער רמב”ם מאכט עס אן עקסטערע זאך. איך וועל דיר געדענקען נישט קלאר יעצט די מחלוקת. לאמיר זען וואס ער זאגט.

די גמרא זאגט מדאורייתא ביטול בעלמא סגי, אבער בדיקת חמץ איז מדרבנן. די גמרא זאגט נישט אז די גמרא האט א מצוה פון תשביתו קיינמאל נישט. די גמרא זאגט דאס נאר אויף די ענין פון בדיקת חמץ. ס’איז נישט אזוי קלאר. דער רמב”ם האט פארשטאנען אזוי פון די גמרא, און ווייטער. אה, נישט דברים פשוטים.

תוספות, למשל, לויט תוספות האלט טאקע אויך אז תשביתו איז איינע פון הפקר, אז ביטול איז איינע פון הפקר. אבער למעשה לויט תוספות איז נישט פשט אז תשביתו מיינט אז מבטל זיין. תשביתו מיינט אז ס’איז נישטא קיין חמץ, כפשוטו. נישטא קיין חמץ. איינע פון די וועגן איז אדער דורך פארברענען אדער דורך מבטל זיין. ניין, אדער דורך מפקיר זיין, וואס דעמאלטס האסטו נישט. מפקיר זיין. אבער ס’איז נישט אז דער רמב”ם לערנט א גאנצע אנדערע זאך.

דער יסוד-שאלה: וואס מיינט “תשביתו שאור” מן התורה?

Speaker 1: דאס איז דער טייטש, תשביתו טייטשט מבטל זיין.

Speaker 2: ניין, נישט מבטל זיין.

Speaker 1: קומען די חכמים און געטוישט, ס’איז נישט געטוישט. זיי האבן געזאגט אז מ’זאל זיך נישט פארלאזן, מ’זאל… ס’איז פאני אביסל אזוי ווי דער רמב”ם זאגט עס, ווייל כאילו, ווען בעצם, וואס איז די פארעם? כאילו, איך הייב נישט אן צו געבן אן עצה, יא? כאילו, ווען משה רבינו האט געוואלט נישט געבן די דברי ספרים, לאמיר זאגן, וואס טוט מען ערב פסח? גארנישט, רייט? ניין, מ’איז מבטל. מ’זאגט “כל חמירא”. מ’דארף עס זאגן, צו ס’איז בלב גענוג ווייס איך נישט. און די אנדערע זייט, איך מיין אז אונז לערנען טראכטן געווענליך, אזוי ווי דו זאגסט נאר נאכדעם, אז פשוט’ע פשט איז דיר געזאגט ניין, די תורה זאגט ווארף ארויס די חמץ. שוין, אויב איינער וויל נישט… אבער, מ’דארף זען.

“תשביתו” — א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

Speaker 1: סיי די מפרשי הרמב”ם, אויך די מפרשי המקרא, זאגן אז די ווארט “תשביתו” קען שטיין טייטשן “ווארפן”, אזוי ווי ס’שטייט אויף אנדערע פלעצער, “לקרב תשליכנו”, אדער מער דעטאלן וואס מ’זאל דארפן טון. “תשביתו” איז זייער א כלליות’דיגע, אזוי ווי “השבתת המלכות”. דו זאלסט נישט האבן חמץ. נישט האבן. ס’זאגט נישט אז דו דארפסט עפעס טון אן אקציע. נישט האבן. נישט האבן מיינט די מינימום. וואס איז די מינימום נישט האבן? דער מינימום נישט האבן, מוז ער מבטל זיין. ער זאל אוועקנעמען דעם בעלות. אויב די פשוט’ע פשט וואלט געווען אז די מינימום איז סיי וועלכע מין וועג פון ארויסנעמען פון רשות, אזוי וואלט מען אפשר געקענט זאגן. די מאוסט מינימום איז ביטול בלב.

Speaker 2: אבער מ’קען דאך זאגן אפילו ווייניגער, צדיק. מ’קען דאך זאגן אז מינימום מיינט “תשביתו” פון כח החמץ אדער פון מאכן חמץ.

Speaker 1: ניין, זאלסט נישט האבן. זאלסט פשוט נישט האבן, כפשוטו. זאלסט נישט האבן חמץ פסח. דו וואטעווער, איט דאזנט מעטער. ס’איז נישט קיין עשה, ס’איז א נעגעטיוו זאך, נישט קיין פאזיטיוו זאך. דער רמב”ם מאכט עס יא פאר א שטיקל פאזיטיוו זאך. אמת, ס’איז נישט דא וואס צו טון, ס’איז נאר אזוי ווי א ביטול בלב, אבער ער מאכט עס פאר אזא עקסטרע זאך.

פארגלייך צו שבת — “השבתה” מיינט נישט טון, נישט אן אקטיווע מעשה

Speaker 1: א תשביתו איז נישט נאך אזוי ווי שבת, רייט? שבת איז דא עשה ולא תעשה. זאלסט נישט טון מלאכה, און זאלסט שובת זיין. וואס טוט מען כדי שובת צו זיין? מ’איז מבטל די מלאכה בלב? ניין, מ’טוט גארנישט, מ’טוט נישט מלאכה. איך וואלט געזאגט אז מ’קען זאגן פסח, ס’איז דא א לא תעשה, “לא יראה לך חמץ”, און אן עשה, “תשביתו חמץ”. ביידע מיינען די סעים עקזעקט זאך, ס’איז נאר פרעימד… “תשביתו” איז נישט חמץ. די תורה זאגט נישט “תשביתו”. ס’קען זיין אז דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט.

איך וועל דיר זאגן די מאוסט סימפל. נאכדעם ווען די חז”ל האבן צוגעלייגט אז מ’זאל יא מאכן אן עקסטערע השבתה. איך זאג דיר אז וואס דער רמב”ם זאגט איז נישט די מאוסט סימפל. די מאוסט סימפל איז גארנישט. אז די תורה שטייט גארנישט. דו זאלסט נישט האבן חמץ. איטס יור אישו, ס’איז נישט מיין אישו.

דיסקוסיע: וואס איז דער מינימום פון “תשביתו”?

Speaker 1: אזוי אז וועגן דעם זאגט דער רמב”ם, וועסטו וויסן די מאוסט בעיסיק השבתה, די גרינגסטע, די מינימום, די מינימום השבתה וואס דו ביסט מבטל בלב.

Speaker 2: לא, לא נכון, אבער דאס איז א גרויסער חידוש, צדיק, נאכאמאל. ווייל די אנדערע אפשן איז אז דו דארפסט עס עקטשועלי ארויסנעמען.

Speaker 1: זאג איך, דאס איז די מינימום, ווייל דאס איז קיין הפקר, לאו יראה. ווייל לויט דיר, “תשביתו” איז דאך גארנישט. רייט? מינימום קענסטו טייטשן אויף צוויי וועגן. מינימום וואס דו מיינסט איז… ניין, איך זאג אז ס’קען זיין אז דער רמב”ם האלט אזוי ווי דו, אז “תשביתו” מיינט גארנישט. און דער רמב”ם וויל דיר נאר זאגן, וואס איז די מינימום גארנישט? וואס איז די מינימום גארנישט? די מעקסימום גארנישט איז דאס וואס חז”ל האבן צוגעלייגט, אז דו זאלסט פארברענען. די מינימום גארנישט… ס’קען זיין, ס’קען נישט זיין אז דאס איז וואס דער רמב”ם מיינט. “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” וואס איז די השבתה וואס שטייט? אזא שוואכע אויסדרוק שטייט נישט אין תורה. ס’מיינט די מינימום. וואס איז די מינימום וויאזוי דו זאלסט מקיים זיין “לא יראה”?

Speaker 2: איך פארשטיי, אבער יו אר יוזינג די ווארט “מינימום” דיפערענט ווי מיר. ביי מיר, די ווארט “מינימום” באדייט וויפיל חידושים שטייט אין דעם פסוק. לויט וואס איך טענה, די פשוט’ע פשט, און איך בין זיכער אז ס’איז דא אנדערע ראשונים וואס לערנען אזוי, ס’שטייט נישט גארנישט. ס’איז “ליתן עשה על הדבר”, כאילו.

“תשביתו” — א פאזיטיווע נוסח פון א נעגאטיווע זאך

Speaker 2: מיט אנדערע ווערטער, אסאך מאל לערנען מיר, מצות עשה קען זיין פשוט די נוסח פון די תורה. מען קען זאגן די זעלבע זאך אין א פאזיטיווע וועג און אין א נעגאטיווע וועג. דא שטייט עס אין א פאזיטיווע וועג, כאילו. ס’איז א נוסח. איך האב געזען אז דער אבן כספי רעדט אפילו וועגן דעם, ס’שטימט מיט די אריסטו, אבער מען קען אזוי רעדן. די תורה, סאמטיים, רעדט נעגאטיווע זאכן אין א פאזיטיווע וועג. דאס איז א סוגיא אין די תורה, כאילו. ס’מאכט א חילוק להלכה, אז א מצות עשה, און אזוי ווייטער. געב מיר איין סעקונדע.

דער גרויסער חידוש פון רמב”ם — ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

Speaker 2: אבער דער רמב”ם לייגט צו א גרויסע חידוש, אז וואס? אז “תשביתו” מיינט נישט נאר דאס, אז “תשביתו” מיינט אז מען קען, כאילו, מען איז יוצא מיט א ביטול בלב. וואו אין די תורה איז דא אזא זאך אז איך זאל זאגן “איך וויל נישט האבן עפעס”? ס’מיינט צו זאגן, מאך זיך ווי דו האסט נישט. ס’איז א ריזיגע חידוש, ניין?

Speaker 1: ס’איז נישט מאך זיך, אויב ארבעט עס ווי… אה, רגע, ס’איז א חידוש. דו פארשטייסט? ס’איז נישט קלאר וואו ס’שטייט דאס בכלל.

Speaker 2: יא, דער רמב”ם האט געלערנט דאס אין די ווארט “תשביתו”. אז “תשביתו” איז נישט קיין מעשה, “תשביתו” איז א שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה. שביתה איז נישט קיין מעשה. סאו וואס קען זיין נישט קיין מעשה? דאס אז דו ביסט עס מבטל. אזוי ווי דו ארבעטסט נישט, דו עסט נישט, דו האסט נישט, דו האסט נישט דורך בלב. איך מאך זיך אז איך האב עס נישט.

Speaker 1: איך פארשטיי, אבער ס’איז נאך אלץ, כאילו, איך הער, ס’מוז זיין א סברא פאר דעם, ווייל לכאורה איז עס פאני.

“לא תותירו” און די קאנצעפט פון הפקר

Speaker 1: “לא תותירו” איז כאילו דא א קלארע זאך פון הפקר. די תורה זאגט נאר דו זאלסט נישט האבן. אז “לא תותירו” איז פשט, איז נישט אזא גרויסע חידוש, ווייל די תורה זאגט דו זאלסט נישט האבן. אויב דו ביסט נישט מיין, ס’באלאנגט דיר נישט. סאו ס’איז א דזשענעראל זאך אז הפקר ארבעט, דו פארשטייסט? אבער דער רמב”ם זאגט דאך א נייע סארט זאך, אז ס’איז דאך א “ליוסם בליבו שיעפר”, איך ווייס נישט, די גאנצע תורה איז א דבר פלא לכאורה. אין אנדערע ווערטער, וואו קומט בכלל די סארט איידיע? פארשטייסט מיין שאלה? איך וויל דאס פרעגן. דו פארשטייסט וואס איך מיין?

דיגרעסיע: בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 2: ווען ער זאגט “תשביתו”, איך וויל דאס פרעגן. איך זע דא, איך לערן יעצט אין ספרי, איך זע ער צייכנט צו די הלכה אין רמב”ם וואס מיר האבן געלערנט, “אבד תאבדון”, ער מיינט אז אין ארץ ישראל, “מצוה לאבדן ביד עד שיאבד אותן מן העולם”, צייכנט ער צו. אבער ווען דער רמב”ם לערנט “אבד תאבדון”, ער מיינט אז דארט ביסטו מחוייב צו זיין מבעיר, נישט אז דו דארפסט גיין עקשולי זוכן. און ער שטעלט צו אז דער רמב”ם לערנט אז בדיקה פון חמץ איז א דאורייתא, מן התורה לאבדן. אויב אזוי, אז מיר לערנען אז א טבילה דארף זיין אן א חציצה, דארף מען טון די פעולה אנצוקומען אהין.

Speaker 1: סאו, איך בין נישט מסכים מיט דעם, ווייל איך לערן אלעמאל אז ווען דער רמב”ם מאכט דיר אלע זאכן פאזיטיוו, איז ער אויך אן ענין פון סוגיא, און ער האלט נישט עכט אז ס’איז א מצוה צו בודק זיין. איך בין נישט זיכער אז ס’איז קארעקט. ס’איז כדי ס’זאל נישט זיין. ס’פארשטייט זיך, מען דארף טון פראקטיש די אקציע, אבער איך בין נישט קאנווינסד אז דאס איז טאקע די פשט ביי די וואס מיר זענען מסביר.

Speaker 2: ניין, אבער דא שטייט יא “מצוה לרדוף אחריה”, מען דארף עס זוכן. חמץ איז נישט קיין מצוה לרדוף אחריה, דאס איז אן איסור.

Speaker 1: ניין, ניין, איך מיין אז ס’איז ווייניגער. איך מיין, מיט די רבנים דארף מען יא לרדוף אחריהם.

Speaker 2: ס’איז אינטערעסאנט, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז אן ארץ ישראל און חוץ לארץ, אזוי האבן מיר געלערנט.

Speaker 1: יא, דאס איז א זאך. אין ארץ ישראל דארף מען נישט נאכלויפן, אין חוץ לארץ דארף מען יא נאכלויפן, וואטעווער די דעטאלן פון יענץ איז. קומט אויס אז חמץ איז אזוי ווי די איסור אין ארץ ישראל, און די רבנים, דאס הייסט, “לא יחץ לרוץ”, איז דאך דא א פשטל וועגן דעם. דער ראגאטשאווער ברענגט.

Speaker 2: איך הער. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. על כל פנים, דו פארשטייסט די נקודה, ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך.

צוריק צו די לשון “השבתה” — וואס מיינט עס?

Speaker 2: וואס קען עס האבן צו טון מיט די לשון “השבתה”? ווייל למשל דער תרגום טייטשט “השבתה” – “תבטלון”. אז “השבתה” איז זייער א מינימאל ווארט, ווייל “השבתה” מיינט נישט עסן, נישט ארבעטן. אבער “השבתה” מיינט נישט האבן, ס’מיינט נישט מאבד זיין, ס’מיינט נישט אזוי ווי “תבערון”, “תאבדון”. ס’איז נאך א לשון פון נישט האבן.

ממילא האבן חז”ל געזוכט וויאזוי קען מען נישט האבן און מ’זאל נישט דארפן טון מעידזשער ארבעט? נאר מ’זאל מבטל זיין אין זיין הארץ, הפקר, אדער וואטעווער וויאזוי ס’ארבעט. אן דאס צו מאכן. אדער אפגעבן די אייגנטום דערויף. אנשטאט דו זאלסט זיין ביזי מיט די חמץ, קענסטו טון עפעס א זאך מיט דיר, א קלייניגקייט, א ווארט וואס דו רעדסט ארויס וואס האט געטוישט די מציאות.

און נאר האבן חז”ל צוריקגעגאנגען צוריק צו די עכטע תורה, און יא געזאגט אז מ’דארף טאקע, זיי האבן געמאכט א מדרבנן אז מ’דארף יא זוכן. אבער אפצוטייטשן די ווארט “תשביתו” האבן זיי געטון נאר די מינימום, אז דו זאלסט נישט האבן. אזויווי די שביתה פון מלאכה, די שביתה פון א קהילה, אזויווי דו זאגסט “שביתת עשור”.

Speaker 1: אבער נישט האבן קען מיינען אז מ’דארף יא מבער זיין, דאס איז וואס איך זאג דיר. דא שטייט נאך א חידוש אז מ’דארף עס אפילו נישט…

Speaker 2: ניין, אבער אויב אזוי שטייט נישט אין די תורה א פאזיטיווע לשון פון גיי מאבד זיין, אזויווי ס’זאל קענען שטיין “תבערון”.

Speaker 1: אבער ס’איז אזוי ווי איינער זאל זאגן אז שבת טו מען צו מלאכה, דארף עס נאך נישט זיין מחשב זיין. וואס איז דאס פאר א מין זאך?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ווען דו ביסט מבטל לשבת, דו האסט אויפגעגעבן בעלות דערויף.

Speaker 1: ניין, איך האב נישט אויפגעגעבן בעלות, וואס האלטסטו אן?

Speaker 2: דאס איז נישט אזא זאך. דאס איז תוספות’ס פשט. דאס איז… רייט, אקעי.

מחלוקת: צי ביטול איז הפקר (תוספות) אדער עפעס אנדערש (רמב”ם)

Speaker 1: וואס הייסט לויט’ן רמב”ם “יחשב בליבו”? וואס מיינט “מסתלק” לויט’ן רמב”ם? וואס האט דער רמב”ם געטראכט? וויאזוי ארבעט עס? ס’איז אזא מין ארעמע זאך? דו מאכסט זיך ווי דו האסט עס נישט?

Speaker 2: ניין, דו האסט עס נישט.

Speaker 1: דו האסט עס נישט?

Speaker 2: ניין. וואס איז פשט לויט’ן רמב”ם? לויט’ן רמב”ם איז עס נישט גענצליך הפקר, אבער ס’איז אויך עפעס. עפעס אזא מין זאך אז דער מענטש פילט זיך נישט ווערט ביי אים די חמץ, אדער עפעס. ס’דארף דאך דארט זיין עפעס. ס’האט נישט מיט בעלות. ס’האט זיכער גארנישט מיט בעלות. ס’האט, קענסט זאגן, מיט חשיבות.

Speaker 1: וואס טייטש לויט’ן רמב”ם? וויאזוי עלעווייט עס?

Speaker 2: חשיבות. איך האב דיר געזאגט נעכטן, אזוי ווי… אזוי ווי מ’לערנט… ס’מאכט סענס, מ’קען עס מאכן סענס. איך זאג נאר אז ס’איז א חידוש, ס’איז נישט דער מינימום.

Speaker 1: איר קומט און איר זאגט אז ס’איז א חידוש.

Speaker 2: ס’מאכט סענס, מ’קען עס מאכן מאכן סענס.

דער פירוש פון “נישט נוגע” — הסח הדעת

Speaker 2: אז מ’זאגט למשל, אזוי ווי זיי האבן געזאגט נעכטן, אז ס’שטייט אין די תורה “האב נישט חמץ”. וואס מיינט “האב נישט חמץ”? “האב נישט חמץ” מיינט “אוין” נישט חמץ. אקעי, דאס איז א חידוש, ווייל וואס איז די פראבלעם פון “אוינען”? אזוי ווי אין זבחים שטייט “לא יראה ולא ימצא”, זאלסט עס נישט צעדרייען מיט חמץ.

יעצט, ווען איך האב, אזוי ווי דו זאגסט, ער פרעגט דיך, “דו האסט א שטיקל שטויב?” “איך האב.” יא, ס’איז נישט נוגע. די שאלה איז צו ס’איז נוגע. זאל מאכן אז די חמץ זאל זיין נישט נוגע. וויאזוי מאכט מען דאס? קען אפילו זיין אז דאס צו מאכן איז מיט די רבנים דארף מען יא ביטול חמץ. אז די רבנים, בדיקת חמץ מיט די רבנים, איז יא נאך אזוי ווי נאך שטערקער געמאכט אז ס’איז נישט נוגע.

אבער בעצם, כאילו דער מינימום נישט נוגעות איז, איך מסיח דעת. לא איכפת לי. איך גיי עס נישט… נישט נאר איך גיי עס נישט עסן, ס’עקזיסטירט מער נישט מבחינתי. דאס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אז ס’עקזיסטירט נישט מבחינתי? יא, דו קענסט זאגן, פארוואס נישט? אזוי ווי דו האסט שטויב אין דיין הויז. “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך”. אין דעם מלך’ס הויז איז דא מאדזשקעס? דו ווייסט? ניין, ס’איז נישט דא. ס’איז נישט נוגע.

Speaker 1: עניוועיס, אקעי.

דיגרעסיע: פארגלייך צו עבודה זרה ביטול

Speaker 1: אויב אזוי, העלפט עס, דו קענסט נישט מבטל זיין סתם מיט’ן הארץ.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין סתם אין הארץ. איך ווייס נישט וועלכע נאך זאכן. אבער עבודה זרה איז… אן יום מבטל זיין אין הארץ. עבודה זרה של גוים, אויב דער גוי זאגט ס’איז מער נישט קיין עבודה זרה, ער געבט עס א וויש מיט זיין… whatever, יא, אבער…

פארגלייך צו ביטול עבודה זרה

Speaker 1: וואס הייסט, וויאזוי קענסטו זאגן אז עס עקזיסטירט נישט בבחינתו? יא, דו קענסט זאגן, פארוואס נישט? אזויווי א שטויב אין דיין הויז. “שממית בידים תתפש והיא בהיכל מלך”. אין דעם מלך’ס הויז איז דא מוראשקעס, דו ווייסט? ניין, עס איז נישט דא. עס איז נישט נוגע.

עניוועיס, אקעי.

אויב עבודה זרה העלפט עס, מען קען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: אבער עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 2: אויב די עבודה זרה קען מען יא מבטל זיין אין די הארץ, אויב די עבודה זרה של גוים, אויב דער גוי זאגט אז עס איז מער נישט קיין עבודה זרה און ער געט עס א וויש מיט זיין וואטעווער.

Speaker 1: אבער די גוים?

Speaker 2: יא, אבער א עבודה זרה של ישראל, מען דארף פארשטיין אז דער ענין פון ביטול עבודה זרה מיינט יא, איך מיין צו זאגן, עס איז אסור בהנאה און אזוי ווייטער, אבער אויב דער גוי הערט אויף צו דינען, איז עס נישט מער אז עס ווערט אויסגעטשקעט. איך מיין, דער גוי זאגט, “איך גלייב מער נישט אין דעם גאט”, איז עס מער נישט קיין גאט. אויס גאט, שטייצעך, מיר פייערן אים.

מען קען נישט זאגן אז עס איז אויס חמץ. מען קען נאר זאגן אז עס איז אויס עפעס, אויס עסן בכלל, עס איז אפאר.

Speaker 1: רייט. אבער דו קענסט זאגן אז עס איז ענליך. ביטול חמץ, ביטול בלב. וועלכע נאך זאכן קען מען מבטל זיין אין די הארץ?

Speaker 2: מיאון.

Speaker 1: ווער?

Speaker 2: מיאון. אויף א קידושין דרבנן העלפט מיאון. אבער אויף אנדערע זאכן קען מען נישט זאגן, “ניין, איך וויל נישט זיין חייב אין די געלט.” מען דארף מאכן א ספר כריתות. רייט.

Speaker 1: אקעי. אויף קידושי דרבנן, לקידושין, אקעי.

Speaker 2: אקעי, על כל פנים, ניין, עס איז נישט נוגע. על כל פנים, ניין, מען דארף טרעפן נאך א זאך וואס דער ענין איז נישט האבן עפעס, נישט האבן שייכות מיט עפעס, און דאס מיינט סך הכל אז דו האלטסט נישט גארנישט. עפעס אזוי. לא חשיבא.

מחשבות זרות דארף מען אזוי דילן.

Speaker 1: יא. אקעי.

Speaker 2: אבער מיט רבנים דארף מען זיי פארברענען.

פארוואס? מען דארף זאגן “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. יא.

מיט די רייזע קען מען טון אזויווי דער בוטשאטשער רב האט געזאגט, און זאגן אז אלע מחשבות זרות איז מבטל.

כעפרא דארעא.

על כל פנים, אויך איז ביטול פון א מענטש איז דאך נאר אפאר בעלי חיים, דאס איז ממש אזויווי מיט חמץ. עס איז תשביתו, מען זוכט מחשבות. “מנפשי אכפרה על כל תהא”.

איבערגאנג צו פרק ג’ — די דאורייתא און דרבנן פון מצות תשביתו

Speaker 1: אקעי. לאמיר אנהייבן פרק ג’. ניין, איך מיין אז מען דארף ענדיגן די פרק ווייל עס איז גוט. מדרגות. לאמיר לערנען אזוי ווי אונז לערנען, אז דאס איז די דאורייתא און די דרבנן פון מצות תשביתו. פונקט אזוי ווי למשל מדרבנן טאר מען נישט עסן חמץ אפילו פחות מכשיעור, אז דאס איז מדרבנן. איי, מדרבנן טאר מען נישט עסן אפילו חמץ ערב פסח? זאלסטו וויסן, מדרבנן דארף מען ממש משבית זיין. וואס מיינט ממש משבית זיין? איז זוכן און אוועקנעמען. יא? און ממילא איז דא פרטים פון דעם. עס איז דא פרטים אז די חכמים מאכן זאכן, מאכן זיי שוין מיט זייער גאנצע סקעדזשול, פארשטייסט? די דאורייתא גייט, ניין, ס’איז אויך דא א סקעדזשול. בקיצור, זיי מאכן זייער גאנצע סקעדזשול. מען דארף מאכן די ליל י”ג, ליל י”ד, יא? און מען דארף, עס זענען דא הלכות ווי דארף מען בודק זיין. וואס איז די פשט פון די הלכות ווי דארף מען בודק זיין לויט די הלכות?

אנדערע ווערטער, די רבנן זאגן אז דו דארפסט זוכן אויף די חמץ, און צוויי זאכן: זוכן צו האבן און זיי זאלן מבער זיין. זאלסטו זוכן, וואס הייסט זוכן? זוכן פלעצער, מאך זיכער אז דו פלעצער וואס זענען אביסל מוכנים אפילו אז מען ברענגט אריין חמץ, זאלסטו עס גיין זוכן און מבער זיין. זייער גוט. און נאכדעם וואס…

איך מיין אז דא איז די שאלה ווען הייבט זיך אן די חיוב, די זאך פון דרייסיג טעג. אבער נאך פארדעם איז דא די אלע ספיקות און… רייט? די ספיקות און וואטעווער, איך ווייס נישט פונקטליך. לעטס סקיפ דעם פאר נאו, יישר כח. און אויב איז דא חמץ ערב פסח, איך ווייס, איין טאג אינמיטן וועלן זיי זיין זייער בארד, וועסטו לערנען דאס. יא. דו וועסט לערנען די סוגיא, ווייל ס’איז שווערע גמרות. די רמב”ם טרייט זיין בעסט, אבער די גמרא איז שווער. יא.

אויף כל פנים, איז דא דא א באנטש פון קעיסעס פון ספיקות. ס’איז אויך דא די דין פון וויאזוי חמץ ווערט בטל בצדקה הרייזע, אדער ווען מ’האט עס געמאכט פאר א בעקעל אין קעבינעט די וואך. יעצט איז דא א דין פון… איין מינוט, ס’איז דא דא… לאמיר נאר טרייען צו פארשטיין. די רבנן זאגן דו דארפסט זוכן פלעצער… לאמיר זאגן די ערשטע נקודה. דו דארפסט זוכן. די צווייטע נקודה גייט מען בעזרת השם לערנען אין פרק ג’ מער. דו דארפסט זוכן פלעצער וואס קען זיין חמץ. דאס הייסט, זאג נישט… דאס איז נאך א זאך, רייט? דאס איז נישט לאגאוו דאפיקא ביטול בלב. דאס איז דאפיקא… דו דארפסט זוכן. אזויווי אונז האבן געלערנט ביי עבודה זרה, אז איך וועל טרעפן חמץ, זאל איך עס מבער זיין. ניין, די פשט איז דו דארפסט זוכן. פארוואס דארפסטו זוכן? ווייל דו טוסט זיך נישט האבן קיין חמץ פסח, איז מאך זיכער אז דו האסט נישט. און אנדערע ווערטער געווענליך, רייט? די שאלה איז אפשר וואס די געווענליך איז. דאך האבן מיר געזאגט געווענליך, דאס הייסט אז דא פלעצער וואו מ’איז מכניס חמץ, פלעצער וואו ס’איז נישט געווענליך גייען מיר נישט אריין. אבער פלעצער וואס געווענליך איז דא חמץ, וואס דו ביסט מחויב צו מאכן זיכער אז ס’איז נישטא, מ’קען פרעגן ביי אלע מצוות התלויות אם מ’איז מחויב מדאורייתא צו זוכן, פארשטייסט? איך ווייס.

דער רמב”ם’ס שיטה — השבתה און “לא יבוא לאכלו”

Speaker 1: דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’דארף עס ארויסנעמען ווייל אפשר “שמא יבוא לאכלו”. ער האלט נישט אזוי, אדער ס’איז נישט וויכטיג פאר אים ווייל ער זאגט נישט קיין טעמים. ניין, ער האלט אז ס’איז איינע פון די השבתות, מ’זאל יא טון. איך האב צוגעלייגט אז די השבתות, די בעיסיק סארט פון השבתה איז די מינימום ביטול, אבער השבתה קען אויך מיינען אן עקט וואס מ’דארף טון מיט בדיקה, מיט ביעור.

Speaker 2: עקזעקטלי, ס’קען זיין אז די גאנצע השבתה, אז מ’זאגט די גאנצע “בל יראה” איז “לא יבוא לאכלו”. די גמרא זאגט דאס אביסל איינמאל, אבער ער ברענגט נישט דאס. ס’זעט אויס אז ס’איז מער, עקזעקטלי, אז דאס איז די השבתה מדרבנן, אבער מדרבנן דארף מען יא מאכן השבתה באופן זה, באופן ממש פיזיש ביזיין. אזוי איז אביסל משמע. און יא, ס’קען טאקע זיין וועגן דעם, ווייל דער רמב”ם פארשטייט אז די גאנצע ענין פון נישט האבן איז אלס א גדר פון אכילה, “לא יבוא לאכלו”. עקזעקטלי, אין גאנצן פלעין אזוי. ס’איז נישט פשוט אזוי, פארשטייסט וואס איך זאג? יא, געוואלדיג.

אזוי מיינעך. רייט, און ממילא, אבער ממילא פלעצער, איז דא הלכות זיכער. דאס הייסט די פלעצער, און ממילא פון סאמטינג איז דא חששות, ווי דארף מען עס לייגן די חמץ. עה, סארי, וואס איז… באלד וועלן מיר רעדן ווי מ’דארף עס לייגן. איז דא, וואס איז אויב מ’זעט שפעטער אז ס’איז דא צו ווייניג חמץ אדער צו מער חמץ, פשט אז ס’איז געווארן צוריק. ס’איז זייער אינטערעסאנט ביי די וועי, נישט נאר א מקום שהכניסו בו, ס’איז געווארן צוריק א פלאץ וואס דו ווייסט זיכער כמעט אז דא איז חמץ. אויב ס’איז למשל “הניח עשר ומצא תשע”, ווייסטו דאך אז דא איז דא חמץ, דארפסטו עס גיין זוכן, רייט? א תינוק דארף מען נישט, אבער מ’ווייסט אז ס’איז ממש פרוטות, פרוטות, פרוטות. און וואס איז אויב דו ווייסט אז ס’איז נישט, דו ווייסט נישט? אנדערע ווערטער, דאס זענען שאלות אויף מקומות וואס מ’ווייסט זיכער אז ס’איז דא חמץ, רייט? ס’איז אביסל אנדערש, ווייל פריער, דו פארשטייסט וואס איך זאג, פון הלכות ספיקות און אויך די רעשט פון די הלכות פון די סוכה עבודה זרה זאכן, האבן מיר גערעדט פון די שאלה פון בדיקה. רייט? דא איז… א פלאץ וואס איז חייב בדיקה, למשל, מ’איז נישט חושש אז אפשר גורר חילוק, אז אלע פלעצער זענען מקומות שמכניסין בהם חמץ לויט די רמב”ם’ס פשט. אבער נאכדעם איז דא א שאלה, וואס אויב איך ווייס זיכער אז ס’איז דא חמץ? וויאזוי ווייס איך זיכער? ווייל כמעט זיכער, מספק. איך האב א ספק, אפשר איז דא חמץ. פארשטייסט? וועגן דעם מאכט סענס אביסל וואס מיר האבן געלערנט לויט די רמב”ם’ס פשט, אז די אלע ספיקות רעדן אויף בדיקת חמץ. ווייל דאס איז דאך די טייטש בדיקת חמץ. בדיקת חמץ’ס טייטש, א פלאץ וואס איז אפשר דא חמץ, דארף מען עס גיין זוכן, רייט? אלעמאל איז אפשר. סאו אין אנדערע ווערטער, וועסטו זען, די אלע ספיקות קענסטו זאגן מאכט עס בגדר מקומות שמכניסין בהם חמץ, פארשטייסט?

און ממילא, מקומות שמכניסין בהם חמץ דארפן בודק זיין, שטימט? ממילא איז דא קבוע, אויב ס’איז דא ממש א רוב, דארף מען נישט, אפשר איז דא פלעצער וואס ס’איז דא א גאנצע… ס’איז דא צוויי הלכות וואס מ’דארף… ס’איז דא אפאר הלכות וואס מ’דארף יא, אפאר זאכן וואס מ’דארף נישט. ס’איז דא אופן וואס מ’דארף נישט, וואס איז נישט קיין קבוע, אדער ס’איז תלוי, ס’איז דא גאר אן אופן וואס מ’נוצט תלוי’ס אויף דעם אמאל נישט, איך ווייס נישט קלאר. אבער על כל פנים, מקומות וואס איז ספק חמץ, א נארמאלע ספק, דארפן בודק זיין. זייער גוט, איך פארשטיי.

הלכות קלארע — שמי קורה, סדקי הריחיים

Speaker 1: אקעי, נאכדעם האבן מיר געלערנט נאך קלארערע הלכות, אפילו נישט קיין ספק, רייט? די לעצטע גרופע הלכות אין פרק ג’ איז געווען די מקומות וואס איז נישט אפילו א ספק, ס’איז קלאר אז ס’איז דא דארט חמץ. למשל, אין די הימל דארף מען זוכן. “שמי קורה”, נישט אין די הימל, וואס שטייט שמים. האסטו געוואוסט אז די קורה איז א שטיקל הימל? די הימל פון דיין הויז איז די קורה. און בקיצור, דארף מען בודק זיין ווייל ס’פאלט אראפ. אבער טיף אין די ערד דארף מען נישט, ווייל ס’קומט נישט ארויף.

פון דעם קען מען לערנען א רמז על פי קבלה, פארשטייסט? אויב איינער האט א יצר הרע אין א גאר הויכע פלאץ, דאן דארף ער עס זוכן, ווייל ס’מאכט דיך נאר אן פאלט אראפ. אין א נידריגע פלאץ דארף מען נישט זוכן, ווייל ס’קומט נישט ארויף. אקעי, נאכדעם איז דא, שוין דארף מען נישט זוכן. נאכדעם איז דא אן ענין פון די סדקי הריחיים, וואס איז יא אפשר אן ענין פון ביטול, רייט? זייער אינטערעסאנט. די סדקי הריחיים איז ביטול אזויווי מיר האבן געלערנט, ביטול אזויווי ביטול חמץ? ניין, ס’איז אן אנדערע מין ביטול, אז ס’איז בטל במציאות, ס’איז געווארן א טאפ. נו, זייער גוט, אפשר אזוי איז אויך די ביטול, אלע ביטול ארבעט אזוי. אז ס’ווערט זאמד, אזויווי יענץ ווערט א טאפ, ווערט עס זאמד. אינטערעסאנט. אקעי, על כל פנים, וואס איז די כלל? קענסטו מיר זאגן די כלל פון דעם? ווייל איך ווייס עס נישט.

Speaker 2: ניין. וואס איז די כלל הדברים? ווען עס זענען דא זאכן וואס זענען… ווען זענען דא זאכן וואס זענען… ווען דארף מען, אין אנדערע ווערטער, לאמיר מקדים זיין די שאלה פאר א סעקונדע. וואס איז א כיפה של עור, ביי די וועי? וואס איז די טייטש? א בענקל וואס מ’האט געמאכט פון… איך ווייס נישט וואס כיפה הייסט. יא, א בענקל? ניין, כיפה, מ’זאגט ער מיינט א כלי. אה, כיפה. ס’הייסט א זאך פול מיט סאור, מ’האט עס איבערגעדרייט, מ’האט געענדיגט מיט די סאור, מ’האט עס איבערגעדרייט, נישט נאר סאור אליין, דאס איז א טאפ סאור וואס מ’האט איבערגעדרייט, מ’מאכט אויג טאך פניו, מ’האט עס צוגעדעקט מיט טיט, אז די סאור איז כולו טח בארץ. אקעי, סאו דאס איז איין זאך. ס’הייסט אז ס’איז דא אן אופן, לאמיר פארשטיין איין זאך. לויט די אופן וויאזוי זיי האבן געלערנט אז אלעס איז א הרחקה פון עסן, קען מען אביסל פארשטיין דיר. איינמאל מ’האט טח פניו בטיט, איז עס שוין אזויווי אונטער’ן בארד, איז עס שוין אזויווי עפר. אויב איז דאס נישט אזוי, וואס גייט מיך אן? ס’איז צוגעדעקט מיט טיט, איך האב דאך א שטיק סאור אין מיין הויז. אבער אויב איז אלעס פארבינדן צו טון מיט עסן, קען מען עס גרינגער פארשטיין. נאכאמאל, יחידאה היא שיטה, דאס איז פון דעם רעדט ער דא. איך זאג, באט אויב די ווארט איז אז אלעס איז הרחקות פון עסן, די מעין איסור איז עסן, און אלע אנדערע זאכן איז צוגעקומען, קען מען פארשטיין. איינמאל טח פניו בטיט, גארנישט פון די סאור איז עקספאוזד, ס’איז נישט שייך צו עסן, ממילא איז עס אזויווי ס’איז אין א באר, אדער ס’איז אזויווי… ער ברענגט די לשון אין שיטת הגאונים, “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא.” יחידאה היא שיטה, ער ווייזט אז א מענטש קען… אז די דולג איז נישט קיין עסן, דאס איז א שטיין געמאכט פון סאור, אבער דא גייסטו.

און ס’שטימט אויך נאר מיט דעם אז “תשביתו” מיינט נישט בפועל ממש. ווייל אויב “תשביתו” וואלט געמיינט בפועל ממש, איז נישט קלאר אז מ’וואלט געקענט זיין דאס מתיר זיין. ניין, “תשביתו” מיינט אוכל, מיינט נישט… “תשביתו” מיינט… איך קען פארשטיין ווי דאס ארבעט. אבער אויב וואלט מען געזאגט אזוי, וואלט עס געמיינט עקטשועלי אזויווי תערובת. אבער ס’זעט אויס אז נישט, ווייל אן אנדערע וועג, ס’זעט אויס אז… נאכאמאל, לכל הדעות איז ביטול מיינט, איז השבתה מיינט להשבית חמץ, וואס איז אן עסן נישט חמץ, וואס איז א דעפעקט חמץ. סאו פאר, רייט?

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

Speaker 1: די סאור דארף נישט זיין א טעם וואס מען זאל קענען עסן, די סאור איז אז מען זאל קענען מאכן דערפון אן אנדערע טייג. אויב די ווארט איז “תשביתו” אזויווי “שבתון”, און ממילא בטל א האלב, קען מען זייער גוט פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט. אבער אויב וואלט מען געזאגט “תשביתו” מיינט עקטשועלי אזויווי “תבערו”, אבער ס’זעט אויס אז נישט, ווייל אן אנדערע… ס’זעט אויס אז… נאכאמאל, לכל הדעות איז “תשביתו” מיינט די השבתת חמץ, וואס איז אן עסן, נישט חמץ וואס איז א דעפעקט חמץ.

סאו, אלרייט. לאמיך זען, אקעי. אינטערעסאנט גיין? יא. לאמיך זען א רגע, איך גיי… איך גיי נעמען מיין טאכטער… נעמען די… אקעי, ניין, די פרויען זאך וועל איך ניצן. ווילסטו עס טרייען? ווילסטו עס טרייען און זיי פרעגן אויב דו קענסט די פרויען דעם?

Speaker 2: אה, איך גיי נישט אהינגיין.

Speaker 1: אקעי, איך וועל דיך נעמען שפעטער צו פרויען. העלא, מענדל צדיק. אקעי, ווייטער. זייער גוט. ס’איז גוט צו די ענין.

סאו, די נעקסטע זאך איז געווען, נאך די ענין פון כיפת סאור און מזון המצורע ווען ס’ווערט בטל צו די טאפ, איז די שאלה פון ווען איז די חיוב בדיקה? אה, מ’האט דא די זאך פון חסרון בדיקה, חסרון עינוי בדיקה. איין מינוט, סאו, דאס הייסט דאך נישט די כלל. סאו, די כלל איז אזוי, די כלל איז אזוי: א כזית במקום אחד, אפילו ווען ס’איז סטאק אין סדק העריבה, איז חייב לבער. פארוואס? ווייל לכאורה ר’ שמעון קען מען עס אפילו ניצן, ס’איז ניצלעך אפילו, ס’איז די פראבלעם אז ס’איז סטאק. ס’איז זיין סטאק, וואס איז א חילוק? אויב ס’איז נישט קיין כזית, איז לחזק, ס’איז אנדערש, לחזק, און דעמאלטס וועט אריינגיין אין זייער מחלוקת. ס’איז אסאך לשונות אין די גמרא, איך זע אז ס’איז א גאנצע סוגיא.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

ס’איז דא דריי אנדערע סארט עיקר נקודות. ס’איז דא איין נקודה וואס איז אויב ס’איז לחזק אדער לסטום, און נישט… ס’איז אריינגעשטעקט דארט, ס’איז דא א חשש אז ס’וועט מחליק זיין די טאפ, די טעלער, די עריבה. אין דעם מצב, אפילו אין דעם מצב, אויב ס’איז א כזית, איז נישט בטל, ווייל מען וועט עס צוריקנעמען און מען וועט מאכן דערפון א ברויט.

Speaker 2: יא, אנדערש ווי כיפת סאור, ווייל דארט זעט מען נישט קיין עצה פון טאט איי געס.

Speaker 1: יא, מען קען אויך מאכן טאט.

Speaker 2: יא, דא רעדט מען אן תערובות.

Speaker 1: אבער אויב ס’איז פחות מכזית און ס’איז עשוי לחזק איז פטור, ולא תעמנו. אבער פחות מכזית, ווען ס’איז נישט לחזק, באופן כללי פחות מכזית, וואס איז מוצא נישט לחזק פחות מכזית, דעמאלטס אויב ס’איז דא א חוט וואס קען נעקטן זיך, איז ער חייב. פארוואס? אגעין, ווייל ס’איז א כזית.

דיסקוסיע: וואס איז דער שיעור כזית?

Speaker 2: וואס איז דער שיעור כזית? נאר א כזית דארף מען מבער זיין, דאס איז די נקודה? ווייניגער ווי דעם איז חוץ די שיעור? אבער דא זעט מען אז פחות מכזית דארף מען אויך מבער זיין. פארוואס דא פחות מכזית דארף מען נישט מבער זיין? ווייל ס’איז בטל.

Speaker 1: ניין, ס’איז דאך עשוי לחזק.

Speaker 2: יא, מ’רעדט דאך נאר באופן וואס ס’איז עשוי לחזק. נו, און דעמאלטס איז די שאלה צו ס’זאל ווערן אסור אלס א כזית. ס’איז נישט עשוי לחזק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: נו, וואס דארף מען די גאנצע הלכה פון שני חצאי זיתים בשני מקומות? מ’האט דאך יעצט געלערנט אז לא עשוי לחזק דארף מען מבער זיין אפילו במקום אחד.

Speaker 1: ניין, אויב ס’איז שני חצאי זיתים רעדט מען באופן ווען ס’איז יא לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, דאס איז וואס ער רעדט דא.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: ס’איז דאס, און אזא פאל ווען ס’איז ווייניגער ווי א כזית איז אקעי. די שאלה איז וואס הייסט ווייניגער ווי א כזית. אויף דעם זאגט מען, ווייל מ’קען דאך זאגן אז דער טאפ איז אים מחזק, ס’ווערט איין, יא, למשל ביי חלה זאגט מען אז די טאפ איז זיי אלע מצטרף. וואלט איך געקענט זאגן אז אין די גאנצע טאפ איז דא א כזית, און מ’איז מחויב צו נעמען א שטיקל וואס זאל זיין מצטרף. אהער, אהער. ס’איז בקיצור, מ’דארף האבן אלע זאכן, מ’דארף האבן סיי פחות מכזית, און פחות מכזית מיינט אפילו נישט וואס מ’קען עס קאנעקטן צוריק מיט איין שטיקל, און סיי, לאמיר זען וואס גייט שטומען מיט די נעקסטע הלכה.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

די נעקסטע הלכה שטייט, בבית, בבית דארף מען אפילו אן א… אז ס’ליגט שטיקלעך קליינע שטיקלעך חמץ וואס צוזאמען איז עס א כזית, בבית אבער דארף מען אפילו אן א חוט דארף מען מבער זיין אפילו פחות מכזית, אבער בבית ובעליה וכדומה דארף מען נישט, הואיל והן דבוקין בכסלים אינן חייב. סאו דא זעט מען יא אז ס’איז דא אן אופן וואס ס’איז געווארן מבטל בבית דא, מבטל בבית דא, מבטל בבית דא, פארשטיי איך אז מ’דארף. אה, סאו ס’איז בעצם לא יראה דארף מען אפילו פחות מכזית, דאס איז חצי שיעור אסור מן התורה. און די פראבלעם איז נאר אז ווען מ’איז זיי מצטרף ווערט עס א כזית. אויב ס’איז דבוק בכותל, עפעס פאר סאם ריזען איז עס אביסל גרינגער. געווענליך, אויב דו זעסט א חצי זית אין דיין הויז, דארפסטו עס מבער זיין. לעבן א חצי זית דארפסטו עס מבער זיין. פארוואס? ווייל ס’איז חצי שיעור. יא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אזוי קומט אויס. א חצי זית דארפסטו מבער זיין. פארוואס דארפסטו עס מבער זיין? ווייל ס’איז חצי שיעור אסור מן התורה. טו נישט. אבער אויב ס’איז דבוק בכותל, דעמאלטס דארף מען נישט, ווייל אזוי ווייט קענסטו נישט סומך זיין אויף די ביטול.

דיסקוסיע: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

אבער די רמב”ם זאגט דאך, די רמב”ם זאגט דאך אין לשון “שמא יקבץ אותם”. זעט אויס אז חצי שיעור איז נאכנישט געווען קיין פראבלעם. די פראבלעם איז אז ווען זיי קומען זיך צוזאם. דאס איז ווען ס’איז דבוק בבית. ער זאגט, דאס איז איינער צריך. פארוואס איז איינער צריך? ניין, נאכאמאל, מען רעדט דא פון מדרבנן. אלעס איז אפילו שמינו לאחר, שמא יקבץ אותם. וואס פעלט דא אויס די ווערטער “שמא יקבץ אותם”? פארוואס זאגט ער נישט ווייל ס’איז א חצי שיעור? ער זאגט קלאר אין די נעקסטע שטיקל פארוואס. קום אהער, אבער אז ס’איז ווייט, איז דא א אופן וואס ער גייט עס נישט מקבץ זיין, רייט? דעמאלטס וואס? דעמאלטס מעג מען יא. אויב מ’האט עס מבטל געווען מעג מען. אבער מ’מעג נישט אן א ביטול. אה, סאו די אלע זאכן זענען לכאורה הלכות פון די רבנן. ס’האט צוטון מיט די חיוב דרבנן פון בדיקה. טאקע מיט די דאורייתא האסטו שוין יוצא געווען מיט ביטול. סאו יעצט איז דא די פראבלעם פון די חשש דרבנן, און אויף דעם איז דער חילוק, צו דו קענסט עס צוזאמעננעמען צו נישט.

זעט אויס אז די איסור דרבנן איז יא, די רבנן האבן נישט געזאגט אויך אז ס’דארף האבן א חצי שיעור. נאר די איסור דרבנן איז בעיקר אויף א כזית, אדער אויף וואס קען ווערן א כזית. סאו אויף דעם זאגן זיי אז א ביטול איז נישט גענוג, נאר מ’דארף אויך האבן בדיקה. ס’איז נישט ריכטיג. לויט די רמב”ם זאגט דא קלאר, מיין איך שטייט נישט דא קלאר, אבער ס’איז מדויק דא, אז אויב ס’איז דא א כזית נישט דבוק בכותל, א חצי זית וואס איז סתם אויפ’ן טיש, דארפסטו עס מבער זיין מדרבנן. אפילו ס’איז נאר א חצי זית. ער זאגט נישט. ער זאגט נאר ווי אזוי א חצי זית אויף איין פלאץ, און מיט אנדערע פלעצער איז מער. נאכאמאל, ער זאגט פארוואס די חצי זית דבוק דארף מען נישט מבער זיין, אילו ואילו החצי זיתים דבוקים בכותל או בקורות…

Speaker 2: ניין, אבער… ניין, ניין, ער זאגט נישט דא מער ווי איין חצי זית. ווען ס’איז נאר דא איין חצי זית אין די גאנצע הויז, קען מען מדרבנן אויך נישט מאכן בדיקה אויף דעם.

Speaker 1: צדיק, ער זאגט קלאר נישט, ער זאגט נישט קלאר, אבער פארוואס זאגט ער אז מען דארף? אז ס’איז דא אנדערע חציים וואס דארט האט מען געזאגט אז מען זענען מצרף, און די גאנצע הויז האסטו יא כזית, וואלט געווען דער חיוב דרבנן פון בדיקה. דאס איז איינס. ממילא ווען ס’איז ווייט איינער פון די צווייטן, גייט מען זיי נישט מצרף זיין. און ממילא איז נישט גלייך מיט אים, מען דארף צולייגן נאך א זאך.

Speaker 2: רייט, לויט דיר וואלט מען געקענט סטאפן דא. מען קען זאגן, אויב ס’איז ווייט, דארף מען נישט בודק זיין.

Speaker 1: ער זאגט נישט דאס, ער זאגט, וויבאלד ס’איז סטאק… ניין, נישט ס’איז ווייט, ער זאגט “משום מצרף”, מען דארף נישט מיינען א פראקטישע עסן. ער זאגט, וויבאלד מען איז מצרף, קוקט מען עס אן ווי אין דיין גאנצע הויז איז דא א כזית. נאכאמאל, “מה שאין כן דבוקים בכותל או בקורות”, ענדיגט די רעסט פון די הלכה. לייען די גאנצע זאך.

וואס איז אינטערעסאנט, ווייל ער לייגט צו די “דבוקים”, וואס טוט זיך ווען ס’איז חצי זית בבית וחצי זית בעליה און ס’איז נישט דבוקים? ס’ליגט סתם. דארט זאגט ער אז מען דארף יא. פון דעם רעד איך שוין פאר צען מינוט מיט דיר, צדיק. אבער וואס טוט זיך ווען עס איז נאר איין חצי זית און ס’איז נישט דבוק? דארף מען דאך אויך נישט!

Speaker 2: דארף מען יא! זעט מען אז מען דארף יא.

Speaker 1: איך מיין אז נישט. ער זאגט נאר אז חצי זיתים וואלט געווען א פראבלעם אז דו זאלסט עס אנקוקן ווי איין גאנצע – זאגט ער אז ס’איז דאך נישט, ווייל עס איז דבוק בכותל, ממילא גייט עס קיינמאל נישט ווערן איין גאנצע. זעט אויס אויב איז דא אין גאנצן הויז אלעס אינאיינעם נאר דא איין חצי זית, דארף מען טאקע נישט!

Speaker 2: פארוואס איז נישט מצרף? ווייל ס’איז ווייט איינער פון די צווייטן! דאס איז דאך די ריזן! “חציו בבית וחציו בעליה”, מען איז אלעמאל מצרף זאכן פון די כותל. ס’איז די גאנצע זאך אז א כותל דארף מען אפילו ווען ס’איז אין די כותל, מען נעמט עס צאם. מה שאין כן ווען ס’איז ווייט, נעמט מען עס נישט צאם. מען האט שוין סאלווד די פראבלעם פון צאמנעמען, און נאכאלץ בלייבט נאך אלץ עפעס איבער פארוואס מען דארף צולייגן אז מען דארף נישט נאר וועגן ס’איז דבוק.

Speaker 1: וואס טוט זיך ווען מען האט נאר איין חצי זית אין הויז? זיכער אז מען דארף נישט בודק זיין מדרבנן. דא שטייט נישט, צדיק. איך ווייס אז דו ביסט נישט נאר א למדן, אבער דא שטייט נישט אזוי, און די הלכה איז נישט אזוי וואס דא שטייט. זעסט כאילו די ווערטער איז “משיבב עמו ומקבץ אותם”, דאס איז די סיבה צו איסור, ניין?

Speaker 2: ניין, דאס איז די סיבה צו איסור ווען ס’איז דבוק בכותל, “הואיל ודבוקין בכותל”, און ס’איז נישט מקבץ, ממילא מעג מען. ממילא אויב ס’פעלט איינע פון די זאכן, ס’איז נישט דבוק בכותל, איז אפילו אן מקבץ זאל מען נישט, אזוי קומט דאך דא אויס. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט בכלל.

Speaker 1: סאו וואס מאכט דבוק בכותל? אז ס’מאכט עס שווערער צו מבער זיין, אדער ס’מאכט עס בטל צו די כותל, ממילא וואלט געווען א היתר? די זאך איז אז ס’איז אפשר יא איינע פון די צוויי זאכן. מיר איז נישט אפשר אזוי קלאר. איך מיין אז משיבב עמו ומקבץ אותם איז נישט אפשר א פראקטישע פראבלעם, ממילא גייט עס ווערן א כזית. וואס איז די חילוק? איך כאפ נישט וואס די נפקא מינה אין דעם איז. די פאקט איז אז די רמב”ם דארף צולייגן דאך א זאך, אז דאס וואס ווען ס’איז נישט דא די פראבלעם פון קיבוץ, און ס’איז א חצי זית, איז די ריזען פארוואס מ’הייסט דיך נישט מבער זיין איז ווייל ס’איז סטאק. אזוי זאגט ער. לויט דיר קומט עס נישט דא אריין, ס’פעלט נישט אויס. ממילא איז עס סטאק, ממילא איז עס נישט סטאק, ס’איז דאך פחות מכזית, נאר א גוטן פורים.

Speaker 2: ניין, פחות מכזית נאר ווען ס’איז סטאק איז דא א היתר, אויב נישט דארף מען מבער זיין. אזוי שטייט דא.

Speaker 1: און ס’איז א פראבלעם, ווייל אין רוב פריערדיגע הלכות שטייט יא “כזית בקורה”. וואס איז די פחות מכזית? איך ווייס נישט. מ’קען טרעפן אנדערע פלעצער וואס ס’שטייט יא אז נאר א כזית דארף מען מבער זיין, איך ווייס נישט. אויב האלט מיר אז מ’דארף מבער זיין, משיבב עמו ומקבץ אותם, ממילא גייט עס זיין דבוק לכותל אדער ממילא גייט עס ווערן א כזית? ממילא גייט עס ווערן א כזית, רייט? איך ווייס נישט, איך שטיי נישט אין ערגעץ, איך ווייס נישט וואס דו ווילסט זאגן.

Speaker 2: וואס איז די פראבלעם מיט משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, און וואס גייט דעמאלטס געשען? ממילא גייט עס ווערן א כזית, רייט?

Speaker 1: יא, און ממילא זאגט די חכם אז מ’דארף עס מבער זיין. וואס איז געווען מיט א האלבע כזית? דאס איז א האלבע כזית, דאס איז פטור פון… אויף א האלבע כזית, ווען ס’איז דבוק בכותל, האלט ער אז מ’דארף נישט. און ווען ס’איז נישט דבוק בכותל? איז משמע אז מ’דארף יא. פון אים רעדן מיר דאך. ער טייטשט בדיקה. אזוי איז משמע, איך קען דיר נישט העלפן. איך בעט דיר, ער האט שוין, די חרן השדכן זאגט שוין גלייך אז מ’דארף אפילו פאר קליינע. חרן השדכן מיינט א קליין ברעקל חמץ. דאס ווייסט ער. אבער ער איז דאך נישט, ער פירט אריין א גרויסע חמץ. א גרויסע חמץ?

Speaker 2: יא, ס’רעדט זיך נישט פון א פיצי גלאז, ס’איז א גרויסע גלאז. אויך א כזית איז גאנץ קליין, דו ביסט קאנפיוזד.

Speaker 1: גערעכט, אקעי. א כזית איז אזוי גרויס ווי אן איילביר. ווי א האלבע מצה. אקעי. בקיצור, איך ווייס נישט, איך בין נישט דעם.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

Speaker 1: איז משמע אז מ’דארף יא, פון אים רעדט מען דאך. ס’טייטשט בדיקה.

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: אזוי איז משמע, איך קען דאך נישט העלפן. איך בעט אים, ער זאגט דאך “חורין וסדקין”, ער זאגט שוין גלייך אז מ’דארף אפילו פאר א קליינע. “חורין וסדקין” מיינט א קליינע ברעקל חמץ. דאס ווייס איך. “חורין וסדקין” פירט אריין גרויסע חמץ.

Speaker 2: סדקים? יא, ס’רעדט דאך נישט פון א פיצי לאך, ס’איז א גרויסע לאך. אפילו א כזית איז גאנץ קליין, דו ביסט קאנפיוזד.

Speaker 1: גערעכט, אקעי. א כזית איז אזוי גרויס ווי אן איילבירט. ווי א האלבער מצה. אקעי.

Speaker 1: קיצור, איך ווייס נישט, איך בין נישט זיכער. דער מגן אברהם זאגט דעם דיוק, אבער אזוי איז משמע דא, און אין אנדערע פלעצער איז משמע אנדערש. סאו איך ווייס נישט.

סיכום ההלכות שנלמדו

Speaker 1: אקעי, יעצט אזוי, לאמיר גיין ווייטער. לאמיר ענדיגן עט ליעסט, און זאגן אזוי. אקעי, דאס אלעס.

נאכדעם איז געווען די שאלה, צוויי שאלות.

שאלה א’: ווער דארף ממנה זיין א בודק?

איין שאלה איז, ווער דארף… ניין, איין שאלה איז, ווער דארף ממנה זיין א בודק זיין? אקעי, ס’איז אן הלכה’דיגע שאלה אין בית, איך ווייס נישט פונקטליך. איין שאלה איז, אז חזקת בדיקה, חזקת בדוק. און נאך א שאלה, און אפילו אן עבד אדער א גוי קען זאגן. ער זאגט יא, נשים און עבדים.

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

נאכדעם איז דא א שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? די תירוץ איז, whoever האט עס געווען ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

און נאכדעם איז די תירוץ, נאך א שאלה וואס טוט זיך אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער ער מאכט אן אוצר, איז אזוי:

– אויב ס’איז על דעת לחזור דארף ער בודק זיין אלעמאל

– אויב ס’איז נישט על דעת לחזור, אויב ס’איז פאר די דרייסיג טעג דארף ער נישט

עד כאן הלכות.

ביאור ענין שלשים יום

Speaker 2: וואס איז פשט פון די דרייסיג טעג?

Speaker 1: ס’איז אזוי ווי די מנהג, כדי דרייסיג טעג זעט אויס הייבט זיך אן א הכנה צו די יום טוב. מ’הייבט אן צו לערנען, אוודאי.

Speaker 2: יא. כאילו די תקנת חכמים פון בודק זיין איז חל פורים בעצם.

Speaker 1: אה, אויף דעם זאגט די גמרא, “הני שלשים יום מאי טעמא?” זאגט די גמרא, “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני”.

Speaker 2: רייט, אבער ס’איז כאילו, דא רעדט מען דאך פון די רבנן, ס’איז דא אויף די רבנן.

חידוש: מתי חל החיוב בדיקה?

Speaker 1: די שאלה איז אזוי ווי, די נקודה איז אזוי, די גאנצע עסק, די גאנצע חיוב בדיקה איז דאך אזוי ווי א חידוש פון די רבנן, זיי זאגן דו זאלסט נישט סומך זיין אויף די ביטול, דו זאלסט גיין און בודק זיין. יעצט, ווען זאגן זיי אז מען זאל עס טון? ליל י”ד. אבער ווען איז חל, ווען כאילו בעצם ווערט די חיוב? אויב איינער האט די חיוב, העלפט נישט אז ער גייט אוועק, רייט? ער גייט אוועק קודם מחצות, יא? איז ווערט די שאלה, ווען ווערט די חיוב? די תוספות ווערט דרייסיג טעג פארדעם, עפעס אזוי.

מעבר לפרק ג’

Speaker 1: אקעי, יעצט גיימיר לערנען נאך ענינים פון ביעור חמץ וסדר, אקעי? פרק ג’, שוין.

Speaker 2: דאס איז אלץ געווען א חזרה אויף פרק א’ וב’?

Speaker 1: ניין, דאס קען נישט זיין אין פרק ג’. וואו, ס’איז געווען א לאנגע צייט די חיוב. איך געדענק נישט מ’האט געלערנט וויניגער גוט פרק ב’. די תורה רעדט אלעמאל, נאר קיינער לערנט נישט גוט אזא זאך.

אממ, לאמיך מאכן א סטאפ און איך גיי מאכן נאך א רעקארדינג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’ — כללי&#8217…

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

—

כללי’דיגע הקדמה: סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

דער רמב”ם’ס הלכות חמץ ומצה איז אויפגעבויט אזוי:

– פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאוין, השבתת חמץ, בדיקה)

– פרק ו’ – מצות אכילת מצה

– פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

– פרק ח’ – ליל הסדר

דער רמב”ם ארגאניזירט די מצוות בערך לויט ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבער נישט עקזאקט.

—

פרק א’ – כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ (חזרה)

הלכה א’ – איסור אכילת חמץ

דער רמב”ם פסק’נט אז ווער עס עסט א כזית חמץ בפסח באקומט כרת (במזיד) און חטאת (בשוגג).

—

הלכה – איסור הנאה פון חמץ

חמץ בפסח איז אסור אויך בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.

פּשט: דער פסוק “לא יאכל” ווערט געדרשנ’ט אז עס מיינט נישט נאר אכילה, נאר אויך הנאה.

חידושים:

—

הלכה – איסור תערובת חמץ

פּשט: דער רמב”ם האלט אז תערובת חמץ איז שוין נישט “חמץ אליין” – ס’איז א באזונדער לאו.

חידושים:

—

הלכה – בל יראה ובל ימצא

חידושים:

—

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

פּשט: ס’איז א קנס.

חידושים:

– פארגלייך צו מלאכת שבת: ס’איז ענלעך צו דעם דין אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכה וואס מ’האט געטון בשבת.

—

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

חידושים:

—

פרק ב’ – מצות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

חידושים:

1. “תשביתו” איז א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

2. פארגלייך צו שבת – “השבתה” מיינט נישט טון

3. “תשביתו” אלס “ליתן עשה על הדבר”

4. דער גרויסער חידוש פון רמב”ם – ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

5. דער רמב”ם’ס סברא – “תשביתו” איז נישט קיין מעשה, נאר א “שביתה”

6. מחלוקת רמב”ם און תוספות – וואס איז ביטול?

7. דער פירוש פון “נישט נוגע” – הסח הדעת

8. “תשביתו” און סאור

9. די גמרא רעדט נישט פון א מצוה פון תשביתו

[דיגרעסיע: פארגלייך צו ביטול עבודה זרה]

[דיגרעסיע: אנדערע ביטולים בלב]

[דיגרעסיע: מחשבות זרות]

[דיגרעסיע: בדיקת חמץ – דאורייתא אדער דרבנן?]

—

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ איז מדרבנן לויט אלעמען.

—

הלכות וועגן ווער בודק, ווען, און וואו (סוף פרק ב’)

ווער קען ממונה ווערן צו בודק זיין?

– נשים, עבדים זענען נאמנים אויף בדיקה.

– אפילו א גוי – עס ווערט דיסקוטירט אויב ער קען זאגן אז ער האט בודק געווען (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

דער חיוב איז אויף ווער עס האט עס געהאט ליל י”ד – ווער עס איז דארט אויף דער נאכט פון י”ד ניסן.

אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער מאכט אן אוצר

– אויב ער גייט אוועק על דעת לחזור – דארף ער אלעמאל בודק זיין (פאר’ן אוועקגיין).

– אויב נישט על דעת לחזור – אויב ער גייט אוועק פאר די דרייסיג טעג פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין.

וואס איז דער יסוד פון “דרייסיג טעג”?

חידושים:

—

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספיקות, שיעורים

כללי’דיגער יסוד פון בדיקת חמץ

חידושים:

גרופעס הלכות אין פרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – דארפן בדיקה (דער בסיס).

3. קלארע פאלן – וואו עס איז זיכער דא חמץ (לעצטע גרופע הלכות אין פרק ג’).

—

שמי קורה – הויך און נידריג

—

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

דער דין

שיטת הגאונים – “כעפרא בעלמא”

חידושים:

—

סדקי הריחיים – ביטול במציאות

הלכה: חמץ אין סדקי הריחיים (שפאלטן פון מיל-שטיינער) דארף מען נישט בודק זיין.

חידושים:

—

כזית במקום אחד – אפילו אין סדק העריבה

פּשט: א כזית איז דער שיעור וואס מ’דארף מבער זיין. אפילו ווען עס איז שווער צוצוקומען, בלייבט דער חיוב.

חידושים:

—

פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

חידושים:

—

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

חידושים – א לאנגע מחלוקת צווישן די חברותא’ס:

—

בדיקת חורין וסדקין

דער רמב”ם’ס שפּראך: מ’דארף בודק זיין חורין וסדקין.

פּשט: מ’דארף בודק זיין אפילו אין קליינע לעכער און שפּאלטן.

חידושים:

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: סטרוקטור פון די איסורים און מצות תשביתו

הקדמה: כללי’דיגע סטרוקטור פון הלכות חמץ ומצה

חזרה: פרק א’ – די כללי’דיגע הגדרות פון איסורי חמץ

איסור אכילת חמץ

איסור הנאה – קשיא: צו באקומט מען כרת אויף הנאה?

אויף דעם איז מיר מבאר, I don’t know, I don’t know. על כל פנים, דאס איז איין איסור, א איסור צו עסן חמץ, אקעי?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – איז דאס א קנס?

Chavrusa A: אזוי ווי מ’טאר נישט הנאה האבן פון מלאכת שבת, איז דאס א מין קנס אזא זאך?

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

דיון: פשט אין פסוק “לא תאכל עליו חמץ”

Chavrusa A: אונז לערנען יעצט מקרא, אונז זענען נישט אין הלכה.

מצות תשביתו – די פינפטע מצוה

מחלוקת רמב”ם ותוספות: וואס מיינט תשביתו?

Chavrusa A: אז ביטול איז נאר איין פארם פון תשביתו? אדער פארברענען, אדער…

דער יסוד-שאלה: וואס מיינט “תשביתו שאור” מן התורה?

Speaker 1: דאס איז דער טייטש, תשביתו טייטשט מבטל זיין.

Speaker 2: ניין, נישט מבטל זיין.

“תשביתו” — א כלליות’דיגע לשון, נישט א ספעציפישע מעשה

פארגלייך צו שבת — “השבתה” מיינט נישט טון, נישט אן אקטיווע מעשה

דיסקוסיע: וואס איז דער מינימום פון “תשביתו”?

“תשביתו” — א פאזיטיווע נוסח פון א נעגאטיווע זאך

דער גרויסער חידוש פון רמב”ם — ביטול בלב איז א דין בפני עצמו

Speaker 1: איך פארשטיי, אבער ס’איז נאך אלץ, כאילו, איך הער, ס’מוז זיין א סברא פאר דעם, ווייל לכאורה איז עס פאני.

“לא תותירו” און די קאנצעפט פון הפקר

דיגרעסיע: בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 1: ניין, ניין, איך מיין אז ס’איז ווייניגער. איך מיין, מיט די רבנים דארף מען יא לרדוף אחריהם.

Speaker 2: ס’איז אינטערעסאנט, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז אן ארץ ישראל און חוץ לארץ, אזוי האבן מיר געלערנט.

Speaker 2: איך הער. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. על כל פנים, דו פארשטייסט די נקודה, ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך.

צוריק צו די לשון “השבתה” — וואס מיינט עס?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ווען דו ביסט מבטל לשבת, דו האסט אויפגעגעבן בעלות דערויף.

Speaker 1: ניין, איך האב נישט אויפגעגעבן בעלות, וואס האלטסטו אן?

Speaker 2: דאס איז נישט אזא זאך. דאס איז תוספות’ס פשט. דאס איז… רייט, אקעי.

מחלוקת: צי ביטול איז הפקר (תוספות) אדער עפעס אנדערש (רמב”ם)

Speaker 2: ניין, דו האסט עס נישט.

Speaker 1: דו האסט עס נישט?

Speaker 1: וואס טייטש לויט’ן רמב”ם? וויאזוי עלעווייט עס?

Speaker 1: איר קומט און איר זאגט אז ס’איז א חידוש.

Speaker 2: ס’מאכט סענס, מ’קען עס מאכן מאכן סענס.

דער פירוש פון “נישט נוגע” — הסח הדעת

Speaker 1: עניוועיס, אקעי.

דיגרעסיע: פארגלייך צו עבודה זרה ביטול

Speaker 1: אויב אזוי, העלפט עס, דו קענסט נישט מבטל זיין סתם מיט’ן הארץ.

Speaker 2: וואס?

פארגלייך צו ביטול עבודה זרה

עניוועיס, אקעי.

אויב עבודה זרה העלפט עס, מען קען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: אבער עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין סתם אין די הארץ.

Speaker 1: אבער די גוים?

מען קען נישט זאגן אז עס איז אויס חמץ. מען קען נאר זאגן אז עס איז אויס עפעס, אויס עסן בכלל, עס איז אפאר.

Speaker 2: מיאון.

Speaker 1: ווער?

Speaker 1: אקעי. אויף קידושי דרבנן, לקידושין, אקעי.

מחשבות זרות דארף מען אזוי דילן.

Speaker 1: יא. אקעי.

Speaker 2: אבער מיט רבנים דארף מען זיי פארברענען.

פארוואס? מען דארף זאגן “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. יא.

מיט די רייזע קען מען טון אזויווי דער בוטשאטשער רב האט געזאגט, און זאגן אז אלע מחשבות זרות איז מבטל.

כעפרא דארעא.

איבערגאנג צו פרק ג’ — די דאורייתא און דרבנן פון מצות תשביתו

דער רמב”ם’ס שיטה — השבתה און “לא יבוא לאכלו”

הלכות קלארע — שמי קורה, סדקי הריחיים

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

Speaker 2: אה, איך גיי נישט אהינגיין.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

Speaker 2: יא, אנדערש ווי כיפת סאור, ווייל דארט זעט מען נישט קיין עצה פון טאט איי געס.

Speaker 1: יא, מען קען אויך מאכן טאט.

Speaker 2: יא, דא רעדט מען אן תערובות.

דיסקוסיע: וואס איז דער שיעור כזית?

Speaker 1: ניין, ס’איז דאך עשוי לחזק.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: יא.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

Speaker 2: יא.

דיסקוסיע: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

Speaker 2: רייט, לויט דיר וואלט מען געקענט סטאפן דא. מען קען זאגן, אויב ס’איז ווייט, דארף מען נישט בודק זיין.

Speaker 2: דארף מען יא! זעט מען אז מען דארף יא.

Speaker 2: ניין, פחות מכזית נאר ווען ס’איז סטאק איז דא א היתר, אויב נישט דארף מען מבער זיין. אזוי שטייט דא.

Speaker 2: יא, ס’רעדט זיך נישט פון א פיצי גלאז, ס’איז א גרויסע גלאז. אויך א כזית איז גאנץ קליין, דו ביסט קאנפיוזד.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

Speaker 1: איז משמע אז מ’דארף יא, פון אים רעדט מען דאך. ס’טייטשט בדיקה.

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: גערעכט, אקעי. א כזית איז אזוי גרויס ווי אן איילבירט. ווי א האלבער מצה. אקעי.

סיכום ההלכות שנלמדו

Speaker 1: אקעי, יעצט אזוי, לאמיר גיין ווייטער. לאמיר ענדיגן עט ליעסט, און זאגן אזוי. אקעי, דאס אלעס.

נאכדעם איז געווען די שאלה, צוויי שאלות.

שאלה א’: ווער דארף ממנה זיין א בודק?

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

נאכדעם איז דא א שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? די תירוץ איז, whoever האט עס געווען ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

און נאכדעם איז די תירוץ, נאך א שאלה וואס טוט זיך אויב איינער גייט אוועק פאר פסח אדער ער מאכט אן אוצר, איז אזוי:

– אויב ס’איז על דעת לחזור דארף ער בודק זיין אלעמאל

– אויב ס’איז נישט על דעת לחזור, אויב ס’איז פאר די דרייסיג טעג דארף ער נישט

עד כאן הלכות.

ביאור ענין שלשים יום

Speaker 2: וואס איז פשט פון די דרייסיג טעג?

Speaker 2: יא. כאילו די תקנת חכמים פון בודק זיין איז חל פורים בעצם.

Speaker 2: רייט, אבער ס’איז כאילו, דא רעדט מען דאך פון די רבנן, ס’איז דא אויף די רבנן.

חידוש: מתי חל החיוב בדיקה?

מעבר לפרק ג’

Speaker 1: אקעי, יעצט גיימיר לערנען נאך ענינים פון ביעור חמץ וסדר, אקעי? פרק ג’, שוין.

Speaker 2: דאס איז אלץ געווען א חזרה אויף פרק א’ וב’?

אממ, לאמיך מאכן א סטאפ און איך גיי מאכן נאך א רעקארדינג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

—

הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם בנויות כך:

– פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאווין, השבתת חמץ, בדיקה)

– פרק ו’ – מצוות אכילת מצה

– פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

– פרק ח’ – ליל הסדר

הרמב”ם מארגן את המצוות בערך לפי ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבל לא בדיוק.

—

פרק א’ – הגדרות כלליות של איסורי חמץ (חזרה)

הלכה א’ – איסור אכילת חמץ

הרמב”ם פוסק שמי שאכל כזית חמץ בפסח מקבל כרת (במזיד) וחטאת (בשוגג).

פשט: אין מיתה בידי אדם (לא כמו שבת שיש גם סקילה), אלא כרת בידי שמים, ומלקות על הלאו.

—

הלכה – איסור הנאה מחמץ

חמץ בפסח אסור גם בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.

פשט: הפסוק “לא יאכל” נדרש שמשמעותו לא רק אכילה, אלא גם הנאה.

חידושים:

– שאלה: האם מקבלים כרת גם על הנאה מחמץ, או רק על אכילה? הלשון “הנאה בכלל אכילה” יכול להיות שזה ממש אותו דבר (ואז יש כרת גם על הנאה), או שרק הוסיפו את זה (ואז אולי יש רק לאו בלי כרת).

– באחרונים (אצל ה”בעק”) יש דעה שהנאה אין עליה אפילו מלקות – זה רק איסור בלי עונש. השיעור משאיר את זה ללא הכרעה ברורה.

—

הלכה – איסור תערובת חמץ

לפי הרמב”ם יש לאו נוסף על אכילת תערובת חמץ. אבל האיסור הוא רק כשאוכלים כזית מהחמץ שבתערובת.

פשט: הרמב”ם סובר שתערובת חמץ כבר אינה “חמץ עצמו” – זה לאו נפרד.

חידושים:

– כל שאר הראשונים (ראב”ד, רמב”ן) חולקים: הם סוברים שאם אוכלים כזית חמץ בתערובת, זו ממש אכילת חמץ, לא איסור נפרד של תערובת. לפיהם “תערובת חמץ” היה צריך להיות משהו אחר (פחות מכזית, או טעם), ולמעשה הם פוסקים שאיסור תערובת בכלל אינו מדאורייתא, אלא אולי מדרבנן (מחלוקת תנאים).

—

הלכה – בל יראה ובל ימצא

יש איסור נפרד להחזיק חמץ בפסח – “לא יראה” ו”לא ימצא” – שני לאווין. פרטיהם באים בפרק ד’.

חידושים:

– “לא יראה” כהרחקה מהתורה: נדון האם “לא יראה” הוא סייג שהתורה עצמה עשתה כדי שלא יבואו לאכילת חמץ. מפרשי הפשט בוודאי לומדים ש”לא יראה” הוא הרחקה מאכילה. הסברא: אינך צריך את החמץ – זה לא כמו איסורים אחרים שהחפצא נמצא אצלך למטרה מותרת. לכן התורה עצמה עשתה הרחקה.

– “לא יראה ולא ימצא” אינו אומר “להחזיק” חמץ: כמו שכתוב בזבחים – “לא יראה ולא ימצא” פירושו שלא תתעסק עם חמץ, שלא יהיה נוגע אליך. החידוש: “אל תחזיק חמץ” פירושו “אל תחזיק חמץ” – עשה שלא יהיה נוגע.

—

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

חכמים אסרו הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח – חמץ שנשאר לאחר פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.

פשט: זה קנס.

חידושים:

– השוואה למלאכת שבת: זה דומה לדין שאסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת.

– הטעם הוא “כדי שלא יעבור עליו בבל יראה” – שלא יבואו להחזיק חמץ לאחר פסח. זה כמו “קנס” – המטרה היא שלא יעברו.

—

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

מדאורייתא (מפי השמועה) אסור לאכול חמץ מחצות היום של ערב פסח, מהפסוק “לא תאכל עליו חמץ.” האיסור הוא רק אכילה (לא הנאה), לא תערובת, לא בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

– פשט בפסוק: “לא תאכל עליו חמץ” – הפשט הפשוט של “עליו” אינו “בשעת שחיטתו” (כמו שהדרשה אומרת). הפשט הוא: כשאוכלים את קרבן פסח, לא לאכול אותו עם חמץ (כמו “על מצות ומרורים יאכלוהו” – “על” פירושו יחד עם, כמו סנדוויץ’). רב שרירא גאון למד כך. זה רק פשט, לא הלכה.

– מדרבנן הוסיפו: אכילה אסורה מסוף שעה רביעית (שעתיים לפני חצות), מחשש “יום המעונן” (שלא יטעו בזמן). הרמב”ם אבל לא רוצה לומר שפשוט הוסיפו שעתיים – הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, והשעה השנייה היא “משהו אחר” – סוג אחר של איסור (לא ממש אסור בהנאה, אלא אסור בתרומה, וכדומה). יש הבדל בין שתי השעות שהוספו.

—

פרק ב’ – מצוות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

הרמב”ם שואל: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — ועונה שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”

פשט: הרמב”ם לומד ש”תשביתו שאור מבתיכם” פירושו ביטול בלב – לבטל את החמץ בלב. הגמרא (פסחים ד:) אומרת “מדאורייתא ביטול בעלמא סגי.”

חידושים:

1. “תשביתו” הוא לשון כללי, לא מעשה ספציפי

המילה “תשביתו” יכולה לתרגם דברים שונים – “לזרוק” (כמו “לקרב תשליכנו”), או רק “לא להחזיק” (כמו “השבתת המלכות”). זה לא כמו “תבערון” או “תאבדון” שאומרים בבירור מעשה. התרגום מתרגם “תשביתו” – “תבטלון”, שמראה שזו לשון מינימלית.

2. השוואה לשבת – “השבתה” אינה פעולה

כמו שבת – “שביתה” פירושה לא לעבוד, לא שצריך לעשות משהו – כך “תשביתו” בחמץ: לא להחזיק חמץ. זה דבר שלילי, לא חיובי. הרמב”ם אבל עושה מזה קצת דבר חיובי – שצריך באופן אקטיבי לבטל בלב.

3. “תשביתו” כ”ליתן עשה על הדבר”

לעתים קרובות לומדים שמצוות עשה היא רק הניסוח של התורה – אומרים את אותו דבר בדרך חיובית שאותו “לא יראה” אומר בדרך שלילית. אבן כספי מדבר על זה – שהתורה לפעמים מנסחת דברים שליליים בניסוח חיובי, וזה עושה הבדל להלכה (עשה + לא תעשה).

4. החידוש הגדול של הרמב”ם – ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

הרמב”ם לומד ש”תשביתו” פירושו שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר”. זה חידוש עצום: איפה בכל התורה יש מושג כזה שאומרים “אני לא רוצה משהו” וזה משנה את המציאות?

5. סברת הרמב”ם – “תשביתו” אינו מעשה, אלא “שביתה”

“תשביתו” הוא כמו “שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה” – שביתה אינה מעשה. מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל – כך “אין לך” חמץ באמצעות ביטול בלב.

6. מחלוקת רמב”ם ותוספות – מהו ביטול?

– תוספות: ביטול חמץ הוא כמו הפקר – מוותרים על הבעלות. תשביתו פירושו כפשוטו – שלא יהיה חמץ. ביטול (= הפקר) הוא אחת הדרכים לקיים תשביתו, אבל גם שריפה או הפקר.

– רמב”ם: ביטול אינו הפקר ולא ויתור על בעלות. אין לזה קשר לבעלות. יש לזה קשר לחשיבות – עושים את החמץ לא-נוגע, לא-חשוב, “כעפר”. האדם מרגיש שהחמץ לא שווה אצלו.

7. פירוש “לא נוגע” – הסח הדעת

המינימום של “לא נוגעות” הוא: “אני מסיח דעת, לא איכפת לי.” לא רק שאני לא אוכל אותו – הוא לא קיים יותר מבחינתי. כמו אבק בבית – “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך” – בבית המלך יש יתושים? זה לא נוגע, זה לא קיים עבורך.

8. “תשביתו” ושאור

“תשביתו” פירושו לכל הדעות השבתת חמץ שראוי לאכילה – לא חמץ שהוא “חמץ פגום” (כמו שאור שאי אפשר לאכול). ערכו של שאור אינו כמזון, אלא ככלי להחמיץ בצק אחר. אם “תשביתו” הוא כמו “שבתון” (= ביטול), אפשר להבין היטב איך זה עובד – מבטלים חצי. אבל אם “תשביתו” היה אומר “תבערו” (= שריפה פיזית), היה אחרת.

9. הגמרא לא מדברת על מצווה של תשביתו

הגמרא עצמה לא אומרת שיש מצווה של תשביתו – היא מדברת רק בהקשר של בדיקת חמץ (שבדיקה היא מדרבנן, כי מדאורייתא מספיק ביטול). הרמב”ם אבל למד מזה שיטה לגבי תשביתו.

[סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה]

בעבודה זרה של גויים גוי יכול לבטל – הוא אומר “אני לא מאמין יותר באל הזה” וזה נגמר עבודה זרה. אבל עבודה זרה של ישראל אי אפשר לבטל. ההבדל: בעבודה זרה ביטול פירושו שהחפצא “מתבטל” – זה לא אל יותר. אבל בחמץ אי אפשר לומר “זה נגמר חמץ” – אפשר רק לומר זה נגמר אכילה, זה הפקר/עפר.

[סטייה: ביטולים אחרים בלב]

מיאון – בקידושין דרבנן עוזר מיאון (מחשבה/הצהרה). אבל בדברים אחרים (כמו חובות ממון) צריך מעשה (ספר כריתות). הכלל של ביטול בלב: זה עובד רק כשהעניין הוא “לא להיות קשור למשהו” – לא חשיבא – מחשיבים את זה כלא כלום.

[סטייה: מחשבות זרות]

הבוטשאטשער רב מוזכר שאפשר לבטל מחשבות זרות כ”כעפרא דארעא” (כעפר הארץ). ביטול של אדם (בעלי חיים) הוא ממש כמו חמץ – “תשביתו”, מחפשים מחשבות.

[סטייה: בדיקת חמץ – דאורייתא או דרבנן?]

מוזכרת שיטה (מספרי) שהרמב”ם לומד “אבד תאבדון” שבארץ ישראל יש חיוב מן התורה לאבד, ומזה לומדים שבדיקה היא דאורייתא. החבר לא מסכים – הוא לומד שכשהרמב”ם עושה הכל חיובי, זה סגנון-סוגיא, לא שזו באמת מצווה מדאורייתא לבדוק. בחמץ אין “מצווה לרדוף אחריה” כמו בעבודה זרה – חמץ הוא איסור, לא מצווה לרדוף. זה מושווה להבדל בין ארץ ישראל (לא לרדוף) וחוץ לארץ (כן לרדוף) בעבודה זרה, והרוגאטשובר מוזכר שהוא מביא פשטל לגבי “לא יחץ לרוץ”.

—

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ היא מדרבנן לפי כולם.

פשט: חז”ל חזרו ל”תורה האמיתית” ועשו תקנה מדרבנן שצריך כן לחפש ולשרוף. אבל הפסוק “תשביתו” עצמו פירושו רק המינימום – ביטול בלב.

—

הלכות לגבי מי בודק, מתי, ואיפה (סוף פרק ב’)

מי יכול להתמנות לבדוק?

– נשים, עבדים נאמנים על בדיקה.

– אפילו גוי – נדון האם הוא יכול לומר שבדק (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

החיוב הוא על מי שהחזיק בליל י”ד – מי שנמצא שם בליל י”ד ניסן.

אם יוצא לפני פסח או עושה אוצר

– אם הוא יוצא על דעת לחזור – צריך תמיד לבדוק (לפני היציאה).

– אם לא על דעת לחזור – אם הוא יוצא לפני שלושים יום לפני פסח, לא צריך לבדוק.

מהו היסוד של “שלושים יום”?

חידושים:

– השלושים יום לפני פסח הם כשמתחילים בהכנה ליום טוב – מתחילים ללמוד הלכות פסח, וכו’. בעצם, תקנת חכמים של בדיקת חמץ כאילו חלה מפורים (שלושים יום לפני פסח).

– הגמרא שואלת: “הני שלשים יום מאי טעמא?” ועונה: “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני” – משה עמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, שהוא שלושים יום מאוחר יותר.

– החידוש: כל חיוב בדיקה הוא חידוש דרבנן – שלא לסמוך על ביטול לבד, אלא לבדוק ממש. השאלה היא: מתי החיוב חל? עושים את זה ליל י”ד, אבל חלות החיוב מתחילה קודם. לכן, אם יוצא אחרי השלושים יום, לא עוזר – כבר יש לו חיוב, והוא חייב לבדוק לפני היציאה. תוספות אומר שהחיוב חל שלושים יום לפני פסח.

—

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספקות, שיעורים

יסוד כללי של בדיקת חמץ

מדרבנן צריך להשבית ממש – שפירושו לחפש ולהסיר. זה לא רק ביטול בלב (מינימום דאורייתא), אלא השבתה פיזית.

חידושים:

– עניין הבדיקה אינו רק “אם אמצא חמץ אבער אותו” – אלא צריך לחפש באופן אקטיבי. למה? כי לא רוצים להחזיק חמץ בפסח, צריך לוודא שאין.

– מקומות שמכניסין בהם חמץ – מקומות שבדרך כלל מכניסים חמץ – צריך לחפש. מקומות שזה לא רגיל, לא נכנסים.

– שיטת הרמב”ם – “לא יבוא לאכלו”: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא חמץ “שמא יבוא לאכלו” (אולי יאכל אותו). הוא סובר שבדיקה היא אחת מהשבתות – מעשה של השבתה עצמה. זה מתאים לשיטתו שבל יראה הוא גדר של אכילה – “לא יבוא לאכלו.” כל עניין אי-החזקת חמץ קשור לאיסור אכילה.

קבוצות הלכות בפרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – צריכים בדיקה (הבסיס).

2. ספק חמץ – למשל “הניח עשר ומצא תשע” – יודעים כמעט בוודאי שיש חמץ, צריך לחפש. חידוש: כל הספקות האלה אפשר להבין כגדר של “מקומות שמכניסין בהם חמץ” – ספק חמץ הופך את המקום למקום שצריך בדיקה.

3. מקרים ברורים – שבוודאי יש חמץ (קבוצת הלכות אחרונה בפרק ג’).

—

שמי קורה – גבוה ונמוך

הלכה: “שמי קורה” – התקרה (קורה = תקרת הבית) צריך לבדוק, כי חמץ נופל משם. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.

[סטייה – רמז על פי קבלה:] אם יש ליצר הרע במקום גבוה, צריך לחפש אותו – כי הוא נופל. במקום נמוך לא צריך לחפש – כי הוא לא עולה.

—

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

– לפי ר’ שמעון, מה ההבדל אם זה “תקוע” (מוסתר) או לא? אצל ר’ שמעון החמץ עדיין

שימושי (אפשר לעשות ממנו בצק אחר), אז מה עוזר שקשה להגיע אליו? התירוץ: ההבדל של “תקוע” רלוונטי רק בפחות מכזית, לא בכזית.

—

פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

שיטת הרמב”ם: פחות מכזית חמץ שהוא עשוי לחזק (לחזק את הכלי) – פטור ולא צריך לבער. אבל פחות מכזית שאינו עשוי לחזק – צריך כן לבער.

חידושים:

– קושיה: אם השיעור של ביעור הוא כזית, למה צריך לבער פחות מכזית בכלל? תירוץ: כי זה לא בטל – זה מונח חופשי ואפשר לצרף אותו עם חתיכות אחרות לכזית.

– הבדל עשוי לחזק: כשזה עשוי לחזק, זה בטל לכלי – לכן פטור. כשזה לא עשוי לחזק, זה נשאר מציאות נפרדת של חמץ שאפשר לצרף.

– שני חצאי זיתים בחוט: אם שני חצאי כזיתים מחוברים בחוט (חבל), חייבים לבער – כי דרך החוט הם מצטרפים לכזית.

—

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

לשון הרמב”ם: חצי זית במקום אחד בבית וחצי זית במקום אחר – אם הם לא דבוקים בכותל/בקורות, צריך לבער אותם, כי “שמא יקבץ אותם” (אולי יצרף אותם). אבל אם הם כן דבוקים בכותל או בקורות – לא צריך, הואיל ודבוקין.

פשט: חיוב הבדיקה מדרבנן על חתיכות קטנות של חמץ מבוסס על החשש שיצרפו אותם לכזית.

חידושים – ויכוח ארוך בין החברותא:

1. צד א’: כל הדין כאן הוא מדרבנן. מדאורייתא כבר יוצאים בביטול. חכמים תיקנו בדיקה, וחיוב הבדיקה מדרבנן הוא בעיקר על כזית או על מה שיכול להיות כזית. לכן: כשחתיכות מונחות חופשי בבית, יש חשש שיקבצו אותם – צריך לבער. כשהם דבוקים בכותל – לעולם לא יקבצו אותם – לא צריך.

2. צד ב’: אם כל הטעם הוא “שמא יקבץ” (צירוף לכזית), אז כשרק חצי זית אחד בכל הבית, לא צריך גם לבער – אין מה לצרף! הוא סבר שחצי זית עצמו כבר בעיה של חצי שיעור אסור מן התורה.

3. תשובה מצד א’: הרמב”ם לא אומר שחצי שיעור הוא הטעם. הוא אומר בבירור “שמא יקבץ אותם” – הטעם הוא הצירוף לכזית, לא חצי שיעור בפני עצמו. ממילא, חצי זית אחד לבדו בכל הבית – לא צריך לבער מדרבנן.

4. קושיה על זה: אם “דבוק בכותל” הוא רק סימן שלא יקבצו אותו, למה הרמב”ם צריך להוסיף את הפרט של “דבוק”? היה מספיק לומר “כי זה רחוק אחד מהשני”! הרמב”ם אבל מוסיף ש”דבוק בכותל” הוא סיבה עצמאית – כי זה ממש מוסתר/בטל לכותל, לא רק כי זה רחוק.

5. נפקא מינה: מה קורה כשחצי זית לא דבוק בכותל אבל גם אין חתיכות אחרות לצרף? לפי צד אחד – צריך כן לבער (כי “לא דבוק” עצמו כבר חיוב). לפי הצד השני – לא צריך (כי בלי צירוף לכזית אין חיוב מדרבנן).

6. שאלה לא פתורה: בהלכות קודמות כתוב בבירור “כזית” כשיעור הביעור. איך זה מתאים לכך שכאן משמע שאפילו פחות מכזית (שאינו דבוק) צריך לבער? זה נשאר ללא הכרעה ברורה.

—

בדיקת חורין וסדקין

לשון הרמב”ם: צריך לבדוק חורין וסדקין.

פשט: צריך לבדוק אפילו בחורים קטנים ובסדקים.

חידושים:

– יש דיון מה “חורין וסדקין” אומר לגבי שיעור החמץ שמחפשים. אחד חשב ש”חורין וסדקין” מראה שצריך לחפש אפילו פירור קטן של חמץ (פחות מכזית). השני אבל הראה ש”סדקין” יכולים להיות סדקים גדולים שיכולים להחזיק אפילו חתיכות גדולות של חמץ – כך שהביטוי “חורין וסדקין” לא בהכרח מדבר על שיעורים קטנים של חמץ, אלא על המקומות שצריך לחפש.

– המגן אברהם אומר דיוק שצריך לחפש אפילו פחות מכזית, אבל זה לא בטוח שזה משמע מהרמב”ם עצמו, כי במקומות אחרים משמע אחרת.

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: מבנה האיסורים ומצוות תשביתו

הקדמה: המבנה הכללי של הלכות חמץ ומצה

הנה, אנו לומדים את הלכות חמץ ומצה, אנו מחזיקים בפרק ג’. אנו רואים באופן כללי, יש כן, חמץ ומצה, ויש כמו שלמדנו את המצוות, נכון? יש את האיסורים של לא לאכול חמץ, אופנים שונים, ואחר כך יש את מצוות אכילת מצה, ואת המצווה… במילים אחרות, הרמב”ם ארגן את המצוות לפי ערב פסח, שבעת ימים, וערב פסח. כן, אבל ההלכות לא עובדות ממש כך. זה הולך כן בערך כך. כלומר, אבל הקטגוריה הראשונה, ששת המצוות הראשונות, הן כולן בחמשת הפרקים הראשונים, נאמר. כלומר, כל מיני עניינים של איסור חמץ, ואחר כך פרק ו’ מתחיל את מצוות אכילת מצה, ופרק ז’ הוא סיפור יציאת מצרים, והחמישה סוגי… ליל הסדר הוא פרק ח’.

אז, יוצא כך שהוא מראה שהראשונים… זה לא באמת נכון, כלומר, לא בטוח. ארבעת הפרקים הראשונים זה בטוח על הלאווין של לא לאכול חמץ והשבתת חמץ. אני חושב שהפרק החמישי הוא גם קצת שם, אז אני לא בטוח. חמשת הפרקים הראשונים. היה לי רשימה איפשהו שמצאתי משנה שעברה שעשינו על… תן לי לראות אם אני מוצא אותה. זה אני חושב. כתוב כאן שא’ עד ה’ זה איסור חמץ. כן, חמשת הפרקים הראשונים, רוב ההלכות הן על איסור חמץ. מעניין.

כן. אז, איך מתחלק העניין של חמץ? אז זה מה שאנחנו צריכים להבין. אז הפרק הראשון היה, אה, אפשר לומר, לכאורה צריך להיות יותר באופן כללי, נכון? כך הולכים דרך כלל באופן כללי.

חזרה: פרק א’ – ההגדרות הכלליות של איסורי חמץ

את הפרק הראשון למדנו, אמרתי, במילים אחרות, הרמב”ם הולך תמיד ומתחיל עם ההגדרה כביכול של המצווה, נכון? זה בעצם מה שזה. הוא מתחיל עם ההגדרה של המצווה. המצווה, אה, האיסור, מהו הגדר של איסור אכילת חמץ? כן, אילו עונשים יש? מתי מקבלים את העונשים? דברים כאלה.

איסור אכילת חמץ

אז אמרנו שיש, אה, שלוש מצוות אחרות בעצם, לכאורה. יש את איסור אכילת חמץ של פסח עצמו, איסור אכילת חמץ. יש גם עוד איסור של תערובת חמץ, לאו נוסף לפי הרמב”ם, שעליו מקבלים כבר כרת. על הראשון מקבלים כן כרת, כן, לפי שיטת הרמב”ם. הראשונים האחרים, הראב”ד והרמב”ן, כולם חולקים, אבל שיטת הרמב”ם היא שיש איסור אחד לאכול כל אוכל כזית חמץ בפסח, מקבל הוא כרת, וחטאת, כמו ש… כן? כן, כן. כרת וחטאת.

אין שום עונש, לא כמו שבת. שבת יש למשל כרת, חטאת, וסקילה. כאן אין שום סקילה, אין שום עונש בידי אדם. זה מעניין. צריך לדעת אילו חטאים יש גם את העונש. אני מתכוון, כרת פירושו מקבלים מלקות לכאורה, אבל… מלקות מקבלים כן על הלאו, אבל לא שום מיתה בידי אדם, אלא כרת בידי שמים אם זה במזיד, ובשוגג מקבל הוא קרבן חטאת. זו אכילת חמץ.

איסור הנאה – קושיא: האם מקבלים כרת על הנאה?

וזה דבר אחד, והוא גם כותב הנאה, הוא לא אומר מה קורה אם הנאה היא גם כרת. אני לא הבנתי מעולם את זה. כאן יש איסור אכילה והנאה, גם הנאה. הנאה אסורה מחמץ, יש דרשה, “לא יאכל”, בהיתר אכילה. אבל האם מקבלים כרת על הנאה מחמץ פסח גם כן? הנאה בכלל אכילה פירושו זה אותו הדבר, או שאסרו גם הנאה? הלשון “בכלל אכילה” פירושו לכאורה שזה אותו הדבר, זה דבר אחד. אני לא יודע, אני לא יודע.

אז, הלכה א’, הלכה ב’, זה לא ברור. יש… אני רואה בספר שיש מי שאומרים שלא, אפילו מלקות לא עומד, זה רק איסור. מה פירוש הנאה היא רק איסור? כך הוא מביא, כי היו צריכים לומר לכאורה שיש עונש. אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. על כל פנים, הנאה גם אסור, אבל הוא לא אומר מה קורה.

על זה אני מבאר, אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, זה איסור אחד, איסור לאכול חמץ, בסדר?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

עוד איסור יש, איסור מספר אחת, זה הדבר הכי בסיסי, אסור לאכול חמץ פסח. עוד איסור יש, להחזיק חמץ פסח, נכון? כתוב “לא יראה” ו”לא ימצא”. יש חילוקים, אנחנו נראה פרטים של זה בפרק ד’ בעזרת ה’. פרק ד’ מדבר על פרטים של “לא יראה” ו”לא ימצא”, אבל פרק א’ הוא רק ההגדרה הכללית, אסור להחזיק חמץ פסח, “לא יראה” ו”לא ימצא”, שני לאווין. ומובן מאליו, אם עובר, שיקבל מלקות צריך לעשות מעשה, וממילא זה… בסדר.

אחר כך, חכמים עשו שחמץ שעבר עליו הפסח, שהיה על בל יראה, הוא אסור בהנאה לעולם. זה כבר דבר כביכול כללי עם חכמים.

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – האם זה קנס?

חברותא א’: כמו שאסור ליהנות ממלאכת שבת, האם זה מין קנס כזה?

חברותא ב’: זה קנס, ואנחנו לומדים שהסיבה לקנס היא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. שלא יבואו לעשות בל יראה. זה כמו הרבה קנסות. זה לא בדיוק קנס… מה פירוש קנס? קנס הוא כביכול אני נותן לך דוח. אתה עובר על רמזור אדום, מקבל אתה דוח. מה הנקודה של הדוח? שלא תעבור על הרמזור האדום. עברת, והבאת את זה עם איזה טריק, אז אפילו לא לומר שלא תאכל אותו אחר כך.

חברותא א’: אבל זה כבר דאורייתא. ההרחקה מהתורה לא אומרת… אתה אומר סברא טובה. אני רואה שהמפרשים ראו את הפשט. כשהפשט הוא פסוק, כן, הפשט הוא כתוב, אפשר לומר כך. יכול להיות שאין סתירה. ההלכה תעשה כבר ממנו מצווה נוספת. אבל כמו שיש את האיסור של הגילוי, יש הרחקה מהתורה.

חברותא ב’: לא, התורה גם עשתה הרחקה מהאיסור, כן. משמע כך, כן. ומפרשי הפשט שראינו אתמול או שלשום לומדים בוודאי שהיראה היא הרחקה מאכילה. וזה לא כל כך קשה להבין. אני מתכוון, אתה שואל למה זה שונה מכל שאר האיסורים? התשובה היא כי זה… כתבתי פעם פיסקת תורה שלמה על זה, אני לא רואה אותה כאן בספר שלי. אבל שלא תחזיק את זה כאן, כי אתה לא צריך את החמץ. זה בטוח שאם לומדים כאן פשוט מקרא פשט, זה בטוח כך. כן.

על כל פנים, בסדר, שוין. אחר כך למדנו שלפי הרמב”ם יש עוד איסור של אכילת תערובת חמץ, זה איסור נוסף. ולמעשה האיסור הוא גם רק כשאוכלים כזית מהחמץ בתערובת. זה דבר מאוד קשה ומעניין. וכל שאר המפרשים אומרים לא, אם אתה אוכל כזית אכלת חמץ. לא חמץ עצמו, אבל הרמב”ם אומר שהתערובת היא כבר לא חמץ עצמו. וכל האחרים מבינים שלא, זה דווקא ממש חמץ, רק תערובות היה צריך להיות דבר אחר. ומה זה אז? אז זה מחלוקת תנאים, ופסקו בכלל לא שזה אסור, זה רק אסור אולי מדרבנן לאיזה דבר כזה.

בסדר, זה לגבי תערובות חמץ. דיברנו על חצי שיעור, אסור, גם יש פרטים כמו העונש, נכון? הדברים הכלליים, תמיד הדברים הכלליים כוללים את הסוג של דברים. ויפה מאוד.

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

אחר כך למדנו שזה יש, בקיצור, שני איסורים מדאורייתא, או שלושה אפשר לומר: איסור אכילת חמץ, איסור הנאה, איסור תערובות חמץ. אלה כל הדברים דאורייתא לפי הרמב”ם. אחר כך יש איסור רביעי שהוא מדאורייתא גם לא לאכול חמץ מחצות היום ולמעלה. זה רק אכילה, לא הנאה לכאורה, ולא כתוב שיש תערובות חמץ, וכל שאר החומרות שלמדנו, לא עבר על בל יראה ובל ימצא, כל החומרות שלמדנו על חמץ בפסח אין על האיסור של ערב פסח משש שעות ולמעלה.

אבל מדאורייתא יש איסור דאורייתא מפי השמועה ש”לא תאכל עליו חמץ” פירושו לא לאכול חמץ בשעת… שלא ישחטו את הפסח בשעה שחמץ קיימת. ועל זה דאורייתא יש גם גזירות מדרבנן בזמן, נכון? שגזרו אכילה משש שעות. אחד זה מוסיפים שעה, ואחר כך יש עוד חשש מיום המעונן. נכון, אז בעיקרון מוסיפים שתי שעות, איך בדיוק זה עובד. ממילא יש חילוקים שזה ממש מוסף, אסור ליהנות גם לא. כתוב כאן אחד זה ממש מוסף, ואחד זה משהו כזה מעניין איך הרמב”ם שואל את זה. זה הכל מפרשי הגמרא בדף פ”ד. כן, אבל שלא ייראה כאילו הוסיפו שתי שעות. הרמב”ם לא רוצה לומר שהוסיפו שתי שעות. הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, אבל שעה אחת היא ממש… השעה האחת היא משהו עניין, זה לא ממש איסור, זה מין איסור אחר. יש חילוק, יש חילוק בהנאה, אסרו אותו בתרומה, נכון? יש דווקא חילוק.

דיון: פשט בפסוק “לא תאכל עליו חמץ”

בקיצור, זו הנקודה של הפרק הראשון, הכללים, האיסורים של שלושת האיסורים, אפשר לומר: לא לאכול חמץ, בל יראה, עם תערובות חמץ, ולא לאכול חמץ ערב פסח גם. חשוב, דרך אגב, פשוט פשט של הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” לא מתכוון בכלל לזה. פשוט פשט פירושו, “עליו” פירושו לא בשעת שחיטתו. “עליו” פירושו לכאורה, כמו כל קרבן, “על חלות לחם מצות יקריב קרבנו” כתוב אצל תודה. על מצות ומרורים יאכלוהו. “על” פירושו, כשאוכלים את הבשר, אוכלים אותו על לחם. אולי ממש אכלו את הבשר על לחם, כמו סנדוויץ’, כמו הלל. כך חשב רב שרירא גאון עם הסוגיא. אנחנו מתכוונים שקרבן פסח, כשאוכלים אותו בסדר, שלא יאכלו אותו עם חמץ. מבין מה אני אומר?

לא פירושו שבשעת שחיטה. זה הכל על פי דרש. על פי פשט זה לא מתכוון לזה. יאמרו על פי השמועה, אבל על פי פשט… אני רק אומר, אנחנו חושבים תמיד שזה נשמע סביר, שיש דווקא חמץ. אני אומר, זה לא פשט בפסוק, זה רק דרש. בסדר? זה עושה איזו הבדל להלכה? זה לא עוזר לך.

חברותא א’: אנחנו לומדים עכשיו מקרא, אנחנו לא בהלכה.

חברותא ב’: כן, אבל אנחנו צריכים לדעת פשט בפסוק גם. זה אחד הדברים שטוב לדעת. אמת. וגם, הרבה פעמים, אחרי שמוצאים את הפשט, אפשר להבין שאולי ההלכה מסכימה כן עם זה. זה נותן בהירות בהלכה הרבה פעמים. בסדר.

מצוות תשביתו – המצווה החמישית

בסדר, עכשיו, מצווה חמישית יש. למדנו כבר ארבע מצוות, או מה שזה לפי החשבון. ועכשיו יש מצווה חמישית. זו מצוות השבתת חמץ. יש מצווה “תשביתו שאור מבתיכם”. הכללות קודם כל של מצוות תשביתו. אומר הרמב”ם, “תשביתו” פירושו ביטול בלב. זה לפי… כן, כל הרבה ראשונים שחולקים על זה, כדי שלא תתבלבלו, נאמר מה כתוב ברמב”ם. השבתה פירושו ביטול בלב, וזה פירוש תשביתו. זה מאוד מצחיק בעצם, כי הראשונים מתווכחים מה צריך ביטול לעבוד, האם זה עם הפקר, האם זה עם…

מחלוקת רמב”ם ותוספות: מה פירוש תשביתו?

זה אמת, על זה אומר הרמב”ם שתשביתו פירושו ביטול, וזה לא כל כך פשוט. זה מאוד לא פשוט, אני אזכיר לך. כל שאר היהודים אומרים, אני אזכיר לך, שמדאורייתא צריכים כן, זה לא כל כך מצחיק. זה מצחיק שתשביתו יתכוון אז ביטול.

חברותא א’: שביטול הוא רק צורה אחת של תשביתו? או שריפה, או…

חברותא ב’: לא, אני מתכוון, תשביתו פירושו שלא יהיה, כמו מצוות עשה של בל יראה. הרמב”ם עושה את זה דבר נוסף. אני אזכיר לך לא ברור עכשיו את המחלוקת. בוא נראה מה הוא אומר.

הגמרא אומרת מדאורייתא ביטול בעלמא סגי, אבל בדיקת חמץ היא מדרבנן. הגמרא לא אומרת שהגמרא יש מצווה של תשביתו מעולם. הגמרא אומרת את זה רק על העניין של בדיקת חמץ. זה לא כל כך ברור. הרמב”ם הבין כך מהגמרא, והלאה. אה, לא דברים פשוטים.

תוספות, למשל, לפי תוספות מחזיקים דווקא גם שתשביתו הוא אחד מהפקר, שביטול הוא אחד מהפקר. אבל למעשה לפי תוספות לא פשט שתשביתו פירושו להיות מבטל. תשביתו פירושו שאין שום חמץ, כפשוטו. אין שום חמץ. אחת הדרכים היא או דרך שריפה או דרך ביטול. לא, או דרך הפקר, שאז אין לך. הפקר. אבל זה לא שהרמב”ם לומד דבר אחר לגמרי.

השאלה היסודית: מה פירוש “תשביתו שאור” מן התורה?

דובר א’: זה הפירוש, תשביתו פירושו להיות מבטל.

דובר ב’: לא, לא להיות מבטל.

דובר א’: באים החכמים והחליפו, זה לא הוחלף. הם אמרו שלא יסמכו, ש… זה קצת מצחיק איך שהרמב”ם אומר את זה, כי כאילו, כשבעצם, מה הצורה? כאילו, אני לא מתחיל לתת עצה, כן? כאילו, כשמשה רבינו רצה לא לתת את דברי ספרים, נאמר, מה עושים ערב פסח? כלום, נכון? לא, מבטלים. אומרים “כל חמירא”. צריך לומר את זה, האם בלב מספיק אני לא יודע. והצד השני, אני חושב שאנחנו לומדים חושבים בדרך כלל, כמו שאתה אומר רק אחר כך, שפשוט פשט הוא אמרו לך לא, התורה אומרת זרוק את החמץ. שוין, אם מישהו רוצה לא… אבל, צריך לראות.

“תשביתו” — לשון כללית, לא מעשה ספציפי

דובר א’: גם מפרשי הרמב”ם, גם מפרשי המקרא, אומרים שהמילה “תשביתו” יכולה לעמוד פירושה “לזרוק”, כמו שכתוב במקומות אחרים, “לקרב תשליכנו”, או יותר פרטים מה צריכים לעשות. “תשביתו” היא מאוד כללית, כמו “השבתת המלכות”. שלא יהיה לך חמץ. לא להחזיק. זה לא אומר שאתה צריך לעשות משהו פעולה. לא להחזיק. לא להחזיק פירושו המינימום. מה המינימום לא להחזיק? המינימום לא להחזיק, הוא חייב להיות מבטל. הוא יסיר את הבעלות. אם הפשוט פשט היה שהמינימום הוא כל דרך של הוצאה מרשות, כך אולי היו יכולים לומר. המינימום ביותר הוא ביטול בלב.

דובר ב’: אבל אפשר דווקא לומר אפילו פחות, צדיק. אפשר דווקא לומר שמינימום פירושו “תשביתו” מכוח החמץ או מעשיית חמץ.

דובר א’: לא, שלא יהיה לך. שלא יהיה לך, כפשוטו. שלא יהיה לך חמץ פסח. אתה מה שזה, זה לא משנה. זה לא עשה, זה דבר שלילי, לא דבר חיובי. הרמב”ם עושה את זה כן לקצת דבר חיובי. אמת, אין מה לעשות, זה רק כמו ביטול בלב, אבל הוא עושה את זה לדבר נוסף כזה.

השוואה לשבת — “השבתה” פירושה לא לעשות, לא מעשה אקטיבי

דובר א’: תשביתו זה לא עוד כמו שבת, נכון? שבת יש עשה ולא תעשה. לא תעשה מלאכה, ותהיה שובת. מה עושים כדי להיות שובת? מבטלים את המלאכה בלב? לא, לא עושים כלום, לא עושים מלאכה. הייתי אומר שאפשר לומר פסח, יש לא תעשה, “לא יראה לך חמץ”, ועשה, “תשביתו חמץ”. שניהם מתכוונים לאותו דבר בדיוק, זה רק מוזר… “תשביתו” זה לא חמץ. התורה לא אומרת “תשביתו”. יכול להיות שזה מה שהרמב”ם אומר.

אני אגיד לך הכי פשוט. אחרי שחז”ל הוסיפו שצריכים כן לעשות השבתה נוספת. אני אומר לך שמה שהרמב”ם אומר זה לא הכי פשוט. הכי פשוט זה כלום. שהתורה לא כותבת כלום. שלא יהיה לך חמץ. זו הבעיה שלך, זו לא הבעיה שלי.

דיון: מה המינימום של “תשביתו”?

דובר א’: אז על זה אומר הרמב”ם, תדע את ההשבתה הכי בסיסית, הכי קלה, המינימום, המינימום השבתה שאתה מבטל בלב.

דובר ב’: לא, לא נכון, אבל זה חידוש גדול, צדיק, שוב. כי האופציה האחרת היא שאתה צריך להוציא אותו בפועל.

תרגום לעברית

דובר 1: אני אומר, זה המינימום, כי זה לא הפקר, “לא יראה”. כי לפי דבריך, “תשביתו” זה בכלל כלום. נכון? מינימום אפשר לתרגם בשני אופנים. המינימום שאתה מתכוון אליו הוא… לא, אני אומר שיכול להיות שהרמב”ם סובר כמוך, ש”תשביתו” לא אומר כלום. והרמב”ם רק רוצה לומר לך, מהו המינימום של כלום? מהו המינימום של כלום? המקסימום של כלום זה מה שחז”ל הוסיפו, שצריך לשרוף. המינימום של כלום… יכול להיות, יכול להיות שזה לא מה שהרמב”ם מתכוון. “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” מהי ההשבתה שכתובה? ביטוי כל כך חלש לא כתוב בתורה. זה אומר את המינימום. מהו המינימום איך צריך לקיים “לא יראה”?

דובר 2: אני מבין, אבל אתה משתמש במילה “מינימום” אחרת ממני. אצלי, המילה “מינימום” משמעותה כמה חידושים כתובים בפסוק. לפי מה שאני טוען, הפשט הפשוט, ואני בטוח שיש ראשונים אחרים שלומדים כך, לא כתוב כלום. זה “ליתן עשה על הדבר”, כביכול.

“תשביתו” — ניסוח חיובי של דבר שלילי

דובר 2: במילים אחרות, הרבה פעמים אנחנו לומדים, מצוות עשה יכולה להיות פשוט הניסוח של התורה. אפשר לומר את אותו הדבר בצורה חיובית ובצורה שלילית. כאן זה כתוב בצורה חיובית, כביכול. זה ניסוח. ראיתי שהאבן כספי מדבר אפילו על זה, זה מתאים לאריסטו, אבל אפשר לדבר כך. התורה, לפעמים, מדברת על דברים שליליים בצורה חיובית. זו סוגיה בתורה, כביכול. זה עושה הבדל להלכה, שזו מצוות עשה, וכן הלאה. תן לי שנייה אחת.

החידוש הגדול של הרמב”ם — ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

דובר 2: אבל הרמב”ם מוסיף חידוש גדול, שמה? ש”תשביתו” לא רק אומר את זה, אלא ש”תשביתו” אומר שאפשר, כביכול, לצאת ידי חובה בביטול בלב. איפה בתורה יש דבר כזה שאני אומר “אני לא רוצה שיהיה לי משהו”? זאת אומרת, תעשה כאילו אין לך. זה חידוש עצום, לא?

דובר 1: זה לא “תעשה כאילו”, אם זה עובד כמו… אה, רגע, זה חידוש. אתה מבין? לא ברור איפה זה כתוב בכלל.

דובר 2: כן, הרמב”ם למד את זה מהמילה “תשביתו”. ש”תשביתו” זה לא מעשה, “תשביתו” זה שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה. שביתה זה לא מעשה. אז מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל, אין לך, אין לך דרך הלב. אני עושה כאילו אין לי את זה.

דובר 1: אני מבין, אבל זה עדיין, כביכול, אני שומע, חייבת להיות סברא לזה, כי לכאורה זה פלאי.

“לא תותירו” והמושג של הפקר

דובר 1: “לא תותירו” זה כביכול דבר ברור של הפקר. התורה אומרת רק שלא יהיה לך. אם “לא תותירו” זה הפשט, זה לא חידוש כל כך גדול, כי התורה אומרת שלא יהיה לך. אם זה לא שלך, זה לא שייך לך. אז זה עניין כללי שהפקר עובד, אתה מבין? אבל הרמב”ם אומר דבר חדש, שזה “ליבטל בליבו שיהפך”, אני לא יודע, כל התורה היא דבר פלא לכאורה. במילים אחרות, מאיפה בכלל בא הרעיון הזה? אתה מבין את השאלה שלי? אני רוצה לשאול את זה. אתה מבין למה אני מתכוון?

סטייה: בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן?

דובר 2: כשהוא אומר “תשביתו”, אני רוצה לשאול את זה. אני רואה כאן, אני לומד עכשיו בספרי, אני רואה שהוא מציין להלכה ברמב”ם שלמדנו, “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שבארץ ישראל, “מצוה לאבדן ביד עד שיאבד אותן מן העולם”, הוא מציין לזה. אבל כשהרמב”ם לומד “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שאם אתה מוצא אתה חייב להיות מבער, לא שאתה צריך ללכת לחפש במיוחד. והוא מציין שהרמב”ם לומד שבדיקת חמץ היא דאורייתא, מן התורה לאבדן. אם כך, אם אנחנו לומדים שטבילה צריכה להיות בלי חציצה, צריך לעשות את הפעולה להגיע לשם.

דובר 1: אז, אני לא מסכים עם זה, כי אני לומד תמיד שכשהרמב”ם עושה לך את כל הדברים חיוביים, זה גם עניין של סוגיה, והוא לא באמת סובר שזו מצוה לבדוק. אני לא בטוח שזה נכון. זה כדי שלא יהיה. מובן מאליו, צריך לעשות בפועל את הפעולה, אבל אני לא משוכנע שזה באמת הפשט אצל אלה שאנחנו מסבירים.

דובר 2: לא, אבל כאן כתוב כן “מצוה לרדוף אחריה”, צריך לחפש אותו. חמץ זו לא מצוה לרדוף אחריה, זה איסור.

דובר 1: לא, לא, אני מתכוון שזה פחות. אני מתכוון, עם הרבנים צריך כן לרדוף אחריהם.

דובר 2: זה מעניין, כמו שלמדנו שבארץ ישראל ובחוץ לארץ, כך למדנו.

דובר 1: כן, זה דבר. בארץ ישראל לא צריך לרדוף, בחוץ לארץ צריך לרדוף, מה שהפרטים של זה. יוצא שחמץ הוא כמו האיסור בארץ ישראל, והרבנים, כלומר, “לא תחנם”, יש פשטל על זה. הרוגצ’ובר מביא.

דובר 2: אני שומע. אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, אתה מבין את הנקודה, זה דבר מעניין.

חזרה ללשון “השבתה” — מה זה אומר?

דובר 2: מה זה יכול להיות קשור ללשון “השבתה”? כי למשל התרגום מתרגם “השבתה” – “תבטלון”. אז “השבתה” היא מילה מאוד מינימלית, כי “השבתה” אומרת לא לאכול, לא לעבוד. אבל “השבתה” לא אומרת לא להחזיק, זה לא אומר לאבד, זה לא אומר כמו “תבערון”, “תאבדון”. זו עדיין לשון של לא להחזיק.

ממילא חז”ל חיפשו איך אפשר לא להחזיק ולא צריך לעשות עבודה גדולה? רק להיות מבטל בלבו, הפקר, או איך שזה עובד. בלי לעשות את זה. או לוותר על הבעלות על זה. במקום שתהיה עסוק עם החמץ, אתה יכול לעשות משהו עם עצמך, דבר קטן, מילה שאתה אומר שמשנה את המציאות.

ורק אז חז”ל חזרו לתורה האמיתית, וכן אמרו שצריך באמת, הם עשו מדרבנן שצריך כן לחפש. אבל לתרגם את המילה “תשביתו” הם עשו רק את המינימום, שלא יהיה לך. כמו השביתה ממלאכה, השביתה מאכילה, כמו שאתה אומר “שביתת עשור”.

דובר 1: אבל לא להחזיק יכול להיות שצריך כן להיות מבער, זה מה שאני אומר לך. כאן כתוב עוד חידוש שלא צריך אפילו…

דובר 2: לא, אבל אם כך לא כתוב בתורה לשון חיובית של לך לאבד, כמו שיכול להיות כתוב “תבערון”.

דובר 1: אבל זה כמו שמישהו יאמר ששבת עושים שביתה ממלאכה, לא צריך עוד להיות מחשב. מה זה בכלל?

דובר 2: לא, לא, לא. כשאתה מבטל לשבת, אתה ויתרת על הבעלות על זה.

דובר 1: לא, אני לא ויתרתי על בעלות, מה אתה אומר?

דובר 2: זה לא דבר כזה. זה הפשט של תוספות. זה… נכון, אוקיי.

מחלוקת: האם ביטול הוא הפקר (תוספות) או משהו אחר (רמב”ם)

דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם “יחשוב בליבו”? מה זה אומר “מסתלק” לפי הרמב”ם? מה הרמב”ם חשב? איך זה עובד? זה איזה דבר מוזר? אתה עושה כאילו אין לך?

דובר 2: לא, אין לך.

דובר 1: אין לך?

דובר 2: לא. מה הפשט לפי הרמב”ם? לפי הרמב”ם זה לא לגמרי הפקר, אבל זה גם משהו. משהו כזה שהאדם לא מרגיש שהחמץ חשוב לו, או משהו. חייב להיות שם משהו. זה לא קשור לבעלות. זה בטח לא קשור לבעלות. זה, אפשר לומר, קשור לחשיבות.

דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם? איך זה מתבטל?

דובר 2: חשיבות. אמרתי לך אתמול, כמו… כמו שלומדים… זה הגיוני, אפשר להגיע לזה. אני רק אומר שזה חידוש, זה לא המינימום.

דובר 1: אתם באים ואומרים שזה חידוש.

דובר 2: זה הגיוני, אפשר להגיע לזה.

הפירוש של “לא נוגע” — הסח הדעת

דובר 2: אם אומרים למשל, כמו שאמרו אתמול, שכתוב בתורה “לא יהיה לך חמץ”. מה זה אומר “לא יהיה לך חמץ”? “לא יהיה לך חמץ” אומר “לא תתעסק” בחמץ. אוקיי, זה חידוש, כי מה הבעיה של התעסקות? כמו שכתוב בזבחים “לא יראה ולא ימצא”, שלא תתעסק עם חמץ.

עכשיו, כשיש לי, כמו שאתה אומר, הוא שואל אותך, “יש לך פירור אבק?” “יש לי.” כן, זה לא נוגע. השאלה היא אם זה נוגע. תעשה שהחמץ לא יהיה נוגע. איך עושים את זה? יכול אפילו להיות שכדי לעשות את זה מדרבנן צריך כן ביטול חמץ. שהרבנים, בדיקת חמץ מדרבנן, זה כן עוד יותר חזק שזה לא נוגע.

אבל בעצם, כביכול המינימום של לא נוגע הוא, אני מסיח דעת. לא אכפת לי. אני לא הולך… לא רק שאני לא הולך לאכול את זה, זה לא קיים יותר מבחינתי. זאת אומרת, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתי? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו שיש לך אבק בבית. “שמונה שרצים האמורים בתורה”. בבית של המלך יש יתושים? אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.

דובר 1: בכל מקרה, אוקיי.

סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה

דובר 1: אם כך, זה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

דובר 1: עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב. אני לא יודע אילו דברים נוספים. אבל עבודה זרה היא… אי אפשר לבטל בלב. עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה, הוא נותן לה… מה שזה לא יהיה, כן, אבל…

השוואה לביטול עבודה זרה

דובר 1: מה זה אומר, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתו? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו אבק בבית שלך. “שמונה שרצים האמורים בתורה והיא בהיכל מלך”. בבית של המלך יש יתושים, אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.

בכל מקרה, אוקיי.

אם עבודה זרה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

דובר 1: אבל עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: אם עבודה זרה אפשר כן לבטל בלב, אם עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה והוא נותן לה מכה עם מה שזה לא יהיה.

דובר 1: אבל הגויים?

דובר 2: כן, אבל עבודה זרה של ישראל, צריך להבין שהעניין של ביטול עבודה זרה אומר כן, אני מתכוון לומר, זה אסור בהנאה וכן הלאה, אבל אם הגוי מפסיק לעבוד, זה לא יותר שזה נהרס. אני מתכוון, הגוי אומר, “אני לא מאמין יותר באל הזה”, זה כבר לא אל. נגמר אל, פסלים, אנחנו חוגגים אותו.

אי אפשר לומר שזה נגמר חמץ. אפשר רק לומר שזה נגמר משהו, נגמר אכילה בכלל, זה הפקר.

דובר 1: נכון. אבל אתה יכול לומר שזה דומה. ביטול חמץ, ביטול בלב. אילו דברים נוספים אפשר לבטל בלב?

דובר 2: מיאון.

דובר 1: מי?

דובר 2: מיאון. על קידושין דרבנן עוזר מיאון. אבל על דברים אחרים אי אפשר לומר, “לא, אני לא רוצה להיות חייב בכסף.” צריך לעשות שטר כריתות. נכון.

דובר 1: אוקיי. על קידושין דרבנן, לקידושין, אוקיי.

דובר 2: אוקיי, על כל פנים, לא, זה לא נוגע. על כל פנים, לא, צריך למצוא עוד דבר שהעניין הוא לא להחזיק משהו, לא להיות קשור למשהו, וזה אומר בסך הכל שאתה לא מחזיק כלום. משהו כזה. לא חשיבא.

מחשבות זרות צריך כך לטפל.

דובר 1: כן. אוקיי.

דובר 2: אבל מדרבנן צריך לשרוף אותם.

למה? צריך לומר “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. כן.

עם הרייזע אפשר לעשות כמו שהבוטשאטשער רב אמר, ולומר שכל המחשבות הזרות מבוטלות.

כעפרא דארעא.

על כל פנים, גם ביטול של אדם הוא רק הפקר בעלי חיים, זה ממש כמו עם חמץ. זה תשביתו, מחפשים מחשבות. “מנפשי אכפרה על כל תהא”.

מעבר לפרק ג’ — הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו

דובר 1: אוקיי. בואו נתחיל פרק ג’. לא, אני חושב שצריך לסיים את הפרק כי זה טוב. מדרגות. בואו נלמד כמו שאנחנו לומדים, שזה הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו. בדיוק כמו למשל מדרבנן אסור לאכול חמץ אפילו פחות מכשיעור, שזה מדרבנן. אה, מדרבנן אסור לאכול אפילו חמץ ערב פסח? תדע, מדרבנן צריך ממש להשבית. מה זה אומר ממש להשבית? זה לחפש ולהוציא. כן? וממילא יש פרטים של זה. יש פרטים שהחכמים עושים דברים, הם עושים עם כל לוח הזמנים שלהם, מבין? הדאורייתא הולך, לא, יש גם לוח זמנים. בקיצור, הם עושים את כל לוח הזמנים שלהם. צריך לעשות את ליל י”ג, ליל י”ד, כן? וצריך, יש הלכות איך צריך לבדוק. מה הפשט של ההלכות איך צריך לבדוק לפי ההלכות?

במילים אחרות, הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש את החמץ, ושני דברים: לחפש כדי להחזיק ושיהיו מבוערים. תחפש, מה זה אומר לחפש? לחפש מקומות, תוודא שהמקומות שלך שהם קצת מוכנים אפילו שמכניסים חמץ, תלך לחפש ולבער. טוב מאוד. ואחרי שזה…

אני חושב שכאן השאלה מתי מתחיל החיוב, העניין של שלושים יום. אבל לפני זה יש את כל הספיקות ו… נכון? הספיקות ומה שזה לא יהיה, אני לא יודע בדיוק. בואו נדלג על זה לעכשיו, ישר כוח. ואם יש חמץ ערב פסח, אני יודע, יום אחד באמצע הם יהיו מאוד עסוקים, תלמד את זה. כן. תלמד את הסוגיה, כי זה גמרות קשות. הרמב”ם מנסה כמיטב יכולתו, אבל הגמרא קשה. כן.

על כל פנים, יש כאן חבורה של מקרים של ספיקות. יש גם את הדין של איך חמץ מתבטל ברוב, או כשעשו אותו לבקבוק בארון השבוע. עכשיו יש דין של… רגע, יש כאן… בואו רק ננסה להבין. הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש מקומות… בואו נאמר את הנקודה הראשונה. אתה צריך לחפש. הנקודה השנייה נלמד בעזרת השם בפרק ג’ יותר. אתה צריך לחפש מקומות שיכול להיות בהם חמץ. זאת אומרת, אל תגיד… זה עוד דבר, נכון? זה לא דווקא ביטול בלב. זה דווקא… אתה צריך לחפש. כמו שלמדנו בעבודה זרה, שאם אמצא חמץ, אבער אותו. לא, הפשט הוא שאתה צריך לחפש. למה אתה צריך לחפש? כי אתה לא רוצה שיהיה לך חמץ בפסח, אז תוודא שאין לך. ובמילים אחרות בדרך כלל, נכון? השאלה היא אולי מה זה בדרך כלל. אבל אמרנו בדרך כלל, זה אומר שיש מקומות שמכניסים חמץ, מקומות שלא רגילים לא נכנס. אבל מקומות שבדרך כלל יש חמץ, שאתה חייב לוודא שאין, אפשר לשאול בכל המצוות התלויות אם חייבים מדאורייתא לחפש, מבין? אני יודע.

שיטת הרמב”ם — השבתה ו”לא יבוא לאכלו”

דובר 1: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא כי אולי “שמא יבוא לאכלו”. הוא לא סובר כך, או שזה לא חשוב לו כי הוא לא אומר טעמים. לא, הוא סובר שזו אחת מההשבתות, שצריך כן לעשות. הוספתי שההשבתות, הסוג הבסיסי של השבתה הוא המינימום של ביטול, אבל השבתה יכולה גם להיות מעשה שצריך לעשות עם בדיקה, עם ביעור.

דובר 2: בדיוק, יכול להיות שכל ההשבתה, שאומרים שכל “בל יראה” הוא “לא יבוא לאכלו”. הגמרא אומרת את זה קצת פעם אחת, אבל הוא לא מביא את זה. נראה שזה יותר, בדיוק, שזו ההשבתה מדרבנן, אבל מדרבנן צריך כן לעשות השבתה באופן זה, באופן ממש פיזי להיות עסוק. כך קצת משמע. וכן, זה יכול באמת להיות בגלל זה, כי הרמב”ם מבין שכל העניין של לא להחזיק הוא כגדר של אכילה, “לא יבוא לאכלו”. בדיוק, בכלל פשוט כך. זה לא פשוט כך, מבין מה אני אומר? כן, נפלא.

תרגום לעברית

כך לדעתי. נכון, וממילא, אבל ממילא מקומות, יש הלכות בוודאי. כלומר המקומות, וממילא מסאמטינג יש חששות, איך צריך להניח את החמץ. אה, סליחה, מה זה… בקרוב נדבר איך צריך להניח. יש, מה זה אם רואים אחר כך שיש מעט מדי חמץ או יותר מדי חמץ, פשוט שזה חזר. זה מאוד מעניין אגב, לא רק מקום שהכניסו בו, זה חזר להיות מקום שאתה יודע בוודאי כמעט שיש שם חמץ. אם למשל “הניח עשר ומצא תשע”, אתה יודע שיש שם חמץ, אתה צריך ללכת לחפש, נכון? תינוק לא צריך, אבל יודעים שזה ממש פירורים, פירורים, פירורים. ומה אם אתה יודע שזה לא, אתה לא יודע? במילים אחרות, אלו שאלות על מקומות שיודעים בוודאי שיש שם חמץ, נכון? זה קצת אחרת, כי קודם, אתה מבין מה אני אומר, מהלכות ספיקות וגם משאר ההלכות של הסוכה עבודה זרה דברים, דיברנו על השאלה של בדיקה. נכון? כאן זה… מקום שחייב בבדיקה, למשל, לא חוששים שאולי גורר חילוק, שכל המקומות הם מקומות שמכניסין בהם חמץ לפי פשט הרמב”ם. אבל אחר כך יש שאלה, מה אם אני יודע בוודאי שיש שם חמץ? איך אני יודע בוודאי? כי כמעט בוודאי, מספק. יש לי ספק, אולי יש שם חמץ. מבין? על זה הגיוני קצת מה שלמדנו לפי פשט הרמב”ם, שכל הספיקות מדברים על בדיקת חמץ. כי זה הרי המשמעות של בדיקת חמץ. משמעות בדיקת חמץ, מקום שאולי יש שם חמץ, צריך ללכת לחפש, נכון? תמיד זה אולי. אז במילים אחרות, תראה, את כל הספיקות אפשר לומר שזה בגדר מקומות שמכניסין בהם חמץ, מבין?

וממילא, מקומות שמכניסין בהם חמץ צריכים בדיקה, נכון? ממילא יש קבוע, אם יש ממש רוב, לא צריך, אולי יש מקומות שיש שם שלם… יש שתי הלכות שצריך… יש כמה הלכות שצריך כן, כמה דברים שלא צריך. יש אופן שלא צריך, שזה לא קבוע, או שזה תלוי, יש בכלל אופן שמשתמשים בתלוי על זה פעם לא, אני לא יודע בבירור. אבל על כל פנים, מקומות שיש ספק חמץ, ספק רגיל, צריכים בדיקה. טוב מאוד, אני מבין.

הלכות ברורות — שמי קורה, סדקי הריחיים

דובר 1: אוקיי, אחר כך למדנו הלכות ברורות יותר, אפילו לא ספק, נכון? הקבוצה האחרונה של הלכות בפרק ג’ היתה המקומות שזה לא אפילו ספק, ברור שיש שם חמץ. למשל, בשמיים צריך לחפש. “שמי קורה”, לא בשמיים, מה שכתוב שמים. ידעת שהקורה היא חלק מהשמיים? השמיים של הבית שלך זה הקורה. ובקיצור, צריך בדיקה כי זה נופל. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.

מזה אפשר ללמוד רמז על פי קבלה, מבין? אם למישהו יש יצר הרע במקום גבוה מאוד, אז הוא צריך לחפש אותו, כי זה רק גורם לך ליפול. במקום נמוך לא צריך לחפש, כי זה לא עולה. אוקיי, אחר כך יש, כבר לא צריך לחפש. אחר כך יש ענין של סדקי הריחיים, שזה כן אולי ענין של ביטול, נכון? מאוד מעניין. הסדקי הריחיים זה ביטול כמו שלמדנו, ביטול כמו ביטול חמץ? לא, זה סוג אחר של ביטול, שזה בטל במציאות, זה נעשה אבק. נו, טוב מאוד, אולי כך גם הביטול, כל ביטול עובד כך. שזה נעשה חול, כמו שהלה נעשה אבק, זה נעשה חול. מעניין. אוקיי, על כל פנים, מה הכלל? אתה יכול להגיד לי את הכלל של זה? כי אני לא יודע.

דובר 2: לא. מה הכלל הדברים? מתי יש דברים ש… מתי יש דברים ש… מתי צריך, במילים אחרות, בוא נקדים את השאלה לשנייה. מה זה כיפה של עור, אגב? מה המשמעות? ספסל שעשו מ… אני לא יודע מה כיפה אומר. כן, ספסל? לא, כיפה, הוא אומר שהוא מתכוון לכלי. אה, כיפה. זה אומר דבר מלא בשאור, הפכו אותו, סיימו עם השאור, הפכו אותו, לא רק שאור לבד, זה אבק שאור שהפכו, עושים אוג טאך פניו, כיסו אותו בטיט, שהשאור כולו טח בארץ. אוקיי, אז זה דבר אחד. זה אומר שיש אופן, בוא נבין דבר אחד. לפי האופן איך למדו שהכל זה הרחקה מאכילה, אפשר קצת להבין אותך. פעם אחת טח פניו בטיט, זה כבר כמו מתחת לאדמה, זה כבר כמו עפר. אם זה לא כך, מה איכפת לי? זה מכוסה בטיט, יש לי חתיכת שאור בבית. אבל אם הכל קשור לעשייה עם אכילה, אפשר להבין את זה יותר בקלות. שוב, יחידאה היא שיטה, על זה הוא מדבר כאן. אני אומר, אבל אם המילה היא שהכל זה הרחקות מאכילה, עיקר האיסור הוא אכילה, וכל שאר הדברים נוספו, אפשר להבין. פעם אחת טח פניו בטיט, שום דבר מהשאור לא חשוף, זה לא שייך לאכילה, ממילא זה כאילו זה בבור, או שזה כאילו… הוא מביא את הלשון בשיטת הגאונים, “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא.” יחידאה היא שיטה, הוא מראה שאדם יכול… שהדולג זה לא אוכל, זה אבן עשויה משאור, אבל כאן אתה הולך.

וזה מתאים גם רק עם זה ש”תשביתו” לא מתכוון בפועל ממש. כי אם “תשביתו” היה מתכוון בפועל ממש, לא ברור שהיה אפשר להתיר את זה. לא, “תשביתו” מתכוון אוכל, מתכוון לא… “תשביתו” מתכוון… אני יכול להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים כך, זה היה מתכוון ממש כמו תערובת. אבל נראה שלא, כי אחרת, נראה ש… שוב, לכל הדעות ביטול מתכוון, השבתה מתכוון להשבית חמץ, מה שהוא אוכל לא חמץ, מה שהוא חמץ פגום. אז עד כאן, נכון?

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

דובר 1: השאור לא צריך להיות טעם שאפשר לאכול, השאור הוא שאפשר לעשות ממנו בצק אחר. אם המילה היא “תשביתו” כמו “שבתון”, וממילא בטל למחצה, אפשר מאוד להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים “תשביתו” מתכוון ממש כמו “תבערו”, אבל נראה שלא, כי אחרת… נראה ש… שוב, לכל הדעות “תשביתו” מתכוון השבתת חמץ, מה שהוא אוכל, לא חמץ שהוא חמץ פגום.

אז, בסדר. בוא נראה, אוקיי. מעניין הולך? כן. בוא נראה רגע, אני הולך… אני הולך לקחת את הבת שלי… לקחת את… אוקיי, לא, את דבר הנשים אני אשתמש. אתה רוצה לנסות? אתה רוצה לנסות ולשאול אותן אם אתה יכול את הנשים את זה?

דובר 2: אה, אני לא הולך לשם.

דובר 1: אוקיי, אני אקח אותך אחר כך לנשים. שלום, מנדל צדיק. אוקיי, הלאה. טוב מאוד. זה טוב לענין.

אז, הדבר הבא היה, אחרי הענין של כיפת שאור ומזון המצורע כשזה נעשה בטל לאבק, יש השאלה של מתי יש חיוב בדיקה? אה, יש כאן את הדבר של חסרון בדיקה, חסרון עינוי בדיקה. רגע אחד, אז, זה לא אומר את הכלל. אז, הכלל הוא כך, הכלל הוא כך: כזית במקום אחד, אפילו כשזה תקוע בסדק העריבה, חייב לבער. למה? כי לכאורה ר’ שמעון אפשר אפילו להשתמש בזה, זה שימושי אפילו, הבעיה היא שזה תקוע. זה תקוע שלו, מה ההבדל? אם אין כזית, זה לחזק, זה אחרת, לחזק, ואז יכנס למחלוקת שלהם. יש הרבה לשונות בגמרא, אני רואה שזו סוגיה שלמה.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

יש שלוש נקודות עיקריות אחרות. יש נקודה אחת שהיא אם זה לחזק או לסתום, ולא… זה תקוע שם, יש חשש שזה יחליק את האבק, הצלחת, העריבה. במצב זה, אפילו במצב זה, אם זה כזית, לא בטל, כי יקחו את זה בחזרה ויעשו ממנו לחם.

דובר 2: כן, אחרת מכיפת שאור, כי שם לא רואים שום עצה מטאט איי געס.

דובר 1: כן, אפשר גם לעשות טאט.

דובר 2: כן, כאן מדברים על תערובות.

דובר 1: אבל אם זה פחות מכזית וזה עשוי לחזק פטור, ולא תעמנו. אבל פחות מכזית, כשזה לא לחזק, באופן כללי פחות מכזית, מה זה מוצא לא לחזק פחות מכזית, אז אם יש חוט שיכול להתחבר, הוא חייב. למה? שוב, כי זה כזית.

דיון: מה השיעור כזית?

דובר 2: מה השיעור כזית? רק כזית צריך לבער, זו הנקודה? פחות מזה זה מחוץ לשיעור? אבל כאן רואים שפחות מכזית צריך גם לבער. למה כאן פחות מכזית לא צריך לבער? כי זה בטל.

דובר 1: לא, זה עשוי לחזק.

דובר 2: כן, מדברים רק באופן שזה עשוי לחזק. נו, ואז השאלה היא שזה יהיה אסור כמו כזית. זה לא עשוי לחזק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.

דובר 1: כן.

דובר 2: נו, למה צריך את כל ההלכה של שני חצאי זיתים בשני מקומות? למדנו עכשיו שלא עשוי לחזק צריך לבער אפילו במקום אחד.

דובר 1: לא, אם זה שני חצאי זיתים מדברים באופן כשזה כן לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, זה מה שהוא מדבר כאן.

דובר 2: כן.

דובר 1: זה זה, ומקרה כזה כשזה פחות מכזית זה אוקיי. השאלה היא מה זה אומר פחות מכזית. על זה אומרים, כי אפשר לומר שהאבק מחזק אותו, זה נעשה אחד, כן, למשל בחלה אומרים שהאבק מצרף את כולם. הייתי יכול לומר שבכל האבק יש כזית, וחייבים לקחת חתיכה שתהיה מצורפת. לכאן, לכאן. זה בקיצור, צריך להיות כל הדברים, צריך להיות גם פחות מכזית, ופחות מכזית מתכוון אפילו לא מה שאפשר לחבר את זה בחזרה עם חתיכה אחת, וגם, בוא נראה מה הולך לסתום עם ההלכה הבאה.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

ההלכה הבאה אומרת, בבית, בבית צריך אפילו בלי… שמונחים חתיכות קטנות של חמץ שביחד זה כזית, בבית אבל צריך אפילו בלי חוט צריך לבער אפילו פחות מכזית, אבל בבית ובעליה וכדומה לא צריך, הואיל והן דבוקין בכסלים אינן חייב. אז כאן רואים כן שיש אופן שזה נעשה מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבין אני שצריך. אה, אז זה בעצם לא יראה צריך אפילו פחות מכזית, זה חצי שיעור אסור מן התורה. והבעיה היא רק שכשמצרפים אותם זה נעשה כזית. אם זה דבוק בכותל, משהו מסיבה כלשהי זה קצת יותר קל. בדרך כלל, אם אתה רואה חצי זית בבית שלך, אתה צריך לבער אותו. ליד חצי זית אתה צריך לבער אותו. למה? כי זה חצי שיעור. כן?

דובר 2: כן.

דובר 1: כך יוצא. חצי זית אתה צריך לבער. למה אתה צריך לבער אותו? כי זה חצי שיעור אסור מן התורה. לא כך. אבל אם זה דבוק בכותל, אז לא צריך, כי עד כדי כך לא יכול לסמוך על הביטול.

דיון: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

אבל הרמב”ם אומר, הרמב”ם אומר בלשון “שמא יקבץ אותם”. נראה שחצי שיעור עדיין לא היה בעיה. הבעיה היא שכשהם באים ביחד. זה כשזה דבוק בבית. הוא אומר, זה אחד צריך. למה אחד צריך? לא, שוב, מדברים כאן מדרבנן. הכל זה אפילו שמינו לאחר, שמא יקבץ אותם. מה חסר כאן במילים “שמא יקבץ אותם”? למה הוא לא אומר כי זה חצי שיעור? הוא אומר ברור בחלק הבא למה. בוא לכאן, אבל שזה רחוק, יש אופן שהוא לא ילך לקבץ את זה, נכון? אז מה? אז אפשר כן. אם ביטלו אותו אפשר. אבל לא מותר בלי ביטול. אה, אז כל הדברים האלה הם לכאורה הלכות מדרבנן. יש לזה קשר לחיוב דרבנן של בדיקה. ממש מהדאורייתא כבר יצאת עם ביטול. אז עכשיו יש את הבעיה של החשש דרבנן, ועל זה יש את ההבדל, אם אתה יכול לאסוף את זה או לא.

נראה שהאיסור דרבנן הוא כן, הרבנן לא אמרו גם שצריך להיות חצי שיעור. רק האיסור דרבנן הוא בעיקר על כזית, או על מה שיכול להיות כזית. אז על זה אומרים שביטול לא מספיק, אלא צריך גם בדיקה. זה לא נכון. לפי הרמב”ם אומר כאן ברור, אני מתכוון לא כתוב כאן ברור, אבל זה מדויק כאן, שאם יש כזית לא דבוק בכותל, חצי זית שפשוט על השולחן, אתה צריך לבער אותו מדרבנן. אפילו זה רק חצי זית. הוא לא אומר. הוא אומר רק איך חצי זית במקום אחד, ועם מקומות אחרים יש יותר. שוב, הוא אומר למה את חצי הזית הדבוק לא צריך לבער, אילו ואילו החצי זיתים דבוקים בכותל או בקורות…

דובר 2: לא, אבל… לא, לא, הוא לא אומר כאן יותר מחצי זית אחד. כשיש רק חצי זית אחד בכל הבית, אי אפשר מדרבנן גם לעשות בדיקה על זה.

דובר 1: צדיק, הוא לא אומר ברור, הוא לא אומר ברור, אבל למה הוא אומר שצריך? שיש חציים אחרים ושם אמרו שמצרפים, וכל הבית יש לך כן כזית, היה החיוב דרבנן של בדיקה. זה אחד. ממילא כשזה רחוק אחד מהשני, לא מצרפים אותם. וממילא לא שווה לו, צריך להוסיף עוד דבר.

דובר 2: נכון, לפיך היו יכולים לעצור כאן. אפשר לומר, אם זה רחוק, לא צריך בדיקה.

דובר 1: הוא לא אומר את זה, הוא אומר, הואיל וזה תקוע… לא, לא שזה רחוק, הוא אומר “משום מצרף”, לא צריך להתכוון לאכילה מעשית. הוא אומר, הואיל ומצרפים, רואים את זה כאילו בכל הבית שלך יש כזית. שוב, “מה שאין כן דבוקים בכותל או בקורות”, מסיים את שאר ההלכה. קרא את כל הדבר.

מה מעניין, כי הוא מוסיף את “דבוקים”, מה קורה כשזה חצי זית בבית וחצי זית בעליה וזה לא דבוקים? זה מונח סתם. שם הוא אומר שצריך כן. על זה אני מדבר כבר עשר דקות איתך, צדיק. אבל מה קורה כשיש רק חצי זית אחד וזה לא דבוק? לא צריך גם!

דובר 2: צריך כן! רואים שצריך כן.

דובר 1: אני חושב שלא. הוא אומר רק שחצי זיתים היה בעיה שתראה את זה כמו שלם אחד – אומר הוא שזה לא, כי זה דבוק בכותל, ממילא זה לעולם לא יהיה שלם אחד. נראה אם יש בכל הבית הכל ביחד רק חצי זית אחד, לא צריך באמת!

דובר 2: למה לא מצרף? כי זה רחוק אחד מהשני! זו הסיבה! “חציו בבית וחציו בעליה”, תמיד מצרפים דברים מהכותל. זה כל העניין שכותל צריך אפילו כשזה בכותל, לוקחים את זה ביחד. מה שאין כן כשזה רחוק, לא לוקחים את זה ביחד. כבר פתרו את הבעיה של איסוף, ובכל זאת נשאר עוד משהו למה צריך להוסיף שלא צריך רק בגלל שזה דבוק.

דובר 1: מה קורה כשיש רק חצי זית אחד בבית? בוודאי שלא צריך בדיקה מדרבנן. כאן לא כתוב, צדיק. אני יודע שאתה לא רק למדן, אבל כאן לא כתוב כך, וההלכה לא כך מה שכתוב כאן. רואה כאילו המילים הן “משיבב עמו ומקבץ אותם”, זו הסיבה לאיסור, לא?

דובר 2: לא, זו הסיבה לאיסור כשזה דבוק בכותל, “הואיל ודבוקין בכותל”, וזה לא מקבץ, ממילא מותר. ממילא אם חסר אחד מהדברים, זה לא דבוק בכותל, אפילו בלי מקבץ לא צריך, כך יוצא כאן. אני לא מבין מה אתה אומר בכלל.

תרגום לעברית

דובר 1: אז מה עושה דבוק בכותל? האם זה מקשה על הביעור, או שזה מבטל את זה לכותל, וממילא היה היתר? העניין הוא שזה אולי כן אחד משני הדברים. לי זה לא כל כך ברור. אני מתכוון ש”משיבב עמו ומקבץ אותם” זה לא בעיה מעשית, ממילא זה יהפוך לכזית. מה ההבדל? אני לא מבין מה הנפקא מינה בזה. העובדה היא שהרמב”ם צריך להוסיף דבר, שזה שכאשר אין את הבעיה של קיבוץ, וזה חצי זית, הסיבה העיקרית שאינך צריך לבער היא כי זה סתוק. כך הוא אומר. לפיך זה לא בא לכאן, זה לא משנה. ממילא זה סתוק, ממילא זה לא סתוק, זה בכל זאת פחות מכזית, רק א גוטן פורים.

דובר 2: לא, פחות מכזית אבל כשזה סתוק יש היתר, אם לא צריך לבער. כך כתוב כאן.

דובר 1: וזו בעיה, כי ברוב ההלכות הקודמות כתוב כן “כזית בקורה”. מה זה פחות מכזית? אני לא יודע. אפשר למצוא מקומות אחרים שכתוב כן שרק כזית צריך לבער, אני לא יודע. אם סבור אני שצריך לבער, משיבב עמו ומקבץ אותם, ממילא זה יהיה דבוק לכותל או ממילא זה יהפוך לכזית? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון? אני לא יודע, אני לא עומד בשום מקום, אני לא יודע מה אתה רוצה לומר.

דובר 2: מה הבעיה עם משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, ומה יקרה אז? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון?

דובר 1: כן, וממילא החכם אומר שצריך לבער את זה. מה היה עם חצי כזית? זה חצי כזית, זה פטור מ… על חצי כזית, כשזה דבוק בכותל, הוא סובר שאין צורך. וכשזה לא דבוק בכותל? משמע שצריך כן. ממנו אנחנו מדברים. הוא מפרש בדיקה. כך משמע, אני לא יכול לעזור לך. אני מבקש ממך, הוא כבר, חורין וסדקין אומר מיד שצריך אפילו לקטנים. חורין וסדקין מכוון לפירור חמץ קטן. זה הוא יודע. אבל הוא לא, הוא מכניס חמץ גדול. חמץ גדול?

דובר 2: כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. גם כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של חלמון ביצה. כמו חצי מצה. אוקיי. בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

דובר 1: משמע שצריך כן, ממנו מדברים. זה מפרש בדיקה.

דובר 2: לא.

דובר 1: כך משמע, אני לא יכול לעזור. אני מבקש ממנו, הוא אומר “חורין וסדקין”, הוא אומר מיד שצריך אפילו לקטן. “חורין וסדקין” מכוון לפירור חמץ קטן. זה אני יודע. “חורין וסדקין” מכניס חמץ גדול.

דובר 2: סדקים? כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. אפילו כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של אגוז לוז. כמו חצי מצה. אוקיי.

דובר 1: בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח. המגן אברהם אומר את הדיוק הזה, אבל כך משמע כאן, ובמקומות אחרים משמע אחרת. אז אני לא יודע.

סיכום ההלכות שנלמדו

דובר 1: אוקיי, עכשיו ככה, בואו נמשיך. בואו נסיים לפחות, ונאמר כך. אוקיי, כל זה.

אחר כך הייתה השאלה, שתי שאלות.

שאלה א’: מי צריך למנות בודק?

שאלה אחת היא, מי צריך… לא, שאלה אחת היא, מי צריך למנות בודק? אוקיי, זו שאלה הלכתית בבית, אני לא יודע בדיוק. שאלה אחת היא, שחזקת בדיקה, חזקת בדוק. ועוד שאלה, ואפילו עבד או גוי יכול לומר. הוא אומר כן, נשים ועבדים.

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

אחר כך יש שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? התשובה היא, מי שהיה לו זה ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

ואחר כך התשובה, עוד שאלה מה קורה אם מישהו הולך לפני פסח או שהוא עושה אוצר, זה כך:

– אם זה על דעת לחזור צריך לבדוק תמיד

– אם זה לא על דעת לחזור, אם זה לפני שלושים יום אינו צריך

עד כאן ההלכות.

ביאור ענין שלושים יום

דובר 2: מה הפשט של שלושים יום?

דובר 1: זה כמו המנהג, כמו שלושים יום נראה שמתחילה הכנה ליום טוב. מתחילים ללמוד, בוודאי.

דובר 2: כן. כאילו תקנת חכמים של בדיקה חלה בפורים בעצם.

דובר 1: אה, על זה אומרת הגמרא, “הני שלשים יום מאי טעמא?” אומרת הגמרא, “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני”.

דובר 2: נכון, אבל זה כאילו, כאן מדברים על הרבנן, יש על זה את הרבנן.

חידוש: מתי חל חיוב בדיקה?

דובר 1: השאלה היא כך, הנקודה היא כך, כל העסק, כל חיוב בדיקה הוא כמו חידוש מהרבנן, הם אומרים שלא תסמוך על הביטול, תלך ותבדוק. עכשיו, מתי הם אומרים שצריך לעשות את זה? ליל י”ד. אבל מתי חל, מתי כאילו בעצם נעשה החיוב? אם למישהו יש את החיוב, לא עוזר שהוא הולך, נכון? הוא הולך לפני חצות, כן? אז נעשית השאלה, מתי נעשה החיוב? התוספות נעשה שלושים יום לפני כן, משהו כזה.

מעבר לפרק ג’

דובר 1: אוקיי, עכשיו בואו נלמד עוד עניינים של ביעור חמץ וסדר, אוקיי? פרק ג’, כבר.

דובר 2: זה הכל היה חזרה על פרק א’ וב’?

דובר 1: לא, זה לא יכול להיות בפרק ג’. איפה, זה היה זמן ארוך החיוב. אני לא זוכר שלמדנו פחות טוב פרק ב’. התורה מדברת תמיד, רק אף אחד לא לומד טוב דבר כזה.

אממ, תן לי לעשות עצירה ואני אעשה עוד הקלטה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פ…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’

—

הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם בנויות כך:

– פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאווין, השבתת חמץ, בדיקה)

– פרק ו’ – מצוות אכילת מצה

– פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים

חידושים:

—

הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח

חכמים אסרו הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח – חמץ שנשאר לאחר פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.

פשט: זה קנס.

חידושים:

– השוואה למלאכת שבת: זה דומה לדין שאסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת.

—

הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)

חידושים:

—

פרק ב’ – מצוות תשביתו / השבתת חמץ

הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”

הרמב”ם שואל: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — ועונה שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”

חידושים:

1. “תשביתו” הוא לשון כללי, לא מעשה ספציפי

2. השוואה לשבת – “השבתה” אינה פעולה

3. “תשביתו” כ”ליתן עשה על הדבר”

4. החידוש הגדול של הרמב”ם – ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

5. סברת הרמב”ם – “תשביתו” אינו מעשה, אלא “שביתה”

6. מחלוקת רמב”ם ותוספות – מהו ביטול?

7. פירוש “לא נוגע” – הסח הדעת

8. “תשביתו” ושאור

9. הגמרא לא מדברת על מצווה של תשביתו

[סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה]

[סטייה: ביטולים אחרים בלב]

[סטייה: מחשבות זרות]

[סטייה: בדיקת חמץ – דאורייתא או דרבנן?]

—

בדיקת חמץ – מדרבנן

בדיקת חמץ היא מדרבנן לפי כולם.

—

הלכות לגבי מי בודק, מתי, ואיפה (סוף פרק ב’)

מי יכול להתמנות לבדוק?

– נשים, עבדים נאמנים על בדיקה.

– אפילו גוי – נדון האם הוא יכול לומר שבדק (חזקת בדוק).

על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?

החיוב הוא על מי שהחזיק בליל י”ד – מי שנמצא שם בליל י”ד ניסן.

אם יוצא לפני פסח או עושה אוצר

– אם הוא יוצא על דעת לחזור – צריך תמיד לבדוק (לפני היציאה).

– אם לא על דעת לחזור – אם הוא יוצא לפני שלושים יום לפני פסח, לא צריך לבדוק.

מהו היסוד של “שלושים יום”?

חידושים:

—

פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספקות, שיעורים

יסוד כללי של בדיקת חמץ

מדרבנן צריך להשבית ממש – שפירושו לחפש ולהסיר. זה לא רק ביטול בלב (מינימום דאורייתא), אלא השבתה פיזית.

חידושים:

– מקומות שמכניסין בהם חמץ – מקומות שבדרך כלל מכניסים חמץ – צריך לחפש. מקומות שזה לא רגיל, לא נכנסים.

קבוצות הלכות בפרק ג’

1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – צריכים בדיקה (הבסיס).

3. מקרים ברורים – שבוודאי יש חמץ (קבוצת הלכות אחרונה בפרק ג’).

—

שמי קורה – גבוה ונמוך

הלכה: “שמי קורה” – התקרה (קורה = תקרת הבית) צריך לבדוק, כי חמץ נופל משם. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.

—

כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט

—

פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

חידושים:

– שני חצאי זיתים בחוט: אם שני חצאי כזיתים מחוברים בחוט (חבל), חייבים לבער – כי דרך החוט הם מצטרפים לכזית.

—

חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף

פשט: חיוב הבדיקה מדרבנן על חתיכות קטנות של חמץ מבוסס על החשש שיצרפו אותם לכזית.

חידושים – ויכוח ארוך בין החברותא:

—

בדיקת חורין וסדקין

לשון הרמב”ם: צריך לבדוק חורין וסדקין.

פשט: צריך לבדוק אפילו בחורים קטנים ובסדקים.

חידושים:

תמלול מלא 📝

הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: מבנה האיסורים ומצוות תשביתו

הקדמה: המבנה הכללי של הלכות חמץ ומצה

חזרה: פרק א’ – ההגדרות הכלליות של איסורי חמץ

איסור אכילת חמץ

איסור הנאה – קושיא: האם מקבלים כרת על הנאה?

על זה אני מבאר, אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, זה איסור אחד, איסור לאכול חמץ, בסדר?

איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים

אחר כך, חכמים עשו שחמץ שעבר עליו הפסח, שהיה על בל יראה, הוא אסור בהנאה לעולם. זה כבר דבר כביכול כללי עם חכמים.

דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – האם זה קנס?

חברותא א’: כמו שאסור ליהנות ממלאכת שבת, האם זה מין קנס כזה?

איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה

דיון: פשט בפסוק “לא תאכל עליו חמץ”

חברותא א’: אנחנו לומדים עכשיו מקרא, אנחנו לא בהלכה.

מצוות תשביתו – המצווה החמישית

מחלוקת רמב”ם ותוספות: מה פירוש תשביתו?

חברותא א’: שביטול הוא רק צורה אחת של תשביתו? או שריפה, או…

השאלה היסודית: מה פירוש “תשביתו שאור” מן התורה?

דובר א’: זה הפירוש, תשביתו פירושו להיות מבטל.

דובר ב’: לא, לא להיות מבטל.

“תשביתו” — לשון כללית, לא מעשה ספציפי

השוואה לשבת — “השבתה” פירושה לא לעשות, לא מעשה אקטיבי

דיון: מה המינימום של “תשביתו”?

דובר א’: אז על זה אומר הרמב”ם, תדע את ההשבתה הכי בסיסית, הכי קלה, המינימום, המינימום השבתה שאתה מבטל בלב.

דובר ב’: לא, לא נכון, אבל זה חידוש גדול, צדיק, שוב. כי האופציה האחרת היא שאתה צריך להוציא אותו בפועל.

תרגום לעברית

“תשביתו” — ניסוח חיובי של דבר שלילי

החידוש הגדול של הרמב”ם — ביטול בלב הוא דין בפני עצמו

דובר 1: זה לא “תעשה כאילו”, אם זה עובד כמו… אה, רגע, זה חידוש. אתה מבין? לא ברור איפה זה כתוב בכלל.

דובר 1: אני מבין, אבל זה עדיין, כביכול, אני שומע, חייבת להיות סברא לזה, כי לכאורה זה פלאי.

“לא תותירו” והמושג של הפקר

סטייה: בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן?

דובר 2: לא, אבל כאן כתוב כן “מצוה לרדוף אחריה”, צריך לחפש אותו. חמץ זו לא מצוה לרדוף אחריה, זה איסור.

דובר 1: לא, לא, אני מתכוון שזה פחות. אני מתכוון, עם הרבנים צריך כן לרדוף אחריהם.

דובר 2: זה מעניין, כמו שלמדנו שבארץ ישראל ובחוץ לארץ, כך למדנו.

דובר 2: אני שומע. אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, אתה מבין את הנקודה, זה דבר מעניין.

חזרה ללשון “השבתה” — מה זה אומר?

דובר 1: אבל לא להחזיק יכול להיות שצריך כן להיות מבער, זה מה שאני אומר לך. כאן כתוב עוד חידוש שלא צריך אפילו…

דובר 2: לא, אבל אם כך לא כתוב בתורה לשון חיובית של לך לאבד, כמו שיכול להיות כתוב “תבערון”.

דובר 1: אבל זה כמו שמישהו יאמר ששבת עושים שביתה ממלאכה, לא צריך עוד להיות מחשב. מה זה בכלל?

דובר 2: לא, לא, לא. כשאתה מבטל לשבת, אתה ויתרת על הבעלות על זה.

דובר 1: לא, אני לא ויתרתי על בעלות, מה אתה אומר?

דובר 2: זה לא דבר כזה. זה הפשט של תוספות. זה… נכון, אוקיי.

מחלוקת: האם ביטול הוא הפקר (תוספות) או משהו אחר (רמב”ם)

דובר 2: לא, אין לך.

דובר 1: אין לך?

דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם? איך זה מתבטל?

דובר 1: אתם באים ואומרים שזה חידוש.

דובר 2: זה הגיוני, אפשר להגיע לזה.

הפירוש של “לא נוגע” — הסח הדעת

דובר 1: בכל מקרה, אוקיי.

סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה

דובר 1: אם כך, זה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

השוואה לביטול עבודה זרה

בכל מקרה, אוקיי.

אם עבודה זרה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 2: מה?

דובר 1: אבל עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב.

דובר 1: אבל הגויים?

אי אפשר לומר שזה נגמר חמץ. אפשר רק לומר שזה נגמר משהו, נגמר אכילה בכלל, זה הפקר.

דובר 1: נכון. אבל אתה יכול לומר שזה דומה. ביטול חמץ, ביטול בלב. אילו דברים נוספים אפשר לבטל בלב?

דובר 2: מיאון.

דובר 1: מי?

דובר 1: אוקיי. על קידושין דרבנן, לקידושין, אוקיי.

מחשבות זרות צריך כך לטפל.

דובר 1: כן. אוקיי.

דובר 2: אבל מדרבנן צריך לשרוף אותם.

למה? צריך לומר “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. כן.

עם הרייזע אפשר לעשות כמו שהבוטשאטשער רב אמר, ולומר שכל המחשבות הזרות מבוטלות.

כעפרא דארעא.

מעבר לפרק ג’ — הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו

שיטת הרמב”ם — השבתה ו”לא יבוא לאכלו”

תרגום לעברית

הלכות ברורות — שמי קורה, סדקי הריחיים

הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה

דובר 2: אה, אני לא הולך לשם.

דובר 1: אוקיי, אני אקח אותך אחר כך לנשים. שלום, מנדל צדיק. אוקיי, הלאה. טוב מאוד. זה טוב לענין.

הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק

דובר 2: כן, אחרת מכיפת שאור, כי שם לא רואים שום עצה מטאט איי געס.

דובר 1: כן, אפשר גם לעשות טאט.

דובר 2: כן, כאן מדברים על תערובות.

דיון: מה השיעור כזית?

דובר 1: לא, זה עשוי לחזק.

דובר 1: כן.

דובר 1: לא, אם זה שני חצאי זיתים מדברים באופן כשזה כן לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, זה מה שהוא מדבר כאן.

דובר 2: כן.

הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל

דובר 2: כן.

דיון: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”

דובר 2: נכון, לפיך היו יכולים לעצור כאן. אפשר לומר, אם זה רחוק, לא צריך בדיקה.

דובר 2: צריך כן! רואים שצריך כן.

תרגום לעברית

דובר 2: לא, פחות מכזית אבל כשזה סתוק יש היתר, אם לא צריך לבער. כך כתוב כאן.

דובר 2: מה הבעיה עם משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, ומה יקרה אז? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון?

דובר 2: כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. גם כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של חלמון ביצה. כמו חצי מצה. אוקיי. בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח.

דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”

דובר 1: משמע שצריך כן, ממנו מדברים. זה מפרש בדיקה.

דובר 2: לא.

דובר 2: סדקים? כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. אפילו כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.

דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של אגוז לוז. כמו חצי מצה. אוקיי.

סיכום ההלכות שנלמדו

דובר 1: אוקיי, עכשיו ככה, בואו נמשיך. בואו נסיים לפחות, ונאמר כך. אוקיי, כל זה.

אחר כך הייתה השאלה, שתי שאלות.

שאלה א’: מי צריך למנות בודק?

שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?

אחר כך יש שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? התשובה היא, מי שהיה לו זה ליל י”ד.

שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר

ואחר כך התשובה, עוד שאלה מה קורה אם מישהו הולך לפני פסח או שהוא עושה אוצר, זה כך:

– אם זה על דעת לחזור צריך לבדוק תמיד

– אם זה לא על דעת לחזור, אם זה לפני שלושים יום אינו צריך

עד כאן ההלכות.

ביאור ענין שלושים יום

דובר 2: מה הפשט של שלושים יום?

דובר 1: זה כמו המנהג, כמו שלושים יום נראה שמתחילה הכנה ליום טוב. מתחילים ללמוד, בוודאי.

דובר 2: כן. כאילו תקנת חכמים של בדיקה חלה בפורים בעצם.

דובר 2: נכון, אבל זה כאילו, כאן מדברים על הרבנן, יש על זה את הרבנן.

חידוש: מתי חל חיוב בדיקה?

מעבר לפרק ג’

דובר 1: אוקיי, עכשיו בואו נלמד עוד עניינים של ביעור חמץ וסדר, אוקיי? פרק ג’, כבר.

דובר 2: זה הכל היה חזרה על פרק א’ וב’?

אממ, תן לי לעשות עצירה ואני אעשה עוד הקלטה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Laws of Chametz and Matzah, Chapters 1–3

—

General Introduction: Structure of Laws of Chametz and Matzah

The Rambam’s Laws of Chametz and Matzah is structured as follows:

– Chapters 1–5 – Prohibition of chametz (negative commandments, removal of chametz, searching)

– Chapter 6 – Commandment to eat matzah

– Chapter 7 – Recounting the Exodus from Egypt

– Chapter 8 – The Seder night

The Rambam organizes the mitzvot roughly according to erev Pesach, the seven days, etc., but not exactly.

—

Chapter 1 – General Definitions of Chametz Prohibitions (Review)

Law 1 – Prohibition of Eating Chametz

The Rambam rules that one who eats a kezayit of chametz on Pesach receives karet (if intentional) and a sin offering (if unintentional).

Explanation: There is no death penalty administered by a human court (unlike Shabbat where there is also stoning), only karet by Heaven, and lashes for the negative commandment.

—

Law – Prohibition of Deriving Benefit from Chametz

Chametz on Pesach is also forbidden in benefit, from the exposition of “lo ye’achel” – in the manner of permitting eating.

Explanation: The verse “lo ye’achel” is expounded to mean not only eating, but also benefit.

Novel points:

– Question: Does one receive karet for deriving benefit from chametz as well, or only for eating? The language “benefit is included in eating” could mean it’s literally the same thing (and then karet applies to benefit too), or that it was merely added (and then perhaps there’s only a negative commandment without karet).

– In the Acharonim (by the “Beck”) there is an opinion that benefit doesn’t even have lashes – it’s only a prohibition without punishment. The lecture leaves this without a clear resolution.

—

Law – Prohibition of Chametz Mixture

According to the Rambam, there is an additional negative commandment for eating a chametz mixture. However, the prohibition only applies when one eats a kezayit of the chametz in the mixture.

Explanation: The Rambam holds that a chametz mixture is no longer “chametz itself” – it’s a separate negative commandment.

Novel points:

– All other Rishonim (Ra’avad, Ramban) disagree: They hold that if one eats a kezayit of chametz in a mixture, this is actual eating of chametz, not a separate prohibition of mixture. According to them, “chametz mixture” would have to mean something else (less than a kezayit, or a taste), and in practice they rule that the prohibition of mixture is not biblical at all, but perhaps rabbinic (a dispute among Tannaim).

—

Law – Bal Yera’eh and Bal Yimatzei

There is a separate prohibition to possess chametz on Pesach – “lo yera’eh” and “lo yimatzei” – two negative commandments. Details of this come in Chapter 4.

Novel points:

– “Lo yera’eh” as a biblical distancing: It is discussed whether “lo yera’eh” is a fence that the Torah itself made so that one should not come to eat chametz. The plain meaning commentators certainly learn that “lo yera’eh” is a distancing from eating. The reasoning: You don’t need the chametz – it’s not like other prohibitions where the object is with you for a permitted purpose. Therefore, the Torah itself made a distancing.

– “Lo yera’eh and lo yimatzei” doesn’t mean “owning” chametz: As it says in Zevachim – “lo yera’eh and lo yimatzei” means you shouldn’t be involved with chametz, it shouldn’t be relevant. The novel point: “Don’t have chametz” means “don’t own chametz” – make it so it’s not relevant.

—

Law – Chametz She’avar Alav HaPesach

The Rabbis prohibited benefit from chametz she’avar alav haPesach – chametz that remained over Pesach in violation – forbidden in benefit forever.

Explanation: It’s a penalty.

Novel points:

– Comparison to Shabbat labor: It’s similar to the law that one may not benefit from labor done on Shabbat.

– The reason is “so that he won’t violate bal yera’eh” – so that one shouldn’t come to keep chametz over Pesach. It’s like a “ticket” – the purpose is that one shouldn’t violate.

—

Law – Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach (From the Sixth Hour Onward)

Biblically (from oral tradition) it is forbidden to eat chametz from midday of erev Pesach, from the verse “lo tochal alav chametz.” The prohibition is only eating (not benefit), not mixture, not bal yera’eh and bal yimatzei.

Novel points:

– Plain meaning of the verse: “Lo tochal alav chametz” – the simple plain meaning of “alav” doesn’t mean “at the time of its slaughter” (as the exposition says). The plain meaning is: when you eat the Pesach offering, you shouldn’t eat it with chametz (just as “al matzot u’merorim yochluhu” – “al” means together with, like a sandwich). Rav Sherira Gaon learned this way. This is only the plain meaning, not the law.

– Rabbinically they added: eating is forbidden from the end of the fourth hour (two hours before midday), due to concern for “yom hame’unan” (lest one err in the time). However, the Rambam doesn’t want to say that they simply added two hours – he says they added one hour, and the other hour is “something else” – a different type of prohibition (not exactly forbidden in benefit, but forbidden for terumah, and the like). There’s a distinction between the two added hours.

—

Chapter 2 – The Commandment of Tashbitu / Removal of Chametz

Laws 2-3 – “What is This Removal Mentioned in the Torah?”

The Rambam asks: “What is this removal mentioned in the Torah?” — and answers that one can fulfill it with nullification in the heart – “that he should resolve in his heart that the chametz is like dust.”

Explanation: The Rambam learns that “tashbitu se’or mibateichem” means nullification in the heart – one should nullify the chametz in one’s heart. The Gemara (Pesachim 4b) says “biblically, nullification alone is sufficient.”

Novel points:

1. “Tashbitu” is a general term, not a specific action

The word “tashbitu” can mean different things – “throw away” (like “lekarev tashlichenu”), or merely “not have” (like “hashbatat hamalchut”). It’s not like “teva’arun” or “te’abedun” which clearly indicate an action. The Targum translates “tashbitu” – “tevatilun,” which shows it’s a minimal term.

2. Comparison to Shabbat – “hashbatah” doesn’t mean doing

Just as Shabbat – “shevitah” means not working, not that one must do something – so “tashbitu” regarding chametz means: not having chametz. It’s a negative thing, not a positive one. However, the Rambam makes it somewhat positive – that one must actively nullify in the heart.

3. “Tashbitu” as “liten aseh al hadavar”

Often we learn that a positive commandment is only the formulation of the Torah – saying the same thing in a positive way that “lo yera’eh” says in a negative way. The Even Kaspei speaks about this – that the Torah sometimes speaks of negative things in a positive formulation, and this makes a legal difference (positive commandment + negative commandment).

4. The Rambam’s great innovation – nullification in the heart is a law in itself

The Rambam learns that “tashbitu” means one can fulfill it through nullification in the heart – “that he should resolve in his heart that the chametz is like dust.” This is a tremendous innovation: where in the entire Torah is there such a concept that one says “I don’t want to have something” and this changes reality?

5. The Rambam’s reasoning – “tashbitu” is not an action, but a “shevitah”

“Tashbitu” is like “shevitah mimelachah, shevitah me’achilah” – shevitah is not an action. What can be not an action? That you nullify it. Just as you don’t work, you don’t eat – so you “don’t have” chametz through nullification in the heart.

6. Dispute between Rambam and Tosafot – what is nullification?

– Tosafot: Nullification of chametz is like hefker – one gives up ownership. Tashbitu means literally – that there shouldn’t be any chametz. Nullification (= hefker) is one of the ways to fulfill tashbitu, but also burning or making it ownerless.

– Rambam: Nullification is not hefker and not giving up ownership. It has nothing to do with ownership. It has to do with significance – one makes the chametz irrelevant, insignificant, “like dust.” The person feels that the chametz is worthless to him.

7. The meaning of “not relevant” – disregard

The minimum “irrelevance” is: “I disregard it, I don’t care.” Not just I won’t eat it – it no longer exists from my perspective. Like dust in the house – “lest drops of blood be found and it is in the king’s palace” – are there flies in the king’s house? It’s not relevant, it doesn’t exist for you.

8. “Tashbitu” and se’or

“Tashbitu” according to all opinions means the removal of chametz that is fit for eating – not chametz that is “defective chametz” (like se’or that one cannot eat). Se’or’s value is not as food, but as a means to make other dough rise. If “tashbitu” is like “shabbaton” (= nullification), one can well understand how this works – one nullifies a half. But if “tashbitu” would have meant “teva’aru” (= physically burn), it would have been different.

9. The Gemara doesn’t speak of a commandment of tashbitu

The Gemara itself doesn’t say there’s a commandment of tashbitu – it only speaks in the context of searching for chametz (that searching is rabbinic, because biblically nullification suffices). However, the Rambam derived from this a system regarding tashbitu.

[Digression: Comparison to nullification of idolatry]

Regarding idolatry of gentiles, a gentile can nullify it – he says “I no longer believe in this god” and it ceases to be idolatry. But idolatry of a Jew cannot be nullified. The distinction: regarding idolatry, nullification means the object becomes “canceled” – it’s no longer a god. Regarding chametz, however, one cannot say “it’s no longer chametz” – one can only say it’s no longer food, it’s ownerless/dust.

[Digression: Other nullifications in the heart]

Mi’un – regarding rabbinic betrothal, mi’un (a thought/declaration) helps. But regarding other things (like monetary obligations) one needs an action (a bill of divorce). The principle of nullification in the heart: it only works where the matter is “not having a connection with something” – lo chashiva – one considers it nothing.

[Digression: Foreign thoughts]

The Kotzker Rebbe is mentioned as saying one can nullify foreign thoughts like “dust of the earth.” Nullification of a person (living being) is just like chametz – “tashbitu,” one seeks thoughts.

[Digression: Searching for chametz – biblical or rabbinic?]

A position is mentioned (from Sifrei) that the Rambam learns from “abed te’abedun” that in the Land of Israel there is a biblical obligation to destroy, and from this we learn that searching is biblical. The colleague disagrees – he learns that when the Rambam makes everything positive, it’s a sugya-style, not that it’s actually a biblical commandment to search. Regarding chametz there is no “commandment to pursue it” as with idolatry – chametz is a prohibition, not a commandment to chase after. It’s compared to the distinction between the Land of Israel (not chasing) and outside the Land (yes chasing) regarding idolatry, and the Rogatchover is mentioned as bringing an interpretation about “lo yachatz larutz.”

—

Searching for Chametz – Rabbinic

Searching for chametz is rabbinic according to everyone.

Explanation: The Sages went back to the “real Torah” and made a rabbinic enactment that one must indeed search and burn. But the verse “tashbitu” itself means only the minimum – nullification in the heart.

—

Laws About Who Searches, When, and Where (End of Chapter 2)

Who can be appointed to search?

– Women, slaves are trusted regarding searching.

– Even a gentile – it’s discussed whether he can say he searched (presumption of having been searched).

Upon whom does the obligation of searching fall in rental?

The obligation is upon whoever had it on the night of the 14th – whoever is there on the night of the 14th of Nisan.

If one leaves before Pesach or makes a storehouse

– If he leaves intending to return – he must always search (before leaving).

– If not intending to return – if he leaves before the thirty days before Pesach, he doesn’t need to search.

What is the basis of “thirty days”?

Novel points:

– The thirty days before Pesach is when one begins preparation for the holiday – one begins learning the laws of Pesach, etc. Essentially, the rabbinic enactment of searching for chametz becomes as if effective from Purim onward (thirty days before Pesach).

– The Gemara asks: “These thirty days, what is the reason?” and answers: “For Moses stood on the first Pesach and warned Israel about the second Pesach” – Moses stood on the first Pesach and warned about the second Pesach, which is thirty days later.

– The innovation: The entire obligation of searching is a rabbinic innovation – one shouldn’t rely on nullification alone, but should actually go search. The question is: when does the obligation take effect? One does it on the night of the 14th, but the inception of the obligation begins earlier. Therefore, if one leaves after the thirty days, it doesn’t help – he already has an obligation, and he must search before leaving. Tosafot says the obligation takes effect thirty days before Pesach.

—

Chapter 3 – Searching for Chametz: Places, Doubts, Measures

General Basis of Searching for Chametz

Rabbinically one must actually remove – which means searching and taking away. This is not just nullification in the heart (the biblical minimum), but a physical removal.

Novel points:

– The matter of searching is not just “if I find chametz I should destroy it” – rather one must actively search. Why? Because one doesn’t want to have any chametz on Pesach, one must make sure one doesn’t have any.

– Places where chametz is brought in – places where one usually brings in chametz – one must go search. Places where it’s not usual, one doesn’t go in.

– The Rambam’s position – “lest he come to eat it”: The Rambam does not say that one must remove chametz “lest he come to eat it.” He holds that searching is one of the removals – an act of removal itself. This fits with his position that bal yera’eh is a fence for eating – “lest he come to eat it.” The entire matter of not having chametz is connected to the prohibition of eating.

Groups of laws in Chapter 3

1. Places where chametz is brought in – require searching (the basis).

2. Doubtful chametz – for example “he placed ten and found nine” – one knows almost certainly that there is chametz here, one must go search. Innovation: All these doubts can be understood as a category of “places where chametz is brought in” – a doubt of chametz makes the place into a place that requires searching.

3. Clear cases – where there is certainly chametz (last group of laws in Chapter 3).

—

Shamei Korah – High and Low

Law: “Shamei korah” – the ceiling (korah = ceiling of the house) must be searched, because chametz falls down from there. But deep in the ground one doesn’t need to, because it doesn’t come up.

[Digression – hint according to Kabbalah:] If one has an evil inclination in a high place, one must search for it – because it falls down. In a low place one doesn’t need to search – because it doesn’t come up.

—

Kipah Shel Or / Se’or Shetach Panav BeTit

– Distinction of made to strengthen: When it’s made to strengthen, it’s nullified to the vessel – therefore exempt. When it’s not made to strengthen, it remains a separate reality of chametz that can be gathered.

– Two half-olives with a string: If two half-kezayitim are connected with a string, one is obligated to destroy – because through the string they combine to a kezayit.

—

Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Combination

Rambam’s language: Half an olive in one place in the house and half an olive in another place – if they are not attached to the wall/beams, one must destroy them, because “lest he gather them” (perhaps one will gather them). But if they are attached to the wall or beams – one doesn’t need to, since they are attached.

Explanation: The rabbinic obligation of searching for small pieces of chametz is based on the concern that one will gather them to a kezayit.

Novel points – a long dispute between the study partners:

1. Side A: The entire law here is rabbinic. Biblically one is already fulfilled with nullification. The Rabbis enacted searching, and the rabbinic obligation of searching is primarily for a kezayit or for what can become a kezayit. Therefore: when pieces lie free in the house, there is a concern that one will gather them – one must destroy. When they are attached to the wall – one will never gather them – one doesn’t need to.

2. Side B: If the entire reason is “lest he gather” (combination to a kezayit), then when there is only one half olive in the entire house, one should also not need to destroy – there’s nothing to combine! He held that a half olive itself is already a problem of half a measure forbidden from the Torah.

3. Response from Side A: The Rambam does not say that half a measure is the reason. He clearly says “lest he gather them” – the reason is the combination to a kezayit, not half a measure in itself. Therefore, one half olive alone in the entire house – one indeed does not need to destroy rabbinically.

4. Question on this: If “attached to the wall” is only a sign that one won’t gather it, why does the Rambam need to add the detail of “attached”? It would have been enough to say “because it’s far from each other”! But the Rambam adds that “attached to the wall” is its own reason – because it’s actually hidden/nullified to the wall, not just because it’s far.

5. Practical difference: What happens when a half olive is not attached to the wall but there are also no other pieces to combine? According to one side – one must indeed destroy (because “not attached” itself is already an obligation). According to the other side – one doesn’t need to (because without combination to a kezayit there is no rabbinic obligation).

6. Unresolved question: In previous laws it clearly states “kezayit” as the measure of destruction. How does this fit with the implication here that even less than a kezayit (that is not attached) must be destroyed? This remained without a clear resolution.

—

Searching Holes and Cracks

The Rambam’s language: One must search holes and cracks.

Explanation: One must search even in small holes and cracks.

Novel points:

– There is a discussion what “holes and cracks” means regarding the measure of chametz one is searching for. One thought that “holes and cracks” shows that one must search even for a small crumb of chametz (less than a kezayit). But the other pointed out that “cracks” can be large cracks that can hold even large pieces of chametz – so the expression “holes and cracks” doesn’t necessarily speak of small measures of chametz, but of the places where one must search.

– The Magen Avraham says a proof that one must search even for less than a kezayit, but it remains uncertain whether this is implied from the Rambam himself, because in other places it implies otherwise.

📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah – Chapter 3: Structure of the Prohibitions and the Mitzvah of Tashbitu

Introduction: General Structure of the Laws of Chametz and Matzah

So, we’re learning that the Laws of Chametz and Matzah, we’re holding at Chapter 3. We see in general, there is indeed chametz and matzah, and there are, as we’ve learned, the mitzvot, right? There are the prohibitions of not eating chametz, various forms, and then there is the mitzvah of eating matzah, and the mitzvah… In other words, the Rambam organized the mitzvot according to erev Pesach, the seven days, and erev Pesach. Yes, but the laws don’t really work exactly that way. It goes roughly like that. That is, but the first category, the first six mitzvot, are all in the first five chapters, let’s say. That is, all kinds of matters of the prohibition of chametz, and then Chapter 6 begins the mitzvah of eating matzah, and Chapter 7 is the story of the Exodus from Egypt, and the five types… the Seder night is Chapter 8.

So, it comes out that he shows that the first… It’s not really true, that is, not certain. The first four chapters are certainly about the prohibitions of not eating chametz and hashbatat chametz. I think the fifth chapter also has a bit, so I’m not sure. The first five chapters. I had notes somewhere that I found from last year that we made on… Let me see if I find it. That’s what I think. It says here that chapters aleph through hei are the prohibition of chametz. Yes, the first five chapters, most of the laws are about the prohibition of chametz. Interesting.

Yes. So, how is the matter of chametz divided? So that’s what we need to understand. So the first chapter was, ah, one could say, apparently it should be more general, right? That’s how one begins, in a general way.

Review: Chapter 1 – The General Definitions of the Prohibitions of Chametz

The first chapter we learned, I said, in other words, the Rambam always goes and begins with the definition, as it were, of the mitzvah, right? That’s essentially what it is. He begins with the definition of the mitzvah. The mitzvah, ah, the prohibition, what is the definition of the prohibition of eating chametz? Yes, what punishments are there? When does one receive the punishments? Such sorts of things.

The Prohibition of Eating Chametz

So we said that there are, ah, three other mitzvot essentially, apparently. There is the prohibition of eating chametz on Pesach itself, the prohibition of eating chametz. There is also another prohibition of mixtures of chametz, an extra prohibition according to the Rambam, which already receives karet. On the first one receives karet, yes, according to the opinion of the Rambam. The other Rishonim, the Ra’avad and the Ramban, they all disagree, but the opinion of the Rambam is that there is one prohibition to eat any food of a kezayit of chametz on Pesach, he receives karet, and a chatat, like a… yes? Yes, yes. Karet and chatat.

There is no punishment, not like Shabbat. Shabbat has for example karet, chatat, and stoning. Here there is no stoning, there is no punishment by human hands. It’s interesting. One must know which sins also have this punishment. I mean, karet means one receives lashes apparently, but… Lashes one receives on the prohibition, but not death by human hands, only karet by Heaven if it’s intentional, and if unintentional he brings a sin offering. That is eating chametz.

The Prohibition of Benefit – Question: Does One Receive Karet for Benefit?

And that’s one thing, and he also writes benefit, he doesn’t say what happens if benefit is also karet. I never understood this. Here there is a prohibition of eating and benefit, also benefit. Benefit is forbidden from chametz, there is a derivation, “lo ye’achel,” in the manner of eating. But does one receive karet for benefit from Pesach chametz as well? Benefit included in eating means is it the same thing, or that benefit was also forbidden? The language “included in eating” means apparently that it’s the same thing, it’s one thing. I don’t know, I don’t know.

So, law 1, law 2, it’s not clear. There is… I see in the back that there are those who say that no, even lashes doesn’t apply, it’s only a prohibition. What does benefit is only a prohibition mean? So he brings, because one should have said apparently that there is a punishment. I don’t know, I don’t know what the explanation is. In any case, benefit is also not allowed, but he doesn’t say what happens.

On this I explain, I don’t know, I don’t know. In any case, that’s one prohibition, a prohibition to eat chametz, okay?

The Prohibition of Mixtures of Chametz – Dispute Between Rambam and Rishonim

Another prohibition there is, prohibition number one, that’s the most basic thing, one may not eat chametz on Pesach. Another prohibition there is, to have chametz on Pesach, right? It says “lo yera’eh” and “lo yimatzei.” There are distinctions, we’ll see details of this in Chapter 4 with God’s help. Chapter 4 speaks of details of “lo yera’eh” and “lo yimatzei,” but Chapter 1 is only the general definition, one may not have chametz on Pesach, “lo yera’eh” and “lo yimatzei,” two prohibitions. And understandably, if one transgresses, that he should receive lashes he must do an action, and therefore this is… okay.

Then, the Rabbis made that chametz she’avar alav haPesach, which was subject to bal yera’eh, it is forbidden in benefit forever. That’s already a thing like a general rabbinic matter.

Discussion: Chametz She’avar Alav HaPesach – Is This a Fine?

Chavrusa A: Like one may not have benefit from work done on Shabbat, is this a kind of fine such a thing?

Chavrusa B: It’s a fine, and we learn that the reason for the fine is so that one should not transgress bal yera’eh. So one shouldn’t come to do bal yera’eh. It’s like many fines. It’s not simply a fine… What does a fine mean? A fine is like I give you a ticket. You cross a red light, you get a ticket. What’s the point of the ticket? That you shouldn’t cross the red light. You crossed, and you got through it with some trick, it’s not even to say that you shouldn’t eat it afterwards.

Chavrusa A: But this is already from the Torah. The distancing from the Torah doesn’t say… You’re saying a good reasoning. I see that the commentators saw the explanation. When the explanation is a verse, yes, the explanation is a text, one can say it that way. It could be that there’s no contradiction. The law will already make from it an extra mitzvah. But just as there is the prohibition of the revelation, there is a distancing from the Torah.

Chavrusa B: No, the Torah also made a distancing from the prohibition, yes. It seems so, yes. And the plain meaning commentators that we saw last night or the night before certainly learn that the seeing is a distancing from eating. And it’s not so hard to understand. I mean, you ask why is it different from all other prohibitions? The answer is because it’s… I once wrote a whole piece of Torah about this, I don’t see it here in my book. But that you shouldn’t hold this by the ear, because you don’t need the chametz. It’s certain that if one learns here simple plain meaning of Scripture, it’s certainly so. Yes.

In any case, okay, already. Then we learned that according to the Rambam there is another prohibition of eating mixtures of chametz, it’s an extra prohibition. And in practice the prohibition is also only when one eats a kezayit of the chametz in the mixture. It’s a very difficult interesting thing. And all other commentators say no, if you eat a kezayit you’ve eaten chametz. Not chametz itself, but the Rambam says that the mixture is already not chametz itself. And everyone else understands that no, this is actually chametz, only mixtures should have been a different thing. And what is it then? Then it’s a dispute of Tannaim, and one didn’t rule at all that it’s forbidden, it’s only forbidden perhaps rabbinically to something like that.

Okay, that’s regarding mixtures of chametz. We spoke about half a measure, forbidden, also has details like the punishment, right? The general things, always the general things include these sorts of things. And very good.

The Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach – From Midday and On

Then we learned that there is, in short, two prohibitions from the Torah, or three you can say: the prohibition of eating chametz, the prohibition of benefit, the prohibition of mixtures of chametz. These are all things from the Torah according to the Rambam. Then there is a fourth prohibition which is also from the Torah not to eat chametz from midday and on. This is only eating, not benefit apparently, and it doesn’t say that there are mixtures of chametz, and all other stringencies that we learned, it didn’t transgress bal yera’eh and bal yimatzei, all the stringencies that we learned about chametz on Pesach don’t exist on this prohibition of erev Pesach from six hours and on.

But from the Torah there is a Torah prohibition from oral tradition that “lo tochal alav chametz” means not to eat chametz at the time… One shouldn’t slaughter the Pesach offering when chametz exists. And on this from the Torah there are also rabbinic decrees in time, right? That eating was decreed from six hours. One is one adds an hour, and then one still has fear of a cloudy day. Right, so basically one adds two hours, however exactly it works. Therefore there are distinctions that this is actually added, one may not have benefit also not. It says here one is actually added, and one is something interesting how the Rambam asks it. This is all from the commentators on the Gemara on page 84. Yes, but it shouldn’t look like two hours were added. The Rambam doesn’t want to say two hours were added. He says one hour was added, but one hour is actually… The one hour is something a matter, it’s not actually a prohibition, it’s a different kind of prohibition. It’s a distinction, it’s a distinction in benefit, it was forbidden in terumah, right? There is indeed a distinction.

Discussion: Plain Meaning in the Verse “Lo Tochal Alav Chametz”

In short, that’s the point of the first chapter, the principles, the prohibitions of the three prohibitions, you can say: not eating chametz, bal yera’eh, with mixtures of chametz, and not eating chametz on erev Pesach also. Think, by the way, the simple plain meaning of the verse “lo tochal alav chametz” doesn’t mean this at all. Simple plain meaning means, “alav” doesn’t mean at the time of its slaughter. “Alav” means apparently, like every sacrifice, “al chalot lechem matzot yakriv korbano” it says by todah. Al matzot umarorim yochluhu. “Al” means, when one eats the meat, one eats it on bread. Perhaps literally one ate the meat on bread, like a sandwich, like Hillel. This is what Rav Sherira Gaon thought about the sugya. We mean that the Pesach offering, when one eats it at the Seder, one shouldn’t eat it with chametz. Do you understand what I’m saying?

Doesn’t mean at the time of slaughter. This is all according to interpretation. According to plain meaning it doesn’t mean that. They should say according to tradition, but according to plain meaning… I’m just saying, we always think that sounds reasonable, that there is indeed chametz. I say, it’s not the plain meaning in the verse, it’s only an interpretation. Okay? Does it make any practical difference? It doesn’t help you.

Chavrusa A: We’re learning Scripture now, we’re not in law.

Chavrusa B: Yes, but we need to know the plain meaning in the verse also. It’s one of the things that’s good to know. True. And also, that many times, after one finds the plain meaning, one can figure out that perhaps the law does indeed agree with it. It gives clarity in law many times. Okay.

The Mitzvah of Tashbitu – The Fifth Mitzvah

Okay, now, there is a fifth mitzvah. We’ve already learned four mitzvot, or whatever according to the count. And now there is a fifth mitzvah. This is the mitzvah of hashbatat chametz. There is a mitzvah “tashbitu se’or mibateichem.” The general principle first of all of the mitzvah of tashbitu. The Rambam says, “tashbitu” means bitul belev. This is according to… yes, all these many Rishonim who disagree with this, so you shouldn’t grab your head, let’s say what it says in the Rambam. Hashbatah means bitul belev, and that’s what tashbitu means. It’s very funny actually, because the Rishonim argue what bitul should work, whether it’s with hefker, whether it’s with…

Dispute Between Rambam and Tosafot: What Does Tashbitu Mean?

It’s true, on this the Rambam says that tashbitu means bitul, and it’s not so simple. It’s very not simple, I’ll remind you. All other Jews say, I’ll remind you, that from the Torah one must indeed, it’s not so funny. It’s funny that tashbitu should then mean bitul.

Chavrusa A: That bitul is only one form of tashbitu? Or burning, or…

Chavrusa B: No, I mean, tashbitu means one shouldn’t have, like a positive commandment of bal yera’eh. The Rambam makes it an extra thing. I’ll remind you it’s not clear now the dispute. Let’s see what he says.

The Gemara says from the Torah bitul alone is sufficient, but searching for chametz is rabbinic. The Gemara never says that the Gemara has a mitzvah of tashbitu. The Gemara only says this on the matter of searching for chametz. It’s not so clear. The Rambam understood this from the Gemara, and further. Ah, not simple matters.

Tosafot, for example, according to Tosafot also holds that tashbitu is one of hefker, that bitul is one of hefker. But in practice according to Tosafot it’s not the plain meaning that tashbitu means to nullify. Tashbitu means that there is no chametz, literally. There is no chametz. One of the ways is either through burning or through nullifying. No, or through declaring hefker, which then you don’t have. Declaring hefker. But it’s not that the Rambam learns a completely different thing.

The Fundamental Question: What Does “Tashbitu Se’or” Mean from the Torah?

Speaker 1: That’s the meaning, tashbitu means to nullify.

Speaker 2: No, not to nullify.

Speaker 1: The Sages come and changed, it’s not changed. They said that one shouldn’t rely, one should… It’s a bit funny how the Rambam says it, because as if, when actually, what is the form? As if, I’m not starting to give advice, yes? As if, when Moshe Rabbeinu didn’t want to give the words of the books, let’s say, what does one do on erev Pesach? Nothing, right? No, one nullifies. One says “kol chamira.” One must say it, whether it’s enough in the heart I don’t know. And the other side, I mean that we learn to think usually, as you say only afterwards, that the simple plain meaning is you’re told no, the Torah says throw out the chametz. Already, if someone doesn’t want… But, one must see.

“Tashbitu” — A General Language, Not a Specific Action

Speaker 1: Both the commentators on the Rambam, also the commentators on Scripture, say that the word “tashbitu” can mean “throw,” as it says in other places, “lekarev tashlichenu,” or more details what one should need to do. “Tashbitu” is very general, like “hashbatat hamalchut.” You shouldn’t have chametz. Not have. It doesn’t say that you must do some action. Not have. Not have means the minimum. What is the minimum not to have? The minimum not to have, he must nullify. He should remove the ownership. If the simple plain meaning would have been that the minimum is any kind of way of removing from possession, so one could perhaps say. The most minimum is bitul belev.

Speaker 2: But one can say even less, righteous one. One can say that minimum means “tashbitu” from the power of chametz or from making chametz.

Speaker 1: No, you shouldn’t have. You simply shouldn’t have, literally. You shouldn’t have chametz on Pesach. You whatever, it doesn’t matter. It’s not a positive commandment, it’s a negative thing, not a positive thing. The Rambam does make it a bit of a positive thing. True, there’s nothing to do, it’s only like a bitul belev, but he makes it such an extra thing.

Comparison to Shabbat — “Hashbatah” Means Not Doing, Not an Active Action

Speaker 1: A tashbitu is not yet like Shabbat, right? Shabbat has a positive and negative commandment. You shouldn’t do work, and you should rest. What does one do in order to rest? One nullifies the work in the heart? No, one does nothing, one doesn’t do work. I would have said that one can say Pesach, there is a negative commandment, “lo yera’eh lecha chametz,” and a positive commandment, “tashbitu chametz.” Both mean the same exact thing, it’s only strange… “Tashbitu” is not chametz. The Torah doesn’t say “tashbitu.” It could be that’s what the Rambam says.

I’ll tell you the most simple. After when the Sages added that one should indeed make an extra hashbatah. I’m telling you that what the Rambam says is not the most simple. The most simple is nothing. That the Torah says nothing. You shouldn’t have chametz. It’s your issue, it’s not my issue.

Discussion: What Is the Minimum of “Tashbitu”?

Speaker 1: So about this the Rambam says, you’ll know the most basic hashbatah, the easiest, the minimum, the minimum hashbatah that you nullify in the heart.

Speaker 2: No, no, that’s not correct, but that’s a great novelty, righteous one, again. Because the other option is that you must actually remove it.

Speaker 1: I’m saying, this is the minimum, because this is not hefker, lo yera’eh. Because according to you, “tashbitu” means nothing at all. Right? Minimum you can interpret in two ways. Minimum that you mean is… No, I’m saying that it could be that the Rambam holds like you, that “tashbitu” means nothing. And the Rambam just wants to tell you, what is the minimum nothing? What is the minimum nothing? The maximum nothing is what Chazal added, that you should burn it. The minimum nothing… It could be, it could not be that this is what the Rambam means. “Mahi hashbatah zo ha’amurah baTorah?” What is the hashbatah that is stated? Such a weak expression doesn’t appear in the Torah. It means the minimum. What is the minimum how you should fulfill “lo yera’eh”?

Speaker 2: I understand, but you are using the word “minimum” differently than me. For me, the word “minimum” means how many chidushim are stated in this verse. According to what I’m arguing, the simple peshat, and I’m sure there are other Rishonim who learn this way, nothing is stated. It’s “liten aseh al hadavar”, as it were.

“Tashbitu” — A Positive Formulation of a Negative Thing

Speaker 2: In other words, many times we learn, a mitzvas aseh can simply be the formulation of the Torah. You can say the same thing in a positive way and in a negative way. Here it’s stated in a positive way, as it were. It’s a formulation. I saw that the Even Kaspi even talks about this, it fits with Aristotle, but you can talk this way. The Torah, sometimes, speaks of negative things in a positive way. This is a sugya in the Torah, as it were. It makes a difference lehalacha, that it’s a mitzvas aseh, and so on. Give me one second.

The Great Chidush of the Rambam — Bitul Belev is a Din in Itself

Speaker 2: But the Rambam adds a great chidush, that what? That “tashbitu” doesn’t just mean that, that “tashbitu” means that one can, as it were, one fulfills it with a bitul belev. Where in the Torah is there such a thing that I should say “I don’t want to have something”? It means to say, make yourself as if you don’t have it. It’s a huge chidush, no?

Speaker 1: It’s not make yourself, if it works like… ah, wait, it’s a chidush. You understand? It’s not clear where this is stated at all.

Speaker 2: Yes, the Rambam learned this in the word “tashbitu”. That “tashbitu” is not an action, “tashbitu” is a shevitah mimelachah, shevitah me’achilah. Shevitah is not an action. So what can not be an action? That you are mevatel it. Just as you don’t work, you don’t eat, you don’t have, you don’t have through belev. I make myself as if I don’t have it.

Speaker 1: I understand, but it’s still, as it were, I hear, there must be a sevara for this, because seemingly it’s strange.

“Lo Totiru” and the Concept of Hefker

Speaker 1: “Lo totiru” is as it were here a clear thing of hefker. The Torah just says you shouldn’t have. If “lo totiru” is peshat, it’s not such a great chidush, because the Torah says you shouldn’t have. If you’re not mine, it doesn’t belong to you. So it’s a general thing that hefker works, you understand? But the Rambam says a new kind of thing, that it’s a “liyosem belibo she’afar”, I don’t know, the whole Torah is a davar peleh seemingly. In other words, where does this kind of idea even come from? Do you understand my question? I want to ask this. Do you understand what I mean?

Digression: Bedikas Chametz — D’oraisa or Derabanan?

Speaker 2: When he says “tashbitu”, I want to ask this. I see here, I’m learning now in Sifrei, I see he cites the halacha in the Rambam that we learned, “aved te’abedun”, he means that in Eretz Yisrael, “mitzvah le’abdan beyad ad sheyeabed osam min ha’olam”, he cites. But when the Rambam learns “aved te’abedun”, he means that there you’re obligated to be meva’er, not that you have to go actively searching. And he suggests that the Rambam learns that bedikah of chametz is d’oraisa, min haTorah le’abdan. If so, that we learn that a tevilah must be without a chatzitzah, one must do the action to get there.

Speaker 1: So, I don’t agree with this, because I always learn that when the Rambam makes all things positive for you, it’s also a matter of sugya, and he doesn’t really hold that it’s a mitzvah to be bodek. I’m not sure it’s correct. It’s so it shouldn’t be. It’s understood, one must do the action practically, but I’m not convinced that this is actually the peshat in what we’re explaining.

Speaker 2: No, but here it says yes “mitzvah lirdof acharehah”, one must search for it. Chametz is not a mitzvah lirdof acharehah, that’s an issur.

Speaker 1: No, no, I mean it’s less. I mean, with the Rabbinic ones must yes lirdof acharehem.

Speaker 2: It’s interesting, just as we learned that in Eretz Yisrael and chutz la’aretz, so we learned.

Speaker 1: Yes, that’s a thing. In Eretz Yisrael one doesn’t have to chase after, in chutz la’aretz one does have to chase after, whatever the details of that are. It comes out that chametz is like the issur in Eretz Yisrael, and the Rabbinic ones, that is, “lo yechatz larutz”, there’s a Rashba about this. The Rogatchover brings it.

Speaker 2: I hear. I don’t know, I don’t know. In any case, you understand the point, it’s an interesting thing.

Back to the Language “Hashbatah” — What Does It Mean?

Speaker 2: What can it have to do with the language “hashbatah”? Because for example the Targum translates “hashbatah” – “tevatlun”. That “hashbatah” is a very minimal word, because “hashbatah” means not eating, not working. But “hashbatah” means not having, it doesn’t mean being me’abed, it doesn’t mean like “teva’arun”, “te’abedun”. It’s still a language of not having.

Therefore Chazal sought how can one not have and not have to do major work? Rather one should be mevatel in one’s heart, hefker, or whatever way it works. Without doing that. Or giving up ownership of it. Instead of you being busy with the chametz, you can do something with yourself, a small thing, a word that you speak out that has changed the reality.

And only then did Chazal go back to the actual Torah, and yes said that one must actually, they made miderabanan that one must yes search. But to interpret the word “tashbitu” they did only the minimum, that you shouldn’t have. Just like the shevitah from melachah, the shevitah of a kehillah, just as you say “shevisas asor”.

Speaker 1: But not having can mean that one must yes be meva’er, that’s what I’m telling you. Here states another chidush that one doesn’t even have to…

Speaker 2: No, but if so there doesn’t stand in the Torah a positive language of go be me’abed, just as it could say “teva’arun”.

Speaker 1: But it’s like someone would say that on Shabbos one stops melachah, it still doesn’t have to be mechashev. What kind of thing is this?

Speaker 2: No, no, no. When you are mevatel for Shabbos, you’ve given up ba’alus on it.

Speaker 1: No, I haven’t given up ba’alus, what are you holding?

Speaker 2: That’s not such a thing. That’s Tosafos’s peshat. That’s… right, okay.

Dispute: Whether Bitul is Hefker (Tosafos) or Something Else (Rambam)

Speaker 1: What does according to the Rambam “yachshov belibo” mean? What does “mistalek” mean according to the Rambam? What did the Rambam think? How does it work? It’s such a strange thing? You make yourself as if you don’t have it?

Speaker 2: No, you don’t have it.

Speaker 1: You don’t have it?

Speaker 2: No. What is peshat according to the Rambam? According to the Rambam it’s not completely hefker, but it’s also something. Something such a kind of thing that the person doesn’t feel the chametz is worth to him, or something. There must be something there. It has nothing to do with ba’alus. It certainly has nothing to do with ba’alus. It has, you can say, to do with chashivus.

Speaker 1: What does it mean according to the Rambam? How does it elevate?

Speaker 2: Chashivus. I told you yesterday, just like… just like we learn… It makes sense, one can make it make sense. I’m just saying that it’s a chidush, it’s not the minimum.

Speaker 1: You come and you say that it’s a chidush.

Speaker 2: It makes sense, one can make it make sense.

The Explanation of “Not Relevant” — Hesech Hadaas

Speaker 2: That one says for example, just as they said yesterday, that it says in the Torah “don’t have chametz”. What does “don’t have chametz” mean? “Don’t have chametz” means “own” not chametz. Okay, that’s a chidush, because what’s the problem of “owning”? Just as in Zevachim it says “lo yera’eh velo yimatzei”, you shouldn’t be involved with chametz.

Now, when I have, as you say, he asks you, “Do you have a piece of dust?” “I have.” Yes, it’s not relevant. The question is whether it’s relevant. Make it so the chametz should be not relevant. How does one do that? It could even be that to do this with the Rabbinic ones must yes bitul chametz. That the Rabbinic ones, bedikas chametz with the Rabbinic ones, is yes even more strongly made that it’s not relevant.

But essentially, as it were the minimum not being relevant is, I’m mesi’ach daas. Lo ichpas li. I’m not going to… not only I’m not going to eat it, it doesn’t exist anymore from my perspective. That is, how can you say it doesn’t exist from my perspective? Yes, you can say, why not? Just as you have dust in your house. “Shema yimatzei tipos dam vehi beheichal melech”. In the king’s house are there mosquitoes? You know? No, there aren’t. It’s not relevant.

Speaker 1: Anyway, okay.

Digression: Comparison to Avodah Zarah Bitul

Speaker 1: If so, it helps, you can’t be mevatel just with the heart.

Speaker 2: What?

Speaker 1: Avodah zarah one can’t be mevatel just in the heart. I don’t know what other things. But avodah zarah is… one can be mevatel in the heart. Avodah zarah of goyim, if the goy says it’s no longer avodah zarah, he gives it a swipe with his… whatever, yes, but…

Comparison to Bitul Avodah Zarah

Speaker 1: What does it mean, how can you say it doesn’t exist from his perspective? Yes, you can say, why not? Just like dust in your house. “Semamis beyadayim titpas vehi beheichal melech”. In the king’s house are there spiders, you know? No, there aren’t. It’s not relevant.

Anyway, okay.

If avodah zarah helps, one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: What?

Speaker 1: But avodah zarah one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: If the avodah zarah one can yes be mevatel in the heart, if the avodah zarah of goyim, if the goy says that it’s no longer avodah zarah and he gives it a swipe with his whatever.

Speaker 1: But the goyim?

Speaker 2: Yes, but an avodah zarah of a Yisrael, one must understand that the matter of bitul avodah zarah means yes, I mean to say, it’s assur behana’ah and so on, but if the goy stops serving, it’s not anymore that it becomes nullified. I mean, the goy says, “I no longer believe in this god”, it’s no longer a god. Finished god, statue, we worship it.

One can’t say it’s finished chametz. One can only say it’s finished something, finished eating in general, it’s hefker.

Speaker 1: Right. But you can say it’s similar. Bitul chametz, bitul belev. What other things can one be mevatel in the heart?

Speaker 2: Me’un.

Speaker 1: Who?

Speaker 2: Me’un. On a kiddushin derabanan me’un helps. But on other things one can’t say, “No, I don’t want to be obligated in this money.” One must make a sefer kerisus. Right.

Speaker 1: Okay. On kiddushei derabanan, lekiddushin, okay.

Speaker 2: Okay, in any case, no, it’s not relevant. In any case, no, one must find another thing where the matter is not having something, not having a connection with something, and that means simply that you don’t hold anything. Something like that. Lo chashiva.

Foreign thoughts one must deal with this way.

Speaker 1: Yes. Okay.

Speaker 2: But with Rabbinic ones must burn them.

Why? One must say “esh tukad ad avedon”, “yachid talmidei”. Yes.

With the Reish one can do like the Butchatcher Rav said, and say that all foreign thoughts are mevatel.

Ke’afra de’ara.

In any case, also bitul of a person is only hefker ba’alei chayim, this is exactly like with chametz. It’s tashbitu, one searches for thoughts. “Minafshi achaprah al kol teha”.

Transition to Chapter 3 — The D’oraisa and Derabanan of Mitzvas Tashbitu

Speaker 1: Okay. Let’s begin chapter 3. No, I mean one must finish the chapter because it’s good. Levels. Let’s learn as we learn, that this is the d’oraisa and the derabanan of mitzvas tashbitu. Just like for example miderabanan one may not eat chametz even less than a shi’ur, that this is miderabanan. Eh, miderabanan one may not eat even chametz erev Pesach? You should know, miderabanan one must actually be mashbis. What does actually be mashbis mean? Is to search and remove. Yes? And therefore there are details of this. There are details that the Chachamim make things, they make with their whole schedule, you understand? The d’oraisa goes, no, there’s also a schedule. In short, they make their whole schedule. One must do the leil 13th, leil 14th, yes? And one must, there are halachos how one must be bodek. What is the peshat of the halachos how one must be bodek according to the halachos?

In other words, the Rabanan say that you must search for the chametz, and two things: search to have and they should be meva’er. You should search, what does search mean? Search places, make sure that your places that are a bit prepared even that one brings in chametz, you should go search and be meva’er. Very good. And after that…

I mean here is the question when the obligation begins, the thing of thirty days. But before that there are all the doubts and… right? The doubts and whatever, I don’t know exactly. Let’s skip that for now, yasher koach. And if there is chametz erev Pesach, I know, one day in the middle they’ll be very board, you’ll learn that. Yes. You’ll learn the sugya, because they’re difficult gemaras. The Rambam tries his best, but the gemara is difficult. Yes.

In any case, there are here a bunch of cases of doubts. There’s also the din of how chametz becomes batel betzedakah hareiseh, or when one made it for a bagel in cabinet the week. Now there’s a din of… one minute, there’s here… let’s just try to understand. The Rabanan say you must search places… let’s say the first point. You must search. The second point we’ll learn be’ezras Hashem in chapter 3 more. You must search places where there can be chametz. That is, don’t say… that’s another thing, right? This is not davka davka bitul belev. This is davka… you must search. Just as we learned by avodah zarah, that if I’ll find chametz, I should be meva’er it. No, the peshat is you must search. Why must you search? Because you’re not supposed to have any chametz on Pesach, so make sure you don’t have. In other words usually, right? The question is perhaps what the usually is. We said usually, that means here places where one brings in chametz, places where it’s not usual we don’t go in. But places where usually there is chametz, that you’re obligated to make sure it’s not there, one can ask by all mitzvos hateluyos if one is obligated mid’oraisa to search, you understand? I know.

The Rambam’s Approach — Hashbatah and “Lo Yavo Le’ochlo”

Speaker 1: The Rambam doesn’t say that one must remove it because perhaps “shema yavo le’ochlo”. He doesn’t hold this way, or it’s not important to him because he doesn’t say any reasons. No, he holds that it’s one of the hashbatos, one should yes do. I added that the hashbatos, the basic kind of hashbatah is the minimum bitul, but hashbatah can also mean an act that one must do with bedikah, with bi’ur.

Speaker 2: Exactly, it could be that the whole hashbatah, that one says the whole “bal yera’eh” is “lo yavo le’ochlo”. The gemara says this a bit once, but he doesn’t bring this. It seems that it’s more, exactly, that this is the hashbatah miderabanan, but miderabanan one must yes make hashbatah in this manner, in a manner actually physically being busy. So it’s a bit implied. And yes, it could actually be about this, because the Rambam understands that the whole matter of not having is as a geder of achilah, “lo yavo le’ochlo”. Exactly, completely plain like that. It’s not simply so, you understand what I’m saying? Yes, wonderful.

So in my opinion. Right, and therefore, obviously places, there are certainly halachos. That is, the places, and therefore from something there are concerns, how should one place the chametz. Uh, sorry, what is… soon we’ll talk about how one should place it. There is, what is if one sees later that there is too little chametz or too much chametz, it’s obvious that it became again. It’s very interesting by the way, not just a makom shehichnisu bo, it became again a place where you know almost certainly that there is chametz. If for example “hiniyach eser u’matza tesha”, you know that there is chametz there, you need to go search for it, right? A child you don’t need to, but you know that it’s actual crumbs, crumbs, crumbs. And what is if you know that it’s not, you don’t know? In other words, these are questions about places where you know for certain that there is chametz, right? It’s a bit different, because earlier, you understand what I’m saying, from the laws of doubts and also the rest of the halachos from the Sukkah, avodah zarah matters, we spoke about the question of bedikah. Right? Here is… a place that is obligated in bedikah, for example, we’re not concerned that perhaps there’s a distinction, that all places are makomos shemachnisin bahem chametz according to the Rambam’s interpretation. But afterwards there is a question, what if I know for certain that there is chametz? How do I know for certain? Because almost certain, from doubt. I have a doubt, perhaps there is chametz. Understand? About this it makes a bit of sense what we learned according to the Rambam’s interpretation, that all these doubts speak about bedikas chametz. Because that is indeed the meaning of bedikas chametz. The meaning of bedikas chametz, a place where perhaps there is chametz, one must go search for it, right? Always it’s perhaps. So in other words, you’ll see, all these doubts you can say makes it in the category of makomos shemachnisin bahem chametz, understand?

And therefore, makomos shemachnisin bahem chametz need to be checked, correct? Therefore there is established, if there is actually a majority, one doesn’t need to, perhaps there are places where there is a whole… there are two halachos that one must… there are several halachos that one must yes, several things that one doesn’t need to. There is a way that one doesn’t need to, which is not established, or it’s dependent, there is even a way that one uses dependent sometimes not, I don’t know clearly. But in any case, places where there is doubtful chametz, a normal doubt, need to be checked. Very good, I understand.

Clear Halachos — Shemei Korah, Sidkei HaReichayim

Speaker 1: Okay, afterwards we learned even clearer halachos, not even a doubt, right? The last group of halachos in chapter 3 was the places where it’s not even a doubt, it’s clear that there is chametz there. For example, in the ceiling one must search. “Shemei korah”, not in the heavens, which says shamayim. Did you know that the korah is a piece of heaven? The ceiling of your house is the korah. And in short, one must check because it falls down. But deep in the earth one doesn’t need to, because it doesn’t come up.

From this one can learn a hint according to Kabbalah, understand? If someone has a yetzer hara in a very high place, then he must search for it, because it only makes you fall down. In a low place one doesn’t need to search, because it doesn’t come up. Okay, afterwards there is, already one doesn’t need to search. Afterwards there is a matter of the sidkei hareichayim, which is perhaps a matter of bitul, right? Very interesting. The sidkei hareichayim is bitul like we learned, bitul like bitul chametz? No, it’s a different kind of bitul, that it’s batel b’metzius, it became a clod. Well, very good, perhaps that’s also the bitul, all bitul works that way. That it becomes sand, just as that one becomes a clod, it becomes sand. Interesting. Okay, in any case, what is the principle? Can you tell me the principle of this? Because I don’t know it.

Speaker 2: No. What is the klal hadevarim? When there are things that are… when are there things that are… when must one, in other words, let’s preface the question for a second. What is a kipah shel or, by the way? What is the meaning? A bench that was made from… I don’t know what kipah means. Yes, a bench? No, kipah, he says he means a vessel. Ah, kipah. It means a thing full of se’or, one turned it over, one finished with the se’or, one turned it over, not just se’or alone, this is a clod of se’or that was turned over, one covers its face, one covered it with clay, that the se’or is kulo tach ba’aretz. Okay, so that’s one thing. It means that there is a way, let’s understand one thing. According to the way they learned that everything is a distancing from eating, one can understand you a bit. Once one has tach panav b’tit, it’s already like under the ground, it’s already like earth. If that’s not so, what does it matter to me? It’s covered with clay, I have a piece of se’or in my house. But if everything is connected to do with eating, one can understand it more easily. Again, yechidah hi shitah, that’s what he’s talking about here. I’m saying, but if the point is that everything is distancing from eating, the main prohibition is eating, and all other things were added, one can understand. Once tach panav b’tit, nothing of the se’or is exposed, it’s not relevant to eat, therefore it’s as if it’s in a pit, or it’s as if… he brings the language in shitas hage’onim, “v’harei hu k’gon even, she’hu batel, v’nafka lei mitoras ochel k’afra b’alma.” Yechidah hi shitah, he shows that a person can… that the dough is not food, this is a stone made from se’or, but there you go.

And it also only fits with the fact that “tashbisu” doesn’t mean actually in practice. Because if “tashbisu” would mean actually in practice, it’s not clear that one would be able to permit this. No, “tashbisu” means food, means not… “tashbisu” means… I can understand how this works. But if one would say so, it would mean actually like mixtures. But it seems not, because another way, it seems that… again, according to all opinions bitul means, hashbasah means to eliminate chametz, which is food not chametz, which is defective chametz. So far, right?

Halachah: K’zayis in One Place – Obligation of Removal Even in a Crack of the Trough

Speaker 1: The se’or doesn’t need to be a taste that one could eat, the se’or is that one should be able to make from it another dough. If the point is “tashbisu” like “shabbason”, and therefore batel a half, one can very well understand how this works. But if one would say “tashbisu” means actually like “teva’aru”, but it seems not, because another… it seems that… again, according to all opinions “tashbisu” means the elimination of chametz, which is food, not chametz which is defective chametz.

So, alright. Let me see, okay. Interesting going? Yes. Let me see a moment, I’ll go… I’ll go take my daughter… take the… okay, no, the women’s thing I’ll use. Do you want to try it? Do you want to try it and they’ll ask if you can the women?

Speaker 2: Ah, I’m not going there.

Speaker 1: Okay, I’ll take you later to women. Hello, Mendel tzaddik. Okay, continue. Very good. It’s good to the matter.

So, the next thing was, after the matter of kipas se’or and mazon hametzora when it becomes batel to the clod, is the question of when is the obligation of bedikah? Ah, we have here the thing of chesaron bedikah, chesaron inui bedikah. One minute, so, that doesn’t mean the principle. So, the principle is thus, the principle is thus: a k’zayis in one place, even when it’s stuck in a crack of the trough, is obligated to remove. Why? Because seemingly according to Rabbi Shimon one can even use it, it’s useful even, the problem is that it’s stuck. It’s stuck, what’s the difference? If it’s not a k’zayis, is to strengthen, it’s different, to strengthen, and then it will enter into their dispute. There are many expressions in the Gemara, I see that it’s a whole sugya.

Halachah: Less Than a K’zayis – Asui L’chazek vs. Lo Asui L’chazek

There are three other sorts of main points. There is one point which is if it’s to strengthen or to seal, and not… it’s stuck there, there is a concern that it will smooth the clod, the plate, the trough. In this situation, even in this situation, if it’s a k’zayis, it’s not batel, because one will take it back and one will make from it bread.

Speaker 2: Yes, different from kipas se’or, because there one doesn’t see any plan from that it goes.

Speaker 1: Yes, one can also make that.

Speaker 2: Yes, here we’re talking about mixtures.

Speaker 1: But if it’s less than a k’zayis and it’s asui l’chazek is exempt, and don’t stand. But less than a k’zayis, when it’s not to strengthen, generally less than a k’zayis, what is found not to strengthen less than a k’zayis, then if there is a thread that can connect, he is obligated. Why? Again, because it’s a k’zayis.

Discussion: What is the Measure of a K’zayis?

Speaker 2: What is the measure of a k’zayis? Only a k’zayis must one remove, that’s the point? Less than that is outside the measure? But here we see that less than a k’zayis one must also remove. Why here less than a k’zayis doesn’t one need to remove? Because it’s batel.

Speaker 1: No, it’s asui l’chazek.

Speaker 2: Yes, we’re only talking about a case where it’s asui l’chazek. Well, and then is the question whether it should become forbidden as a k’zayis. It’s not asui l’chazek, obligated to remove even less than a k’zayis.

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: Well, why does one need the whole halachah of two half-olives in two places? We just learned that lo asui l’chazek one must remove even in one place.

Speaker 1: No, if it’s two half-olives we’re talking about a case when it is yes to strengthen, she’ra’o hara’ui lo, there isn’t from the beginning. Ah, that’s what he’s talking about here.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: It’s that, and such a case when it’s less than a k’zayis is okay. The question is what means less than a k’zayis. About this one says, because one can say that the clod strengthens it, it becomes one, yes, for example by challah one says that the clod joins them all. I could say that in the whole clod there is a k’zayis, and one is obligated to take a piece that should be joined. Here, here. It’s in short, one must have all things, one must have both less than a k’zayis, and less than a k’zayis means even not what one can connect it back with one piece, and both, let’s see what goes to seal with the next halachah.

Halachah: Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Joining and Stuck to the Wall

The next halachah says, in the house, in the house one must even without a… that there lie small pieces of chametz that together it’s a k’zayis, in the house but one must even without a thread one must remove even less than a k’zayis, but in the house and in the upper story and the like one doesn’t need to, since they are stuck to the walls they are not obligated. So here we see yes that there is a way that it became batel in the house here, batel in the house here, batel in the house here, I understand that one must. Ah, so it’s essentially lo yera’eh one must even less than a k’zayis, that’s chatzi shiur is forbidden from the Torah. And the problem is only that when one joins them it becomes a k’zayis. If it’s stuck to the wall, something for some reason it’s a bit easier. Usually, if you see a half-olive in your house, you must remove it. Next to a half-olive you must remove it. Why? Because it’s chatzi shiur. Yes?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: So it comes out. A half-olive you must remove. Why must you remove it? Because it’s chatzi shiur forbidden from the Torah. Not so. But if it’s stuck to the wall, then one doesn’t need to, because so far you can’t rely on the bitul.

Discussion: The Rambam’s Language “Shema Yekabetz Osam”

But the Rambam says, the Rambam says in the language “shema yekabetz osam”. It seems that chatzi shiur wasn’t yet any problem. The problem is that when they come together. That’s when it’s stuck in the house. He says, that’s one needs. Why is one needs? No, again, we’re talking here about rabbinic. Everything is even after eight, perhaps he’ll gather them. What’s missing here from the words “shema yekabetz osam”? Why doesn’t he say because it’s a chatzi shiur? He says clearly in the next piece why. Come here, but that it’s far, there is a way that he won’t gather it, right? Then what? Then one may yes. If one has nullified it one may. But one may not without a bitul. Ah, so all these things are apparently halachos from the Rabbis. It has to do with the rabbinic obligation of bedikah. Indeed with the Torah obligation you already fulfilled with bitul. So now there is the problem of the rabbinic concern, and about this is the distinction, whether you can gather it together or not.

It seems that the rabbinic prohibition is yes, the Rabbis didn’t also say that it must have a chatzi shiur. Rather the rabbinic prohibition is mainly on a k’zayis, or on what can become a k’zayis. So about this they say that a bitul is not enough, rather one must also have bedikah. It’s not correct. According to the Rambam it says here clearly, I mean it doesn’t say here clearly, but it’s implied here, that if there is a k’zayis not stuck to the wall, a half-olive that’s just on the table, you must remove it rabbinically. Even if it’s only a half-olive. He doesn’t say. He only says how a half-olive in one place, and with other places is more. Again, he says why the half-olive stuck one doesn’t need to remove, if and if the half-olives are stuck to the wall or to the beams…

Speaker 2: No, but… no, no, he doesn’t say here more than one half-olive. When there is only one half-olive in the whole house, one can rabbinically also not make bedikah on that.

Speaker 1: Tzaddik, he doesn’t say clearly, he doesn’t say clearly, but why does he say that one must? That there are other halves where there one said that they are joined, and the whole house you have yes a k’zayis, that would be the rabbinic obligation of bedikah. That’s one thing. Therefore when it’s far one from the other, one won’t join them. And therefore it’s not the same with it, one must add another thing.

Speaker 2: Right, according to you one could stop here. One can say, if it’s far, one doesn’t need to check.

Speaker 1: He doesn’t say that, he says, since it’s stuck… no, not it’s far, he says “because of joining”, one doesn’t need to mean a practical eating. He says, since one joins, one looks at it as if in your whole house there is a k’zayis. Again, “mah she’ein ken devukim b’kosel o b’koros”, finish the rest of the halachah. Read the whole thing.

What’s interesting, because he adds the “devukim”, what happens when it’s half an olive in the house and half an olive in the upper story and it’s not stuck? It just lies. There he says that one must yes. That’s what I’ve been talking about with you for ten minutes, tzaddik. But what happens when there is only one half-olive and it’s not stuck? One doesn’t need to either!

Speaker 2: One must yes! We see that one must yes.

Speaker 1: I mean that not. He only says that half-olives would be a problem that you should look at it as one whole – he says that it’s not, because it’s stuck to the wall, therefore it will never become one whole. It seems if there is in the whole house everything together only one half-olive, one indeed doesn’t need to!

Speaker 2: Why isn’t it joined? Because it’s far one from the other! That’s the reason! “Half in the house and half in the upper story”, one always joins things from the wall. The whole thing is that a wall one must even when it’s in the wall, one takes it together. What’s not so when it’s far, one doesn’t take it together. One has already solved the problem of gathering, and still everything remains something left over why one must add that one doesn’t need only because it’s stuck.

Speaker 1: What happens when one has only one half-olive in the house? Certainly one doesn’t need to check rabbinically. It doesn’t say here, tzaddik. I know you’re not just a scholar, but it doesn’t say so here, and the halachah is not so what it says here. You see as if the words are “because he gathers them together”, that’s the reason for the prohibition, no?

Speaker 2: No, that’s the reason for prohibition when it’s stuck to the wall, “since they’re stuck to the wall”, and it’s not gathered, therefore one may. Therefore if one of the things is missing, it’s not stuck to the wall, is even without gathering one shouldn’t, so it comes out here. I don’t understand what you’re saying at all.

Speaker 1: So what does being stuck to the wall do? Does it make it harder to remove, or does it make it nullified to the wall, and therefore there would be a permission? The thing is that it’s possibly one of these two things. It’s not so clear to me. I think that “meshavev imo umekabetz osam” (gathering it together) is not really a practical problem, so it will become a k’zayis (olive-sized portion). What’s the difference? I don’t understand what the practical difference is in this. The fact is that the Rambam needs to add something, that when there isn’t the problem of gathering, and it’s a half-zayis, the reason why you’re not required to remove it is because it’s stuck. That’s what he says. According to you, it doesn’t come into this, it doesn’t matter. Whether it’s stuck or not stuck, it’s less than a k’zayis anyway, so good Purim.

Speaker 2: No, less than a k’zayis, but when it’s stuck there’s a permission, if not you need to remove it. That’s what it says here.

Speaker 1: And it’s a problem, because in most earlier laws it says “k’zayis in a beam.” What is this less than a k’zayis? I don’t know. You can find other places where it says that only a k’zayis needs to be removed, I don’t know. If you hold that one must remove it, “meshavev imo umekabetz osam,” will it then be stuck to the wall or will it become a k’zayis? It will become a k’zayis, right? I don’t know, I’m not understanding something, I don’t know what you want to say.

Speaker 2: What’s the problem with “meshavev imo umekabetz osam”? So what will happen then? It will become a k’zayis, right?

Speaker 1: Yes, and then the Sages say you must remove it. What happened with the half k’zayis? This is a half k’zayis, this is exempt from… On a half k’zayis, when it’s stuck to the wall, he holds you don’t need to. And when it’s not stuck to the wall? It’s implied that you do need to. We’re talking about him. He explains bedikah (searching). That’s what’s implied, I can’t help you. Please, he already, the Charan HaShadchan says right away that one must even for small ones. Charan HaShadchan means a small crumb of chametz. He knows that. But he’s not, he introduces a large chametz. A large chametz?

Speaker 2: Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay. In short, I don’t know, I’m not sure.

Discussion on the Rambam’s Language: “Chorin V’Sedakin”

Speaker 1: It’s implied that you do need to, we’re talking about him. It explains bedikah.

Speaker 2: No.

Speaker 1: That’s what’s implied, I can’t help it. Please, he says “chorin v’sedakin” (holes and cracks), he says right away that one must even for small ones. “Chorin v’sedakin” means a small crumb of chametz. I know that. “Chorin v’sedakin” introduces large chametz.

Speaker 2: Cracks? Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay.

Speaker 1: In short, I don’t know, I’m not sure. The Magen Avraham says this inference, but that’s what’s implied here, and in other places it’s implied differently. So I don’t know.

Summary of the Laws Studied

Speaker 1: Okay, now, let’s continue. Let’s finish at least, and say this. Okay, all of this.

After that there was the question, two questions.

Question A: Who Must Appoint a Searcher?

One question is, who must… no, one question is, who must appoint someone to be a searcher? Okay, it’s a halachic question in the house, I don’t know exactly. One question is, that chezkas bedikah (presumption of searching), chezkas baduk (presumption of having been searched). And another question, and even a slave or a non-Jew can say. He says yes, women and slaves.

Question B: Who Is Obligated to Search in a Rental?

After that there’s a question, who is obligated to search in a rental? The answer is, whoever had it on the night of the 14th.

Question C: One Who Goes on a Journey or Makes a Storehouse

And after that is the answer, another question what happens if someone goes away before Pesach or he makes a storehouse, it’s like this:

– If it’s with intention to return he must search always

– If it’s not with intention to return, if it’s before thirty days he doesn’t need to

Thus far the laws.

Explanation of the Matter of Thirty Days

Speaker 2: What’s the meaning of the thirty days?

Speaker 1: It’s like the custom, within thirty days it appears that preparation for the holiday begins. One begins to learn, certainly.

Speaker 2: Yes. As if the enactment of the Sages to search actually takes effect on Purim.

Speaker 1: Ah, about this the Gemara says, “Hani shloshim yom mai ta’ama?” (These thirty days, what’s the reason?) The Gemara says, “She’ra’ah Moshe omed b’Pesach rishon u’mazhir es Yisrael al Pesach sheni” (That we saw Moshe standing at the first Pesach and warning Israel about the second Pesach).

Speaker 2: Right, but it’s as if, here we’re talking about the Rabbis, it’s there by the Rabbis.

Innovation: When Does the Obligation of Searching Take Effect?

Speaker 1: The question is like, the point is like this, the whole matter, the whole obligation of bedikah is like an innovation from the Rabbis, they say you shouldn’t rely on the nullification, you should go and search. Now, when do they say one should do it? The night of the 14th. But when does it take effect, when essentially does the obligation become? If someone has the obligation, it doesn’t help that he goes away, right? He goes away before midday, yes? So the question becomes, when does the obligation become? The Tosafos, it becomes thirty days before, something like that.

Moving to Chapter 3

Speaker 1: Okay, now let’s learn more topics about removal of chametz and the order, okay? Chapter 3, already.

Speaker 2: Was all of this a review of chapters 1 and 2?

Speaker 1: No, this can’t be in chapter 3. Where, it was a long time the obligation. I don’t remember, we didn’t learn chapter 2 very well. The Torah always speaks, but no one learns such a thing well.

Um, let me make a stop and I’ll make another recording.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture – Laws of…

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Laws of Chametz and Matzah, Chapters 1–3

—

General Introduction: Structure of Laws of Chametz and Matzah

The Rambam’s Laws of Chametz and Matzah is structured as follows:

– Chapters 1–5 – Prohibition of chametz (negative commandments, removal of chametz, searching)

– Chapter 6 – Commandment to eat matzah

– Chapter 7 – Recounting the Exodus from Egypt

Novel points:

—

Law – Chametz She’avar Alav HaPesach

The Rabbis prohibited benefit from chametz she’avar alav haPesach – chametz that remained over Pesach in violation – forbidden in benefit forever.

Explanation: It’s a penalty.

Novel points:

– Comparison to Shabbat labor: It’s similar to the law that one may not benefit from labor done on Shabbat.

—

Law – Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach (From the Sixth Hour Onward)

Novel points:

—

Chapter 2 – The Commandment of Tashbitu / Removal of Chametz

Laws 2-3 – “What is This Removal Mentioned in the Torah?”

Novel points:

1. “Tashbitu” is a general term, not a specific action

2. Comparison to Shabbat – “hashbatah” doesn’t mean doing

3. “Tashbitu” as “liten aseh al hadavar”

4. The Rambam’s great innovation – nullification in the heart is a law in itself

5. The Rambam’s reasoning – “tashbitu” is not an action, but a “shevitah”

6. Dispute between Rambam and Tosafot – what is nullification?

7. The meaning of “not relevant” – disregard

8. “Tashbitu” and se’or

9. The Gemara doesn’t speak of a commandment of tashbitu

[Digression: Comparison to nullification of idolatry]

[Digression: Other nullifications in the heart]

[Digression: Foreign thoughts]

[Digression: Searching for chametz – biblical or rabbinic?]

—

Searching for Chametz – Rabbinic

Searching for chametz is rabbinic according to everyone.

—

Laws About Who Searches, When, and Where (End of Chapter 2)

Who can be appointed to search?

– Women, slaves are trusted regarding searching.

– Even a gentile – it’s discussed whether he can say he searched (presumption of having been searched).

Upon whom does the obligation of searching fall in rental?

The obligation is upon whoever had it on the night of the 14th – whoever is there on the night of the 14th of Nisan.

If one leaves before Pesach or makes a storehouse

– If he leaves intending to return – he must always search (before leaving).

– If not intending to return – if he leaves before the thirty days before Pesach, he doesn’t need to search.

What is the basis of “thirty days”?

Novel points:

—

Chapter 3 – Searching for Chametz: Places, Doubts, Measures

General Basis of Searching for Chametz

Rabbinically one must actually remove – which means searching and taking away. This is not just nullification in the heart (the biblical minimum), but a physical removal.

Novel points:

– Places where chametz is brought in – places where one usually brings in chametz – one must go search. Places where it’s not usual, one doesn’t go in.

Groups of laws in Chapter 3

1. Places where chametz is brought in – require searching (the basis).

3. Clear cases – where there is certainly chametz (last group of laws in Chapter 3).

—

Shamei Korah – High and Low

—

Kipah Shel Or / Se’or Shetach Panav BeTit

The Law

Law: A vessel (kipah) full of se’or that one turned over and covered with mud – “kulo tach ba’aretz” – one doesn’t need to search.

Position of the Geonim – “Like mere dust”

Novel points:

—

Sidkei HaReichayim – Nullification in Reality

Law: Chametz in the cracks of millstones doesn’t need to be searched.

Novel points:

—

Kezayit BeMakom Echad – Even in the Crack of the Trough

Rambam’s position: A kezayit of chametz that is in one place, even when it’s hidden in a crack of a trough (sedek ha’arivah), one is obligated to destroy.

Explanation: A kezayit is the measure that one must destroy. Even when it’s hard to access, the obligation remains.

Novel points:

—

Less Than a Kezayit – Made to Strengthen vs. Not Made to Strengthen

Novel points:

– Two half-olives with a string: If two half-kezayitim are connected with a string, one is obligated to destroy – because through the string they combine to a kezayit.

—

Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Combination

Explanation: The rabbinic obligation of searching for small pieces of chametz is based on the concern that one will gather them to a kezayit.

Novel points – a long dispute between the study partners:

—

Searching Holes and Cracks

The Rambam’s language: One must search holes and cracks.

Explanation: One must search even in small holes and cracks.

Novel points:

📝 Full Transcript

Laws of Chametz and Matzah – Chapter 3: Structure of the Prohibitions and the Mitzvah of Tashbitu

Introduction: General Structure of the Laws of Chametz and Matzah

Review: Chapter 1 – The General Definitions of the Prohibitions of Chametz

The Prohibition of Eating Chametz

The Prohibition of Benefit – Question: Does One Receive Karet for Benefit?

On this I explain, I don’t know, I don’t know. In any case, that’s one prohibition, a prohibition to eat chametz, okay?

The Prohibition of Mixtures of Chametz – Dispute Between Rambam and Rishonim

Then, the Rabbis made that chametz she’avar alav haPesach, which was subject to bal yera’eh, it is forbidden in benefit forever. That’s already a thing like a general rabbinic matter.

Discussion: Chametz She’avar Alav HaPesach – Is This a Fine?

Chavrusa A: Like one may not have benefit from work done on Shabbat, is this a kind of fine such a thing?

The Prohibition of Eating Chametz on Erev Pesach – From Midday and On

Discussion: Plain Meaning in the Verse “Lo Tochal Alav Chametz”

Chavrusa A: We’re learning Scripture now, we’re not in law.

The Mitzvah of Tashbitu – The Fifth Mitzvah

Dispute Between Rambam and Tosafot: What Does Tashbitu Mean?

Chavrusa A: That bitul is only one form of tashbitu? Or burning, or…

The Fundamental Question: What Does “Tashbitu Se’or” Mean from the Torah?

Speaker 1: That’s the meaning, tashbitu means to nullify.

Speaker 2: No, not to nullify.

“Tashbitu” — A General Language, Not a Specific Action

Speaker 2: But one can say even less, righteous one. One can say that minimum means “tashbitu” from the power of chametz or from making chametz.

Comparison to Shabbat — “Hashbatah” Means Not Doing, Not an Active Action

Discussion: What Is the Minimum of “Tashbitu”?

Speaker 1: So about this the Rambam says, you’ll know the most basic hashbatah, the easiest, the minimum, the minimum hashbatah that you nullify in the heart.

Speaker 2: No, no, that’s not correct, but that’s a great novelty, righteous one, again. Because the other option is that you must actually remove it.

“Tashbitu” — A Positive Formulation of a Negative Thing

The Great Chidush of the Rambam — Bitul Belev is a Din in Itself

Speaker 1: It’s not make yourself, if it works like… ah, wait, it’s a chidush. You understand? It’s not clear where this is stated at all.

Speaker 1: I understand, but it’s still, as it were, I hear, there must be a sevara for this, because seemingly it’s strange.

“Lo Totiru” and the Concept of Hefker

Digression: Bedikas Chametz — D’oraisa or Derabanan?

Speaker 2: No, but here it says yes “mitzvah lirdof acharehah”, one must search for it. Chametz is not a mitzvah lirdof acharehah, that’s an issur.

Speaker 1: No, no, I mean it’s less. I mean, with the Rabbinic ones must yes lirdof acharehem.

Speaker 2: It’s interesting, just as we learned that in Eretz Yisrael and chutz la’aretz, so we learned.

Speaker 2: I hear. I don’t know, I don’t know. In any case, you understand the point, it’s an interesting thing.

Back to the Language “Hashbatah” — What Does It Mean?

Speaker 1: But not having can mean that one must yes be meva’er, that’s what I’m telling you. Here states another chidush that one doesn’t even have to…

Speaker 2: No, but if so there doesn’t stand in the Torah a positive language of go be me’abed, just as it could say “teva’arun”.

Speaker 1: But it’s like someone would say that on Shabbos one stops melachah, it still doesn’t have to be mechashev. What kind of thing is this?

Speaker 2: No, no, no. When you are mevatel for Shabbos, you’ve given up ba’alus on it.

Speaker 1: No, I haven’t given up ba’alus, what are you holding?

Speaker 2: That’s not such a thing. That’s Tosafos’s peshat. That’s… right, okay.

Dispute: Whether Bitul is Hefker (Tosafos) or Something Else (Rambam)

Speaker 2: No, you don’t have it.

Speaker 1: You don’t have it?

Speaker 1: What does it mean according to the Rambam? How does it elevate?

Speaker 2: Chashivus. I told you yesterday, just like… just like we learn… It makes sense, one can make it make sense. I’m just saying that it’s a chidush, it’s not the minimum.

Speaker 1: You come and you say that it’s a chidush.

Speaker 2: It makes sense, one can make it make sense.

The Explanation of “Not Relevant” — Hesech Hadaas

Speaker 1: Anyway, okay.

Digression: Comparison to Avodah Zarah Bitul

Speaker 1: If so, it helps, you can’t be mevatel just with the heart.

Speaker 2: What?

Comparison to Bitul Avodah Zarah

Anyway, okay.

If avodah zarah helps, one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: What?

Speaker 1: But avodah zarah one can’t be mevatel just in the heart.

Speaker 2: If the avodah zarah one can yes be mevatel in the heart, if the avodah zarah of goyim, if the goy says that it’s no longer avodah zarah and he gives it a swipe with his whatever.

Speaker 1: But the goyim?

One can’t say it’s finished chametz. One can only say it’s finished something, finished eating in general, it’s hefker.

Speaker 1: Right. But you can say it’s similar. Bitul chametz, bitul belev. What other things can one be mevatel in the heart?

Speaker 2: Me’un.

Speaker 1: Who?

Speaker 2: Me’un. On a kiddushin derabanan me’un helps. But on other things one can’t say, “No, I don’t want to be obligated in this money.” One must make a sefer kerisus. Right.

Speaker 1: Okay. On kiddushei derabanan, lekiddushin, okay.

Foreign thoughts one must deal with this way.

Speaker 1: Yes. Okay.

Speaker 2: But with Rabbinic ones must burn them.

Why? One must say “esh tukad ad avedon”, “yachid talmidei”. Yes.

With the Reish one can do like the Butchatcher Rav said, and say that all foreign thoughts are mevatel.

Ke’afra de’ara.

In any case, also bitul of a person is only hefker ba’alei chayim, this is exactly like with chametz. It’s tashbitu, one searches for thoughts. “Minafshi achaprah al kol teha”.

Transition to Chapter 3 — The D’oraisa and Derabanan of Mitzvas Tashbitu

The Rambam’s Approach — Hashbatah and “Lo Yavo Le’ochlo”

Clear Halachos — Shemei Korah, Sidkei HaReichayim

Halachah: K’zayis in One Place – Obligation of Removal Even in a Crack of the Trough

Speaker 2: Ah, I’m not going there.

Speaker 1: Okay, I’ll take you later to women. Hello, Mendel tzaddik. Okay, continue. Very good. It’s good to the matter.

Halachah: Less Than a K’zayis – Asui L’chazek vs. Lo Asui L’chazek

Speaker 2: Yes, different from kipas se’or, because there one doesn’t see any plan from that it goes.

Speaker 1: Yes, one can also make that.

Speaker 2: Yes, here we’re talking about mixtures.

Discussion: What is the Measure of a K’zayis?

Speaker 1: No, it’s asui l’chazek.

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: Well, why does one need the whole halachah of two half-olives in two places? We just learned that lo asui l’chazek one must remove even in one place.

Speaker 2: Yes.

Halachah: Half an Olive in the House and Half an Olive in the Upper Story – Law of Joining and Stuck to the Wall

Speaker 2: Yes.

Discussion: The Rambam’s Language “Shema Yekabetz Osam”

Speaker 2: No, but… no, no, he doesn’t say here more than one half-olive. When there is only one half-olive in the whole house, one can rabbinically also not make bedikah on that.

Speaker 2: Right, according to you one could stop here. One can say, if it’s far, one doesn’t need to check.

Speaker 2: One must yes! We see that one must yes.

Speaker 2: No, less than a k’zayis, but when it’s stuck there’s a permission, if not you need to remove it. That’s what it says here.

Speaker 2: What’s the problem with “meshavev imo umekabetz osam”? So what will happen then? It will become a k’zayis, right?

Speaker 2: Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay. In short, I don’t know, I’m not sure.

Discussion on the Rambam’s Language: “Chorin V’Sedakin”

Speaker 1: It’s implied that you do need to, we’re talking about him. It explains bedikah.

Speaker 2: No.

Speaker 2: Cracks? Yes, we’re not talking about a tiny hole, it’s a large hole. Even a k’zayis is quite small, you’re confused.

Speaker 1: Right, okay. A k’zayis is as big as an egg. Like half a matzah. Okay.

Speaker 1: In short, I don’t know, I’m not sure. The Magen Avraham says this inference, but that’s what’s implied here, and in other places it’s implied differently. So I don’t know.

Summary of the Laws Studied

Speaker 1: Okay, now, let’s continue. Let’s finish at least, and say this. Okay, all of this.

After that there was the question, two questions.

Question A: Who Must Appoint a Searcher?

Question B: Who Is Obligated to Search in a Rental?

After that there’s a question, who is obligated to search in a rental? The answer is, whoever had it on the night of the 14th.

Question C: One Who Goes on a Journey or Makes a Storehouse

And after that is the answer, another question what happens if someone goes away before Pesach or he makes a storehouse, it’s like this:

– If it’s with intention to return he must search always

– If it’s not with intention to return, if it’s before thirty days he doesn’t need to

Thus far the laws.

Explanation of the Matter of Thirty Days

Speaker 2: What’s the meaning of the thirty days?

Speaker 1: It’s like the custom, within thirty days it appears that preparation for the holiday begins. One begins to learn, certainly.

Speaker 2: Yes. As if the enactment of the Sages to search actually takes effect on Purim.

Speaker 2: Right, but it’s as if, here we’re talking about the Rabbis, it’s there by the Rabbis.

Innovation: When Does the Obligation of Searching Take Effect?

Moving to Chapter 3

Speaker 1: Okay, now let’s learn more topics about removal of chametz and the order, okay? Chapter 3, already.

Speaker 2: Was all of this a review of chapters 1 and 2?

Um, let me make a stop and I’ll make another recording.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.