הלכות חמץ ומצה פרק ג
פרק ג׳ פון הלכות חמץ ומצה לערנט די סדר און פרטים פון בדיקת חמץ און ביעור חמץ, אזוי ווי די ספעציעלע דינים ווען ערב פסח פאלט אויף שבת. דער רמב"ם באשרייבט ווען מען מאכט די בדיקה (ליל י"ד), וויאזוי מען לייגט צוזאם דעם חמץ ביז די צייט פון ביעור, די חיוב פון ביטול חמץ נאך די בדיקה, און די אנדערע מיני ביעור (שריפה, מפרר וזורה לרוח, זורק לים). אויך ווערט געלערנט די דינים פון ברכת בדיקת חמץ, וואס מען טוט אויב מען האט פארגעסן צו בודק זיין, און די שיעורים און חילוקים צווישן פארשידענע מינים חמץ (תרומה, הקדש, חולין).
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק ג – הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א – בדיקת חמץ ליל י״ד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואין ומן הזויות… מקבץ הכל ומניחה במקום אחד… עד תחלת שעה ששית ביום… ואם רצה לבער בלילה רשאי.”
פשט: ווען מ׳טוט בדיקת חמץ ליל י״ד, נעמט מען ארויס דעם חמץ פון אלע באהעלטענישן, לייגט אלעס צוזאם אויף איין פלאץ, און מ׳האלט עס ביז אנפאנג שעה ששית ווען מ׳איז עס מבער. אויב מ׳וויל, מעג מען מבער זיין שוין ביינאכט.
חידושים און הסברות:
1. טייטש פון „כשבודק… מוציא”: עס איז געווען א דיון וואס „כשבודק אדם ומחפש… מוציא את החמץ” מיינט. איין טייטש איז אז „כשבודק” מיינט דעם *צייטפונקט* – ווען מ׳טוט די בדיקה (וואס איז שוין פריער באשטימט געווארן אז עס איז ליל י״ד), וואס טוט מען? מ׳נעמט ארויס דעם חמץ. דער אנדערער טייטש איז אז „בדיקה” מיינט דאס *זוכן*, און „מוציא” איז א *צווייטער שטאפל* – נאכדעם וואס מ׳האט געטראפן, נעמט מען עס ארויס. ס׳איז נישט אזוי אז מ׳מאכט ערשט א ליסט און דערנאך גייט מען אויפפיקן, נאר מ׳זוכט און גלייך נעמט מען ארויס. אבער בדיקה אליין מיינט זוכן, און מוציא זיין איז א נאכפאלגנדע פעולה.
2. דאפלע לשונות ביים רמב״ם: „בודק ומחפש” – צוויי ווערטער פאר זוכן; „חורין ומחבואין וזויות” – דריי סארטן פלעצער. א „חור” איז א לאך, א „מחבוא” איז א באהעלטעניש (נישט דוקא א לאך, נאר א פלאץ וואס איז שווער צוצוקומען), א „זוית” איז א ווינקל. עס איז אנגעמערקט אז מ׳דארף נישט אומבאדינגט מדייק זיין אין יעדע ווארט – דער רמב״ם רעדט ברייט.
3. חידוש אז „מקבץ הכל ומניחה במקום אחד” איז א דין אין בדיקה: דער רמב״ם לייגט צו א שטאפל וואס שטייט נישט מפורש אין דער משנה – אז מ׳דארף דעם חמץ צוזאמנעמען אויף איין פלאץ. די משנה זאגט נאר „ומה שמשייר יניחנו בצנעא” (מ׳זאל עס אוועקלייגן באהאלטן), אבער דער רמב״ם מאכט פון דעם א פארמעלע הלכה פון „מקבץ… במקום אחד”. דער חידוש איז אז בדיקת חמץ ענדיגט זיך ערשט ווען מ׳האט אלעס צוזאמגענומען אויף איין פלאץ – נישט בלויז ווען מ׳ווייסט וואו עס ליגט. מ׳קען נישט זאגן „איך האב א ליסט” – מ׳דארף פיזיש צוזאמנעמען.
4. פארבינדונג צו „אור הנר יפה לבדיקה”: דער טעם פון בדיקה ביינאכט מיט א ליכט איז נישט בלויז צו *וויסן* וואו דער חמץ איז, נאר צו *ארויסנעמען* אלעס גענצלעך, אז קיין ברעקל זאל נישט איבערבלייבן.
5. „ואם רצה לבער בלילה רשאי”: בדיקה און ביעור זענען צוויי באזונדערע זאכן מיט באזונדערע צייטן, אבער ס׳איז נישט אזוי אז די חכמים האבן מתקן געווען א ספעציפישע זמן פאר ביעור. רוב מענטשן עסן נאך חמץ צופרי, דערפאר לאזט מען עס ביז אינדערפרי. אבער מ׳*מעג* מבער זיין שוין ביינאכט – ס׳איז נישט קיין חיוב צו איבערלאזן, נאר א רשות. אויב איינער וויל מבער זיין נאך פריער, פאר ליל י״ד – סתם דער זעלבער דין. עס איז אויפגעברענגט געווארן א שאלה וועגן ברכה: צי מאכט מען א ברכה אויף ביעור חמץ פאר ליל י״ד? פון שלשים יום פאר פסח איז שוין דא א חובת בדיקה – קען מען מאכן א ברכה? דער רמב״ם האט נאך נישט דערמאנט ברכה אין דעם קאנטעקסט; ער גייט עס ברענגען שפעטער אין דעם פרק.
—
הלכה ב – חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר׳ן עסן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „החמץ שמניח בליל ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות – אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, ונזהר בו. שמא לא נזהר בה – צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים.”
פשט: דעם חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר׳ן עסן ביז שעה רביעית דארף מען אוועקלייגן אין א באשטימטן פלאץ (א כלי אדער א באקאנטע ווינקל) און זיין נזהר. אויב מ׳איז נישט נזהר געווען און מ׳זעט אז עס פעלט חמץ, דארף מען נאכאמאל זוכן, ווייל אפשר האבן עכברים עס אוועקגעשלעפט.
חידושים און הסברות:
1. ענטפער אויף דער שאלה פון הלכה א – פארוואס צוזאמנעמען: הלכה ב גיט דעם טעם פארוואס דער רמב״ם זאגט אין הלכה א אז מ׳דארף צוזאמנעמען – ווייל אויב נישט, איז דא א חשש פון „גררוהו עכברים” (מייז שלעפן עס אוועק), און דאן דארף מען נאכאמאל בודק זיין.
2. אויב דער חמץ בלייבט אין דער חור: אויב איינער לאזט דעם חמץ ליגן אין דער חור וואו ער האט עס געטראפן (אנשטאט עס צוזאמצונעמען), איז דאך אויך דא דער זעלבער חשש פון עכברים. דאס באשטעטיגט אז מ׳דארף עס ארויסנעמען און אוועקלייגן אין א זיכערן פלאץ.
3. „נזהר בו” – א דין אין בדיקה, נישט בלויז א פראקטישע עצה: עס איז דיסקוטירט געווארן צי „נזהר בו” איז בלויז א פראקטישע עצה (לייג עס אין א באקס וואו מייז קומען נישט אן) אדער א דין אין בדיקה. דער מסקנא איז אז עס איז א דין אין בדיקה: די חכמים האבן געזאגט אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה, איז דא א חוב פון זיין נזהר. בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען דער חמץ איז „סעיפט” – פארזיכערט. אויב דער חמץ איז נישט פארזיכערט, איז מ׳נאך נישט יוצא געווען די מצות בדיקה, און עס הייבט זיך אן א פרישע חובת בדיקה.
4. „צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת”: אויב מ׳זעט אז עס פעלט חמץ, איז די פריערדיגע בדיקה נישט מספיק געווען – ס׳איז א פרישע חובת בדיקה. דאס פאסט מיט דעם פרינציפ אז בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס אן איז שוין נישטא קיין ספק חמץ.
—
הלכה ב (המשך) – ערב פסח שחל בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל שלשה עשר… ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע. ושאר חמץ מבערו מלפני השבת.”
פשט: ווען ערב פסח פאלט אויף שבת, מאכט מען בדיקת חמץ דאנערשטאג ביינאכט (ליל י״ג), ווייל מ׳קען נישט בודק זיין ליל שבת (מ׳טאר נישט נוצן א ליכט). דאס איבריגע חמץ מבער׳ט מען פרייטאג. מ׳לאזט נאר איבער אזויפיל ווי מ׳דארף פאר שבת-עסן ביז פיר שעות.
חידושים און הסברות:
1. דריי מהלכים אין „ושאר מבערו מלפני השבת”:
– (א) עצה טובה – מ׳זאל נישט איבערלאזן צופיל חמץ, כדי עס זאל נישט קומען צו פראבלעמען.
– (ב) א דין אין שבת – רבינו מנוח ברענגט אז ביעור חמץ אין שבת קען ברענגען צו חששות פון הוצאה מרשות לרשות.
– (ג) א דין אין בדיקת חמץ – אויב מ׳לאזט איבער חמץ, איז מ׳בסכנה אז מ׳וועט פארגעסן עס מבטל צו זיין, און מ׳וועט עובר זיין אויף בל יראה.
2. ס׳איז נישטא אזא זאך ביעור חמץ אין שבת: מ׳קען נישט פארברענען אין שבת, פשוט. די הלכה נעמט אן אז ביעור חמץ איז בעיקר דורך שריפה, און דאס איז אסור בשבת.
3. ביעור דורך אכילה: דער עיקר ביעור פון דעם חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר שבת איז דורך עס אויפעסן – מ׳עסט סעודת שבת מיט חמץ, און דאס גופא איז דער ביעור. עס ווערט דערמאנט די גמרא אין בבא קמא וואס זאגט „מבער זה שן” – מ׳„פארניכט” דורך עסן מיט די ציין. אבער דאס איז נישט עקזאקט דער זעלבער מושג – דארט רעדט מען פון שן כמזיק, נישט פון ביעור חמץ. מ׳טוט צוויי מצוות מיט דעם זעלבן שטיקל ברויט – סעודת שבת און ביעור חמץ.
4. „ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות – מבטלו, וכופה עליו כלי”: ווייל מ׳קען נישט פארברענען אין שבת, איז דער אויסוועג ביטול בלב, און מ׳באדעקט דעם חמץ מיט א כלי.
5. קשיא – חכמים האבן דאך תקנה געווען אז ביטול אליין איז נישט גענוג (שמא יבוא לאכלו)? דער תירוץ: כופה עליו כלי איז דער פראקטישער שוץ קעגן שמא יבוא לאכלו. אבער עס ווערט באמערקט אז א כלי איז נישט אזא זיכערע שוץ – א קינד קען אוועקנעמען דעם כלי.
6. אויב ער האט שוין מבטל געווען, פארוואס דארף ער נאך מבער זיין שפעטער? נאך ביטול איז מ׳שוין נישט עובר אויף בל יראה. פארוואס דארף מען נאך מבער זיין (למשל מוצאי יום טוב)? עס ווערט פארגעלייגט: אויב ביעור איז וועגן שלא יבוא לאכלו, איז עס פשוט – כופה עליו כלי איז א צייטווייליגע לייזונג, אבער ביעור איז א זיכערע לייזונג. עס ווערט אויפגעברענגט דער מנהג פון כל חמירא – מ׳זאגט ביטול צוויי מאל, איינמאל נאך בדיקה (נאר אויף וואס מ׳ווייסט נישט פון) און איינמאל נאך ביעור (אויף אלעס). דער חשבון: חמץ וואס מ׳האט נישט מבטל געווען איז מ׳מחויב מן התורה מבער צו זיין. מ׳וויל אריינכאפן אז ווען מ׳פארברענט חמץ, זאל עס זיין א דאורייתא׳דיגע קיום.
7. פארוואס נישט ווארפן דעם חמץ אין ים אדער בית הכסא אין שבת?
– מוקצה פראבלעם: איינמאל מ׳האט שוין געגעסן זיין שיעור, ווערט דער איבריגער חמץ מוקצה מחמת גופו – מ׳גייט שוין גארנישט טון דערמיט.
– היינטיגע רבנים זאגן מ׳זאל אראפּפלאשן דעם חמץ אין טוילעט, אבער דער רמב״ם האט דאס נישט אנגענומען אלס אפציע.
– דער עיקר תירוץ: די אנגענומענע הלכה איז אז ביעור מיינט פארברענען, און אין שבת קען מען נישט פארברענען.
8. ביעור חמץ ערב שבת – ווען? לכאורה קען מ׳עס מאכן סיי ווען פרייטאג, ווייל דער איסור פון שש שעות איז ערשט שבת. אבער דער מנהג איז עס צו מאכן פאר חצות, אזוי ווי יעדע יאר – כדי א קינד וואס דאס איז זיין ערשטע יאר וואס ער געדענקט, זאל נישט מיינען אז מ׳פארברענט נאכמיטאג.
השגת הראב״ד – חילוק צווישן תרומה און חולין
דער ראב״ד חולק אויפן רמב״ם: דער ראב״ד זאגט אז דאס אז מ׳דארף מצמצם זיין (נאר איבערלאזן וואס מ׳עסט) אויף שבת ערב פסח גילט נאר ביי תרומה, ווייל תרומה קען מ׳נישט געבן פאר אנדערע (נאר כהן, אשת כהן וכו׳). אבער חולין מעג מ׳יא איבערלאזן מער, ווייל מ׳קען עס אוועקגעבן פאר אנדערע מענטשן.
—
הלכה בנוגע תרומה – ערב פסח שחל בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מ׳האט אסאך ככרות פון תרומה ערב שבת (ערב פסח שחל בשבת), דארף מען עס פארברענען ערב שבת. לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף – מ׳דארף פארברענען טהורה לעצמה, טמאה לעצמה, און תלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
פשט: אפילו בשעת ביעור, ווען אלעס גייט סוף כל סוף פארברענט ווערן, טאר מ׳נישט מערבב זיין טהורה מיט טמאה תרומה. מ׳לאזט נאר איבער אזויפיל טהורה תרומה ווי מ׳דארף פאר שבת.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס מ׳טאר נישט מערבב אפילו בשעת ביעור: מ׳וואלט געמיינט אז ווען אלעס גייט צו שריפה, וואס איז דער חילוק אויב ס׳ווערט טמא? דער דין איז אבער אז מ׳טאר נישט – ווייל דורך מערבב׳ן מאכט מען אדער טמא די טהורה בספק, אדער מטמא די ספק.
2. חידוש אין „ומניח מן הטהורה”: דער רמב״ם מיינט מחדש צו זיין אז ווען א כהן האט ביידע חולין און תרומה טהורה, זאל ער לאזן די תרומה פאר שבת-עסן (און פארברענען די חולין), כדי אפצוראטעווען די תרומה פון הפסד. מ׳טרייט אפצוראטעווען תרומה און נישט מפסיד זיין עס.
3. חילוק צווישן שבת און וואכנטאג: אין וואכנטאג (ווען ערב פסח איז נישט שבת) פארברענט מ׳תרומה טהורה און טמאה צוזאמען – ווייל דעמאלטס פארברענט מ׳ערשט ווען ס׳איז שוין אסור לאכול (נאך זמן איסור אכילה), איז שוין נישט שייך צו זאגן אז מ׳מאכט עפעס אסור. אבער ערב שבת, ווען מ׳פארברענט פאר דער צייט (ווייל מ׳קען נישט פארברענען אויף שבת), איז די תרומה טהורה נאך עסבאר, דערפאר טאר מ׳נישט מערבב׳ן.
—
[דיגרעסיע: דער באדייט פון „ביעור”]
ביעור איז נישט דער זעלבער שורש ווי הבערה (אנצינדן א פייער). ביעור מיינט פארניכטן, פארלענדן – צו באזייטיגן. שריפה איז דער ווארט פאר פארברענען. אבער למעשה איז ביעור חמץ אנגענומען געווארן אלס פארברענען, און דער באקאנטער נאמען „ביעור” אימפּליצירט א פייער. מ׳קען זאגן „אש מבער” – א פייער פארניכט, אבער דער פשט פון ביעור איז פייער/שריפה. אנדערע באדייטונגען (ווי „ביער ושלח בעירה” וואס קען מיינען א בהמה וואס עסט) זענען אנדערע שרשים.
—
[דיגרעסיע: ברעקלעך און חומרות]
ברעקלעך זענען בטלים – ס׳שטייט נישט אין רמב״ם אז מ׳דארף לייגן דעם חמץ אין א בעג כדי עס זאלן נישט פאלן ברעקלעך. דער שולחן ערוך ברענגט שוין חומרות (ווי נישט קאכן געוויסע זאכן), אבער אין גמרא און רמב״ם זעט מ׳נישט די חומרות.
—
[דיגרעסיע: דער מנהג פון צען שטיקלעך חמץ פאר בדיקה]
דער מנהג צו לייגן צען ברעקלעך חמץ פאר דער בדיקה ווערט באשפראכן אין קאנטעקסט פון דער שאלה צי ס׳איז דא א ברכה לבטלה ווען מ׳טרעפט נישט קיין חמץ.
חידושים:
– די נשים פון תלמידי חכמים האבן געהאלטן אז אן די ברעקלעך וואלט געווען א ברכה לבטלה. אבער דאס איז נישט ריכטיג – די ברכה איז אויף דער בדיקה (דאס זוכן), נישט אויף דער מציאה (דאס טרעפן). מ׳דארף נישט טרעפן חמץ, מ׳דארף נאר זוכן חמץ. ממילא איז נישטא קיין ברכה לבטלה אפילו אן ברעקלעך.
– אויב א מענטש ווייסט זיכער אז ער האט נישט קיין חמץ (למשל ער איז אריינגעצויגן אין א נייע דירה), איז ער פטור פון בדיקה – דאס איז דין „מקום שאין מכניסין בו חמץ”. אבער אין דער פראקטישער מציאות, אפילו ווען מ׳קלינט דאס גאנצע הויז פאר פסח, קען מ׳נישט זיין זיכער אז ס׳איז נישטא קיין חמץ. בדיקת חמץ איז דער סוף פון דעם גאנצן פראצעס – מ׳הויבט אן פון חמשה עשר בשבט (כביכול) און מ׳ענדיגט מיט דער פארמעלער בדיקה בליל י״ד.
– וועגן דעם מנהג אז א קינד לייגט די ברעקלעך (נישט דער טאטע אליין): דאס מאכט מער סענס, ווייל דעמאלט האט דער טאטע א לעגיטימע חובת בדיקה – ער ווייסט נישט וואו דאס קינד האט עס באהאלטן.
– עיקר חידוש: בדיקת חמץ מיינט „מאכן זיכער” – די חכמים זאגן אז כל זמן מ׳האט נישט געטשעקט, איז מ׳נישט זיכער. דאס איז דער יסוד פון דער תקנה.
—
הלכה ג – מי ששכח ולא בדק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי ששכח או שהזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר – בודק בארבעה עשר שחרית. לא בדק בשחרית – בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור – בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק – בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.”
פשט: די מצות בדיקת חמץ האט א סדר פון לכתחילה ביז בדיעבד: ליל י״ד → שחרית י״ד → שעת הביעור → בתוך החג → אחר הרגל. אפילו נאך פסח איז נאך דא א חיוב בדיקה, אבער דער טעם איז אנדערש – נישט משום בל יראה, נאר משום חמץ שעבר עליו הפסח וואס איז אסור בהנאה.
חידושים און הסברות:
1. „שכח או שהזיד” – דער רמב״ם כולל ביידע שוגג און מזיד, ביידע האבן דעם זעלבן דין.
2. לכתחילה נישט אפשטופן: דער חידוש פון „בודק בשחרית” איז אז ווען מ׳דערמאנט זיך זאל מ׳גלייך טון, נישט אפשטופן אויף שעת הביעור.
3. מצות בדיקה גייט נישט „עקספייער”: מ׳זאל נישט מיינען אז די תקנת חכמים איז נאר פאר ליל י״ד און דערנאך איז ס׳פארביי. ניין – ווי לאנג מ׳האט נאך נישט בודק געווען, גייט די חובת בדיקה ווייטער אן.
4. טעם פון בדיקה אחר הרגל: נאך פסח איז דער טעם א נייער טעם – נישט משום בל יראה (וואס איז שוין נישט שייך), נאר כדי מ׳זאל נישט נכשל ווערן אין חמץ שעבר עליו הפסח וואס איז אסור בהנאה מדרבנן.
5. הערה פון דעם ט״ז: דער רמב״ם שרייבט „לא בדק יום טוב הראשון”, און דער ט״ז זאגט אז יום טוב שני של גלויות מעג מ׳יא מאכן ביעור חמץ. דאס איז אינטערעסאנט ווייל געווענליך „יום טוב הראשון” כולל ביידע טעג אין גלות.
—
הלכה ד – ברכת בדיקת חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשבודק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל – מברך קודם שיתחיל לבדוק: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ כמו שביארנו. והבודק אחר הרגל אינו מברך.”
פשט: אויף בדיקת חמץ מאכט מ׳א ברכה „על ביעור חמץ” עובר לעשייתן – סיי ליל י״ד, סיי ביום י״ד, סיי בתוך החג. אבער אויף בדיקה נאך פסח מאכט מ׳נישט קיין ברכה.
חידושים און הסברות:
1. „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” אויף א דרבנן: דער רמב״ם פירט אויס ווי שוין געלערנט אין אנדערע ערטער, אז מ׳זאגט „וציוונו” אפילו אויף מצוות דרבנן.
2. עובר לעשייתן: דער רמב״ם באטאנט אז מ׳מאכט די ברכה קודם שיתחיל לבדוק, און נאכדעם ערשט „בודק ומחפש”. דער אריכות פון „בודק ומחפש” נאך דער ברכה איז כדי צו באטאנען דעם סדר פון עובר לעשייתן.
3. דער עיקר חידוש – „והבודק אחר הרגל אינו מברך”: דער רמב״ם איז מחדש אז בדיקה נאך פסח האט נישט קיין ברכה. דער מגיד משנה ווערט דערמאנט אלס מקור/ביאור. דאס שטייט נישט מפורש אין דער גמרא – אין דער גמרא שטייט נאר אז מ׳איז בודק אחר הרגל, אבער דער חילוק וועגן ברכה איז דער רמב״ם׳ס חידוש.
4. ביאור פארוואס נישט קיין ברכה – צוויי שיטות:
– שיטה א: בדיקה אחר הרגל איז א נייע תקנה מיט אן אנדער אופי – ס׳איז נישט א סייג פאר בל יראה (דאורייתא), נאר א סייג פאר חמץ שעבר עליו הפסח (דרבנן). ס׳איז א „חומרא אין א קנס” – א תקנה וואס באשיצט פאר אן איסור וואס איז אליין א קנס. אויף אזא שוואכע תקנה האט מ׳נישט מתקן געווען א ברכה.
– קשיא אויף דעם: בדיקת חמץ אחר הרגל איז דאך א מצוה חיובית מדרבנן – די רבנן זאגן דעם מענטש ער מוז בודק זיין. פארוואס זאל מ׳נישט מאכן א ברכה? מ׳מאכט דאך ברכות אויף אלע מצוות דרבנן! זאג מיר איין מצוה חיובית דרבנן וואס מ׳מאכט נישט קיין ברכה – ס׳איז שווער צו געפינען אזא דוגמא.
– תירוץ: די רגילע בדיקת חמץ איז א סייג פאר דאורייתא (בל יראה) – אן ערנסטע, יסודות׳דיגע תקנת חכמים, אויף וואס מ׳האט מתקן געווען א ברכה. אבער בדיקה אחר הרגל איז נאר א סייג פאר א דרבנן (חמץ שעבר עליו הפסח), א „קליינע דיטאל” – אויף אזעלכע מיני תקנות האט מ׳נישט מתקן געווען ברכות. געווענליך מאכט מ׳ברכות אויף תקנות וואס זענען סייגים פאר דאורייתא׳ס.
– קאונטער-טענה: די גאנצע בדיקת חמץ איז אויך „א קליינע דיטאל דרבנן” – ווען ס׳וואלט נישט געווען קיין ברכה אויף בדיקה בכלל, וואלט מ׳דאס זעלבע געזאגט. דער חילוק מוז זיין אין דער ערנסטקייט פון וואס מ׳באשיצט דערפאר.
—
הלכה ג (המשך) – ביטול חמץ נאך בדיקה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשגומר לבדוק… אם בדק בלילי ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כהפקר.”
פשט: נאך דער בדיקה זאל מ׳מבטל זיין אלע חמץ וואס מ׳זעט נישט – דאס וואס מ׳זעט האט מ׳שוין אוועקגערוימט דורך דער בדיקה.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דעם ביטול נאך בדיקה: דאס איז נישט דער עצם דין ביטול מדאורייתא. דער ביטול דאורייתא איז אויף חמץ וואס מ׳ווייסט אז ס׳איז דא. דורך בדיקה האט מ׳שוין יוצא געווען דעם עיקר חיוב. דער ביטול נאך בדיקה איז א נייע חומרא / תקנת חכמים / הידור – כדי אז פון דער תקנה פון בדיקה זאל נישט ארויסקומען א תקלה. ד.ה., אן ביטול קען פאסירן אז א מענטש פארלאזט זיך אויף זיין בדיקה און ווערט נכשל מיט חמץ וואס ער האט נישט געזען.
2. פארוואס דארף מ׳„ויאמר” – זאגן בפה? דער מענטש איז דאך באמת „כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד) – ער וויל דאך באמת נישט דעם חמץ, ער האט דאך געמאכט בדיקה! פארוואס דארף ער עס זאגן? דער חידוש: כל זמן ער האט נאך געהאט א חובת בדיקה, האט ער נישט באמת מבטל געווען אין זיין הארץ, ווייל ער האט דאך נאך געוואלט קענען טון בדיקה (און דערפאר האט ער דעם חמץ נישט אויסגעמעקט פון זיין בעלות). ערשט נאך דער בדיקה קען ער מבטל זיין בפה – „ויאמר”.
3. נוסח הביטול – „כל חמץ” vs. „כל חמירא וחמיעא”: דער רמב״ם שרייבט „כל חמץ” וואס כולל אלע מיני חמץ (חמץ און שאור), בהתאם צו זיין שיטה אז חמץ און שאור איז די זעלבע איסור. אונזער נוסח „כל חמירא וחמיעא” (ארמית) כולל ביידע ווערטער. „חמירא” אין ארמית מיינט זיכער אויך שאור, אבער „ס׳קאסט נישט קיין געלט צו זאגן נאך א ווארט”.
[דיגרעסיע: היינט צו טאג האט מ׳זעלטן שאור אין שטוב – yeast איז כעמיקאלס, נאר די וואס מאכן sourdough האבן אמת׳ע שאור.]
—
הלכה ג (המשך) – ביטול נאך שש שעות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אבל אם בדק מתחילת שש שעות ולמעלה, אינו צריך לבטל – שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנאה.”
פשט: נאך שש שעות (ווען חמץ ווערט אסור בהנאה) קען מ׳נישט מבטל זיין, ווייל דער חמץ איז שוין נישט „ברשותו”.
חידושים און הסברות:
1. בעלות איז תלוי אין הנאה: עס ווערט געפרעגט – איז בעלות נישט א זאך פאר זיך, אפגעזונדערט פון הנאה? דער תירוץ: בעלות מיינט אז מ׳האט א שום זכות / מעלה פון דעם חפץ. ווען ס׳איז נאסר בהנאה, האט ער נישט קיין שום זכות פון עס האבן, ממילא איז ער נישט דער בעלים, און ביטול (וואס איז א מעשה בעלות – הפקר) ארבעט נישט. דאס ווערט באצייכנט אלס „א שיינע למדות” – דער רמב״ם׳ס יסוד אז איסור הנאה נעמט אוועק בעלות, וואס מאכט ביטול אוממעגליך.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ שלא ביטלו קודם שש, ומצאו משש שעות ולמעלה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ולפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו – הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. והרי ביטול אינו מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.”
פשט: ווער עס האט נישט מבטל געווען פאר שש שעות, און נאך שש שעות טרעפט ער חמץ וואס ער האט געוואוסט דערפון אבער פארגעסן בשעת ביעור – ער איז עובר אויף בל יראה ובל ימצא. ביטול העלפט שוין נישט ווייל ס׳איז נישט מער אין זיין רשות, אבער דער כתוב מאכט עס ווי ס׳איז אין זיין רשות לענין חיוב.
חידושים און הסברות:
1. דער פאראדאקס פון „אינו שלו” לענין גזל: צי חמץ בפסח איז ממש „אינו שלו” אדער נאר אסור בהנאה? ווען עס איז אסור בהנאה, וואס נעמט מ׳צו פון יענעם אויב מ׳גזל׳ט עס? ביז יעצט האט ער נישט געקענט הנאה האבן, און יעצט ווייטער נישט. אבער ס׳איז דאך פראקטיש נאך עפעס ווערט – א הונגעריגער מענטש וואס עסט עס ווערט זאט (אפילו ער איז עובר). אויך, מ׳קען מאכן דילס מיט א גוי (ז.ב. „דו וועסט מיר געבן מוצאי יום טוב”), וואס ווייזט אז ס׳איז דא א שווי ווען ס׳איז נאך מותר בהנאה – אבער ווען ס׳איז שוין אסור בהנאה איז שוין נישטא קיין שווי.
2. „אינו שלו” – הפקר בית דין הפקר: די גמרא זאגט אז חמץ „אינו שלו” דורך הפקר בית דין הפקר. דאס גייט נאר אויף חמץ מדרבנן (ד.ה. נאך שש שעות ווען ס׳איז נאר מדרבנן אסור). אבער חמץ דאורייתא (פסח גופא) איז ממש נישט זיינס – נאר „לחומרא איז עס זיינס”: צו כאפן עבירות איז עס דיינס, אבער נישט צו מאכן געלט דערפון.
3. דער מכאניזם פון בל יראה ובל ימצא ווען ס׳איז „אינו שלו”: אויב חמץ בפסח איז אינו שלו, וויאזוי קען מ׳בכלל עובר זיין אויף „לא יראה”? דער תירוץ: „והכתוב עשאו כאילו ברשותו” – די תורה מאכט עס ווי ס׳איז דיינס ספעציעל לענין חיוב. אבער לענין ביטול – קענסטו נישט מבטל זיין ווייל ס׳איז טאקע נישט דיינס. דאס הייסט: לחומרא איז עס דיינס (עובר אויף בל יראה), אבער לקולא איז עס נישט דיינס (ביטול העלפט נישט). דער מענטש איז „סטאק” – ער קען נישט ארויס פון דער עבירה.
4. דער אמת׳ער פשט אין „בל יראה”: מ׳וואלט געקענט טייטשן „לא יראה” ווי א פראקטישע זאך – ס׳זאל נישט נראה ומצוי זיין אין דיין פלאץ, אפילו ס׳איז נישט דיינס. אבער די חכמים האבן ארויסגעלערנט פון די פרשה אנדערש: חמץ של אחרים ברשותו – איז מ׳נישט עובר; שלו ברשות אחרים – איז מ׳יא עובר. „בל יראה” מיינט נישט פיזיש זען, נאר בעלות. דאס ווערט אויסגעלערנט אין פרק ד׳ (הלכות חמץ ומצה).
—
הלכה ג (המשך) – מוצא חמץ ביום טוב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „וחייב לבער בכל עת שימצאנו… ואם מצא ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו.”
פשט: ווען מ׳טרעפט חמץ ערב פסח דארף מ׳עס גלייך מבער זיין. אויף יום טוב אליין קען מ׳עס נישט מבער זיין, נאר מ׳לייגט א כלי אויף דעם ביז נאך יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט מבער זיין אויף יום טוב – העברה שלא לצורך: „מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” גייט נאר אויף „לצורך הגוף” – ענליך צו אוכל נפש. א מצוה איז נישט א „צורך” אין דעם זין. „צורך מקום מצוה” איז נישט דער זעלבער „צורך” ווי צורך הגוף. דערפאר קען מ׳נישט מבער זיין חמץ אויף יום טוב.
2. רבינו מנוח – מוקצה: רבינו מנוח זאגט אז דער חמץ איז מוקצה אויף יום טוב, דערפאר לייגט מ׳א כלי דערויף (כופה עליו כלי) אנשטאט עס צו באוועגן.
3. כופה עליו כלי – פראקטישע זאך, נישט בל יראה: דער כופה עליו כלי האט גארנישט צו טון מיט בל יראה ובל ימצא. לענין בל יראה איז דער מענטש „סטאק” – ער איז עובר באונס ווייל ער קען נישט פארברענען אויף יום טוב. דער כופה עליו כלי איז נאר א פראקטישע תקנה – „שמא יבוא לאכלו”, מ׳זאל נישט קומען עס צו עסן.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ של הקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ואם של הקדש…”
פשט: חמץ של הקדש האט אויך א חיוב בדיקה וביעור מדרבנן, אבער מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא (ווייל ס׳איז נישט „שלך”).
חידושים און הסברות:
1. טעם פון בדיקה ביי הקדש: דער טעם איז „שמא יבוא לאכלו” – מ׳האט מורא מ׳וועט עס עסן, און דערצו קומט אויך מעילה. ס׳איז נישט ווייל בל יראה, נאר א פראקטישע גזירה.
2. הקדש – יעדער האט מורא: ביי הקדש האט יעדער מורא פון מעילה, אבער דאך האבן חכמים געמאכט א חיוב בדיקה ווייל ס׳איז נאך אלץ א חשש אז מ׳וועט פארגעסן אז ס׳איז הקדש.
—
מחלוקת ראב״ד – צי ס׳איז דא בל יראה ערב פסח (משש שעות)
חידושים און הסברות:
1. דער ראב״ד׳ס קשיא: דער ראב״ד קריגט זיך אויפ׳ן רמב״ם: דער רמב״ם שרייבט אז „משש שעות ולמעלה” איז מ׳עובר אויף בל יראה ובל ימצא. אבער בל יראה ובל ימצא שטייט אין פסוק נאך די ווערטער „שבעת ימים” – ס׳איז בפירוש נאר אויף די זיבן טעג פון פסח, נישט ערב פסח! ערב פסח איז דא נאר תשביתו (א מצות עשה) און דער איסור אכילה, אבער נישט בל יראה.
2. מגיד משנה׳ס תירוץ: דער מגיד משנה טענה׳ט אז דער רמב״ם איז אויך מסכים אז מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ערב פסח – ער מיינט נאר תשביתו.
3. אנדערע מפרשים: אנדערע זאגן אז דער רמב״ם האלט טאקע אז יא ס׳איז דא בל יראה פון שש שעות, ווייל ס׳איז משמע אין געוויסע גמרות. דער רמב״ם׳ס סברא: איינמאל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט פון ערב פסח אחר חצות, רעכנט מ׳שוין די זיבן טעג מיט א האלבן טאג.
—
הלכה ד (אנהויב) – מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור… אם יצא לדבר מצוה או לאכול בסעודה של מצוה כסעודת אירוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור. ואם לאו, יבטל בלבו.”
פשט: ווער עס איז ארויס פון שטוב פאר דער צייט פון ביעור, און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אין שטוב – ווענדט זיך אויב ער קען צוריקגיין און ביידע טון. אויב נישט, זאל ער מבטל זיין בלבו.
חידושים און הסברות:
1. ענליך צו הלכות תפלה: דאס איז ענליכע כללים ווי אין הלכות תפלה – עד מיל, עד שלשה מילין – ווי ווייט דארף מ׳גיין צוריק פאר א מצוה.
2. עוסק במצוה פטור מן המצוה: דער יסוד פון דער הלכה: ביטול בלבו איז א דאורייתא׳דיגע חיוב – דאס מוז ער אלעמאל טון. אבער ביעור חמץ (צוריקגיין אהיים) איז א מצות חכמים – און היות ער איז שוין עוסק במצוה (סעודת מצוה), איז ער פטור פון דער מצוה דרבנן אויב ער קען נישט ביידע טון.
3. סעודת אירוסין – א מצוה: דער
רמב״ם רעכנט סעודת אירוסין ונשואין ווי א סעודת מצוה. דאס איז נישט די מצוה אליין (ער איז נישט דער חתן), נאר די סעודה איז דער „פארטי” פון דער מצוה – אבער ס׳איז נאך אלץ א מצוה.
4. השתתפות אין שמחה: צי מ׳רעדט נאר ווען זיין השתתפות מאכט א חילוק צו דער שמחה, אדער אפילו ביי א גרויסע שמחה פון טויזנט מענטשן? יעדער איינער איז א חלק פון דער שמחה – א שמחה איז נאר ווען ס׳איז דא מענטשן.
5. דריי לעוועלס פון מצוה: דער רמב״ם ברענגט דריי אופנים: (א) סעודת מצוה – א שטיקל מצוה, נישט די מצוה אליין; (ב) יצא להציל – א פיקוח נפש סיטואציע, א גרעסערע מצוה; (ג) יצא לצורך עצמו – קיין מצוה, דארף צוריקגיין.
—
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.”
פשט: ווער עס גייט ראטעווען אידן פון צרות (מיליטער, טייך, גזלנים, שריפה, מפולת) דארף נישט צוריקגיין צו באזייטיגן חמץ – ער זאל פאקוסן אויף די הצלה. אבער ווער עס איז ארויסגעגאנגען פאר זיין אייגענע צוועקן (נישט א מצוה) און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אינדערהיים, מוז ער באלד צוריקגיין.
חידושים און הסברות:
1. פיקוח נפש פטור׳ט פון חמץ-זארגן: דער כלל ביי פיקוח נפש איז אז מ׳דארף נישט טראכטן וועגן מצוות בשעת הצלה – „יבטל בלבו ודיו.” אזוי ווי מ׳זאגט ביי אנדערע ענינים (למשל לשון הרע בשעת פיקוח נפש), זאל ער נישט זיך זארגן וועגן חמץ ווען ער ראטעוועט לעבנס.
2. שיעור כביצה פאר חיוב חזרה: דער רמב״ם זאגט אז דער חיוב צוריקצוגיין (ביי יצא לצורך עצמו) איז נאר ווען ס׳איז דא א כביצה חמץ אינדערהיים. פחות מכביצה – דארף ער נישט צוריקגיין, נאר מבטל זיין בלבו.
– קשיא: דאס איז א נייער שיעור! דער שיעור פון איסור חמץ איז דאך כזית, נישט כביצה. פארוואס דארף מ׳נישט צוריקגיין פאר א כזית?
– תירוץ: דער חיוב בדיקה וביעור איז א תקנת חכמים (שמא יבוא לאכלו). די חכמים האבן נישט גוזר געווען אזוי ווייט אז מ׳זאל צוריקגיין פאר ווייניגער ווי א כביצה. ביי פחות מכביצה קען ער עס מבטל זיין בלבו, און דאס איז גענוג.
3. ביטול אויף ידוע׳דיגע חמץ: פון דעם אז פחות מכביצה קען ער מבטל זיין, זעט מ׳א ראיה אז מ׳קען מבטל זיין חמץ וואס מ׳ווייסט וואו עס ליגט – נישט נאר אומבאוואוסטע חמץ.
—
הלכה (המשך) – מי שהניח עיסתו מגולגלת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא – מבטל בלבו קודם שתחמיץ.”
פשט: ווער עס האט איבערגעלאזט א אויסגעקנעטענעם טייג אינדערהיים און איז ארויסגעגאנגען (למשל ער זיצט ביי א שיעור ביי זיין רבי), און ער האט מורא אז דער טייג וועט חמץ ווערן איידער ער קומט אהיים – זאל ער מבטל זיין בלבו איידער עס ווערט חמץ.
חידושים און הסברות:
1. מ׳רעדט פון אמת׳דיגע חימוץ, נישט אכצן מינוט: דער שיעור פון חימוץ אין דער משנה/גמרא איז נישט בלויז א צייט-שיעור (ווי אכצן מינוט), נאר א מציאות׳דיגער שיעור – ווען דער טייג ווערט ממש חמץ. „ער ווייסט וואס מיינט חמץ, נישט אזוי ווי היינט וואס אונז ווייסן נישט וואס מיינט חמץ.”
2. חילוק צווישן דעם פאל און דעם פריערדיגן: ביי דעם פריערדיגן פאל (חמץ גמור אינדערהיים) איז דער מענטש עובר אויף בל יראה ובל ימצא יעדע מינוט – ס׳איז א לאו (כאטש אן מלקות ווייל ס׳איז לאו שאין בו מעשה), דערפאר מוז ער לויפן שנעלער. ביי דעם פאל (טייג וואס איז נאך נישט חמץ) קען ער עס נאך מבטל זיין איידער עס ווערט חמץ, ווייל ביטול ווירקט נאר קודם שעה ששית.
—
הלכה – כיצד ביעור חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כיצד ביעור חמץ? שורפו, או מפרר וזורק לרוח, או זורקו לים.”
פשט: ביעור חמץ קען געשען דורך: (א) פארברענען, (ב) צוברעקלען אין קליינע שטיקלעך און ווארפן צום ווינט, (ג) ווארפן אין ים. אבער ביי ים – נאר ווייכע חמץ וואס דער ים צופיצלט שנעל. חמץ קשה מוז מ׳ערשט צוברעקלען (מפרר) און דערנאך ווארפן אין ים.
חידושים און הסברות:
1. ביעור מיינט פולשטענדיגע פארניכטונג: אלע אופנים פון ביעור דארפן דערגרייכן אז דער חמץ ווערט ממש אויס – פיצי שטיקלעך וואס ווערן נעלם. א גאנצע בולקע ווארפן אין ים העלפט נישט, ווייל עס בלייבט נאך בעין פאר א צייט.
—
הלכה – חמץ שנפלה עליו מפולת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר – הרי הוא כמבוער. וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.”
פשט: חמץ וואס א וואנט איז ארויפגעפאלן דערויף מיט דריי טפחים ערד אדער מער – איז כמבוער. אבער מ׳דארף עס נאך מבטל זיין בלבו (אויב ס׳איז נאך פאר שעה ששית).
חידושים און הסברות:
1. קשיא – פארוואס דארף מ׳ביטול אויב ס׳איז כמבוער? אויב באגראבן אונטער דריי טפחים ערד איז שוין כמבוער, פארוואס דארף מ׳נאך מבטל זיין?
2. ערשטער תירוץ: ס׳איז נאר כמבוער – עס קען ווערן אויפגעדעקט (א כלב קען עס אויפגראבן). דערפאר דארף מ׳ביטול אלס צוזעצליכע זיכערהייט.
3. צווייטער תירוץ (אנדער כיוון): דער ביטול איז דא געקומען ווערן לענין דאורייתא – ווייל למעשה ליגט דער חמץ נאך אין זיין רשות בעין. „כמבוער” איז נאר לענין דרבנן – ער דארף נישט אויפגראבן און מבער זיין (ווייל געווענליך ביי מפרר וזורק לרוח ווערט עס ממש אויס, אבער דא ליגט עס נאך). דער ביטול קומט צו העלפן פאר דאורייתא׳דיגע בל יראה ובל ימצא.
4. ביטול העלפט נאר פאר דאורייתא: ביטול העלפט קיינמאל נישט פאר דרבנן (שמא יבוא לאכלו). אבער דא איז דער דרבנן׳דיגער חיוב ביעור שוין מקוים דורך דעם וואס ס׳איז באגראבן (כמבוער), און דער ביטול קומט נאר פאר דאורייתא.
5. ביטול נאר פאר שעה ששית: נאך שעה ששית קען מ׳שוין נישט מבטל זיין – דאס איז א באקאנטער כלל.
—
הלכה – נתנו לנכרי קודם שעה ששית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „נתנו לנכרי קודם שעה ששית – אינו צריך לבער.”
פשט: אויב מ׳האט געגעבן דעם חמץ צו א גוי פאר שעה ששית, דארף מ׳עס נישט מבער זיין – ווייל ס׳איז שוין נישט זיין חמץ, און „לא יראה לך” איז נאר אויף דיין חמץ.
—
הלכה – שרפו קודם ששית / אחר ששית – הנאה פון פחמין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אם שרפו קודם ששית – מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה – לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ולא יאפה בו ולא יבשל בו. ואם אפה או בישל – הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה.”
פשט: פארברענט מ׳חמץ פאר שעה ששית – מעג מ׳הנאה האבן פון די קוילן/אש אין פסח, ווייל די אש איז שוין א נייע זאך. אבער פארברענט מ׳עס נאך שעה ששית – טאר מ׳נישט הנאה האבן פון דער אש, נישט באקן, נישט קאכן. און אויב מ׳האט יא געבאקן/געקאכט – איז דער פת/תבשיל אויך אסור בהנאה. אפילו די פחמין (קוילן) פון דעם פת/תבשיל זענען אסור בהנאה.
חידושים און הסברות:
1. חידוש – נישט נאר בשעת מעשה, נאר אויך די תוצאה: דאס אז מ׳טאר נישט הנאה האבן בשעת שריפה איז פארשטאנדליך – מ׳האט הנאה פון חמץ. אבער דער חידוש איז אז אויך די תוצאה פון דער שריפה (דער פת, דער תבשיל, אפילו די פחמין דערפון) ווערן אסור בהנאה. די הנאה פון חמץ איז כביכול „אריינגעגאנגען” אין דעם עסן, און עס בלייבט אסור.
—
סיום פרק ג
דער שיעור האט מסיים געווען דעם דריטן פרק פון הלכות חמץ ומצה, וואס באהאנדלט די פרטים פון ווען און וויאזוי מ׳דארף מאכן בדיקה וביעור חמץ – פון דער בדיקה ליל י״ד, דורך ביטול, ביעור, ערב פסח שחל בשבת, מי שיצא מביתו, אופני ביעור, חמץ שנפלה עליו מפולת, נתנו לנכרי, און הנאה פון פחמין.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה, פרק ג׳: בדיקת וביעור חמץ
פתיחה
Speaker 1:
א גוטן, אלע חשוב׳ע פארזאמלטע. איך האב שוין געוואונטשן א מזל טוב נאכאמאל פאר הרב יואל אשר אויף די תנאים פון זיין טאכטער נעכטן. זאל דער אייבערשטער, דער זיווג זאל עולה יפה זיין, ס׳זאל זיין אסאך הצלחה און אסאך נחת, און ס׳זאל אלעס זיך אויסארבעטן על צד הטוב ביותר, באופן הראוי והטוב ביותר. און באדאנקט פאר די נדבנים פון די שיעור, פאר הרב ר׳ יואל הלוי און די אנדערע נדבנים. און מ׳לערנט. אמן. געוואלדיג.
מ׳דארף דאך אנהייבן פאר׳ן דאווענען מיט “ואהבת לרעך כמוך”. אויך פאר׳ן לערנען זעט אויס אז ס׳איז דא אן ענין פון אנהייבן מיט אהבה. ס׳איז וויכטיג. די תפילה פון פאר׳ן לערנען וואס שטייט אין די גמרא, “שישכן בינינו אהבה ואחוה”. דאס איז איין תפילה וואס שטייט אין די גמרא, און אויך איז דא “ואשמח בהם”. “שלא אכשל בדבר הלכה ואשמח בהם”. מ׳זעט אז אהבת חברים איז א תנאי, א וויכטיגע תנאי אין לימוד התורה. און שכוח פאר די ספאנסערס און פאר די לערנערס.
הקדמה לפרק: נושא הפרק
Speaker 1:
אונז גייען לערנען די דריטע פרק פון הלכות חמץ ומצה. און דער פרק זאגט די סדר ווען מ׳מאכט בדיקת חמץ, ווען מ׳מאכט ביעור חמץ, און וויאזוי מ׳געבט זיך אן עצה שבת. דאס זענען די ערשטע פאר הלכות, און אזוי ווייטער. בעצם רעדט ער פון דעם אויך פרטים, אזויווי ווען מ׳איז מבער חמץ וואס מ׳האט פארגעסן, וויאזוי פונקטליך מ׳טוט די ביעור חמץ. סאו מ׳קען זאגן בדיקת וביעור חמץ, וואס גייען צוזאמען, דאס איז די נושא פון די פרק.
הלכה א׳: סדר הבדיקה והנחת החמץ עד הביעור
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם: “כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר” – ער האט דאך שוין אין פריערדיגע פרק געזאגט אז ס׳איז דא א צייט, אז ליל ארבעה עשר איז די צייט ווען מ׳מאכט בדיקת חמץ. אין יענע צייט ווען מ׳טוט דאס, זאגט ער, וואס טוט מען? וויאזוי ארבעט די בדיקה? “מוציא את החמץ מן החורים ומן הסדקים”.
דיון: טייטש פון “כשבודק… מוציא”
Speaker 1:
דאס מיינט, אזוי האב איך עס געזאגט, ווייל נישט, ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל “כשבודק אדם מוציא את החמץ” – דאס מיינט בודק. איך וואלט געזאגט, “כשבודק אדם” מיינט ער צו זאגן די צייט. די צייט וואס מ׳האט געשמועסט אז ס׳איז די צייט, “כשבודק אדם”, וואס טוט מען? ער זאגט דאך יעצט וואס די בודק מיינט, און מ׳נעמט ארויס די חמץ פון עניוועי ווי ס׳איז באהאלטן.
איך וואלט געטייטשט אנדערש. איך וואלט געטייטשט, “כשבודק אדם”, דאס הייסט בדיקה מיינט זוכן. מוציא זיין איז נאך א סטעפ פון נאכדעם. ווען מ׳איז מוציא פון חורים איז די בדיקה. די בדיקה איז צו טשעקן און קוקן אין די חורים. מוציא מיינט נאכדעם וואס דו האסט געטראפן, לאז עס נישט דארט. איך מיין, ס׳איז נישט דא צוויי לעוועלס, אזויווי קודם זוכט מען און מ׳מאכט א ליסט און דאן גייט מען זיי אלע אויפפיקן. ניין, נאר אזוי, מ׳זוכט און מ׳נעמט ארויס. איך זאג אז די וועג וואס דו טייטשסט איז אז נאכדעם וואס מ׳טרעפט, ווען מ׳זוכט, נעמט מען עס ארויס און מ׳לייגט עס אין די זייט. איך זאג אבער טייטש, איך בין נישט מסכים אז מוציא זיין איז טייטש בדיקה. בדיקה איז טייטש זוכן. נאכדעם וואס מ׳זוכט און מ׳טרעפט, דארף מען עס ארויסנעמען.
דיון: דאפלע לשונות ביים רמב״ם
Speaker 1:
אבער איך זאג למשל, בודק און מחפש, מ׳גייט נישט דא דן זיין וואס ס׳מיינט א דאפלע לשון. און די זעלבע זאך, חורין מחבואין וזוויות, ס׳איז אויך דריי אנדערע מיני, א חור איז א חור, און א מחבוא איז נישט דוקא א חור, נאר אן אנדערע סיבה פארוואס ס׳איז שווער אנצוקומען אהין. ער רעדט ברייט, אבער איך ווייס נישט צו מ׳דארף מדייק זיין אין זיינע ווערטער. אפשר איז דא אנדערע וואס זענען מדייק אין זיינע ווערטער. סתם יא, ווייל ס׳איז דא שבת הגדול דרשות. ממילא איז דא אסאך געלעגנהייטן. וואו איז דא עפעס א שבח דער געקען מען קווערשן? א לאך איז איין זאך, און א מאפע מיינט סתם א קאזעט, און א זוות מיינט סתם א ווינקל. וואו ס׳איז אויפ׳ן טיש, דארף מען נישט זוכן ס׳איז דאך דא. אקעי.
המשך לשון הרמב״ם: מקבץ הכל ומניחו במקום אחד
Speaker 1:
איז כשעה, ווען מ׳טוט די בדיקה, וואס טוט מען מיט די חמץ? מ׳נעמט זיי אלע ארויס. אז מ׳זאל עס שוין האבן געענדיגט. די בדיקה ענדיגט זיך שוין, די מצות בדיקה ענדיגט זיך, און די נעקסטע זאך גייט זיין ביעור. סאו, מ׳נעמט זיי אלע צוזאמען, און מ׳איז מקבל צו זאגן אז מ׳נעמט זיי אלע צוזאמען, מניחו במקום אחד, מ׳לייגט זיי אויף איין פלאץ, עד תחלת שעה ששית ביום. און דעמאלטס, מבער אזוי ווי מיר האבן געלערנט נעכטן, אז ביי די זעלבע זעקסטע שעה הייבט זיך אן די איסור פון האבן חמץ, ממילא פארברענט מען עס פאר ס׳הייבט זיך אן די איסור. רייט.
חידוש: בדיקה ענדיגט זיך ווען מ׳האט צוזאמגענומען אויף איין פלאץ
Speaker 1:
סאו כאילו וואס די הלכה פארציילט איז אז בדיקת חמץ מיט שריפת חמץ, וואס איז אין ביעור חמץ, איז נישט די זעלבע זאך. וויבאלד די חכמים האבן… וואס האט זיך נישט געטון מיט דעם? וויבאלד זיי האבן געזאגט אז מ׳טוט עס בלילה, בליל י״ד. איז וואס טוט מען אינצווישן? איז די תירוץ איז, מ׳לייגט עס אוועק, מ׳נעמט עס צוזאם, מ׳לייגט עס אלעס אין איין פלאץ. הייסט, פרייט דעם איז געווען אלעס צו זאגן וואס איז שלעכט. קען זיין דאס איז יא אזוי ווי א חידוש. איינער וועט זאגן, איך האב שוין געטראפן, איך האב די ליסט. ס׳איז נישט גענוג צו האבן א ליסט. מ׳דארף צוזאמנעמען די חמץ אויף איין פלאץ נאך ביי די בדיקה. די מצוה פון בדיקה איז ביינאכט, אבער אויך די צוזאמנעמען. איינער וואס קען זאגן, איך האב געט א ליסט, און אינדערפירט גיין. און די מצוה פון בדיקה איז די צוזאמנעמען אויכעט. כאילו, די בדיקת חמץ ענדיגט זיך ווען מ׳האט אלעס צוזאמגענומען אויף איין פלאץ.
דיון: פארוואס דארף מען צוזאמנעמען?
Speaker 1:
פארוואס טאקע דארף מען עס צוזאמנעמען, ווייס איך נישט, אבער אזוי זאגט ער. נישט אז דו האסט נאכנישט געטון בדיקה. די הלכה אז מ׳זאל עס טון לאור הנר און אלעס איז אזוי שוין אנגעענדיגט, דו ווילסט נישט. וואו איז דא חמץ, מ׳האט פארגעסן דערפון. דאס איז דאך די פשוט׳ע פשט. פארוואס זאל מען נישט… פארוואס זאל מען נישט… פארוואס זאל מען עס דארפן צוזאמנעמען? איך ווייס נישט. דער רמב״ם האט דאס געזאגט.
וואו האט ער גענומען אז מ׳דארף עס צוזאמנעמען? אויב ער מאכט יא אלעס… עס שטייט אזוי אין די משנה? ניין. “ומה שמשייר יניחנו בצנעא”. “יניחנו בצנעא” מיינט בדיקה אחריו, יא? דאס איז אן אנדערע זאך, ס׳זאל נישט ווערן נעלם. רייט, מ׳גייט לערנען די נעקסטע שטיקל, די הלכה ב׳, גייט דער רמב״ם מסביר זיין אז מ׳דארף עס אוועקלייגן, ווייל טאמער נישט, הייבט זיך אן די חששות פון די גוררת חולדה און אנדערע זאכן. אבער לאמיר זאגן איינער האט נישט די פראבלעם, ער האט גערעכנט פונקטלעך וויפיל חמץ, און ער לאזט עס פונקט ווי ער האט עס געטראפן.
איך האב געלערנט אז דאס אז מ׳האט מתקן געווען בדיקה אויף ליל ארבעה עשר, בדיקה ענדיגט זיך ווען מ׳האט אלעס אויף איין פלאץ. פארוואס? וואס האט איינס מיט׳ן צווייטן? אקעי, פראקטיש איז דאך פשוט, ווייל פארוואס זאלסטו טון צוויי מאל? פארוואס זאלסטו ארבעטן צוויי מאל? נאכאמאל, נישט ארבעטן צוויי מאל, ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. ער האט עס… וויאזוי הייסט עס? ער האט עס… נו? ער האט עס עקספאזד, ער ווייסט שוין וואו ס׳ליגט, און מארגן וועט ער עס צוזאמנעמען. אקעי.
די משנה איז, מסתמא ביסטו גערעכט אז דער נארמאלער מענטש גייט עס שוין צוזאמנעמען. און די משנה אבער רעדט נישט וועגן דעם. דאס וואס איך זאג, דער רמב״ם האט צוגעלייגט דא א סטעפ און געמאכט פון דעם אזוי ווי א הלכה אז ער זאל דאס טון, “מקבץ הכל ומניחה במקום אחד”.
חידוש: “אור הנר יפה לבדיקה” מיינט ארויסנעמען גענצלעך
Speaker 1:
מסתם איז אויך אז דאס אז “אור הנר יפה לבדיקה” מיינט נישט נאר אז ער זאל וויסן וואו דער חמץ איז, נאר ער זאל אינגאנצן ארויסנעמען דער חמץ, ער זאל גארנישט איבערבלייבן. און אז די נעקסטע טאג גייט ער נישט האבן א לעכט און ס׳וועט איבערבלייבן ברעקלעך, פעלט דאך אין די מצוה פון בדיקת חמץ. אין דער פרי האט מען אויך די לעכט, ביי דער וועי. ס׳איז נישט דא אזא זאך אז א לעכט ארבעט ווייניגער אינדערפרי ווי ביינאכט. דאס איז נישט די פוינט.
ניין, איך ווייס נישט וואו ער האט דאס גענומען. איך מיין צו זאגן, ס׳איז מסתמא פראקטיש, אבער אין די משנה שטייט נישט די הלכה פון רמב״ם.
המשך לשון הרמב״ם: ואם רצה לבער בלילה רשאי
Speaker 1:
דער רמב״ם ענדיגט צו, און ער זאגט גלייך אז די הלכה וואס כ׳האב געזאגט איז געווען פראקטיש, און ער זאגט ווי “רצה לבער בלילה רשאי”. דאס אז בדיקה און ביעור זענען צוויי אנדערע צייטן, בעצם אויב איינער וויל מבער זיין ביינאכט, קען מען מבער זיין ביינאכט. ער רעדט נאר אזוי, לכאורה רוב מענטשן עסן נאך חמץ צופרי, מ׳טאר דאך שוין עסן נאך חמץ, צופרי עסט מען נאך חמץ, ממילא דארף מען עס נאך נישט מבער זיין. “ואם רצה לבער בלילה רשאי”. קען מען דעמאלטס שוין מבער זיין. ס׳טייטש נישט אזוי ווי אז די חכמים האבן מתקן געווען די מצות ביעור חמץ מיט עפעס א געוויסע זמן.
דיון: ביעור פאר ליל י״ד
Speaker 1:
וואס טוט זיך אויב איינער וויל מבער זיין נאך פאר ליל ארבעה עשר? סתם אויך די זעלבע דין. אויב איינער איז… דער מענטש וואס מאכט פסח איז שוין אסאך פריער, ער איז נאך א נאמן, ער איז נישט מחויב. ער מאכט נישט קיין ברכה על ביעור חמץ, אבער… אפשר יא, ביי די וועי, פארוואס זאל ער נישט מאכן קיין ברכה? אה, פון שלשים יום איז שוין דא א חובת בדיקה, קען מען מאכן א ברכה? ער האט נישט געזאגט צו מען טוט עס מיט א ברכה. אקעי, האט ער אונז נאכנישט פארציילט וועגן א ברכה בכלל. אקעי, לאמיר זען. שפעטער גייט מען עס לערנען וועגן א ברכה. אה, ער האט יא געזאגט. ער האט שוין געזאגט די ברכה, יא. נישט געזאגט? איך טו מיך אן? נישט געזאגט. ניין, ער האט נישט געזאגט. איך דריי א קאפ. ניין, אבער ווי ער רעדט וועגן דרייסיג טעג, האט ער נישט אונז געזאגט. אה, ניין, ער זאגט עס יעצט. אקעי. ער גייט עס זאגן אין דעם פרק. איך טריי איך טוות. אקעי, יא.
ס׳איז נישט דא קיין חיוב צו איבערלאזן, נאר סתם אז מ׳מעג איבערלאזן. דאס איז די ווארט. אויב מ׳וויל שוין יעצט פארברענען, מעג ער יעצט פארברענען. ער דארף האבן נישט. מבערה מיינט איך אז דו וועסט נישט פארברענען, ווייל שפעטער גייט דער רמב״ם זאגן וואס טייטש מבערה? שוין.
הלכה ב׳: שמירת החמץ בליל י״ד
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, החמץ שמניח בליל ארבעה עשר, דער חמץ וואס מ׳לאזט איבער, אזוי ווי ער זאגט אז מ׳לאזט עס איבער כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, ער האט דאך נישט געזאגט אז נאר משום יום המינונים האט מען שוין גע׳אסר׳ט אויך די שעה חמישית, אבער מ׳עסט ביז די פערטע שעה. זאגט דער רמב״ם, אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, מ׳לייגט עס נישט צו ווארפענערהייט, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, מ׳לייגט עס אין א ספעציפיק פלאץ, אדער אין א כלי אדער אין א זוית ידועה, ונזהר בו. מ׳איז קערפול מיט דעם. שמא לא נזהר בה, און מ׳האט זיך חסר, אויב וועט ער נישט זיין נזהר.
ענטפער צו די פריערדיגע שאלה
Speaker 1:
אה, דאס וועט מסתמא זיין די ענטפער צו די שאלה וואס מיר האבן פריער געפרעגט. לאמיר ענדיגן. שמא לא נזהר בה, אויב וועט ער נישט נזהר זיין און ער וועט זען אז ס׳פעלט חמץ, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, דארף ער נאכאמאל זוכן ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים, אפשר האט מען עס עכברים ארומגעשלעפט. סאו דאס איז מסתמא אויך די ענטפער. אויב ס׳ליגט אין די חור, דארף ער ווייטער אויך האבן מורא האבן פון די זעלבע זאך פון שמא גררוהו עכברים.
דיון: פארבינדונג צו הלכה א׳
Speaker 1:
אזוי זאגט דאך, אויב ער ווייסט פונקטליך ווי די פוינט איז דאך אזוי וואס מ׳האט געלערנט. ער גייט יעצט צוריק צו די הלכה וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע פרקים. ער האט געלאזט צען שטיקלעך און ער האט געטראפן נאר ניין. ער דארף זוכן פאר די צענטע.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז זייער נישט פראקטיש צו זאגן אז ער זאל לאזן אין די חור, ווייל ער האט געציילט אין די חור פונקט אויף ווי גרויס די שטיקל חמץ איז. פונקט אזוי ווי ער האט געציילט שפעטער.
Speaker 1:
ניין, אבער דא לייגט ער עס אין א כלי אזוי ווי ס׳איז ידוע, ווי ס׳קומען נישט אן מייזלעך. דאס איז דער געדאנק. ווען ער זאגט כלי אזוי ווי ס׳איז ידוע, מיינט ער באופן אז ס׳זאל נישט מורא האבן פון קיין מייז.
Speaker 2:
איך הער, אבער ניין, דאס איז דער נזהר בו. דער נזהר בו, דו ביסט גערעכט. דער נזהר בו זעט אויס ווי א פראקטישע זאך. דו זאלסט עס לייגן, אזויווי דו זאגסט, לייג עס אין א באקס וואס די מייזלעך קומען נישט, ווייל טאמער ס׳וועט קומען מייז, וועסטו האבן א פראבלעם. סאו אז ס׳בלייבט ליגן אין די חור איז דאך אויך די זעלבע לא נזהר בו. אמת, אמת. איך הער.
דיון: “נזהר בו” – פראקטיש אדער א דין אין בדיקה?
Speaker 1:
אקעי, ווארט, איז דאס א פראקטישע זאך? איך מיין, אפשר נישט פראקטיש, אפשר איז מער… א פראקטישע זאך, אבער ס׳איז א דין אין בדיקה. די חכמים זאגן אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה איז דא א חוב פון זיין נזהר. רייט, ער זאגט, אפשר אויב ער דארף נאכאמאל מאכן א בדיקה, פשט זיין פריערדיגע בדיקה האט ער נישט בעצם יוצא געווען. ס׳איז דא א פרישע חובת בדיקה אויף אים. די ענין וואס די חכמים האבן געזאגט בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס איז שוין נישטא נאך בדיקה. אויב נישט, הייבט זיך נאך אן דיין חובת בדיקה. בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען ס׳איז קעירפול, ווען ס׳איז פארסעיפט.
הלכה ג׳ (תחילה): כשחל ארבעה עשר בשבת
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
איז דאס איז א נארמאלע יאר וואס י״ד אינדערפרי גייט ער שוין מבער זיין. וואס געשעט אויב ס׳איז ערב פסח שחל להיות בשבת? וואס טוט זיך? אה, ווען ערב פסח איז שבת, איז שבת דאך דא א מצוה פון עסן סעודות, עסן פת האט די רמב״ם געזאגט, יא? איך וועל אפשר אנקומען צו דעם, די פוינט איז דא א פראבלעם, אבער מ׳מאכט דאך נישט קיין ביעור, ער האט נאכנישט געזאגט, אבער מ׳קען דאך נישט מאכן בדיקת חמץ ליל שבת, מ׳טאר נישט נוצן קיין לעכט, וואטעווער. סאו וואס דארף מען טון? יא, איז בודקין את החמץ בליל ערב שבת, און מ׳בודק את החמץ די נאכט פון ערב שבת, טייטשט ער וואס מיר רופן ליל שישי, די נאכט פאר ערב שבת, שהיא ליל שלשה עשר.
דיסקוסיע: פארוואס מבערו מלפני השבת?
Speaker 1:
די חכמים זאגן אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה איז דא א חוב פון זיין נזהר. אפשר אויב ער דארף נאכאמאל מאכן א בדיקה, פשט זיין פריערדיגע בדיקה האט ער נישט בעצם יוצא געווען. ס׳איז דא א פרישע חובת בדיקה אויף אים. די דין וואס חכמים האבן געזאגט בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס איז שוין נישטא נאך בדיקה. אויב נישט, הייבט זיך נאך אן דיין חובת בדיקה. די בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען ס׳איז קעירפול, ווען ס׳איז פאר סעיף.
איז דאס איז א נארמאלע יאר וואס י״ד אינדערפרי גייט ער שוין מבער זיין. וואס געשעט אויב ס׳איז ערב פסח בשבת? אה, ווען ערב פסח איז שבת, און שבת איז דאך דא א מצוה פון עסן סעודות, עסן פת האט די רמב״ם געזאגט, יא? איך וויל אפשר אנקומען צו דעם, די פוינט איז דא א פראבלעם, אבער מ׳מאכט דאך נישט קיין ביעור, ער האט נאכנישט געזאגט, אבער מ׳קען דאך נישט מאכן בדיקת חמץ ליל שבת, מ׳טאר נישט ניצט קיין לעכט, וואטעווער. סאו וואס דארף מען טון?
Speaker 2:
יא, איז בודק את החמץ בליל ערב שבת.
Speaker 1:
און מ׳בודק את החמץ די נאכט פון ערב שבת, טייטשט, דאס וועט אונז רופן ליל שישי, די נאכט פאר ערב שבת. שהוא ליל שלשה עשר. און מניח מן החמץ. געווענליך לאזט מען איבער נאר צו עסן פאר די נעקסטע פאר שעה. דא דארף מען איבערלאזן פאר א גאנצן טאג, כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, מ׳לייגט די עסן אויך במקום מוצנע, מ׳לייגט עס אין א ספעציפיק פלאץ. והשאר מבערו מלפני השבת, די איבריגע זאל מען מבער זיין פאר שבת.
Speaker 1:
דאס איז אויך אן עצה טובה, אדער ס׳איז עפעס א דין אז מ׳זאל נישט איבערלאזן צופיל פאר שבת?
Speaker 2:
וואס הייסט א שאר שבת? דאס וואס גייט נישט עסן.
Speaker 1:
יא, זאל מען נישט טון די ארויסווארפן אויף שבת. ער זאגט נישט וועגן ארויסווארפן, דער רמב״ם איז נישט איינגעפאלן אז מ׳זאל נישט ארויסווארפן חמץ אויף שבת, ביי די ווי, באלד וועט מען זען. די פוינט איז, ער זאגט זאל נישט איבערלאזן מער פון וואס ער דארף. וואס איז די פראבלעם?
Speaker 2:
קיינמאל. לכאורה, אלע איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איך זאג דעם, בשמרו וארבעו לשבת, ס׳קען זיין אז ס׳איז אן עצה טובה, ס׳קען זיין אז ס׳איז א דין אין שבת, און ס׳קען זיין אז ס׳איז א דין אין בדיקת חמץ. נאכאמאל, ער גייט האבן חמץ, ער גייט עובר זיין אויף בל יראה אויב ער גייט פארגעסן און עס מבטל צו זיין. איך האב געזען רבינו מנוח זאגט, ווייל ביעור חמץ קען ברענגען חששות פון ארויסטראגן רשות לרשות. מאכן ביעור חמץ פון רשות. איך זאג, די זאך אז מען זאל ווי מער פארברענען פאר שבת.
נו, פארוואס זאל מען נישט שבת צופרי מבער זיין? ס׳שטייט קיינמאל נישט דא אז מען איז מבער חמץ אין שבת. לאמיר עס זאגן, א פאקט. פארוואס ווייס איך נישט? איך וועל זען די נעקסטע הלכה. ס׳איז נישט דא אזא זאך ביעור חמץ איז פאר שבת.
Speaker 2:
דו האסט געמוטשעט פארוואס.
Speaker 1:
אבער די פאקט איז אז ס׳איז נישט דא. אויב ס׳איז נישט שבת, וועט מען דארפן מאכן א בדיעבד׳דיגע זאך פון ביטול, און אזוי ווייטער. ליגט דאך בדיעבד. דארט האט ער קודם חמץ אז מ׳זאל מבער זיין. סאו, דאס וואס דו עסט איז שוין מבער, ווייל ס׳איז געגעסן. אבער אז דו עסט נישט צו עסן, ביסטו מחויב מיט דעם בדיקת חמץ צו מבער זיין. וואס איז די פראבלעם?
Speaker 2:
ווילסטו זאגן אז דו האסט א פאטענט וויאזוי צו מאכן אין שבת ביעור חמץ?
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז א גוטע שאלה. אבער די הלכה איז סתם אז ס׳איז נישטא אזא זאך אין שבת. אין שבת קען מען נישט פארברענען, פשוט. סאו… שפעטער וועט שטיין מפרט וויאזוי עולה רוחניות, פרעגסטו א גוטע קשיא. אבער… איז דאך א גוטע קשיא. איך ווייס נישט וואס די תירוץ איז. איך זאג דאך נאר א פאקט אז די הלכה איז סתם אז מ׳קען נישט מבער זיין אין שבת, און וועגן דעם זאגט ער מ׳דארף מבער זיין פאקט.
ביעור דורך אכילה
Speaker 1:
די עיקר ביעור פון שבת איז דורך עס אויפעסן. דאס איז די חלק וואס מען לאזט איבער אויף צו עסן. זייער גוט. אזוי ווי די גמרא זאגט אין בבא קמא אז מבער זה שן, מען עסט אויף מיט די ציין און מען מאכט מבער.
Speaker 2:
נישט עקזאקטלי. ביעור ס׳איז אן אנדערע שורה שבועה.
Speaker 1:
מען טוט צוויי מצוות מיט די זעלבע שטיקל ברויט, מען עסט דארט מצוות סעודת שבת און ביעור חמץ. איך בין נישט מסכים אז ס׳איז די זעלבע הבריא, ווייל ביעור דארט איז טייטש אז די חיות זאל עסן.
Speaker 2:
אקעי. אקעי. יא.
הלכה ג (המשך): ואם נשאר חמץ ביום השבת
Speaker 1:
ווייטער, וואס טוט זיך פאר אים נישט מיט א חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות? מ׳דארף דערמאנען דא, ווייל דער עולם ווערט ערב פסח שבת, ווערן זיי זייער נערוועז, ווייל אונז זענען זייער מחמיר אויף פסח. אבער די מעלה הלכה וואס שטייט דא איז, מ׳לאזט איבער געהעריג די חמץ פון ערב שבת. ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף עס לייגן אין א בעג, ס׳זאל נישט פאלן קיין ברעקלעך. ברעקלעך איז דאך בטלעך, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. און די זעלבע זאך, אזוי ווייטער, שולחן ערוך שטייט יא שוין חומרות. מ׳זאל נישט קאכן קיין… מ׳זאל נישט קאכן קיין זאכן וואס זענען… יא. אבער ס׳שטייט נישט אין די גמרא אין די רמב״ם, זעט מען נישט די חומרות.
אבער אויך א שאלה איז ווען מ׳מאכט א ביעור חמץ ערב שבת. לכאורה קען מען עס מאכן עני טיים, אבער די מנהג איז עס צו מאכן אויך פאר חצות, סתם אזוי ווי יעדע יאר, און אזוי ווייטער. און פרייטאג טוט מען עס פאר חצות, אפילו ס׳איז נישט ערב יום טוב, ס׳איז נישט די סיבה פון זעקס שעה, קען מען מאכן סיי ווען נאכמיטאג. ס׳איז דאך עפעס אן ענין וועגן אז מ׳זאל געדענקען אז אלע יארן, א קינד וואס די ערשטע יאר וואס ער האט געדענקט איז פון ערב שבת, זאל ער נישט מיינען אז מ׳פארברענט נאכמיטאג. אזוי מיינט ער.
ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, ווען מ׳טאר שוין נישט עסן, מבטלו, זאל ער עס מבטל זיין, אזוי ווי אונז האבן געלערנט ביטול חמץ, מבטל בלבו.
דיסקוסיע: ביטול אליין און כופה עליו כלי
Speaker 1:
וואס טוט זיך מיט די תקנת חכמים אז מ׳זאל נישט טון ביטול אליין?
Speaker 2:
ניין, ניין, גארנישט.
Speaker 1:
אבער אויך אפשר וועגן “שמא יבוא לאכלו”?
Speaker 2:
אויף דעם העלפט די “כופה עליו כלי”.
Speaker 1:
אה, דאס איז יא, אבער דאס איז נישט… איך ווייס נישט אויב מ׳איז יוצא מיט דעם ווי די רמב״ן, אבער דאס איז דא א פראקטישע זאך.
Speaker 2:
ניין, ניין, איך האב א ראיה אז איך האב א ראיה אז איך האב א ראיה. איך האב געטראכט אזוי פאר דיר, אבער דו ביסט נישט גערעכט, ווייל ס׳איז סתם נישט שמא יבוא לאכלו, אבער ס׳איז סתם א נייעס שמא יבוא לאכלו, ווייל ס׳איז נישט די זעלבע פון בדיקת חמץ. ווייל למשל, זעען מיר אז חמץ של קודש שטייט אין די נעקסטע סעיף אז מ׳דארף נישט כופה עליו כלי ווייל מ׳איז עניוועיס בטל. הגם אז אפילו חמץ לכאורה ווערט שוין דא א חיוב בדיקה און ביעור, פארשטייסטו אז ס׳איז נישט די זעלבע תקנה, ס׳איז אפשר מעין די ווילע בענער, אבער כופה עליו כלי, טאקע שלא יבוא לאכלו ביז מ׳האט שוין וואס מבערו, דעמאלטס איז ער א גאנץ מבער.
Speaker 1:
פארוואס? פארוואס גייט ער טון דערמיט? דאס איז די פוינט. איך ווייס נישט, דו דארפסט נישט מבער זיין לכאורה. פארוואס דארפסטו עס מבער זיין? דער דין ביעור חמץ, ס׳איז דאך דא דער דין אז חכמים האבן יא געזאגט אז לכתחילה זאל מען מאכן ביעור. אבער ס׳איז שוין בטל געווארן, דער סטאקט, דער מענטש האט שוין געמוזט די חכמים.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז דאך נאך יום טוב. מוצאי יום טוב מעג מען שוין מאכן ביעור חמץ, מעג מען שוין פארברענען, מעג מען שוין מאכן זאכן, חול המועד. פארוואס זאל מען נישט מקיים זיין די תקנות חכמים פון יעצט און ווייטער? די תקנות חכמים אז די חמץ זאל ווערן דער גאנץ פסח.
Speaker 1:
אבער אייביג דער ביעור חמץ איז אן טאפ פון ביטול, ווייל דער רייסא פון ביטול ווייל מסגן אויף דעם, אויף דעם טאפ פון דעם האבן די חמץ מבטל געווען ביעור. איך וואלט געטראכט אז דער ביעור איז א חמץ וואס מ׳איז עובר ביי בל יראה ובל ימצא, וואס מ׳האט נישט מבטל געווען. פארדעם, אונז פירן זיך, דער חמץ וואס מ׳פארברענט איז נישט מבטל פארדעם, ווייל דעמאלטס האט מען נישט יוצא ביעור חמץ. מ׳קען עס זאגן, זעסטו אז ס׳איז נאך אלץ דא א חיוב צו פארברענען הגם. איך ווייס נישט, אונז זאגן דאך כל חמירא אויך. נאך בדיקת חמץ.
Speaker 2:
ניין, מיר מאכן א חילוק, אויסער דעם וואס מען גייט נאך פארברענען. און מיר מאכן צוויי, אונז מאכן צוויי, איינס פארדעם און איינס נאכדעם וועגן דעם חילוק. און מיט׳ן חשבון אז דאס וואס מ׳האט נישט מבטל געווען איז מען מחויב מן התורה מבער צו זיין. אויב נוצט מען נישט די טריק פון ביטול, דעמאלטס איז… אונז ווילן אריינכאפן אז ווען מ׳פארברענט חמץ, וועט עס איז מער א דאורייתא׳דיגע דין. אבער דא זעסט אויס אז… עם כל זה, אפילו ער האט שוין מבטל געווען, ער איז שוין נישט עובר אויף בל יראה אויף דעם חמץ, עם כל זה דארף ער מבער זיין. ס׳קען זיין, אויב גייען מיר אז ביעור איז וועגן שלא יבוא לאכלו, איז עס סימפל, ווייל כופה עליו כלי איז כדי שלא יבוא לאכלו. אבער דאך, א כלי איז נישט אזא זיכערע, איך ווייס, א קינד וועט אריבערגיין און אוועקנעמען די כלי, סאו טוט מען די ביעור פאר דעם, דאס איז א זיכערע שלא יבוא לאכלו.
דיסקוסיע: פארוואס נישט ווארפן אין טוילעט אדער ים?
Speaker 2:
די היינטיגע רבנים זאגן אלע אז מ׳זאל אראפפלאשן די חמץ אין די טוילעט אויב ס׳בלייבט איבער. איך ווייס נישט צו זיי האבן גענומען די נייע חיוב. וואס איז שלעכט פון דעם וואס שטייט אין די רמב״ם? אפשר נישט מכח דעם? די רמב״ם זאגט ווען דו האסט נישט קיין עצה, ווייל שפעטער גייט מען נישט זען, ווייל ס׳איז נישטא קיין חששות פון שבת, איך ווייס נישט. ער גייט נישט זען. לאמיר זאגן, דאס איז דא אן עצה. מפרשים פרעגן פארוואס זאל מען נישט קענען מפרר זיין? כיצד מבער חמץ? דאס איז שפעטער, ביי כללי, אבער אין שבת. ער איז תלמיד, אבער ער איז נישט מבער חמץ אין שבת. וואס וועט ער טון? פארוואס טאר מען נישט מבער אין ים?
Speaker 1:
אפשר ווערט עס מוקצה? אפשר ווערט עס מוקצה? יא, אבער איינמאל ער האט שוין געגעסן זיין גאנצע שיעור, איז עס שוין ממש מוקצה מחמת גופו. ער גייט שוין גארנישט טון דערמיט. ער האט דאך שוין זייט. פון יעצט ווערט עס… איך ווייס נישט צו טראכטן אזוי. ווען ס׳איז אריינגעקומען שבת איז עס געווען ראוי. אבער ס׳גייט זיין אסור בהנאה, און אויך גייט זיין אסור בהנאה אפילו נאך פסח, סאו אפשר ווערט עס מוקצה.
שפעטער וועלן די אחרונים זוכן טאקע אזעלכע תירוצים. מ׳קען ווארפן אין בית הכסא, מ׳קען געבן פאר א גוי, אדער מין א אנדערע אייבער.
Speaker 2:
ווארפן אין בית הכסא איז כופה עליו כלי, איך מיין.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט. ס׳איז א ביעור. אין יענע צייט איז נישט געווען קיין כופה עליו כלי.
Speaker 2:
ניין, ניין, ס׳איז נישט א שטארק. ס׳איז אויך געווען בית כסא. בית כסא האט מען נישט געווענטעט היינט. לאו דוקא בית כסא אז ס׳איז נעלם געווארן, און ס׳איז אריינגעגאנגען אין די גאנצע שטאטישע סוס סיסטעם. ס׳איז געווען ערגעץ וואו אין די בעיסמענט פון די הויז וואס ער איז געקומען קלענען. זיי האבן געווארן דאך אין שבת אז ס׳איז דא אזא זאך.
Speaker 1:
יא, אבער וואס האבן געוואוינט, ס׳איז געווען א שפע פון וואסער.
Speaker 2:
אקעי. וואטעווער, ס׳איז נישט געבליבן די גאר. מען האט געהאט ערגעץ וואו מען ווארפט אוועק בית כסא די מאטעריאל. איך מיין, עפעס א מהלך איז געווען כמעט אלעמאל. בפרט מער פארגעשטעלט אין שטאט איז שוין דא פאר טויזנטער יאר.
Speaker 1:
ניין, פאר דעם זעט נישט אויס אז די חומץ איז איינגעפאלן אז מען קען דאס טון. איך קען דיר נישט זאגן פארוואס, אבער זיי האבן אנגענומען אז ביעור מיינט פארברענען. הגם טעקניקלי קען מען אויך מפרר זיין, קיינער טוט דאס נישט. למעשה מיינט עס פארברענען, און פארברענט נישט שבת. אזוי זעט מיר אויס די הלכה. און מ׳זעט אז די שם, די באקאנטע נאמען פון קריעת חמץ ווערט גערופן ביעור, וואס מיינט א פייער. דאס איז געווען די אנגענומענע.
דיגרעסיע: דער באדייט פון „ביעור”
Speaker 2:
קען זיין ביעור מיינט פארלענדן, נישט דווקא לשרוף, שריפה.
Speaker 1:
ניין, ביעור דא מיינט נישט הבערה. ביעור דא מיינט, ס׳איז אן אנדערע שורש. ביעור דא מיינט פארלענדן, אזוי ווי… יא, איך געדענק נישט, איך ווייס וואס דו מיינסט. הבערה איז נישט לשון הבערה.
Speaker 2:
פארלענדן איז סתם א שם מושאל פון פארברענען.
Speaker 1:
אפשר פארקערט, הבערה רופט מען אזוי, אבער ס׳איז דא א ווארט שריפה. ס׳איז אן אנדערע ווארט, נישט די זעלבע זאך. שריפה איז טייטש פארברענען. ביעור איז טייטש פארלענדן, צו פארניכטן.
Speaker 2:
לבער המחבר.
Speaker 1:
ניין, מ׳קען מבער זיין. מבער. מבער. נישט די זעלבע זאך. מבער איז מבער. איך מיין אז ס׳איז אן אנדערע שורש. ניין, איך מיין אז ס׳איז אן אנדערע שורש. אהה. ס׳איז דא א ווארט פאר פייער. פייער טייטשט שריפה. מ׳קען זאגן אז די פייער עסט, מ׳קען זאגן אז ס׳איז אש מבער. מ׳קען זאגן, מ׳פארשטייט אז ס׳איז א פייער.
דיון בלשון “ביעור” — האם ס׳מיינט פייער?
Speaker 1: ס׳איז דא א ביעור וואס האט נישט בכלל מיט פייער. אבער ס׳איז נישט זיכער אז ס׳איז א שם מושאל, ווייל געווענליך העברה איז דורך פייער, נוצט מען עס אויך ווי א משל לבער זיין די יצר הרע. פונקט פארקערט, פייער האט א ווארט פאר פייער. פייער טייטשט שריפה. מ׳קען זאגן אז די פייער עסט, מ׳קען זאגן אז ס׳איז אש מבער, מ׳קען זאגן, מ׳פארשטייט אז ס׳איז א פייער. כך נדמה לי, איך דארף טשעקן די דיקשאנערי, באט אזוי ווי מ׳דאכט זיך מיר.
מ׳זעט וואס מ׳זעט יא דא. דאס איז א דריטע שורש, זאג איך, ס׳איז א דריטע שורש. מבער, מבער. א דריטע ווארט. יא, ביאר ושולחת בעירה, ביאר, דארט מיינט עס, קען זיין ס׳מיינט אז ביאר וועט עס מיינט אז א בהמה עסט, דאס איז אן אנדערע טייטש. ער איז מחלה, ער עסט, ער איז מחלה, יא. אבער מ׳זעט זיכער דא אז די נארמאלע ביעור מצריפה, און מ׳קען עס נישט טון שבת, קענסט זוכן עצות וואס מ׳קען. מ׳קען בכלל, מ׳האט געלערנט, מ׳גייט לערנען שפעטער, מ׳האט נאכנישט געלערנט אז מ׳קען געבן פאר א גוי חמץ. מ׳האט געלערנט, ס׳איז דא אזא זאך אין שלחן ערוך, און ס׳איז נישט איינגעפאלן דא פאר קיינער וואס דאס טון, ווייל ס׳גייט נישט אזוי, מ׳טוט נישט.
הלכה ד: תרומה בערב שבת
Speaker 1: אקעי, וואס טוט זיך אז מ׳האט תרומה? מיר האבן נעכטן געלערנט אין די פריערדיגע פרק אז ווען מ׳האט תרומה זאל מען נישט מבער זיין פאר די צייט, ווייל ווי לאנג ס׳קען נאך שייכות צו עסן, טאר מען נישט מפסיד זיין קדשים. הוי לא ככר אתרבה של תרומה, איינער האט מערערע, אסאך ברויט פון תרומה. אבער דא דארף מען יא, מען מעג יא, ווייל ס׳איז ערב שבת, ס׳איז נישטא קיין ברירה, ווייל מ׳קען דאך נישט ערלויזן אזוי פיל אויף יום טוב. פאר די שעת הביעור… מען האט אסאך ככרות פון די תרומה, און ער גייט נישט קענען אלעס אויפעסן אויף שבת. דארף ער עס פארברענען ערב שבת. דארף ער עס פארברענען ערב שבת.
איז דא א הלכה אז דו זאלסט נישט מיינען אז ווען ס׳גייט שוין עניוועי צו שריפה, דעמאלטס מעג מען צוזאממישן די טהורה תרומה מיט טמא׳ע תרומה. ווייל אויפ׳ן וועג ארויס, וואס גייט מיר אן אז ס׳ווערט יעצט טמא? זאגט ער, ניין, לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה, דארף מען פארברענען עקסטער די תרומה, טמאה לעצמה. און אפילו די תלויה לעצמה, אויב ס׳איז דא ספק טמא וספק טהרה, דארף מען אויך אויף דעם מחמיר זיין און נישט פארברענען מיט ודאי טמא אדער מיט ודאי טהור, ווייל דו וועסט אדער טמא מאכן בספק די טהור, אדער מטמא זיין די ספק.
ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד. אביסל פון די טהורה לאזט ער איבער צו עסן.
חידוש אין “ומניח מן הטהורה”
די לעצטע זאך פעלט שוין נישט אויס צו זאגן, אבער מ׳וויל בעיקר זאגן די הלכה אז אפילו בשעת מבער זיין זאל מען נישט… סיי אז מ׳מעג עס שוין מבער זיין. אפשר למשל, אפשר מיינט ער דאך צו זאגן אז ווען ער האט תרומה טהורה אדער סתם חולין זאל ער ענדערש לאזן ווען די תרומה טהורה, ווי ווייניגער פארברענען, ווי ווייניגער מ׳לאזט שוין חולין. ער איז תרומה, ער איז א כהן, ער איז תרומה. מען עסט נישט תרומה טמאה. תרומה טמאה מעג נישט עסן. ער מוז עסן די תרומה טהורה.
און די פוינט איז, ער לאזט נאר איבער אזויפיל. אפילו פון תרומה פארברענט ער פאר שבת, און ער לאזט נאר איבער וואס ער דארף, אזוי ווי אנדערע אידן. איך טראכט, אפשר מיינט ער יא צו זאגן עפעס א שטיקל חידוש מיט די לעצטע ווערטער, מניח מן הטהורה, אז ער זאל ענדערש איבערלאזן אז די תרומה זאל מען ווי… אויב קען מען אפראטעווען תרומה, טרייט מען עס אפצוראטעווען און נישט מפסיד זיין עס עסן. סאו אז ער האט חולין אדער תרומה צו עסן אויף שבת, זאל ער עסן שבת די תרומה.
וועגן זאגן מיר נאך א תורה? דאס זאג איך, נישט פון די טמאה, ווייל אפילו פון די טהורה לאזט ער נאר איבער אזויפיל ווי ער דארף.
חילוק צווישן שבת און וואכנטאג
די הלכה איז אבער נאר שבת, ווייל אין די וואכנ׳ס מעג מען יא פארברענען תרומה טהורה און טמאה צוזאמען, ווייל אין די וואכנ׳ס פארברענט מען דאך שוין ווען ס׳איז אסור לאכול. אויב ס׳איז אסור לאכול, איז שוין אפשר שייך צו זאגן אז דו מאכסט אסור צו עסן, אבער דא, ער רוינט די תרומה, גייט עס נישט יעצט קענען עסן. הגם אז מ׳פארברענט עס, טאר מען עס נישט פארברענען צוזאמען. עד כאן האבן עס געלערנט וואס מ׳טוט ערב שבת.
הלכה ה: בדיקה אחר הלילה — מי ששכח ולא בדק
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? מי ששכח, איינער האט פארגעסן, אוי הייסט ער איז געווען א מזיד, ולא בדק בליל ארבעה עשר. ער האט יא קובע געווען א משנה, א מדרש, וואס רבי זון זיי האבן געלערנט, און ער האט נישט בודק געווען בליל ארבעה עשר. וואס טוט מען? ס׳איז די הלכה, בודק בארבעה עשר שחרית, מ׳קען בודק זיין צופרי. לא בדק בשחרית, ס׳טייטש, בודק בבוקר שחרית, דער חידוש איז אז לכתחילה זאל מען עס נישט אפשטופן אויף די לעצטע מינוט, נאר ווען דו דערמאנסט דיך זאלסטו עס טון. לא בדק בשחרית, דעמאלטס זאל מען לכל הפחות טון די לעצטע מינוט בשעת הביעור, ווען מ׳דארף עס שוין פארברענען, זאל מען טון בדיקה און ביעור די זעלבע צייט.
וואס טוט זיך לא בדק בשעת הביעור? איז נישט פשט אז די מצות חכמים פון בודק זיין חמץ איז א מצוה וואס מ׳האט מתקן געווען אויף ערב יום טוב און ס׳האט עקספייערט, נאר די מצוה גייט ווייטער אן. בודק בתוך החג, ער זאל בודק זיין אויף די יום טוב. תקנת חכמים גייט נאך אן, די מצות בדיקת חמץ גייט אן ווי לאנג ס׳איז נאך דא חמץ.
עבר הרגל ולא בדק. אזוי ווייט, ס׳איז דורכגעגאנגען גאנץ יום טוב און ער האט נישט בודק געווען. וועסטו טראכטן אז יעצט איז שוין נישטא קיין שום סיבה צו בודק חמץ זיין? ס׳איז נאך אלץ דא א סיבה. פארוואס? ווייל ס׳איז דאך חמץ שעבר עליו הפסח וואס מ׳האט נעכטן געלערנט איז אסור בהנאה, זאל ער יעצט בודק זיין צו מאכן זיכער אז ער האט נישט חמץ שעבר עליו הפסח. הגם דער עיקר תקנת חכמים איז געווען נישט עובר צו זיין אויף בל יראה אדער שלא יאכלו, דאס איז שוין א בדיקה נישט נכשל צו ווערן אין די איסור דרבנן, די קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח, אבער נישט קיין חילוק, די חובת בדיקה גייט נאך אן. כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.
הלכה ו: ברכת בדיקת חמץ
Speaker 1: זייער גוט. און דער רמב״ם גייט אונז שוין זאגן אז ס׳איז דא א חילוק, די בדיקה איז נישט די זעלבע מצות בדיקת חמץ, נאר די לעצטע. ס׳איז אן אנדערע מין בדיקת חמץ, די לעצטע. אויב איז שוין דורכגעגאנגען די גאנצע יום טוב, איז דאך די בדיקה נישט א חומרא אין די עצם בל יראה אדער לא תאכלו חמץ, ס׳איז א חומרא אין אן אנדערע זאך. ער גייט אונז שוין זאגן ווי ס׳קומט אויס די חילוק. זאגט דער רמב״ם, לגבי ברכה קומט אויס א חילוק.
דין ברכה אויף בדיקה
זאגט דער רמב״ם אזוי, קודם זאגט ער אונז, דער דין האבן מאכט א ברכה. זאגט ער, כשבודק חמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, איינע פון די דריי אפשענס, נישט אפשענס לכתחילה איז ליל ארבעה עשר, אבער סיי ווען מ׳איז בודק חמץ, אפילו אויב מ׳איז בודק שוין נאך די צייט פון תקנת חכמים, מאכט מען די ברכה קודם שיתחיל לבדוק, מאכט מען די ברכה, אזוי ווי אלע ברכות איז פארדעם, מ׳זאגט ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו, על ביעור חמץ, אזוי ווי אונז האבן שוין געלערנט מערערע מאל אז “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” זאגט מען אויך אפילו אויף א דרבנן, “על ביעור חמץ”.
און נאכדעם וואס ער זאגט די ברכה איז ער בודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. אינטערעסאנט אז זיין אריכות איז נאכאמאל “בודק ומחפש”, אזוי ווי ער מיינט מחדש צו זיין אז דו זאלסט געדענקען אז מ׳מאכט א ברכה עובר לעשייתן. פארדעם, יא. ער זאגט קודם “שיתחיל לבדוק”, און נאכדעם זאגט ער נאכאמאל “ובודק ומחפש”. אקעי, ער זאגט אראפ די הלכה שטארק אסאך מאל.
והבודק אחר הרגל אינו מברך
און די דין אז מ׳מאכט א ברכה פאר סיי וועלכע בדיקה, וועסטו מיינען אז ס׳זאל אויך זיין נוגע אויף די לעצטע, דאס וואס מ׳האט געזאגט אפילו ס׳איז דורכגעגאנגען די יום טוב. זאגט ער, ניין, “והבודק אחר הרגל אינו מברך”. דעמאלטס מאכט ער נישט די ברכה, ווייל ס׳איז נישט די זעלבע מצוה. מ׳קען נישט זאגן אז די מצוה איז “על ביעור חמץ”. ס׳איז אן אנדערע סארט תקנת חכמים אז מ׳זאל אפילו דעמאלטס בודק זיין אלס די איסור פון חמץ שעבר עליו הפסח.
די פוינט איז, ער גייט נאר עובר זיין, ס׳איז נאר אויף א דרבנן. און ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א דרבנן, פונקט אזוי ווי ס׳איז דא א מדרבנן אז מ׳דארף מבער זיין חמץ כדי נישט עובר צו זיין באורייתא, איז אויך דא א מדרבנן, אזוי ווי די זעלבע איידיע, אז מ׳זאל נישט איבערלאזן חמץ וואס מ׳גייט עובר זיין נאך פסח אויף חמץ שעבר עליו הפסח. אבער יענץ איז שוין א נייע מצוה, ס׳איז נישט די עצם די זעלבע מצוה פון ביעור חמץ. ס׳איז אן אנדערע מצוה. אויך איז דאס נישט אזא שיינע איד, דו האסט עובר געווען, און ס׳איז א קנס אזא, נישט א קנס, אבער די עצם דין איז א קנס, די עצם דין פון חמץ שעבר עליו הפסח.
דיסקוסיע: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אחר הרגל?
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט וואס די חילוק, אבער ווייל ס׳איז דא א חילוק, איך וויל ווייטער, איך וויל נישט מאכן א ביאור חמץ, ס׳איז מיר נישט אזוי סימפל די הלכה.
למעשה, ס׳איז דא א מצוה, מ׳דארף נישט, מ׳דארף, ס׳איז דא א מצוה. די מצוה פון בדיקת חמץ איז ליל ארבעה עשר. און זיי האבן אבער געזאגט אז ווי לאנג מ׳האט נאך נישט בודק געווען איז נאך דא די חובת בדיקה. דאס אז מ׳דארף בודק זיין אפילו אחר הרגל איז א נייע תקנה. און אויף די תקנה האט מען נישט מתקן געווען קיין ברכה.
Speaker 2: פארוואס נישט?
Speaker 1: ווייל ס׳איז אן אנדערע מין בדיקה, ס׳איז א גדר אין די קנס פון… ווי שטייט אז מ׳האט נישט מתקן געווען קיין ברכה? ווי שטייט? ווער האט אים געזאגט? פארוואס? אפשר האט מען יא?
Speaker 2: ווייל ווען א מענטש עסט נישט עפעס וואס מ׳האט געמאכט שבת, ער דארף ווארטן בכדי שיעשו, ער מאכט נישט קיין ברכה אויף די איסור דרבנן. ס׳איז אן אנדערע מין איסור דרבנן.
Speaker 1: ביי די וועי, ווייל מ׳מאכט נישט קיין פרוזבול, די רבנים מאכן נישט קיין ברכה. אבער דאס איז אויך נישט קיין פאזיטיוו מצוה. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מצוה. דאס אז מ׳טאר נישט עסן די חמץ שעבר עליו הפסח גייט אזוי ווייט אז מ׳דארף אפילו זוכן דערויף. נו, ס׳איז דא א מצוה, זייער גוט. ס׳איז דא א מצוה חיובת, די רבנן קומען און זאגן אים, “ר׳ איד, טו מיר א טובה, טו א מצוה, זיי בודק די חמץ.” פארוואס זאל מען נישט מאכן קיין ברכה אויף די מצוה? איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.
Speaker 2: יא, אבער די מצוה פון בדיקת חמץ איז א חומרא אין…
Speaker 1: נאך איינס, ס׳איז דא צוויי מצוות. ס׳איז א חומרא אין די קנס. אויף דעם האבן זיי נישט געמאכט קיין ברכה. ווייל זיי האבן נישט געמאכט ברכה אויף יעדע תקנת חמץ, אבער אויף יעדע תקנת חמץ איז א ברכה.
Speaker 2: אוודאי יא, אוודאי.
Speaker 1: אויף יבן כללי, יא.
Speaker 2: די תירוץ איז בויפן כללי, יא, יא.
Speaker 1: פארוואס נישט? דאס איז דאך די זעלבע תקנות חכמים אויף וואס ס׳איז נישט דא קיין דרוק. איך ווייס נישט דא, ס׳איז נישט דא. ס׳זאל אנהייבן דערציילן.
Speaker 2: יא, זאג מיר איין זאך וואס מ׳טוט מיט די רבנים, א מצוה חיובית וואס מ׳דארף טון, און מ׳מאכט קיין ברכה אויף דעם. זאג מיר איינס.
Speaker 1: איך דארף טראכטן.
Speaker 2: אה, נישט אזוי גרינג צו טראכטן, הא?
Speaker 1: איך פארשטיי נישט. אויב דו ביסט מקדש אן איש על מנתן, אז דו פארשטייסט נישט אז די פרוי איז געהעריגע קדושות.
Speaker 2: עלאו, ווען דו האסט נישט קיין טערש, א קשיא, זאגט עס, איך האב א קשיא.
Speaker 1: די מצות ביעור חמץ איז אן ערנסטע מצוה וואס מאכט סענס. ס׳איז א סייג פאר א גרויסע עבירה פון בעל יראה, ס׳איז א חומרא דפסח. דאס איז עפעס א שוואכע. מ׳זאגט אז ווען ס׳וואלט נישט געווען לכתחילה א דין בדיקה, וואלט מען נישט מתקן געווען די דין בדיקה. דו האסט דאך נאכנישט בודק געווען.
ביי די וועי, ס׳שטייט נישט אין די גמרא, פארוואס זאג איך דאס? דער דברי רבינו, דער ראימאי רב כדי חמד מגיד משנה.
Speaker 2: יא, דער רמב״ם האט ליידער מחדש געווען די חילוק. איז נישט קיין ברכה, מיינט נישט קיין ברכה.
Speaker 1: יא, ס׳שטייט מפורש אין די גמרא אז מ׳איז בודק אחרי רגל. אזוי שטייט, אין די זעלבע פלאץ וואס ס׳שטייט אז מ׳מאכט בדיקה פארדעם, שטייט אז מ׳מאכט בדיקה נאכדעם. אבער מצות ביעור חמד איז נישט א דין.
Speaker 2: דו האסט מחליט געווען? דו מיינסט אין משה במיימון. ס׳איז נישט א דין אין די קנז.
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס דו ווילסט. די דין אין די קנז איז צו א קליינע דיטאל פון א דרבנן, וואס האט אזעלכע מיני קליינע דרבנן וואס האט קיינמאל נישט געמאכט א חידוש. די גאנצע בדיקת חמץ איז א קליינע דיטאל דרבנן.
Speaker 2: ווען ס׳וואלט נישט געווען קיין ברכה, וואלט ער זאגט אויף דעם אויך דאס.
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס דו ווילסט. ניין, ס׳איז געווענליך א סייג פאר דאורייתא׳ס, און ס׳איז אן ערנסטע מיסוד דרבנן, און אויף דעם האבן זיי מתקן געווען א ברכה.
מעשה נשים: לייגן צען ברעקלעך פאר בדיקה
Speaker 1: ס׳שטימט נישט, און ווען ס׳וואלט געשטאנען די גמרא, ס׳וואלט געשטאנען עפעס אזוי, אקעי, וואס דארף מען נישט מתקן ווען ס׳שטייט נישט. דער רמב״ם האט נחל געווען אז ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז דא א ברכה אויף דעם. פארוואס קען נישט זיין? ס׳קען זיכער זיין. איך זע נישט פארוואס ס׳זאל נישט קענען זיין. ער רעזערוו נישט די ברכה אויך נישט. א ברכה האט נישט קיין פראבלעם.
א געשמאק. איך גיי טון א מצוה דרבנן? דו ביסט א פאמבע. סאו? סאו, סאו, סאו כדי צו קענען מאכן די בדיקה און די הייליגע זאכן, אזוי ווי מ׳לייגט צען ברעקלעך. דאס איז א מעשה, און טאקע די נשים טוען עס, און ס׳וויל מיט אים. וכדבריו כאינו, לאמיר בחינם על מציאת חמץ, ולא בדיקה, מ׳טרעפט נישט, איז דאך גוט, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
דער מענטש האט געמאכט, ער האט חושש געווען זיין ברכה לבטלה, פארוואס ער טרעפט נישט קיין חמץ. דארף נישט טרעפן חמץ, מ׳דארף זוכן חמץ. אקעי, מעשה נשים איז נישט קיין שלעכטע זאך.
Speaker 2: דו האסט פריער געזאגט פון אר״י הקדוש, אז די נשים האבן א הויכע מדרגה, די נשים פון תלמידי חכמים.
Speaker 1: ווייטער.
Speaker 2: יא, יא.
Speaker 1: דאס אז זיי האבן געהאלטן אז ס׳וועט זיין א ברכה לבטלה איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל קען זיין אז זיי האבן געהאלטן אז די ברכה דארף זיין אויף א סיוע און נישט אויף א נעגעטיוו?
Speaker 2: נישט קיין חילוק, די סיוע איז די זיסע. אז א מענטש ווייסט אז ער האט נישט קיין שום חמץ אין זיין הויז, מאכט ער א ברכה אויף נישט האבן? ס׳איז אביסל שווער, ווייל ביעור חמץ איז א פאדער.
Speaker 1: ניין, ער דארף בודק זיין אוודאי, חוץ עפעס א מקום שאין מכניסין בו חמץ.
Speaker 2: דאס איז די מעשה נשים, אז מ׳זאל… למשל, אויב א מענטש ווייסט אז ער האט נישט קיין שום חמץ. ער האט יעצט אריינגעמופט אין א נייע הויז, ער איז קיינמאל נישט געווען דארט. ער דארף נישט מאכן קיין בדיקת חמץ, דער מענטש. יענער מענטש איז פטור, נו פראבלעם.
סאו, די מעשה נשים האט עס גענומען א סטעפ פארווערד, און אויב אזוי, אפשר אין מיין הויז זאל זיין א מקום שאין מכניסין בו חמץ. וואס הייסט, די מאל וואס דו האסט שוין געקלינט?
Speaker 1: איך האב שוין געקלינט, איך האב שוין געקלינט, איך האב שוין געקלינט.
Speaker 2: אבער מ׳ווייסט דאך אלץ, מ׳האלט זיך בחזקת חמץ. די הייזער, וואס איז אזוי ווי אונטער די הייזער, וואס איז שוין א וואך צוויי פאר פסח, אסר׳ט מען בחרם חמור פאר די קינדער צו אריינברענגען חמץ, איז טאקע א שאלה צו מ׳קען מאכן א בדיקת חמץ. ס׳העלפט אבער נישט צו לייגן ברעקלעך צו זוכן. ווערט דאך געהייסן לייגן.
אבער יעצט, אין די מינוט יענער האט געלייגט, האסטו יעצט א חובת בדיקה. מ׳לייגט עס טאקע נישט אליין. געווענליך נעמט מען איינעם, א קינד צו לייגן, און סאו טעקניקלי, מבחינת די טאטע, איז דא א חובת בדיקה. ער ווייסט דאך נישט וואו די קינד האט עס געלייגט.
אבער ס׳איז נישט טאקע, מענטשן לייגן אליין אויכעט. ווייל מען וועט נישט געבן א קינד זאל לייגן, מען וועט אליין זאל לייגן.
Speaker 1: איך וועל זאגן אז ווען די קינד לייגט, מאכט עס אביסל מער סענס, ווייל דו קענסט זאגן אז דעמאלטס איז דא א לעדזשיטימעט חובת בדיקה.
Speaker 2: יא, האסטו דאך געמאכט, ס׳איז פעיק. ס׳גייט מיר נישט אן, אבער למעשה דארפסטו טשעקן יעצט. יעצט ווען ס׳איז ליל י״ד, איז דא אויף דיר א חובת בדיקה? יא, ס׳איז דא אויף דיר א חובת בדיקה, ווייל דיין קינד האט באהאלטן חמץ.
על כל פנים, די קשיא וואס איך האב געפרעגט אז מ׳קלינט, מיין איך אז ס׳איז א פעיק קשיא, ווייל דאס איז דאך די מציאות, מ׳זאל מאכן זיכער. דו קענסט זיך איינרעדן, אפשר וועט מען פארגעסן צו קלינען איין פלאץ? ס׳איז נישט קיין חילוק צו מ׳האט פארגעסן. בדיקת חמץ איז די ענד פון די גאנצע פראצעס פון בודק חמץ זיין, און דעמאלטס מאכט מען די ברכה. מ׳האט שוין אנגעהויבן בודק חמץ זיין פון חמשה עשר בשבט. און יעצט ענדיגט מען די גאנצע לאנגע פראצעס מיט א מעשה פון בדיקה. אזוי איז פראקטיש.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט אנדערש. איך וואלט געזאגט אז בדיקת חמץ מיינט מאכן זיכער, זיי נישט זיכער. דו זאגסט איך בין זיכער, דו ביסט נישט זיכער, די חכמים זאגן ביסט נישט זיכער. ווי לאנג האסטו נישט געטשעקט ביסטו נישט זיכער. ס׳איז אמת, ס׳איז אלעמאל דא חמץ כמעט ביי בדיקת חמץ. דאס איז די אמת. ווייל מ׳טרעפט עפעס א כעמיקעל, עפעס א זאך וואס…
Speaker 2: ניין, די חשש חמץ איז שוין נישט דא, אבער מ׳טרעפט זאכן וואס די ווייב ווייסט נישט אייביג צו מ׳דארף מ׳וועט זיין.
Speaker 1: דער פוינט איז אז מ׳קען נישט זיין זיכער. דאס איז וואס די בדיקת חמץ מיינט, אז יעדע מאל קען א מענטש זאגן איך האב נישט.
Speaker 2: אוודאי, ווען דו מיינסט אז דו האסט, וואלטן די חכמים נישט געדארפט מתקן זיין בדיקת חמץ. די בדיקת חמץ האט מען לכתחילה געמאכט פאר דער וואס מיינט אז ער האט נישט.
דאס וואס דו זאגסט איז אויך נאר א שאלה פון די מענער וואס העלפן, אבער די מענער וואס זיצן מיט די פיס ארויף, ביז יעצט האט דאך נאר זייער ווייב געטון די תקנת חכמים. ס׳איז דא אבער א תקנת חכמים פון בדיקת חמץ, וואס זי האט אויך דער מאן זאל טון דערין. נשים מתרות, נשים, מ׳האמיר געלערנט פריער, נשים זאלן טון דערין. און שוין מאכט איך נישט די ברכה, אזוי ווי אלעס וואס דער מאן טוט, ווייל אזוי ווי דער סדר העולם אז דער מאן טוט…
Speaker 1: נעבעך, זי ארבעט שוין א גאנצע חודש.
Speaker 2: שיק מיך אז זי געבט א פיקטשער ווי דיין ווייב גייט ארום מיט די לעכט און מאכט די ברכה.
Speaker 1: די לעכט גייט דיר זיכער ארום, די ברכה מאכט איינעם וואס יוצא פאר יעדעם.
Speaker 2: איך ווייס נישט וואס די הלכה איז. מאכט נישט קיין לעכט. די לעכט איז אויך עפעס א זכר לחורבן. עס האלט נישט גארנישט. מ׳דארף אויפהערן די לעכט.
Speaker 1: ניין, פלעש לעכט.
Speaker 2: שוין. אקעי.
השגת הראב״ד: חילוק צווישן תרומה און חולין ביי שבת ערב פסח
Speaker 1: זאגט דער ראב״ד ווייטער, איז זיכער אז די פעדער מיט די לעפל ווייס איך נישט וואס איז פאר. דער ראב״ד האט עפעס אן אור אויף די ברכה פון אחר שעבר הרגל?
Speaker 2: ניין, דער ראב״ד האט אים מחילוק אויף די פריערדיגע הלכה.
Speaker 1: יא, עפעס איז אים מחילוק.
Speaker 2: ניין, דער ראב״ד האט אים מחילוק אויף די תרומה. איך האב נישט געכאפט פונקט דארט.
Speaker 1: אויף שבת?
Speaker 2: אבער מ׳קען יא מאכן די ביעור חמץ שבת. אזוי איז יא, ס׳איז היינט אין רב דין הלכה ג׳. איך האב נאט שור. איך האב נישט פונקט פארשטאנען וואס ער מיינט, אבער איך האב נישט פונקט פארשטאנען וואס ער מיינט.
Speaker 1: אה, ער זאגט נאר פארקערט, ער דינגט זיך אויף די הלכה פון די…
Speaker 2: אזוי זעט מיר אויס. ער דינגט זיך אויף די הלכה פון… דער רמב״ם אז מ׳טאר נישט איבערלאזן אויף שבת נאר וואס מ׳גייט עסן. דאס וואס דער רמב״ם מאכט א הלכה, ער זאגט אז די הלכה איז אויף תרומה, אבער אויף חולין מעג מען יא איבערלאזן. וואס די חילוק? ווייל מ׳קען עס געבן פאר אנדערע מענטשן. דו וועסט האבן מער, מ׳קען עס נישט געבן פאר א גוי, דו וועסט נישט געבן פאר א יוד אויך נישט, נאר פאר א כהן, אשת כהן וכו׳, אבער דו קענסט נישט געבן פאר א צווייטער די תרומה. סאו תרומה דארף מען מאכן מיט צמצום.
די הלכה וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז אפילו אויף חולין דארף מען מאכן מיט צמצום, איז דא די רוף און אנדערע זענען מיר איך האב געזען אן אינטערעסאנטע הערה. דער רמב״ם האט געזאגט לא בדק יום טוב הראשון. זאגט דער ט״ז אז יום טוב שני של גלויות וועט מען מעגן מאכן ביעור חמץ. אינטערעסאנט, ווייל געווענליך יום טוב הראשון מיינט די ערשטע צוויי טעג, מען מיינט נישט לפי יום טוב הראשון.
אקעי, יעצט גייט מען לערנען וועגן ביטול חמץ.
ביטול חמץ נאך בדיקה — הלכה ז
Speaker 2: יא, זאגט דער רמב״ם, כשגומר לבדוק, ווען מען ענדיגט בודק חמץ זיין איז אזוי: אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, איז דעמאלט צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ס׳טייטש, אפשר איז נאך אלץ דא עפעס חמץ און ער זעט עס נישט, זאל ער מבטל זיין.
דאס איז נישט דער עצם דין ביטול מדאורייתא. דאס איז נישט דער ביטול דאורייתא. דער ביטול דאורייתא איז אויב ס׳איז דא. און אונז האבן מיר דאך שוין יוצא געווען מיט בדיקה. אבער ס׳איז דא א נייע חומרא, א נייע תקנת חכמים, אזוי ווי א נייע הידור, איך ווייס נישט וואס דו ווילסט.
עס קען זיין אז די ווארט איז אז די חכמים האבן נישט געוואלט אז וועגן זייער תקנה זאל קענען דאך ארויסקומען א תקלה, יא? ס׳טייטש, וועגן די בדיקה וועט ארויסקומען יעצט אז א מענטש קען דוקא נכשל ווערן. ווען ער וואלט געטון אזוי ווי דאורייתא וואלט ער נישט נכשל געווארן. א מענטש איז נישט מחויב וויפיל ער איז מחויב.
דאס איז א נייע הידור, א נייע הידור וואס איז נאכאמאל. אבער אויב ס׳וואלט געקענט ארויסקומען אז וועגן די חובת בדיקה, איך געדענק, ער גייט יו גיין בעק צו יאר תאוות, אז ביטול איז דאך התחלה אויף זאכן וואס מ׳זעט נישט. איך מיין אז נארמאלע ביטול איז אויף וואס מ׳זעט יא, אזוי ווי איך האב געזאגט נעכטן. דא שטייט די נייע קדושה אז וואס מ׳זעט נישט, זאל מען אלעס מבטל זיין.
למיר איז עפעס אז מ׳זעט נישט, ס׳איז דא צוויי חיובים מדרבנים, ביידע זענען מדרבנים לפי דעתי. קודם כל, אז מ׳זאל בודק זיין אין צווייטן, זאל מען מבטל זיין אפילו נאך אין בדיקה. ס׳איז דא אזעלכע לעוועלס פון חומרות, אזוי ווי הידורים.
פארוואס דארף מען זאגן ביטול בפה?
אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, פארוואס? ביטול ווען מ׳זאגט עס נישט ארויס, איז ער דאך באמת כאפרא דארא, ווייל ער האט דאך געמאכט בדיקה, אפשר איז געבליבן עפעס. ער איז דאך באמת בטל, ער וויל עס נישט, איז באמת כאפרא דארא ביי אים. אבער ער דארף עס זאגן, זעט אויס.
רמב״ם זאגט ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, אלע חמץ איז נאך דא, שלא ראיתיו ולא ידעתיו, ווייל די וואס ראיתיו וידעתיו האט מען שוין מקיים געווען ביעור חמץ. הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.
יאמר קען ער שוין מיינען יאמר בלבו, ווייל… דאס איז די ערשטע מאל וואס רמב״ם זאגט ויאמר, אמת? דא מיט אמאל שטייט ויאמר. ויאמר… ס׳קען זיין אז ס׳איז די תקנות חכמים.
אה, ס׳קען זיין אז די ווארט איז אזוי: ווי לאנג ער האט נאך געהאט א חובת בדיקה, האט ער נישט מבטל געווען, ווייל ער האט דאך געוואלט קענען טון בדיקה. סאו וועגן דעם איז ויאמר… יא? ווייל ער האט נישט באמת מבטל געווען אין זיין הארץ ביז יעצט, ווייל ער האט דאך נאך געוואלט קענען טון בדיקה. איך ווייס נישט קלאר.
נוסח הביטול
מיר זאגן “כל חמירא וחמיעא”. דער רמב״ם זאגט “כל חמץ”. “כל חמץ” איז כולל אלע מיני חמץ, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין רמב״ם אז חמץ און שאור איז די זעלבע מין זאך, ס׳איז די זעלבע איסור. “כל חמץ” מיינט אלעס, אלעס זאל זיין… דער רמב״ם זאגט יא, מ׳זאל זאגן חמץ און שאור, “חמירא וחמיעא”. איך ווייס נישט פארוואס. אפילו דער רמב״ם זאגט אז “חמירא” אין ארמית מיינט זיכער אויך שאור. בקיצור, ס׳קאסט נישט קיין געלט צו זאגן נאך א ווארט.
Speaker 1: איך זאג נישט. איך האב נישט אין מיין הויז קיינמאל קיין שאור, סאו בכלל איז די זאך נישט נוגע.
Speaker 2: דו האסט אמאל שאור אין דערהיים?
Speaker 1: ס׳איז דא די… געווענליך yeast איז קעמיקאלס, אבער די וואס מאכן sourdough האבן יא געהעריגע שאור.
Speaker 2: אקעי. שוין.
ביטול נאך שש שעות — המשך הלכה ז
Speaker 2: אבער, זאגט דער רמב״ם ווייטער, דאס איז ווען מ׳איז בודק בשעתן. אבער ווען מ׳איז בודק מתחילת שש שעות ולמעלה, דעמאלטס איז ער נישט צריך לבטל. פארוואס? דעמאלטס… ער קען נישט מבטל זיין, אבער ער זאגט “אינו צריך לבטל”. ער האט נישט וואס צו מבטל זיין. פארוואס? ווייל ס׳ארבעט שוין נישט די ביטול. ער קען זאגן ביז מארגן, ס׳איז שוין “שהרי אינו ברשותו”, ס׳איז שוין נישט ברשותו.
ס׳שטייט אז די חכמים… די גמרא זאגט אז די חכמים האבן אוועקגענומען און עס געמאכט כאילו אינו ברשותו. נישט די חכמים, די תורה, ווייל ער האט נישט די הנאה. “שכבר נאסר בהנאה”. ער איז געווארן נאסר בהנאה.
בעלות און הנאה
אינטערעסאנט. דאס הייסט, בעלות האט צו טון מיט דאס אז ער קען עס נוצן ביי זיך אין שטוב? איז נישט בעלות א זאך פאר זיך?
Speaker 1: ניין, דאס איז טייטש בעלות.
Speaker 2: אקעי. נו, “שכבר נאסר בהנאה”, ער האט נישט קיין שום זכות, ער האט נישט קיין שום מעלה פון עס האבן, ממילא העלפט אויך נישט ביטול. די תורה האט עס אוועקגענומען פון אים.
Speaker 1: יא, ס׳איז פשוט גערעכט, ס׳איז א שיינע למדות.
Speaker 2: אזוי זעט אויס. ער ברענגט פון אונטן אז ס׳איז דא א קצת וואס דינגט זיך אויף דעם, און ער זאגט טאקע
דברי הרמב״ם: “אינו ברשותו” אבער “הכתוב עשאו כאילו ברשותו”
ולפיכך, אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ, שהרי אתה אומר אז ער האט געטראפן חמץ. וואס ער האט יא געטראכט דערפון, והיה בלבו. ווען ער וואלט בכלל נישט געוואוסט דערפון, אפשר וואלט עס געווען אן אויטאמאטישע ביטול. סתם זעט אויס די “ויאמר” איז טאקע נאר אזא ריטשועל, א מנהג, ס׳איז נישט… אבער “ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו”, ווען ער האט מבער געווען האט ער פארגעסן פון דעם שטיקל. איז ביטול איז נישט געווען ווייל ס׳היה בלבו, און קיין ביעור איז נישט געווען. איז דער מענטש נעבעך סטאק, ער איז עובר אויף א בל יראה און בל ימצא, ער איז עובר אויף צוויי לאווין, שהרי לא ביער ולא ביטל.
איי, זאל ער יעצט מבטל זיין? והרי ביטול אינו מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו. והכתוב עשאו… און איי, וועסטו טראכטן, אה, ס׳איז אינו ברשותו, איז ער דאך נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא. אבער ניין, לחומרא איז עס יא. והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.
חקירה למדות׳דיגע: צי חמץ בפסח איז ממש “אינו שלו”?
פארוואס? וויאזוי ווייסט מען אז די כתוב? ס׳שטייט דאך אין די תורה “לא יראה”, און אויב יעדע מאל וואס ס׳איז אסור בהנאה איז ער קיינמאל נישט עובר, וויאזוי קען א איד עובר זיין אויף בל יראה ובל ימצא? אלא מאי, די כתוב זאגט ס׳איז דיינס.
וואס הייסט ס׳איז דיינס? דער שייגעץ האט עס אויפגעגעסן לארוחת ערב. איך קען עס נישט קויפן? ניין, איך קען עס נישט קויפן, ס׳איז נישט מיינס. דו כאפסט?
סאו, אבער דו קענסט זאגן אז בל יראה ובל ימצא וואלט מען געקענט טייטשן אז ס׳איז נישט דיינס, אבער למעשה איז עס נראה ומצוי. נראה ומצוי, ס׳איז נישט דיינס, אבער ס׳ליגט אין דיין פלאץ.
ווייל דו וואלסט געדענקט, מ׳גייט לערנען די נעקסטע מארק ד׳, גייען זיי לערנען די כלל פון בל יראה, וועט מען זען אז די חכמים האבן געזאגט אז עפעס וואס איז נישט דיינס ביסטו נישט עובר אויף בל יראה. בל יראה מיינט נישט די פראקטישע זען. מ׳האט עס ארויסגענומען פון די פרשה. פארקערט, חמץ של אחרים ברשותו איז ער נישט עובר, נאר שלא ברשותו של אחרים איז ער יא עובר.
ווען די חכמים וואלטן עס געלאזט פשוטו של מקרא טייטשן, וואלט מען עס געזאגט אזוי ווי איך זאג, אז ס׳איז נראה אדער מצוי. אבער ניין, ס׳זאגט אז ס׳טאר נישט זיין אין דיין רשות. ס׳זאגט אינו ברשותו, אבער הכתוב עשאו כאילו ברשותו.
אבער ביטול, איי, יעצט קען איך עס מבטל זיין? ניין, דו קענסט נישט. פארוואס נישט? ווייל ס׳איז נישט דיינס. סאו ער איז נאך אלץ עובר? יא. דו כאפסט?
דוגמאות אנדערע: עבודה זרה
ס׳איז דא אזעלכע הלכות אויך למשל לענין, לאמיר זאגן, עבודה זרה איז “כתיתא מחתיכת שיראי”, אבער ס׳איז נאך אלץ גענוג אז דו זאלסט עובר זיין דערויף. אקעי, נישט נוגע אפילו.
דיסקוסיע: צי עבודה זרה איז דער זעלבער דין?
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, “כתיתא מחתיכת שיראי” איז דער מהלך נישט די זעלבע דין פון אינו שלו. לכאורה עבודה זרה דארף אויך זיין.
נו, די גמרא שטייט מער ווי איין זאך. נו, וואס שטייט אין די גמרא? דברים שאינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו ברשותו, חמץ בפסח, און ס׳איז דא נאך זאכן, ניין? ס׳איז נישט די זעלבע זאך?
דער ראב״ד איז דא א מחלוקת. איך דארף נאר דערמאנען דעם ראב״ד וואס איך האב דערמאנט פריער ווען מיר האבן פארגעקוקט, אז דער ראב״ד זאגט אז דער רמב״ם זאגט דעם שש שעות למעלה איז ער עובר. זאגט דער ראב״ד, דאס הייסט, קומט משמע אז דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דא בל יראה ערב פסח, איז ער נישט דא. ס׳איז דא די אנדערע, די לשאת החמץ, די אנדערע. ס׳איז דא תשביתו. אדער אך ביום הראשון לויט די פשטות אין גמרא.
ס׳איז דא צוויי זאכן: ס׳איז דא א מצוה פון חיוב, וואס איז א ספר תשביתו, און ס׳איז דא אן איסור צו עסן חמץ, אבער ס׳איז נישטא קיין איסור בל יראה.
זאגט דער רב ז״ל, אז… אבער בל יראה בל ימצא שטייט נאך די ווערטער שבעת ימים. שטייט בפירוש אז ס׳איז נאר דא דעמאלטס. און אויף דעם זאגט דער ראב״ד אז וואס? אז… ער קריגט זיך אויף דעם. מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא.
יא, דער מגיד משנה טענה׳ט אז דער רמב״ם איז מסכים, אזוי זאגט דער מגיד משנה, אז דער מגיד משנה איז אויך מסכים אז מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה. ער מיינט נאר צו זאגן תשביתו?
אנדערע זאגן ניין, אז דער רמב״ם באדינגט זיך יא, און ער האלט טאקע אז יא איז דא בל יראה, ווייל נישט אז ער איז משמע אין די גמרא אין געוויסע פלעצער. סאו ס׳איז דא א מחלוקת. און דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳דארף מאכן סענס. איינמאל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט פון ערב אחר צושית, דעמאלטס רעכנט מען שוין די זיבן טעג, אזוי ווי זיבן טעג מיט א האלב טאג.
וויאזוי האט ער געלערנט פון די פאר סוג? אבער אזוי, איך וויל נאר זען… ווי איז די… ער ברענגט נישט די… אקעי, איך וועל נישט רעדן פאר יעצט דעמאלטס. אקעי.
דברי הרמב״ם: מוצא חמץ ביום טוב — כופה עליו כלי
ומילא, וואס דארף ער טון? וחייב לברר בכל עת שום זה. ווען ער טרעפט די חביב, דארף ער עס מבאר זיין. דאס איז ערב פסח. און אויף יום טוב אליין, ווי מוצא ביום טוב, קען ער עס שוין נישט מבער זיין. אין א יום טוב, דאס הייסט אין א יום טוב טרעפט ער עס, דארף עס מבער זיין. אויב אין א יום טוב טרעפט ער עס, קען עס מבער זיין. דעמאלטס קען מען עס שוין מבער זיין, און רבינו מנוח אויף מלאץ זאגט אז ס׳איז מוקצה, אזוי ווי איך האב געטראכט.
אבער ס׳קען זיין אז ס׳שטייט כופה עליו, און נישט ער לייגט עס אין א כלי. אה, כופה עליו עד לערב, ומבערו.
דיסקוסיע: פארוואס נישט מבער זיין אויף יום טוב?
אבער אויך, מ׳קען נישט מבער זיין פארוואס, ווייל ס׳איז א ווארא שלא לצורך. וואס איז די ווארט? הגם מתוך שטרו העברה לצורך חדש שלא לצורך?
נאך א קשיא, רייד? העברה האט מיר דאך מבטל געווען שלא לצורך.
זאגסט דאך א גוטע זאך. ס׳זעט אויס אז ס׳גייט נישט אזוי ווייט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אפאר מאל אין הלכות יום טוב, אז העברה שלא לצורך איז נאר מיינע צו זאגן לצורך כסת. לצורך… אבער אויך ווייטער נאך לצורך הגוף, נישט א צורך פון אנדערע מין זאך. אזוי? אזוי ווייל אונז זאגן צורך מקום מצוה?
אקעי, ס׳איז נישט קיין צורך. דער מענטש פארנישט קיין צורך, א מצוה איז א מצוה. רייט. צורך לעשות מצוה, אבער צורך מיינט מען צו זאגן א צורך הגוף, א צורך פון דעם מענטש, ענליך צו אוכל.
דברי הרמב״ם: חמץ של הקדש
ואם של הקדש, אויב איז דער חמץ חמץ של הקדש, אויף דעם איז אויך דא, אזוי ווי מיר האבן געלערנט לגבי תרומה, איז אויך דא א חיוב בדיקה וביעור האבן די חכמים געמאכט אויף דעם. אבער בל יראה ובל ימצא איז מען נישט עובר אויף דעם.
ניין, מ׳איז עובר יא, אבער דאס איז אנדערש, של חיה היתה רועה של אחרים ושל גבוה, אליין איז נישט דא קומט אריין די הלכה. ניין, ער זאגט נישט דאס, ער זאגט נאר איינער זאגט “לפי שכל הקדשות שמענו”, ווייל מ׳האט אייביג מורא פון מעילה, און ס׳זעט דא אויס די ווארט איז “שמא יבוא לאכלו”, ווייל אויב איז די ווארט א חשש אין בל יראה…
יא, איך האב געזאגט, די כופה עליו כלי איז אלעמאל… איז דאס אלעס א פראקטישע זאך. אה, ס׳ווערט דאך נישט אויס דיין, ס׳ווערט נאר א גדר אז מ׳זאל עס נישט עסן. ווען ער פרעגט די קשיא, זעט אז ס׳איז “דברות שלא לצורך אלף נישט”, איך ווייס. אבער וואס איז מיט די של גבוה?
ניין, דער אמת איז גערעכט, ער איז גערעכט, מ׳דארף טאקע נישט מפרס זיין אויך נישט, אזוי ברענגט ער. אבער ער מיינט צו זאגן, דער כופה עליו כלי האט גארנישט מיט בל יראה. כופה עליו כלי איז א פראקטישע זאך, בל יראה איז ער סטאק יעצט. נעבעך, דער יוד איז עובר, וואטעווער, באונס, איך ווייס נישט וויאזוי ער רופט עס, ער איז עובר יעצט, ווייל ער קען נישט פארברענען יום טוב, און שוין, א גוטן טאג.
אבער דער חידוש דא איז, זאלסטו נישט זאגן אז אפילו ביי הקדש אפשר וועט איינער פארגעסן אז ס׳איז א הקדש. ס׳איז א הקדש און האט יעדער איינער מורא פון… ניין, א הקדש האט יעדער איינער מורא. ס׳איז א שרעקער פון ממני. גראדע, גראדע, הקדש טומט נישט אויף ביי דיר אויך נישט. ווייל דאס איז נאך א נושא, ס׳איז נישט צו טון מיט דאס. אזוי זעט אויס.
דברי הרמב״ם: יצא לדבר מצוה או לסעודת מצוה
און גייען מיר יעצט לערנען וועגן ווי שטארק מ׳דארף זיך טריח זיין בעצם צוריקצוגיין אהיים כדי צו מקיים זיין די מצוה פון בדיקת חמץ. שטימט? יא. ענליכע הלכות, ענליכע הלכות תפלה, רייט? זיי האבן געלערנט אין אנדערע פלעצער. עד מיל, עד שלשה מיל, אדער וואס וועט. יא, דא איז אנדערע קללים, באט בעיסק אין די סעים קוועסטשן. שטימט? אקעי.
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור. איז ווענדט זיך. איך גיי האבן דריי מיני אופנים. אויב איז ער געגאנגען פאר א מצוה, או לאכול בסעודה של מצוה, איז אויך עפעס א שטיקל מצוה. בסעודת אירוסין נשואין. זעסט, דא זעט מען אז ס׳איז א מצוה צו עסן בסעודת אירוסין. איך ווייס נישט נאכדעם געבן א שטיקל קוגל. יא, אבער איך ווייס נישט אויב ס׳איז בסעודת אירוסין, ס׳איז אויך עפעס א מצוה.
ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, ער האט זיך דערמאנט, וויאזוי? אם יכול לחזור ויבער ויחזור למצותו, אויב קען ער טון ביידע, דארף מען טון ביידע. יחזור, זאל ער צוריקגיין. ואם לאו, אויב מ׳קען נישט טון ביידע, אפשר האט עס צו טון מיט די דין פון אזויווי עוסק במצוה פטור מן המצוה? איז דאך דא א וועג עס צו טון. ס׳איז דאך נאר א דאורייתא׳דיגע דין דארף ער זיכער טון, ער דארף זיכער מבטל זיין בלבו. אבער די מצות חכמים פון ביעור חמץ, איז היות ער איז שוין יעצט עוסק במצוה, דארף ער נישט צוריקגיין אויב ער קען נישט, אויב מיט דעם וועט ער מבטל זיין זיין חלק פון די סעודת המצוה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “סעודת מצוה”?
איך שטעל מיר פאר מ׳רעדט אויך באופן אז זיין השתתפות געבט צו צו די שמחה. אויב ביסטו א שמחה פון טויזנט מענטשן, סתם עסן, איך ווייס נישט וואס א סעודת מצוה מיינט. סתם אז דאס איז א חלק פון די שמחה. א שמחה איז דאך נאר ווען ס׳איז דא מענטשן. יעדער איינער איז א חלק פון די שמחה.
איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. דו מאכסט א שמחה? דו דארפסט זאגן, העלא, זאג נישט פאר די עולם דא אז נישט יעדער איינער איז א חלק פון די שמחה.
ניין, פארקערט, איך וויל אראפנעמען פון די פרעשור. דו ביסט געווען ביי די פירסט קורס, דו ביסט אהיימגעגאנגען ביי די צווייטע קורס ווייל דו האסט נישט געמאכט חמץ. איך זאג, ס׳קען זיין אז מ׳רעדט באופן ווען זיין השתתפות מאכט די שמחה. אקעי.
ואם לאו, יבטל בלבו, זאל ער מבטל זיין אין זיין הארץ.
דברי הרמב״ם: יצא להציל מיד עכו״ם
וואס טוט זיך ווען ס׳איז אסאך א גרעסערע מצוה? יוסף להציל מיד עכו״ם. אויב ער קען, די ערשטע לעוועל איז אזא סארט מצוה, וואס איז א סעודת מצוה. ס׳איז נישט קיין מצוה אליין, ס׳איז א מצוה, אבער ס׳איז א סעודת מצוה, א שטיקל מצוה. ער טוט נישט די מצוה, ער איז נישט אליין דער חתן, נישט קיין חילוק. די סעודה איז נישט די מצוה, די סעודה איז דאך די פארטי דערפון. איז ער זאל אהיימגיין אויב ער קען. אויב ער קען.
אבער יוסף האט געזאגט נאך א גרעסערע מצוה, ס׳איז א פיקוח נפש סיטואציע. ער איז געגאנגען אראפרייסן פון א מיליטער, ס׳איז שוין געגאנגען אין מיליטער.
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.
יא, נישט ראטעווען די אידן פון גיוס, דאס איז אן עבירה. מ׳רעדט פון ראטעווען פון די גוי׳אישע גייס פון די מיליטער וואס קומט, אדער פון הנהר, אדער ער איז געגאנגען ראטעווען מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, פון די צרות וואס קומען אויף אידן, און מ׳דארף ראטעווען אידן. דעמאלטס זעט אויס דא דארף ער נישט טראכטן צו יכול לחזור. ער זאל פאקוסן אויף די… אזוי ווי אונז זעען מיר אסאך מאל אז ביי פיקוח נפש זאגט מען, זארג דיך נישט יעצט אויף מצוות. טראכט נישט אז ס׳איז אפשר לשון הרע. יבטל בלבו ודיו, ער דארף נישט יעצט זיך זארגן.
אבער יצא לצורך עצמו, אויב ער איז געגאנגען פאר זיין אייגענע ניד, נישט פאר א מצוה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, דעמאלטס איז אייביג די חיוב אז אפילו פאר די תקנות חכמים פון בדיקת חמץ, יחזור מיד, דארף ער צוריקגיין.
שיעור כביצה פאר חזרה
זאגט אבער דער רמב״ם, אין דעם איז דא א שיעור, דאס איז נאר ווען ס׳איז טאקע דא אן ערנסטע מאמענט פון חמץ. ועד כמה הוא חוזר, פאר וויפיל א מייל פון חמץ דארף ער צוריקגיין? אויף דעם איז די הלכה עד כביצה. אויב איז דא א כביצה חמץ אין זיין הויז, אויף דעם דארף ער צוריקגיין מאכן ווי א חמץ. אפילו אז ער קען נישט, מוז ער אליינס גיין. סתם א פארטי, אין אנדערע ווערט, לצורך עצמו, איז נישט קיין מצות פארטי, מוז ער אהיים גיין.
אבער היו פחות מכביצה, אויב ס׳איז ווייניגער ווי א כביצה, מ׳ווייסט אויף די דעה. ס׳איז עפעס א נייע שיעור, זיי האבן נישט געלערנט ביז יעצט אויף א שיעור כביצה. ס׳איז דאך דא, די שיעור איז דאך געווען כזית, די איסור שיעור איז דאך כזית. אבער לכאורה די חידוש איז, אז די חכמים וואס האבן גוזר געווען ווי אפשר שמועה לאוכלה, אדער פאר וואטעווער רעדערס, זיי האבן נישט גוזר געווען אזוי ווייט אז ס׳איז ווייניגער ווי א כביצה. ס׳איז טאקע אינטערעסאנט. פארוואס? איז כזית איז דאך די איסור כזית. יא, אבער דער חמץ איז נישט מחיה געווען. אבער מבטל גייט ער דאך מאכן. מ׳רעדט דאך, רייט. און דאס איז נאר די דרבנן. די דרבנן האבן נישט געמאכט אויף א… אבער אויב ער וואלט ווייניגער פון דעם, קען ער עס מבטל זיין. דא זעט מען אויך אז מ׳קען מבטל זיין חמץ וואס איז ידוע, חמץ וואס ער ווייסט אז ס׳ליגט ערגעץ און עס איז מבטל.
הלכה י – מי שהניח עיסתו מגולגלת
אקעי, אן ענליכע הלכה. מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ער האט איינגעקנעטן א טייג און ער איז ארויסגעגאנגען פון דערהיים, און ער האט זיך דערמאנט ווען ער איז שוין ארויסגעגאנגען, און ער זיצט שוין ביי זיין רבי ביי א שיעור, אבער ער דערמאנט זיך אז ס׳גייט שוין אויסזיין אכצן מינוט, בל יראה ובל ימצא. נישט אכצן מינוט, obviously, ווייל דאס מאכט נישט קיין סענס. Obviously, מ׳רעדט דא פון אמת׳דיג חמץ, נישט פון אכצן מינוט וואס איז נאר אזוי ווי א חשש און מ׳איז חושש א גזירה. אקעי, אבער ס׳וועט ווערן חמץ דא. די גמרא האט א שיעור, די משנה האט א שיעור. מ׳קען טשעקן, ס׳איז נישט די שיעור פון זמן, ס׳איז א שיעור פון… ער ווייסט וואס מיינט חמץ, נישט אזוי ווי היינט וואס אונז ווייסן נישט וואס מיינט חמץ.
אויב ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא, ער האט מורא אז ס׳וועט ווערן חמץ קודם שיבוא, איידער ער גייט אנקומען אהיים, זאל ער מבטל זיין בלבו קודם שתחמיץ. מ׳רעדט דא ערב פסח ווען ס׳איז שוין… אדער אין פסח. אבער פאר ס׳איז חמץ גמור, קען ער עס נאכאמאל מבטל זיין, ווייל דאס איז אין… אין סתם איז חייב א ווארט, ס׳איז נישט קיין חילוק. די פריערדיגע איז אויך נישט מבטל צו זיין לכאורה, ווייל זיי האבן געלערנט אז מ׳מוז מבטל זיין אפילו מ׳איז מבטל געווען.
אבער די ווארט איז אז ער איז עובר, ער דארף לויפן שנעלער דער מענטש, ווייל יעדע מינוט איז ער עובר אויף א לאו. ס׳איז נישט קיין מלקות, ווייל ס׳איז אין במעשה, אבער ער איז עובר אויף א לאו. די פריערדיגע איז עובר אויף א לאו, דארף מען ווארט זיין מיט רבנן אויב ס׳איז אזא אופן וואס יבא לאכלו. אבער דער צווייטער וויל ממש לויפן און מבטל זיין.
איך האב געזען אפילו ער פרעגט א קשיא, וויאזוי קען זיין אז אין יום טוב לאזן די שולחים מבער זיין, ער גייט ראטעווען א איד פון עובד זיין א פארלויזער. אזוי ווי מ׳זעט רדיעות הפס, מעג מען ארויסנעמען… בקיצור, נישט קלאר.
לאמיר גיין ווייטער.
הלכה יא (המשך) – כיצד ביעור חמץ
כיצד ביעור חמץ… לאמיר ענדיגן. עד כאן האבן עס געזען ווען מיר דארפן ווייזן. וואס איז די טייטש ביעור חמץ?
זאגט דער רמב״ם אזוי: כיצד ביעור חמץ? שורפו? אדער דורך שריפה? אדער מפרר וזורק לרוח? אדער דורך צוברעקלען אויף קליינע שטיקלעך? וויאזוי? לרוחם ווארפן צו די ווינט? או זורקו לים. ס׳איז ביידע, מפרר וזורק לרוח, דאס איז איינס צוזאמען. אבער די ים טוט עס קליין ווייטער. אבער די ווארפן אין ים העלפט נאר פאר שוואכע, אדער ווייכע חמץ וואס די ים גייט עס צופיצלען. אוי, א חמץ קשה, אין הים מחתכו במהרה, די ים גייט עס נישט… סוף כל סוף גייט עס די ים אלעס צופיצלען, אבער מ׳רעדט דאך ביז פסח. אבער די רעכטע שעה דארף עס געשען. הרי זה מפררו ואחר כך זורק לים. איז אויך ביי זורק לים דא די חיוב פון מפרר. די אלע זאכן איז פשט אז ס׳זאל ווערן ממש, ביעור מיינט אז ס׳זאל ווערן אויס. ס׳זאל ווערן פיצי שטיקלעך און נעלם. א גאנצע בילקע גייט זיך ווארפן אין ים, העלפט נישט, דארף מען דעמאלטס אויך עס צוברעכן.
הלכה יא (המשך) – חמץ שנפלה עליו מפולת
זאגט דער רמב״ם ווייטער, חמץ שנפלה עליו מפולת, אויב ס׳איז ארויפגעפאלן א וואנט אויף חמץ, ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר, אויב ס׳איז מער ווי דריי טפחים, באגראבן, הרי הוא כמבוער הייסט עס כמבוער. זעט אויס אז באגראבן הייסט אויך אזוי ווי א פארעם פון ביעור חמץ. אבער אפילו ס׳איז מבואר, איז דאך עס דא בעין אין זיין רשות. אבער צריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען ביטול אויב ס׳איז כמבוער?
וואס איז טאקע פשט? אויב מיר זאגן הרי הוא כמבוער, אה, ווייל ס׳קען ווערן אויפגעדעקט. ס׳קען ווערן אויס מבואר. ס׳קען דאך ווערן אויפגעדעקט. פארוואס דארף מען מבטל זיין? ווייל ס׳איז נאר כמבוער. איך ווייס נישט. איך דענק ערגעץ פון די גמרא ווייל ס׳קען ווערן אויפגעדעקט. ניין, ווייל א כלב וועט עס אויפדעקן, אדער וואס? נישט קלאר.
און וואס העלפט דער ביטול דעמאלטס? ביטול העלפט נאר פאר די דאורייתא. אויב ס׳איז פראקטיש, ווערט אויסגעזעכטס שעה שישית. יא, דאס פארשטיי איך, ווייל ביטול קען אונז קיינמאל נישט העלפן נאך שעה שישית. דאס פארשטיי איך. איך פרעג פארוואס ס׳דארף זיין ביטול. אויב ס׳איז מבואר, איז עס מבואר. זאגסטו, העלפט, פארוואס? אבער פראקטיש קען עס מבואר. ס׳איז נישט די בעסטע פארעם פון מבואר. לאמיר זאגן די איסור שם יואל אפילו איז דא די זייערע טשענסעס. בטל איז בטל. די אוועקווארפן פון מדרבנן איז נישט שייך, ווייל ס׳איז אונטער די ערד.
אלא מאי דו זאגסט אז ס׳איז א פראבלעם, מ׳גייט עס, ס׳גייט זיך אויפדעקן און גייט עס טאקטיש עסן, דעמאלטס העלפט נישט קיין ביטול. ביטול העלפט נישט פאר שמעי ולא אוכלי. קיינמאל נישט. ביטול העלפט נאר פאר די דלירה און דורייתא. אקעי, סאו די ביטול… ביטול איז נישט קיין עצה וואס האלפט דרבנן׳ס.
סאו ער זאגט אז מנחם ביטול בלב הייסט עס אויך ווי דו האסט מקיים געווען מצות ביעור. דו דארפסט נישט יעצט אויפגראבן און מבאר זיין. געקומען ווערן לענין די תקנת חכמים פון ביעור חמץ, און לענין נישט עובר צו זיין אויף דאורייתא, למעשה ליגט עס יא אין זיין רשות. יא, ס׳איז נאר געקומען ווערן לענין דרבנן, אזוי זאגסטו פארקערט. יא, ווייל געווענליך מפרר ועולה ברוח איז טאקע בטל, ס׳איז אלעס פיצי שטיקלעך, ס׳ווערט אויס. דאס איז נישט אויס, ס׳ליגט נאך אין זיין רשות. דאס איז די שאלה. איך זע טאקע דא ביידע פשטים, אקעי.
בקיצור, אויפן כללי, ווען אונז קוקן אריין אונטן זעען אונז אז אונז זענען נישט די ערשטע וואס ווייסן נישט, און נאר ווען מ׳לערנט מיינט מען אז אנדערע מענטשן ווייסן יא, און ביידע ווייסן נישט. און ווען אונז האבן יא פשטים זעען אונז אויך אז אנדערע האבן שוין געטראכט די פשטים. געווענליך, כמעט אלע מאל.
הלכה יב – נתנו לנכרי / שרפו קודם ששית
ווייטער, נתנו לנכרי, וואס ער זאגט אזא הלכה, אויב א מענטש האט געגעבן פאר א גוי חמץ, נתנו לנכרי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער, ווייל ס׳איז שוין נישט זיין חמץ. מ׳לערנט שפעטער אז ס׳הייסט שוין נישט דיין חמץ, “לא יראה ולא ימצא” איז אויף דיין חמץ.
אם שרפו קודם ששית? ניין, זאגט ער, מ׳מעג הנאה האבן פון די שריפה. אזוי ווי מ׳פארברענט עס פאר שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, מ׳מעג הנאה האבן פון די אש, ווייל די אש איז שוין נישט די זעלבע זאך.
אבער משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה, די חמץ איז שוין געווארן אסור בהנאה, איז אויך די אש הייסט אז ער האט הנאה פון חמץ. די אש איז דאך נאר געשען דורך חמץ, האט ער הנאה פון חמץ. הרי זה לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ער זאל עס נישט נוצן צו אנהייצן, ולא יאפה בו ולא יבשל בו.
און די חומרא גייט אזוי ווייט, אם אפו, אויב ער האט יא עובר געווען און געבאקן, איז די הנאה וואס ער האט געהאט איז נישט אויס, נאר די הנאה איז אזויווי אריינגעגאנגען אין די עסן, הרי הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו, אפילו פון די ברויט איז געווארן א פחמין, פון די פת אדער תבשיל איז געווארן פחמין, איז אויך אסור בהנאה, הולך ושרפו אחר שנעשה בהנאה.
אינטערעסאנט. סאו, דאס אז מ׳טאר נישט הנאה האבן בשעת מעשה ווען מ׳פארברענט עס פארשטיי איך, אבער ס׳קומט אויס אז די תוצאה פון די שריפה איז אויך געווארן די פראבלעם. אקעי.
—
סיום פרק ג
האבן מיר געענדיגט וועלכע פרק? די דריטע פרק אין הלכות חמץ, וואס לערנט די פרטים פון ווען און וויאזוי מ׳דארף מאכן די בדיקה וביעור חמץ. געוואלדיג. שוין גרייט פאר פסח כמעט. געוואלדיג. אקעי.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ג – הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א – בדיקת חמץ ליל י״ד
דברי הרמב״ם: „כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואין ומן הזויות… מקבץ הכל ומניחה במקום אחד… עד תחלת שעה ששית ביום… ואם רצה לבער בלילה רשאי.”
פשט: כאשר עושים בדיקת חמץ ליל י״ד, מוציאים את החמץ מכל המחבואות, מניחים הכל ביחד במקום אחד, ושומרים אותו עד תחילת שעה ששית כשמבערים אותו. אם רוצים, מותר לבער כבר בלילה.
חידושים והסברות:
1. משמעות „כשבודק… מוציא”: היה דיון במשמעות „כשבודק אדם ומחפש… מוציא את החמץ”. פירוש אחד הוא ש„כשבודק” מתייחס ל*זמן* – כאשר עושים את הבדיקה (שכבר נקבע שהיא ליל י״ד), מה עושים? מוציאים את החמץ. הפירוש האחר הוא ש„בדיקה” פירושה *חיפוש*, ו„מוציא” הוא *שלב שני* – לאחר שמצאנו, מוציאים אותו. לא שעושים תחילה רשימה ואחר כך הולכים לאסוף, אלא מחפשים ומיד מוציאים. אבל בדיקה עצמה פירושה חיפוש, והוצאה היא פעולה נוספת.
2. לשונות כפולים אצל הרמב״ם: „בודק ומחפש” – שתי מילים לחיפוש; „חורין ומחבואות וזויות” – שלושה סוגי מקומות. „חור” הוא נקב, „מחבוא” הוא מקום מוסתר (לא דווקא נקב, אלא מקום שקשה להגיע אליו), „זוית” היא פינה. נאמר שאין צורך להדקדק בכל מילה – הרמב״ם מדבר בכלליות.
3. חידוש ש„מקבץ הכל ומניחה במקום אחד” הוא דין בבדיקה: הרמב״ם מוסיף שלב שאינו מפורש במשנה – שצריך לאסוף את החמץ למקום אחד. המשנה אומרת רק „ומה שמשייר יניחנו בצנעא” (שיניח אותו במקום מוסתר), אבל הרמב״ם עושה מזה הלכה מפורשת של „מקבץ… במקום אחד”. החידוש הוא שבדיקת חמץ מסתיימת רק כאשר אספנו הכל למקום אחד – לא רק כאשר יודעים היכן הוא נמצא. אי אפשר לומר „יש לי רשימה” – צריך לאסוף פיזית.
4. קשר ל„אור הנר יפה לבדיקה”: הטעם לבדיקה בלילה עם נר אינו רק כדי *לדעת* היכן החמץ, אלא כדי *להוציא* הכל לגמרי, שלא ישאר שום פירור.
5. „ואם רצה לבער בלילה רשאי”: בדיקה וביעור הם שני דברים נפרדים עם זמנים נפרדים, אבל לא שהחכמים תיקנו זמן ספציפי לביעור. רוב האנשים אוכלים עדיין חמץ בבוקר, לכן משאירים עד הבוקר. אבל *מותר* לבער כבר בלילה – אין חיוב להשאיר, אלא רשות. אם מישהו רוצה לבער עוד קודם, לפני ליל י״ד – אותו דין. הועלתה שאלה לגבי ברכה: האם מברכים על ביעור חמץ לפני ליל י״ד? משלושים יום לפני פסח כבר יש חובת בדיקה – האם אפשר לברך? הרמב״ם עדיין לא הזכיר ברכה בהקשר זה; הוא יביא זאת מאוחר יותר בפרק.
—
הלכה ב – חמץ שמשאירים לאכילה
דברי הרמב״ם: „החמץ שמניח בליל ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות – אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, ונזהר בו. שמא לא נזהר בה – צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים.”
פשט: את החמץ שמשאירים לאכילה עד שעה רביעית צריך להניח במקום מסוים (כלי או פינה ידועה) ולהיזהר בו. אם לא נזהרו ורואים שחסר חמץ, צריך לחפש שוב, שמא עכברים גררו אותו.
חידושים והסברות:
1. תשובה לשאלה מהלכה א – למה לאסוף: הלכה ב נותנת את הטעם למה הרמב״ם אומר בהלכה א שצריך לאסוף – כי אם לא, יש חשש של „גררוהו עכברים” (עכברים גוררים אותו), ואז צריך לבדוק שוב.
2. אם החמץ נשאר בחור: אם מישהו משאיר את החמץ מונח בחור שבו מצא אותו (במקום לאוספו), הרי גם כאן יש אותו חשש מעכברים. זה מאשר שצריך להוציאו ולהניחו במקום בטוח.
3. „נזהר בו” – דין בבדיקה, לא רק עצה מעשית: נדון האם „נזהר בו” הוא רק עצה מעשית (להניח בקופסה שעכברים לא מגיעים אליה) או דין בבדיקה. המסקנא היא שזהו דין בבדיקה: החכמים אמרו שמשעה שיש חובת בדיקה, יש חובה להיזהר. בדיקה מסתיימת רק כאשר החמץ „בטוח” – מאובטח. אם החמץ אינו מאובטח, עדיין לא יצא ידי חובת בדיקה, ומתחילה חובת בדיקה חדשה.
4. „צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת”: אם רואים שחסר חמץ, הבדיקה הקודמת לא הספיקה – יש חובת בדיקה חדשה. זה מתאים לעיקרון שבדיקה היא רק כאשר מאותו רגע ואילך אין עוד ספק חמץ.
—
הלכה ב (המשך) – ערב פסח שחל בשבת
דברי הרמב״ם: „בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל שלשה עשר… ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע. ושאר חמץ מבערו מלפני השבת.”
פשט: כאשר ערב פסח חל בשבת, עושים בדיקת חמץ ביום חמישי בלילה (ליל י״ג), כי אי אפשר לבדוק ליל שבת (אסור להשתמש בנר). את שאר החמץ מבערים ביום שישי. משאירים רק כמה שצריך לסעודות שבת עד ארבע שעות.
חידושים והסברות:
1. שלושה מהלכים ב„ושאר מבערו מלפני השבת”:
– (א) עצה טובה – שלא להשאיר יותר מדי חמץ, כדי שלא יבואו לבעיות.
– (ב) דין בשבת – רבינו מנוח מביא שביעור חמץ בשבת יכול להביא לחששות של הוצאה מרשות לרשות.
– (ג) דין בבדיקת חמץ – אם משאירים חמץ, יש סכנה שישכחו לבטלו, ויעברו על בל יראה.
2. אין דבר כזה ביעור חמץ בשבת: אי אפשר לשרוף בשבת, פשוט. ההלכה מניחה שביעור חמץ הוא בעיקר דרך שריפה, וזה אסור בשבת.
3. ביעור דרך אכילה: עיקר הביעור של החמץ שמשאירים לשבת הוא דרך אכילתו – אוכלים סעודת שבת עם חמץ, וזה עצמו הביעור. מוזכרת הגמרא בבבא קמא שאומרת „מבער זה שן” – „מבער” דרך אכילה בשיניים. אבל זה לא בדיוק אותו מושג – שם מדברים על שן כמזיק, לא על ביעור חמץ. עושים שתי מצוות עם אותה חתיכת לחם – סעודת שבת וביעור חמץ.
4. „ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות – מבטלו, וכופה עליו כלי”: מכיוון שאי אפשר לשרוף בשבת, הפתרון הוא ביטול בלב, ומכסים את החמץ בכלי.
5. קושיא – הרי החכמים תיקנו שביטול לבדו אינו מספיק (שמא יבוא לאכלו)? התירוץ: כופה עליו כלי הוא ההגנה המעשית מפני שמא יבוא לאכלו. אבל מוערר שכלי אינו הגנה כל כך בטוחה – ילד יכול להסיר את הכלי.
6. אם כבר ביטל, למה צריך עדיין לבער אחר כך? לאחר ביטול כבר אינו עובר על בל יראה. למה צריך עדיין לבער (למשל במוצאי יום טוב)? מוצע: אם ביעור הוא בגלל שלא יבוא לאכלו, זה פשוט – כופה עליו כלי הוא פתרון זמני, אבל ביעור הוא פתרון בטוח. מובא המנהג של כל חמירא – אומרים ביטול פעמיים, פעם אחת אחרי בדיקה (רק על מה שלא יודעים עליו) ופעם אחת אחרי ביעור (על הכל). החשבון: חמץ שלא ביטלו חייבים מן התורה לבערו. רוצים לתפוס שכאשר שורפים חמץ, יהיה זה קיום דאורייתא.
7. למה לא לזרוק את החמץ לים או לבית הכסא בשבת?
– בעיית מוקצה: ברגע שאכלו את השיעור שלהם, נעשה שאר החמץ מוקצה מחמת גופו – לא הולכים לעשות איתו כלום.
– רבנים כיום אומרים לשטוף את החמץ בשירותים, אבל הרמב״ם לא קיבל זאת כאופציה.
– עיקר התירוץ: ההלכה המקובלת היא שביעור פירושו שריפה, ובשבת אי אפשר לשרוף.
8. ביעור חמץ ערב שבת – מתי? לכאורה אפשר לעשות זאת בכל עת ביום שישי, כי האיסור משש שעות הוא רק בשבת. אבל המנהג הוא לעשות זאת לפני חצות, כמו בכל שנה – כדי שילד שזו שנתו הראשונה שהוא זוכר, לא יחשוב ששורפים אחר הצהריים.
השגת הראב״ד – חילוק בין תרומה וחולין
הראב״ד חולק על הרמב״ם: הראב״ד אומר שהצורך לצמצם (להשאיר רק מה שאוכלים) בשבת ערב פסח נוגע רק לתרומה, כי תרומה אי אפשר לתת לאחרים (רק לכהן, אשת כהן וכו׳). אבל חולין מותר להשאיר יותר, כי אפשר לתת לאחרים.
—
הלכה בנוגע לתרומה – ערב פסח שחל בשבת
דברי הרמב״ם: כאשר יש הרבה ככרות של תרומה ערב שבת (ערב פסח שחל בשבת), צריך לשרוף אותם ערב שבת. לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף – צריך לשרוף טהורה לעצמה, טמאה לעצמה, ותלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
פשט: אפילו בשעת ביעור, כאשר הכל הולך להישרף בסופו של דבר, אסור לערבב תרומה טהורה עם טמאה. משאירים רק כמה תרומה טהורה שצריך לשבת.
חידושים והסברות:
1. למה אסור לערבב אפילו בשעת ביעור: היה אפשר לחשוב שכאשר הכל הולך לשריפה, מה ההבדל אם נטמא? אבל הדין הוא שאסור – כי על ידי ערבוב מטמאים את הטהורה בספק, או מטמאים את הספק.
2. חידוש ב„ומניח מן הטהורה”: הרמב״ם מחדש שכאשר לכהן יש גם חולין וגם תרומה טהורה, ישאיר את התרומה לסעודות שבת (וישרוף את החולין), כדי להציל את התרומה מהפסד. משתדלים להציל תרומה ולא להפסיד אותה.
3. חילוק בין שבת ליום חול: ביום חול (כאשר ערב פסח אינו שבת) שורפים תרומה טהורה וטמאה ביחד – כי אז שורפים רק כאשר כבר אסור לאכול (אחרי זמן איסור אכילה), אז כבר לא שייך לומר שעושים משהו אסור. אבל ערב שבת, כאשר שורפים לפני הזמן (כי אי אפשר לשרוף בשבת), התרומה הטהורה עדיין ראויה לאכילה, לכן אסור לערבב.
—
[דיגרסיה: משמעות „ביעור”]
ביעור אינו אותו שורש כמו הבערה (הדלקת אש). ביעור פירושו השמדה, חיסול – להעלים. שריפה היא המילה לשריפה. אבל למעשה ביעור חמץ התקבל כשריפה, והשם המקובל „ביעור” מרמז על אש. אפשר לומר „אש מבער” – אש משמיד, אבל הפשט של ביעור הוא אש/שריפה. משמעויות אחרות (כמו „ביער ושלח בעירה” שיכול להתכוון לבהמה שאוכלת) הם שרשים אחרים.
—
[דיגרסיה: פירורים וחומרות]
פירורים בטלים – לא כתוב ברמב״ם שצריך לשים את החמץ בשקית כדי שלא ייפלו פירורים. השולחן ערוך כבר מביא חומרות (כמו לא לבשל דברים מסוימים), אבל בגמרא וברמב״ם לא רואים את החומרות.
—
[דיגרסיה: המנהג של עשר חתיכות חמץ לבדיקה]
המנהג לשים עשר פירורי חמץ לפני הבדיקה נדון בהקשר של השאלה האם יש ברכה לבטלה כאשר לא מוצאים חמץ.
חידושים:
– נשות תלמידי חכמים סברו שבלי הפירורים תהיה ברכה לבטלה. אבל זה לא נכון – הברכה היא על הבדיקה (החיפוש), לא על המציאה (המצאת). אין צורך למצוא חמץ, צריך רק לחפש חמץ. ממילא אין ברכה לבטלה אפילו בלי פירורים.
– אם אדם יודע בוודאות שאין לו חמץ (למשל עבר לדירה חדשה), הוא פטור מבדיקה – זה דין „מקום שאין מכניסין בו חמץ”. אבל במציאות המעשית, אפילו כאשר מנקים את כל הבית לפני פסח, אי אפשר להיות בטוח שאין חמץ. בדיקת חמץ היא סוף כל התהליך – מתחילים מחמישה עשר בשבט (כביכול) ומסיימים עם הבדיקה הרשמית בליל י״ד.
– לגבי המנהג שילד שם את הפירורים (לא האב עצמו): זה הגיוני יותר, כי אז לאב יש חובת בדיקה לגיטימית – הוא לא יודע היכן הילד החביא אותם.
– עיקר החידוש: בדיקת חמץ פירושה „לוודא” – החכמים אומרים שכל זמן שלא בדקו, אינם בטוחים. זה היסוד של התקנה.
—
הלכה ג – מי ששכח ולא בדק
דברי הרמב״ם: „מי ששכח או שהזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר – בודק בארבעה עשר שחרית. לא בדק בשחרית – בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור – בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק – בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.”
פשט: מצוות בדיקת חמץ יש לה סדר מלכתחילה עד בדיעבד: ליל י״ד → שחרית י״ד → שעת הביעור → בתוך החג → אחר הרגל. אפילו אחרי פסח עדיין יש חיוב בדיקה, אבל הטעם שונה – לא משום בל יראה, אלא משום חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה.
חידושים והסברות:
1. „שכח או שהזיד” – הרמב״ם כולל גם שוגג וגם מזיד, לשניהם אותו דין.
2. לכתחילה לא לדחות: החידוש של „בודק בשחרית” הוא שכאשר נזכר צריך לעשות מיד, לא לדחות לשעת הביעור.
3. מצוות בדיקה לא „פגה”: לא לחשוב שתקנת חכמים היא רק לליל י״ד ואחר כך זה עבר. לא – כל זמן שעדיין לא בדק, חובת הבדיקה ממשיכה.
4. טעם הבדיקה אחר הרגל: אחרי פסח הטעם הוא טעם חדש – לא משום בל יראה (שכבר לא שייך), אלא כדי שלא ייכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה מדרבנן.
5. הערת הט״ז: הרמב״ם כותב „לא בדק יום טוב הראשון”, והט״ז אומר שיום טוב שני של גלויות מותר לעשות ביעור חמץ. זה מעניין כי בדרך כלל „יום טוב הראשון” כולל שני הימים בגלות.
—
הלכה ד – ברכת בדיקת חמץ
דברי הרמב״ם: „כשבודק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל – מברך קודם שיתחיל לבדוק: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ כמו שביארנו. והבודק אחר הרגל אינו מברך.”
פשט: על בדיקת חמץ מברכים „על ביעור חמץ” עובר לעשייתן – בין ליל י״ד, בין ביום י״ד, בין בתוך החג. אבל על בדיקה אחרי פסח אין מברכים.
חידושים והסברות:
1. „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על דרבנן: הרמב״ם מפרט כפי שכבר נלמד במקומות אחרים, שאומרים „וציוונו” אפילו על מצוות דרבנן.
2. עובר לעשייתן: הרמב״ם מדגיש שמברכים קודם שיתחיל לבדוק, ואחר כך רק „בודק ומחפש”. האריכות של „בודק ומחפש” אחרי הברכה היא כדי להדגיש את הסדר של עובר לעשייתן.
3. עיקר החידוש – „והבודק אחר הרגל אינו מברך”: הרמב״ם מחדש שבדיקה אחרי פסח אין לה ברכה. המגיד משנה מוזכר כמקור/ביאור. זה לא כתוב מפורש בגמרא – בגמרא כתוב רק שבודקים אחר הרגל, אבל החילוק לגבי ברכה הוא חידוש הרמב״ם.
4. ביאור למה אין ברכה – שתי שיטות:
– שיטה א: בדיקה אחר הרגל היא תקנה חדשה עם אופי אחר – זה לא סייג לבל יראה (דאורייתא), אלא סייג לחמץ שעבר עליו הפסח (דרבנן). זו „חומרא בקנס” – תקנה שמגינה על איסור שהוא עצמו קנס. על תקנה חלשה כזו לא תיקנו ברכה.
– קושיא על זה: בדיקת חמץ אחר הרגל היא מצווה חיובית מדרבנן – הרבנן אומרים לאדם שהוא חייב לבדוק. למה לא לברך? הרי מברכים על כל מצוות דרבנן! תגיד לי מצווה חיובית אחת מדרבנן שלא מברכים עליה – קשה למצוא דוגמה כזו.
– תירוץ: הבדיק
ה הרגילה היא סייג לדאורייתא (בל יראה) – תקנת חכמים רצינית ויסודית, שעליה תיקנו ברכה. אבל בדיקה אחר הרגל היא רק סייג לדרבנן (חמץ שעבר עליו הפסח), „פרט קטן” – על תקנות כאלה לא תיקנו ברכות. בדרך כלל מברכים על תקנות שהן סייגים לדאורייתא.
– טענה נגדית: כל בדיקת חמץ היא גם „פרט קטן דרבנן” – אם לא הייתה ברכה על בדיקה בכלל, היינו אומרים את אותו דבר. החילוק חייב להיות ברצינות של מה שמגינים עליו.
—
הלכה ג (המשך) – ביטול חמץ אחר בדיקה
דברי הרמב״ם: „כשגומר לבדוק… אם בדק בלילי ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כהפקר.”
פשט: אחרי הבדיקה צריך לבטל כל חמץ שלא רואים – את מה שרואים כבר פינינו דרך הבדיקה.
חידושים והסברות:
1. יסוד הביטול אחר בדיקה: זה לא עצם דין ביטול מדאורייתא. הביטול דאורייתא הוא על חמץ שיודעים שקיים. דרך בדיקה כבר יצאו ידי עיקר החיוב. הביטול אחר בדיקה הוא חומרא חדשה / תקנת חכמים / הידור – כדי שמתקנת הבדיקה לא תצא תקלה. כלומר, בלי ביטול יכול לקרות שאדם יסמוך על בדיקתו ויכשל בחמץ שלא ראה.
2. למה צריך „ויאמר” – לומר בפה? האדם הוא באמת „כעפרא דארעא” (כעפר הארץ) – הוא באמת לא רוצה את החמץ, הוא עשה בדיקה! למה צריך לומר? החידוש: כל זמן שהייתה לו עדיין חובת בדיקה, לא באמת ביטל בליבו, כי הוא עדיין רצה לוכל לעשות בדיקה (ולכן לא מחק את החמץ מבעלותו). רק אחרי הבדיקה הוא יכול לבטל בפה – „ויאמר”.
3. נוסח הביטול – „כל חמץ” לעומת „כל חמירא וחמיעא”: הרמב״ם כותב „כל חמץ” שכולל כל מיני חמץ (חמץ ושאור), בהתאם לשיטתו שחמץ ושאור הוא אותו איסור. הנוסח שלנו „כל חמירא וחמיעא” (ארמית) כולל שתי המילים. „חמירא” בארמית פירושו בוודאי גם שאור, אבל „לא עולה כסף לומר עוד מילה”.
[דיגרסיה: כיום נדיר שיש שאור בבית – שמרים הם כימיקלים, רק מי שעושה sourdough יש לו שאור אמיתי.]
—
הלכה ג (המשך) – ביטול אחר שש שעות
דברי הרמב״ם: „אבל אם בדק מתחילת שש שעות ולמעלה, אינו צריך לבטל – שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנאה.”
פשט: אחרי שש שעות (כאשר חמץ נאסר בהנאה) אי אפשר לבטל, כי החמץ כבר אינו „ברשותו”.
חידושים והסברות:
1. בעלות תלויה בהנאה: נשאלת השאלה – האם בעלות אינה דבר בפני עצמו, נפרד מהנאה? התירוץ: בעלות פירושה שיש לו איזו זכות / מעלה מהחפץ. כאשר הוא אסור בהנאה, אין לו שום זכות מהחזקה בו, ממילא אינו הבעלים, וביטול (שהוא מעשה בעלות – הפקר) לא עובד. זה מכונה „למדות יפה” – יסוד הרמב״ם שאיסור הנאה מסיר בעלות, מה שהופך ביטול לבלתי אפשרי.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ שלא ביטלו קודם שש, ומצאו משש שעות ולמעלה
דברי הרמב״ם: „ולפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו – הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. והרי ביטול אינו מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.”
פשט: מי שלא ביטל לפני שש שעות, ואחרי שש שעות מוצא חמץ שידע עליו אבל שכח בשעת ביעור – הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. ביטול כבר לא עוזר כי זה לא ברשותו, אבל הכתוב עושה אותו כאילו ברשותו לענין חיוב.
חידושים והסברות:
1. הפרדוקס של „אינו שלו” לענין גזל: האם חמץ בפסח הוא ממש „אינו שלו” או רק אסור בהנאה? כאשר הוא אסור בהנאה, מה לוקחים מהשני אם גוזלים אותו? עד עכשיו הוא לא יכול היה ליהנות, ועכשיו גם לא. אבל זה עדיין שווה משהו מעשית – אדם רעב שאוכל אותו נשבע (אף על פי שהוא עובר). גם אפשר לעשות עסקאות עם גוי (למשל „אתה תיתן לי במוצאי יום טוב”), מה שמראה שיש שווי כשזה עדיין מותר בהנאה – אבל כשזה כבר אסור בהנאה אין עוד שווי.
2. „אינו שלו” – הפקר בית דין הפקר: הגמרא אומרת שחמץ „אינו שלו” דרך הפקר בית דין הפקר. זה נוגע רק לחמץ מדרבנן (כלומר אחרי שש שעות כשזה רק מדרבנן אסור). אבל חמץ דאורייתא (פסח עצמו) הוא ממש לא שלו – רק „לחומרא הוא שלו”: לתפוס עבירות זה שלך, אבל לא כדי להרוויח ממנו כסף.
3. המנגנון של בל יראה ובל ימצא כשזה „אינו שלו”: אם חמץ בפסח הוא אינו שלו, איך בכלל אפשר לעבור על „לא יראה”? התירוץ: „והכתוב עשאו כאילו ברשותו” – התורה עושה אותו כאילו שלך במיוחד לענין חיוב. אבל לענין ביטול – אי אפשר לבטל כי זה באמת לא שלך. כלומר: לחומרא זה שלך (עובר על בל יראה), אבל לקולא זה לא שלך (ביטול לא עוזר). האדם „תקוע” – הוא לא יכול לצאת מהעבירה.
4. הפשט האמיתי ב„בל יראה”: היה אפשר לפרש „לא יראה” כדבר מעשי – שלא יהיה נראה ונמצא במקומך, אפילו אם זה לא שלך. אבל החכמים למדו מהפרשה אחרת: חמץ של אחרים ברשותו – אינו עובר; שלו ברשות אחרים – כן עובר. „בל יראה” פירושו לא ראייה פיזית, אלא בעלות. זה נלמד בפרק ד׳ (הלכות חמץ ומצה).
—
הלכה ג (המשך) – מוצא חמץ ביום טוב
דברי הרמב״ם: „וחייב לבער בכל עת שימצאנו… ואם מצא ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו.”
פשט: כאשר מוצאים חמץ בערב פסח צריך לבער אותו מיד. ביום טוב עצמו אי אפשר לבערו, אלא מכסים את החמץ בכלי עד אחרי יום טוב.
חידושים והסברות:
1. למה לא לבער ביום טוב – העברה שלא לצורך: „מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” נוגע רק ל„לצורך הגוף” – דומה לאוכל נפש. מצווה אינה „צורך” במובן זה. „צורך מקום מצווה” אינו אותו „צורך” כמו צורך הגוף. לכן אי אפשר לבער חמץ ביום טוב.
2. רבינו מנוח – מוקצה: רבינו מנוח אומר שהחמץ הוא מוקצה ביום טוב, לכן מכסים אותו בכלי (כופה עליו כלי) במקום להזיז אותו.
3. כופה עליו כלי – דבר מעשי, לא בל יראה: הכיסוי בכלי אין לו שום קשר לבל יראה ובל ימצא. לענין בל יראה האדם „תקוע” – הוא עובר באונס כי הוא לא יכול לשרוף ביום טוב. הכיסוי בכלי הוא רק תקנה מעשית – „שמא יבוא לאכלו”, שלא יבוא לאכול אותו.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ של הקדש
דברי הרמב״ם: „ואם של הקדש…”
פשט: חמץ של הקדש יש גם לו חיוב בדיקה וביעור מדרבנן, אבל אין עוברים עליו על בל יראה ובל ימצא (כי זה לא „שלך”).
חידושים והסברות:
1. טעם הבדיקה אצל הקדש: הטעם הוא „שמא יבוא לאכלו” – חוששים שיאכלו אותו, ובנוסף יש גם מעילה. זה לא בגלל בל יראה, אלא גזירה מעשית.
2. הקדש – כולם חוששים: אצל הקדש כולם חוששים ממעילה, אבל בכל זאת חכמים עשו חיוב בדיקה כי עדיין יש חשש שישכחו שזה הקדש.
—
מחלוקת ראב״ד – האם יש בל יראה בערב פסח (משש שעות)
חידושים והסברות:
1. קושיית הראב״ד: הראב״ד חולק על הרמב״ם: הרמב״ם כותב ש„משש שעות ולמעלה” עוברים על בל יראה ובל ימצא. אבל בל יראה ובל ימצא כתוב בפסוק אחרי המילים „שבעת ימים” – זה מפורש רק על שבעת ימי פסח, לא ערב פסח! בערב פסח יש רק תשביתו (מצוות עשה) ואיסור אכילה, אבל לא בל יראה.
2. תירוץ המגיד משנה: המגיד משנה טוען שהרמב״ם גם מסכים שאין עוברים על בל יראה בערב פסח – הוא מתכוון רק לתשביתו.
3. מפרשים אחרים: אחרים אומרים שהרמב״ם סובר באמת שכן יש בל יראה משש שעות, כי זה משתמע בגמרות מסוימות. סברת הרמב״ם: ברגע שהחכמים אסרו מערב פסח אחר חצות, מונים כבר את שבעת הימים עם חצי יום.
—
הלכה ד (תחילה) – מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור
דברי הרמב״ם: „מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור… אם יצא לדבר מצוה או לאכול בסעודה של מצוה כסעודת אירוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור. ואם לאו, יבטל בלבו.”
פשט: מי שיצא מהבית לפני זמן הביעור, ונזכר שיש לו חמץ בבית – תלוי אם הוא יכול לחזור ולעשות שניהם. אם לא, יבטל בליבו.
חידושים והסברות:
1. דומה להלכות תפילה: אלו כללים דומים להלכות תפילה – עד מיל, עד שלושה מילין – עד כמה צריך לחזור למצווה.
2. עוסק במצווה פטור מן המצווה: יסוד ההלכה: ביטול בלבו הוא חיוב דאורייתא – זה הוא חייב לעשות תמיד. אבל ביעור חמץ (לחזור הביתה) הוא מצוות חכמים – והואיל והוא כבר עוסק במצווה (סעודת מצווה), הוא פטור מהמצווה דרבנן אם הוא לא יכול לעשות שניהם.
3. סעודת אירוסין – מצווה: הרמב״ם מחשיב סעודת אירוסין ונישואין כסעודת מצווה. זו לא המצווה עצמה (הוא לא החתן), אלא הסעודה היא ה„מסיבה” של המצווה – אבל זו עדיין מצווה.
4. השתתפות בשמחה: האם מדברים רק כאשר השתתפותו עושה הבדל לשמחה, או אפילו בשמחה גדולה של אלף איש? כל אחד הוא חלק מהשמחה – שמחה היא רק כאשר יש אנשים.
5. שלוש רמות של מצווה: הרמב״ם מביא שלושה אופנים: (א) סעודת מצווה – חלק מצווה, לא המצווה עצמה; (ב) יצא להציל – מצב של פיקוח נפש, מצווה גדולה יותר; (ג) יצא לצורך עצמו – אין מצווה, צריך לחזור.
—
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דברי הרמב״ם: „מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.”
פשט: מי שהולך להציל יהודים מצרות (צבא, נהר, שודדים, שריפה, מפולת) לא צריך לחזור לסלק חמץ – הוא יתמקד בהצלה. אבל מי שיצא לצרכיו האישיים (לא מצווה) ונזכר שיש לו חמץ בבית, חייב לחזור מיד.
חידושים והסברות:
1. פיקוח נפש פוטר מדאגות חמץ: הכלל בפיקוח נפש הוא שלא צריך לחשוב על מצוות בשעת הצלה – „יבטל בלבו ודיו.” כמו שאומרים בענינים אחרים (למשל לשון הרע בשעת פיקוח נפש), לא יתעסק בחמץ כשהוא מציל חיים.
2. שיעור כביצה לחיוב חזרה: הרמב״ם אומר שהחיוב לחזור (ביצא לצורך עצמו) הוא רק כאשר יש כביצה חמץ בבית. פחות מכביצה – לא צריך לחזור, אלא לבטל בליבו.
– קושיא: זה שיעור חדש! השיעור של איסור חמץ הוא כזית, לא כביצה. למה לא צריך לחזור לכזית?
– תירוץ: חיוב בדיקה וביעור הוא תקנת חכמים (שמא יבוא לאכלו). החכמים לא גזרו כל כך רחוק שיחזור לפחות מכביצה. בפחות מכביצה הוא יכול לבטלו בליבו, וזה מספיק.
3. ביטול על חמץ ידוע: מכך שפחות מכביצה יכול לבטל, רואים ראיה שאפשר לבטל חמץ שיודעים היכן הוא נמצא – לא רק חמץ לא ידוע.
—
הלכה (המשך) – מי שהניח עיסתו מגולגלת
דברי הרמב״ם: „מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא – מבטל בלבו קודם שתחמיץ.”
פשט: מי שהשאיר בצק לוש בבית ויצא (למשל הוא יושב בשיעור אצל רבו), והוא חושש שהבצק יחמיץ לפני שיחזור – יבטל בליבו לפני שיחמיץ.
חידושים והסברות:
1. מדברים על חימוץ אמיתי, לא שמונה עשרה דקות: שיעור החימוץ במשנה/גמרא אינו רק שיעור זמן (כמו שמונה עשרה דקות), אלא שיעור מציאותי – כאשר הבצק נעשה ממש חמץ. „הוא יודע מה פירוש חמץ, לא כמו היום שאנחנו לא יודעים מה פירוש חמץ.”
2. חילוק בין מקרה זה לקודם: במקרה הקודם (חמץ גמור בבית) האדם עובר על בל יראה ובל ימצא כל רגע – זה לאו (אף על פי שאין מלקות כי זה לאו שאין בו מעשה), לכן הוא חייב לרוץ מהר יותר. במקרה זה (בצק שעדיין לא חמץ) הוא עדיין יכול לבטלו לפני שיחמיץ, כי ביטול עובד רק קודם שעה ששית.
—
הלכה – כיצד ביעור חמץ
דברי הרמב״ם: „כיצד ביעור חמץ? שורפו, או מפרר וזורק לרוח, או זורקו לים.”
פשט: ביעור חמץ יכול להיעשות על ידי: (א) שריפה, (ב) פירור לחתיכות קטנות וזריקה לרוח, (ג) זריקה לים. אבל בים – רק חמץ רך שהים מפרק מהר. חמץ קשה צריך תחילה לפרר (מפרר) ואחר כך לזרוק לים.
חידושים והסברות:
1. ביעור פירושו השמדה מוחלטת: כל אופני הביעור צריכים להשיג שהחמץ נעלם ממש – חתיכות זעירות שנעלמות. לזרוק כיכר שלמה לים לא עוזר, כי היא עדיין נשארת בעין לזמן מה.
—
הלכה – חמץ שנפלה עליו מפולת
דברי הרמב״ם: „חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר – הרי הוא כמבוער. וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.”
פשט: חמץ שקיר נפל עליו עם שלושה טפחים עפר או יותר – הוא כמבוער. אבל צריך עדיין לבטלו בלבו (אם זה עדיין לפני שעה ששית).
חידושים והסברות:
1. קושיא – למה צריך ביטול אם זה כמבוער? אם קבור תחת שלושה טפחים עפר הוא כבר כמבוער, למה צריך עדיין לבטל?
2. תירוץ ראשון: זה רק כמבוער – זה יכול להתגלות (כלב יכול לחפור אותו). לכן צריך ביטול כבטחון נוסף.
3. תירוץ שני (כיוון אחר): הביטול בא להיות לענין דאורייתא – כי למעשה החמץ עדיין נמצא ברשותו בעין. „כמבוער” הוא רק לענין דרבנן – הוא לא צריך לחפור ולבער (כי בדרך כלל במפרר וזורק לרוח זה נעלם ממש, אבל כאן זה עדיין מונח). הביטול בא לעזור לבל יראה ובל ימצא דאורייתא.
4. ביטול עוזר רק לדאורייתא: ביטול לעולם לא עוזר לדרבנן (שמא יבוא לאכלו). אבל כאן החיוב דרבנן של ביעור כבר מקוים דרך הקבורה (כמבוער), והביטול בא רק לדאורייתא.
5. ביטול רק לפני שעה ששית: אחרי שעה ששית כבר אי אפשר לבטל – זה כלל ידוע.
—
הלכה – נתנו לנכרי קודם שעה ששית
דברי הרמב״ם: „נתנו לנכרי קודם שעה ששית – אינו צריך לבער.”
פשט: אם נתנו את החמץ לגוי לפני שעה ששית, לא צריך לבערו – כי זה כבר לא החמץ שלו, ו„לא יראה לך” הוא רק על החמץ שלך.
—
הלכה – שרפו קודם ששית / אחר ששית – הנאה מפחמין
דברי הרמב״ם: **„אם שרפו קודם ששית – מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה – לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ולא יאפה בו ולא יבשל בו. ואם אפ
ה או בישל – הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה.”**
פשט: שורפים חמץ לפני שעה ששית – מותר ליהנות מהגחלים/אש בפסח, כי האש היא כבר דבר חדש. אבל שורפים אותו אחרי שעה ששית – אסור ליהנות מהאש, לא לאפות, לא לבשל. ואם כן אפה/בישל – הפת/תבשיל גם הוא אסור בהנאה. אפילו הפחמין (גחלים) מהפת/תבשיל אסורים בהנאה.
חידושים והסברות:
1. חידוש – לא רק בשעת מעשה, אלא גם התוצאה: שאסור ליהנות בשעת שריפה מובן – נהנים מחמץ. אבל החידוש הוא שגם התוצאה של השריפה (הפת, התבשיל, אפילו הפחמין שלהם) נעשים אסורים בהנאה. ההנאה מהחמץ כביכול „נכנסה” לאוכל, והוא נשאר אסור.
—
סיום פרק ג
השיעור סיים את הפרק השלישי של הלכות חמץ ומצה, שעוסק בפרטי מתי וכיצד צריך לעשות בדיקה וביעור חמץ – מהבדיקה בליל י״ד, דרך ביטול, ביעור, ערב פסח שחל בשבת, מי שיצא מביתו, אופני ביעור, חמץ שנפלה עליו מפולת, נתנו לנכרי, והנאה מפחמין.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה, פרק ג׳: בדיקת וביעור חמץ
פתיחה
דובר 1:
בוקר טוב, כל הנכבדים הנאספים. כבר איחלתי מזל טוב שוב להרב יואל אשר על התנאים של בתו אתמול. שהקב״ה, הזיווג יעלה יפה, יהיה הרבה הצלחה והרבה נחת, והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, באופן הראוי והטוב ביותר. ותודה לנדיבי השיעור, להרב ר׳ יואל הלוי ולשאר הנדיבים. ולומדים. אמן. נפלא.
צריך להתחיל לפני התפילה עם “ואהבת לרעך כמוך”. גם לפני הלימוד נראה שיש ענין להתחיל באהבה. זה חשוב. התפילה שלפני הלימוד שעומדת בגמרא, “שתשכון בינינו אהבה ואחווה”. זו תפילה אחת שעומדת בגמרא, וגם יש “ואשמח בהם”. “שלא אכשל בדבר הלכה ואשמח בהם”. רואים שאהבת חברים היא תנאי, תנאי חשוב בלימוד התורה. ותודה לספונסרים ולתלמידים.
הקדמה לפרק: נושא הפרק
דובר 1:
אנחנו הולכים ללמוד את הפרק השלישי מהלכות חמץ ומצה. והפרק אומר את הסדר מתי עושים בדיקת חמץ, מתי עושים ביעור חמץ, ואיך מסתדרים בשבת. אלו הם ארבע ההלכות הראשונות, וכן הלאה. בעצם הוא מדבר על זה גם בפרטים, כמו מתי מבערים חמץ ששכחו, איך בדיוק עושים את ביעור החמץ. אז אפשר לומר בדיקת וביעור חמץ, שהולכים ביחד, זה הנושא של הפרק.
הלכה א׳: סדר הבדיקה והנחת החמץ עד הביעור
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם: “כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר” – הוא כבר בפרק הקודם אמר שיש זמן, שליל ארבעה עשר הוא הזמן שבו עושים בדיקת חמץ. באותו זמן שעושים את זה, אומר הוא, מה עושים? איך עובדת הבדיקה? “מוציא את החמץ מן החורים ומן הסדקים”.
דיון: תרגום של “כשבודק… מוציא”
דובר 1:
זה אומר, כך אמרתי, כי לא, זה קצת מעניין, כי “כשבודק אדם מוציא את החמץ” – זה אומר בודק. הייתי אומר, “כשבודק אדם” אומר לומר את הזמן. הזמן שדיברנו שזה הזמן, “כשבודק אדם”, מה עושים? הוא אומר עכשיו מה הבודק אומר, ולוקחים החמץ מאיפה שהוא מאוחסן.
הייתי מתרגם אחרת. הייתי מתרגם, “כשבודק אדם”, זה אומר בדיקה אומרת לחפש. להוציא זה עוד שלב אחרי זה. כשמוציאים מחורים זו הבדיקה. הבדיקה היא לבדוק ולהסתכל בחורים. מוציא אומר אחרי שמצאת, אל תשאיר את זה שם. אני מתכוון, אין כאן שני שלבים, כמו שקודם מחפשים ועושים רשימה ואז הולכים לאסוף את כולם. לא, אלא ככה, מחפשים ומוציאים. אני אומר שהדרך שמתרגמים היא שאחרי שמוצאים, כשמחפשים, מוציאים את זה ושמים בצד. אני אומר אבל תרגום, אני לא מסכים שלהוציא זה תרגום בדיקה. בדיקה זה תרגום לחפש. אחרי שמחפשים ומוצאים, צריך להוציא את זה.
דיון: לשונות כפולים אצל הרמב״ם
דובר 1:
אבל אני אומר למשל, בודק ומחפש, לא הולכים כאן לדון מה זה אומר לשון כפול. ואותו דבר, חורין מחבואין וזוויות, זה גם שלושה סוגים אחרים, חור הוא חור, ומחבוא זה לא דווקא חור, אלא סיבה אחרת למה קשה להגיע לשם. הוא מדבר רחב, אבל אני לא יודע אם צריך להדייק בדבריו. אולי יש אחרים שמדייקים בדבריו. סתם כן, כי יש דרשות שבת הגדול. ממילא יש הרבה הזדמנויות. איפה יש איזה שבח שאפשר לקשר? חור הוא דבר אחד, ומחבוא אומר סתם ארון, וזווית אומר סתם פינה. מה שנמצא על השולחן, לא צריך לחפש זה כאן. בסדר.
המשך לשון הרמב״ם: מקבץ הכל ומניחו במקום אחד
דובר 1:
אז כשעושים את הבדיקה, מה עושים עם החמץ? לוקחים את כולם. שזה יהיה כבר גמור. הבדיקה נגמרת כבר, מצוות בדיקה נגמרת, והדבר הבא יהיה ביעור. אז, לוקחים את כולם ביחד, והוא מקבל לומר שלוקחים את כולם ביחד, מניחו במקום אחד, שמים אותם במקום אחד, עד תחלת שעה ששית ביום. ואז, מבערים כמו שלמדנו אתמול, שבאותה שעה שישית מתחיל האיסור של להחזיק חמץ, ממילא שורפים אותו לפני שמתחיל האיסור. נכון.
חידוש: בדיקה נגמרת כשאספו הכל למקום אחד
דובר 1:
אז כאילו מה שההלכה מספרת היא שבדיקת חמץ עם שריפת חמץ, שזה ביעור חמץ, זה לא אותו דבר. מכיוון שהחכמים… מה לא נעשה עם זה? מכיוון שהם אמרו שעושים את זה בלילה, בליל י״ד. אז מה עושים בינתיים? אז התשובה היא, שמים בצד, לוקחים את זה ביחד, שמים את הכל במקום אחד. זאת אומרת, לפני זה היה הכל לומר מה רע. יכול להיות שזה כן ככה כמו חידוש. מישהו יאמר, כבר מצאתי, יש לי את הרשימה. לא מספיק שיש רשימה. צריך לאסוף את החמץ למקום אחד עוד בבדיקה. מצוות בדיקה היא בלילה, אבל גם האיסוף. מישהו שיכול לומר, יש לי רשימה, ובבוקר אלך. ומצוות בדיקה היא האיסוף גם כן. כאילו, בדיקת חמץ נגמרת כשאספו הכל למקום אחד.
דיון: למה צריך לאסוף?
דובר 1:
למה בדיוק צריך לאסוף, אני לא יודע, אבל כך הוא אומר. לא שעדיין לא עשית בדיקה. ההלכה שצריך לעשות את זה לאור הנר והכל כבר נגמר, אתה לא רוצה. איפה יש חמץ, שכחו ממנו. זה הפשט הפשוט. למה לא… למה לא… למה צריך לאסוף? אני לא יודע. הרמב״ם אמר את זה.
מאיפה הוא לקח שצריך לאסוף? אם הוא עושה כן הכל… זה כתוב כך במשנה? לא. “ומה שמשייר יניחנו בצנעא”. “יניחנו בצנעא” אומר בדיקה אחריו, כן? זה דבר אחר, שלא יהיה נעלם. נכון, הולכים ללמוד את החלק הבא, הלכה ב׳, הולך הרמב״ם להסביר שצריך לשים בצד, כי אם לא, מתחילים החששות של גוררת חולדה ודברים אחרים. אבל נגיד מישהו אין לו את הבעיה, הוא חישב בדיוק כמה חמץ, והוא משאיר את זה בדיוק איפה שמצא אותו.
למדתי שזה שתיקנו בדיקה בליל ארבעה עשר, בדיקה נגמרת כשהכל במקום אחד. למה? מה הקשר בין אחד לשני? בסדר, מעשית זה פשוט, כי למה תעשה פעמיים? למה תעבוד פעמיים? שוב, לא לעבוד פעמיים, זה שני דברים אחרים. הוא… איך אומרים? הוא… נו? הוא חשף את זה, הוא יודע כבר איפה זה נמצא, ומחר הוא יאסוף את זה. בסדר.
המשנה היא, כנראה אתה צודק שהאדם הרגיל הולך לאסוף את זה. והמשנה אבל לא מדברת על זה. מה שאני אומר, הרמב״ם הוסיף כאן שלב ועשה מזה כמו הלכה שהוא יעשה את זה, “מקבץ הכל ומניחה במקום אחד”.
חידוש: “אור הנר יפה לבדיקה” אומר להוציא לגמרי
דובר 1:
כנראה גם ש״אור הנר יפה לבדיקה” אומר לא רק שהוא ידע איפה החמץ, אלא שהוא יוציא לגמרי את החמץ, שלא ישאר כלום. ואם למחרת הוא לא יהיה לו נר וישארו פירורים, חסר במצוות בדיקת חמץ. בבוקר יש גם את הנר, אגב. אין דבר כזה שנר עובד פחות בבוקר מאשר בלילה. זו לא הנקודה.
לא, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה. אני מתכוון לומר, זה כנראה מעשי, אבל במשנה לא כתובה ההלכה של הרמב״ם.
המשך לשון הרמב״ם: ואם רצה לבער בלילה רשאי
דובר 1:
הרמב״ם מסיים, והוא אומר מיד שההלכה שאמרתי היתה מעשית, והוא אומר “רצה לבער בלילה רשאי”. זה שבדיקה וביעור הם שני זמנים שונים, בעצם אם מישהו רוצה לבער בלילה, אפשר לבער בלילה. הוא מדבר רק כך, לכאורה רוב האנשים אוכלים עוד חמץ בבוקר, מותר כבר לאכול עוד חמץ, בבוקר אוכלים עוד חמץ, ממילא צריך עוד לא לבער אותו. “ואם רצה לבער בלילה רשאי”. אפשר אז כבר לבער. זה לא אומר כמו שהחכמים תיקנו את מצוות ביעור חמץ עם איזה זמן מסוים.
דיון: ביעור לפני ליל י״ד
דובר 1:
מה קורה אם מישהו רוצה לבער עוד לפני ליל ארבעה עשר? סתם גם אותו דין. אם מישהו הוא… האדם שעושה פסח הוא כבר הרבה יותר מוקדם, הוא עוד נאמן, הוא לא מחויב. הוא לא עושה ברכה על ביעור חמץ, אבל… אולי כן, אגב, למה הוא לא יעשה ברכה? אה, משלושים יום כבר יש חובת בדיקה, אפשר לעשות ברכה? הוא לא אמר אם עושים את זה עם ברכה. בסדר, הוא עוד לא סיפר לנו על ברכה בכלל. בסדר, נראה. אחר כך הולכים ללמוד על ברכה. אה, הוא כן אמר. הוא כבר אמר את הברכה, כן. לא אמר? אני מבלבל? לא אמר. לא, הוא לא אמר. אני מסתובב. לא, אבל איך הוא מדבר על שלושים יום, הוא לא אמר לנו. אה, לא, הוא אומר את זה עכשיו. בסדר. הוא הולך לומר את זה בפרק הזה. אני טועה אני חושב. בסדר, כן.
אין חיוב להשאיר, אלא סתם שמותר להשאיר. זו המילה. אם רוצים כבר עכשיו לשרוף, מותר עכשיו לשרוף. הוא לא צריך. מבערה אומר אני שלא תשרוף, כי אחר כך הולך הרמב״ם לומר מה אומר מבערה? כבר.
הלכה ב׳: שמירת החמץ בליל י״ד
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, החמץ שמניח בליל ארבעה עשר, החמץ שמשאירים, כמו שהוא אומר שמשאירים אותו כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, הוא לא אמר שרק בגלל יום המינונים כבר אסרו גם את השעה החמישית, אבל אוכלים עד השעה הרביעית. אומר הרמב״ם, אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, לא שמים את זה בפיזור, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, שמים את זה במקום ספציפי, או בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו. זהירים עם זה. שמא לא נזהר בה, ואם לא יהיה זהיר, אם הוא לא יהיה זהיר.
תשובה לשאלה הקודמת
דובר 1:
אה, זו כנראה תהיה התשובה לשאלה ששאלנו קודם. נסיים. שמא לא נזהר בה, אם הוא לא יהיה זהיר והוא יראה שחסר חמץ, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, צריך לחפש שוב ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים, אולי עכברים גררו את זה. אז זו כנראה גם התשובה. אם זה נמצא בחור, צריך עוד גם לחשוש לאותו דבר של שמא גררוהו עכברים.
דיון: קשר להלכה א׳
דובר 1:
אז אומר, אם הוא יודע בדיוק איפה הנקודה היא כמו מה שלמדנו. הוא הולך עכשיו חזרה להלכה שלמדנו בפרקים הקודמים. הוא השאיר עשר חתיכות והוא מצא רק תשע. הוא צריך לחפש את העשירית.
דובר 2:
כן, אבל זה מאוד לא מעשי לומר שהוא ישאיר בחור, כי הוא ספר בחור בדיוק כמה גדולה חתיכת החמץ. בדיוק כמו שהוא ספר אחר כך.
דובר 1:
לא, אבל כאן הוא שם את זה בכלי כמו שזה ידוע, שלא יבואו עכברים. זה הרעיון. כשהוא אומר כלי כמו שזה ידוע, הוא מתכוון באופן שלא יהיה חשש מעכבר.
דובר 2:
אני שומע, אבל לא, זה הנזהר בו. הנזהר בו, אתה צודק. הנזהר בו נראה כמו דבר מעשי. אתה תשים את זה, כמו שאתה אומר, תשים את זה בקופסה שהעכברים לא יבואו, כי אם יבוא עכבר, תהיה לך בעיה. אז אם זה נשאר בחור זה גם אותו לא נזהר בו. אמת, אמת. אני שומע.
דיון: “נזהר בו” – מעשי או דין בבדיקה?
דובר 1:
בסדר, רגע, זה דבר מעשי? אני מתכוון, אולי לא מעשי, אולי זה יותר… דבר מעשי, אבל זה דין בבדיקה. החכמים אומרים שמאז שיש חובת בדיקה יש חובה להיות זהיר. נכון, הוא אומר, אולי אם הוא צריך לעשות שוב בדיקה, פשוט הבדיקה הקודמת שלו הוא לא יצא בעצם. יש חובת בדיקה חדשה עליו. הענין שהחכמים אמרו בדיקה הוא רק באופן שמאז אין עוד בדיקה. אם לא, מתחילה עוד חובת הבדיקה שלך. בדיקה נגמרת רק כשזה זהיר, כשזה מוגן.
הלכה ג׳ (תחילה): כשחל ארבעה עשר בשבת
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אז זו שנה רגילה שי״ד בבוקר הוא כבר הולך לבער. מה קורה אם ערב פסח שחל להיות בשבת? מה קורה? אה, כשערב פסח הוא שבת, ובשבת יש מצווה לאכול סעודות, לאכול פת אמר הרמב״ם, כן? אני אולי אגיע לזה, הנקודה היא שיש בעיה, אבל לא עושים ביעור, הוא עוד לא אמר, אבל לא אפשר לעשות בדיקת חמץ ליל שבת, אסור להשתמש בנר, מה שלא יהיה. אז מה צריך לעשות? כן, אז בודקין את החמץ בליל ערב שבת, ובודקים את החמץ בלילה של ערב שבת, מתרגם, זה מה שאנחנו קוראים ליל שישי, הלילה לפני ערב שבת, שהיא ליל שלשה עשר.
דיון: למה מבערו מלפני השבת?
דובר 1:
החכמים אומרים שמאז שיש חובת בדיקה יש חובה להיות זהיר. אולי אם הוא צריך לעשות שוב בדיקה, פשוט הבדיקה הקודמת שלו הוא לא יצא בעצם. יש חובת בדיקה חדשה עליו. הדין שהחכמים אמרו בדיקה הוא רק באופן שמאז אין עוד בדיקה. אם לא, מתחילה עוד חובת הבדיקה שלך. הבדיקה נגמרת רק כשזה זהיר, כשזה מוגן.
אז זו שנה רגילה שי״ד בבוקר הוא כבר הולך לבער. מה קורה אם ערב פסח בשבת? אה, כשערב פסח הוא שבת, ובשבת יש מצווה לאכול סעודות, לאכול פת אמר הרמב״ם, כן? אני רוצה אולי להגיע לזה, הנקודה היא שיש בעיה, אבל לא עושים ביעור, הוא עוד לא אמר, אבל לא אפשר לעשות בדיקת חמץ ליל שבת, אסור להשתמש בנר, מה שלא יהיה. אז מה צריך לעשות?
דובר 2:
כן, אז בודקים את החמץ בליל ערב שבת.
דובר 1:
ובודקים את החמץ בלילה של ערב שבת, מתרגם, זה מה שאנחנו נקרא ליל שישי, הלילה לפני ערב שבת. שהוא ליל שלשה עשר. ומניח מן החמץ. בדרך כלל משאירים רק לאכול עד הבוקר עד ארבע שעות. כאן צריך להשאיר ליום שלם, כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, שמים את האוכל גם במקום מוצנע, שמים את זה במקום ספציפי. והשאר מבערו מלפני השבת, את השאר צריך לבער לפני שבת.
דובר 1:
זו גם עצה טובה, או שיש איזה דין שלא להשאיר יותר מדי לפני שבת?
דובר 2:
מה זה שאר שבת? מה שלא הולך לאכול.
דובר 1:
כן, שלא יעשו את הזריקה בשבת. הוא לא אומר על זריקה, הרמב״ם לא חשב שלא יזרקו חמץ בשבת, אגב, מיד נראה. הנקודה היא, הוא אומר שלא ישאירו יותר ממה שהוא צריך. מה הבעיה?
דובר 2:
אף פעם. לכאורה, כל אני לא יודע.
דובר 1:
אני אומר את זה, בשמרו וארבעו לשבת, יכול להיות שזו עצה טובה, יכול להיות שזה דין בשבת, ויכול להיות שזה דין בבדיקת חמץ. שוב, הוא הולך להחזיק חמץ, הוא הולך לעבור על בל יראה אם הוא ישכח ולא יבטל אותו. ראיתי שרבינו מנוח אומר, כי ביעור חמץ יכול להביא חששות של הוצאה מרשות לרשות. לעשות ביעור חמץ מרשות. אני אומר, הדבר שצריך לשרוף יותר לפני שבת.
נו, למה לא לבער בשבת בבוקר? לא כתוב פה שמבערים חמץ בשבת. נגיד את זה, עובדה. למה אני לא יודע? אני אראה בהלכה הבאה. אין דבר כזה ביעור חמץ לפני שבת.
דובר 2:
אתה התבלבלת למה.
דובר 1:
אבל העובדה היא שאין. אם זה לא שבת, יצטרכו לעשות דבר בדיעבד של ביטול, וכן הלאה. זה בדיעבד. שם הוא מעדיף חמץ שיבער. אז מה שאתה אוכל זה כבר מבוער, כי זה נאכל. אבל מה שאתה לא אוכל, אתה מחויב עם זה בבדיקת חמץ לבער. מה הבעיה?
דובר 2:
אתה רוצה לומר שיש לך פטנט איך לעשות בשבת ביעור חמץ?
תרגום לעברית
דובר 1:
אוקיי, זו שאלה טובה. אבל ההלכה היא סתם שאין דבר כזה בשבת. בשבת אי אפשר לשרוף, פשוט. אז… אחר כך יעמוד מפורט איך עולה רוחניות, אתה שואל קושיא טובה. אבל… זו באמת קושיא טובה. אני לא יודע מה התירוץ. אני רק אומר עובדה שההלכה היא סתם שאי אפשר להיות מבער בשבת, ובגלל זה הוא אומר שצריך להיות מבער בפועל.
ביעור דרך אכילה
דובר 1:
עיקר הביעור של שבת הוא דרך אכילה. זה החלק שמשאירים לאכול. יפה מאוד. כמו שהגמרא אומרת בבבא קמא שמבער זה שן, אוכלים עם השיניים ועושים ביעור.
דובר 2:
לא בדיוק. ביעור זה שורש אחר לגמרי.
דובר 1:
עושים שתי מצוות עם אותה חתיכת לחם, אוכלים שם מצוות סעודת שבת וביעור חמץ. אני לא מסכים שזה אותו הדבר, כי ביעור שם פירושו שהחיה תאכל.
דובר 2:
אוקיי. אוקיי. כן.
הלכה ג (המשך): ואם נשאר חמץ ביום השבת
דובר 1:
הלאה, מה קורה עם החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות? צריך להזכיר כאן, כי העולם כשערב פסח חל בשבת, הם נעשים מאוד עצבניים, כי אנחנו מאוד מחמירים בפסח. אבל מעלת ההלכה שכתובה כאן היא, משאירים כראוי את החמץ מערב שבת. לא כתוב שצריך לשים אותו בשקית, שלא יפלו פירורים. פירורים הם בטלים, אין בעיה. ואותו דבר, וכן הלאה, שולחן ערוך כן כותב חומרות. שלא לבשל… שלא לבשל דברים ש… כן. אבל לא כתוב בגמרא וברמב״ם, לא רואים את החומרות.
אבל גם שאלה היא מתי עושים ביעור חמץ ערב שבת. לכאורה אפשר לעשות בכל זמן, אבל המנהג הוא לעשות גם לפני חצות, סתם כמו כל שנה, וכן הלאה. וביום שישי עושים לפני חצות, אפילו זה לא ערב יום טוב, זו לא הסיבה של שש שעות, אפשר לעשות בכל זמן אחר הצהריים. יש כאן משהו עניין לגבי שיזכרו שבכל השנים, ילד שהשנה הראשונה שהוא זוכר היא מערב שבת, שלא יחשוב שמבערים אחר הצהריים. כך הוא מתכוון.
ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, כשכבר אסור לאכול, מבטלו, שיבטל אותו, כמו שלמדנו ביטול חמץ, מבטל בלבו.
דיון: ביטול לבדו וכופה עליו כלי
דובר 1:
מה קורה עם תקנת חכמים שלא לעשות ביטול לבדו?
דובר 2:
לא, לא, כלום.
דובר 1:
אבל אולי בגלל “שמא יבוא לאכלו”?
דובר 2:
על זה עוזר ה״כופה עליו כלי”.
דובר 1:
אה, זה כן, אבל זה לא… אני לא יודע אם יוצאים בזה כמו הרמב״ן, אבל זה כאן דבר מעשי.
דובר 2:
לא, לא, יש לי ראיה שיש לי ראיה שיש לי ראיה. חשבתי כך בשבילך, אבל אתה לא צודק, כי זה סתם לא שמא יבוא לאכלו, אבל זה סתם שמא יבוא לאכלו חדש, כי זה לא אותו דבר מבדיקת חמץ. כי למשל, רואים שחמץ של קודש כתוב בסעיף הבא שאין צריך כופה עליו כלי כי הוא בטל ממילא. אף על פי שאפילו חמץ לכאורה יש כבר כאן חיוב בדיקה וביעור, מבין אתה שזו לא אותה תקנה, זה אולי כעין אותו ענין, אבל כופה עליו כלי, ממש שלא יבוא לאכלו עד שיש כבר במה לבערו, אז הוא מבער לגמרי.
דובר 1:
למה? למה הוא יעשה עם זה? זו הנקודה. אני לא יודע, אתה לא צריך להיות מבער לכאורה. למה אתה צריך להיות מבער? דין ביעור חמץ, יש כאן דין שחכמים כן אמרו שלכתחילה צריך לעשות ביעור. אבל זה כבר בוטל, הסטוק, האדם כבר מילא את החכמים.
דובר 2:
כן, אבל זה עדיין יום טוב. מוצאי יום טוב מותר כבר לעשות ביעור חמץ, מותר כבר לשרוף, מותר כבר לעשות דברים, חול המועד. למה לא לקיים את תקנות חכמים מעכשיו והלאה? תקנות חכמים שהחמץ יהיה כל הפסח.
דובר 1:
אבל תמיד ביעור חמץ הוא נוסף על ביטול, כי הרעיון של ביטול כי מסתמכים על זה, על זה נוסף על זה חכמים תיקנו ביעור. הייתי חושב שהביעור הוא חמץ שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, שלא בוטל. לכן, אנחנו נוהגים, החמץ ששורפים לא מבוטל לפני כן, כי אז לא יוצאים ביעור חמץ. אפשר לומר, רואה אתה שיש עדיין חיוב לשרוף אף על פי כן. אני לא יודע, אנחנו אומרים כל חמירא גם כן. אחרי בדיקת חמץ.
דובר 2:
לא, אנחנו עושים חילוק, חוץ ממה שהולכים עוד לשרוף. ואנחנו עושים שניים, אנחנו עושים שניים, אחד לפני ואחד אחרי בגלל החילוק. ועם החשבון שמה שלא בוטל חייבים מן התורה להיות מבער. אם לא משתמשים בטריק של ביטול, אז… אנחנו רוצים לתפוס שכששורפים חמץ, זה יותר דין דאורייתא. אבל כאן נראה ש… עם כל זה, אפילו הוא כבר ביטל, הוא כבר לא עובר על בל יראה על החמץ הזה, עם כל זה צריך להיות מבער. יכול להיות, אם הולכים שביעור הוא בגלל שלא יבוא לאכלו, זה פשוט, כי כופה עליו כלי הוא כדי שלא יבוא לאכלו. אבל הרי, כלי זה לא כל כך בטוח, אני יודע, ילד יעבור ויסיר את הכלי, אז עושים את הביעור לפני כן, זה שלא יבוא לאכלו בטוח.
דיון: למה לא לזרוק לשירותים או לים?
דובר 2:
הרבנים של היום אומרים כולם שצריך לשטוף את החמץ בשירותים אם נשאר. אני לא יודע אם הם לקחו את החיוב החדש. מה רע במה שכתוב ברמב״ם? אולי לא מכוח זה? הרמב״ם אומר כשאין לך עצה, כי אחר כך הוא לא יראה, כי אין חששות של שבת, אני לא יודע. הוא לא יראה. נניח, יש כאן עצה. מפרשים שואלים למה לא יכול לפרר? כיצד מבער חמץ? זה אחר כך, בכללי, אבל בשבת. הוא תלמיד, אבל הוא לא מבער חמץ בשבת. מה הוא יעשה? למה אסור לבער בים?
דובר 1:
אולי נעשה מוקצה? אולי נעשה מוקצה? כן, אבל ברגע שהוא כבר אכל את כל השיעור שלו, זה כבר ממש מוקצה מחמת גופו. הוא כבר לא יעשה כלום עם זה. הוא כבר שבע. מעכשיו נעשה… אני לא יודע אם לחשוב כך. כשנכנס שבת זה היה ראוי. אבל זה יהיה אסור בהנאה, וגם יהיה אסור בהנאה אפילו אחרי פסח, אז אולי נעשה מוקצה.
אחר כך האחרונים יחפשו ממש תירוצים כאלה. אפשר לזרוק לבית הכסא, אפשר לתת לגוי, או איזה דבר אחר.
דובר 2:
לזרוק לבית הכסא זה כופה עליו כלי, אני מתכוון.
דובר 1:
לא, זה לא. זה ביעור. באותם ימים לא היה שום כופה עליו כלי.
דובר 2:
לא, לא, זה לא חזק. גם היה בית כסא. בית כסא לא השתמשו היום. לאו דווקא בית כסא שזה נעלם, וזה נכנס לכל מערכת הביוב העירונית. זה היה איפשהו במרתף של הבית שהוא בא לנקות. הם זרקו הרי בשבת שיש דבר כזה.
דובר 1:
כן, אבל מה שהיה, היה שפע של מים.
דובר 2:
אוקיי. מה שיהיה, זה לא נשאר שם. היה איפשהו שזורקים את חומר בית הכסא. אני מתכוון, איזשהו מהלך היה כמעט תמיד. בפרט יותר מפותח בעיר זה כבר יש אלפי שנים.
דובר 1:
לא, לפני כן לא נראה שהחומץ הבין שאפשר לעשות את זה. אני לא יכול להגיד לך למה, אבל הם הניחו שביעור פירושו שריפה. אף על פי שטכנית אפשר גם לפרר, אף אחד לא עושה את זה. למעשה פירושו שריפה, ולא שורפים בשבת. כך נראית לנו ההלכה. ורואים שהשם, השם המפורסם של שריפת חמץ נקרא ביעור, שפירושו אש. זה היה המקובל.
סטייה: המשמעות של “ביעור”
דובר 2:
יכול להיות ביעור פירושו להשמיד, לא דווקא לשרוף, שריפה.
דובר 1:
לא, ביעור כאן לא פירושו הבערה. ביעור כאן פירושו, זה שורש אחר. ביעור כאן פירושו להשמיד, כמו… כן, אני לא זוכר, אני יודע למה אתה מתכוון. הבערה זה לא לשון הבערה.
דובר 2:
להשמיד זה סתם שם מושאל משריפה.
דובר 1:
אולי להיפך, הבערה קוראים לזה כך, אבל יש מילה שריפה. זו מילה אחרת, לא אותו דבר. שריפה פירושה לשרוף. ביעור פירושו להשמיד, לחסל.
דובר 2:
לבער המחבר.
דובר 1:
לא, אפשר לבער. מבער. מבער. לא אותו דבר. מבער זה מבער. אני מתכוון שזה שורש אחר. לא, אני מתכוון שזה שורש אחר. אהה. יש מילה לאש. אש פירושה שריפה. אפשר לומר שהאש אוכלת, אפשר לומר שזה אש מבער. אפשר לומר, מבינים שזו אש.
דיון בלשון “ביעור” — האם פירושו אש?
דובר 1: יש ביעור שאין לו כלל קשר לאש. אבל לא בטוח שזה שם מושאל, כי בדרך כלל השמדה היא דרך אש, משתמשים בזה גם כמשל לבער את היצר הרע. בדיוק להיפך, לאש יש מילה לאש. אש פירושה שריפה. אפשר לומר שהאש אוכלת, אפשר לומר שזה אש מבער, אפשר לומר, מבינים שזו אש. כך נדמה לי, אני צריך לבדוק במילון, אבל כך נדמה לי.
רואים מה רואים כאן. זה שורש שלישי, אני אומר, זה שורש שלישי. מבער, מבער. מילה שלישית. כן, ביאר ושולחת בעירה, ביאר, שם פירושו, יכול להיות פירושו שביאר פירושו שבהמה אוכלת, זו משמעות אחרת. הוא מחלה, הוא אוכל, הוא מחלה, כן. אבל רואים בוודאי כאן שהביעור הרגיל הוא משריפה, ואי אפשר לעשות זאת בשבת, אפשר לחפש עצות מה אפשר. אפשר בכלל, למדנו, הולכים ללמוד אחר כך, עדיין לא למדנו שאפשר לתת לגוי חמץ. למדנו, יש דבר כזה בשולחן ערוך, ולא עלה על דעת אף אחד כאן לעשות זאת, כי זה לא הולך כך, לא עושים.
הלכה ד: תרומה בערב שבת
דובר 1: אוקיי, מה קורה אם יש תרומה? למדנו אתמול בפרק הקודם שכשיש תרומה לא צריך לבער לפני הזמן, כי כל עוד זה עדיין ראוי לאכילה, אסור להפסיד קדשים. הוי לא ככר אתרבה של תרומה, למישהו יש הרבה, הרבה לחם של תרומה. אבל כאן צריך כן, מותר כן, כי זה ערב שבת, אין ברירה, כי לא יכולים להשאיר כל כך הרבה ליום טוב. לשעת הביעור… יש לו הרבה ככרות של תרומה, והוא לא יוכל לאכול הכל בשבת. צריך לשרוף זאת ערב שבת. צריך לשרוף זאת ערב שבת.
יש הלכה שלא תחשוב שכשזה ממילא הולך לשריפה, אז מותר לערבב את התרומה הטהורה עם תרומה טמאה. כי בדרך, מה אכפת לי שזה נעשה טמא עכשיו? אומר, לא, לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה, צריך לשרוף בנפרד את התרומה, טמאה לעצמה. וגם התלויה לעצמה, אם יש ספק טמא וספק טהור, צריך גם על זה להחמיר ולא לשרוף עם ודאי טמא או עם ודאי טהור, כי אתה או תטמא בספק את הטהור, או תטמא את הספק.
ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד. קצת מהטהורה הוא משאיר לאכול.
חידוש ב״ומניח מן הטהורה”
הדבר האחרון כבר לא נראה שצריך לומר, אבל רוצים בעיקר לומר את ההלכה שאפילו בשעת ביעור לא צריך… גם אם מותר כבר לבער. אולי למשל, אולי הוא מתכוון לומר שכשיש לו תרומה טהורה או סתם חולין צריך להשאיר אחרת מאשר התרומה הטהורה, פחות לשרוף, פחות משאירים כבר חולין. הוא תרומה, הוא כהן, הוא תרומה. לא אוכלים תרומה טמאה. תרומה טמאה אסור לאכול. הוא חייב לאכול את התרומה הטהורה.
והנקודה היא, הוא משאיר רק כמה שצריך. אפילו מתרומה שורף ערב שבת, והוא משאיר רק מה שהוא צריך, כמו יהודים אחרים. אני חושב, אולי הוא מתכוון לומר איזה חידוש קטן עם המילים האחרונות, מניח מן הטהורה, שהוא צריך להשאיר אחרת שהתרומה תהיה… אם אפשר להציל תרומה, משתדלים להציל ולא להפסיד לאכול אותה. אז אם יש לו חולין או תרומה לאכול בשבת, שיאכל בשבת את התרומה.
למה אומרים עוד תורה? זה אני אומר, לא מהטמאה, כי אפילו מהטהורה הוא משאיר רק כמה שהוא צריך.
חילוק בין שבת ליום חול
ההלכה היא רק בשבת, כי בימי החול מותר כן לשרוף תרומה טהורה וטמאה ביחד, כי בימי החול שורפים כבר כשאסור לאכול. אם אסור לאכול, אז אולי שייך לומר שאתה עושה אסור לאכול, אבל כאן, הוא הורס את התרומה, לא יוכל לאכול אותה עכשיו. אף על פי ששורפים אותה, אסור לשרוף אותה ביחד. עד כאן למדנו מה עושים ערב שבת.
הלכה ה: בדיקה אחר הלילה — מי ששכח ולא בדק
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כך? מי ששכח, מישהו שכח, או שהיה מזיד, ולא בדק בליל ארבעה עשר. הוא כן היה קובע משנה, מדרש, שרבי ובנו למדו, והוא לא בדק בליל ארבעה עשר. מה עושים? זו ההלכה, בודק בארבעה עשר שחרית, אפשר לבדוק בבוקר. לא בדק בשחרית, פירושו, בודק בבוקר שחרית, החידוש הוא שלכתחילה לא צריך לדחות לרגע האחרון, אלא כשאתה נזכר צריך לעשות. לא בדק בשחרית, אז צריך לפחות לעשות ברגע האחרון בשעת הביעור, כששורפים כבר, צריך לעשות בדיקה וביעור באותו זמן.
מה קורה לא בדק בשעת הביעור? האם לא פשוט שמצוות חכמים לבדוק חמץ היא מצווה שתיקנו ערב יום טוב והיא פגה, אלא המצווה ממשיכה. בודק בתוך החג, הוא צריך לבדוק ביום טוב. תקנת חכמים ממשיכה, מצוות בדיקת חמץ ממשיכה כל עוד יש עדיין חמץ.
עבר הרגל ולא בדק. עד כאן, עבר כל יום טוב והוא לא בדק. תחשוב שעכשיו אין שום סיבה לבדוק חמץ? יש עדיין סיבה. למה? כי יש חמץ שעבר עליו הפסח שלמדנו אתמול שהוא אסור בהנאה, שיבדוק עכשיו לוודא שאין לו חמץ שעבר עליו הפסח. אף על פי שעיקר תקנת חכמים היה לא לעבור על בל יראה או שלא יאכלו, זו כבר בדיקה לא להיכשל באיסור דרבנן, הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח, אבל אין חילוק, חובת הבדיקה ממשיכה. כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.
הלכה ו: ברכת בדיקת חמץ
דובר 1: יפה מאוד. והרמב״ם הולך להגיד לנו שיש חילוק, הבדיקה היא לא אותה מצוות בדיקת חמץ, אלא האחרונה. זה סוג אחר של בדיקת חמץ, האחרונה. אם כבר עבר כל יום טוב, הרי הבדיקה היא לא חומרא בעצם בל יראה או לא תאכלו חמץ, זו חומרא בדבר אחר. הוא הולך להגיד לנו איך יוצא החילוק. אומר הרמב״ם, לגבי ברכה יוצא חילוק.
דין ברכה על בדיקה
אומר הרמב״ם כך, קודם אומר לנו, הדין איך עושים ברכה. אומר, כשבודק חמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, אחת משלוש האפשרויות, לא אפשרויות לכתחילה זה ליל ארבעה עשר, אבל בכל זמן שבודקים חמץ, אפילו אם בודקים כבר אחרי זמן תקנת חכמים, עושים את הברכה קודם שיתחיל לבדוק, עושים את הברכה, כמו כל הברכות זה לפני, אומרים ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו, על ביעור חמץ, כמו שכבר למדנו כמה פעמים ש״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” אומרים גם אפילו על דרבנן, “על ביעור חמץ”.
ואחר שאומר את הברכה הוא בודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. מעניין שהאריכות שלו היא שוב “בודק ומחפש”, כאילו הוא מחדש שתזכור שעושים ברכה עובר לעשייתן. לפני כן, כן. הוא אומר קודם “שיתחיל לבדוק”, ואחר כך אומר שוב “ובודק ומחפש”. אוקיי, הוא אומר את ההלכה בחזרה הרבה מאוד פעמים.
והבודק אחר הרגל אינו מברך
תרגום לעברית
והדין שעושים ברכה לכל בדיקה שהיא, היית חושב שזה יהיה נוגע גם לאחרונה, מה שאמרנו אפילו אם עבר יום טוב. אומר הוא, לא, “והבודק אחר הרגל אינו מברך”. אז הוא לא עושה את הברכה, כי זו לא אותה מצווה. אי אפשר לומר שהמצווה היא “על ביעור חמץ”. זו תקנת חכמים אחרת שצריך אפילו אז לבדוק בגלל איסור חמץ שעבר עליו הפסח.
הנקודה היא, הוא רק יעבור, זה רק על דרבנן. ונראה שיש דרבנן, בדיוק כמו שיש מדרבנן שצריך לבער חמץ כדי לא לעבור באורייתא, יש גם מדרבנן, כמו אותו רעיון, שלא להשאיר חמץ שיעבור אחר פסח על חמץ שעבר עליו הפסח. אבל זו כבר מצווה חדשה, זו לא בעצם אותה מצווה של ביעור חמץ. זו מצווה אחרת. גם זה לא יהודי כל כך יפה, עברת עבירה, וזה כמו קנס, לא קנס, אבל עצם הדין הוא קנס, עצם הדין של חמץ שעבר עליו הפסח.
דיון: מדוע לא עושים ברכה אחר הרגל?
דובר 1: כן, אני לא יודע מה ההבדל, אבל כיוון שיש הבדל, אני רוצה להמשיך, אני לא רוצה לעשות ביאור חמץ, זה לא כל כך פשוט לי ההלכה.
למעשה, יש מצווה, לא צריך, צריך, יש מצווה. המצווה של בדיקת חמץ היא ליל ארבעה עשר. והם אמרו שכל עוד עדיין לא בדק יש עדיין חובת בדיקה. זה שצריך לבדוק אפילו אחר הרגל זו תקנה חדשה. ועל התקנה הזו לא תיקנו ברכה.
דובר 2: למה לא?
דובר 1: כי זה סוג אחר של בדיקה, זה גדר בקנס של… איך כתוב שלא תיקנו ברכה? איך כתוב? מי אמר לו? למה? אולי כן תיקנו?
דובר 2: כי כשאדם לא אוכל משהו שנעשה בשבת, הוא צריך לחכות כדי שיעשו, הוא לא עושה ברכה על האיסור דרבנן. זה סוג אחר של איסור דרבנן.
דובר 1: אגב, כי לא עושים פרוזבול, הרבנים לא עושים ברכה. אבל זו גם לא מצוות עשה. הרמב״ם אומר שזו מצווה. זה שאסור לאכול את החמץ שעבר עליו הפסח הולך כל כך רחוק שצריך אפילו לחפש אחריו. נו, יש מצווה, יפה מאוד. יש מצוות חיובית, הרבנן באים ואומרים לו, “ר׳ יהודי, עשה לי טובה, עשה מצווה, בדוק את החמץ.” למה לא לעשות ברכה על המצווה? אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 2: כן, אבל המצווה של בדיקת חמץ היא חומרא ב…
דובר 1: עוד דבר, יש שתי מצוות. זו חומרא בקנס. על זה לא עשו ברכה. כי לא עשו ברכה על כל תקנת חמץ, אבל על כל תקנת חמץ יש ברכה.
דובר 2: בוודאי כן, בוודאי.
דובר 1: על כללי, כן.
דובר 2: התירוץ הוא בכללי, כן, כן.
דובר 1: למה לא? זו אותה תקנות חכמים שאין עליה לחץ. אני לא יודע כאן, אין. שיתחיל לספר.
דובר 2: כן, תגיד לי דבר אחד שעושים מהרבנים, מצוות עשה שצריך לעשות, ולא עושים ברכה על זה. תגיד לי אחד.
דובר 1: אני צריך לחשוב.
דובר 2: אה, לא כל כך קל לחשוב, הא?
דובר 1: אני לא מבין. אם אתה מקדש אישה על מנת, שאתה לא מבין שהאישה היא קידושין ראויים.
דובר 2: אלא, כשאין לך תירוץ, קושיה, תגיד, יש לי קושיה.
דובר 1: מצוות ביעור חמץ היא מצווה רצינית שהגיונית. זה סייג לעבירה גדולה של בל יראה, זו חומרא דפסח. זה משהו חלש. אומרים שאם לא היה לכתחילה דין בדיקה, לא היו מתקנים את דין הבדיקה. עדיין לא בדקת.
אגב, לא כתוב בגמרא, למה אני אומר את זה? דברי רבינו, הראימאי רב כדי חמד מגיד משנה.
דובר 2: כן, הרמב״ם למרבה הצער חידש את ההבדל. אין ברכה, פירושו אין ברכה.
דובר 1: כן, כתוב מפורש בגמרא שבודקים אחרי רגל. כך כתוב, באותו מקום שכתוב שעושים בדיקה לפני, כתוב שעושים בדיקה אחרי. אבל מצוות ביעור חמץ אינה דין.
דובר 2: החלטת? אתה מתכוון במשנה תורה. זה לא דין בקנס.
דובר 1: אני לא יודע מה אתה רוצה. הדין בקנס הוא פרט קטן של דרבנן, שיש כאלה מיני פרטים קטנים דרבנן שמעולם לא עשו חידוש. כל בדיקת חמץ היא פרט קטן דרבנן.
דובר 2: אם לא הייתה ברכה, היה אומר על זה גם את זה.
דובר 1: אני לא יודע מה אתה רוצה. לא, זה בדרך כלל סייג לדאורייתא, וזה יסוד רציני דרבנן, ועל זה תיקנו ברכה.
מעשה נשים: הנחת עשר פירורים לבדיקה
דובר 1: זה לא נכון, ואם היה כתוב בגמרא, היה כתוב משהו כזה, אוקיי, מה צריך לתקן כשלא כתוב. הרמב״ם הסיק שלא יכול להיות שיש ברכה על זה. למה לא יכול להיות? בטח יכול להיות. אני לא רואה למה לא יכול להיות. הוא גם לא שומר את הברכה. לברכה אין בעיה.
טעם. אני הולך לעשות מצווה דרבנן? אתה פשוט. אז? אז, אז, אז כדי שיוכל לעשות את הבדיקה ואת הדברים הקדושים, כמו שמניחים עשר פירורים. זה מעשה, ודווקא הנשים עושות את זה, וזה עובד איתו. וכדבריו כאינו, לאמיר בחינם על מציאת חמץ, ולא בדיקה, לא מוצאים, זה בסדר, אין בעיה.
האדם עשה, הוא חשש לברכה לבטלה, למה הוא לא מוצא חמץ. לא צריך למצוא חמץ, צריך לחפש חמץ. אוקיי, מעשה נשים זה לא דבר רע.
דובר 2: אמרת קודם מר״י הקדוש, שהנשים יש להן מדרגה גבוהה, הנשים של תלמידי חכמים.
דובר 1: הלאה.
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: זה שהן חשבו שתהיה ברכה לבטלה זה באמת מעניין, כי יכול להיות שהן חשבו שהברכה צריכה להיות על חיוב ולא על שלילה?
דובר 2: אין הבדל, החיוב הוא החיפוש. אם אדם יודע שאין לו שום חמץ בביתו, הוא עושה ברכה על לא להיות? זה קצת קשה, כי ביעור חמץ הוא פעולה.
דובר 1: לא, הוא צריך לבדוק בוודאי, חוץ ממקום שאין מכניסין בו חמץ.
דובר 2: זה המעשה נשים, שצריך… למשל, אם אדם יודע שאין לו שום חמץ. הוא עכשיו נכנס לבית חדש, הוא מעולם לא היה שם. הוא לא צריך לעשות בדיקת חמץ, האדם הזה. אותו אדם פטור, אין בעיה.
אז, המעשה נשים לקח את זה צעד קדימה, ואם כך, אולי בביתי יהיה מקום שאין מכניסין בו חמץ. מה זה אומר, המקום שכבר ניקית?
דובר 1: כבר ניקיתי, כבר ניקיתי, כבר ניקיתי.
דובר 2: אבל יודעים הכל, מחזיקים בחזקת חמץ. הבתים, מה זה כמו מתחת לבתים, שזה כבר שבוע שבועיים לפני פסח, אוסרים בחרם חמור לילדים להכניס חמץ, זו באמת שאלה אם אפשר לעשות בדיקת חמץ. זה לא עוזר להניח פירורים לחפש. נהוג להניח.
אבל עכשיו, ברגע שהלה הניח, יש לך עכשיו חובת בדיקה. לא מניחים בעצמם. בדרך כלל לוקחים מישהו, ילד להניח, ואז טכנית, מבחינת האבא, יש חובת בדיקה. הוא לא יודע איפה הילד הניח את זה.
אבל זה לא באמת, אנשים מניחים בעצמם גם. כי לא יתנו לילד להניח, הם בעצמם יניחו.
דובר 1: אני אומר שכשהילד מניח, זה עושה קצת יותר הגיון, כי אתה יכול לומר שאז יש לגיטימית חובת בדיקה.
דובר 2: כן, עשית, זה מזויף. זה לא נוגע לי, אבל למעשה צריך לבדוק עכשיו. עכשיו כשזה ליל י״ד, יש עליך חובת בדיקה? כן, יש עליך חובת בדיקה, כי הילד שלך החביא חמץ.
על כל פנים, הקושיה ששאלתי שמנקים, אני חושב שזו קושיה מזויפת, כי זו המציאות, לעשות בטוח. אתה יכול לשכנע את עצמך, אולי ישכחו לנקות מקום אחד? אין הבדל אם שכחו. בדיקת חמץ היא הסוף של כל התהליך של בודק חמץ, ואז עושים את הברכה. כבר התחילו לבדוק חמץ מט״ו בשבט. ועכשיו מסיימים את כל התהליך הארוך במעשה של בדיקה. כך זה מעשית.
דובר 1: הייתי אומר אחרת. הייתי אומר שבדיקת חמץ פירושה לעשות בטוח, להיות לא בטוח. אתה אומר אני בטוח, אתה לא בטוח, החכמים אומרים אתה לא בטוח. כל עוד לא בדקת אתה לא בטוח. זה אמת, תמיד יש חמץ כמעט בבדיקת חמץ. זו האמת. כי מוצאים איזה כימיקל, איזה דבר ש…
דובר 2: לא, החשש חמץ כבר לא קיים, אבל מוצאים דברים שהאישה לא תמיד יודעת אם צריך או לא.
דובר 1: הנקודה היא שאי אפשר להיות בטוח. זה מה שבדיקת חמץ אומרת, שכל פעם אדם יכול לומר אין לי.
דובר 2: בוודאי, כשאתה חושב שיש לך, החכמים לא היו צריכים לתקן בדיקת חמץ. את בדיקת חמץ עשו לכתחילה למי שחושב שאין לו.
מה שאתה אומר זו גם רק שאלה של הגברים שעוזרים, אבל הגברים שיושבים עם הרגליים למעלה, עד עכשיו רק אשתם עשתה את תקנת חכמים. יש אבל תקנת חכמים של בדיקת חמץ, שגם הבעל צריך לעשות בזה. נשים מותרות, נשים, למדנו קודם, נשים צריכות לעשות בזה. וכבר אני לא עושה את הברכה, כמו כל מה שהבעל עושה, כי כך סדר העולם שהבעל עושה…
דובר 1: נבך, היא עובדת כבר חודש שלם.
דובר 2: תשלח לי תמונה איך אשתך מסתובבת עם הנר ועושה את הברכה.
דובר 1: הנר בטח מסתובב, הברכה עושה מישהו שיוצא לכולם.
דובר 2: אני לא יודע מה ההלכה. לא עושים נר. הנר זה גם איזה זכר לחורבן. זה לא מחזיק כלום. צריך להפסיק את הנר.
דובר 1: לא, פנס.
דובר 2: בסדר. אוקיי.
השגת הראב״ד: הבדל בין תרומה וחולין בשבת ערב פסח
דובר 1: אומר הראב״ד הלאה, בטוח שהנוצה עם הכף אני לא יודע מה זה. לראב״ד יש משהו אור על הברכה של אחר שעבר הרגל?
דובר 2: לא, לראב״ד יש לו מחלוקת על ההלכה הקודמת.
דובר 1: כן, משהו הוא חולק.
דובר 2: לא, לראב״ד יש לו מחלוקת על התרומה. לא תפסתי בדיוק שם.
דובר 1: על שבת?
דובר 2: אבל אפשר כן לעשות את ביעור חמץ בשבת. כן זה כן, זה היום ברב דין הלכה ג׳. אני לא בטוח. לא הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון, אבל לא הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון.
דובר 1: אה, הוא אומר רק להיפך, הוא חולק על ההלכה של…
דובר 2: כך נראה לי. הוא חולק על ההלכה של… הרמב״ם שאסור להשאיר בשבת רק מה שהולכים לאכול. מה שהרמב״ם עושה הלכה, הוא אומר שההלכה היא על תרומה, אבל על חולין מותר להשאיר. מה ההבדל? כי אפשר לתת לאנשים אחרים. תרומה לא תוכל לתת לגוי, לא תתן ליהודי גם לא, רק לכהן, אשת כהן וכו׳, אבל אי אפשר לתת לשני את התרומה. אז תרומה צריך לעשות בצמצום.
ההלכה שהרמב״ם אמר שאפילו על חולין צריך לעשות בצמצום, יש את הרא״ש ואחרים שאני ראיתי הערה מעניינת. הרמב״ם אמר לא בדק יום טוב הראשון. אומר הט״ז שיום טוב שני של גלויות אפשר יהיה לעשות ביעור חמץ. מעניין, כי בדרך כלל יום טוב הראשון פירושו שני הימים הראשונים, לא מתכוונים ליום טוב הראשון.
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד על ביטול חמץ.
ביטול חמץ אחר בדיקה — הלכה ז
דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, כשגומר לבדוק, כשמסיימים לבדוק חמץ זה כך: אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, אז צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. פירושו, אולי עדיין יש איזה חמץ והוא לא רואה אותו, שיבטל.
זה לא עצם דין ביטול מדאורייתא. זה לא הביטול דאורייתא. ביטול דאורייתא הוא אם יש. ואותנו כבר יצאנו עם בדיקה. אבל יש חומרא חדשה, תקנת חכמים חדשה, כמו הידור חדש, אני לא יודע מה אתה רוצה.
יכול להיות שהמילה היא שהחכמים לא רצו שבגלל התקנה שלהם יכולה לצאת תקלה, כן? פירושו, בגלל הבדיקה יצא עכשיו שאדם יכול דווקא להיכשל. אם היה עושה כמו דאורייתא לא היה נכשל. אדם לא מחויב כמה שהוא מחויב.
זה הידור חדש, הידור חדש שהוא שוב. אבל אם היה יכול לצאת שבגלל חובת הבדיקה, אני זוכר, הוא הולך לחזור לשנת תאוות, שביטול הוא התחלה על דברים שלא רואים. אני חושב שביטול רגיל הוא על מה שרואים כן, כמו שאמרתי אתמול. כאן עומדת הקדושה החדשה שמה שלא רואים, צריך לבטל הכל.
לדעתי יש משהו שלא רואים, יש שני חיובים מדרבנים, שניהם מדרבנים לדעתי. קודם כל, שצריך לבדוק ושנית, שצריך לבטל אפילו אחרי הבדיקה. יש כאלה רמות של חומרות, כמו הידורים.
מדוע צריך לומר ביטול בפה?
אבל מעניין לי, למה? ביטול כשלא אומרים אותו בפה, הוא באמת כעפרא דארעא, כי הוא עשה בדיקה, אולי נשאר משהו. הוא באמת בטל, הוא לא רוצה את זה, באמת כעפרא דארעא אצלו. אבל הוא צריך לומר את זה, נראה.
רמב״ם אומר ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, כל חמץ שעדיין יש, שלא ראיתיו ולא ידעתיו, כי מה שראיתיו וידעתיו כבר קיימו ביעור חמץ. הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.
יאמר יכול להיות שהוא מתכוון יאמר בלבו, כי… זו הפעם הראשונה שרמב״ם אומר ויאמר, אמת? כאן פתאום כתוב ויאמר. ויאמר… יכול להיות שזו תקנות חכמים.
אה, יכול להיות שהמילה היא כך: כל עוד היה לו עדיין חובת בדיקה, הוא לא ביטל, כי הוא רצה לעשות בדיקה. אז בגלל זה ויאמר… כן? כי הוא לא באמת ביטל בליבו עד עכשיו, כי הוא עדיין רצה לעשות בדיקה. אני לא יודע בבירור.
נוסח הביטול
אנחנו אומרים “כל חמירא וחמיעא”. הרמב״ם אומר “כל חמץ”. “כל חמץ” כולל כל מיני חמץ, כמו שלמדנו ברמב״ם שחמץ ושאור הם אותו סוג דבר, זה אותו איסור. “כל חמץ” פירושו הכל, הכל יהיה… הרמב״ם אומר כן, צריך לומר חמץ ושאור, “חמירא וחמיעא”. אני לא יודע למה. אפילו הרמב״ם אומר ש״חמירא” בארמית פירושו בטח גם שאור. בקיצור, זה לא עולה כסף לומר עוד מילה.
דובר 1: אני לא אומר. אין לי בבית מעולם שאור, אז בכלל הדבר לא נוגע.
דובר 2: יש לך פעם שאור בבית?
דובר 1: יש את… בדרך כלל שמרים זה כימיקלים, אבל מי שעושה שאור יש להם שאור אמיתי.
דובר 2: אוקיי. בסדר.
ביטול אחר שש שעות — המשך הלכה ז
דובר 2: אבל, אומר הרמב״ם הלאה, זה כשבודקים בזמנם. אבל כשבודקים מתחילת שש שעות ולמעלה, אז הוא לא צריך לבטל. למה? אז… הוא לא יכול לבטל, אבל הוא אומר “אינו צריך לבטל”. אין לו מה לבטל. למה? כי הביטול כבר לא עובד. הוא יכול לומר עד מחר, זה כבר “שהרי אינו ברשותו”, זה כבר לא ברשותו.
כתוב שהחכמים… הגמרא אומרת שהחכמים לקחו והפכו את זה כאילו אינו ברשותו. לא החכמים, התורה, כי אין לו את ההנאה. “שכבר נאסר בהנאה”. הוא נאסר בהנאה.
בעלות והנאה
מעניין. זה אומר, בעלות קשורה לזה שהוא יכול להשתמש בזה אצלו בבית? האם בעלות לא דבר בפני עצמו?
דובר 1: לא, זה פירוש בעלות.
דובר 2: אוקיי. נו, “שכבר נאסר בהנאה”, אין לו שום זכות, אין לו שום מעלה מלהחזיק בו, ממילא גם ביטול לא עוזר. התורה לקחה זאת ממנו.
דובר 1: כן, זה פשוט נכון, זה למוד יפה.
דובר 2: כך נראה. הוא מביא למטה שיש קצת שחולקים על זה, והוא אומר אכן
דברי הרמב״ם: “אינו ברשותו” אבל “הכתוב עשאו כאילו ברשותו”
ולפיכך, אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ, שהרי אתה אומר שהוא מצא חמץ. שכן חשב עליו, והיה בלבו. אם בכלל לא היה יודע עליו, אולי היה זה ביטול אוטומטי. סתם נראה ש״ויאמר” הוא רק טקס כזה, מנהג, זה לא… אבל “ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו”, כשביער שכח מהחתיכה הזו. אז ביטול לא היה כי היה בלבו, וגם ביעור לא היה. אז האדם נבוך תקוע, הוא עובר על בל יראה ובל ימצא, הוא עובר על שני לאווין, שהרי לא ביער ולא ביטל.
אה, שיבטל עכשיו? והרי ביטול אינו מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו. והכתוב עשאו… ואה, תחשוב, אה, זה אינו ברשותו, אז הוא לא עובר על בל יראה ובל ימצא. אבל לא, לחומרא זה כן. והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.
חקירה למדנית: האם חמץ בפסח הוא ממש “אינו שלו”?
למה? איך יודעים שהכתוב? הרי כתוב בתורה “לא יראה”, ואם בכל פעם שאסור בהנאה הוא אף פעם לא עובר, איך יכול יהודי לעבור על בל יראה ובל ימצא? אלא מאי, הכתוב אומר זה שלך.
מה זאת אומרת זה שלך? השכן אכל אותו לארוחת ערב. אני לא יכול לקנות אותו? לא, אני לא יכול לקנות אותו, זה לא שלי. אתה מבין?
אז, אבל אתה יכול לומר שבל יראה ובל ימצא אפשר היה לפרש שזה לא שלך, אבל למעשה זה נראה ומצוי. נראה ומצוי, זה לא שלך, אבל זה מונח במקומך.
כי היית חושב, הולכים ללמוד את המרק הבא ד׳, הולכים ללמוד את הכלל של בל יראה, יראו שהחכמים אמרו שמשהו שאינו שלך אינך עובר על בל יראה. בל יראה לא מתכוון לראייה הפרקטית. הוציאו זאת מהפרשה. להיפך, חמץ של אחרים ברשותו אינו עובר, אבל שלא ברשותו של אחרים הוא כן עובר.
אם החכמים היו מפרשים זאת כפשוטו של מקרא, היו אומרים כמו שאני אומר, שזה נראה או מצוי. אבל לא, זה אומר שלא יהיה ברשותך. זה אומר אינו ברשותו, אבל הכתוב עשאו כאילו ברשותו.
אבל ביטול, אה, עכשיו אני יכול לבטל אותו? לא, אתה לא יכול. למה לא? כי זה לא שלך. אז הוא עדיין עובר? כן. אתה מבין?
דוגמאות אחרות: עבודה זרה
יש הלכות כאלה גם למשל לעניין, נניח, עבודה זרה היא “כתיתא מחתיכת שיראי”, אבל זה עדיין מספיק שתעבור עליה. אוקיי, לא נוגע אפילו.
דיון: האם עבודה זרה היא אותו דין?
הלאה, אומר הרמב״ם, “כתיתא מחתיכת שיראי” האם המהלך לא אותו דין של אינו שלו. לכאורה עבודה זרה צריכה להיות גם כן.
נו, הגמרא אומרת יותר מדבר אחד. נו, מה כתוב בגמרא? דברים שאינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו ברשותו, חמץ בפסח, ויש עוד דברים, לא? זה לא אותו דבר?
הראב״ד יש כאן מחלוקת. אני צריך רק להזכיר את הראב״ד שהזכרתי קודם כשעברנו, שהראב״ד אומר שהרמב״ם אומר שמשש שעות ולמעלה הוא עובר. אומר הראב״ד, זאת אומרת, משמע שהרמב״ם סובר שיש בל יראה ערב פסח, והוא לא כאן. יש את האחר, את לשאת החמץ, האחר. יש תשביתו. או אך ביום הראשון לפי הפשט בגמרא.
יש שני דברים: יש מצוות חיוב, שהיא ספר תשביתו, ויש איסור לאכול חמץ, אבל אין איסור בל יראה.
אומר הרב ז״ל, ש… אבל בל יראה ובל ימצא כתוב אחרי המילים שבעת ימים. כתוב בפירוש שזה רק אז. ועל זה אומר הראב״ד מה? ש… הוא חולק על זה. אין עוברים על בל יראה ובל ימצא.
כן, המגיד משנה טוען שהרמב״ם מסכים, כך אומר המגיד משנה, שהמגיד משנה גם מסכים שאין עוברים על בל יראה. הוא מתכוון רק לומר תשביתו?
אחרים אומרים לא, שהרמב״ם מתווכח כן, והוא סובר אכן שכן יש בל יראה, כי לא שהוא משמע בגמרא במקומות מסוימים. אז יש מחלוקת. והרמב״ם סבר שזה צריך לעשות סנס. פעם אחת החכמים אסרו מערב אחר צהריים, אז כבר סופרים את שבעת הימים, כמו שבעה ימים עם חצי יום.
איך הוא למד מהפסוק? אבל כך, אני רק רוצה לראות… איך ה… הוא לא מביא את ה… אוקיי, אני לא אדבר על זה עכשיו. אוקיי.
דברי הרמב״ם: מוצא חמץ ביום טוב — כופה עליו כלי
וממילא, מה הוא צריך לעשות? וחייב לבער בכל עת שימצא זה. כשהוא מוצא את החמץ, צריך לבער אותו. זה ערב פסח. וביום טוב עצמו, כי מוצא ביום טוב, אינו יכול לבער אותו. ביום טוב, כלומר ביום טוב מוצא אותו, צריך לבער אותו. אם ביום טוב מוצא אותו, יכול לבער אותו. אז אינו יכול לבער אותו, ורבינו מנוח במקום אומר שזה מוקצה, כמו שחשבתי.
אבל יכול להיות שכתוב כופה עליו, ולא הוא שם אותו בכלי. אה, כופה עליו עד לערב, ומבערו.
דיון: למה לא לבער ביום טוב?
אבל גם, אי אפשר לבער למה, כי זה שריפה שלא לצורך. מה הדין? הגם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך?
עוד קושיא, נכון? הבערה ביטלנו שלא לצורך.
אתה אומר דבר טוב. נראה שזה לא הולך כל כך רחוק. כמו שלמדנו כמה פעמים בהלכות יום טוב, שהבערה שלא לצורך היא רק מתכוונת לומר לצורך כיסוי. לצורך… אבל גם הלאה עוד לצורך הגוף, לא צורך של סוג אחר של דבר. כן? אז למה אנחנו אומרים צורך מקום מצווה?
אוקיי, זה לא צורך. האדם לא צריך, מצווה היא מצווה. נכון. צורך לעשות מצווה, אבל צורך מתכוון לומר צורך הגוף, צורך של האדם, דומה לאוכל.
דברי הרמב״ם: חמץ של הקדש
ואם של הקדש, אם החמץ הוא חמץ של הקדש, על זה גם יש, כמו שלמדנו לגבי תרומה, גם יש חיוב בדיקה וביעור שעשו החכמים על זה. אבל בל יראה ובל ימצא אין עוברים על זה.
לא, עוברים כן, אבל זה אחרת, של חיה שהייתה רועה של אחרים ושל גבוה, עצמו אין כאן נכנס ההלכה. לא, הוא לא אומר זאת, הוא אומר רק אחד אומר “לפי שכל הקדשות שמענו”, כי תמיד יש יראה ממעילה, ונראה כאן שהדין הוא “שמא יבוא לאכלו”, כי אם הדין הוא חשש בבל יראה…
כן, אמרתי, הכופה עליו כלי הוא תמיד… זה הכל דבר מעשי. אה, הרי זה לא נעשה שלך, זה רק גדר שלא יאכלו אותו. כשהוא שואל את הקושיא, רואים ש״דברות שלא לצורך אלף לא”, אני יודע. אבל מה עם של גבוה?
לא, האמת היא נכונה, הוא צודק, באמת לא צריך לפרוס גם לא, כך הוא מביא. אבל הוא מתכוון לומר, הכופה עליו כלי אין לו שום קשר לבל יראה. כופה עליו כלי הוא דבר מעשי, בל יראה הוא תקוע עכשיו. נבוך, היהודי עובר, ווטאטאווער, באונס, אני לא יודע איך הוא קורא לזה, הוא עובר עכשיו, כי הוא לא יכול לשרוף ביום טוב, וזהו, יום טוב שמח.
אבל החידוש כאן הוא, שלא תאמר שאפילו בהקדש אולי מישהו ישכח שזה הקדש. זה הקדש וכל אחד מפחד מ… לא, הקדש כל אחד מפחד. זה פחד ממני. ממש, ממש, הקדש לא עולה אצלך גם לא. כי זה עוד נושא, זה לא קשור לזה. כך נראה.
דברי הרמב״ם: יצא לדבר מצוה או לסעודת מצוה
והולכים אנחנו עכשיו ללמוד על כמה צריך להטריח את עצמו בעצם לחזור הביתה כדי לקיים את מצוות בדיקת חמץ. נכון? כן. הלכות דומות, הלכות דומות תפילה, נכון? הם למדו במקומות אחרים. עד מיל, עד שלושה מיל, או מה שיהיה. כן, כאן יש כללים אחרים, אבל בייסיק זאת אותה שאלה. נכון? אוקיי.
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור. אז תלוי. אני הולך לקבל שלושה מיני אופנים. אם הוא הלך למצווה, או לאכול בסעודה של מצוה, זה גם קצת מצווה. בסעודת אירוסין נישואין. רואים, כאן רואים שזו מצווה לאכול בסעודת אירוסין. אני לא יודע אחר כך לתת קצת קוגל. כן, אבל אני לא יודע אם זה בסעודת אירוסין, זה גם קצת מצווה.
ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, הוא נזכר, איך? אם יכול לחזור ויבער ויחזור למצותו, אם הוא יכול לעשות שניהם, צריך לעשות שניהם. יחזור, שיחזור. ואם לאו, אם אי אפשר לעשות שניהם, אולי יש לזה קשר לדין של עוסק במצווה פטור מן המצווה? אז יש דרך לעשות זאת. הרי זה רק דין דאורייתא צריך הוא בוודאי לעשות, הוא בוודאי צריך לבטל בלבו. אבל מצוות חכמים של ביעור חמץ, הואיל והוא כבר עכשיו עוסק במצווה, אינו צריך לחזור אם הוא לא יכול, אם בזה יבטל את חלקו בסעודת המצווה.
דיון: מה זה “סעודת מצווה”?
אני מתאר לעצמי שמדברים גם באופן שהשתתפותו תורמת לשמחה. אם אתה שמחה של אלף אנשים, סתם אוכלים, אני לא יודע מה סעודת מצווה מתכוונת. סתם שזה חלק מהשמחה. שמחה היא רק כשיש אנשים. כל אחד הוא חלק מהשמחה.
אני לא מבין מה אתה אומר. אתה עושה שמחה? אתה צריך לומר, הלו, אל תגיד לעולם כאן שלא כל אחד הוא חלק מהשמחה.
לא, להיפך, אני רוצה להוריד מהלחץ. אתה היית בקורס הראשון, הלכת הביתה בקורס השני כי לא עשית חמץ. אני אומר, יכול להיות שמדברים באופן שהשתתפותו עושה את השמחה. אוקיי.
ואם לאו, יבטל בלבו, שיבטל בלבו.
דברי הרמב״ם: יצא להציל מיד עכו״ם
מה קורה כשזו מצווה הרבה יותר גדולה? יצא להציל מיד עכו״ם. אם הוא יכול, הרמה הראשונה היא סוג של מצווה, שהיא סעודת מצווה. זו לא מצווה עצמה, זו מצווה, אבל זו סעודת מצווה, קצת מצווה. הוא לא עושה את המצווה, הוא לא עצמו החתן, אין הבדל. הסעודה היא לא המצווה, הסעודה היא המסיבה שלה. אז הוא צריך ללכת הביתה אם הוא יכול. אם הוא יכול.
אבל יצא אומר עוד מצווה גדולה יותר, זה מצב של פיקוח נפש. הוא הלך להוריד מצבא, כבר הלך לצבא.
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דברי הרמב״ם: מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.
כן, לא להציל את היהודים מגיוס, זו עבירה. מדברים על להציל מהצבא הגויי שבא, או מן הנהר, או הוא הלך להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, מהצרות שבאות על יהודים, וצריך להציל יהודים. אז נראה כאן שאינו צריך לחשוב על יכול לחזור. הוא צריך להתמקד ב… כמו שאנחנו רואים הרבה פעמים שבפיקוח נפש אומרים, אל תדאג עכשיו על מצוות. אל תחשוב שזה אולי לשון הרע. יבטל בלבו ודיו, הוא לא צריך עכשיו לדאוג.
אבל יצא לצורך עצמו, אם הוא הלך לצורך עצמו, לא למצווה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אז תמיד החיוב הוא שאפילו לתקנות חכמים של בדיקת חמץ, יחזור מיד, הוא צריך לחזור.
שיעור כביצה לחזרה
אומר אבל הרמב״ם, בזה יש שיעור, זה רק כשיש באמת רגע רציני של חמץ. ועד כמה הוא חוזר, לכמה מייל של חמץ הוא צריך לחזור? על זה ההלכה היא עד כביצה. אם יש כביצה חמץ בביתו, על זה הוא צריך לחזור לעשות כמו חמץ. אפילו אם הוא לא יכול, הוא חייב ללכת בעצמו. סתם מסיבה, במילים אחרות, לצורך עצמו, זו לא מסיבת מצווה, הוא חייב ללכת הביתה.
אבל היו פחות מכביצה, אם זה פחות מכביצה, יודעים על הדעה. זה שיעור חדש, הם לא למדו עד עכשיו על שיעור כביצה. יש, השיעור היה כזית, שיעור האיסור הוא כזית. אבל לכאורה החידוש הוא, שהחכמים שגזרו כמו אולי שמא יבוא לאוכלה, או לכל סיבה, הם לא גזרו כל כך רחוק שזה פחות מכביצה. זה באמת מעניין. למה? הרי כזית הוא האיסור כזית. כן, אבל החמץ לא היה מחיה. אבל מבטל הוא הולך לעשות. מדברים, נכון. וזה רק דרבנן. הדרבנן לא עשו על… אבל אם היה פחות מזה, הוא יכול לבטל אותו. כאן רואים גם שאפשר לבטל חמץ שידוע, חמץ שהוא יודע שהוא מונח איפשהו והוא מבטל.
הלכה י – מי שהניח עיסתו מגולגלת
אוקיי, הלכה דומה. מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, הוא לש בצק והוא יצא מהבית, והוא נזכר כשהוא כבר יצא, והוא כבר יושב אצל רבו בשיעור, אבל הוא נזכר שזה כבר יהיה שמונה עשרה דקות, בל יראה ובל ימצא. לא שמונה עשרה דקות, obviously, כי זה לא עושה סנס. Obviously, מדברים כאן על חמץ אמיתי, לא על שמונה עשרה דקות שזה רק כמו חשש וחוששים לגזירה. אוקיי, אבל זה יהיה חמץ כאן. לגמרא יש שיעור, למשנה יש שיעור. אפשר לבדוק, זה לא שיעור של זמן, זה שיעור של… הוא יודע מה זה חמץ, לא כמו היום שאנחנו לא יודעים מה זה חמץ.
אם ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא, הוא חושש שזה יהיה חמץ קודם שיבוא, לפני שהוא יגיע הביתה, שיבטל בלבו קודם שתחמיץ. מדברים כאן ערב פסח כשכבר… או בפסח. אבל לפני שזה חמץ גמור, הוא יכול עוד לבטל אותו, כי זה ב… בסתם חייב דין, זה לא הבדל. הקודם גם לא מבטל להיות לכאורה, כי הם למדו שצריך לבטל אפילו ביטלו.
אבל הדין הוא שהוא עובר, הוא צריך לרוץ מהר יותר האדם, כי כל דקה הוא עובר על לאו. זה לא מלקות, כי זה לא במעשה, אבל הוא עובר על לאו. הקודם עובר על לאו, צריך להיזהר עם רבנן אם זה אופן כזה שיבוא לאוכלו. אבל השני רוצה ממש לרוץ ולבטל.
ראיתי אפילו הוא שואל קושיא, איך יכול להיות שביום טוב השולחים מבערים, הוא הולך להציל יהודי מלעבור עבירה. כמו שרואים רדיפות הפסד, מותר להוציא… בקיצור, לא ברור.
בואו נמשיך הלאה.
הלכה יא (המשך) – כיצד ביעור חמץ
כיצד ביעור חמץ… בואו נסיים. עד כאן ראינו מתי אנחנו צריכים לבער. מה זה ביעור חמץ?
אומר הרמב״ם כך: כיצד ביעור חמץ? שורפו? או דרך שריפה? או מפרר וזורק לרוח? או דרך פירור לחתיכות קטנות? איך? לרוח לזרוק לרוח? או זורקו לים. זה שניהם, מפרר וזורק לרוח, זה אחד ביחד. אבל הים עושה אותו קטן יותר. אבל הזריקה לים עוזרת רק לחמץ רך, או רך שהים יפורר אותו. אוי, חמץ קשה, אם הים אינו מחתכו במהרה, הים לא… סוף כל סוף הים יפורר הכל, אבל מדברים עד פסח. אבל השעה הנכונה זה צריך לקרות. הרי זה מפררו ואחר כך זורק לים. אז גם בזורק לים יש את החיוב של מפרר. כל הדברים האלה הפשט הוא שזה יהיה ממש, ביעור מתכוון שזה יהיה אבוד. זה יהיה חתיכות קטנות ונעלם. לזרוק חלה שלמה לים, לא עוזר, צריך אז גם לשבור אותה.
הלכה יא (המשך) – חמץ שנפלה עליו מפולת
אומר הרמב״ם הלאה, חמץ שנפלה עליו מפולת, אם נפל קיר על חמץ, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יותר, אם זה יותר משלושה טפחים, קבור, הרי הוא כמבוער נקרא כמבוער. נראה שקבור נקרא גם כמו צורה של ביעור חמץ. אבל אפילו זה מבוער, הרי זה קיים בעין ברשותו. אבל צריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.
דיון: למה צריך ביטול אם זה כמבוער?
מה באמת הפשט? אם אנו אומרים הרי הוא כמבוער, אה, כי יכול להתגלות. יכול להתבאר. יכול הרי להתגלות. מדוע צריך לבטל? כי זה רק כמבוער. אני לא יודע. אני חושב איפשהו מהגמרא כי יכול להתגלות. לא, כי כלב יגלה אותו, או מה? לא ברור.
ומה מועיל הביטול אז? ביטול מועיל רק לדאורייתא. אם זה מעשי, מתחפשים בשעה שישית. כן, את זה אני מבין, כי ביטול לעולם לא יכול לעזור לנו אחרי שעה שישית. את זה אני מבין. אני שואל מדוע צריך להיות ביטול. אם זה מבואר, הרי זה מבואר. אתה אומר, עוזר, למה? אבל מעשית יכול להיות מבואר. זו לא הצורה הטובה ביותר של מבואר. נאמר האיסור שם יואל אפילו יש את הסיכויים הגדולים. בטל הוא בטל. ההשלכה של דרבנן לא שייכת, כי זה מתחת לאדמה.
אלא מאי אתה אומר שזו בעיה, הולכים, זה הולך להתגלות והולך ממש לאכול, אז לא מועיל שום ביטול. ביטול לא מועיל לשמעי ולא אוכלי. לעולם לא. ביטול מועיל רק לדאורייתא ודאורייתא. אוקיי, אז הביטול… ביטול אינו עצה שעוזרת לדרבנן.
אז הוא אומר שמנחם ביטול בלב פירושו גם שאתה קיימת מצוות ביעור. אינך צריך עכשיו לחפור ולבער. נעשה לעניין תקנת חכמים של ביעור חמץ, ולעניין לא לעבור על דאורייתא, למעשה מונח זה כן ברשותו. כן, זה רק נעשה לעניין דרבנן, אז אתה אומר להיפך. כן, כי בדרך כלל מפורר ועולה ברוח הוא ממש בטל, זה הכל חתיכות קטנות, זה נעלם. זה לא נעלם, זה עדיין מונח ברשותו. זו השאלה. אני רואה ממש כאן שני פשטים, אוקיי.
בקיצור, בכלל, כשאנו מסתכלים פנימה למטה רואים אנו שאנחנו לא הראשונים שלא יודעים, ורק כשלומדים חושבים שאנשים אחרים יודעים כן, ושניהם לא יודעים. וכשיש לנו כן פשטים רואים אנו גם שאחרים כבר חשבו את הפשטים. בדרך כלל, כמעט כל פעם.
הלכה יב – נתנו לנכרי / שרפו קודם ששית
הלאה, נתנו לנכרי, שהוא אומר הלכה כזו, אם אדם נתן לגוי חמץ, נתנו לנכרי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער, כי זה כבר לא חמצו. לומדים מאוחר יותר שזה כבר לא נקרא חמצך, “לא יראה ולא ימצא” הוא על חמצך.
אם שרפו קודם ששית? לא, אומר הוא, מותר ליהנות מהשריפה. כמו ששורפים אותו לפני שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, מותר ליהנות מהאש, כי האש כבר לא אותו דבר.
אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה, החמץ כבר נעשה אסור בהנאה, גם האש פירושה שיש לו הנאה מחמץ. האש הרי רק נעשתה דרך חמץ, יש לו הנאה מחמץ. הרי זה לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, הוא לא ישתמש בזה לחימום, ולא יאפה בו ולא יבשל בו.
והחומרא הולכת כל כך רחוק, אם אפו, אם הוא כן עבר ואפה, הרי ההנאה שהיתה לו לא נעלמה, אלא ההנאה כאילו נכנסה לתוך האוכל, הרי הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו, אפילו מהלחם נעשה פחמין, מהפת או התבשיל נעשה פחמין, גם אסור בהנאה, הולך ושרפו אחר שנעשה בהנאה.
מעניין. אז, זה שאסור ליהנות בשעת מעשה כששורפים אותו אני מבין, אבל יוצא שתוצאת השריפה גם נעשתה הבעיה. אוקיי.
—
סיום פרק ג
סיימנו איזה פרק? הפרק השלישי בהלכות חמץ, שלומד את הפרטים של מתי וכיצד צריך לעשות את הבדיקה וביעור חמץ. נפלא. כבר מוכנים לפסח כמעט. נפלא. אוקיי.
פרק ג' פון הלכות חמץ ומצה לערנט די דינים פון בדיקת חמץ בליל י"ד, ווען און וויאזוי מ'דארף מבער זיין דעם חמץ, און די חיוב פון ביטול. די הלכות באהאנדלען די שיעורים פון כזית און כביצה, די אופנים פון ביעור (ברענען, צעברעקלען, ווארפן אין ים), און ספעציעלע דינים ווען ערב פסח פאלט אויף שבת. אויך ווערט דורכגענומען די נוסח פון ביטול חמץ ("כל חמירא"), די ברכה "על ביעור חמץ", און די חילוק צווישן די דרבנן פון בדיקה און די דאורייתא פון תשביתו.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער לערן-סעסיע — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’
—
הלכה א-ב: בדיקת חמץ בליל י”ד — דער אופן און וואס דערנאך
דער רמב”ם’ס ווערטער: “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר… ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות… ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.”
פשט: מ’זוכט חמץ די נאכט פון י”ד ניסן אין אלע פארבארגענע ערטער — חורים, מטמוניות, זויות — מ’זאמלט אלץ צוזאמען אין איין ארט, און מ’ברענט עס ביז תחילת שעה ששית.
חידושים:
– דער רמב”ם’ס אויסרעכענונג פון “חורים, מטמוניות, זויות” ווערט פארשטאנען נישט דווקא ווי ספעציפישע ערטער, נאר אז מ’זאל זיך מטריח זיין צו בודק זיין גרינטליך — נישט נאר אויבנאויף, נאר אויך אין פארבארגענע ערטער.
– “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד” — דאס איז א פראקטישע תקנה: מ’זאל עס נישט ארומשלעפן, נאר עס זאל שוין ליגן אין איין ארט גרייט צום ביעור.
—
הלכה ב (המשך): “ומי שרצה לבער בליל י”ד יכול הוא לבער”
פשט: דער עיקר חיוב ביעור איז ביז תחילת שעה ששית, אבער מ’קען פריער מבער זיין.
חידושים:
– אן אינטערעסאנטע נקודה: די חכמים האבן מחייב געווען בודק צו זיין ליל י”ד (ווען מ’איז אין דערהיים), אבער זיי האבן נישט מחייב געווען גלייך מבער צו זיין — מ’קען עס איבערלאזן ביז מארגן. דאס מיינט אז איינער קען בודק זיין, דערנאך זיך זעצן צו א סעודה און אויפעסן יענעם חמץ, און ער איז מקיים די תקנת חכמים פון בדיקה. כאילו מאכן די חכמים עס “דעינדזשערעס” פאר זיך — ווייל יעצט בלייבט נאך חמץ ביז מארגן, און מ’דארף זיך קימערן וואס מ’טוט דערמיט.
– [דיגרעסיע: א שמועס וועגן דעם מנהג צו עסן חמץ גלייך נאך פסח — פארגליכן מיט “שלא יאמרו דם יפתירא” און הבדלה אויף ביר מוצאי פסח.]
—
הלכה ג (ערשטער טייל): אוועקלייגן חמץ אין א זיכערן ארט — “שמא יגררוהו עכברים”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “חמץ שהניח בליל י”ד, יניחנו… ולא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.”
פשט: מ’לייגט דעם חמץ אוועק אין א באוואוסטן ארט, נישט פארבארגן, כדי עכברים זאלן עס נישט אוועקשלעפן.
חידושים:
– די סיבה “שמא יגררוהו עכברים” איז א פראקטישע סיבה — אויב דער חמץ ווערט נאבד, דארף מען נאכאמאל בודק זיין. דאס הייסט: מ’דארף נישט אייביג חושש זיין פאר עכברים, אבער אויב עס פעלט, דארף מען יא חושש זיין. לכתחילה זאל מען זיין נזהר אז עס זאל נישט פאסירן.
– דער ראב”ד חולק — ער זאגט אז מ’קען נישט מוותר זיין אויף געוויסע זאכן, מ’דארף ווארטן ביז די לעצטע מינוט.
—
הלכה ג (צווייטער טייל): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “בדיקת חמץ וביעורו קודם שש… ואם לא ביטלו בלבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.” און: “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.”
פשט: חמץ וואס מ’זעט נישט און מ’ווייסט נישט דערפון, דארף מען מבטל זיין, און עס ווערט ווי שטויב. ביטול קען מען נאר טון פאר זמן איסור (קודם שעה שישית). נאך זמן איסור איז דער חמץ שוין „נישט ברשותו” — ער קען עס נישט מבטל זיין, אבער ער איז עובר אויף בל יראה ובל ימצא.
חידושים:
א) ביטול אויף מקומות שאינו רואה — צוויי שיכטן דרבנן
– “שלא ראהו” — דער ביטול גייט אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געזען, נישט אויף דעם וואס מ’האט געפונען (דעם מבער מען).
– דער רבינו מנוח’ס שיינע שטיקל — צוויי תקנות חכמים: לויט דעם רמב”ם’ס שיטה זענען דא צוויי קולות מדאורייתא: (1) מ’דארף נאר מבטל זיין, נישט מער; (2) מ’דארף נישט זוכן — אויב מ’זעט חמץ דארף מען מבטל זיין, אויב נישט, פעלט גארנישט. די חכמים האבן מחדש געווען צוויי תקנות: (א) מ’זאל נישט סומך זיין אויף ביטול אליין — מ’זאל טאקע פארברענען; (ב) מ’זאל זוכן אין פארבארגענע ערטער. נפקא מינה: נאכדעם וואס מ’האט בודק געווען, קען נאך זיין חמץ אין מקומות נסתרים וואס מ’האט נישט געטראפן — אויף דעם דארף מען מבטל זיין (סתם, ווייל מ’ווייסט נישט וואו עס איז). דאס איז דער פשט אין “שלא ראהו” — מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין וואס מ’זעט, מדרבנן דארף מען אויך מבטל זיין וואס מ’זעט נישט.
– פארוואס מאכט מען ברכה אויף בדיקה און נישט אויף ביטול: ווייל די בדיקה איז נענטער צו דאורייתא — מען בודק דאס חמץ וואס מען דארף מדאורייתא מבער זיין. דער ביטול אויף מקומות שאינו רואה איז אינגאנצן א דרבנן, דערפאר מאכט מען נישט א באזונדערע ברכה דערויף.
ב) נוסח הביטול — „כעפרא” און „כהפקר”
– היסטארישע אנטוויקלונג פון נוסח: אין דער גמרא שטייט נאר אז מען דארף זאגן „ביטול.” דערנאך: די גאונים האבן צוגעלייגט „כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד) — ווייל זיי האבן פארשטאנען ביטול אז דער חמץ ווערט כעפר. די תוספות (ראשונים) האבן צוגעלייגט „כהפקר” — ווייל זיי פארשטייען אז ביטול ארבעט בתורת הפקר.
– תוספות’ס שיטה מיינט נישט אז מען דארף זאגן „הפקר”: אפילו תוספות וואס זאגט אז ביטול ארבעט ווי הפקר, מיינט נישט אז מען מוז דעם ווארט „הפקר” זאגן. עס איז א הסבר פון דעם מעכאניזם, נישט פון דעם נוסח. אין אגדות מהר”ם שטייט אז עס זענען געווען וואס האבן זיך געפירט צו זאגן „ולא יהא הפקר” — אבער דאס איז נישט מוכרח פון תוספות’ס סברא.
– מסקנא: מען טוט וואס שטייט אין דער גמרא — מבטל זיין. די למדנים דיסקוטירן וואס דער ביטול טוט, אבער למעשה זאל יעדער טון ווי ער פארשטייט, אדער פרעגן א מורה הוראה.
ג) ביטול נאר פאר זמן איסור — צוויי לעוועלס פון „רשות”
– חידוש — צוויי לעוועלס פון „רשות”: „שאינו ברשותו” מיינט אז ער קען עס נישט מבטל זיין (ווייל עס איז אסור בהנאה, ממילא האט ער קיין בעלות נישט דערויף). אבער „ברשותו” פון עובר זיין — ער איז יא עובר, ווייל עס איז ביי אים. דאס זענען צוויי באזונדערע לעוועלס פון רשות: רשות פון מבטל זיין (בעלות) vs. רשות פון עובר זיין (מציאות’דיגע אחריות).
– פארוואס קען מען נישט מבטל זיין נאך שש שעות: ווייל עס איז שוין דא דער איסור הנאה אויף חמץ (נישט בל יראה אליין, נאר דער איסור הנאה), איז דער חמץ שוין נישט „שלו” — ער קען עס נישט מפקיר/מבטל זיין.
ד) ראב”ד’ס השגה
– ראב”ד: בל יראה ובל ימצא איז נאר פון פסח אליין (ביינאכט), נישט פון שש שעות ולמעלה.
– דיון: לכאורה לויט דער ראב”ד קען מען יא מבטל זיין צווישן שש שעות און פסח ביינאכט? אבער די גמרא (קידושין) זאגט „המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה אינה מקודשת” — וואס באווייזט אז פון שש שעות איז שוין נישט ברשותו.
– מגיד משנה’ס תירוץ: דער רמב”ם מיינט נישט אז ער איז עובר בל יראה ובל ימצא יעצט (פון שש שעות), נאר אז ווען ער לאזט דעם חמץ בלייבן, וועט ער ביינאכט עובר זיין — אזוי ווי דער ראב”ד אליין זאגט. אבער דער ביטול גייט שוין נישט העלפן ווייל פון שש שעות איז שוין נישט ברשותו.
– חידוש — קאפח’ס גירסא: אין קאפח’ס גירסא פון רמב”ם שטייט בכלל נישט „מתחייב משום בל יראה ובל ימצא” — און לויט דעם פאלט אוועק דער ראב”ד’ס קשיא אינגאנצן.
—
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שלא בדק בליל ערב שבת… מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת… ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון ומבערו.”
פשט: ווען ערב פסח פאלט אויף שבת, לייגט מען אוועק חמץ אין א פארבארגענעם ארט ביז ד’ שעות שבת, דעם רעשט מבער מען פאר שבת. אויב עס בלייבט נאך ד’ שעות, מבטל מען עס און לייגט א כלי דערויף ביז מוצאי יו”ט ראשון.
חידושים:
– “כופה עליו כלי” — דער צוועק איז כדי מ’זאל נישט קומען עסן פון דעם.
– תרומה: אויב מ’האט ככרות הרבה פון תרומה, דארף מען שרפן ערב שבת, אבער מ’טאר נישט מערבב זיין טהורה מיט טמאה — “שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה” — ווייל מ’טאר נישט מטמא זיין תרומה.
—
הלכה ז-ח: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.”
פשט: אויב מ’האט נישט בודק געווען ליל י”ד, קען מען נאכהאלן — בשחר, בשעת הביעור, אדער אפילו בתוך החג.
חידושים:
– פארוואס בודק מען בתוך החג? צוויי מהלכים: (1) פראקטיש — כדי מ’זאל נישט פארגעסן און קומען צו עסן חמץ; (2) א פרינציפיעלער ענין — די חיוב בדיקה האלט אן, אפילו נאך יו”ט איז נאך אלץ דא אן ענין פון בודק זיין, כאטש עס איז אן אנדערע מין ענין.
– בדיקה נאך פסח — דאס שטייט אויף חמץ שעבר עליו הפסח, וואס איז אסור מדרבנן (א קנס). חידוש: מ’קען מיינען אז אויף אן איסור דאורייתא פון בל יראה איז דא א חיוב בדיקה, אבער אויף א בלויזן קנס דרבנן זאל מען נישט מאכן קיין חיוב בדיקה — אבער חכמים האבן יא געזאגט אז מ’דארף בודק זיין, כדי מ’זאל נישט מאכן קיין חכמות, און דער גאנצער צוועק פון דעם קנס איז אז מ’זאל בודק זיין.
מוצאו ביום טוב — כופה עליו כלי
רמב”ם: “ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי שלא יאכלנו, ואין מבערו.”
פשט: אויב מען געפינט חמץ אויף יום טוב, לייגט מען א כלי דערויף (מען קען נישט מבער זיין ווייל עס איז יום טוב).
באמערקונג: דער ביישפיל פון „גלוסקא” (א שיינע ברויט) — וואס יעדער ווערט פארגלוסט דערפון, דערפאר איז דער חשש שמא יאכלנו שטארקער. די גמרא רעדט אויך פון א „פתיחת שולחן” ביי גלוסקא.
—
הלכה ח: ברכה אויף בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כשבודק החמץ בליל י”ד או ביום י”ד או בתוך הרגל, מברך קודם שיעשה לבדיקה: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ.”
פשט: מ’מאכט א ברכה פאר’ן בודק זיין, און דער לשון איז “על ביעור חמץ” — נישט “על בדיקת חמץ”.
חידושים:
– “על ביעור חמץ” נישט “על בדיקת חמץ” — דאס ווייזט אז בעיקר איז דער עיקר ענין דער ביעור, און די בדיקה איז א הכנה צום ביעור.
– ברכה אויף דרבנן: מ’מאכט דאך ברכות אויף מצוות דרבנן (מכח “לא תסור”). דער רבינו מנוח פרעגט: אויב מ’קען מאכן ברכות אויף דרבנן, פארוואס נישט אויף א קנס? תירוץ: מ’מאכט נישט קיין ברכה אויף א קנס/עונש — ברכות זענען אויף מצוות, נישט אויף עבירות. [דיגרעסיע: ביי מלקות מאכט מען נישט קיין ברכה, כאטש עס איז א חיוב.]
– נאך פסח מאכט מען נישט קיין ברכה — ווייל דעמאלט זוכט מען נאר אויף חמץ שעבר עליו הפסח (א קנס), נישט אויף בל יראה.
—
הלכה: יוצא מביתו קודם זמן הביעור — מצוה, סעודת מצוה, צורך רשות
דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין… אם ירצה לחזור ולבער יחזור, ואם לאו יבטלנו בלבו.”
פשט: איינער וואס גייט אוועק פאר א מצוה אדער סעודת מצוה, דארף נישט צוריקגיין — ער קען מבטל זיין בלבו. אבער איינער וואס גייט פאר א צורך רשות, דארף צוריקגיין.
חידושים:
א) סעודת מצוה איז אליין א מצוה
דער רמב”ם רעכנט „לאכול סעודת מצוה” צוזאמען מיט „לעשות מצוה” — וואס באווייזט אז סעודת מצוה איז אליין א שטיקל מצוה, נישט נאר א הכשר מצוה. ווייל אויב עס וואלט געווען נאר א דבר הרשות, וואלט מען געזאגט ער דארף צוריקגיין.
ב) שטופן פון פטור
– פיקוח נפש / מלחמה / שליחות גדולה — מען דארף בכלל נישט צוריקגיין, מען איז מבטל בלי שום ספק.
– מצוה רגילה / סעודת מצוה — מען דארף נישט מבטל זיין די מצוה, מען קען מבטל זיין דעם חמץ בלבו (ווייל בדיקה/ביעור איז דרבנן, און א מצוה דוחה א דרבנן).
– צורך רשות — מען דארף צוריקגיין.
ג) שיעור כביצה vs. כזית — ביז וויפיל דארף מען צוריקגיין
רמב”ם: „היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה.”
קשיא: פריער האט דער רמב”ם גערעדט פון כזית אלס שיעור חמץ, און דא פלוצלינג שטייט כביצה — פארוואס?
דיון: אין דער גמרא איז דא א מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ר’ מאיר זאגט כביצה, ר’ יהודה זאגט כזית. חכמים אומרים: בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. דער רמב”ם פסקנ’ט ווי חכמים — פאר חמץ איז דער שיעור כביצה פאר דעם ענין פון צוריקגיין. דאס שטימט מיט דעם יסוד אז מען רעדט דא פון דרבנן’דיגע ביעור חמץ — מען דארף נאר צוריקגיין ווען עס איז דא א שיעור וואס איז ממש עובר דאורייתא. עס ווערט אבער געפרעגט: פארוואס לגבי ביטול ביי א רייזע נעמט מען דעם שיעור פון כזית? דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
—
הלכה: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ — ביטול קודם שעה שישית
דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שיושב בבית המדרש ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית – הרי זה מבטל בלבו.” אבער “אם החמיצה – אינו ביטול מועיל כלום”, נאר “מצוה לבער מיד שיחזור לביתו.”
פשט: קודם שעה שישית קען מען נאך מבטל זיין בלב, ווייל ס’איז נאך נישט אסור דאורייתא. נאך שעה שישית העלפט ביטול נישט מער, און מען מוז מבער זיין ווען מען קומט אהיים.
חידושים:
1. ביטול אויף סתם טייג: מען קען מבטל זיין נישט נאר חמץ ממש, נאר אויך סתם טייג וואס איז נאך נישט מחמיץ געווארן. קודם שעה שישית איז עס נאך “סתם א שטיקל טייג” — ס’איז נאך נישט חמץ, און דאך דארף מען עס מבטל זיין. דאס איז אן אינטערעסאנטע נקודה — אז ביטול ווירקט אויך אויף טייג וואס ליגט ערגעץ מיט חשיבות.
2. דער גרעסטער חידוש — לערנען vs. אהיימגיין: איינער וואס זיצט און לערנט אין בית המדרש דארף נישט אהיימגיין — ער קען מבטל זיין בלבו. דאס ווייזט אז ביטול בלב איז א פולשטענדיגע פתרון קודם שעה שישית, אפילו ער קען פיזיש אהיימגיין און מבער זיין.
—
הלכה: כיצד ביעור חמץ — דער אופן פון ביעור
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים.” אויב עס איז “חמץ קשה – מפרר ואחר כך זורקו לים.” אויב עס איז “אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשהותו בביתו.”
פשט: ביעור חמץ קען זיין דורך פארברענען, צעברעקלען און ווארפן אין ווינט, אדער ווארפן אין ים. האַרטער חמץ מוז מען ערשט צעברעקלען פאר מען ווארפט עס אין ים.
חידושים: עס ווערט געפרעגט פארוואס חמץ קשה דארף מען מפרר זיין פאר מען ווארפט עס אין ים — צי איז דאס ווייל עס וועט זיך נישט גענוג שנעל צעלאזן אין וואסער? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. עס ווערט צוגעשריבן צו ר’ יחזקאל אז מען מוז מפרר זיין.
—
הלכה: חמץ תחת מפולת
דער רמב”ם’ס ווערטער: חמץ וואס איז באגראבן אונטער א מפולת (אנפאל) מער ווי שלשה טפחים — איז כמאן דמבער, אבער וצריך לבטלו בליבו.
חידושים: מפולת איז “כמאן דמבער” — ווי ביעור, אבער נישט ממש ביעור. ווייל ס’איז נאר א קולא באזירט אויף דעם וואס מען קען נישט צוקומען צום חמץ, דארף מען נאך אלץ מבטל זיין בלב. דאס ווייזט אז “כמאן דמבער” איז א נידעריגערע מדרגה ווי ממש ביעור — מען איז יוצא, אבער מען דארף נאך ביטול אויך.
—
הלכה: חמץ געגעבן פאר א גוי / פארברענט פאר/נאך זמן איסור — דין הנאה פון פחמים
דער רמב”ם’ס ווערטער: אויב מען האט חמץ געגעבן פאר א גוי קודם שעה שישית — דארף מען נישט מבער זיין. אויב מען האט עס פארברענט קודם זמנו — מעג מען נוצן די פחמים אין פסח. אבער אויב מען האט עס פארברענט בזמנו (נאך שעה שישית) — אסור בהנאה, און דעריבער זענען די פחמים אויך אסור.
פשט: חמץ וואס איז נאך נישט אסור (קודם שעה שישית) — דער ביעור דערפון האט קיין איסור הנאה נישט, און מען מעג הנאה האבן פון וואס בלייבט איבער. אבער חמץ וואס איז שוין אסור בהנאה — אלעס וואס קומט פון דעם איז אויך אסור.
חידושים: דער יסוד פון איסור הנאה ביי חמץ בפסח שטרעקט זיך אויס אויף אלע פארמען וואס קומען פון דעם חמץ:
– א תבשיל וואס מען האט געקאכט מיט חמץ — אסור בהנאה, ווייל “ס’ליגט אין דעם די כח החמץ.”
– פחמים פון פארברענטן חמץ — אסור בהנאה.
– היסק (דער היץ/ווארעמקייט פון פארברענען) — אויך אסור בהנאה.
דער יסוד איז אז ווען חמץ איז אסור בהנאה, טאר מען נישט הנאה האבן פון קיין שום פארם פון דעם ביעור גופא — נישט פון די קוילן, נישט פון דער היץ, נישט פון דעם תבשיל.
תמלול מלא 📝
פרק ג’ פון הלכות חמץ ומצה: בדיקת חמץ, ביעור, און ביטול
הלכה א: בדיקת חמץ בליל י”ד — ווי אזוי און וואס דערנאך
Speaker 1: אקעי, פרק ג’. יא, מ’קען לערנען נאך אביסל, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, פרק ג’. שטייט אזוי, לאמיר רבי מיט דיר עס לערנען. דו ווילסט לערנען מחבר?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: “שבודק קודם”. “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר”. וויאזוי טוט מען עס? “ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות”. חורים, מטמוניות, זויות. אקעי. “ומקבץ את הכל”. וואו קומען זויות דא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דער רמב”ם איז אפשר מסביר אז ס’מיינט נישט דווקא חורים, ס’מיינט איבעראל, וואטעווער. דו זאלסט זיך מטריח זיין צו בודק זיין, דו זאלסט נישט נאר טון אויבנאויף.
Speaker 2: אה.
Speaker 1: ער זאגט, “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו”. פראקטישע סיבות פארוואס מ’זאל עס לייגן אין איין מקום, יא? מ’זאל עס נישט סתם שלעפן און אזוי ווייטער. מ’זאל עס שוין נעמען, ס’זאל שוין זיין סטאפ.
נעקסטע הלכה.
Speaker 2: יא.
הלכה ב: מ’קען מבער זיין שוין בליל י”ד
Speaker 1: “ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ומי שרצה לבער בליל ארבעה עשר, יכול הוא לבער”. דאס הייסט מבער מיינט צו זאגן ביז דעמאלטס מוז מען שוין. פאר דעם קען מען. די חכמים האבן מחייב געווען, זיי האבן מחייב געווען, ס’איז מיר זייער אינטערעסאנט, די חכמים האבן מחייב געווען בודק צו זיין שוין ליל י”ד, ווען דעמאלטס איז מען אין דערהיים, אבער ממילא די חיוב דרבנן איז כולי עלמא אז דו וועסט טאקע מבער זיין, אבער זיי האבן נישט מחייב געווען גלייך מבער צו זיין, נאר זיי האבן געלאזט עס איבערלאזן ביז מארגן, ביז די לעצטע מינוט וואס מ’קען נאך עסן בעצם. אין אנדערע ווערטער, מ’קען, אויב איינער וויל מאכן בדיקת חמץ, און נאכדעם זיך זעצן צו א סעודה און אויפעסן יענע חמץ, איז ער מקיים די תקנת החכמים.
Speaker 2: יא, דאס האט סתם אזוי אויסגעזען.
Speaker 1: ניין, נישט מיט די צען ברעקלעך, אבער ער האט געגעסן און געמאכט אז מ’זאל עסן ווי מער חמץ ערב פסח צופרי.
Speaker 2: יא, דאס איז אן אנדערע זאך, דאס ווייס איך נישט פארוואס.
Speaker 1: אקעי, דאס ווייס איך נישט. מ’זאל טון מיט די גיפט, ווי מער מיט די גיפט, די מצוה פון תשביתו?
Speaker 2: ניין, איך האב געמיינט אז ס’איז אזוי ווי די ציגארעטל וואס מ’רייכערט גלייך נאך שבת.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: אבער… אה, אזא “שלא יאמרו דם יפתירא”. אפשר אזא זאך, יא. אזוי ווי די אידן וואס מאכן הבדלה אויף ביר מוצאי פסח, יא?
Speaker 1: יא, יא. גלייך פרעסן א שטיקל חמץ, ווייל די מלאכים ווילן נישט הערן די עלבון כבוד פון די מלאכים, איך ווייס. דאס איז די… אויף דעם וועסטו מקנא זיין די מלאכים. אקעי, בקיצור, ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל כאילו זיי מאכן עס אביסל דעינדזשערעס פאר זיך, ווייל יעצט גייט עס זיין נאך א פראבלעם, וואס טוט מען? דעריבער זאגן זיי אז מ’זאל עס אוועקלייגן. אקעי, ס’איז אן ענין. אקעי, יא. נעקסטע הלכה.
הלכה ג: אוועקלייגן חמץ אין א זיכערן ארט — “שמא יגררוהו עכברים”
Speaker 1: החמץ שהניח בליל ארבעה עשר, יניחנו למחר עד ארבע שעות. היינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, ואין אנו אומרים הואיל ומצניעו בכלי, אלא שיהא ידוע וגלוי לכל. יא, דאס איז די משנה. שמא יאבד. הואיל ואם יאבד, צריך לחפש אחריו, אבל לא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.
אינטערעסאנט, כאילו די סיבה איז כדי ער זאל זיך נישט דארפן מטריח זיין צו זוכן. די עכטע סיבה דערפון איז א הלכה’דיגע, כדי ס’זאל נישט נאבד ווערן, כדי דו זאלסט מקיים זיין די מצוה פון בדיקה.
נאכאמאל, ער זאגט דא נאר, ער זאגט דאך די הלכה, ער זאגט דאך ווייל אויב ס’וועט פעלן וועט ער דארפן בודק זיין.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, כאילו ער זאגט דאך א פראקטישע סיבה, אז דו זאלסט דיר נישט דארפן צו מאכן אן עקסטערע ארבעט. און וואס מ’קען זאגן אז די חיוב בדיקה איז אז דו זאלסט בודק זיין, און אויב דו האסט בודק געווען גייסטו נישט צוריקווארפן אז דו זאלסט דארפן נאכאמאל בודק זיין, אבער דו וועסט טאקע בודק זיין. אקעי.
נאט שור. איך האב מיר א השגה, איך דארף ארויסגיין. די נקודה איז, אקעי, בקיצור, יא, מ’דארף עס אוועקלייגן כדי די עכברים זאלן עס נישט אוועקנעמען. דער ראב”ד ביי די וועי איז מחולק, דער ראב”ד זאגט אז מ’קען נישט מוותר זיין אויף די ד’ אמות, מ’דארף ווארטן ביז די לעצטע מינוט. איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז פשט. עכבר יום? ס’האט עפעס מיט די עכבר יום ראשון? עכבר יום? דעמאלט זאל מען עס עקטשולי פארברענען?
ס’איז אינטערעסאנט, דא שטייט “שמא יגררוהו עכברים”. סאו בעצם דארף מען נישט מורא האבן סתם אזוי פון אן עכבר, אבער מ’דארף יא זיין לכתחילה נזהר אז ס’זאל נישט זיין. ניין, ווייל די נזהר איז אז ס’זאל נישט זיין א קעיס וואו ס’פעלט. אויב ס’פעלט, דארף מען יא חושש זיין.
Speaker 2: יא, דעמאלט דארף מען יא חושש זיין.
Speaker 1: יא. סאו די נישט חושש זיין איז נאר אז מ’דארף נישט אייביג חושש זיין. אקעי.
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
Speaker 1: וואס טוט זיך מיט ווען ס’איז געשען אין שבת? וואס געשעט ווען ס’איז געשען אין שבת? ערב פסח שחל להיות בשבת. אקעי, ס’איז פראקטיש, וואס טוט מען? נו, וואס טוט מען? וואס איז אויב מ’איז נישט בודק ערב שבת? מ’דארף א לעכט.
Speaker 2: איי, מ’קען עס דינגען.
Speaker 1: יא.
הלכה ו’ — מי שלא בדק את החמץ בליל ערב שבת, שזה ליל י”ד, וואס טוט ער? מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת. פארוואס עד ארבע שעות? נישט ביז חמש שעות?
Speaker 2: אלעמאל איז ביז ארבע שעות. די לעצטע שעה פון די ימי המינים.
Speaker 1: מניחים במקום מוצנע, והשאר מבערים מלפני השבת. ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומבערו. מ’טאר נישט דורך יום טוב מאכן א פייער. כופה עליו כלי — וואס לייגט דאס צו? מ’זאל נישט קומען עסן פון דעם, יא.
ואם יש לו ככרות הרבה של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, ולא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, ווייל מ’טאר נישט מטמא זיין תרומה, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ספק לעצמה. ומניחים מן הטהורה כדי להניח עד ארבע שעות ביום השבת ולבער.
הלכה ז: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
Speaker 1: מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. דאס מיינט אז די נאכט איז בעסער וועגן אור הנר יפה לבדיקה, אבער אויב האט מען נישט געטון, קען מען עס טון בשחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. בתוך החג? וואס איז די פוינט? אויב איז די פוינט אז דו וועסט פארגעסן און קומען צו עסן, קען מען פארשטיין. אבער אויב איז עס מער אן ענין אז די חיוב בדיקה האלט אן, אז אפילו נאך יום טוב, יא, אויב ער האט געגעבן לבדוק, איז נאך אלץ דא אן ענין פון בודק זיין. אן אנדערע מין ענין, אבער ס’איז נאך אלץ דא אן ענין בודק צו זיין.
לא ימצא בכם חמץ שאור, ובפסח לא יראה לך חמץ שאור בנוה. די בדיקה איז אייגענטליך א מחזק זיין די איסור. לא יראה לך חמץ שאור איז דאך אן איסור דרבנן פון חמץ שעבר עליו הפסח, איז דא א בדיקה אויף דעם. דאס איז א חידוש, ווייל מ’קען זאגן אז אויף אזא גרויסע זאך ווי איסור בל יראה איז דא א חיוב בדיקה, אבער סך הכל אויף עפעס וואס איז א קנס, גייט מען נישט גיין מאכן אויף דעם קיין חיוב בדיקה. אבער חכמים האבן יא געזאגט אז מ’דארף מחזק בודק זיין. ס’גייט זיך געדענקען אז די גאנצע פוינט פון די קנס איז… אז מען זאל בודק זיין און מען זאל נישט מאכן קיין חכמות.
הלכה ח: ברכה אויף בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
Speaker 1: כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, אזויווי ער האט אויסגערעכנט עני פון די צייטן, מברך קודם שיעשה לבדיקה, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. די לשון איז אינטערעסאנט, אז מען זאגט נישט “על בדיקת חמץ”, נאר מען זאגט “על ביעור חמץ”. דאס הייסט אז בעיקר איז די עיקר ווארט איז די ביעור, און די בדיקה איז א הכנה צו דעם.
ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. ואם בודקים לאחר הרגל, אין מברכין. ווייל לאחר הרגל איז דאך נאר זוכט מען אויף חמץ שעבר עליו הפסח, דעמאלטס מאכט מען נישט די ברכה.
דיסקוסיע: צי איז די ברכה אויף דרבנן אדער אויף דאורייתא?
Speaker 2: לכאורה יא, ווייל כאילו די בדיקה איז פארט פון די ביעור.
Speaker 1: דאס הייסט אזוי וועלן מיר זאגן, ס’איז דא צוויי וועגן פון פארשטיין תשביתו. וואס מיינט ביעור און תשביתו איז די זעלבע זאך. איינס איז אז דו דארפסט עס מבטל זיין, און צווייטנס דארפסטו עס ארויסווארפן. סאו ווען מען מאכט דאס, מאכט מען על ביעור חמץ, ס’איז פיין.
איז די שאלה צו די ברכה איז אויף די דרבנן אדער אויף די דאורייתא. דאס איז כאילו… מען מאכט א ברכה אויף דרבנן, אזויווי “אשר קדשנו”, מען קען מאכן “קדשנו” אויף א דרבנן, אדער איז עס עפעס אנדערש? די גמרא פרעגט אויף דעם גלייך, ווי קען מען מאכן א “קדשנו” אויף א דרבנן? זאגט די גמרא, “היכן צונו?”
Speaker 2: ניין, נישט אויף דעם. ער האט עפעס געדענקט.
Speaker 1: אקעי, מען מאכט דאך ברכות אויף פארשידענע מצוות דרבנן.
Speaker 2: דער רבינו מנוח זאגט יא.
Speaker 1: זאגט ער עפעס?
Speaker 2: נישט, איך געדענק נישט.
Speaker 1: דאס איז פון “לא תסור”.
ער פרעגט פארוואס זאל מען זיין… אויב קען מען מאכן ברכות אויף דרבנן, זאל מען אויך מאכן א ברכה אויף א קנס. זאגט ער, מען מאכט נישט קיין ברכה אויף א קנס.
Speaker 2: די ברכה איז נישט אויף די עונש, די ברכה איז אויף די מצוה. די מצוה איז “לא תסור”.
Speaker 1: די מצוה איז “תשביתו”, נאר על ידי עבירה. פאר עבירה מאכט מען נישט קיין ברכות, נאר אויף מצוות. כאילו יא.
ווען מען איז מהנה שהיד, מען מאכט מלקות, מאכט מען נישט קיין ברכה. חס ושלום, למעשה נישט איינמאל האט ער געפאסט, האט ער געמאכט א ברכה. ער פרעגט פארוואס מען מאכט נישט. ס’איז א חיוב אני וואס דו טוסט, אן עונש, אן צער. ער רעדט אריין אין אשרי יושביך א חיוב אני.
אקעי.
הלכה ח (המשך): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו”
Speaker 1: שלא יגמור לבדוק עד שיבדוק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר כמו שנתבאר. דער שלחן ערוך זאגט: “כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, וכל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ביערו, בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו יכול לבטלו, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”.
דער רמב”ם שרייבט עס אויך אין לשון הקודש, זעסט? “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”. דאס איז פשט אז מ’דארף מבטל זיין אויב מ’האט שוין בודק געווען עניוועיס?
Speaker 2: ניין, ער זאגט “שאינו רואהו”, אויף דעם וואס דו זעסט נישט.
Speaker 1: אה, אויב איך האב עפעס פארפאסט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: און וואס איז פשט אז מ’דארף זאגן? אויב מ’זאגט נישט איז נישט גענוג? ס’איז דאך ביטול בלב. איך וואלט דאך געמיינט אז מ’דארף זאגן. ס’איז טאקע נישט קלאר. קען זיין אז דו מיינסט צו זאגן טאקע אז מ’דארף זאגן בלב?
Speaker 2: ניין?
Speaker 1: איך ווייס נישט. די גמרא לערנט דאך, די גמרא זאגט: “הבודק צריך שיבטל”. מאי טעמא? זאגט די גמרא, אפשר דאך בלע בקצה, אפשר איז געבליבן.
דער רבינו מנוח’ס שיינע שטיקל: צוויי תקנות חכמים
Speaker 1: דער רבינו מנוח האט דא א שיינע שטיקל אויף דעם. אה, ביי די וועי, ער זאגט אויך אז ביטול איז אזוי ווי תוקע פניו בטיט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אה, איז ער מסביר. וואס איז ער מסביר אזוי? לכאורה, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, די רבנן האבן מחדש געווען צוויי זאכן, לויט ווי דער רמב”ם לערנט דא אין אן אנדערע שטיקל. איינס, אז מ’דארף זוכן זאכן וואס מ’זעט נישט. די תורה קענסטו זאגן צוויי קולות: איך דארף נאר מבטל זיין, איך דארף נישט טון מער ווי מבטל זיין, און איך דארף אויך נישט זוכן. אויב איך זע, דארף איך מבטל זיין. אויב איך זע נישט, איז נישטא וואס פעלט אויס. קומען די רבנן און זאגן, צוויי, זאלסט נישט סומך זיין אויף די ביטול קולא, זאלסט נישט סומך זיין, נאר דו זאלסט טאקע פארברענען. און צווייטנס, זאלסט זוכן, רייט?
סאו יעצט איז אזוי, אויב האט איינער געזוכט, אבער ס’איז נאך געבליבן אפשר אין פלעצער וואס ער האט נישט געטראפן. די פשט, די ערשטע תקנת חכמים, די תקנה פון זוכן, אויב וואלט נישט געווען קיין תקנת חכמים… סארי, די ערשטע תקנת חכמים וואלט געווען די איידיע אז מ’דארף פארברענען. אבער די איידיע אז מ’דארף זוכן, איז פשט אז כאילו דו דארפסט נאך אלץ זוכן, און אויב ס’איז דא א פלאץ, א מקום נסתר וואס דו האסט נישט געטראפן, זאגן די רבנן אז דו דארפסט אויך דארט מבטל זיין. נו, מ’קען נישט, דו ווייסט דאך נישט וואו, ממילא דארפסטו מבטל זיין סתם. דאס איז מיין איך וואס דער רבינו מנוח זאגט. שטימט?
Speaker 2: ער זאגט דאך “שאינו רואהו”. דאס איז אויך מיט די רבנים, מיט די רבנים דארף מען מבטל זיין במקום שאין רואה, מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין במקום שרואה, מדרבנן דארף מען דוקא זיין, און אויך דארף מען נעמען אין קעיר—
ביטול חמץ — מהות, נוסח, און זמן
ביטול אויף מקומות שאינו רואה
Speaker 1:
אויב איך זעה נישט, איז ערשט וואס פעלט אויס. קומען די רבנן און זאגן, איי, דו קענסט נישט סומך זיין אויף די ביטול כולו, דו קענסט נישט סומך זיין, זאלסטו נישט מבטל זיין, זאלסטו טאקע פארברענען, און צווייטנס, זאלסטו זוכן. רייט?
סאו יעצט איז אזוי, אויב האט איינער געזוכט, אבער ס’איז נאך געבליבן אפשר די לעצטע פלעצער וואס ער האט נישט געטראפן. די פשט איז, די ערשטע דרבנן האט ער מקיים געווען, די דרבנן פון זוכן. אבער ער האט נישט מקיים געווען די דרבנן… סארי, די ערשטע דרבנן האט ער מקיים געווען, די דאורייתא אז מ’דארף פארברענען. אבער די דאורייתא אז מ’דארף זוכן, איז פשט, כולי עלמא דארף מען דאך אלע זוכן, און אויב ס’איז דא א פלאץ וואס איז א מקום נסתר וואס דו האסט נישט געטראפן, זאגן די רבנן דו דארפסט אויך דארט מבטל זיין. אבער דו קענסט נישט, אז דו ווייסט דאך נישט, ממילא דארפסטו מבטל זיין. די חילוק איז, דאס מיינט כל חמירא דאיכא ברשותי. שטימט? כולי עלמא, ער זאגט נישט…
וועגן דעם זאגט ער “ואינו רואהו”. וועגן דעם זאגט ער “ואינו רואהו”. רייט? ווייל דאס איז אויך מדרבנן. מדרבנן דארף מען מבטל זיין במקומות שאינו רואה. מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין במקומות שרואה. מדרבנן דארף מען בודק זיין, און אויך דארף מען נעמען קעיר פון מקומות שאינו רואה. ממילא, פאר דעם דארף מען זוכן מינימום א שעה, און די ענין פון… די ביטול איז אויף דאס וואס מ’האט נישט געקענט בודק זיין. ווייל די רבנן זאגן אז אפילו מקומות שאינו רואה ביסטו דאך עובר. ממילא, מדאורייתא דארף מען נישט טון דאס אויך נישט. דאס איז א סתירה, איך ווייס נישט.
פארוואס מאכט מען די ברכה אויף בדיקה און נישט אויף ביטול
Speaker 1:
אה, וועגן דעם מאכט מען די ברכה אויף די בדיקה און נישט אויף די ביטול. ווייל די בדיקה איז דאך נענטער צו די דאורייתא, ווייל ס’איז די תורה האט געזאגט אז אויף דעם דארפסטו מבטל זיין. ווייל די בדיקה טוט מען אויף דעם וואס מ’דארף מדאורייתא מבטל זיין, טוט מען דאס מער. אבער די אנדערע איז דאך אינגאנצן א דרבנן.
אקעי, ס’איז א שיינע פשט. איך דארף נאך מעיין זיין צו ס’איז ריכטיג אויך, אבער ס’איז א שיינע פשט.
נוסח הביטול — “כעפרא” און “כהפקר”
Speaker 1:
און ער קוקט אין אגדות מהר”ם איז דא אזא זאך, ער זאגט אז ס’איז געווען וואס האבן זיך געפירט צו זאגן “ולא יהא הפקר”, ווייל תוספות האט געזאגט אז ביטול איז נישט ווי הפקר. באט ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אפילו תוספות זאגט אזוי, מיינט דאך נישט אז מ’דארף עס זאגן. ס’מיינט נאר אז דאס איז וויאזוי ס’ארבעט אז מ’זאגט “בטל”. ס’מיינט נישט אז מ’דארף עס זאגן אויך. ווען עס איז א דין אין הפקר, קען זיין אז ווען מ’איז מפקיר דארף מען נישט צוזאמען זאגן ביטול, מ’דארף זאגן די ווארט הפקר. אבער דאס שטייט נישט. אין די גמרא שטייט נאר מ’דארף זאגן ביטול. און ס’איז געקומען די גאונים, צוגעלייגט “כעפר”, ווייל זיי האבן פארשטאנען די ענין פון ביטול אז ס’ווערט כעפר. און ס’קומען די תוספות, וואס איז ראשונים, און לייגן צו “כהפקר”, ווייל ווי פארשטייען זיי ביטול. ס’איז אינטערעסאנט. ניין, ס’איז נישט ריכטיג לכאורה הלכה’דיג. די תוספות וואס זאגט אז ביטול מיינט נישט אז מ’דארף זאגן הפקר, מ’מיינט אז ס’ארבעט בתורת הפקר. איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: וואס טוט מען ביי ביטול?
Speaker 2:
וואסערע מעשה טוט יעצט דער מענטש? דו טוסט יעצט ביטול אדער דו טוסט יעצט מפקיר זיין?
Speaker 1:
דאך אמאל, מ’טוט וואס שטייט אין די גמרא. און די גמרא שטייט, מ’דארף זיין מבטל. די למדנים ווילן וויסן וואס טוט די ביטול. שוין, אז איינער נעמט פון די פשטים פון די למדנים, דאס איז אז זיי זאגן אז ס’ארבעט מיט א טעם הפקר, יא. על כל פנים, איך ווייס נישט, יעדער זאל טון ווי ער פארשטייט. אקעי. איך זאל פרעגן א לאקאלע מורה הוראה, פלעין איך זאל זאגן אקעי.
הלכה ט — ביטול נאר פאר זמן איסור
Speaker 1:
“בדיקת חמץ וביעורו קודם שש”. וואס? איך טראכט אז מ’דארף נאר זאגן “בטל ומבוטל”.
Speaker 2:
יא, אדרבה.
Speaker 1:
יא, אבער יעצט איז דא א וויכטיגע הלכה, אז מבטל זיין קען מען נאר פאר זמן איסור, ווייל נאך זמן איסור איז עס שוין נישט ברשותך. ס’איז ברשותך עובר צו זיין, אבער נישט ברשותך מבטל צו זיין, יא?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
ממילא, אויב ער האט נישט מבטל געווען, און ער האט נישט געוואוסט אז ער האט נישט געמאלט צו האבן דעת עליו, אויב בליבו בשעת בדיקה איז נישט געווען בטל לביטול, הרי זה עובר על בל יראה. ער איז עובר אויף די ביידע איסורים, בל יראה ובל ימצא. שטייט “יבטלו בליבו”. ס’איז דא עפעס וואס איז נישט געווען דעת עליו, איז אויטאמאטיש נישט בטל, רייט? ביטול מיינט דעת עליו, ס’איז די סעים טינג. ניין, איך וויל נישט דאך קיין מיינט. אז איך ווייס נישט וואו ס’איז, ס’מיינט אז ס’איז איין דעת עליו. מ’איז נישט מחשיב, אז ס’איז בטל.
“בליבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”. יא?
Speaker 2:
יא.
דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט מבטל זיין נאך שש שעות?
Speaker 1:
און ביטול קען ער נישט טון, ס’איז נישט ברשותו. “אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. ווייל ביטול האט ער אמאל נישט געקענט טון, ס’איז שוין נישט ברשותו, ממילא קען ער שוין נישט מבטל זיין. ס’איז אזויווי מ’נעמט אוועק די בחירה, אזויווי אין א ראם. “שאינו ברשותו, אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. דאס איז כאילו ברשותו, די רשות פון עובד זיין איז אן אנדערע לעוועל רשות ווי די רשות פון מבטל זיין.
אהא, “חייב לבערה בכל השנה כולה”, ניין. אפשר קען מען זאגן אז אונז ווייסן נאך אז די ביטול איז נישט קיין אמת’דיגע ביטול, ווייל ודאי האט ער נישט געמאכט קיין ביטול, נאר ער האט זיך יעצט אנגעכאפט א פחד פון בל יראה, ממילא האב איך מורא אז די ביטול איז נישט קיין גוטע ביטול, וועגן דעם זאגט מען חייב לבערה. איך ווייס נישט, ס’איז יא א גוטע ביטול, אפילו ער טוט עס, ס’איז נישט קיין חילוק פאר וואס ער טוט עס, ער טוט עס.
נאכאמאל, גוט, מ’דארף עס מבער זיין ווייל ס’איז נישט בטל געווארן, ממילא איז עס נישט ברשותו, יא. אקעי. און אין הפסד מרובה דארף מען קובע זיין א כלי, ווייל דאס איז טעם, דאס איז מדין אזוי ווי בדיקת חמץ, מ’זאל נישט קומען צו בדיקת חמץ, מ’זאל נישט קומען עס צו עסן.
דיסקוסיע: די ראב”ד’ס השגה
Speaker 1:
די מאירי, וואס איז דא יעצט די שטאט מיט… יא. און איך זע אויף דעם קריגט זיך די ראב”ד, און ער זאגט אז לא יראה ולא ימצא איז נאר פון פסח אליין, נישט פון שש שעות ולמעלה. ממילא קען מען יא מבטל זיין לויט די ראב”ד?
Speaker 2:
אה, לכאורה יא. פון ערב פסח ביז פסח ביינאכט.
Speaker 1:
ניין, אבער איך מיין אז די גמרא זאגט יא קלאר אז… אה, ניין, ער זאגט נאר אויף די זאך אז ער איז עובר בבל יראה ובל ימצא. איך מיין אז די גמרא זאגט אויף די משש שעות ולמעלה אז ס’איז שוין נישט ברשותו. נישט שטייט אזוי. “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת”.
איך געדענק די מגיד משנה ברענגט דעם ראב”ד, אני אומר, ביינו קיין שאם… אזוי ווי דער רב אברהם וואלט מען אייך געווען, אזוי ווי מ’דארף טון ווען מ’פרעגט קשיות אויף איינעם, וואלט ער פארשטאנען. ער זאגט, והוא הדין, ס’איז נישט ריכטיג. דאס וואס ביטול ארבעט נישט איז ווייל מ’איז שוין חייב אין די שבועה. ער זאגט אז דאס איז די חילוק וואס דו זאגסט, ס’איז שפירט זיך. אה, אקעי. ניין, ער זאגט אז איינער וואס איז עובר בבל יראה ובל ימצא, ער מיינט נישט צו זאגן א פיוט, ער מיינט צו זאגן אז די ביטול גייט נישט העלפן. אויב דו גייסט אים ליב לאזן ביי דיר, ווען גייסטו עובר זיין אויף בל יראה ובל ימצא? טאקע ביינאכט, אזויווי דער ראב”ד זאגט. וועגן דעם איז דא די מכירה לעובד כוכבים, דאס האסטו מיר שוין געזאגט. רייט. און פארוואס יעצט מעג מען נישט? פארוואס יעצט איז שוין נישט ברשותו? ווייל ס’איז דא די אנדערע איסור פון עסן חמץ, נישט בל יראה. די איסור פון עסן חמץ, די איסור הנאה, איז שוין דא. נישט בל יראה. יא. אקעי.
הלכה י — מוצאו ביום טוב
Speaker 1:
“ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי לאכול, ואין מבערו”. למשל הגלוסקא, איינער דארף לכפות עליו כלי, “שהכל פורשים ממנו”. ווייל פון הגלוסקא איז זיכער אז יעדער ווערט פריש. איך מיין אז אויף הגלוסקא איז דא נאך עפעס, די גמרא זאגט אז ס’איז דא א פתיחת שולחן, א תרומה של הגלוסקא. ער איז עובר אויף בל יראה אויך. ער איז עובר אויף בל יראה, אבער דא רעדט מען וועגן חשש שמא יאכלנו, דאס איז די כופה עליו כלי. רייט. “שהכל פורשים”, ער זאגט אבער נישט אז מ’ווייסט נישט. דאס איז אן אנדערע גרסא פון די רמב”ם, קאפח’ס גרסא. ס’שטייט בכלל נישט די מתחייב משום בל יראה ובל ימצא. די קשיא פון די ראב”ד איז נישט קיין קשיא.
אקעי, אקעי, נאו פראבלעם.
הלכה יא — יוצא מביתו קודם זמן הביעור
Speaker 1:
בקיצור, ווייטער. “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין, שהלך לדבר חשוב, אינו חושש שמא יחמיץ החמץ שבידו, אלא אם ירצה לחזור ולבער, ולעשות המצוה יחזור, ואם לאו יבטלו בלבו”. און אזוי פסק’ענען חז”ל אז מ’קען ווייטער זיין בלבו. ס’איז אינטערעסאנט אז לאכול סעודה של מצוה איז א סעמי-מצוה. אז מ’גייט סתם ערלעדיגן אנדערע זאכן איז אייביג דא די חיוב אז ער זאל צוריקגיין. ניין? נאכאמאל. ס’זעט אויס אז לאכול סעודה של מצוה איז אליין עפעס א שטיקל מצוה. ווייל אויב וואלט ער געגאנגען סתם פאר א דבר הרשות לכאורה וואלט מען געזאגט אז ער דארף צוריקגיין בכל אופן. ניין, ווייל דאס איז א מצוה, וואס איז די שאלה? עפעס וואס איז א סעודת מצוה איז א שטיקל מצוה. א מצוה מצוה? אבער ס’איז א מצוה.
דיסקוסיע: סעודת מצוה אלס מצוה
Speaker 2:
וואס איז א מצוה? איך פארשטיי נישט. פארוואס איז דאס א שטיקל? די סעודה איז שוין א מצוה, די ברויט איז א מצוה. דאן גייט ער דארפן זיין א מצוה?
Speaker 1:
יא. זייער גוט, לאמיר זיך נעמען גיין צו חתונות. א חיה. דו קענסט פיין עסן און טרינקען און הנאה האבן, און דו טוסט אסאך מצוות. ס’איז א מצוה, ס’מיינט נאך נישט אזוי. מיינט נאכנישט אז… יא. יא. אבער אויב ער איז געגאנגען טון א גרויסע מצוה פון פיקוח נפש, “יצא למלחמה”, ער איז א דאגה’יסט, ער איז געגאנגען אין מיליטער, “אדער מנה נהר”, אויב מ’האט לייקענט אים אלס אפוטרופוס, ער ווארפט אים א ליבע ודאי, זאל מען נישט ארויפלייגן אויף אים די חיוב פון בדיקה, וואס איז א… די חיוב ביעור וואס איז א חיוב דרבנן. “יצא לצורך עצמו”, און נישט לשליחות מצוה, דארף ער יא.
שטופן פון פטור
Speaker 1:
ווארט איך האב אן הערה. נאכאמאל, אויב סתם גייט ער טון א מצוה, דעמאלטס וואס? דארף ער זיך טרייען צוריקצוגיין. אויב מ’דארף מבטל זיין די מצוה, דעמאלטס דארף ער נישט. אזויווי מיר האבן געזאגט אז פאר די מצוה קענסטו מבטל זיין די מצוה פון דרבנן. רייט. אויב למשל איינער קען, דאס איז פיקוח נפש, אה, מוז ער נישט צוריקגיין. אויב למשל איינער קען, דאס איז א דרבנן, האסטו פארגעסן, פיקוח נפש דארף מען אפילו נישט טרייען, רייט? מ’איז מבטל בלי שום ספק. אבער א מצוה, א צורך עצמו סתם, דעמאלטס דארפסטו צוריקגיין, זאלסטו פלאצן. יא. אקעי.
שיעור כביצה vs. כזית
Speaker 1:
“היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה”. דאס איז א פלא, ווייל פריער איז געשטאנען אז ס’האט צו טון מיט כזית, נישט כביצה. און אפילו די ווייניגערע האבן מיר געזאגט, ווייל די ווייניגערע וואלט אפשר געווען ווייל אפשר לצורך, אדער ווייל… איך ווייס נישט. און דא איז געבליבן אז וואס? אז דא לערנען אונז אז… נו… דא לערנען אונז אז אין הלכות מכביצה קען מען מבטל זיין בלי שום ספק. איך ווייס נישט וואס איז דער פשט.
איך האב נישט געזאגט וואס פירט זיך אויסגעוויזן ווי דער ענין ביטול הרשות, די זאך איז געווען א כזית. פארוואס איז דא פלוצלינג צוריקקומען איז א כביצה? וואס איז דער שיעור כביצה? איך פארשטיין. איך פארשטיין נישט. איך האב אבער געהערט אז מ’האט זיך געמוטשעט דערויף א יאר.
Speaker 2:
יא? און וואס איז דער תירוץ געווען?
דיסקוסיע: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר
Speaker 1:
בקיצור, מ’דארף קוקן אין די גמרא. ס’איז דא א מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר צו חמץ גייט מען נאך כביצה אדער נאך כזית. מ’דארף קוקן אין די גמרא. מ’וועט זען צו ער ברענגט די גמרא. ער ברענגט. זאגט די גמרא, “היוצא למלחמה חוזר, רבי מאיר אומר אינו חוזר עד כביצה, שחמץ אין לו ענין של סאת קודש, רבי יהודה אומר אינו חוזר עד כזית”. חכמים האבן נישט גוזר געווען חמץ בפחות מכביצה, האבן דאך גע’פסק’נט די חכמים.
די שאלה איז אזוי, ווייל עובר זיין איז נאר עובר אויף א כביצה, און ממילא כאילו בדיקה, מ’רעדט דאך יעצט פון בדיקת חמץ, מ’רעדט דאך יעצט פון די דרבנן פון ביעור חמץ, קען דאך זיין אז מ’ווייסט
הלכות ביעור חמץ – שיעורים, אופנים, וזמנים
הלכה יב: עד כמה הוא חוזר – שיעור החזרה לבער חמץ
Speaker 1: ער ברענגט… אז די גמרא פרעגט עד כמה הוא חוזר? ר’ מאיר אומר זה וזה בכביצה, סיי חמץ און סיי ענין פון בשר קודש, ורבי יהודה אומר זה וזה בכזית, ובחכמים אומרים בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. פסקן די חכמים.
ווייל עובר זיין איז נאר עובר אויף א כביצה, און ממילא כאילו בדיקה, מ’רעדט זיך יעצט פון בדיקת חמץ, מ’רעדט זיך יעצט פון די דרבנן פון ביעור חמץ, כדי ער האט אז מ’ווייסט אז עס איז דא חמץ, נאר מ’איז נישט דארט, מ’וויל עס מבטל זיין, רייט? אויף דעם…
Speaker 2: ניין, אבער פארוואס לגבי ביטול ביי א רייזע, ווען די אלע זאכן נעמען דאן פון כביצה? כזית!
Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. איך ווייס נישט, דאס איז אן אינטערסאנטע הלכה, חזרה על ביעור חמץ, ווען מען דארף צוריקגיין, וואס איז די שיעור ווי סאך ער איז דארט פון דעם חמץ? וועלכע מצוה דארף מען מבטל זיין, יא.
Speaker 2: אקעי, דאס איז אויך אן ענלעכע הלכה.
הלכה יג: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ – ביטול קודם שעה שישית
Speaker 1: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ויצא ונזכר שיש בידו, ויושב בבית המדרש, ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית, הרי זה מבטל בלבו קודם שעה שישית. ווייל קודם שעה שישית קען מען נאך סתם מבטל זיין, ווייל ס’איז נאך נישט אסור דאורייתא כלי דששית. רייט? ס’איז סתם א שטיקל טייג, און וואס זאגסטו? זאגסטו דאס נאך פארן זמן. ס’איז נאך נישט חמץ. מ’קען מבטל זיין נישט נאר חמץ, מ’קען מבטל זיין סתם טייג אויך. א טייג וואס ליגט ערגעץ אין א שיסל מיט די חשיבות, מוז מען מבטל זיין, אינטערסאנט.
אבל אם החמיצה, אינו ביטול מועיל כלום, אלא קודם שעה דאורייתא ומצוה לבער מיד שיחזור לביתו. אהם. אבער זעסט דא אויך אז ערב פסח נאכמיטאג האבן די רבי’ס פארגעלערנט שיעורים אין גהינום. און וואס דא נאך, וואס איז קיין סתם טייג? און מצות. איך ווייס. קייצד ביעור חמץ.
Speaker 2: אקעי, אבער אויב ס’איז א פליטה, דארף מען דארף מען ווייזן אז ער דארף וויל נישט אהיים גיין.
Speaker 1: הערסט, איינער וואס זיצט און לערנט, ער דארף אהיים גיין, אדער איז ער מבטל זיין, אינטערסאנט, דאס איז די גרעסטע חידוש, די גרעסטע ענין, שטימט? יא. ווערי אינטערעסטינג. יא.
הלכה יד: כיצד ביעור חמץ – אופנים פון ביעור
Speaker 1: קייצד ביעור חמץ, וויאזוי טוט מען דעם מצוה פון ביעור חמץ? אום… פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים. אויב איז עס חמץ קשה ואינו ראוי למאכל כלב מותר להשהותו בביתו.
אקעי, וואס איז ביעור חמץ? יעצט רעדט מען פון די אלע חמץ וואס מיר האבן גערעדט אז מ’דארף מבער זיין. וואס איז די קייצר אופן ס’איז א ביעור? מ’ברענט עס, אדער מ’צעברעקלט עס, אדער מ’ווארפט עס אין ים. און דעמאלטס איז עס געווען… אינטערעסאנט, אויב ס’איז געווען חמץ קשה, דארף מען עס מפרר זיין פאר מ’ווארפט עס אין ים. אינטערעסאנטע זאך.
Speaker 2: וואס איז פשט? ווייל ס’איז נישט גענוג לאנג?
Speaker 1: איך ווייס נישט. אזוי זאגט רבי יחזקאל אז מ’מוז מפרר זיין.
חמץ תחת מפולת
Speaker 1: אקעי, אויב ס’איז אין א מפולת, ס’איז אויך א סארט ביעור. אויב ס’איז דא מער ווי דריי טפחים, איז עס כמאן דמבער. וצריך לבטלו בליבו. הע, אינטערסאנט. ס’איז כמאן דמבער, אבער נישט ממש ביעור, ווייל ס’איז נאר א קולא, מ’קען נישט אנקומען. ממילא איז ער יוצא געווען, אבער ער דארף נאך אלץ… That’s interesting.
הלכה טו: חמץ נתון לנכרי או נשרף – דין הנאה מן הפחמים
Speaker 1: אקעי, let’s continue. מ’האט עס געגעבן פאר א גוי פאר די זעקסטע שעה, דארף מען נישט מבער זיין. און אזוי אויב מ’האט עס פארברענט פאר די זעקסטע שעה, מעג מען נוצן די פחמים אין פסח. פארוואס? ווייל ס’איז נאכנישט קיין חמץ. אבער אויב מ’האט עס פארברענט אין זמנו איסור, טאר מען נישט. פארוואס? ווייל ס’איז אוסר בהנאה. און אוסר בהנאה מיינט אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון די ביעור אויך. און אויב מ’האט יא, די תבשיל אוסר בהנאה, ווייל ס’ליגט אין דעם די כח החמץ. די זעלבע זאך די פחמים איז אוסר בהנאה, ווייל ס’איז אוסר בהנאה. די זעלבע זאך א היסק, ווייל ס’איז אוסר בהנאה. געוואלדיג.
Alright, that’s the story for today. געוואלדיג, שכוח, יא. אקעי, מ’גייט ווייטער.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’
—
הלכה א-ב: בדיקת חמץ בליל י”ד — האופן ומה שאחריו
דברי הרמב”ם: “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר… ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות… ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.”
פשט: מחפשים חמץ בליל י”ד ניסן בכל המקומות המוסתרים — חורים, מטמוניות, זויות — מקבצים הכל יחד למקום אחד, ומבערים אותו עד תחילת שעה ששית.
חידושים:
– פירוט הרמב”ם “חורים, מטמוניות, זויות” מובן לא דווקא כמקומות ספציפיים, אלא שצריך להטריח עצמו לבדוק ביסודיות — לא רק על פני השטח, אלא גם במקומות מוסתרים.
– “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד” — זוהי תקנה מעשית: שלא יסחוב אותו, אלא שיהיה מונח במקום אחד מוכן לביעור.
—
הלכה ב (המשך): “ומי שרצה לבער בליל י”ד יכול הוא לבער”
פשט: עיקר חיוב הביעור הוא עד תחילת שעה ששית, אבל אפשר לבער מוקדם יותר.
חידושים:
– נקודה מעניינת: חכמים חייבו לבדוק בליל י”ד (כשנמצא בביתו), אבל לא חייבו לבער מיד — אפשר להשאיר עד למחר. משמעות הדבר שאדם יכול לבדוק, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול אותו חמץ, והוא מקיים את תקנת חכמים של בדיקה. כביכול חכמים עושים זאת “מסוכן” לעצמם — כי עכשיו נשאר עדיין חמץ עד למחר, וצריך לדאוג מה עושים איתו.
– [דיגרסיה: שיחה על המנהג לאכול חמץ מיד לאחר פסח — בהשוואה ל”שלא יאמרו דם יפתירא” והבדלה על בירה במוצאי פסח.]
—
הלכה ג (חלק ראשון): הנחת חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”
דברי הרמב”ם: “חמץ שהניח בליל י”ד, יניחנו… ולא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.”
פשט: מניחים את החמץ במקום ידוע, לא מוסתר, כדי שעכברים לא יגררו אותו.
חידושים:
– הטעם “שמא יגררוהו עכברים” הוא טעם מעשי — אם החמץ יאבד, צריך לבדוק שוב. כלומר: אין צריך תמיד לחשוש לעכברים, אבל אם הוא חסר, צריך כן לחשוש. לכתחילה יש להיזהר שלא יקרה.
– הראב”ד חולק — הוא אומר שאי אפשר לוותר על דברים מסוימים, צריך להמתין עד הרגע האחרון.
—
הלכה ג (חלק שני): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו”
דברי הרמב”ם: “בדיקת חמץ וביעורו קודם שש… ואם לא ביטלו בלבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.” וכן: “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.”
פשט: חמץ שאינו רואה ואינו יודע עליו, צריך לבטל, והוא נעשה כעפר. ביטול אפשר רק לפני זמן איסור (קודם שעה שישית). לאחר זמן איסור החמץ כבר “אינו ברשותו” — אינו יכול לבטלו, אבל הוא עובר על בל יראה ובל ימצא.
חידושים:
א) ביטול על מקומות שאינו רואה — שתי שכבות דרבנן
– “שלא ראהו” — הביטול חל על החמץ שלא ראה, לא על מה שמצא (את זה מבערים).
– דברי רבינו מנוח היפים — שתי תקנות חכמים: לפי שיטת הרמב”ם יש כאן שתי קולות מדאורייתא: (1) צריך רק לבטל, לא יותר; (2) אין צריך לחפש — אם רואה חמץ צריך לבטל, אם לא, אין בעיה. חכמים חידשו שתי תקנות: (א) שלא לסמוך על ביטול בלבד — צריך לשרוף; (ב) לחפש במקומות מוסתרים. נפקא מינה: לאחר שבדק, עדיין יכול להיות חמץ במקומות נסתרים שלא מצא — על זה צריך לבטל (סתם, כי לא יודע היכן הוא). זהו הפשט ב”שלא ראהו” — מדאורייתא צריך רק לבטל מה שרואה, מדרבנן צריך גם לבטל מה שאינו רואה.
– מדוע מברכים על בדיקה ולא על ביטול: כי הבדיקה קרובה יותר לדאורייתא — בודקים את החמץ שצריך לבער מדאורייתא. הביטול על מקומות שאינו רואה הוא לגמרי דרבנן, לכן אין מברכים עליו ברכה נפרדת.
ב) נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”
– התפתחות היסטורית של הנוסח: בגמרא כתוב רק שצריך לומר “ביטול.” אחר כך: הגאונים הוסיפו “כעפרא דארעא” (כעפר הארץ) — כי הם הבינו ביטול שהחמץ נעשה כעפר. התוספות (ראשונים) הוסיפו “כהפקר” — כי הם מבינים שביטול פועל בתורת הפקר.
– שיטת תוספות אינה אומרת שצריך לומר “הפקר”: אפילו תוספות שאומר שביטול פועל כהפקר, אינו אומר שחייבים לומר את המילה “הפקר”. זהו הסבר למנגנון, לא לנוסח. באגדות מהר”ם כתוב שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר” — אבל זה לא מוכרח מסברת תוספות.
– מסקנה: עושים כמו שכתוב בגמרא — מבטלים. הלמדנים דנים מה הביטול עושה, אבל למעשה כל אחד יעשה כפי שמבין, או ישאל מורה הוראה.
ג) ביטול רק לפני זמן איסור — שתי רמות של “רשות”
– חידוש — שתי רמות של “רשות”: “שאינו ברשותו” פירושו שאינו יכול לבטלו (כי הוא אסור בהנאה, ממילא אין לו בעלות עליו). אבל “ברשותו” לענין עבירה — הוא כן עובר, כי הוא אצלו. אלו שתי רמות נפרדות של רשות: רשות לביטול (בעלות) לעומת רשות לעבירה (אחריות מציאותית).
– מדוע אי אפשר לבטל לאחר שש שעות: כי כבר קיים איסור הנאה על חמץ (לא בל יראה עצמו, אלא איסור הנאה), החמץ כבר אינו “שלו” — אינו יכול להפקירו/לבטלו.
ד) השגת הראב”ד
– ראב”ד: בל יראה ובל ימצא הוא רק מפסח עצמו (בלילה), לא משש שעות ומעלה.
– דיון: לכאורה לפי הראב”ד אפשר כן לבטל בין שש שעות לפסח בלילה? אבל הגמרא (קידושין) אומרת “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה אינה מקודשת” — שמוכיח שמשש שעות כבר אינו ברשותו.
– תירוץ המגיד משנה: הרמב”ם אינו אומר שהוא עובר בל יראה ובל ימצא עכשיו (משש שעות), אלא שכאשר הוא משאיר את החמץ, הוא בלילה יעבור — כמו שהראב”ד עצמו אומר. אבל הביטול כבר לא יועיל כי משש שעות כבר אינו ברשותו.
– חידוש — גירסת קאפח: בגירסת קאפח של הרמב”ם בכלל לא כתוב “מתחייב משום בל יראה ובל ימצא” — ולפי זה נופלת קושיית הראב”ד לגמרי.
—
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
דברי הרמב”ם: “מי שלא בדק בליל ערב שבת… מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת… ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון ומבערו.”
פשט: כאשר ערב פסח חל בשבת, מניחים חמץ במקום מוסתר עד ד’ שעות בשבת, את השאר מבערים לפני שבת. אם נשאר לאחר ד’ שעות, מבטלים אותו ומכסים אותו בכלי עד מוצאי יום טוב ראשון.
חידושים:
– “כופה עליו כלי” — המטרה היא שלא יבוא לאכול ממנו.
– תרומה: אם יש ככרות רבות של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, אבל אסור לערב טהורה עם טמאה — “שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה” — כי אסור לטמא תרומה.
—
הלכה ז-ח: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
דברי הרמב”ם: “מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.”
פשט: אם לא בדק בליל י”ד, יכול להשלים — בשחר, בשעת הביעור, או אפילו בתוך החג.
חידושים:
– מדוע בודקים בתוך החג? שני מהלכים: (1) מעשי — כדי שלא ישכח ויבוא לאכול חמץ; (2) ענין עקרוני — חיוב הבדיקה נמשך, אפילו לאחר יום טוב עדיין יש ענין של בדיקה, אף שזה סוג אחר של ענין.
– בדיקה לאחר פסח — זה על חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור מדרבנן (קנס). חידוש: אפשר לחשוב שעל איסור דאורייתא של בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל על קנס דרבנן בלבד לא יטילו חיוב בדיקה — אבל חכמים כן אמרו שצריך לבדוק, כדי שלא יעשה חכמות, וכל מטרת הקנס היא שיבדוק.
מוצאו ביום טוב — כופה עליו כלי
רמב”ם: “ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי שלא יאכלנו, ואין מבערו.”
פשט: אם מוצא חמץ ביום טוב, מכסה אותו בכלי (אי אפשר לבער כי זה יום טוב).
הערה: הדוגמה של “גלוסקא” (לחם יפה) — שכולם מתאווים לו, לכן החשש שמא יאכלנו חזק יותר. הגמרא גם מדברת על “פתיחת שולחן” בגלוסקא.
—
הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
דברי הרמב”ם: “כשבודק החמץ בליל י”ד או ביום י”ד או בתוך הרגל, מברך קודם שיעשה לבדיקה: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ.”
פשט: מברכים לפני הבדיקה, והלשון הוא “על ביעור חמץ” — לא “על בדיקת חמץ”.
חידושים:
– “על ביעור חמץ” לא “על בדיקת חמץ” — זה מראה שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לביעור.
– ברכה על דרבנן: הרי מברכים ברכות על מצוות דרבנן (מכוח “לא תסור”). רבינו מנוח שואל: אם מברכים על דרבנן, מדוע לא על קנס? תירוץ: אין מברכים על קנס/עונש — ברכות הן על מצוות, לא על עבירות. [דיגרסיה: במלקות אין מברכים, אף שזה חיוב.]
– לאחר פסח אין מברכים — כי אז מחפשים רק חמץ שעבר עליו הפסח (קנס), לא על בל יראה.
—
הלכה: יוצא מביתו קודם זמן הביעור — מצוה, סעודת מצוה, צורך רשות
דברי הרמב”ם: “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין… אם ירצה לחזור ולבער יחזור, ואם לאו יבטלנו בלבו.”
פשט: מי שיוצא לפני מצוה או סעודת מצוה, אינו צריך לחזור — יכול לבטל בלבו. אבל מי שיוצא לצורך רשות, צריך לחזור.
חידושים:
א) סעודת מצוה היא עצמה מצוה
הרמב”ם מונה “לאכול סעודת מצוה” יחד עם “לעשות מצוה” — שמוכיח שסעודת מצוה היא עצמה חלק ממצוה, לא רק הכשר מצוה. כי אם היה רק דבר הרשות, היינו אומרים שצריך לחזור.
ב) דרגות הפטור
– פיקוח נפש / מלחמה / שליחות גדולה — בכלל אינו צריך לחזור, מבטל בלי שום ספק.
– מצוה רגילה / סעודת מצוה — אינו צריך לבטל את המצוה, יכול לבטל את החמץ בלבו (כי בדיקה/ביעור הם דרבנן, ומצוה דוחה דרבנן).
– צורך רשות — צריך לחזור.
ג) שיעור כביצה לעומת כזית — עד כמה צריך לחזור
רמב”ם: “היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה.”
קושיה: קודם דיבר הרמב”ם על כזית כשיעור חמץ, וכאן פתאום כתוב כביצה — מדוע?
דיון: בגמרא יש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ר’ מאיר אומר כביצה, ר’ יהודה אומר כזית. חכמים אומרים: בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. הרמב”ם פוסק כחכמים — לחמץ השיעור כביצה לענין חזרה. זה מתאים ליסוד שמדברים כאן על ביעור חמץ דרבנן — צריך לחזור רק כשיש שיעור שהוא ממש עובר דאורייתא. אבל נשאלת השאלה: מדוע לגבי ביטול בנסיעה לוקחים את השיעור של כזית? זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ — ביטול קודם שעה שישית
דברי הרמב”ם: “מי שיושב בבית המדרש ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית – הרי זה מבטל בלבו.” אבל “אם החמיצה – אינו ביטול מועיל כלום”, אלא “מצוה לבער מיד שיחזור לביתו.”
פשט: קודם שעה שישית עדיין יכול לבטל בלב, כי עדיין אינו אסור דאורייתא. לאחר שעה שישית ביטול אינו מועיל עוד, וצריך לבער כשיחזור הביתה.
חידושים:
1. ביטול על בצק סתם: אפשר לבטל לא רק חמץ ממש, אלא גם בצק סתם שעדיין לא החמיץ. קודם שעה שישית זה עדיין “סתם חתיכת בצק” — עדיין אינו חמץ, ובכל זאת צריך לבטלו. זו נקודה מעניינת — שביטול פועל גם על בצק שמונח איפשהו בחשיבות.
2. החידוש הגדול ביותר — לימוד לעומת חזרה הביתה: מי שיושב ולומד בבית המדרש אינו צריך לחזור הביתה — יכול לבטל בלבו. זה מראה שביטול בלב הוא פתרון מלא קודם שעה שישית, אפילו יכול פיזית לחזור הביתה ולבער.
—
הלכה: כיצד ביעור חמץ — אופן הביעור
דברי הרמב”ם: “כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים.” אם הוא “חמץ קשה – מפרר ואחר כך זורקו לים.” אם הוא “אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשהותו בביתו.”
פשט: ביעור חמץ יכול להיות על ידי שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. חמץ קשה צריך לפרר תחילה לפני שזורקים אותו לים.
חידושים: נשאלת השאלה מדוע חמץ קשה צריך לפרר לפני שזורקים אותו לים — האם זה כי לא יתמוסס מהר מספיק במים? זו נשארת שאלה פתוחה. זה מיוחס לר’ יחזקאל שצריך לפרר.
—
הלכה: חמץ תחת מפולת
דברי הרמב”ם: חמץ שקבור תחת מפולת יותר משלושה טפחים — הוא כמאן דמבער, אבל וצריך לבטלו בליבו.
חידושים: מפולת היא “כמאן דמבער” — כמו ביעור, אבל לא ממש ביעור. מכיוון שזו רק קולא המבוססת על כך שאי אפשר להגיע לחמץ, עדיין צריך לבטל בלב. זה מראה ש”כמאן דמבער” היא דרגה נמוכה יותר מביעור ממש — יוצאים ידי חובה, אבל צריך גם ביטול.
—
הלכה: חמץ שניתן לגוי / נשרף לפני/אחרי זמן איסור — דין הנאה מפחמים
דברי הרמב”ם: אם נתן חמץ לגוי קודם שעה שישית — אינו צריך לבער. אם שרפו קודם זמנו — מותר להשתמש בפחמים בפסח. אבל אם שרפו בזמנו (לאחר שעה שישית) — אסור בהנאה, ולכן גם הפחמים אסורים.
פשט: חמץ שעדיין אינו אסור (קודם שעה שישית) — הביעור שלו אין בו איסור הנאה, ומותר ליהנות ממה שנשאר. אבל חמץ שכבר אסור בהנאה — כל מה שבא ממנו גם אסור.
חידושים: היסוד של איסור הנאה בחמץ בפסח משתרע על כל הצורות שבאות מהחמץ:
– תבשיל שבישלו עם חמץ — אסור בהנאה, כי “מונח בו כוח החמץ.”
– פחמים משריפת חמץ — אסורים בהנאה.
– היסק (החום/החימום משריפה) — גם אסור בהנאה.
היסוד הוא שכאשר חמץ אסור בהנאה, אסור ליהנות מכל צורה של הביעור עצמו — לא מהגחלים, לא מהחום, לא מהתבשיל.
תמלול מלא 📝
פרק ג’ מהלכות חמץ ומצה: בדיקת חמץ, ביעור וביטול
הלכה א: בדיקת חמץ בליל י”ד — כיצד ומה אחר כך
דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כן, אפשר ללמוד עוד קצת, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כתוב כך, בוא נלמד את זה יחד. אתה רוצה ללמוד מהמחבר?
דובר 2: כן.
דובר 1: “שבודק קודם”. “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר”. איך עושים את זה? “ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות”. חורים, מטמוניות, זויות. אוקיי. “ומקבץ את הכל”. מאיפה מגיעות זויות לכאן?
דובר 2: כן.
דובר 1: הרמב”ם אולי מסביר שזה לא דווקא חורים, זה אומר בכל מקום, מה שיהיה. שתטרח לבדוק, שלא תעשה רק על פני השטח.
דובר 2: אה.
דובר 1: הוא אומר, “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו”. סיבות מעשיות למה להניח את זה במקום אחד, כן? שלא פשוט לזרוק את זה וכדומה. שכבר ייקחו את זה, שזה כבר יהיה עצור.
הלכה הבאה.
דובר 2: כן.
הלכה ב: אפשר לבער כבר בליל י”ד
דובר 1: “ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ומי שרצה לבער בליל ארבעה עשר, יכול הוא לבער”. זה אומר שמבער פירושו שעד אז חייבים כבר. לפני כן אפשר. החכמים חייבו, הם חייבו, זה מאוד מעניין אותי, החכמים חייבו לבדוק כבר ליל י”ד, כשאז נמצאים בבית, אבל ממילא החיוב דרבנן הוא כולי עלמא שתבער באמת, אבל הם לא חייבו לבער מיד, אלא הם הניחו להשאיר את זה עד מחר, עד הרגע האחרון שאפשר עדיין לאכול בעצם. במילים אחרות, אפשר, אם מישהו רוצה לעשות בדיקת חמץ, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול את אותו חמץ, הוא מקיים את תקנת החכמים.
דובר 2: כן, זה פשוט נראה כך.
דובר 1: לא, לא עם עשרת הפירורים, אבל הוא אכל ועשה שיאכלו יותר חמץ ערב פסח בבוקר.
דובר 2: כן, זה דבר אחר, זה אני לא יודע למה.
דובר 1: אוקיי, זה אני לא יודע. לעשות עם המתנה, יותר עם המתנה, המצווה של תשביתו?
דובר 2: לא, התכוונתי שזה כמו הסיגריות שמעשנים מיד אחרי שבת.
דובר 1: כן.
דובר 2: אבל… אה, כזה “שלא יאמרו דם יפתירא”. אולי דבר כזה, כן. כמו היהודים שעושים הבדלה על בירה במוצאי פסח, כן?
דובר 1: כן, כן. מיד לאכול קצת חמץ, כי המלאכים לא רוצים לשמוע את העלבון כבוד המלאכים, אני יודע. זה ה… על זה תקנא את המלאכים. אוקיי, בקיצור, זה מאוד מעניין, כי כאילו הם עושים את זה קצת מסוכן לעצמם, כי עכשיו תהיה עוד בעיה, מה עושים? לכן הם אומרים שצריך להניח את זה. אוקיי, זה ענין. אוקיי, כן. הלכה הבאה.
הלכה ג: להניח חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”
דובר 1: החמץ שהניח בליל ארבעה עשר, יניחנו למחר עד ארבע שעות. היינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, ואין אנו אומרים הואיל ומצניעו בכלי, אלא שיהא ידוע וגלוי לכל. כן, זו המשנה. שמא יאבד. הואיל ואם יאבד, צריך לחפש אחריו, אבל לא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.
מעניין, כאילו הסיבה היא כדי שלא יצטרך להטריח את עצמו לחפש. הסיבה האמיתית היא הלכתית, כדי שלא יאבד, כדי שתקיים את המצווה של בדיקה.
שוב, הוא אומר כאן רק, הוא אומר את ההלכה, הוא אומר כי אם יחסר יצטרך לבדוק.
דובר 2: כן.
דובר 1: זה מעניין, כאילו הוא אומר סיבה מעשית, שלא תצטרך לעשות לעצמך עבודה נוספת. ומה שאפשר לומר שחיוב הבדיקה הוא שתבדוק, ואם בדקת לא תחזור לאחור שתצטרך לבדוק שוב, אבל תבדוק באמת. אוקיי.
לא בטוח. יש לי השגה, אני צריך לצאת. הנקודה היא, אוקיי, בקיצור, כן, צריך להניח את זה כדי שהעכברים לא ייקחו את זה. הראב”ד אגב חולק, הראב”ד אומר שאי אפשר לוותר על הד’ אמות, צריך לחכות עד הרגע האחרון. אני לא יודע בדיוק מה הפשט. עכבר יום? יש משהו עם העכבר יום ראשון? עכבר יום? אז צריך לשרוף את זה בפועל?
זה מעניין, כאן כתוב “שמא יגררוהו עכברים”. אז בעצם לא צריך לפחד סתם מעכבר, אבל צריך כן להיזהר לכתחילה שלא יהיה. לא, כי הזהירות היא שלא יהיה מקרה שחסר. אם חסר, צריך כן לחשוש.
דובר 2: כן, אז צריך כן לחשוש.
דובר 1: כן. אז הלא לחשוש הוא רק שלא צריך תמיד לחשוש. אוקיי.
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
דובר 1: מה קורה כשזה חל בשבת? מה קורה כשזה חל בשבת? ערב פסח שחל להיות בשבת. אוקיי, זה מעשי, מה עושים? נו, מה עושים? מה אם לא בודקים ערב שבת? צריך נר.
דובר 2: אה, אפשר להדליק.
דובר 1: כן.
הלכה ו’ — מי שלא בדק את החמץ בליל ערב שבת, שזה ליל י”ד, מה הוא עושה? מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת. למה עד ארבע שעות? לא עד חמש שעות?
דובר 2: תמיד זה עד ארבע שעות. השעה האחרונה מימי האכילה.
דובר 1: מניחים במקום מוצנע, והשאר מבערים מלפני השבת. ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומבערו. אסור ביום טוב לעשות מדורה. כופה עליו כלי — מה זה מוסיף? שלא יבואו לאכול מזה, כן.
ואם יש לו ככרות הרבה של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, ולא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, כי אסור לטמא תרומה, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ספק לעצמה. ומניחים מן הטהורה כדי להניח עד ארבע שעות ביום השבת ולבער.
הלכה ז: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
דובר 1: מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. זה אומר שהלילה עדיף בגלל אור הנר יפה לבדיקה, אבל אם לא עשה, אפשר לעשות בשחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. בתוך החג? מה הטעם? אם הטעם הוא שתשכח ותבוא לאכול, אפשר להבין. אבל אם זה יותר ענין שחיוב הבדיקה נמשך, שאפילו אחרי יום טוב, כן, אם הוא חייב לבדוק, עדיין יש ענין לבדוק. סוג אחר של ענין, אבל עדיין יש ענין לבדוק.
לא ימצא בכם חמץ שאור, ובפסח לא יראה לך חמץ שאור בנוה. הבדיקה היא בעצם לחזק את האיסור. לא יראה לך חמץ שאור הוא איסור דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח, יש בדיקה על זה. זה חידוש, כי אפשר לומר שעל דבר גדול כמו איסור בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל סך הכל על משהו שהוא קנס, לא הולכים לעשות על זה חיוב בדיקה. אבל חכמים כן אמרו שצריך לחזק לבדוק. נזכר שכל הטעם של הקנס הוא… שיבדקו ושלא יעשו חכמות.
הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
דובר 1: כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, כמו שהוא מנה את הזמנים, מברך קודם שיעשה לבדיקה, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. הלשון מעניין, שלא אומרים “על בדיקת חמץ”, אלא אומרים “על ביעור חמץ”. זה אומר שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לכך.
ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. ואם בודקים לאחר הרגל, אין מברכין. כי לאחר הרגל רק מחפשים על חמץ שעבר עליו הפסח, אז לא עושים את הברכה.
דיון: האם הברכה על דרבנן או על דאורייתא?
דובר 2: לכאורה כן, כי כאילו הבדיקה היא חלק מהביעור.
דובר 1: זה אומר שכך נאמר, יש שתי דרכים להבין תשביתו. מה פירוש ביעור ותשביתו זה אותו דבר. אחד שצריך לבטל אותו, ושנית צריך לזרוק אותו. אז כשעושים את זה, עושים על ביעור חמץ, זה בסדר.
השאלה אם הברכה היא על הדרבנן או על הדאורייתא. זה כאילו… עושים ברכה על דרבנן, כמו “אשר קדשנו”, אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן, או שזה משהו אחר? הגמרא שואלת על זה מיד, איך אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן? אומרת הגמרא, “היכן צונו?”
דובר 2: לא, לא על זה. הוא הזכיר משהו.
דובר 1: אוקיי, עושים ברכות על מצוות דרבנן שונות.
דובר 2: רבינו מנוח אומר כן.
דובר 1: הוא אומר משהו?
דובר 2: לא, אני לא זוכר.
דובר 1: זה מ”לא תסור”.
הוא שואל למה צריך להיות… אם אפשר לעשות ברכות על דרבנן, צריך גם לעשות ברכה על קנס. הוא אומר, לא עושים ברכה על קנס.
דובר 2: הברכה לא על העונש, הברכה על המצווה. המצווה היא “לא תסור”.
דובר 1: המצווה היא “תשביתו”, אבל על ידי עבירה. על עבירה לא עושים ברכות, אלא על מצוות. כאילו כן.
כשמלקים, עושים מלקות, לא עושים ברכה. חס ושלום, למעשה אף פעם לא צם, עשה ברכה. הוא שואל למה לא עושים. זה חיוב עוני שאתה עושה, עונש, צער. הוא מדבר בתוך אשרי יושביך חיוב עוני.
אוקיי.
הלכה ח (המשך): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו”
דובר 1: שלא יגמור לבדוק עד שיבדוק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר כמו שנתבאר. השולחן ערוך אומר: “כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, וכל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ביערו, בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו יכול לבטלו, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”.
הרמב”ם כותב את זה גם בלשון הקודש, רואה? “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”. זה פשט שצריך לבטל אם כבר בדק בכל מקרה?
דובר 2: לא, הוא אומר “שאינו רואהו”, על מה שאתה לא רואה.
דובר 1: אה, אם פספסתי משהו?
דובר 2: כן.
דובר 1: ומה הפשט שצריך לומר? אם לא אומרים זה לא מספיק? זה ביטול בלב. הייתי חושב שצריך לומר. זה באמת לא ברור. יכול להיות שאתה מתכוון לומר באמת שצריך לומר בלב?
דובר 2: לא?
דובר 1: אני לא יודע. הגמרא לומדת, הגמרא אומרת: “הבודק צריך שיבטל”. מאי טעמא? אומרת הגמרא, אולי בלע בקצה, אולי נשאר.
רבינו מנוח היפה: שתי תקנות חכמים
דובר 1: לרבינו מנוח יש כאן חתיכה יפה על זה. אה, אגב, הוא אומר גם שביטול הוא כמו תוקע פניו בטיט.
דובר 2: כן.
דובר 1: אה, הוא מסביר. מה הוא מסביר כך? לכאורה, כמו שלמדנו, הרבנן חידשו שני דברים, לפי מה שהרמב”ם לומד כאן במקום אחר. אחד, שצריך לחפש דברים שלא רואים. התורה יכול לומר שתי קולות: אני צריך רק לבטל, אני לא צריך לעשות יותר מלבטל, וגם לא צריך לחפש. אם אני רואה, צריך לבטל. אם אני לא רואה, אין מה שחסר. באים הרבנן ואומרים, שתיים, לא תסמוך על קולת הביטול, לא תסמוך, אלא תשרוף באמת. ושנית, תחפש, נכון?
אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי במקומות שלא מצא. הפשט, התקנה הראשונה של חכמים, התקנה של חיפוש, אם לא הייתה תקנת חכמים… סליחה, התקנה הראשונה של חכמים הייתה הרעיון שצריך לשרוף. אבל הרעיון שצריך לחפש, הפשט הוא שכאילו אתה צריך עדיין לחפש, ואם יש מקום, מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן שאתה צריך גם שם לבטל. נו, אי אפשר, אתה לא יודע איפה, ממילא צריך לבטל סתם. זה אני חושב מה שרבינו מנוח אומר. נכון?
דובר 2: הוא אומר “שאינו רואהו”. זה גם עם הרבנים, עם הרבנים צריך לבטל במקום שאין רואה, מדאורייתא צריך רק לבטל במקום שרואה, מדרבנן צריך דווקא להיות, וגם צריך לקחת בחשבון—
ביטול חמץ — מהות, נוסח וזמן
ביטול על מקומות שאינו רואה
דובר 1:
אם אני לא רואה, אז בכלל מה חסר. באים הרבנן ואומרים, אה, אתה לא יכול לסמוך על קולת הביטול, אתה לא יכול לסמוך, לא תבטל, תשרוף באמת, ושנית, תחפש. נכון?
אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי המקומות האחרונים שלא מצא. הפשט הוא, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדרבנן של חיפוש. אבל הוא לא קיים את הדרבנן… סליחה, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדאורייתא שצריך לשרוף. אבל הדאורייתא שצריך לחפש, הפשט הוא, כולי עלמא צריך לחפש הכל, ואם יש מקום שהוא מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן אתה צריך גם שם לבטל. אבל אתה לא יכול, כי אתה לא יודע, ממילא צריך לבטל. החילוק הוא, זה אומר כל חמירא דאיכא ברשותי. נכון? כולי עלמא, הוא לא אומר…
על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. נכון? כי זה גם מדרבנן. מדרבנן צריך לבטל במקומות שאינו רואה. מדאורייתא צריך רק לבטל במקומות שרואה. מדרבנן צריך לבדוק, וגם צריך לקחת בחשבון מקומות שאינו רואה. ממילא, על זה צריך לחפש לפחות שעה, והענין של… הביטול הוא על מה שלא יכלו לבדוק. כי הרבנן אומרים שאפילו מקומות שאינו רואה אתה עובר. ממילא, מדאורייתא לא צריך לעשות את זה גם לא. זו סתירה, אני לא יודע.
למה עושים את הברכה על בדיקה ולא על ביטול
דובר 1:
אה, על זה עושים את הברכה על הבדיקה ולא על הביטול. כי הבדיקה היא יותר קרובה לדאורייתא, כי התורה אמרה שעל זה צריך לבטל. כי הבדיקה עושים על מה שצריך מדאורייתא לבטל, עושים את זה יותר. אבל השני הוא לגמרי דרבנן.
אוקיי, זה פשט יפה. אני צריך עוד לעיין אם זה נכון גם, אבל זה פשט יפה.
נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”
דובר 1:
והוא מסתכל באגדות מהר”ם יש דבר כזה, הוא אומר שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר”, כי תוספות אמר שביטול הוא לא כמו הפקר. אבל זה מאוד מעניין, כי אפילו תוספות אומר כך, לא אומר שצריך לומר את זה. זה רק אומר שכך זה עובד שאומרים “בטל”. זה לא אומר שצריך לומר את זה גם. כשיש דין בהפקר, יכול להיות שכשמפקיר לא צריך לומר יחד ביטול, צריך לומר את המילה הפקר. אבל זה לא כתוב. בגמרא כתוב רק שצריך לומר ביטול. ובאו הגאונים, הוסיפו “כעפר”, כי הם הבינו את הענין של ביטול שנעשה כעפר. ובאים התוספות, שהם ראשונים, ומוסיפים “כהפקר”, כי איך הם מבינים ביטול. זה מעניין. לא, זה לא נכון לכאורה הלכתית. התוספות שאומר שביטול לא אומר שצריך לומר הפקר, אומר שזה עובד בתורת הפקר. אני לא יודע.
דיון: מה עושים בביטול?
דובר 2:
איזו מעשה עושה עכשיו האדם? אתה עושה עכשיו ביטול או אתה עושה עכשיו מפקיר?
דובר 1:
בכל מקרה, עושים מה שכתוב בגמרא. והגמרא כתוב, צריך להיות מבטל. הלמדנים רוצים לדעת מה עושה הביטול. אז, אם מישהו לוקח מהפשטים של הלמדנים, זה שהם אומרים שזה עובד עם טעם הפקר, כן. על כל פנים, אני לא יודע, כל אחד יעשה כמו שהוא מבין. אוקיי. אני אשאל מורה הוראה מקומי, פשוט אני אומר אוקיי.
הלכה ט — ביטול רק לפני זמן איסור
דובר 1:
“בדיקת חמץ וביעורו קודם שש”. מה? אני חושב שצריך רק לומר “בטל ומבוטל”.
דובר 2:
כן, אדרבה.
דובר 1:
כן, אבל עכשיו יש הלכה חשובה, שלבטל אפשר רק לפני זמן איסור, כי אחרי זמן איסור זה כבר לא ברשותך. זה ברשותך לעבור, אבל לא ברשותך לבטל, כן?
דובר 2:
כן.
הלכות ביעור חמץ – שיעורים, אופנים, וזמנים
דובר 1:
ממילא, אם הוא לא ביטל, והוא לא ידע שהוא לא צריך היה לדעת עליו, אם בליבו בשעת בדיקה לא היה בטל לביטול, הרי זה עובר על בל יראה. הוא עובר על שני האיסורים, בל יראה ובל ימצא. כתוב “יבטלו בליבו”. יש משהו שלא היה דעת עליו, אז אוטומטית לא בטל, נכון? ביטול פירושו דעת עליו, זה אותו דבר. לא, אני לא רוצה שום כוונה. אם אני לא יודע איפה זה, פירוש שאין דעת עליו. לא חושבים שזה בטל.
“בליבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”. כן?
דובר 2:
כן.
דיון: מדוע לא ניתן לבטל אחרי שש שעות?
דובר 1:
וביטול הוא לא יכול לעשות, זה לא ברשותו. “אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. כי ביטול הוא פעם לא יכול היה לעשות, זה כבר לא ברשותו, ממילא הוא כבר לא יכול לבטל. זה כאילו לוקחים את הבחירה, כמו ברם. “שאינו ברשותו, אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. זה כאילו ברשותו, הרשות של עובד זה רמה אחרת של רשות מהרשות של מבטל.
אהא, “חייב לבערה בכל השנה כולה”, לא. אולי אפשר לומר שאנחנו יודעים עוד שהביטול הזה לא ביטול אמיתי, כי ודאי הוא לא עשה שום ביטול, אלא הוא עכשיו נתפס בפחד מבל יראה, ממילא אני חושש שהביטול לא ביטול טוב, בגלל זה אומרים חייב לבערה. אני לא יודע, זה כן ביטול טוב, אפילו הוא עושה את זה, אין הבדל למה הוא עושה את זה, הוא עושה את זה.
שוב, טוב, צריך לבער כי זה לא נתבטל, ממילא זה לא ברשותו, כן. אוקיי. ובהפסד מרובה צריך לקבוע כלי, כי זה הטעם, זה מדין כמו בדיקת חמץ, שלא יבוא לבדיקת חמץ, שלא יבוא לאכול.
דיון: השגת הראב”ד
דובר 1:
המאירי, מה יש עכשיו העניין עם… כן. ואני רואה על זה מתווכח הראב”ד, והוא אומר שלא יראה ולא ימצא הוא רק מפסח עצמו, לא משש שעות ולמעלה. ממילא אפשר כן לבטל לפי הראב”ד?
דובר 2:
אה, לכאורה כן. מערב פסח עד פסח בלילה.
דובר 1:
לא, אבל אני חושב שהגמרא אומרת כן ברור ש… אה, לא, הוא אומר רק על הדבר שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא. אני חושב שהגמרא אומרת על משש שעות ולמעלה שזה כבר לא ברשותו. לא כתוב כך. “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת”.
אני זוכר המגיד משנה מביא את הראב”ד, אני אומר, בינו קיין שאם… כמו שהרב אברהם היה אומר לכם, כמו שצריך לעשות כשמקשים על מישהו, הוא היה מבין. הוא אומר, והוא הדין, זה לא נכון. מה שביטול לא עובד זה כי כבר חייבים בשבועה. הוא אומר שזה ההבדל שאתה אומר, זה מורגש. אה, אוקיי. לא, הוא אומר שמי שעובר בבל יראה ובל ימצא, הוא לא מתכוון לומר פיוט, הוא מתכוון לומר שהביטול לא יעזור. אם אתה הולך להשאיר אצלך, מתי אתה עובר על בל יראה ובל ימצא? דווקא בלילה, כמו שהראב”ד אומר. בגלל זה יש את המכירה לעובד כוכבים, זה כבר אמרת לי. נכון. ולמה עכשיו אסור? למה עכשיו כבר לא ברשותו? כי יש את האיסור האחר של אכילת חמץ, לא בל יראה. איסור האכילה, איסור הנאה, כבר קיים. לא בל יראה. כן. אוקיי.
הלכה י — מוצאו ביום טוב
דובר 1:
“ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי לאכול, ואין מבערו”. למשל הגלוסקא, צריך לכפות עליו כלי, “שהכל פורשים ממנו”. כי מהגלוסקא בטוח שכולם נעשים פרושים. אני חושב שעל הגלוסקא יש עוד משהו, הגמרא אומרת שיש פתיחת שולחן, תרומה של הגלוסקא. הוא עובר על בל יראה גם. הוא עובר על בל יראה, אבל כאן מדברים על חשש שמא יאכלנו, זה הכופה עליו כלי. נכון. “שהכל פורשים”, הוא אומר אבל לא שלא יודעים. זו גרסה אחרת של הרמב”ם, גרסת קאפח. בכלל לא כתוב המתחייב משום בל יראה ובל ימצא. הקושיא של הראב”ד היא לא קושיא.
אוקיי, אוקיי, אין בעיה.
הלכה יא — יוצא מביתו קודם זמן הביעור
דובר 1:
בקיצור, הלאה. “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין, שהלך לדבר חשוב, אינו חושש שמא יחמיץ החמץ שבידו, אלא אם ירצה לחזור ולבער, ולעשות המצוה יחזור, ואם לאו יבטלו בלבו”. וכך פסקו חז”ל שאפשר להמשיך להיות בלבו. מעניין שלאכול סעודה של מצוה היא סמי-מצוה. אם הולכים סתם לסדר דברים אחרים תמיד יש את החיוב שהוא יחזור. לא? שוב. נראה שלאכול סעודה של מצוה היא עצמה קצת מצוה. כי אם היה הולך סתם לדבר הרשות לכאורה היו אומרים שהוא צריך לחזור בכל מקרה. לא, כי זו מצוה, מה השאלה? משהו שהוא סעודת מצוה הוא קצת מצוה. מצוה מצוה? אבל זו מצוה.
דיון: סעודת מצוה כמצוה
דובר 2:
מה זה מצוה? אני לא מבין. למה זה קצת? הסעודה היא כבר מצוה, הלחם הוא מצוה. אז הוא צריך להיות מצוה?
דובר 1:
כן. טוב מאוד, בוא ניקח ללכת לחתונות. חיה. אתה יכול לאכול ולשתות ולהנות, ואתה עושה הרבה מצוות. זו מצוה, זה עדיין לא אומר כך. עדיין לא אומר ש… כן. כן. אבל אם הוא הלך לעשות מצוה גדולה של פיקוח נפש, “יצא למלחמה”, הוא דוגמטיסט, הוא הלך לצבא, “אדער מנה נהר”, אם מינו אותו כאפוטרופוס, הוא זורק לו אהבה ודאי, לא יטילו עליו את החיוב של בדיקה, שהוא… החיוב ביעור שהוא חיוב דרבנן. “יצא לצורך עצמו”, ולא לשליחות מצוה, צריך כן.
שלבים של פטור
דובר 1:
רגע יש לי הערה. שוב, אם סתם הולך לעשות מצוה, אז מה? צריך להשתדל לחזור. אם צריך לבטל את המצוה, אז הוא לא צריך. כמו שאמרנו שבשביל המצוה אפשר לבטל את המצוה דרבנן. נכון. אם למשל מישהו יכול, זה פיקוח נפש, אה, הוא לא צריך לחזור. אם למשל מישהו יכול, זה דרבנן, שכחת, פיקוח נפש אפילו לא צריך להשתדל, נכון? מבטלים בלי שום ספק. אבל מצוה, צורך עצמו סתם, אז צריך לחזור, תתפוצץ. כן. אוקיי.
שיעור כביצה לעומת כזית
דובר 1:
“היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה”. זה פלא, כי קודם היה כתוב שזה קשור לכזית, לא כביצה. ואפילו את הפחות אמרנו, כי הפחות אולי היה כי אולי לצורך, או כי… אני לא יודע. וכאן נשאר שמה? שכאן לומדים אותנו ש… נו… כאן לומדים אותנו שבהלכות מכביצה אפשר לבטל בלי שום ספק. אני לא יודע מה הפשט.
לא אמרתי מה מתברר כמו העניין ביטול הרשות, הדבר היה כזית. למה יש פתאום חזרה היא כביצה? מה השיעור כביצה? אני מבין. אני לא מבין. אבל שמעתי שהתעסקו עם זה שנה.
דובר 2:
כן? ומה היה התירוץ?
דיון: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר
דובר 1:
בקיצור, צריך לעיין בגמרא. יש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר האם חמץ הולכים לפי כביצה או לפי כזית. צריך לעיין בגמרא. נראה אם הוא מביא את הגמרא. הוא מביא. אומרת הגמרא, “היוצא למלחמה חוזר, רבי מאיר אומר אינו חוזר עד כביצה, שחמץ אין לו ענין של סאת קודש, רבי יהודה אומר אינו חוזר עד כזית”. חכמים לא גזרו חמץ בפחות מכביצה, הרי פסקו החכמים.
השאלה היא כך, כי עובר הוא רק עובר על כביצה, וממילא כאילו בדיקה, מדברים עכשיו על בדיקת חמץ, מדברים עכשיו על הדרבנן של ביעור חמץ, יכול להיות שיודעים שיש חמץ, אבל לא נמצאים שם, רוצים לבטל, נכון? על זה…
דובר 2:
לא, אבל למה לגבי ביטול בנסיעה, כשכל הדברים האלה לוקחים אז מכביצה? כזית!
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך. אני לא יודע, זו הלכה מעניינת, חזרה על ביעור חמץ, מתי צריך לחזור, מה השיעור כמה הוא שם מהחמץ? איזו מצוה צריך לבטל, כן.
דובר 2:
אוקיי, זו גם הלכה דומה.
הלכה יג: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ – ביטול קודם שעה שישית
דובר 1:
“מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ויצא ונזכר שיש בידו, ויושב בבית המדרש, ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית, הרי זה מבטל בלבו קודם שעה שישית”. כי קודם שעה שישית אפשר עוד סתם לבטל, כי זה עוד לא אסור מהתורה כלי דששית. נכון? זה סתם חתיכת בצק, ומה אומרים? אומרים את זה עוד לפני הזמן. זה עוד לא חמץ. אפשר לבטל לא רק חמץ, אפשר לבטל סתם בצק גם. בצק ששוכב איפשהו בקערה עם החשיבות, צריך לבטל, מעניין.
“אבל אם החמיצה, אינו ביטול מועיל כלום, אלא קודם שעה דאורייתא ומצוה לבער מיד שיחזור לביתו”. אהם. אבל רואים כאן גם שערב פסח אחר הצהריים הרבנים לימדו שיעורים בגיהנום. ומה עוד כאן, מה זה לא סתם בצק? ומצות. אני יודע. כיצד ביעור חמץ.
דובר 2:
אוקיי, אבל אם זו פליטה, צריך להראות שהוא לא צריך לא רוצה ללכת הביתה.
דובר 1:
תשמע, מי שיושב ולומד, הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא מבטל, מעניין, זה החידוש הגדול ביותר, העניין הגדול ביותר, נכון? כן. מאוד מעניין. כן.
הלכה יד: כיצד ביעור חמץ – אופנים של ביעור
דובר 1:
“כיצד ביעור חמץ”, איך עושים את המצווה של ביעור חמץ? אום… “פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים”. אם זה חמץ קשה “ואינו ראוי למאכל כלב מותר להשהותו בביתו”.
אוקיי, מה זה ביעור חמץ? עכשיו מדברים על כל החמץ שדיברנו שצריך לבער. מה האופן שזה ביעור? שורפים אותו, או מפוררים אותו, או זורקים אותו לים. ואז זה היה… מעניין, אם זה היה חמץ קשה, צריך לפרר אותו לפני שזורקים אותו לים. דבר מעניין.
דובר 2:
מה הפשט? כי זה לא מספיק זמן?
דובר 1:
אני לא יודע. כך אומר רבי יחזקאל שצריך לפרר.
חמץ תחת מפולת
דובר 1:
אוקיי, אם זה במפולת, זה גם סוג של ביעור. אם יש יותר משלושה טפחים, זה כמאן דמבער. “וצריך לבטלו בליבו”. הא, מעניין. זה כמאן דמבער, אבל לא ממש ביעור, כי זו רק קולא, לא יכולים להגיע. ממילא הוא יצא, אבל הוא עדיין צריך… זה מעניין.
הלכה טו: חמץ נתון לנכרי או נשרף – דין הנאה מן הפחמים
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך. נתנו אותו לגוי לפני השעה השישית, לא צריך לבער. וכך אם שרפו אותו לפני השעה השישית, מותר להשתמש בפחמים בפסח. למה? כי זה עדיין לא חמץ. אבל אם שרפו אותו בזמן איסורו, אסור. למה? כי זה אסור בהנאה. ואסור בהנאה פירושו שאסור ליהנות מהביעור גם. ואם כן, התבשיל אסור בהנאה, כי שוכן בו כוח החמץ. אותו דבר הפחמים אסורים בהנאה, כי זה אסור בהנאה. אותו דבר היסק, כי זה אסור בהנאה. נפלא.
בסדר, זה הסיפור להיום. נפלא, שכוח, כן. אוקיי, ממשיכים.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Learning Session — Laws of Chametz and Matzah, Chapter 3
—
Laws 1-2: Searching for Chametz on the Night of the 14th — The Manner and What Follows
The Rambam’s Words: “One who searches beforehand, searches on the night of the fourteenth… and removes the chametz from the holes and hiding places and corners… and gathers it all and places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and burns it.”
Simple Meaning: One searches for chametz on the night of the 14th of Nissan in all hidden places — holes, hiding places, corners — one gathers everything together in one place, and burns it by the beginning of the sixth hour.
Novel Points:
– The Rambam’s enumeration of “holes, hiding places, corners” is understood not necessarily as specific places, but rather that one should exert oneself to search thoroughly — not just superficially, but also in hidden places.
– “And gathers it all and places it in one place” — this is a practical enactment: one should not carry it around, rather it should lie in one place ready for destruction.
—
Law 2 (Continued): “And one who wishes to destroy on the night of the 14th may do so”
Simple Meaning: The primary obligation of destruction is by the beginning of the sixth hour, but one may destroy earlier.
Novel Points:
– An interesting point: The Sages obligated searching on the night of the 14th (when one is at home), but they did not obligate destroying immediately — one can leave it until morning. This means that someone can search, then sit down to a meal and eat that chametz, and he fulfills the rabbinic enactment of searching. As if the Sages make it “dangerous” for themselves — because now chametz remains until morning, and one must be concerned about what to do with it.
– [Digression: A discussion about the custom to eat chametz immediately after Pesach — compared to “lest they say the blood of Yiftach” and havdalah over beer on Motzaei Pesach.]
—
Law 3 (First Part): Placing Chametz in a Safe Place — “Lest mice drag it away”
The Rambam’s Words: “Chametz that one placed on the night of the 14th, he should place it… and not place it in a place where mice might drag it away.”
Simple Meaning: One places the chametz away in a known place, not hidden, so that mice won’t drag it away.
Novel Points:
– The reason “lest mice drag it away” is a practical reason — if the chametz becomes lost, one must search again. This means: one need not always be concerned about mice, but if it’s missing, one must indeed be concerned. Initially one should be careful that it shouldn’t happen.
– The Raavad disagrees — he says one cannot forgo certain things, one must wait until the last minute.
—
Law 3 (Second Part): Nullification of Chametz — “All chametz in his possession that he did not see and did not know about”
The Rambam’s Words: “Searching for chametz and its destruction before six… and if he did not nullify it in his heart at the time of searching and did not destroy it, he violates bal yera’eh and bal yimatzei.” And: “All chametz in his possession that he did not see and did not know about, it is nullified and is like dust.”
Simple Meaning: Chametz that one doesn’t see and doesn’t know about, one must nullify, and it becomes like dust. Nullification can only be done before the time of prohibition (before the sixth hour). After the time of prohibition, the chametz is already “not in his possession” — he cannot nullify it, but he violates bal yera’eh and bal yimatzei.
Novel Points:
a) Nullification on Places He Doesn’t See — Two Layers of Rabbinic Law
– “That he did not see” — the nullification applies to the chametz that one did not see, not to what one found (that one destroys).
– Rabbeinu Manoach’s beautiful piece — two rabbinic enactments: According to the Rambam’s approach, there are two leniencies from Torah law: (1) one only needs to nullify, nothing more; (2) one doesn’t need to search — if one sees chametz one must nullify it, if not, nothing is lacking. The Sages instituted two enactments: (a) one should not rely on nullification alone — one should actually burn; (b) one should search in hidden places. Practical difference: After one has searched, there can still be chametz in hidden places that one didn’t find — on that one must nullify (generally, because one doesn’t know where it is). This is the meaning of “that he did not see” — from Torah law one only needs to nullify what one sees, from rabbinic law one must also nullify what one doesn’t see.
– Why do we make a blessing on searching and not on nullification: Because the searching is closer to Torah law — one searches for the chametz that one must destroy from Torah law. The nullification on places one doesn’t see is entirely rabbinic, therefore we don’t make a separate blessing on it.
b) The Text of Nullification — “Like dust” and “Like ownerless property”
– Historical development of the text: In the Gemara it only says that one must say “nullification.” Later: the Geonim added “like dust of the earth” — because they understood nullification as the chametz becoming like dust. The Tosafot (early authorities) added “like ownerless property” — because they understand that nullification works through the mechanism of declaring ownerless.
– Tosafot’s approach doesn’t mean one must say “ownerless”: Even Tosafot who say that nullification works like declaring ownerless, don’t mean that one must say the word “ownerless.” It’s an explanation of the mechanism, not of the text. In Agadot Maharam it says there were those who conducted themselves to say “and it should not be ownerless” — but this is not necessarily derived from Tosafot’s reasoning.
– Conclusion: One does what’s stated in the Gemara — nullify. The scholars discuss what the nullification does, but in practice everyone should do as he understands, or ask a halachic authority.
c) Nullification Only Before the Time of Prohibition — Two Levels of “Possession”
– Novel point — two levels of “possession”: “Not in his possession” means he cannot nullify it (because it’s forbidden in benefit, therefore he has no ownership over it). But “in his possession” regarding violation — he does violate, because it’s by him. These are two separate levels of possession: possession for nullifying (ownership) vs. possession for violating (actual responsibility).
– Why can’t one nullify after six hours: Because there’s already the prohibition of benefit on chametz (not bal yera’eh itself, but the prohibition of benefit), the chametz is already not “his” — he cannot declare it ownerless/nullify it.
d) The Raavad’s Objection
– Raavad: Bal yera’eh and bal yimatzei only apply from Pesach itself (at night), not from six hours and onward.
– Discussion: Seemingly according to the Raavad one can indeed nullify between six hours and Pesach night? But the Gemara (Kiddushin) says “one who betroths with wheat or barley from six hours onward, she is not betrothed” — which proves that from six hours it’s already not in his possession.
– Maggid Mishneh’s answer: The Rambam doesn’t mean that he violates bal yera’eh and bal yimatzei now (from six hours), but that when he lets the chametz remain, he will at night violate — just as the Raavad himself says. But the nullification no longer helps because from six hours it’s already not in his possession.
– Novel point — Kapach’s version: In Kapach’s version of the Rambam it doesn’t say at all “becomes liable for bal yera’eh and bal yimatzei” — and according to this the Raavad’s question falls away entirely.
—
Law 6: When Erev Pesach Falls on Shabbat
The Rambam’s Words: “One who did not search on the night of Erev Shabbat… places the chametz in a hidden place until four hours on Shabbat day… and if chametz remains on Shabbat after four hours, he nullifies it and covers it with a vessel until after the first day of Yom Tov and destroys it.”
Simple Meaning: When Erev Pesach falls on Shabbat, one places chametz away in a hidden place until the fourth hour of Shabbat, the rest one destroys before Shabbat. If it remains after four hours, one nullifies it and places a vessel over it until after the first day of Yom Tov.
Novel Points:
– “Covers it with a vessel” — the purpose is so one won’t come to eat from it.
– Terumah: If one has many loaves of terumah, one must burn on Erev Shabbat, but one may not mix pure with impure — “burns impure by itself and pure by itself and doubtful by itself” — because one may not render terumah impure.
—
Laws 7-8: Forgot and Didn’t Search — Searches Even During the Festival
The Rambam’s Words: “One who forgot and was distracted and did not search on the night of the 14th, searches in the morning at dawn. Did not search at dawn, searches at the time of destruction. Did not search at the time of destruction, searches during the festival.”
Simple Meaning: If one didn’t search on the night of the 14th, one can make up — at dawn, at the time of destruction, or even during the festival.
Novel Points:
– Why does one search during the festival? Two approaches: (1) Practical — so one won’t forget and come to eat chametz; (2) A fundamental matter — the obligation of searching continues, even after Yom Tov there’s still a concept of searching, though it’s a different kind of matter.
– Searching after Pesach — this applies to chametz she’avar alav haPesach, which is rabbinically forbidden (a penalty). Novel point: One might think that on a Torah prohibition of bal yera’eh there’s an obligation to search, but on a mere rabbinic penalty one shouldn’t make any obligation to search — but the Sages indeed said one must search, so one won’t make any clever schemes, and the entire purpose of the penalty is that one should search.
Finding It on Yom Tov — Covers It with a Vessel
Rambam: “And if he finds it on Yom Tov he covers it with a vessel so he won’t eat it, and doesn’t destroy it.”
Simple Meaning: If one finds chametz on Yom Tov, one places a vessel over it (one cannot destroy it because it’s Yom Tov).
Note: The example of “gluska” (a fine bread) — which everyone is tempted by, therefore the concern lest he eat it is stronger. The Gemara also speaks of a “setting of the table” with gluska.
—
Law 8: Blessing on Searching for Chametz — “Al bi’ur chametz”
The Rambam’s Words: “When one searches for chametz on the night of the 14th or on the day of the 14th or during the festival, he blesses before he performs the search: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning the destruction of chametz.”
Simple Meaning: One makes a blessing before searching, and the language is “al bi’ur chametz” — not “al bedikat chametz.”
Novel Points:
– “Al bi’ur chametz” not “al bedikat chametz” — this shows that fundamentally the main matter is the destruction, and the searching is a preparation for destruction.
– Blessing on rabbinic law: We do make blessings on rabbinic commandments (by virtue of “lo tasur”). Rabbeinu Manoach asks: If we can make blessings on rabbinic law, why not on a penalty? Answer: We don’t make a blessing on a penalty/punishment — blessings are on commandments, not on transgressions. [Digression: On lashes one doesn’t make a blessing, even though it’s an obligation.]
– After Pesach one doesn’t make a blessing — because then one is only searching for chametz she’avar alav haPesach (a penalty), not for bal yera’eh.
—
Law: One Who Leaves His Home Before the Time of Destruction — Mitzvah, Festive Meal, Personal Need
The Rambam’s Words: “One who leaves his home before the time of destruction arrives to perform a mitzvah, or to eat a festive meal such as a betrothal or wedding feast… if he wishes to return and destroy he may return, and if not he nullifies it in his heart.”
Simple Meaning: Someone who goes away for a mitzvah or festive meal need not return — he can nullify in his heart. But someone who goes for a personal need must return.
Novel Points:
a) A Festive Meal Is Itself a Mitzvah
The Rambam counts “to eat a festive meal” together with “to perform a mitzvah” — which proves that a festive meal is itself somewhat of a mitzvah, not just a preparation for a mitzvah. Because if it were only a voluntary matter, we would say he must return.
b) Levels of Exemption
– Life-threatening situation / war / major mission — one need not return at all, one nullifies without any doubt.
– Regular mitzvah / festive meal — one need not nullify the mitzvah, one can nullify the chametz in his heart (because searching/destruction is rabbinic, and a mitzvah overrides rabbinic law).
– Personal need — one must return.
c) Measure of Ke’beitzah vs. Ke’zayit — Until How Much Must One Return
Rambam: “One who leaves for a personal need returns for up to a ke’beitzah.”
Question: Earlier the Rambam spoke of ke’zayit as the measure of chametz, and here suddenly it says ke’beitzah — why?
Discussion: In the Gemara there’s a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehudah: Rabbi Meir says ke’beitzah, Rabbi Yehudah says ke’zayit. The Sages say: For consecrated meat ke’zayit and for chametz ke’beitzah. The Rambam rules like the Sages — for chametz the measure is ke’beitzah for the matter of returning. This fits with the principle that we’re speaking here of rabbinic destruction of chametz — one only needs to return when there’s a measure that truly violates Torah law. However, it’s asked: Why regarding nullification on a journey do we take the measure of ke’zayit? This remains an open question.
—
Law: One Sitting in the Study Hall Who Has Chametz — Nullification Before the Sixth Hour
The Rambam’s Words: “One who sits in the study hall and has chametz there, before the sixth hour — he nullifies it in his heart.” But “If it became leavened — nullification is of no effect,” rather “it’s a mitzvah to destroy immediately when he returns home.”
Simple Meaning: Before the sixth hour one can still nullify in the heart, because it’s not yet forbidden by Torah law. After the sixth hour nullification no longer helps, and one must destroy when one comes home.
Novel Points:
1. Nullification on mere dough: One can nullify not only actual chametz, but also mere dough that hasn’t yet become leavened. Before the sixth hour it’s still “just a piece of dough” — it’s not yet chametz, and yet one must nullify it. This is an interesting point — that nullification also works on dough that lies somewhere with significance.
2. The greatest novel point — learning vs. going home: Someone who sits and learns in the study hall need not go home — he can nullify in his heart. This shows that nullification in the heart is a complete solution before the sixth hour, even though he can physically go home and destroy.
—
Law: How to Destroy Chametz — The Manner of Destruction
The Rambam’s Words: “How does one destroy chametz? Burns it, or crumbles it and scatters it to the wind, or throws it into the sea.” If it’s “hard chametz — crumbles it and then throws it into the sea.” If it’s “not fit for a dog to eat — it’s permitted to keep it in his house.”
Simple Meaning: Destruction of chametz can be through burning, crumbling and throwing to the wind, or throwing into the sea. Hard chametz must first be crumbled before throwing it into the sea.
Novel Points: It’s asked why hard chametz must be crumbled before throwing it into the sea — is this because it won’t dissolve quickly enough in water? This remains an open question. It’s attributed to Rabbi Yechezkel that one must crumble.
—
Law: Chametz Under a Collapsed Structure
The Rambam’s Words: Chametz that’s buried under a collapsed structure more than three tefachim — is as if destroyed, but requires nullification in his heart.
Novel Points: A collapsed structure is “as if destroyed” — like destruction, but not actually destruction. Because it’s only a leniency based on the fact that one cannot access the chametz, one must still nullify in the heart. This shows that “as if destroyed” is a lower level than actual destruction — one fulfills the obligation, but one needs nullification as well.
—
Law: Chametz Given to a Non-Jew / Burned Before/After the Time of Prohibition — Law of Benefit from Coals
The Rambam’s Words: If one gave chametz to a non-Jew before the sixth hour — one need not destroy it. If one burned it before its time — one may use the coals on Pesach. But if one burned it at its time (after the sixth hour) — it’s forbidden in benefit, and therefore the coals are also forbidden.
Simple Meaning: Chametz that’s not yet forbidden (before the sixth hour) — its destruction has no prohibition of benefit, and one may benefit from what remains. But chametz that’s already forbidden in benefit — everything that comes from it is also forbidden.
Novel Points: The principle of prohibition of benefit from chametz on Pesach extends to all forms that come from the chametz:
– A cooked dish that one cooked with chametz — forbidden in benefit, because “the power of the chametz lies in it.”
– Coals from burning chametz — forbidden in benefit.
– Heat (the warmth from burning) — also forbidden in benefit.
The principle is that when chametz is forbidden in benefit, one may not benefit from any form of the destruction itself — not from the coals, not from the heat, not from the cooked dish.
📝 Full Transcript
Chapter 3 of the Laws of Chametz and Matzah: Searching for Chametz, Destruction, and Nullification
Law 1: Searching for Chametz on the Night of the 14th — How to Do It and What Comes After
Speaker 1: Okay, Chapter 3. Yeah, we can learn a bit more, yeah?
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: Okay, Chapter 3. It says like this, let’s learn it together. Do you want to learn from the text?
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: “One who searches beforehand. One who searches beforehand, searches on the night of the fourteenth.” How does one do it? “And removes the chametz from the holes and from the hiding places and from the corners.” Holes, hiding places, corners. Okay. “And gathers it all.” Where do corners come in here?
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: The Rambam is perhaps explaining that it doesn’t necessarily mean holes, it means everywhere, whatever. You should exert yourself to search, you shouldn’t just do it superficially.
Speaker 2: Ah.
Speaker 1: He says, “And gathers it all and places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and destroys it.” Practical reasons why one should place it in one place, yeah? One shouldn’t just drag it around and so on. One should take it, it should be a stop.
Next law.
Speaker 2: Yeah.
Law 2: One Can Destroy Already on the Night of the 14th
Speaker 1: “And places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and destroys it. And one who wishes to destroy on the night of the fourteenth, may do so.” That means destruction means to say until then one must. Before that one can. The Sages obligated, they obligated, it’s very interesting to me, the Sages obligated to search already on the night of the 14th, when then one is at home, but obviously the rabbinic obligation is universally that you will actually destroy, but they didn’t obligate to destroy immediately, rather they allowed leaving it over until morning, until the last minute when one can still actually eat. In other words, one can, if someone wants to do the search for chametz, and afterwards sit down to a meal and eat that chametz, he fulfills the enactment of the Sages.
Speaker 2: Yeah, that’s just how it looked.
Speaker 1: No, not with the ten crumbs, but he ate and made that one should eat more chametz on the eve of Pesach in the morning.
Speaker 2: Yeah, that’s a different thing, I don’t know why.
Speaker 1: Okay, I don’t know. One should do with the poison, the more with the poison, the mitzvah of tashbitu?
Speaker 2: No, I meant it’s like the cigarette that one smokes right after Shabbat.
Speaker 1: Yeah.
Speaker 2: But… ah, such a “lest they say the blood of Yiftach.” Perhaps such a thing, yeah. Like the Jews who make havdalah on beer on motzaei Pesach, yeah?
Speaker 1: Yeah, yeah. Immediately eating a piece of chametz, because the angels don’t want to hear the insult to the honor of the angels, I know. That’s the… on that you’ll be jealous of the angels. Okay, in short, it’s very interesting, because as if they make it a bit dangerous for themselves, because now there’s going to be another problem, what does one do? Therefore they say that one should put it away. Okay, it’s a matter. Okay, yeah. Next law.
Law 3: Putting Away Chametz in a Safe Place — “Lest Mice Drag It”
Speaker 1: The chametz that one placed on the night of the fourteenth, one should place it the next day until four hours. That is, one places it scattered and separated in every place, and we don’t say since he hides it in a vessel, but rather that it should be known and revealed to all. Yeah, this is the Mishnah. Lest it be lost. Since if it is lost, one needs to search for it, but one should not place it in a place where mice might drag it.
Interesting, as if the reason is so he shouldn’t have to exert himself to search. The real reason for it is a halachic one, so that it shouldn’t be lost, so that you should fulfill the mitzvah of searching.
Again, he says here only, he says the law, he says because if it will be missing he will need to search.
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: It’s interesting, as if he says a practical reason, that you shouldn’t have to make yourself extra work. And what can one say that the obligation of searching is that you should search, and if you’ve searched you don’t throw back that you should have to search again, but you will actually search. Okay.
Not sure. I have an objection, I need to go out. The point is, okay, in short, yeah, one must put it away so the mice won’t take it. The Raavad by the way disagrees, the Raavad says that one cannot waive the four cubits, one must wait until the last minute. I don’t know exactly what the explanation is. Mouse day? It has something to do with the mouse of the first day? Mouse day? Then one should actually burn it?
It’s interesting, here it says “lest mice drag it”. So actually one doesn’t need to fear just like that from a mouse, but one does need to be careful initially that it shouldn’t be. No, because the caution is that there shouldn’t be a case where it’s missing. If it’s missing, one does need to be concerned.
Speaker 2: Yeah, then one does need to be concerned.
Speaker 1: Yeah. So the not being concerned is only that one doesn’t need to always be concerned. Okay.
Law 6: When Erev Pesach Falls on Shabbat
Speaker 1: What happens when it happens on Shabbat? What happens when it happens on Shabbat? Erev Pesach that falls on Shabbat. Okay, it’s practical, what does one do? Nu, what does one do? What if one doesn’t search on erev Shabbat? One needs a candle.
Speaker 2: Eh, one can arrange it.
Speaker 1: Yeah.
Law 6 — One who didn’t search for chametz on the night of erev Shabbat, which is the night of the 14th, what does he do? One places the chametz in a hidden place until four hours on Shabbat day. Why until four hours? Not until five hours?
Speaker 2: Always it’s until four hours. The last hour of the permissible days.
Speaker 1: One places in a hidden place, and the rest one destroys before Shabbat. And if chametz remains for him on Shabbat day after four hours, he nullifies it and covers it with a vessel until after the first day of Yom Tov, and destroys it. One may not make a fire on Yom Tov. Covers it with a vessel — what does this add? That one shouldn’t come to eat from it, yeah.
And if he has many loaves of terumah, he needs to burn on erev Shabbat, and he should not mix the pure with the impure and burn, because one may not make terumah impure, rather he burns impure by itself and pure by itself and suspended by itself, doubtful by itself. And one leaves from the pure enough to leave until four hours on Shabbat day and destroy.
Law 7: If One Forgot and Didn’t Search — One Searches Even During the Festival
Speaker 1: One who forgot and became distracted and didn’t search on the night of the 14th, searches in the morning at dawn. This means that the night is better because the light of the candle is good for searching, but if one didn’t do it, one can do it at dawn. Didn’t search at dawn, searches at the time of destruction. Didn’t search at the time of destruction, searches during the festival. During the festival? What’s the point? If the point is that you’ll forget and come to eat, one can understand. But if it’s more a matter that the obligation of searching continues, that even after Yom Tov, yeah, if he was given to search, there’s still a matter of searching. A different kind of matter, but there’s still a matter of searching.
No leaven shall be found among you, and on Pesach no chametz leaven shall be seen by you in your territory. The searching is actually strengthening the prohibition. No chametz leaven shall be seen by you is indeed a rabbinic prohibition of chametz that Pesach passed over it, so there’s a searching for that. This is a novelty, because one can say that on such a great thing as the prohibition of bal yera’eh there’s an obligation of searching, but altogether on something that’s a penalty, one doesn’t go make an obligation of searching on it. But the Sages did say that one must strengthen searching. It’s remembered that the whole point of the penalty is… that one should search and one shouldn’t make any tricks.
Law 8: Blessing on Searching for Chametz — “Al Bi’ur Chametz”
Speaker 1: When one searches for chametz on the night of the fourteenth or on the day of the fourteenth or during the festival, as he enumerated some of the times, one blesses before doing the searching, Blessed are You Hashem our God King of the universe who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the destruction of chametz. The language is interesting, that one doesn’t say “concerning the searching for chametz,” but rather one says “concerning the destruction of chametz.” This means that essentially the main word is the destruction, and the searching is a preparation for it.
And one searches and investigates in all the places where they bring in chametz as we explained. And if one searches after the festival, one doesn’t bless. Because after the festival one is only looking for chametz that Pesach passed over it, then one doesn’t make the blessing.
Discussion: Is the Blessing on Rabbinic or Torah Law?
Speaker 2: Apparently yes, because as if the searching is part of the destruction.
Speaker 1: That means this is how we’ll say, there are two ways of understanding tashbitu. What destruction and tashbitu mean is the same thing. One is that you must nullify it, and second you must throw it out. So when one does this, one does al bi’ur chametz, it’s fine.
So the question is whether the blessing is on the rabbinic or on the Torah law. This is as if… one makes a blessing on rabbinic law, like “who sanctified us,” one can make “sanctified us” on rabbinic law, or is it something else? The Gemara asks on this immediately, how can one make “sanctified us” on rabbinic law? The Gemara says, “where did He command us?”
Speaker 2: No, not on that. He mentioned something.
Speaker 1: Okay, one does make blessings on various rabbinic mitzvot.
Speaker 2: The Rabbeinu Manoach says yes.
Speaker 1: Does he say something?
Speaker 2: No, I don’t remember.
Speaker 1: It’s from “lo tasur.”
He asks why should one be… if one can make blessings on rabbinic law, one should also make a blessing on a penalty. He says, one doesn’t make a blessing on a penalty.
Speaker 2: The blessing isn’t on the punishment, the blessing is on the mitzvah. The mitzvah is “lo tasur.”
Speaker 1: The mitzvah is “tashbitu,” but through a transgression. For a transgression one doesn’t make blessings, only on mitzvot. As if yes.
When one is benefiting a witness, one administers lashes, one doesn’t make a blessing. God forbid, in practice not once did he fast, did he make a blessing. He asks why one doesn’t make. It’s an obligation that you’re doing, a punishment, suffering. He speaks into ashrei yoshvecha an obligation.
Okay.
Law 8 (Continued): Nullification of Chametz — “All chametz that is in his possession that he didn’t see”
Speaker 1: That one shouldn’t finish searching until one searches on the night of the fourteenth or on the day of the fourteenth as explained. The Shulchan Aruch says: “All chametz that remained in his possession and he doesn’t see it, and all chametz that is in his possession that he didn’t see and didn’t destroy, is nullified and behold it is like dust. But one who searches from the beginning of the sixth hour and onward cannot nullify it, since it’s no longer in his possession as it already became forbidden in benefit.”
The Rambam also writes it in Hebrew, you see? “All chametz that is in his possession that he didn’t see and didn’t know, behold it is nullified and behold it is like dust. But one who searches from the beginning of the sixth hour and onward doesn’t need to nullify, since it’s no longer in his possession as it already became forbidden in benefit.” Is this the explanation that one must nullify if one has already searched anyway?
Speaker 2: No, he says “that he doesn’t see it,” on that which you don’t see.
Speaker 1: Ah, if I missed something?
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: And what’s the explanation that one must say? If one doesn’t say isn’t it enough? It’s nullification in the heart. I would have thought that one must say. It’s actually not clear. It could be that you mean to say actually that one must say in the heart?
Speaker 2: No?
Speaker 1: I don’t know. The Gemara learns, the Gemara says: “One who searches needs to nullify.” What’s the reason? The Gemara says, perhaps he swallowed at the edge, perhaps it remained.
The Rabbeinu Manoach’s Beautiful Piece: Two Enactments of the Sages
Speaker 1: The Rabbeinu Manoach has a beautiful piece on this. Ah, by the way, he also says that nullification is like sticking his face in mud.
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1: Ah, he explains. How does he explain it? Apparently, as we learned, the Rabbis innovated two things, according to how the Rambam learns here in another piece. One, that one must search for things that one doesn’t see. The Torah you can say two leniencies: I only need to nullify, I don’t need to do more than nullify, and I also don’t need to search. If I see, I need to nullify. If I don’t see, there’s nothing missing. The Rabbis come and say, two, you shouldn’t rely on the nullification leniency, you shouldn’t rely, rather you should actually burn. And second, you should search, right?
So now it’s like this, if someone searched, but there still perhaps remained in places that he didn’t find. The explanation is, the first rabbinic enactment, the enactment of searching. If there wouldn’t have been any rabbinic enactment… sorry, the first rabbinic enactment would have been the idea that one must burn. But the idea that one must search, the explanation is that as if you still must search, and if there’s a place, a hidden place that you didn’t find, the Rabbis say you must also nullify there. Nu, one can’t, you don’t know where, so you must nullify generally. This is what I think the Rabbeinu Manoach says. Right?
Speaker 2: He says “that he doesn’t see it.” About this he says “that he doesn’t see it.” Right? Because this is also rabbinic. Rabbinically one must nullify in places that one doesn’t see. From the Torah one only needs to nullify in places that one sees. Rabbinically one must search, and also one must take care of places that one doesn’t see. Therefore, for this one must search at least an hour, and the matter of… the nullification is on what one couldn’t search. Because the Rabbis say that even places that one doesn’t see you’re still transgressing. Therefore, from the Torah one doesn’t need to do this either. This is a contradiction, I don’t know.
Why Does One Make the Blessing on Searching and Not on Nullification
Speaker 1: Ah, about this one makes the blessing on the searching and not on the nullification. Because the searching is closer to the Torah law, because the Torah said that on this you must nullify. Because the searching one does on what one must nullify from the Torah, one does more. But the other is entirely rabbinic.
Okay, it’s a beautiful explanation. I still need to review whether it’s correct too, but it’s a beautiful explanation.
The Text of the Nullification — “Like Dust” and “Like Ownerless Property”
Speaker 1: And he looks in the Aggadot of Maharam there’s such a thing, he says that there were those who conducted themselves to say “and it should be ownerless,” because Tosafot said that nullification is not like ownerless property. But it’s very interesting, because even if Tosafot says so, doesn’t mean that one must say it. It only means that this is how it works when one says “nullified.” It doesn’t mean that one must also say it. When it’s a law in ownerless property, it could be that when one declares ownerless one doesn’t need to also say nullification, one must say the word ownerless. But this isn’t stated. In the Gemara it only says one must say nullification. And the Geonim came, added “like dust,” because they understood the concept of nullification that it becomes like dust. And Tosafot comes, which is Rishonim, and adds “like ownerless property,” because how do they understand nullification. It’s interesting. No, it’s apparently not correct halachically. The Tosafot that says that nullification means doesn’t mean that one must say ownerless, it means that it works in the manner of ownerless property. I don’t know.
Discussion: What Does One Do with Nullification?
Speaker 2: What action does the person do now? Are you now doing nullification or are you now declaring ownerless?
Speaker 1: Once, one does what’s stated in the Gemara. And the Gemara states, one must nullify. The scholars want to know what the nullification does. So, if someone takes from the explanations of the scholars, this is that they say that it works with the reasoning of ownerless property, yeah. In any case, I don’t know, everyone should do as he understands. Okay. I should ask a local halachic authority, simply I should say okay.
Law 9 — Nullification Only Before the Time of Prohibition
Speaker 1: “Searching for chametz and its destruction before six.” What? I think one only needs to say “nullified and void.”
Speaker 2: Yeah, on the contrary.
Speaker 1: Yeah, but now there’s an important law, that one can only nullify before the time of prohibition, because after the time of prohibition it’s already not in your possession. It’s in your possession to transgress, but not in your possession to nullify, yeah?
Speaker 2: Yeah.
Speaker 1:
Therefore, if he didn’t nullify it, and he didn’t know that he didn’t intend to have da’as alav (awareness of it), if his heart during the time of checking was not nullified to the nullification, behold he transgresses bal yera’eh. He transgresses both prohibitions, bal yera’eh and bal yimatzei. It says “yevatlenu belibo” (he should nullify it in his heart). There is something that there was no da’as alav, so it’s automatically not nullified, right? Nullification means da’as alav, it’s the same thing. No, I don’t want to mean anything. If I don’t know where it is, it means there’s no da’as alav. One doesn’t consider that it’s nullified.
“Belibo bish’as bedikah velo bi’aro, harei zeh over al bal yera’eh uval yimatzei” (In his heart at the time of checking and he didn’t destroy it, behold he transgresses bal yera’eh and bal yimatzei). Yes?
Speaker 2:
Yes.
Discussion: Why Can’t One Nullify After the Sixth Hour?
Speaker 1:
And he can’t do nullification, it’s not in his possession. “Af al pi she’eino bireshuto, chayav al bal yera’eh uval yimatzei” (Even though it’s not in his possession, he’s liable for bal yera’eh and bal yimatzei). Because he couldn’t do nullification at the time, it’s already not in his possession, therefore he can no longer nullify. It’s as if one takes away the free choice, like with a ram. “She’eino bireshuto, af al pi she’eino bireshuto, chayav al bal yera’eh uval yimatzei”. This is as if it’s in his possession, the possession of being an eved (servant) is a different level of possession than the possession of nullifying.
Aha, “chayav le’va’arah bechol hashanah kulah” (obligated to destroy it the entire year), no. Perhaps one can say that we still know that the nullification is not a true nullification, because certainly he didn’t make any nullification, rather he now grabbed onto a fear of bal yera’eh, therefore I’m afraid that the nullification is not a good nullification, because of this one says he’s obligated to destroy it. I don’t know, it is indeed a good nullification, even if he does it, there’s no difference why he does it, he does it.
Again, good, one must destroy it because it wasn’t nullified, therefore it’s not in his possession, yes. Okay. And in hefseyd merubeh (significant loss) one must designate a vessel, because that’s the reason, this is from the law like checking for chametz, so one shouldn’t come to checking for chametz, so one shouldn’t come to eat it.
Discussion: The Raavad’s Objection
Speaker 1:
The Meiri, what’s now the situation with… yes. And I see on this the Raavad argues, and he says that lo yera’eh velo yimatzei is only from Pesach itself, not from the sixth hour and onward. Therefore one can indeed nullify according to the Raavad?
Speaker 2:
Ah, apparently yes. From erev Pesach until Pesach night.
Speaker 1:
No, but I mean that the Gemara says clearly that… ah, no, he only says about the matter that he transgresses bal yera’eh and bal yimatzei. I mean that the Gemara says about from the sixth hour and onward that it’s already not in his possession. It doesn’t say so. “Hamekadesh bechitim o bise’orim mishesh sha’os ulema’alah, einah mekudeshes” (One who betroths with wheat or barley from the sixth hour and onward, she is not betrothed).
I remember the Maggid Mishneh brings this Raavad, ani omer (I say), we have no shame… like Rav Avraham would have been to you, like one must do when one asks questions on someone, he would have understood. He says, vehu hadin (and the same applies), it’s not correct. What doesn’t work with nullification is because one is already obligated in the oath. He says that this is the distinction you’re saying, it’s felt. Ah, okay. No, he says that one who transgresses bal yera’eh and bal yimatzei, he doesn’t mean to say a piyut (liturgical poem), he means to say that the nullification won’t help. If you’re going to leave it with you, when will you transgress bal yera’eh and bal yimatzei? Actually at night, as the Raavad says. Because of this there’s the sale to a non-Jew, you already told me this. Right. And why now may one not? Why now is it already not in his possession? Because there’s the other prohibition of eating chametz, not bal yera’eh. The prohibition of eating chametz, the prohibition of benefit, is already there. Not bal yera’eh. Yes. Okay.
Law 10 — Finding It on Yom Tov
Speaker 1:
“Ve’im motzo beyom tov kofeh alav keli kedei le’echol, ve’ein meva’aro” (And if he finds it on Yom Tov he covers it with a vessel in order to eat, and doesn’t destroy it). For example the gluskas (dumplings), one must cover them with a vessel, “shehakol porshim mimenu” (because everyone separates from it). Because from gluskas it’s certain that everyone becomes separated. I mean that on gluskas there’s still something else, the Gemara says that there’s a petichah shulchan (opening of the table), a terumah of the gluskas. He transgresses bal yera’eh also. He transgresses bal yera’eh, but here we’re talking about concern lest he eat it, that’s the covering with a vessel. Right. “Shehakol porshim”, but he doesn’t say that one doesn’t know. This is a different version of the Rambam, Kapach’s version. It doesn’t say at all the obligation because of bal yera’eh and bal yimatzei. The question of the Raavad is not a question.
Okay, okay, no problem.
Law 11 — Leaving His House Before the Time of Destruction
Speaker 1:
In short, further. “Mi sheyatza mibeito kodem shehigi’a zeman habi’ur la’asos mitzvah, o le’echol se’udah shel mitzvah, kegon se’udas eirusin venisu’in, shehalach ledavar chashuv, eino choshesh shema yachmitz hachametz shebeido, ela im yirtzeh lachzor uleva’er, vela’asos hamitzvah yachzor, ve’im lav yevatlenu belibo” (One who left his house before the time of destruction arrived to do a mitzvah, or to eat a meal of a mitzvah, such as a betrothal or wedding feast, who went for an important matter, doesn’t worry lest the chametz in his possession become leavened, rather if he wants to return and destroy, and to do the mitzvah he should return, and if not he should nullify it in his heart). And so Chazal ruled that one can further be in his heart. It’s interesting that to eat a meal of a mitzvah is a semi-mitzvah. If one goes to simply take care of other things there’s always the obligation that he should return. No? Again. It seems that to eat a meal of a mitzvah is itself somewhat a bit of a mitzvah. Because if he had gone simply for a matter of permission apparently one would say that he must return in any case. No, because this is a mitzvah, what’s the question? Something that’s a meal of a mitzvah is a bit of a mitzvah. A mitzvah mitzvah? But it’s a mitzvah.
Discussion: Meal of a Mitzvah as a Mitzvah
Speaker 2:
What’s a mitzvah? I don’t understand. Why is this a bit? The meal is already a mitzvah, the bread is a mitzvah. Then he’s going to need to be a mitzvah?
Speaker 1:
Yes. Very good, let’s take going to weddings. A wedding. You can eat and drink nicely and have pleasure, and you do many mitzvos. It’s a mitzvah, it still doesn’t mean so. Doesn’t yet mean that… yes. Yes. But if he went to do a great mitzvah of saving a life, “yatza lamilchamah” (he went to war), he’s a doctor, he went to the military, “o minah nahar” (or appointed over a river), if they appointed him as a guardian, he throws him a love certainly, one shouldn’t place upon him the obligation of checking, which is a… the obligation of destruction which is a rabbinic obligation. “Yatza letzorekh atzmo” (He went out for his own need), and not on a mission of a mitzvah, he must indeed.
Levels of Exemption
Speaker 1:
Wait I have a comment. Again, if he simply goes to do a mitzvah, then what? He must try to return. If one must nullify the mitzvah, then he doesn’t have to. As we said that for the mitzvah you can nullify the rabbinic mitzvah. Right. If for example one can, this is saving a life, ah, he doesn’t have to return. If for example one can, this is rabbinic, you forgot, saving a life one doesn’t even need to try, right? One nullifies without any doubt. But a mitzvah, a simple personal need, then you must return, you should burst. Yes. Okay.
Measure of Kebeitzah vs. Kezayis
Speaker 1:
“Hayotzei letzorekh reshut chozer ad kebeitzah” (One who goes out for a permitted need returns up to a kebeitzah). This is a wonder, because earlier it said that it has to do with kezayis, not kebeitzah. And even the smaller ones we said, because the smaller would perhaps be because perhaps for a need, or because… I don’t know. And here it remained that what? That here they teach us that… well… here they teach us that in the laws from a kebeitzah one can nullify without any doubt. I don’t know what the explanation is.
I didn’t say what it turns out to be like the matter of nullification of permission, the thing was a kezayis. Why is there suddenly returning is a kebeitzah? What is the measure of kebeitzah? I understand. I don’t understand. But I heard that one struggled with this for a year.
Speaker 2:
Yes? And what was the answer?
Discussion: Dispute of Rabbi Yehudah and Rabbi Meir
Speaker 1:
In short, one must look in the Gemara. There’s a dispute between Rabbi Yehudah and Rabbi Meir whether for chametz one follows kebeitzah or kezayis. One must look in the Gemara. One will see if he brings the Gemara. He brings. The Gemara says, “Hayotzei lamilchamah chozer, Rabbi Meir omer eino chozer ad kebeitzah, shachametz ein lo inyan shel se’ah kodesh, Rabbi Yehudah omer eino chozer ad kezayis” (One who goes out to war returns, Rabbi Meir says he doesn’t return up to a kebeitzah, because chametz has no matter of a se’ah of holiness, Rabbi Yehudah says he doesn’t return up to a kezayis). The Sages didn’t decree chametz in less than a kebeitzah, the Sages ruled.
The question is thus, because transgressing is only transgressing on a kebeitzah, and therefore as if checking, we’re now talking about checking for chametz, we’re now talking about the rabbinic law of destroying chametz, it can be that one knows
Laws of Destroying Chametz – Measures, Methods, and Times
Law 12: How Far Does He Return – The Measure of Returning to Destroy Chametz
Speaker 1: He brings… that the Gemara asks ad kamah hu chozer? Rabbi Meir omer zeh vazeh bikebeitzah (how far does he return? Rabbi Meir says both this and that in a kebeitzah), both chametz and the matter of holy meat, veRabbi Yehudah omer zeh vazeh bikezayis, uvachachamim omrim bevasar kodesh bikezayis uvechametz bikebeitzah (and Rabbi Yehudah says both this and that in a kezayis, and the Sages say regarding holy meat in a kezayis and regarding chametz in a kebeitzah). The Sages ruled.
Because transgressing is only transgressing on a kebeitzah, and therefore as if checking, we’re now talking about checking for chametz, we’re now talking about the rabbinic law of destroying chametz, so that he has that one knows there’s chametz, but one isn’t there, one wants to nullify it, right? On this…
Speaker 2: No, but why regarding nullification by a journey, when all these things take then from kebeitzah? Kezayis!
Speaker 1: Okay, let’s go further. I don’t know, this is an interesting law, returning for destroying chametz, when one must return, what’s the measure of how much he is there from the chametz? Which mitzvah must one nullify, yes.
Speaker 2: Okay, this is also a similar law.
Law 13: Sitting in the Study Hall and He Has Chametz – Nullification Before the Sixth Hour
Speaker 1: Mi sheyatza miYerushalayim venizkar sheyesh beyado basar kodesh, veyatza venizkar sheyesh beido, veyoshev beveit hamidrash, veyesh lo sham chametz, kodem sha’ah shishit, harei zeh mevatel belibo kodem sha’ah shishit (One who left Jerusalem and remembered that he has holy meat in his hand, and left and remembered that he has, and sits in the study hall, and he has chametz there, before the sixth hour, behold he nullifies it in his heart before the sixth hour). Because before the sixth hour one can still simply nullify, because it’s not yet forbidden by Torah law until the sixth. Right? It’s simply a piece of dough, and what do you say? You say this before the time. It’s not yet chametz. One can nullify not only chametz, one can nullify simple dough also. A dough that lies somewhere in a bowl with importance, one must nullify, interesting.
Aval im hechmitzah, eino bitul mo’il kelum, ela kodem sha’ah deoraita umitzvah leva’er miyad sheyachzor leveito (But if it became leavened, nullification doesn’t help at all, rather before the Torah hour and it’s a mitzvah to destroy immediately when he returns to his house). Uhm. But you see here also that on erev Pesach in the afternoon the rabbis taught classes in Gehinnom. And what else here, what’s no simple dough? And matzos. I know. How is chametz destroyed.
Speaker 2: Okay, but if it’s an escape, one must show that he must doesn’t want to go home.
Speaker 1: Listen, one who sits and learns, he must go home, or is he nullifying, interesting, this is the greatest novelty, the greatest matter, right? Yes. Very interesting. Yes.
Law 14: How is Chametz Destroyed – Methods of Destruction
Speaker 1: Keitzad bi’ur chametz (How is chametz destroyed), how does one do the mitzvah of destroying chametz? Um… Poraro vezoreh laru’ach, o zorekho leyam (He crumbles it and scatters it to the wind, or throws it to the sea). If it’s hard chametz ve’eino ra’ui lema’achal kelev mutar lehashoto beveito (and it’s not fit for a dog’s food, it’s permitted to keep it in his house).
Okay, what is destroying chametz? Now we’re talking about all the chametz that we talked about that one must destroy. What is the proper way that it’s a destruction? One burns it, or one crumbles it, or one throws it to the sea. And then it was… Interesting, if it was hard chametz, one must crumble it before throwing it to the sea. An interesting thing.
Speaker 2: What’s the explanation? Because it’s not long enough?
Speaker 1: I don’t know. So says Rabbi Yechezkel that one must crumble.
Chametz Under Rubble
Speaker 1: Okay, if it’s in rubble, it’s also a type of destruction. If there’s more than three tefachim, it’s as if destroyed. Vetzarich levatlelo belibo (And he needs to nullify it in his heart). Heh, interesting. It’s as if destroyed, but not actually destruction, because it’s only a leniency, one can’t reach it. Therefore he fulfilled, but he still must… That’s interesting.
Law 15: Chametz Given to a Non-Jew or Burned – Law of Benefit from the Coals
Speaker 1: Okay, let’s continue. One gave it to a non-Jew before the sixth hour, one doesn’t need to destroy. And so if one burned it before the sixth hour, one may use the coals on Pesach. Why? Because it’s not yet chametz. But if one burned it in the time of its prohibition, one may not. Why? Because it’s forbidden in benefit. And forbidden in benefit means that one may not have benefit from the destruction also. And if one did, the cooked dish is forbidden in benefit, because in it lies the power of the chametz. The same thing the coals are forbidden in benefit, because it’s forbidden in benefit. The same thing heating, because it’s forbidden in benefit. Tremendous.
Alright, that’s the story for today. Tremendous, thank you, yes. Okay, we’ll continue.
אין דעם שיעור ווערן דורכגענומען די הלכות פון ביעור חמץ: ווען מען דארף פארברענען דעם חמץ נאך דער בדיקה, וואס טוט מען ווען ערב פסח פאלט אויס שבת, און די פראגע צי מען דארף צוריקגיין פאר חמץ אין פארשידענע סיטואציעס. ס'ווערט אויך דיסקוטירט די פארשידענע אופנים פון ביעור (שריפה, זריקה לים, אדער פיזור לרוח), און די מחלוקת צי חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים, וואס האט שייכות צו דער פראגע פון הנאה פון די פחמים נאך דער שריפה. די שיעור ברענגט ארויס די שיטות פון רמב"ם, ראב"ד, שולחן ערוך, רמ"א, און אנדערע ראשונים און אחרונים.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (און איבערגאנג צו פרק ד’)
—
כללי’ע מבנה פון די פרקים
אין פרק ג’ איז געלערנט געווארן אז ס’איז דא א מצוה פון תשביתו, און חכמים האבן געזאגט אז מ’דארף מקיים זיין דורך ביטול, און אויך דורך בדיקה און ביעור. פרק ב’ האט באהאנדלט דעם סדר הבדיקה. יעצט גייט מען לערנען הלכות ביעור — וואס מ’טוט נאך דער בדיקה.
—
הלכה א’ — וואס מ’טוט נאכ’ן בדיקה: אוועקלייגן דעם חמץ ביז צייט פון ביעור
דער רמב”ם’ס ווערטער
נאכ’ן בדיקה דארף מען דעם חמץ נישט גלייך פארברענען. מ’קען עס לאזן ביז מארגן, ביז סוף שעה חמישית.
פשט
מ’לייגט דעם חמץ אוועק נאכ’ן בדיקה, און מ’איז מבער ערשט ביום י”ד. ס’איז א פראקטישע זהירות אז מ’זאל נישט צופיל איבערלאזן, אבער ס’איז נישט א פארמעלער חיוב צו פארברענען ביינאכט.
חידושים און הסברות
1. פארוואס דארף מען נישט פארברענען ביינאכט? ביינאכט איז דער חמץ נאך מותר — מ’מעג נאך עסן חמץ א גאנצע טאג. די חכמים האבן נאר געזאגט מ’זאל בודק זיין ביינאכט ווייל עס איז א בעסערע צייט פאר בדיקה (ליכט פון נר איז בעסער ביינאכט), אבער זיי האבן נישט מחייב געווען צו מבער זיין דעמאלטס. דער חיוב ביעור קומט ערשט ביי שעה שישית מדאורייתא.
2. דער ראב”ד חולק — ער לערנט אז ס’איז דא אן ענין צו פארברענען אין דער צייט (ביינאכט). דער טעם פון דעם ראב”ד איז נישט קלאר אויסגעלערנט געווארן.
3. די “זהירות” איז פראקטיש, נישט א חיוב — ווייל די חכמים האבן מקיל געווען (מ’דארף נישט גלייך פארברענען), דארף מען נזהר זיין אז עס זאל נישט פארלוירן גיין. אבער אויב עפעס פאסירט, האט מען נאך אלץ בודק געווען — ס’איז אן התחלה, נישט גארנישט.
—
ערב פסח שחל בשבת — ביעור ערב שבת
דער רמב”ם’ס ווערטער
ווען ערב פסח איז שבת, מאכט מען דעם ביעור ערב שבת. וואס מ’וויל נאך עסן שבת, לאזט מען איבער. אויב עס בלייבט איבער, איז מ’מבטל עס, און מ’קויפט אויף כלה ביז מוצאי יום טוב ראשון.
פשט
ווייל מ’קען נישט מבער זיין בשבת, מאכט מען דעם ביעור פריער — ערב שבת. וואס מ’וויל נאך עסן שבת, לאזט מען איבער, און דעם רעשט איז מ’מבטל.
חידושים און הסברות
1. פארוואס קען מען נישט מבער זיין שבת? עטלעכע חששות ווערן אנגערופן:
– מוקצה — איינמאל ס’ווערט זמן איסור, ווערט דער חמץ מוקצה.
– הוצאה — מ’טאר נישט טראגן.
– טחינה (דומה לטוחן) — דער ערוך השולחן ברענגט דעם, דער רבנו מנוח זאגט אויך.
2. עיקר תירוץ — מ’דארף גאר נישט: דער יסוד’דיגער הסבר איז פשוט: פארוואס דארף מען מבער זיין? נאר מדרבנן — ווייל מדאורייתא איז ביטול גענוג. אויב מ’איז מבטל בשבת, איז מדאורייתא קיין פראבלעם נישטא. און די רבנן, וואס האבן מחייב געווען ביעור, פאדערן נישט אז מ’זאל עס טון בשבת — זיי זאגן מ’זאל מבער זיין מוצאי יום טוב, און ס’איז גענוג.
3. תרומה בשבת — ווען ס’איז נאך פאר זמן איסור, טאר מען נישט מטמא זיין תרומה (ווייל ס’איז נאך ערלויבט). מ’דארף עס נישט צומישן, אבער מ’דארף עס אויסעסן.
—
בדיקה נאך דער צייט — אפילו יום טוב און נאך יום טוב
דער רמב”ם’ס ווערטער
אויב מ’האט פארגעסן בודק צו זיין, דארף מען נאך אלץ בודק זיין — אפילו אין יום טוב, און אפילו נאך יום טוב, כדי מבער צו זיין דעם חמץ, ווייל חכמים האבן געמאכט אן עונש/קנס (חמץ שעבר עליו הפסח).
פשט
דער חיוב בדיקה פאלט נישט אוועק אויב מ’האט פארפאסט דעם צייט. מ’דארף נאך אלץ בודק זיין — אפילו בתוך יום טוב, און אפילו נאך פסח — כדי מבער צו זיין דעם חמץ, ווייל חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור בהנאה.
חידושים און הסברות
קיין ספעציפישע חידושים זענען נישט אויסגעברייט געווארן אויף דעם פונקט, אויסער וואס ס’איז פארבונדן מיט דער ברכה (זע ווייטער).
—
ברכה אויף בדיקת חמץ
דער רמב”ם’ס ווערטער
מ’מאכט א ברכה אויף דער בדיקה.
פשט
פאר דער בדיקה מאכט מען א ברכה.
חידושים און הסברות
1. אויף וואס איז די ברכה? לכאורה אויף דער דאורייתא פון תשביתו/ביעור, וואס די חכמים זאגן מ’זאל מקיים זיין דורך בדיקה. ס’איז נישט גאנץ קלאר, אבער אזוי לערנט מען.
2. ברכה נאר ביי ערשטע בדיקה — די ברכה איז נאר געמאכט געווארן ביי דער הויפט בדיקה (ליל י”ד). אויף דער בדיקה וואס מ’טוט שפעטער (נאך יום טוב, פאר דעם קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח) מאכט מען נישט קיין ברכה — ווייל אויף אן עונש/קנס קען מען נישט מאכן א ברכה. דאס איז אן אינטערעסאנטער חידוש.
—
ביטול נאכ’ן בדיקה
דער רמב”ם’ס ווערטער
נאכ’ן בדיקה דארף מען מבטל זיין — “כל חמירא דאיכא ברשותי” — אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געזען.
פשט
נאכ’ן בדיקה זאגט מען ביטול אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געטראפן.
חידושים און הסברות
1. פארוואס דארף מען ביטול אויב מ’האט שוין בודק געווען? דער גאנצער ענין פון בדיקה איז דאך געקומען ווייל מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף ביטול. פונדעסטוועגן זאגן חכמים אז מ’דארף נאך אלץ מבטל זיין — דאס איז א נאך א חומרא פון חכמים, אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געטראפן.
2. מדאורייתא — וואס מ’זעט נישט עקזיסטירט נישט קלאר: דער יסוד איז אז מדאורייתא, חמץ וואס מ’ווייסט נישט פון עם, איז נישט א קלארע מציאות. מדרבנן אבער דארף מען יא מבער זיין וואס מ’זוכט, און מבטל זיין וואס מ’האט נישט געטראפן.
3. ביטול ארבעט נאר פאר זמן איסור: נאך שש שעות קען מען שוין נישט מבטל זיין, ממילא דארף מען גלייך מבטל זיין (נאכ’ן בדיקה, ליל י”ד).
—
צוריקגיין פאר חמץ — ערב פסח (בשעת הביעור)
דער רמב”ם’ס ווערטער
אויב איינער איז אוועקגעגאנגען און האט נישט בודק/מבער געווען: לצורך עצמו — מוז צוריקגיין. לצורך מצוה — אויב ער קען, זאל ער צוריקגיין; אויב נישט, איז נישט. לפקח על הנפשות — דארף נישט צוריקגיין, זאל מבטל זיין בלבד.
פשט
עס זענען דא דריי מדרגות: פאר אייגענע צוועקן — מוז צוריק; פאר א מצוה — אויב מעגלעך; פאר פיקוח נפש — גאר נישט, נאר מבטל.
חידושים און הסברות
1. פיקוח נפש — טייטש: “פיקוח נפש” מיינט נישט אז ער אליין איז אין סכנה, נאר ער גייט העלפן אנדערע — “לפקח על הנפשות.” דעריבער דארף ער נישט צוריקגיין אפילו אויב ער קען טעכניש.
2. פארוואס ביי פיקוח נפש דארף ער גאר נישט פרובירן? ס’איז נישט נאר ווייל ער האלט זיך אינמיטן — ס’קען זיין אז אפילו נאכדעם וואס ער האט געענדיגט, היות זיין יציאה איז געווען פאר אזא חשוב’ע זאך, איז ער פטור געווארן פון דער מצוה. דער פונקט ווערט דיסקוטירט אבער בלייבט אפן.
3. שיעור כביצה: דער חיוב צוריקצוגיין איז נאר ווען ס’איז דא א כביצה חמץ. אויב ווייניגער, איז נישטא קיין חיוב. דער טעם פארוואס דוקא דער שיעור איז נישט קלאר אויסגעלערנט געווארן.
—
צוריקגיין פאר חמץ — בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)
דער רמב”ם’ס ווערטער
אויב איינער זיצט לפני רבו (לערנט ביי זיין רבי) און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אין שטוב: אויב ס’איז נאך פאר זמן איסור — מבטל. אויב ס’איז שוין חמץ (נאך זמן איסור) — ער מוז אהיימגיין עס מבער זיין, אבער ער דארף נישט גלייך לויפן; ווען ער גייט אהיים, איז ער עס מבער.
פשט
ביי יושב לפני רבו איז דא א קולא — ער דארף נישט גלייך אוועקלויפן, נאר ווען ער גייט אהיים, איז ער מבער.
חידושים און הסברות
1. “יושב לפני רבו” — א ספעציעלער סטאטוס: ס’איז אינטערעסאנט אז דער רמב”ם ברענגט דוקא דעם פאל פון יושב לפני רבו. פאראלעל: אין יום כיפור האט מען אויך געגעבן עקסטערע קולות פאר דעם וואס גייט צו זיין רבי’ן (תחומין).
2. דאס איז אין פסח אליין, נישט ערב פסח — דער פאל פון “יושב לפני רבו” רעדט פון בתוך פסח גופא, נישט ערב פסח.
—
הלכה ג’ — וויאזוי מאכט מען ביעור?
דער רמב”ם’ס ווערטער
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו.”
פשט
דער רמב”ם ברענגט פארשידענע וועגן פון ביעור חמץ: פארברענען, צעברעקלען און ווארפן אין ווינט, אדער ווארפן אין ים. קבורה איז אויך א מעגלעכקייט אבער מיט באדינגונגען.
חידושים און הסברות
1. צי זענען דאס דוקא דריי וועגן, אדער דוגמאות? איינער זאגט אז ס’איז נישט ספעציפיש נאר די דריי — זיי זענען דוגמאות פון דעם כלל אז מ’דארף דעם חמץ מאכן נישט-עקזיסטענט. דער צווייטער פרעגט: אויב אזוי, פארוואס שטייען דוקא דריי? קען מען נישט באגראבן אדער אוועקווארפן? ס’ווערט געענטפערט אז “גארבעדזש טראק” איז נישט געווען אין יענע צייטן.
2. “גארבעדזש טראק” — א מאדערנע שאלה אן מקור: אין רמב”ם שטייט נישט קיין אופן פון “ארויסווארפן אין גארבעדזש.” די אופנים זענען: שריפה, מפרר לרוח, זורה לים. אפשר קען מען זאגן אז גארבעדזש טראק איז א בחינה פון “זורה לרוח” — אבער עס איז נישט קלאר, ווייל דער רמב”ם פאדערט “מפרר” (צעברעקלען) פריער. די היינטיגע רבנים זאגן עס איז גוט, אבער עס האט נישט קיין מפורש’ן מקור אין רמב”ם.
3. פשט אין “ביעור” — דעסטרויען, נישט בלויז אוועקנעמען: א וויכטיגער חידוש: “ביעור חמץ” מיינט נישט סתם אוועקנעמען חמץ פון דיין רשות, נאר מאכן אויס די חמץ — דעסטרויען עס ממש. דאס ווערט באוויזן פון דעם וואס דער רמב”ם פאדערט מפרר זיין, שרפה, אדער ווארפן אין ים — אלע אופנים וואו דער חמץ ווערט פארניכטעט.
4. קבורה — א בדיעבד אופן: קבורה זעט אויס ווי א בדיעבד — “ווער גייט באגראבן חמץ?” — און דער רמב”ם שטעלט באדינגונגען: מער ווי ג’ טפחים (כדי א כלב זאל עס נישט כאפן), און מ’דארף אויך מבטל זיין בלבו. דאס ווייזט אז קבורה אליין איז נישט גענוג אלס ביעור.
5. מחלוקת ר’ יהודה וחכמים — שריפה דוקא: ר’ יהודה האלט “אין ביעור חמץ אלא שריפה” — מ’דארף דוקא פארברענען. דער רמב”ם פסק’נט ווי חכמים אז מ’קען אויך אנדערע וועגן נוצן. די ראשוני אשכנז אבער האבן געטראכט אז מ’דארף פסק’ענען ווי ר’ יהודה.
6. הגהות מיימוניות — ריב”א’ס שיטה: דער הגהות מיימוניות ברענגט בשם ריב”א (און רש”י) אז מ’מעג ווארפן חמץ אין מקום הפקר וואו כלבים עסן עס. אבער דאס איז נאר קודם זמן איסורו — פאר דער זמן איסור חמץ, ווען ס’איז נאך מותר בהנאה. נאך זמן איסורו מוז מען ממש דעסטרויען.
7. שולחן ערוך און רמ”א: דער מחבר ברענגט די לשון הרמב”ם. דער רמ”א זאגט: “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.” דאס איז דער רמ”א’ס אייגענער חידוש — ער פארגלייכט ביעור חמץ צו נותר וואס ווערט פארברענט ביי טאג. דאס שטייט אין קאנטראסט צום רמב”ם וואס ערלויבט פארברענען ביינאכט (ווי דיסקוטירט אויבן בנוגע מחלוקת רמב”ם וראב”ד).
8. מהרי”ל’ס מנהג — פארברענען דעם כלי בדיקה: דער מהרי”ל ברענגט: אויב מ’האט נישט געטראפן קיין חמץ ביי דער בדיקה, זאל מען פארברענען דעם כלי (לעפל, פעדער) וואס מ’האט גענוצט פאר בדיקה — כדי מ’זאל נישט פארגעסן די חובת ביעור. דאס איז דער מקור פאר דעם מנהג פון פארברענען דעם לעפל מיט די שטיקלעך ברויט.
[דיגרעסיע: א וויצלעכע באמערקונג אויף חסידות’שן שטייגער — “דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ דארף מען אויך פארברענען” — מ’דארף פארברענען דעם עין הרע, דעם פארברענער, וכו’ — “און דער זינגט נאך חד גדיא.”]
9. קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק: די היינטיגע פראקטיק איז “פאני” — מ’האט ריזיגע קעיסעס חמץ וואס מ’ווארפט אין גארבעדזש, און נאכדעם נעמט מען א קליין נעבעכדיג בולקע און פארברענט עס. לכאורה לויט’ן רמב”ם דארף מען אלע חמץ דעסטרויען (אבער נישט דוקא דורך שריפה — “מ’קען יוצא זיין מיט עני וועג סיי וויאזוי”).
10. מפרר על פני המים — ים vs. לעיק: עס ווערט דיסקוטירט אויב א לעיק (זיסע וואסער) איז גלייך ווי א ים (זאלצוואסער). די גמרא ברענגט א לשון “ממיס” — דער ים איז ממיס (צעשמעלצט) דעם חמץ, וואס קען זיין ספעציפיש צוליב זאלצוואסער. אבער דער רמב”ם שרייבט סתם “ים” — עס בלייבט א ספק אויב דוקא ים אדער אויך אנדערע וואסערן.
—
הלכה ג’ (המשך) — פחמים פון חמץ שנשרף בזמן איסורו
דער רמב”ם’ס ווערטער
חמץ בזמנו… שורפו והפחמין שלו אסורין בהנאה.
פשט
ווען מען פארברענט חמץ בזמן איסורו, זענען די פחמים (קוילן) אסור בהנאה.
חידושים און הסברות
1. חמץ בפסח איז מן הנשרפים: עס ווערט דיסקוטירט דער כלל פון “כל הנשרפים — אפרן מותר, כל הנקברים — אפרן אסור.” ווייל דער רמב”ם זאגט אז דער עפר (אש) פון פארברענטע חמץ איז מותר, קומט אויס אז חמץ בפסח איז מן הנשרפים. דאס ווערט באוויזן פון רמב”ם פרק ז’ מהלכות שבת.
2. רבינו יונה’ס חידוש — פחם פון חמץ: רבינו יונה זאגט: “קרקע קודם זמנו — מותר בהנאה אפילו אחר זמנו.” ווייטער זאגט רבינו יונה אז דער פחם (קוילן) פון חמץ איז נישט קיין דרך אכילה בכלל, און מ’קען עס אפילו עסן — ווייל ס’איז שוין נישט קיין חמץ.
3. די קשיא פון הנאה בשעת שריפה: ווען מען פארברענט חמץ בזמן איסורו, האט מען דאך הנאה פון דעם חמץ גופא בשעת שריפה — דער חמץ דינט ווי “האלץ” (ברענהאלץ). דאס איז א בחינה פון “מתהנה מאיסורי הנאה.” דער תירוץ איז אז די שאלה פון דער רמב”ם איז נישט וועגן דעם אקט פון שריפה אליין, נאר וועגן דעם שטאטוס פון די פחמים נאך דער שריפה.
4. דער מגן אברהם’ס הסבר — נשרפים vs. נקברים: דער מגן אברהם ברענגט דעם כלל: “נשרפים — אפרן מותר; נקברים — אפרן אסור.” ער לערנט אז חמץ אחר זמנו איז אן איסור הנאה, און ווי א “נקברים” — דערפאר זענען די פחמים/אפר אסור. אבער חמץ לפני זמנו איז נישט קיין איסור הנאה, דערפאר ווען מען פארברענט עס פאר’ן זמן, איז נישטא קיין חמץ מער — ס’איז בלויז אש, און די פחמים זענען מותר. דער רמב”ם לערנט יא אז חמץ (בזמנו) איז ווי “נקברים” — דערפאר איז אפרן אסור.
5. א שווערע קשיא אויפ’ן מגן אברהם: אפר/פחמים איז דאך נישט די אריגינעלע זאך — וואס איז דער חילוק צווישן פאר’ן זמן און נאכ’ן זמן, אויב אין ביידע פאלן איז דער חמץ שוין פארברענט און נישטא? דער מגן אברהם’ס ענטפער — אז פאר’ן זמן איז “נישטא קיין חמץ, ס’איז אש” — איז דאך אויך אמת נאכ’ן זמן!
6. א מהלך צו פארשטיין דעם ענין — פחמים ווי א “נייע יצירה”: נאך לאנגען דיון ווערט פארגעלייגט א הסבר: פחמים זענען א תולדה (א “נייע יצירה”) פון דעם חמץ — א נייע פארעם וואס דער חמץ האט באקומען. דער סטאטוס פון די פחמים ווערט באשטימט לויט דעם מאמענט ווען זיי ווערן “געבוירן”:
– אויב דער חמץ איז געווען מותר בשעת ער איז געווארן פחם (ד.ה. פאר’ן זמן איסור), איז דער פחם קיינמאל נישט געווארן אסור — ווייל אין דעם מאמענט פון זיין “געבורט” איז ער געווען מותר, און ער איז “סטעיבל” אין דעם סטאטוס.
– אבער אויב דער חמץ איז שוין געווען אסור בשעת שריפה (ד.ה. נאכ’ן זמן), איז דער פחם אויטאמאטיש א תולדה פון איסור — ער ירשנ’ט דעם אסור’ן סטאטוס פון זיין “מקור.”
דאס איז ווי דער באגריף פון “נולד” — עפעס וואס ווערט “געבוירן” פון א זאך, נעמט אן דעם סטאטוס פון זיין מקור. אפילו ס’איז נישט קיין אכילת אוכל, איז ס’נאך אלץ א הנאה פון חמץ ווען מען נוצט זיינע פחמים.
7. ביטול בששים — אין פסח העלפט נישט: עס ווערט דערמאנט דער כלל אז חמץ וואס ווערט בטל בתערובת פאר פסח — אין פסח העלפט נישט קיין ביטול בששים (חמץ בפסח חוזר וניעור). דאס האט שייכות צו דער שאלה פון “עצים באלה הן” — אויב דער פחם/אש איז שוין נישט קיין חמץ, פארוואס זאל עס אסור זיין?
8. מסקנא: דער הסבר איז נישט לגמרי באפרידיגנד, אבער ער ווערט אנגענומען ווי א פשט אין דעם רמב”ם’ס שיטה.
—
איבערגאנג צו פרק ד’
נאך דעם דיון אין פרק ג’ הלכה ג’ (און דעם מגן אברהם), גייט מען איבער צו פרק ד’ פון הלכות חמץ ומצה.
תמלול מלא 📝
הלכות ביעור חמץ – סדר הביעור, ערב פסח שחל בשבת, וצוריקגיין פאר חמץ
כללי’ע איבערבליק: סדר די פרקים
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר זאגן אזוי, אונז האבן געלערנט אין פרק ג’, וואס האבן אונז געלערנט? אונז האבן געלערנט אז ס’איז דא א מצוה פון “תשביתו”, און ממילא האבן חכמים געזאגט מיט די רייסעס ביטול, מיט די רבנים האבן זיי געזאגט אז מ’דארף אויך בודק זיין און מבער זיין, די צוויי זאכן. און אונז האבן געלערנט בעצם סדר הבדיקה איז געווען אין פרק ב’, און יעצט גייען מיר לערנען בעצם הלכות ביעור. דאס איז מער ווייניגער די סדר, ווי איך פארשטיי.
הלכה א’ – וואס מ’טוט נאכ’ן בדיקה: אוועקלייגן דעם חמץ ביז צייט פון ביעור
Speaker 1: און אונז האבן געלערנט אז די בדיקה איז נישט סתם צו זוכן, נאר מ’דארף עס אוועקנעמען, מ’דארף עס פארברענען. נאר מ’דארף עס נישט גלייך פארברענען, מ’קען עס לאזן, אזוי לערנט די רמב”ם, מ’דארף עס נישט גלייך פארברענען, מ’קען עס לאזן ביז מארגן, ביז סוף שעה חמישית דעלטא ווייזט. און ממילא נישט, אויב דו ווילסט מבער זיין קענסטו, אבער מ’דארף נישט.
און ממילא איז דאס בעצם א פראקטישע אזורא אז מ’דארף מאכן זיכער נישט צו איבערלאזן, ס’זאל נישט ווערן א פראבלעם פראקטיש. דאס איז א פראקטישע זאך לכאורה, ס’איז נישט קיין… אבער ס’איז מסתמא יא אן הלכה’דיגע זאך, ער וויל זאגן אז מ’דארף אכטונג געבן.
פארוואס דארף מען נישט פארברענען ביינאכט? – רמב”ם קעגן ראב”ד
Speaker 1: אבער ער זאגט אויך איין חשש שוין, איז אבער א פראקטישע זאך, פארשטייט זיך, אויב ס’איז דא… און איך מיין אז ער האט אויך געטייטשט אז כלומר אז מיט די פחד האבן זיי אפשר גענומען ווערן אדער עפעס, וואלט מען געקענט מאכן א תקנה אז מ’זאל עס פארברענען ביינאכט. איז דאך פשוט א סיבה האבן זיי עס פארברענען בייטאג, און סתם איז אויך פראקטיש אז מענטשן זאלן נאך קענען עסן ווי לאנג זיי ווילן.
לויט ווי דער רמב”ם לערנט, דער ראב”ד לערנט אנדערש. לויט ווי דער רמב”ם לערנט איז… איז… ניין, ס’איז פשוט די חמץ זענען דאך נישט מחייב, פארוואס זאלסטו דארפן פארברענען ביינאכט? דו האסט דאך א גאנצע טאג צו עסן חמץ. זיי האבן דיר געזאגט טאקע זאלסט בודק חמץ זיין ביינאכט, ווייל זיי האבן אן אריזן אז ס’איז מער טויג בעסער דעמאלטס, אבער זיי האבן נאך נישט מחייב געווען צו מבער זיין. מחייב צו מבער זיין וועלן מיר וויסן מיט צאף מדאורייתא ביי די שעה שישית.
און דער ראב”ד לערנט יא אז ס’איז דא אן ענין צו דארפן פארברענען אין די צייט, איך האב נישט פארשטאנען פארוואס. אבער דער רמב”ם לערנט אז ס’איז פשוט אז מ’איז נישט מחייב, און טאקע וועגן דעם, כלומר ווייל זיי האבן דיר מקיל געווען, איז דאך דארף מען נזהר זיין, אבער ס’איז נאך אלץ א פראקטישע זאך די זהירות, ס’איז נישט קיין חיוב, ס’מיינט נישט אז דו האסט גארנישט געטון, דו האסט נאך אלץ בודק געווען, ס’איז דאך אן התחלה, ס’מיינט אז ס’איז סתם אזוי אן התחלה.
ערב פסח שחל בשבת – ביעור ערב שבת
Speaker 1: און ממילא וואס איז אויב ס’איז שבת, ערב שבת, און מ’לאזט נאך איבער ביז שבת, און שבת איז נאך א פראבלעם, מ’קען נישט געהעריג מבער זיין, און ממילא דארף מען עס עסן בעיסיקלי שבת. און ער זאגט נישט די אפציע פון פארוואס זאל מען נישט קענען מבער זיין אדער עפעס אזוי שבת. נישט קלאר. ער רעדט נישט פון די מפרשים, פארוואס.
Speaker 2: יא, איינער זאגט מ’קען עס לייגן אין תולעת, זאכן, אבער געווענליך זעט אויס אז שבת דארף מען מבער זיין ערב שבת, און דאס וואס דו מעגסט נאך עסן שבת, לאזט מען איבער.
Speaker 1: אויב ס’וואקסט איבער, זאגט ער מפורש, אויב ס’בלייבט איבער, לאזט מען עס פשוט איבער, און מ’קויפט אויף כלה ביז מוצאי יום טוב ראשון. ס’איז זייער אינטערעסאנט. כאילו, איי, זאל מען טרעפן עפעס א וועג וויאזוי צו מבער זיין שבת? ניין, מ’דארף נישט. דאס הייסט, לכתחילה דארף מען נישט איבערלאזן צופיל, אבער כאילו… ווייל לכאורה, וואס וואלט געווען די פראבלעם פון עס טון שבת? למשל, וואס זאל זיין די איסור?
דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט מבער זיין שבת?
Speaker 2: עס איז דא חששות פון הוצאה, מוקצה. יא, ס’איז מוקצה גאר. איינמאל ס’ווערט זמן איסור איז עס מוקצה.
Speaker 1: ער רעדט וועגן דעם, אבער איך זע… ער זאגט נישט. איך האב געזען איינער רעדט וועגן דעם. ער זאגט אז ס’איז דא מיט די טחינה, דער רבנו מנוח זאגט יא. נישט אקעי. ס’איז הוצאה, אדער ס’איז טחינה אפשר די פראבלעם. בקיצור, ס’איז נישטא קיין וועג. אדער טחינה, ניין. איך ווייס נישט. דומה לטוחן, ער זאגט די ערוך השולחן. בקיצור, לאמיר זאגן אזוי, מ’דארף נישט. מ’דארף נישט.
Speaker 2: ניין, אבער ס’קען אויך זיין, איך וואלט אפשר געזאגט אז ס’איז מוקצה. איינמאל מ’האט דארט פונקט גארנישט, ס’איז מער נישט קיין אוכל. איך ווייס נישט.
Speaker 1: מ’דארף נישט צוריקגיין צו איסורים, מ’דארף נישט אויפטרעכטן נייע איסורים. מ’קען זאגן, לאמיר זאגן די עיקר זאך, מ’דארף נישט. אין אנדערע ווערטער, פארוואס דארף מען מבער זיין? נאר מדרבנן, לכאורה, רייט? ווייל מדאורייתא איז דאך ביטול סגי. אויב מ’איז סתם אזוי בשבת מבטל, פארשטייט זיך. איז ממילא איז נישטא קיין פראבלעם מדאורייתא. נאר די רבנן זאגן אז מ’דארף מבער זיין. איז די רבנן זאגן, אויב ס’איז שבת, די רבנן רודערן פון דיר נישט. זיי זאגן דו זאלסט מבער זיין, אבער דו זאלסט מבער זיין מוצאי יום טוב, ס’איז נישט קיין פראבלעם.
תרומה בשבת
Speaker 1: איז דאס איז לכאורה די זאך וואס איך האב דיר געוואלט זאגן, און ס’איז נישט נוגע. ממילא, וויבאלד ס’איז שבת, איז דא נאך א דין אז תרומה טאר מען נישט צומשן, ווייל דעמאלטס איז נאכנישט דאס זמן איסור, און ממילא איז דא אן איסור פון מטמא זיין תרומה. זייער גוט. דאך דארף מען עס נישט צומשן. און נאך אלץ דארף מען עס אויסן.
בדיקה נאך דער צייט – אפילו יום טוב און נאך יום טוב
Speaker 1: נאכדעם איז דא הלכות וואס מ’האט שוין פארגעסן, אז מ’דארף נאך אלץ בודק זיין אפילו אין יום טוב, און אפילו נאך יום טוב כדי צו מבער זיין די חמץ, ווייל די חכמים האבן דאך געמאכט אן עונש און א קנס. דאס איז אלץ זייער גוט.
ווייטער, די חכמים זענען דאך מחייב צו מבער זיין די בדיקה. הגם ס’איז דא א דין דער מן התורה לכתחילה, איך מיין מ’דארף עס טון די ערב ליל י”ד, אבער ס’מערט די חיוב פון די רבנן אז מ’זאל נישט סומך זיין אויף די ביטול, און מבער זיין און בודק זיין. און דאס איז א גאנץ פסח, און אפילו נאך פסח זאגן די רבנן וועגן די ענין פון חמץ שעבר עליו הפסח.
ברכה אויף בדיקת חמץ
Speaker 1: ס’איז נאר גערעדט וועגן די הלכה פון ווען מ’מאכט די ברכה. די ברכה האט מען נאר געמאכט בספק הרגל, אויף די עונש און קנס קען מען נישט מאכן א ברכה. יא, דאס איז אינטערעסאנט, ביי די וועי, אבער אקעי.
ביטול נאכ’ן בדיקה
Speaker 1: און נאכדעם איז דא, מ’מאכט א ברכה, זייער גוט. נאר זאגט ער וויאזוי די ביטול ארבעט. דארף מען דאך מאכן די ביטול וואס איז פאר יום טוב, און אין יום טוב אליין קען מען נישט… צדיק, לאמיר מאכן קלאר.
מיר האבן ביז יעצט געלערנט די ערשטע הלכה פרק זאגט אונז וואס מ’טוט נאך די בדיקה. וואס מ’טוט נאך די בדיקה איז, מ’לייגט עס אוועק און מ’איז מבער. ביום השישי, אויב ס’איז שבת, האט עס א פרטים. אויב האלטסטו נאך די בדיקה, האסט נישט געמאכט די בדיקה, דארפסטו נאך אלץ בודק זיין און מבער זיין. דאס איז די ערשטע גרופע הלכות דא. קענסט זאגן אזויווי ענינים אחר בדיקת חמץ, וואס טוט מען.
יעצט, וואס נאך זאכן טוט מען ביי בדיקת חמץ? קודם כל, מ’דארף מאכן א ברכה, דאס איז די ערשטע זאך. לכאורה די ברכה איז אויף די דאורייתא פון ביעור, האבן מיר גערעדט. ס’איז נישט קלאר, אבער אויף די תשביתו, וואס די חכמים זאגן אז מ’זאל מקיים זיין אויף דעם אופן, אזוי לערנען מיר. אקעי.
נאכדעם, נישט נאר דעם, נישט נאר מ’דארף מאכן א בדיקה מיט א ברכה, מ’דארף צולייגן נאך א זאך: א ביטול. די חכמים האבן געזאגט, הגם דו האסט בודק געווען, און הגם לכאורה די בדיקה איז קומט להפקיע די ביטול, דאס הייסט מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף די ביטול, אבער כל זה זאגן די חכמים, מ’דארף נאך אלץ מאכן ביטול, אויף וואס? אויף די חמץ וואס דו האסט נישט געזען.
איי, מיר האבן געלערנט עכט נאר די רבנן האבן געזאגט אז דאס איז נאך א חומרא פון די חכמים. דאס הייסט, איי, די חכמים זאגן דאך יא, אויב די לילה דארפסטו מבטל זיין, דארפסטו זען וואס דו קענסט. ס’זעט אויס אפילו אן ביטול. די וואס מען זעט נישט עקזיסט נישט קלאר. אזוי האבן די רבנים נוחלו געזאגט, אזוי מן דאורייתא. מדרבנן דארף מען יא מבער זיין וואס מען זוכט און מבטל זיין וואס מען האט נישט געטראפן, זייער גוט.
און מיר לערנען ווייטער הלכות ביעור, הלכות ביטול, אז ביטול ארבעט נאר ווען ס’איז נאך נישט חמץ. ממילא נאך שש שעות קען מען שוין נישט מבטל זיין, ממילא דארף מען גלייך מבטל זיין, און כל חמירא דאיכא ברשותי איז נישט הקדש, זייער גוט.
צוריקגיין פאר חמץ – ערב פסח בשעת הביעור
Speaker 1: נאכדעם האבן מיר געלערנט נאך הלכות פון ענין פון ווען מען דארף צוריקגיין אויב מען האט פארגעסן בודק זיין דעם חמץ, נישט בודק זיין דעם חמץ, איז דא הלכות פון ווען מען זעט דעם חמץ, “בל יראה ובל ימצא” חמץ בתוך ביתו. איז דא הלכות פון ערב פסח קודם כל בשעת הביעור, יא.
בשעת הביעור איז די הלכה אזוי, אז ווען ס’איז פאר וואס ער איז אוועקגעגאנגען, אויב ער איז אוועקגעגאנגען לצורך מצוה איז דא א פראבירן צו צוריקגיין אבער ער דארף נישט. אבער אויב ס’איז א גרעסערע מצוה וואס איז פיקוח נפש, דארף ער אפילו נישט פראבירן, ער דארף זיך נישט מטריח זיין, אנדערש ווי א נושא פון סכנה וואס מען דארף זיך יא לייגן אין סכנה פאר א מצוה, דאס איז שלעכט אין סכנה פאר א מצוה.
דיסקוסיע: פיקוח נפש – טייטש און פרטים
Speaker 2: ניין, ניין, what are you saying? נאכאמאל, you’re confused.
Speaker 1: אויב ער איז געגאנגען פאר מצוה, דעמאלטס אויב ער קען זאל ער צוריקגיין. אויב ער איז געגאנגען פאר פיקוח נפש, נישט ער האט פיקוח נפש, ער איז געגאנגען העלפן א צווייטן, פיקוח נפש איז נישט דער טייטש by the way, פיקוח נפש איז דער טייטש לפקח על הנפשות, צו גיין ראטעווען אנדערע מענטשן. דעמאלטס זאגט מען נישט אויב ער קען, ער קען, אבער דארט מענטשן זאלן פארברענט ווערן, איז ער קען עס נישט basically, איז נישטא קיין אויב דו קען, דארפסט עס מבטל זיין בלבד וודאי.
Speaker 2: אויב ס’איז געגאנגען פאר די קענען, ניין, ס’קען זיין אז מען רעדט אפילו ווען ער האט שוין געענדיגט יעצט, אבער היות זיין אוועקגיין איז געווען א…
Speaker 1: איך מיינט דאס אז ער דארף יעצט ראטעווען מענטשן איז דאך פשוט. ס’קען זיין די ווארט איז אז היות זיין יציאה איז געווען פאר אזא חשוב’ע זאך, איז ער פטור געווארן פון די מצוה, ער איז נישט מחויב געווען מער, נישט דאס איז די פוינט, פאר וואס מען זאגט אז ער זאל נישט צוריקגיין, ווייל ער האלט זיך אינמיטן לויפן פאר פיקוח נפש, דארף ער נישט צוריקגיין אפילו פאר א גרויסע זאך. זייער גוט, אזוי זאגט מען, אזוי שטייט דא טאקע אז מען דארף נישט, וואס שטייט דא? פארוואס דארף מען צולייגן זאכן וואס שטייען נישט? וואס פעלט עס אויס? מ’קען דאך אלעמאל זאגן עפעס א פרימע, און וואס זאגט אז מ’קען שנעל צוריקגיין און אויך דעם אויסלעשן די פייער? ניין, גיי נישט צוריק. זייער גוט.
Speaker 2: אבער דאס איז די שאלה. זייער גוט, איך פארשטיי עס.
Speaker 1: און יעצט, אבער איך מאך נאר א סך הכל. אויב איז ער געגאנגען פאר א מצוה, זאל ער פרובירן צוריקצוגיין. אויב ער קען נישט, איז נישט. אויב איז ער געגאנגען פאר פיקוח נפש, זאל ער נישט פרובירן צוריקצוגיין. אויב איז ער געגאנגען לצורך עצמו, זאל ער צוריקגיין, ס’איז נישט קיין וועג. זייער גוט.
שיעור כביצה
Speaker 1: און יעצט, אבער די הלכה איז נאר אויב ס’איז דא א כביצה. אויב ס’איז נישט דא קיין כביצה, איז נישט דא קיין חיוב צוריקצוגיין. אזוי האבן זיי געלערנט. איך האב נישט פארשטאנען קלאר פארוואס איז די שיעור, אבער על כל פנים, אזוי שטייט.
צוריקגיין פאר חמץ – בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)
Speaker 1: יעצט, די זעלבע זאך איז בשעת פסח אליינס. אויב איז ער געגאנגען צו א מצוה, לכאורה, ס’איז זייער אינטערעסאנט, ס’שטייט “יושב לפני רבו”. דאס הייסט, אפשר דא לכאורה אויך, אויב איז ער געגאנגען לצורך עצמו, דארף ער זיכער אהיימגיין. אבער מה שאין כן ווען ער איז יושב לפני רבו, איז ער נישט מחויב אהיימצוגיין.
איז אויך איז נאך זייער אינטערעסאנט, מ’קען מבטל זיין. אויב ס’איז נאך נישט חמץ, קען ער עס מבטל זיין. אויב ס’איז שוין חמץ, קען ער עס מבטל זיין, זאגן “פארוואס? ווייל ס’איז נישט ברשותי”. איז ער מוז אהיימגיין עס מבער זיין, אבער ער מוז נישט גלייך לויפן. ווען ער גייט אהיים, איז ער עס מבער. דאס איז אלעס.
דיסקוסיע: יושב לפני רבו – פאראלעלן און קלארשטעלונגען
Speaker 1: אינטערעסאנט, אין יום כיפור האט מען אויך געגעבן עקסטערע קרעדיט פאר דער וואס גייט צו זיין רבי’ן, ער מעג זיך מקיל זיין מיט תחומין. יא, ער גייט צום רבי’ן א גאנצע צייט.
Speaker 2: אה, דאס איז נישט ערב פסח, דאס איז אין פסח אליין.
Speaker 1: דו האסט געזאגט אז מיר האבן געמאכט א טעות נעכטן, אז מ’זאגט אז ער לערנט ערב פסח. ס’קען אויך… אה, פריער איז געשטאנען… ניין, סעודת מצוה. סעודת מצוה’ס מאכט מען זאגן דעם ערב פסח. ער גייט פארשטיין, א ברית, איך ווייס וואס. דא שטייט אן אירוסין. איך ווייס נישט וועגן א ברית. אפשר א ברית אויך? אקעי. יא, ס’איז זייער וויכטיג, ווייל אירוסין קען דאך אלעמאל זיין “שמא יקדמנו אחר”, און מ’דארף זיך אריינכאפן. זייער גוט. אקעי, איך ווייס נישט, ס’שטייט נישט צו נאך. ס’איז נישט קיין חילוק.
Speaker 2: נארמאלע מענטשן איז געווען, איך קען טון אלע נערד. ערב פסח. ערב פסח, ערב פסח. איז די חתונה. וואס נישט לייך? וואס קען מיר מאכן די חתונה אין ערב פסח? איך ווייל עס איז די היינטיגע נערוועזע מענטשן? אויב טוט מען די שידחה מיט חוט און קארדינעס, אז דארף מען עס טון ביז א האלבע שעה פריער, that’s it. אקעי.
Speaker 1: אקעי, יעצט.
וויאזוי מאכט מען ביעור?
Speaker 1: און נאכדעם, עד כאן האט מען עס געלערנט ווען מען איז מרחיות פון פאראייניג. וויאזוי מען מאכט ביעור? וויאזוי מען מאכט די ביעור איז דא דריי וועגן: שורף, מפזר לרוח, או זורק לים. און זורק לים האט עפעס א תנאי אז מען דארף עס נישט דרייקלען פאראויס.
דיסקוסיע: צי זענען דאס דוקא דריי וועגן?
Speaker 2: אבער סתם איז עס נישט ספעציפיש די דריי וועגן, זיי זענען דריי דוגמאות. אזויווי אוי, א זאך, ער געבט דיך די איידיע.
Speaker 1: איך ווייס נישט, אבער דו זאגסט אזוי. דא שטייט יא די דריי וועגן. איז נישטא קיין אנדערע וועג האסטו? איך פארשטיי נישט די זאך. מען מעג עס נישט באגראבן און לייגן אין די גארבעדזש טראק?
Speaker 2: ניין, ניין, גארבעדזש טראק איז נישט געווען אין יענע צייטן, צדיק.
הלכה ג’ (המשך) — אופנים פון ביעור חמץ
דער רמב”ם’ס ווערטער
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו”
דיסקוסיע: גארבעדזש טראק — א מאדערנע שאלה אן מקור
Speaker 1: גארבעדזש טראק איז נישט יוצא.
Speaker 2: איך ווייס נישט וואס דו האסט געוואלט זאגן. די היינטיגע רבנים זאגן אז יא, אבער ס’שטייט נישט דא גארבעדזש טראק. ס’שטייט מ’פארברענט עס, אדער מ’ווארפט עס אין די ווינט. אפשר די גארבעדזש טראק איז א בחינה פון זורה לרוח, איך ווייס נישט, אבער ס’דארף זיין מפורר. אדער אין די ים. ס’שטייט נישט גארבעדזש טראק. איך ווייס נישט וואס פאר א מין זאך איז דאס גארבעדזש טראק. ווי איז געווען אזא זאך? נישט געווען.
Speaker 1: האט מען למשל באגראבן, איז מען נישט יוצא דערמיט? באגראבן אין יענע צייטן?
Speaker 2: חמץ נפל עליו מפולת, דאס שטייט אין דעם סימן. באגראבן שטייט דא.
Speaker 1: וואס זעסטו אזוי געפאלן?
Speaker 2: ניין, ס’זעט אויס אזוי א בדיעבד. ס’זעט אויס אז באגראבן איז אן אפשן. ווער גייט באגראבן חמץ? א משוגענער דארף מען זיין וואס האט איבריגע חברה קדישא צו באגראבן? איינער וואס האט א פעלד, ס’איז אים גרינגער ווי אנצוקומען צו די ים, אדער ער וויל נישט זיין אין די ים. איך ווייס נישט. וואס ס’שטייט, שטייט. וואס ס’שטייט נישט, שטייט נישט. איך קען דיר נישט העלפן.
Speaker 1: איך מיין אז ס’איז דוגמאות. די חכמים זאגן…
Speaker 2: ס’איז נישט ריכטיג. ס’איז נישט אמת, ס’איז נישט אמת. ס’שטייט דא פונקטליך דאס, און ס’איז דא א גאנצע מחלוקת. ס’איז דא געווען די שיטה פון רבי יהודה וואס זאגט אז מ’דארף דוקא שריפה.
Speaker 1: וואס זאגסטו? וואס זעט אויס מיט דיר?
Speaker 2: איך קען פארבלענדן די סוגיא אין גמרא נישט דא. עניוועיס, די שאלה איז וואס פשט איז אין “מבער כל חמץ”. אויב ס’איז דא… און נישט נאר דעם, דא שטייט קלאר, נישט נאר דעם, צדיק. ס’איז יא דא וואו ס’שטייט קבורה. “איסור הנאה” איז דא א קבורה, דאס איז דוקא שריפה. און דא שטייט מפורש אויכעט, אויב ס’איז באגראבן, קודם כל דארף עס זיין מער ווי דריי טפחים ווייל א כלב קען עס כאפן, און צווייטנס, אפילו דעמאלטס דארף מען מבטל זיין בליבו.
חידוש: פשט אין “ביעור” — דעסטרויען, נישט בלויז אוועקנעמען
Speaker 2: ס’הייסט, וואס הייסט נישט מבער? נאר קומע ביעור. זעט דא אויס אז ביעור מיינט צו מאכן אויס חמץ. ביעור מיינט נישט אוועקנעמען די חמץ פון דיין רשות. דאס איז אפשר סתם אזוי יוצא, ס’איז נישט בשרפת חמץ. איך ווייס נישט, קען מען מפקר זיין.
Speaker 1: פארוואס שטייט נישט מפקר זיין?
Speaker 2: איך ווייס נישט. דא שטייט עפעס אנדערש אבער. הגהות מיימוניות רעדט וועגן דעם, אז מ’מעג עס ווארפן אין מקום הפקר און כלבים זאלן עס עסן וכדומה.
Speaker 1: אקעי, דאס איז אפשר אן אנדערע טעקסט ווערסיע.
Speaker 2: אבער ביעור וואס די חכמים רעדן מיינט נישט… ביעור וואס די חכמים רעדן מיינט מאכן אויס די חמץ.
דיסקוסיע: הגהות מיימוניות און די ריב”א
Speaker 1: וואס איז מיט… ווי זאגסטו, וועגן הפקר?
Speaker 2: ניין. וואו זעסטו? הגהות מיימוניות שטייט אינמיטן, ריב”א, רש”י ב’ כ”ה ע”א, “תשליך חמץ למקום…”
Speaker 1: גיב מיר א נאמבער.
Speaker 2: אה, ב’.
Speaker 1: וואס ב’?
Speaker 2: הגהות מיימוניות… איי’ם סארי, כ’ מיין איך, הגהות מיימוניות סימן… ער זאגט אז ס’איז דא וואס האלטן אזוי ווי רבי יהודה בכלל, און מ’דארף עס פארברענען.
Speaker 1: רייט. און די ריב”א, ווער איז די ריב”א?
Speaker 2: איך ווייס נישט. איך טראכט אז… אה, סאו פשט איז אזוי, איך ווייס נישט, דא רעדט מען נאך זמן אכילתו.
Speaker 1: יא, אזוי זעט ער.
Speaker 2: ער זעט ער גענוי אזוי ווי מיר, אז ער איז אויף מיין זייט, אז אויב דו ווילסט ארויסווארפן די חמץ פאר די זמן איסור, אקעי, ס’האט נאך נישט קיין חמץ, ס’איז נאך נישט נוגע. דאס איז נאך נישט די שאלה. די שאלה איז נאר ווען ס’איז שוין דא א חיוב ביעור חמץ, ס’הייסט ס’איז שוין אנגעקומען די זמן איסור חמץ, מ’איז מחויב מבער צו זיין יעצט, איז מיר זאגט מיר קלאר אז מ’דארף עס דעסטרויען די חמץ, מ’קען עס נישט ארויסווארפן. אזוי זאגט ער דא, איך ווייס נישט.
נאכדעם, איך זע די לחם משנה למשל זאגט… אה, ער רעדט וועגן… ניין, קבורה האט מיט פתח עיצו מיט אנדערע זאכן. איך זע דא, איך ווייס נישט, ס’זעט אויס אז מ’דארף פארברענען די חמץ. איך ווייס נישט.
קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק
Speaker 2: דער עולם פירט זיך נישט אזוי צו פארברענען אלע חמץ, מ’ווארפט אין גארבידזש מיט זאכן. איך ווייס נישט. איך האב חשק צו גיין זאלן די רמב”ם’יסטן גיין אין די לעיק מיט מיינע קינדער צופרי, אנשטאט תשליך וועלן מיר טון חמץ. זאלן זיי זאגן מפרר על פני המים.
Speaker 1: יא, אקעי. אבער ס’דארף זיין קודם מפרר זיין און נאכדעם אריינווארפן אין ים, ווייל ס’איז נישט קיין שטארקע…
Speaker 2: איך מיין, ווען ס’איז אין א ים אדער א לעיק איז אויך די זעלבע זאך. ס’איז א ים איז זאלץ וואסער, איך מיין… איך ווייס נישט, אפשר דארף עס זיין דוקא א ים, איך ווייס נישט. ממיס, ס’איז דא עפעס אין די גמרא א לשון אז דער ים איז ממיס די חמץ, און ס’איז אזוי ווי ס’איז בלא די זאלץ וואסער, וואס דאס טוט עפעס, איך ווייס נישט. ממיס די חמץ גרינג. בכלל, ער ברענגט עפעס א לשון, אז ממיס מפרר על פני המים, פון… איינער האט געהאט אן עול, דער בעל הכרם האט אים געזאגט, “קענסט פארן צום ים, דער ים איז נישט אזוי ווייט.”
Speaker 1: אמת, קען מען דאס אויך טון.
שולחן ערוך און רמ”א — “ומנהג לשרוף”
Speaker 2: לאמיר זען, וויאזוי ווערט גע’פסק’נט אין שולחן ערוך? ווערט עס עפעס אנדערש?
ניין, ווייל אונז זעען מיר אז די ראשוני אשכנז האבן געטראכט אז מ’דארף פסק’נען ווי רבי יהודה אז אין ביעור חמץ אלא שריפה, און דעמאלטס קען מען נישט טון. דער רמב”ם זאגט אז מ’קען מפרר זיין, אבער רבי יהודה האלט אז… דא, דער רמ”א זאגט, “ומנהג לשרוף.” “ומנהג לשרוף.” דער מחבר ברענגט די לשון הרמב”ם, ער לייגט דא צו, “אם היה חמץ קשה…” אה, ניין, ס’איז אויך די לשון הרמב”ם.
זאגט דער רמ”א, “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום.” אינטערעסאנטע זאך, ווייל פריער האבן מיר גערעדט, דער רמב”ם זאגט מ’קען עס פארברענען ביינאכט, אבער ער ברענגט דברי עצמו, ער ברענגט דער רמ”א זאגט זיין אייגענע חידוש, “טוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.”
און אגב, וואס מיינען מיר? זאגט ער, “נישט מ’קען עס אויך פארברענען אחר הבדיקה כדי שלא יתעצל ולא ישהה.” ניין, דאס איז די מחלוקת הרמב”ם והראב”ד וואס מיר האבן געזען. אה, און קודם, די מניסירה קען מען עס ווארפן אין מקום שהרוח מוליכו שם. דאס איז אויך געשטאנען אין די עצם הלכה ביי די חתיכה דאיסורא, אז מ’דארף נישט קיין נייעס אנדערע זאך.
דיסקוסיע: פארוואס נישט ווארפן אין ים?
Speaker 1: אבער איך פארשטיי נישט, פארוואס האבן מיר מורא אז מ’ווארפט א גאנצע חמץ אין ים אז איינער וועט קומען עסן?
Speaker 2: איך ווייס נישט. דער בעל וואס איז געגאנגען למדינת הים, דער בעל פון יענער אישה, ס’איז אנגעקומען אהין דער חמץ.
Speaker 1: אקעי, פרק ד’.
Speaker 2: איך ווייס נישט, מ’דארף… ס’זעט אויס אז די ביעור חמץ מיינט מאכן אויס די חמץ. איך ווייס נישט, אזוי איז דא משמע. די גמרא רעדט וועגן די בריכה, צו מ’זאל מפרר זיין, וויאזוי מ’זאל דאס טון. ס’איז א מחלוקת ווי די ראשונים פסק’ענען, איך זע שוין נישט.
מהרי”ל’ס מנהג — פארברענען דעם כלי בדיקה
Speaker 2: קוק ווי די אשכנז’ישע גדולים קומען דא אריין מיט אינטערעסאנטע חידושים. קומט דער מהרי”ל און ער ברענגט אים, אויב מ’האט נישט געטראפן קיין חמץ צו בודק זיין, זאל מען פארברענען די כלי וואס מ’האט גענוצט פאר בדיקה, כדי מ’זאל נישט פארגעסן די חובת ביעור. אקעי. און נאכדעם קומט דער לעפל מיט די אלע זאכן.
איך זאג איינמאל אז על פי חסידות, אז דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ דארף מען אויך פארברענען. דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ, אבער דארף מען אויך פארברענען דעם קיין עין. פארשטייסט? און מ’דארף פארברענען דעם פארברענער. איז איינער דא וואס סופרט דעם. און דער זינגט נאך חד גדיא. אויף דעם זאגט די משנה אז ס’איז איינער דא וואס סופרט.
איך ווייס נישט, קורץ, ס’איז נישט קלאר די ענין פון שריפה. איך פארשטיי נישט וואס איז די פשט פון די ביעור. איך ווייס נישט.
נאכאמאליגע קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק
Speaker 2: די היינטיגע צייטן פיל איך אמאל אז ס’איז זייער פאני די ביעור חמץ. מ’האט ריזיגע קעיסעס חמץ, מ’ווארפט עס ארויס, און נאכדעם נעמט מען א נעבעכדיגע בולקע און מ’פארברענט אים. איך כאפ נישט. דאס איז מער בעיסד אויף די מהרי”ל, אויף די מנהג מהרי”ל. נאכאמאל, דו וועסט זען אז לכאורה דארף מען פארברענען די אלע באקסעס חמץ וואס דו האסט אין דערהיים.
Speaker 1: ניין, דער רמב”ם פסק’נט אז מ’דארף נישט פארברענען, מ’קען יוצא זיין מיט עני וועג סיי וויאזוי.
דיסקוסיע: גארבעדזש — הפקר אדער נישט?
Speaker 1: וואס איז מיט די גארבעדזש?
Speaker 2: וואס איז מיט די גארבעדזש? ס’איז אזא מין הפקר זאך, ווי פרור בעלמא. קיינער גייט נישט עסן פון נאכדעם וואס די גארבעדזש טראק איז געווען. ס’איז ווי פרור בעלמא. די קעץ קענען עסן, מענטשן, איך ווייס נישט, עסן פון גארבעדזש?
Speaker 1: אבער דו האסט הנאה דערפון.
Speaker 2: מ’דארף מאכן זיכער אז דו האסט נישט הנאה דערפון. דו טארסט נישט מאכן אז א בהמה זאל האבן הנאה, אבער דו טארסט נישט מאכן אז א בהמה זאל האבן הנאה אויך נישט.
Speaker 1: ס’איז נישט דיין בהמה.
Speaker 2: אבער ס’איז נישט קיין איסור הנאה אז פייגלעך גייען עסן דערפון.
Speaker 1: אקעי, אבער נאכדעם שטייט אין תוספות, אויב מ’געבט עס פאר א גוי דארף מען נישט.
Speaker 2: איז אזוי, אויב מ’פארברענט עס נאך קודם שש, איז עס מותר בהנאה.
חמץ בפסח — נשרפים אדער נקברים
איסור הנאה נאך זמן איסור
Speaker 2: אבער משש שעות ולמעלה איז אסור בהנאה, און למעלה טאר מען נישט אויך, אויב מ’האט געבאקט אויף דעם א ברויט איז אסור בהנאה. אזוי זאגט דער רמב”ם, אויף דעם איז דא אויך ענינים אין די מפרשים צו מסביר זיין וואס איז די ענין.
שאלה: חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים?
Speaker 2: ס’איז דא א שאלה צו חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים. ס’איז נישט קלאר. אויב איז עס פון הנקברים, נעמט מען עס… איך קען דיר זאגן אלעמאל, זאכן וואס איז נקבר, פשט איז מען טאר נישט הנאה האבן פון די פארברענען. כל הנקברים אפרן אסור.
אה, דער פחמן איז אסור. ממילא קומט אויס אז חמץ בפסח איז מן הנשרפים, ווייל ער זאגט אז דער עפר איז מותר.
דיסקוסיע: פארוואס איז פארברענען אין פסח אנדערש?
Speaker 1: אויב מען האט פארברענט, פארוואס איז אויב מען פארברענט עס אין פסח איז אנדערש? וואס איז אין פסח אנדערש? פארוואס דארף מען עס דוקא פארברענען?
Speaker 2: ניין, פארוואס טאר מען עס נישט… אה, ווייל אפשר איז דא עפעס מיט די הלכה אז פאר פסח קען ווערן בטל? אין פסח העלפט נישט ביטול?
Speaker 1: איך מיין נישט ביטול, I’m sorry. אין פסח העלפט נישט.
Speaker 2: אבער ביטול אויך, ווייל אין פסח העלפט נישט.
Speaker 1: יא, ביטול.
רבינו יונה — קרקע קודם זמנו
Speaker 2: אזוי זאגט רבינו יונה, “קרקע קודם זמנו מותר בהנאה אפילו אחר זמנו”.
אממ… ניין, וואס האט דאס צו טון?
Speaker 1: נישט נאר ביטול, עס האט עפעס צו טון מיט די הלכה פון… אז א זאך ווערט בטל בתערובת פאר פסח, אין פסח העלפט נישט קיין ביטול בששים.
Speaker 2: וואס קומט דאס דא אריין? איך פארשטיי נישט. איך מיין, מ’גייט דאך נישט רעדן פון רענדאם זאכן. ס’איז נישט רענדאם זאכן.
Speaker 1: “ומה טעם עצים באלה הן?”
Speaker 2: אבער וואס האט דאס צו טון מיט פאר יום טוב און אין יום טוב?
Speaker 1: “ואם כן, איז עצים באלה הן?” “כיון שחרכו אחר זמנו”, ס’איז פשוט אזא…
Speaker 2: אפשר איז דא אזא שטיקל קנאק ווערטל. ווייל צו אייכלן איז דאך באמת מותר, ס’איז דאך נישט קיין מת. אבער אויב ס’איז טאקע אייכלן איז באמת מותר, ס’איז דאך נישט קיין מת, וואס האט ער פריער געזאגט? איז דאך אויב אזוי פארוואס דארף מען קודם זמנו אויך? איך פארשטיי נישט.
פשט איז… וואס איז “עצים באלה הן”?
Speaker 1: יא, וואס איז די ווארט פון “עצים באלה הן”?
Speaker 2: אפשר איז עס סתם געווארן א איסור, אפשר איז אזוי? אפשר איז עס נאר אן איסור ווען ס’קומט אן די איסור, זמן איסורו?
Speaker 1: זאגסטו? וואס? זאגסטו אז נאר ווען ס’קומט אן זמן איסורו, דעמאלט ווערט עס אנגערופן “נשרפים”? אפשר.
Speaker 2: ניין, מ’זאגט… ס’איז נישט תלוי אין דעם. ער זאגט אז דער רמב”ם… איך ווייס נישט, ער ברענגט אז חמץ בפסח איז יא מן הנשרפים. ער ברענגט פון רמב”ם אזוי אין פרק ז’ מהלכות שבת. איך ווייס נישט.
רבינו יונה — מ’קען עסן דעם פחם
Speaker 2: נישט נאר דעם, רבינו יונה זאגט אז מ’קען עס עסן אויך. נאכאמאל, אויב דער פחם איז פשוט נישט קיין אכילה, מ’קען עס אפילו עסן.
Speaker 1: וואס זאגט רבינו יונה? וואס, דער פחם?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: נישט קיין דרך אכילה בכלל.
Speaker 2: אקעי, יא, מ’קען עס עסן אש, ס’איז נישט קיין גארנישט.
Speaker 1: וואס איז די שאלה?
שאלה: הנאה בשעת שריפה — בחינה פון שליא”ס?
Speaker 2: ווייל ניין, די פראבלעם לכאורה איז אז ווען דו פארברענסט די חמץ בזמן איסורו, האסטו דאך יעצט הנאה פון חמץ. נאכאמאל, די שאלה איז נאר די נעקסטע זאך. האט די בחינה פון שליא”ס? דאס וואס מען פארברענט, האט מען דאך יעצט הנאה פון די חמץ.
Speaker 1: די הנאה פון די חמץ איז דיין האלץ.
Speaker 2: די הנאה איז שוין אבער ווען ס’איז הייס, ווען ס’איז שוין פארברענט.
Speaker 1: דארף מען דאך וויסן, אקעי.
Speaker 2: פארוואס איז די בחינה פון שליא”ס? ווייל ס’איז דאך שוין א שטיקל…
די קשיא פון הנאה בשעת שריפה
ניין, די פראבלעם לכאורה איז אז ווען דו פארברענסט די חמץ בזמן איסורו, האסטו דאך יעצט הנאה פון חמץ.
נאכאמאל, די שאלה איז נאר די נעקסטע זאך, אז די פחמים שלו אסורים. דאס וואס מען פארברענט, האט מען דאך יעצט הנאה פון די חמץ. די הנאה פון די שטיקל חמץ, די חמץ איז דיין האלץ. די הנאה איז שוין אבער ווען ס’איז שוין פארברענט. דאס דארף מען וויסן. אקעי.
דער מגן אברהם’ס הסבר — נשרפים vs. נקברים
פארוואס די פחמים שלו אסורים? ווייס איך נישט. ס’קען זיין ס’איז א שטיקל קנס, ווייל ס’איז פארברענט שפעט. אריין, לאזט זיך די קנסות, פליז. דאס איז די הנאה. אזוי איז משמע אביסל אין מגן אברהם.
ניין, ער זאגט אז ס’איז דא א כלל אז נשרפים אפרן מותר, נקברים אפרן אסור. זייער גוט, אבער דאס איז וועגן איסורי הנאה. און אזוי לערנט ער, אז חמץ אחר זמנו איז אן איסור הנאה. אבער וואס איז די חילוק? ווייל כולי חמץ לפני זמנו איז נישט קיין איסור הנאה. דאס איז די ווארט. ווייל ס’איז נישט קיין איסור הנאה, איז ממילא אז דו פארברענסט עס, יעצט איז נישטא קיין חמץ, יעצט איז דא אש. מה שאין כן נאך זמנו איז אן איסור הנאה, און די כלל פון איסור הנאה איז אז אפרן אסור. דאס איז די מגן אברהם.
דער רמב”ם’ס שיטה לויט דעם מגן אברהם
אבער ער ברענגט אז דער רמב”ם האלט נישט אז חמץ איז ווי א נקברים. דער רמב”ם דארף האבן אן אנדערע פשט. כל הנשרפים לא יקוברו, און פארשטיי איך נישט.
ניין, דער רמב”ם לערנט יא אז חמץ איז ווי א נקברים, און ממילא איז אפרן אסור. זייער גוט. איך האב עס נישט געליינט ריכטיג. אה, אה. נקברים איז נישט הרבע. אקעי. נקברים מיינט, רייט, אז די אפר איז אסור. ווייל דו קענסט נישט הנאה האבן פון די אפר. מה שאין כן נשרפים, נאכדעם וואס דו פארברענסט עס קענסטו נוצן די אפר, ווייל ס’איז שוין…
די שווערע קשיא אויפ’ן מגן אברהם
אבער דאס זאגן זיי, אבער ס’איז אלעמאל דאך די קשיא, וואס איז די פשט אז די אפר איז דאך נישט די זאך? די אפר איז יא די זאך. איך כאפ נישט. איך ווייס נישט וואס ער זאגט. ער זאגט אז ווען דו פארברענסט עס קודם זמנו איז נישטא קיין חמץ, ס’איז אש. ס’איז יא, נאר ס’איז מותר ווייל ס’איז נישט געווען איסור הנאה דעמאלטס. איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט.
אקעי, שוין. איך האף אז איך בין נישט נוגע אין די הלכה. אקעי, יעצט קען מען זען פרק ד’. זייער גוטע הדרכה.
א מהלך צו פארשטיין דעם ענין — פחמים ווי א תולדה
ער האט פשוט געטרייט עפעס צו זאגן, איך זע נישט וואס ער זאגט. ער זאגט דאך פשוט וואס ער זאגט, אז נקברים איז אפרן אסור. איך ווייס נישט צו ער זאגט עפעס אנדערש.
דער חמץ איז דאך געווען היתר. אה, כולי. די פחמים איז אזוי ווי… פאר די פחמים קומט נישט אן קיין זמן איסור, ווייל וואנס די פחמים איז דאך פחמים. וואנס א פחם איז א פחם. נאר דאך איז עס געווען מותר בשעת ווען ס’איז געווארן פחם, און די פחם איז עפעס א תולדה פון די זאך אליין. סאו אז די זאך איז געווען מותר, יעצט איז עס סטעיבל, כאילו די פחם קומט נישט אן קיין זמן איסור אויף די פחם, אבער אז ס’איז געווען נאסר פארדעם איז די פחם דערפון נאסר.
כאילו די פחם איז עפעס א נייע יצירה פון די חמץ, א נייע פארעם וואס די חמץ האט באקומען. סאו אויב איז די חמץ אליין געווען מותר, איז די פחם קיינמאל נישט געווארן אסור. אבער אויב איז די חמץ געווען אסור, איז די פחם דערפון אויטאמאטיש א תולדה פון איסור.
די מסקנא
ס’איז א תולדה, ס’איז אזוי ווי נולד, די קליינע האר איז געבוירן פון עפעס. ס’איז הנאה, טאקע אפילו ס’איז נישט קיין אכילת אוכל, אבער ס’איז א הנאה פון די חמץ אז דו נוצט זיינע פחמים.
יא, אקעי, שוין, איך ווייס נישט בעסער פון דעם, איך וועל עס גאר אזוי נוצן, איך קען עס לערנען פשט. אקעי.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (ומעבר לפרק ד’)
—
המבנה הכללי של הפרקים
בפרק ג’ נלמד שיש מצוה של תשביתו, וחכמים אמרו שצריך לקיים על ידי ביטול, וגם על ידי בדיקה וביעור. פרק ב’ עסק בסדר הבדיקה. כעת לומדים הלכות ביעור — מה עושים אחרי הבדיקה.
—
הלכה א’ — מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור
דברי הרמב”ם
אחרי הבדיקה אין צריך לשרוף את החמץ מיד. אפשר להשאירו עד למחר, עד סוף שעה חמישית.
פשט
מניחים את החמץ בצד אחרי הבדיקה, ומבערים רק ביום י”ד. זוהי זהירות מעשית שלא להשאיר יותר מדי, אבל זה לא חיוב פורמלי לשרוף בלילה.
חידושים והסברות
1. מדוע אין צריך לשרוף בלילה? בלילה החמץ עדיין מותר — מותר לאכול חמץ כל היום. חכמים רק אמרו שצריך לבדוק בלילה כי זה זמן טוב יותר לבדיקה (אור הנר טוב יותר בלילה), אבל לא חייבו לבער אז. חיוב הביעור בא רק בשעה שישית מדאורייתא.
2. הראב”ד חולק — הוא לומד שיש ענין לשרוף בזמן (בלילה). טעם הראב”ד לא הובהר במלואו.
3. ה”זהירות” היא מעשית, לא חיוב — מכיוון שחכמים היקלו (אין צריך לשרוף מיד), צריך להיזהר שלא יאבד. אבל אם משהו קורה, עדיין בדק — זו התחלה, לא כלום.
—
ערב פסח שחל בשבת — ביעור ערב שבת
דברי הרמב”ם
כאשר ערב פסח חל בשבת, עושים את הביעור ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים. אם נשאר, מבטלים אותו, ומוכרים לגוי עד מוצאי יום טוב ראשון.
פשט
מכיוון שאי אפשר לבער בשבת, עושים את הביעור מוקדם יותר — ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים, ואת השאר מבטלים.
חידושים והסברות
1. מדוע אי אפשר לבער בשבת? מספר חששות מוזכרים:
– מוקצה — ברגע שמגיע זמן איסור, החמץ הופך למוקצה.
– הוצאה — אסור לטלטל.
– טחינה (דומה לטוחן) — הערוך השולחן מביא זאת, רבנו מנוח גם אומר כך.
2. עיקר התירוץ — אין צורך כלל: ההסבר היסודי פשוט: מדוע צריך לבער? רק מדרבנן — כי מדאורייתא ביטול מספיק. אם מבטלים בשבת, מדאורייתא אין בעיה. והרבנן, שחייבו ביעור, לא דורשים לעשות זאת בשבת — הם אומרים לבער במוצאי יום טוב, וזה מספיק.
3. תרומה בשבת — כאשר עדיין לפני זמן איסור, אסור לטמא תרומה (כי היא עדיין מותרת). אין צריך לערבב אותה, אבל צריך לאוכלה.
—
בדיקה אחרי הזמן — אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב
דברי הרמב”ם
אם שכח לבדוק, עדיין צריך לבדוק — אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב, כדי לבער את החמץ, כי חכמים עשו עונש/קנס (חמץ שעבר עליו הפסח).
פשט
חיוב הבדיקה לא נופל אם פספס את הזמן. עדיין צריך לבדוק — אפילו בתוך יום טוב, ואפילו אחרי פסח — כדי לבער את החמץ, כי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
חידושים והסברות
לא הורחבו חידושים ספציפיים על נקודה זו, מלבד הקשר לברכה (ראה להלן).
—
ברכה על בדיקת חמץ
דברי הרמב”ם
מברכים על הבדיקה.
פשט
לפני הבדיקה מברכים ברכה.
חידושים והסברות
1. על מה הברכה? לכאורה על הדאורייתא של תשביתו/ביעור, שחכמים אומרים לקיים על ידי בדיקה. זה לא לגמרי ברור, אבל כך לומדים.
2. ברכה רק בבדיקה ראשונה — הברכה נאמרת רק בבדיקה העיקרית (ליל י”ד). על הבדיקה שעושים מאוחר יותר (אחרי יום טוב, בגלל הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח) לא מברכים — כי על עונש/קנס אי אפשר לברך. זהו חידוש מעניין.
—
ביטול אחרי הבדיקה
דברי הרמב”ם
אחרי הבדיקה צריך לבטל — “כל חמירא דאיכא ברשותי” — על החמץ שלא ראה.
פשט
אחרי הבדיקה אומרים ביטול על החמץ שלא מצאו.
חידושים והסברות
1. מדוע צריך ביטול אם כבר בדק? כל ענין הבדיקה בא כי לא יסמכו על ביטול. לכן חכמים אומרים שצריך עדיין לבטל — זו חומרא נוספת של חכמים, על החמץ שלא מצאו.
2. מדאורייתא — מה שלא רואים לא קיים בבירור: היסוד הוא שמדאורייתא, חמץ שלא יודעים עליו, אינו מציאות ברורה. מדרבנן אבל צריך לבער מה שמחפשים, ולבטל מה שלא מצאו.
3. ביטול עובד רק לפני זמן איסור: אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך לבטל מיד (אחרי הבדיקה, ליל י”ד).
—
חזרה בגלל חמץ — ערב פסח (בשעת הביעור)
דברי הרמב”ם
אם יצא ולא בדק/ביער: לצורך עצמו — חייב לחזור. לצורך מצוה — אם יכול, יחזור; אם לא, לא. לפקח על הנפשות — אינו צריך לחזור, רק יבטל.
פשט
יש שלוש דרגות: למטרות אישיות — חייב לחזור; למצוה — אם אפשר; לפיקוח נפש — כלל לא, רק מבטל.
חידושים והסברות
1. פיקוח נפש — משמעות: “פיקוח נפש” לא אומר שהוא עצמו בסכנה, אלא הוא הולך לעזור לאחרים — “לפקח על הנפשות.” לכן אינו צריך לחזור אפילו אם יכול טכנית.
2. מדוע בפיקוח נפש אינו צריך אפילו לנסות? זה לא רק כי הוא נמצא באמצע — יכול להיות שאפילו אחרי שסיים, מכיוון שיציאתו הייתה לדבר כה חשוב, הוא נפטר מהמצוה. הנקודה נדונה אך נשארת פתוחה.
3. שיעור כביצה: חיוב החזרה הוא רק כאשר יש כביצה חמץ. אם פחות, אין חיוב. הטעם מדוע דווקא שיעור זה לא הובהר במלואו.
—
חזרה בגלל חמץ — בתוך פסח עצמו (יושב לפני רבו)
דברי הרמב”ם
אם יושב לפני רבו (לומד אצל רבו) ונזכר שיש לו חמץ בבית: אם עדיין לפני זמן איסור — מבטל. אם כבר חמץ (אחרי זמן איסור) — חייב לחזור הביתה לבערו, אבל אינו צריך לרוץ מיד; כשחוזר הביתה, מבער אותו.
פשט
ביושב לפני רבו יש קולא — אינו צריך לרוץ מיד, אלא כשחוזר הביתה, מבער.
חידושים והסברות
1. “יושב לפני רבו” — סטטוס מיוחד: מעניין שהרמב”ם מביא דווקא את המקרה של יושב לפני רבו. מקבילה: ביום כיפור גם נתנו קולות נוספות למי שהולך לרבו (תחומין).
2. זה בפסח עצמו, לא ערב פסח — המקרה של “יושב לפני רבו” מדבר על בתוך פסח עצמו, לא ערב פסח.
—
הלכה ג’ — כיצד מבערים?
דברי הרמב”ם
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו.”
פשט
הרמב”ם מביא דרכים שונות של ביעור חמץ: שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. קבורה היא גם אפשרות אך בתנאים.
חידושים והסברות
1. האם אלו דווקא שלוש דרכים, או דוגמאות? אחד אומר שזה לא ספציפית רק השלוש — הן דוגמאות לכלל שצריך לעשות את החמץ לא-קיים. השני שואל: אם כך, מדוע כתובות דווקא שלוש? אי אפשר לקבור או לזרוק? עונים שלא היה “פח אשפה” באותם זמנים.
2. “פח אשפה” — שאלה מודרנית ללא מקור: ברמב”ם לא כתוב אופן של “זריקה לאשפה.” האופנים הם: שריפה, מפרר לרוח, זורה לים. אולי אפשר לומר שפח אשפה הוא בחינת “זורה לרוח” — אבל זה לא ברור, כי הרמב”ם דורש “מפרר” (פירור) קודם. הרבנים כיום אומרים שזה טוב, אבל אין לזה מקור מפורש ברמב”ם.
3. פשט ב”ביעור” — השמדה, לא רק הסרה: חידוש חשוב: “ביעור חמץ” לא אומר סתם הסרת חמץ מרשותך, אלא ביטול החמץ — השמדתו ממש. זה מוכח מכך שהרמב”ם דורש פירור, שריפה, או זריקה לים — כל האופנים שבהם החמץ מושמד.
4. קבורה — אופן בדיעבד: קבורה נראית כבדיעבד — “מי הולך לקבור חמץ?” — והרמב”ם קובע תנאים: יותר משלושה טפחים (כדי שכלב לא יתפוס אותו), וצריך גם לבטל בלבו. זה מראה שקבורה לבדה אינה מספיקה כביעור.
5. מחלוקת ר’ יהודה וחכמים — שריפה דווקא: ר’ יהודה סובר “אין ביעור חמץ אלא שריפה” — צריך דווקא לשרוף. הרמב”ם פוסק כחכמים שאפשר גם דרכים אחרות. הראשונים אשכנז אבל חשבו שצריך לפסוק כר’ יהודה.
6. הגהות מיימוניות — שיטת ריב”א: ההגהות מיימוניות מביא בשם ריב”א (ורש”י) שמותר לזרוק חמץ למקום הפקר שכלבים אוכלים אותו. אבל זה רק קודם זמן איסורו — לפני זמן איסור חמץ, כשעדיין מותר בהנאה. אחרי זמן איסורו צריך להשמיד ממש.
7. שולחן ערוך ורמ”א: המחבר מביא לשון הרמב”ם. הרמ”א אומר: “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.” זהו חידושו של הרמ”א — הוא משווה ביעור חמץ לנותר שנשרף ביום. זה עומד בניגוד לרמב”ם שמתיר שריפה בלילה (כפי שנדון לעיל בנוגע למחלוקת רמב”ם וראב”ד).
8. מנהג המהרי”ל — שריפת כלי הבדיקה: המהרי”ל מביא: אם לא מצאו חמץ בבדיקה, ישרפו את הכלי (כף, נוצה) ששימש לבדיקה — כדי שלא ישכחו את חובת הביעור. זהו המקור למנהג שריפת הכף עם חתיכות הלחם.
[דיגרסיה: הערה הומוריסטית בסגנון חסידי — “מי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף” — צריך לשרוף את עין הרע, את המבער, וכו’ — “והוא שר עוד חד גדיא.”]
9. ביקורת על הנוהג כיום: הנוהג כיום הוא “מצחיק” — יש ארגזים ענקיים של חמץ שזורקים לאשפה, ואחר כך לוקחים חלה קטנה ומסכנה ושורפים אותה. לכאורה לפי הרמב”ם צריך להשמיד את כל החמץ (אבל לא דווקא בשריפה — “אפשר לצאת בדרך עני איך שיהיה”).
10. מפרר על פני המים — ים לעומת אגם: נדון האם אגם (מים מתוקים) שווה לים (מי מלח). הגמרא מביאה לשון “ממיס” — הים ממיס (מפשיר) את החמץ, שיכול להיות ספציפית בגלל מי מלח. אבל הרמב”ם כותב סתם “ים” — נשאר ספק אם דווקא ים או גם מים אחרים.
—
הלכה ג’ (המשך) — פחמים של חמץ שנשרף בזמן איסורו
דברי הרמב”ם
חמץ בזמנו… שורפו והפחמין שלו אסורין בהנאה.
פשט
כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הפחמים (גחלים) אסורים בהנאה.
חידושים והסברות
1. חמץ בפסח הוא מן הנשרפים: נדון הכלל של “כל הנשרפים — אפרן מותר, כל הנקברים — אפרן אסור.” מכיוון שהרמב”ם אומר שהאפר (עפר) של חמץ שרוף מותר, יוצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים. זה מוכח מרמב”ם פרק ז’ מהלכות שבת.
2. חידוש רבינו יונה — פחם של חמץ: רבינו יונה אומר: “שרפו קודם זמנו — מותר בהנאה אפילו אחר זמנו.” עוד אומר רבינו יונה שהפחם (גחלים) של חמץ אינו דרך אכילה כלל, ואפשר אפילו לאוכלו — כי זה כבר לא חמץ.
3. הקושיא של הנאה בשעת שריפה: כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הרי נהנים מהחמץ עצמו בשעת שריפה — החמץ משמש כ”עצים” (דלק). זו בחינת “נהנה מאיסורי הנאה.” התירוץ הוא ששאלת הרמב”ם אינה על מעשה השריפה עצמו, אלא על מעמד הפחמים אחרי השריפה.
4. הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים: המגן אברהם מביא את הכלל: “נשרפים — אפרן מותר; נקברים — אפרן אסור.” הוא לומד שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה, וכמו “נקברים” — לכן הפחמים/אפר אסורים. אבל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה, לכן כאשר שורפים אותו לפני הזמן, אין יותר חמץ — זה רק אפר, והפחמים מותרים. הרמב”ם לומד שחמץ (בזמנו) הוא כמו “נקברים” — לכן אפרן אסור.
5. קושיא קשה על המגן אברהם: אפר/פחמים הרי אינו הדבר המקורי — מה ההבדל בין לפני הזמן ואחרי הזמן, אם בשני המקרים החמץ כבר נשרף ואינו קיים? תשובת המגן אברהם — שלפני הזמן “אין חמץ, זה אפר” — הרי נכונה גם אחרי הזמן!
6. מהלך להבנת הענין — פחמים כ”יצירה חדשה”: אחרי דיון ארוך מוצע הסבר: פחמים הם תולדה (“יצירה חדשה”) של החמץ — צורה חדשה שהחמץ קיבל. מעמד הפחמים נקבע לפי הרגע שבו הם “נולדים”:
– אם החמץ היה מותר בשעה שהפך לפחם (כלומר, לפני זמן איסור), הפחם מעולם לא הפך לאסור — כי ברגע “לידתו” היה מותר, והוא “יציב” במעמד זה.
– אבל אם החמץ כבר היה אסור בשעת שריפה (כלומר, אחרי הזמן), הפחם אוטומטית תולדה של איסור — הוא יורש את המעמד האסור של “מקורו.”
זה כמו מושג ה“נולד” — משהו ש”נולד” מדבר, מקבל את מעמד מקורו. אפילו אין זו אכילת אוכל, זו עדיין הנאה מחמץ כאשר משתמשים בפחמיו.
7. ביטול בששים — בפסח לא עוזר: מוזכר הכלל שחמץ שמתבטל בתערובת לפני פסח — בפסח לא עוזר ביטול בששים (חמץ בפסח חוזר וניעור). יש לזה קשר לשאלת “עצים באלה הן” — אם הפחם/אפר כבר אינו חמץ, מדוע יהיה אסור?
8. מסקנה: ההסבר אינו לגמרי מספק, אבל הוא מתקבל כפשט בשיטת הרמב”ם.
—
מעבר לפרק ד’
אחרי הדיון בפרק ג’ הלכה ג’ (והמגן אברהם), עוברים לפרק ד’ של הלכות חמץ ומצה.
תמלול מלא 📝
הלכות ביעור חמץ – סדר הביעור, ערב פסח שחל בשבת, והחזרה לחמץ
סקירה כללית: סדר הפרקים
דובר 1: אוקיי, אז בואו נגיד ככה, אנחנו למדנו בפרק ג’, מה למדנו? למדנו שיש מצוה של “תשביתו”, וממילא חכמים אמרו עם הרייזס ביטול, עם הרבנים הם אמרו שצריך גם לבדוק ולבער, שני הדברים. ולמדנו בעצם סדר הבדיקה היה בפרק ב’, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד בעצם הלכות ביעור. זה פחות או יותר הסדר, כפי שאני מבין.
הלכה א’ – מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור
דובר 1: ולמדנו שהבדיקה היא לא סתם לחפש, אלא צריך להסירו, צריך לשורפו. אבל לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו, כך לומד הרמב”ם, לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו עד מחר, עד סוף שעה חמישית כפי שנראה. וממילא לא, אם אתה רוצה לבער אתה יכול, אבל לא חייבים.
וממילא זה בעצם אזהרה מעשית שצריך לוודא לא להשאיר, שלא יהיה בעיה מעשית. זה דבר מעשי לכאורה, זה לא… אבל זה כנראה כן דבר הלכתי, הוא רוצה לומר שצריך לשים לב.
למה לא צריך לשרוף בלילה? – רמב”ם נגד ראב”ד
דובר 1: אבל הוא אומר גם חשש אחד כבר, זה אבל דבר מעשי, מובן, אם יש… ואני חושב שהוא גם תירץ שכלומר שעם הפחד הם אולי היו נלקחים או משהו, היו יכולים לעשות תקנה שישרפו בלילה. הרי פשוט יש סיבה שהם שורפים ביום, וגם פשוט מעשית שאנשים יוכלו עדיין לאכול כמה שהם רוצים.
לפי מה שהרמב”ם לומד, הראב”ד לומד אחרת. לפי מה שהרמב”ם לומד זה… זה… לא, פשוט החמץ הרי לא מחויבים, למה צריך לשרוף בלילה? יש לך יום שלם לאכול חמץ. הם אמרו לך דווקא תבדוק חמץ בלילה, כי יש להם סיבה שזה יותר טוב אז, אבל הם עדיין לא חייבו לבער. חיוב לבער נדע בוודאי מדאורייתא בשעה שישית.
והראב”ד לומד כן שיש ענין שצריך לשרוף בזמן, לא הבנתי למה. אבל הרמב”ם לומד שפשוט שלא מחויבים, ודווקא בגלל זה, כלומר כי הם היקלו לך, הרי צריך להיזהר, אבל זה עדיין דבר מעשי הזהירות, זה לא חיוב, זה לא אומר שלא עשית כלום, עדיין בדקת, זה הרי התחלה, זה אומר שזה סתם ככה התחלה.
ערב פסח שחל בשבת – ביעור ערב שבת
דובר 1: וממילא מה אם זה שבת, ערב שבת, ומשאירים עוד עד שבת, ושבת זה עוד בעיה, אי אפשר לבער כראוי, וממילא צריך לאכול בעיקר בשבת. והוא לא אומר את האפשרות של למה לא יוכלו לבער או משהו כזה בשבת. לא ברור. הוא לא מדבר מהמפרשים, למה.
דובר 2: כן, אחד אומר אפשר לשים בתולעת, דברים, אבל בדרך כלל נראה ששבת צריך לבער ערב שבת, ומה שאפשר עוד לאכול בשבת, משאירים.
דובר 1: אם נשאר, הוא אומר מפורש, אם נשאר, פשוט משאירים, ומבטלים עד מוצאי יום טוב ראשון. זה מאוד מעניין. כאילו, אה, שימצאו איזו דרך איך לבער בשבת? לא, לא צריך. זאת אומרת, לכתחילה לא צריך להשאיר יותר מדי, אבל כאילו… כי לכאורה, מה הייתה הבעיה לעשות זאת בשבת? למשל, מה יהיה האיסור?
דיון: למה אי אפשר לבער בשבת?
דובר 2: יש חששות של הוצאה, מוקצה. כן, זה מוקצה לגמרי. ברגע שמגיע זמן איסור זה מוקצה.
דובר 1: הוא מדבר על זה, אבל אני רואה… הוא לא אומר. ראיתי אחד מדבר על זה. הוא אומר שיש עם הטחינה, רבנו מנוח אומר כן. לא אוקיי. זה הוצאה, או זה טחינה אולי הבעיה. בקיצור, אין דרך. או טחינה, לא. אני לא יודע. דומה לטוחן, הוא אומר הערוך השולחן. בקיצור, בואו נגיד ככה, לא צריך. לא צריך.
דובר 2: לא, אבל זה יכול גם להיות, הייתי אולי אומר שזה מוקצה. ברגע שאין שם בדיוק כלום, זה כבר לא אוכל. אני לא יודע.
דובר 1: לא צריך לחזור לאיסורים, לא צריך להמציא איסורים חדשים. אפשר לומר, בואו נגיד העיקר, לא צריך. במילים אחרות, למה צריך לבער? רק מדרבנן, לכאורה, נכון? כי מדאורייתא הרי ביטול סגי. אם פשוט ככה בשבת מבטל, מובן. אז ממילא אין בעיה מדאורייתא. אבל הרבנן אומרים שצריך לבער. אז הרבנן אומרים, אם זה שבת, הרבנן לא דורשים ממך. הם אומרים שתבער, אבל תבער במוצאי יום טוב, אין בעיה.
תרומה בשבת
דובר 1: אז זה לכאורה הדבר שרציתי לומר לך, וזה לא נוגע. ממילא, מכיוון שזה שבת, יש עוד דין שתרומה אסור לטמא, כי אז עדיין לא זמן איסור, וממילא יש איסור של לטמא תרומה. טוב מאוד. הרי לא צריך לטמאה. ועדיין צריך לאוכלה.
בדיקה אחרי הזמן – אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב
דובר 1: אחר כך יש הלכות שכבר שכחו, שצריך עדיין לבדוק אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב כדי לבער את החמץ, כי החכמים הרי עשו עונש וקנס. זה הכל טוב מאוד.
הלאה, החכמים הרי מחייבים לבער את הבדיקה. אף על פי שיש דין מן התורה לכתחילה, אני מתכוון צריך לעשות זאת ערב ליל י”ד, אבל זה מחזק את החיוב מהרבנן שלא לסמוך על הביטול, ולבער ולבדוק. וזה כל פסח, ואפילו אחרי פסח אומרים הרבנן על הענין של חמץ שעבר עליו הפסח.
ברכה על בדיקת חמץ
דובר 1: רק דיברו על ההלכה של מתי עושים את הברכה. הברכה עשו רק בספק הרגל, על העונש והקנס אי אפשר לעשות ברכה. כן, זה מעניין, אגב, אבל אוקיי.
ביטול אחרי הבדיקה
דובר 1: ואחר כך יש, עושים ברכה, טוב מאוד. אבל הוא אומר איך הביטול עובד. צריך הרי לעשות את הביטול שהוא לפני יום טוב, וביום טוב עצמו אי אפשר… צדיק, בואו נבהיר.
למדנו עד עכשיו ההלכה הראשונה בפרק אומרת לנו מה עושים אחרי הבדיקה. מה עושים אחרי הבדיקה זה, מניחים אותו ומבערים. ביום השישי, אם זה שבת, יש פרטים. אם עדיין לא עשית את הבדיקה, לא עשית את הבדיקה, צריך עדיין לבדוק ולבער. זו הקבוצה הראשונה של הלכות כאן. אפשר לומר כמו ענינים אחר בדיקת חמץ, מה עושים.
עכשיו, אילו דברים נוספים עושים בבדיקת חמץ? קודם כל, צריך לעשות ברכה, זה הדבר הראשון. לכאורה הברכה היא על הדאורייתא של ביעור, דיברנו. זה לא ברור, אבל על התשביתו, שהחכמים אומרים שיקיימו בדרך זו, כך אנחנו לומדים. אוקיי.
אחר כך, לא רק זה, לא רק צריך לעשות בדיקה עם ברכה, צריך להוסיף עוד דבר: ביטול. החכמים אמרו, אף על פי שבדקת, ואף על פי שלכאורה הבדיקה באה להפקיע את הביטול, זאת אומרת שלא יסמכו על הביטול, אבל כל זה אומרים החכמים, צריך עדיין לעשות ביטול, על מה? על החמץ שלא ראית.
אה, למדנו רק שהרבנן אמרו שזו עוד חומרא של החכמים. זאת אומרת, אה, החכמים אומרים הרי כן, אם בלילה צריך לבטל, צריך לראות מה שאתה יכול. נראה אפילו בלי ביטול. מה שלא רואים לא קיים בבירור. כך הרבנים נוחלו אמרו, כך מן התורה. מדרבנן צריך כן לבער מה שמחפשים ולבטל מה שלא מצאו, טוב מאוד.
ואנחנו לומדים הלאה הלכות ביעור, הלכות ביטול, שביטול עובד רק כשזה עדיין לא חמץ. ממילא אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך מיד לבטל, וכל חמירא דאיכא ברשותי אינו הקדש, טוב מאוד.
החזרה לחמץ – ערב פסח בשעת הביעור
דובר 1: אחר כך למדנו עוד הלכות מענין של מתי צריך לחזור אם שכחו לבדוק את החמץ, לא בדקו את החמץ, יש הלכות של מתי רואים את החמץ, “בל יראה ובל ימצא” חמץ בתוך ביתו. יש הלכות של ערב פסח קודם כל בשעת הביעור, כן.
בשעת הביעור ההלכה היא כך, שכאשר זה למה הוא הלך, אם הוא הלך לצורך מצוה יש לנסות לחזור אבל הוא לא חייב. אבל אם זו מצוה גדולה יותר שהיא פיקוח נפש, הוא אפילו לא צריך לנסות, הוא לא צריך לטרוח, אחרת מנושא של סכנה שצריך כן להכניס עצמו לסכנה בשביל מצוה, זה רע בסכנה בשביל מצוה.
דיון: פיקוח נפש – תרגום ופרטים
דובר 2: לא, לא, what are you saying? שוב, you’re confused.
דובר 1: אם הוא הלך למצוה, אז אם הוא יכול שיחזור. אם הוא הלך לפיקוח נפש, לא שיש לו פיקוח נפש, הוא הלך לעזור לאחר, פיקוח נפש זה לא התרגום by the way, פיקוח נפש זה התרגום לפקח על הנפשות, ללכת להציל אנשים אחרים. אז אומרים לא אם הוא יכול, הוא יכול, אבל שם אנשים ישרפו, אז הוא לא יכול basically, אז אין אם אתה יכול, צריך לבטל בלבד ודאי.
דובר 2: אם הלך למה שיכולים, לא, יכול להיות שמדברים אפילו כשהוא כבר סיים עכשיו, אבל היות והליכתו הייתה…
דובר 1: אני מתכוון שהוא צריך עכשיו להציל אנשים זה הרי פשוט. יכול להיות המילה היא שהיות ויציאתו הייתה לדבר כל כך חשוב, אז הוא נפטר מהמצוה, הוא לא היה מחויב יותר, לא זו הנקודה, למה אומרים שהוא לא יחזור, כי הוא נמצא באמצע ריצה לפיקוח נפש, לא צריך לחזור אפילו לדבר גדול. טוב מאוד, כך אומרים, כך עומד כאן דווקא שלא צריך, מה עומד כאן? למה צריך להוסיף דברים שלא עומדים? מה חסר? אפשר הרי תמיד לומר איזו פרימה, ומה אומר שאפשר מהר לחזור וגם לכבות את האש? לא, אל תחזור. טוב מאוד.
דובר 2: אבל זו השאלה. טוב מאוד, אני מבין את זה.
דובר 1: ועכשיו, אבל אני עושה רק סך הכל. אם הלך למצוה, שינסה לחזור. אם הוא לא יכול, אז לא. אם הלך לפיקוח נפש, שלא ינסה לחזור. אם הלך לצורך עצמו, שיחזור, אין דרך. טוב מאוד.
שיעור כביצה
דובר 1: ועכשיו, אבל ההלכה היא רק אם יש כביצה. אם אין כביצה, אין חיוב לחזור. כך הם למדו. לא הבנתי בבירור למה זה השיעור, אבל על כל פנים, כך עומד.
החזרה לחמץ – בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)
דובר 1: עכשיו, אותו דבר הוא בשעת פסח עצמו. אם הלך למצוה, לכאורה, זה מאוד מעניין, עומד “יושב לפני רבו”. זאת אומרת, אולי כאן לכאורה גם, אם הלך לצורך עצמו, צריך בוודאי לחזור הביתה. אבל מה שאין כן כשהוא יושב לפני רבו, הוא לא מחויב לחזור הביתה.
אז גם זה מאוד מעניין, אפשר לבטל. אם זה עדיין לא חמץ, הוא יכול לבטלו. אם זה כבר חמץ, הוא יכול לבטלו, אומרים “למה? כי זה לא ברשותי”. אז הוא חייב לחזור הביתה לבערו, אבל הוא לא חייב מיד לרוץ. כשהוא חוזר הביתה, הוא מבערו. זה הכל.
דיון: יושב לפני רבו – הקבלות והבהרות
דובר 1: מעניין, ביום כיפור גם נתנו קרדיט נוסף למי שהולך לרבו, הוא יכול להקל עם תחומין. כן, הוא הולך לרבי כל הזמן.
דובר 2: אה, זה לא ערב פסח, זה בפסח עצמו.
דובר 1: אמרת שעשינו טעות אתמול, שאומרים שהוא לומד ערב פסח. זה יכול גם… אה, קודם עמד… לא, סעודת מצוה. סעודת מצוה עושים אומרים ערב פסח. הוא הולך להבין, ברית, אני יודע מה. כאן עומד אירוסין. אני לא יודע על ברית. אולי ברית גם? אוקיי. כן, זה מאוד חשוב, כי אירוסין יכול הרי תמיד להיות “שמא יקדמנו אחר”, וצריך להיתפס. טוב מאוד. אוקיי, אני לא יודע, לא עומד עוד. אין הבדל.
דובר 2: אנשים נורמליים היה, אני יכול לעשות כל נרד. ערב פסח. ערב פסח, ערב פסח. זו החתונה. מה לא קל? מה יכול לעשות לי את החתונה בערב פסח? אני רוצה זה האנשים העצבניים של היום? אם עושים את השידוך עם חוט וקורדינטס, אז צריך לעשות זאת עד חצי שעה לפני, that’s it. אוקיי.
דובר 1: אוקיי, עכשיו.
איך עושים ביעור?
דובר 1: ואחר כך, עד כאן למדו מתי מרחיקים מפסח. איך עושים ביעור? איך עושים את הביעור יש שלוש דרכים: שורף, מפזר לרוח, או זורק לים. וזורק לים יש איזה תנאי שלא צריך לפוררו מראש.
דיון: האם אלו דווקא שלוש דרכים?
דובר 2: אבל סתם זה לא ספציפית שלוש הדרכים, הן שלוש דוגמאות. כמו אה, דבר, הוא נותן לך את הרעיון.
דובר 1: אני לא יודע, אבל אתה אומר כך. כאן עומד כן שלוש הדרכים. אין דרך אחרת יש לך? אני לא מבין את הדבר. מותר לקבור ולשים בפח אשפה?
דובר 2: לא, לא, פח אשפה לא היה באותם זמנים, צדיק.
הלכה ג’ (המשך) — אופנים של ביעור חמץ
דברי הרמב”ם
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו”
דיון: פח אשפה — שאלה מודרנית ללא מקור
דובר 1: פח אשפה לא יוצא.
דובר 2: אני לא יודע מה רצית לומר. הרבנים של היום אומרים שכן, אבל לא עומד כאן פח אשפה. עומד ששורפים אותו, או זורקים אותו לרוח. אולי פח האשפה הוא בחינה של זורה לרוח, אני לא יודע, אבל צריך להיות מפורר. או לים. לא עומד פח אשפה. אני לא יודע איזה מין דבר זה פח אשפה. איך היה דבר כזה? לא היה.
דובר 1: האם למשל קברו, לא יוצאים בזה? קברו באותם זמנים?
דובר 2: חמץ נפל עליו מפולת, זה עומד בסימן הזה. קבורה עומד כאן.
דובר 1: מה אתה רואה כך נפול?
דובר 2: לא, נראה שזה בדיעבד. נראה שקבורה היא אופציה. מי הולך לקבור חמץ? צריך להיות משוגע שיש לו חברה קדישא עודפת לקבור? מישהו שיש לו שדה, קל לו יותר מאשר להגיע לים, או שהוא לא רוצה להיות בים. אני לא יודע. מה שעומד, עומד. מה שלא עומד, לא עומד. אני לא יכול לעזור לך.
דובר 1: אני חושב שאלו דוגמאות. החכמים אומרים…
דובר 2: זה לא נכון. זה לא אמת, זה לא אמת. עומד כאן בדיוק זה, ויש מחלוקת שלמה. היה את השיטה של רבי יהודה שאומר שצריך דווקא שריפה.
דובר 1: מה אתה אומר? מה נראה איתך?
דובר 2: אני יכול לבלבל את הסוגיא בגמרא לא כאן. בכל מקרה, השאלה היא מה פשט ב”מבער כל חמץ”. אם יש… ולא רק זה, כאן עומד ברור, לא רק זה, צדיק. יש כן איפה שעומד קבורה. “איסור הנאה” יש קבורה, זה דווקא שריפה. וכאן עומד מפורש גם, אם קברו, קודם כל צריך להיות יותר משלושה טפחים כי כלב יכול לתפוס אותו, ושנית, אפילו אז צריך לבטל בליבו.
חידוש: פשט ב”ביעור” — להשמיד, לא רק להסיר
דובר 2: זאת אומרת, מה זה אומר לא מבער? אלא קומה ביעור. נראה כאן שביעור אומר לבטל חמץ. ביעור לא אומר להסיר את החמץ מרשותך. זה אולי סתם ככה יוצא, זה לא בשריפת חמץ. אני לא יודע, אפשר להפקיר.
דובר 1: למה לא עומד להפקיר?
דובר 2: אני לא יודע. כאן עומד משהו אחר אבל. הגהות מיימוניות מדבר על זה, שמותר לזרוק למקום הפקר וכלבים יאכלו אותו וכדומה.
דובר 1: אוקיי, זה אולי גרסת טקסט אחרת.
דובר 2: אבל ביעור שהחכמים מדברים לא אומר… ביעור שהחכמים מדברים אומר לבטל את החמץ.
דיון: הגהות מיימוניות והריב”א
דובר 1: מה עם… איך אתה אומר, על הפקר?
תרגום לעברית
דובר 2: לא. איפה אתה רואה? הגהות מיימוניות כתוב שם, ריב”א, רש”י ב’ כ”ה ע”א, “תשליך חמץ למקום…”
דובר 1: תן לי מספר.
דובר 2: אה, ב’.
דובר 1: מה ב’?
דובר 2: הגהות מיימוניות… אני מצטער, כ’ אני מתכוון, הגהות מיימוניות סימן… הוא אומר שיש מי שסוברים כמו רבי יהודה בכלל, וצריך לשרוף אותו.
דובר 1: נכון. והריב”א, מי זה הריב”א?
דובר 2: אני לא יודע. אני חושב ש… אה, אז הפשט הוא כך, אני לא יודע, כאן מדברים אחר זמן אכילתו.
דובר 1: כן, כך הוא רואה.
דובר 2: הוא רואה בדיוק כמונו, שהוא בצד שלי, שאם אתה רוצה לזרוק את החמץ לפני זמן איסור, אוקיי, עדיין אין חמץ, זה עדיין לא נוגע. זו עדיין לא השאלה. השאלה היא רק כשכבר יש חיוב ביעור חמץ, כלומר כבר הגיע זמן איסור חמץ, מחויבים לבער עכשיו, אז אומרים לנו בבירור שצריך להשמיד את החמץ, אי אפשר לזרוק אותו. כך הוא אומר כאן, אני לא יודע.
אחר כך, אני רואה שהלחם משנה למשל אומר… אה, הוא מדבר על… לא, קבורה קשור לפתח עיצו עם דברים אחרים. אני רואה כאן, אני לא יודע, נראה שצריך לשרוף את החמץ. אני לא יודע.
ביקורת על הנוהג כיום
דובר 2: העולם לא נוהג לשרוף את כל החמץ, זורקים לאשפה עם דברים. אני לא יודע. יש לי חשק ללכת שהרמב”מיסטים ילכו לאגם עם הילדים שלי מוקדם, במקום תשליך נעשה חמץ. שיאמרו מפרר על פני המים.
דובר 1: כן, אוקיי. אבל צריך להיות קודם מפרר ואחר כך לזרוק לים, כי זה לא חזק…
דובר 2: אני מתכוון, כשזה בים או באגם זה גם אותו דבר. זה ים הוא מי מלח, אני מתכוון… אני לא יודע, אולי צריך להיות דווקא ים, אני לא יודע. ממיס, יש משהו בגמרא לשון שהים ממיס את החמץ, וזה כאילו בלי מי המלח, שזה עושה משהו, אני לא יודע. ממיס את החמץ בקלות. בכלל, הוא מביא איזו לשון, שממיס מפרר על פני המים, מ… אחד היה לו עול, בעל הכרם אמר לו, “אתה יכול לנסוע לים, הים לא כל כך רחוק.”
דובר 1: אמת, אפשר גם לעשות את זה.
שולחן ערוך ורמ”א — “ומנהג לשרוף”
דובר 2: בוא נראה, איך נפסק בשולחן ערוך? האם נפסק משהו אחר?
לא, כי אנחנו רואים שראשוני אשכנז חשבו שצריך לפסוק כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואז אי אפשר לעשות. הרמב”ם אומר שאפשר לפרר, אבל רבי יהודה סובר ש… הנה, הרמ”א אומר, “ומנהג לשרוף.” “ומנהג לשרוף.” המחבר מביא את לשון הרמב”ם, הוא מוסיף כאן, “אם היה חמץ קשה…” אה, לא, זה גם לשון הרמב”ם.
אומר הרמ”א, “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום.” דבר מעניין, כי קודם דיברנו, הרמב”ם אומר שאפשר לשרוף בלילה, אבל הוא מביא דברי עצמו, הוא מביא שהרמ”א אומר חידוש משלו, “טוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.”
ואגב, מה אנחנו מתכוונים? אומר הוא, “לא שאפשר גם לשרוף אחר הבדיקה כדי שלא יתעצל ולא ישהה.” לא, זו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד שראינו. אה, וקודם, המניסירה אפשר לזרוק למקום שהרוח מוליכו שם. זה גם עמד בעצם ההלכה אצל החתיכה דאיסורא, שלא צריך שום דבר אחר חדש.
דיון: למה לא לזרוק לים?
דובר 1: אבל אני לא מבין, למה אנחנו חוששים שאם זורקים חמץ שלם לים שמישהו יבוא לאכול?
דובר 2: אני לא יודע. הבעל שהלך למדינת הים, הבעל של אותה אישה, הגיע לשם החמץ.
דובר 1: אוקיי, פרק ד’.
דובר 2: אני לא יודע, צריך… נראה שביעור חמץ פירושו לבטל את החמץ. אני לא יודע, כך משמע. הגמרא מדברת על הבריכה, אם צריך לפרר, איך לעשות את זה. יש מחלוקת איך הראשונים פוסקים, אני כבר לא רואה.
מנהג המהרי”ל — לשרוף את כלי הבדיקה
דובר 2: תראה איך גדולי אשכנז נכנסים כאן עם חידושים מעניינים. בא המהרי”ל והוא מביא אותו, אם לא מצאו חמץ לבדוק, צריך לשרוף את הכלי ששימש לבדיקה, כדי שלא לשכוח את חובת הביעור. אוקיי. ואחר כך בא הכף עם כל הדברים.
אני אומר פעם שעל פי חסידות, שמי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף. מי שמחפש חמץ של אחרים, אבל צריך גם לשרוף את העין הרעה. מבין? וצריך לשרוף את השורף. ויש מישהו שסופר את זה. והוא עוד שר חד גדיא. על זה אומרת המשנה שיש מישהו שסופר.
אני לא יודע, בקיצור, לא ברור ענין השריפה. אני לא מבין מה הפשט של הביעור. אני לא יודע.
ביקורת נוספת על הנוהג כיום
דובר 2: בזמנים של היום אני מרגיש לפעמים שהביעור חמץ מצחיק מאוד. יש קופסאות ענקיות של חמץ, זורקים אותם, ואחר כך לוקחים לחמנייה מסכנה ושורפים אותה. אני לא תופס. זה יותר מבוסס על המהרי”ל, על מנהג המהרי”ל. שוב, תראה שלכאורה צריך לשרוף את כל קופסאות החמץ שיש לך בבית.
דובר 1: לא, הרמב”ם פוסק שלא צריך לשרוף, אפשר לצאת בכל דרך שהיא.
דיון: אשפה — הפקר או לא?
דובר 1: מה עם האשפה?
דובר 2: מה עם האשפה? זה סוג של הפקר, כמו פירור בעלמא. אף אחד לא הולך לאכול אחרי שמשאית האשפה הייתה. זה כמו פירור בעלמא. החתולים יכולים לאכול, אנשים, אני לא יודע, אוכלים מאשפה?
דובר 1: אבל יש לך הנאה מזה.
דובר 2: צריך לוודא שאין לך הנאה מזה. אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה, אבל אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה גם לא.
דובר 1: זו לא הבהמה שלך.
דובר 2: אבל אין איסור הנאה שציפורים הולכות לאכול מזה.
דובר 1: אוקיי, אבל אחר כך כתוב בתוספות, אם נותנים לגוי לא צריך.
דובר 2: אז כך, אם שורפים אותו עדיין לפני שש, זה מותר בהנאה.
חמץ בפסח — נשרפים או נקברים
איסור הנאה אחר זמן איסור
דובר 2: אבל משש שעות ולמעלה אסור בהנאה, ולמעלה אסור גם, אם אפו על זה לחם אסור בהנאה. כך אומר הרמב”ם, על זה יש גם עניינים במפרשים להסביר מה הענין.
שאלה: חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים?
דובר 2: יש שאלה אם חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים. לא ברור. אם הוא מהנקברים, לוקחים אותו… אני יכול להגיד לך תמיד, דברים שנקברים, פשט הוא שאסור ליהנות מהשריפה. כל הנקברים אפרן אסור.
אה, הפחמן אסור. ממילא יצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים, כי הוא אומר שהאפר מותר.
דיון: למה שריפה בפסח שונה?
דובר 1: אם שרפו, למה אם שורפים אותו בפסח זה שונה? מה בפסח שונה? למה צריך דווקא לשרוף?
דובר 2: לא, למה אסור… אה, כי אולי יש משהו עם ההלכה שלפני פסח יכול להתבטל? בפסח לא עוזר ביטול?
דובר 1: אני לא מתכוון לביטול, אני מצטער. בפסח לא עוזר.
דובר 2: אבל ביטול גם, כי בפסח לא עוזר.
דובר 1: כן, ביטול.
רבינו יונה — שרפו קודם זמנו
דובר 2: כך אומר רבינו יונה, “שרפו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו אחר זמנו”.
אממ… לא, מה זה קשור?
דובר 1: לא רק ביטול, יש משהו קשור להלכה של… שדבר מתבטל בתערובת לפני פסח, בפסח לא עוזר שום ביטול בששים.
דובר 2: מה זה נכנס כאן? אני לא מבין. אני מתכוון, לא הולכים לדבר על דברים אקראיים. זה לא דברים אקראיים.
דובר 1: “ומה טעם עצים באלה הן?”
דובר 2: אבל מה זה קשור ללפני יום טוב וביום טוב?
דובר 1: “ואם כן, איז עצים באלה הן?” “כיון שחרכו אחר זמנו”, זה פשוט כזה…
דובר 2: אולי יש כאן קצת קנאק ווערטל. כי לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת. אבל אם זה באמת לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת, מה הוא אמר קודם? אז באמת אם כך למה צריך גם קודם זמנו? אני לא מבין.
פשט הוא… מה זה “עצים באלה הן”?
דובר 1: כן, מה המילה של “עצים באלה הן”?
דובר 2: אולי זה סתם נעשה איסור, אולי כך? אולי זה רק איסור כשבא האיסור, זמן איסורו?
דובר 1: אתה אומר? מה? אתה אומר שרק כשבא זמן איסורו, אז זה נקרא “נשרפים”? אולי.
דובר 2: לא, אומרים… זה לא תלוי בזה. הוא אומר שהרמב”ם… אני לא יודע, הוא מביא שחמץ בפסח הוא כן מן הנשרפים. הוא מביא מרמב”ם כך בפרק ז’ מהלכות שבת. אני לא יודע.
רבינו יונה — אפשר לאכול את הפחם
דובר 2: לא רק זה, רבינו יונה אומר שאפשר גם לאכול אותו. שוב, אם הפחם הוא פשוט לא אכילה, אפשר אפילו לאכול אותו.
דובר 1: מה אומר רבינו יונה? מה, הפחם?
דובר 2: כן.
דובר 1: לא דרך אכילה בכלל.
דובר 2: אוקיי, כן, אפשר לאכול אש, זה לא כלום.
דובר 1: מה השאלה?
שאלה: הנאה בשעת שריפה — בחינת שליא”ס?
דובר 2: כי לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ. שוב, השאלה היא רק הדבר הבא. האם יש בחינת שליא”ס? מה ששורפים, האם יש עכשיו הנאה מהחמץ.
דובר 1: ההנאה מהחמץ היא העצים שלך.
דובר 2: ההנאה היא כבר אבל כשזה חם, כשזה כבר נשרף.
דובר 1: צריך לדעת, אוקיי.
דובר 2: למה יש בחינת שליא”ס? כי זה כבר קצת…
הקושיה של הנאה בשעת שריפה
לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ.
שוב, השאלה היא רק הדבר הבא, שהפחמים שלו אסורים. מה ששורפים, יש עכשיו הנאה מהחמץ. ההנאה מהחתיכת חמץ, החמץ הוא העצים שלך. ההנאה היא כבר אבל כשזה כבר נשרף. את זה צריך לדעת. אוקיי.
הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים
למה הפחמים שלו אסורים? לא יודע. יכול להיות שזה קצת קנס, כי נשרף מאוחר. בוא, תעזוב את הקנסות, בבקשה. זו ההנאה. כך משמע קצת במגן אברהם.
לא, הוא אומר שיש כלל שנשרפים אפרן מותר, נקברים אפרן אסור. טוב מאוד, אבל זה על איסורי הנאה. וכך הוא לומד, שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה. אבל מה ההבדל? כי כל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה. זו המילה. כי אין איסור הנאה, ממילא כששורפים אותו, עכשיו אין חמץ, עכשיו יש אש. מה שאין כן אחר זמנו הוא איסור הנאה, והכלל של איסור הנאה הוא שאפרן אסור. זה המגן אברהם.
שיטת הרמב”ם לפי המגן אברהם
אבל הוא מביא שהרמב”ם לא סובר שחמץ הוא כמו נקברים. הרמב”ם צריך להיות לו פשט אחר. כל הנשרפים לא יקוברו, ואני לא מבין.
לא, הרמב”ם לומד כן שחמץ הוא כמו נקברים, וממילא אפרן אסור. טוב מאוד. לא קראתי את זה נכון. אה, אה. נקברים זה לא הרבה. אוקיי. נקברים פירושו, נכון, שהאפר אסור. כי אתה לא יכול ליהנות מהאפר. מה שאין כן נשרפים, אחרי ששורפים אותו אפשר להשתמש באפר, כי זה כבר…
הקושיה הקשה על המגן אברהם
אבל זה הם אומרים, אבל זו תמיד הקושיה, מה הפשט שהאפר הוא באמת לא הדבר? האפר הוא כן הדבר. אני לא תופס. אני לא יודע מה הוא אומר. הוא אומר שכששורפים אותו קודם זמנו אין חמץ, זה אש. זה כן, אבל זה מותר כי לא היה איסור הנאה אז. אני לא מבין מה הוא אומר.
אוקיי, בסדר. אני מקווה שאני לא נוגע בהלכה. אוקיי, עכשיו אפשר לראות פרק ד’. הדרכה טובה מאוד.
מהלך להבין את הענין — פחמים כתולדה
הוא פשוט ניסה לומר משהו, אני לא רואה מה הוא אומר. הוא אומר פשוט מה שהוא אומר, שנקברים אפרן אסור. אני לא יודע אם הוא אומר משהו אחר.
החמץ היה באמת היתר. אה, כולו. הפחמים זה כמו… לפחמים לא בא שום זמן איסור, כי מתי הפחמים הוא פחמים. מתי פחם הוא פחם. אבל באמת זה היה מותר בשעה שנעשה פחם, והפחם הוא משהו תולדה של הדבר עצמו. אז הדבר היה מותר, עכשיו זה יציב, כאילו הפחם לא בא עליו זמן איסור על הפחם, אבל אם היה אסור לפני כן הפחם ממנו אסור.
כאילו הפחם הוא משהו יצירה חדשה מהחמץ, צורה חדשה שהחמץ קיבל. אז אם החמץ עצמו היה מותר, הפחם מעולם לא נעשה אסור. אבל אם החמץ היה אסור, הפחם ממנו אוטומטית תולדה של איסור.
המסקנה
זו תולדה, זה כמו נולד, השיער הקטן נולד ממשהו. זו הנאה, אפילו אם זה לא אכילת אוכל, אבל זו הנאה מהחמץ שאתה משתמש בפחמים שלו.
כן, אוקיי, בסדר, אני לא יודע יותר טוב מזה, אני אשתמש בזה ככה, אני יכול ללמוד את זה פשט. אוקיי.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture — Laws of Chametz and Matzah, Chapter 3 (and Transition to Chapter 4)
—
General Structure of the Chapters
In Chapter 3 we learned that there is a mitzvah of tashbitu, and the Sages said that one must fulfill it through bitul (nullification), and also through bedikah (search) and biur (destruction). Chapter 2 dealt with the order of the bedikah. Now we will learn the laws of biur — what one does after the bedikah.
—
Law 1 — What One Does After the Bedikah: Putting Away the Chametz Until the Time of Biur
The Rambam’s Words
After the bedikah, one does not need to burn the chametz immediately. One can leave it until tomorrow, until the end of the fifth hour.
Explanation
One puts away the chametz after the bedikah, and destroys it only on the fourteenth day. It is a practical caution not to leave over too much, but it is not a formal obligation to burn it at night.
Insights and Explanations
1. Why doesn’t one need to burn it at night? At night the chametz is still permitted — one may still eat chametz the entire day. The Sages only said one should search at night because it is a better time for bedikah (candlelight is better at night), but they did not obligate destroying it then. The obligation of biur only comes at the sixth hour from the Torah.
2. The Raavad disagrees — he learns that there is a concept to burn it at that time (at night). The reason of the Raavad was not clearly explained.
3. The “caution” is practical, not an obligation — because the Sages were lenient (one does not need to burn immediately), one must be careful that it should not get lost. But if something happens, one has still searched — it is a beginning, not nothing.
—
Erev Pesach That Falls on Shabbat — Biur on Erev Shabbat
The Rambam’s Words
When erev Pesach is Shabbat, one performs the biur on erev Shabbat. What one wants to eat on Shabbat, one leaves over. If it remains, one nullifies it, and one sells it until after the first Yom Tov.
Explanation
Because one cannot destroy on Shabbat, one performs the biur earlier — on erev Shabbat. What one wants to eat on Shabbat, one leaves over, and the rest one nullifies.
Insights and Explanations
1. Why can’t one destroy on Shabbat? Several concerns are mentioned:
– Muktzeh — once it becomes the time of prohibition, the chametz becomes muktzeh.
– Hotza’ah — one may not carry.
– Techinah (similar to grinding) — the Aruch HaShulchan brings this, Rabbeinu Menachem also says so.
2. Main answer — one doesn’t need to at all: The fundamental explanation is simple: why does one need to destroy? Only rabbinically — because from the Torah, bitul is enough. If one nullifies on Shabbat, from the Torah there is no problem. And the Rabbis, who obligated biur, do not require that one do it on Shabbat — they say one should destroy it after Yom Tov, and that is enough.
3. Terumah on Shabbat — when it is still before the time of prohibition, one may not make terumah impure (because it is still permitted). One does not need to mix it up, but one must eat it.
—
Bedikah After the Time — Even on Yom Tov and After Yom Tov
The Rambam’s Words
If one forgot to search, one must still search — even on Yom Tov, and even after Yom Tov, in order to destroy the chametz, because the Sages made a penalty/fine (chametz she’avar alav haPesach).
Explanation
The obligation of bedikah does not fall away if one missed the time. One must still search — even during Yom Tov, and even after Pesach — in order to destroy the chametz, because chametz she’avar alav haPesach is forbidden in benefit.
Insights and Explanations
No specific insights were elaborated on this point, except that it is connected to the blessing (see further).
—
Blessing on Bedikat Chametz
The Rambam’s Words
One makes a blessing on the bedikah.
Explanation
Before the bedikah one makes a blessing.
Insights and Explanations
1. On what is the blessing? Apparently on the Torah obligation of tashbitu/biur, which the Sages say one should fulfill through bedikah. It is not entirely clear, but this is how one learns.
2. Blessing only at the first bedikah — the blessing is only made at the main bedikah (the night of the fourteenth). On the bedikah that one does later (after Yom Tov, for the penalty of chametz she’avar alav haPesach) one does not make a blessing — because on a penalty/fine one cannot make a blessing. This is an interesting insight.
—
Bitul After the Bedikah
The Rambam’s Words
After the bedikah one must nullify — “kol chamira de’ika birshuti” — on the chametz that one did not see.
Explanation
After the bedikah one says bitul on the chametz that one did not find.
Insights and Explanations
1. Why does one need bitul if one already searched? The entire concept of bedikah came because one should not rely on bitul. Therefore the Sages say that one must still nullify — this is another stringency of the Sages, on the chametz that one did not find.
2. From the Torah — what one doesn’t see doesn’t clearly exist: The principle is that from the Torah, chametz that one doesn’t know about is not a clear reality. Rabbinically however one must destroy what one searches for, and nullify what one did not find.
3. Bitul only works before the time of prohibition: After six hours one can no longer nullify, therefore one must nullify immediately (after the bedikah, the night of the fourteenth).
—
Returning for Chametz — Erev Pesach (During the Time of Biur)
The Rambam’s Words
If someone left and did not search/destroy: for his own needs — must return. For a mitzvah — if he can, he should return; if not, not. To save lives — does not need to return, should only nullify.
Explanation
There are three levels: for one’s own purposes — must return; for a mitzvah — if possible; for saving lives — not at all, only nullify.
Insights and Explanations
1. Saving lives — meaning: “Pikuach nefesh” does not mean that he himself is in danger, but he is going to help others — “lifko’ach al hanefashot.” Therefore he does not need to return even if he technically can.
2. Why for saving lives does he not need to try at all? It is not only because he is in the middle — it could be that even after he has finished, since his departure was for such an important thing, he was exempted from the mitzvah. The point is discussed but remains open.
3. Shiur kebeitzah: The obligation to return is only when there is a kebeitzah of chametz. If less, there is no obligation. The reason why specifically this measure was not clearly explained.
—
Returning for Chametz — During Pesach Itself (Yoshev Lifnei Rabo)
The Rambam’s Words
If someone is sitting before his teacher (learning by his rabbi) and remembers that he has chametz at home: if it is still before the time of prohibition — he nullifies. If it is already chametz (after the time of prohibition) — he must go home to destroy it, but he does not need to run immediately; when he goes home, he destroys it.
Explanation
By yoshev lifnei rabo there is a leniency — he does not need to run away immediately, but when he goes home, he destroys it.
Insights and Explanations
1. “Yoshev lifnei rabo” — a special status: It is interesting that the Rambam brings specifically the case of yoshev lifnei rabo. Parallel: on Yom Kippur they also gave extra leniencies for one who goes to his rabbi (techum).
2. This is during Pesach itself, not erev Pesach — the case of “yoshev lifnei rabo” speaks of during Pesach itself, not erev Pesach.
—
Law 3 — How Does One Perform Biur?
The Rambam’s Words
“He burns the chametz, or crumbles and scatters to the wind, or throws to the sea… and if it was hard chametz that he cannot crumble, he burns it or crumbles it and throws it to the sea… and if he buried it — it must be more than three tefachim and he nullifies it in his heart.”
Explanation
The Rambam brings different ways of destroying chametz: burning, crumbling and throwing to the wind, or throwing to the sea. Burial is also a possibility but with conditions.
Insights and Explanations
1. Are these specifically three ways, or examples? One says that it is not specifically only these three — they are examples of the principle that one must make the chametz non-existent. The second asks: if so, why are specifically three listed? Can’t one bury or throw away? It is answered that “garbage truck” did not exist in those times.
2. “Garbage truck” — a modern question without a source: In the Rambam it does not say any method of “throwing out in garbage.” The methods are: burning, crumbling to the wind, throwing to the sea. Perhaps one can say that garbage truck is a form of “throwing to the wind” — but it is not clear, because the Rambam requires “crumbling” first. Today’s rabbis say it is good, but it has no explicit source in the Rambam.
3. Meaning of “biur” — destroying, not just removing: An important insight: “biur chametz” does not mean simply removing chametz from your domain, but destroying the chametz — actually destroying it. This is proven from the fact that the Rambam requires crumbling, burning, or throwing to the sea — all methods where the chametz is annihilated.
4. Burial — a post-facto method: Burial seems like a post-facto option — “who goes to bury chametz?” — and the Rambam sets conditions: more than three tefachim (so a dog won’t catch it), and one must also nullify in one’s heart. This shows that burial alone is not enough as biur.
5. Dispute of Rabbi Yehudah and the Sages — specifically burning: Rabbi Yehudah holds “there is no biur chametz except burning” — one must specifically burn. The Rambam rules like the Sages that one can also use other ways. The Ashkenazic Rishonim however thought one should rule like Rabbi Yehudah.
6. Hagahot Maimoniyot — Riva’s position: The Hagahot Maimoniyot brings in the name of Riva (and Rashi) that one may throw chametz in a ownerless place where dogs eat it. But this is only before its time of prohibition — before the time of chametz prohibition, when it is still permitted in benefit. After its time of prohibition one must actually destroy it.
7. Shulchan Aruch and Rema: The Mechaber brings the language of the Rambam. The Rema says: “And the custom is to burn, and it is good to burn it during the day, similar to notar which is burned during the day.” This is the Rema’s own innovation — he compares biur chametz to notar which is burned during the day. This stands in contrast to the Rambam who permits burning at night (as discussed above regarding the dispute of Rambam and Raavad).
8. Maharil’s custom — burning the bedikah utensil: The Maharil brings: if one did not find any chametz during the bedikah, one should burn the utensil (spoon, feather) that was used for bedikah — so one should not forget the obligation of biur. This is the source for the custom of burning the spoon with the pieces of bread.
[Digression: a humorous comment in the Chassidic style — “one who searches for another’s chametz must also be burned” — one must burn the evil eye, the burner, etc. — “and he still sings Chad Gadya.”]
9. Criticism of today’s practice: Today’s practice is “funny” — one has huge cases of chametz that one throws in the garbage, and then one takes a small pathetic roll and burns it. Apparently according to the Rambam one must destroy all chametz (but not specifically through burning — “one can fulfill it in a poor way however”).
10. Crumbling on the water — sea vs. lake: It is discussed whether a lake (fresh water) is the same as a sea (salt water). The Gemara brings a language “dissolves” — the sea dissolves the chametz, which could be specifically because of salt water. But the Rambam writes simply “sea” — it remains a doubt whether specifically sea or also other waters.
—
Law 3 (Continued) — Coals from Chametz Burned During Its Time of Prohibition
The Rambam’s Words
Chametz in its time… he burns it and its coals are forbidden in benefit.
Explanation
When one burns chametz during its time of prohibition, the coals are forbidden in benefit.
Insights and Explanations
1. Chametz on Pesach is among the burned items: The principle of “all that are burned — their ashes are permitted, all that are buried — their ashes are forbidden” is discussed. Because the Rambam says that the ash of burned chametz is permitted, it comes out that chametz on Pesach is among the burned items. This is proven from Rambam Chapter 7 of the Laws of Shabbat.
2. Rabbeinu Yonah’s innovation — coal from chametz: Rabbeinu Yonah says: “If he burned it before its time — it is permitted in benefit even after its time.” Further Rabbeinu Yonah says that the coal from chametz is not a way of eating at all, and one can even eat it — because it is no longer chametz.
3. The question of benefit during burning: When one burns chametz during its time of prohibition, one has benefit from the chametz itself during the burning — the chametz serves as “wood” (firewood). This is a form of “benefiting from things forbidden in benefit.” The answer is that the Rambam’s question is not about the act of burning itself, but about the status of the coals after the burning.
4. The Magen Avraham’s explanation — burned vs. buried: The Magen Avraham brings the principle: “Burned items — their ashes are permitted; buried items — their ashes are forbidden.” He learns that chametz after its time is a prohibition of benefit, and like “buried items” — therefore the coals/ashes are forbidden. But chametz before its time is not a prohibition of benefit, therefore when one burns it before the time, there is no more chametz — it is only ash, and the coals are permitted. The Rambam learns that chametz (in its time) is like “buried items” — therefore their ashes are forbidden.
5. A difficult question on the Magen Avraham: Ash/coals are not the original thing — what is the difference between before the time and after the time, if in both cases the chametz is already burned and gone? The Magen Avraham’s answer — that before the time “there is no chametz, it is ash” — is also true after the time!
6. An approach to understand the matter — coals as a “new creation”: After long discussion, an explanation is proposed: coals are a derivative (a “new creation”) from the chametz — a new form that the chametz has acquired. The status of the coals is determined according to the moment when they are “born”:
– If the chametz was permitted when it became coal (i.e., before the time of prohibition), the coal never became forbidden — because at the moment of its “birth” it was permitted, and it is “stable” in that status.
– But if the chametz was already forbidden during burning (i.e., after the time), the coal is automatically a derivative of prohibition — it inherits the forbidden status of its “source.”
This is like the concept of “nolad” — something that is “born” from a thing, takes on the status of its source. Even though it is not eating food, it is still a benefit from chametz when one uses its coals.
7. Bitul beshishim — on Pesach doesn’t help: The principle is mentioned that chametz that becomes nullified in a mixture before Pesach — on Pesach nullification in sixty doesn’t help (chametz on Pesach chozer vene’or). This relates to the question of “these are wood” — if the coal/ash is no longer chametz, why should it be forbidden?
8. Conclusion: The explanation is not completely satisfying, but it is accepted as an understanding of the Rambam’s position.
—
Transition to Chapter 4
After the discussion in Chapter 3 Law 3 (and the Magen Avraham), we move on to Chapter 4 of the Laws of Chametz and Matzah.
📝 Full Transcript
Laws of Destroying Chametz – Order of Destruction, Erev Pesach that Falls on Shabbat, and Returning for Chametz
General Overview: Order of the Chapters
Speaker 1: Okay, so let’s say this way, we learned in Chapter 3, what did we learn? We learned that there is a mitzvah of “tashbitu,” and therefore the Sages said with the Reish, with the Rabbis they said that one must also search and destroy, these two things. And we learned essentially the order of the search was in Chapter 2, and now we’re going to learn essentially the laws of destruction. This is more or less the order, as I understand it.
Law 1 – What One Does After the Search: Putting Away the Chametz Until the Time of Destruction
Speaker 1: And we learned that the search is not just to look, but one must remove it, one must burn it. But one doesn’t have to burn it immediately, one can leave it, so the Rambam learns, one doesn’t have to burn it immediately, one can leave it until tomorrow, until the end of the fifth hour that shows. And therefore not, if you want to destroy it you can, but one doesn’t have to.
And therefore this is essentially a practical issue that one must make sure not to leave over, it shouldn’t become a practical problem. This is a practical thing apparently, it’s not… but it’s presumably yes a halachic thing, he wants to say that one must pay attention.
Why Doesn’t One Need to Burn at Night? – Rambam vs. Ra’avad
Speaker 1: But he also says one concern already, it’s a practical thing, obviously, if there is… And I think he also explained that meaning that with the fear they might have gotten taken or something, one could have made an enactment that one should burn it at night. So obviously there’s a reason they burn it during the day, and it’s also simply practical that people should still be able to eat as long as they want.
According to how the Rambam learns, the Ra’avad learns differently. According to how the Rambam learns is… is… no, it’s simply the chametz is not obligated, why should you have to burn at night? You have a whole day to eat chametz. They told you specifically to search for chametz at night, because they have a reason that it’s more suitable better then, but they haven’t yet obligated to destroy. Obligated to destroy we’ll know with certainty from the Torah at the sixth hour.
And the Ra’avad learns yes that there is a concept to have to burn at that time, I didn’t understand why. But the Rambam learns that it’s simple that one is not obligated, and specifically because of this, meaning because they were lenient with you, so one must be careful, but it’s still a practical thing the carefulness, it’s not an obligation, it doesn’t mean you didn’t do anything, you still searched, it’s an beginning, it means it’s simply such a beginning.
Erev Pesach that Falls on Shabbat – Destruction on Erev Shabbat
Speaker 1: And therefore what is if it’s Shabbat, erev Shabbat, and one still leaves over until Shabbat, and Shabbat is still a problem, one can’t properly destroy, and therefore one must eat it basically on Shabbat. And he doesn’t say the option of why shouldn’t one be able to destroy or something like that on Shabbat. Not clear. He doesn’t speak from the commentators, why.
Speaker 2: Yes, one says one can put it in worms, things, but usually it looks like on Shabbat one must destroy on erev Shabbat, and what you may still eat on Shabbat, one leaves over.
Speaker 1: If it’s left over, he says explicitly, if it remains over, one simply leaves it over, and one buys on credit until after the first Yom Tov. It’s very interesting. As if, hey, should one find some way how to destroy on Shabbat? No, one doesn’t have to. That means, initially one shouldn’t leave over too much, but as if… because apparently, what would be the problem of doing it on Shabbat? For example, what should be the prohibition?
Discussion: Why Can’t One Destroy on Shabbat?
Speaker 2: There are concerns of carrying out, muktzeh. Yes, it’s completely muktzeh. Once it becomes the time of prohibition it’s muktzeh.
Speaker 1: He speaks about this, but I see… he doesn’t say. I saw one speaks about this. He says that there is with grinding, the Rabbeinu Manoach says yes. Not okay. It’s carrying out, or it’s grinding perhaps the problem. In short, there’s no way. Or grinding, no. I don’t know. Similar to grinding, the Aruch HaShulchan says. In short, let’s say this way, one doesn’t have to. One doesn’t have to.
Speaker 2: No, but it can also be, I would perhaps say that it’s muktzeh. Once one has nothing there at all, it’s no longer food. I don’t know.
Speaker 1: One doesn’t have to go back to prohibitions, one doesn’t have to create new prohibitions. One can say, let’s say the main thing, one doesn’t have to. In other words, why must one destroy? Only rabbinically, apparently, right? Because from the Torah it’s sufficient with nullification. If one simply nullifies on Shabbat, obviously. So therefore there’s no problem from the Torah. Only the Rabbis say that one must destroy. So the Rabbis say, if it’s Shabbat, the Rabbis don’t demand from you. They say you should destroy, but you should destroy after Yom Tov, it’s not a problem.
Terumah on Shabbat
Speaker 1: So this is apparently the thing I wanted to tell you, and it’s not relevant. Therefore, since it’s Shabbat, there’s another law that terumah one may not make impure, because then it’s not yet the time of prohibition, and therefore there’s a prohibition of making terumah impure. Very good. So one doesn’t have to make it impure. And still one must eat it.
Search After the Time – Even on Yom Tov and After Yom Tov
Speaker 1: After this there are laws that one has already forgotten, that one must still search even on Yom Tov, and even after Yom Tov in order to destroy the chametz, because the Sages made a punishment and a fine. This is all very good.
Further, the Sages are obligated to destroy the search. Although there is a law from the Torah initially, I mean one must do it on the eve of the night of the 14th, but it increases the obligation from the Rabbis that one shouldn’t rely on the nullification, and destroy and search. And this is the whole Pesach, and even after Pesach the Rabbis speak about the matter of chametz she’avar alav haPesach.
Blessing on Searching for Chametz
Speaker 1: It’s only spoken about the law of when one makes the blessing. The blessing one only made during the festival period, on the punishment and fine one can’t make a blessing. Yes, this is interesting, by the way, but okay.
Nullification After the Search
Speaker 1: And after this there is, one makes a blessing, very good. But he says how the nullification works. One must make the nullification which is before Yom Tov, and on Yom Tov itself one can’t… righteous one, let’s make clear.
We have until now learned the first law of the chapter tells us what one does after the search. What one does after the search is, one puts it away and one destroys. On the sixth day, if it’s Shabbat, it has details. If you still hold after the search, you didn’t do the search, you must still search and destroy. This is the first group of laws here. You can say like matters after searching for chametz, what one does.
Now, what other things does one do by searching for chametz? First of all, one must make a blessing, that’s the first thing. Apparently the blessing is on the Torah obligation of destruction, we spoke. It’s not clear, but on the tashbitu, which the Sages say that one should fulfill in this manner, so we learn. Okay.
After this, not only this, not only must one make a search with a blessing, one must add another thing: a nullification. The Sages said, although you searched, and although apparently the search comes to nullify the nullification, that means one shouldn’t rely on the nullification, but nevertheless the Sages say, one must still make nullification, on what? On the chametz that you didn’t see.
Hey, we learned truly only the Rabbis said that this is another stringency of the Sages. That means, hey, the Sages say yes, if at night you must nullify, you must see what you can. It looks like even a nullification. What one doesn’t see doesn’t clearly exist. So the Rabbis were accustomed to say, so from the Torah. Rabbinically one must yes destroy what one searches and nullify what one didn’t find, very good.
And we learn further laws of destruction, laws of nullification, that nullification only works when it’s not yet chametz. Therefore after six hours one can no longer nullify, therefore one must immediately nullify, and kol chamira d’ika birshuti is not consecrated, very good.
Returning for Chametz – Erev Pesach at the Time of Destruction
Speaker 1: After this we learned more laws from the matter of when one must return if one forgot to search for the chametz, didn’t search for the chametz, there are laws of when one sees the chametz, “bal yera’eh u’val yimatzei” chametz within his house. There are laws of erev Pesach first of all at the time of destruction, yes.
At the time of destruction the law is like this, that when it’s for what he went away, if he went away for the sake of a mitzvah there is a trying to return but he doesn’t have to. But if it’s a greater mitzvah which is saving a life, he doesn’t even have to try, he doesn’t have to trouble himself, unlike a matter of danger where one must yes put oneself in danger for a mitzvah, this is bad in danger for a mitzvah.
Discussion: Saving a Life – Meaning and Details
Speaker 2: No, no, what are you saying? Again, you’re confused.
Speaker 1: If he went for a mitzvah, then if he can he should return. If he went for saving a life, not he has saving a life, he went to help another, saving a life is not the meaning by the way, pikuach nefesh is the meaning lifkoa’ach al hanefashot, to go save other people. Then one doesn’t say if he can, he can, but there people will be burned, so he basically can’t, so there’s no if you can, you must nullify it in the heart only certainly.
Speaker 2: If it went for the can, no, it can be that one speaks even when he has already finished now, but since his going away was a…
Speaker 1: I mean that he must now save people is obvious. It can be the word is that since his departure was for such an important thing, so he became exempt from the mitzvah, he was no longer obligated, not that is the point, for what one says that he shouldn’t return, because he’s holding in the middle of running for saving a life, he doesn’t have to return even for a great thing. Very good, so one says, so it stands here specifically that one doesn’t have to, what stands here? Why must one add things that don’t stand? What does it look like? One can always say some excuse, and what says that one can quickly return and also extinguish the fire? No, don’t go back. Very good.
Speaker 2: But that’s the question. Very good, I understand it.
Speaker 1: And now, but I’m just making a summary. If he went for a mitzvah, he should try to return. If he can’t, then not. If he went for saving a life, he shouldn’t try to return. If he went for his own sake, he should return, there’s no way. Very good.
The Measure of a Ke’beitzah
Speaker 1: And now, but the law is only if there is a ke’beitzah. If there isn’t a ke’beitzah, there’s no obligation to return. So they learned. I didn’t understand clearly why is the measure, but in any case, so it stands.
Returning for Chametz – During Pesach Itself (Sitting Before His Teacher)
Speaker 1: Now, the same thing is during Pesach itself. If he went to a mitzvah, apparently, it’s very interesting, it stands “sitting before his teacher.” That means, perhaps here apparently also, if he went for his own sake, he must certainly go home. But unlike when he’s sitting before his teacher, he’s not obligated to go home.
So also it’s still very interesting, one can nullify. If it’s not yet chametz, he can nullify it. If it’s already chametz, he can nullify it, saying “why? Because it’s not in my possession.” So he must go home to destroy it, but he doesn’t have to run immediately. When he goes home, he destroys it. That’s all.
Discussion: Sitting Before His Teacher – Parallels and Clarifications
Speaker 1: Interesting, on Yom Kippur one also gave extra credit for one who goes to his teacher, he may be lenient with techumin. Yes, he goes to the teacher all the time.
Speaker 2: Ah, that’s not erev Pesach, that’s on Pesach itself.
Speaker 1: You said that we made a mistake yesterday, that one says that he learns erev Pesach. It can also… ah, earlier it stood… no, a festive meal. Festive meals one makes say on erev Pesach. He goes understand, a brit, I know what. Here stands a betrothal. I don’t know about a brit. Perhaps a brit also? Okay. Yes, it’s very important, because a betrothal can always be “lest another precede him,” and one must grab it. Very good. Okay, I don’t know, it doesn’t stand yet. It’s not a distinction.
Speaker 2: Normal people it was, I can do all nerdy. Erev Pesach. Erev Pesach, erev Pesach. Is the wedding. What’s not easy? What can make me the wedding on erev Pesach? I want it is today’s nervous people? If one does the match with thread and curtains, then one must do it until half an hour before, that’s it. Okay.
Speaker 1: Okay, now.
How Does One Destroy?
Speaker 1: And after this, until here one learned when one is distant from before. How does one make destruction? How one makes the destruction there are three ways: burns, scatters to the wind, or throws to the sea. And throws to the sea has some condition that one doesn’t have to crumble it beforehand.
Discussion: Are These Specifically Three Ways?
Speaker 2: But simply it’s not specifically the three ways, they are three examples. Like oh, a thing, he gives you the idea.
Speaker 1: I don’t know, but you say so. Here it stands yes the three ways. Isn’t there another way do you have? I don’t understand the thing. May one not bury it and put it in the garbage truck?
Speaker 2: No, no, garbage truck wasn’t in those times, righteous one.
Law 3 (Continuation) — Methods of Destroying Chametz
The Rambam’s Words
“Burns the chametz, or crumbles and scatters to the wind, or throws to the sea… and if it was hard chametz that he cannot crumble, behold he burns it or crumbles it and throws it to the sea… and if he buried it — it needs to be more than three tefachim and he nullifies it in his heart”
Discussion: Garbage Truck — A Modern Question Without a Source
Speaker 1: Garbage truck doesn’t fulfill.
Speaker 2: I don’t know what you wanted to say. Today’s rabbis say yes, but it doesn’t stand here garbage truck. It stands one burns it, or one throws it in the wind. Perhaps the garbage truck is an aspect of scattering to the wind, I don’t know, but it must be crumbled. Or in the sea. It doesn’t stand garbage truck. I don’t know what kind of thing is this garbage truck. How was such a thing? Wasn’t.
Speaker 1: Did one for example bury, is one not fulfilled with this? Burying in those times?
Speaker 2: Chametz fell on it a collapse, that stands in this section. Burying stands here.
Speaker 1: What do you see so fallen?
Speaker 2: No, it looks like such a post-facto. It looks like burying is an option. Who goes to bury chametz? One must be crazy who has extra burial society to bury? One who has a field, it’s easier for him than to come to the sea, or he doesn’t want to be in the sea. I don’t know. What stands, stands. What doesn’t stand, doesn’t stand. I can’t help you.
Speaker 1: I think it’s examples. The Sages say…
Speaker 2: It’s not correct. It’s not true, it’s not true. It stands here exactly this, and there’s a whole dispute. There was the opinion of Rabbi Yehuda who says that one specifically needs burning.
Speaker 1: What are you saying? What looks with you?
Speaker 2: I can’t confuse the sugya in the Gemara not here. Anyway, the question is what is the meaning in “destroys all chametz.” If there is… and not only this, here it stands clear, not only this, righteous one. It is yes there where it stands burial. “Prohibition of benefit” there is a burial, that is specifically burning. And here it stands explicitly also, if it’s buried, first of all it must be more than three tefachim because a dog can grab it, and secondly, even then one must nullify in the heart.
Innovation: Meaning in “Destruction” — Destroying, Not Just Removing
Speaker 2: It means, what means not destroying? Only some destruction. It looks here that destruction means to eliminate chametz. Destruction doesn’t mean to remove the chametz from your possession. That perhaps simply fulfills, it’s not with burning chametz. I don’t know, can one declare ownerless.
Speaker 1: Why doesn’t it stand declaring ownerless?
Speaker 2: I don’t know. Here stands something else though. Hagahot Maimoniyot speaks about this, that one may throw it in an ownerless place and dogs should eat it and the like.
Speaker 1: Okay, that’s perhaps a different text version.
Speaker 2: But destruction that the Sages speak doesn’t mean… destruction that the Sages speak means to eliminate the chametz.
Discussion: Hagahot Maimoniyot and the Riva
Speaker 1: What is with… how do you say, about ownerless?
Speaker 2: No. Where do you see it? Hagahos Maimoniyos stands in the middle, Riva, Rashi Beitzah 25a, “You should throw chametz to a place…”
Speaker 1: Give me a number.
Speaker 2: Ah, beis.
Speaker 1: What beis?
Speaker 2: Hagahos Maimoniyos… I’m sorry, chaf I mean, Hagahos Maimoniyos siman… He says that there are those who hold like Rabbi Yehuda in general, and you have to burn it.
Speaker 1: Right. And the Riva, who is the Riva?
Speaker 2: I don’t know. I think that… ah, so the pshat is like this, I don’t know, here we’re talking about after zman achilaso.
Speaker 1: Yes, that’s how he sees it.
Speaker 2: He sees it exactly like us, that he’s on my side, that if you want to throw out the chametz before the zman issur, okay, it’s not yet chametz, it’s not yet relevant. That’s not yet the question. The question is only when there’s already a chiyuv biur chametz, meaning the zman issur chametz has already arrived, you’re obligated to be meva’er now, so we’re told clearly that you have to destroy the chametz, you can’t throw it out. That’s what he says here, I don’t know.
After that, I see the Lechem Mishneh for example says… ah, he’s talking about… no, burial has to do with posach itzo with other things. I see here, I don’t know, it seems that you have to burn the chametz. I don’t know.
Critique of Current Practice
Speaker 2: The world doesn’t conduct itself to burn all chametz, they throw it in the garbage with things. I don’t know. I feel like going, the Rambamists should go to the lake with my children early in the morning, instead of tashlich we’ll do chametz. They should say meforer al pnei hamayim.
Speaker 1: Yes, okay. But it has to be first meforer and then throw it into the sea, because it’s not a strong…
Speaker 2: I mean, when it’s in a sea or a lake it’s also the same thing. It’s a sea is salt water, I mean… I don’t know, maybe it has to be specifically a sea, I don’t know. Memeis, there’s something in the Gemara a lashon that the sea is memeis the chametz, and it’s like it’s without the salt water, which does something, I don’t know. Memeis the chametz easily. In general, he brings some lashon, that memeis meforer al pnei hamayim, from… someone had an ox, the baal hakarem told him, “You can travel to the sea, the sea isn’t so far.”
Speaker 1: True, you can also do that.
Shulchan Aruch and Rama — “U’minhag Lisrof”
Speaker 2: Let’s see, how is it paskened in Shulchan Aruch? Is it something different?
No, because we see that the Rishonim of Ashkenaz thought that you have to pasken like Rabbi Yehuda that in biur chametz it’s only burning, and then you can’t do it. The Rambam says that you can be meforer, but Rabbi Yehuda holds that… here, the Rama says, “U’minhag lisrof.” “U’minhag lisrof.” The Mechaber brings the lashon of the Rambam, he adds here, “If the chametz was hard…” ah, no, it’s also the lashon of the Rambam.
The Rama says, “U’minhag lisrof, v’tov lesarfo bayom.” Interesting thing, because earlier we spoke, the Rambam says you can burn it at night, but he brings his own words, he brings the Rama says his own chiddush, “Tov lesarfo bayom, dumya d’nosar shenisraf bayom.”
And by the way, what do we mean? He says, “Not that you can also burn it achar habedikah so that he won’t be lazy and won’t delay.” No, that’s the machlokes of the Rambam and the Raavad that we saw. Ah, and before, the minisira you can throw it to a place where the wind carries it there. That also stood in the etzem halacha by the chaticha d’issura, that you don’t need any new other thing.
Discussion: Why Not Throw in the Sea?
Speaker 1: But I don’t understand, why are we afraid that if you throw a whole chametz in the sea that someone will come eat it?
Speaker 2: I don’t know. The husband who went to medinas hayam, the husband of that woman, the chametz arrived there.
Speaker 1: Okay, perek daled.
Speaker 2: I don’t know, you have to… it seems that biur chametz means to eliminate the chametz. I don’t know, that’s what it seems. The Gemara talks about the breaking, whether you should be meforer, how you should do this. There’s a machlokes how the Rishonim pasken, I don’t see anymore.
Maharil’s Custom — Burning the Bedikah Utensil
Speaker 2: Look how the Ashkenazic gedolim come in here with interesting chiddushim. The Maharil comes and he brings him, if you didn’t find any chametz to be bodek, you should burn the utensil that you used for bedikah, so that you won’t forget the chovas biur. Okay. And then comes the spoon with all the things.
I say once that according to Chassidus, that the one who searches for someone else’s chametz also has to be burned. The one who searches for someone else’s chametz, but you also have to burn the ayin hara. Understand? And you have to burn the burner. Is there someone who counts this. And he still sings Chad Gadya. About this the Mishnah says that there’s someone who counts.
I don’t know, in short, the matter of burning isn’t clear. I don’t understand what the pshat of biur is. I don’t know.
Further Critique of Current Practice
Speaker 2: In current times I sometimes feel that the biur chametz is very funny. You have huge cases of chametz, you throw them out, and then you take a poor roll and burn it. I don’t get it. This is more based on the Maharil, on the custom of the Maharil. Again, you’ll see that apparently you have to burn all the boxes of chametz that you have at home.
Speaker 1: No, the Rambam paskens that you don’t have to burn, you can be yotzei with any way whatsoever.
Discussion: Garbage — Hefker or Not?
Speaker 1: What about the garbage?
Speaker 2: What about the garbage? It’s a kind of hefker thing, like perur b’alma. No one goes to eat from after the garbage truck was there. It’s like perur b’alma. The cats can eat, people, I don’t know, eat from garbage?
Speaker 1: But you have benefit from it.
Speaker 2: You have to make sure that you don’t have benefit from it. You’re not allowed to make that an animal should have benefit, but you’re not allowed to make that an animal should have benefit also not.
Speaker 1: It’s not your animal.
Speaker 2: But it’s not an issur hana’ah that birds go eat from it.
Speaker 1: Okay, but then it says in Tosafos, if you give it to a non-Jew you don’t have to.
Speaker 2: So yes, if you burn it still before shesh, it’s mutar b’hana’ah.
Chametz on Pesach — Nisrafim or Nikbarim
Issur Hana’ah After Zman Issur
Speaker 2: But from shesh sha’os and above it’s assur b’hana’ah, and above you also can’t, if you baked bread on it it’s assur b’hana’ah. So says the Rambam, on this there are also matters in the mefarshim to explain what the matter is.
Question: Is Chametz from Nisrafim or Nikbarim?
Speaker 2: There’s a question whether chametz is from nisrafim or nikbarim. It’s not clear. If it’s from hanikbarim, you take it… I can tell you always, things that are nikbar, the pshat is you’re not allowed to have benefit from burning them. Kol hanikbarim afran assur.
Ah, the pecham is assur. So it comes out that chametz on Pesach is from hanisrafim, because he says that the efer is mutar.
Discussion: Why Is Burning on Pesach Different?
Speaker 1: If you burned it, why is if you burn it on Pesach different? What’s different on Pesach? Why do you specifically have to burn it?
Speaker 2: No, why can’t you… ah, because maybe there’s something with the halacha that before Pesach it can become batel? On Pesach bittul doesn’t help?
Speaker 1: I don’t mean bittul, I’m sorry. On Pesach it doesn’t help.
Speaker 2: But bittul also, because on Pesach it doesn’t help.
Speaker 1: Yes, bittul.
Rabbeinu Yonah — Burned Before Its Time
Speaker 2: So Rabbeinu Yonah says, “Burned before its time is mutar b’hana’ah even after its time.”
Umm… no, what does that have to do with it?
Speaker 1: Not just bittul, it has something to do with the halacha of… that a thing becomes batel b’ta’aroves before Pesach, on Pesach bittul b’shishim doesn’t help.
Speaker 2: What does that come in here? I don’t understand. I mean, we’re not going to talk about random things. It’s not random things.
Speaker 1: “And what reason are these wood?”
Speaker 2: But what does that have to do with before yom tov and on yom tov?
Speaker 1: “And if so, are these wood?” “Since they burned it after its time,” it’s simply such a…
Speaker 2: Maybe there’s such a little clever vort. Because acorns are actually mutar, it’s not a dead body. But if it’s actually acorns are actually mutar, it’s not a dead body, what did he say earlier? So if so why do you need before its time also? I don’t understand.
The pshat is… what is “these are wood”?
Speaker 1: Yes, what is the word of “these are wood”?
Speaker 2: Maybe it simply became an issur, maybe it’s like that? Maybe it’s only an issur when the issur comes, zman issuro?
Speaker 1: You’re saying? What? You’re saying that only when zman issuro comes, then it’s called “nisrafim”? Maybe.
Speaker 2: No, we say… it’s not dependent on that. He says that the Rambam… I don’t know, he brings that chametz on Pesach is yes from hanisrafim. He brings from Rambam like this in perek zayin from hilchos Shabbos. I don’t know.
Rabbeinu Yonah — You Can Eat the Charcoal
Speaker 2: Not only that, Rabbeinu Yonah says that you can also eat it. Again, if the pecham is simply not eating, you can even eat it.
Speaker 1: What does Rabbeinu Yonah say? What, the pecham?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Not derech achilah at all.
Speaker 2: Okay, yes, you can eat fire, it’s nothing.
Speaker 1: What’s the question?
Question: Benefit at the Time of Burning — A Consideration of Shli’ach?
Speaker 2: Because no, the problem apparently is that when you burn the chametz bizman issuro, you now have benefit from chametz. Again, the question is only the next thing. Does it have the aspect of shli’ach? That which you burn, do you now have benefit from the chametz.
Speaker 1: The benefit from the chametz is your wood.
Speaker 2: The benefit is already when it’s hot, when it’s already burned.
Speaker 1: You have to know that, okay.
Speaker 2: Why is it the aspect of shli’ach? Because it’s already a little…
The Question of Benefit at the Time of Burning
No, the problem apparently is that when you burn the chametz bizman issuro, you now have benefit from chametz.
Again, the question is only the next thing, that its coals are forbidden. That which you burn, do you now have benefit from the chametz. The benefit from the piece of chametz, the chametz is your wood. The benefit is already when it’s already burned. That you have to know. Okay.
The Magen Avraham’s Explanation — Nisrafim vs. Nikbarim
Why are its coals forbidden? I don’t know. It could be it’s a little punishment, because it was burned late. Come in, let the punishments go, please. That’s the benefit. So it’s somewhat implied in the Magen Avraham.
No, he says that there’s a rule that nisrafim their ashes are mutar, nikbarim their ashes are assur. Very good, but that’s about issurei hana’ah. And so he learns, that chametz after its time is an issur hana’ah. But what’s the difference? Because all chametz before its time isn’t an issur hana’ah. That’s the point. Because it’s not an issur hana’ah, so when you burn it, now there’s no chametz, now there’s fire. Which is not so after its time it’s an issur hana’ah, and the rule of issur hana’ah is that ashes are assur. That’s the Magen Avraham.
The Rambam’s Approach According to the Magen Avraham
But he brings that the Rambam doesn’t hold that chametz is like nikbarim. The Rambam must have a different pshat. Kol hanisrafim lo yikavru, and I don’t understand.
No, the Rambam learns yes that chametz is like nikbarim, and therefore ashes are assur. Very good. I didn’t read it correctly. Ah, ah. Nikbarim isn’t destruction. Okay. Nikbarim means, right, that the ashes are assur. Because you can’t have benefit from the ashes. Which is not so nisrafim, after you burn it you can use the ashes, because it’s already…
The Difficult Question on the Magen Avraham
But that’s what they say, but there’s still the question, what’s the pshat that the ashes aren’t the thing? The ashes are the thing. I don’t get it. I don’t know what he says. He says that when you burn it before its time there’s no chametz, it’s fire. It’s yes, but it’s mutar because it wasn’t issur hana’ah then. I don’t understand what he says.
Okay, fine. I hope I’m not nogei’a in the halacha. Okay, now you can see perek daled. Very good guidance.
An Approach to Understand the Matter — Coals as a Toldah
He simply tried to say something, I don’t see what he says. He simply says what he says, that nikbarim their ashes are assur. I don’t know if he says something else.
The chametz was heter. Ah, of course. The coals are like… for the coals no zman issur comes, because when the coals are coals. When a coal is a coal. But it was mutar at the time when it became coals, and the coal is something a toldah of the thing itself. So that the thing was mutar, now it’s stable, as if the coal doesn’t get a zman issur on the coal, but if it was assur before the coal from it is assur.
As if the coal is something a new creation from the chametz, a new form that the chametz received. So if the chametz itself was mutar, the coal never became assur. But if the chametz was assur, the coal from it is automatically a toldah of issur.
The Conclusion
It’s a toldah, it’s like nolad, the little hair is born from something. It’s benefit, even though it’s not achilas ochel, but it’s a benefit from the chametz that you use its coals.
Yes, okay, fine, I don’t know better than this, I’ll use it like this, I can learn the pshat. Okay.