הלכות חמץ ומצה פרק ג
פרק ג׳ פון הלכות חמץ ומצה לערנט די סדר און פרטים פון בדיקת חמץ און ביעור חמץ, אזוי ווי די ספעציעלע דינים ווען ערב פסח פאלט אויף שבת. דער רמב"ם באשרייבט ווען מען מאכט די בדיקה (ליל י"ד), וויאזוי מען לייגט צוזאם דעם חמץ ביז די צייט פון ביעור, די חיוב פון ביטול חמץ נאך די בדיקה, און די אנדערע מיני ביעור (שריפה, מפרר וזורה לרוח, זורק לים). אויך ווערט געלערנט די דינים פון ברכת בדיקת חמץ, וואס מען טוט אויב מען האט פארגעסן צו בודק זיין, און די שיעורים און חילוקים צווישן פארשידענע מינים חמץ (תרומה, הקדש, חולין).
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק ג – הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א – בדיקת חמץ ליל י״ד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואין ומן הזויות… מקבץ הכל ומניחה במקום אחד… עד תחלת שעה ששית ביום… ואם רצה לבער בלילה רשאי.”
פשט: ווען מ׳טוט בדיקת חמץ ליל י״ד, נעמט מען ארויס דעם חמץ פון אלע באהעלטענישן, לייגט אלעס צוזאם אויף איין פלאץ, און מ׳האלט עס ביז אנפאנג שעה ששית ווען מ׳איז עס מבער. אויב מ׳וויל, מעג מען מבער זיין שוין ביינאכט.
חידושים און הסברות:
1. טייטש פון „כשבודק… מוציא”: עס איז געווען א דיון וואס „כשבודק אדם ומחפש… מוציא את החמץ” מיינט. איין טייטש איז אז „כשבודק” מיינט דעם *צייטפונקט* – ווען מ׳טוט די בדיקה (וואס איז שוין פריער באשטימט געווארן אז עס איז ליל י״ד), וואס טוט מען? מ׳נעמט ארויס דעם חמץ. דער אנדערער טייטש איז אז „בדיקה” מיינט דאס *זוכן*, און „מוציא” איז א *צווייטער שטאפל* – נאכדעם וואס מ׳האט געטראפן, נעמט מען עס ארויס. ס׳איז נישט אזוי אז מ׳מאכט ערשט א ליסט און דערנאך גייט מען אויפפיקן, נאר מ׳זוכט און גלייך נעמט מען ארויס. אבער בדיקה אליין מיינט זוכן, און מוציא זיין איז א נאכפאלגנדע פעולה.
2. דאפלע לשונות ביים רמב״ם: „בודק ומחפש” – צוויי ווערטער פאר זוכן; „חורין ומחבואין וזויות” – דריי סארטן פלעצער. א „חור” איז א לאך, א „מחבוא” איז א באהעלטעניש (נישט דוקא א לאך, נאר א פלאץ וואס איז שווער צוצוקומען), א „זוית” איז א ווינקל. עס איז אנגעמערקט אז מ׳דארף נישט אומבאדינגט מדייק זיין אין יעדע ווארט – דער רמב״ם רעדט ברייט.
3. חידוש אז „מקבץ הכל ומניחה במקום אחד” איז א דין אין בדיקה: דער רמב״ם לייגט צו א שטאפל וואס שטייט נישט מפורש אין דער משנה – אז מ׳דארף דעם חמץ צוזאמנעמען אויף איין פלאץ. די משנה זאגט נאר „ומה שמשייר יניחנו בצנעא” (מ׳זאל עס אוועקלייגן באהאלטן), אבער דער רמב״ם מאכט פון דעם א פארמעלע הלכה פון „מקבץ… במקום אחד”. דער חידוש איז אז בדיקת חמץ ענדיגט זיך ערשט ווען מ׳האט אלעס צוזאמגענומען אויף איין פלאץ – נישט בלויז ווען מ׳ווייסט וואו עס ליגט. מ׳קען נישט זאגן „איך האב א ליסט” – מ׳דארף פיזיש צוזאמנעמען.
4. פארבינדונג צו „אור הנר יפה לבדיקה”: דער טעם פון בדיקה ביינאכט מיט א ליכט איז נישט בלויז צו *וויסן* וואו דער חמץ איז, נאר צו *ארויסנעמען* אלעס גענצלעך, אז קיין ברעקל זאל נישט איבערבלייבן.
5. „ואם רצה לבער בלילה רשאי”: בדיקה און ביעור זענען צוויי באזונדערע זאכן מיט באזונדערע צייטן, אבער ס׳איז נישט אזוי אז די חכמים האבן מתקן געווען א ספעציפישע זמן פאר ביעור. רוב מענטשן עסן נאך חמץ צופרי, דערפאר לאזט מען עס ביז אינדערפרי. אבער מ׳*מעג* מבער זיין שוין ביינאכט – ס׳איז נישט קיין חיוב צו איבערלאזן, נאר א רשות. אויב איינער וויל מבער זיין נאך פריער, פאר ליל י״ד – סתם דער זעלבער דין. עס איז אויפגעברענגט געווארן א שאלה וועגן ברכה: צי מאכט מען א ברכה אויף ביעור חמץ פאר ליל י״ד? פון שלשים יום פאר פסח איז שוין דא א חובת בדיקה – קען מען מאכן א ברכה? דער רמב״ם האט נאך נישט דערמאנט ברכה אין דעם קאנטעקסט; ער גייט עס ברענגען שפעטער אין דעם פרק.
—
הלכה ב – חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר׳ן עסן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „החמץ שמניח בליל ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות – אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, ונזהר בו. שמא לא נזהר בה – צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים.”
פשט: דעם חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר׳ן עסן ביז שעה רביעית דארף מען אוועקלייגן אין א באשטימטן פלאץ (א כלי אדער א באקאנטע ווינקל) און זיין נזהר. אויב מ׳איז נישט נזהר געווען און מ׳זעט אז עס פעלט חמץ, דארף מען נאכאמאל זוכן, ווייל אפשר האבן עכברים עס אוועקגעשלעפט.
חידושים און הסברות:
1. ענטפער אויף דער שאלה פון הלכה א – פארוואס צוזאמנעמען: הלכה ב גיט דעם טעם פארוואס דער רמב״ם זאגט אין הלכה א אז מ׳דארף צוזאמנעמען – ווייל אויב נישט, איז דא א חשש פון „גררוהו עכברים” (מייז שלעפן עס אוועק), און דאן דארף מען נאכאמאל בודק זיין.
2. אויב דער חמץ בלייבט אין דער חור: אויב איינער לאזט דעם חמץ ליגן אין דער חור וואו ער האט עס געטראפן (אנשטאט עס צוזאמצונעמען), איז דאך אויך דא דער זעלבער חשש פון עכברים. דאס באשטעטיגט אז מ׳דארף עס ארויסנעמען און אוועקלייגן אין א זיכערן פלאץ.
3. „נזהר בו” – א דין אין בדיקה, נישט בלויז א פראקטישע עצה: עס איז דיסקוטירט געווארן צי „נזהר בו” איז בלויז א פראקטישע עצה (לייג עס אין א באקס וואו מייז קומען נישט אן) אדער א דין אין בדיקה. דער מסקנא איז אז עס איז א דין אין בדיקה: די חכמים האבן געזאגט אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה, איז דא א חוב פון זיין נזהר. בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען דער חמץ איז „סעיפט” – פארזיכערט. אויב דער חמץ איז נישט פארזיכערט, איז מ׳נאך נישט יוצא געווען די מצות בדיקה, און עס הייבט זיך אן א פרישע חובת בדיקה.
4. „צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת”: אויב מ׳זעט אז עס פעלט חמץ, איז די פריערדיגע בדיקה נישט מספיק געווען – ס׳איז א פרישע חובת בדיקה. דאס פאסט מיט דעם פרינציפ אז בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס אן איז שוין נישטא קיין ספק חמץ.
—
הלכה ב (המשך) – ערב פסח שחל בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל שלשה עשר… ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע. ושאר חמץ מבערו מלפני השבת.”
פשט: ווען ערב פסח פאלט אויף שבת, מאכט מען בדיקת חמץ דאנערשטאג ביינאכט (ליל י״ג), ווייל מ׳קען נישט בודק זיין ליל שבת (מ׳טאר נישט נוצן א ליכט). דאס איבריגע חמץ מבער׳ט מען פרייטאג. מ׳לאזט נאר איבער אזויפיל ווי מ׳דארף פאר שבת-עסן ביז פיר שעות.
חידושים און הסברות:
1. דריי מהלכים אין „ושאר מבערו מלפני השבת”:
– (א) עצה טובה – מ׳זאל נישט איבערלאזן צופיל חמץ, כדי עס זאל נישט קומען צו פראבלעמען.
– (ב) א דין אין שבת – רבינו מנוח ברענגט אז ביעור חמץ אין שבת קען ברענגען צו חששות פון הוצאה מרשות לרשות.
– (ג) א דין אין בדיקת חמץ – אויב מ׳לאזט איבער חמץ, איז מ׳בסכנה אז מ׳וועט פארגעסן עס מבטל צו זיין, און מ׳וועט עובר זיין אויף בל יראה.
2. ס׳איז נישטא אזא זאך ביעור חמץ אין שבת: מ׳קען נישט פארברענען אין שבת, פשוט. די הלכה נעמט אן אז ביעור חמץ איז בעיקר דורך שריפה, און דאס איז אסור בשבת.
3. ביעור דורך אכילה: דער עיקר ביעור פון דעם חמץ וואס מ׳לאזט איבער פאר שבת איז דורך עס אויפעסן – מ׳עסט סעודת שבת מיט חמץ, און דאס גופא איז דער ביעור. עס ווערט דערמאנט די גמרא אין בבא קמא וואס זאגט „מבער זה שן” – מ׳„פארניכט” דורך עסן מיט די ציין. אבער דאס איז נישט עקזאקט דער זעלבער מושג – דארט רעדט מען פון שן כמזיק, נישט פון ביעור חמץ. מ׳טוט צוויי מצוות מיט דעם זעלבן שטיקל ברויט – סעודת שבת און ביעור חמץ.
4. „ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות – מבטלו, וכופה עליו כלי”: ווייל מ׳קען נישט פארברענען אין שבת, איז דער אויסוועג ביטול בלב, און מ׳באדעקט דעם חמץ מיט א כלי.
5. קשיא – חכמים האבן דאך תקנה געווען אז ביטול אליין איז נישט גענוג (שמא יבוא לאכלו)? דער תירוץ: כופה עליו כלי איז דער פראקטישער שוץ קעגן שמא יבוא לאכלו. אבער עס ווערט באמערקט אז א כלי איז נישט אזא זיכערע שוץ – א קינד קען אוועקנעמען דעם כלי.
6. אויב ער האט שוין מבטל געווען, פארוואס דארף ער נאך מבער זיין שפעטער? נאך ביטול איז מ׳שוין נישט עובר אויף בל יראה. פארוואס דארף מען נאך מבער זיין (למשל מוצאי יום טוב)? עס ווערט פארגעלייגט: אויב ביעור איז וועגן שלא יבוא לאכלו, איז עס פשוט – כופה עליו כלי איז א צייטווייליגע לייזונג, אבער ביעור איז א זיכערע לייזונג. עס ווערט אויפגעברענגט דער מנהג פון כל חמירא – מ׳זאגט ביטול צוויי מאל, איינמאל נאך בדיקה (נאר אויף וואס מ׳ווייסט נישט פון) און איינמאל נאך ביעור (אויף אלעס). דער חשבון: חמץ וואס מ׳האט נישט מבטל געווען איז מ׳מחויב מן התורה מבער צו זיין. מ׳וויל אריינכאפן אז ווען מ׳פארברענט חמץ, זאל עס זיין א דאורייתא׳דיגע קיום.
7. פארוואס נישט ווארפן דעם חמץ אין ים אדער בית הכסא אין שבת?
– מוקצה פראבלעם: איינמאל מ׳האט שוין געגעסן זיין שיעור, ווערט דער איבריגער חמץ מוקצה מחמת גופו – מ׳גייט שוין גארנישט טון דערמיט.
– היינטיגע רבנים זאגן מ׳זאל אראפּפלאשן דעם חמץ אין טוילעט, אבער דער רמב״ם האט דאס נישט אנגענומען אלס אפציע.
– דער עיקר תירוץ: די אנגענומענע הלכה איז אז ביעור מיינט פארברענען, און אין שבת קען מען נישט פארברענען.
8. ביעור חמץ ערב שבת – ווען? לכאורה קען מ׳עס מאכן סיי ווען פרייטאג, ווייל דער איסור פון שש שעות איז ערשט שבת. אבער דער מנהג איז עס צו מאכן פאר חצות, אזוי ווי יעדע יאר – כדי א קינד וואס דאס איז זיין ערשטע יאר וואס ער געדענקט, זאל נישט מיינען אז מ׳פארברענט נאכמיטאג.
השגת הראב״ד – חילוק צווישן תרומה און חולין
דער ראב״ד חולק אויפן רמב״ם: דער ראב״ד זאגט אז דאס אז מ׳דארף מצמצם זיין (נאר איבערלאזן וואס מ׳עסט) אויף שבת ערב פסח גילט נאר ביי תרומה, ווייל תרומה קען מ׳נישט געבן פאר אנדערע (נאר כהן, אשת כהן וכו׳). אבער חולין מעג מ׳יא איבערלאזן מער, ווייל מ׳קען עס אוועקגעבן פאר אנדערע מענטשן.
—
הלכה בנוגע תרומה – ערב פסח שחל בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מ׳האט אסאך ככרות פון תרומה ערב שבת (ערב פסח שחל בשבת), דארף מען עס פארברענען ערב שבת. לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף – מ׳דארף פארברענען טהורה לעצמה, טמאה לעצמה, און תלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
פשט: אפילו בשעת ביעור, ווען אלעס גייט סוף כל סוף פארברענט ווערן, טאר מ׳נישט מערבב זיין טהורה מיט טמאה תרומה. מ׳לאזט נאר איבער אזויפיל טהורה תרומה ווי מ׳דארף פאר שבת.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס מ׳טאר נישט מערבב אפילו בשעת ביעור: מ׳וואלט געמיינט אז ווען אלעס גייט צו שריפה, וואס איז דער חילוק אויב ס׳ווערט טמא? דער דין איז אבער אז מ׳טאר נישט – ווייל דורך מערבב׳ן מאכט מען אדער טמא די טהורה בספק, אדער מטמא די ספק.
2. חידוש אין „ומניח מן הטהורה”: דער רמב״ם מיינט מחדש צו זיין אז ווען א כהן האט ביידע חולין און תרומה טהורה, זאל ער לאזן די תרומה פאר שבת-עסן (און פארברענען די חולין), כדי אפצוראטעווען די תרומה פון הפסד. מ׳טרייט אפצוראטעווען תרומה און נישט מפסיד זיין עס.
3. חילוק צווישן שבת און וואכנטאג: אין וואכנטאג (ווען ערב פסח איז נישט שבת) פארברענט מ׳תרומה טהורה און טמאה צוזאמען – ווייל דעמאלטס פארברענט מ׳ערשט ווען ס׳איז שוין אסור לאכול (נאך זמן איסור אכילה), איז שוין נישט שייך צו זאגן אז מ׳מאכט עפעס אסור. אבער ערב שבת, ווען מ׳פארברענט פאר דער צייט (ווייל מ׳קען נישט פארברענען אויף שבת), איז די תרומה טהורה נאך עסבאר, דערפאר טאר מ׳נישט מערבב׳ן.
—
[דיגרעסיע: דער באדייט פון „ביעור”]
ביעור איז נישט דער זעלבער שורש ווי הבערה (אנצינדן א פייער). ביעור מיינט פארניכטן, פארלענדן – צו באזייטיגן. שריפה איז דער ווארט פאר פארברענען. אבער למעשה איז ביעור חמץ אנגענומען געווארן אלס פארברענען, און דער באקאנטער נאמען „ביעור” אימפּליצירט א פייער. מ׳קען זאגן „אש מבער” – א פייער פארניכט, אבער דער פשט פון ביעור איז פייער/שריפה. אנדערע באדייטונגען (ווי „ביער ושלח בעירה” וואס קען מיינען א בהמה וואס עסט) זענען אנדערע שרשים.
—
[דיגרעסיע: ברעקלעך און חומרות]
ברעקלעך זענען בטלים – ס׳שטייט נישט אין רמב״ם אז מ׳דארף לייגן דעם חמץ אין א בעג כדי עס זאלן נישט פאלן ברעקלעך. דער שולחן ערוך ברענגט שוין חומרות (ווי נישט קאכן געוויסע זאכן), אבער אין גמרא און רמב״ם זעט מ׳נישט די חומרות.
—
[דיגרעסיע: דער מנהג פון צען שטיקלעך חמץ פאר בדיקה]
דער מנהג צו לייגן צען ברעקלעך חמץ פאר דער בדיקה ווערט באשפראכן אין קאנטעקסט פון דער שאלה צי ס׳איז דא א ברכה לבטלה ווען מ׳טרעפט נישט קיין חמץ.
חידושים:
– די נשים פון תלמידי חכמים האבן געהאלטן אז אן די ברעקלעך וואלט געווען א ברכה לבטלה. אבער דאס איז נישט ריכטיג – די ברכה איז אויף דער בדיקה (דאס זוכן), נישט אויף דער מציאה (דאס טרעפן). מ׳דארף נישט טרעפן חמץ, מ׳דארף נאר זוכן חמץ. ממילא איז נישטא קיין ברכה לבטלה אפילו אן ברעקלעך.
– אויב א מענטש ווייסט זיכער אז ער האט נישט קיין חמץ (למשל ער איז אריינגעצויגן אין א נייע דירה), איז ער פטור פון בדיקה – דאס איז דין „מקום שאין מכניסין בו חמץ”. אבער אין דער פראקטישער מציאות, אפילו ווען מ׳קלינט דאס גאנצע הויז פאר פסח, קען מ׳נישט זיין זיכער אז ס׳איז נישטא קיין חמץ. בדיקת חמץ איז דער סוף פון דעם גאנצן פראצעס – מ׳הויבט אן פון חמשה עשר בשבט (כביכול) און מ׳ענדיגט מיט דער פארמעלער בדיקה בליל י״ד.
– וועגן דעם מנהג אז א קינד לייגט די ברעקלעך (נישט דער טאטע אליין): דאס מאכט מער סענס, ווייל דעמאלט האט דער טאטע א לעגיטימע חובת בדיקה – ער ווייסט נישט וואו דאס קינד האט עס באהאלטן.
– עיקר חידוש: בדיקת חמץ מיינט „מאכן זיכער” – די חכמים זאגן אז כל זמן מ׳האט נישט געטשעקט, איז מ׳נישט זיכער. דאס איז דער יסוד פון דער תקנה.
—
הלכה ג – מי ששכח ולא בדק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי ששכח או שהזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר – בודק בארבעה עשר שחרית. לא בדק בשחרית – בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור – בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק – בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.”
פשט: די מצות בדיקת חמץ האט א סדר פון לכתחילה ביז בדיעבד: ליל י״ד → שחרית י״ד → שעת הביעור → בתוך החג → אחר הרגל. אפילו נאך פסח איז נאך דא א חיוב בדיקה, אבער דער טעם איז אנדערש – נישט משום בל יראה, נאר משום חמץ שעבר עליו הפסח וואס איז אסור בהנאה.
חידושים און הסברות:
1. „שכח או שהזיד” – דער רמב״ם כולל ביידע שוגג און מזיד, ביידע האבן דעם זעלבן דין.
2. לכתחילה נישט אפשטופן: דער חידוש פון „בודק בשחרית” איז אז ווען מ׳דערמאנט זיך זאל מ׳גלייך טון, נישט אפשטופן אויף שעת הביעור.
3. מצות בדיקה גייט נישט „עקספייער”: מ׳זאל נישט מיינען אז די תקנת חכמים איז נאר פאר ליל י״ד און דערנאך איז ס׳פארביי. ניין – ווי לאנג מ׳האט נאך נישט בודק געווען, גייט די חובת בדיקה ווייטער אן.
4. טעם פון בדיקה אחר הרגל: נאך פסח איז דער טעם א נייער טעם – נישט משום בל יראה (וואס איז שוין נישט שייך), נאר כדי מ׳זאל נישט נכשל ווערן אין חמץ שעבר עליו הפסח וואס איז אסור בהנאה מדרבנן.
5. הערה פון דעם ט״ז: דער רמב״ם שרייבט „לא בדק יום טוב הראשון”, און דער ט״ז זאגט אז יום טוב שני של גלויות מעג מ׳יא מאכן ביעור חמץ. דאס איז אינטערעסאנט ווייל געווענליך „יום טוב הראשון” כולל ביידע טעג אין גלות.
—
הלכה ד – ברכת בדיקת חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשבודק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל – מברך קודם שיתחיל לבדוק: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ כמו שביארנו. והבודק אחר הרגל אינו מברך.”
פשט: אויף בדיקת חמץ מאכט מ׳א ברכה „על ביעור חמץ” עובר לעשייתן – סיי ליל י״ד, סיי ביום י״ד, סיי בתוך החג. אבער אויף בדיקה נאך פסח מאכט מ׳נישט קיין ברכה.
חידושים און הסברות:
1. „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” אויף א דרבנן: דער רמב״ם פירט אויס ווי שוין געלערנט אין אנדערע ערטער, אז מ׳זאגט „וציוונו” אפילו אויף מצוות דרבנן.
2. עובר לעשייתן: דער רמב״ם באטאנט אז מ׳מאכט די ברכה קודם שיתחיל לבדוק, און נאכדעם ערשט „בודק ומחפש”. דער אריכות פון „בודק ומחפש” נאך דער ברכה איז כדי צו באטאנען דעם סדר פון עובר לעשייתן.
3. דער עיקר חידוש – „והבודק אחר הרגל אינו מברך”: דער רמב״ם איז מחדש אז בדיקה נאך פסח האט נישט קיין ברכה. דער מגיד משנה ווערט דערמאנט אלס מקור/ביאור. דאס שטייט נישט מפורש אין דער גמרא – אין דער גמרא שטייט נאר אז מ׳איז בודק אחר הרגל, אבער דער חילוק וועגן ברכה איז דער רמב״ם׳ס חידוש.
4. ביאור פארוואס נישט קיין ברכה – צוויי שיטות:
– שיטה א: בדיקה אחר הרגל איז א נייע תקנה מיט אן אנדער אופי – ס׳איז נישט א סייג פאר בל יראה (דאורייתא), נאר א סייג פאר חמץ שעבר עליו הפסח (דרבנן). ס׳איז א „חומרא אין א קנס” – א תקנה וואס באשיצט פאר אן איסור וואס איז אליין א קנס. אויף אזא שוואכע תקנה האט מ׳נישט מתקן געווען א ברכה.
– קשיא אויף דעם: בדיקת חמץ אחר הרגל איז דאך א מצוה חיובית מדרבנן – די רבנן זאגן דעם מענטש ער מוז בודק זיין. פארוואס זאל מ׳נישט מאכן א ברכה? מ׳מאכט דאך ברכות אויף אלע מצוות דרבנן! זאג מיר איין מצוה חיובית דרבנן וואס מ׳מאכט נישט קיין ברכה – ס׳איז שווער צו געפינען אזא דוגמא.
– תירוץ: די רגילע בדיקת חמץ איז א סייג פאר דאורייתא (בל יראה) – אן ערנסטע, יסודות׳דיגע תקנת חכמים, אויף וואס מ׳האט מתקן געווען א ברכה. אבער בדיקה אחר הרגל איז נאר א סייג פאר א דרבנן (חמץ שעבר עליו הפסח), א „קליינע דיטאל” – אויף אזעלכע מיני תקנות האט מ׳נישט מתקן געווען ברכות. געווענליך מאכט מ׳ברכות אויף תקנות וואס זענען סייגים פאר דאורייתא׳ס.
– קאונטער-טענה: די גאנצע בדיקת חמץ איז אויך „א קליינע דיטאל דרבנן” – ווען ס׳וואלט נישט געווען קיין ברכה אויף בדיקה בכלל, וואלט מ׳דאס זעלבע געזאגט. דער חילוק מוז זיין אין דער ערנסטקייט פון וואס מ׳באשיצט דערפאר.
—
הלכה ג (המשך) – ביטול חמץ נאך בדיקה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כשגומר לבדוק… אם בדק בלילי ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כהפקר.”
פשט: נאך דער בדיקה זאל מ׳מבטל זיין אלע חמץ וואס מ׳זעט נישט – דאס וואס מ׳זעט האט מ׳שוין אוועקגערוימט דורך דער בדיקה.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דעם ביטול נאך בדיקה: דאס איז נישט דער עצם דין ביטול מדאורייתא. דער ביטול דאורייתא איז אויף חמץ וואס מ׳ווייסט אז ס׳איז דא. דורך בדיקה האט מ׳שוין יוצא געווען דעם עיקר חיוב. דער ביטול נאך בדיקה איז א נייע חומרא / תקנת חכמים / הידור – כדי אז פון דער תקנה פון בדיקה זאל נישט ארויסקומען א תקלה. ד.ה., אן ביטול קען פאסירן אז א מענטש פארלאזט זיך אויף זיין בדיקה און ווערט נכשל מיט חמץ וואס ער האט נישט געזען.
2. פארוואס דארף מ׳„ויאמר” – זאגן בפה? דער מענטש איז דאך באמת „כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד) – ער וויל דאך באמת נישט דעם חמץ, ער האט דאך געמאכט בדיקה! פארוואס דארף ער עס זאגן? דער חידוש: כל זמן ער האט נאך געהאט א חובת בדיקה, האט ער נישט באמת מבטל געווען אין זיין הארץ, ווייל ער האט דאך נאך געוואלט קענען טון בדיקה (און דערפאר האט ער דעם חמץ נישט אויסגעמעקט פון זיין בעלות). ערשט נאך דער בדיקה קען ער מבטל זיין בפה – „ויאמר”.
3. נוסח הביטול – „כל חמץ” vs. „כל חמירא וחמיעא”: דער רמב״ם שרייבט „כל חמץ” וואס כולל אלע מיני חמץ (חמץ און שאור), בהתאם צו זיין שיטה אז חמץ און שאור איז די זעלבע איסור. אונזער נוסח „כל חמירא וחמיעא” (ארמית) כולל ביידע ווערטער. „חמירא” אין ארמית מיינט זיכער אויך שאור, אבער „ס׳קאסט נישט קיין געלט צו זאגן נאך א ווארט”.
[דיגרעסיע: היינט צו טאג האט מ׳זעלטן שאור אין שטוב – yeast איז כעמיקאלס, נאר די וואס מאכן sourdough האבן אמת׳ע שאור.]
—
הלכה ג (המשך) – ביטול נאך שש שעות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אבל אם בדק מתחילת שש שעות ולמעלה, אינו צריך לבטל – שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנאה.”
פשט: נאך שש שעות (ווען חמץ ווערט אסור בהנאה) קען מ׳נישט מבטל זיין, ווייל דער חמץ איז שוין נישט „ברשותו”.
חידושים און הסברות:
1. בעלות איז תלוי אין הנאה: עס ווערט געפרעגט – איז בעלות נישט א זאך פאר זיך, אפגעזונדערט פון הנאה? דער תירוץ: בעלות מיינט אז מ׳האט א שום זכות / מעלה פון דעם חפץ. ווען ס׳איז נאסר בהנאה, האט ער נישט קיין שום זכות פון עס האבן, ממילא איז ער נישט דער בעלים, און ביטול (וואס איז א מעשה בעלות – הפקר) ארבעט נישט. דאס ווערט באצייכנט אלס „א שיינע למדות” – דער רמב״ם׳ס יסוד אז איסור הנאה נעמט אוועק בעלות, וואס מאכט ביטול אוממעגליך.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ שלא ביטלו קודם שש, ומצאו משש שעות ולמעלה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ולפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו – הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. והרי ביטול אינו מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.”
פשט: ווער עס האט נישט מבטל געווען פאר שש שעות, און נאך שש שעות טרעפט ער חמץ וואס ער האט געוואוסט דערפון אבער פארגעסן בשעת ביעור – ער איז עובר אויף בל יראה ובל ימצא. ביטול העלפט שוין נישט ווייל ס׳איז נישט מער אין זיין רשות, אבער דער כתוב מאכט עס ווי ס׳איז אין זיין רשות לענין חיוב.
חידושים און הסברות:
1. דער פאראדאקס פון „אינו שלו” לענין גזל: צי חמץ בפסח איז ממש „אינו שלו” אדער נאר אסור בהנאה? ווען עס איז אסור בהנאה, וואס נעמט מ׳צו פון יענעם אויב מ׳גזל׳ט עס? ביז יעצט האט ער נישט געקענט הנאה האבן, און יעצט ווייטער נישט. אבער ס׳איז דאך פראקטיש נאך עפעס ווערט – א הונגעריגער מענטש וואס עסט עס ווערט זאט (אפילו ער איז עובר). אויך, מ׳קען מאכן דילס מיט א גוי (ז.ב. „דו וועסט מיר געבן מוצאי יום טוב”), וואס ווייזט אז ס׳איז דא א שווי ווען ס׳איז נאך מותר בהנאה – אבער ווען ס׳איז שוין אסור בהנאה איז שוין נישטא קיין שווי.
2. „אינו שלו” – הפקר בית דין הפקר: די גמרא זאגט אז חמץ „אינו שלו” דורך הפקר בית דין הפקר. דאס גייט נאר אויף חמץ מדרבנן (ד.ה. נאך שש שעות ווען ס׳איז נאר מדרבנן אסור). אבער חמץ דאורייתא (פסח גופא) איז ממש נישט זיינס – נאר „לחומרא איז עס זיינס”: צו כאפן עבירות איז עס דיינס, אבער נישט צו מאכן געלט דערפון.
3. דער מכאניזם פון בל יראה ובל ימצא ווען ס׳איז „אינו שלו”: אויב חמץ בפסח איז אינו שלו, וויאזוי קען מ׳בכלל עובר זיין אויף „לא יראה”? דער תירוץ: „והכתוב עשאו כאילו ברשותו” – די תורה מאכט עס ווי ס׳איז דיינס ספעציעל לענין חיוב. אבער לענין ביטול – קענסטו נישט מבטל זיין ווייל ס׳איז טאקע נישט דיינס. דאס הייסט: לחומרא איז עס דיינס (עובר אויף בל יראה), אבער לקולא איז עס נישט דיינס (ביטול העלפט נישט). דער מענטש איז „סטאק” – ער קען נישט ארויס פון דער עבירה.
4. דער אמת׳ער פשט אין „בל יראה”: מ׳וואלט געקענט טייטשן „לא יראה” ווי א פראקטישע זאך – ס׳זאל נישט נראה ומצוי זיין אין דיין פלאץ, אפילו ס׳איז נישט דיינס. אבער די חכמים האבן ארויסגעלערנט פון די פרשה אנדערש: חמץ של אחרים ברשותו – איז מ׳נישט עובר; שלו ברשות אחרים – איז מ׳יא עובר. „בל יראה” מיינט נישט פיזיש זען, נאר בעלות. דאס ווערט אויסגעלערנט אין פרק ד׳ (הלכות חמץ ומצה).
—
הלכה ג (המשך) – מוצא חמץ ביום טוב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „וחייב לבער בכל עת שימצאנו… ואם מצא ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו.”
פשט: ווען מ׳טרעפט חמץ ערב פסח דארף מ׳עס גלייך מבער זיין. אויף יום טוב אליין קען מ׳עס נישט מבער זיין, נאר מ׳לייגט א כלי אויף דעם ביז נאך יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט מבער זיין אויף יום טוב – העברה שלא לצורך: „מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” גייט נאר אויף „לצורך הגוף” – ענליך צו אוכל נפש. א מצוה איז נישט א „צורך” אין דעם זין. „צורך מקום מצוה” איז נישט דער זעלבער „צורך” ווי צורך הגוף. דערפאר קען מ׳נישט מבער זיין חמץ אויף יום טוב.
2. רבינו מנוח – מוקצה: רבינו מנוח זאגט אז דער חמץ איז מוקצה אויף יום טוב, דערפאר לייגט מ׳א כלי דערויף (כופה עליו כלי) אנשטאט עס צו באוועגן.
3. כופה עליו כלי – פראקטישע זאך, נישט בל יראה: דער כופה עליו כלי האט גארנישט צו טון מיט בל יראה ובל ימצא. לענין בל יראה איז דער מענטש „סטאק” – ער איז עובר באונס ווייל ער קען נישט פארברענען אויף יום טוב. דער כופה עליו כלי איז נאר א פראקטישע תקנה – „שמא יבוא לאכלו”, מ׳זאל נישט קומען עס צו עסן.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ של הקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ואם של הקדש…”
פשט: חמץ של הקדש האט אויך א חיוב בדיקה וביעור מדרבנן, אבער מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא (ווייל ס׳איז נישט „שלך”).
חידושים און הסברות:
1. טעם פון בדיקה ביי הקדש: דער טעם איז „שמא יבוא לאכלו” – מ׳האט מורא מ׳וועט עס עסן, און דערצו קומט אויך מעילה. ס׳איז נישט ווייל בל יראה, נאר א פראקטישע גזירה.
2. הקדש – יעדער האט מורא: ביי הקדש האט יעדער מורא פון מעילה, אבער דאך האבן חכמים געמאכט א חיוב בדיקה ווייל ס׳איז נאך אלץ א חשש אז מ׳וועט פארגעסן אז ס׳איז הקדש.
—
מחלוקת ראב״ד – צי ס׳איז דא בל יראה ערב פסח (משש שעות)
חידושים און הסברות:
1. דער ראב״ד׳ס קשיא: דער ראב״ד קריגט זיך אויפ׳ן רמב״ם: דער רמב״ם שרייבט אז „משש שעות ולמעלה” איז מ׳עובר אויף בל יראה ובל ימצא. אבער בל יראה ובל ימצא שטייט אין פסוק נאך די ווערטער „שבעת ימים” – ס׳איז בפירוש נאר אויף די זיבן טעג פון פסח, נישט ערב פסח! ערב פסח איז דא נאר תשביתו (א מצות עשה) און דער איסור אכילה, אבער נישט בל יראה.
2. מגיד משנה׳ס תירוץ: דער מגיד משנה טענה׳ט אז דער רמב״ם איז אויך מסכים אז מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ערב פסח – ער מיינט נאר תשביתו.
3. אנדערע מפרשים: אנדערע זאגן אז דער רמב״ם האלט טאקע אז יא ס׳איז דא בל יראה פון שש שעות, ווייל ס׳איז משמע אין געוויסע גמרות. דער רמב״ם׳ס סברא: איינמאל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט פון ערב פסח אחר חצות, רעכנט מ׳שוין די זיבן טעג מיט א האלבן טאג.
—
הלכה ד (אנהויב) – מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור… אם יצא לדבר מצוה או לאכול בסעודה של מצוה כסעודת אירוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור. ואם לאו, יבטל בלבו.”
פשט: ווער עס איז ארויס פון שטוב פאר דער צייט פון ביעור, און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אין שטוב – ווענדט זיך אויב ער קען צוריקגיין און ביידע טון. אויב נישט, זאל ער מבטל זיין בלבו.
חידושים און הסברות:
1. ענליך צו הלכות תפלה: דאס איז ענליכע כללים ווי אין הלכות תפלה – עד מיל, עד שלשה מילין – ווי ווייט דארף מ׳גיין צוריק פאר א מצוה.
2. עוסק במצוה פטור מן המצוה: דער יסוד פון דער הלכה: ביטול בלבו איז א דאורייתא׳דיגע חיוב – דאס מוז ער אלעמאל טון. אבער ביעור חמץ (צוריקגיין אהיים) איז א מצות חכמים – און היות ער איז שוין עוסק במצוה (סעודת מצוה), איז ער פטור פון דער מצוה דרבנן אויב ער קען נישט ביידע טון.
3. סעודת אירוסין – א מצוה: דער
רמב״ם רעכנט סעודת אירוסין ונשואין ווי א סעודת מצוה. דאס איז נישט די מצוה אליין (ער איז נישט דער חתן), נאר די סעודה איז דער „פארטי” פון דער מצוה – אבער ס׳איז נאך אלץ א מצוה.
4. השתתפות אין שמחה: צי מ׳רעדט נאר ווען זיין השתתפות מאכט א חילוק צו דער שמחה, אדער אפילו ביי א גרויסע שמחה פון טויזנט מענטשן? יעדער איינער איז א חלק פון דער שמחה – א שמחה איז נאר ווען ס׳איז דא מענטשן.
5. דריי לעוועלס פון מצוה: דער רמב״ם ברענגט דריי אופנים: (א) סעודת מצוה – א שטיקל מצוה, נישט די מצוה אליין; (ב) יצא להציל – א פיקוח נפש סיטואציע, א גרעסערע מצוה; (ג) יצא לצורך עצמו – קיין מצוה, דארף צוריקגיין.
—
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.”
פשט: ווער עס גייט ראטעווען אידן פון צרות (מיליטער, טייך, גזלנים, שריפה, מפולת) דארף נישט צוריקגיין צו באזייטיגן חמץ – ער זאל פאקוסן אויף די הצלה. אבער ווער עס איז ארויסגעגאנגען פאר זיין אייגענע צוועקן (נישט א מצוה) און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אינדערהיים, מוז ער באלד צוריקגיין.
חידושים און הסברות:
1. פיקוח נפש פטור׳ט פון חמץ-זארגן: דער כלל ביי פיקוח נפש איז אז מ׳דארף נישט טראכטן וועגן מצוות בשעת הצלה – „יבטל בלבו ודיו.” אזוי ווי מ׳זאגט ביי אנדערע ענינים (למשל לשון הרע בשעת פיקוח נפש), זאל ער נישט זיך זארגן וועגן חמץ ווען ער ראטעוועט לעבנס.
2. שיעור כביצה פאר חיוב חזרה: דער רמב״ם זאגט אז דער חיוב צוריקצוגיין (ביי יצא לצורך עצמו) איז נאר ווען ס׳איז דא א כביצה חמץ אינדערהיים. פחות מכביצה – דארף ער נישט צוריקגיין, נאר מבטל זיין בלבו.
– קשיא: דאס איז א נייער שיעור! דער שיעור פון איסור חמץ איז דאך כזית, נישט כביצה. פארוואס דארף מ׳נישט צוריקגיין פאר א כזית?
– תירוץ: דער חיוב בדיקה וביעור איז א תקנת חכמים (שמא יבוא לאכלו). די חכמים האבן נישט גוזר געווען אזוי ווייט אז מ׳זאל צוריקגיין פאר ווייניגער ווי א כביצה. ביי פחות מכביצה קען ער עס מבטל זיין בלבו, און דאס איז גענוג.
3. ביטול אויף ידוע׳דיגע חמץ: פון דעם אז פחות מכביצה קען ער מבטל זיין, זעט מ׳א ראיה אז מ׳קען מבטל זיין חמץ וואס מ׳ווייסט וואו עס ליגט – נישט נאר אומבאוואוסטע חמץ.
—
הלכה (המשך) – מי שהניח עיסתו מגולגלת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא – מבטל בלבו קודם שתחמיץ.”
פשט: ווער עס האט איבערגעלאזט א אויסגעקנעטענעם טייג אינדערהיים און איז ארויסגעגאנגען (למשל ער זיצט ביי א שיעור ביי זיין רבי), און ער האט מורא אז דער טייג וועט חמץ ווערן איידער ער קומט אהיים – זאל ער מבטל זיין בלבו איידער עס ווערט חמץ.
חידושים און הסברות:
1. מ׳רעדט פון אמת׳דיגע חימוץ, נישט אכצן מינוט: דער שיעור פון חימוץ אין דער משנה/גמרא איז נישט בלויז א צייט-שיעור (ווי אכצן מינוט), נאר א מציאות׳דיגער שיעור – ווען דער טייג ווערט ממש חמץ. „ער ווייסט וואס מיינט חמץ, נישט אזוי ווי היינט וואס אונז ווייסן נישט וואס מיינט חמץ.”
2. חילוק צווישן דעם פאל און דעם פריערדיגן: ביי דעם פריערדיגן פאל (חמץ גמור אינדערהיים) איז דער מענטש עובר אויף בל יראה ובל ימצא יעדע מינוט – ס׳איז א לאו (כאטש אן מלקות ווייל ס׳איז לאו שאין בו מעשה), דערפאר מוז ער לויפן שנעלער. ביי דעם פאל (טייג וואס איז נאך נישט חמץ) קען ער עס נאך מבטל זיין איידער עס ווערט חמץ, ווייל ביטול ווירקט נאר קודם שעה ששית.
—
הלכה – כיצד ביעור חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כיצד ביעור חמץ? שורפו, או מפרר וזורק לרוח, או זורקו לים.”
פשט: ביעור חמץ קען געשען דורך: (א) פארברענען, (ב) צוברעקלען אין קליינע שטיקלעך און ווארפן צום ווינט, (ג) ווארפן אין ים. אבער ביי ים – נאר ווייכע חמץ וואס דער ים צופיצלט שנעל. חמץ קשה מוז מ׳ערשט צוברעקלען (מפרר) און דערנאך ווארפן אין ים.
חידושים און הסברות:
1. ביעור מיינט פולשטענדיגע פארניכטונג: אלע אופנים פון ביעור דארפן דערגרייכן אז דער חמץ ווערט ממש אויס – פיצי שטיקלעך וואס ווערן נעלם. א גאנצע בולקע ווארפן אין ים העלפט נישט, ווייל עס בלייבט נאך בעין פאר א צייט.
—
הלכה – חמץ שנפלה עליו מפולת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר – הרי הוא כמבוער. וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.”
פשט: חמץ וואס א וואנט איז ארויפגעפאלן דערויף מיט דריי טפחים ערד אדער מער – איז כמבוער. אבער מ׳דארף עס נאך מבטל זיין בלבו (אויב ס׳איז נאך פאר שעה ששית).
חידושים און הסברות:
1. קשיא – פארוואס דארף מ׳ביטול אויב ס׳איז כמבוער? אויב באגראבן אונטער דריי טפחים ערד איז שוין כמבוער, פארוואס דארף מ׳נאך מבטל זיין?
2. ערשטער תירוץ: ס׳איז נאר כמבוער – עס קען ווערן אויפגעדעקט (א כלב קען עס אויפגראבן). דערפאר דארף מ׳ביטול אלס צוזעצליכע זיכערהייט.
3. צווייטער תירוץ (אנדער כיוון): דער ביטול איז דא געקומען ווערן לענין דאורייתא – ווייל למעשה ליגט דער חמץ נאך אין זיין רשות בעין. „כמבוער” איז נאר לענין דרבנן – ער דארף נישט אויפגראבן און מבער זיין (ווייל געווענליך ביי מפרר וזורק לרוח ווערט עס ממש אויס, אבער דא ליגט עס נאך). דער ביטול קומט צו העלפן פאר דאורייתא׳דיגע בל יראה ובל ימצא.
4. ביטול העלפט נאר פאר דאורייתא: ביטול העלפט קיינמאל נישט פאר דרבנן (שמא יבוא לאכלו). אבער דא איז דער דרבנן׳דיגער חיוב ביעור שוין מקוים דורך דעם וואס ס׳איז באגראבן (כמבוער), און דער ביטול קומט נאר פאר דאורייתא.
5. ביטול נאר פאר שעה ששית: נאך שעה ששית קען מ׳שוין נישט מבטל זיין – דאס איז א באקאנטער כלל.
—
הלכה – נתנו לנכרי קודם שעה ששית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „נתנו לנכרי קודם שעה ששית – אינו צריך לבער.”
פשט: אויב מ׳האט געגעבן דעם חמץ צו א גוי פאר שעה ששית, דארף מ׳עס נישט מבער זיין – ווייל ס׳איז שוין נישט זיין חמץ, און „לא יראה לך” איז נאר אויף דיין חמץ.
—
הלכה – שרפו קודם ששית / אחר ששית – הנאה פון פחמין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אם שרפו קודם ששית – מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה – לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ולא יאפה בו ולא יבשל בו. ואם אפה או בישל – הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה.”
פשט: פארברענט מ׳חמץ פאר שעה ששית – מעג מ׳הנאה האבן פון די קוילן/אש אין פסח, ווייל די אש איז שוין א נייע זאך. אבער פארברענט מ׳עס נאך שעה ששית – טאר מ׳נישט הנאה האבן פון דער אש, נישט באקן, נישט קאכן. און אויב מ׳האט יא געבאקן/געקאכט – איז דער פת/תבשיל אויך אסור בהנאה. אפילו די פחמין (קוילן) פון דעם פת/תבשיל זענען אסור בהנאה.
חידושים און הסברות:
1. חידוש – נישט נאר בשעת מעשה, נאר אויך די תוצאה: דאס אז מ׳טאר נישט הנאה האבן בשעת שריפה איז פארשטאנדליך – מ׳האט הנאה פון חמץ. אבער דער חידוש איז אז אויך די תוצאה פון דער שריפה (דער פת, דער תבשיל, אפילו די פחמין דערפון) ווערן אסור בהנאה. די הנאה פון חמץ איז כביכול „אריינגעגאנגען” אין דעם עסן, און עס בלייבט אסור.
—
סיום פרק ג
דער שיעור האט מסיים געווען דעם דריטן פרק פון הלכות חמץ ומצה, וואס באהאנדלט די פרטים פון ווען און וויאזוי מ׳דארף מאכן בדיקה וביעור חמץ – פון דער בדיקה ליל י״ד, דורך ביטול, ביעור, ערב פסח שחל בשבת, מי שיצא מביתו, אופני ביעור, חמץ שנפלה עליו מפולת, נתנו לנכרי, און הנאה פון פחמין.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה, פרק ג׳: בדיקת וביעור חמץ
פתיחה
Speaker 1:
א גוטן, אלע חשוב׳ע פארזאמלטע. איך האב שוין געוואונטשן א מזל טוב נאכאמאל פאר הרב יואל אשר אויף די תנאים פון זיין טאכטער נעכטן. זאל דער אייבערשטער, דער זיווג זאל עולה יפה זיין, ס׳זאל זיין אסאך הצלחה און אסאך נחת, און ס׳זאל אלעס זיך אויסארבעטן על צד הטוב ביותר, באופן הראוי והטוב ביותר. און באדאנקט פאר די נדבנים פון די שיעור, פאר הרב ר׳ יואל הלוי און די אנדערע נדבנים. און מ׳לערנט. אמן. געוואלדיג.
מ׳דארף דאך אנהייבן פאר׳ן דאווענען מיט “ואהבת לרעך כמוך”. אויך פאר׳ן לערנען זעט אויס אז ס׳איז דא אן ענין פון אנהייבן מיט אהבה. ס׳איז וויכטיג. די תפילה פון פאר׳ן לערנען וואס שטייט אין די גמרא, “שישכן בינינו אהבה ואחוה”. דאס איז איין תפילה וואס שטייט אין די גמרא, און אויך איז דא “ואשמח בהם”. “שלא אכשל בדבר הלכה ואשמח בהם”. מ׳זעט אז אהבת חברים איז א תנאי, א וויכטיגע תנאי אין לימוד התורה. און שכוח פאר די ספאנסערס און פאר די לערנערס.
הקדמה לפרק: נושא הפרק
Speaker 1:
אונז גייען לערנען די דריטע פרק פון הלכות חמץ ומצה. און דער פרק זאגט די סדר ווען מ׳מאכט בדיקת חמץ, ווען מ׳מאכט ביעור חמץ, און וויאזוי מ׳געבט זיך אן עצה שבת. דאס זענען די ערשטע פאר הלכות, און אזוי ווייטער. בעצם רעדט ער פון דעם אויך פרטים, אזויווי ווען מ׳איז מבער חמץ וואס מ׳האט פארגעסן, וויאזוי פונקטליך מ׳טוט די ביעור חמץ. סאו מ׳קען זאגן בדיקת וביעור חמץ, וואס גייען צוזאמען, דאס איז די נושא פון די פרק.
הלכה א׳: סדר הבדיקה והנחת החמץ עד הביעור
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם: “כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר” – ער האט דאך שוין אין פריערדיגע פרק געזאגט אז ס׳איז דא א צייט, אז ליל ארבעה עשר איז די צייט ווען מ׳מאכט בדיקת חמץ. אין יענע צייט ווען מ׳טוט דאס, זאגט ער, וואס טוט מען? וויאזוי ארבעט די בדיקה? “מוציא את החמץ מן החורים ומן הסדקים”.
דיון: טייטש פון “כשבודק… מוציא”
Speaker 1:
דאס מיינט, אזוי האב איך עס געזאגט, ווייל נישט, ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל “כשבודק אדם מוציא את החמץ” – דאס מיינט בודק. איך וואלט געזאגט, “כשבודק אדם” מיינט ער צו זאגן די צייט. די צייט וואס מ׳האט געשמועסט אז ס׳איז די צייט, “כשבודק אדם”, וואס טוט מען? ער זאגט דאך יעצט וואס די בודק מיינט, און מ׳נעמט ארויס די חמץ פון עניוועי ווי ס׳איז באהאלטן.
איך וואלט געטייטשט אנדערש. איך וואלט געטייטשט, “כשבודק אדם”, דאס הייסט בדיקה מיינט זוכן. מוציא זיין איז נאך א סטעפ פון נאכדעם. ווען מ׳איז מוציא פון חורים איז די בדיקה. די בדיקה איז צו טשעקן און קוקן אין די חורים. מוציא מיינט נאכדעם וואס דו האסט געטראפן, לאז עס נישט דארט. איך מיין, ס׳איז נישט דא צוויי לעוועלס, אזויווי קודם זוכט מען און מ׳מאכט א ליסט און דאן גייט מען זיי אלע אויפפיקן. ניין, נאר אזוי, מ׳זוכט און מ׳נעמט ארויס. איך זאג אז די וועג וואס דו טייטשסט איז אז נאכדעם וואס מ׳טרעפט, ווען מ׳זוכט, נעמט מען עס ארויס און מ׳לייגט עס אין די זייט. איך זאג אבער טייטש, איך בין נישט מסכים אז מוציא זיין איז טייטש בדיקה. בדיקה איז טייטש זוכן. נאכדעם וואס מ׳זוכט און מ׳טרעפט, דארף מען עס ארויסנעמען.
דיון: דאפלע לשונות ביים רמב״ם
Speaker 1:
אבער איך זאג למשל, בודק און מחפש, מ׳גייט נישט דא דן זיין וואס ס׳מיינט א דאפלע לשון. און די זעלבע זאך, חורין מחבואין וזוויות, ס׳איז אויך דריי אנדערע מיני, א חור איז א חור, און א מחבוא איז נישט דוקא א חור, נאר אן אנדערע סיבה פארוואס ס׳איז שווער אנצוקומען אהין. ער רעדט ברייט, אבער איך ווייס נישט צו מ׳דארף מדייק זיין אין זיינע ווערטער. אפשר איז דא אנדערע וואס זענען מדייק אין זיינע ווערטער. סתם יא, ווייל ס׳איז דא שבת הגדול דרשות. ממילא איז דא אסאך געלעגנהייטן. וואו איז דא עפעס א שבח דער געקען מען קווערשן? א לאך איז איין זאך, און א מאפע מיינט סתם א קאזעט, און א זוות מיינט סתם א ווינקל. וואו ס׳איז אויפ׳ן טיש, דארף מען נישט זוכן ס׳איז דאך דא. אקעי.
המשך לשון הרמב״ם: מקבץ הכל ומניחו במקום אחד
Speaker 1:
איז כשעה, ווען מ׳טוט די בדיקה, וואס טוט מען מיט די חמץ? מ׳נעמט זיי אלע ארויס. אז מ׳זאל עס שוין האבן געענדיגט. די בדיקה ענדיגט זיך שוין, די מצות בדיקה ענדיגט זיך, און די נעקסטע זאך גייט זיין ביעור. סאו, מ׳נעמט זיי אלע צוזאמען, און מ׳איז מקבל צו זאגן אז מ׳נעמט זיי אלע צוזאמען, מניחו במקום אחד, מ׳לייגט זיי אויף איין פלאץ, עד תחלת שעה ששית ביום. און דעמאלטס, מבער אזוי ווי מיר האבן געלערנט נעכטן, אז ביי די זעלבע זעקסטע שעה הייבט זיך אן די איסור פון האבן חמץ, ממילא פארברענט מען עס פאר ס׳הייבט זיך אן די איסור. רייט.
חידוש: בדיקה ענדיגט זיך ווען מ׳האט צוזאמגענומען אויף איין פלאץ
Speaker 1:
סאו כאילו וואס די הלכה פארציילט איז אז בדיקת חמץ מיט שריפת חמץ, וואס איז אין ביעור חמץ, איז נישט די זעלבע זאך. וויבאלד די חכמים האבן… וואס האט זיך נישט געטון מיט דעם? וויבאלד זיי האבן געזאגט אז מ׳טוט עס בלילה, בליל י״ד. איז וואס טוט מען אינצווישן? איז די תירוץ איז, מ׳לייגט עס אוועק, מ׳נעמט עס צוזאם, מ׳לייגט עס אלעס אין איין פלאץ. הייסט, פרייט דעם איז געווען אלעס צו זאגן וואס איז שלעכט. קען זיין דאס איז יא אזוי ווי א חידוש. איינער וועט זאגן, איך האב שוין געטראפן, איך האב די ליסט. ס׳איז נישט גענוג צו האבן א ליסט. מ׳דארף צוזאמנעמען די חמץ אויף איין פלאץ נאך ביי די בדיקה. די מצוה פון בדיקה איז ביינאכט, אבער אויך די צוזאמנעמען. איינער וואס קען זאגן, איך האב געט א ליסט, און אינדערפירט גיין. און די מצוה פון בדיקה איז די צוזאמנעמען אויכעט. כאילו, די בדיקת חמץ ענדיגט זיך ווען מ׳האט אלעס צוזאמגענומען אויף איין פלאץ.
דיון: פארוואס דארף מען צוזאמנעמען?
Speaker 1:
פארוואס טאקע דארף מען עס צוזאמנעמען, ווייס איך נישט, אבער אזוי זאגט ער. נישט אז דו האסט נאכנישט געטון בדיקה. די הלכה אז מ׳זאל עס טון לאור הנר און אלעס איז אזוי שוין אנגעענדיגט, דו ווילסט נישט. וואו איז דא חמץ, מ׳האט פארגעסן דערפון. דאס איז דאך די פשוט׳ע פשט. פארוואס זאל מען נישט… פארוואס זאל מען נישט… פארוואס זאל מען עס דארפן צוזאמנעמען? איך ווייס נישט. דער רמב״ם האט דאס געזאגט.
וואו האט ער גענומען אז מ׳דארף עס צוזאמנעמען? אויב ער מאכט יא אלעס… עס שטייט אזוי אין די משנה? ניין. “ומה שמשייר יניחנו בצנעא”. “יניחנו בצנעא” מיינט בדיקה אחריו, יא? דאס איז אן אנדערע זאך, ס׳זאל נישט ווערן נעלם. רייט, מ׳גייט לערנען די נעקסטע שטיקל, די הלכה ב׳, גייט דער רמב״ם מסביר זיין אז מ׳דארף עס אוועקלייגן, ווייל טאמער נישט, הייבט זיך אן די חששות פון די גוררת חולדה און אנדערע זאכן. אבער לאמיר זאגן איינער האט נישט די פראבלעם, ער האט גערעכנט פונקטלעך וויפיל חמץ, און ער לאזט עס פונקט ווי ער האט עס געטראפן.
איך האב געלערנט אז דאס אז מ׳האט מתקן געווען בדיקה אויף ליל ארבעה עשר, בדיקה ענדיגט זיך ווען מ׳האט אלעס אויף איין פלאץ. פארוואס? וואס האט איינס מיט׳ן צווייטן? אקעי, פראקטיש איז דאך פשוט, ווייל פארוואס זאלסטו טון צוויי מאל? פארוואס זאלסטו ארבעטן צוויי מאל? נאכאמאל, נישט ארבעטן צוויי מאל, ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. ער האט עס… וויאזוי הייסט עס? ער האט עס… נו? ער האט עס עקספאזד, ער ווייסט שוין וואו ס׳ליגט, און מארגן וועט ער עס צוזאמנעמען. אקעי.
די משנה איז, מסתמא ביסטו גערעכט אז דער נארמאלער מענטש גייט עס שוין צוזאמנעמען. און די משנה אבער רעדט נישט וועגן דעם. דאס וואס איך זאג, דער רמב״ם האט צוגעלייגט דא א סטעפ און געמאכט פון דעם אזוי ווי א הלכה אז ער זאל דאס טון, “מקבץ הכל ומניחה במקום אחד”.
חידוש: “אור הנר יפה לבדיקה” מיינט ארויסנעמען גענצלעך
Speaker 1:
מסתם איז אויך אז דאס אז “אור הנר יפה לבדיקה” מיינט נישט נאר אז ער זאל וויסן וואו דער חמץ איז, נאר ער זאל אינגאנצן ארויסנעמען דער חמץ, ער זאל גארנישט איבערבלייבן. און אז די נעקסטע טאג גייט ער נישט האבן א לעכט און ס׳וועט איבערבלייבן ברעקלעך, פעלט דאך אין די מצוה פון בדיקת חמץ. אין דער פרי האט מען אויך די לעכט, ביי דער וועי. ס׳איז נישט דא אזא זאך אז א לעכט ארבעט ווייניגער אינדערפרי ווי ביינאכט. דאס איז נישט די פוינט.
ניין, איך ווייס נישט וואו ער האט דאס גענומען. איך מיין צו זאגן, ס׳איז מסתמא פראקטיש, אבער אין די משנה שטייט נישט די הלכה פון רמב״ם.
המשך לשון הרמב״ם: ואם רצה לבער בלילה רשאי
Speaker 1:
דער רמב״ם ענדיגט צו, און ער זאגט גלייך אז די הלכה וואס כ׳האב געזאגט איז געווען פראקטיש, און ער זאגט ווי “רצה לבער בלילה רשאי”. דאס אז בדיקה און ביעור זענען צוויי אנדערע צייטן, בעצם אויב איינער וויל מבער זיין ביינאכט, קען מען מבער זיין ביינאכט. ער רעדט נאר אזוי, לכאורה רוב מענטשן עסן נאך חמץ צופרי, מ׳טאר דאך שוין עסן נאך חמץ, צופרי עסט מען נאך חמץ, ממילא דארף מען עס נאך נישט מבער זיין. “ואם רצה לבער בלילה רשאי”. קען מען דעמאלטס שוין מבער זיין. ס׳טייטש נישט אזוי ווי אז די חכמים האבן מתקן געווען די מצות ביעור חמץ מיט עפעס א געוויסע זמן.
דיון: ביעור פאר ליל י״ד
Speaker 1:
וואס טוט זיך אויב איינער וויל מבער זיין נאך פאר ליל ארבעה עשר? סתם אויך די זעלבע דין. אויב איינער איז… דער מענטש וואס מאכט פסח איז שוין אסאך פריער, ער איז נאך א נאמן, ער איז נישט מחויב. ער מאכט נישט קיין ברכה על ביעור חמץ, אבער… אפשר יא, ביי די וועי, פארוואס זאל ער נישט מאכן קיין ברכה? אה, פון שלשים יום איז שוין דא א חובת בדיקה, קען מען מאכן א ברכה? ער האט נישט געזאגט צו מען טוט עס מיט א ברכה. אקעי, האט ער אונז נאכנישט פארציילט וועגן א ברכה בכלל. אקעי, לאמיר זען. שפעטער גייט מען עס לערנען וועגן א ברכה. אה, ער האט יא געזאגט. ער האט שוין געזאגט די ברכה, יא. נישט געזאגט? איך טו מיך אן? נישט געזאגט. ניין, ער האט נישט געזאגט. איך דריי א קאפ. ניין, אבער ווי ער רעדט וועגן דרייסיג טעג, האט ער נישט אונז געזאגט. אה, ניין, ער זאגט עס יעצט. אקעי. ער גייט עס זאגן אין דעם פרק. איך טריי איך טוות. אקעי, יא.
ס׳איז נישט דא קיין חיוב צו איבערלאזן, נאר סתם אז מ׳מעג איבערלאזן. דאס איז די ווארט. אויב מ׳וויל שוין יעצט פארברענען, מעג ער יעצט פארברענען. ער דארף האבן נישט. מבערה מיינט איך אז דו וועסט נישט פארברענען, ווייל שפעטער גייט דער רמב״ם זאגן וואס טייטש מבערה? שוין.
הלכה ב׳: שמירת החמץ בליל י״ד
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, החמץ שמניח בליל ארבעה עשר, דער חמץ וואס מ׳לאזט איבער, אזוי ווי ער זאגט אז מ׳לאזט עס איבער כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, ער האט דאך נישט געזאגט אז נאר משום יום המינונים האט מען שוין גע׳אסר׳ט אויך די שעה חמישית, אבער מ׳עסט ביז די פערטע שעה. זאגט דער רמב״ם, אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, מ׳לייגט עס נישט צו ווארפענערהייט, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, מ׳לייגט עס אין א ספעציפיק פלאץ, אדער אין א כלי אדער אין א זוית ידועה, ונזהר בו. מ׳איז קערפול מיט דעם. שמא לא נזהר בה, און מ׳האט זיך חסר, אויב וועט ער נישט זיין נזהר.
ענטפער צו די פריערדיגע שאלה
Speaker 1:
אה, דאס וועט מסתמא זיין די ענטפער צו די שאלה וואס מיר האבן פריער געפרעגט. לאמיר ענדיגן. שמא לא נזהר בה, אויב וועט ער נישט נזהר זיין און ער וועט זען אז ס׳פעלט חמץ, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, דארף ער נאכאמאל זוכן ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים, אפשר האט מען עס עכברים ארומגעשלעפט. סאו דאס איז מסתמא אויך די ענטפער. אויב ס׳ליגט אין די חור, דארף ער ווייטער אויך האבן מורא האבן פון די זעלבע זאך פון שמא גררוהו עכברים.
דיון: פארבינדונג צו הלכה א׳
Speaker 1:
אזוי זאגט דאך, אויב ער ווייסט פונקטליך ווי די פוינט איז דאך אזוי וואס מ׳האט געלערנט. ער גייט יעצט צוריק צו די הלכה וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע פרקים. ער האט געלאזט צען שטיקלעך און ער האט געטראפן נאר ניין. ער דארף זוכן פאר די צענטע.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז זייער נישט פראקטיש צו זאגן אז ער זאל לאזן אין די חור, ווייל ער האט געציילט אין די חור פונקט אויף ווי גרויס די שטיקל חמץ איז. פונקט אזוי ווי ער האט געציילט שפעטער.
Speaker 1:
ניין, אבער דא לייגט ער עס אין א כלי אזוי ווי ס׳איז ידוע, ווי ס׳קומען נישט אן מייזלעך. דאס איז דער געדאנק. ווען ער זאגט כלי אזוי ווי ס׳איז ידוע, מיינט ער באופן אז ס׳זאל נישט מורא האבן פון קיין מייז.
Speaker 2:
איך הער, אבער ניין, דאס איז דער נזהר בו. דער נזהר בו, דו ביסט גערעכט. דער נזהר בו זעט אויס ווי א פראקטישע זאך. דו זאלסט עס לייגן, אזויווי דו זאגסט, לייג עס אין א באקס וואס די מייזלעך קומען נישט, ווייל טאמער ס׳וועט קומען מייז, וועסטו האבן א פראבלעם. סאו אז ס׳בלייבט ליגן אין די חור איז דאך אויך די זעלבע לא נזהר בו. אמת, אמת. איך הער.
דיון: “נזהר בו” – פראקטיש אדער א דין אין בדיקה?
Speaker 1:
אקעי, ווארט, איז דאס א פראקטישע זאך? איך מיין, אפשר נישט פראקטיש, אפשר איז מער… א פראקטישע זאך, אבער ס׳איז א דין אין בדיקה. די חכמים זאגן אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה איז דא א חוב פון זיין נזהר. רייט, ער זאגט, אפשר אויב ער דארף נאכאמאל מאכן א בדיקה, פשט זיין פריערדיגע בדיקה האט ער נישט בעצם יוצא געווען. ס׳איז דא א פרישע חובת בדיקה אויף אים. די ענין וואס די חכמים האבן געזאגט בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס איז שוין נישטא נאך בדיקה. אויב נישט, הייבט זיך נאך אן דיין חובת בדיקה. בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען ס׳איז קעירפול, ווען ס׳איז פארסעיפט.
הלכה ג׳ (תחילה): כשחל ארבעה עשר בשבת
לשון הרמב״ם
Speaker 1:
איז דאס איז א נארמאלע יאר וואס י״ד אינדערפרי גייט ער שוין מבער זיין. וואס געשעט אויב ס׳איז ערב פסח שחל להיות בשבת? וואס טוט זיך? אה, ווען ערב פסח איז שבת, איז שבת דאך דא א מצוה פון עסן סעודות, עסן פת האט די רמב״ם געזאגט, יא? איך וועל אפשר אנקומען צו דעם, די פוינט איז דא א פראבלעם, אבער מ׳מאכט דאך נישט קיין ביעור, ער האט נאכנישט געזאגט, אבער מ׳קען דאך נישט מאכן בדיקת חמץ ליל שבת, מ׳טאר נישט נוצן קיין לעכט, וואטעווער. סאו וואס דארף מען טון? יא, איז בודקין את החמץ בליל ערב שבת, און מ׳בודק את החמץ די נאכט פון ערב שבת, טייטשט ער וואס מיר רופן ליל שישי, די נאכט פאר ערב שבת, שהיא ליל שלשה עשר.
דיסקוסיע: פארוואס מבערו מלפני השבת?
Speaker 1:
די חכמים זאגן אז פון ווען ס׳איז דא א חובת בדיקה איז דא א חוב פון זיין נזהר. אפשר אויב ער דארף נאכאמאל מאכן א בדיקה, פשט זיין פריערדיגע בדיקה האט ער נישט בעצם יוצא געווען. ס׳איז דא א פרישע חובת בדיקה אויף אים. די דין וואס חכמים האבן געזאגט בדיקה איז נאר באופן אז פון דעמאלטס איז שוין נישטא נאך בדיקה. אויב נישט, הייבט זיך נאך אן דיין חובת בדיקה. די בדיקה ענדיגט זיך נאר ווען ס׳איז קעירפול, ווען ס׳איז פאר סעיף.
איז דאס איז א נארמאלע יאר וואס י״ד אינדערפרי גייט ער שוין מבער זיין. וואס געשעט אויב ס׳איז ערב פסח בשבת? אה, ווען ערב פסח איז שבת, און שבת איז דאך דא א מצוה פון עסן סעודות, עסן פת האט די רמב״ם געזאגט, יא? איך וויל אפשר אנקומען צו דעם, די פוינט איז דא א פראבלעם, אבער מ׳מאכט דאך נישט קיין ביעור, ער האט נאכנישט געזאגט, אבער מ׳קען דאך נישט מאכן בדיקת חמץ ליל שבת, מ׳טאר נישט ניצט קיין לעכט, וואטעווער. סאו וואס דארף מען טון?
Speaker 2:
יא, איז בודק את החמץ בליל ערב שבת.
Speaker 1:
און מ׳בודק את החמץ די נאכט פון ערב שבת, טייטשט, דאס וועט אונז רופן ליל שישי, די נאכט פאר ערב שבת. שהוא ליל שלשה עשר. און מניח מן החמץ. געווענליך לאזט מען איבער נאר צו עסן פאר די נעקסטע פאר שעה. דא דארף מען איבערלאזן פאר א גאנצן טאג, כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, מ׳לייגט די עסן אויך במקום מוצנע, מ׳לייגט עס אין א ספעציפיק פלאץ. והשאר מבערו מלפני השבת, די איבריגע זאל מען מבער זיין פאר שבת.
Speaker 1:
דאס איז אויך אן עצה טובה, אדער ס׳איז עפעס א דין אז מ׳זאל נישט איבערלאזן צופיל פאר שבת?
Speaker 2:
וואס הייסט א שאר שבת? דאס וואס גייט נישט עסן.
Speaker 1:
יא, זאל מען נישט טון די ארויסווארפן אויף שבת. ער זאגט נישט וועגן ארויסווארפן, דער רמב״ם איז נישט איינגעפאלן אז מ׳זאל נישט ארויסווארפן חמץ אויף שבת, ביי די ווי, באלד וועט מען זען. די פוינט איז, ער זאגט זאל נישט איבערלאזן מער פון וואס ער דארף. וואס איז די פראבלעם?
Speaker 2:
קיינמאל. לכאורה, אלע איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איך זאג דעם, בשמרו וארבעו לשבת, ס׳קען זיין אז ס׳איז אן עצה טובה, ס׳קען זיין אז ס׳איז א דין אין שבת, און ס׳קען זיין אז ס׳איז א דין אין בדיקת חמץ. נאכאמאל, ער גייט האבן חמץ, ער גייט עובר זיין אויף בל יראה אויב ער גייט פארגעסן און עס מבטל צו זיין. איך האב געזען רבינו מנוח זאגט, ווייל ביעור חמץ קען ברענגען חששות פון ארויסטראגן רשות לרשות. מאכן ביעור חמץ פון רשות. איך זאג, די זאך אז מען זאל ווי מער פארברענען פאר שבת.
נו, פארוואס זאל מען נישט שבת צופרי מבער זיין? ס׳שטייט קיינמאל נישט דא אז מען איז מבער חמץ אין שבת. לאמיר עס זאגן, א פאקט. פארוואס ווייס איך נישט? איך וועל זען די נעקסטע הלכה. ס׳איז נישט דא אזא זאך ביעור חמץ איז פאר שבת.
Speaker 2:
דו האסט געמוטשעט פארוואס.
Speaker 1:
אבער די פאקט איז אז ס׳איז נישט דא. אויב ס׳איז נישט שבת, וועט מען דארפן מאכן א בדיעבד׳דיגע זאך פון ביטול, און אזוי ווייטער. ליגט דאך בדיעבד. דארט האט ער קודם חמץ אז מ׳זאל מבער זיין. סאו, דאס וואס דו עסט איז שוין מבער, ווייל ס׳איז געגעסן. אבער אז דו עסט נישט צו עסן, ביסטו מחויב מיט דעם בדיקת חמץ צו מבער זיין. וואס איז די פראבלעם?
Speaker 2:
ווילסטו זאגן אז דו האסט א פאטענט וויאזוי צו מאכן אין שבת ביעור חמץ?
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז א גוטע שאלה. אבער די הלכה איז סתם אז ס׳איז נישטא אזא זאך אין שבת. אין שבת קען מען נישט פארברענען, פשוט. סאו… שפעטער וועט שטיין מפרט וויאזוי עולה רוחניות, פרעגסטו א גוטע קשיא. אבער… איז דאך א גוטע קשיא. איך ווייס נישט וואס די תירוץ איז. איך זאג דאך נאר א פאקט אז די הלכה איז סתם אז מ׳קען נישט מבער זיין אין שבת, און וועגן דעם זאגט ער מ׳דארף מבער זיין פאקט.
ביעור דורך אכילה
Speaker 1:
די עיקר ביעור פון שבת איז דורך עס אויפעסן. דאס איז די חלק וואס מען לאזט איבער אויף צו עסן. זייער גוט. אזוי ווי די גמרא זאגט אין בבא קמא אז מבער זה שן, מען עסט אויף מיט די ציין און מען מאכט מבער.
Speaker 2:
נישט עקזאקטלי. ביעור ס׳איז אן אנדערע שורה שבועה.
Speaker 1:
מען טוט צוויי מצוות מיט די זעלבע שטיקל ברויט, מען עסט דארט מצוות סעודת שבת און ביעור חמץ. איך בין נישט מסכים אז ס׳איז די זעלבע הבריא, ווייל ביעור דארט איז טייטש אז די חיות זאל עסן.
Speaker 2:
אקעי. אקעי. יא.
הלכה ג (המשך): ואם נשאר חמץ ביום השבת
Speaker 1:
ווייטער, וואס טוט זיך פאר אים נישט מיט א חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות? מ׳דארף דערמאנען דא, ווייל דער עולם ווערט ערב פסח שבת, ווערן זיי זייער נערוועז, ווייל אונז זענען זייער מחמיר אויף פסח. אבער די מעלה הלכה וואס שטייט דא איז, מ׳לאזט איבער געהעריג די חמץ פון ערב שבת. ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף עס לייגן אין א בעג, ס׳זאל נישט פאלן קיין ברעקלעך. ברעקלעך איז דאך בטלעך, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. און די זעלבע זאך, אזוי ווייטער, שולחן ערוך שטייט יא שוין חומרות. מ׳זאל נישט קאכן קיין… מ׳זאל נישט קאכן קיין זאכן וואס זענען… יא. אבער ס׳שטייט נישט אין די גמרא אין די רמב״ם, זעט מען נישט די חומרות.
אבער אויך א שאלה איז ווען מ׳מאכט א ביעור חמץ ערב שבת. לכאורה קען מען עס מאכן עני טיים, אבער די מנהג איז עס צו מאכן אויך פאר חצות, סתם אזוי ווי יעדע יאר, און אזוי ווייטער. און פרייטאג טוט מען עס פאר חצות, אפילו ס׳איז נישט ערב יום טוב, ס׳איז נישט די סיבה פון זעקס שעה, קען מען מאכן סיי ווען נאכמיטאג. ס׳איז דאך עפעס אן ענין וועגן אז מ׳זאל געדענקען אז אלע יארן, א קינד וואס די ערשטע יאר וואס ער האט געדענקט איז פון ערב שבת, זאל ער נישט מיינען אז מ׳פארברענט נאכמיטאג. אזוי מיינט ער.
ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, ווען מ׳טאר שוין נישט עסן, מבטלו, זאל ער עס מבטל זיין, אזוי ווי אונז האבן געלערנט ביטול חמץ, מבטל בלבו.
דיסקוסיע: ביטול אליין און כופה עליו כלי
Speaker 1:
וואס טוט זיך מיט די תקנת חכמים אז מ׳זאל נישט טון ביטול אליין?
Speaker 2:
ניין, ניין, גארנישט.
Speaker 1:
אבער אויך אפשר וועגן “שמא יבוא לאכלו”?
Speaker 2:
אויף דעם העלפט די “כופה עליו כלי”.
Speaker 1:
אה, דאס איז יא, אבער דאס איז נישט… איך ווייס נישט אויב מ׳איז יוצא מיט דעם ווי די רמב״ן, אבער דאס איז דא א פראקטישע זאך.
Speaker 2:
ניין, ניין, איך האב א ראיה אז איך האב א ראיה אז איך האב א ראיה. איך האב געטראכט אזוי פאר דיר, אבער דו ביסט נישט גערעכט, ווייל ס׳איז סתם נישט שמא יבוא לאכלו, אבער ס׳איז סתם א נייעס שמא יבוא לאכלו, ווייל ס׳איז נישט די זעלבע פון בדיקת חמץ. ווייל למשל, זעען מיר אז חמץ של קודש שטייט אין די נעקסטע סעיף אז מ׳דארף נישט כופה עליו כלי ווייל מ׳איז עניוועיס בטל. הגם אז אפילו חמץ לכאורה ווערט שוין דא א חיוב בדיקה און ביעור, פארשטייסטו אז ס׳איז נישט די זעלבע תקנה, ס׳איז אפשר מעין די ווילע בענער, אבער כופה עליו כלי, טאקע שלא יבוא לאכלו ביז מ׳האט שוין וואס מבערו, דעמאלטס איז ער א גאנץ מבער.
Speaker 1:
פארוואס? פארוואס גייט ער טון דערמיט? דאס איז די פוינט. איך ווייס נישט, דו דארפסט נישט מבער זיין לכאורה. פארוואס דארפסטו עס מבער זיין? דער דין ביעור חמץ, ס׳איז דאך דא דער דין אז חכמים האבן יא געזאגט אז לכתחילה זאל מען מאכן ביעור. אבער ס׳איז שוין בטל געווארן, דער סטאקט, דער מענטש האט שוין געמוזט די חכמים.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז דאך נאך יום טוב. מוצאי יום טוב מעג מען שוין מאכן ביעור חמץ, מעג מען שוין פארברענען, מעג מען שוין מאכן זאכן, חול המועד. פארוואס זאל מען נישט מקיים זיין די תקנות חכמים פון יעצט און ווייטער? די תקנות חכמים אז די חמץ זאל ווערן דער גאנץ פסח.
Speaker 1:
אבער אייביג דער ביעור חמץ איז אן טאפ פון ביטול, ווייל דער רייסא פון ביטול ווייל מסגן אויף דעם, אויף דעם טאפ פון דעם האבן די חמץ מבטל געווען ביעור. איך וואלט געטראכט אז דער ביעור איז א חמץ וואס מ׳איז עובר ביי בל יראה ובל ימצא, וואס מ׳האט נישט מבטל געווען. פארדעם, אונז פירן זיך, דער חמץ וואס מ׳פארברענט איז נישט מבטל פארדעם, ווייל דעמאלטס האט מען נישט יוצא ביעור חמץ. מ׳קען עס זאגן, זעסטו אז ס׳איז נאך אלץ דא א חיוב צו פארברענען הגם. איך ווייס נישט, אונז זאגן דאך כל חמירא אויך. נאך בדיקת חמץ.
Speaker 2:
ניין, מיר מאכן א חילוק, אויסער דעם וואס מען גייט נאך פארברענען. און מיר מאכן צוויי, אונז מאכן צוויי, איינס פארדעם און איינס נאכדעם וועגן דעם חילוק. און מיט׳ן חשבון אז דאס וואס מ׳האט נישט מבטל געווען איז מען מחויב מן התורה מבער צו זיין. אויב נוצט מען נישט די טריק פון ביטול, דעמאלטס איז… אונז ווילן אריינכאפן אז ווען מ׳פארברענט חמץ, וועט עס איז מער א דאורייתא׳דיגע דין. אבער דא זעסט אויס אז… עם כל זה, אפילו ער האט שוין מבטל געווען, ער איז שוין נישט עובר אויף בל יראה אויף דעם חמץ, עם כל זה דארף ער מבער זיין. ס׳קען זיין, אויב גייען מיר אז ביעור איז וועגן שלא יבוא לאכלו, איז עס סימפל, ווייל כופה עליו כלי איז כדי שלא יבוא לאכלו. אבער דאך, א כלי איז נישט אזא זיכערע, איך ווייס, א קינד וועט אריבערגיין און אוועקנעמען די כלי, סאו טוט מען די ביעור פאר דעם, דאס איז א זיכערע שלא יבוא לאכלו.
דיסקוסיע: פארוואס נישט ווארפן אין טוילעט אדער ים?
Speaker 2:
די היינטיגע רבנים זאגן אלע אז מ׳זאל אראפפלאשן די חמץ אין די טוילעט אויב ס׳בלייבט איבער. איך ווייס נישט צו זיי האבן גענומען די נייע חיוב. וואס איז שלעכט פון דעם וואס שטייט אין די רמב״ם? אפשר נישט מכח דעם? די רמב״ם זאגט ווען דו האסט נישט קיין עצה, ווייל שפעטער גייט מען נישט זען, ווייל ס׳איז נישטא קיין חששות פון שבת, איך ווייס נישט. ער גייט נישט זען. לאמיר זאגן, דאס איז דא אן עצה. מפרשים פרעגן פארוואס זאל מען נישט קענען מפרר זיין? כיצד מבער חמץ? דאס איז שפעטער, ביי כללי, אבער אין שבת. ער איז תלמיד, אבער ער איז נישט מבער חמץ אין שבת. וואס וועט ער טון? פארוואס טאר מען נישט מבער אין ים?
Speaker 1:
אפשר ווערט עס מוקצה? אפשר ווערט עס מוקצה? יא, אבער איינמאל ער האט שוין געגעסן זיין גאנצע שיעור, איז עס שוין ממש מוקצה מחמת גופו. ער גייט שוין גארנישט טון דערמיט. ער האט דאך שוין זייט. פון יעצט ווערט עס… איך ווייס נישט צו טראכטן אזוי. ווען ס׳איז אריינגעקומען שבת איז עס געווען ראוי. אבער ס׳גייט זיין אסור בהנאה, און אויך גייט זיין אסור בהנאה אפילו נאך פסח, סאו אפשר ווערט עס מוקצה.
שפעטער וועלן די אחרונים זוכן טאקע אזעלכע תירוצים. מ׳קען ווארפן אין בית הכסא, מ׳קען געבן פאר א גוי, אדער מין א אנדערע אייבער.
Speaker 2:
ווארפן אין בית הכסא איז כופה עליו כלי, איך מיין.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט. ס׳איז א ביעור. אין יענע צייט איז נישט געווען קיין כופה עליו כלי.
Speaker 2:
ניין, ניין, ס׳איז נישט א שטארק. ס׳איז אויך געווען בית כסא. בית כסא האט מען נישט געווענטעט היינט. לאו דוקא בית כסא אז ס׳איז נעלם געווארן, און ס׳איז אריינגעגאנגען אין די גאנצע שטאטישע סוס סיסטעם. ס׳איז געווען ערגעץ וואו אין די בעיסמענט פון די הויז וואס ער איז געקומען קלענען. זיי האבן געווארן דאך אין שבת אז ס׳איז דא אזא זאך.
Speaker 1:
יא, אבער וואס האבן געוואוינט, ס׳איז געווען א שפע פון וואסער.
Speaker 2:
אקעי. וואטעווער, ס׳איז נישט געבליבן די גאר. מען האט געהאט ערגעץ וואו מען ווארפט אוועק בית כסא די מאטעריאל. איך מיין, עפעס א מהלך איז געווען כמעט אלעמאל. בפרט מער פארגעשטעלט אין שטאט איז שוין דא פאר טויזנטער יאר.
Speaker 1:
ניין, פאר דעם זעט נישט אויס אז די חומץ איז איינגעפאלן אז מען קען דאס טון. איך קען דיר נישט זאגן פארוואס, אבער זיי האבן אנגענומען אז ביעור מיינט פארברענען. הגם טעקניקלי קען מען אויך מפרר זיין, קיינער טוט דאס נישט. למעשה מיינט עס פארברענען, און פארברענט נישט שבת. אזוי זעט מיר אויס די הלכה. און מ׳זעט אז די שם, די באקאנטע נאמען פון קריעת חמץ ווערט גערופן ביעור, וואס מיינט א פייער. דאס איז געווען די אנגענומענע.
דיגרעסיע: דער באדייט פון „ביעור”
Speaker 2:
קען זיין ביעור מיינט פארלענדן, נישט דווקא לשרוף, שריפה.
Speaker 1:
ניין, ביעור דא מיינט נישט הבערה. ביעור דא מיינט, ס׳איז אן אנדערע שורש. ביעור דא מיינט פארלענדן, אזוי ווי… יא, איך געדענק נישט, איך ווייס וואס דו מיינסט. הבערה איז נישט לשון הבערה.
Speaker 2:
פארלענדן איז סתם א שם מושאל פון פארברענען.
Speaker 1:
אפשר פארקערט, הבערה רופט מען אזוי, אבער ס׳איז דא א ווארט שריפה. ס׳איז אן אנדערע ווארט, נישט די זעלבע זאך. שריפה איז טייטש פארברענען. ביעור איז טייטש פארלענדן, צו פארניכטן.
Speaker 2:
לבער המחבר.
Speaker 1:
ניין, מ׳קען מבער זיין. מבער. מבער. נישט די זעלבע זאך. מבער איז מבער. איך מיין אז ס׳איז אן אנדערע שורש. ניין, איך מיין אז ס׳איז אן אנדערע שורש. אהה. ס׳איז דא א ווארט פאר פייער. פייער טייטשט שריפה. מ׳קען זאגן אז די פייער עסט, מ׳קען זאגן אז ס׳איז אש מבער. מ׳קען זאגן, מ׳פארשטייט אז ס׳איז א פייער.
דיון בלשון “ביעור” — האם ס׳מיינט פייער?
Speaker 1: ס׳איז דא א ביעור וואס האט נישט בכלל מיט פייער. אבער ס׳איז נישט זיכער אז ס׳איז א שם מושאל, ווייל געווענליך העברה איז דורך פייער, נוצט מען עס אויך ווי א משל לבער זיין די יצר הרע. פונקט פארקערט, פייער האט א ווארט פאר פייער. פייער טייטשט שריפה. מ׳קען זאגן אז די פייער עסט, מ׳קען זאגן אז ס׳איז אש מבער, מ׳קען זאגן, מ׳פארשטייט אז ס׳איז א פייער. כך נדמה לי, איך דארף טשעקן די דיקשאנערי, באט אזוי ווי מ׳דאכט זיך מיר.
מ׳זעט וואס מ׳זעט יא דא. דאס איז א דריטע שורש, זאג איך, ס׳איז א דריטע שורש. מבער, מבער. א דריטע ווארט. יא, ביאר ושולחת בעירה, ביאר, דארט מיינט עס, קען זיין ס׳מיינט אז ביאר וועט עס מיינט אז א בהמה עסט, דאס איז אן אנדערע טייטש. ער איז מחלה, ער עסט, ער איז מחלה, יא. אבער מ׳זעט זיכער דא אז די נארמאלע ביעור מצריפה, און מ׳קען עס נישט טון שבת, קענסט זוכן עצות וואס מ׳קען. מ׳קען בכלל, מ׳האט געלערנט, מ׳גייט לערנען שפעטער, מ׳האט נאכנישט געלערנט אז מ׳קען געבן פאר א גוי חמץ. מ׳האט געלערנט, ס׳איז דא אזא זאך אין שלחן ערוך, און ס׳איז נישט איינגעפאלן דא פאר קיינער וואס דאס טון, ווייל ס׳גייט נישט אזוי, מ׳טוט נישט.
הלכה ד: תרומה בערב שבת
Speaker 1: אקעי, וואס טוט זיך אז מ׳האט תרומה? מיר האבן נעכטן געלערנט אין די פריערדיגע פרק אז ווען מ׳האט תרומה זאל מען נישט מבער זיין פאר די צייט, ווייל ווי לאנג ס׳קען נאך שייכות צו עסן, טאר מען נישט מפסיד זיין קדשים. הוי לא ככר אתרבה של תרומה, איינער האט מערערע, אסאך ברויט פון תרומה. אבער דא דארף מען יא, מען מעג יא, ווייל ס׳איז ערב שבת, ס׳איז נישטא קיין ברירה, ווייל מ׳קען דאך נישט ערלויזן אזוי פיל אויף יום טוב. פאר די שעת הביעור… מען האט אסאך ככרות פון די תרומה, און ער גייט נישט קענען אלעס אויפעסן אויף שבת. דארף ער עס פארברענען ערב שבת. דארף ער עס פארברענען ערב שבת.
איז דא א הלכה אז דו זאלסט נישט מיינען אז ווען ס׳גייט שוין עניוועי צו שריפה, דעמאלטס מעג מען צוזאממישן די טהורה תרומה מיט טמא׳ע תרומה. ווייל אויפ׳ן וועג ארויס, וואס גייט מיר אן אז ס׳ווערט יעצט טמא? זאגט ער, ניין, לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה, דארף מען פארברענען עקסטער די תרומה, טמאה לעצמה. און אפילו די תלויה לעצמה, אויב ס׳איז דא ספק טמא וספק טהרה, דארף מען אויך אויף דעם מחמיר זיין און נישט פארברענען מיט ודאי טמא אדער מיט ודאי טהור, ווייל דו וועסט אדער טמא מאכן בספק די טהור, אדער מטמא זיין די ספק.
ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד. אביסל פון די טהורה לאזט ער איבער צו עסן.
חידוש אין “ומניח מן הטהורה”
די לעצטע זאך פעלט שוין נישט אויס צו זאגן, אבער מ׳וויל בעיקר זאגן די הלכה אז אפילו בשעת מבער זיין זאל מען נישט… סיי אז מ׳מעג עס שוין מבער זיין. אפשר למשל, אפשר מיינט ער דאך צו זאגן אז ווען ער האט תרומה טהורה אדער סתם חולין זאל ער ענדערש לאזן ווען די תרומה טהורה, ווי ווייניגער פארברענען, ווי ווייניגער מ׳לאזט שוין חולין. ער איז תרומה, ער איז א כהן, ער איז תרומה. מען עסט נישט תרומה טמאה. תרומה טמאה מעג נישט עסן. ער מוז עסן די תרומה טהורה.
און די פוינט איז, ער לאזט נאר איבער אזויפיל. אפילו פון תרומה פארברענט ער פאר שבת, און ער לאזט נאר איבער וואס ער דארף, אזוי ווי אנדערע אידן. איך טראכט, אפשר מיינט ער יא צו זאגן עפעס א שטיקל חידוש מיט די לעצטע ווערטער, מניח מן הטהורה, אז ער זאל ענדערש איבערלאזן אז די תרומה זאל מען ווי… אויב קען מען אפראטעווען תרומה, טרייט מען עס אפצוראטעווען און נישט מפסיד זיין עס עסן. סאו אז ער האט חולין אדער תרומה צו עסן אויף שבת, זאל ער עסן שבת די תרומה.
וועגן זאגן מיר נאך א תורה? דאס זאג איך, נישט פון די טמאה, ווייל אפילו פון די טהורה לאזט ער נאר איבער אזויפיל ווי ער דארף.
חילוק צווישן שבת און וואכנטאג
די הלכה איז אבער נאר שבת, ווייל אין די וואכנ׳ס מעג מען יא פארברענען תרומה טהורה און טמאה צוזאמען, ווייל אין די וואכנ׳ס פארברענט מען דאך שוין ווען ס׳איז אסור לאכול. אויב ס׳איז אסור לאכול, איז שוין אפשר שייך צו זאגן אז דו מאכסט אסור צו עסן, אבער דא, ער רוינט די תרומה, גייט עס נישט יעצט קענען עסן. הגם אז מ׳פארברענט עס, טאר מען עס נישט פארברענען צוזאמען. עד כאן האבן עס געלערנט וואס מ׳טוט ערב שבת.
הלכה ה: בדיקה אחר הלילה — מי ששכח ולא בדק
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? מי ששכח, איינער האט פארגעסן, אוי הייסט ער איז געווען א מזיד, ולא בדק בליל ארבעה עשר. ער האט יא קובע געווען א משנה, א מדרש, וואס רבי זון זיי האבן געלערנט, און ער האט נישט בודק געווען בליל ארבעה עשר. וואס טוט מען? ס׳איז די הלכה, בודק בארבעה עשר שחרית, מ׳קען בודק זיין צופרי. לא בדק בשחרית, ס׳טייטש, בודק בבוקר שחרית, דער חידוש איז אז לכתחילה זאל מען עס נישט אפשטופן אויף די לעצטע מינוט, נאר ווען דו דערמאנסט דיך זאלסטו עס טון. לא בדק בשחרית, דעמאלטס זאל מען לכל הפחות טון די לעצטע מינוט בשעת הביעור, ווען מ׳דארף עס שוין פארברענען, זאל מען טון בדיקה און ביעור די זעלבע צייט.
וואס טוט זיך לא בדק בשעת הביעור? איז נישט פשט אז די מצות חכמים פון בודק זיין חמץ איז א מצוה וואס מ׳האט מתקן געווען אויף ערב יום טוב און ס׳האט עקספייערט, נאר די מצוה גייט ווייטער אן. בודק בתוך החג, ער זאל בודק זיין אויף די יום טוב. תקנת חכמים גייט נאך אן, די מצות בדיקת חמץ גייט אן ווי לאנג ס׳איז נאך דא חמץ.
עבר הרגל ולא בדק. אזוי ווייט, ס׳איז דורכגעגאנגען גאנץ יום טוב און ער האט נישט בודק געווען. וועסטו טראכטן אז יעצט איז שוין נישטא קיין שום סיבה צו בודק חמץ זיין? ס׳איז נאך אלץ דא א סיבה. פארוואס? ווייל ס׳איז דאך חמץ שעבר עליו הפסח וואס מ׳האט נעכטן געלערנט איז אסור בהנאה, זאל ער יעצט בודק זיין צו מאכן זיכער אז ער האט נישט חמץ שעבר עליו הפסח. הגם דער עיקר תקנת חכמים איז געווען נישט עובר צו זיין אויף בל יראה אדער שלא יאכלו, דאס איז שוין א בדיקה נישט נכשל צו ווערן אין די איסור דרבנן, די קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח, אבער נישט קיין חילוק, די חובת בדיקה גייט נאך אן. כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.
הלכה ו: ברכת בדיקת חמץ
Speaker 1: זייער גוט. און דער רמב״ם גייט אונז שוין זאגן אז ס׳איז דא א חילוק, די בדיקה איז נישט די זעלבע מצות בדיקת חמץ, נאר די לעצטע. ס׳איז אן אנדערע מין בדיקת חמץ, די לעצטע. אויב איז שוין דורכגעגאנגען די גאנצע יום טוב, איז דאך די בדיקה נישט א חומרא אין די עצם בל יראה אדער לא תאכלו חמץ, ס׳איז א חומרא אין אן אנדערע זאך. ער גייט אונז שוין זאגן ווי ס׳קומט אויס די חילוק. זאגט דער רמב״ם, לגבי ברכה קומט אויס א חילוק.
דין ברכה אויף בדיקה
זאגט דער רמב״ם אזוי, קודם זאגט ער אונז, דער דין האבן מאכט א ברכה. זאגט ער, כשבודק חמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, איינע פון די דריי אפשענס, נישט אפשענס לכתחילה איז ליל ארבעה עשר, אבער סיי ווען מ׳איז בודק חמץ, אפילו אויב מ׳איז בודק שוין נאך די צייט פון תקנת חכמים, מאכט מען די ברכה קודם שיתחיל לבדוק, מאכט מען די ברכה, אזוי ווי אלע ברכות איז פארדעם, מ׳זאגט ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו, על ביעור חמץ, אזוי ווי אונז האבן שוין געלערנט מערערע מאל אז “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” זאגט מען אויך אפילו אויף א דרבנן, “על ביעור חמץ”.
און נאכדעם וואס ער זאגט די ברכה איז ער בודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. אינטערעסאנט אז זיין אריכות איז נאכאמאל “בודק ומחפש”, אזוי ווי ער מיינט מחדש צו זיין אז דו זאלסט געדענקען אז מ׳מאכט א ברכה עובר לעשייתן. פארדעם, יא. ער זאגט קודם “שיתחיל לבדוק”, און נאכדעם זאגט ער נאכאמאל “ובודק ומחפש”. אקעי, ער זאגט אראפ די הלכה שטארק אסאך מאל.
והבודק אחר הרגל אינו מברך
און די דין אז מ׳מאכט א ברכה פאר סיי וועלכע בדיקה, וועסטו מיינען אז ס׳זאל אויך זיין נוגע אויף די לעצטע, דאס וואס מ׳האט געזאגט אפילו ס׳איז דורכגעגאנגען די יום טוב. זאגט ער, ניין, “והבודק אחר הרגל אינו מברך”. דעמאלטס מאכט ער נישט די ברכה, ווייל ס׳איז נישט די זעלבע מצוה. מ׳קען נישט זאגן אז די מצוה איז “על ביעור חמץ”. ס׳איז אן אנדערע סארט תקנת חכמים אז מ׳זאל אפילו דעמאלטס בודק זיין אלס די איסור פון חמץ שעבר עליו הפסח.
די פוינט איז, ער גייט נאר עובר זיין, ס׳איז נאר אויף א דרבנן. און ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א דרבנן, פונקט אזוי ווי ס׳איז דא א מדרבנן אז מ׳דארף מבער זיין חמץ כדי נישט עובר צו זיין באורייתא, איז אויך דא א מדרבנן, אזוי ווי די זעלבע איידיע, אז מ׳זאל נישט איבערלאזן חמץ וואס מ׳גייט עובר זיין נאך פסח אויף חמץ שעבר עליו הפסח. אבער יענץ איז שוין א נייע מצוה, ס׳איז נישט די עצם די זעלבע מצוה פון ביעור חמץ. ס׳איז אן אנדערע מצוה. אויך איז דאס נישט אזא שיינע איד, דו האסט עובר געווען, און ס׳איז א קנס אזא, נישט א קנס, אבער די עצם דין איז א קנס, די עצם דין פון חמץ שעבר עליו הפסח.
דיסקוסיע: פארוואס מאכט מען נישט קיין ברכה אחר הרגל?
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט וואס די חילוק, אבער ווייל ס׳איז דא א חילוק, איך וויל ווייטער, איך וויל נישט מאכן א ביאור חמץ, ס׳איז מיר נישט אזוי סימפל די הלכה.
למעשה, ס׳איז דא א מצוה, מ׳דארף נישט, מ׳דארף, ס׳איז דא א מצוה. די מצוה פון בדיקת חמץ איז ליל ארבעה עשר. און זיי האבן אבער געזאגט אז ווי לאנג מ׳האט נאך נישט בודק געווען איז נאך דא די חובת בדיקה. דאס אז מ׳דארף בודק זיין אפילו אחר הרגל איז א נייע תקנה. און אויף די תקנה האט מען נישט מתקן געווען קיין ברכה.
Speaker 2: פארוואס נישט?
Speaker 1: ווייל ס׳איז אן אנדערע מין בדיקה, ס׳איז א גדר אין די קנס פון… ווי שטייט אז מ׳האט נישט מתקן געווען קיין ברכה? ווי שטייט? ווער האט אים געזאגט? פארוואס? אפשר האט מען יא?
Speaker 2: ווייל ווען א מענטש עסט נישט עפעס וואס מ׳האט געמאכט שבת, ער דארף ווארטן בכדי שיעשו, ער מאכט נישט קיין ברכה אויף די איסור דרבנן. ס׳איז אן אנדערע מין איסור דרבנן.
Speaker 1: ביי די וועי, ווייל מ׳מאכט נישט קיין פרוזבול, די רבנים מאכן נישט קיין ברכה. אבער דאס איז אויך נישט קיין פאזיטיוו מצוה. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מצוה. דאס אז מ׳טאר נישט עסן די חמץ שעבר עליו הפסח גייט אזוי ווייט אז מ׳דארף אפילו זוכן דערויף. נו, ס׳איז דא א מצוה, זייער גוט. ס׳איז דא א מצוה חיובת, די רבנן קומען און זאגן אים, “ר׳ איד, טו מיר א טובה, טו א מצוה, זיי בודק די חמץ.” פארוואס זאל מען נישט מאכן קיין ברכה אויף די מצוה? איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.
Speaker 2: יא, אבער די מצוה פון בדיקת חמץ איז א חומרא אין…
Speaker 1: נאך איינס, ס׳איז דא צוויי מצוות. ס׳איז א חומרא אין די קנס. אויף דעם האבן זיי נישט געמאכט קיין ברכה. ווייל זיי האבן נישט געמאכט ברכה אויף יעדע תקנת חמץ, אבער אויף יעדע תקנת חמץ איז א ברכה.
Speaker 2: אוודאי יא, אוודאי.
Speaker 1: אויף יבן כללי, יא.
Speaker 2: די תירוץ איז בויפן כללי, יא, יא.
Speaker 1: פארוואס נישט? דאס איז דאך די זעלבע תקנות חכמים אויף וואס ס׳איז נישט דא קיין דרוק. איך ווייס נישט דא, ס׳איז נישט דא. ס׳זאל אנהייבן דערציילן.
Speaker 2: יא, זאג מיר איין זאך וואס מ׳טוט מיט די רבנים, א מצוה חיובית וואס מ׳דארף טון, און מ׳מאכט קיין ברכה אויף דעם. זאג מיר איינס.
Speaker 1: איך דארף טראכטן.
Speaker 2: אה, נישט אזוי גרינג צו טראכטן, הא?
Speaker 1: איך פארשטיי נישט. אויב דו ביסט מקדש אן איש על מנתן, אז דו פארשטייסט נישט אז די פרוי איז געהעריגע קדושות.
Speaker 2: עלאו, ווען דו האסט נישט קיין טערש, א קשיא, זאגט עס, איך האב א קשיא.
Speaker 1: די מצות ביעור חמץ איז אן ערנסטע מצוה וואס מאכט סענס. ס׳איז א סייג פאר א גרויסע עבירה פון בעל יראה, ס׳איז א חומרא דפסח. דאס איז עפעס א שוואכע. מ׳זאגט אז ווען ס׳וואלט נישט געווען לכתחילה א דין בדיקה, וואלט מען נישט מתקן געווען די דין בדיקה. דו האסט דאך נאכנישט בודק געווען.
ביי די וועי, ס׳שטייט נישט אין די גמרא, פארוואס זאג איך דאס? דער דברי רבינו, דער ראימאי רב כדי חמד מגיד משנה.
Speaker 2: יא, דער רמב״ם האט ליידער מחדש געווען די חילוק. איז נישט קיין ברכה, מיינט נישט קיין ברכה.
Speaker 1: יא, ס׳שטייט מפורש אין די גמרא אז מ׳איז בודק אחרי רגל. אזוי שטייט, אין די זעלבע פלאץ וואס ס׳שטייט אז מ׳מאכט בדיקה פארדעם, שטייט אז מ׳מאכט בדיקה נאכדעם. אבער מצות ביעור חמד איז נישט א דין.
Speaker 2: דו האסט מחליט געווען? דו מיינסט אין משה במיימון. ס׳איז נישט א דין אין די קנז.
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס דו ווילסט. די דין אין די קנז איז צו א קליינע דיטאל פון א דרבנן, וואס האט אזעלכע מיני קליינע דרבנן וואס האט קיינמאל נישט געמאכט א חידוש. די גאנצע בדיקת חמץ איז א קליינע דיטאל דרבנן.
Speaker 2: ווען ס׳וואלט נישט געווען קיין ברכה, וואלט ער זאגט אויף דעם אויך דאס.
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס דו ווילסט. ניין, ס׳איז געווענליך א סייג פאר דאורייתא׳ס, און ס׳איז אן ערנסטע מיסוד דרבנן, און אויף דעם האבן זיי מתקן געווען א ברכה.
מעשה נשים: לייגן צען ברעקלעך פאר בדיקה
Speaker 1: ס׳שטימט נישט, און ווען ס׳וואלט געשטאנען די גמרא, ס׳וואלט געשטאנען עפעס אזוי, אקעי, וואס דארף מען נישט מתקן ווען ס׳שטייט נישט. דער רמב״ם האט נחל געווען אז ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז דא א ברכה אויף דעם. פארוואס קען נישט זיין? ס׳קען זיכער זיין. איך זע נישט פארוואס ס׳זאל נישט קענען זיין. ער רעזערוו נישט די ברכה אויך נישט. א ברכה האט נישט קיין פראבלעם.
א געשמאק. איך גיי טון א מצוה דרבנן? דו ביסט א פאמבע. סאו? סאו, סאו, סאו כדי צו קענען מאכן די בדיקה און די הייליגע זאכן, אזוי ווי מ׳לייגט צען ברעקלעך. דאס איז א מעשה, און טאקע די נשים טוען עס, און ס׳וויל מיט אים. וכדבריו כאינו, לאמיר בחינם על מציאת חמץ, ולא בדיקה, מ׳טרעפט נישט, איז דאך גוט, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
דער מענטש האט געמאכט, ער האט חושש געווען זיין ברכה לבטלה, פארוואס ער טרעפט נישט קיין חמץ. דארף נישט טרעפן חמץ, מ׳דארף זוכן חמץ. אקעי, מעשה נשים איז נישט קיין שלעכטע זאך.
Speaker 2: דו האסט פריער געזאגט פון אר״י הקדוש, אז די נשים האבן א הויכע מדרגה, די נשים פון תלמידי חכמים.
Speaker 1: ווייטער.
Speaker 2: יא, יא.
Speaker 1: דאס אז זיי האבן געהאלטן אז ס׳וועט זיין א ברכה לבטלה איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל קען זיין אז זיי האבן געהאלטן אז די ברכה דארף זיין אויף א סיוע און נישט אויף א נעגעטיוו?
Speaker 2: נישט קיין חילוק, די סיוע איז די זיסע. אז א מענטש ווייסט אז ער האט נישט קיין שום חמץ אין זיין הויז, מאכט ער א ברכה אויף נישט האבן? ס׳איז אביסל שווער, ווייל ביעור חמץ איז א פאדער.
Speaker 1: ניין, ער דארף בודק זיין אוודאי, חוץ עפעס א מקום שאין מכניסין בו חמץ.
Speaker 2: דאס איז די מעשה נשים, אז מ׳זאל… למשל, אויב א מענטש ווייסט אז ער האט נישט קיין שום חמץ. ער האט יעצט אריינגעמופט אין א נייע הויז, ער איז קיינמאל נישט געווען דארט. ער דארף נישט מאכן קיין בדיקת חמץ, דער מענטש. יענער מענטש איז פטור, נו פראבלעם.
סאו, די מעשה נשים האט עס גענומען א סטעפ פארווערד, און אויב אזוי, אפשר אין מיין הויז זאל זיין א מקום שאין מכניסין בו חמץ. וואס הייסט, די מאל וואס דו האסט שוין געקלינט?
Speaker 1: איך האב שוין געקלינט, איך האב שוין געקלינט, איך האב שוין געקלינט.
Speaker 2: אבער מ׳ווייסט דאך אלץ, מ׳האלט זיך בחזקת חמץ. די הייזער, וואס איז אזוי ווי אונטער די הייזער, וואס איז שוין א וואך צוויי פאר פסח, אסר׳ט מען בחרם חמור פאר די קינדער צו אריינברענגען חמץ, איז טאקע א שאלה צו מ׳קען מאכן א בדיקת חמץ. ס׳העלפט אבער נישט צו לייגן ברעקלעך צו זוכן. ווערט דאך געהייסן לייגן.
אבער יעצט, אין די מינוט יענער האט געלייגט, האסטו יעצט א חובת בדיקה. מ׳לייגט עס טאקע נישט אליין. געווענליך נעמט מען איינעם, א קינד צו לייגן, און סאו טעקניקלי, מבחינת די טאטע, איז דא א חובת בדיקה. ער ווייסט דאך נישט וואו די קינד האט עס געלייגט.
אבער ס׳איז נישט טאקע, מענטשן לייגן אליין אויכעט. ווייל מען וועט נישט געבן א קינד זאל לייגן, מען וועט אליין זאל לייגן.
Speaker 1: איך וועל זאגן אז ווען די קינד לייגט, מאכט עס אביסל מער סענס, ווייל דו קענסט זאגן אז דעמאלטס איז דא א לעדזשיטימעט חובת בדיקה.
Speaker 2: יא, האסטו דאך געמאכט, ס׳איז פעיק. ס׳גייט מיר נישט אן, אבער למעשה דארפסטו טשעקן יעצט. יעצט ווען ס׳איז ליל י״ד, איז דא אויף דיר א חובת בדיקה? יא, ס׳איז דא אויף דיר א חובת בדיקה, ווייל דיין קינד האט באהאלטן חמץ.
על כל פנים, די קשיא וואס איך האב געפרעגט אז מ׳קלינט, מיין איך אז ס׳איז א פעיק קשיא, ווייל דאס איז דאך די מציאות, מ׳זאל מאכן זיכער. דו קענסט זיך איינרעדן, אפשר וועט מען פארגעסן צו קלינען איין פלאץ? ס׳איז נישט קיין חילוק צו מ׳האט פארגעסן. בדיקת חמץ איז די ענד פון די גאנצע פראצעס פון בודק חמץ זיין, און דעמאלטס מאכט מען די ברכה. מ׳האט שוין אנגעהויבן בודק חמץ זיין פון חמשה עשר בשבט. און יעצט ענדיגט מען די גאנצע לאנגע פראצעס מיט א מעשה פון בדיקה. אזוי איז פראקטיש.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט אנדערש. איך וואלט געזאגט אז בדיקת חמץ מיינט מאכן זיכער, זיי נישט זיכער. דו זאגסט איך בין זיכער, דו ביסט נישט זיכער, די חכמים זאגן ביסט נישט זיכער. ווי לאנג האסטו נישט געטשעקט ביסטו נישט זיכער. ס׳איז אמת, ס׳איז אלעמאל דא חמץ כמעט ביי בדיקת חמץ. דאס איז די אמת. ווייל מ׳טרעפט עפעס א כעמיקעל, עפעס א זאך וואס…
Speaker 2: ניין, די חשש חמץ איז שוין נישט דא, אבער מ׳טרעפט זאכן וואס די ווייב ווייסט נישט אייביג צו מ׳דארף מ׳וועט זיין.
Speaker 1: דער פוינט איז אז מ׳קען נישט זיין זיכער. דאס איז וואס די בדיקת חמץ מיינט, אז יעדע מאל קען א מענטש זאגן איך האב נישט.
Speaker 2: אוודאי, ווען דו מיינסט אז דו האסט, וואלטן די חכמים נישט געדארפט מתקן זיין בדיקת חמץ. די בדיקת חמץ האט מען לכתחילה געמאכט פאר דער וואס מיינט אז ער האט נישט.
דאס וואס דו זאגסט איז אויך נאר א שאלה פון די מענער וואס העלפן, אבער די מענער וואס זיצן מיט די פיס ארויף, ביז יעצט האט דאך נאר זייער ווייב געטון די תקנת חכמים. ס׳איז דא אבער א תקנת חכמים פון בדיקת חמץ, וואס זי האט אויך דער מאן זאל טון דערין. נשים מתרות, נשים, מ׳האמיר געלערנט פריער, נשים זאלן טון דערין. און שוין מאכט איך נישט די ברכה, אזוי ווי אלעס וואס דער מאן טוט, ווייל אזוי ווי דער סדר העולם אז דער מאן טוט…
Speaker 1: נעבעך, זי ארבעט שוין א גאנצע חודש.
Speaker 2: שיק מיך אז זי געבט א פיקטשער ווי דיין ווייב גייט ארום מיט די לעכט און מאכט די ברכה.
Speaker 1: די לעכט גייט דיר זיכער ארום, די ברכה מאכט איינעם וואס יוצא פאר יעדעם.
Speaker 2: איך ווייס נישט וואס די הלכה איז. מאכט נישט קיין לעכט. די לעכט איז אויך עפעס א זכר לחורבן. עס האלט נישט גארנישט. מ׳דארף אויפהערן די לעכט.
Speaker 1: ניין, פלעש לעכט.
Speaker 2: שוין. אקעי.
השגת הראב״ד: חילוק צווישן תרומה און חולין ביי שבת ערב פסח
Speaker 1: זאגט דער ראב״ד ווייטער, איז זיכער אז די פעדער מיט די לעפל ווייס איך נישט וואס איז פאר. דער ראב״ד האט עפעס אן אור אויף די ברכה פון אחר שעבר הרגל?
Speaker 2: ניין, דער ראב״ד האט אים מחילוק אויף די פריערדיגע הלכה.
Speaker 1: יא, עפעס איז אים מחילוק.
Speaker 2: ניין, דער ראב״ד האט אים מחילוק אויף די תרומה. איך האב נישט געכאפט פונקט דארט.
Speaker 1: אויף שבת?
Speaker 2: אבער מ׳קען יא מאכן די ביעור חמץ שבת. אזוי איז יא, ס׳איז היינט אין רב דין הלכה ג׳. איך האב נאט שור. איך האב נישט פונקט פארשטאנען וואס ער מיינט, אבער איך האב נישט פונקט פארשטאנען וואס ער מיינט.
Speaker 1: אה, ער זאגט נאר פארקערט, ער דינגט זיך אויף די הלכה פון די…
Speaker 2: אזוי זעט מיר אויס. ער דינגט זיך אויף די הלכה פון… דער רמב״ם אז מ׳טאר נישט איבערלאזן אויף שבת נאר וואס מ׳גייט עסן. דאס וואס דער רמב״ם מאכט א הלכה, ער זאגט אז די הלכה איז אויף תרומה, אבער אויף חולין מעג מען יא איבערלאזן. וואס די חילוק? ווייל מ׳קען עס געבן פאר אנדערע מענטשן. דו וועסט האבן מער, מ׳קען עס נישט געבן פאר א גוי, דו וועסט נישט געבן פאר א יוד אויך נישט, נאר פאר א כהן, אשת כהן וכו׳, אבער דו קענסט נישט געבן פאר א צווייטער די תרומה. סאו תרומה דארף מען מאכן מיט צמצום.
די הלכה וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז אפילו אויף חולין דארף מען מאכן מיט צמצום, איז דא די רוף און אנדערע זענען מיר איך האב געזען אן אינטערעסאנטע הערה. דער רמב״ם האט געזאגט לא בדק יום טוב הראשון. זאגט דער ט״ז אז יום טוב שני של גלויות וועט מען מעגן מאכן ביעור חמץ. אינטערעסאנט, ווייל געווענליך יום טוב הראשון מיינט די ערשטע צוויי טעג, מען מיינט נישט לפי יום טוב הראשון.
אקעי, יעצט גייט מען לערנען וועגן ביטול חמץ.
ביטול חמץ נאך בדיקה — הלכה ז
Speaker 2: יא, זאגט דער רמב״ם, כשגומר לבדוק, ווען מען ענדיגט בודק חמץ זיין איז אזוי: אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, איז דעמאלט צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ס׳טייטש, אפשר איז נאך אלץ דא עפעס חמץ און ער זעט עס נישט, זאל ער מבטל זיין.
דאס איז נישט דער עצם דין ביטול מדאורייתא. דאס איז נישט דער ביטול דאורייתא. דער ביטול דאורייתא איז אויב ס׳איז דא. און אונז האבן מיר דאך שוין יוצא געווען מיט בדיקה. אבער ס׳איז דא א נייע חומרא, א נייע תקנת חכמים, אזוי ווי א נייע הידור, איך ווייס נישט וואס דו ווילסט.
עס קען זיין אז די ווארט איז אז די חכמים האבן נישט געוואלט אז וועגן זייער תקנה זאל קענען דאך ארויסקומען א תקלה, יא? ס׳טייטש, וועגן די בדיקה וועט ארויסקומען יעצט אז א מענטש קען דוקא נכשל ווערן. ווען ער וואלט געטון אזוי ווי דאורייתא וואלט ער נישט נכשל געווארן. א מענטש איז נישט מחויב וויפיל ער איז מחויב.
דאס איז א נייע הידור, א נייע הידור וואס איז נאכאמאל. אבער אויב ס׳וואלט געקענט ארויסקומען אז וועגן די חובת בדיקה, איך געדענק, ער גייט יו גיין בעק צו יאר תאוות, אז ביטול איז דאך התחלה אויף זאכן וואס מ׳זעט נישט. איך מיין אז נארמאלע ביטול איז אויף וואס מ׳זעט יא, אזוי ווי איך האב געזאגט נעכטן. דא שטייט די נייע קדושה אז וואס מ׳זעט נישט, זאל מען אלעס מבטל זיין.
למיר איז עפעס אז מ׳זעט נישט, ס׳איז דא צוויי חיובים מדרבנים, ביידע זענען מדרבנים לפי דעתי. קודם כל, אז מ׳זאל בודק זיין אין צווייטן, זאל מען מבטל זיין אפילו נאך אין בדיקה. ס׳איז דא אזעלכע לעוועלס פון חומרות, אזוי ווי הידורים.
פארוואס דארף מען זאגן ביטול בפה?
אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, פארוואס? ביטול ווען מ׳זאגט עס נישט ארויס, איז ער דאך באמת כאפרא דארא, ווייל ער האט דאך געמאכט בדיקה, אפשר איז געבליבן עפעס. ער איז דאך באמת בטל, ער וויל עס נישט, איז באמת כאפרא דארא ביי אים. אבער ער דארף עס זאגן, זעט אויס.
רמב״ם זאגט ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, אלע חמץ איז נאך דא, שלא ראיתיו ולא ידעתיו, ווייל די וואס ראיתיו וידעתיו האט מען שוין מקיים געווען ביעור חמץ. הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.
יאמר קען ער שוין מיינען יאמר בלבו, ווייל… דאס איז די ערשטע מאל וואס רמב״ם זאגט ויאמר, אמת? דא מיט אמאל שטייט ויאמר. ויאמר… ס׳קען זיין אז ס׳איז די תקנות חכמים.
אה, ס׳קען זיין אז די ווארט איז אזוי: ווי לאנג ער האט נאך געהאט א חובת בדיקה, האט ער נישט מבטל געווען, ווייל ער האט דאך געוואלט קענען טון בדיקה. סאו וועגן דעם איז ויאמר… יא? ווייל ער האט נישט באמת מבטל געווען אין זיין הארץ ביז יעצט, ווייל ער האט דאך נאך געוואלט קענען טון בדיקה. איך ווייס נישט קלאר.
נוסח הביטול
מיר זאגן “כל חמירא וחמיעא”. דער רמב״ם זאגט “כל חמץ”. “כל חמץ” איז כולל אלע מיני חמץ, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין רמב״ם אז חמץ און שאור איז די זעלבע מין זאך, ס׳איז די זעלבע איסור. “כל חמץ” מיינט אלעס, אלעס זאל זיין… דער רמב״ם זאגט יא, מ׳זאל זאגן חמץ און שאור, “חמירא וחמיעא”. איך ווייס נישט פארוואס. אפילו דער רמב״ם זאגט אז “חמירא” אין ארמית מיינט זיכער אויך שאור. בקיצור, ס׳קאסט נישט קיין געלט צו זאגן נאך א ווארט.
Speaker 1: איך זאג נישט. איך האב נישט אין מיין הויז קיינמאל קיין שאור, סאו בכלל איז די זאך נישט נוגע.
Speaker 2: דו האסט אמאל שאור אין דערהיים?
Speaker 1: ס׳איז דא די… געווענליך yeast איז קעמיקאלס, אבער די וואס מאכן sourdough האבן יא געהעריגע שאור.
Speaker 2: אקעי. שוין.
ביטול נאך שש שעות — המשך הלכה ז
Speaker 2: אבער, זאגט דער רמב״ם ווייטער, דאס איז ווען מ׳איז בודק בשעתן. אבער ווען מ׳איז בודק מתחילת שש שעות ולמעלה, דעמאלטס איז ער נישט צריך לבטל. פארוואס? דעמאלטס… ער קען נישט מבטל זיין, אבער ער זאגט “אינו צריך לבטל”. ער האט נישט וואס צו מבטל זיין. פארוואס? ווייל ס׳ארבעט שוין נישט די ביטול. ער קען זאגן ביז מארגן, ס׳איז שוין “שהרי אינו ברשותו”, ס׳איז שוין נישט ברשותו.
ס׳שטייט אז די חכמים… די גמרא זאגט אז די חכמים האבן אוועקגענומען און עס געמאכט כאילו אינו ברשותו. נישט די חכמים, די תורה, ווייל ער האט נישט די הנאה. “שכבר נאסר בהנאה”. ער איז געווארן נאסר בהנאה.
בעלות און הנאה
אינטערעסאנט. דאס הייסט, בעלות האט צו טון מיט דאס אז ער קען עס נוצן ביי זיך אין שטוב? איז נישט בעלות א זאך פאר זיך?
Speaker 1: ניין, דאס איז טייטש בעלות.
Speaker 2: אקעי. נו, “שכבר נאסר בהנאה”, ער האט נישט קיין שום זכות, ער האט נישט קיין שום מעלה פון עס האבן, ממילא העלפט אויך נישט ביטול. די תורה האט עס אוועקגענומען פון אים.
Speaker 1: יא, ס׳איז פשוט גערעכט, ס׳איז א שיינע למדות.
Speaker 2: אזוי זעט אויס. ער ברענגט פון אונטן אז ס׳איז דא א קצת וואס דינגט זיך אויף דעם, און ער זאגט טאקע
דברי הרמב״ם: “אינו ברשותו” אבער “הכתוב עשאו כאילו ברשותו”
ולפיכך, אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ, שהרי אתה אומר אז ער האט געטראפן חמץ. וואס ער האט יא געטראכט דערפון, והיה בלבו. ווען ער וואלט בכלל נישט געוואוסט דערפון, אפשר וואלט עס געווען אן אויטאמאטישע ביטול. סתם זעט אויס די “ויאמר” איז טאקע נאר אזא ריטשועל, א מנהג, ס׳איז נישט… אבער “ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו”, ווען ער האט מבער געווען האט ער פארגעסן פון דעם שטיקל. איז ביטול איז נישט געווען ווייל ס׳היה בלבו, און קיין ביעור איז נישט געווען. איז דער מענטש נעבעך סטאק, ער איז עובר אויף א בל יראה און בל ימצא, ער איז עובר אויף צוויי לאווין, שהרי לא ביער ולא ביטל.
איי, זאל ער יעצט מבטל זיין? והרי ביטול אינו מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו. והכתוב עשאו… און איי, וועסטו טראכטן, אה, ס׳איז אינו ברשותו, איז ער דאך נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא. אבער ניין, לחומרא איז עס יא. והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.
חקירה למדות׳דיגע: צי חמץ בפסח איז ממש “אינו שלו”?
פארוואס? וויאזוי ווייסט מען אז די כתוב? ס׳שטייט דאך אין די תורה “לא יראה”, און אויב יעדע מאל וואס ס׳איז אסור בהנאה איז ער קיינמאל נישט עובר, וויאזוי קען א איד עובר זיין אויף בל יראה ובל ימצא? אלא מאי, די כתוב זאגט ס׳איז דיינס.
וואס הייסט ס׳איז דיינס? דער שייגעץ האט עס אויפגעגעסן לארוחת ערב. איך קען עס נישט קויפן? ניין, איך קען עס נישט קויפן, ס׳איז נישט מיינס. דו כאפסט?
סאו, אבער דו קענסט זאגן אז בל יראה ובל ימצא וואלט מען געקענט טייטשן אז ס׳איז נישט דיינס, אבער למעשה איז עס נראה ומצוי. נראה ומצוי, ס׳איז נישט דיינס, אבער ס׳ליגט אין דיין פלאץ.
ווייל דו וואלסט געדענקט, מ׳גייט לערנען די נעקסטע מארק ד׳, גייען זיי לערנען די כלל פון בל יראה, וועט מען זען אז די חכמים האבן געזאגט אז עפעס וואס איז נישט דיינס ביסטו נישט עובר אויף בל יראה. בל יראה מיינט נישט די פראקטישע זען. מ׳האט עס ארויסגענומען פון די פרשה. פארקערט, חמץ של אחרים ברשותו איז ער נישט עובר, נאר שלא ברשותו של אחרים איז ער יא עובר.
ווען די חכמים וואלטן עס געלאזט פשוטו של מקרא טייטשן, וואלט מען עס געזאגט אזוי ווי איך זאג, אז ס׳איז נראה אדער מצוי. אבער ניין, ס׳זאגט אז ס׳טאר נישט זיין אין דיין רשות. ס׳זאגט אינו ברשותו, אבער הכתוב עשאו כאילו ברשותו.
אבער ביטול, איי, יעצט קען איך עס מבטל זיין? ניין, דו קענסט נישט. פארוואס נישט? ווייל ס׳איז נישט דיינס. סאו ער איז נאך אלץ עובר? יא. דו כאפסט?
דוגמאות אנדערע: עבודה זרה
ס׳איז דא אזעלכע הלכות אויך למשל לענין, לאמיר זאגן, עבודה זרה איז “כתיתא מחתיכת שיראי”, אבער ס׳איז נאך אלץ גענוג אז דו זאלסט עובר זיין דערויף. אקעי, נישט נוגע אפילו.
דיסקוסיע: צי עבודה זרה איז דער זעלבער דין?
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, “כתיתא מחתיכת שיראי” איז דער מהלך נישט די זעלבע דין פון אינו שלו. לכאורה עבודה זרה דארף אויך זיין.
נו, די גמרא שטייט מער ווי איין זאך. נו, וואס שטייט אין די גמרא? דברים שאינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו ברשותו, חמץ בפסח, און ס׳איז דא נאך זאכן, ניין? ס׳איז נישט די זעלבע זאך?
דער ראב״ד איז דא א מחלוקת. איך דארף נאר דערמאנען דעם ראב״ד וואס איך האב דערמאנט פריער ווען מיר האבן פארגעקוקט, אז דער ראב״ד זאגט אז דער רמב״ם זאגט דעם שש שעות למעלה איז ער עובר. זאגט דער ראב״ד, דאס הייסט, קומט משמע אז דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דא בל יראה ערב פסח, איז ער נישט דא. ס׳איז דא די אנדערע, די לשאת החמץ, די אנדערע. ס׳איז דא תשביתו. אדער אך ביום הראשון לויט די פשטות אין גמרא.
ס׳איז דא צוויי זאכן: ס׳איז דא א מצוה פון חיוב, וואס איז א ספר תשביתו, און ס׳איז דא אן איסור צו עסן חמץ, אבער ס׳איז נישטא קיין איסור בל יראה.
זאגט דער רב ז״ל, אז… אבער בל יראה בל ימצא שטייט נאך די ווערטער שבעת ימים. שטייט בפירוש אז ס׳איז נאר דא דעמאלטס. און אויף דעם זאגט דער ראב״ד אז וואס? אז… ער קריגט זיך אויף דעם. מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה ובל ימצא.
יא, דער מגיד משנה טענה׳ט אז דער רמב״ם איז מסכים, אזוי זאגט דער מגיד משנה, אז דער מגיד משנה איז אויך מסכים אז מ׳איז נישט עובר אויף בל יראה. ער מיינט נאר צו זאגן תשביתו?
אנדערע זאגן ניין, אז דער רמב״ם באדינגט זיך יא, און ער האלט טאקע אז יא איז דא בל יראה, ווייל נישט אז ער איז משמע אין די גמרא אין געוויסע פלעצער. סאו ס׳איז דא א מחלוקת. און דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳דארף מאכן סענס. איינמאל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט פון ערב אחר צושית, דעמאלטס רעכנט מען שוין די זיבן טעג, אזוי ווי זיבן טעג מיט א האלב טאג.
וויאזוי האט ער געלערנט פון די פאר סוג? אבער אזוי, איך וויל נאר זען… ווי איז די… ער ברענגט נישט די… אקעי, איך וועל נישט רעדן פאר יעצט דעמאלטס. אקעי.
דברי הרמב״ם: מוצא חמץ ביום טוב — כופה עליו כלי
ומילא, וואס דארף ער טון? וחייב לברר בכל עת שום זה. ווען ער טרעפט די חביב, דארף ער עס מבאר זיין. דאס איז ערב פסח. און אויף יום טוב אליין, ווי מוצא ביום טוב, קען ער עס שוין נישט מבער זיין. אין א יום טוב, דאס הייסט אין א יום טוב טרעפט ער עס, דארף עס מבער זיין. אויב אין א יום טוב טרעפט ער עס, קען עס מבער זיין. דעמאלטס קען מען עס שוין מבער זיין, און רבינו מנוח אויף מלאץ זאגט אז ס׳איז מוקצה, אזוי ווי איך האב געטראכט.
אבער ס׳קען זיין אז ס׳שטייט כופה עליו, און נישט ער לייגט עס אין א כלי. אה, כופה עליו עד לערב, ומבערו.
דיסקוסיע: פארוואס נישט מבער זיין אויף יום טוב?
אבער אויך, מ׳קען נישט מבער זיין פארוואס, ווייל ס׳איז א ווארא שלא לצורך. וואס איז די ווארט? הגם מתוך שטרו העברה לצורך חדש שלא לצורך?
נאך א קשיא, רייד? העברה האט מיר דאך מבטל געווען שלא לצורך.
זאגסט דאך א גוטע זאך. ס׳זעט אויס אז ס׳גייט נישט אזוי ווייט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אפאר מאל אין הלכות יום טוב, אז העברה שלא לצורך איז נאר מיינע צו זאגן לצורך כסת. לצורך… אבער אויך ווייטער נאך לצורך הגוף, נישט א צורך פון אנדערע מין זאך. אזוי? אזוי ווייל אונז זאגן צורך מקום מצוה?
אקעי, ס׳איז נישט קיין צורך. דער מענטש פארנישט קיין צורך, א מצוה איז א מצוה. רייט. צורך לעשות מצוה, אבער צורך מיינט מען צו זאגן א צורך הגוף, א צורך פון דעם מענטש, ענליך צו אוכל.
דברי הרמב״ם: חמץ של הקדש
ואם של הקדש, אויב איז דער חמץ חמץ של הקדש, אויף דעם איז אויך דא, אזוי ווי מיר האבן געלערנט לגבי תרומה, איז אויך דא א חיוב בדיקה וביעור האבן די חכמים געמאכט אויף דעם. אבער בל יראה ובל ימצא איז מען נישט עובר אויף דעם.
ניין, מ׳איז עובר יא, אבער דאס איז אנדערש, של חיה היתה רועה של אחרים ושל גבוה, אליין איז נישט דא קומט אריין די הלכה. ניין, ער זאגט נישט דאס, ער זאגט נאר איינער זאגט “לפי שכל הקדשות שמענו”, ווייל מ׳האט אייביג מורא פון מעילה, און ס׳זעט דא אויס די ווארט איז “שמא יבוא לאכלו”, ווייל אויב איז די ווארט א חשש אין בל יראה…
יא, איך האב געזאגט, די כופה עליו כלי איז אלעמאל… איז דאס אלעס א פראקטישע זאך. אה, ס׳ווערט דאך נישט אויס דיין, ס׳ווערט נאר א גדר אז מ׳זאל עס נישט עסן. ווען ער פרעגט די קשיא, זעט אז ס׳איז “דברות שלא לצורך אלף נישט”, איך ווייס. אבער וואס איז מיט די של גבוה?
ניין, דער אמת איז גערעכט, ער איז גערעכט, מ׳דארף טאקע נישט מפרס זיין אויך נישט, אזוי ברענגט ער. אבער ער מיינט צו זאגן, דער כופה עליו כלי האט גארנישט מיט בל יראה. כופה עליו כלי איז א פראקטישע זאך, בל יראה איז ער סטאק יעצט. נעבעך, דער יוד איז עובר, וואטעווער, באונס, איך ווייס נישט וויאזוי ער רופט עס, ער איז עובר יעצט, ווייל ער קען נישט פארברענען יום טוב, און שוין, א גוטן טאג.
אבער דער חידוש דא איז, זאלסטו נישט זאגן אז אפילו ביי הקדש אפשר וועט איינער פארגעסן אז ס׳איז א הקדש. ס׳איז א הקדש און האט יעדער איינער מורא פון… ניין, א הקדש האט יעדער איינער מורא. ס׳איז א שרעקער פון ממני. גראדע, גראדע, הקדש טומט נישט אויף ביי דיר אויך נישט. ווייל דאס איז נאך א נושא, ס׳איז נישט צו טון מיט דאס. אזוי זעט אויס.
דברי הרמב״ם: יצא לדבר מצוה או לסעודת מצוה
און גייען מיר יעצט לערנען וועגן ווי שטארק מ׳דארף זיך טריח זיין בעצם צוריקצוגיין אהיים כדי צו מקיים זיין די מצוה פון בדיקת חמץ. שטימט? יא. ענליכע הלכות, ענליכע הלכות תפלה, רייט? זיי האבן געלערנט אין אנדערע פלעצער. עד מיל, עד שלשה מיל, אדער וואס וועט. יא, דא איז אנדערע קללים, באט בעיסק אין די סעים קוועסטשן. שטימט? אקעי.
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור. איז ווענדט זיך. איך גיי האבן דריי מיני אופנים. אויב איז ער געגאנגען פאר א מצוה, או לאכול בסעודה של מצוה, איז אויך עפעס א שטיקל מצוה. בסעודת אירוסין נשואין. זעסט, דא זעט מען אז ס׳איז א מצוה צו עסן בסעודת אירוסין. איך ווייס נישט נאכדעם געבן א שטיקל קוגל. יא, אבער איך ווייס נישט אויב ס׳איז בסעודת אירוסין, ס׳איז אויך עפעס א מצוה.
ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, ער האט זיך דערמאנט, וויאזוי? אם יכול לחזור ויבער ויחזור למצותו, אויב קען ער טון ביידע, דארף מען טון ביידע. יחזור, זאל ער צוריקגיין. ואם לאו, אויב מ׳קען נישט טון ביידע, אפשר האט עס צו טון מיט די דין פון אזויווי עוסק במצוה פטור מן המצוה? איז דאך דא א וועג עס צו טון. ס׳איז דאך נאר א דאורייתא׳דיגע דין דארף ער זיכער טון, ער דארף זיכער מבטל זיין בלבו. אבער די מצות חכמים פון ביעור חמץ, איז היות ער איז שוין יעצט עוסק במצוה, דארף ער נישט צוריקגיין אויב ער קען נישט, אויב מיט דעם וועט ער מבטל זיין זיין חלק פון די סעודת המצוה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “סעודת מצוה”?
איך שטעל מיר פאר מ׳רעדט אויך באופן אז זיין השתתפות געבט צו צו די שמחה. אויב ביסטו א שמחה פון טויזנט מענטשן, סתם עסן, איך ווייס נישט וואס א סעודת מצוה מיינט. סתם אז דאס איז א חלק פון די שמחה. א שמחה איז דאך נאר ווען ס׳איז דא מענטשן. יעדער איינער איז א חלק פון די שמחה.
איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. דו מאכסט א שמחה? דו דארפסט זאגן, העלא, זאג נישט פאר די עולם דא אז נישט יעדער איינער איז א חלק פון די שמחה.
ניין, פארקערט, איך וויל אראפנעמען פון די פרעשור. דו ביסט געווען ביי די פירסט קורס, דו ביסט אהיימגעגאנגען ביי די צווייטע קורס ווייל דו האסט נישט געמאכט חמץ. איך זאג, ס׳קען זיין אז מ׳רעדט באופן ווען זיין השתתפות מאכט די שמחה. אקעי.
ואם לאו, יבטל בלבו, זאל ער מבטל זיין אין זיין הארץ.
דברי הרמב״ם: יצא להציל מיד עכו״ם
וואס טוט זיך ווען ס׳איז אסאך א גרעסערע מצוה? יוסף להציל מיד עכו״ם. אויב ער קען, די ערשטע לעוועל איז אזא סארט מצוה, וואס איז א סעודת מצוה. ס׳איז נישט קיין מצוה אליין, ס׳איז א מצוה, אבער ס׳איז א סעודת מצוה, א שטיקל מצוה. ער טוט נישט די מצוה, ער איז נישט אליין דער חתן, נישט קיין חילוק. די סעודה איז נישט די מצוה, די סעודה איז דאך די פארטי דערפון. איז ער זאל אהיימגיין אויב ער קען. אויב ער קען.
אבער יוסף האט געזאגט נאך א גרעסערע מצוה, ס׳איז א פיקוח נפש סיטואציע. ער איז געגאנגען אראפרייסן פון א מיליטער, ס׳איז שוין געגאנגען אין מיליטער.
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.
יא, נישט ראטעווען די אידן פון גיוס, דאס איז אן עבירה. מ׳רעדט פון ראטעווען פון די גוי׳אישע גייס פון די מיליטער וואס קומט, אדער פון הנהר, אדער ער איז געגאנגען ראטעווען מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, פון די צרות וואס קומען אויף אידן, און מ׳דארף ראטעווען אידן. דעמאלטס זעט אויס דא דארף ער נישט טראכטן צו יכול לחזור. ער זאל פאקוסן אויף די… אזוי ווי אונז זעען מיר אסאך מאל אז ביי פיקוח נפש זאגט מען, זארג דיך נישט יעצט אויף מצוות. טראכט נישט אז ס׳איז אפשר לשון הרע. יבטל בלבו ודיו, ער דארף נישט יעצט זיך זארגן.
אבער יצא לצורך עצמו, אויב ער איז געגאנגען פאר זיין אייגענע ניד, נישט פאר א מצוה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, דעמאלטס איז אייביג די חיוב אז אפילו פאר די תקנות חכמים פון בדיקת חמץ, יחזור מיד, דארף ער צוריקגיין.
שיעור כביצה פאר חזרה
זאגט אבער דער רמב״ם, אין דעם איז דא א שיעור, דאס איז נאר ווען ס׳איז טאקע דא אן ערנסטע מאמענט פון חמץ. ועד כמה הוא חוזר, פאר וויפיל א מייל פון חמץ דארף ער צוריקגיין? אויף דעם איז די הלכה עד כביצה. אויב איז דא א כביצה חמץ אין זיין הויז, אויף דעם דארף ער צוריקגיין מאכן ווי א חמץ. אפילו אז ער קען נישט, מוז ער אליינס גיין. סתם א פארטי, אין אנדערע ווערט, לצורך עצמו, איז נישט קיין מצות פארטי, מוז ער אהיים גיין.
אבער היו פחות מכביצה, אויב ס׳איז ווייניגער ווי א כביצה, מ׳ווייסט אויף די דעה. ס׳איז עפעס א נייע שיעור, זיי האבן נישט געלערנט ביז יעצט אויף א שיעור כביצה. ס׳איז דאך דא, די שיעור איז דאך געווען כזית, די איסור שיעור איז דאך כזית. אבער לכאורה די חידוש איז, אז די חכמים וואס האבן גוזר געווען ווי אפשר שמועה לאוכלה, אדער פאר וואטעווער רעדערס, זיי האבן נישט גוזר געווען אזוי ווייט אז ס׳איז ווייניגער ווי א כביצה. ס׳איז טאקע אינטערעסאנט. פארוואס? איז כזית איז דאך די איסור כזית. יא, אבער דער חמץ איז נישט מחיה געווען. אבער מבטל גייט ער דאך מאכן. מ׳רעדט דאך, רייט. און דאס איז נאר די דרבנן. די דרבנן האבן נישט געמאכט אויף א… אבער אויב ער וואלט ווייניגער פון דעם, קען ער עס מבטל זיין. דא זעט מען אויך אז מ׳קען מבטל זיין חמץ וואס איז ידוע, חמץ וואס ער ווייסט אז ס׳ליגט ערגעץ און עס איז מבטל.
הלכה י – מי שהניח עיסתו מגולגלת
אקעי, אן ענליכע הלכה. מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ער האט איינגעקנעטן א טייג און ער איז ארויסגעגאנגען פון דערהיים, און ער האט זיך דערמאנט ווען ער איז שוין ארויסגעגאנגען, און ער זיצט שוין ביי זיין רבי ביי א שיעור, אבער ער דערמאנט זיך אז ס׳גייט שוין אויסזיין אכצן מינוט, בל יראה ובל ימצא. נישט אכצן מינוט, obviously, ווייל דאס מאכט נישט קיין סענס. Obviously, מ׳רעדט דא פון אמת׳דיג חמץ, נישט פון אכצן מינוט וואס איז נאר אזוי ווי א חשש און מ׳איז חושש א גזירה. אקעי, אבער ס׳וועט ווערן חמץ דא. די גמרא האט א שיעור, די משנה האט א שיעור. מ׳קען טשעקן, ס׳איז נישט די שיעור פון זמן, ס׳איז א שיעור פון… ער ווייסט וואס מיינט חמץ, נישט אזוי ווי היינט וואס אונז ווייסן נישט וואס מיינט חמץ.
אויב ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא, ער האט מורא אז ס׳וועט ווערן חמץ קודם שיבוא, איידער ער גייט אנקומען אהיים, זאל ער מבטל זיין בלבו קודם שתחמיץ. מ׳רעדט דא ערב פסח ווען ס׳איז שוין… אדער אין פסח. אבער פאר ס׳איז חמץ גמור, קען ער עס נאכאמאל מבטל זיין, ווייל דאס איז אין… אין סתם איז חייב א ווארט, ס׳איז נישט קיין חילוק. די פריערדיגע איז אויך נישט מבטל צו זיין לכאורה, ווייל זיי האבן געלערנט אז מ׳מוז מבטל זיין אפילו מ׳איז מבטל געווען.
אבער די ווארט איז אז ער איז עובר, ער דארף לויפן שנעלער דער מענטש, ווייל יעדע מינוט איז ער עובר אויף א לאו. ס׳איז נישט קיין מלקות, ווייל ס׳איז אין במעשה, אבער ער איז עובר אויף א לאו. די פריערדיגע איז עובר אויף א לאו, דארף מען ווארט זיין מיט רבנן אויב ס׳איז אזא אופן וואס יבא לאכלו. אבער דער צווייטער וויל ממש לויפן און מבטל זיין.
איך האב געזען אפילו ער פרעגט א קשיא, וויאזוי קען זיין אז אין יום טוב לאזן די שולחים מבער זיין, ער גייט ראטעווען א איד פון עובד זיין א פארלויזער. אזוי ווי מ׳זעט רדיעות הפס, מעג מען ארויסנעמען… בקיצור, נישט קלאר.
לאמיר גיין ווייטער.
הלכה יא (המשך) – כיצד ביעור חמץ
כיצד ביעור חמץ… לאמיר ענדיגן. עד כאן האבן עס געזען ווען מיר דארפן ווייזן. וואס איז די טייטש ביעור חמץ?
זאגט דער רמב״ם אזוי: כיצד ביעור חמץ? שורפו? אדער דורך שריפה? אדער מפרר וזורק לרוח? אדער דורך צוברעקלען אויף קליינע שטיקלעך? וויאזוי? לרוחם ווארפן צו די ווינט? או זורקו לים. ס׳איז ביידע, מפרר וזורק לרוח, דאס איז איינס צוזאמען. אבער די ים טוט עס קליין ווייטער. אבער די ווארפן אין ים העלפט נאר פאר שוואכע, אדער ווייכע חמץ וואס די ים גייט עס צופיצלען. אוי, א חמץ קשה, אין הים מחתכו במהרה, די ים גייט עס נישט… סוף כל סוף גייט עס די ים אלעס צופיצלען, אבער מ׳רעדט דאך ביז פסח. אבער די רעכטע שעה דארף עס געשען. הרי זה מפררו ואחר כך זורק לים. איז אויך ביי זורק לים דא די חיוב פון מפרר. די אלע זאכן איז פשט אז ס׳זאל ווערן ממש, ביעור מיינט אז ס׳זאל ווערן אויס. ס׳זאל ווערן פיצי שטיקלעך און נעלם. א גאנצע בילקע גייט זיך ווארפן אין ים, העלפט נישט, דארף מען דעמאלטס אויך עס צוברעכן.
הלכה יא (המשך) – חמץ שנפלה עליו מפולת
זאגט דער רמב״ם ווייטער, חמץ שנפלה עליו מפולת, אויב ס׳איז ארויפגעפאלן א וואנט אויף חמץ, ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר, אויב ס׳איז מער ווי דריי טפחים, באגראבן, הרי הוא כמבוער הייסט עס כמבוער. זעט אויס אז באגראבן הייסט אויך אזוי ווי א פארעם פון ביעור חמץ. אבער אפילו ס׳איז מבואר, איז דאך עס דא בעין אין זיין רשות. אבער צריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען ביטול אויב ס׳איז כמבוער?
וואס איז טאקע פשט? אויב מיר זאגן הרי הוא כמבוער, אה, ווייל ס׳קען ווערן אויפגעדעקט. ס׳קען ווערן אויס מבואר. ס׳קען דאך ווערן אויפגעדעקט. פארוואס דארף מען מבטל זיין? ווייל ס׳איז נאר כמבוער. איך ווייס נישט. איך דענק ערגעץ פון די גמרא ווייל ס׳קען ווערן אויפגעדעקט. ניין, ווייל א כלב וועט עס אויפדעקן, אדער וואס? נישט קלאר.
און וואס העלפט דער ביטול דעמאלטס? ביטול העלפט נאר פאר די דאורייתא. אויב ס׳איז פראקטיש, ווערט אויסגעזעכטס שעה שישית. יא, דאס פארשטיי איך, ווייל ביטול קען אונז קיינמאל נישט העלפן נאך שעה שישית. דאס פארשטיי איך. איך פרעג פארוואס ס׳דארף זיין ביטול. אויב ס׳איז מבואר, איז עס מבואר. זאגסטו, העלפט, פארוואס? אבער פראקטיש קען עס מבואר. ס׳איז נישט די בעסטע פארעם פון מבואר. לאמיר זאגן די איסור שם יואל אפילו איז דא די זייערע טשענסעס. בטל איז בטל. די אוועקווארפן פון מדרבנן איז נישט שייך, ווייל ס׳איז אונטער די ערד.
אלא מאי דו זאגסט אז ס׳איז א פראבלעם, מ׳גייט עס, ס׳גייט זיך אויפדעקן און גייט עס טאקטיש עסן, דעמאלטס העלפט נישט קיין ביטול. ביטול העלפט נישט פאר שמעי ולא אוכלי. קיינמאל נישט. ביטול העלפט נאר פאר די דלירה און דורייתא. אקעי, סאו די ביטול… ביטול איז נישט קיין עצה וואס האלפט דרבנן׳ס.
סאו ער זאגט אז מנחם ביטול בלב הייסט עס אויך ווי דו האסט מקיים געווען מצות ביעור. דו דארפסט נישט יעצט אויפגראבן און מבאר זיין. געקומען ווערן לענין די תקנת חכמים פון ביעור חמץ, און לענין נישט עובר צו זיין אויף דאורייתא, למעשה ליגט עס יא אין זיין רשות. יא, ס׳איז נאר געקומען ווערן לענין דרבנן, אזוי זאגסטו פארקערט. יא, ווייל געווענליך מפרר ועולה ברוח איז טאקע בטל, ס׳איז אלעס פיצי שטיקלעך, ס׳ווערט אויס. דאס איז נישט אויס, ס׳ליגט נאך אין זיין רשות. דאס איז די שאלה. איך זע טאקע דא ביידע פשטים, אקעי.
בקיצור, אויפן כללי, ווען אונז קוקן אריין אונטן זעען אונז אז אונז זענען נישט די ערשטע וואס ווייסן נישט, און נאר ווען מ׳לערנט מיינט מען אז אנדערע מענטשן ווייסן יא, און ביידע ווייסן נישט. און ווען אונז האבן יא פשטים זעען אונז אויך אז אנדערע האבן שוין געטראכט די פשטים. געווענליך, כמעט אלע מאל.
הלכה יב – נתנו לנכרי / שרפו קודם ששית
ווייטער, נתנו לנכרי, וואס ער זאגט אזא הלכה, אויב א מענטש האט געגעבן פאר א גוי חמץ, נתנו לנכרי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער, ווייל ס׳איז שוין נישט זיין חמץ. מ׳לערנט שפעטער אז ס׳הייסט שוין נישט דיין חמץ, “לא יראה ולא ימצא” איז אויף דיין חמץ.
אם שרפו קודם ששית? ניין, זאגט ער, מ׳מעג הנאה האבן פון די שריפה. אזוי ווי מ׳פארברענט עס פאר שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, מ׳מעג הנאה האבן פון די אש, ווייל די אש איז שוין נישט די זעלבע זאך.
אבער משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה, די חמץ איז שוין געווארן אסור בהנאה, איז אויך די אש הייסט אז ער האט הנאה פון חמץ. די אש איז דאך נאר געשען דורך חמץ, האט ער הנאה פון חמץ. הרי זה לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ער זאל עס נישט נוצן צו אנהייצן, ולא יאפה בו ולא יבשל בו.
און די חומרא גייט אזוי ווייט, אם אפו, אויב ער האט יא עובר געווען און געבאקן, איז די הנאה וואס ער האט געהאט איז נישט אויס, נאר די הנאה איז אזויווי אריינגעגאנגען אין די עסן, הרי הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו, אפילו פון די ברויט איז געווארן א פחמין, פון די פת אדער תבשיל איז געווארן פחמין, איז אויך אסור בהנאה, הולך ושרפו אחר שנעשה בהנאה.
אינטערעסאנט. סאו, דאס אז מ׳טאר נישט הנאה האבן בשעת מעשה ווען מ׳פארברענט עס פארשטיי איך, אבער ס׳קומט אויס אז די תוצאה פון די שריפה איז אויך געווארן די פראבלעם. אקעי.
—
סיום פרק ג
האבן מיר געענדיגט וועלכע פרק? די דריטע פרק אין הלכות חמץ, וואס לערנט די פרטים פון ווען און וויאזוי מ׳דארף מאכן די בדיקה וביעור חמץ. געוואלדיג. שוין גרייט פאר פסח כמעט. געוואלדיג. אקעי.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ג – הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א – בדיקת חמץ ליל י״ד
דברי הרמב״ם: „כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואין ומן הזויות… מקבץ הכל ומניחה במקום אחד… עד תחלת שעה ששית ביום… ואם רצה לבער בלילה רשאי.”
פשט: כאשר עושים בדיקת חמץ ליל י״ד, מוציאים את החמץ מכל המחבואות, מניחים הכל ביחד במקום אחד, ושומרים אותו עד תחילת שעה ששית כשמבערים אותו. אם רוצים, מותר לבער כבר בלילה.
חידושים והסברות:
1. משמעות „כשבודק… מוציא”: היה דיון במשמעות „כשבודק אדם ומחפש… מוציא את החמץ”. פירוש אחד הוא ש„כשבודק” מתייחס ל*זמן* – כאשר עושים את הבדיקה (שכבר נקבע שהיא ליל י״ד), מה עושים? מוציאים את החמץ. הפירוש האחר הוא ש„בדיקה” פירושה *חיפוש*, ו„מוציא” הוא *שלב שני* – לאחר שמצאנו, מוציאים אותו. לא שעושים תחילה רשימה ואחר כך הולכים לאסוף, אלא מחפשים ומיד מוציאים. אבל בדיקה עצמה פירושה חיפוש, והוצאה היא פעולה נוספת.
2. לשונות כפולים אצל הרמב״ם: „בודק ומחפש” – שתי מילים לחיפוש; „חורין ומחבואות וזויות” – שלושה סוגי מקומות. „חור” הוא נקב, „מחבוא” הוא מקום מוסתר (לא דווקא נקב, אלא מקום שקשה להגיע אליו), „זוית” היא פינה. נאמר שאין צורך להדקדק בכל מילה – הרמב״ם מדבר בכלליות.
3. חידוש ש„מקבץ הכל ומניחה במקום אחד” הוא דין בבדיקה: הרמב״ם מוסיף שלב שאינו מפורש במשנה – שצריך לאסוף את החמץ למקום אחד. המשנה אומרת רק „ומה שמשייר יניחנו בצנעא” (שיניח אותו במקום מוסתר), אבל הרמב״ם עושה מזה הלכה מפורשת של „מקבץ… במקום אחד”. החידוש הוא שבדיקת חמץ מסתיימת רק כאשר אספנו הכל למקום אחד – לא רק כאשר יודעים היכן הוא נמצא. אי אפשר לומר „יש לי רשימה” – צריך לאסוף פיזית.
4. קשר ל„אור הנר יפה לבדיקה”: הטעם לבדיקה בלילה עם נר אינו רק כדי *לדעת* היכן החמץ, אלא כדי *להוציא* הכל לגמרי, שלא ישאר שום פירור.
5. „ואם רצה לבער בלילה רשאי”: בדיקה וביעור הם שני דברים נפרדים עם זמנים נפרדים, אבל לא שהחכמים תיקנו זמן ספציפי לביעור. רוב האנשים אוכלים עדיין חמץ בבוקר, לכן משאירים עד הבוקר. אבל *מותר* לבער כבר בלילה – אין חיוב להשאיר, אלא רשות. אם מישהו רוצה לבער עוד קודם, לפני ליל י״ד – אותו דין. הועלתה שאלה לגבי ברכה: האם מברכים על ביעור חמץ לפני ליל י״ד? משלושים יום לפני פסח כבר יש חובת בדיקה – האם אפשר לברך? הרמב״ם עדיין לא הזכיר ברכה בהקשר זה; הוא יביא זאת מאוחר יותר בפרק.
—
הלכה ב – חמץ שמשאירים לאכילה
דברי הרמב״ם: „החמץ שמניח בליל ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות – אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, ונזהר בו. שמא לא נזהר בה – צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים.”
פשט: את החמץ שמשאירים לאכילה עד שעה רביעית צריך להניח במקום מסוים (כלי או פינה ידועה) ולהיזהר בו. אם לא נזהרו ורואים שחסר חמץ, צריך לחפש שוב, שמא עכברים גררו אותו.
חידושים והסברות:
1. תשובה לשאלה מהלכה א – למה לאסוף: הלכה ב נותנת את הטעם למה הרמב״ם אומר בהלכה א שצריך לאסוף – כי אם לא, יש חשש של „גררוהו עכברים” (עכברים גוררים אותו), ואז צריך לבדוק שוב.
2. אם החמץ נשאר בחור: אם מישהו משאיר את החמץ מונח בחור שבו מצא אותו (במקום לאוספו), הרי גם כאן יש אותו חשש מעכברים. זה מאשר שצריך להוציאו ולהניחו במקום בטוח.
3. „נזהר בו” – דין בבדיקה, לא רק עצה מעשית: נדון האם „נזהר בו” הוא רק עצה מעשית (להניח בקופסה שעכברים לא מגיעים אליה) או דין בבדיקה. המסקנא היא שזהו דין בבדיקה: החכמים אמרו שמשעה שיש חובת בדיקה, יש חובה להיזהר. בדיקה מסתיימת רק כאשר החמץ „בטוח” – מאובטח. אם החמץ אינו מאובטח, עדיין לא יצא ידי חובת בדיקה, ומתחילה חובת בדיקה חדשה.
4. „צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת”: אם רואים שחסר חמץ, הבדיקה הקודמת לא הספיקה – יש חובת בדיקה חדשה. זה מתאים לעיקרון שבדיקה היא רק כאשר מאותו רגע ואילך אין עוד ספק חמץ.
—
הלכה ב (המשך) – ערב פסח שחל בשבת
דברי הרמב״ם: „בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל שלשה עשר… ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע. ושאר חמץ מבערו מלפני השבת.”
פשט: כאשר ערב פסח חל בשבת, עושים בדיקת חמץ ביום חמישי בלילה (ליל י״ג), כי אי אפשר לבדוק ליל שבת (אסור להשתמש בנר). את שאר החמץ מבערים ביום שישי. משאירים רק כמה שצריך לסעודות שבת עד ארבע שעות.
חידושים והסברות:
1. שלושה מהלכים ב„ושאר מבערו מלפני השבת”:
– (א) עצה טובה – שלא להשאיר יותר מדי חמץ, כדי שלא יבואו לבעיות.
– (ב) דין בשבת – רבינו מנוח מביא שביעור חמץ בשבת יכול להביא לחששות של הוצאה מרשות לרשות.
– (ג) דין בבדיקת חמץ – אם משאירים חמץ, יש סכנה שישכחו לבטלו, ויעברו על בל יראה.
2. אין דבר כזה ביעור חמץ בשבת: אי אפשר לשרוף בשבת, פשוט. ההלכה מניחה שביעור חמץ הוא בעיקר דרך שריפה, וזה אסור בשבת.
3. ביעור דרך אכילה: עיקר הביעור של החמץ שמשאירים לשבת הוא דרך אכילתו – אוכלים סעודת שבת עם חמץ, וזה עצמו הביעור. מוזכרת הגמרא בבבא קמא שאומרת „מבער זה שן” – „מבער” דרך אכילה בשיניים. אבל זה לא בדיוק אותו מושג – שם מדברים על שן כמזיק, לא על ביעור חמץ. עושים שתי מצוות עם אותה חתיכת לחם – סעודת שבת וביעור חמץ.
4. „ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות – מבטלו, וכופה עליו כלי”: מכיוון שאי אפשר לשרוף בשבת, הפתרון הוא ביטול בלב, ומכסים את החמץ בכלי.
5. קושיא – הרי החכמים תיקנו שביטול לבדו אינו מספיק (שמא יבוא לאכלו)? התירוץ: כופה עליו כלי הוא ההגנה המעשית מפני שמא יבוא לאכלו. אבל מוערר שכלי אינו הגנה כל כך בטוחה – ילד יכול להסיר את הכלי.
6. אם כבר ביטל, למה צריך עדיין לבער אחר כך? לאחר ביטול כבר אינו עובר על בל יראה. למה צריך עדיין לבער (למשל במוצאי יום טוב)? מוצע: אם ביעור הוא בגלל שלא יבוא לאכלו, זה פשוט – כופה עליו כלי הוא פתרון זמני, אבל ביעור הוא פתרון בטוח. מובא המנהג של כל חמירא – אומרים ביטול פעמיים, פעם אחת אחרי בדיקה (רק על מה שלא יודעים עליו) ופעם אחת אחרי ביעור (על הכל). החשבון: חמץ שלא ביטלו חייבים מן התורה לבערו. רוצים לתפוס שכאשר שורפים חמץ, יהיה זה קיום דאורייתא.
7. למה לא לזרוק את החמץ לים או לבית הכסא בשבת?
– בעיית מוקצה: ברגע שאכלו את השיעור שלהם, נעשה שאר החמץ מוקצה מחמת גופו – לא הולכים לעשות איתו כלום.
– רבנים כיום אומרים לשטוף את החמץ בשירותים, אבל הרמב״ם לא קיבל זאת כאופציה.
– עיקר התירוץ: ההלכה המקובלת היא שביעור פירושו שריפה, ובשבת אי אפשר לשרוף.
8. ביעור חמץ ערב שבת – מתי? לכאורה אפשר לעשות זאת בכל עת ביום שישי, כי האיסור משש שעות הוא רק בשבת. אבל המנהג הוא לעשות זאת לפני חצות, כמו בכל שנה – כדי שילד שזו שנתו הראשונה שהוא זוכר, לא יחשוב ששורפים אחר הצהריים.
השגת הראב״ד – חילוק בין תרומה וחולין
הראב״ד חולק על הרמב״ם: הראב״ד אומר שהצורך לצמצם (להשאיר רק מה שאוכלים) בשבת ערב פסח נוגע רק לתרומה, כי תרומה אי אפשר לתת לאחרים (רק לכהן, אשת כהן וכו׳). אבל חולין מותר להשאיר יותר, כי אפשר לתת לאחרים.
—
הלכה בנוגע לתרומה – ערב פסח שחל בשבת
דברי הרמב״ם: כאשר יש הרבה ככרות של תרומה ערב שבת (ערב פסח שחל בשבת), צריך לשרוף אותם ערב שבת. לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף – צריך לשרוף טהורה לעצמה, טמאה לעצמה, ותלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
פשט: אפילו בשעת ביעור, כאשר הכל הולך להישרף בסופו של דבר, אסור לערבב תרומה טהורה עם טמאה. משאירים רק כמה תרומה טהורה שצריך לשבת.
חידושים והסברות:
1. למה אסור לערבב אפילו בשעת ביעור: היה אפשר לחשוב שכאשר הכל הולך לשריפה, מה ההבדל אם נטמא? אבל הדין הוא שאסור – כי על ידי ערבוב מטמאים את הטהורה בספק, או מטמאים את הספק.
2. חידוש ב„ומניח מן הטהורה”: הרמב״ם מחדש שכאשר לכהן יש גם חולין וגם תרומה טהורה, ישאיר את התרומה לסעודות שבת (וישרוף את החולין), כדי להציל את התרומה מהפסד. משתדלים להציל תרומה ולא להפסיד אותה.
3. חילוק בין שבת ליום חול: ביום חול (כאשר ערב פסח אינו שבת) שורפים תרומה טהורה וטמאה ביחד – כי אז שורפים רק כאשר כבר אסור לאכול (אחרי זמן איסור אכילה), אז כבר לא שייך לומר שעושים משהו אסור. אבל ערב שבת, כאשר שורפים לפני הזמן (כי אי אפשר לשרוף בשבת), התרומה הטהורה עדיין ראויה לאכילה, לכן אסור לערבב.
—
[דיגרסיה: משמעות „ביעור”]
ביעור אינו אותו שורש כמו הבערה (הדלקת אש). ביעור פירושו השמדה, חיסול – להעלים. שריפה היא המילה לשריפה. אבל למעשה ביעור חמץ התקבל כשריפה, והשם המקובל „ביעור” מרמז על אש. אפשר לומר „אש מבער” – אש משמיד, אבל הפשט של ביעור הוא אש/שריפה. משמעויות אחרות (כמו „ביער ושלח בעירה” שיכול להתכוון לבהמה שאוכלת) הם שרשים אחרים.
—
[דיגרסיה: פירורים וחומרות]
פירורים בטלים – לא כתוב ברמב״ם שצריך לשים את החמץ בשקית כדי שלא ייפלו פירורים. השולחן ערוך כבר מביא חומרות (כמו לא לבשל דברים מסוימים), אבל בגמרא וברמב״ם לא רואים את החומרות.
—
[דיגרסיה: המנהג של עשר חתיכות חמץ לבדיקה]
המנהג לשים עשר פירורי חמץ לפני הבדיקה נדון בהקשר של השאלה האם יש ברכה לבטלה כאשר לא מוצאים חמץ.
חידושים:
– נשות תלמידי חכמים סברו שבלי הפירורים תהיה ברכה לבטלה. אבל זה לא נכון – הברכה היא על הבדיקה (החיפוש), לא על המציאה (המצאת). אין צורך למצוא חמץ, צריך רק לחפש חמץ. ממילא אין ברכה לבטלה אפילו בלי פירורים.
– אם אדם יודע בוודאות שאין לו חמץ (למשל עבר לדירה חדשה), הוא פטור מבדיקה – זה דין „מקום שאין מכניסין בו חמץ”. אבל במציאות המעשית, אפילו כאשר מנקים את כל הבית לפני פסח, אי אפשר להיות בטוח שאין חמץ. בדיקת חמץ היא סוף כל התהליך – מתחילים מחמישה עשר בשבט (כביכול) ומסיימים עם הבדיקה הרשמית בליל י״ד.
– לגבי המנהג שילד שם את הפירורים (לא האב עצמו): זה הגיוני יותר, כי אז לאב יש חובת בדיקה לגיטימית – הוא לא יודע היכן הילד החביא אותם.
– עיקר החידוש: בדיקת חמץ פירושה „לוודא” – החכמים אומרים שכל זמן שלא בדקו, אינם בטוחים. זה היסוד של התקנה.
—
הלכה ג – מי ששכח ולא בדק
דברי הרמב״ם: „מי ששכח או שהזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר – בודק בארבעה עשר שחרית. לא בדק בשחרית – בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור – בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק – בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.”
פשט: מצוות בדיקת חמץ יש לה סדר מלכתחילה עד בדיעבד: ליל י״ד → שחרית י״ד → שעת הביעור → בתוך החג → אחר הרגל. אפילו אחרי פסח עדיין יש חיוב בדיקה, אבל הטעם שונה – לא משום בל יראה, אלא משום חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה.
חידושים והסברות:
1. „שכח או שהזיד” – הרמב״ם כולל גם שוגג וגם מזיד, לשניהם אותו דין.
2. לכתחילה לא לדחות: החידוש של „בודק בשחרית” הוא שכאשר נזכר צריך לעשות מיד, לא לדחות לשעת הביעור.
3. מצוות בדיקה לא „פגה”: לא לחשוב שתקנת חכמים היא רק לליל י״ד ואחר כך זה עבר. לא – כל זמן שעדיין לא בדק, חובת הבדיקה ממשיכה.
4. טעם הבדיקה אחר הרגל: אחרי פסח הטעם הוא טעם חדש – לא משום בל יראה (שכבר לא שייך), אלא כדי שלא ייכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה מדרבנן.
5. הערת הט״ז: הרמב״ם כותב „לא בדק יום טוב הראשון”, והט״ז אומר שיום טוב שני של גלויות מותר לעשות ביעור חמץ. זה מעניין כי בדרך כלל „יום טוב הראשון” כולל שני הימים בגלות.
—
הלכה ד – ברכת בדיקת חמץ
דברי הרמב״ם: „כשבודק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל – מברך קודם שיתחיל לבדוק: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ כמו שביארנו. והבודק אחר הרגל אינו מברך.”
פשט: על בדיקת חמץ מברכים „על ביעור חמץ” עובר לעשייתן – בין ליל י״ד, בין ביום י״ד, בין בתוך החג. אבל על בדיקה אחרי פסח אין מברכים.
חידושים והסברות:
1. „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על דרבנן: הרמב״ם מפרט כפי שכבר נלמד במקומות אחרים, שאומרים „וציוונו” אפילו על מצוות דרבנן.
2. עובר לעשייתן: הרמב״ם מדגיש שמברכים קודם שיתחיל לבדוק, ואחר כך רק „בודק ומחפש”. האריכות של „בודק ומחפש” אחרי הברכה היא כדי להדגיש את הסדר של עובר לעשייתן.
3. עיקר החידוש – „והבודק אחר הרגל אינו מברך”: הרמב״ם מחדש שבדיקה אחרי פסח אין לה ברכה. המגיד משנה מוזכר כמקור/ביאור. זה לא כתוב מפורש בגמרא – בגמרא כתוב רק שבודקים אחר הרגל, אבל החילוק לגבי ברכה הוא חידוש הרמב״ם.
4. ביאור למה אין ברכה – שתי שיטות:
– שיטה א: בדיקה אחר הרגל היא תקנה חדשה עם אופי אחר – זה לא סייג לבל יראה (דאורייתא), אלא סייג לחמץ שעבר עליו הפסח (דרבנן). זו „חומרא בקנס” – תקנה שמגינה על איסור שהוא עצמו קנס. על תקנה חלשה כזו לא תיקנו ברכה.
– קושיא על זה: בדיקת חמץ אחר הרגל היא מצווה חיובית מדרבנן – הרבנן אומרים לאדם שהוא חייב לבדוק. למה לא לברך? הרי מברכים על כל מצוות דרבנן! תגיד לי מצווה חיובית אחת מדרבנן שלא מברכים עליה – קשה למצוא דוגמה כזו.
– תירוץ: הבדיק
ה הרגילה היא סייג לדאורייתא (בל יראה) – תקנת חכמים רצינית ויסודית, שעליה תיקנו ברכה. אבל בדיקה אחר הרגל היא רק סייג לדרבנן (חמץ שעבר עליו הפסח), „פרט קטן” – על תקנות כאלה לא תיקנו ברכות. בדרך כלל מברכים על תקנות שהן סייגים לדאורייתא.
– טענה נגדית: כל בדיקת חמץ היא גם „פרט קטן דרבנן” – אם לא הייתה ברכה על בדיקה בכלל, היינו אומרים את אותו דבר. החילוק חייב להיות ברצינות של מה שמגינים עליו.
—
הלכה ג (המשך) – ביטול חמץ אחר בדיקה
דברי הרמב״ם: „כשגומר לבדוק… אם בדק בלילי ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ויאמר: כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל והרי הוא כהפקר.”
פשט: אחרי הבדיקה צריך לבטל כל חמץ שלא רואים – את מה שרואים כבר פינינו דרך הבדיקה.
חידושים והסברות:
1. יסוד הביטול אחר בדיקה: זה לא עצם דין ביטול מדאורייתא. הביטול דאורייתא הוא על חמץ שיודעים שקיים. דרך בדיקה כבר יצאו ידי עיקר החיוב. הביטול אחר בדיקה הוא חומרא חדשה / תקנת חכמים / הידור – כדי שמתקנת הבדיקה לא תצא תקלה. כלומר, בלי ביטול יכול לקרות שאדם יסמוך על בדיקתו ויכשל בחמץ שלא ראה.
2. למה צריך „ויאמר” – לומר בפה? האדם הוא באמת „כעפרא דארעא” (כעפר הארץ) – הוא באמת לא רוצה את החמץ, הוא עשה בדיקה! למה צריך לומר? החידוש: כל זמן שהייתה לו עדיין חובת בדיקה, לא באמת ביטל בליבו, כי הוא עדיין רצה לוכל לעשות בדיקה (ולכן לא מחק את החמץ מבעלותו). רק אחרי הבדיקה הוא יכול לבטל בפה – „ויאמר”.
3. נוסח הביטול – „כל חמץ” לעומת „כל חמירא וחמיעא”: הרמב״ם כותב „כל חמץ” שכולל כל מיני חמץ (חמץ ושאור), בהתאם לשיטתו שחמץ ושאור הוא אותו איסור. הנוסח שלנו „כל חמירא וחמיעא” (ארמית) כולל שתי המילים. „חמירא” בארמית פירושו בוודאי גם שאור, אבל „לא עולה כסף לומר עוד מילה”.
[דיגרסיה: כיום נדיר שיש שאור בבית – שמרים הם כימיקלים, רק מי שעושה sourdough יש לו שאור אמיתי.]
—
הלכה ג (המשך) – ביטול אחר שש שעות
דברי הרמב״ם: „אבל אם בדק מתחילת שש שעות ולמעלה, אינו צריך לבטל – שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנאה.”
פשט: אחרי שש שעות (כאשר חמץ נאסר בהנאה) אי אפשר לבטל, כי החמץ כבר אינו „ברשותו”.
חידושים והסברות:
1. בעלות תלויה בהנאה: נשאלת השאלה – האם בעלות אינה דבר בפני עצמו, נפרד מהנאה? התירוץ: בעלות פירושה שיש לו איזו זכות / מעלה מהחפץ. כאשר הוא אסור בהנאה, אין לו שום זכות מהחזקה בו, ממילא אינו הבעלים, וביטול (שהוא מעשה בעלות – הפקר) לא עובד. זה מכונה „למדות יפה” – יסוד הרמב״ם שאיסור הנאה מסיר בעלות, מה שהופך ביטול לבלתי אפשרי.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ שלא ביטלו קודם שש, ומצאו משש שעות ולמעלה
דברי הרמב״ם: „ולפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו – הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. והרי ביטול אינו מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.”
פשט: מי שלא ביטל לפני שש שעות, ואחרי שש שעות מוצא חמץ שידע עליו אבל שכח בשעת ביעור – הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. ביטול כבר לא עוזר כי זה לא ברשותו, אבל הכתוב עושה אותו כאילו ברשותו לענין חיוב.
חידושים והסברות:
1. הפרדוקס של „אינו שלו” לענין גזל: האם חמץ בפסח הוא ממש „אינו שלו” או רק אסור בהנאה? כאשר הוא אסור בהנאה, מה לוקחים מהשני אם גוזלים אותו? עד עכשיו הוא לא יכול היה ליהנות, ועכשיו גם לא. אבל זה עדיין שווה משהו מעשית – אדם רעב שאוכל אותו נשבע (אף על פי שהוא עובר). גם אפשר לעשות עסקאות עם גוי (למשל „אתה תיתן לי במוצאי יום טוב”), מה שמראה שיש שווי כשזה עדיין מותר בהנאה – אבל כשזה כבר אסור בהנאה אין עוד שווי.
2. „אינו שלו” – הפקר בית דין הפקר: הגמרא אומרת שחמץ „אינו שלו” דרך הפקר בית דין הפקר. זה נוגע רק לחמץ מדרבנן (כלומר אחרי שש שעות כשזה רק מדרבנן אסור). אבל חמץ דאורייתא (פסח עצמו) הוא ממש לא שלו – רק „לחומרא הוא שלו”: לתפוס עבירות זה שלך, אבל לא כדי להרוויח ממנו כסף.
3. המנגנון של בל יראה ובל ימצא כשזה „אינו שלו”: אם חמץ בפסח הוא אינו שלו, איך בכלל אפשר לעבור על „לא יראה”? התירוץ: „והכתוב עשאו כאילו ברשותו” – התורה עושה אותו כאילו שלך במיוחד לענין חיוב. אבל לענין ביטול – אי אפשר לבטל כי זה באמת לא שלך. כלומר: לחומרא זה שלך (עובר על בל יראה), אבל לקולא זה לא שלך (ביטול לא עוזר). האדם „תקוע” – הוא לא יכול לצאת מהעבירה.
4. הפשט האמיתי ב„בל יראה”: היה אפשר לפרש „לא יראה” כדבר מעשי – שלא יהיה נראה ונמצא במקומך, אפילו אם זה לא שלך. אבל החכמים למדו מהפרשה אחרת: חמץ של אחרים ברשותו – אינו עובר; שלו ברשות אחרים – כן עובר. „בל יראה” פירושו לא ראייה פיזית, אלא בעלות. זה נלמד בפרק ד׳ (הלכות חמץ ומצה).
—
הלכה ג (המשך) – מוצא חמץ ביום טוב
דברי הרמב״ם: „וחייב לבער בכל עת שימצאנו… ואם מצא ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו.”
פשט: כאשר מוצאים חמץ בערב פסח צריך לבער אותו מיד. ביום טוב עצמו אי אפשר לבערו, אלא מכסים את החמץ בכלי עד אחרי יום טוב.
חידושים והסברות:
1. למה לא לבער ביום טוב – העברה שלא לצורך: „מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך” נוגע רק ל„לצורך הגוף” – דומה לאוכל נפש. מצווה אינה „צורך” במובן זה. „צורך מקום מצווה” אינו אותו „צורך” כמו צורך הגוף. לכן אי אפשר לבער חמץ ביום טוב.
2. רבינו מנוח – מוקצה: רבינו מנוח אומר שהחמץ הוא מוקצה ביום טוב, לכן מכסים אותו בכלי (כופה עליו כלי) במקום להזיז אותו.
3. כופה עליו כלי – דבר מעשי, לא בל יראה: הכיסוי בכלי אין לו שום קשר לבל יראה ובל ימצא. לענין בל יראה האדם „תקוע” – הוא עובר באונס כי הוא לא יכול לשרוף ביום טוב. הכיסוי בכלי הוא רק תקנה מעשית – „שמא יבוא לאכלו”, שלא יבוא לאכול אותו.
—
הלכה ג (המשך) – חמץ של הקדש
דברי הרמב״ם: „ואם של הקדש…”
פשט: חמץ של הקדש יש גם לו חיוב בדיקה וביעור מדרבנן, אבל אין עוברים עליו על בל יראה ובל ימצא (כי זה לא „שלך”).
חידושים והסברות:
1. טעם הבדיקה אצל הקדש: הטעם הוא „שמא יבוא לאכלו” – חוששים שיאכלו אותו, ובנוסף יש גם מעילה. זה לא בגלל בל יראה, אלא גזירה מעשית.
2. הקדש – כולם חוששים: אצל הקדש כולם חוששים ממעילה, אבל בכל זאת חכמים עשו חיוב בדיקה כי עדיין יש חשש שישכחו שזה הקדש.
—
מחלוקת ראב״ד – האם יש בל יראה בערב פסח (משש שעות)
חידושים והסברות:
1. קושיית הראב״ד: הראב״ד חולק על הרמב״ם: הרמב״ם כותב ש„משש שעות ולמעלה” עוברים על בל יראה ובל ימצא. אבל בל יראה ובל ימצא כתוב בפסוק אחרי המילים „שבעת ימים” – זה מפורש רק על שבעת ימי פסח, לא ערב פסח! בערב פסח יש רק תשביתו (מצוות עשה) ואיסור אכילה, אבל לא בל יראה.
2. תירוץ המגיד משנה: המגיד משנה טוען שהרמב״ם גם מסכים שאין עוברים על בל יראה בערב פסח – הוא מתכוון רק לתשביתו.
3. מפרשים אחרים: אחרים אומרים שהרמב״ם סובר באמת שכן יש בל יראה משש שעות, כי זה משתמע בגמרות מסוימות. סברת הרמב״ם: ברגע שהחכמים אסרו מערב פסח אחר חצות, מונים כבר את שבעת הימים עם חצי יום.
—
הלכה ד (תחילה) – מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור
דברי הרמב״ם: „מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור… אם יצא לדבר מצוה או לאכול בסעודה של מצוה כסעודת אירוסין ונשואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור. ואם לאו, יבטל בלבו.”
פשט: מי שיצא מהבית לפני זמן הביעור, ונזכר שיש לו חמץ בבית – תלוי אם הוא יכול לחזור ולעשות שניהם. אם לא, יבטל בליבו.
חידושים והסברות:
1. דומה להלכות תפילה: אלו כללים דומים להלכות תפילה – עד מיל, עד שלושה מילין – עד כמה צריך לחזור למצווה.
2. עוסק במצווה פטור מן המצווה: יסוד ההלכה: ביטול בלבו הוא חיוב דאורייתא – זה הוא חייב לעשות תמיד. אבל ביעור חמץ (לחזור הביתה) הוא מצוות חכמים – והואיל והוא כבר עוסק במצווה (סעודת מצווה), הוא פטור מהמצווה דרבנן אם הוא לא יכול לעשות שניהם.
3. סעודת אירוסין – מצווה: הרמב״ם מחשיב סעודת אירוסין ונישואין כסעודת מצווה. זו לא המצווה עצמה (הוא לא החתן), אלא הסעודה היא ה„מסיבה” של המצווה – אבל זו עדיין מצווה.
4. השתתפות בשמחה: האם מדברים רק כאשר השתתפותו עושה הבדל לשמחה, או אפילו בשמחה גדולה של אלף איש? כל אחד הוא חלק מהשמחה – שמחה היא רק כאשר יש אנשים.
5. שלוש רמות של מצווה: הרמב״ם מביא שלושה אופנים: (א) סעודת מצווה – חלק מצווה, לא המצווה עצמה; (ב) יצא להציל – מצב של פיקוח נפש, מצווה גדולה יותר; (ג) יצא לצורך עצמו – אין מצווה, צריך לחזור.
—
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דברי הרמב״ם: „מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.”
פשט: מי שהולך להציל יהודים מצרות (צבא, נהר, שודדים, שריפה, מפולת) לא צריך לחזור לסלק חמץ – הוא יתמקד בהצלה. אבל מי שיצא לצרכיו האישיים (לא מצווה) ונזכר שיש לו חמץ בבית, חייב לחזור מיד.
חידושים והסברות:
1. פיקוח נפש פוטר מדאגות חמץ: הכלל בפיקוח נפש הוא שלא צריך לחשוב על מצוות בשעת הצלה – „יבטל בלבו ודיו.” כמו שאומרים בענינים אחרים (למשל לשון הרע בשעת פיקוח נפש), לא יתעסק בחמץ כשהוא מציל חיים.
2. שיעור כביצה לחיוב חזרה: הרמב״ם אומר שהחיוב לחזור (ביצא לצורך עצמו) הוא רק כאשר יש כביצה חמץ בבית. פחות מכביצה – לא צריך לחזור, אלא לבטל בליבו.
– קושיא: זה שיעור חדש! השיעור של איסור חמץ הוא כזית, לא כביצה. למה לא צריך לחזור לכזית?
– תירוץ: חיוב בדיקה וביעור הוא תקנת חכמים (שמא יבוא לאכלו). החכמים לא גזרו כל כך רחוק שיחזור לפחות מכביצה. בפחות מכביצה הוא יכול לבטלו בליבו, וזה מספיק.
3. ביטול על חמץ ידוע: מכך שפחות מכביצה יכול לבטל, רואים ראיה שאפשר לבטל חמץ שיודעים היכן הוא נמצא – לא רק חמץ לא ידוע.
—
הלכה (המשך) – מי שהניח עיסתו מגולגלת
דברי הרמב״ם: „מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, וירא שמא תחמיץ קודם שיבוא – מבטל בלבו קודם שתחמיץ.”
פשט: מי שהשאיר בצק לוש בבית ויצא (למשל הוא יושב בשיעור אצל רבו), והוא חושש שהבצק יחמיץ לפני שיחזור – יבטל בליבו לפני שיחמיץ.
חידושים והסברות:
1. מדברים על חימוץ אמיתי, לא שמונה עשרה דקות: שיעור החימוץ במשנה/גמרא אינו רק שיעור זמן (כמו שמונה עשרה דקות), אלא שיעור מציאותי – כאשר הבצק נעשה ממש חמץ. „הוא יודע מה פירוש חמץ, לא כמו היום שאנחנו לא יודעים מה פירוש חמץ.”
2. חילוק בין מקרה זה לקודם: במקרה הקודם (חמץ גמור בבית) האדם עובר על בל יראה ובל ימצא כל רגע – זה לאו (אף על פי שאין מלקות כי זה לאו שאין בו מעשה), לכן הוא חייב לרוץ מהר יותר. במקרה זה (בצק שעדיין לא חמץ) הוא עדיין יכול לבטלו לפני שיחמיץ, כי ביטול עובד רק קודם שעה ששית.
—
הלכה – כיצד ביעור חמץ
דברי הרמב״ם: „כיצד ביעור חמץ? שורפו, או מפרר וזורק לרוח, או זורקו לים.”
פשט: ביעור חמץ יכול להיעשות על ידי: (א) שריפה, (ב) פירור לחתיכות קטנות וזריקה לרוח, (ג) זריקה לים. אבל בים – רק חמץ רך שהים מפרק מהר. חמץ קשה צריך תחילה לפרר (מפרר) ואחר כך לזרוק לים.
חידושים והסברות:
1. ביעור פירושו השמדה מוחלטת: כל אופני הביעור צריכים להשיג שהחמץ נעלם ממש – חתיכות זעירות שנעלמות. לזרוק כיכר שלמה לים לא עוזר, כי היא עדיין נשארת בעין לזמן מה.
—
הלכה – חמץ שנפלה עליו מפולת
דברי הרמב״ם: „חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר – הרי הוא כמבוער. וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.”
פשט: חמץ שקיר נפל עליו עם שלושה טפחים עפר או יותר – הוא כמבוער. אבל צריך עדיין לבטלו בלבו (אם זה עדיין לפני שעה ששית).
חידושים והסברות:
1. קושיא – למה צריך ביטול אם זה כמבוער? אם קבור תחת שלושה טפחים עפר הוא כבר כמבוער, למה צריך עדיין לבטל?
2. תירוץ ראשון: זה רק כמבוער – זה יכול להתגלות (כלב יכול לחפור אותו). לכן צריך ביטול כבטחון נוסף.
3. תירוץ שני (כיוון אחר): הביטול בא להיות לענין דאורייתא – כי למעשה החמץ עדיין נמצא ברשותו בעין. „כמבוער” הוא רק לענין דרבנן – הוא לא צריך לחפור ולבער (כי בדרך כלל במפרר וזורק לרוח זה נעלם ממש, אבל כאן זה עדיין מונח). הביטול בא לעזור לבל יראה ובל ימצא דאורייתא.
4. ביטול עוזר רק לדאורייתא: ביטול לעולם לא עוזר לדרבנן (שמא יבוא לאכלו). אבל כאן החיוב דרבנן של ביעור כבר מקוים דרך הקבורה (כמבוער), והביטול בא רק לדאורייתא.
5. ביטול רק לפני שעה ששית: אחרי שעה ששית כבר אי אפשר לבטל – זה כלל ידוע.
—
הלכה – נתנו לנכרי קודם שעה ששית
דברי הרמב״ם: „נתנו לנכרי קודם שעה ששית – אינו צריך לבער.”
פשט: אם נתנו את החמץ לגוי לפני שעה ששית, לא צריך לבערו – כי זה כבר לא החמץ שלו, ו„לא יראה לך” הוא רק על החמץ שלך.
—
הלכה – שרפו קודם ששית / אחר ששית – הנאה מפחמין
דברי הרמב״ם: **„אם שרפו קודם ששית – מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה – לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, ולא יאפה בו ולא יבשל בו. ואם אפ
ה או בישל – הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה.”**
פשט: שורפים חמץ לפני שעה ששית – מותר ליהנות מהגחלים/אש בפסח, כי האש היא כבר דבר חדש. אבל שורפים אותו אחרי שעה ששית – אסור ליהנות מהאש, לא לאפות, לא לבשל. ואם כן אפה/בישל – הפת/תבשיל גם הוא אסור בהנאה. אפילו הפחמין (גחלים) מהפת/תבשיל אסורים בהנאה.
חידושים והסברות:
1. חידוש – לא רק בשעת מעשה, אלא גם התוצאה: שאסור ליהנות בשעת שריפה מובן – נהנים מחמץ. אבל החידוש הוא שגם התוצאה של השריפה (הפת, התבשיל, אפילו הפחמין שלהם) נעשים אסורים בהנאה. ההנאה מהחמץ כביכול „נכנסה” לאוכל, והוא נשאר אסור.
—
סיום פרק ג
השיעור סיים את הפרק השלישי של הלכות חמץ ומצה, שעוסק בפרטי מתי וכיצד צריך לעשות בדיקה וביעור חמץ – מהבדיקה בליל י״ד, דרך ביטול, ביעור, ערב פסח שחל בשבת, מי שיצא מביתו, אופני ביעור, חמץ שנפלה עליו מפולת, נתנו לנכרי, והנאה מפחמין.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה, פרק ג׳: בדיקת וביעור חמץ
פתיחה
דובר 1:
בוקר טוב, כל הנכבדים הנאספים. כבר איחלתי מזל טוב שוב להרב יואל אשר על התנאים של בתו אתמול. שהקב״ה, הזיווג יעלה יפה, יהיה הרבה הצלחה והרבה נחת, והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, באופן הראוי והטוב ביותר. ותודה לנדיבי השיעור, להרב ר׳ יואל הלוי ולשאר הנדיבים. ולומדים. אמן. נפלא.
צריך להתחיל לפני התפילה עם “ואהבת לרעך כמוך”. גם לפני הלימוד נראה שיש ענין להתחיל באהבה. זה חשוב. התפילה שלפני הלימוד שעומדת בגמרא, “שתשכון בינינו אהבה ואחווה”. זו תפילה אחת שעומדת בגמרא, וגם יש “ואשמח בהם”. “שלא אכשל בדבר הלכה ואשמח בהם”. רואים שאהבת חברים היא תנאי, תנאי חשוב בלימוד התורה. ותודה לספונסרים ולתלמידים.
הקדמה לפרק: נושא הפרק
דובר 1:
אנחנו הולכים ללמוד את הפרק השלישי מהלכות חמץ ומצה. והפרק אומר את הסדר מתי עושים בדיקת חמץ, מתי עושים ביעור חמץ, ואיך מסתדרים בשבת. אלו הם ארבע ההלכות הראשונות, וכן הלאה. בעצם הוא מדבר על זה גם בפרטים, כמו מתי מבערים חמץ ששכחו, איך בדיוק עושים את ביעור החמץ. אז אפשר לומר בדיקת וביעור חמץ, שהולכים ביחד, זה הנושא של הפרק.
הלכה א׳: סדר הבדיקה והנחת החמץ עד הביעור
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם: “כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר” – הוא כבר בפרק הקודם אמר שיש זמן, שליל ארבעה עשר הוא הזמן שבו עושים בדיקת חמץ. באותו זמן שעושים את זה, אומר הוא, מה עושים? איך עובדת הבדיקה? “מוציא את החמץ מן החורים ומן הסדקים”.
דיון: תרגום של “כשבודק… מוציא”
דובר 1:
זה אומר, כך אמרתי, כי לא, זה קצת מעניין, כי “כשבודק אדם מוציא את החמץ” – זה אומר בודק. הייתי אומר, “כשבודק אדם” אומר לומר את הזמן. הזמן שדיברנו שזה הזמן, “כשבודק אדם”, מה עושים? הוא אומר עכשיו מה הבודק אומר, ולוקחים החמץ מאיפה שהוא מאוחסן.
הייתי מתרגם אחרת. הייתי מתרגם, “כשבודק אדם”, זה אומר בדיקה אומרת לחפש. להוציא זה עוד שלב אחרי זה. כשמוציאים מחורים זו הבדיקה. הבדיקה היא לבדוק ולהסתכל בחורים. מוציא אומר אחרי שמצאת, אל תשאיר את זה שם. אני מתכוון, אין כאן שני שלבים, כמו שקודם מחפשים ועושים רשימה ואז הולכים לאסוף את כולם. לא, אלא ככה, מחפשים ומוציאים. אני אומר שהדרך שמתרגמים היא שאחרי שמוצאים, כשמחפשים, מוציאים את זה ושמים בצד. אני אומר אבל תרגום, אני לא מסכים שלהוציא זה תרגום בדיקה. בדיקה זה תרגום לחפש. אחרי שמחפשים ומוצאים, צריך להוציא את זה.
דיון: לשונות כפולים אצל הרמב״ם
דובר 1:
אבל אני אומר למשל, בודק ומחפש, לא הולכים כאן לדון מה זה אומר לשון כפול. ואותו דבר, חורין מחבואין וזוויות, זה גם שלושה סוגים אחרים, חור הוא חור, ומחבוא זה לא דווקא חור, אלא סיבה אחרת למה קשה להגיע לשם. הוא מדבר רחב, אבל אני לא יודע אם צריך להדייק בדבריו. אולי יש אחרים שמדייקים בדבריו. סתם כן, כי יש דרשות שבת הגדול. ממילא יש הרבה הזדמנויות. איפה יש איזה שבח שאפשר לקשר? חור הוא דבר אחד, ומחבוא אומר סתם ארון, וזווית אומר סתם פינה. מה שנמצא על השולחן, לא צריך לחפש זה כאן. בסדר.
המשך לשון הרמב״ם: מקבץ הכל ומניחו במקום אחד
דובר 1:
אז כשעושים את הבדיקה, מה עושים עם החמץ? לוקחים את כולם. שזה יהיה כבר גמור. הבדיקה נגמרת כבר, מצוות בדיקה נגמרת, והדבר הבא יהיה ביעור. אז, לוקחים את כולם ביחד, והוא מקבל לומר שלוקחים את כולם ביחד, מניחו במקום אחד, שמים אותם במקום אחד, עד תחלת שעה ששית ביום. ואז, מבערים כמו שלמדנו אתמול, שבאותה שעה שישית מתחיל האיסור של להחזיק חמץ, ממילא שורפים אותו לפני שמתחיל האיסור. נכון.
חידוש: בדיקה נגמרת כשאספו הכל למקום אחד
דובר 1:
אז כאילו מה שההלכה מספרת היא שבדיקת חמץ עם שריפת חמץ, שזה ביעור חמץ, זה לא אותו דבר. מכיוון שהחכמים… מה לא נעשה עם זה? מכיוון שהם אמרו שעושים את זה בלילה, בליל י״ד. אז מה עושים בינתיים? אז התשובה היא, שמים בצד, לוקחים את זה ביחד, שמים את הכל במקום אחד. זאת אומרת, לפני זה היה הכל לומר מה רע. יכול להיות שזה כן ככה כמו חידוש. מישהו יאמר, כבר מצאתי, יש לי את הרשימה. לא מספיק שיש רשימה. צריך לאסוף את החמץ למקום אחד עוד בבדיקה. מצוות בדיקה היא בלילה, אבל גם האיסוף. מישהו שיכול לומר, יש לי רשימה, ובבוקר אלך. ומצוות בדיקה היא האיסוף גם כן. כאילו, בדיקת חמץ נגמרת כשאספו הכל למקום אחד.
דיון: למה צריך לאסוף?
דובר 1:
למה בדיוק צריך לאסוף, אני לא יודע, אבל כך הוא אומר. לא שעדיין לא עשית בדיקה. ההלכה שצריך לעשות את זה לאור הנר והכל כבר נגמר, אתה לא רוצה. איפה יש חמץ, שכחו ממנו. זה הפשט הפשוט. למה לא… למה לא… למה צריך לאסוף? אני לא יודע. הרמב״ם אמר את זה.
מאיפה הוא לקח שצריך לאסוף? אם הוא עושה כן הכל… זה כתוב כך במשנה? לא. “ומה שמשייר יניחנו בצנעא”. “יניחנו בצנעא” אומר בדיקה אחריו, כן? זה דבר אחר, שלא יהיה נעלם. נכון, הולכים ללמוד את החלק הבא, הלכה ב׳, הולך הרמב״ם להסביר שצריך לשים בצד, כי אם לא, מתחילים החששות של גוררת חולדה ודברים אחרים. אבל נגיד מישהו אין לו את הבעיה, הוא חישב בדיוק כמה חמץ, והוא משאיר את זה בדיוק איפה שמצא אותו.
למדתי שזה שתיקנו בדיקה בליל ארבעה עשר, בדיקה נגמרת כשהכל במקום אחד. למה? מה הקשר בין אחד לשני? בסדר, מעשית זה פשוט, כי למה תעשה פעמיים? למה תעבוד פעמיים? שוב, לא לעבוד פעמיים, זה שני דברים אחרים. הוא… איך אומרים? הוא… נו? הוא חשף את זה, הוא יודע כבר איפה זה נמצא, ומחר הוא יאסוף את זה. בסדר.
המשנה היא, כנראה אתה צודק שהאדם הרגיל הולך לאסוף את זה. והמשנה אבל לא מדברת על זה. מה שאני אומר, הרמב״ם הוסיף כאן שלב ועשה מזה כמו הלכה שהוא יעשה את זה, “מקבץ הכל ומניחה במקום אחד”.
חידוש: “אור הנר יפה לבדיקה” אומר להוציא לגמרי
דובר 1:
כנראה גם ש״אור הנר יפה לבדיקה” אומר לא רק שהוא ידע איפה החמץ, אלא שהוא יוציא לגמרי את החמץ, שלא ישאר כלום. ואם למחרת הוא לא יהיה לו נר וישארו פירורים, חסר במצוות בדיקת חמץ. בבוקר יש גם את הנר, אגב. אין דבר כזה שנר עובד פחות בבוקר מאשר בלילה. זו לא הנקודה.
לא, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה. אני מתכוון לומר, זה כנראה מעשי, אבל במשנה לא כתובה ההלכה של הרמב״ם.
המשך לשון הרמב״ם: ואם רצה לבער בלילה רשאי
דובר 1:
הרמב״ם מסיים, והוא אומר מיד שההלכה שאמרתי היתה מעשית, והוא אומר “רצה לבער בלילה רשאי”. זה שבדיקה וביעור הם שני זמנים שונים, בעצם אם מישהו רוצה לבער בלילה, אפשר לבער בלילה. הוא מדבר רק כך, לכאורה רוב האנשים אוכלים עוד חמץ בבוקר, מותר כבר לאכול עוד חמץ, בבוקר אוכלים עוד חמץ, ממילא צריך עוד לא לבער אותו. “ואם רצה לבער בלילה רשאי”. אפשר אז כבר לבער. זה לא אומר כמו שהחכמים תיקנו את מצוות ביעור חמץ עם איזה זמן מסוים.
דיון: ביעור לפני ליל י״ד
דובר 1:
מה קורה אם מישהו רוצה לבער עוד לפני ליל ארבעה עשר? סתם גם אותו דין. אם מישהו הוא… האדם שעושה פסח הוא כבר הרבה יותר מוקדם, הוא עוד נאמן, הוא לא מחויב. הוא לא עושה ברכה על ביעור חמץ, אבל… אולי כן, אגב, למה הוא לא יעשה ברכה? אה, משלושים יום כבר יש חובת בדיקה, אפשר לעשות ברכה? הוא לא אמר אם עושים את זה עם ברכה. בסדר, הוא עוד לא סיפר לנו על ברכה בכלל. בסדר, נראה. אחר כך הולכים ללמוד על ברכה. אה, הוא כן אמר. הוא כבר אמר את הברכה, כן. לא אמר? אני מבלבל? לא אמר. לא, הוא לא אמר. אני מסתובב. לא, אבל איך הוא מדבר על שלושים יום, הוא לא אמר לנו. אה, לא, הוא אומר את זה עכשיו. בסדר. הוא הולך לומר את זה בפרק הזה. אני טועה אני חושב. בסדר, כן.
אין חיוב להשאיר, אלא סתם שמותר להשאיר. זו המילה. אם רוצים כבר עכשיו לשרוף, מותר עכשיו לשרוף. הוא לא צריך. מבערה אומר אני שלא תשרוף, כי אחר כך הולך הרמב״ם לומר מה אומר מבערה? כבר.
הלכה ב׳: שמירת החמץ בליל י״ד
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, החמץ שמניח בליל ארבעה עשר, החמץ שמשאירים, כמו שהוא אומר שמשאירים אותו כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, הוא לא אמר שרק בגלל יום המינונים כבר אסרו גם את השעה החמישית, אבל אוכלים עד השעה הרביעית. אומר הרמב״ם, אין מניחה מפוזר ומפורד בכל מקום, לא שמים את זה בפיזור, אלא מצניעה בכלי או בזוית ידועה, שמים את זה במקום ספציפי, או בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו. זהירים עם זה. שמא לא נזהר בה, ואם לא יהיה זהיר, אם הוא לא יהיה זהיר.
תשובה לשאלה הקודמת
דובר 1:
אה, זו כנראה תהיה התשובה לשאלה ששאלנו קודם. נסיים. שמא לא נזהר בה, אם הוא לא יהיה זהיר והוא יראה שחסר חמץ, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, צריך לחפש שוב ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו עכברים, אולי עכברים גררו את זה. אז זו כנראה גם התשובה. אם זה נמצא בחור, צריך עוד גם לחשוש לאותו דבר של שמא גררוהו עכברים.
דיון: קשר להלכה א׳
דובר 1:
אז אומר, אם הוא יודע בדיוק איפה הנקודה היא כמו מה שלמדנו. הוא הולך עכשיו חזרה להלכה שלמדנו בפרקים הקודמים. הוא השאיר עשר חתיכות והוא מצא רק תשע. הוא צריך לחפש את העשירית.
דובר 2:
כן, אבל זה מאוד לא מעשי לומר שהוא ישאיר בחור, כי הוא ספר בחור בדיוק כמה גדולה חתיכת החמץ. בדיוק כמו שהוא ספר אחר כך.
דובר 1:
לא, אבל כאן הוא שם את זה בכלי כמו שזה ידוע, שלא יבואו עכברים. זה הרעיון. כשהוא אומר כלי כמו שזה ידוע, הוא מתכוון באופן שלא יהיה חשש מעכבר.
דובר 2:
אני שומע, אבל לא, זה הנזהר בו. הנזהר בו, אתה צודק. הנזהר בו נראה כמו דבר מעשי. אתה תשים את זה, כמו שאתה אומר, תשים את זה בקופסה שהעכברים לא יבואו, כי אם יבוא עכבר, תהיה לך בעיה. אז אם זה נשאר בחור זה גם אותו לא נזהר בו. אמת, אמת. אני שומע.
דיון: “נזהר בו” – מעשי או דין בבדיקה?
דובר 1:
בסדר, רגע, זה דבר מעשי? אני מתכוון, אולי לא מעשי, אולי זה יותר… דבר מעשי, אבל זה דין בבדיקה. החכמים אומרים שמאז שיש חובת בדיקה יש חובה להיות זהיר. נכון, הוא אומר, אולי אם הוא צריך לעשות שוב בדיקה, פשוט הבדיקה הקודמת שלו הוא לא יצא בעצם. יש חובת בדיקה חדשה עליו. הענין שהחכמים אמרו בדיקה הוא רק באופן שמאז אין עוד בדיקה. אם לא, מתחילה עוד חובת הבדיקה שלך. בדיקה נגמרת רק כשזה זהיר, כשזה מוגן.
הלכה ג׳ (תחילה): כשחל ארבעה עשר בשבת
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אז זו שנה רגילה שי״ד בבוקר הוא כבר הולך לבער. מה קורה אם ערב פסח שחל להיות בשבת? מה קורה? אה, כשערב פסח הוא שבת, ובשבת יש מצווה לאכול סעודות, לאכול פת אמר הרמב״ם, כן? אני אולי אגיע לזה, הנקודה היא שיש בעיה, אבל לא עושים ביעור, הוא עוד לא אמר, אבל לא אפשר לעשות בדיקת חמץ ליל שבת, אסור להשתמש בנר, מה שלא יהיה. אז מה צריך לעשות? כן, אז בודקין את החמץ בליל ערב שבת, ובודקים את החמץ בלילה של ערב שבת, מתרגם, זה מה שאנחנו קוראים ליל שישי, הלילה לפני ערב שבת, שהיא ליל שלשה עשר.
דיון: למה מבערו מלפני השבת?
דובר 1:
החכמים אומרים שמאז שיש חובת בדיקה יש חובה להיות זהיר. אולי אם הוא צריך לעשות שוב בדיקה, פשוט הבדיקה הקודמת שלו הוא לא יצא בעצם. יש חובת בדיקה חדשה עליו. הדין שהחכמים אמרו בדיקה הוא רק באופן שמאז אין עוד בדיקה. אם לא, מתחילה עוד חובת הבדיקה שלך. הבדיקה נגמרת רק כשזה זהיר, כשזה מוגן.
אז זו שנה רגילה שי״ד בבוקר הוא כבר הולך לבער. מה קורה אם ערב פסח בשבת? אה, כשערב פסח הוא שבת, ובשבת יש מצווה לאכול סעודות, לאכול פת אמר הרמב״ם, כן? אני רוצה אולי להגיע לזה, הנקודה היא שיש בעיה, אבל לא עושים ביעור, הוא עוד לא אמר, אבל לא אפשר לעשות בדיקת חמץ ליל שבת, אסור להשתמש בנר, מה שלא יהיה. אז מה צריך לעשות?
דובר 2:
כן, אז בודקים את החמץ בליל ערב שבת.
דובר 1:
ובודקים את החמץ בלילה של ערב שבת, מתרגם, זה מה שאנחנו נקרא ליל שישי, הלילה לפני ערב שבת. שהוא ליל שלשה עשר. ומניח מן החמץ. בדרך כלל משאירים רק לאכול עד הבוקר עד ארבע שעות. כאן צריך להשאיר ליום שלם, כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת. ומניחו במקום מוצנע, שמים את האוכל גם במקום מוצנע, שמים את זה במקום ספציפי. והשאר מבערו מלפני השבת, את השאר צריך לבער לפני שבת.
דובר 1:
זו גם עצה טובה, או שיש איזה דין שלא להשאיר יותר מדי לפני שבת?
דובר 2:
מה זה שאר שבת? מה שלא הולך לאכול.
דובר 1:
כן, שלא יעשו את הזריקה בשבת. הוא לא אומר על זריקה, הרמב״ם לא חשב שלא יזרקו חמץ בשבת, אגב, מיד נראה. הנקודה היא, הוא אומר שלא ישאירו יותר ממה שהוא צריך. מה הבעיה?
דובר 2:
אף פעם. לכאורה, כל אני לא יודע.
דובר 1:
אני אומר את זה, בשמרו וארבעו לשבת, יכול להיות שזו עצה טובה, יכול להיות שזה דין בשבת, ויכול להיות שזה דין בבדיקת חמץ. שוב, הוא הולך להחזיק חמץ, הוא הולך לעבור על בל יראה אם הוא ישכח ולא יבטל אותו. ראיתי שרבינו מנוח אומר, כי ביעור חמץ יכול להביא חששות של הוצאה מרשות לרשות. לעשות ביעור חמץ מרשות. אני אומר, הדבר שצריך לשרוף יותר לפני שבת.
נו, למה לא לבער בשבת בבוקר? לא כתוב פה שמבערים חמץ בשבת. נגיד את זה, עובדה. למה אני לא יודע? אני אראה בהלכה הבאה. אין דבר כזה ביעור חמץ לפני שבת.
דובר 2:
אתה התבלבלת למה.
דובר 1:
אבל העובדה היא שאין. אם זה לא שבת, יצטרכו לעשות דבר בדיעבד של ביטול, וכן הלאה. זה בדיעבד. שם הוא מעדיף חמץ שיבער. אז מה שאתה אוכל זה כבר מבוער, כי זה נאכל. אבל מה שאתה לא אוכל, אתה מחויב עם זה בבדיקת חמץ לבער. מה הבעיה?
דובר 2:
אתה רוצה לומר שיש לך פטנט איך לעשות בשבת ביעור חמץ?
תרגום לעברית
דובר 1:
אוקיי, זו שאלה טובה. אבל ההלכה היא סתם שאין דבר כזה בשבת. בשבת אי אפשר לשרוף, פשוט. אז… אחר כך יעמוד מפורט איך עולה רוחניות, אתה שואל קושיא טובה. אבל… זו באמת קושיא טובה. אני לא יודע מה התירוץ. אני רק אומר עובדה שההלכה היא סתם שאי אפשר להיות מבער בשבת, ובגלל זה הוא אומר שצריך להיות מבער בפועל.
ביעור דרך אכילה
דובר 1:
עיקר הביעור של שבת הוא דרך אכילה. זה החלק שמשאירים לאכול. יפה מאוד. כמו שהגמרא אומרת בבבא קמא שמבער זה שן, אוכלים עם השיניים ועושים ביעור.
דובר 2:
לא בדיוק. ביעור זה שורש אחר לגמרי.
דובר 1:
עושים שתי מצוות עם אותה חתיכת לחם, אוכלים שם מצוות סעודת שבת וביעור חמץ. אני לא מסכים שזה אותו הדבר, כי ביעור שם פירושו שהחיה תאכל.
דובר 2:
אוקיי. אוקיי. כן.
הלכה ג (המשך): ואם נשאר חמץ ביום השבת
דובר 1:
הלאה, מה קורה עם החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות? צריך להזכיר כאן, כי העולם כשערב פסח חל בשבת, הם נעשים מאוד עצבניים, כי אנחנו מאוד מחמירים בפסח. אבל מעלת ההלכה שכתובה כאן היא, משאירים כראוי את החמץ מערב שבת. לא כתוב שצריך לשים אותו בשקית, שלא יפלו פירורים. פירורים הם בטלים, אין בעיה. ואותו דבר, וכן הלאה, שולחן ערוך כן כותב חומרות. שלא לבשל… שלא לבשל דברים ש… כן. אבל לא כתוב בגמרא וברמב״ם, לא רואים את החומרות.
אבל גם שאלה היא מתי עושים ביעור חמץ ערב שבת. לכאורה אפשר לעשות בכל זמן, אבל המנהג הוא לעשות גם לפני חצות, סתם כמו כל שנה, וכן הלאה. וביום שישי עושים לפני חצות, אפילו זה לא ערב יום טוב, זו לא הסיבה של שש שעות, אפשר לעשות בכל זמן אחר הצהריים. יש כאן משהו עניין לגבי שיזכרו שבכל השנים, ילד שהשנה הראשונה שהוא זוכר היא מערב שבת, שלא יחשוב שמבערים אחר הצהריים. כך הוא מתכוון.
ואם נשאר חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, כשכבר אסור לאכול, מבטלו, שיבטל אותו, כמו שלמדנו ביטול חמץ, מבטל בלבו.
דיון: ביטול לבדו וכופה עליו כלי
דובר 1:
מה קורה עם תקנת חכמים שלא לעשות ביטול לבדו?
דובר 2:
לא, לא, כלום.
דובר 1:
אבל אולי בגלל “שמא יבוא לאכלו”?
דובר 2:
על זה עוזר ה״כופה עליו כלי”.
דובר 1:
אה, זה כן, אבל זה לא… אני לא יודע אם יוצאים בזה כמו הרמב״ן, אבל זה כאן דבר מעשי.
דובר 2:
לא, לא, יש לי ראיה שיש לי ראיה שיש לי ראיה. חשבתי כך בשבילך, אבל אתה לא צודק, כי זה סתם לא שמא יבוא לאכלו, אבל זה סתם שמא יבוא לאכלו חדש, כי זה לא אותו דבר מבדיקת חמץ. כי למשל, רואים שחמץ של קודש כתוב בסעיף הבא שאין צריך כופה עליו כלי כי הוא בטל ממילא. אף על פי שאפילו חמץ לכאורה יש כבר כאן חיוב בדיקה וביעור, מבין אתה שזו לא אותה תקנה, זה אולי כעין אותו ענין, אבל כופה עליו כלי, ממש שלא יבוא לאכלו עד שיש כבר במה לבערו, אז הוא מבער לגמרי.
דובר 1:
למה? למה הוא יעשה עם זה? זו הנקודה. אני לא יודע, אתה לא צריך להיות מבער לכאורה. למה אתה צריך להיות מבער? דין ביעור חמץ, יש כאן דין שחכמים כן אמרו שלכתחילה צריך לעשות ביעור. אבל זה כבר בוטל, הסטוק, האדם כבר מילא את החכמים.
דובר 2:
כן, אבל זה עדיין יום טוב. מוצאי יום טוב מותר כבר לעשות ביעור חמץ, מותר כבר לשרוף, מותר כבר לעשות דברים, חול המועד. למה לא לקיים את תקנות חכמים מעכשיו והלאה? תקנות חכמים שהחמץ יהיה כל הפסח.
דובר 1:
אבל תמיד ביעור חמץ הוא נוסף על ביטול, כי הרעיון של ביטול כי מסתמכים על זה, על זה נוסף על זה חכמים תיקנו ביעור. הייתי חושב שהביעור הוא חמץ שעוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, שלא בוטל. לכן, אנחנו נוהגים, החמץ ששורפים לא מבוטל לפני כן, כי אז לא יוצאים ביעור חמץ. אפשר לומר, רואה אתה שיש עדיין חיוב לשרוף אף על פי כן. אני לא יודע, אנחנו אומרים כל חמירא גם כן. אחרי בדיקת חמץ.
דובר 2:
לא, אנחנו עושים חילוק, חוץ ממה שהולכים עוד לשרוף. ואנחנו עושים שניים, אנחנו עושים שניים, אחד לפני ואחד אחרי בגלל החילוק. ועם החשבון שמה שלא בוטל חייבים מן התורה להיות מבער. אם לא משתמשים בטריק של ביטול, אז… אנחנו רוצים לתפוס שכששורפים חמץ, זה יותר דין דאורייתא. אבל כאן נראה ש… עם כל זה, אפילו הוא כבר ביטל, הוא כבר לא עובר על בל יראה על החמץ הזה, עם כל זה צריך להיות מבער. יכול להיות, אם הולכים שביעור הוא בגלל שלא יבוא לאכלו, זה פשוט, כי כופה עליו כלי הוא כדי שלא יבוא לאכלו. אבל הרי, כלי זה לא כל כך בטוח, אני יודע, ילד יעבור ויסיר את הכלי, אז עושים את הביעור לפני כן, זה שלא יבוא לאכלו בטוח.
דיון: למה לא לזרוק לשירותים או לים?
דובר 2:
הרבנים של היום אומרים כולם שצריך לשטוף את החמץ בשירותים אם נשאר. אני לא יודע אם הם לקחו את החיוב החדש. מה רע במה שכתוב ברמב״ם? אולי לא מכוח זה? הרמב״ם אומר כשאין לך עצה, כי אחר כך הוא לא יראה, כי אין חששות של שבת, אני לא יודע. הוא לא יראה. נניח, יש כאן עצה. מפרשים שואלים למה לא יכול לפרר? כיצד מבער חמץ? זה אחר כך, בכללי, אבל בשבת. הוא תלמיד, אבל הוא לא מבער חמץ בשבת. מה הוא יעשה? למה אסור לבער בים?
דובר 1:
אולי נעשה מוקצה? אולי נעשה מוקצה? כן, אבל ברגע שהוא כבר אכל את כל השיעור שלו, זה כבר ממש מוקצה מחמת גופו. הוא כבר לא יעשה כלום עם זה. הוא כבר שבע. מעכשיו נעשה… אני לא יודע אם לחשוב כך. כשנכנס שבת זה היה ראוי. אבל זה יהיה אסור בהנאה, וגם יהיה אסור בהנאה אפילו אחרי פסח, אז אולי נעשה מוקצה.
אחר כך האחרונים יחפשו ממש תירוצים כאלה. אפשר לזרוק לבית הכסא, אפשר לתת לגוי, או איזה דבר אחר.
דובר 2:
לזרוק לבית הכסא זה כופה עליו כלי, אני מתכוון.
דובר 1:
לא, זה לא. זה ביעור. באותם ימים לא היה שום כופה עליו כלי.
דובר 2:
לא, לא, זה לא חזק. גם היה בית כסא. בית כסא לא השתמשו היום. לאו דווקא בית כסא שזה נעלם, וזה נכנס לכל מערכת הביוב העירונית. זה היה איפשהו במרתף של הבית שהוא בא לנקות. הם זרקו הרי בשבת שיש דבר כזה.
דובר 1:
כן, אבל מה שהיה, היה שפע של מים.
דובר 2:
אוקיי. מה שיהיה, זה לא נשאר שם. היה איפשהו שזורקים את חומר בית הכסא. אני מתכוון, איזשהו מהלך היה כמעט תמיד. בפרט יותר מפותח בעיר זה כבר יש אלפי שנים.
דובר 1:
לא, לפני כן לא נראה שהחומץ הבין שאפשר לעשות את זה. אני לא יכול להגיד לך למה, אבל הם הניחו שביעור פירושו שריפה. אף על פי שטכנית אפשר גם לפרר, אף אחד לא עושה את זה. למעשה פירושו שריפה, ולא שורפים בשבת. כך נראית לנו ההלכה. ורואים שהשם, השם המפורסם של שריפת חמץ נקרא ביעור, שפירושו אש. זה היה המקובל.
סטייה: המשמעות של “ביעור”
דובר 2:
יכול להיות ביעור פירושו להשמיד, לא דווקא לשרוף, שריפה.
דובר 1:
לא, ביעור כאן לא פירושו הבערה. ביעור כאן פירושו, זה שורש אחר. ביעור כאן פירושו להשמיד, כמו… כן, אני לא זוכר, אני יודע למה אתה מתכוון. הבערה זה לא לשון הבערה.
דובר 2:
להשמיד זה סתם שם מושאל משריפה.
דובר 1:
אולי להיפך, הבערה קוראים לזה כך, אבל יש מילה שריפה. זו מילה אחרת, לא אותו דבר. שריפה פירושה לשרוף. ביעור פירושו להשמיד, לחסל.
דובר 2:
לבער המחבר.
דובר 1:
לא, אפשר לבער. מבער. מבער. לא אותו דבר. מבער זה מבער. אני מתכוון שזה שורש אחר. לא, אני מתכוון שזה שורש אחר. אהה. יש מילה לאש. אש פירושה שריפה. אפשר לומר שהאש אוכלת, אפשר לומר שזה אש מבער. אפשר לומר, מבינים שזו אש.
דיון בלשון “ביעור” — האם פירושו אש?
דובר 1: יש ביעור שאין לו כלל קשר לאש. אבל לא בטוח שזה שם מושאל, כי בדרך כלל השמדה היא דרך אש, משתמשים בזה גם כמשל לבער את היצר הרע. בדיוק להיפך, לאש יש מילה לאש. אש פירושה שריפה. אפשר לומר שהאש אוכלת, אפשר לומר שזה אש מבער, אפשר לומר, מבינים שזו אש. כך נדמה לי, אני צריך לבדוק במילון, אבל כך נדמה לי.
רואים מה רואים כאן. זה שורש שלישי, אני אומר, זה שורש שלישי. מבער, מבער. מילה שלישית. כן, ביאר ושולחת בעירה, ביאר, שם פירושו, יכול להיות פירושו שביאר פירושו שבהמה אוכלת, זו משמעות אחרת. הוא מחלה, הוא אוכל, הוא מחלה, כן. אבל רואים בוודאי כאן שהביעור הרגיל הוא משריפה, ואי אפשר לעשות זאת בשבת, אפשר לחפש עצות מה אפשר. אפשר בכלל, למדנו, הולכים ללמוד אחר כך, עדיין לא למדנו שאפשר לתת לגוי חמץ. למדנו, יש דבר כזה בשולחן ערוך, ולא עלה על דעת אף אחד כאן לעשות זאת, כי זה לא הולך כך, לא עושים.
הלכה ד: תרומה בערב שבת
דובר 1: אוקיי, מה קורה אם יש תרומה? למדנו אתמול בפרק הקודם שכשיש תרומה לא צריך לבער לפני הזמן, כי כל עוד זה עדיין ראוי לאכילה, אסור להפסיד קדשים. הוי לא ככר אתרבה של תרומה, למישהו יש הרבה, הרבה לחם של תרומה. אבל כאן צריך כן, מותר כן, כי זה ערב שבת, אין ברירה, כי לא יכולים להשאיר כל כך הרבה ליום טוב. לשעת הביעור… יש לו הרבה ככרות של תרומה, והוא לא יוכל לאכול הכל בשבת. צריך לשרוף זאת ערב שבת. צריך לשרוף זאת ערב שבת.
יש הלכה שלא תחשוב שכשזה ממילא הולך לשריפה, אז מותר לערבב את התרומה הטהורה עם תרומה טמאה. כי בדרך, מה אכפת לי שזה נעשה טמא עכשיו? אומר, לא, לא יערב תרומה טהורה עם טמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה, צריך לשרוף בנפרד את התרומה, טמאה לעצמה. וגם התלויה לעצמה, אם יש ספק טמא וספק טהור, צריך גם על זה להחמיר ולא לשרוף עם ודאי טמא או עם ודאי טהור, כי אתה או תטמא בספק את הטהור, או תטמא את הספק.
ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד. קצת מהטהורה הוא משאיר לאכול.
חידוש ב״ומניח מן הטהורה”
הדבר האחרון כבר לא נראה שצריך לומר, אבל רוצים בעיקר לומר את ההלכה שאפילו בשעת ביעור לא צריך… גם אם מותר כבר לבער. אולי למשל, אולי הוא מתכוון לומר שכשיש לו תרומה טהורה או סתם חולין צריך להשאיר אחרת מאשר התרומה הטהורה, פחות לשרוף, פחות משאירים כבר חולין. הוא תרומה, הוא כהן, הוא תרומה. לא אוכלים תרומה טמאה. תרומה טמאה אסור לאכול. הוא חייב לאכול את התרומה הטהורה.
והנקודה היא, הוא משאיר רק כמה שצריך. אפילו מתרומה שורף ערב שבת, והוא משאיר רק מה שהוא צריך, כמו יהודים אחרים. אני חושב, אולי הוא מתכוון לומר איזה חידוש קטן עם המילים האחרונות, מניח מן הטהורה, שהוא צריך להשאיר אחרת שהתרומה תהיה… אם אפשר להציל תרומה, משתדלים להציל ולא להפסיד לאכול אותה. אז אם יש לו חולין או תרומה לאכול בשבת, שיאכל בשבת את התרומה.
למה אומרים עוד תורה? זה אני אומר, לא מהטמאה, כי אפילו מהטהורה הוא משאיר רק כמה שהוא צריך.
חילוק בין שבת ליום חול
ההלכה היא רק בשבת, כי בימי החול מותר כן לשרוף תרומה טהורה וטמאה ביחד, כי בימי החול שורפים כבר כשאסור לאכול. אם אסור לאכול, אז אולי שייך לומר שאתה עושה אסור לאכול, אבל כאן, הוא הורס את התרומה, לא יוכל לאכול אותה עכשיו. אף על פי ששורפים אותה, אסור לשרוף אותה ביחד. עד כאן למדנו מה עושים ערב שבת.
הלכה ה: בדיקה אחר הלילה — מי ששכח ולא בדק
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כך? מי ששכח, מישהו שכח, או שהיה מזיד, ולא בדק בליל ארבעה עשר. הוא כן היה קובע משנה, מדרש, שרבי ובנו למדו, והוא לא בדק בליל ארבעה עשר. מה עושים? זו ההלכה, בודק בארבעה עשר שחרית, אפשר לבדוק בבוקר. לא בדק בשחרית, פירושו, בודק בבוקר שחרית, החידוש הוא שלכתחילה לא צריך לדחות לרגע האחרון, אלא כשאתה נזכר צריך לעשות. לא בדק בשחרית, אז צריך לפחות לעשות ברגע האחרון בשעת הביעור, כששורפים כבר, צריך לעשות בדיקה וביעור באותו זמן.
מה קורה לא בדק בשעת הביעור? האם לא פשוט שמצוות חכמים לבדוק חמץ היא מצווה שתיקנו ערב יום טוב והיא פגה, אלא המצווה ממשיכה. בודק בתוך החג, הוא צריך לבדוק ביום טוב. תקנת חכמים ממשיכה, מצוות בדיקת חמץ ממשיכה כל עוד יש עדיין חמץ.
עבר הרגל ולא בדק. עד כאן, עבר כל יום טוב והוא לא בדק. תחשוב שעכשיו אין שום סיבה לבדוק חמץ? יש עדיין סיבה. למה? כי יש חמץ שעבר עליו הפסח שלמדנו אתמול שהוא אסור בהנאה, שיבדוק עכשיו לוודא שאין לו חמץ שעבר עליו הפסח. אף על פי שעיקר תקנת חכמים היה לא לעבור על בל יראה או שלא יאכלו, זו כבר בדיקה לא להיכשל באיסור דרבנן, הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח, אבל אין חילוק, חובת הבדיקה ממשיכה. כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח פן יעשה בו הנאה.
הלכה ו: ברכת בדיקת חמץ
דובר 1: יפה מאוד. והרמב״ם הולך להגיד לנו שיש חילוק, הבדיקה היא לא אותה מצוות בדיקת חמץ, אלא האחרונה. זה סוג אחר של בדיקת חמץ, האחרונה. אם כבר עבר כל יום טוב, הרי הבדיקה היא לא חומרא בעצם בל יראה או לא תאכלו חמץ, זו חומרא בדבר אחר. הוא הולך להגיד לנו איך יוצא החילוק. אומר הרמב״ם, לגבי ברכה יוצא חילוק.
דין ברכה על בדיקה
אומר הרמב״ם כך, קודם אומר לנו, הדין איך עושים ברכה. אומר, כשבודק חמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, אחת משלוש האפשרויות, לא אפשרויות לכתחילה זה ליל ארבעה עשר, אבל בכל זמן שבודקים חמץ, אפילו אם בודקים כבר אחרי זמן תקנת חכמים, עושים את הברכה קודם שיתחיל לבדוק, עושים את הברכה, כמו כל הברכות זה לפני, אומרים ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו, על ביעור חמץ, כמו שכבר למדנו כמה פעמים ש״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” אומרים גם אפילו על דרבנן, “על ביעור חמץ”.
ואחר שאומר את הברכה הוא בודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. מעניין שהאריכות שלו היא שוב “בודק ומחפש”, כאילו הוא מחדש שתזכור שעושים ברכה עובר לעשייתן. לפני כן, כן. הוא אומר קודם “שיתחיל לבדוק”, ואחר כך אומר שוב “ובודק ומחפש”. אוקיי, הוא אומר את ההלכה בחזרה הרבה מאוד פעמים.
והבודק אחר הרגל אינו מברך
תרגום לעברית
והדין שעושים ברכה לכל בדיקה שהיא, היית חושב שזה יהיה נוגע גם לאחרונה, מה שאמרנו אפילו אם עבר יום טוב. אומר הוא, לא, “והבודק אחר הרגל אינו מברך”. אז הוא לא עושה את הברכה, כי זו לא אותה מצווה. אי אפשר לומר שהמצווה היא “על ביעור חמץ”. זו תקנת חכמים אחרת שצריך אפילו אז לבדוק בגלל איסור חמץ שעבר עליו הפסח.
הנקודה היא, הוא רק יעבור, זה רק על דרבנן. ונראה שיש דרבנן, בדיוק כמו שיש מדרבנן שצריך לבער חמץ כדי לא לעבור באורייתא, יש גם מדרבנן, כמו אותו רעיון, שלא להשאיר חמץ שיעבור אחר פסח על חמץ שעבר עליו הפסח. אבל זו כבר מצווה חדשה, זו לא בעצם אותה מצווה של ביעור חמץ. זו מצווה אחרת. גם זה לא יהודי כל כך יפה, עברת עבירה, וזה כמו קנס, לא קנס, אבל עצם הדין הוא קנס, עצם הדין של חמץ שעבר עליו הפסח.
דיון: מדוע לא עושים ברכה אחר הרגל?
דובר 1: כן, אני לא יודע מה ההבדל, אבל כיוון שיש הבדל, אני רוצה להמשיך, אני לא רוצה לעשות ביאור חמץ, זה לא כל כך פשוט לי ההלכה.
למעשה, יש מצווה, לא צריך, צריך, יש מצווה. המצווה של בדיקת חמץ היא ליל ארבעה עשר. והם אמרו שכל עוד עדיין לא בדק יש עדיין חובת בדיקה. זה שצריך לבדוק אפילו אחר הרגל זו תקנה חדשה. ועל התקנה הזו לא תיקנו ברכה.
דובר 2: למה לא?
דובר 1: כי זה סוג אחר של בדיקה, זה גדר בקנס של… איך כתוב שלא תיקנו ברכה? איך כתוב? מי אמר לו? למה? אולי כן תיקנו?
דובר 2: כי כשאדם לא אוכל משהו שנעשה בשבת, הוא צריך לחכות כדי שיעשו, הוא לא עושה ברכה על האיסור דרבנן. זה סוג אחר של איסור דרבנן.
דובר 1: אגב, כי לא עושים פרוזבול, הרבנים לא עושים ברכה. אבל זו גם לא מצוות עשה. הרמב״ם אומר שזו מצווה. זה שאסור לאכול את החמץ שעבר עליו הפסח הולך כל כך רחוק שצריך אפילו לחפש אחריו. נו, יש מצווה, יפה מאוד. יש מצוות חיובית, הרבנן באים ואומרים לו, “ר׳ יהודי, עשה לי טובה, עשה מצווה, בדוק את החמץ.” למה לא לעשות ברכה על המצווה? אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 2: כן, אבל המצווה של בדיקת חמץ היא חומרא ב…
דובר 1: עוד דבר, יש שתי מצוות. זו חומרא בקנס. על זה לא עשו ברכה. כי לא עשו ברכה על כל תקנת חמץ, אבל על כל תקנת חמץ יש ברכה.
דובר 2: בוודאי כן, בוודאי.
דובר 1: על כללי, כן.
דובר 2: התירוץ הוא בכללי, כן, כן.
דובר 1: למה לא? זו אותה תקנות חכמים שאין עליה לחץ. אני לא יודע כאן, אין. שיתחיל לספר.
דובר 2: כן, תגיד לי דבר אחד שעושים מהרבנים, מצוות עשה שצריך לעשות, ולא עושים ברכה על זה. תגיד לי אחד.
דובר 1: אני צריך לחשוב.
דובר 2: אה, לא כל כך קל לחשוב, הא?
דובר 1: אני לא מבין. אם אתה מקדש אישה על מנת, שאתה לא מבין שהאישה היא קידושין ראויים.
דובר 2: אלא, כשאין לך תירוץ, קושיה, תגיד, יש לי קושיה.
דובר 1: מצוות ביעור חמץ היא מצווה רצינית שהגיונית. זה סייג לעבירה גדולה של בל יראה, זו חומרא דפסח. זה משהו חלש. אומרים שאם לא היה לכתחילה דין בדיקה, לא היו מתקנים את דין הבדיקה. עדיין לא בדקת.
אגב, לא כתוב בגמרא, למה אני אומר את זה? דברי רבינו, הראימאי רב כדי חמד מגיד משנה.
דובר 2: כן, הרמב״ם למרבה הצער חידש את ההבדל. אין ברכה, פירושו אין ברכה.
דובר 1: כן, כתוב מפורש בגמרא שבודקים אחרי רגל. כך כתוב, באותו מקום שכתוב שעושים בדיקה לפני, כתוב שעושים בדיקה אחרי. אבל מצוות ביעור חמץ אינה דין.
דובר 2: החלטת? אתה מתכוון במשנה תורה. זה לא דין בקנס.
דובר 1: אני לא יודע מה אתה רוצה. הדין בקנס הוא פרט קטן של דרבנן, שיש כאלה מיני פרטים קטנים דרבנן שמעולם לא עשו חידוש. כל בדיקת חמץ היא פרט קטן דרבנן.
דובר 2: אם לא הייתה ברכה, היה אומר על זה גם את זה.
דובר 1: אני לא יודע מה אתה רוצה. לא, זה בדרך כלל סייג לדאורייתא, וזה יסוד רציני דרבנן, ועל זה תיקנו ברכה.
מעשה נשים: הנחת עשר פירורים לבדיקה
דובר 1: זה לא נכון, ואם היה כתוב בגמרא, היה כתוב משהו כזה, אוקיי, מה צריך לתקן כשלא כתוב. הרמב״ם הסיק שלא יכול להיות שיש ברכה על זה. למה לא יכול להיות? בטח יכול להיות. אני לא רואה למה לא יכול להיות. הוא גם לא שומר את הברכה. לברכה אין בעיה.
טעם. אני הולך לעשות מצווה דרבנן? אתה פשוט. אז? אז, אז, אז כדי שיוכל לעשות את הבדיקה ואת הדברים הקדושים, כמו שמניחים עשר פירורים. זה מעשה, ודווקא הנשים עושות את זה, וזה עובד איתו. וכדבריו כאינו, לאמיר בחינם על מציאת חמץ, ולא בדיקה, לא מוצאים, זה בסדר, אין בעיה.
האדם עשה, הוא חשש לברכה לבטלה, למה הוא לא מוצא חמץ. לא צריך למצוא חמץ, צריך לחפש חמץ. אוקיי, מעשה נשים זה לא דבר רע.
דובר 2: אמרת קודם מר״י הקדוש, שהנשים יש להן מדרגה גבוהה, הנשים של תלמידי חכמים.
דובר 1: הלאה.
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: זה שהן חשבו שתהיה ברכה לבטלה זה באמת מעניין, כי יכול להיות שהן חשבו שהברכה צריכה להיות על חיוב ולא על שלילה?
דובר 2: אין הבדל, החיוב הוא החיפוש. אם אדם יודע שאין לו שום חמץ בביתו, הוא עושה ברכה על לא להיות? זה קצת קשה, כי ביעור חמץ הוא פעולה.
דובר 1: לא, הוא צריך לבדוק בוודאי, חוץ ממקום שאין מכניסין בו חמץ.
דובר 2: זה המעשה נשים, שצריך… למשל, אם אדם יודע שאין לו שום חמץ. הוא עכשיו נכנס לבית חדש, הוא מעולם לא היה שם. הוא לא צריך לעשות בדיקת חמץ, האדם הזה. אותו אדם פטור, אין בעיה.
אז, המעשה נשים לקח את זה צעד קדימה, ואם כך, אולי בביתי יהיה מקום שאין מכניסין בו חמץ. מה זה אומר, המקום שכבר ניקית?
דובר 1: כבר ניקיתי, כבר ניקיתי, כבר ניקיתי.
דובר 2: אבל יודעים הכל, מחזיקים בחזקת חמץ. הבתים, מה זה כמו מתחת לבתים, שזה כבר שבוע שבועיים לפני פסח, אוסרים בחרם חמור לילדים להכניס חמץ, זו באמת שאלה אם אפשר לעשות בדיקת חמץ. זה לא עוזר להניח פירורים לחפש. נהוג להניח.
אבל עכשיו, ברגע שהלה הניח, יש לך עכשיו חובת בדיקה. לא מניחים בעצמם. בדרך כלל לוקחים מישהו, ילד להניח, ואז טכנית, מבחינת האבא, יש חובת בדיקה. הוא לא יודע איפה הילד הניח את זה.
אבל זה לא באמת, אנשים מניחים בעצמם גם. כי לא יתנו לילד להניח, הם בעצמם יניחו.
דובר 1: אני אומר שכשהילד מניח, זה עושה קצת יותר הגיון, כי אתה יכול לומר שאז יש לגיטימית חובת בדיקה.
דובר 2: כן, עשית, זה מזויף. זה לא נוגע לי, אבל למעשה צריך לבדוק עכשיו. עכשיו כשזה ליל י״ד, יש עליך חובת בדיקה? כן, יש עליך חובת בדיקה, כי הילד שלך החביא חמץ.
על כל פנים, הקושיה ששאלתי שמנקים, אני חושב שזו קושיה מזויפת, כי זו המציאות, לעשות בטוח. אתה יכול לשכנע את עצמך, אולי ישכחו לנקות מקום אחד? אין הבדל אם שכחו. בדיקת חמץ היא הסוף של כל התהליך של בודק חמץ, ואז עושים את הברכה. כבר התחילו לבדוק חמץ מט״ו בשבט. ועכשיו מסיימים את כל התהליך הארוך במעשה של בדיקה. כך זה מעשית.
דובר 1: הייתי אומר אחרת. הייתי אומר שבדיקת חמץ פירושה לעשות בטוח, להיות לא בטוח. אתה אומר אני בטוח, אתה לא בטוח, החכמים אומרים אתה לא בטוח. כל עוד לא בדקת אתה לא בטוח. זה אמת, תמיד יש חמץ כמעט בבדיקת חמץ. זו האמת. כי מוצאים איזה כימיקל, איזה דבר ש…
דובר 2: לא, החשש חמץ כבר לא קיים, אבל מוצאים דברים שהאישה לא תמיד יודעת אם צריך או לא.
דובר 1: הנקודה היא שאי אפשר להיות בטוח. זה מה שבדיקת חמץ אומרת, שכל פעם אדם יכול לומר אין לי.
דובר 2: בוודאי, כשאתה חושב שיש לך, החכמים לא היו צריכים לתקן בדיקת חמץ. את בדיקת חמץ עשו לכתחילה למי שחושב שאין לו.
מה שאתה אומר זו גם רק שאלה של הגברים שעוזרים, אבל הגברים שיושבים עם הרגליים למעלה, עד עכשיו רק אשתם עשתה את תקנת חכמים. יש אבל תקנת חכמים של בדיקת חמץ, שגם הבעל צריך לעשות בזה. נשים מותרות, נשים, למדנו קודם, נשים צריכות לעשות בזה. וכבר אני לא עושה את הברכה, כמו כל מה שהבעל עושה, כי כך סדר העולם שהבעל עושה…
דובר 1: נבך, היא עובדת כבר חודש שלם.
דובר 2: תשלח לי תמונה איך אשתך מסתובבת עם הנר ועושה את הברכה.
דובר 1: הנר בטח מסתובב, הברכה עושה מישהו שיוצא לכולם.
דובר 2: אני לא יודע מה ההלכה. לא עושים נר. הנר זה גם איזה זכר לחורבן. זה לא מחזיק כלום. צריך להפסיק את הנר.
דובר 1: לא, פנס.
דובר 2: בסדר. אוקיי.
השגת הראב״ד: הבדל בין תרומה וחולין בשבת ערב פסח
דובר 1: אומר הראב״ד הלאה, בטוח שהנוצה עם הכף אני לא יודע מה זה. לראב״ד יש משהו אור על הברכה של אחר שעבר הרגל?
דובר 2: לא, לראב״ד יש לו מחלוקת על ההלכה הקודמת.
דובר 1: כן, משהו הוא חולק.
דובר 2: לא, לראב״ד יש לו מחלוקת על התרומה. לא תפסתי בדיוק שם.
דובר 1: על שבת?
דובר 2: אבל אפשר כן לעשות את ביעור חמץ בשבת. כן זה כן, זה היום ברב דין הלכה ג׳. אני לא בטוח. לא הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון, אבל לא הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון.
דובר 1: אה, הוא אומר רק להיפך, הוא חולק על ההלכה של…
דובר 2: כך נראה לי. הוא חולק על ההלכה של… הרמב״ם שאסור להשאיר בשבת רק מה שהולכים לאכול. מה שהרמב״ם עושה הלכה, הוא אומר שההלכה היא על תרומה, אבל על חולין מותר להשאיר. מה ההבדל? כי אפשר לתת לאנשים אחרים. תרומה לא תוכל לתת לגוי, לא תתן ליהודי גם לא, רק לכהן, אשת כהן וכו׳, אבל אי אפשר לתת לשני את התרומה. אז תרומה צריך לעשות בצמצום.
ההלכה שהרמב״ם אמר שאפילו על חולין צריך לעשות בצמצום, יש את הרא״ש ואחרים שאני ראיתי הערה מעניינת. הרמב״ם אמר לא בדק יום טוב הראשון. אומר הט״ז שיום טוב שני של גלויות אפשר יהיה לעשות ביעור חמץ. מעניין, כי בדרך כלל יום טוב הראשון פירושו שני הימים הראשונים, לא מתכוונים ליום טוב הראשון.
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד על ביטול חמץ.
ביטול חמץ אחר בדיקה — הלכה ז
דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, כשגומר לבדוק, כשמסיימים לבדוק חמץ זה כך: אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, אז צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. פירושו, אולי עדיין יש איזה חמץ והוא לא רואה אותו, שיבטל.
זה לא עצם דין ביטול מדאורייתא. זה לא הביטול דאורייתא. ביטול דאורייתא הוא אם יש. ואותנו כבר יצאנו עם בדיקה. אבל יש חומרא חדשה, תקנת חכמים חדשה, כמו הידור חדש, אני לא יודע מה אתה רוצה.
יכול להיות שהמילה היא שהחכמים לא רצו שבגלל התקנה שלהם יכולה לצאת תקלה, כן? פירושו, בגלל הבדיקה יצא עכשיו שאדם יכול דווקא להיכשל. אם היה עושה כמו דאורייתא לא היה נכשל. אדם לא מחויב כמה שהוא מחויב.
זה הידור חדש, הידור חדש שהוא שוב. אבל אם היה יכול לצאת שבגלל חובת הבדיקה, אני זוכר, הוא הולך לחזור לשנת תאוות, שביטול הוא התחלה על דברים שלא רואים. אני חושב שביטול רגיל הוא על מה שרואים כן, כמו שאמרתי אתמול. כאן עומדת הקדושה החדשה שמה שלא רואים, צריך לבטל הכל.
לדעתי יש משהו שלא רואים, יש שני חיובים מדרבנים, שניהם מדרבנים לדעתי. קודם כל, שצריך לבדוק ושנית, שצריך לבטל אפילו אחרי הבדיקה. יש כאלה רמות של חומרות, כמו הידורים.
מדוע צריך לומר ביטול בפה?
אבל מעניין לי, למה? ביטול כשלא אומרים אותו בפה, הוא באמת כעפרא דארעא, כי הוא עשה בדיקה, אולי נשאר משהו. הוא באמת בטל, הוא לא רוצה את זה, באמת כעפרא דארעא אצלו. אבל הוא צריך לומר את זה, נראה.
רמב״ם אומר ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, כל חמץ שעדיין יש, שלא ראיתיו ולא ידעתיו, כי מה שראיתיו וידעתיו כבר קיימו ביעור חמץ. הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.
יאמר יכול להיות שהוא מתכוון יאמר בלבו, כי… זו הפעם הראשונה שרמב״ם אומר ויאמר, אמת? כאן פתאום כתוב ויאמר. ויאמר… יכול להיות שזו תקנות חכמים.
אה, יכול להיות שהמילה היא כך: כל עוד היה לו עדיין חובת בדיקה, הוא לא ביטל, כי הוא רצה לעשות בדיקה. אז בגלל זה ויאמר… כן? כי הוא לא באמת ביטל בליבו עד עכשיו, כי הוא עדיין רצה לעשות בדיקה. אני לא יודע בבירור.
נוסח הביטול
אנחנו אומרים “כל חמירא וחמיעא”. הרמב״ם אומר “כל חמץ”. “כל חמץ” כולל כל מיני חמץ, כמו שלמדנו ברמב״ם שחמץ ושאור הם אותו סוג דבר, זה אותו איסור. “כל חמץ” פירושו הכל, הכל יהיה… הרמב״ם אומר כן, צריך לומר חמץ ושאור, “חמירא וחמיעא”. אני לא יודע למה. אפילו הרמב״ם אומר ש״חמירא” בארמית פירושו בטח גם שאור. בקיצור, זה לא עולה כסף לומר עוד מילה.
דובר 1: אני לא אומר. אין לי בבית מעולם שאור, אז בכלל הדבר לא נוגע.
דובר 2: יש לך פעם שאור בבית?
דובר 1: יש את… בדרך כלל שמרים זה כימיקלים, אבל מי שעושה שאור יש להם שאור אמיתי.
דובר 2: אוקיי. בסדר.
ביטול אחר שש שעות — המשך הלכה ז
דובר 2: אבל, אומר הרמב״ם הלאה, זה כשבודקים בזמנם. אבל כשבודקים מתחילת שש שעות ולמעלה, אז הוא לא צריך לבטל. למה? אז… הוא לא יכול לבטל, אבל הוא אומר “אינו צריך לבטל”. אין לו מה לבטל. למה? כי הביטול כבר לא עובד. הוא יכול לומר עד מחר, זה כבר “שהרי אינו ברשותו”, זה כבר לא ברשותו.
כתוב שהחכמים… הגמרא אומרת שהחכמים לקחו והפכו את זה כאילו אינו ברשותו. לא החכמים, התורה, כי אין לו את ההנאה. “שכבר נאסר בהנאה”. הוא נאסר בהנאה.
בעלות והנאה
מעניין. זה אומר, בעלות קשורה לזה שהוא יכול להשתמש בזה אצלו בבית? האם בעלות לא דבר בפני עצמו?
דובר 1: לא, זה פירוש בעלות.
דובר 2: אוקיי. נו, “שכבר נאסר בהנאה”, אין לו שום זכות, אין לו שום מעלה מלהחזיק בו, ממילא גם ביטול לא עוזר. התורה לקחה זאת ממנו.
דובר 1: כן, זה פשוט נכון, זה למוד יפה.
דובר 2: כך נראה. הוא מביא למטה שיש קצת שחולקים על זה, והוא אומר אכן
דברי הרמב״ם: “אינו ברשותו” אבל “הכתוב עשאו כאילו ברשותו”
ולפיכך, אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ, שהרי אתה אומר שהוא מצא חמץ. שכן חשב עליו, והיה בלבו. אם בכלל לא היה יודע עליו, אולי היה זה ביטול אוטומטי. סתם נראה ש״ויאמר” הוא רק טקס כזה, מנהג, זה לא… אבל “ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו”, כשביער שכח מהחתיכה הזו. אז ביטול לא היה כי היה בלבו, וגם ביעור לא היה. אז האדם נבוך תקוע, הוא עובר על בל יראה ובל ימצא, הוא עובר על שני לאווין, שהרי לא ביער ולא ביטל.
אה, שיבטל עכשיו? והרי ביטול אינו מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו. והכתוב עשאו… ואה, תחשוב, אה, זה אינו ברשותו, אז הוא לא עובר על בל יראה ובל ימצא. אבל לא, לחומרא זה כן. והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום בל יראה ובל ימצא.
חקירה למדנית: האם חמץ בפסח הוא ממש “אינו שלו”?
למה? איך יודעים שהכתוב? הרי כתוב בתורה “לא יראה”, ואם בכל פעם שאסור בהנאה הוא אף פעם לא עובר, איך יכול יהודי לעבור על בל יראה ובל ימצא? אלא מאי, הכתוב אומר זה שלך.
מה זאת אומרת זה שלך? השכן אכל אותו לארוחת ערב. אני לא יכול לקנות אותו? לא, אני לא יכול לקנות אותו, זה לא שלי. אתה מבין?
אז, אבל אתה יכול לומר שבל יראה ובל ימצא אפשר היה לפרש שזה לא שלך, אבל למעשה זה נראה ומצוי. נראה ומצוי, זה לא שלך, אבל זה מונח במקומך.
כי היית חושב, הולכים ללמוד את המרק הבא ד׳, הולכים ללמוד את הכלל של בל יראה, יראו שהחכמים אמרו שמשהו שאינו שלך אינך עובר על בל יראה. בל יראה לא מתכוון לראייה הפרקטית. הוציאו זאת מהפרשה. להיפך, חמץ של אחרים ברשותו אינו עובר, אבל שלא ברשותו של אחרים הוא כן עובר.
אם החכמים היו מפרשים זאת כפשוטו של מקרא, היו אומרים כמו שאני אומר, שזה נראה או מצוי. אבל לא, זה אומר שלא יהיה ברשותך. זה אומר אינו ברשותו, אבל הכתוב עשאו כאילו ברשותו.
אבל ביטול, אה, עכשיו אני יכול לבטל אותו? לא, אתה לא יכול. למה לא? כי זה לא שלך. אז הוא עדיין עובר? כן. אתה מבין?
דוגמאות אחרות: עבודה זרה
יש הלכות כאלה גם למשל לעניין, נניח, עבודה זרה היא “כתיתא מחתיכת שיראי”, אבל זה עדיין מספיק שתעבור עליה. אוקיי, לא נוגע אפילו.
דיון: האם עבודה זרה היא אותו דין?
הלאה, אומר הרמב״ם, “כתיתא מחתיכת שיראי” האם המהלך לא אותו דין של אינו שלו. לכאורה עבודה זרה צריכה להיות גם כן.
נו, הגמרא אומרת יותר מדבר אחד. נו, מה כתוב בגמרא? דברים שאינן ברשותו של אדם והכתוב עשאן כאילו ברשותו, חמץ בפסח, ויש עוד דברים, לא? זה לא אותו דבר?
הראב״ד יש כאן מחלוקת. אני צריך רק להזכיר את הראב״ד שהזכרתי קודם כשעברנו, שהראב״ד אומר שהרמב״ם אומר שמשש שעות ולמעלה הוא עובר. אומר הראב״ד, זאת אומרת, משמע שהרמב״ם סובר שיש בל יראה ערב פסח, והוא לא כאן. יש את האחר, את לשאת החמץ, האחר. יש תשביתו. או אך ביום הראשון לפי הפשט בגמרא.
יש שני דברים: יש מצוות חיוב, שהיא ספר תשביתו, ויש איסור לאכול חמץ, אבל אין איסור בל יראה.
אומר הרב ז״ל, ש… אבל בל יראה ובל ימצא כתוב אחרי המילים שבעת ימים. כתוב בפירוש שזה רק אז. ועל זה אומר הראב״ד מה? ש… הוא חולק על זה. אין עוברים על בל יראה ובל ימצא.
כן, המגיד משנה טוען שהרמב״ם מסכים, כך אומר המגיד משנה, שהמגיד משנה גם מסכים שאין עוברים על בל יראה. הוא מתכוון רק לומר תשביתו?
אחרים אומרים לא, שהרמב״ם מתווכח כן, והוא סובר אכן שכן יש בל יראה, כי לא שהוא משמע בגמרא במקומות מסוימים. אז יש מחלוקת. והרמב״ם סבר שזה צריך לעשות סנס. פעם אחת החכמים אסרו מערב אחר צהריים, אז כבר סופרים את שבעת הימים, כמו שבעה ימים עם חצי יום.
איך הוא למד מהפסוק? אבל כך, אני רק רוצה לראות… איך ה… הוא לא מביא את ה… אוקיי, אני לא אדבר על זה עכשיו. אוקיי.
דברי הרמב״ם: מוצא חמץ ביום טוב — כופה עליו כלי
וממילא, מה הוא צריך לעשות? וחייב לבער בכל עת שימצא זה. כשהוא מוצא את החמץ, צריך לבער אותו. זה ערב פסח. וביום טוב עצמו, כי מוצא ביום טוב, אינו יכול לבער אותו. ביום טוב, כלומר ביום טוב מוצא אותו, צריך לבער אותו. אם ביום טוב מוצא אותו, יכול לבער אותו. אז אינו יכול לבער אותו, ורבינו מנוח במקום אומר שזה מוקצה, כמו שחשבתי.
אבל יכול להיות שכתוב כופה עליו, ולא הוא שם אותו בכלי. אה, כופה עליו עד לערב, ומבערו.
דיון: למה לא לבער ביום טוב?
אבל גם, אי אפשר לבער למה, כי זה שריפה שלא לצורך. מה הדין? הגם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך?
עוד קושיא, נכון? הבערה ביטלנו שלא לצורך.
אתה אומר דבר טוב. נראה שזה לא הולך כל כך רחוק. כמו שלמדנו כמה פעמים בהלכות יום טוב, שהבערה שלא לצורך היא רק מתכוונת לומר לצורך כיסוי. לצורך… אבל גם הלאה עוד לצורך הגוף, לא צורך של סוג אחר של דבר. כן? אז למה אנחנו אומרים צורך מקום מצווה?
אוקיי, זה לא צורך. האדם לא צריך, מצווה היא מצווה. נכון. צורך לעשות מצווה, אבל צורך מתכוון לומר צורך הגוף, צורך של האדם, דומה לאוכל.
דברי הרמב״ם: חמץ של הקדש
ואם של הקדש, אם החמץ הוא חמץ של הקדש, על זה גם יש, כמו שלמדנו לגבי תרומה, גם יש חיוב בדיקה וביעור שעשו החכמים על זה. אבל בל יראה ובל ימצא אין עוברים על זה.
לא, עוברים כן, אבל זה אחרת, של חיה שהייתה רועה של אחרים ושל גבוה, עצמו אין כאן נכנס ההלכה. לא, הוא לא אומר זאת, הוא אומר רק אחד אומר “לפי שכל הקדשות שמענו”, כי תמיד יש יראה ממעילה, ונראה כאן שהדין הוא “שמא יבוא לאכלו”, כי אם הדין הוא חשש בבל יראה…
כן, אמרתי, הכופה עליו כלי הוא תמיד… זה הכל דבר מעשי. אה, הרי זה לא נעשה שלך, זה רק גדר שלא יאכלו אותו. כשהוא שואל את הקושיא, רואים ש״דברות שלא לצורך אלף לא”, אני יודע. אבל מה עם של גבוה?
לא, האמת היא נכונה, הוא צודק, באמת לא צריך לפרוס גם לא, כך הוא מביא. אבל הוא מתכוון לומר, הכופה עליו כלי אין לו שום קשר לבל יראה. כופה עליו כלי הוא דבר מעשי, בל יראה הוא תקוע עכשיו. נבוך, היהודי עובר, ווטאטאווער, באונס, אני לא יודע איך הוא קורא לזה, הוא עובר עכשיו, כי הוא לא יכול לשרוף ביום טוב, וזהו, יום טוב שמח.
אבל החידוש כאן הוא, שלא תאמר שאפילו בהקדש אולי מישהו ישכח שזה הקדש. זה הקדש וכל אחד מפחד מ… לא, הקדש כל אחד מפחד. זה פחד ממני. ממש, ממש, הקדש לא עולה אצלך גם לא. כי זה עוד נושא, זה לא קשור לזה. כך נראה.
דברי הרמב״ם: יצא לדבר מצוה או לסעודת מצוה
והולכים אנחנו עכשיו ללמוד על כמה צריך להטריח את עצמו בעצם לחזור הביתה כדי לקיים את מצוות בדיקת חמץ. נכון? כן. הלכות דומות, הלכות דומות תפילה, נכון? הם למדו במקומות אחרים. עד מיל, עד שלושה מיל, או מה שיהיה. כן, כאן יש כללים אחרים, אבל בייסיק זאת אותה שאלה. נכון? אוקיי.
מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור. אז תלוי. אני הולך לקבל שלושה מיני אופנים. אם הוא הלך למצווה, או לאכול בסעודה של מצוה, זה גם קצת מצווה. בסעודת אירוסין נישואין. רואים, כאן רואים שזו מצווה לאכול בסעודת אירוסין. אני לא יודע אחר כך לתת קצת קוגל. כן, אבל אני לא יודע אם זה בסעודת אירוסין, זה גם קצת מצווה.
ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, הוא נזכר, איך? אם יכול לחזור ויבער ויחזור למצותו, אם הוא יכול לעשות שניהם, צריך לעשות שניהם. יחזור, שיחזור. ואם לאו, אם אי אפשר לעשות שניהם, אולי יש לזה קשר לדין של עוסק במצווה פטור מן המצווה? אז יש דרך לעשות זאת. הרי זה רק דין דאורייתא צריך הוא בוודאי לעשות, הוא בוודאי צריך לבטל בלבו. אבל מצוות חכמים של ביעור חמץ, הואיל והוא כבר עכשיו עוסק במצווה, אינו צריך לחזור אם הוא לא יכול, אם בזה יבטל את חלקו בסעודת המצווה.
דיון: מה זה “סעודת מצווה”?
אני מתאר לעצמי שמדברים גם באופן שהשתתפותו תורמת לשמחה. אם אתה שמחה של אלף אנשים, סתם אוכלים, אני לא יודע מה סעודת מצווה מתכוונת. סתם שזה חלק מהשמחה. שמחה היא רק כשיש אנשים. כל אחד הוא חלק מהשמחה.
אני לא מבין מה אתה אומר. אתה עושה שמחה? אתה צריך לומר, הלו, אל תגיד לעולם כאן שלא כל אחד הוא חלק מהשמחה.
לא, להיפך, אני רוצה להוריד מהלחץ. אתה היית בקורס הראשון, הלכת הביתה בקורס השני כי לא עשית חמץ. אני אומר, יכול להיות שמדברים באופן שהשתתפותו עושה את השמחה. אוקיי.
ואם לאו, יבטל בלבו, שיבטל בלבו.
דברי הרמב״ם: יצא להציל מיד עכו״ם
מה קורה כשזו מצווה הרבה יותר גדולה? יצא להציל מיד עכו״ם. אם הוא יכול, הרמה הראשונה היא סוג של מצווה, שהיא סעודת מצווה. זו לא מצווה עצמה, זו מצווה, אבל זו סעודת מצווה, קצת מצווה. הוא לא עושה את המצווה, הוא לא עצמו החתן, אין הבדל. הסעודה היא לא המצווה, הסעודה היא המסיבה שלה. אז הוא צריך ללכת הביתה אם הוא יכול. אם הוא יכול.
אבל יצא אומר עוד מצווה גדולה יותר, זה מצב של פיקוח נפש. הוא הלך להוריד מצבא, כבר הלך לצבא.
הלכה יא (המשך) – יצא להציל / יצא לצורך עצמו
דברי הרמב״ם: מי שיצא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – אינו צריך לחזור. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – יחזור מיד.
כן, לא להציל את היהודים מגיוס, זו עבירה. מדברים על להציל מהצבא הגויי שבא, או מן הנהר, או הוא הלך להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת, מהצרות שבאות על יהודים, וצריך להציל יהודים. אז נראה כאן שאינו צריך לחשוב על יכול לחזור. הוא צריך להתמקד ב… כמו שאנחנו רואים הרבה פעמים שבפיקוח נפש אומרים, אל תדאג עכשיו על מצוות. אל תחשוב שזה אולי לשון הרע. יבטל בלבו ודיו, הוא לא צריך עכשיו לדאוג.
אבל יצא לצורך עצמו, אם הוא הלך לצורך עצמו, לא למצווה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אז תמיד החיוב הוא שאפילו לתקנות חכמים של בדיקת חמץ, יחזור מיד, הוא צריך לחזור.
שיעור כביצה לחזרה
אומר אבל הרמב״ם, בזה יש שיעור, זה רק כשיש באמת רגע רציני של חמץ. ועד כמה הוא חוזר, לכמה מייל של חמץ הוא צריך לחזור? על זה ההלכה היא עד כביצה. אם יש כביצה חמץ בביתו, על זה הוא צריך לחזור לעשות כמו חמץ. אפילו אם הוא לא יכול, הוא חייב ללכת בעצמו. סתם מסיבה, במילים אחרות, לצורך עצמו, זו לא מסיבת מצווה, הוא חייב ללכת הביתה.
אבל היו פחות מכביצה, אם זה פחות מכביצה, יודעים על הדעה. זה שיעור חדש, הם לא למדו עד עכשיו על שיעור כביצה. יש, השיעור היה כזית, שיעור האיסור הוא כזית. אבל לכאורה החידוש הוא, שהחכמים שגזרו כמו אולי שמא יבוא לאוכלה, או לכל סיבה, הם לא גזרו כל כך רחוק שזה פחות מכביצה. זה באמת מעניין. למה? הרי כזית הוא האיסור כזית. כן, אבל החמץ לא היה מחיה. אבל מבטל הוא הולך לעשות. מדברים, נכון. וזה רק דרבנן. הדרבנן לא עשו על… אבל אם היה פחות מזה, הוא יכול לבטל אותו. כאן רואים גם שאפשר לבטל חמץ שידוע, חמץ שהוא יודע שהוא מונח איפשהו והוא מבטל.
הלכה י – מי שהניח עיסתו מגולגלת
אוקיי, הלכה דומה. מי שהניח עיסתו מגולגלת בתוך ביתו ויצא, הוא לש בצק והוא יצא מהבית, והוא נזכר כשהוא כבר יצא, והוא כבר יושב אצל רבו בשיעור, אבל הוא נזכר שזה כבר יהיה שמונה עשרה דקות, בל יראה ובל ימצא. לא שמונה עשרה דקות, obviously, כי זה לא עושה סנס. Obviously, מדברים כאן על חמץ אמיתי, לא על שמונה עשרה דקות שזה רק כמו חשש וחוששים לגזירה. אוקיי, אבל זה יהיה חמץ כאן. לגמרא יש שיעור, למשנה יש שיעור. אפשר לבדוק, זה לא שיעור של זמן, זה שיעור של… הוא יודע מה זה חמץ, לא כמו היום שאנחנו לא יודעים מה זה חמץ.
אם ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא, הוא חושש שזה יהיה חמץ קודם שיבוא, לפני שהוא יגיע הביתה, שיבטל בלבו קודם שתחמיץ. מדברים כאן ערב פסח כשכבר… או בפסח. אבל לפני שזה חמץ גמור, הוא יכול עוד לבטל אותו, כי זה ב… בסתם חייב דין, זה לא הבדל. הקודם גם לא מבטל להיות לכאורה, כי הם למדו שצריך לבטל אפילו ביטלו.
אבל הדין הוא שהוא עובר, הוא צריך לרוץ מהר יותר האדם, כי כל דקה הוא עובר על לאו. זה לא מלקות, כי זה לא במעשה, אבל הוא עובר על לאו. הקודם עובר על לאו, צריך להיזהר עם רבנן אם זה אופן כזה שיבוא לאוכלו. אבל השני רוצה ממש לרוץ ולבטל.
ראיתי אפילו הוא שואל קושיא, איך יכול להיות שביום טוב השולחים מבערים, הוא הולך להציל יהודי מלעבור עבירה. כמו שרואים רדיפות הפסד, מותר להוציא… בקיצור, לא ברור.
בואו נמשיך הלאה.
הלכה יא (המשך) – כיצד ביעור חמץ
כיצד ביעור חמץ… בואו נסיים. עד כאן ראינו מתי אנחנו צריכים לבער. מה זה ביעור חמץ?
אומר הרמב״ם כך: כיצד ביעור חמץ? שורפו? או דרך שריפה? או מפרר וזורק לרוח? או דרך פירור לחתיכות קטנות? איך? לרוח לזרוק לרוח? או זורקו לים. זה שניהם, מפרר וזורק לרוח, זה אחד ביחד. אבל הים עושה אותו קטן יותר. אבל הזריקה לים עוזרת רק לחמץ רך, או רך שהים יפורר אותו. אוי, חמץ קשה, אם הים אינו מחתכו במהרה, הים לא… סוף כל סוף הים יפורר הכל, אבל מדברים עד פסח. אבל השעה הנכונה זה צריך לקרות. הרי זה מפררו ואחר כך זורק לים. אז גם בזורק לים יש את החיוב של מפרר. כל הדברים האלה הפשט הוא שזה יהיה ממש, ביעור מתכוון שזה יהיה אבוד. זה יהיה חתיכות קטנות ונעלם. לזרוק חלה שלמה לים, לא עוזר, צריך אז גם לשבור אותה.
הלכה יא (המשך) – חמץ שנפלה עליו מפולת
אומר הרמב״ם הלאה, חמץ שנפלה עליו מפולת, אם נפל קיר על חמץ, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יותר, אם זה יותר משלושה טפחים, קבור, הרי הוא כמבוער נקרא כמבוער. נראה שקבור נקרא גם כמו צורה של ביעור חמץ. אבל אפילו זה מבוער, הרי זה קיים בעין ברשותו. אבל צריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית.
דיון: למה צריך ביטול אם זה כמבוער?
מה באמת הפשט? אם אנו אומרים הרי הוא כמבוער, אה, כי יכול להתגלות. יכול להתבאר. יכול הרי להתגלות. מדוע צריך לבטל? כי זה רק כמבוער. אני לא יודע. אני חושב איפשהו מהגמרא כי יכול להתגלות. לא, כי כלב יגלה אותו, או מה? לא ברור.
ומה מועיל הביטול אז? ביטול מועיל רק לדאורייתא. אם זה מעשי, מתחפשים בשעה שישית. כן, את זה אני מבין, כי ביטול לעולם לא יכול לעזור לנו אחרי שעה שישית. את זה אני מבין. אני שואל מדוע צריך להיות ביטול. אם זה מבואר, הרי זה מבואר. אתה אומר, עוזר, למה? אבל מעשית יכול להיות מבואר. זו לא הצורה הטובה ביותר של מבואר. נאמר האיסור שם יואל אפילו יש את הסיכויים הגדולים. בטל הוא בטל. ההשלכה של דרבנן לא שייכת, כי זה מתחת לאדמה.
אלא מאי אתה אומר שזו בעיה, הולכים, זה הולך להתגלות והולך ממש לאכול, אז לא מועיל שום ביטול. ביטול לא מועיל לשמעי ולא אוכלי. לעולם לא. ביטול מועיל רק לדאורייתא ודאורייתא. אוקיי, אז הביטול… ביטול אינו עצה שעוזרת לדרבנן.
אז הוא אומר שמנחם ביטול בלב פירושו גם שאתה קיימת מצוות ביעור. אינך צריך עכשיו לחפור ולבער. נעשה לעניין תקנת חכמים של ביעור חמץ, ולעניין לא לעבור על דאורייתא, למעשה מונח זה כן ברשותו. כן, זה רק נעשה לעניין דרבנן, אז אתה אומר להיפך. כן, כי בדרך כלל מפורר ועולה ברוח הוא ממש בטל, זה הכל חתיכות קטנות, זה נעלם. זה לא נעלם, זה עדיין מונח ברשותו. זו השאלה. אני רואה ממש כאן שני פשטים, אוקיי.
בקיצור, בכלל, כשאנו מסתכלים פנימה למטה רואים אנו שאנחנו לא הראשונים שלא יודעים, ורק כשלומדים חושבים שאנשים אחרים יודעים כן, ושניהם לא יודעים. וכשיש לנו כן פשטים רואים אנו גם שאחרים כבר חשבו את הפשטים. בדרך כלל, כמעט כל פעם.
הלכה יב – נתנו לנכרי / שרפו קודם ששית
הלאה, נתנו לנכרי, שהוא אומר הלכה כזו, אם אדם נתן לגוי חמץ, נתנו לנכרי קודם שעה ששית, אינו צריך לבער, כי זה כבר לא חמצו. לומדים מאוחר יותר שזה כבר לא נקרא חמצך, “לא יראה ולא ימצא” הוא על חמצך.
אם שרפו קודם ששית? לא, אומר הוא, מותר ליהנות מהשריפה. כמו ששורפים אותו לפני שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, מותר ליהנות מהאש, כי האש כבר לא אותו דבר.
אבל משעה ששית ולמעלה, הואיל ואסור בהנאה, החמץ כבר נעשה אסור בהנאה, גם האש פירושה שיש לו הנאה מחמץ. האש הרי רק נעשתה דרך חמץ, יש לו הנאה מחמץ. הרי זה לא יסיק בו את התנור ואת הכירה, הוא לא ישתמש בזה לחימום, ולא יאפה בו ולא יבשל בו.
והחומרא הולכת כל כך רחוק, אם אפו, אם הוא כן עבר ואפה, הרי ההנאה שהיתה לו לא נעלמה, אלא ההנאה כאילו נכנסה לתוך האוכל, הרי הפת או התבשיל אסור בהנאה. וכן הפחמין שלו, אפילו מהלחם נעשה פחמין, מהפת או התבשיל נעשה פחמין, גם אסור בהנאה, הולך ושרפו אחר שנעשה בהנאה.
מעניין. אז, זה שאסור ליהנות בשעת מעשה כששורפים אותו אני מבין, אבל יוצא שתוצאת השריפה גם נעשתה הבעיה. אוקיי.
—
סיום פרק ג
סיימנו איזה פרק? הפרק השלישי בהלכות חמץ, שלומד את הפרטים של מתי וכיצד צריך לעשות את הבדיקה וביעור חמץ. נפלא. כבר מוכנים לפסח כמעט. נפלא. אוקיי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
HE עברית ›
פרק ג' פון הלכות חמץ ומצה לערנט די דינים פון בדיקת חמץ בליל י"ד, ווען און וויאזוי מ'דארף מבער זיין דעם חמץ, און די חיוב פון ביטול. די הלכות באהאנדלען די שיעורים פון כזית און כביצה, די אופנים פון ביעור (ברענען, צעברעקלען, ווארפן אין ים), און ספעציעלע דינים ווען ערב פסח פאלט אויף שבת. אויך ווערט דורכגענומען די נוסח פון ביטול חמץ ("כל חמירא"), די ברכה "על ביעור חמץ", און די חילוק צווישן די דרבנן פון בדיקה און די דאורייתא פון תשביתו.
YI אידיש ›
HE עברית ›
EN English ›
אין דעם שיעור ווערן דורכגענומען די הלכות פון ביעור חמץ: ווען מען דארף פארברענען דעם חמץ נאך דער בדיקה, וואס טוט מען ווען ערב פסח פאלט אויס שבת, און די פראגע צי מען דארף צוריקגיין פאר חמץ אין פארשידענע סיטואציעס. ס'ווערט אויך דיסקוטירט די פארשידענע אופנים פון ביעור (שריפה, זריקה לים, אדער פיזור לרוח), און די מחלוקת צי חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים, וואס האט שייכות צו דער פראגע פון הנאה פון די פחמים נאך דער שריפה. די שיעור ברענגט ארויס די שיטות פון רמב"ם, ראב"ד, שולחן ערוך, רמ"א, און אנדערע ראשונים און אחרונים.