אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ג

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
כְּשֶׁבוֹדֵק אָדָם וּמְחַפֵּשׂ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר מוֹצִיא אֶת הֶחָמֵץ מִן הַחוֹרִים וּמִן הַמַּחֲבוֹאוֹת וּמִן הַזָּוִיּוֹת וּמְקַבֵּץ הַכּל וּמַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד עַד תְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית בַּיּוֹם וּמְבָעֲרוֹ. וְאִם רָצָה לְבַעֲרוֹ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר מְבַעֲרוֹ:
ב
הֶחָמֵץ שֶׁמַּנִּיחַ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ לְמָחָר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת אֵינוֹ מַנִּיחוֹ מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מַצְנִיעוֹ בִּכְלִי אוֹ בְּזָוִית יְדוּעָה וְיִזָּהֵר בּוֹ. שֶׁאִם לֹא נִזְהַר בּוֹ וּמְצָאוֹ חָסֵר צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו וְלִבְדֹּק פַּעַם אַחֶרֶת שֶׁמָּא גְּרָרוּהוּ הָעַכְבָּרִים:
ג
חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ בְּלֵילֵי עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּמַנִּיחַ מִן הֶחָמֵץ כְּדֵי לֶאֱכל מִמֶּנּוּ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וּמַנִּיחוֹ בְּמָקוֹם מֻצְנָע וְהַשְּׁאָר מְבָעֲרוֹ מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. וְאִם נִשְׁאַר מִן הֶחָמֵץ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת מְבַטְּלוֹ וְכוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וּמְבָעֲרוֹ:
ד
הָיוּ לוֹ כִּכָּרוֹת רַבּוֹת שֶׁל תְּרוּמָה וְצָרִיךְ לְשָׂרְפָהּ עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְעָרֵב הַטְּהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה וְיִשְׂרֹף אֶלָּא שׂוֹרֵף טְמֵאָה לְעַצְמָהּ וּטְהוֹרָה לְעַצְמָהּ וּתְלוּיָה לְעַצְמָהּ. וּמַנִּיחַ מִן הַטְּהוֹרָה כְּדֵי לֶאֱכל עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בִּלְבַד:
ה
מִי שֶׁשָּׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא בָּדַק בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדֵק אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית. לֹא בָּדַק בְּשַׁחֲרִית בּוֹדֵק בִּשְׁעַת הַבִּעוּר. לֹא בָּדַק בִּשְׁעַת הַבִּעוּר בּוֹדֵק בְּתוֹךְ הֶחָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא בָּדַק בּוֹדֵק אַחַר הָרֶגֶל כְּדֵי שֶׁיְּבָעֵר מַה שֶּׁיִּמְצָא מֵחָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה:
ו
כְּשֶׁבּוֹדֵק הֶחָמֵץ בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדֹּק בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ. וּבוֹדֵק וּמְחַפֵּשׂ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶם חָמֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם בָּדַק לְאַחַר הָרֶגֶל אֵינוֹ מְבָרֵךְ:
ז
וּכְשֶׁגּוֹמֵר לִבְדֹּק אִם בָּדַק בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר קֹדֶם שֵׁשׁ שָׁעוֹת צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל חָמֵץ שֶׁנִּשְׁאַר בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ. וְיֹאמַר כָּל חָמֵץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי שֶׁלֹּא רְאִיתִיו הֲרֵי הוּא בָּטֵל וַהֲרֵי הוּא כְּעָפָר. אֲבָל אִם בָּדַק מִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁכְּבָר נֶאֱסַר בַּהֲנָיָה:
ח
לְפִיכָךְ אִם לֹא בִּטֵּל קֹדֶם שֵׁשׁ וּמִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה מָצָא חָמֵץ שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עָלָיו וְהָיָה בְּלִבּוֹ וּשְׁכָחוֹ בִּשְׁעַת הַבִּעוּר וְלֹא בִּעֲרוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ (שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" שֶׁהֲרֵי לֹא בִּעֵר וְלֹא בִּטֵּל. וְאֵין הַבִּטּוּל עַתָּה מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַכָּתוּב עֲשָׂהוּ כְּאִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ לְחַיְּבוֹ מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא. וְחַיָּב לְבַעֲרוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ. וְאִם מְצָאוֹ בְּיוֹם טוֹב כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד לָעֶרֶב וּמְבַעֲרוֹ. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי שֶׁהַכּל פּוֹרְשִׁין מִמֶּנּוּ:
ט
מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ קֹדֶם שְׁעַת הַבִּעוּר לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אוֹ לֶאֱכל סְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבָעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ יַחֲזֹר וְאִם לָאו יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. יָצָא לְהַצִּיל מִיַּד הַגַּיִס מִן הַנָּהָר מִן הַדְּלֵקָה וּמִן הַמַּפּלֶת יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. יָצָא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יַחֲזֹר מִיָּד. וְעַד כַּמָּה הוּא חוֹזֵר עַד כְּבֵיצָה. הָיָה פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ:
י
מִי שֶׁהִנִּיחַ עִסָּה מְגֻלְגֶּלֶת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיָצָא וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁיָּצָא וְהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא הֲרֵי זֶה מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ קֹדֶם שֶׁתַּחֲמִיץ. אֲבָל אִם הֶחְמִיצָה אֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא כְּבָר עָבַר עַל (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ (שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" וְחַיָּב לְבַעֵר מִיָּד כְּשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ:
יא
כֵּיצַד בִּעוּר חָמֵץ. שׂוֹרְפוֹ אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם. וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת וְנִמְצָא עָלָיו עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר וְצָרִיךְ לְבַטֵּל בְּלִבּוֹ אִם עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה שָׁעָה שִׁשִּׁית. נְתָנוֹ לְעַכּוּ"ם קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר. וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בַּפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה הֲרֵי זֶה לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יֹאפֶה בּוֹ וְלֹא יְבַשֵּׁל. וְאִם בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן הַפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה הוֹאִיל וְשׂוֹרְפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָיָה:
↗ קרא בספריה
📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
1 הלכות חמץ ומצה פרק ג - ביעור חמץ
🎧 שמיעה / Listen

פרק ג' פון הלכות חמץ ומצה לערנט די דינים פון בדיקת חמץ בליל י"ד, ווען און וויאזוי מ'דארף מבער זיין דעם חמץ, און די חיוב פון ביטול. די הלכות באהאנדלען די שיעורים פון כזית און כביצה, די אופנים פון ביעור (ברענען, צעברעקלען, ווארפן אין ים), און ספעציעלע דינים ווען ערב פסח פאלט אויף שבת. אויך ווערט דורכגענומען די נוסח פון ביטול חמץ ("כל חמירא"), די ברכה "על ביעור חמץ", און די חילוק צווישן די דרבנן פון בדיקה און די דאורייתא פון תשביתו.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ — הלכה א-ב: בד…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’

הלכה א-ב: בדיקת חמץ בליל י”ד — דער אופן און וואס דערנאך

דער רמב”ם’ס ווערטער: “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר… ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות… ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.”

פשט: מ’זוכט חמץ די נאכט פון י”ד ניסן אין אלע פארבארגענע ערטער — חורים, מטמוניות, זויות — מ’זאמלט אלץ צוזאמען אין איין ארט, און מ’ברענט עס ביז תחילת שעה ששית.

חידושים:

דער רמב”ם’ס אויסרעכענונג פון “חורים, מטמוניות, זויות” ווערט פארשטאנען נישט דווקא ווי ספעציפישע ערטער, נאר אז מ’זאל זיך מטריח זיין צו בודק זיין גרינטליך — נישט נאר אויבנאויף, נאר אויך אין פארבארגענע ערטער.

“ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד” — דאס איז א פראקטישע תקנה: מ’זאל עס נישט ארומשלעפן, נאר עס זאל שוין ליגן אין איין ארט גרייט צום ביעור.

הלכה ב (המשך): “ומי שרצה לבער בליל י”ד יכול הוא לבער”

פשט: דער עיקר חיוב ביעור איז ביז תחילת שעה ששית, אבער מ’קען פריער מבער זיין.

חידושים:

אן אינטערעסאנטע נקודה: די חכמים האבן מחייב געווען בודק צו זיין ליל י”ד (ווען מ’איז אין דערהיים), אבער זיי האבן נישט מחייב געווען גלייך מבער צו זיין — מ’קען עס איבערלאזן ביז מארגן. דאס מיינט אז איינער קען בודק זיין, דערנאך זיך זעצן צו א סעודה און אויפעסן יענעם חמץ, און ער איז מקיים די תקנת חכמים פון בדיקה. כאילו מאכן די חכמים עס “דעינדזשערעס” פאר זיך — ווייל יעצט בלייבט נאך חמץ ביז מארגן, און מ’דארף זיך קימערן וואס מ’טוט דערמיט.

– [דיגרעסיע: א שמועס וועגן דעם מנהג צו עסן חמץ גלייך נאך פסח — פארגליכן מיט “שלא יאמרו דם יפתירא” און הבדלה אויף ביר מוצאי פסח.]

הלכה ג (ערשטער טייל): אוועקלייגן חמץ אין א זיכערן ארט — “שמא יגררוהו עכברים”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “חמץ שהניח בליל י”ד, יניחנו… ולא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.”

פשט: מ’לייגט דעם חמץ אוועק אין א באוואוסטן ארט, נישט פארבארגן, כדי עכברים זאלן עס נישט אוועקשלעפן.

חידושים:

די סיבה “שמא יגררוהו עכברים” איז א פראקטישע סיבה — אויב דער חמץ ווערט נאבד, דארף מען נאכאמאל בודק זיין. דאס הייסט: מ’דארף נישט אייביג חושש זיין פאר עכברים, אבער אויב עס פעלט, דארף מען יא חושש זיין. לכתחילה זאל מען זיין נזהר אז עס זאל נישט פאסירן.

דער ראב”ד חולק — ער זאגט אז מ’קען נישט מוותר זיין אויף געוויסע זאכן, מ’דארף ווארטן ביז די לעצטע מינוט.

הלכה ג (צווייטער טייל): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “בדיקת חמץ וביעורו קודם שש… ואם לא ביטלו בלבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.” און: “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.”

פשט: חמץ וואס מ’זעט נישט און מ’ווייסט נישט דערפון, דארף מען מבטל זיין, און עס ווערט ווי שטויב. ביטול קען מען נאר טון פאר זמן איסור (קודם שעה שישית). נאך זמן איסור איז דער חמץ שוין „נישט ברשותו” — ער קען עס נישט מבטל זיין, אבער ער איז עובר אויף בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

א) ביטול אויף מקומות שאינו רואה — צוויי שיכטן דרבנן

“שלא ראהו” — דער ביטול גייט אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געזען, נישט אויף דעם וואס מ’האט געפונען (דעם מבער מען).

דער רבינו מנוח’ס שיינע שטיקל — צוויי תקנות חכמים: לויט דעם רמב”ם’ס שיטה זענען דא צוויי קולות מדאורייתא: (1) מ’דארף נאר מבטל זיין, נישט מער; (2) מ’דארף נישט זוכן — אויב מ’זעט חמץ דארף מען מבטל זיין, אויב נישט, פעלט גארנישט. די חכמים האבן מחדש געווען צוויי תקנות: (א) מ’זאל נישט סומך זיין אויף ביטול אליין — מ’זאל טאקע פארברענען; (ב) מ’זאל זוכן אין פארבארגענע ערטער. נפקא מינה: נאכדעם וואס מ’האט בודק געווען, קען נאך זיין חמץ אין מקומות נסתרים וואס מ’האט נישט געטראפן — אויף דעם דארף מען מבטל זיין (סתם, ווייל מ’ווייסט נישט וואו עס איז). דאס איז דער פשט אין “שלא ראהו” — מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין וואס מ’זעט, מדרבנן דארף מען אויך מבטל זיין וואס מ’זעט נישט.

פארוואס מאכט מען ברכה אויף בדיקה און נישט אויף ביטול: ווייל די בדיקה איז נענטער צו דאורייתא — מען בודק דאס חמץ וואס מען דארף מדאורייתא מבער זיין. דער ביטול אויף מקומות שאינו רואה איז אינגאנצן א דרבנן, דערפאר מאכט מען נישט א באזונדערע ברכה דערויף.

ב) נוסח הביטול — „כעפרא” און „כהפקר”

היסטארישע אנטוויקלונג פון נוסח: אין דער גמרא שטייט נאר אז מען דארף זאגן „ביטול.” דערנאך: די גאונים האבן צוגעלייגט „כעפרא דארעא” (ווי שטויב פון דער ערד) — ווייל זיי האבן פארשטאנען ביטול אז דער חמץ ווערט כעפר. די תוספות (ראשונים) האבן צוגעלייגט „כהפקר” — ווייל זיי פארשטייען אז ביטול ארבעט בתורת הפקר.

תוספות’ס שיטה מיינט נישט אז מען דארף זאגן „הפקר”: אפילו תוספות וואס זאגט אז ביטול ארבעט ווי הפקר, מיינט נישט אז מען מוז דעם ווארט „הפקר” זאגן. עס איז א הסבר פון דעם מעכאניזם, נישט פון דעם נוסח. אין אגדות מהר”ם שטייט אז עס זענען געווען וואס האבן זיך געפירט צו זאגן „ולא יהא הפקר” — אבער דאס איז נישט מוכרח פון תוספות’ס סברא.

מסקנא: מען טוט וואס שטייט אין דער גמרא — מבטל זיין. די למדנים דיסקוטירן וואס דער ביטול טוט, אבער למעשה זאל יעדער טון ווי ער פארשטייט, אדער פרעגן א מורה הוראה.

ג) ביטול נאר פאר זמן איסור — צוויי לעוועלס פון „רשות”

חידוש — צוויי לעוועלס פון „רשות”: „שאינו ברשותו” מיינט אז ער קען עס נישט מבטל זיין (ווייל עס איז אסור בהנאה, ממילא האט ער קיין בעלות נישט דערויף). אבער „ברשותו” פון עובר זיין — ער איז יא עובר, ווייל עס איז ביי אים. דאס זענען צוויי באזונדערע לעוועלס פון רשות: רשות פון מבטל זיין (בעלות) vs. רשות פון עובר זיין (מציאות’דיגע אחריות).

פארוואס קען מען נישט מבטל זיין נאך שש שעות: ווייל עס איז שוין דא דער איסור הנאה אויף חמץ (נישט בל יראה אליין, נאר דער איסור הנאה), איז דער חמץ שוין נישט „שלו” — ער קען עס נישט מפקיר/מבטל זיין.

ד) ראב”ד’ס השגה

ראב”ד: בל יראה ובל ימצא איז נאר פון פסח אליין (ביינאכט), נישט פון שש שעות ולמעלה.

דיון: לכאורה לויט דער ראב”ד קען מען יא מבטל זיין צווישן שש שעות און פסח ביינאכט? אבער די גמרא (קידושין) זאגט „המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה אינה מקודשת” — וואס באווייזט אז פון שש שעות איז שוין נישט ברשותו.

מגיד משנה’ס תירוץ: דער רמב”ם מיינט נישט אז ער איז עובר בל יראה ובל ימצא יעצט (פון שש שעות), נאר אז ווען ער לאזט דעם חמץ בלייבן, וועט ער ביינאכט עובר זיין — אזוי ווי דער ראב”ד אליין זאגט. אבער דער ביטול גייט שוין נישט העלפן ווייל פון שש שעות איז שוין נישט ברשותו.

חידוש — קאפח’ס גירסא: אין קאפח’ס גירסא פון רמב”ם שטייט בכלל נישט „מתחייב משום בל יראה ובל ימצא” — און לויט דעם פאלט אוועק דער ראב”ד’ס קשיא אינגאנצן.

הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שלא בדק בליל ערב שבת… מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת… ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון ומבערו.”

פשט: ווען ערב פסח פאלט אויף שבת, לייגט מען אוועק חמץ אין א פארבארגענעם ארט ביז ד’ שעות שבת, דעם רעשט מבער מען פאר שבת. אויב עס בלייבט נאך ד’ שעות, מבטל מען עס און לייגט א כלי דערויף ביז מוצאי יו”ט ראשון.

חידושים:

“כופה עליו כלי” — דער צוועק איז כדי מ’זאל נישט קומען עסן פון דעם.

תרומה: אויב מ’האט ככרות הרבה פון תרומה, דארף מען שרפן ערב שבת, אבער מ’טאר נישט מערבב זיין טהורה מיט טמאה — “שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה” — ווייל מ’טאר נישט מטמא זיין תרומה.

הלכה ז-ח: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.”

פשט: אויב מ’האט נישט בודק געווען ליל י”ד, קען מען נאכהאלן — בשחר, בשעת הביעור, אדער אפילו בתוך החג.

חידושים:

פארוואס בודק מען בתוך החג? צוויי מהלכים: (1) פראקטיש — כדי מ’זאל נישט פארגעסן און קומען צו עסן חמץ; (2) א פרינציפיעלער ענין — די חיוב בדיקה האלט אן, אפילו נאך יו”ט איז נאך אלץ דא אן ענין פון בודק זיין, כאטש עס איז אן אנדערע מין ענין.

בדיקה נאך פסח — דאס שטייט אויף חמץ שעבר עליו הפסח, וואס איז אסור מדרבנן (א קנס). חידוש: מ’קען מיינען אז אויף אן איסור דאורייתא פון בל יראה איז דא א חיוב בדיקה, אבער אויף א בלויזן קנס דרבנן זאל מען נישט מאכן קיין חיוב בדיקה — אבער חכמים האבן יא געזאגט אז מ’דארף בודק זיין, כדי מ’זאל נישט מאכן קיין חכמות, און דער גאנצער צוועק פון דעם קנס איז אז מ’זאל בודק זיין.

מוצאו ביום טוב — כופה עליו כלי

רמב”ם: “ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי שלא יאכלנו, ואין מבערו.”

פשט: אויב מען געפינט חמץ אויף יום טוב, לייגט מען א כלי דערויף (מען קען נישט מבער זיין ווייל עס איז יום טוב).

באמערקונג: דער ביישפיל פון „גלוסקא” (א שיינע ברויט) — וואס יעדער ווערט פארגלוסט דערפון, דערפאר איז דער חשש שמא יאכלנו שטארקער. די גמרא רעדט אויך פון א „פתיחת שולחן” ביי גלוסקא.

הלכה ח: ברכה אויף בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “כשבודק החמץ בליל י”ד או ביום י”ד או בתוך הרגל, מברך קודם שיעשה לבדיקה: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ.”

פשט: מ’מאכט א ברכה פאר’ן בודק זיין, און דער לשון איז “על ביעור חמץ” — נישט “על בדיקת חמץ”.

חידושים:

“על ביעור חמץ” נישט “על בדיקת חמץ” — דאס ווייזט אז בעיקר איז דער עיקר ענין דער ביעור, און די בדיקה איז א הכנה צום ביעור.

ברכה אויף דרבנן: מ’מאכט דאך ברכות אויף מצוות דרבנן (מכח “לא תסור”). דער רבינו מנוח פרעגט: אויב מ’קען מאכן ברכות אויף דרבנן, פארוואס נישט אויף א קנס? תירוץ: מ’מאכט נישט קיין ברכה אויף א קנס/עונש — ברכות זענען אויף מצוות, נישט אויף עבירות. [דיגרעסיע: ביי מלקות מאכט מען נישט קיין ברכה, כאטש עס איז א חיוב.]

נאך פסח מאכט מען נישט קיין ברכה — ווייל דעמאלט זוכט מען נאר אויף חמץ שעבר עליו הפסח (א קנס), נישט אויף בל יראה.

הלכה: יוצא מביתו קודם זמן הביעור — מצוה, סעודת מצוה, צורך רשות

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין… אם ירצה לחזור ולבער יחזור, ואם לאו יבטלנו בלבו.”

פשט: איינער וואס גייט אוועק פאר א מצוה אדער סעודת מצוה, דארף נישט צוריקגיין — ער קען מבטל זיין בלבו. אבער איינער וואס גייט פאר א צורך רשות, דארף צוריקגיין.

חידושים:

א) סעודת מצוה איז אליין א מצוה

דער רמב”ם רעכנט „לאכול סעודת מצוה” צוזאמען מיט „לעשות מצוה” — וואס באווייזט אז סעודת מצוה איז אליין א שטיקל מצוה, נישט נאר א הכשר מצוה. ווייל אויב עס וואלט געווען נאר א דבר הרשות, וואלט מען געזאגט ער דארף צוריקגיין.

ב) שטופן פון פטור

פיקוח נפש / מלחמה / שליחות גדולה — מען דארף בכלל נישט צוריקגיין, מען איז מבטל בלי שום ספק.

מצוה רגילה / סעודת מצוה — מען דארף נישט מבטל זיין די מצוה, מען קען מבטל זיין דעם חמץ בלבו (ווייל בדיקה/ביעור איז דרבנן, און א מצוה דוחה א דרבנן).

צורך רשות — מען דארף צוריקגיין.

ג) שיעור כביצה vs. כזית — ביז וויפיל דארף מען צוריקגיין

רמב”ם: „היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה.”

קשיא: פריער האט דער רמב”ם גערעדט פון כזית אלס שיעור חמץ, און דא פלוצלינג שטייט כביצה — פארוואס?

דיון: אין דער גמרא איז דא א מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ר’ מאיר זאגט כביצה, ר’ יהודה זאגט כזית. חכמים אומרים: בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. דער רמב”ם פסקנ’ט ווי חכמים — פאר חמץ איז דער שיעור כביצה פאר דעם ענין פון צוריקגיין. דאס שטימט מיט דעם יסוד אז מען רעדט דא פון דרבנן’דיגע ביעור חמץ — מען דארף נאר צוריקגיין ווען עס איז דא א שיעור וואס איז ממש עובר דאורייתא. עס ווערט אבער געפרעגט: פארוואס לגבי ביטול ביי א רייזע נעמט מען דעם שיעור פון כזית? דאס בלייבט אן אפענע שאלה.

הלכה: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ — ביטול קודם שעה שישית

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שיושב בבית המדרש ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית – הרי זה מבטל בלבו.” אבער “אם החמיצה – אינו ביטול מועיל כלום”, נאר “מצוה לבער מיד שיחזור לביתו.”

פשט: קודם שעה שישית קען מען נאך מבטל זיין בלב, ווייל ס’איז נאך נישט אסור דאורייתא. נאך שעה שישית העלפט ביטול נישט מער, און מען מוז מבער זיין ווען מען קומט אהיים.

חידושים:

1. ביטול אויף סתם טייג: מען קען מבטל זיין נישט נאר חמץ ממש, נאר אויך סתם טייג וואס איז נאך נישט מחמיץ געווארן. קודם שעה שישית איז עס נאך “סתם א שטיקל טייג” — ס’איז נאך נישט חמץ, און דאך דארף מען עס מבטל זיין. דאס איז אן אינטערעסאנטע נקודה — אז ביטול ווירקט אויך אויף טייג וואס ליגט ערגעץ מיט חשיבות.

2. דער גרעסטער חידוש — לערנען vs. אהיימגיין: איינער וואס זיצט און לערנט אין בית המדרש דארף נישט אהיימגיין — ער קען מבטל זיין בלבו. דאס ווייזט אז ביטול בלב איז א פולשטענדיגע פתרון קודם שעה שישית, אפילו ער קען פיזיש אהיימגיין און מבער זיין.

הלכה: כיצד ביעור חמץ — דער אופן פון ביעור

דער רמב”ם’ס ווערטער: “כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים.” אויב עס איז “חמץ קשה – מפרר ואחר כך זורקו לים.” אויב עס איז “אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשהותו בביתו.”

פשט: ביעור חמץ קען זיין דורך פארברענען, צעברעקלען און ווארפן אין ווינט, אדער ווארפן אין ים. האַרטער חמץ מוז מען ערשט צעברעקלען פאר מען ווארפט עס אין ים.

חידושים: עס ווערט געפרעגט פארוואס חמץ קשה דארף מען מפרר זיין פאר מען ווארפט עס אין ים — צי איז דאס ווייל עס וועט זיך נישט גענוג שנעל צעלאזן אין וואסער? דאס בלייבט אן אפענע שאלה. עס ווערט צוגעשריבן צו ר’ יחזקאל אז מען מוז מפרר זיין.

הלכה: חמץ תחת מפולת

דער רמב”ם’ס ווערטער: חמץ וואס איז באגראבן אונטער א מפולת (אנפאל) מער ווי שלשה טפחים — איז כמאן דמבער, אבער וצריך לבטלו בליבו.

חידושים: מפולת איז “כמאן דמבער” — ווי ביעור, אבער נישט ממש ביעור. ווייל ס’איז נאר א קולא באזירט אויף דעם וואס מען קען נישט צוקומען צום חמץ, דארף מען נאך אלץ מבטל זיין בלב. דאס ווייזט אז “כמאן דמבער” איז א נידעריגערע מדרגה ווי ממש ביעור — מען איז יוצא, אבער מען דארף נאך ביטול אויך.

הלכה: חמץ געגעבן פאר א גוי / פארברענט פאר/נאך זמן איסור — דין הנאה פון פחמים

דער רמב”ם’ס ווערטער: אויב מען האט חמץ געגעבן פאר א גוי קודם שעה שישית — דארף מען נישט מבער זיין. אויב מען האט עס פארברענט קודם זמנו — מעג מען נוצן די פחמים אין פסח. אבער אויב מען האט עס פארברענט בזמנו (נאך שעה שישית) — אסור בהנאה, און דעריבער זענען די פחמים אויך אסור.

פשט: חמץ וואס איז נאך נישט אסור (קודם שעה שישית) — דער ביעור דערפון האט קיין איסור הנאה נישט, און מען מעג הנאה האבן פון וואס בלייבט איבער. אבער חמץ וואס איז שוין אסור בהנאה — אלעס וואס קומט פון דעם איז אויך אסור.

חידושים: דער יסוד פון איסור הנאה ביי חמץ בפסח שטרעקט זיך אויס אויף אלע פארמען וואס קומען פון דעם חמץ:

– א תבשיל וואס מען האט געקאכט מיט חמץ — אסור בהנאה, ווייל “ס’ליגט אין דעם די כח החמץ.”

פחמים פון פארברענטן חמץ — אסור בהנאה.

היסק (דער היץ/ווארעמקייט פון פארברענען) — אויך אסור בהנאה.

דער יסוד איז אז ווען חמץ איז אסור בהנאה, טאר מען נישט הנאה האבן פון קיין שום פארם פון דעם ביעור גופא — נישט פון די קוילן, נישט פון דער היץ, נישט פון דעם תבשיל.


תמלול מלא 📝

פרק ג’ פון הלכות חמץ ומצה: בדיקת חמץ, ביעור, און ביטול

הלכה א: בדיקת חמץ בליל י”ד — ווי אזוי און וואס דערנאך

Speaker 1: אקעי, פרק ג’. יא, מ’קען לערנען נאך אביסל, יא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, פרק ג’. שטייט אזוי, לאמיר רבי מיט דיר עס לערנען. דו ווילסט לערנען מחבר?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: “שבודק קודם”. “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר”. וויאזוי טוט מען עס? “ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות”. חורים, מטמוניות, זויות. אקעי. “ומקבץ את הכל”. וואו קומען זויות דא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: דער רמב”ם איז אפשר מסביר אז ס’מיינט נישט דווקא חורים, ס’מיינט איבעראל, וואטעווער. דו זאלסט זיך מטריח זיין צו בודק זיין, דו זאלסט נישט נאר טון אויבנאויף.

Speaker 2: אה.

Speaker 1: ער זאגט, “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו”. פראקטישע סיבות פארוואס מ’זאל עס לייגן אין איין מקום, יא? מ’זאל עס נישט סתם שלעפן און אזוי ווייטער. מ’זאל עס שוין נעמען, ס’זאל שוין זיין סטאפ.

נעקסטע הלכה.

Speaker 2: יא.

הלכה ב: מ’קען מבער זיין שוין בליל י”ד

Speaker 1: “ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ומי שרצה לבער בליל ארבעה עשר, יכול הוא לבער”. דאס הייסט מבער מיינט צו זאגן ביז דעמאלטס מוז מען שוין. פאר דעם קען מען. די חכמים האבן מחייב געווען, זיי האבן מחייב געווען, ס’איז מיר זייער אינטערעסאנט, די חכמים האבן מחייב געווען בודק צו זיין שוין ליל י”ד, ווען דעמאלטס איז מען אין דערהיים, אבער ממילא די חיוב דרבנן איז כולי עלמא אז דו וועסט טאקע מבער זיין, אבער זיי האבן נישט מחייב געווען גלייך מבער צו זיין, נאר זיי האבן געלאזט עס איבערלאזן ביז מארגן, ביז די לעצטע מינוט וואס מ’קען נאך עסן בעצם. אין אנדערע ווערטער, מ’קען, אויב איינער וויל מאכן בדיקת חמץ, און נאכדעם זיך זעצן צו א סעודה און אויפעסן יענע חמץ, איז ער מקיים די תקנת החכמים.

Speaker 2: יא, דאס האט סתם אזוי אויסגעזען.

Speaker 1: ניין, נישט מיט די צען ברעקלעך, אבער ער האט געגעסן און געמאכט אז מ’זאל עסן ווי מער חמץ ערב פסח צופרי.

Speaker 2: יא, דאס איז אן אנדערע זאך, דאס ווייס איך נישט פארוואס.

Speaker 1: אקעי, דאס ווייס איך נישט. מ’זאל טון מיט די גיפט, ווי מער מיט די גיפט, די מצוה פון תשביתו?

Speaker 2: ניין, איך האב געמיינט אז ס’איז אזוי ווי די ציגארעטל וואס מ’רייכערט גלייך נאך שבת.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: אבער… אה, אזא “שלא יאמרו דם יפתירא”. אפשר אזא זאך, יא. אזוי ווי די אידן וואס מאכן הבדלה אויף ביר מוצאי פסח, יא?

Speaker 1: יא, יא. גלייך פרעסן א שטיקל חמץ, ווייל די מלאכים ווילן נישט הערן די עלבון כבוד פון די מלאכים, איך ווייס. דאס איז די… אויף דעם וועסטו מקנא זיין די מלאכים. אקעי, בקיצור, ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל כאילו זיי מאכן עס אביסל דעינדזשערעס פאר זיך, ווייל יעצט גייט עס זיין נאך א פראבלעם, וואס טוט מען? דעריבער זאגן זיי אז מ’זאל עס אוועקלייגן. אקעי, ס’איז אן ענין. אקעי, יא. נעקסטע הלכה.

הלכה ג: אוועקלייגן חמץ אין א זיכערן ארט — “שמא יגררוהו עכברים”

Speaker 1: החמץ שהניח בליל ארבעה עשר, יניחנו למחר עד ארבע שעות. היינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, ואין אנו אומרים הואיל ומצניעו בכלי, אלא שיהא ידוע וגלוי לכל. יא, דאס איז די משנה. שמא יאבד. הואיל ואם יאבד, צריך לחפש אחריו, אבל לא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.

אינטערעסאנט, כאילו די סיבה איז כדי ער זאל זיך נישט דארפן מטריח זיין צו זוכן. די עכטע סיבה דערפון איז א הלכה’דיגע, כדי ס’זאל נישט נאבד ווערן, כדי דו זאלסט מקיים זיין די מצוה פון בדיקה.

נאכאמאל, ער זאגט דא נאר, ער זאגט דאך די הלכה, ער זאגט דאך ווייל אויב ס’וועט פעלן וועט ער דארפן בודק זיין.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, כאילו ער זאגט דאך א פראקטישע סיבה, אז דו זאלסט דיר נישט דארפן צו מאכן אן עקסטערע ארבעט. און וואס מ’קען זאגן אז די חיוב בדיקה איז אז דו זאלסט בודק זיין, און אויב דו האסט בודק געווען גייסטו נישט צוריקווארפן אז דו זאלסט דארפן נאכאמאל בודק זיין, אבער דו וועסט טאקע בודק זיין. אקעי.

נאט שור. איך האב מיר א השגה, איך דארף ארויסגיין. די נקודה איז, אקעי, בקיצור, יא, מ’דארף עס אוועקלייגן כדי די עכברים זאלן עס נישט אוועקנעמען. דער ראב”ד ביי די וועי איז מחולק, דער ראב”ד זאגט אז מ’קען נישט מוותר זיין אויף די ד’ אמות, מ’דארף ווארטן ביז די לעצטע מינוט. איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז פשט. עכבר יום? ס’האט עפעס מיט די עכבר יום ראשון? עכבר יום? דעמאלט זאל מען עס עקטשולי פארברענען?

ס’איז אינטערעסאנט, דא שטייט “שמא יגררוהו עכברים”. סאו בעצם דארף מען נישט מורא האבן סתם אזוי פון אן עכבר, אבער מ’דארף יא זיין לכתחילה נזהר אז ס’זאל נישט זיין. ניין, ווייל די נזהר איז אז ס’זאל נישט זיין א קעיס וואו ס’פעלט. אויב ס’פעלט, דארף מען יא חושש זיין.

Speaker 2: יא, דעמאלט דארף מען יא חושש זיין.

Speaker 1: יא. סאו די נישט חושש זיין איז נאר אז מ’דארף נישט אייביג חושש זיין. אקעי.

הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת

Speaker 1: וואס טוט זיך מיט ווען ס’איז געשען אין שבת? וואס געשעט ווען ס’איז געשען אין שבת? ערב פסח שחל להיות בשבת. אקעי, ס’איז פראקטיש, וואס טוט מען? נו, וואס טוט מען? וואס איז אויב מ’איז נישט בודק ערב שבת? מ’דארף א לעכט.

Speaker 2: איי, מ’קען עס דינגען.

Speaker 1: יא.

הלכה ו’ — מי שלא בדק את החמץ בליל ערב שבת, שזה ליל י”ד, וואס טוט ער? מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת. פארוואס עד ארבע שעות? נישט ביז חמש שעות?

Speaker 2: אלעמאל איז ביז ארבע שעות. די לעצטע שעה פון די ימי המינים.

Speaker 1: מניחים במקום מוצנע, והשאר מבערים מלפני השבת. ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומבערו. מ’טאר נישט דורך יום טוב מאכן א פייער. כופה עליו כלי — וואס לייגט דאס צו? מ’זאל נישט קומען עסן פון דעם, יא.

ואם יש לו ככרות הרבה של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, ולא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, ווייל מ’טאר נישט מטמא זיין תרומה, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ספק לעצמה. ומניחים מן הטהורה כדי להניח עד ארבע שעות ביום השבת ולבער.

הלכה ז: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג

Speaker 1: מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. דאס מיינט אז די נאכט איז בעסער וועגן אור הנר יפה לבדיקה, אבער אויב האט מען נישט געטון, קען מען עס טון בשחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. בתוך החג? וואס איז די פוינט? אויב איז די פוינט אז דו וועסט פארגעסן און קומען צו עסן, קען מען פארשטיין. אבער אויב איז עס מער אן ענין אז די חיוב בדיקה האלט אן, אז אפילו נאך יום טוב, יא, אויב ער האט געגעבן לבדוק, איז נאך אלץ דא אן ענין פון בודק זיין. אן אנדערע מין ענין, אבער ס’איז נאך אלץ דא אן ענין בודק צו זיין.

לא ימצא בכם חמץ שאור, ובפסח לא יראה לך חמץ שאור בנוה. די בדיקה איז אייגענטליך א מחזק זיין די איסור. לא יראה לך חמץ שאור איז דאך אן איסור דרבנן פון חמץ שעבר עליו הפסח, איז דא א בדיקה אויף דעם. דאס איז א חידוש, ווייל מ’קען זאגן אז אויף אזא גרויסע זאך ווי איסור בל יראה איז דא א חיוב בדיקה, אבער סך הכל אויף עפעס וואס איז א קנס, גייט מען נישט גיין מאכן אויף דעם קיין חיוב בדיקה. אבער חכמים האבן יא געזאגט אז מ’דארף מחזק בודק זיין. ס’גייט זיך געדענקען אז די גאנצע פוינט פון די קנס איז… אז מען זאל בודק זיין און מען זאל נישט מאכן קיין חכמות.

הלכה ח: ברכה אויף בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”

Speaker 1: כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, אזויווי ער האט אויסגערעכנט עני פון די צייטן, מברך קודם שיעשה לבדיקה, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. די לשון איז אינטערעסאנט, אז מען זאגט נישט “על בדיקת חמץ”, נאר מען זאגט “על ביעור חמץ”. דאס הייסט אז בעיקר איז די עיקר ווארט איז די ביעור, און די בדיקה איז א הכנה צו דעם.

ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. ואם בודקים לאחר הרגל, אין מברכין. ווייל לאחר הרגל איז דאך נאר זוכט מען אויף חמץ שעבר עליו הפסח, דעמאלטס מאכט מען נישט די ברכה.

דיסקוסיע: צי איז די ברכה אויף דרבנן אדער אויף דאורייתא?

Speaker 2: לכאורה יא, ווייל כאילו די בדיקה איז פארט פון די ביעור.

Speaker 1: דאס הייסט אזוי וועלן מיר זאגן, ס’איז דא צוויי וועגן פון פארשטיין תשביתו. וואס מיינט ביעור און תשביתו איז די זעלבע זאך. איינס איז אז דו דארפסט עס מבטל זיין, און צווייטנס דארפסטו עס ארויסווארפן. סאו ווען מען מאכט דאס, מאכט מען על ביעור חמץ, ס’איז פיין.

איז די שאלה צו די ברכה איז אויף די דרבנן אדער אויף די דאורייתא. דאס איז כאילו… מען מאכט א ברכה אויף דרבנן, אזויווי “אשר קדשנו”, מען קען מאכן “קדשנו” אויף א דרבנן, אדער איז עס עפעס אנדערש? די גמרא פרעגט אויף דעם גלייך, ווי קען מען מאכן א “קדשנו” אויף א דרבנן? זאגט די גמרא, “היכן צונו?”

Speaker 2: ניין, נישט אויף דעם. ער האט עפעס געדענקט.

Speaker 1: אקעי, מען מאכט דאך ברכות אויף פארשידענע מצוות דרבנן.

Speaker 2: דער רבינו מנוח זאגט יא.

Speaker 1: זאגט ער עפעס?

Speaker 2: נישט, איך געדענק נישט.

Speaker 1: דאס איז פון “לא תסור”.

ער פרעגט פארוואס זאל מען זיין… אויב קען מען מאכן ברכות אויף דרבנן, זאל מען אויך מאכן א ברכה אויף א קנס. זאגט ער, מען מאכט נישט קיין ברכה אויף א קנס.

Speaker 2: די ברכה איז נישט אויף די עונש, די ברכה איז אויף די מצוה. די מצוה איז “לא תסור”.

Speaker 1: די מצוה איז “תשביתו”, נאר על ידי עבירה. פאר עבירה מאכט מען נישט קיין ברכות, נאר אויף מצוות. כאילו יא.

ווען מען איז מהנה שהיד, מען מאכט מלקות, מאכט מען נישט קיין ברכה. חס ושלום, למעשה נישט איינמאל האט ער געפאסט, האט ער געמאכט א ברכה. ער פרעגט פארוואס מען מאכט נישט. ס’איז א חיוב אני וואס דו טוסט, אן עונש, אן צער. ער רעדט אריין אין אשרי יושביך א חיוב אני.

אקעי.

הלכה ח (המשך): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו”

Speaker 1: שלא יגמור לבדוק עד שיבדוק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר כמו שנתבאר. דער שלחן ערוך זאגט: “כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, וכל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ביערו, בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו יכול לבטלו, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”.

דער רמב”ם שרייבט עס אויך אין לשון הקודש, זעסט? “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”. דאס איז פשט אז מ’דארף מבטל זיין אויב מ’האט שוין בודק געווען עניוועיס?

Speaker 2: ניין, ער זאגט “שאינו רואהו”, אויף דעם וואס דו זעסט נישט.

Speaker 1: אה, אויב איך האב עפעס פארפאסט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: און וואס איז פשט אז מ’דארף זאגן? אויב מ’זאגט נישט איז נישט גענוג? ס’איז דאך ביטול בלב. איך וואלט דאך געמיינט אז מ’דארף זאגן. ס’איז טאקע נישט קלאר. קען זיין אז דו מיינסט צו זאגן טאקע אז מ’דארף זאגן בלב?

Speaker 2: ניין?

Speaker 1: איך ווייס נישט. די גמרא לערנט דאך, די גמרא זאגט: “הבודק צריך שיבטל”. מאי טעמא? זאגט די גמרא, אפשר דאך בלע בקצה, אפשר איז געבליבן.

דער רבינו מנוח’ס שיינע שטיקל: צוויי תקנות חכמים

Speaker 1: דער רבינו מנוח האט דא א שיינע שטיקל אויף דעם. אה, ביי די וועי, ער זאגט אויך אז ביטול איז אזוי ווי תוקע פניו בטיט.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אה, איז ער מסביר. וואס איז ער מסביר אזוי? לכאורה, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, די רבנן האבן מחדש געווען צוויי זאכן, לויט ווי דער רמב”ם לערנט דא אין אן אנדערע שטיקל. איינס, אז מ’דארף זוכן זאכן וואס מ’זעט נישט. די תורה קענסטו זאגן צוויי קולות: איך דארף נאר מבטל זיין, איך דארף נישט טון מער ווי מבטל זיין, און איך דארף אויך נישט זוכן. אויב איך זע, דארף איך מבטל זיין. אויב איך זע נישט, איז נישטא וואס פעלט אויס. קומען די רבנן און זאגן, צוויי, זאלסט נישט סומך זיין אויף די ביטול קולא, זאלסט נישט סומך זיין, נאר דו זאלסט טאקע פארברענען. און צווייטנס, זאלסט זוכן, רייט?

סאו יעצט איז אזוי, אויב האט איינער געזוכט, אבער ס’איז נאך געבליבן אפשר אין פלעצער וואס ער האט נישט געטראפן. די פשט, די ערשטע תקנת חכמים, די תקנה פון זוכן, אויב וואלט נישט געווען קיין תקנת חכמים… סארי, די ערשטע תקנת חכמים וואלט געווען די איידיע אז מ’דארף פארברענען. אבער די איידיע אז מ’דארף זוכן, איז פשט אז כאילו דו דארפסט נאך אלץ זוכן, און אויב ס’איז דא א פלאץ, א מקום נסתר וואס דו האסט נישט געטראפן, זאגן די רבנן אז דו דארפסט אויך דארט מבטל זיין. נו, מ’קען נישט, דו ווייסט דאך נישט וואו, ממילא דארפסטו מבטל זיין סתם. דאס איז מיין איך וואס דער רבינו מנוח זאגט. שטימט?

Speaker 2: ער זאגט דאך “שאינו רואהו”. דאס איז אויך מיט די רבנים, מיט די רבנים דארף מען מבטל זיין במקום שאין רואה, מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין במקום שרואה, מדרבנן דארף מען דוקא זיין, און אויך דארף מען נעמען אין קעיר—

ביטול חמץ — מהות, נוסח, און זמן

ביטול אויף מקומות שאינו רואה

Speaker 1:

אויב איך זעה נישט, איז ערשט וואס פעלט אויס. קומען די רבנן און זאגן, איי, דו קענסט נישט סומך זיין אויף די ביטול כולו, דו קענסט נישט סומך זיין, זאלסטו נישט מבטל זיין, זאלסטו טאקע פארברענען, און צווייטנס, זאלסטו זוכן. רייט?

סאו יעצט איז אזוי, אויב האט איינער געזוכט, אבער ס’איז נאך געבליבן אפשר די לעצטע פלעצער וואס ער האט נישט געטראפן. די פשט איז, די ערשטע דרבנן האט ער מקיים געווען, די דרבנן פון זוכן. אבער ער האט נישט מקיים געווען די דרבנן… סארי, די ערשטע דרבנן האט ער מקיים געווען, די דאורייתא אז מ’דארף פארברענען. אבער די דאורייתא אז מ’דארף זוכן, איז פשט, כולי עלמא דארף מען דאך אלע זוכן, און אויב ס’איז דא א פלאץ וואס איז א מקום נסתר וואס דו האסט נישט געטראפן, זאגן די רבנן דו דארפסט אויך דארט מבטל זיין. אבער דו קענסט נישט, אז דו ווייסט דאך נישט, ממילא דארפסטו מבטל זיין. די חילוק איז, דאס מיינט כל חמירא דאיכא ברשותי. שטימט? כולי עלמא, ער זאגט נישט…

וועגן דעם זאגט ער “ואינו רואהו”. וועגן דעם זאגט ער “ואינו רואהו”. רייט? ווייל דאס איז אויך מדרבנן. מדרבנן דארף מען מבטל זיין במקומות שאינו רואה. מדאורייתא דארף מען נאר מבטל זיין במקומות שרואה. מדרבנן דארף מען בודק זיין, און אויך דארף מען נעמען קעיר פון מקומות שאינו רואה. ממילא, פאר דעם דארף מען זוכן מינימום א שעה, און די ענין פון… די ביטול איז אויף דאס וואס מ’האט נישט געקענט בודק זיין. ווייל די רבנן זאגן אז אפילו מקומות שאינו רואה ביסטו דאך עובר. ממילא, מדאורייתא דארף מען נישט טון דאס אויך נישט. דאס איז א סתירה, איך ווייס נישט.

פארוואס מאכט מען די ברכה אויף בדיקה און נישט אויף ביטול

Speaker 1:

אה, וועגן דעם מאכט מען די ברכה אויף די בדיקה און נישט אויף די ביטול. ווייל די בדיקה איז דאך נענטער צו די דאורייתא, ווייל ס’איז די תורה האט געזאגט אז אויף דעם דארפסטו מבטל זיין. ווייל די בדיקה טוט מען אויף דעם וואס מ’דארף מדאורייתא מבטל זיין, טוט מען דאס מער. אבער די אנדערע איז דאך אינגאנצן א דרבנן.

אקעי, ס’איז א שיינע פשט. איך דארף נאך מעיין זיין צו ס’איז ריכטיג אויך, אבער ס’איז א שיינע פשט.

נוסח הביטול — “כעפרא” און “כהפקר”

Speaker 1:

און ער קוקט אין אגדות מהר”ם איז דא אזא זאך, ער זאגט אז ס’איז געווען וואס האבן זיך געפירט צו זאגן “ולא יהא הפקר”, ווייל תוספות האט געזאגט אז ביטול איז נישט ווי הפקר. באט ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אפילו תוספות זאגט אזוי, מיינט דאך נישט אז מ’דארף עס זאגן. ס’מיינט נאר אז דאס איז וויאזוי ס’ארבעט אז מ’זאגט “בטל”. ס’מיינט נישט אז מ’דארף עס זאגן אויך. ווען עס איז א דין אין הפקר, קען זיין אז ווען מ’איז מפקיר דארף מען נישט צוזאמען זאגן ביטול, מ’דארף זאגן די ווארט הפקר. אבער דאס שטייט נישט. אין די גמרא שטייט נאר מ’דארף זאגן ביטול. און ס’איז געקומען די גאונים, צוגעלייגט “כעפר”, ווייל זיי האבן פארשטאנען די ענין פון ביטול אז ס’ווערט כעפר. און ס’קומען די תוספות, וואס איז ראשונים, און לייגן צו “כהפקר”, ווייל ווי פארשטייען זיי ביטול. ס’איז אינטערעסאנט. ניין, ס’איז נישט ריכטיג לכאורה הלכה’דיג. די תוספות וואס זאגט אז ביטול מיינט נישט אז מ’דארף זאגן הפקר, מ’מיינט אז ס’ארבעט בתורת הפקר. איך ווייס נישט.

דיסקוסיע: וואס טוט מען ביי ביטול?

Speaker 2:

וואסערע מעשה טוט יעצט דער מענטש? דו טוסט יעצט ביטול אדער דו טוסט יעצט מפקיר זיין?

Speaker 1:

דאך אמאל, מ’טוט וואס שטייט אין די גמרא. און די גמרא שטייט, מ’דארף זיין מבטל. די למדנים ווילן וויסן וואס טוט די ביטול. שוין, אז איינער נעמט פון די פשטים פון די למדנים, דאס איז אז זיי זאגן אז ס’ארבעט מיט א טעם הפקר, יא. על כל פנים, איך ווייס נישט, יעדער זאל טון ווי ער פארשטייט. אקעי. איך זאל פרעגן א לאקאלע מורה הוראה, פלעין איך זאל זאגן אקעי.

הלכה ט — ביטול נאר פאר זמן איסור

Speaker 1:

“בדיקת חמץ וביעורו קודם שש”. וואס? איך טראכט אז מ’דארף נאר זאגן “בטל ומבוטל”.

Speaker 2:

יא, אדרבה.

Speaker 1:

יא, אבער יעצט איז דא א וויכטיגע הלכה, אז מבטל זיין קען מען נאר פאר זמן איסור, ווייל נאך זמן איסור איז עס שוין נישט ברשותך. ס’איז ברשותך עובר צו זיין, אבער נישט ברשותך מבטל צו זיין, יא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

ממילא, אויב ער האט נישט מבטל געווען, און ער האט נישט געוואוסט אז ער האט נישט געמאלט צו האבן דעת עליו, אויב בליבו בשעת בדיקה איז נישט געווען בטל לביטול, הרי זה עובר על בל יראה. ער איז עובר אויף די ביידע איסורים, בל יראה ובל ימצא. שטייט “יבטלו בליבו”. ס’איז דא עפעס וואס איז נישט געווען דעת עליו, איז אויטאמאטיש נישט בטל, רייט? ביטול מיינט דעת עליו, ס’איז די סעים טינג. ניין, איך וויל נישט דאך קיין מיינט. אז איך ווייס נישט וואו ס’איז, ס’מיינט אז ס’איז איין דעת עליו. מ’איז נישט מחשיב, אז ס’איז בטל.

“בליבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”. יא?

Speaker 2:

יא.

דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט מבטל זיין נאך שש שעות?

Speaker 1:

און ביטול קען ער נישט טון, ס’איז נישט ברשותו. “אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. ווייל ביטול האט ער אמאל נישט געקענט טון, ס’איז שוין נישט ברשותו, ממילא קען ער שוין נישט מבטל זיין. ס’איז אזויווי מ’נעמט אוועק די בחירה, אזויווי אין א ראם. “שאינו ברשותו, אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. דאס איז כאילו ברשותו, די רשות פון עובד זיין איז אן אנדערע לעוועל רשות ווי די רשות פון מבטל זיין.

אהא, “חייב לבערה בכל השנה כולה”, ניין. אפשר קען מען זאגן אז אונז ווייסן נאך אז די ביטול איז נישט קיין אמת’דיגע ביטול, ווייל ודאי האט ער נישט געמאכט קיין ביטול, נאר ער האט זיך יעצט אנגעכאפט א פחד פון בל יראה, ממילא האב איך מורא אז די ביטול איז נישט קיין גוטע ביטול, וועגן דעם זאגט מען חייב לבערה. איך ווייס נישט, ס’איז יא א גוטע ביטול, אפילו ער טוט עס, ס’איז נישט קיין חילוק פאר וואס ער טוט עס, ער טוט עס.

נאכאמאל, גוט, מ’דארף עס מבער זיין ווייל ס’איז נישט בטל געווארן, ממילא איז עס נישט ברשותו, יא. אקעי. און אין הפסד מרובה דארף מען קובע זיין א כלי, ווייל דאס איז טעם, דאס איז מדין אזוי ווי בדיקת חמץ, מ’זאל נישט קומען צו בדיקת חמץ, מ’זאל נישט קומען עס צו עסן.

דיסקוסיע: די ראב”ד’ס השגה

Speaker 1:

די מאירי, וואס איז דא יעצט די שטאט מיט… יא. און איך זע אויף דעם קריגט זיך די ראב”ד, און ער זאגט אז לא יראה ולא ימצא איז נאר פון פסח אליין, נישט פון שש שעות ולמעלה. ממילא קען מען יא מבטל זיין לויט די ראב”ד?

Speaker 2:

אה, לכאורה יא. פון ערב פסח ביז פסח ביינאכט.

Speaker 1:

ניין, אבער איך מיין אז די גמרא זאגט יא קלאר אז… אה, ניין, ער זאגט נאר אויף די זאך אז ער איז עובר בבל יראה ובל ימצא. איך מיין אז די גמרא זאגט אויף די משש שעות ולמעלה אז ס’איז שוין נישט ברשותו. נישט שטייט אזוי. “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת”.

איך געדענק די מגיד משנה ברענגט דעם ראב”ד, אני אומר, ביינו קיין שאם… אזוי ווי דער רב אברהם וואלט מען אייך געווען, אזוי ווי מ’דארף טון ווען מ’פרעגט קשיות אויף איינעם, וואלט ער פארשטאנען. ער זאגט, והוא הדין, ס’איז נישט ריכטיג. דאס וואס ביטול ארבעט נישט איז ווייל מ’איז שוין חייב אין די שבועה. ער זאגט אז דאס איז די חילוק וואס דו זאגסט, ס’איז שפירט זיך. אה, אקעי. ניין, ער זאגט אז איינער וואס איז עובר בבל יראה ובל ימצא, ער מיינט נישט צו זאגן א פיוט, ער מיינט צו זאגן אז די ביטול גייט נישט העלפן. אויב דו גייסט אים ליב לאזן ביי דיר, ווען גייסטו עובר זיין אויף בל יראה ובל ימצא? טאקע ביינאכט, אזויווי דער ראב”ד זאגט. וועגן דעם איז דא די מכירה לעובד כוכבים, דאס האסטו מיר שוין געזאגט. רייט. און פארוואס יעצט מעג מען נישט? פארוואס יעצט איז שוין נישט ברשותו? ווייל ס’איז דא די אנדערע איסור פון עסן חמץ, נישט בל יראה. די איסור פון עסן חמץ, די איסור הנאה, איז שוין דא. נישט בל יראה. יא. אקעי.

הלכה י — מוצאו ביום טוב

Speaker 1:

“ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי לאכול, ואין מבערו”. למשל הגלוסקא, איינער דארף לכפות עליו כלי, “שהכל פורשים ממנו”. ווייל פון הגלוסקא איז זיכער אז יעדער ווערט פריש. איך מיין אז אויף הגלוסקא איז דא נאך עפעס, די גמרא זאגט אז ס’איז דא א פתיחת שולחן, א תרומה של הגלוסקא. ער איז עובר אויף בל יראה אויך. ער איז עובר אויף בל יראה, אבער דא רעדט מען וועגן חשש שמא יאכלנו, דאס איז די כופה עליו כלי. רייט. “שהכל פורשים”, ער זאגט אבער נישט אז מ’ווייסט נישט. דאס איז אן אנדערע גרסא פון די רמב”ם, קאפח’ס גרסא. ס’שטייט בכלל נישט די מתחייב משום בל יראה ובל ימצא. די קשיא פון די ראב”ד איז נישט קיין קשיא.

אקעי, אקעי, נאו פראבלעם.

הלכה יא — יוצא מביתו קודם זמן הביעור

Speaker 1:

בקיצור, ווייטער. “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין, שהלך לדבר חשוב, אינו חושש שמא יחמיץ החמץ שבידו, אלא אם ירצה לחזור ולבער, ולעשות המצוה יחזור, ואם לאו יבטלו בלבו”. און אזוי פסק’ענען חז”ל אז מ’קען ווייטער זיין בלבו. ס’איז אינטערעסאנט אז לאכול סעודה של מצוה איז א סעמי-מצוה. אז מ’גייט סתם ערלעדיגן אנדערע זאכן איז אייביג דא די חיוב אז ער זאל צוריקגיין. ניין? נאכאמאל. ס’זעט אויס אז לאכול סעודה של מצוה איז אליין עפעס א שטיקל מצוה. ווייל אויב וואלט ער געגאנגען סתם פאר א דבר הרשות לכאורה וואלט מען געזאגט אז ער דארף צוריקגיין בכל אופן. ניין, ווייל דאס איז א מצוה, וואס איז די שאלה? עפעס וואס איז א סעודת מצוה איז א שטיקל מצוה. א מצוה מצוה? אבער ס’איז א מצוה.

דיסקוסיע: סעודת מצוה אלס מצוה

Speaker 2:

וואס איז א מצוה? איך פארשטיי נישט. פארוואס איז דאס א שטיקל? די סעודה איז שוין א מצוה, די ברויט איז א מצוה. דאן גייט ער דארפן זיין א מצוה?

Speaker 1:

יא. זייער גוט, לאמיר זיך נעמען גיין צו חתונות. א חיה. דו קענסט פיין עסן און טרינקען און הנאה האבן, און דו טוסט אסאך מצוות. ס’איז א מצוה, ס’מיינט נאך נישט אזוי. מיינט נאכנישט אז… יא. יא. אבער אויב ער איז געגאנגען טון א גרויסע מצוה פון פיקוח נפש, “יצא למלחמה”, ער איז א דאגה’יסט, ער איז געגאנגען אין מיליטער, “אדער מנה נהר”, אויב מ’האט לייקענט אים אלס אפוטרופוס, ער ווארפט אים א ליבע ודאי, זאל מען נישט ארויפלייגן אויף אים די חיוב פון בדיקה, וואס איז א… די חיוב ביעור וואס איז א חיוב דרבנן. “יצא לצורך עצמו”, און נישט לשליחות מצוה, דארף ער יא.

שטופן פון פטור

Speaker 1:

ווארט איך האב אן הערה. נאכאמאל, אויב סתם גייט ער טון א מצוה, דעמאלטס וואס? דארף ער זיך טרייען צוריקצוגיין. אויב מ’דארף מבטל זיין די מצוה, דעמאלטס דארף ער נישט. אזויווי מיר האבן געזאגט אז פאר די מצוה קענסטו מבטל זיין די מצוה פון דרבנן. רייט. אויב למשל איינער קען, דאס איז פיקוח נפש, אה, מוז ער נישט צוריקגיין. אויב למשל איינער קען, דאס איז א דרבנן, האסטו פארגעסן, פיקוח נפש דארף מען אפילו נישט טרייען, רייט? מ’איז מבטל בלי שום ספק. אבער א מצוה, א צורך עצמו סתם, דעמאלטס דארפסטו צוריקגיין, זאלסטו פלאצן. יא. אקעי.

שיעור כביצה vs. כזית

Speaker 1:

“היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה”. דאס איז א פלא, ווייל פריער איז געשטאנען אז ס’האט צו טון מיט כזית, נישט כביצה. און אפילו די ווייניגערע האבן מיר געזאגט, ווייל די ווייניגערע וואלט אפשר געווען ווייל אפשר לצורך, אדער ווייל… איך ווייס נישט. און דא איז געבליבן אז וואס? אז דא לערנען אונז אז… נו… דא לערנען אונז אז אין הלכות מכביצה קען מען מבטל זיין בלי שום ספק. איך ווייס נישט וואס איז דער פשט.

איך האב נישט געזאגט וואס פירט זיך אויסגעוויזן ווי דער ענין ביטול הרשות, די זאך איז געווען א כזית. פארוואס איז דא פלוצלינג צוריקקומען איז א כביצה? וואס איז דער שיעור כביצה? איך פארשטיין. איך פארשטיין נישט. איך האב אבער געהערט אז מ’האט זיך געמוטשעט דערויף א יאר.

Speaker 2:

יא? און וואס איז דער תירוץ געווען?

דיסקוסיע: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר

Speaker 1:

בקיצור, מ’דארף קוקן אין די גמרא. ס’איז דא א מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר צו חמץ גייט מען נאך כביצה אדער נאך כזית. מ’דארף קוקן אין די גמרא. מ’וועט זען צו ער ברענגט די גמרא. ער ברענגט. זאגט די גמרא, “היוצא למלחמה חוזר, רבי מאיר אומר אינו חוזר עד כביצה, שחמץ אין לו ענין של סאת קודש, רבי יהודה אומר אינו חוזר עד כזית”. חכמים האבן נישט גוזר געווען חמץ בפחות מכביצה, האבן דאך גע’פסק’נט די חכמים.

די שאלה איז אזוי, ווייל עובר זיין איז נאר עובר אויף א כביצה, און ממילא כאילו בדיקה, מ’רעדט דאך יעצט פון בדיקת חמץ, מ’רעדט דאך יעצט פון די דרבנן פון ביעור חמץ, קען דאך זיין אז מ’ווייסט

הלכות ביעור חמץ – שיעורים, אופנים, וזמנים

הלכה יב: עד כמה הוא חוזר – שיעור החזרה לבער חמץ

Speaker 1: ער ברענגט… אז די גמרא פרעגט עד כמה הוא חוזר? ר’ מאיר אומר זה וזה בכביצה, סיי חמץ און סיי ענין פון בשר קודש, ורבי יהודה אומר זה וזה בכזית, ובחכמים אומרים בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. פסקן די חכמים.

ווייל עובר זיין איז נאר עובר אויף א כביצה, און ממילא כאילו בדיקה, מ’רעדט זיך יעצט פון בדיקת חמץ, מ’רעדט זיך יעצט פון די דרבנן פון ביעור חמץ, כדי ער האט אז מ’ווייסט אז עס איז דא חמץ, נאר מ’איז נישט דארט, מ’וויל עס מבטל זיין, רייט? אויף דעם…

Speaker 2: ניין, אבער פארוואס לגבי ביטול ביי א רייזע, ווען די אלע זאכן נעמען דאן פון כביצה? כזית!

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. איך ווייס נישט, דאס איז אן אינטערסאנטע הלכה, חזרה על ביעור חמץ, ווען מען דארף צוריקגיין, וואס איז די שיעור ווי סאך ער איז דארט פון דעם חמץ? וועלכע מצוה דארף מען מבטל זיין, יא.

Speaker 2: אקעי, דאס איז אויך אן ענלעכע הלכה.

הלכה יג: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ – ביטול קודם שעה שישית

Speaker 1: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ויצא ונזכר שיש בידו, ויושב בבית המדרש, ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית, הרי זה מבטל בלבו קודם שעה שישית. ווייל קודם שעה שישית קען מען נאך סתם מבטל זיין, ווייל ס’איז נאך נישט אסור דאורייתא כלי דששית. רייט? ס’איז סתם א שטיקל טייג, און וואס זאגסטו? זאגסטו דאס נאך פארן זמן. ס’איז נאך נישט חמץ. מ’קען מבטל זיין נישט נאר חמץ, מ’קען מבטל זיין סתם טייג אויך. א טייג וואס ליגט ערגעץ אין א שיסל מיט די חשיבות, מוז מען מבטל זיין, אינטערסאנט.

אבל אם החמיצה, אינו ביטול מועיל כלום, אלא קודם שעה דאורייתא ומצוה לבער מיד שיחזור לביתו. אהם. אבער זעסט דא אויך אז ערב פסח נאכמיטאג האבן די רבי’ס פארגעלערנט שיעורים אין גהינום. און וואס דא נאך, וואס איז קיין סתם טייג? און מצות. איך ווייס. קייצד ביעור חמץ.

Speaker 2: אקעי, אבער אויב ס’איז א פליטה, דארף מען דארף מען ווייזן אז ער דארף וויל נישט אהיים גיין.

Speaker 1: הערסט, איינער וואס זיצט און לערנט, ער דארף אהיים גיין, אדער איז ער מבטל זיין, אינטערסאנט, דאס איז די גרעסטע חידוש, די גרעסטע ענין, שטימט? יא. ווערי אינטערעסטינג. יא.

הלכה יד: כיצד ביעור חמץ – אופנים פון ביעור

Speaker 1: קייצד ביעור חמץ, וויאזוי טוט מען דעם מצוה פון ביעור חמץ? אום… פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים. אויב איז עס חמץ קשה ואינו ראוי למאכל כלב מותר להשהותו בביתו.

אקעי, וואס איז ביעור חמץ? יעצט רעדט מען פון די אלע חמץ וואס מיר האבן גערעדט אז מ’דארף מבער זיין. וואס איז די קייצר אופן ס’איז א ביעור? מ’ברענט עס, אדער מ’צעברעקלט עס, אדער מ’ווארפט עס אין ים. און דעמאלטס איז עס געווען… אינטערעסאנט, אויב ס’איז געווען חמץ קשה, דארף מען עס מפרר זיין פאר מ’ווארפט עס אין ים. אינטערעסאנטע זאך.

Speaker 2: וואס איז פשט? ווייל ס’איז נישט גענוג לאנג?

Speaker 1: איך ווייס נישט. אזוי זאגט רבי יחזקאל אז מ’מוז מפרר זיין.

חמץ תחת מפולת

Speaker 1: אקעי, אויב ס’איז אין א מפולת, ס’איז אויך א סארט ביעור. אויב ס’איז דא מער ווי דריי טפחים, איז עס כמאן דמבער. וצריך לבטלו בליבו. הע, אינטערסאנט. ס’איז כמאן דמבער, אבער נישט ממש ביעור, ווייל ס’איז נאר א קולא, מ’קען נישט אנקומען. ממילא איז ער יוצא געווען, אבער ער דארף נאך אלץ… That’s interesting.

הלכה טו: חמץ נתון לנכרי או נשרף – דין הנאה מן הפחמים

Speaker 1: אקעי, let’s continue. מ’האט עס געגעבן פאר א גוי פאר די זעקסטע שעה, דארף מען נישט מבער זיין. און אזוי אויב מ’האט עס פארברענט פאר די זעקסטע שעה, מעג מען נוצן די פחמים אין פסח. פארוואס? ווייל ס’איז נאכנישט קיין חמץ. אבער אויב מ’האט עס פארברענט אין זמנו איסור, טאר מען נישט. פארוואס? ווייל ס’איז אוסר בהנאה. און אוסר בהנאה מיינט אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון די ביעור אויך. און אויב מ’האט יא, די תבשיל אוסר בהנאה, ווייל ס’ליגט אין דעם די כח החמץ. די זעלבע זאך די פחמים איז אוסר בהנאה, ווייל ס’איז אוסר בהנאה. די זעלבע זאך א היסק, ווייל ס’איז אוסר בהנאה. געוואלדיג.

Alright, that’s the story for today. געוואלדיג, שכוח, יא. אקעי, מ’גייט ווייטער.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום משיעור הלימוד — הלכות חמץ…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום משיעור הלימוד — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’

הלכה א-ב: בדיקת חמץ בליל י”ד — האופן ומה שאחריו

דברי הרמב”ם: “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר… ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות… ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.”

פשט: מחפשים חמץ בליל י”ד ניסן בכל המקומות המוסתרים — חורים, מטמוניות, זויות — מקבצים הכל יחד למקום אחד, ומבערים אותו עד תחילת שעה ששית.

חידושים:

פירוט הרמב”ם “חורים, מטמוניות, זויות” מובן לא דווקא כמקומות ספציפיים, אלא שצריך להטריח עצמו לבדוק ביסודיות — לא רק על פני השטח, אלא גם במקומות מוסתרים.

“ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד” — זוהי תקנה מעשית: שלא יסחוב אותו, אלא שיהיה מונח במקום אחד מוכן לביעור.

הלכה ב (המשך): “ומי שרצה לבער בליל י”ד יכול הוא לבער”

פשט: עיקר חיוב הביעור הוא עד תחילת שעה ששית, אבל אפשר לבער מוקדם יותר.

חידושים:

נקודה מעניינת: חכמים חייבו לבדוק בליל י”ד (כשנמצא בביתו), אבל לא חייבו לבער מיד — אפשר להשאיר עד למחר. משמעות הדבר שאדם יכול לבדוק, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול אותו חמץ, והוא מקיים את תקנת חכמים של בדיקה. כביכול חכמים עושים זאת “מסוכן” לעצמם — כי עכשיו נשאר עדיין חמץ עד למחר, וצריך לדאוג מה עושים איתו.

– [דיגרסיה: שיחה על המנהג לאכול חמץ מיד לאחר פסח — בהשוואה ל”שלא יאמרו דם יפתירא” והבדלה על בירה במוצאי פסח.]

הלכה ג (חלק ראשון): הנחת חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”

דברי הרמב”ם: “חמץ שהניח בליל י”ד, יניחנו… ולא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.”

פשט: מניחים את החמץ במקום ידוע, לא מוסתר, כדי שעכברים לא יגררו אותו.

חידושים:

הטעם “שמא יגררוהו עכברים” הוא טעם מעשי — אם החמץ יאבד, צריך לבדוק שוב. כלומר: אין צריך תמיד לחשוש לעכברים, אבל אם הוא חסר, צריך כן לחשוש. לכתחילה יש להיזהר שלא יקרה.

הראב”ד חולק — הוא אומר שאי אפשר לוותר על דברים מסוימים, צריך להמתין עד הרגע האחרון.

הלכה ג (חלק שני): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו”

דברי הרמב”ם: “בדיקת חמץ וביעורו קודם שש… ואם לא ביטלו בלבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.” וכן: “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.”

פשט: חמץ שאינו רואה ואינו יודע עליו, צריך לבטל, והוא נעשה כעפר. ביטול אפשר רק לפני זמן איסור (קודם שעה שישית). לאחר זמן איסור החמץ כבר “אינו ברשותו” — אינו יכול לבטלו, אבל הוא עובר על בל יראה ובל ימצא.

חידושים:

א) ביטול על מקומות שאינו רואה — שתי שכבות דרבנן

“שלא ראהו” — הביטול חל על החמץ שלא ראה, לא על מה שמצא (את זה מבערים).

דברי רבינו מנוח היפים — שתי תקנות חכמים: לפי שיטת הרמב”ם יש כאן שתי קולות מדאורייתא: (1) צריך רק לבטל, לא יותר; (2) אין צריך לחפש — אם רואה חמץ צריך לבטל, אם לא, אין בעיה. חכמים חידשו שתי תקנות: (א) שלא לסמוך על ביטול בלבד — צריך לשרוף; (ב) לחפש במקומות מוסתרים. נפקא מינה: לאחר שבדק, עדיין יכול להיות חמץ במקומות נסתרים שלא מצא — על זה צריך לבטל (סתם, כי לא יודע היכן הוא). זהו הפשט ב”שלא ראהו” — מדאורייתא צריך רק לבטל מה שרואה, מדרבנן צריך גם לבטל מה שאינו רואה.

מדוע מברכים על בדיקה ולא על ביטול: כי הבדיקה קרובה יותר לדאורייתא — בודקים את החמץ שצריך לבער מדאורייתא. הביטול על מקומות שאינו רואה הוא לגמרי דרבנן, לכן אין מברכים עליו ברכה נפרדת.

ב) נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”

התפתחות היסטורית של הנוסח: בגמרא כתוב רק שצריך לומר “ביטול.” אחר כך: הגאונים הוסיפו “כעפרא דארעא” (כעפר הארץ) — כי הם הבינו ביטול שהחמץ נעשה כעפר. התוספות (ראשונים) הוסיפו “כהפקר” — כי הם מבינים שביטול פועל בתורת הפקר.

שיטת תוספות אינה אומרת שצריך לומר “הפקר”: אפילו תוספות שאומר שביטול פועל כהפקר, אינו אומר שחייבים לומר את המילה “הפקר”. זהו הסבר למנגנון, לא לנוסח. באגדות מהר”ם כתוב שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר” — אבל זה לא מוכרח מסברת תוספות.

מסקנה: עושים כמו שכתוב בגמרא — מבטלים. הלמדנים דנים מה הביטול עושה, אבל למעשה כל אחד יעשה כפי שמבין, או ישאל מורה הוראה.

ג) ביטול רק לפני זמן איסור — שתי רמות של “רשות”

חידוש — שתי רמות של “רשות”: “שאינו ברשותו” פירושו שאינו יכול לבטלו (כי הוא אסור בהנאה, ממילא אין לו בעלות עליו). אבל “ברשותו” לענין עבירה — הוא כן עובר, כי הוא אצלו. אלו שתי רמות נפרדות של רשות: רשות לביטול (בעלות) לעומת רשות לעבירה (אחריות מציאותית).

מדוע אי אפשר לבטל לאחר שש שעות: כי כבר קיים איסור הנאה על חמץ (לא בל יראה עצמו, אלא איסור הנאה), החמץ כבר אינו “שלו” — אינו יכול להפקירו/לבטלו.

ד) השגת הראב”ד

ראב”ד: בל יראה ובל ימצא הוא רק מפסח עצמו (בלילה), לא משש שעות ומעלה.

דיון: לכאורה לפי הראב”ד אפשר כן לבטל בין שש שעות לפסח בלילה? אבל הגמרא (קידושין) אומרת “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה אינה מקודשת” — שמוכיח שמשש שעות כבר אינו ברשותו.

תירוץ המגיד משנה: הרמב”ם אינו אומר שהוא עובר בל יראה ובל ימצא עכשיו (משש שעות), אלא שכאשר הוא משאיר את החמץ, הוא בלילה יעבור — כמו שהראב”ד עצמו אומר. אבל הביטול כבר לא יועיל כי משש שעות כבר אינו ברשותו.

חידוש — גירסת קאפח: בגירסת קאפח של הרמב”ם בכלל לא כתוב “מתחייב משום בל יראה ובל ימצא” — ולפי זה נופלת קושיית הראב”ד לגמרי.

הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת

דברי הרמב”ם: “מי שלא בדק בליל ערב שבת… מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת… ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון ומבערו.”

פשט: כאשר ערב פסח חל בשבת, מניחים חמץ במקום מוסתר עד ד’ שעות בשבת, את השאר מבערים לפני שבת. אם נשאר לאחר ד’ שעות, מבטלים אותו ומכסים אותו בכלי עד מוצאי יום טוב ראשון.

חידושים:

“כופה עליו כלי” — המטרה היא שלא יבוא לאכול ממנו.

תרומה: אם יש ככרות רבות של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, אבל אסור לערב טהורה עם טמאה — “שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה” — כי אסור לטמא תרומה.

הלכה ז-ח: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג

דברי הרמב”ם: “מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.”

פשט: אם לא בדק בליל י”ד, יכול להשלים — בשחר, בשעת הביעור, או אפילו בתוך החג.

חידושים:

מדוע בודקים בתוך החג? שני מהלכים: (1) מעשי — כדי שלא ישכח ויבוא לאכול חמץ; (2) ענין עקרוני — חיוב הבדיקה נמשך, אפילו לאחר יום טוב עדיין יש ענין של בדיקה, אף שזה סוג אחר של ענין.

בדיקה לאחר פסח — זה על חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור מדרבנן (קנס). חידוש: אפשר לחשוב שעל איסור דאורייתא של בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל על קנס דרבנן בלבד לא יטילו חיוב בדיקה — אבל חכמים כן אמרו שצריך לבדוק, כדי שלא יעשה חכמות, וכל מטרת הקנס היא שיבדוק.

מוצאו ביום טוב — כופה עליו כלי

רמב”ם: “ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי שלא יאכלנו, ואין מבערו.”

פשט: אם מוצא חמץ ביום טוב, מכסה אותו בכלי (אי אפשר לבער כי זה יום טוב).

הערה: הדוגמה של “גלוסקא” (לחם יפה) — שכולם מתאווים לו, לכן החשש שמא יאכלנו חזק יותר. הגמרא גם מדברת על “פתיחת שולחן” בגלוסקא.

הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”

דברי הרמב”ם: “כשבודק החמץ בליל י”ד או ביום י”ד או בתוך הרגל, מברך קודם שיעשה לבדיקה: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ.”

פשט: מברכים לפני הבדיקה, והלשון הוא “על ביעור חמץ” — לא “על בדיקת חמץ”.

חידושים:

“על ביעור חמץ” לא “על בדיקת חמץ” — זה מראה שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לביעור.

ברכה על דרבנן: הרי מברכים ברכות על מצוות דרבנן (מכוח “לא תסור”). רבינו מנוח שואל: אם מברכים על דרבנן, מדוע לא על קנס? תירוץ: אין מברכים על קנס/עונש — ברכות הן על מצוות, לא על עבירות. [דיגרסיה: במלקות אין מברכים, אף שזה חיוב.]

לאחר פסח אין מברכים — כי אז מחפשים רק חמץ שעבר עליו הפסח (קנס), לא על בל יראה.

הלכה: יוצא מביתו קודם זמן הביעור — מצוה, סעודת מצוה, צורך רשות

דברי הרמב”ם: “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין… אם ירצה לחזור ולבער יחזור, ואם לאו יבטלנו בלבו.”

פשט: מי שיוצא לפני מצוה או סעודת מצוה, אינו צריך לחזור — יכול לבטל בלבו. אבל מי שיוצא לצורך רשות, צריך לחזור.

חידושים:

א) סעודת מצוה היא עצמה מצוה

הרמב”ם מונה “לאכול סעודת מצוה” יחד עם “לעשות מצוה” — שמוכיח שסעודת מצוה היא עצמה חלק ממצוה, לא רק הכשר מצוה. כי אם היה רק דבר הרשות, היינו אומרים שצריך לחזור.

ב) דרגות הפטור

פיקוח נפש / מלחמה / שליחות גדולה — בכלל אינו צריך לחזור, מבטל בלי שום ספק.

מצוה רגילה / סעודת מצוה — אינו צריך לבטל את המצוה, יכול לבטל את החמץ בלבו (כי בדיקה/ביעור הם דרבנן, ומצוה דוחה דרבנן).

צורך רשות — צריך לחזור.

ג) שיעור כביצה לעומת כזית — עד כמה צריך לחזור

רמב”ם: “היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה.”

קושיה: קודם דיבר הרמב”ם על כזית כשיעור חמץ, וכאן פתאום כתוב כביצה — מדוע?

דיון: בגמרא יש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ר’ מאיר אומר כביצה, ר’ יהודה אומר כזית. חכמים אומרים: בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. הרמב”ם פוסק כחכמים — לחמץ השיעור כביצה לענין חזרה. זה מתאים ליסוד שמדברים כאן על ביעור חמץ דרבנן — צריך לחזור רק כשיש שיעור שהוא ממש עובר דאורייתא. אבל נשאלת השאלה: מדוע לגבי ביטול בנסיעה לוקחים את השיעור של כזית? זו נשארת שאלה פתוחה.

הלכה: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ — ביטול קודם שעה שישית

דברי הרמב”ם: “מי שיושב בבית המדרש ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית – הרי זה מבטל בלבו.” אבל “אם החמיצה – אינו ביטול מועיל כלום”, אלא “מצוה לבער מיד שיחזור לביתו.”

פשט: קודם שעה שישית עדיין יכול לבטל בלב, כי עדיין אינו אסור דאורייתא. לאחר שעה שישית ביטול אינו מועיל עוד, וצריך לבער כשיחזור הביתה.

חידושים:

1. ביטול על בצק סתם: אפשר לבטל לא רק חמץ ממש, אלא גם בצק סתם שעדיין לא החמיץ. קודם שעה שישית זה עדיין “סתם חתיכת בצק” — עדיין אינו חמץ, ובכל זאת צריך לבטלו. זו נקודה מעניינת — שביטול פועל גם על בצק שמונח איפשהו בחשיבות.

2. החידוש הגדול ביותר — לימוד לעומת חזרה הביתה: מי שיושב ולומד בבית המדרש אינו צריך לחזור הביתה — יכול לבטל בלבו. זה מראה שביטול בלב הוא פתרון מלא קודם שעה שישית, אפילו יכול פיזית לחזור הביתה ולבער.

הלכה: כיצד ביעור חמץ — אופן הביעור

דברי הרמב”ם: “כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים.” אם הוא “חמץ קשה – מפרר ואחר כך זורקו לים.” אם הוא “אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשהותו בביתו.”

פשט: ביעור חמץ יכול להיות על ידי שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. חמץ קשה צריך לפרר תחילה לפני שזורקים אותו לים.

חידושים: נשאלת השאלה מדוע חמץ קשה צריך לפרר לפני שזורקים אותו לים — האם זה כי לא יתמוסס מהר מספיק במים? זו נשארת שאלה פתוחה. זה מיוחס לר’ יחזקאל שצריך לפרר.

הלכה: חמץ תחת מפולת

דברי הרמב”ם: חמץ שקבור תחת מפולת יותר משלושה טפחים — הוא כמאן דמבער, אבל וצריך לבטלו בליבו.

חידושים: מפולת היא “כמאן דמבער” — כמו ביעור, אבל לא ממש ביעור. מכיוון שזו רק קולא המבוססת על כך שאי אפשר להגיע לחמץ, עדיין צריך לבטל בלב. זה מראה ש”כמאן דמבער” היא דרגה נמוכה יותר מביעור ממש — יוצאים ידי חובה, אבל צריך גם ביטול.

הלכה: חמץ שניתן לגוי / נשרף לפני/אחרי זמן איסור — דין הנאה מפחמים

דברי הרמב”ם: אם נתן חמץ לגוי קודם שעה שישית — אינו צריך לבער. אם שרפו קודם זמנו — מותר להשתמש בפחמים בפסח. אבל אם שרפו בזמנו (לאחר שעה שישית) — אסור בהנאה, ולכן גם הפחמים אסורים.

פשט: חמץ שעדיין אינו אסור (קודם שעה שישית) — הביעור שלו אין בו איסור הנאה, ומותר ליהנות ממה שנשאר. אבל חמץ שכבר אסור בהנאה — כל מה שבא ממנו גם אסור.

חידושים: היסוד של איסור הנאה בחמץ בפסח משתרע על כל הצורות שבאות מהחמץ:

תבשיל שבישלו עם חמץ — אסור בהנאה, כי “מונח בו כוח החמץ.”

פחמים משריפת חמץ — אסורים בהנאה.

היסק (החום/החימום משריפה) — גם אסור בהנאה.

היסוד הוא שכאשר חמץ אסור בהנאה, אסור ליהנות מכל צורה של הביעור עצמו — לא מהגחלים, לא מהחום, לא מהתבשיל.


תמלול מלא 📝

פרק ג’ מהלכות חמץ ומצה: בדיקת חמץ, ביעור וביטול

הלכה א: בדיקת חמץ בליל י”ד — כיצד ומה אחר כך

דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כן, אפשר ללמוד עוד קצת, כן?

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כתוב כך, בוא נלמד את זה יחד. אתה רוצה ללמוד מהמחבר?

דובר 2: כן.

דובר 1: “שבודק קודם”. “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר”. איך עושים את זה? “ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות”. חורים, מטמוניות, זויות. אוקיי. “ומקבץ את הכל”. מאיפה מגיעות זויות לכאן?

דובר 2: כן.

דובר 1: הרמב”ם אולי מסביר שזה לא דווקא חורים, זה אומר בכל מקום, מה שיהיה. שתטרח לבדוק, שלא תעשה רק על פני השטח.

דובר 2: אה.

דובר 1: הוא אומר, “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו”. סיבות מעשיות למה להניח את זה במקום אחד, כן? שלא פשוט לזרוק את זה וכדומה. שכבר ייקחו את זה, שזה כבר יהיה עצור.

הלכה הבאה.

דובר 2: כן.

הלכה ב: אפשר לבער כבר בליל י”ד

דובר 1: “ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ומי שרצה לבער בליל ארבעה עשר, יכול הוא לבער”. זה אומר שמבער פירושו שעד אז חייבים כבר. לפני כן אפשר. החכמים חייבו, הם חייבו, זה מאוד מעניין אותי, החכמים חייבו לבדוק כבר ליל י”ד, כשאז נמצאים בבית, אבל ממילא החיוב דרבנן הוא כולי עלמא שתבער באמת, אבל הם לא חייבו לבער מיד, אלא הם הניחו להשאיר את זה עד מחר, עד הרגע האחרון שאפשר עדיין לאכול בעצם. במילים אחרות, אפשר, אם מישהו רוצה לעשות בדיקת חמץ, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול את אותו חמץ, הוא מקיים את תקנת החכמים.

דובר 2: כן, זה פשוט נראה כך.

דובר 1: לא, לא עם עשרת הפירורים, אבל הוא אכל ועשה שיאכלו יותר חמץ ערב פסח בבוקר.

דובר 2: כן, זה דבר אחר, זה אני לא יודע למה.

דובר 1: אוקיי, זה אני לא יודע. לעשות עם המתנה, יותר עם המתנה, המצווה של תשביתו?

דובר 2: לא, התכוונתי שזה כמו הסיגריות שמעשנים מיד אחרי שבת.

דובר 1: כן.

דובר 2: אבל… אה, כזה “שלא יאמרו דם יפתירא”. אולי דבר כזה, כן. כמו היהודים שעושים הבדלה על בירה במוצאי פסח, כן?

דובר 1: כן, כן. מיד לאכול קצת חמץ, כי המלאכים לא רוצים לשמוע את העלבון כבוד המלאכים, אני יודע. זה ה… על זה תקנא את המלאכים. אוקיי, בקיצור, זה מאוד מעניין, כי כאילו הם עושים את זה קצת מסוכן לעצמם, כי עכשיו תהיה עוד בעיה, מה עושים? לכן הם אומרים שצריך להניח את זה. אוקיי, זה ענין. אוקיי, כן. הלכה הבאה.

הלכה ג: להניח חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”

דובר 1: החמץ שהניח בליל ארבעה עשר, יניחנו למחר עד ארבע שעות. היינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, ואין אנו אומרים הואיל ומצניעו בכלי, אלא שיהא ידוע וגלוי לכל. כן, זו המשנה. שמא יאבד. הואיל ואם יאבד, צריך לחפש אחריו, אבל לא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.

מעניין, כאילו הסיבה היא כדי שלא יצטרך להטריח את עצמו לחפש. הסיבה האמיתית היא הלכתית, כדי שלא יאבד, כדי שתקיים את המצווה של בדיקה.

שוב, הוא אומר כאן רק, הוא אומר את ההלכה, הוא אומר כי אם יחסר יצטרך לבדוק.

דובר 2: כן.

דובר 1: זה מעניין, כאילו הוא אומר סיבה מעשית, שלא תצטרך לעשות לעצמך עבודה נוספת. ומה שאפשר לומר שחיוב הבדיקה הוא שתבדוק, ואם בדקת לא תחזור לאחור שתצטרך לבדוק שוב, אבל תבדוק באמת. אוקיי.

לא בטוח. יש לי השגה, אני צריך לצאת. הנקודה היא, אוקיי, בקיצור, כן, צריך להניח את זה כדי שהעכברים לא ייקחו את זה. הראב”ד אגב חולק, הראב”ד אומר שאי אפשר לוותר על הד’ אמות, צריך לחכות עד הרגע האחרון. אני לא יודע בדיוק מה הפשט. עכבר יום? יש משהו עם העכבר יום ראשון? עכבר יום? אז צריך לשרוף את זה בפועל?

זה מעניין, כאן כתוב “שמא יגררוהו עכברים”. אז בעצם לא צריך לפחד סתם מעכבר, אבל צריך כן להיזהר לכתחילה שלא יהיה. לא, כי הזהירות היא שלא יהיה מקרה שחסר. אם חסר, צריך כן לחשוש.

דובר 2: כן, אז צריך כן לחשוש.

דובר 1: כן. אז הלא לחשוש הוא רק שלא צריך תמיד לחשוש. אוקיי.

הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת

דובר 1: מה קורה כשזה חל בשבת? מה קורה כשזה חל בשבת? ערב פסח שחל להיות בשבת. אוקיי, זה מעשי, מה עושים? נו, מה עושים? מה אם לא בודקים ערב שבת? צריך נר.

דובר 2: אה, אפשר להדליק.

דובר 1: כן.

הלכה ו’ — מי שלא בדק את החמץ בליל ערב שבת, שזה ליל י”ד, מה הוא עושה? מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת. למה עד ארבע שעות? לא עד חמש שעות?

דובר 2: תמיד זה עד ארבע שעות. השעה האחרונה מימי האכילה.

דובר 1: מניחים במקום מוצנע, והשאר מבערים מלפני השבת. ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומבערו. אסור ביום טוב לעשות מדורה. כופה עליו כלי — מה זה מוסיף? שלא יבואו לאכול מזה, כן.

ואם יש לו ככרות הרבה של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, ולא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, כי אסור לטמא תרומה, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ספק לעצמה. ומניחים מן הטהורה כדי להניח עד ארבע שעות ביום השבת ולבער.

הלכה ז: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג

דובר 1: מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. זה אומר שהלילה עדיף בגלל אור הנר יפה לבדיקה, אבל אם לא עשה, אפשר לעשות בשחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. בתוך החג? מה הטעם? אם הטעם הוא שתשכח ותבוא לאכול, אפשר להבין. אבל אם זה יותר ענין שחיוב הבדיקה נמשך, שאפילו אחרי יום טוב, כן, אם הוא חייב לבדוק, עדיין יש ענין לבדוק. סוג אחר של ענין, אבל עדיין יש ענין לבדוק.

לא ימצא בכם חמץ שאור, ובפסח לא יראה לך חמץ שאור בנוה. הבדיקה היא בעצם לחזק את האיסור. לא יראה לך חמץ שאור הוא איסור דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח, יש בדיקה על זה. זה חידוש, כי אפשר לומר שעל דבר גדול כמו איסור בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל סך הכל על משהו שהוא קנס, לא הולכים לעשות על זה חיוב בדיקה. אבל חכמים כן אמרו שצריך לחזק לבדוק. נזכר שכל הטעם של הקנס הוא… שיבדקו ושלא יעשו חכמות.

הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”

דובר 1: כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, כמו שהוא מנה את הזמנים, מברך קודם שיעשה לבדיקה, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. הלשון מעניין, שלא אומרים “על בדיקת חמץ”, אלא אומרים “על ביעור חמץ”. זה אומר שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לכך.

ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. ואם בודקים לאחר הרגל, אין מברכין. כי לאחר הרגל רק מחפשים על חמץ שעבר עליו הפסח, אז לא עושים את הברכה.

דיון: האם הברכה על דרבנן או על דאורייתא?

דובר 2: לכאורה כן, כי כאילו הבדיקה היא חלק מהביעור.

דובר 1: זה אומר שכך נאמר, יש שתי דרכים להבין תשביתו. מה פירוש ביעור ותשביתו זה אותו דבר. אחד שצריך לבטל אותו, ושנית צריך לזרוק אותו. אז כשעושים את זה, עושים על ביעור חמץ, זה בסדר.

השאלה אם הברכה היא על הדרבנן או על הדאורייתא. זה כאילו… עושים ברכה על דרבנן, כמו “אשר קדשנו”, אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן, או שזה משהו אחר? הגמרא שואלת על זה מיד, איך אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן? אומרת הגמרא, “היכן צונו?”

דובר 2: לא, לא על זה. הוא הזכיר משהו.

דובר 1: אוקיי, עושים ברכות על מצוות דרבנן שונות.

דובר 2: רבינו מנוח אומר כן.

דובר 1: הוא אומר משהו?

דובר 2: לא, אני לא זוכר.

דובר 1: זה מ”לא תסור”.

הוא שואל למה צריך להיות… אם אפשר לעשות ברכות על דרבנן, צריך גם לעשות ברכה על קנס. הוא אומר, לא עושים ברכה על קנס.

דובר 2: הברכה לא על העונש, הברכה על המצווה. המצווה היא “לא תסור”.

דובר 1: המצווה היא “תשביתו”, אבל על ידי עבירה. על עבירה לא עושים ברכות, אלא על מצוות. כאילו כן.

כשמלקים, עושים מלקות, לא עושים ברכה. חס ושלום, למעשה אף פעם לא צם, עשה ברכה. הוא שואל למה לא עושים. זה חיוב עוני שאתה עושה, עונש, צער. הוא מדבר בתוך אשרי יושביך חיוב עוני.

אוקיי.

הלכה ח (המשך): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו”

דובר 1: שלא יגמור לבדוק עד שיבדוק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר כמו שנתבאר. השולחן ערוך אומר: “כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, וכל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ביערו, בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו יכול לבטלו, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”.

הרמב”ם כותב את זה גם בלשון הקודש, רואה? “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”. זה פשט שצריך לבטל אם כבר בדק בכל מקרה?

דובר 2: לא, הוא אומר “שאינו רואהו”, על מה שאתה לא רואה.

דובר 1: אה, אם פספסתי משהו?

דובר 2: כן.

דובר 1: ומה הפשט שצריך לומר? אם לא אומרים זה לא מספיק? זה ביטול בלב. הייתי חושב שצריך לומר. זה באמת לא ברור. יכול להיות שאתה מתכוון לומר באמת שצריך לומר בלב?

דובר 2: לא?

דובר 1: אני לא יודע. הגמרא לומדת, הגמרא אומרת: “הבודק צריך שיבטל”. מאי טעמא? אומרת הגמרא, אולי בלע בקצה, אולי נשאר.

רבינו מנוח היפה: שתי תקנות חכמים

דובר 1: לרבינו מנוח יש כאן חתיכה יפה על זה. אה, אגב, הוא אומר גם שביטול הוא כמו תוקע פניו בטיט.

דובר 2: כן.

דובר 1: אה, הוא מסביר. מה הוא מסביר כך? לכאורה, כמו שלמדנו, הרבנן חידשו שני דברים, לפי מה שהרמב”ם לומד כאן במקום אחר. אחד, שצריך לחפש דברים שלא רואים. התורה יכול לומר שתי קולות: אני צריך רק לבטל, אני לא צריך לעשות יותר מלבטל, וגם לא צריך לחפש. אם אני רואה, צריך לבטל. אם אני לא רואה, אין מה שחסר. באים הרבנן ואומרים, שתיים, לא תסמוך על קולת הביטול, לא תסמוך, אלא תשרוף באמת. ושנית, תחפש, נכון?

אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי במקומות שלא מצא. הפשט, התקנה הראשונה של חכמים, התקנה של חיפוש, אם לא הייתה תקנת חכמים… סליחה, התקנה הראשונה של חכמים הייתה הרעיון שצריך לשרוף. אבל הרעיון שצריך לחפש, הפשט הוא שכאילו אתה צריך עדיין לחפש, ואם יש מקום, מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן שאתה צריך גם שם לבטל. נו, אי אפשר, אתה לא יודע איפה, ממילא צריך לבטל סתם. זה אני חושב מה שרבינו מנוח אומר. נכון?

דובר 2: הוא אומר “שאינו רואהו”. זה גם עם הרבנים, עם הרבנים צריך לבטל במקום שאין רואה, מדאורייתא צריך רק לבטל במקום שרואה, מדרבנן צריך דווקא להיות, וגם צריך לקחת בחשבון—

ביטול חמץ — מהות, נוסח וזמן

ביטול על מקומות שאינו רואה

דובר 1:

אם אני לא רואה, אז בכלל מה חסר. באים הרבנן ואומרים, אה, אתה לא יכול לסמוך על קולת הביטול, אתה לא יכול לסמוך, לא תבטל, תשרוף באמת, ושנית, תחפש. נכון?

אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי המקומות האחרונים שלא מצא. הפשט הוא, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדרבנן של חיפוש. אבל הוא לא קיים את הדרבנן… סליחה, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדאורייתא שצריך לשרוף. אבל הדאורייתא שצריך לחפש, הפשט הוא, כולי עלמא צריך לחפש הכל, ואם יש מקום שהוא מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן אתה צריך גם שם לבטל. אבל אתה לא יכול, כי אתה לא יודע, ממילא צריך לבטל. החילוק הוא, זה אומר כל חמירא דאיכא ברשותי. נכון? כולי עלמא, הוא לא אומר…

על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. נכון? כי זה גם מדרבנן. מדרבנן צריך לבטל במקומות שאינו רואה. מדאורייתא צריך רק לבטל במקומות שרואה. מדרבנן צריך לבדוק, וגם צריך לקחת בחשבון מקומות שאינו רואה. ממילא, על זה צריך לחפש לפחות שעה, והענין של… הביטול הוא על מה שלא יכלו לבדוק. כי הרבנן אומרים שאפילו מקומות שאינו רואה אתה עובר. ממילא, מדאורייתא לא צריך לעשות את זה גם לא. זו סתירה, אני לא יודע.

למה עושים את הברכה על בדיקה ולא על ביטול

דובר 1:

אה, על זה עושים את הברכה על הבדיקה ולא על הביטול. כי הבדיקה היא יותר קרובה לדאורייתא, כי התורה אמרה שעל זה צריך לבטל. כי הבדיקה עושים על מה שצריך מדאורייתא לבטל, עושים את זה יותר. אבל השני הוא לגמרי דרבנן.

אוקיי, זה פשט יפה. אני צריך עוד לעיין אם זה נכון גם, אבל זה פשט יפה.

נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”

דובר 1:

והוא מסתכל באגדות מהר”ם יש דבר כזה, הוא אומר שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר”, כי תוספות אמר שביטול הוא לא כמו הפקר. אבל זה מאוד מעניין, כי אפילו תוספות אומר כך, לא אומר שצריך לומר את זה. זה רק אומר שכך זה עובד שאומרים “בטל”. זה לא אומר שצריך לומר את זה גם. כשיש דין בהפקר, יכול להיות שכשמפקיר לא צריך לומר יחד ביטול, צריך לומר את המילה הפקר. אבל זה לא כתוב. בגמרא כתוב רק שצריך לומר ביטול. ובאו הגאונים, הוסיפו “כעפר”, כי הם הבינו את הענין של ביטול שנעשה כעפר. ובאים התוספות, שהם ראשונים, ומוסיפים “כהפקר”, כי איך הם מבינים ביטול. זה מעניין. לא, זה לא נכון לכאורה הלכתית. התוספות שאומר שביטול לא אומר שצריך לומר הפקר, אומר שזה עובד בתורת הפקר. אני לא יודע.

דיון: מה עושים בביטול?

דובר 2:

איזו מעשה עושה עכשיו האדם? אתה עושה עכשיו ביטול או אתה עושה עכשיו מפקיר?

דובר 1:

בכל מקרה, עושים מה שכתוב בגמרא. והגמרא כתוב, צריך להיות מבטל. הלמדנים רוצים לדעת מה עושה הביטול. אז, אם מישהו לוקח מהפשטים של הלמדנים, זה שהם אומרים שזה עובד עם טעם הפקר, כן. על כל פנים, אני לא יודע, כל אחד יעשה כמו שהוא מבין. אוקיי. אני אשאל מורה הוראה מקומי, פשוט אני אומר אוקיי.

הלכה ט — ביטול רק לפני זמן איסור

דובר 1:

“בדיקת חמץ וביעורו קודם שש”. מה? אני חושב שצריך רק לומר “בטל ומבוטל”.

דובר 2:

כן, אדרבה.

דובר 1:

כן, אבל עכשיו יש הלכה חשובה, שלבטל אפשר רק לפני זמן איסור, כי אחרי זמן איסור זה כבר לא ברשותך. זה ברשותך לעבור, אבל לא ברשותך לבטל, כן?

דובר 2:

כן.

הלכות ביעור חמץ – שיעורים, אופנים, וזמנים

דובר 1:

ממילא, אם הוא לא ביטל, והוא לא ידע שהוא לא צריך היה לדעת עליו, אם בליבו בשעת בדיקה לא היה בטל לביטול, הרי זה עובר על בל יראה. הוא עובר על שני האיסורים, בל יראה ובל ימצא. כתוב “יבטלו בליבו”. יש משהו שלא היה דעת עליו, אז אוטומטית לא בטל, נכון? ביטול פירושו דעת עליו, זה אותו דבר. לא, אני לא רוצה שום כוונה. אם אני לא יודע איפה זה, פירוש שאין דעת עליו. לא חושבים שזה בטל.

“בליבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”. כן?

דובר 2:

כן.

דיון: מדוע לא ניתן לבטל אחרי שש שעות?

דובר 1:

וביטול הוא לא יכול לעשות, זה לא ברשותו. “אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. כי ביטול הוא פעם לא יכול היה לעשות, זה כבר לא ברשותו, ממילא הוא כבר לא יכול לבטל. זה כאילו לוקחים את הבחירה, כמו ברם. “שאינו ברשותו, אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. זה כאילו ברשותו, הרשות של עובד זה רמה אחרת של רשות מהרשות של מבטל.

אהא, “חייב לבערה בכל השנה כולה”, לא. אולי אפשר לומר שאנחנו יודעים עוד שהביטול הזה לא ביטול אמיתי, כי ודאי הוא לא עשה שום ביטול, אלא הוא עכשיו נתפס בפחד מבל יראה, ממילא אני חושש שהביטול לא ביטול טוב, בגלל זה אומרים חייב לבערה. אני לא יודע, זה כן ביטול טוב, אפילו הוא עושה את זה, אין הבדל למה הוא עושה את זה, הוא עושה את זה.

שוב, טוב, צריך לבער כי זה לא נתבטל, ממילא זה לא ברשותו, כן. אוקיי. ובהפסד מרובה צריך לקבוע כלי, כי זה הטעם, זה מדין כמו בדיקת חמץ, שלא יבוא לבדיקת חמץ, שלא יבוא לאכול.

דיון: השגת הראב”ד

דובר 1:

המאירי, מה יש עכשיו העניין עם… כן. ואני רואה על זה מתווכח הראב”ד, והוא אומר שלא יראה ולא ימצא הוא רק מפסח עצמו, לא משש שעות ולמעלה. ממילא אפשר כן לבטל לפי הראב”ד?

דובר 2:

אה, לכאורה כן. מערב פסח עד פסח בלילה.

דובר 1:

לא, אבל אני חושב שהגמרא אומרת כן ברור ש… אה, לא, הוא אומר רק על הדבר שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא. אני חושב שהגמרא אומרת על משש שעות ולמעלה שזה כבר לא ברשותו. לא כתוב כך. “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת”.

אני זוכר המגיד משנה מביא את הראב”ד, אני אומר, בינו קיין שאם… כמו שהרב אברהם היה אומר לכם, כמו שצריך לעשות כשמקשים על מישהו, הוא היה מבין. הוא אומר, והוא הדין, זה לא נכון. מה שביטול לא עובד זה כי כבר חייבים בשבועה. הוא אומר שזה ההבדל שאתה אומר, זה מורגש. אה, אוקיי. לא, הוא אומר שמי שעובר בבל יראה ובל ימצא, הוא לא מתכוון לומר פיוט, הוא מתכוון לומר שהביטול לא יעזור. אם אתה הולך להשאיר אצלך, מתי אתה עובר על בל יראה ובל ימצא? דווקא בלילה, כמו שהראב”ד אומר. בגלל זה יש את המכירה לעובד כוכבים, זה כבר אמרת לי. נכון. ולמה עכשיו אסור? למה עכשיו כבר לא ברשותו? כי יש את האיסור האחר של אכילת חמץ, לא בל יראה. איסור האכילה, איסור הנאה, כבר קיים. לא בל יראה. כן. אוקיי.

הלכה י — מוצאו ביום טוב

דובר 1:

“ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי לאכול, ואין מבערו”. למשל הגלוסקא, צריך לכפות עליו כלי, “שהכל פורשים ממנו”. כי מהגלוסקא בטוח שכולם נעשים פרושים. אני חושב שעל הגלוסקא יש עוד משהו, הגמרא אומרת שיש פתיחת שולחן, תרומה של הגלוסקא. הוא עובר על בל יראה גם. הוא עובר על בל יראה, אבל כאן מדברים על חשש שמא יאכלנו, זה הכופה עליו כלי. נכון. “שהכל פורשים”, הוא אומר אבל לא שלא יודעים. זו גרסה אחרת של הרמב”ם, גרסת קאפח. בכלל לא כתוב המתחייב משום בל יראה ובל ימצא. הקושיא של הראב”ד היא לא קושיא.

אוקיי, אוקיי, אין בעיה.

הלכה יא — יוצא מביתו קודם זמן הביעור

דובר 1:

בקיצור, הלאה. “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין, שהלך לדבר חשוב, אינו חושש שמא יחמיץ החמץ שבידו, אלא אם ירצה לחזור ולבער, ולעשות המצוה יחזור, ואם לאו יבטלו בלבו”. וכך פסקו חז”ל שאפשר להמשיך להיות בלבו. מעניין שלאכול סעודה של מצוה היא סמי-מצוה. אם הולכים סתם לסדר דברים אחרים תמיד יש את החיוב שהוא יחזור. לא? שוב. נראה שלאכול סעודה של מצוה היא עצמה קצת מצוה. כי אם היה הולך סתם לדבר הרשות לכאורה היו אומרים שהוא צריך לחזור בכל מקרה. לא, כי זו מצוה, מה השאלה? משהו שהוא סעודת מצוה הוא קצת מצוה. מצוה מצוה? אבל זו מצוה.

דיון: סעודת מצוה כמצוה

דובר 2:

מה זה מצוה? אני לא מבין. למה זה קצת? הסעודה היא כבר מצוה, הלחם הוא מצוה. אז הוא צריך להיות מצוה?

דובר 1:

כן. טוב מאוד, בוא ניקח ללכת לחתונות. חיה. אתה יכול לאכול ולשתות ולהנות, ואתה עושה הרבה מצוות. זו מצוה, זה עדיין לא אומר כך. עדיין לא אומר ש… כן. כן. אבל אם הוא הלך לעשות מצוה גדולה של פיקוח נפש, “יצא למלחמה”, הוא דוגמטיסט, הוא הלך לצבא, “אדער מנה נהר”, אם מינו אותו כאפוטרופוס, הוא זורק לו אהבה ודאי, לא יטילו עליו את החיוב של בדיקה, שהוא… החיוב ביעור שהוא חיוב דרבנן. “יצא לצורך עצמו”, ולא לשליחות מצוה, צריך כן.

שלבים של פטור

דובר 1:

רגע יש לי הערה. שוב, אם סתם הולך לעשות מצוה, אז מה? צריך להשתדל לחזור. אם צריך לבטל את המצוה, אז הוא לא צריך. כמו שאמרנו שבשביל המצוה אפשר לבטל את המצוה דרבנן. נכון. אם למשל מישהו יכול, זה פיקוח נפש, אה, הוא לא צריך לחזור. אם למשל מישהו יכול, זה דרבנן, שכחת, פיקוח נפש אפילו לא צריך להשתדל, נכון? מבטלים בלי שום ספק. אבל מצוה, צורך עצמו סתם, אז צריך לחזור, תתפוצץ. כן. אוקיי.

שיעור כביצה לעומת כזית

דובר 1:

“היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה”. זה פלא, כי קודם היה כתוב שזה קשור לכזית, לא כביצה. ואפילו את הפחות אמרנו, כי הפחות אולי היה כי אולי לצורך, או כי… אני לא יודע. וכאן נשאר שמה? שכאן לומדים אותנו ש… נו… כאן לומדים אותנו שבהלכות מכביצה אפשר לבטל בלי שום ספק. אני לא יודע מה הפשט.

לא אמרתי מה מתברר כמו העניין ביטול הרשות, הדבר היה כזית. למה יש פתאום חזרה היא כביצה? מה השיעור כביצה? אני מבין. אני לא מבין. אבל שמעתי שהתעסקו עם זה שנה.

דובר 2:

כן? ומה היה התירוץ?

דיון: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר

דובר 1:

בקיצור, צריך לעיין בגמרא. יש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר האם חמץ הולכים לפי כביצה או לפי כזית. צריך לעיין בגמרא. נראה אם הוא מביא את הגמרא. הוא מביא. אומרת הגמרא, “היוצא למלחמה חוזר, רבי מאיר אומר אינו חוזר עד כביצה, שחמץ אין לו ענין של סאת קודש, רבי יהודה אומר אינו חוזר עד כזית”. חכמים לא גזרו חמץ בפחות מכביצה, הרי פסקו החכמים.

השאלה היא כך, כי עובר הוא רק עובר על כביצה, וממילא כאילו בדיקה, מדברים עכשיו על בדיקת חמץ, מדברים עכשיו על הדרבנן של ביעור חמץ, יכול להיות שיודעים שיש חמץ, אבל לא נמצאים שם, רוצים לבטל, נכון? על זה…

דובר 2:

לא, אבל למה לגבי ביטול בנסיעה, כשכל הדברים האלה לוקחים אז מכביצה? כזית!

דובר 1:

אוקיי, בוא נמשיך. אני לא יודע, זו הלכה מעניינת, חזרה על ביעור חמץ, מתי צריך לחזור, מה השיעור כמה הוא שם מהחמץ? איזו מצוה צריך לבטל, כן.

דובר 2:

אוקיי, זו גם הלכה דומה.

הלכה יג: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ – ביטול קודם שעה שישית

דובר 1:

“מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ויצא ונזכר שיש בידו, ויושב בבית המדרש, ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית, הרי זה מבטל בלבו קודם שעה שישית”. כי קודם שעה שישית אפשר עוד סתם לבטל, כי זה עוד לא אסור מהתורה כלי דששית. נכון? זה סתם חתיכת בצק, ומה אומרים? אומרים את זה עוד לפני הזמן. זה עוד לא חמץ. אפשר לבטל לא רק חמץ, אפשר לבטל סתם בצק גם. בצק ששוכב איפשהו בקערה עם החשיבות, צריך לבטל, מעניין.

“אבל אם החמיצה, אינו ביטול מועיל כלום, אלא קודם שעה דאורייתא ומצוה לבער מיד שיחזור לביתו”. אהם. אבל רואים כאן גם שערב פסח אחר הצהריים הרבנים לימדו שיעורים בגיהנום. ומה עוד כאן, מה זה לא סתם בצק? ומצות. אני יודע. כיצד ביעור חמץ.

דובר 2:

אוקיי, אבל אם זו פליטה, צריך להראות שהוא לא צריך לא רוצה ללכת הביתה.

דובר 1:

תשמע, מי שיושב ולומד, הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא מבטל, מעניין, זה החידוש הגדול ביותר, העניין הגדול ביותר, נכון? כן. מאוד מעניין. כן.

הלכה יד: כיצד ביעור חמץ – אופנים של ביעור

דובר 1:

“כיצד ביעור חמץ”, איך עושים את המצווה של ביעור חמץ? אום… “פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים”. אם זה חמץ קשה “ואינו ראוי למאכל כלב מותר להשהותו בביתו”.

אוקיי, מה זה ביעור חמץ? עכשיו מדברים על כל החמץ שדיברנו שצריך לבער. מה האופן שזה ביעור? שורפים אותו, או מפוררים אותו, או זורקים אותו לים. ואז זה היה… מעניין, אם זה היה חמץ קשה, צריך לפרר אותו לפני שזורקים אותו לים. דבר מעניין.

דובר 2:

מה הפשט? כי זה לא מספיק זמן?

דובר 1:

אני לא יודע. כך אומר רבי יחזקאל שצריך לפרר.

חמץ תחת מפולת

דובר 1:

אוקיי, אם זה במפולת, זה גם סוג של ביעור. אם יש יותר משלושה טפחים, זה כמאן דמבער. “וצריך לבטלו בליבו”. הא, מעניין. זה כמאן דמבער, אבל לא ממש ביעור, כי זו רק קולא, לא יכולים להגיע. ממילא הוא יצא, אבל הוא עדיין צריך… זה מעניין.

הלכה טו: חמץ נתון לנכרי או נשרף – דין הנאה מן הפחמים

דובר 1:

אוקיי, בוא נמשיך. נתנו אותו לגוי לפני השעה השישית, לא צריך לבער. וכך אם שרפו אותו לפני השעה השישית, מותר להשתמש בפחמים בפסח. למה? כי זה עדיין לא חמץ. אבל אם שרפו אותו בזמן איסורו, אסור. למה? כי זה אסור בהנאה. ואסור בהנאה פירושו שאסור ליהנות מהביעור גם. ואם כן, התבשיל אסור בהנאה, כי שוכן בו כוח החמץ. אותו דבר הפחמים אסורים בהנאה, כי זה אסור בהנאה. אותו דבר היסק, כי זה אסור בהנאה. נפלא.

בסדר, זה הסיפור להיום. נפלא, שכוח, כן. אוקיי, ממשיכים.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Learning Sess…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Learning Session — Laws of Chametz and Matzah, Chapter 3

Laws 1-2: Searching for Chametz on the Night of the 14th — The Manner and What Follows

The Rambam’s Words: “One who searches beforehand, searches on the night of the fourteenth… and removes the chametz from the holes and hiding places and corners… and gathers it all and places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and burns it.”

Simple Meaning: One searches for chametz on the night of the 14th of Nissan in all hidden places — holes, hiding places, corners — one gathers everything together in one place, and burns it by the beginning of the sixth hour.

Novel Points:

The Rambam’s enumeration of “holes, hiding places, corners” is understood not necessarily as specific places, but rather that one should exert oneself to search thoroughly — not just superficially, but also in hidden places.

“And gathers it all and places it in one place” — this is a practical enactment: one should not carry it around, rather it should lie in one place ready for destruction.

Law 2 (Continued): “And one who wishes to destroy on the night of the 14th may do so”

Simple Meaning: The primary obligation of destruction is by the beginning of the sixth hour, but one may destroy earlier.

Novel Points:

An interesting point: The Sages obligated searching on the night of the 14th (when one is at home), but they did not obligate destroying immediately — one can leave it until morning. This means that someone can search, then sit down to a meal and eat that chametz, and he fulfills the rabbinic enactment of searching. As if the Sages make it “dangerous” for themselves — because now chametz remains until morning, and one must be concerned about what to do with it.

– [Digression: A discussion about the custom to eat chametz immediately after Pesach — compared to “lest they say the blood of Yiftach” and havdalah over beer on Motzaei Pesach.]

Law 3 (First Part): Placing Chametz in a Safe Place — “Lest mice drag it away”

The Rambam’s Words: “Chametz that one placed on the night of the 14th, he should place it… and not place it in a place where mice might drag it away.”

Simple Meaning: One places the chametz away in a known place, not hidden, so that mice won’t drag it away.

Novel Points:

The reason “lest mice drag it away” is a practical reason — if the chametz becomes lost, one must search again. This means: one need not always be concerned about mice, but if it’s missing, one must indeed be concerned. Initially one should be careful that it shouldn’t happen.

The Raavad disagrees — he says one cannot forgo certain things, one must wait until the last minute.

Law 3 (Second Part): Nullification of Chametz — “All chametz in his possession that he did not see and did not know about”

The Rambam’s Words: “Searching for chametz and its destruction before six… and if he did not nullify it in his heart at the time of searching and did not destroy it, he violates bal yera’eh and bal yimatzei.” And: “All chametz in his possession that he did not see and did not know about, it is nullified and is like dust.”

Simple Meaning: Chametz that one doesn’t see and doesn’t know about, one must nullify, and it becomes like dust. Nullification can only be done before the time of prohibition (before the sixth hour). After the time of prohibition, the chametz is already “not in his possession” — he cannot nullify it, but he violates bal yera’eh and bal yimatzei.

Novel Points:

a) Nullification on Places He Doesn’t See — Two Layers of Rabbinic Law

“That he did not see” — the nullification applies to the chametz that one did not see, not to what one found (that one destroys).

Rabbeinu Manoach’s beautiful piece — two rabbinic enactments: According to the Rambam’s approach, there are two leniencies from Torah law: (1) one only needs to nullify, nothing more; (2) one doesn’t need to search — if one sees chametz one must nullify it, if not, nothing is lacking. The Sages instituted two enactments: (a) one should not rely on nullification alone — one should actually burn; (b) one should search in hidden places. Practical difference: After one has searched, there can still be chametz in hidden places that one didn’t find — on that one must nullify (generally, because one doesn’t know where it is). This is the meaning of “that he did not see” — from Torah law one only needs to nullify what one sees, from rabbinic law one must also nullify what one doesn’t see.

Why do we make a blessing on searching and not on nullification: Because the searching is closer to Torah law — one searches for the chametz that one must destroy from Torah law. The nullification on places one doesn’t see is entirely rabbinic, therefore we don’t make a separate blessing on it.

b) The Text of Nullification — “Like dust” and “Like ownerless property”

Historical development of the text: In the Gemara it only says that one must say “nullification.” Later: the Geonim added “like dust of the earth” — because they understood nullification as the chametz becoming like dust. The Tosafot (early authorities) added “like ownerless property” — because they understand that nullification works through the mechanism of declaring ownerless.

Tosafot’s approach doesn’t mean one must say “ownerless”: Even Tosafot who say that nullification works like declaring ownerless, don’t mean that one must say the word “ownerless.” It’s an explanation of the mechanism, not of the text. In Agadot Maharam it says there were those who conducted themselves to say “and it should not be ownerless” — but this is not necessarily derived from Tosafot’s reasoning.

Conclusion: One does what’s stated in the Gemara — nullify. The scholars discuss what the nullification does, but in practice everyone should do as he understands, or ask a halachic authority.

c) Nullification Only Before the Time of Prohibition — Two Levels of “Possession”

Novel point — two levels of “possession”: “Not in his possession” means he cannot nullify it (because it’s forbidden in benefit, therefore he has no ownership over it). But “in his possession” regarding violation — he does violate, because it’s by him. These are two separate levels of possession: possession for nullifying (ownership) vs. possession for violating (actual responsibility).

Why can’t one nullify after six hours: Because there’s already the prohibition of benefit on chametz (not bal yera’eh itself, but the prohibition of benefit), the chametz is already not “his” — he cannot declare it ownerless/nullify it.

d) The Raavad’s Objection

Raavad: Bal yera’eh and bal yimatzei only apply from Pesach itself (at night), not from six hours and onward.

Discussion: Seemingly according to the Raavad one can indeed nullify between six hours and Pesach night? But the Gemara (Kiddushin) says “one who betroths with wheat or barley from six hours onward, she is not betrothed” — which proves that from six hours it’s already not in his possession.

Maggid Mishneh’s answer: The Rambam doesn’t mean that he violates bal yera’eh and bal yimatzei now (from six hours), but that when he lets the chametz remain, he will at night violate — just as the Raavad himself says. But the nullification no longer helps because from six hours it’s already not in his possession.

Novel point — Kapach’s version: In Kapach’s version of the Rambam it doesn’t say at all “becomes liable for bal yera’eh and bal yimatzei” — and according to this the Raavad’s question falls away entirely.

Law 6: When Erev Pesach Falls on Shabbat

The Rambam’s Words: “One who did not search on the night of Erev Shabbat… places the chametz in a hidden place until four hours on Shabbat day… and if chametz remains on Shabbat after four hours, he nullifies it and covers it with a vessel until after the first day of Yom Tov and destroys it.”

Simple Meaning: When Erev Pesach falls on Shabbat, one places chametz away in a hidden place until the fourth hour of Shabbat, the rest one destroys before Shabbat. If it remains after four hours, one nullifies it and places a vessel over it until after the first day of Yom Tov.

Novel Points:

“Covers it with a vessel” — the purpose is so one won’t come to eat from it.

Terumah: If one has many loaves of terumah, one must burn on Erev Shabbat, but one may not mix pure with impure — “burns impure by itself and pure by itself and doubtful by itself” — because one may not render terumah impure.

Laws 7-8: Forgot and Didn’t Search — Searches Even During the Festival

The Rambam’s Words: “One who forgot and was distracted and did not search on the night of the 14th, searches in the morning at dawn. Did not search at dawn, searches at the time of destruction. Did not search at the time of destruction, searches during the festival.”

Simple Meaning: If one didn’t search on the night of the 14th, one can make up — at dawn, at the time of destruction, or even during the festival.

Novel Points:

Why does one search during the festival? Two approaches: (1) Practical — so one won’t forget and come to eat chametz; (2) A fundamental matter — the obligation of searching continues, even after Yom Tov there’s still a concept of searching, though it’s a different kind of matter.

Searching after Pesach — this applies to chametz she’avar alav haPesach, which is rabbinically forbidden (a penalty). Novel point: One might think that on a Torah prohibition of bal yera’eh there’s an obligation to search, but on a mere rabbinic penalty one shouldn’t make any obligation to search — but the Sages indeed said one must search, so one won’t make any clever schemes, and the entire purpose of the penalty is that one should search.

Finding It on Yom Tov — Covers It with a Vessel

Rambam: “And if he finds it on Yom Tov he covers it with a vessel so he won’t eat it, and doesn’t destroy it.”

Simple Meaning: If one finds chametz on Yom Tov, one places a vessel over it (one cannot destroy it because it’s Yom Tov).

Note: The example of “gluska” (a fine bread) — which everyone is tempted by, therefore the concern lest he eat it is stronger. The Gemara also speaks of a “setting of the table” with gluska.

Law 8: Blessing on Searching for Chametz — “Al bi’ur chametz”

The Rambam’s Words: “When one searches for chametz on the night of the 14th or on the day of the 14th or during the festival, he blesses before he performs the search: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning the destruction of chametz.”

Simple Meaning: One makes a blessing before searching, and the language is “al bi’ur chametz” — not “al bedikat chametz.”

Novel Points:

“Al bi’ur chametz” not “al bedikat chametz” — this shows that fundamentally the main matter is the destruction, and the searching is a preparation for destruction.

Blessing on rabbinic law: We do make blessings on rabbinic commandments (by virtue of “lo tasur”). Rabbeinu Manoach asks: If we can make blessings on rabbinic law, why not on a penalty? Answer: We don’t make a blessing on a penalty/punishment — blessings are on commandments, not on transgressions. [Digression: On lashes one doesn’t make a blessing, even though it’s an obligation.]

After Pesach one doesn’t make a blessing — because then one is only searching for chametz she’avar alav haPesach (a penalty), not for bal yera’eh.

Law: One Who Leaves His Home Before the Time of Destruction — Mitzvah, Festive Meal, Personal Need

The Rambam’s Words: “One who leaves his home before the time of destruction arrives to perform a mitzvah, or to eat a festive meal such as a betrothal or wedding feast… if he wishes to return and destroy he may return, and if not he nullifies it in his heart.”

Simple Meaning: Someone who goes away for a mitzvah or festive meal need not return — he can nullify in his heart. But someone who goes for a personal need must return.

Novel Points:

a) A Festive Meal Is Itself a Mitzvah

The Rambam counts “to eat a festive meal” together with “to perform a mitzvah” — which proves that a festive meal is itself somewhat of a mitzvah, not just a preparation for a mitzvah. Because if it were only a voluntary matter, we would say he must return.

b) Levels of Exemption

Life-threatening situation / war / major mission — one need not return at all, one nullifies without any doubt.

Regular mitzvah / festive meal — one need not nullify the mitzvah, one can nullify the chametz in his heart (because searching/destruction is rabbinic, and a mitzvah overrides rabbinic law).

Personal need — one must return.

c) Measure of Ke’beitzah vs. Ke’zayit — Until How Much Must One Return

Rambam: “One who leaves for a personal need returns for up to a ke’beitzah.”

Question: Earlier the Rambam spoke of ke’zayit as the measure of chametz, and here suddenly it says ke’beitzah — why?

Discussion: In the Gemara there’s a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehudah: Rabbi Meir says ke’beitzah, Rabbi Yehudah says ke’zayit. The Sages say: For consecrated meat ke’zayit and for chametz ke’beitzah. The Rambam rules like the Sages — for chametz the measure is ke’beitzah for the matter of returning. This fits with the principle that we’re speaking here of rabbinic destruction of chametz — one only needs to return when there’s a measure that truly violates Torah law. However, it’s asked: Why regarding nullification on a journey do we take the measure of ke’zayit? This remains an open question.

Law: One Sitting in the Study Hall Who Has Chametz — Nullification Before the Sixth Hour

The Rambam’s Words: “One who sits in the study hall and has chametz there, before the sixth hour — he nullifies it in his heart.” But “If it became leavened — nullification is of no effect,” rather “it’s a mitzvah to destroy immediately when he returns home.”

Simple Meaning: Before the sixth hour one can still nullify in the heart, because it’s not yet forbidden by Torah law. After the sixth hour nullification no longer helps, and one must destroy when one comes home.

Novel Points:

1. Nullification on mere dough: One can nullify not only actual chametz, but also mere dough that hasn’t yet become leavened. Before the sixth hour it’s still “just a piece of dough” — it’s not yet chametz, and yet one must nullify it. This is an interesting point — that nullification also works on dough that lies somewhere with significance.

2. The greatest novel point — learning vs. going home: Someone who sits and learns in the study hall need not go home — he can nullify in his heart. This shows that nullification in the heart is a complete solution before the sixth hour, even though he can physically go home and destroy.

Law: How to Destroy Chametz — The Manner of Destruction

The Rambam’s Words: “How does one destroy chametz? Burns it, or crumbles it and scatters it to the wind, or throws it into the sea.” If it’s “hard chametz — crumbles it and then throws it into the sea.” If it’s “not fit for a dog to eat — it’s permitted to keep it in his house.”

Simple Meaning: Destruction of chametz can be through burning, crumbling and throwing to the wind, or throwing into the sea. Hard chametz must first be crumbled before throwing it into the sea.

Novel Points: It’s asked why hard chametz must be crumbled before throwing it into the sea — is this because it won’t dissolve quickly enough in water? This remains an open question. It’s attributed to Rabbi Yechezkel that one must crumble.

Law: Chametz Under a Collapsed Structure

The Rambam’s Words: Chametz that’s buried under a collapsed structure more than three tefachim — is as if destroyed, but requires nullification in his heart.

Novel Points: A collapsed structure is “as if destroyed” — like destruction, but not actually destruction. Because it’s only a leniency based on the fact that one cannot access the chametz, one must still nullify in the heart. This shows that “as if destroyed” is a lower level than actual destruction — one fulfills the obligation, but one needs nullification as well.

Law: Chametz Given to a Non-Jew / Burned Before/After the Time of Prohibition — Law of Benefit from Coals

The Rambam’s Words: If one gave chametz to a non-Jew before the sixth hour — one need not destroy it. If one burned it before its time — one may use the coals on Pesach. But if one burned it at its time (after the sixth hour) — it’s forbidden in benefit, and therefore the coals are also forbidden.

Simple Meaning: Chametz that’s not yet forbidden (before the sixth hour) — its destruction has no prohibition of benefit, and one may benefit from what remains. But chametz that’s already forbidden in benefit — everything that comes from it is also forbidden.

Novel Points: The principle of prohibition of benefit from chametz on Pesach extends to all forms that come from the chametz:

– A cooked dish that one cooked with chametz — forbidden in benefit, because “the power of the chametz lies in it.”

Coals from burning chametz — forbidden in benefit.

Heat (the warmth from burning) — also forbidden in benefit.

The principle is that when chametz is forbidden in benefit, one may not benefit from any form of the destruction itself — not from the coals, not from the heat, not from the cooked dish.


📝 Full Transcript

Chapter 3 of the Laws of Chametz and Matzah: Searching for Chametz, Destruction, and Nullification

Law 1: Searching for Chametz on the Night of the 14th — How to Do It and What Comes After

Speaker 1: Okay, Chapter 3. Yeah, we can learn a bit more, yeah?

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: Okay, Chapter 3. It says like this, let’s learn it together. Do you want to learn from the text?

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: “One who searches beforehand. One who searches beforehand, searches on the night of the fourteenth.” How does one do it? “And removes the chametz from the holes and from the hiding places and from the corners.” Holes, hiding places, corners. Okay. “And gathers it all.” Where do corners come in here?

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: The Rambam is perhaps explaining that it doesn’t necessarily mean holes, it means everywhere, whatever. You should exert yourself to search, you shouldn’t just do it superficially.

Speaker 2: Ah.

Speaker 1: He says, “And gathers it all and places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and destroys it.” Practical reasons why one should place it in one place, yeah? One shouldn’t just drag it around and so on. One should take it, it should be a stop.

Next law.

Speaker 2: Yeah.

Law 2: One Can Destroy Already on the Night of the 14th

Speaker 1: “And places it in one place until the beginning of the sixth hour of the day and destroys it. And one who wishes to destroy on the night of the fourteenth, may do so.” That means destruction means to say until then one must. Before that one can. The Sages obligated, they obligated, it’s very interesting to me, the Sages obligated to search already on the night of the 14th, when then one is at home, but obviously the rabbinic obligation is universally that you will actually destroy, but they didn’t obligate to destroy immediately, rather they allowed leaving it over until morning, until the last minute when one can still actually eat. In other words, one can, if someone wants to do the search for chametz, and afterwards sit down to a meal and eat that chametz, he fulfills the enactment of the Sages.

Speaker 2: Yeah, that’s just how it looked.

Speaker 1: No, not with the ten crumbs, but he ate and made that one should eat more chametz on the eve of Pesach in the morning.

Speaker 2: Yeah, that’s a different thing, I don’t know why.

Speaker 1: Okay, I don’t know. One should do with the poison, the more with the poison, the mitzvah of tashbitu?

Speaker 2: No, I meant it’s like the cigarette that one smokes right after Shabbat.

Speaker 1: Yeah.

Speaker 2: But… ah, such a “lest they say the blood of Yiftach.” Perhaps such a thing, yeah. Like the Jews who make havdalah on beer on motzaei Pesach, yeah?

Speaker 1: Yeah, yeah. Immediately eating a piece of chametz, because the angels don’t want to hear the insult to the honor of the angels, I know. That’s the… on that you’ll be jealous of the angels. Okay, in short, it’s very interesting, because as if they make it a bit dangerous for themselves, because now there’s going to be another problem, what does one do? Therefore they say that one should put it away. Okay, it’s a matter. Okay, yeah. Next law.

Law 3: Putting Away Chametz in a Safe Place — “Lest Mice Drag It”

Speaker 1: The chametz that one placed on the night of the fourteenth, one should place it the next day until four hours. That is, one places it scattered and separated in every place, and we don’t say since he hides it in a vessel, but rather that it should be known and revealed to all. Yeah, this is the Mishnah. Lest it be lost. Since if it is lost, one needs to search for it, but one should not place it in a place where mice might drag it.

Interesting, as if the reason is so he shouldn’t have to exert himself to search. The real reason for it is a halachic one, so that it shouldn’t be lost, so that you should fulfill the mitzvah of searching.

Again, he says here only, he says the law, he says because if it will be missing he will need to search.

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: It’s interesting, as if he says a practical reason, that you shouldn’t have to make yourself extra work. And what can one say that the obligation of searching is that you should search, and if you’ve searched you don’t throw back that you should have to search again, but you will actually search. Okay.

Not sure. I have an objection, I need to go out. The point is, okay, in short, yeah, one must put it away so the mice won’t take it. The Raavad by the way disagrees, the Raavad says that one cannot waive the four cubits, one must wait until the last minute. I don’t know exactly what the explanation is. Mouse day? It has something to do with the mouse of the first day? Mouse day? Then one should actually burn it?

It’s interesting, here it says “lest mice drag it”. So actually one doesn’t need to fear just like that from a mouse, but one does need to be careful initially that it shouldn’t be. No, because the caution is that there shouldn’t be a case where it’s missing. If it’s missing, one does need to be concerned.

Speaker 2: Yeah, then one does need to be concerned.

Speaker 1: Yeah. So the not being concerned is only that one doesn’t need to always be concerned. Okay.

Law 6: When Erev Pesach Falls on Shabbat

Speaker 1: What happens when it happens on Shabbat? What happens when it happens on Shabbat? Erev Pesach that falls on Shabbat. Okay, it’s practical, what does one do? Nu, what does one do? What if one doesn’t search on erev Shabbat? One needs a candle.

Speaker 2: Eh, one can arrange it.

Speaker 1: Yeah.

Law 6 — One who didn’t search for chametz on the night of erev Shabbat, which is the night of the 14th, what does he do? One places the chametz in a hidden place until four hours on Shabbat day. Why until four hours? Not until five hours?

Speaker 2: Always it’s until four hours. The last hour of the permissible days.

Speaker 1: One places in a hidden place, and the rest one destroys before Shabbat. And if chametz remains for him on Shabbat day after four hours, he nullifies it and covers it with a vessel until after the first day of Yom Tov, and destroys it. One may not make a fire on Yom Tov. Covers it with a vessel — what does this add? That one shouldn’t come to eat from it, yeah.

And if he has many loaves of terumah, he needs to burn on erev Shabbat, and he should not mix the pure with the impure and burn, because one may not make terumah impure, rather he burns impure by itself and pure by itself and suspended by itself, doubtful by itself. And one leaves from the pure enough to leave until four hours on Shabbat day and destroy.

Law 7: If One Forgot and Didn’t Search — One Searches Even During the Festival

Speaker 1: One who forgot and became distracted and didn’t search on the night of the 14th, searches in the morning at dawn. This means that the night is better because the light of the candle is good for searching, but if one didn’t do it, one can do it at dawn. Didn’t search at dawn, searches at the time of destruction. Didn’t search at the time of destruction, searches during the festival. During the festival? What’s the point? If the point is that you’ll forget and come to eat, one can understand. But if it’s more a matter that the obligation of searching continues, that even after Yom Tov, yeah, if he was given to search, there’s still a matter of searching. A different kind of matter, but there’s still a matter of searching.

No leaven shall be found among you, and on Pesach no chametz leaven shall be seen by you in your territory. The searching is actually strengthening the prohibition. No chametz leaven shall be seen by you is indeed a rabbinic prohibition of chametz that Pesach passed over it, so there’s a searching for that. This is a novelty, because one can say that on such a great thing as the prohibition of bal yera’eh there’s an obligation of searching, but altogether on something that’s a penalty, one doesn’t go make an obligation of searching on it. But the Sages did say that one must strengthen searching. It’s remembered that the whole point of the penalty is… that one should search and one shouldn’t make any tricks.

Law 8: Blessing on Searching for Chametz — “Al Bi’ur Chametz”

Speaker 1: When one searches for chametz on the night of the fourteenth or on the day of the fourteenth or during the festival, as he enumerated some of the times, one blesses before doing the searching, Blessed are You Hashem our God King of the universe who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the destruction of chametz. The language is interesting, that one doesn’t say “concerning the searching for chametz,” but rather one says “concerning the destruction of chametz.” This means that essentially the main word is the destruction, and the searching is a preparation for it.

And one searches and investigates in all the places where they bring in chametz as we explained. And if one searches after the festival, one doesn’t bless. Because after the festival one is only looking for chametz that Pesach passed over it, then one doesn’t make the blessing.

Discussion: Is the Blessing on Rabbinic or Torah Law?

Speaker 2: Apparently yes, because as if the searching is part of the destruction.

Speaker 1: That means this is how we’ll say, there are two ways of understanding tashbitu. What destruction and tashbitu mean is the same thing. One is that you must nullify it, and second you must throw it out. So when one does this, one does al bi’ur chametz, it’s fine.

So the question is whether the blessing is on the rabbinic or on the Torah law. This is as if… one makes a blessing on rabbinic law, like “who sanctified us,” one can make “sanctified us” on rabbinic law, or is it something else? The Gemara asks on this immediately, how can one make “sanctified us” on rabbinic law? The Gemara says, “where did He command us?”

Speaker 2: No, not on that. He mentioned something.

Speaker 1: Okay, one does make blessings on various rabbinic mitzvot.

Speaker 2: The Rabbeinu Manoach says yes.

Speaker 1: Does he say something?

Speaker 2: No, I don’t remember.

Speaker 1: It’s from “lo tasur.”

He asks why should one be… if one can make blessings on rabbinic law, one should also make a blessing on a penalty. He says, one doesn’t make a blessing on a penalty.

Speaker 2: The blessing isn’t on the punishment, the blessing is on the mitzvah. The mitzvah is “lo tasur.”

Speaker 1: The mitzvah is “tashbitu,” but through a transgression. For a transgression one doesn’t make blessings, only on mitzvot. As if yes.

When one is benefiting a witness, one administers lashes, one doesn’t make a blessing. God forbid, in practice not once did he fast, did he make a blessing. He asks why one doesn’t make. It’s an obligation that you’re doing, a punishment, suffering. He speaks into ashrei yoshvecha an obligation.

Okay.

Law 8 (Continued): Nullification of Chametz — “All chametz that is in his possession that he didn’t see”

Speaker 1: That one shouldn’t finish searching until one searches on the night of the fourteenth or on the day of the fourteenth as explained. The Shulchan Aruch says: “All chametz that remained in his possession and he doesn’t see it, and all chametz that is in his possession that he didn’t see and didn’t destroy, is nullified and behold it is like dust. But one who searches from the beginning of the sixth hour and onward cannot nullify it, since it’s no longer in his possession as it already became forbidden in benefit.”

The Rambam also writes it in Hebrew, you see? “All chametz that is in his possession that he didn’t see and didn’t know, behold it is nullified and behold it is like dust. But one who searches from the beginning of the sixth hour and onward doesn’t need to nullify, since it’s no longer in his possession as it already became forbidden in benefit.” Is this the explanation that one must nullify if one has already searched anyway?

Speaker 2: No, he says “that he doesn’t see it,” on that which you don’t see.

Speaker 1: Ah, if I missed something?

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: And what’s the explanation that one must say? If one doesn’t say isn’t it enough? It’s nullification in the heart. I would have thought that one must say. It’s actually not clear. It could be that you mean to say actually that one must say in the heart?

Speaker 2: No?

Speaker 1: I don’t know. The Gemara learns, the Gemara says: “One who searches needs to nullify.” What’s the reason? The Gemara says, perhaps he swallowed at the edge, perhaps it remained.

The Rabbeinu Manoach’s Beautiful Piece: Two Enactments of the Sages

Speaker 1: The Rabbeinu Manoach has a beautiful piece on this. Ah, by the way, he also says that nullification is like sticking his face in mud.

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1: Ah, he explains. How does he explain it? Apparently, as we learned, the Rabbis innovated two things, according to how the Rambam learns here in another piece. One, that one must search for things that one doesn’t see. The Torah you can say two leniencies: I only need to nullify, I don’t need to do more than nullify, and I also don’t need to search. If I see, I need to nullify. If I don’t see, there’s nothing missing. The Rabbis come and say, two, you shouldn’t rely on the nullification leniency, you shouldn’t rely, rather you should actually burn. And second, you should search, right?

So now it’s like this, if someone searched, but there still perhaps remained in places that he didn’t find. The explanation is, the first rabbinic enactment, the enactment of searching. If there wouldn’t have been any rabbinic enactment… sorry, the first rabbinic enactment would have been the idea that one must burn. But the idea that one must search, the explanation is that as if you still must search, and if there’s a place, a hidden place that you didn’t find, the Rabbis say you must also nullify there. Nu, one can’t, you don’t know where, so you must nullify generally. This is what I think the Rabbeinu Manoach says. Right?

Speaker 2: He says “that he doesn’t see it.” About this he says “that he doesn’t see it.” Right? Because this is also rabbinic. Rabbinically one must nullify in places that one doesn’t see. From the Torah one only needs to nullify in places that one sees. Rabbinically one must search, and also one must take care of places that one doesn’t see. Therefore, for this one must search at least an hour, and the matter of… the nullification is on what one couldn’t search. Because the Rabbis say that even places that one doesn’t see you’re still transgressing. Therefore, from the Torah one doesn’t need to do this either. This is a contradiction, I don’t know.

Why Does One Make the Blessing on Searching and Not on Nullification

Speaker 1: Ah, about this one makes the blessing on the searching and not on the nullification. Because the searching is closer to the Torah law, because the Torah said that on this you must nullify. Because the searching one does on what one must nullify from the Torah, one does more. But the other is entirely rabbinic.

Okay, it’s a beautiful explanation. I still need to review whether it’s correct too, but it’s a beautiful explanation.

The Text of the Nullification — “Like Dust” and “Like Ownerless Property”

Speaker 1: And he looks in the Aggadot of Maharam there’s such a thing, he says that there were those who conducted themselves to say “and it should be ownerless,” because Tosafot said that nullification is not like ownerless property. But it’s very interesting, because even if Tosafot says so, doesn’t mean that one must say it. It only means that this is how it works when one says “nullified.” It doesn’t mean that one must also say it. When it’s a law in ownerless property, it could be that when one declares ownerless one doesn’t need to also say nullification, one must say the word ownerless. But this isn’t stated. In the Gemara it only says one must say nullification. And the Geonim came, added “like dust,” because they understood the concept of nullification that it becomes like dust. And Tosafot comes, which is Rishonim, and adds “like ownerless property,” because how do they understand nullification. It’s interesting. No, it’s apparently not correct halachically. The Tosafot that says that nullification means doesn’t mean that one must say ownerless, it means that it works in the manner of ownerless property. I don’t know.

Discussion: What Does One Do with Nullification?

Speaker 2: What action does the person do now? Are you now doing nullification or are you now declaring ownerless?

Speaker 1: Once, one does what’s stated in the Gemara. And the Gemara states, one must nullify. The scholars want to know what the nullification does. So, if someone takes from the explanations of the scholars, this is that they say that it works with the reasoning of ownerless property, yeah. In any case, I don’t know, everyone should do as he understands. Okay. I should ask a local halachic authority, simply I should say okay.

Law 9 — Nullification Only Before the Time of Prohibition

Speaker 1: “Searching for chametz and its destruction before six.” What? I think one only needs to say “nullified and void.”

Speaker 2: Yeah, on the contrary.

Speaker 1: Yeah, but now there’s an important law, that one can only nullify before the time of prohibition, because after the time of prohibition it’s already not in your possession. It’s in your possession to transgress, but not in your possession to nullify, yeah?

Speaker 2: Yeah.

Speaker 1:

Therefore, if he didn’t nullify it, and he didn’t know that he didn’t intend to have da’as alav (awareness of it), if his heart during the time of checking was not nullified to the nullification, behold he transgresses bal yera’eh. He transgresses both prohibitions, bal yera’eh and bal yimatzei. It says “yevatlenu belibo” (he should nullify it in his heart). There is something that there was no da’as alav, so it’s automatically not nullified, right? Nullification means da’as alav, it’s the same thing. No, I don’t want to mean anything. If I don’t know where it is, it means there’s no da’as alav. One doesn’t consider that it’s nullified.

“Belibo bish’as bedikah velo bi’aro, harei zeh over al bal yera’eh uval yimatzei” (In his heart at the time of checking and he didn’t destroy it, behold he transgresses bal yera’eh and bal yimatzei). Yes?

Speaker 2:

Yes.

Discussion: Why Can’t One Nullify After the Sixth Hour?

Speaker 1:

And he can’t do nullification, it’s not in his possession. “Af al pi she’eino bireshuto, chayav al bal yera’eh uval yimatzei” (Even though it’s not in his possession, he’s liable for bal yera’eh and bal yimatzei). Because he couldn’t do nullification at the time, it’s already not in his possession, therefore he can no longer nullify. It’s as if one takes away the free choice, like with a ram. “She’eino bireshuto, af al pi she’eino bireshuto, chayav al bal yera’eh uval yimatzei”. This is as if it’s in his possession, the possession of being an eved (servant) is a different level of possession than the possession of nullifying.

Aha, “chayav le’va’arah bechol hashanah kulah” (obligated to destroy it the entire year), no. Perhaps one can say that we still know that the nullification is not a true nullification, because certainly he didn’t make any nullification, rather he now grabbed onto a fear of bal yera’eh, therefore I’m afraid that the nullification is not a good nullification, because of this one says he’s obligated to destroy it. I don’t know, it is indeed a good nullification, even if he does it, there’s no difference why he does it, he does it.

Again, good, one must destroy it because it wasn’t nullified, therefore it’s not in his possession, yes. Okay. And in hefseyd merubeh (significant loss) one must designate a vessel, because that’s the reason, this is from the law like checking for chametz, so one shouldn’t come to checking for chametz, so one shouldn’t come to eat it.

Discussion: The Raavad’s Objection

Speaker 1:

The Meiri, what’s now the situation with… yes. And I see on this the Raavad argues, and he says that lo yera’eh velo yimatzei is only from Pesach itself, not from the sixth hour and onward. Therefore one can indeed nullify according to the Raavad?

Speaker 2:

Ah, apparently yes. From erev Pesach until Pesach night.

Speaker 1:

No, but I mean that the Gemara says clearly that… ah, no, he only says about the matter that he transgresses bal yera’eh and bal yimatzei. I mean that the Gemara says about from the sixth hour and onward that it’s already not in his possession. It doesn’t say so. “Hamekadesh bechitim o bise’orim mishesh sha’os ulema’alah, einah mekudeshes” (One who betroths with wheat or barley from the sixth hour and onward, she is not betrothed).

I remember the Maggid Mishneh brings this Raavad, ani omer (I say), we have no shame… like Rav Avraham would have been to you, like one must do when one asks questions on someone, he would have understood. He says, vehu hadin (and the same applies), it’s not correct. What doesn’t work with nullification is because one is already obligated in the oath. He says that this is the distinction you’re saying, it’s felt. Ah, okay. No, he says that one who transgresses bal yera’eh and bal yimatzei, he doesn’t mean to say a piyut (liturgical poem), he means to say that the nullification won’t help. If you’re going to leave it with you, when will you transgress bal yera’eh and bal yimatzei? Actually at night, as the Raavad says. Because of this there’s the sale to a non-Jew, you already told me this. Right. And why now may one not? Why now is it already not in his possession? Because there’s the other prohibition of eating chametz, not bal yera’eh. The prohibition of eating chametz, the prohibition of benefit, is already there. Not bal yera’eh. Yes. Okay.

Law 10 — Finding It on Yom Tov

Speaker 1:

“Ve’im motzo beyom tov kofeh alav keli kedei le’echol, ve’ein meva’aro” (And if he finds it on Yom Tov he covers it with a vessel in order to eat, and doesn’t destroy it). For example the gluskas (dumplings), one must cover them with a vessel, “shehakol porshim mimenu” (because everyone separates from it). Because from gluskas it’s certain that everyone becomes separated. I mean that on gluskas there’s still something else, the Gemara says that there’s a petichah shulchan (opening of the table), a terumah of the gluskas. He transgresses bal yera’eh also. He transgresses bal yera’eh, but here we’re talking about concern lest he eat it, that’s the covering with a vessel. Right. “Shehakol porshim”, but he doesn’t say that one doesn’t know. This is a different version of the Rambam, Kapach’s version. It doesn’t say at all the obligation because of bal yera’eh and bal yimatzei. The question of the Raavad is not a question.

Okay, okay, no problem.

Law 11 — Leaving His House Before the Time of Destruction

Speaker 1:

In short, further. “Mi sheyatza mibeito kodem shehigi’a zeman habi’ur la’asos mitzvah, o le’echol se’udah shel mitzvah, kegon se’udas eirusin venisu’in, shehalach ledavar chashuv, eino choshesh shema yachmitz hachametz shebeido, ela im yirtzeh lachzor uleva’er, vela’asos hamitzvah yachzor, ve’im lav yevatlenu belibo” (One who left his house before the time of destruction arrived to do a mitzvah, or to eat a meal of a mitzvah, such as a betrothal or wedding feast, who went for an important matter, doesn’t worry lest the chametz in his possession become leavened, rather if he wants to return and destroy, and to do the mitzvah he should return, and if not he should nullify it in his heart). And so Chazal ruled that one can further be in his heart. It’s interesting that to eat a meal of a mitzvah is a semi-mitzvah. If one goes to simply take care of other things there’s always the obligation that he should return. No? Again. It seems that to eat a meal of a mitzvah is itself somewhat a bit of a mitzvah. Because if he had gone simply for a matter of permission apparently one would say that he must return in any case. No, because this is a mitzvah, what’s the question? Something that’s a meal of a mitzvah is a bit of a mitzvah. A mitzvah mitzvah? But it’s a mitzvah.

Discussion: Meal of a Mitzvah as a Mitzvah

Speaker 2:

What’s a mitzvah? I don’t understand. Why is this a bit? The meal is already a mitzvah, the bread is a mitzvah. Then he’s going to need to be a mitzvah?

Speaker 1:

Yes. Very good, let’s take going to weddings. A wedding. You can eat and drink nicely and have pleasure, and you do many mitzvos. It’s a mitzvah, it still doesn’t mean so. Doesn’t yet mean that… yes. Yes. But if he went to do a great mitzvah of saving a life, “yatza lamilchamah” (he went to war), he’s a doctor, he went to the military, “o minah nahar” (or appointed over a river), if they appointed him as a guardian, he throws him a love certainly, one shouldn’t place upon him the obligation of checking, which is a… the obligation of destruction which is a rabbinic obligation. “Yatza letzorekh atzmo” (He went out for his own need), and not on a mission of a mitzvah, he must indeed.

Levels of Exemption

Speaker 1:

Wait I have a comment. Again, if he simply goes to do a mitzvah, then what? He must try to return. If one must nullify the mitzvah, then he doesn’t have to. As we said that for the mitzvah you can nullify the rabbinic mitzvah. Right. If for example one can, this is saving a life, ah, he doesn’t have to return. If for example one can, this is rabbinic, you forgot, saving a life one doesn’t even need to try, right? One nullifies without any doubt. But a mitzvah, a simple personal need, then you must return, you should burst. Yes. Okay.

Measure of Kebeitzah vs. Kezayis

Speaker 1:

“Hayotzei letzorekh reshut chozer ad kebeitzah” (One who goes out for a permitted need returns up to a kebeitzah). This is a wonder, because earlier it said that it has to do with kezayis, not kebeitzah. And even the smaller ones we said, because the smaller would perhaps be because perhaps for a need, or because… I don’t know. And here it remained that what? That here they teach us that… well… here they teach us that in the laws from a kebeitzah one can nullify without any doubt. I don’t know what the explanation is.

I didn’t say what it turns out to be like the matter of nullification of permission, the thing was a kezayis. Why is there suddenly returning is a kebeitzah? What is the measure of kebeitzah? I understand. I don’t understand. But I heard that one struggled with this for a year.

Speaker 2:

Yes? And what was the answer?

Discussion: Dispute of Rabbi Yehudah and Rabbi Meir

Speaker 1:

In short, one must look in the Gemara. There’s a dispute between Rabbi Yehudah and Rabbi Meir whether for chametz one follows kebeitzah or kezayis. One must look in the Gemara. One will see if he brings the Gemara. He brings. The Gemara says, “Hayotzei lamilchamah chozer, Rabbi Meir omer eino chozer ad kebeitzah, shachametz ein lo inyan shel se’ah kodesh, Rabbi Yehudah omer eino chozer ad kezayis” (One who goes out to war returns, Rabbi Meir says he doesn’t return up to a kebeitzah, because chametz has no matter of a se’ah of holiness, Rabbi Yehudah says he doesn’t return up to a kezayis). The Sages didn’t decree chametz in less than a kebeitzah, the Sages ruled.

The question is thus, because transgressing is only transgressing on a kebeitzah, and therefore as if checking, we’re now talking about checking for chametz, we’re now talking about the rabbinic law of destroying chametz, it can be that one knows

Laws of Destroying Chametz – Measures, Methods, and Times

Law 12: How Far Does He Return – The Measure of Returning to Destroy Chametz

Speaker 1: He brings… that the Gemara asks ad kamah hu chozer? Rabbi Meir omer zeh vazeh bikebeitzah (how far does he return? Rabbi Meir says both this and that in a kebeitzah), both chametz and the matter of holy meat, veRabbi Yehudah omer zeh vazeh bikezayis, uvachachamim omrim bevasar kodesh bikezayis uvechametz bikebeitzah (and Rabbi Yehudah says both this and that in a kezayis, and the Sages say regarding holy meat in a kezayis and regarding chametz in a kebeitzah). The Sages ruled.

Because transgressing is only transgressing on a kebeitzah, and therefore as if checking, we’re now talking about checking for chametz, we’re now talking about the rabbinic law of destroying chametz, so that he has that one knows there’s chametz, but one isn’t there, one wants to nullify it, right? On this…

Speaker 2: No, but why regarding nullification by a journey, when all these things take then from kebeitzah? Kezayis!

Speaker 1: Okay, let’s go further. I don’t know, this is an interesting law, returning for destroying chametz, when one must return, what’s the measure of how much he is there from the chametz? Which mitzvah must one nullify, yes.

Speaker 2: Okay, this is also a similar law.

Law 13: Sitting in the Study Hall and He Has Chametz – Nullification Before the Sixth Hour

Speaker 1: Mi sheyatza miYerushalayim venizkar sheyesh beyado basar kodesh, veyatza venizkar sheyesh beido, veyoshev beveit hamidrash, veyesh lo sham chametz, kodem sha’ah shishit, harei zeh mevatel belibo kodem sha’ah shishit (One who left Jerusalem and remembered that he has holy meat in his hand, and left and remembered that he has, and sits in the study hall, and he has chametz there, before the sixth hour, behold he nullifies it in his heart before the sixth hour). Because before the sixth hour one can still simply nullify, because it’s not yet forbidden by Torah law until the sixth. Right? It’s simply a piece of dough, and what do you say? You say this before the time. It’s not yet chametz. One can nullify not only chametz, one can nullify simple dough also. A dough that lies somewhere in a bowl with importance, one must nullify, interesting.

Aval im hechmitzah, eino bitul mo’il kelum, ela kodem sha’ah deoraita umitzvah leva’er miyad sheyachzor leveito (But if it became leavened, nullification doesn’t help at all, rather before the Torah hour and it’s a mitzvah to destroy immediately when he returns to his house). Uhm. But you see here also that on erev Pesach in the afternoon the rabbis taught classes in Gehinnom. And what else here, what’s no simple dough? And matzos. I know. How is chametz destroyed.

Speaker 2: Okay, but if it’s an escape, one must show that he must doesn’t want to go home.

Speaker 1: Listen, one who sits and learns, he must go home, or is he nullifying, interesting, this is the greatest novelty, the greatest matter, right? Yes. Very interesting. Yes.

Law 14: How is Chametz Destroyed – Methods of Destruction

Speaker 1: Keitzad bi’ur chametz (How is chametz destroyed), how does one do the mitzvah of destroying chametz? Um… Poraro vezoreh laru’ach, o zorekho leyam (He crumbles it and scatters it to the wind, or throws it to the sea). If it’s hard chametz ve’eino ra’ui lema’achal kelev mutar lehashoto beveito (and it’s not fit for a dog’s food, it’s permitted to keep it in his house).

Okay, what is destroying chametz? Now we’re talking about all the chametz that we talked about that one must destroy. What is the proper way that it’s a destruction? One burns it, or one crumbles it, or one throws it to the sea. And then it was… Interesting, if it was hard chametz, one must crumble it before throwing it to the sea. An interesting thing.

Speaker 2: What’s the explanation? Because it’s not long enough?

Speaker 1: I don’t know. So says Rabbi Yechezkel that one must crumble.

Chametz Under Rubble

Speaker 1: Okay, if it’s in rubble, it’s also a type of destruction. If there’s more than three tefachim, it’s as if destroyed. Vetzarich levatlelo belibo (And he needs to nullify it in his heart). Heh, interesting. It’s as if destroyed, but not actually destruction, because it’s only a leniency, one can’t reach it. Therefore he fulfilled, but he still must… That’s interesting.

Law 15: Chametz Given to a Non-Jew or Burned – Law of Benefit from the Coals

Speaker 1: Okay, let’s continue. One gave it to a non-Jew before the sixth hour, one doesn’t need to destroy. And so if one burned it before the sixth hour, one may use the coals on Pesach. Why? Because it’s not yet chametz. But if one burned it in the time of its prohibition, one may not. Why? Because it’s forbidden in benefit. And forbidden in benefit means that one may not have benefit from the destruction also. And if one did, the cooked dish is forbidden in benefit, because in it lies the power of the chametz. The same thing the coals are forbidden in benefit, because it’s forbidden in benefit. The same thing heating, because it’s forbidden in benefit. Tremendous.

Alright, that’s the story for today. Tremendous, thank you, yes. Okay, we’ll continue.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה סיכום והבהרה פרק ג - ביעור חמץ
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן דורכגענומען די הלכות פון ביעור חמץ: ווען מען דארף פארברענען דעם חמץ נאך דער בדיקה, וואס טוט מען ווען ערב פסח פאלט אויס שבת, און די פראגע צי מען דארף צוריקגיין פאר חמץ אין פארשידענע סיטואציעס. ס'ווערט אויך דיסקוטירט די פארשידענע אופנים פון ביעור (שריפה, זריקה לים, אדער פיזור לרוח), און די מחלוקת צי חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים, וואס האט שייכות צו דער פראגע פון הנאה פון די פחמים נאך דער שריפה. די שיעור ברענגט ארויס די שיטות פון רמב"ם, ראב"ד, שולחן ערוך, רמ"א, און אנדערע ראשונים און אחרונים.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (און איבערגאנג צו פרק ד&#8217…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (און איבערגאנג צו פרק ד’)

כללי’ע מבנה פון די פרקים

אין פרק ג’ איז געלערנט געווארן אז ס’איז דא א מצוה פון תשביתו, און חכמים האבן געזאגט אז מ’דארף מקיים זיין דורך ביטול, און אויך דורך בדיקה און ביעור. פרק ב’ האט באהאנדלט דעם סדר הבדיקה. יעצט גייט מען לערנען הלכות ביעור — וואס מ’טוט נאך דער בדיקה.

הלכה א’ — וואס מ’טוט נאכ’ן בדיקה: אוועקלייגן דעם חמץ ביז צייט פון ביעור

דער רמב”ם’ס ווערטער

נאכ’ן בדיקה דארף מען דעם חמץ נישט גלייך פארברענען. מ’קען עס לאזן ביז מארגן, ביז סוף שעה חמישית.

פשט

מ’לייגט דעם חמץ אוועק נאכ’ן בדיקה, און מ’איז מבער ערשט ביום י”ד. ס’איז א פראקטישע זהירות אז מ’זאל נישט צופיל איבערלאזן, אבער ס’איז נישט א פארמעלער חיוב צו פארברענען ביינאכט.

חידושים און הסברות

1. פארוואס דארף מען נישט פארברענען ביינאכט? ביינאכט איז דער חמץ נאך מותר — מ’מעג נאך עסן חמץ א גאנצע טאג. די חכמים האבן נאר געזאגט מ’זאל בודק זיין ביינאכט ווייל עס איז א בעסערע צייט פאר בדיקה (ליכט פון נר איז בעסער ביינאכט), אבער זיי האבן נישט מחייב געווען צו מבער זיין דעמאלטס. דער חיוב ביעור קומט ערשט ביי שעה שישית מדאורייתא.

2. דער ראב”ד חולק — ער לערנט אז ס’איז דא אן ענין צו פארברענען אין דער צייט (ביינאכט). דער טעם פון דעם ראב”ד איז נישט קלאר אויסגעלערנט געווארן.

3. די “זהירות” איז פראקטיש, נישט א חיוב — ווייל די חכמים האבן מקיל געווען (מ’דארף נישט גלייך פארברענען), דארף מען נזהר זיין אז עס זאל נישט פארלוירן גיין. אבער אויב עפעס פאסירט, האט מען נאך אלץ בודק געווען — ס’איז אן התחלה, נישט גארנישט.

ערב פסח שחל בשבת — ביעור ערב שבת

דער רמב”ם’ס ווערטער

ווען ערב פסח איז שבת, מאכט מען דעם ביעור ערב שבת. וואס מ’וויל נאך עסן שבת, לאזט מען איבער. אויב עס בלייבט איבער, איז מ’מבטל עס, און מ’קויפט אויף כלה ביז מוצאי יום טוב ראשון.

פשט

ווייל מ’קען נישט מבער זיין בשבת, מאכט מען דעם ביעור פריער — ערב שבת. וואס מ’וויל נאך עסן שבת, לאזט מען איבער, און דעם רעשט איז מ’מבטל.

חידושים און הסברות

1. פארוואס קען מען נישט מבער זיין שבת? עטלעכע חששות ווערן אנגערופן:

מוקצה — איינמאל ס’ווערט זמן איסור, ווערט דער חמץ מוקצה.

הוצאה — מ’טאר נישט טראגן.

טחינה (דומה לטוחן) — דער ערוך השולחן ברענגט דעם, דער רבנו מנוח זאגט אויך.

2. עיקר תירוץ — מ’דארף גאר נישט: דער יסוד’דיגער הסבר איז פשוט: פארוואס דארף מען מבער זיין? נאר מדרבנן — ווייל מדאורייתא איז ביטול גענוג. אויב מ’איז מבטל בשבת, איז מדאורייתא קיין פראבלעם נישטא. און די רבנן, וואס האבן מחייב געווען ביעור, פאדערן נישט אז מ’זאל עס טון בשבת — זיי זאגן מ’זאל מבער זיין מוצאי יום טוב, און ס’איז גענוג.

3. תרומה בשבת — ווען ס’איז נאך פאר זמן איסור, טאר מען נישט מטמא זיין תרומה (ווייל ס’איז נאך ערלויבט). מ’דארף עס נישט צומישן, אבער מ’דארף עס אויסעסן.

בדיקה נאך דער צייט — אפילו יום טוב און נאך יום טוב

דער רמב”ם’ס ווערטער

אויב מ’האט פארגעסן בודק צו זיין, דארף מען נאך אלץ בודק זיין — אפילו אין יום טוב, און אפילו נאך יום טוב, כדי מבער צו זיין דעם חמץ, ווייל חכמים האבן געמאכט אן עונש/קנס (חמץ שעבר עליו הפסח).

פשט

דער חיוב בדיקה פאלט נישט אוועק אויב מ’האט פארפאסט דעם צייט. מ’דארף נאך אלץ בודק זיין — אפילו בתוך יום טוב, און אפילו נאך פסח — כדי מבער צו זיין דעם חמץ, ווייל חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור בהנאה.

חידושים און הסברות

קיין ספעציפישע חידושים זענען נישט אויסגעברייט געווארן אויף דעם פונקט, אויסער וואס ס’איז פארבונדן מיט דער ברכה (זע ווייטער).

ברכה אויף בדיקת חמץ

דער רמב”ם’ס ווערטער

מ’מאכט א ברכה אויף דער בדיקה.

פשט

פאר דער בדיקה מאכט מען א ברכה.

חידושים און הסברות

1. אויף וואס איז די ברכה? לכאורה אויף דער דאורייתא פון תשביתו/ביעור, וואס די חכמים זאגן מ’זאל מקיים זיין דורך בדיקה. ס’איז נישט גאנץ קלאר, אבער אזוי לערנט מען.

2. ברכה נאר ביי ערשטע בדיקה — די ברכה איז נאר געמאכט געווארן ביי דער הויפט בדיקה (ליל י”ד). אויף דער בדיקה וואס מ’טוט שפעטער (נאך יום טוב, פאר דעם קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח) מאכט מען נישט קיין ברכה — ווייל אויף אן עונש/קנס קען מען נישט מאכן א ברכה. דאס איז אן אינטערעסאנטער חידוש.

ביטול נאכ’ן בדיקה

דער רמב”ם’ס ווערטער

נאכ’ן בדיקה דארף מען מבטל זיין — “כל חמירא דאיכא ברשותי” — אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געזען.

פשט

נאכ’ן בדיקה זאגט מען ביטול אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געטראפן.

חידושים און הסברות

1. פארוואס דארף מען ביטול אויב מ’האט שוין בודק געווען? דער גאנצער ענין פון בדיקה איז דאך געקומען ווייל מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף ביטול. פונדעסטוועגן זאגן חכמים אז מ’דארף נאך אלץ מבטל זיין — דאס איז א נאך א חומרא פון חכמים, אויף דעם חמץ וואס מ’האט נישט געטראפן.

2. מדאורייתא — וואס מ’זעט נישט עקזיסטירט נישט קלאר: דער יסוד איז אז מדאורייתא, חמץ וואס מ’ווייסט נישט פון עם, איז נישט א קלארע מציאות. מדרבנן אבער דארף מען יא מבער זיין וואס מ’זוכט, און מבטל זיין וואס מ’האט נישט געטראפן.

3. ביטול ארבעט נאר פאר זמן איסור: נאך שש שעות קען מען שוין נישט מבטל זיין, ממילא דארף מען גלייך מבטל זיין (נאכ’ן בדיקה, ליל י”ד).

צוריקגיין פאר חמץ — ערב פסח (בשעת הביעור)

דער רמב”ם’ס ווערטער

אויב איינער איז אוועקגעגאנגען און האט נישט בודק/מבער געווען: לצורך עצמו — מוז צוריקגיין. לצורך מצוה — אויב ער קען, זאל ער צוריקגיין; אויב נישט, איז נישט. לפקח על הנפשות — דארף נישט צוריקגיין, זאל מבטל זיין בלבד.

פשט

עס זענען דא דריי מדרגות: פאר אייגענע צוועקן — מוז צוריק; פאר א מצוה — אויב מעגלעך; פאר פיקוח נפש — גאר נישט, נאר מבטל.

חידושים און הסברות

1. פיקוח נפש — טייטש: “פיקוח נפש” מיינט נישט אז ער אליין איז אין סכנה, נאר ער גייט העלפן אנדערע — “לפקח על הנפשות.” דעריבער דארף ער נישט צוריקגיין אפילו אויב ער קען טעכניש.

2. פארוואס ביי פיקוח נפש דארף ער גאר נישט פרובירן? ס’איז נישט נאר ווייל ער האלט זיך אינמיטן — ס’קען זיין אז אפילו נאכדעם וואס ער האט געענדיגט, היות זיין יציאה איז געווען פאר אזא חשוב’ע זאך, איז ער פטור געווארן פון דער מצוה. דער פונקט ווערט דיסקוטירט אבער בלייבט אפן.

3. שיעור כביצה: דער חיוב צוריקצוגיין איז נאר ווען ס’איז דא א כביצה חמץ. אויב ווייניגער, איז נישטא קיין חיוב. דער טעם פארוואס דוקא דער שיעור איז נישט קלאר אויסגעלערנט געווארן.

צוריקגיין פאר חמץ — בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)

דער רמב”ם’ס ווערטער

אויב איינער זיצט לפני רבו (לערנט ביי זיין רבי) און דערמאנט זיך אז ער האט חמץ אין שטוב: אויב ס’איז נאך פאר זמן איסור — מבטל. אויב ס’איז שוין חמץ (נאך זמן איסור) — ער מוז אהיימגיין עס מבער זיין, אבער ער דארף נישט גלייך לויפן; ווען ער גייט אהיים, איז ער עס מבער.

פשט

ביי יושב לפני רבו איז דא א קולא — ער דארף נישט גלייך אוועקלויפן, נאר ווען ער גייט אהיים, איז ער מבער.

חידושים און הסברות

1. “יושב לפני רבו” — א ספעציעלער סטאטוס: ס’איז אינטערעסאנט אז דער רמב”ם ברענגט דוקא דעם פאל פון יושב לפני רבו. פאראלעל: אין יום כיפור האט מען אויך געגעבן עקסטערע קולות פאר דעם וואס גייט צו זיין רבי’ן (תחומין).

2. דאס איז אין פסח אליין, נישט ערב פסח — דער פאל פון “יושב לפני רבו” רעדט פון בתוך פסח גופא, נישט ערב פסח.

הלכה ג’ — וויאזוי מאכט מען ביעור?

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו.”

פשט

דער רמב”ם ברענגט פארשידענע וועגן פון ביעור חמץ: פארברענען, צעברעקלען און ווארפן אין ווינט, אדער ווארפן אין ים. קבורה איז אויך א מעגלעכקייט אבער מיט באדינגונגען.

חידושים און הסברות

1. צי זענען דאס דוקא דריי וועגן, אדער דוגמאות? איינער זאגט אז ס’איז נישט ספעציפיש נאר די דריי — זיי זענען דוגמאות פון דעם כלל אז מ’דארף דעם חמץ מאכן נישט-עקזיסטענט. דער צווייטער פרעגט: אויב אזוי, פארוואס שטייען דוקא דריי? קען מען נישט באגראבן אדער אוועקווארפן? ס’ווערט געענטפערט אז “גארבעדזש טראק” איז נישט געווען אין יענע צייטן.

2. “גארבעדזש טראק” — א מאדערנע שאלה אן מקור: אין רמב”ם שטייט נישט קיין אופן פון “ארויסווארפן אין גארבעדזש.” די אופנים זענען: שריפה, מפרר לרוח, זורה לים. אפשר קען מען זאגן אז גארבעדזש טראק איז א בחינה פון “זורה לרוח” — אבער עס איז נישט קלאר, ווייל דער רמב”ם פאדערט “מפרר” (צעברעקלען) פריער. די היינטיגע רבנים זאגן עס איז גוט, אבער עס האט נישט קיין מפורש’ן מקור אין רמב”ם.

3. פשט אין “ביעור” — דעסטרויען, נישט בלויז אוועקנעמען: א וויכטיגער חידוש: “ביעור חמץ” מיינט נישט סתם אוועקנעמען חמץ פון דיין רשות, נאר מאכן אויס די חמץ — דעסטרויען עס ממש. דאס ווערט באוויזן פון דעם וואס דער רמב”ם פאדערט מפרר זיין, שרפה, אדער ווארפן אין ים — אלע אופנים וואו דער חמץ ווערט פארניכטעט.

4. קבורה — א בדיעבד אופן: קבורה זעט אויס ווי א בדיעבד — “ווער גייט באגראבן חמץ?” — און דער רמב”ם שטעלט באדינגונגען: מער ווי ג’ טפחים (כדי א כלב זאל עס נישט כאפן), און מ’דארף אויך מבטל זיין בלבו. דאס ווייזט אז קבורה אליין איז נישט גענוג אלס ביעור.

5. מחלוקת ר’ יהודה וחכמים — שריפה דוקא: ר’ יהודה האלט “אין ביעור חמץ אלא שריפה” — מ’דארף דוקא פארברענען. דער רמב”ם פסק’נט ווי חכמים אז מ’קען אויך אנדערע וועגן נוצן. די ראשוני אשכנז אבער האבן געטראכט אז מ’דארף פסק’ענען ווי ר’ יהודה.

6. הגהות מיימוניות — ריב”א’ס שיטה: דער הגהות מיימוניות ברענגט בשם ריב”א (און רש”י) אז מ’מעג ווארפן חמץ אין מקום הפקר וואו כלבים עסן עס. אבער דאס איז נאר קודם זמן איסורו — פאר דער זמן איסור חמץ, ווען ס’איז נאך מותר בהנאה. נאך זמן איסורו מוז מען ממש דעסטרויען.

7. שולחן ערוך און רמ”א: דער מחבר ברענגט די לשון הרמב”ם. דער רמ”א זאגט: “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.” דאס איז דער רמ”א’ס אייגענער חידוש — ער פארגלייכט ביעור חמץ צו נותר וואס ווערט פארברענט ביי טאג. דאס שטייט אין קאנטראסט צום רמב”ם וואס ערלויבט פארברענען ביינאכט (ווי דיסקוטירט אויבן בנוגע מחלוקת רמב”ם וראב”ד).

8. מהרי”ל’ס מנהג — פארברענען דעם כלי בדיקה: דער מהרי”ל ברענגט: אויב מ’האט נישט געטראפן קיין חמץ ביי דער בדיקה, זאל מען פארברענען דעם כלי (לעפל, פעדער) וואס מ’האט גענוצט פאר בדיקה — כדי מ’זאל נישט פארגעסן די חובת ביעור. דאס איז דער מקור פאר דעם מנהג פון פארברענען דעם לעפל מיט די שטיקלעך ברויט.

[דיגרעסיע: א וויצלעכע באמערקונג אויף חסידות’שן שטייגער — “דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ דארף מען אויך פארברענען” — מ’דארף פארברענען דעם עין הרע, דעם פארברענער, וכו’ — “און דער זינגט נאך חד גדיא.”]

9. קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק: די היינטיגע פראקטיק איז “פאני” — מ’האט ריזיגע קעיסעס חמץ וואס מ’ווארפט אין גארבעדזש, און נאכדעם נעמט מען א קליין נעבעכדיג בולקע און פארברענט עס. לכאורה לויט’ן רמב”ם דארף מען אלע חמץ דעסטרויען (אבער נישט דוקא דורך שריפה — “מ’קען יוצא זיין מיט עני וועג סיי וויאזוי”).

10. מפרר על פני המים — ים vs. לעיק: עס ווערט דיסקוטירט אויב א לעיק (זיסע וואסער) איז גלייך ווי א ים (זאלצוואסער). די גמרא ברענגט א לשון “ממיס” — דער ים איז ממיס (צעשמעלצט) דעם חמץ, וואס קען זיין ספעציפיש צוליב זאלצוואסער. אבער דער רמב”ם שרייבט סתם “ים” — עס בלייבט א ספק אויב דוקא ים אדער אויך אנדערע וואסערן.

הלכה ג’ (המשך) — פחמים פון חמץ שנשרף בזמן איסורו

דער רמב”ם’ס ווערטער

חמץ בזמנו… שורפו והפחמין שלו אסורין בהנאה.

פשט

ווען מען פארברענט חמץ בזמן איסורו, זענען די פחמים (קוילן) אסור בהנאה.

חידושים און הסברות

1. חמץ בפסח איז מן הנשרפים: עס ווערט דיסקוטירט דער כלל פון “כל הנשרפים — אפרן מותר, כל הנקברים — אפרן אסור.” ווייל דער רמב”ם זאגט אז דער עפר (אש) פון פארברענטע חמץ איז מותר, קומט אויס אז חמץ בפסח איז מן הנשרפים. דאס ווערט באוויזן פון רמב”ם פרק ז’ מהלכות שבת.

2. רבינו יונה’ס חידוש — פחם פון חמץ: רבינו יונה זאגט: “קרקע קודם זמנו — מותר בהנאה אפילו אחר זמנו.” ווייטער זאגט רבינו יונה אז דער פחם (קוילן) פון חמץ איז נישט קיין דרך אכילה בכלל, און מ’קען עס אפילו עסן — ווייל ס’איז שוין נישט קיין חמץ.

3. די קשיא פון הנאה בשעת שריפה: ווען מען פארברענט חמץ בזמן איסורו, האט מען דאך הנאה פון דעם חמץ גופא בשעת שריפה — דער חמץ דינט ווי “האלץ” (ברענהאלץ). דאס איז א בחינה פון “מתהנה מאיסורי הנאה.” דער תירוץ איז אז די שאלה פון דער רמב”ם איז נישט וועגן דעם אקט פון שריפה אליין, נאר וועגן דעם שטאטוס פון די פחמים נאך דער שריפה.

4. דער מגן אברהם’ס הסבר — נשרפים vs. נקברים: דער מגן אברהם ברענגט דעם כלל: “נשרפים — אפרן מותר; נקברים — אפרן אסור.” ער לערנט אז חמץ אחר זמנו איז אן איסור הנאה, און ווי א “נקברים” — דערפאר זענען די פחמים/אפר אסור. אבער חמץ לפני זמנו איז נישט קיין איסור הנאה, דערפאר ווען מען פארברענט עס פאר’ן זמן, איז נישטא קיין חמץ מער — ס’איז בלויז אש, און די פחמים זענען מותר. דער רמב”ם לערנט יא אז חמץ (בזמנו) איז ווי “נקברים” — דערפאר איז אפרן אסור.

5. א שווערע קשיא אויפ’ן מגן אברהם: אפר/פחמים איז דאך נישט די אריגינעלע זאך — וואס איז דער חילוק צווישן פאר’ן זמן און נאכ’ן זמן, אויב אין ביידע פאלן איז דער חמץ שוין פארברענט און נישטא? דער מגן אברהם’ס ענטפער — אז פאר’ן זמן איז “נישטא קיין חמץ, ס’איז אש” — איז דאך אויך אמת נאכ’ן זמן!

6. א מהלך צו פארשטיין דעם ענין — פחמים ווי א “נייע יצירה”: נאך לאנגען דיון ווערט פארגעלייגט א הסבר: פחמים זענען א תולדה (א “נייע יצירה”) פון דעם חמץ — א נייע פארעם וואס דער חמץ האט באקומען. דער סטאטוס פון די פחמים ווערט באשטימט לויט דעם מאמענט ווען זיי ווערן “געבוירן”:

– אויב דער חמץ איז געווען מותר בשעת ער איז געווארן פחם (ד.ה. פאר’ן זמן איסור), איז דער פחם קיינמאל נישט געווארן אסור — ווייל אין דעם מאמענט פון זיין “געבורט” איז ער געווען מותר, און ער איז “סטעיבל” אין דעם סטאטוס.

– אבער אויב דער חמץ איז שוין געווען אסור בשעת שריפה (ד.ה. נאכ’ן זמן), איז דער פחם אויטאמאטיש א תולדה פון איסור — ער ירשנ’ט דעם אסור’ן סטאטוס פון זיין “מקור.”

דאס איז ווי דער באגריף פון “נולד” — עפעס וואס ווערט “געבוירן” פון א זאך, נעמט אן דעם סטאטוס פון זיין מקור. אפילו ס’איז נישט קיין אכילת אוכל, איז ס’נאך אלץ א הנאה פון חמץ ווען מען נוצט זיינע פחמים.

7. ביטול בששים — אין פסח העלפט נישט: עס ווערט דערמאנט דער כלל אז חמץ וואס ווערט בטל בתערובת פאר פסח — אין פסח העלפט נישט קיין ביטול בששים (חמץ בפסח חוזר וניעור). דאס האט שייכות צו דער שאלה פון “עצים באלה הן” — אויב דער פחם/אש איז שוין נישט קיין חמץ, פארוואס זאל עס אסור זיין?

8. מסקנא: דער הסבר איז נישט לגמרי באפרידיגנד, אבער ער ווערט אנגענומען ווי א פשט אין דעם רמב”ם’ס שיטה.

איבערגאנג צו פרק ד’

נאך דעם דיון אין פרק ג’ הלכה ג’ (און דעם מגן אברהם), גייט מען איבער צו פרק ד’ פון הלכות חמץ ומצה.


תמלול מלא 📝

הלכות ביעור חמץ – סדר הביעור, ערב פסח שחל בשבת, וצוריקגיין פאר חמץ

כללי’ע איבערבליק: סדר די פרקים

Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר זאגן אזוי, אונז האבן געלערנט אין פרק ג’, וואס האבן אונז געלערנט? אונז האבן געלערנט אז ס’איז דא א מצוה פון “תשביתו”, און ממילא האבן חכמים געזאגט מיט די רייסעס ביטול, מיט די רבנים האבן זיי געזאגט אז מ’דארף אויך בודק זיין און מבער זיין, די צוויי זאכן. און אונז האבן געלערנט בעצם סדר הבדיקה איז געווען אין פרק ב’, און יעצט גייען מיר לערנען בעצם הלכות ביעור. דאס איז מער ווייניגער די סדר, ווי איך פארשטיי.

הלכה א’ – וואס מ’טוט נאכ’ן בדיקה: אוועקלייגן דעם חמץ ביז צייט פון ביעור

Speaker 1: און אונז האבן געלערנט אז די בדיקה איז נישט סתם צו זוכן, נאר מ’דארף עס אוועקנעמען, מ’דארף עס פארברענען. נאר מ’דארף עס נישט גלייך פארברענען, מ’קען עס לאזן, אזוי לערנט די רמב”ם, מ’דארף עס נישט גלייך פארברענען, מ’קען עס לאזן ביז מארגן, ביז סוף שעה חמישית דעלטא ווייזט. און ממילא נישט, אויב דו ווילסט מבער זיין קענסטו, אבער מ’דארף נישט.

און ממילא איז דאס בעצם א פראקטישע אזורא אז מ’דארף מאכן זיכער נישט צו איבערלאזן, ס’זאל נישט ווערן א פראבלעם פראקטיש. דאס איז א פראקטישע זאך לכאורה, ס’איז נישט קיין… אבער ס’איז מסתמא יא אן הלכה’דיגע זאך, ער וויל זאגן אז מ’דארף אכטונג געבן.

פארוואס דארף מען נישט פארברענען ביינאכט? – רמב”ם קעגן ראב”ד

Speaker 1: אבער ער זאגט אויך איין חשש שוין, איז אבער א פראקטישע זאך, פארשטייט זיך, אויב ס’איז דא… און איך מיין אז ער האט אויך געטייטשט אז כלומר אז מיט די פחד האבן זיי אפשר גענומען ווערן אדער עפעס, וואלט מען געקענט מאכן א תקנה אז מ’זאל עס פארברענען ביינאכט. איז דאך פשוט א סיבה האבן זיי עס פארברענען בייטאג, און סתם איז אויך פראקטיש אז מענטשן זאלן נאך קענען עסן ווי לאנג זיי ווילן.

לויט ווי דער רמב”ם לערנט, דער ראב”ד לערנט אנדערש. לויט ווי דער רמב”ם לערנט איז… איז… ניין, ס’איז פשוט די חמץ זענען דאך נישט מחייב, פארוואס זאלסטו דארפן פארברענען ביינאכט? דו האסט דאך א גאנצע טאג צו עסן חמץ. זיי האבן דיר געזאגט טאקע זאלסט בודק חמץ זיין ביינאכט, ווייל זיי האבן אן אריזן אז ס’איז מער טויג בעסער דעמאלטס, אבער זיי האבן נאך נישט מחייב געווען צו מבער זיין. מחייב צו מבער זיין וועלן מיר וויסן מיט צאף מדאורייתא ביי די שעה שישית.

און דער ראב”ד לערנט יא אז ס’איז דא אן ענין צו דארפן פארברענען אין די צייט, איך האב נישט פארשטאנען פארוואס. אבער דער רמב”ם לערנט אז ס’איז פשוט אז מ’איז נישט מחייב, און טאקע וועגן דעם, כלומר ווייל זיי האבן דיר מקיל געווען, איז דאך דארף מען נזהר זיין, אבער ס’איז נאך אלץ א פראקטישע זאך די זהירות, ס’איז נישט קיין חיוב, ס’מיינט נישט אז דו האסט גארנישט געטון, דו האסט נאך אלץ בודק געווען, ס’איז דאך אן התחלה, ס’מיינט אז ס’איז סתם אזוי אן התחלה.

ערב פסח שחל בשבת – ביעור ערב שבת

Speaker 1: און ממילא וואס איז אויב ס’איז שבת, ערב שבת, און מ’לאזט נאך איבער ביז שבת, און שבת איז נאך א פראבלעם, מ’קען נישט געהעריג מבער זיין, און ממילא דארף מען עס עסן בעיסיקלי שבת. און ער זאגט נישט די אפציע פון פארוואס זאל מען נישט קענען מבער זיין אדער עפעס אזוי שבת. נישט קלאר. ער רעדט נישט פון די מפרשים, פארוואס.

Speaker 2: יא, איינער זאגט מ’קען עס לייגן אין תולעת, זאכן, אבער געווענליך זעט אויס אז שבת דארף מען מבער זיין ערב שבת, און דאס וואס דו מעגסט נאך עסן שבת, לאזט מען איבער.

Speaker 1: אויב ס’וואקסט איבער, זאגט ער מפורש, אויב ס’בלייבט איבער, לאזט מען עס פשוט איבער, און מ’קויפט אויף כלה ביז מוצאי יום טוב ראשון. ס’איז זייער אינטערעסאנט. כאילו, איי, זאל מען טרעפן עפעס א וועג וויאזוי צו מבער זיין שבת? ניין, מ’דארף נישט. דאס הייסט, לכתחילה דארף מען נישט איבערלאזן צופיל, אבער כאילו… ווייל לכאורה, וואס וואלט געווען די פראבלעם פון עס טון שבת? למשל, וואס זאל זיין די איסור?

דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט מבער זיין שבת?

Speaker 2: עס איז דא חששות פון הוצאה, מוקצה. יא, ס’איז מוקצה גאר. איינמאל ס’ווערט זמן איסור איז עס מוקצה.

Speaker 1: ער רעדט וועגן דעם, אבער איך זע… ער זאגט נישט. איך האב געזען איינער רעדט וועגן דעם. ער זאגט אז ס’איז דא מיט די טחינה, דער רבנו מנוח זאגט יא. נישט אקעי. ס’איז הוצאה, אדער ס’איז טחינה אפשר די פראבלעם. בקיצור, ס’איז נישטא קיין וועג. אדער טחינה, ניין. איך ווייס נישט. דומה לטוחן, ער זאגט די ערוך השולחן. בקיצור, לאמיר זאגן אזוי, מ’דארף נישט. מ’דארף נישט.

Speaker 2: ניין, אבער ס’קען אויך זיין, איך וואלט אפשר געזאגט אז ס’איז מוקצה. איינמאל מ’האט דארט פונקט גארנישט, ס’איז מער נישט קיין אוכל. איך ווייס נישט.

Speaker 1: מ’דארף נישט צוריקגיין צו איסורים, מ’דארף נישט אויפטרעכטן נייע איסורים. מ’קען זאגן, לאמיר זאגן די עיקר זאך, מ’דארף נישט. אין אנדערע ווערטער, פארוואס דארף מען מבער זיין? נאר מדרבנן, לכאורה, רייט? ווייל מדאורייתא איז דאך ביטול סגי. אויב מ’איז סתם אזוי בשבת מבטל, פארשטייט זיך. איז ממילא איז נישטא קיין פראבלעם מדאורייתא. נאר די רבנן זאגן אז מ’דארף מבער זיין. איז די רבנן זאגן, אויב ס’איז שבת, די רבנן רודערן פון דיר נישט. זיי זאגן דו זאלסט מבער זיין, אבער דו זאלסט מבער זיין מוצאי יום טוב, ס’איז נישט קיין פראבלעם.

תרומה בשבת

Speaker 1: איז דאס איז לכאורה די זאך וואס איך האב דיר געוואלט זאגן, און ס’איז נישט נוגע. ממילא, וויבאלד ס’איז שבת, איז דא נאך א דין אז תרומה טאר מען נישט צומשן, ווייל דעמאלטס איז נאכנישט דאס זמן איסור, און ממילא איז דא אן איסור פון מטמא זיין תרומה. זייער גוט. דאך דארף מען עס נישט צומשן. און נאך אלץ דארף מען עס אויסן.

בדיקה נאך דער צייט – אפילו יום טוב און נאך יום טוב

Speaker 1: נאכדעם איז דא הלכות וואס מ’האט שוין פארגעסן, אז מ’דארף נאך אלץ בודק זיין אפילו אין יום טוב, און אפילו נאך יום טוב כדי צו מבער זיין די חמץ, ווייל די חכמים האבן דאך געמאכט אן עונש און א קנס. דאס איז אלץ זייער גוט.

ווייטער, די חכמים זענען דאך מחייב צו מבער זיין די בדיקה. הגם ס’איז דא א דין דער מן התורה לכתחילה, איך מיין מ’דארף עס טון די ערב ליל י”ד, אבער ס’מערט די חיוב פון די רבנן אז מ’זאל נישט סומך זיין אויף די ביטול, און מבער זיין און בודק זיין. און דאס איז א גאנץ פסח, און אפילו נאך פסח זאגן די רבנן וועגן די ענין פון חמץ שעבר עליו הפסח.

ברכה אויף בדיקת חמץ

Speaker 1: ס’איז נאר גערעדט וועגן די הלכה פון ווען מ’מאכט די ברכה. די ברכה האט מען נאר געמאכט בספק הרגל, אויף די עונש און קנס קען מען נישט מאכן א ברכה. יא, דאס איז אינטערעסאנט, ביי די וועי, אבער אקעי.

ביטול נאכ’ן בדיקה

Speaker 1: און נאכדעם איז דא, מ’מאכט א ברכה, זייער גוט. נאר זאגט ער וויאזוי די ביטול ארבעט. דארף מען דאך מאכן די ביטול וואס איז פאר יום טוב, און אין יום טוב אליין קען מען נישט… צדיק, לאמיר מאכן קלאר.

מיר האבן ביז יעצט געלערנט די ערשטע הלכה פרק זאגט אונז וואס מ’טוט נאך די בדיקה. וואס מ’טוט נאך די בדיקה איז, מ’לייגט עס אוועק און מ’איז מבער. ביום השישי, אויב ס’איז שבת, האט עס א פרטים. אויב האלטסטו נאך די בדיקה, האסט נישט געמאכט די בדיקה, דארפסטו נאך אלץ בודק זיין און מבער זיין. דאס איז די ערשטע גרופע הלכות דא. קענסט זאגן אזויווי ענינים אחר בדיקת חמץ, וואס טוט מען.

יעצט, וואס נאך זאכן טוט מען ביי בדיקת חמץ? קודם כל, מ’דארף מאכן א ברכה, דאס איז די ערשטע זאך. לכאורה די ברכה איז אויף די דאורייתא פון ביעור, האבן מיר גערעדט. ס’איז נישט קלאר, אבער אויף די תשביתו, וואס די חכמים זאגן אז מ’זאל מקיים זיין אויף דעם אופן, אזוי לערנען מיר. אקעי.

נאכדעם, נישט נאר דעם, נישט נאר מ’דארף מאכן א בדיקה מיט א ברכה, מ’דארף צולייגן נאך א זאך: א ביטול. די חכמים האבן געזאגט, הגם דו האסט בודק געווען, און הגם לכאורה די בדיקה איז קומט להפקיע די ביטול, דאס הייסט מ’זאל זיך נישט סומך זיין אויף די ביטול, אבער כל זה זאגן די חכמים, מ’דארף נאך אלץ מאכן ביטול, אויף וואס? אויף די חמץ וואס דו האסט נישט געזען.

איי, מיר האבן געלערנט עכט נאר די רבנן האבן געזאגט אז דאס איז נאך א חומרא פון די חכמים. דאס הייסט, איי, די חכמים זאגן דאך יא, אויב די לילה דארפסטו מבטל זיין, דארפסטו זען וואס דו קענסט. ס’זעט אויס אפילו אן ביטול. די וואס מען זעט נישט עקזיסט נישט קלאר. אזוי האבן די רבנים נוחלו געזאגט, אזוי מן דאורייתא. מדרבנן דארף מען יא מבער זיין וואס מען זוכט און מבטל זיין וואס מען האט נישט געטראפן, זייער גוט.

און מיר לערנען ווייטער הלכות ביעור, הלכות ביטול, אז ביטול ארבעט נאר ווען ס’איז נאך נישט חמץ. ממילא נאך שש שעות קען מען שוין נישט מבטל זיין, ממילא דארף מען גלייך מבטל זיין, און כל חמירא דאיכא ברשותי איז נישט הקדש, זייער גוט.

צוריקגיין פאר חמץ – ערב פסח בשעת הביעור

Speaker 1: נאכדעם האבן מיר געלערנט נאך הלכות פון ענין פון ווען מען דארף צוריקגיין אויב מען האט פארגעסן בודק זיין דעם חמץ, נישט בודק זיין דעם חמץ, איז דא הלכות פון ווען מען זעט דעם חמץ, “בל יראה ובל ימצא” חמץ בתוך ביתו. איז דא הלכות פון ערב פסח קודם כל בשעת הביעור, יא.

בשעת הביעור איז די הלכה אזוי, אז ווען ס’איז פאר וואס ער איז אוועקגעגאנגען, אויב ער איז אוועקגעגאנגען לצורך מצוה איז דא א פראבירן צו צוריקגיין אבער ער דארף נישט. אבער אויב ס’איז א גרעסערע מצוה וואס איז פיקוח נפש, דארף ער אפילו נישט פראבירן, ער דארף זיך נישט מטריח זיין, אנדערש ווי א נושא פון סכנה וואס מען דארף זיך יא לייגן אין סכנה פאר א מצוה, דאס איז שלעכט אין סכנה פאר א מצוה.

דיסקוסיע: פיקוח נפש – טייטש און פרטים

Speaker 2: ניין, ניין, what are you saying? נאכאמאל, you’re confused.

Speaker 1: אויב ער איז געגאנגען פאר מצוה, דעמאלטס אויב ער קען זאל ער צוריקגיין. אויב ער איז געגאנגען פאר פיקוח נפש, נישט ער האט פיקוח נפש, ער איז געגאנגען העלפן א צווייטן, פיקוח נפש איז נישט דער טייטש by the way, פיקוח נפש איז דער טייטש לפקח על הנפשות, צו גיין ראטעווען אנדערע מענטשן. דעמאלטס זאגט מען נישט אויב ער קען, ער קען, אבער דארט מענטשן זאלן פארברענט ווערן, איז ער קען עס נישט basically, איז נישטא קיין אויב דו קען, דארפסט עס מבטל זיין בלבד וודאי.

Speaker 2: אויב ס’איז געגאנגען פאר די קענען, ניין, ס’קען זיין אז מען רעדט אפילו ווען ער האט שוין געענדיגט יעצט, אבער היות זיין אוועקגיין איז געווען א…

Speaker 1: איך מיינט דאס אז ער דארף יעצט ראטעווען מענטשן איז דאך פשוט. ס’קען זיין די ווארט איז אז היות זיין יציאה איז געווען פאר אזא חשוב’ע זאך, איז ער פטור געווארן פון די מצוה, ער איז נישט מחויב געווען מער, נישט דאס איז די פוינט, פאר וואס מען זאגט אז ער זאל נישט צוריקגיין, ווייל ער האלט זיך אינמיטן לויפן פאר פיקוח נפש, דארף ער נישט צוריקגיין אפילו פאר א גרויסע זאך. זייער גוט, אזוי זאגט מען, אזוי שטייט דא טאקע אז מען דארף נישט, וואס שטייט דא? פארוואס דארף מען צולייגן זאכן וואס שטייען נישט? וואס פעלט עס אויס? מ’קען דאך אלעמאל זאגן עפעס א פרימע, און וואס זאגט אז מ’קען שנעל צוריקגיין און אויך דעם אויסלעשן די פייער? ניין, גיי נישט צוריק. זייער גוט.

Speaker 2: אבער דאס איז די שאלה. זייער גוט, איך פארשטיי עס.

Speaker 1: און יעצט, אבער איך מאך נאר א סך הכל. אויב איז ער געגאנגען פאר א מצוה, זאל ער פרובירן צוריקצוגיין. אויב ער קען נישט, איז נישט. אויב איז ער געגאנגען פאר פיקוח נפש, זאל ער נישט פרובירן צוריקצוגיין. אויב איז ער געגאנגען לצורך עצמו, זאל ער צוריקגיין, ס’איז נישט קיין וועג. זייער גוט.

שיעור כביצה

Speaker 1: און יעצט, אבער די הלכה איז נאר אויב ס’איז דא א כביצה. אויב ס’איז נישט דא קיין כביצה, איז נישט דא קיין חיוב צוריקצוגיין. אזוי האבן זיי געלערנט. איך האב נישט פארשטאנען קלאר פארוואס איז די שיעור, אבער על כל פנים, אזוי שטייט.

צוריקגיין פאר חמץ – בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)

Speaker 1: יעצט, די זעלבע זאך איז בשעת פסח אליינס. אויב איז ער געגאנגען צו א מצוה, לכאורה, ס’איז זייער אינטערעסאנט, ס’שטייט “יושב לפני רבו”. דאס הייסט, אפשר דא לכאורה אויך, אויב איז ער געגאנגען לצורך עצמו, דארף ער זיכער אהיימגיין. אבער מה שאין כן ווען ער איז יושב לפני רבו, איז ער נישט מחויב אהיימצוגיין.

איז אויך איז נאך זייער אינטערעסאנט, מ’קען מבטל זיין. אויב ס’איז נאך נישט חמץ, קען ער עס מבטל זיין. אויב ס’איז שוין חמץ, קען ער עס מבטל זיין, זאגן “פארוואס? ווייל ס’איז נישט ברשותי”. איז ער מוז אהיימגיין עס מבער זיין, אבער ער מוז נישט גלייך לויפן. ווען ער גייט אהיים, איז ער עס מבער. דאס איז אלעס.

דיסקוסיע: יושב לפני רבו – פאראלעלן און קלארשטעלונגען

Speaker 1: אינטערעסאנט, אין יום כיפור האט מען אויך געגעבן עקסטערע קרעדיט פאר דער וואס גייט צו זיין רבי’ן, ער מעג זיך מקיל זיין מיט תחומין. יא, ער גייט צום רבי’ן א גאנצע צייט.

Speaker 2: אה, דאס איז נישט ערב פסח, דאס איז אין פסח אליין.

Speaker 1: דו האסט געזאגט אז מיר האבן געמאכט א טעות נעכטן, אז מ’זאגט אז ער לערנט ערב פסח. ס’קען אויך… אה, פריער איז געשטאנען… ניין, סעודת מצוה. סעודת מצוה’ס מאכט מען זאגן דעם ערב פסח. ער גייט פארשטיין, א ברית, איך ווייס וואס. דא שטייט אן אירוסין. איך ווייס נישט וועגן א ברית. אפשר א ברית אויך? אקעי. יא, ס’איז זייער וויכטיג, ווייל אירוסין קען דאך אלעמאל זיין “שמא יקדמנו אחר”, און מ’דארף זיך אריינכאפן. זייער גוט. אקעי, איך ווייס נישט, ס’שטייט נישט צו נאך. ס’איז נישט קיין חילוק.

Speaker 2: נארמאלע מענטשן איז געווען, איך קען טון אלע נערד. ערב פסח. ערב פסח, ערב פסח. איז די חתונה. וואס נישט לייך? וואס קען מיר מאכן די חתונה אין ערב פסח? איך ווייל עס איז די היינטיגע נערוועזע מענטשן? אויב טוט מען די שידחה מיט חוט און קארדינעס, אז דארף מען עס טון ביז א האלבע שעה פריער, that’s it. אקעי.

Speaker 1: אקעי, יעצט.

וויאזוי מאכט מען ביעור?

Speaker 1: און נאכדעם, עד כאן האט מען עס געלערנט ווען מען איז מרחיות פון פאראייניג. וויאזוי מען מאכט ביעור? וויאזוי מען מאכט די ביעור איז דא דריי וועגן: שורף, מפזר לרוח, או זורק לים. און זורק לים האט עפעס א תנאי אז מען דארף עס נישט דרייקלען פאראויס.

דיסקוסיע: צי זענען דאס דוקא דריי וועגן?

Speaker 2: אבער סתם איז עס נישט ספעציפיש די דריי וועגן, זיי זענען דריי דוגמאות. אזויווי אוי, א זאך, ער געבט דיך די איידיע.

Speaker 1: איך ווייס נישט, אבער דו זאגסט אזוי. דא שטייט יא די דריי וועגן. איז נישטא קיין אנדערע וועג האסטו? איך פארשטיי נישט די זאך. מען מעג עס נישט באגראבן און לייגן אין די גארבעדזש טראק?

Speaker 2: ניין, ניין, גארבעדזש טראק איז נישט געווען אין יענע צייטן, צדיק.

הלכה ג’ (המשך) — אופנים פון ביעור חמץ

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו”

דיסקוסיע: גארבעדזש טראק — א מאדערנע שאלה אן מקור

Speaker 1: גארבעדזש טראק איז נישט יוצא.

Speaker 2: איך ווייס נישט וואס דו האסט געוואלט זאגן. די היינטיגע רבנים זאגן אז יא, אבער ס’שטייט נישט דא גארבעדזש טראק. ס’שטייט מ’פארברענט עס, אדער מ’ווארפט עס אין די ווינט. אפשר די גארבעדזש טראק איז א בחינה פון זורה לרוח, איך ווייס נישט, אבער ס’דארף זיין מפורר. אדער אין די ים. ס’שטייט נישט גארבעדזש טראק. איך ווייס נישט וואס פאר א מין זאך איז דאס גארבעדזש טראק. ווי איז געווען אזא זאך? נישט געווען.

Speaker 1: האט מען למשל באגראבן, איז מען נישט יוצא דערמיט? באגראבן אין יענע צייטן?

Speaker 2: חמץ נפל עליו מפולת, דאס שטייט אין דעם סימן. באגראבן שטייט דא.

Speaker 1: וואס זעסטו אזוי געפאלן?

Speaker 2: ניין, ס’זעט אויס אזוי א בדיעבד. ס’זעט אויס אז באגראבן איז אן אפשן. ווער גייט באגראבן חמץ? א משוגענער דארף מען זיין וואס האט איבריגע חברה קדישא צו באגראבן? איינער וואס האט א פעלד, ס’איז אים גרינגער ווי אנצוקומען צו די ים, אדער ער וויל נישט זיין אין די ים. איך ווייס נישט. וואס ס’שטייט, שטייט. וואס ס’שטייט נישט, שטייט נישט. איך קען דיר נישט העלפן.

Speaker 1: איך מיין אז ס’איז דוגמאות. די חכמים זאגן…

Speaker 2: ס’איז נישט ריכטיג. ס’איז נישט אמת, ס’איז נישט אמת. ס’שטייט דא פונקטליך דאס, און ס’איז דא א גאנצע מחלוקת. ס’איז דא געווען די שיטה פון רבי יהודה וואס זאגט אז מ’דארף דוקא שריפה.

Speaker 1: וואס זאגסטו? וואס זעט אויס מיט דיר?

Speaker 2: איך קען פארבלענדן די סוגיא אין גמרא נישט דא. עניוועיס, די שאלה איז וואס פשט איז אין “מבער כל חמץ”. אויב ס’איז דא… און נישט נאר דעם, דא שטייט קלאר, נישט נאר דעם, צדיק. ס’איז יא דא וואו ס’שטייט קבורה. “איסור הנאה” איז דא א קבורה, דאס איז דוקא שריפה. און דא שטייט מפורש אויכעט, אויב ס’איז באגראבן, קודם כל דארף עס זיין מער ווי דריי טפחים ווייל א כלב קען עס כאפן, און צווייטנס, אפילו דעמאלטס דארף מען מבטל זיין בליבו.

חידוש: פשט אין “ביעור” — דעסטרויען, נישט בלויז אוועקנעמען

Speaker 2: ס’הייסט, וואס הייסט נישט מבער? נאר קומע ביעור. זעט דא אויס אז ביעור מיינט צו מאכן אויס חמץ. ביעור מיינט נישט אוועקנעמען די חמץ פון דיין רשות. דאס איז אפשר סתם אזוי יוצא, ס’איז נישט בשרפת חמץ. איך ווייס נישט, קען מען מפקר זיין.

Speaker 1: פארוואס שטייט נישט מפקר זיין?

Speaker 2: איך ווייס נישט. דא שטייט עפעס אנדערש אבער. הגהות מיימוניות רעדט וועגן דעם, אז מ’מעג עס ווארפן אין מקום הפקר און כלבים זאלן עס עסן וכדומה.

Speaker 1: אקעי, דאס איז אפשר אן אנדערע טעקסט ווערסיע.

Speaker 2: אבער ביעור וואס די חכמים רעדן מיינט נישט… ביעור וואס די חכמים רעדן מיינט מאכן אויס די חמץ.

דיסקוסיע: הגהות מיימוניות און די ריב”א

Speaker 1: וואס איז מיט… ווי זאגסטו, וועגן הפקר?

Speaker 2: ניין. וואו זעסטו? הגהות מיימוניות שטייט אינמיטן, ריב”א, רש”י ב’ כ”ה ע”א, “תשליך חמץ למקום…”

Speaker 1: גיב מיר א נאמבער.

Speaker 2: אה, ב’.

Speaker 1: וואס ב’?

Speaker 2: הגהות מיימוניות… איי’ם סארי, כ’ מיין איך, הגהות מיימוניות סימן… ער זאגט אז ס’איז דא וואס האלטן אזוי ווי רבי יהודה בכלל, און מ’דארף עס פארברענען.

Speaker 1: רייט. און די ריב”א, ווער איז די ריב”א?

Speaker 2: איך ווייס נישט. איך טראכט אז… אה, סאו פשט איז אזוי, איך ווייס נישט, דא רעדט מען נאך זמן אכילתו.

Speaker 1: יא, אזוי זעט ער.

Speaker 2: ער זעט ער גענוי אזוי ווי מיר, אז ער איז אויף מיין זייט, אז אויב דו ווילסט ארויסווארפן די חמץ פאר די זמן איסור, אקעי, ס’האט נאך נישט קיין חמץ, ס’איז נאך נישט נוגע. דאס איז נאך נישט די שאלה. די שאלה איז נאר ווען ס’איז שוין דא א חיוב ביעור חמץ, ס’הייסט ס’איז שוין אנגעקומען די זמן איסור חמץ, מ’איז מחויב מבער צו זיין יעצט, איז מיר זאגט מיר קלאר אז מ’דארף עס דעסטרויען די חמץ, מ’קען עס נישט ארויסווארפן. אזוי זאגט ער דא, איך ווייס נישט.

נאכדעם, איך זע די לחם משנה למשל זאגט… אה, ער רעדט וועגן… ניין, קבורה האט מיט פתח עיצו מיט אנדערע זאכן. איך זע דא, איך ווייס נישט, ס’זעט אויס אז מ’דארף פארברענען די חמץ. איך ווייס נישט.

קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק

Speaker 2: דער עולם פירט זיך נישט אזוי צו פארברענען אלע חמץ, מ’ווארפט אין גארבידזש מיט זאכן. איך ווייס נישט. איך האב חשק צו גיין זאלן די רמב”ם’יסטן גיין אין די לעיק מיט מיינע קינדער צופרי, אנשטאט תשליך וועלן מיר טון חמץ. זאלן זיי זאגן מפרר על פני המים.

Speaker 1: יא, אקעי. אבער ס’דארף זיין קודם מפרר זיין און נאכדעם אריינווארפן אין ים, ווייל ס’איז נישט קיין שטארקע…

Speaker 2: איך מיין, ווען ס’איז אין א ים אדער א לעיק איז אויך די זעלבע זאך. ס’איז א ים איז זאלץ וואסער, איך מיין… איך ווייס נישט, אפשר דארף עס זיין דוקא א ים, איך ווייס נישט. ממיס, ס’איז דא עפעס אין די גמרא א לשון אז דער ים איז ממיס די חמץ, און ס’איז אזוי ווי ס’איז בלא די זאלץ וואסער, וואס דאס טוט עפעס, איך ווייס נישט. ממיס די חמץ גרינג. בכלל, ער ברענגט עפעס א לשון, אז ממיס מפרר על פני המים, פון… איינער האט געהאט אן עול, דער בעל הכרם האט אים געזאגט, “קענסט פארן צום ים, דער ים איז נישט אזוי ווייט.”

Speaker 1: אמת, קען מען דאס אויך טון.

שולחן ערוך און רמ”א — “ומנהג לשרוף”

Speaker 2: לאמיר זען, וויאזוי ווערט גע’פסק’נט אין שולחן ערוך? ווערט עס עפעס אנדערש?

ניין, ווייל אונז זעען מיר אז די ראשוני אשכנז האבן געטראכט אז מ’דארף פסק’נען ווי רבי יהודה אז אין ביעור חמץ אלא שריפה, און דעמאלטס קען מען נישט טון. דער רמב”ם זאגט אז מ’קען מפרר זיין, אבער רבי יהודה האלט אז… דא, דער רמ”א זאגט, “ומנהג לשרוף.” “ומנהג לשרוף.” דער מחבר ברענגט די לשון הרמב”ם, ער לייגט דא צו, “אם היה חמץ קשה…” אה, ניין, ס’איז אויך די לשון הרמב”ם.

זאגט דער רמ”א, “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום.” אינטערעסאנטע זאך, ווייל פריער האבן מיר גערעדט, דער רמב”ם זאגט מ’קען עס פארברענען ביינאכט, אבער ער ברענגט דברי עצמו, ער ברענגט דער רמ”א זאגט זיין אייגענע חידוש, “טוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.”

און אגב, וואס מיינען מיר? זאגט ער, “נישט מ’קען עס אויך פארברענען אחר הבדיקה כדי שלא יתעצל ולא ישהה.” ניין, דאס איז די מחלוקת הרמב”ם והראב”ד וואס מיר האבן געזען. אה, און קודם, די מניסירה קען מען עס ווארפן אין מקום שהרוח מוליכו שם. דאס איז אויך געשטאנען אין די עצם הלכה ביי די חתיכה דאיסורא, אז מ’דארף נישט קיין נייעס אנדערע זאך.

דיסקוסיע: פארוואס נישט ווארפן אין ים?

Speaker 1: אבער איך פארשטיי נישט, פארוואס האבן מיר מורא אז מ’ווארפט א גאנצע חמץ אין ים אז איינער וועט קומען עסן?

Speaker 2: איך ווייס נישט. דער בעל וואס איז געגאנגען למדינת הים, דער בעל פון יענער אישה, ס’איז אנגעקומען אהין דער חמץ.

Speaker 1: אקעי, פרק ד’.

Speaker 2: איך ווייס נישט, מ’דארף… ס’זעט אויס אז די ביעור חמץ מיינט מאכן אויס די חמץ. איך ווייס נישט, אזוי איז דא משמע. די גמרא רעדט וועגן די בריכה, צו מ’זאל מפרר זיין, וויאזוי מ’זאל דאס טון. ס’איז א מחלוקת ווי די ראשונים פסק’ענען, איך זע שוין נישט.

מהרי”ל’ס מנהג — פארברענען דעם כלי בדיקה

Speaker 2: קוק ווי די אשכנז’ישע גדולים קומען דא אריין מיט אינטערעסאנטע חידושים. קומט דער מהרי”ל און ער ברענגט אים, אויב מ’האט נישט געטראפן קיין חמץ צו בודק זיין, זאל מען פארברענען די כלי וואס מ’האט גענוצט פאר בדיקה, כדי מ’זאל נישט פארגעסן די חובת ביעור. אקעי. און נאכדעם קומט דער לעפל מיט די אלע זאכן.

איך זאג איינמאל אז על פי חסידות, אז דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ דארף מען אויך פארברענען. דער וואס זוכט יענעמ’ס חמץ, אבער דארף מען אויך פארברענען דעם קיין עין. פארשטייסט? און מ’דארף פארברענען דעם פארברענער. איז איינער דא וואס סופרט דעם. און דער זינגט נאך חד גדיא. אויף דעם זאגט די משנה אז ס’איז איינער דא וואס סופרט.

איך ווייס נישט, קורץ, ס’איז נישט קלאר די ענין פון שריפה. איך פארשטיי נישט וואס איז די פשט פון די ביעור. איך ווייס נישט.

נאכאמאליגע קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק

Speaker 2: די היינטיגע צייטן פיל איך אמאל אז ס’איז זייער פאני די ביעור חמץ. מ’האט ריזיגע קעיסעס חמץ, מ’ווארפט עס ארויס, און נאכדעם נעמט מען א נעבעכדיגע בולקע און מ’פארברענט אים. איך כאפ נישט. דאס איז מער בעיסד אויף די מהרי”ל, אויף די מנהג מהרי”ל. נאכאמאל, דו וועסט זען אז לכאורה דארף מען פארברענען די אלע באקסעס חמץ וואס דו האסט אין דערהיים.

Speaker 1: ניין, דער רמב”ם פסק’נט אז מ’דארף נישט פארברענען, מ’קען יוצא זיין מיט עני וועג סיי וויאזוי.

דיסקוסיע: גארבעדזש — הפקר אדער נישט?

Speaker 1: וואס איז מיט די גארבעדזש?

Speaker 2: וואס איז מיט די גארבעדזש? ס’איז אזא מין הפקר זאך, ווי פרור בעלמא. קיינער גייט נישט עסן פון נאכדעם וואס די גארבעדזש טראק איז געווען. ס’איז ווי פרור בעלמא. די קעץ קענען עסן, מענטשן, איך ווייס נישט, עסן פון גארבעדזש?

Speaker 1: אבער דו האסט הנאה דערפון.

Speaker 2: מ’דארף מאכן זיכער אז דו האסט נישט הנאה דערפון. דו טארסט נישט מאכן אז א בהמה זאל האבן הנאה, אבער דו טארסט נישט מאכן אז א בהמה זאל האבן הנאה אויך נישט.

Speaker 1: ס’איז נישט דיין בהמה.

Speaker 2: אבער ס’איז נישט קיין איסור הנאה אז פייגלעך גייען עסן דערפון.

Speaker 1: אקעי, אבער נאכדעם שטייט אין תוספות, אויב מ’געבט עס פאר א גוי דארף מען נישט.

Speaker 2: איז אזוי, אויב מ’פארברענט עס נאך קודם שש, איז עס מותר בהנאה.

חמץ בפסח — נשרפים אדער נקברים

איסור הנאה נאך זמן איסור

Speaker 2: אבער משש שעות ולמעלה איז אסור בהנאה, און למעלה טאר מען נישט אויך, אויב מ’האט געבאקט אויף דעם א ברויט איז אסור בהנאה. אזוי זאגט דער רמב”ם, אויף דעם איז דא אויך ענינים אין די מפרשים צו מסביר זיין וואס איז די ענין.

שאלה: חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים?

Speaker 2: ס’איז דא א שאלה צו חמץ איז פון נשרפים אדער נקברים. ס’איז נישט קלאר. אויב איז עס פון הנקברים, נעמט מען עס… איך קען דיר זאגן אלעמאל, זאכן וואס איז נקבר, פשט איז מען טאר נישט הנאה האבן פון די פארברענען. כל הנקברים אפרן אסור.

אה, דער פחמן איז אסור. ממילא קומט אויס אז חמץ בפסח איז מן הנשרפים, ווייל ער זאגט אז דער עפר איז מותר.

דיסקוסיע: פארוואס איז פארברענען אין פסח אנדערש?

Speaker 1: אויב מען האט פארברענט, פארוואס איז אויב מען פארברענט עס אין פסח איז אנדערש? וואס איז אין פסח אנדערש? פארוואס דארף מען עס דוקא פארברענען?

Speaker 2: ניין, פארוואס טאר מען עס נישט… אה, ווייל אפשר איז דא עפעס מיט די הלכה אז פאר פסח קען ווערן בטל? אין פסח העלפט נישט ביטול?

Speaker 1: איך מיין נישט ביטול, I’m sorry. אין פסח העלפט נישט.

Speaker 2: אבער ביטול אויך, ווייל אין פסח העלפט נישט.

Speaker 1: יא, ביטול.

רבינו יונה — קרקע קודם זמנו

Speaker 2: אזוי זאגט רבינו יונה, “קרקע קודם זמנו מותר בהנאה אפילו אחר זמנו”.

אממ… ניין, וואס האט דאס צו טון?

Speaker 1: נישט נאר ביטול, עס האט עפעס צו טון מיט די הלכה פון… אז א זאך ווערט בטל בתערובת פאר פסח, אין פסח העלפט נישט קיין ביטול בששים.

Speaker 2: וואס קומט דאס דא אריין? איך פארשטיי נישט. איך מיין, מ’גייט דאך נישט רעדן פון רענדאם זאכן. ס’איז נישט רענדאם זאכן.

Speaker 1: “ומה טעם עצים באלה הן?”

Speaker 2: אבער וואס האט דאס צו טון מיט פאר יום טוב און אין יום טוב?

Speaker 1: “ואם כן, איז עצים באלה הן?” “כיון שחרכו אחר זמנו”, ס’איז פשוט אזא…

Speaker 2: אפשר איז דא אזא שטיקל קנאק ווערטל. ווייל צו אייכלן איז דאך באמת מותר, ס’איז דאך נישט קיין מת. אבער אויב ס’איז טאקע אייכלן איז באמת מותר, ס’איז דאך נישט קיין מת, וואס האט ער פריער געזאגט? איז דאך אויב אזוי פארוואס דארף מען קודם זמנו אויך? איך פארשטיי נישט.

פשט איז… וואס איז “עצים באלה הן”?

Speaker 1: יא, וואס איז די ווארט פון “עצים באלה הן”?

Speaker 2: אפשר איז עס סתם געווארן א איסור, אפשר איז אזוי? אפשר איז עס נאר אן איסור ווען ס’קומט אן די איסור, זמן איסורו?

Speaker 1: זאגסטו? וואס? זאגסטו אז נאר ווען ס’קומט אן זמן איסורו, דעמאלט ווערט עס אנגערופן “נשרפים”? אפשר.

Speaker 2: ניין, מ’זאגט… ס’איז נישט תלוי אין דעם. ער זאגט אז דער רמב”ם… איך ווייס נישט, ער ברענגט אז חמץ בפסח איז יא מן הנשרפים. ער ברענגט פון רמב”ם אזוי אין פרק ז’ מהלכות שבת. איך ווייס נישט.

רבינו יונה — מ’קען עסן דעם פחם

Speaker 2: נישט נאר דעם, רבינו יונה זאגט אז מ’קען עס עסן אויך. נאכאמאל, אויב דער פחם איז פשוט נישט קיין אכילה, מ’קען עס אפילו עסן.

Speaker 1: וואס זאגט רבינו יונה? וואס, דער פחם?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: נישט קיין דרך אכילה בכלל.

Speaker 2: אקעי, יא, מ’קען עס עסן אש, ס’איז נישט קיין גארנישט.

Speaker 1: וואס איז די שאלה?

שאלה: הנאה בשעת שריפה — בחינה פון שליא”ס?

Speaker 2: ווייל ניין, די פראבלעם לכאורה איז אז ווען דו פארברענסט די חמץ בזמן איסורו, האסטו דאך יעצט הנאה פון חמץ. נאכאמאל, די שאלה איז נאר די נעקסטע זאך. האט די בחינה פון שליא”ס? דאס וואס מען פארברענט, האט מען דאך יעצט הנאה פון די חמץ.

Speaker 1: די הנאה פון די חמץ איז דיין האלץ.

Speaker 2: די הנאה איז שוין אבער ווען ס’איז הייס, ווען ס’איז שוין פארברענט.

Speaker 1: דארף מען דאך וויסן, אקעי.

Speaker 2: פארוואס איז די בחינה פון שליא”ס? ווייל ס’איז דאך שוין א שטיקל…

די קשיא פון הנאה בשעת שריפה

ניין, די פראבלעם לכאורה איז אז ווען דו פארברענסט די חמץ בזמן איסורו, האסטו דאך יעצט הנאה פון חמץ.

נאכאמאל, די שאלה איז נאר די נעקסטע זאך, אז די פחמים שלו אסורים. דאס וואס מען פארברענט, האט מען דאך יעצט הנאה פון די חמץ. די הנאה פון די שטיקל חמץ, די חמץ איז דיין האלץ. די הנאה איז שוין אבער ווען ס’איז שוין פארברענט. דאס דארף מען וויסן. אקעי.

דער מגן אברהם’ס הסבר — נשרפים vs. נקברים

פארוואס די פחמים שלו אסורים? ווייס איך נישט. ס’קען זיין ס’איז א שטיקל קנס, ווייל ס’איז פארברענט שפעט. אריין, לאזט זיך די קנסות, פליז. דאס איז די הנאה. אזוי איז משמע אביסל אין מגן אברהם.

ניין, ער זאגט אז ס’איז דא א כלל אז נשרפים אפרן מותר, נקברים אפרן אסור. זייער גוט, אבער דאס איז וועגן איסורי הנאה. און אזוי לערנט ער, אז חמץ אחר זמנו איז אן איסור הנאה. אבער וואס איז די חילוק? ווייל כולי חמץ לפני זמנו איז נישט קיין איסור הנאה. דאס איז די ווארט. ווייל ס’איז נישט קיין איסור הנאה, איז ממילא אז דו פארברענסט עס, יעצט איז נישטא קיין חמץ, יעצט איז דא אש. מה שאין כן נאך זמנו איז אן איסור הנאה, און די כלל פון איסור הנאה איז אז אפרן אסור. דאס איז די מגן אברהם.

דער רמב”ם’ס שיטה לויט דעם מגן אברהם

אבער ער ברענגט אז דער רמב”ם האלט נישט אז חמץ איז ווי א נקברים. דער רמב”ם דארף האבן אן אנדערע פשט. כל הנשרפים לא יקוברו, און פארשטיי איך נישט.

ניין, דער רמב”ם לערנט יא אז חמץ איז ווי א נקברים, און ממילא איז אפרן אסור. זייער גוט. איך האב עס נישט געליינט ריכטיג. אה, אה. נקברים איז נישט הרבע. אקעי. נקברים מיינט, רייט, אז די אפר איז אסור. ווייל דו קענסט נישט הנאה האבן פון די אפר. מה שאין כן נשרפים, נאכדעם וואס דו פארברענסט עס קענסטו נוצן די אפר, ווייל ס’איז שוין…

די שווערע קשיא אויפ’ן מגן אברהם

אבער דאס זאגן זיי, אבער ס’איז אלעמאל דאך די קשיא, וואס איז די פשט אז די אפר איז דאך נישט די זאך? די אפר איז יא די זאך. איך כאפ נישט. איך ווייס נישט וואס ער זאגט. ער זאגט אז ווען דו פארברענסט עס קודם זמנו איז נישטא קיין חמץ, ס’איז אש. ס’איז יא, נאר ס’איז מותר ווייל ס’איז נישט געווען איסור הנאה דעמאלטס. איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט.

אקעי, שוין. איך האף אז איך בין נישט נוגע אין די הלכה. אקעי, יעצט קען מען זען פרק ד’. זייער גוטע הדרכה.

א מהלך צו פארשטיין דעם ענין — פחמים ווי א תולדה

ער האט פשוט געטרייט עפעס צו זאגן, איך זע נישט וואס ער זאגט. ער זאגט דאך פשוט וואס ער זאגט, אז נקברים איז אפרן אסור. איך ווייס נישט צו ער זאגט עפעס אנדערש.

דער חמץ איז דאך געווען היתר. אה, כולי. די פחמים איז אזוי ווי… פאר די פחמים קומט נישט אן קיין זמן איסור, ווייל וואנס די פחמים איז דאך פחמים. וואנס א פחם איז א פחם. נאר דאך איז עס געווען מותר בשעת ווען ס’איז געווארן פחם, און די פחם איז עפעס א תולדה פון די זאך אליין. סאו אז די זאך איז געווען מותר, יעצט איז עס סטעיבל, כאילו די פחם קומט נישט אן קיין זמן איסור אויף די פחם, אבער אז ס’איז געווען נאסר פארדעם איז די פחם דערפון נאסר.

כאילו די פחם איז עפעס א נייע יצירה פון די חמץ, א נייע פארעם וואס די חמץ האט באקומען. סאו אויב איז די חמץ אליין געווען מותר, איז די פחם קיינמאל נישט געווארן אסור. אבער אויב איז די חמץ געווען אסור, איז די פחם דערפון אויטאמאטיש א תולדה פון איסור.

די מסקנא

ס’איז א תולדה, ס’איז אזוי ווי נולד, די קליינע האר איז געבוירן פון עפעס. ס’איז הנאה, טאקע אפילו ס’איז נישט קיין אכילת אוכל, אבער ס’איז א הנאה פון די חמץ אז דו נוצט זיינע פחמים.

יא, אקעי, שוין, איך ווייס נישט בעסער פון דעם, איך וועל עס גאר אזוי נוצן, איך קען עס לערנען פשט. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, …
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (ומעבר לפרק ד’)

המבנה הכללי של הפרקים

בפרק ג’ נלמד שיש מצוה של תשביתו, וחכמים אמרו שצריך לקיים על ידי ביטול, וגם על ידי בדיקה וביעור. פרק ב’ עסק בסדר הבדיקה. כעת לומדים הלכות ביעור — מה עושים אחרי הבדיקה.

הלכה א’ — מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור

דברי הרמב”ם

אחרי הבדיקה אין צריך לשרוף את החמץ מיד. אפשר להשאירו עד למחר, עד סוף שעה חמישית.

פשט

מניחים את החמץ בצד אחרי הבדיקה, ומבערים רק ביום י”ד. זוהי זהירות מעשית שלא להשאיר יותר מדי, אבל זה לא חיוב פורמלי לשרוף בלילה.

חידושים והסברות

1. מדוע אין צריך לשרוף בלילה? בלילה החמץ עדיין מותר — מותר לאכול חמץ כל היום. חכמים רק אמרו שצריך לבדוק בלילה כי זה זמן טוב יותר לבדיקה (אור הנר טוב יותר בלילה), אבל לא חייבו לבער אז. חיוב הביעור בא רק בשעה שישית מדאורייתא.

2. הראב”ד חולק — הוא לומד שיש ענין לשרוף בזמן (בלילה). טעם הראב”ד לא הובהר במלואו.

3. ה”זהירות” היא מעשית, לא חיוב — מכיוון שחכמים היקלו (אין צריך לשרוף מיד), צריך להיזהר שלא יאבד. אבל אם משהו קורה, עדיין בדק — זו התחלה, לא כלום.

ערב פסח שחל בשבת — ביעור ערב שבת

דברי הרמב”ם

כאשר ערב פסח חל בשבת, עושים את הביעור ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים. אם נשאר, מבטלים אותו, ומוכרים לגוי עד מוצאי יום טוב ראשון.

פשט

מכיוון שאי אפשר לבער בשבת, עושים את הביעור מוקדם יותר — ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים, ואת השאר מבטלים.

חידושים והסברות

1. מדוע אי אפשר לבער בשבת? מספר חששות מוזכרים:

מוקצה — ברגע שמגיע זמן איסור, החמץ הופך למוקצה.

הוצאה — אסור לטלטל.

טחינה (דומה לטוחן) — הערוך השולחן מביא זאת, רבנו מנוח גם אומר כך.

2. עיקר התירוץ — אין צורך כלל: ההסבר היסודי פשוט: מדוע צריך לבער? רק מדרבנן — כי מדאורייתא ביטול מספיק. אם מבטלים בשבת, מדאורייתא אין בעיה. והרבנן, שחייבו ביעור, לא דורשים לעשות זאת בשבת — הם אומרים לבער במוצאי יום טוב, וזה מספיק.

3. תרומה בשבת — כאשר עדיין לפני זמן איסור, אסור לטמא תרומה (כי היא עדיין מותרת). אין צריך לערבב אותה, אבל צריך לאוכלה.

בדיקה אחרי הזמן — אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב

דברי הרמב”ם

אם שכח לבדוק, עדיין צריך לבדוק — אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב, כדי לבער את החמץ, כי חכמים עשו עונש/קנס (חמץ שעבר עליו הפסח).

פשט

חיוב הבדיקה לא נופל אם פספס את הזמן. עדיין צריך לבדוק — אפילו בתוך יום טוב, ואפילו אחרי פסח — כדי לבער את החמץ, כי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.

חידושים והסברות

לא הורחבו חידושים ספציפיים על נקודה זו, מלבד הקשר לברכה (ראה להלן).

ברכה על בדיקת חמץ

דברי הרמב”ם

מברכים על הבדיקה.

פשט

לפני הבדיקה מברכים ברכה.

חידושים והסברות

1. על מה הברכה? לכאורה על הדאורייתא של תשביתו/ביעור, שחכמים אומרים לקיים על ידי בדיקה. זה לא לגמרי ברור, אבל כך לומדים.

2. ברכה רק בבדיקה ראשונה — הברכה נאמרת רק בבדיקה העיקרית (ליל י”ד). על הבדיקה שעושים מאוחר יותר (אחרי יום טוב, בגלל הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח) לא מברכים — כי על עונש/קנס אי אפשר לברך. זהו חידוש מעניין.

ביטול אחרי הבדיקה

דברי הרמב”ם

אחרי הבדיקה צריך לבטל — “כל חמירא דאיכא ברשותי” — על החמץ שלא ראה.

פשט

אחרי הבדיקה אומרים ביטול על החמץ שלא מצאו.

חידושים והסברות

1. מדוע צריך ביטול אם כבר בדק? כל ענין הבדיקה בא כי לא יסמכו על ביטול. לכן חכמים אומרים שצריך עדיין לבטל — זו חומרא נוספת של חכמים, על החמץ שלא מצאו.

2. מדאורייתא — מה שלא רואים לא קיים בבירור: היסוד הוא שמדאורייתא, חמץ שלא יודעים עליו, אינו מציאות ברורה. מדרבנן אבל צריך לבער מה שמחפשים, ולבטל מה שלא מצאו.

3. ביטול עובד רק לפני זמן איסור: אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך לבטל מיד (אחרי הבדיקה, ליל י”ד).

חזרה בגלל חמץ — ערב פסח (בשעת הביעור)

דברי הרמב”ם

אם יצא ולא בדק/ביער: לצורך עצמו — חייב לחזור. לצורך מצוה — אם יכול, יחזור; אם לא, לא. לפקח על הנפשות — אינו צריך לחזור, רק יבטל.

פשט

יש שלוש דרגות: למטרות אישיות — חייב לחזור; למצוה — אם אפשר; לפיקוח נפש — כלל לא, רק מבטל.

חידושים והסברות

1. פיקוח נפש — משמעות: “פיקוח נפש” לא אומר שהוא עצמו בסכנה, אלא הוא הולך לעזור לאחרים — “לפקח על הנפשות.” לכן אינו צריך לחזור אפילו אם יכול טכנית.

2. מדוע בפיקוח נפש אינו צריך אפילו לנסות? זה לא רק כי הוא נמצא באמצע — יכול להיות שאפילו אחרי שסיים, מכיוון שיציאתו הייתה לדבר כה חשוב, הוא נפטר מהמצוה. הנקודה נדונה אך נשארת פתוחה.

3. שיעור כביצה: חיוב החזרה הוא רק כאשר יש כביצה חמץ. אם פחות, אין חיוב. הטעם מדוע דווקא שיעור זה לא הובהר במלואו.

חזרה בגלל חמץ — בתוך פסח עצמו (יושב לפני רבו)

דברי הרמב”ם

אם יושב לפני רבו (לומד אצל רבו) ונזכר שיש לו חמץ בבית: אם עדיין לפני זמן איסור — מבטל. אם כבר חמץ (אחרי זמן איסור) — חייב לחזור הביתה לבערו, אבל אינו צריך לרוץ מיד; כשחוזר הביתה, מבער אותו.

פשט

ביושב לפני רבו יש קולא — אינו צריך לרוץ מיד, אלא כשחוזר הביתה, מבער.

חידושים והסברות

1. “יושב לפני רבו” — סטטוס מיוחד: מעניין שהרמב”ם מביא דווקא את המקרה של יושב לפני רבו. מקבילה: ביום כיפור גם נתנו קולות נוספות למי שהולך לרבו (תחומין).

2. זה בפסח עצמו, לא ערב פסח — המקרה של “יושב לפני רבו” מדבר על בתוך פסח עצמו, לא ערב פסח.

הלכה ג’ — כיצד מבערים?

דברי הרמב”ם

“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו.”

פשט

הרמב”ם מביא דרכים שונות של ביעור חמץ: שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. קבורה היא גם אפשרות אך בתנאים.

חידושים והסברות

1. האם אלו דווקא שלוש דרכים, או דוגמאות? אחד אומר שזה לא ספציפית רק השלוש — הן דוגמאות לכלל שצריך לעשות את החמץ לא-קיים. השני שואל: אם כך, מדוע כתובות דווקא שלוש? אי אפשר לקבור או לזרוק? עונים שלא היה “פח אשפה” באותם זמנים.

2. “פח אשפה” — שאלה מודרנית ללא מקור: ברמב”ם לא כתוב אופן של “זריקה לאשפה.” האופנים הם: שריפה, מפרר לרוח, זורה לים. אולי אפשר לומר שפח אשפה הוא בחינת “זורה לרוח” — אבל זה לא ברור, כי הרמב”ם דורש “מפרר” (פירור) קודם. הרבנים כיום אומרים שזה טוב, אבל אין לזה מקור מפורש ברמב”ם.

3. פשט ב”ביעור” — השמדה, לא רק הסרה: חידוש חשוב: “ביעור חמץ” לא אומר סתם הסרת חמץ מרשותך, אלא ביטול החמץ — השמדתו ממש. זה מוכח מכך שהרמב”ם דורש פירור, שריפה, או זריקה לים — כל האופנים שבהם החמץ מושמד.

4. קבורה — אופן בדיעבד: קבורה נראית כבדיעבד — “מי הולך לקבור חמץ?” — והרמב”ם קובע תנאים: יותר משלושה טפחים (כדי שכלב לא יתפוס אותו), וצריך גם לבטל בלבו. זה מראה שקבורה לבדה אינה מספיקה כביעור.

5. מחלוקת ר’ יהודה וחכמים — שריפה דווקא: ר’ יהודה סובר “אין ביעור חמץ אלא שריפה” — צריך דווקא לשרוף. הרמב”ם פוסק כחכמים שאפשר גם דרכים אחרות. הראשונים אשכנז אבל חשבו שצריך לפסוק כר’ יהודה.

6. הגהות מיימוניות — שיטת ריב”א: ההגהות מיימוניות מביא בשם ריב”א (ורש”י) שמותר לזרוק חמץ למקום הפקר שכלבים אוכלים אותו. אבל זה רק קודם זמן איסורו — לפני זמן איסור חמץ, כשעדיין מותר בהנאה. אחרי זמן איסורו צריך להשמיד ממש.

7. שולחן ערוך ורמ”א: המחבר מביא לשון הרמב”ם. הרמ”א אומר: “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.” זהו חידושו של הרמ”א — הוא משווה ביעור חמץ לנותר שנשרף ביום. זה עומד בניגוד לרמב”ם שמתיר שריפה בלילה (כפי שנדון לעיל בנוגע למחלוקת רמב”ם וראב”ד).

8. מנהג המהרי”ל — שריפת כלי הבדיקה: המהרי”ל מביא: אם לא מצאו חמץ בבדיקה, ישרפו את הכלי (כף, נוצה) ששימש לבדיקה — כדי שלא ישכחו את חובת הביעור. זהו המקור למנהג שריפת הכף עם חתיכות הלחם.

[דיגרסיה: הערה הומוריסטית בסגנון חסידי — “מי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף” — צריך לשרוף את עין הרע, את המבער, וכו’ — “והוא שר עוד חד גדיא.”]

9. ביקורת על הנוהג כיום: הנוהג כיום הוא “מצחיק” — יש ארגזים ענקיים של חמץ שזורקים לאשפה, ואחר כך לוקחים חלה קטנה ומסכנה ושורפים אותה. לכאורה לפי הרמב”ם צריך להשמיד את כל החמץ (אבל לא דווקא בשריפה — “אפשר לצאת בדרך עני איך שיהיה”).

10. מפרר על פני המים — ים לעומת אגם: נדון האם אגם (מים מתוקים) שווה לים (מי מלח). הגמרא מביאה לשון “ממיס” — הים ממיס (מפשיר) את החמץ, שיכול להיות ספציפית בגלל מי מלח. אבל הרמב”ם כותב סתם “ים” — נשאר ספק אם דווקא ים או גם מים אחרים.

הלכה ג’ (המשך) — פחמים של חמץ שנשרף בזמן איסורו

דברי הרמב”ם

חמץ בזמנו… שורפו והפחמין שלו אסורין בהנאה.

פשט

כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הפחמים (גחלים) אסורים בהנאה.

חידושים והסברות

1. חמץ בפסח הוא מן הנשרפים: נדון הכלל של “כל הנשרפים — אפרן מותר, כל הנקברים — אפרן אסור.” מכיוון שהרמב”ם אומר שהאפר (עפר) של חמץ שרוף מותר, יוצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים. זה מוכח מרמב”ם פרק ז’ מהלכות שבת.

2. חידוש רבינו יונה — פחם של חמץ: רבינו יונה אומר: “שרפו קודם זמנו — מותר בהנאה אפילו אחר זמנו.” עוד אומר רבינו יונה שהפחם (גחלים) של חמץ אינו דרך אכילה כלל, ואפשר אפילו לאוכלו — כי זה כבר לא חמץ.

3. הקושיא של הנאה בשעת שריפה: כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הרי נהנים מהחמץ עצמו בשעת שריפה — החמץ משמש כ”עצים” (דלק). זו בחינת “נהנה מאיסורי הנאה.” התירוץ הוא ששאלת הרמב”ם אינה על מעשה השריפה עצמו, אלא על מעמד הפחמים אחרי השריפה.

4. הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים: המגן אברהם מביא את הכלל: “נשרפים — אפרן מותר; נקברים — אפרן אסור.” הוא לומד שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה, וכמו “נקברים” — לכן הפחמים/אפר אסורים. אבל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה, לכן כאשר שורפים אותו לפני הזמן, אין יותר חמץ — זה רק אפר, והפחמים מותרים. הרמב”ם לומד שחמץ (בזמנו) הוא כמו “נקברים” — לכן אפרן אסור.

5. קושיא קשה על המגן אברהם: אפר/פחמים הרי אינו הדבר המקורי — מה ההבדל בין לפני הזמן ואחרי הזמן, אם בשני המקרים החמץ כבר נשרף ואינו קיים? תשובת המגן אברהם — שלפני הזמן “אין חמץ, זה אפר” — הרי נכונה גם אחרי הזמן!

6. מהלך להבנת הענין — פחמים כ”יצירה חדשה”: אחרי דיון ארוך מוצע הסבר: פחמים הם תולדה (“יצירה חדשה”) של החמץ — צורה חדשה שהחמץ קיבל. מעמד הפחמים נקבע לפי הרגע שבו הם “נולדים”:

– אם החמץ היה מותר בשעה שהפך לפחם (כלומר, לפני זמן איסור), הפחם מעולם לא הפך לאסור — כי ברגע “לידתו” היה מותר, והוא “יציב” במעמד זה.

– אבל אם החמץ כבר היה אסור בשעת שריפה (כלומר, אחרי הזמן), הפחם אוטומטית תולדה של איסור — הוא יורש את המעמד האסור של “מקורו.”

זה כמו מושג ה“נולד” — משהו ש”נולד” מדבר, מקבל את מעמד מקורו. אפילו אין זו אכילת אוכל, זו עדיין הנאה מחמץ כאשר משתמשים בפחמיו.

7. ביטול בששים — בפסח לא עוזר: מוזכר הכלל שחמץ שמתבטל בתערובת לפני פסח — בפסח לא עוזר ביטול בששים (חמץ בפסח חוזר וניעור). יש לזה קשר לשאלת “עצים באלה הן” — אם הפחם/אפר כבר אינו חמץ, מדוע יהיה אסור?

8. מסקנה: ההסבר אינו לגמרי מספק, אבל הוא מתקבל כפשט בשיטת הרמב”ם.

מעבר לפרק ד’

אחרי הדיון בפרק ג’ הלכה ג’ (והמגן אברהם), עוברים לפרק ד’ של הלכות חמץ ומצה.


תמלול מלא 📝

הלכות ביעור חמץ – סדר הביעור, ערב פסח שחל בשבת, והחזרה לחמץ

סקירה כללית: סדר הפרקים

דובר 1: אוקיי, אז בואו נגיד ככה, אנחנו למדנו בפרק ג’, מה למדנו? למדנו שיש מצוה של “תשביתו”, וממילא חכמים אמרו עם הרייזס ביטול, עם הרבנים הם אמרו שצריך גם לבדוק ולבער, שני הדברים. ולמדנו בעצם סדר הבדיקה היה בפרק ב’, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד בעצם הלכות ביעור. זה פחות או יותר הסדר, כפי שאני מבין.

הלכה א’ – מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור

דובר 1: ולמדנו שהבדיקה היא לא סתם לחפש, אלא צריך להסירו, צריך לשורפו. אבל לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו, כך לומד הרמב”ם, לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו עד מחר, עד סוף שעה חמישית כפי שנראה. וממילא לא, אם אתה רוצה לבער אתה יכול, אבל לא חייבים.

וממילא זה בעצם אזהרה מעשית שצריך לוודא לא להשאיר, שלא יהיה בעיה מעשית. זה דבר מעשי לכאורה, זה לא… אבל זה כנראה כן דבר הלכתי, הוא רוצה לומר שצריך לשים לב.

למה לא צריך לשרוף בלילה? – רמב”ם נגד ראב”ד

דובר 1: אבל הוא אומר גם חשש אחד כבר, זה אבל דבר מעשי, מובן, אם יש… ואני חושב שהוא גם תירץ שכלומר שעם הפחד הם אולי היו נלקחים או משהו, היו יכולים לעשות תקנה שישרפו בלילה. הרי פשוט יש סיבה שהם שורפים ביום, וגם פשוט מעשית שאנשים יוכלו עדיין לאכול כמה שהם רוצים.

לפי מה שהרמב”ם לומד, הראב”ד לומד אחרת. לפי מה שהרמב”ם לומד זה… זה… לא, פשוט החמץ הרי לא מחויבים, למה צריך לשרוף בלילה? יש לך יום שלם לאכול חמץ. הם אמרו לך דווקא תבדוק חמץ בלילה, כי יש להם סיבה שזה יותר טוב אז, אבל הם עדיין לא חייבו לבער. חיוב לבער נדע בוודאי מדאורייתא בשעה שישית.

והראב”ד לומד כן שיש ענין שצריך לשרוף בזמן, לא הבנתי למה. אבל הרמב”ם לומד שפשוט שלא מחויבים, ודווקא בגלל זה, כלומר כי הם היקלו לך, הרי צריך להיזהר, אבל זה עדיין דבר מעשי הזהירות, זה לא חיוב, זה לא אומר שלא עשית כלום, עדיין בדקת, זה הרי התחלה, זה אומר שזה סתם ככה התחלה.

ערב פסח שחל בשבת – ביעור ערב שבת

דובר 1: וממילא מה אם זה שבת, ערב שבת, ומשאירים עוד עד שבת, ושבת זה עוד בעיה, אי אפשר לבער כראוי, וממילא צריך לאכול בעיקר בשבת. והוא לא אומר את האפשרות של למה לא יוכלו לבער או משהו כזה בשבת. לא ברור. הוא לא מדבר מהמפרשים, למה.

דובר 2: כן, אחד אומר אפשר לשים בתולעת, דברים, אבל בדרך כלל נראה ששבת צריך לבער ערב שבת, ומה שאפשר עוד לאכול בשבת, משאירים.

דובר 1: אם נשאר, הוא אומר מפורש, אם נשאר, פשוט משאירים, ומבטלים עד מוצאי יום טוב ראשון. זה מאוד מעניין. כאילו, אה, שימצאו איזו דרך איך לבער בשבת? לא, לא צריך. זאת אומרת, לכתחילה לא צריך להשאיר יותר מדי, אבל כאילו… כי לכאורה, מה הייתה הבעיה לעשות זאת בשבת? למשל, מה יהיה האיסור?

דיון: למה אי אפשר לבער בשבת?

דובר 2: יש חששות של הוצאה, מוקצה. כן, זה מוקצה לגמרי. ברגע שמגיע זמן איסור זה מוקצה.

דובר 1: הוא מדבר על זה, אבל אני רואה… הוא לא אומר. ראיתי אחד מדבר על זה. הוא אומר שיש עם הטחינה, רבנו מנוח אומר כן. לא אוקיי. זה הוצאה, או זה טחינה אולי הבעיה. בקיצור, אין דרך. או טחינה, לא. אני לא יודע. דומה לטוחן, הוא אומר הערוך השולחן. בקיצור, בואו נגיד ככה, לא צריך. לא צריך.

דובר 2: לא, אבל זה יכול גם להיות, הייתי אולי אומר שזה מוקצה. ברגע שאין שם בדיוק כלום, זה כבר לא אוכל. אני לא יודע.

דובר 1: לא צריך לחזור לאיסורים, לא צריך להמציא איסורים חדשים. אפשר לומר, בואו נגיד העיקר, לא צריך. במילים אחרות, למה צריך לבער? רק מדרבנן, לכאורה, נכון? כי מדאורייתא הרי ביטול סגי. אם פשוט ככה בשבת מבטל, מובן. אז ממילא אין בעיה מדאורייתא. אבל הרבנן אומרים שצריך לבער. אז הרבנן אומרים, אם זה שבת, הרבנן לא דורשים ממך. הם אומרים שתבער, אבל תבער במוצאי יום טוב, אין בעיה.

תרומה בשבת

דובר 1: אז זה לכאורה הדבר שרציתי לומר לך, וזה לא נוגע. ממילא, מכיוון שזה שבת, יש עוד דין שתרומה אסור לטמא, כי אז עדיין לא זמן איסור, וממילא יש איסור של לטמא תרומה. טוב מאוד. הרי לא צריך לטמאה. ועדיין צריך לאוכלה.

בדיקה אחרי הזמן – אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב

דובר 1: אחר כך יש הלכות שכבר שכחו, שצריך עדיין לבדוק אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב כדי לבער את החמץ, כי החכמים הרי עשו עונש וקנס. זה הכל טוב מאוד.

הלאה, החכמים הרי מחייבים לבער את הבדיקה. אף על פי שיש דין מן התורה לכתחילה, אני מתכוון צריך לעשות זאת ערב ליל י”ד, אבל זה מחזק את החיוב מהרבנן שלא לסמוך על הביטול, ולבער ולבדוק. וזה כל פסח, ואפילו אחרי פסח אומרים הרבנן על הענין של חמץ שעבר עליו הפסח.

ברכה על בדיקת חמץ

דובר 1: רק דיברו על ההלכה של מתי עושים את הברכה. הברכה עשו רק בספק הרגל, על העונש והקנס אי אפשר לעשות ברכה. כן, זה מעניין, אגב, אבל אוקיי.

ביטול אחרי הבדיקה

דובר 1: ואחר כך יש, עושים ברכה, טוב מאוד. אבל הוא אומר איך הביטול עובד. צריך הרי לעשות את הביטול שהוא לפני יום טוב, וביום טוב עצמו אי אפשר… צדיק, בואו נבהיר.

למדנו עד עכשיו ההלכה הראשונה בפרק אומרת לנו מה עושים אחרי הבדיקה. מה עושים אחרי הבדיקה זה, מניחים אותו ומבערים. ביום השישי, אם זה שבת, יש פרטים. אם עדיין לא עשית את הבדיקה, לא עשית את הבדיקה, צריך עדיין לבדוק ולבער. זו הקבוצה הראשונה של הלכות כאן. אפשר לומר כמו ענינים אחר בדיקת חמץ, מה עושים.

עכשיו, אילו דברים נוספים עושים בבדיקת חמץ? קודם כל, צריך לעשות ברכה, זה הדבר הראשון. לכאורה הברכה היא על הדאורייתא של ביעור, דיברנו. זה לא ברור, אבל על התשביתו, שהחכמים אומרים שיקיימו בדרך זו, כך אנחנו לומדים. אוקיי.

אחר כך, לא רק זה, לא רק צריך לעשות בדיקה עם ברכה, צריך להוסיף עוד דבר: ביטול. החכמים אמרו, אף על פי שבדקת, ואף על פי שלכאורה הבדיקה באה להפקיע את הביטול, זאת אומרת שלא יסמכו על הביטול, אבל כל זה אומרים החכמים, צריך עדיין לעשות ביטול, על מה? על החמץ שלא ראית.

אה, למדנו רק שהרבנן אמרו שזו עוד חומרא של החכמים. זאת אומרת, אה, החכמים אומרים הרי כן, אם בלילה צריך לבטל, צריך לראות מה שאתה יכול. נראה אפילו בלי ביטול. מה שלא רואים לא קיים בבירור. כך הרבנים נוחלו אמרו, כך מן התורה. מדרבנן צריך כן לבער מה שמחפשים ולבטל מה שלא מצאו, טוב מאוד.

ואנחנו לומדים הלאה הלכות ביעור, הלכות ביטול, שביטול עובד רק כשזה עדיין לא חמץ. ממילא אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך מיד לבטל, וכל חמירא דאיכא ברשותי אינו הקדש, טוב מאוד.

החזרה לחמץ – ערב פסח בשעת הביעור

דובר 1: אחר כך למדנו עוד הלכות מענין של מתי צריך לחזור אם שכחו לבדוק את החמץ, לא בדקו את החמץ, יש הלכות של מתי רואים את החמץ, “בל יראה ובל ימצא” חמץ בתוך ביתו. יש הלכות של ערב פסח קודם כל בשעת הביעור, כן.

בשעת הביעור ההלכה היא כך, שכאשר זה למה הוא הלך, אם הוא הלך לצורך מצוה יש לנסות לחזור אבל הוא לא חייב. אבל אם זו מצוה גדולה יותר שהיא פיקוח נפש, הוא אפילו לא צריך לנסות, הוא לא צריך לטרוח, אחרת מנושא של סכנה שצריך כן להכניס עצמו לסכנה בשביל מצוה, זה רע בסכנה בשביל מצוה.

דיון: פיקוח נפש – תרגום ופרטים

דובר 2: לא, לא, what are you saying? שוב, you’re confused.

דובר 1: אם הוא הלך למצוה, אז אם הוא יכול שיחזור. אם הוא הלך לפיקוח נפש, לא שיש לו פיקוח נפש, הוא הלך לעזור לאחר, פיקוח נפש זה לא התרגום by the way, פיקוח נפש זה התרגום לפקח על הנפשות, ללכת להציל אנשים אחרים. אז אומרים לא אם הוא יכול, הוא יכול, אבל שם אנשים ישרפו, אז הוא לא יכול basically, אז אין אם אתה יכול, צריך לבטל בלבד ודאי.

דובר 2: אם הלך למה שיכולים, לא, יכול להיות שמדברים אפילו כשהוא כבר סיים עכשיו, אבל היות והליכתו הייתה…

דובר 1: אני מתכוון שהוא צריך עכשיו להציל אנשים זה הרי פשוט. יכול להיות המילה היא שהיות ויציאתו הייתה לדבר כל כך חשוב, אז הוא נפטר מהמצוה, הוא לא היה מחויב יותר, לא זו הנקודה, למה אומרים שהוא לא יחזור, כי הוא נמצא באמצע ריצה לפיקוח נפש, לא צריך לחזור אפילו לדבר גדול. טוב מאוד, כך אומרים, כך עומד כאן דווקא שלא צריך, מה עומד כאן? למה צריך להוסיף דברים שלא עומדים? מה חסר? אפשר הרי תמיד לומר איזו פרימה, ומה אומר שאפשר מהר לחזור וגם לכבות את האש? לא, אל תחזור. טוב מאוד.

דובר 2: אבל זו השאלה. טוב מאוד, אני מבין את זה.

דובר 1: ועכשיו, אבל אני עושה רק סך הכל. אם הלך למצוה, שינסה לחזור. אם הוא לא יכול, אז לא. אם הלך לפיקוח נפש, שלא ינסה לחזור. אם הלך לצורך עצמו, שיחזור, אין דרך. טוב מאוד.

שיעור כביצה

דובר 1: ועכשיו, אבל ההלכה היא רק אם יש כביצה. אם אין כביצה, אין חיוב לחזור. כך הם למדו. לא הבנתי בבירור למה זה השיעור, אבל על כל פנים, כך עומד.

החזרה לחמץ – בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)

דובר 1: עכשיו, אותו דבר הוא בשעת פסח עצמו. אם הלך למצוה, לכאורה, זה מאוד מעניין, עומד “יושב לפני רבו”. זאת אומרת, אולי כאן לכאורה גם, אם הלך לצורך עצמו, צריך בוודאי לחזור הביתה. אבל מה שאין כן כשהוא יושב לפני רבו, הוא לא מחויב לחזור הביתה.

אז גם זה מאוד מעניין, אפשר לבטל. אם זה עדיין לא חמץ, הוא יכול לבטלו. אם זה כבר חמץ, הוא יכול לבטלו, אומרים “למה? כי זה לא ברשותי”. אז הוא חייב לחזור הביתה לבערו, אבל הוא לא חייב מיד לרוץ. כשהוא חוזר הביתה, הוא מבערו. זה הכל.

דיון: יושב לפני רבו – הקבלות והבהרות

דובר 1: מעניין, ביום כיפור גם נתנו קרדיט נוסף למי שהולך לרבו, הוא יכול להקל עם תחומין. כן, הוא הולך לרבי כל הזמן.

דובר 2: אה, זה לא ערב פסח, זה בפסח עצמו.

דובר 1: אמרת שעשינו טעות אתמול, שאומרים שהוא לומד ערב פסח. זה יכול גם… אה, קודם עמד… לא, סעודת מצוה. סעודת מצוה עושים אומרים ערב פסח. הוא הולך להבין, ברית, אני יודע מה. כאן עומד אירוסין. אני לא יודע על ברית. אולי ברית גם? אוקיי. כן, זה מאוד חשוב, כי אירוסין יכול הרי תמיד להיות “שמא יקדמנו אחר”, וצריך להיתפס. טוב מאוד. אוקיי, אני לא יודע, לא עומד עוד. אין הבדל.

דובר 2: אנשים נורמליים היה, אני יכול לעשות כל נרד. ערב פסח. ערב פסח, ערב פסח. זו החתונה. מה לא קל? מה יכול לעשות לי את החתונה בערב פסח? אני רוצה זה האנשים העצבניים של היום? אם עושים את השידוך עם חוט וקורדינטס, אז צריך לעשות זאת עד חצי שעה לפני, that’s it. אוקיי.

דובר 1: אוקיי, עכשיו.

איך עושים ביעור?

דובר 1: ואחר כך, עד כאן למדו מתי מרחיקים מפסח. איך עושים ביעור? איך עושים את הביעור יש שלוש דרכים: שורף, מפזר לרוח, או זורק לים. וזורק לים יש איזה תנאי שלא צריך לפוררו מראש.

דיון: האם אלו דווקא שלוש דרכים?

דובר 2: אבל סתם זה לא ספציפית שלוש הדרכים, הן שלוש דוגמאות. כמו אה, דבר, הוא נותן לך את הרעיון.

דובר 1: אני לא יודע, אבל אתה אומר כך. כאן עומד כן שלוש הדרכים. אין דרך אחרת יש לך? אני לא מבין את הדבר. מותר לקבור ולשים בפח אשפה?

דובר 2: לא, לא, פח אשפה לא היה באותם זמנים, צדיק.

הלכה ג’ (המשך) — אופנים של ביעור חמץ

דברי הרמב”ם

“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו”

דיון: פח אשפה — שאלה מודרנית ללא מקור

דובר 1: פח אשפה לא יוצא.

דובר 2: אני לא יודע מה רצית לומר. הרבנים של היום אומרים שכן, אבל לא עומד כאן פח אשפה. עומד ששורפים אותו, או זורקים אותו לרוח. אולי פח האשפה הוא בחינה של זורה לרוח, אני לא יודע, אבל צריך להיות מפורר. או לים. לא עומד פח אשפה. אני לא יודע איזה מין דבר זה פח אשפה. איך היה דבר כזה? לא היה.

דובר 1: האם למשל קברו, לא יוצאים בזה? קברו באותם זמנים?

דובר 2: חמץ נפל עליו מפולת, זה עומד בסימן הזה. קבורה עומד כאן.

דובר 1: מה אתה רואה כך נפול?

דובר 2: לא, נראה שזה בדיעבד. נראה שקבורה היא אופציה. מי הולך לקבור חמץ? צריך להיות משוגע שיש לו חברה קדישא עודפת לקבור? מישהו שיש לו שדה, קל לו יותר מאשר להגיע לים, או שהוא לא רוצה להיות בים. אני לא יודע. מה שעומד, עומד. מה שלא עומד, לא עומד. אני לא יכול לעזור לך.

דובר 1: אני חושב שאלו דוגמאות. החכמים אומרים…

דובר 2: זה לא נכון. זה לא אמת, זה לא אמת. עומד כאן בדיוק זה, ויש מחלוקת שלמה. היה את השיטה של רבי יהודה שאומר שצריך דווקא שריפה.

דובר 1: מה אתה אומר? מה נראה איתך?

דובר 2: אני יכול לבלבל את הסוגיא בגמרא לא כאן. בכל מקרה, השאלה היא מה פשט ב”מבער כל חמץ”. אם יש… ולא רק זה, כאן עומד ברור, לא רק זה, צדיק. יש כן איפה שעומד קבורה. “איסור הנאה” יש קבורה, זה דווקא שריפה. וכאן עומד מפורש גם, אם קברו, קודם כל צריך להיות יותר משלושה טפחים כי כלב יכול לתפוס אותו, ושנית, אפילו אז צריך לבטל בליבו.

חידוש: פשט ב”ביעור” — להשמיד, לא רק להסיר

דובר 2: זאת אומרת, מה זה אומר לא מבער? אלא קומה ביעור. נראה כאן שביעור אומר לבטל חמץ. ביעור לא אומר להסיר את החמץ מרשותך. זה אולי סתם ככה יוצא, זה לא בשריפת חמץ. אני לא יודע, אפשר להפקיר.

דובר 1: למה לא עומד להפקיר?

דובר 2: אני לא יודע. כאן עומד משהו אחר אבל. הגהות מיימוניות מדבר על זה, שמותר לזרוק למקום הפקר וכלבים יאכלו אותו וכדומה.

דובר 1: אוקיי, זה אולי גרסת טקסט אחרת.

דובר 2: אבל ביעור שהחכמים מדברים לא אומר… ביעור שהחכמים מדברים אומר לבטל את החמץ.

דיון: הגהות מיימוניות והריב”א

דובר 1: מה עם… איך אתה אומר, על הפקר?

תרגום לעברית

דובר 2: לא. איפה אתה רואה? הגהות מיימוניות כתוב שם, ריב”א, רש”י ב’ כ”ה ע”א, “תשליך חמץ למקום…”

דובר 1: תן לי מספר.

דובר 2: אה, ב’.

דובר 1: מה ב’?

דובר 2: הגהות מיימוניות… אני מצטער, כ’ אני מתכוון, הגהות מיימוניות סימן… הוא אומר שיש מי שסוברים כמו רבי יהודה בכלל, וצריך לשרוף אותו.

דובר 1: נכון. והריב”א, מי זה הריב”א?

דובר 2: אני לא יודע. אני חושב ש… אה, אז הפשט הוא כך, אני לא יודע, כאן מדברים אחר זמן אכילתו.

דובר 1: כן, כך הוא רואה.

דובר 2: הוא רואה בדיוק כמונו, שהוא בצד שלי, שאם אתה רוצה לזרוק את החמץ לפני זמן איסור, אוקיי, עדיין אין חמץ, זה עדיין לא נוגע. זו עדיין לא השאלה. השאלה היא רק כשכבר יש חיוב ביעור חמץ, כלומר כבר הגיע זמן איסור חמץ, מחויבים לבער עכשיו, אז אומרים לנו בבירור שצריך להשמיד את החמץ, אי אפשר לזרוק אותו. כך הוא אומר כאן, אני לא יודע.

אחר כך, אני רואה שהלחם משנה למשל אומר… אה, הוא מדבר על… לא, קבורה קשור לפתח עיצו עם דברים אחרים. אני רואה כאן, אני לא יודע, נראה שצריך לשרוף את החמץ. אני לא יודע.

ביקורת על הנוהג כיום

דובר 2: העולם לא נוהג לשרוף את כל החמץ, זורקים לאשפה עם דברים. אני לא יודע. יש לי חשק ללכת שהרמב”מיסטים ילכו לאגם עם הילדים שלי מוקדם, במקום תשליך נעשה חמץ. שיאמרו מפרר על פני המים.

דובר 1: כן, אוקיי. אבל צריך להיות קודם מפרר ואחר כך לזרוק לים, כי זה לא חזק…

דובר 2: אני מתכוון, כשזה בים או באגם זה גם אותו דבר. זה ים הוא מי מלח, אני מתכוון… אני לא יודע, אולי צריך להיות דווקא ים, אני לא יודע. ממיס, יש משהו בגמרא לשון שהים ממיס את החמץ, וזה כאילו בלי מי המלח, שזה עושה משהו, אני לא יודע. ממיס את החמץ בקלות. בכלל, הוא מביא איזו לשון, שממיס מפרר על פני המים, מ… אחד היה לו עול, בעל הכרם אמר לו, “אתה יכול לנסוע לים, הים לא כל כך רחוק.”

דובר 1: אמת, אפשר גם לעשות את זה.

שולחן ערוך ורמ”א — “ומנהג לשרוף”

דובר 2: בוא נראה, איך נפסק בשולחן ערוך? האם נפסק משהו אחר?

לא, כי אנחנו רואים שראשוני אשכנז חשבו שצריך לפסוק כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואז אי אפשר לעשות. הרמב”ם אומר שאפשר לפרר, אבל רבי יהודה סובר ש… הנה, הרמ”א אומר, “ומנהג לשרוף.” “ומנהג לשרוף.” המחבר מביא את לשון הרמב”ם, הוא מוסיף כאן, “אם היה חמץ קשה…” אה, לא, זה גם לשון הרמב”ם.

אומר הרמ”א, “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום.” דבר מעניין, כי קודם דיברנו, הרמב”ם אומר שאפשר לשרוף בלילה, אבל הוא מביא דברי עצמו, הוא מביא שהרמ”א אומר חידוש משלו, “טוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.”

ואגב, מה אנחנו מתכוונים? אומר הוא, “לא שאפשר גם לשרוף אחר הבדיקה כדי שלא יתעצל ולא ישהה.” לא, זו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד שראינו. אה, וקודם, המניסירה אפשר לזרוק למקום שהרוח מוליכו שם. זה גם עמד בעצם ההלכה אצל החתיכה דאיסורא, שלא צריך שום דבר אחר חדש.

דיון: למה לא לזרוק לים?

דובר 1: אבל אני לא מבין, למה אנחנו חוששים שאם זורקים חמץ שלם לים שמישהו יבוא לאכול?

דובר 2: אני לא יודע. הבעל שהלך למדינת הים, הבעל של אותה אישה, הגיע לשם החמץ.

דובר 1: אוקיי, פרק ד’.

דובר 2: אני לא יודע, צריך… נראה שביעור חמץ פירושו לבטל את החמץ. אני לא יודע, כך משמע. הגמרא מדברת על הבריכה, אם צריך לפרר, איך לעשות את זה. יש מחלוקת איך הראשונים פוסקים, אני כבר לא רואה.

מנהג המהרי”ל — לשרוף את כלי הבדיקה

דובר 2: תראה איך גדולי אשכנז נכנסים כאן עם חידושים מעניינים. בא המהרי”ל והוא מביא אותו, אם לא מצאו חמץ לבדוק, צריך לשרוף את הכלי ששימש לבדיקה, כדי שלא לשכוח את חובת הביעור. אוקיי. ואחר כך בא הכף עם כל הדברים.

אני אומר פעם שעל פי חסידות, שמי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף. מי שמחפש חמץ של אחרים, אבל צריך גם לשרוף את העין הרעה. מבין? וצריך לשרוף את השורף. ויש מישהו שסופר את זה. והוא עוד שר חד גדיא. על זה אומרת המשנה שיש מישהו שסופר.

אני לא יודע, בקיצור, לא ברור ענין השריפה. אני לא מבין מה הפשט של הביעור. אני לא יודע.

ביקורת נוספת על הנוהג כיום

דובר 2: בזמנים של היום אני מרגיש לפעמים שהביעור חמץ מצחיק מאוד. יש קופסאות ענקיות של חמץ, זורקים אותם, ואחר כך לוקחים לחמנייה מסכנה ושורפים אותה. אני לא תופס. זה יותר מבוסס על המהרי”ל, על מנהג המהרי”ל. שוב, תראה שלכאורה צריך לשרוף את כל קופסאות החמץ שיש לך בבית.

דובר 1: לא, הרמב”ם פוסק שלא צריך לשרוף, אפשר לצאת בכל דרך שהיא.

דיון: אשפה — הפקר או לא?

דובר 1: מה עם האשפה?

דובר 2: מה עם האשפה? זה סוג של הפקר, כמו פירור בעלמא. אף אחד לא הולך לאכול אחרי שמשאית האשפה הייתה. זה כמו פירור בעלמא. החתולים יכולים לאכול, אנשים, אני לא יודע, אוכלים מאשפה?

דובר 1: אבל יש לך הנאה מזה.

דובר 2: צריך לוודא שאין לך הנאה מזה. אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה, אבל אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה גם לא.

דובר 1: זו לא הבהמה שלך.

דובר 2: אבל אין איסור הנאה שציפורים הולכות לאכול מזה.

דובר 1: אוקיי, אבל אחר כך כתוב בתוספות, אם נותנים לגוי לא צריך.

דובר 2: אז כך, אם שורפים אותו עדיין לפני שש, זה מותר בהנאה.

חמץ בפסח — נשרפים או נקברים

איסור הנאה אחר זמן איסור

דובר 2: אבל משש שעות ולמעלה אסור בהנאה, ולמעלה אסור גם, אם אפו על זה לחם אסור בהנאה. כך אומר הרמב”ם, על זה יש גם עניינים במפרשים להסביר מה הענין.

שאלה: חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים?

דובר 2: יש שאלה אם חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים. לא ברור. אם הוא מהנקברים, לוקחים אותו… אני יכול להגיד לך תמיד, דברים שנקברים, פשט הוא שאסור ליהנות מהשריפה. כל הנקברים אפרן אסור.

אה, הפחמן אסור. ממילא יצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים, כי הוא אומר שהאפר מותר.

דיון: למה שריפה בפסח שונה?

דובר 1: אם שרפו, למה אם שורפים אותו בפסח זה שונה? מה בפסח שונה? למה צריך דווקא לשרוף?

דובר 2: לא, למה אסור… אה, כי אולי יש משהו עם ההלכה שלפני פסח יכול להתבטל? בפסח לא עוזר ביטול?

דובר 1: אני לא מתכוון לביטול, אני מצטער. בפסח לא עוזר.

דובר 2: אבל ביטול גם, כי בפסח לא עוזר.

דובר 1: כן, ביטול.

רבינו יונה — שרפו קודם זמנו

דובר 2: כך אומר רבינו יונה, “שרפו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו אחר זמנו”.

אממ… לא, מה זה קשור?

דובר 1: לא רק ביטול, יש משהו קשור להלכה של… שדבר מתבטל בתערובת לפני פסח, בפסח לא עוזר שום ביטול בששים.

דובר 2: מה זה נכנס כאן? אני לא מבין. אני מתכוון, לא הולכים לדבר על דברים אקראיים. זה לא דברים אקראיים.

דובר 1: “ומה טעם עצים באלה הן?”

דובר 2: אבל מה זה קשור ללפני יום טוב וביום טוב?

דובר 1: “ואם כן, איז עצים באלה הן?” “כיון שחרכו אחר זמנו”, זה פשוט כזה…

דובר 2: אולי יש כאן קצת קנאק ווערטל. כי לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת. אבל אם זה באמת לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת, מה הוא אמר קודם? אז באמת אם כך למה צריך גם קודם זמנו? אני לא מבין.

פשט הוא… מה זה “עצים באלה הן”?

דובר 1: כן, מה המילה של “עצים באלה הן”?

דובר 2: אולי זה סתם נעשה איסור, אולי כך? אולי זה רק איסור כשבא האיסור, זמן איסורו?

דובר 1: אתה אומר? מה? אתה אומר שרק כשבא זמן איסורו, אז זה נקרא “נשרפים”? אולי.

דובר 2: לא, אומרים… זה לא תלוי בזה. הוא אומר שהרמב”ם… אני לא יודע, הוא מביא שחמץ בפסח הוא כן מן הנשרפים. הוא מביא מרמב”ם כך בפרק ז’ מהלכות שבת. אני לא יודע.

רבינו יונה — אפשר לאכול את הפחם

דובר 2: לא רק זה, רבינו יונה אומר שאפשר גם לאכול אותו. שוב, אם הפחם הוא פשוט לא אכילה, אפשר אפילו לאכול אותו.

דובר 1: מה אומר רבינו יונה? מה, הפחם?

דובר 2: כן.

דובר 1: לא דרך אכילה בכלל.

דובר 2: אוקיי, כן, אפשר לאכול אש, זה לא כלום.

דובר 1: מה השאלה?

שאלה: הנאה בשעת שריפה — בחינת שליא”ס?

דובר 2: כי לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ. שוב, השאלה היא רק הדבר הבא. האם יש בחינת שליא”ס? מה ששורפים, האם יש עכשיו הנאה מהחמץ.

דובר 1: ההנאה מהחמץ היא העצים שלך.

דובר 2: ההנאה היא כבר אבל כשזה חם, כשזה כבר נשרף.

דובר 1: צריך לדעת, אוקיי.

דובר 2: למה יש בחינת שליא”ס? כי זה כבר קצת…

הקושיה של הנאה בשעת שריפה

לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ.

שוב, השאלה היא רק הדבר הבא, שהפחמים שלו אסורים. מה ששורפים, יש עכשיו הנאה מהחמץ. ההנאה מהחתיכת חמץ, החמץ הוא העצים שלך. ההנאה היא כבר אבל כשזה כבר נשרף. את זה צריך לדעת. אוקיי.

הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים

למה הפחמים שלו אסורים? לא יודע. יכול להיות שזה קצת קנס, כי נשרף מאוחר. בוא, תעזוב את הקנסות, בבקשה. זו ההנאה. כך משמע קצת במגן אברהם.

לא, הוא אומר שיש כלל שנשרפים אפרן מותר, נקברים אפרן אסור. טוב מאוד, אבל זה על איסורי הנאה. וכך הוא לומד, שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה. אבל מה ההבדל? כי כל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה. זו המילה. כי אין איסור הנאה, ממילא כששורפים אותו, עכשיו אין חמץ, עכשיו יש אש. מה שאין כן אחר זמנו הוא איסור הנאה, והכלל של איסור הנאה הוא שאפרן אסור. זה המגן אברהם.

שיטת הרמב”ם לפי המגן אברהם

אבל הוא מביא שהרמב”ם לא סובר שחמץ הוא כמו נקברים. הרמב”ם צריך להיות לו פשט אחר. כל הנשרפים לא יקוברו, ואני לא מבין.

לא, הרמב”ם לומד כן שחמץ הוא כמו נקברים, וממילא אפרן אסור. טוב מאוד. לא קראתי את זה נכון. אה, אה. נקברים זה לא הרבה. אוקיי. נקברים פירושו, נכון, שהאפר אסור. כי אתה לא יכול ליהנות מהאפר. מה שאין כן נשרפים, אחרי ששורפים אותו אפשר להשתמש באפר, כי זה כבר…

הקושיה הקשה על המגן אברהם

אבל זה הם אומרים, אבל זו תמיד הקושיה, מה הפשט שהאפר הוא באמת לא הדבר? האפר הוא כן הדבר. אני לא תופס. אני לא יודע מה הוא אומר. הוא אומר שכששורפים אותו קודם זמנו אין חמץ, זה אש. זה כן, אבל זה מותר כי לא היה איסור הנאה אז. אני לא מבין מה הוא אומר.

אוקיי, בסדר. אני מקווה שאני לא נוגע בהלכה. אוקיי, עכשיו אפשר לראות פרק ד’. הדרכה טובה מאוד.

מהלך להבין את הענין — פחמים כתולדה

הוא פשוט ניסה לומר משהו, אני לא רואה מה הוא אומר. הוא אומר פשוט מה שהוא אומר, שנקברים אפרן אסור. אני לא יודע אם הוא אומר משהו אחר.

החמץ היה באמת היתר. אה, כולו. הפחמים זה כמו… לפחמים לא בא שום זמן איסור, כי מתי הפחמים הוא פחמים. מתי פחם הוא פחם. אבל באמת זה היה מותר בשעה שנעשה פחם, והפחם הוא משהו תולדה של הדבר עצמו. אז הדבר היה מותר, עכשיו זה יציב, כאילו הפחם לא בא עליו זמן איסור על הפחם, אבל אם היה אסור לפני כן הפחם ממנו אסור.

כאילו הפחם הוא משהו יצירה חדשה מהחמץ, צורה חדשה שהחמץ קיבל. אז אם החמץ עצמו היה מותר, הפחם מעולם לא נעשה אסור. אבל אם החמץ היה אסור, הפחם ממנו אוטומטית תולדה של איסור.

המסקנה

זו תולדה, זה כמו נולד, השיער הקטן נולד ממשהו. זו הנאה, אפילו אם זה לא אכילת אוכל, אבל זו הנאה מהחמץ שאתה משתמש בפחמים שלו.

כן, אוקיי, בסדר, אני לא יודע יותר טוב מזה, אני אשתמש בזה ככה, אני יכול ללמוד את זה פשט. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture — Laws of…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture — Laws of Chametz and Matzah, Chapter 3 (and Transition to Chapter 4)

General Structure of the Chapters

In Chapter 3 we learned that there is a mitzvah of tashbitu, and the Sages said that one must fulfill it through bitul (nullification), and also through bedikah (search) and biur (destruction). Chapter 2 dealt with the order of the bedikah. Now we will learn the laws of biur — what one does after the bedikah.

Law 1 — What One Does After the Bedikah: Putting Away the Chametz Until the Time of Biur

The Rambam’s Words

After the bedikah, one does not need to burn the chametz immediately. One can leave it until tomorrow, until the end of the fifth hour.

Explanation

One puts away the chametz after the bedikah, and destroys it only on the fourteenth day. It is a practical caution not to leave over too much, but it is not a formal obligation to burn it at night.

Insights and Explanations

1. Why doesn’t one need to burn it at night? At night the chametz is still permitted — one may still eat chametz the entire day. The Sages only said one should search at night because it is a better time for bedikah (candlelight is better at night), but they did not obligate destroying it then. The obligation of biur only comes at the sixth hour from the Torah.

2. The Raavad disagrees — he learns that there is a concept to burn it at that time (at night). The reason of the Raavad was not clearly explained.

3. The “caution” is practical, not an obligation — because the Sages were lenient (one does not need to burn immediately), one must be careful that it should not get lost. But if something happens, one has still searched — it is a beginning, not nothing.

Erev Pesach That Falls on Shabbat — Biur on Erev Shabbat

The Rambam’s Words

When erev Pesach is Shabbat, one performs the biur on erev Shabbat. What one wants to eat on Shabbat, one leaves over. If it remains, one nullifies it, and one sells it until after the first Yom Tov.

Explanation

Because one cannot destroy on Shabbat, one performs the biur earlier — on erev Shabbat. What one wants to eat on Shabbat, one leaves over, and the rest one nullifies.

Insights and Explanations

1. Why can’t one destroy on Shabbat? Several concerns are mentioned:

Muktzeh — once it becomes the time of prohibition, the chametz becomes muktzeh.

Hotza’ah — one may not carry.

Techinah (similar to grinding) — the Aruch HaShulchan brings this, Rabbeinu Menachem also says so.

2. Main answer — one doesn’t need to at all: The fundamental explanation is simple: why does one need to destroy? Only rabbinically — because from the Torah, bitul is enough. If one nullifies on Shabbat, from the Torah there is no problem. And the Rabbis, who obligated biur, do not require that one do it on Shabbat — they say one should destroy it after Yom Tov, and that is enough.

3. Terumah on Shabbat — when it is still before the time of prohibition, one may not make terumah impure (because it is still permitted). One does not need to mix it up, but one must eat it.

Bedikah After the Time — Even on Yom Tov and After Yom Tov

The Rambam’s Words

If one forgot to search, one must still search — even on Yom Tov, and even after Yom Tov, in order to destroy the chametz, because the Sages made a penalty/fine (chametz she’avar alav haPesach).

Explanation

The obligation of bedikah does not fall away if one missed the time. One must still search — even during Yom Tov, and even after Pesach — in order to destroy the chametz, because chametz she’avar alav haPesach is forbidden in benefit.

Insights and Explanations

No specific insights were elaborated on this point, except that it is connected to the blessing (see further).

Blessing on Bedikat Chametz

The Rambam’s Words

One makes a blessing on the bedikah.

Explanation

Before the bedikah one makes a blessing.

Insights and Explanations

1. On what is the blessing? Apparently on the Torah obligation of tashbitu/biur, which the Sages say one should fulfill through bedikah. It is not entirely clear, but this is how one learns.

2. Blessing only at the first bedikah — the blessing is only made at the main bedikah (the night of the fourteenth). On the bedikah that one does later (after Yom Tov, for the penalty of chametz she’avar alav haPesach) one does not make a blessing — because on a penalty/fine one cannot make a blessing. This is an interesting insight.

Bitul After the Bedikah

The Rambam’s Words

After the bedikah one must nullify — “kol chamira de’ika birshuti” — on the chametz that one did not see.

Explanation

After the bedikah one says bitul on the chametz that one did not find.

Insights and Explanations

1. Why does one need bitul if one already searched? The entire concept of bedikah came because one should not rely on bitul. Therefore the Sages say that one must still nullify — this is another stringency of the Sages, on the chametz that one did not find.

2. From the Torah — what one doesn’t see doesn’t clearly exist: The principle is that from the Torah, chametz that one doesn’t know about is not a clear reality. Rabbinically however one must destroy what one searches for, and nullify what one did not find.

3. Bitul only works before the time of prohibition: After six hours one can no longer nullify, therefore one must nullify immediately (after the bedikah, the night of the fourteenth).

Returning for Chametz — Erev Pesach (During the Time of Biur)

The Rambam’s Words

If someone left and did not search/destroy: for his own needs — must return. For a mitzvah — if he can, he should return; if not, not. To save lives — does not need to return, should only nullify.

Explanation

There are three levels: for one’s own purposes — must return; for a mitzvah — if possible; for saving lives — not at all, only nullify.

Insights and Explanations

1. Saving lives — meaning: “Pikuach nefesh” does not mean that he himself is in danger, but he is going to help others — “lifko’ach al hanefashot.” Therefore he does not need to return even if he technically can.

2. Why for saving lives does he not need to try at all? It is not only because he is in the middle — it could be that even after he has finished, since his departure was for such an important thing, he was exempted from the mitzvah. The point is discussed but remains open.

3. Shiur kebeitzah: The obligation to return is only when there is a kebeitzah of chametz. If less, there is no obligation. The reason why specifically this measure was not clearly explained.

Returning for Chametz — During Pesach Itself (Yoshev Lifnei Rabo)

The Rambam’s Words

If someone is sitting before his teacher (learning by his rabbi) and remembers that he has chametz at home: if it is still before the time of prohibition — he nullifies. If it is already chametz (after the time of prohibition) — he must go home to destroy it, but he does not need to run immediately; when he goes home, he destroys it.

Explanation

By yoshev lifnei rabo there is a leniency — he does not need to run away immediately, but when he goes home, he destroys it.

Insights and Explanations

1. “Yoshev lifnei rabo” — a special status: It is interesting that the Rambam brings specifically the case of yoshev lifnei rabo. Parallel: on Yom Kippur they also gave extra leniencies for one who goes to his rabbi (techum).

2. This is during Pesach itself, not erev Pesach — the case of “yoshev lifnei rabo” speaks of during Pesach itself, not erev Pesach.

Law 3 — How Does One Perform Biur?

The Rambam’s Words

“He burns the chametz, or crumbles and scatters to the wind, or throws to the sea… and if it was hard chametz that he cannot crumble, he burns it or crumbles it and throws it to the sea… and if he buried it — it must be more than three tefachim and he nullifies it in his heart.”

Explanation

The Rambam brings different ways of destroying chametz: burning, crumbling and throwing to the wind, or throwing to the sea. Burial is also a possibility but with conditions.

Insights and Explanations

1. Are these specifically three ways, or examples? One says that it is not specifically only these three — they are examples of the principle that one must make the chametz non-existent. The second asks: if so, why are specifically three listed? Can’t one bury or throw away? It is answered that “garbage truck” did not exist in those times.

2. “Garbage truck” — a modern question without a source: In the Rambam it does not say any method of “throwing out in garbage.” The methods are: burning, crumbling to the wind, throwing to the sea. Perhaps one can say that garbage truck is a form of “throwing to the wind” — but it is not clear, because the Rambam requires “crumbling” first. Today’s rabbis say it is good, but it has no explicit source in the Rambam.

3. Meaning of “biur” — destroying, not just removing: An important insight: “biur chametz” does not mean simply removing chametz from your domain, but destroying the chametz — actually destroying it. This is proven from the fact that the Rambam requires crumbling, burning, or throwing to the sea — all methods where the chametz is annihilated.

4. Burial — a post-facto method: Burial seems like a post-facto option — “who goes to bury chametz?” — and the Rambam sets conditions: more than three tefachim (so a dog won’t catch it), and one must also nullify in one’s heart. This shows that burial alone is not enough as biur.

5. Dispute of Rabbi Yehudah and the Sages — specifically burning: Rabbi Yehudah holds “there is no biur chametz except burning” — one must specifically burn. The Rambam rules like the Sages that one can also use other ways. The Ashkenazic Rishonim however thought one should rule like Rabbi Yehudah.

6. Hagahot Maimoniyot — Riva’s position: The Hagahot Maimoniyot brings in the name of Riva (and Rashi) that one may throw chametz in a ownerless place where dogs eat it. But this is only before its time of prohibition — before the time of chametz prohibition, when it is still permitted in benefit. After its time of prohibition one must actually destroy it.

7. Shulchan Aruch and Rema: The Mechaber brings the language of the Rambam. The Rema says: “And the custom is to burn, and it is good to burn it during the day, similar to notar which is burned during the day.” This is the Rema’s own innovation — he compares biur chametz to notar which is burned during the day. This stands in contrast to the Rambam who permits burning at night (as discussed above regarding the dispute of Rambam and Raavad).

8. Maharil’s custom — burning the bedikah utensil: The Maharil brings: if one did not find any chametz during the bedikah, one should burn the utensil (spoon, feather) that was used for bedikah — so one should not forget the obligation of biur. This is the source for the custom of burning the spoon with the pieces of bread.

[Digression: a humorous comment in the Chassidic style — “one who searches for another’s chametz must also be burned” — one must burn the evil eye, the burner, etc. — “and he still sings Chad Gadya.”]

9. Criticism of today’s practice: Today’s practice is “funny” — one has huge cases of chametz that one throws in the garbage, and then one takes a small pathetic roll and burns it. Apparently according to the Rambam one must destroy all chametz (but not specifically through burning — “one can fulfill it in a poor way however”).

10. Crumbling on the water — sea vs. lake: It is discussed whether a lake (fresh water) is the same as a sea (salt water). The Gemara brings a language “dissolves” — the sea dissolves the chametz, which could be specifically because of salt water. But the Rambam writes simply “sea” — it remains a doubt whether specifically sea or also other waters.

Law 3 (Continued) — Coals from Chametz Burned During Its Time of Prohibition

The Rambam’s Words

Chametz in its time… he burns it and its coals are forbidden in benefit.

Explanation

When one burns chametz during its time of prohibition, the coals are forbidden in benefit.

Insights and Explanations

1. Chametz on Pesach is among the burned items: The principle of “all that are burned — their ashes are permitted, all that are buried — their ashes are forbidden” is discussed. Because the Rambam says that the ash of burned chametz is permitted, it comes out that chametz on Pesach is among the burned items. This is proven from Rambam Chapter 7 of the Laws of Shabbat.

2. Rabbeinu Yonah’s innovation — coal from chametz: Rabbeinu Yonah says: “If he burned it before its time — it is permitted in benefit even after its time.” Further Rabbeinu Yonah says that the coal from chametz is not a way of eating at all, and one can even eat it — because it is no longer chametz.

3. The question of benefit during burning: When one burns chametz during its time of prohibition, one has benefit from the chametz itself during the burning — the chametz serves as “wood” (firewood). This is a form of “benefiting from things forbidden in benefit.” The answer is that the Rambam’s question is not about the act of burning itself, but about the status of the coals after the burning.

4. The Magen Avraham’s explanation — burned vs. buried: The Magen Avraham brings the principle: “Burned items — their ashes are permitted; buried items — their ashes are forbidden.” He learns that chametz after its time is a prohibition of benefit, and like “buried items” — therefore the coals/ashes are forbidden. But chametz before its time is not a prohibition of benefit, therefore when one burns it before the time, there is no more chametz — it is only ash, and the coals are permitted. The Rambam learns that chametz (in its time) is like “buried items” — therefore their ashes are forbidden.

5. A difficult question on the Magen Avraham: Ash/coals are not the original thing — what is the difference between before the time and after the time, if in both cases the chametz is already burned and gone? The Magen Avraham’s answer — that before the time “there is no chametz, it is ash” — is also true after the time!

6. An approach to understand the matter — coals as a “new creation”: After long discussion, an explanation is proposed: coals are a derivative (a “new creation”) from the chametz — a new form that the chametz has acquired. The status of the coals is determined according to the moment when they are “born”:

– If the chametz was permitted when it became coal (i.e., before the time of prohibition), the coal never became forbidden — because at the moment of its “birth” it was permitted, and it is “stable” in that status.

– But if the chametz was already forbidden during burning (i.e., after the time), the coal is automatically a derivative of prohibition — it inherits the forbidden status of its “source.”

This is like the concept of “nolad” — something that is “born” from a thing, takes on the status of its source. Even though it is not eating food, it is still a benefit from chametz when one uses its coals.

7. Bitul beshishim — on Pesach doesn’t help: The principle is mentioned that chametz that becomes nullified in a mixture before Pesach — on Pesach nullification in sixty doesn’t help (chametz on Pesach chozer vene’or). This relates to the question of “these are wood” — if the coal/ash is no longer chametz, why should it be forbidden?

8. Conclusion: The explanation is not completely satisfying, but it is accepted as an understanding of the Rambam’s position.

Transition to Chapter 4

After the discussion in Chapter 3 Law 3 (and the Magen Avraham), we move on to Chapter 4 of the Laws of Chametz and Matzah.


📝 Full Transcript

Laws of Destroying Chametz – Order of Destruction, Erev Pesach that Falls on Shabbat, and Returning for Chametz

General Overview: Order of the Chapters

Speaker 1: Okay, so let’s say this way, we learned in Chapter 3, what did we learn? We learned that there is a mitzvah of “tashbitu,” and therefore the Sages said with the Reish, with the Rabbis they said that one must also search and destroy, these two things. And we learned essentially the order of the search was in Chapter 2, and now we’re going to learn essentially the laws of destruction. This is more or less the order, as I understand it.

Law 1 – What One Does After the Search: Putting Away the Chametz Until the Time of Destruction

Speaker 1: And we learned that the search is not just to look, but one must remove it, one must burn it. But one doesn’t have to burn it immediately, one can leave it, so the Rambam learns, one doesn’t have to burn it immediately, one can leave it until tomorrow, until the end of the fifth hour that shows. And therefore not, if you want to destroy it you can, but one doesn’t have to.

And therefore this is essentially a practical issue that one must make sure not to leave over, it shouldn’t become a practical problem. This is a practical thing apparently, it’s not… but it’s presumably yes a halachic thing, he wants to say that one must pay attention.

Why Doesn’t One Need to Burn at Night? – Rambam vs. Ra’avad

Speaker 1: But he also says one concern already, it’s a practical thing, obviously, if there is… And I think he also explained that meaning that with the fear they might have gotten taken or something, one could have made an enactment that one should burn it at night. So obviously there’s a reason they burn it during the day, and it’s also simply practical that people should still be able to eat as long as they want.

According to how the Rambam learns, the Ra’avad learns differently. According to how the Rambam learns is… is… no, it’s simply the chametz is not obligated, why should you have to burn at night? You have a whole day to eat chametz. They told you specifically to search for chametz at night, because they have a reason that it’s more suitable better then, but they haven’t yet obligated to destroy. Obligated to destroy we’ll know with certainty from the Torah at the sixth hour.

And the Ra’avad learns yes that there is a concept to have to burn at that time, I didn’t understand why. But the Rambam learns that it’s simple that one is not obligated, and specifically because of this, meaning because they were lenient with you, so one must be careful, but it’s still a practical thing the carefulness, it’s not an obligation, it doesn’t mean you didn’t do anything, you still searched, it’s an beginning, it means it’s simply such a beginning.

Erev Pesach that Falls on Shabbat – Destruction on Erev Shabbat

Speaker 1: And therefore what is if it’s Shabbat, erev Shabbat, and one still leaves over until Shabbat, and Shabbat is still a problem, one can’t properly destroy, and therefore one must eat it basically on Shabbat. And he doesn’t say the option of why shouldn’t one be able to destroy or something like that on Shabbat. Not clear. He doesn’t speak from the commentators, why.

Speaker 2: Yes, one says one can put it in worms, things, but usually it looks like on Shabbat one must destroy on erev Shabbat, and what you may still eat on Shabbat, one leaves over.

Speaker 1: If it’s left over, he says explicitly, if it remains over, one simply leaves it over, and one buys on credit until after the first Yom Tov. It’s very interesting. As if, hey, should one find some way how to destroy on Shabbat? No, one doesn’t have to. That means, initially one shouldn’t leave over too much, but as if… because apparently, what would be the problem of doing it on Shabbat? For example, what should be the prohibition?

Discussion: Why Can’t One Destroy on Shabbat?

Speaker 2: There are concerns of carrying out, muktzeh. Yes, it’s completely muktzeh. Once it becomes the time of prohibition it’s muktzeh.

Speaker 1: He speaks about this, but I see… he doesn’t say. I saw one speaks about this. He says that there is with grinding, the Rabbeinu Manoach says yes. Not okay. It’s carrying out, or it’s grinding perhaps the problem. In short, there’s no way. Or grinding, no. I don’t know. Similar to grinding, the Aruch HaShulchan says. In short, let’s say this way, one doesn’t have to. One doesn’t have to.

Speaker 2: No, but it can also be, I would perhaps say that it’s muktzeh. Once one has nothing there at all, it’s no longer food. I don’t know.

Speaker 1: One doesn’t have to go back to prohibitions, one doesn’t have to create new prohibitions. One can say, let’s say the main thing, one doesn’t have to. In other words, why must one destroy? Only rabbinically, apparently, right? Because from the Torah it’s sufficient with nullification. If one simply nullifies on Shabbat, obviously. So therefore there’s no problem from the Torah. Only the Rabbis say that one must destroy. So the Rabbis say, if it’s Shabbat, the Rabbis don’t demand from you. They say you should destroy, but you should destroy after Yom Tov, it’s not a problem.

Terumah on Shabbat

Speaker 1: So this is apparently the thing I wanted to tell you, and it’s not relevant. Therefore, since it’s Shabbat, there’s another law that terumah one may not make impure, because then it’s not yet the time of prohibition, and therefore there’s a prohibition of making terumah impure. Very good. So one doesn’t have to make it impure. And still one must eat it.

Search After the Time – Even on Yom Tov and After Yom Tov

Speaker 1: After this there are laws that one has already forgotten, that one must still search even on Yom Tov, and even after Yom Tov in order to destroy the chametz, because the Sages made a punishment and a fine. This is all very good.

Further, the Sages are obligated to destroy the search. Although there is a law from the Torah initially, I mean one must do it on the eve of the night of the 14th, but it increases the obligation from the Rabbis that one shouldn’t rely on the nullification, and destroy and search. And this is the whole Pesach, and even after Pesach the Rabbis speak about the matter of chametz she’avar alav haPesach.

Blessing on Searching for Chametz

Speaker 1: It’s only spoken about the law of when one makes the blessing. The blessing one only made during the festival period, on the punishment and fine one can’t make a blessing. Yes, this is interesting, by the way, but okay.

Nullification After the Search

Speaker 1: And after this there is, one makes a blessing, very good. But he says how the nullification works. One must make the nullification which is before Yom Tov, and on Yom Tov itself one can’t… righteous one, let’s make clear.

We have until now learned the first law of the chapter tells us what one does after the search. What one does after the search is, one puts it away and one destroys. On the sixth day, if it’s Shabbat, it has details. If you still hold after the search, you didn’t do the search, you must still search and destroy. This is the first group of laws here. You can say like matters after searching for chametz, what one does.

Now, what other things does one do by searching for chametz? First of all, one must make a blessing, that’s the first thing. Apparently the blessing is on the Torah obligation of destruction, we spoke. It’s not clear, but on the tashbitu, which the Sages say that one should fulfill in this manner, so we learn. Okay.

After this, not only this, not only must one make a search with a blessing, one must add another thing: a nullification. The Sages said, although you searched, and although apparently the search comes to nullify the nullification, that means one shouldn’t rely on the nullification, but nevertheless the Sages say, one must still make nullification, on what? On the chametz that you didn’t see.

Hey, we learned truly only the Rabbis said that this is another stringency of the Sages. That means, hey, the Sages say yes, if at night you must nullify, you must see what you can. It looks like even a nullification. What one doesn’t see doesn’t clearly exist. So the Rabbis were accustomed to say, so from the Torah. Rabbinically one must yes destroy what one searches and nullify what one didn’t find, very good.

And we learn further laws of destruction, laws of nullification, that nullification only works when it’s not yet chametz. Therefore after six hours one can no longer nullify, therefore one must immediately nullify, and kol chamira d’ika birshuti is not consecrated, very good.

Returning for Chametz – Erev Pesach at the Time of Destruction

Speaker 1: After this we learned more laws from the matter of when one must return if one forgot to search for the chametz, didn’t search for the chametz, there are laws of when one sees the chametz, “bal yera’eh u’val yimatzei” chametz within his house. There are laws of erev Pesach first of all at the time of destruction, yes.

At the time of destruction the law is like this, that when it’s for what he went away, if he went away for the sake of a mitzvah there is a trying to return but he doesn’t have to. But if it’s a greater mitzvah which is saving a life, he doesn’t even have to try, he doesn’t have to trouble himself, unlike a matter of danger where one must yes put oneself in danger for a mitzvah, this is bad in danger for a mitzvah.

Discussion: Saving a Life – Meaning and Details

Speaker 2: No, no, what are you saying? Again, you’re confused.

Speaker 1: If he went for a mitzvah, then if he can he should return. If he went for saving a life, not he has saving a life, he went to help another, saving a life is not the meaning by the way, pikuach nefesh is the meaning lifkoa’ach al hanefashot, to go save other people. Then one doesn’t say if he can, he can, but there people will be burned, so he basically can’t, so there’s no if you can, you must nullify it in the heart only certainly.

Speaker 2: If it went for the can, no, it can be that one speaks even when he has already finished now, but since his going away was a…

Speaker 1: I mean that he must now save people is obvious. It can be the word is that since his departure was for such an important thing, so he became exempt from the mitzvah, he was no longer obligated, not that is the point, for what one says that he shouldn’t return, because he’s holding in the middle of running for saving a life, he doesn’t have to return even for a great thing. Very good, so one says, so it stands here specifically that one doesn’t have to, what stands here? Why must one add things that don’t stand? What does it look like? One can always say some excuse, and what says that one can quickly return and also extinguish the fire? No, don’t go back. Very good.

Speaker 2: But that’s the question. Very good, I understand it.

Speaker 1: And now, but I’m just making a summary. If he went for a mitzvah, he should try to return. If he can’t, then not. If he went for saving a life, he shouldn’t try to return. If he went for his own sake, he should return, there’s no way. Very good.

The Measure of a Ke’beitzah

Speaker 1: And now, but the law is only if there is a ke’beitzah. If there isn’t a ke’beitzah, there’s no obligation to return. So they learned. I didn’t understand clearly why is the measure, but in any case, so it stands.

Returning for Chametz – During Pesach Itself (Sitting Before His Teacher)

Speaker 1: Now, the same thing is during Pesach itself. If he went to a mitzvah, apparently, it’s very interesting, it stands “sitting before his teacher.” That means, perhaps here apparently also, if he went for his own sake, he must certainly go home. But unlike when he’s sitting before his teacher, he’s not obligated to go home.

So also it’s still very interesting, one can nullify. If it’s not yet chametz, he can nullify it. If it’s already chametz, he can nullify it, saying “why? Because it’s not in my possession.” So he must go home to destroy it, but he doesn’t have to run immediately. When he goes home, he destroys it. That’s all.

Discussion: Sitting Before His Teacher – Parallels and Clarifications

Speaker 1: Interesting, on Yom Kippur one also gave extra credit for one who goes to his teacher, he may be lenient with techumin. Yes, he goes to the teacher all the time.

Speaker 2: Ah, that’s not erev Pesach, that’s on Pesach itself.

Speaker 1: You said that we made a mistake yesterday, that one says that he learns erev Pesach. It can also… ah, earlier it stood… no, a festive meal. Festive meals one makes say on erev Pesach. He goes understand, a brit, I know what. Here stands a betrothal. I don’t know about a brit. Perhaps a brit also? Okay. Yes, it’s very important, because a betrothal can always be “lest another precede him,” and one must grab it. Very good. Okay, I don’t know, it doesn’t stand yet. It’s not a distinction.

Speaker 2: Normal people it was, I can do all nerdy. Erev Pesach. Erev Pesach, erev Pesach. Is the wedding. What’s not easy? What can make me the wedding on erev Pesach? I want it is today’s nervous people? If one does the match with thread and curtains, then one must do it until half an hour before, that’s it. Okay.

Speaker 1: Okay, now.

How Does One Destroy?

Speaker 1: And after this, until here one learned when one is distant from before. How does one make destruction? How one makes the destruction there are three ways: burns, scatters to the wind, or throws to the sea. And throws to the sea has some condition that one doesn’t have to crumble it beforehand.

Discussion: Are These Specifically Three Ways?

Speaker 2: But simply it’s not specifically the three ways, they are three examples. Like oh, a thing, he gives you the idea.

Speaker 1: I don’t know, but you say so. Here it stands yes the three ways. Isn’t there another way do you have? I don’t understand the thing. May one not bury it and put it in the garbage truck?

Speaker 2: No, no, garbage truck wasn’t in those times, righteous one.

Law 3 (Continuation) — Methods of Destroying Chametz

The Rambam’s Words

“Burns the chametz, or crumbles and scatters to the wind, or throws to the sea… and if it was hard chametz that he cannot crumble, behold he burns it or crumbles it and throws it to the sea… and if he buried it — it needs to be more than three tefachim and he nullifies it in his heart”

Discussion: Garbage Truck — A Modern Question Without a Source

Speaker 1: Garbage truck doesn’t fulfill.

Speaker 2: I don’t know what you wanted to say. Today’s rabbis say yes, but it doesn’t stand here garbage truck. It stands one burns it, or one throws it in the wind. Perhaps the garbage truck is an aspect of scattering to the wind, I don’t know, but it must be crumbled. Or in the sea. It doesn’t stand garbage truck. I don’t know what kind of thing is this garbage truck. How was such a thing? Wasn’t.

Speaker 1: Did one for example bury, is one not fulfilled with this? Burying in those times?

Speaker 2: Chametz fell on it a collapse, that stands in this section. Burying stands here.

Speaker 1: What do you see so fallen?

Speaker 2: No, it looks like such a post-facto. It looks like burying is an option. Who goes to bury chametz? One must be crazy who has extra burial society to bury? One who has a field, it’s easier for him than to come to the sea, or he doesn’t want to be in the sea. I don’t know. What stands, stands. What doesn’t stand, doesn’t stand. I can’t help you.

Speaker 1: I think it’s examples. The Sages say…

Speaker 2: It’s not correct. It’s not true, it’s not true. It stands here exactly this, and there’s a whole dispute. There was the opinion of Rabbi Yehuda who says that one specifically needs burning.

Speaker 1: What are you saying? What looks with you?

Speaker 2: I can’t confuse the sugya in the Gemara not here. Anyway, the question is what is the meaning in “destroys all chametz.” If there is… and not only this, here it stands clear, not only this, righteous one. It is yes there where it stands burial. “Prohibition of benefit” there is a burial, that is specifically burning. And here it stands explicitly also, if it’s buried, first of all it must be more than three tefachim because a dog can grab it, and secondly, even then one must nullify in the heart.

Innovation: Meaning in “Destruction” — Destroying, Not Just Removing

Speaker 2: It means, what means not destroying? Only some destruction. It looks here that destruction means to eliminate chametz. Destruction doesn’t mean to remove the chametz from your possession. That perhaps simply fulfills, it’s not with burning chametz. I don’t know, can one declare ownerless.

Speaker 1: Why doesn’t it stand declaring ownerless?

Speaker 2: I don’t know. Here stands something else though. Hagahot Maimoniyot speaks about this, that one may throw it in an ownerless place and dogs should eat it and the like.

Speaker 1: Okay, that’s perhaps a different text version.

Speaker 2: But destruction that the Sages speak doesn’t mean… destruction that the Sages speak means to eliminate the chametz.

Discussion: Hagahot Maimoniyot and the Riva

Speaker 1: What is with… how do you say, about ownerless?

Speaker 2: No. Where do you see it? Hagahos Maimoniyos stands in the middle, Riva, Rashi Beitzah 25a, “You should throw chametz to a place…”

Speaker 1: Give me a number.

Speaker 2: Ah, beis.

Speaker 1: What beis?

Speaker 2: Hagahos Maimoniyos… I’m sorry, chaf I mean, Hagahos Maimoniyos siman… He says that there are those who hold like Rabbi Yehuda in general, and you have to burn it.

Speaker 1: Right. And the Riva, who is the Riva?

Speaker 2: I don’t know. I think that… ah, so the pshat is like this, I don’t know, here we’re talking about after zman achilaso.

Speaker 1: Yes, that’s how he sees it.

Speaker 2: He sees it exactly like us, that he’s on my side, that if you want to throw out the chametz before the zman issur, okay, it’s not yet chametz, it’s not yet relevant. That’s not yet the question. The question is only when there’s already a chiyuv biur chametz, meaning the zman issur chametz has already arrived, you’re obligated to be meva’er now, so we’re told clearly that you have to destroy the chametz, you can’t throw it out. That’s what he says here, I don’t know.

After that, I see the Lechem Mishneh for example says… ah, he’s talking about… no, burial has to do with posach itzo with other things. I see here, I don’t know, it seems that you have to burn the chametz. I don’t know.

Critique of Current Practice

Speaker 2: The world doesn’t conduct itself to burn all chametz, they throw it in the garbage with things. I don’t know. I feel like going, the Rambamists should go to the lake with my children early in the morning, instead of tashlich we’ll do chametz. They should say meforer al pnei hamayim.

Speaker 1: Yes, okay. But it has to be first meforer and then throw it into the sea, because it’s not a strong…

Speaker 2: I mean, when it’s in a sea or a lake it’s also the same thing. It’s a sea is salt water, I mean… I don’t know, maybe it has to be specifically a sea, I don’t know. Memeis, there’s something in the Gemara a lashon that the sea is memeis the chametz, and it’s like it’s without the salt water, which does something, I don’t know. Memeis the chametz easily. In general, he brings some lashon, that memeis meforer al pnei hamayim, from… someone had an ox, the baal hakarem told him, “You can travel to the sea, the sea isn’t so far.”

Speaker 1: True, you can also do that.

Shulchan Aruch and Rama — “U’minhag Lisrof”

Speaker 2: Let’s see, how is it paskened in Shulchan Aruch? Is it something different?

No, because we see that the Rishonim of Ashkenaz thought that you have to pasken like Rabbi Yehuda that in biur chametz it’s only burning, and then you can’t do it. The Rambam says that you can be meforer, but Rabbi Yehuda holds that… here, the Rama says, “U’minhag lisrof.” “U’minhag lisrof.” The Mechaber brings the lashon of the Rambam, he adds here, “If the chametz was hard…” ah, no, it’s also the lashon of the Rambam.

The Rama says, “U’minhag lisrof, v’tov lesarfo bayom.” Interesting thing, because earlier we spoke, the Rambam says you can burn it at night, but he brings his own words, he brings the Rama says his own chiddush, “Tov lesarfo bayom, dumya d’nosar shenisraf bayom.”

And by the way, what do we mean? He says, “Not that you can also burn it achar habedikah so that he won’t be lazy and won’t delay.” No, that’s the machlokes of the Rambam and the Raavad that we saw. Ah, and before, the minisira you can throw it to a place where the wind carries it there. That also stood in the etzem halacha by the chaticha d’issura, that you don’t need any new other thing.

Discussion: Why Not Throw in the Sea?

Speaker 1: But I don’t understand, why are we afraid that if you throw a whole chametz in the sea that someone will come eat it?

Speaker 2: I don’t know. The husband who went to medinas hayam, the husband of that woman, the chametz arrived there.

Speaker 1: Okay, perek daled.

Speaker 2: I don’t know, you have to… it seems that biur chametz means to eliminate the chametz. I don’t know, that’s what it seems. The Gemara talks about the breaking, whether you should be meforer, how you should do this. There’s a machlokes how the Rishonim pasken, I don’t see anymore.

Maharil’s Custom — Burning the Bedikah Utensil

Speaker 2: Look how the Ashkenazic gedolim come in here with interesting chiddushim. The Maharil comes and he brings him, if you didn’t find any chametz to be bodek, you should burn the utensil that you used for bedikah, so that you won’t forget the chovas biur. Okay. And then comes the spoon with all the things.

I say once that according to Chassidus, that the one who searches for someone else’s chametz also has to be burned. The one who searches for someone else’s chametz, but you also have to burn the ayin hara. Understand? And you have to burn the burner. Is there someone who counts this. And he still sings Chad Gadya. About this the Mishnah says that there’s someone who counts.

I don’t know, in short, the matter of burning isn’t clear. I don’t understand what the pshat of biur is. I don’t know.

Further Critique of Current Practice

Speaker 2: In current times I sometimes feel that the biur chametz is very funny. You have huge cases of chametz, you throw them out, and then you take a poor roll and burn it. I don’t get it. This is more based on the Maharil, on the custom of the Maharil. Again, you’ll see that apparently you have to burn all the boxes of chametz that you have at home.

Speaker 1: No, the Rambam paskens that you don’t have to burn, you can be yotzei with any way whatsoever.

Discussion: Garbage — Hefker or Not?

Speaker 1: What about the garbage?

Speaker 2: What about the garbage? It’s a kind of hefker thing, like perur b’alma. No one goes to eat from after the garbage truck was there. It’s like perur b’alma. The cats can eat, people, I don’t know, eat from garbage?

Speaker 1: But you have benefit from it.

Speaker 2: You have to make sure that you don’t have benefit from it. You’re not allowed to make that an animal should have benefit, but you’re not allowed to make that an animal should have benefit also not.

Speaker 1: It’s not your animal.

Speaker 2: But it’s not an issur hana’ah that birds go eat from it.

Speaker 1: Okay, but then it says in Tosafos, if you give it to a non-Jew you don’t have to.

Speaker 2: So yes, if you burn it still before shesh, it’s mutar b’hana’ah.

Chametz on Pesach — Nisrafim or Nikbarim

Issur Hana’ah After Zman Issur

Speaker 2: But from shesh sha’os and above it’s assur b’hana’ah, and above you also can’t, if you baked bread on it it’s assur b’hana’ah. So says the Rambam, on this there are also matters in the mefarshim to explain what the matter is.

Question: Is Chametz from Nisrafim or Nikbarim?

Speaker 2: There’s a question whether chametz is from nisrafim or nikbarim. It’s not clear. If it’s from hanikbarim, you take it… I can tell you always, things that are nikbar, the pshat is you’re not allowed to have benefit from burning them. Kol hanikbarim afran assur.

Ah, the pecham is assur. So it comes out that chametz on Pesach is from hanisrafim, because he says that the efer is mutar.

Discussion: Why Is Burning on Pesach Different?

Speaker 1: If you burned it, why is if you burn it on Pesach different? What’s different on Pesach? Why do you specifically have to burn it?

Speaker 2: No, why can’t you… ah, because maybe there’s something with the halacha that before Pesach it can become batel? On Pesach bittul doesn’t help?

Speaker 1: I don’t mean bittul, I’m sorry. On Pesach it doesn’t help.

Speaker 2: But bittul also, because on Pesach it doesn’t help.

Speaker 1: Yes, bittul.

Rabbeinu Yonah — Burned Before Its Time

Speaker 2: So Rabbeinu Yonah says, “Burned before its time is mutar b’hana’ah even after its time.”

Umm… no, what does that have to do with it?

Speaker 1: Not just bittul, it has something to do with the halacha of… that a thing becomes batel b’ta’aroves before Pesach, on Pesach bittul b’shishim doesn’t help.

Speaker 2: What does that come in here? I don’t understand. I mean, we’re not going to talk about random things. It’s not random things.

Speaker 1: “And what reason are these wood?”

Speaker 2: But what does that have to do with before yom tov and on yom tov?

Speaker 1: “And if so, are these wood?” “Since they burned it after its time,” it’s simply such a…

Speaker 2: Maybe there’s such a little clever vort. Because acorns are actually mutar, it’s not a dead body. But if it’s actually acorns are actually mutar, it’s not a dead body, what did he say earlier? So if so why do you need before its time also? I don’t understand.

The pshat is… what is “these are wood”?

Speaker 1: Yes, what is the word of “these are wood”?

Speaker 2: Maybe it simply became an issur, maybe it’s like that? Maybe it’s only an issur when the issur comes, zman issuro?

Speaker 1: You’re saying? What? You’re saying that only when zman issuro comes, then it’s called “nisrafim”? Maybe.

Speaker 2: No, we say… it’s not dependent on that. He says that the Rambam… I don’t know, he brings that chametz on Pesach is yes from hanisrafim. He brings from Rambam like this in perek zayin from hilchos Shabbos. I don’t know.

Rabbeinu Yonah — You Can Eat the Charcoal

Speaker 2: Not only that, Rabbeinu Yonah says that you can also eat it. Again, if the pecham is simply not eating, you can even eat it.

Speaker 1: What does Rabbeinu Yonah say? What, the pecham?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Not derech achilah at all.

Speaker 2: Okay, yes, you can eat fire, it’s nothing.

Speaker 1: What’s the question?

Question: Benefit at the Time of Burning — A Consideration of Shli’ach?

Speaker 2: Because no, the problem apparently is that when you burn the chametz bizman issuro, you now have benefit from chametz. Again, the question is only the next thing. Does it have the aspect of shli’ach? That which you burn, do you now have benefit from the chametz.

Speaker 1: The benefit from the chametz is your wood.

Speaker 2: The benefit is already when it’s hot, when it’s already burned.

Speaker 1: You have to know that, okay.

Speaker 2: Why is it the aspect of shli’ach? Because it’s already a little…

The Question of Benefit at the Time of Burning

No, the problem apparently is that when you burn the chametz bizman issuro, you now have benefit from chametz.

Again, the question is only the next thing, that its coals are forbidden. That which you burn, do you now have benefit from the chametz. The benefit from the piece of chametz, the chametz is your wood. The benefit is already when it’s already burned. That you have to know. Okay.

The Magen Avraham’s Explanation — Nisrafim vs. Nikbarim

Why are its coals forbidden? I don’t know. It could be it’s a little punishment, because it was burned late. Come in, let the punishments go, please. That’s the benefit. So it’s somewhat implied in the Magen Avraham.

No, he says that there’s a rule that nisrafim their ashes are mutar, nikbarim their ashes are assur. Very good, but that’s about issurei hana’ah. And so he learns, that chametz after its time is an issur hana’ah. But what’s the difference? Because all chametz before its time isn’t an issur hana’ah. That’s the point. Because it’s not an issur hana’ah, so when you burn it, now there’s no chametz, now there’s fire. Which is not so after its time it’s an issur hana’ah, and the rule of issur hana’ah is that ashes are assur. That’s the Magen Avraham.

The Rambam’s Approach According to the Magen Avraham

But he brings that the Rambam doesn’t hold that chametz is like nikbarim. The Rambam must have a different pshat. Kol hanisrafim lo yikavru, and I don’t understand.

No, the Rambam learns yes that chametz is like nikbarim, and therefore ashes are assur. Very good. I didn’t read it correctly. Ah, ah. Nikbarim isn’t destruction. Okay. Nikbarim means, right, that the ashes are assur. Because you can’t have benefit from the ashes. Which is not so nisrafim, after you burn it you can use the ashes, because it’s already…

The Difficult Question on the Magen Avraham

But that’s what they say, but there’s still the question, what’s the pshat that the ashes aren’t the thing? The ashes are the thing. I don’t get it. I don’t know what he says. He says that when you burn it before its time there’s no chametz, it’s fire. It’s yes, but it’s mutar because it wasn’t issur hana’ah then. I don’t understand what he says.

Okay, fine. I hope I’m not nogei’a in the halacha. Okay, now you can see perek daled. Very good guidance.

An Approach to Understand the Matter — Coals as a Toldah

He simply tried to say something, I don’t see what he says. He simply says what he says, that nikbarim their ashes are assur. I don’t know if he says something else.

The chametz was heter. Ah, of course. The coals are like… for the coals no zman issur comes, because when the coals are coals. When a coal is a coal. But it was mutar at the time when it became coals, and the coal is something a toldah of the thing itself. So that the thing was mutar, now it’s stable, as if the coal doesn’t get a zman issur on the coal, but if it was assur before the coal from it is assur.

As if the coal is something a new creation from the chametz, a new form that the chametz received. So if the chametz itself was mutar, the coal never became assur. But if the chametz was assur, the coal from it is automatically a toldah of issur.

The Conclusion

It’s a toldah, it’s like nolad, the little hair is born from something. It’s benefit, even though it’s not achilas ochel, but it’s a benefit from the chametz that you use its coals.

Yes, okay, fine, I don’t know better than this, I’ll use it like this, I can learn the pshat. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.