הלכות חמץ ומצה פרק א
הלכות חמץ ומצה פרק א באהאנדלט די איסורים פון חמץ אויף פסח: איסור אכילה מיט עונש כרת, איסור הנאה, בל יראה ובל ימצא, און תערובת חמץ וואס אסר'ט בכל שהוא. דער רמב"ם לייגט אויס די זמנים פון איסור חמץ ביום י"ד — פון שעה חמישית (מדרבנן באכילה), שעה ששית (מדרבנן באכילה ובהנאה), און שעה שביעית (מדאורייתא מיט מלקות). די שיעור פון כזית חמץ, חילוק צווישן חמץ עצמו און תערובת חמץ לענין עונשים, און דער דין אז חמץ שעבר עליו הפסח בלייבט אסור בהנאה לעולם ווערן אויך מבואר.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
הלכות חמץ ומצה — פרק א: צוזאמענגעשטעלטער סיכום
—
הקדמה — סדר הלכות חמץ ומצה און מנין המצוות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלכות חמץ ומצה — יש בכללן שמונה מצוות, שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: אין די הלכות חמץ ומצה זענען אריינגעשלאסן אכט מצוות — דריי עשה׳ס און פינף לאווין.
חידושים:
– דער רמב״ם הייבט אן מיט פסח ווייל פסח איז דער ערשטער יום טוב — “החדש הזה לכם ראש חדשים,” “בראש כל מועדות נסע פסח.” ער האט שוין פארענדיגט הלכות שביתת יום טוב (וואס איז משותף פאר אלע ימים טובים) און גייט יעצט צו די מצוות המיוחדות פון יעדע יום טוב באזונדער.
– דער ווארט “בכללן” ווערט מדויק: ער מיינט נישט אז עס זענען אכט מאל די זעלבע מצוה (וואלט געשטאנען “יש בו”), נאר אז צווישן פארשידענע סארטן מצוות (חמץ, מצה, סיפור יציאת מצרים) איז דער כלל אכט מצוות. דער זעלבער לשון “בכללן” שטייט אויך אין הלכות שבת, ווייל אויך דארט זענען פארשידענע סארטן מצוות. דאס ווייזט אז הלכות און מצוות זענען נישט one-to-one — כמעט אלע הלכות האבן מער ווי איין מצוה.
די אכט מצוות אויסגערעכנט:
1. לאו — נישט עסן חמץ פון י״ד ניסן נאכמיטאג (ערב פסח).
2. עשה — להשבית שאור מבתיכם.
3. לאו — נישט עסן חמץ כל שבעה.
4. לאו — נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה.
5. לאו — בל יראה.
6. לאו — בל ימצא.
7. עשה — אכילת מצה בלילי הפסח.
8. עשה — לספר ביציאת מצרים באותה הלילה.
מצה און סיפור יציאת מצרים זענען מקושר — ס׳איז דא א דין אין מצה וואס איז קאנעקטעד צו סיפור יציאת מצרים.
—
הלכה א — כל האוכל כזית חמץ בפסח
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן — במזיד חייב כרת שנאמר ‘כל אוכל חמץ ונכרתה׳, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: ווער עס עסט א כזית חמץ פון אנהייב פסח ביז סוף פסח — במזיד באקומט כרת, בשוגג ברענגט א חטאת קבועה.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס סדר ביי יעדע הלכה איז: (1) וואס איז דער איסור, (2) וואו שטייט עס — דער פסוק/לימוד, (3) וואס איז דער עונש. דאס איז זיין שטענדיגע מעטאדע.
– דער רמב״ם באטאנט דא דעם עונש פון כרת/חטאת ספעציפיש פאר די שבעת ימי הפסח, להבדיל פון דעם באזונדערן לאו פון ערב פסח נאכמיטאג, וואו עס איז נישט דא קיין כרת — נאר א לאו.
—
הלכה א (המשך) — אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו.”
פשט: סיי עסן סיי אויב מ׳האט דעם חמץ צעלאזט און עס געטרונקען, הייסט אכילה.
חידושים:
– דאס איז נישט אן עקסטערע איסור שתיה, נאר שתיה בכלל אכילה — דער זעלבער כלל ווי ביי מאכלות אסורות (למשל חלב).
– שיעור ביי שתיה: ביי מאכלות אסורות איז דער שיעור פון שתיה רביעית, און ביי יום כיפור איז אויך אן אנדער שיעור. אבער דא ביי חמץ סאונדט עס אז דער שיעור בלייבט כזית אויך פאר שתיה, ווייל דער רמב״ם זאגט ערשט “כזית” און דערנאך “אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו” אן צו ענדערן דעם שיעור. אבער עס שטייט נישט קלאר — דאס בלייבט א שאלה.
– חילוק פון יום כיפור: ביי יום כיפור שטייט נישט דאס ווארט “אכילה” נאר “ועניתם”, דערפאר דארף מען א באזונדער לימוד אז שתיה איז אויך אסור, און דער שיעור איז אנדערש. ביי חמץ בפסח שטייט “אוכל” — און שתיה בכלל אכילה.
—
הלכה א (המשך) — איסור הנאה פון חמץ בפסח
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר ‘לא יאכל חמץ׳ — לא יהא בו היתר אכילה.”
פשט: חמץ בפסח איז נישט נאר אסור באכילה נאר אויך בהנאה. דער מקור איז דער פסוק “לא יאכל חמץ” וואס ווערט געדרשנ׳ט אז עס זאל נישט זיין קיין שום “היתר אכילה” — קיין וועג פון הנאה.
חידושים:
– “היתר אכילה” מיינט: ביי א רגיל׳ן איסור אכילה (ווי נבילה) טאר מען נישט עסן, אבער מ׳טאר יא הנאה האבן — פארקויפן, געבן פאר א הונט א.א.וו. דאס הייסט “היתר אכילה” — עס בלייבט נאך א וועג צו “עסן” אינדירעקט (דורך פארקויפן און קויפן אנדער עסן). ביי חמץ בפסח איז אויך דאס אסור.
– רש״י׳ס ביאור: רש״י אין גמרא טייטשט אז יעדע הנאה איז “גדול” (אן אויסוואוקס) פון אכילה — ווייל הנאה (פארקויפן) פירט צו געלט, און געלט פירט צו עסן. אזוי איז הנאה “איין סטעפ אוועק” פון אכילה. דער ראיה איז פון נבילה: “מכור לנכרי” — פארקויף עס, באקום געלט, קויף עסן.
– דער לשון “לא יֵאָכֵל” (פאסיוו — “עס זאל נישט געגעסן ווערן”) אנשטאט “לא יֹאכַל” (אקטיוו — “ער זאל נישט עסן”) איז ברייטער און כולל אויך הנאה וואס פירט צו אכילה.
– אן אנדערע שיטה האלט אז “אכילה” אליין כולל הנאה בכלל — אכילה “מער ברחבה,” נישט נאר עסן מיט׳ן מויל נאר “עסן הנאה.”
– רבי אבהו׳ס שיטה איז אז יעדע איסור אכילה אין תורה (חוץ וואס שטייט בפירוש אנדערש) איז אסור בהנאה. דער רמב״ם ברענגט יענע סברא אבער גייט נישט לויט די כללים פון יענע לימודים — ער ברענגט דעם פסוק וואס איז דער “מערסטע כלל.”
– מחלוקת אין גמרא: עס איז דא א מחלוקת צו “לא יאכל” מיינט אלעמאל אויטאמאטיש איסור הנאה. דער רמב״ם האלט אז נישט איבעראל מיינט “לא יאכל” אויך איסור הנאה, אבער ביי חמץ בפסח איז עס יא אסור בהנאה, לויט דעם באזונדערן לימוד.
– דער רמב״ם׳ס מקור-שיטה: מ׳קען נישט מדייק זיין אז דער רמב״ם פסק׳נט לויט דער ספעציפישע שיטה פון וועלכן תנא/אמורא ער ברענגט אלס מקור (דא: חזקיה). דער רמב״ם׳ס תפקיד איז צו ווייזן וואו עס שטייט אין פסוק, און ער ברענגט דעם פשוט׳סטן לימוד וואס מ׳קען מקרב זיין צום פסוק. דאס שטימט מיט זיין שיטה אז תורה שבעל פה איז א פירוש המצוה (וויאזוי צו טון), נישט נויטווענדיג פירוש הכתובים — אבער ווען ער קען, טרייט ער עס צו צום פשוט׳סטן לימוד. ווען עס איז נישטא קיין פסוק, שרייבט ער “מפי השמועה.”
– דער איסור הנאה איז נישט א באזונדער לאו מיט מלקות — עס איז אין דעם לשון פון איסור אכילה אריינגערעכנט.
—
הלכה ב — בל יראה ובל ימצא
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “והמניח חמץ ברשותו בפסח, אע״פ שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר ‘ולא יראה לך שאור בכל גבולך׳ ונאמר ‘שאור לא ימצא בבתיכם.'”
פשט: ווער עס לאזט איבער חמץ ברשותו אין פסח, אפילו ער עסט עס נישט, איז עובר אויף צוויי לאוין — בל יראה און בל ימצא.
חידושים:
1) פארוואס שטייט “שאור” אנשטאט “חמץ” ביי בל יראה/בל ימצא?
דער רמב״ם ענטפערט: “ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין — אחד.” חמץ און שאור (דאס וואס מאכט חמץ) איז די זעלבע איסור. ווען עס שטייט “לא יראה לך שאור” איז דאס ווי עס וואלט געשטאנען “לא יראה לך חמץ.”
דער פשוטו של מקרא׳דיגער טעם: די תורה גייט פון חמץ צו שאור — נישט נאר חמץ אליין טאר מען נישט האבן, נאר אפילו דאס שאור וואס מען נוצט צו מאכן חמץ. דאס איז א קל וחומר — אויב אפילו שאור טאר מען נישט האלטן, קל וחומר חמץ אליין.
מען קען נישט זאגן אז שאור איז נאר א “גדר” כדי מען זאל נישט מאכן חמץ — ווייל חמץ און שאור זענען נישט “מעורב,” עס איז נישט אזוי אז מען פארבאט שאור בלויז ווייל עס פירט צו חמץ.
2) דער ראב״ד׳ס חילוק צווישן שאור און חמץ
דער ראב״ד האלט אז ס׳איז יא דא א חילוק — חמץ איז נאר אסור (לענין בל יראה) אויב עס איז ראוי לאכילה, אבער שאור מוז נישט זיין ראוי לאכילה. שאור איז אפשר קיינמאל נישט ראוי לאכילה — עס איז נאר געמאכט געווארן צו מאכן אנדערע חמץ. דער ראב״ד ברענגט ראיה פון “פת שעיפשה.”
דער פראקטישער נפקא מינה: חמץ וואס איז נפסל מאכילת כלב — מען איז נישט עובר אויף בל יראה (ווייל ביי חמץ דארף עס זיין ראוי לאכילה). אבער שאור, אפילו עס איז נפסל מאכילת כלב, כל זמן מען קען נאך מחמיץ זיין דערמיט, איז מען עובר. שאור ווערט נאר אינגאנצן פטור ווען מען האט עס “מייחד לישיבה” — אינגאנצן בטל געמאכט.
3) ווי לערנט מען דעם רמב״ם?
דער רמב״ם מיינט נישט אריינצוגיין אין די חילוקים צווישן שאור און חמץ — נישט לגבי שיעור, נישט לגבי ראוי לאכילה. דער רמב״ם מיינט נאר צו זאגן אז עס איז איין איסור — אפשר אין דעם מנין המצוות. דער רמב״ם האלט נאך ביי די “צורת המצוה” (ערשטע הלכות), נישט ביי פרטי הלכות, און די שאלות וועגן ראוי לאכילה וכדומה וועלן קומען שפעטער.
—
הלכה ב (המשך) — מלקות אויף בל יראה ובל ימצא
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אע״פ שעובר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה לפי שלא עשה מעשה. אלא אם כן קנה חמץ בפסח או החמיצו — כדי שיעשה מעשה.”
פשט: אויף סתם איבערלאזן חמץ באקומט מען נישט מלקות ווייל עס איז א לאו שאין בו מעשה. נאר אויב מען האט אקטיוו געקויפט חמץ אין פסח אדער מחמיץ געווען (פרישע מעל גענומען און חמץ געמאכט), דעמאלט איז דא א מעשה און מען באקומט מלקות.
חידושים:
1) מכת מרדות אויף לאו שאין בו מעשה
דער רמב״ם זאגט אז אויף סתם איבערלאזן באקומט מען מכת מרדות. דערפון זעט מען א חידוש: דער כלל אז מען דארף א מעשה פאר מלקות גילט נאר פאר מלקות דאורייתא, אבער מכת מרדות (דרבנן׳דיגע מלקות) קען מען יא געבן אפילו אן א מעשה.
2) פארוואס באקומט מען מכת מרדות?
דער רגיל׳ער כלל איז אז יעדער עובר אויף א דרבנן באקומט מכת מרדות. אבער דא — וואס איז דער דרבנן? דער מכת מרדות איז ווייל ער האט נישט מקיים געווען די מצוה דרבנן פון בדיקת חמץ / ביעור חמץ. דער רמב״ם׳ס לשון “ולא ביערו” ווייזט אז ער איז עובר געווען אויף די דרבנן׳דיגע מצוה פון להשבית/לבער חמץ. דאס ווארט “ולא ביערו” איז ווי א רמז (הינט) פון רמב״ם צו דעם וואס ער וועט שפעטער זאגן וועגן ביעור — כאטש ער האט אונז נאך נישט דערציילט די מצוה דרבנן פון ביעור חמץ.
דער רמב״ם מאכט נישט קיין כללים פון מכת מרדות — ער ברענגט עס נאר אין ספעציפישע פעלער.
3) לאו שאין בו מעשה — א דין אין דעם לאו אדער אין דעם מענטש׳ס טון?
עס ווערט אנגעהויבן א חקירה: איז “לאו שאין בו מעשה” א דין אין דעם סארט לאו (דער לאו פון “לא ימצא” איז מעצם א לאו פון איבערלאזן, וואס איז שב ואל תעשה), אדער איז עס א דין אין דעם וועג וויאזוי דער מענטש האט עס געטון (ער האט קיין מעשה נישט געטון)?
דער כלל ווערט אויסגעטייטשט: עס איז נישט אזוי אז דער לאו אליין איז שוואכער — נאר דער מענטש האט נישט געטון עפעס “ביד רמה.” עס איז דא א גרעסערע חוצפה אין אקטיוו טון אן עבירה ווי אין פאסיוו איבערלאזן. לאו שאין בו מעשה איז נישט א דין אין דער חומר פון דער לאו, נאר א פראקטישער דין: אויב דער מענטש טרעפט א וועג צו עובר זיין דעם לאו מיט א מעשה (ווי קויפן חמץ), באקומט ער מלקות מן התורה; אויב ער איז עובר אן א מעשה (בלויז איבערלאזן), באקומט ער נישט מלקות דאורייתא. דאס ווערט אונטערשטיצט פון הלכות עבודה זרה, וואו דער רמב״ם זאגט “אם עשה בו מעשה” איז ער לוקה.
—
הלכה ג — חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ודבר זה קנס מדברי סופרים. אפילו הניחו בשוגג או באונס — כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.”
פשט: חמץ וואס איז געבליבן איבער פסח איז אסור בהנאה לעולם — דאס איז א קנס מדרבנן. אפילו ווען ער האט עס איבערגעלאזט בשוגג אדער באונס, גילט דער קנס.
חידושים:
1) “לעולם” — נישט בכדי שיעשו
דער רמב״ם מיינט מיט “לעולם” אז עס איז אסור אייביג, נישט ווי אנדערע איסורים וואו מען זאגט “אסור בהנאה בכדי שיעשו” (נאר פאר א צייט). דא איז עס אפילו ווען ס׳איז שוין נישטא קיין איסור חמץ (נאך פסח).
2) פארוואס קנס׳ט מען א שוגג?
א שארפע קשיא: וויאזוי קען מען מאכן א גזירה כדי א מענטש זאל נישט טון א שוגג? שוגג מיינט דאך אז ער ווייסט נישט! דער תירוץ: ביי מזיד איז עס א קנס פאר דעם מענטש. ביי שוגג איז עס נישט א קנס אויפן מענטש, נאר א מין הזהרה/סייג אויפן חמץ גופא — אז עס זאל נישט זיין קיין שום וועג אז א מענטש זאל הנאה האבן פון חמץ נאך פסח. אויך: מענטשן קענען “שפילן שוגג” — אויב מען וואלט נאר געקנס׳ט מזיד, וואלטן מענטשן געקענט מאכן זיך ווי א שוגג.
3) שייכות צו בדיקת חמץ
דער קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח שטארקט דעם ענין פון ביעור/בדיקת חמץ — א מענטש ווייסט אז אויב חמץ בלייבט, קען ער עס קיינמאל נישט נוצן, וואס מאטיווירט אים צו באמת ארויסנעמען דעם חמץ. עס ווערט אויפגעברענגט א שאלה: צי דער קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח איז משום בל יראה (ער האט עובר געווען), אדער משום בדיקת חמץ (ער האט נישט מבטל געווען/נישט געזוכט). ווייל אויב ער האט מבטל געווען, איז דאך נישטא קיין בל יראה — אפשר איז דער קנס דוקא אויף דעם וואס ער גייט נישט מבטל זיין, ווייל ער וויל עס נוצן נאך פסח.
—
הלכה ד — תערובת חמץ בפסח אוסר בכל שהוא
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח — הרי זה אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו.”
פשט: חמץ וואס האט זיך אריינגעמישט אין אן אנדער זאך בפסח, מאכט אסור די גאנצע תערובת — אפילו א משהו חמץ.
חידושים:
1) הגדרת “תערובת חמץ”
“תערובת חמץ” מיינט נישט אז ביטול ארבעט נישט. תערובת מיינט: א מענטש עסט חמץ צוזאמען מיט נאך א זאך. דער חידוש איז אז עס איז דא אן איסור אויף תערובת חמץ (מיט מלקות, ווי דער רמב״ם וועט ברענגען א פסוק). דאס אז עס איז “אוסר בכל שהוא” איז א צוגעלייגטער פרט — אז אפילו א קליינע אמאונט ווערט נישט בטל — אבער דאס איז שוין א דין אין הלכות ביטול, נישט דער עיקר חידוש פון תערובת חמץ.
“תערובת” מיינט ליטעראלי אז מ׳עסט חמץ צוזאמען מיט נאך א זאך — נישט חמץ אליינס. דאס מיינט נישט אז ס׳דארף זיין בטל אדער א רוב; סתם צוזאמען מיט עפעס אנדערש איז שוין “תערובת.”
אבער א באגרענעצונג: אויב די חמץ איז ניכר — ד.ה. מ׳עסט עס ווי חמץ אליין (למשל, מ׳שמירט נאר עפעס אן אויף ברויט), איז דאס נישט “תערובת חמץ.” תערובת מיינט אז ס׳איז אריינגעמישט און נישט דערקענטליך אלס באזונדערע חמץ.
א ראיה ווערט געברענגט פון מצה מיט מרור: ווען מ׳עסט מצה צוזאמען מיט מרור, זאגט מען “מצוות מבטלות זו את זו” — דאס ווייזט אז “צוזאמען עסן” האט א השפעה אויף דעם דין.
2) “בכל שהוא” — קיין ביטול
ביי אנדערע איסורים איז דא ביטול (ווי נבילה וכדומה), אבער ביי חמץ בפסח איז נישטא קיין ביטול — אפילו א משהו מאכט אסור. דער רמב״ם פסק׳נט ווי די שיטה אז חמץ בפסח אוסר בכל שהוא, מסתמא ווייל “אינו ניתר” (עס גייט נישט ווערן מותר נאך פסח).
—
הלכה ד (המשך) — חמץ שעבר עליו הפסח שנתערב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שאסור בהנאה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו — הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא חמץ עצמו.”
פשט: חמץ שעבר עליו הפסח וואס האט זיך אריינגעמישט אין אן אנדער זאך — מעג מען עסן נאך פסח. דער קנס איז נאר אויף חמץ עצמו, נישט אויף תערובת.
חידושים:
– צוויי וועגן צו לערנען: (א) מען רעדט פון ווען דער חמץ איז נתערב געווארן נאך פסח — דעמאלט איז עס מותר ווייל דער קנס איז נאר אויף חמץ עצמו; (ב) אפילו אויב דער חמץ איז נתערב געווארן פאר/בשעת פסח, און איז געבליבן אזוי איבער פסח — דער קנס פון “חמץ שעבר עליו הפסח” גילט נאר אויף חמץ אליין, נישט אויף תערובת.
– “תערובת” מיינט נישט נאר בטל: “תערובת” מיינט אפילו ווען דער חמץ איז נישט בטל — סתם צוזאמען מיט נאך א זאך. אז דו עסט חמץ צוזאמען מיט נאך א זאך, איז אויך פסח אסור (תערובת חמץ), אבער נאך פסח איז דער קנס נאר אויף חמץ עצמו.
– דער משנה ברורה ברענגט אז קעגן דעם פסק איז נישטא קיין חולק — ס׳איז מוסכם אז די קנס פון חמץ שעבר עליו הפסח באטרעפט נישט תערובת חמץ.
– אסאך מפרשים זאגן קלאר: אויב מ׳עסט חמץ בפסח מיט נאך א זאך צוזאמען, איז מען נישט עובר אויף דעם דרבנן-איסור (עובר לפסח). די חכמים האבן נאר גוזר געווען אויף חמץ ריין, נישט אויף תערובת חמץ — ס׳דארף נישט זיין קיין רוב, קיין שישים, גארנישט.
—
הלכה ה — תערובת חמץ: כרת, מלקות, מכת מרדות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תערובת חמץ אין חייבין עליה כרת… אבל אוכל תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם, אם אכלן בפסח — לוקין, ואין בו כרת. שנאמר ‘כל מחמצת לא תאכלו.'”
פשט: כרת איז נאר אויף עסן חמץ אליין. אויף תערובת חמץ איז דא א באזונדערע לאו פון “כל מחמצת לא תאכלו” — מלקות יא, כרת נישט.
חידושים:
– דער פסוק “כל מחמצת” איז א ריבוי — “מחמצת” (נישט סתם “חמץ”) כולל א דבר שיש בו חימוץ, א זאך וואס האט אין זיך חמץ. דאס גיט א באזונדערע לאו אויף תערובת, אבער כרת שטייט נאר אויף “אוכל חמץ,” נישט אויף “אוכל מחמצת.”
– כותח הבבלי = א געמיש פון מילך, תבלינים, און ברויט. שכר המדי = א ביר געמאכט פון חמץ מיט אנדערע זאכן.
—
הלכה ה (המשך) — שיעור כזית בכדי אכילת שלש ביצים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במה דברים אמורים? כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים — הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות.”
פשט: מלקות דאורייתא אויף תערובת חמץ איז נאר ווען אין א שיעור פון שלש ביצים (= כדי אכילת פרס) איז דא א כזית חמץ. אויב ס׳איז ווייניגער — אסור יא, אבער נאר מכת מרדות (דרבנן).
חידושים:
– דריי מדרגות ווערן אויסגעשטעלט:
1. כרת — נאר אויף חמץ ריין (נישט תערובת).
2. מלקות דאורייתא — אויף תערובת חמץ, ווען ס׳איז דא א כזית חמץ בכדי אכילת שלש ביצים (≈ זעקס כזיתים = שלש ביצים, און דערפון איז איין כזית חמץ).
3. מכת מרדות (דרבנן) — אויב ס׳איז ווייניגער ווי א כזית בכדי אכילת פרס, אדער אפילו א כל שהוא תערובת חמץ.
– א שלוסל-חידוש: תערובת חמץ מיינט נישט אז דער היתר-חלק ווערט אסור. ס׳מיינט אז מ׳קען נישט זאגן “ס׳איז נישט ריין חמץ, דעריבער ס׳איז מותר.” אבער אויך פארקערט — מ׳זאגט נישט אז די גאנצע תערובת ווערט אזוי אסור אז א כזית פון תערובת אליין גענוגט פאר מלקות. מ׳דארף א כזית פון דעם חמץ גופא אינעם תערובת.
– הסבר פון “כדי אכילת שלש ביצים”: לויט דעם פשט׳ן טייטש איז דאס דער זעלבער כלל ווי כדי אכילת פרס — דער שיעור צייט/מאס אין וועלכן מ׳דארף עסן א כזית כדי צו זיין חייב. ביי יעדע איסור דארף מען עסן א כזית בכדי אכילת פרס. דא אויך: אויב אין דעם שיעור פון כדי אכילת פרס (= שלש ביצים) איז דא א כזית חמץ, איז מען לוקה.
– קשיא: אויב ער האט טאקע געגעסן א כזית חמץ (כאטש צוזאמען מיט אנדערע זאכן), וואס איז דער חידוש אז ער איז חייב מלקות? ער האט דאך געגעסן א כזית! תירוץ: דער חידוש איז אז תערובת מאכט נישט אויס — אפילו אז ער האט עס נישט געגעסן ריין, נאר צוזאמען מיט אנדערע זאכן, איז ער חייב.
דער ראב״ד׳ס חולק
דער ראב״ד פארשטייט אז דער חידוש פון תערובת חמץ איז פארקערט: אויב צווישן אלע זאכן צוזאמען (חמץ + היתר) איז א כזית, אפילו ס׳איז נישט דא א כזית חמץ אליין, העלפט נישט תערובת — ס׳הייסט ער האט געגעסן א כזית חמץ. דאס הייסט, דער ראב״ד מיינט אז ביי תערובת חמץ צערעכנט מען דעם היתר-חלק אויך צום שיעור. דער ראב״ד זאגט אז יעדער וואס עסט חצי שיעור באקומט מכת מרדות.
דער רמב״ן׳ס שיטה
דער רמב״ן אין ספר המצוות האט געהאלטן אז תערובת חמץ איז דאורייתא אן א שיעור (נישט נאר דרבנן ווי דער רמב״ם׳ס שיטה ביי ווייניגער ווי כזית בכדי אכילת פרס).
דער רמב״ן האט א באזונדערע וועג פון לערנען: ער פארבינדט דאס מיט דעם כלל פון טעמו ולא ממשו (טעם אן ממשות) אין מאכלות אסורות. ער לערנט אז דער שיעור פון כדי אכילת פרס איז נישט סתם א דין אין שיעורים פון עסן, נאר ס׳איז א דין פון “ממשות” — ד.ה. ס׳דארף זיין א ממשות׳דיגע פרעזענץ פון חמץ.
א קשיא ווערט אויפגעברענגט: וואס האט “ממשות” צו טון מיט דעם שיעור פון כדי אכילת פרס? “ממשות” מיינט דאך אז ס׳איז דא א שטיקל פון דער זאך — נישט א שיעור פון ווי שנעל מ׳עסט. דאס בלייבט א שווערע נקודה.
דער רמב״ן אין מנין המצוות איז מחולק מיט׳ן רמב״ם וואס רעכנט “כל מחמצת לא תאכלו” אלס אן עקסטערע לאו (באזונדערע מצוה). דער רמב״ן מיינט אנדערש.
—
הלכה ו — אוכל מן החמץ עצמו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אוכל מן החמץ עצמו… הרי זה לוקה… שנאמר לא יאכל חמץ.”
פשט: דא גייט דער רמב״ם צוריק צו רעדן פון חמץ אליין (נישט תערובת).
חידוש: דער המשך שטעמט זייער גוט לויט דעם פשט אז מ׳רעדט דא פון דעם נושא פון עסן חמץ — ערשט תערובת, דערנאך חמץ עצמו. דער לאו פון “לא יאכל חמץ” גייט נאר אויף חמץ אליין, נישט אויף תערובת (וואס האט זיין אייגענע לאו פון “כל מחמצת”).
—
הלכה ח — פחות מכזית חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הרי זה אסור מן התורה שנאמר ‘לא יאכל חמץ׳ — אפילו פחות משיעור. אף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. ואוכל פחות מכזית במזיד — מכת מרדות.”
פשט: אפילו ווייניגער פון א כזית חמץ איז אסור מן התורה, אבער מלקות און כרת איז נאר אויף א כזית. פחות מכזית במזיד באקומט מען מכת מרדות.
חידושים:
– דער שיעור איז נוגע נאר צו עונש (כרת/מלקות), אבער דער איסור עצמו פון “לא יאכל חמץ” כולל אפילו פחות משיעור — דאס איז א דאורייתא׳דיגער איסור.
– מכת מרדות vs. מלקות: ביי מלקות דאורייתא שאצט מען אפ צו דער מענטש קען דערהייבן 39 מלקות. אבער מכת מרדות האט נישט דעם זעלבן שיעור — עס קען זיין מער אדער ווייניגער, לויט דעם בית דין׳ס באשלוס. דער פראקטישער חילוק צווישן מלקות דאורייתא און מכת מרדות איז נישט אין דער פארם פון די מלקות אליין, נאר אין דער כוונה פון שליח בית דין — צו ער מכוון לקיים מצות עשה (דאורייתא) אדער מצות דרבנן.
– חמץ ישן — דאפלטע מכת מרדות: דער וואס עסט חמץ ישן (וואס איז נישט פון חמשת מיני דגן) באקומט מכת מרדות. אויב ער האט אויך איבערגעלאזט חמץ אין זיין הויז (בל יראה), באקומט ער צוויי מאל מכת מרדות — איינס פאר׳ן איבערלאזן און איינס פאר׳ן עסן. דער חידוש איז אז אויב חמץ ישן וואלט געווען בלויז מדרבנן, וואלט מכת מרדות געווען פשוט. אבער אויב ס׳איז מדאורייתא (ווי דער רמב״ם האלט), דארף מען פארשטיין פארוואס ס׳איז נאר מכת מרדות און נישט מלקות — דער תירוץ איז אז עס איז א תקנה פון חכמים וואס האבן באשטימט מכת מרדות אויף דעם.
—
הלכה ט — זמני איסור אכילת חמץ ביום י״ד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהיא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה לוקה מן התורה, שנאמר ‘לא תאכל עליו חמץ׳ — כך למדין מפי השמועה פירוש דבר זה: ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי׳ — משעה הראויה לשחיטת הפסח.”
פשט: פון חצות היום פון ערב פסח (תחלת שעה שביעית) איז אסור מן התורה צו עסן חמץ, און מ׳באקומט מלקות. דער מקור איז דער פסוק “לא תאכל עליו חמץ” — וואס רעדט וועגן דער צייט פון הקרבת קרבן פסח.
חידושים:
– “עליו” — אויף קרבן פסח: דער פסוק שטייט אינמיטן פון הלכות קרבן פסח. “עליו” מיינט: אין דער צייט ווען ס׳איז שייך קרבן פסח. מ׳וואלט געקענט מיינען אז “לא תאכל עליו חמץ” מיינט ממש ביים מקריב זיין — אז מ׳זאל נישט ברענגען חמץ אין עזרה, אדער נישט עסן חמץ צוזאמען מיט׳ן קרבן. אבער מפי השמועה לערנט מען אז עס מיינט: פון דער צייט ווען ס׳איז ראוי צו שחט׳ן דעם פסח (חצות היום), איז שוין אסור חמץ.
– מפי השמועה — נאך אלץ דאורייתא: כאטש דער פירוש קומט מפי השמועה (תורה שבעל פה), איז עס נאך אלץ א לאו דאורייתא מיט מלקות. מפי השמועה איז נישט מדרבנן — עס איז דער אויסטייטש פון דער תורה שבכתב.
– דער רמב״ם ברענגט נישט דעם צווייטן פסוק “לא תאכל על חמץ” — וואס מ׳וואלט אויך געקענט מיינען עסן דעם פסח מיט חמץ.
—
הלכה ט (המשך) — שעה ששית מדרבנן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית כדי שלא יגיעו לאיסור תורה. מתחילת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנאה. שעה ששית מדברי סופרים, ומשעה שביעית והלאה מן התורה.”
פשט: די חכמים האבן צוגעלייגט א שעה — שעה ששית — ווי אסור באכילה ובהנאה, כדי מ׳זאל נישט אנקומען צום דאורייתא׳דיגן איסור פון שעה שביעית.
חידושים:
– שעה ששית — פולע חומרא ווי דאורייתא: די חכמים האבן נישט בלויז אסור געמאכט אכילה אין שעה ששית, נאר אויך הנאה — אזוי ווי דער דאורייתא׳דיגער איסור. דאס איז א שטארקע גזירה — זיי האבן געגעבן דער שעה ששית אלע דינים פון דאורייתא.
—
הלכה ט (המשך) — שעה חמישית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין אוכלים בו חמץ [בשעה חמישית] — גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין שעה חמישית לששית.”
פשט: אין שעה חמישית האבן די חכמים אסור געמאכט אכילת חמץ (אבער נישט הנאה), ווייל אויף א פארוואלקנטן טאג קען מען זיך טועה זיין צווישן שעה חמישית און שעה ששית.
חידושים:
– גזירה לגזירה: שעה חמישית איז א גזירה אויף שעה ששית, וואס איז אליין א גזירה אויף שעה שביעית (דאורייתא). דאס ווייזט אז ווייל די חכמים האבן געגעבן שעה ששית אלע דאורייתא׳דיגע דינים (אויך הנאה), האבן זיי געפילט אז ס׳דארף אויך באקומען א גזירה — פונקט ווי דאורייתא באקומט א גזירה.
– שעה חמישית — נאר אכילה, נישט הנאה: דער חילוק צווישן שעה חמישית און שעה ששית: אין שעה חמישית איז נאר אכילה אסור, אבער הנאה איז מותר. אין שעה ששית איז ביידעס אסור.
—
הלכה י — תרומה ולחם תודה בשעה חמישית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין אסור בהנאה בשעה חמישית. לפיכך תולין בה את התרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש — לא אוכלים ולא שורפין, עד שתגיע שעה ששית.”
פשט: אין שעה חמישית מעג מען נישט עסן תרומה אדער לחם תודה פון חמץ (ווייל אכילה איז אסור), אבער מ׳טאר זיי אויך נישט פארברענען (ווייל הנאה איז נאך מותר, און ס׳איז אסור מפסיד זיין קדשים). מ'”טלה” זיי — נישט עסן, נישט פארברענען — ביז שעה ששית, ווען הנאה ווערט אויך אסור, און דעמאלטס מעג מען שוין פארברענען.
חידושים:
– “תולין” — א מיטלוועג: דער באגריף “תולין” מיינט אז מ׳לאזט עס הענגען — נישט עסן (ווייל אכילה אסור) און נישט פארברענען (ווייל ס׳איז נאך קודש וואס מ׳טאר נישט מפסיד זיין ווילאנג ס׳איז נאך ראוי). ערשט אין שעה ששית, ווען הנאה ווערט אויך אסור, פאלט אוועק דער טעם נישט צו פארברענען, און מ׳מעג (און מ׳דארף) שוין פארברענען.
– דער יסוד: ביי לחם תודה ברענגט מען חלות פון חמץ. תרומה קען אויך זיין חמץ. ביידע האבן א דין פון קדושה וואס פארבאט מפסיד זיין זיי פאר דער צייט. דער שעה חמישית שאפט א ספעציעלע סיטואציע ווי מ׳קען נישט עסן (גזירה) אבער מ׳קען נישט פארברענען (קדושה).
—
סיכום — פינף מדרגות פון איסור חמץ ביום י״ד ניסן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הרי למדת: שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית. ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. ואסור בשעה ששית [באכילה ובהנאה, מכת מרדות]. ואוכל מתחילת שעה שביעית [מלקות מן התורה].”
חידושים:
– פינף מדרגות פון איסור חמץ:
1. ביז סוף שעה רביעית — מותר באכילה ובהנאה.
2. שעה חמישית — אסור באכילה מדרבנן (גזירה משום יום המעונן), מותר בהנאה.
3. שעה ששית — אסור באכילה ובהנאה מדרבנן, מכת מרדות.
4. שעה שביעית (חצות) ואילך — אסור מן התורה, מלקות (לאו ד״לא תאכל עליו חמץ”).
5. ליל ט״ו (פסח עצמו) — כרת (לאו ד״לא יאכל חמץ” + כרת ד״כל אוכל חמץ ונכרתה”).
– **צוויי מיני
– צוויי מיני איסורי אכילה (דרבנן און דאורייתא) און צוויי מיני פעטש (מכת מרדות און מלקות) — דאס איז דער יסוד פון פרק א׳ פון הלכות חמץ ומצה, וואס שטעלט אוועק די כללים פון איסורי חמץ בפסח. דער גאנצער פרק בויט אויף א סיסטעמאטישע סטרוקטור פון מדרגות: פון מותר לגמרי (ביז שעה רביעית), דורך דרבנן׳דיגע איסורים (שעה חמישית און ששית), ביז דאורייתא׳דיגע מלקות (שעה שביעית), ביז כרת (ליל ט״ו און ווייטער). פאראלעל דערצו לויפן די מדרגות פון עונש: מכת מרדות פאר דרבנן-איסורים, מלקות דאורייתא פאר דעם לאו פון ערב פסח, און כרת פאר אכילת חמץ בפסח גופא. דאס גיט א קלארע, שטופנווייזע בילד פון דעם גאנצן סדר פון איסורי חמץ.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה: פרק א — איסור אכילת חמץ ואיסור הנאה
הקדמה: סדר הלימוד בהלכות חמץ ומצה
Speaker 1: א גוטן יודן.
Speaker 2: יא, א גוטן.
Speaker 1: מיר גייען אנהייבן לערנען הלכות חמץ ומצה, די הלכות פון פסח. דער רמב״ם האט אזוי מסדר געווען אז קודם האט ער אויסגערעכנט דאס וואס אלע ימים טובים האבן אין קאמאן, די איסור פון טון מלאכה ביום טוב, וואס דאס איז געשטאנען אין הלכות שביתת יום טוב. און יעצט גייט ער צונעמען יעדע יום טוב עקסטער, און ער הייבט אן מיט די יום טוב פון פסח, וואס איז די ערשטע יום טוב, “החדש הזה לכם ראש חדשים” איז פסח, “בראש כל מועדות נסע פסח”.
און די מצוות מיוחדות פון פסח זענען חמץ ומצה. נאכדעם קומט צו נאך זאכן, אזויווי סיפור יציאת מצרים, די סדר נאכט, אבער די עיקר איז הלכות חמץ ומצה. ס׳איז אויך אין דעם אריינגעלייגט אין הלכות חמץ ומצה, אבער די קעפל איז הלכות חמץ ומצה, דאס זענען די עיקר מצוות פון פסח. און אזוי גייט ער, ענליך צו דעם גייט ער טון שופר, סוכה, און אזוי ווייטער.
דער לשון “בכללן” — וואס מיינט עס?
איז די קעפל פון די רמב״ם זאגט אזוי: הלכות חמץ ומצה יש בכללן שמונה מצוות. “בכללן” זאגט ער ווען ס׳איז איין מין הלכות וואס האט אין זיך מער ווי איין סעט פון מצוות. למשל, ווען ס׳איז ממש די זעלבע מצוה נאר ס׳איז דריי מצוות, ווייל די תורה האט עס גע׳חזר׳ט, וואלט געשטאנען “יש בו שמונה מצוות”. אזוי מיין איך. “בכללן” מיינט ער צו זאגן צווישן די מצוה פון חמץ און מצה און יציאת מצרים, איז די כלליות פון פסח איז דא שמונה מצוות.
Speaker 2: לאמיר זען אין הלכות שבת שטייט אויך “בכללן”?
Speaker 1: אויך ווייל ס׳איז אנדערע סארט מצוות, ווייל ס׳איז שביתה, און נאכדעם… אהא. “בכללן” מיינט אין הלכות שבת. די הלכות מוזן נישט פאלאוען די סדר המצוות. איך מיין, ס׳איז נישט one to one. נישט יעדע איין מצוה האט איין הלכה. אלע הלכות כמעט האבן מער ווי איין מצוה. אבער “בכללן” מיינט ער צו זאגן אינעווייניג, אזוי מיין איך, בתוך, אין די מסגרת פון הלכות פסח אדער הלכות שבת.
די אכט מצוות פון הלכות חמץ ומצה
וועלכע אכט מצוות? שלש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה. דריי מצוות עשה, און פינף מצוות לא תעשה, וזהו פרטן.
1. די לאו שלא לאכול חמץ — אן עקסטערע מצוה אז מ׳זאל נישט עסן חמץ פון יום ארבעה עשר, פון ערב פסח נאכמיטאג. און מיט דעם איז מען מקושר. די הלכות שבועות יום טוב האט זיך געענדיגט מיט הלכות ערב פסח, און דא גייט מען ווייטער. די ערשטע מצוה פון הלכות חמץ ומצה איז די מצוה פון נישט עסן חמץ ערב פסח, די לאו פון דאס.
2. די מצות עשה להשבית שאור מבתיכם — אז מ׳זאל פארשטערן, פטור ווערן פון אלע שאור מבתיכם. שאור, און דער רמב״ם זאגט אז שאור און חמץ האבן די זעלבע הלכות.
3. און די לא תעשה, מ׳זאל נישט עסן חמץ כל שבעה.
4. אן עקסטערע לאו שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה — די פערדע, מ׳זאל נישט עסן נישט נאר חמץ וואס איז נאר חמץ, נאר אויך תערובת חמץ. די חידוש דערפון האט דער רמב״ם מסביר געווען אז לכאורה וואס איז די עקסטערע חידוש?
5. די נעקסטע איז שלא יראה ושלא ימצא — אז ס׳זאל נישט געזען ווערן חמץ און ס׳זאל זיך נישט געפינען חמץ. אויך מיט די אינעווייניגע רמב״ם לערנט ער די חילוק צווישן די צוויי.
6. [כלול אין די פריערדיגע]
7. די זיבעטע מצוה איז לאכול מצה בלילי הפסח — אז די ערשטע נעכט פון פסח, ער זאגט בלילים, סתם ווייל ער רעדט פון ווי ס׳איז דא שעות כדי יום אדער וואס. אה, רייט, די מצות עשה איז דאך אויף די עיקר מצוה. אקעי.
8. און די אכטע, די לעצטע, איז לספר ביציאת מצרים באותה הלילה — די מצוה פון סיפור יציאת מצרים.
וביאור מצות אלו בפרקים אלו — און די קומענדיגע פרקים וועט מען מסביר זיין.
Speaker 2: אה, וועגן דעם שטימט עס אין די ווארט מצה. אהא. אויב גייט מען א סיפור יציאת מצרים, איז דא א דין אין מצה.
Speaker 1: א דין אין מצה, ס׳איז קאנעקטעד.
Speaker 2: ס׳איז קאנעקטעד, יא.
Speaker 1: איז דאס זענען די מצוות.
הלכה א: איסור אכילת חמץ בפסח — עונש כרת וחטאת
איז די ערשטע פרק פון הלכות חמץ, וואס דערפאר גייט מען אן מיט די הלכות איסור החמץ. זאגט דער רמב״ם, ער הייבט אן מיט די עונש, אזוי ווי אסאך מאל זיין סדר.
Speaker 2: וואס איז די עונש? ער הייבט אן מיט די איסור.
Speaker 1: מיט די איסור. אלעמאל גייט עס, אלעמאל קומט די דריי זאכן: וואס איז די קעפל, וואס טאר מען נישט טון, און נאכדעם וואס די עונש איז. וואו ס׳שטייט, אלעמאל. די צווייטע זאך איז אלעמאל, כמעט יעדע מצוה הייבט ער אן, וואו ס׳שטייט, וואס איז די פסוק, וויאזוי מ׳לערנט עס. אויב ס׳שטייט נישט מפורש, איז ער געווען מסביר אביסל וויאזוי די איסור האט זיך אנטוויקלט, לאמיר זאגן, וויאזוי מ׳טרעפט עס אין די פסוק.
און נאכדעם דער עונש, דער רמב״ם איז זייער מקפיד צו שרייבן וואסערע עונש ס׳איז דא אויף יעדע זאך. דאס איז דער אנהייב פון די קעפלעך, דער אנהייב פון יעדע הלכה.
זאגט דער רמב״ם, “כל האוכל כזית חמץ בפסח” — ווען איינער עסט, די שיעור איז כזית, אזויווי אסאך איסורים וואס די שיעור איז כזית, איז אויב איינער עסט א כזית פון חמץ בפסח, ווען? “מתחילת ליל חמשה עשר” — פון אנפאנג פסח, וואס הייבט זיך אן די נאכט פון חמשה עשר בניסן, “עד סוף יום אחד ועשרים בניסן” — וואס דאס איז די לעצטע טאג פון פסח, איז אזוי, ס׳איז דא אן עקסטערע לאו אויף ערב פסח, און אן עקסטערע לאו, און יעצט איז נישט דא קיין כרת.
Speaker 2: רייט, רייט. איי, איי, איי, אה, אה, אה.
Speaker 1: ער וויל זאגן אז דאס איז אנדערש, אז אויף דעם איז דא די עונשים וואס ער רעכנט דא אויס, משא״כ די אנדערע איז א לאו, אן אנדערע סארט איסור.
איז אזוי, אויב ער האט עס געטון במזיד איז ער חייב כרת, אזויווי ס׳שטייט אין פסוק “כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה”, ער באקומט כרת.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: און בשוגג, אויב ער האט עס געטון בשוגג, איז ער חייב קרבן חטאת קבועה, א קרבן חטאת וואס איז אייביג די זעלבע קרבן חטאת.
אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו — שתיה בכלל אכילה
זאגט יעצט דער רמב״ם, דאס וואס מ׳האט געזאגט “אוכל” מיינט נישט דווקא אז ער האט געגעסן א סאליד, נאר אויך אויב ער האט עס געמאכט, געמאנעדזשט עס צו אראפשלינגען ווי א ליקוויד. “אחד האוכל” — סיי מ׳עסט עס, “אחד המחהו” — סיי אויב איינער מאכט עס צעלאזט, “ושתאו” — און ער טרינקט עס, הייסט אכילה. נישט אז ס׳איז דא אן עקסטערע איסור אכילה און אן עקסטערע איסור שתיה, נאר דאס הייסט אכילה, יא? לכאורה.
Speaker 2: יא, ס׳איז נישט קלאר פון וואו.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז ס׳איז דא אויף אנדערע איסורים, ס׳איז יא א חילוק.
Speaker 2: דארט איז אנדערש.
Speaker 1: וואס מיין איך צו זאגן? און מאכלות אסורות איז אויך אזוי די הלכה. ס׳איז נישט דא קיין שום זאך וואס איז נאר אסור צו עסן און נישט צו טרינקען. די זעלבע זאך, די זעלבע שטיקל חמץ, מ׳נעמט און מ׳מאכט פון דעם עפעס א שעיק, סאמהאו, ווערט עס נישט מותר וועגן דעם. אזויווי ס׳שטייט אויף מאכלות אסורות, מ׳טרינקט חלב, וואטעווער, ס׳טוישט נישט.
ס׳איז דא ווען די שיעור ווערט אנדערש, וואס מ׳האט געלערנט ביי… הגם ס׳שטייט די לשון אכילה, סא, סאמהאו, שתיה איז בכלל אכילה. ס׳איז דא לימודים אויף דעם אין די גמרא, אבער דאס איז בכלל.
דיסקוסיע: שיעור שתיה — כזית אדער רביעית?
Speaker 2: ביי יום כיפור איז יא געווען עפעס… ס׳איז יא געווען עפעס אנדערש.
Speaker 1: דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳לערנט עס ארויס עקסטער אז שתיה איז אויך אסור, ניין?
Speaker 2: ס׳שטייט נישט דאס ווארט אכילה און שתיה אין יום כיפור, ס׳שטייט דארט “ועניתם”.
Speaker 1: דאס שטייט יא, אה, אקעי. ס׳איז בכלל נישט קיין טייל, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. מ׳לערנט דארט אז ס׳איז נישט איסור אכילה, ס׳איז נישט ממש איסור אכילה פון יום כיפור, ס׳איז אויף אן אנדערע שיעור. אבער אויך האט עס נישט דאס ווארט אין יום כיפור, נישטא קיין חילוק פון אכילה און שתיה דארט אויך נישט.
אבער וואס האבן מיר געזען אין מאכלות אסורות שטייט אז די שיעור פון שתיה איז רביעית, אזוי ווי געווענליך. און אין הלכות יום כיפור אויך האבן זיי אנדערש די שיעור. און דא באשטייט נישט, דא סאונדט עס אז ס׳איז די זעלבע כזית, דארף מען וויסן. דער רמב״ם זאגט נישט וואס די שיעור איז. אזוי ווי ער האט געזאגט אוכל האט ער געזאגט כזית, און ס׳איז משמע אז ווען ער זאגט שותה, ס׳גייט אויך אויף דעם אז כזית דארף זיין די שיעור. שטימט?
Speaker 2: אזוי סאונדט עס, אבער ס׳שטייט נישט קלאר.
הלכה ב: איסור הנאה מחמץ בפסח
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, איסור אכילה.
Speaker 2: יא, וואס טוט זיך מיט הנאה?
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, חמץ בפסח איז אויך אסור בהנאה, שנאמר “ולא יאכל חמץ”. ס׳איז דא א מחלוקת אין די גמרא צו אייביג ווען ס׳שטייט “לא יאכל” מיינט עס אויטאמאטיש איסור אכילה. אבער דא זאגט דער רמב״ם עקסטער, דא זעט אויס אז דער רמב״ם וואלט אנגענומען אז נישט איבעראל וואו ס׳איז דא איסור אכילה איז אויך דא איסור הנאה, אבער ביי פסח איז אויך דא איסור הנאה. אויסער ווי דער פסוק איז עקסטער מתיר, יא, אדער ווי ס׳שטייט יא.
אשר נאמר, פון וואו ווייסט מען אז פסח איז אסור בהנאה?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: פון וואו ווייסט מען אונז אז פסח איז אסור נישט נאר באכילה און אויך בהנאה? שנאמר “ולא יאכל חמץ”, דרש׳נט מען “לא יהא בו היתר אכילה”. נישט נאר זאל מען עס נישט עסן, נאר ס׳זאל אויך נישט זיין עפעס וואס איז נאנט אדער עפעס וואס איז הנאה, דאס ווערט אנגערופן היתר אכילה. כאילו היתר אכילה מיינט עפעס וואס איז אסור באכילה, וואס בלייבט נאך יא מותר צו טון דערמיט? הנאה, אזוי ווי מ׳טאר נישט עסן נבילה, האט מען הנאה אז מ׳געבט עס פאר די כלב. דא איז דא “לא יהא בו” שום וועג פון הנאה האבן דערפון.
Speaker 2: א בעסערע טייטש אויף היתר אכילה?
Speaker 1: דאס איז א לשון פון די גמרא. חזקיה האט געזאגט אז חמץ בפסח איז אסור בהנאה. א מחלוקת אין די גמרא פון ווי מ׳לערנט עס, אבער ס׳איז א פשוט׳ע הלכה.
דער רמב״ם׳ס שיטה אין ברענגען מקורות
מ׳קען נישט מדייק זיין אין די רמב״ם׳ס מקורות אז ער פסק׳נט לויט די שיטה, ווייל דער רמב״ם ברענגט די מקור. דער רמב״ם האט א תפקיד צו ווייזן ווי ס׳שטייט אין די פסוק די עיקר פון יעדע איסור, אבער לאו דווקא אז ער מיינט צו פסק׳נען לויט די לימוד וכדומה. ער ברענגט אסאך מאל די פשוט׳סטע לימוד וואס מ׳קען, מקרב צו זיין צו א פסוק. די סדר וואס איך האב געלערנט נאך דעם רמב״ם, אדער תנ״ך נאך דעם רמב״ם, וועסטו וויסן וואו ס׳שטייט, אז נישט וועסטו זאגן…
און אויך בהתאם צו זיין שיטה אז תורה שבעל פה איז א הסבר אויף תורה שבכתב, אזוי ווי מ׳זאל עס געדענקען.
Speaker 2: אין משנה תורה, אין די הקדמה מיין איך.
Speaker 1: ס׳איז אן הרחבה מיין איך.
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט א הסבר, נישט א הרחבה.
Speaker 1: דער מקור פון תורה שבעל פה איז אז דער אייבערשטער האט אויסגעלערנט צו משה צוזאמען מיט תורה שבכתב. ס׳איז פירוש המצוה, ס׳איז פירוש וויאזוי ס׳איז צו טון, אבער ס׳איז נישט די פירוש הכתובים. דו ווייסט אז ס׳איז דא לימודים, מ׳רופט אריין ביי מנוח.
Speaker 2: ס׳איז חכמת הכתוב, יא.
Speaker 1: אבער עם כל זה, אויב ס׳איז נישטא קיין מקור, האט ער געזאגט אז ס׳איז מפי השמועה, אבער ווען ער קען, טרייט ער עס צו די פשוט׳סטע לימוד. דאס איז די שיטה פון פסקיה.
רש״י׳ס ביאור: הנאה איז “איין סטעפ אוועק” פון אכילה
און רש״י טייטשט דארט אין די גמרא אז יעדע הנאה איז גדול די אכילה, אזוי זאגט רש״י, ווייל הנאה געווענליך מיינט פארקויפן, אזוי ווי…
Speaker 2: יא, אזוי וואס שטייט ביי די נבילה, אז מ׳געבט עס פאר אים. אוי, מחור יחדו לכם לנכרי, יא.
Speaker 1: מחור לנכרי, פארקויפט עס. עס האט געלט. און וואס טוט מען מיט געלט? ער קויפט עסן, אדער דער מענטש וואס קויפט עס, עסט עס.
Speaker 2: איינע פון די צוויי.
Speaker 1: ניין, מ׳קויפט עסן. אזוי איז די רש״י. סאו יעדע הנאה איז בדיד היתר האכילה. דאס הייסט, דו האסט נישט געעסן די נעוועלע אליינס, אבער דו האסט געסן די געלט פון די נעוועלע. סאו ס׳איז אזוי איין סטעפ אוועק פון די אכילה.
פירוש המצוות לעומת פירוש הכתובים
Speaker 1:
דאס איז פירוש המצוות, דאס איז פירוש וויאזוי צו טון, דאס איז נישט די פירוש הכתובים. דאס איז די י״ג מידות וואס דער רמב״ם רופט אריין ביים אנהייב, די חכמת הכתוב, יא.
אבער עם כל זה, אויב ס׳איז נישטא קיין מקור, זאגט ער עס לפי השמועה, אדער ווען ער קען, טרייט ער עס צו צו די פשוט׳סטע לימוד. דאס איז די שיטה פון חזקיה.
הלכה ב (המשך): איסור הנאה מחמץ
רש״י׳ס פירוש: יעדע הנאה איז באה לידי אכילה
Speaker 1:
און רש״י טייטשט דארט אין די גמרא אז יעדע הנאה איז באה לידי אכילה. אזוי זאגט רש״י, ווייל הנאה געווענליך מיינט פארקויפן, אזוי ווי… יא, אזוי וואס שטייט ביי די נבילה, מ׳געבט עס פאר אים. אוי, מכור יחורנו לנכרי, יא. מכור לנכרי, פארקויפן. עס האט געלט.
און וואס טוט מען מיט געלט? ער קויפט עסן, אדער דער מענטש וואס קויפט עס, עסט עס. יעדע הנאה איז באה לידי היתר האכילה. דאס הייסט, דו האסט נישט געגעסן די נבילה אליינס, אבער דו האסט געגעסן די געלט פון די נבילה, ס׳איז אזוי איין סטעפ אוועק אין די אכילה. אזוי טייטשט רש״י.
דער רמב״ם׳ס שיטה: הלשון “יֵאָכֵל”
Speaker 1:
לכאורה דער רמב״ם מיינט אויך דאס, איך מיין איך געדענקט אין לשון אין א גמרא, אבער נישט פשט אכילה איז טאקע.
ס׳איז דא אן אנדערע שיטה אין די גמרא אז אכילה איז כולל הנאה, ווייל אכילה קען זיין מער ברחבה, נישט נאר עסן מיט די מויל, נאר עסן הנאה. אנדערש, אז לא יאכל, די לשון לא יאכל, יאכל, דאס מיינט לכאורה די לימוד. ס׳שטייט נישט יאכל, יאכל טייטשט דו עסט דירעקט. יאכל טייטשט ס׳ווערט געגעסן.
ס׳איז אביסל ווייטער פון די אכילה אליינס, ווי ס׳ווערט געגעסן אז דו פארקויפסט עס, און דו מאכסט מיט געלט, און דו פארקויפסט מיט דעם עפעס אנדערש. געוואלדיג.
סיכום: איסור הנאה איז נישט א באזונדער לאו
Speaker 1:
סאו דאס איז… וועגן דעם איז די איסור עשה הנאה. נאר א לאו. רייט, ער זאגט נישט אז ס׳איז ממש די לאו, ממילא זאל עס זיין דערויף מלקות at least, אבער דאס איז א דרש פון דעם פסוק.
רבי אברהם׳ס שיטה: כל איסור אכילה אסור בהנאה
Speaker 1:
ס׳איז דא די אנדערע שיטה פון רבי אברהם וואס זאגט וואס דו האסט דערמאנט, אז יעדע איסור אכילה אין די תורה, חוץ וואס ס׳שטייט בפירוש, איז אסור בהנאה.
און דער רמב״ם ברענגט יענע סברא אויף מלחמת אסורות, אזוי ווי זיי וואלט נישט געדארפט ברענגען די חיזקא, אבער ער גייט נישט מיט די כללים פון די לימודים, ער ברענגט דעם פסוק וואס איז די מערסטע כלל. דאס איז די פסוק וואס מ׳קען נעמען אז חמץ איז אסור בהנאה. און דאס איז יעדע איסור וואס דאס איז אסור בהנאה ביי די פאלט, אבער ס׳איז נישט אונזער נושא דא.
שוין, דאס איז די ערשטע איסור, די איסור פון אכילת חמץ.
דיון: איז הנאה א באזונדער לאו?
Speaker 1:
יעצט גייט ער זאגן, די צווייטע זאך איז… יא. הנאה איז קאנעקטעד מיט א פרעג, אבער ס׳איז נאך אן איסור, נישט נאך א לאו, רייט?
Speaker 2:
רייט. ס׳איז לא אכל, ס׳איז אין די לשון פון איסור אכילה, יא. ער זאגט נישט צו ס׳איז דא מלקות אויף דעם.
Speaker 1:
אקעי, ווייטער.
הלכה ג: איסור בל יראה ובל ימצא
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
און נאכדעם איז דא איסור לא יראה. די נעקסטע זאך איז, וואס מ׳האט אויסגערעכנט די לאוין, איז דא לא יראה, ס׳זאל נישט געפינען זיך. לא יראה לא ימצא.
זאגט דער רמב״ם, והמניח חמץ ברשותו בפסח, ואיינער גייט טאקע נישט עסן פסח, אבער ער וועט עס איבערלאזן פאר נאך פסח. ואיינער לאזט איבער חמץ ברשותו בפסח, על פי שלא אכלו. איז ער עובר בשני לאוין, שנאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך, זאל זיך דערזען ווערן, ונאמר נאך א פסוק שאור, לא ימצא בבתיכם, שאל זיך נישט געפינען שאור בבתיכם.
פארוואס שטייט “שאור” אנשטאט “חמץ”?
Speaker 1:
איך מיין אז וויאזוי מיר זאלן עס פארשטאנען פשוט אין די פשוטו של מקרא׳דיגע פשט איז אז שאור איז וואס מ׳מאכט חמץ, און די תורה זאגט נישט אז דו זאלסט נישט האבן חמץ נישט נאר דאס, נאר דו זאלסט אפילו נישט איבערלאזן די שאור וואס מ׳נוצט צו מאכן חמץ. דאס איז דאך עפעס וואס געווענליך האלט מען, זאלסט דאס אויך פטור ווערן, ווייל איך וויל אז דו זאלסט בכלל נישט האבן קיין חמץ אינדערהיים. פארדעם גייט מען פון חמץ צו שאור.
דער רמב״ם׳ס תירוץ: חמץ ושאור — אחד
Speaker 1:
אבער דא זאגט דער רמב״ם גלייך ווייטער, פארוואס איז פריער געשטאנען לא אכל חמץ, איז דא פלוצלינג אויף לא ראו ולא ימצא שטייט שאור?
זאגט דער רמב״ם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד. חמץ, אדער די זאך וואס מאכט חמץ, איז די זעלבע איסור. ווען ס׳שטייט לא הראה לך שאור, איז די זעלבע ווי ס׳וואלט געשטאנען לא הראה לך חמץ.
דער ראב״ד׳ס חילוק: שאור לענין שיעור וראוי לאכילה
Speaker 1:
ס׳איז דא חילוקים, יא. דער ראב״ד קומט מיט א חילוק, אדער ראב״ד קומט גלייך און ער זאגט אז ס׳איז יא דא א חילוק, לענין שיעור. ניין, פארקערט. ס׳איז דא א מחלוקת. ס׳איז געווען, ביי שמאי האט געזאגט אז ס׳איז דא א חילוק אין די שיעור. ביי שמאי האבן סובא כסדר בכזית, וחמץ כסדר בכזית, אבער נאר וואס זענען כסדר בכזית. ס׳איז געווען א שטער ביי שמאי האט געזאגט אז ס׳איז דא א חילוק אז ס׳איז אנדערש די שיעור. אויף דעם פאסט נישט.
אבער איך מיין אז דער רמב״ם ווען ער זאגט אחד, איך ווייס נישט אפילו צו ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז די זעלבע שיעור, וואלט ער געדארפט שרייבן משנים בכזית קלאר. נעמט ער אן פשוט, וואס ער האט שוין געזאגט פריער אז די שיעור איז אלעס כזית.
און ער מיינט דא בעיקר צו זאגן אז דער פסוק, איך מיין אז דער ראב״ד האט געמאכט א טעות, ער האט געמיינט אז דער רמב״ם מיינט דא צו זאגן לגבי די הלכות. ס׳זעט מיר אויס אז דער רמב״ם זאגט די לימוד, אז ווי דו זאגסט מער פשוטו של מקרא.
דיון: וויאזוי לערנט מען אויס חמץ פון שאור?
Speaker 2:
פשוט, דער פסוק שטייט דאך נאר אז שאור. סאו וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז דא אן איסור לגבי חמץ?
Speaker 1:
אמת איז עס א גוטע קשיא. דער תירוץ איז, ס׳איז דאך די זעלבע זאך. כדי די סברא איז, אזוי ווי דו זאגסט, אפשר דארף מען א ריזן, אז דו זאגסט ווארענען אויף שאור, אבער דאס וואלט מען געהאלטן, חמץ האט מען זיך געלערנט, אבער בעצם דאס אליינס, דו מיינסט אז דו האסט נישט קיין חמץ אויב דו האסט נישט קיין שאור? דאס איז דאך א קל וחומר. אויב אפילו שאור טאר מען נישט האלטן, איז קל וחומר אז חמץ טאר מען נישט האלטן.
Speaker 2:
לאו דוקא א קל וחומר, מען קען נישט זאגן אז דאס איז שלום שאור, כדי אז דו זאלסט נישט מאכן חמץ. חמץ און שאור איז נישט עפעס וואס איז מעורב. דאס איז שלום שאור, כדי אז דו זאלסט נישט מאכן חמץ, און דו טארסט נישט האבן חמץ. ווייל דו טארסט נישט האבן חמץ.
דער ראב״ד׳ס חילוק: ראוי לאכילה
Speaker 1:
זאגט דער ראב״ד אז ס׳איז יא דא א חילוק לענין למשל אז חמץ איז נאר אסור אויב איז עס ראוי לאכילה. שאור מוז נישט זיין ראוי לאכילה, שאור איז אפשר קיינמאל נישט ראוי לאכילה, ס׳איז נאר געמאכט געווארן צו מאכן אנדערע חמץ.
דער רבי׳ס שיטה: בל יראה איז קאנעקטעד מיט אכילה
Speaker 1:
לאמיר זאגן וואס דער רבי זאגט, און דארף וויסן צו דער רבי האלט אזוי. דער רבי זאגט אז ס׳מאכט יא אויס די חילוק שאור און חמץ לגבי בל יראה, ווייל חמץ, וואס מ׳לערנט, נפסל מאכילת כלב, איז מען נישט עובר אויף בל יראה. דאס הייסט, לכאורה די ווארט איז ווייל ס׳איז א דאורייתא, אבער בל יראה איז ווי א סארט גדר מפני האכילה, ווען מ׳וועט אנקומען צו עסן, און מ׳וועט עס האבן פון דעם, ווייל מ׳זאגט לא בדל מיניה, פארדעם איז דאך דא איסור ותשביתו און נאך א איסור באמת, און בדיקת חמץ. אבער אפילו לגבי יראה איז לכאורה קאנעקטעד מיט דעם אז ס׳איז אזוי ווי א גדר.
Speaker 2:
סאו וואס האט צו טון מיט עסן?
Speaker 1:
מה שאין כן שאור, אזוי ווי דו זאגסט, א גדר, אז מ׳גייט פון דעם מאכן חמץ. ס׳איז אויך אויסגעקומען וואס מ׳קען פון דעם מאכן חמץ, הגם אז ס׳איז נישט ראוי לאכילה, ווייל אפשר בכלל קיינמאל נישט שאור איז ראוי לאכילה, ווייל ווער רעדט אפילו אז ס׳איז נאך ערגער געווארן, ס׳איז שוואכער געווארן, אבער נישט אפילו א כלב קען עס נישט עסן נאך אלץ. ווי לאנג מ׳קען מחמץ זיין מיט דעם, איז עס אסור.
ווען ווערט שאור אינגאנצן נפסל?
Speaker 1:
ס׳איז יא דא אן אופן וואס שאור ווערט אינגאנצן נפסל, וואס דאס וואס אויב מ׳האט עס מייחד געווען לישיבה, אזוי ווי מ׳האט איך ווייס נישט אין די מציאות אזוי שטארק, פשעה איפשעה ווערט נאך נישט שאור. ס׳איז נישט פשט א שאור איז נישט אלטע ברויט, ס׳איז עפעס א מין, ס׳איז עפעס א סוד ברויט אדער וואס. ס׳איז דא א סטער פראצעס, מ׳וויל מאכן ס׳איז דא ער.
וואס מיינט דער ראב״ד ברענגט אז ס׳שטייט א פת שאיפסא, ווייל מ׳קען יא, זאגט דער ראב״ד אהיים. דווקא פת של שאור, א מין פת.
Speaker 2:
אה, זייער גוט.
וואס האלט דער רמב״ם לגבי ראוי לאכילה?
Speaker 1:
סאו, אונז ווייסן נישט וואס דער רמב״ם האלט וועגן די שאלה צו ס׳איז צו ארדענען משל וועט זיין דער נושא פון ראוי לאכילה. זעט אויס אז דער רמב״ם האלט אנדערש. אזוי ברענגט ער, אז דער רמב״ם האלט יא אז ביי ביידע זענען לענין ראוי לאכילה.
אבער אזוי זאגט טאקע אנדערע אידן, טאקע לערנט אזוי ווי מיר, אז דער רמב״ם מיינט נישט צו זאגן אז ס׳איז דא די חילוקים, מ׳גייט נישט אריין בכלל אין די חקירות בררה, נישט לגבי די שיעור, נישט לגבי די נושא הרעיה. דער רמב״ם מיינט נאר צו זאגן אז ס׳איז איין איסור, אפשר בכלל מיינט ער אז ס׳איז איין איסור אין די מנין המצוות, אזוי ווי מ׳האט געמיינט אז מ׳לערנט פון דעם אזעלכע פלאץ.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, אונז האלטן דאך נאך נישט ביי די פרטי הלכות, אונז האלטן דאך נאך נישט ביי די ערשטע הלכות וואס זיין מנהג איז צו זאגן די עיקר הדין, די עיקר, נישט די עיקר הדין, די עיקר אזויווי די צורת המצוה. סאו מ׳קען זיין שפעטער דארף מען קוקן אין די נושא פון ראוי לאכילה אדער רשות.
הלכה ג (המשך): מלקות על בל יראה ובל ימצא
דער כלל: לאו שאין בו מעשה — אין מלקות
Speaker 1:
שוין, זאגט יעצט דער רמב״ם, ווען מיר האבן געשמועסט אז איבערלאזן חמץ ברשותו איז צוויי לאו׳ן. אבער זאגט ער, געווענליך ווען ס׳איז דא א לאו איז דא מלקות, אבער זאגט ער, דא אינו לוקה, פאר׳ן איבערלאזן חמץ אינדערהיים קען מען נישט באקומען מלקות, משום לאו שאין בו מעשה, אלא אם כן קנה חמץ בפסח, נאר אויב מ׳האט קונה געווען חמץ אין פסח, געקויפט, אדער מ׳האט מחמץ געווען, מ׳האט גענומען פרישע מעל און געמאכט דערפון חמץ. פארוואס? כדי שיעשה מעשה.
אונז האבן דאך א כלל אז מלקות באקומט מען נאר ווען ס׳איז דא א מעשה, א לאו שאין בו מעשה איז נישטא קיין מלקות. סאו ווען מ׳האט סתם איבערגעלאזט, דעמאלטס איז עס א לאו אן א מלקות, און מלקות איז דא ווען ס׳קומט מיט א מעשה.
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח, ס׳איז געקומען פסח און ער האט עס נישט מבער געווען, אלא הניחו ברשותו, ער האט עס איבערגעלאזט, אף על פי שעובר על שני לאוין, ס׳איז טאקע עובר געווען אויף צוויי לאוין, אבער אינו לוקה מן התורה, באקומט ער נישט קיין מלקות מן התורה, לפי שלא עשה מעשה, ער האט נישט געטון קיין מעשה.
אבער וואס יא? מכין אותו מכת מרדות, מכת מרדות קען ער יא באקומען.
חידוש: מכת מרדות דארף נישט קיין מעשה
Speaker 1:
זעט אויס אז דער רמב״ם לערנט, אז אויף מכת מרדות דארף נישט זיין א מעשה. דער כלל אז מלקות קען מען נישט געבן אויף א מעשה איז נאר אויף מלקות, אבער די דרבנן׳דיגע מלקות, מכת מרדות קען מען יא געבן.
דיון: פארוואס באקומט מען מכת מרדות?
Speaker 2:
יא, אבער דאס איז מילא, דאס איז מילא. אבער פארוואס טאקע? ווייל ס׳איז דא אינטערעסאנט, מיר האבן א כלל אז יעדער דרבנן באקומט מכת מרדות.
Speaker 1:
אקעי, הערער.
Speaker 2:
אבער יעצט קומט אויס, די דרבנן איז עפעס א נייע כלל, אז ווען א מענטש טוט דאס, איז ער דאס. דער קנאל האט ער אויפגעגאנגען אויף די מצוה דרבנן פון בדיקת חמץ, פון ביעור חמץ. און ער זאגט ולא ביערו עפעס. ער האט נישט פארגעגאנגען די מצוה מדרבנן פון ביעור חמץ. אפשר?
Speaker 1:
לאמיר זען. ווי איז די… איך וויל זען דאס אפשר רבי ראבינאוויטש איינסטע סארט פון ווי ס׳שטייט אויבן א קנין. ס׳איז דא אנדערע סברות אין די גמרא אז אפילו לאו שניין במעשה זאל מען באקומען.
אה, זעסטו ער זאגט אויך די זאך בלאו ביארו האט ער עובר געווען אויף די מצוה דרבנן פון להשבית החמץ פון ביעור חמץ. אה, פאר דאס וויל איך וויסן.
חקירה: לאו שאין בו מעשה — דין אין דעם לאו אדער אין דעם מענטש?
Speaker 1:
סאו, סאו, אקעי, אפשר האב איך פארשטאנען ראנג. וואס איז די כלל אויפן כלל וואס דו ווייסט? ווען א מענטש, לאו שאין בו מעשה איז א דין אין די סארט לאו, אדער אין די וועג וויאזוי מען טוט עס. איבערלאזן, יא. לא ימצא מיינט עס? איבערלאזן.
הלכה ג (המשך): לאו שאין בו מעשה ומכת מרדות
Speaker 1:
אה, פאר דעם וויל איך וויסן, סאו, סאו, אפשר האב איך נישט פארשטאנען ראנג. וואס איז דער כלל וואס דו ווייסט? ווען א מענטש, לאו שאין בו מעשה, איז א דין אין די סארט לאו אדער אין די וועג וויאזוי מען טוט עס?
Speaker 2:
ניין, דער מענטש קומט נישט די גרויסע עונש ווייל ער האט נישט געטון עפעס. דו האסט איבערגעלאזן.
Speaker 1:
איבערלאזן, יא.
Speaker 2:
“לא ימצא” מיינט צו איבערלאזן. ס׳איז נישט אז דער לאו ווערט א שוואכערע לאו, נאר דער מענטש האט נישט געטון עפעס ביד רמה. ס׳איז דא עפעס א גרעסערע חוצפה אין טון.
Speaker 1:
איך פרעג דיר אן אנדערע לאו, דא שטייט, איך מיין אז יא. דאס הייסט, ס׳איז דא א לאו וואס מ׳קען טון אין ביידע וועגן, רייט?
Speaker 2:
לאו שאין בו מעשה איז נישט אז די לאו יעצט באקומט קיינמאל נישט מלקות. ס׳איז א שאלה פון פראקטיש. אויב דו האסט נאך א וועג צו טון מיט א מעשה, אזוי ווי לכאורה האבן מיר געזען אין הלכות עבודה זרה, פארשידענע זאכן, וואס דער רמב״ם האט געזאגט בקשר, אם עשה בו מעשה, אויב דו האסט נישט מיט א מעשה, איז ער לוקה. ס׳איז נישט א דין אין די חומר הלאו. ס׳איז א דין אין די פראקטיש. אויב ער טרעפט א וועג צו טון עני לאו אן א מעשה, באקומט ער נישט מלקות. אדער ער טרעפט א לאו וואס געווענליך טוט מען אן א מעשה, ער טוט מיט א מעשה, איז ער לוקה.
פארדעם זאגט דער רמב״ם, אויב ער האט געקויפט איז ער לוקה מן התורה, אבער די נארמאלע וועג איז דאס נישט.
דער ווארט “ולא ביערו” ומכת מרדות
Speaker 2:
און מסתמא נאר דא וועט זיין לויט דעם פשט אז די ווארט איז דא “ולא ביערו”, דא איז דא מכת מרדות, נישט סתם אן אנדערע לאו שאין בו מעשה וואס ס׳איז נישט דא עפעס אן אנדערע איסור דרבנן האט צוגעטשעפעט, אפשר וועט נישט זיין קיין מכת מרדות אויך נישט. דער רמב״ם מאכט נישט קיין כללים פון מכת מרדות. ס׳איז אינטערעסאנט ער זאגט עס דא, ווען ער האט אונז נאכנישט פארציילט די מצוה דרבנן פון ביעור חמץ. ווייל דא רעדט ער פון די עונשים. די נארמאלע וועג איז צו איבערלאזן, קומט דאך, מ׳זאל זאגן לאז נישט איבער, און ס׳זאל נישט פאלגן די רבנן, און מ׳זאל זען ווייטער. ס׳מאכט סענס. איך זאג דאס ווארט “ולא ביערו” איז ווי דער רמב״ם געבט אונז די הינט.
הלכה ד – חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם
Speaker 2:
שוין, ווייטער, זאגט דער רמב״ם, נאך א חלק פון די עונשים, א חלק פון די… יא, יא. ווייטער, יעצט איז אזוי ווי א חלק פון… וואס טוט זיך אויב מ׳האט עובר געווען? איז אזוי, חמץ שעבר עליו הפסח, אויב מ׳האט יא עובר געווען און איבערגעלאזט פסח, אדער ער גייט שוין זאגן לאו דווקא עובר געווען, אויב איז געבליבן… יא, אבער ער גייט שוין זאגן אז אפילו אויב מ׳האט עובר געווען בשוגג, ס׳איז איבערגעבליבן חמץ איבער פסח, איז אסור בהנאה לעולם. לעולם מיינט ער צו זאגן אז ס׳איז דא פלעצער ווי אסור בהנאה בכדי שיעשו, אדער כדי שיעשו, ס׳איז לעולם, יא, אפילו ווען ס׳איז שוין נישטא קיין איסור חמץ. יא. אסור בהנאה לעולם.
זאגט ער, ודבר זה, דאס אז ס׳איז אסור בהנאה נאך פסח איז קנס מדברי סופרים. ס׳איז נישט קיין דין דאורייתא, ס׳איז א דין מדרבנן, די רבנן האבן געקנס׳ט.
אויב א מענטש איז עובר אויף בל יראה ובל ימצא, אסרו חכמים את החמץ. זאגט דער רמב״ם, די קנס, וואלסט אפשר געטראכט אז די קנס קומט נאר ווען ער איז עובר געווען במזיד? ניין! אפילו הניחו בשוגג או באונס, איז אויך דא די זעלבע קנס פון אסור בהנאה לעולם. פארוואס? כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו עד שיהנה בו אחר הפסח. כדי א מענטש זאל נישט איבערלאזן חמץ כדי ער זאל קענען הנאה האבן דערפון שפעטער. האבן זיי געזאגט אז ס׳איז נישט דא קיין שום וועג פון הנאה האבן נאך פסח, דאס וועט אוועקנעמען די מאטיוויישאן פון א מענטש צו שוינען. איינמאל מ׳האט גע׳אסר׳ט אלע, קען נישט א מענטש אויך נישט טון קיין ערמות, ער קען נישט מאכן קיין חכמה׳לעך, ס׳איז נישט דא קיין חמץ בכלל.
דיסקוסיע: פארוואס קנס׳ט מען א שוגג?
Speaker 1:
די תירוץ איז, ווייל די נארמאלע וועג וואלט געווען בשוגג. דאס הייסט, דאס האט אויך צוטון לכאורה מיט די נושא פון ביעור חמץ אדער בדיקת חמץ. א מענטש האט חמץ אין אייבערשטן, ער וועט נישט פארגעסן. זאגט דער חמץ, ניין, ער וועט נישט קענען קיינמאל נוצן. ממילא ווערט זייער שטארק די זאך אז מ׳דארף טאקע ארויסנעמען די חמץ, ווייל ער ווייסט אז ס׳זאל נישט בלייבן פרשת המחד. אבער דו געדענקסט אז באלד האבן געזען אויף די דרייסא ובטל בעל מסריקים, פרשת, די חכמים האבן טאקע געווען בדיקת חמץ.
קומט אויס אז מיט די אורייתא ווייל ווען לכאורה איז געווען נאך פסח חמץ… ניין, דער חול פרעגט זיך צו די גזירה פון חמץ של רב אויף פסח איז משום בעל יראה אדער ס׳איז בעצם משום בדיקת חמץ, ווייל דאס הייסט ווייל דו גייסט נישט מאכן קיין ביטול, דאס איז די שאלה, אדער אפשר איז עס אפילו פשוט, אפשר איז עס פשוט פארט פון די נושא פון בדיקת חמץ, פארשטייסט? מיינט צו זאגן אזוי, אז ווען מ׳האט מבטל געווען איז דאך נישט דא קיין בעל יראה, אויף די חמץ איז נישט געשען קיין בעל יראה. אפשר קנאס איז אז ער גייט נישט מבטל זיין. פארוואס גייט ער? וויאזוי ווייסטו אז ער גייט נישט מבטל זיין? ווייל ער גייט דאך נוצן נאך פסח. וואס הייסט דאס? וויאזוי גייט ער נוצן נאך פסח? קומען מיר א חכם זאגן, קענסטו נישט נוצן נאך פסח.
אבער די כדי שלא יניחנו סתם גייט ער אויף די שגגה. ס׳טייטש, ווען ס׳איז א מזיד, דאך פשוט אז ער האט עובר געווען אן עבירה, באקומט ער א גראבע קנס. אבער ביי שגגה, פארוואס קומט דעמאלטס א קנס?
Speaker 2:
אויף דעם זאגט ער, כדי ס׳זאל נישט זיין קיין שום וועג.
Speaker 1:
פרעג איך א פראקטישע קשיא, וויאזוי קען מען מאכן אן אזהרה אויף א שוגג? שוגג טייטש, איך ווייס נישט. וואס זאגסטו? איך געב דיר א קנס, דו גייסט נישט מאכן קיין שוגג? וואס מיינט דאס?
Speaker 2:
סאו, ער מיינט צו זאגן אזוי, ווען ס׳איז א מזיד איז עס א קנס פאר דיר. ווען ס׳איז א שוגג איז עס נישט קיין קנס, נאר ס׳איז א מין הזהרה פון חמץ. אזא… אז ס׳זאל נישט זיין קיין שום וועג אז א מענטש זאל הנאה האבן נאך פסח פון חמץ.
Speaker 1:
וויאזוי נעמט מען אוועק שוגג? ווייסטו, א מענטש טוט עפעס, קען מען זאגן ער זאל עס נישט טון. וויאזוי קען מען זאגן אז א מענטש טוט עפעס? נאכאמאל, נאך פסח טרעפט ער דאך דעם חמץ. ער טרעפט דעם פסח נאך חמץ. זאגט מען אים, איך מיין ער טרעפט דעם חמץ נאך פסח.
Speaker 2:
ניין, נישט כדי ס׳זאל נישט זיין קיין סיבה אז א מענטש זאל… מענטשן קענען דאך אויך שפילן שוגג.
Speaker 1:
זייער גוט. זאגסטו אז ער גייט מאכן שוגג במזיד? אן ארמארע… דאס וואס איך פרעג, דאס איז מיין פארטישע קוועסטשן, וויאזוי קען זיין א גזירה כדי מ׳זאל נישט טון קיין שוגג? ס׳איז אביסל פאני. איך מיין אז ס׳איז דא א תירוץ אויף וואס איז מיין פארטישע קשיא. מאכט נישט קיין… ווייסטו וואס, דו גייסט מאכן א מיסטעיק? איך גיי מאכן א תקנה, און א מענטש זאל נישט מאכן דעם מיסטעיק. עפעס אזוי.
Speaker 2:
עניוועייס, און וואס וואלט געווען שלעכט? ער וואלט געלאזט פרישות צוויי טשעה, און ער וואלט אויך געווען, ווייל ער וואלט עס געקלערן אין די סטעק.
Speaker 1:
זיכער דערפאל. אקעי. יא. אשעי.
הלכה ה – תערובת חמץ בפסח אוסר בכל שהוא
Speaker 2:
חמץ, די עיקר איסור חמץ. יעצט גייען מיר אונז לערנען וועגן תערובת חמץ. ביי אלע אנדערע איסורים איז דאך דא א דין, איך ווייס נישט אויב ביי אלע, אסאך אנדערע איסורים איז דא א דין, א ביטול, אזוי ווי ס׳ווערט אריינגעמישט נבילה וכדומה. אבער דא איז נישטא קיין ביטול, זאגט ער. חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, יא, קוק, הרי זה אוסר בכל שהוא. דאס איז דער דין. ס׳איז אסור די גאנצע בכל שהוא. שפעטער גייט ער רעדן וועגן שיעור, אבער… ס׳איז דא אן איסור תערובת חמץ, דער רמב״ם גייט זאגן אז מ׳באקומט פאר דעם מלקות.
דאס האט גארנישט צו טון מיט דאס אז ס׳איז נישטא קיין ביטול. דאס אז ס׳איז נישטא קיין ביטול, דאס איז גראדע א שאלה פון ביטול. ביטול, תערובת חמץ מיינט נישט אז ס׳ווערט נישט בטל. מיר זעען אנדערע פשטים, וואס זאגט דער ראב״ד וועגן דעם? אנדערע מענטשן… אבער על כל פנים, ס׳איז נישט אמת אז תערובת חמץ מיינט אז ס׳איז נישטא קיין ביטול. תערובת חמץ מיינט ער עסט חמץ מיט נאך א זאך.
וואס טייטש “הרי זה אוסר בכל שהוא”?
Speaker 1:
אבער וואס טייטש הרי זה אוסר בכל שהוא? וואס טייטש הרי זה אוסר בכל שהוא?
Speaker 2:
דאס איז די תשובה. אויב ס׳וואלט געווען ביטול, וואלט עס נאר געווען בטל. אבער תערובת מיינט ווען ס׳איז נישט בטל. נישט יעדער, ווען ס׳איז האלב אויף האלב, ווען ס׳איז ווייניגער ווי האלב. נישט קיין חילוק. דער איסור וואס ס׳איז דא א חידוש אין חמץ, און ס׳איז דא א תערובת דערפון אסור. תערובת מיינט אז מ׳עסט עס מיט נאך א זאך. גראדע פסק׳נט דער רמב״ם אז ס׳איז אוסר בכל שהוא, אבער דאס איז נאך א פרט. נאכדעם, דער רמב״ם פסק׳נט אזוי, קומט אויס, זיי האבן געלערנט פון דעם?
Speaker 1:
פארוואס?
Speaker 2:
נאר מיר האבן נאך געלערנט גארנישט פון דעם יעצט. אבער איך זאג דארט, דאס אז די חידוש דא וואס דו זאגסט אז ס׳איז דא א מהלכה פון תערובת חמץ, דער רמב״ם האט געברענגט פון אים א פסוק אין א מינוט, דאס האט נישט מיט די פרט וואס גראדע פסק׳נט מיט די שיטת עשתו לכל שכן. דאס איז אפשר ווייל ס׳איז דא נישט קיין שלא מתירים, ס׳איז שוין א פרט אויף הלכות ביטול. ביטול ארבעט אויף חמץ פסח, טעארעטיש זיכער. איך ווייס נישט, ס׳איז א דרשה יש לומתים. די זאך גייט נישט ווערן מותר. דער חמץ של עבר לבוא פסח איז אייביג אסור. אקעי.
תערובת חמץ שעבר עליו הפסח
Speaker 2:
א חמץ של עבר לבוא פסח. בין במנו, וואס הייסט ער האט זיך אויסגעמישט במנו? לאמיר זאגן חמץ מיט מעל וואס איז נישט חמץ. בין שלא במנו, חמץ אין עפעס אן אנדערע זאך, איך ווייס, אין וויין. הרי זה אסור בכל שהוא, אלעס וואס האט זיך אין דעם אריינגעמישט אפילו נאר א משהו, חמץ ווערט אסור, ס׳ווערט נישט מותר ווייל ס׳איז געווען א קליינע אמאנט.
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, ער גייט צוריקקומען צו תערובת, אבער ער גייט ארווארפן פאר א דבר, חמץ שישראל שעבר עליו הפסח. זאגט ער, דער דין אז אז אוסר בכל שהוא איז נאר ווען ס׳איז בפסח. אבער חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אונז האבן דאך געלערנט אז ס׳איז אסור בהנאה נאך פסח, אף על פי שאסור בהנאה, אבער אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, מעג מען עס יא עסן נאך פסח. פארוואס? שלא קנסו ואסרו אלא חמץ עצמו. די קנס וואס אונז האבן פריער געלערנט, אז סיי וועלכע חמץ וואס מ׳האט איבערגעלאזט אפילו בשוגג ווערט אסור נאך פסח אפילו לעולם, די קנס הנאה איז געווען אויף חמץ עצמו. אבער תערובת איז יא מותרת באכילה לאחר הפסח.
דיסקוסיע: ווען איז דער חמץ נתערב געווארן?
Speaker 1:
אויב איז מען עובר געווען א בל יראה אויף תערובת חמץ… אנטשולדיגט, א בל יראה איז נישט דא אפשר אויף תערובת חמץ. ווען? אז ס׳איז נתערב געווען נאך יום טוב הייסט? אז ס׳איז נתערב געווארן נאך פסח?
Speaker 2:
ער הייבט אן מיט חמץ שעבר עליו הפסח, און דאס זאגט ער אז ער איז מותר לאכלו אחר הפסח. יא, אבער איך מיין אז דאס איז די קעיס ער רעדט. חמץ נאך פסח, ס׳איז דא א תערובת חמץ שעבר עליו הפסח. איך מיין אז ס׳איז דא צוויי וועגן וויאזוי דאס צו לערנען, צו מ׳רעדט פון ווען ס׳איז געווארן תערובת. ווייל דו קענסט לערנען אז חמץ איז נתערב שוין געווארן, די גאנצע זאך איז געווארן חמץ, און יעצט איז עס אן איסור נאך פסח אויכעט. אבער ס׳קען זיין נישט. די איסור פון הנאה נאך פסח איז אויף חמץ אליין, די קנס. אויף תערובת חמץ האט מען נישט געמאכט די קנס.
און דאס, צו זיין קלאר, אזוי ווי ער ברענגט דא פון אונטן, דאס מיינט אז אפילו אז ס׳איז דא חמץ, אפילו ווייניגער. תערובת מיינט דאס מיט נאך א זאך. אז דו עסט חמץ צוזאמען מיט נאך א זאך, איז אויך פסח איז נישט אסור. ס׳דארף נישט זיין בטל.
הלכה ה (המשך): תערובת חמץ שעבר עליו הפסח
Speaker 1:
אבער קען זיין אז… אמת׳ער, אסור נאך נישט. ביידע מסתמא צוזאמען. די איסור פון הנאה נאך פסח איז אויף חמץ אליין, און די קנס. אויף תערובת חמץ האט מען נישט געמאכט די קנס. און דאס טו בי קלער, וואס ווער ברענגט דא פון אונטן, דאס מיינט אז אפילו אז ס׳איז דא מחירה חמץ, אפילו ווייניגער.
תערובת מיינט דאס מיט נאך א זאך. אויב מ׳עסט חמץ צוזאמען מיט נאך א זאך, איז אויך ווייס איך אז ס׳איז נישט אסור, ס׳דארף נישט זיין בטל, ס׳דארף נישט זיין קיין רוב. דאס זאגט ער, תערובת מיינט מ׳עסט עס צוזאמען, תערובת מיינט ליטרעלי נישט די זאך אליינס, נאר מ׳עסט עס מיט נאך א זאך.
אויב דו האסט, לויט׳ן רמב״ם, אזוי זאגן דא אסאך מפרשים אז ס׳איז קלאר אזוי, אז טאמער מ׳עסט חמץ עובר לפסח מיט נאך א זאך, איז מען נישט עובר אויף די איסור דרבנן. פארוואס? ווייל די חכמים האבן נאר גוזר געווען אויף חמץ ריין. תערובת חמץ איז נישט גוזר געווען, ס׳דארף נישט זיין קיין רוב, ס׳דארף נישט זיין קיין שישים, ס׳דארף נישט זיין גארנישט.
דאס איז, דער משנה ברורה ברענגט אז ס׳איז נישט דא קיין רחל ארויס קעגן דעם. ס׳איז נישט אפילו זיין רב, אזוי מיינט עס. פאר רובא איז נישט דא קיין איסור.
הגדרת תערובת חמץ
פארשטיין מיר פאר אז ס׳איז דא אין דעם ווייטער תנאים. איך מיין, אויב איז ניכר די חמץ, אויב ס׳הייסט עס ווי דו עסט חמץ, טייטש ער שמירט עס אן מיט פינאט באטער, איז נאך נישט אויס תערובת חמץ.
Speaker 2:
ניין, לכאורה נישט. מ׳זאל וויסן, ס׳איז געווארן אויסגעמישט מעל. לאמיר זאגן, דו קענסט שוין זען וועלכע איז וועלכע. סיריעל מיט מילך, ווייל ס׳איז צוזאמען מיט מילך?
Speaker 1:
אוקיי, דאס איז נישט די עיקר לינג. די צוויי זאכן צוזאמען. און מיר וועלן זען שפעטער ביי חמץ, אז מ׳עסט מצה צוזאמען מיט מרור צוזאמען, איז מצות מבטלות זו את זו, איז יוצא.
ווען ס׳שטייט אז א זאך איז אסור, ווען נישט אז ס׳איז דא א חלק פון תערובת חמץ, מיינט עס אז מ׳עסט עס אליינס. יא?
Speaker 2:
אדער מיינער. קען, מיר דארפן וועסטו פארשטיין. ער עסט צוויי כזיתים. איין כזית איז חמץ, די אנדערע כזית איז נישט חמץ. וואס העלפט מיר?
Speaker 1:
קוק אין די נעקסטע סעיף, זען קלאר אז פון דעם רעדט מען ביי תערובת חמץ. קוק אין די סוף.
און זיי האבן געלערנט אז חמץ שנתערב איז אסור, און נאך פסח, דער איסור פון דער קנס אז ס׳איז אסור לעולם, גייט נישט אויף חמץ שנתערב.
הלכה ו — עונש על תערובת חמץ
כרת איז נישט דא אויף תערובת חמץ
און יעצט זאגט דער רמב״ם די עונש אויף חמץ שנתערב. זאגט דער רמב״ם, “תערובת חמץ אין חייבין כרת.” דאס וואס זיי האבן געלערנט אז עסן חמץ איז כרת, דאס איז נאר על אכילת עצמו של חמץ, אויף עסן חמץ אליין.
“אבל אוכל תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי” — כותח הבבלי איז עפעס א געמיש פון מילך מיט תבלינים מיט ברויט. און שכר המדי איז אויך עפעס א ביר וואס מ׳מאכט פון חמץ און פון אנדערע זאכן.
“וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם” — סיי וואס וואס איז אריינגעמישט אין דעם חמץ, “אם אכלן בפסח לוקין” — באקומט מען טאקע מלקות, אזויווי דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז אסור בתערובות, “אבער כרת איז נישטא, ואין בו כרת.”
דער לאו פון “כל מחמצת”
“שנאמר, כל מחמצת לא תאכלו” — כל מחמצת מיינט סיי וואס איז חמץ. דאס איז די לאו, די לאו איז כל מחמצת זאגט די לאו אז אויף תערובות, וואלסטו וועגן מיט די זעלבע הסבר אז ס׳איז נישטא קיין כרת, וואלסטו אויך געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין מלקות, ווייל ס׳איז נישט געגעסן ריין חמץ.
אבער כל מחמצת איז א ריבוי, אז אויך א געמישעכץ צו חמץ איז לאו. מחמצת, נישט חמץ נאר מחמצת, א דבר הניגוב, א זאך וואס האט אין זיך חמץ. דאס שטייט אז ס׳שטייט א קלארע לאו, אן עקסטערע לאו, אבער ס׳שטייט נישט קיין כרת. כרת שטייט נאר אויף אוכל חמץ, נישט אויף אוכל מחמצת. קומט אויס אז ס׳איז דא א לאו ואין בו כרת.
שיעור כזית בכדי אכילת שלש ביצים
זאגט דער רמב״ם, “במה דברים אמורים” אז ס׳איז דא מלקות פאר׳ן עסן חמץ בתערובת? “כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים.” אז די תערובת איז געווען אזוי סאך אז אין דריי ביצים איז געווען א גאנצע כזית. דריי ביצים זענען אזוי ווי זעקס מאל א כזית, און אין דעם איז געווען אבער א כזית חמץ, “דעמאלטס איז הוא שלוקה מן התורה.”
“אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול” — אפילו ס׳איז אסור צו עסן, “אבל אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות” — דעמאלטס באקומט ער נישט קיין מלקות.
דארף עס דאך זיין א שיעור, אפילו אין די תערובת חמץ דארף עס זיין. ס׳איז נישט פשט אז די חמץ אסר׳ט די גאנצע זאך און א כזית פון תערובת חמץ אסר׳ט, נאר תערובת חמץ איז די איסור ווייל ס׳איז דא אין דעם חמץ. ס׳איז נישט דא די היתר אז וואנס ס׳איז געמישט מיט נאך עפעס ווערט עס אויס, ס׳הייסט שוין נישט ריין חמץ, דאס איז נישט דא. אבער מ׳זאגט אויך נישט אז די גאנצע תערובת ווערט גענוג אסור אויף צו באקומען מלקות. ס׳ווערט גענוג אסור אויף נישט צו טארן עסן, אפילו א משהו, אזויווי געזאגט.
דריי מדרגות פון איסור
שוין, ס׳איז דא דריי, מ׳קען זאגן דריי גדרים דא, יא? כרת איז נישט דא וואנס ס׳איז געמישט מיט עפעס. מלקות איז דא ווען ס׳איז דא גענוג א חשוב׳ע חלק דערפון, איך ווייס, לאמיר זאגן אפשר א געוויסע פראצענט, דרייסיג פראצענט, איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳קומט אויס, אז בתוך אכילת שלוש ביצים איז דא א כזית.
קשיא: תלמה היכי דמי?
די ווארט איז וועגן ער האט געגעסן א כזית? האט ער דאך געגעסן א כזית, תלמה היכי דמי? דאס איז די הסבר אז תערובת העלפט נישט.
תירוץ: דין כזית בכדי אכילת פרס
די פשוט׳ע טייטש איז, וואס דער רמב״ם זאגט איז פשוט לויט די כלל. ס׳איז דאך דא א כלל אז מ׳איז נישט קיינמאל לוקה נאר אויב מ׳עסט א כזית פון אן איסור, ס׳איז נישט דא ווייניגער ווי א כזית. דאס אז מ׳האט געזאגט תערובת, אויב דו זאגסט, מיינט נאכנישט אז א דבר מותר ווערט אסור. ס׳מיינט סך הכל אז הגם אז מ׳האט געגעסן די חמץ בתערובת, און ס׳איז געווען נאר די טעם של חמץ, ס׳איז געווען נאר בתערובת, איך דארף שוין אפילו נישט זוכן טעם, ווייל ס׳איז געווען אפילו נאר די חמץ אין דעם. מיט תערובות איז דארפסטו אן עקסטערע איסור, אבער ס׳מיינט נאכנישט אז ס׳איז געווארן אויס די שיעור כזית. סאו ס׳דארף אלץ זיין א כזית.
און וואס איז די שיעור כזית? אז דו דארפסט עסן א כזית כדי אכילת פרס, אזוי ווי יעדע זאך. די אנדערע ווערטל, אזוי ווי די כלל אלעמאל ווען מ׳עסט א כזית נישט אויף איינמאל, ער עסט נישט אויף איינמאל, איז די כלל כדי אכילת פרס. סאו די אנדערע ווערטל, לויט מיין טייטש, די טייטש איז אויך אכל כזית בכדי אכילת פרס.
ס׳שטייט נישט ממש אין די רמב״ם אזוי, ס׳שטייט אין די רמב״ם אזוי, יש בתערובות בכדי אכילת פרס. אזוי מיין איך, איז די פשוט׳ע טייטש, אז וויבאלד ער עסט א כזית, איז דאך שווער, פארוואס עסט א כזית איז דאך צו נישט. דער תירוץ איז, אז יעדע מאל וואס ער עסט א כזית איז א כזית, אויב אפילו מ׳איז מפסיק, ווי לאנג ס׳איז כדי אכילת פרס, איז מען לוקה. די זעלבע זאך, תערובת חמץ מוז זיין כדי אכילת פרס.
איסור דרבנן אויף כל שהוא
און סתם אויף צו איסור איז עס אפילו א כל שהוא וואס איז א תערובת חמץ. און דאס איז א דרבנן, די תערובת חמץ איז א דרבנן, אבער ס׳איז נישט קיין לאו, ווייל די… דאורייתא איז ווייל ס׳איז תערובת חמץ, עס איז מיט דאורייתא, און ס׳איז חצי שיעורות, עס איז מיט דאורייתא. אבער די לאו קום מחמצת לא תאכלו גייט עס נישט אריינגיין.
Speaker 2:
סאו וואס יא? סאו די רייסע פון… אה, ס׳פעלט די שיעור. אה, סאו ווייטער די קום מחמצת לא תאכלו, די לאו דערפון קען ער נישט האבן.
Speaker 1:
אזוי ווי דער ראב״ד גייט זאגן אין א מינוט, אז יעדער וואס עסט חצי שיעור איז אין מכת מרדות. און מוכן ארויסקייט אין מכת מרדות.
Speaker 2:
זייער גוט.
דער ראב״ד׳ס חולק
Speaker 1:
דער ראב״ד איז מחולק דא, און ס׳איז דא אנדערע וועגן. איך געדענק אז ס׳איז דא אן רמב״ן וועגן ווי מ׳איז פריסט. דער ראב״ד זאגט אז ער פארשטייט נישט אז קומט דאך אז עמדה עסט מען נישט אכילת פרס אונז. ער זאגט אז בקיצור, מען דארף קוקן אין די גמרא וועגן די גמרא וואס די רמב״ם ברענגט, ווייל ס׳איז דא וואס זאגן נישט אזוי אז וואס, אז מ׳איז יא עובר אפילו.
מסתמא די אנדערע אנדערע אנדערע זאגן אז דאס אז ער האט געגעסן א כזית איז דאך נישט קיין חידוש אז ער דארף באקומען מלקות, ווייל ער האט דאך געגעסן א כזית חמץ. און תלמה היכי די אנדערע זאכן. די חידוש איז אז אויב צווישן אלע צוזאמען איז א כזית, העלפט נישט תערובת און ס׳הייסט נישט גוט אז ער האט געגעסן א כזית חמץ. דאס הייסט, ס׳קען זיין פארקערט.
דער ראב״ד אפשר טענה׳ט אז ביי תערובת מבטל איז מען קיינמאל נישט חייב טאקע וועגן דעם, ווייל מ׳עסט נישט… ס׳איז נישטא קיין שיעור כדי אכילת פרס.
דער רמב״ן׳ס שיטה
Speaker 2:
יא, דער רמב״ן אין ספר המצוות.
Speaker 1:
דער רמב״ן האט געהאלטן… איך האב געזאגט אנדערש איז נאר דרבנן, איך האב געמיינט אז ס׳איז דאורייתא אן א שיעור. ער זאגט אז דער רמב״ן האט געהאלטן אזוי ווי דיר, אז ס׳איז… איז דא עפעס אן אנדערע וועג פון לערנען דא וואס האט צו טון מיט די כלל וואס מ׳לערנט אין מאכלות אסורות פון טעמו ולא ממשו. אז טעמו ולא ממשו איז א שוואכערע איסור, און זיי וואלטן געלערנט אז די שיעור פון כדי אכילת פרס איז נישט אזוי ווי איך זאג סתם א דין אין די שיעור אז מ׳דארף עסן, נאר ס׳איז עפעס א דין, דאס הייסט ממשות.
וואס איז ווערי ווירד פאר מיר? וואס האט דאס מיט ממשות? ממשות טייטשט ווי לאנג ס׳איז דא דארט א שטיקל. אבער אזוי לערנען זיי אז ממשות מיינט עפעס א… אז די שיעור פון כזית בכדי אכילת פרס… איי דארף רעדן רעדן פון פרס.
בקיצור, איז דא אנדערע ביי דעם די רמב״ן. איך געדענק אז די רמב״ן, עפעס אין די מנין המצוות, איז מחולק מיט די רמב״ם וואס האט גערעכנט פאריארס, האט עס איז אן עקסטערע לאו, מעג נישט די בראטע. אבער אונז זענען העפי מיט די שיטת רמב״ם היינט.
Speaker 2:
יא.
הלכה ז — אכילת חמץ עצמו
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אוכל מן החמץ עצמו” — דא גייט מען שוין צוריק צו חמץ, נישט תערובות. איך האב געקענט דאס איז די המשך, לויט מיין פשט שטעמט עס איז זייער גוט, ווייל דו רעדסט דאך יעצט עקזעקטלי פון די נושא פון עסן החמץ.
Speaker 2:
איך איך איך יא, אבער איך מיין צו זאגן תערובת נאר אויב ס׳איז דא אין דערין עפעס חמץ. לאמיר זאגן אז ס׳האט זיך אריינגעמישט א קליין ביסל חמץ אין א ריזיגע, און ער עסט נאר א טראפעלע, און אין די שטיקל איז נישט געווען.
Speaker 1:
יא, לאמיר זאגן… ס׳איז נישט קיין לאו פון לא יאכל חמץ. “הרי זה עובר מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ.”
הלכה ח (המשך) — פחות מכזית חמץ
Speaker 1: יא, אבער איך מיין צו זאגן תערובת נאר אויב ס׳איז דא אין דערין עפעס חמץ. לאמיר זאגן אז ס׳האט זיך אריינגעמישט א קליין ביסל חמץ אין א ריזיגע, און ער עסט נאר א טראפעלע, און אין דעם שטיקל איז נישט געווען. יא, לאמיר זאגן…
ס׳איז נישט קיין לאו פון “לא יאכל חמץ”, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר “לא יאכל חמץ”, טייטש אפילו פחות משיעור. יא. זאגט דער רמב״ם, אפילו א קליין ביסל הייסט “לא יאכל חמץ”, אבער קיין מלקות וועט נישט קענען זיין. אף על פי כן, אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. ואוכל פחות מכזית במזיד, וואס טוט זיך אויב ער האט עס געטון במזיד? איז אויך נישט דא קיין מלקות, אויכעט פחות משיעור וועט ער נישט חייב זיין במזיד. נאר וואס דען? יא, ער וועט זיין חייב מכת מרדות, ווייל ס׳איז אסור, און ממילא וועט ער באקומען מכת מרדות. מלקות באקומט מען נישט.
דיון: מכת מרדות vs. מלקות דאורייתא
Speaker 2: וואס איז ער? נישט פונקט אזוי פיל. צו 39? צו לויט וויפיל ער קען דערהייבן. אמאל וועט ער זיין אפשר מער. מלקות… מכת מרדות קען ער זיין מער אויך, ניין? אבער ס׳איז שיעור 39? איך מיין אז די אנדערע בלעט שטייט אז… מען שאצט אפ וויפיל מען זאל אים געבן.
Speaker 1: ניין, ביי די דאורייתא שאצט מען אפ צו ער קען דערהייבן גאנץ 39. אבער עס קען זיין אויב ער איז א גרויסער גיבור וועט מען אים געבן 350. איך ווייס נישט פארוואס, מכת מרדות האט נישט די שיעור פון די דאורייתא. ווייס איך נישט. אבער ס׳זעט מיר, איך מיין אז ס׳איז די זעלבע מלקות, און ס׳שטייט נאך מינוט נאר וועלכע כוונה דער שליח בית דין האט, צו ער זאגט לשם יחוד לקיים מצות עשה, אדער ער זאגט לקיים מצות דרבנן. ס׳איז נישט קיין חילוק פראקטיש, ס׳איז נאר א חילוק.
חידוש: חמץ ישן — דאפלטע מכת מרדות
Speaker 1: ווען ס׳איז געווען א לאו שאין בו מעשה האט ער איבערגעלאזט חמץ. יעצט זעט מען עפעס א נייע חידוש, אז אויף חמץ ישן באקומט מען מכת מרדות. סאו דער מענטש וואס עסט חמץ ישן האט מסתמא באקומען צוויי מאל מכת מרדות. איינס, ער האט איבערגעלאזט חמץ אין זיין הויז, און צווייטנס האט ער געגעסן די פינף תבואות.
Speaker 2: אה, ער האט געגעסן ביי יענעמ׳ס.
Speaker 1: אה, אקעי. שוין, זייער גוט.
חידוש: חמץ ישן — מדאורייתא אדער מדרבנן?
Speaker 1: ווייטער זאגט דער רמב״ם, יעצט גייט אונז דער רמב״ם זאגן די זמני האכילה. ווען? דער חידוש איז אז אויב חמץ ישן וואלט געווען מדרבנן, וואלט געמאכט סענס לפי די כלל מכות מרדות.
Speaker 2: נו, אהא.
Speaker 1: אז דו זאגסט אז ס׳איז מדאורייתא, דארף מען פארשטיין וואס איז די ענין. אבער ס׳איז דא א תקנה, די מלקות וואס די רבנן האבן געזאגט אויף דעם. אקעי. מיר קענען לערנען וועגן די איסור.
הלכה ט — זמני איסור אכילת חמץ ביום י״ד
איסור דאורייתא: מחצות היום (שעה שביעית)
Speaker 1: ביז יעצט האבן מיר געלערנט כל שבעה, רייט?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: פסח אליין, פון יום חמשה עשר ביינאכט. איך גיי לערנען די נעקסטע איסור, די ליסטע מצוות עשה און לאו, ווייל ווי ס׳איז סדר הזמנים. יא.
זאגט דער רמב״ם, אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהיא מתחלת שעה שביעית ביום. יעצט האבן מיר גערעדט וועגן אויף פסח אליין. יעצט זאגט ער אונז אז יום ארבעה עשר, ס׳איז נאך נישט פסח, ס׳איז ערב פסח, מחצות היום ולמעלה, ס׳איז יום טוב, יום טוב און ערב פסח, אזוי ווי דער רמב״ם האט עס גערעדט פריער אין סוף הלכות יום טוב, איז שוין מתחלת שעה שביעית ביום, פון אנפאנג פון די… ס׳איז שוין דורכגאנג די זעקס שעה, אזוי ווי מ׳זאגט אכט ביום מיינט די האלבע טאג. פון דעמאלטס טאר מען נישט עסן חמץ.
זאגט דער רמב״ם, דאס איז א דאורייתא, וכל האוכל בזמן זה לוקה מן התורה, שנאמר, ס׳איז דא אן עקסטערע לאו, אויסער די לא יאכל חמץ וואס ער האט שוין געזאגט? ס׳איז דא לא תאכל עליו חמץ. וואס טייטשט עליו? דער פסוק שטייט אינמיטן ווען מ׳רעדט וועגן הקרבת קרבן פסח. כלומר, על קרבן הפסח, דו זאלסט נישט עסן חמץ בשעת ווען ס׳איז שוין דא די מצוה פון הקרבת קרבן פסח. כך למדין מפי השמועה פירוש דבר זה, אזוי האבן די חכמים אפגעלערנט די לא תאכל עליו חמץ. “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, משעה הראויה לשחיטת הפסח שבו הנאה אביהם. דאס הייסט, מ׳וואלט ווען געקענט לערנען “לא תשחט על חמץ” אז מ׳מיינט ממש ווען דער מענטש האלט אינמיטן מקריב זיין, אדער ער זאל נישט ברענגען אין די עזרה קיין חמץ. אבער ניין, האבן די חכמים געזאגט אז די ווארט איז די שיעור, די זמן. פון ווען ס׳איז די זמן פון קרבן פסח, פון דעמאלטס טאר מען נישט עסן חמץ, והוא חצי היום. ממילא באקומט מען מלקות, דאס הייסט, ס׳איז מפי השמועה איז מסביר די פסוק, אבער ס׳איז נאך אלץ א לאו דאורייתא, א מלקות. אלע מפי השמועה איז א לאו דאורייתא.
פשוט טייטש וואלט מען געקענט טייטשן אז ער זאגט אז ווי א תולדה איז מקריב עליו חמץ, און דו קאמפייסט אז מ׳איז נישט מקריב זיין מיט אים חמץ. אבער דא זעסטו ניין, אז די חכמים האבן געלערנט אז אין די צייט זאל נישט זיין קיין חמץ קיים, יא?
Speaker 2: ס׳איז דא אז דער רמב״ם ברענגט נישט די אנדערע פסוק “לא תאכל על חמץ דם זבחי”, וואס דארטן איז אויך די זאך, מ׳וואלט ווען געקענט מיינען “על חמץ” מיינט עסן די פסח מיט חמץ? “לא תאכל על חמץ”…
Speaker 1: ניין, ס׳איז דא נאך א פסוק ענליך צו דעם. אקעי, נישט נוגע, דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק.
Speaker 2: יא, ס׳איז נישט… “לא תאכל על חמץ”.
גזירת חכמים: שעה ששית — אסור באכילה ובהנאה
Speaker 1: יא, זאגט דער רמב״ם, דאס אלעס פון שעה שישית, נעמט עס איז דאורייתא, פון צווייטע האלב טאג, פון נאך חצות, פון נאך תחלת שעה שביעית. אבער די חכמים האבן צוגעלייגט נאך א שעה, אסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית. פארוואס? כדי שלא יגיעו לאיסור תורה, מ׳זאל נישט אנקומען נאנט צו אן איסור תורה. האבן זיי געלייגט א גדר פון נאך א שעה.
און וואס געשעט פון די זעקסטע שעה? האבן די חכמים גע׳אסר׳ט אלעס אזוי ווי געהעריגע חמץ דאורייתא, מתחילת שעה ששית, יהיה החמץ אסור באכילה ובהנאה. און דער רמב״ם איז מסביר, שעה ששית איז מדברי סופרים, ומשעה שביעית והלאה ווערט עס מן התורה. אבער ביידע איז נאך אלץ אסור בהנאה, די חכמים האבן עס גע׳אסר׳ט אזוי ווי די איסור דאורייתא.
גזירה לגזירה: שעה חמישית — אסור באכילה, מותר בהנאה
Speaker 1: און דו האסט געמיינט אז דא האט מען געענדיגט? ניין, ניין, ניין, די חכמים האבן צוגעלייגט נאך א שעה. שעה חמישית, אויך איז אסור מדרבנן צו עסן חמץ, אבער דאס איז שוין נישט מיט די זעלבע הארבקייט. אין אוכלים בו חמץ, מ׳עסט נישט מיט דעם חמץ. פארוואס? גזירה משום יום המעונן. דאס איז שוין א גזירה פאר די שעה ששית. ווייל אויב ס׳וועט זיין א פארוואלקנטע טאג, און מ׳האט נישט געהאט דעמאלטס זייגערס וכו׳, איז שמא יטעה בין שעה חמישית לששית, ער וועט זיך טועה זיין צווישן די פינפטע שעה און די זעקסטע שעה. ששית איז דאך אסור, פולי אסור, אזויווי ס׳וואלט געווען ממש דאורייתא, ווייל מ׳האט גע׳אסר׳ט אויך בהנאה. אבער מ׳האט גע׳אסר׳ט אויך א שעה פארדעם, כדי מ׳זאל נישט נכשל ווערן בשעה ששית. זיי האבן געגעבן די שעה ששית אלע דאורייתא׳דיגע דינים, אזוי ווייט אז מ׳דארף שוין צולייגן צו דעם אויך גזירה. אזויווי די דאורייתא׳דיגע דינים באקומען א גזירה, באקומט דאס אויך א גזירה.
Speaker 2: ער זאגט “אין אוכלים”, ער זאגט נישט… די חמישית איז ווייל ביום המעונן, יום ששית איז נישט ווייל מ׳מאכט א טעות. ס׳קען זיין אז די חצות קען מען זען קלאר אפילו ביום המעונן, איך ווייס נישט.
Speaker 1: די שעה חמישית איז וועגן יום המעונן.
הלכה י — תרומה ולחם תודה בשעה חמישית
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, ואין אסור בהנאה בשעה חמישית. ווען די חכמים האבן גע׳אסר׳ט די שעה חמישית, האבן זיי גע׳אסר׳ט אכילה, אבער נישט הנאה. לפיכך, סאו וואס קומט נוגע למעשה? לפיכך תולין בה את התרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש. תרומה און לחם תודה, וואס איז, ביי לחם תודה ברענגט מען חלות וואס איז חמץ, און די זעלבע זאך תרומה נעמט מען דאך פון… אלע אנדערע חמץ זאגט מען אז מ׳זאל שוין פטור ווערן פארדעם. אבער תרומה און לחם תודה איז דא עפעס א איסור אז חמץ וואס איז קודש איז דא א איסור אז מ׳זאל נישט פארברענען פאר די צייט, ווייל ווילאנג ס׳איז נאך ראוי צו עסן, טאר מען נישט מפסיד זיין קדשים.
וואס איז דער דין? לא אוכלים, די חכמים האבן גע׳אסר׳ט. היות די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, האבן זיי גע׳אסר׳ט אויך אויף קודש, לא אוכלים, מ׳טאר אויך נישט עסן תרומה און תודה. אבל לא שורפין, מ׳טאר נאך נישט פארברענען, עד שתגיע שעה ששית, דעמאלטס האבן די חכמים יא געגעבן ממש א דין אזויווי די דאורייתא, דעמאלטס מעג מען שוין אויך פארברענען אפילו ענינים פון קודש.
הלכה יא — סיכום דריי זמנים
Speaker 1: יעצט גייט מאכן דער רמב״ם א שנעלע סיכום פון די דריי צייטן. הרי למדת… וואס? ער גייט אים נאך אזא שנעלע ראנדאון פון די דריי שיעורים, דריי זמנים. שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית מעג מען. ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. די פיפטע שעה טאר מען נישט עסן, אבער מ׳מעג הנאה האבן. ואסור בשעה ששית, פון די זעקסטע שעה איז שוין אזוי הארב אז מ׳מאכט עושה מכת מרדות. ואוכל מתחילת שעה שביעית, דעמאלטס איז שוין אזוי דאורייתא, דעמאלטס איז שוין מלקות.
אז באכילה ולא בהנאה, איסור מדרבנן, איסור מדאורייתא. און נאכדעם קומט א פיפטע לעוועל וואס איז פסח אליין, וואס איז אויך דא כרת, רייט? דא איז דא נאר מלקות. ס׳איז דא זייער אסאך מדרגות. צוויי מיני איסורי אכילה און צוויי מיני פעטש. קומט אזעלכע מיני פעטש, אנדערע מיני פעטש.
עד כאן פרק א׳, וואס מיר לערנען די כללים וואס איז די עיקר מצוות פון איסורי חמץ בפסח.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
הלכות חמץ ומצה — פרק א: סיכום מרוכז
—
הקדמה — סדר הלכות חמץ ומצה ומנין המצוות
דברי הרמב״ם: “הלכות חמץ ומצה — יש בכללן שמונה מצוות, שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: בהלכות חמץ ומצה כלולות שמונה מצוות — שלוש עשה וחמש לאווין.
חידושים:
– הרמב״ם מתחיל בפסח כי פסח הוא יום טוב הראשון — “החדש הזה לכם ראש חדשים,” “בראש כל מועדות נסע פסח.” הוא כבר סיים הלכות שביתת יום טוב (המשותפות לכל ימים טובים) ועובר כעת למצוות המיוחדות של כל יום טוב בפני עצמו.
– המילה “בכללן” מדויקת: אין הכוונה שיש שמונה פעמים אותה מצוה (שאז היה כתוב “יש בו”), אלא שבין סוגים שונים של מצוות (חמץ, מצה, סיפור יציאת מצרים) הסך הכל הוא שמונה מצוות. אותו לשון “בכללן” מופיע גם בהלכות שבת, כי גם שם יש סוגים שונים של מצוות. זה מראה שהלכות ומצוות אינן one-to-one — כמעט כל ההלכות כוללות יותר ממצוה אחת.
שמונה המצוות:
1. לאו — שלא לאכול חמץ מי״ד ניסן אחר הצהריים (ערב פסח).
2. עשה — להשבית שאור מבתיכם.
3. לאו — שלא לאכול חמץ כל שבעה.
4. לאו — שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה.
5. לאו — בל יראה.
6. לאו — בל ימצא.
7. עשה — אכילת מצה בליל הפסח.
8. עשה — לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.
מצה וסיפור יציאת מצרים קשורים — יש דין במצה המחובר לסיפור יציאת מצרים.
—
הלכה א — כל האוכל כזית חמץ בפסח
דברי הרמב״ם: “כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן — במזיד חייב כרת שנאמר ‘כל אוכל חמץ ונכרתה׳, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: מי שאוכל כזית חמץ מתחילת פסח עד סוף פסח — במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה.
חידושים:
– סדר הרמב״ם בכל הלכה: (1) מהו האיסור, (2) היכן כתוב — הפסוק/לימוד, (3) מהו העונש. זוהי שיטתו הקבועה.
– הרמב״ם מדגיש כאן את עונש הכרת/חטאת ספציפית לשבעת ימי הפסח, להבדיל מהלאו המיוחד של ערב פסח אחר הצהריים, שבו אין כרת — רק לאו.
—
הלכה א (המשך) — אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו
דברי הרמב״ם: “אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו.”
פשט: בין אכילה בין אם המחה את החמץ ושתאו, נקרא אכילה.
חידושים:
– אין זה איסור נפרד של שתיה, אלא שתיה בכלל אכילה — אותו כלל כמו במאכלות אסורות (למשל חלב).
– שיעור בשתיה: במאכלות אסורות שיעור השתיה הוא רביעית, וביום כיפור יש גם שיעור אחר. אבל כאן בחמץ נראה שהשיעור נשאר כזית גם לשתיה, כי הרמב״ם אומר תחילה “כזית” ואחר כך “אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו” מבלי לשנות את השיעור. אולם אין זה ברור — זו נשארת שאלה.
– חילוק מיום כיפור: ביום כיפור לא כתוב המילה “אכילה” אלא “ועניתם”, לכן צריך לימוד מיוחד ששתיה גם אסורה, והשיעור שונה. בחמץ בפסח כתוב “אוכל” — ושתיה בכלל אכילה.
—
הלכה א (המשך) — איסור הנאה מחמץ בפסח
דברי הרמב״ם: “חמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר ‘לא יאכל חמץ׳ — לא יהא בו היתר אכילה.”
פשט: חמץ בפסח אינו אסור רק באכילה אלא גם בהנאה. המקור הוא הפסוק “לא יאכל חמץ” שנדרש שלא יהיה שום “היתר אכילה” — שום דרך של הנאה.
חידושים:
– “היתר אכילה” פירושו: באיסור אכילה רגיל (כמו נבילה) אסור לאכול, אבל מותר בהנאה — למכור, לתת לכלב וכדומה. זה נקרא “היתר אכילה” — נשארת דרך “לאכול” בעקיפין (על ידי מכירה וקניית אוכל אחר). בחמץ בפסח גם זה אסור.
– ביאור רש״י: רש״י בגמרא מפרש שכל הנאה היא “גדול” (גידול) של אכילה — כי הנאה (מכירה) מביאה לכסף, וכסף מביא לאוכל. כך הנאה היא “צעד אחד” מאכילה. הראיה מנבילה: “מכור לנכרי” — מכור אותה, קבל כסף, קנה אוכל.
– הלשון “לא יֵאָכֵל” (פאסיבי — “לא ייאכל”) במקום “לא יֹאכַל” (אקטיבי — “לא יאכל”) הוא רחב יותר וכולל גם הנאה המביאה לאכילה.
– שיטה אחרת סוברת ש״אכילה” עצמה כוללת הנאה בכלל — אכילה “ברחבה,” לא רק אכילה בפה אלא “אכילת הנאה.”
– שיטת רבי אבהו היא שכל איסור אכילה בתורה (חוץ ממה שכתוב במפורש אחרת) אסור בהנאה. הרמב״ם מביא את הסברא אך אינו הולך לפי כללי אותם לימודים — הוא מביא את הפסוק שהוא “הכלל הכללי ביותר.”
– מחלוקת בגמרא: יש מחלוקת אם “לא יאכל” פירושו תמיד אוטומטית איסור הנאה. הרמב״ם סובר שלא בכל מקום “לא יאכל” פירושו גם איסור הנאה, אבל בחמץ בפסח אכן אסור בהנאה, לפי הלימוד המיוחד.
– שיטת המקור של הרמב״ם: אי אפשר לדייק שהרמב״ם פוסק לפי השיטה הספציפית של איזה תנא/אמורא שהוא מביא כמקור (כאן: חזקיה). תפקיד הרמב״ם הוא להראות היכן כתוב בפסוק, והוא מביא את הלימוד הפשוט ביותר שאפשר לקרב לפסוק. זה מתאים לשיטתו שתורה שבעל פה היא פירוש המצוה (כיצד לעשות), לא בהכרח פירוש הכתובים — אבל כשהוא יכול, הוא מקרב זאת ללימוד הפשוט ביותר. כשאין פסוק, הוא כותב “מפי השמועה.”
– איסור ההנאה אינו לאו נפרד עם מלקות — הוא כלול בלשון איסור האכילה.
—
הלכה ב — בל יראה ובל ימצא
דברי הרמב״ם: “והמניח חמץ ברשותו בפסח, אע״פ שלא אכלו, עובר בשני לאוין, שנאמר ‘ולא יראה לך שאור בכל גבולך׳ ונאמר ‘שאור לא ימצא בבתיכם.'”
פשט: מי שמשאיר חמץ ברשותו בפסח, אפילו אינו אוכלו, עובר על שני לאווין — בל יראה ובל ימצא.
חידושים:
1) מדוע כתוב “שאור” במקום “חמץ” בבל יראה/בל ימצא?
הרמב״ם עונה: “ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין — אחד.” חמץ ושאור (מה שמחמיץ) הם אותו איסור. כשכתוב “לא יראה לך שאור” זה כאילו כתוב “לא יראה לך חמץ.”
הטעם לפי פשוטו של מקרא: התורה עוברת מחמץ לשאור — לא רק חמץ עצמו אסור להחזיק, אלא אפילו השאור שמשתמשים בו לעשות חמץ. זה קל וחומר — אם אפילו שאור אסור להחזיק, קל וחומר חמץ עצמו.
אי אפשר לומר ששאור הוא רק “גדר” כדי שלא יעשו חמץ — כי חמץ ושאור אינם “מעורבים,” לא כך שאסרו שאור רק כי הוא מוביל לחמץ.
2) חילוק הראב״ד בין שאור לחמץ
הראב״ד סובר שיש חילוק — חמץ אסור (לענין בל יראה) רק אם הוא ראוי לאכילה, אבל שאור אינו צריך להיות ראוי לאכילה. שאור אולי מעולם אינו ראוי לאכילה — הוא נעשה רק כדי לעשות חמץ אחר. הראב״ד מביא ראיה מ״פת שעיפשה.”
הנפקא מינה המעשית: חמץ שנפסל מאכילת כלב — אין עוברים עליו בבל יראה (כי בחמץ צריך שיהיה ראוי לאכילה). אבל שאור, אפילו נפסל מאכילת כלב, כל זמן שאפשר עדיין להחמיץ בו, עוברים עליו. שאור נפטר לגמרי רק כשמייחדים אותו לישיבה — מבטלים אותו לגמרי.
3) כיצד ללמוד את הרמב״ם?
הרמב״ם אינו מתכוון להיכנס לחילוקים בין שאור לחמץ — לא לגבי שיעור, לא לגבי ראוי לאכילה. הרמב״ם מתכוון רק לומר שזה איסור אחד — אולי במנין המצוות. הרמב״ם עדיין ב״צורת המצוה” (הלכות ראשונות), לא בפרטי הלכות, והשאלות על ראוי לאכילה וכדומה יבואו מאוחר יותר.
—
הלכה ב (המשך) — מלקות על בל יראה ובל ימצא
דברי הרמב״ם: “אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אע״פ שעובר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה לפי שלא עשה מעשה. אלא אם כן קנה חמץ בפסח או החמיצו — כדי שיעשה מעשה.”
פשט: על סתם השארת חמץ אין מקבלים מלקות כי זה לאו שאין בו מעשה. רק אם קנה חמץ בפסח או החמיץ (לקח קמח טרי ועשה חמץ), אז יש מעשה ומקבלים מלקות.
חידושים:
1) מכת מרדות על לאו שאין בו מעשה
הרמב״ם אומר שעל סתם השארה מקבלים מכת מרדות. מכאן רואים חידוש: הכלל שצריך מעשה למלקות חל רק על מלקות דאורייתא, אבל מכת מרדות (מלקות דרבנן) אפשר לתת אפילו בלי מעשה.
2) מדוע מקבלים מכת מרדות?
הכלל הרגיל הוא שכל העובר על דרבנן מקבל מכת מרדות. אבל כאן — מהו הדרבנן? מכת המרדות היא כי לא קיים את מצות דרבנן של בדיקת חמץ / ביעור חמץ. לשון הרמב״ם “ולא ביערו” מראה שהוא עבר על מצות דרבנן של להשבית/לבער חמץ. המילה “ולא ביערו” היא כמו רמז (הינט) מהרמב״ם למה שיאמר מאוחר יותר על ביעור — אף שעדיין לא סיפר לנו על מצות דרבנן של ביעור חמץ.
הרמב״ם אינו עושה כללים של מכת מרדות — הוא מביא זאת רק במקרים ספציפיים.
3) לאו שאין בו מעשה — דין בלאו או בפעולת האדם?
מתחילה חקירה: האם “לאו שאין בו מעשה” הוא דין בסוג הלאו (הלאו של “לא ימצא” הוא מעצמו לאו של השארה, שהוא שב ואל תעשה), או שזה דין בדרך שבה האדם עשה זאת (הוא לא עשה מעשה)?
הכלל מתבאר: לא שהלאו עצמו חלש יותר — אלא שהאדם לא עשה משהו “ביד רמה.” יש חוצפה גדולה יותר בעשיית עבירה אקטיבית מאשר בהשארה פאסיבית. לאו שאין בו מעשה אינו דין בחומר הלאו, אלא דין מעשי: אם האדם מוצא דרך לעבור על הלאו במעשה (כמו קניית חמץ), הוא מקבל מלקות מן התורה; אם הוא עובר בלי מעשה (רק השארה), אינו מקבל מלקות דאורייתא. זה נתמך מהלכות עבודה זרה, שם הרמב״ם אומר “אם עשה בו מעשה” הוא לוקה.
—
הלכה ג — חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם
דברי הרמב״ם: “חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ודבר זה קנס מדברי סופרים. אפילו הניחו בשוגג או באונס — כדי שלא יניח אדם חמצו ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.”
פשט: חמץ שנשאר אחרי פסח אסור בהנאה לעולם — זהו קנס מדרבנן. אפילו כשהשאיר אותו בשוגג או באונס, חל הקנס.
חידושים:
1) “לעולם” — לא בכדי שיעשו
הרמב״ם מתכוון ב״לעולם” שאסור לתמיד, לא כמו איסורים אחרים שאומרים “אסור בהנאה בכדי שיעשו” (רק לזמן מסוים). כאן זה אפילו כשכבר אין איסור חמץ (אחרי פסח).
2) מדוע קונסים שוגג?
קושיא חזקה: כיצד אפשר לעשות גזירה כדי שאדם לא יעשה שוגג? שוגג פירושו שהוא לא יודע! התירוץ: במזיד זה קנס על האדם. בשוגג זה לא קנס על האדם, אלא סוג של אזהרה/סייג על החמץ גופא — שלא תהיה שום דרך שאדם יהנה מחמץ אחרי פסח. גם: אנשים יכולים “להתחזות לשוגג” — אם היו קונסים רק מזיד, אנשים היו יכולים להעמיד פנים שהם שוגגים.
3) קשר לבדיקת חמץ
הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח מחזק את ענין ביעור/בדיקת חמץ — אדם יודע שאם חמץ נשאר, הוא לעולם לא יוכל להשתמש בו, מה שמניע אותו באמת להוציא את החמץ. מועלית שאלה: האם הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח הוא משום בל יראה (הוא עבר), או משום בדיקת חמץ (הוא לא ביטל/לא חיפש). כי אם ביטל, הרי אין בל יראה — אולי הקנס דווקא על שלא מבטל, כי הוא רוצה להשתמש בו אחרי פסח.
—
הלכה ד — תערובת חמץ בפסח אוסר בכל שהוא
דברי הרמב״ם: “חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח — הרי זה אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו.”
פשט: חמץ שהתערב בדבר אחר בפסח, אוסר את כל התערובת — אפילו משהו חמץ.
חידושים:
1) הגדרת “תערובת חמץ”
“תערובת חמץ” אינה אומרת שביטול לא עובד. תערובת פירושה: אדם אוכל חמץ יחד עם דבר אחר. החידוש הוא שיש איסור על תערובת חמץ (עם מלקות, כפי שהרמב״ם יביא פסוק). שזה “אוסר בכל שהוא” הוא פרט נוסף — שאפילו כמות קטנה לא מתבטלת — אבל זה כבר דין בהלכות ביטול, לא החידוש העיקרי של תערובת חמץ.
“תערובת” פירושה ממש שאוכלים חמץ יחד עם דבר אחר — לא חמץ לבדו. זה לא אומר שצריך להיות בטל או רוב; סתם יחד עם משהו אחר זה כבר “תערובת.”
אבל הגבלה: אם החמץ ניכר — כלומר, אוכלים אותו כחמץ עצמו (למשל, רק מורחים משהו על לחם), זה לא “תערובת חמץ.” תערובת פירושה שזה מעורב ולא מזוהה כחמץ נפרד.
ראיה מובאת ממצה עם מרור: כשאוכלים מצה יחד עם מרור, אומרים “מצוות מבטלות זו את זו” — זה מראה ש״אכילה ביחד” יש לה השפעה על הדין.
2) “בכל שהוא” — אין ביטול
באיסורים אחרים יש ביטול (כמו נבילה וכדומה), אבל בחמץ בפסח אין ביטול — אפילו משהו אוסר. הרמב״ם פוסק כשיטה שחמץ בפסח אוסר בכל שהוא, כנראה כי “אינו ניתר” (לא יהיה מותר אחרי פסח).
—
הלכה ד (המשך) — חמץ שעבר עליו הפסח שנתערב
דברי הרמב״ם: “חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שאסור בהנאה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו — הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא חמץ עצמו.”
פשט: חמץ שעבר עליו הפסח שהתערב בדבר אחר — מותר לאכול אחרי פסח. הקנס הוא רק על חמץ עצמו, לא על תערובת.
חידושים:
– שתי דרכים ללמוד: (א) מדברים על כשהחמץ התערב אחרי פסח — אז מותר כי הקנס רק על חמץ עצמו; (ב) אפילו אם החמץ התערב לפני/בזמן פסח, ונשאר כך אחרי פסח — הקנס של “חמץ שעבר עליו הפסח” חל רק על חמץ עצמו, לא על תערובת.
– “תערובת” לא רק בטל: “תערובת” פירושה אפילו כשהחמץ לא בטל — סתם יחד עם דבר אחר. אם אתה אוכל חמץ יחד עם דבר אחר, גם בפסח אסור (תערובת חמץ), אבל אחרי פסח הקנס רק על חמץ עצמו.
– המשנה ברורה מביא שנגד פסק זה אין חולק — מוסכם שקנס חמץ שעבר עליו הפסח לא נוגע לתערובת חמץ.
– מפרשים רבים אומרים בפירוש: אם אוכלים חמץ בפסח עם דבר אחר יחד, אין עוברים על האיסור דרבנן (עובר לפסח). החכמים רק גזרו על חמץ טהור, לא על תערובת חמץ — לא צריך רוב, לא שישים, כלום.
—
הלכה ה — תערובת חמץ: כרת, מלקות, מכת מרדות
דברי הרמב״ם: “תערובת חמץ אין חייבין עליה כרת… אבל אוכל תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם, אם אכלן בפסח — לוקין, ואין בו כרת. שנאמר ‘כל מחמצת לא תאכלו.'”
פשט: כרת רק על אכילת חמץ עצמו. על תערובת חמץ יש לאו מיוחד של “כל מחמצת לא תאכלו” — מלקות כן, כרת לא.
חידושים:
– הפסוק “כל מחמצת” הוא ריבוי — “מחמצ
ת” (לא סתם “חמץ”) כולל דבר שיש בו חימוץ, דבר שיש בו חמץ. זה נותן לאו מיוחד על תערובת, אבל כרת כתוב רק על “אוכל חמץ,” לא על “אוכל מחמצת.”
– כותח הבבלי = תערובת של חלב, תבלינים ולחם. שכר המדי = בירה העשויה מחמץ עם דברים אחרים.
—
הלכה ה (המשך) — שיעור כזית בכדי אכילת שלש ביצים
דברי הרמב״ם: “במה דברים אמורים? כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים — הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות.”
פשט: מלקות דאורייתא על תערובת חמץ רק כאשר בשיעור של שלש ביצים (= כדי אכילת פרס) יש כזית חמץ. אם פחות מזה — אסור כן, אבל רק מכת מרדות (דרבנן).
חידושים:
– שלוש מדרגות מתבררות:
1. כרת — רק על חמץ טהור (לא תערובת).
2. מלקות דאורייתא — על תערובת חמץ, כשיש כזית חמץ בכדי אכילת שלש ביצים (≈ שישה כזיתים = שלש ביצים, ומזה כזית אחד הוא חמץ).
3. מכת מרדות (דרבנן) — אם פחות מכזית בכדי אכילת פרס, או אפילו כל שהוא תערובת חמץ.
– חידוש מרכזי: תערובת חמץ לא אומרת שחלק ההיתר נעשה אסור. זה אומר שאי אפשר לומר “זה לא חמץ טהור, לכן מותר.” אבל גם להיפך — לא אומרים שכל התערובת נעשית כל כך אסורה שכזית מהתערובת עצמה מספיק למלקות. צריך כזית מהחמץ גופא בתוך התערובת.
– הסבר “כדי אכילת שלש ביצים”: לפי הפשט זה אותו כלל כמו כדי אכילת פרס — שיעור הזמן/מידה שבו צריך לאכול כזית כדי להתחייב. בכל איסור צריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס. גם כאן: אם בשיעור של כדי אכילת פרס (= שלש ביצים) יש כזית חמץ, לוקה.
– קושיא: אם הוא אכן אכל כזית חמץ (אף שיחד עם דברים אחרים), מה החידוש שהוא חייב מלקות? הרי הוא אכל כזית! תירוץ: החידוש הוא שתערובת לא משנה — אפילו שלא אכל אותו טהור, אלא יחד עם דברים אחרים, חייב.
חולק הראב״ד
הראב״ד מבין שהחידוש של תערובת חמץ הוא להיפך: אם בין כל הדברים ביחד (חמץ + היתר) יש כזית, אפילו אין כזית חמץ עצמו, תערובת לא עוזרת — זה נחשב שאכל כזית חמץ. כלומר, הראב״ד מתכוון שבתערובת חמץ מחשבים גם את חלק ההיתר לשיעור. הראב״ד אומר שכל האוכל חצי שיעור מקבל מכת מרדות.
שיטת הרמב״ן
הרמב״ן בספר המצוות סבר שתערובת חמץ היא דאורייתא בלי שיעור (לא רק דרבנן כשיטת הרמב״ם בפחות מכזית בכדי אכילת פרס).
לרמב״ן יש דרך מיוחדת ללמוד: הוא מקשר זאת לכלל של טעמו ולא ממשו (טעם בלי ממשות) במאכלות אסורות. הוא לומד ששיעור כדי אכילת פרס אינו סתם דין בשיעורי אכילה, אלא זה דין של “ממשות” — כלומר, צריך להיות נוכחות ממשית של חמץ.
קושיא מועלית: מה קשור “ממשות” לשיעור של כדי אכילת פרס? “ממשות” פירושו שיש חתיכה מהדבר — לא שיעור של כמה מהר אוכלים. זו נקודה קשה שנשארת.
הרמב״ן במנין המצוות חולק על הרמב״ם שמונה “כל מחמצת לא תאכלו” כלאו נוסף (מצוה נפרדת). הרמב״ן מבין אחרת.
—
הלכה ו — אוכל מן החמץ עצמו
דברי הרמב״ם: “אוכל מן החמץ עצמו… הרי זה לוקה… שנאמר לא יאכל חמץ.”
פשט: כאן הרמב״ם חוזר לדבר על חמץ עצמו (לא תערובת).
חידוש: ההמשך מתאים מאוד לפשט שמדברים כאן על נושא אכילת חמץ — תחילה תערובת, אחר כך חמץ עצמו. הלאו של “לא יאכל חמץ” חל רק על חמץ עצמו, לא על תערובת (שיש לה לאו משלה של “כל מחמצת”).
—
הלכה ח — פחות מכזית חמץ
דברי הרמב״ם: “הרי זה אסור מן התורה שנאמר ‘לא יאכל חמץ׳ — אפילו פחות משיעור. אף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. ואוכל פחות מכזית במזיד — מכת מרדות.”
פשט: אפילו פחות מכזית חמץ אסור מן התורה, אבל מלקות וכרת רק על כזית. פחות מכזית במזיד מקבלים מכת מרדות.
חידושים:
– השיעור נוגע רק לעונש (כרת/מלקות), אבל האיסור עצמו של “לא יאכל חמץ” כולל אפילו פחות משיעור — זהו איסור דאורייתא.
– מכת מרדות לעומת מלקות: במלקות דאורייתא שמים לב שהאדם יכול לסבול 39 מלקות. אבל מכת מרדות אין לה אותו שיעור — יכול להיות יותר או פחות, לפי החלטת בית הדין. החילוק המעשי בין מלקות דאורייתא למכת מרדות אינו בצורת המלקות עצמה, אלא בכוונת שליח בית דין — האם הוא מכוון לקיים מצות עשה (דאורייתא) או מצות דרבנן.
– חמץ ישן — מכת מרדות כפולה: מי שאוכל חמץ ישן (שאינו מחמשת מיני דגן) מקבל מכת מרדות. אם גם השאיר חמץ בביתו (בל יראה), מקבל פעמיים מכת מרדות — אחת על ההשארה ואחת על האכילה. החידוש הוא שאם חמץ ישן היה רק מדרבנן, מכת מרדות היתה פשוטה. אבל אם זה מדאורייתא (כשיטת הרמב״ם), צריך להבין מדוע זה רק מכת מרדות ולא מלקות — התירוץ הוא שזו תקנת חכמים שקבעו מכת מרדות על כך.
—
הלכה ט — זמני איסור אכילת חמץ ביום י״ד
דברי הרמב״ם: “אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהיא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה לוקה מן התורה, שנאמר ‘לא תאכל עליו חמץ׳ — כך למדין מפי השמועה פירוש דבר זה: ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי׳ — משעה הראויה לשחיטת הפסח.”
פשט: מחצות היום של ערב פסח (תחילת שעה שביעית) אסור מן התורה לאכול חמץ, ומקבלים מלקות. המקור הוא הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” — המדבר על זמן הקרבת קרבן פסח.
חידושים:
– “עליו” — על קרבן פסח: הפסוק נמצא באמצע הלכות קרבן פסח. “עליו” פירושו: בזמן שרלוונטי לקרבן פסח. אפשר היה לחשוב ש״לא תאכל עליו חמץ” פירושו ממש בזמן ההקרבה — שלא להביא חמץ לעזרה, או לא לאכול חמץ יחד עם הקרבן. אבל מפי השמועה לומדים שפירושו: מהזמן שראוי לשחוט את הפסח (חצות היום), כבר אסור חמץ.
– מפי השמועה — עדיין דאורייתא: אף שהפירוש בא מפי השמועה (תורה שבעל פה), זה עדיין לאו דאורייתא עם מלקות. מפי השמועה אינו מדרבנן — זה הפירוש של התורה שבכתב.
– הרמב״ם אינו מביא את הפסוק השני “לא תאכל על חמץ” — שאפשר היה גם לפרש אכילת הפסח עם חמץ.
—
הלכה ט (המשך) — שעה ששית מדרבנן
דברי הרמב״ם: “אסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית כדי שלא יגיעו לאיסור תורה. מתחילת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנאה. שעה ששית מדברי סופרים, ומשעה שביעית והלאה מן התורה.”
פשט: החכמים הוסיפו שעה — שעה ששית — כאסור באכילה ובהנאה, כדי שלא יגיעו לאיסור דאורייתא של שעה שביעית.
חידושים:
– שעה ששית — חומרא כמו דאורייתא: החכמים לא רק אסרו אכילה בשעה ששית, אלא גם הנאה — כמו האיסור דאורייתא. זו גזירה חזקה — הם נתנו לשעה ששית את כל דיני דאורייתא.
—
הלכה ט (המשך) — שעה חמישית
דברי הרמב״ם: “אין אוכלים בו חמץ [בשעה חמישית] — גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין שעה חמישית לששית.”
פשט: בשעה חמישית החכמים אסרו אכילת חמץ (אבל לא הנאה), כי ביום מעונן אפשר לטעות בין שעה חמישית לשעה ששית.
חידושים:
– גזירה לגזירה: שעה חמישית היא גזירה על שעה ששית, שהיא עצמה גזירה על שעה שביעית (דאורייתא). זה מראה שמכיוון שהחכמים נתנו לשעה ששית את כל דיני דאורייתא (גם הנאה), הם הרגישו שצריכה גם לקבל גזירה — בדיוק כמו שדאורייתא מקבלת גזירה.
– שעה חמישית — רק אכילה, לא הנאה: החילוק בין שעה חמישית לשעה ששית: בשעה חמישית רק אכילה אסורה, אבל הנאה מותרת. בשעה ששית שניהם אסורים.
—
הלכה י — תרומה ולחם תודה בשעה חמישית
דברי הרמב״ם: “ואין אסור בהנאה בשעה חמישית. לפיכך תולין בה את התרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש — לא אוכלים ולא שורפין, עד שתגיע שעה ששית.”
פשט: בשעה חמישית אסור לאכול תרומה או לחם תודה מחמץ (כי אכילה אסורה), אבל גם אסור לשרוף אותם (כי הנאה עדיין מותרת, ואסור להפסיד קדשים). “תולים” אותם — לא אוכלים, לא שורפים — עד שעה ששית, כשגם הנאה נאסרת, ואז מותר לשרוף.
חידושים:
– “תולין” — דרך אמצע: המושג “תולין” פירושו שמשאירים תלוי — לא אוכלים (כי אכילה אסורה) ולא שורפים (כי זה עדיין קודש שאסור להפסיד כל עוד ראוי). רק בשעה ששית, כשגם הנאה נאסרת, נופל הטעם לא לשרוף, ומותר (וצריך) לשרוף.
– היסוד: בלחם תודה מביאים חלות מחמץ. תרומה יכולה גם להיות חמץ. לשניהם יש דין קדושה שאוסר להפסיד אותם לפני הזמן. השעה החמישית יוצרת מצב מיוחד שבו אי אפשר לאכול (גזירה) אבל אי אפשר לשרוף (קדושה).
—
סיכום — חמש מדרגות של איסור חמץ ביום י״ד ניסן
דברי הרמב״ם: “הרי למדת: שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית. ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. ואסור בשעה ששית [באכילה ובהנאה, מכת מרדות]. ואוכל מתחילת שעה שביעית [מלקות מן התורה].”
חידושים:
– חמש מדרגות של איסור חמץ:
1. עד סוף שעה רביעית — מותר באכילה ובהנאה.
2. שעה חמישית — אסור באכילה מדרבנן (גזירה משום יום מעונן), מותר בהנאה.
3. שעה ששית — אסור באכילה ובהנאה מדרבנן, מכת מרדות.
4. שעה שביעית (חצות) ואילך — אסור מן התורה, מלקות (לאו ד״לא תאכל עליו חמץ”).
5. ליל ט״ו (פסח עצמו) — כרת (לאו ד״לא יאכל חמץ” + כרת ד״כל אוכל חמץ ונכרתה”).
– שני סוגי איסורי אכילה (דרבנן ודאורייתא) ושני סוגי עונשים (מכת מרדות ומלקות) — זהו היסוד של פרק א׳ בהלכות חמץ ומצה, המציג את כללי איסורי חמץ בפסח. כל הפרק בנוי על מבנה שיטתי של מדרגות: ממותר לגמרי (עד שעה רביעית), דרך איסורים דרבנן (שעה חמישית וששית), עד מלקות דאורייתא (שעה שביעית), עד כרת (ליל ט״ו והלאה). במקביל עוברות מדרגות העונש: מכת מרדות לאיסורי דרבנן, מלקות דאורייתא ללאו של ערב פסח, וכרת לאכילת חמץ בפסח עצמו. זה נותן תמונה ברורה ומדורגת של כל סדר איסורי חמץ.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה: פרק א — איסור אכילת חמץ ואיסור הנאה
הקדמה: סדר הלימוד בהלכות חמץ ומצה
דובר 1: יום טוב.
דובר 2: כן, יום טוב.
דובר 1: אנחנו מתחילים ללמוד הלכות חמץ ומצה, ההלכות של פסח. הרמב״ם סידר כך שקודם הוא פירט את מה שכל הימים טובים משותף להם, איסור עשיית מלאכה ביום טוב, שזה עמד בהלכות שביתת יום טוב. ועכשיו הוא הולך לקחת כל יום טוב בנפרד, והוא מתחיל עם יום טוב של פסח, שהוא יום הטוב הראשון, “החדש הזה לכם ראש חדשים” זה פסח, “בראש כל מועדות נסע פסח”.
והמצוות המיוחדות של פסח הן חמץ ומצה. אחר כך באים עוד דברים, כמו סיפור יציאת מצרים, ליל הסדר, אבל העיקר הוא הלכות חמץ ומצה. זה גם כלול בתוך הלכות חמץ ומצה, אבל הפרקים הם הלכות חמץ ומצה, אלו המצוות העיקריות של פסח. וכך הוא הולך, בדומה לזה הוא הולך לעשות שופר, סוכה, וכן הלאה.
הלשון “בכללן” — מה זה אומר?
אז הפרקים של הרמב״ם אומרים כך: הלכות חמץ ומצה יש בכללן שמונה מצוות. “בכללן” הוא אומר כשיש סוג הלכות שיש בתוכן יותר מסט אחד של מצוות. למשל, כשזו ממש אותה מצווה רק שיש שלוש מצוות, כי התורה חזרה עליה, היה כתוב “יש בו שמונה מצוות”. כך אני מבין. “בכללן” הוא מתכוון לומר בין מצוות חמץ ומצה ויציאת מצרים, הכלליות של פסח יש שמונה מצוות.
דובר 2: בוא נראה בהלכות שבת גם כתוב “בכללן”?
דובר 1: גם כי יש סוגים אחרים של מצוות, כי יש שביתה, ואחר כך… אהה. “בכללן” פירושו בהלכות שבת. ההלכות לא חייבות לעקוב אחר סדר המצוות. אני מתכוון, זה לא one to one. לא כל מצווה אחת יש לה הלכה אחת. כל ההלכות כמעט יש בהן יותר ממצווה אחת. אבל “בכללן” הוא מתכוון לומר בפנים, כך אני מבין, בתוך, במסגרת של הלכות פסח או הלכות שבת.
שמונת המצוות של הלכות חמץ ומצה
אילו שמונה מצוות? שלש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה. שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה, וזהו פרטן.
1. הלאו שלא לאכול חמץ — מצווה נוספת שלא לאכול חמץ מיום ארבעה עשר, מערב פסח אחר הצהריים. ועם זה מקושר. הלכות שביתת יום טוב הסתיימו עם הלכות ערב פסח, וכאן ממשיכים. המצווה הראשונה של הלכות חמץ ומצה היא המצווה של לא לאכול חמץ ערב פסח, הלאו של זה.
2. מצוות עשה להשבית שאור מבתיכם — שצריך להשמיד, להיפטר מכל שאור מבתיכם. שאור, והרמב״ם אומר ששאור וחמץ יש להם אותן הלכות.
3. והלא תעשה, שלא לאכול חמץ כל שבעה.
4. לאו נוסף שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה — הרביעית, שלא לאכול לא רק חמץ שהוא רק חמץ, אלא גם תערובת חמץ. החידוש של זה הרמב״ם הסביר שלכאורה מה החידוש הנוסף?
5. הבאה היא שלא יראה ושלא ימצא — שלא ייראה חמץ ושלא יימצא חמץ. גם בפנים הרמב״ם לומד את החילוק בין השניים.
6. [כלול בקודמת]
7. המצווה השביעית היא לאכול מצה בלילי הפסח — שבלילה הראשון של פסח, הוא אומר בלילים, סתם כי הוא מדבר על איך יש שעות כדי יום או משהו. אה, נכון, מצוות עשה היא על המצווה העיקרית. בסדר.
8. והשמינית, האחרונה, היא לספר ביציאת מצרים באותה הלילה — מצוות סיפור יציאת מצרים.
וביאור מצות אלו בפרקים אלו — ובפרקים הבאים יתבאר.
דובר 2: אה, לגבי זה מסתדר עם המילה מצה. אהה. אם הולכים לסיפור יציאת מצרים, יש דין במצה.
דובר 1: דין במצה, זה מחובר.
דובר 2: זה מחובר, כן.
דובר 1: אז אלו המצוות.
הלכה א: איסור אכילת חמץ בפסח — עונש כרת וחטאת
אז הפרק הראשון של הלכות חמץ, לכן מתחילים עם הלכות איסור החמץ. אומר הרמב״ם, הוא מתחיל עם העונש, כמו הרבה פעמים הסדר שלו.
דובר 2: מה העונש? הוא מתחיל עם האיסור.
דובר 1: עם האיסור. תמיד הולך, תמיד באים שלושת הדברים: מה הפרק, מה אסור לעשות, ואחר כך מה העונש. איפה כתוב, תמיד. הדבר השני הוא תמיד, כמעט כל מצווה הוא מתחיל, איפה כתוב, מה הפסוק, איך לומדים את זה. אם לא כתוב מפורש, הוא היה מסביר קצת איך האיסור התפתח, נגיד, איך מוצאים את זה בפסוק.
ואחר כך העונש, הרמב״ם מקפיד מאוד לכתוב איזה עונש יש על כל דבר. זו ההתחלה של הפרקים, ההתחלה של כל הלכה.
אומר הרמב״ם, “כל האוכל כזית חמץ בפסח” — כשאדם אוכל, השיעור הוא כזית, כמו הרבה איסורים שהשיעור הוא כזית, אז אם אדם אוכל כזית של חמץ בפסח, מתי? “מתחילת ליל חמשה עשר” — מתחילת פסח, שמתחיל בליל חמישה עשר בניסן, “עד סוף יום אחד ועשרים בניסן” — שזה היום האחרון של פסח, אז כך, יש לאו נוסף על ערב פסח, ולאו נוסף, ועכשיו אין כרת.
דובר 2: נכון, נכון. איי, איי, איי, אה, אה, אה.
דובר 1: הוא רוצה לומר שזה אחרת, שעל זה יש העונשים שהוא מונה כאן, משא״כ האחר הוא לאו, סוג איסור אחר.
אז כך, אם הוא עשה את זה במזיד הוא חייב כרת, כמו שכתוב בפסוק “כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה”, הוא מקבל כרת.
דובר 2: כן.
דובר 1: ובשוגג, אם הוא עשה את זה בשוגג, הוא חייב קרבן חטאת קבועה, קרבן חטאת שהוא תמיד אותו קרבן חטאת.
אחד האוכל ואחד המחהו ושתאו — שתיה בכלל אכילה
אומר עכשיו הרמב״ם, מה שאמרנו “אוכל” לא בהכרח שהוא אכל מוצק, אלא גם אם הוא עשה את זה, הצליח להורידו כמו נוזל. “אחד האוכל” — בין שאוכלים את זה, “אחד המחהו” — בין אם אדם עושה את זה מומס, “ושתאו” — והוא שותה את זה, נקרא אכילה. לא שיש איסור אכילה נוסף ואיסור שתייה נוסף, אלא זה נקרא אכילה, כן? לכאורה.
דובר 2: כן, לא ברור מאיפה.
דובר 1: יכול להיות שיש על איסורים אחרים, יש כן חילוק.
דובר 2: שם זה אחרת.
דובר 1: מה אני מתכוון לומר? ובמאכלות אסורות גם כך ההלכה. אין שום דבר שאסור רק לאכול ולא לשתות. אותו דבר, אותו חתיכת חמץ, לוקחים ועושים מזה איזה שייק, איכשהו, זה לא נעשה מותר בגלל זה. כמו שכתוב על מאכלות אסורות, שותים חלב, מה שלא יהיה, זה לא משנה.
יש כשהשיעור משתנה, שלמדנו אצל… אף על פי שכתוב הלשון אכילה, אז, איכשהו, שתייה בכלל אכילה. יש לימודים על זה בגמרא, אבל זה בכלל.
דיון: שיעור שתייה — כזית או רביעית?
דובר 2: ביום כיפור היה כן משהו… היה כן משהו אחר.
דובר 1: הרמב״ם אמר שלומדים את זה במיוחד ששתייה גם אסורה, לא?
דובר 2: לא כתוב המילה אכילה ושתייה ביום כיפור, כתוב שם “ועניתם”.
דובר 1: זה כתוב כן, אה, בסדר. זה בכלל לא חלק, זה לא אותו דבר. לומדים שם שזה לא איסור אכילה, זה לא ממש איסור אכילה של יום כיפור, זה על שיעור אחר. אבל גם אין את המילה ביום כיפור, אין חילוק של אכילה ושתייה שם גם לא.
אבל מה ראינו במאכלות אסורות כתוב ששיעור השתייה הוא רביעית, כמו רגיל. ובהלכות יום כיפור גם יש להם שיעור אחר. וכאן לא מובן, כאן נשמע שזה אותו כזית, צריך לדעת. הרמב״ם לא אומר מה השיעור. כמו שהוא אמר אוכל הוא אמר כזית, ומשמע שכשהוא אומר שותה, זה גם הולך על זה שכזית צריך להיות השיעור. נכון?
דובר 2: כך זה נשמע, אבל לא כתוב ברור.
הלכה ב: איסור הנאה מחמץ בפסח
הלאה, אומר הרמב״ם, איסור אכילה.
דובר 2: כן, מה קורה עם הנאה?
דובר 1: אומר הרמב״ם, חמץ בפסח גם אסור בהנאה, שנאמר “ולא יאכל חמץ”. יש מחלוקת בגמרא האם תמיד כשכתוב “לא יאכל” זה אומר אוטומטית איסור אכילה. אבל כאן אומר הרמב״ם במיוחד, כאן נראה שהרמב״ם היה מניח שלא בכל מקום שיש איסור אכילה יש גם איסור הנאה, אבל בפסח יש גם איסור הנאה. אלא אם כן הפסוק מתיר במיוחד, כן, או כמו שכתוב כן.
אשר נאמר, מאיפה יודעים שפסח אסור בהנאה?
דובר 2: כן.
דובר 1: מאיפה יודעים לנו שפסח אסור לא רק באכילה וגם בהנאה? שנאמר “ולא יאכל חמץ”, דורשים “לא יהא בו היתר אכילה”. לא רק שלא יאכלו אותו, אלא שגם לא יהיה משהו שקרוב או משהו שהוא הנאה, זה נקרא היתר אכילה. כאילו היתר אכילה פירושו משהו שאסור באכילה, מה עוד נשאר כן מותר לעשות איתו? הנאה, כמו שאסור לאכול נבילה, יש הנאה שנותנים את זה לכלב. כאן יש “לא יהא בו” שום דרך של הנאה מזה.
דובר 2: תרגום טוב יותר להיתר אכילה?
דובר 1: זו לשון של הגמרא. חזקיה אמר שחמץ בפסח אסור בהנאה. מחלוקת בגמרא איך לומדים את זה, אבל זו הלכה פשוטה.
שיטת הרמב״ם בהבאת מקורות
אי אפשר להיות מדייק במקורות של הרמב״ם שהוא פוסק לפי השיטה, כי הרמב״ם מביא את המקור. לרמב״ם יש תפקיד להראות איך כתוב בפסוק העיקר של כל איסור, אבל לא בהכרח שהוא מתכוון לפסוק לפי הלימוד וכדומה. הוא מביא הרבה פעמים את הלימוד הפשוט ביותר שאפשר, לקרב לפסוק. הסדר שלמדתי את הרמב״ם, או תנ״ך אחרי הרמב״ם, תדע איפה כתוב, שאם לא תאמר…
וגם בהתאם לשיטתו שתורה שבעל פה היא הסבר על תורה שבכתב, כמו שצריך לזכור את זה.
דובר 2: במשנה תורה, בהקדמה אני חושב.
דובר 1: זה הרחבה אני חושב.
דובר 2: לא, זה לא הסבר, לא הרחבה.
דובר 1: המקור של תורה שבעל פה הוא שהקב״ה לימד למשה ביחד עם תורה שבכתב. זה פירוש המצווה, זה פירוש איך לעשות, אבל זה לא פירוש הכתובים. אתה יודע שיש לימודים, קוראים לזה אצל מנוח.
דובר 2: זה חכמת הכתוב, כן.
דובר 1: אבל עם כל זה, אם אין מקור, הוא אמר שזה מפי השמועה, אבל כשהוא יכול, הוא מקרב את זה ללימוד הפשוט ביותר. זו השיטה של פסיקה.
פירוש רש״י: הנאה היא “צעד אחד הרחק” מאכילה
ורש״י מפרש שם בגמרא שכל הנאה באה לידי אכילה, כך אומר רש״י, כי הנאה בדרך כלל פירושה למכור, כמו…
דובר 2: כן, כמו שכתוב אצל הנבילה, שנותנים את זה לו. אוי, מכור תמכרנו לנכרי, כן.
דובר 1: מכור לנכרי, מוכרים את זה. יש לזה כסף. ומה עושים עם כסף? הוא קונה אוכל, או האדם שקונה את זה, אוכל את זה.
דובר 2: אחד משניהם.
דובר 1: לא, קונים אוכל. כך זה רש״י. אז כל הנאה היא בגדר היתר האכילה. כלומר, לא אכלת את הנבילה בעצמך, אבל אכלת את הכסף של הנבילה. אז זה כמו צעד אחד הרחק מהאכילה.
פירוש המצוות לעומת פירוש הכתובים
דובר 1:
זה פירוש המצוות, זה פירוש איך לעשות, זה לא פירוש הכתובים. זה י״ג המידות שהרמב״ם קורא להם בהתחלה, חכמת הכתוב, כן.
אבל עם כל זה, אם אין מקור, הוא אומר את זה לפי השמועה, או כשהוא יכול, הוא מקרב את זה ללימוד הפשוט ביותר. זו השיטה של חזקיה.
הלכה ב (המשך): איסור הנאה מחמץ
פירוש רש״י: כל הנאה באה לידי אכילה
דובר 1:
ורש״י מפרש שם בגמרא שכל הנאה באה לידי אכילה. כך אומר רש״י, כי הנאה בדרך כלל פירושה למכור, כמו… כן, כמו שכתוב אצל הנבילה, נותנים את זה לו. אוי, מכור תמכרנו לנכרי, כן. מכור לנכרי, למכור. יש לזה כסף.
ומה עושים עם כסף? הוא קונה אוכל, או האדם שקונה את זה, אוכל את זה. כל הנאה באה לידי היתר האכילה. כלומר, לא אכלת את הנבילה בעצמה, אבל אכלת את הכסף של הנבילה, זה כמו צעד אחד הרחק מהאכילה. כך מפרש רש״י.
שיטת הרמב״ם: הלשון “יֵאָכֵל”
דובר 1:
לכאורה הרמב״ם מתכוון גם לזה, אני חושב שזכרתי לשון בגמרא, אבל לא פשט אכילה זה בדיוק.
יש שיטה אחרת בגמרא שאכילה כוללת הנאה, כי אכילה יכולה להיות יותר רחבה, לא רק אכילה עם הפה, אלא אכילה הנאה. אחרת, שלא יאכל, הלשון לא יאכל, יאכל, זה פירושו לכאורה הלימוד. לא כתוב יאכל, יאכל פירושו אתה אוכל ישירות. יאכל פירושו זה נאכל.
זה קצת יותר רחוק מהאכילה עצמה, איך זה נאכל שאתה מוכר את זה, ואתה עושה עם כסף, ואתה מוכר עם זה משהו אחר. נפלא.
סיכום: איסור הנאה אינו לאו נפרד
דובר 1:
אז זה… לכן זה איסור עשה הנאה. רק לאו. נכון, הוא לא אומר שזה ממש הלאו, מיד שיהיה על זה מלקות לפחות, אבל זה דרש מהפסוק.
שיטת רבי אברהם: כל איסור אכילה אסור בהנאה
דובר 1:
יש את השיטה האחרת של רבי אברהם שאומר מה שהזכרת, שכל איסור אכילה בתורה, חוץ ממה שכתוב בפירוש, אסור בהנאה.
והרמב״ם מביא אותה סברא על מלחמת אסורות, כמו שלא היו צריכים להביא את החזקה, אבל הוא לא הולך עם הכללים של הלימודים, הוא מביא את הפסוק שהוא הכלל הכי גדול. זה הפסוק שאפשר לקחת שחמץ אסור בהנאה. וזה כל איסור שזה אסור בהנאה בפסח, אבל זה לא הנושא שלנו כאן.
טוב, זה האיסור הראשון, איסור אכילת חמץ.
דיון: האם הנאה היא לאו נפרד?
דובר 1:
עכשיו הוא הולך לומר, הדבר השני הוא… כן. הנאה מחוברת לשאלה, אבל זה עוד איסור, לא עוד לאו, נכון?
דובר 2:
נכון. זה לא אכל, זה בלשון של איסור אכילה, כן. הוא לא אומר שיש מלקות על זה.
דובר 1:
בסדר, הלאה.
הלכה ג: איסור בל יראה ובל ימצא
לשון הרמב״ם
דובר 1:
ואחר כך יש איסור לא יראה. הדבר הבא הוא, מה שמנינו את הלאוין, יש לא יראה, שלא יימצא. לא יראה לא ימצא.
אומר הרמב״ם, והמניח חמץ ברשותו בפסח, ואדם לא הולך באמת לאכול פסח, אבל הוא ישאיר את זה לאחר פסח. ואדם משאיר חמץ ברשותו בפסח, על פי שלא אכלו. אז הוא עובר בשני לאוין, שנאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך, שלא ייראה, ונאמר עוד פסוק שאור, לא ימצא בבתיכם, שלא יימצא שאור בבתיכם.
למה כתוב “שאור” במקום “חמץ”?
דובר 1:
אני חושב שאיך שנבין את זה פשוט בפשוטו של מקרא הפשט הוא ששאור הוא מה שעושים חמץ, והתורה אומרת לא שלא תהיה לך חמץ לא רק זה, אלא שאפילו לא תשאיר את השאור שמשתמשים בו לעשות חמץ. זה משהו שבדרך כלל שומרים, שגם תיפטר מזה, כי אני רוצה שבכלל לא יהיה לך חמץ בבית. לכן הולכים מחמץ לשאור.
תירוץ הרמב״ם: חמץ ושאור — אחד
דובר 1:
אבל כאן אומר הרמב״ם מיד אחר כך, למה קודם היה כתוב לא אכל חמץ, יש פתאום על לא ראו ולא ימצא כתוב שאור?
אומר הרמב״ם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד. חמץ, או הדבר שעושה חמץ, זה אותו איסור. כשכתוב לא יראה לך שאור, זה אותו דבר כאילו היה כתוב לא יראה לך חמץ.
חילוק הראב״ד: שאור לענין שיעור וראוי לאכילה
דובר 1:
יש חילוקים, כן. הראב״ד בא עם חילוק, או ראב״ד בא מיד והוא אומר שיש כן חילוק, לענין שיעור. לא, להיפך. יש מחלוקת. היה, בית שמאי אמרו שיש חילוק בשיעור. בית שמאי סוברים כזית, וחמץ כזית, אבל רק מה שכזית. היה קשה בבית שמאי אמרו שיש חילוק שזה אחר השיעור. על זה לא מתאים.
אבל אני חושב שהרמב״ם כשהוא אומר אחד, אני לא יודע אפילו אם הוא מתכוון לומר שזה אותו שיעור, הוא היה צריך לכתוב משניהם בכזית ברור. הוא מניח פשוט, מה שהוא כבר אמר קודם שהשיעור הוא הכל כזית.
תרגום לעברית
והוא מתכוון כאן בעיקר לומר שהפסוק, אני מתכוון שהראב״ד עשה טעות, הוא חשב שהרמב״ם מתכוון כאן לומר לגבי ההלכות. נראה לי שהרמב״ם אומר את הלימוד, שכמו שאתה אומר יותר פשוטו של מקרא.
דיון: איך לומדים חמץ משאור?
דובר 2:
פשוט, הפסוק עומד רק על שאור. אז איך אתה יודע שיש איסור לגבי חמץ?
דובר 1:
אמת זו קושיא טובה. התירוץ הוא, זה אותו דבר. כי הסברא היא, כמו שאתה אומר, אולי צריך ריזן, שאתה אומר אזהרה על שאור, אבל זה היינו מחזיקים, חמץ למדנו, אבל בעצם זה עצמו, אתה חושב שאין לך חמץ אם אין לך שאור? זה קל וחומר. אם אפילו שאור אסור להחזיק, קל וחומר שחמץ אסור להחזיק.
דובר 2:
לאו דווקא קל וחומר, אי אפשר לומר שזה שלום שאור, כדי שלא תעשה חמץ. חמץ ושאור זה לא משהו שמעורב. זה שלום שאור, כדי שלא תעשה חמץ, ואסור לך להחזיק חמץ. כי אסור לך להחזיק חמץ.
חילוקו של הראב״ד: ראוי לאכילה
דובר 1:
אומר הראב״ד שיש כן חילוק לענין למשל שחמץ אסור רק אם הוא ראוי לאכילה. שאור לא צריך להיות ראוי לאכילה, שאור אולי אף פעם לא ראוי לאכילה, הוא רק נעשה כדי לעשות חמץ אחר.
שיטת הרבי: בל יראה מחובר לאכילה
דובר 1:
בוא נאמר מה הרבי אומר, וצריך לדעת אם הרבי סובר כך. הרבי אומר שכן משנה את החילוק שאור וחמץ לגבי בל יראה, כי חמץ, שלומדים, נפסל מאכילת כלב, אין עוברים על בל יראה. כלומר, לכאורה המילה היא כי זה דאורייתא, אבל בל יראה הוא כמו סוג של גדר מפני האכילה, כשיגיעו לאכול, ויהיה להם מזה, כי אומרים לא בדל מיניה, לכן יש איסור ותשביתו ועוד איסור באמת, ובדיקת חמץ. אבל אפילו לגבי יראה לכאורה מחובר לזה שזה כמו גדר.
דובר 2:
אז מה זה קשור לאכילה?
דובר 1:
מה שאין כן שאור, כמו שאתה אומר, גדר, שהולכים מזה לעשות חמץ. זה גם יצא שאפשר מזה לעשות חמץ, אף על פי שאינו ראוי לאכילה, כי אולי בכלל אף פעם שאור לא ראוי לאכילה, כי מי מדבר אפילו אם זה נעשה עוד יותר גרוע, זה נעשה חלש יותר, אבל לא אפילו כלב יכול לאכול את זה עדיין. כל זמן שאפשר להחמיץ עם זה, זה אסור.
מתי שאור נפסל לגמרי?
דובר 1:
יש כן אופן ששאור נפסל לגמרי, שזה שאם ייחדו לישיבה, כמו שיש לי אני לא יודע במציאות כל כך חזק, פשע איפשע עדיין לא שאור. זה לא פשט ששאור זה לא לחם ישן, זה איזה מין, זה איזה סוד לחם או מה. יש תהליך מסוים, רוצים לעשות יש לו.
מה הראב״ד מביא שכתוב פת שאיפסא, כי אפשר כן, אומר הראב״ד הביתה. דווקא פת של שאור, מין פת.
דובר 2:
אה, יפה מאוד.
מה הרמב״ם סובר לגבי ראוי לאכילה?
דובר 1:
אז, אנחנו לא יודעים מה הרמב״ם סובר לגבי השאלה אם צריך לסדר משל יהיה הנושא של ראוי לאכילה. נראה שהרמב״ם סובר אחרת. כך הוא מביא, שהרמב״ם סובר כן ששניהם לענין ראוי לאכילה.
אבל כך אומרים דווקא אחרים, דווקא לומדים כמונו, שהרמב״ם לא מתכוון לומר שיש את החילוקים, לא נכנסים בכלל לחקירות הברירה, לא לגבי השיעור, לא לגבי נושא הראייה. הרמב״ם מתכוון רק לומר שזה איסור אחד, אולי בכלל הוא מתכוון שזה איסור אחד במנין המצוות, כמו שחשבו שלומדים מזה מקומות כאלה.
אומר הרמב״ם הלאה, אנחנו עדיין לא מחזיקים בפרטי הלכות, אנחנו עדיין לא מחזיקים בהלכות הראשונות שמנהגו לומר את עיקר הדין, העיקר, לא עיקר הדין, העיקר כמו צורת המצווה. אז אפשר מאוחר יותר צריך לבדוק בנושא של ראוי לאכילה או רשות.
הלכה ג (המשך): מלקות על בל יראה ובל ימצא
הכלל: לאו שאין בו מעשה — אין מלקות
דובר 1:
כבר, אומר עכשיו הרמב״ם, כשדיברנו שהשארת חמץ ברשותו היא שני לאווין. אבל אומר הוא, בדרך כלל כשיש לאו יש מלקות, אבל אומר הוא, כאן אינו לוקה, על השארת חמץ בבית אי אפשר לקבל מלקות, משום לאו שאין בו מעשה, אלא אם כן קנה חמץ בפסח, רק אם קנה חמץ בפסח, קנה, או החמיץ, לקח קמח טרי ועשה ממנו חמץ. למה? כדי שיעשה מעשה.
יש לנו כלל שמלקות מקבלים רק כשיש מעשה, לאו שאין בו מעשה אין בו מלקות. אז כשהשאיר סתם, אז זה לאו בלי מלקות, ומלקות יש כשזה בא עם מעשה.
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח, בא פסח והוא לא ביערו, אלא הניחו ברשותו, הוא השאירו, אף על פי שעובר על שני לאוין, הוא אמנם עבר על שני לאווין, אבל אינו לוקה מן התורה, לא מקבל מלקות מן התורה, לפי שלא עשה מעשה, הוא לא עשה מעשה.
אבל מה כן? מכין אותו מכת מרדות, מכת מרדות הוא כן יכול לקבל.
חידוש: מכת מרדות לא צריך מעשה
דובר 1:
נראה שהרמב״ם לומד, שעל מכת מרדות לא צריך להיות מעשה. הכלל שמלקות אי אפשר לתת על מעשה הוא רק על מלקות, אבל המלקות הרבנית, מכת מרדות אפשר כן לתת.
דיון: למה מקבלים מכת מרדות?
דובר 2:
כן, אבל זה מילא, זה מילא. אבל למה בעצם? כי יש מעניין, יש לנו כלל שכל דרבנן מקבל מכת מרדות.
דובר 1:
אוקיי, הבנתי.
דובר 2:
אבל עכשיו יוצא, הדרבנן הוא איזה כלל חדש, שכשאדם עושה את זה, הוא זה. הקנס הוא עבר על מצוות דרבנן של בדיקת חמץ, של ביעור חמץ. והוא אומר ולא ביערו משהו. הוא לא קיים את מצוות דרבנן של ביעור חמץ. אולי?
דובר 1:
בוא נראה. איך זה… אני רוצה לראות את זה אולי רבי ראבינוביץ׳ איזה סוג של איך זה עומד למעלה קנין. יש סברות אחרות בגמרא שאפילו לאו שניין במעשה צריך לקבל.
אה, אתה רואה הוא אומר גם את הדבר בלאו ביערו הוא עבר על מצוות דרבנן של להשבית החמץ של ביעור חמץ. אה, בשביל זה אני רוצה לדעת.
חקירה: לאו שאין בו מעשה — דין בלאו או באדם?
דובר 1:
אז, אז, אוקיי, אולי הבנתי לא נכון. מה הכלל על הכלל שאתה יודע? כשאדם, לאו שאין בו מעשה זה דין בסוג הלאו, או בדרך איך עושים את זה. השארה, כן. לא ימצא פירושו? השארה.
הלכה ג (המשך): לאו שאין בו מעשה ומכת מרדות
דובר 1:
אה, בשביל זה אני רוצה לדעת, אז, אז, אולי לא הבנתי נכון. מה הכלל שאתה יודע? כשאדם, לאו שאין בו מעשה, זה דין בסוג הלאו או בדרך איך עושים את זה?
דובר 2:
לא, האדם לא מקבל את העונש הגדול כי הוא לא עשה משהו. אתה השארת.
דובר 1:
השארה, כן.
דובר 2:
“לא ימצא” פירושו להשאיר. זה לא שהלאו נעשה לאו חלש יותר, אלא האדם לא עשה משהו ביד רמה. יש משהו חוצפה גדולה יותר בעשייה.
דובר 1:
אני שואל אותך לאו אחר, כאן כתוב, אני מתכוון שכן. כלומר, יש לאו שאפשר לעשות בשתי דרכים, נכון?
דובר 2:
לאו שאין בו מעשה זה לא שהלאו עכשיו לא מקבל מלקות לעולם. זו שאלה של פרקטית. אם יש לך עוד דרך לעשות עם מעשה, כמו שלכאורה ראינו בהלכות עבודה זרה, דברים שונים, שהרמב״ם אמר בקשר, אם עשה בו מעשה, אם לא עשית עם מעשה, הוא לוקה. זה לא דין בחומר הלאו. זה דין בפרקטיקה. אם הוא מוצא דרך לעשות את הלאו בלי מעשה, לא מקבל מלקות. או הוא מוצא לאו שבדרך כלל עושים בלי מעשה, הוא עושה עם מעשה, הוא לוקה.
לכן אומר הרמב״ם, אם הוא קנה הוא לוקה מן התורה, אבל הדרך הרגילה היא לא כך.
המילה “ולא ביערו” ומכת מרדות
דובר 2:
וכנראה רק כאן יהיה לפי הפשט שהמילה היא כאן “ולא ביערו”, כאן יש מכת מרדות, לא סתם לאו אחר שאין בו מעשה שאין איזה איסור דרבנן אחר שנצטרף, אולי לא יהיה מכת מרדות גם לא. הרמב״ם לא עושה כללים של מכת מרדות. זה מעניין הוא אומר את זה כאן, כשהוא עדיין לא סיפר לנו את מצוות דרבנן של ביעור חמץ. כי כאן הוא מדבר על העונשים. הדרך הרגילה היא להשאיר, בא, שנאמר אל תשאיר, ושלא יקיים את הרבנן, ושנראה הלאה. זה הגיוני. אני אומר את המילה “ולא ביערו” היא כמו שהרמב״ם נותן לנו את הרמז.
הלכה ד – חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם
דובר 2:
כבר, הלאה, אומר הרמב״ם, עוד חלק מהעונשים, חלק מה… כן, כן. הלאה, עכשיו זה כמו חלק מ… מה קורה אם עברו? אז כך, חמץ שעבר עליו הפסח, אם כן עברו והשאירו פסח, או הוא כבר הולך לומר לאו דווקא עברו, אם נשאר… כן, אבל הוא כבר הולך לומר שאפילו אם עברו בשוגג, נשאר חמץ אחרי פסח, אסור בהנאה לעולם. לעולם הוא מתכוון לומר שיש מקומות שאסור בהנאה כדי שיעשו, או כדי שיעשו, זה לעולם, כן, אפילו כשאין עוד איסור חמץ. כן. אסור בהנאה לעולם.
אומר הוא, ודבר זה, שזה אסור בהנאה אחרי פסח קנס מדברי סופרים. זה לא דין דאורייתא, זה דין מדרבנן, הרבנן קנסו.
אם אדם עובר על בל יראה ובל ימצא, אסרו חכמים את החמץ. אומר הרמב״ם, הקנס, היית אולי חושב שהקנס בא רק כשהוא עבר במזיד? לא! אפילו הניחו בשוגג או באונס, יש גם את אותו קנס של אסור בהנאה לעולם. למה? כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו עד שיהנה בו אחר הפסח. כדי שאדם לא ישאיר חמץ כדי שיוכל ליהנות ממנו אחר כך. אמרו שאין שום דרך של הנאה אחרי פסח, זה יסיר את המוטיבציה של אדם לשמור. פעם שאסרו את כולם, לא יכול אדם גם לעשות ערמה, הוא לא יכול לעשות חכמות, אין חמץ בכלל.
דיסקוסיה: למה קונסים שוגג?
דובר 1:
התירוץ הוא, כי הדרך הרגילה הייתה בשוגג. כלומר, זה גם קשור לכאורה לנושא של ביעור חמץ או בדיקת חמץ. אדם יש לו חמץ למעלה, הוא לא ישכח. אומר החמץ, לא, הוא לא יוכל לעולם להשתמש. ממילא נעשה מאוד חזק הדבר שצריך באמת להוציא את החמץ, כי הוא יודע שלא ישאר פרשת המחד. אבל אתה זוכר שמיד ראינו על הדריסא ובטל בעל מסריקים, פרשת, החכמים היו באמת בדיקת חמץ.
יוצא שעם התורה כי כשלכאורה היה אחרי פסח חמץ… לא, השאלה נשאלת האם הגזירה של חמץ של רב על פסח היא משום בעל יראה או שזה בעצם משום בדיקת חמץ, כי זה אומר כי אתה לא הולך לעשות ביטול, זו השאלה, או אולי זה אפילו פשוט, אולי זה פשוט עדיין חלק מהנושא של בדיקת חמץ, מבין? כלומר כך, שכשביטלו אין בל יראה, על החמץ לא קרה בל יראה. אולי הקנס הוא שהוא לא הולך לבטל. למה הוא הולך? איך אתה יודע שהוא לא הולך לבטל? כי הוא הולך להשתמש אחרי פסח. מה זה אומר? איך הוא הולך להשתמש אחרי פסח? בא חכם ואומר, אתה לא יכול להשתמש אחרי פסח.
אבל כדי שלא יניחנו סתם הולך על השגגה. כלומר, כשזה מזיד, ברור שהוא עבר עבירה, מקבל קנס חמור. אבל בשגגה, למה בא אז קנס?
דובר 2:
על זה הוא אומר, כדי שלא יהיה שום דרך.
דובר 1:
אני שואל שאלה מעשית, איך אפשר לעשות אזהרה על שוגג? שוגג אומר, אני לא יודע. מה אתה אומר? אני נותן לך קנס, אתה לא הולך לעשות שוגג? מה זה אומר?
דובר 2:
אז, הוא מתכוון לומר כך, כשזה מזיד זה קנס בשבילך. כשזה שוגג זה לא קנס, אלא זה מין אזהרה של חמץ. כזה… שלא יהיה שום דרך שאדם יהנה אחרי פסח מחמץ.
דובר 1:
איך מסירים שוגג? אתה יודע, אדם עושה משהו, אפשר לומר שהוא לא יעשה את זה. איך אפשר לומר שאדם עושה משהו? שוב, אחרי פסח הוא מוצא את החמץ. הוא מוצא את הפסח אחרי חמץ. אומרים לו, אני מתכוון הוא מוצא את החמץ אחרי פסח.
דובר 2:
לא, לא כדי שלא יהיה סיבה שאדם… אנשים יכולים גם לשחק שוגג.
דובר 1:
יפה מאוד. אתה אומר שהוא הולך לעשות שוגג במזיד? ערמה… מה שאני שואל, זו השאלה המעשית שלי, איך יכולה להיות גזירה כדי שלא יעשו שוגג? זה קצת מצחיק. אני מתכוון שיש תירוץ על מה שהיא השאלה המעשית שלי. לא עושה… אתה יודע מה, אתה הולך לעשות טעות? אני הולך לעשות תקנה, ואדם לא יעשה את הטעות. משהו כזה.
דובר 2:
בכל מקרה, ומה היה רע? הוא היה משאיר פרישות שתי שעות, והוא היה גם, כי הוא היה שוקל את זה בסטייק.
דובר 1:
בטח לכן. אוקיי. כן. אשרי.
הלכה ה – תערובת חמץ בפסח אוסר בכל שהוא
דובר 2:
חמץ, עיקר איסור חמץ. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד על תערובת חמץ. בכל שאר האיסורים יש דין, אני לא יודע אם בכל, הרבה איסורים אחרים יש דין, ביטול, כמו שמתערב נבילה וכדומה. אבל כאן אין ביטול, אומר הוא. חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, כן, תראה, הרי זה אוסר בכל שהוא. זה הדין. זה אסור הכל בכל שהוא. אחר כך הוא הולך לדבר על שיעור, אבל… יש איסור תערובת חמץ, הרמב״ם הולך לומר שמקבלים על זה מלקות.
זה לא קשור בכלל לזה שאין ביטול. זה שאין ביטול, זה דווקא שאלה של ביטול. ביטול, תערובת חמץ לא אומר שזה לא בטל. אנחנו רואים פשטים אחרים, מה הראב״ד אומר על זה? אנשים אחרים… אבל על כל פנים, זה לא נכון שתערובת חמץ אומר שאין ביטול. תערובת חמץ אומר הוא אוכל חמץ עם עוד דבר.
מה זה אומר “הרי זה אוסר בכל שהוא”?
דובר 1:
אבל מה זה אומר הרי זה אוסר בכל שהוא? מה זה אומר הרי זה אוסר בכל שהוא?
דובר 2:
זו התשובה. אם זה היה ביטול, זה היה רק בטל. אבל תערובת אומר כשזה לא בטל. לא כל, כשזה חצי על חצי, כשזה פחות מחצי. אין חילוק. האיסור שיש חידוש בחמץ, ויש תערובת ממנו אסור. תערובת אומר שאוכלים את זה עם עוד דבר. דווקא פוסק הרמב״ם שזה אוסר בכל שהוא, אבל זה עוד פרט. אחר כך, הרמב״ם פוסק כך, יוצא, הם למדו מזה?
דובר 1:
למה?
דובר 2:
אבל אנחנו עוד לא למדנו כלום מזה עכשיו. אבל אני אומר שם, זה שהחידוש כאן שאתה אומר שיש מהלך של תערובת חמץ, הרמב״ם הביא ממנו פסוק בעוד רגע, זה לא קשור לפרט שדווקא פוסק עם שיטת עשתו לכל שכן. זה אולי כי אין שלא מתירים, זה כבר פרט על הלכות ביטול. ביטול עובד על חמץ פסח, תיאורטית בטח. אני לא יודע, יש דרשה יש לומתים. הדבר לא הולך להיות מותר. החמץ של עבר לבוא פסח אסור לעולם. אוקיי.
תערובת חמץ שעבר עליו הפסח
דובר 2:
חמץ של עבר לבוא פסח. בין במינו, מה זה אומר שהתערב במינו? בוא נאמר חמץ עם קמח שאינו חמץ. בין שלא במינו, חמץ במשהו אחר, אני יודע, ביין. הרי זה אסור בכל שהוא, כל מה שהתערב בזה אפילו רק משהו, חמץ נעשה אסור, זה לא נעשה מותר כי זה היה כמות קטנה.
המשך הלימוד
עוד אומר הרמב״ם, הוא חוזר לתערובת, אבל הוא זורק קודם דבר, חמץ שישראל שעבר עליו הפסח. אומר הוא, הדין שאוסר בכל שהוא הוא רק כשהוא בפסח. אבל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, הרי למדנו שהוא אסור בהנאה אחר פסח, אף על פי שאסור בהנאה, אבל אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, מותר לאכלו כן אחר פסח. למה? שלא קנסו ואסרו אלא חמץ עצמו. הקנס שלמדנו קודם, שכל חמץ שהשאיר אפילו בשוגג נעשה אסור אחר פסח אפילו לעולם, קנס זה היה על חמץ עצמו. אבל תערובת היא כן מותרת באכילה לאחר הפסח.
דיון: מתי נתערב החמץ?
דובר 1:
אם היה עובר על בל יראה על תערובת חמץ… סליחה, בל יראה אין אולי על תערובת חמץ. מתי? כשנתערב אחר יום טוב פירושו? כשנתערב אחר פסח?
דובר 2:
הוא מתחיל עם חמץ שעבר עליו הפסח, וזה אומר הוא שהוא מותר לאכלו אחר הפסח. כן, אבל אני חושב שזה המקרה שהוא מדבר. חמץ אחר פסח, יש תערובת חמץ שעבר עליו הפסח. אני חושב שיש שתי דרכים איך ללמוד זאת, האם מדברים ממתי נעשה תערובת. כי אתה יכול ללמוד שחמץ כבר נתערב, כל הדבר נעשה חמץ, ועכשיו יש איסור אחר פסח גם כן. אבל יכול להיות שלא. האיסור של הנאה אחר פסח הוא על חמץ עצמו, הקנס. על תערובת חמץ לא עשו את הקנס.
וזה, להיות ברור, כמו שהוא מביא כאן מלמטה, זה אומר שאפילו שיש חמץ, אפילו פחות. תערובת פירושה זה עם עוד דבר. אם אוכלים חמץ ביחד עם עוד דבר, גם בפסח אינו אסור. לא צריך להיות בטל.
הלכה ה (המשך): תערובת חמץ שעבר עליו הפסח
דובר 1:
אבל יכול להיות ש… אמת, אסור עדיין לא. שניהם כנראה ביחד. האיסור של הנאה אחר פסח הוא על חמץ עצמו, והקנס. על תערובת חמץ לא עשו את הקנס. וזה תהיה ברור, מה שמביא כאן מלמטה, זה אומר שאפילו שיש מעט חמץ, אפילו פחות.
תערובת פירושה זה עם עוד דבר. אם אוכלים חמץ ביחד עם עוד דבר, גם יודע אני שאינו אסור, לא צריך להיות בטל, לא צריך להיות רוב. זה אומר הוא, תערובת פירושה אוכלים אותו ביחד, תערובת פירושה ממש לא הדבר עצמו, אלא אוכלים אותו עם עוד דבר.
אם יש לך, לפי הרמב״ם, כך אומרים כאן הרבה מפרשים שזה ברור כך, שאם אוכלים חמץ שעבר עליו הפסח עם עוד דבר, אין עוברים על האיסור דרבנן. למה? כי החכמים רק גזרו על חמץ טהור. תערובת חמץ לא גזרו, לא צריך להיות רוב, לא צריך להיות שישים, לא צריך להיות כלום.
זה, המשנה ברורה מביא שאין שום רחל נגד זה. אין אפילו רב שלו, כך נראה. לרוב אין שום איסור.
הגדרת תערובת חמץ
מבין אני שיש בזה עוד תנאים. כלומר, אם ניכר החמץ, אם קוראים לזה שאוכלים חמץ, פירושו הוא מורח אותו עם חמאת בוטנים, עדיין לא נקרא תערובת חמץ.
דובר 2:
לא, לכאורה לא. צריך לדעת, נתערב היטב. נניח, אתה יכול כבר לראות מה הוא מה. דגני בוקר עם חלב, כי זה ביחד עם חלב?
דובר 1:
בסדר, זה לא העיקר. שני דברים ביחד. ונראה מאוחר יותר אצל חמץ, שאוכלים מצה ביחד עם מרור ביחד, מצוות מבטלות זו את זו, יוצאים.
כשכתוב שדבר אסור, אלא אם כן יש חלק מתערובת חמץ, פירושו שאוכלים אותו לבד. כן?
דובר 2:
או שלי. יכול, אנחנו צריכים תבין. הוא אוכל שני כזיתים. כזית אחד הוא חמץ, הכזית השני אינו חמץ. מה עוזר לי?
דובר 1:
הסתכל בסעיף הבא, תראה ברור שעל זה מדברים בתערובת חמץ. הסתכל בסוף.
והם למדו שחמץ שנתערב אסור, ואחר פסח, האיסור של הקנס שהוא אסור לעולם, לא הולך על חמץ שנתערב.
הלכה ו — עונש על תערובת חמץ
כרת אין על תערובת חמץ
ועכשיו אומר הרמב״ם את העונש על חמץ שנתערב. אומר הרמב״ם, “תערובת חמץ אין חייבין כרת.” מה שהם למדו שאכילת חמץ היא כרת, זה רק על אכילת עצמו של חמץ, על אכילת חמץ עצמו.
“אבל אוכל תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי” — כותח הבבלי הוא משהו תערובת של חלב עם תבלינים עם לחם. ושכר המדי הוא גם משהו בירה שעושים מחמץ ומדברים אחרים.
“וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם” — כל מה שמעורב בו החמץ, “אם אכלן בפסח לוקין” — מקבלים אכן מלקות, כמו שהרמב״ם אמר שאסור בתערובות, “אבל כרת אין, ואין בו כרת.”
הלאו של “כל מחמצת”
“שנאמר, כל מחמצת לא תאכלו” — כל מחמצת פירושו כל מה שהוא חמץ. זה הלאו, הלאו הוא כל מחמצת אומר הלאו שעל תערובות, היית עם אותו הסבר שאין כרת, היית גם אומר שאין מלקות, כי לא נאכל חמץ טהור.
אבל כל מחמצת הוא ריבוי, שגם תערובת של חמץ היא לאו. מחמצת, לא חמץ אלא מחמצת, דבר המעורב, דבר שיש בו חמץ. זה אומר שכתוב לאו ברור, לאו נוסף, אבל לא כתוב כרת. כרת כתוב רק על אוכל חמץ, לא על אוכל מחמצת. יוצא שיש לאו ואין בו כרת.
שיעור כזית בכדי אכילת שלש ביצים
אומר הרמב״ם, “במה דברים אמורים” שיש מלקות על אכילת חמץ בתערובת? “כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלוש ביצים.” שהתערובת היתה כל כך הרבה ששלוש ביצים היה כזית שלם. שלוש ביצים הם כמו שש פעמים כזית, ובזה היה אבל כזית חמץ, “אז הוא לוקה מן התורה.”
“אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול” — אפילו אסור לאכול, “אבל אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות” — אז לא מקבל מלקות.
צריך להיות שיעור, אפילו בתערובת חמץ צריך להיות. לא פשט שהחמץ אוסר את כל הדבר וכזית מתערובת חמץ אוסר, אלא תערובת חמץ היא האיסור כי יש בזה חמץ. אין את ההיתר שכשמעורב עם משהו נעשה בטל, לא נקרא כבר חמץ טהור, זה אין. אבל גם לא אומרים שכל התערובת נעשית אסורה מספיק לקבל מלקות. נעשית אסורה מספיק לא להיות מותר לאכול, אפילו משהו, כמו שנאמר.
שלוש מדרגות של איסור
אז, יש שלוש, אפשר לומר שלוש גדרים כאן, כן? כרת אין כשמעורב עם משהו. מלקות יש כשיש מספיק חלק חשוב ממנו, יודע אני, נניח אולי אחוז מסוים, שלושים אחוז, אני לא יודע בדיוק מה יוצא, שבתוך אכילת שלוש ביצים יש כזית.
קושיא: תלמה היכי דמי?
המילה היא על הוא אכל כזית? הרי אכל כזית, תלמה היכי דמי? זה ההסבר שתערובת לא עוזרת.
תירוץ: דין כזית בכדי אכילת פרס
הפירוש הפשוט הוא, מה שהרמב״ם אומר הוא פשוט לפי הכלל. הרי יש כלל שאף פעם לא לוקים אלא אם אוכלים כזית מאיסור, אין פחות מכזית. זה שאמרו תערובת, אם אתה אומר, עדיין לא אומר שדבר מותר נעשה אסור. זה אומר רק שלמרות שאכל את החמץ בתערובת, והיה רק טעם של חמץ, היה רק בתערובת, אני צריך כבר אפילו לא לחפש טעם, כי היה אפילו רק החמץ בזה. עם תערובות צריך איסור נוסף, אבל זה עדיין לא אומר שנעשה בטל השיעור כזית. אז צריך תמיד להיות כזית.
ומה השיעור כזית? שצריך לאכול כזית כדי אכילת פרס, כמו כל דבר. המילה השנייה, כמו הכלל תמיד כשאוכלים כזית לא בבת אחת, הוא לא אוכל בבת אחת, הכלל הוא כדי אכילת פרס. אז המילה השנייה, לפי הפירוש שלי, הפירוש הוא גם אכל כזית בכדי אכילת פרס.
לא כתוב ממש ברמב״ם כך, כתוב ברמב״ם כך, יש בתערובת בכדי אכילת פרס. כך אני חושב, הפירוש הפשוט, שמכיוון שהוא אוכל כזית, הרי קשה, למה אוכל כזית הרי לא. התירוץ הוא, שכל פעם שהוא אוכל כזית הוא כזית, אפילו אם מפסיקים, כל עוד זה כדי אכילת פרס, לוקים. אותו דבר, תערובת חמץ חייבת להיות כדי אכילת פרס.
איסור דרבנן על כל שהוא
וסתם על איסור הוא אפילו כל שהוא שהוא תערובת חמץ. וזה דרבנן, תערובת חמץ היא דרבנן, אבל אין לאו, כי ה… דאורייתא הוא כי זה תערובת חמץ, זה מדאורייתא, וזה חצי שיעורים, זה מדאורייתא. אבל הלאו כל מחמצת לא תאכלו לא נכנס לזה.
דובר 2:
אז מה כן? אז הרעיון של… אה, חסר השיעור. אה, אז יותר מכל מחמצת לא תאכלו, הלאו שלו לא יכול להיות לו.
דובר 1:
כמו שהראב״ד הולך לומר בעוד רגע, שכל מי שאוכל חצי שיעור הוא במכת מרדות. ויוצא במכת מרדות.
דובר 2:
טוב מאוד.
הראב״ד חולק
דובר 1:
הראב״ד חולק כאן, ויש דרכים אחרות. אני זוכר שיש רמב״ן על איך מפרשים. הראב״ד אומר שהוא לא מבין שהרי יוצא שאוכלים לא אכילת פרס אצלנו. הוא אומר שבקיצור, צריך להסתכל בגמרא על הגמרא שהרמב״ם מביא, כי יש שאומרים לא כך ש, שעוברים כן אפילו.
כנראה האחרים אומרים שזה שהוא אכל כזית הרי לא חידוש שהוא צריך לקבל מלקות, כי הרי אכל כזית חמץ. ותלמה היכי הדברים האחרים. החידוש הוא שאם בין כולם ביחד יש כזית, לא עוזרת תערובת ולא נקרא שהוא אכל כזית חמץ. כלומר, יכול להיות להיפך.
הראב״ד אולי טוען שבתערובת מבוטלת אף פעם לא חייבים באמת בגלל זה, כי לא אוכלים… אין שיעור כדי אכילת פרס.
שיטת הרמב״ן
דובר 2:
כן, הרמב״ן בספר המצוות.
דובר 1:
הרמב״ן החזיק… אמרתי אחרת הוא רק דרבנן, התכוונתי שזה דאורייתא בלי שיעור. הוא אומר שהרמב״ן החזיק כמוך, שזה… יש משהו דרך אחרת של ללמוד כאן שקשור לכלל שלומדים במאכלות אסורות של טעמו ולא ממשו. שטעמו ולא ממשו הוא איסור חלש יותר, והם היו לומדים שהשיעור של כדי אכילת פרס הוא לא כמו שאני אומר סתם דין בשיעור שצריך לאכול, אלא זה משהו דין, כלומר ממשות.
מה מאוד מוזר לי? מה זה קשור לממשות? ממשות פירושו כל עוד יש שם חתיכה. אבל כך הם לומדים שממשות פירושה משהו… שהשיעור של כזית בכדי אכילת פרס… אני צריך לדבר על פרס.
בקיצור, יש אחרים בזה הרמב״ן. אני זוכר שהרמב״ן, משהו במנין המצוות, חולק עם הרמב״ם שמנה לפני שנים, שזה לאו נוסף, אסור את הבשר. אבל אנחנו מרוצים עם שיטת רמב״ם היום.
דובר 2:
כן.
הלכה ז — אכילת חמץ עצמו
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “אוכל מן החמץ עצמו” — כאן חוזרים כבר לחמץ, לא תערובות. יכולתי זה ההמשך, לפי הפשט שלי זה מתאים מאוד טוב, כי אתה מדבר הרי עכשיו בדיוק על הנושא של אכילת החמץ.
דובר 2:
אני אני אני כן, אבל אני חושב לומר תערובת רק אם יש בתוכו משהו חמץ. נניח שהתערב מעט חמץ בענק, והוא אוכל רק טיפה, ובחתיכה הזו לא היה.
דובר 1:
כן, נניח… אין לאו של לא יאכל חמץ. “הרי זה עובר מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ.”
הלכה ח (המשך) — פחות מכזית חמץ
דובר 1: כן, אבל אני חושב לומר תערובת רק אם יש בתוכו משהו חמץ. נניח שהתערב מעט חמץ בענק, והוא אוכל רק טיפה, ובחתיכה הזו לא היה. כן, נניח…
אין לאו של “לא יאכל חמץ”, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר “לא יאכל חמץ”, פירושו אפילו פחות משיעור. כן. אומר הרמב״ם, אפילו מעט נקרא “לא יאכל חמץ”, אבל מלקות לא יוכל להיות. אף על פי כן, אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. ואוכל פחות מכזית במזיד, מה קורה אם הוא עשה זאת במזיד? גם אין מלקות, גם פחות משיעור לא יהיה חייב במזיד. אלא מה אז? כן, הוא יהיה חייב מכת מרדות, כי זה אסור, וממילא יקבל מכת מרדות. מלקות לא מקבלים.
דיון: מכת מרדות לעומת מלקות דאורייתא
דובר 2: מה הוא? לא בדיוק כל כך הרבה. האם 39? האם לפי כמה שהוא יכול לסבול. לפעמים יהיה אולי יותר. מלקות… מכת מרדות יכולה להיות יותר גם, לא? אבל השיעור 39? אני חושב שבעמוד השני כתוב ש… שמים כמה צריך לתת לו.
דובר 1: לא, בדאורייתא שמים אם הוא יכול לסבול עד 39. אבל יכול להיות אם הוא גיבור גדול יתנו לו 350. אני לא יודע למה, מכת מרדות אין לה השיעור של הדאורייתא. לא יודע. אבל נראה לי, אני חושב שזו אותה מלקות, וכתוב בעוד רגע רק איזו כוונה יש לשליח בית דין, האם הוא אומר לשם יחוד לקיים מצות עשה, או הוא אומר לקיים מצות דרבנן. אין הבדל מעשי, יש רק הבדל.
חידוש: חמץ ישן — מכת מרדות כפולה
דובר 1: כשהיה לאו שאין בו מעשה השאיר חמץ. עכשיו רואים משהו חידוש חדש, שעל חמץ ישן מקבלים מכת מרדות. אז האדם שאוכל חמץ ישן כנראה קיבל פעמיים מכת מרדות. אחת, הוא השאיר חמץ בביתו, ושנית הוא אכל את חמש המינים.
דובר 2: אה, הוא אכל אצל אחר.
דובר 1: אה, בסדר. אז, טוב מאוד.
חידוש: חמץ ישן — מדאורייתא או מדרבנן?
דובר 1: הלאה אומר הרמב״ם, עכשיו הולך הרמב״ם לומר את זמני האכילה. מתי? החידוש הוא שאם חמץ ישן היה מדרבנן, היה הגיוני לפי הכלל מכות מרדות.
דובר 2: נו, אהא.
דובר 1: אם אתה אומר שזה מדאורייתא, צריך להבין מה הענין. אבל יש תקנה, המלקות שהרבנן אמרו על זה. בסדר. אנחנו יכולים ללמוד על האיסור.
הלכה ט — זמני איסור אכילת חמץ ביום י״ד
איסור דאורייתא: מחצות היום (שעה שביעית)
דובר 1: עד עכשיו למדנו כל שבעה, נכון?
דובר 2: לא.
דובר 1: פסח עצמו, מיום חמישה עשר בלילה. אני הולך ללמוד את האיסור הבא, רשימת מצוות עשה ולאו, כי כך סדר הזמנים. כן.
אומר הרמב״ם, אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהיא מתחלת שעה שביעית ביום. עכשיו דיברנו על פסח עצמו. עכשיו הוא אומר לנו שיום ארבעה עשר, זה עדיין לא פסח, זה ערב פסח, מחצות היום ולמעלה, זה יום טוב, יום טוב וערב פסח, כמו שהרמב״ם דיבר על זה קודם בסוף הלכות יום טוב, כבר מתחילת שעה שביעית ביום, מתחילת ה… כבר עברו שש שעות, כמו שאומרים שמונה ביום פירושו חצי היום. מאז אסור לאכול חמץ.
אומר הרמב״ם, זה דאורייתא, וכל האוכל בזמן זה לוקה מן התורה, שנאמר, יש לאו נוסף, מלבד לא יאכל חמץ שהוא כבר אמר? יש לא תאכל עליו חמץ. מה פירוש עליו? הפסוק כתוב באמצע כשמדברים על הקרבת קרבן פסח. כלומר, על קרבן הפסח, לא תאכל חמץ בזמן שכבר יש מצוה של הקרבת קרבן פסח. כך למדין מפי השמועה פירוש דבר זה, כך החכמים למדו את לא תאכל עליו חמץ. “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, משעה הראויה לשחיטת הפסח שהוא הנאה אביהם. כלומר, היינו יכולים ללמוד “לא תשחט על חמץ” שמתכוונים ממש כשהאדם מחזיק באמצע מקריב, או שלא יביא לעזרה חמץ. אבל לא, אמרו החכמים שהמילה היא השיעור, הזמן. מאז שזה זמן קרבן פסח, מאז אסור לאכול חמץ, והוא חצי היום. ממילא מקבלים מלקות, כלומר, מפי השמועה מסביר את הפסוק, אבל זה עדיין לאו דאורייתא, מלקות. כל מפי השמועה הוא לאו דאורייתא.
פשוט תרגום היה אפשר לתרגם שהוא אומר שכמו תולדה מקריבין עליו חמץ, ואתה משווה שאין מקריבין אותו עם חמץ. אבל כאן אתה רואה לא, שהחכמים למדו שבזמן הזה לא יהיה שום חמץ קיים, כן?
דובר 2: יש שהרמב״ם לא מביא את הפסוק האחר “לא תאכל על חמץ דם זבחי”, שגם שם הוא אותו דבר, היה אפשר לחשוב “על חמץ” פירושו לאכול את הפסח עם חמץ? “לא תאכל על חמץ”…
דובר 1: לא, יש עוד פסוק דומה לזה. אוקיי, לא נוגע, הרמב״ם מביא את הפסוק הזה.
דובר 2: כן, זה לא… “לא תאכל על חמץ”.
גזירת חכמים: שעה ששית — אסור באכילה ובהנאה
דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, כל זה משעה ששית, נניח שזה דאורייתא, מהמחצית השנייה של היום, מאחרי חצות, מאחרי תחילת שעה שביעית. אבל החכמים הוסיפו עוד שעה, אסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית. למה? כדי שלא יגיעו לאיסור תורה, שלא יגיעו קרוב לאיסור תורה. הם שמו גדר של עוד שעה.
ומה קורה מהשעה הששית? החכמים אסרו הכל כמו חמץ דאורייתא ממש, מתחילת שעה ששית, יהיה החמץ אסור באכילה ובהנאה. והרמב״ם מסביר, שעה ששית היא מדברי סופרים, ומשעה שביעית והלאה זה נעשה מן התורה. אבל בשניהם זה עדיין אסור בהנאה, החכמים אסרו אותו כמו האיסור דאורייתא.
גזירה לגזירה: שעה חמישית — אסור באכילה, מותר בהנאה
דובר 1: ואתה חשבת שכאן סיימו? לא, לא, לא, החכמים הוסיפו עוד שעה. שעה חמישית, גם היא אסורה מדרבנן לאכול חמץ, אבל זה כבר לא באותה חומרה. אין אוכלים בו חמץ, לא אוכלים בו חמץ. למה? גזירה משום יום המעונן. זו כבר גזירה על השעה הששית. כי אם יהיה יום מעונן, ולא היו להם אז שעונים וכו׳, אז שמא יטעה בין שעה חמישית לששית, הוא יטעה בין השעה החמישית לששית. ששית היא אסורה, אסורה לגמרי, כאילו היה ממש דאורייתא, כי אסרו גם בהנאה. אבל אסרו גם שעה לפני כן, כדי שלא ייכשלו בשעה ששית. הם נתנו לשעה ששית את כל הדינים הדאורייתא, עד כדי כך שצריך להוסיף לזה גם גזירה. כמו שהדינים הדאורייתא מקבלים גזירה, גם זה מקבל גזירה.
דובר 2: הוא אומר “אין אוכלים”, הוא לא אומר… החמישית היא בגלל ביום המעונן, יום ששית היא לא בגלל שעושים טעות. יכול להיות שהחצות אפשר לראות בבירור אפילו ביום המעונן, אני לא יודע.
דובר 1: השעה החמישית היא בגלל יום המעונן.
הלכה י — תרומה ולחם תודה בשעה חמישית
דובר 1: אומר הרמב״ם, ואין אסור בהנאה בשעה חמישית. כשהחכמים אסרו את השעה החמישית, הם אסרו אכילה, אבל לא הנאה. לפיכך, אז מה נוגע למעשה? לפיכך תולין בה את התרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש. תרומה ולחם תודה, שהוא, בלחם תודה מביאים חלות שהן חמץ, ואותו דבר תרומה לוקחים מ… כל שאר חמץ אומרים שצריך להיפטר ממנו לפני כן. אבל תרומה ולחם תודה יש איזה איסור שחמץ שהוא קודש יש איסור לשרוף אותו לפני הזמן, כי כל עוד הוא עדיין ראוי לאכילה, אסור להפסיד קדשים.
מה הדין? לא אוכלים, החכמים אסרו. מאחר שהחכמים אסרו, הם אסרו גם על קודש, לא אוכלים, אסור גם לאכול תרומה ותודה. אבל לא שורפין, עדיין אסור לשרוף, עד שתגיע שעה ששית, אז החכמים כן נתנו ממש דין כמו הדאורייתא, אז אפשר כבר גם לשרוף אפילו ענייני קודש.
הלכה יא — סיכום שלושת הזמנים
דובר 1: עכשיו הרמב״ם עושה סיכום מהיר של שלושת הזמנים. הרי למדת… מה? הוא עושה לו עוד סיקור מהיר של שלושת השיעורים, שלושת הזמנים. שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית מותר. ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. בשעה החמישית אסור לאכול, אבל מותר ליהנות. ואסור בשעה ששית, מהשעה הששית כבר כל כך חמור שעושה מכת מרדות. ואוכל מתחילת שעה שביעית, אז כבר דאורייתא, אז כבר מלקות.
אז באכילה ולא בהנאה, איסור מדרבנן, איסור מדאורייתא. ואחר כך בא רמה חמישית שהיא פסח עצמו, שגם שם יש כרת, נכון? כאן יש רק מלקות. יש הרבה מאוד מדרגות. שני מיני איסורי אכילה ושני מיני מלקות. בא מין מלקות כזה, מין מלקות אחר.
עד כאן פרק א׳, שבו למדנו את הכללים מהי עיקר מצוות איסורי חמץ בפסח.
דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פון רמב"ם, מיט א פאקוס אויף די אכט מצוות וואס זענען אריינגערעכנט אין דעם הלכות. ס'ווערט געקלערט פארוואס דער רמב"ם רופט עס "הלכות חמץ ומצה" און נישט "הלכות פסח", און ס'ווערט אויסגעארבעט דער חילוק צווישן חמץ און שאור, די מצוה פון סיפור יציאת מצרים, און די מחלוקת רמב"ם און רמב"ן וועגן תערובת חמץ און די סדר פון די לאוין. ס'ווערט אויך באהאנדלט די שאלה צי אכילת מצה איז א חיוב נאר ליל פסח אדער אויך די אנדערע טעג.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור — הלכות חמץ ומצה, הקדמה און מצוות
—
א. מבנה ספר זמנים און דער פלאץ פון הלכות חמץ ומצה
דער רמב”ם’ס ספר זמנים באהאנדלט מצוות הנוהגות מזמן לזמן. דער סדר איז: ערשט שבת (כי חמור דברי שבת), דערנאך שביתת יום טוב (די כלל פון אלע ימים טובים), און דערנאך קומען פרטיות’דיגע הלכות פון יעדן יום טוב.
פשט: דער רמב”ם ארגאניזירט ספר זמנים לויט לאגישע קאטעגאריעס — ערשט דער כלל (שבת, שביתת יום טוב), דערנאך פרטים פון יעדן יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. דער נאמען “הלכות חמץ ומצה” (נישט “הלכות פסח”): דער רמב”ם רופט אלע הלכות ביי די מצוות, נישט ביי דעם נאמען פון יום טוב. אזוי אויך: נישט “הלכות סוכות” נאר “סוכה ולולב”, נישט “הלכות ראש השנה” נאר “הלכות שופר”. דער ענין פון שביתה אויף יום טוב (אז פסח איז א יום טוב) שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב — דארט ווערט אויסגערעכנט וועלכע טעג מ’דארף שובת זיין. די ספעציפישע מצוות פון חמץ ומצה זענען א באזונדערע קאטעגאריע.
2. קרבן פסח ביי קרבנות, נישט ביי זמנים: דער רמב”ם האט אוועקגעלייגט קרבן פסח צווישן די קרבנות, אף וואס אין דער משנה האט קרבן פסח אין מסכת פסחים (סדר מועד). דאס איז א חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם סדר המשנה — דער רמב”ם טיילט שטרענג: קרבנות גייען ביי קרבנות, צייט-געבונדענע מצוות גייען אין זמנים. אזוי אויך מוספים פון שבת — שטייען ביי קרבנות, נישט ביי הלכות שבת.
3. [דיגרעסיע: הלכות שקלים] מ’קען פרעגן פארוואס דער רמב”ם האט הלכות שקלים אריינגעלייגט אין ספר זמנים און נישט ביי קרבנות (ווייל שקלים גייט פאר קרבנות). דער תירוץ: שקלים איז שטארק געלינקט צו צייט (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), און דער רמב”ם האט נישט געוואלט אוועקגיין פון דער גמרא’ס סדר (סדר מועד) אן א גרויסן חידוש. עס ווערט אויך דערמאנט א שאלה פון ר’ חיים קניבסקי: וואס איז דער “זכר ליציאת מצרים” אויף שקלים?
4. דער סדר פון די תורה, משנה, און רמב”ם: די תורה אין פרשת בא גייט לויט א “קאלענדאר” — סדר הזמנים: וואס מ’טוט ערשט (נעמען א שה), וואס מ’טוט דערנאך (שעכטן, בראטן), דערנאך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און ערשט שפעטער קומט תשביתו שאור. די תורה האט נישט קיין “קעפלעך” — עס איז א נאראטיוו. די משנה הייבט אן מיט “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — אויך א סדר הזמן, אבער נאר מיט זאכן וואס זענען נוהג לדורות (נישט זאכן וואס זענען נאר געווען אין מצרים, ווי “ויקחו להם איש שה”). דער רמב”ם ארגאניזירט לויט לאגישע קאטעגאריעס פון מצוות — נישט לויט צייט-סדר און נישט לויט נאראטיוו.
—
ב. מנין המצוות — די אכט מצוות פון הלכות חמץ ומצה
דער רמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אכט מצוות: דריי עשה’ס (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) און פינף לא תעשה’ס (נישט עסן חמץ ביום י”ד מחצות, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים און הסברות:
1. סיפור יציאת מצרים אלס מצוה פון תרי”ג: דער רמב”ם האט נישט גערעכנט סיפור יציאת מצרים אלס א באזונדערע מצוה פון תרי”ג אין דער ליסט פון מצוות פון הלכות חמץ ומצה אין א פריערדיגן אופן — אף וואס אין דער משנה שטייט “מצוה לספר ביציאת מצרים” — נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם האט “מחדש געווען אליין” די מצוה פון סיפור יציאת מצרים (ער האט עס אנדערש קאטעגאריזירט).
2. דריי צייט-קאטעגאריעס אין די מצוות: די מצוות טיילן זיך אויף אין דריי גרופּעס לויט צייט:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) נישט עסן חמץ פון חצות היום פון י”ד.
– כל שבעה: (ג) נישט עסן חמץ כל שבעה, (ד) נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק אין סדר צווישן ספר המצוות און משנה תורה: אין ספר המצוות גייט דער רמב”ם לויט “חשיבות” — ער גרופּירט מצוות אין לאגישע סעטס. אין משנה תורה אבער, ספּעציעל אין ספר זמנים, גייט ער לויט דער סדר הלוח — דער כראנאלאגישער סדר פון יום טוב. דערפאר הייבט ער אן מיט מצוות פון י”ד ניסן (ערב יום טוב), ווייל דאס איז דער ערשטער צייטפּונקט וואס מצוות פון פּסח הייבן זיך אן.
4. אינטערעסאנטער חילוק אין סדר פון עשה’ס: אין ספר המצוות איז מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבער אין הלכות חמץ ומצה גייט עס פארקערט — קודם אכילת מצה, דאן סיפור יציאת מצרים. אין די תורה אליין (לויט די פסוקים) שטייט אויך קודם אכילת מצה און דאן סיפור יציאת מצרים.
—
ג. מצות עשה קנ”ו — להשבית שאור (מצוה א’ אין הלכות חמץ ומצה)
דער רמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — דער פסוק איז “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. דער ווארט “אך” — “אך חלק” — ווערט דרשנ’ט אז עס מיינט שוין פון ערב יום טוב.
פשט: די תורה האט באפוילן משבית צו זיין שאור פון אונזערע הייזער.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס שטייט “שאור” און נישט “חמץ”?
דער פסוק זאגט “תשביתו שאור מבתיכם” — נאר שאור, נישט חמץ. מנין שמבערים חמץ? וויאזוי ווייסט מען אז מ’דארף אויך משבית זיין חמץ?
2) פשט’ן מקרא לויט די מציאות פון אמאל
א פשט’ן פירוש פון די פסוקים באזירט אויף דער פראקטישער מציאות פון ברויט-באקן אין אלטע צייטן:
– מענטשן האבן יעדן טאג געבאקן פרישע ברויט — ספּעציעל אויף יום טוב.
– ווען די תורה זאגט “שבעת ימים מצות תאכלו” — מיינט עס: טשעינדזש דיין דעיעט פאר זיבן טעג. אנשטאט באקן פרישע ברויט, באק פרישע מצות.
– אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ, ווייל קיינער האט נישט געהאלטן אלטע ברויט — מ’האט ליב פרישע ברויט.
– דער איינציגער פּראבלעם וואס בלייבט איז דער שאור (sourdough starter) — דאס איז דער אינגרעדיענט וואס מ’האלט אין שטוב צו מאכן חמץ. דערפאר זאגט די תורה ספּעציפיש “תשביתו שאור” — ווארף אויך אוועק דעם שאור, כדי דו זאלסט נישט קומען צו באקן חמץ.
3) צוויי מהלכים אין פארשטיין “תשביתו שאור”
– מהלך א’: שאור אליין איז נישט אסור (מ’עסט עס נישט), נאר די תורה זאגט אוועקצוווארפן עס אלס פּרעווענטיווע מאסנאם — א “slippery slope” — כדי מ’זאל נישט קומען צו מאכן חמץ דערפון.
– מהלך ב’: שאור האט אן עקסטערע איסור — די תורה וויל אז מ’זאל אפילו אפשיידן זיך פון שאור, אזוי ווייט גייט דער איסור.
4) קל וחומר פון שאור צו חמץ
אויב שאור — וואס מ’עסט נישט, וואס דער איינציגער חשש איז אז מ’וועט מאכן חמץ דערפון — דארף מען אוועקווארפן, חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן. דאס איז א וועג צו פארשטיין וויאזוי מ’לערנט ארויס השבתת חמץ פון “תשביתו שאור”.
5) דער חידוש פון חז”ל
דאס וואס חז”ל האבן געגלייכט שאור און חמץ אז זיי האבן אלע זעלבע הלכות, און די תורה דערמאנט ביידע נאר אלס ריבוי כדי ארויסצולערנען הלכות פון ביטול און אזעלכע ענינים — דאס איז א חידוש איבער דעם פשט’ן פשט פון מקרא, וואו מ’וואלט געקענט חלק’ן צווישן זיי.
6) שאור און חמץ אלס איין קאטעגאריע
דער רמב”ם’ס לשון “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” ווייזט אז חז”ל האבן אויסגעלערנט אז שאור און חמץ זענען איין גרויסע קאטעגאריע — “נישט צוויי עקסטערע דינים, נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” עס זענען דא נאר קליינע חילוקים צווישן זיי.
7) פארמולירונג אין לשון הפלפול
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לויט פשט המקרא איז נישט מבואר אז מ’דארף חמץ אליין פיזיש אוועקשאפן, בלויז אז מ’זאל עס נישט עסן.
8) [דיגרעסיע: פראקטישע שאלה וועגן sourdough starters]
פרויען פרעגן שאלות וועגן זייערע starters וואס זיי האלטן אין שטוב. עטליכע פארקויפן עס מיט מכירת חמץ. דער מגיד שיעור האלט אז דאס איז “סימפל, נאנט צו וואס שטייט אין די פסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — מען זאל עס אוועקווארפן. מען קען נאך פסח מאכן א נייע starter אדער קויפן פון א גוי. דאס איז דאך ממש די שאור וואס דער פסוק רעדט דערפון — “דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.”
—
ד. ביעור חמץ — דער אופן פון די מצוה
חידושים און הסברות:
1. צי ביעור חמץ איז אן אקטיווע מעשה: עס ווערט א לענגערע דיסקוסיע געפירט צי “תשביתו” מיינט אן אקטיווע מעשה (ארויסנעמען חמץ) אדער בלויז א פאסיווע זאך (נישט האבן חמץ). דער פארגלייך ווערט געברענגט צו “שובת זיין שבת” — אזוי ווי שביתת שבת מיינט נישט אן אקטיווע מעשה נאר אויפהערן מלאכה, אפשר מיינט “תשביתו” אויך בלויז נישט קויפן נייע חמץ?
2. דער ענטפער: ביעור חמץ מיינט טאקע אן אקטיווע מעשה — “קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען.” א נארמאלער מענטש האט חמץ אין שטוב, און דער תורה רעדט צו א נארמאלע סיטואציע. ביעור חמץ מיינט נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ כדי ער זאל האבן וואס צו מבער זיין.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: דער עיקר זאך איז אז בדיקת חמץ איז דאורייתא — מען דארף גיין בודק זיין, נישט בלויז ארויסנעמען וואס מען ווייסט.
4. ברכה אויף ביעור חמץ: מען מאכט א ברכה אויף ביעור חמץ, וואס ווייזט אז ס’איז א פאזיטיווע מצוה. דאס איז א ראיה אז ס’איז מער ווי בלויז “נישט האבן” — ביי שביתת שבת מאכט מען נישט קיין ברכה. שאלה: וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ — קען ער מאכן א ברכה על ביעור חמץ? “לכאורה וואלט ער געדארפט קענען” — ער האט נאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. די שאלה ווערט נישט פארענטפערט.
—
ה. מצות עשה — סיפור יציאת מצרים (הלכה קפ”ז)
דער רמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, איז דא א מצוה צו דערציילן וועגן יציאת מצרים. ווער עס מאכט לענגער איז משובח.
חידושים און הסברות:
1) דריי עלעמענטן פון סיפור
דער רמב”ם לייגט אוועק דריי ענינים אין סיפור יציאת מצרים: (1) וואס דער אייבערשטער האט פאר אונז געטוהן, (2) ווי שלעכט די מצרים זענען געווען / ווי דער אייבערשטער האט נקמה גענומען, (3) דאנקען להודות לאל על כל הטוב. אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה — אפשר איז עס אדער-אדער.
2) בכל לשון
דער רמב”ם זאגט “כפי השכל” — מען דארף זאגן וואס מען קען זאגן. עס איז נישט דא קיין דין פון לשון הקודש דוקא. דאס ווערט פארגליכן צו תפילה בכל לשון.
3) נישט נאר פאר קינדער
דער רמב”ם זאגט “לספר” אבער דערמאנט נישט קינדער. ער זאגט “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דאס איז א וויכטיגער חידוש — די מצוה איז נישט תלוי אין קינדער.
4) דער פסוק “והגדת לבנך” — זמן פון די מצוה
דער רמב”ם ברענגט: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
פארוואס ברענגט דער רמב”ם די גאנצע מכילתא? ער וויל דאך בלויז באווייזן אז דער זמן איז בתחילת הלילה? דער ענטפער: ער וויל געבן “אביסל די דעפינישאן פון די מצוה” — ער דארף באווייזן אז עס איז דא אזא חיוב, נישט בלויז ווען.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, נישט סיבה: דער רמב”ם לערנט אז דאס מיינט דער זמן ווען מען דארף זאגן — “ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן.”
5) סיפור יציאת מצרים אלס מצות זכירה
דער רמב”ם לערנט די מצוה פון סיפור יציאת מצרים אזוי ווי קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” אזוי ווי ביי קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת (נישט נאר געדענקען), אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. “זכור” מיינט “ערמאנען” — רעדן דערוועגן, נישט בלויז געדענקען אין מחשבה.
6) מהות המצוה — נישט חינוך, נאר זכירה/אמירה
וויכטיגער חידוש וועגן דער נאטור פון די מצוה: לויט ווי דער רמב”ם לערנט, איז די מצוה נישט אז דער זון זאל “וויסן” — “ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן, ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה.” דער פאטער טוט די מצוה פון זאגן, און דער זון זעט ווי מען טוט די מצוה, און אזוי וועט ער וויסן צו טון די מצוה פאר זיין זון ווען דער טאג קומט. דאס מיינט — “דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון.” דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק — ס’איז נישט א מצוה פון חינוך/לימוד, נאר א מצוה פון זכירה/אמירה.
7) “לספר” מיינט נישט “דערציילן א מעשה”
דאס ווארט “לספר” ביים רמב”ם מיינט נישט “דערציילן” (tell a story), נאר “רעדן” — אויף זיך אליין איז דא א מצוה. דערפאר ברענגט די הגדה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו ווען אלע ווייסן שוין די מעשה, איז נאך אלץ דא א מצוה צו זאגן. דאס באווייזט אז ס’איז נישט נאר א ענין פון איבערגעבן אינפארמאציע צו קינדער, נאר א ציווי לזכור דורך רעדן.
8) פראקטישע נפקא מינה
אויב איינער נעמט ארויס זיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח און דערציילט זיי די גאנצע מעשה — איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. אויב איינער קויפט א שיין בוך פאר קינדער וועגן יציאת מצרים — איז דאס א שיינע זאך, אבער ס’איז נישט די מצוה. די מצוה איז דער סדר — דער נוסח, די פסוקים, דער אופן ווי מ’זאגט עס ביינאכט. ביי קידוש שבת איז נישטא קיין מצוה צו דערציילן פאר די קינדער וואס שבת איז — מ’מאכט קידוש, און דאס אליין איז דער אופן הזכירה. אזוי אויך ביי פסח.
9) [דיגרעסיע: פארגלייך מיט סוכות]
פארוואס איז ביי סוכות נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, הגם ס’שטייט דארט אויך “למען ידעו דורותיכם”? ביי שבת אויך שטייט “זכור” — פארוואס דארף מען נישט אויסלערנען קינדער ווי ביי פסח? דער תירוץ: ביי פסח איז דא א ספעציעלע ציווי — “והיה כי ישאלך בנך” — וואס מאכט עס אנדערש פון סתם “זכר”. דער רמב”ם דערמאנט אין הלכות פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
—
ו. מצות עשה — אכילת מצה
דער פסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות”
פשט: חז”ל לערנען פון “בערב תאכלו מצות” אז נאר די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב צו עסן מצה, אבער די שאר טעג איז נאר א רשות (היתר).
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ’ן פסוק: דער פסוק זאגט אייגנטלעך “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — דאס מיינט “פון בערב ביז בערב”, נישט נאר “בערב”. ס’איז ממש נישטא קיין באזונדערער פסוק וואס זאגט סתם “בערב תאכלו מצות” — דער פסוק גיט א צייט-ראם פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. פון דעם אליין איז שווער ארויסצונעמען א חילוק צווישן ערשטע נאכט און שאר ימים — מ’וואלט געזאגט אדער אלע טעג אדער גארנישט.
2. אלטערנאטיווער מקור פאר דעם חילוק: דער פסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — וואס רעדט וועגן קרבן פסח — באווייזט אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה (נישט נאר ווייל מ’טאר נישט עסן חמץ). ביי קרבן פסח איז קלאר אז מ’עסט עס נאר איין נאכט, נישט זיבן טעג. דערפון לערנט מען אז דער חיוב מצה איז נאר די ערשטע נאכט, און די שאר טעג איז “מצות יאכל את שבעת הימים” נאר א ענין פון נישט עסן חמץ.
3. קשיא אויף דעם: אבער ווען מ’האט נישט קיין קרבן פסח (ווי היינט), וואס איז דער מקור אז מ’דארף נאך אלץ עסן מצה די ערשטע נאכט?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: צי דאס איז א באזונדערע מצוה אדער נאר א ספין אוו אינפארמאציע (אז מ’עסט מצה נישט נאר אין בית המקדש נאר אומעטום). עס ווערט דיסקוטירט צי “ובכל מושבותיכם” מיינט א באזונדערע הלכה אדער נאר א פרט אין דער זעלבער מצוה.
—
ז. ל”ת ק”צז — שלא לאכול חמץ בפסח
דער רמב”ם אין ספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — א ברויט, א לחם — איז אסור בכרת.
חידושים און הסברות:
דער מיקום פון די לאווין אין ספר המצוות איז אין דער קבוצה פון איסורי אכילה — דער סדר גייט פון בהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, און דאן נזיר.
—
ח. ל”ת ק”צח — שלא לאכול תערובת חמץ
דער רמב”ם: תערובת חמץ — אפילו נישט חמץ גמור נאר א מאכל וואס האט אין זיך תערובת חמץ, איז אויך אסור, און מ’באקומט מלקות דערויף. דער פסוק איז “כל מחמצת לא תאכלו”.
פשט: א באזונדערער לאו אויף עסן א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג, אפילו ס’איז נישט חמץ גמור.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס דארף מען א באזונדער לאו אויף תערובת חמץ?
פארוואס וואלט איינער געטראכט אז תערובת חמץ איז מותר? עס האט דאך דעם טעם פונעם חמץ! דער תירוץ: מ’דארף א ספעציעלן לימוד ווייל ביי תערובת עסט מען א מאכל וואס האט חמץ אין זיך — דאס איז א נייע קאטעגאריע. דער מאכל אליין איז נישט חמץ; עס איז א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג.
2) אנאלאגיע פון וועדזשיטעריען
א וועדזשיטעריען וואס עסט נישט פלייש — עסט ער דעם קארטאפל פון טשולנט? אסאך וועדזשיטעריענס עסן יא דעם קארטאפל (וואס האט נאר בליעות פון פלייש) אבער נישט דאס פלייש אליין. א מענטש קען זאגן “מיין מאלצייט זאל נישט זיין חמץ — אבער אז עס איז בלויז אריינגעמישט, איז מיר נישט קיין נפקא מינה.” דערפאר דארף מען א ספעציעלן ריבוי אז אויך תערובת איז אסור. אבער: פארוואס זאל תערובת מאכן עס בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע — דו עסט דאך חמץ! דאס איז דער יסוד פון דער מחלוקת.
3) כזית בכדי אכילת פרס — דער שיעור פון תערובת
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אויב מ’עסט אזויפיל תערובת אז אין דעם שיעור פון אכילת פרס איז דא א כזית חמץ, האט מען פונקט אזוי געגעסן חמץ. דאס איז דער שיעור פאר חיוב.
4) מחלוקת רמב”ם און רמב”ן — א גרויסע מחלוקת
דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי אליעזר: אז ווען מ’עסט תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו ווען די חמץ אליין איז נישט קיין כזית (נאר צוזאמען מיט דער תערובת איז דא כזית), איז מען חייב מלקות (אבער נישט כרת). דאס איז דער חידוש פון “כל מחמצת לא תאכלו” — א ספעציעלער ריבוי דאורייתא אויף תערובת.
דער רמב”ן (אין השגות אויף ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) האלט פונקט פארקערט:
– לויט חכמים: ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס פון חמץ ממש, איז בכלל מותר — נישטא קיין לאו אויף תערובת. “כל מחמצת” האט לויט זיי אן אנדער פשט (חמץ ממש vs. חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לויט רבי אליעזר: ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען חייב כרת (נישט בלויז מלקות!), ווייל עס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– דער רמב”ן’ס שיטה: הלכה למשה מסיני איז אז כזית בכדי אכילת פרס איז דער שיעור פאר אלע איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין — מ’דארף נישט קיין ספעציעלן ריבוי דערפאר. דער ריבוי פון “כל מחמצת” איז לויט רבי אליעזר אויף א פאל ווו ס’איז ווייניגער ווי כזית חמץ אין כדי אכילת פרס.
5) דער רמב”ן vs. אלע אנדערע ראשונים
אלע אנדערע ראשונים האלטן אנדערש ווי דער רמב”ן — זיי האלטן אז וואס מ’עסט דורך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין, אבער דער רמב”ן מאכט א חילוק. תוספות אין חולין האט א פלא אויף דעם רמב”ן’ס שיטה, און דער מגילת אסתר פארטיידיגט דעם רמב”ם’ס שיטה.
6) טעם כעיקר
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) איז רעלעוואנט צו דער דיסקוסיע — דער טעם פון חמץ אין א תערובת מאכט עס אסור, אבער דער רמב”ן האלט אז דאס אליין גיט נישט מלקות אן א ספעציעלן ריבוי.
—
ט. ל”ת ק”צט — שלא לאכול חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן
דער רמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — א באזונדערע לאו, אז מ’טאר נישט עסן חמץ פון שש שעות (חצות היום) אויף ערב פסח.
פשט: “עליו” רעפערירט צום קרבן פסח — מ’טאר נישט עסן חמץ בשעת’ן ברענגען דעם קרבן פסח. דער רמב”ם לערנט ארויס פון דעם פסוק אן איסור דאורייתא אויף חמץ פון חצות יום י”ד.
חידושים און הסברות:
1) שייכות צו פסח שני
צו מ’איז עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ” ווען מ’ברענגט דעם קרבן פסח שני — דאס איז א נפקא מינה פון דער מחלוקת וועגן קדושת פסח שני.
2) מחלוקת ר’ יהודה און ר’ שמעון
דער רמב”ם האלט אז חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא. ער ברענגט א ראיה פון תוספות אין זבחים דף כ”א וואס זאגן: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” דאס מיינט אז אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה. דאס שטימט ווי ר’ יהודה.
3) דער רמב”ן חולק
דער רמב”ן זאגט אז דאס איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל ער פסק’נט ווי ר’ שמעון (נישט ווי ר’ יהודה). לויט ר’ שמעון איז חמץ משש שעות נאר מדרבנן. דער רמב”ן זאגט אז וואס די תוספות אין זבחים האבן געזאגט “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — דאס מיינט נישט שש שעות ממש, נאר עס רעדט פון דער כלל’דיגער חיוב פון תשביתו (השבתה), וואס יעדער איינער איז מסכים אז מ’דארף משבית זיין.
4) קשיא אויפ’ן רמב”ן
צו קען דען זיין א מצות תשביתו (השבתה) אן אן איסור אכילה? ווי קען מען האבן א חיוב אויסצוראטן חמץ אבער נישט האבן אן איסור עס צו עסן? דער ענטפער: יא, עס איז צוויי באזונדערע זאכן — השבתה און אכילה זענען נישט דאס זעלבע.
—
י. לא יראה ולא ימצא — ל”ת ר’ און ר”א
אין פסוק שטייט: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” און “לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: דער רמב”ם רעכנט לא יראה און לא ימצא אלס צוויי באזונדערע לאוין.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל מ’וואלט געמיינט אז עס איז איין לאו.
2. “לא ימצא” — אפילו נישט דיינס: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות פון חמץ דארטן איז אסור. דאס איז מער ווי בל יראה וואס רעדט פון “לך” (דיינס).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: אין מסכת פסחים שטייט אז “שבעת ימים תאכל מצות” — דאס איז אן עשה, און “לא יאכל חמץ בכל גבולך” איז א לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. דאס איז נישט אן עקסטערע לאו פאר מלקות.
4. חמץ ושאור — דער רמב”ן’ס חילוק: דער רמב”ן איז מחלק צווישן חמץ און שאור, אבער דער עיקר איז אז ביידע זענען איין ענין — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (דער חמץ אליין און דאס וואס מאכט חמץ’דיג).
—
יא. דער סדר פון די לאוין — רמב”ם vs. רמב”ן
דער רמב”ם’ס סדר פון לאוין:
– לא תאכל חמץ פון י”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (גאנצע פסח)
– לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים און הסברות:
א גרויסער חידוש — דער רמב”ם’ס סדר vs. דער רמב”ן’ס סדר: דער רמב”ם גייט מיט א לאגישן סדר — ערשט דער איסור פון י”ד (ערב פסח), דערנאך כל שבעה, דערנאך תערובת, דערנאך בל יראה ובל ימצא. דער רמב”ן אבער גייט מיט סדר הזמנים (כראנאלאגיש). דער רמב”ן האלט אז פון י”ד איז נאר דא השבתה (תשביתו), אבער נישט קיין “לא תאכל חמץ” — דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק.
עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס דער רמב”ם האט געמאכט די סדר — דער רמב”ם האט באוואוסטזיניג ארגאניזירט די לאוין אנדערש ווי דער רמב”ן, ווייל ער האלט אז עס איז דא אן איסור אכילה שוין פון י”ד, נישט נאר השבתה. דער רמב”ן פלוצלינג ווערט “משנה סדר” און גייט מיט סדר הזמנים — דאס איז אומגעוויינטלעך פאר דעם רמב”ן.
אפילו אין דעם מנין הקצר (מנין הקדוש) שטייט אויך נישט “שבעה” — דאס באשטעטיגט דעם חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם רמב”ן’ס סדר.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה – הקדמה וליסט פון מצוות
מבנה ספר זמנים און דער פלאץ פון הלכות חמץ ומצה
Speaker 1: זייער גוט. מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה, דארפסטו רעקארדן? מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה פון הייליגן רמב”ם, און אזויווי דער דרך פון רמב”ם איז אנצוהייבן מיט די ליסט פון מצוות, סאו אונז גייען קוקן אויף די ליסט פון מצוות. ס’איז דא אסאך פון זיי, אכט. זייער אינטערעסאנט, הלכות חמץ ומצה, ער רעדט וועגן דעם אין זיין ספר.
למעשה, לכתחילה, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אמאל מיין איך, פסח איז דאך לכתחילה דא, וואס איז די מצוות דא פסח? דאס איז דאך ספר זמנים, יא? ספר זמנים גייט, וויאזוי? ספר זמנים גייט אויף די ימים טובים, רייט? אויף די ענינים פון זמנים, שבת, יום טוב. איך האב געליינט די פרעפעס פון ספר זמנים, און דארט איז דאך געשטאנען, וואס שטייט דארט אין ספר זמנים? אז ס’איז מצוות הנוהגות מזמן לזמן, אזוי געדענק איך, רייט? און אין ספר זמנים איז דא, יא, ממילא קודם גייט שבת, שבת איז די מערסטע נוהג, אפילו אין קיום העולם איז פאר שבת, שפירט זיך אז ס’איז חמור על דברי שבת, שפירט זיך יום טוב איז די כלל פון אלע ימים טובים, און יעצט, די צווייטע באנד פון שבת עירובין, איז פרטיות’דיגע הלכות וואס ס’איז דא אין ימים טובים. אמת?
סאו וואס איז די “בכל תעשה לך לאות” וואס דו האסט מיר געברענגט צו טראכטן?
Speaker 2: אה, די פסוק מאכט סענס, די פסוק איז וועגן שמחה. ושמחת בחגך, אלע ימים טובים איז א מצוות שמחה.
Speaker 1: איך האב דאס געזען די ווארט “עדה” און “מועד”, ווייל מיין קשר איז “כל עדותיך”. מועד און עדה, ביידע מיינט אן ענין פון פארזאמלונג, פון ועד, פון זיך צוזאמנעמען.
Speaker 2: ניין, עדות, עדותיך מיינט דיינע מצוות.
Speaker 1: רייט, אקעי.
פארוואס הייסט עס “הלכות חמץ ומצה” און נישט “הלכות פסח”?
Speaker 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה איז די ערשטע, און דארט האט דער רמב”ם אריינגעלייגט די אלע ענינים פון קרבן פסח. יעצט האט ער געלייגט אין קרבנות. אויב מ’טראכט, מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע מאל מיין איך, אויב וואלט מען געברענגט קרבן פסח, אפשר וואלט נישט געווען אפילו חמץ ומצה די רוב פון די פסח. ס’וואלט געווען מער אינטערעסאנט צו ליינען הלכות פסח, יא? ווייל די יום טוב הייסט פסח, די יום טוב הייסט נישט חמץ ומצה. ס’איז דא הלכות פסח. אבער דאס מיינט, דער רמב”ם רופט אויך נישט הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, אויך נישט סוכות, נאר סוכה ולולב. ער רופט עס אן ביי די מצוות. שביתת יום טוב.
Speaker 2: אה, ווייל שביתת יום טוב רעכנט ארויס די ימים טובים.
Speaker 1: ס’איז נישט הלכות פסח, ווייל הלכות פסח שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב. דארט ווערט אויסגערעכנט אז דא איז א יום טוב ווי פסח.
Speaker 2: איך אנדערסטענד, אפשר זאל מען הייסן קרבן פסח?
Speaker 1: קרבן פסח אנדערסטענד. פון זיין נאך א יום טוב, שטייט אין הלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב שטייט אלע טעג אין די יאר וואס מ’דארף שובת זיין.
אזוי ווי בית המקדש האט ער אויך געטון אזוי, ס’איז דא הלכות יום טוב. ווען א מענטש וויל וויסן וואס ער טאר צו טון אין ראש השנה אדער אין סוכות, דארף ער האבן זיין שאלה אין הלכות יום טוב. נאר ווען ער וויל וויסן וועגן שופר און וועגן די נישט פארשלאפענע מזל, וואטעווער, דארף ער גיין אין הלכות ראש השנה. אבער דער רמב”ם רופט עס נישט אמאל הלכות ראש השנה, ער רופט עס אן הלכות שופר. ער רופט דאס אן, למשל ביי סוכות רופט ער עס נישט אן הלכות סוכות, ער רופט עס אן סוכה ולולב, אלס די מצוות. און דא וואלט ער ווען געקענט זאגן הלכות חמץ ומצה פון פסח, אבער אונז האבן נישט קיין קרבן פסח, ווייל קרבן פסח האט ער געלייגט צווישן די קרבנות.
Speaker 2: אלע קרבנות, רייט.
Speaker 1: ער האט אויך נישט געשריבן די מוספים פון שבת, איז נישט אויסגערעכנט.
Speaker 2: גיי מיר, ביי די וועי, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל למשל, דאס איז צוזאמען, אין דעם איז דער רמב”ם אנדערש ווי די משנה, רייט?
דער רמב”ם’ס סדר קעגן די משנה’ס סדר
Speaker 1: דער רמב”ם, אלעמאל דארף מען זען ווי ער גייט מיט די סדר המשנה, און וואס איז די טויש פון סדר המשנה. אין די משנה איז למשל, די מוסף פון שבת שטייט אין מנחות, און זבחים, און קדשים. אבער קרבן פסח שטייט אין מסכת פסחים, און עבודת יום כיפור שטייט אין יומא, און אזוי ווייטער. רוב קרבנות פון יחיד שטייען אין סדר מועד. חגיגה אין מסכת חגיגה. און ווייל דער רמב”ם האט זייער שטארק געטיילט, ס’איז מער לאדזשיקל בעיסד פון דער רמב”ם’ס סדר המשנה, ווייל ס’איז פסח, און די מוסף מאכט סענס.
Speaker 2: אקעי, עוף גלויב איך קרבנות, יא, אבער פסח קרבנות איז מועד.
Speaker 1: ניין, ווייל דער רמב”ם איז דא עוף גלויב איך.
דיגרעסיע: הלכות שקלים
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, מ’קען קלערן פארוואס דער רמב”ם האט יא אריינגעלייגט צו הלכות שקלים, מ’דארף א חשבון, מ’וואלט געקענט רואיג לייגן הלכות שקלים אונטער קרבנות, ווייל די שקלים גייט פאר קרבנות. ס’איז אינטערעסאנט ווייל ווייל ס’האט זיך אנגעהויבן מיט בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו וואס איז שטארק געלינקט צו צייט, צו צאל, ס’איז נישט געוואלט אוועקגיין פון די גמרא צו שטארק, ווייל די גמרא האט עס אריינגעלייגט אין מועד. און אזוי, אפשר גייט מען נאר אוועק פון די גמרא ווען ער האט א ריזן, ווען ער האט א חידוש. ס’קען זיין אז דער רמב”ם וועט האלטן בזמן הזה שקלים, וואס זאל דער רמב”ם וועגן שקלים בזמן הזה. פשוט איז דא א מצוה פון “זכר ליציאת מצרים”. איז דאך א שאלה, אויב איז עס נאר אן ענין פון קרבנות, פארשטייט מען נישט. איך האב געהערט אמאל עפעס גערעדט וועגן דעם, עפעס פון ר’ חיים קניבסקי וואס רעדט וועגן דעם, וואס איז די זכר ליציאת מצרים אויף שקלים? וואס איז דא צו געדענקען דא? אבער ס’קען זיין. אויף שקלים איז דאך, ס’שטייט אין יענע… אה, ניין, נישט דער וואס איך האב דא, דער אנדערער וואס האט די קריאת מלך, ער וויל דאך געדענקען די זכר פון שקלים אליין.
Speaker 2: אקעי, נישט וויכטיג יעצט.
די אכט מצוות פון הלכות חמץ ומצה
Speaker 1: וואס איז ביי אונז? ביי אונז איז דא קרבן פסח, און ס’איז דא… און נישט עסן חמץ, און עסן מצה. יא. און ס’איז דא דער פארציילן די סדר, וואס איז סיפור יציאת מצרים. דער רמב”ם האט געמאכט אין די י”ד מצוות, ס’שטייט נישט קלאר אז ס’איז דא דוקא א מצוה. דער רמב”ם האט נישט גערעכנט אז ס’איז דא א מצוה.
Speaker 2: ס’שטייט נאך, אבער ס’איז דא א פרק אויף דעם, דער לעצטער פרק אין פסחים, דארט שטייט וועגן יציאת מצרים, שטייט וועגן די הגדה, וואס מ’דערציילט. כל שלא אמר, מיט מצוה לספר ביציאת מצרים, שטייט דארט א לשון “מצוה”.
Speaker 1: נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם טאקע האט עס געוואלט אויף דעם. איך געדענק, אונז האבן גערעדט וועגן דעם, איך געדענק אז… דער רמב”ם… אקעי, לאמיר גיין ווייטער. ווי טרעפט ער עס אין ספר המצוות? לאמיר זען. ס’איז געווען אונזער שיעור פאר א יאר אדער צוויי יאר, צו זאגן אז דער רמב”ם האט מחדש געווען אליין די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. ס’איז נישט דא אזא מצוה. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, יא.”
די ליסט פון אכט מצוות
Speaker 1: ס’איז אזוי, זאגט דער רמב”ם, לאמיר לערנען קודם מיט די… מיט די… על כל פנים, דאס איז די נקודה. קום יעצט, ס’איז דא אכט מצוות לויט’ן רמב”ם אין חמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. די זענען די פרטים. ס’איז דא אכט מצוות, דריי פון זיי זענען מצוות וואס מ’דארף טון, און פינף פון זיי זענען זאכן וואס מ’דארף נישט טון. און די סדר איז אזוי, זיי האבן זיך געמוטשעט מיט די סדר דאס ערשטע מאל, האבן זיי נישט געדענקט.
א) נישט עסן חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. די מצוה פון תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. און נאכאמאל, דאס רעדט ער פון אן עקסטערע לאו. אויסער די לאו פון שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, ס’שטייט נישט ביז ווען עס ענדיגט זיך. דער רמב”ם איז חושש אז עס ענדיגט זיך אין פסח, יא.
Speaker 2: אה, ס’איז אן עקסטערע מצוה פאר נאר יענע טאג?
Speaker 1: ס’שטייט די ווארט “למעלה”, אפשר מיינט דאס למעלה און למטה…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ביז די ענד פון די טאג.
Speaker 1: ס’איז דא אן עקסטערע מצוה.
דיסקוסיע: וועלכע זענען די מצוות עשה?
Speaker 2: איי. און להשבית שאור מארבעה עשר, איז דאס א מצוות עשה? וואס זענען די מקורות פאר דעם?
Speaker 1: דער רמב”ם ברענגט ער ברענגט די פסוקים, ער ברענגט די פסוקים. די פסוקים. נו, מ’מוז נישט צוקומען צו די פסוקים, און דו וועסט דאס ברענגען, וועסטו זען די פסוקים.
Speaker 2: רייט. ס’איז שוין ברענגען.
Speaker 1: סאו, די ערשטע פסוק איז… סאו קודם איז די פסוקים אין פרשת בא, וואס רעדט וועגן… ס’איז דאך דא דריי מצוות עשה. סאו לאמיר עס שוין טרעפן. ניין, ניין, לאמיר עס נישט אויסרעכענען, לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. וועלכע זענען די פאזיטיווע מצוות? אינטערעסאנט, קודם גייט… וועלכע דריי מצוות עשה זענען דא?
Speaker 2: אה, להשבית שאור איז א מצוות עשה.
Speaker 1: און די פסוק איז די ערשטע מצוה דאכילת מצה. די פסוקים אין פרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבער דער רמב”ם רעכנט קודם אויס… סאו, איך גיי דיר ברענגען די פסוק וואס איז “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וואו שטייט דאס? דאס איז די ערשטע וואס ער רעכנט אויס, ווייל דאס איז אין חז”ל “אך חלק”. אזוי, קום אהער. אמת, איך וויל נאר טרעפן דא, און איך וויל דיר שוין טרעפן וואס די פסוקים וואס ער ברענגט.
דער סדר פון די תורה, משנה, און רמב”ם
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז די תורה אפערעיט בכלל נישט די זעלבע וועג בכלל. זי האט נישט קיין שום קעפל, כאילו. דו ווייסט וויאזוי ס’גייט די סדר וויאזוי די תורה פארציילט די סיפור יציאת מצרים? אויף די סדר הזמנים. וואס דו גייסט טון באשמורת הבוקר, וואס דו גייסט טון נאכמיטאג. ס’איז זייער א שיינע, ס’איז א קאלענדאר, יא, אויב דו קוקסט די פסוקים אין פרשת בא, די סדר הפסוקים. ס’איז נישט אזוי ווי “זאת חקת הפסח”. ס’איז נישט אזאך וואס די תורה הייבט זיך אן מיט “זאת חקת הפסח”, מיט אזא העדינג, אזוי ווי עס איז. ס’איז מער אזוי ווי א סדר הזמנים. זי זאגט פאר די אידן אזוי, זיי זאלן געדענקען, דאס איז וואס ס’איז געקומען צו די דין די נעקסטע פאר טעג. און עס הייבט זיך אן די ערשטע מצוה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבער דאס איז איינס פון די מצוות אין נדרים ונדבות, דו דארפסט קוקן וויאזוי דער רמב”ם לערנט, און עס גייט אזוי ווייטער, פונקטליך וויאזוי דער קרבן איז, און נאכדעם קומט די מצוה פון וויאזוי מ’זאל בראטן דעם קרבן פסח, און נאכדעם קומט “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און נאכדעם דאס אז מ’גייט דארפן אויסראטן די חמץ נאך פאר’ן שעכטן, איז שפעטער, לעבט מען שפעטער אין די פסוקים.
עס איז אינטערעסאנט וויאזוי די תורה טוט עס, און וויאזוי די משנה טוט עס, און וויאזוי דער רמב”ם טוט עס. די משנה הייבט זיך דאך אן “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, מ’קען זאגן אזוי, די משנה גייט נישט אזוי פאוקוסן אויף די עיקר פון די קרבן, ווייל די משנה וואלט דאך געגאנגען לויט די קרבן וואלט עס אנגעגאנגען מיט…
Speaker 2: ניין, די משנה גייט לויט די סדר הזמן.
Speaker 1: יא, סדר הזמן, אבער די משנה וואלט געקענט טון אהייבן מיט… די משנה וואלט געקענט אנהייבן מיט אה… וויפיל טעג איז דא בדיקה?
Speaker 2: וועטאווער.
Speaker 1: “ויקחו להם איש שה”, די משנה וואלט געקענט זאגן, א פאר ימים לפני פסח גייט מען און מ’נעמט זיך א קרבן.
Speaker 2: אזוי די משנה אפערעיט נישט מיט זאכן וואס איז נישט נוהג לדורות, נאר אביסל, ווייל עס שטייט דאך הלכות קרבן פסח.
Speaker 1: די זאכן וואס זענען געווען נאר איינמאל, די משנה רעדט זאכן וואס זענען געווען בזמן בית המקדש יעדע יאר, אבער א זאך וואס…
Speaker 2: אה, “ויקחו להם איש שה” איז נאר געווען א מצוה אין מצרים?
Speaker 1: אה, אה, אה, אקעי, אקעי, סאו טאקע די משנה הייבט אן מיט די סדר פון… ערב יום ארבעה עשר הייבט זיך אן די ערשטע זאך, פארדעם איז דא א מצוה פון בדיקה וואס די חז”ל האבן געמאכט, מ’הייבט אן מיט א סדר. ס’איז גוט, א חצות גייט מיט די פארברענען, און אינמיטן איז דא א פסח.
מ’דארף פארשטיין די עקזעקט סדר פון די מצוות. עס איז וויכטיג וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. דא זענען דא אכט מצוות, יא? ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתם טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה. דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הגדה, וואס איך טרעף נישט למשל די ערשטע מצוה דא. האסט די הקדמה, האסט אדער, האסט ספר המצוות, אין זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן.
Speaker 2: יא, אבער די חזון איש ספר איז מיינער.
Speaker 1: ווי איז די ספר המצוות די ערשטע הקדמה? און דו האסט געזאגט דו גייסט טרעפן דעפיניטלי, טרעפן קודם די לאו עשה.
Speaker 2: אממ, מצוה, אין ספר המצוות איז מצוה לאו עשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 1: דערנאך איז נישט ר”א? ר”א ביי קוד?
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער, קצ”ז ביז ר”א איז אה.
Speaker 2: הא נאכאמאל.
הלכות חמץ ומצה — סדר המצוות אין ספר המצוות און משנה תורה
סדר המצוות אין הלכות חמץ ומצה
Speaker 1: און נאכדעם קומט מען צוריק צו… שפעטער קומט מען צוריק צו די סדר ביים סוף. און אינמיטן איז דא פסחים. מ’דארף אריינגיין אין די עקזעקט סדר פון די… ווייל דו זעסט וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. נאכאמאל, דא זענען דא אכט מצוות, יא?
Speaker 2: ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתמא טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה.
Speaker 1: אה, דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הקדמה, וואס איך טרעף נישט. למשל, די ערשטע מצוה דא…
Speaker 2: האסט די הקדמה, האסט ספר המדע, און זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן עס.
Speaker 1: יא, אבער די חדר הספות איז מיינער. וואו איז די ספר המדע אדער הקדמה?
Speaker 2: יא, דא איז גרינג צו טרעפן דעפיניטלי. דארף מען קודם די לא תעשה.
Speaker 1: אה, מצוה… אין די ספר המצוות איז מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 2: דאס איז נישט ר”א.
Speaker 1: ר”א אויך?
Speaker 2: אה, סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער. קצ”ז ביז ר”א איז…
Speaker 1: אה, נאכאמאל, אה, קצ”ז איז “שלא יראה חמץ בפסח”. וועלכע מצוה איז דאס דא?
Speaker 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. וועלכע איז דאס?
Speaker 1: ג’.
Speaker 2: וואס איז ג’?
Speaker 1: ג’ מיינסטו פון די סדר וואס איז דא, פון הלכות חמץ ומצה?
Speaker 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. יא.
Speaker 1: יא.
חילוק אין סדר צווישן ספר המצוות און משנה תורה
Speaker 2: אין ספר המצוות איז די סדר אביסל אנדערש. ווייל אין ספר המצוות גייט ער נישט לויט די סדר פון די זמן, ער גייט לויט די סדר פון חשיבות. ווייל ער האט געמאכט פערס. ער האט אנגעהויבן מיט יסודי התורה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו עבודה זרה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו חוקות הגוים, און דא איז ער אריינגעפארן צו ימים טובים. ער פערט זיי מער אין סעטס אין ספר המצוות.
סאו עס מאכט מער סענס צו זאגן די עצם איסור פון חמץ, נאכדעם די דיטעיל אז מ’עסט אויך נישט חמץ פון א טאג פריער פון חצות. ווייל מ’גייט נישט אזוי לויט די… ער טראכט נישט אזוי ווי די לוח.
דא גייט ער צו די לוח, ער גייט ספר זמן, א יום טוב. סאו וואס איז די ערשטע זאך פון די יום טוב? ערב יום טוב הייבט זיך אן די ערשטע פון די מצוות פון יום טוב. דאס איז די פשט.
Speaker 1: איך האב געמיינט אז די רמב”ם גייט קיינמאל נישט… ס’איז דאך לויט די זמנים.
Speaker 2: דא גייט ער יא לויט די לוח. סאו דאס האט אים אן ארט אין ספר זמנים. לאמיר זען. אבער פארוואס זאל ער נישט האבן געשעצט ביי אנדערע ימים טובים?
Speaker 1: יא, ס’איז זיכער אז די סדר פון די מצוות דא גייט לויט די לוח. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם גייט לויט די לוח. לאמיר זען וואו נאך איז שייך. לאמיר זען, ביי שופר וסוכה ולולב, וואס יעדער איינער פון זיי האט נאר איין מצוה, איז נישטא וואס צו גיין מיט די סדר הלוח. לאמיר זען וואו איז יא שייך.
דריי קאטעגאריעס פון מצוות לויט צייט
Speaker 2: ס’גייט עפעס אזוי. קוק, ס’איז דא דריי קאטעגאריעס דא. דו דארפסט געדענקען, ס’איז דא צוויי חילוקים פון ספר המצוות אונזערע. איך מיין, מער ווי חילוקים. דער ערשטער חילוק איז, ספר המצוות איז צעטיילט אויף א ספר על עזות, אז דא גייט עס צוזאמען אויף א… פעקעדזשעס. די צווייטע, די צווייטע וואס דא איז דא, איז ארגאנייזד לויט די לאדזשיק פון הלכה, און דאס איז ארגאנייזד לויט די סדר התורה אדער לויט זיין אייגענע חשבונות וואס ער האט דארט.
און דא גייט אזוי, ס’איז דא י”ד, כל שבעה, און ליל פסח. קוק, די ערשטע צוויי איז נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ פון י”ד מחצות היום ולמעלה, יא, דאס איז י”ד. אויך איז דא די מצוה פון להשבית שאור מי”ד, יא, דאס איז די ערשטע. נאכדעם איז דא ג’, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, און לא יראה ולא ימצא כל שבעה, דאס איז ה’ און ו’. נאכדעם איז דא די מצוה פון עסן מצה זכר ליציאת מצרים.
חילוק אין סדר פון מצות עשה
Speaker 1: ס’איז אויך אינטערעסאנט, איך האב באמערקט אז אין מצות עשה קנ”ו קנ”ז, די מצות עשה קנ”ו איז לבער חמץ, דאס איז בעצם די מצוה דא ג’, אה סארי, די מצוה ב’ דא. קנ”ז איז לספר יציאת מצרים, און קנ”ח איז לאכול מצה. און ביי אונז גייט עס פארקערט, קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים. אינטערעסאנט. למעשה אין די תורה שטייט קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים, לויט די פסוקים וואס זיי ברענגען דא. ער זאגט דאך אז די מצוה פון מצה גייט אזוי ווי עס שטייט אין פרק י”ג.
Speaker 2: אה, דו רעדסט פון די מצות עשה?
Speaker 1: יא. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
Speaker 2: אה. דו ווילסט לערנען די ספר המצוות?
Speaker 1: איך האב נישט די ספר המצוות דא.
Speaker 2: אקעי. לאמיר פרובירן, ווי איז עס?
דיסקוסיע: די סדר אין רמב”ם
Speaker 1: סאו, לאמיר גיין מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז די לא תעשה’ס. דער רמב”ם גייט מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז סיי.
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם רעכנט קודם וואס מ’טאר נישט עסן.
Speaker 1: ניין, אבער דער ספר המצוות גייט לויט די סדר.
Speaker 2: אבער מ’דארף וויסן, זיי האבן דאך אן הקדמה, און זיי זאגן אז דאס איז א טפל צו אונזער מעין למוד פון משנה תורה. זאל מען גיין מיט יענע סדר?
Speaker 1: אקעי.
מצוה א׳ — להשבית שאור (מצות עשה קנ״ו)
Speaker 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. דאס איז די ערשטע, אקעי, קנ”ו. לאמיר זען. קנ”ו. האט אונז די תורה געזאגט, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. און דאס איז די מצוה פון תשביתו שאור.
דיסקוסיע: חמץ און שאור — וואס איז דער חילוק?
Speaker 1: אינטערעסאנט, וואס איז די פשט? חמץ און שאור איז די מצוה צו פארברענען. ביי די וועי, ס’איז זייער אינטערעסאנט וואס איז די פשט. זיי האבן זיך געמוטשעט פאריגע מאל אז ס’איז דא נאר איין חילוק וועגן צרעת אדער עפעס.
Speaker 2: צווישן חמץ און שאור?
Speaker 1: יא, עפעס אזוי. וואס איז די פשט? לאמיר זען. זעבן טעג, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. זיי האבן זיך געמוטשעט אז אויב לערנט מען פשטות המקרא עד הסוף, קען מען לערנען אינגאנצן אנדערש אין די פסוקים, כאילו אז דא… לאמיר זען וואס שטייט אין די פסוקים. זיי האבן געהאט עפעס אזא מין וועג וויאזוי מ’וואלט געקענט לערנען.
Speaker 2: אה, מ’וואלט געקענט בטעות לערנען אזוי.
פשט׳ן מקרא לויט די מציאות פון אמאל
Speaker 1: מ’וואלט געקענט מאכן אזא פשט, מ’וואלט געקענט זאגן אזוי: “שבעת ימים מצות תאכלו” — זיבן טעג זאל מען מאכן מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — דעם יום הראשון זאל מען משבית זיין די שאור וואס מ’האט געמאכט, וואס פון דעם האט מען געבאקן אלע מצות אדער וואס?
Speaker 2: נישט די מצות, די חמץ. שאור איז זיכער וואס מ’מאכט חמץ מיט דעם.
Speaker 1: אה, אבער מ’זאל משבית זיין שאור. פארוואס? ווייל “כי כל אוכל חמץ” — ווער ס’עסט חמץ די זיבן טעג, “ונכרתה”.
Speaker 2: ונכרתה.
Speaker 1: למעשה, זאגט מען אז מ’האט אוועקגענומען די שאור וואס פון דעם מאכט מען אלע… כאילו דו זאגסט נישט מער ווי אז, אקעי, איך וועל אוועקטוהן די שאור, קען מען לערנען. מ’קען לערנען אז ס’איז דא אן עקסטערע אזהרה אז די שאור וואס איז חשוב’ער, וואס פון דעם מאכט מען אלע ברויט, זאל מען אויך אוועקווארפן.
Speaker 2: וויאזוי שטייט נאך אמאל? ווי נאך שטייט עס איז אן עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
Speaker 1: ניין, ס’איז אינטערעסאנט, אבער מ’קען לערנען צוויי פשטים. מ’קען לערנען אז שאור איז דא אן עקסטערע איסור, אדער מ’וואלט געקענט זאגן אז די עיקר איסור איז די חמץ, אבער כאילו דו זאלסט אוועקנעמען כדי דו זאלסט נישט האבן קיין שאור צו מאכן חמץ. אדער זאגט מען, אפילו די שאור איז נישט די איסור, ס’באדערט מיר נישט אז דו עסט שאור, עסן וועסטו דאך נישט. איך זאג נישט אז ס’איז דא נישט קיין זאך וואס דו עסט, אבער אז דו האסט שאור, איז עס צו גיין מאכן חמץ אדער עפעס אזוי.
פשט׳ן פשט: פארוואס תשביתו שאור און נישט תשביתו חמץ?
Speaker 2: געטראכט, דאס איז וואס איך מיין לכאורה, פשוט’ע פשט. ווייל שאור איז דאך די זאך וואס מאכט חמץ. דו דארפסט האבן די שאור. אבער פארוואס זאל מען אוועקווארפן די שאור? ווייל ס’איז די מעין אינגרידיענט. מ’עסט דאך נישט די שאור. איז דאך געטראכט אז דערפאר די מצוה פון תשביתו שטייט נישט קיין תשביתו חמץ, שטייט דאך תשביתו שאור.
Speaker 1: אה, ווייל אז דו גייסט נישט האבן קיין חמץ, גייסטו אויטאמאטיש ווערן מושבת.
Speaker 2: חמץ פלעגט מען באקן יעדן טאג. סא ער פארשטייט זיך אליין אז מ’גייט נישט באקן פון א טאג פארדעם. ס’קומט אהער צו יום טוב, און די זיבן טעג גייט מען נאר עסן די מצות. סאו אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ. וואס גייסטו יא האבן? גייסט האבן סאור, וואס פון דעם מאכט מען חמץ. זאג איך דיר, זאלסט אויך אוועקווארפן די סאור, כדי זאלסט נישט האבן חמץ. נישט נאר זאלסטו באקן פרישע מצות יעדן טאג, און אויטאמאטיש פארשטייט זיך אז דאס איז נישט חמץ.
פארטיפונג: די לאגיק פון טשעינדזשן די דייעט
Speaker 2: נאכאמאל. ס’איז אזוי, די תורה קומט אריין און זאגט, די זיבן טעג האב איך פאר דיר זאלסט עסן מצות. וואס מיינט דאס? אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט, יא? די זיבן טעג וויל איך אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט. וואס טייטש, אנשטאט וואס דו זאלסט יעדן טאג באקן פרישע ברויט, זאלסטו יעדן טאג באקן פרישע מצות, שבעת ימים. און אז דו גייסט באקן מצות, גייסטו אויטאמאטיש נישט האבן קיין חמץ, ווייל דאס איז די טעג וואס מ’האט געטשעינדזשד די דייעט צו מצות, ווייל זיי ווילן געדענקען יציאת מצרים וכו’. סאו אויטאמאטיש גייסטו נישט באקן קיין חמץ. איך פארשטיי אזוי ווי קיינער גייט נישט מאכן קיין טשיזקעיק סוכות ווען מ’האלט אינמיטן עסן פלייש. יעצט איז פלייש די מעניו, און יעצט עסט מען נאר מצות, און חמץ עסט מען יעצט נישט.
נאר וואס דען וועסטו אוועקלייגן די סאור, און וואס זיי האבן געזען, אדער איז עס א slippery slope אז דו האסט די סאור, יא צו מאכן חמץ? אדער איז עס אפשר אן עקסטערע מצוה אז דו זאלסט אוועקווארפן, אזוי ווייט אז דו זאלסט אפילו אפשיידן די חמץ, אז דו זאלסט אפילו אוועקווארפן די סאור. סאו אדער איז עס אן עקסטערע איסור אויף די סאור, אדער פארקערט, די סאור אליין איז נישט אסור ווייל ס’איז נישט קיין דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? שטייט דאך נאר תשביתו שאור. וויאזוי ווייסט מען אז מ’איז משבית חמץ? דארף מען שוין נאר שאור.
ווייטערע אנאליז פון די פסוקים
Speaker 2: סאו לאמיר זען ווייטער די פסוקים. דו פארשטייסט, יא, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, פון דא איז משמע אז “כל אוכל חמץ”. אה, סאו וואלט איך געזאגט שפעטער נאכאמאל, סאו עולה ומצוה טאקע. אבער איך מיין אז דאס איז מער די פשטות פון פשוט’ן מקרא, אז מ’דארף קוקן זייער שטארק אויף די מציאות.
יעדער מענטש האט ליב צו באקן ווי אפט מ’קען. סאו מיר האבן געהאט אלע מיני עסנווארג וואס אונז האבן, אבער ווען מ’האט געהאט מעל און טייג, האט מען געבאקן פרישע ברויט. יא, ספעציעל א יום טוב באקט מען פרישע ברויט. קומט דא, יום טוב האט מען געבאקן פרישע ברויט. זאגט דער פסוק, די טעג איז די טעג פון מצה, נישט פון ברויט. סאו ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל האבן ברויט, ווייל ברויט איז א זאך וואס מ’האט ליב צו עסן פריש. און די זיבן טעג עסט מען נישט פריש שלחן ערוך, און די זיבן טעג באקט מען נאר פרישע מצות. ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל עסן נישט פרישע חמץ. און נישט זעהן נישט אהין. סאו ס’איז דאך קיין חמץ. נאר וואס יא, וואס איז דא א שאור? נאר וואס דען, ער האט מורא אז זיינע קינדער, אדער ער אליין, ער גייט זיך אנכאפן מיט נסיונות, און ער גייט גיין מאכן יעצט חמץ אנשטאט מצות, אדער ער גייט פארגעסן. זאגט מען, ווארף אויך ארויס די שאור. רייט? און חמץ איז דאך פשוט’ער, דו האסט נישט, ווייל מען באקט יעצט פרישע מצות, פארוואס זאלסטו עסן יעצט פרישע חמץ? יעצט איז די צייט צו עסן מצות.
קל וחומר פון שאור צו חמץ
Speaker 1: אז ס’שטייט אין די עשרת הדברות “שאור”, קען ער טראכטן אז ממילא חמץ וואס איז איבערגעבליבן, אבער די פסוק זאגט יא, חמץ איז א לאו, ס’איז א גרויסע הארבע זאך, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. סאו ממילא גייסטו נישט באקן חמץ. און נישט נאר דאס, ס’איז דא א כרת.
Speaker 2: מ’קען יא פארשטיין, מ’קען יא פארשטיין, מיט די זעלבע לאדזשיק קען מען פארשטיין אז חמץ איז די זעלבע איסור. פארוואס דארף מען אוועקווארפן שאור? כדי דו זאלסט נישט באקן חמץ. פארוואס זאלסטו נישט באקן חמץ? ס’איז כרת, “ונכרתה”. סאו פאר די זעלבע געלט קען מען אויך פארשטיין אז מ’דארף אוועקווארפן חמץ. אדער קענסט זאגן אז אלטע חמץ זאל מען עניוועי נישט עסן. נו אקעי, מ’זאל עניוועי נישט עסן, איז עס הפקר, איז עס וואטעווער, איז עס נישט אזוי ווילד פארוואס אונז פארשטייען מיר.
ס’איז דא איין פלאץ, אקעי, ס’איז דא צוויי זאכן. אבער דו קענסט אפילו זאגן די גמרא וויל, דו קענסט זאגן צוויי קלי חומרים אז חמץ זאל מען זיכער נישט האבן. ווייל שאור עסט מען נישט, קיינער באקט נישט אריין אין שאור. נאר וואס איז די חשש? אז דו וועסט מאכן פון דעם חמץ. ממילא, קיצור, שאור טאר מען נישט האבן וואס מ’קען מאכן חמץ, סאו חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן.
דער חידוש פון חז״ל
Speaker 2: מ’קען זעהן וועגן וואס מ’זאל זאגן אז פון “השבתת שאור” זאל מען אויך אפלערנען “השבתת חמץ”. אבער דאס וואס מ’האט געמאכט אז שאור און חמץ האבן אלע די זעלבע הלכות, און די תורה זאגט עס נאר פאר אן עקסטרע ריבוי כדי מ’זאל ארויסלערנען עפעס הלכות פון ביטול און אזעלכע סארט זאכן, איז א חידוש.
פארמולירונג אין לשון הפלפול
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר גיין מיט א שארפערע פלפול. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קאלצקין שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
Speaker 2: קענסטו אזוי צולייגן אז דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר, וואס שטייט גלייך נאך דעם, דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר פון חמץ. מיין גוטער קאלצקין, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ דאפשר שאין בו תערובת חמץ ישן.
Speaker 1: דאס איז נישט ריכטיג.
הלכות חמץ ומצה — השבתת שאור, ביעור חמץ, וסיפור יציאת מצרים
השבתת שאור — שאלות בנוגע sourdough starter
Speaker 1:
קענסטו דאך צולייגן אז די ונכרתה, וואס איז די חומר וואס שטייט גלייך נאך די ונכרתה? וואס איז די חומר פון חמץ? ודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ דאפשר שאין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן איז נישט ריכטיג, אבער דאס מוזט איר. יא, איך ווייס עס.
אבער מ’נוצט דאך אויך דא, ס’איז דאך אויך דא די לשון “תשביתו שאור מבתיכם”. קען זיין אז פון דעם איז דאך נישט קיין חמץ, ממילא קען נישט קיין חמץ געהעריג זיין.
Speaker 2:
אקעי, מ’וועט באלד רעדן וועגן יענע מצוה, ס’איז אן עקסטערע מצוה דא. אקעי.
Speaker 1:
דאס איז אין קאפיטל י”ב. די רמב”ם איז ווייטער אינטערעסאנט, אבער די לשון הרמב”ם איז “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. איך מיין, אין די תורה שטייט השבתת שאור, זעט אויס אז שאור און חמץ האבן חז”ל אויסגעלערנט ווי ס’איז איין גרויסע קאטעגאריע. ס’איז נישט צוויי עקסטערע דינים, ס’איז נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. ס’איז דא קליינע חילוקים.
אפשר איז די מציאות אנדערש. איך קוק אן שאור אזוי ווי די sourdough starter למשל. ס’איז געזאגט געווארן זייער קלאר דאס, אז אפשר אין חז”ל’ס צייטן איז עפעס טאקע געווען אנדערש ביים שאור.
אויב דו קוקסט אן די שאור דא, די starter, די yeast, איך מיין נישט די היינטיגע. און אפילו ביי די שאור, ס’שטייט וועגן דעם אז א שאור וואס איז נישט ראוי לאכילה, מען קען נישט קיין חמץ.
Speaker 2:
זייער גוט, מ’וועט רעדן וועגן דעם, באלד וועט מען אנקומען וועגן דעם. אבער מ’רעדט וועגן די השבתה, ס’איז דא א מצוה, ס’איז דא אן עשה און א לאו. די השבתת שאור, די פשט, די חידוש פון אים איז אז ער זאגט אז ס’איז דא חמץ, און דאס דארף מען ארויסנעמען.
פראקטישע שאלה: sourdough starters אין שטוב
Speaker 2:
איך האב דאך שוין געהאט שאלות פון אפאר פרויען וואס האבן געפרעגט שאלות וועגן די starters וואס זיי האלטן אין שטוב. איך ווייס אז ס’איז דא וואס געבן זיך אן עצה און פארקויפן חמץ, אבער צו מיר זעט עס אויס אזוי סימפל, נאנט צו וואס ס’שטייט אין די פסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. ווארף עס אוועק, ס’איז דא גענוג יום טוב צו זארגן פאר פרישע starter. דו קענסט מאכן נייע starter. דו קענסט קויפן פון א גוי א קליין שטיקל starter. מ’קען קויפן starter, ס’איז דא די זאך ווי מ’באקומט starter. אבער עס האלטן און פארקויפן אין חמץ, דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.
Speaker 1:
תשעה, יא, עפעס וואס האט זויער טייג און מ’איז עס אראפגעקראצט, יא, דו ביסט גערעכט. מ’איז זיכער אז מ’רעדט וועגן דעם, אבער ס’איז א גוטע סברא וואס דו זאגסט. דאס איז דאך די תורה.
Speaker 2:
וואס איז בעיסיק? יא, אז א יונגל קומט אין חדר און זאגט, “די זויער טייג דארף מען ארויסווארפן פון ענקער הויז.”
דיגרעסיע: מעשה פון ר’ זלמן לייב פיליפ
Speaker 1:
אה, אקעי. יא. איך ווייס וויפיל איך ברענג דעם. דו געדענקסט די ר’ זלמן לייב פיליפ’ס מעשה, יא? ס’איז געווען א גרויסע אסיפה וועגן די שייטלעך פון עמרי זלמן. איך האב נישט ליב די מעשה. איך קום דארף ביי דעם אנגעווייטאגט. פארוואס? ווייל ס’איז נאך נישט דורכגעגאנגען צוויי הונדערט יאר פון זיין פטירה? אויב יענע מעשה איז די ראיה, ער לעבט נאך, ניין? אויב יענע מעשה איז די ראיה, איז נישט משתמעק ביי דיר, ווייל אויף דעם איז דא א תורה, א שולחן ערוך. סערוויס. און אן אנדערע גנאי, אויב ס’איז… אקעי, צוריק צום ענין. ס’איז אן ענין פון הנהגה, ס’איז נישט קיין שאלה עכט להלכה, אבער מ’איז זיכער אז ס’איז אויסגעקלארט. יא, ס’איז פסח. דאס איז וואס פסח איז, און בעה”ק. אקעי.
דיסקוסיע: צי ביעור חמץ איז אן אקטיווע מעשה?
Speaker 1:
יעצט, קפ”ז איז אינטערעסאנט. וועגן דעם האב איך אמאל געלערנט באריכות וועגן מצות סיפור יציאת מצרים. וואס איז די מצוה פון סיפור יציאת מצרים? שטייט אז ס’איז דא א מצות ביעור, וואס איז די ביעור חמץ. ער מאכט א גאנצע חיבור, איך גיי נישט יעצט דאס שרייבן. אממ, סיפור יציאת מצרים, ווי איז דאס? איי איי איי איי איי איי איי. אבער מ’לערנט דאך “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. ס’איז נישט נאר תשביתו, ווייל כדי ער זאל נישט האבן חמץ. העלא? דו האלטסט מיט? ס’איז דאך דא “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
Speaker 2:
איין מינוט, דו ענטפערסט צוויי אנדערע זאכן. מ’ווייסט דאך אז ס’איז מער ווי סתם די תורה לייגט חורבא ציון, וויאזוי ס’זאל נישט זיין חמץ, איז דאך דא די “לא תסורו”. נאכאמאל, מ’דארף די תורה אויף דעם. די תורה, אז דאס זאל זיין… ביז דו וועסט לערנען אין די חומש. די חומש זאגט “ביום הראשון”. “ביום הראשון” דארף נאך א חידוש צו זאגן אז “ביום הראשון” מיינט י”ד. “ביום הראשון” קען מיינען וואס? דער ערשטער טאג פון ניסן, אדער וואס? דער ערשטער טאג פון פסח ווען מ’עסט די מצה, דעמאלטס תשביתו מתוככם.
Speaker 1:
קען זיין. איך האב אמאל געהאט אפשר א חידוש אויף “אך ביום הראשון”, א חלק פון די פארשידענע חשבונות וויאזוי חז”ל האבן דאס געלערנט. רייט, און דארט איז דאך ווי ס’איז מסתייע נאך נישט קלאר אז ער מיינט דער ערשטער טאג פסח. נאך נישט קלאר אז ס’מיינט…ניין, נאך נישט קלאר אז ס’מיינט אז מען דארף טוהן אן עקשען. דו דענקסט אזוי ווי… עס איז שובת זיין שבת, דאך א מצות עשה, עס מיינט אז מען זאל נישט טוהן קיין מלאכה. עס איז נישט, עס מיינט דאך נישט… אבער דו קענסט דאך נישט זאגן אז מען זאל שובת זיין פון באקן? עס איז נישט דא קיין ענין פון באקן, עס איז דא א לאו… אז עס זאל נישט זיין, אז עס זאל נישט זיין קיין חמץ, מ’זאל נישט איינקויפן. אה, די מצוה פון ביעור מיינט מער קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען. אבער דו קענסט זאגן קויף נישט קיין נייע חמץ קיינמאל, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה. קיינמאל, דער איסור איז געווען אויף קויפן נייע חמץ, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה, יעצט קויפט מען נישט קיין חמץ. אבער ער האט.
נאכאמאל.
Speaker 2:
ניין, איך בין נישט זיכער וואס דו מיינסט. נאכאמאל, די שאלה האט געוואלט אמאל לערנען די הלכות, אבער דו קענסט… אזוי ווי שובת זיין שבת, מיינט נישט קיין עקשען! דאך שובת זיין פון חמץ מיינט נישט אן עקשען! קענסט אים דאך פראקטיש דארפסטו עס ארויסנעמען? אויב דו האסט נישט ביסטו דאך… נאר, אבער איך בין זיכער אז אויב דו האסט נישט ביסטו פטור, דו וועסט זאגן די מצוה פון תשביתו! וועגן ביעור חמץ, יא! ביעור חמץ מיינט דאך נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ אין ברעקלין, כדי ער זאל האבן אן ענין! דער תורה רעדט…
Speaker 1:
א נארמאלע מענטש האט! נארמאלעס הייסט! יא!
Speaker 2:
עס איז צו טוישן די דייעט, כאילו… נישט די דייעט, די הויז! נעמען ארויס די… דער עיקר זאך איז דאך בדיקת חמץ דאורייתא לויט דעם! יא! אה, נאר! וואלטסט געקענט זאגן, נעם ארויס אויב… אויב קיינמאל, נעם ארויס די באקס חמץ! עס איז דא א חיוב גיין בודק זיין! אקעי, מסכים. אבער דער מחבר… יא, מחבר זאגט, איך וועל גיין אזא דאורייתא. יא. יא. אויף דעם מאכט מען דאך א ברכה. אדרבה. איך קען זאגן אז ס’איז יא עפעס א פאזיטיווע זאך. ער מאכט נישט קיין ברכה אויף שביתת שבת.
שאלה: ברכה אויף ביעור חמץ ווען מען האט נישט קיין חמץ
Speaker 1:
עס איז א גוטע שאלה. עס איז א שאלה. וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ? קען ער נישט מאכן א ברכה על ביעור חמץ? אדער עס איז נישט קיין מעשה? איך ווייס נישט. לכאורה וואלט ער געדארפט קענען. וואס איז ער… פארקערט, ער האט נאך אסאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. אבער ער האט שוין נישט קיין חמץ פאר א חודש. אקעי, לאמיר עס שוין דורכגיין דעם שטיקל. איך ווייס נישט. יא. יעצט לאמיר איבערזאגן ווייל עס איז… נאכדעם האבן מיר געקויפט די נייע זאכן, ווען די ספירה ציט זיך אריין ביז פסח. יא. יא.
הלכה קפ”ז — מצות סיפור יציאת מצרים
Speaker 1:
וליל חמשה עשר בניסן. יא. בתחילת הלילה, מיינט צו זאגן פאר חצות? יא. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, ווער עס לייגט צו. ווען ער מאכט לענגער די זאך. ובגדולה מה שעשה לנו השם. ער מאכט גרעסער וואס דער אייבערשטער האט געטוהן. און ער מאכט גרעסער ווי שלעכט די מצרים זענען געווען. און מיר האבן גערעדט וועגן די ברכות אמאל. און ער מאכט און ער לויבט “כאשר נקמתינו מהם”, ווי דער אייבערשטער האט אונז נקמה גענומען פון זיי, און ער דאנקט “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, אז די פיר קשיות דארף מען מאריך זיין, אזויווי ס’שטייט אין די משנה, יא? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
יעצט, וועלכע פסוק שטייט אויף דעם? א פסוק אין “והגדת לבנך”.
ס’זעט אויס אין די רמב”ם ווי ס’איז אן ענין פון סיפור פארציילן, ס’איז אן ענין פון דאנקען, ס’איז אן ענין פון ביידע. ער זאגט נישט אז דו מוזט זאגן פאר די קינדער. “לספר”, ער זאגט נישט וועגן קינדער גארנישט. ער זאגט מ’דארף רעדן וועגן יציאת מצרים.
Speaker 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, אזויווי בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. ער זאגט, בהקדמה, כביכול, רעדן צו די מענטשן וואס זיצן ארום דיר. רייט, מ’וועט זען, אבער רעדן, זאגן.
Speaker 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. ס’איז נישט דא קיין דין אזויווי בכל לשון, ס’איז נישט דא קיין דין בלשון הקודש אזויווי ס’איז דא ביי… אהא, ס’איז נישט א געוויסע… רייט. ס’שטייט, דו דארפסט זאגן וואס דו קענסט זאגן, כפי השכל. אהא. אזויווי תפילה אפשר, ס’איז דא תפילה בכל לשון.
רייט. און ס’איז משמע אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז מ’דארף זאגן די אלעס, סיי “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. איינס פון די דריי, אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה. ער גייט אויס ווי דריי ענינים וואס איז דא דערין. אקעי, מ’דארף קוקן מער וויאזוי ס’איז טייטש אין די הלכות אין משנה תורה, צו ס’איז אדער-אדער. אקעי.
און דאס דארף זיין אנפאנג נאכט, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
דער פסוק “והגדת לבנך” — זמן פון די מצוה
Speaker 1:
איך וויל פרעגן, די הקדמה וואס ער ברענגט צו, ס’שטייט “והגדת לבנך ביום ההוא”. וואס איז די פירוש “והגדת לבנך”? ער זאגט, ווען איז דאס “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, זייער אינטערעסאנט, דער רמב”ם פרעגט, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” דאס איז די זמן ווען… יא, ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן זעט אויס.
Speaker 2:
אקעי, בלשון המכילתא. ס’איז זייער אינטערעסאנט פארוואס דער רמב”ם ברענגט די גאנצע “יכול מראש חודש”. ניין, ער וויל פרעגן אז ס’איז דא אזא חיוב. רייט, באמת צו זיין די געדאנק פון “יכול מראש חודש” איז זייער אינטערעסאנט. וואס וואלט דיר איינגעפאלן אזא זאך ווי מראש חודש? אבער דער רמב”ם שטעלט זיך ביי “ביום ההוא”. אזוי גייט זיך דער מדרש. פארוואס לייגט דער רמב”ם אריין די גאנצע זאך? אלע יסודות פון די מדרש, פון דרשת הדרשן, פון ספרים, איז זאכן וואס זענען מפורש. ער זאגט ווייטער, אפילו ווען איך וואלט ווען געקענט טראכטן אפילו אפילו ער איז רשע, אבער דעם שטייט די נעקסטע ווארט “בימי”, ער מיינט נישט נאר ווען ער איז א שוטה, נאר אפילו ווען ער איז געווען צובראכן אז די זון זאל לערנען די מצוה.
שטייט זיך כדי צו ענטפערן דארף מען געבן אביסל די דעפינישאן פון די מצוה, אבער נישט קיין סתירה. ווייל ער זאגט אז די מערכה לספר זעט מען איז דא א שוואכע ראיה. וויאזוי האסטו געזאגט אז ס’שטייט מצוה? מצוה לספר, ס’שטייט די לשון פון די הגדה, ס’שטייט אין די משנה די לשון? ס’איז א פלא, איך ווייס נישט.
סיפור יציאת מצרים אלס מצות זכירה — נישט תלוי אין קינדער
Speaker 1:
ווייל ער זאגט אז דער ענין איז אן ענין פון זכירה, אזוי ווי קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, ס’שטייט בין לבן עצמו בין לבן חכם. זעלבע לעוועל. אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דער רמב”ם לערנט “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. אזוי ווי אין קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת, נישט נאר געדענקען שבת, דארף ערמאנען שבת. זכור מיינט ערמאנען, נישט געדענקען, יא? רעדן דערוועגן. אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. די גאנצע, יא, ס’איז נישט משמע אז ס’איז דא אן ענין… אגעין, מ’זעט לכאורה אין די הגדה אז יא, ס’איז דא אן ענין, דער בן פרעגט, און אזוי ווייטער. אבער דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל לויט ווי דער רמב”ם לערנט די מצוה אזוי, אזוי גייט אסאך מאל, דא פירט זיך דער מגיד, ער לייגט אראפ א מעשה, ס’איז געקומען א זוהן, דער זוהן פרעגט, זאגט דער חכם, רעדט מיט אים הויך. אבער וועט ער דאס נישט וועלן רעדן, וועט ער אים לערנען חורבן הבית. ער זאגט אז דיין זוהן זאל לערנען אפשר א מעשה, און דאס איז בכלל נישט די פוינט. דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
Speaker 2:
וואס מ’זאגט? מ’זאגט! מ’זאגט דאס וואס שטייט אין מחזור. מ’זאגט. דער אמת איז, ער זאגט וואס שטייט. ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן. ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי,
סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה — המשך דיון
סיפור יציאת מצרים — מהות המצוה
Speaker 1:
ניין, ס’שטייט נישט אז דער זון… אז דער פוינט איז אז דער זון זאל הערן אפילו א מעשה. דאס איז בכלל נישט דער פוינט. ס’איז אז דער זון זעט אז מ’טוט די מצוה פון זאגן פאר דער זון. און אזוי דארף דער זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
וואס מ’זאגט? מ’זאגט, מ’זאגט וואס ס’שטייט אין די מחזור. מ’זאגט… איך האב מיר געזאגט, איר זאגט וואס ס’שטייט דא. ס’שטייט נישט דא אז דער ענין איז אז דו זאלסט וויסן. כ’האב געטון, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי ווי… וויאזוי זאל מען זוכר זיין שבת? שבת איז נישטא קיין מצוה צו זאגן פאר די קינד ס’איז געווען א יציאת מצרים, ס’איז געווען א מעשה בראשית. דו קענסט זיכער זיין אז דאס איז די מטרה, די טעם פון די מצוה. רייט, אבער ס’איז נישטא קיין מצוה פון סיפור מעשה שבת. נאר וואס דען דא? זכירת מעשה שבת איז דורך קידוש. דער קינד לייגט צו קאפ און ער הערט אז ביי קידוש זאגט מען זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה בראשית? ער לייגט נישט צו קאפ. ס’איז נישטא קיין מצוה אז מ’זאל עס פארציילן פאר די קינד. מ’באמבעלט נישט פאר די קינדער אז מ’גייט באקומען א גוטע מארק אויב מ’גייט וויסן וואס שבת איז, זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה עולם. מ’מאכט קידוש, און דאס איז דער אופן הזכירה.
דער אופן הזכירה פון יציאת מצרים איז אז מ’זאל פארלערנען פאר די קינד די פסוקים, צו ס’איז אין אידיש, צו ס’איז אין לשון הקודש, דאס זענען אלע פרטי הדברים, אז די קינד זאל פארשטיין. און אזוי גייט די קינד געדענקען אז ער דארף עס אויך טון. וואס גייט ער טון? ווען ער גייט זיין גרויס גייט ער מאכן קידוש פאר זיינע קינדער. אבער קידוש שטייט נישט אז ס’איז פאר די קינדער. אבער אזוי איז די צורת המצוה, כדי די משנה האט אויך פארשטאנען, מ’זעצט זיך צוזאמען די קינדער, מ’מאכט קידוש, און מ’עסט.
איז דאס איז אינטערעסאנט, ס’איז זייער אנדערש ווי מענטשן געבן עס אן, אז דא איז דא א מצוה פון נעמען די קינדער און זיי מסביר זיין וואס ס’איז געשען. אויב איינער טוט דאס, איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים מיינט די סדר, די אופן הסדר וויאזוי מ’טוט מען עס. ניין, איך וויל עס טון אביסל אנדערש. איך האב ארויסגענומען מיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח, און איך האב זיי פארציילט די גאנצע מעשה, און דערפאר גייען מיר היינט קומען זיך גרייטן צו מאכן די סדר. נישט דאס איז וואס די פסוקים רעדן, דאס איז נישט סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים איז אז ס’איז דא א נוסח פאר א קידוש, ס’איז זייער ענליך צו קידוש, ס’איז דא א נוסח וואס דאס זאגט מען, און דאס זעען די קינדער, און די קינדער ווייסן אז זיי זענען ווייטער ממשיך. ס’איז נישט אז ס’איז דא א געוויסע סטארי וואס דאס דארף איבערגיין.
און נישט נאר דאס, איך האב געקויפט פאר מיינע קינדער א זייער שיינע נייע בוק פאר סיפור יציאת מצרים, ער גייט דאס ליינען, און ס’איז נישט קיין שייכות. דאס וואס ער ליינט עס און ער ווערט געוואויר די מעשה איז א שיינע זאך. ס’איז דא א מצוה אז בשעת’ן נאכט זאל מען זאגן געוויסע פסוקים און זאגן געוויסע זאכן, אזוי ווי מ’טוט מיט מצוות קידוש, וואס איז אויך א זכר למעשה בראשית און זכר ליציאת מצרים. איי, פארוואס ביי שבת האבן מיר נישט געמאכט עפעס אן ענין אז דער קינד… ווייל ווען ס’שטייט “זכר”, מיינט עס אויטאמאטיש אז דער קינד זאל… מ’קען זאגן אז ווען ס’שטייט “זכר” פאר עפעס, מיינט עס אויטאמאטיש אז מ’זאל עס איבערגעבן פאר די דורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
דיון: פארוואס איז ביי סוכות נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”?
Speaker 1:
פארוואס למשל ביי סוכות איז נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, אז מ’זאל ארויסלערנען “למען ידעו דורותיכם”? מה, די “למען ידעו” וואס שטייט ביי יציאת מצרים איז בסיפור. פארוואס פאלט ביי קיינעם נישט ביי צו זאגן אז ס’איז דא א געוויסע מצוה צו זאגן פאר די קינדער, “מיר זיצן דא, וואס איז געווען דעמאלטס”? מער נישט, נאר געזאגט אזוי ווי “למען ידעו דורותיכם”. ס’איז דא “למען ידעו דורותיכם”, ס’איז דא “זכר ליציאת מצרים” וואס שטייט אין די תורה, אבער די ציווי פון סיפור יציאת מצרים איז עפעס זייער אנדערש. ס’איז “והיה כי ישאלך בנך”. אה, מיר גייען דאס זען. דער רמב”ם דערמאנט אין פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
די משנה אין די הגדה — ראיה פון דער רמב”ם
Speaker 1:
אבער ער ברענגט מיר זייער א גוטע ראיה, די משנה אין די הגדה. אה, זייער גוט. און וואס שטייט אין די הגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כ’מיין, דאס איז זיין ראיה, אזוי ווי קידוש. דאס איז די ראיה. ניין, ניין, דאס איז די ראיה אז ס’איז דא א מצוה. ביי די רמב”ם, יעדע מאל ס’שטייט אין חז”ל אדער א מקור אז ס’איז א מצוה, דאן איז עס א מצוה.
Speaker 2:
ניין, איך טראכט אז ס’ברענגט אים אויך דעם געדאנק אז ס’איז נישט נאר אן ענין אז די קינדער זאלן וויסן, נאר ס’איז אן ענין פון ציווי לזכור. ער לייגט אויך אין דעם. ער ווייסט דאך שוין די סטארי.
Speaker 1:
ער דערמאנט דאך די הגדה. ס’איז א מסקנא.
Speaker 2:
אבער ער זאגט דאך, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. דאס איז די חידוש. ערשט וואלט איך געמיינט אז די מצוה איז אז די קינדער זאלן וויסן. ניין, די מצוה איז אז “מצוה עלינו לספר”, אזוי ווי מ’דערמאנט פסחים. צו לספר, לויט’ן רמב”ם, מיינט נישט דערציילן, עס מיינט רעדן. יא. אויף זיך די מצוה. אקעי, שוין, זייער גוט. לאמיר גיין צו די נעקסטע מצוה.
דיון: פארוואס איז פסח אנדערש פון שבת?
Speaker 1:
טאקע אינטערעסאנט, פארוואס זאל נישט איינעם איינפאלן אז למאי יעדער דערמאנט זיך באופן אקטיוו אזוי ווי פסח? פארוואס וועט דער עולם פארשטיין אנדערש? אדער שבת אפילו, אזוי ווי ס’שטייט “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, מען דארף אויסלערנען די קינדער, אזוי ווי ס’שטייט “זכור”, אזוי ווי “והגדת לבנך”. פסח דארף מען יא. וועלכע וועג וועסטו גיין מיט די קינדער?
Speaker 2:
איך הער. מ’דארף וויסן, מ’קען גיין ביידע וועגן.
אכילת מצה — חיוב ערשטע נאכט לעומת שאר ימים
דער פסוק “בערב תאכלו מצות”
Speaker 1:
אקעי, כ’זע אין כהן’ס, ס’איז דא א פסוק וואס שטייט, וואס איז שוין נישט קיין חיוב, ס’איז א היתר צו עסן מצה ביי פסח. ערב טוב, מ’האט עס שוין אמאל געלערנט, אבער איך געדענק נישט דעם פסוק על כל פנים. אבער וואס קען מען מיילן מער טוב למצות? ס’איז אזא מין, איך האב דיר צוגענומען די אכילה, ס’דארף נישט פאסטן. ביי די וועי, די דיוק פון “בערב תאכלו מצות” איז איינע פון די פאניעסט מדרשים אין חז”ל. פארוואס? קוק אריין אין די פסוק. אקעי, וואו איז עס? מ’האט עס געליינט, רייט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נישט אין דעם פסוק. קוק, ליין, ליין, ליין די פסוק. איך האב דיר די פסוק אין די… אקעי, די ערשטע… איך האב מיך אפשר אומגעזעצט אביסל. ווארט אויס, די ענד פון די ווערטער פון די פעידזש. קוק אויף די פסוק. אקעי.
לימוד פנים — דער פסוק אין שמות
Speaker 1:
אקעי, די תורה זאגט אז די זיבן טעג זאל מען עסן נאר מצות, און שאור זאל מען ארויסטראגן פון די היים. ס’איז א יום טוב, און מ’זאל נישט טון קיין מלאכות, און אזוי ווייטער. און מ’זאל אויך די מצות זאל מען מאכן בשמירה, יא, פשוט אזוי. אקעי, נו? כ’מיין צו זאגן, די תורה זאגט “ושמרתם את המצות”, און זי זאגט “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשטות מיינט עס אז מ’זאל געדענקען. די דרשה פון שמורות המצות איז א דרשה. פשטות מיינט עס געדענקען. אה, געדענק די חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. וועלכע טעג זענען די טעג וואס זענען ראוי צו עסן מצות? בערב, יא. אז יום וועלכע טאג איז די חודש? בערב איז די דייעט נאר מצות. און די זיבן טעג, “שאור לא ימצא בבתיכם”. אין אנדערע ווערטער, דא זאגט די תורה נישט נאר א… וועל עסן מצות, נאר זי גיט די צייטן, פון די י”ד בערב ביז כ”א בערב, און אין די אלע זיבן טעג וואס מ’עסט מצות זאל מען נישט האבן קיין שום שאור.
דיון: וואו איז דער מקור פאר חילוק צווישן ערשטע נאכט און שאר ימים?
Speaker 1:
אזוי, אקעי, איך פרעג דיך א שאלה. פארוואס זאל מען דארפן א פסוק אז מ’מעג עסן מצות אין די זיבן טעג? און נאר נאכדעם קומט דא “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אקעי, איך פרעג דיך א שאלה, דו קענסט טרעפן אין דעם פסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” קענסטו טרעפן א רמז אז די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב און די אנדערע נישט.
Speaker 2:
ניין, איך וואלט געזאגט אלע טעג אדער קיינס. און די ווארט “בערב”, צו נעמען פון דעם “בערב תאכלו מצות” און מאכן פון דעם איז ממש פאני, ווייל דער פסוק זאגט “פון בערב ביז בערב”, ער זאגט נישט “בערב”. ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
Speaker 1:
אפילו אויב ס’איז איינעם דא איינגעפאלן אז נישט פון בערב… יא, זייער גוט. ער זאגט ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”. ס’איז נישטא אזא פסוק. ס’איז אמת, אמת. איך קען אבער אויך זען די ארגומענט פון די חכמים. ס’איז דאך פשוט אז פון בערב. ווייל מען זאגט “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, ווען הייבט זיך אן די ארבעה עשר? בערב, יא? אזוי ווי יעדע זאך פון די תורה הייבט זיך אן ביינאכט. מיר האבן דאך אז אלע ימים טובים הייבן זיך אן ביינאכט. אקעי, דאס דארף מען נאכגיין מיט די חז”ל’ישע… אפשר איז נישטא? אקעי, דאס איז א שמועס פאר זיך. מ’דארף וויסן נאכטשעקן.
חז”ל האבן גענומען פון א געוויסע פלאץ אז שבת הייבט זיך אן ביינאכט, יום טוב הייבט זיך אן ביינאכט, אז “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
Speaker 2:
ס’איז א חילוק אבער, דא איז דא א דעיט. דא רעדט ער, ער מאכט עס קלארער, ער זאגט די דעיט, פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. סא פארוואס זאל מען זאגן אז די אלע טעג דארף מען עסן מצות? איך זע נישט פארוואס דו זאגסט אז דער פסוק איז א מקור צו זאגן אז ס’איז א חיוב. איך וואלט געזאגט אז ס’איז נישטא קיין חיוב.
Speaker 1:
דו ווילסט זאגן אז אלע מענטשן זאלן נישט טוישן פון סדר החג?
Speaker 2:
איך וואלט געזאגט אז יא. דו ווילסט זאגן אז דו קענסט פון דא נעמען אז ס’איז דא א חילוק צווישן די ערשטע נאכט און די אנדערע? און דאס מיט די קרבן פסח, ס’איז ממש טייטש נישט.
דער פסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”
Speaker 1:
אקעי, דארף מען קוקן אין די אנדערע פסוקים וואס אפשר האבן חז”ל פון דארטן באקומען די געדאנק, ווייל די “על מצות ומרורים יאכלוהו” איז א חיוב, און ס’מיינט נישט אלע טעג. חז”ל האבן פארשטאנען אז מ’גייט נישט זיבן טעג עסן א קרבן פסח. סא די “על מצות ומרורים יאכלוהו”, זאל מען עסן אים, דעם מצה. חז”ל האבן געוואוסט אז די ערשטע נאכט פון פסח עסט מען מצה, און מ’מאכט א פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, צוזאמען מיט מצות ומרורים זאל מען עסן. סא זעט מען אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה. נישט נאר ווייל ס’איז נישטא קיין חמץ עסט מען עניטינג. נישטא קיין חמץ, זאל מען עסן אדער פלייש אדער ברויט. ניין! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
Speaker 2:
איך האב מיך אנשטאט געשטעלט מיט דעם. און לעבן שטייט…
Speaker 1:
מיר רעדן דאך יעצט אויב מ’דארף עסן מצה ווען מ’האט נישט די קרבן פסח.
Speaker 2:
איך בין מסכים. דאס אז מ’דארף עסן מצה צוזאמען מיט די קרבן פסח, דאס איז מפרש די פסוק. “אין צורך לראיה”, א פסוק וואס דו זאגסט, אז די יעצט ווען מען דארף מען האט נישט קיין קדשים דארף מען עסן מצה, און די לילה דא דא איז עס לערנען פון בערך דעפינעטלי מצה, עס איז נישט קיין נפקא מינא וואס עס שטייט מיט דעם אין דעם פסוק.
Speaker 1:
אבער עס שטייט דאך אין דעם פסוק אז די אלע טעג זאל מען עסן מצה. זייער גוט, עס שטייט דאך אלעמאל דאך מען דארף עסן מצה. אבער וואס מען קען זאגן אז דער פסוק מיינט נישט צו זאגן סתם מצה, עס מיינט צו זאגן נישט חמץ, און דאס איז די תורה פון חמץ.
Speaker 2:
אבער די תורה וואלט געקענן זאגן מצה ומרור, וואלט עס דאך געשטימט מיט דעם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. איך וועל די מצה דאזענט העלפ מי פאר דיס פשט. אויב וואלט די עסן געווען, וואלט מען געזאגט אז די מצה ברויט איז נישט קיין מצוה און נאר דער פסוק זאגט, נעי, דאס ברויט וואס מען עסט געווענליך מיט עפעס א טעם, אז עס איז נישט נישט נישט ריכטיג מיט דעם חמץ, דאס איז נישט ריכטיג.
Speaker 1:
סאו איך טראכט אז חז”ל האבן געזען פון די קשר, דא עסט מען מיט די מצה נישט א זאך א מצוה צו עסן מצה מיט פסחים, און דא שטייט די מצה ברויט מיוחדית, אקעי, זייער גוט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס עפעס א פשט, וואס איז גערעכט לכאורה איז די ריזען פארוואס מען האט געמאכט די ערשטע נאכט זכר לקרבן פסח, און עס איז נישט מען מסכים מיט דעם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” וואס מען ענדיגט צו?
דיון: “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”
Speaker 2:
נאמבער אין זעלבן טאג, האוו עווער, די זעלבע ענדינג, עס איז פשוט א ענדינג פאר די זעלבע מצוה. נאמבער “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, עס איז נישט נאר בבית המקדש, נישט נאר דא, נישט נאר דארט, נישט נאר “ובכל מושבותיכם” איז א געטס א ספין אוו אינפארמעישן וואס מען זאל וויסן יעצט דעמאלטס, דאך “ובכל מושבותיכם” איז דא מצוה צו עסן “ובכל מושבותיכם”, אבער נאר נאר געוויסע מושבות, יא? נאר מקום המקדש, נאר אין געוויסע זאכן.
Speaker 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, עס איז אינטערסאנט ווייל ווייל איבעראל שטייט מצות, יא, “מצות יאכל את שבעת הימים” שטייט אין קדש. וואס דען נאך א מאל? אקעי, לאמיר לערנען ווייטער. שטייט דאך דעם זעלבן לשון, יא? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אקעי, לאמיר לערנען.
איבערגאנג צו מצוות לא תעשה
Speaker 1:
אין דעם נעקסטן שטיקל האב איך געברענגט די אנדערע מצוות פון די מצה. יעצט גייען מיר לערנען שוין, דאס איז די אלע מצוות עשה. יעצט גייען מיר צו די מצוות לא תעשה. וועלכע לא תעשה האבן מיר געזאגט דאמאלטס מיר גייען צו? לא תעשה. נו?
Speaker 2:
כ”ט זיינען, יא? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. יא.
Speaker 1:
לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, סתם צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל, אין בענצע קבוצה של עשרת הדיברות, האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, וואו זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמות פון די ספר המצוות, ספר המד”ע, דא, קוק דא, זייט נעגריב. און וואו איז די מצוות עשה? און מ’וויל קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה ווען דו האסט יעצט געלערנט, רייט? איז כ”ח. אה, דאס איז אין…
תערובת חמץ בפסח — ל”ת ק”צז וק”צח אין ספר המצוות
מיקום פון די לאווין אין ספר המצוות
Speaker 1: וועלכע לא תעשה וואס האט מען געזאגט אז מען איז גיין צו?
Speaker 2: לא תעשה… נו? ק”צז, יא?
Speaker 1: ק”צז זאל זיין דריי שאלות. יא. לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, דאס צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל איז אינמיטן די קבוצה של איסורי אכילה. האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, ווי זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמה צו ספר המצוות, ספר המדות, דא, קוק דא. סתם נייגעריג. און ווי איז די מצוות עשה? לאמיר קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה וואס מיר האבן יעצט געלערנט, רייט? איז קמ”ח. אה, דאס איז אין… דא איז עס אין די קבוצה פון די ק”צז, רייט? יא, אבער די לא תעשה איז עס ק”צז, יא, ק”צז, זיין און גיין. רייט, און וועלכע קבוצה איז יענץ? לאמיר זען, ק”צז. יא, אינמיטן די קבוצה פון איסורי אכילה, רייט?
ווייל דו קענסט טרעפן דעם סימן, איך האב נאכגעקוקט די סימנים, יא. ווען מ’הייבט אן מיט בהמה טמאה און די אלע זאכן, און דאן נותר, חלב, חדש, און דאן גייט ער קומען אם חדש ערלה כלאי הכרם, יא, און עסן. יא, לא לאכול ביום הצום. אה, נישט עסן יום כיפור קומט אויך אריין אין איסורי אכילה. ס’איז גוט אז ער קומט אריין אין איסורי אכילה זמנים, אזויווי פון שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא זיין צווייטער, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. און דאן קומט נזיר און אזוי ווייטער. בקיצור, ס’איז אין איסורי אכילה, א קבוצה קרובה מן הסתם. יא.
ל”ת ק”צז — חמץ ממש
Speaker 1: אקעי, גיימיר ווייטער. ק”צז שטייט אזוי: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ל”ת ק”צח — תערובת חמץ
ק”צח איז נישט נאר חמץ ממש, נאר, אבער חמץ פלעין, אויך דא איז שוין תערובת חמץ. אבער אפילו איינס לחם. דא זאגט ער עפעס די ווארט פון וואס זאל געווען די חילוק, אז ס’איז א…
פארוואס דארף מען א באזונדער לאו אויף תערובת חמץ?
אקעי, מיר מיינען אז חמץ מיינט א ברויט? חמץ מיינט א ברויט, א לחם. וואספארא מין עסן וואס עסט א ברויט? דאס איז דאך די מצה! חמץ איז די פארקערטע פון א מצה, א ברויט. ס’איז אן אויפגעבלאזענע און א נישט אויפגעבלאזענע. זאגט ער ניין. ס’איז דא אנדערע מיני מאכלים וואס האבן אין זיך תערובת חמץ. וואס דאס איז אויך א תוספות, ווי ער אומר “כל חמץ לוקה עליו”. ס’איז שוין נישט… דערווייל ס’איז שוין דא אריינגעברעקלט חמץ. ס’איז יא… אה, ס’איז ער איז וועגן דעם.
נו, פארוואס וואלט איינער געטראכט אז ס’איז נישט? ס’האט דאך דעם טעם פונעם חמץ. ס’איז שוין חמץ. ס’איז שוין חמץ וואס מען טאר נישט עסן. אבער מיט א תערובת דארף מען א ספעשל לימוד, by the way. ווייל עס איז… געדענקסטו? ווייל עס איז חמץ מיט דריי באטלעך וכדומה. ניין, ווייל מ’האט עס אסור געמאכט צו עסן דעם מאכל. עסן דעיס… א מאכל וואס האט דעיס inside איז נאך א זאך. ס’איז נאך א נייע זאך. אקעי.
דא איז דאך א באזונדערע לימוד שוין פון איין מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. ס’איז א לאו. אבער קען זיין ס’איז דא א לאו, אבער מ’איז נישט חייב כרת. אבער… אבער… כרת איז נישטא אויף קיין תערובת חמץ. נו, וואס איז דער לאו דאורייתא דעמאלטס? ווייל עס שטייט “כל אוכל חמץ ונכרתה”. א מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבער די ווייל עס איז אן “אינו מינו גמור”. עס איז אן “אינו מינו גמור”. אה, נישט א ריין חמץ. א ס’איז א ברויט, א לחם. ווי ס’שטייט בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דוקא חייב, חמישית. מ’לערנט עס ארויס. מ’לערנט עס ארויס… באכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… דאס איז אן איסור. אז אויב איז דא כזית חמץ בתוך אכילת פרס, האסטו דאך פונקט אזוי געגעסן דעם חמץ.
אנאלאגיע פון וועדזשיטעריען — איז תערובת א זאך פאר זיך?
עסט מיט די תערובת, איז די תערובת א זאך פאר זיך? אלעמאל איז עס א זאך פאר זיך. ס’איז א גרויסער פלא. ס’איז א גרויסער חידוש. פארוואס? פארוואס? אויב דו זאגסט למשל דו ביסט א vegetarian, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: עסטו פון א תערובת נישט vegetarian אויכעט? אדער נאר ברויט, נאר chicken עסט ער נישט, אבער דו עסט יא, אז דו האסט א sauce פון א chicken אמאל עסטו עס יא, אמת?
Speaker 2: ניין, עס וואלט געווען hypocrisy.
Speaker 1: ווייל… איך פרעג דיך, איז דאס אזוי? די chicken sauce איז נישט בעסער, עס האט נאר עפעס אנדערש אויכעט. מ’קען עס צוטיילן, מ’קען זאגן איין ברירה, איך עסט נאר א האלבן טעלער, עס וועט זיין יא נחשב ווי איך האב נאר געגעסן. אבער ס’איז נישט אנדערש, ווייל דו האסט עס געגעסן. עס זעהט נישט אויס אז דו האסט נאר געגעסן כזית חמץ.
דאס רעדט מען דא, די שאלה איז דא ליטערעלי זייער טעכניש. ווייל למעשה, אסאך מענטשן vegetarian, עסן יא תערובת, תערובת vegetarian, יא. תערובת נישט vegetarian, אבער אריגינעל איז עס תערובת vegetarian, וועט ס’זיין אזא… ווי אויב וואלט תערובת חמץ אליין געווען, וואס מ’איז דאך חייב כזית פון תערובת חמץ. דאס איז פון די כזית פון תערובת חמץ מ’איז נאך חייב כזית חמץ בתערובת. עס איז חמץ בתערובת. א פולע חמץ איז פשוט, מ’איז חייב, נישט ווייל ס’איז מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מיינט אז ס’איז חמץ, נישט נאר מ’טאר עס נישט עסן. ס’מיינט אז ס’איז געהעריג געווארן חמץ וואס… איז דאך אלעס אסור.
ביי די וועי, ס’איז אן אכילה אויב מ’עסט מצה אליין, אן אכילת דבר אחר. יא, איך מיין אז בדרך כלל וואס ס’שטייט אן אכילה אין די תורה מיינט עס פשוט. נישט עקזעקטלי, ווייל וואס קען מען טעיסטן ביידע זאכן אויפאמאל? ער האט דאך געמוזט האבן “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. זעסטו? יא. זעסטו? אהא. איך געדענק נישט הונדערט פראצענט, אבער דו זעסט קלאר אז אן אכילה מיינט עסן.
ווי געזאגט, עס מאכט אסאך סענס. דער דרך חסידות זאגט אלעמאל, ווען מ’לערנט די תורה זאל מען נישט רעדן אזוי. א טאטע הייסט זיין קינד, ער קען נישט אזא לשון חז”ל נישט ענגליש. “יכול עבד מצווה לבנו”? ער האט אזא לשון, אז מ’זאל זיך מצער זיין, די הלכה מאכט דעם.
אזוי ווי אן אמת’ער וועדזשיטעריען, איך בין מחמיר נישט צו עסן פלייש. דו פארשטייסט זייער גוט אז ס’איז דא אסאך וועדזשיטעריענס וואס עסן יא די קארטאפל פון די טשולנט. אמת? די קארטאפל פון די טשולנט. אבער נישט פלייש צוזאמען מיט די קארטאפל. ווייל אויב יא, מיט וואס ווערט עס די פלייש בעסער ווייל ס’האט לעבן אין זיך, א קארטאפל? פארשטייסט? אבער בליעות, דו קענסט זאגן, בליעות בין איך נישט מקפיד. אקעי, ווייל בליעות איז… די קארטאפל פון די טשולנט האט אין זיך בליעות. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. טעם כעיקר. ס’איז שוין הלכה’דיגע זאכן. א מענטש קען זאגן, איך האב אזא סארט הקפדה וואס איינמאל ס’איז אריינגעגאנגען אביסל טעיסט, נו, נו, פארשטייסט? קען הערן. איך קען מאכן דעם נו. אבער צו ליידן א שטיקל עסן…
דערפאר קען מען מאכן אביסל א גבול צווישן א שטיקל עוף, נו, קען מען נאך מאכן דעם נו. דער נו איז א גרויסע רשות וואס דו קענסט זאגן, דיין מאל זאל נישט זיין חמץ. דיין מאל, די מעין אכילה וואס דו עסט יעצט זאל נישט זיין חמץ. ס’איז מיר נישט קיין נפקא מינה אז ס’איז געמישט. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אזוי. באט, פארוואס זאגן אז די תערובת מאכט אים בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע. אקעי. ווייל א מענטש וואלט געזאגט פארקערט, תערובת חמץ מיינט אז אלעס, די גאנצע זאך, ווערט אזוי ווי ס’וואלט געווען חמץ. אבער ער זאגט שארף, נישט נאר וואלט ער געווען חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס פון יענץ אליין. דאס איז לויט די רבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? יא. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אקעי, אקעי, דארף מען… אז אפילו תערובת חמץ, אנדערש פון אנדערע תערובות, דארף מען פארשטיין. קען איך אויך זאגן אז כדי חביבות די… וואס מיינט תערובת חמץ? דו האסט שטיקלעך ברויט אין דעם? איך ווייס נישט. אקעי.
מחלוקת רמב”ן און רמב”ם וועגן תערובת חמץ
קומט צו די כריתות. דער רמב”ן קריגט זיך טאקע דא. ס’אראלישע רמב”ן? ס’איז נישט יעצט צו לערנען די סייט. יא. קוק דעם רמב”ן, וואס זאגט דער רמב”ן? יא, אזוי ווי דו זאגסט, “כדי אכילת פרס”, וואלט ער דאך געדארפן באקומען כרת, “סוחט אינגאנצן” אזוי רייסט ער.
מילא, וואס זאגט איר? פתח דא דעם ספר המצוות. אה, כ’האב דאך א ספר המצוות, דער גרינער מיט’ן רמב”ן, ווי איז דאס? אה, ווי זאגסטו? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? נא, קי”ח. וואו קען עס זיין?
סאו דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך, עס איז… איבער ווי דער רשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? יא. כותב הרב, לאמיר לערנען דעם רמב”ן שוין. דו ווילסט לערנען דעם רמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, דא שטייט רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. דער רשב”ץ, דער רשב”ץ איז “בשני מלכים”, דער דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. אזא אינטערעסאנט. “כי גול לפחות”? ווי… כותב חביבינו הרמב”ם, “ימי ישראל”, איז אייער געפילטער… איי, גוט.
דעת הרמב”ן — כזית בכדי אכילת פרס איז לאו גמור, אבער נישט כרת
אין ספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו יא אסור דאורייתא. אזוי זאגט ער אין משנה תורה, אין פרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעינין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף דאין כאן ריבוי. אבער עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן דעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס דאף דאינו זקוק לזה, דהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור דאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דחמץ דגן גמור דאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” איירי בחמץ מעורב…
דער רמב”ן’ס שיטה — די ריבוי איז אויף תערובת, נישט אויף חמץ גמור
פייט אנדערע, דער רמב”ן טענה’ט אז דער רמב”ן האלט נישט… פונקט פארקערט דער רמב”ן זאגט… וואס זאגט ער פונקט פארקערט? אז ווען מען עסט א דבר בעין כדי אכילת פרס… ווען מען איז נישט חייב קיין כרת נאר מלקות, איז דאס א ספעשל ריבוי דאורייתא. ווען דאך א דבר מן המלקות איז דא אים מדרבנן. רייט. און דער אמת’ס זאגט דער רמב”ן… אויב ער עסט א גאנצע כזית כדי אכילת פרס, אויב עס איז דא א גאנצע כזית חמץ, דאס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת” וואס איז געווען אפילו דברי רשות. און די ריבוי איז טייטש אז ווען מ’עסט א תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אויף דעם איז דא מלקות, איז די חידוש.
מחלוקת רבי אליעזר און חכמים
נאכאמאל, ניין, די כלל איז א מחלוקת. רבי אליעזר האלט טאקע אז מ’באקומט מלקות פאר “כל מחמצת” ווען מ’עסט ווען ווייניגער ווי כדי אכילת פרס, ווען ס’איז מצטרף, אזויווי דו זאגסט, די חמץ איז נאר א כזית פון ביידע צוזאמען, און די חכמים האלטן בכלל אז מ’איז נישט חייב. און מ’פסק’נט ווי רבי אליעזר, דער רמב”ם פסק’נט דאך ווי רבי אליעזר, אז ס’איז דא אן עקסטערע איסור, און די עונש איז נאר זיין אויף די תערובות, וואס מ’קען מער מאריך זיין.
נאכאמאל, דער רמב”ן זאגט אז לויט די רבנן איז בכלל מותר. “אויב מ’איז כורת על הפת”, איז נישטא קיין זאך א לאו אויף תערובת. מותר. ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס איז דאך מותר. און לויט רבי אליעזר איז מען חייב כרת, חייב לאו, און לויט די חכמים איז מען אינגאנצן פטור. און וואס מיינט “כל מחמצת” לויט זיי? האט געזאגט דער רמב”ן אז זיי האבן אן אנדערע פשט אין “כל מחמצת”. אז איין לשון איז חמץ ממש, און חמץ על ידי דבר אחר איז “כל מחמצת”. וואס מיינט דאס ווייס איך נישט, ס’דארף מען גלייך קוקן.
הלכה למשה מסיני — כזית בכדי אכילת פרס
יא. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
זייער גוט, אבער די טעמי המצוות זענען נאך א ריבוי, די איינציגסטע זאך וואס דו דארפסט זען איז אז טעם כעיקר איז דאורייתא. הלכה למשה מסיני, פונקט ווי הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
דער רמב”ן’ס חילוק — “כל מחמצת” איז חמץ ממש און חמץ על ידי דבר אחר
בקיצור, דער רמב”ן זאגט אז די לאו דארף מען ארויסנעמען פון “לא תאכל עליו חמץ”. ס’איז דא אזא לאו, לויט די חכמים איז נישטא אזא לאו. נו איי, וואס איז די ריבוי? איז נישט קיין לאו? די חמץ ממש און די חמץ על ידי דבר אחר, ביידע זענען נאסר. דאס הייסט, ס’איז בכלל די פריערדיגע זאכן, מ’טאר נישט עסן חמץ. וואו איז די פריערדיגע זאכן? דא, די פריערדיגע. וואו האבן מיר עס שוין געלערנט? האבן מיר עס נישט געלערנט. אבער די נעקסטע זאכן…
אה, די פריערדיגע, די פריערדיגע זאכן. אחא. איך וויל כאפן די שפיץ פון די הענין. דער רמב”ם זאגט “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, די מפרשים זענען נבוך צו דער רמב”ם איז געווען פאר’ן רמב”ן. ס’איז בכלל דא אן איסור. און וואס איז טאקע אמת? אז אלע אנדערע איסורים האלטן טאקע אנדערש ווי דער רמב”ן, אז וואס מ’עסט דורך א הלכה למשה מסיני איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין. ווערי אינטערעסאנט.
שוין, זעסטו? גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך. סתם, די תוספות’ן אין חולין איז דא א פלא אז דער רמב”ן האט געהאלטן אזוי ווי רבי אליעזר, דאס איז די נקודה. ער האט זיך קלאר אריינגעקוקט אין מגילת אסתר וויאזוי ער פארטיידיגט די פריערדיגע.
מצוות הלכות חמץ ומצה — מחלוקת רמב”ם ורמב”ן בסדר הלאוין
מחלוקת רמב”ם ורמב”ן בנוגע איסור הנאה מעבודה זרה (סיום)
Speaker 1: דער רמב”ם זאגט, ער איז מסביר דעם מענטש. קיצור, די מפרשים זענען מחולק צו דער רמב”ם איז גערעכט אדער דער רמב”ן. צו איז בכלל דא אן איסור, און וואס איז טאקע אמת, ווייל אלע אנדערע ספרים האלטן טאקע ווי דער רמב”ן, אז וואס עפעס זאל מען נישט האבן הנאה ממשהו? ס’איז פון עבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
Speaker 2: אינטערעסאנט, זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: שיין, זעהסט, גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דו.
Speaker 2: סתם, מיט אנדערע זענען מחלוקת, לייג פאר אז דער רמב”ם האט געהאלטן אזוי ווי ר’ אלעזר, דאס איז די נקודה. איך וועל טרייען אריינצוקוקן אין מגילת אסתר, ער וועט עס פארטיידיגן. ער פארטיידיגט סתם, ער וועט זאגן אז דאס איז אן עבירה.
Speaker 1: אה, אזוי, אקעי.
—
מצוה קצ”ט: איסור אכילת חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן — “לא תאכל עליו חמץ”
הרמב”ם בספר המצוות
Speaker 1: אבער די נעקסטע זאך וואס איך האב געוואלט פרעגן דעם רמב”ן, ער זאגט אזוי. די נעקסטע זאך, ס’שטייט אין רמב”ן, איך ווייס אז ס’איז א מחלוקת. סתם אין קצ”ט איז די איסור פון אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, דארט שטייט “לא תאכל עליו חמץ”. וואס איז עליו? עליו מיינט קרבן פסח.
גיי איך צוריק אויף דאס וואס מיר האבן פריער געשטעלט וועגן די קדושה פון פסח שני, חמץ בשעת’ן ברענגען די קרבן פסח שני, צו מ’איז יעצט נישט עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ”. ער לערנט נישט פון דעם פון אכילת חמץ ביום הראשון, ער לערנט אזוי ווי די גמרא די אנדערע וועג, און ער פסק’נט ווי די שיטה אז ס’איז געלערנט ארויס פון “עליו”.
מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון — חמץ משש שעות
אבער ר’ יצחק בן אהרן האלט חמץ בשש שעות איז מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. ער זאגט אז די כלל איז, חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא.
ער ברענגט א ראיה פון די תוספות אין זבחים דף כ”א, אז די תוספות זאגן דארט אזוי, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. וואס מיינט דאס? אז ביז נאך די איסור איז יא מדאורייתא. און אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה.
דער רמב”ן חולק
אויף דעם איז דער רמב”ן אויך מחולק. ער זאגט אז ס’איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל דאס שטייט אין אנדערע הלכות, מ’קומט צו נאדערן ווי ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. פארוואס האלט ער אז ס’איז אזוי ווי ר’ שמעון? פארוואס נישט ווי ר’ יהודה?
Speaker 2: אהא, איך וויל די שאלה.
Speaker 1: אבער ער ברענגט אויף דעם די ראיה, אז די תוספות אין זבחים האבן געזאגט חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, אז זיי האבן געפסק’נט נישט ווי ר’ שמעון.
און דער רמב”ן זאגט, דאס וואס שטייט אז די שש שעות איז מדאורייתא, מיינט נישט שש שעות. ער זאגט, דאס איז יעדער איינער מסכים אז מ’דארף טאקע משבית זיין.
קשיא: מצות תשביתו אן איסור אכילה?
אבער קען דען זיין א מצוה פון משבית זיין וואס זאל נישט זיין קיין איסור פון עסן?
Speaker 2: יא, ס’איז צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 1: אקעי.
איך האב געוואלט פרעגן פשוט’ערהייט, איך וועל דיר זאגן. איין גרויסע סתירה איז דא, ס’איז דא אן אויסרייד. אלעס איז די גרויסע… אזוי אז יעצט זאל עס נישט זיין. דאס הייסט מ’זאל עס אויסראטן, מ’זאל עס נישט עסן. איך ווייס נישט אויב מ’בייסט אריין אין עפעס וואס איז נישט דיינס. גיבסטו נאך א לאו, שוין נאך א לאו.
Speaker 2: אקעי, אז דו האסט א באנקער, רירט זיך שוין.
—
מנין הלאוין פון חמץ בפסח — סדר הרמב”ם והרמב”ן
חמץ ושאור — איין ענין
Speaker 1: ווייטער, נאך איינס, צוויי, נאך די זאך. בצדק. נאך צוויי. דריי זאכן. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. דאס איז נישט צוויי עקסטערע לאוין, דאס הייסט איין לאו. אזוי שטייט אין פסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. דאס איז איין לאו, “לא תאכל עליו חמץ”. דאס איז איין לאו.
לגבי לא יראה, לגבי נאך זאכן. איך פארשטיי נאר נישט ווייל איך געדענק אז דער רמב”ן האט אן אלטע שיטה וואס ער איז מחלק די לאוין, נישט דאס, איך רעד נישט פון דעם, איך רעד פון די ענין, די סובדזשעקט. ער איז מחלק די חמץ. אבער חמץ ושאור איז איין זאך, ווייל דער עיקר איז אז עס איז חמץ. סאו לאמיר אין איין אווענט ליינען חמץ עצמו והדבר המחמיץ. ווער זאגט די לשון? דער רמב”ן. דא שטייט חמץ ושאור.
Speaker 2: אקעי.
לאוין פון אכילה ומציאות
Speaker 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, ער איז נאך קיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. איז דא עקסטערע לאוין, אז מלכות איז שוין במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות דארטן. פון לא יראה אוי פקד.
לאו שבכלל עשה
אלא, אזוי שטייט שוין, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז עס איז דא א מחלוקת. לגבי די לאוין, עס שטייט אזוי ווי מיר האבן פריער דערמאנט, לויט די שורשים אז עס דארף זיין א מעשה, מוז זיין א עובר.
אין מסכת פסחים שטייט, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, וואס מ’נעמט ארויס פון די עקסטערע. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. דאס איז פשוט א עשה, וואס איז פאר לא יראה ובל ימצא.
Speaker 2: זייער גוט, שטימט. שטימט אזוי.
בל יראה ובל ימצא — חילוק חמץ ושאור
Speaker 1: יא, עס איז דא אנדערע חילוקים, יא, עס איז דא. מכל מקום, חודש פסח וואס איז זיין, איז דאך דא בל יראה און בל ימצא, רייט? בל יראה איז… דער רמב”ם זאגט, איך געדענק אז ער רעכנט עס טאקע נישט אויס אין ספר המצוות אז עס איז אן עקסטערע מצוה. אבער עס איז אן עקסטערע מצוה. לא יראה און לא ימצא רעכנט ער עקסטער, צדיק.
Speaker 2: אה, גערעכט, גערעכט, גערעכט.
Speaker 1: אה, דא שטייט חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, אזוי שטייט דאך. חמץ איז דאך אן לא ימצא, רייט?
Speaker 2: אה, אקעי. זייער אינטערעסאנט.
סדר הרמב”ם — לפי הזמנים
Speaker 1: און דא האט דער רמב”ם באגאנגען אביסל אן אנדערע דרך און ער האט געזאגט, לא תאכל חמץ פון י”ד, און לא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, וואס דאס איז אין כל שבעה.
אויף דעם האט ער צוגעלייגט דא דאס ווארט “כל שבעה” א גאנצע צייט, ווייל דאס איז דער סדר וואס עס גייט דא, און פון י”ד איז דא נישט עסן חמץ, און די השבתת אוהן.
דער רמב”ן לערנט אז נאר דא איז השבתת אוהן, עס איז נישט דא קיין “לא תאכל חמץ”.
Speaker 2: זייער אינטערעסאנט. שטימט. יא. יא. אפילו אין די… יא, אין די מנין הקדוש שטייט אויך נישט “שבעה”. זייער אינטערעסאנט.
חידוש: דער רמב”ן משנה סדר
Speaker 1: ממש, עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס ער האט געמאכט די דעי ארדער. דא מיט אמאל איז דער רמב”ן געווארן משנה אידן און גייט מיט די סדר הזמנים. גיי פארשטיין. אינטערעסאנט.
—
סיום המצוות עשה והתחלת הלאוין
Speaker 1: אקעי, עד כאן איז די מצוות. יא. אקעי, די לאוין.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, הקדמה ומצוות
—
א. מבנה ספר זמנים והמקום של הלכות חמץ ומצה
ספר זמנים של הרמב”ם עוסק במצוות הנוהגות מזמן לזמן. הסדר הוא: תחילה שבת (כי חמור דברי שבת), אחר כך שביתת יום טוב (הכלל של כל ימים טובים), ואחר כך באות הלכות פרטיות של כל יום טוב.
פשט: הרמב”ם מארגן את ספר זמנים לפי קטגוריות לוגיות — תחילה הכלל (שבת, שביתת יום טוב), אחר כך פרטים של כל יום טוב.
חידושים והסברות:
1. השם “הלכות חמץ ומצה” (ולא “הלכות פסח”): הרמב”ם קורא לכל ההלכות על שם המצוות, ולא על שם היום טוב. כך גם: לא “הלכות סוכות” אלא “סוכה ולולב”, לא “הלכות ראש השנה” אלא “הלכות שופר”. הענין של שביתה ביום טוב (שפסח הוא יום טוב) כבר נמצא בהלכות שביתת יום טוב — שם מפורט באילו ימים צריך לשבות. המצוות הספציפיות של חמץ ומצה הן קטגוריה נפרדת.
2. קרבן פסח בקרבנות, ולא בזמנים: הרמב”ם הניח את קרבן פסח בין הקרבנות, אף על פי שבמשנה קרבן פסח נמצא במסכת פסחים (סדר מועד). זהו חילוק בין סדר הרמב”ם לסדר המשנה — הרמב”ם מחלק בהחלטיות: קרבנות הולכים לקרבנות, מצוות התלויות בזמן הולכות לזמנים. כך גם מוספי שבת — נמצאים בקרבנות, ולא בהלכות שבת.
3. [דיגרסיה: הלכות שקלים] אפשר לשאול מדוע הרמב”ם הכניס הלכות שקלים לספר זמנים ולא לקרבנות (שהרי שקלים הולכים לקרבנות). התירוץ: שקלים קשורים מאוד לזמן (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), והרמב”ם לא רצה לסטות מסדר הגמרא (סדר מועד) בלי חידוש גדול. מוזכרת גם שאלה של ר’ חיים קניבסקי: מהו “זכר ליציאת מצרים” על שקלים?
4. סדר התורה, המשנה והרמב”ם: התורה בפרשת בא הולכת לפי “לוח שנה” — סדר הזמנים: מה עושים תחילה (לוקחים שה), מה עושים אחר כך (שוחטים, צולים), אחר כך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ורק אחר כך בא תשביתו שאור. לתורה אין “פרקים” — זה נרטיב. המשנה מתחילה ב”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — גם זה סדר הזמן, אבל רק עם דברים הנוהגים לדורות (לא דברים שהיו רק במצרים, כמו “ויקחו להם איש שה”). הרמב”ם מארגן לפי קטגוריות לוגיות של מצוות — לא לפי סדר זמן ולא לפי נרטיב.
—
ב. מנין המצוות — שמונה המצוות של הלכות חמץ ומצה
הרמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: הרמב”ם מונה שמונה מצוות: שלוש עשה (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) וחמש לא תעשה (לא לאכול חמץ ביום י”ד מחצות, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים והסברות:
1. סיפור יציאת מצרים כמצוה מתרי”ג: הרמב”ם לא מנה את סיפור יציאת מצרים כמצוה נפרדת מתרי”ג ברשימת המצוות של הלכות חמץ ומצה באופן קודם — אף על פי שבמשנה כתוב “מצוה לספר ביציאת מצרים” — לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם “חידש בעצמו” את מצות סיפור יציאת מצרים (הוא קיטלג אותה אחרת).
2. שלוש קטגוריות זמן במצוות: המצוות מתחלקות לשלוש קבוצות לפי זמן:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) לא לאכול חמץ מחצות היום של י”ד.
– כל שבעה: (ג) לא לאכול חמץ כל שבעה, (ד) לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה: בספר המצוות הרמב”ם הולך לפי “חשיבות” — הוא מקבץ מצוות בסטים לוגיים. במשנה תורה לעומת זאת, במיוחד בספר זמנים, הוא הולך לפי סדר הלוח — הסדר הכרונולוגי של יום טוב. לכן הוא מתחיל במצוות של י”ד ניסן (ערב יום טוב), כי זה הזמן הראשון שמצוות פסח מתחילות.
4. חילוק מעניין בסדר העשה: בספר המצוות מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבל בהלכות חמץ ומצה זה הולך הפוך — קודם אכילת מצה, אחר כך סיפור יציאת מצרים. גם בתורה עצמה (לפי הפסוקים) כתוב קודם אכילת מצה ואחר כך סיפור יציאת מצרים.
—
ג. מצות עשה קנ”ו — להשבית שאור (מצוה א’ בהלכות חמץ ומצה)
הרמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — הפסוק הוא “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. המילה “אך” — “אך חלק” — נדרשת שמשמעותה כבר מערב יום טוב.
פשט: התורה ציוותה להשבית שאור מבתינו.
חידושים והסברות:
1) מדוע כתוב “שאור” ולא “חמץ”?
הפסוק אומר “תשביתו שאור מבתיכם” — רק שאור, לא חמץ. מנין שמבערים חמץ? איך יודעים שצריך גם להשבית חמץ?
2) פשט המקרא לפי המציאות של פעם
פירוש פשטני של הפסוקים המבוסס על המציאות המעשית של אפיית לחם בימי קדם:
– אנשים אפו לחם טרי כל יום — במיוחד ביום טוב.
– כשהתורה אומרת “שבעת ימים מצות תאכלו” — הכוונה: שנה את התזונה שלך לשבעה ימים. במקום לאפות לחם טרי, אפה מצות טריות.
– אוטומטית לא יהיה לחם חמץ טרי, כי אף אחד לא שמר לחם ישן — אהבו לחם טרי.
– הבעיה היחידה שנשארת היא השאור (sourdough starter) — זה המרכיב שמחזיקים בבית כדי לעשות חמץ. לכן התורה אומרת ספציפית “תשביתו שאור” — זרוק גם את השאור, כדי שלא תבוא לאפות חמץ.
3) שני מהלכים בהבנת “תשביתו שאור”
– מהלך א’: שאור עצמו אינו אסור (לא אוכלים אותו), אלא התורה אומרת לזרוק אותו כאמצעי מניעה — “slippery slope” — כדי שלא יבואו לעשות ממנו חמץ.
– מהלך ב’: לשאור יש איסור נוסף — התורה רוצה שיתרחקו אפילו משאור, כך רחוק הולך האיסור.
4) קל וחומר משאור לחמץ
אם שאור — שלא אוכלים אותו, שהחשש היחיד הוא שיעשו ממנו חמץ — צריך לזרוק, חמץ עצמו בוודאי אסור להחזיק. זו דרך להבין איך לומדים השבתת חמץ מ”תשביתו שאור”.
5) החידוש של חז”ל
מה שחז”ל השוו שאור וחמץ שיש להם כל אותן הלכות, והתורה מזכירה את שניהם רק כריבוי כדי ללמוד הלכות של ביטול וכדומה — זהו חידוש מעבר לפשט הפשוט של המקרא, שבו היה אפשר לחלק ביניהם.
6) שאור וחמץ כקטגוריה אחת
לשון הרמב”ם “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” מראה שחז”ל למדו ששאור וחמץ הם קטגוריה אחת גדולה — “לא שני דינים נפרדים, אין כלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” יש רק חילוקים קטנים ביניהם.
7) ניסוח בלשון הפלפול
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לפי פשט המקרא לא מבואר שצריך חמץ עצמו להסיר פיזית, רק שלא יאכלו אותו.
8) [דיגרסיה: שאלה מעשית לגבי sourdough starters]
נשים שואלות שאלות לגבי ה-starters שלהן שהן מחזיקות בבית. חלקן מוכרות אותם עם מכירת חמץ. המגיד שיעור סובר שזה “פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — שיזרקו אותו. אפשר אחרי פסח לעשות starter חדש או לקנות מגוי. זה בדיוק השאור שהפסוק מדבר עליו — “זה השאור הכי הרבה שהפסוק מדבר עליו.”
—
ד. ביעור חמץ — אופן המצוה
חידושים והסברות:
1. האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי: מתקיים דיון ארוך האם “תשביתו” פירושו מעשה אקטיבי (הוצאת חמץ) או רק דבר פסיבי (לא להחזיק חמץ). ההשוואה היא ל”שובת זיין שבת” — כמו ששביתת שבת פירושה לא מעשה אקטיבי אלא הפסקת מלאכה, אולי “תשביתו” גם פירושו רק לא לקנות חמץ חדש?
2. התשובה: ביעור חמץ פירושו אכן מעשה אקטיבי — “לבוא בפעולה להוציא.” אדם רגיל יש לו חמץ בבית, והתורה מדברת למצב רגיל. ביעור חמץ לא פירושו שמישהו ילך לקנות חמץ כדי שיהיה לו מה לבער.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: העיקר הוא שבדיקת חמץ היא דאורייתא — צריך ללכת לבדוק, לא רק להוציא מה שיודעים.
4. ברכה על ביעור חמץ: מברכים על ביעור חמץ, מה שמראה שזו מצות עשה. זו ראיה שזה יותר מסתם “לא להחזיק” — בשביתת שבת לא מברכים. שאלה: מה קורה כשלאדם אין חמץ — האם הוא יכול לברך על ביעור חמץ? “לכאורה היה צריך לוכל” — אין לו חמץ אפילו יותר ממך. השאלה נשארת ללא תשובה.
—
ה. מצות עשה — סיפור יציאת מצרים (הלכה קפ”ז)
הרמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, יש מצוה לספר על יציאת מצרים. מי שמאריך משובח.
חידושים והסברות:
1) שלושה יסודות בסיפור
הרמב”ם מניח שלושה ענינים בסיפור יציאת מצרים: (1) מה שה’ עשה לנו, (2) כמה רעים היו המצרים / איך ה’ נקם בהם, (3) להודות לאל על כל הטוב. אם מאריך באחד משלושתם יוצא לכאורה — אולי זה או-או.
2) בכל לשון
הרמב”ם אומר “כפי השכל” — צריך לומר מה שיכול לומר. אין דין של לשון הקודש דווקא. זה מושווה לתפילה בכל לשון.
3) לא רק לילדים
הרמב”ם אומר “לספר” אבל לא מזכיר ילדים. הוא אומר “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו אין ילד, אין חילוק. זה חידוש חשוב — המצוה אינה תלויה בילדים.
4) הפסוק “והגדת לבנך” — זמן המצוה
הרמב”ם מביא: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
מדוע הרמב”ם מביא את כל המכילתא? הרי הוא רוצה רק להראות שהזמן הוא בתחילת הלילה? התשובה: הוא רוצה לתת “קצת את ההגדרה של המצוה” — הוא צריך להראות שיש חיוב כזה, לא רק מתי.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, לא סיבה: הרמב”ם לומד שזה פירושו הזמן שצריך לומר — “זה לא שהמצה גורמת ממש, אלא הזמן.”
5) סיפור יציאת מצרים כמצות זכירה
הרמב”ם לומד את מצות סיפור יציאת מצרים כמו קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” כמו שבקידוש יש ענין של לדבר על שבת (לא רק לזכור), כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. “זכור” פירושו “להזכיר” — לדבר על כך, לא רק לזכור במחשבה.
6) מהות המצוה — לא חינוך, אלא זכירה/אמירה
חידוש חשוב על טבע המצוה: לפי איך שהרמב”ם לומד, המצוה אינה שהבן “ידע” — “לא כתוב שהילד ידע, זו לא ידיעה, זו מצות זכירה.” האב עושה את מצות האמירה, והבן רואה איך עושים את המצוה, וכך ידע לעשות את המצוה לבנו כשיגיע היום. זה אומר — “בנך רואה שאתה עושה את מצות האמירה לבנך, וכך בנך ידע לעשות את מצות האמירה לבנו.” זהו חילוק יסודי — זו לא מצות חינוך/לימוד, אלא מצות זכירה/אמירה.
7) “לספר” לא פירושו “לספר סיפור”
המילה “לספר” אצל הרמב”ם לא פירושה “לספר” (tell a story), אלא “לדבר” — יש מצוה בפני עצמה. לכן ההגדה מביאה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו כשכולם יודעים את הסיפור, עדיין יש מצוה לומר. זה מוכיח שזה לא רק ענין של העברת מידע לילדים, אלא ציווי לזכור דרך דיבור.
8) נפקא מינה למעשה
אם מישהו לוקח את ילדיו לטיול בתחילת פסח ומספר להם את כל הסיפור — הוא לא בהכרח יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אם קונה ספר יפה לילדים על יציאת מצרים — זה דבר יפה, אבל זו לא המצוה. המצוה היא הסדר — הנוסח, הפסוקים, האופן שאומרים בלילה. בקידוש שבת אין מצוה לספר לילדים מהי שבת — עושים קידוש, וזה עצמו הוא אופן הזכירה. כך גם בפסח.
9) [דיגרסיה: השוואה לסוכות]
מדוע בסוכות אין מצות “והגדת לבנך”, למרות שכתוב גם שם “למען ידעו דורותיכם”? גם בשבת כתוב “זכור” — מדוע לא צריך ללמד ילדים כמו בפסח? התירוץ: בפסח יש ציווי מיוחד — “והיה כי ישאלך בנך” — שעושה את זה שונה מסתם “זכר”. הרמב”ם מזכיר בהלכות פסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
—
ו. מצות עשה — אכילת מצה
הפסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות”
פשט: חז”ל לומדים מ”בערב תאכלו מצות” שרק הלילה הראשון של פסח הוא חיוב לאכול מצה, אבל שאר הימים הוא רק רשות (היתר).
חידושים והסברות:
1. קושיא על הפסוק: הפסוק אומר למעשה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — זה אומר “מערב עד ערב”, לא רק “בערב”. אין ממש פסוק נפרד שאומר סתם “בערב תאכלו מצות” — הפסוק נותן מסגרת זמן מי”ד בערב עד כ”א בערב. מזה עצמו קשה ללמוד חילוק בין לילה ראשון לשאר ימים — היינו אומרים או כל הימים או כלום.
2. מקור חלופי לחילוק: הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — שמדבר על קרבן פסח — מוכיח שיש חיוב לאכול מצה (לא רק כי אסור לאכול חמץ). בקרבן פסח ברור שאוכלים אותו רק לילה אחד, לא שבעה ימים. מכאן לומדים שחיוב מצה הוא רק הלילה הראשון, ושאר הימים “מצות יאכל את שבעת הימים” הוא רק ענין של לא לאכול חמץ.
3. קושיא על זה: אבל כשאין קרבן פסח (כמו היום), מהו המקור שצריך עדיין לאכול מצה בלילה הראשון?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: האם זו מצוה נפרדת או רק פרט מידע (שאוכלים מצה לא רק בבית המקדש אלא בכל מקום). נדון האם “ובכל מושבותיכם” פירושו הלכה נפרדת או רק פרט באותה מצוה.
—
ז. ל”ת ק”צז — שלא לאכול חמץ בפסח
הרמב”ם בספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — לחם — אסור בכרת.
חידושים והסברות:
מיקום הלאווין בספר המצוות הוא בקבוצת איסורי אכילה — הסדר הולך מבהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, ואז נזיר.
—
ח. ל”ת ק”צח — שלא לאכול תערובת חמץ
**הרמב”ם: תערובת חמץ — אפיל
ו לא חמץ גמור אלא מאכל שיש בו תערובת חמץ, גם כן אסור, ומקבלים מלקות עליו. הפסוק הוא “כל מחמצת לא תאכלו”**.
פשט: לאו נפרד על אכילת מאכל שיש בו חמץ, אפילו אינו חמץ גמור.
חידושים והסברות:
1) מדוע צריך לאו נפרד על תערובת חמץ?
מדוע היינו חושבים שתערובת חמץ מותרת? הרי יש בה את טעם החמץ! התירוץ: צריך לימוד מיוחד כי בתערובת אוכלים מאכל שיש בו חמץ — זו קטגוריה חדשה. המאכל עצמו אינו חמץ; זה מאכל שיש בו חמץ.
2) אנלוגיה של צמחוני
צמחוני שלא אוכל בשר — האם הוא אוכל את תפוח האדמה מהצ’ולנט? הרבה צמחונים אוכלים כן את תפוח האדמה (שיש בו רק בליעות מבשר) אבל לא את הבשר עצמו. אדם יכול לומר “הארוחה שלי לא תהיה חמץ — אבל אם זה רק מעורב, לא איכפת לי.” לכן צריך ריבוי מיוחד שגם תערובת אסורה. אבל: מדוע תערובת תעשה את זה יותר טוב? האכילה היא אותו דבר — אתה אוכל חמץ! זהו יסוד המחלוקת.
3) כזית בכדי אכילת פרס — שיעור התערובת
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אם אוכלים כל כך הרבה תערובת שבשיעור אכילת פרס יש כזית חמץ, אכלו חמץ בדיוק כמו שצריך. זהו השיעור לחיוב.
4) מחלוקת רמב”ם ורמב”ן — מחלוקת גדולה
הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר: שכאשר אוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו כשהחמץ עצמו אינו כזית (אלא ביחד עם התערובת יש כזית), חייבים מלקות (אבל לא כרת). זהו החידוש של “כל מחמצת לא תאכלו” — ריבוי מיוחד דאורייתא על תערובת.
הרמב”ן (בהשגות על ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) סובר בדיוק להיפך:
– לפי חכמים: כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס של חמץ ממש, בכלל מותר — אין לאו על תערובת. “כל מחמצת” יש לה לפיהם פירוש אחר (חמץ ממש לעומת חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לפי רבי אליעזר: כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, חייבים כרת (לא רק מלקות!), כי זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– שיטת הרמב”ן: הלכה למשה מסיני היא שכזית בכדי אכילת פרס הוא השיעור לכל איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, עוברים מדאורייתא מעיקר הדין — לא צריך ריבוי מיוחד לכך. הריבוי של “כל מחמצת” הוא לפי רבי אליעזר על מקרה שיש פחות מכזית חמץ בכדי אכילת פרס.
5) הרמב”ן נגד כל שאר הראשונים
כל שאר הראשונים חולקים על הרמב”ן — הם סוברים שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) עוברים מדאורייתא מעיקר הדין, אבל הרמב”ן עושה חילוק. תוספות בחולין תמהים על שיטת הרמב”ן, והמגילת אסתר מגן על שיטת הרמב”ם.
6) טעם כעיקר
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) רלוונטי לדיון — טעם החמץ בתערובת עושה אותה אסורה, אבל הרמב”ן סובר שזה עצמו לא נותן מלקות בלי ריבוי מיוחד.
—
ט. ל”ת ק”צט — שלא לאכול חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן
הרמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — לאו נפרד, שאסור לאכול חמץ משש שעות (חצות היום) בערב פסח.
פשט: “עליו” מתייחס לקרבן פסח — אסור לאכול חמץ בזמן הבאת קרבן פסח. הרמב”ם לומד מפסוק זה איסור דאורייתא על חמץ מחצות יום י”ד.
חידושים והסברות:
1) שייכות לפסח שני
האם עוברים על “לא תאכל עליו חמץ” כשמביאים קרבן פסח שני — זו נפקא מינה מהמחלוקת על קדושת פסח שני.
2) מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון
הרמב”ם סובר שחמץ משש שעות והלאה הוא מדאורייתא. הוא מביא ראיה מתוספות בזבחים דף כ”א שאומרים: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” זה אומר שאפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה. זה מתאים לר’ יהודה.
3) הרמב”ן חולק
הרמב”ן אומר שזו כלל לא הלכה, כי הוא פוסק כר’ שמעון (לא כר’ יהודה). לפי ר’ שמעון חמץ משש שעות הוא רק מדרבנן. הרמב”ן אומר שמה שהתוספות בזבחים אמרו “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — זה לא אומר שש שעות ממש, אלא מדבר על החיוב הכללי של תשביתו (השבתה), שכולם מסכימים שצריך להשבית.
4) קושיא על הרמב”ן
האם יכולה להיות מצות תשביתו (השבתה) בלי איסור אכילה? איך יכול להיות חיוב לבער חמץ אבל לא איסור לאכול אותו? התשובה: כן, אלה שני דברים נפרדים — השבתה ואכילה אינם אותו דבר.
—
י. לא יראה ולא ימצא — ל”ת ר’ ור”א
בפסוק כתוב: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” ו”לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: הרמב”ם מונה לא יראה ולא ימצא כשני לאווין נפרדים.
חידושים והסברות:
1. החילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. זה מעניין כי היינו חושבים שזה לאו אחד.
2. “לא ימצא” — אפילו לא שלך: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אם זה לא שלך, אלא פשוט המציאות של חמץ שם אסורה. זה יותר מבל יראה שמדבר על “לך” (שלך).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: במסכת פסחים כתוב ש”שבעת ימים תאכל מצות” — זו עשה, ו”לא יאכל חמץ בכל גבולך” הוא לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. זה לא לאו נפרד למלקות.
4. חמץ ושאור — חילוק הרמב”ן: הרמב”ן מחלק בין חמץ לשאור, אבל העיקר שששניהם ענין אחד — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (החמץ עצמו ומה שמחמיץ).
—
יא. סדר הלאווין — רמב”ם לעומת רמב”ן
סדר הלאווין של הרמב”ם:
– לא תאכל חמץ מי”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (כל פסח)
– לא לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים והסברות:
חידוש גדול — סדר הרמב”ם לעומת סדר הרמב”ן: הרמב”ם הולך בסדר לוגי — תחילה האיסור של י”ד (ערב פסח), אחר כך כל שבעה, אחר כך תערובת, אחר כך בל יראה ובל ימצא. הרמב”ן לעומת זאת הולך בסדר הזמנים (כרונולוגית). הרמב”ן סובר שמי”ד יש רק השבתה (תשביתו), אבל אין “לא תאכל חמץ” — זהו חילוק יסודי.
ברור שזו הסיבה הגדולה שהרמב”ם עשה את הסדר — הרמב”ם ארגן את הלאווין אחרת מהרמב”ן, כי הוא סובר שיש איסור אכילה כבר מי”ד, לא רק השבתה. הרמב”ן פתאום “משנה סדר” והולך בסדר הזמנים — זה לא רגיל לרמב”ן.
אפילו במנין הקצר (מנין הקדוש) גם לא כתוב “שבעה” — זה מאשר את החילוק בין סדר הרמב”ם לסדר הרמב”ן.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה – הקדמה ורשימת מצוות
מבנה ספר זמנים והמקום של הלכות חמץ ומצה
דובר 1: טוב מאוד. אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה, אתה צריך להקליט? אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם הקדוש, וכפי שדרכו של הרמב”ם להתחיל עם רשימת המצוות, אז בואו נסתכל על רשימת המצוות. יש הרבה מהן, שמונה. מעניין מאוד, הלכות חמץ ומצה, הוא מדבר על זה בספרו.
למעשה, לכתחילה, כבר דיברנו על זה פעם אני חושב, פסח הוא בעצם לכתחילה כאן, מה המצוות כאן בפסח? זה בעצם ספר זמנים, נכון? ספר זמנים עוסק, איך? ספר זמנים עוסק בימים טובים, נכון? בענייני זמנים, שבת, יום טוב. קראתי את ההקדמה לספר זמנים, ושם כתוב, מה כתוב שם בספר זמנים? שיש מצוות הנוהגות מזמן לזמן, כך אני זוכר, נכון? ובספר זמנים יש, כן, ממילא קודם הולך שבת, שבת היא הנוהגת ביותר, אפילו קיום העולם הוא בשביל שבת, מרגישים שיש חומר על דברי שבת, אחר כך מרגישים יום טוב הוא הכלל של כל הימים טובים, ועכשיו, הכרך השני של שבת עירובין, הוא הלכות פרטיות שיש בימים טובים. נכון?
אז מה ה”בכל תעשה לך לאות” שהבאת לי לחשוב?
דובר 2: אה, הפסוק הזה הגיוני, הפסוק הוא על שמחה. ושמחת בחגך, כל הימים טובים יש מצוות שמחה.
דובר 1: ראיתי את המילה “עדה” ו”מועד”, כי הקשר שלי הוא “כל עדותיך”. מועד ועדה, שניהם מתכוונים לעניין של התכנסות, של ועד, של התאספות.
דובר 2: לא, עדות, עדותיך מתכוון למצוותיך.
דובר 1: נכון, בסדר.
למה זה נקרא “הלכות חמץ ומצה” ולא “הלכות פסח”?
דובר 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה הן הראשונות, ושם הרמב”ם הכניס את כל הענייני קרבן פסח. עכשיו הוא שם בקרבנות. אם חושבים, דיברנו על זה בפעם הקודמת אני חושב, אם היו מביאים קרבן פסח, אולי לא היה בכלל חמץ ומצה רוב הפסח. היה יותר מעניין לקרוא הלכות פסח, כן? כי היום טוב נקרא פסח, היום טוב לא נקרא חמץ ומצה. יש הלכות פסח. אבל זה אומר, הרמב”ם גם לא קורא הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, גם לא סוכות, אלא סוכה ולולב. הוא קורא לזה על שם המצוות. שביתת יום טוב.
דובר 2: אה, כי שביתת יום טוב מונה את הימים טובים.
דובר 1: זה לא הלכות פסח, כי הלכות פסח כבר עומדות בהלכות שביתת יום טוב. שם מפורט שיש יום טוב כמו פסח.
דובר 2: אני מבין, אולי צריך לקרוא קרבן פסח?
דובר 1: קרבן פסח מובן. מלהיות עוד יום טוב, עומד בהלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב עומדים כל הימים בשנה שצריך לשבות.
כמו בבית המקדש הוא גם עשה כך, יש הלכות יום טוב. כשאדם רוצה לדעת מה מותר לו לעשות בראש השנה או בסוכות, צריך להיות לו השאלה בהלכות יום טוב. אבל כשהוא רוצה לדעת על שופר ועל המזל שלא ישן, מה שזה לא יהיה, צריך ללכת להלכות ראש השנה. אבל הרמב”ם לא קורא לזה אפילו הלכות ראש השנה, הוא קורא לזה הלכות שופר. הוא קורא לזה, למשל בסוכות קורא לזה לא הלכות סוכות, הוא קורא לזה סוכה ולולב, כל המצוות. וכאן היה יכול לומר הלכות חמץ ומצה של פסח, אבל אין לנו קרבן פסח, כי קרבן פסח הוא שם בין הקרבנות.
דובר 2: כל הקרבנות, נכון.
דובר 1: הוא גם לא כתב את המוספים של שבת, זה לא מפורט.
דובר 2: תגיד לי, אגב, זה מעניין, כי למשל, זה ביחד, בזה הרמב”ם שונה מהמשנה, נכון?
סדר הרמב”ם מול סדר המשנה
דובר 1: הרמב”ם, תמיד צריך לראות איך הוא הולך עם סדר המשנה, ומה השינוי מסדר המשנה. במשנה למשל, המוסף של שבת עומד במנחות, וזבחים, וקדשים. אבל קרבן פסח עומד במסכת פסחים, ועבודת יום כיפור עומדת ביומא, וכן הלאה. רוב קרבנות יחיד עומדים בסדר מועד. חגיגה במסכת חגיגה. ומכיוון שהרמב”ם חילק מאוד חזק, זה יותר לוגי מבוסס מסדר המשנה של הרמב”ם, כי זה פסח, והמוסף הגיוני.
דובר 2: בסדר, אני מאמין קרבנות, כן, אבל פסח קרבנות זה מועד.
דובר 1: לא, כי הרמב”ם כאן אני מאמין.
סטייה: הלכות שקלים
דובר 1: זה מעניין, אפשר לחשוב למה הרמב”ם כן הכניס את הלכות שקלים, צריך חשבון, יכלו בשקט לשים הלכות שקלים תחת קרבנות, כי השקלים הולכים לקרבנות. זה מעניין כי כי זה התחיל עם בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו מה שמאוד קשור לזמן, למניין, לא רצה להתרחק מהגמרא יותר מדי, כי הגמרא שמה את זה במועד. וכך, אולי רק מתרחקים מהגמרא כשיש לו סיבה, כשיש לו חידוש. יכול להיות שהרמב”ם יחזיק בזמן הזה שקלים, מה הרמב”ם על שקלים בזמן הזה. פשוט יש מצוה של “זכר ליציאת מצרים”. אז יש שאלה, אם זה רק עניין של קרבנות, לא מובן. שמעתי פעם משהו מדובר על זה, משהו מר’ חיים קניבסקי שמדבר על זה, מה הזכר ליציאת מצרים על שקלים? מה יש לזכור כאן? אבל יכול להיות. על שקלים זה, זה כתוב באותו… אה, לא, לא זה שיש לי כאן, האחר שיש לו את קריאת המלך, הוא רוצה לזכור את הזכר של שקלים עצמו.
דובר 2: בסדר, לא חשוב עכשיו.
שמונה המצוות של הלכות חמץ ומצה
דובר 1: מה יש אצלנו? אצלנו יש קרבן פסח, ויש… ולא לאכול חמץ, ולאכול מצה. כן. ויש את הספר, מה זה סיפור יציאת מצרים. הרמב”ם עשה בי”ד מצוות, לא כתוב ברור שיש דווקא מצוה. הרמב”ם לא מנה שיש מצוה.
דובר 2: זה כתוב עוד, אבל יש פרק על זה, הפרק האחרון בפסחים, שם כתוב על יציאת מצרים, כתוב על ההגדה, מה שמספרים. כל שלא אמר, עם מצוה לספר ביציאת מצרים, כתוב שם לשון “מצוה”.
דובר 1: לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם דווקא רצה על זה. אני זוכר, דיברנו על זה, אני זוכר ש… הרמב”ם… בסדר, בואו נמשיך. איך הוא מוצא את זה בספר המצוות? בואו נראה. זה היה השיעור שלנו לפני שנה או שנתיים, לומר שהרמב”ם חידש בעצמו את מצוות סיפור יציאת מצרים. אין מצוה כזאת. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, כן.”
רשימת שמונה המצוות
דובר 1: זה כך, אומר הרמב”ם, בואו נלמד קודם עם ה… עם ה… על כל פנים, זו הנקודה. בוא עכשיו, יש שמונה מצוות לפי הרמב”ם בחמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. אלו הפרטים. יש שמונה מצוות, שלוש מהן הן מצוות שצריך לעשות, וחמש מהן הן דברים שאסור לעשות. והסדר הוא כך, הם התבלבלו עם הסדר בפעם הראשונה, לא זכרו.
א) לא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. מצוות תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. ושוב, זה מדבר על לאו נוסף. מלבד הלאו של שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, לא כתוב עד מתי זה נגמר. הרמב”ם חושש שזה נגמר בפסח, כן.
דובר 2: אה, זו מצוה נוספת רק לאותו יום?
דובר 1: כתובה המילה “למעלה”, אולי זה אומר למעלה ולמטה…
דובר 2: לא, לא, לא, עד סוף היום.
דובר 1: יש מצוה נוספת.
דיון: אילו הן מצוות עשה?
דובר 2: אה. ולהשבית שאור מארבעה עשר, זו מצוות עשה? מה המקורות לזה?
דובר 1: הרמב”ם מביא הוא מביא את הפסוקים, הוא מביא את הפסוקים. הפסוקים. נו, לא צריך להגיע לפסוקים, ואתה תביא את זה, תראה את הפסוקים.
דובר 2: נכון. זה כבר מובא.
דובר 1: אז, הפסוק הראשון הוא… אז קודם הפסוקים בפרשת בא, שמדבר על… יש שלוש מצוות עשה. אז בואו כבר נמצא את זה. לא, לא, בואו לא נחשב את זה, בואו נראה מה הרמב”ם אומר. אילו הן המצוות החיוביות? מעניין, קודם הולך… אילו שלוש מצוות עשה יש?
דובר 2: אה, להשבית שאור היא מצוות עשה.
דובר 1: והפסוק הוא המצוה הראשונה אכילת מצה. הפסוקים בפרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הרמב”ם מונה קודם… אז, אני אביא לך את הפסוק שהוא “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. איפה זה כתוב? זה הראשון שהוא מונה, כי זה בחז”ל “אך חלק”. אז, בוא לכאן. אמת, אני רק רוצה למצוא כאן, ואני רוצה כבר למצוא לך מה הפסוקים שהוא מביא.
סדר התורה, המשנה, והרמב”ם
דובר 1: מעניין שהתורה בכלל לא פועלת באותה דרך בכלל. אין לה שום פרק, כאילו. אתה יודע איך הולך הסדר איך התורה מספרת את סיפור יציאת מצרים? לפי סדר הזמנים. מה אתה עושה באשמורת הבוקר, מה אתה עושה אחר הצהריים. זה מאוד יפה, זה לוח שנה, כן, אם אתה מסתכל על הפסוקים בפרשת בא, סדר הפסוקים. זה לא כמו “זאת חקת הפסח”. זה לא דבר שהתורה מתחילה עם “זאת חקת הפסח”, עם כותרת כזאת, כמו שזה. זה יותר כמו סדר הזמנים. היא אומרת ליהודים כך, שיזכרו, זה מה שקרה בארבעת הימים הבאים. וזה מתחיל עם המצוה הראשונה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבל זו אחת המצוות בנדרים ונדבות, אתה צריך לראות איך הרמב”ם לומד, וזה ממשיך, בדיוק איך הקרבן הוא, ואחר כך באה מצוות איך לצלות את קרבן פסח, ואחר כך באה “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ואחר כך זה שצריך להוציא את החמץ עוד לפני השחיטה, זה מאוחר יותר, חיים מאוחר יותר בפסוקים.
זה מעניין איך התורה עושה את זה, ואיך המשנה עושה את זה, ואיך הרמב”ם עושה את זה. המשנה מתחילה “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, אפשר לומר כך, המשנה לא הולכת כל כך ממוקדת על עיקר הקרבן, כי המשנה אם הייתה הולכת לפי הקרבן הייתה מתחילה עם…
דובר 2: לא, המשנה הולכת לפי סדר הזמן.
דובר 1: כן, סדר הזמן, אבל המשנה יכלה להתחיל עם… המשנה יכלה להתחיל עם אה… כמה ימים יש בדיקה?
דובר 2: מה שיהיה.
דובר 1: “ויקחו להם איש שה”, המשנה יכלה לומר, כמה ימים לפני פסח הולכים ולוקחים קרבן.
דובר 2: אז המשנה לא פועלת עם דברים שלא נוהגים לדורות, אלא קצת, כי כתוב הלכות קרבן פסח.
דובר 1: הדברים שהיו רק פעם אחת, המשנה מדברת על דברים שהיו בזמן בית המקדש כל שנה, אבל דבר ש…
דובר 2: אה, “ויקחו להם איש שה” היתה רק מצוה במצרים?
דובר 1: אה, אה, אה, בסדר, בסדר, אז אכן המשנה מתחילה עם הסדר של… ערב יום ארבעה עשר מתחיל הדבר הראשון, לפני זה יש מצוות בדיקה שחז”ל עשו, מתחילים עם סדר. זה טוב, חצות הולך עם השריפה, ובאמצע יש פסח.
צריך להבין את הסדר המדויק של המצוות. זה חשוב אילו מספרים המצוות הן. כאן יש שמונה מצוות, כן? בסוף ההקדמה אפשר בדרך כלל למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה. שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הגדה, שאני לא מוצא למשל את המצוה הראשונה כאן. יש לך את ההקדמה, יש לך, יש ספר המצוות, בגרסה שלהם זה מאוד קל למצוא.
דובר 2: כן, אבל ספר החזון איש הוא שלי.
דובר 1: איך זה ספר המצוות ההקדמה הראשונה? ואתה אמרת שאתה תמצא בהחלט, למצוא קודם את הלאו עשה.
דובר 2: אממ, מצוה, בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 1: אחר כך זה לא ר”א? ר”א בקוד?
דובר 2: אהא.
דובר 1: אז קצ”ז, קצ”ז והלאה, קצ”ז עד ר”א זה אה.
דובר 2: הא שוב.
הלכות חמץ ומצה — סדר המצוות בספר המצוות ומשנה תורה
סדר המצוות בהלכות חמץ ומצה
דובר 1: ואחר כך חוזרים ל… מאוחר יותר חוזרים לסדר בסוף. ובאמצע יש פסחים. צריך להיכנס לסדר המדויק של ה… כי אתה רואה אילו מספרים המצוות הן. שוב, כאן יש שמונה מצוות, כן?
דובר 2: בסוף ההקדמה אפשר כנראה למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה.
דובר 1: אה, שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הקדמה, שאני לא מוצא. למשל, המצוה הראשונה כאן…
דובר 2: יש לך את ההקדמה, יש ספר המדע, והגרסה שלהם מאוד קלה למצוא את זה.
דובר 1: כן, אבל חדר הספות הוא שלי. איפה ספר המדע או ההקדמה?
דובר 2: כן, כאן קל למצוא בהחלט. צריך קודם את הלא תעשה.
דובר 1: אה, מצוה… בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 2: זה לא ר”א.
דובר 1: ר”א גם?
דובר 2: אה, אז קצ”ז, קצ”ז והלאה. קצ”ז עד ר”א זה…
דובר 1: אה, שוב, אה, קצ”ז זה “שלא יראה חמץ בפסח”. איזו מצוה זו כאן?
דובר 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. איזו זו?
דובר 1: ג’.
דובר 2: מה זה ג’?
דובר 1: ג’ אתה מתכוון מהסדר שיש כאן, מהלכות חמץ ומצה?
דובר 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. כן.
דובר 1: כן.
הבדל בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה
דובר 2: בספר המצוות הסדר קצת שונה. כי בספר המצוות הוא לא הולך לפי סדר הזמן, הוא הולך לפי סדר החשיבות. כי הוא עשה ראשית. הוא התחיל עם יסודי התורה, אחר כך הוא הלך לעבודה זרה, אחר כך הוא הלך לחוקות הגויים, וכאן הוא נכנס לימים טובים. הוא מסדר אותם יותר בסטים בספר המצוות.
אז זה יותר הגיוני לומר את עצם איסור החמץ, אחר כך הפרט שגם לא אוכלים חמץ יום לפני מחצות. כי לא הולכים כל כך לפי ה… הוא לא חושב כמו הלוח.
כאן הוא הולך ללוח, הוא הולך ספר זמן, יום טוב. אז מה הדבר הראשון של היום טוב? ערב יום טוב מתחיל הראשון של המצוות של יום טוב. זה הפשט.
דובר 1: חשבתי שהרמב”ם לא הולך אף פעם… זה לפי הזמנים.
דובר 2: כאן הוא כן הולך לפי הלוח. אז יש לזה מקום בספר זמנים. בואו נראה. אבל למה הוא לא היה צריך לעשות את זה בימים טובים אחרים?
דובר 1: כן, בטוח שסדר המצוות כאן הולך לפי הלוח. אני לא יודע אם הרמב”ם הולך לפי הלוח. בואו נראה איפה עוד זה רלוונטי. בואו נראה, בשופר וסוכה ולולב, שכל אחד מהם יש רק מצוה אחת, אין מה ללכת עם סדר הלוח. בואו נראה איפה כן רלוונטי.
שלוש קטגוריות של מצוות לפי זמן
דובר 2: זה הולך בערך ככה. תראה, יש כאן שלוש קטגוריות. אתה צריך לזכור, יש שני הבדלים של ספר המצוות שלנו. אני מתכוון, יותר מהבדלים. ההבדל הראשון הוא, ספר המצוות מחולק על ספר עזות, שכאן זה הולך ביחד על… חבילות. השני, השני שיש כאן, הוא מאורגן לפי ההיגיון של הלכה, וזה מאורגן לפי סדר התורה או לפי החשבונות שלו עצמו שיש לו שם.
וכאן זה הולך כך, יש י”ד, כל שבעה, וליל פסח. תראה, השניים הראשונים זה לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ מי”ד מחצות היום ולמעלה, כן, זה י”ד. גם יש את מצוות להשבית שאור מי”ד, כן, זה הראשון. אחר כך יש ג’, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, ולא יראה ולא ימצא כל שבעה, זה ה’ ו-ו’. אחר כך יש את מצוות אכילת מצה זכר ליציאת מצרים.
הבדל בסדר של מצוות עשה
הלכות חמץ ומצה — השבתת שאור, ביעור חמץ, וסיפור יציאת מצרים
דובר 1: זה גם מעניין, שמתי לב שבמצוות עשה קנ”ו קנ”ז, מצוות עשה קנ”ו היא לבער חמץ, זו בעצם המצווה כאן ג’, אה סליחה, המצווה ב’ כאן. קנ”ז היא לספר יציאת מצרים, וקנ”ח היא לאכול מצה. ואצלנו זה הולך הפוך, קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים. מעניין. למעשה בתורה כתוב קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים, לפי הפסוקים שהם מביאים כאן. הוא אומר שהרי המצווה של מצה הולכת כמו שכתוב בפרק י”ג.
דובר 2: אה, אתה מדבר על מצוות עשה?
דובר 1: כן. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
דובר 2: אה. אתה רוצה ללמוד את ספר המצוות?
דובר 1: אין לי את ספר המצוות כאן.
דובר 2: אוקיי. בוא ננסה, איך זה?
דיון: הסדר ברמב”ם
דובר 1: אז בוא נלך עם הסדר ברמב”ם. קודם הם הלאוין. הרמב”ם הולך עם הסדר ברמב”ם. קודם זה כן.
דובר 2: לא, הרמב”ם מונה קודם מה שאסור לאכול.
דובר 1: לא, אבל ספר המצוות הולך לפי הסדר.
דובר 2: אבל צריך לדעת, יש להם הקדמה, והם אומרים שזה טפל ללימוד העיקרי שלנו של משנה תורה. האם צריך ללכת עם אותו סדר?
דובר 1: אוקיי.
מצוה א׳ — להשבית שאור (מצות עשה קנ״ו)
דובר 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. זו הראשונה, אוקיי, קנ”ו. בוא נראה. קנ”ו. התורה אמרה לנו, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וזו המצווה של תשביתו שאור.
דיון: חמץ ושאור — מה ההבדל?
דובר 1: מעניין, מה הפשט? חמץ ושאור זו המצווה לשרוף. אגב, זה מאוד מעניין מה הפשט. הם התווכחו פעם שעברה שיש רק הבדל אחד לגבי צרעת או משהו.
דובר 2: בין חמץ לשאור?
דובר 1: כן, משהו כזה. מה הפשט? בוא נראה. שבעה ימים, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הם התווכחו שאם לומדים פשטות המקרא עד הסוף, אפשר ללמוד לגמרי אחרת בפסוקים, כאילו שכאן… בוא נראה מה כתוב בפסוקים. היה להם איזושהי דרך איך אפשר היה ללמוד.
דובר 2: אה, אפשר היה בטעות ללמוד כך.
פשט המקרא לפי המציאות של פעם
דובר 1: אפשר היה לעשות פשט כזה, אפשר היה לומר כך: “שבעת ימים מצות תאכלו” — שבעה ימים צריך לעשות מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — ביום הראשון צריך להשבית את השאור שעשו, שממנו אפו את כל המצות או מה?
דובר 2: לא את המצות, את החמץ. שאור זה בוודאי מה שעושים חמץ איתו.
דובר 1: אה, אבל צריך להשבית שאור. למה? כי “כי כל אוכל חמץ” — מי שאוכל חמץ בשבעת הימים, “ונכרתה”.
דובר 2: ונכרתה.
דובר 1: למעשה, אומרים שהסירו את השאור שממנו עושים את כל… כאילו אתה אומר לא יותר מאשר, אוקיי, אני אוציא את השאור, אפשר ללמוד. אפשר ללמוד שיש אזהרה נוספת שהשאור שהוא חשוב יותר, שממנו עושים את כל הלחם, צריך גם לזרוק.
דובר 2: איך כתוב עוד פעם? איך עוד כתוב שזה עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
דובר 1: לא, זה מעניין, אבל אפשר ללמוד שני פשטים. אפשר ללמוד ששאור יש איסור נוסף, או אפשר היה לומר שהאיסור העיקרי הוא החמץ, אבל כאילו שתסיר כדי שלא יהיה לך שאור לעשות חמץ. או אומרים, אפילו השאור הוא לא האיסור, לא מפריע לי שתאכל שאור, לאכול לא תאכל בכל מקרה. אני לא אומר שאין דבר שאוכלים, אבל אם יש לך שאור, זה כדי ללכת לעשות חמץ או משהו כזה.
פשט הפשט: למה תשביתו שאור ולא תשביתו חמץ?
דובר 2: חשבתי, זה מה שאני מתכוון לכאורה, פשט פשוט. כי שאור הוא הדבר שעושה חמץ. אתה צריך להיות בעל השאור. אבל למה צריך לזרוק את השאור? כי זה המרכיב העיקרי. לא אוכלים את השאור. אז חשבתי שלכן המצווה של תשביתו לא כתוב תשביתו חמץ, כתוב תשביתו שאור.
דובר 1: אה, כי אם לא יהיה לך חמץ, אוטומטית תהיה משבית.
דובר 2: חמץ היו אופים כל יום. אז מובן מאליו שלא הולכים לאפות מיום לפני. מגיע יום טוב, ושבעת הימים הולכים רק לאכול את המצות. אז אוטומטית לא יהיה חמץ טרי. מה כן יהיה לך? יהיה לך שאור, שממנו עושים חמץ. אני אומר לך, תזרוק גם את השאור, כדי שלא יהיה לך חמץ. לא רק שתאפה מצות טריות כל יום, ואוטומטית מובן שזה לא חמץ.
העמקה: ההיגיון של שינוי התזונה
דובר 2: עוד פעם. זה כך, התורה באה ואומרת, שבעת הימים אני רוצה שתאכל מצות. מה זה אומר? שתשנה את התזונה שלך, כן? שבעת הימים אני רוצה שתשנה את התזונה שלך. מה זה אומר, במקום שתאפה לחם טרי כל יום, תאפה מצות טריות כל יום, שבעת ימים. ואם תאפה מצות, אוטומטית לא יהיה לך חמץ, כי אלו הימים ששינו את התזונה למצות, כי הם רוצים לזכור את יציאת מצרים וכו’. אז אוטומטית לא תאפה חמץ. אני מבין שכמו שאף אחד לא עושה עוגת גבינה בסוכות כשאוכלים בשר. עכשיו בשר זה התפריט, ועכשיו אוכלים רק מצות, וחמץ לא אוכלים עכשיו.
אבל מה עם השאור, ומה הם ראו, או שזה מדרון חלקלק שיש לך את השאור, כן לעשות חמץ? או שזה אולי מצווה נוספת שתזרוק, עד כדי כך שתפריד את החמץ, שתזרוק אפילו את השאור. אז או שזה איסור נוסף על השאור, או להיפך, השאור עצמו לא אסור כי זה לא דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? כתוב רק תשביתו שאור. איך יודעים שמשביתים חמץ? צריך רק שאור.
ניתוח נוסף של הפסוקים
דובר 2: אז בוא נראה הלאה בפסוקים. אתה מבין, כן, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, מכאן משמע ש“כל אוכל חמץ”. אה, אז הייתי אומר מאוחר יותר עוד פעם, אז עולה ומצווה באמת. אבל אני חושב שזה יותר הפשטות של פשט המקרא, שצריך להסתכל מאוד חזק על המציאות.
כל אדם אוהב לאפות כמה שאפשר. אז היו לנו כל מיני מזון שיש לנו, אבל כשהיה קמח ובצק, אפו לחם טרי. כן, במיוחד ביום טוב אופים לחם טרי. בא כאן, ביום טוב אפו לחם טרי. אומר הפסוק, הימים האלה הם ימי מצה, לא של לחם. אז אין סיבה שאדם יהיה לו לחם, כי לחם זה דבר שאוהבים לאכול טרי. ושבעת הימים לא אוכלים שולחן ערוך טרי, ושבעת הימים אופים רק מצות טריות. אין סיבה שאדם יאכל חמץ לא טרי. ולא לראות לא לשם. אז אין חמץ. אבל מה כן, מה יש שאור? אבל מה אז, הוא חושש שהילדים שלו, או הוא עצמו, הוא יתפס בניסיונות, והוא ילך לעשות עכשיו חמץ במקום מצות, או הוא ישכח. אומרים, זרוק גם את השאור. נכון? וחמץ זה פשוט יותר, אין לך, כי אופים עכשיו מצות טריות, למה תאכל עכשיו חמץ טרי? עכשיו זה הזמן לאכול מצות.
קל וחומר משאור לחמץ
דובר 1: אם כתוב בעשרת הדברות “שאור”, הוא יכול לחשוב שממילא חמץ שנשאר, אבל הפסוק אומר כן, חמץ זה לאו, זה דבר חמור מאוד, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אז ממילא לא תאפה חמץ. ולא רק זה, יש כרת.
דובר 2: אפשר כן להבין, אפשר כן להבין, עם אותו היגיון אפשר להבין שחמץ זה אותו איסור. למה צריך לזרוק שאור? כדי שלא תאפה חמץ. למה לא תאפה חמץ? זה כרת, “ונכרתה”. אז באותו מחיר אפשר גם להבין שצריך לזרוק חמץ. או אפשר לומר שחמץ ישן בכל מקרה לא צריך לאכול. נו אוקיי, בכל מקרה לא צריך לאכול, זה הפקר, זה מה שזה, זה לא כל כך פראי למה אנחנו מבינים.
יש מקום אחד, אוקיי, יש שני דברים. אבל אתה יכול אפילו לומר שהגמרא רוצה, אתה יכול לומר שני קל וחומרים שחמץ בוודאי לא צריך להיות. כי שאור לא אוכלים, אף אחד לא אופה לתוך שאור. אבל מה החשש? שתעשה מזה חמץ. ממילא, בקיצור, שאור אסור להיות שאפשר לעשות חמץ, אז חמץ עצמו בוודאי אסור להיות.
החידוש של חז״ל
דובר 2: אפשר לראות על מה צריך לומר שמ”השבתת שאור” צריך גם ללמוד “השבתת חמץ”. אבל מה שעשו ששאור וחמץ יש להם את כל אותן הלכות, והתורה אומרת את זה רק לריבוי נוסף כדי ללמוד הלכות של ביטול ודברים כאלה, זה חידוש.
ניסוח בלשון הפלפול
דובר 1: אוקיי, אז בוא נלך עם פלפול חד יותר. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קל וחומר שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
דובר 2: אתה יכול להוסיף שמי שנכשל לא יודע את החומר, מה שכתוב מיד אחרי זה, מי שנכשל לא יודע את החומר של חמץ. חבר שלי הטוב, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ שאולי אין בו תערובת חמץ ישן.
דובר 1: זה לא נכון.
הלכות חמץ ומצה — השבתת שאור, ביעור חמץ, וסיפור יציאת מצרים
השבתת שאור — שאלות לגבי sourdough starter
דובר 1:
אתה יכול להוסיף שהונכרתה, מה החומר שכתוב מיד אחרי הונכרתה? מה החומר של חמץ? בוודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ שאולי אין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן לא נכון, אבל זה חייב להיות. כן, אני יודע את זה.
אבל משתמשים גם כאן, יש גם כאן את הלשון “תשביתו שאור מבתיכם”. יכול להיות שמזה אין חמץ, ממילא לא יכול להיות חמץ כראוי.
דובר 2:
אוקיי, נדבר בקרוב על אותה מצווה, יש מצווה נוספת כאן. אוקיי.
דובר 1:
זה בפרק י”ב. הרמב”ם מעניין יותר, אבל לשון הרמב”ם היא “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. אני מתכוון, בתורה כתוב השבתת שאור, נראה ששאור וחמץ חז”ל למדו שזו קטגוריה גדולה אחת. זה לא שני דינים נפרדים, אין בכלל הבדל ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. יש הבדלים קטנים.
אולי המציאות אחרת. אני מסתכל על שאור כמו ה-sourdough starter למשל. נאמר מאוד ברור, שאולי בזמנם של חז”ל משהו באמת היה אחרת בשאור.
אם אתה מסתכל על השאור כאן, ה-starter, ה-yeast, אני לא מתכוון למודרני. ואפילו בשאור, כתוב על זה ששאור שאינו ראוי לאכילה, אי אפשר חמץ.
דובר 2:
טוב מאוד, נדבר על זה, בקרוב נגיע לזה. אבל מדברים על ההשבתה, יש מצווה, יש עשה ולאו. השבתת שאור, הפשט, החידוש שלו הוא שהוא אומר שיש חמץ, וזה צריך להוציא.
שאלה מעשית: sourdough starters בבית
דובר 2:
כבר היו לי שאלות מכמה נשים ששאלו שאלות על ה-starters שהן שומרות בבית. אני יודע שיש שנותנים עצה ומוכרים חמץ, אבל לי זה נראה כל כך פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. תזרוק את זה, יש מספיק יום טוב לדאוג ל-starter טרי. אתה יכול לעשות starter חדש. אתה יכול לקנות מגוי קצת starter. אפשר לקנות starter, יש דבר כזה שמקבלים starter. אבל לשמור אותו ולמכור בחמץ, זה השאור הכי גדול שהפסוק מדבר עליו.
דובר 1:
תשעה, כן, משהו שיש בצק חמוץ וגרדו אותו, כן, אתה צודק. בטוח מדברים על זה, אבל זו סברא טובה שאתה אומר. זו התורה.
דובר 2:
מה בסיסי? כן, שילד בא לחדר ואומר, “את הבצק החמוץ צריך לזרוק מהבית שלכם.”
סטייה: מעשה מר’ זלמן לייב פיליפ
דובר 1:
אה, אוקיי. כן. אני יודע כמה אני מביא את זה. אתה זוכר את המעשה של ר’ זלמן לייב פיליפ, כן? היתה אסיפה גדולה על השיטלעך של עמרי זלמן. אני לא אוהב את המעשה. אני חייב להיות מוטרד מזה. למה? כי עדיין לא עברו מאתיים שנה מפטירתו? אם אותה מעשה היא הראיה, הוא עוד חי, לא? אם אותה מעשה היא הראיה, לא משתמע לך, כי על זה יש תורה, שולחן ערוך. סרוויס. וגנאי אחר, אם זה… אוקיי, חזרה לענין. זה ענין של הנהגה, זו לא שאלה ממש להלכה, אבל בטוח שזה מבורר. כן, זה פסח. זה מה שפסח הוא, ובעה”ק. אוקיי.
דיון: האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי?
דובר 1:
עכשיו, קפ”ז מעניין. על זה למדתי פעם באריכות על מצוות סיפור יציאת מצרים. מהי המצווה של סיפור יציאת מצרים? כתוב שיש מצוות ביעור, מהו ביעור חמץ. הוא עושה חיבור שלם, אני לא אכתוב את זה עכשיו. אממ, סיפור יציאת מצרים, איך זה? איי איי איי איי איי איי איי. אבל לומדים “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. זה לא רק תשביתו, כי כדי שלא יהיה לו חמץ. הלא? אתה מחזיק עם? יש “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
דובר 2:
רגע אחד, אתה עונה על שני דברים אחרים. יודעים שזה יותר מסתם שהתורה שמה חורבן ציון, איך לא יהיה חמץ, יש את ה”לא תסורו”. עוד פעם, צריך את התורה על זה. התורה, שזה יהיה… עד שתלמד בחומש. החומש אומר “ביום הראשון”. “ביום הראשון” צריך עוד חידוש לומר ש”ביום הראשון” מתכוון לי”ד. “ביום הראשון” יכול להתכוון למה? היום הראשון של ניסן, או מה? היום הראשון של פסח כשאוכלים את המצה, אז תשביתו מתוככם.
דובר 1:
יכול להיות. היה לי פעם אולי חידוש על “אך ביום הראשון”, חלק מהחשבונות השונים איך חז”ל למדו את זה. נכון, ושם זה לא ברור עדיין שהוא מתכוון ליום הראשון של פסח. עדיין לא ברור שזה אומר…לא, עדיין לא ברור שזה אומר שצריך לעשות פעולה. אתה חושב כמו… זה שובת שבת, זו מצוות עשה, זה אומר שלא לעשות מלאכה. זה לא, זה לא אומר… אבל אתה לא יכול לומר שצריך לשבות מאפייה? אין ענין של אפייה, יש לאו… שלא יהיה, שלא יהיה חמץ, שלא לקנות. אה, המצווה של ביעור אומרת יותר לבוא עם פעולה להוציא. אבל אתה יכול לומר אל תקנה חמץ חדש לעולם, כי עכשיו ימי מצה. לעולם, האיסור היה לקנות חמץ חדש, כי עכשיו ימי מצה, עכשיו לא קונים חמץ. אבל הוא היה לו.
עוד פעם.
דובר 2:
לא, אני לא בטוח מה אתה מתכוון. עוד פעם, השאלה רצתה פעם ללמוד את ההלכות, אבל אתה יכול… כמו שובת שבת, לא אומר פעולה! שובת מחמץ לא אומר פעולה! אתה יכול לו בפועל אתה צריך להוציא? אם אין לך אתה… אבל, אבל אני בטוח שאם אין לך אתה פטור, תאמר את המצווה של תשביתו! לגבי ביעור חמץ, כן! ביעור חמץ לא אומר שמישהו ילך לקנות חמץ בברוקלין, כדי שיהיה לו ענין! התורה מדברת…
דובר 1:
אדם רגיל יש לו! רגיל אומר! כן!
דובר 2:
זה לשנות את התזונה, כאילו… לא את התזונה, את הבית! להוציא את… העיקר זה בדיקת חמץ דאורייתא לפי זה! כן! אה, אבל! היית יכול לומר, הוצא אם… אם לעולם, הוצא את קופסאות החמץ! יש חיוב ללכת לבדוק! אוקיי, מסכים. אבל המחבר… כן, המחבר אומר, אני אלך כזה דאורייתא. כן. כן. על זה עושים ברכה. אדרבה. אני יכול לומר שזה כן משהו דבר חיובי. הוא לא עושה ברכה על שביתת שבת.
שאלה: ברכה על ביעור חמץ כשאין חמץ
תרגום לעברית
דובר 1:
זו שאלה טובה. זו שאלה. מה קורה כשאדם אין לו חמץ? האם הוא לא יכול לברך על ביעור חמץ? או שאין כאן מעשה? אני לא יודע. לכאורה הוא היה צריך להיות יכול. מה הוא… להיפך, אין לו הרבה יותר חמץ ממך. אבל כבר אין לו חמץ חודש. אוקיי, בואו נעבור על החלק הזה. אני לא יודע. כן. עכשיו בואו נחזור כי זה… אחרי שקנינו את הדברים החדשים, כשהספירה נמשכת עד פסח. כן. כן.
הלכה קפ”ז — מצות סיפור יציאת מצרים
דובר 1:
ובליל חמישה עשר בניסן. כן. בתחילת הלילה, כלומר לפני חצות? כן. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, מי שמוסיף. כשהוא מאריך את הדבר. ובגדולה מה שעשה לנו השם. הוא מגדיל את מה שהקב”ה עשה. והוא מגדיל כמה רעים היו המצרים. ודיברנו על הברכות פעם. והוא עושה והוא משבח “כאשר נקמתינו מהם”, איך הקב”ה נקם לנו מהם, והוא מודה “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, את ארבע הקושיות צריך להאריך, כמו שכתוב במשנה, כן? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
עכשיו, איזה פסוק עומד על זה? פסוק ב“והגדת לבנך”.
נראה ברמב”ם שזה ענין של סיפור לספר, זה ענין של להודות, זה ענין של שניהם. הוא לא אומר שאתה חייב לומר לפני הילדים. “לספר”, הוא לא אומר על ילדים כלום. הוא אומר צריך לדבר על יציאת מצרים.
דובר 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, כמו בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. הוא אומר, בהקדמה, כביכול, לדבר אל האנשים שיושבים סביבך. נכון, נראה, אבל לדבר, לומר.
דובר 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. אין כאן דין כמו בכל לשון, אין כאן דין בלשון הקודש כמו שיש ב… אהה, זה לא מסוים… נכון. כתוב, אתה צריך לומר מה שאתה יכול לומר, כפי השכל. אהה. כמו תפילה אולי, יש תפילה בכל לשון.
נכון. ומשמע שהרמב”ם מתכוון לומר שצריך לומר את כל זה, גם “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. אחד משלושה, אם אחד מאריך באחד משלושה הוא גם יוצא לכאורה. זה יוצא כמו שלושה עניינים שיש בזה. אוקיי, צריך לעיין יותר איך זה מתפרש בהלכות במשנה תורה, האם זה או-או. אוקיי.
וזה צריך להיות בתחילת הלילה, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
הפסוק “והגדת לבנך” — זמן המצווה
דובר 1:
אני רוצה לשאול, ההקדמה שהוא מביא, כתוב “והגדת לבנך ביום ההוא”. מה הפירוש “והגדת לבנך”? הוא אומר, מתי זה “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, מאוד מעניין, הרמב”ם שואל, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” זה הזמן שבו… כן, זה לא משהו שהמצה ממש גורמת, אלא הזמן נראה כך.
דובר 2:
אוקיי, בלשון המכילתא. זה מאוד מעניין למה הרמב”ם מביא את כל ה”יכול מראש חודש”. לא, הוא רוצה לשאול שיש חיוב כזה. נכון, באמת הרעיון של “יכול מראש חודש” מאוד מעניין. מה היה עולה על דעתך דבר כזה כמו מראש חודש? אבל הרמב”ם עומד על “ביום ההוא”. כך הולך המדרש. למה הרמב”ם מכניס את כל הדבר? כל היסודות של המדרש, של דרשת הדרשן, של ספרים, הם דברים שמפורשים. הוא אומר הלאה, אפילו כשהייתי יכול לחשוב אפילו אפילו הוא רשע, אבל זה כתוב במילה הבאה “בימי”, הוא לא מתכוון רק כשהוא שוטה, אלא אפילו כשהוא היה שבור שהבן ילמד את המצווה.
עומד כדי לענות צריך לתת קצת את ההגדרה של המצווה, אבל לא סתירה. כי הוא אומר שהמערכה לספר רואים שיש ראיה חלשה. איך אמרת שכתוב מצווה? מצווה לספר, כתוב הלשון של ההגדה, כתוב במשנה הלשון? זה פלא, אני לא יודע.
סיפור יציאת מצרים כמצוות זכירה — לא תלוי בילדים
דובר 1:
כי הוא אומר שהענין הוא ענין של זכירה, כמו קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, כתוב בין לבן עצמו בין לבן חכם. אותה רמה. אפילו אין ילד, אין חילוק. הרמב”ם לומד “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלומר שמצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. כמו בקידוש יש ענין של לדבר על שבת, לא רק לזכור שבת, צריך להזכיר שבת. זכור פירושו להזכיר, לא לזכור, כן? לדבר על זה. כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. כל, כן, לא משמע שיש ענין… שוב, רואים לכאורה בהגדה שכן, יש ענין, הבן שואל, וכן הלאה. אבל זה מאוד מעניין, כי לפי איך שהרמב”ם לומד את המצווה כך, כך הולך הרבה פעמים, כאן מתנהל המגיד, הוא מניח מעשה, בא בן, הבן שואל, אומר החכם, מדבר איתו גבוה. אבל אם הוא לא ירצה לדבר, הוא ילמד אותו חורבן הבית. הוא אומר שבנך ילמד אולי מעשה, וזה בכלל לא הנקודה. בנך רואה שאתה עושה את המצווה של לומר לבנך, וכך בנך ידע לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
דובר 2:
מה אומרים? אומרים! אומרים את מה שכתוב במחזור. אומרים. האמת היא, הוא אומר מה שכתוב. לא כתוב כאן שהילד צריך לדעת. זו לא ידיעה, זו מצוות זכירה. והוא אומר כך,
סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה — המשך דיון
סיפור יציאת מצרים — מהות המצווה
דובר 1:
לא, לא כתוב שהבן… שהנקודה היא שהבן ישמע אפילו מעשה. זה בכלל לא הנקודה. זה שהבן רואה שעושים את המצווה של לומר לבן. וכך הבן צריך לדעת לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
מה אומרים? אומרים, אומרים מה שכתוב במחזור. אומרים… אמרתי לעצמי, אתם אומרים מה שכתוב כאן. לא כתוב כאן שהענין הוא שתדע. עשיתי, זו מצוות זכירה. והוא אומר כמו… איך צריך לזכור שבת? שבת אין מצווה לומר לילד שהיתה יציאת מצרים, היה מעשה בראשית. אתה בטח יכול להיות שזו המטרה, הטעם של המצווה. נכון, אבל אין מצווה של סיפור מעשה שבת. אלא מה כאן? זכירת מעשה שבת היא דרך קידוש. הילד שם לב והוא שומע שבקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית? הוא לא שם לב. אין מצווה שיספרו לילד. לא מבלבלים את הילדים שיקבלו ציון טוב אם ידעו מה זה שבת, זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה עולם. עושים קידוש, וזה אופן הזכירה.
אופן הזכירה של יציאת מצרים הוא שילמדו לילד את הפסוקים, אם זה ביידיש, אם זה בלשון הקודש, אלו כל פרטי הדברים, שהילד יבין. וכך הילד יזכור שהוא צריך גם לעשות זאת. מה הוא יעשה? כשהוא יהיה גדול הוא יעשה קידוש לילדיו. אבל קידוש לא כתוב שזה לילדים. אבל כך היא צורת המצווה, כמו שהמשנה גם הבינה, יושבים יחד הילדים, עושים קידוש, ואוכלים.
וזה מעניין, זה מאוד שונה ממה שאנשים מציגים את זה, שיש כאן מצווה של לקחת את הילדים ולהסביר להם מה קרה. אם אחד עושה את זה, הוא לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים פירושו הסדר, אופן הסדר איך עושים את זה. לא, אני רוצה לעשות את זה קצת אחרת. הוצאתי את ילדי לטיול בתחילת פסח, וסיפרתי להם את כל המעשה, ולכן היום נבוא להתכונן לעשות את הסדר. לא זה מה שהפסוקים מדברים, זה לא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים הוא שיש נוסח לקידוש, זה מאוד דומה לקידוש, יש נוסח שאותו אומרים, וזה הילדים רואים, והילדים יודעים שהם ממשיכים הלאה. זה לא שיש סיפור מסוים שצריך לעבור.
ולא רק זה, קניתי לילדי ספר חדש מאוד יפה לסיפור יציאת מצרים, הוא יקרא את זה, ואין שום קשר. מה שהוא קורא את זה והוא נעשה מודע למעשה זה דבר יפה. יש מצווה שבלילה יאמרו פסוקים מסוימים ויאמרו דברים מסוימים, כמו שעושים במצוות קידוש, שגם הוא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. אה, למה בשבת לא עשינו משהו ענין שהילד… כי כשכתוב “זכר”, פירושו אוטומטית שהילד צריך… אפשר לומר שכשכתוב “זכר” על משהו, פירושו אוטומטית שצריך להעביר את זה לדורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
דיון: למה בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”?
דובר 1:
למה למשל בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”, שילמדו “למען ידעו דורותיכם”? מה, ה”למען ידעו” שכתוב ביציאת מצרים הוא בסיפור. למה לא עולה על דעת אף אחד לומר שיש מצווה מסוימת לומר לילדים, “אנחנו יושבים כאן, מה היה אז”? לא יותר, אלא נאמר כמו “למען ידעו דורותיכם”. יש “למען ידעו דורותיכם”, יש “זכר ליציאת מצרים” שכתוב בתורה, אבל הציווי של סיפור יציאת מצרים הוא משהו מאוד שונה. זה “והיה כי ישאלך בנך”. אה, נראה את זה. הרמב”ם מזכיר בפסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
המשנה בהגדה — ראיה מהרמב”ם
דובר 1:
אבל הוא מביא לנו ראיה טובה מאוד, המשנה בהגדה. אה, טוב מאוד. ומה כתוב בהגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כלומר, זו הראיה שלו, כמו קידוש. זו הראיה. לא, לא, זו הראיה שיש מצווה. אצל הרמב”ם, כל פעם שכתוב בחז”ל או מקור שזו מצווה, אז זו מצווה.
דובר 2:
לא, אני חושב שזה מביא לו גם את הרעיון שזה לא רק ענין שהילדים ידעו, אלא זה ענין של ציווי לזכור. הוא גם שם את זה בזה. הוא כבר יודע את הסיפור.
דובר 1:
הוא מזכיר את ההגדה. זו מסקנה.
דובר 2:
אבל הוא אומר, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. זה החידוש. בהתחלה הייתי חושב שהמצווה היא שהילדים ידעו. לא, המצווה היא ש“מצוה עלינו לספר”, כמו שמזכירים פסחים. לספר, לפי הרמב”ם, לא פירושו לספר סיפור, פירושו לדבר. כן. על עצמו המצווה. אוקיי, טוב, טוב מאוד. בואו נעבור למצווה הבאה.
דיון: למה פסח שונה משבת?
דובר 1:
באמת מעניין, למה לא יעלה על דעת אחד שלמה כל אחד יזכור באופן אקטיבי כמו פסח? למה העולם יבין אחרת? או שבת אפילו, כמו שכתוב “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, צריך ללמד את הילדים, כמו שכתוב “זכור”, כמו “והגדת לבנך”. פסח צריך כן. באיזה דרך תלך עם הילדים?
דובר 2:
אני שומע. צריך לדעת, אפשר ללכת בשתי הדרכים.
אכילת מצה — חיוב לילה ראשון לעומת שאר ימים
הפסוק “בערב תאכלו מצות”
דובר 1:
אוקיי, אני רואה בכהן, יש פסוק שכתוב, שכבר לא חיוב, זה היתר לאכול מצה בפסח. ערב טוב, כבר למדנו את זה פעם, אבל אני לא זוכר את הפסוק על כל פנים. אבל מה אפשר ללמוד יותר טוב למצות? זה סוג של, לקחתי ממך את האכילה, לא צריך לצום. דרך אגב, הדיוק של “בערב תאכלו מצות” הוא אחד המדרשים המצחיקים ביותר בחז”ל. למה? תסתכל בפסוק. אוקיי, איפה זה? קראנו את זה, נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא בפסוק הזה. תראה, קרא, קרא, קרא את הפסוק. יש לי את הפסוק ב… אוקיי, הראשון… אולי טעיתי קצת. רגע, סוף המילים של העמוד. תסתכל על הפסוק. אוקיי.
לימוד פנים — הפסוק בשמות
דובר 1:
אוקיי, התורה אומרת שבשבעת הימים יאכלו רק מצות, ושאור יוציאו מהבתים. זה יום טוב, ולא יעשו מלאכות, וכן הלאה. וגם את המצות יעשו בשמירה, כן, פשוט כך. אוקיי, נו? כלומר, התורה אומרת “ושמרתם את המצות”, והיא אומרת “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשט פירושו שיזכרו. הדרשה של שמורות המצות היא דרשה. פשט פירושו לזכור. אה, זכור את חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. אילו ימים הם הימים שראוי לאכול מצות? בערב, כן. אז יום איזה יום הוא החודש? בערב הוא התאריך רק מצות. ובשבעת הימים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. במילים אחרות, כאן התורה לא אומרת רק… יאכלו מצות, אלא היא נותנת את הזמנים, מהי”ד בערב עד כ”א בערב, ובכל שבעת הימים שאוכלים מצות לא יהיה שום שאור.
דיון: איפה המקור לחילוק בין לילה ראשון לשאר ימים?
דובר 1:
אז, אוקיי, אני שואל אותך שאלה. למה צריך פסוק שמותר לאכול מצות בשבעת הימים? ורק אחר כך בא כאן “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אוקיי, אני שואל אותך שאלה, אתה יכול למצוא בפסוק הזה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” אתה יכול למצוא רמז שהלילה הראשון של פסח הוא חיוב והאחרים לא.
דובר 2:
לא, הייתי אומר כל הימים או אף אחד. והמילה “בערב”, לקחת מ”בערב תאכלו מצות” ולעשות מזה זה ממש מצחיק, כי הפסוק אומר “מבערב עד בערב”, הוא לא אומר “בערב”. אין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אפילו אם עלה על דעת מישהו שלא מבערב… כן, טוב מאוד. הוא אומר אין פסוק “בערב תאכלו מצות”. אין פסוק כזה. זה אמת, אמת. אני יכול אבל גם לראות את הטיעון של החכמים. זה פשוט שמבערב. כי אומרים “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, מתי מתחיל הארבעה עשר? בערב, כן? כמו כל דבר מהתורה מתחיל בלילה. יש לנו שכל הימים טובים מתחילים בלילה. אוקיי, זה צריך לעקוב אחרי זה עם החז”ל… אולי אין? אוקיי, זה שיחה בפני עצמה. צריך לדעת לבדוק.
חז”ל לקחו ממקום מסוים ששבת מתחילה בלילה, יום טוב מתחיל בלילה, ש“ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
דובר 2:
יש חילוק אבל, כאן יש תאריך. כאן הוא מדבר, הוא עושה את זה יותר ברור, הוא אומר את התאריך, מי”ד בערב עד כ”א בערב. אז למה לומר שבכל הימים צריך לאכול מצות? אני לא רואה למה אתה אומר שהפסוק הוא מקור לומר שזה חיוב. הייתי אומר שאין חיוב.
דובר 1:
אתה רוצה לומר שכל האנשים לא ישנו מסדר החג?
דובר 2:
הייתי אומר שכן. אתה רוצה לומר שאתה יכול לקחת מכאן שיש חילוק בין הלילה הראשון לאחרים? וזה עם קרבן פסח, זה ממש לא מתפרש.
הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”
דובר 1:
אוקיי, צריך לעיין בפסוקים האחרים שאולי חז”ל קיבלו משם את הרעיון, כי “על מצות ומרורים יאכלוהו” זה חיוב, וזה לא מתכוון לכל הימים. חז”ל הבינו שלא יאכלו שבעה ימים קרבן פסח. אז “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יאכלו אותו, את המצה. חז”ל ידעו שבלילה הראשון של פסח אוכלים מצה, ועושים פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יחד עם מצות ומרורים יאכלו. אז רואים שזה חיוב לאכול מצה. לא רק כי אין חמץ אוכלים משהו. אין חמץ, יאכלו או בשר או לחם. לא! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
דובר 2:
התקשיתי עם זה. ולידו כתוב…
דובר 1:
אנחנו מדברים עכשיו אם צריך לאכול מצה כשאין קרבן פסח.
דובר 2:
תרגום לעברית
אני מסכים. שצריך לאכול מצה יחד עם קרבן פסח, זה מפרש את הפסוק. “אין צורך לראיה”, פסוק שאתה אומר, שעכשיו כשאין לנו קדשים צריך לאכול מצה, והלילה הזה לומדים זאת מבערך בהחלט מצה, אין נפקא מינה מה כתוב עם זה בפסוק.
דובר 1:
אבל הרי כתוב בפסוק שכל הימים צריך לאכול מצה. טוב מאוד, הרי כתוב תמיד שצריך לאכול מצה. אבל אפשר לומר שהפסוק לא מתכוון לומר סתם מצה, הוא מתכוון לומר לא חמץ, וזו תורת החמץ.
דובר 2:
אבל התורה הייתה יכולה לומר מצה ומרור, והיה מתאים עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. המצה הזו לא תעזור לי לפשט הזה. אם היה האכילה, היו אומרים שהמצה לחם אינה מצווה ורק הפסוק אומר, לא, הלחם שאוכלים בדרך כלל עם איזה טעם, שזה לא נכון עם החמץ, זה לא נכון.
דובר 1:
אז אני חושב שחז”ל ראו מהקשר, כאן אוכלים עם המצה לא דבר מצווה לאכול מצה עם פסחים, וכאן עומדת המצה לחם מיוחדת, אוקיי, טוב מאוד, אמרתי זאת, אמרתי זאת, יש לי איזה פשט, שלכאורה נכון זה הסיבה למה עשו את הלילה הראשון זכר לקרבן פסח, וזה לא מסתדר עם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” איך מסיימים?
דיון: “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”
דובר 2:
באותו יום, אבל, אותה סיום, זה פשוט סיום לאותה מצווה. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, זה לא רק בבית המקדש, לא רק כאן, לא רק שם, “ובכל מושבותיכם” זה מידע שצריך לדעת עכשיו אז, הרי “ובכל מושבותיכם” יש מצווה לאכול “ובכל מושבותיכם”, אבל רק מושבות מסוימים, כן? רק מקום המקדש, רק בדברים מסוימים.
דובר 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, זה מעניין כי בכל מקום כתוב מצות, כן, “מצות יאכל את שבעת הימים” כתוב בקודש. מה עוד פעם? אוקיי, בואו נלמד הלאה. כתוב באותו לשון, כן? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אוקיי, בואו נלמד.
מעבר למצוות לא תעשה
דובר 1:
בחלק הבא הבאתי את המצוות האחרות של המצה. עכשיו נלמד כבר, אלו כל מצוות עשה. עכשיו נעבור למצוות לא תעשה. איזה לא תעשה אמרנו אז שאנחנו הולכים אליו? לא תעשה. נו?
דובר 2:
כ”ט הם, כן? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. כן.
דובר 1:
בואו נסתכל על משהו, סתם להבין. מצוות לא תעשה למשל, בכל הקבוצה של עשרת הדברות, שמת לב? הלא תעשה, איפה הם? יש לך בהקדמות של ספר המצוות, ספר המדע, הנה, תסתכל כאן, עמוד שלושים ושבע. ואיפה מצוות עשה? ורוצים להסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדת עכשיו, נכון? זה כ”ח. אה, זה ב…
תערובת חמץ בפסח — ל”ת ק”צז וק”צח בספר המצוות
מיקום הלאווין בספר המצוות
דובר 1: איזה לא תעשה אמרנו שהולכים אליו?
דובר 2: לא תעשה… נו? ק”צז, כן?
דובר 1: ק”צז צריך להיות שלוש שאלות. כן. בואו נסתכל על משהו, כדי להבין. מצוות לא תעשה למשל הן באמצע הקבוצה של איסורי אכילה. שמת לב? הלא תעשה, איפה הן? יש לך בהקדמה לספר המצוות, ספר המדות, הנה, תסתכל כאן. סתם סקרנות. ואיפה מצוות עשה? בואו נסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדנו עכשיו, נכון? זה קמ”ח. אה, זה ב… כאן זה בקבוצה של ק”צז, נכון? כן, אבל הלא תעשה זה ק”צז, כן, ק”צז, שם והלאה. נכון, ואיזו קבוצה זו? בואו נראה, ק”צז. כן, באמצע הקבוצה של איסורי אכילה, נכון?
כי אתה יכול למצוא את הסימן, בדקתי את הסימנים, כן. כשמתחילים עם בהמה טמאה וכל הדברים האלה, ואז נותר, חלב, חדש, ואז הוא בא חדש ערלה כלאי הכרם, כן, ואכילה. כן, לא לאכול ביום הצום. אה, לא לאכול ביום כיפור גם נכנס לאיסורי אכילה. טוב שהוא נכנס לאיסורי אכילה זמנים, כמו שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא השני, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. ואז בא נזיר וכן הלאה. בקיצור, זה באיסורי אכילה, קבוצה קרובה כנראה. כן.
ל”ת ק”צז — חמץ ממש
דובר 1: אוקיי, בואו הלאה. ק”צז כתוב כך: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ל”ת ק”צח — תערובת חמץ
ק”צח זה לא רק חמץ ממש, אלא, אבל חמץ רגיל, גם כאן כבר תערובת חמץ. אבל אפילו אחד לחם. כאן הוא אומר משהו את המילה של מה צריך להיות החילוק, שזה…
למה צריך לאו מיוחד על תערובת חמץ?
אוקיי, אנחנו מתכוונים שחמץ מתכוון ללחם? חמץ מתכוון ללחם, לחם. איזה מין אוכל שאוכלים לחם? זו המצה! חמץ זה ההפך ממצה, לחם. זה מנופח ולא מנופח. הוא אומר לא. יש מיני מאכלים אחרים שיש בהם תערובת חמץ. מה זה גם תוספת, כמו שהוא אומר “כל חמץ לוקה עליו”. זה כבר לא… בינתיים כבר יש כאן חמץ מעורב. זה כן… אה, זה בגלל זה.
נו, למה מישהו היה חושב שזה לא? יש בזה את הטעם של החמץ. זה כבר חמץ. זה כבר חמץ שאסור לאכול. אבל עם תערובת צריך לימוד מיוחד, by the way. כי זה… זוכר? כי זה חמץ עם שלוש עוגות וכדומה. לא, כי אסרו לאכול את המאכל. לאכול את… מאכל שיש בו זה בפנים זה עוד דבר. זה עוד דבר חדש. אוקיי.
כאן יש לימוד מיוחד כבר מאחד מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. זה לאו. אבל יכול להיות שיש לאו, אבל לא חייבים כרת. אבל… אבל… כרת אין על שום תערובת חמץ. נו, מה הלאו דאורייתא אז? כי כתוב “כל אוכל חמץ ונכרתה”. מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבל בגלל שזה “אינו מינו גמור”. זה “אינו מינו גמור”. אה, לא חמץ טהור. זה לחם, לחם. כמו שכתוב בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דווקא חייב, חמישית. לומדים את זה. לומדים את זה… באוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… זה איסור. אז אם יש כזית חמץ בתוך אכילת פרס, אכלת בדיוק את החמץ.
אנלוגיה של צמחוני — האם תערובת היא דבר בפני עצמו?
אוכלים עם התערובת, האם התערובת היא דבר בפני עצמו? תמיד זה דבר בפני עצמו. זה פלא גדול. זה חידוש גדול. למה? למה? אם אתה אומר למשל אתה צמחוני, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אתה אוכל מתערובת לא צמחונית גם? או רק לחם, רק עוף הוא לא אוכל, אבל אתה כן אוכל, אם יש לך רוטב של עוף פעם אתה אוכל אותו כן, אמת?
דובר 2: לא, זו הייתה צביעות.
דובר 1: כי… אני שואל אותך, זה כך? רוטב העוף לא טוב יותר, יש בו רק משהו אחר גם. אפשר לחלק, אפשר לומר ברירה אחת, אני אוכל רק חצי צלחת, זה ייחשב כאילו אכלתי רק. אבל זה לא אחרת, כי אכלת את זה. לא נראה שאכלת רק כזית חמץ.
על זה מדברים כאן, השאלה כאן ממש מאוד טכנית. כי למעשה, הרבה אנשים צמחונים, אוכלים כן תערובת, תערובת צמחונית, כן. תערובת לא צמחונית, אבל במקור זו תערובת צמחונית, זה יהיה כזה… כאילו תערובת חמץ עצמה הייתה, שחייבים כזית מתערובת חמץ. זה מהכזית של תערובת חמץ עדיין חייבים כזית חמץ בתערובת. זה חמץ בתערובת. חמץ מלא זה פשוט, חייבים, לא כי זה מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מתכוונת שזה חמץ, לא רק שאסור לאכול אותו. זה מתכוון שזה נעשה חמץ ראוי ש… הרי הכל אסור.
דרך אגב, זו אכילה אם אוכלים מצה לבד, אכילת דבר אחר. כן, אני מתכוון שבדרך כלל מה שכתוב אכילה בתורה מתכוון פשוט. לא בדיוק, כי איך אפשר לטעום שני דברים בבת אחת? הרי היה צריך להיות “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. רואה? כן. רואה? אהא. אני לא זוכר מאה אחוז, אבל אתה רואה ברור שאכילה מתכוונת לאכול.
כאמור, זה הגיוני מאוד. דרך החסידות אומרת תמיד, כשלומדים את התורה לא צריך לדבר כך. אבא מצווה את בנו, הוא לא יכול כזה לשון חז”ל לא אנגלית. “יכול עבד מצווה לבנו”? יש לו כזה לשון, שצריך להצטער, ההלכה עושה את זה.
כמו צמחוני אמיתי, אני מחמיר לא לאכול בשר. אתה מבין מאוד טוב שיש הרבה צמחונים שאוכלים כן את תפוח האדמה מהצ’ולנט. אמת? תפוח האדמה מהצ’ולנט. אבל לא בשר יחד עם תפוח האדמה. כי אם כן, במה הבשר נעשה טוב יותר כי יש בו חיים, תפוח אדמה? מבין? אבל בליעות, אתה יכול לומר, בליעות אני לא מקפיד. אוקיי, כי בליעות זה… תפוח האדמה מהצ’ולנט יש בו בליעות. אין בו בשר. אין בו בשר. אין בו בשר. טעם כעיקר. זה כבר דברים הלכתיים. אדם יכול לומר, יש לי סוג הקפדה שפעם אחת נכנס קצת טעם, נו, נו, מבין? אפשר לשמוע. אני יכול לעשות את זה נו. אבל לסבול חתיכת אוכל…
לכן אפשר לעשות קצת גבול בין חתיכת עוף, נו, אפשר עוד לעשות את זה נו. הנו הוא רשות גדולה שאתה יכול לומר, הפה שלך לא יהיה חמץ. הפה שלך, מעין האכילה שאתה אוכל עכשיו לא תהיה חמץ. לא איכפת לי שזה מעורב. אדם היה יכול לחשוב כך. אבל, למה לומר שהתערובת עושה אותו טוב יותר? האכילה היא אותו דבר. אוקיי. כי אדם היה אומר להפך, תערובת חמץ מתכוונת שהכל, כל הדבר, נעשה כאילו היה חמץ. אבל הוא אומר בחדות, לא רק שהיה חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס מזה לבד. זה לפי הרבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? כן. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אוקיי, אוקיי, צריך… שאפילו תערובת חמץ, שונה משאר תערובות, צריך להבין. יכול גם לומר שמחמת חיבוב ה… מה מתכוון תערובת חמץ? יש לך חתיכות לחם בזה? אני לא יודע. אוקיי.
מחלוקת רמב”ן ורמב”ם לגבי תערובת חמץ
בא לכריתות. הרמב”ן מתווכח כאן. יש רמב”ן אמיתי? לא ללמוד את הדף עכשיו. כן. תסתכל על הרמב”ן, מה אומר הרמב”ן? כן, כמו שאתה אומר, “כדי אכילת פרס”, הרי היה צריך לקבל כרת, “כך הוא קורע לגמרי”.
מילא, מה אתם אומרים? פתח כאן את ספר המצוות. אה, יש לי ספר המצוות, הירוק עם הרמב”ן, איך זה? אה, איך אתה אומר? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? לא, קי”ח. איפה זה יכול להיות?
אז הרמב”ן סובר כמוך, זה… יותר מהרשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? כן. כותב הרב, בואו נלמד את הרמב”ן כבר. אתה רוצה ללמוד את הרמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, כאן כתוב רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. הרשב”ץ, הרשב”ץ זה “בשני מלכים”, דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. כל כך מעניין. “כי גול לפחות”? איך… כותב חביבנו הרמב”ם, “ימי ישראל”, זה המועדף שלכם… איי, טוב.
דעת הרמב”ן — כזית בכדי אכילת פרס הוא לאו גמור, אבל לא כרת
בספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו כן אסור דאורייתא. כך הוא אומר במשנה תורה, בפרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעניין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף שאין כאן ריבוי. אבל עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן שעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס שאף שאינו זקוק לזה, שהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור שאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, שחמץ דגן גמור שאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” מדבר בחמץ מעורב…
שיטת הרמב”ן — הריבוי הוא על תערובת, לא על חמץ גמור
לעומת זאת, הרמב”ן טוען שהרמב”ן לא סובר… בדיוק להפך הרמב”ן אומר… מה הוא אומר בדיוק להפך? שכשאוכלים דבר בעין כדי אכילת פרס… כשלא חייבים כרת אלא מלקות, זה ריבוי מיוחד דאורייתא. כשהרי דבר מהמלקות יש בו מדרבנן. נכון. והאמת אומר הרמב”ן… אם הוא אוכל כזית שלם כדי אכילת פרס, אם יש כזית שלם חמץ, זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת” שהיה אפילו דברי רשות. והריבוי מתכוון שכשאוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, על זה יש מלקות, זה החידוש.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים
שוב, לא, הכלל הוא מחלוקת. רבי אליעזר סובר שמקבלים מלקות על “כל מחמצת” כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס, כשזה מצטרף, כמו שאתה אומר, החמץ הוא רק כזית משניהם ביחד, והחכמים סוברים בכלל שלא חייבים. ופוסקים כרבי אליעזר, הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר, שיש איסור נוסף, והעונש הוא רק על התערובות, שאפשר להאריך יותר.
שוב, הרמב”ן אומר שלפי הרבנן בכלל מותר. “אם כורתים על הפת”, אין שום דבר לאו על תערובת. מותר. כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס הרי מותר. ולפי רבי אליעזר חייבים כרת, חייבים לאו, ולפי החכמים פטורים לגמרי. ומה מתכוון “כל מחמצת” לפיהם? אמר הרמב”ן שיש להם פשט אחר ב”כל מחמצת”. שלשון אחד הוא חמץ ממש, וחמץ על ידי דבר אחר הוא “כל מחמצת”. מה זה מתכוון אני לא יודע, צריך מיד להסתכל.
הלכה למשה מסיני — כזית בכדי אכילת פרס
כן. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
טוב מאוד, אבל טעמי המצוות הם עוד ריבוי, הדבר היחיד שאתה צריך לראות הוא שטעם כעיקר הוא דאורייתא. הלכה למשה מסיני, בדיוק כמו הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
חילוק הרמב”ן — “כל מחמצת” הוא חמץ ממש וחמץ על ידי דבר אחר
בקיצור, הרמב”ן אומר שהלאו צריך להוציא מ”לא תאכל עליו חמץ”. יש כזה לאו, לפי החכמים אין כזה לאו. נו איי, מה הריבוי? אין לאו? החמץ ממש והחמץ על ידי דבר אחר, שניהם אסורים. זאת אומרת, זה בכלל הדברים הקודמים, אסור לאכול חמץ. איפה הדברים הקודמים? הנה, הקודמים. איפה למדנו את זה כבר? לא למדנו את זה. אבל הדברים הבאים…
אה, הקודמים, הדברים הקודמים. אהא. אני רוצה לתפוס את העיקר של העניין. הרמב”ם אומר “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, המפרשים מבולבלים לגבי הרמב”ם שהיה לפני הרמב”ן. בכלל יש איסור. ומה באמת? שכל שאר האיסורים סוברים אחרת מהרמב”ן, שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני עוברים מדאורייתא מעיקר הדין. מאוד מעניין.
אז, רואה? טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך. סתם, התוספות בחולין יש פלא שהרמב”ן סבר כמו רבי אליעזר, זו הנקודה. הוא בבירור הסתכל במגילת אסתר איך הוא מגן על הקודמים.
מצוות הלכות חמץ ומצה — מחלוקת רמב”ם ורמב”ן בסדר הלאווין
מחלוקת רמב”ם ורמב”ן לגבי איסור הנאה מעבודה זרה (סיום)
דובר 1: הרמב”ם אומר, הוא מסביר לאדם. קיצור, המפרשים חלוקים האם הרמב”ם צודק או הרמב”ן. האם בכלל יש איסור, ומה באמת, כי כל שאר הספרים סוברים כמו הרמב”ן, שמה שלא צריך להנות ממשהו? זה מעבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
דובר 2: מעניין, מאוד מעניין.
דובר 1: יפה, רואה, טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך.
דובר 2: בסתם, עם אחרים יש מחלוקת, נניח שהרמב”ם סבר כמו ר’ אלעזר, זו הנקודה. אני אנסה להסתכל במגילת אסתר, הוא יגן על זה. הוא מגן בסתם, הוא יאמר שזו עבירה.
דובר 1: אה, כך, אוקיי.
—
מצוה קצ”ט: איסור אכילת חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן — “לא תאכל עליו חמץ”
הרמב”ם בספר המצוות
דובר 1: אבל הדבר הבא שרציתי לשאול את הרמב”ן, הוא אומר כך. הדבר הבא, כתוב ברמב”ן, אני יודע שיש מחלוקת. בסתם בקצ”ט זה איסור אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, שם כתוב “לא תאכל עליו חמץ”. מהו עליו? עליו פירושו קרבן פסח.
אני חוזר לזה שהעלינו קודם לגבי קדושת פסח שני, חמץ בשעת הבאת קרבן פסח שני, האם עכשיו לא עוברים על “לא תאכל עליו חמץ”. הוא לא לומד מזה על אכילת חמץ ביום הראשון, הוא לומד כמו שהגמרא הדרך האחרת, והוא פוסק כשיטה שזה נלמד מ”עליו”.
מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון — חמץ משש שעות
אבל ר’ יצחק בן אהרן סובר חמץ בשש שעות הוא מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. הוא אומר שהכלל הוא, חמץ משש שעות ואילך הוא מדאורייתא.
הוא מביא ראיה מהתוספות בזבחים דף כ”א, שהתוספות אומרים שם כך, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. מה פירוש הדבר? שעד אחרי האיסור הוא כן מדאורייתא. ואפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה.
הרמב”ן חולק
על זה גם הרמב”ן חולק. הוא אומר שזה בכלל לא הלכה, כי זה כתוב בהלכות אחרות, מגיעים לנדור כמו ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. מדוע הוא סובר שזה כמו ר’ שמעון? מדוע לא כמו ר’ יהודה?
דובר 2: אהא, אני רוצה את השאלה.
דובר 1: אבל הוא מביא על זה את הראיה, שהתוספות בזבחים אמרו חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, שהם פסקו לא כמו ר’ שמעון.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב שהשש שעות הוא מדאורייתא, לא מתכוון לשש שעות. הוא אומר, זה כל אחד מסכים שצריך באמת להשבית.
קושיא: מצות תשביתו בלי איסור אכילה?
אבל האם יכולה להיות מצוה להשבית שלא תהיה איסור אכילה?
דובר 2: כן, זה שני דברים שונים.
דובר 1: אוקיי.
רציתי לשאול בפשטות, אני אגיד לך. סתירה גדולה יש כאן, יש תירוץ. הכל זה הגדול… אז עכשיו שלא יהיה. כלומר שצריך לבערו, שלא לאכלו. אני לא יודע אם נוגסים במשהו שלא שלך. נותנים עוד לאו, כבר עוד לאו.
דובר 2: אוקיי, אם יש לך בונקר, זה כבר נוגע.
—
מנין הלאוין של חמץ בפסח — סדר הרמב”ם והרמב”ן
חמץ ושאור — ענין אחד
דובר 1: הלאה, עוד אחד, שניים, עוד הדבר. בצדק. עוד שניים. שלושה דברים. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. זה לא שני לאוין נפרדים, כלומר לאו אחד. כך כתוב בפסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זה לאו אחד, “לא תאכל עליו חמץ”. זה לאו אחד.
לגבי לא יראה, לגבי דברים אחרים. אני רק לא מבין כי אני זוכר שלרמב”ן יש שיטה ישנה שהוא מחלק את הלאוין, לא זה, אני לא מדבר על זה, אני מדבר על הענין, הנושא. הוא מחלק את החמץ. אבל חמץ ושאור זה דבר אחד, כי העיקר הוא שזה חמץ. אז נאמר באותו אופן נקרא חמץ עצמו והדבר המחמיץ. מי אומר את הלשון? הרמב”ן. כאן כתוב חמץ ושאור.
דובר 2: אוקיי.
לאוין של אכילה ומציאות
דובר 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, הוא עדיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. האם יש לאוין נפרדים, שמלכות כבר במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אם זה לא שלנו, אלא פשוט המציאות שם. מלא יראה או פקד.
לאו שבכלל עשה
אלא, כך כתוב כבר, כמו שאמרת, שיש מחלוקת. לגבי הלאוין, כתוב כמו שהזכרנו קודם, לפי השורשים שצריך להיות מעשה, חייב להיות עובר.
במסכת פסחים כתוב, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, שלוקחים מהנפרדים. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. זה פשוט עשה, מה לגבי לא יראה ובל ימצא.
דובר 2: מאוד טוב, נכון. נכון כך.
בל יראה ובל ימצא — חילוק חמץ ושאור
דובר 1: כן, יש חילוקים אחרים, כן, יש. מכל מקום, חודש פסח מה שהוא שלו, הרי יש בל יראה ובל ימצא, נכון? בל יראה הוא… הרמב”ם אומר, אני זוכר שהוא באמת לא מונה את זה בספר המצוות שזו מצוה נפרדת. אבל זו מצוה נפרדת. לא יראה ולא ימצא הוא מונה בנפרד, צדיק.
דובר 2: אה, נכון, נכון, נכון.
דובר 1: אה, כאן כתוב חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, כך כתוב הרי. חמץ הוא הרי לא ימצא, נכון?
דובר 2: אה, אוקיי. מאוד מעניין.
סדר הרמב”ם — לפי הזמנים
דובר 1: וכאן הרמב”ם התחיל קצת בדרך אחרת והוא אמר, לא תאכל חמץ מי”ד, ולא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, שזה בכל שבעה.
על זה הוא הוסיף כאן את המילה “כל שבעה” כל הזמן, כי זה הסדר שהולך כאן, ומי”ד יש לא לאכול חמץ, והשבתת אוהן.
הרמב”ן לומד שרק כאן יש השבתת אוהן, אין כאן “לא תאכל חמץ”.
דובר 2: מאוד מעניין. נכון. כן. כן. אפילו ב… כן, במנין הקדוש גם לא כתוב “שבעה”. מאוד מעניין.
חידוש: הרמב”ן משנה סדר
דובר 1: ממש, נראה ברור שזו הסיבה הגדולה למה הוא עשה את הסדר הזה. כאן פתאום הרמב”ן נעשה משנה סדר והולך עם סדר הזמנים. תבין את זה. מעניין.
—
סיום המצוות עשה והתחלת הלאוין
דובר 1: אוקיי, עד כאן המצוות. כן. אוקיי, הלאוין.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur — Laws of Chametz and Matzah, Introduction and Mitzvot
—
A. The Structure of Sefer Zemanim and the Place of Hilchot Chametz U’Matzah
The Rambam’s Sefer Zemanim deals with mitzvot that are observed from time to time. The order is: first Shabbat (because the laws of Shabbat are stringent), then Shevitat Yom Tov (the general principles of all holidays), and then the specific laws of each holiday.
Simple explanation: The Rambam organizes Sefer Zemanim according to logical categories — first the general principles (Shabbat, Shevitat Yom Tov), then the details of each holiday.
Novel insights and explanations:
1. The name “Hilchot Chametz U’Matzah” (not “Hilchot Pesach”): The Rambam names all the laws by the mitzvot, not by the name of the holiday. Similarly: not “Hilchot Sukkot” but “Sukkah and Lulav,” not “Hilchot Rosh Hashanah” but “Hilchot Shofar.” The matter of resting on Yom Tov (that Pesach is a Yom Tov) is already in Hilchot Shevitat Yom Tov — there it is enumerated which days one must rest. The specific mitzvot of chametz and matzah are a separate category.
2. Korban Pesach is in Korbanot, not in Zemanim: The Rambam placed Korban Pesach among the sacrifices, even though in the Mishnah Korban Pesach is in Masechet Pesachim (Seder Moed). This is a difference between the Rambam’s order and the order of the Mishnah — the Rambam divides strictly: sacrifices go with sacrifices, time-bound mitzvot go in Zemanim. Similarly, the Musafim of Shabbat — they are in Korbanot, not in Hilchot Shabbat.
3. [Digression: Hilchot Shekalim] One can ask why the Rambam placed Hilchot Shekalim in Sefer Zemanim and not with Korbanot (since shekalim goes toward sacrifices). The answer: Shekalim is strongly linked to time (“on the first of Adar they announce about the shekalim”), and the Rambam did not want to deviate from the Gemara’s order (Seder Moed) without a major innovation. A question from Rabbi Chaim Kanievsky is also mentioned: What is the “zecher l’yetziat Mitzrayim” regarding shekalim?
4. The order of the Torah, Mishnah, and Rambam: The Torah in Parashat Bo follows a “calendar” — the order of times: what one does first (taking a lamb), what one does next (slaughtering, roasting), then “al matzot u’merorim yochluhu,” and only later comes “tashbitu se’or.” The Torah doesn’t have “chapters” — it’s a narrative. The Mishnah begins with “or l’arba’ah asar bodkin et hachametz” — also an order of time, but only with things that are practiced for generations (not things that were only in Egypt, like “v’yikchu lahem ish seh”). The Rambam organizes according to logical categories of mitzvot — not according to chronological order and not according to narrative.
—
B. The Count of Mitzvot — The Eight Mitzvot of Hilchot Chametz U’Matzah
The Rambam: “And they include eight mitzvot — three positive commandments and five negative commandments.”
Simple explanation: The Rambam counts eight mitzvot: three positive commandments (to remove se’or, eating matzah, telling the story of the Exodus from Egypt) and five negative commandments (not eating chametz on the 14th from midday, not eating chametz all seven days, not eating a mixture of chametz, bal yera’eh, bal yimatzei).
Novel insights and explanations:
1. Sippur Yetziat Mitzrayim as a mitzvah from the 613: The Rambam did not count sippur yetziat Mitzrayim as a separate mitzvah from the 613 in the list of mitzvot of Hilchot Chametz U’Matzah in an earlier manner — even though in the Mishnah it says “mitzvah l’saper b’yetziat Mitzrayim” — not everything that says “mitzvah” is a mitzvah from the 613. The Rambam “innovated on his own” the mitzvah of sippur yetziat Mitzrayim (he categorized it differently).
2. Three time-categories in the mitzvot: The mitzvot divide into three groups according to time:
– The 14th of Nissan: (a) to remove se’or from the 14th, (b) not to eat chametz from midday of the 14th.
– All seven days: (c) not to eat chametz all seven days, (d) not to eat a mixture of chametz all seven days, (e-f) bal yera’eh and bal yimatzei all seven days.
– The night of Pesach: (g) eating matzah, (h) telling the story of the Exodus from Egypt.
3. Difference in order between Sefer HaMitzvot and Mishneh Torah: In Sefer HaMitzvot the Rambam goes according to “importance” — he groups mitzvot in logical sets. In Mishneh Torah however, especially in Sefer Zemanim, he goes according to the order of the calendar — the chronological order of the holiday. Therefore he begins with mitzvot of the 14th of Nissan (erev Yom Tov), because that is the first time that the mitzvot of Pesach begin.
4. Interesting difference in the order of positive commandments: In Sefer HaMitzvot, positive commandment 156 = to remove chametz, 157 = to tell the story of the Exodus from Egypt, 158 = to eat matzah. But in Hilchot Chametz U’Matzah it goes in reverse — first eating matzah, then telling the story of the Exodus from Egypt. In the Torah itself (according to the verses) it also says first eating matzah and then telling the story of the Exodus from Egypt.
—
C. Positive Commandment 156 — To Remove Se’or (First Mitzvah in Hilchot Chametz U’Matzah)
The Rambam: “We were commanded to remove chametz from our homes” — the verse is “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. The word “ach” — “ach chalek” — is expounded that it means already from erev Yom Tov.
Simple explanation: The Torah commanded us to remove se’or from our homes.
Novel insights and explanations:
1) Why does it say “se’or” and not “chametz”?
The verse says “tashbitu se’or mibateichem” — only se’or, not chametz. From where do we know that we remove chametz? How does one know that one must also remove chametz?
2) Simple understanding of Scripture according to the reality of ancient times
A simple interpretation of the verses based on the practical reality of bread-baking in ancient times:
– People baked fresh bread every day — especially on Yom Tov.
– When the Torah says “shiv’at yamim matzot tocheilu” — it means: change your diet for seven days. Instead of baking fresh bread, bake fresh matzot.
– Automatically there won’t be any fresh chametz, because no one kept old bread — people like fresh bread.
– The only problem that remains is the se’or (sourdough starter) — this is the ingredient that one keeps in the house to make chametz. Therefore the Torah says specifically “tashbitu se’or” — also throw away the se’or, so that you won’t come to bake chametz.
3) Two approaches to understanding “tashbitu se’or”
– Approach A: Se’or itself is not forbidden (one doesn’t eat it), but the Torah says to throw it away as a preventive measure — a “slippery slope” — so that one won’t come to make chametz from it.
– Approach B: Se’or has an extra prohibition — the Torah wants that one should even separate from se’or, so far does the prohibition go.
4) Kal vachomer from se’or to chametz
If se’or — which one doesn’t eat, where the only concern is that one will make chametz from it — must be thrown away, chametz itself certainly may not be kept. This is a way to understand how we derive the removal of chametz from “tashbitu se’or.”
5) The innovation of Chazal
That which Chazal equated se’or and chametz so that they have all the same laws, and the Torah mentions both only as an inclusion to derive laws of nullification and such matters — this is an innovation beyond the simple meaning of Scripture, where one could have distinguished between them.
6) Se’or and chametz as one category
The Rambam’s language “and we were commanded regarding chametz, and this is the mitzvah of removing se’or” shows that Chazal derived that se’or and chametz are one large category — “not two extra laws, there is no distinction between them regarding halachah, except regarding the measure.” There are only small differences between them.
7) Formulation in the language of pilpul
“In the Torah it is written removal only regarding se’or, and even though according to the simple meaning, since it is forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it is not explained that he must remove it, but it’s possible to say that he should not eat it” — meaning, according to the simple meaning of Scripture it is not explained that one must physically remove chametz itself, only that one should not eat it.
8) [Digression: Practical question about sourdough starters]
Women ask questions about their starters that they keep at home. Some sell it with mechirat chametz. The maggid shiur holds that this is “simple, close to what is written in the verses — se’or lo yimatzei b’vateichem” — one should throw it away. One can after Pesach make a new starter or buy from a non-Jew. This is exactly the se’or that the verse speaks about — “this is the most se’or that the verse speaks about.”
—
D. Bi’ur Chametz — The Manner of the Mitzvah
Novel insights and explanations:
1. Whether bi’ur chametz is an active deed: A lengthy discussion is conducted whether “tashbitu” means an active deed (removing chametz) or only a passive thing (not having chametz). The comparison is brought to “resting on Shabbat” — just as resting on Shabbat doesn’t mean an active deed but ceasing from work, perhaps “tashbitu” also means only not buying new chametz?
2. The answer: Bi’ur chametz indeed means an active deed — “coming with an action to remove.” A normal person has chametz in the house, and the Torah speaks to a normal situation. Bi’ur chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz so that he should have what to remove.
3. Bedikat chametz is d’oraita: The main thing is that bedikat chametz is d’oraita — one must go check, not only remove what one knows.
4. Blessing on bi’ur chametz: One makes a blessing on bi’ur chametz, which shows that it’s a positive mitzvah. This is a proof that it’s more than just “not having” — by resting on Shabbat one doesn’t make a blessing. Question: What happens when a person doesn’t have any chametz — can he make a blessing on bi’ur chametz? “Apparently he should be able to” — he has even more no chametz than you. The question is not answered.
—
E. Positive Commandment — Telling the Story of the Exodus from Egypt (Law 187)
The Rambam: “And on the night of the fifteenth of Nissan… at the beginning of the night… according to the wisdom of the speaker in all that he adds in speech and lengthens the words… and in greatness what Hashem did for us… as He took our revenge from them… to thank God for all the good that He bestowed upon us… whoever lengthens in telling the story of the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy.”
Simple explanation: The night of the 15th of Nissan, at the beginning of the night, there is a mitzvah to tell about the Exodus from Egypt. Whoever makes it longer is praiseworthy.
Novel insights and explanations:
1) Three elements of the telling
The Rambam lays out three matters in telling the story of the Exodus from Egypt: (1) what the Almighty did for us, (2) how bad the Egyptians were / how the Almighty took revenge, (3) thanking “l’hodot l’Kel al kol hatov.” If one lengthens on one of the three he is also fulfilled apparently — perhaps it’s either-or.
2) In any language
The Rambam says “according to understanding” — one must say what one can say. There is no law of specifically lashon hakodesh. This is compared to prayer in any language.
3) Not only for children
The Rambam says “l’saper” but doesn’t mention children. He says “whether for himself or for a wise son or for a wicked son” — even if there is no child, there is no difference. This is an important innovation — the mitzvah is not dependent on children.
4) The verse “v’higadeta l’vincha” — the time of the mitzvah
The Rambam brings: “One might think from Rosh Chodesh, therefore it says ‘on that day,’ on that day one might think while it is still day, therefore it says ‘because of this,’ because of this I did not say except at the time when matzah and maror are placed before you.”
Why does the Rambam bring the entire Mechilta? He only wants to prove that the time is at the beginning of the night? The answer: He wants to give “a bit of the definition of the mitzvah” — he must prove that there is such an obligation, not only when.
“At the time when matzah and maror are placed before you” — time, not reason: The Rambam learns that this means the time when one must say — “it’s not something that the matzah is actually causing, but the time.”
5) Sippur Yetziat Mitzrayim as a mitzvah of remembrance
The Rambam learns the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt like Kiddush — “remember the day of the Exodus from Egypt, as if to say that He commanded to remember as He said to remember the Shabbat day to sanctify it.” Just as by Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat (not only remembering), so there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. “Zachor” means “mention” — speaking about it, not only remembering in thought.
6) The essence of the mitzvah — not education, but remembrance/speech
Important innovation about the nature of the mitzvah: According to how the Rambam learns, the mitzvah is not that the son should “know” — “it doesn’t say that the boy should know, it’s not knowledge, it’s a mitzvat zechirah.” The father does the mitzvah of saying, and the son sees how one does the mitzvah, and so he will know to do the mitzvah for his son when the day comes. This means — “your son sees that you do the mitzvah of saying for your son, and so your son will know to do the mitzvah of saying for his son.” This is a fundamental difference — it’s not a mitzvah of education/teaching, but a mitzvah of remembrance/speech.
7) “L’saper” doesn’t mean “to tell a story”
The word “l’saper” by the Rambam doesn’t mean “to tell” (tell a story), but “to speak” — in itself there is a mitzvah. Therefore the Haggadah brings: “Even if all of us are wise, all of us are understanding, all of us know the Torah, it is a mitzvah upon us to tell about the Exodus from Egypt” — even when everyone already knows the story, there is still a mitzvah to say. This proves that it’s not only a matter of transmitting information to children, but a command to remember through speech.
8) Practical difference
If someone takes out his children for a walk at the beginning of Pesach and tells them the whole story — he is not necessarily fulfilling sippur yetziat Mitzrayim. If someone buys a nice book for children about the Exodus from Egypt — that’s a nice thing, but it’s not the mitzvah. The mitzvah is the Seder — the text, the verses, the manner how one says it at night. By Kiddush on Shabbat there is no mitzvah to tell the children what Shabbat is — one makes Kiddush, and that itself is the manner of remembrance. So too by Pesach.
9) [Digression: Comparison with Sukkot]
Why is there by Sukkot no mitzvah of “v’higadeta l’vincha,” even though it says there also “so that your generations will know”? By Shabbat also it says “zachor” — why doesn’t one need to teach children like by Pesach? The answer: By Pesach there is a special command — “and it shall be when your son asks you” — which makes it different from just “remember.” The Rambam mentions in Hilchot Pesachim that it is “in which they ask and expound.”
—
F. Positive Commandment — Eating Matzah
The verse “in the first month, on the fourteenth day of the month in the evening you shall eat matzot”
Simple explanation: Chazal learn from “in the evening you shall eat matzot” that only the first night of Pesach is an obligation to eat matzah, but the remaining days are only optional (permitted).
Novel insights and explanations:
1. Question on the verse: The verse actually says “in the first month on the fourteenth day of the month in the evening” — this means “from evening to evening,” not only “in the evening.” There is really no separate verse that says simply “in the evening you shall eat matzot” — the verse gives a time frame from the 14th in the evening until the 21st in the evening. From this alone it’s difficult to derive a distinction between the first night and the remaining days — one would have said either all days or nothing.
2. Alternative source for the distinction: The verse “on matzot and bitter herbs they shall eat it” — which speaks about the Korban Pesach — proves that there is an obligation to eat matzah (not only because one may not eat chametz). By Korban Pesach it’s clear that one eats it only one night, not seven days. From this one learns that the obligation of matzah is only the first night, and the remaining days “matzot shall be eaten for seven days” is only a matter of not eating chametz.
3. Question on this: But when one doesn’t have a Korban Pesach (like today), what is the source that one must still eat matzah the first night?
4. “U’vechol moshvoteichem tochlu matzot”: Whether this is a separate mitzvah or only a piece of information (that one eats matzah not only in the Beit HaMikdash but everywhere). It is discussed whether “u’vechol moshvoteichem” means a separate law or only a detail in the same mitzvah.
—
G. Negative Commandment 197 — Not to Eat Chametz on Pesach
The Rambam in Sefer HaMitzvot: “The prohibition from eating chametz on Pesach, and this is what He said ‘chametz shall not be eaten,’ and one who eats any chametz shall be cut off — intentionally, unintentionally he brings a sin offering.”
Simple explanation: Actual chametz — a bread, a loaf — is forbidden with karet.
Novel insights and explanations:
The location of the negative commandments in Sefer HaMitzvot is in the group of prohibitions of eating — the order goes from non-kosher animal, notar, chelev, chadash, orlah, kilei hakerem, not to eat on the day of the fast, not to eat as a glutton and drunkard, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, bal yera’eh, bal yimatzei, and then nazir.
—
H. Negative Commandment 198 — Not to Eat a Mixture of Chametz
The Rambam: A mixture of chametz — even not actual chametz but a food that has in it a mixture of chametz, is also forbidden, and one receives lashes for it. The verse is “kol machmetzet lo tocheilu”.
Simple explanation: A separate prohibition on eating a food that has chametz inside, even if it’s not actual chametz.
Novel insights and explanations:
1) Why does one need a separate prohibition on a mixture of chametz?
Why would one think that a mixture of chametz is permitted? It has the taste of chametz! The answer: One needs a special teaching because with a mixture one eats a food that has chametz in it — this is a new category. The food itself is not chametz; it’s a food that has chametz inside.
2) Analogy of a vegetarian
A vegetarian who doesn’t eat meat — does he eat the potato from cholent? Many vegetarians do eat the potato (which has only absorbed from meat) but not the meat itself. A person can say “my meal should not be chametz — but if it’s only mixed in, it doesn’t matter to me.” Therefore one needs a special inclusion that also a mixture is forbidden. But: why should a mixture make it better? The eating is the same — you’re eating chametz! This is the foundation of the dispute.
3) K’zayit b’chdei achilat pras — the measure of a mixture
A k’zayit of chametz within the time of eating a pras — if one eats so much mixture that in the measure of achilat pras there is a k’zayit of chametz, one has eaten chametz exactly the same. This is the measure for obligation.
4) Dispute between Rambam and Ramban — a major dispute
The Rambam rules like Rabbi Eliezer: that when one eats a mixture of chametz within achilat pras, even when the chametz itself is not a k’zayit (but together with the mixture there is a k’zayit), one is liable for lashes (but not karet). This is the innovation of “kol machmetzet lo tocheilu” — a special inclusion from the Torah on a mixture.
The Ramban (in Hasagot on Sefer HaMitzvot, negative commandment 118/119) holds exactly the opposite:
– According to the Sages: When one eats less than achilat pras of actual chametz, it is generally permitted — there is no prohibition on a mixture. “Kol machmetzet” has according to them a different meaning (actual chametz vs. chametz through something else — se’or and dough that became leavened).
– According to Rabbi Eliezer: When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one is liable for karet (not only lashes!), because it enters into “kol ochel machmetzet v’nichretah.”
– The Ramban’s approach: Halachah l’Moshe miSinai is that a k’zayit within achilat pras is the measure for all prohibitions of eating — both for lashes and for karet. When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one transgresses from the Torah fundamentally — one doesn’t need a special inclusion for this. The inclusion of “kol machmetzet” is according to Rabbi Eliezer on a case where there is less than a k’zayit of chametz in achilat pras.
5) The Ramban vs. all other Rishonim
All other Rishonim hold differently than the Ramban — they hold that what one eats through halachah l’Moshe miSinai (k’zayit within achilat pras) one transgresses from the Torah fundamentally, but the Ramban makes a distinction. Tosafot in Chullin has a wonder on this approach of the Ramban, and the Megillat Esther defends the Rambam’s approach.
6) Ta’am k’ikar
Ta’am k’ikar d’oraita (halachah l’Moshe miSinai) is relevant to the discussion — the taste of chametz in a mixture makes it forbidden, but the Ramban holds that this itself doesn’t give lashes without a special inclusion.
—
I. Negative Commandment 199 — Not to Eat Chametz After Midday on the 14th of Nissan
The Rambam: “Lo tochal alav chametz” — a separate prohibition, that one may not eat chametz from six hours (midday) on erev Pesach.
Simple explanation: “Alav” refers to the Korban Pesach — one may not eat chametz at the time of bringing the Korban Pesach. The Rambam derives from this verse a Torah prohibition on chametz from midday of the 14th.
Novel insights and explanations:
1) Connection to Pesach Sheni
Whether one transgresses “lo tochal alav chametz” when one brings the Korban Pesach Sheni — this is a practical difference from the dispute about the sanctity of Pesach Sheni.
2) Dispute between Rabbi Yehudah and Rabbi Shimon
The Rambam holds that chametz from six hours onward is from the Torah. He brings a proof from Tosafot in Zevachim 21 who say: “They did not say in the Talmud that eating chametz from six hours is only rabbinic, except when he eats it without Korban Pesach, but when he eats it with Korban Pesach, behold he transgresses a Torah prohibition.” This means that even one who eats chametz after midday receives lashes. This agrees with Rabbi Yehudah.
3) The Ramban disagrees
The Ramban says that this is not a law at all, because he rules like Rabbi Shimon (not like Rabbi Yehudah). According to Rabbi Shimon, chametz from six hours is only rabbinic. The Ramban says that what the Tosafot in Zevachim said “from six hours onward is from the Torah” — this doesn’t mean six hours literally, but it speaks of the general obligation of tashbitu (removal), which everyone agrees that one must remove.
4) Question on the Ramban
Can there be a mitzvat tashbitu (removal) without a prohibition of eating? How can one have an obligation to destroy chametz but not have a prohibition to eat it? The answer: Yes, they are two separate things — removal and eating are not the same.
—
J. Bal Yera’eh and Bal Yimatzei — Negative Commandments 200 and 201
In the verse it says: “Seven days chametz shall not be found in your houses” and “se’or shall not be seen by you in all your borders.”
Simple explanation: The Rambam counts bal yera’eh and bal yimatzei as two separate prohibitions.
Novel insights and explanations:
1. The distinction: chametz — bal yimatzei; se’or — bal yera’eh. This is interesting because one would have thought it’s one prohibition.
2. “Bal yimatzei” — even not yours: “Seven days chametz shall not be found in your houses” — even if it is not ours, but simply the existence of chametz there is forbidden. This is more than bal yera’eh which speaks of “lecha” (yours).
3. “Lo ye’achel chametz” — a prohibition included in a positive commandment: In Masechet Pesachim it says that “seven days you shall eat matzot” — this is a positive commandment, and “chametz shall not be eaten in all your borders” is a prohibition included in a positive commandment, one does not receive lashes for it. This is not an extra prohibition for lashes.
4. Chametz and se’or — the Ramban’s distinction: The Ramban distinguishes between chametz and se’or, but the main point is that both are one matter — “the chametz itself and the leavening agent” (the chametz itself and what makes it leavened).
—
K. The Order of the Prohibitions — Rambam vs. Ramban
The Rambam’s order of prohibitions:
– Do not eat chametz from the 14th (erev Pesach)
– Do not eat chametz all seven days (entire Pesach)
– Not to eat a mixture of chametz
– Bal yera’eh and bal yimatzei (all seven days)
Novel insights and explanations:
A major innovation — the Rambam’s order vs. the Ramban’s order: The Rambam goes with a logical order — first the prohibition of the 14th (erev Pesach), then all seven days, then mixture, then bal yera’eh and bal yimatzei. The Ramban however goes with the order of times (chronologically). The Ramban holds that from the 14th there is only removal (tashbitu), but no “lo tochal chametz” — this is a fundamental difference.
It appears clear that this is the major reason the Rambam made this order — the Rambam consciously organized the prohibitions differently than the Ramban, because he holds that there is a prohibition of eating already from the 14th, not only removal. The Ramban suddenly “changes the order” and goes with the order of times — this is unusual for the Ramban.
Even in the short count (minyan hakadosh) it also doesn’t say “seven” — this confirms the difference between the Rambam’s order and the Ramban’s order.
📝 Full Transcript
Laws of Chametz and Matzah – Introduction and List of Mitzvot
Structure of Sefer Zemanim and the Place of Hilchot Chametz U’Matzah
Speaker 1: Very good. We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah, do you need to record? We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah from the holy Rambam, and as is the Rambam’s way to begin with the list of mitzvot, so let’s look at the list of mitzvot. There are many of them, eight. Very interesting, Hilchot Chametz U’Matzah, he speaks about this in his sefer.
In practice, initially, we already spoke about this once I think, Pesach is actually here initially, what are the mitzvot here of Pesach? This is Sefer Zemanim, right? Sefer Zemanim goes, how? Sefer Zemanim goes on the yamim tovim, right? On the matters of zemanim, Shabbat, Yom Tov. I read the preface of Sefer Zemanim, and there it says, what does it say there in Sefer Zemanim? That these are mitzvot that are practiced from time to time, so I remember, right? And in Sefer Zemanim there is, yes, so naturally first comes Shabbat, Shabbat is the most practiced, even the existence of the world is for Shabbat, one feels that it is chamur regarding the laws of Shabbat, one feels Yom Tov is the general principle of all yamim tovim, and now, the second volume from Shabbat Eruvin, is the specific laws that exist on yamim tovim. True?
So what is the “bechol ta’aseh lecha le’ot” that you brought me to think about?
Speaker 2: Ah, the pasuk makes sense, the pasuk is about simchah. Vesamachta bechagecha, all yamim tovim have a mitzvah of simchah.
Speaker 1: I saw the word “edah” and “moed”, because my connection is “kol edotecha”. Moed and edah, both mean a matter of gathering, of va’ad, of coming together.
Speaker 2: No, edot, edotecha means your mitzvot.
Speaker 1: Right, okay.
Why Is It Called “Hilchot Chametz U’Matzah” and Not “Hilchot Pesach”?
Speaker 1: In any case, Hilchot Chametz U’Matzah is the first, and there the Rambam included all the matters of korban Pesach. Now he placed it in korbanot. If you think about it, we spoke about this last time I think, if one would bring korban Pesach, perhaps there wouldn’t even be chametz and matzah as the majority of Pesach. It would have been more interesting to read Hilchot Pesach, yes? Because the Yom Tov is called Pesach, the Yom Tov is not called chametz and matzah. There are Hilchot Pesach. But this means, the Rambam also doesn’t call it Hilchot Rosh Hashanah, Hilchot Yom Kippur, also not Sukkot, but rather Sukkah and Lulav. He calls it by the mitzvot. Shevitat Yom Tov.
Speaker 2: Ah, because Shevitat Yom Tov counts out the yamim tovim.
Speaker 1: It’s not Hilchot Pesach, because Hilchot Pesach already appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. There it is counted out that there is a Yom Tov called Pesach.
Speaker 2: I understand, perhaps it should be called Korban Pesach?
Speaker 1: Korban Pesach I understand. From being another Yom Tov, it appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. Shevitat Yom Tov, Shevitat Yom Tov lists all the days in the year when one must rest.
Just as with Beit HaMikdash he also did this, there are Hilchot Yom Tov. When a person wants to know what he may do on Rosh Hashanah or on Sukkot, he needs to have his question in Hilchot Yom Tov. But when he wants to know about shofar and about the not-sleeping mazal, whatever, he needs to go to Hilchot Rosh Hashanah. But the Rambam doesn’t even call it Hilchot Rosh Hashanah, he calls it Hilchot Shofar. He calls it, for example by Sukkot he doesn’t call it Hilchot Sukkot, he calls it Sukkah and Lulav, all the mitzvot. And here he could have said Hilchot Chametz U’Matzah of Pesach, but we don’t have korban Pesach, because korban Pesach he placed among the korbanot.
Speaker 2: All korbanot, right.
Speaker 1: He also didn’t write the musafim of Shabbat, it’s not counted out.
Speaker 2: Tell me, by the way, it’s interesting, because for example, this is together, in this the Rambam is different from the Mishnah, right?
The Rambam’s Order Versus the Mishnah’s Order
Speaker 1: The Rambam, one must always see how he goes with the seder haMishnah, and what is the change from the seder haMishnah. In the Mishnah for example, the musaf of Shabbat appears in Menachot, and Zevachim, and Kodashim. But korban Pesach appears in Masechet Pesachim, and avodat Yom Kippur appears in Yoma, and so on. Most korbanot of an individual appear in Seder Moed. Chagigah in Masechet Chagigah. And because the Rambam very strongly divided, it’s more logical based on the Rambam’s seder haMishnah, because it’s Pesach, and the musaf makes sense.
Speaker 2: Okay, I believe korbanot, yes, but Pesach korbanot is moed.
Speaker 1: No, because the Rambam is there I believe.
Digression: Hilchot Shekalim
Speaker 1: It’s interesting, one can consider why the Rambam did include Hilchot Shekalim, one needs an accounting, one could easily place Hilchot Shekalim under korbanot, because the shekalim go for korbanot. It’s interesting because because it began with be’echad be’Adar mashmiin al hashekalim, as if what is strongly linked to time, to date, he didn’t want to go away from the Gemara too much, because the Gemara placed it in moed. And so, perhaps one only goes away from the Gemara when he has a giant, when he has a chiddush. It could be that the Rambam will hold bizman hazeh shekalim, what should the Rambam about shekalim bizman hazeh. Simply there is a mitzvah of “zecher litzi’at Mitzrayim”. So there is a question, if it’s only a matter of korbanot, one doesn’t understand. I once heard something said about this, something from Rav Chaim Kanievsky who speaks about this, what is the zecher litzi’at Mitzrayim on shekalim? What is there to remember here? But it could be. On shekalim is, it says in that… ah, no, not the one I have here, the other one that has the Kri’at HaMelech, he wants to remember the zecher of shekalim itself.
Speaker 2: Okay, not important now.
The Eight Mitzvot of Hilchot Chametz U’Matzah
Speaker 1: What do we have? By us there is korban Pesach, and there is… and not eating chametz, and eating matzah. Yes. And there is the telling of the seder, which is sippur yetzi’at Mitzrayim. The Rambam made in the fourteen mitzvot, it doesn’t say clearly that there is specifically a mitzvah. The Rambam didn’t count that there is a mitzvah.
Speaker 2: It still says, but there is a perek on this, the last perek in Pesachim, there it says about yetzi’at Mitzrayim, it says about the Haggadah, what one tells. Kol shelo amar, with mitzvah lesaper bitzi’at Mitzrayim, there appears a language of “mitzvah”.
Speaker 1: Not every thing that says “mitzvah” is a mitzvah from taryag. The Rambam actually wanted on this. I remember, we spoke about this, I remember that… the Rambam… okay, let’s move on. How does he find it in Sefer HaMitzvot? Let’s see. It was our shiur a year or two ago, to say that the Rambam was mechadesh himself the mitzvah of sippur yetzi’at Mitzrayim. There is no such mitzvah. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, yes.”
The List of Eight Mitzvot
Speaker 1: It’s like this, says the Rambam, let’s learn first with the… with the… in any case, this is the point. Come now, there are eight mitzvot according to the Rambam in chametz and matzah, uvichlelan shemoneh mitzvot. Shalosh mitzvot aseh vachamesh mitzvot lo ta’aseh. These are the details. There are eight mitzvot, three of them are mitzvot that one must do, and five of them are things that one must not do. And the order is like this, they struggled with the order the first time, they didn’t remember.
a) Not to eat chametz on the fourteenth day from midday and onward. b) Lehashbit se’or from the fourteenth. The mitzvah of tashbitu se’or, shelo yera’eh chametz all seven days. And again, this speaks of an additional lav. Besides the lav of shelo yera’eh chametz on the fourteenth day from midday and onward, it doesn’t say until when it ends. The Rambam is concerned that it ends on Pesach, yes.
Speaker 2: Ah, it’s an additional mitzvah for only that day?
Speaker 1: It says the word “lema’alah”, perhaps this means lema’alah and lemata…
Speaker 2: No, no, no, until the end of the day.
Speaker 1: There is an additional mitzvah.
Discussion: Which Are the Mitzvot Aseh?
Speaker 2: Oy. And lehashbit se’or from the fourteenth, is this a mitzvat aseh? What are the sources for this?
Speaker 1: The Rambam brings he brings the pesukim, he brings the pesukim. The pesukim. Well, one doesn’t need to come to the pesukim, and you will bring it, you’ll see the pesukim.
Speaker 2: Right. It’s already brought.
Speaker 1: So, the first pasuk is… so first are the pesukim in Parshat Bo, which speaks about… there are three mitzvot aseh. So let’s find it. No, no, let’s not count it out, let’s see what the Rambam says. Which are the positive mitzvot? Interesting, first goes… which three mitzvot aseh are there?
Speaker 2: Ah, lehashbit se’or is a mitzvat aseh.
Speaker 1: And the pasuk is the first mitzvah achilat matzah. The pesukim in Parshat Bo, “al matzot umarorim yochluhu”. But the Rambam counts first… so, I’ll bring you the pasuk which is “shelo yera’eh chametz on the fourteenth day”, “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. Where does this say? This is the first that he counts out, because this is in Chazal “ach chalak”. So, come here. True, I just want to find here, and I want to find you already what the pesukim that he brings.
The Order of the Torah, Mishnah, and Rambam
Speaker 1: It’s interesting that the Torah operates generally not the same way at all. It doesn’t have any chapters, as it were. You know how the order goes how the Torah tells the story of yetzi’at Mitzrayim? According to the seder hazemanim. What you’re going to do at dawn, what you’re going to do in the afternoon. It’s very beautiful, it’s a calendar, yes, if you look at the pesukim in Parshat Bo, the seder hapesukim. It’s not like “zot chukat haPesach”. It’s not something that the Torah begins with “zot chukat haPesach”, with such a heading, as it is. It’s more like a seder hazemanim. It tells the Jews like this, they should remember, this is what came to the law the next few days. And it begins the first mitzvah, “veyikchu lahem ish seh leveit avot”. But this is one of the mitzvot in nedarim unedavot, you need to look how the Rambam learns, and it goes like this further, exactly how the korban is, and afterwards comes the mitzvah of how to roast the korban Pesach, and afterwards comes “al matzot umarorim yochluhu”, and afterwards that one will need to destroy the chametz after before the slaughtering, is later, one lives later in the pesukim.
It’s interesting how the Torah does it, and how the Mishnah does it, and how the Rambam does it. The Mishnah begins “or le’arba’ah asar bodkin et hachametz”, one can say like this, the Mishnah doesn’t go so focused on the essence of the korban, because the Mishnah would have gone according to the korban it would have begun with…
Speaker 2: No, the Mishnah goes according to seder hazeman.
Speaker 1: Yes, seder hazeman, but the Mishnah could have done begin with… the Mishnah could have begun with ah… how many days is there bedikah?
Speaker 2: Whatever.
Speaker 1: “Veyikchu lahem ish seh”, the Mishnah could have said, a few days before Pesach one goes and takes a korban.
Speaker 2: So the Mishnah doesn’t operate with things that are not noheg ledorot, only a bit, because it does say hilchot korban Pesach.
Speaker 1: The things that were only once, the Mishnah speaks things that were bizman Beit HaMikdash every year, but a thing that…
Speaker 2: Ah, “veyikchu lahem ish seh” was only a mitzvah in Mitzrayim?
Speaker 1: Ah, ah, ah, okay, okay, so actually the Mishnah begins with the order of… erev yom arba’ah asar begins the first thing, before that there is a mitzvah of bedikah that Chazal made, one begins with an order. It’s good, at midday goes with the burning, and in the middle there is Pesach.
One needs to understand the exact order of the mitzvot. It’s important which numbers the mitzvot are. Here there are eight mitzvot, yes? At the end of the introduction one can probably find the mitzvot faster. The end of the introduction of the Mishneh Torah. There he brings the pesukim also. There he brings the pesukim of each introduction, which I don’t find. For example, the first mitzvah here…
Speaker 2: Do you have the introduction, do you have Sefer HaMada, and their version is very easy to find.
Speaker 1: Yes, but the Cheder Hasefarim is mine. Where is the Sefer HaMada or introduction?
Speaker 2: Yes, here it’s easy to find definitely. One needs first the lo ta’aseh.
Speaker 1: Ah, mitzvah… in the Sefer HaMitzvot is mitzvah lo ta’aseh 197, 198, 199, 200, 201.
Speaker 2: That’s not 201.
Speaker 1: 201 also?
Speaker 2: Ah, so 197, 197 and further. 197 to 201 is…
Speaker 1: Ah, again, ah, 197 is “shelo yera’eh chametz bePesach”. Which mitzvah is this here?
Speaker 2: “Shelo yochal chametz bePesach”. Which is this?
Speaker 1: Gimmel.
Speaker 2: What is gimmel?
Speaker 1: Gimmel you mean from the order that is here, from Hilchot Chametz U’Matzah?
Speaker 2: Ah, “shelo yochal chametz bePesach”. Yes.
Speaker 1: Yes.
Difference in Order Between Sefer HaMitzvot and Mishneh Torah
Speaker 2: In Sefer HaMitzvot the order is a bit different. Because in Sefer HaMitzvot he doesn’t go according to the order of time, he goes according to the order of importance. Because he made first. He began with Yesodei HaTorah, afterwards he went to avodah zarah, afterwards he went to chukot hagoyim, and here he entered into yamim tovim. He lists them more in sets in Sefer HaMitzvot.
So it makes more sense to say the essential prohibition of chametz, afterwards the detail that one also doesn’t eat chametz from a day earlier from midday. Because one doesn’t go so according to the… he doesn’t think like the calendar.
Here he goes to the calendar, he goes Sefer Zeman, a Yom Tov. So what is the first thing of the Yom Tov? Erev Yom Tov begins the first of the mitzvot of Yom Tov. This is the explanation.
Speaker 1: I thought that the Rambam never goes… it’s according to the times.
Speaker 2: Here he goes yes according to the calendar. So this has a place in Sefer Zemanim. Let’s see. But why shouldn’t he have valued by other yamim tovim?
Speaker 1: Yes, it’s certain that the order of the mitzvot here goes according to the calendar. I don’t know if the Rambam goes according to the calendar. Let’s see where else it’s relevant. Let’s see, by Shofar and Sukkah and Lulav, where each one of them has only one mitzvah, there’s nothing to go with the seder haluach. Let’s see where yes it’s relevant.
Three Categories of Mitzvot According to Time
Speaker 2: It goes something like this. Look, there are three categories here. You need to remember, there are two differences from Sefer HaMitzvot ours. I mean, more than differences. The first difference is, Sefer HaMitzvot is divided on a sefer al azot, that here it goes together on a… packages. The second, the second that here there is, is organized according to the logic of halachah, and this is organized according to the seder haTorah or according to his own calculations that he has there.
And here it goes like this, there is the fourteenth, all seven, and leil Pesach. Look, the first two is not eating chametz, not eating chametz from the fourteenth from midday and onward, yes, that’s the fourteenth. Also there is the mitzvah of lehashbit se’or from the fourteenth, yes, that’s the first. Afterwards there is gimmel, not eating chametz all seven, not eating ta’arovet chametz all seven, and lo yera’eh velo yimatzei all seven, that’s heh and vav. Afterwards there is the mitzvah of eating matzah zecher litzi’at Mitzrayim.
Difference in Order of Mitzvot Aseh
Discussion: The Order in the Rambam
Speaker 1: It’s also interesting, I noticed that in mitzvos aseh (positive commandments) 156, 157, the mitzvas aseh 156 is to destroy chametz, that’s actually mitzvah 3 here, ah sorry, mitzvah 2 here. 157 is to tell the story of the Exodus from Egypt, and 158 is to eat matzah. And by us it goes in reverse, first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt. Interesting. In practice, in the Torah it says first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt, according to the verses that they bring here. He says that the mitzvah of matzah goes as it’s written in chapter 13.
Speaker 2: Ah, you’re talking about the mitzvos aseh?
Speaker 1: Yes. 156, 157, 158.
Speaker 2: Ah. You want to learn the Sefer HaMitzvos?
Speaker 1: I don’t have the Sefer HaMitzvos here.
Speaker 2: Okay. Let’s try, how is it?
Discussion: The Order in the Rambam
Speaker 1: So, let’s go with the order in the Rambam. First are the negative commandments. The Rambam goes with the order in the Rambam. First is either.
Speaker 2: No, the Rambam counts first what one may not eat.
Speaker 1: No, but the Sefer HaMitzvos goes according to the order.
Speaker 2: But one must know, they have an introduction, and they say that this is secondary to our main study of Mishneh Torah. Should one go with that order?
Speaker 1: Okay.
Mitzvah 1 — To Remove Leaven (Mitzvas Aseh 156)
Speaker 2: He commanded us to destroy the chametz from our homes, 156. That’s the first one, okay, 156. Let’s see. 156. The Torah told us, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. And this is the mitzvah of tashbisu se’or.
Discussion: Chametz and Se’or — What’s the Difference?
Speaker 1: Interesting, what’s the meaning? Chametz and se’or is the mitzvah to burn. By the way, it’s very interesting what the meaning is. They struggled last time that there’s only one difference regarding tzaraas or something.
Speaker 2: Between chametz and se’or?
Speaker 1: Yes, something like that. What’s the meaning? Let’s see. Seven days, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. They struggled that if one learns the plain meaning of Scripture to the end, one could learn completely differently in the verses, as if here… let’s see what it says in the verses. They had some kind of way how one could learn.
Speaker 2: Ah, one could mistakenly learn this way.
Explaining Scripture According to the Reality of That Time
Speaker 1: One could make such an explanation, one could say like this: “Seven days you shall eat matzos” — seven days one should make matzos. “But on the first day you shall remove leaven” — on the first day one should remove the leaven that was made, from which one baked all the matzos or what?
Speaker 2: Not the matzos, the chametz. Se’or is certainly what one makes chametz with.
Speaker 1: Ah, but one should remove se’or. Why? Because “for whoever eats chametz” — whoever eats chametz the seven days, “shall be cut off”.
Speaker 2: Shall be cut off.
Speaker 1: In practice, one says that one removed the se’or from which one makes all… as if you’re saying nothing more than, okay, I’ll put away the se’or, one could learn. One can learn that there’s an extra warning that the se’or which is important, from which one makes all bread, one should also throw away.
Speaker 2: How does it say again? How again does it say it’s a positive commandment? “Seven days leaven shall not be found”.
Speaker 1: No, it’s interesting, but one can learn two explanations. One can learn that se’or has an extra prohibition, or one could say that the main prohibition is the chametz, but as if you should remove it so that you won’t have any se’or to make chametz. Or one says, even the se’or isn’t the prohibition, it doesn’t bother me that you eat se’or, you won’t eat it anyway. I’m not saying there’s nothing that you eat, but if you have se’or, it’s to go make chametz or something like that.
The Simple Explanation: Why Tashbisu Se’or and Not Tashbisu Chametz?
Speaker 2: Think about it, that’s what I mean apparently, the simple explanation. Because se’or is the thing that makes chametz. You need to have the se’or. But why should one throw away the se’or? Because it’s the main ingredient. One doesn’t eat the se’or. So it’s understood that therefore the mitzvah of tashbisu doesn’t say tashbisu chametz, it says tashbisu se’or.
Speaker 1: Ah, because if you’re not going to have any chametz, you’ll automatically become removed.
Speaker 2: Chametz used to be baked every day. So it’s understood by itself that one won’t bake from a day before. It comes to yom tov, and the seven days one will only eat the matzos. So automatically there won’t be any fresh chametz. What will you have? You’ll have se’or, from which one makes chametz. I tell you, you should also throw away the se’or, so you won’t have chametz. Not only should you bake fresh matzos every day, and automatically it’s understood that this isn’t chametz.
Deepening: The Logic of Changing the Diet
Speaker 2: Again. It’s like this, the Torah comes in and says, the seven days I have for you that you should eat matzos. What does that mean? That you should change your diet, yes? The seven days I want you to change your diet. What does that mean, instead of baking fresh bread every day, you should bake fresh matzos every day, seven days. And if you’re going to bake matzos, you automatically won’t have any chametz, because these are the days when the diet was changed to matzos, because they want to remember the Exodus from Egypt etc. So automatically you won’t bake any chametz. I understand just like no one makes cheesecake on Sukkos when one is in the middle of eating meat. Now meat is the menu, and now one only eats matzos, and chametz one doesn’t eat now.
But what then will you put away the se’or, and what did they see, or is it a slippery slope that you have the se’or, yes to make chametz? Or is it perhaps an extra mitzvah that you should throw away, so far that you should even separate from the chametz, that you should even throw away the se’or. So either it’s an extra prohibition on the se’or, or conversely, the se’or itself isn’t forbidden because it’s not something that is food. From where do we know that one destroys chametz? It only says tashbisu se’or. How does one know that one removes chametz? One needs only se’or.
Further Analysis of the Verses
Speaker 2: So let’s see further in the verses. You understand, yes, “Whoever eats chametz shall be cut off”. Ah, from here it’s implied that “whoever eats chametz”. Ah, so I would say later again, so it comes up and is indeed a mitzvah. But I think this is more the plain meaning of simple Scripture, that one must look very carefully at the reality.
Every person loves to bake as often as possible. So we had all kinds of food that we have, but when one had flour and dough, one baked fresh bread. Yes, especially on yom tov one bakes fresh bread. It comes here, on yom tov one baked fresh bread. The verse says, these days are the days of matzah, not of bread. So there’s no reason that a person should have bread, because bread is something one loves to eat fresh. And the seven days one doesn’t eat fresh shulchan aruch, and the seven days one only bakes fresh matzos. There’s no reason that a person should eat not fresh chametz. And not see not there. So there’s no chametz. But what yes, what is there se’or? But what then, he’s afraid that his children, or he himself, he’ll catch himself with temptations, and he’ll go make chametz now instead of matzos, or he’ll forget. One says, also throw out the se’or. Right? And chametz is simpler, you don’t have it, because one now bakes fresh matzos, why should you eat fresh chametz now? Now is the time to eat matzos.
Kal Vachomer from Se’or to Chametz
Speaker 1: If it says in the Ten Commandments “se’or”, he can think that automatically chametz that’s left over, but the verse says yes, chametz is a negative commandment, it’s a great terrible thing, “whoever eats chametz shall be cut off”. So automatically you won’t bake chametz. And not only that, there’s kares.
Speaker 2: One can yes understand, one can yes understand, with the same logic one can understand that chametz is the same prohibition. Why must one throw away se’or? So that you won’t bake chametz. Why shouldn’t you bake chametz? It’s kares, “shall be cut off”. So for the same money one can also understand that one must throw away chametz. Or you can say that old chametz one shouldn’t eat anyway. Well okay, one shouldn’t eat anyway, is it ownerless, is it whatever, it’s not so wild why we understand.
There’s one place, okay, there are two things. But you can even say the Gemara wants, you can say two kal vachomers that chametz one should certainly not have. Because se’or one doesn’t eat, no one bakes into se’or. But what is the concern? That you’ll make chametz from it. In short, se’or one may not have from which one can make chametz, so chametz itself one certainly may not have.
The Innovation of Chazal
Speaker 2: One can see about what one should say that from “hashbasas se’or” one should also learn “hashbasas chametz”. But what was made that se’or and chametz have all the same laws, and the Torah says it only for an extra inclusion so that one should learn out some laws of nullification and such sorts of things, is an innovation.
Formulation in the Language of Pilpul
Speaker 1: Okay, so let’s go with a sharper pilpul. In the Torah it’s written “removal only on se’or”, and even though according to the plain meaning since it’s forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it wasn’t explained that he needs to destroy it, but it’s possible to say that he won’t eat it that’s all, and in such a case in many things. To say that this is simple like the laws of chametz, and the main reason that there’s no se’or is so that one won’t make chametz, kal tzakin that chametz itself is a stumbling block for others.
Speaker 2: You can add that the one who stumbles doesn’t know the severity, what’s written right after that, the one who stumbles doesn’t know the severity of chametz. My good kal tzakin, and still it wasn’t clarified explicitly that there’s a prohibition on chametz that perhaps there’s no mixture of old chametz in it.
Speaker 1: That’s not correct.
Laws of Chametz and Matzah — Removal of Leaven, Destruction of Chametz, and Telling the Story of the Exodus
Removal of Leaven — Questions Regarding Sourdough Starter
Speaker 1:
You can add that the “shall be cut off”, what is the severity that’s written right after the “shall be cut off”? What is the severity of chametz? Certainly, we didn’t find explicitly that there’s removal on chametz that perhaps the se’or isn’t fit for eating. Old chametz isn’t correct, but you must this. Yes, I know it.
But one also uses here, there’s also here the language “you shall remove leaven from your homes”. It could be that from this there’s no chametz, automatically no chametz can be proper.
Speaker 2:
Okay, we’ll soon talk about that mitzvah, there’s an extra mitzvah here. Okay.
Speaker 1:
This is in chapter 12. The Rambam is further interesting, but the language of the Rambam is “and He commanded us regarding chametz, and it is the mitzvah of removal of leaven”. I mean, in the Torah it says removal of se’or, it seems that se’or and chametz Chazal learned out as if it’s one great category. It’s not two extra laws, there’s no difference between them at all regarding law, except regarding the measure. There are small differences.
Perhaps the reality is different. I look at se’or like the sourdough starter for example. It was said very clearly this, that perhaps in Chazal’s times something was indeed different with se’or.
If you look at the se’or here, the starter, the yeast, I don’t mean the modern one. And even with the se’or, it says about it that se’or that isn’t fit for eating, one can’t have chametz.
Speaker 2:
Very good, we’ll talk about that, soon we’ll arrive at that. But we’re talking about the removal, there’s a mitzvah, there’s a positive commandment and a negative commandment. The removal of se’or, the explanation, his innovation is that he says there’s chametz, and this one must remove.
Practical Question: Sourdough Starters in the House
Speaker 2:
I’ve already had questions from several women who asked questions about the starters that they keep in the house. I know there are those who give themselves advice and sell chametz, but to me it seems so simple, close to what it says in the verses, “leaven shall not be found in your homes”. Throw it away, there’s enough yom tov to worry about fresh starter. You can make new starter. You can buy from a non-Jew a small piece of starter. One can buy starter, there’s such a thing as getting starter. But to keep it and sell it in chametz, that’s the most se’or that the verse speaks of.
Speaker 1:
Nine, yes, something that has sour dough and was scraped off, yes, you’re right. One is certain that we’re talking about this, but it’s a good reasoning that you say. That’s the Torah.
Speaker 2:
What is basic? Yes, that a boy comes to cheder and says, “the sour dough must be thrown out from your house.”
Digression: Story of R’ Zalman Leib Philip
Speaker 1:
Ah, okay. Yes. I know how much I bring this. You remember R’ Zalman Leib Philip’s story, yes? There was a great gathering about the wigs from Imrei Zalman. I don’t like the story. I come must by this upset. Why? Because it hasn’t yet passed two hundred years from his passing? If that story is the proof, he still lives, no? If that story is the proof, it’s not pleasing to you, because on this there’s a Torah, a Shulchan Aruch. Service. And another disgrace, if it’s… okay, back to the matter. It’s a matter of conduct, it’s not a real halachic question, but one is certain that it’s clarified. Yes, it’s Pesach. That’s what Pesach is, and in the holy city. Okay.
Discussion: Is Destruction of Chametz an Active Deed?
Speaker 1:
Now, 187 is interesting. About this I once learned at length about the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt. What is the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt? It says there’s a mitzvas biur, which is the destruction of chametz. He makes a whole composition, I won’t write this now. Um, telling the story of the Exodus from Egypt, how is that? Ay ay ay ay ay ay ay. But one learns “and you shall not turn from the matter which they instruct you”. It’s not only tashbisu, because so that he won’t have chametz. Right? You hold with? There’s “and you shall not turn from the matter which they instruct you”.
Speaker 2:
One minute, you’re answering two other things. One knows that it’s more than just the Torah lays destruction of Zion, how there shouldn’t be chametz, there’s the “lo tasuru”. Again, one needs the Torah on this. The Torah, that this should be… until you’ll learn in the Chumash. The Chumash says “on the first day”. “On the first day” needs another innovation to say that “on the first day” means the 14th. “On the first day” can mean what? The first day of Nisan, or what? The first day of Pesach when one eats the matzah, then tashbisu from among you.
Speaker 1:
Could be. I once had perhaps an innovation on “but on the first day”, part of the various calculations how Chazal learned this. Right, and there it’s not yet clear that he means the first day of Pesach. Not yet clear that it means…no, not yet clear that it means that one must do an action. You think like… it’s resting Shabbos, it’s a positive commandment, it means that one shouldn’t do any work. It’s not, it doesn’t mean… but you can’t say that one should rest from baking? There’s no concept of baking, there’s a negative commandment… that there shouldn’t be, that there shouldn’t be any chametz, one shouldn’t buy. Ah, the mitzvah of destruction means more to come with an action to remove. But you can say don’t buy any new chametz ever, because now are days of matzah. Ever, the prohibition was on buying new chametz, because now are days of matzah, now one doesn’t buy any chametz. But he has.
Again.
Speaker 2:
No, I’m not sure what you mean. Again, the question once wanted to learn the laws, but you can… like resting Shabbos, doesn’t mean any action! Resting from chametz doesn’t mean an action! Can’t you practically must you remove it? If you don’t have aren’t you… but, but I’m certain that if you don’t have you’re exempt, you’ll say the mitzvah of tashbisu! About destruction of chametz, yes! Destruction of chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz in Brooklyn, so that he should have a matter! The Torah speaks…
Speaker 1:
A normal person has! Normal means! Yes!
Speaker 2:
It’s to change the diet, as if… not the diet, the house! Remove the… the main thing is searching for chametz from the Torah according to this! Yes! Ah, but! You could say, remove if… if ever, remove the boxes of chametz! There’s an obligation to go search! Okay, agreed. But the author… yes, the author says, I’ll go such a Torah law. Yes. Yes. On this one makes a blessing. On the contrary. I can say that it’s yes something positive. He doesn’t make a blessing on resting on Shabbos.
Question: Blessing on Destruction of Chametz When One Doesn’t Have Any Chametz
Speaker 1:
That’s a good question. It’s a question. What happens when a person doesn’t have any chametz? Can he not make a blessing on destroying chametz (biur chametz)? Or is there no action? I don’t know. Seemingly he should be able to. What is he… On the contrary, he has even more no chametz than you. But he already hasn’t had chametz for a month. Okay, let’s go through this piece. I don’t know. Yes. Now let’s review because it’s… After that we bought the new things, when the counting draws in until Pesach. Yes. Yes.
Law 187 — The Commandment of Recounting the Exodus from Egypt
Speaker 1:
On the night of the fifteenth of Nissan. Yes. At the beginning of the night, does that mean before midnight? Yes. The wise one’s mouth, the one who recounts, in all that he adds in the telling and lengthens the matters, whoever adds. When he makes the thing longer. And in greatness what Hashem did for us. He makes greater what the Almighty did. And he makes greater how bad the Egyptians were. And we spoke about the blessings once. And he makes and he praises “as He took vengeance for us from them”, how the Almighty took vengeance for us from them, and he thanks “to thank God for all the good He bestowed upon us”. Moreover, that the four questions one must elaborate on, as it says in the Mishnah, yes? “Whoever elaborates in recounting the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy”.
Now, which verse speaks of this? A verse in “and you shall tell your son”.
It appears in the Rambam that it’s a matter of recounting, it’s a matter of thanking, it’s a matter of both. He doesn’t say that you must say it to the children. “To recount”, he doesn’t say anything about children. He says one must speak about the Exodus from Egypt.
Speaker 2:
“From them and lengthening all the matters”, just as in every generation, as it were, in every language. He says, in the introduction, as it were, speak to the people sitting around you. Right, we’ll see, but speak, say.
Speaker 1:
“Whoever increases, behold this is praiseworthy”. There’s no law like in every language, there’s no law in the holy tongue like there is by… Aha, it’s not a certain… Right. It says, you must say what you can say, according to understanding. Aha. Like prayer perhaps, there is prayer in every language.
Right. And it’s implied that the Rambam means to say that one must say all of this, both “what happened to us and what happened to them”. One of the three, if someone elaborates on one of the three he would also seemingly fulfill the obligation. It comes out like three matters that are in it. Okay, one must look more at how it’s explained in the laws in Mishneh Torah, whether it’s either-or. Okay.
And this must be at the beginning of the night, “at the time when there is matzah and maror placed before you”, meaning at the beginning of the night.
The Verse “And You Shall Tell Your Son” — The Time of the Commandment
Speaker 1:
I want to ask, the introduction that he brings, it says “and you shall tell your son on that day”. What is the explanation of “and you shall tell your son”? He says, when is this “and you shall tell your son”? “One might think from the beginning of the month, therefore it says on that day, on that day one might think while it is still day, therefore it says because of this, because of this I only said at the time when there is matzah and maror placed before you”. Meaning, very interesting, the Rambam asks, “why from the beginning of the night is one obligated to recount at the time when there is matzah and maror placed before you?” This is the time when… Yes, it’s not something that the matzah actually causes, but the time appears.
Speaker 2:
Okay, in the language of the Mechilta. It’s very interesting why the Rambam brings the entire “one might think from the beginning of the month”. No, he wants to ask that there is such an obligation. Right, actually the thought of “one might think from the beginning of the month” is very interesting. What would make you think of such a thing as from the beginning of the month? But the Rambam positions himself at “on that day”. That’s how the midrash goes. Why does the Rambam insert the entire thing? All the foundations of the midrash, of the interpretation of the interpreter, of the books, are things that are explicit. He says further, even when I would have been able to think even even he is wicked, but the next word stands “on the day”, he doesn’t mean only when he is a fool, but even when he was broken that the son should learn the commandment.
It stands that in order to answer one must give a bit of the definition of the commandment, but not a contradiction. Because he says that the system of recounting, one sees there is a weak proof. How did you say that it says commandment? A commandment to recount, it says the language of the Haggadah, does it say in the Mishnah the language? It’s a wonder, I don’t know.
Recounting the Exodus from Egypt as a Commandment of Remembrance — Not Dependent on Children
Speaker 1:
Because he says that the matter is a matter of remembrance, like Kiddush. “These and those are from the words of Moses, whether for his own son, whether for a wise son or for a wicked son”. Ah, it says whether for his own son or for a wise son. Same level. Even if there is no child, there’s no difference. The Rambam learns “remember the day of the Exodus from Egypt”, as if to say that he commanded to remember as he said to remember the Sabbath day to sanctify it. Just as in Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat, not just remembering Shabbat, one must mention Shabbat. Remember means mention, not remember, yes? Speak about it. So there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. The entire, yes, it’s not implied that there is a matter… Again, one sees seemingly in the Haggadah that yes, there is a matter, the son asks, and so on. But this is very interesting, because according to how the Rambam learns the commandment this way, so it goes many times, here the Maggid conducts himself, he lays down a story, a son came, the son asks, the wise one says, speaks with him highly. But if he won’t want to speak, he’ll teach him about the destruction of the Temple. He says that your son should learn perhaps a story, and this is not the point at all. Your son sees that you do the commandment of saying to your son, and so your son will know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
Speaker 2:
What does one say? One says! One says what it says in the prayer book. One says. The truth is, he says what it says. It doesn’t say here that the boy should know. It’s not knowledge, it’s a commandment of remembrance. And he says so,
Recounting the Exodus from Egypt and Eating Matzah — Continuation of Discussion
Recounting the Exodus from Egypt — The Nature of the Commandment
Speaker 1:
No, it doesn’t say that the son… that the point is that the son should hear even a story. That’s not the point at all. It’s that the son sees that one does the commandment of saying to the son. And so the son must know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
What does one say? One says, one says what it says in the prayer book. One says… I told myself, you say what it says here. It doesn’t say here that the matter is that you should know. I did it, it’s a commandment of remembrance. And he says just as… How should one remember Shabbat? Shabbat there’s no commandment to tell the child there was an Exodus from Egypt, there was the act of creation. You can be sure that this is the purpose, the reason for the commandment. Right, but there’s no commandment of recounting the story of Shabbat. But what then here? Remembering the act of Shabbat is through Kiddush. Does the child pay attention and hear that at Kiddush one says remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the act of creation? He doesn’t pay attention. There’s no commandment that one should recount it to the child. One doesn’t drill the children that they’ll get a good grade if they know what Shabbat is, remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the creation of the world. One makes Kiddush, and that is the manner of remembrance.
The manner of remembrance of the Exodus from Egypt is that one should teach the child the verses, whether it’s in Yiddish, whether it’s in the holy tongue, these are all the details of the matters, that the child should understand. And so the child will remember that he must also do it. What will he do? When he grows up he’ll make Kiddush for his children. But Kiddush doesn’t say that it’s for the children. But this is the form of the commandment, as the Mishnah also understood, one sits together with the children, one makes Kiddush, and one eats.
So this is interesting, it’s very different from how people present it, that here there is a commandment of taking the children and explaining to them what happened. If someone does that, he’s not necessarily fulfilling recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt means the Seder, the manner of the Seder how one does it. No, I want to do it a bit differently. I took out my children for a walk at the beginning of Pesach, and I told them the entire story, and therefore we’ll come today to prepare to make the Seder. That’s not what the verses speak of, that’s not recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt is that there is a text for Kiddush, it’s very similar to Kiddush, there is a text that one says, and the children see this, and the children know that they continue. It’s not that there is a certain story that must be passed on.
And not only that, I bought for my children a very beautiful new book for recounting the Exodus from Egypt, he’ll read it, and it has no connection. What he reads and he becomes aware of the story is a nice thing. There is a commandment that at night one should say certain verses and say certain things, just as one does with the commandment of Kiddush, which is also a remembrance of the act of creation and remembrance of the Exodus from Egypt. Eh, why by Shabbat didn’t we make something a matter that the child… Because when it says “remember”, does it automatically mean that the child should… One can say that when it says “remember” for something, it automatically means that one should pass it on to the coming generations, “so that your generations will know”.
Discussion: Why Is There No Commandment of “And You Shall Tell Your Son” by Sukkot?
Speaker 1:
Why for example by Sukkot is there no commandment of “and you shall tell your son”, that one should teach “so that your generations will know”? What, the “so that they will know” that it says by the Exodus from Egypt is in the recounting. Why doesn’t it occur to anyone to say that there is a certain commandment to tell the children, “we sit here, what was then”? Nothing more, just said like “so that your generations will know”. There is “so that your generations will know”, there is “remembrance of the Exodus from Egypt” that it says in the Torah, but the command of recounting the Exodus from Egypt is something very different. It’s “and it shall be when your son asks you”. Ah, we’ll see this. The Rambam mentions in Pesachim that it’s “in it they ask and expound”.
The Mishnah in the Haggadah — Proof from the Rambam
Speaker 1:
But he brings me a very good proof, the Mishnah in the Haggadah. Ah, very good. And what does it say in the Haggadah? “Even if we are all wise, all understanding, all knowing the Torah, it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. I mean, this is his proof, like Kiddush. This is the proof. No, no, this is the proof that there is a commandment. By the Rambam, every time it says in the Sages or a source that it’s a commandment, then it’s a commandment.
Speaker 2:
No, I think it also brings him the thought that it’s not only a matter that the children should know, but it’s a matter of a command to remember. He also puts this in. He already knows the story.
Speaker 1:
He mentions the Haggadah. It’s a conclusion.
Speaker 2:
But he says, “it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. This is the novelty. At first I would have thought that the commandment is that the children should know. No, the commandment is that “it is a commandment upon us to recount”, just as one mentions Pesachim. To recount, according to the Rambam, doesn’t mean to tell a story, it means to speak. Yes. Upon oneself the commandment. Okay, already, very good. Let’s go to the next commandment.
Discussion: Why Is Pesach Different from Shabbat?
Speaker 1:
Actually interesting, why wouldn’t it occur to someone that why should everyone remember actively like Pesach? Why will the world understand differently? Or Shabbat even, as it says “remember the Sabbath day”, “remember the Exodus from Egypt”, one must teach the children, as it says “remember”, as it says “and you shall tell your son”. Pesach one must yes. Which way will you go with the children?
Speaker 2:
I hear. One must know, one can go both ways.
Eating Matzah — Obligation the First Night Versus the Other Days
The Verse “In the Evening You Shall Eat Matzot”
Speaker 1:
Okay, I see in Cohen’s, there is a verse that says, which is no longer an obligation, it’s a permission to eat matzah on Pesach. Good evening, we already learned it once, but I don’t remember the verse in any case. But what can one derive more good for matzot? It’s such a kind, I took away from you the eating, one doesn’t need to fast. By the way, the inference of “in the evening you shall eat matzot” is one of the funniest midrashim in the Sages. Why? Look into the verse. Okay, where is it? We read it, right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Not in this verse. Look, read, read, read the verse. I have the verse in the… Okay, the first… I perhaps positioned myself a bit wrong. Wait, the end of the words of the page. Look at the verse. Okay.
Study Inside — The Verse in Exodus
Speaker 1:
Okay, the Torah says that the seven days one should eat only matzot, and leaven one should remove from the homes. It’s a holiday, and one shouldn’t do any work, and so on. And also the matzot one should make with guarding, yes, simply so. Okay, so? I mean to say, the Torah says “and you shall guard the matzot”, and it says “and you shall guard this statute”. Simply it means that one should remember. The interpretation of guarded matzot is an interpretation. Simply it means remember. Ah, remember the festival of matzot. “And you shall guard the festival of matzot”. “In the first on the fourteenth day of the month you shall eat matzot”. Which days are the days that are fitting to eat matzot? In the evening, yes. So which day is the month? In the evening is the date only matzot. And the seven days, “leaven shall not be found in your houses”. In other words, here the Torah doesn’t just say a… will eat matzot, but it gives the times, from the 14th in the evening until the 21st in the evening, and in all these seven days that one eats matzot one shouldn’t have any leaven.
Discussion: Where Is the Source for the Difference Between the First Night and the Other Days?
Speaker 1:
So, okay, I ask you a question. Why would one need a verse that one may eat matzot in the seven days? And only after that comes here “any leavened thing you shall not eat, in all your dwellings you shall eat matzot”. Okay, I ask you a question, can you find in this verse “in the first on the fourteenth day of the month in the evening” can you find a hint that the first night of Pesach is an obligation and the others not.
Speaker 2:
No, I would have said all days or none. And the word “in the evening”, to take from this “in the evening you shall eat matzot” and make from this is really funny, because the verse says “from evening until evening”, it doesn’t say “in the evening”. There’s no verse “in the evening you shall eat matzot”.
Speaker 1:
Even if it occurred to someone that not from evening… Yes, very good. He says there’s no verse “in the evening you shall eat matzot”. There’s no such verse. It’s true, true. But I can also see the argument of the Sages. It’s obvious that from evening. Because one says “in the first on the fourteenth day of the month”, when does the fourteenth begin? In the evening, yes? Just as everything from the Torah begins at night. We have that all holidays begin at night. Okay, this one must follow up with the rabbinic… Perhaps there isn’t? Okay, this is a discussion in itself. One must know to check.
The Sages took from a certain place that Shabbat begins at night, holidays begin at night, that “and it was evening and it was morning, one day”.
Speaker 2:
There’s a difference though, here there is a date. Here he speaks, he makes it clearer, he says the date, from the 14th in the evening until the 21st in the evening. So why should one say that all these days one must eat matzot? I don’t see why you say that the verse is a source to say that it’s an obligation. I would have said that there’s no obligation.
Speaker 1:
You want to say that all people shouldn’t change from the order of the festival?
Speaker 2:
I would have said yes. You want to say that you can take from here that there’s a difference between the first night and the others? And this with the Pesach offering, it really doesn’t make sense.
The Verse “On Matzot and Bitter Herbs They Shall Eat It”
Speaker 1:
Okay, one must look at the other verses that perhaps the Sages got from there the thought, because the “on matzot and bitter herbs they shall eat it” is an obligation, and it doesn’t mean all days. The Sages understood that one won’t eat a Pesach offering for seven days. So the “on matzot and bitter herbs they shall eat it”, one should eat it, the matzah. The Sages knew that the first night of Pesach one eats matzah, and one makes a Pesach. “On matzot and bitter herbs they shall eat it”, together with matzot and bitter herbs one should eat. So one sees that it’s an obligation to eat matzah. Not just because there’s no chametz one eats anything. There’s no chametz, one should eat either meat or bread. No! “On matzot and bitter herbs they shall eat it”.
Speaker 2:
I positioned myself instead with this. And next to it stands…
Speaker 1:
We’re talking now if one must eat matzah when one doesn’t have the Pesach offering.
Speaker 2:
Translation
I agree. That you have to eat matzah together with the korban Pesach, that’s what the verse explains. “There’s no need for proof,” a verse that you say, that now when you don’t have sacrifices you need to eat matzah, and this night here, you learn it from a verse, definitely matzah, it makes no difference what it says with this in the verse.
Speaker 1:
But it does say in the verse that all the days you should eat matzah. Very good, it always says that you must eat matzah. But what can you say that the verse doesn’t mean to say plain matzah, it means to say not chametz, and that is the Torah of chametz.
Speaker 2:
But the Torah could have said matzah and maror, it would have fit with “al matzot umarorim yochluhu”. I will help myself with this explanation. If the eating would have been, one would have said that the matzah bread is not a mitzvah and only the verse says, no, the bread that one normally eats with some taste, that it’s not right with the chametz, that’s not right.
Speaker 1:
So I think that Chazal saw from the connection, here you eat with the matzah not a thing, a mitzvah to eat matzah with Pesachim, and here stands the matzah bread specially, okay, very good, I said this, I said this, I have some explanation, which is correct, apparently it’s the reason why they made the first night a remembrance of the korban Pesach, and it doesn’t fit with “uvchol moshvoteichem tochlu matzot” which you end with?
Discussion: “Uvchol Moshvoteichem Tochlu Matzot”
Speaker 2:
Number on the same day, however, the same ending, it’s simply an ending for the same mitzvah. Number “uvchol moshvoteichem tochlu matzot”, it’s not only in the Beit HaMikdash, not only here, not only there, not only “uvchol moshvoteichem” is a piece of information that you should know now then, but “uvchol moshvoteichem” there is a mitzvah to eat “uvchol moshvoteichem”, but only certain places, yes? Only the place of the Mikdash, only in certain things.
Speaker 1:
“Matzot yochel et shivat hayamim”, it’s interesting because everywhere it says matzot, yes, “matzot yochel et shivat hayamim” is written in the holy. What then again? Okay, let’s learn further. It says the same language, yes? “Shivat yamim tochel matzot”.
Okay, let’s learn.
Transition to Negative Commandments
Speaker 1:
In the next section I brought the other mitzvot of matzah. Now we’re going to learn, these are all the positive commandments. Now we’re going to the negative commandments. Which negative commandments did we say then we’re going to? Negative commandments. Nu?
Speaker 2:
Twenty-nine they are, yes? Twenty-nine, thirty, thirty-one, thirty-two, thirty-three, thirty-four. Yes.
Speaker 1:
Let’s take a look at something, just to understand. The negative commandments for example, in the whole group of the Ten Commandments, did you notice? The negative commandments, where are they? You have in the introductions to the Sefer HaMitzvot, Sefer HaMada, here, look here, page negative. And where are the positive commandments? And we want to look at the order, right? Positive commandments that you just learned, right? Is twenty-eight. Ah, that’s in…
Mixture of Chametz on Pesach — Negative Commandments 197 and 198 in Sefer HaMitzvot
Location of the Prohibitions in Sefer HaMitzvot
Speaker 1: Which negative commandment did we say we’re going to?
Speaker 2: Negative commandment… nu? One hundred ninety-seven, yes?
Speaker 1: One hundred ninety-seven should be three questions. Yes. Let’s take a look at something, to understand. The negative commandments for example are in the middle of the group of forbidden foods. Did you notice? The negative commandments, how are they? You have in the introduction to Sefer HaMitzvot, Sefer HaMidot, here, look here. Just curious. And how are the positive commandments? Let’s look at the order, right? Positive commandments that we just learned, right? Is one hundred forty-eight. Ah, that’s in… Here it is in the group of one hundred ninety-seven, right? Yes, but the negative commandment is one hundred ninety-seven, yes, one hundred ninety-seven, be and go. Right, and which group is that? Let’s see, one hundred ninety-seven. Yes, in the middle of the group of forbidden foods, right?
Because you can find the sign, I checked the signs, yes. When he starts with non-kosher animals and all those things, and then notar, forbidden fat, chadash, and then he comes to chadash, orlah, kilei hakerem, yes, and eating. Yes, not to eat on the day of the fast. Ah, not eating on Yom Kippur also comes into forbidden foods. It’s good that he comes into forbidden foods of times, like not to eat on the day of the fast. Not to eat and drink in the manner of a glutton and drunkard is second, not to eat on the day of the fast, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, that chametz should not be seen, that chametz should not be found. And then comes nazir and so on. In short, it’s in forbidden foods, a close group presumably. Yes.
Negative Commandment 197 — Actual Chametz
Speaker 1: Okay, let’s continue. One hundred ninety-seven says thus: The prohibition against eating chametz on Pesach, and this is what it says “no chametz shall be eaten,” and one who eats any chametz is cut off if intentional, if unintentional he brings a sin offering.
Negative Commandment 198 — Mixture of Chametz
One hundred ninety-eight is not just actual chametz, but, but plain chametz, also here is already a mixture of chametz. But even one bread. Here he says something about what should be the difference, that it’s a…
Why Do You Need a Special Prohibition on Mixture of Chametz?
Okay, we mean that chametz means bread? Chametz means bread, a loaf. What kind of food eats bread? That’s the matzah! Chametz is the opposite of matzah, bread. It’s leavened and unleavened. He says no. There are other types of foods that have in them a mixture of chametz. What is also an addition, as he says “kol chametz one is lashed for it”. It’s already not… Meanwhile there’s already crumbled chametz in it. It’s yes… Ah, it’s about that.
Nu, why would someone think it’s not? It has the taste of chametz. It’s already chametz. It’s already chametz that one may not eat. But with a mixture you need a special teaching, by the way. Because it is… Do you remember? Because it’s chametz with three loaves and the like. No, because it was forbidden to eat this food. Eating this… a food that has this inside is another thing. It’s another new thing. Okay.
Here is a special teaching already from one food. “Yechol yechol banav kara’u”. It’s a prohibition. But maybe there is a prohibition, but one is not liable to karet. But… But… There’s no karet on any mixture of chametz. Nu, what is the Torah prohibition then? Because it says “kol ochel chametz venichrta”. A special chametz food whose name is complete. But meanwhile it’s “not its complete type”. It’s “not its complete type”. Ah, not pure chametz. It’s bread, a loaf. As it says in the chapter “Elu Ovrin” in Pesachim: “an eighth, an eighth, a fifth, a fifth”. Not necessarily obligated, a fifth. We derive it. We derive it… One who eats a kezayit of chametz within the time of eating a half-loaf… That’s a prohibition. So if there’s a kezayit of chametz within eating a half-loaf, you’ve eaten exactly the chametz.
Analogy of Vegetarian — Is Mixture a Thing in Itself?
Eating with the mixture, is the mixture a thing in itself? Always it’s a thing in itself. It’s a great wonder. It’s a great novelty. Why? Why? If you say for example you’re a vegetarian, yes?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Do you eat from a non-vegetarian mixture also? Or only bread, only chicken he doesn’t eat, but you eat yes, if you have a sauce from chicken once you eat it yes, true?
Speaker 2: No, it would be hypocrisy.
Speaker 1: Because… I ask you, is that so? The chicken sauce isn’t better, it just has something else also. You can divide it, you can say one choice, I’ll eat only half a plate, it will be considered yes that I only ate. But it’s not different, because you ate it. It doesn’t look like you only ate a kezayit of chametz.
This is what we’re talking about here, the question is literally very technical. Because in practice, many vegetarian people, eat yes mixture, vegetarian mixture, yes. Non-vegetarian mixture, but originally it’s vegetarian mixture, it will be such… As if the mixture of chametz itself would be, that one is obligated for a kezayit of chametz mixture. That is from the kezayit of chametz mixture one is still obligated for a kezayit of chametz in the mixture. It’s chametz in mixture. Full chametz is simple, one is obligated, not because it combines to the measure of a kezayit. Chametz mixture means that it’s chametz, not just that one may not eat it. It means that it has properly become chametz that… everything is forbidden.
By the way, it’s eating if one eats matzah alone, eating another thing. Yes, I mean that generally what it says eating in the Torah means simply. Not exactly, because what can one taste both things at once? He must have had “al chametz matzah umaror yochluhu”. You see? Yes. You see? Aha. I don’t remember one hundred percent, but you see clearly that eating means eating.
As said, it makes a lot of sense. The way of Chassidut always says, when one learns Torah one shouldn’t speak this way. A father tells his child, he can’t use such language of Chazal not English. “Yachol eved mitzvah livno”? He has such language, that one should be troubled, the halacha makes this.
Like a true vegetarian, I’m stringent not to eat meat. You understand very well that there are many vegetarians who eat yes the potato from the cholent. True? The potato from the cholent. But not meat together with the potato. Because if yes, with what does the meat become better because it has life in it, a potato? Understand? But absorptions, you can say, absorptions I’m not particular about. Okay, because absorptions is… The potato from the cholent has in it absorptions. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. Taste like the essence. It’s already halachic things. A person can say, I have such a type of stringency that once a little taste went in, nu, nu, understand? Can hear. I can make this nu. But to suffer a piece of food…
Therefore one can make a bit of a boundary between a piece of chicken, nu, one can still make this nu. The nu is a great permission that you can say, your mouth shouldn’t be chametz. Your mouth, the type of eating that you’re eating now shouldn’t be chametz. It makes no difference to me that it’s mixed. A person could have thought this way. But, why say that the mixture makes it better? The eating is the same. Okay. Because a person would have said the opposite, chametz mixture means that everything, the whole thing, becomes as if it were chametz. But he says sharply, not only would he be obligated even for a kezayit within the time of eating a half-loaf of that itself. This is according to the Rabbis.
“All chametz mixtures in the world are forbidden, one is lashed for them on the intermediate days of the festival?” Yes. “However if there was in it a mixture of chametz less than the measure of eating on the intermediate days of the festival”, okay, okay, one must… That even chametz mixture, different from other mixtures, one must understand. Can I also say that because of the dearness of the… What does chametz mixture mean? You have pieces of bread in it? I don’t know. Okay.
Dispute Between Ramban and Rambam Regarding Chametz Mixture
It comes to karet. The Ramban actually argues here. Is it the real Ramban? It’s not now to learn this side. Yes. Look at the Ramban, what does the Ramban say? Yes, as you say, “within the time of eating a half-loaf”, he should have received karet, “completely ingested” so he tears.
At least, what do you say? Open here the Sefer HaMitzvot. Ah, I have a Sefer HaMitzvot, the green one with the Ramban, how is that? Ah, what do you say? “Negative commandment one hundred nineteen”? One hundred nineteen? No, one hundred eighteen. Where can it be?
So the Ramban holds like you, it is… Like the Rashbatz, “when the measure of eating a half-loaf one is lashed, lashed and less lashed”? Yes. The Rav writes, let’s learn this Ramban already. You want to learn this Ramban? The Rav writes, “and if he ate it within the time of eating a half-loaf”, here it says Ramban? “And if he ate it in two kingdoms”. The Rashbatz, the Rashbatz is “in two kingdoms”, the words of the writer “his measure is like two kingdoms”. So interesting. “For less than that”? How… Our beloved Rambam writes, “days of Israel”, is your felt… Ay, good.
Opinion of the Ramban — Kezayit Within the Time of Eating a Half-Loaf is a Complete Prohibition, But Not Karet
In Sefer HaMitzvot, in short, until here are the words of the Rav. My opinion is to say, that chametz a kezayit within the time of eating a half-loaf which is from the Torah, meaning he transgressed a complete prohibition for which he is lashed. But a kezayit in two kingdoms, which is the measure of eating a half-loaf of royal eating which is abundant, this is prohibited by Torah law. So he says in Mishneh Torah, in chapter one of the laws of forbidden foods.
And in truth in the matter as if the words are not good. That chametz when there is in it a kezayit, he is liable to karet and lashes, even though there is no amplification here. But the essence of chametz from the Torah, that it should be complete chametz by itself, and when we say a kezayit within the time of eating a half-loaf is from the Torah, meaning that it is not nullified on its own, we need that in any case a kezayit within the time of eating a half-loaf that even though it doesn’t need this, for he is lashed but not for karet.
And if you still have the words of Rabbi Elazar with you here, who says about complete grain chametz that one is not lashed except for amplification in a prohibition. In the prohibition of “kol machametzet lo tocheilu”, that complete grain chametz that one is not lashed, behold it is in the prohibition of “kol machametzet”. And he disagrees with the words of Rabbi Yochanan about machametzet, and Rashi in the words of our Rabbi expounds “kol machametzet” refers to mixed chametz…
The Ramban’s Approach — The Amplification is on Mixture, Not on Complete Chametz
Quite different, the Ramban argues that the Ramban doesn’t hold… Exactly the opposite the Ramban says… What does he say exactly the opposite? That when one eats a thing as it is within the time of eating a half-loaf… When one is not liable to karet only lashes, that is a special Torah amplification. When a thing from lashes is there from rabbinic law. Right. And the truth says the Ramban… If he eats a whole kezayit within the time of eating a half-loaf, if there is a whole kezayit of chametz, that goes into “kol ochel machametzet” which was even optional words. And the amplification means that when one eats a chametz mixture within the time of eating a half-loaf, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, on that there are lashes, that’s the novelty.
Dispute of Rabbi Eliezer and the Sages
Again, no, the rule is a dispute. Rabbi Eliezer actually holds that one receives lashes for “kol machametzet” when one eats less than the time of eating a half-loaf, when it combines, as you say, the chametz is only a kezayit from both together, and the Sages hold generally that one is not obligated. And we rule like Rabbi Eliezer, the Rambam rules like Rabbi Eliezer, that there is an extra prohibition, and the punishment is only on the mixtures, which one can elaborate more.
Again, the Ramban says that according to the Rabbis it’s completely permitted. “If one is cut off for the bread”, there’s no such thing as a prohibition on mixture. Permitted. When one eats less than the time of eating a half-loaf it’s permitted. And according to Rabbi Eliezer one is liable to karet, liable to a prohibition, and according to the Sages one is completely exempt. And what does “kol machametzet” mean according to them? The Ramban said that they have another explanation in “kol machametzet”. That one language is actual chametz, and chametz through another thing is “kol machametzet”. What that means I don’t know, one must look immediately.
Halacha LeMoshe MiSinai — Kezayit Within the Time of Eating a Half-Loaf
Yes. “Eating a kezayit within the time of eating a half-loaf is the obligation in all food prohibitions in the Torah, whether in lashes or in karet, as the Sages said in general, ‘All that has taste like the essence’, and ‘it is a halacha to Moshe from Sinai that a person is not obligated until he eats a kezayit within the time of eating a half-loaf’.”
Very good, but the reasons for the commandments are another amplification, the only thing you need to see is that taste like essence is from the Torah. Halacha to Moshe from Sinai, just like halacha to Moshe from Sinai, “because one is not lashed for the measure of prohibitions except for eating of karet, and there is no measure of prohibitions in the exposition except in a place of karet, like the words of Rabbi Eliezer regarding chametz”.
The Ramban’s Distinction — “Kol Machametzet” is Actual Chametz and Chametz Through Another Thing
In short, the Ramban says that the prohibition must be derived from “lo tochal alav chametz”. There is such a prohibition, according to the Sages there is no such prohibition. Nu ay, what is the amplification? There’s no prohibition? The actual chametz and the chametz through another thing, both are forbidden. That means, it’s included in the previous things, one may not eat chametz. Where are the previous things? Here, the previous. Where did we already learn it? We didn’t learn it. But the next things…
Ah, the previous, the previous things. Aha. I want to catch the point of the matter. The Rambam says “What is machametzet? This is leaven and dough that has leavened”. In short, the commentators are perplexed about the Rambam before the Ramban. Is there a prohibition at all. And what is actually true? That all other prohibitions actually hold differently than the Ramban, that what one eats through a halacha to Moshe from Sinai one transgresses from the Torah from the essence of the law. Very interesting.
Already, you see? Good to know that the Ramban holds like you. Just, the Tosafot in Chullin there’s a wonder that the Ramban held like Rabbi Eliezer, that’s the point. He clearly looked into Megillat Esther how he defends the previous.
Mitzvot Laws of Chametz and Matzah — Dispute Between Rambam and Ramban in the Order of Prohibitions
Dispute Between Rambam and Ramban Regarding Prohibition of Benefit from Idolatry (Conclusion)
Speaker 1: The Rambam says, he explains to the person. In short, the commentators are divided whether the Rambam is correct or the Ramban. Whether there is a prohibition at all, and what is actually true, because all other books actually hold like the Ramban, that what something one shouldn’t have benefit from something? It’s from idolatry from the Torah from the essence of the law.
Speaker 2: Interesting, very interesting.
Speaker 1: Good, you see, good to know that the Ramban holds like you.
Speaker 2: Simply, with others there are disputes, assume that the Rambam held like Rabbi Elazar, that’s the point. I’ll try to look into Megillas Esther, he will defend it. He defends simply, he will say that this is a sin.
Speaker 1: Ah, I see, okay.
—
Mitzvah 199: Prohibition of Eating Chametz After Midday on the 14th of Nissan — “Lo Sochal Alav Chametz”
The Rambam in Sefer HaMitzvos
Speaker 1: But the next thing I wanted to ask the Ramban, he says this. The next thing, it says in the Ramban, I know there’s a dispute. Simply in [mitzvah] 199 is the prohibition of eating chametz after midday on the fourteenth of Nissan, there it says “lo sochal alav chametz”. What is “alav”? “Alav” means the korban Pesach.
I go back to what we established earlier regarding the holiness of Pesach Sheni, chametz at the time of bringing the korban Pesach Sheni, whether one is now not transgressing “lo sochal alav chametz”. He doesn’t learn from this about eating chametz on the first day, he learns like the Gemara the other way, and he rules like the opinion that it’s derived from “alav”.
The Dispute Between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon — Chametz from Six Hours
But Rabbi Yitzchak ben Aharon holds chametz at six hours is a Biblical prohibition, “lo sochal alav chametz”. He says that the principle is, chametz from six hours onward is Biblical (d’Oraisa).
He brings a proof from the Tosafos in Zevachim 21a, that the Tosafos say there, “they didn’t say in the Talmud that eating chametz from six hours is only Rabbinical, except when one eats it without the korban Pesach, but when one eats it with the korban Pesach, he is transgressing a Biblical prohibition”. What does this mean? That even after [midday] the prohibition is indeed Biblical. And even one who eats chametz after midday receives lashes.
The Ramban Disagrees
On this the Ramban also disagrees. He says it’s not a law at all, because this appears in other laws, we come to follow like Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon disagrees with him. Why does he hold it’s like Rabbi Shimon? Why not like Rabbi Yehuda?
Speaker 2: Aha, I understand the question.
Speaker 1: But he brings on this the proof, that the Tosafos in Zevachim said chametz from six hours onward is Biblical, that they ruled not like Rabbi Shimon.
And the Ramban says, what it says that the six hours is Biblical, doesn’t mean six hours. He says, everyone agrees that one must indeed destroy [it].
Question: The Mitzvah of Tashbisu Without a Prohibition of Eating?
But can there be a mitzvah of destroying which shouldn’t have a prohibition of eating?
Speaker 2: Yes, they’re two different things.
Speaker 1: Okay.
I wanted to ask simply, I’ll tell you. One great contradiction is here, there’s an explanation. Everything is the great… so that now it shouldn’t be. That means one should eliminate it, one shouldn’t eat it. I don’t know if you bite into something that isn’t yours. You add another prohibition, already another prohibition.
Speaker 2: Okay, if you have a banker, it already matters.
—
The Count of Prohibitions of Chametz on Pesach — The Order of the Rambam and Ramban
Chametz and Se’or — One Matter
Speaker 1: Further, another one, two, another thing. Correctly. Another two. Three things. “Seven days you shall not eat chametz in all your borders, and se’or shall not be seen in all your borders”. These aren’t two separate prohibitions, that means one prohibition. So it says in the verse, “lo sochal alav chametz, seven days you shall eat upon it matzos”. This is one prohibition, “lo sochal alav chametz”. This is one prohibition.
Regarding lo yera’eh, regarding other things. I just don’t understand because I remember that the Ramban has an old approach where he divides the prohibitions, not that, I’m not talking about that, I’m talking about the matter, the subject. He divides the chametz. But chametz and se’or is one thing, because the essence is that it’s chametz. So let’s say in one evening we read chametz itself and the leavening agent. Who says this language? The Ramban. Here it says chametz and se’or.
Speaker 2: Okay.
Prohibitions of Eating and Possession
Speaker 1: “Any person who eats chametz, that soul shall be cut off from Israel”, he’s still about chametz on Pesach, “in all that he eats”. Are there separate prohibitions, that kingship is already in the act of the day.
Rabbi Elazar, “seven days se’or shall not be found in your houses”, even if it’s not ours, but simply the existence there. From lo yera’eh and lo yimatzei.
A Prohibition Included in a Positive Commandment
However, so it stands already, as you said, that there’s a dispute. Regarding the prohibitions, it says as we mentioned earlier, according to the principles that there must be an act, there must be a transgression.
In Tractate Pesachim it says, “mitzvos of the lips are these mitzvos, lo yochal chametz in all your borders”, which is taken out from the separate ones. “Seven days he shall eat, any prohibition included in a positive commandment, one doesn’t receive lashes for it”. This is simply a positive commandment, which is for lo yera’eh and bal yimatzei.
Speaker 2: Very good, correct. Correct like that.
Bal Yera’eh and Bal Yimatzei — The Distinction Between Chametz and Se’or
Speaker 1: Yes, there are other distinctions, yes, there are. In any case, the month of Pesach which is his, there is indeed bal yera’eh and bal yimatzei, right? Bal yera’eh is… The Rambam says, I remember that he indeed doesn’t count it in Sefer HaMitzvos as a separate mitzvah. But it is a separate mitzvah. Lo yera’eh and lo yimatzei he counts separately, correct.
Speaker 2: Ah, correct, correct, correct.
Speaker 1: Ah, here it says chametz lo yimatzei, se’or lo yera’eh, so it says. Chametz is indeed a lo yimatzei, right?
Speaker 2: Ah, okay. Very interesting.
The Rambam’s Order — According to Time
Speaker 1: And here the Rambam began a slightly different approach and he said, lo sochal chametz from the 14th, and lo sochal chametz all seven [days], eating a mixture of chametz, lo yera’eh and lo yimatzei, which is all seven [days].
On this he added here the word “all seven” an entire time, because this is the order that goes here, and from the 14th there is not eating chametz, and the removal of it.
The Ramban learns that only here is the removal of it, there is no “lo sochal chametz”.
Speaker 2: Very interesting. Correct. Yes. Yes. Even in the… yes, in the count of holiness it also doesn’t say “seven”. Very interesting.
Innovation: The Ramban Changes the Order
Speaker 1: Literally, it’s clear that this is the reason why he made this order. Here suddenly the Ramban became one who changes and goes with the chronological order. Go understand. Interesting.
—
Conclusion of the Positive Commandments and Beginning of the Prohibitions
Speaker 1: Okay, until here are the mitzvos. Yes. Okay, the prohibitions.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט די איסורים פון חמץ בפסח: די שעות ערב פסח ווען חמץ ווערט אסור (פון שעה חמישית באכילה און שעה ששית בהנאה), די גזירות פון חכמים אויף די שעות, און די חילוק צווישן אכילה און הנאה. אויך ווערט דורכגענומען די איסורים פון בל יראה ובל ימצא, די דינים פון תערובת חמץ, און די הלכה אז חמץ בפסח איז א דבר שיש לו מתירין וואס ווערט אסור במשהו. די שיעור שליסט מיט א דיסקוסיע צי מען באקומט כרת אויף הנאה פון חמץ.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק א’ (סיכום)
—
כללי סדר פון פרק א’
דער פרק שטעלט אויס די יסודות פון איסורי חמץ בפסח אין א קלארע סדר:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – דער יסוד-איסור: מ’טאר נישט עסן חמץ אלע זיבן טעג פסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – פון שעה שביעית מדאורייתא, מיט גזירות פון חז”ל אויף שעה ששית און חמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – א פרט אינעם איסור אכילה: אויך תערובת חמץ איז אסור.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – מ’טאר נישט האבן חמץ ברשותו. דערצו א גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור אפילו נאך פסח. אבער – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – אין זיין כללות.
—
שעות האיסור ערב פסח – שעה חמישית, ששית, ושביעית
דברי הרמב”ם
מען טאר נישט עסן חמץ פון סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית איז חמץ אסור באכילה אבער מותר בהנאה. אין שעה ששית איז אסור אי באכילה אי בהנאה (מכת מרדות). פון שעה שביעית – לוקה מן התורה.
פשט
חז”ל האבן גע’אסר’ט שעה ששית באכילה ובהנאה, און שעה חמישית נאר באכילה – אלס גזירה. דער דאורייתא-איסור הייבט ערשט אן פון שעה שביעית.
חידושים און הסברות
1. טעם החילוק צווישן חמישית און ששית – משום יום המעונן:
פארוואס איז שעה חמישית נאר אסור באכילה אבער נישט בהנאה, בעת שעה ששית איז אסור אויך בהנאה? דער טעם איז משום יום המעונן – אמאל קען מען נישט גוט מבחין זיין צווישן שעה חמישית און ששית, ווייל מען זעט נישט די זון קלאר. דערפאר האט מען גע’אסר’ט אכילה שוין פון חמישית, כדי מען זאל נישט קומען צו עסן אין ששית.
אבער הנאה האט מען נישט אסור געמאכט אין חמישית, ווייל דאס וואלט געווען א גזירה לגזירה: שעה חמישית אליין איז שוין א גזירה (ווייל דער אמת’ער איסור הנאה הייבט ערשט אן פון שעה שביעית מדאורייתא), און צו אסר’ן הנאה אין חמישית וואלט געווען צוויי שטאפלען גזירות – וואס חז”ל טוען נישט.
2. דער טעות איז מיט ששית, נישט שביעית:
דער חשש פון יום המעונן איז ספעציפיש אז מען זאל נישט פארבייטן שעה ששית מיט חמישית (נישט שביעית מיט ששית). דערפאר האט מען צוגעלייגט דעם איסור אכילה שוין אין חמישית.
—
כל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו
דברי הרמב”ם
אזוי לאנג ווי מען מעג אליין עסן חמץ, מעג מען אויך פיטערן בהמות, חיות, און עופות דערמיט.
פשט
דער דין פון האכלת בהמה איז פארבונדן מיט דעם דין פון אכילת אדם – ווען דער אדם מעג עסן, מעג ער אויך פיטערן זיינע בהמות.
—
חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין ואסור במשהו
דברי הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות)
חמץ בפסח איז אסור במשהו (אפילו א מינימאלע כמות אין א תערובת), ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין – נאך פסח וועט עס ווערן מותר. אויך: נותן טעם לפגם – וואס איז בדרך כלל מותר – איז ביי חמץ בפסח אסור.
פשט
חמץ בפסח האט א חומרא יתירה לגבי תערובות: עס ווערט נישט בטל אפילו באלף, ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין (נאך פסח ווערט עס מותר). אויך נותן טעם לפגם, וואס ביי אנדערע איסורים איז מותר, איז ביי חמץ בפסח אסור.
חידושים און הסברות
דער יסוד פון “דבר שיש לו מתירין” ביי חמץ בפסח איז וואס מאכט עס אסור במשהו – ווייל מען קען ווארטן ביז נאך פסח און דאן וועט עס זיין מותר, דערפאר ווערט עס נישט בטל אין א תערובת. דאס שטייט אין שייכות מיט דעם דין אז תערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – ווייל נאך פסח איז דער חמץ גופא מותר, און אין תערובת האבן חז”ל נישט צוגעלייגט דעם קנס.
—
שאלה: כרת/מלקות אויף הנאה פון חמץ בפסח
חידוש/שאלה
א וויכטיגע שאלה איז אויפגעברענגט געווארן: צו באקומט מען כרת (אדער מלקות) פאר הנאה פון חמץ בפסח, נישט נאר פאר אכילה?
דער פסוק זאגט “כל אוכל חמץ ונכרתה” – דאס רעדט פון אכילה. די שאלה איז: צו איז הנאה בכלל אכילה (הנאה איז אנטהאלטן אין דעם באגריף אכילה), אדער אכילה בכלל הנאה – און דערפאר זאל מען אויך באקומען כרת פאר בלויזע הנאה?
דאס איז געבליבן אלס אפענע שאלה – עס איז באמערקט געווארן אז עס איז “זייער עקסטרעם” צו זאגן אז מען באקומט כרת פאר א קליינע הנאה, און עס איז נישט קלאר אויסגעפירט געווארן.
תמלול מלא 📝
סיכום פרק א’ – איסורי חמץ בפסח
שעות האיסור ערב פסח – שעה חמישית וששית
Speaker 1: יעצט, קומט דער חכם נאכאמאל, ווער איז דער נעקסטער מענטש, ווייס איך נישט, ער זאגט אז די פינפטע שעה אפילו איז אויך נישט קיין חמץ, פארוואס? זייער שפירט זיך נאך די מינים. אמאל ווייסטו נישט די חילוק פון חמישית און ששית. יא. דאס איז אן אמת’ע זאך, אמת? אבער בהנאה איז נישט אסור.
סאו דער חכם האט גע’אסר’ט ששית באכילה ובהנאה, און חמישית נאר באכילה. דאס איז נאר א גזירה פונעם אמאליגן, פאר סאם ריזען הנאה איז אנדערש. פארוואס? קומט זיך פארוואס זאל זיין די חילוק? ווייל… נאר אז מען זאל האבן אן עקסטערע זהירות און מען זאל געדענקען אז אפשר איז עס יא ממינים.
נאכאמאל, אויב ס’איז יא ממינים טאר מען נישט הנאה האבן אפילו, אפשר איז שוין די זיבעטע שעה.
Speaker 2: דער טעות איז מיט די זיבעטע שעה אדער מיט די זעקסטע שעה?
Speaker 1: דער טעות איז מיט די זעקסטע שעה, יעצט איז די פינפטע שעה. יא. סאו לויט דעם איז עס נאר א גזירה, ס’איז אזא שטיקל גזירה לגזירה, מעג מען הנאה האבן, מען טאר נאר נישט עסן.
סיכום השעות
אקעי, הלאה מה דאיתא, קומט אויס אז מען מעג עסן חמץ פיה”ב ביז סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית טאר מען נישט עסן אבער לערנען יא. און אין שעה ששית מאכן מכות מרדות, און מתחלת שעה שביעית לוקה. אזוי האסטו אויסגעלערנט, שטימט? זייער אינטערעסאנט.
איך האב געשריבן אלע מיני זאכן דא לעצטע מאל, לאמיר זען ווי ס’איז מפורש דא. איך האב געהאט חידושים וועגן די תערובות.
חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין
דער רמב”ם זאגט אז חמץ בפסח איז אסור פארוואס? ווייל ס’איז א דבר שיש לו מתירין. נחמן במשהו. שטייט נתן טעם לפגם אסור, אזוי שטייט אין די הלכות מאכלות אסורות. שוין, דאס איז די נקודה דא.
סדר פון פרק א’ – אויסלייג פון די איסורים
סאו וואס ווייסן מיר סך הכל? וואס ווייסן מיר פון דעם פרק?
Speaker 2: זאג מיר קלאר, וואס ווייסן מיר קלאר פון דעם פרק? וויפיל מצוות שטייט אין דעם פרק?
Speaker 1: די ערשטע מצוה פון מען טאר נישט עסן חמץ שבעת ימים, רייט? און מען טאר אויך נישט הנאה האבן, דאס איז נישט קיין נאך א לאו, דאס איז א כלל אין די ענין פון אכילה סאמהאו. און מיר האבן געלערנט וועגן די איסור פון בל יראה ובל ימצא.
נאכדעם איז ער אריינגעגאנגען אין די פרטים פון דעם, גייט ער אין פרק ב’ לכאורה. ער האט גערעדט וועגן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. פונעם רבי’ן איז ער ארויסגעגאנגען, ער האט געזאגט, “וואס איז די כלל פון…” קיצור, דער פרק איז די בעיסיקס פון איסורי חמץ בפסח, עפעס אזוי. שטימט?
פרק א’ איז איסורי חמץ בפסח, יא?
Speaker 2: דו ביסט מסכים?
Speaker 1: וואס זענען זיי? סאו, אויב מ’וויל וויסן קלאר וואס זענען די איסורי חמץ בפסח, דארף מען זאגן אזוי: ס’איז דא א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
דא גייט עס נישט די סדר, דו הערסט? די סדר גייט נישט לויט די סדר הזמנים אזויווי אין די מצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, ביי די וועי, און איסור אכילת חמץ בי”ד, און גזירות על זה. שטימט?
און נאכדעם איז דא…
Speaker 2: זאג נאר, דו האלטסט נאך נישט. וואס “יא יא”? “יא יא” מיינט גארנישט. “יא יא” מיינט ניין.
Speaker 1: מ’טאר נישט עסן חמץ, מ’טאר נישט הנאה האבן פון חמץ ערב פסח, און אויף דעם איז דא גזירות על זה, משעה שביעית. שעה לייגט ער צו א שעה פון שישית. שישית בהנאה, און ער האט צוגעלייגט פאר אכילה אליין, חמישית משום יום המעונן. רייט?
און נאכדעם, און אין דעם איז דא ואיסור אכילת תערובת חמץ, רייט? תערובת חמץ כל שבעה. און נאכדעם, דאס איז לויט ווי איך מיין די סדר.
נאכדעם איז דא איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, רייט?
Speaker 2: וואס איז די גזירה? משום יום המעונן. וואט?! וועלכע גזירה איז דא וועגן לא יראה לך חמץ, צדיק?
Speaker 1: וואס?
Speaker 2: יא, האלט סטאפ.
Speaker 1: ער זאגט, איך וויל מאכן מיין אייגענע סדר, איך וויל זיין קלאר. קלאר איז אז ס’איז דא א דריטע איסור, אקעי? ס’איז דא אן איסור צו נישט עסן חמץ, אקעי? נאכדעם איז דא ווי א פרט אין דעם איסור וואס איז אליין אן איסור, צו נישט עסן תערובת חמץ, רייט? שטימט?
נאכדעם איז דא נאך אן איסור, נישט צו האבן חמץ, שטימט? און אויף דעם האבן זיי געמאכט א גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. הערסט? גוט. אבער בתערובת לא גזרו, שטימט?
Speaker 2: יא, זייער גוט. צו ס’שטימט פאר זאלץ קאפ אדער זאלץ נישט קאפ ווייס איך נישט.
Speaker 1: ממילא איז אזוי, ניין, דו דארפסט צולייגן אכילה והנאה מי.
דיסקוסיע: כרת אויף הנאה פון חמץ
Speaker 2: וואס איז דער וואס איז עובד אויף הנאה וואס באקומט ער? ער באקומט אויך מלקות כרת? פרעג איך א שאלה. יא? יא?
Speaker 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
Speaker 2: סאו מען באקומט כרת פאר הנאה פון חמץ? אהא. וואס, ס’שטייט אזוי אדער דו ווילסט אזוי זאגן?
Speaker 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. פרעג איך א שאלה, צו מען באקומט מלקות אויף דעם? יא? דו ביסט זיכער? איך ווייס נישט. ס’איז זייער עקסטרעם.
Speaker 2: דאס איז זייער עקסטרעם צו דיר? פאר א קליין ביסל הנאה זאל מען באקומען מלקות, כרת?
Speaker 1: ניין, סתם איך פרעג דיך צו דו ווייסט. זאג סתם, זאגן די נירופערס, אז איך בין שוין פארשלינגען א הייסע שקלאף וואס האט שוין גענומען א פאר גראם ביי מיר.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק א’ (סיכום)
—
כללי הסדר של פרק א’
הפרק מציג את היסודות של איסורי חמץ בפסח בסדר ברור:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – איסור היסוד: אסור לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – משעה שביעית מדאורייתא, עם גזירות של חז”ל על שעה ששית וחמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – פרט באיסור אכילה: גם תערובת חמץ אסורה.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – אסור להחזיק חמץ ברשותו. לכך גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו לאחר הפסח. אבל – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – בכללותו.
—
שעות האיסור ערב פסח – שעה חמישית, ששית, ושביעית
דברי הרמב”ם
אסור לאכול חמץ מסוף שעה רביעית. בשעה חמישית חמץ אסור באכילה אבל מותר בהנאה. בשעה ששית אסור אם באכילה אם בהנאה (מכת מרדות). משעה שביעית – לוקה מן התורה.
פשט
חז”ל אסרו שעה ששית באכילה ובהנאה, ושעה חמישית רק באכילה – כגזירה. איסור דאורייתא מתחיל רק משעה שביעית.
חידושים והסברות
1. טעם החילוק בין חמישית לששית – משום יום המעונן:
מדוע שעה חמישית אסורה רק באכילה אבל לא בהנאה, בעוד ששעה ששית אסורה גם בהנאה? הטעם הוא משום יום המעונן – לפעמים אי אפשר להבחין היטב בין שעה חמישית לששית, כי אין רואים את השמש בבירור. לכן אסרו אכילה כבר מחמישית, כדי שלא יבואו לאכול בששית.
אבל הנאה לא אסרו בחמישית, כי זו היתה גזירה לגזירה: שעה חמישית עצמה היא כבר גזירה (כי איסור ההנאה האמיתי מתחיל רק משעה שביעית מדאורייתא), ולאסור הנאה בחמישית היה שני שלבים של גזירות – מה שחז”ל לא עושים.
2. הטעות היא עם ששית, לא שביעית:
החשש של יום המעונן הוא ספציפית שלא יתבלבלו בין שעה ששית לחמישית (לא שביעית לששית). לכן הוסיפו את איסור האכילה כבר בחמישית.
—
כל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו
דברי הרמב”ם
כל זמן שמותר לאדם עצמו לאכול חמץ, מותר גם להאכיל בהמות, חיות ועופות בכך.
פשט
דין האכלת בהמה קשור לדין אכילת אדם – כאשר האדם מותר לאכול, מותר לו גם להאכיל את בהמותיו.
—
חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין ואסור במשהו
דברי הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות)
חמץ בפסח אסור במשהו (אפילו כמות מינימלית בתערובת), כי הוא דבר שיש לו מתירין – לאחר הפסח יהיה מותר. גם: נותן טעם לפגם – שבדרך כלל מותר – אצל חמץ בפסח אסור.
פשט
חמץ בפסח יש לו חומרא יתירה לגבי תערובות: אינו בטל אפילו באלף, כי הוא דבר שיש לו מתירין (לאחר הפסח יהיה מותר). גם נותן טעם לפגם, שבאיסורים אחרים מותר, אצל חמץ בפסח אסור.
חידושים והסברות
יסוד “דבר שיש לו מתירין” אצל חמץ בפסח הוא מה שמאסרו במשהו – כי אפשר לחכות עד לאחר הפסח ואז יהיה מותר, לכן אינו בטל בתערובת. זה קשור לדין שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – כי לאחר הפסח החמץ עצמו מותר, ובתערובת לא הוסיפו חז”ל את הקנס.
—
שאלה: כרת/מלקות על הנאה מחמץ בפסח
חידוש/שאלה
שאלה חשובה הועלתה: האם מקבלים כרת (או מלקות) על הנאה מחמץ בפסח, ולא רק על אכילה?
הפסוק אומר “כל אוכל חמץ ונכרתה” – זה מדבר על אכילה. השאלה היא: האם הנאה בכלל אכילה (הנאה כלולה במושג אכילה), או אכילה בכלל הנאה – ולכן יקבלו גם כרת על הנאה בלבד?
זה נשאר כשאלה פתוחה – הוערה שזה “מאוד קיצוני” לומר שמקבלים כרת על הנאה קטנה, וזה לא הובא בבירור.
תמלול מלא 📝
סיכום פרק א’ – איסורי חמץ בפסח
שעות האיסור ערב פסח – שעה חמישית וששית
דובר 1: עכשיו, בא החכם שוב, מי האדם הבא, אינני יודע, הוא אומר שהשעה החמישית אפילו גם כן אינה חמץ, למה? כי עדיין מרגישים את המינים. לפעמים אינך יודע את ההבדל בין חמישית לששית. כן. זה דבר אמיתי, אמת? אבל בהנאה אינו אסור.
אז החכם אסר ששית באכילה ובהנאה, וחמישית רק באכילה. זו רק גזירה מהקדמונים, לגבי איזו סיבה הנאה שונה. למה? מתעורר למה יהיה ההבדל? כי… רק שיהיה זהירות נוספת ושיזכרו שאולי הוא כן מהמינים.
שוב, אם הוא כן מהמינים אסור אפילו ליהנות, אולי כבר השעה השביעית.
דובר 2: הטעות היא עם השעה השביעית או עם השעה השישית?
דובר 1: הטעות היא עם השעה השישית, עכשיו היא השעה החמישית. כן. אז לפי זה זו רק גזירה, זו קצת גזירה לגזירה, מותר ליהנות, רק אסור לאכול.
סיכום השעות
אוקיי, הלאה מה דאיתא, יוצא שמותר לאכול חמץ בערב פסח עד סוף שעה רביעית. בשעה חמישית אסור לאכול אבל להנות כן. ובשעה ששית מכים מכות מרדות, ומתחילת שעה שביעית לוקה. כך למדת, נכון? מעניין מאוד.
כתבתי כל מיני דברים כאן בפעם הקודמת, בואו נראה איך זה מפורש כאן. היו לי חידושים על התערובות.
חמץ בפסח – דבר שיש לו מתירין
הרמב”ם אומר שחמץ בפסח אסור למה? כי הוא דבר שיש לו מתירין. נותן טעם במשהו. כתוב נותן טעם לפגם אסור, כך כתוב בהלכות מאכלות אסורות. נו, זו הנקודה כאן.
סדר פרק א’ – הסבר האיסורים
אז מה אנו יודעים בסך הכל? מה אנו יודעים מהפרק הזה?
דובר 2: אמור לי בבירור, מה אנו יודעים בבירור מהפרק הזה? כמה מצוות כתובות בפרק הזה?
דובר 1: המצווה הראשונה שאסור לאכול חמץ שבעת ימים, נכון? וגם אסור ליהנות, זה לא לאו נוסף, זה כלל בענין האכילה איכשהו. ולמדנו על איסור בל יראה ובל ימצא.
אחר כך הוא נכנס לפרטים של זה, הוא הולך לפרק ב’ לכאורה. הוא דיבר על כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. מהרבי הוא יצא, הוא אמר, “מה הכלל של…” בקיצור, הפרק הוא היסודות של איסורי חמץ בפסח, משהו כזה. נכון?
פרק א’ הוא איסורי חמץ בפסח, כן?
דובר 2: אתה מסכים?
דובר 1: מה הם? אז, אם רוצים לדעת בבירור מה הם איסורי חמץ בפסח, צריך לומר כך: יש א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
כאן זה לא הולך לפי הסדר, אתה שומע? הסדר לא הולך לפי סדר הזמנים כמו במצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, אגב, ואיסור אכילת חמץ בי”ד, וגזירות על זה. נכון?
ואחר כך יש…
דובר 2: אמור רק, אתה עדיין לא מבין. מה זה “כן כן”? “כן כן” לא אומר כלום. “כן כן” אומר לא.
דובר 1: אסור לאכול חמץ, אסור ליהנות מחמץ ערב פסח, ועל זה יש גזירות על זה, משעה שביעית. הוא מוסיף שעה מששית. ששית בהנאה, והוא הוסיף לאכילה עצמה, חמישית משום יום המעונן. נכון?
ואחר כך, ובזה יש ואיסור אכילת תערובת חמץ, נכון? תערובת חמץ כל שבעה. ואחר כך, זה לפי מה שאני חושב הסדר.
אחר כך יש איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, נכון?
דובר 2: מה הגזירה? משום יום המעונן. מה?! איזו גזירה יש על לא יראה לך חמץ, צדיק?
דובר 1: מה?
דובר 2: כן, רגע עצור.
דובר 1: הוא אומר, אני רוצה לעשות סדר משלי, אני רוצה להיות ברור. ברור שיש איסור שלישי, אוקיי? יש איסור לא לאכול חמץ, אוקיי? אחר כך יש כמו פרט באיסור הזה שהוא בעצמו איסור, לא לאכול תערובת חמץ, נכון? נכון?
אחר כך יש עוד איסור, לא להחזיק חמץ, נכון? ועל זה עשו גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. שומע? טוב. אבל בתערובת לא גזרו, נכון?
דובר 2: כן, טוב מאוד. אם זה נכון לראש שלך או לא נכון לראש שלך אינני יודע.
דובר 1: ממילא כך הוא, לא, אתה צריך להוסיף אכילה והנאה מי.
דיון: כרת על הנאה מחמץ
דובר 2: מה הוא מי שנהנה מחמץ מה הוא מקבל? הוא גם מקבל מלקות כרת? אני שואל שאלה. כן? כן?
דובר 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
דובר 2: אז מקבלים כרת על הנאה מחמץ? אהא. מה, כתוב כך או שאתה רוצה לומר כך?
דובר 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. אני שואל שאלה, האם מקבלים מלקות על זה? כן? אתה בטוח? אינני יודע. זה מאוד קיצוני.
דובר 2: זה מאוד קיצוני לך? על הנאה קטנה יקבלו מלקות, כרת?
דובר 1: לא, סתם אני שואל אותך אם אתה יודע. אמור סתם, אומרים הנוירונים, שכבר בלעתי כוס חמה שכבר לקחה כמה גרם אצלי.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Lecture Summary – Rambam Laws of Chametz and Matzah, Chapter 1 (Summary)
—
General Order of Chapter 1
The chapter presents the foundations of the prohibitions of chametz on Pesach in a clear order:
1. Prohibition of eating chametz all seven days – The fundamental prohibition: one may not eat chametz all seven days of Pesach.
2. Prohibition of eating chametz (and benefit) on Erev Pesach, and decrees regarding this – From the seventh hour by Torah law, with decrees from the Sages on the sixth and fifth hours.
3. Prohibition of eating a mixture of chametz all seven days – A detail within the prohibition of eating: even a mixture of chametz is forbidden.
4. Prohibition of bal yera’eh and bal yimatzei all seven days – One may not have chametz in one’s possession. Additionally, a decree: chametz over which Pesach has passed is forbidden even after Pesach. However – regarding a mixture of chametz over which Pesach has passed, the Sages did not decree.
5. Destruction of chametz – In its general principles.
—
The Hours of Prohibition on Erev Pesach – Fifth Hour, Sixth Hour, and Seventh Hour
Words of the Rambam
One may not eat chametz from the end of the fourth hour. In the fifth hour, chametz is forbidden for eating but permitted for benefit. In the sixth hour, it is forbidden both for eating and for benefit (makat mardut). From the seventh hour – one receives lashes by Torah law.
Plain Meaning
The Sages forbade the sixth hour for eating and benefit, and the fifth hour only for eating – as a decree. The Torah prohibition only begins from the seventh hour.
Innovations and Explanations
1. Reason for the distinction between the fifth and sixth hours – because of a cloudy day:
Why is the fifth hour only forbidden for eating but not for benefit, while the sixth hour is also forbidden for benefit? The reason is because of a cloudy day – sometimes one cannot distinguish well between the fifth and sixth hours, because one doesn’t see the sun clearly. Therefore, eating was forbidden already from the fifth hour, so that one should not come to eat in the sixth hour.
But benefit was not made forbidden in the fifth hour, because that would have been a decree for a decree: the fifth hour itself is already a decree (because the actual prohibition of benefit only begins from the seventh hour by Torah law), and to forbid benefit in the fifth hour would have been two levels of decrees – which the Sages do not do.
2. The error is with the sixth hour, not the seventh:
The concern of a cloudy day is specifically that one should not confuse the sixth hour with the fifth (not the seventh with the sixth). Therefore, the prohibition of eating was added already in the fifth hour.
—
Any Hour When It Is Permitted to Eat – One May Feed One’s Animals, Beasts, and Birds
Words of the Rambam
As long as one may eat chametz oneself, one may also feed animals, beasts, and birds with it.
Plain Meaning
The law of feeding animals is connected to the law of human eating – when a person may eat, he may also feed his animals.
—
Chametz on Pesach – Something That Has a Permitted Time and Is Forbidden in Any Amount
Words of the Rambam (Laws of Forbidden Foods)
Chametz on Pesach is forbidden in any amount (even a minimal quantity in a mixture), because it is a davar she’yesh lo matirin – after Pesach it will become permitted. Also: noten ta’am lifgam – which is generally permitted – is forbidden regarding chametz on Pesach.
Plain Meaning
Chametz on Pesach has an extra stringency regarding mixtures: it is not nullified even in a thousand, because it is a davar she’yesh lo matirin (after Pesach it becomes permitted). Also noten ta’am lifgam, which by other prohibitions is permitted, is forbidden by chametz on Pesach.
Innovations and Explanations
The principle of “davar she’yesh lo matirin” by chametz on Pesach is what makes it forbidden in any amount – because one can wait until after Pesach and then it will be permitted, therefore it is not nullified in a mixture. This stands in connection with the law that a mixture of chametz over which Pesach has passed was not decreed upon – because after Pesach the chametz itself is permitted, and in a mixture the Sages did not add the penalty.
—
Question: Karet/Lashes for Benefit from Chametz on Pesach
Innovation/Question
An important question was raised: Does one receive karet (or lashes) for benefit from chametz on Pesach, not only for eating?
The verse says “kol ochel chametz venichrta” – this speaks of eating. The question is: is benefit included in eating (benefit is contained in the concept of eating), or eating included in benefit – and therefore one should also receive karet for mere benefit?
This remained as an open question – it was noted that it is “very extreme” to say that one receives karet for a small benefit, and it was not clearly resolved.
📝 Full Transcript
Summary of Chapter 1 – Prohibitions of Chametz on Pesach
The Hours of Prohibition on Erev Pesach – Fifth and Sixth Hours
Speaker 1: Now, the Chacham (sage) comes again, who is the next person, I don’t know, he says that the fifth hour also is not chametz, why? Because you still feel the species. Sometimes you don’t know the difference between the fifth and sixth. Yes. This is a true thing, true? But benefiting from it is not forbidden.
So the Chacham forbade the sixth hour in eating and in benefit, and the fifth only in eating. This is only a decree from the Amoraim, for some reason benefit is different. Why? The question comes up why should there be a difference? Because… only that one should have extra caution and one should remember that perhaps it is already from the species.
Again, if it is already from the species, one may not have benefit even, perhaps it’s already the seventh hour.
Speaker 2: Is the error with the seventh hour or with the sixth hour?
Speaker 1: The error is with the sixth hour, now it’s the fifth hour. Yes. So according to this it’s only a decree, it’s a bit of a decree for a decree, one may have benefit, one just may not eat.
Summary of the Hours
Okay, moving forward with what we have, it comes out that one may eat chametz on Erev Pesach until the end of the fourth hour. In the fifth hour one may not eat but benefit yes. And in the sixth hour they give makot mardut (lashes of rebellion), and from the beginning of the seventh hour one receives lashes. So you’ve learned, correct? Very interesting.
I wrote all kinds of things here last time, let’s see how it’s explained here. I had chidushim (novel insights) about mixtures.
Chametz on Pesach – Davar Sheyesh Lo Matirin
The Rambam says that chametz on Pesach is forbidden why? Because it’s a davar sheyesh lo matirin (something that will become permitted). Forbidden in any amount. It states that noten ta’am lifgam (imparting a detrimental flavor) is forbidden, as it states in the Laws of Forbidden Foods. So, that’s the point here.
Order of Chapter 1 – Explanation of the Prohibitions
So what do we know in total? What do we know from this chapter?
Speaker 2: Tell me clearly, what do we know clearly from this chapter? How many mitzvot are in this chapter?
Speaker 1: The first mitzvah is that one may not eat chametz for seven days, right? And one also may not benefit from it, that’s not another negative commandment, that’s a rule in the matter of eating somehow. And we learned about the prohibition of bal yera’eh u’bal yimatzei (it shall not be seen and it shall not be found).
After that he went into the details of this, he goes into chapter 2 apparently. He spoke about kol sha’ah shemutar le’echol ma’achil livhemto chayato ve’ofotav (any time it’s permitted to eat, one may feed to his domesticated animals, wild animals and birds). From the Rebbi he went out, he said, “What is the rule of…” In short, the chapter is the basics of the prohibitions of chametz on Pesach, something like that. Correct?
Chapter 1 is the prohibitions of chametz on Pesach, yes?
Speaker 2: Do you agree?
Speaker 1: What are they? So, if one wants to know clearly what are the prohibitions of chametz on Pesach, one must say thus: There is a) the prohibition of eating chametz all seven days.
Here it doesn’t go in order, do you hear? The order doesn’t go according to the order of times as in the mitzvot. Prohibition of eating chametz, prohibition, by the way, and prohibition of eating chametz on the fourteenth, and decrees upon this. Correct?
And after that there is…
Speaker 2: Just say, you’re not holding yet. What “yes yes”? “Yes yes” means nothing. “Yes yes” means no.
Speaker 1: One may not eat chametz, one may not benefit from chametz on Erev Pesach, and on this there are decrees upon it, from the seventh hour. He adds an hour from the sixth. Sixth for benefit, and he added for eating itself, the fifth because of yom hame’unan (the cloudy day). Right?
And after that, and in this there is a prohibition of eating a mixture of chametz, right? A mixture of chametz all seven days. And after that, this is according to how I think the order.
After that there is the prohibition of lo yera’eh lecha chametz (chametz shall not be seen to you) all seven days, and decrees upon this, right?
Speaker 2: What is the decree? Because of yom hame’unan. What?! Which decree is there about lo yera’eh lecha chametz, tzaddik?
Speaker 1: What?
Speaker 2: Yes, hold stop.
Speaker 1: He says, I want to make my own order, I want to be clear. Clear is that there’s a third prohibition, okay? There’s a prohibition not to eat chametz, okay? After that there is like a detail in this prohibition which is itself a prohibition, not to eat a mixture of chametz, right? Correct?
After that there is another prohibition, not to have chametz, correct? And on this they made a decree that also chametz she’avar alav haPesach (chametz that Pesach passed over it) is forbidden. Do you hear? Good. But in a mixture they didn’t decree, correct?
Speaker 2: Yes, very good. Whether it’s correct for your head or not correct for your head I don’t know.
Speaker 1: Therefore it’s like this, no, you need to add eating and benefit from it.
Discussion: Karet on Benefiting from Chametz
Speaker 2: What does one who benefits, what does he get? Does he also get lashes, karet (spiritual excision)? I’m asking a question. Yes? Yes?
Speaker 1: Kol ochel chametz (anyone who eats chametz), eating includes benefit, benefit includes eating.
Speaker 2: So one gets karet for benefiting from chametz? Aha. What, does it say so or do you want to say so?
Speaker 1: Eating includes benefit, benefit includes eating. I’m asking a question, does one get lashes for this? Yes? Are you sure? I don’t know. It’s very extreme.
Speaker 2: This is very extreme to you? For a little bit of benefit one should get lashes, karet?
Speaker 1: No, I’m just asking you if you know. Just say, say the neuropers, that I’m already swallowing a hot drink that has already taken a few grams from me.