דער שיעור לערנט הלכות חמץ ומצה פון רמב"ם, מיט א פאקוס אויף די אכט מצוות וואס זענען אריינגערעכנט אין דעם הלכות. ס'ווערט געקלערט פארוואס דער רמב"ם רופט עס "הלכות חמץ ומצה" און נישט "הלכות פסח", און ס'ווערט אויסגעארבעט דער חילוק צווישן חמץ און שאור, די מצוה פון סיפור יציאת מצרים, און די מחלוקת רמב"ם און רמב"ן וועגן תערובת חמץ און די סדר פון די לאוין. ס'ווערט אויך באהאנדלט די שאלה צי אכילת מצה איז א חיוב נאר ליל פסח אדער אויך די אנדערע טעג.
—
דער רמב”ם’ס ספר זמנים באהאנדלט מצוות הנוהגות מזמן לזמן. דער סדר איז: ערשט שבת (כי חמור דברי שבת), דערנאך שביתת יום טוב (די כלל פון אלע ימים טובים), און דערנאך קומען פרטיות’דיגע הלכות פון יעדן יום טוב.
פשט: דער רמב”ם ארגאניזירט ספר זמנים לויט לאגישע קאטעגאריעס — ערשט דער כלל (שבת, שביתת יום טוב), דערנאך פרטים פון יעדן יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. דער נאמען “הלכות חמץ ומצה” (נישט “הלכות פסח”): דער רמב”ם רופט אלע הלכות ביי די מצוות, נישט ביי דעם נאמען פון יום טוב. אזוי אויך: נישט “הלכות סוכות” נאר “סוכה ולולב”, נישט “הלכות ראש השנה” נאר “הלכות שופר”. דער ענין פון שביתה אויף יום טוב (אז פסח איז א יום טוב) שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב — דארט ווערט אויסגערעכנט וועלכע טעג מ’דארף שובת זיין. די ספעציפישע מצוות פון חמץ ומצה זענען א באזונדערע קאטעגאריע.
2. קרבן פסח ביי קרבנות, נישט ביי זמנים: דער רמב”ם האט אוועקגעלייגט קרבן פסח צווישן די קרבנות, אף וואס אין דער משנה האט קרבן פסח אין מסכת פסחים (סדר מועד). דאס איז א חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם סדר המשנה — דער רמב”ם טיילט שטרענג: קרבנות גייען ביי קרבנות, צייט-געבונדענע מצוות גייען אין זמנים. אזוי אויך מוספים פון שבת — שטייען ביי קרבנות, נישט ביי הלכות שבת.
3. [דיגרעסיע: הלכות שקלים] מ’קען פרעגן פארוואס דער רמב”ם האט הלכות שקלים אריינגעלייגט אין ספר זמנים און נישט ביי קרבנות (ווייל שקלים גייט פאר קרבנות). דער תירוץ: שקלים איז שטארק געלינקט צו צייט (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), און דער רמב”ם האט נישט געוואלט אוועקגיין פון דער גמרא’ס סדר (סדר מועד) אן א גרויסן חידוש. עס ווערט אויך דערמאנט א שאלה פון ר’ חיים קניבסקי: וואס איז דער “זכר ליציאת מצרים” אויף שקלים?
4. דער סדר פון די תורה, משנה, און רמב”ם: די תורה אין פרשת בא גייט לויט א “קאלענדאר” — סדר הזמנים: וואס מ’טוט ערשט (נעמען א שה), וואס מ’טוט דערנאך (שעכטן, בראטן), דערנאך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און ערשט שפעטער קומט תשביתו שאור. די תורה האט נישט קיין “קעפלעך” — עס איז א נאראטיוו. די משנה הייבט אן מיט “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — אויך א סדר הזמן, אבער נאר מיט זאכן וואס זענען נוהג לדורות (נישט זאכן וואס זענען נאר געווען אין מצרים, ווי “ויקחו להם איש שה”). דער רמב”ם ארגאניזירט לויט לאגישע קאטעגאריעס פון מצוות — נישט לויט צייט-סדר און נישט לויט נאראטיוו.
—
דער רמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אכט מצוות: דריי עשה’ס (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) און פינף לא תעשה’ס (נישט עסן חמץ ביום י”ד מחצות, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים און הסברות:
1. סיפור יציאת מצרים אלס מצוה פון תרי”ג: דער רמב”ם האט נישט גערעכנט סיפור יציאת מצרים אלס א באזונדערע מצוה פון תרי”ג אין דער ליסט פון מצוות פון הלכות חמץ ומצה אין א פריערדיגן אופן — אף וואס אין דער משנה שטייט “מצוה לספר ביציאת מצרים” — נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם האט “מחדש געווען אליין” די מצוה פון סיפור יציאת מצרים (ער האט עס אנדערש קאטעגאריזירט).
2. דריי צייט-קאטעגאריעס אין די מצוות: די מצוות טיילן זיך אויף אין דריי גרופּעס לויט צייט:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) נישט עסן חמץ פון חצות היום פון י”ד.
– כל שבעה: (ג) נישט עסן חמץ כל שבעה, (ד) נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק אין סדר צווישן ספר המצוות און משנה תורה: אין ספר המצוות גייט דער רמב”ם לויט “חשיבות” — ער גרופּירט מצוות אין לאגישע סעטס. אין משנה תורה אבער, ספּעציעל אין ספר זמנים, גייט ער לויט דער סדר הלוח — דער כראנאלאגישער סדר פון יום טוב. דערפאר הייבט ער אן מיט מצוות פון י”ד ניסן (ערב יום טוב), ווייל דאס איז דער ערשטער צייטפּונקט וואס מצוות פון פּסח הייבן זיך אן.
4. אינטערעסאנטער חילוק אין סדר פון עשה’ס: אין ספר המצוות איז מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבער אין הלכות חמץ ומצה גייט עס פארקערט — קודם אכילת מצה, דאן סיפור יציאת מצרים. אין די תורה אליין (לויט די פסוקים) שטייט אויך קודם אכילת מצה און דאן סיפור יציאת מצרים.
—
דער רמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — דער פסוק איז “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. דער ווארט “אך” — “אך חלק” — ווערט דרשנ’ט אז עס מיינט שוין פון ערב יום טוב.
פשט: די תורה האט באפוילן משבית צו זיין שאור פון אונזערע הייזער.
חידושים און הסברות:
דער פסוק זאגט “תשביתו שאור מבתיכם” — נאר שאור, נישט חמץ. מנין שמבערים חמץ? וויאזוי ווייסט מען אז מ’דארף אויך משבית זיין חמץ?
א פשט’ן פירוש פון די פסוקים באזירט אויף דער פראקטישער מציאות פון ברויט-באקן אין אלטע צייטן:
– מענטשן האבן יעדן טאג געבאקן פרישע ברויט — ספּעציעל אויף יום טוב.
– ווען די תורה זאגט “שבעת ימים מצות תאכלו” — מיינט עס: טשעינדזש דיין דעיעט פאר זיבן טעג. אנשטאט באקן פרישע ברויט, באק פרישע מצות.
– אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ, ווייל קיינער האט נישט געהאלטן אלטע ברויט — מ’האט ליב פרישע ברויט.
– דער איינציגער פּראבלעם וואס בלייבט איז דער שאור (sourdough starter) — דאס איז דער אינגרעדיענט וואס מ’האלט אין שטוב צו מאכן חמץ. דערפאר זאגט די תורה ספּעציפיש “תשביתו שאור” — ווארף אויך אוועק דעם שאור, כדי דו זאלסט נישט קומען צו באקן חמץ.
– מהלך א’: שאור אליין איז נישט אסור (מ’עסט עס נישט), נאר די תורה זאגט אוועקצוווארפן עס אלס פּרעווענטיווע מאסנאם — א “slippery slope” — כדי מ’זאל נישט קומען צו מאכן חמץ דערפון.
– מהלך ב’: שאור האט אן עקסטערע איסור — די תורה וויל אז מ’זאל אפילו אפשיידן זיך פון שאור, אזוי ווייט גייט דער איסור.
אויב שאור — וואס מ’עסט נישט, וואס דער איינציגער חשש איז אז מ’וועט מאכן חמץ דערפון — דארף מען אוועקווארפן, חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן. דאס איז א וועג צו פארשטיין וויאזוי מ’לערנט ארויס השבתת חמץ פון “תשביתו שאור”.
דאס וואס חז”ל האבן געגלייכט שאור און חמץ אז זיי האבן אלע זעלבע הלכות, און די תורה דערמאנט ביידע נאר אלס ריבוי כדי ארויסצולערנען הלכות פון ביטול און אזעלכע ענינים — דאס איז א חידוש איבער דעם פשט’ן פשט פון מקרא, וואו מ’וואלט געקענט חלק’ן צווישן זיי.
דער רמב”ם’ס לשון “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” ווייזט אז חז”ל האבן אויסגעלערנט אז שאור און חמץ זענען איין גרויסע קאטעגאריע — “נישט צוויי עקסטערע דינים, נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” עס זענען דא נאר קליינע חילוקים צווישן זיי.
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לויט פשט המקרא איז נישט מבואר אז מ’דארף חמץ אליין פיזיש אוועקשאפן, בלויז אז מ’זאל עס נישט עסן.
פרויען פרעגן שאלות וועגן זייערע starters וואס זיי האלטן אין שטוב. עטליכע פארקויפן עס מיט מכירת חמץ. דער מגיד שיעור האלט אז דאס איז “סימפל, נאנט צו וואס שטייט אין די פסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — מען זאל עס אוועקווארפן. מען קען נאך פסח מאכן א נייע starter אדער קויפן פון א גוי. דאס איז דאך ממש די שאור וואס דער פסוק רעדט דערפון — “דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.”
—
חידושים און הסברות:
1. צי ביעור חמץ איז אן אקטיווע מעשה: עס ווערט א לענגערע דיסקוסיע געפירט צי “תשביתו” מיינט אן אקטיווע מעשה (ארויסנעמען חמץ) אדער בלויז א פאסיווע זאך (נישט האבן חמץ). דער פארגלייך ווערט געברענגט צו “שובת זיין שבת” — אזוי ווי שביתת שבת מיינט נישט אן אקטיווע מעשה נאר אויפהערן מלאכה, אפשר מיינט “תשביתו” אויך בלויז נישט קויפן נייע חמץ?
2. דער ענטפער: ביעור חמץ מיינט טאקע אן אקטיווע מעשה — “קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען.” א נארמאלער מענטש האט חמץ אין שטוב, און דער תורה רעדט צו א נארמאלע סיטואציע. ביעור חמץ מיינט נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ כדי ער זאל האבן וואס צו מבער זיין.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: דער עיקר זאך איז אז בדיקת חמץ איז דאורייתא — מען דארף גיין בודק זיין, נישט בלויז ארויסנעמען וואס מען ווייסט.
4. ברכה אויף ביעור חמץ: מען מאכט א ברכה אויף ביעור חמץ, וואס ווייזט אז ס’איז א פאזיטיווע מצוה. דאס איז א ראיה אז ס’איז מער ווי בלויז “נישט האבן” — ביי שביתת שבת מאכט מען נישט קיין ברכה. שאלה: וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ — קען ער מאכן א ברכה על ביעור חמץ? “לכאורה וואלט ער געדארפט קענען” — ער האט נאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. די שאלה ווערט נישט פארענטפערט.
—
דער רמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, איז דא א מצוה צו דערציילן וועגן יציאת מצרים. ווער עס מאכט לענגער איז משובח.
חידושים און הסברות:
דער רמב”ם לייגט אוועק דריי ענינים אין סיפור יציאת מצרים: (1) וואס דער אייבערשטער האט פאר אונז געטוהן, (2) ווי שלעכט די מצרים זענען געווען / ווי דער אייבערשטער האט נקמה גענומען, (3) דאנקען להודות לאל על כל הטוב. אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה — אפשר איז עס אדער-אדער.
דער רמב”ם זאגט “כפי השכל” — מען דארף זאגן וואס מען קען זאגן. עס איז נישט דא קיין דין פון לשון הקודש דוקא. דאס ווערט פארגליכן צו תפילה בכל לשון.
דער רמב”ם זאגט “לספר” אבער דערמאנט נישט קינדער. ער זאגט “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דאס איז א וויכטיגער חידוש — די מצוה איז נישט תלוי אין קינדער.
דער רמב”ם ברענגט: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
פארוואס ברענגט דער רמב”ם די גאנצע מכילתא? ער וויל דאך בלויז באווייזן אז דער זמן איז בתחילת הלילה? דער ענטפער: ער וויל געבן “אביסל די דעפינישאן פון די מצוה” — ער דארף באווייזן אז עס איז דא אזא חיוב, נישט בלויז ווען.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, נישט סיבה: דער רמב”ם לערנט אז דאס מיינט דער זמן ווען מען דארף זאגן — “ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן.”
דער רמב”ם לערנט די מצוה פון סיפור יציאת מצרים אזוי ווי קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” אזוי ווי ביי קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת (נישט נאר געדענקען), אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. “זכור” מיינט “ערמאנען” — רעדן דערוועגן, נישט בלויז געדענקען אין מחשבה.
וויכטיגער חידוש וועגן דער נאטור פון די מצוה: לויט ווי דער רמב”ם לערנט, איז די מצוה נישט אז דער זון זאל “וויסן” — “ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן, ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה.” דער פאטער טוט די מצוה פון זאגן, און דער זון זעט ווי מען טוט די מצוה, און אזוי וועט ער וויסן צו טון די מצוה פאר זיין זון ווען דער טאג קומט. דאס מיינט — “דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון.” דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק — ס’איז נישט א מצוה פון חינוך/לימוד, נאר א מצוה פון זכירה/אמירה.
דאס ווארט “לספר” ביים רמב”ם מיינט נישט “דערציילן” (tell a story), נאר “רעדן” — אויף זיך אליין איז דא א מצוה. דערפאר ברענגט די הגדה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו ווען אלע ווייסן שוין די מעשה, איז נאך אלץ דא א מצוה צו זאגן. דאס באווייזט אז ס’איז נישט נאר א ענין פון איבערגעבן אינפארמאציע צו קינדער, נאר א ציווי לזכור דורך רעדן.
אויב איינער נעמט ארויס זיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח און דערציילט זיי די גאנצע מעשה — איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. אויב איינער קויפט א שיין בוך פאר קינדער וועגן יציאת מצרים — איז דאס א שיינע זאך, אבער ס’איז נישט די מצוה. די מצוה איז דער סדר — דער נוסח, די פסוקים, דער אופן ווי מ’זאגט עס ביינאכט. ביי קידוש שבת איז נישטא קיין מצוה צו דערציילן פאר די קינדער וואס שבת איז — מ’מאכט קידוש, און דאס אליין איז דער אופן הזכירה. אזוי אויך ביי פסח.
פארוואס איז ביי סוכות נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, הגם ס’שטייט דארט אויך “למען ידעו דורותיכם”? ביי שבת אויך שטייט “זכור” — פארוואס דארף מען נישט אויסלערנען קינדער ווי ביי פסח? דער תירוץ: ביי פסח איז דא א ספעציעלע ציווי — “והיה כי ישאלך בנך” — וואס מאכט עס אנדערש פון סתם “זכר”. דער רמב”ם דערמאנט אין הלכות פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
—
פשט: חז”ל לערנען פון “בערב תאכלו מצות” אז נאר די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב צו עסן מצה, אבער די שאר טעג איז נאר א רשות (היתר).
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ’ן פסוק: דער פסוק זאגט אייגנטלעך “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — דאס מיינט “פון בערב ביז בערב”, נישט נאר “בערב”. ס’איז ממש נישטא קיין באזונדערער פסוק וואס זאגט סתם “בערב תאכלו מצות” — דער פסוק גיט א צייט-ראם פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. פון דעם אליין איז שווער ארויסצונעמען א חילוק צווישן ערשטע נאכט און שאר ימים — מ’וואלט געזאגט אדער אלע טעג אדער גארנישט.
2. אלטערנאטיווער מקור פאר דעם חילוק: דער פסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — וואס רעדט וועגן קרבן פסח — באווייזט אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה (נישט נאר ווייל מ’טאר נישט עסן חמץ). ביי קרבן פסח איז קלאר אז מ’עסט עס נאר איין נאכט, נישט זיבן טעג. דערפון לערנט מען אז דער חיוב מצה איז נאר די ערשטע נאכט, און די שאר טעג איז “מצות יאכל את שבעת הימים” נאר א ענין פון נישט עסן חמץ.
3. קשיא אויף דעם: אבער ווען מ’האט נישט קיין קרבן פסח (ווי היינט), וואס איז דער מקור אז מ’דארף נאך אלץ עסן מצה די ערשטע נאכט?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: צי דאס איז א באזונדערע מצוה אדער נאר א ספין אוו אינפארמאציע (אז מ’עסט מצה נישט נאר אין בית המקדש נאר אומעטום). עס ווערט דיסקוטירט צי “ובכל מושבותיכם” מיינט א באזונדערע הלכה אדער נאר א פרט אין דער זעלבער מצוה.
—
דער רמב”ם אין ספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — א ברויט, א לחם — איז אסור בכרת.
חידושים און הסברות:
דער מיקום פון די לאווין אין ספר המצוות איז אין דער קבוצה פון איסורי אכילה — דער סדר גייט פון בהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, און דאן נזיר.
—
דער רמב”ם: תערובת חמץ — אפילו נישט חמץ גמור נאר א מאכל וואס האט אין זיך תערובת חמץ, איז אויך אסור, און מ’באקומט מלקות דערויף. דער פסוק איז “כל מחמצת לא תאכלו”.
פשט: א באזונדערער לאו אויף עסן א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג, אפילו ס’איז נישט חמץ גמור.
חידושים און הסברות:
פארוואס וואלט איינער געטראכט אז תערובת חמץ איז מותר? עס האט דאך דעם טעם פונעם חמץ! דער תירוץ: מ’דארף א ספעציעלן לימוד ווייל ביי תערובת עסט מען א מאכל וואס האט חמץ אין זיך — דאס איז א נייע קאטעגאריע. דער מאכל אליין איז נישט חמץ; עס איז א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג.
א וועדזשיטעריען וואס עסט נישט פלייש — עסט ער דעם קארטאפל פון טשולנט? אסאך וועדזשיטעריענס עסן יא דעם קארטאפל (וואס האט נאר בליעות פון פלייש) אבער נישט דאס פלייש אליין. א מענטש קען זאגן “מיין מאלצייט זאל נישט זיין חמץ — אבער אז עס איז בלויז אריינגעמישט, איז מיר נישט קיין נפקא מינה.” דערפאר דארף מען א ספעציעלן ריבוי אז אויך תערובת איז אסור. אבער: פארוואס זאל תערובת מאכן עס בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע — דו עסט דאך חמץ! דאס איז דער יסוד פון דער מחלוקת.
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אויב מ’עסט אזויפיל תערובת אז אין דעם שיעור פון אכילת פרס איז דא א כזית חמץ, האט מען פונקט אזוי געגעסן חמץ. דאס איז דער שיעור פאר חיוב.
דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי אליעזר: אז ווען מ’עסט תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו ווען די חמץ אליין איז נישט קיין כזית (נאר צוזאמען מיט דער תערובת איז דא כזית), איז מען חייב מלקות (אבער נישט כרת). דאס איז דער חידוש פון “כל מחמצת לא תאכלו” — א ספעציעלער ריבוי דאורייתא אויף תערובת.
דער רמב”ן (אין השגות אויף ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) האלט פונקט פארקערט:
– לויט חכמים: ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס פון חמץ ממש, איז בכלל מותר — נישטא קיין לאו אויף תערובת. “כל מחמצת” האט לויט זיי אן אנדער פשט (חמץ ממש vs. חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לויט רבי אליעזר: ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען חייב כרת (נישט בלויז מלקות!), ווייל עס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– דער רמב”ן’ס שיטה: הלכה למשה מסיני איז אז כזית בכדי אכילת פרס איז דער שיעור פאר אלע איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין — מ’דארף נישט קיין ספעציעלן ריבוי דערפאר. דער ריבוי פון “כל מחמצת” איז לויט רבי אליעזר אויף א פאל ווו ס’איז ווייניגער ווי כזית חמץ אין כדי אכילת פרס.
אלע אנדערע ראשונים האלטן אנדערש ווי דער רמב”ן — זיי האלטן אז וואס מ’עסט דורך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין, אבער דער רמב”ן מאכט א חילוק. תוספות אין חולין האט א פלא אויף דעם רמב”ן’ס שיטה, און דער מגילת אסתר פארטיידיגט דעם רמב”ם’ס שיטה.
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) איז רעלעוואנט צו דער דיסקוסיע — דער טעם פון חמץ אין א תערובת מאכט עס אסור, אבער דער רמב”ן האלט אז דאס אליין גיט נישט מלקות אן א ספעציעלן ריבוי.
—
דער רמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — א באזונדערע לאו, אז מ’טאר נישט עסן חמץ פון שש שעות (חצות היום) אויף ערב פסח.
פשט: “עליו” רעפערירט צום קרבן פסח — מ’טאר נישט עסן חמץ בשעת’ן ברענגען דעם קרבן פסח. דער רמב”ם לערנט ארויס פון דעם פסוק אן איסור דאורייתא אויף חמץ פון חצות יום י”ד.
חידושים און הסברות:
צו מ’איז עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ” ווען מ’ברענגט דעם קרבן פסח שני — דאס איז א נפקא מינה פון דער מחלוקת וועגן קדושת פסח שני.
דער רמב”ם האלט אז חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא. ער ברענגט א ראיה פון תוספות אין זבחים דף כ”א וואס זאגן: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” דאס מיינט אז אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה. דאס שטימט ווי ר’ יהודה.
דער רמב”ן זאגט אז דאס איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל ער פסק’נט ווי ר’ שמעון (נישט ווי ר’ יהודה). לויט ר’ שמעון איז חמץ משש שעות נאר מדרבנן. דער רמב”ן זאגט אז וואס די תוספות אין זבחים האבן געזאגט “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — דאס מיינט נישט שש שעות ממש, נאר עס רעדט פון דער כלל’דיגער חיוב פון תשביתו (השבתה), וואס יעדער איינער איז מסכים אז מ’דארף משבית זיין.
צו קען דען זיין א מצות תשביתו (השבתה) אן אן איסור אכילה? ווי קען מען האבן א חיוב אויסצוראטן חמץ אבער נישט האבן אן איסור עס צו עסן? דער ענטפער: יא, עס איז צוויי באזונדערע זאכן — השבתה און אכילה זענען נישט דאס זעלבע.
—
אין פסוק שטייט: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” און “לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: דער רמב”ם רעכנט לא יראה און לא ימצא אלס צוויי באזונדערע לאוין.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל מ’וואלט געמיינט אז עס איז איין לאו.
2. “לא ימצא” — אפילו נישט דיינס: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות פון חמץ דארטן איז אסור. דאס איז מער ווי בל יראה וואס רעדט פון “לך” (דיינס).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: אין מסכת פסחים שטייט אז “שבעת ימים תאכל מצות” — דאס איז אן עשה, און “לא יאכל חמץ בכל גבולך” איז א לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. דאס איז נישט אן עקסטערע לאו פאר מלקות.
4. חמץ ושאור — דער רמב”ן’ס חילוק: דער רמב”ן איז מחלק צווישן חמץ און שאור, אבער דער עיקר איז אז ביידע זענען איין ענין — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (דער חמץ אליין און דאס וואס מאכט חמץ’דיג).
—
דער רמב”ם’ס סדר פון לאוין:
– לא תאכל חמץ פון י”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (גאנצע פסח)
– לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים און הסברות:
א גרויסער חידוש — דער רמב”ם’ס סדר vs. דער רמב”ן’ס סדר: דער רמב”ם גייט מיט א לאגישן סדר — ערשט דער איסור פון י”ד (ערב פסח), דערנאך כל שבעה, דערנאך תערובת, דערנאך בל יראה ובל ימצא. דער רמב”ן אבער גייט מיט סדר הזמנים (כראנאלאגיש). דער רמב”ן האלט אז פון י”ד איז נאר דא השבתה (תשביתו), אבער נישט קיין “לא תאכל חמץ” — דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק.
עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס דער רמב”ם האט געמאכט די סדר — דער רמב”ם האט באוואוסטזיניג ארגאניזירט די לאוין אנדערש ווי דער רמב”ן, ווייל ער האלט אז עס איז דא אן איסור אכילה שוין פון י”ד, נישט נאר השבתה. דער רמב”ן פלוצלינג ווערט “משנה סדר” און גייט מיט סדר הזמנים — דאס איז אומגעוויינטלעך פאר דעם רמב”ן.
אפילו אין דעם מנין הקצר (מנין הקדוש) שטייט אויך נישט “שבעה” — דאס באשטעטיגט דעם חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם רמב”ן’ס סדר.
Speaker 1: זייער גוט. מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה, דארפסטו רעקארדן? מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה פון הייליגן רמב”ם, און אזויווי דער דרך פון רמב”ם איז אנצוהייבן מיט די ליסט פון מצוות, סאו אונז גייען קוקן אויף די ליסט פון מצוות. ס’איז דא אסאך פון זיי, אכט. זייער אינטערעסאנט, הלכות חמץ ומצה, ער רעדט וועגן דעם אין זיין ספר.
למעשה, לכתחילה, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אמאל מיין איך, פסח איז דאך לכתחילה דא, וואס איז די מצוות דא פסח? דאס איז דאך ספר זמנים, יא? ספר זמנים גייט, וויאזוי? ספר זמנים גייט אויף די ימים טובים, רייט? אויף די ענינים פון זמנים, שבת, יום טוב. איך האב געליינט די פרעפעס פון ספר זמנים, און דארט איז דאך געשטאנען, וואס שטייט דארט אין ספר זמנים? אז ס’איז מצוות הנוהגות מזמן לזמן, אזוי געדענק איך, רייט? און אין ספר זמנים איז דא, יא, ממילא קודם גייט שבת, שבת איז די מערסטע נוהג, אפילו אין קיום העולם איז פאר שבת, שפירט זיך אז ס’איז חמור על דברי שבת, שפירט זיך יום טוב איז די כלל פון אלע ימים טובים, און יעצט, די צווייטע באנד פון שבת עירובין, איז פרטיות’דיגע הלכות וואס ס’איז דא אין ימים טובים. אמת?
סאו וואס איז די “בכל תעשה לך לאות” וואס דו האסט מיר געברענגט צו טראכטן?
Speaker 2: אה, די פסוק מאכט סענס, די פסוק איז וועגן שמחה. ושמחת בחגך, אלע ימים טובים איז א מצוות שמחה.
Speaker 1: איך האב דאס געזען די ווארט “עדה” און “מועד”, ווייל מיין קשר איז “כל עדותיך”. מועד און עדה, ביידע מיינט אן ענין פון פארזאמלונג, פון ועד, פון זיך צוזאמנעמען.
Speaker 2: ניין, עדות, עדותיך מיינט דיינע מצוות.
Speaker 1: רייט, אקעי.
Speaker 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה איז די ערשטע, און דארט האט דער רמב”ם אריינגעלייגט די אלע ענינים פון קרבן פסח. יעצט האט ער געלייגט אין קרבנות. אויב מ’טראכט, מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע מאל מיין איך, אויב וואלט מען געברענגט קרבן פסח, אפשר וואלט נישט געווען אפילו חמץ ומצה די רוב פון די פסח. ס’וואלט געווען מער אינטערעסאנט צו ליינען הלכות פסח, יא? ווייל די יום טוב הייסט פסח, די יום טוב הייסט נישט חמץ ומצה. ס’איז דא הלכות פסח. אבער דאס מיינט, דער רמב”ם רופט אויך נישט הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, אויך נישט סוכות, נאר סוכה ולולב. ער רופט עס אן ביי די מצוות. שביתת יום טוב.
Speaker 2: אה, ווייל שביתת יום טוב רעכנט ארויס די ימים טובים.
Speaker 1: ס’איז נישט הלכות פסח, ווייל הלכות פסח שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב. דארט ווערט אויסגערעכנט אז דא איז א יום טוב ווי פסח.
Speaker 2: איך אנדערסטענד, אפשר זאל מען הייסן קרבן פסח?
Speaker 1: קרבן פסח אנדערסטענד. פון זיין נאך א יום טוב, שטייט אין הלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב שטייט אלע טעג אין די יאר וואס מ’דארף שובת זיין.
אזוי ווי בית המקדש האט ער אויך געטון אזוי, ס’איז דא הלכות יום טוב. ווען א מענטש וויל וויסן וואס ער טאר צו טון אין ראש השנה אדער אין סוכות, דארף ער האבן זיין שאלה אין הלכות יום טוב. נאר ווען ער וויל וויסן וועגן שופר און וועגן די נישט פארשלאפענע מזל, וואטעווער, דארף ער גיין אין הלכות ראש השנה. אבער דער רמב”ם רופט עס נישט אמאל הלכות ראש השנה, ער רופט עס אן הלכות שופר. ער רופט דאס אן, למשל ביי סוכות רופט ער עס נישט אן הלכות סוכות, ער רופט עס אן סוכה ולולב, אלס די מצוות. און דא וואלט ער ווען געקענט זאגן הלכות חמץ ומצה פון פסח, אבער אונז האבן נישט קיין קרבן פסח, ווייל קרבן פסח האט ער געלייגט צווישן די קרבנות.
Speaker 2: אלע קרבנות, רייט.
Speaker 1: ער האט אויך נישט געשריבן די מוספים פון שבת, איז נישט אויסגערעכנט.
Speaker 2: גיי מיר, ביי די וועי, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל למשל, דאס איז צוזאמען, אין דעם איז דער רמב”ם אנדערש ווי די משנה, רייט?
Speaker 1: דער רמב”ם, אלעמאל דארף מען זען ווי ער גייט מיט די סדר המשנה, און וואס איז די טויש פון סדר המשנה. אין די משנה איז למשל, די מוסף פון שבת שטייט אין מנחות, און זבחים, און קדשים. אבער קרבן פסח שטייט אין מסכת פסחים, און עבודת יום כיפור שטייט אין יומא, און אזוי ווייטער. רוב קרבנות פון יחיד שטייען אין סדר מועד. חגיגה אין מסכת חגיגה. און ווייל דער רמב”ם האט זייער שטארק געטיילט, ס’איז מער לאדזשיקל בעיסד פון דער רמב”ם’ס סדר המשנה, ווייל ס’איז פסח, און די מוסף מאכט סענס.
Speaker 2: אקעי, עוף גלויב איך קרבנות, יא, אבער פסח קרבנות איז מועד.
Speaker 1: ניין, ווייל דער רמב”ם איז דא עוף גלויב איך.
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, מ’קען קלערן פארוואס דער רמב”ם האט יא אריינגעלייגט צו הלכות שקלים, מ’דארף א חשבון, מ’וואלט געקענט רואיג לייגן הלכות שקלים אונטער קרבנות, ווייל די שקלים גייט פאר קרבנות. ס’איז אינטערעסאנט ווייל ווייל ס’האט זיך אנגעהויבן מיט בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו וואס איז שטארק געלינקט צו צייט, צו צאל, ס’איז נישט געוואלט אוועקגיין פון די גמרא צו שטארק, ווייל די גמרא האט עס אריינגעלייגט אין מועד. און אזוי, אפשר גייט מען נאר אוועק פון די גמרא ווען ער האט א ריזן, ווען ער האט א חידוש. ס’קען זיין אז דער רמב”ם וועט האלטן בזמן הזה שקלים, וואס זאל דער רמב”ם וועגן שקלים בזמן הזה. פשוט איז דא א מצוה פון “זכר ליציאת מצרים”. איז דאך א שאלה, אויב איז עס נאר אן ענין פון קרבנות, פארשטייט מען נישט. איך האב געהערט אמאל עפעס גערעדט וועגן דעם, עפעס פון ר’ חיים קניבסקי וואס רעדט וועגן דעם, וואס איז די זכר ליציאת מצרים אויף שקלים? וואס איז דא צו געדענקען דא? אבער ס’קען זיין. אויף שקלים איז דאך, ס’שטייט אין יענע… אה, ניין, נישט דער וואס איך האב דא, דער אנדערער וואס האט די קריאת מלך, ער וויל דאך געדענקען די זכר פון שקלים אליין.
Speaker 2: אקעי, נישט וויכטיג יעצט.
Speaker 1: וואס איז ביי אונז? ביי אונז איז דא קרבן פסח, און ס’איז דא… און נישט עסן חמץ, און עסן מצה. יא. און ס’איז דא דער פארציילן די סדר, וואס איז סיפור יציאת מצרים. דער רמב”ם האט געמאכט אין די י”ד מצוות, ס’שטייט נישט קלאר אז ס’איז דא דוקא א מצוה. דער רמב”ם האט נישט גערעכנט אז ס’איז דא א מצוה.
Speaker 2: ס’שטייט נאך, אבער ס’איז דא א פרק אויף דעם, דער לעצטער פרק אין פסחים, דארט שטייט וועגן יציאת מצרים, שטייט וועגן די הגדה, וואס מ’דערציילט. כל שלא אמר, מיט מצוה לספר ביציאת מצרים, שטייט דארט א לשון “מצוה”.
Speaker 1: נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם טאקע האט עס געוואלט אויף דעם. איך געדענק, אונז האבן גערעדט וועגן דעם, איך געדענק אז… דער רמב”ם… אקעי, לאמיר גיין ווייטער. ווי טרעפט ער עס אין ספר המצוות? לאמיר זען. ס’איז געווען אונזער שיעור פאר א יאר אדער צוויי יאר, צו זאגן אז דער רמב”ם האט מחדש געווען אליין די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. ס’איז נישט דא אזא מצוה. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, יא.”
Speaker 1: ס’איז אזוי, זאגט דער רמב”ם, לאמיר לערנען קודם מיט די… מיט די… על כל פנים, דאס איז די נקודה. קום יעצט, ס’איז דא אכט מצוות לויט’ן רמב”ם אין חמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. די זענען די פרטים. ס’איז דא אכט מצוות, דריי פון זיי זענען מצוות וואס מ’דארף טון, און פינף פון זיי זענען זאכן וואס מ’דארף נישט טון. און די סדר איז אזוי, זיי האבן זיך געמוטשעט מיט די סדר דאס ערשטע מאל, האבן זיי נישט געדענקט.
א) נישט עסן חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. די מצוה פון תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. און נאכאמאל, דאס רעדט ער פון אן עקסטערע לאו. אויסער די לאו פון שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, ס’שטייט נישט ביז ווען עס ענדיגט זיך. דער רמב”ם איז חושש אז עס ענדיגט זיך אין פסח, יא.
Speaker 2: אה, ס’איז אן עקסטערע מצוה פאר נאר יענע טאג?
Speaker 1: ס’שטייט די ווארט “למעלה”, אפשר מיינט דאס למעלה און למטה…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ביז די ענד פון די טאג.
Speaker 1: ס’איז דא אן עקסטערע מצוה.
Speaker 2: איי. און להשבית שאור מארבעה עשר, איז דאס א מצוות עשה? וואס זענען די מקורות פאר דעם?
Speaker 1: דער רמב”ם ברענגט ער ברענגט די פסוקים, ער ברענגט די פסוקים. די פסוקים. נו, מ’מוז נישט צוקומען צו די פסוקים, און דו וועסט דאס ברענגען, וועסטו זען די פסוקים.
Speaker 2: רייט. ס’איז שוין ברענגען.
Speaker 1: סאו, די ערשטע פסוק איז… סאו קודם איז די פסוקים אין פרשת בא, וואס רעדט וועגן… ס’איז דאך דא דריי מצוות עשה. סאו לאמיר עס שוין טרעפן. ניין, ניין, לאמיר עס נישט אויסרעכענען, לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. וועלכע זענען די פאזיטיווע מצוות? אינטערעסאנט, קודם גייט… וועלכע דריי מצוות עשה זענען דא?
Speaker 2: אה, להשבית שאור איז א מצוות עשה.
Speaker 1: און די פסוק איז די ערשטע מצוה דאכילת מצה. די פסוקים אין פרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבער דער רמב”ם רעכנט קודם אויס… סאו, איך גיי דיר ברענגען די פסוק וואס איז “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וואו שטייט דאס? דאס איז די ערשטע וואס ער רעכנט אויס, ווייל דאס איז אין חז”ל “אך חלק”. אזוי, קום אהער. אמת, איך וויל נאר טרעפן דא, און איך וויל דיר שוין טרעפן וואס די פסוקים וואס ער ברענגט.
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז די תורה אפערעיט בכלל נישט די זעלבע וועג בכלל. זי האט נישט קיין שום קעפל, כאילו. דו ווייסט וויאזוי ס’גייט די סדר וויאזוי די תורה פארציילט די סיפור יציאת מצרים? אויף די סדר הזמנים. וואס דו גייסט טון באשמורת הבוקר, וואס דו גייסט טון נאכמיטאג. ס’איז זייער א שיינע, ס’איז א קאלענדאר, יא, אויב דו קוקסט די פסוקים אין פרשת בא, די סדר הפסוקים. ס’איז נישט אזוי ווי “זאת חקת הפסח”. ס’איז נישט אזאך וואס די תורה הייבט זיך אן מיט “זאת חקת הפסח”, מיט אזא העדינג, אזוי ווי עס איז. ס’איז מער אזוי ווי א סדר הזמנים. זי זאגט פאר די אידן אזוי, זיי זאלן געדענקען, דאס איז וואס ס’איז געקומען צו די דין די נעקסטע פאר טעג. און עס הייבט זיך אן די ערשטע מצוה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבער דאס איז איינס פון די מצוות אין נדרים ונדבות, דו דארפסט קוקן וויאזוי דער רמב”ם לערנט, און עס גייט אזוי ווייטער, פונקטליך וויאזוי דער קרבן איז, און נאכדעם קומט די מצוה פון וויאזוי מ’זאל בראטן דעם קרבן פסח, און נאכדעם קומט “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און נאכדעם דאס אז מ’גייט דארפן אויסראטן די חמץ נאך פאר’ן שעכטן, איז שפעטער, לעבט מען שפעטער אין די פסוקים.
עס איז אינטערעסאנט וויאזוי די תורה טוט עס, און וויאזוי די משנה טוט עס, און וויאזוי דער רמב”ם טוט עס. די משנה הייבט זיך דאך אן “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, מ’קען זאגן אזוי, די משנה גייט נישט אזוי פאוקוסן אויף די עיקר פון די קרבן, ווייל די משנה וואלט דאך געגאנגען לויט די קרבן וואלט עס אנגעגאנגען מיט…
Speaker 2: ניין, די משנה גייט לויט די סדר הזמן.
Speaker 1: יא, סדר הזמן, אבער די משנה וואלט געקענט טון אהייבן מיט… די משנה וואלט געקענט אנהייבן מיט אה… וויפיל טעג איז דא בדיקה?
Speaker 2: וועטאווער.
Speaker 1: “ויקחו להם איש שה”, די משנה וואלט געקענט זאגן, א פאר ימים לפני פסח גייט מען און מ’נעמט זיך א קרבן.
Speaker 2: אזוי די משנה אפערעיט נישט מיט זאכן וואס איז נישט נוהג לדורות, נאר אביסל, ווייל עס שטייט דאך הלכות קרבן פסח.
Speaker 1: די זאכן וואס זענען געווען נאר איינמאל, די משנה רעדט זאכן וואס זענען געווען בזמן בית המקדש יעדע יאר, אבער א זאך וואס…
Speaker 2: אה, “ויקחו להם איש שה” איז נאר געווען א מצוה אין מצרים?
Speaker 1: אה, אה, אה, אקעי, אקעי, סאו טאקע די משנה הייבט אן מיט די סדר פון… ערב יום ארבעה עשר הייבט זיך אן די ערשטע זאך, פארדעם איז דא א מצוה פון בדיקה וואס די חז”ל האבן געמאכט, מ’הייבט אן מיט א סדר. ס’איז גוט, א חצות גייט מיט די פארברענען, און אינמיטן איז דא א פסח.
מ’דארף פארשטיין די עקזעקט סדר פון די מצוות. עס איז וויכטיג וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. דא זענען דא אכט מצוות, יא? ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתם טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה. דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הגדה, וואס איך טרעף נישט למשל די ערשטע מצוה דא. האסט די הקדמה, האסט אדער, האסט ספר המצוות, אין זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן.
Speaker 2: יא, אבער די חזון איש ספר איז מיינער.
Speaker 1: ווי איז די ספר המצוות די ערשטע הקדמה? און דו האסט געזאגט דו גייסט טרעפן דעפיניטלי, טרעפן קודם די לאו עשה.
Speaker 2: אממ, מצוה, אין ספר המצוות איז מצוה לאו עשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 1: דערנאך איז נישט ר”א? ר”א ביי קוד?
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער, קצ”ז ביז ר”א איז אה.
Speaker 2: הא נאכאמאל.
Speaker 1: און נאכדעם קומט מען צוריק צו… שפעטער קומט מען צוריק צו די סדר ביים סוף. און אינמיטן איז דא פסחים. מ’דארף אריינגיין אין די עקזעקט סדר פון די… ווייל דו זעסט וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. נאכאמאל, דא זענען דא אכט מצוות, יא?
Speaker 2: ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתמא טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה.
Speaker 1: אה, דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הקדמה, וואס איך טרעף נישט. למשל, די ערשטע מצוה דא…
Speaker 2: האסט די הקדמה, האסט ספר המדע, און זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן עס.
Speaker 1: יא, אבער די חדר הספות איז מיינער. וואו איז די ספר המדע אדער הקדמה?
Speaker 2: יא, דא איז גרינג צו טרעפן דעפיניטלי. דארף מען קודם די לא תעשה.
Speaker 1: אה, מצוה… אין די ספר המצוות איז מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 2: דאס איז נישט ר”א.
Speaker 1: ר”א אויך?
Speaker 2: אה, סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער. קצ”ז ביז ר”א איז…
Speaker 1: אה, נאכאמאל, אה, קצ”ז איז “שלא יראה חמץ בפסח”. וועלכע מצוה איז דאס דא?
Speaker 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. וועלכע איז דאס?
Speaker 1: ג’.
Speaker 2: וואס איז ג’?
Speaker 1: ג’ מיינסטו פון די סדר וואס איז דא, פון הלכות חמץ ומצה?
Speaker 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. יא.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: אין ספר המצוות איז די סדר אביסל אנדערש. ווייל אין ספר המצוות גייט ער נישט לויט די סדר פון די זמן, ער גייט לויט די סדר פון חשיבות. ווייל ער האט געמאכט פערס. ער האט אנגעהויבן מיט יסודי התורה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו עבודה זרה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו חוקות הגוים, און דא איז ער אריינגעפארן צו ימים טובים. ער פערט זיי מער אין סעטס אין ספר המצוות.
סאו עס מאכט מער סענס צו זאגן די עצם איסור פון חמץ, נאכדעם די דיטעיל אז מ’עסט אויך נישט חמץ פון א טאג פריער פון חצות. ווייל מ’גייט נישט אזוי לויט די… ער טראכט נישט אזוי ווי די לוח.
דא גייט ער צו די לוח, ער גייט ספר זמן, א יום טוב. סאו וואס איז די ערשטע זאך פון די יום טוב? ערב יום טוב הייבט זיך אן די ערשטע פון די מצוות פון יום טוב. דאס איז די פשט.
Speaker 1: איך האב געמיינט אז די רמב”ם גייט קיינמאל נישט… ס’איז דאך לויט די זמנים.
Speaker 2: דא גייט ער יא לויט די לוח. סאו דאס האט אים אן ארט אין ספר זמנים. לאמיר זען. אבער פארוואס זאל ער נישט האבן געשעצט ביי אנדערע ימים טובים?
Speaker 1: יא, ס’איז זיכער אז די סדר פון די מצוות דא גייט לויט די לוח. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם גייט לויט די לוח. לאמיר זען וואו נאך איז שייך. לאמיר זען, ביי שופר וסוכה ולולב, וואס יעדער איינער פון זיי האט נאר איין מצוה, איז נישטא וואס צו גיין מיט די סדר הלוח. לאמיר זען וואו איז יא שייך.
Speaker 2: ס’גייט עפעס אזוי. קוק, ס’איז דא דריי קאטעגאריעס דא. דו דארפסט געדענקען, ס’איז דא צוויי חילוקים פון ספר המצוות אונזערע. איך מיין, מער ווי חילוקים. דער ערשטער חילוק איז, ספר המצוות איז צעטיילט אויף א ספר על עזות, אז דא גייט עס צוזאמען אויף א… פעקעדזשעס. די צווייטע, די צווייטע וואס דא איז דא, איז ארגאנייזד לויט די לאדזשיק פון הלכה, און דאס איז ארגאנייזד לויט די סדר התורה אדער לויט זיין אייגענע חשבונות וואס ער האט דארט.
און דא גייט אזוי, ס’איז דא י”ד, כל שבעה, און ליל פסח. קוק, די ערשטע צוויי איז נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ פון י”ד מחצות היום ולמעלה, יא, דאס איז י”ד. אויך איז דא די מצוה פון להשבית שאור מי”ד, יא, דאס איז די ערשטע. נאכדעם איז דא ג’, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, און לא יראה ולא ימצא כל שבעה, דאס איז ה’ און ו’. נאכדעם איז דא די מצוה פון עסן מצה זכר ליציאת מצרים.
Speaker 1: ס’איז אויך אינטערעסאנט, איך האב באמערקט אז אין מצות עשה קנ”ו קנ”ז, די מצות עשה קנ”ו איז לבער חמץ, דאס איז בעצם די מצוה דא ג’, אה סארי, די מצוה ב’ דא. קנ”ז איז לספר יציאת מצרים, און קנ”ח איז לאכול מצה. און ביי אונז גייט עס פארקערט, קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים. אינטערעסאנט. למעשה אין די תורה שטייט קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים, לויט די פסוקים וואס זיי ברענגען דא. ער זאגט דאך אז די מצוה פון מצה גייט אזוי ווי עס שטייט אין פרק י”ג.
Speaker 2: אה, דו רעדסט פון די מצות עשה?
Speaker 1: יא. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
Speaker 2: אה. דו ווילסט לערנען די ספר המצוות?
Speaker 1: איך האב נישט די ספר המצוות דא.
Speaker 2: אקעי. לאמיר פרובירן, ווי איז עס?
Speaker 1: סאו, לאמיר גיין מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז די לא תעשה’ס. דער רמב”ם גייט מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז סיי.
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם רעכנט קודם וואס מ’טאר נישט עסן.
Speaker 1: ניין, אבער דער ספר המצוות גייט לויט די סדר.
Speaker 2: אבער מ’דארף וויסן, זיי האבן דאך אן הקדמה, און זיי זאגן אז דאס איז א טפל צו אונזער מעין למוד פון משנה תורה. זאל מען גיין מיט יענע סדר?
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. דאס איז די ערשטע, אקעי, קנ”ו. לאמיר זען. קנ”ו. האט אונז די תורה געזאגט, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. און דאס איז די מצוה פון תשביתו שאור.
Speaker 1: אינטערעסאנט, וואס איז די פשט? חמץ און שאור איז די מצוה צו פארברענען. ביי די וועי, ס’איז זייער אינטערעסאנט וואס איז די פשט. זיי האבן זיך געמוטשעט פאריגע מאל אז ס’איז דא נאר איין חילוק וועגן צרעת אדער עפעס.
Speaker 2: צווישן חמץ און שאור?
Speaker 1: יא, עפעס אזוי. וואס איז די פשט? לאמיר זען. זעבן טעג, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. זיי האבן זיך געמוטשעט אז אויב לערנט מען פשטות המקרא עד הסוף, קען מען לערנען אינגאנצן אנדערש אין די פסוקים, כאילו אז דא… לאמיר זען וואס שטייט אין די פסוקים. זיי האבן געהאט עפעס אזא מין וועג וויאזוי מ’וואלט געקענט לערנען.
Speaker 2: אה, מ’וואלט געקענט בטעות לערנען אזוי.
Speaker 1: מ’וואלט געקענט מאכן אזא פשט, מ’וואלט געקענט זאגן אזוי: “שבעת ימים מצות תאכלו” — זיבן טעג זאל מען מאכן מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — דעם יום הראשון זאל מען משבית זיין די שאור וואס מ’האט געמאכט, וואס פון דעם האט מען געבאקן אלע מצות אדער וואס?
Speaker 2: נישט די מצות, די חמץ. שאור איז זיכער וואס מ’מאכט חמץ מיט דעם.
Speaker 1: אה, אבער מ’זאל משבית זיין שאור. פארוואס? ווייל “כי כל אוכל חמץ” — ווער ס’עסט חמץ די זיבן טעג, “ונכרתה”.
Speaker 2: ונכרתה.
Speaker 1: למעשה, זאגט מען אז מ’האט אוועקגענומען די שאור וואס פון דעם מאכט מען אלע… כאילו דו זאגסט נישט מער ווי אז, אקעי, איך וועל אוועקטוהן די שאור, קען מען לערנען. מ’קען לערנען אז ס’איז דא אן עקסטערע אזהרה אז די שאור וואס איז חשוב’ער, וואס פון דעם מאכט מען אלע ברויט, זאל מען אויך אוועקווארפן.
Speaker 2: וויאזוי שטייט נאך אמאל? ווי נאך שטייט עס איז אן עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
Speaker 1: ניין, ס’איז אינטערעסאנט, אבער מ’קען לערנען צוויי פשטים. מ’קען לערנען אז שאור איז דא אן עקסטערע איסור, אדער מ’וואלט געקענט זאגן אז די עיקר איסור איז די חמץ, אבער כאילו דו זאלסט אוועקנעמען כדי דו זאלסט נישט האבן קיין שאור צו מאכן חמץ. אדער זאגט מען, אפילו די שאור איז נישט די איסור, ס’באדערט מיר נישט אז דו עסט שאור, עסן וועסטו דאך נישט. איך זאג נישט אז ס’איז דא נישט קיין זאך וואס דו עסט, אבער אז דו האסט שאור, איז עס צו גיין מאכן חמץ אדער עפעס אזוי.
Speaker 2: געטראכט, דאס איז וואס איך מיין לכאורה, פשוט’ע פשט. ווייל שאור איז דאך די זאך וואס מאכט חמץ. דו דארפסט האבן די שאור. אבער פארוואס זאל מען אוועקווארפן די שאור? ווייל ס’איז די מעין אינגרידיענט. מ’עסט דאך נישט די שאור. איז דאך געטראכט אז דערפאר די מצוה פון תשביתו שטייט נישט קיין תשביתו חמץ, שטייט דאך תשביתו שאור.
Speaker 1: אה, ווייל אז דו גייסט נישט האבן קיין חמץ, גייסטו אויטאמאטיש ווערן מושבת.
Speaker 2: חמץ פלעגט מען באקן יעדן טאג. סא ער פארשטייט זיך אליין אז מ’גייט נישט באקן פון א טאג פארדעם. ס’קומט אהער צו יום טוב, און די זיבן טעג גייט מען נאר עסן די מצות. סאו אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ. וואס גייסטו יא האבן? גייסט האבן סאור, וואס פון דעם מאכט מען חמץ. זאג איך דיר, זאלסט אויך אוועקווארפן די סאור, כדי זאלסט נישט האבן חמץ. נישט נאר זאלסטו באקן פרישע מצות יעדן טאג, און אויטאמאטיש פארשטייט זיך אז דאס איז נישט חמץ.
Speaker 2: נאכאמאל. ס’איז אזוי, די תורה קומט אריין און זאגט, די זיבן טעג האב איך פאר דיר זאלסט עסן מצות. וואס מיינט דאס? אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט, יא? די זיבן טעג וויל איך אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט. וואס טייטש, אנשטאט וואס דו זאלסט יעדן טאג באקן פרישע ברויט, זאלסטו יעדן טאג באקן פרישע מצות, שבעת ימים. און אז דו גייסט באקן מצות, גייסטו אויטאמאטיש נישט האבן קיין חמץ, ווייל דאס איז די טעג וואס מ’האט געטשעינדזשד די דייעט צו מצות, ווייל זיי ווילן געדענקען יציאת מצרים וכו’. סאו אויטאמאטיש גייסטו נישט באקן קיין חמץ. איך פארשטיי אזוי ווי קיינער גייט נישט מאכן קיין טשיזקעיק סוכות ווען מ’האלט אינמיטן עסן פלייש. יעצט איז פלייש די מעניו, און יעצט עסט מען נאר מצות, און חמץ עסט מען יעצט נישט.
נאר וואס דען וועסטו אוועקלייגן די סאור, און וואס זיי האבן געזען, אדער איז עס א slippery slope אז דו האסט די סאור, יא צו מאכן חמץ? אדער איז עס אפשר אן עקסטערע מצוה אז דו זאלסט אוועקווארפן, אזוי ווייט אז דו זאלסט אפילו אפשיידן די חמץ, אז דו זאלסט אפילו אוועקווארפן די סאור. סאו אדער איז עס אן עקסטערע איסור אויף די סאור, אדער פארקערט, די סאור אליין איז נישט אסור ווייל ס’איז נישט קיין דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? שטייט דאך נאר תשביתו שאור. וויאזוי ווייסט מען אז מ’איז משבית חמץ? דארף מען שוין נאר שאור.
Speaker 2: סאו לאמיר זען ווייטער די פסוקים. דו פארשטייסט, יא, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, פון דא איז משמע אז “כל אוכל חמץ”. אה, סאו וואלט איך געזאגט שפעטער נאכאמאל, סאו עולה ומצוה טאקע. אבער איך מיין אז דאס איז מער די פשטות פון פשוט’ן מקרא, אז מ’דארף קוקן זייער שטארק אויף די מציאות.
יעדער מענטש האט ליב צו באקן ווי אפט מ’קען. סאו מיר האבן געהאט אלע מיני עסנווארג וואס אונז האבן, אבער ווען מ’האט געהאט מעל און טייג, האט מען געבאקן פרישע ברויט. יא, ספעציעל א יום טוב באקט מען פרישע ברויט. קומט דא, יום טוב האט מען געבאקן פרישע ברויט. זאגט דער פסוק, די טעג איז די טעג פון מצה, נישט פון ברויט. סאו ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל האבן ברויט, ווייל ברויט איז א זאך וואס מ’האט ליב צו עסן פריש. און די זיבן טעג עסט מען נישט פריש שלחן ערוך, און די זיבן טעג באקט מען נאר פרישע מצות. ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל עסן נישט פרישע חמץ. און נישט זעהן נישט אהין. סאו ס’איז דאך קיין חמץ. נאר וואס יא, וואס איז דא א שאור? נאר וואס דען, ער האט מורא אז זיינע קינדער, אדער ער אליין, ער גייט זיך אנכאפן מיט נסיונות, און ער גייט גיין מאכן יעצט חמץ אנשטאט מצות, אדער ער גייט פארגעסן. זאגט מען, ווארף אויך ארויס די שאור. רייט? און חמץ איז דאך פשוט’ער, דו האסט נישט, ווייל מען באקט יעצט פרישע מצות, פארוואס זאלסטו עסן יעצט פרישע חמץ? יעצט איז די צייט צו עסן מצות.
Speaker 1: אז ס’שטייט אין די עשרת הדברות “שאור”, קען ער טראכטן אז ממילא חמץ וואס איז איבערגעבליבן, אבער די פסוק זאגט יא, חמץ איז א לאו, ס’איז א גרויסע הארבע זאך, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. סאו ממילא גייסטו נישט באקן חמץ. און נישט נאר דאס, ס’איז דא א כרת.
Speaker 2: מ’קען יא פארשטיין, מ’קען יא פארשטיין, מיט די זעלבע לאדזשיק קען מען פארשטיין אז חמץ איז די זעלבע איסור. פארוואס דארף מען אוועקווארפן שאור? כדי דו זאלסט נישט באקן חמץ. פארוואס זאלסטו נישט באקן חמץ? ס’איז כרת, “ונכרתה”. סאו פאר די זעלבע געלט קען מען אויך פארשטיין אז מ’דארף אוועקווארפן חמץ. אדער קענסט זאגן אז אלטע חמץ זאל מען עניוועי נישט עסן. נו אקעי, מ’זאל עניוועי נישט עסן, איז עס הפקר, איז עס וואטעווער, איז עס נישט אזוי ווילד פארוואס אונז פארשטייען מיר.
ס’איז דא איין פלאץ, אקעי, ס’איז דא צוויי זאכן. אבער דו קענסט אפילו זאגן די גמרא וויל, דו קענסט זאגן צוויי קלי חומרים אז חמץ זאל מען זיכער נישט האבן. ווייל שאור עסט מען נישט, קיינער באקט נישט אריין אין שאור. נאר וואס איז די חשש? אז דו וועסט מאכן פון דעם חמץ. ממילא, קיצור, שאור טאר מען נישט האבן וואס מ’קען מאכן חמץ, סאו חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן.
Speaker 2: מ’קען זעהן וועגן וואס מ’זאל זאגן אז פון “השבתת שאור” זאל מען אויך אפלערנען “השבתת חמץ”. אבער דאס וואס מ’האט געמאכט אז שאור און חמץ האבן אלע די זעלבע הלכות, און די תורה זאגט עס נאר פאר אן עקסטרע ריבוי כדי מ’זאל ארויסלערנען עפעס הלכות פון ביטול און אזעלכע סארט זאכן, איז א חידוש.
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר גיין מיט א שארפערע פלפול. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קאלצקין שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
Speaker 2: קענסטו אזוי צולייגן אז דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר, וואס שטייט גלייך נאך דעם, דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר פון חמץ. מיין גוטער קאלצקין, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ דאפשר שאין בו תערובת חמץ ישן.
Speaker 1: דאס איז נישט ריכטיג.
Speaker 1:
קענסטו דאך צולייגן אז די ונכרתה, וואס איז די חומר וואס שטייט גלייך נאך די ונכרתה? וואס איז די חומר פון חמץ? ודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ דאפשר שאין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן איז נישט ריכטיג, אבער דאס מוזט איר. יא, איך ווייס עס.
אבער מ’נוצט דאך אויך דא, ס’איז דאך אויך דא די לשון “תשביתו שאור מבתיכם”. קען זיין אז פון דעם איז דאך נישט קיין חמץ, ממילא קען נישט קיין חמץ געהעריג זיין.
Speaker 2:
אקעי, מ’וועט באלד רעדן וועגן יענע מצוה, ס’איז אן עקסטערע מצוה דא. אקעי.
Speaker 1:
דאס איז אין קאפיטל י”ב. די רמב”ם איז ווייטער אינטערעסאנט, אבער די לשון הרמב”ם איז “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. איך מיין, אין די תורה שטייט השבתת שאור, זעט אויס אז שאור און חמץ האבן חז”ל אויסגעלערנט ווי ס’איז איין גרויסע קאטעגאריע. ס’איז נישט צוויי עקסטערע דינים, ס’איז נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. ס’איז דא קליינע חילוקים.
אפשר איז די מציאות אנדערש. איך קוק אן שאור אזוי ווי די sourdough starter למשל. ס’איז געזאגט געווארן זייער קלאר דאס, אז אפשר אין חז”ל’ס צייטן איז עפעס טאקע געווען אנדערש ביים שאור.
אויב דו קוקסט אן די שאור דא, די starter, די yeast, איך מיין נישט די היינטיגע. און אפילו ביי די שאור, ס’שטייט וועגן דעם אז א שאור וואס איז נישט ראוי לאכילה, מען קען נישט קיין חמץ.
Speaker 2:
זייער גוט, מ’וועט רעדן וועגן דעם, באלד וועט מען אנקומען וועגן דעם. אבער מ’רעדט וועגן די השבתה, ס’איז דא א מצוה, ס’איז דא אן עשה און א לאו. די השבתת שאור, די פשט, די חידוש פון אים איז אז ער זאגט אז ס’איז דא חמץ, און דאס דארף מען ארויסנעמען.
Speaker 2:
איך האב דאך שוין געהאט שאלות פון אפאר פרויען וואס האבן געפרעגט שאלות וועגן די starters וואס זיי האלטן אין שטוב. איך ווייס אז ס’איז דא וואס געבן זיך אן עצה און פארקויפן חמץ, אבער צו מיר זעט עס אויס אזוי סימפל, נאנט צו וואס ס’שטייט אין די פסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. ווארף עס אוועק, ס’איז דא גענוג יום טוב צו זארגן פאר פרישע starter. דו קענסט מאכן נייע starter. דו קענסט קויפן פון א גוי א קליין שטיקל starter. מ’קען קויפן starter, ס’איז דא די זאך ווי מ’באקומט starter. אבער עס האלטן און פארקויפן אין חמץ, דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.
Speaker 1:
תשעה, יא, עפעס וואס האט זויער טייג און מ’איז עס אראפגעקראצט, יא, דו ביסט גערעכט. מ’איז זיכער אז מ’רעדט וועגן דעם, אבער ס’איז א גוטע סברא וואס דו זאגסט. דאס איז דאך די תורה.
Speaker 2:
וואס איז בעיסיק? יא, אז א יונגל קומט אין חדר און זאגט, “די זויער טייג דארף מען ארויסווארפן פון ענקער הויז.”
Speaker 1:
אה, אקעי. יא. איך ווייס וויפיל איך ברענג דעם. דו געדענקסט די ר’ זלמן לייב פיליפ’ס מעשה, יא? ס’איז געווען א גרויסע אסיפה וועגן די שייטלעך פון עמרי זלמן. איך האב נישט ליב די מעשה. איך קום דארף ביי דעם אנגעווייטאגט. פארוואס? ווייל ס’איז נאך נישט דורכגעגאנגען צוויי הונדערט יאר פון זיין פטירה? אויב יענע מעשה איז די ראיה, ער לעבט נאך, ניין? אויב יענע מעשה איז די ראיה, איז נישט משתמעק ביי דיר, ווייל אויף דעם איז דא א תורה, א שולחן ערוך. סערוויס. און אן אנדערע גנאי, אויב ס’איז… אקעי, צוריק צום ענין. ס’איז אן ענין פון הנהגה, ס’איז נישט קיין שאלה עכט להלכה, אבער מ’איז זיכער אז ס’איז אויסגעקלארט. יא, ס’איז פסח. דאס איז וואס פסח איז, און בעה”ק. אקעי.
Speaker 1:
יעצט, קפ”ז איז אינטערעסאנט. וועגן דעם האב איך אמאל געלערנט באריכות וועגן מצות סיפור יציאת מצרים. וואס איז די מצוה פון סיפור יציאת מצרים? שטייט אז ס’איז דא א מצות ביעור, וואס איז די ביעור חמץ. ער מאכט א גאנצע חיבור, איך גיי נישט יעצט דאס שרייבן. אממ, סיפור יציאת מצרים, ווי איז דאס? איי איי איי איי איי איי איי. אבער מ’לערנט דאך “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. ס’איז נישט נאר תשביתו, ווייל כדי ער זאל נישט האבן חמץ. העלא? דו האלטסט מיט? ס’איז דאך דא “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
Speaker 2:
איין מינוט, דו ענטפערסט צוויי אנדערע זאכן. מ’ווייסט דאך אז ס’איז מער ווי סתם די תורה לייגט חורבא ציון, וויאזוי ס’זאל נישט זיין חמץ, איז דאך דא די “לא תסורו”. נאכאמאל, מ’דארף די תורה אויף דעם. די תורה, אז דאס זאל זיין… ביז דו וועסט לערנען אין די חומש. די חומש זאגט “ביום הראשון”. “ביום הראשון” דארף נאך א חידוש צו זאגן אז “ביום הראשון” מיינט י”ד. “ביום הראשון” קען מיינען וואס? דער ערשטער טאג פון ניסן, אדער וואס? דער ערשטער טאג פון פסח ווען מ’עסט די מצה, דעמאלטס תשביתו מתוככם.
Speaker 1:
קען זיין. איך האב אמאל געהאט אפשר א חידוש אויף “אך ביום הראשון”, א חלק פון די פארשידענע חשבונות וויאזוי חז”ל האבן דאס געלערנט. רייט, און דארט איז דאך ווי ס’איז מסתייע נאך נישט קלאר אז ער מיינט דער ערשטער טאג פסח. נאך נישט קלאר אז ס’מיינט…ניין, נאך נישט קלאר אז ס’מיינט אז מען דארף טוהן אן עקשען. דו דענקסט אזוי ווי… עס איז שובת זיין שבת, דאך א מצות עשה, עס מיינט אז מען זאל נישט טוהן קיין מלאכה. עס איז נישט, עס מיינט דאך נישט… אבער דו קענסט דאך נישט זאגן אז מען זאל שובת זיין פון באקן? עס איז נישט דא קיין ענין פון באקן, עס איז דא א לאו… אז עס זאל נישט זיין, אז עס זאל נישט זיין קיין חמץ, מ’זאל נישט איינקויפן. אה, די מצוה פון ביעור מיינט מער קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען. אבער דו קענסט זאגן קויף נישט קיין נייע חמץ קיינמאל, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה. קיינמאל, דער איסור איז געווען אויף קויפן נייע חמץ, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה, יעצט קויפט מען נישט קיין חמץ. אבער ער האט.
נאכאמאל.
Speaker 2:
ניין, איך בין נישט זיכער וואס דו מיינסט. נאכאמאל, די שאלה האט געוואלט אמאל לערנען די הלכות, אבער דו קענסט… אזוי ווי שובת זיין שבת, מיינט נישט קיין עקשען! דאך שובת זיין פון חמץ מיינט נישט אן עקשען! קענסט אים דאך פראקטיש דארפסטו עס ארויסנעמען? אויב דו האסט נישט ביסטו דאך… נאר, אבער איך בין זיכער אז אויב דו האסט נישט ביסטו פטור, דו וועסט זאגן די מצוה פון תשביתו! וועגן ביעור חמץ, יא! ביעור חמץ מיינט דאך נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ אין ברעקלין, כדי ער זאל האבן אן ענין! דער תורה רעדט…
Speaker 1:
א נארמאלע מענטש האט! נארמאלעס הייסט! יא!
Speaker 2:
עס איז צו טוישן די דייעט, כאילו… נישט די דייעט, די הויז! נעמען ארויס די… דער עיקר זאך איז דאך בדיקת חמץ דאורייתא לויט דעם! יא! אה, נאר! וואלטסט געקענט זאגן, נעם ארויס אויב… אויב קיינמאל, נעם ארויס די באקס חמץ! עס איז דא א חיוב גיין בודק זיין! אקעי, מסכים. אבער דער מחבר… יא, מחבר זאגט, איך וועל גיין אזא דאורייתא. יא. יא. אויף דעם מאכט מען דאך א ברכה. אדרבה. איך קען זאגן אז ס’איז יא עפעס א פאזיטיווע זאך. ער מאכט נישט קיין ברכה אויף שביתת שבת.
Speaker 1:
עס איז א גוטע שאלה. עס איז א שאלה. וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ? קען ער נישט מאכן א ברכה על ביעור חמץ? אדער עס איז נישט קיין מעשה? איך ווייס נישט. לכאורה וואלט ער געדארפט קענען. וואס איז ער… פארקערט, ער האט נאך אסאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. אבער ער האט שוין נישט קיין חמץ פאר א חודש. אקעי, לאמיר עס שוין דורכגיין דעם שטיקל. איך ווייס נישט. יא. יעצט לאמיר איבערזאגן ווייל עס איז… נאכדעם האבן מיר געקויפט די נייע זאכן, ווען די ספירה ציט זיך אריין ביז פסח. יא. יא.
Speaker 1:
וליל חמשה עשר בניסן. יא. בתחילת הלילה, מיינט צו זאגן פאר חצות? יא. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, ווער עס לייגט צו. ווען ער מאכט לענגער די זאך. ובגדולה מה שעשה לנו השם. ער מאכט גרעסער וואס דער אייבערשטער האט געטוהן. און ער מאכט גרעסער ווי שלעכט די מצרים זענען געווען. און מיר האבן גערעדט וועגן די ברכות אמאל. און ער מאכט און ער לויבט “כאשר נקמתינו מהם”, ווי דער אייבערשטער האט אונז נקמה גענומען פון זיי, און ער דאנקט “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, אז די פיר קשיות דארף מען מאריך זיין, אזויווי ס’שטייט אין די משנה, יא? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
יעצט, וועלכע פסוק שטייט אויף דעם? א פסוק אין “והגדת לבנך”.
ס’זעט אויס אין די רמב”ם ווי ס’איז אן ענין פון סיפור פארציילן, ס’איז אן ענין פון דאנקען, ס’איז אן ענין פון ביידע. ער זאגט נישט אז דו מוזט זאגן פאר די קינדער. “לספר”, ער זאגט נישט וועגן קינדער גארנישט. ער זאגט מ’דארף רעדן וועגן יציאת מצרים.
Speaker 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, אזויווי בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. ער זאגט, בהקדמה, כביכול, רעדן צו די מענטשן וואס זיצן ארום דיר. רייט, מ’וועט זען, אבער רעדן, זאגן.
Speaker 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. ס’איז נישט דא קיין דין אזויווי בכל לשון, ס’איז נישט דא קיין דין בלשון הקודש אזויווי ס’איז דא ביי… אהא, ס’איז נישט א געוויסע… רייט. ס’שטייט, דו דארפסט זאגן וואס דו קענסט זאגן, כפי השכל. אהא. אזויווי תפילה אפשר, ס’איז דא תפילה בכל לשון.
רייט. און ס’איז משמע אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז מ’דארף זאגן די אלעס, סיי “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. איינס פון די דריי, אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה. ער גייט אויס ווי דריי ענינים וואס איז דא דערין. אקעי, מ’דארף קוקן מער וויאזוי ס’איז טייטש אין די הלכות אין משנה תורה, צו ס’איז אדער-אדער. אקעי.
און דאס דארף זיין אנפאנג נאכט, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
Speaker 1:
איך וויל פרעגן, די הקדמה וואס ער ברענגט צו, ס’שטייט “והגדת לבנך ביום ההוא”. וואס איז די פירוש “והגדת לבנך”? ער זאגט, ווען איז דאס “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, זייער אינטערעסאנט, דער רמב”ם פרעגט, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” דאס איז די זמן ווען… יא, ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן זעט אויס.
Speaker 2:
אקעי, בלשון המכילתא. ס’איז זייער אינטערעסאנט פארוואס דער רמב”ם ברענגט די גאנצע “יכול מראש חודש”. ניין, ער וויל פרעגן אז ס’איז דא אזא חיוב. רייט, באמת צו זיין די געדאנק פון “יכול מראש חודש” איז זייער אינטערעסאנט. וואס וואלט דיר איינגעפאלן אזא זאך ווי מראש חודש? אבער דער רמב”ם שטעלט זיך ביי “ביום ההוא”. אזוי גייט זיך דער מדרש. פארוואס לייגט דער רמב”ם אריין די גאנצע זאך? אלע יסודות פון די מדרש, פון דרשת הדרשן, פון ספרים, איז זאכן וואס זענען מפורש. ער זאגט ווייטער, אפילו ווען איך וואלט ווען געקענט טראכטן אפילו אפילו ער איז רשע, אבער דעם שטייט די נעקסטע ווארט “בימי”, ער מיינט נישט נאר ווען ער איז א שוטה, נאר אפילו ווען ער איז געווען צובראכן אז די זון זאל לערנען די מצוה.
שטייט זיך כדי צו ענטפערן דארף מען געבן אביסל די דעפינישאן פון די מצוה, אבער נישט קיין סתירה. ווייל ער זאגט אז די מערכה לספר זעט מען איז דא א שוואכע ראיה. וויאזוי האסטו געזאגט אז ס’שטייט מצוה? מצוה לספר, ס’שטייט די לשון פון די הגדה, ס’שטייט אין די משנה די לשון? ס’איז א פלא, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
ווייל ער זאגט אז דער ענין איז אן ענין פון זכירה, אזוי ווי קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, ס’שטייט בין לבן עצמו בין לבן חכם. זעלבע לעוועל. אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דער רמב”ם לערנט “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. אזוי ווי אין קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת, נישט נאר געדענקען שבת, דארף ערמאנען שבת. זכור מיינט ערמאנען, נישט געדענקען, יא? רעדן דערוועגן. אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. די גאנצע, יא, ס’איז נישט משמע אז ס’איז דא אן ענין… אגעין, מ’זעט לכאורה אין די הגדה אז יא, ס’איז דא אן ענין, דער בן פרעגט, און אזוי ווייטער. אבער דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל לויט ווי דער רמב”ם לערנט די מצוה אזוי, אזוי גייט אסאך מאל, דא פירט זיך דער מגיד, ער לייגט אראפ א מעשה, ס’איז געקומען א זוהן, דער זוהן פרעגט, זאגט דער חכם, רעדט מיט אים הויך. אבער וועט ער דאס נישט וועלן רעדן, וועט ער אים לערנען חורבן הבית. ער זאגט אז דיין זוהן זאל לערנען אפשר א מעשה, און דאס איז בכלל נישט די פוינט. דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
Speaker 2:
וואס מ’זאגט? מ’זאגט! מ’זאגט דאס וואס שטייט אין מחזור. מ’זאגט. דער אמת איז, ער זאגט וואס שטייט. ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן. ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי,
Speaker 1:
ניין, ס’שטייט נישט אז דער זון… אז דער פוינט איז אז דער זון זאל הערן אפילו א מעשה. דאס איז בכלל נישט דער פוינט. ס’איז אז דער זון זעט אז מ’טוט די מצוה פון זאגן פאר דער זון. און אזוי דארף דער זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
וואס מ’זאגט? מ’זאגט, מ’זאגט וואס ס’שטייט אין די מחזור. מ’זאגט… איך האב מיר געזאגט, איר זאגט וואס ס’שטייט דא. ס’שטייט נישט דא אז דער ענין איז אז דו זאלסט וויסן. כ’האב געטון, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי ווי… וויאזוי זאל מען זוכר זיין שבת? שבת איז נישטא קיין מצוה צו זאגן פאר די קינד ס’איז געווען א יציאת מצרים, ס’איז געווען א מעשה בראשית. דו קענסט זיכער זיין אז דאס איז די מטרה, די טעם פון די מצוה. רייט, אבער ס’איז נישטא קיין מצוה פון סיפור מעשה שבת. נאר וואס דען דא? זכירת מעשה שבת איז דורך קידוש. דער קינד לייגט צו קאפ און ער הערט אז ביי קידוש זאגט מען זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה בראשית? ער לייגט נישט צו קאפ. ס’איז נישטא קיין מצוה אז מ’זאל עס פארציילן פאר די קינד. מ’באמבעלט נישט פאר די קינדער אז מ’גייט באקומען א גוטע מארק אויב מ’גייט וויסן וואס שבת איז, זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה עולם. מ’מאכט קידוש, און דאס איז דער אופן הזכירה.
דער אופן הזכירה פון יציאת מצרים איז אז מ’זאל פארלערנען פאר די קינד די פסוקים, צו ס’איז אין אידיש, צו ס’איז אין לשון הקודש, דאס זענען אלע פרטי הדברים, אז די קינד זאל פארשטיין. און אזוי גייט די קינד געדענקען אז ער דארף עס אויך טון. וואס גייט ער טון? ווען ער גייט זיין גרויס גייט ער מאכן קידוש פאר זיינע קינדער. אבער קידוש שטייט נישט אז ס’איז פאר די קינדער. אבער אזוי איז די צורת המצוה, כדי די משנה האט אויך פארשטאנען, מ’זעצט זיך צוזאמען די קינדער, מ’מאכט קידוש, און מ’עסט.
איז דאס איז אינטערעסאנט, ס’איז זייער אנדערש ווי מענטשן געבן עס אן, אז דא איז דא א מצוה פון נעמען די קינדער און זיי מסביר זיין וואס ס’איז געשען. אויב איינער טוט דאס, איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים מיינט די סדר, די אופן הסדר וויאזוי מ’טוט מען עס. ניין, איך וויל עס טון אביסל אנדערש. איך האב ארויסגענומען מיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח, און איך האב זיי פארציילט די גאנצע מעשה, און דערפאר גייען מיר היינט קומען זיך גרייטן צו מאכן די סדר. נישט דאס איז וואס די פסוקים רעדן, דאס איז נישט סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים איז אז ס’איז דא א נוסח פאר א קידוש, ס’איז זייער ענליך צו קידוש, ס’איז דא א נוסח וואס דאס זאגט מען, און דאס זעען די קינדער, און די קינדער ווייסן אז זיי זענען ווייטער ממשיך. ס’איז נישט אז ס’איז דא א געוויסע סטארי וואס דאס דארף איבערגיין.
און נישט נאר דאס, איך האב געקויפט פאר מיינע קינדער א זייער שיינע נייע בוק פאר סיפור יציאת מצרים, ער גייט דאס ליינען, און ס’איז נישט קיין שייכות. דאס וואס ער ליינט עס און ער ווערט געוואויר די מעשה איז א שיינע זאך. ס’איז דא א מצוה אז בשעת’ן נאכט זאל מען זאגן געוויסע פסוקים און זאגן געוויסע זאכן, אזוי ווי מ’טוט מיט מצוות קידוש, וואס איז אויך א זכר למעשה בראשית און זכר ליציאת מצרים. איי, פארוואס ביי שבת האבן מיר נישט געמאכט עפעס אן ענין אז דער קינד… ווייל ווען ס’שטייט “זכר”, מיינט עס אויטאמאטיש אז דער קינד זאל… מ’קען זאגן אז ווען ס’שטייט “זכר” פאר עפעס, מיינט עס אויטאמאטיש אז מ’זאל עס איבערגעבן פאר די דורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
Speaker 1:
פארוואס למשל ביי סוכות איז נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, אז מ’זאל ארויסלערנען “למען ידעו דורותיכם”? מה, די “למען ידעו” וואס שטייט ביי יציאת מצרים איז בסיפור. פארוואס פאלט ביי קיינעם נישט ביי צו זאגן אז ס’איז דא א געוויסע מצוה צו זאגן פאר די קינדער, “מיר זיצן דא, וואס איז געווען דעמאלטס”? מער נישט, נאר געזאגט אזוי ווי “למען ידעו דורותיכם”. ס’איז דא “למען ידעו דורותיכם”, ס’איז דא “זכר ליציאת מצרים” וואס שטייט אין די תורה, אבער די ציווי פון סיפור יציאת מצרים איז עפעס זייער אנדערש. ס’איז “והיה כי ישאלך בנך”. אה, מיר גייען דאס זען. דער רמב”ם דערמאנט אין פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
Speaker 1:
אבער ער ברענגט מיר זייער א גוטע ראיה, די משנה אין די הגדה. אה, זייער גוט. און וואס שטייט אין די הגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כ’מיין, דאס איז זיין ראיה, אזוי ווי קידוש. דאס איז די ראיה. ניין, ניין, דאס איז די ראיה אז ס’איז דא א מצוה. ביי די רמב”ם, יעדע מאל ס’שטייט אין חז”ל אדער א מקור אז ס’איז א מצוה, דאן איז עס א מצוה.
Speaker 2:
ניין, איך טראכט אז ס’ברענגט אים אויך דעם געדאנק אז ס’איז נישט נאר אן ענין אז די קינדער זאלן וויסן, נאר ס’איז אן ענין פון ציווי לזכור. ער לייגט אויך אין דעם. ער ווייסט דאך שוין די סטארי.
Speaker 1:
ער דערמאנט דאך די הגדה. ס’איז א מסקנא.
Speaker 2:
אבער ער זאגט דאך, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. דאס איז די חידוש. ערשט וואלט איך געמיינט אז די מצוה איז אז די קינדער זאלן וויסן. ניין, די מצוה איז אז “מצוה עלינו לספר”, אזוי ווי מ’דערמאנט פסחים. צו לספר, לויט’ן רמב”ם, מיינט נישט דערציילן, עס מיינט רעדן. יא. אויף זיך די מצוה. אקעי, שוין, זייער גוט. לאמיר גיין צו די נעקסטע מצוה.
Speaker 1:
טאקע אינטערעסאנט, פארוואס זאל נישט איינעם איינפאלן אז למאי יעדער דערמאנט זיך באופן אקטיוו אזוי ווי פסח? פארוואס וועט דער עולם פארשטיין אנדערש? אדער שבת אפילו, אזוי ווי ס’שטייט “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, מען דארף אויסלערנען די קינדער, אזוי ווי ס’שטייט “זכור”, אזוי ווי “והגדת לבנך”. פסח דארף מען יא. וועלכע וועג וועסטו גיין מיט די קינדער?
Speaker 2:
איך הער. מ’דארף וויסן, מ’קען גיין ביידע וועגן.
Speaker 1:
אקעי, כ’זע אין כהן’ס, ס’איז דא א פסוק וואס שטייט, וואס איז שוין נישט קיין חיוב, ס’איז א היתר צו עסן מצה ביי פסח. ערב טוב, מ’האט עס שוין אמאל געלערנט, אבער איך געדענק נישט דעם פסוק על כל פנים. אבער וואס קען מען מיילן מער טוב למצות? ס’איז אזא מין, איך האב דיר צוגענומען די אכילה, ס’דארף נישט פאסטן. ביי די וועי, די דיוק פון “בערב תאכלו מצות” איז איינע פון די פאניעסט מדרשים אין חז”ל. פארוואס? קוק אריין אין די פסוק. אקעי, וואו איז עס? מ’האט עס געליינט, רייט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נישט אין דעם פסוק. קוק, ליין, ליין, ליין די פסוק. איך האב דיר די פסוק אין די… אקעי, די ערשטע… איך האב מיך אפשר אומגעזעצט אביסל. ווארט אויס, די ענד פון די ווערטער פון די פעידזש. קוק אויף די פסוק. אקעי.
Speaker 1:
אקעי, די תורה זאגט אז די זיבן טעג זאל מען עסן נאר מצות, און שאור זאל מען ארויסטראגן פון די היים. ס’איז א יום טוב, און מ’זאל נישט טון קיין מלאכות, און אזוי ווייטער. און מ’זאל אויך די מצות זאל מען מאכן בשמירה, יא, פשוט אזוי. אקעי, נו? כ’מיין צו זאגן, די תורה זאגט “ושמרתם את המצות”, און זי זאגט “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשטות מיינט עס אז מ’זאל געדענקען. די דרשה פון שמורות המצות איז א דרשה. פשטות מיינט עס געדענקען. אה, געדענק די חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. וועלכע טעג זענען די טעג וואס זענען ראוי צו עסן מצות? בערב, יא. אז יום וועלכע טאג איז די חודש? בערב איז די דייעט נאר מצות. און די זיבן טעג, “שאור לא ימצא בבתיכם”. אין אנדערע ווערטער, דא זאגט די תורה נישט נאר א… וועל עסן מצות, נאר זי גיט די צייטן, פון די י”ד בערב ביז כ”א בערב, און אין די אלע זיבן טעג וואס מ’עסט מצות זאל מען נישט האבן קיין שום שאור.
Speaker 1:
אזוי, אקעי, איך פרעג דיך א שאלה. פארוואס זאל מען דארפן א פסוק אז מ’מעג עסן מצות אין די זיבן טעג? און נאר נאכדעם קומט דא “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אקעי, איך פרעג דיך א שאלה, דו קענסט טרעפן אין דעם פסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” קענסטו טרעפן א רמז אז די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב און די אנדערע נישט.
Speaker 2:
ניין, איך וואלט געזאגט אלע טעג אדער קיינס. און די ווארט “בערב”, צו נעמען פון דעם “בערב תאכלו מצות” און מאכן פון דעם איז ממש פאני, ווייל דער פסוק זאגט “פון בערב ביז בערב”, ער זאגט נישט “בערב”. ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
Speaker 1:
אפילו אויב ס’איז איינעם דא איינגעפאלן אז נישט פון בערב… יא, זייער גוט. ער זאגט ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”. ס’איז נישטא אזא פסוק. ס’איז אמת, אמת. איך קען אבער אויך זען די ארגומענט פון די חכמים. ס’איז דאך פשוט אז פון בערב. ווייל מען זאגט “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, ווען הייבט זיך אן די ארבעה עשר? בערב, יא? אזוי ווי יעדע זאך פון די תורה הייבט זיך אן ביינאכט. מיר האבן דאך אז אלע ימים טובים הייבן זיך אן ביינאכט. אקעי, דאס דארף מען נאכגיין מיט די חז”ל’ישע… אפשר איז נישטא? אקעי, דאס איז א שמועס פאר זיך. מ’דארף וויסן נאכטשעקן.
חז”ל האבן גענומען פון א געוויסע פלאץ אז שבת הייבט זיך אן ביינאכט, יום טוב הייבט זיך אן ביינאכט, אז “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
Speaker 2:
ס’איז א חילוק אבער, דא איז דא א דעיט. דא רעדט ער, ער מאכט עס קלארער, ער זאגט די דעיט, פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. סא פארוואס זאל מען זאגן אז די אלע טעג דארף מען עסן מצות? איך זע נישט פארוואס דו זאגסט אז דער פסוק איז א מקור צו זאגן אז ס’איז א חיוב. איך וואלט געזאגט אז ס’איז נישטא קיין חיוב.
Speaker 1:
דו ווילסט זאגן אז אלע מענטשן זאלן נישט טוישן פון סדר החג?
Speaker 2:
איך וואלט געזאגט אז יא. דו ווילסט זאגן אז דו קענסט פון דא נעמען אז ס’איז דא א חילוק צווישן די ערשטע נאכט און די אנדערע? און דאס מיט די קרבן פסח, ס’איז ממש טייטש נישט.
Speaker 1:
אקעי, דארף מען קוקן אין די אנדערע פסוקים וואס אפשר האבן חז”ל פון דארטן באקומען די געדאנק, ווייל די “על מצות ומרורים יאכלוהו” איז א חיוב, און ס’מיינט נישט אלע טעג. חז”ל האבן פארשטאנען אז מ’גייט נישט זיבן טעג עסן א קרבן פסח. סא די “על מצות ומרורים יאכלוהו”, זאל מען עסן אים, דעם מצה. חז”ל האבן געוואוסט אז די ערשטע נאכט פון פסח עסט מען מצה, און מ’מאכט א פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, צוזאמען מיט מצות ומרורים זאל מען עסן. סא זעט מען אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה. נישט נאר ווייל ס’איז נישטא קיין חמץ עסט מען עניטינג. נישטא קיין חמץ, זאל מען עסן אדער פלייש אדער ברויט. ניין! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
Speaker 2:
איך האב מיך אנשטאט געשטעלט מיט דעם. און לעבן שטייט…
Speaker 1:
מיר רעדן דאך יעצט אויב מ’דארף עסן מצה ווען מ’האט נישט די קרבן פסח.
Speaker 2:
איך בין מסכים. דאס אז מ’דארף עסן מצה צוזאמען מיט די קרבן פסח, דאס איז מפרש די פסוק. “אין צורך לראיה”, א פסוק וואס דו זאגסט, אז די יעצט ווען מען דארף מען האט נישט קיין קדשים דארף מען עסן מצה, און די לילה דא דא איז עס לערנען פון בערך דעפינעטלי מצה, עס איז נישט קיין נפקא מינא וואס עס שטייט מיט דעם אין דעם פסוק.
Speaker 1:
אבער עס שטייט דאך אין דעם פסוק אז די אלע טעג זאל מען עסן מצה. זייער גוט, עס שטייט דאך אלעמאל דאך מען דארף עסן מצה. אבער וואס מען קען זאגן אז דער פסוק מיינט נישט צו זאגן סתם מצה, עס מיינט צו זאגן נישט חמץ, און דאס איז די תורה פון חמץ.
Speaker 2:
אבער די תורה וואלט געקענן זאגן מצה ומרור, וואלט עס דאך געשטימט מיט דעם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. איך וועל די מצה דאזענט העלפ מי פאר דיס פשט. אויב וואלט די עסן געווען, וואלט מען געזאגט אז די מצה ברויט איז נישט קיין מצוה און נאר דער פסוק זאגט, נעי, דאס ברויט וואס מען עסט געווענליך מיט עפעס א טעם, אז עס איז נישט נישט נישט ריכטיג מיט דעם חמץ, דאס איז נישט ריכטיג.
Speaker 1:
סאו איך טראכט אז חז”ל האבן געזען פון די קשר, דא עסט מען מיט די מצה נישט א זאך א מצוה צו עסן מצה מיט פסחים, און דא שטייט די מצה ברויט מיוחדית, אקעי, זייער גוט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס עפעס א פשט, וואס איז גערעכט לכאורה איז די ריזען פארוואס מען האט געמאכט די ערשטע נאכט זכר לקרבן פסח, און עס איז נישט מען מסכים מיט דעם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” וואס מען ענדיגט צו?
Speaker 2:
נאמבער אין זעלבן טאג, האוו עווער, די זעלבע ענדינג, עס איז פשוט א ענדינג פאר די זעלבע מצוה. נאמבער “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, עס איז נישט נאר בבית המקדש, נישט נאר דא, נישט נאר דארט, נישט נאר “ובכל מושבותיכם” איז א געטס א ספין אוו אינפארמעישן וואס מען זאל וויסן יעצט דעמאלטס, דאך “ובכל מושבותיכם” איז דא מצוה צו עסן “ובכל מושבותיכם”, אבער נאר נאר געוויסע מושבות, יא? נאר מקום המקדש, נאר אין געוויסע זאכן.
Speaker 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, עס איז אינטערסאנט ווייל ווייל איבעראל שטייט מצות, יא, “מצות יאכל את שבעת הימים” שטייט אין קדש. וואס דען נאך א מאל? אקעי, לאמיר לערנען ווייטער. שטייט דאך דעם זעלבן לשון, יא? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אקעי, לאמיר לערנען.
Speaker 1:
אין דעם נעקסטן שטיקל האב איך געברענגט די אנדערע מצוות פון די מצה. יעצט גייען מיר לערנען שוין, דאס איז די אלע מצוות עשה. יעצט גייען מיר צו די מצוות לא תעשה. וועלכע לא תעשה האבן מיר געזאגט דאמאלטס מיר גייען צו? לא תעשה. נו?
Speaker 2:
כ”ט זיינען, יא? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. יא.
Speaker 1:
לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, סתם צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל, אין בענצע קבוצה של עשרת הדיברות, האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, וואו זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמות פון די ספר המצוות, ספר המד”ע, דא, קוק דא, זייט נעגריב. און וואו איז די מצוות עשה? און מ’וויל קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה ווען דו האסט יעצט געלערנט, רייט? איז כ”ח. אה, דאס איז אין…
Speaker 1: וועלכע לא תעשה וואס האט מען געזאגט אז מען איז גיין צו?
Speaker 2: לא תעשה… נו? ק”צז, יא?
Speaker 1: ק”צז זאל זיין דריי שאלות. יא. לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, דאס צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל איז אינמיטן די קבוצה של איסורי אכילה. האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, ווי זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמה צו ספר המצוות, ספר המדות, דא, קוק דא. סתם נייגעריג. און ווי איז די מצוות עשה? לאמיר קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה וואס מיר האבן יעצט געלערנט, רייט? איז קמ”ח. אה, דאס איז אין… דא איז עס אין די קבוצה פון די ק”צז, רייט? יא, אבער די לא תעשה איז עס ק”צז, יא, ק”צז, זיין און גיין. רייט, און וועלכע קבוצה איז יענץ? לאמיר זען, ק”צז. יא, אינמיטן די קבוצה פון איסורי אכילה, רייט?
ווייל דו קענסט טרעפן דעם סימן, איך האב נאכגעקוקט די סימנים, יא. ווען מ’הייבט אן מיט בהמה טמאה און די אלע זאכן, און דאן נותר, חלב, חדש, און דאן גייט ער קומען אם חדש ערלה כלאי הכרם, יא, און עסן. יא, לא לאכול ביום הצום. אה, נישט עסן יום כיפור קומט אויך אריין אין איסורי אכילה. ס’איז גוט אז ער קומט אריין אין איסורי אכילה זמנים, אזויווי פון שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא זיין צווייטער, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. און דאן קומט נזיר און אזוי ווייטער. בקיצור, ס’איז אין איסורי אכילה, א קבוצה קרובה מן הסתם. יא.
Speaker 1: אקעי, גיימיר ווייטער. ק”צז שטייט אזוי: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ק”צח איז נישט נאר חמץ ממש, נאר, אבער חמץ פלעין, אויך דא איז שוין תערובת חמץ. אבער אפילו איינס לחם. דא זאגט ער עפעס די ווארט פון וואס זאל געווען די חילוק, אז ס’איז א…
אקעי, מיר מיינען אז חמץ מיינט א ברויט? חמץ מיינט א ברויט, א לחם. וואספארא מין עסן וואס עסט א ברויט? דאס איז דאך די מצה! חמץ איז די פארקערטע פון א מצה, א ברויט. ס’איז אן אויפגעבלאזענע און א נישט אויפגעבלאזענע. זאגט ער ניין. ס’איז דא אנדערע מיני מאכלים וואס האבן אין זיך תערובת חמץ. וואס דאס איז אויך א תוספות, ווי ער אומר “כל חמץ לוקה עליו”. ס’איז שוין נישט… דערווייל ס’איז שוין דא אריינגעברעקלט חמץ. ס’איז יא… אה, ס’איז ער איז וועגן דעם.
נו, פארוואס וואלט איינער געטראכט אז ס’איז נישט? ס’האט דאך דעם טעם פונעם חמץ. ס’איז שוין חמץ. ס’איז שוין חמץ וואס מען טאר נישט עסן. אבער מיט א תערובת דארף מען א ספעשל לימוד, by the way. ווייל עס איז… געדענקסטו? ווייל עס איז חמץ מיט דריי באטלעך וכדומה. ניין, ווייל מ’האט עס אסור געמאכט צו עסן דעם מאכל. עסן דעיס… א מאכל וואס האט דעיס inside איז נאך א זאך. ס’איז נאך א נייע זאך. אקעי.
דא איז דאך א באזונדערע לימוד שוין פון איין מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. ס’איז א לאו. אבער קען זיין ס’איז דא א לאו, אבער מ’איז נישט חייב כרת. אבער… אבער… כרת איז נישטא אויף קיין תערובת חמץ. נו, וואס איז דער לאו דאורייתא דעמאלטס? ווייל עס שטייט “כל אוכל חמץ ונכרתה”. א מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבער די ווייל עס איז אן “אינו מינו גמור”. עס איז אן “אינו מינו גמור”. אה, נישט א ריין חמץ. א ס’איז א ברויט, א לחם. ווי ס’שטייט בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דוקא חייב, חמישית. מ’לערנט עס ארויס. מ’לערנט עס ארויס… באכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… דאס איז אן איסור. אז אויב איז דא כזית חמץ בתוך אכילת פרס, האסטו דאך פונקט אזוי געגעסן דעם חמץ.
עסט מיט די תערובת, איז די תערובת א זאך פאר זיך? אלעמאל איז עס א זאך פאר זיך. ס’איז א גרויסער פלא. ס’איז א גרויסער חידוש. פארוואס? פארוואס? אויב דו זאגסט למשל דו ביסט א vegetarian, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: עסטו פון א תערובת נישט vegetarian אויכעט? אדער נאר ברויט, נאר chicken עסט ער נישט, אבער דו עסט יא, אז דו האסט א sauce פון א chicken אמאל עסטו עס יא, אמת?
Speaker 2: ניין, עס וואלט געווען hypocrisy.
Speaker 1: ווייל… איך פרעג דיך, איז דאס אזוי? די chicken sauce איז נישט בעסער, עס האט נאר עפעס אנדערש אויכעט. מ’קען עס צוטיילן, מ’קען זאגן איין ברירה, איך עסט נאר א האלבן טעלער, עס וועט זיין יא נחשב ווי איך האב נאר געגעסן. אבער ס’איז נישט אנדערש, ווייל דו האסט עס געגעסן. עס זעהט נישט אויס אז דו האסט נאר געגעסן כזית חמץ.
דאס רעדט מען דא, די שאלה איז דא ליטערעלי זייער טעכניש. ווייל למעשה, אסאך מענטשן vegetarian, עסן יא תערובת, תערובת vegetarian, יא. תערובת נישט vegetarian, אבער אריגינעל איז עס תערובת vegetarian, וועט ס’זיין אזא… ווי אויב וואלט תערובת חמץ אליין געווען, וואס מ’איז דאך חייב כזית פון תערובת חמץ. דאס איז פון די כזית פון תערובת חמץ מ’איז נאך חייב כזית חמץ בתערובת. עס איז חמץ בתערובת. א פולע חמץ איז פשוט, מ’איז חייב, נישט ווייל ס’איז מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מיינט אז ס’איז חמץ, נישט נאר מ’טאר עס נישט עסן. ס’מיינט אז ס’איז געהעריג געווארן חמץ וואס… איז דאך אלעס אסור.
ביי די וועי, ס’איז אן אכילה אויב מ’עסט מצה אליין, אן אכילת דבר אחר. יא, איך מיין אז בדרך כלל וואס ס’שטייט אן אכילה אין די תורה מיינט עס פשוט. נישט עקזעקטלי, ווייל וואס קען מען טעיסטן ביידע זאכן אויפאמאל? ער האט דאך געמוזט האבן “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. זעסטו? יא. זעסטו? אהא. איך געדענק נישט הונדערט פראצענט, אבער דו זעסט קלאר אז אן אכילה מיינט עסן.
ווי געזאגט, עס מאכט אסאך סענס. דער דרך חסידות זאגט אלעמאל, ווען מ’לערנט די תורה זאל מען נישט רעדן אזוי. א טאטע הייסט זיין קינד, ער קען נישט אזא לשון חז”ל נישט ענגליש. “יכול עבד מצווה לבנו”? ער האט אזא לשון, אז מ’זאל זיך מצער זיין, די הלכה מאכט דעם.
אזוי ווי אן אמת’ער וועדזשיטעריען, איך בין מחמיר נישט צו עסן פלייש. דו פארשטייסט זייער גוט אז ס’איז דא אסאך וועדזשיטעריענס וואס עסן יא די קארטאפל פון די טשולנט. אמת? די קארטאפל פון די טשולנט. אבער נישט פלייש צוזאמען מיט די קארטאפל. ווייל אויב יא, מיט וואס ווערט עס די פלייש בעסער ווייל ס’האט לעבן אין זיך, א קארטאפל? פארשטייסט? אבער בליעות, דו קענסט זאגן, בליעות בין איך נישט מקפיד. אקעי, ווייל בליעות איז… די קארטאפל פון די טשולנט האט אין זיך בליעות. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. טעם כעיקר. ס’איז שוין הלכה’דיגע זאכן. א מענטש קען זאגן, איך האב אזא סארט הקפדה וואס איינמאל ס’איז אריינגעגאנגען אביסל טעיסט, נו, נו, פארשטייסט? קען הערן. איך קען מאכן דעם נו. אבער צו ליידן א שטיקל עסן…
דערפאר קען מען מאכן אביסל א גבול צווישן א שטיקל עוף, נו, קען מען נאך מאכן דעם נו. דער נו איז א גרויסע רשות וואס דו קענסט זאגן, דיין מאל זאל נישט זיין חמץ. דיין מאל, די מעין אכילה וואס דו עסט יעצט זאל נישט זיין חמץ. ס’איז מיר נישט קיין נפקא מינה אז ס’איז געמישט. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אזוי. באט, פארוואס זאגן אז די תערובת מאכט אים בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע. אקעי. ווייל א מענטש וואלט געזאגט פארקערט, תערובת חמץ מיינט אז אלעס, די גאנצע זאך, ווערט אזוי ווי ס’וואלט געווען חמץ. אבער ער זאגט שארף, נישט נאר וואלט ער געווען חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס פון יענץ אליין. דאס איז לויט די רבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? יא. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אקעי, אקעי, דארף מען… אז אפילו תערובת חמץ, אנדערש פון אנדערע תערובות, דארף מען פארשטיין. קען איך אויך זאגן אז כדי חביבות די… וואס מיינט תערובת חמץ? דו האסט שטיקלעך ברויט אין דעם? איך ווייס נישט. אקעי.
קומט צו די כריתות. דער רמב”ן קריגט זיך טאקע דא. ס’אראלישע רמב”ן? ס’איז נישט יעצט צו לערנען די סייט. יא. קוק דעם רמב”ן, וואס זאגט דער רמב”ן? יא, אזוי ווי דו זאגסט, “כדי אכילת פרס”, וואלט ער דאך געדארפן באקומען כרת, “סוחט אינגאנצן” אזוי רייסט ער.
מילא, וואס זאגט איר? פתח דא דעם ספר המצוות. אה, כ’האב דאך א ספר המצוות, דער גרינער מיט’ן רמב”ן, ווי איז דאס? אה, ווי זאגסטו? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? נא, קי”ח. וואו קען עס זיין?
סאו דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך, עס איז… איבער ווי דער רשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? יא. כותב הרב, לאמיר לערנען דעם רמב”ן שוין. דו ווילסט לערנען דעם רמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, דא שטייט רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. דער רשב”ץ, דער רשב”ץ איז “בשני מלכים”, דער דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. אזא אינטערעסאנט. “כי גול לפחות”? ווי… כותב חביבינו הרמב”ם, “ימי ישראל”, איז אייער געפילטער… איי, גוט.
אין ספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו יא אסור דאורייתא. אזוי זאגט ער אין משנה תורה, אין פרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעינין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף דאין כאן ריבוי. אבער עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן דעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס דאף דאינו זקוק לזה, דהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור דאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דחמץ דגן גמור דאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” איירי בחמץ מעורב…
פייט אנדערע, דער רמב”ן טענה’ט אז דער רמב”ן האלט נישט… פונקט פארקערט דער רמב”ן זאגט… וואס זאגט ער פונקט פארקערט? אז ווען מען עסט א דבר בעין כדי אכילת פרס… ווען מען איז נישט חייב קיין כרת נאר מלקות, איז דאס א ספעשל ריבוי דאורייתא. ווען דאך א דבר מן המלקות איז דא אים מדרבנן. רייט. און דער אמת’ס זאגט דער רמב”ן… אויב ער עסט א גאנצע כזית כדי אכילת פרס, אויב עס איז דא א גאנצע כזית חמץ, דאס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת” וואס איז געווען אפילו דברי רשות. און די ריבוי איז טייטש אז ווען מ’עסט א תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אויף דעם איז דא מלקות, איז די חידוש.
נאכאמאל, ניין, די כלל איז א מחלוקת. רבי אליעזר האלט טאקע אז מ’באקומט מלקות פאר “כל מחמצת” ווען מ’עסט ווען ווייניגער ווי כדי אכילת פרס, ווען ס’איז מצטרף, אזויווי דו זאגסט, די חמץ איז נאר א כזית פון ביידע צוזאמען, און די חכמים האלטן בכלל אז מ’איז נישט חייב. און מ’פסק’נט ווי רבי אליעזר, דער רמב”ם פסק’נט דאך ווי רבי אליעזר, אז ס’איז דא אן עקסטערע איסור, און די עונש איז נאר זיין אויף די תערובות, וואס מ’קען מער מאריך זיין.
נאכאמאל, דער רמב”ן זאגט אז לויט די רבנן איז בכלל מותר. “אויב מ’איז כורת על הפת”, איז נישטא קיין זאך א לאו אויף תערובת. מותר. ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס איז דאך מותר. און לויט רבי אליעזר איז מען חייב כרת, חייב לאו, און לויט די חכמים איז מען אינגאנצן פטור. און וואס מיינט “כל מחמצת” לויט זיי? האט געזאגט דער רמב”ן אז זיי האבן אן אנדערע פשט אין “כל מחמצת”. אז איין לשון איז חמץ ממש, און חמץ על ידי דבר אחר איז “כל מחמצת”. וואס מיינט דאס ווייס איך נישט, ס’דארף מען גלייך קוקן.
יא. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
זייער גוט, אבער די טעמי המצוות זענען נאך א ריבוי, די איינציגסטע זאך וואס דו דארפסט זען איז אז טעם כעיקר איז דאורייתא. הלכה למשה מסיני, פונקט ווי הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
בקיצור, דער רמב”ן זאגט אז די לאו דארף מען ארויסנעמען פון “לא תאכל עליו חמץ”. ס’איז דא אזא לאו, לויט די חכמים איז נישטא אזא לאו. נו איי, וואס איז די ריבוי? איז נישט קיין לאו? די חמץ ממש און די חמץ על ידי דבר אחר, ביידע זענען נאסר. דאס הייסט, ס’איז בכלל די פריערדיגע זאכן, מ’טאר נישט עסן חמץ. וואו איז די פריערדיגע זאכן? דא, די פריערדיגע. וואו האבן מיר עס שוין געלערנט? האבן מיר עס נישט געלערנט. אבער די נעקסטע זאכן…
אה, די פריערדיגע, די פריערדיגע זאכן. אחא. איך וויל כאפן די שפיץ פון די הענין. דער רמב”ם זאגט “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, די מפרשים זענען נבוך צו דער רמב”ם איז געווען פאר’ן רמב”ן. ס’איז בכלל דא אן איסור. און וואס איז טאקע אמת? אז אלע אנדערע איסורים האלטן טאקע אנדערש ווי דער רמב”ן, אז וואס מ’עסט דורך א הלכה למשה מסיני איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין. ווערי אינטערעסאנט.
שוין, זעסטו? גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך. סתם, די תוספות’ן אין חולין איז דא א פלא אז דער רמב”ן האט געהאלטן אזוי ווי רבי אליעזר, דאס איז די נקודה. ער האט זיך קלאר אריינגעקוקט אין מגילת אסתר וויאזוי ער פארטיידיגט די פריערדיגע.
Speaker 1: דער רמב”ם זאגט, ער איז מסביר דעם מענטש. קיצור, די מפרשים זענען מחולק צו דער רמב”ם איז גערעכט אדער דער רמב”ן. צו איז בכלל דא אן איסור, און וואס איז טאקע אמת, ווייל אלע אנדערע ספרים האלטן טאקע ווי דער רמב”ן, אז וואס עפעס זאל מען נישט האבן הנאה ממשהו? ס’איז פון עבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
Speaker 2: אינטערעסאנט, זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: שיין, זעהסט, גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דו.
Speaker 2: סתם, מיט אנדערע זענען מחלוקת, לייג פאר אז דער רמב”ם האט געהאלטן אזוי ווי ר’ אלעזר, דאס איז די נקודה. איך וועל טרייען אריינצוקוקן אין מגילת אסתר, ער וועט עס פארטיידיגן. ער פארטיידיגט סתם, ער וועט זאגן אז דאס איז אן עבירה.
Speaker 1: אה, אזוי, אקעי.
—
Speaker 1: אבער די נעקסטע זאך וואס איך האב געוואלט פרעגן דעם רמב”ן, ער זאגט אזוי. די נעקסטע זאך, ס’שטייט אין רמב”ן, איך ווייס אז ס’איז א מחלוקת. סתם אין קצ”ט איז די איסור פון אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, דארט שטייט “לא תאכל עליו חמץ”. וואס איז עליו? עליו מיינט קרבן פסח.
גיי איך צוריק אויף דאס וואס מיר האבן פריער געשטעלט וועגן די קדושה פון פסח שני, חמץ בשעת’ן ברענגען די קרבן פסח שני, צו מ’איז יעצט נישט עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ”. ער לערנט נישט פון דעם פון אכילת חמץ ביום הראשון, ער לערנט אזוי ווי די גמרא די אנדערע וועג, און ער פסק’נט ווי די שיטה אז ס’איז געלערנט ארויס פון “עליו”.
אבער ר’ יצחק בן אהרן האלט חמץ בשש שעות איז מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. ער זאגט אז די כלל איז, חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא.
ער ברענגט א ראיה פון די תוספות אין זבחים דף כ”א, אז די תוספות זאגן דארט אזוי, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. וואס מיינט דאס? אז ביז נאך די איסור איז יא מדאורייתא. און אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה.
אויף דעם איז דער רמב”ן אויך מחולק. ער זאגט אז ס’איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל דאס שטייט אין אנדערע הלכות, מ’קומט צו נאדערן ווי ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. פארוואס האלט ער אז ס’איז אזוי ווי ר’ שמעון? פארוואס נישט ווי ר’ יהודה?
Speaker 2: אהא, איך וויל די שאלה.
Speaker 1: אבער ער ברענגט אויף דעם די ראיה, אז די תוספות אין זבחים האבן געזאגט חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, אז זיי האבן געפסק’נט נישט ווי ר’ שמעון.
און דער רמב”ן זאגט, דאס וואס שטייט אז די שש שעות איז מדאורייתא, מיינט נישט שש שעות. ער זאגט, דאס איז יעדער איינער מסכים אז מ’דארף טאקע משבית זיין.
אבער קען דען זיין א מצוה פון משבית זיין וואס זאל נישט זיין קיין איסור פון עסן?
Speaker 2: יא, ס’איז צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 1: אקעי.
איך האב געוואלט פרעגן פשוט’ערהייט, איך וועל דיר זאגן. איין גרויסע סתירה איז דא, ס’איז דא אן אויסרייד. אלעס איז די גרויסע… אזוי אז יעצט זאל עס נישט זיין. דאס הייסט מ’זאל עס אויסראטן, מ’זאל עס נישט עסן. איך ווייס נישט אויב מ’בייסט אריין אין עפעס וואס איז נישט דיינס. גיבסטו נאך א לאו, שוין נאך א לאו.
Speaker 2: אקעי, אז דו האסט א באנקער, רירט זיך שוין.
—
Speaker 1: ווייטער, נאך איינס, צוויי, נאך די זאך. בצדק. נאך צוויי. דריי זאכן. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. דאס איז נישט צוויי עקסטערע לאוין, דאס הייסט איין לאו. אזוי שטייט אין פסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. דאס איז איין לאו, “לא תאכל עליו חמץ”. דאס איז איין לאו.
לגבי לא יראה, לגבי נאך זאכן. איך פארשטיי נאר נישט ווייל איך געדענק אז דער רמב”ן האט אן אלטע שיטה וואס ער איז מחלק די לאוין, נישט דאס, איך רעד נישט פון דעם, איך רעד פון די ענין, די סובדזשעקט. ער איז מחלק די חמץ. אבער חמץ ושאור איז איין זאך, ווייל דער עיקר איז אז עס איז חמץ. סאו לאמיר אין איין אווענט ליינען חמץ עצמו והדבר המחמיץ. ווער זאגט די לשון? דער רמב”ן. דא שטייט חמץ ושאור.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, ער איז נאך קיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. איז דא עקסטערע לאוין, אז מלכות איז שוין במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות דארטן. פון לא יראה אוי פקד.
אלא, אזוי שטייט שוין, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז עס איז דא א מחלוקת. לגבי די לאוין, עס שטייט אזוי ווי מיר האבן פריער דערמאנט, לויט די שורשים אז עס דארף זיין א מעשה, מוז זיין א עובר.
אין מסכת פסחים שטייט, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, וואס מ’נעמט ארויס פון די עקסטערע. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. דאס איז פשוט א עשה, וואס איז פאר לא יראה ובל ימצא.
Speaker 2: זייער גוט, שטימט. שטימט אזוי.
Speaker 1: יא, עס איז דא אנדערע חילוקים, יא, עס איז דא. מכל מקום, חודש פסח וואס איז זיין, איז דאך דא בל יראה און בל ימצא, רייט? בל יראה איז… דער רמב”ם זאגט, איך געדענק אז ער רעכנט עס טאקע נישט אויס אין ספר המצוות אז עס איז אן עקסטערע מצוה. אבער עס איז אן עקסטערע מצוה. לא יראה און לא ימצא רעכנט ער עקסטער, צדיק.
Speaker 2: אה, גערעכט, גערעכט, גערעכט.
Speaker 1: אה, דא שטייט חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, אזוי שטייט דאך. חמץ איז דאך אן לא ימצא, רייט?
Speaker 2: אה, אקעי. זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: און דא האט דער רמב”ם באגאנגען אביסל אן אנדערע דרך און ער האט געזאגט, לא תאכל חמץ פון י”ד, און לא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, וואס דאס איז אין כל שבעה.
אויף דעם האט ער צוגעלייגט דא דאס ווארט “כל שבעה” א גאנצע צייט, ווייל דאס איז דער סדר וואס עס גייט דא, און פון י”ד איז דא נישט עסן חמץ, און די השבתת אוהן.
דער רמב”ן לערנט אז נאר דא איז השבתת אוהן, עס איז נישט דא קיין “לא תאכל חמץ”.
Speaker 2: זייער אינטערעסאנט. שטימט. יא. יא. אפילו אין די… יא, אין די מנין הקדוש שטייט אויך נישט “שבעה”. זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: ממש, עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס ער האט געמאכט די דעי ארדער. דא מיט אמאל איז דער רמב”ן געווארן משנה אידן און גייט מיט די סדר הזמנים. גיי פארשטיין. אינטערעסאנט.
—
Speaker 1: אקעי, עד כאן איז די מצוות. יא. אקעי, די לאוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
דער רמב”ם’ס ספר זמנים באהאנדלט מצוות הנוהגות מזמן לזמן. דער סדר איז: ערשט שבת (כי חמור דברי שבת), דערנאך שביתת יום טוב (די כלל פון אלע ימים טובים), און דערנאך קומען פרטיות’דיגע הלכות פון יעדן יום טוב.
פשט: דער רמב”ם ארגאניזירט ספר זמנים לויט לאגישע קאטעגאריעס — ערשט דער כלל (שבת, שביתת יום טוב), דערנאך פרטים פון יעדן יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. דער נאמען “הלכות חמץ ומצה” (נישט “הלכות פסח”): דער רמב”ם רופט אלע הלכות ביי די מצוות, נישט ביי דעם נאמען פון יום טוב. אזוי אויך: נישט “הלכות סוכות” נאר “סוכה ולולב”, נישט “הלכות ראש השנה” נאר “הלכות שופר”. דער ענין פון שביתה אויף יום טוב (אז פסח איז א יום טוב) שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב — דארט ווערט אויסגערעכנט וועלכע טעג מ’דארף שובת זיין. די ספעציפישע מצוות פון חמץ ומצה זענען א באזונדערע קאטעגאריע.
2. קרבן פסח ביי קרבנות, נישט ביי זמנים: דער רמב”ם האט אוועקגעלייגט קרבן פסח צווישן די קרבנות, אף וואס אין דער משנה האט קרבן פסח אין מסכת פסחים (סדר מועד). דאס איז א חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם סדר המשנה — דער רמב”ם טיילט שטרענג: קרבנות גייען ביי קרבנות, צייט-געבונדענע מצוות גייען אין זמנים. אזוי אויך מוספים פון שבת — שטייען ביי קרבנות, נישט ביי הלכות שבת.
3. [דיגרעסיע: הלכות שקלים] מ’קען פרעגן פארוואס דער רמב”ם האט הלכות שקלים אריינגעלייגט אין ספר זמנים און נישט ביי קרבנות (ווייל שקלים גייט פאר קרבנות). דער תירוץ: שקלים איז שטארק געלינקט צו צייט (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), און דער רמב”ם האט נישט געוואלט אוועקגיין פון דער גמרא’ס סדר (סדר מועד) אן א גרויסן חידוש. עס ווערט אויך דערמאנט א שאלה פון ר’ חיים קניבסקי: וואס איז דער “זכר ליציאת מצרים” אויף שקלים?
4. דער סדר פון די תורה, משנה, און רמב”ם: די תורה אין פרשת בא גייט לויט א “קאלענדאר” — סדר הזמנים: וואס מ’טוט ערשט (נעמען א שה), וואס מ’טוט דערנאך (שעכטן, בראטן), דערנאך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און ערשט שפעטער קומט תשביתו שאור. די תורה האט נישט קיין “קעפלעך” — עס איז א נאראטיוו. די משנה הייבט אן מיט “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — אויך א סדר הזמן, אבער נאר מיט זאכן וואס זענען נוהג לדורות (נישט זאכן וואס זענען נאר געווען אין מצרים, ווי “ויקחו להם איש שה”). דער רמב”ם ארגאניזירט לויט לאגישע קאטעגאריעס פון מצוות — נישט לויט צייט-סדר און נישט לויט נאראטיוו.
—
דער רמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אכט מצוות: דריי עשה’ס (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) און פינף לא תעשה’ס (נישט עסן חמץ ביום י”ד מחצות, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים און הסברות:
1. סיפור יציאת מצרים אלס מצוה פון תרי”ג: דער רמב”ם האט נישט גערעכנט סיפור יציאת מצרים אלס א באזונדערע מצוה פון תרי”ג אין דער ליסט פון מצוות פון הלכות חמץ ומצה אין א פריערדיגן אופן — אף וואס אין דער משנה שטייט “מצוה לספר ביציאת מצרים” — נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם האט “מחדש געווען אליין” די מצוה פון סיפור יציאת מצרים (ער האט עס אנדערש קאטעגאריזירט).
2. דריי צייט-קאטעגאריעס אין די מצוות: די מצוות טיילן זיך אויף אין דריי גרופּעס לויט צייט:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) נישט עסן חמץ פון חצות היום פון י”ד.
– כל שבעה: (ג) נישט עסן חמץ כל שבעה, (ד) נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק אין סדר צווישן ספר המצוות און משנה תורה: אין ספר המצוות גייט דער רמב”ם לויט “חשיבות” — ער גרופּירט מצוות אין לאגישע סעטס. אין משנה תורה אבער, ספּעציעל אין ספר זמנים, גייט ער לויט דער סדר הלוח — דער כראנאלאגישער סדר פון יום טוב. דערפאר הייבט ער אן מיט מצוות פון י”ד ניסן (ערב יום טוב), ווייל דאס איז דער ערשטער צייטפּונקט וואס מצוות פון פּסח הייבן זיך אן.
4. אינטערעסאנטער חילוק אין סדר פון עשה’ס: אין ספר המצוות איז מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבער אין הלכות חמץ ומצה גייט עס פארקערט — קודם אכילת מצה, דאן סיפור יציאת מצרים. אין די תורה אליין (לויט די פסוקים) שטייט אויך קודם אכילת מצה און דאן סיפור יציאת מצרים.
—
דער רמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — דער פסוק איז “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. דער ווארט “אך” — “אך חלק” — ווערט דרשנ’ט אז עס מיינט שוין פון ערב יום טוב.
פשט: די תורה האט באפוילן משבית צו זיין שאור פון אונזערע הייזער.
חידושים און הסברות:
דער פסוק זאגט “תשביתו שאור מבתיכם” — נאר שאור, נישט חמץ. מנין שמבערים חמץ? וויאזוי ווייסט מען אז מ’דארף אויך משבית זיין חמץ?
א פשט’ן פירוש פון די פסוקים באזירט אויף דער פראקטישער מציאות פון ברויט-באקן אין אלטע צייטן:
– מענטשן האבן יעדן טאג געבאקן פרישע ברויט — ספּעציעל אויף יום טוב.
– ווען די תורה זאגט “שבעת ימים מצות תאכלו” — מיינט עס: טשעינדזש דיין דעיעט פאר זיבן טעג. אנשטאט באקן פרישע ברויט, באק פרישע מצות.
– אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ, ווייל קיינער האט נישט געהאלטן אלטע ברויט — מ’האט ליב פרישע ברויט.
– דער איינציגער פּראבלעם וואס בלייבט איז דער שאור (sourdough starter) — דאס איז דער אינגרעדיענט וואס מ’האלט אין שטוב צו מאכן חמץ. דערפאר זאגט די תורה ספּעציפיש “תשביתו שאור” — ווארף אויך אוועק דעם שאור, כדי דו זאלסט נישט קומען צו באקן חמץ.
– מהלך א’: שאור אליין איז נישט אסור (מ’עסט עס נישט), נאר די תורה זאגט אוועקצוווארפן עס אלס פּרעווענטיווע מאסנאם — א “slippery slope” — כדי מ’זאל נישט קומען צו מאכן חמץ דערפון.
– מהלך ב’: שאור האט אן עקסטערע איסור — די תורה וויל אז מ’זאל אפילו אפשיידן זיך פון שאור, אזוי ווייט גייט דער איסור.
אויב שאור — וואס מ’עסט נישט, וואס דער איינציגער חשש איז אז מ’וועט מאכן חמץ דערפון — דארף מען אוועקווארפן, חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן. דאס איז א וועג צו פארשטיין וויאזוי מ’לערנט ארויס השבתת חמץ פון “תשביתו שאור”.
דאס וואס חז”ל האבן געגלייכט שאור און חמץ אז זיי האבן אלע זעלבע הלכות, און די תורה דערמאנט ביידע נאר אלס ריבוי כדי ארויסצולערנען הלכות פון ביטול און אזעלכע ענינים — דאס איז א חידוש איבער דעם פשט’ן פשט פון מקרא, וואו מ’וואלט געקענט חלק’ן צווישן זיי.
דער רמב”ם’ס לשון “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” ווייזט אז חז”ל האבן אויסגעלערנט אז שאור און חמץ זענען איין גרויסע קאטעגאריע — “נישט צוויי עקסטערע דינים, נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” עס זענען דא נאר קליינע חילוקים צווישן זיי.
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לויט פשט המקרא איז נישט מבואר אז מ’דארף חמץ אליין פיזיש אוועקשאפן, בלויז אז מ’זאל עס נישט עסן.
פרויען פרעגן שאלות וועגן זייערע starters וואס זיי האלטן אין שטוב. עטליכע פארקויפן עס מיט מכירת חמץ. דער מגיד שיעור האלט אז דאס איז “סימפל, נאנט צו וואס שטייט אין די פסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — מען זאל עס אוועקווארפן. מען קען נאך פסח מאכן א נייע starter אדער קויפן פון א גוי. דאס איז דאך ממש די שאור וואס דער פסוק רעדט דערפון — “דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.”
—
חידושים און הסברות:
1. צי ביעור חמץ איז אן אקטיווע מעשה: עס ווערט א לענגערע דיסקוסיע געפירט צי “תשביתו” מיינט אן אקטיווע מעשה (ארויסנעמען חמץ) אדער בלויז א פאסיווע זאך (נישט האבן חמץ). דער פארגלייך ווערט געברענגט צו “שובת זיין שבת” — אזוי ווי שביתת שבת מיינט נישט אן אקטיווע מעשה נאר אויפהערן מלאכה, אפשר מיינט “תשביתו” אויך בלויז נישט קויפן נייע חמץ?
2. דער ענטפער: ביעור חמץ מיינט טאקע אן אקטיווע מעשה — “קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען.” א נארמאלער מענטש האט חמץ אין שטוב, און דער תורה רעדט צו א נארמאלע סיטואציע. ביעור חמץ מיינט נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ כדי ער זאל האבן וואס צו מבער זיין.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: דער עיקר זאך איז אז בדיקת חמץ איז דאורייתא — מען דארף גיין בודק זיין, נישט בלויז ארויסנעמען וואס מען ווייסט.
4. ברכה אויף ביעור חמץ: מען מאכט א ברכה אויף ביעור חמץ, וואס ווייזט אז ס’איז א פאזיטיווע מצוה. דאס איז א ראיה אז ס’איז מער ווי בלויז “נישט האבן” — ביי שביתת שבת מאכט מען נישט קיין ברכה. שאלה: וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ — קען ער מאכן א ברכה על ביעור חמץ? “לכאורה וואלט ער געדארפט קענען” — ער האט נאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. די שאלה ווערט נישט פארענטפערט.
—
דער רמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, איז דא א מצוה צו דערציילן וועגן יציאת מצרים. ווער עס מאכט לענגער איז משובח.
חידושים און הסברות:
דער רמב”ם לייגט אוועק דריי ענינים אין סיפור יציאת מצרים: (1) וואס דער אייבערשטער האט פאר אונז געטוהן, (2) ווי שלעכט די מצרים זענען געווען / ווי דער אייבערשטער האט נקמה גענומען, (3) דאנקען להודות לאל על כל הטוב. אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה — אפשר איז עס אדער-אדער.
דער רמב”ם זאגט “כפי השכל” — מען דארף זאגן וואס מען קען זאגן. עס איז נישט דא קיין דין פון לשון הקודש דוקא. דאס ווערט פארגליכן צו תפילה בכל לשון.
דער רמב”ם זאגט “לספר” אבער דערמאנט נישט קינדער. ער זאגט “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דאס איז א וויכטיגער חידוש — די מצוה איז נישט תלוי אין קינדער.
דער רמב”ם ברענגט: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
פארוואס ברענגט דער רמב”ם די גאנצע מכילתא? ער וויל דאך בלויז באווייזן אז דער זמן איז בתחילת הלילה? דער ענטפער: ער וויל געבן “אביסל די דעפינישאן פון די מצוה” — ער דארף באווייזן אז עס איז דא אזא חיוב, נישט בלויז ווען.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, נישט סיבה: דער רמב”ם לערנט אז דאס מיינט דער זמן ווען מען דארף זאגן — “ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן.”
דער רמב”ם לערנט די מצוה פון סיפור יציאת מצרים אזוי ווי קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” אזוי ווי ביי קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת (נישט נאר געדענקען), אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. “זכור” מיינט “ערמאנען” — רעדן דערוועגן, נישט בלויז געדענקען אין מחשבה.
וויכטיגער חידוש וועגן דער נאטור פון די מצוה: לויט ווי דער רמב”ם לערנט, איז די מצוה נישט אז דער זון זאל “וויסן” — “ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן, ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה.” דער פאטער טוט די מצוה פון זאגן, און דער זון זעט ווי מען טוט די מצוה, און אזוי וועט ער וויסן צו טון די מצוה פאר זיין זון ווען דער טאג קומט. דאס מיינט — “דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון.” דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק — ס’איז נישט א מצוה פון חינוך/לימוד, נאר א מצוה פון זכירה/אמירה.
דאס ווארט “לספר” ביים רמב”ם מיינט נישט “דערציילן” (tell a story), נאר “רעדן” — אויף זיך אליין איז דא א מצוה. דערפאר ברענגט די הגדה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו ווען אלע ווייסן שוין די מעשה, איז נאך אלץ דא א מצוה צו זאגן. דאס באווייזט אז ס’איז נישט נאר א ענין פון איבערגעבן אינפארמאציע צו קינדער, נאר א ציווי לזכור דורך רעדן.
אויב איינער נעמט ארויס זיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח און דערציילט זיי די גאנצע מעשה — איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. אויב איינער קויפט א שיין בוך פאר קינדער וועגן יציאת מצרים — איז דאס א שיינע זאך, אבער ס’איז נישט די מצוה. די מצוה איז דער סדר — דער נוסח, די פסוקים, דער אופן ווי מ’זאגט עס ביינאכט. ביי קידוש שבת איז נישטא קיין מצוה צו דערציילן פאר די קינדער וואס שבת איז — מ’מאכט קידוש, און דאס אליין איז דער אופן הזכירה. אזוי אויך ביי פסח.
פארוואס איז ביי סוכות נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, הגם ס’שטייט דארט אויך “למען ידעו דורותיכם”? ביי שבת אויך שטייט “זכור” — פארוואס דארף מען נישט אויסלערנען קינדער ווי ביי פסח? דער תירוץ: ביי פסח איז דא א ספעציעלע ציווי — “והיה כי ישאלך בנך” — וואס מאכט עס אנדערש פון סתם “זכר”. דער רמב”ם דערמאנט אין הלכות פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
—
פשט: חז”ל לערנען פון “בערב תאכלו מצות” אז נאר די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב צו עסן מצה, אבער די שאר טעג איז נאר א רשות (היתר).
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ’ן פסוק: דער פסוק זאגט אייגנטלעך “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — דאס מיינט “פון בערב ביז בערב”, נישט נאר “בערב”. ס’איז ממש נישטא קיין באזונדערער פסוק וואס זאגט סתם “בערב תאכלו מצות” — דער פסוק גיט א צייט-ראם פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. פון דעם אליין איז שווער ארויסצונעמען א חילוק צווישן ערשטע נאכט און שאר ימים — מ’וואלט געזאגט אדער אלע טעג אדער גארנישט.
2. אלטערנאטיווער מקור פאר דעם חילוק: דער פסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — וואס רעדט וועגן קרבן פסח — באווייזט אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה (נישט נאר ווייל מ’טאר נישט עסן חמץ). ביי קרבן פסח איז קלאר אז מ’עסט עס נאר איין נאכט, נישט זיבן טעג. דערפון לערנט מען אז דער חיוב מצה איז נאר די ערשטע נאכט, און די שאר טעג איז “מצות יאכל את שבעת הימים” נאר א ענין פון נישט עסן חמץ.
3. קשיא אויף דעם: אבער ווען מ’האט נישט קיין קרבן פסח (ווי היינט), וואס איז דער מקור אז מ’דארף נאך אלץ עסן מצה די ערשטע נאכט?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: צי דאס איז א באזונדערע מצוה אדער נאר א ספין אוו אינפארמאציע (אז מ’עסט מצה נישט נאר אין בית המקדש נאר אומעטום). עס ווערט דיסקוטירט צי “ובכל מושבותיכם” מיינט א באזונדערע הלכה אדער נאר א פרט אין דער זעלבער מצוה.
—
דער רמב”ם אין ספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — א ברויט, א לחם — איז אסור בכרת.
חידושים און הסברות:
דער מיקום פון די לאווין אין ספר המצוות איז אין דער קבוצה פון איסורי אכילה — דער סדר גייט פון בהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, און דאן נזיר.
—
דער רמב”ם: תערובת חמץ — אפילו נישט חמץ גמור נאר א מאכל וואס האט אין זיך תערובת חמץ, איז אויך אסור, און מ’באקומט מלקות דערויף. דער פסוק איז “כל מחמצת לא תאכלו”.
פשט: א באזונדערער לאו אויף עסן א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג, אפילו ס’איז נישט חמץ גמור.
חידושים און הסברות:
פארוואס וואלט איינער געטראכט אז תערובת חמץ איז מותר? עס האט דאך דעם טעם פונעם חמץ! דער תירוץ: מ’דארף א ספעציעלן לימוד ווייל ביי תערובת עסט מען א מאכל וואס האט חמץ אין זיך — דאס איז א נייע קאטעגאריע. דער מאכל אליין איז נישט חמץ; עס איז א מאכל וואס האט חמץ אינעווייניג.
א וועדזשיטעריען וואס עסט נישט פלייש — עסט ער דעם קארטאפל פון טשולנט? אסאך וועדזשיטעריענס עסן יא דעם קארטאפל (וואס האט נאר בליעות פון פלייש) אבער נישט דאס פלייש אליין. א מענטש קען זאגן “מיין מאלצייט זאל נישט זיין חמץ — אבער אז עס איז בלויז אריינגעמישט, איז מיר נישט קיין נפקא מינה.” דערפאר דארף מען א ספעציעלן ריבוי אז אויך תערובת איז אסור. אבער: פארוואס זאל תערובת מאכן עס בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע — דו עסט דאך חמץ! דאס איז דער יסוד פון דער מחלוקת.
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אויב מ’עסט אזויפיל תערובת אז אין דעם שיעור פון אכילת פרס איז דא א כזית חמץ, האט מען פונקט אזוי געגעסן חמץ. דאס איז דער שיעור פאר חיוב.
דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי אליעזר: אז ווען מ’עסט תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו ווען די חמץ אליין איז נישט קיין כזית (נאר צוזאמען מיט דער תערובת איז דא כזית), איז מען חייב מלקות (אבער נישט כרת). דאס איז דער חידוש פון “כל מחמצת לא תאכלו” — א ספעציעלער ריבוי דאורייתא אויף תערובת.
דער רמב”ן (אין השגות אויף ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) האלט פונקט פארקערט:
– לויט חכמים: ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס פון חמץ ממש, איז בכלל מותר — נישטא קיין לאו אויף תערובת. “כל מחמצת” האט לויט זיי אן אנדער פשט (חמץ ממש vs. חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לויט רבי אליעזר: ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען חייב כרת (נישט בלויז מלקות!), ווייל עס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– דער רמב”ן’ס שיטה: הלכה למשה מסיני איז אז כזית בכדי אכילת פרס איז דער שיעור פאר אלע איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. ווען מ’עסט כזית חמץ בכדי אכילת פרס, איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין — מ’דארף נישט קיין ספעציעלן ריבוי דערפאר. דער ריבוי פון “כל מחמצת” איז לויט רבי אליעזר אויף א פאל ווו ס’איז ווייניגער ווי כזית חמץ אין כדי אכילת פרס.
אלע אנדערע ראשונים האלטן אנדערש ווי דער רמב”ן — זיי האלטן אז וואס מ’עסט דורך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין, אבער דער רמב”ן מאכט א חילוק. תוספות אין חולין האט א פלא אויף דעם רמב”ן’ס שיטה, און דער מגילת אסתר פארטיידיגט דעם רמב”ם’ס שיטה.
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) איז רעלעוואנט צו דער דיסקוסיע — דער טעם פון חמץ אין א תערובת מאכט עס אסור, אבער דער רמב”ן האלט אז דאס אליין גיט נישט מלקות אן א ספעציעלן ריבוי.
—
דער רמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — א באזונדערע לאו, אז מ’טאר נישט עסן חמץ פון שש שעות (חצות היום) אויף ערב פסח.
פשט: “עליו” רעפערירט צום קרבן פסח — מ’טאר נישט עסן חמץ בשעת’ן ברענגען דעם קרבן פסח. דער רמב”ם לערנט ארויס פון דעם פסוק אן איסור דאורייתא אויף חמץ פון חצות יום י”ד.
חידושים און הסברות:
צו מ’איז עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ” ווען מ’ברענגט דעם קרבן פסח שני — דאס איז א נפקא מינה פון דער מחלוקת וועגן קדושת פסח שני.
דער רמב”ם האלט אז חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא. ער ברענגט א ראיה פון תוספות אין זבחים דף כ”א וואס זאגן: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” דאס מיינט אז אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה. דאס שטימט ווי ר’ יהודה.
דער רמב”ן זאגט אז דאס איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל ער פסק’נט ווי ר’ שמעון (נישט ווי ר’ יהודה). לויט ר’ שמעון איז חמץ משש שעות נאר מדרבנן. דער רמב”ן זאגט אז וואס די תוספות אין זבחים האבן געזאגט “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — דאס מיינט נישט שש שעות ממש, נאר עס רעדט פון דער כלל’דיגער חיוב פון תשביתו (השבתה), וואס יעדער איינער איז מסכים אז מ’דארף משבית זיין.
צו קען דען זיין א מצות תשביתו (השבתה) אן אן איסור אכילה? ווי קען מען האבן א חיוב אויסצוראטן חמץ אבער נישט האבן אן איסור עס צו עסן? דער ענטפער: יא, עס איז צוויי באזונדערע זאכן — השבתה און אכילה זענען נישט דאס זעלבע.
—
אין פסוק שטייט: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” און “לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: דער רמב”ם רעכנט לא יראה און לא ימצא אלס צוויי באזונדערע לאוין.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל מ’וואלט געמיינט אז עס איז איין לאו.
2. “לא ימצא” — אפילו נישט דיינס: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות פון חמץ דארטן איז אסור. דאס איז מער ווי בל יראה וואס רעדט פון “לך” (דיינס).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: אין מסכת פסחים שטייט אז “שבעת ימים תאכל מצות” — דאס איז אן עשה, און “לא יאכל חמץ בכל גבולך” איז א לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. דאס איז נישט אן עקסטערע לאו פאר מלקות.
4. חמץ ושאור — דער רמב”ן’ס חילוק: דער רמב”ן איז מחלק צווישן חמץ און שאור, אבער דער עיקר איז אז ביידע זענען איין ענין — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (דער חמץ אליין און דאס וואס מאכט חמץ’דיג).
—
דער רמב”ם’ס סדר פון לאוין:
– לא תאכל חמץ פון י”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (גאנצע פסח)
– לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים און הסברות:
א גרויסער חידוש — דער רמב”ם’ס סדר vs. דער רמב”ן’ס סדר: דער רמב”ם גייט מיט א לאגישן סדר — ערשט דער איסור פון י”ד (ערב פסח), דערנאך כל שבעה, דערנאך תערובת, דערנאך בל יראה ובל ימצא. דער רמב”ן אבער גייט מיט סדר הזמנים (כראנאלאגיש). דער רמב”ן האלט אז פון י”ד איז נאר דא השבתה (תשביתו), אבער נישט קיין “לא תאכל חמץ” — דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק.
עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס דער רמב”ם האט געמאכט די סדר — דער רמב”ם האט באוואוסטזיניג ארגאניזירט די לאוין אנדערש ווי דער רמב”ן, ווייל ער האלט אז עס איז דא אן איסור אכילה שוין פון י”ד, נישט נאר השבתה. דער רמב”ן פלוצלינג ווערט “משנה סדר” און גייט מיט סדר הזמנים — דאס איז אומגעוויינטלעך פאר דעם רמב”ן.
אפילו אין דעם מנין הקצר (מנין הקדוש) שטייט אויך נישט “שבעה” — דאס באשטעטיגט דעם חילוק צווישן דעם רמב”ם’ס סדר און דעם רמב”ן’ס סדר.
Speaker 1: זייער גוט. מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה, דארפסטו רעקארדן? מיר גייען לערנען הלכות חמץ ומצה פון הייליגן רמב”ם, און אזויווי דער דרך פון רמב”ם איז אנצוהייבן מיט די ליסט פון מצוות, סאו אונז גייען קוקן אויף די ליסט פון מצוות. ס’איז דא אסאך פון זיי, אכט. זייער אינטערעסאנט, הלכות חמץ ומצה, ער רעדט וועגן דעם אין זיין ספר.
למעשה, לכתחילה, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אמאל מיין איך, פסח איז דאך לכתחילה דא, וואס איז די מצוות דא פסח? דאס איז דאך ספר זמנים, יא? ספר זמנים גייט, וויאזוי? ספר זמנים גייט אויף די ימים טובים, רייט? אויף די ענינים פון זמנים, שבת, יום טוב. איך האב געליינט די פרעפעס פון ספר זמנים, און דארט איז דאך געשטאנען, וואס שטייט דארט אין ספר זמנים? אז ס’איז מצוות הנוהגות מזמן לזמן, אזוי געדענק איך, רייט? און אין ספר זמנים איז דא, יא, ממילא קודם גייט שבת, שבת איז די מערסטע נוהג, אפילו אין קיום העולם איז פאר שבת, שפירט זיך אז ס’איז חמור על דברי שבת, שפירט זיך יום טוב איז די כלל פון אלע ימים טובים, און יעצט, די צווייטע באנד פון שבת עירובין, איז פרטיות’דיגע הלכות וואס ס’איז דא אין ימים טובים. אמת?
סאו וואס איז די “בכל תעשה לך לאות” וואס דו האסט מיר געברענגט צו טראכטן?
Speaker 2: אה, די פסוק מאכט סענס, די פסוק איז וועגן שמחה. ושמחת בחגך, אלע ימים טובים איז א מצוות שמחה.
Speaker 1: איך האב דאס געזען די ווארט “עדה” און “מועד”, ווייל מיין קשר איז “כל עדותיך”. מועד און עדה, ביידע מיינט אן ענין פון פארזאמלונג, פון ועד, פון זיך צוזאמנעמען.
Speaker 2: ניין, עדות, עדותיך מיינט דיינע מצוות.
Speaker 1: רייט, אקעי.
Speaker 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה איז די ערשטע, און דארט האט דער רמב”ם אריינגעלייגט די אלע ענינים פון קרבן פסח. יעצט האט ער געלייגט אין קרבנות. אויב מ’טראכט, מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע מאל מיין איך, אויב וואלט מען געברענגט קרבן פסח, אפשר וואלט נישט געווען אפילו חמץ ומצה די רוב פון די פסח. ס’וואלט געווען מער אינטערעסאנט צו ליינען הלכות פסח, יא? ווייל די יום טוב הייסט פסח, די יום טוב הייסט נישט חמץ ומצה. ס’איז דא הלכות פסח. אבער דאס מיינט, דער רמב”ם רופט אויך נישט הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, אויך נישט סוכות, נאר סוכה ולולב. ער רופט עס אן ביי די מצוות. שביתת יום טוב.
Speaker 2: אה, ווייל שביתת יום טוב רעכנט ארויס די ימים טובים.
Speaker 1: ס’איז נישט הלכות פסח, ווייל הלכות פסח שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב. דארט ווערט אויסגערעכנט אז דא איז א יום טוב ווי פסח.
Speaker 2: איך אנדערסטענד, אפשר זאל מען הייסן קרבן פסח?
Speaker 1: קרבן פסח אנדערסטענד. פון זיין נאך א יום טוב, שטייט אין הלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב שטייט אלע טעג אין די יאר וואס מ’דארף שובת זיין.
אזוי ווי בית המקדש האט ער אויך געטון אזוי, ס’איז דא הלכות יום טוב. ווען א מענטש וויל וויסן וואס ער טאר צו טון אין ראש השנה אדער אין סוכות, דארף ער האבן זיין שאלה אין הלכות יום טוב. נאר ווען ער וויל וויסן וועגן שופר און וועגן די נישט פארשלאפענע מזל, וואטעווער, דארף ער גיין אין הלכות ראש השנה. אבער דער רמב”ם רופט עס נישט אמאל הלכות ראש השנה, ער רופט עס אן הלכות שופר. ער רופט דאס אן, למשל ביי סוכות רופט ער עס נישט אן הלכות סוכות, ער רופט עס אן סוכה ולולב, אלס די מצוות. און דא וואלט ער ווען געקענט זאגן הלכות חמץ ומצה פון פסח, אבער אונז האבן נישט קיין קרבן פסח, ווייל קרבן פסח האט ער געלייגט צווישן די קרבנות.
Speaker 2: אלע קרבנות, רייט.
Speaker 1: ער האט אויך נישט געשריבן די מוספים פון שבת, איז נישט אויסגערעכנט.
Speaker 2: גיי מיר, ביי די וועי, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל למשל, דאס איז צוזאמען, אין דעם איז דער רמב”ם אנדערש ווי די משנה, רייט?
Speaker 1: דער רמב”ם, אלעמאל דארף מען זען ווי ער גייט מיט די סדר המשנה, און וואס איז די טויש פון סדר המשנה. אין די משנה איז למשל, די מוסף פון שבת שטייט אין מנחות, און זבחים, און קדשים. אבער קרבן פסח שטייט אין מסכת פסחים, און עבודת יום כיפור שטייט אין יומא, און אזוי ווייטער. רוב קרבנות פון יחיד שטייען אין סדר מועד. חגיגה אין מסכת חגיגה. און ווייל דער רמב”ם האט זייער שטארק געטיילט, ס’איז מער לאדזשיקל בעיסד פון דער רמב”ם’ס סדר המשנה, ווייל ס’איז פסח, און די מוסף מאכט סענס.
Speaker 2: אקעי, עוף גלויב איך קרבנות, יא, אבער פסח קרבנות איז מועד.
Speaker 1: ניין, ווייל דער רמב”ם איז דא עוף גלויב איך.
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, מ’קען קלערן פארוואס דער רמב”ם האט יא אריינגעלייגט צו הלכות שקלים, מ’דארף א חשבון, מ’וואלט געקענט רואיג לייגן הלכות שקלים אונטער קרבנות, ווייל די שקלים גייט פאר קרבנות. ס’איז אינטערעסאנט ווייל ווייל ס’האט זיך אנגעהויבן מיט בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו וואס איז שטארק געלינקט צו צייט, צו צאל, ס’איז נישט געוואלט אוועקגיין פון די גמרא צו שטארק, ווייל די גמרא האט עס אריינגעלייגט אין מועד. און אזוי, אפשר גייט מען נאר אוועק פון די גמרא ווען ער האט א ריזן, ווען ער האט א חידוש. ס’קען זיין אז דער רמב”ם וועט האלטן בזמן הזה שקלים, וואס זאל דער רמב”ם וועגן שקלים בזמן הזה. פשוט איז דא א מצוה פון “זכר ליציאת מצרים”. איז דאך א שאלה, אויב איז עס נאר אן ענין פון קרבנות, פארשטייט מען נישט. איך האב געהערט אמאל עפעס גערעדט וועגן דעם, עפעס פון ר’ חיים קניבסקי וואס רעדט וועגן דעם, וואס איז די זכר ליציאת מצרים אויף שקלים? וואס איז דא צו געדענקען דא? אבער ס’קען זיין. אויף שקלים איז דאך, ס’שטייט אין יענע… אה, ניין, נישט דער וואס איך האב דא, דער אנדערער וואס האט די קריאת מלך, ער וויל דאך געדענקען די זכר פון שקלים אליין.
Speaker 2: אקעי, נישט וויכטיג יעצט.
Speaker 1: וואס איז ביי אונז? ביי אונז איז דא קרבן פסח, און ס’איז דא… און נישט עסן חמץ, און עסן מצה. יא. און ס’איז דא דער פארציילן די סדר, וואס איז סיפור יציאת מצרים. דער רמב”ם האט געמאכט אין די י”ד מצוות, ס’שטייט נישט קלאר אז ס’איז דא דוקא א מצוה. דער רמב”ם האט נישט גערעכנט אז ס’איז דא א מצוה.
Speaker 2: ס’שטייט נאך, אבער ס’איז דא א פרק אויף דעם, דער לעצטער פרק אין פסחים, דארט שטייט וועגן יציאת מצרים, שטייט וועגן די הגדה, וואס מ’דערציילט. כל שלא אמר, מיט מצוה לספר ביציאת מצרים, שטייט דארט א לשון “מצוה”.
Speaker 1: נישט יעדע זאך וואס ס’שטייט “מצוה” איז א מצוה פון תרי”ג. דער רמב”ם טאקע האט עס געוואלט אויף דעם. איך געדענק, אונז האבן גערעדט וועגן דעם, איך געדענק אז… דער רמב”ם… אקעי, לאמיר גיין ווייטער. ווי טרעפט ער עס אין ספר המצוות? לאמיר זען. ס’איז געווען אונזער שיעור פאר א יאר אדער צוויי יאר, צו זאגן אז דער רמב”ם האט מחדש געווען אליין די מצוה פון סיפור יציאת מצרים. ס’איז נישט דא אזא מצוה. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, יא.”
Speaker 1: ס’איז אזוי, זאגט דער רמב”ם, לאמיר לערנען קודם מיט די… מיט די… על כל פנים, דאס איז די נקודה. קום יעצט, ס’איז דא אכט מצוות לויט’ן רמב”ם אין חמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. די זענען די פרטים. ס’איז דא אכט מצוות, דריי פון זיי זענען מצוות וואס מ’דארף טון, און פינף פון זיי זענען זאכן וואס מ’דארף נישט טון. און די סדר איז אזוי, זיי האבן זיך געמוטשעט מיט די סדר דאס ערשטע מאל, האבן זיי נישט געדענקט.
א) נישט עסן חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. די מצוה פון תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. און נאכאמאל, דאס רעדט ער פון אן עקסטערע לאו. אויסער די לאו פון שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, ס’שטייט נישט ביז ווען עס ענדיגט זיך. דער רמב”ם איז חושש אז עס ענדיגט זיך אין פסח, יא.
Speaker 2: אה, ס’איז אן עקסטערע מצוה פאר נאר יענע טאג?
Speaker 1: ס’שטייט די ווארט “למעלה”, אפשר מיינט דאס למעלה און למטה…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ביז די ענד פון די טאג.
Speaker 1: ס’איז דא אן עקסטערע מצוה.
Speaker 2: איי. און להשבית שאור מארבעה עשר, איז דאס א מצוות עשה? וואס זענען די מקורות פאר דעם?
Speaker 1: דער רמב”ם ברענגט ער ברענגט די פסוקים, ער ברענגט די פסוקים. די פסוקים. נו, מ’מוז נישט צוקומען צו די פסוקים, און דו וועסט דאס ברענגען, וועסטו זען די פסוקים.
Speaker 2: רייט. ס’איז שוין ברענגען.
Speaker 1: סאו, די ערשטע פסוק איז… סאו קודם איז די פסוקים אין פרשת בא, וואס רעדט וועגן… ס’איז דאך דא דריי מצוות עשה. סאו לאמיר עס שוין טרעפן. ניין, ניין, לאמיר עס נישט אויסרעכענען, לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. וועלכע זענען די פאזיטיווע מצוות? אינטערעסאנט, קודם גייט… וועלכע דריי מצוות עשה זענען דא?
Speaker 2: אה, להשבית שאור איז א מצוות עשה.
Speaker 1: און די פסוק איז די ערשטע מצוה דאכילת מצה. די פסוקים אין פרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבער דער רמב”ם רעכנט קודם אויס… סאו, איך גיי דיר ברענגען די פסוק וואס איז “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וואו שטייט דאס? דאס איז די ערשטע וואס ער רעכנט אויס, ווייל דאס איז אין חז”ל “אך חלק”. אזוי, קום אהער. אמת, איך וויל נאר טרעפן דא, און איך וויל דיר שוין טרעפן וואס די פסוקים וואס ער ברענגט.
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז די תורה אפערעיט בכלל נישט די זעלבע וועג בכלל. זי האט נישט קיין שום קעפל, כאילו. דו ווייסט וויאזוי ס’גייט די סדר וויאזוי די תורה פארציילט די סיפור יציאת מצרים? אויף די סדר הזמנים. וואס דו גייסט טון באשמורת הבוקר, וואס דו גייסט טון נאכמיטאג. ס’איז זייער א שיינע, ס’איז א קאלענדאר, יא, אויב דו קוקסט די פסוקים אין פרשת בא, די סדר הפסוקים. ס’איז נישט אזוי ווי “זאת חקת הפסח”. ס’איז נישט אזאך וואס די תורה הייבט זיך אן מיט “זאת חקת הפסח”, מיט אזא העדינג, אזוי ווי עס איז. ס’איז מער אזוי ווי א סדר הזמנים. זי זאגט פאר די אידן אזוי, זיי זאלן געדענקען, דאס איז וואס ס’איז געקומען צו די דין די נעקסטע פאר טעג. און עס הייבט זיך אן די ערשטע מצוה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבער דאס איז איינס פון די מצוות אין נדרים ונדבות, דו דארפסט קוקן וויאזוי דער רמב”ם לערנט, און עס גייט אזוי ווייטער, פונקטליך וויאזוי דער קרבן איז, און נאכדעם קומט די מצוה פון וויאזוי מ’זאל בראטן דעם קרבן פסח, און נאכדעם קומט “על מצות ומרורים יאכלוהו”, און נאכדעם דאס אז מ’גייט דארפן אויסראטן די חמץ נאך פאר’ן שעכטן, איז שפעטער, לעבט מען שפעטער אין די פסוקים.
עס איז אינטערעסאנט וויאזוי די תורה טוט עס, און וויאזוי די משנה טוט עס, און וויאזוי דער רמב”ם טוט עס. די משנה הייבט זיך דאך אן “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, מ’קען זאגן אזוי, די משנה גייט נישט אזוי פאוקוסן אויף די עיקר פון די קרבן, ווייל די משנה וואלט דאך געגאנגען לויט די קרבן וואלט עס אנגעגאנגען מיט…
Speaker 2: ניין, די משנה גייט לויט די סדר הזמן.
Speaker 1: יא, סדר הזמן, אבער די משנה וואלט געקענט טון אהייבן מיט… די משנה וואלט געקענט אנהייבן מיט אה… וויפיל טעג איז דא בדיקה?
Speaker 2: וועטאווער.
Speaker 1: “ויקחו להם איש שה”, די משנה וואלט געקענט זאגן, א פאר ימים לפני פסח גייט מען און מ’נעמט זיך א קרבן.
Speaker 2: אזוי די משנה אפערעיט נישט מיט זאכן וואס איז נישט נוהג לדורות, נאר אביסל, ווייל עס שטייט דאך הלכות קרבן פסח.
Speaker 1: די זאכן וואס זענען געווען נאר איינמאל, די משנה רעדט זאכן וואס זענען געווען בזמן בית המקדש יעדע יאר, אבער א זאך וואס…
Speaker 2: אה, “ויקחו להם איש שה” איז נאר געווען א מצוה אין מצרים?
Speaker 1: אה, אה, אה, אקעי, אקעי, סאו טאקע די משנה הייבט אן מיט די סדר פון… ערב יום ארבעה עשר הייבט זיך אן די ערשטע זאך, פארדעם איז דא א מצוה פון בדיקה וואס די חז”ל האבן געמאכט, מ’הייבט אן מיט א סדר. ס’איז גוט, א חצות גייט מיט די פארברענען, און אינמיטן איז דא א פסח.
מ’דארף פארשטיין די עקזעקט סדר פון די מצוות. עס איז וויכטיג וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. דא זענען דא אכט מצוות, יא? ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתם טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה. דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הגדה, וואס איך טרעף נישט למשל די ערשטע מצוה דא. האסט די הקדמה, האסט אדער, האסט ספר המצוות, אין זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן.
Speaker 2: יא, אבער די חזון איש ספר איז מיינער.
Speaker 1: ווי איז די ספר המצוות די ערשטע הקדמה? און דו האסט געזאגט דו גייסט טרעפן דעפיניטלי, טרעפן קודם די לאו עשה.
Speaker 2: אממ, מצוה, אין ספר המצוות איז מצוה לאו עשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 1: דערנאך איז נישט ר”א? ר”א ביי קוד?
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער, קצ”ז ביז ר”א איז אה.
Speaker 2: הא נאכאמאל.
Speaker 1: און נאכדעם קומט מען צוריק צו… שפעטער קומט מען צוריק צו די סדר ביים סוף. און אינמיטן איז דא פסחים. מ’דארף אריינגיין אין די עקזעקט סדר פון די… ווייל דו זעסט וועלכע נאמבערס די מצוות זענען. נאכאמאל, דא זענען דא אכט מצוות, יא?
Speaker 2: ביי די סוף פון די הקדמה קען מען מסתמא טרעפן די מצוות שנעלער. די סוף פון די הקדמה פון די משנה תורה.
Speaker 1: אה, דארט ברענגט ער די פסוקים אויך. דארט ברענגט ער די פסוקים פון יעדע הקדמה, וואס איך טרעף נישט. למשל, די ערשטע מצוה דא…
Speaker 2: האסט די הקדמה, האסט ספר המדע, און זייער ווערסיע איז זייער גרינג צו טרעפן עס.
Speaker 1: יא, אבער די חדר הספות איז מיינער. וואו איז די ספר המדע אדער הקדמה?
Speaker 2: יא, דא איז גרינג צו טרעפן דעפיניטלי. דארף מען קודם די לא תעשה.
Speaker 1: אה, מצוה… אין די ספר המצוות איז מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
Speaker 2: דאס איז נישט ר”א.
Speaker 1: ר”א אויך?
Speaker 2: אה, סאו קצ”ז, קצ”ז און ווייטער. קצ”ז ביז ר”א איז…
Speaker 1: אה, נאכאמאל, אה, קצ”ז איז “שלא יראה חמץ בפסח”. וועלכע מצוה איז דאס דא?
Speaker 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. וועלכע איז דאס?
Speaker 1: ג’.
Speaker 2: וואס איז ג’?
Speaker 1: ג’ מיינסטו פון די סדר וואס איז דא, פון הלכות חמץ ומצה?
Speaker 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. יא.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: אין ספר המצוות איז די סדר אביסל אנדערש. ווייל אין ספר המצוות גייט ער נישט לויט די סדר פון די זמן, ער גייט לויט די סדר פון חשיבות. ווייל ער האט געמאכט פערס. ער האט אנגעהויבן מיט יסודי התורה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו עבודה זרה, נאכדעם איז ער געגאנגען צו חוקות הגוים, און דא איז ער אריינגעפארן צו ימים טובים. ער פערט זיי מער אין סעטס אין ספר המצוות.
סאו עס מאכט מער סענס צו זאגן די עצם איסור פון חמץ, נאכדעם די דיטעיל אז מ’עסט אויך נישט חמץ פון א טאג פריער פון חצות. ווייל מ’גייט נישט אזוי לויט די… ער טראכט נישט אזוי ווי די לוח.
דא גייט ער צו די לוח, ער גייט ספר זמן, א יום טוב. סאו וואס איז די ערשטע זאך פון די יום טוב? ערב יום טוב הייבט זיך אן די ערשטע פון די מצוות פון יום טוב. דאס איז די פשט.
Speaker 1: איך האב געמיינט אז די רמב”ם גייט קיינמאל נישט… ס’איז דאך לויט די זמנים.
Speaker 2: דא גייט ער יא לויט די לוח. סאו דאס האט אים אן ארט אין ספר זמנים. לאמיר זען. אבער פארוואס זאל ער נישט האבן געשעצט ביי אנדערע ימים טובים?
Speaker 1: יא, ס’איז זיכער אז די סדר פון די מצוות דא גייט לויט די לוח. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם גייט לויט די לוח. לאמיר זען וואו נאך איז שייך. לאמיר זען, ביי שופר וסוכה ולולב, וואס יעדער איינער פון זיי האט נאר איין מצוה, איז נישטא וואס צו גיין מיט די סדר הלוח. לאמיר זען וואו איז יא שייך.
Speaker 2: ס’גייט עפעס אזוי. קוק, ס’איז דא דריי קאטעגאריעס דא. דו דארפסט געדענקען, ס’איז דא צוויי חילוקים פון ספר המצוות אונזערע. איך מיין, מער ווי חילוקים. דער ערשטער חילוק איז, ספר המצוות איז צעטיילט אויף א ספר על עזות, אז דא גייט עס צוזאמען אויף א… פעקעדזשעס. די צווייטע, די צווייטע וואס דא איז דא, איז ארגאנייזד לויט די לאדזשיק פון הלכה, און דאס איז ארגאנייזד לויט די סדר התורה אדער לויט זיין אייגענע חשבונות וואס ער האט דארט.
און דא גייט אזוי, ס’איז דא י”ד, כל שבעה, און ליל פסח. קוק, די ערשטע צוויי איז נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ פון י”ד מחצות היום ולמעלה, יא, דאס איז י”ד. אויך איז דא די מצוה פון להשבית שאור מי”ד, יא, דאס איז די ערשטע. נאכדעם איז דא ג’, נישט עסן חמץ כל שבעה, נישט עסן תערובת חמץ כל שבעה, און לא יראה ולא ימצא כל שבעה, דאס איז ה’ און ו’. נאכדעם איז דא די מצוה פון עסן מצה זכר ליציאת מצרים.
Speaker 1: ס’איז אויך אינטערעסאנט, איך האב באמערקט אז אין מצות עשה קנ”ו קנ”ז, די מצות עשה קנ”ו איז לבער חמץ, דאס איז בעצם די מצוה דא ג’, אה סארי, די מצוה ב’ דא. קנ”ז איז לספר יציאת מצרים, און קנ”ח איז לאכול מצה. און ביי אונז גייט עס פארקערט, קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים. אינטערעסאנט. למעשה אין די תורה שטייט קודם לאכול מצה און נאכדעם לספר יציאת מצרים, לויט די פסוקים וואס זיי ברענגען דא. ער זאגט דאך אז די מצוה פון מצה גייט אזוי ווי עס שטייט אין פרק י”ג.
Speaker 2: אה, דו רעדסט פון די מצות עשה?
Speaker 1: יא. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
Speaker 2: אה. דו ווילסט לערנען די ספר המצוות?
Speaker 1: איך האב נישט די ספר המצוות דא.
Speaker 2: אקעי. לאמיר פרובירן, ווי איז עס?
Speaker 1: סאו, לאמיר גיין מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז די לא תעשה’ס. דער רמב”ם גייט מיט די סדר אין רמב”ם. קודם איז סיי.
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם רעכנט קודם וואס מ’טאר נישט עסן.
Speaker 1: ניין, אבער דער ספר המצוות גייט לויט די סדר.
Speaker 2: אבער מ’דארף וויסן, זיי האבן דאך אן הקדמה, און זיי זאגן אז דאס איז א טפל צו אונזער מעין למוד פון משנה תורה. זאל מען גיין מיט יענע סדר?
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. דאס איז די ערשטע, אקעי, קנ”ו. לאמיר זען. קנ”ו. האט אונז די תורה געזאגט, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. און דאס איז די מצוה פון תשביתו שאור.
Speaker 1: אינטערעסאנט, וואס איז די פשט? חמץ און שאור איז די מצוה צו פארברענען. ביי די וועי, ס’איז זייער אינטערעסאנט וואס איז די פשט. זיי האבן זיך געמוטשעט פאריגע מאל אז ס’איז דא נאר איין חילוק וועגן צרעת אדער עפעס.
Speaker 2: צווישן חמץ און שאור?
Speaker 1: יא, עפעס אזוי. וואס איז די פשט? לאמיר זען. זעבן טעג, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. זיי האבן זיך געמוטשעט אז אויב לערנט מען פשטות המקרא עד הסוף, קען מען לערנען אינגאנצן אנדערש אין די פסוקים, כאילו אז דא… לאמיר זען וואס שטייט אין די פסוקים. זיי האבן געהאט עפעס אזא מין וועג וויאזוי מ’וואלט געקענט לערנען.
Speaker 2: אה, מ’וואלט געקענט בטעות לערנען אזוי.
Speaker 1: מ’וואלט געקענט מאכן אזא פשט, מ’וואלט געקענט זאגן אזוי: “שבעת ימים מצות תאכלו” — זיבן טעג זאל מען מאכן מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — דעם יום הראשון זאל מען משבית זיין די שאור וואס מ’האט געמאכט, וואס פון דעם האט מען געבאקן אלע מצות אדער וואס?
Speaker 2: נישט די מצות, די חמץ. שאור איז זיכער וואס מ’מאכט חמץ מיט דעם.
Speaker 1: אה, אבער מ’זאל משבית זיין שאור. פארוואס? ווייל “כי כל אוכל חמץ” — ווער ס’עסט חמץ די זיבן טעג, “ונכרתה”.
Speaker 2: ונכרתה.
Speaker 1: למעשה, זאגט מען אז מ’האט אוועקגענומען די שאור וואס פון דעם מאכט מען אלע… כאילו דו זאגסט נישט מער ווי אז, אקעי, איך וועל אוועקטוהן די שאור, קען מען לערנען. מ’קען לערנען אז ס’איז דא אן עקסטערע אזהרה אז די שאור וואס איז חשוב’ער, וואס פון דעם מאכט מען אלע ברויט, זאל מען אויך אוועקווארפן.
Speaker 2: וויאזוי שטייט נאך אמאל? ווי נאך שטייט עס איז אן עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
Speaker 1: ניין, ס’איז אינטערעסאנט, אבער מ’קען לערנען צוויי פשטים. מ’קען לערנען אז שאור איז דא אן עקסטערע איסור, אדער מ’וואלט געקענט זאגן אז די עיקר איסור איז די חמץ, אבער כאילו דו זאלסט אוועקנעמען כדי דו זאלסט נישט האבן קיין שאור צו מאכן חמץ. אדער זאגט מען, אפילו די שאור איז נישט די איסור, ס’באדערט מיר נישט אז דו עסט שאור, עסן וועסטו דאך נישט. איך זאג נישט אז ס’איז דא נישט קיין זאך וואס דו עסט, אבער אז דו האסט שאור, איז עס צו גיין מאכן חמץ אדער עפעס אזוי.
Speaker 2: געטראכט, דאס איז וואס איך מיין לכאורה, פשוט’ע פשט. ווייל שאור איז דאך די זאך וואס מאכט חמץ. דו דארפסט האבן די שאור. אבער פארוואס זאל מען אוועקווארפן די שאור? ווייל ס’איז די מעין אינגרידיענט. מ’עסט דאך נישט די שאור. איז דאך געטראכט אז דערפאר די מצוה פון תשביתו שטייט נישט קיין תשביתו חמץ, שטייט דאך תשביתו שאור.
Speaker 1: אה, ווייל אז דו גייסט נישט האבן קיין חמץ, גייסטו אויטאמאטיש ווערן מושבת.
Speaker 2: חמץ פלעגט מען באקן יעדן טאג. סא ער פארשטייט זיך אליין אז מ’גייט נישט באקן פון א טאג פארדעם. ס’קומט אהער צו יום טוב, און די זיבן טעג גייט מען נאר עסן די מצות. סאו אויטאמאטיש גייט נישט זיין קיין פרישע חמץ. וואס גייסטו יא האבן? גייסט האבן סאור, וואס פון דעם מאכט מען חמץ. זאג איך דיר, זאלסט אויך אוועקווארפן די סאור, כדי זאלסט נישט האבן חמץ. נישט נאר זאלסטו באקן פרישע מצות יעדן טאג, און אויטאמאטיש פארשטייט זיך אז דאס איז נישט חמץ.
Speaker 2: נאכאמאל. ס’איז אזוי, די תורה קומט אריין און זאגט, די זיבן טעג האב איך פאר דיר זאלסט עסן מצות. וואס מיינט דאס? אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט, יא? די זיבן טעג וויל איך אז דו זאלסט טשעינדזשן דיין דייעט. וואס טייטש, אנשטאט וואס דו זאלסט יעדן טאג באקן פרישע ברויט, זאלסטו יעדן טאג באקן פרישע מצות, שבעת ימים. און אז דו גייסט באקן מצות, גייסטו אויטאמאטיש נישט האבן קיין חמץ, ווייל דאס איז די טעג וואס מ’האט געטשעינדזשד די דייעט צו מצות, ווייל זיי ווילן געדענקען יציאת מצרים וכו’. סאו אויטאמאטיש גייסטו נישט באקן קיין חמץ. איך פארשטיי אזוי ווי קיינער גייט נישט מאכן קיין טשיזקעיק סוכות ווען מ’האלט אינמיטן עסן פלייש. יעצט איז פלייש די מעניו, און יעצט עסט מען נאר מצות, און חמץ עסט מען יעצט נישט.
נאר וואס דען וועסטו אוועקלייגן די סאור, און וואס זיי האבן געזען, אדער איז עס א slippery slope אז דו האסט די סאור, יא צו מאכן חמץ? אדער איז עס אפשר אן עקסטערע מצוה אז דו זאלסט אוועקווארפן, אזוי ווייט אז דו זאלסט אפילו אפשיידן די חמץ, אז דו זאלסט אפילו אוועקווארפן די סאור. סאו אדער איז עס אן עקסטערע איסור אויף די סאור, אדער פארקערט, די סאור אליין איז נישט אסור ווייל ס’איז נישט קיין דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? שטייט דאך נאר תשביתו שאור. וויאזוי ווייסט מען אז מ’איז משבית חמץ? דארף מען שוין נאר שאור.
Speaker 2: סאו לאמיר זען ווייטער די פסוקים. דו פארשטייסט, יא, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, פון דא איז משמע אז “כל אוכל חמץ”. אה, סאו וואלט איך געזאגט שפעטער נאכאמאל, סאו עולה ומצוה טאקע. אבער איך מיין אז דאס איז מער די פשטות פון פשוט’ן מקרא, אז מ’דארף קוקן זייער שטארק אויף די מציאות.
יעדער מענטש האט ליב צו באקן ווי אפט מ’קען. סאו מיר האבן געהאט אלע מיני עסנווארג וואס אונז האבן, אבער ווען מ’האט געהאט מעל און טייג, האט מען געבאקן פרישע ברויט. יא, ספעציעל א יום טוב באקט מען פרישע ברויט. קומט דא, יום טוב האט מען געבאקן פרישע ברויט. זאגט דער פסוק, די טעג איז די טעג פון מצה, נישט פון ברויט. סאו ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל האבן ברויט, ווייל ברויט איז א זאך וואס מ’האט ליב צו עסן פריש. און די זיבן טעג עסט מען נישט פריש שלחן ערוך, און די זיבן טעג באקט מען נאר פרישע מצות. ס’איז נישטא קיין ריזן אז א מענטש זאל עסן נישט פרישע חמץ. און נישט זעהן נישט אהין. סאו ס’איז דאך קיין חמץ. נאר וואס יא, וואס איז דא א שאור? נאר וואס דען, ער האט מורא אז זיינע קינדער, אדער ער אליין, ער גייט זיך אנכאפן מיט נסיונות, און ער גייט גיין מאכן יעצט חמץ אנשטאט מצות, אדער ער גייט פארגעסן. זאגט מען, ווארף אויך ארויס די שאור. רייט? און חמץ איז דאך פשוט’ער, דו האסט נישט, ווייל מען באקט יעצט פרישע מצות, פארוואס זאלסטו עסן יעצט פרישע חמץ? יעצט איז די צייט צו עסן מצות.
Speaker 1: אז ס’שטייט אין די עשרת הדברות “שאור”, קען ער טראכטן אז ממילא חמץ וואס איז איבערגעבליבן, אבער די פסוק זאגט יא, חמץ איז א לאו, ס’איז א גרויסע הארבע זאך, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. סאו ממילא גייסטו נישט באקן חמץ. און נישט נאר דאס, ס’איז דא א כרת.
Speaker 2: מ’קען יא פארשטיין, מ’קען יא פארשטיין, מיט די זעלבע לאדזשיק קען מען פארשטיין אז חמץ איז די זעלבע איסור. פארוואס דארף מען אוועקווארפן שאור? כדי דו זאלסט נישט באקן חמץ. פארוואס זאלסטו נישט באקן חמץ? ס’איז כרת, “ונכרתה”. סאו פאר די זעלבע געלט קען מען אויך פארשטיין אז מ’דארף אוועקווארפן חמץ. אדער קענסט זאגן אז אלטע חמץ זאל מען עניוועי נישט עסן. נו אקעי, מ’זאל עניוועי נישט עסן, איז עס הפקר, איז עס וואטעווער, איז עס נישט אזוי ווילד פארוואס אונז פארשטייען מיר.
ס’איז דא איין פלאץ, אקעי, ס’איז דא צוויי זאכן. אבער דו קענסט אפילו זאגן די גמרא וויל, דו קענסט זאגן צוויי קלי חומרים אז חמץ זאל מען זיכער נישט האבן. ווייל שאור עסט מען נישט, קיינער באקט נישט אריין אין שאור. נאר וואס איז די חשש? אז דו וועסט מאכן פון דעם חמץ. ממילא, קיצור, שאור טאר מען נישט האבן וואס מ’קען מאכן חמץ, סאו חמץ אליין טאר מען זיכער נישט האבן.
Speaker 2: מ’קען זעהן וועגן וואס מ’זאל זאגן אז פון “השבתת שאור” זאל מען אויך אפלערנען “השבתת חמץ”. אבער דאס וואס מ’האט געמאכט אז שאור און חמץ האבן אלע די זעלבע הלכות, און די תורה זאגט עס נאר פאר אן עקסטרע ריבוי כדי מ’זאל ארויסלערנען עפעס הלכות פון ביטול און אזעלכע סארט זאכן, איז א חידוש.
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר גיין מיט א שארפערע פלפול. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קאלצקין שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
Speaker 2: קענסטו אזוי צולייגן אז דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר, וואס שטייט גלייך נאך דעם, דער וואס נכשל ווייסט נישט די חומר פון חמץ. מיין גוטער קאלצקין, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ דאפשר שאין בו תערובת חמץ ישן.
Speaker 1: דאס איז נישט ריכטיג.
Speaker 1:
קענסטו דאך צולייגן אז די ונכרתה, וואס איז די חומר וואס שטייט גלייך נאך די ונכרתה? וואס איז די חומר פון חמץ? ודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ דאפשר שאין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן איז נישט ריכטיג, אבער דאס מוזט איר. יא, איך ווייס עס.
אבער מ’נוצט דאך אויך דא, ס’איז דאך אויך דא די לשון “תשביתו שאור מבתיכם”. קען זיין אז פון דעם איז דאך נישט קיין חמץ, ממילא קען נישט קיין חמץ געהעריג זיין.
Speaker 2:
אקעי, מ’וועט באלד רעדן וועגן יענע מצוה, ס’איז אן עקסטערע מצוה דא. אקעי.
Speaker 1:
דאס איז אין קאפיטל י”ב. די רמב”ם איז ווייטער אינטערעסאנט, אבער די לשון הרמב”ם איז “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. איך מיין, אין די תורה שטייט השבתת שאור, זעט אויס אז שאור און חמץ האבן חז”ל אויסגעלערנט ווי ס’איז איין גרויסע קאטעגאריע. ס’איז נישט צוויי עקסטערע דינים, ס’איז נישט דא בכלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. ס’איז דא קליינע חילוקים.
אפשר איז די מציאות אנדערש. איך קוק אן שאור אזוי ווי די sourdough starter למשל. ס’איז געזאגט געווארן זייער קלאר דאס, אז אפשר אין חז”ל’ס צייטן איז עפעס טאקע געווען אנדערש ביים שאור.
אויב דו קוקסט אן די שאור דא, די starter, די yeast, איך מיין נישט די היינטיגע. און אפילו ביי די שאור, ס’שטייט וועגן דעם אז א שאור וואס איז נישט ראוי לאכילה, מען קען נישט קיין חמץ.
Speaker 2:
זייער גוט, מ’וועט רעדן וועגן דעם, באלד וועט מען אנקומען וועגן דעם. אבער מ’רעדט וועגן די השבתה, ס’איז דא א מצוה, ס’איז דא אן עשה און א לאו. די השבתת שאור, די פשט, די חידוש פון אים איז אז ער זאגט אז ס’איז דא חמץ, און דאס דארף מען ארויסנעמען.
Speaker 2:
איך האב דאך שוין געהאט שאלות פון אפאר פרויען וואס האבן געפרעגט שאלות וועגן די starters וואס זיי האלטן אין שטוב. איך ווייס אז ס’איז דא וואס געבן זיך אן עצה און פארקויפן חמץ, אבער צו מיר זעט עס אויס אזוי סימפל, נאנט צו וואס ס’שטייט אין די פסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. ווארף עס אוועק, ס’איז דא גענוג יום טוב צו זארגן פאר פרישע starter. דו קענסט מאכן נייע starter. דו קענסט קויפן פון א גוי א קליין שטיקל starter. מ’קען קויפן starter, ס’איז דא די זאך ווי מ’באקומט starter. אבער עס האלטן און פארקויפן אין חמץ, דאס איז די מערסטע שאור פון די פסוק רעדט.
Speaker 1:
תשעה, יא, עפעס וואס האט זויער טייג און מ’איז עס אראפגעקראצט, יא, דו ביסט גערעכט. מ’איז זיכער אז מ’רעדט וועגן דעם, אבער ס’איז א גוטע סברא וואס דו זאגסט. דאס איז דאך די תורה.
Speaker 2:
וואס איז בעיסיק? יא, אז א יונגל קומט אין חדר און זאגט, “די זויער טייג דארף מען ארויסווארפן פון ענקער הויז.”
Speaker 1:
אה, אקעי. יא. איך ווייס וויפיל איך ברענג דעם. דו געדענקסט די ר’ זלמן לייב פיליפ’ס מעשה, יא? ס’איז געווען א גרויסע אסיפה וועגן די שייטלעך פון עמרי זלמן. איך האב נישט ליב די מעשה. איך קום דארף ביי דעם אנגעווייטאגט. פארוואס? ווייל ס’איז נאך נישט דורכגעגאנגען צוויי הונדערט יאר פון זיין פטירה? אויב יענע מעשה איז די ראיה, ער לעבט נאך, ניין? אויב יענע מעשה איז די ראיה, איז נישט משתמעק ביי דיר, ווייל אויף דעם איז דא א תורה, א שולחן ערוך. סערוויס. און אן אנדערע גנאי, אויב ס’איז… אקעי, צוריק צום ענין. ס’איז אן ענין פון הנהגה, ס’איז נישט קיין שאלה עכט להלכה, אבער מ’איז זיכער אז ס’איז אויסגעקלארט. יא, ס’איז פסח. דאס איז וואס פסח איז, און בעה”ק. אקעי.
Speaker 1:
יעצט, קפ”ז איז אינטערעסאנט. וועגן דעם האב איך אמאל געלערנט באריכות וועגן מצות סיפור יציאת מצרים. וואס איז די מצוה פון סיפור יציאת מצרים? שטייט אז ס’איז דא א מצות ביעור, וואס איז די ביעור חמץ. ער מאכט א גאנצע חיבור, איך גיי נישט יעצט דאס שרייבן. אממ, סיפור יציאת מצרים, ווי איז דאס? איי איי איי איי איי איי איי. אבער מ’לערנט דאך “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. ס’איז נישט נאר תשביתו, ווייל כדי ער זאל נישט האבן חמץ. העלא? דו האלטסט מיט? ס’איז דאך דא “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
Speaker 2:
איין מינוט, דו ענטפערסט צוויי אנדערע זאכן. מ’ווייסט דאך אז ס’איז מער ווי סתם די תורה לייגט חורבא ציון, וויאזוי ס’זאל נישט זיין חמץ, איז דאך דא די “לא תסורו”. נאכאמאל, מ’דארף די תורה אויף דעם. די תורה, אז דאס זאל זיין… ביז דו וועסט לערנען אין די חומש. די חומש זאגט “ביום הראשון”. “ביום הראשון” דארף נאך א חידוש צו זאגן אז “ביום הראשון” מיינט י”ד. “ביום הראשון” קען מיינען וואס? דער ערשטער טאג פון ניסן, אדער וואס? דער ערשטער טאג פון פסח ווען מ’עסט די מצה, דעמאלטס תשביתו מתוככם.
Speaker 1:
קען זיין. איך האב אמאל געהאט אפשר א חידוש אויף “אך ביום הראשון”, א חלק פון די פארשידענע חשבונות וויאזוי חז”ל האבן דאס געלערנט. רייט, און דארט איז דאך ווי ס’איז מסתייע נאך נישט קלאר אז ער מיינט דער ערשטער טאג פסח. נאך נישט קלאר אז ס’מיינט…ניין, נאך נישט קלאר אז ס’מיינט אז מען דארף טוהן אן עקשען. דו דענקסט אזוי ווי… עס איז שובת זיין שבת, דאך א מצות עשה, עס מיינט אז מען זאל נישט טוהן קיין מלאכה. עס איז נישט, עס מיינט דאך נישט… אבער דו קענסט דאך נישט זאגן אז מען זאל שובת זיין פון באקן? עס איז נישט דא קיין ענין פון באקן, עס איז דא א לאו… אז עס זאל נישט זיין, אז עס זאל נישט זיין קיין חמץ, מ’זאל נישט איינקויפן. אה, די מצוה פון ביעור מיינט מער קומען מיט אן עקשען ארויסצונעמען. אבער דו קענסט זאגן קויף נישט קיין נייע חמץ קיינמאל, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה. קיינמאל, דער איסור איז געווען אויף קויפן נייע חמץ, ווייל יעצט זענען טעג פון מצה, יעצט קויפט מען נישט קיין חמץ. אבער ער האט.
נאכאמאל.
Speaker 2:
ניין, איך בין נישט זיכער וואס דו מיינסט. נאכאמאל, די שאלה האט געוואלט אמאל לערנען די הלכות, אבער דו קענסט… אזוי ווי שובת זיין שבת, מיינט נישט קיין עקשען! דאך שובת זיין פון חמץ מיינט נישט אן עקשען! קענסט אים דאך פראקטיש דארפסטו עס ארויסנעמען? אויב דו האסט נישט ביסטו דאך… נאר, אבער איך בין זיכער אז אויב דו האסט נישט ביסטו פטור, דו וועסט זאגן די מצוה פון תשביתו! וועגן ביעור חמץ, יא! ביעור חמץ מיינט דאך נישט אז איינער זאל גיין קויפן חמץ אין ברעקלין, כדי ער זאל האבן אן ענין! דער תורה רעדט…
Speaker 1:
א נארמאלע מענטש האט! נארמאלעס הייסט! יא!
Speaker 2:
עס איז צו טוישן די דייעט, כאילו… נישט די דייעט, די הויז! נעמען ארויס די… דער עיקר זאך איז דאך בדיקת חמץ דאורייתא לויט דעם! יא! אה, נאר! וואלטסט געקענט זאגן, נעם ארויס אויב… אויב קיינמאל, נעם ארויס די באקס חמץ! עס איז דא א חיוב גיין בודק זיין! אקעי, מסכים. אבער דער מחבר… יא, מחבר זאגט, איך וועל גיין אזא דאורייתא. יא. יא. אויף דעם מאכט מען דאך א ברכה. אדרבה. איך קען זאגן אז ס’איז יא עפעס א פאזיטיווע זאך. ער מאכט נישט קיין ברכה אויף שביתת שבת.
Speaker 1:
עס איז א גוטע שאלה. עס איז א שאלה. וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט קיין חמץ? קען ער נישט מאכן א ברכה על ביעור חמץ? אדער עס איז נישט קיין מעשה? איך ווייס נישט. לכאורה וואלט ער געדארפט קענען. וואס איז ער… פארקערט, ער האט נאך אסאך מער נישט קיין חמץ ווי דיר. אבער ער האט שוין נישט קיין חמץ פאר א חודש. אקעי, לאמיר עס שוין דורכגיין דעם שטיקל. איך ווייס נישט. יא. יעצט לאמיר איבערזאגן ווייל עס איז… נאכדעם האבן מיר געקויפט די נייע זאכן, ווען די ספירה ציט זיך אריין ביז פסח. יא. יא.
Speaker 1:
וליל חמשה עשר בניסן. יא. בתחילת הלילה, מיינט צו זאגן פאר חצות? יא. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, ווער עס לייגט צו. ווען ער מאכט לענגער די זאך. ובגדולה מה שעשה לנו השם. ער מאכט גרעסער וואס דער אייבערשטער האט געטוהן. און ער מאכט גרעסער ווי שלעכט די מצרים זענען געווען. און מיר האבן גערעדט וועגן די ברכות אמאל. און ער מאכט און ער לויבט “כאשר נקמתינו מהם”, ווי דער אייבערשטער האט אונז נקמה גענומען פון זיי, און ער דאנקט “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, אז די פיר קשיות דארף מען מאריך זיין, אזויווי ס’שטייט אין די משנה, יא? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
יעצט, וועלכע פסוק שטייט אויף דעם? א פסוק אין “והגדת לבנך”.
ס’זעט אויס אין די רמב”ם ווי ס’איז אן ענין פון סיפור פארציילן, ס’איז אן ענין פון דאנקען, ס’איז אן ענין פון ביידע. ער זאגט נישט אז דו מוזט זאגן פאר די קינדער. “לספר”, ער זאגט נישט וועגן קינדער גארנישט. ער זאגט מ’דארף רעדן וועגן יציאת מצרים.
Speaker 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, אזויווי בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. ער זאגט, בהקדמה, כביכול, רעדן צו די מענטשן וואס זיצן ארום דיר. רייט, מ’וועט זען, אבער רעדן, זאגן.
Speaker 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. ס’איז נישט דא קיין דין אזויווי בכל לשון, ס’איז נישט דא קיין דין בלשון הקודש אזויווי ס’איז דא ביי… אהא, ס’איז נישט א געוויסע… רייט. ס’שטייט, דו דארפסט זאגן וואס דו קענסט זאגן, כפי השכל. אהא. אזויווי תפילה אפשר, ס’איז דא תפילה בכל לשון.
רייט. און ס’איז משמע אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז מ’דארף זאגן די אלעס, סיי “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. איינס פון די דריי, אויב איינער איז זיך מאריך אויף איינס פון די דריי איז ער אויך יוצא געווען לכאורה. ער גייט אויס ווי דריי ענינים וואס איז דא דערין. אקעי, מ’דארף קוקן מער וויאזוי ס’איז טייטש אין די הלכות אין משנה תורה, צו ס’איז אדער-אדער. אקעי.
און דאס דארף זיין אנפאנג נאכט, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
Speaker 1:
איך וויל פרעגן, די הקדמה וואס ער ברענגט צו, ס’שטייט “והגדת לבנך ביום ההוא”. וואס איז די פירוש “והגדת לבנך”? ער זאגט, ווען איז דאס “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, זייער אינטערעסאנט, דער רמב”ם פרעגט, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” דאס איז די זמן ווען… יא, ס’איז נישט עפעס וואס די מצה איז עקטשועלי גורם, נאר די זמן זעט אויס.
Speaker 2:
אקעי, בלשון המכילתא. ס’איז זייער אינטערעסאנט פארוואס דער רמב”ם ברענגט די גאנצע “יכול מראש חודש”. ניין, ער וויל פרעגן אז ס’איז דא אזא חיוב. רייט, באמת צו זיין די געדאנק פון “יכול מראש חודש” איז זייער אינטערעסאנט. וואס וואלט דיר איינגעפאלן אזא זאך ווי מראש חודש? אבער דער רמב”ם שטעלט זיך ביי “ביום ההוא”. אזוי גייט זיך דער מדרש. פארוואס לייגט דער רמב”ם אריין די גאנצע זאך? אלע יסודות פון די מדרש, פון דרשת הדרשן, פון ספרים, איז זאכן וואס זענען מפורש. ער זאגט ווייטער, אפילו ווען איך וואלט ווען געקענט טראכטן אפילו אפילו ער איז רשע, אבער דעם שטייט די נעקסטע ווארט “בימי”, ער מיינט נישט נאר ווען ער איז א שוטה, נאר אפילו ווען ער איז געווען צובראכן אז די זון זאל לערנען די מצוה.
שטייט זיך כדי צו ענטפערן דארף מען געבן אביסל די דעפינישאן פון די מצוה, אבער נישט קיין סתירה. ווייל ער זאגט אז די מערכה לספר זעט מען איז דא א שוואכע ראיה. וויאזוי האסטו געזאגט אז ס’שטייט מצוה? מצוה לספר, ס’שטייט די לשון פון די הגדה, ס’שטייט אין די משנה די לשון? ס’איז א פלא, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
ווייל ער זאגט אז דער ענין איז אן ענין פון זכירה, אזוי ווי קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, ס’שטייט בין לבן עצמו בין לבן חכם. זעלבע לעוועל. אפילו ס’איז נישטא קיין קינד, איז נישט קיין חילוק. דער רמב”ם לערנט “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. אזוי ווי אין קידוש איז דא אן ענין פון רעדן וועגן שבת, נישט נאר געדענקען שבת, דארף ערמאנען שבת. זכור מיינט ערמאנען, נישט געדענקען, יא? רעדן דערוועגן. אזוי איז דא אן ענין צו רעדן וועגן יציאת מצרים. די גאנצע, יא, ס’איז נישט משמע אז ס’איז דא אן ענין… אגעין, מ’זעט לכאורה אין די הגדה אז יא, ס’איז דא אן ענין, דער בן פרעגט, און אזוי ווייטער. אבער דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל לויט ווי דער רמב”ם לערנט די מצוה אזוי, אזוי גייט אסאך מאל, דא פירט זיך דער מגיד, ער לייגט אראפ א מעשה, ס’איז געקומען א זוהן, דער זוהן פרעגט, זאגט דער חכם, רעדט מיט אים הויך. אבער וועט ער דאס נישט וועלן רעדן, וועט ער אים לערנען חורבן הבית. ער זאגט אז דיין זוהן זאל לערנען אפשר א מעשה, און דאס איז בכלל נישט די פוינט. דיין זון זעט אז דו טוסט די מצוה פון זאגן פאר דיין זון, און אזוי וועט דיין זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
Speaker 2:
וואס מ’זאגט? מ’זאגט! מ’זאגט דאס וואס שטייט אין מחזור. מ’זאגט. דער אמת איז, ער זאגט וואס שטייט. ס’שטייט נישט דא אז דער אינגל זאל וויסן. ס’איז קיין ידיעה נישט, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי,
Speaker 1:
ניין, ס’שטייט נישט אז דער זון… אז דער פוינט איז אז דער זון זאל הערן אפילו א מעשה. דאס איז בכלל נישט דער פוינט. ס’איז אז דער זון זעט אז מ’טוט די מצוה פון זאגן פאר דער זון. און אזוי דארף דער זון וויסן צו טון די מצוה פון זאגן פאר זיין זון ווען דער טאג גייט קומען.
וואס מ’זאגט? מ’זאגט, מ’זאגט וואס ס’שטייט אין די מחזור. מ’זאגט… איך האב מיר געזאגט, איר זאגט וואס ס’שטייט דא. ס’שטייט נישט דא אז דער ענין איז אז דו זאלסט וויסן. כ’האב געטון, ס’איז א מצות זכירה. און ער זאגט אזוי ווי… וויאזוי זאל מען זוכר זיין שבת? שבת איז נישטא קיין מצוה צו זאגן פאר די קינד ס’איז געווען א יציאת מצרים, ס’איז געווען א מעשה בראשית. דו קענסט זיכער זיין אז דאס איז די מטרה, די טעם פון די מצוה. רייט, אבער ס’איז נישטא קיין מצוה פון סיפור מעשה שבת. נאר וואס דען דא? זכירת מעשה שבת איז דורך קידוש. דער קינד לייגט צו קאפ און ער הערט אז ביי קידוש זאגט מען זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה בראשית? ער לייגט נישט צו קאפ. ס’איז נישטא קיין מצוה אז מ’זאל עס פארציילן פאר די קינד. מ’באמבעלט נישט פאר די קינדער אז מ’גייט באקומען א גוטע מארק אויב מ’גייט וויסן וואס שבת איז, זכר ליציאת מצרים און זכר למעשה עולם. מ’מאכט קידוש, און דאס איז דער אופן הזכירה.
דער אופן הזכירה פון יציאת מצרים איז אז מ’זאל פארלערנען פאר די קינד די פסוקים, צו ס’איז אין אידיש, צו ס’איז אין לשון הקודש, דאס זענען אלע פרטי הדברים, אז די קינד זאל פארשטיין. און אזוי גייט די קינד געדענקען אז ער דארף עס אויך טון. וואס גייט ער טון? ווען ער גייט זיין גרויס גייט ער מאכן קידוש פאר זיינע קינדער. אבער קידוש שטייט נישט אז ס’איז פאר די קינדער. אבער אזוי איז די צורת המצוה, כדי די משנה האט אויך פארשטאנען, מ’זעצט זיך צוזאמען די קינדער, מ’מאכט קידוש, און מ’עסט.
איז דאס איז אינטערעסאנט, ס’איז זייער אנדערש ווי מענטשן געבן עס אן, אז דא איז דא א מצוה פון נעמען די קינדער און זיי מסביר זיין וואס ס’איז געשען. אויב איינער טוט דאס, איז ער לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים מיינט די סדר, די אופן הסדר וויאזוי מ’טוט מען עס. ניין, איך וויל עס טון אביסל אנדערש. איך האב ארויסגענומען מיינע קינדער אויף א שפאציר אנפאנג פסח, און איך האב זיי פארציילט די גאנצע מעשה, און דערפאר גייען מיר היינט קומען זיך גרייטן צו מאכן די סדר. נישט דאס איז וואס די פסוקים רעדן, דאס איז נישט סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים איז אז ס’איז דא א נוסח פאר א קידוש, ס’איז זייער ענליך צו קידוש, ס’איז דא א נוסח וואס דאס זאגט מען, און דאס זעען די קינדער, און די קינדער ווייסן אז זיי זענען ווייטער ממשיך. ס’איז נישט אז ס’איז דא א געוויסע סטארי וואס דאס דארף איבערגיין.
און נישט נאר דאס, איך האב געקויפט פאר מיינע קינדער א זייער שיינע נייע בוק פאר סיפור יציאת מצרים, ער גייט דאס ליינען, און ס’איז נישט קיין שייכות. דאס וואס ער ליינט עס און ער ווערט געוואויר די מעשה איז א שיינע זאך. ס’איז דא א מצוה אז בשעת’ן נאכט זאל מען זאגן געוויסע פסוקים און זאגן געוויסע זאכן, אזוי ווי מ’טוט מיט מצוות קידוש, וואס איז אויך א זכר למעשה בראשית און זכר ליציאת מצרים. איי, פארוואס ביי שבת האבן מיר נישט געמאכט עפעס אן ענין אז דער קינד… ווייל ווען ס’שטייט “זכר”, מיינט עס אויטאמאטיש אז דער קינד זאל… מ’קען זאגן אז ווען ס’שטייט “זכר” פאר עפעס, מיינט עס אויטאמאטיש אז מ’זאל עס איבערגעבן פאר די דורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
Speaker 1:
פארוואס למשל ביי סוכות איז נישטא קיין מצוה פון “והגדת לבנך”, אז מ’זאל ארויסלערנען “למען ידעו דורותיכם”? מה, די “למען ידעו” וואס שטייט ביי יציאת מצרים איז בסיפור. פארוואס פאלט ביי קיינעם נישט ביי צו זאגן אז ס’איז דא א געוויסע מצוה צו זאגן פאר די קינדער, “מיר זיצן דא, וואס איז געווען דעמאלטס”? מער נישט, נאר געזאגט אזוי ווי “למען ידעו דורותיכם”. ס’איז דא “למען ידעו דורותיכם”, ס’איז דא “זכר ליציאת מצרים” וואס שטייט אין די תורה, אבער די ציווי פון סיפור יציאת מצרים איז עפעס זייער אנדערש. ס’איז “והיה כי ישאלך בנך”. אה, מיר גייען דאס זען. דער רמב”ם דערמאנט אין פסחים אז ס’איז “בו שואלין ודורשין”.
Speaker 1:
אבער ער ברענגט מיר זייער א גוטע ראיה, די משנה אין די הגדה. אה, זייער גוט. און וואס שטייט אין די הגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כ’מיין, דאס איז זיין ראיה, אזוי ווי קידוש. דאס איז די ראיה. ניין, ניין, דאס איז די ראיה אז ס’איז דא א מצוה. ביי די רמב”ם, יעדע מאל ס’שטייט אין חז”ל אדער א מקור אז ס’איז א מצוה, דאן איז עס א מצוה.
Speaker 2:
ניין, איך טראכט אז ס’ברענגט אים אויך דעם געדאנק אז ס’איז נישט נאר אן ענין אז די קינדער זאלן וויסן, נאר ס’איז אן ענין פון ציווי לזכור. ער לייגט אויך אין דעם. ער ווייסט דאך שוין די סטארי.
Speaker 1:
ער דערמאנט דאך די הגדה. ס’איז א מסקנא.
Speaker 2:
אבער ער זאגט דאך, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. דאס איז די חידוש. ערשט וואלט איך געמיינט אז די מצוה איז אז די קינדער זאלן וויסן. ניין, די מצוה איז אז “מצוה עלינו לספר”, אזוי ווי מ’דערמאנט פסחים. צו לספר, לויט’ן רמב”ם, מיינט נישט דערציילן, עס מיינט רעדן. יא. אויף זיך די מצוה. אקעי, שוין, זייער גוט. לאמיר גיין צו די נעקסטע מצוה.
Speaker 1:
טאקע אינטערעסאנט, פארוואס זאל נישט איינעם איינפאלן אז למאי יעדער דערמאנט זיך באופן אקטיוו אזוי ווי פסח? פארוואס וועט דער עולם פארשטיין אנדערש? אדער שבת אפילו, אזוי ווי ס’שטייט “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, מען דארף אויסלערנען די קינדער, אזוי ווי ס’שטייט “זכור”, אזוי ווי “והגדת לבנך”. פסח דארף מען יא. וועלכע וועג וועסטו גיין מיט די קינדער?
Speaker 2:
איך הער. מ’דארף וויסן, מ’קען גיין ביידע וועגן.
Speaker 1:
אקעי, כ’זע אין כהן’ס, ס’איז דא א פסוק וואס שטייט, וואס איז שוין נישט קיין חיוב, ס’איז א היתר צו עסן מצה ביי פסח. ערב טוב, מ’האט עס שוין אמאל געלערנט, אבער איך געדענק נישט דעם פסוק על כל פנים. אבער וואס קען מען מיילן מער טוב למצות? ס’איז אזא מין, איך האב דיר צוגענומען די אכילה, ס’דארף נישט פאסטן. ביי די וועי, די דיוק פון “בערב תאכלו מצות” איז איינע פון די פאניעסט מדרשים אין חז”ל. פארוואס? קוק אריין אין די פסוק. אקעי, וואו איז עס? מ’האט עס געליינט, רייט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נישט אין דעם פסוק. קוק, ליין, ליין, ליין די פסוק. איך האב דיר די פסוק אין די… אקעי, די ערשטע… איך האב מיך אפשר אומגעזעצט אביסל. ווארט אויס, די ענד פון די ווערטער פון די פעידזש. קוק אויף די פסוק. אקעי.
Speaker 1:
אקעי, די תורה זאגט אז די זיבן טעג זאל מען עסן נאר מצות, און שאור זאל מען ארויסטראגן פון די היים. ס’איז א יום טוב, און מ’זאל נישט טון קיין מלאכות, און אזוי ווייטער. און מ’זאל אויך די מצות זאל מען מאכן בשמירה, יא, פשוט אזוי. אקעי, נו? כ’מיין צו זאגן, די תורה זאגט “ושמרתם את המצות”, און זי זאגט “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשטות מיינט עס אז מ’זאל געדענקען. די דרשה פון שמורות המצות איז א דרשה. פשטות מיינט עס געדענקען. אה, געדענק די חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. וועלכע טעג זענען די טעג וואס זענען ראוי צו עסן מצות? בערב, יא. אז יום וועלכע טאג איז די חודש? בערב איז די דייעט נאר מצות. און די זיבן טעג, “שאור לא ימצא בבתיכם”. אין אנדערע ווערטער, דא זאגט די תורה נישט נאר א… וועל עסן מצות, נאר זי גיט די צייטן, פון די י”ד בערב ביז כ”א בערב, און אין די אלע זיבן טעג וואס מ’עסט מצות זאל מען נישט האבן קיין שום שאור.
Speaker 1:
אזוי, אקעי, איך פרעג דיך א שאלה. פארוואס זאל מען דארפן א פסוק אז מ’מעג עסן מצות אין די זיבן טעג? און נאר נאכדעם קומט דא “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אקעי, איך פרעג דיך א שאלה, דו קענסט טרעפן אין דעם פסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” קענסטו טרעפן א רמז אז די ערשטע נאכט פסח איז א חיוב און די אנדערע נישט.
Speaker 2:
ניין, איך וואלט געזאגט אלע טעג אדער קיינס. און די ווארט “בערב”, צו נעמען פון דעם “בערב תאכלו מצות” און מאכן פון דעם איז ממש פאני, ווייל דער פסוק זאגט “פון בערב ביז בערב”, ער זאגט נישט “בערב”. ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
Speaker 1:
אפילו אויב ס’איז איינעם דא איינגעפאלן אז נישט פון בערב… יא, זייער גוט. ער זאגט ס’איז נישטא קיין פסוק “בערב תאכלו מצות”. ס’איז נישטא אזא פסוק. ס’איז אמת, אמת. איך קען אבער אויך זען די ארגומענט פון די חכמים. ס’איז דאך פשוט אז פון בערב. ווייל מען זאגט “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, ווען הייבט זיך אן די ארבעה עשר? בערב, יא? אזוי ווי יעדע זאך פון די תורה הייבט זיך אן ביינאכט. מיר האבן דאך אז אלע ימים טובים הייבן זיך אן ביינאכט. אקעי, דאס דארף מען נאכגיין מיט די חז”ל’ישע… אפשר איז נישטא? אקעי, דאס איז א שמועס פאר זיך. מ’דארף וויסן נאכטשעקן.
חז”ל האבן גענומען פון א געוויסע פלאץ אז שבת הייבט זיך אן ביינאכט, יום טוב הייבט זיך אן ביינאכט, אז “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
Speaker 2:
ס’איז א חילוק אבער, דא איז דא א דעיט. דא רעדט ער, ער מאכט עס קלארער, ער זאגט די דעיט, פון י”ד בערב ביז כ”א בערב. סא פארוואס זאל מען זאגן אז די אלע טעג דארף מען עסן מצות? איך זע נישט פארוואס דו זאגסט אז דער פסוק איז א מקור צו זאגן אז ס’איז א חיוב. איך וואלט געזאגט אז ס’איז נישטא קיין חיוב.
Speaker 1:
דו ווילסט זאגן אז אלע מענטשן זאלן נישט טוישן פון סדר החג?
Speaker 2:
איך וואלט געזאגט אז יא. דו ווילסט זאגן אז דו קענסט פון דא נעמען אז ס’איז דא א חילוק צווישן די ערשטע נאכט און די אנדערע? און דאס מיט די קרבן פסח, ס’איז ממש טייטש נישט.
Speaker 1:
אקעי, דארף מען קוקן אין די אנדערע פסוקים וואס אפשר האבן חז”ל פון דארטן באקומען די געדאנק, ווייל די “על מצות ומרורים יאכלוהו” איז א חיוב, און ס’מיינט נישט אלע טעג. חז”ל האבן פארשטאנען אז מ’גייט נישט זיבן טעג עסן א קרבן פסח. סא די “על מצות ומרורים יאכלוהו”, זאל מען עסן אים, דעם מצה. חז”ל האבן געוואוסט אז די ערשטע נאכט פון פסח עסט מען מצה, און מ’מאכט א פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, צוזאמען מיט מצות ומרורים זאל מען עסן. סא זעט מען אז ס’איז א חיוב צו עסן מצה. נישט נאר ווייל ס’איז נישטא קיין חמץ עסט מען עניטינג. נישטא קיין חמץ, זאל מען עסן אדער פלייש אדער ברויט. ניין! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
Speaker 2:
איך האב מיך אנשטאט געשטעלט מיט דעם. און לעבן שטייט…
Speaker 1:
מיר רעדן דאך יעצט אויב מ’דארף עסן מצה ווען מ’האט נישט די קרבן פסח.
Speaker 2:
איך בין מסכים. דאס אז מ’דארף עסן מצה צוזאמען מיט די קרבן פסח, דאס איז מפרש די פסוק. “אין צורך לראיה”, א פסוק וואס דו זאגסט, אז די יעצט ווען מען דארף מען האט נישט קיין קדשים דארף מען עסן מצה, און די לילה דא דא איז עס לערנען פון בערך דעפינעטלי מצה, עס איז נישט קיין נפקא מינא וואס עס שטייט מיט דעם אין דעם פסוק.
Speaker 1:
אבער עס שטייט דאך אין דעם פסוק אז די אלע טעג זאל מען עסן מצה. זייער גוט, עס שטייט דאך אלעמאל דאך מען דארף עסן מצה. אבער וואס מען קען זאגן אז דער פסוק מיינט נישט צו זאגן סתם מצה, עס מיינט צו זאגן נישט חמץ, און דאס איז די תורה פון חמץ.
Speaker 2:
אבער די תורה וואלט געקענן זאגן מצה ומרור, וואלט עס דאך געשטימט מיט דעם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. איך וועל די מצה דאזענט העלפ מי פאר דיס פשט. אויב וואלט די עסן געווען, וואלט מען געזאגט אז די מצה ברויט איז נישט קיין מצוה און נאר דער פסוק זאגט, נעי, דאס ברויט וואס מען עסט געווענליך מיט עפעס א טעם, אז עס איז נישט נישט נישט ריכטיג מיט דעם חמץ, דאס איז נישט ריכטיג.
Speaker 1:
סאו איך טראכט אז חז”ל האבן געזען פון די קשר, דא עסט מען מיט די מצה נישט א זאך א מצוה צו עסן מצה מיט פסחים, און דא שטייט די מצה ברויט מיוחדית, אקעי, זייער גוט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס געזאגט, איך האב דאס עפעס א פשט, וואס איז גערעכט לכאורה איז די ריזען פארוואס מען האט געמאכט די ערשטע נאכט זכר לקרבן פסח, און עס איז נישט מען מסכים מיט דעם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” וואס מען ענדיגט צו?
Speaker 2:
נאמבער אין זעלבן טאג, האוו עווער, די זעלבע ענדינג, עס איז פשוט א ענדינג פאר די זעלבע מצוה. נאמבער “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, עס איז נישט נאר בבית המקדש, נישט נאר דא, נישט נאר דארט, נישט נאר “ובכל מושבותיכם” איז א געטס א ספין אוו אינפארמעישן וואס מען זאל וויסן יעצט דעמאלטס, דאך “ובכל מושבותיכם” איז דא מצוה צו עסן “ובכל מושבותיכם”, אבער נאר נאר געוויסע מושבות, יא? נאר מקום המקדש, נאר אין געוויסע זאכן.
Speaker 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, עס איז אינטערסאנט ווייל ווייל איבעראל שטייט מצות, יא, “מצות יאכל את שבעת הימים” שטייט אין קדש. וואס דען נאך א מאל? אקעי, לאמיר לערנען ווייטער. שטייט דאך דעם זעלבן לשון, יא? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אקעי, לאמיר לערנען.
Speaker 1:
אין דעם נעקסטן שטיקל האב איך געברענגט די אנדערע מצוות פון די מצה. יעצט גייען מיר לערנען שוין, דאס איז די אלע מצוות עשה. יעצט גייען מיר צו די מצוות לא תעשה. וועלכע לא תעשה האבן מיר געזאגט דאמאלטס מיר גייען צו? לא תעשה. נו?
Speaker 2:
כ”ט זיינען, יא? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. יא.
Speaker 1:
לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, סתם צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל, אין בענצע קבוצה של עשרת הדיברות, האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, וואו זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמות פון די ספר המצוות, ספר המד”ע, דא, קוק דא, זייט נעגריב. און וואו איז די מצוות עשה? און מ’וויל קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה ווען דו האסט יעצט געלערנט, רייט? איז כ”ח. אה, דאס איז אין…
Speaker 1: וועלכע לא תעשה וואס האט מען געזאגט אז מען איז גיין צו?
Speaker 2: לא תעשה… נו? ק”צז, יא?
Speaker 1: ק”צז זאל זיין דריי שאלות. יא. לאמיר געבן א קוק אויף עפעס, דאס צו פארשטיין. די מצוות לא תעשה למשל איז אינמיטן די קבוצה של איסורי אכילה. האסטו באמערקט? די לא תעשה’ס, ווי זענען זיי? דו האסט דאך אין די הקדמה צו ספר המצוות, ספר המדות, דא, קוק דא. סתם נייגעריג. און ווי איז די מצוות עשה? לאמיר קוקן אויף די סדר, רייט? מצוות עשה וואס מיר האבן יעצט געלערנט, רייט? איז קמ”ח. אה, דאס איז אין… דא איז עס אין די קבוצה פון די ק”צז, רייט? יא, אבער די לא תעשה איז עס ק”צז, יא, ק”צז, זיין און גיין. רייט, און וועלכע קבוצה איז יענץ? לאמיר זען, ק”צז. יא, אינמיטן די קבוצה פון איסורי אכילה, רייט?
ווייל דו קענסט טרעפן דעם סימן, איך האב נאכגעקוקט די סימנים, יא. ווען מ’הייבט אן מיט בהמה טמאה און די אלע זאכן, און דאן נותר, חלב, חדש, און דאן גייט ער קומען אם חדש ערלה כלאי הכרם, יא, און עסן. יא, לא לאכול ביום הצום. אה, נישט עסן יום כיפור קומט אויך אריין אין איסורי אכילה. ס’איז גוט אז ער קומט אריין אין איסורי אכילה זמנים, אזויווי פון שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא זיין צווייטער, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. און דאן קומט נזיר און אזוי ווייטער. בקיצור, ס’איז אין איסורי אכילה, א קבוצה קרובה מן הסתם. יא.
Speaker 1: אקעי, גיימיר ווייטער. ק”צז שטייט אזוי: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ק”צח איז נישט נאר חמץ ממש, נאר, אבער חמץ פלעין, אויך דא איז שוין תערובת חמץ. אבער אפילו איינס לחם. דא זאגט ער עפעס די ווארט פון וואס זאל געווען די חילוק, אז ס’איז א…
אקעי, מיר מיינען אז חמץ מיינט א ברויט? חמץ מיינט א ברויט, א לחם. וואספארא מין עסן וואס עסט א ברויט? דאס איז דאך די מצה! חמץ איז די פארקערטע פון א מצה, א ברויט. ס’איז אן אויפגעבלאזענע און א נישט אויפגעבלאזענע. זאגט ער ניין. ס’איז דא אנדערע מיני מאכלים וואס האבן אין זיך תערובת חמץ. וואס דאס איז אויך א תוספות, ווי ער אומר “כל חמץ לוקה עליו”. ס’איז שוין נישט… דערווייל ס’איז שוין דא אריינגעברעקלט חמץ. ס’איז יא… אה, ס’איז ער איז וועגן דעם.
נו, פארוואס וואלט איינער געטראכט אז ס’איז נישט? ס’האט דאך דעם טעם פונעם חמץ. ס’איז שוין חמץ. ס’איז שוין חמץ וואס מען טאר נישט עסן. אבער מיט א תערובת דארף מען א ספעשל לימוד, by the way. ווייל עס איז… געדענקסטו? ווייל עס איז חמץ מיט דריי באטלעך וכדומה. ניין, ווייל מ’האט עס אסור געמאכט צו עסן דעם מאכל. עסן דעיס… א מאכל וואס האט דעיס inside איז נאך א זאך. ס’איז נאך א נייע זאך. אקעי.
דא איז דאך א באזונדערע לימוד שוין פון איין מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. ס’איז א לאו. אבער קען זיין ס’איז דא א לאו, אבער מ’איז נישט חייב כרת. אבער… אבער… כרת איז נישטא אויף קיין תערובת חמץ. נו, וואס איז דער לאו דאורייתא דעמאלטס? ווייל עס שטייט “כל אוכל חמץ ונכרתה”. א מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבער די ווייל עס איז אן “אינו מינו גמור”. עס איז אן “אינו מינו גמור”. אה, נישט א ריין חמץ. א ס’איז א ברויט, א לחם. ווי ס’שטייט בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דוקא חייב, חמישית. מ’לערנט עס ארויס. מ’לערנט עס ארויס… באכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… דאס איז אן איסור. אז אויב איז דא כזית חמץ בתוך אכילת פרס, האסטו דאך פונקט אזוי געגעסן דעם חמץ.
עסט מיט די תערובת, איז די תערובת א זאך פאר זיך? אלעמאל איז עס א זאך פאר זיך. ס’איז א גרויסער פלא. ס’איז א גרויסער חידוש. פארוואס? פארוואס? אויב דו זאגסט למשל דו ביסט א vegetarian, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: עסטו פון א תערובת נישט vegetarian אויכעט? אדער נאר ברויט, נאר chicken עסט ער נישט, אבער דו עסט יא, אז דו האסט א sauce פון א chicken אמאל עסטו עס יא, אמת?
Speaker 2: ניין, עס וואלט געווען hypocrisy.
Speaker 1: ווייל… איך פרעג דיך, איז דאס אזוי? די chicken sauce איז נישט בעסער, עס האט נאר עפעס אנדערש אויכעט. מ’קען עס צוטיילן, מ’קען זאגן איין ברירה, איך עסט נאר א האלבן טעלער, עס וועט זיין יא נחשב ווי איך האב נאר געגעסן. אבער ס’איז נישט אנדערש, ווייל דו האסט עס געגעסן. עס זעהט נישט אויס אז דו האסט נאר געגעסן כזית חמץ.
דאס רעדט מען דא, די שאלה איז דא ליטערעלי זייער טעכניש. ווייל למעשה, אסאך מענטשן vegetarian, עסן יא תערובת, תערובת vegetarian, יא. תערובת נישט vegetarian, אבער אריגינעל איז עס תערובת vegetarian, וועט ס’זיין אזא… ווי אויב וואלט תערובת חמץ אליין געווען, וואס מ’איז דאך חייב כזית פון תערובת חמץ. דאס איז פון די כזית פון תערובת חמץ מ’איז נאך חייב כזית חמץ בתערובת. עס איז חמץ בתערובת. א פולע חמץ איז פשוט, מ’איז חייב, נישט ווייל ס’איז מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מיינט אז ס’איז חמץ, נישט נאר מ’טאר עס נישט עסן. ס’מיינט אז ס’איז געהעריג געווארן חמץ וואס… איז דאך אלעס אסור.
ביי די וועי, ס’איז אן אכילה אויב מ’עסט מצה אליין, אן אכילת דבר אחר. יא, איך מיין אז בדרך כלל וואס ס’שטייט אן אכילה אין די תורה מיינט עס פשוט. נישט עקזעקטלי, ווייל וואס קען מען טעיסטן ביידע זאכן אויפאמאל? ער האט דאך געמוזט האבן “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. זעסטו? יא. זעסטו? אהא. איך געדענק נישט הונדערט פראצענט, אבער דו זעסט קלאר אז אן אכילה מיינט עסן.
ווי געזאגט, עס מאכט אסאך סענס. דער דרך חסידות זאגט אלעמאל, ווען מ’לערנט די תורה זאל מען נישט רעדן אזוי. א טאטע הייסט זיין קינד, ער קען נישט אזא לשון חז”ל נישט ענגליש. “יכול עבד מצווה לבנו”? ער האט אזא לשון, אז מ’זאל זיך מצער זיין, די הלכה מאכט דעם.
אזוי ווי אן אמת’ער וועדזשיטעריען, איך בין מחמיר נישט צו עסן פלייש. דו פארשטייסט זייער גוט אז ס’איז דא אסאך וועדזשיטעריענס וואס עסן יא די קארטאפל פון די טשולנט. אמת? די קארטאפל פון די טשולנט. אבער נישט פלייש צוזאמען מיט די קארטאפל. ווייל אויב יא, מיט וואס ווערט עס די פלייש בעסער ווייל ס’האט לעבן אין זיך, א קארטאפל? פארשטייסט? אבער בליעות, דו קענסט זאגן, בליעות בין איך נישט מקפיד. אקעי, ווייל בליעות איז… די קארטאפל פון די טשולנט האט אין זיך בליעות. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. ס’איז נישט אין זיך פלייש. טעם כעיקר. ס’איז שוין הלכה’דיגע זאכן. א מענטש קען זאגן, איך האב אזא סארט הקפדה וואס איינמאל ס’איז אריינגעגאנגען אביסל טעיסט, נו, נו, פארשטייסט? קען הערן. איך קען מאכן דעם נו. אבער צו ליידן א שטיקל עסן…
דערפאר קען מען מאכן אביסל א גבול צווישן א שטיקל עוף, נו, קען מען נאך מאכן דעם נו. דער נו איז א גרויסע רשות וואס דו קענסט זאגן, דיין מאל זאל נישט זיין חמץ. דיין מאל, די מעין אכילה וואס דו עסט יעצט זאל נישט זיין חמץ. ס’איז מיר נישט קיין נפקא מינה אז ס’איז געמישט. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אזוי. באט, פארוואס זאגן אז די תערובת מאכט אים בעסער? די אכילה איז דאס זעלבע. אקעי. ווייל א מענטש וואלט געזאגט פארקערט, תערובת חמץ מיינט אז אלעס, די גאנצע זאך, ווערט אזוי ווי ס’וואלט געווען חמץ. אבער ער זאגט שארף, נישט נאר וואלט ער געווען חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס פון יענץ אליין. דאס איז לויט די רבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? יא. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אקעי, אקעי, דארף מען… אז אפילו תערובת חמץ, אנדערש פון אנדערע תערובות, דארף מען פארשטיין. קען איך אויך זאגן אז כדי חביבות די… וואס מיינט תערובת חמץ? דו האסט שטיקלעך ברויט אין דעם? איך ווייס נישט. אקעי.
קומט צו די כריתות. דער רמב”ן קריגט זיך טאקע דא. ס’אראלישע רמב”ן? ס’איז נישט יעצט צו לערנען די סייט. יא. קוק דעם רמב”ן, וואס זאגט דער רמב”ן? יא, אזוי ווי דו זאגסט, “כדי אכילת פרס”, וואלט ער דאך געדארפן באקומען כרת, “סוחט אינגאנצן” אזוי רייסט ער.
מילא, וואס זאגט איר? פתח דא דעם ספר המצוות. אה, כ’האב דאך א ספר המצוות, דער גרינער מיט’ן רמב”ן, ווי איז דאס? אה, ווי זאגסטו? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? נא, קי”ח. וואו קען עס זיין?
סאו דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך, עס איז… איבער ווי דער רשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? יא. כותב הרב, לאמיר לערנען דעם רמב”ן שוין. דו ווילסט לערנען דעם רמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, דא שטייט רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. דער רשב”ץ, דער רשב”ץ איז “בשני מלכים”, דער דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. אזא אינטערעסאנט. “כי גול לפחות”? ווי… כותב חביבינו הרמב”ם, “ימי ישראל”, איז אייער געפילטער… איי, גוט.
אין ספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו יא אסור דאורייתא. אזוי זאגט ער אין משנה תורה, אין פרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעינין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף דאין כאן ריבוי. אבער עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן דעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס דאף דאינו זקוק לזה, דהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור דאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דחמץ דגן גמור דאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” איירי בחמץ מעורב…
פייט אנדערע, דער רמב”ן טענה’ט אז דער רמב”ן האלט נישט… פונקט פארקערט דער רמב”ן זאגט… וואס זאגט ער פונקט פארקערט? אז ווען מען עסט א דבר בעין כדי אכילת פרס… ווען מען איז נישט חייב קיין כרת נאר מלקות, איז דאס א ספעשל ריבוי דאורייתא. ווען דאך א דבר מן המלקות איז דא אים מדרבנן. רייט. און דער אמת’ס זאגט דער רמב”ן… אויב ער עסט א גאנצע כזית כדי אכילת פרס, אויב עס איז דא א גאנצע כזית חמץ, דאס גייט אריין אין “כל אוכל מחמצת” וואס איז געווען אפילו דברי רשות. און די ריבוי איז טייטש אז ווען מ’עסט א תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אפילו אז די חמץ אליין איז נישט געווען קיין כזית, אויף דעם איז דא מלקות, איז די חידוש.
נאכאמאל, ניין, די כלל איז א מחלוקת. רבי אליעזר האלט טאקע אז מ’באקומט מלקות פאר “כל מחמצת” ווען מ’עסט ווען ווייניגער ווי כדי אכילת פרס, ווען ס’איז מצטרף, אזויווי דו זאגסט, די חמץ איז נאר א כזית פון ביידע צוזאמען, און די חכמים האלטן בכלל אז מ’איז נישט חייב. און מ’פסק’נט ווי רבי אליעזר, דער רמב”ם פסק’נט דאך ווי רבי אליעזר, אז ס’איז דא אן עקסטערע איסור, און די עונש איז נאר זיין אויף די תערובות, וואס מ’קען מער מאריך זיין.
נאכאמאל, דער רמב”ן זאגט אז לויט די רבנן איז בכלל מותר. “אויב מ’איז כורת על הפת”, איז נישטא קיין זאך א לאו אויף תערובת. מותר. ווען מ’עסט פחות מכדי אכילת פרס איז דאך מותר. און לויט רבי אליעזר איז מען חייב כרת, חייב לאו, און לויט די חכמים איז מען אינגאנצן פטור. און וואס מיינט “כל מחמצת” לויט זיי? האט געזאגט דער רמב”ן אז זיי האבן אן אנדערע פשט אין “כל מחמצת”. אז איין לשון איז חמץ ממש, און חמץ על ידי דבר אחר איז “כל מחמצת”. וואס מיינט דאס ווייס איך נישט, ס’דארף מען גלייך קוקן.
יא. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
זייער גוט, אבער די טעמי המצוות זענען נאך א ריבוי, די איינציגסטע זאך וואס דו דארפסט זען איז אז טעם כעיקר איז דאורייתא. הלכה למשה מסיני, פונקט ווי הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
בקיצור, דער רמב”ן זאגט אז די לאו דארף מען ארויסנעמען פון “לא תאכל עליו חמץ”. ס’איז דא אזא לאו, לויט די חכמים איז נישטא אזא לאו. נו איי, וואס איז די ריבוי? איז נישט קיין לאו? די חמץ ממש און די חמץ על ידי דבר אחר, ביידע זענען נאסר. דאס הייסט, ס’איז בכלל די פריערדיגע זאכן, מ’טאר נישט עסן חמץ. וואו איז די פריערדיגע זאכן? דא, די פריערדיגע. וואו האבן מיר עס שוין געלערנט? האבן מיר עס נישט געלערנט. אבער די נעקסטע זאכן…
אה, די פריערדיגע, די פריערדיגע זאכן. אחא. איך וויל כאפן די שפיץ פון די הענין. דער רמב”ם זאגט “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, די מפרשים זענען נבוך צו דער רמב”ם איז געווען פאר’ן רמב”ן. ס’איז בכלל דא אן איסור. און וואס איז טאקע אמת? אז אלע אנדערע איסורים האלטן טאקע אנדערש ווי דער רמב”ן, אז וואס מ’עסט דורך א הלכה למשה מסיני איז מען עובר מדאורייתא מעיקר הדין. ווערי אינטערעסאנט.
שוין, זעסטו? גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דיך. סתם, די תוספות’ן אין חולין איז דא א פלא אז דער רמב”ן האט געהאלטן אזוי ווי רבי אליעזר, דאס איז די נקודה. ער האט זיך קלאר אריינגעקוקט אין מגילת אסתר וויאזוי ער פארטיידיגט די פריערדיגע.
Speaker 1: דער רמב”ם זאגט, ער איז מסביר דעם מענטש. קיצור, די מפרשים זענען מחולק צו דער רמב”ם איז גערעכט אדער דער רמב”ן. צו איז בכלל דא אן איסור, און וואס איז טאקע אמת, ווייל אלע אנדערע ספרים האלטן טאקע ווי דער רמב”ן, אז וואס עפעס זאל מען נישט האבן הנאה ממשהו? ס’איז פון עבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
Speaker 2: אינטערעסאנט, זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: שיין, זעהסט, גוט צו וויסן אז דער רמב”ן האלט אזוי ווי דו.
Speaker 2: סתם, מיט אנדערע זענען מחלוקת, לייג פאר אז דער רמב”ם האט געהאלטן אזוי ווי ר’ אלעזר, דאס איז די נקודה. איך וועל טרייען אריינצוקוקן אין מגילת אסתר, ער וועט עס פארטיידיגן. ער פארטיידיגט סתם, ער וועט זאגן אז דאס איז אן עבירה.
Speaker 1: אה, אזוי, אקעי.
—
Speaker 1: אבער די נעקסטע זאך וואס איך האב געוואלט פרעגן דעם רמב”ן, ער זאגט אזוי. די נעקסטע זאך, ס’שטייט אין רמב”ן, איך ווייס אז ס’איז א מחלוקת. סתם אין קצ”ט איז די איסור פון אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, דארט שטייט “לא תאכל עליו חמץ”. וואס איז עליו? עליו מיינט קרבן פסח.
גיי איך צוריק אויף דאס וואס מיר האבן פריער געשטעלט וועגן די קדושה פון פסח שני, חמץ בשעת’ן ברענגען די קרבן פסח שני, צו מ’איז יעצט נישט עובר אויף “לא תאכל עליו חמץ”. ער לערנט נישט פון דעם פון אכילת חמץ ביום הראשון, ער לערנט אזוי ווי די גמרא די אנדערע וועג, און ער פסק’נט ווי די שיטה אז ס’איז געלערנט ארויס פון “עליו”.
אבער ר’ יצחק בן אהרן האלט חמץ בשש שעות איז מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. ער זאגט אז די כלל איז, חמץ פון שש שעות און ווייטער איז מדאורייתא.
ער ברענגט א ראיה פון די תוספות אין זבחים דף כ”א, אז די תוספות זאגן דארט אזוי, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. וואס מיינט דאס? אז ביז נאך די איסור איז יא מדאורייתא. און אפילו איינער וואס עסט חמץ נאך חצות לוקה.
אויף דעם איז דער רמב”ן אויך מחולק. ער זאגט אז ס’איז גאר נישט קיין הלכה, ווייל דאס שטייט אין אנדערע הלכות, מ’קומט צו נאדערן ווי ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. פארוואס האלט ער אז ס’איז אזוי ווי ר’ שמעון? פארוואס נישט ווי ר’ יהודה?
Speaker 2: אהא, איך וויל די שאלה.
Speaker 1: אבער ער ברענגט אויף דעם די ראיה, אז די תוספות אין זבחים האבן געזאגט חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, אז זיי האבן געפסק’נט נישט ווי ר’ שמעון.
און דער רמב”ן זאגט, דאס וואס שטייט אז די שש שעות איז מדאורייתא, מיינט נישט שש שעות. ער זאגט, דאס איז יעדער איינער מסכים אז מ’דארף טאקע משבית זיין.
אבער קען דען זיין א מצוה פון משבית זיין וואס זאל נישט זיין קיין איסור פון עסן?
Speaker 2: יא, ס’איז צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 1: אקעי.
איך האב געוואלט פרעגן פשוט’ערהייט, איך וועל דיר זאגן. איין גרויסע סתירה איז דא, ס’איז דא אן אויסרייד. אלעס איז די גרויסע… אזוי אז יעצט זאל עס נישט זיין. דאס הייסט מ’זאל עס אויסראטן, מ’זאל עס נישט עסן. איך ווייס נישט אויב מ’בייסט אריין אין עפעס וואס איז נישט דיינס. גיבסטו נאך א לאו, שוין נאך א לאו.
Speaker 2: אקעי, אז דו האסט א באנקער, רירט זיך שוין.
—
Speaker 1: ווייטער, נאך איינס, צוויי, נאך די זאך. בצדק. נאך צוויי. דריי זאכן. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. דאס איז נישט צוויי עקסטערע לאוין, דאס הייסט איין לאו. אזוי שטייט אין פסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. דאס איז איין לאו, “לא תאכל עליו חמץ”. דאס איז איין לאו.
לגבי לא יראה, לגבי נאך זאכן. איך פארשטיי נאר נישט ווייל איך געדענק אז דער רמב”ן האט אן אלטע שיטה וואס ער איז מחלק די לאוין, נישט דאס, איך רעד נישט פון דעם, איך רעד פון די ענין, די סובדזשעקט. ער איז מחלק די חמץ. אבער חמץ ושאור איז איין זאך, ווייל דער עיקר איז אז עס איז חמץ. סאו לאמיר אין איין אווענט ליינען חמץ עצמו והדבר המחמיץ. ווער זאגט די לשון? דער רמב”ן. דא שטייט חמץ ושאור.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, ער איז נאך קיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. איז דא עקסטערע לאוין, אז מלכות איז שוין במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אויב עס איז נישט אונזערס, נאר פשוט די מציאות דארטן. פון לא יראה אוי פקד.
אלא, אזוי שטייט שוין, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז עס איז דא א מחלוקת. לגבי די לאוין, עס שטייט אזוי ווי מיר האבן פריער דערמאנט, לויט די שורשים אז עס דארף זיין א מעשה, מוז זיין א עובר.
אין מסכת פסחים שטייט, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, וואס מ’נעמט ארויס פון די עקסטערע. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. דאס איז פשוט א עשה, וואס איז פאר לא יראה ובל ימצא.
Speaker 2: זייער גוט, שטימט. שטימט אזוי.
Speaker 1: יא, עס איז דא אנדערע חילוקים, יא, עס איז דא. מכל מקום, חודש פסח וואס איז זיין, איז דאך דא בל יראה און בל ימצא, רייט? בל יראה איז… דער רמב”ם זאגט, איך געדענק אז ער רעכנט עס טאקע נישט אויס אין ספר המצוות אז עס איז אן עקסטערע מצוה. אבער עס איז אן עקסטערע מצוה. לא יראה און לא ימצא רעכנט ער עקסטער, צדיק.
Speaker 2: אה, גערעכט, גערעכט, גערעכט.
Speaker 1: אה, דא שטייט חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, אזוי שטייט דאך. חמץ איז דאך אן לא ימצא, רייט?
Speaker 2: אה, אקעי. זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: און דא האט דער רמב”ם באגאנגען אביסל אן אנדערע דרך און ער האט געזאגט, לא תאכל חמץ פון י”ד, און לא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, וואס דאס איז אין כל שבעה.
אויף דעם האט ער צוגעלייגט דא דאס ווארט “כל שבעה” א גאנצע צייט, ווייל דאס איז דער סדר וואס עס גייט דא, און פון י”ד איז דא נישט עסן חמץ, און די השבתת אוהן.
דער רמב”ן לערנט אז נאר דא איז השבתת אוהן, עס איז נישט דא קיין “לא תאכל חמץ”.
Speaker 2: זייער אינטערעסאנט. שטימט. יא. יא. אפילו אין די… יא, אין די מנין הקדוש שטייט אויך נישט “שבעה”. זייער אינטערעסאנט.
Speaker 1: ממש, עס זעט קלאר אז דאס איז די ריזען פארוואס ער האט געמאכט די דעי ארדער. דא מיט אמאל איז דער רמב”ן געווארן משנה אידן און גייט מיט די סדר הזמנים. גיי פארשטיין. אינטערעסאנט.
—
Speaker 1: אקעי, עד כאן איז די מצוות. יא. אקעי, די לאוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
ספר זמנים של הרמב”ם עוסק במצוות הנוהגות מזמן לזמן. הסדר הוא: תחילה שבת (כי חמור דברי שבת), אחר כך שביתת יום טוב (הכלל של כל ימים טובים), ואחר כך באות הלכות פרטיות של כל יום טוב.
פשט: הרמב”ם מארגן את ספר זמנים לפי קטגוריות לוגיות — תחילה הכלל (שבת, שביתת יום טוב), אחר כך פרטים של כל יום טוב.
חידושים והסברות:
1. השם “הלכות חמץ ומצה” (ולא “הלכות פסח”): הרמב”ם קורא לכל ההלכות על שם המצוות, ולא על שם היום טוב. כך גם: לא “הלכות סוכות” אלא “סוכה ולולב”, לא “הלכות ראש השנה” אלא “הלכות שופר”. הענין של שביתה ביום טוב (שפסח הוא יום טוב) כבר נמצא בהלכות שביתת יום טוב — שם מפורט באילו ימים צריך לשבות. המצוות הספציפיות של חמץ ומצה הן קטגוריה נפרדת.
2. קרבן פסח בקרבנות, ולא בזמנים: הרמב”ם הניח את קרבן פסח בין הקרבנות, אף על פי שבמשנה קרבן פסח נמצא במסכת פסחים (סדר מועד). זהו חילוק בין סדר הרמב”ם לסדר המשנה — הרמב”ם מחלק בהחלטיות: קרבנות הולכים לקרבנות, מצוות התלויות בזמן הולכות לזמנים. כך גם מוספי שבת — נמצאים בקרבנות, ולא בהלכות שבת.
3. [דיגרסיה: הלכות שקלים] אפשר לשאול מדוע הרמב”ם הכניס הלכות שקלים לספר זמנים ולא לקרבנות (שהרי שקלים הולכים לקרבנות). התירוץ: שקלים קשורים מאוד לזמן (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), והרמב”ם לא רצה לסטות מסדר הגמרא (סדר מועד) בלי חידוש גדול. מוזכרת גם שאלה של ר’ חיים קניבסקי: מהו “זכר ליציאת מצרים” על שקלים?
4. סדר התורה, המשנה והרמב”ם: התורה בפרשת בא הולכת לפי “לוח שנה” — סדר הזמנים: מה עושים תחילה (לוקחים שה), מה עושים אחר כך (שוחטים, צולים), אחר כך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ורק אחר כך בא תשביתו שאור. לתורה אין “פרקים” — זה נרטיב. המשנה מתחילה ב”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — גם זה סדר הזמן, אבל רק עם דברים הנוהגים לדורות (לא דברים שהיו רק במצרים, כמו “ויקחו להם איש שה”). הרמב”ם מארגן לפי קטגוריות לוגיות של מצוות — לא לפי סדר זמן ולא לפי נרטיב.
—
הרמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: הרמב”ם מונה שמונה מצוות: שלוש עשה (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) וחמש לא תעשה (לא לאכול חמץ ביום י”ד מחצות, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים והסברות:
1. סיפור יציאת מצרים כמצוה מתרי”ג: הרמב”ם לא מנה את סיפור יציאת מצרים כמצוה נפרדת מתרי”ג ברשימת המצוות של הלכות חמץ ומצה באופן קודם — אף על פי שבמשנה כתוב “מצוה לספר ביציאת מצרים” — לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם “חידש בעצמו” את מצות סיפור יציאת מצרים (הוא קיטלג אותה אחרת).
2. שלוש קטגוריות זמן במצוות: המצוות מתחלקות לשלוש קבוצות לפי זמן:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) לא לאכול חמץ מחצות היום של י”ד.
– כל שבעה: (ג) לא לאכול חמץ כל שבעה, (ד) לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה: בספר המצוות הרמב”ם הולך לפי “חשיבות” — הוא מקבץ מצוות בסטים לוגיים. במשנה תורה לעומת זאת, במיוחד בספר זמנים, הוא הולך לפי סדר הלוח — הסדר הכרונולוגי של יום טוב. לכן הוא מתחיל במצוות של י”ד ניסן (ערב יום טוב), כי זה הזמן הראשון שמצוות פסח מתחילות.
4. חילוק מעניין בסדר העשה: בספר המצוות מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבל בהלכות חמץ ומצה זה הולך הפוך — קודם אכילת מצה, אחר כך סיפור יציאת מצרים. גם בתורה עצמה (לפי הפסוקים) כתוב קודם אכילת מצה ואחר כך סיפור יציאת מצרים.
—
הרמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — הפסוק הוא “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. המילה “אך” — “אך חלק” — נדרשת שמשמעותה כבר מערב יום טוב.
פשט: התורה ציוותה להשבית שאור מבתינו.
חידושים והסברות:
הפסוק אומר “תשביתו שאור מבתיכם” — רק שאור, לא חמץ. מנין שמבערים חמץ? איך יודעים שצריך גם להשבית חמץ?
פירוש פשטני של הפסוקים המבוסס על המציאות המעשית של אפיית לחם בימי קדם:
– אנשים אפו לחם טרי כל יום — במיוחד ביום טוב.
– כשהתורה אומרת “שבעת ימים מצות תאכלו” — הכוונה: שנה את התזונה שלך לשבעה ימים. במקום לאפות לחם טרי, אפה מצות טריות.
– אוטומטית לא יהיה לחם חמץ טרי, כי אף אחד לא שמר לחם ישן — אהבו לחם טרי.
– הבעיה היחידה שנשארת היא השאור (sourdough starter) — זה המרכיב שמחזיקים בבית כדי לעשות חמץ. לכן התורה אומרת ספציפית “תשביתו שאור” — זרוק גם את השאור, כדי שלא תבוא לאפות חמץ.
– מהלך א’: שאור עצמו אינו אסור (לא אוכלים אותו), אלא התורה אומרת לזרוק אותו כאמצעי מניעה — “slippery slope” — כדי שלא יבואו לעשות ממנו חמץ.
– מהלך ב’: לשאור יש איסור נוסף — התורה רוצה שיתרחקו אפילו משאור, כך רחוק הולך האיסור.
אם שאור — שלא אוכלים אותו, שהחשש היחיד הוא שיעשו ממנו חמץ — צריך לזרוק, חמץ עצמו בוודאי אסור להחזיק. זו דרך להבין איך לומדים השבתת חמץ מ”תשביתו שאור”.
מה שחז”ל השוו שאור וחמץ שיש להם כל אותן הלכות, והתורה מזכירה את שניהם רק כריבוי כדי ללמוד הלכות של ביטול וכדומה — זהו חידוש מעבר לפשט הפשוט של המקרא, שבו היה אפשר לחלק ביניהם.
לשון הרמב”ם “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” מראה שחז”ל למדו ששאור וחמץ הם קטגוריה אחת גדולה — “לא שני דינים נפרדים, אין כלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” יש רק חילוקים קטנים ביניהם.
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לפי פשט המקרא לא מבואר שצריך חמץ עצמו להסיר פיזית, רק שלא יאכלו אותו.
נשים שואלות שאלות לגבי ה-starters שלהן שהן מחזיקות בבית. חלקן מוכרות אותם עם מכירת חמץ. המגיד שיעור סובר שזה “פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — שיזרקו אותו. אפשר אחרי פסח לעשות starter חדש או לקנות מגוי. זה בדיוק השאור שהפסוק מדבר עליו — “זה השאור הכי הרבה שהפסוק מדבר עליו.”
—
חידושים והסברות:
1. האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי: מתקיים דיון ארוך האם “תשביתו” פירושו מעשה אקטיבי (הוצאת חמץ) או רק דבר פסיבי (לא להחזיק חמץ). ההשוואה היא ל”שובת זיין שבת” — כמו ששביתת שבת פירושה לא מעשה אקטיבי אלא הפסקת מלאכה, אולי “תשביתו” גם פירושו רק לא לקנות חמץ חדש?
2. התשובה: ביעור חמץ פירושו אכן מעשה אקטיבי — “לבוא בפעולה להוציא.” אדם רגיל יש לו חמץ בבית, והתורה מדברת למצב רגיל. ביעור חמץ לא פירושו שמישהו ילך לקנות חמץ כדי שיהיה לו מה לבער.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: העיקר הוא שבדיקת חמץ היא דאורייתא — צריך ללכת לבדוק, לא רק להוציא מה שיודעים.
4. ברכה על ביעור חמץ: מברכים על ביעור חמץ, מה שמראה שזו מצות עשה. זו ראיה שזה יותר מסתם “לא להחזיק” — בשביתת שבת לא מברכים. שאלה: מה קורה כשלאדם אין חמץ — האם הוא יכול לברך על ביעור חמץ? “לכאורה היה צריך לוכל” — אין לו חמץ אפילו יותר ממך. השאלה נשארת ללא תשובה.
—
הרמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, יש מצוה לספר על יציאת מצרים. מי שמאריך משובח.
חידושים והסברות:
הרמב”ם מניח שלושה ענינים בסיפור יציאת מצרים: (1) מה שה’ עשה לנו, (2) כמה רעים היו המצרים / איך ה’ נקם בהם, (3) להודות לאל על כל הטוב. אם מאריך באחד משלושתם יוצא לכאורה — אולי זה או-או.
הרמב”ם אומר “כפי השכל” — צריך לומר מה שיכול לומר. אין דין של לשון הקודש דווקא. זה מושווה לתפילה בכל לשון.
הרמב”ם אומר “לספר” אבל לא מזכיר ילדים. הוא אומר “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו אין ילד, אין חילוק. זה חידוש חשוב — המצוה אינה תלויה בילדים.
הרמב”ם מביא: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
מדוע הרמב”ם מביא את כל המכילתא? הרי הוא רוצה רק להראות שהזמן הוא בתחילת הלילה? התשובה: הוא רוצה לתת “קצת את ההגדרה של המצוה” — הוא צריך להראות שיש חיוב כזה, לא רק מתי.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, לא סיבה: הרמב”ם לומד שזה פירושו הזמן שצריך לומר — “זה לא שהמצה גורמת ממש, אלא הזמן.”
הרמב”ם לומד את מצות סיפור יציאת מצרים כמו קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” כמו שבקידוש יש ענין של לדבר על שבת (לא רק לזכור), כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. “זכור” פירושו “להזכיר” — לדבר על כך, לא רק לזכור במחשבה.
חידוש חשוב על טבע המצוה: לפי איך שהרמב”ם לומד, המצוה אינה שהבן “ידע” — “לא כתוב שהילד ידע, זו לא ידיעה, זו מצות זכירה.” האב עושה את מצות האמירה, והבן רואה איך עושים את המצוה, וכך ידע לעשות את המצוה לבנו כשיגיע היום. זה אומר — “בנך רואה שאתה עושה את מצות האמירה לבנך, וכך בנך ידע לעשות את מצות האמירה לבנו.” זהו חילוק יסודי — זו לא מצות חינוך/לימוד, אלא מצות זכירה/אמירה.
המילה “לספר” אצל הרמב”ם לא פירושה “לספר” (tell a story), אלא “לדבר” — יש מצוה בפני עצמה. לכן ההגדה מביאה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו כשכולם יודעים את הסיפור, עדיין יש מצוה לומר. זה מוכיח שזה לא רק ענין של העברת מידע לילדים, אלא ציווי לזכור דרך דיבור.
אם מישהו לוקח את ילדיו לטיול בתחילת פסח ומספר להם את כל הסיפור — הוא לא בהכרח יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אם קונה ספר יפה לילדים על יציאת מצרים — זה דבר יפה, אבל זו לא המצוה. המצוה היא הסדר — הנוסח, הפסוקים, האופן שאומרים בלילה. בקידוש שבת אין מצוה לספר לילדים מהי שבת — עושים קידוש, וזה עצמו הוא אופן הזכירה. כך גם בפסח.
מדוע בסוכות אין מצות “והגדת לבנך”, למרות שכתוב גם שם “למען ידעו דורותיכם”? גם בשבת כתוב “זכור” — מדוע לא צריך ללמד ילדים כמו בפסח? התירוץ: בפסח יש ציווי מיוחד — “והיה כי ישאלך בנך” — שעושה את זה שונה מסתם “זכר”. הרמב”ם מזכיר בהלכות פסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
—
פשט: חז”ל לומדים מ”בערב תאכלו מצות” שרק הלילה הראשון של פסח הוא חיוב לאכול מצה, אבל שאר הימים הוא רק רשות (היתר).
חידושים והסברות:
1. קושיא על הפסוק: הפסוק אומר למעשה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — זה אומר “מערב עד ערב”, לא רק “בערב”. אין ממש פסוק נפרד שאומר סתם “בערב תאכלו מצות” — הפסוק נותן מסגרת זמן מי”ד בערב עד כ”א בערב. מזה עצמו קשה ללמוד חילוק בין לילה ראשון לשאר ימים — היינו אומרים או כל הימים או כלום.
2. מקור חלופי לחילוק: הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — שמדבר על קרבן פסח — מוכיח שיש חיוב לאכול מצה (לא רק כי אסור לאכול חמץ). בקרבן פסח ברור שאוכלים אותו רק לילה אחד, לא שבעה ימים. מכאן לומדים שחיוב מצה הוא רק הלילה הראשון, ושאר הימים “מצות יאכל את שבעת הימים” הוא רק ענין של לא לאכול חמץ.
3. קושיא על זה: אבל כשאין קרבן פסח (כמו היום), מהו המקור שצריך עדיין לאכול מצה בלילה הראשון?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: האם זו מצוה נפרדת או רק פרט מידע (שאוכלים מצה לא רק בבית המקדש אלא בכל מקום). נדון האם “ובכל מושבותיכם” פירושו הלכה נפרדת או רק פרט באותה מצוה.
—
הרמב”ם בספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — לחם — אסור בכרת.
חידושים והסברות:
מיקום הלאווין בספר המצוות הוא בקבוצת איסורי אכילה — הסדר הולך מבהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, ואז נזיר.
—
**הרמב”ם: תערובת חמץ — אפיל
ו לא חמץ גמור אלא מאכל שיש בו תערובת חמץ, גם כן אסור, ומקבלים מלקות עליו. הפסוק הוא “כל מחמצת לא תאכלו”**.
פשט: לאו נפרד על אכילת מאכל שיש בו חמץ, אפילו אינו חמץ גמור.
חידושים והסברות:
מדוע היינו חושבים שתערובת חמץ מותרת? הרי יש בה את טעם החמץ! התירוץ: צריך לימוד מיוחד כי בתערובת אוכלים מאכל שיש בו חמץ — זו קטגוריה חדשה. המאכל עצמו אינו חמץ; זה מאכל שיש בו חמץ.
צמחוני שלא אוכל בשר — האם הוא אוכל את תפוח האדמה מהצ’ולנט? הרבה צמחונים אוכלים כן את תפוח האדמה (שיש בו רק בליעות מבשר) אבל לא את הבשר עצמו. אדם יכול לומר “הארוחה שלי לא תהיה חמץ — אבל אם זה רק מעורב, לא איכפת לי.” לכן צריך ריבוי מיוחד שגם תערובת אסורה. אבל: מדוע תערובת תעשה את זה יותר טוב? האכילה היא אותו דבר — אתה אוכל חמץ! זהו יסוד המחלוקת.
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אם אוכלים כל כך הרבה תערובת שבשיעור אכילת פרס יש כזית חמץ, אכלו חמץ בדיוק כמו שצריך. זהו השיעור לחיוב.
הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר: שכאשר אוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו כשהחמץ עצמו אינו כזית (אלא ביחד עם התערובת יש כזית), חייבים מלקות (אבל לא כרת). זהו החידוש של “כל מחמצת לא תאכלו” — ריבוי מיוחד דאורייתא על תערובת.
הרמב”ן (בהשגות על ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) סובר בדיוק להיפך:
– לפי חכמים: כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס של חמץ ממש, בכלל מותר — אין לאו על תערובת. “כל מחמצת” יש לה לפיהם פירוש אחר (חמץ ממש לעומת חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לפי רבי אליעזר: כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, חייבים כרת (לא רק מלקות!), כי זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– שיטת הרמב”ן: הלכה למשה מסיני היא שכזית בכדי אכילת פרס הוא השיעור לכל איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, עוברים מדאורייתא מעיקר הדין — לא צריך ריבוי מיוחד לכך. הריבוי של “כל מחמצת” הוא לפי רבי אליעזר על מקרה שיש פחות מכזית חמץ בכדי אכילת פרס.
כל שאר הראשונים חולקים על הרמב”ן — הם סוברים שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) עוברים מדאורייתא מעיקר הדין, אבל הרמב”ן עושה חילוק. תוספות בחולין תמהים על שיטת הרמב”ן, והמגילת אסתר מגן על שיטת הרמב”ם.
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) רלוונטי לדיון — טעם החמץ בתערובת עושה אותה אסורה, אבל הרמב”ן סובר שזה עצמו לא נותן מלקות בלי ריבוי מיוחד.
—
הרמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — לאו נפרד, שאסור לאכול חמץ משש שעות (חצות היום) בערב פסח.
פשט: “עליו” מתייחס לקרבן פסח — אסור לאכול חמץ בזמן הבאת קרבן פסח. הרמב”ם לומד מפסוק זה איסור דאורייתא על חמץ מחצות יום י”ד.
חידושים והסברות:
האם עוברים על “לא תאכל עליו חמץ” כשמביאים קרבן פסח שני — זו נפקא מינה מהמחלוקת על קדושת פסח שני.
הרמב”ם סובר שחמץ משש שעות והלאה הוא מדאורייתא. הוא מביא ראיה מתוספות בזבחים דף כ”א שאומרים: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” זה אומר שאפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה. זה מתאים לר’ יהודה.
הרמב”ן אומר שזו כלל לא הלכה, כי הוא פוסק כר’ שמעון (לא כר’ יהודה). לפי ר’ שמעון חמץ משש שעות הוא רק מדרבנן. הרמב”ן אומר שמה שהתוספות בזבחים אמרו “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — זה לא אומר שש שעות ממש, אלא מדבר על החיוב הכללי של תשביתו (השבתה), שכולם מסכימים שצריך להשבית.
האם יכולה להיות מצות תשביתו (השבתה) בלי איסור אכילה? איך יכול להיות חיוב לבער חמץ אבל לא איסור לאכול אותו? התשובה: כן, אלה שני דברים נפרדים — השבתה ואכילה אינם אותו דבר.
—
בפסוק כתוב: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” ו”לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: הרמב”ם מונה לא יראה ולא ימצא כשני לאווין נפרדים.
חידושים והסברות:
1. החילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. זה מעניין כי היינו חושבים שזה לאו אחד.
2. “לא ימצא” — אפילו לא שלך: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אם זה לא שלך, אלא פשוט המציאות של חמץ שם אסורה. זה יותר מבל יראה שמדבר על “לך” (שלך).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: במסכת פסחים כתוב ש”שבעת ימים תאכל מצות” — זו עשה, ו”לא יאכל חמץ בכל גבולך” הוא לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. זה לא לאו נפרד למלקות.
4. חמץ ושאור — חילוק הרמב”ן: הרמב”ן מחלק בין חמץ לשאור, אבל העיקר שששניהם ענין אחד — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (החמץ עצמו ומה שמחמיץ).
—
סדר הלאווין של הרמב”ם:
– לא תאכל חמץ מי”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (כל פסח)
– לא לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים והסברות:
חידוש גדול — סדר הרמב”ם לעומת סדר הרמב”ן: הרמב”ם הולך בסדר לוגי — תחילה האיסור של י”ד (ערב פסח), אחר כך כל שבעה, אחר כך תערובת, אחר כך בל יראה ובל ימצא. הרמב”ן לעומת זאת הולך בסדר הזמנים (כרונולוגית). הרמב”ן סובר שמי”ד יש רק השבתה (תשביתו), אבל אין “לא תאכל חמץ” — זהו חילוק יסודי.
ברור שזו הסיבה הגדולה שהרמב”ם עשה את הסדר — הרמב”ם ארגן את הלאווין אחרת מהרמב”ן, כי הוא סובר שיש איסור אכילה כבר מי”ד, לא רק השבתה. הרמב”ן פתאום “משנה סדר” והולך בסדר הזמנים — זה לא רגיל לרמב”ן.
אפילו במנין הקצר (מנין הקדוש) גם לא כתוב “שבעה” — זה מאשר את החילוק בין סדר הרמב”ם לסדר הרמב”ן.
דובר 1: טוב מאוד. אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה, אתה צריך להקליט? אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם הקדוש, וכפי שדרכו של הרמב”ם להתחיל עם רשימת המצוות, אז בואו נסתכל על רשימת המצוות. יש הרבה מהן, שמונה. מעניין מאוד, הלכות חמץ ומצה, הוא מדבר על זה בספרו.
למעשה, לכתחילה, כבר דיברנו על זה פעם אני חושב, פסח הוא בעצם לכתחילה כאן, מה המצוות כאן בפסח? זה בעצם ספר זמנים, נכון? ספר זמנים עוסק, איך? ספר זמנים עוסק בימים טובים, נכון? בענייני זמנים, שבת, יום טוב. קראתי את ההקדמה לספר זמנים, ושם כתוב, מה כתוב שם בספר זמנים? שיש מצוות הנוהגות מזמן לזמן, כך אני זוכר, נכון? ובספר זמנים יש, כן, ממילא קודם הולך שבת, שבת היא הנוהגת ביותר, אפילו קיום העולם הוא בשביל שבת, מרגישים שיש חומר על דברי שבת, אחר כך מרגישים יום טוב הוא הכלל של כל הימים טובים, ועכשיו, הכרך השני של שבת עירובין, הוא הלכות פרטיות שיש בימים טובים. נכון?
אז מה ה”בכל תעשה לך לאות” שהבאת לי לחשוב?
דובר 2: אה, הפסוק הזה הגיוני, הפסוק הוא על שמחה. ושמחת בחגך, כל הימים טובים יש מצוות שמחה.
דובר 1: ראיתי את המילה “עדה” ו”מועד”, כי הקשר שלי הוא “כל עדותיך”. מועד ועדה, שניהם מתכוונים לעניין של התכנסות, של ועד, של התאספות.
דובר 2: לא, עדות, עדותיך מתכוון למצוותיך.
דובר 1: נכון, בסדר.
דובר 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה הן הראשונות, ושם הרמב”ם הכניס את כל הענייני קרבן פסח. עכשיו הוא שם בקרבנות. אם חושבים, דיברנו על זה בפעם הקודמת אני חושב, אם היו מביאים קרבן פסח, אולי לא היה בכלל חמץ ומצה רוב הפסח. היה יותר מעניין לקרוא הלכות פסח, כן? כי היום טוב נקרא פסח, היום טוב לא נקרא חמץ ומצה. יש הלכות פסח. אבל זה אומר, הרמב”ם גם לא קורא הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, גם לא סוכות, אלא סוכה ולולב. הוא קורא לזה על שם המצוות. שביתת יום טוב.
דובר 2: אה, כי שביתת יום טוב מונה את הימים טובים.
דובר 1: זה לא הלכות פסח, כי הלכות פסח כבר עומדות בהלכות שביתת יום טוב. שם מפורט שיש יום טוב כמו פסח.
דובר 2: אני מבין, אולי צריך לקרוא קרבן פסח?
דובר 1: קרבן פסח מובן. מלהיות עוד יום טוב, עומד בהלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב עומדים כל הימים בשנה שצריך לשבות.
כמו בבית המקדש הוא גם עשה כך, יש הלכות יום טוב. כשאדם רוצה לדעת מה מותר לו לעשות בראש השנה או בסוכות, צריך להיות לו השאלה בהלכות יום טוב. אבל כשהוא רוצה לדעת על שופר ועל המזל שלא ישן, מה שזה לא יהיה, צריך ללכת להלכות ראש השנה. אבל הרמב”ם לא קורא לזה אפילו הלכות ראש השנה, הוא קורא לזה הלכות שופר. הוא קורא לזה, למשל בסוכות קורא לזה לא הלכות סוכות, הוא קורא לזה סוכה ולולב, כל המצוות. וכאן היה יכול לומר הלכות חמץ ומצה של פסח, אבל אין לנו קרבן פסח, כי קרבן פסח הוא שם בין הקרבנות.
דובר 2: כל הקרבנות, נכון.
דובר 1: הוא גם לא כתב את המוספים של שבת, זה לא מפורט.
דובר 2: תגיד לי, אגב, זה מעניין, כי למשל, זה ביחד, בזה הרמב”ם שונה מהמשנה, נכון?
דובר 1: הרמב”ם, תמיד צריך לראות איך הוא הולך עם סדר המשנה, ומה השינוי מסדר המשנה. במשנה למשל, המוסף של שבת עומד במנחות, וזבחים, וקדשים. אבל קרבן פסח עומד במסכת פסחים, ועבודת יום כיפור עומדת ביומא, וכן הלאה. רוב קרבנות יחיד עומדים בסדר מועד. חגיגה במסכת חגיגה. ומכיוון שהרמב”ם חילק מאוד חזק, זה יותר לוגי מבוסס מסדר המשנה של הרמב”ם, כי זה פסח, והמוסף הגיוני.
דובר 2: בסדר, אני מאמין קרבנות, כן, אבל פסח קרבנות זה מועד.
דובר 1: לא, כי הרמב”ם כאן אני מאמין.
דובר 1: זה מעניין, אפשר לחשוב למה הרמב”ם כן הכניס את הלכות שקלים, צריך חשבון, יכלו בשקט לשים הלכות שקלים תחת קרבנות, כי השקלים הולכים לקרבנות. זה מעניין כי כי זה התחיל עם בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו מה שמאוד קשור לזמן, למניין, לא רצה להתרחק מהגמרא יותר מדי, כי הגמרא שמה את זה במועד. וכך, אולי רק מתרחקים מהגמרא כשיש לו סיבה, כשיש לו חידוש. יכול להיות שהרמב”ם יחזיק בזמן הזה שקלים, מה הרמב”ם על שקלים בזמן הזה. פשוט יש מצוה של “זכר ליציאת מצרים”. אז יש שאלה, אם זה רק עניין של קרבנות, לא מובן. שמעתי פעם משהו מדובר על זה, משהו מר’ חיים קניבסקי שמדבר על זה, מה הזכר ליציאת מצרים על שקלים? מה יש לזכור כאן? אבל יכול להיות. על שקלים זה, זה כתוב באותו… אה, לא, לא זה שיש לי כאן, האחר שיש לו את קריאת המלך, הוא רוצה לזכור את הזכר של שקלים עצמו.
דובר 2: בסדר, לא חשוב עכשיו.
דובר 1: מה יש אצלנו? אצלנו יש קרבן פסח, ויש… ולא לאכול חמץ, ולאכול מצה. כן. ויש את הספר, מה זה סיפור יציאת מצרים. הרמב”ם עשה בי”ד מצוות, לא כתוב ברור שיש דווקא מצוה. הרמב”ם לא מנה שיש מצוה.
דובר 2: זה כתוב עוד, אבל יש פרק על זה, הפרק האחרון בפסחים, שם כתוב על יציאת מצרים, כתוב על ההגדה, מה שמספרים. כל שלא אמר, עם מצוה לספר ביציאת מצרים, כתוב שם לשון “מצוה”.
דובר 1: לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם דווקא רצה על זה. אני זוכר, דיברנו על זה, אני זוכר ש… הרמב”ם… בסדר, בואו נמשיך. איך הוא מוצא את זה בספר המצוות? בואו נראה. זה היה השיעור שלנו לפני שנה או שנתיים, לומר שהרמב”ם חידש בעצמו את מצוות סיפור יציאת מצרים. אין מצוה כזאת. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, כן.”
דובר 1: זה כך, אומר הרמב”ם, בואו נלמד קודם עם ה… עם ה… על כל פנים, זו הנקודה. בוא עכשיו, יש שמונה מצוות לפי הרמב”ם בחמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. אלו הפרטים. יש שמונה מצוות, שלוש מהן הן מצוות שצריך לעשות, וחמש מהן הן דברים שאסור לעשות. והסדר הוא כך, הם התבלבלו עם הסדר בפעם הראשונה, לא זכרו.
א) לא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. מצוות תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. ושוב, זה מדבר על לאו נוסף. מלבד הלאו של שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, לא כתוב עד מתי זה נגמר. הרמב”ם חושש שזה נגמר בפסח, כן.
דובר 2: אה, זו מצוה נוספת רק לאותו יום?
דובר 1: כתובה המילה “למעלה”, אולי זה אומר למעלה ולמטה…
דובר 2: לא, לא, לא, עד סוף היום.
דובר 1: יש מצוה נוספת.
דובר 2: אה. ולהשבית שאור מארבעה עשר, זו מצוות עשה? מה המקורות לזה?
דובר 1: הרמב”ם מביא הוא מביא את הפסוקים, הוא מביא את הפסוקים. הפסוקים. נו, לא צריך להגיע לפסוקים, ואתה תביא את זה, תראה את הפסוקים.
דובר 2: נכון. זה כבר מובא.
דובר 1: אז, הפסוק הראשון הוא… אז קודם הפסוקים בפרשת בא, שמדבר על… יש שלוש מצוות עשה. אז בואו כבר נמצא את זה. לא, לא, בואו לא נחשב את זה, בואו נראה מה הרמב”ם אומר. אילו הן המצוות החיוביות? מעניין, קודם הולך… אילו שלוש מצוות עשה יש?
דובר 2: אה, להשבית שאור היא מצוות עשה.
דובר 1: והפסוק הוא המצוה הראשונה אכילת מצה. הפסוקים בפרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הרמב”ם מונה קודם… אז, אני אביא לך את הפסוק שהוא “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. איפה זה כתוב? זה הראשון שהוא מונה, כי זה בחז”ל “אך חלק”. אז, בוא לכאן. אמת, אני רק רוצה למצוא כאן, ואני רוצה כבר למצוא לך מה הפסוקים שהוא מביא.
דובר 1: מעניין שהתורה בכלל לא פועלת באותה דרך בכלל. אין לה שום פרק, כאילו. אתה יודע איך הולך הסדר איך התורה מספרת את סיפור יציאת מצרים? לפי סדר הזמנים. מה אתה עושה באשמורת הבוקר, מה אתה עושה אחר הצהריים. זה מאוד יפה, זה לוח שנה, כן, אם אתה מסתכל על הפסוקים בפרשת בא, סדר הפסוקים. זה לא כמו “זאת חקת הפסח”. זה לא דבר שהתורה מתחילה עם “זאת חקת הפסח”, עם כותרת כזאת, כמו שזה. זה יותר כמו סדר הזמנים. היא אומרת ליהודים כך, שיזכרו, זה מה שקרה בארבעת הימים הבאים. וזה מתחיל עם המצוה הראשונה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבל זו אחת המצוות בנדרים ונדבות, אתה צריך לראות איך הרמב”ם לומד, וזה ממשיך, בדיוק איך הקרבן הוא, ואחר כך באה מצוות איך לצלות את קרבן פסח, ואחר כך באה “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ואחר כך זה שצריך להוציא את החמץ עוד לפני השחיטה, זה מאוחר יותר, חיים מאוחר יותר בפסוקים.
זה מעניין איך התורה עושה את זה, ואיך המשנה עושה את זה, ואיך הרמב”ם עושה את זה. המשנה מתחילה “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, אפשר לומר כך, המשנה לא הולכת כל כך ממוקדת על עיקר הקרבן, כי המשנה אם הייתה הולכת לפי הקרבן הייתה מתחילה עם…
דובר 2: לא, המשנה הולכת לפי סדר הזמן.
דובר 1: כן, סדר הזמן, אבל המשנה יכלה להתחיל עם… המשנה יכלה להתחיל עם אה… כמה ימים יש בדיקה?
דובר 2: מה שיהיה.
דובר 1: “ויקחו להם איש שה”, המשנה יכלה לומר, כמה ימים לפני פסח הולכים ולוקחים קרבן.
דובר 2: אז המשנה לא פועלת עם דברים שלא נוהגים לדורות, אלא קצת, כי כתוב הלכות קרבן פסח.
דובר 1: הדברים שהיו רק פעם אחת, המשנה מדברת על דברים שהיו בזמן בית המקדש כל שנה, אבל דבר ש…
דובר 2: אה, “ויקחו להם איש שה” היתה רק מצוה במצרים?
דובר 1: אה, אה, אה, בסדר, בסדר, אז אכן המשנה מתחילה עם הסדר של… ערב יום ארבעה עשר מתחיל הדבר הראשון, לפני זה יש מצוות בדיקה שחז”ל עשו, מתחילים עם סדר. זה טוב, חצות הולך עם השריפה, ובאמצע יש פסח.
צריך להבין את הסדר המדויק של המצוות. זה חשוב אילו מספרים המצוות הן. כאן יש שמונה מצוות, כן? בסוף ההקדמה אפשר בדרך כלל למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה. שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הגדה, שאני לא מוצא למשל את המצוה הראשונה כאן. יש לך את ההקדמה, יש לך, יש ספר המצוות, בגרסה שלהם זה מאוד קל למצוא.
דובר 2: כן, אבל ספר החזון איש הוא שלי.
דובר 1: איך זה ספר המצוות ההקדמה הראשונה? ואתה אמרת שאתה תמצא בהחלט, למצוא קודם את הלאו עשה.
דובר 2: אממ, מצוה, בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 1: אחר כך זה לא ר”א? ר”א בקוד?
דובר 2: אהא.
דובר 1: אז קצ”ז, קצ”ז והלאה, קצ”ז עד ר”א זה אה.
דובר 2: הא שוב.
דובר 1: ואחר כך חוזרים ל… מאוחר יותר חוזרים לסדר בסוף. ובאמצע יש פסחים. צריך להיכנס לסדר המדויק של ה… כי אתה רואה אילו מספרים המצוות הן. שוב, כאן יש שמונה מצוות, כן?
דובר 2: בסוף ההקדמה אפשר כנראה למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה.
דובר 1: אה, שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הקדמה, שאני לא מוצא. למשל, המצוה הראשונה כאן…
דובר 2: יש לך את ההקדמה, יש ספר המדע, והגרסה שלהם מאוד קלה למצוא את זה.
דובר 1: כן, אבל חדר הספות הוא שלי. איפה ספר המדע או ההקדמה?
דובר 2: כן, כאן קל למצוא בהחלט. צריך קודם את הלא תעשה.
דובר 1: אה, מצוה… בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 2: זה לא ר”א.
דובר 1: ר”א גם?
דובר 2: אה, אז קצ”ז, קצ”ז והלאה. קצ”ז עד ר”א זה…
דובר 1: אה, שוב, אה, קצ”ז זה “שלא יראה חמץ בפסח”. איזו מצוה זו כאן?
דובר 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. איזו זו?
דובר 1: ג’.
דובר 2: מה זה ג’?
דובר 1: ג’ אתה מתכוון מהסדר שיש כאן, מהלכות חמץ ומצה?
דובר 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. כן.
דובר 1: כן.
דובר 2: בספר המצוות הסדר קצת שונה. כי בספר המצוות הוא לא הולך לפי סדר הזמן, הוא הולך לפי סדר החשיבות. כי הוא עשה ראשית. הוא התחיל עם יסודי התורה, אחר כך הוא הלך לעבודה זרה, אחר כך הוא הלך לחוקות הגויים, וכאן הוא נכנס לימים טובים. הוא מסדר אותם יותר בסטים בספר המצוות.
אז זה יותר הגיוני לומר את עצם איסור החמץ, אחר כך הפרט שגם לא אוכלים חמץ יום לפני מחצות. כי לא הולכים כל כך לפי ה… הוא לא חושב כמו הלוח.
כאן הוא הולך ללוח, הוא הולך ספר זמן, יום טוב. אז מה הדבר הראשון של היום טוב? ערב יום טוב מתחיל הראשון של המצוות של יום טוב. זה הפשט.
דובר 1: חשבתי שהרמב”ם לא הולך אף פעם… זה לפי הזמנים.
דובר 2: כאן הוא כן הולך לפי הלוח. אז יש לזה מקום בספר זמנים. בואו נראה. אבל למה הוא לא היה צריך לעשות את זה בימים טובים אחרים?
דובר 1: כן, בטוח שסדר המצוות כאן הולך לפי הלוח. אני לא יודע אם הרמב”ם הולך לפי הלוח. בואו נראה איפה עוד זה רלוונטי. בואו נראה, בשופר וסוכה ולולב, שכל אחד מהם יש רק מצוה אחת, אין מה ללכת עם סדר הלוח. בואו נראה איפה כן רלוונטי.
דובר 2: זה הולך בערך ככה. תראה, יש כאן שלוש קטגוריות. אתה צריך לזכור, יש שני הבדלים של ספר המצוות שלנו. אני מתכוון, יותר מהבדלים. ההבדל הראשון הוא, ספר המצוות מחולק על ספר עזות, שכאן זה הולך ביחד על… חבילות. השני, השני שיש כאן, הוא מאורגן לפי ההיגיון של הלכה, וזה מאורגן לפי סדר התורה או לפי החשבונות שלו עצמו שיש לו שם.
וכאן זה הולך כך, יש י”ד, כל שבעה, וליל פסח. תראה, השניים הראשונים זה לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ מי”ד מחצות היום ולמעלה, כן, זה י”ד. גם יש את מצוות להשבית שאור מי”ד, כן, זה הראשון. אחר כך יש ג’, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, ולא יראה ולא ימצא כל שבעה, זה ה’ ו-ו’. אחר כך יש את מצוות אכילת מצה זכר ליציאת מצרים.
דובר 1: זה גם מעניין, שמתי לב שבמצוות עשה קנ”ו קנ”ז, מצוות עשה קנ”ו היא לבער חמץ, זו בעצם המצווה כאן ג’, אה סליחה, המצווה ב’ כאן. קנ”ז היא לספר יציאת מצרים, וקנ”ח היא לאכול מצה. ואצלנו זה הולך הפוך, קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים. מעניין. למעשה בתורה כתוב קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים, לפי הפסוקים שהם מביאים כאן. הוא אומר שהרי המצווה של מצה הולכת כמו שכתוב בפרק י”ג.
דובר 2: אה, אתה מדבר על מצוות עשה?
דובר 1: כן. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
דובר 2: אה. אתה רוצה ללמוד את ספר המצוות?
דובר 1: אין לי את ספר המצוות כאן.
דובר 2: אוקיי. בוא ננסה, איך זה?
דובר 1: אז בוא נלך עם הסדר ברמב”ם. קודם הם הלאוין. הרמב”ם הולך עם הסדר ברמב”ם. קודם זה כן.
דובר 2: לא, הרמב”ם מונה קודם מה שאסור לאכול.
דובר 1: לא, אבל ספר המצוות הולך לפי הסדר.
דובר 2: אבל צריך לדעת, יש להם הקדמה, והם אומרים שזה טפל ללימוד העיקרי שלנו של משנה תורה. האם צריך ללכת עם אותו סדר?
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. זו הראשונה, אוקיי, קנ”ו. בוא נראה. קנ”ו. התורה אמרה לנו, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וזו המצווה של תשביתו שאור.
דובר 1: מעניין, מה הפשט? חמץ ושאור זו המצווה לשרוף. אגב, זה מאוד מעניין מה הפשט. הם התווכחו פעם שעברה שיש רק הבדל אחד לגבי צרעת או משהו.
דובר 2: בין חמץ לשאור?
דובר 1: כן, משהו כזה. מה הפשט? בוא נראה. שבעה ימים, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הם התווכחו שאם לומדים פשטות המקרא עד הסוף, אפשר ללמוד לגמרי אחרת בפסוקים, כאילו שכאן… בוא נראה מה כתוב בפסוקים. היה להם איזושהי דרך איך אפשר היה ללמוד.
דובר 2: אה, אפשר היה בטעות ללמוד כך.
דובר 1: אפשר היה לעשות פשט כזה, אפשר היה לומר כך: “שבעת ימים מצות תאכלו” — שבעה ימים צריך לעשות מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — ביום הראשון צריך להשבית את השאור שעשו, שממנו אפו את כל המצות או מה?
דובר 2: לא את המצות, את החמץ. שאור זה בוודאי מה שעושים חמץ איתו.
דובר 1: אה, אבל צריך להשבית שאור. למה? כי “כי כל אוכל חמץ” — מי שאוכל חמץ בשבעת הימים, “ונכרתה”.
דובר 2: ונכרתה.
דובר 1: למעשה, אומרים שהסירו את השאור שממנו עושים את כל… כאילו אתה אומר לא יותר מאשר, אוקיי, אני אוציא את השאור, אפשר ללמוד. אפשר ללמוד שיש אזהרה נוספת שהשאור שהוא חשוב יותר, שממנו עושים את כל הלחם, צריך גם לזרוק.
דובר 2: איך כתוב עוד פעם? איך עוד כתוב שזה עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
דובר 1: לא, זה מעניין, אבל אפשר ללמוד שני פשטים. אפשר ללמוד ששאור יש איסור נוסף, או אפשר היה לומר שהאיסור העיקרי הוא החמץ, אבל כאילו שתסיר כדי שלא יהיה לך שאור לעשות חמץ. או אומרים, אפילו השאור הוא לא האיסור, לא מפריע לי שתאכל שאור, לאכול לא תאכל בכל מקרה. אני לא אומר שאין דבר שאוכלים, אבל אם יש לך שאור, זה כדי ללכת לעשות חמץ או משהו כזה.
דובר 2: חשבתי, זה מה שאני מתכוון לכאורה, פשט פשוט. כי שאור הוא הדבר שעושה חמץ. אתה צריך להיות בעל השאור. אבל למה צריך לזרוק את השאור? כי זה המרכיב העיקרי. לא אוכלים את השאור. אז חשבתי שלכן המצווה של תשביתו לא כתוב תשביתו חמץ, כתוב תשביתו שאור.
דובר 1: אה, כי אם לא יהיה לך חמץ, אוטומטית תהיה משבית.
דובר 2: חמץ היו אופים כל יום. אז מובן מאליו שלא הולכים לאפות מיום לפני. מגיע יום טוב, ושבעת הימים הולכים רק לאכול את המצות. אז אוטומטית לא יהיה חמץ טרי. מה כן יהיה לך? יהיה לך שאור, שממנו עושים חמץ. אני אומר לך, תזרוק גם את השאור, כדי שלא יהיה לך חמץ. לא רק שתאפה מצות טריות כל יום, ואוטומטית מובן שזה לא חמץ.
דובר 2: עוד פעם. זה כך, התורה באה ואומרת, שבעת הימים אני רוצה שתאכל מצות. מה זה אומר? שתשנה את התזונה שלך, כן? שבעת הימים אני רוצה שתשנה את התזונה שלך. מה זה אומר, במקום שתאפה לחם טרי כל יום, תאפה מצות טריות כל יום, שבעת ימים. ואם תאפה מצות, אוטומטית לא יהיה לך חמץ, כי אלו הימים ששינו את התזונה למצות, כי הם רוצים לזכור את יציאת מצרים וכו’. אז אוטומטית לא תאפה חמץ. אני מבין שכמו שאף אחד לא עושה עוגת גבינה בסוכות כשאוכלים בשר. עכשיו בשר זה התפריט, ועכשיו אוכלים רק מצות, וחמץ לא אוכלים עכשיו.
אבל מה עם השאור, ומה הם ראו, או שזה מדרון חלקלק שיש לך את השאור, כן לעשות חמץ? או שזה אולי מצווה נוספת שתזרוק, עד כדי כך שתפריד את החמץ, שתזרוק אפילו את השאור. אז או שזה איסור נוסף על השאור, או להיפך, השאור עצמו לא אסור כי זה לא דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? כתוב רק תשביתו שאור. איך יודעים שמשביתים חמץ? צריך רק שאור.
דובר 2: אז בוא נראה הלאה בפסוקים. אתה מבין, כן, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, מכאן משמע ש“כל אוכל חמץ”. אה, אז הייתי אומר מאוחר יותר עוד פעם, אז עולה ומצווה באמת. אבל אני חושב שזה יותר הפשטות של פשט המקרא, שצריך להסתכל מאוד חזק על המציאות.
כל אדם אוהב לאפות כמה שאפשר. אז היו לנו כל מיני מזון שיש לנו, אבל כשהיה קמח ובצק, אפו לחם טרי. כן, במיוחד ביום טוב אופים לחם טרי. בא כאן, ביום טוב אפו לחם טרי. אומר הפסוק, הימים האלה הם ימי מצה, לא של לחם. אז אין סיבה שאדם יהיה לו לחם, כי לחם זה דבר שאוהבים לאכול טרי. ושבעת הימים לא אוכלים שולחן ערוך טרי, ושבעת הימים אופים רק מצות טריות. אין סיבה שאדם יאכל חמץ לא טרי. ולא לראות לא לשם. אז אין חמץ. אבל מה כן, מה יש שאור? אבל מה אז, הוא חושש שהילדים שלו, או הוא עצמו, הוא יתפס בניסיונות, והוא ילך לעשות עכשיו חמץ במקום מצות, או הוא ישכח. אומרים, זרוק גם את השאור. נכון? וחמץ זה פשוט יותר, אין לך, כי אופים עכשיו מצות טריות, למה תאכל עכשיו חמץ טרי? עכשיו זה הזמן לאכול מצות.
דובר 1: אם כתוב בעשרת הדברות “שאור”, הוא יכול לחשוב שממילא חמץ שנשאר, אבל הפסוק אומר כן, חמץ זה לאו, זה דבר חמור מאוד, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אז ממילא לא תאפה חמץ. ולא רק זה, יש כרת.
דובר 2: אפשר כן להבין, אפשר כן להבין, עם אותו היגיון אפשר להבין שחמץ זה אותו איסור. למה צריך לזרוק שאור? כדי שלא תאפה חמץ. למה לא תאפה חמץ? זה כרת, “ונכרתה”. אז באותו מחיר אפשר גם להבין שצריך לזרוק חמץ. או אפשר לומר שחמץ ישן בכל מקרה לא צריך לאכול. נו אוקיי, בכל מקרה לא צריך לאכול, זה הפקר, זה מה שזה, זה לא כל כך פראי למה אנחנו מבינים.
יש מקום אחד, אוקיי, יש שני דברים. אבל אתה יכול אפילו לומר שהגמרא רוצה, אתה יכול לומר שני קל וחומרים שחמץ בוודאי לא צריך להיות. כי שאור לא אוכלים, אף אחד לא אופה לתוך שאור. אבל מה החשש? שתעשה מזה חמץ. ממילא, בקיצור, שאור אסור להיות שאפשר לעשות חמץ, אז חמץ עצמו בוודאי אסור להיות.
דובר 2: אפשר לראות על מה צריך לומר שמ”השבתת שאור” צריך גם ללמוד “השבתת חמץ”. אבל מה שעשו ששאור וחמץ יש להם את כל אותן הלכות, והתורה אומרת את זה רק לריבוי נוסף כדי ללמוד הלכות של ביטול ודברים כאלה, זה חידוש.
דובר 1: אוקיי, אז בוא נלך עם פלפול חד יותר. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קל וחומר שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
דובר 2: אתה יכול להוסיף שמי שנכשל לא יודע את החומר, מה שכתוב מיד אחרי זה, מי שנכשל לא יודע את החומר של חמץ. חבר שלי הטוב, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ שאולי אין בו תערובת חמץ ישן.
דובר 1: זה לא נכון.
דובר 1:
אתה יכול להוסיף שהונכרתה, מה החומר שכתוב מיד אחרי הונכרתה? מה החומר של חמץ? בוודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ שאולי אין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן לא נכון, אבל זה חייב להיות. כן, אני יודע את זה.
אבל משתמשים גם כאן, יש גם כאן את הלשון “תשביתו שאור מבתיכם”. יכול להיות שמזה אין חמץ, ממילא לא יכול להיות חמץ כראוי.
דובר 2:
אוקיי, נדבר בקרוב על אותה מצווה, יש מצווה נוספת כאן. אוקיי.
דובר 1:
זה בפרק י”ב. הרמב”ם מעניין יותר, אבל לשון הרמב”ם היא “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. אני מתכוון, בתורה כתוב השבתת שאור, נראה ששאור וחמץ חז”ל למדו שזו קטגוריה גדולה אחת. זה לא שני דינים נפרדים, אין בכלל הבדל ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. יש הבדלים קטנים.
אולי המציאות אחרת. אני מסתכל על שאור כמו ה-sourdough starter למשל. נאמר מאוד ברור, שאולי בזמנם של חז”ל משהו באמת היה אחרת בשאור.
אם אתה מסתכל על השאור כאן, ה-starter, ה-yeast, אני לא מתכוון למודרני. ואפילו בשאור, כתוב על זה ששאור שאינו ראוי לאכילה, אי אפשר חמץ.
דובר 2:
טוב מאוד, נדבר על זה, בקרוב נגיע לזה. אבל מדברים על ההשבתה, יש מצווה, יש עשה ולאו. השבתת שאור, הפשט, החידוש שלו הוא שהוא אומר שיש חמץ, וזה צריך להוציא.
דובר 2:
כבר היו לי שאלות מכמה נשים ששאלו שאלות על ה-starters שהן שומרות בבית. אני יודע שיש שנותנים עצה ומוכרים חמץ, אבל לי זה נראה כל כך פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. תזרוק את זה, יש מספיק יום טוב לדאוג ל-starter טרי. אתה יכול לעשות starter חדש. אתה יכול לקנות מגוי קצת starter. אפשר לקנות starter, יש דבר כזה שמקבלים starter. אבל לשמור אותו ולמכור בחמץ, זה השאור הכי גדול שהפסוק מדבר עליו.
דובר 1:
תשעה, כן, משהו שיש בצק חמוץ וגרדו אותו, כן, אתה צודק. בטוח מדברים על זה, אבל זו סברא טובה שאתה אומר. זו התורה.
דובר 2:
מה בסיסי? כן, שילד בא לחדר ואומר, “את הבצק החמוץ צריך לזרוק מהבית שלכם.”
דובר 1:
אה, אוקיי. כן. אני יודע כמה אני מביא את זה. אתה זוכר את המעשה של ר’ זלמן לייב פיליפ, כן? היתה אסיפה גדולה על השיטלעך של עמרי זלמן. אני לא אוהב את המעשה. אני חייב להיות מוטרד מזה. למה? כי עדיין לא עברו מאתיים שנה מפטירתו? אם אותה מעשה היא הראיה, הוא עוד חי, לא? אם אותה מעשה היא הראיה, לא משתמע לך, כי על זה יש תורה, שולחן ערוך. סרוויס. וגנאי אחר, אם זה… אוקיי, חזרה לענין. זה ענין של הנהגה, זו לא שאלה ממש להלכה, אבל בטוח שזה מבורר. כן, זה פסח. זה מה שפסח הוא, ובעה”ק. אוקיי.
דובר 1:
עכשיו, קפ”ז מעניין. על זה למדתי פעם באריכות על מצוות סיפור יציאת מצרים. מהי המצווה של סיפור יציאת מצרים? כתוב שיש מצוות ביעור, מהו ביעור חמץ. הוא עושה חיבור שלם, אני לא אכתוב את זה עכשיו. אממ, סיפור יציאת מצרים, איך זה? איי איי איי איי איי איי איי. אבל לומדים “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. זה לא רק תשביתו, כי כדי שלא יהיה לו חמץ. הלא? אתה מחזיק עם? יש “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
דובר 2:
רגע אחד, אתה עונה על שני דברים אחרים. יודעים שזה יותר מסתם שהתורה שמה חורבן ציון, איך לא יהיה חמץ, יש את ה”לא תסורו”. עוד פעם, צריך את התורה על זה. התורה, שזה יהיה… עד שתלמד בחומש. החומש אומר “ביום הראשון”. “ביום הראשון” צריך עוד חידוש לומר ש”ביום הראשון” מתכוון לי”ד. “ביום הראשון” יכול להתכוון למה? היום הראשון של ניסן, או מה? היום הראשון של פסח כשאוכלים את המצה, אז תשביתו מתוככם.
דובר 1:
יכול להיות. היה לי פעם אולי חידוש על “אך ביום הראשון”, חלק מהחשבונות השונים איך חז”ל למדו את זה. נכון, ושם זה לא ברור עדיין שהוא מתכוון ליום הראשון של פסח. עדיין לא ברור שזה אומר…לא, עדיין לא ברור שזה אומר שצריך לעשות פעולה. אתה חושב כמו… זה שובת שבת, זו מצוות עשה, זה אומר שלא לעשות מלאכה. זה לא, זה לא אומר… אבל אתה לא יכול לומר שצריך לשבות מאפייה? אין ענין של אפייה, יש לאו… שלא יהיה, שלא יהיה חמץ, שלא לקנות. אה, המצווה של ביעור אומרת יותר לבוא עם פעולה להוציא. אבל אתה יכול לומר אל תקנה חמץ חדש לעולם, כי עכשיו ימי מצה. לעולם, האיסור היה לקנות חמץ חדש, כי עכשיו ימי מצה, עכשיו לא קונים חמץ. אבל הוא היה לו.
עוד פעם.
דובר 2:
לא, אני לא בטוח מה אתה מתכוון. עוד פעם, השאלה רצתה פעם ללמוד את ההלכות, אבל אתה יכול… כמו שובת שבת, לא אומר פעולה! שובת מחמץ לא אומר פעולה! אתה יכול לו בפועל אתה צריך להוציא? אם אין לך אתה… אבל, אבל אני בטוח שאם אין לך אתה פטור, תאמר את המצווה של תשביתו! לגבי ביעור חמץ, כן! ביעור חמץ לא אומר שמישהו ילך לקנות חמץ בברוקלין, כדי שיהיה לו ענין! התורה מדברת…
דובר 1:
אדם רגיל יש לו! רגיל אומר! כן!
דובר 2:
זה לשנות את התזונה, כאילו… לא את התזונה, את הבית! להוציא את… העיקר זה בדיקת חמץ דאורייתא לפי זה! כן! אה, אבל! היית יכול לומר, הוצא אם… אם לעולם, הוצא את קופסאות החמץ! יש חיוב ללכת לבדוק! אוקיי, מסכים. אבל המחבר… כן, המחבר אומר, אני אלך כזה דאורייתא. כן. כן. על זה עושים ברכה. אדרבה. אני יכול לומר שזה כן משהו דבר חיובי. הוא לא עושה ברכה על שביתת שבת.
דובר 1:
זו שאלה טובה. זו שאלה. מה קורה כשאדם אין לו חמץ? האם הוא לא יכול לברך על ביעור חמץ? או שאין כאן מעשה? אני לא יודע. לכאורה הוא היה צריך להיות יכול. מה הוא… להיפך, אין לו הרבה יותר חמץ ממך. אבל כבר אין לו חמץ חודש. אוקיי, בואו נעבור על החלק הזה. אני לא יודע. כן. עכשיו בואו נחזור כי זה… אחרי שקנינו את הדברים החדשים, כשהספירה נמשכת עד פסח. כן. כן.
דובר 1:
ובליל חמישה עשר בניסן. כן. בתחילת הלילה, כלומר לפני חצות? כן. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, מי שמוסיף. כשהוא מאריך את הדבר. ובגדולה מה שעשה לנו השם. הוא מגדיל את מה שהקב”ה עשה. והוא מגדיל כמה רעים היו המצרים. ודיברנו על הברכות פעם. והוא עושה והוא משבח “כאשר נקמתינו מהם”, איך הקב”ה נקם לנו מהם, והוא מודה “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, את ארבע הקושיות צריך להאריך, כמו שכתוב במשנה, כן? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
עכשיו, איזה פסוק עומד על זה? פסוק ב“והגדת לבנך”.
נראה ברמב”ם שזה ענין של סיפור לספר, זה ענין של להודות, זה ענין של שניהם. הוא לא אומר שאתה חייב לומר לפני הילדים. “לספר”, הוא לא אומר על ילדים כלום. הוא אומר צריך לדבר על יציאת מצרים.
דובר 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, כמו בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. הוא אומר, בהקדמה, כביכול, לדבר אל האנשים שיושבים סביבך. נכון, נראה, אבל לדבר, לומר.
דובר 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. אין כאן דין כמו בכל לשון, אין כאן דין בלשון הקודש כמו שיש ב… אהה, זה לא מסוים… נכון. כתוב, אתה צריך לומר מה שאתה יכול לומר, כפי השכל. אהה. כמו תפילה אולי, יש תפילה בכל לשון.
נכון. ומשמע שהרמב”ם מתכוון לומר שצריך לומר את כל זה, גם “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. אחד משלושה, אם אחד מאריך באחד משלושה הוא גם יוצא לכאורה. זה יוצא כמו שלושה עניינים שיש בזה. אוקיי, צריך לעיין יותר איך זה מתפרש בהלכות במשנה תורה, האם זה או-או. אוקיי.
וזה צריך להיות בתחילת הלילה, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
דובר 1:
אני רוצה לשאול, ההקדמה שהוא מביא, כתוב “והגדת לבנך ביום ההוא”. מה הפירוש “והגדת לבנך”? הוא אומר, מתי זה “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, מאוד מעניין, הרמב”ם שואל, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” זה הזמן שבו… כן, זה לא משהו שהמצה ממש גורמת, אלא הזמן נראה כך.
דובר 2:
אוקיי, בלשון המכילתא. זה מאוד מעניין למה הרמב”ם מביא את כל ה”יכול מראש חודש”. לא, הוא רוצה לשאול שיש חיוב כזה. נכון, באמת הרעיון של “יכול מראש חודש” מאוד מעניין. מה היה עולה על דעתך דבר כזה כמו מראש חודש? אבל הרמב”ם עומד על “ביום ההוא”. כך הולך המדרש. למה הרמב”ם מכניס את כל הדבר? כל היסודות של המדרש, של דרשת הדרשן, של ספרים, הם דברים שמפורשים. הוא אומר הלאה, אפילו כשהייתי יכול לחשוב אפילו אפילו הוא רשע, אבל זה כתוב במילה הבאה “בימי”, הוא לא מתכוון רק כשהוא שוטה, אלא אפילו כשהוא היה שבור שהבן ילמד את המצווה.
עומד כדי לענות צריך לתת קצת את ההגדרה של המצווה, אבל לא סתירה. כי הוא אומר שהמערכה לספר רואים שיש ראיה חלשה. איך אמרת שכתוב מצווה? מצווה לספר, כתוב הלשון של ההגדה, כתוב במשנה הלשון? זה פלא, אני לא יודע.
דובר 1:
כי הוא אומר שהענין הוא ענין של זכירה, כמו קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, כתוב בין לבן עצמו בין לבן חכם. אותה רמה. אפילו אין ילד, אין חילוק. הרמב”ם לומד “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלומר שמצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. כמו בקידוש יש ענין של לדבר על שבת, לא רק לזכור שבת, צריך להזכיר שבת. זכור פירושו להזכיר, לא לזכור, כן? לדבר על זה. כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. כל, כן, לא משמע שיש ענין… שוב, רואים לכאורה בהגדה שכן, יש ענין, הבן שואל, וכן הלאה. אבל זה מאוד מעניין, כי לפי איך שהרמב”ם לומד את המצווה כך, כך הולך הרבה פעמים, כאן מתנהל המגיד, הוא מניח מעשה, בא בן, הבן שואל, אומר החכם, מדבר איתו גבוה. אבל אם הוא לא ירצה לדבר, הוא ילמד אותו חורבן הבית. הוא אומר שבנך ילמד אולי מעשה, וזה בכלל לא הנקודה. בנך רואה שאתה עושה את המצווה של לומר לבנך, וכך בנך ידע לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
דובר 2:
מה אומרים? אומרים! אומרים את מה שכתוב במחזור. אומרים. האמת היא, הוא אומר מה שכתוב. לא כתוב כאן שהילד צריך לדעת. זו לא ידיעה, זו מצוות זכירה. והוא אומר כך,
דובר 1:
לא, לא כתוב שהבן… שהנקודה היא שהבן ישמע אפילו מעשה. זה בכלל לא הנקודה. זה שהבן רואה שעושים את המצווה של לומר לבן. וכך הבן צריך לדעת לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
מה אומרים? אומרים, אומרים מה שכתוב במחזור. אומרים… אמרתי לעצמי, אתם אומרים מה שכתוב כאן. לא כתוב כאן שהענין הוא שתדע. עשיתי, זו מצוות זכירה. והוא אומר כמו… איך צריך לזכור שבת? שבת אין מצווה לומר לילד שהיתה יציאת מצרים, היה מעשה בראשית. אתה בטח יכול להיות שזו המטרה, הטעם של המצווה. נכון, אבל אין מצווה של סיפור מעשה שבת. אלא מה כאן? זכירת מעשה שבת היא דרך קידוש. הילד שם לב והוא שומע שבקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית? הוא לא שם לב. אין מצווה שיספרו לילד. לא מבלבלים את הילדים שיקבלו ציון טוב אם ידעו מה זה שבת, זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה עולם. עושים קידוש, וזה אופן הזכירה.
אופן הזכירה של יציאת מצרים הוא שילמדו לילד את הפסוקים, אם זה ביידיש, אם זה בלשון הקודש, אלו כל פרטי הדברים, שהילד יבין. וכך הילד יזכור שהוא צריך גם לעשות זאת. מה הוא יעשה? כשהוא יהיה גדול הוא יעשה קידוש לילדיו. אבל קידוש לא כתוב שזה לילדים. אבל כך היא צורת המצווה, כמו שהמשנה גם הבינה, יושבים יחד הילדים, עושים קידוש, ואוכלים.
וזה מעניין, זה מאוד שונה ממה שאנשים מציגים את זה, שיש כאן מצווה של לקחת את הילדים ולהסביר להם מה קרה. אם אחד עושה את זה, הוא לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים פירושו הסדר, אופן הסדר איך עושים את זה. לא, אני רוצה לעשות את זה קצת אחרת. הוצאתי את ילדי לטיול בתחילת פסח, וסיפרתי להם את כל המעשה, ולכן היום נבוא להתכונן לעשות את הסדר. לא זה מה שהפסוקים מדברים, זה לא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים הוא שיש נוסח לקידוש, זה מאוד דומה לקידוש, יש נוסח שאותו אומרים, וזה הילדים רואים, והילדים יודעים שהם ממשיכים הלאה. זה לא שיש סיפור מסוים שצריך לעבור.
ולא רק זה, קניתי לילדי ספר חדש מאוד יפה לסיפור יציאת מצרים, הוא יקרא את זה, ואין שום קשר. מה שהוא קורא את זה והוא נעשה מודע למעשה זה דבר יפה. יש מצווה שבלילה יאמרו פסוקים מסוימים ויאמרו דברים מסוימים, כמו שעושים במצוות קידוש, שגם הוא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. אה, למה בשבת לא עשינו משהו ענין שהילד… כי כשכתוב “זכר”, פירושו אוטומטית שהילד צריך… אפשר לומר שכשכתוב “זכר” על משהו, פירושו אוטומטית שצריך להעביר את זה לדורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
דובר 1:
למה למשל בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”, שילמדו “למען ידעו דורותיכם”? מה, ה”למען ידעו” שכתוב ביציאת מצרים הוא בסיפור. למה לא עולה על דעת אף אחד לומר שיש מצווה מסוימת לומר לילדים, “אנחנו יושבים כאן, מה היה אז”? לא יותר, אלא נאמר כמו “למען ידעו דורותיכם”. יש “למען ידעו דורותיכם”, יש “זכר ליציאת מצרים” שכתוב בתורה, אבל הציווי של סיפור יציאת מצרים הוא משהו מאוד שונה. זה “והיה כי ישאלך בנך”. אה, נראה את זה. הרמב”ם מזכיר בפסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
דובר 1:
אבל הוא מביא לנו ראיה טובה מאוד, המשנה בהגדה. אה, טוב מאוד. ומה כתוב בהגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כלומר, זו הראיה שלו, כמו קידוש. זו הראיה. לא, לא, זו הראיה שיש מצווה. אצל הרמב”ם, כל פעם שכתוב בחז”ל או מקור שזו מצווה, אז זו מצווה.
דובר 2:
לא, אני חושב שזה מביא לו גם את הרעיון שזה לא רק ענין שהילדים ידעו, אלא זה ענין של ציווי לזכור. הוא גם שם את זה בזה. הוא כבר יודע את הסיפור.
דובר 1:
הוא מזכיר את ההגדה. זו מסקנה.
דובר 2:
אבל הוא אומר, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. זה החידוש. בהתחלה הייתי חושב שהמצווה היא שהילדים ידעו. לא, המצווה היא ש“מצוה עלינו לספר”, כמו שמזכירים פסחים. לספר, לפי הרמב”ם, לא פירושו לספר סיפור, פירושו לדבר. כן. על עצמו המצווה. אוקיי, טוב, טוב מאוד. בואו נעבור למצווה הבאה.
דובר 1:
באמת מעניין, למה לא יעלה על דעת אחד שלמה כל אחד יזכור באופן אקטיבי כמו פסח? למה העולם יבין אחרת? או שבת אפילו, כמו שכתוב “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, צריך ללמד את הילדים, כמו שכתוב “זכור”, כמו “והגדת לבנך”. פסח צריך כן. באיזה דרך תלך עם הילדים?
דובר 2:
אני שומע. צריך לדעת, אפשר ללכת בשתי הדרכים.
דובר 1:
אוקיי, אני רואה בכהן, יש פסוק שכתוב, שכבר לא חיוב, זה היתר לאכול מצה בפסח. ערב טוב, כבר למדנו את זה פעם, אבל אני לא זוכר את הפסוק על כל פנים. אבל מה אפשר ללמוד יותר טוב למצות? זה סוג של, לקחתי ממך את האכילה, לא צריך לצום. דרך אגב, הדיוק של “בערב תאכלו מצות” הוא אחד המדרשים המצחיקים ביותר בחז”ל. למה? תסתכל בפסוק. אוקיי, איפה זה? קראנו את זה, נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא בפסוק הזה. תראה, קרא, קרא, קרא את הפסוק. יש לי את הפסוק ב… אוקיי, הראשון… אולי טעיתי קצת. רגע, סוף המילים של העמוד. תסתכל על הפסוק. אוקיי.
דובר 1:
אוקיי, התורה אומרת שבשבעת הימים יאכלו רק מצות, ושאור יוציאו מהבתים. זה יום טוב, ולא יעשו מלאכות, וכן הלאה. וגם את המצות יעשו בשמירה, כן, פשוט כך. אוקיי, נו? כלומר, התורה אומרת “ושמרתם את המצות”, והיא אומרת “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשט פירושו שיזכרו. הדרשה של שמורות המצות היא דרשה. פשט פירושו לזכור. אה, זכור את חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. אילו ימים הם הימים שראוי לאכול מצות? בערב, כן. אז יום איזה יום הוא החודש? בערב הוא התאריך רק מצות. ובשבעת הימים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. במילים אחרות, כאן התורה לא אומרת רק… יאכלו מצות, אלא היא נותנת את הזמנים, מהי”ד בערב עד כ”א בערב, ובכל שבעת הימים שאוכלים מצות לא יהיה שום שאור.
דובר 1:
אז, אוקיי, אני שואל אותך שאלה. למה צריך פסוק שמותר לאכול מצות בשבעת הימים? ורק אחר כך בא כאן “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אוקיי, אני שואל אותך שאלה, אתה יכול למצוא בפסוק הזה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” אתה יכול למצוא רמז שהלילה הראשון של פסח הוא חיוב והאחרים לא.
דובר 2:
לא, הייתי אומר כל הימים או אף אחד. והמילה “בערב”, לקחת מ”בערב תאכלו מצות” ולעשות מזה זה ממש מצחיק, כי הפסוק אומר “מבערב עד בערב”, הוא לא אומר “בערב”. אין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אפילו אם עלה על דעת מישהו שלא מבערב… כן, טוב מאוד. הוא אומר אין פסוק “בערב תאכלו מצות”. אין פסוק כזה. זה אמת, אמת. אני יכול אבל גם לראות את הטיעון של החכמים. זה פשוט שמבערב. כי אומרים “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, מתי מתחיל הארבעה עשר? בערב, כן? כמו כל דבר מהתורה מתחיל בלילה. יש לנו שכל הימים טובים מתחילים בלילה. אוקיי, זה צריך לעקוב אחרי זה עם החז”ל… אולי אין? אוקיי, זה שיחה בפני עצמה. צריך לדעת לבדוק.
חז”ל לקחו ממקום מסוים ששבת מתחילה בלילה, יום טוב מתחיל בלילה, ש“ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
דובר 2:
יש חילוק אבל, כאן יש תאריך. כאן הוא מדבר, הוא עושה את זה יותר ברור, הוא אומר את התאריך, מי”ד בערב עד כ”א בערב. אז למה לומר שבכל הימים צריך לאכול מצות? אני לא רואה למה אתה אומר שהפסוק הוא מקור לומר שזה חיוב. הייתי אומר שאין חיוב.
דובר 1:
אתה רוצה לומר שכל האנשים לא ישנו מסדר החג?
דובר 2:
הייתי אומר שכן. אתה רוצה לומר שאתה יכול לקחת מכאן שיש חילוק בין הלילה הראשון לאחרים? וזה עם קרבן פסח, זה ממש לא מתפרש.
דובר 1:
אוקיי, צריך לעיין בפסוקים האחרים שאולי חז”ל קיבלו משם את הרעיון, כי “על מצות ומרורים יאכלוהו” זה חיוב, וזה לא מתכוון לכל הימים. חז”ל הבינו שלא יאכלו שבעה ימים קרבן פסח. אז “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יאכלו אותו, את המצה. חז”ל ידעו שבלילה הראשון של פסח אוכלים מצה, ועושים פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יחד עם מצות ומרורים יאכלו. אז רואים שזה חיוב לאכול מצה. לא רק כי אין חמץ אוכלים משהו. אין חמץ, יאכלו או בשר או לחם. לא! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
דובר 2:
התקשיתי עם זה. ולידו כתוב…
דובר 1:
אנחנו מדברים עכשיו אם צריך לאכול מצה כשאין קרבן פסח.
דובר 2:
אני מסכים. שצריך לאכול מצה יחד עם קרבן פסח, זה מפרש את הפסוק. “אין צורך לראיה”, פסוק שאתה אומר, שעכשיו כשאין לנו קדשים צריך לאכול מצה, והלילה הזה לומדים זאת מבערך בהחלט מצה, אין נפקא מינה מה כתוב עם זה בפסוק.
דובר 1:
אבל הרי כתוב בפסוק שכל הימים צריך לאכול מצה. טוב מאוד, הרי כתוב תמיד שצריך לאכול מצה. אבל אפשר לומר שהפסוק לא מתכוון לומר סתם מצה, הוא מתכוון לומר לא חמץ, וזו תורת החמץ.
דובר 2:
אבל התורה הייתה יכולה לומר מצה ומרור, והיה מתאים עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. המצה הזו לא תעזור לי לפשט הזה. אם היה האכילה, היו אומרים שהמצה לחם אינה מצווה ורק הפסוק אומר, לא, הלחם שאוכלים בדרך כלל עם איזה טעם, שזה לא נכון עם החמץ, זה לא נכון.
דובר 1:
אז אני חושב שחז”ל ראו מהקשר, כאן אוכלים עם המצה לא דבר מצווה לאכול מצה עם פסחים, וכאן עומדת המצה לחם מיוחדת, אוקיי, טוב מאוד, אמרתי זאת, אמרתי זאת, יש לי איזה פשט, שלכאורה נכון זה הסיבה למה עשו את הלילה הראשון זכר לקרבן פסח, וזה לא מסתדר עם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” איך מסיימים?
דובר 2:
באותו יום, אבל, אותה סיום, זה פשוט סיום לאותה מצווה. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, זה לא רק בבית המקדש, לא רק כאן, לא רק שם, “ובכל מושבותיכם” זה מידע שצריך לדעת עכשיו אז, הרי “ובכל מושבותיכם” יש מצווה לאכול “ובכל מושבותיכם”, אבל רק מושבות מסוימים, כן? רק מקום המקדש, רק בדברים מסוימים.
דובר 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, זה מעניין כי בכל מקום כתוב מצות, כן, “מצות יאכל את שבעת הימים” כתוב בקודש. מה עוד פעם? אוקיי, בואו נלמד הלאה. כתוב באותו לשון, כן? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אוקיי, בואו נלמד.
דובר 1:
בחלק הבא הבאתי את המצוות האחרות של המצה. עכשיו נלמד כבר, אלו כל מצוות עשה. עכשיו נעבור למצוות לא תעשה. איזה לא תעשה אמרנו אז שאנחנו הולכים אליו? לא תעשה. נו?
דובר 2:
כ”ט הם, כן? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. כן.
דובר 1:
בואו נסתכל על משהו, סתם להבין. מצוות לא תעשה למשל, בכל הקבוצה של עשרת הדברות, שמת לב? הלא תעשה, איפה הם? יש לך בהקדמות של ספר המצוות, ספר המדע, הנה, תסתכל כאן, עמוד שלושים ושבע. ואיפה מצוות עשה? ורוצים להסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדת עכשיו, נכון? זה כ”ח. אה, זה ב…
דובר 1: איזה לא תעשה אמרנו שהולכים אליו?
דובר 2: לא תעשה… נו? ק”צז, כן?
דובר 1: ק”צז צריך להיות שלוש שאלות. כן. בואו נסתכל על משהו, כדי להבין. מצוות לא תעשה למשל הן באמצע הקבוצה של איסורי אכילה. שמת לב? הלא תעשה, איפה הן? יש לך בהקדמה לספר המצוות, ספר המדות, הנה, תסתכל כאן. סתם סקרנות. ואיפה מצוות עשה? בואו נסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדנו עכשיו, נכון? זה קמ”ח. אה, זה ב… כאן זה בקבוצה של ק”צז, נכון? כן, אבל הלא תעשה זה ק”צז, כן, ק”צז, שם והלאה. נכון, ואיזו קבוצה זו? בואו נראה, ק”צז. כן, באמצע הקבוצה של איסורי אכילה, נכון?
כי אתה יכול למצוא את הסימן, בדקתי את הסימנים, כן. כשמתחילים עם בהמה טמאה וכל הדברים האלה, ואז נותר, חלב, חדש, ואז הוא בא חדש ערלה כלאי הכרם, כן, ואכילה. כן, לא לאכול ביום הצום. אה, לא לאכול ביום כיפור גם נכנס לאיסורי אכילה. טוב שהוא נכנס לאיסורי אכילה זמנים, כמו שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא השני, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. ואז בא נזיר וכן הלאה. בקיצור, זה באיסורי אכילה, קבוצה קרובה כנראה. כן.
דובר 1: אוקיי, בואו הלאה. ק”צז כתוב כך: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ק”צח זה לא רק חמץ ממש, אלא, אבל חמץ רגיל, גם כאן כבר תערובת חמץ. אבל אפילו אחד לחם. כאן הוא אומר משהו את המילה של מה צריך להיות החילוק, שזה…
אוקיי, אנחנו מתכוונים שחמץ מתכוון ללחם? חמץ מתכוון ללחם, לחם. איזה מין אוכל שאוכלים לחם? זו המצה! חמץ זה ההפך ממצה, לחם. זה מנופח ולא מנופח. הוא אומר לא. יש מיני מאכלים אחרים שיש בהם תערובת חמץ. מה זה גם תוספת, כמו שהוא אומר “כל חמץ לוקה עליו”. זה כבר לא… בינתיים כבר יש כאן חמץ מעורב. זה כן… אה, זה בגלל זה.
נו, למה מישהו היה חושב שזה לא? יש בזה את הטעם של החמץ. זה כבר חמץ. זה כבר חמץ שאסור לאכול. אבל עם תערובת צריך לימוד מיוחד, by the way. כי זה… זוכר? כי זה חמץ עם שלוש עוגות וכדומה. לא, כי אסרו לאכול את המאכל. לאכול את… מאכל שיש בו זה בפנים זה עוד דבר. זה עוד דבר חדש. אוקיי.
כאן יש לימוד מיוחד כבר מאחד מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. זה לאו. אבל יכול להיות שיש לאו, אבל לא חייבים כרת. אבל… אבל… כרת אין על שום תערובת חמץ. נו, מה הלאו דאורייתא אז? כי כתוב “כל אוכל חמץ ונכרתה”. מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבל בגלל שזה “אינו מינו גמור”. זה “אינו מינו גמור”. אה, לא חמץ טהור. זה לחם, לחם. כמו שכתוב בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דווקא חייב, חמישית. לומדים את זה. לומדים את זה… באוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… זה איסור. אז אם יש כזית חמץ בתוך אכילת פרס, אכלת בדיוק את החמץ.
אוכלים עם התערובת, האם התערובת היא דבר בפני עצמו? תמיד זה דבר בפני עצמו. זה פלא גדול. זה חידוש גדול. למה? למה? אם אתה אומר למשל אתה צמחוני, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אתה אוכל מתערובת לא צמחונית גם? או רק לחם, רק עוף הוא לא אוכל, אבל אתה כן אוכל, אם יש לך רוטב של עוף פעם אתה אוכל אותו כן, אמת?
דובר 2: לא, זו הייתה צביעות.
דובר 1: כי… אני שואל אותך, זה כך? רוטב העוף לא טוב יותר, יש בו רק משהו אחר גם. אפשר לחלק, אפשר לומר ברירה אחת, אני אוכל רק חצי צלחת, זה ייחשב כאילו אכלתי רק. אבל זה לא אחרת, כי אכלת את זה. לא נראה שאכלת רק כזית חמץ.
על זה מדברים כאן, השאלה כאן ממש מאוד טכנית. כי למעשה, הרבה אנשים צמחונים, אוכלים כן תערובת, תערובת צמחונית, כן. תערובת לא צמחונית, אבל במקור זו תערובת צמחונית, זה יהיה כזה… כאילו תערובת חמץ עצמה הייתה, שחייבים כזית מתערובת חמץ. זה מהכזית של תערובת חמץ עדיין חייבים כזית חמץ בתערובת. זה חמץ בתערובת. חמץ מלא זה פשוט, חייבים, לא כי זה מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מתכוונת שזה חמץ, לא רק שאסור לאכול אותו. זה מתכוון שזה נעשה חמץ ראוי ש… הרי הכל אסור.
דרך אגב, זו אכילה אם אוכלים מצה לבד, אכילת דבר אחר. כן, אני מתכוון שבדרך כלל מה שכתוב אכילה בתורה מתכוון פשוט. לא בדיוק, כי איך אפשר לטעום שני דברים בבת אחת? הרי היה צריך להיות “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. רואה? כן. רואה? אהא. אני לא זוכר מאה אחוז, אבל אתה רואה ברור שאכילה מתכוונת לאכול.
כאמור, זה הגיוני מאוד. דרך החסידות אומרת תמיד, כשלומדים את התורה לא צריך לדבר כך. אבא מצווה את בנו, הוא לא יכול כזה לשון חז”ל לא אנגלית. “יכול עבד מצווה לבנו”? יש לו כזה לשון, שצריך להצטער, ההלכה עושה את זה.
כמו צמחוני אמיתי, אני מחמיר לא לאכול בשר. אתה מבין מאוד טוב שיש הרבה צמחונים שאוכלים כן את תפוח האדמה מהצ’ולנט. אמת? תפוח האדמה מהצ’ולנט. אבל לא בשר יחד עם תפוח האדמה. כי אם כן, במה הבשר נעשה טוב יותר כי יש בו חיים, תפוח אדמה? מבין? אבל בליעות, אתה יכול לומר, בליעות אני לא מקפיד. אוקיי, כי בליעות זה… תפוח האדמה מהצ’ולנט יש בו בליעות. אין בו בשר. אין בו בשר. אין בו בשר. טעם כעיקר. זה כבר דברים הלכתיים. אדם יכול לומר, יש לי סוג הקפדה שפעם אחת נכנס קצת טעם, נו, נו, מבין? אפשר לשמוע. אני יכול לעשות את זה נו. אבל לסבול חתיכת אוכל…
לכן אפשר לעשות קצת גבול בין חתיכת עוף, נו, אפשר עוד לעשות את זה נו. הנו הוא רשות גדולה שאתה יכול לומר, הפה שלך לא יהיה חמץ. הפה שלך, מעין האכילה שאתה אוכל עכשיו לא תהיה חמץ. לא איכפת לי שזה מעורב. אדם היה יכול לחשוב כך. אבל, למה לומר שהתערובת עושה אותו טוב יותר? האכילה היא אותו דבר. אוקיי. כי אדם היה אומר להפך, תערובת חמץ מתכוונת שהכל, כל הדבר, נעשה כאילו היה חמץ. אבל הוא אומר בחדות, לא רק שהיה חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס מזה לבד. זה לפי הרבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? כן. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אוקיי, אוקיי, צריך… שאפילו תערובת חמץ, שונה משאר תערובות, צריך להבין. יכול גם לומר שמחמת חיבוב ה… מה מתכוון תערובת חמץ? יש לך חתיכות לחם בזה? אני לא יודע. אוקיי.
בא לכריתות. הרמב”ן מתווכח כאן. יש רמב”ן אמיתי? לא ללמוד את הדף עכשיו. כן. תסתכל על הרמב”ן, מה אומר הרמב”ן? כן, כמו שאתה אומר, “כדי אכילת פרס”, הרי היה צריך לקבל כרת, “כך הוא קורע לגמרי”.
מילא, מה אתם אומרים? פתח כאן את ספר המצוות. אה, יש לי ספר המצוות, הירוק עם הרמב”ן, איך זה? אה, איך אתה אומר? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? לא, קי”ח. איפה זה יכול להיות?
אז הרמב”ן סובר כמוך, זה… יותר מהרשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? כן. כותב הרב, בואו נלמד את הרמב”ן כבר. אתה רוצה ללמוד את הרמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, כאן כתוב רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. הרשב”ץ, הרשב”ץ זה “בשני מלכים”, דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. כל כך מעניין. “כי גול לפחות”? איך… כותב חביבנו הרמב”ם, “ימי ישראל”, זה המועדף שלכם… איי, טוב.
בספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו כן אסור דאורייתא. כך הוא אומר במשנה תורה, בפרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעניין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף שאין כאן ריבוי. אבל עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן שעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס שאף שאינו זקוק לזה, שהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור שאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, שחמץ דגן גמור שאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” מדבר בחמץ מעורב…
לעומת זאת, הרמב”ן טוען שהרמב”ן לא סובר… בדיוק להפך הרמב”ן אומר… מה הוא אומר בדיוק להפך? שכשאוכלים דבר בעין כדי אכילת פרס… כשלא חייבים כרת אלא מלקות, זה ריבוי מיוחד דאורייתא. כשהרי דבר מהמלקות יש בו מדרבנן. נכון. והאמת אומר הרמב”ן… אם הוא אוכל כזית שלם כדי אכילת פרס, אם יש כזית שלם חמץ, זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת” שהיה אפילו דברי רשות. והריבוי מתכוון שכשאוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, על זה יש מלקות, זה החידוש.
שוב, לא, הכלל הוא מחלוקת. רבי אליעזר סובר שמקבלים מלקות על “כל מחמצת” כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס, כשזה מצטרף, כמו שאתה אומר, החמץ הוא רק כזית משניהם ביחד, והחכמים סוברים בכלל שלא חייבים. ופוסקים כרבי אליעזר, הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר, שיש איסור נוסף, והעונש הוא רק על התערובות, שאפשר להאריך יותר.
שוב, הרמב”ן אומר שלפי הרבנן בכלל מותר. “אם כורתים על הפת”, אין שום דבר לאו על תערובת. מותר. כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס הרי מותר. ולפי רבי אליעזר חייבים כרת, חייבים לאו, ולפי החכמים פטורים לגמרי. ומה מתכוון “כל מחמצת” לפיהם? אמר הרמב”ן שיש להם פשט אחר ב”כל מחמצת”. שלשון אחד הוא חמץ ממש, וחמץ על ידי דבר אחר הוא “כל מחמצת”. מה זה מתכוון אני לא יודע, צריך מיד להסתכל.
כן. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
טוב מאוד, אבל טעמי המצוות הם עוד ריבוי, הדבר היחיד שאתה צריך לראות הוא שטעם כעיקר הוא דאורייתא. הלכה למשה מסיני, בדיוק כמו הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
בקיצור, הרמב”ן אומר שהלאו צריך להוציא מ”לא תאכל עליו חמץ”. יש כזה לאו, לפי החכמים אין כזה לאו. נו איי, מה הריבוי? אין לאו? החמץ ממש והחמץ על ידי דבר אחר, שניהם אסורים. זאת אומרת, זה בכלל הדברים הקודמים, אסור לאכול חמץ. איפה הדברים הקודמים? הנה, הקודמים. איפה למדנו את זה כבר? לא למדנו את זה. אבל הדברים הבאים…
אה, הקודמים, הדברים הקודמים. אהא. אני רוצה לתפוס את העיקר של העניין. הרמב”ם אומר “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, המפרשים מבולבלים לגבי הרמב”ם שהיה לפני הרמב”ן. בכלל יש איסור. ומה באמת? שכל שאר האיסורים סוברים אחרת מהרמב”ן, שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני עוברים מדאורייתא מעיקר הדין. מאוד מעניין.
אז, רואה? טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך. סתם, התוספות בחולין יש פלא שהרמב”ן סבר כמו רבי אליעזר, זו הנקודה. הוא בבירור הסתכל במגילת אסתר איך הוא מגן על הקודמים.
דובר 1: הרמב”ם אומר, הוא מסביר לאדם. קיצור, המפרשים חלוקים האם הרמב”ם צודק או הרמב”ן. האם בכלל יש איסור, ומה באמת, כי כל שאר הספרים סוברים כמו הרמב”ן, שמה שלא צריך להנות ממשהו? זה מעבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
דובר 2: מעניין, מאוד מעניין.
דובר 1: יפה, רואה, טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך.
דובר 2: בסתם, עם אחרים יש מחלוקת, נניח שהרמב”ם סבר כמו ר’ אלעזר, זו הנקודה. אני אנסה להסתכל במגילת אסתר, הוא יגן על זה. הוא מגן בסתם, הוא יאמר שזו עבירה.
דובר 1: אה, כך, אוקיי.
—
דובר 1: אבל הדבר הבא שרציתי לשאול את הרמב”ן, הוא אומר כך. הדבר הבא, כתוב ברמב”ן, אני יודע שיש מחלוקת. בסתם בקצ”ט זה איסור אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, שם כתוב “לא תאכל עליו חמץ”. מהו עליו? עליו פירושו קרבן פסח.
אני חוזר לזה שהעלינו קודם לגבי קדושת פסח שני, חמץ בשעת הבאת קרבן פסח שני, האם עכשיו לא עוברים על “לא תאכל עליו חמץ”. הוא לא לומד מזה על אכילת חמץ ביום הראשון, הוא לומד כמו שהגמרא הדרך האחרת, והוא פוסק כשיטה שזה נלמד מ”עליו”.
אבל ר’ יצחק בן אהרן סובר חמץ בשש שעות הוא מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. הוא אומר שהכלל הוא, חמץ משש שעות ואילך הוא מדאורייתא.
הוא מביא ראיה מהתוספות בזבחים דף כ”א, שהתוספות אומרים שם כך, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. מה פירוש הדבר? שעד אחרי האיסור הוא כן מדאורייתא. ואפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה.
על זה גם הרמב”ן חולק. הוא אומר שזה בכלל לא הלכה, כי זה כתוב בהלכות אחרות, מגיעים לנדור כמו ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. מדוע הוא סובר שזה כמו ר’ שמעון? מדוע לא כמו ר’ יהודה?
דובר 2: אהא, אני רוצה את השאלה.
דובר 1: אבל הוא מביא על זה את הראיה, שהתוספות בזבחים אמרו חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, שהם פסקו לא כמו ר’ שמעון.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב שהשש שעות הוא מדאורייתא, לא מתכוון לשש שעות. הוא אומר, זה כל אחד מסכים שצריך באמת להשבית.
אבל האם יכולה להיות מצוה להשבית שלא תהיה איסור אכילה?
דובר 2: כן, זה שני דברים שונים.
דובר 1: אוקיי.
רציתי לשאול בפשטות, אני אגיד לך. סתירה גדולה יש כאן, יש תירוץ. הכל זה הגדול… אז עכשיו שלא יהיה. כלומר שצריך לבערו, שלא לאכלו. אני לא יודע אם נוגסים במשהו שלא שלך. נותנים עוד לאו, כבר עוד לאו.
דובר 2: אוקיי, אם יש לך בונקר, זה כבר נוגע.
—
דובר 1: הלאה, עוד אחד, שניים, עוד הדבר. בצדק. עוד שניים. שלושה דברים. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. זה לא שני לאוין נפרדים, כלומר לאו אחד. כך כתוב בפסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זה לאו אחד, “לא תאכל עליו חמץ”. זה לאו אחד.
לגבי לא יראה, לגבי דברים אחרים. אני רק לא מבין כי אני זוכר שלרמב”ן יש שיטה ישנה שהוא מחלק את הלאוין, לא זה, אני לא מדבר על זה, אני מדבר על הענין, הנושא. הוא מחלק את החמץ. אבל חמץ ושאור זה דבר אחד, כי העיקר הוא שזה חמץ. אז נאמר באותו אופן נקרא חמץ עצמו והדבר המחמיץ. מי אומר את הלשון? הרמב”ן. כאן כתוב חמץ ושאור.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, הוא עדיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. האם יש לאוין נפרדים, שמלכות כבר במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אם זה לא שלנו, אלא פשוט המציאות שם. מלא יראה או פקד.
אלא, כך כתוב כבר, כמו שאמרת, שיש מחלוקת. לגבי הלאוין, כתוב כמו שהזכרנו קודם, לפי השורשים שצריך להיות מעשה, חייב להיות עובר.
במסכת פסחים כתוב, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, שלוקחים מהנפרדים. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. זה פשוט עשה, מה לגבי לא יראה ובל ימצא.
דובר 2: מאוד טוב, נכון. נכון כך.
דובר 1: כן, יש חילוקים אחרים, כן, יש. מכל מקום, חודש פסח מה שהוא שלו, הרי יש בל יראה ובל ימצא, נכון? בל יראה הוא… הרמב”ם אומר, אני זוכר שהוא באמת לא מונה את זה בספר המצוות שזו מצוה נפרדת. אבל זו מצוה נפרדת. לא יראה ולא ימצא הוא מונה בנפרד, צדיק.
דובר 2: אה, נכון, נכון, נכון.
דובר 1: אה, כאן כתוב חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, כך כתוב הרי. חמץ הוא הרי לא ימצא, נכון?
דובר 2: אה, אוקיי. מאוד מעניין.
דובר 1: וכאן הרמב”ם התחיל קצת בדרך אחרת והוא אמר, לא תאכל חמץ מי”ד, ולא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, שזה בכל שבעה.
על זה הוא הוסיף כאן את המילה “כל שבעה” כל הזמן, כי זה הסדר שהולך כאן, ומי”ד יש לא לאכול חמץ, והשבתת אוהן.
הרמב”ן לומד שרק כאן יש השבתת אוהן, אין כאן “לא תאכל חמץ”.
דובר 2: מאוד מעניין. נכון. כן. כן. אפילו ב… כן, במנין הקדוש גם לא כתוב “שבעה”. מאוד מעניין.
דובר 1: ממש, נראה ברור שזו הסיבה הגדולה למה הוא עשה את הסדר הזה. כאן פתאום הרמב”ן נעשה משנה סדר והולך עם סדר הזמנים. תבין את זה. מעניין.
—
דובר 1: אוקיי, עד כאן המצוות. כן. אוקיי, הלאוין.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
ספר זמנים של הרמב”ם עוסק במצוות הנוהגות מזמן לזמן. הסדר הוא: תחילה שבת (כי חמור דברי שבת), אחר כך שביתת יום טוב (הכלל של כל ימים טובים), ואחר כך באות הלכות פרטיות של כל יום טוב.
פשט: הרמב”ם מארגן את ספר זמנים לפי קטגוריות לוגיות — תחילה הכלל (שבת, שביתת יום טוב), אחר כך פרטים של כל יום טוב.
חידושים והסברות:
1. השם “הלכות חמץ ומצה” (ולא “הלכות פסח”): הרמב”ם קורא לכל ההלכות על שם המצוות, ולא על שם היום טוב. כך גם: לא “הלכות סוכות” אלא “סוכה ולולב”, לא “הלכות ראש השנה” אלא “הלכות שופר”. הענין של שביתה ביום טוב (שפסח הוא יום טוב) כבר נמצא בהלכות שביתת יום טוב — שם מפורט באילו ימים צריך לשבות. המצוות הספציפיות של חמץ ומצה הן קטגוריה נפרדת.
2. קרבן פסח בקרבנות, ולא בזמנים: הרמב”ם הניח את קרבן פסח בין הקרבנות, אף על פי שבמשנה קרבן פסח נמצא במסכת פסחים (סדר מועד). זהו חילוק בין סדר הרמב”ם לסדר המשנה — הרמב”ם מחלק בהחלטיות: קרבנות הולכים לקרבנות, מצוות התלויות בזמן הולכות לזמנים. כך גם מוספי שבת — נמצאים בקרבנות, ולא בהלכות שבת.
3. [דיגרסיה: הלכות שקלים] אפשר לשאול מדוע הרמב”ם הכניס הלכות שקלים לספר זמנים ולא לקרבנות (שהרי שקלים הולכים לקרבנות). התירוץ: שקלים קשורים מאוד לזמן (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), והרמב”ם לא רצה לסטות מסדר הגמרא (סדר מועד) בלי חידוש גדול. מוזכרת גם שאלה של ר’ חיים קניבסקי: מהו “זכר ליציאת מצרים” על שקלים?
4. סדר התורה, המשנה והרמב”ם: התורה בפרשת בא הולכת לפי “לוח שנה” — סדר הזמנים: מה עושים תחילה (לוקחים שה), מה עושים אחר כך (שוחטים, צולים), אחר כך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ורק אחר כך בא תשביתו שאור. לתורה אין “פרקים” — זה נרטיב. המשנה מתחילה ב”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — גם זה סדר הזמן, אבל רק עם דברים הנוהגים לדורות (לא דברים שהיו רק במצרים, כמו “ויקחו להם איש שה”). הרמב”ם מארגן לפי קטגוריות לוגיות של מצוות — לא לפי סדר זמן ולא לפי נרטיב.
—
הרמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: הרמב”ם מונה שמונה מצוות: שלוש עשה (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) וחמש לא תעשה (לא לאכול חמץ ביום י”ד מחצות, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים והסברות:
1. סיפור יציאת מצרים כמצוה מתרי”ג: הרמב”ם לא מנה את סיפור יציאת מצרים כמצוה נפרדת מתרי”ג ברשימת המצוות של הלכות חמץ ומצה באופן קודם — אף על פי שבמשנה כתוב “מצוה לספר ביציאת מצרים” — לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם “חידש בעצמו” את מצות סיפור יציאת מצרים (הוא קיטלג אותה אחרת).
2. שלוש קטגוריות זמן במצוות: המצוות מתחלקות לשלוש קבוצות לפי זמן:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) לא לאכול חמץ מחצות היום של י”ד.
– כל שבעה: (ג) לא לאכול חמץ כל שבעה, (ד) לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה: בספר המצוות הרמב”ם הולך לפי “חשיבות” — הוא מקבץ מצוות בסטים לוגיים. במשנה תורה לעומת זאת, במיוחד בספר זמנים, הוא הולך לפי סדר הלוח — הסדר הכרונולוגי של יום טוב. לכן הוא מתחיל במצוות של י”ד ניסן (ערב יום טוב), כי זה הזמן הראשון שמצוות פסח מתחילות.
4. חילוק מעניין בסדר העשה: בספר המצוות מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבל בהלכות חמץ ומצה זה הולך הפוך — קודם אכילת מצה, אחר כך סיפור יציאת מצרים. גם בתורה עצמה (לפי הפסוקים) כתוב קודם אכילת מצה ואחר כך סיפור יציאת מצרים.
—
הרמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — הפסוק הוא “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. המילה “אך” — “אך חלק” — נדרשת שמשמעותה כבר מערב יום טוב.
פשט: התורה ציוותה להשבית שאור מבתינו.
חידושים והסברות:
הפסוק אומר “תשביתו שאור מבתיכם” — רק שאור, לא חמץ. מנין שמבערים חמץ? איך יודעים שצריך גם להשבית חמץ?
פירוש פשטני של הפסוקים המבוסס על המציאות המעשית של אפיית לחם בימי קדם:
– אנשים אפו לחם טרי כל יום — במיוחד ביום טוב.
– כשהתורה אומרת “שבעת ימים מצות תאכלו” — הכוונה: שנה את התזונה שלך לשבעה ימים. במקום לאפות לחם טרי, אפה מצות טריות.
– אוטומטית לא יהיה לחם חמץ טרי, כי אף אחד לא שמר לחם ישן — אהבו לחם טרי.
– הבעיה היחידה שנשארת היא השאור (sourdough starter) — זה המרכיב שמחזיקים בבית כדי לעשות חמץ. לכן התורה אומרת ספציפית “תשביתו שאור” — זרוק גם את השאור, כדי שלא תבוא לאפות חמץ.
– מהלך א’: שאור עצמו אינו אסור (לא אוכלים אותו), אלא התורה אומרת לזרוק אותו כאמצעי מניעה — “slippery slope” — כדי שלא יבואו לעשות ממנו חמץ.
– מהלך ב’: לשאור יש איסור נוסף — התורה רוצה שיתרחקו אפילו משאור, כך רחוק הולך האיסור.
אם שאור — שלא אוכלים אותו, שהחשש היחיד הוא שיעשו ממנו חמץ — צריך לזרוק, חמץ עצמו בוודאי אסור להחזיק. זו דרך להבין איך לומדים השבתת חמץ מ”תשביתו שאור”.
מה שחז”ל השוו שאור וחמץ שיש להם כל אותן הלכות, והתורה מזכירה את שניהם רק כריבוי כדי ללמוד הלכות של ביטול וכדומה — זהו חידוש מעבר לפשט הפשוט של המקרא, שבו היה אפשר לחלק ביניהם.
לשון הרמב”ם “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” מראה שחז”ל למדו ששאור וחמץ הם קטגוריה אחת גדולה — “לא שני דינים נפרדים, אין כלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” יש רק חילוקים קטנים ביניהם.
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לפי פשט המקרא לא מבואר שצריך חמץ עצמו להסיר פיזית, רק שלא יאכלו אותו.
נשים שואלות שאלות לגבי ה-starters שלהן שהן מחזיקות בבית. חלקן מוכרות אותם עם מכירת חמץ. המגיד שיעור סובר שזה “פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — שיזרקו אותו. אפשר אחרי פסח לעשות starter חדש או לקנות מגוי. זה בדיוק השאור שהפסוק מדבר עליו — “זה השאור הכי הרבה שהפסוק מדבר עליו.”
—
חידושים והסברות:
1. האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי: מתקיים דיון ארוך האם “תשביתו” פירושו מעשה אקטיבי (הוצאת חמץ) או רק דבר פסיבי (לא להחזיק חמץ). ההשוואה היא ל”שובת זיין שבת” — כמו ששביתת שבת פירושה לא מעשה אקטיבי אלא הפסקת מלאכה, אולי “תשביתו” גם פירושו רק לא לקנות חמץ חדש?
2. התשובה: ביעור חמץ פירושו אכן מעשה אקטיבי — “לבוא בפעולה להוציא.” אדם רגיל יש לו חמץ בבית, והתורה מדברת למצב רגיל. ביעור חמץ לא פירושו שמישהו ילך לקנות חמץ כדי שיהיה לו מה לבער.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: העיקר הוא שבדיקת חמץ היא דאורייתא — צריך ללכת לבדוק, לא רק להוציא מה שיודעים.
4. ברכה על ביעור חמץ: מברכים על ביעור חמץ, מה שמראה שזו מצות עשה. זו ראיה שזה יותר מסתם “לא להחזיק” — בשביתת שבת לא מברכים. שאלה: מה קורה כשלאדם אין חמץ — האם הוא יכול לברך על ביעור חמץ? “לכאורה היה צריך לוכל” — אין לו חמץ אפילו יותר ממך. השאלה נשארת ללא תשובה.
—
הרמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, יש מצוה לספר על יציאת מצרים. מי שמאריך משובח.
חידושים והסברות:
הרמב”ם מניח שלושה ענינים בסיפור יציאת מצרים: (1) מה שה’ עשה לנו, (2) כמה רעים היו המצרים / איך ה’ נקם בהם, (3) להודות לאל על כל הטוב. אם מאריך באחד משלושתם יוצא לכאורה — אולי זה או-או.
הרמב”ם אומר “כפי השכל” — צריך לומר מה שיכול לומר. אין דין של לשון הקודש דווקא. זה מושווה לתפילה בכל לשון.
הרמב”ם אומר “לספר” אבל לא מזכיר ילדים. הוא אומר “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו אין ילד, אין חילוק. זה חידוש חשוב — המצוה אינה תלויה בילדים.
הרמב”ם מביא: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
מדוע הרמב”ם מביא את כל המכילתא? הרי הוא רוצה רק להראות שהזמן הוא בתחילת הלילה? התשובה: הוא רוצה לתת “קצת את ההגדרה של המצוה” — הוא צריך להראות שיש חיוב כזה, לא רק מתי.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, לא סיבה: הרמב”ם לומד שזה פירושו הזמן שצריך לומר — “זה לא שהמצה גורמת ממש, אלא הזמן.”
הרמב”ם לומד את מצות סיפור יציאת מצרים כמו קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” כמו שבקידוש יש ענין של לדבר על שבת (לא רק לזכור), כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. “זכור” פירושו “להזכיר” — לדבר על כך, לא רק לזכור במחשבה.
חידוש חשוב על טבע המצוה: לפי איך שהרמב”ם לומד, המצוה אינה שהבן “ידע” — “לא כתוב שהילד ידע, זו לא ידיעה, זו מצות זכירה.” האב עושה את מצות האמירה, והבן רואה איך עושים את המצוה, וכך ידע לעשות את המצוה לבנו כשיגיע היום. זה אומר — “בנך רואה שאתה עושה את מצות האמירה לבנך, וכך בנך ידע לעשות את מצות האמירה לבנו.” זהו חילוק יסודי — זו לא מצות חינוך/לימוד, אלא מצות זכירה/אמירה.
המילה “לספר” אצל הרמב”ם לא פירושה “לספר” (tell a story), אלא “לדבר” — יש מצוה בפני עצמה. לכן ההגדה מביאה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו כשכולם יודעים את הסיפור, עדיין יש מצוה לומר. זה מוכיח שזה לא רק ענין של העברת מידע לילדים, אלא ציווי לזכור דרך דיבור.
אם מישהו לוקח את ילדיו לטיול בתחילת פסח ומספר להם את כל הסיפור — הוא לא בהכרח יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אם קונה ספר יפה לילדים על יציאת מצרים — זה דבר יפה, אבל זו לא המצוה. המצוה היא הסדר — הנוסח, הפסוקים, האופן שאומרים בלילה. בקידוש שבת אין מצוה לספר לילדים מהי שבת — עושים קידוש, וזה עצמו הוא אופן הזכירה. כך גם בפסח.
מדוע בסוכות אין מצות “והגדת לבנך”, למרות שכתוב גם שם “למען ידעו דורותיכם”? גם בשבת כתוב “זכור” — מדוע לא צריך ללמד ילדים כמו בפסח? התירוץ: בפסח יש ציווי מיוחד — “והיה כי ישאלך בנך” — שעושה את זה שונה מסתם “זכר”. הרמב”ם מזכיר בהלכות פסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
—
פשט: חז”ל לומדים מ”בערב תאכלו מצות” שרק הלילה הראשון של פסח הוא חיוב לאכול מצה, אבל שאר הימים הוא רק רשות (היתר).
חידושים והסברות:
1. קושיא על הפסוק: הפסוק אומר למעשה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — זה אומר “מערב עד ערב”, לא רק “בערב”. אין ממש פסוק נפרד שאומר סתם “בערב תאכלו מצות” — הפסוק נותן מסגרת זמן מי”ד בערב עד כ”א בערב. מזה עצמו קשה ללמוד חילוק בין לילה ראשון לשאר ימים — היינו אומרים או כל הימים או כלום.
2. מקור חלופי לחילוק: הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — שמדבר על קרבן פסח — מוכיח שיש חיוב לאכול מצה (לא רק כי אסור לאכול חמץ). בקרבן פסח ברור שאוכלים אותו רק לילה אחד, לא שבעה ימים. מכאן לומדים שחיוב מצה הוא רק הלילה הראשון, ושאר הימים “מצות יאכל את שבעת הימים” הוא רק ענין של לא לאכול חמץ.
3. קושיא על זה: אבל כשאין קרבן פסח (כמו היום), מהו המקור שצריך עדיין לאכול מצה בלילה הראשון?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: האם זו מצוה נפרדת או רק פרט מידע (שאוכלים מצה לא רק בבית המקדש אלא בכל מקום). נדון האם “ובכל מושבותיכם” פירושו הלכה נפרדת או רק פרט באותה מצוה.
—
הרמב”ם בספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — לחם — אסור בכרת.
חידושים והסברות:
מיקום הלאווין בספר המצוות הוא בקבוצת איסורי אכילה — הסדר הולך מבהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, ואז נזיר.
—
**הרמב”ם: תערובת חמץ — אפיל
ו לא חמץ גמור אלא מאכל שיש בו תערובת חמץ, גם כן אסור, ומקבלים מלקות עליו. הפסוק הוא “כל מחמצת לא תאכלו”**.
פשט: לאו נפרד על אכילת מאכל שיש בו חמץ, אפילו אינו חמץ גמור.
חידושים והסברות:
מדוע היינו חושבים שתערובת חמץ מותרת? הרי יש בה את טעם החמץ! התירוץ: צריך לימוד מיוחד כי בתערובת אוכלים מאכל שיש בו חמץ — זו קטגוריה חדשה. המאכל עצמו אינו חמץ; זה מאכל שיש בו חמץ.
צמחוני שלא אוכל בשר — האם הוא אוכל את תפוח האדמה מהצ’ולנט? הרבה צמחונים אוכלים כן את תפוח האדמה (שיש בו רק בליעות מבשר) אבל לא את הבשר עצמו. אדם יכול לומר “הארוחה שלי לא תהיה חמץ — אבל אם זה רק מעורב, לא איכפת לי.” לכן צריך ריבוי מיוחד שגם תערובת אסורה. אבל: מדוע תערובת תעשה את זה יותר טוב? האכילה היא אותו דבר — אתה אוכל חמץ! זהו יסוד המחלוקת.
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אם אוכלים כל כך הרבה תערובת שבשיעור אכילת פרס יש כזית חמץ, אכלו חמץ בדיוק כמו שצריך. זהו השיעור לחיוב.
הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר: שכאשר אוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו כשהחמץ עצמו אינו כזית (אלא ביחד עם התערובת יש כזית), חייבים מלקות (אבל לא כרת). זהו החידוש של “כל מחמצת לא תאכלו” — ריבוי מיוחד דאורייתא על תערובת.
הרמב”ן (בהשגות על ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) סובר בדיוק להיפך:
– לפי חכמים: כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס של חמץ ממש, בכלל מותר — אין לאו על תערובת. “כל מחמצת” יש לה לפיהם פירוש אחר (חמץ ממש לעומת חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לפי רבי אליעזר: כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, חייבים כרת (לא רק מלקות!), כי זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– שיטת הרמב”ן: הלכה למשה מסיני היא שכזית בכדי אכילת פרס הוא השיעור לכל איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, עוברים מדאורייתא מעיקר הדין — לא צריך ריבוי מיוחד לכך. הריבוי של “כל מחמצת” הוא לפי רבי אליעזר על מקרה שיש פחות מכזית חמץ בכדי אכילת פרס.
כל שאר הראשונים חולקים על הרמב”ן — הם סוברים שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) עוברים מדאורייתא מעיקר הדין, אבל הרמב”ן עושה חילוק. תוספות בחולין תמהים על שיטת הרמב”ן, והמגילת אסתר מגן על שיטת הרמב”ם.
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) רלוונטי לדיון — טעם החמץ בתערובת עושה אותה אסורה, אבל הרמב”ן סובר שזה עצמו לא נותן מלקות בלי ריבוי מיוחד.
—
הרמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — לאו נפרד, שאסור לאכול חמץ משש שעות (חצות היום) בערב פסח.
פשט: “עליו” מתייחס לקרבן פסח — אסור לאכול חמץ בזמן הבאת קרבן פסח. הרמב”ם לומד מפסוק זה איסור דאורייתא על חמץ מחצות יום י”ד.
חידושים והסברות:
האם עוברים על “לא תאכל עליו חמץ” כשמביאים קרבן פסח שני — זו נפקא מינה מהמחלוקת על קדושת פסח שני.
הרמב”ם סובר שחמץ משש שעות והלאה הוא מדאורייתא. הוא מביא ראיה מתוספות בזבחים דף כ”א שאומרים: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” זה אומר שאפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה. זה מתאים לר’ יהודה.
הרמב”ן אומר שזו כלל לא הלכה, כי הוא פוסק כר’ שמעון (לא כר’ יהודה). לפי ר’ שמעון חמץ משש שעות הוא רק מדרבנן. הרמב”ן אומר שמה שהתוספות בזבחים אמרו “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — זה לא אומר שש שעות ממש, אלא מדבר על החיוב הכללי של תשביתו (השבתה), שכולם מסכימים שצריך להשבית.
האם יכולה להיות מצות תשביתו (השבתה) בלי איסור אכילה? איך יכול להיות חיוב לבער חמץ אבל לא איסור לאכול אותו? התשובה: כן, אלה שני דברים נפרדים — השבתה ואכילה אינם אותו דבר.
—
בפסוק כתוב: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” ו”לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: הרמב”ם מונה לא יראה ולא ימצא כשני לאווין נפרדים.
חידושים והסברות:
1. החילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. זה מעניין כי היינו חושבים שזה לאו אחד.
2. “לא ימצא” — אפילו לא שלך: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אם זה לא שלך, אלא פשוט המציאות של חמץ שם אסורה. זה יותר מבל יראה שמדבר על “לך” (שלך).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: במסכת פסחים כתוב ש”שבעת ימים תאכל מצות” — זו עשה, ו”לא יאכל חמץ בכל גבולך” הוא לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. זה לא לאו נפרד למלקות.
4. חמץ ושאור — חילוק הרמב”ן: הרמב”ן מחלק בין חמץ לשאור, אבל העיקר שששניהם ענין אחד — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (החמץ עצמו ומה שמחמיץ).
—
סדר הלאווין של הרמב”ם:
– לא תאכל חמץ מי”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (כל פסח)
– לא לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים והסברות:
חידוש גדול — סדר הרמב”ם לעומת סדר הרמב”ן: הרמב”ם הולך בסדר לוגי — תחילה האיסור של י”ד (ערב פסח), אחר כך כל שבעה, אחר כך תערובת, אחר כך בל יראה ובל ימצא. הרמב”ן לעומת זאת הולך בסדר הזמנים (כרונולוגית). הרמב”ן סובר שמי”ד יש רק השבתה (תשביתו), אבל אין “לא תאכל חמץ” — זהו חילוק יסודי.
ברור שזו הסיבה הגדולה שהרמב”ם עשה את הסדר — הרמב”ם ארגן את הלאווין אחרת מהרמב”ן, כי הוא סובר שיש איסור אכילה כבר מי”ד, לא רק השבתה. הרמב”ן פתאום “משנה סדר” והולך בסדר הזמנים — זה לא רגיל לרמב”ן.
אפילו במנין הקצר (מנין הקדוש) גם לא כתוב “שבעה” — זה מאשר את החילוק בין סדר הרמב”ם לסדר הרמב”ן.
דובר 1: טוב מאוד. אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה, אתה צריך להקליט? אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם הקדוש, וכפי שדרכו של הרמב”ם להתחיל עם רשימת המצוות, אז בואו נסתכל על רשימת המצוות. יש הרבה מהן, שמונה. מעניין מאוד, הלכות חמץ ומצה, הוא מדבר על זה בספרו.
למעשה, לכתחילה, כבר דיברנו על זה פעם אני חושב, פסח הוא בעצם לכתחילה כאן, מה המצוות כאן בפסח? זה בעצם ספר זמנים, נכון? ספר זמנים עוסק, איך? ספר זמנים עוסק בימים טובים, נכון? בענייני זמנים, שבת, יום טוב. קראתי את ההקדמה לספר זמנים, ושם כתוב, מה כתוב שם בספר זמנים? שיש מצוות הנוהגות מזמן לזמן, כך אני זוכר, נכון? ובספר זמנים יש, כן, ממילא קודם הולך שבת, שבת היא הנוהגת ביותר, אפילו קיום העולם הוא בשביל שבת, מרגישים שיש חומר על דברי שבת, אחר כך מרגישים יום טוב הוא הכלל של כל הימים טובים, ועכשיו, הכרך השני של שבת עירובין, הוא הלכות פרטיות שיש בימים טובים. נכון?
אז מה ה”בכל תעשה לך לאות” שהבאת לי לחשוב?
דובר 2: אה, הפסוק הזה הגיוני, הפסוק הוא על שמחה. ושמחת בחגך, כל הימים טובים יש מצוות שמחה.
דובר 1: ראיתי את המילה “עדה” ו”מועד”, כי הקשר שלי הוא “כל עדותיך”. מועד ועדה, שניהם מתכוונים לעניין של התכנסות, של ועד, של התאספות.
דובר 2: לא, עדות, עדותיך מתכוון למצוותיך.
דובר 1: נכון, בסדר.
דובר 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה הן הראשונות, ושם הרמב”ם הכניס את כל הענייני קרבן פסח. עכשיו הוא שם בקרבנות. אם חושבים, דיברנו על זה בפעם הקודמת אני חושב, אם היו מביאים קרבן פסח, אולי לא היה בכלל חמץ ומצה רוב הפסח. היה יותר מעניין לקרוא הלכות פסח, כן? כי היום טוב נקרא פסח, היום טוב לא נקרא חמץ ומצה. יש הלכות פסח. אבל זה אומר, הרמב”ם גם לא קורא הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, גם לא סוכות, אלא סוכה ולולב. הוא קורא לזה על שם המצוות. שביתת יום טוב.
דובר 2: אה, כי שביתת יום טוב מונה את הימים טובים.
דובר 1: זה לא הלכות פסח, כי הלכות פסח כבר עומדות בהלכות שביתת יום טוב. שם מפורט שיש יום טוב כמו פסח.
דובר 2: אני מבין, אולי צריך לקרוא קרבן פסח?
דובר 1: קרבן פסח מובן. מלהיות עוד יום טוב, עומד בהלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב עומדים כל הימים בשנה שצריך לשבות.
כמו בבית המקדש הוא גם עשה כך, יש הלכות יום טוב. כשאדם רוצה לדעת מה מותר לו לעשות בראש השנה או בסוכות, צריך להיות לו השאלה בהלכות יום טוב. אבל כשהוא רוצה לדעת על שופר ועל המזל שלא ישן, מה שזה לא יהיה, צריך ללכת להלכות ראש השנה. אבל הרמב”ם לא קורא לזה אפילו הלכות ראש השנה, הוא קורא לזה הלכות שופר. הוא קורא לזה, למשל בסוכות קורא לזה לא הלכות סוכות, הוא קורא לזה סוכה ולולב, כל המצוות. וכאן היה יכול לומר הלכות חמץ ומצה של פסח, אבל אין לנו קרבן פסח, כי קרבן פסח הוא שם בין הקרבנות.
דובר 2: כל הקרבנות, נכון.
דובר 1: הוא גם לא כתב את המוספים של שבת, זה לא מפורט.
דובר 2: תגיד לי, אגב, זה מעניין, כי למשל, זה ביחד, בזה הרמב”ם שונה מהמשנה, נכון?
דובר 1: הרמב”ם, תמיד צריך לראות איך הוא הולך עם סדר המשנה, ומה השינוי מסדר המשנה. במשנה למשל, המוסף של שבת עומד במנחות, וזבחים, וקדשים. אבל קרבן פסח עומד במסכת פסחים, ועבודת יום כיפור עומדת ביומא, וכן הלאה. רוב קרבנות יחיד עומדים בסדר מועד. חגיגה במסכת חגיגה. ומכיוון שהרמב”ם חילק מאוד חזק, זה יותר לוגי מבוסס מסדר המשנה של הרמב”ם, כי זה פסח, והמוסף הגיוני.
דובר 2: בסדר, אני מאמין קרבנות, כן, אבל פסח קרבנות זה מועד.
דובר 1: לא, כי הרמב”ם כאן אני מאמין.
דובר 1: זה מעניין, אפשר לחשוב למה הרמב”ם כן הכניס את הלכות שקלים, צריך חשבון, יכלו בשקט לשים הלכות שקלים תחת קרבנות, כי השקלים הולכים לקרבנות. זה מעניין כי כי זה התחיל עם בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו מה שמאוד קשור לזמן, למניין, לא רצה להתרחק מהגמרא יותר מדי, כי הגמרא שמה את זה במועד. וכך, אולי רק מתרחקים מהגמרא כשיש לו סיבה, כשיש לו חידוש. יכול להיות שהרמב”ם יחזיק בזמן הזה שקלים, מה הרמב”ם על שקלים בזמן הזה. פשוט יש מצוה של “זכר ליציאת מצרים”. אז יש שאלה, אם זה רק עניין של קרבנות, לא מובן. שמעתי פעם משהו מדובר על זה, משהו מר’ חיים קניבסקי שמדבר על זה, מה הזכר ליציאת מצרים על שקלים? מה יש לזכור כאן? אבל יכול להיות. על שקלים זה, זה כתוב באותו… אה, לא, לא זה שיש לי כאן, האחר שיש לו את קריאת המלך, הוא רוצה לזכור את הזכר של שקלים עצמו.
דובר 2: בסדר, לא חשוב עכשיו.
דובר 1: מה יש אצלנו? אצלנו יש קרבן פסח, ויש… ולא לאכול חמץ, ולאכול מצה. כן. ויש את הספר, מה זה סיפור יציאת מצרים. הרמב”ם עשה בי”ד מצוות, לא כתוב ברור שיש דווקא מצוה. הרמב”ם לא מנה שיש מצוה.
דובר 2: זה כתוב עוד, אבל יש פרק על זה, הפרק האחרון בפסחים, שם כתוב על יציאת מצרים, כתוב על ההגדה, מה שמספרים. כל שלא אמר, עם מצוה לספר ביציאת מצרים, כתוב שם לשון “מצוה”.
דובר 1: לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם דווקא רצה על זה. אני זוכר, דיברנו על זה, אני זוכר ש… הרמב”ם… בסדר, בואו נמשיך. איך הוא מוצא את זה בספר המצוות? בואו נראה. זה היה השיעור שלנו לפני שנה או שנתיים, לומר שהרמב”ם חידש בעצמו את מצוות סיפור יציאת מצרים. אין מצוה כזאת. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, כן.”
דובר 1: זה כך, אומר הרמב”ם, בואו נלמד קודם עם ה… עם ה… על כל פנים, זו הנקודה. בוא עכשיו, יש שמונה מצוות לפי הרמב”ם בחמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. אלו הפרטים. יש שמונה מצוות, שלוש מהן הן מצוות שצריך לעשות, וחמש מהן הן דברים שאסור לעשות. והסדר הוא כך, הם התבלבלו עם הסדר בפעם הראשונה, לא זכרו.
א) לא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. מצוות תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. ושוב, זה מדבר על לאו נוסף. מלבד הלאו של שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, לא כתוב עד מתי זה נגמר. הרמב”ם חושש שזה נגמר בפסח, כן.
דובר 2: אה, זו מצוה נוספת רק לאותו יום?
דובר 1: כתובה המילה “למעלה”, אולי זה אומר למעלה ולמטה…
דובר 2: לא, לא, לא, עד סוף היום.
דובר 1: יש מצוה נוספת.
דובר 2: אה. ולהשבית שאור מארבעה עשר, זו מצוות עשה? מה המקורות לזה?
דובר 1: הרמב”ם מביא הוא מביא את הפסוקים, הוא מביא את הפסוקים. הפסוקים. נו, לא צריך להגיע לפסוקים, ואתה תביא את זה, תראה את הפסוקים.
דובר 2: נכון. זה כבר מובא.
דובר 1: אז, הפסוק הראשון הוא… אז קודם הפסוקים בפרשת בא, שמדבר על… יש שלוש מצוות עשה. אז בואו כבר נמצא את זה. לא, לא, בואו לא נחשב את זה, בואו נראה מה הרמב”ם אומר. אילו הן המצוות החיוביות? מעניין, קודם הולך… אילו שלוש מצוות עשה יש?
דובר 2: אה, להשבית שאור היא מצוות עשה.
דובר 1: והפסוק הוא המצוה הראשונה אכילת מצה. הפסוקים בפרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הרמב”ם מונה קודם… אז, אני אביא לך את הפסוק שהוא “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. איפה זה כתוב? זה הראשון שהוא מונה, כי זה בחז”ל “אך חלק”. אז, בוא לכאן. אמת, אני רק רוצה למצוא כאן, ואני רוצה כבר למצוא לך מה הפסוקים שהוא מביא.
דובר 1: מעניין שהתורה בכלל לא פועלת באותה דרך בכלל. אין לה שום פרק, כאילו. אתה יודע איך הולך הסדר איך התורה מספרת את סיפור יציאת מצרים? לפי סדר הזמנים. מה אתה עושה באשמורת הבוקר, מה אתה עושה אחר הצהריים. זה מאוד יפה, זה לוח שנה, כן, אם אתה מסתכל על הפסוקים בפרשת בא, סדר הפסוקים. זה לא כמו “זאת חקת הפסח”. זה לא דבר שהתורה מתחילה עם “זאת חקת הפסח”, עם כותרת כזאת, כמו שזה. זה יותר כמו סדר הזמנים. היא אומרת ליהודים כך, שיזכרו, זה מה שקרה בארבעת הימים הבאים. וזה מתחיל עם המצוה הראשונה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבל זו אחת המצוות בנדרים ונדבות, אתה צריך לראות איך הרמב”ם לומד, וזה ממשיך, בדיוק איך הקרבן הוא, ואחר כך באה מצוות איך לצלות את קרבן פסח, ואחר כך באה “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ואחר כך זה שצריך להוציא את החמץ עוד לפני השחיטה, זה מאוחר יותר, חיים מאוחר יותר בפסוקים.
זה מעניין איך התורה עושה את זה, ואיך המשנה עושה את זה, ואיך הרמב”ם עושה את זה. המשנה מתחילה “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, אפשר לומר כך, המשנה לא הולכת כל כך ממוקדת על עיקר הקרבן, כי המשנה אם הייתה הולכת לפי הקרבן הייתה מתחילה עם…
דובר 2: לא, המשנה הולכת לפי סדר הזמן.
דובר 1: כן, סדר הזמן, אבל המשנה יכלה להתחיל עם… המשנה יכלה להתחיל עם אה… כמה ימים יש בדיקה?
דובר 2: מה שיהיה.
דובר 1: “ויקחו להם איש שה”, המשנה יכלה לומר, כמה ימים לפני פסח הולכים ולוקחים קרבן.
דובר 2: אז המשנה לא פועלת עם דברים שלא נוהגים לדורות, אלא קצת, כי כתוב הלכות קרבן פסח.
דובר 1: הדברים שהיו רק פעם אחת, המשנה מדברת על דברים שהיו בזמן בית המקדש כל שנה, אבל דבר ש…
דובר 2: אה, “ויקחו להם איש שה” היתה רק מצוה במצרים?
דובר 1: אה, אה, אה, בסדר, בסדר, אז אכן המשנה מתחילה עם הסדר של… ערב יום ארבעה עשר מתחיל הדבר הראשון, לפני זה יש מצוות בדיקה שחז”ל עשו, מתחילים עם סדר. זה טוב, חצות הולך עם השריפה, ובאמצע יש פסח.
צריך להבין את הסדר המדויק של המצוות. זה חשוב אילו מספרים המצוות הן. כאן יש שמונה מצוות, כן? בסוף ההקדמה אפשר בדרך כלל למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה. שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הגדה, שאני לא מוצא למשל את המצוה הראשונה כאן. יש לך את ההקדמה, יש לך, יש ספר המצוות, בגרסה שלהם זה מאוד קל למצוא.
דובר 2: כן, אבל ספר החזון איש הוא שלי.
דובר 1: איך זה ספר המצוות ההקדמה הראשונה? ואתה אמרת שאתה תמצא בהחלט, למצוא קודם את הלאו עשה.
דובר 2: אממ, מצוה, בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 1: אחר כך זה לא ר”א? ר”א בקוד?
דובר 2: אהא.
דובר 1: אז קצ”ז, קצ”ז והלאה, קצ”ז עד ר”א זה אה.
דובר 2: הא שוב.
דובר 1: ואחר כך חוזרים ל… מאוחר יותר חוזרים לסדר בסוף. ובאמצע יש פסחים. צריך להיכנס לסדר המדויק של ה… כי אתה רואה אילו מספרים המצוות הן. שוב, כאן יש שמונה מצוות, כן?
דובר 2: בסוף ההקדמה אפשר כנראה למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה.
דובר 1: אה, שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הקדמה, שאני לא מוצא. למשל, המצוה הראשונה כאן…
דובר 2: יש לך את ההקדמה, יש ספר המדע, והגרסה שלהם מאוד קלה למצוא את זה.
דובר 1: כן, אבל חדר הספות הוא שלי. איפה ספר המדע או ההקדמה?
דובר 2: כן, כאן קל למצוא בהחלט. צריך קודם את הלא תעשה.
דובר 1: אה, מצוה… בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 2: זה לא ר”א.
דובר 1: ר”א גם?
דובר 2: אה, אז קצ”ז, קצ”ז והלאה. קצ”ז עד ר”א זה…
דובר 1: אה, שוב, אה, קצ”ז זה “שלא יראה חמץ בפסח”. איזו מצוה זו כאן?
דובר 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. איזו זו?
דובר 1: ג’.
דובר 2: מה זה ג’?
דובר 1: ג’ אתה מתכוון מהסדר שיש כאן, מהלכות חמץ ומצה?
דובר 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. כן.
דובר 1: כן.
דובר 2: בספר המצוות הסדר קצת שונה. כי בספר המצוות הוא לא הולך לפי סדר הזמן, הוא הולך לפי סדר החשיבות. כי הוא עשה ראשית. הוא התחיל עם יסודי התורה, אחר כך הוא הלך לעבודה זרה, אחר כך הוא הלך לחוקות הגויים, וכאן הוא נכנס לימים טובים. הוא מסדר אותם יותר בסטים בספר המצוות.
אז זה יותר הגיוני לומר את עצם איסור החמץ, אחר כך הפרט שגם לא אוכלים חמץ יום לפני מחצות. כי לא הולכים כל כך לפי ה… הוא לא חושב כמו הלוח.
כאן הוא הולך ללוח, הוא הולך ספר זמן, יום טוב. אז מה הדבר הראשון של היום טוב? ערב יום טוב מתחיל הראשון של המצוות של יום טוב. זה הפשט.
דובר 1: חשבתי שהרמב”ם לא הולך אף פעם… זה לפי הזמנים.
דובר 2: כאן הוא כן הולך לפי הלוח. אז יש לזה מקום בספר זמנים. בואו נראה. אבל למה הוא לא היה צריך לעשות את זה בימים טובים אחרים?
דובר 1: כן, בטוח שסדר המצוות כאן הולך לפי הלוח. אני לא יודע אם הרמב”ם הולך לפי הלוח. בואו נראה איפה עוד זה רלוונטי. בואו נראה, בשופר וסוכה ולולב, שכל אחד מהם יש רק מצוה אחת, אין מה ללכת עם סדר הלוח. בואו נראה איפה כן רלוונטי.
דובר 2: זה הולך בערך ככה. תראה, יש כאן שלוש קטגוריות. אתה צריך לזכור, יש שני הבדלים של ספר המצוות שלנו. אני מתכוון, יותר מהבדלים. ההבדל הראשון הוא, ספר המצוות מחולק על ספר עזות, שכאן זה הולך ביחד על… חבילות. השני, השני שיש כאן, הוא מאורגן לפי ההיגיון של הלכה, וזה מאורגן לפי סדר התורה או לפי החשבונות שלו עצמו שיש לו שם.
וכאן זה הולך כך, יש י”ד, כל שבעה, וליל פסח. תראה, השניים הראשונים זה לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ מי”ד מחצות היום ולמעלה, כן, זה י”ד. גם יש את מצוות להשבית שאור מי”ד, כן, זה הראשון. אחר כך יש ג’, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, ולא יראה ולא ימצא כל שבעה, זה ה’ ו-ו’. אחר כך יש את מצוות אכילת מצה זכר ליציאת מצרים.
דובר 1: זה גם מעניין, שמתי לב שבמצוות עשה קנ”ו קנ”ז, מצוות עשה קנ”ו היא לבער חמץ, זו בעצם המצווה כאן ג’, אה סליחה, המצווה ב’ כאן. קנ”ז היא לספר יציאת מצרים, וקנ”ח היא לאכול מצה. ואצלנו זה הולך הפוך, קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים. מעניין. למעשה בתורה כתוב קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים, לפי הפסוקים שהם מביאים כאן. הוא אומר שהרי המצווה של מצה הולכת כמו שכתוב בפרק י”ג.
דובר 2: אה, אתה מדבר על מצוות עשה?
דובר 1: כן. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
דובר 2: אה. אתה רוצה ללמוד את ספר המצוות?
דובר 1: אין לי את ספר המצוות כאן.
דובר 2: אוקיי. בוא ננסה, איך זה?
דובר 1: אז בוא נלך עם הסדר ברמב”ם. קודם הם הלאוין. הרמב”ם הולך עם הסדר ברמב”ם. קודם זה כן.
דובר 2: לא, הרמב”ם מונה קודם מה שאסור לאכול.
דובר 1: לא, אבל ספר המצוות הולך לפי הסדר.
דובר 2: אבל צריך לדעת, יש להם הקדמה, והם אומרים שזה טפל ללימוד העיקרי שלנו של משנה תורה. האם צריך ללכת עם אותו סדר?
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. זו הראשונה, אוקיי, קנ”ו. בוא נראה. קנ”ו. התורה אמרה לנו, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וזו המצווה של תשביתו שאור.
דובר 1: מעניין, מה הפשט? חמץ ושאור זו המצווה לשרוף. אגב, זה מאוד מעניין מה הפשט. הם התווכחו פעם שעברה שיש רק הבדל אחד לגבי צרעת או משהו.
דובר 2: בין חמץ לשאור?
דובר 1: כן, משהו כזה. מה הפשט? בוא נראה. שבעה ימים, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הם התווכחו שאם לומדים פשטות המקרא עד הסוף, אפשר ללמוד לגמרי אחרת בפסוקים, כאילו שכאן… בוא נראה מה כתוב בפסוקים. היה להם איזושהי דרך איך אפשר היה ללמוד.
דובר 2: אה, אפשר היה בטעות ללמוד כך.
דובר 1: אפשר היה לעשות פשט כזה, אפשר היה לומר כך: “שבעת ימים מצות תאכלו” — שבעה ימים צריך לעשות מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — ביום הראשון צריך להשבית את השאור שעשו, שממנו אפו את כל המצות או מה?
דובר 2: לא את המצות, את החמץ. שאור זה בוודאי מה שעושים חמץ איתו.
דובר 1: אה, אבל צריך להשבית שאור. למה? כי “כי כל אוכל חמץ” — מי שאוכל חמץ בשבעת הימים, “ונכרתה”.
דובר 2: ונכרתה.
דובר 1: למעשה, אומרים שהסירו את השאור שממנו עושים את כל… כאילו אתה אומר לא יותר מאשר, אוקיי, אני אוציא את השאור, אפשר ללמוד. אפשר ללמוד שיש אזהרה נוספת שהשאור שהוא חשוב יותר, שממנו עושים את כל הלחם, צריך גם לזרוק.
דובר 2: איך כתוב עוד פעם? איך עוד כתוב שזה עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
דובר 1: לא, זה מעניין, אבל אפשר ללמוד שני פשטים. אפשר ללמוד ששאור יש איסור נוסף, או אפשר היה לומר שהאיסור העיקרי הוא החמץ, אבל כאילו שתסיר כדי שלא יהיה לך שאור לעשות חמץ. או אומרים, אפילו השאור הוא לא האיסור, לא מפריע לי שתאכל שאור, לאכול לא תאכל בכל מקרה. אני לא אומר שאין דבר שאוכלים, אבל אם יש לך שאור, זה כדי ללכת לעשות חמץ או משהו כזה.
דובר 2: חשבתי, זה מה שאני מתכוון לכאורה, פשט פשוט. כי שאור הוא הדבר שעושה חמץ. אתה צריך להיות בעל השאור. אבל למה צריך לזרוק את השאור? כי זה המרכיב העיקרי. לא אוכלים את השאור. אז חשבתי שלכן המצווה של תשביתו לא כתוב תשביתו חמץ, כתוב תשביתו שאור.
דובר 1: אה, כי אם לא יהיה לך חמץ, אוטומטית תהיה משבית.
דובר 2: חמץ היו אופים כל יום. אז מובן מאליו שלא הולכים לאפות מיום לפני. מגיע יום טוב, ושבעת הימים הולכים רק לאכול את המצות. אז אוטומטית לא יהיה חמץ טרי. מה כן יהיה לך? יהיה לך שאור, שממנו עושים חמץ. אני אומר לך, תזרוק גם את השאור, כדי שלא יהיה לך חמץ. לא רק שתאפה מצות טריות כל יום, ואוטומטית מובן שזה לא חמץ.
דובר 2: עוד פעם. זה כך, התורה באה ואומרת, שבעת הימים אני רוצה שתאכל מצות. מה זה אומר? שתשנה את התזונה שלך, כן? שבעת הימים אני רוצה שתשנה את התזונה שלך. מה זה אומר, במקום שתאפה לחם טרי כל יום, תאפה מצות טריות כל יום, שבעת ימים. ואם תאפה מצות, אוטומטית לא יהיה לך חמץ, כי אלו הימים ששינו את התזונה למצות, כי הם רוצים לזכור את יציאת מצרים וכו’. אז אוטומטית לא תאפה חמץ. אני מבין שכמו שאף אחד לא עושה עוגת גבינה בסוכות כשאוכלים בשר. עכשיו בשר זה התפריט, ועכשיו אוכלים רק מצות, וחמץ לא אוכלים עכשיו.
אבל מה עם השאור, ומה הם ראו, או שזה מדרון חלקלק שיש לך את השאור, כן לעשות חמץ? או שזה אולי מצווה נוספת שתזרוק, עד כדי כך שתפריד את החמץ, שתזרוק אפילו את השאור. אז או שזה איסור נוסף על השאור, או להיפך, השאור עצמו לא אסור כי זה לא דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? כתוב רק תשביתו שאור. איך יודעים שמשביתים חמץ? צריך רק שאור.
דובר 2: אז בוא נראה הלאה בפסוקים. אתה מבין, כן, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, מכאן משמע ש“כל אוכל חמץ”. אה, אז הייתי אומר מאוחר יותר עוד פעם, אז עולה ומצווה באמת. אבל אני חושב שזה יותר הפשטות של פשט המקרא, שצריך להסתכל מאוד חזק על המציאות.
כל אדם אוהב לאפות כמה שאפשר. אז היו לנו כל מיני מזון שיש לנו, אבל כשהיה קמח ובצק, אפו לחם טרי. כן, במיוחד ביום טוב אופים לחם טרי. בא כאן, ביום טוב אפו לחם טרי. אומר הפסוק, הימים האלה הם ימי מצה, לא של לחם. אז אין סיבה שאדם יהיה לו לחם, כי לחם זה דבר שאוהבים לאכול טרי. ושבעת הימים לא אוכלים שולחן ערוך טרי, ושבעת הימים אופים רק מצות טריות. אין סיבה שאדם יאכל חמץ לא טרי. ולא לראות לא לשם. אז אין חמץ. אבל מה כן, מה יש שאור? אבל מה אז, הוא חושש שהילדים שלו, או הוא עצמו, הוא יתפס בניסיונות, והוא ילך לעשות עכשיו חמץ במקום מצות, או הוא ישכח. אומרים, זרוק גם את השאור. נכון? וחמץ זה פשוט יותר, אין לך, כי אופים עכשיו מצות טריות, למה תאכל עכשיו חמץ טרי? עכשיו זה הזמן לאכול מצות.
דובר 1: אם כתוב בעשרת הדברות “שאור”, הוא יכול לחשוב שממילא חמץ שנשאר, אבל הפסוק אומר כן, חמץ זה לאו, זה דבר חמור מאוד, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אז ממילא לא תאפה חמץ. ולא רק זה, יש כרת.
דובר 2: אפשר כן להבין, אפשר כן להבין, עם אותו היגיון אפשר להבין שחמץ זה אותו איסור. למה צריך לזרוק שאור? כדי שלא תאפה חמץ. למה לא תאפה חמץ? זה כרת, “ונכרתה”. אז באותו מחיר אפשר גם להבין שצריך לזרוק חמץ. או אפשר לומר שחמץ ישן בכל מקרה לא צריך לאכול. נו אוקיי, בכל מקרה לא צריך לאכול, זה הפקר, זה מה שזה, זה לא כל כך פראי למה אנחנו מבינים.
יש מקום אחד, אוקיי, יש שני דברים. אבל אתה יכול אפילו לומר שהגמרא רוצה, אתה יכול לומר שני קל וחומרים שחמץ בוודאי לא צריך להיות. כי שאור לא אוכלים, אף אחד לא אופה לתוך שאור. אבל מה החשש? שתעשה מזה חמץ. ממילא, בקיצור, שאור אסור להיות שאפשר לעשות חמץ, אז חמץ עצמו בוודאי אסור להיות.
דובר 2: אפשר לראות על מה צריך לומר שמ”השבתת שאור” צריך גם ללמוד “השבתת חמץ”. אבל מה שעשו ששאור וחמץ יש להם את כל אותן הלכות, והתורה אומרת את זה רק לריבוי נוסף כדי ללמוד הלכות של ביטול ודברים כאלה, זה חידוש.
דובר 1: אוקיי, אז בוא נלך עם פלפול חד יותר. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קל וחומר שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
דובר 2: אתה יכול להוסיף שמי שנכשל לא יודע את החומר, מה שכתוב מיד אחרי זה, מי שנכשל לא יודע את החומר של חמץ. חבר שלי הטוב, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ שאולי אין בו תערובת חמץ ישן.
דובר 1: זה לא נכון.
דובר 1:
אתה יכול להוסיף שהונכרתה, מה החומר שכתוב מיד אחרי הונכרתה? מה החומר של חמץ? בוודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ שאולי אין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן לא נכון, אבל זה חייב להיות. כן, אני יודע את זה.
אבל משתמשים גם כאן, יש גם כאן את הלשון “תשביתו שאור מבתיכם”. יכול להיות שמזה אין חמץ, ממילא לא יכול להיות חמץ כראוי.
דובר 2:
אוקיי, נדבר בקרוב על אותה מצווה, יש מצווה נוספת כאן. אוקיי.
דובר 1:
זה בפרק י”ב. הרמב”ם מעניין יותר, אבל לשון הרמב”ם היא “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. אני מתכוון, בתורה כתוב השבתת שאור, נראה ששאור וחמץ חז”ל למדו שזו קטגוריה גדולה אחת. זה לא שני דינים נפרדים, אין בכלל הבדל ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. יש הבדלים קטנים.
אולי המציאות אחרת. אני מסתכל על שאור כמו ה-sourdough starter למשל. נאמר מאוד ברור, שאולי בזמנם של חז”ל משהו באמת היה אחרת בשאור.
אם אתה מסתכל על השאור כאן, ה-starter, ה-yeast, אני לא מתכוון למודרני. ואפילו בשאור, כתוב על זה ששאור שאינו ראוי לאכילה, אי אפשר חמץ.
דובר 2:
טוב מאוד, נדבר על זה, בקרוב נגיע לזה. אבל מדברים על ההשבתה, יש מצווה, יש עשה ולאו. השבתת שאור, הפשט, החידוש שלו הוא שהוא אומר שיש חמץ, וזה צריך להוציא.
דובר 2:
כבר היו לי שאלות מכמה נשים ששאלו שאלות על ה-starters שהן שומרות בבית. אני יודע שיש שנותנים עצה ומוכרים חמץ, אבל לי זה נראה כל כך פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. תזרוק את זה, יש מספיק יום טוב לדאוג ל-starter טרי. אתה יכול לעשות starter חדש. אתה יכול לקנות מגוי קצת starter. אפשר לקנות starter, יש דבר כזה שמקבלים starter. אבל לשמור אותו ולמכור בחמץ, זה השאור הכי גדול שהפסוק מדבר עליו.
דובר 1:
תשעה, כן, משהו שיש בצק חמוץ וגרדו אותו, כן, אתה צודק. בטוח מדברים על זה, אבל זו סברא טובה שאתה אומר. זו התורה.
דובר 2:
מה בסיסי? כן, שילד בא לחדר ואומר, “את הבצק החמוץ צריך לזרוק מהבית שלכם.”
דובר 1:
אה, אוקיי. כן. אני יודע כמה אני מביא את זה. אתה זוכר את המעשה של ר’ זלמן לייב פיליפ, כן? היתה אסיפה גדולה על השיטלעך של עמרי זלמן. אני לא אוהב את המעשה. אני חייב להיות מוטרד מזה. למה? כי עדיין לא עברו מאתיים שנה מפטירתו? אם אותה מעשה היא הראיה, הוא עוד חי, לא? אם אותה מעשה היא הראיה, לא משתמע לך, כי על זה יש תורה, שולחן ערוך. סרוויס. וגנאי אחר, אם זה… אוקיי, חזרה לענין. זה ענין של הנהגה, זו לא שאלה ממש להלכה, אבל בטוח שזה מבורר. כן, זה פסח. זה מה שפסח הוא, ובעה”ק. אוקיי.
דובר 1:
עכשיו, קפ”ז מעניין. על זה למדתי פעם באריכות על מצוות סיפור יציאת מצרים. מהי המצווה של סיפור יציאת מצרים? כתוב שיש מצוות ביעור, מהו ביעור חמץ. הוא עושה חיבור שלם, אני לא אכתוב את זה עכשיו. אממ, סיפור יציאת מצרים, איך זה? איי איי איי איי איי איי איי. אבל לומדים “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. זה לא רק תשביתו, כי כדי שלא יהיה לו חמץ. הלא? אתה מחזיק עם? יש “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
דובר 2:
רגע אחד, אתה עונה על שני דברים אחרים. יודעים שזה יותר מסתם שהתורה שמה חורבן ציון, איך לא יהיה חמץ, יש את ה”לא תסורו”. עוד פעם, צריך את התורה על זה. התורה, שזה יהיה… עד שתלמד בחומש. החומש אומר “ביום הראשון”. “ביום הראשון” צריך עוד חידוש לומר ש”ביום הראשון” מתכוון לי”ד. “ביום הראשון” יכול להתכוון למה? היום הראשון של ניסן, או מה? היום הראשון של פסח כשאוכלים את המצה, אז תשביתו מתוככם.
דובר 1:
יכול להיות. היה לי פעם אולי חידוש על “אך ביום הראשון”, חלק מהחשבונות השונים איך חז”ל למדו את זה. נכון, ושם זה לא ברור עדיין שהוא מתכוון ליום הראשון של פסח. עדיין לא ברור שזה אומר…לא, עדיין לא ברור שזה אומר שצריך לעשות פעולה. אתה חושב כמו… זה שובת שבת, זו מצוות עשה, זה אומר שלא לעשות מלאכה. זה לא, זה לא אומר… אבל אתה לא יכול לומר שצריך לשבות מאפייה? אין ענין של אפייה, יש לאו… שלא יהיה, שלא יהיה חמץ, שלא לקנות. אה, המצווה של ביעור אומרת יותר לבוא עם פעולה להוציא. אבל אתה יכול לומר אל תקנה חמץ חדש לעולם, כי עכשיו ימי מצה. לעולם, האיסור היה לקנות חמץ חדש, כי עכשיו ימי מצה, עכשיו לא קונים חמץ. אבל הוא היה לו.
עוד פעם.
דובר 2:
לא, אני לא בטוח מה אתה מתכוון. עוד פעם, השאלה רצתה פעם ללמוד את ההלכות, אבל אתה יכול… כמו שובת שבת, לא אומר פעולה! שובת מחמץ לא אומר פעולה! אתה יכול לו בפועל אתה צריך להוציא? אם אין לך אתה… אבל, אבל אני בטוח שאם אין לך אתה פטור, תאמר את המצווה של תשביתו! לגבי ביעור חמץ, כן! ביעור חמץ לא אומר שמישהו ילך לקנות חמץ בברוקלין, כדי שיהיה לו ענין! התורה מדברת…
דובר 1:
אדם רגיל יש לו! רגיל אומר! כן!
דובר 2:
זה לשנות את התזונה, כאילו… לא את התזונה, את הבית! להוציא את… העיקר זה בדיקת חמץ דאורייתא לפי זה! כן! אה, אבל! היית יכול לומר, הוצא אם… אם לעולם, הוצא את קופסאות החמץ! יש חיוב ללכת לבדוק! אוקיי, מסכים. אבל המחבר… כן, המחבר אומר, אני אלך כזה דאורייתא. כן. כן. על זה עושים ברכה. אדרבה. אני יכול לומר שזה כן משהו דבר חיובי. הוא לא עושה ברכה על שביתת שבת.
דובר 1:
זו שאלה טובה. זו שאלה. מה קורה כשאדם אין לו חמץ? האם הוא לא יכול לברך על ביעור חמץ? או שאין כאן מעשה? אני לא יודע. לכאורה הוא היה צריך להיות יכול. מה הוא… להיפך, אין לו הרבה יותר חמץ ממך. אבל כבר אין לו חמץ חודש. אוקיי, בואו נעבור על החלק הזה. אני לא יודע. כן. עכשיו בואו נחזור כי זה… אחרי שקנינו את הדברים החדשים, כשהספירה נמשכת עד פסח. כן. כן.
דובר 1:
ובליל חמישה עשר בניסן. כן. בתחילת הלילה, כלומר לפני חצות? כן. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, מי שמוסיף. כשהוא מאריך את הדבר. ובגדולה מה שעשה לנו השם. הוא מגדיל את מה שהקב”ה עשה. והוא מגדיל כמה רעים היו המצרים. ודיברנו על הברכות פעם. והוא עושה והוא משבח “כאשר נקמתינו מהם”, איך הקב”ה נקם לנו מהם, והוא מודה “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, את ארבע הקושיות צריך להאריך, כמו שכתוב במשנה, כן? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
עכשיו, איזה פסוק עומד על זה? פסוק ב“והגדת לבנך”.
נראה ברמב”ם שזה ענין של סיפור לספר, זה ענין של להודות, זה ענין של שניהם. הוא לא אומר שאתה חייב לומר לפני הילדים. “לספר”, הוא לא אומר על ילדים כלום. הוא אומר צריך לדבר על יציאת מצרים.
דובר 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, כמו בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. הוא אומר, בהקדמה, כביכול, לדבר אל האנשים שיושבים סביבך. נכון, נראה, אבל לדבר, לומר.
דובר 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. אין כאן דין כמו בכל לשון, אין כאן דין בלשון הקודש כמו שיש ב… אהה, זה לא מסוים… נכון. כתוב, אתה צריך לומר מה שאתה יכול לומר, כפי השכל. אהה. כמו תפילה אולי, יש תפילה בכל לשון.
נכון. ומשמע שהרמב”ם מתכוון לומר שצריך לומר את כל זה, גם “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. אחד משלושה, אם אחד מאריך באחד משלושה הוא גם יוצא לכאורה. זה יוצא כמו שלושה עניינים שיש בזה. אוקיי, צריך לעיין יותר איך זה מתפרש בהלכות במשנה תורה, האם זה או-או. אוקיי.
וזה צריך להיות בתחילת הלילה, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
דובר 1:
אני רוצה לשאול, ההקדמה שהוא מביא, כתוב “והגדת לבנך ביום ההוא”. מה הפירוש “והגדת לבנך”? הוא אומר, מתי זה “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, מאוד מעניין, הרמב”ם שואל, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” זה הזמן שבו… כן, זה לא משהו שהמצה ממש גורמת, אלא הזמן נראה כך.
דובר 2:
אוקיי, בלשון המכילתא. זה מאוד מעניין למה הרמב”ם מביא את כל ה”יכול מראש חודש”. לא, הוא רוצה לשאול שיש חיוב כזה. נכון, באמת הרעיון של “יכול מראש חודש” מאוד מעניין. מה היה עולה על דעתך דבר כזה כמו מראש חודש? אבל הרמב”ם עומד על “ביום ההוא”. כך הולך המדרש. למה הרמב”ם מכניס את כל הדבר? כל היסודות של המדרש, של דרשת הדרשן, של ספרים, הם דברים שמפורשים. הוא אומר הלאה, אפילו כשהייתי יכול לחשוב אפילו אפילו הוא רשע, אבל זה כתוב במילה הבאה “בימי”, הוא לא מתכוון רק כשהוא שוטה, אלא אפילו כשהוא היה שבור שהבן ילמד את המצווה.
עומד כדי לענות צריך לתת קצת את ההגדרה של המצווה, אבל לא סתירה. כי הוא אומר שהמערכה לספר רואים שיש ראיה חלשה. איך אמרת שכתוב מצווה? מצווה לספר, כתוב הלשון של ההגדה, כתוב במשנה הלשון? זה פלא, אני לא יודע.
דובר 1:
כי הוא אומר שהענין הוא ענין של זכירה, כמו קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, כתוב בין לבן עצמו בין לבן חכם. אותה רמה. אפילו אין ילד, אין חילוק. הרמב”ם לומד “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלומר שמצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. כמו בקידוש יש ענין של לדבר על שבת, לא רק לזכור שבת, צריך להזכיר שבת. זכור פירושו להזכיר, לא לזכור, כן? לדבר על זה. כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. כל, כן, לא משמע שיש ענין… שוב, רואים לכאורה בהגדה שכן, יש ענין, הבן שואל, וכן הלאה. אבל זה מאוד מעניין, כי לפי איך שהרמב”ם לומד את המצווה כך, כך הולך הרבה פעמים, כאן מתנהל המגיד, הוא מניח מעשה, בא בן, הבן שואל, אומר החכם, מדבר איתו גבוה. אבל אם הוא לא ירצה לדבר, הוא ילמד אותו חורבן הבית. הוא אומר שבנך ילמד אולי מעשה, וזה בכלל לא הנקודה. בנך רואה שאתה עושה את המצווה של לומר לבנך, וכך בנך ידע לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
דובר 2:
מה אומרים? אומרים! אומרים את מה שכתוב במחזור. אומרים. האמת היא, הוא אומר מה שכתוב. לא כתוב כאן שהילד צריך לדעת. זו לא ידיעה, זו מצוות זכירה. והוא אומר כך,
דובר 1:
לא, לא כתוב שהבן… שהנקודה היא שהבן ישמע אפילו מעשה. זה בכלל לא הנקודה. זה שהבן רואה שעושים את המצווה של לומר לבן. וכך הבן צריך לדעת לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
מה אומרים? אומרים, אומרים מה שכתוב במחזור. אומרים… אמרתי לעצמי, אתם אומרים מה שכתוב כאן. לא כתוב כאן שהענין הוא שתדע. עשיתי, זו מצוות זכירה. והוא אומר כמו… איך צריך לזכור שבת? שבת אין מצווה לומר לילד שהיתה יציאת מצרים, היה מעשה בראשית. אתה בטח יכול להיות שזו המטרה, הטעם של המצווה. נכון, אבל אין מצווה של סיפור מעשה שבת. אלא מה כאן? זכירת מעשה שבת היא דרך קידוש. הילד שם לב והוא שומע שבקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית? הוא לא שם לב. אין מצווה שיספרו לילד. לא מבלבלים את הילדים שיקבלו ציון טוב אם ידעו מה זה שבת, זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה עולם. עושים קידוש, וזה אופן הזכירה.
אופן הזכירה של יציאת מצרים הוא שילמדו לילד את הפסוקים, אם זה ביידיש, אם זה בלשון הקודש, אלו כל פרטי הדברים, שהילד יבין. וכך הילד יזכור שהוא צריך גם לעשות זאת. מה הוא יעשה? כשהוא יהיה גדול הוא יעשה קידוש לילדיו. אבל קידוש לא כתוב שזה לילדים. אבל כך היא צורת המצווה, כמו שהמשנה גם הבינה, יושבים יחד הילדים, עושים קידוש, ואוכלים.
וזה מעניין, זה מאוד שונה ממה שאנשים מציגים את זה, שיש כאן מצווה של לקחת את הילדים ולהסביר להם מה קרה. אם אחד עושה את זה, הוא לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים פירושו הסדר, אופן הסדר איך עושים את זה. לא, אני רוצה לעשות את זה קצת אחרת. הוצאתי את ילדי לטיול בתחילת פסח, וסיפרתי להם את כל המעשה, ולכן היום נבוא להתכונן לעשות את הסדר. לא זה מה שהפסוקים מדברים, זה לא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים הוא שיש נוסח לקידוש, זה מאוד דומה לקידוש, יש נוסח שאותו אומרים, וזה הילדים רואים, והילדים יודעים שהם ממשיכים הלאה. זה לא שיש סיפור מסוים שצריך לעבור.
ולא רק זה, קניתי לילדי ספר חדש מאוד יפה לסיפור יציאת מצרים, הוא יקרא את זה, ואין שום קשר. מה שהוא קורא את זה והוא נעשה מודע למעשה זה דבר יפה. יש מצווה שבלילה יאמרו פסוקים מסוימים ויאמרו דברים מסוימים, כמו שעושים במצוות קידוש, שגם הוא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. אה, למה בשבת לא עשינו משהו ענין שהילד… כי כשכתוב “זכר”, פירושו אוטומטית שהילד צריך… אפשר לומר שכשכתוב “זכר” על משהו, פירושו אוטומטית שצריך להעביר את זה לדורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
דובר 1:
למה למשל בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”, שילמדו “למען ידעו דורותיכם”? מה, ה”למען ידעו” שכתוב ביציאת מצרים הוא בסיפור. למה לא עולה על דעת אף אחד לומר שיש מצווה מסוימת לומר לילדים, “אנחנו יושבים כאן, מה היה אז”? לא יותר, אלא נאמר כמו “למען ידעו דורותיכם”. יש “למען ידעו דורותיכם”, יש “זכר ליציאת מצרים” שכתוב בתורה, אבל הציווי של סיפור יציאת מצרים הוא משהו מאוד שונה. זה “והיה כי ישאלך בנך”. אה, נראה את זה. הרמב”ם מזכיר בפסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
דובר 1:
אבל הוא מביא לנו ראיה טובה מאוד, המשנה בהגדה. אה, טוב מאוד. ומה כתוב בהגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כלומר, זו הראיה שלו, כמו קידוש. זו הראיה. לא, לא, זו הראיה שיש מצווה. אצל הרמב”ם, כל פעם שכתוב בחז”ל או מקור שזו מצווה, אז זו מצווה.
דובר 2:
לא, אני חושב שזה מביא לו גם את הרעיון שזה לא רק ענין שהילדים ידעו, אלא זה ענין של ציווי לזכור. הוא גם שם את זה בזה. הוא כבר יודע את הסיפור.
דובר 1:
הוא מזכיר את ההגדה. זו מסקנה.
דובר 2:
אבל הוא אומר, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. זה החידוש. בהתחלה הייתי חושב שהמצווה היא שהילדים ידעו. לא, המצווה היא ש“מצוה עלינו לספר”, כמו שמזכירים פסחים. לספר, לפי הרמב”ם, לא פירושו לספר סיפור, פירושו לדבר. כן. על עצמו המצווה. אוקיי, טוב, טוב מאוד. בואו נעבור למצווה הבאה.
דובר 1:
באמת מעניין, למה לא יעלה על דעת אחד שלמה כל אחד יזכור באופן אקטיבי כמו פסח? למה העולם יבין אחרת? או שבת אפילו, כמו שכתוב “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, צריך ללמד את הילדים, כמו שכתוב “זכור”, כמו “והגדת לבנך”. פסח צריך כן. באיזה דרך תלך עם הילדים?
דובר 2:
אני שומע. צריך לדעת, אפשר ללכת בשתי הדרכים.
דובר 1:
אוקיי, אני רואה בכהן, יש פסוק שכתוב, שכבר לא חיוב, זה היתר לאכול מצה בפסח. ערב טוב, כבר למדנו את זה פעם, אבל אני לא זוכר את הפסוק על כל פנים. אבל מה אפשר ללמוד יותר טוב למצות? זה סוג של, לקחתי ממך את האכילה, לא צריך לצום. דרך אגב, הדיוק של “בערב תאכלו מצות” הוא אחד המדרשים המצחיקים ביותר בחז”ל. למה? תסתכל בפסוק. אוקיי, איפה זה? קראנו את זה, נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא בפסוק הזה. תראה, קרא, קרא, קרא את הפסוק. יש לי את הפסוק ב… אוקיי, הראשון… אולי טעיתי קצת. רגע, סוף המילים של העמוד. תסתכל על הפסוק. אוקיי.
דובר 1:
אוקיי, התורה אומרת שבשבעת הימים יאכלו רק מצות, ושאור יוציאו מהבתים. זה יום טוב, ולא יעשו מלאכות, וכן הלאה. וגם את המצות יעשו בשמירה, כן, פשוט כך. אוקיי, נו? כלומר, התורה אומרת “ושמרתם את המצות”, והיא אומרת “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשט פירושו שיזכרו. הדרשה של שמורות המצות היא דרשה. פשט פירושו לזכור. אה, זכור את חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. אילו ימים הם הימים שראוי לאכול מצות? בערב, כן. אז יום איזה יום הוא החודש? בערב הוא התאריך רק מצות. ובשבעת הימים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. במילים אחרות, כאן התורה לא אומרת רק… יאכלו מצות, אלא היא נותנת את הזמנים, מהי”ד בערב עד כ”א בערב, ובכל שבעת הימים שאוכלים מצות לא יהיה שום שאור.
דובר 1:
אז, אוקיי, אני שואל אותך שאלה. למה צריך פסוק שמותר לאכול מצות בשבעת הימים? ורק אחר כך בא כאן “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אוקיי, אני שואל אותך שאלה, אתה יכול למצוא בפסוק הזה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” אתה יכול למצוא רמז שהלילה הראשון של פסח הוא חיוב והאחרים לא.
דובר 2:
לא, הייתי אומר כל הימים או אף אחד. והמילה “בערב”, לקחת מ”בערב תאכלו מצות” ולעשות מזה זה ממש מצחיק, כי הפסוק אומר “מבערב עד בערב”, הוא לא אומר “בערב”. אין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אפילו אם עלה על דעת מישהו שלא מבערב… כן, טוב מאוד. הוא אומר אין פסוק “בערב תאכלו מצות”. אין פסוק כזה. זה אמת, אמת. אני יכול אבל גם לראות את הטיעון של החכמים. זה פשוט שמבערב. כי אומרים “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, מתי מתחיל הארבעה עשר? בערב, כן? כמו כל דבר מהתורה מתחיל בלילה. יש לנו שכל הימים טובים מתחילים בלילה. אוקיי, זה צריך לעקוב אחרי זה עם החז”ל… אולי אין? אוקיי, זה שיחה בפני עצמה. צריך לדעת לבדוק.
חז”ל לקחו ממקום מסוים ששבת מתחילה בלילה, יום טוב מתחיל בלילה, ש“ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
דובר 2:
יש חילוק אבל, כאן יש תאריך. כאן הוא מדבר, הוא עושה את זה יותר ברור, הוא אומר את התאריך, מי”ד בערב עד כ”א בערב. אז למה לומר שבכל הימים צריך לאכול מצות? אני לא רואה למה אתה אומר שהפסוק הוא מקור לומר שזה חיוב. הייתי אומר שאין חיוב.
דובר 1:
אתה רוצה לומר שכל האנשים לא ישנו מסדר החג?
דובר 2:
הייתי אומר שכן. אתה רוצה לומר שאתה יכול לקחת מכאן שיש חילוק בין הלילה הראשון לאחרים? וזה עם קרבן פסח, זה ממש לא מתפרש.
דובר 1:
אוקיי, צריך לעיין בפסוקים האחרים שאולי חז”ל קיבלו משם את הרעיון, כי “על מצות ומרורים יאכלוהו” זה חיוב, וזה לא מתכוון לכל הימים. חז”ל הבינו שלא יאכלו שבעה ימים קרבן פסח. אז “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יאכלו אותו, את המצה. חז”ל ידעו שבלילה הראשון של פסח אוכלים מצה, ועושים פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יחד עם מצות ומרורים יאכלו. אז רואים שזה חיוב לאכול מצה. לא רק כי אין חמץ אוכלים משהו. אין חמץ, יאכלו או בשר או לחם. לא! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
דובר 2:
התקשיתי עם זה. ולידו כתוב…
דובר 1:
אנחנו מדברים עכשיו אם צריך לאכול מצה כשאין קרבן פסח.
דובר 2:
אני מסכים. שצריך לאכול מצה יחד עם קרבן פסח, זה מפרש את הפסוק. “אין צורך לראיה”, פסוק שאתה אומר, שעכשיו כשאין לנו קדשים צריך לאכול מצה, והלילה הזה לומדים זאת מבערך בהחלט מצה, אין נפקא מינה מה כתוב עם זה בפסוק.
דובר 1:
אבל הרי כתוב בפסוק שכל הימים צריך לאכול מצה. טוב מאוד, הרי כתוב תמיד שצריך לאכול מצה. אבל אפשר לומר שהפסוק לא מתכוון לומר סתם מצה, הוא מתכוון לומר לא חמץ, וזו תורת החמץ.
דובר 2:
אבל התורה הייתה יכולה לומר מצה ומרור, והיה מתאים עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. המצה הזו לא תעזור לי לפשט הזה. אם היה האכילה, היו אומרים שהמצה לחם אינה מצווה ורק הפסוק אומר, לא, הלחם שאוכלים בדרך כלל עם איזה טעם, שזה לא נכון עם החמץ, זה לא נכון.
דובר 1:
אז אני חושב שחז”ל ראו מהקשר, כאן אוכלים עם המצה לא דבר מצווה לאכול מצה עם פסחים, וכאן עומדת המצה לחם מיוחדת, אוקיי, טוב מאוד, אמרתי זאת, אמרתי זאת, יש לי איזה פשט, שלכאורה נכון זה הסיבה למה עשו את הלילה הראשון זכר לקרבן פסח, וזה לא מסתדר עם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” איך מסיימים?
דובר 2:
באותו יום, אבל, אותה סיום, זה פשוט סיום לאותה מצווה. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, זה לא רק בבית המקדש, לא רק כאן, לא רק שם, “ובכל מושבותיכם” זה מידע שצריך לדעת עכשיו אז, הרי “ובכל מושבותיכם” יש מצווה לאכול “ובכל מושבותיכם”, אבל רק מושבות מסוימים, כן? רק מקום המקדש, רק בדברים מסוימים.
דובר 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, זה מעניין כי בכל מקום כתוב מצות, כן, “מצות יאכל את שבעת הימים” כתוב בקודש. מה עוד פעם? אוקיי, בואו נלמד הלאה. כתוב באותו לשון, כן? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אוקיי, בואו נלמד.
דובר 1:
בחלק הבא הבאתי את המצוות האחרות של המצה. עכשיו נלמד כבר, אלו כל מצוות עשה. עכשיו נעבור למצוות לא תעשה. איזה לא תעשה אמרנו אז שאנחנו הולכים אליו? לא תעשה. נו?
דובר 2:
כ”ט הם, כן? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. כן.
דובר 1:
בואו נסתכל על משהו, סתם להבין. מצוות לא תעשה למשל, בכל הקבוצה של עשרת הדברות, שמת לב? הלא תעשה, איפה הם? יש לך בהקדמות של ספר המצוות, ספר המדע, הנה, תסתכל כאן, עמוד שלושים ושבע. ואיפה מצוות עשה? ורוצים להסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדת עכשיו, נכון? זה כ”ח. אה, זה ב…
דובר 1: איזה לא תעשה אמרנו שהולכים אליו?
דובר 2: לא תעשה… נו? ק”צז, כן?
דובר 1: ק”צז צריך להיות שלוש שאלות. כן. בואו נסתכל על משהו, כדי להבין. מצוות לא תעשה למשל הן באמצע הקבוצה של איסורי אכילה. שמת לב? הלא תעשה, איפה הן? יש לך בהקדמה לספר המצוות, ספר המדות, הנה, תסתכל כאן. סתם סקרנות. ואיפה מצוות עשה? בואו נסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדנו עכשיו, נכון? זה קמ”ח. אה, זה ב… כאן זה בקבוצה של ק”צז, נכון? כן, אבל הלא תעשה זה ק”צז, כן, ק”צז, שם והלאה. נכון, ואיזו קבוצה זו? בואו נראה, ק”צז. כן, באמצע הקבוצה של איסורי אכילה, נכון?
כי אתה יכול למצוא את הסימן, בדקתי את הסימנים, כן. כשמתחילים עם בהמה טמאה וכל הדברים האלה, ואז נותר, חלב, חדש, ואז הוא בא חדש ערלה כלאי הכרם, כן, ואכילה. כן, לא לאכול ביום הצום. אה, לא לאכול ביום כיפור גם נכנס לאיסורי אכילה. טוב שהוא נכנס לאיסורי אכילה זמנים, כמו שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא השני, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. ואז בא נזיר וכן הלאה. בקיצור, זה באיסורי אכילה, קבוצה קרובה כנראה. כן.
דובר 1: אוקיי, בואו הלאה. ק”צז כתוב כך: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ק”צח זה לא רק חמץ ממש, אלא, אבל חמץ רגיל, גם כאן כבר תערובת חמץ. אבל אפילו אחד לחם. כאן הוא אומר משהו את המילה של מה צריך להיות החילוק, שזה…
אוקיי, אנחנו מתכוונים שחמץ מתכוון ללחם? חמץ מתכוון ללחם, לחם. איזה מין אוכל שאוכלים לחם? זו המצה! חמץ זה ההפך ממצה, לחם. זה מנופח ולא מנופח. הוא אומר לא. יש מיני מאכלים אחרים שיש בהם תערובת חמץ. מה זה גם תוספת, כמו שהוא אומר “כל חמץ לוקה עליו”. זה כבר לא… בינתיים כבר יש כאן חמץ מעורב. זה כן… אה, זה בגלל זה.
נו, למה מישהו היה חושב שזה לא? יש בזה את הטעם של החמץ. זה כבר חמץ. זה כבר חמץ שאסור לאכול. אבל עם תערובת צריך לימוד מיוחד, by the way. כי זה… זוכר? כי זה חמץ עם שלוש עוגות וכדומה. לא, כי אסרו לאכול את המאכל. לאכול את… מאכל שיש בו זה בפנים זה עוד דבר. זה עוד דבר חדש. אוקיי.
כאן יש לימוד מיוחד כבר מאחד מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. זה לאו. אבל יכול להיות שיש לאו, אבל לא חייבים כרת. אבל… אבל… כרת אין על שום תערובת חמץ. נו, מה הלאו דאורייתא אז? כי כתוב “כל אוכל חמץ ונכרתה”. מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבל בגלל שזה “אינו מינו גמור”. זה “אינו מינו גמור”. אה, לא חמץ טהור. זה לחם, לחם. כמו שכתוב בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דווקא חייב, חמישית. לומדים את זה. לומדים את זה… באוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… זה איסור. אז אם יש כזית חמץ בתוך אכילת פרס, אכלת בדיוק את החמץ.
אוכלים עם התערובת, האם התערובת היא דבר בפני עצמו? תמיד זה דבר בפני עצמו. זה פלא גדול. זה חידוש גדול. למה? למה? אם אתה אומר למשל אתה צמחוני, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אתה אוכל מתערובת לא צמחונית גם? או רק לחם, רק עוף הוא לא אוכל, אבל אתה כן אוכל, אם יש לך רוטב של עוף פעם אתה אוכל אותו כן, אמת?
דובר 2: לא, זו הייתה צביעות.
דובר 1: כי… אני שואל אותך, זה כך? רוטב העוף לא טוב יותר, יש בו רק משהו אחר גם. אפשר לחלק, אפשר לומר ברירה אחת, אני אוכל רק חצי צלחת, זה ייחשב כאילו אכלתי רק. אבל זה לא אחרת, כי אכלת את זה. לא נראה שאכלת רק כזית חמץ.
על זה מדברים כאן, השאלה כאן ממש מאוד טכנית. כי למעשה, הרבה אנשים צמחונים, אוכלים כן תערובת, תערובת צמחונית, כן. תערובת לא צמחונית, אבל במקור זו תערובת צמחונית, זה יהיה כזה… כאילו תערובת חמץ עצמה הייתה, שחייבים כזית מתערובת חמץ. זה מהכזית של תערובת חמץ עדיין חייבים כזית חמץ בתערובת. זה חמץ בתערובת. חמץ מלא זה פשוט, חייבים, לא כי זה מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מתכוונת שזה חמץ, לא רק שאסור לאכול אותו. זה מתכוון שזה נעשה חמץ ראוי ש… הרי הכל אסור.
דרך אגב, זו אכילה אם אוכלים מצה לבד, אכילת דבר אחר. כן, אני מתכוון שבדרך כלל מה שכתוב אכילה בתורה מתכוון פשוט. לא בדיוק, כי איך אפשר לטעום שני דברים בבת אחת? הרי היה צריך להיות “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. רואה? כן. רואה? אהא. אני לא זוכר מאה אחוז, אבל אתה רואה ברור שאכילה מתכוונת לאכול.
כאמור, זה הגיוני מאוד. דרך החסידות אומרת תמיד, כשלומדים את התורה לא צריך לדבר כך. אבא מצווה את בנו, הוא לא יכול כזה לשון חז”ל לא אנגלית. “יכול עבד מצווה לבנו”? יש לו כזה לשון, שצריך להצטער, ההלכה עושה את זה.
כמו צמחוני אמיתי, אני מחמיר לא לאכול בשר. אתה מבין מאוד טוב שיש הרבה צמחונים שאוכלים כן את תפוח האדמה מהצ’ולנט. אמת? תפוח האדמה מהצ’ולנט. אבל לא בשר יחד עם תפוח האדמה. כי אם כן, במה הבשר נעשה טוב יותר כי יש בו חיים, תפוח אדמה? מבין? אבל בליעות, אתה יכול לומר, בליעות אני לא מקפיד. אוקיי, כי בליעות זה… תפוח האדמה מהצ’ולנט יש בו בליעות. אין בו בשר. אין בו בשר. אין בו בשר. טעם כעיקר. זה כבר דברים הלכתיים. אדם יכול לומר, יש לי סוג הקפדה שפעם אחת נכנס קצת טעם, נו, נו, מבין? אפשר לשמוע. אני יכול לעשות את זה נו. אבל לסבול חתיכת אוכל…
לכן אפשר לעשות קצת גבול בין חתיכת עוף, נו, אפשר עוד לעשות את זה נו. הנו הוא רשות גדולה שאתה יכול לומר, הפה שלך לא יהיה חמץ. הפה שלך, מעין האכילה שאתה אוכל עכשיו לא תהיה חמץ. לא איכפת לי שזה מעורב. אדם היה יכול לחשוב כך. אבל, למה לומר שהתערובת עושה אותו טוב יותר? האכילה היא אותו דבר. אוקיי. כי אדם היה אומר להפך, תערובת חמץ מתכוונת שהכל, כל הדבר, נעשה כאילו היה חמץ. אבל הוא אומר בחדות, לא רק שהיה חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס מזה לבד. זה לפי הרבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? כן. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אוקיי, אוקיי, צריך… שאפילו תערובת חמץ, שונה משאר תערובות, צריך להבין. יכול גם לומר שמחמת חיבוב ה… מה מתכוון תערובת חמץ? יש לך חתיכות לחם בזה? אני לא יודע. אוקיי.
בא לכריתות. הרמב”ן מתווכח כאן. יש רמב”ן אמיתי? לא ללמוד את הדף עכשיו. כן. תסתכל על הרמב”ן, מה אומר הרמב”ן? כן, כמו שאתה אומר, “כדי אכילת פרס”, הרי היה צריך לקבל כרת, “כך הוא קורע לגמרי”.
מילא, מה אתם אומרים? פתח כאן את ספר המצוות. אה, יש לי ספר המצוות, הירוק עם הרמב”ן, איך זה? אה, איך אתה אומר? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? לא, קי”ח. איפה זה יכול להיות?
אז הרמב”ן סובר כמוך, זה… יותר מהרשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? כן. כותב הרב, בואו נלמד את הרמב”ן כבר. אתה רוצה ללמוד את הרמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, כאן כתוב רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. הרשב”ץ, הרשב”ץ זה “בשני מלכים”, דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. כל כך מעניין. “כי גול לפחות”? איך… כותב חביבנו הרמב”ם, “ימי ישראל”, זה המועדף שלכם… איי, טוב.
בספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו כן אסור דאורייתא. כך הוא אומר במשנה תורה, בפרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעניין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף שאין כאן ריבוי. אבל עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן שעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס שאף שאינו זקוק לזה, שהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור שאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, שחמץ דגן גמור שאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” מדבר בחמץ מעורב…
לעומת זאת, הרמב”ן טוען שהרמב”ן לא סובר… בדיוק להפך הרמב”ן אומר… מה הוא אומר בדיוק להפך? שכשאוכלים דבר בעין כדי אכילת פרס… כשלא חייבים כרת אלא מלקות, זה ריבוי מיוחד דאורייתא. כשהרי דבר מהמלקות יש בו מדרבנן. נכון. והאמת אומר הרמב”ן… אם הוא אוכל כזית שלם כדי אכילת פרס, אם יש כזית שלם חמץ, זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת” שהיה אפילו דברי רשות. והריבוי מתכוון שכשאוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, על זה יש מלקות, זה החידוש.
שוב, לא, הכלל הוא מחלוקת. רבי אליעזר סובר שמקבלים מלקות על “כל מחמצת” כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס, כשזה מצטרף, כמו שאתה אומר, החמץ הוא רק כזית משניהם ביחד, והחכמים סוברים בכלל שלא חייבים. ופוסקים כרבי אליעזר, הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר, שיש איסור נוסף, והעונש הוא רק על התערובות, שאפשר להאריך יותר.
שוב, הרמב”ן אומר שלפי הרבנן בכלל מותר. “אם כורתים על הפת”, אין שום דבר לאו על תערובת. מותר. כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס הרי מותר. ולפי רבי אליעזר חייבים כרת, חייבים לאו, ולפי החכמים פטורים לגמרי. ומה מתכוון “כל מחמצת” לפיהם? אמר הרמב”ן שיש להם פשט אחר ב”כל מחמצת”. שלשון אחד הוא חמץ ממש, וחמץ על ידי דבר אחר הוא “כל מחמצת”. מה זה מתכוון אני לא יודע, צריך מיד להסתכל.
כן. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
טוב מאוד, אבל טעמי המצוות הם עוד ריבוי, הדבר היחיד שאתה צריך לראות הוא שטעם כעיקר הוא דאורייתא. הלכה למשה מסיני, בדיוק כמו הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
בקיצור, הרמב”ן אומר שהלאו צריך להוציא מ”לא תאכל עליו חמץ”. יש כזה לאו, לפי החכמים אין כזה לאו. נו איי, מה הריבוי? אין לאו? החמץ ממש והחמץ על ידי דבר אחר, שניהם אסורים. זאת אומרת, זה בכלל הדברים הקודמים, אסור לאכול חמץ. איפה הדברים הקודמים? הנה, הקודמים. איפה למדנו את זה כבר? לא למדנו את זה. אבל הדברים הבאים…
אה, הקודמים, הדברים הקודמים. אהא. אני רוצה לתפוס את העיקר של העניין. הרמב”ם אומר “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, המפרשים מבולבלים לגבי הרמב”ם שהיה לפני הרמב”ן. בכלל יש איסור. ומה באמת? שכל שאר האיסורים סוברים אחרת מהרמב”ן, שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני עוברים מדאורייתא מעיקר הדין. מאוד מעניין.
אז, רואה? טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך. סתם, התוספות בחולין יש פלא שהרמב”ן סבר כמו רבי אליעזר, זו הנקודה. הוא בבירור הסתכל במגילת אסתר איך הוא מגן על הקודמים.
דובר 1: הרמב”ם אומר, הוא מסביר לאדם. קיצור, המפרשים חלוקים האם הרמב”ם צודק או הרמב”ן. האם בכלל יש איסור, ומה באמת, כי כל שאר הספרים סוברים כמו הרמב”ן, שמה שלא צריך להנות ממשהו? זה מעבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
דובר 2: מעניין, מאוד מעניין.
דובר 1: יפה, רואה, טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך.
דובר 2: בסתם, עם אחרים יש מחלוקת, נניח שהרמב”ם סבר כמו ר’ אלעזר, זו הנקודה. אני אנסה להסתכל במגילת אסתר, הוא יגן על זה. הוא מגן בסתם, הוא יאמר שזו עבירה.
דובר 1: אה, כך, אוקיי.
—
דובר 1: אבל הדבר הבא שרציתי לשאול את הרמב”ן, הוא אומר כך. הדבר הבא, כתוב ברמב”ן, אני יודע שיש מחלוקת. בסתם בקצ”ט זה איסור אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, שם כתוב “לא תאכל עליו חמץ”. מהו עליו? עליו פירושו קרבן פסח.
אני חוזר לזה שהעלינו קודם לגבי קדושת פסח שני, חמץ בשעת הבאת קרבן פסח שני, האם עכשיו לא עוברים על “לא תאכל עליו חמץ”. הוא לא לומד מזה על אכילת חמץ ביום הראשון, הוא לומד כמו שהגמרא הדרך האחרת, והוא פוסק כשיטה שזה נלמד מ”עליו”.
אבל ר’ יצחק בן אהרן סובר חמץ בשש שעות הוא מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. הוא אומר שהכלל הוא, חמץ משש שעות ואילך הוא מדאורייתא.
הוא מביא ראיה מהתוספות בזבחים דף כ”א, שהתוספות אומרים שם כך, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. מה פירוש הדבר? שעד אחרי האיסור הוא כן מדאורייתא. ואפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה.
על זה גם הרמב”ן חולק. הוא אומר שזה בכלל לא הלכה, כי זה כתוב בהלכות אחרות, מגיעים לנדור כמו ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. מדוע הוא סובר שזה כמו ר’ שמעון? מדוע לא כמו ר’ יהודה?
דובר 2: אהא, אני רוצה את השאלה.
דובר 1: אבל הוא מביא על זה את הראיה, שהתוספות בזבחים אמרו חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, שהם פסקו לא כמו ר’ שמעון.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב שהשש שעות הוא מדאורייתא, לא מתכוון לשש שעות. הוא אומר, זה כל אחד מסכים שצריך באמת להשבית.
אבל האם יכולה להיות מצוה להשבית שלא תהיה איסור אכילה?
דובר 2: כן, זה שני דברים שונים.
דובר 1: אוקיי.
רציתי לשאול בפשטות, אני אגיד לך. סתירה גדולה יש כאן, יש תירוץ. הכל זה הגדול… אז עכשיו שלא יהיה. כלומר שצריך לבערו, שלא לאכלו. אני לא יודע אם נוגסים במשהו שלא שלך. נותנים עוד לאו, כבר עוד לאו.
דובר 2: אוקיי, אם יש לך בונקר, זה כבר נוגע.
—
דובר 1: הלאה, עוד אחד, שניים, עוד הדבר. בצדק. עוד שניים. שלושה דברים. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. זה לא שני לאוין נפרדים, כלומר לאו אחד. כך כתוב בפסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זה לאו אחד, “לא תאכל עליו חמץ”. זה לאו אחד.
לגבי לא יראה, לגבי דברים אחרים. אני רק לא מבין כי אני זוכר שלרמב”ן יש שיטה ישנה שהוא מחלק את הלאוין, לא זה, אני לא מדבר על זה, אני מדבר על הענין, הנושא. הוא מחלק את החמץ. אבל חמץ ושאור זה דבר אחד, כי העיקר הוא שזה חמץ. אז נאמר באותו אופן נקרא חמץ עצמו והדבר המחמיץ. מי אומר את הלשון? הרמב”ן. כאן כתוב חמץ ושאור.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, הוא עדיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. האם יש לאוין נפרדים, שמלכות כבר במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אם זה לא שלנו, אלא פשוט המציאות שם. מלא יראה או פקד.
אלא, כך כתוב כבר, כמו שאמרת, שיש מחלוקת. לגבי הלאוין, כתוב כמו שהזכרנו קודם, לפי השורשים שצריך להיות מעשה, חייב להיות עובר.
במסכת פסחים כתוב, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, שלוקחים מהנפרדים. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. זה פשוט עשה, מה לגבי לא יראה ובל ימצא.
דובר 2: מאוד טוב, נכון. נכון כך.
דובר 1: כן, יש חילוקים אחרים, כן, יש. מכל מקום, חודש פסח מה שהוא שלו, הרי יש בל יראה ובל ימצא, נכון? בל יראה הוא… הרמב”ם אומר, אני זוכר שהוא באמת לא מונה את זה בספר המצוות שזו מצוה נפרדת. אבל זו מצוה נפרדת. לא יראה ולא ימצא הוא מונה בנפרד, צדיק.
דובר 2: אה, נכון, נכון, נכון.
דובר 1: אה, כאן כתוב חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, כך כתוב הרי. חמץ הוא הרי לא ימצא, נכון?
דובר 2: אה, אוקיי. מאוד מעניין.
דובר 1: וכאן הרמב”ם התחיל קצת בדרך אחרת והוא אמר, לא תאכל חמץ מי”ד, ולא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, שזה בכל שבעה.
על זה הוא הוסיף כאן את המילה “כל שבעה” כל הזמן, כי זה הסדר שהולך כאן, ומי”ד יש לא לאכול חמץ, והשבתת אוהן.
הרמב”ן לומד שרק כאן יש השבתת אוהן, אין כאן “לא תאכל חמץ”.
דובר 2: מאוד מעניין. נכון. כן. כן. אפילו ב… כן, במנין הקדוש גם לא כתוב “שבעה”. מאוד מעניין.
דובר 1: ממש, נראה ברור שזו הסיבה הגדולה למה הוא עשה את הסדר הזה. כאן פתאום הרמב”ן נעשה משנה סדר והולך עם סדר הזמנים. תבין את זה. מעניין.
—
דובר 1: אוקיי, עד כאן המצוות. כן. אוקיי, הלאוין.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
The Rambam’s Sefer Zemanim deals with mitzvot that are observed from time to time. The order is: first Shabbat (because the laws of Shabbat are stringent), then Shevitat Yom Tov (the general principles of all holidays), and then the specific laws of each holiday.
Simple explanation: The Rambam organizes Sefer Zemanim according to logical categories — first the general principles (Shabbat, Shevitat Yom Tov), then the details of each holiday.
Novel insights and explanations:
1. The name “Hilchot Chametz U’Matzah” (not “Hilchot Pesach”): The Rambam names all the laws by the mitzvot, not by the name of the holiday. Similarly: not “Hilchot Sukkot” but “Sukkah and Lulav,” not “Hilchot Rosh Hashanah” but “Hilchot Shofar.” The matter of resting on Yom Tov (that Pesach is a Yom Tov) is already in Hilchot Shevitat Yom Tov — there it is enumerated which days one must rest. The specific mitzvot of chametz and matzah are a separate category.
2. Korban Pesach is in Korbanot, not in Zemanim: The Rambam placed Korban Pesach among the sacrifices, even though in the Mishnah Korban Pesach is in Masechet Pesachim (Seder Moed). This is a difference between the Rambam’s order and the order of the Mishnah — the Rambam divides strictly: sacrifices go with sacrifices, time-bound mitzvot go in Zemanim. Similarly, the Musafim of Shabbat — they are in Korbanot, not in Hilchot Shabbat.
3. [Digression: Hilchot Shekalim] One can ask why the Rambam placed Hilchot Shekalim in Sefer Zemanim and not with Korbanot (since shekalim goes toward sacrifices). The answer: Shekalim is strongly linked to time (“on the first of Adar they announce about the shekalim”), and the Rambam did not want to deviate from the Gemara’s order (Seder Moed) without a major innovation. A question from Rabbi Chaim Kanievsky is also mentioned: What is the “zecher l’yetziat Mitzrayim” regarding shekalim?
4. The order of the Torah, Mishnah, and Rambam: The Torah in Parashat Bo follows a “calendar” — the order of times: what one does first (taking a lamb), what one does next (slaughtering, roasting), then “al matzot u’merorim yochluhu,” and only later comes “tashbitu se’or.” The Torah doesn’t have “chapters” — it’s a narrative. The Mishnah begins with “or l’arba’ah asar bodkin et hachametz” — also an order of time, but only with things that are practiced for generations (not things that were only in Egypt, like “v’yikchu lahem ish seh”). The Rambam organizes according to logical categories of mitzvot — not according to chronological order and not according to narrative.
—
The Rambam: “And they include eight mitzvot — three positive commandments and five negative commandments.”
Simple explanation: The Rambam counts eight mitzvot: three positive commandments (to remove se’or, eating matzah, telling the story of the Exodus from Egypt) and five negative commandments (not eating chametz on the 14th from midday, not eating chametz all seven days, not eating a mixture of chametz, bal yera’eh, bal yimatzei).
Novel insights and explanations:
1. Sippur Yetziat Mitzrayim as a mitzvah from the 613: The Rambam did not count sippur yetziat Mitzrayim as a separate mitzvah from the 613 in the list of mitzvot of Hilchot Chametz U’Matzah in an earlier manner — even though in the Mishnah it says “mitzvah l’saper b’yetziat Mitzrayim” — not everything that says “mitzvah” is a mitzvah from the 613. The Rambam “innovated on his own” the mitzvah of sippur yetziat Mitzrayim (he categorized it differently).
2. Three time-categories in the mitzvot: The mitzvot divide into three groups according to time:
– The 14th of Nissan: (a) to remove se’or from the 14th, (b) not to eat chametz from midday of the 14th.
– All seven days: (c) not to eat chametz all seven days, (d) not to eat a mixture of chametz all seven days, (e-f) bal yera’eh and bal yimatzei all seven days.
– The night of Pesach: (g) eating matzah, (h) telling the story of the Exodus from Egypt.
3. Difference in order between Sefer HaMitzvot and Mishneh Torah: In Sefer HaMitzvot the Rambam goes according to “importance” — he groups mitzvot in logical sets. In Mishneh Torah however, especially in Sefer Zemanim, he goes according to the order of the calendar — the chronological order of the holiday. Therefore he begins with mitzvot of the 14th of Nissan (erev Yom Tov), because that is the first time that the mitzvot of Pesach begin.
4. Interesting difference in the order of positive commandments: In Sefer HaMitzvot, positive commandment 156 = to remove chametz, 157 = to tell the story of the Exodus from Egypt, 158 = to eat matzah. But in Hilchot Chametz U’Matzah it goes in reverse — first eating matzah, then telling the story of the Exodus from Egypt. In the Torah itself (according to the verses) it also says first eating matzah and then telling the story of the Exodus from Egypt.
—
The Rambam: “We were commanded to remove chametz from our homes” — the verse is “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. The word “ach” — “ach chalek” — is expounded that it means already from erev Yom Tov.
Simple explanation: The Torah commanded us to remove se’or from our homes.
Novel insights and explanations:
The verse says “tashbitu se’or mibateichem” — only se’or, not chametz. From where do we know that we remove chametz? How does one know that one must also remove chametz?
A simple interpretation of the verses based on the practical reality of bread-baking in ancient times:
– People baked fresh bread every day — especially on Yom Tov.
– When the Torah says “shiv’at yamim matzot tocheilu” — it means: change your diet for seven days. Instead of baking fresh bread, bake fresh matzot.
– Automatically there won’t be any fresh chametz, because no one kept old bread — people like fresh bread.
– The only problem that remains is the se’or (sourdough starter) — this is the ingredient that one keeps in the house to make chametz. Therefore the Torah says specifically “tashbitu se’or” — also throw away the se’or, so that you won’t come to bake chametz.
– Approach A: Se’or itself is not forbidden (one doesn’t eat it), but the Torah says to throw it away as a preventive measure — a “slippery slope” — so that one won’t come to make chametz from it.
– Approach B: Se’or has an extra prohibition — the Torah wants that one should even separate from se’or, so far does the prohibition go.
If se’or — which one doesn’t eat, where the only concern is that one will make chametz from it — must be thrown away, chametz itself certainly may not be kept. This is a way to understand how we derive the removal of chametz from “tashbitu se’or.”
That which Chazal equated se’or and chametz so that they have all the same laws, and the Torah mentions both only as an inclusion to derive laws of nullification and such matters — this is an innovation beyond the simple meaning of Scripture, where one could have distinguished between them.
The Rambam’s language “and we were commanded regarding chametz, and this is the mitzvah of removing se’or” shows that Chazal derived that se’or and chametz are one large category — “not two extra laws, there is no distinction between them regarding halachah, except regarding the measure.” There are only small differences between them.
“In the Torah it is written removal only regarding se’or, and even though according to the simple meaning, since it is forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it is not explained that he must remove it, but it’s possible to say that he should not eat it” — meaning, according to the simple meaning of Scripture it is not explained that one must physically remove chametz itself, only that one should not eat it.
Women ask questions about their starters that they keep at home. Some sell it with mechirat chametz. The maggid shiur holds that this is “simple, close to what is written in the verses — se’or lo yimatzei b’vateichem” — one should throw it away. One can after Pesach make a new starter or buy from a non-Jew. This is exactly the se’or that the verse speaks about — “this is the most se’or that the verse speaks about.”
—
Novel insights and explanations:
1. Whether bi’ur chametz is an active deed: A lengthy discussion is conducted whether “tashbitu” means an active deed (removing chametz) or only a passive thing (not having chametz). The comparison is brought to “resting on Shabbat” — just as resting on Shabbat doesn’t mean an active deed but ceasing from work, perhaps “tashbitu” also means only not buying new chametz?
2. The answer: Bi’ur chametz indeed means an active deed — “coming with an action to remove.” A normal person has chametz in the house, and the Torah speaks to a normal situation. Bi’ur chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz so that he should have what to remove.
3. Bedikat chametz is d’oraita: The main thing is that bedikat chametz is d’oraita — one must go check, not only remove what one knows.
4. Blessing on bi’ur chametz: One makes a blessing on bi’ur chametz, which shows that it’s a positive mitzvah. This is a proof that it’s more than just “not having” — by resting on Shabbat one doesn’t make a blessing. Question: What happens when a person doesn’t have any chametz — can he make a blessing on bi’ur chametz? “Apparently he should be able to” — he has even more no chametz than you. The question is not answered.
—
The Rambam: “And on the night of the fifteenth of Nissan… at the beginning of the night… according to the wisdom of the speaker in all that he adds in speech and lengthens the words… and in greatness what Hashem did for us… as He took our revenge from them… to thank God for all the good that He bestowed upon us… whoever lengthens in telling the story of the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy.”
Simple explanation: The night of the 15th of Nissan, at the beginning of the night, there is a mitzvah to tell about the Exodus from Egypt. Whoever makes it longer is praiseworthy.
Novel insights and explanations:
The Rambam lays out three matters in telling the story of the Exodus from Egypt: (1) what the Almighty did for us, (2) how bad the Egyptians were / how the Almighty took revenge, (3) thanking “l’hodot l’Kel al kol hatov.” If one lengthens on one of the three he is also fulfilled apparently — perhaps it’s either-or.
The Rambam says “according to understanding” — one must say what one can say. There is no law of specifically lashon hakodesh. This is compared to prayer in any language.
The Rambam says “l’saper” but doesn’t mention children. He says “whether for himself or for a wise son or for a wicked son” — even if there is no child, there is no difference. This is an important innovation — the mitzvah is not dependent on children.
The Rambam brings: “One might think from Rosh Chodesh, therefore it says ‘on that day,’ on that day one might think while it is still day, therefore it says ‘because of this,’ because of this I did not say except at the time when matzah and maror are placed before you.”
Why does the Rambam bring the entire Mechilta? He only wants to prove that the time is at the beginning of the night? The answer: He wants to give “a bit of the definition of the mitzvah” — he must prove that there is such an obligation, not only when.
“At the time when matzah and maror are placed before you” — time, not reason: The Rambam learns that this means the time when one must say — “it’s not something that the matzah is actually causing, but the time.”
The Rambam learns the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt like Kiddush — “remember the day of the Exodus from Egypt, as if to say that He commanded to remember as He said to remember the Shabbat day to sanctify it.” Just as by Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat (not only remembering), so there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. “Zachor” means “mention” — speaking about it, not only remembering in thought.
Important innovation about the nature of the mitzvah: According to how the Rambam learns, the mitzvah is not that the son should “know” — “it doesn’t say that the boy should know, it’s not knowledge, it’s a mitzvat zechirah.” The father does the mitzvah of saying, and the son sees how one does the mitzvah, and so he will know to do the mitzvah for his son when the day comes. This means — “your son sees that you do the mitzvah of saying for your son, and so your son will know to do the mitzvah of saying for his son.” This is a fundamental difference — it’s not a mitzvah of education/teaching, but a mitzvah of remembrance/speech.
The word “l’saper” by the Rambam doesn’t mean “to tell” (tell a story), but “to speak” — in itself there is a mitzvah. Therefore the Haggadah brings: “Even if all of us are wise, all of us are understanding, all of us know the Torah, it is a mitzvah upon us to tell about the Exodus from Egypt” — even when everyone already knows the story, there is still a mitzvah to say. This proves that it’s not only a matter of transmitting information to children, but a command to remember through speech.
If someone takes out his children for a walk at the beginning of Pesach and tells them the whole story — he is not necessarily fulfilling sippur yetziat Mitzrayim. If someone buys a nice book for children about the Exodus from Egypt — that’s a nice thing, but it’s not the mitzvah. The mitzvah is the Seder — the text, the verses, the manner how one says it at night. By Kiddush on Shabbat there is no mitzvah to tell the children what Shabbat is — one makes Kiddush, and that itself is the manner of remembrance. So too by Pesach.
Why is there by Sukkot no mitzvah of “v’higadeta l’vincha,” even though it says there also “so that your generations will know”? By Shabbat also it says “zachor” — why doesn’t one need to teach children like by Pesach? The answer: By Pesach there is a special command — “and it shall be when your son asks you” — which makes it different from just “remember.” The Rambam mentions in Hilchot Pesachim that it is “in which they ask and expound.”
—
Simple explanation: Chazal learn from “in the evening you shall eat matzot” that only the first night of Pesach is an obligation to eat matzah, but the remaining days are only optional (permitted).
Novel insights and explanations:
1. Question on the verse: The verse actually says “in the first month on the fourteenth day of the month in the evening” — this means “from evening to evening,” not only “in the evening.” There is really no separate verse that says simply “in the evening you shall eat matzot” — the verse gives a time frame from the 14th in the evening until the 21st in the evening. From this alone it’s difficult to derive a distinction between the first night and the remaining days — one would have said either all days or nothing.
2. Alternative source for the distinction: The verse “on matzot and bitter herbs they shall eat it” — which speaks about the Korban Pesach — proves that there is an obligation to eat matzah (not only because one may not eat chametz). By Korban Pesach it’s clear that one eats it only one night, not seven days. From this one learns that the obligation of matzah is only the first night, and the remaining days “matzot shall be eaten for seven days” is only a matter of not eating chametz.
3. Question on this: But when one doesn’t have a Korban Pesach (like today), what is the source that one must still eat matzah the first night?
4. “U’vechol moshvoteichem tochlu matzot”: Whether this is a separate mitzvah or only a piece of information (that one eats matzah not only in the Beit HaMikdash but everywhere). It is discussed whether “u’vechol moshvoteichem” means a separate law or only a detail in the same mitzvah.
—
The Rambam in Sefer HaMitzvot: “The prohibition from eating chametz on Pesach, and this is what He said ‘chametz shall not be eaten,’ and one who eats any chametz shall be cut off — intentionally, unintentionally he brings a sin offering.”
Simple explanation: Actual chametz — a bread, a loaf — is forbidden with karet.
Novel insights and explanations:
The location of the negative commandments in Sefer HaMitzvot is in the group of prohibitions of eating — the order goes from non-kosher animal, notar, chelev, chadash, orlah, kilei hakerem, not to eat on the day of the fast, not to eat as a glutton and drunkard, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, bal yera’eh, bal yimatzei, and then nazir.
—
The Rambam: A mixture of chametz — even not actual chametz but a food that has in it a mixture of chametz, is also forbidden, and one receives lashes for it. The verse is “kol machmetzet lo tocheilu”.
Simple explanation: A separate prohibition on eating a food that has chametz inside, even if it’s not actual chametz.
Novel insights and explanations:
Why would one think that a mixture of chametz is permitted? It has the taste of chametz! The answer: One needs a special teaching because with a mixture one eats a food that has chametz in it — this is a new category. The food itself is not chametz; it’s a food that has chametz inside.
A vegetarian who doesn’t eat meat — does he eat the potato from cholent? Many vegetarians do eat the potato (which has only absorbed from meat) but not the meat itself. A person can say “my meal should not be chametz — but if it’s only mixed in, it doesn’t matter to me.” Therefore one needs a special inclusion that also a mixture is forbidden. But: why should a mixture make it better? The eating is the same — you’re eating chametz! This is the foundation of the dispute.
A k’zayit of chametz within the time of eating a pras — if one eats so much mixture that in the measure of achilat pras there is a k’zayit of chametz, one has eaten chametz exactly the same. This is the measure for obligation.
The Rambam rules like Rabbi Eliezer: that when one eats a mixture of chametz within achilat pras, even when the chametz itself is not a k’zayit (but together with the mixture there is a k’zayit), one is liable for lashes (but not karet). This is the innovation of “kol machmetzet lo tocheilu” — a special inclusion from the Torah on a mixture.
The Ramban (in Hasagot on Sefer HaMitzvot, negative commandment 118/119) holds exactly the opposite:
– According to the Sages: When one eats less than achilat pras of actual chametz, it is generally permitted — there is no prohibition on a mixture. “Kol machmetzet” has according to them a different meaning (actual chametz vs. chametz through something else — se’or and dough that became leavened).
– According to Rabbi Eliezer: When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one is liable for karet (not only lashes!), because it enters into “kol ochel machmetzet v’nichretah.”
– The Ramban’s approach: Halachah l’Moshe miSinai is that a k’zayit within achilat pras is the measure for all prohibitions of eating — both for lashes and for karet. When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one transgresses from the Torah fundamentally — one doesn’t need a special inclusion for this. The inclusion of “kol machmetzet” is according to Rabbi Eliezer on a case where there is less than a k’zayit of chametz in achilat pras.
All other Rishonim hold differently than the Ramban — they hold that what one eats through halachah l’Moshe miSinai (k’zayit within achilat pras) one transgresses from the Torah fundamentally, but the Ramban makes a distinction. Tosafot in Chullin has a wonder on this approach of the Ramban, and the Megillat Esther defends the Rambam’s approach.
Ta’am k’ikar d’oraita (halachah l’Moshe miSinai) is relevant to the discussion — the taste of chametz in a mixture makes it forbidden, but the Ramban holds that this itself doesn’t give lashes without a special inclusion.
—
The Rambam: “Lo tochal alav chametz” — a separate prohibition, that one may not eat chametz from six hours (midday) on erev Pesach.
Simple explanation: “Alav” refers to the Korban Pesach — one may not eat chametz at the time of bringing the Korban Pesach. The Rambam derives from this verse a Torah prohibition on chametz from midday of the 14th.
Novel insights and explanations:
Whether one transgresses “lo tochal alav chametz” when one brings the Korban Pesach Sheni — this is a practical difference from the dispute about the sanctity of Pesach Sheni.
The Rambam holds that chametz from six hours onward is from the Torah. He brings a proof from Tosafot in Zevachim 21 who say: “They did not say in the Talmud that eating chametz from six hours is only rabbinic, except when he eats it without Korban Pesach, but when he eats it with Korban Pesach, behold he transgresses a Torah prohibition.” This means that even one who eats chametz after midday receives lashes. This agrees with Rabbi Yehudah.
The Ramban says that this is not a law at all, because he rules like Rabbi Shimon (not like Rabbi Yehudah). According to Rabbi Shimon, chametz from six hours is only rabbinic. The Ramban says that what the Tosafot in Zevachim said “from six hours onward is from the Torah” — this doesn’t mean six hours literally, but it speaks of the general obligation of tashbitu (removal), which everyone agrees that one must remove.
Can there be a mitzvat tashbitu (removal) without a prohibition of eating? How can one have an obligation to destroy chametz but not have a prohibition to eat it? The answer: Yes, they are two separate things — removal and eating are not the same.
—
In the verse it says: “Seven days chametz shall not be found in your houses” and “se’or shall not be seen by you in all your borders.”
Simple explanation: The Rambam counts bal yera’eh and bal yimatzei as two separate prohibitions.
Novel insights and explanations:
1. The distinction: chametz — bal yimatzei; se’or — bal yera’eh. This is interesting because one would have thought it’s one prohibition.
2. “Bal yimatzei” — even not yours: “Seven days chametz shall not be found in your houses” — even if it is not ours, but simply the existence of chametz there is forbidden. This is more than bal yera’eh which speaks of “lecha” (yours).
3. “Lo ye’achel chametz” — a prohibition included in a positive commandment: In Masechet Pesachim it says that “seven days you shall eat matzot” — this is a positive commandment, and “chametz shall not be eaten in all your borders” is a prohibition included in a positive commandment, one does not receive lashes for it. This is not an extra prohibition for lashes.
4. Chametz and se’or — the Ramban’s distinction: The Ramban distinguishes between chametz and se’or, but the main point is that both are one matter — “the chametz itself and the leavening agent” (the chametz itself and what makes it leavened).
—
The Rambam’s order of prohibitions:
– Do not eat chametz from the 14th (erev Pesach)
– Do not eat chametz all seven days (entire Pesach)
– Not to eat a mixture of chametz
– Bal yera’eh and bal yimatzei (all seven days)
Novel insights and explanations:
A major innovation — the Rambam’s order vs. the Ramban’s order: The Rambam goes with a logical order — first the prohibition of the 14th (erev Pesach), then all seven days, then mixture, then bal yera’eh and bal yimatzei. The Ramban however goes with the order of times (chronologically). The Ramban holds that from the 14th there is only removal (tashbitu), but no “lo tochal chametz” — this is a fundamental difference.
It appears clear that this is the major reason the Rambam made this order — the Rambam consciously organized the prohibitions differently than the Ramban, because he holds that there is a prohibition of eating already from the 14th, not only removal. The Ramban suddenly “changes the order” and goes with the order of times — this is unusual for the Ramban.
Even in the short count (minyan hakadosh) it also doesn’t say “seven” — this confirms the difference between the Rambam’s order and the Ramban’s order.
Speaker 1: Very good. We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah, do you need to record? We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah from the holy Rambam, and as is the Rambam’s way to begin with the list of mitzvot, so let’s look at the list of mitzvot. There are many of them, eight. Very interesting, Hilchot Chametz U’Matzah, he speaks about this in his sefer.
In practice, initially, we already spoke about this once I think, Pesach is actually here initially, what are the mitzvot here of Pesach? This is Sefer Zemanim, right? Sefer Zemanim goes, how? Sefer Zemanim goes on the yamim tovim, right? On the matters of zemanim, Shabbat, Yom Tov. I read the preface of Sefer Zemanim, and there it says, what does it say there in Sefer Zemanim? That these are mitzvot that are practiced from time to time, so I remember, right? And in Sefer Zemanim there is, yes, so naturally first comes Shabbat, Shabbat is the most practiced, even the existence of the world is for Shabbat, one feels that it is chamur regarding the laws of Shabbat, one feels Yom Tov is the general principle of all yamim tovim, and now, the second volume from Shabbat Eruvin, is the specific laws that exist on yamim tovim. True?
So what is the “bechol ta’aseh lecha le’ot” that you brought me to think about?
Speaker 2: Ah, the pasuk makes sense, the pasuk is about simchah. Vesamachta bechagecha, all yamim tovim have a mitzvah of simchah.
Speaker 1: I saw the word “edah” and “moed”, because my connection is “kol edotecha”. Moed and edah, both mean a matter of gathering, of va’ad, of coming together.
Speaker 2: No, edot, edotecha means your mitzvot.
Speaker 1: Right, okay.
Speaker 1: In any case, Hilchot Chametz U’Matzah is the first, and there the Rambam included all the matters of korban Pesach. Now he placed it in korbanot. If you think about it, we spoke about this last time I think, if one would bring korban Pesach, perhaps there wouldn’t even be chametz and matzah as the majority of Pesach. It would have been more interesting to read Hilchot Pesach, yes? Because the Yom Tov is called Pesach, the Yom Tov is not called chametz and matzah. There are Hilchot Pesach. But this means, the Rambam also doesn’t call it Hilchot Rosh Hashanah, Hilchot Yom Kippur, also not Sukkot, but rather Sukkah and Lulav. He calls it by the mitzvot. Shevitat Yom Tov.
Speaker 2: Ah, because Shevitat Yom Tov counts out the yamim tovim.
Speaker 1: It’s not Hilchot Pesach, because Hilchot Pesach already appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. There it is counted out that there is a Yom Tov called Pesach.
Speaker 2: I understand, perhaps it should be called Korban Pesach?
Speaker 1: Korban Pesach I understand. From being another Yom Tov, it appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. Shevitat Yom Tov, Shevitat Yom Tov lists all the days in the year when one must rest.
Just as with Beit HaMikdash he also did this, there are Hilchot Yom Tov. When a person wants to know what he may do on Rosh Hashanah or on Sukkot, he needs to have his question in Hilchot Yom Tov. But when he wants to know about shofar and about the not-sleeping mazal, whatever, he needs to go to Hilchot Rosh Hashanah. But the Rambam doesn’t even call it Hilchot Rosh Hashanah, he calls it Hilchot Shofar. He calls it, for example by Sukkot he doesn’t call it Hilchot Sukkot, he calls it Sukkah and Lulav, all the mitzvot. And here he could have said Hilchot Chametz U’Matzah of Pesach, but we don’t have korban Pesach, because korban Pesach he placed among the korbanot.
Speaker 2: All korbanot, right.
Speaker 1: He also didn’t write the musafim of Shabbat, it’s not counted out.
Speaker 2: Tell me, by the way, it’s interesting, because for example, this is together, in this the Rambam is different from the Mishnah, right?
Speaker 1: The Rambam, one must always see how he goes with the seder haMishnah, and what is the change from the seder haMishnah. In the Mishnah for example, the musaf of Shabbat appears in Menachot, and Zevachim, and Kodashim. But korban Pesach appears in Masechet Pesachim, and avodat Yom Kippur appears in Yoma, and so on. Most korbanot of an individual appear in Seder Moed. Chagigah in Masechet Chagigah. And because the Rambam very strongly divided, it’s more logical based on the Rambam’s seder haMishnah, because it’s Pesach, and the musaf makes sense.
Speaker 2: Okay, I believe korbanot, yes, but Pesach korbanot is moed.
Speaker 1: No, because the Rambam is there I believe.
Speaker 1: It’s interesting, one can consider why the Rambam did include Hilchot Shekalim, one needs an accounting, one could easily place Hilchot Shekalim under korbanot, because the shekalim go for korbanot. It’s interesting because because it began with be’echad be’Adar mashmiin al hashekalim, as if what is strongly linked to time, to date, he didn’t want to go away from the Gemara too much, because the Gemara placed it in moed. And so, perhaps one only goes away from the Gemara when he has a giant, when he has a chiddush. It could be that the Rambam will hold bizman hazeh shekalim, what should the Rambam about shekalim bizman hazeh. Simply there is a mitzvah of “zecher litzi’at Mitzrayim”. So there is a question, if it’s only a matter of korbanot, one doesn’t understand. I once heard something said about this, something from Rav Chaim Kanievsky who speaks about this, what is the zecher litzi’at Mitzrayim on shekalim? What is there to remember here? But it could be. On shekalim is, it says in that… ah, no, not the one I have here, the other one that has the Kri’at HaMelech, he wants to remember the zecher of shekalim itself.
Speaker 2: Okay, not important now.
Speaker 1: What do we have? By us there is korban Pesach, and there is… and not eating chametz, and eating matzah. Yes. And there is the telling of the seder, which is sippur yetzi’at Mitzrayim. The Rambam made in the fourteen mitzvot, it doesn’t say clearly that there is specifically a mitzvah. The Rambam didn’t count that there is a mitzvah.
Speaker 2: It still says, but there is a perek on this, the last perek in Pesachim, there it says about yetzi’at Mitzrayim, it says about the Haggadah, what one tells. Kol shelo amar, with mitzvah lesaper bitzi’at Mitzrayim, there appears a language of “mitzvah”.
Speaker 1: Not every thing that says “mitzvah” is a mitzvah from taryag. The Rambam actually wanted on this. I remember, we spoke about this, I remember that… the Rambam… okay, let’s move on. How does he find it in Sefer HaMitzvot? Let’s see. It was our shiur a year or two ago, to say that the Rambam was mechadesh himself the mitzvah of sippur yetzi’at Mitzrayim. There is no such mitzvah. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, yes.”
Speaker 1: It’s like this, says the Rambam, let’s learn first with the… with the… in any case, this is the point. Come now, there are eight mitzvot according to the Rambam in chametz and matzah, uvichlelan shemoneh mitzvot. Shalosh mitzvot aseh vachamesh mitzvot lo ta’aseh. These are the details. There are eight mitzvot, three of them are mitzvot that one must do, and five of them are things that one must not do. And the order is like this, they struggled with the order the first time, they didn’t remember.
a) Not to eat chametz on the fourteenth day from midday and onward. b) Lehashbit se’or from the fourteenth. The mitzvah of tashbitu se’or, shelo yera’eh chametz all seven days. And again, this speaks of an additional lav. Besides the lav of shelo yera’eh chametz on the fourteenth day from midday and onward, it doesn’t say until when it ends. The Rambam is concerned that it ends on Pesach, yes.
Speaker 2: Ah, it’s an additional mitzvah for only that day?
Speaker 1: It says the word “lema’alah”, perhaps this means lema’alah and lemata…
Speaker 2: No, no, no, until the end of the day.
Speaker 1: There is an additional mitzvah.
Speaker 2: Oy. And lehashbit se’or from the fourteenth, is this a mitzvat aseh? What are the sources for this?
Speaker 1: The Rambam brings he brings the pesukim, he brings the pesukim. The pesukim. Well, one doesn’t need to come to the pesukim, and you will bring it, you’ll see the pesukim.
Speaker 2: Right. It’s already brought.
Speaker 1: So, the first pasuk is… so first are the pesukim in Parshat Bo, which speaks about… there are three mitzvot aseh. So let’s find it. No, no, let’s not count it out, let’s see what the Rambam says. Which are the positive mitzvot? Interesting, first goes… which three mitzvot aseh are there?
Speaker 2: Ah, lehashbit se’or is a mitzvat aseh.
Speaker 1: And the pasuk is the first mitzvah achilat matzah. The pesukim in Parshat Bo, “al matzot umarorim yochluhu”. But the Rambam counts first… so, I’ll bring you the pasuk which is “shelo yera’eh chametz on the fourteenth day”, “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. Where does this say? This is the first that he counts out, because this is in Chazal “ach chalak”. So, come here. True, I just want to find here, and I want to find you already what the pesukim that he brings.
Speaker 1: It’s interesting that the Torah operates generally not the same way at all. It doesn’t have any chapters, as it were. You know how the order goes how the Torah tells the story of yetzi’at Mitzrayim? According to the seder hazemanim. What you’re going to do at dawn, what you’re going to do in the afternoon. It’s very beautiful, it’s a calendar, yes, if you look at the pesukim in Parshat Bo, the seder hapesukim. It’s not like “zot chukat haPesach”. It’s not something that the Torah begins with “zot chukat haPesach”, with such a heading, as it is. It’s more like a seder hazemanim. It tells the Jews like this, they should remember, this is what came to the law the next few days. And it begins the first mitzvah, “veyikchu lahem ish seh leveit avot”. But this is one of the mitzvot in nedarim unedavot, you need to look how the Rambam learns, and it goes like this further, exactly how the korban is, and afterwards comes the mitzvah of how to roast the korban Pesach, and afterwards comes “al matzot umarorim yochluhu”, and afterwards that one will need to destroy the chametz after before the slaughtering, is later, one lives later in the pesukim.
It’s interesting how the Torah does it, and how the Mishnah does it, and how the Rambam does it. The Mishnah begins “or le’arba’ah asar bodkin et hachametz”, one can say like this, the Mishnah doesn’t go so focused on the essence of the korban, because the Mishnah would have gone according to the korban it would have begun with…
Speaker 2: No, the Mishnah goes according to seder hazeman.
Speaker 1: Yes, seder hazeman, but the Mishnah could have done begin with… the Mishnah could have begun with ah… how many days is there bedikah?
Speaker 2: Whatever.
Speaker 1: “Veyikchu lahem ish seh”, the Mishnah could have said, a few days before Pesach one goes and takes a korban.
Speaker 2: So the Mishnah doesn’t operate with things that are not noheg ledorot, only a bit, because it does say hilchot korban Pesach.
Speaker 1: The things that were only once, the Mishnah speaks things that were bizman Beit HaMikdash every year, but a thing that…
Speaker 2: Ah, “veyikchu lahem ish seh” was only a mitzvah in Mitzrayim?
Speaker 1: Ah, ah, ah, okay, okay, so actually the Mishnah begins with the order of… erev yom arba’ah asar begins the first thing, before that there is a mitzvah of bedikah that Chazal made, one begins with an order. It’s good, at midday goes with the burning, and in the middle there is Pesach.
One needs to understand the exact order of the mitzvot. It’s important which numbers the mitzvot are. Here there are eight mitzvot, yes? At the end of the introduction one can probably find the mitzvot faster. The end of the introduction of the Mishneh Torah. There he brings the pesukim also. There he brings the pesukim of each introduction, which I don’t find. For example, the first mitzvah here…
Speaker 2: Do you have the introduction, do you have Sefer HaMada, and their version is very easy to find.
Speaker 1: Yes, but the Cheder Hasefarim is mine. Where is the Sefer HaMada or introduction?
Speaker 2: Yes, here it’s easy to find definitely. One needs first the lo ta’aseh.
Speaker 1: Ah, mitzvah… in the Sefer HaMitzvot is mitzvah lo ta’aseh 197, 198, 199, 200, 201.
Speaker 2: That’s not 201.
Speaker 1: 201 also?
Speaker 2: Ah, so 197, 197 and further. 197 to 201 is…
Speaker 1: Ah, again, ah, 197 is “shelo yera’eh chametz bePesach”. Which mitzvah is this here?
Speaker 2: “Shelo yochal chametz bePesach”. Which is this?
Speaker 1: Gimmel.
Speaker 2: What is gimmel?
Speaker 1: Gimmel you mean from the order that is here, from Hilchot Chametz U’Matzah?
Speaker 2: Ah, “shelo yochal chametz bePesach”. Yes.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: In Sefer HaMitzvot the order is a bit different. Because in Sefer HaMitzvot he doesn’t go according to the order of time, he goes according to the order of importance. Because he made first. He began with Yesodei HaTorah, afterwards he went to avodah zarah, afterwards he went to chukot hagoyim, and here he entered into yamim tovim. He lists them more in sets in Sefer HaMitzvot.
So it makes more sense to say the essential prohibition of chametz, afterwards the detail that one also doesn’t eat chametz from a day earlier from midday. Because one doesn’t go so according to the… he doesn’t think like the calendar.
Here he goes to the calendar, he goes Sefer Zeman, a Yom Tov. So what is the first thing of the Yom Tov? Erev Yom Tov begins the first of the mitzvot of Yom Tov. This is the explanation.
Speaker 1: I thought that the Rambam never goes… it’s according to the times.
Speaker 2: Here he goes yes according to the calendar. So this has a place in Sefer Zemanim. Let’s see. But why shouldn’t he have valued by other yamim tovim?
Speaker 1: Yes, it’s certain that the order of the mitzvot here goes according to the calendar. I don’t know if the Rambam goes according to the calendar. Let’s see where else it’s relevant. Let’s see, by Shofar and Sukkah and Lulav, where each one of them has only one mitzvah, there’s nothing to go with the seder haluach. Let’s see where yes it’s relevant.
Speaker 2: It goes something like this. Look, there are three categories here. You need to remember, there are two differences from Sefer HaMitzvot ours. I mean, more than differences. The first difference is, Sefer HaMitzvot is divided on a sefer al azot, that here it goes together on a… packages. The second, the second that here there is, is organized according to the logic of halachah, and this is organized according to the seder haTorah or according to his own calculations that he has there.
And here it goes like this, there is the fourteenth, all seven, and leil Pesach. Look, the first two is not eating chametz, not eating chametz from the fourteenth from midday and onward, yes, that’s the fourteenth. Also there is the mitzvah of lehashbit se’or from the fourteenth, yes, that’s the first. Afterwards there is gimmel, not eating chametz all seven, not eating ta’arovet chametz all seven, and lo yera’eh velo yimatzei all seven, that’s heh and vav. Afterwards there is the mitzvah of eating matzah zecher litzi’at Mitzrayim.
Speaker 1: It’s also interesting, I noticed that in mitzvos aseh (positive commandments) 156, 157, the mitzvas aseh 156 is to destroy chametz, that’s actually mitzvah 3 here, ah sorry, mitzvah 2 here. 157 is to tell the story of the Exodus from Egypt, and 158 is to eat matzah. And by us it goes in reverse, first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt. Interesting. In practice, in the Torah it says first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt, according to the verses that they bring here. He says that the mitzvah of matzah goes as it’s written in chapter 13.
Speaker 2: Ah, you’re talking about the mitzvos aseh?
Speaker 1: Yes. 156, 157, 158.
Speaker 2: Ah. You want to learn the Sefer HaMitzvos?
Speaker 1: I don’t have the Sefer HaMitzvos here.
Speaker 2: Okay. Let’s try, how is it?
Speaker 1: So, let’s go with the order in the Rambam. First are the negative commandments. The Rambam goes with the order in the Rambam. First is either.
Speaker 2: No, the Rambam counts first what one may not eat.
Speaker 1: No, but the Sefer HaMitzvos goes according to the order.
Speaker 2: But one must know, they have an introduction, and they say that this is secondary to our main study of Mishneh Torah. Should one go with that order?
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: He commanded us to destroy the chametz from our homes, 156. That’s the first one, okay, 156. Let’s see. 156. The Torah told us, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. And this is the mitzvah of tashbisu se’or.
Speaker 1: Interesting, what’s the meaning? Chametz and se’or is the mitzvah to burn. By the way, it’s very interesting what the meaning is. They struggled last time that there’s only one difference regarding tzaraas or something.
Speaker 2: Between chametz and se’or?
Speaker 1: Yes, something like that. What’s the meaning? Let’s see. Seven days, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. They struggled that if one learns the plain meaning of Scripture to the end, one could learn completely differently in the verses, as if here… let’s see what it says in the verses. They had some kind of way how one could learn.
Speaker 2: Ah, one could mistakenly learn this way.
Speaker 1: One could make such an explanation, one could say like this: “Seven days you shall eat matzos” — seven days one should make matzos. “But on the first day you shall remove leaven” — on the first day one should remove the leaven that was made, from which one baked all the matzos or what?
Speaker 2: Not the matzos, the chametz. Se’or is certainly what one makes chametz with.
Speaker 1: Ah, but one should remove se’or. Why? Because “for whoever eats chametz” — whoever eats chametz the seven days, “shall be cut off”.
Speaker 2: Shall be cut off.
Speaker 1: In practice, one says that one removed the se’or from which one makes all… as if you’re saying nothing more than, okay, I’ll put away the se’or, one could learn. One can learn that there’s an extra warning that the se’or which is important, from which one makes all bread, one should also throw away.
Speaker 2: How does it say again? How again does it say it’s a positive commandment? “Seven days leaven shall not be found”.
Speaker 1: No, it’s interesting, but one can learn two explanations. One can learn that se’or has an extra prohibition, or one could say that the main prohibition is the chametz, but as if you should remove it so that you won’t have any se’or to make chametz. Or one says, even the se’or isn’t the prohibition, it doesn’t bother me that you eat se’or, you won’t eat it anyway. I’m not saying there’s nothing that you eat, but if you have se’or, it’s to go make chametz or something like that.
Speaker 2: Think about it, that’s what I mean apparently, the simple explanation. Because se’or is the thing that makes chametz. You need to have the se’or. But why should one throw away the se’or? Because it’s the main ingredient. One doesn’t eat the se’or. So it’s understood that therefore the mitzvah of tashbisu doesn’t say tashbisu chametz, it says tashbisu se’or.
Speaker 1: Ah, because if you’re not going to have any chametz, you’ll automatically become removed.
Speaker 2: Chametz used to be baked every day. So it’s understood by itself that one won’t bake from a day before. It comes to yom tov, and the seven days one will only eat the matzos. So automatically there won’t be any fresh chametz. What will you have? You’ll have se’or, from which one makes chametz. I tell you, you should also throw away the se’or, so you won’t have chametz. Not only should you bake fresh matzos every day, and automatically it’s understood that this isn’t chametz.
Speaker 2: Again. It’s like this, the Torah comes in and says, the seven days I have for you that you should eat matzos. What does that mean? That you should change your diet, yes? The seven days I want you to change your diet. What does that mean, instead of baking fresh bread every day, you should bake fresh matzos every day, seven days. And if you’re going to bake matzos, you automatically won’t have any chametz, because these are the days when the diet was changed to matzos, because they want to remember the Exodus from Egypt etc. So automatically you won’t bake any chametz. I understand just like no one makes cheesecake on Sukkos when one is in the middle of eating meat. Now meat is the menu, and now one only eats matzos, and chametz one doesn’t eat now.
But what then will you put away the se’or, and what did they see, or is it a slippery slope that you have the se’or, yes to make chametz? Or is it perhaps an extra mitzvah that you should throw away, so far that you should even separate from the chametz, that you should even throw away the se’or. So either it’s an extra prohibition on the se’or, or conversely, the se’or itself isn’t forbidden because it’s not something that is food. From where do we know that one destroys chametz? It only says tashbisu se’or. How does one know that one removes chametz? One needs only se’or.
Speaker 2: So let’s see further in the verses. You understand, yes, “Whoever eats chametz shall be cut off”. Ah, from here it’s implied that “whoever eats chametz”. Ah, so I would say later again, so it comes up and is indeed a mitzvah. But I think this is more the plain meaning of simple Scripture, that one must look very carefully at the reality.
Every person loves to bake as often as possible. So we had all kinds of food that we have, but when one had flour and dough, one baked fresh bread. Yes, especially on yom tov one bakes fresh bread. It comes here, on yom tov one baked fresh bread. The verse says, these days are the days of matzah, not of bread. So there’s no reason that a person should have bread, because bread is something one loves to eat fresh. And the seven days one doesn’t eat fresh shulchan aruch, and the seven days one only bakes fresh matzos. There’s no reason that a person should eat not fresh chametz. And not see not there. So there’s no chametz. But what yes, what is there se’or? But what then, he’s afraid that his children, or he himself, he’ll catch himself with temptations, and he’ll go make chametz now instead of matzos, or he’ll forget. One says, also throw out the se’or. Right? And chametz is simpler, you don’t have it, because one now bakes fresh matzos, why should you eat fresh chametz now? Now is the time to eat matzos.
Speaker 1: If it says in the Ten Commandments “se’or”, he can think that automatically chametz that’s left over, but the verse says yes, chametz is a negative commandment, it’s a great terrible thing, “whoever eats chametz shall be cut off”. So automatically you won’t bake chametz. And not only that, there’s kares.
Speaker 2: One can yes understand, one can yes understand, with the same logic one can understand that chametz is the same prohibition. Why must one throw away se’or? So that you won’t bake chametz. Why shouldn’t you bake chametz? It’s kares, “shall be cut off”. So for the same money one can also understand that one must throw away chametz. Or you can say that old chametz one shouldn’t eat anyway. Well okay, one shouldn’t eat anyway, is it ownerless, is it whatever, it’s not so wild why we understand.
There’s one place, okay, there are two things. But you can even say the Gemara wants, you can say two kal vachomers that chametz one should certainly not have. Because se’or one doesn’t eat, no one bakes into se’or. But what is the concern? That you’ll make chametz from it. In short, se’or one may not have from which one can make chametz, so chametz itself one certainly may not have.
Speaker 2: One can see about what one should say that from “hashbasas se’or” one should also learn “hashbasas chametz”. But what was made that se’or and chametz have all the same laws, and the Torah says it only for an extra inclusion so that one should learn out some laws of nullification and such sorts of things, is an innovation.
Speaker 1: Okay, so let’s go with a sharper pilpul. In the Torah it’s written “removal only on se’or”, and even though according to the plain meaning since it’s forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it wasn’t explained that he needs to destroy it, but it’s possible to say that he won’t eat it that’s all, and in such a case in many things. To say that this is simple like the laws of chametz, and the main reason that there’s no se’or is so that one won’t make chametz, kal tzakin that chametz itself is a stumbling block for others.
Speaker 2: You can add that the one who stumbles doesn’t know the severity, what’s written right after that, the one who stumbles doesn’t know the severity of chametz. My good kal tzakin, and still it wasn’t clarified explicitly that there’s a prohibition on chametz that perhaps there’s no mixture of old chametz in it.
Speaker 1: That’s not correct.
Speaker 1:
You can add that the “shall be cut off”, what is the severity that’s written right after the “shall be cut off”? What is the severity of chametz? Certainly, we didn’t find explicitly that there’s removal on chametz that perhaps the se’or isn’t fit for eating. Old chametz isn’t correct, but you must this. Yes, I know it.
But one also uses here, there’s also here the language “you shall remove leaven from your homes”. It could be that from this there’s no chametz, automatically no chametz can be proper.
Speaker 2:
Okay, we’ll soon talk about that mitzvah, there’s an extra mitzvah here. Okay.
Speaker 1:
This is in chapter 12. The Rambam is further interesting, but the language of the Rambam is “and He commanded us regarding chametz, and it is the mitzvah of removal of leaven”. I mean, in the Torah it says removal of se’or, it seems that se’or and chametz Chazal learned out as if it’s one great category. It’s not two extra laws, there’s no difference between them at all regarding law, except regarding the measure. There are small differences.
Perhaps the reality is different. I look at se’or like the sourdough starter for example. It was said very clearly this, that perhaps in Chazal’s times something was indeed different with se’or.
If you look at the se’or here, the starter, the yeast, I don’t mean the modern one. And even with the se’or, it says about it that se’or that isn’t fit for eating, one can’t have chametz.
Speaker 2:
Very good, we’ll talk about that, soon we’ll arrive at that. But we’re talking about the removal, there’s a mitzvah, there’s a positive commandment and a negative commandment. The removal of se’or, the explanation, his innovation is that he says there’s chametz, and this one must remove.
Speaker 2:
I’ve already had questions from several women who asked questions about the starters that they keep in the house. I know there are those who give themselves advice and sell chametz, but to me it seems so simple, close to what it says in the verses, “leaven shall not be found in your homes”. Throw it away, there’s enough yom tov to worry about fresh starter. You can make new starter. You can buy from a non-Jew a small piece of starter. One can buy starter, there’s such a thing as getting starter. But to keep it and sell it in chametz, that’s the most se’or that the verse speaks of.
Speaker 1:
Nine, yes, something that has sour dough and was scraped off, yes, you’re right. One is certain that we’re talking about this, but it’s a good reasoning that you say. That’s the Torah.
Speaker 2:
What is basic? Yes, that a boy comes to cheder and says, “the sour dough must be thrown out from your house.”
Speaker 1:
Ah, okay. Yes. I know how much I bring this. You remember R’ Zalman Leib Philip’s story, yes? There was a great gathering about the wigs from Imrei Zalman. I don’t like the story. I come must by this upset. Why? Because it hasn’t yet passed two hundred years from his passing? If that story is the proof, he still lives, no? If that story is the proof, it’s not pleasing to you, because on this there’s a Torah, a Shulchan Aruch. Service. And another disgrace, if it’s… okay, back to the matter. It’s a matter of conduct, it’s not a real halachic question, but one is certain that it’s clarified. Yes, it’s Pesach. That’s what Pesach is, and in the holy city. Okay.
Speaker 1:
Now, 187 is interesting. About this I once learned at length about the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt. What is the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt? It says there’s a mitzvas biur, which is the destruction of chametz. He makes a whole composition, I won’t write this now. Um, telling the story of the Exodus from Egypt, how is that? Ay ay ay ay ay ay ay. But one learns “and you shall not turn from the matter which they instruct you”. It’s not only tashbisu, because so that he won’t have chametz. Right? You hold with? There’s “and you shall not turn from the matter which they instruct you”.
Speaker 2:
One minute, you’re answering two other things. One knows that it’s more than just the Torah lays destruction of Zion, how there shouldn’t be chametz, there’s the “lo tasuru”. Again, one needs the Torah on this. The Torah, that this should be… until you’ll learn in the Chumash. The Chumash says “on the first day”. “On the first day” needs another innovation to say that “on the first day” means the 14th. “On the first day” can mean what? The first day of Nisan, or what? The first day of Pesach when one eats the matzah, then tashbisu from among you.
Speaker 1:
Could be. I once had perhaps an innovation on “but on the first day”, part of the various calculations how Chazal learned this. Right, and there it’s not yet clear that he means the first day of Pesach. Not yet clear that it means…no, not yet clear that it means that one must do an action. You think like… it’s resting Shabbos, it’s a positive commandment, it means that one shouldn’t do any work. It’s not, it doesn’t mean… but you can’t say that one should rest from baking? There’s no concept of baking, there’s a negative commandment… that there shouldn’t be, that there shouldn’t be any chametz, one shouldn’t buy. Ah, the mitzvah of destruction means more to come with an action to remove. But you can say don’t buy any new chametz ever, because now are days of matzah. Ever, the prohibition was on buying new chametz, because now are days of matzah, now one doesn’t buy any chametz. But he has.
Again.
Speaker 2:
No, I’m not sure what you mean. Again, the question once wanted to learn the laws, but you can… like resting Shabbos, doesn’t mean any action! Resting from chametz doesn’t mean an action! Can’t you practically must you remove it? If you don’t have aren’t you… but, but I’m certain that if you don’t have you’re exempt, you’ll say the mitzvah of tashbisu! About destruction of chametz, yes! Destruction of chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz in Brooklyn, so that he should have a matter! The Torah speaks…
Speaker 1:
A normal person has! Normal means! Yes!
Speaker 2:
It’s to change the diet, as if… not the diet, the house! Remove the… the main thing is searching for chametz from the Torah according to this! Yes! Ah, but! You could say, remove if… if ever, remove the boxes of chametz! There’s an obligation to go search! Okay, agreed. But the author… yes, the author says, I’ll go such a Torah law. Yes. Yes. On this one makes a blessing. On the contrary. I can say that it’s yes something positive. He doesn’t make a blessing on resting on Shabbos.
Speaker 1:
That’s a good question. It’s a question. What happens when a person doesn’t have any chametz? Can he not make a blessing on destroying chametz (biur chametz)? Or is there no action? I don’t know. Seemingly he should be able to. What is he… On the contrary, he has even more no chametz than you. But he already hasn’t had chametz for a month. Okay, let’s go through this piece. I don’t know. Yes. Now let’s review because it’s… After that we bought the new things, when the counting draws in until Pesach. Yes. Yes.
Speaker 1:
On the night of the fifteenth of Nissan. Yes. At the beginning of the night, does that mean before midnight? Yes. The wise one’s mouth, the one who recounts, in all that he adds in the telling and lengthens the matters, whoever adds. When he makes the thing longer. And in greatness what Hashem did for us. He makes greater what the Almighty did. And he makes greater how bad the Egyptians were. And we spoke about the blessings once. And he makes and he praises “as He took vengeance for us from them”, how the Almighty took vengeance for us from them, and he thanks “to thank God for all the good He bestowed upon us”. Moreover, that the four questions one must elaborate on, as it says in the Mishnah, yes? “Whoever elaborates in recounting the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy”.
Now, which verse speaks of this? A verse in “and you shall tell your son”.
It appears in the Rambam that it’s a matter of recounting, it’s a matter of thanking, it’s a matter of both. He doesn’t say that you must say it to the children. “To recount”, he doesn’t say anything about children. He says one must speak about the Exodus from Egypt.
Speaker 2:
“From them and lengthening all the matters”, just as in every generation, as it were, in every language. He says, in the introduction, as it were, speak to the people sitting around you. Right, we’ll see, but speak, say.
Speaker 1:
“Whoever increases, behold this is praiseworthy”. There’s no law like in every language, there’s no law in the holy tongue like there is by… Aha, it’s not a certain… Right. It says, you must say what you can say, according to understanding. Aha. Like prayer perhaps, there is prayer in every language.
Right. And it’s implied that the Rambam means to say that one must say all of this, both “what happened to us and what happened to them”. One of the three, if someone elaborates on one of the three he would also seemingly fulfill the obligation. It comes out like three matters that are in it. Okay, one must look more at how it’s explained in the laws in Mishneh Torah, whether it’s either-or. Okay.
And this must be at the beginning of the night, “at the time when there is matzah and maror placed before you”, meaning at the beginning of the night.
Speaker 1:
I want to ask, the introduction that he brings, it says “and you shall tell your son on that day”. What is the explanation of “and you shall tell your son”? He says, when is this “and you shall tell your son”? “One might think from the beginning of the month, therefore it says on that day, on that day one might think while it is still day, therefore it says because of this, because of this I only said at the time when there is matzah and maror placed before you”. Meaning, very interesting, the Rambam asks, “why from the beginning of the night is one obligated to recount at the time when there is matzah and maror placed before you?” This is the time when… Yes, it’s not something that the matzah actually causes, but the time appears.
Speaker 2:
Okay, in the language of the Mechilta. It’s very interesting why the Rambam brings the entire “one might think from the beginning of the month”. No, he wants to ask that there is such an obligation. Right, actually the thought of “one might think from the beginning of the month” is very interesting. What would make you think of such a thing as from the beginning of the month? But the Rambam positions himself at “on that day”. That’s how the midrash goes. Why does the Rambam insert the entire thing? All the foundations of the midrash, of the interpretation of the interpreter, of the books, are things that are explicit. He says further, even when I would have been able to think even even he is wicked, but the next word stands “on the day”, he doesn’t mean only when he is a fool, but even when he was broken that the son should learn the commandment.
It stands that in order to answer one must give a bit of the definition of the commandment, but not a contradiction. Because he says that the system of recounting, one sees there is a weak proof. How did you say that it says commandment? A commandment to recount, it says the language of the Haggadah, does it say in the Mishnah the language? It’s a wonder, I don’t know.
Speaker 1:
Because he says that the matter is a matter of remembrance, like Kiddush. “These and those are from the words of Moses, whether for his own son, whether for a wise son or for a wicked son”. Ah, it says whether for his own son or for a wise son. Same level. Even if there is no child, there’s no difference. The Rambam learns “remember the day of the Exodus from Egypt”, as if to say that he commanded to remember as he said to remember the Sabbath day to sanctify it. Just as in Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat, not just remembering Shabbat, one must mention Shabbat. Remember means mention, not remember, yes? Speak about it. So there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. The entire, yes, it’s not implied that there is a matter… Again, one sees seemingly in the Haggadah that yes, there is a matter, the son asks, and so on. But this is very interesting, because according to how the Rambam learns the commandment this way, so it goes many times, here the Maggid conducts himself, he lays down a story, a son came, the son asks, the wise one says, speaks with him highly. But if he won’t want to speak, he’ll teach him about the destruction of the Temple. He says that your son should learn perhaps a story, and this is not the point at all. Your son sees that you do the commandment of saying to your son, and so your son will know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
Speaker 2:
What does one say? One says! One says what it says in the prayer book. One says. The truth is, he says what it says. It doesn’t say here that the boy should know. It’s not knowledge, it’s a commandment of remembrance. And he says so,
Speaker 1:
No, it doesn’t say that the son… that the point is that the son should hear even a story. That’s not the point at all. It’s that the son sees that one does the commandment of saying to the son. And so the son must know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
What does one say? One says, one says what it says in the prayer book. One says… I told myself, you say what it says here. It doesn’t say here that the matter is that you should know. I did it, it’s a commandment of remembrance. And he says just as… How should one remember Shabbat? Shabbat there’s no commandment to tell the child there was an Exodus from Egypt, there was the act of creation. You can be sure that this is the purpose, the reason for the commandment. Right, but there’s no commandment of recounting the story of Shabbat. But what then here? Remembering the act of Shabbat is through Kiddush. Does the child pay attention and hear that at Kiddush one says remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the act of creation? He doesn’t pay attention. There’s no commandment that one should recount it to the child. One doesn’t drill the children that they’ll get a good grade if they know what Shabbat is, remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the creation of the world. One makes Kiddush, and that is the manner of remembrance.
The manner of remembrance of the Exodus from Egypt is that one should teach the child the verses, whether it’s in Yiddish, whether it’s in the holy tongue, these are all the details of the matters, that the child should understand. And so the child will remember that he must also do it. What will he do? When he grows up he’ll make Kiddush for his children. But Kiddush doesn’t say that it’s for the children. But this is the form of the commandment, as the Mishnah also understood, one sits together with the children, one makes Kiddush, and one eats.
So this is interesting, it’s very different from how people present it, that here there is a commandment of taking the children and explaining to them what happened. If someone does that, he’s not necessarily fulfilling recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt means the Seder, the manner of the Seder how one does it. No, I want to do it a bit differently. I took out my children for a walk at the beginning of Pesach, and I told them the entire story, and therefore we’ll come today to prepare to make the Seder. That’s not what the verses speak of, that’s not recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt is that there is a text for Kiddush, it’s very similar to Kiddush, there is a text that one says, and the children see this, and the children know that they continue. It’s not that there is a certain story that must be passed on.
And not only that, I bought for my children a very beautiful new book for recounting the Exodus from Egypt, he’ll read it, and it has no connection. What he reads and he becomes aware of the story is a nice thing. There is a commandment that at night one should say certain verses and say certain things, just as one does with the commandment of Kiddush, which is also a remembrance of the act of creation and remembrance of the Exodus from Egypt. Eh, why by Shabbat didn’t we make something a matter that the child… Because when it says “remember”, does it automatically mean that the child should… One can say that when it says “remember” for something, it automatically means that one should pass it on to the coming generations, “so that your generations will know”.
Speaker 1:
Why for example by Sukkot is there no commandment of “and you shall tell your son”, that one should teach “so that your generations will know”? What, the “so that they will know” that it says by the Exodus from Egypt is in the recounting. Why doesn’t it occur to anyone to say that there is a certain commandment to tell the children, “we sit here, what was then”? Nothing more, just said like “so that your generations will know”. There is “so that your generations will know”, there is “remembrance of the Exodus from Egypt” that it says in the Torah, but the command of recounting the Exodus from Egypt is something very different. It’s “and it shall be when your son asks you”. Ah, we’ll see this. The Rambam mentions in Pesachim that it’s “in it they ask and expound”.
Speaker 1:
But he brings me a very good proof, the Mishnah in the Haggadah. Ah, very good. And what does it say in the Haggadah? “Even if we are all wise, all understanding, all knowing the Torah, it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. I mean, this is his proof, like Kiddush. This is the proof. No, no, this is the proof that there is a commandment. By the Rambam, every time it says in the Sages or a source that it’s a commandment, then it’s a commandment.
Speaker 2:
No, I think it also brings him the thought that it’s not only a matter that the children should know, but it’s a matter of a command to remember. He also puts this in. He already knows the story.
Speaker 1:
He mentions the Haggadah. It’s a conclusion.
Speaker 2:
But he says, “it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. This is the novelty. At first I would have thought that the commandment is that the children should know. No, the commandment is that “it is a commandment upon us to recount”, just as one mentions Pesachim. To recount, according to the Rambam, doesn’t mean to tell a story, it means to speak. Yes. Upon oneself the commandment. Okay, already, very good. Let’s go to the next commandment.
Speaker 1:
Actually interesting, why wouldn’t it occur to someone that why should everyone remember actively like Pesach? Why will the world understand differently? Or Shabbat even, as it says “remember the Sabbath day”, “remember the Exodus from Egypt”, one must teach the children, as it says “remember”, as it says “and you shall tell your son”. Pesach one must yes. Which way will you go with the children?
Speaker 2:
I hear. One must know, one can go both ways.
Speaker 1:
Okay, I see in Cohen’s, there is a verse that says, which is no longer an obligation, it’s a permission to eat matzah on Pesach. Good evening, we already learned it once, but I don’t remember the verse in any case. But what can one derive more good for matzot? It’s such a kind, I took away from you the eating, one doesn’t need to fast. By the way, the inference of “in the evening you shall eat matzot” is one of the funniest midrashim in the Sages. Why? Look into the verse. Okay, where is it? We read it, right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Not in this verse. Look, read, read, read the verse. I have the verse in the… Okay, the first… I perhaps positioned myself a bit wrong. Wait, the end of the words of the page. Look at the verse. Okay.
Speaker 1:
Okay, the Torah says that the seven days one should eat only matzot, and leaven one should remove from the homes. It’s a holiday, and one shouldn’t do any work, and so on. And also the matzot one should make with guarding, yes, simply so. Okay, so? I mean to say, the Torah says “and you shall guard the matzot”, and it says “and you shall guard this statute”. Simply it means that one should remember. The interpretation of guarded matzot is an interpretation. Simply it means remember. Ah, remember the festival of matzot. “And you shall guard the festival of matzot”. “In the first on the fourteenth day of the month you shall eat matzot”. Which days are the days that are fitting to eat matzot? In the evening, yes. So which day is the month? In the evening is the date only matzot. And the seven days, “leaven shall not be found in your houses”. In other words, here the Torah doesn’t just say a… will eat matzot, but it gives the times, from the 14th in the evening until the 21st in the evening, and in all these seven days that one eats matzot one shouldn’t have any leaven.
Speaker 1:
So, okay, I ask you a question. Why would one need a verse that one may eat matzot in the seven days? And only after that comes here “any leavened thing you shall not eat, in all your dwellings you shall eat matzot”. Okay, I ask you a question, can you find in this verse “in the first on the fourteenth day of the month in the evening” can you find a hint that the first night of Pesach is an obligation and the others not.
Speaker 2:
No, I would have said all days or none. And the word “in the evening”, to take from this “in the evening you shall eat matzot” and make from this is really funny, because the verse says “from evening until evening”, it doesn’t say “in the evening”. There’s no verse “in the evening you shall eat matzot”.
Speaker 1:
Even if it occurred to someone that not from evening… Yes, very good. He says there’s no verse “in the evening you shall eat matzot”. There’s no such verse. It’s true, true. But I can also see the argument of the Sages. It’s obvious that from evening. Because one says “in the first on the fourteenth day of the month”, when does the fourteenth begin? In the evening, yes? Just as everything from the Torah begins at night. We have that all holidays begin at night. Okay, this one must follow up with the rabbinic… Perhaps there isn’t? Okay, this is a discussion in itself. One must know to check.
The Sages took from a certain place that Shabbat begins at night, holidays begin at night, that “and it was evening and it was morning, one day”.
Speaker 2:
There’s a difference though, here there is a date. Here he speaks, he makes it clearer, he says the date, from the 14th in the evening until the 21st in the evening. So why should one say that all these days one must eat matzot? I don’t see why you say that the verse is a source to say that it’s an obligation. I would have said that there’s no obligation.
Speaker 1:
You want to say that all people shouldn’t change from the order of the festival?
Speaker 2:
I would have said yes. You want to say that you can take from here that there’s a difference between the first night and the others? And this with the Pesach offering, it really doesn’t make sense.
Speaker 1:
Okay, one must look at the other verses that perhaps the Sages got from there the thought, because the “on matzot and bitter herbs they shall eat it” is an obligation, and it doesn’t mean all days. The Sages understood that one won’t eat a Pesach offering for seven days. So the “on matzot and bitter herbs they shall eat it”, one should eat it, the matzah. The Sages knew that the first night of Pesach one eats matzah, and one makes a Pesach. “On matzot and bitter herbs they shall eat it”, together with matzot and bitter herbs one should eat. So one sees that it’s an obligation to eat matzah. Not just because there’s no chametz one eats anything. There’s no chametz, one should eat either meat or bread. No! “On matzot and bitter herbs they shall eat it”.
Speaker 2:
I positioned myself instead with this. And next to it stands…
Speaker 1:
We’re talking now if one must eat matzah when one doesn’t have the Pesach offering.
Speaker 2:
I agree. That you have to eat matzah together with the korban Pesach, that’s what the verse explains. “There’s no need for proof,” a verse that you say, that now when you don’t have sacrifices you need to eat matzah, and this night here, you learn it from a verse, definitely matzah, it makes no difference what it says with this in the verse.
Speaker 1:
But it does say in the verse that all the days you should eat matzah. Very good, it always says that you must eat matzah. But what can you say that the verse doesn’t mean to say plain matzah, it means to say not chametz, and that is the Torah of chametz.
Speaker 2:
But the Torah could have said matzah and maror, it would have fit with “al matzot umarorim yochluhu”. I will help myself with this explanation. If the eating would have been, one would have said that the matzah bread is not a mitzvah and only the verse says, no, the bread that one normally eats with some taste, that it’s not right with the chametz, that’s not right.
Speaker 1:
So I think that Chazal saw from the connection, here you eat with the matzah not a thing, a mitzvah to eat matzah with Pesachim, and here stands the matzah bread specially, okay, very good, I said this, I said this, I have some explanation, which is correct, apparently it’s the reason why they made the first night a remembrance of the korban Pesach, and it doesn’t fit with “uvchol moshvoteichem tochlu matzot” which you end with?
Speaker 2:
Number on the same day, however, the same ending, it’s simply an ending for the same mitzvah. Number “uvchol moshvoteichem tochlu matzot”, it’s not only in the Beit HaMikdash, not only here, not only there, not only “uvchol moshvoteichem” is a piece of information that you should know now then, but “uvchol moshvoteichem” there is a mitzvah to eat “uvchol moshvoteichem”, but only certain places, yes? Only the place of the Mikdash, only in certain things.
Speaker 1:
“Matzot yochel et shivat hayamim”, it’s interesting because everywhere it says matzot, yes, “matzot yochel et shivat hayamim” is written in the holy. What then again? Okay, let’s learn further. It says the same language, yes? “Shivat yamim tochel matzot”.
Okay, let’s learn.
Speaker 1:
In the next section I brought the other mitzvot of matzah. Now we’re going to learn, these are all the positive commandments. Now we’re going to the negative commandments. Which negative commandments did we say then we’re going to? Negative commandments. Nu?
Speaker 2:
Twenty-nine they are, yes? Twenty-nine, thirty, thirty-one, thirty-two, thirty-three, thirty-four. Yes.
Speaker 1:
Let’s take a look at something, just to understand. The negative commandments for example, in the whole group of the Ten Commandments, did you notice? The negative commandments, where are they? You have in the introductions to the Sefer HaMitzvot, Sefer HaMada, here, look here, page negative. And where are the positive commandments? And we want to look at the order, right? Positive commandments that you just learned, right? Is twenty-eight. Ah, that’s in…
Speaker 1: Which negative commandment did we say we’re going to?
Speaker 2: Negative commandment… nu? One hundred ninety-seven, yes?
Speaker 1: One hundred ninety-seven should be three questions. Yes. Let’s take a look at something, to understand. The negative commandments for example are in the middle of the group of forbidden foods. Did you notice? The negative commandments, how are they? You have in the introduction to Sefer HaMitzvot, Sefer HaMidot, here, look here. Just curious. And how are the positive commandments? Let’s look at the order, right? Positive commandments that we just learned, right? Is one hundred forty-eight. Ah, that’s in… Here it is in the group of one hundred ninety-seven, right? Yes, but the negative commandment is one hundred ninety-seven, yes, one hundred ninety-seven, be and go. Right, and which group is that? Let’s see, one hundred ninety-seven. Yes, in the middle of the group of forbidden foods, right?
Because you can find the sign, I checked the signs, yes. When he starts with non-kosher animals and all those things, and then notar, forbidden fat, chadash, and then he comes to chadash, orlah, kilei hakerem, yes, and eating. Yes, not to eat on the day of the fast. Ah, not eating on Yom Kippur also comes into forbidden foods. It’s good that he comes into forbidden foods of times, like not to eat on the day of the fast. Not to eat and drink in the manner of a glutton and drunkard is second, not to eat on the day of the fast, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, that chametz should not be seen, that chametz should not be found. And then comes nazir and so on. In short, it’s in forbidden foods, a close group presumably. Yes.
Speaker 1: Okay, let’s continue. One hundred ninety-seven says thus: The prohibition against eating chametz on Pesach, and this is what it says “no chametz shall be eaten,” and one who eats any chametz is cut off if intentional, if unintentional he brings a sin offering.
One hundred ninety-eight is not just actual chametz, but, but plain chametz, also here is already a mixture of chametz. But even one bread. Here he says something about what should be the difference, that it’s a…
Okay, we mean that chametz means bread? Chametz means bread, a loaf. What kind of food eats bread? That’s the matzah! Chametz is the opposite of matzah, bread. It’s leavened and unleavened. He says no. There are other types of foods that have in them a mixture of chametz. What is also an addition, as he says “kol chametz one is lashed for it”. It’s already not… Meanwhile there’s already crumbled chametz in it. It’s yes… Ah, it’s about that.
Nu, why would someone think it’s not? It has the taste of chametz. It’s already chametz. It’s already chametz that one may not eat. But with a mixture you need a special teaching, by the way. Because it is… Do you remember? Because it’s chametz with three loaves and the like. No, because it was forbidden to eat this food. Eating this… a food that has this inside is another thing. It’s another new thing. Okay.
Here is a special teaching already from one food. “Yechol yechol banav kara’u”. It’s a prohibition. But maybe there is a prohibition, but one is not liable to karet. But… But… There’s no karet on any mixture of chametz. Nu, what is the Torah prohibition then? Because it says “kol ochel chametz venichrta”. A special chametz food whose name is complete. But meanwhile it’s “not its complete type”. It’s “not its complete type”. Ah, not pure chametz. It’s bread, a loaf. As it says in the chapter “Elu Ovrin” in Pesachim: “an eighth, an eighth, a fifth, a fifth”. Not necessarily obligated, a fifth. We derive it. We derive it… One who eats a kezayit of chametz within the time of eating a half-loaf… That’s a prohibition. So if there’s a kezayit of chametz within eating a half-loaf, you’ve eaten exactly the chametz.
Eating with the mixture, is the mixture a thing in itself? Always it’s a thing in itself. It’s a great wonder. It’s a great novelty. Why? Why? If you say for example you’re a vegetarian, yes?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Do you eat from a non-vegetarian mixture also? Or only bread, only chicken he doesn’t eat, but you eat yes, if you have a sauce from chicken once you eat it yes, true?
Speaker 2: No, it would be hypocrisy.
Speaker 1: Because… I ask you, is that so? The chicken sauce isn’t better, it just has something else also. You can divide it, you can say one choice, I’ll eat only half a plate, it will be considered yes that I only ate. But it’s not different, because you ate it. It doesn’t look like you only ate a kezayit of chametz.
This is what we’re talking about here, the question is literally very technical. Because in practice, many vegetarian people, eat yes mixture, vegetarian mixture, yes. Non-vegetarian mixture, but originally it’s vegetarian mixture, it will be such… As if the mixture of chametz itself would be, that one is obligated for a kezayit of chametz mixture. That is from the kezayit of chametz mixture one is still obligated for a kezayit of chametz in the mixture. It’s chametz in mixture. Full chametz is simple, one is obligated, not because it combines to the measure of a kezayit. Chametz mixture means that it’s chametz, not just that one may not eat it. It means that it has properly become chametz that… everything is forbidden.
By the way, it’s eating if one eats matzah alone, eating another thing. Yes, I mean that generally what it says eating in the Torah means simply. Not exactly, because what can one taste both things at once? He must have had “al chametz matzah umaror yochluhu”. You see? Yes. You see? Aha. I don’t remember one hundred percent, but you see clearly that eating means eating.
As said, it makes a lot of sense. The way of Chassidut always says, when one learns Torah one shouldn’t speak this way. A father tells his child, he can’t use such language of Chazal not English. “Yachol eved mitzvah livno”? He has such language, that one should be troubled, the halacha makes this.
Like a true vegetarian, I’m stringent not to eat meat. You understand very well that there are many vegetarians who eat yes the potato from the cholent. True? The potato from the cholent. But not meat together with the potato. Because if yes, with what does the meat become better because it has life in it, a potato? Understand? But absorptions, you can say, absorptions I’m not particular about. Okay, because absorptions is… The potato from the cholent has in it absorptions. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. Taste like the essence. It’s already halachic things. A person can say, I have such a type of stringency that once a little taste went in, nu, nu, understand? Can hear. I can make this nu. But to suffer a piece of food…
Therefore one can make a bit of a boundary between a piece of chicken, nu, one can still make this nu. The nu is a great permission that you can say, your mouth shouldn’t be chametz. Your mouth, the type of eating that you’re eating now shouldn’t be chametz. It makes no difference to me that it’s mixed. A person could have thought this way. But, why say that the mixture makes it better? The eating is the same. Okay. Because a person would have said the opposite, chametz mixture means that everything, the whole thing, becomes as if it were chametz. But he says sharply, not only would he be obligated even for a kezayit within the time of eating a half-loaf of that itself. This is according to the Rabbis.
“All chametz mixtures in the world are forbidden, one is lashed for them on the intermediate days of the festival?” Yes. “However if there was in it a mixture of chametz less than the measure of eating on the intermediate days of the festival”, okay, okay, one must… That even chametz mixture, different from other mixtures, one must understand. Can I also say that because of the dearness of the… What does chametz mixture mean? You have pieces of bread in it? I don’t know. Okay.
It comes to karet. The Ramban actually argues here. Is it the real Ramban? It’s not now to learn this side. Yes. Look at the Ramban, what does the Ramban say? Yes, as you say, “within the time of eating a half-loaf”, he should have received karet, “completely ingested” so he tears.
At least, what do you say? Open here the Sefer HaMitzvot. Ah, I have a Sefer HaMitzvot, the green one with the Ramban, how is that? Ah, what do you say? “Negative commandment one hundred nineteen”? One hundred nineteen? No, one hundred eighteen. Where can it be?
So the Ramban holds like you, it is… Like the Rashbatz, “when the measure of eating a half-loaf one is lashed, lashed and less lashed”? Yes. The Rav writes, let’s learn this Ramban already. You want to learn this Ramban? The Rav writes, “and if he ate it within the time of eating a half-loaf”, here it says Ramban? “And if he ate it in two kingdoms”. The Rashbatz, the Rashbatz is “in two kingdoms”, the words of the writer “his measure is like two kingdoms”. So interesting. “For less than that”? How… Our beloved Rambam writes, “days of Israel”, is your felt… Ay, good.
In Sefer HaMitzvot, in short, until here are the words of the Rav. My opinion is to say, that chametz a kezayit within the time of eating a half-loaf which is from the Torah, meaning he transgressed a complete prohibition for which he is lashed. But a kezayit in two kingdoms, which is the measure of eating a half-loaf of royal eating which is abundant, this is prohibited by Torah law. So he says in Mishneh Torah, in chapter one of the laws of forbidden foods.
And in truth in the matter as if the words are not good. That chametz when there is in it a kezayit, he is liable to karet and lashes, even though there is no amplification here. But the essence of chametz from the Torah, that it should be complete chametz by itself, and when we say a kezayit within the time of eating a half-loaf is from the Torah, meaning that it is not nullified on its own, we need that in any case a kezayit within the time of eating a half-loaf that even though it doesn’t need this, for he is lashed but not for karet.
And if you still have the words of Rabbi Elazar with you here, who says about complete grain chametz that one is not lashed except for amplification in a prohibition. In the prohibition of “kol machametzet lo tocheilu”, that complete grain chametz that one is not lashed, behold it is in the prohibition of “kol machametzet”. And he disagrees with the words of Rabbi Yochanan about machametzet, and Rashi in the words of our Rabbi expounds “kol machametzet” refers to mixed chametz…
Quite different, the Ramban argues that the Ramban doesn’t hold… Exactly the opposite the Ramban says… What does he say exactly the opposite? That when one eats a thing as it is within the time of eating a half-loaf… When one is not liable to karet only lashes, that is a special Torah amplification. When a thing from lashes is there from rabbinic law. Right. And the truth says the Ramban… If he eats a whole kezayit within the time of eating a half-loaf, if there is a whole kezayit of chametz, that goes into “kol ochel machametzet” which was even optional words. And the amplification means that when one eats a chametz mixture within the time of eating a half-loaf, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, on that there are lashes, that’s the novelty.
Again, no, the rule is a dispute. Rabbi Eliezer actually holds that one receives lashes for “kol machametzet” when one eats less than the time of eating a half-loaf, when it combines, as you say, the chametz is only a kezayit from both together, and the Sages hold generally that one is not obligated. And we rule like Rabbi Eliezer, the Rambam rules like Rabbi Eliezer, that there is an extra prohibition, and the punishment is only on the mixtures, which one can elaborate more.
Again, the Ramban says that according to the Rabbis it’s completely permitted. “If one is cut off for the bread”, there’s no such thing as a prohibition on mixture. Permitted. When one eats less than the time of eating a half-loaf it’s permitted. And according to Rabbi Eliezer one is liable to karet, liable to a prohibition, and according to the Sages one is completely exempt. And what does “kol machametzet” mean according to them? The Ramban said that they have another explanation in “kol machametzet”. That one language is actual chametz, and chametz through another thing is “kol machametzet”. What that means I don’t know, one must look immediately.
Yes. “Eating a kezayit within the time of eating a half-loaf is the obligation in all food prohibitions in the Torah, whether in lashes or in karet, as the Sages said in general, ‘All that has taste like the essence’, and ‘it is a halacha to Moshe from Sinai that a person is not obligated until he eats a kezayit within the time of eating a half-loaf’.”
Very good, but the reasons for the commandments are another amplification, the only thing you need to see is that taste like essence is from the Torah. Halacha to Moshe from Sinai, just like halacha to Moshe from Sinai, “because one is not lashed for the measure of prohibitions except for eating of karet, and there is no measure of prohibitions in the exposition except in a place of karet, like the words of Rabbi Eliezer regarding chametz”.
In short, the Ramban says that the prohibition must be derived from “lo tochal alav chametz”. There is such a prohibition, according to the Sages there is no such prohibition. Nu ay, what is the amplification? There’s no prohibition? The actual chametz and the chametz through another thing, both are forbidden. That means, it’s included in the previous things, one may not eat chametz. Where are the previous things? Here, the previous. Where did we already learn it? We didn’t learn it. But the next things…
Ah, the previous, the previous things. Aha. I want to catch the point of the matter. The Rambam says “What is machametzet? This is leaven and dough that has leavened”. In short, the commentators are perplexed about the Rambam before the Ramban. Is there a prohibition at all. And what is actually true? That all other prohibitions actually hold differently than the Ramban, that what one eats through a halacha to Moshe from Sinai one transgresses from the Torah from the essence of the law. Very interesting.
Already, you see? Good to know that the Ramban holds like you. Just, the Tosafot in Chullin there’s a wonder that the Ramban held like Rabbi Eliezer, that’s the point. He clearly looked into Megillat Esther how he defends the previous.
Speaker 1: The Rambam says, he explains to the person. In short, the commentators are divided whether the Rambam is correct or the Ramban. Whether there is a prohibition at all, and what is actually true, because all other books actually hold like the Ramban, that what something one shouldn’t have benefit from something? It’s from idolatry from the Torah from the essence of the law.
Speaker 2: Interesting, very interesting.
Speaker 1: Good, you see, good to know that the Ramban holds like you.
Speaker 2: Simply, with others there are disputes, assume that the Rambam held like Rabbi Elazar, that’s the point. I’ll try to look into Megillas Esther, he will defend it. He defends simply, he will say that this is a sin.
Speaker 1: Ah, I see, okay.
—
Speaker 1: But the next thing I wanted to ask the Ramban, he says this. The next thing, it says in the Ramban, I know there’s a dispute. Simply in [mitzvah] 199 is the prohibition of eating chametz after midday on the fourteenth of Nissan, there it says “lo sochal alav chametz”. What is “alav”? “Alav” means the korban Pesach.
I go back to what we established earlier regarding the holiness of Pesach Sheni, chametz at the time of bringing the korban Pesach Sheni, whether one is now not transgressing “lo sochal alav chametz”. He doesn’t learn from this about eating chametz on the first day, he learns like the Gemara the other way, and he rules like the opinion that it’s derived from “alav”.
But Rabbi Yitzchak ben Aharon holds chametz at six hours is a Biblical prohibition, “lo sochal alav chametz”. He says that the principle is, chametz from six hours onward is Biblical (d’Oraisa).
He brings a proof from the Tosafos in Zevachim 21a, that the Tosafos say there, “they didn’t say in the Talmud that eating chametz from six hours is only Rabbinical, except when one eats it without the korban Pesach, but when one eats it with the korban Pesach, he is transgressing a Biblical prohibition”. What does this mean? That even after [midday] the prohibition is indeed Biblical. And even one who eats chametz after midday receives lashes.
On this the Ramban also disagrees. He says it’s not a law at all, because this appears in other laws, we come to follow like Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon disagrees with him. Why does he hold it’s like Rabbi Shimon? Why not like Rabbi Yehuda?
Speaker 2: Aha, I understand the question.
Speaker 1: But he brings on this the proof, that the Tosafos in Zevachim said chametz from six hours onward is Biblical, that they ruled not like Rabbi Shimon.
And the Ramban says, what it says that the six hours is Biblical, doesn’t mean six hours. He says, everyone agrees that one must indeed destroy [it].
But can there be a mitzvah of destroying which shouldn’t have a prohibition of eating?
Speaker 2: Yes, they’re two different things.
Speaker 1: Okay.
I wanted to ask simply, I’ll tell you. One great contradiction is here, there’s an explanation. Everything is the great… so that now it shouldn’t be. That means one should eliminate it, one shouldn’t eat it. I don’t know if you bite into something that isn’t yours. You add another prohibition, already another prohibition.
Speaker 2: Okay, if you have a banker, it already matters.
—
Speaker 1: Further, another one, two, another thing. Correctly. Another two. Three things. “Seven days you shall not eat chametz in all your borders, and se’or shall not be seen in all your borders”. These aren’t two separate prohibitions, that means one prohibition. So it says in the verse, “lo sochal alav chametz, seven days you shall eat upon it matzos”. This is one prohibition, “lo sochal alav chametz”. This is one prohibition.
Regarding lo yera’eh, regarding other things. I just don’t understand because I remember that the Ramban has an old approach where he divides the prohibitions, not that, I’m not talking about that, I’m talking about the matter, the subject. He divides the chametz. But chametz and se’or is one thing, because the essence is that it’s chametz. So let’s say in one evening we read chametz itself and the leavening agent. Who says this language? The Ramban. Here it says chametz and se’or.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: “Any person who eats chametz, that soul shall be cut off from Israel”, he’s still about chametz on Pesach, “in all that he eats”. Are there separate prohibitions, that kingship is already in the act of the day.
Rabbi Elazar, “seven days se’or shall not be found in your houses”, even if it’s not ours, but simply the existence there. From lo yera’eh and lo yimatzei.
However, so it stands already, as you said, that there’s a dispute. Regarding the prohibitions, it says as we mentioned earlier, according to the principles that there must be an act, there must be a transgression.
In Tractate Pesachim it says, “mitzvos of the lips are these mitzvos, lo yochal chametz in all your borders”, which is taken out from the separate ones. “Seven days he shall eat, any prohibition included in a positive commandment, one doesn’t receive lashes for it”. This is simply a positive commandment, which is for lo yera’eh and bal yimatzei.
Speaker 2: Very good, correct. Correct like that.
Speaker 1: Yes, there are other distinctions, yes, there are. In any case, the month of Pesach which is his, there is indeed bal yera’eh and bal yimatzei, right? Bal yera’eh is… The Rambam says, I remember that he indeed doesn’t count it in Sefer HaMitzvos as a separate mitzvah. But it is a separate mitzvah. Lo yera’eh and lo yimatzei he counts separately, correct.
Speaker 2: Ah, correct, correct, correct.
Speaker 1: Ah, here it says chametz lo yimatzei, se’or lo yera’eh, so it says. Chametz is indeed a lo yimatzei, right?
Speaker 2: Ah, okay. Very interesting.
Speaker 1: And here the Rambam began a slightly different approach and he said, lo sochal chametz from the 14th, and lo sochal chametz all seven [days], eating a mixture of chametz, lo yera’eh and lo yimatzei, which is all seven [days].
On this he added here the word “all seven” an entire time, because this is the order that goes here, and from the 14th there is not eating chametz, and the removal of it.
The Ramban learns that only here is the removal of it, there is no “lo sochal chametz”.
Speaker 2: Very interesting. Correct. Yes. Yes. Even in the… yes, in the count of holiness it also doesn’t say “seven”. Very interesting.
Speaker 1: Literally, it’s clear that this is the reason why he made this order. Here suddenly the Ramban became one who changes and goes with the chronological order. Go understand. Interesting.
—
Speaker 1: Okay, until here are the mitzvos. Yes. Okay, the prohibitions.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
The Rambam’s Sefer Zemanim deals with mitzvot that are observed from time to time. The order is: first Shabbat (because the laws of Shabbat are stringent), then Shevitat Yom Tov (the general principles of all holidays), and then the specific laws of each holiday.
Simple explanation: The Rambam organizes Sefer Zemanim according to logical categories — first the general principles (Shabbat, Shevitat Yom Tov), then the details of each holiday.
Novel insights and explanations:
1. The name “Hilchot Chametz U’Matzah” (not “Hilchot Pesach”): The Rambam names all the laws by the mitzvot, not by the name of the holiday. Similarly: not “Hilchot Sukkot” but “Sukkah and Lulav,” not “Hilchot Rosh Hashanah” but “Hilchot Shofar.” The matter of resting on Yom Tov (that Pesach is a Yom Tov) is already in Hilchot Shevitat Yom Tov — there it is enumerated which days one must rest. The specific mitzvot of chametz and matzah are a separate category.
2. Korban Pesach is in Korbanot, not in Zemanim: The Rambam placed Korban Pesach among the sacrifices, even though in the Mishnah Korban Pesach is in Masechet Pesachim (Seder Moed). This is a difference between the Rambam’s order and the order of the Mishnah — the Rambam divides strictly: sacrifices go with sacrifices, time-bound mitzvot go in Zemanim. Similarly, the Musafim of Shabbat — they are in Korbanot, not in Hilchot Shabbat.
3. [Digression: Hilchot Shekalim] One can ask why the Rambam placed Hilchot Shekalim in Sefer Zemanim and not with Korbanot (since shekalim goes toward sacrifices). The answer: Shekalim is strongly linked to time (“on the first of Adar they announce about the shekalim”), and the Rambam did not want to deviate from the Gemara’s order (Seder Moed) without a major innovation. A question from Rabbi Chaim Kanievsky is also mentioned: What is the “zecher l’yetziat Mitzrayim” regarding shekalim?
4. The order of the Torah, Mishnah, and Rambam: The Torah in Parashat Bo follows a “calendar” — the order of times: what one does first (taking a lamb), what one does next (slaughtering, roasting), then “al matzot u’merorim yochluhu,” and only later comes “tashbitu se’or.” The Torah doesn’t have “chapters” — it’s a narrative. The Mishnah begins with “or l’arba’ah asar bodkin et hachametz” — also an order of time, but only with things that are practiced for generations (not things that were only in Egypt, like “v’yikchu lahem ish seh”). The Rambam organizes according to logical categories of mitzvot — not according to chronological order and not according to narrative.
—
The Rambam: “And they include eight mitzvot — three positive commandments and five negative commandments.”
Simple explanation: The Rambam counts eight mitzvot: three positive commandments (to remove se’or, eating matzah, telling the story of the Exodus from Egypt) and five negative commandments (not eating chametz on the 14th from midday, not eating chametz all seven days, not eating a mixture of chametz, bal yera’eh, bal yimatzei).
Novel insights and explanations:
1. Sippur Yetziat Mitzrayim as a mitzvah from the 613: The Rambam did not count sippur yetziat Mitzrayim as a separate mitzvah from the 613 in the list of mitzvot of Hilchot Chametz U’Matzah in an earlier manner — even though in the Mishnah it says “mitzvah l’saper b’yetziat Mitzrayim” — not everything that says “mitzvah” is a mitzvah from the 613. The Rambam “innovated on his own” the mitzvah of sippur yetziat Mitzrayim (he categorized it differently).
2. Three time-categories in the mitzvot: The mitzvot divide into three groups according to time:
– The 14th of Nissan: (a) to remove se’or from the 14th, (b) not to eat chametz from midday of the 14th.
– All seven days: (c) not to eat chametz all seven days, (d) not to eat a mixture of chametz all seven days, (e-f) bal yera’eh and bal yimatzei all seven days.
– The night of Pesach: (g) eating matzah, (h) telling the story of the Exodus from Egypt.
3. Difference in order between Sefer HaMitzvot and Mishneh Torah: In Sefer HaMitzvot the Rambam goes according to “importance” — he groups mitzvot in logical sets. In Mishneh Torah however, especially in Sefer Zemanim, he goes according to the order of the calendar — the chronological order of the holiday. Therefore he begins with mitzvot of the 14th of Nissan (erev Yom Tov), because that is the first time that the mitzvot of Pesach begin.
4. Interesting difference in the order of positive commandments: In Sefer HaMitzvot, positive commandment 156 = to remove chametz, 157 = to tell the story of the Exodus from Egypt, 158 = to eat matzah. But in Hilchot Chametz U’Matzah it goes in reverse — first eating matzah, then telling the story of the Exodus from Egypt. In the Torah itself (according to the verses) it also says first eating matzah and then telling the story of the Exodus from Egypt.
—
The Rambam: “We were commanded to remove chametz from our homes” — the verse is “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. The word “ach” — “ach chalek” — is expounded that it means already from erev Yom Tov.
Simple explanation: The Torah commanded us to remove se’or from our homes.
Novel insights and explanations:
The verse says “tashbitu se’or mibateichem” — only se’or, not chametz. From where do we know that we remove chametz? How does one know that one must also remove chametz?
A simple interpretation of the verses based on the practical reality of bread-baking in ancient times:
– People baked fresh bread every day — especially on Yom Tov.
– When the Torah says “shiv’at yamim matzot tocheilu” — it means: change your diet for seven days. Instead of baking fresh bread, bake fresh matzot.
– Automatically there won’t be any fresh chametz, because no one kept old bread — people like fresh bread.
– The only problem that remains is the se’or (sourdough starter) — this is the ingredient that one keeps in the house to make chametz. Therefore the Torah says specifically “tashbitu se’or” — also throw away the se’or, so that you won’t come to bake chametz.
– Approach A: Se’or itself is not forbidden (one doesn’t eat it), but the Torah says to throw it away as a preventive measure — a “slippery slope” — so that one won’t come to make chametz from it.
– Approach B: Se’or has an extra prohibition — the Torah wants that one should even separate from se’or, so far does the prohibition go.
If se’or — which one doesn’t eat, where the only concern is that one will make chametz from it — must be thrown away, chametz itself certainly may not be kept. This is a way to understand how we derive the removal of chametz from “tashbitu se’or.”
That which Chazal equated se’or and chametz so that they have all the same laws, and the Torah mentions both only as an inclusion to derive laws of nullification and such matters — this is an innovation beyond the simple meaning of Scripture, where one could have distinguished between them.
The Rambam’s language “and we were commanded regarding chametz, and this is the mitzvah of removing se’or” shows that Chazal derived that se’or and chametz are one large category — “not two extra laws, there is no distinction between them regarding halachah, except regarding the measure.” There are only small differences between them.
“In the Torah it is written removal only regarding se’or, and even though according to the simple meaning, since it is forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it is not explained that he must remove it, but it’s possible to say that he should not eat it” — meaning, according to the simple meaning of Scripture it is not explained that one must physically remove chametz itself, only that one should not eat it.
Women ask questions about their starters that they keep at home. Some sell it with mechirat chametz. The maggid shiur holds that this is “simple, close to what is written in the verses — se’or lo yimatzei b’vateichem” — one should throw it away. One can after Pesach make a new starter or buy from a non-Jew. This is exactly the se’or that the verse speaks about — “this is the most se’or that the verse speaks about.”
—
Novel insights and explanations:
1. Whether bi’ur chametz is an active deed: A lengthy discussion is conducted whether “tashbitu” means an active deed (removing chametz) or only a passive thing (not having chametz). The comparison is brought to “resting on Shabbat” — just as resting on Shabbat doesn’t mean an active deed but ceasing from work, perhaps “tashbitu” also means only not buying new chametz?
2. The answer: Bi’ur chametz indeed means an active deed — “coming with an action to remove.” A normal person has chametz in the house, and the Torah speaks to a normal situation. Bi’ur chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz so that he should have what to remove.
3. Bedikat chametz is d’oraita: The main thing is that bedikat chametz is d’oraita — one must go check, not only remove what one knows.
4. Blessing on bi’ur chametz: One makes a blessing on bi’ur chametz, which shows that it’s a positive mitzvah. This is a proof that it’s more than just “not having” — by resting on Shabbat one doesn’t make a blessing. Question: What happens when a person doesn’t have any chametz — can he make a blessing on bi’ur chametz? “Apparently he should be able to” — he has even more no chametz than you. The question is not answered.
—
The Rambam: “And on the night of the fifteenth of Nissan… at the beginning of the night… according to the wisdom of the speaker in all that he adds in speech and lengthens the words… and in greatness what Hashem did for us… as He took our revenge from them… to thank God for all the good that He bestowed upon us… whoever lengthens in telling the story of the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy.”
Simple explanation: The night of the 15th of Nissan, at the beginning of the night, there is a mitzvah to tell about the Exodus from Egypt. Whoever makes it longer is praiseworthy.
Novel insights and explanations:
The Rambam lays out three matters in telling the story of the Exodus from Egypt: (1) what the Almighty did for us, (2) how bad the Egyptians were / how the Almighty took revenge, (3) thanking “l’hodot l’Kel al kol hatov.” If one lengthens on one of the three he is also fulfilled apparently — perhaps it’s either-or.
The Rambam says “according to understanding” — one must say what one can say. There is no law of specifically lashon hakodesh. This is compared to prayer in any language.
The Rambam says “l’saper” but doesn’t mention children. He says “whether for himself or for a wise son or for a wicked son” — even if there is no child, there is no difference. This is an important innovation — the mitzvah is not dependent on children.
The Rambam brings: “One might think from Rosh Chodesh, therefore it says ‘on that day,’ on that day one might think while it is still day, therefore it says ‘because of this,’ because of this I did not say except at the time when matzah and maror are placed before you.”
Why does the Rambam bring the entire Mechilta? He only wants to prove that the time is at the beginning of the night? The answer: He wants to give “a bit of the definition of the mitzvah” — he must prove that there is such an obligation, not only when.
“At the time when matzah and maror are placed before you” — time, not reason: The Rambam learns that this means the time when one must say — “it’s not something that the matzah is actually causing, but the time.”
The Rambam learns the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt like Kiddush — “remember the day of the Exodus from Egypt, as if to say that He commanded to remember as He said to remember the Shabbat day to sanctify it.” Just as by Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat (not only remembering), so there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. “Zachor” means “mention” — speaking about it, not only remembering in thought.
Important innovation about the nature of the mitzvah: According to how the Rambam learns, the mitzvah is not that the son should “know” — “it doesn’t say that the boy should know, it’s not knowledge, it’s a mitzvat zechirah.” The father does the mitzvah of saying, and the son sees how one does the mitzvah, and so he will know to do the mitzvah for his son when the day comes. This means — “your son sees that you do the mitzvah of saying for your son, and so your son will know to do the mitzvah of saying for his son.” This is a fundamental difference — it’s not a mitzvah of education/teaching, but a mitzvah of remembrance/speech.
The word “l’saper” by the Rambam doesn’t mean “to tell” (tell a story), but “to speak” — in itself there is a mitzvah. Therefore the Haggadah brings: “Even if all of us are wise, all of us are understanding, all of us know the Torah, it is a mitzvah upon us to tell about the Exodus from Egypt” — even when everyone already knows the story, there is still a mitzvah to say. This proves that it’s not only a matter of transmitting information to children, but a command to remember through speech.
If someone takes out his children for a walk at the beginning of Pesach and tells them the whole story — he is not necessarily fulfilling sippur yetziat Mitzrayim. If someone buys a nice book for children about the Exodus from Egypt — that’s a nice thing, but it’s not the mitzvah. The mitzvah is the Seder — the text, the verses, the manner how one says it at night. By Kiddush on Shabbat there is no mitzvah to tell the children what Shabbat is — one makes Kiddush, and that itself is the manner of remembrance. So too by Pesach.
Why is there by Sukkot no mitzvah of “v’higadeta l’vincha,” even though it says there also “so that your generations will know”? By Shabbat also it says “zachor” — why doesn’t one need to teach children like by Pesach? The answer: By Pesach there is a special command — “and it shall be when your son asks you” — which makes it different from just “remember.” The Rambam mentions in Hilchot Pesachim that it is “in which they ask and expound.”
—
Simple explanation: Chazal learn from “in the evening you shall eat matzot” that only the first night of Pesach is an obligation to eat matzah, but the remaining days are only optional (permitted).
Novel insights and explanations:
1. Question on the verse: The verse actually says “in the first month on the fourteenth day of the month in the evening” — this means “from evening to evening,” not only “in the evening.” There is really no separate verse that says simply “in the evening you shall eat matzot” — the verse gives a time frame from the 14th in the evening until the 21st in the evening. From this alone it’s difficult to derive a distinction between the first night and the remaining days — one would have said either all days or nothing.
2. Alternative source for the distinction: The verse “on matzot and bitter herbs they shall eat it” — which speaks about the Korban Pesach — proves that there is an obligation to eat matzah (not only because one may not eat chametz). By Korban Pesach it’s clear that one eats it only one night, not seven days. From this one learns that the obligation of matzah is only the first night, and the remaining days “matzot shall be eaten for seven days” is only a matter of not eating chametz.
3. Question on this: But when one doesn’t have a Korban Pesach (like today), what is the source that one must still eat matzah the first night?
4. “U’vechol moshvoteichem tochlu matzot”: Whether this is a separate mitzvah or only a piece of information (that one eats matzah not only in the Beit HaMikdash but everywhere). It is discussed whether “u’vechol moshvoteichem” means a separate law or only a detail in the same mitzvah.
—
The Rambam in Sefer HaMitzvot: “The prohibition from eating chametz on Pesach, and this is what He said ‘chametz shall not be eaten,’ and one who eats any chametz shall be cut off — intentionally, unintentionally he brings a sin offering.”
Simple explanation: Actual chametz — a bread, a loaf — is forbidden with karet.
Novel insights and explanations:
The location of the negative commandments in Sefer HaMitzvot is in the group of prohibitions of eating — the order goes from non-kosher animal, notar, chelev, chadash, orlah, kilei hakerem, not to eat on the day of the fast, not to eat as a glutton and drunkard, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, bal yera’eh, bal yimatzei, and then nazir.
—
The Rambam: A mixture of chametz — even not actual chametz but a food that has in it a mixture of chametz, is also forbidden, and one receives lashes for it. The verse is “kol machmetzet lo tocheilu”.
Simple explanation: A separate prohibition on eating a food that has chametz inside, even if it’s not actual chametz.
Novel insights and explanations:
Why would one think that a mixture of chametz is permitted? It has the taste of chametz! The answer: One needs a special teaching because with a mixture one eats a food that has chametz in it — this is a new category. The food itself is not chametz; it’s a food that has chametz inside.
A vegetarian who doesn’t eat meat — does he eat the potato from cholent? Many vegetarians do eat the potato (which has only absorbed from meat) but not the meat itself. A person can say “my meal should not be chametz — but if it’s only mixed in, it doesn’t matter to me.” Therefore one needs a special inclusion that also a mixture is forbidden. But: why should a mixture make it better? The eating is the same — you’re eating chametz! This is the foundation of the dispute.
A k’zayit of chametz within the time of eating a pras — if one eats so much mixture that in the measure of achilat pras there is a k’zayit of chametz, one has eaten chametz exactly the same. This is the measure for obligation.
The Rambam rules like Rabbi Eliezer: that when one eats a mixture of chametz within achilat pras, even when the chametz itself is not a k’zayit (but together with the mixture there is a k’zayit), one is liable for lashes (but not karet). This is the innovation of “kol machmetzet lo tocheilu” — a special inclusion from the Torah on a mixture.
The Ramban (in Hasagot on Sefer HaMitzvot, negative commandment 118/119) holds exactly the opposite:
– According to the Sages: When one eats less than achilat pras of actual chametz, it is generally permitted — there is no prohibition on a mixture. “Kol machmetzet” has according to them a different meaning (actual chametz vs. chametz through something else — se’or and dough that became leavened).
– According to Rabbi Eliezer: When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one is liable for karet (not only lashes!), because it enters into “kol ochel machmetzet v’nichretah.”
– The Ramban’s approach: Halachah l’Moshe miSinai is that a k’zayit within achilat pras is the measure for all prohibitions of eating — both for lashes and for karet. When one eats a k’zayit of chametz within achilat pras, one transgresses from the Torah fundamentally — one doesn’t need a special inclusion for this. The inclusion of “kol machmetzet” is according to Rabbi Eliezer on a case where there is less than a k’zayit of chametz in achilat pras.
All other Rishonim hold differently than the Ramban — they hold that what one eats through halachah l’Moshe miSinai (k’zayit within achilat pras) one transgresses from the Torah fundamentally, but the Ramban makes a distinction. Tosafot in Chullin has a wonder on this approach of the Ramban, and the Megillat Esther defends the Rambam’s approach.
Ta’am k’ikar d’oraita (halachah l’Moshe miSinai) is relevant to the discussion — the taste of chametz in a mixture makes it forbidden, but the Ramban holds that this itself doesn’t give lashes without a special inclusion.
—
The Rambam: “Lo tochal alav chametz” — a separate prohibition, that one may not eat chametz from six hours (midday) on erev Pesach.
Simple explanation: “Alav” refers to the Korban Pesach — one may not eat chametz at the time of bringing the Korban Pesach. The Rambam derives from this verse a Torah prohibition on chametz from midday of the 14th.
Novel insights and explanations:
Whether one transgresses “lo tochal alav chametz” when one brings the Korban Pesach Sheni — this is a practical difference from the dispute about the sanctity of Pesach Sheni.
The Rambam holds that chametz from six hours onward is from the Torah. He brings a proof from Tosafot in Zevachim 21 who say: “They did not say in the Talmud that eating chametz from six hours is only rabbinic, except when he eats it without Korban Pesach, but when he eats it with Korban Pesach, behold he transgresses a Torah prohibition.” This means that even one who eats chametz after midday receives lashes. This agrees with Rabbi Yehudah.
The Ramban says that this is not a law at all, because he rules like Rabbi Shimon (not like Rabbi Yehudah). According to Rabbi Shimon, chametz from six hours is only rabbinic. The Ramban says that what the Tosafot in Zevachim said “from six hours onward is from the Torah” — this doesn’t mean six hours literally, but it speaks of the general obligation of tashbitu (removal), which everyone agrees that one must remove.
Can there be a mitzvat tashbitu (removal) without a prohibition of eating? How can one have an obligation to destroy chametz but not have a prohibition to eat it? The answer: Yes, they are two separate things — removal and eating are not the same.
—
In the verse it says: “Seven days chametz shall not be found in your houses” and “se’or shall not be seen by you in all your borders.”
Simple explanation: The Rambam counts bal yera’eh and bal yimatzei as two separate prohibitions.
Novel insights and explanations:
1. The distinction: chametz — bal yimatzei; se’or — bal yera’eh. This is interesting because one would have thought it’s one prohibition.
2. “Bal yimatzei” — even not yours: “Seven days chametz shall not be found in your houses” — even if it is not ours, but simply the existence of chametz there is forbidden. This is more than bal yera’eh which speaks of “lecha” (yours).
3. “Lo ye’achel chametz” — a prohibition included in a positive commandment: In Masechet Pesachim it says that “seven days you shall eat matzot” — this is a positive commandment, and “chametz shall not be eaten in all your borders” is a prohibition included in a positive commandment, one does not receive lashes for it. This is not an extra prohibition for lashes.
4. Chametz and se’or — the Ramban’s distinction: The Ramban distinguishes between chametz and se’or, but the main point is that both are one matter — “the chametz itself and the leavening agent” (the chametz itself and what makes it leavened).
—
The Rambam’s order of prohibitions:
– Do not eat chametz from the 14th (erev Pesach)
– Do not eat chametz all seven days (entire Pesach)
– Not to eat a mixture of chametz
– Bal yera’eh and bal yimatzei (all seven days)
Novel insights and explanations:
A major innovation — the Rambam’s order vs. the Ramban’s order: The Rambam goes with a logical order — first the prohibition of the 14th (erev Pesach), then all seven days, then mixture, then bal yera’eh and bal yimatzei. The Ramban however goes with the order of times (chronologically). The Ramban holds that from the 14th there is only removal (tashbitu), but no “lo tochal chametz” — this is a fundamental difference.
It appears clear that this is the major reason the Rambam made this order — the Rambam consciously organized the prohibitions differently than the Ramban, because he holds that there is a prohibition of eating already from the 14th, not only removal. The Ramban suddenly “changes the order” and goes with the order of times — this is unusual for the Ramban.
Even in the short count (minyan hakadosh) it also doesn’t say “seven” — this confirms the difference between the Rambam’s order and the Ramban’s order.
Speaker 1: Very good. We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah, do you need to record? We’re going to learn Hilchot Chametz U’Matzah from the holy Rambam, and as is the Rambam’s way to begin with the list of mitzvot, so let’s look at the list of mitzvot. There are many of them, eight. Very interesting, Hilchot Chametz U’Matzah, he speaks about this in his sefer.
In practice, initially, we already spoke about this once I think, Pesach is actually here initially, what are the mitzvot here of Pesach? This is Sefer Zemanim, right? Sefer Zemanim goes, how? Sefer Zemanim goes on the yamim tovim, right? On the matters of zemanim, Shabbat, Yom Tov. I read the preface of Sefer Zemanim, and there it says, what does it say there in Sefer Zemanim? That these are mitzvot that are practiced from time to time, so I remember, right? And in Sefer Zemanim there is, yes, so naturally first comes Shabbat, Shabbat is the most practiced, even the existence of the world is for Shabbat, one feels that it is chamur regarding the laws of Shabbat, one feels Yom Tov is the general principle of all yamim tovim, and now, the second volume from Shabbat Eruvin, is the specific laws that exist on yamim tovim. True?
So what is the “bechol ta’aseh lecha le’ot” that you brought me to think about?
Speaker 2: Ah, the pasuk makes sense, the pasuk is about simchah. Vesamachta bechagecha, all yamim tovim have a mitzvah of simchah.
Speaker 1: I saw the word “edah” and “moed”, because my connection is “kol edotecha”. Moed and edah, both mean a matter of gathering, of va’ad, of coming together.
Speaker 2: No, edot, edotecha means your mitzvot.
Speaker 1: Right, okay.
Speaker 1: In any case, Hilchot Chametz U’Matzah is the first, and there the Rambam included all the matters of korban Pesach. Now he placed it in korbanot. If you think about it, we spoke about this last time I think, if one would bring korban Pesach, perhaps there wouldn’t even be chametz and matzah as the majority of Pesach. It would have been more interesting to read Hilchot Pesach, yes? Because the Yom Tov is called Pesach, the Yom Tov is not called chametz and matzah. There are Hilchot Pesach. But this means, the Rambam also doesn’t call it Hilchot Rosh Hashanah, Hilchot Yom Kippur, also not Sukkot, but rather Sukkah and Lulav. He calls it by the mitzvot. Shevitat Yom Tov.
Speaker 2: Ah, because Shevitat Yom Tov counts out the yamim tovim.
Speaker 1: It’s not Hilchot Pesach, because Hilchot Pesach already appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. There it is counted out that there is a Yom Tov called Pesach.
Speaker 2: I understand, perhaps it should be called Korban Pesach?
Speaker 1: Korban Pesach I understand. From being another Yom Tov, it appears in Hilchot Shevitat Yom Tov. Shevitat Yom Tov, Shevitat Yom Tov lists all the days in the year when one must rest.
Just as with Beit HaMikdash he also did this, there are Hilchot Yom Tov. When a person wants to know what he may do on Rosh Hashanah or on Sukkot, he needs to have his question in Hilchot Yom Tov. But when he wants to know about shofar and about the not-sleeping mazal, whatever, he needs to go to Hilchot Rosh Hashanah. But the Rambam doesn’t even call it Hilchot Rosh Hashanah, he calls it Hilchot Shofar. He calls it, for example by Sukkot he doesn’t call it Hilchot Sukkot, he calls it Sukkah and Lulav, all the mitzvot. And here he could have said Hilchot Chametz U’Matzah of Pesach, but we don’t have korban Pesach, because korban Pesach he placed among the korbanot.
Speaker 2: All korbanot, right.
Speaker 1: He also didn’t write the musafim of Shabbat, it’s not counted out.
Speaker 2: Tell me, by the way, it’s interesting, because for example, this is together, in this the Rambam is different from the Mishnah, right?
Speaker 1: The Rambam, one must always see how he goes with the seder haMishnah, and what is the change from the seder haMishnah. In the Mishnah for example, the musaf of Shabbat appears in Menachot, and Zevachim, and Kodashim. But korban Pesach appears in Masechet Pesachim, and avodat Yom Kippur appears in Yoma, and so on. Most korbanot of an individual appear in Seder Moed. Chagigah in Masechet Chagigah. And because the Rambam very strongly divided, it’s more logical based on the Rambam’s seder haMishnah, because it’s Pesach, and the musaf makes sense.
Speaker 2: Okay, I believe korbanot, yes, but Pesach korbanot is moed.
Speaker 1: No, because the Rambam is there I believe.
Speaker 1: It’s interesting, one can consider why the Rambam did include Hilchot Shekalim, one needs an accounting, one could easily place Hilchot Shekalim under korbanot, because the shekalim go for korbanot. It’s interesting because because it began with be’echad be’Adar mashmiin al hashekalim, as if what is strongly linked to time, to date, he didn’t want to go away from the Gemara too much, because the Gemara placed it in moed. And so, perhaps one only goes away from the Gemara when he has a giant, when he has a chiddush. It could be that the Rambam will hold bizman hazeh shekalim, what should the Rambam about shekalim bizman hazeh. Simply there is a mitzvah of “zecher litzi’at Mitzrayim”. So there is a question, if it’s only a matter of korbanot, one doesn’t understand. I once heard something said about this, something from Rav Chaim Kanievsky who speaks about this, what is the zecher litzi’at Mitzrayim on shekalim? What is there to remember here? But it could be. On shekalim is, it says in that… ah, no, not the one I have here, the other one that has the Kri’at HaMelech, he wants to remember the zecher of shekalim itself.
Speaker 2: Okay, not important now.
Speaker 1: What do we have? By us there is korban Pesach, and there is… and not eating chametz, and eating matzah. Yes. And there is the telling of the seder, which is sippur yetzi’at Mitzrayim. The Rambam made in the fourteen mitzvot, it doesn’t say clearly that there is specifically a mitzvah. The Rambam didn’t count that there is a mitzvah.
Speaker 2: It still says, but there is a perek on this, the last perek in Pesachim, there it says about yetzi’at Mitzrayim, it says about the Haggadah, what one tells. Kol shelo amar, with mitzvah lesaper bitzi’at Mitzrayim, there appears a language of “mitzvah”.
Speaker 1: Not every thing that says “mitzvah” is a mitzvah from taryag. The Rambam actually wanted on this. I remember, we spoke about this, I remember that… the Rambam… okay, let’s move on. How does he find it in Sefer HaMitzvot? Let’s see. It was our shiur a year or two ago, to say that the Rambam was mechadesh himself the mitzvah of sippur yetzi’at Mitzrayim. There is no such mitzvah. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, yes.”
Speaker 1: It’s like this, says the Rambam, let’s learn first with the… with the… in any case, this is the point. Come now, there are eight mitzvot according to the Rambam in chametz and matzah, uvichlelan shemoneh mitzvot. Shalosh mitzvot aseh vachamesh mitzvot lo ta’aseh. These are the details. There are eight mitzvot, three of them are mitzvot that one must do, and five of them are things that one must not do. And the order is like this, they struggled with the order the first time, they didn’t remember.
a) Not to eat chametz on the fourteenth day from midday and onward. b) Lehashbit se’or from the fourteenth. The mitzvah of tashbitu se’or, shelo yera’eh chametz all seven days. And again, this speaks of an additional lav. Besides the lav of shelo yera’eh chametz on the fourteenth day from midday and onward, it doesn’t say until when it ends. The Rambam is concerned that it ends on Pesach, yes.
Speaker 2: Ah, it’s an additional mitzvah for only that day?
Speaker 1: It says the word “lema’alah”, perhaps this means lema’alah and lemata…
Speaker 2: No, no, no, until the end of the day.
Speaker 1: There is an additional mitzvah.
Speaker 2: Oy. And lehashbit se’or from the fourteenth, is this a mitzvat aseh? What are the sources for this?
Speaker 1: The Rambam brings he brings the pesukim, he brings the pesukim. The pesukim. Well, one doesn’t need to come to the pesukim, and you will bring it, you’ll see the pesukim.
Speaker 2: Right. It’s already brought.
Speaker 1: So, the first pasuk is… so first are the pesukim in Parshat Bo, which speaks about… there are three mitzvot aseh. So let’s find it. No, no, let’s not count it out, let’s see what the Rambam says. Which are the positive mitzvot? Interesting, first goes… which three mitzvot aseh are there?
Speaker 2: Ah, lehashbit se’or is a mitzvat aseh.
Speaker 1: And the pasuk is the first mitzvah achilat matzah. The pesukim in Parshat Bo, “al matzot umarorim yochluhu”. But the Rambam counts first… so, I’ll bring you the pasuk which is “shelo yera’eh chametz on the fourteenth day”, “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem”. Where does this say? This is the first that he counts out, because this is in Chazal “ach chalak”. So, come here. True, I just want to find here, and I want to find you already what the pesukim that he brings.
Speaker 1: It’s interesting that the Torah operates generally not the same way at all. It doesn’t have any chapters, as it were. You know how the order goes how the Torah tells the story of yetzi’at Mitzrayim? According to the seder hazemanim. What you’re going to do at dawn, what you’re going to do in the afternoon. It’s very beautiful, it’s a calendar, yes, if you look at the pesukim in Parshat Bo, the seder hapesukim. It’s not like “zot chukat haPesach”. It’s not something that the Torah begins with “zot chukat haPesach”, with such a heading, as it is. It’s more like a seder hazemanim. It tells the Jews like this, they should remember, this is what came to the law the next few days. And it begins the first mitzvah, “veyikchu lahem ish seh leveit avot”. But this is one of the mitzvot in nedarim unedavot, you need to look how the Rambam learns, and it goes like this further, exactly how the korban is, and afterwards comes the mitzvah of how to roast the korban Pesach, and afterwards comes “al matzot umarorim yochluhu”, and afterwards that one will need to destroy the chametz after before the slaughtering, is later, one lives later in the pesukim.
It’s interesting how the Torah does it, and how the Mishnah does it, and how the Rambam does it. The Mishnah begins “or le’arba’ah asar bodkin et hachametz”, one can say like this, the Mishnah doesn’t go so focused on the essence of the korban, because the Mishnah would have gone according to the korban it would have begun with…
Speaker 2: No, the Mishnah goes according to seder hazeman.
Speaker 1: Yes, seder hazeman, but the Mishnah could have done begin with… the Mishnah could have begun with ah… how many days is there bedikah?
Speaker 2: Whatever.
Speaker 1: “Veyikchu lahem ish seh”, the Mishnah could have said, a few days before Pesach one goes and takes a korban.
Speaker 2: So the Mishnah doesn’t operate with things that are not noheg ledorot, only a bit, because it does say hilchot korban Pesach.
Speaker 1: The things that were only once, the Mishnah speaks things that were bizman Beit HaMikdash every year, but a thing that…
Speaker 2: Ah, “veyikchu lahem ish seh” was only a mitzvah in Mitzrayim?
Speaker 1: Ah, ah, ah, okay, okay, so actually the Mishnah begins with the order of… erev yom arba’ah asar begins the first thing, before that there is a mitzvah of bedikah that Chazal made, one begins with an order. It’s good, at midday goes with the burning, and in the middle there is Pesach.
One needs to understand the exact order of the mitzvot. It’s important which numbers the mitzvot are. Here there are eight mitzvot, yes? At the end of the introduction one can probably find the mitzvot faster. The end of the introduction of the Mishneh Torah. There he brings the pesukim also. There he brings the pesukim of each introduction, which I don’t find. For example, the first mitzvah here…
Speaker 2: Do you have the introduction, do you have Sefer HaMada, and their version is very easy to find.
Speaker 1: Yes, but the Cheder Hasefarim is mine. Where is the Sefer HaMada or introduction?
Speaker 2: Yes, here it’s easy to find definitely. One needs first the lo ta’aseh.
Speaker 1: Ah, mitzvah… in the Sefer HaMitzvot is mitzvah lo ta’aseh 197, 198, 199, 200, 201.
Speaker 2: That’s not 201.
Speaker 1: 201 also?
Speaker 2: Ah, so 197, 197 and further. 197 to 201 is…
Speaker 1: Ah, again, ah, 197 is “shelo yera’eh chametz bePesach”. Which mitzvah is this here?
Speaker 2: “Shelo yochal chametz bePesach”. Which is this?
Speaker 1: Gimmel.
Speaker 2: What is gimmel?
Speaker 1: Gimmel you mean from the order that is here, from Hilchot Chametz U’Matzah?
Speaker 2: Ah, “shelo yochal chametz bePesach”. Yes.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: In Sefer HaMitzvot the order is a bit different. Because in Sefer HaMitzvot he doesn’t go according to the order of time, he goes according to the order of importance. Because he made first. He began with Yesodei HaTorah, afterwards he went to avodah zarah, afterwards he went to chukot hagoyim, and here he entered into yamim tovim. He lists them more in sets in Sefer HaMitzvot.
So it makes more sense to say the essential prohibition of chametz, afterwards the detail that one also doesn’t eat chametz from a day earlier from midday. Because one doesn’t go so according to the… he doesn’t think like the calendar.
Here he goes to the calendar, he goes Sefer Zeman, a Yom Tov. So what is the first thing of the Yom Tov? Erev Yom Tov begins the first of the mitzvot of Yom Tov. This is the explanation.
Speaker 1: I thought that the Rambam never goes… it’s according to the times.
Speaker 2: Here he goes yes according to the calendar. So this has a place in Sefer Zemanim. Let’s see. But why shouldn’t he have valued by other yamim tovim?
Speaker 1: Yes, it’s certain that the order of the mitzvot here goes according to the calendar. I don’t know if the Rambam goes according to the calendar. Let’s see where else it’s relevant. Let’s see, by Shofar and Sukkah and Lulav, where each one of them has only one mitzvah, there’s nothing to go with the seder haluach. Let’s see where yes it’s relevant.
Speaker 2: It goes something like this. Look, there are three categories here. You need to remember, there are two differences from Sefer HaMitzvot ours. I mean, more than differences. The first difference is, Sefer HaMitzvot is divided on a sefer al azot, that here it goes together on a… packages. The second, the second that here there is, is organized according to the logic of halachah, and this is organized according to the seder haTorah or according to his own calculations that he has there.
And here it goes like this, there is the fourteenth, all seven, and leil Pesach. Look, the first two is not eating chametz, not eating chametz from the fourteenth from midday and onward, yes, that’s the fourteenth. Also there is the mitzvah of lehashbit se’or from the fourteenth, yes, that’s the first. Afterwards there is gimmel, not eating chametz all seven, not eating ta’arovet chametz all seven, and lo yera’eh velo yimatzei all seven, that’s heh and vav. Afterwards there is the mitzvah of eating matzah zecher litzi’at Mitzrayim.
Speaker 1: It’s also interesting, I noticed that in mitzvos aseh (positive commandments) 156, 157, the mitzvas aseh 156 is to destroy chametz, that’s actually mitzvah 3 here, ah sorry, mitzvah 2 here. 157 is to tell the story of the Exodus from Egypt, and 158 is to eat matzah. And by us it goes in reverse, first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt. Interesting. In practice, in the Torah it says first to eat matzah and then to tell the story of the Exodus from Egypt, according to the verses that they bring here. He says that the mitzvah of matzah goes as it’s written in chapter 13.
Speaker 2: Ah, you’re talking about the mitzvos aseh?
Speaker 1: Yes. 156, 157, 158.
Speaker 2: Ah. You want to learn the Sefer HaMitzvos?
Speaker 1: I don’t have the Sefer HaMitzvos here.
Speaker 2: Okay. Let’s try, how is it?
Speaker 1: So, let’s go with the order in the Rambam. First are the negative commandments. The Rambam goes with the order in the Rambam. First is either.
Speaker 2: No, the Rambam counts first what one may not eat.
Speaker 1: No, but the Sefer HaMitzvos goes according to the order.
Speaker 2: But one must know, they have an introduction, and they say that this is secondary to our main study of Mishneh Torah. Should one go with that order?
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: He commanded us to destroy the chametz from our homes, 156. That’s the first one, okay, 156. Let’s see. 156. The Torah told us, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. And this is the mitzvah of tashbisu se’or.
Speaker 1: Interesting, what’s the meaning? Chametz and se’or is the mitzvah to burn. By the way, it’s very interesting what the meaning is. They struggled last time that there’s only one difference regarding tzaraas or something.
Speaker 2: Between chametz and se’or?
Speaker 1: Yes, something like that. What’s the meaning? Let’s see. Seven days, “But on the first day you shall remove leaven from your homes”. They struggled that if one learns the plain meaning of Scripture to the end, one could learn completely differently in the verses, as if here… let’s see what it says in the verses. They had some kind of way how one could learn.
Speaker 2: Ah, one could mistakenly learn this way.
Speaker 1: One could make such an explanation, one could say like this: “Seven days you shall eat matzos” — seven days one should make matzos. “But on the first day you shall remove leaven” — on the first day one should remove the leaven that was made, from which one baked all the matzos or what?
Speaker 2: Not the matzos, the chametz. Se’or is certainly what one makes chametz with.
Speaker 1: Ah, but one should remove se’or. Why? Because “for whoever eats chametz” — whoever eats chametz the seven days, “shall be cut off”.
Speaker 2: Shall be cut off.
Speaker 1: In practice, one says that one removed the se’or from which one makes all… as if you’re saying nothing more than, okay, I’ll put away the se’or, one could learn. One can learn that there’s an extra warning that the se’or which is important, from which one makes all bread, one should also throw away.
Speaker 2: How does it say again? How again does it say it’s a positive commandment? “Seven days leaven shall not be found”.
Speaker 1: No, it’s interesting, but one can learn two explanations. One can learn that se’or has an extra prohibition, or one could say that the main prohibition is the chametz, but as if you should remove it so that you won’t have any se’or to make chametz. Or one says, even the se’or isn’t the prohibition, it doesn’t bother me that you eat se’or, you won’t eat it anyway. I’m not saying there’s nothing that you eat, but if you have se’or, it’s to go make chametz or something like that.
Speaker 2: Think about it, that’s what I mean apparently, the simple explanation. Because se’or is the thing that makes chametz. You need to have the se’or. But why should one throw away the se’or? Because it’s the main ingredient. One doesn’t eat the se’or. So it’s understood that therefore the mitzvah of tashbisu doesn’t say tashbisu chametz, it says tashbisu se’or.
Speaker 1: Ah, because if you’re not going to have any chametz, you’ll automatically become removed.
Speaker 2: Chametz used to be baked every day. So it’s understood by itself that one won’t bake from a day before. It comes to yom tov, and the seven days one will only eat the matzos. So automatically there won’t be any fresh chametz. What will you have? You’ll have se’or, from which one makes chametz. I tell you, you should also throw away the se’or, so you won’t have chametz. Not only should you bake fresh matzos every day, and automatically it’s understood that this isn’t chametz.
Speaker 2: Again. It’s like this, the Torah comes in and says, the seven days I have for you that you should eat matzos. What does that mean? That you should change your diet, yes? The seven days I want you to change your diet. What does that mean, instead of baking fresh bread every day, you should bake fresh matzos every day, seven days. And if you’re going to bake matzos, you automatically won’t have any chametz, because these are the days when the diet was changed to matzos, because they want to remember the Exodus from Egypt etc. So automatically you won’t bake any chametz. I understand just like no one makes cheesecake on Sukkos when one is in the middle of eating meat. Now meat is the menu, and now one only eats matzos, and chametz one doesn’t eat now.
But what then will you put away the se’or, and what did they see, or is it a slippery slope that you have the se’or, yes to make chametz? Or is it perhaps an extra mitzvah that you should throw away, so far that you should even separate from the chametz, that you should even throw away the se’or. So either it’s an extra prohibition on the se’or, or conversely, the se’or itself isn’t forbidden because it’s not something that is food. From where do we know that one destroys chametz? It only says tashbisu se’or. How does one know that one removes chametz? One needs only se’or.
Speaker 2: So let’s see further in the verses. You understand, yes, “Whoever eats chametz shall be cut off”. Ah, from here it’s implied that “whoever eats chametz”. Ah, so I would say later again, so it comes up and is indeed a mitzvah. But I think this is more the plain meaning of simple Scripture, that one must look very carefully at the reality.
Every person loves to bake as often as possible. So we had all kinds of food that we have, but when one had flour and dough, one baked fresh bread. Yes, especially on yom tov one bakes fresh bread. It comes here, on yom tov one baked fresh bread. The verse says, these days are the days of matzah, not of bread. So there’s no reason that a person should have bread, because bread is something one loves to eat fresh. And the seven days one doesn’t eat fresh shulchan aruch, and the seven days one only bakes fresh matzos. There’s no reason that a person should eat not fresh chametz. And not see not there. So there’s no chametz. But what yes, what is there se’or? But what then, he’s afraid that his children, or he himself, he’ll catch himself with temptations, and he’ll go make chametz now instead of matzos, or he’ll forget. One says, also throw out the se’or. Right? And chametz is simpler, you don’t have it, because one now bakes fresh matzos, why should you eat fresh chametz now? Now is the time to eat matzos.
Speaker 1: If it says in the Ten Commandments “se’or”, he can think that automatically chametz that’s left over, but the verse says yes, chametz is a negative commandment, it’s a great terrible thing, “whoever eats chametz shall be cut off”. So automatically you won’t bake chametz. And not only that, there’s kares.
Speaker 2: One can yes understand, one can yes understand, with the same logic one can understand that chametz is the same prohibition. Why must one throw away se’or? So that you won’t bake chametz. Why shouldn’t you bake chametz? It’s kares, “shall be cut off”. So for the same money one can also understand that one must throw away chametz. Or you can say that old chametz one shouldn’t eat anyway. Well okay, one shouldn’t eat anyway, is it ownerless, is it whatever, it’s not so wild why we understand.
There’s one place, okay, there are two things. But you can even say the Gemara wants, you can say two kal vachomers that chametz one should certainly not have. Because se’or one doesn’t eat, no one bakes into se’or. But what is the concern? That you’ll make chametz from it. In short, se’or one may not have from which one can make chametz, so chametz itself one certainly may not have.
Speaker 2: One can see about what one should say that from “hashbasas se’or” one should also learn “hashbasas chametz”. But what was made that se’or and chametz have all the same laws, and the Torah says it only for an extra inclusion so that one should learn out some laws of nullification and such sorts of things, is an innovation.
Speaker 1: Okay, so let’s go with a sharper pilpul. In the Torah it’s written “removal only on se’or”, and even though according to the plain meaning since it’s forbidden to eat chametz, automatically there is also to remove se’or so that one won’t come to make chametz. But one who has chametz from erev Pesach, it wasn’t explained that he needs to destroy it, but it’s possible to say that he won’t eat it that’s all, and in such a case in many things. To say that this is simple like the laws of chametz, and the main reason that there’s no se’or is so that one won’t make chametz, kal tzakin that chametz itself is a stumbling block for others.
Speaker 2: You can add that the one who stumbles doesn’t know the severity, what’s written right after that, the one who stumbles doesn’t know the severity of chametz. My good kal tzakin, and still it wasn’t clarified explicitly that there’s a prohibition on chametz that perhaps there’s no mixture of old chametz in it.
Speaker 1: That’s not correct.
Speaker 1:
You can add that the “shall be cut off”, what is the severity that’s written right after the “shall be cut off”? What is the severity of chametz? Certainly, we didn’t find explicitly that there’s removal on chametz that perhaps the se’or isn’t fit for eating. Old chametz isn’t correct, but you must this. Yes, I know it.
But one also uses here, there’s also here the language “you shall remove leaven from your homes”. It could be that from this there’s no chametz, automatically no chametz can be proper.
Speaker 2:
Okay, we’ll soon talk about that mitzvah, there’s an extra mitzvah here. Okay.
Speaker 1:
This is in chapter 12. The Rambam is further interesting, but the language of the Rambam is “and He commanded us regarding chametz, and it is the mitzvah of removal of leaven”. I mean, in the Torah it says removal of se’or, it seems that se’or and chametz Chazal learned out as if it’s one great category. It’s not two extra laws, there’s no difference between them at all regarding law, except regarding the measure. There are small differences.
Perhaps the reality is different. I look at se’or like the sourdough starter for example. It was said very clearly this, that perhaps in Chazal’s times something was indeed different with se’or.
If you look at the se’or here, the starter, the yeast, I don’t mean the modern one. And even with the se’or, it says about it that se’or that isn’t fit for eating, one can’t have chametz.
Speaker 2:
Very good, we’ll talk about that, soon we’ll arrive at that. But we’re talking about the removal, there’s a mitzvah, there’s a positive commandment and a negative commandment. The removal of se’or, the explanation, his innovation is that he says there’s chametz, and this one must remove.
Speaker 2:
I’ve already had questions from several women who asked questions about the starters that they keep in the house. I know there are those who give themselves advice and sell chametz, but to me it seems so simple, close to what it says in the verses, “leaven shall not be found in your homes”. Throw it away, there’s enough yom tov to worry about fresh starter. You can make new starter. You can buy from a non-Jew a small piece of starter. One can buy starter, there’s such a thing as getting starter. But to keep it and sell it in chametz, that’s the most se’or that the verse speaks of.
Speaker 1:
Nine, yes, something that has sour dough and was scraped off, yes, you’re right. One is certain that we’re talking about this, but it’s a good reasoning that you say. That’s the Torah.
Speaker 2:
What is basic? Yes, that a boy comes to cheder and says, “the sour dough must be thrown out from your house.”
Speaker 1:
Ah, okay. Yes. I know how much I bring this. You remember R’ Zalman Leib Philip’s story, yes? There was a great gathering about the wigs from Imrei Zalman. I don’t like the story. I come must by this upset. Why? Because it hasn’t yet passed two hundred years from his passing? If that story is the proof, he still lives, no? If that story is the proof, it’s not pleasing to you, because on this there’s a Torah, a Shulchan Aruch. Service. And another disgrace, if it’s… okay, back to the matter. It’s a matter of conduct, it’s not a real halachic question, but one is certain that it’s clarified. Yes, it’s Pesach. That’s what Pesach is, and in the holy city. Okay.
Speaker 1:
Now, 187 is interesting. About this I once learned at length about the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt. What is the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt? It says there’s a mitzvas biur, which is the destruction of chametz. He makes a whole composition, I won’t write this now. Um, telling the story of the Exodus from Egypt, how is that? Ay ay ay ay ay ay ay. But one learns “and you shall not turn from the matter which they instruct you”. It’s not only tashbisu, because so that he won’t have chametz. Right? You hold with? There’s “and you shall not turn from the matter which they instruct you”.
Speaker 2:
One minute, you’re answering two other things. One knows that it’s more than just the Torah lays destruction of Zion, how there shouldn’t be chametz, there’s the “lo tasuru”. Again, one needs the Torah on this. The Torah, that this should be… until you’ll learn in the Chumash. The Chumash says “on the first day”. “On the first day” needs another innovation to say that “on the first day” means the 14th. “On the first day” can mean what? The first day of Nisan, or what? The first day of Pesach when one eats the matzah, then tashbisu from among you.
Speaker 1:
Could be. I once had perhaps an innovation on “but on the first day”, part of the various calculations how Chazal learned this. Right, and there it’s not yet clear that he means the first day of Pesach. Not yet clear that it means…no, not yet clear that it means that one must do an action. You think like… it’s resting Shabbos, it’s a positive commandment, it means that one shouldn’t do any work. It’s not, it doesn’t mean… but you can’t say that one should rest from baking? There’s no concept of baking, there’s a negative commandment… that there shouldn’t be, that there shouldn’t be any chametz, one shouldn’t buy. Ah, the mitzvah of destruction means more to come with an action to remove. But you can say don’t buy any new chametz ever, because now are days of matzah. Ever, the prohibition was on buying new chametz, because now are days of matzah, now one doesn’t buy any chametz. But he has.
Again.
Speaker 2:
No, I’m not sure what you mean. Again, the question once wanted to learn the laws, but you can… like resting Shabbos, doesn’t mean any action! Resting from chametz doesn’t mean an action! Can’t you practically must you remove it? If you don’t have aren’t you… but, but I’m certain that if you don’t have you’re exempt, you’ll say the mitzvah of tashbisu! About destruction of chametz, yes! Destruction of chametz doesn’t mean that someone should go buy chametz in Brooklyn, so that he should have a matter! The Torah speaks…
Speaker 1:
A normal person has! Normal means! Yes!
Speaker 2:
It’s to change the diet, as if… not the diet, the house! Remove the… the main thing is searching for chametz from the Torah according to this! Yes! Ah, but! You could say, remove if… if ever, remove the boxes of chametz! There’s an obligation to go search! Okay, agreed. But the author… yes, the author says, I’ll go such a Torah law. Yes. Yes. On this one makes a blessing. On the contrary. I can say that it’s yes something positive. He doesn’t make a blessing on resting on Shabbos.
Speaker 1:
That’s a good question. It’s a question. What happens when a person doesn’t have any chametz? Can he not make a blessing on destroying chametz (biur chametz)? Or is there no action? I don’t know. Seemingly he should be able to. What is he… On the contrary, he has even more no chametz than you. But he already hasn’t had chametz for a month. Okay, let’s go through this piece. I don’t know. Yes. Now let’s review because it’s… After that we bought the new things, when the counting draws in until Pesach. Yes. Yes.
Speaker 1:
On the night of the fifteenth of Nissan. Yes. At the beginning of the night, does that mean before midnight? Yes. The wise one’s mouth, the one who recounts, in all that he adds in the telling and lengthens the matters, whoever adds. When he makes the thing longer. And in greatness what Hashem did for us. He makes greater what the Almighty did. And he makes greater how bad the Egyptians were. And we spoke about the blessings once. And he makes and he praises “as He took vengeance for us from them”, how the Almighty took vengeance for us from them, and he thanks “to thank God for all the good He bestowed upon us”. Moreover, that the four questions one must elaborate on, as it says in the Mishnah, yes? “Whoever elaborates in recounting the Exodus from Egypt, behold this is praiseworthy”.
Now, which verse speaks of this? A verse in “and you shall tell your son”.
It appears in the Rambam that it’s a matter of recounting, it’s a matter of thanking, it’s a matter of both. He doesn’t say that you must say it to the children. “To recount”, he doesn’t say anything about children. He says one must speak about the Exodus from Egypt.
Speaker 2:
“From them and lengthening all the matters”, just as in every generation, as it were, in every language. He says, in the introduction, as it were, speak to the people sitting around you. Right, we’ll see, but speak, say.
Speaker 1:
“Whoever increases, behold this is praiseworthy”. There’s no law like in every language, there’s no law in the holy tongue like there is by… Aha, it’s not a certain… Right. It says, you must say what you can say, according to understanding. Aha. Like prayer perhaps, there is prayer in every language.
Right. And it’s implied that the Rambam means to say that one must say all of this, both “what happened to us and what happened to them”. One of the three, if someone elaborates on one of the three he would also seemingly fulfill the obligation. It comes out like three matters that are in it. Okay, one must look more at how it’s explained in the laws in Mishneh Torah, whether it’s either-or. Okay.
And this must be at the beginning of the night, “at the time when there is matzah and maror placed before you”, meaning at the beginning of the night.
Speaker 1:
I want to ask, the introduction that he brings, it says “and you shall tell your son on that day”. What is the explanation of “and you shall tell your son”? He says, when is this “and you shall tell your son”? “One might think from the beginning of the month, therefore it says on that day, on that day one might think while it is still day, therefore it says because of this, because of this I only said at the time when there is matzah and maror placed before you”. Meaning, very interesting, the Rambam asks, “why from the beginning of the night is one obligated to recount at the time when there is matzah and maror placed before you?” This is the time when… Yes, it’s not something that the matzah actually causes, but the time appears.
Speaker 2:
Okay, in the language of the Mechilta. It’s very interesting why the Rambam brings the entire “one might think from the beginning of the month”. No, he wants to ask that there is such an obligation. Right, actually the thought of “one might think from the beginning of the month” is very interesting. What would make you think of such a thing as from the beginning of the month? But the Rambam positions himself at “on that day”. That’s how the midrash goes. Why does the Rambam insert the entire thing? All the foundations of the midrash, of the interpretation of the interpreter, of the books, are things that are explicit. He says further, even when I would have been able to think even even he is wicked, but the next word stands “on the day”, he doesn’t mean only when he is a fool, but even when he was broken that the son should learn the commandment.
It stands that in order to answer one must give a bit of the definition of the commandment, but not a contradiction. Because he says that the system of recounting, one sees there is a weak proof. How did you say that it says commandment? A commandment to recount, it says the language of the Haggadah, does it say in the Mishnah the language? It’s a wonder, I don’t know.
Speaker 1:
Because he says that the matter is a matter of remembrance, like Kiddush. “These and those are from the words of Moses, whether for his own son, whether for a wise son or for a wicked son”. Ah, it says whether for his own son or for a wise son. Same level. Even if there is no child, there’s no difference. The Rambam learns “remember the day of the Exodus from Egypt”, as if to say that he commanded to remember as he said to remember the Sabbath day to sanctify it. Just as in Kiddush there is a matter of speaking about Shabbat, not just remembering Shabbat, one must mention Shabbat. Remember means mention, not remember, yes? Speak about it. So there is a matter to speak about the Exodus from Egypt. The entire, yes, it’s not implied that there is a matter… Again, one sees seemingly in the Haggadah that yes, there is a matter, the son asks, and so on. But this is very interesting, because according to how the Rambam learns the commandment this way, so it goes many times, here the Maggid conducts himself, he lays down a story, a son came, the son asks, the wise one says, speaks with him highly. But if he won’t want to speak, he’ll teach him about the destruction of the Temple. He says that your son should learn perhaps a story, and this is not the point at all. Your son sees that you do the commandment of saying to your son, and so your son will know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
Speaker 2:
What does one say? One says! One says what it says in the prayer book. One says. The truth is, he says what it says. It doesn’t say here that the boy should know. It’s not knowledge, it’s a commandment of remembrance. And he says so,
Speaker 1:
No, it doesn’t say that the son… that the point is that the son should hear even a story. That’s not the point at all. It’s that the son sees that one does the commandment of saying to the son. And so the son must know to do the commandment of saying to his son when the day comes.
What does one say? One says, one says what it says in the prayer book. One says… I told myself, you say what it says here. It doesn’t say here that the matter is that you should know. I did it, it’s a commandment of remembrance. And he says just as… How should one remember Shabbat? Shabbat there’s no commandment to tell the child there was an Exodus from Egypt, there was the act of creation. You can be sure that this is the purpose, the reason for the commandment. Right, but there’s no commandment of recounting the story of Shabbat. But what then here? Remembering the act of Shabbat is through Kiddush. Does the child pay attention and hear that at Kiddush one says remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the act of creation? He doesn’t pay attention. There’s no commandment that one should recount it to the child. One doesn’t drill the children that they’ll get a good grade if they know what Shabbat is, remembrance of the Exodus from Egypt and remembrance of the creation of the world. One makes Kiddush, and that is the manner of remembrance.
The manner of remembrance of the Exodus from Egypt is that one should teach the child the verses, whether it’s in Yiddish, whether it’s in the holy tongue, these are all the details of the matters, that the child should understand. And so the child will remember that he must also do it. What will he do? When he grows up he’ll make Kiddush for his children. But Kiddush doesn’t say that it’s for the children. But this is the form of the commandment, as the Mishnah also understood, one sits together with the children, one makes Kiddush, and one eats.
So this is interesting, it’s very different from how people present it, that here there is a commandment of taking the children and explaining to them what happened. If someone does that, he’s not necessarily fulfilling recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt means the Seder, the manner of the Seder how one does it. No, I want to do it a bit differently. I took out my children for a walk at the beginning of Pesach, and I told them the entire story, and therefore we’ll come today to prepare to make the Seder. That’s not what the verses speak of, that’s not recounting the Exodus from Egypt. Recounting the Exodus from Egypt is that there is a text for Kiddush, it’s very similar to Kiddush, there is a text that one says, and the children see this, and the children know that they continue. It’s not that there is a certain story that must be passed on.
And not only that, I bought for my children a very beautiful new book for recounting the Exodus from Egypt, he’ll read it, and it has no connection. What he reads and he becomes aware of the story is a nice thing. There is a commandment that at night one should say certain verses and say certain things, just as one does with the commandment of Kiddush, which is also a remembrance of the act of creation and remembrance of the Exodus from Egypt. Eh, why by Shabbat didn’t we make something a matter that the child… Because when it says “remember”, does it automatically mean that the child should… One can say that when it says “remember” for something, it automatically means that one should pass it on to the coming generations, “so that your generations will know”.
Speaker 1:
Why for example by Sukkot is there no commandment of “and you shall tell your son”, that one should teach “so that your generations will know”? What, the “so that they will know” that it says by the Exodus from Egypt is in the recounting. Why doesn’t it occur to anyone to say that there is a certain commandment to tell the children, “we sit here, what was then”? Nothing more, just said like “so that your generations will know”. There is “so that your generations will know”, there is “remembrance of the Exodus from Egypt” that it says in the Torah, but the command of recounting the Exodus from Egypt is something very different. It’s “and it shall be when your son asks you”. Ah, we’ll see this. The Rambam mentions in Pesachim that it’s “in it they ask and expound”.
Speaker 1:
But he brings me a very good proof, the Mishnah in the Haggadah. Ah, very good. And what does it say in the Haggadah? “Even if we are all wise, all understanding, all knowing the Torah, it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. I mean, this is his proof, like Kiddush. This is the proof. No, no, this is the proof that there is a commandment. By the Rambam, every time it says in the Sages or a source that it’s a commandment, then it’s a commandment.
Speaker 2:
No, I think it also brings him the thought that it’s not only a matter that the children should know, but it’s a matter of a command to remember. He also puts this in. He already knows the story.
Speaker 1:
He mentions the Haggadah. It’s a conclusion.
Speaker 2:
But he says, “it is a commandment upon us to recount the Exodus from Egypt”. This is the novelty. At first I would have thought that the commandment is that the children should know. No, the commandment is that “it is a commandment upon us to recount”, just as one mentions Pesachim. To recount, according to the Rambam, doesn’t mean to tell a story, it means to speak. Yes. Upon oneself the commandment. Okay, already, very good. Let’s go to the next commandment.
Speaker 1:
Actually interesting, why wouldn’t it occur to someone that why should everyone remember actively like Pesach? Why will the world understand differently? Or Shabbat even, as it says “remember the Sabbath day”, “remember the Exodus from Egypt”, one must teach the children, as it says “remember”, as it says “and you shall tell your son”. Pesach one must yes. Which way will you go with the children?
Speaker 2:
I hear. One must know, one can go both ways.
Speaker 1:
Okay, I see in Cohen’s, there is a verse that says, which is no longer an obligation, it’s a permission to eat matzah on Pesach. Good evening, we already learned it once, but I don’t remember the verse in any case. But what can one derive more good for matzot? It’s such a kind, I took away from you the eating, one doesn’t need to fast. By the way, the inference of “in the evening you shall eat matzot” is one of the funniest midrashim in the Sages. Why? Look into the verse. Okay, where is it? We read it, right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Not in this verse. Look, read, read, read the verse. I have the verse in the… Okay, the first… I perhaps positioned myself a bit wrong. Wait, the end of the words of the page. Look at the verse. Okay.
Speaker 1:
Okay, the Torah says that the seven days one should eat only matzot, and leaven one should remove from the homes. It’s a holiday, and one shouldn’t do any work, and so on. And also the matzot one should make with guarding, yes, simply so. Okay, so? I mean to say, the Torah says “and you shall guard the matzot”, and it says “and you shall guard this statute”. Simply it means that one should remember. The interpretation of guarded matzot is an interpretation. Simply it means remember. Ah, remember the festival of matzot. “And you shall guard the festival of matzot”. “In the first on the fourteenth day of the month you shall eat matzot”. Which days are the days that are fitting to eat matzot? In the evening, yes. So which day is the month? In the evening is the date only matzot. And the seven days, “leaven shall not be found in your houses”. In other words, here the Torah doesn’t just say a… will eat matzot, but it gives the times, from the 14th in the evening until the 21st in the evening, and in all these seven days that one eats matzot one shouldn’t have any leaven.
Speaker 1:
So, okay, I ask you a question. Why would one need a verse that one may eat matzot in the seven days? And only after that comes here “any leavened thing you shall not eat, in all your dwellings you shall eat matzot”. Okay, I ask you a question, can you find in this verse “in the first on the fourteenth day of the month in the evening” can you find a hint that the first night of Pesach is an obligation and the others not.
Speaker 2:
No, I would have said all days or none. And the word “in the evening”, to take from this “in the evening you shall eat matzot” and make from this is really funny, because the verse says “from evening until evening”, it doesn’t say “in the evening”. There’s no verse “in the evening you shall eat matzot”.
Speaker 1:
Even if it occurred to someone that not from evening… Yes, very good. He says there’s no verse “in the evening you shall eat matzot”. There’s no such verse. It’s true, true. But I can also see the argument of the Sages. It’s obvious that from evening. Because one says “in the first on the fourteenth day of the month”, when does the fourteenth begin? In the evening, yes? Just as everything from the Torah begins at night. We have that all holidays begin at night. Okay, this one must follow up with the rabbinic… Perhaps there isn’t? Okay, this is a discussion in itself. One must know to check.
The Sages took from a certain place that Shabbat begins at night, holidays begin at night, that “and it was evening and it was morning, one day”.
Speaker 2:
There’s a difference though, here there is a date. Here he speaks, he makes it clearer, he says the date, from the 14th in the evening until the 21st in the evening. So why should one say that all these days one must eat matzot? I don’t see why you say that the verse is a source to say that it’s an obligation. I would have said that there’s no obligation.
Speaker 1:
You want to say that all people shouldn’t change from the order of the festival?
Speaker 2:
I would have said yes. You want to say that you can take from here that there’s a difference between the first night and the others? And this with the Pesach offering, it really doesn’t make sense.
Speaker 1:
Okay, one must look at the other verses that perhaps the Sages got from there the thought, because the “on matzot and bitter herbs they shall eat it” is an obligation, and it doesn’t mean all days. The Sages understood that one won’t eat a Pesach offering for seven days. So the “on matzot and bitter herbs they shall eat it”, one should eat it, the matzah. The Sages knew that the first night of Pesach one eats matzah, and one makes a Pesach. “On matzot and bitter herbs they shall eat it”, together with matzot and bitter herbs one should eat. So one sees that it’s an obligation to eat matzah. Not just because there’s no chametz one eats anything. There’s no chametz, one should eat either meat or bread. No! “On matzot and bitter herbs they shall eat it”.
Speaker 2:
I positioned myself instead with this. And next to it stands…
Speaker 1:
We’re talking now if one must eat matzah when one doesn’t have the Pesach offering.
Speaker 2:
I agree. That you have to eat matzah together with the korban Pesach, that’s what the verse explains. “There’s no need for proof,” a verse that you say, that now when you don’t have sacrifices you need to eat matzah, and this night here, you learn it from a verse, definitely matzah, it makes no difference what it says with this in the verse.
Speaker 1:
But it does say in the verse that all the days you should eat matzah. Very good, it always says that you must eat matzah. But what can you say that the verse doesn’t mean to say plain matzah, it means to say not chametz, and that is the Torah of chametz.
Speaker 2:
But the Torah could have said matzah and maror, it would have fit with “al matzot umarorim yochluhu”. I will help myself with this explanation. If the eating would have been, one would have said that the matzah bread is not a mitzvah and only the verse says, no, the bread that one normally eats with some taste, that it’s not right with the chametz, that’s not right.
Speaker 1:
So I think that Chazal saw from the connection, here you eat with the matzah not a thing, a mitzvah to eat matzah with Pesachim, and here stands the matzah bread specially, okay, very good, I said this, I said this, I have some explanation, which is correct, apparently it’s the reason why they made the first night a remembrance of the korban Pesach, and it doesn’t fit with “uvchol moshvoteichem tochlu matzot” which you end with?
Speaker 2:
Number on the same day, however, the same ending, it’s simply an ending for the same mitzvah. Number “uvchol moshvoteichem tochlu matzot”, it’s not only in the Beit HaMikdash, not only here, not only there, not only “uvchol moshvoteichem” is a piece of information that you should know now then, but “uvchol moshvoteichem” there is a mitzvah to eat “uvchol moshvoteichem”, but only certain places, yes? Only the place of the Mikdash, only in certain things.
Speaker 1:
“Matzot yochel et shivat hayamim”, it’s interesting because everywhere it says matzot, yes, “matzot yochel et shivat hayamim” is written in the holy. What then again? Okay, let’s learn further. It says the same language, yes? “Shivat yamim tochel matzot”.
Okay, let’s learn.
Speaker 1:
In the next section I brought the other mitzvot of matzah. Now we’re going to learn, these are all the positive commandments. Now we’re going to the negative commandments. Which negative commandments did we say then we’re going to? Negative commandments. Nu?
Speaker 2:
Twenty-nine they are, yes? Twenty-nine, thirty, thirty-one, thirty-two, thirty-three, thirty-four. Yes.
Speaker 1:
Let’s take a look at something, just to understand. The negative commandments for example, in the whole group of the Ten Commandments, did you notice? The negative commandments, where are they? You have in the introductions to the Sefer HaMitzvot, Sefer HaMada, here, look here, page negative. And where are the positive commandments? And we want to look at the order, right? Positive commandments that you just learned, right? Is twenty-eight. Ah, that’s in…
Speaker 1: Which negative commandment did we say we’re going to?
Speaker 2: Negative commandment… nu? One hundred ninety-seven, yes?
Speaker 1: One hundred ninety-seven should be three questions. Yes. Let’s take a look at something, to understand. The negative commandments for example are in the middle of the group of forbidden foods. Did you notice? The negative commandments, how are they? You have in the introduction to Sefer HaMitzvot, Sefer HaMidot, here, look here. Just curious. And how are the positive commandments? Let’s look at the order, right? Positive commandments that we just learned, right? Is one hundred forty-eight. Ah, that’s in… Here it is in the group of one hundred ninety-seven, right? Yes, but the negative commandment is one hundred ninety-seven, yes, one hundred ninety-seven, be and go. Right, and which group is that? Let’s see, one hundred ninety-seven. Yes, in the middle of the group of forbidden foods, right?
Because you can find the sign, I checked the signs, yes. When he starts with non-kosher animals and all those things, and then notar, forbidden fat, chadash, and then he comes to chadash, orlah, kilei hakerem, yes, and eating. Yes, not to eat on the day of the fast. Ah, not eating on Yom Kippur also comes into forbidden foods. It’s good that he comes into forbidden foods of times, like not to eat on the day of the fast. Not to eat and drink in the manner of a glutton and drunkard is second, not to eat on the day of the fast, not to eat chametz on Pesach, not to eat a mixture of chametz, not to eat chametz after midday, that chametz should not be seen, that chametz should not be found. And then comes nazir and so on. In short, it’s in forbidden foods, a close group presumably. Yes.
Speaker 1: Okay, let’s continue. One hundred ninety-seven says thus: The prohibition against eating chametz on Pesach, and this is what it says “no chametz shall be eaten,” and one who eats any chametz is cut off if intentional, if unintentional he brings a sin offering.
One hundred ninety-eight is not just actual chametz, but, but plain chametz, also here is already a mixture of chametz. But even one bread. Here he says something about what should be the difference, that it’s a…
Okay, we mean that chametz means bread? Chametz means bread, a loaf. What kind of food eats bread? That’s the matzah! Chametz is the opposite of matzah, bread. It’s leavened and unleavened. He says no. There are other types of foods that have in them a mixture of chametz. What is also an addition, as he says “kol chametz one is lashed for it”. It’s already not… Meanwhile there’s already crumbled chametz in it. It’s yes… Ah, it’s about that.
Nu, why would someone think it’s not? It has the taste of chametz. It’s already chametz. It’s already chametz that one may not eat. But with a mixture you need a special teaching, by the way. Because it is… Do you remember? Because it’s chametz with three loaves and the like. No, because it was forbidden to eat this food. Eating this… a food that has this inside is another thing. It’s another new thing. Okay.
Here is a special teaching already from one food. “Yechol yechol banav kara’u”. It’s a prohibition. But maybe there is a prohibition, but one is not liable to karet. But… But… There’s no karet on any mixture of chametz. Nu, what is the Torah prohibition then? Because it says “kol ochel chametz venichrta”. A special chametz food whose name is complete. But meanwhile it’s “not its complete type”. It’s “not its complete type”. Ah, not pure chametz. It’s bread, a loaf. As it says in the chapter “Elu Ovrin” in Pesachim: “an eighth, an eighth, a fifth, a fifth”. Not necessarily obligated, a fifth. We derive it. We derive it… One who eats a kezayit of chametz within the time of eating a half-loaf… That’s a prohibition. So if there’s a kezayit of chametz within eating a half-loaf, you’ve eaten exactly the chametz.
Eating with the mixture, is the mixture a thing in itself? Always it’s a thing in itself. It’s a great wonder. It’s a great novelty. Why? Why? If you say for example you’re a vegetarian, yes?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Do you eat from a non-vegetarian mixture also? Or only bread, only chicken he doesn’t eat, but you eat yes, if you have a sauce from chicken once you eat it yes, true?
Speaker 2: No, it would be hypocrisy.
Speaker 1: Because… I ask you, is that so? The chicken sauce isn’t better, it just has something else also. You can divide it, you can say one choice, I’ll eat only half a plate, it will be considered yes that I only ate. But it’s not different, because you ate it. It doesn’t look like you only ate a kezayit of chametz.
This is what we’re talking about here, the question is literally very technical. Because in practice, many vegetarian people, eat yes mixture, vegetarian mixture, yes. Non-vegetarian mixture, but originally it’s vegetarian mixture, it will be such… As if the mixture of chametz itself would be, that one is obligated for a kezayit of chametz mixture. That is from the kezayit of chametz mixture one is still obligated for a kezayit of chametz in the mixture. It’s chametz in mixture. Full chametz is simple, one is obligated, not because it combines to the measure of a kezayit. Chametz mixture means that it’s chametz, not just that one may not eat it. It means that it has properly become chametz that… everything is forbidden.
By the way, it’s eating if one eats matzah alone, eating another thing. Yes, I mean that generally what it says eating in the Torah means simply. Not exactly, because what can one taste both things at once? He must have had “al chametz matzah umaror yochluhu”. You see? Yes. You see? Aha. I don’t remember one hundred percent, but you see clearly that eating means eating.
As said, it makes a lot of sense. The way of Chassidut always says, when one learns Torah one shouldn’t speak this way. A father tells his child, he can’t use such language of Chazal not English. “Yachol eved mitzvah livno”? He has such language, that one should be troubled, the halacha makes this.
Like a true vegetarian, I’m stringent not to eat meat. You understand very well that there are many vegetarians who eat yes the potato from the cholent. True? The potato from the cholent. But not meat together with the potato. Because if yes, with what does the meat become better because it has life in it, a potato? Understand? But absorptions, you can say, absorptions I’m not particular about. Okay, because absorptions is… The potato from the cholent has in it absorptions. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. It doesn’t have in it meat. Taste like the essence. It’s already halachic things. A person can say, I have such a type of stringency that once a little taste went in, nu, nu, understand? Can hear. I can make this nu. But to suffer a piece of food…
Therefore one can make a bit of a boundary between a piece of chicken, nu, one can still make this nu. The nu is a great permission that you can say, your mouth shouldn’t be chametz. Your mouth, the type of eating that you’re eating now shouldn’t be chametz. It makes no difference to me that it’s mixed. A person could have thought this way. But, why say that the mixture makes it better? The eating is the same. Okay. Because a person would have said the opposite, chametz mixture means that everything, the whole thing, becomes as if it were chametz. But he says sharply, not only would he be obligated even for a kezayit within the time of eating a half-loaf of that itself. This is according to the Rabbis.
“All chametz mixtures in the world are forbidden, one is lashed for them on the intermediate days of the festival?” Yes. “However if there was in it a mixture of chametz less than the measure of eating on the intermediate days of the festival”, okay, okay, one must… That even chametz mixture, different from other mixtures, one must understand. Can I also say that because of the dearness of the… What does chametz mixture mean? You have pieces of bread in it? I don’t know. Okay.
It comes to karet. The Ramban actually argues here. Is it the real Ramban? It’s not now to learn this side. Yes. Look at the Ramban, what does the Ramban say? Yes, as you say, “within the time of eating a half-loaf”, he should have received karet, “completely ingested” so he tears.
At least, what do you say? Open here the Sefer HaMitzvot. Ah, I have a Sefer HaMitzvot, the green one with the Ramban, how is that? Ah, what do you say? “Negative commandment one hundred nineteen”? One hundred nineteen? No, one hundred eighteen. Where can it be?
So the Ramban holds like you, it is… Like the Rashbatz, “when the measure of eating a half-loaf one is lashed, lashed and less lashed”? Yes. The Rav writes, let’s learn this Ramban already. You want to learn this Ramban? The Rav writes, “and if he ate it within the time of eating a half-loaf”, here it says Ramban? “And if he ate it in two kingdoms”. The Rashbatz, the Rashbatz is “in two kingdoms”, the words of the writer “his measure is like two kingdoms”. So interesting. “For less than that”? How… Our beloved Rambam writes, “days of Israel”, is your felt… Ay, good.
In Sefer HaMitzvot, in short, until here are the words of the Rav. My opinion is to say, that chametz a kezayit within the time of eating a half-loaf which is from the Torah, meaning he transgressed a complete prohibition for which he is lashed. But a kezayit in two kingdoms, which is the measure of eating a half-loaf of royal eating which is abundant, this is prohibited by Torah law. So he says in Mishneh Torah, in chapter one of the laws of forbidden foods.
And in truth in the matter as if the words are not good. That chametz when there is in it a kezayit, he is liable to karet and lashes, even though there is no amplification here. But the essence of chametz from the Torah, that it should be complete chametz by itself, and when we say a kezayit within the time of eating a half-loaf is from the Torah, meaning that it is not nullified on its own, we need that in any case a kezayit within the time of eating a half-loaf that even though it doesn’t need this, for he is lashed but not for karet.
And if you still have the words of Rabbi Elazar with you here, who says about complete grain chametz that one is not lashed except for amplification in a prohibition. In the prohibition of “kol machametzet lo tocheilu”, that complete grain chametz that one is not lashed, behold it is in the prohibition of “kol machametzet”. And he disagrees with the words of Rabbi Yochanan about machametzet, and Rashi in the words of our Rabbi expounds “kol machametzet” refers to mixed chametz…
Quite different, the Ramban argues that the Ramban doesn’t hold… Exactly the opposite the Ramban says… What does he say exactly the opposite? That when one eats a thing as it is within the time of eating a half-loaf… When one is not liable to karet only lashes, that is a special Torah amplification. When a thing from lashes is there from rabbinic law. Right. And the truth says the Ramban… If he eats a whole kezayit within the time of eating a half-loaf, if there is a whole kezayit of chametz, that goes into “kol ochel machametzet” which was even optional words. And the amplification means that when one eats a chametz mixture within the time of eating a half-loaf, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, even if the chametz itself wasn’t a kezayit, on that there are lashes, that’s the novelty.
Again, no, the rule is a dispute. Rabbi Eliezer actually holds that one receives lashes for “kol machametzet” when one eats less than the time of eating a half-loaf, when it combines, as you say, the chametz is only a kezayit from both together, and the Sages hold generally that one is not obligated. And we rule like Rabbi Eliezer, the Rambam rules like Rabbi Eliezer, that there is an extra prohibition, and the punishment is only on the mixtures, which one can elaborate more.
Again, the Ramban says that according to the Rabbis it’s completely permitted. “If one is cut off for the bread”, there’s no such thing as a prohibition on mixture. Permitted. When one eats less than the time of eating a half-loaf it’s permitted. And according to Rabbi Eliezer one is liable to karet, liable to a prohibition, and according to the Sages one is completely exempt. And what does “kol machametzet” mean according to them? The Ramban said that they have another explanation in “kol machametzet”. That one language is actual chametz, and chametz through another thing is “kol machametzet”. What that means I don’t know, one must look immediately.
Yes. “Eating a kezayit within the time of eating a half-loaf is the obligation in all food prohibitions in the Torah, whether in lashes or in karet, as the Sages said in general, ‘All that has taste like the essence’, and ‘it is a halacha to Moshe from Sinai that a person is not obligated until he eats a kezayit within the time of eating a half-loaf’.”
Very good, but the reasons for the commandments are another amplification, the only thing you need to see is that taste like essence is from the Torah. Halacha to Moshe from Sinai, just like halacha to Moshe from Sinai, “because one is not lashed for the measure of prohibitions except for eating of karet, and there is no measure of prohibitions in the exposition except in a place of karet, like the words of Rabbi Eliezer regarding chametz”.
In short, the Ramban says that the prohibition must be derived from “lo tochal alav chametz”. There is such a prohibition, according to the Sages there is no such prohibition. Nu ay, what is the amplification? There’s no prohibition? The actual chametz and the chametz through another thing, both are forbidden. That means, it’s included in the previous things, one may not eat chametz. Where are the previous things? Here, the previous. Where did we already learn it? We didn’t learn it. But the next things…
Ah, the previous, the previous things. Aha. I want to catch the point of the matter. The Rambam says “What is machametzet? This is leaven and dough that has leavened”. In short, the commentators are perplexed about the Rambam before the Ramban. Is there a prohibition at all. And what is actually true? That all other prohibitions actually hold differently than the Ramban, that what one eats through a halacha to Moshe from Sinai one transgresses from the Torah from the essence of the law. Very interesting.
Already, you see? Good to know that the Ramban holds like you. Just, the Tosafot in Chullin there’s a wonder that the Ramban held like Rabbi Eliezer, that’s the point. He clearly looked into Megillat Esther how he defends the previous.
Speaker 1: The Rambam says, he explains to the person. In short, the commentators are divided whether the Rambam is correct or the Ramban. Whether there is a prohibition at all, and what is actually true, because all other books actually hold like the Ramban, that what something one shouldn’t have benefit from something? It’s from idolatry from the Torah from the essence of the law.
Speaker 2: Interesting, very interesting.
Speaker 1: Good, you see, good to know that the Ramban holds like you.
Speaker 2: Simply, with others there are disputes, assume that the Rambam held like Rabbi Elazar, that’s the point. I’ll try to look into Megillas Esther, he will defend it. He defends simply, he will say that this is a sin.
Speaker 1: Ah, I see, okay.
—
Speaker 1: But the next thing I wanted to ask the Ramban, he says this. The next thing, it says in the Ramban, I know there’s a dispute. Simply in [mitzvah] 199 is the prohibition of eating chametz after midday on the fourteenth of Nissan, there it says “lo sochal alav chametz”. What is “alav”? “Alav” means the korban Pesach.
I go back to what we established earlier regarding the holiness of Pesach Sheni, chametz at the time of bringing the korban Pesach Sheni, whether one is now not transgressing “lo sochal alav chametz”. He doesn’t learn from this about eating chametz on the first day, he learns like the Gemara the other way, and he rules like the opinion that it’s derived from “alav”.
But Rabbi Yitzchak ben Aharon holds chametz at six hours is a Biblical prohibition, “lo sochal alav chametz”. He says that the principle is, chametz from six hours onward is Biblical (d’Oraisa).
He brings a proof from the Tosafos in Zevachim 21a, that the Tosafos say there, “they didn’t say in the Talmud that eating chametz from six hours is only Rabbinical, except when one eats it without the korban Pesach, but when one eats it with the korban Pesach, he is transgressing a Biblical prohibition”. What does this mean? That even after [midday] the prohibition is indeed Biblical. And even one who eats chametz after midday receives lashes.
On this the Ramban also disagrees. He says it’s not a law at all, because this appears in other laws, we come to follow like Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon disagrees with him. Why does he hold it’s like Rabbi Shimon? Why not like Rabbi Yehuda?
Speaker 2: Aha, I understand the question.
Speaker 1: But he brings on this the proof, that the Tosafos in Zevachim said chametz from six hours onward is Biblical, that they ruled not like Rabbi Shimon.
And the Ramban says, what it says that the six hours is Biblical, doesn’t mean six hours. He says, everyone agrees that one must indeed destroy [it].
But can there be a mitzvah of destroying which shouldn’t have a prohibition of eating?
Speaker 2: Yes, they’re two different things.
Speaker 1: Okay.
I wanted to ask simply, I’ll tell you. One great contradiction is here, there’s an explanation. Everything is the great… so that now it shouldn’t be. That means one should eliminate it, one shouldn’t eat it. I don’t know if you bite into something that isn’t yours. You add another prohibition, already another prohibition.
Speaker 2: Okay, if you have a banker, it already matters.
—
Speaker 1: Further, another one, two, another thing. Correctly. Another two. Three things. “Seven days you shall not eat chametz in all your borders, and se’or shall not be seen in all your borders”. These aren’t two separate prohibitions, that means one prohibition. So it says in the verse, “lo sochal alav chametz, seven days you shall eat upon it matzos”. This is one prohibition, “lo sochal alav chametz”. This is one prohibition.
Regarding lo yera’eh, regarding other things. I just don’t understand because I remember that the Ramban has an old approach where he divides the prohibitions, not that, I’m not talking about that, I’m talking about the matter, the subject. He divides the chametz. But chametz and se’or is one thing, because the essence is that it’s chametz. So let’s say in one evening we read chametz itself and the leavening agent. Who says this language? The Ramban. Here it says chametz and se’or.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: “Any person who eats chametz, that soul shall be cut off from Israel”, he’s still about chametz on Pesach, “in all that he eats”. Are there separate prohibitions, that kingship is already in the act of the day.
Rabbi Elazar, “seven days se’or shall not be found in your houses”, even if it’s not ours, but simply the existence there. From lo yera’eh and lo yimatzei.
However, so it stands already, as you said, that there’s a dispute. Regarding the prohibitions, it says as we mentioned earlier, according to the principles that there must be an act, there must be a transgression.
In Tractate Pesachim it says, “mitzvos of the lips are these mitzvos, lo yochal chametz in all your borders”, which is taken out from the separate ones. “Seven days he shall eat, any prohibition included in a positive commandment, one doesn’t receive lashes for it”. This is simply a positive commandment, which is for lo yera’eh and bal yimatzei.
Speaker 2: Very good, correct. Correct like that.
Speaker 1: Yes, there are other distinctions, yes, there are. In any case, the month of Pesach which is his, there is indeed bal yera’eh and bal yimatzei, right? Bal yera’eh is… The Rambam says, I remember that he indeed doesn’t count it in Sefer HaMitzvos as a separate mitzvah. But it is a separate mitzvah. Lo yera’eh and lo yimatzei he counts separately, correct.
Speaker 2: Ah, correct, correct, correct.
Speaker 1: Ah, here it says chametz lo yimatzei, se’or lo yera’eh, so it says. Chametz is indeed a lo yimatzei, right?
Speaker 2: Ah, okay. Very interesting.
Speaker 1: And here the Rambam began a slightly different approach and he said, lo sochal chametz from the 14th, and lo sochal chametz all seven [days], eating a mixture of chametz, lo yera’eh and lo yimatzei, which is all seven [days].
On this he added here the word “all seven” an entire time, because this is the order that goes here, and from the 14th there is not eating chametz, and the removal of it.
The Ramban learns that only here is the removal of it, there is no “lo sochal chametz”.
Speaker 2: Very interesting. Correct. Yes. Yes. Even in the… yes, in the count of holiness it also doesn’t say “seven”. Very interesting.
Speaker 1: Literally, it’s clear that this is the reason why he made this order. Here suddenly the Ramban became one who changes and goes with the chronological order. Go understand. Interesting.
—
Speaker 1: Okay, until here are the mitzvos. Yes. Okay, the prohibitions.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט די איסורים פון חמץ בפסח: די שעות ערב פסח ווען חמץ ווערט אסור (פון שעה חמישית באכילה און שעה ששית בהנאה), די גזירות פון חכמים אויף די שעות, און די חילוק צווישן אכילה און הנאה. אויך ווערט דורכגענומען די איסורים פון בל יראה ובל ימצא, די דינים פון תערובת חמץ, און די הלכה אז חמץ בפסח איז א דבר שיש לו מתירין וואס ווערט אסור במשהו. די שיעור שליסט מיט א דיסקוסיע צי מען באקומט כרת אויף הנאה פון חמץ.
—
דער פרק שטעלט אויס די יסודות פון איסורי חמץ בפסח אין א קלארע סדר:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – דער יסוד-איסור: מ’טאר נישט עסן חמץ אלע זיבן טעג פסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – פון שעה שביעית מדאורייתא, מיט גזירות פון חז”ל אויף שעה ששית און חמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – א פרט אינעם איסור אכילה: אויך תערובת חמץ איז אסור.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – מ’טאר נישט האבן חמץ ברשותו. דערצו א גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור אפילו נאך פסח. אבער – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – אין זיין כללות.
—
מען טאר נישט עסן חמץ פון סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית איז חמץ אסור באכילה אבער מותר בהנאה. אין שעה ששית איז אסור אי באכילה אי בהנאה (מכת מרדות). פון שעה שביעית – לוקה מן התורה.
חז”ל האבן גע’אסר’ט שעה ששית באכילה ובהנאה, און שעה חמישית נאר באכילה – אלס גזירה. דער דאורייתא-איסור הייבט ערשט אן פון שעה שביעית.
1. טעם החילוק צווישן חמישית און ששית – משום יום המעונן:
פארוואס איז שעה חמישית נאר אסור באכילה אבער נישט בהנאה, בעת שעה ששית איז אסור אויך בהנאה? דער טעם איז משום יום המעונן – אמאל קען מען נישט גוט מבחין זיין צווישן שעה חמישית און ששית, ווייל מען זעט נישט די זון קלאר. דערפאר האט מען גע’אסר’ט אכילה שוין פון חמישית, כדי מען זאל נישט קומען צו עסן אין ששית.
אבער הנאה האט מען נישט אסור געמאכט אין חמישית, ווייל דאס וואלט געווען א גזירה לגזירה: שעה חמישית אליין איז שוין א גזירה (ווייל דער אמת’ער איסור הנאה הייבט ערשט אן פון שעה שביעית מדאורייתא), און צו אסר’ן הנאה אין חמישית וואלט געווען צוויי שטאפלען גזירות – וואס חז”ל טוען נישט.
2. דער טעות איז מיט ששית, נישט שביעית:
דער חשש פון יום המעונן איז ספעציפיש אז מען זאל נישט פארבייטן שעה ששית מיט חמישית (נישט שביעית מיט ששית). דערפאר האט מען צוגעלייגט דעם איסור אכילה שוין אין חמישית.
—
אזוי לאנג ווי מען מעג אליין עסן חמץ, מעג מען אויך פיטערן בהמות, חיות, און עופות דערמיט.
דער דין פון האכלת בהמה איז פארבונדן מיט דעם דין פון אכילת אדם – ווען דער אדם מעג עסן, מעג ער אויך פיטערן זיינע בהמות.
—
חמץ בפסח איז אסור במשהו (אפילו א מינימאלע כמות אין א תערובת), ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין – נאך פסח וועט עס ווערן מותר. אויך: נותן טעם לפגם – וואס איז בדרך כלל מותר – איז ביי חמץ בפסח אסור.
חמץ בפסח האט א חומרא יתירה לגבי תערובות: עס ווערט נישט בטל אפילו באלף, ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין (נאך פסח ווערט עס מותר). אויך נותן טעם לפגם, וואס ביי אנדערע איסורים איז מותר, איז ביי חמץ בפסח אסור.
דער יסוד פון “דבר שיש לו מתירין” ביי חמץ בפסח איז וואס מאכט עס אסור במשהו – ווייל מען קען ווארטן ביז נאך פסח און דאן וועט עס זיין מותר, דערפאר ווערט עס נישט בטל אין א תערובת. דאס שטייט אין שייכות מיט דעם דין אז תערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – ווייל נאך פסח איז דער חמץ גופא מותר, און אין תערובת האבן חז”ל נישט צוגעלייגט דעם קנס.
—
א וויכטיגע שאלה איז אויפגעברענגט געווארן: צו באקומט מען כרת (אדער מלקות) פאר הנאה פון חמץ בפסח, נישט נאר פאר אכילה?
דער פסוק זאגט “כל אוכל חמץ ונכרתה” – דאס רעדט פון אכילה. די שאלה איז: צו איז הנאה בכלל אכילה (הנאה איז אנטהאלטן אין דעם באגריף אכילה), אדער אכילה בכלל הנאה – און דערפאר זאל מען אויך באקומען כרת פאר בלויזע הנאה?
דאס איז געבליבן אלס אפענע שאלה – עס איז באמערקט געווארן אז עס איז “זייער עקסטרעם” צו זאגן אז מען באקומט כרת פאר א קליינע הנאה, און עס איז נישט קלאר אויסגעפירט געווארן.
Speaker 1: יעצט, קומט דער חכם נאכאמאל, ווער איז דער נעקסטער מענטש, ווייס איך נישט, ער זאגט אז די פינפטע שעה אפילו איז אויך נישט קיין חמץ, פארוואס? זייער שפירט זיך נאך די מינים. אמאל ווייסטו נישט די חילוק פון חמישית און ששית. יא. דאס איז אן אמת’ע זאך, אמת? אבער בהנאה איז נישט אסור.
סאו דער חכם האט גע’אסר’ט ששית באכילה ובהנאה, און חמישית נאר באכילה. דאס איז נאר א גזירה פונעם אמאליגן, פאר סאם ריזען הנאה איז אנדערש. פארוואס? קומט זיך פארוואס זאל זיין די חילוק? ווייל… נאר אז מען זאל האבן אן עקסטערע זהירות און מען זאל געדענקען אז אפשר איז עס יא ממינים.
נאכאמאל, אויב ס’איז יא ממינים טאר מען נישט הנאה האבן אפילו, אפשר איז שוין די זיבעטע שעה.
Speaker 2: דער טעות איז מיט די זיבעטע שעה אדער מיט די זעקסטע שעה?
Speaker 1: דער טעות איז מיט די זעקסטע שעה, יעצט איז די פינפטע שעה. יא. סאו לויט דעם איז עס נאר א גזירה, ס’איז אזא שטיקל גזירה לגזירה, מעג מען הנאה האבן, מען טאר נאר נישט עסן.
אקעי, הלאה מה דאיתא, קומט אויס אז מען מעג עסן חמץ פיה”ב ביז סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית טאר מען נישט עסן אבער לערנען יא. און אין שעה ששית מאכן מכות מרדות, און מתחלת שעה שביעית לוקה. אזוי האסטו אויסגעלערנט, שטימט? זייער אינטערעסאנט.
איך האב געשריבן אלע מיני זאכן דא לעצטע מאל, לאמיר זען ווי ס’איז מפורש דא. איך האב געהאט חידושים וועגן די תערובות.
דער רמב”ם זאגט אז חמץ בפסח איז אסור פארוואס? ווייל ס’איז א דבר שיש לו מתירין. נחמן במשהו. שטייט נתן טעם לפגם אסור, אזוי שטייט אין די הלכות מאכלות אסורות. שוין, דאס איז די נקודה דא.
סאו וואס ווייסן מיר סך הכל? וואס ווייסן מיר פון דעם פרק?
Speaker 2: זאג מיר קלאר, וואס ווייסן מיר קלאר פון דעם פרק? וויפיל מצוות שטייט אין דעם פרק?
Speaker 1: די ערשטע מצוה פון מען טאר נישט עסן חמץ שבעת ימים, רייט? און מען טאר אויך נישט הנאה האבן, דאס איז נישט קיין נאך א לאו, דאס איז א כלל אין די ענין פון אכילה סאמהאו. און מיר האבן געלערנט וועגן די איסור פון בל יראה ובל ימצא.
נאכדעם איז ער אריינגעגאנגען אין די פרטים פון דעם, גייט ער אין פרק ב’ לכאורה. ער האט גערעדט וועגן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. פונעם רבי’ן איז ער ארויסגעגאנגען, ער האט געזאגט, “וואס איז די כלל פון…” קיצור, דער פרק איז די בעיסיקס פון איסורי חמץ בפסח, עפעס אזוי. שטימט?
פרק א’ איז איסורי חמץ בפסח, יא?
Speaker 2: דו ביסט מסכים?
Speaker 1: וואס זענען זיי? סאו, אויב מ’וויל וויסן קלאר וואס זענען די איסורי חמץ בפסח, דארף מען זאגן אזוי: ס’איז דא א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
דא גייט עס נישט די סדר, דו הערסט? די סדר גייט נישט לויט די סדר הזמנים אזויווי אין די מצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, ביי די וועי, און איסור אכילת חמץ בי”ד, און גזירות על זה. שטימט?
און נאכדעם איז דא…
Speaker 2: זאג נאר, דו האלטסט נאך נישט. וואס “יא יא”? “יא יא” מיינט גארנישט. “יא יא” מיינט ניין.
Speaker 1: מ’טאר נישט עסן חמץ, מ’טאר נישט הנאה האבן פון חמץ ערב פסח, און אויף דעם איז דא גזירות על זה, משעה שביעית. שעה לייגט ער צו א שעה פון שישית. שישית בהנאה, און ער האט צוגעלייגט פאר אכילה אליין, חמישית משום יום המעונן. רייט?
און נאכדעם, און אין דעם איז דא ואיסור אכילת תערובת חמץ, רייט? תערובת חמץ כל שבעה. און נאכדעם, דאס איז לויט ווי איך מיין די סדר.
נאכדעם איז דא איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, רייט?
Speaker 2: וואס איז די גזירה? משום יום המעונן. וואט?! וועלכע גזירה איז דא וועגן לא יראה לך חמץ, צדיק?
Speaker 1: וואס?
Speaker 2: יא, האלט סטאפ.
Speaker 1: ער זאגט, איך וויל מאכן מיין אייגענע סדר, איך וויל זיין קלאר. קלאר איז אז ס’איז דא א דריטע איסור, אקעי? ס’איז דא אן איסור צו נישט עסן חמץ, אקעי? נאכדעם איז דא ווי א פרט אין דעם איסור וואס איז אליין אן איסור, צו נישט עסן תערובת חמץ, רייט? שטימט?
נאכדעם איז דא נאך אן איסור, נישט צו האבן חמץ, שטימט? און אויף דעם האבן זיי געמאכט א גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. הערסט? גוט. אבער בתערובת לא גזרו, שטימט?
Speaker 2: יא, זייער גוט. צו ס’שטימט פאר זאלץ קאפ אדער זאלץ נישט קאפ ווייס איך נישט.
Speaker 1: ממילא איז אזוי, ניין, דו דארפסט צולייגן אכילה והנאה מי.
Speaker 2: וואס איז דער וואס איז עובד אויף הנאה וואס באקומט ער? ער באקומט אויך מלקות כרת? פרעג איך א שאלה. יא? יא?
Speaker 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
Speaker 2: סאו מען באקומט כרת פאר הנאה פון חמץ? אהא. וואס, ס’שטייט אזוי אדער דו ווילסט אזוי זאגן?
Speaker 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. פרעג איך א שאלה, צו מען באקומט מלקות אויף דעם? יא? דו ביסט זיכער? איך ווייס נישט. ס’איז זייער עקסטרעם.
Speaker 2: דאס איז זייער עקסטרעם צו דיר? פאר א קליין ביסל הנאה זאל מען באקומען מלקות, כרת?
Speaker 1: ניין, סתם איך פרעג דיך צו דו ווייסט. זאג סתם, זאגן די נירופערס, אז איך בין שוין פארשלינגען א הייסע שקלאף וואס האט שוין גענומען א פאר גראם ביי מיר.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
דער פרק שטעלט אויס די יסודות פון איסורי חמץ בפסח אין א קלארע סדר:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – דער יסוד-איסור: מ’טאר נישט עסן חמץ אלע זיבן טעג פסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – פון שעה שביעית מדאורייתא, מיט גזירות פון חז”ל אויף שעה ששית און חמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – א פרט אינעם איסור אכילה: אויך תערובת חמץ איז אסור.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – מ’טאר נישט האבן חמץ ברשותו. דערצו א גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור אפילו נאך פסח. אבער – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – אין זיין כללות.
—
מען טאר נישט עסן חמץ פון סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית איז חמץ אסור באכילה אבער מותר בהנאה. אין שעה ששית איז אסור אי באכילה אי בהנאה (מכת מרדות). פון שעה שביעית – לוקה מן התורה.
חז”ל האבן גע’אסר’ט שעה ששית באכילה ובהנאה, און שעה חמישית נאר באכילה – אלס גזירה. דער דאורייתא-איסור הייבט ערשט אן פון שעה שביעית.
1. טעם החילוק צווישן חמישית און ששית – משום יום המעונן:
פארוואס איז שעה חמישית נאר אסור באכילה אבער נישט בהנאה, בעת שעה ששית איז אסור אויך בהנאה? דער טעם איז משום יום המעונן – אמאל קען מען נישט גוט מבחין זיין צווישן שעה חמישית און ששית, ווייל מען זעט נישט די זון קלאר. דערפאר האט מען גע’אסר’ט אכילה שוין פון חמישית, כדי מען זאל נישט קומען צו עסן אין ששית.
אבער הנאה האט מען נישט אסור געמאכט אין חמישית, ווייל דאס וואלט געווען א גזירה לגזירה: שעה חמישית אליין איז שוין א גזירה (ווייל דער אמת’ער איסור הנאה הייבט ערשט אן פון שעה שביעית מדאורייתא), און צו אסר’ן הנאה אין חמישית וואלט געווען צוויי שטאפלען גזירות – וואס חז”ל טוען נישט.
2. דער טעות איז מיט ששית, נישט שביעית:
דער חשש פון יום המעונן איז ספעציפיש אז מען זאל נישט פארבייטן שעה ששית מיט חמישית (נישט שביעית מיט ששית). דערפאר האט מען צוגעלייגט דעם איסור אכילה שוין אין חמישית.
—
אזוי לאנג ווי מען מעג אליין עסן חמץ, מעג מען אויך פיטערן בהמות, חיות, און עופות דערמיט.
דער דין פון האכלת בהמה איז פארבונדן מיט דעם דין פון אכילת אדם – ווען דער אדם מעג עסן, מעג ער אויך פיטערן זיינע בהמות.
—
חמץ בפסח איז אסור במשהו (אפילו א מינימאלע כמות אין א תערובת), ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין – נאך פסח וועט עס ווערן מותר. אויך: נותן טעם לפגם – וואס איז בדרך כלל מותר – איז ביי חמץ בפסח אסור.
חמץ בפסח האט א חומרא יתירה לגבי תערובות: עס ווערט נישט בטל אפילו באלף, ווייל עס איז א דבר שיש לו מתירין (נאך פסח ווערט עס מותר). אויך נותן טעם לפגם, וואס ביי אנדערע איסורים איז מותר, איז ביי חמץ בפסח אסור.
דער יסוד פון “דבר שיש לו מתירין” ביי חמץ בפסח איז וואס מאכט עס אסור במשהו – ווייל מען קען ווארטן ביז נאך פסח און דאן וועט עס זיין מותר, דערפאר ווערט עס נישט בטל אין א תערובת. דאס שטייט אין שייכות מיט דעם דין אז תערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – ווייל נאך פסח איז דער חמץ גופא מותר, און אין תערובת האבן חז”ל נישט צוגעלייגט דעם קנס.
—
א וויכטיגע שאלה איז אויפגעברענגט געווארן: צו באקומט מען כרת (אדער מלקות) פאר הנאה פון חמץ בפסח, נישט נאר פאר אכילה?
דער פסוק זאגט “כל אוכל חמץ ונכרתה” – דאס רעדט פון אכילה. די שאלה איז: צו איז הנאה בכלל אכילה (הנאה איז אנטהאלטן אין דעם באגריף אכילה), אדער אכילה בכלל הנאה – און דערפאר זאל מען אויך באקומען כרת פאר בלויזע הנאה?
דאס איז געבליבן אלס אפענע שאלה – עס איז באמערקט געווארן אז עס איז “זייער עקסטרעם” צו זאגן אז מען באקומט כרת פאר א קליינע הנאה, און עס איז נישט קלאר אויסגעפירט געווארן.
Speaker 1: יעצט, קומט דער חכם נאכאמאל, ווער איז דער נעקסטער מענטש, ווייס איך נישט, ער זאגט אז די פינפטע שעה אפילו איז אויך נישט קיין חמץ, פארוואס? זייער שפירט זיך נאך די מינים. אמאל ווייסטו נישט די חילוק פון חמישית און ששית. יא. דאס איז אן אמת’ע זאך, אמת? אבער בהנאה איז נישט אסור.
סאו דער חכם האט גע’אסר’ט ששית באכילה ובהנאה, און חמישית נאר באכילה. דאס איז נאר א גזירה פונעם אמאליגן, פאר סאם ריזען הנאה איז אנדערש. פארוואס? קומט זיך פארוואס זאל זיין די חילוק? ווייל… נאר אז מען זאל האבן אן עקסטערע זהירות און מען זאל געדענקען אז אפשר איז עס יא ממינים.
נאכאמאל, אויב ס’איז יא ממינים טאר מען נישט הנאה האבן אפילו, אפשר איז שוין די זיבעטע שעה.
Speaker 2: דער טעות איז מיט די זיבעטע שעה אדער מיט די זעקסטע שעה?
Speaker 1: דער טעות איז מיט די זעקסטע שעה, יעצט איז די פינפטע שעה. יא. סאו לויט דעם איז עס נאר א גזירה, ס’איז אזא שטיקל גזירה לגזירה, מעג מען הנאה האבן, מען טאר נאר נישט עסן.
אקעי, הלאה מה דאיתא, קומט אויס אז מען מעג עסן חמץ פיה”ב ביז סוף שעה רביעית. אין שעה חמישית טאר מען נישט עסן אבער לערנען יא. און אין שעה ששית מאכן מכות מרדות, און מתחלת שעה שביעית לוקה. אזוי האסטו אויסגעלערנט, שטימט? זייער אינטערעסאנט.
איך האב געשריבן אלע מיני זאכן דא לעצטע מאל, לאמיר זען ווי ס’איז מפורש דא. איך האב געהאט חידושים וועגן די תערובות.
דער רמב”ם זאגט אז חמץ בפסח איז אסור פארוואס? ווייל ס’איז א דבר שיש לו מתירין. נחמן במשהו. שטייט נתן טעם לפגם אסור, אזוי שטייט אין די הלכות מאכלות אסורות. שוין, דאס איז די נקודה דא.
סאו וואס ווייסן מיר סך הכל? וואס ווייסן מיר פון דעם פרק?
Speaker 2: זאג מיר קלאר, וואס ווייסן מיר קלאר פון דעם פרק? וויפיל מצוות שטייט אין דעם פרק?
Speaker 1: די ערשטע מצוה פון מען טאר נישט עסן חמץ שבעת ימים, רייט? און מען טאר אויך נישט הנאה האבן, דאס איז נישט קיין נאך א לאו, דאס איז א כלל אין די ענין פון אכילה סאמהאו. און מיר האבן געלערנט וועגן די איסור פון בל יראה ובל ימצא.
נאכדעם איז ער אריינגעגאנגען אין די פרטים פון דעם, גייט ער אין פרק ב’ לכאורה. ער האט גערעדט וועגן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. פונעם רבי’ן איז ער ארויסגעגאנגען, ער האט געזאגט, “וואס איז די כלל פון…” קיצור, דער פרק איז די בעיסיקס פון איסורי חמץ בפסח, עפעס אזוי. שטימט?
פרק א’ איז איסורי חמץ בפסח, יא?
Speaker 2: דו ביסט מסכים?
Speaker 1: וואס זענען זיי? סאו, אויב מ’וויל וויסן קלאר וואס זענען די איסורי חמץ בפסח, דארף מען זאגן אזוי: ס’איז דא א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
דא גייט עס נישט די סדר, דו הערסט? די סדר גייט נישט לויט די סדר הזמנים אזויווי אין די מצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, ביי די וועי, און איסור אכילת חמץ בי”ד, און גזירות על זה. שטימט?
און נאכדעם איז דא…
Speaker 2: זאג נאר, דו האלטסט נאך נישט. וואס “יא יא”? “יא יא” מיינט גארנישט. “יא יא” מיינט ניין.
Speaker 1: מ’טאר נישט עסן חמץ, מ’טאר נישט הנאה האבן פון חמץ ערב פסח, און אויף דעם איז דא גזירות על זה, משעה שביעית. שעה לייגט ער צו א שעה פון שישית. שישית בהנאה, און ער האט צוגעלייגט פאר אכילה אליין, חמישית משום יום המעונן. רייט?
און נאכדעם, און אין דעם איז דא ואיסור אכילת תערובת חמץ, רייט? תערובת חמץ כל שבעה. און נאכדעם, דאס איז לויט ווי איך מיין די סדר.
נאכדעם איז דא איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, רייט?
Speaker 2: וואס איז די גזירה? משום יום המעונן. וואט?! וועלכע גזירה איז דא וועגן לא יראה לך חמץ, צדיק?
Speaker 1: וואס?
Speaker 2: יא, האלט סטאפ.
Speaker 1: ער זאגט, איך וויל מאכן מיין אייגענע סדר, איך וויל זיין קלאר. קלאר איז אז ס’איז דא א דריטע איסור, אקעי? ס’איז דא אן איסור צו נישט עסן חמץ, אקעי? נאכדעם איז דא ווי א פרט אין דעם איסור וואס איז אליין אן איסור, צו נישט עסן תערובת חמץ, רייט? שטימט?
נאכדעם איז דא נאך אן איסור, נישט צו האבן חמץ, שטימט? און אויף דעם האבן זיי געמאכט א גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. הערסט? גוט. אבער בתערובת לא גזרו, שטימט?
Speaker 2: יא, זייער גוט. צו ס’שטימט פאר זאלץ קאפ אדער זאלץ נישט קאפ ווייס איך נישט.
Speaker 1: ממילא איז אזוי, ניין, דו דארפסט צולייגן אכילה והנאה מי.
Speaker 2: וואס איז דער וואס איז עובד אויף הנאה וואס באקומט ער? ער באקומט אויך מלקות כרת? פרעג איך א שאלה. יא? יא?
Speaker 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
Speaker 2: סאו מען באקומט כרת פאר הנאה פון חמץ? אהא. וואס, ס’שטייט אזוי אדער דו ווילסט אזוי זאגן?
Speaker 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. פרעג איך א שאלה, צו מען באקומט מלקות אויף דעם? יא? דו ביסט זיכער? איך ווייס נישט. ס’איז זייער עקסטרעם.
Speaker 2: דאס איז זייער עקסטרעם צו דיר? פאר א קליין ביסל הנאה זאל מען באקומען מלקות, כרת?
Speaker 1: ניין, סתם איך פרעג דיך צו דו ווייסט. זאג סתם, זאגן די נירופערס, אז איך בין שוין פארשלינגען א הייסע שקלאף וואס האט שוין גענומען א פאר גראם ביי מיר.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
הפרק מציג את היסודות של איסורי חמץ בפסח בסדר ברור:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – איסור היסוד: אסור לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – משעה שביעית מדאורייתא, עם גזירות של חז”ל על שעה ששית וחמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – פרט באיסור אכילה: גם תערובת חמץ אסורה.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – אסור להחזיק חמץ ברשותו. לכך גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו לאחר הפסח. אבל – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – בכללותו.
—
אסור לאכול חמץ מסוף שעה רביעית. בשעה חמישית חמץ אסור באכילה אבל מותר בהנאה. בשעה ששית אסור אם באכילה אם בהנאה (מכת מרדות). משעה שביעית – לוקה מן התורה.
חז”ל אסרו שעה ששית באכילה ובהנאה, ושעה חמישית רק באכילה – כגזירה. איסור דאורייתא מתחיל רק משעה שביעית.
1. טעם החילוק בין חמישית לששית – משום יום המעונן:
מדוע שעה חמישית אסורה רק באכילה אבל לא בהנאה, בעוד ששעה ששית אסורה גם בהנאה? הטעם הוא משום יום המעונן – לפעמים אי אפשר להבחין היטב בין שעה חמישית לששית, כי אין רואים את השמש בבירור. לכן אסרו אכילה כבר מחמישית, כדי שלא יבואו לאכול בששית.
אבל הנאה לא אסרו בחמישית, כי זו היתה גזירה לגזירה: שעה חמישית עצמה היא כבר גזירה (כי איסור ההנאה האמיתי מתחיל רק משעה שביעית מדאורייתא), ולאסור הנאה בחמישית היה שני שלבים של גזירות – מה שחז”ל לא עושים.
2. הטעות היא עם ששית, לא שביעית:
החשש של יום המעונן הוא ספציפית שלא יתבלבלו בין שעה ששית לחמישית (לא שביעית לששית). לכן הוסיפו את איסור האכילה כבר בחמישית.
—
כל זמן שמותר לאדם עצמו לאכול חמץ, מותר גם להאכיל בהמות, חיות ועופות בכך.
דין האכלת בהמה קשור לדין אכילת אדם – כאשר האדם מותר לאכול, מותר לו גם להאכיל את בהמותיו.
—
חמץ בפסח אסור במשהו (אפילו כמות מינימלית בתערובת), כי הוא דבר שיש לו מתירין – לאחר הפסח יהיה מותר. גם: נותן טעם לפגם – שבדרך כלל מותר – אצל חמץ בפסח אסור.
חמץ בפסח יש לו חומרא יתירה לגבי תערובות: אינו בטל אפילו באלף, כי הוא דבר שיש לו מתירין (לאחר הפסח יהיה מותר). גם נותן טעם לפגם, שבאיסורים אחרים מותר, אצל חמץ בפסח אסור.
יסוד “דבר שיש לו מתירין” אצל חמץ בפסח הוא מה שמאסרו במשהו – כי אפשר לחכות עד לאחר הפסח ואז יהיה מותר, לכן אינו בטל בתערובת. זה קשור לדין שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – כי לאחר הפסח החמץ עצמו מותר, ובתערובת לא הוסיפו חז”ל את הקנס.
—
שאלה חשובה הועלתה: האם מקבלים כרת (או מלקות) על הנאה מחמץ בפסח, ולא רק על אכילה?
הפסוק אומר “כל אוכל חמץ ונכרתה” – זה מדבר על אכילה. השאלה היא: האם הנאה בכלל אכילה (הנאה כלולה במושג אכילה), או אכילה בכלל הנאה – ולכן יקבלו גם כרת על הנאה בלבד?
זה נשאר כשאלה פתוחה – הוערה שזה “מאוד קיצוני” לומר שמקבלים כרת על הנאה קטנה, וזה לא הובא בבירור.
דובר 1: עכשיו, בא החכם שוב, מי האדם הבא, אינני יודע, הוא אומר שהשעה החמישית אפילו גם כן אינה חמץ, למה? כי עדיין מרגישים את המינים. לפעמים אינך יודע את ההבדל בין חמישית לששית. כן. זה דבר אמיתי, אמת? אבל בהנאה אינו אסור.
אז החכם אסר ששית באכילה ובהנאה, וחמישית רק באכילה. זו רק גזירה מהקדמונים, לגבי איזו סיבה הנאה שונה. למה? מתעורר למה יהיה ההבדל? כי… רק שיהיה זהירות נוספת ושיזכרו שאולי הוא כן מהמינים.
שוב, אם הוא כן מהמינים אסור אפילו ליהנות, אולי כבר השעה השביעית.
דובר 2: הטעות היא עם השעה השביעית או עם השעה השישית?
דובר 1: הטעות היא עם השעה השישית, עכשיו היא השעה החמישית. כן. אז לפי זה זו רק גזירה, זו קצת גזירה לגזירה, מותר ליהנות, רק אסור לאכול.
אוקיי, הלאה מה דאיתא, יוצא שמותר לאכול חמץ בערב פסח עד סוף שעה רביעית. בשעה חמישית אסור לאכול אבל להנות כן. ובשעה ששית מכים מכות מרדות, ומתחילת שעה שביעית לוקה. כך למדת, נכון? מעניין מאוד.
כתבתי כל מיני דברים כאן בפעם הקודמת, בואו נראה איך זה מפורש כאן. היו לי חידושים על התערובות.
הרמב”ם אומר שחמץ בפסח אסור למה? כי הוא דבר שיש לו מתירין. נותן טעם במשהו. כתוב נותן טעם לפגם אסור, כך כתוב בהלכות מאכלות אסורות. נו, זו הנקודה כאן.
אז מה אנו יודעים בסך הכל? מה אנו יודעים מהפרק הזה?
דובר 2: אמור לי בבירור, מה אנו יודעים בבירור מהפרק הזה? כמה מצוות כתובות בפרק הזה?
דובר 1: המצווה הראשונה שאסור לאכול חמץ שבעת ימים, נכון? וגם אסור ליהנות, זה לא לאו נוסף, זה כלל בענין האכילה איכשהו. ולמדנו על איסור בל יראה ובל ימצא.
אחר כך הוא נכנס לפרטים של זה, הוא הולך לפרק ב’ לכאורה. הוא דיבר על כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. מהרבי הוא יצא, הוא אמר, “מה הכלל של…” בקיצור, הפרק הוא היסודות של איסורי חמץ בפסח, משהו כזה. נכון?
פרק א’ הוא איסורי חמץ בפסח, כן?
דובר 2: אתה מסכים?
דובר 1: מה הם? אז, אם רוצים לדעת בבירור מה הם איסורי חמץ בפסח, צריך לומר כך: יש א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
כאן זה לא הולך לפי הסדר, אתה שומע? הסדר לא הולך לפי סדר הזמנים כמו במצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, אגב, ואיסור אכילת חמץ בי”ד, וגזירות על זה. נכון?
ואחר כך יש…
דובר 2: אמור רק, אתה עדיין לא מבין. מה זה “כן כן”? “כן כן” לא אומר כלום. “כן כן” אומר לא.
דובר 1: אסור לאכול חמץ, אסור ליהנות מחמץ ערב פסח, ועל זה יש גזירות על זה, משעה שביעית. הוא מוסיף שעה מששית. ששית בהנאה, והוא הוסיף לאכילה עצמה, חמישית משום יום המעונן. נכון?
ואחר כך, ובזה יש ואיסור אכילת תערובת חמץ, נכון? תערובת חמץ כל שבעה. ואחר כך, זה לפי מה שאני חושב הסדר.
אחר כך יש איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, נכון?
דובר 2: מה הגזירה? משום יום המעונן. מה?! איזו גזירה יש על לא יראה לך חמץ, צדיק?
דובר 1: מה?
דובר 2: כן, רגע עצור.
דובר 1: הוא אומר, אני רוצה לעשות סדר משלי, אני רוצה להיות ברור. ברור שיש איסור שלישי, אוקיי? יש איסור לא לאכול חמץ, אוקיי? אחר כך יש כמו פרט באיסור הזה שהוא בעצמו איסור, לא לאכול תערובת חמץ, נכון? נכון?
אחר כך יש עוד איסור, לא להחזיק חמץ, נכון? ועל זה עשו גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. שומע? טוב. אבל בתערובת לא גזרו, נכון?
דובר 2: כן, טוב מאוד. אם זה נכון לראש שלך או לא נכון לראש שלך אינני יודע.
דובר 1: ממילא כך הוא, לא, אתה צריך להוסיף אכילה והנאה מי.
דובר 2: מה הוא מי שנהנה מחמץ מה הוא מקבל? הוא גם מקבל מלקות כרת? אני שואל שאלה. כן? כן?
דובר 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
דובר 2: אז מקבלים כרת על הנאה מחמץ? אהא. מה, כתוב כך או שאתה רוצה לומר כך?
דובר 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. אני שואל שאלה, האם מקבלים מלקות על זה? כן? אתה בטוח? אינני יודע. זה מאוד קיצוני.
דובר 2: זה מאוד קיצוני לך? על הנאה קטנה יקבלו מלקות, כרת?
דובר 1: לא, סתם אני שואל אותך אם אתה יודע. אמור סתם, אומרים הנוירונים, שכבר בלעתי כוס חמה שכבר לקחה כמה גרם אצלי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
הפרק מציג את היסודות של איסורי חמץ בפסח בסדר ברור:
1. איסור אכילת חמץ כל שבעה – איסור היסוד: אסור לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח.
2. איסור אכילת חמץ (והנאה) ערב פסח, וגזירות על זה – משעה שביעית מדאורייתא, עם גזירות של חז”ל על שעה ששית וחמישית.
3. איסור אכילת תערובת חמץ כל שבעה – פרט באיסור אכילה: גם תערובת חמץ אסורה.
4. איסור בל יראה ובל ימצא כל שבעה – אסור להחזיק חמץ ברשותו. לכך גזירה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו לאחר הפסח. אבל – בתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו חז”ל.
5. ביעור חמץ – בכללותו.
—
אסור לאכול חמץ מסוף שעה רביעית. בשעה חמישית חמץ אסור באכילה אבל מותר בהנאה. בשעה ששית אסור אם באכילה אם בהנאה (מכת מרדות). משעה שביעית – לוקה מן התורה.
חז”ל אסרו שעה ששית באכילה ובהנאה, ושעה חמישית רק באכילה – כגזירה. איסור דאורייתא מתחיל רק משעה שביעית.
1. טעם החילוק בין חמישית לששית – משום יום המעונן:
מדוע שעה חמישית אסורה רק באכילה אבל לא בהנאה, בעוד ששעה ששית אסורה גם בהנאה? הטעם הוא משום יום המעונן – לפעמים אי אפשר להבחין היטב בין שעה חמישית לששית, כי אין רואים את השמש בבירור. לכן אסרו אכילה כבר מחמישית, כדי שלא יבואו לאכול בששית.
אבל הנאה לא אסרו בחמישית, כי זו היתה גזירה לגזירה: שעה חמישית עצמה היא כבר גזירה (כי איסור ההנאה האמיתי מתחיל רק משעה שביעית מדאורייתא), ולאסור הנאה בחמישית היה שני שלבים של גזירות – מה שחז”ל לא עושים.
2. הטעות היא עם ששית, לא שביעית:
החשש של יום המעונן הוא ספציפית שלא יתבלבלו בין שעה ששית לחמישית (לא שביעית לששית). לכן הוסיפו את איסור האכילה כבר בחמישית.
—
כל זמן שמותר לאדם עצמו לאכול חמץ, מותר גם להאכיל בהמות, חיות ועופות בכך.
דין האכלת בהמה קשור לדין אכילת אדם – כאשר האדם מותר לאכול, מותר לו גם להאכיל את בהמותיו.
—
חמץ בפסח אסור במשהו (אפילו כמות מינימלית בתערובת), כי הוא דבר שיש לו מתירין – לאחר הפסח יהיה מותר. גם: נותן טעם לפגם – שבדרך כלל מותר – אצל חמץ בפסח אסור.
חמץ בפסח יש לו חומרא יתירה לגבי תערובות: אינו בטל אפילו באלף, כי הוא דבר שיש לו מתירין (לאחר הפסח יהיה מותר). גם נותן טעם לפגם, שבאיסורים אחרים מותר, אצל חמץ בפסח אסור.
יסוד “דבר שיש לו מתירין” אצל חמץ בפסח הוא מה שמאסרו במשהו – כי אפשר לחכות עד לאחר הפסח ואז יהיה מותר, לכן אינו בטל בתערובת. זה קשור לדין שתערובת חמץ שעבר עליו הפסח לא גזרו – כי לאחר הפסח החמץ עצמו מותר, ובתערובת לא הוסיפו חז”ל את הקנס.
—
שאלה חשובה הועלתה: האם מקבלים כרת (או מלקות) על הנאה מחמץ בפסח, ולא רק על אכילה?
הפסוק אומר “כל אוכל חמץ ונכרתה” – זה מדבר על אכילה. השאלה היא: האם הנאה בכלל אכילה (הנאה כלולה במושג אכילה), או אכילה בכלל הנאה – ולכן יקבלו גם כרת על הנאה בלבד?
זה נשאר כשאלה פתוחה – הוערה שזה “מאוד קיצוני” לומר שמקבלים כרת על הנאה קטנה, וזה לא הובא בבירור.
דובר 1: עכשיו, בא החכם שוב, מי האדם הבא, אינני יודע, הוא אומר שהשעה החמישית אפילו גם כן אינה חמץ, למה? כי עדיין מרגישים את המינים. לפעמים אינך יודע את ההבדל בין חמישית לששית. כן. זה דבר אמיתי, אמת? אבל בהנאה אינו אסור.
אז החכם אסר ששית באכילה ובהנאה, וחמישית רק באכילה. זו רק גזירה מהקדמונים, לגבי איזו סיבה הנאה שונה. למה? מתעורר למה יהיה ההבדל? כי… רק שיהיה זהירות נוספת ושיזכרו שאולי הוא כן מהמינים.
שוב, אם הוא כן מהמינים אסור אפילו ליהנות, אולי כבר השעה השביעית.
דובר 2: הטעות היא עם השעה השביעית או עם השעה השישית?
דובר 1: הטעות היא עם השעה השישית, עכשיו היא השעה החמישית. כן. אז לפי זה זו רק גזירה, זו קצת גזירה לגזירה, מותר ליהנות, רק אסור לאכול.
אוקיי, הלאה מה דאיתא, יוצא שמותר לאכול חמץ בערב פסח עד סוף שעה רביעית. בשעה חמישית אסור לאכול אבל להנות כן. ובשעה ששית מכים מכות מרדות, ומתחילת שעה שביעית לוקה. כך למדת, נכון? מעניין מאוד.
כתבתי כל מיני דברים כאן בפעם הקודמת, בואו נראה איך זה מפורש כאן. היו לי חידושים על התערובות.
הרמב”ם אומר שחמץ בפסח אסור למה? כי הוא דבר שיש לו מתירין. נותן טעם במשהו. כתוב נותן טעם לפגם אסור, כך כתוב בהלכות מאכלות אסורות. נו, זו הנקודה כאן.
אז מה אנו יודעים בסך הכל? מה אנו יודעים מהפרק הזה?
דובר 2: אמור לי בבירור, מה אנו יודעים בבירור מהפרק הזה? כמה מצוות כתובות בפרק הזה?
דובר 1: המצווה הראשונה שאסור לאכול חמץ שבעת ימים, נכון? וגם אסור ליהנות, זה לא לאו נוסף, זה כלל בענין האכילה איכשהו. ולמדנו על איסור בל יראה ובל ימצא.
אחר כך הוא נכנס לפרטים של זה, הוא הולך לפרק ב’ לכאורה. הוא דיבר על כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמתו חיתו ועופותיו. מהרבי הוא יצא, הוא אמר, “מה הכלל של…” בקיצור, הפרק הוא היסודות של איסורי חמץ בפסח, משהו כזה. נכון?
פרק א’ הוא איסורי חמץ בפסח, כן?
דובר 2: אתה מסכים?
דובר 1: מה הם? אז, אם רוצים לדעת בבירור מה הם איסורי חמץ בפסח, צריך לומר כך: יש א) איסור אכילת חמץ כל שבעה.
כאן זה לא הולך לפי הסדר, אתה שומע? הסדר לא הולך לפי סדר הזמנים כמו במצוות. איסור אכילת חמץ, איסור, אגב, ואיסור אכילת חמץ בי”ד, וגזירות על זה. נכון?
ואחר כך יש…
דובר 2: אמור רק, אתה עדיין לא מבין. מה זה “כן כן”? “כן כן” לא אומר כלום. “כן כן” אומר לא.
דובר 1: אסור לאכול חמץ, אסור ליהנות מחמץ ערב פסח, ועל זה יש גזירות על זה, משעה שביעית. הוא מוסיף שעה מששית. ששית בהנאה, והוא הוסיף לאכילה עצמה, חמישית משום יום המעונן. נכון?
ואחר כך, ובזה יש ואיסור אכילת תערובת חמץ, נכון? תערובת חמץ כל שבעה. ואחר כך, זה לפי מה שאני חושב הסדר.
אחר כך יש איסור לא יראה לך חמץ כל שבעה, וגזירות שעל זה, נכון?
דובר 2: מה הגזירה? משום יום המעונן. מה?! איזו גזירה יש על לא יראה לך חמץ, צדיק?
דובר 1: מה?
דובר 2: כן, רגע עצור.
דובר 1: הוא אומר, אני רוצה לעשות סדר משלי, אני רוצה להיות ברור. ברור שיש איסור שלישי, אוקיי? יש איסור לא לאכול חמץ, אוקיי? אחר כך יש כמו פרט באיסור הזה שהוא בעצמו איסור, לא לאכול תערובת חמץ, נכון? נכון?
אחר כך יש עוד איסור, לא להחזיק חמץ, נכון? ועל זה עשו גזירה שגם חמץ שעבר עליו הפסח אסור. שומע? טוב. אבל בתערובת לא גזרו, נכון?
דובר 2: כן, טוב מאוד. אם זה נכון לראש שלך או לא נכון לראש שלך אינני יודע.
דובר 1: ממילא כך הוא, לא, אתה צריך להוסיף אכילה והנאה מי.
דובר 2: מה הוא מי שנהנה מחמץ מה הוא מקבל? הוא גם מקבל מלקות כרת? אני שואל שאלה. כן? כן?
דובר 1: כל אוכל חמץ, אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה.
דובר 2: אז מקבלים כרת על הנאה מחמץ? אהא. מה, כתוב כך או שאתה רוצה לומר כך?
דובר 1: אכילה בכלל הנאה, הנאה בכלל אכילה. אני שואל שאלה, האם מקבלים מלקות על זה? כן? אתה בטוח? אינני יודע. זה מאוד קיצוני.
דובר 2: זה מאוד קיצוני לך? על הנאה קטנה יקבלו מלקות, כרת?
דובר 1: לא, סתם אני שואל אותך אם אתה יודע. אמור סתם, אומרים הנוירונים, שכבר בלעתי כוס חמה שכבר לקחה כמה גרם אצלי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
The chapter presents the foundations of the prohibitions of chametz on Pesach in a clear order:
1. Prohibition of eating chametz all seven days – The fundamental prohibition: one may not eat chametz all seven days of Pesach.
2. Prohibition of eating chametz (and benefit) on Erev Pesach, and decrees regarding this – From the seventh hour by Torah law, with decrees from the Sages on the sixth and fifth hours.
3. Prohibition of eating a mixture of chametz all seven days – A detail within the prohibition of eating: even a mixture of chametz is forbidden.
4. Prohibition of bal yera’eh and bal yimatzei all seven days – One may not have chametz in one’s possession. Additionally, a decree: chametz over which Pesach has passed is forbidden even after Pesach. However – regarding a mixture of chametz over which Pesach has passed, the Sages did not decree.
5. Destruction of chametz – In its general principles.
—
One may not eat chametz from the end of the fourth hour. In the fifth hour, chametz is forbidden for eating but permitted for benefit. In the sixth hour, it is forbidden both for eating and for benefit (makat mardut). From the seventh hour – one receives lashes by Torah law.
The Sages forbade the sixth hour for eating and benefit, and the fifth hour only for eating – as a decree. The Torah prohibition only begins from the seventh hour.
1. Reason for the distinction between the fifth and sixth hours – because of a cloudy day:
Why is the fifth hour only forbidden for eating but not for benefit, while the sixth hour is also forbidden for benefit? The reason is because of a cloudy day – sometimes one cannot distinguish well between the fifth and sixth hours, because one doesn’t see the sun clearly. Therefore, eating was forbidden already from the fifth hour, so that one should not come to eat in the sixth hour.
But benefit was not made forbidden in the fifth hour, because that would have been a decree for a decree: the fifth hour itself is already a decree (because the actual prohibition of benefit only begins from the seventh hour by Torah law), and to forbid benefit in the fifth hour would have been two levels of decrees – which the Sages do not do.
2. The error is with the sixth hour, not the seventh:
The concern of a cloudy day is specifically that one should not confuse the sixth hour with the fifth (not the seventh with the sixth). Therefore, the prohibition of eating was added already in the fifth hour.
—
As long as one may eat chametz oneself, one may also feed animals, beasts, and birds with it.
The law of feeding animals is connected to the law of human eating – when a person may eat, he may also feed his animals.
—
Chametz on Pesach is forbidden in any amount (even a minimal quantity in a mixture), because it is a davar she’yesh lo matirin – after Pesach it will become permitted. Also: noten ta’am lifgam – which is generally permitted – is forbidden regarding chametz on Pesach.
Chametz on Pesach has an extra stringency regarding mixtures: it is not nullified even in a thousand, because it is a davar she’yesh lo matirin (after Pesach it becomes permitted). Also noten ta’am lifgam, which by other prohibitions is permitted, is forbidden by chametz on Pesach.
The principle of “davar she’yesh lo matirin” by chametz on Pesach is what makes it forbidden in any amount – because one can wait until after Pesach and then it will be permitted, therefore it is not nullified in a mixture. This stands in connection with the law that a mixture of chametz over which Pesach has passed was not decreed upon – because after Pesach the chametz itself is permitted, and in a mixture the Sages did not add the penalty.
—
An important question was raised: Does one receive karet (or lashes) for benefit from chametz on Pesach, not only for eating?
The verse says “kol ochel chametz venichrta” – this speaks of eating. The question is: is benefit included in eating (benefit is contained in the concept of eating), or eating included in benefit – and therefore one should also receive karet for mere benefit?
This remained as an open question – it was noted that it is “very extreme” to say that one receives karet for a small benefit, and it was not clearly resolved.
Speaker 1: Now, the Chacham (sage) comes again, who is the next person, I don’t know, he says that the fifth hour also is not chametz, why? Because you still feel the species. Sometimes you don’t know the difference between the fifth and sixth. Yes. This is a true thing, true? But benefiting from it is not forbidden.
So the Chacham forbade the sixth hour in eating and in benefit, and the fifth only in eating. This is only a decree from the Amoraim, for some reason benefit is different. Why? The question comes up why should there be a difference? Because… only that one should have extra caution and one should remember that perhaps it is already from the species.
Again, if it is already from the species, one may not have benefit even, perhaps it’s already the seventh hour.
Speaker 2: Is the error with the seventh hour or with the sixth hour?
Speaker 1: The error is with the sixth hour, now it’s the fifth hour. Yes. So according to this it’s only a decree, it’s a bit of a decree for a decree, one may have benefit, one just may not eat.
Okay, moving forward with what we have, it comes out that one may eat chametz on Erev Pesach until the end of the fourth hour. In the fifth hour one may not eat but benefit yes. And in the sixth hour they give makot mardut (lashes of rebellion), and from the beginning of the seventh hour one receives lashes. So you’ve learned, correct? Very interesting.
I wrote all kinds of things here last time, let’s see how it’s explained here. I had chidushim (novel insights) about mixtures.
The Rambam says that chametz on Pesach is forbidden why? Because it’s a davar sheyesh lo matirin (something that will become permitted). Forbidden in any amount. It states that noten ta’am lifgam (imparting a detrimental flavor) is forbidden, as it states in the Laws of Forbidden Foods. So, that’s the point here.
So what do we know in total? What do we know from this chapter?
Speaker 2: Tell me clearly, what do we know clearly from this chapter? How many mitzvot are in this chapter?
Speaker 1: The first mitzvah is that one may not eat chametz for seven days, right? And one also may not benefit from it, that’s not another negative commandment, that’s a rule in the matter of eating somehow. And we learned about the prohibition of bal yera’eh u’bal yimatzei (it shall not be seen and it shall not be found).
After that he went into the details of this, he goes into chapter 2 apparently. He spoke about kol sha’ah shemutar le’echol ma’achil livhemto chayato ve’ofotav (any time it’s permitted to eat, one may feed to his domesticated animals, wild animals and birds). From the Rebbi he went out, he said, “What is the rule of…” In short, the chapter is the basics of the prohibitions of chametz on Pesach, something like that. Correct?
Chapter 1 is the prohibitions of chametz on Pesach, yes?
Speaker 2: Do you agree?
Speaker 1: What are they? So, if one wants to know clearly what are the prohibitions of chametz on Pesach, one must say thus: There is a) the prohibition of eating chametz all seven days.
Here it doesn’t go in order, do you hear? The order doesn’t go according to the order of times as in the mitzvot. Prohibition of eating chametz, prohibition, by the way, and prohibition of eating chametz on the fourteenth, and decrees upon this. Correct?
And after that there is…
Speaker 2: Just say, you’re not holding yet. What “yes yes”? “Yes yes” means nothing. “Yes yes” means no.
Speaker 1: One may not eat chametz, one may not benefit from chametz on Erev Pesach, and on this there are decrees upon it, from the seventh hour. He adds an hour from the sixth. Sixth for benefit, and he added for eating itself, the fifth because of yom hame’unan (the cloudy day). Right?
And after that, and in this there is a prohibition of eating a mixture of chametz, right? A mixture of chametz all seven days. And after that, this is according to how I think the order.
After that there is the prohibition of lo yera’eh lecha chametz (chametz shall not be seen to you) all seven days, and decrees upon this, right?
Speaker 2: What is the decree? Because of yom hame’unan. What?! Which decree is there about lo yera’eh lecha chametz, tzaddik?
Speaker 1: What?
Speaker 2: Yes, hold stop.
Speaker 1: He says, I want to make my own order, I want to be clear. Clear is that there’s a third prohibition, okay? There’s a prohibition not to eat chametz, okay? After that there is like a detail in this prohibition which is itself a prohibition, not to eat a mixture of chametz, right? Correct?
After that there is another prohibition, not to have chametz, correct? And on this they made a decree that also chametz she’avar alav haPesach (chametz that Pesach passed over it) is forbidden. Do you hear? Good. But in a mixture they didn’t decree, correct?
Speaker 2: Yes, very good. Whether it’s correct for your head or not correct for your head I don’t know.
Speaker 1: Therefore it’s like this, no, you need to add eating and benefit from it.
Speaker 2: What does one who benefits, what does he get? Does he also get lashes, karet (spiritual excision)? I’m asking a question. Yes? Yes?
Speaker 1: Kol ochel chametz (anyone who eats chametz), eating includes benefit, benefit includes eating.
Speaker 2: So one gets karet for benefiting from chametz? Aha. What, does it say so or do you want to say so?
Speaker 1: Eating includes benefit, benefit includes eating. I’m asking a question, does one get lashes for this? Yes? Are you sure? I don’t know. It’s very extreme.
Speaker 2: This is very extreme to you? For a little bit of benefit one should get lashes, karet?
Speaker 1: No, I’m just asking you if you know. Just say, say the neuropers, that I’m already swallowing a hot drink that has already taken a few grams from me.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
—
The chapter presents the foundations of the prohibitions of chametz on Pesach in a clear order:
1. Prohibition of eating chametz all seven days – The fundamental prohibition: one may not eat chametz all seven days of Pesach.
2. Prohibition of eating chametz (and benefit) on Erev Pesach, and decrees regarding this – From the seventh hour by Torah law, with decrees from the Sages on the sixth and fifth hours.
3. Prohibition of eating a mixture of chametz all seven days – A detail within the prohibition of eating: even a mixture of chametz is forbidden.
4. Prohibition of bal yera’eh and bal yimatzei all seven days – One may not have chametz in one’s possession. Additionally, a decree: chametz over which Pesach has passed is forbidden even after Pesach. However – regarding a mixture of chametz over which Pesach has passed, the Sages did not decree.
5. Destruction of chametz – In its general principles.
—
One may not eat chametz from the end of the fourth hour. In the fifth hour, chametz is forbidden for eating but permitted for benefit. In the sixth hour, it is forbidden both for eating and for benefit (makat mardut). From the seventh hour – one receives lashes by Torah law.
The Sages forbade the sixth hour for eating and benefit, and the fifth hour only for eating – as a decree. The Torah prohibition only begins from the seventh hour.
1. Reason for the distinction between the fifth and sixth hours – because of a cloudy day:
Why is the fifth hour only forbidden for eating but not for benefit, while the sixth hour is also forbidden for benefit? The reason is because of a cloudy day – sometimes one cannot distinguish well between the fifth and sixth hours, because one doesn’t see the sun clearly. Therefore, eating was forbidden already from the fifth hour, so that one should not come to eat in the sixth hour.
But benefit was not made forbidden in the fifth hour, because that would have been a decree for a decree: the fifth hour itself is already a decree (because the actual prohibition of benefit only begins from the seventh hour by Torah law), and to forbid benefit in the fifth hour would have been two levels of decrees – which the Sages do not do.
2. The error is with the sixth hour, not the seventh:
The concern of a cloudy day is specifically that one should not confuse the sixth hour with the fifth (not the seventh with the sixth). Therefore, the prohibition of eating was added already in the fifth hour.
—
As long as one may eat chametz oneself, one may also feed animals, beasts, and birds with it.
The law of feeding animals is connected to the law of human eating – when a person may eat, he may also feed his animals.
—
Chametz on Pesach is forbidden in any amount (even a minimal quantity in a mixture), because it is a davar she’yesh lo matirin – after Pesach it will become permitted. Also: noten ta’am lifgam – which is generally permitted – is forbidden regarding chametz on Pesach.
Chametz on Pesach has an extra stringency regarding mixtures: it is not nullified even in a thousand, because it is a davar she’yesh lo matirin (after Pesach it becomes permitted). Also noten ta’am lifgam, which by other prohibitions is permitted, is forbidden by chametz on Pesach.
The principle of “davar she’yesh lo matirin” by chametz on Pesach is what makes it forbidden in any amount – because one can wait until after Pesach and then it will be permitted, therefore it is not nullified in a mixture. This stands in connection with the law that a mixture of chametz over which Pesach has passed was not decreed upon – because after Pesach the chametz itself is permitted, and in a mixture the Sages did not add the penalty.
—
An important question was raised: Does one receive karet (or lashes) for benefit from chametz on Pesach, not only for eating?
The verse says “kol ochel chametz venichrta” – this speaks of eating. The question is: is benefit included in eating (benefit is contained in the concept of eating), or eating included in benefit – and therefore one should also receive karet for mere benefit?
This remained as an open question – it was noted that it is “very extreme” to say that one receives karet for a small benefit, and it was not clearly resolved.
Speaker 1: Now, the Chacham (sage) comes again, who is the next person, I don’t know, he says that the fifth hour also is not chametz, why? Because you still feel the species. Sometimes you don’t know the difference between the fifth and sixth. Yes. This is a true thing, true? But benefiting from it is not forbidden.
So the Chacham forbade the sixth hour in eating and in benefit, and the fifth only in eating. This is only a decree from the Amoraim, for some reason benefit is different. Why? The question comes up why should there be a difference? Because… only that one should have extra caution and one should remember that perhaps it is already from the species.
Again, if it is already from the species, one may not have benefit even, perhaps it’s already the seventh hour.
Speaker 2: Is the error with the seventh hour or with the sixth hour?
Speaker 1: The error is with the sixth hour, now it’s the fifth hour. Yes. So according to this it’s only a decree, it’s a bit of a decree for a decree, one may have benefit, one just may not eat.
Okay, moving forward with what we have, it comes out that one may eat chametz on Erev Pesach until the end of the fourth hour. In the fifth hour one may not eat but benefit yes. And in the sixth hour they give makot mardut (lashes of rebellion), and from the beginning of the seventh hour one receives lashes. So you’ve learned, correct? Very interesting.
I wrote all kinds of things here last time, let’s see how it’s explained here. I had chidushim (novel insights) about mixtures.
The Rambam says that chametz on Pesach is forbidden why? Because it’s a davar sheyesh lo matirin (something that will become permitted). Forbidden in any amount. It states that noten ta’am lifgam (imparting a detrimental flavor) is forbidden, as it states in the Laws of Forbidden Foods. So, that’s the point here.
So what do we know in total? What do we know from this chapter?
Speaker 2: Tell me clearly, what do we know clearly from this chapter? How many mitzvot are in this chapter?
Speaker 1: The first mitzvah is that one may not eat chametz for seven days, right? And one also may not benefit from it, that’s not another negative commandment, that’s a rule in the matter of eating somehow. And we learned about the prohibition of bal yera’eh u’bal yimatzei (it shall not be seen and it shall not be found).
After that he went into the details of this, he goes into chapter 2 apparently. He spoke about kol sha’ah shemutar le’echol ma’achil livhemto chayato ve’ofotav (any time it’s permitted to eat, one may feed to his domesticated animals, wild animals and birds). From the Rebbi he went out, he said, “What is the rule of…” In short, the chapter is the basics of the prohibitions of chametz on Pesach, something like that. Correct?
Chapter 1 is the prohibitions of chametz on Pesach, yes?
Speaker 2: Do you agree?
Speaker 1: What are they? So, if one wants to know clearly what are the prohibitions of chametz on Pesach, one must say thus: There is a) the prohibition of eating chametz all seven days.
Here it doesn’t go in order, do you hear? The order doesn’t go according to the order of times as in the mitzvot. Prohibition of eating chametz, prohibition, by the way, and prohibition of eating chametz on the fourteenth, and decrees upon this. Correct?
And after that there is…
Speaker 2: Just say, you’re not holding yet. What “yes yes”? “Yes yes” means nothing. “Yes yes” means no.
Speaker 1: One may not eat chametz, one may not benefit from chametz on Erev Pesach, and on this there are decrees upon it, from the seventh hour. He adds an hour from the sixth. Sixth for benefit, and he added for eating itself, the fifth because of yom hame’unan (the cloudy day). Right?
And after that, and in this there is a prohibition of eating a mixture of chametz, right? A mixture of chametz all seven days. And after that, this is according to how I think the order.
After that there is the prohibition of lo yera’eh lecha chametz (chametz shall not be seen to you) all seven days, and decrees upon this, right?
Speaker 2: What is the decree? Because of yom hame’unan. What?! Which decree is there about lo yera’eh lecha chametz, tzaddik?
Speaker 1: What?
Speaker 2: Yes, hold stop.
Speaker 1: He says, I want to make my own order, I want to be clear. Clear is that there’s a third prohibition, okay? There’s a prohibition not to eat chametz, okay? After that there is like a detail in this prohibition which is itself a prohibition, not to eat a mixture of chametz, right? Correct?
After that there is another prohibition, not to have chametz, correct? And on this they made a decree that also chametz she’avar alav haPesach (chametz that Pesach passed over it) is forbidden. Do you hear? Good. But in a mixture they didn’t decree, correct?
Speaker 2: Yes, very good. Whether it’s correct for your head or not correct for your head I don’t know.
Speaker 1: Therefore it’s like this, no, you need to add eating and benefit from it.
Speaker 2: What does one who benefits, what does he get? Does he also get lashes, karet (spiritual excision)? I’m asking a question. Yes? Yes?
Speaker 1: Kol ochel chametz (anyone who eats chametz), eating includes benefit, benefit includes eating.
Speaker 2: So one gets karet for benefiting from chametz? Aha. What, does it say so or do you want to say so?
Speaker 1: Eating includes benefit, benefit includes eating. I’m asking a question, does one get lashes for this? Yes? Are you sure? I don’t know. It’s very extreme.
Speaker 2: This is very extreme to you? For a little bit of benefit one should get lashes, karet?
Speaker 1: No, I’m just asking you if you know. Just say, say the neuropers, that I’m already swallowing a hot drink that has already taken a few grams from me.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.