פרק ל' פון רמב"ם הלכות שבת לערנט אויס די פיר עיקרים פון שבת: זכור, שמור, כבוד און עונג. כבוד שבת כולל אריין זיך אנטון פריש, גרייטן די הויז, און אליין אנגרייטן די סעודה אפילו פאר א גדול. עונג שבת באשטייט פון דריי סעודות מיט גוטע מאכלים און יין, אבער לויט וויפיל יעדער איינער קען עפארדן, און מ'טאר נישט פאסטן אדער מתפלל זיין אויף צרות שבת. דער רמב"ם ענדיגט אז שבת איז שקול כנגד אלע אנדערע מצוות, און ווער ס'היט שבת כהלכתה באקומט שכר סיי אין דער וועלט און סיי אין עולם הבא.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”
דער רמב״ם שטעלט אוועק א סטרוקטור פאר גאנץ הלכות שבת: פיר יסודות — צוויי דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) און צוויי דרבנן אבער מפורש אין נביאים (כבוד און עונג), פון דעם פסוק אין ישעיה נ״ח.
1) פארוואס שטייט דער סטרוקטור ביי דער סוף און נישט ביים אנהייב? דער רמב״ם האט אין אנדערע הלכות (ווי הלכות אישות, הלכות ספר תורה) אזעלכע כלליות׳דיגע הקדמות געמאכט ביים אנהייב, אבער דא אין הלכות שבת האט ער עס נישט געטון — ער האט גלייך אנגעהויבן מיט מצות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, א.א.וו. ערשט דא, אין דעם לעצטן פרק, ברענגט ער דעם כללות׳דיגן סטרוקטור. דער חידוש: דער רמב״ם טוט דאס בכוונה, כדי ארויסצוברענגען אז כבוד ועונג זאל נישט אויסקוקן ווי א בלויזע צוגעלייגטע דרבנן׳ישע זאך. דורך דעם וואס ער שטעלט עס אוועק אלס איינע פון די פיר פונדאמענטאלע זאכן פון שבת — האלב פון דעם גאנצן סטרוקטור — ווערט כבוד ועונג דערהויבן צו א וויכטיגע מדרגה, נישט בלויז “נאך אן ענין מדרבנן.”
2) דער פאראלעל צווישן זכור/שמור און כבוד/עונג: כבוד ועונג זענען ארויפגעלייגט אויף זכור ושמור — ד.ה. זיי זענען די דרבנן-ערווייטערונגען פון די דאורייתא-יסודות:
– כבוד קאָרעספּאָנדירט צו זכור: אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד — זיך אנטון פריש, מקבל שבת זיין, ווארטן אויף שבת, אריינברענגען שבת — האט צו טון מיט דער כניסה פון שבת, פונקט ווי זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).
– עונג קאָרעספּאָנדירט צו שמור: שמור מיינט אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש (ווי דער רמב״ם האט ערקלערט ביי מוקצה — כדי ס׳זאל זיין שבת׳דיג). עונג איז דער פאזיטיווער אינהאלט פון וואס מ׳טוט יא אויף שבת — סעודות, לערנען, פארברענגען.
אויף דעם ווערט געפרעגט: עונג איז דאך א פאזיטיווע זאך (עסן, הנאה), בעת שמור איז א נעגאטיווע זאך (נישט טון מלאכה). ווי פאסט דאס צוזאמען? דער ענטפער: עס זענען יא לאו׳ן וואס שטאמען פון עונג — מ׳טאר נישט פאסטן, נישט מבקש זיין רחמים, נישט פירן מלחמות — אלע זאכן וואס זענען לאפוקי עונג (צער). אבער ביידע — די לאו׳ס און די עשה׳ס — זענען אלע דער ציווי פון שבת: אז שבת זאל זיין א פרייליכער טאג, נישט נאר ביטול מלאכות.
3) דער לשון “כיבוד” (נישט “כבוד”) און “עונג”: דער רמב״ם שרייבט “כיבוד” — וואס מיינט א פעולה פון מכבד זיין (דער מענטש טוט עפעס), בעת “כבוד” וואלט געמיינט א מצב פון כבוד מצד עצמו. דער לשון “כיבוד” פאסט מיט׳ן ענין אז עס איז א מעשה וואס דער מענטש דארף טון לכבוד שבת.
4) “מפורשים על ידי הנביאים” — וואס מיינט דאס למעשה? דער רמב״ם שטעלט קלאר אז כבוד ועונג זענען דרבנן (דברי סופרים), כאטש זיי שטייען אין נביאים. דאס איז נגד אסאך ראשונים וואס האלטן אז סעודות שבת (וואס מ׳לערנט ארויס פון פסוקים מיט פיר מאל א לשון אכילה) איז א דאורייתא. דער רמב״ם׳ס שיטה איז קלאר: נביאים קענען נישט צולייגן קיין הלכה — זיי קענען נאר מאכן תקנות ווי חכמים. אפילו משה רבינו׳ס תקנות (ווי קריאת התורה) זענען דרבנן, ווייל ס׳איז נישט פון תורה שבכתב.
עס ווערט געפרעגט: אויב ס׳איז סתם דרבנן, פארוואס דערמאנט דער רמב״ם אז ס׳איז “מפורשים על ידי הנביאים”? דער ענטפער: דאס גיט א חשיבות — אז א נביא האט עס געזאגט איז עס מער באדייטנד, כאטש הלכתית בלייבט עס דרבנן. (לויט׳ן רמב״ם׳ס שיטה אז דברי קבלה האבן קיין הלכתישע מעלה איבער סתם דרבנן.)
5) דער מקור פאר דעם סטרוקטור “ארבעה דברים”: קיין מפורש׳ער מקור אין גמרא אדער מדרש איז נישט געטראפן געווארן פאר דעם לשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” קיינער פון די מציינים האט נישט געפונען א מקור. דער רמב״ם האט אליין דעם סטרוקטור געשאפן, אנגעלענט אויף דער משנה׳ס פארמאט פון “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — דער רמב״ם אפּליקירט דעם זעלבן מאדעל אויף גאנץ שבת: צוויי דאורייתא, צוויי דרבנן = פיר.
6) “ארבעה דברים” זענען נישט פיר מצוות: דער רמב״ם מיינט נישט אז ס׳איז דא פיר מצוות פון שבת — די מצוות טיילן זיך אנדערש (שביתה, תחומין, קידוש, א.א.וו.). דאס זענען פיר איידיעס/יסודות וואס אנטהאלטן אלע ענינים פון שבת.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”
מ׳דארף זיך וואשן ערב שבת, זיך אנטון שיין, און ווארטן אויף שבת מיט כובד ראש — ווי איינער וואס גייט אנטקעגן א מלך.
1) דער רמב״ם׳ס מעטאדע — פון אגדתא צו הלכה: דער רמב״ם נעמט שטיקלעך פון די גמרא וואס זענען מער אגדתא-סגנון (מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), און ער לייגט זיי אריין אונטער דער הלכה׳דיגער קאטעגאריע פון “כיבוד שבת.” ער מאכט פון מעשיות א הלכה׳דיגע ליסטע פון פרטים. אין דער גמרא אליין שטייט נישט אויסדריקלעך אז אלע דאזיגע זאכן זענען א מצוה — דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.
2) צוזאמלייגן צוויי מעשיות: דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט צוויי באזונדערע מעשיות פון דער גמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — מ׳האט אים געברענגט ווארעם וואסער, ער האט זיך געוואשן, זיך מתעטף געווען אין סדינים מצויצים, און “דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” און האט געזאגט “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. דער רמב״ם האט פון ביידע צוזאמען געבויט איין הלכה: מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן מיט כובד ראש.
3) “כובד ראש” — טייטש “דומה למלאך”: דער רמב״ם׳ס לשון “כובד ראש” איז זיין תרגום/פירוש פון דער גמרא׳ס “דומה למלאך ה׳ צבאות”. דאס מיינט נישט שמחה, נאר א געוויסע ערנסטקייט. “מיחל” איז ציפיה (ארויסקוקן), און “כובד ראש” איז נאך א צוגאב — אן ערנסטקייט, ווי ביים דאווענען “עומד לפני המלך”.
4) רבי יהודה בר אילעאי vs. רבי חנינא — צוויי סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי האט עס געטון פריוואט — “מביאין לו”, מ׳האט אים געברענגט. רבי חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט זיינע תלמידים בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. דער רמב״ם ברענגט דעם ערשטן אלס הלכה, און דעם צווייטן אלס “חכמים הראשונים” — א מעשה/מנהג.
5) “שבת המלך” — נישט “מלכה”: דער רמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), נישט “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) ווי אין דער גמרא. די מקובלים האלטן שטארק אז שבת איז א “מלכה”, אבער דער רמב״ם׳ס גירסא איז “המלך”. אפשר ווייל אויף אראמיש “מלכתא” קען אויך מיינען מלך (ווי אויף אראביש), אדער דער רמב״ם האט א באוואוסטע אנדערע גירסא.
6) ציצית — סדינים מצויצים: אין דער גמרא מיינט מען שיינע בגדים מיט ציצית, לויט דער שיטה אז סדינים דארפן ציצית (וואס איז א מחלוקת). עס ווערט דערמאנט אז אין תולדות אהרן גייט מען א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי.
[דיגרעסיע: קבלת שבת] דער הלכה וועגן “מתעטף” איז דער מקור פון קבלת שבת. דער בריסקער רב פלעגט יעדן ערב שבת פאר מעריב ארויסגיין פון פארטש, זאגן “בואי כלה”, זיך זעצן, און צוריקקומען — אזוי ווי רבי חנינא׳ס “בואו ונצא לקראת שבת המלכה.” רשב״א האט זיך אנגעטון א טלית (מתעטף).
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”
מ׳דארף אנטון ריינע מלבושים, און שבת׳דיגע קליידער זאלן זיין אנדערש פון וואכעדיגע. ווער עס האט נישט אנדערע קליידער, זאל ער כאטש אראפלאזן זיין טלית לענגער.
1) צוויי באזונדערע אובדזשעקטיווס: דער רמב״ם האלט צוויי זאכן: (א) “כסות נקיה” — ריינקייט, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — אנדערשקייט. דאס זענען צוויי באזונדערע דינים. “כסות נקיה” דארף נישט מיינען אן אנדערע מלבוש — ס׳קען זיין גענוג אז ס׳איז ריין. אבער “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” מיינט אז ס׳זאל אויסקוקן אנדערש.
2) “ישלשל טליתו” — לענגערע בגדים אלס כבוד: דער סברא: אן ארבעטער דארף קורצע מלבושים כדי ער זאל זיך קענען באוועגן. איינער וואס זיצט במנוחה גייט מיט לענגערע בגדים. שבת, ווען מ׳איז במנוחה, קען מען אראפלאזן די בגדים — ס׳וועט נישט שמוציג ווערן.
3) מנהגים אין פראקטיק: אין סאטמאר גייען מאנכע שבת א ביבער הוט אנשטאט א שטריימל (שענער); אין ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. דאס זענען אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. דער כלל: מען דארף טון עפעס וואס איז מער ווי אין דער וואך — “משלשל בגדיו” — ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. איינער וואס גייט א גאנצע וואך מיט א רעקל, דארף שבת האבן א בעקיטשע דערצו. איינער וואס גייט נישט מיט א מלבוש עליון, איז מסתפק מיט א בעקיטשע.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”
עזרא הסופר האט מתקן געווען אז מ׳זאל וואשן וועש דאנערשטאג, כדי מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת.
1) פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג איז שוין ערב שבת, ס׳איז נישט קיין צייט.
2) עזרא׳ס ראלע אין סדר החיים: עזרא האט געמאכט דעם סדר החיים פון אידן אין ארץ ישראל — אלע מיני גשמיות׳דיגע תקנות. ער האט באשטימט אז יעדן דאנערשטאג איז דער טאג פאר וועש-וואשן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”
מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה/משתה ערב שבת. פון מנחה ולמעלה זאל מען זיך צוריקהאלטן פון קביעות סעודה, כדי מ׳זאל אריינגיין אין שבת הונגעריג.
1) צוויי באזונדערע דינים: דער רמב״ם האט צוויי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — דאס גייט אויף א משתה, א גרויסע פארטי, די גאנצע טאג; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — דאס גייט אויף קביעות סעודה (נישט א משתה), פון מנחה ולמעלה. דער לשון איז אנדערש — ביי דעם ערשטן שטייט “משתה”, ביים צווייטן נאר “קביעות סעודה”.
2) “לקבוע סעודה” — וואס מיינט עס? “לקבוע סעודה” מיינט אז דער מענטש מאכט אז זיין רעגולערע וואכנדיגע סעודה (ווען די משפחה קומט זיך צוזאם) זאל זיין פרייטאג. דאס זאל ער נישט טון — ער זאל עס מאכן אויף שבת. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט (בדרך מקרה), ווי ביי א סעודת מצוה, איז דאס אנדערש.
3) סתם אכילה ושתיה — מותר: סתם עסן און טרינקן (אפילו פירות וירקות) איז מותר ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט טאר מען נישט עסן פאר קידוש.
4) כבוד שבת אדער עונג שבת? דער מסקנא: ס׳איז א דין אין כבוד שבת — ס׳איז נישט כבוד׳דיג אז מ׳קומט צו שבת שוין אנגעגעסן. אבער ס׳האט אויך א שייכות צו עונג — אויב מ׳איז שוין זאט, קען מען נישט האבן עונג פון דער סעודת שבת. דער רמב״ם׳ס לשון “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” ווייזט אויף ביידע: כבוד (ווי מ׳קומט צו שבת) און עונג (מ׳זאל קענען הנאה האבן).
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”
מען דארף אנגרייטן דעם טיש פאר שבת אפילו אויב מען דארף נאר עסן א כזית — דער טיש זאל אויסזען ווי א גרויסע סעודה. דאס זעלבע ביי מוצאי שבת.
1) וואס מיינט “מוצאי שבת”? מען וואלט געמיינט אז “מוצאי שבת” מיינט נאך שבת (מלוה מלכה). אבער דער פשט איז אז “מוצאי שבת” מיינט “בצאת השבת” — ד.ה. סעודה שלישית, ווען די שבת גייט ארויס. דאס איז נישט א ראיה פאר א פערטע סעודה (מלוה מלכה). עס שטייט נישט אין רמב״ם קיין מצוה פון א פערטע סעודה.
2) ראיה אז מוצאי שבת = סעודה שלישית: דער רמב״ם רעדט שפעטער וועגן דער סדר פון ברכת המזון מיט הבדלה — וואס ווייזט אז די דריטע סעודה ציט זיך אריין אין מוצאי שבת. דאס שטימט מיט דער פשט אז “מוצאי שבת” מיינט דא סעודה שלישית. אין זומער ווען סעודה שלישית איז שפעט (ניין אזייגער), איז שווער צו פארשטיין פארוואס מען זאל נאך א מלוה מלכה עסן.
3) דער חידוש פון “מסדר שולחנו”: נישט נאר ביי דער ערשטער סעודה פון שבת זאל זיין אן עקסייטמענט — דער זעלבער כבוד זאל אויך זיין ביי סעודה שלישית. דאס איז אויך כבוד שבת.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”
מען דארף אנגרייטן די הויז פאר שבת — דער טיש זאל זיין געדעקט, די ליכט אנגעצינדן, דאס בעט אויסגעבעט — אלץ נאך פאר שבת (מבעוד יום), נישט ווען מען קומט אהיים פון שול.
1) “מבעוד יום” — פאר שול: דער טיש זאל שוין געדעקט זיין פאר מען גייט אין שול, נישט ערשט ווען מען קומט צוריק.
2) פארהעלטעניש צו הדלקת נרות: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט וועגן דער מצוה פון הדלקת נרות. דא לייגט ער צו אז “נר דולק” איז א טייל פון דער ברייטערער מצוה פון כבוד שבת. די מצוה פון הדלקת נרות איז אין עצם א מצוה פון כבוד שבת — ווי דער רמ״א זאגט “הדלקת נר בשבת חובה.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אפילו אן אדם חשוב וואס זיין דרך איז נישט צו קויפן אדער זיך עוסק זיין אין מלאכת הבית, איז ער חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”
אפילו א חשוב׳ער מענטש וואס טוט נישט אזעלכע זאכן א גאנצע וואך, דארף אליין טון הכנות לכבוד שבת — דאס אליין איז דער כבוד פון שבת.
1) “שזה הוא כבודו” — כבוד פון שבת, נישט כבוד פון דער מצוה: דער רמב״ם מיינט אז דאס וואס אן אדם חשוב טוט עס אליין איז דער כבוד פון שבת גופא — אזוי ווי ווען א מלך קומט, איז דער כבוד אז חשוב׳ע מענטשן גרייטן אן פאר אים. דאס איז נישט בלויז דער כלל׳דיגער דין פון “מצוה בו יותר מבשלוחו.”
2) חילוק צווישן “מצוה בו יותר מבשלוחו” און כבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א כלל׳דיגער דין פאר אלע מצוות — מען זאל אליין טון א מצוה. אבער דער רמב״ם לייגט דא צו אן עקסטערע דימענסיע: ביי שבת איז דאס אליין-טון א חלק פון דער כבוד פון שבת. דאס הייסט, ס׳איז נישט נאר אז מען קען נישט שיקן א שליח — ס׳איז אז דאס וואס דער חשוב׳ער איד טוט עס אליין, דאס איז וואס מאכט דעם כבוד.
3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: וויפיל מער אן אדם חשוב טוט אליין, אלץ מער משובח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”
פארשידענע חכמים האבן פארשידענע הכנות אליין געטון — האלץ צעבראכן, געקאכט, פלייש געזאלצן, קנויטן געדרייט, ליכט אנגעצינדן, אדער איינגעקויפט.
1) דער רמב״ם׳ס שיטה — קיין נעמען: דער רמב״ם דערמאנט כמעט קיינמאל נישט נעמען פון חכמי הגמרא (ער זאגט נישט רבא, רב ספרא, א.א.וו.) — ער שרייבט סתם “חכמים הראשונים.” דאס איז זיין כלל׳דיגער דרך.
2) “מהם… מהם…” — קיין סעט מנהג: דער רמב״ם ווייזט אז יעדער חכם האט געטראפן זיין אייגענע זאך — ס׳איז נישט געווען איין פעסטער מנהג. קיינער האט נישט געקוקט אויפן צווייטן.
3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — אויף וואס גייט עס? אפשר גייט עס אויף אלע זאכן, אבער אפשר בעיקר אויף דער לעצטער — “יוצא וקונה” — ווייל שאפינג גיין איז נישט א גרויסע טירחא, אבער פאר אן אדם חשוב איז עס אומגעוויינליך. דער חידוש איז אז מען האט אים געזען אין “גראסערי” נאר לכבוד שבת. אבער מען קען אויך זאגן אז עס גייט אויף אלע — אויך האלץ צעבראכן איז נישט געווען זיין טייפ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”
עונג שבת מיינט גוטע פעטע מאכלים (מער ווי געוויינליך) און גוטע משקאות.
1) “זה שאמרו חכמים” — דער רמב״ם׳ס צוטיילונג: די גמרא נוצט דעם לשון “כל המענג את השבת” פאר אלע סעודות-ענינים. דער רמב״ם צוטיילט עס: דאס פריערדיגע (טיש דעקן, הויז אנגרייטן, בגדים) איז כבוד, און דאס (מאכלים, משקאות) איז עונג. “זה שאמרו חכמים” מיינט: דאס וואס די חכמים רעדן וועגן גוטע מאכלים — דאס איז דער עונג-טייל.
2) “משקה מבושם” — נישט דוקא פארשמעקט: “מבושם” מיינט דא אזוי ווי “שמן” ביי תבשיל — גוטע, רייכע משקאות, נישט דוקא א שמעקעדיגע משקה. דער באווייז איז פון דעם וואס דער רמב״ם שרייבט “משיב נפש ופוקח” — עפעס וואס מאכט פרייליך און דערקוויקט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”
דער שיעור פון עונג שבת — וויפיל מען דארף אויסגעבן אויף שבת מאכלים — איז לפי ממונו של אדם, לויט וויפיל יעדער קען זיך פארגינען. און ווער עס גיט מער אויס איז משובח.
1) “לפי ממונו של אדם”: דער לכתחילה׳דיגער שיעור פון עונג שבת איז לויט וויפיל דער מענטש קען זיך פארגינען. א עושר וואס עסט אלע טאג גוט, פאדערט מען פון אים מער פאר שבת. אבער דער רמב״ם פסק׳נט קלאר אז קיינמאל איז נישטא א חיוב צו קויפן מער ווי וואס מען קען זיך פארגינען. דאס איז נישט בדיעבד — דאס איז דער לכתחילה׳דיגער דין.
2) “הוצאות” און “מתקן מאכלים”: “הוצאות” מיינט געלט-אויסגאבן, און “מתקן מאכלים רבים” מיינט אויך די מיה און ארבעט פון גרייטן. ביידע זענען משובח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”
אויב איינער האט נישט קיין געלט, אפילו ער מאכט נאר א פשוט׳ע גרינס-זופ לכבוד שבת, איז ער יוצא עונג שבת. ער דארף נישט בארגן געלט פון אנדערע כדי צו פארמערן שבת-מאכלים.
1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — ברייטער ווי צדקה: דער רמב״ם פסק׳נט דעם כלל פון “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבער ער פארשטייט “תצטרך לבריות” ברייטער ווי נאר בעטן צדקה — עס שליסט אויך איין בארגן (הלוואה). “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט, נישט נאר בעטן מתנות.
2) א וויכטיגער חידוש — קיין חיוב צו טון מער ווי מ׳קען: דער רמב״ם זאגט קיינמאל נישט אז איינער דארף טון מער ווי ער קען זיך פארגינען. דער טור האט געהאט א שווערע פראבלעם (און ברענגט פון זיין טאטע דער רא״ש) ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז דא אויף געוויסע אופנים א חיוב זיך אנצושטרענגען. אבער לויט דעם רמב״ם איז דער דין פשוט: לפי ממונו, און אויב נישטא — נישטא. קיין חיוב צו בארגן אדער זיך מוטשען. ס׳איז נישט נאר “נישט מחויב” — ס׳איז ממש נישט ראוי.
3) “שלק” — נאר ווען ס׳איז ספעציעל: דער “שלק” (זופ) איז יוצא נאר ווען ער טוט עס “כדי לענג את השבת” — ד.ה. עפעס וואס ער וואלט נישט געטון אין מיטן וואך. אויב ער עסט יעדע נאכט אזא זופ, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל. ער דארף עט ליסט עפעס טוישן — למשל, ער עסט געווענליך נאר ברויט, און יעצט מאכט ער א זופ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”
איינער וואס עסט אלעמאל גוט דארף עט ליסט טוישן זיין שבת-עסן פון וואכעדיגע עסן. אויב ער קען נישט טוישן דאס עסן אליין, זאל ער כאטש טוישן די צייט ווען ער עסט.
1) די פארקערטע פראבלעם פון דעם עני: דער עשיר וואס עסט שוין אלעמאל גוט — וויאזוי מאכט ער שבת אנדערש?
2) ניכר אז ס׳איז שבת: דער עיקר ענין איז אז ס׳זאל זיך פילן אנדערש, “שבת׳דיג”. דאס איז פאראלעל צום דין ביי מלבושים, וואו דער רמב״ם האט געזאגט אז אויב מען גייט מיט די זעלבע מלבושים זאל עס כאטש אויסקוקן אנדערש.
3) טוישן די צייט: טוישן די צייט פון עסן (פריער אדער שפעטער ווי געווענליך) איז אויך א דרך פון עונג שבת — ס׳מאכט עס פילן אנדערש, נישט סתם א רוטין.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”
מען איז מחויב דריי סעודות שבת — פרייטיג נאכט, שבת צופרי, און שבת נאכמיטאג. אפילו א עני וואס לעבט פון צדקה דארף עסן דריי סעודות.
1) קשיא און תירוץ — “עשה שבתך חול” vs. עני המתפרנס מן הצדקה: פריער האט דער רמב״ם געזאגט “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — מען דארף נישט בארגן. ווי שטימט דאס מיט דעם דין אז אפילו א עני המתפרנס מן הצדקה דארף דריי סעודות? דער תירוץ: דער חיוב פאלט אויף די גבאי צדקה / די וואס שטעלן צו צדקה — זיי דארפן וויסן אז דער עני ברויך דריי סעודות, און זיי זאלן אים צושטעלן.
2) אינטערעסאנטער חילוק — בינוני vs. עני גמור: איינער וואס האט גענוג געלט אויף צוויי סעודות אבער נישט אויף דריי — ער דארף נישט בארגן, ווייל דעמאלט גילט “עשה שבתך חול”. אבער איינער וואס איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קויפט מען אים דריי. דאס ווערט פארגליכן מיט פסח, וואו מען בעט יא פון צדקה ווייל דעמאלט איז דא א ספעציפישע מצוה וואס מען מוז צושטעלן (ד׳ כוסות וכדו׳).
3) דרך העולם — צוויי סעודות: אינמיטן וואך איז דער דרך העולם נאר צוויי סעודות — אזוי זעט מען אויך ביי גבאי צדקה וואס גיבן נאר צוויי סעודות. שבת איז דער ענין פון נשמה יתירה וואס מאכט דריי סעודות.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”
א קראנקער וואס עסן שאדט אים, אדער איינער וואס פאסט תמיד, איז פטור פון דריי סעודות.
1) דער יסוד פון סעודת שבת לויט דעם רמב״ם: אלע דינים פון סעודת שבת זענען נישט א גזירת הכתוב ווי עסן מצה (וואו מען מוז א כזית אפילו ס׳איז שווער). סעודת שבת איז אן ענין פון עונג — דאס איז די דרך העולם פון הנאה האבן. אויב עסן מאכט אים קראנק, איז עס פארקערט פון עונג און ער איז פטור.
2) ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך אנצושטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט נאר ווען ס׳איז מענג און געשמאק. אויב ס׳איז שווער — ער האט שוין צופיל געגעסן, ער קען נישט מער — איז ער פטור.
3) פראקטישע נפקא מינה — אכילה גסה אין ווינטער: מענטשן וואס קומען אין שול אין ווינטער פאר סעודה שלישית גלייך נאכדעם וואס זיי האבן געענדיגט זייער טשולענט, און זיי זענען נאך זאט — זיי זענען נישט מקיים גארנישט דורך זיך צווינגען צו עסן. ס׳איז נישט קיין ענין פון עונג שבת ווען מען עסט בעל כרחו. אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא, און מ׳איז נישט יוצא גארנישט דערמיט. דער עצה: מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה צופרי, עסן פריער, כאפן א שפאציר — כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אבער אין ווינטער מיט חסידישע מנינים (שחרית ענדיגט איינס, מנחה איז שוין פיר אזייגער) איז עס פראקטיש זייער שווער.
4) וויאזוי מאכט דער חולה עונג שבת? דער רמב״ם זאגט נישט. ער קען עונג האבן דורך אנדערע זאכן (ווי שבת׳דיגע מלבושים), אבער ביי סעודה ספעציפיש איז נישט שייך — ער קען נישט טוישן זיין פאסטן צו א “שבת׳דיגן פאסטן.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”
אלע דריי סעודות זאלן זיין קבוע אויף וויין. ביי די ערשטע צוויי סעודות איז שוין דא קידוש (ביינאכט קידוש, צופרי קידושא רבא). ביי סעודה שלישית דארף מען אויך האבן וויין, כאטש עס איז נישט קיין דין קידוש.
1) קידושא רבא אויף בראנפן: דער מנהג צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן (שנאפס) איז געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם זיין אויף חמר מדינה. לויט דעם איז נישטא אמת׳דיג קיין חילוק צווישן ביינאכט און אינדערפרי בנוגע צו וויין.
2) שתי ככרות: דער רמ״א זאגט “וצריך שתי ככרות” — אלע סעודות זאלן זיין אויף שתי ככרות. דער טעם איז לכאורה אן ענין פון עונג — א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט. עס איז אויך א רמז פון דעם מן.
3) אכילת בשר ושתיית יין: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט פון “מאכל שמן ביותר” און “יין המשומר” — אבער דארט איז עס געווען מער אין רמזים. דא זאגט ער עס בפירוש: בשר און וויין איז עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אויב מ׳האט נישט, איז מען פטור.
4) שלש סעודות ביום טוב: עס ווערט דיסקוטירט צי מ׳דארף אויך יום טוב עסן דריי סעודות. דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמב״ם מיינט אז יום טוב דארף מען אויך דריי סעודות. דאס בלייבט נישט קלאר אויסגעפירט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”
מ׳טאר נישט מאכן א סעודה מיט וויין אנשטאט גיין לערנען אין בית המדרש. דאס מיינט נישט אנשטאט דאוונען, נאר אנשטאט לערנען — “בשעת בית המדרש.”
1. שחרית ומוסף בבית הכנסת
2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — די צופרי סעודה אינדערהיים
3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / הערט די דרשה
4. ויתפלל מנחה
5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת
1) “על היין” ביי סעודה שלישית: דער רמב״ם זאגט נאכאמאל “על היין” ספעציפיש ביי סעודה שלישית, כדי צו געדענקען אז אויך דא דארף מען וויין, כאטש עס איז נישט קיין קידוש.
2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, מ׳גייט אוועק פון שבת מתוך סעודה. דאס איז א ענין פון כבוד שבת.
3) קיין פערטע סעודה (מלוה מלכה): דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערטע סעודה.
4) סעודה שלישית אין בית המדרש: דער רמב״ם זאגט אויך נישט “ויבוא לביתו” ביי סעודה שלישית — משמע ער בלייבט צו סעודה אין בית המדרש.
5) “מנהג הצדיקים”: אן אינטערעסאנטע לשון — דער רמב״ם לייגט אוועק דעם סדר ספעציפיש אלס “מנהג הצדיקים.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: **”אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר מש
לש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”**
א מענטש זאל נישט גיין ערב שבת מער ווי דריי פרסאות פון אנפאנג טאג, כדי אנצוקומען אהיים בעוד היום רב, כדי ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת.
1) דער טעם — “שאנשי ביתו יודעים”: די גאנצע סיבה איז ווייל ער קומט אהיים פלוצלינג און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים. לויט דעם איז די הלכה אפשר ווייניגער נוגע אין היינטיגע צייטן ווען מ׳קען מודיע זיין אויפ׳ן טעלעפאן. דער שולחן ערוך הרב זאגט אז אין היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.
2) אנשי העיר יכולים להחרים: ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט, ווייל אויסער דעם וואס ער האט נישט א גוטע סעודה, קומט אויך אויס אז ער איז מבייש די בעלי בתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה פארשעמט זיי דערמיט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”
מ׳טאר נישט פאסטן שבת, און מ׳טאר נישט שרייען, תחנונים זאגן, און בעטן רחמים.
1) “פאסטן” דא מיינט נישט איינער וואס האט א פלעזשור פון פאסטן (וואס דער רמב״ם האט פריער דערמאנט אלס פטור פון סעודות), נאר פאסטן על הצרות — א יום תפילה וועגן צרות.
2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” איז אלעס איין פעולה — מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות. דאס קומט פון מסכת תענית — א ציבור מתענין ומתריעין עליהן (פאסטן און בלאזן שופר), אבער “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”
3) אויסנאם — עיר שהקיפוה גוים או נהר: א שטאט וואס איז אין סכנה פון גוים אדער א טייך — דעמאלט מעג מען יא מתריע זיין אויף שבת. דער חילוק: צרות וואס מ׳קען אפשטופן (מ׳קען מאכן א תענית זונטאג), טוט מען נישט שבת. אבער אן עמערדזשענסי וואס דארף יעצט באהאנדלט ווערן — למשל א שונא שטייט דא — מעג מען יא מתפלל זיין. דער סברא: אויב דער אייבערשטער דארף העלפן היינט שבת, מוז מען אים יעצט בעטן. ביי א רגילע צרה איז עס א “תקופה” פון פראבלעם, נישט אז דער טאג אליין איז אין סכנה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”
מ׳הייבט נישט אן א מלחמה (ארומנעמען א שטאט פון גוים) ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג פון א מלחמה זענען זייער אנגעצויגן און דראמאטיש. מ׳וויל אז ביז שבת זאלן די סאלדאטן זיך שוין בארואיגן, כדי זיי זאלן קענען האבן עונג שבת.
דער שיעור פון דריי טעג — דריי טעג איז גענוג צייט אז מ׳זאל זיך צוגעוואוינען, דריי טעג איז אלעמאל ווי א “חזקה.” עס האט אפשר אויך צו טון מיט דעם אז אבלות׳ס שווערסטע צייט איז ביז דריי טעג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”
מ׳טאר נישט ארויספארן אויף א שיף אויפ׳ן גרויסן ים ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג אויף א שיף זענען שווער (זי-סיקנעס וכדומה). מ׳דארף דריי טעג צייט זיך צו בארואיגן פאר שבת. פאר א דבר מצוה איז מותר אפילו ערב שבת.
1) ערב שבת אויף א שיף — “מדבר דבר”: ווען מ׳פארט ערב שבת אויף א שיף, דארף מען בעטן דעם בעל הספינה ער זאל נישט פארן שבת — אבער אפילו אויב ער פאלגט נישט, איז דער עיקר אז מ׳האט געזאגט. דער טעם: “מדבר דבר” — מ׳זאל נישט רעדן וועגן פארן אויף שבת. דער גוי פארט אין זיין ביזנעס.
2) קורצע נסיעה — צור צו צידון: א קורצע נסיעה ווי פון צור צו צידון (זייער נאנט, כמעט א האלבע שעה צו גיין) איז מותר. די שטעט שטעקן זיך ארויס אין ים, אזוי אז א שיף איז דער גרינגסטער וועג אפילו אויב ס׳איז ממש נאנט.
3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מחמיר געווען נישט צו פארן אפילו קורצע נסיעות. דאס איז אן ענין פון מנהג המקום.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”
תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת. דעריבער איז די מצות עונה פאר תלמידי חכמים (וואס איז איינמאל א וואך) קבוע אויף ליל שבת.
1) סטרוקטור פון דער הלכה: מ׳קען פרעגן פארוואס ברענגט ער דאס נישט פריער ביי די הלכות פון עונג שבת? דער רמב״ם האט נישט געוואלט עס מישן מיט די הלכות פון סעודות, און האט עס צוגעלייגט שפעטער.
2) צוויי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, (2) וויבאלד תשמיש איז מעונג שבת, קבע׳ט מען עס אויף שבת. אנדערע מענטשן (פועלים וכו׳) וואס האבן א סדר עונה פון צוויי מאל א וואך, איז שבת אויך א מצוה, אבער זיי מוזן נישט דווקא נאר שבת.
3) בועל בתולה בשבת: מ׳מעג לכתחילה בועל זיין א בתולה אויף שבת, אפילו ס׳וועט גיין דם בתולים. אין בו משום חובל — ווייל דער בלוט איז שוין דם מכונס (ליגט שוין דארט אנגעזאמלט), ס׳איז נישט ווי מ׳נעמט ארויס בלוט. אין בו משום צער — ווייל למעשה האט זי אים ליב, אזוי אז דער צער איז נאך אלץ בכלל עונג. אפשר האט די גמרא דעריבער געברענגט דעם ענין ביי עונג שבת — צו ווייזן אז אפילו מיט אביסל צער איז עס נאך אלץ עונג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”
שבת און עבודה זרה זענען ביידע שקול כנגד אלע אנדערע מצוות. א מחלל שבת בפרהסיא איז ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה אדער אגדה? דאס איז נישט פשוט א הלכה׳דיגער כלל. מ׳דארף אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבער נישט אלע דינים פון עובד עבודה זרה. דער רמב״ם קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה.
2) פארוואס שבת? דער רמב״ם׳ס טעם איז: (1) ס׳איז א דבר חמור, (2) ס׳איז אן אות צווישן הקב״ה און אידן. ער זאגט נישט דעם טעם וואס אנדערע מפרשים ברענגען — אז שבת איז חידוש העולם (און דעריבער ענליך צו עבודה זרה). ער זאגט אויך נישט אז שבת איז “אויך עבודה זרה” — נאר אז ביידע זענען שקול.
3) בפרהסיא — דער שליסל: דער ווארט “בפרהסיא” איז דער עיקר, און עס שטייט אויף דעם ווארט “אות.” ווען מ׳איז מחלל שבת בפרהסיא, האט מען צעשטערט די אות — דעם סימן פון דעם ברית צווישן הקב״ה און כלל ישראל.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.'”
איינער וואס היט שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), און מענגו (עונג) — באקומט שכר סיי בעולם הזה סיי בעולם הבא, ווי ס׳שטייט אין נביאים.
1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — דריי זאכן: (1) כהלכתה = אלע מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. דאס שפיגלט אפ דעם גאנצן סטרוקטור פון פרק ל׳.
2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: דער נביא זאגט נישט וואס דער שכר וועט זיין, נאר אז ס׳איז “וואויל” מיט אים — א שבח אן זיך.
3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: דאס מיינט ארץ ישראל, וואס איז א נחלה בלא גבול (אן גרענעצן). “כי פי ה׳ דבר” — ווייל דער אייבערשטער פאלגט זיין ווארט, דברי אמת וצדק.
4) “כפי כחו”: ער דערמאנט אז עונג שבת איז כפי כחו/כפי ממונו, מ׳זאל נישט מיינען אז איינער וואס האט נישט קיין געלט קען נישט מקיים זיין עונג שבת.
—
עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.
א גוטן. מיר גייען לערנען די לעצטע פרק פון רמב״ם הלכות שבת, די דרייסיגסטע פרק. זייער גוט. א געשמאקע פרק. אבער פאר מיר גייען לערנען די פרק, ווילן מיר באדאנקען די ספאנסארס און מחזיקים און תומכים פון אונזער שיעור, די וואס שעירן עס מיט אנדערע מענטשן און העלפן פארשפרייטן די תורה, און פארשטייט זיך די הויפט ספאנסאר, אונזער ידיד הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגער, די זכות התורה זאל אים כסדר באגלייטן. והקב״ה ישלם שכרו, אזויווי עס שטייט אין דעם מי שברך, און אויך די אלע וואס ברענגען יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.
זאגט די רמב״ם אזוי: ארבעה דברים נאמרו בשבת. דאס איז א זייער אינטערעסאנטע אנהייב פון דעם פרק. פיר זאכן שטייט בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. צוויי זאכן שטייען אין די תורה, נאמרו, שטייען אין די תורה, יא, און צוויי זאכן שטייען אין דברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. דאס הייסט, עס איז מדרבנן, אבער די נביאים האבן עס שוין גערעדט. עס האט א דין דרבנן, עס איז נישט קיין חיוב מער ווי א דרבנן, אבער עס שטייט נישט אין די שפעטערדיגע רבנן, רבינא ורב אשי, עס שטייט אין די נביאים. עס האט אויך א דין דברי קבלה, דברי סופרים.
וואס איז די שנים שבתורה? די צוויי מצוות אין די תורה אויף שבת זענען זכור ושמור. זכור האבן מיר געלערנט אין די לעצטע פרק, ס׳מיינט, אזויווי די רמב״ם האט געזאגט וואס חכמים האבן אפגעטייטשט, זכרהו על היין, די מצוה פון קידוש מדאורייתא. די רמב״ם האט גראדע נישט געזאגט דאס איז זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין האט ער געזאגט שפעטער איז זיכער א דרבנן. ושמור איז לכאורה די מצוה פון שמירת שבת, די אלע איבעריגע פרקים וואס די רמב״ם האט גערעדט הלכות הוצאה וכו׳, די אלע אנדערע ל״ט מלאכות וואס די רמב״ם האט גראדע גערופן די פסוק און ברענגט דערויף תשבות.
אבער דא זעט עס אויס ווי ער וויל דא זאגן זכור, שמור, כיבוד, עונג. דאס זענען פיר ווערטער וואס מ׳קען גרינג געדענקען. ווייסטו, ס׳איז אן אינטערעסאנטע הקדמה. זכור, שמור, וואס דאס איז שמירת שבת. און נאכדעם איז דא די צוויי וואס איך וויל יעצט בעיקר רעדן פון דא, די צוויי וואס זענען מבואר אין די נביאים, וואס די נביאים האבן מפרש געווען, דער נביא ישעיה, איז די מצוה פון כיבוד און די מצוה פון עונג, כבוד ועונג פון שבת.
Speaker 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, נישט “כבוד ועונג”. א גאנצע פרק אויך. כיבוד איז איבער די צו מכבד זיין. כבוד איז מעצמו, כיבוד איז ווייל דער מענטש מאכט אים כבוד.
Speaker 2: אהא, דאס ווייס איך נישט. איך זאג אז כבוד איז דער כבוד פון שבת, אבער צו מכבד זיין איז א פעולה. כבוד איז… נאכדעם האט ער כבוד. נאכדעם איז דער מכבד, איז ער כבוד. ווען א מענטש טוט עפעס איז עס כיבוד. ווען איינער איז כבוד פון זיך אליין אן איינער זאל טון עפעס, אפשר קען עס הייסן כבוד, אבער כיבוד קען עס נישט הייסן.
Speaker 1: אקעי.
ועונג, זיך מענג זיין. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, שבת זאלסטו רופן עונג, דאס הייסט דו זאלסט מאכן עונג אויף שבת. און שפעטער אין די זעלבע פסוקים שטייט, “ולקדוש ה׳ מכובד”, דער טאג שבת וואס איז קדוש לה׳, מכובד זאל מען מכבד זיין.
סאו, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט דא מחליט געווען, דאס הייסט, דער רמב״ם האט אסאך פלעצער אזא סארט איידיע פון מאכן א סטרוקטור. יא, האסטו צען כללים פון הלכות ספר תורה, איך ווייס, מיר האבן עס געלערנט. שבת האט ער קיינמאל נישט דאס געמאכט. ער האט אנגעהויבן גלייך מיט די מצות שביתת שבת, און ער האט יא געלערנט, און נאכדעם די מצוה פון נישט מעניש זיין שבת, מצוה פון תחומין, נאך מצוות סעודות שבת. און דא פיינעלי, ביי די ענד, האט ער זיך דערמאנט צו געבן אזוי אן אוועראל סטרוקטור פאר די גאנצע הלכות שבת.
בעצם, די הקדמה וואלט געקענט קומען אין אנהייב הלכות שבת. ס׳איז דא פיר זאכן, אדער אפשר וואס דו זאגסט, נאך איין זאך פון תחומין, אדער נאך איין זאך פון נישט מעניש זיין, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. און נאכדעם איז דא נאך זאכן פון כיבוד ועונג, וואס דאס איז נאך זאכן. בעצם האט דאס געקענט זיין די אנהייב.
איך טראכט אז אפשר וויל ער ארויסברענגען, אז אפשר דאס איז די מטרה, ער וויל ארויסברענגען אז מ׳זאל נישט מיינען אז כבוד ועונג איז אפשר נאר א צוגעטשעפעטע זאך, טו כבוד ועונג שבת. יעצט אז ער מאכט עס אין די סטרוקטור, זעסטו אז דאס איז איינע פון די פיר זאכן. א גאנצע טאקע מדרבנן, ס׳איז נישט אזא חמור אזויווי די דרייצער, אבער כאילו ס׳איז דא פיר זאכן שבת, און האלב פון זיי, יא, זענען כבוד ועונג. סאו ס׳מאכט מער חשוב די כבוד ועונג שבת ווי מ׳האט סתם צוגעלייגט אלס, אה, נאך אן ענין מדרבנן צו מאכן כבוד ועונג שבת.
איך טראכט אפשר אזוי, קודם כל פארוואס האט ער געברענגט זכור ושמור? איז ווייל זיי זענען א זייער גוטע סעט. יא, האסט דאך די זעלבע פסוק אין עשרת הדברות אין יתרו און אין ואתחנן שטייט אנדערע לשון, זכור ושמור, און אין דעם שטייט זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
חכמים האבן אבער געזאגט כבוד ועונג. איך מיין אז דער רמב״ם זאגט דא אז די סטרוקטשער איז אויך די זעלבע. ווייל אויב וועלן מיר זען, די אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד איז זייער ענליך צו קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. ער רעכנט אויס אלע ענינים פון ערב שבת, וויאזוי מ׳דארף אריינברענגען די שבת. סאו אלעס וואס האט צו טון מיט זכור איז אין די זעלבע קאטעגאריע ווי זכור, אז מ׳דארף מכבד זיין די שבת ווען ס׳קומט אריין. אלעס וואס ער גייט אויסרעכענען וועלן מיר זען, ער דארף זיך אנטון פריש, און ער זאל ווארטן אויף די שבת, מקבל שבת זיין, און ווייטער.
און עונג, דער רמב״ם האט געזאגט אז שמור איז אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש. אזויווי ער האט געזאגט אנפאנג מוקצה, ס׳איז דא א זאך וויאזוי ס׳זאל אויסקוקן ווי שבת׳דיג. און דאס איז אויך, אונטער תשב״ת, אז מ׳זאל נישט טון אנדערע זאכן, נאר וואס מ׳זאל יא טון. און וועגן דעם אפילו לייגט מען צו מוקצה, כדי ס׳זאל נישט, די אלע תיקוני עולם מלאכות זאלן נאך אלץ נישט זיין שוה. און די אלע זאכן וואס שטייען, און עונג איז מער וויאזוי פילט מען אן די טאג פון שבת. מ׳עסט סעודות, מ׳פארברענגט, מ׳לערנט.
סאו די כבוד ועונג איז ארויפגעלייגט אויף די זכור ושמור. די כבוד איז אלע עקסטרע דרבנן׳ס אויף זכור, און עונג איז אלע דרבנן׳ס אויף שמור.
Speaker 2: א תורה נער. איך נישט פאר דעם ריזן מיר נישט. מיט דעם דער ערשטער האלט מאכט מערסטער צו די צווייטע האלט. ער זעהט אז כיבוד, מ׳קען עס טא אנציען זיך שיין אויף שבת, א גאנצע שבת, אבער עס איז אמת, אז עס זעט אויס אז כיבוד האט אסאך צו צו מיט די כניסה ווי יציאה, אבער אז די אוניג זאל זיין קאנעקטענט מיט מלכה – די איך מיין אז די אוניג איז אזוי ווי די אלעס ביז יעד, איז געווען די נעגאטיוו. די נעגאטיוו צו ווי אן א שבת, וואס מ׳זאל אלעס נישט טון כדי ארויס קוקן שבת. וואס טוט מען יא שבת? וויאזוי זעהט עס יא אויס? אה, עס זעט אזוי מ׳פארברענגען אוניג.
Speaker 1: פרשטיי, ווייל פאר דעם שטימט עס מיך נישט. ווייל אוניג איז א פאזיטיווע זאך, אז מע זאל זיך ענדזשויען נישט אזויווי נישט טון מלכה. שבותי, אוניג זענען זייער אנדערש, און מער אנדערש ווי זכור און כבוד, פארשטייסט? איך וואלט געזאגט אז די אלע, אויב וואס מיר האט געפרעגט צו מאכן א קאנעקשן, וואלט איך געזאגט אז אלע כבוד ועונג זענען מער קאנעקטעד מיט זכירה. אזויווי מ׳זעט אין די סדר פון די רמב״ם, אז קודם האט ער גערעדט אלע מלאכות, און נאכדעם אין די לעצטע דריי און פיר פרקים רעדט ער פון די פאזיטיווע זאכן פון שבת, וואס מ׳טוט יא, אזויווי דו זאגסט, וואס זעט אויס אין שבת. און דער עונג איז אויך דא, למשל דאס וואס מ׳טאר נישט מבקש זיין רחמים, אדער פאסטן, אדער מלחמות. אלע זאכן איז…
Speaker 2: ס׳איז שטימט, כבוד איז… ס׳איז גערעכנט אז דו זאגסט א פערענטפערן מיין קשיא, איך האב געזאגט אז עונג איז א פאזיטיוו זאך און נישט אזויווי שמור, זאגסטו אז ס׳איז יא דא לאו׳ס וואס איז פון עונג. אבער איך זאג אז ס׳איז א זאך פון צער, וואס דאס איז לאפוקי עונג.
Speaker 1: אבער איך זאג ביידע, די לאו׳ס און די עשה׳ס זענען אלעס די ציוויים פון שבת, אז שבת זאל זיין א פרייליכער, נישט נאר בטול מלאכות אדער מוקצה, נאר אלע אנדערע זאכן, די מאכלים, די עסן, די אנפילן די טאג.
ביי מיר איז א שטיקל פלא, איך האב געזיכט, און איך בין געווען זיכער אז די לשון “אבות ורבים שנאמרו בשבת” דארף שטיין עפעס א מקור, עפעס א מדרש, עפעס א גמרא. ביז דערווייל קיינער פון די מציינים דא אויף די זייט האט נישט געטראפן קיין מקור. דער רמב״ם האט זיך געוואלט צומאכן, ווייל זכור ושמור איז א לשון וואס יעדער איינער ווייסט, זכור ושמור, ס׳איז זייער שיין. אבער דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געברענגט, נאר זכור האט ער געברענגט, שמור האט ער קיינמאל נישט געברענגט. איך פארשטיי, איך וואלט מסכים געווען צו זאגן אז שמור מיינט מלאכות, אבער ווי האט ער גענומען די…
איך וועל דיר זאגן די סוד. דאס וואס ער טוט דא, ער מאכט דא יציאות השבת שתים שהן ארבע, זאגט ער, גאנץ שבת איז שתים שהן ארבע.
Speaker 2: אבער ס׳איז יא דא, זיי האבן געלערנט, יעדע מאל וואס דער רמב״ם מאכט א ליסט, אסאך מאל טרעפט מען אין פריערדיגע פוסקים וואס האבן שוין געהאט די ליסט, אבער דא קיצור האב איך נישט געטראפן. אפשר איז געווען עפעס א… ער מעג אליין מאכן, איך זאג נישט.
Speaker 1: אבער ס׳איז נישט אינטערעסאנט אז די משנה האט ממש אזא שתים שהן ארבע, א צעזאג?
Speaker 2: אה, ס׳איז דאך פירוש.
Speaker 1: איך האב פירוש.
Speaker 2: איך האב פירוש דברים? די ערשטע משנה איז יציאות השבת שתים שהן ארבע. אויס פון די שמיא דלעילא.
Speaker 1: איך וויל אויך פארשטיין, איך פארשטיי אז די גמרא האט געמאכט דא א סטרוקטור פון גאנץ הלכות שבת, פיט אריין אין די פיר זאכן. און די חידוש פון די סטרוקטור איז, ער זאגט נישט, ס׳איז נישט די זעלבע פינף מצוות פון שבת. ס׳שטייט זכור ושמור, ס׳איז אנדערע קלארע איידיעס, געדענקען שבת און היטן שבת.
רייט, ווען מיר טראכטן יעצט, טראכט איך אז דער רמב״ם וואלט ווען געקענט לכאורה מאכן דאס אלס א אנפאנג הלכות שבת, מאכן א שיינע לאנגע הקדמה, אזויווי למשל הלכות אישות, צען, צוויי דאורייתא, זיבן דרבנן. ער וואלט דאס אויך געקענט מאכן, אז ס׳איז דא צען זאכן מיט שבת, און אנהייבן אויסצורעכענען לויט די סדר, אבער ער טוט עס נישט. און דא ביי די ענדע געבט ער עפעס אזא ווארף אריין האלבוועגס. דאס וועל איך אויך פרובירן צו פארענטפערן מיט מיין תורה. דאס קומט צו ווייזן אז די עונג און כבוד שבת איז זייער וויכטיג, ס׳איז איינע פון די פיר בעיסיק זאכן. אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג. ער זאגט אויך, ס׳שטימט נישט מיט די מצוות, ס׳איז נישט דא פיר מצוות פון שבת, ס׳איז דא פיר איידיעס, אבער די מצוות טיילן זיך אנדערש.
אקעי. זאגט דער רמב״ם האט דא קלאר געזאגט מיט דעם אות אז עונג איז א דרבנן, ווייל ס׳איז דא שיטות, ווייל אין די גמרא לערנט מען עס ארויס פון די פסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק, ס׳שטייט דארט פיר מאל א לשון אכילה, סעודות מיינט דאס, די דריי סעודות שבת. און ס׳איז דא אסאך ראשונים וואס זאגן אז ס׳איז א דאורייתא. דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז דברי סופרים, און וויאזוי זאל מען וויסן אז ס׳איז א דרבנן? אז די נביאים ברענגען עס ארויס.
Speaker 2: איז אפשר ווען ער זאגט אונז אז ס׳איז מפירושם של נביאים, מיינט ער אז מ׳זאל עס נעמען מער חשוב? ס׳מיינט נישט דווקא לייכטער פילייכט. ס׳האט צו טון מיט עפעס וואס ס׳שטייט בדברי קבלה, געבט עס עפעס א חשיבות? למשל איך ווייס נישט, ס׳איז דא אזא צוויי קענט מען אפשר יא מחמיר זיין און נעמען איין חילוק אין הלכה.
Speaker 1: זיכער נישט לויט׳ן רמב״ם, ווייל מיר האבן געלערנט אסאך מאל, דער רמב״ם האלט אז נביאים קענען נישט צולייגן קיין איין הלכה, זיי קענען מאכן תקנות, ס׳איז אזויווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל נביאים וחכמים. ס׳איז אוודאי, א נביא איז א מעלה אז א נביא זאגט עפעס. אפשר האט דאס צו טון מיט א ריזן, פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן?
אפילו ווען משה רבינו זאגט עס און ס׳איז נישט, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, איז אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאס א דרבנן. ווייל ס׳איז נישט קיין דאורייתא, ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳זאגט עס.
אקעי. איז כבוד ועונג גייט דער רמב״ם טאקע מיט צוויי ווערטער. דאס איז דאך א זכר ושמחה, פארשטייסט? און לאמיר נישט יעצט, מיר האבן דאס יעצט געלערנט, מיר זענען דאך יעצט פערטיג, איז נאר, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. איז וואס איז דאס?
זאגט דער רמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, דער כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט, ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא, דא זאכן אין די גמרא זאכן וואס עס האט מער א געהאלטענע מעשה פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון, דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. איי, זעסטו כיבוד? דאס איז די מעשה אין די גמרא איז כיבוד. זעסטו? “זה שאמרו חכמים”.
Speaker 1: זיי קענען מאכן תקנות אזוי ווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל “נביאים וחכמים”. אבער א נביא איז א מעלה, אז א נביא זאגט עפעס. אפשר איז דא א ריזן פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן. איך זאג, אפילו ווען משה רבינו זאגט אונז נישט פון דארט, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, איז דאך אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאך א דרבנן. ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳האט עס געזאגט.
ווייטער. אקעי, “איזהו כיבוד?” וואס איז דעי… אקעי, זייער גוט. איך גיי דיר ענטפערן מיט צוויי ווערטער. עס קומט א “זכור ושמור” וואס דו פארשטייסט, און מיר האבן שוין יעצט ביז יעצט געלערנט. יעצט פעלט אונז נאר “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. וואס איז דאס?
זאגט דער רמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, דעי כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט. ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא. ער זאגט, דארטן אין די גמרא זענען דא זאכן וואס ס׳זענען מער אגדתא מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון. דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. “איזהו כיבוד?” דאס איז דעי מעשה אין די גמרא איז די כיבוד. ער האט א לאנגע ליסט פון זאכן וואס זענען כיבוד. אבער… ס׳איז מדברי סופרים. וואס טייטש דברי סופרים? ס׳איז אין די גמרא. אבער דאס איז כיבוד, דאס איז אלץ כיבוד פון וואס ישעיה הנביא רעדט.
Speaker 2: יא. וואלט איך געזאגט אז די פרטים וואס ער זאגט, ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז ס׳איז א מצוה די אלע זאכן. דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.
Speaker 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. אז א מענטש זאל זיך אפוואשן פניו ידיו ורגליו בחמין, מיט ווארעם וואסער, ערב שבת, מפני כבוד השבת, פאר די כבוד פון שבת וואס גייט אריינקומען. איך מיין אז די לשון שטייט “מפני כבוד השבת”. פארדעם האבן מיר געלערנט, אז דו זעסט אז דאס איז מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, יא. אקעי. מצוה. אין די גמרא שטייט אז ס׳איז א מצוה. די לשון מצוה שטייט אין שבת ביים מדליקין.
Speaker 2: אקעי. אמת, אבער ציצית… ציצית מיינט מען נישט סתם א מצות ציצית וואס מ׳איז מחויב ביינאכט. מ׳מיינט סתם שיינע מציצים, בגדים מצוייצים. אבער וואס טייטש “מיין זעט ער בגדים מצוייצים”? אבער ער מיינט די ווארט ציצית. איך ווייס אז דא אין תולדות אהרן איז דא פלעצער וואו מ׳גייט א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי. רוב אידן טוען אן א ציצית, א טלית קטן, אבער מ׳איז זיך נישט מסדר ספעציעל.
Speaker 1: אקעי, אבער ער איז געווען מסדר ספעציעל. אין די גמרא מיינט מען טוט זיך אן א שיינע מלבוש, און אפשר איז דער מלבוש געווען ד׳ כנפות מיט ציצית. אין די גמרא שטייט אז רבי יהודה בר אילעאי איז געגאנגען מיט סדינים מצויצים, אז ס׳שטייט מיט ציצית. דער רמב״ם ברענגט דא די לשון הגמרא.
און וואס טוט ער? “ויושב בכובד ראש מיחל”, ער ווארט, ער קוקט ארויס, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. סאו נישט שמחה, נאר עפעס כובד ראש. פארקערט, עפעס א געוויסע ערנסטקייט. מ׳דארף וויסן פונקטליך וואס ס׳טייטש כובד ראש, אבער ער קוקט ארויס מיט ציפיה.
כובד ראש איז אין ציפיה איז צוויי זאכן. “מיחל” זאגט ציפיה, כובד ראש איז עפעס נאך פאר די ציפיה, איז עפעס אן ערנסטקייט. לאמיר פארשטיין אבער קלאר, דאס איז אלץ… דער רמב״ם שרייבט דא איבער די לשון הגמרא. וואס די גמרא זאגט אז רחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין איז א מצוה. וועלכע מצוה? דערווידערט די רב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.
סאו דער רמב״ם האט געטייטשט אז “דומה למלאך ה׳ צבאות” איז כובד ראש. כובד ראש און מיחל.
Speaker 2: ניין, מיחל איז לכאורה פון אן אנדערע לשון, “ליחל הגדולה”.
Speaker 1: יא, דאס איז פון אן אנדערע צייט. ווער איז געווען וואס האט געזאגט… יא, די גמרא רעדט פון ציצית, אז דאס איז לויט די שיטה אז סדינים דארפן ציצית, ס׳איז א מחלוקת, ס׳איז נישט פשוט.
קיצור, ס׳איז אינטערעסאנט טאקע וועגן דעם וואס דער רמב״ם ברענגט אריין דעם ענין פון ציצית, איך ווייס נישט. רבי חנינא שטייט, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, ער איז געשטאנען ביים טיר. וואס הייסט ער האט געפנייעט? ווען ס׳איז געקומען שבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. סאו דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט די צוויי מעשיות און געמאכט פון דעם אז מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן. קוק, די נעקסטע שטיקל גייט עס נאכדעם דעם ר׳ חנינא קלאר. אה, די… חכמים הראשונים… זייער גוט. דארט פארציילט ער א מעשה. ס׳הייסט, קודם זאגט ער מצוה, און נאכדעם פארציילט ער א מעשה. חכמים הראשונים, דאס איז די מעשה וואס דער ר׳ חנינא האט געזאגט. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, ער האט זיך צוזאמגעקומען מיט די תלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. זייער גוט.
ס׳זעט אויס אז ר׳ חנינא האט עס געטון מיט די עולם. רבי יהודה בר אלעאי האט מען אים געברענגט, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי איז געווען א רבי, און ר׳ חנינא איז געווען א ראש ישיבה. ר׳ חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט די עולם מקבל שבת זיין. ער איז געזעסן, “מלך ה׳ צבאות”, די עולם שטייט און קוקט. אזוי שטייט אסאך מאל וויאזוי דער רבי טוט עס, און דער רמב״ם מאכט עס, חכמים הראשונים ברענגט ער א חלק ביי די ערשטע. אינטערעסאנט.
Speaker 2: איך הער. און דער רמב״ם וואס גורס איז “שבת המלך”. דאס הייסט, אין די מקובלים זענען זייער אינטערעסירט אז שבת איז א מלכה. אבער אין די גמרא שטייט “שבת מלכתא”, ס׳קען זיין אזוי אויף אראביש, דערפאר זאגט ער “מלך”. ס׳איז נישט קלאר. דער רמב״ם האט געזאגט “שבת המלך”.
Speaker 1: אזוי. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. יא, אזויווי ביים דאווענען איז דאך דא “עומד לפני המלך”. ס׳איז דאך אייביג ווען מ׳וויל זאגן, ס׳הייסט, דאס איז דער כובד ראש. ביים דאווענען איז אויך דא כובד ראש וואס איז עומד לפני המלך. סאו דאס איז די כובד. זייער גוט. סאו דאס איז די נוסף פון כובד.
און נאך א זאך, נאך א זאך וואס איז מכבוד השבת, נאך דיטעילס פון די ענין פון כבוד השבת איז “שילבש כסות נקיה”, ער זאל אנטון א ריינע מלבוש, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. ער זאל נישט גיין אנגעטון שבת אזויווי אין די וואכן. ער זאל אויסקוקן אנדערש, ער זאל אויסקוקן שענער. ער האלט דא צוויי זאכן: ס׳זאל זיין ריין און ס׳זאל זיין אנדערש. ס׳זענען צוויי אנדערע סארט אובדזשעקטיווס.
Speaker 2: איך מיין אז די “ולא יהא מלבוש חול” איז די הקדמה צו די נעקסטע הלכה, ממילא, “ומאיימין לו להחליף”, זאל ער עטליסט אויסקוקן אנדערש. און בשעת עליתו זאל ער עס ארויסשטעקן, זאל עס אויסקוקן לענגער. ער זאגט אז לאנגע מלבושים הייסט א כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. רייט, ווייל אן ארבעטער, ער דארף האבן קורצע מלבושים ער זאל זיך קענען גיין. איינער וואס איז א יושב בטל, אדער ער זיצט במנוחה, גייט מיט לענגערע בגדים. סאו שבת, ווען מ׳גייט במנוחה, קען מען אראפלייגן די בגדים, ס׳גייט נישט שמוציג ווערן פון די ערד און זאמד, וואטעווער.
Speaker 1: רייט, נאר וואס איך האב געמיינט צו זאגן איז, אז “שילבש כסות נקיה” דארף נישט זיין אן עקסטרע מלבוש, ווייל ער וועט אנטון פריש.
Speaker 2: ניין, אבער ס׳קען זיין צוויי אנדערע זאכן. ס׳דארף זיין סיי א נייע העמד, אויך אז מען טוט אן עפעס א שבת׳דיגע בגד, מען מאכט א ברכה אויף דעם. מען קען לערנען ביידע וועגן.
Speaker 1: יא, ס׳איז ביידע. איך מיין אז ס׳איז ביידע. אבער לאו דווקא. ס׳קען זיין אז כסות נקיה איז גענוג. ער זאגט נאר אז די טלית זאל אויסקוקן אנדערש. ממילא, אויב האט ער נישט קיין אנדערע, זאל ער משנה זיין זיין טלית. דאס איז אלץ א דין אין “ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.
Speaker 2: אמת, ס׳איז נקיות, נישט דווקא אן אנדערע. ס׳איז דא פלעצער וואו מ׳גייט שבת, ס׳זעט אויס ממש נאר אביסל אנדערש. ס׳איז דא וואס גייען שבת אויך א שטריימל. געוויסע אין סאטמאר איז דא וואס גייען שבת און אין די וואכן א שטריימל, און שבת א ביבער הוט. ס׳איז שענער. סאו, ס׳איז דא וואס האלטן אז כסות נקיה איז גענוג, ס׳מוז נישט זיין אן אנדערע מלבוש ממש. אדער אין די ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. די זעלבע זאך, מ׳גייט א טיי, א ריינע, יעדע זאך זאל זיין אנדערש. וואטעווער, מ׳טרעפט, מ׳דארף. קען מען הערן. דאס איז אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. אבער ס׳איז דא.
ווייטער, “ועזרא תיקן”, ס׳איז דא א תקנה פון עזרא הסופר, ער האט מתקן געווען “שיהו מכבסין בחמישי”, אז די עולם זאל וואשן זייערע וועש דאנערשטאג, לכבוד שבת, אז מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת. פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג אליין איז נישט קיין צייט, ס׳איז שוין ערב שבת. עזרא האט, ס׳איז אינטערעסאנט, דאס איז פארט פון די תקנות פון עזרא וואס שטייט דארטן. באמת, ער האט געמאכט די סדר החיים פון די אידן אין ארץ ישראל. זאגט מען, עזרא האט געמאכט, יא, אלע מיני זאכן, גשמיות׳דיגע זאכן. עזרא האט געמאכט די סדר אז יעדער דאנערשטאג איז די לאנדזשרי מעט אפן, וואטעווער ס׳איז געווען אין יענע צייטן די בחינה פון דעם.
Speaker 1: יא, זייער גוט. זאגט די רמב״ם ווייטער, יעצט איז דאס די זאכן וואס מ׳דארף יא טון. יעצט קומט ער צו לערנען אן איסור, רייט? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה און משתה בערב שבת, אז מ׳זאל זיך זעצן מאכן א סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. די רמב״ם זאגט נישט פון ווען, לכאורה דא וואלט מען געזאגט די גאנצע טאג. רייט? דאס מיינט צו זאגן א משתה, דאס הייסט א מענטש האט א ספעציעלע פארטי אדער, מ׳זעט אין די גמרא, א מענטש האט איינמאל א וואך זיין סעודה וואס מ׳קומט זיך צוזאם, זאל ער עס נישט מאכן ערב שבת, זאל ער עס מאכן אויף שבת. ס׳איז א בזיון פאר שבת אז דו מאכסט עס ערב שבת. א משתה. א משתה מיינט אזויווי א גרויסע פארטי, נישט סתם אז מ׳עסט. אבער אכילה ושתיה סתם איז נישט קיין טענה. איך מעג אבער יא עסן און טרינקן ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳טאר נישט עסן פאר קידוש, אבער ביז ס׳ווערט נאכט מעג מען עסן.
Speaker 2: אפילו פירות וירקות?
Speaker 1: אפילו פירות וירקות. דער רמב״ם זאגט, אפילו מ׳מעג עסן, מ׳טאר נאר נישט מאכן א גרויסע סעודה, איז דא אבער דא א גרעסער כבוד השבת, און כיבוד השבת. א דיטייל אין די מצוה פון כיבוד השבת איז “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, אז פון מנחה ולמעלה, פון די צווייטע האלב ערב שבת, זאל מען זיך צוריקהאלטן פון לקבוע סעודה.
פארוואס? פון לקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”…
Speaker 2: דאס איז נישט די זעלבע לשון ווי משתה.
Speaker 1: יא, דאס איז נישט די זעלבע לשון. ער זאגט דא קביעות סעודה, נישט משתה.
Speaker 2: יא, אבער נישט א משתה.
Speaker 1: די זעלבע לשון קביעות סעודה. און נישט א משתה. פארוואס? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. אז מ׳זאל נישט עסן א גרויסע מאלצייט. ער מיינט נישט דא א פארטי. לכאורה איז דאס די זעלבע זאך, ווייל ער ניצט נישט די זעלבע לשון. קביעה, ביי ביידע זאגט ער די ווארט קביעה, אבער די קביעות סעודה דא מיינט לכאורה אזויווי למשל אין הלכות ברכות מיינט א שיעור קביעות סעודה, עסן אסאך, ווייל נארמאל האט ער… דו האסט שוין געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון עונג שבת, אז מ׳גייט מאכן א סעודה.
סאו די כבוד שבת איז… דאס איז א כבוד שבת, דאס איז נישט א חלק פון עונג. אויב דו ביסט נישט הונגעריג, קענסטו נישט האבן קיין עונג שבת. אבער ס׳איז נישט קיין כבוד אז דו ביסט שוין אנגעגעסן אין ערב שבת, און ס׳קומט שבת און דו ביסט נישט הונגעריג פאר די סעודה.
Speaker 2: אז דו קענסט נישט רעכענען אז דאס איז א דין אין די עונג? אה, די עונג זאגסטו? ס׳איז עונג אז דו זאלסט זיין זאט, און אויב דו ביסט שוין זאט פארדעם… ס׳איז כבוד אז דו דארפסט יעצט זיין זאט.
Speaker 1: אקעי, בעיבי, גאו גאו, ביי ביי. גאו גאו פלעי. נו נו נו, יו קענט קראי נאו.
Speaker 2: יא, איך מיין אז דאס שטייט פריער, קביעות סעודה. דאס איז וואס דו האסט געפרעגט פריער פון מיר, אז די אברבנאל האט דאך געלערנט אין די פריערדיגע פרק, האט ער געזאגט די הלכות פון איינער וואס איז אינמיטן א סעודה. איך מיין אז בדרך מקרה מעג מען. לקבוע סעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט, אזוי ווי די פוסקים רעדן וואס איז די הלכה ביי א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, עס שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבודו סעודה מיינט אז מען פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואך די סעודה? די משפחה קומט זיך צוזאם, ס׳איז פרייטאג. דאס טו נישט. ער האט זיך געמאכט און געמאכט א סעודה, עס איז נישט אין עושה.
Speaker 1: אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, יא. זאגט די רמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירש אין צריך ערן?
לכבוד הסעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אויב ער האט זיך פונקט געמאכט, ס׳איז געווען דעמאלטס… די פוסקים רעדן וואס איז א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, א ברית… ס׳שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבוד הסעודה מיינט אז מ׳פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואכעדיגע סעודה וואס די משפחה קומט זיך צוזאם? ס׳איז פרייטאג. דאס טוט ער נישט. ער האט זיך געמאכט א סעודה, אבער ס׳איז נישט אין עונה. קיינער הערט נישט.
אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, פון כבוד, רייט? זאגט דער רמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מ׳גרייט אן א טיש, אזויווי ווען מ׳מאכט א גרויסע סעודה, א גרויסע פארטי, דארף מען זיך נעמען גרייטן פון אפאר שעה פארדעם, ווייזן אז ס׳איז א גאנצע עסק. אפילו א מענטש וואס דארף נאר עסן א כזית, וועט ער דאך מאכן א מצב ארום די כזית, ער וועט גרייטן א טיש. יא? יא, יא. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת ביי די… אקעי, מ׳וואלט געטראכט וואס ער מיינט. מ׳באגלייט די שבת? מוצאי שבת מיינט סעודה שלישית. ווען די שבת גייט ארויס, בצאת השבת, נישט מוצאי שבת ווען ס׳איז שוין. ווען די שבת גייט ארויס, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” אינטערעסאנט. דאס זעט אויך אויס ווי סתם “מסדר שולחנו”, מ׳גרייט א טיש.
רייט. אונז האבן גערעדט פון דעם לעצטע מאל אז ס׳איז דא מפרשים וואס פארשטייען אז דא איז דא א מצוה וואס אונז רופן מלוה מלכה. ס׳קומט דא א פערטע סעודה, אז נאכדעם וואס די שבת איז אוועקגעגאנגען, מאכט מען נאך א סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבער ס׳איז נישט קלאר פון די רמב״ם, און אויך נישט פון די גמרא, אז ס׳איז דא אזא מצוה. ס׳קען זיין אז מוצאי שבת מיינט פשוט אזויווי וואס אונז רופן סעודה שלישית. דאס הייסט, סיי פרייטאג פארנאכט, סיי שבת ביינאכט, זאל זיין געדעקט א טיש. ביידע, אפילו מ׳איז נישט הונגעריג אדער מ׳דארף נאר עסן א כזית, זאל זיין געדעקט די טיש. ס׳שטייט נישט אין רמב״ם דא א מצוה פון א פערטע סעודה.
רייט. ס׳שטימט, ווייל אונז האבן דאך פריער געלערנט אז די גאנצע דאגה איז וויאזוי מיט די ברכת המזון מיט הבדלה, ווייל דאס איז געווען די סדר. דאס איז דער רמב״ם פארשטאנען אז דאס איז די סדר, און מ׳עסט די סעודה, די דריטע סעודה. דער רמב״ם גייט זאגן שפעטער די סדר, מ׳וועט זען. אבער מ׳זעט נישט אין רמב״ם אז ס׳איז דא א פערטע סעודה פון מלוה מלכה. און איך קוק עס אן אז, איך מיין, אין די ווינטער איז דאס גרינגער, און אין די זומער אזויווי יעצט, אז סעודה שלישית איז ניין אזייגער, נאכדעם עסט מען נאך א מלוה מלכה ווייזט זיך אויס, איך ווייס נישט צו וואס. ס׳קען זיין, די ווארט דא איז אז דאס איז אויך די כבוד השבת אז מ׳גרייט אן א גאנצע טיש, אפילו ס׳איז שוין… און די חידוש איז אז נישט נאר ביי די ערשטע סעודה פון שבת איז דא אן עקסייטמענט, די זעלבע עקסייטמענט זאל אויך זיין ביי די דריטע סעודה, וואס איז אויך א סעודת שבת. ס׳איז א כבוד.
וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. ער דארף פיקסן די הויז. ס׳איז צוגרייטן, נישט פיקסן. אנגרייטן. דאס הייסט, ס׳שטייט אין די הלכה אז מ׳זאל נישט סעטן די טיש ווען ער קומט אהיים פון שול, מ׳זאל עס שוין סעטן פאר מ׳גייט אין שול, כאילו מבעוד יום.
ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. ס׳זאל זיין א לעכט אנגעצינדן, און א גרייטע טיש, און די בעט וואס מ׳זיצט ביי די סעודה זאל זיין שיין אויסגעבעט, און אפשר אויך די בעט וואו מ׳גייט שלאפן. שכל אלו לכבוד שבת הם.
יעצט, די ווארט פון כבוד, אז די שטוב זאל זיין, בקיצור, דאס איז די מצוה פון קלינען די הויז און מתקן זיין די הויז ערב שבת. יעצט קען מען זען נאך איין זאך אין ערב שבת. ער האט שוין געזאגט וועגן די נר דולק, האט ער שוין גערעדט די חלק המצוה פון הדלקת נרות, די לשון וואס מ׳מעג נוצן, האט ער גערעדט וועגן די מצוה. אבער דא זאגט ער אז ס׳קען אפילו, אפשר די ווארט איז אז אויסער אויב ער האט א גרעסערע הויז און ער האט געצינדן די אנדערע פארט, דארטן וואו מ׳עסט די סעודה זאל זיין די דריי זאכן.
איך ווייס נישט צו ס׳איז א סתירה, אבער יעצט פארשטייט מען שוין די דין. ער לייגט צו די פרטים אויף די מציאות, וואס איז שוין אלעס גרייט. און אמת, ס׳איז דא א מצוה פון הדלקת נרות, די מצוה איז כבוד שבת. וועלכע מצוה? די רמ״א זאגט הדלקת נר בשבת חובה. וועלכע מצוה? ס׳איז די זעלבע מצוה פון כבוד שבת. ער האט נאר נישט געברענגט דעמאלטס, אבער איך מיין אז דא שטייט אמת׳דיג די מצוה.
יעצט קען מען זען הלכה ה׳. נאך א סארט כבוד. דאס הייסט, פריער האבן מיר געלערנט כבוד אויף אן אופן פון צוגרייטן. יעצט די כבוד איז די גברא, ווער איז דער וואס גרייט צו. דאס איז די זיך עוסק זיין אין דעם איז די כבוד. דאס הייסט, ווער זאל טון די אלע זאכן וואס מיר האבן גערעדט כבוד? דער מענטש זאל עס טון. נישט סתם א מענטש דארף עס טון ווייל ער האט נישט קיין צווייטן. אפילו א מענטש וואס איז אן אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, ער איז נישט דער וואס גייט איינקויפן פאר שבת, ער איז נישט דער וואס איז עוסק במלאכת הבית. א גאנצע וואך, שטייט אז ער איז לעולם יא, אבער חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, ער זאל יא טון, זיך אנשטרענגען און טון זאכן לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, דאס איז די כבוד פון די שבת.
און דאס איז דער כבוד פון די מצוה? ניין, כבודו של שבת. דער רמב״ם רעדט כבוד שבת. ניין, איך מיין אז דו האסט געזאגט אז דאס איז דער כבוד. ער זאגט אפילו אויב אן אדם חשוב… אזוי ווי דוד המלך. די כבוד התורה איז א משל זאל זיין. קען זיין ס׳איז אמת, אבער וואס ער מיינט דא צו זאגן איז, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ס׳קומט א מלך, די חלק פון די כבוד איז אז די… אז די שיינע אידן, נישט נאר אז ס׳זאל זיין אנגעגרייט, נאר אז א שיינער איד זאל עס אנגרייטן. דאס איז דער כבוד, און דאס איז דער כבוד. דאס האסטו פריער געזאגט. דו זאגסט שיין, אז דאס איז דער דרך האדם.
אין אנדערע ווערטער, איינער וואס איז נישט קיין אדם חשוב און ער איז נישט מקיים דאס, אפילו ער מאכט עס אליין, איז עס סתם א מצוה, “מצוה בו יותר מבשלוחו” שטייט אין די גמרא. אבער דער רמב״ם לייגט צו נאך א זאך, אז ס׳איז א כבוד אז אן אדם גדול איז דער וואס גרייט צו, ער איז זיך מבזה כדי לכבד זיין דאס שבת. דאס איז אמת.
און פון דעם ברענגט ער מעשיות. איך געדענק פון דעם “מצוה בגדולים” דארטן, וואס איז שובת מעבירה, דארף אויך זיין דורך אן אדם גדול. יא, אנדערע ווערטער.
“חכמים הראשונים”, זאגט ער אזוי, “חכמים הראשונים” גייט ער דא זאגן, אין די גמרא איז באקאנט, רבא האט געזאלצן די פיש די שבוטא און אזוי ווייטער. ס׳שטייט דארט אין די גמרא פארשידענע פעולות וואס די אמוראים האבן געטון אליין לכבוד שבת. זאגט דער רמב״ם אזוי, “חכמים הראשונים” — דער רמב״ם האט א סדר, ער זאגט נישט כמעט קיין נעמען פון קיין חכמים. חוץ איינמאל דערמאנט ער נעמען פון חכמים. ער דערמאנט נישט עזרא? דו מיינסט די חכמים אין די גמרא זאגט ער נישט. עזרא איז נאך פון… יא, ער דערמאנט נישט אמאל רב? יא, איינס אדער צוויי מאל האט ער דערמאנט רב פאר סאם ריזען. אבער חוץ פון דעם, אלעמאל איז עס “חכמים הראשונים”.
“חכמים הראשונים”, איז אזוי, מהם צווישן זיי, ער וויל עפעס אזוי ווייזן אז יעדער האט געטראפן זיין וואס ער האט געטון גוט אדער וואס. ס׳איז נישט דא געווען אין דעם קיין סעט מנהג. ס׳האט נישט געקוקט איינער אינעם צווייטן, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — ער האט צעבראכן די העלצער, אנגעגרייט די פייער. ומהם מי שהיה מבשל — ער האט געקאכט, או מולח בשר — געזאלצן פלייש, או גודל פתילות — האט דער איינער געדרייט די קנויטן, אנגעגרייט קנויטן פאר די נרות שבת, או מדליק נרות — ער האט אליין געצינדן די לעכט שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — געגאנגען שאפינג — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו ער איז געווען אן אדם חשוב און ער וואלט דאס נישט געטון אינמיטן די וואך. האבן זיי געטוהן די הכנות לכבוד שבת. אפשר אויף אלע זאכן, אדער אפשר בעיקר אויף די לעצטע, ווייל ס׳איז נישט קיין גרויסע טירחא. די ווארט איז אז געווענליך זעהט מען אים נישט אין גראסערי, אבער לכבוד שבת האט מען אים געזעהן אין גראסערי. אבער אויף אלע, ס׳איז אויך נישט געווען דעם טייפ צוזאמענפאצן עצים. דארף מען זאגן אז ס׳קען מיינען אויף אלע פון זיי.
“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. דער מענטש מיינט אז ער איז משובח ווען ער האלט זיך זייער שיין ווי א שיינע איד, פארקערט, ער איז מער משובח. יא, אזוי ווי “זה כבודו” לויט די טייטש, אבער דאס איז משובח, אדער… יא. אמת, על כל פנים, דאס איז… פון וואו איז די לשון? די גמרא זאגט “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? פון די הגדה ווייס איך “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. פון וואו איז די לשון? אפשר דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט ווייל ער ברענגט, די גמרא ברענגט די אלע לשונות, יעדער איינער קען אזוי, צו ווייזן אז יעדער האט געזוכט עפעס א… ס׳שטייט נישט.
אה, אפשר דאס איז די טייטש פון די גמרא פון “איש מקדש”. די גמרא זאגט “מצוה בו יותר מבשלוחו”. וועלכע מצוה? דאס איז די משובח, אז וויפיל מער מ׳טוט אליינס איז עס משובח. אבער אזוי ווי איך בין מדייק, דער רמב״ם דא לייגט צו נאך אזא חידוש פון “מצוה בו יותר מבשלוחו”, ער לייגט עס אריין אין כבוד. דאס הייסט, נישט נאר אז דו קענסט נישט געבן פאר דיין משרת דאס צו טוהן ווייל ס׳איז א מצוה צו טוהן אליינס די מצוה, נאר ס׳איז אויך אז דאס אליינס איז די כבוד פון שבת, אז די חשוב׳ע איד טוט עס. די “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א דין בכלל, נישט אין שבת, פאר אלע מצוות. אבער דא איז דא אן עקסטערע ענין אז דאס איז די כבוד פון די…
ס׳איז דא דארט די גאנצע חקירה פון די ראש, וועלכע מצוה איז עס צו מאכן קידוש. לויט׳ן רמב״ם איז נישט קיין ברכה, ווייל כבוד שבת איז דאס. שטימט? איז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. לאמיר זעהן, אפשר איז דא נאך עפעס שפעטער וואס האט מיט כבוד שבת, אבער דאס איז די עיקר ענין פון כבוד שבת, רייט?
דרך אגב, די הלכה וואס מיר האבן געלערנט וועגן די מתעטף, דאס איז די מקור בעצם פון קבלת שבת וואס אונז טוען. אונז האבן א געוויסע סדר וואס די מקובלים האבן געמאכט אסאך שפעטער. דער בריסקער רב פלעגט זיך פירן יעדער ערב שבת פאר מעריב, ער איז ארויסגעגאנגען פון פארטש, געזאגט “בואי כלה”, געזעצט, און געקומען צוריק. יא, ער זאגט אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, ס׳איז די לשון פון רבי חנינא. און אויך די רשב״א איז מקיים מתעטף, ער האט זיך אנגעטוהן א טלית, וואס איז אן ענין פון מתעטף. אדער ווייסטו, ער גייט א קאפל, ער גייט אן אפילו נישט א בעקיטשע, איז ער דארט מסתפק.
אקעי, דער וואס גייט 24 שעה מיט א רעקל, ער דארף עס האבן צוזאמען מיט א בעקיטשע. איינער וואס גייט נישט איבער קעפ דוקא מלבוש עליון, איז ער יוצא מסתפק מיט די בעקיטשע.
און דער וואס א גאנצע וואך איז ער בכובד ראש, שבת דארף ער ממש אויסקוקן אזוי ווי דער בריסקער רב.
אקעי, איזהו עונג?
ס׳זעט דא אויס ווי מ׳דארף טאקע טון עפעס וואס איז מער שבת ווי אין די וואך, אזוי ווי ער האט געזאגט אז דער אדם גדול טוט עפעס וואס ער טוט נישט געווענליך. אה, אחר. סאו פון דעם לערנט מען זיך אז מ׳זאל א גאנצע וואך נישט גיין שפארן.
אויף די משלשל בגדיו, ס׳זאל נישט אויסקוקן אזוי ווי די וואכן. ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. פאר דעם טאקע איז דא בעקיטשעס מיט ספעציעלע פיש וכדומה. אקעי, דאס איז עונג שבת, אבער בסדר. מ׳לייגט א ווייסע טישטוך. די ווייסע טישטוך איז אויך כבוד שבת, נישט עונג שבת.
און אויך די עסן פאר שבת. איינס איז אז מ׳זאל זיין הונגעריג, די אנדערע איז אויך מסתם, אויב האסטו א שיינע סעודה פרייטאג, מיט וואס איז ניכר די שיינע סעודה פון שבת? אפשר וועגן דעם איז עס אן ענין פון כבוד.
אקעי. עונג שבת, זאגט דער רמב״ם, איזהו עונג? וואס איז דאס די עונג וואס די חכמים האבן געזאגט? אפשר מיינט עס אזוי, זה שאמרו חכמים, דאס הייסט, די חכמים זאגן נישט קלאר וואס איז כבוד און וואס איז עונג, אבער יעצט אז דו ווייסט אז ס׳איז דא די צוויי זאכן, דאס וואס די חכמים זאגן אז מ׳דארף טון די זאכן, דאס איז עונג, און דאס פריערדיגע איז כבוד.
די גמרא אליין, כל המענג את השבת, אין די זעלבע פלעצער וואו מ׳רעדט וועגן די אלע סעודות נוצט מען די לשון מענג. יא, יא. זיי האבן געמיינט די ענין אין דעם.
דער רמב״ם האט עס צוטיילט אין צוויי. ער זאגט, זה שאמרו חכמים, דאס וואס מ׳זעט די חכמים זאגן אין די גמרא, אז שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, זאלן אנגרייטן א גוטן פעטן תבשיל. ביותר מיינט מער ווי געווענליך געוואוינט. ומשקה מבושם, און א גוטע שמעקעדיגע משקה לשבת.
אזוי, גראדע האט אונז געזאגט אז מבושם דארף מען דוקא א רייכע יין, און מ׳איז יוצא מיט דעם. פאר די קידוש. אבער…
אקעי, אבער “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, גוטע מאכלים, גוטע משקאות. אזוי… אה, מבושם מיינט נישט דווקא פארשמעקט.
Speaker 1: א גוטע טרינק. ער האט אונז גראדע געזאגט אז “מבושם” איז נישט דווקא יין לבן, די רייעך פון חומץ מאכט מען א ברכה פאר די קידוש. אבער אקעי, “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, א גוטע מאכל און א גוטע משקה.
אה, “מבושם” מיינט נישט דווקא פארשמעקט, ס׳מיינט גוט. אזוי ווי מ׳זאגט “מבושם”, און ס׳שטייט “משיב נפש ופוקח”, ליינסט די לשון “מבושם”. “מבושם” מיינט עפעס וואס גייט מאכן פרייליך, ווייס איך וואס “משיב נפש ופוקח” וואס טייטשט. אקעי.
Speaker 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. ס׳זאל זיין שמן, וואס טייטש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. איינער וואס געווענליך עסט נאר טשיקן, איז שבת זאל ער האבן עפעס בעסער. אבער “לפי ממונו של אדם” מיינט צו זאגן אז די חיוב, וויפיל, ווי טייערע פלייש דארף מען קויפן, לויט וויפיל א מענטש קען עפארדן. דאס פסק׳נט דער רמב״ם. דאס איז נישט נערוועגן וואס דו קענסט עפארדן, רייט? “וכל המרבה”.
Speaker 2: ניין, איך האב געטראכט אז די “ביותר” וואס ער זאגט מיינט צו זאגן אז ס׳זאל זיין מער ווי אין די וואכן, און די שיעור איז לויט וויפיל… לויט דיין גבול. דאס הייסט, די עושר פאדערט מען מער, ווייל אין די וואכן עסט ער דאך גרויסע פלייש.
Speaker 1: יא, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דאס. ער גייט שפעטער זאגן אזעלכע זאכן, אבער דא רעדט ער נאך נישט פון דעם. דא רעדט ער נאך נאר פון דעם אז די שיעור, ווי א פענסי זאך דארפסטו האבן, לויט וויפיל דו קענסט עפארדן.
איך מיין אז דאס איז נישט סתם אזוי ווי בדיעבד, איינער האט שוין געלט דארף ער נישט. דאס איז לכתחילה. די שיעור עונג איז “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.
Speaker 2: ניין, און דער וואס האט נישט דארף אויך טון אביסל מער ווי אינמיטן וואך, ער דארף זיך אנשטרענגען.
Speaker 1: דאס איז נאך א זאך, דאס האבן מיר געזען. יעצט רעדט מען נישט פון יענע הלכה, דאס זאג איך. יעצט רעדט מען פון די עצם שיעור, די ענין פון בדיעבד, אז ער האט ממש גארנישט, איז דאך דארף ער טרעפן עפעס אן עצה. יעצט רעדט מען אז די שיעור עונג איז, וואס איז א שיינע סעודה? די שיעור איז וויפיל דו קענסט עפארדן.
Speaker 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, סיי הוצאות מיינט הוצאות פון געלט, אדער די ארבעט פון מחלה מרבן, דארף שטיין אויף די פיס און רייבן פאטעטאס.
Speaker 2: יא, אבער איך זאג, ער רעדט דאך פון הוצאות שבת, וואס מיינט געלט.
Speaker 1: “תקנת מחלה מרבן טובה” מיינט אז דאס איז אויך אן עונג שבת. ס׳איז לפי ממונו, אבער ווי מער איז אויך משובח. דאס הייסט, ער שטרענגט זיך אביסל אן, אדער ער קויפט מער ווי וואס ער וואלט געקויפט ווען ס׳איז נישט קיין שבת וכדומה.
Speaker 1: ער זאגט, “אם אין ידו משגת”, ער קען נישט אויף די לעוועל פון “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, ער האט נישט קיין געלט. “אפילו עשה שלק”, שלק מיינט זופ, ער האט געמאכט עפעס א זופ פון וועדזשטעבלס מיט וואסער, “כדי לענג את השבת”, ער האט דאס געטון משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, ער האט יוצא געווען עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, און דער חיוב גייט נישט אזוי ווייט אז ער זאל זיך דארפן אליין וויי טון און זיך אריינלייגן אין אן ענגשאפט, “וללוות מאחרים” – בארגן געלט, “כדי להרבות במאכל שבת”. ער דארף נישט בארגן, ער טאר נישט בארגן, כדי צו קענען עסן די מאכלים שבת.
Speaker 2: ער זאגט נישט אז ער דארף טון מער ווי אייביג. ער זאגט אז אפילו ער מאכט א פשוט׳ע זאך, אבער ס׳איז לכבוד שבת, האט ער יוצא געווען עונג שבת, ער דארף זיך נישט מוטשען.
Speaker 1: איך בין נאר סטאק אויף די ביאור, אבער ער האט עס געטון משום כבוד השבת, עפעס וואס ער וואלט נישט געטון. אויב ער עסט יעדע נאכט א שלק, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל.
Speaker 2: ניין, איך זאג, אפילו “עשה”, ער האט געטון עפעס מער ווי געווענליך. ער עסט ברויט, און יעצט האט ער זיך אנגעשטרענגט און געמאכט א זופ, ער האט עס געטון משום כבוד השבת, דאס איז עונג שבת. איך ווייס נישט פונקטליך וואו ס׳שטייט דא, אבער אזוי זעט מיר אויס.
Speaker 1: אמרו חכמים ראשונים, אבער ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם גייט פארקערט. אמרו חכמים ראשונים אז מ׳זאל טאקע נישט בארגן געלט צו קענען מאכן שבת, אזויווי ס׳שטייט “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, די גמרא זאגט אזוי, “כחול” מיינט אז מ׳זאל נישט האבן קיין גרויסע סעודות אדער קיין דריי סעודות, נאר צוויי סעודות, ווי מיר געדענקען לעצטע וואך. “ואל תצטרך לבריות”, אז מ׳זאל נישט דארפן צוקומען צו בעטן אדער בארגן. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האלט אז “ואל תצטרך לבריות” מיינט נישט דווקא בעטן, ס׳מיינט אויך בארגן הייסט “תצטרך לבריות”.
Speaker 2: ער זאגט נישט גארנישט וועגן… ביי די וועי, ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן בארגן. איינער האט געזאגט “ללוות מאחרים”.
Speaker 1: “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט. מען דארף נישט בעטן עניטינג. ס׳איז נישט “לוויתי” ווי ס׳שטייט דאך. ס׳איז נישט אזוי ווי איינער בעט א הלוואה, ער בעט געלט, וואטעווער ס׳איז.
Speaker 2: נו, למעשה, וואס איז די פסק איבער דעם “עשה שבתך חול”? דער באקאנטער טור, נאר וואס…
Speaker 1: יא, ער האט זיך געמוטשעט, אבער די הלכה למעשה, מען דארף נישט קויפן וויפיל מען האט נישט.
Speaker 2: סאו, דער טור זאגט אז זיין טאטע דער רא״ש האט נישט געוואלט זאגן…
Speaker 1: ניין, ער האט נישט פאר יעצט. ער האט נישט געוואוסט צו וואס ער זאל קויפן מער פאר שבת, ער האט נישט געהאט קיין געלט.
Speaker 1: יעצט לערנען מיר… יעצט איז פארקערט. דאס הייסט, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס איז מיט איינעם וואס האט צו ווייניג, איז ער יוצא מיט גארנישט, בעיסיקלי. “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”. אבער…
Speaker 2: פארוואס זאגט דער רמב״ם? איך וויל זאגן, דער רא״ש, דער טור׳ס פראבלעם הייבט זיך אן אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט קיינמאל אז מען דארף עניטינג טון. פארשטייסט וואס איך זאג? דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז לפי ממונו, און אויב האט מען נישט, האט מען נישט. ער מאכט נישט גארנישט אנדערש.
Speaker 1: איך רעד נישט פון ווי, אבער “עשה שבתך חול” מיינט אז אין די וואכן עסט מען צוויי סעודות, שבת… אפשר איז דאס פסח, איך געדענק אזא זאך, אז די תמחוי שטעלט געווענליך צו צוויי סעודות, און דאס איז די בעיסיק וואס מען גיט פאר יעדן מענט. שבת בעט מען א דריטע סעודה. איז “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”.
אבער למשל ביי פסח בעט מען יא, ווייל דעמאלט איז דא א מצוה וואס מען דארף צושטעלן. סאו, ער האט נישט, מוז מען בעטן. דעמאלט איז א מצוה פאר די… דעמאלט איז די קופת הצדקה זאל צושטעלן. שבת זעט מען אז ס׳איז נישט דא א חיוב אז די קופת הצדקה זאל צושטעלן א דריטע סעודה. ס׳איז דא זאכן וואס די קופת הצדקה דארף צושטעלן, און ס׳איז דא זאכן וואס נישט. דער מענטש דארף נישט… ס׳איז דא זאכן וואס יא. למשל, לעכט, דארף ער יא בעטן, רייט? דער רמב״ם האט דאס שוין געזאגט פריער.
דער רמב״ם גייט קלאר זאגן דא שפעטער ביי שלש סעודות, ער האט אפילו אן ענין וואס די מפרשים זאגן, סוד שלש סעודות. סאו, דארט וועלן מיר שטיין אין אפאר אלפים סעריע.
וואס מיר לערנען יעצט איז וועלכע עסן צו עסן. לויט ווי דער רמב״ם פסק׳נט, איז נישטא קיינמאל קיין חיוב צו קויפן מער וויפיל מען קען פארדינען. איך מיין אז דער טור האט געהאט א פראבלעם ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז יא דא אזא ענין אויף געוויסע אופנים, משא״כ לויט דעם רמב״ם. דער רמב״ם האט נישט געפסק׳נט קיינע פון יענע זאכן. ער איז געווארן צעמישט צו ער איז וועלכע בגדר ער איז, אבער דער רמב״ם שטייט אז מ׳דארף נישט גארנישט.
Speaker 2: מ׳דארף נישט, אבער מ׳זאגט ער זאל זיך מחמיר זיין אז מ׳זאל נישט.
Speaker 1: ס׳איז ענדערש נישט. קודם זאגט ער אז מ׳דארף נישט, און נאכדעם זאגט ער אז ס׳איז טאקע בעסער נישט. נישט אמאל אפשענעל, אז ס׳איז נישט.
Speaker 1: יעצט איז דא א פארקערטע פראבלעם. וואס איז אויב איינער עסט אלעמאל גוט, אזויווי אונז? וואס איז די עונג ועושר? וויאזוי קען ער מאכן אנדערש פאר שבת?
“וכל המענג את השבת” – דאס זענען די אידן וואס זענען אייביג שבת, “עושה כל ימיו חג”.
Speaker 2: ניין, שבת.
Speaker 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. ער זאל עט ליעסט טוישן די מאכל פון שבת פון די מאכל החול. אזויווי מיר האבן געהאט לגבי די מלבושים, אז אויב גייט ער מיט די זעלבע מלבושים זאל עס אויסקוקן אנדערש.
Speaker 2: ניין, דארט האט ער עס ווייטער געברענגט פון אן ארעמאן.
Speaker 1: דא גייט ער א פארקערטע פראבלעם, ער עסט אלעמאל גוט. זאל ער האבן עפעס א ספעציעלע מאכל וואס ער עסט נאר שבת און נישט אין די וואכן.
“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳זאל זיין אנדערש. דאס איז אלעס דינים אין עונג. דאס איז נישט קיין חילוק אין די חלק העונג, אבער ס׳איז נאר ניכר אז ס׳איז שבת. ס׳איז א דין אין די סעודת שבת.
Speaker 2: יא, יא, אקעי, קודם דער רמב״ם האט נישט געברענגט קיין סדר אכילה פון די כבוד.
Speaker 1: אבער אויך, איך מיין אז ס׳מאכט עס פילן אנדערש. מ׳עסט, למשל, ערב שבת עסט מען פריער, אדער שבת עסט מען שפעטער, וואטעווער, ס׳איז נישט קיין חילוק. די עיקר איז אז ס׳איז אנדערש, ס׳איז שבת׳דיג. ס׳מאכט עס שבת׳דיג, נישט סתם וואס מ׳זאגט א סאפער.
Speaker 1: יעצט זאגט דער רמב״ם די עיקר מצוה פון סעודת שבת, ס׳איז אויך א דין אין עונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. דאס איז די לשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. איינס בכניסת השבת, און איינס צופרי, און איינס במנחה פאר צאת השבת, אזויווי ער האט פריער געזאגט אז בצאתו.
“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, ער זאל קיינמאל נישט מאכן ווייניגער ווי די דריי סעודות. זאגט דער רמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, ער זאל אויך עסן דריי סעודות.
פריער האט דער רמב״ם געזאגט אז אויב איינער דארף נאכנישט אנקומען צו בריה, זאל ער נישט. אבער איינער וואס ער לעבט פון צדקה, ער איז א עני המתפרנס מן הצדקה, ער האט אויך די מצוה פון שלש סעודות. נו, אויף וועמען גייט ארויף דאס תיקון? עס גייט ארויף אויף די גבאים, די וואס שטעלן אים צו די צדקה, זיי זאלן וויסן אז די עני איז סועד שלש סעודות, און ער האט נישט קיין צווייטע. דו שטעלסט אים צו, די מצוה איז אויף דיר.
Speaker 2: אה, סא זאגסטו אז אויב איינער האלט פונקט אינצווישן, ער האט גענוג געלט אויף צוויי אבער נישט אויף די דריטע, דעמאלטס דארף ער נישט, ווייל דעמאלטס איז עס עשה שבתך חול. אבער אויב ער איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קויפט מען אים אפשר דריי. אינטערעסאנט.
Speaker 1: ואם, אבער ער זאגט דער רמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אויסוי. דער רמב״ם, די אלע דינים אין סעודת שבת איז נישט א גזירת הכתוב מילה וואס מען מוז זיין א כזית, עס איז נישט אזוי ווי עסן מצה וואס מען מוז עסן מצה. ס׳איז אן ענין פון אזוי איז מען מענג, דאס איז די דרך העולם פון מענג זיין און הנאה האבן. אבער אויב דער מענטש איז דער מין מענטש וואס פארקערט, עסן מאכט אים קראנק, או שהיה מתענה, אדער ער האט יעצט א תענית פון דוקא זיין בתענית פאר אנדערע סיבות, דעמאלטס וואס? איז ער פטור משלש סעודות.
Speaker 2: מעג פאסטן שבת?
Speaker 1: מעג. דער רמב״ם זאגט שוין מעג נישט.
Speaker 2: און וויאזוי מאכט ער עונג, דער חולה?
Speaker 1: דער רמב״ם זאגט נישט. דאס איז זיין עונג, אז ער זיצט ביים געגרייטן טיש, אדער ער ווייסט וואס זאל ער מאכן, עפעס אנדערש ווי די וואך. אפשר איז ער נישט אזוי אין קאוועד. איך מיין, דאס איז זיין עונג העלפט נישט, ווייל ער דארף זיין אנדערש, ער דארף פאסטן אנדערש ווי ער פאסט א גאנצע וואך.
Speaker 2: יא, אזוי ווי ער האט אנדערע מלבושים.
Speaker 1: ער גייט אנגעטון אין שבת׳דיגע, אבער מיט די סעודה איז נישט שייך, איך מיין ס׳איז נישט שייך.
Speaker 1: די פוינט וואס דער רמב״ם זאגט איז, אז ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך צו אנשטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט ווען ס׳איז מענג, און ווען ס׳איז געשמאק. אויב ס׳איז איינעם אביסל שווער, ער האט שוין געגעסן צופיל, ער קען נישט עסן אזויפיל, וכדומה, איז ער פטור. ס׳איז נישטא קיין שום…
Speaker 2: סא, מען דארף נישט אריינצווינגען די קינדער.
Speaker 1: אפשר אליינס אליינס פון גענאכט נישט. אליינס פון פשט.
Speaker 2: ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי למשל שלש סעודות, ער האט יעצט געענדיגט זיין טשולענט, און ער וואשט זיך.
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן סעודת לילה, דאס איז נישט. ס׳איז נישט אפשר סתם, מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, און מ׳דארף נישט.
Speaker 1: נאך אן הלכה וואס שרייבט דער רמ״א,
Speaker 1: סאו מ׳דארף נישט אריינצווינגען די קינדער וכדומה, ס׳איז זיין… מ׳דארף זיך אליינס צווינגען אויכעט נישט. פשוט.
ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי שלש סעודות, ער האט געענדיגט זיין סעודה, און ער וואשט זיך. ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא. מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער ווייסט אז ס׳שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, ער ווייסט נישט אז מ׳דארף נישט.
נאך א הלכה וואס דו זאגסט, די חולה ורוב אכילה, ער זאגט נישט אזוי, ער זאגט אפשר אביסל א שטערקערע לשון. יא, אבער ער וויל דאך דא זאגן פטור פון אלע דריי סעודות. נאכאמאל, ס׳איז גערעכט אז ס׳איז נישט קיין שום ענין זיך צו מוטשען.
איך וועל דיר זאגן, דער איד וואס קומט ביי שלש סעודות און ער זאגט אז ער וויל בעסער אויסשטעלן זיין טאג, וואס איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ער עסט אביסל ווייניגער צופרי, ער עסט אביסל פריער, ער כאפט א שפאציר. אויב ס׳איז אין די ווינטער און ער דאוונט חסידישע מנינים, מ׳ענדיגט איינס אזייגער שחרית און פיר אזייגער דאוונט מען שוין מנחה, ס׳איז נישט מעגליך. ער זאגט אז מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אין צוויי שעה ארום גייט ער זיך געזעצן, ווייל דעמאלטס גייט ער זיין הונגעריג, און דעמאלטס גייט שוין זיין זעקס. דו זעסט אז ס׳איז זייער קורץ, אבער די דריי סעודות איז ווייטער ענין שם.
דו זעסט דאך, אינמיטן די וואך איז דער דרך העולם אז מ׳עסט נאר צוויי סעודות. אזוי זעסטו דאך מיט די גבאי צדקה, מ׳געבט נאר צוויי. יום טוב איז יא דא עפעס אן ענין צו עסן דריי סעודות. זייער גוט, פאר מיר זינגערעקט מער, וואס די ענין איז נשמה יתירה. ס׳שטייט נישט אז נאר אין די זומער איז דא די מצוה. ס׳שטייט יא, ס׳איז קלאר אז ס׳שטייט דא. אין די הלכה שטייט אז נאר אין די זומער איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ווייל אין די ווינטער איז יעדער איינער חולה מרוב אכילה, און איך ווייס נישט פארוואס מ׳זאל זיך דארפן מוטשען.
Speaker 2: מיר זענען נישט מסכים.
Speaker 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. די אלע דריי סעודות זאל מען קובע זיין על היין. מ׳דארף מאכן קידוש ביי שלש סעודות?
Speaker 2: ער זאגט אז מ׳דארף מאכן קידוש.
Speaker 1: מ׳דארף קובע זיין על היין. ביי די צוויי סעודות איז שוין דא קידוש. ס׳איז נישט קיין דין קידוש, מ׳זאגט דאך בורא פרי הגפן, מ׳האט גראדע צוגעלייגט דארטן אין די סדר הזמירות, אזויווי די שבת צופרי. אבער דריי מאל זאל מען זאגן? קידושא רבא מיינט פאר מען עסט. טרינקט מען א כוס וויין, אבער סעודת שלישית איז נישט פאר דעם.
אויב איינער גייט אין א שול וואו מ׳געבט נישט וויין ביי סעודה שלישית, למשל, זאגט דער רמ״א אז מ׳דארף. וצריך שתי ככרות, אלע ברכות זאל זיין אויף שתי ככרות. דער רמ״א זאגט נישט דעם טעם, אבער לכאורה איז עס אן ענין פון עונג, ס׳זאל זיין א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט.
ס׳איז א רמז פון די מן, “וחיים טובים”, אזוי אויך יום טוב וואס איז דא בלחם, מ׳דארף מאכן על היין, און ס׳איז משמע אז אין די יום טוב׳דיגע טעג מאכט מען דריי סעודות. אזוי זאגט ער. איך ווייס נישט וואס איז ממש משמע. ווי שטייט עס? “וחיים טובים” גייט ארויף אויף די שתי ככרות. אפשר גייט עס ארויף אויף די גאנצע סעודה, אויף די גאנצע זאך? ס׳איז נישט אזוי. אויב דו ביסט זיכער, ביסטו זיכער. מ׳דארף קוקן נאך אין יום טוב, אין יום טוב שטייט שוין אז דריי סעודות. אקעי, איך ווייס נישט. קען זיין אז זיי האלטן אזוי, אבער איך ווייס נישט. איך מיין, אויב מ׳איז הונגעריג זאל מען עסן, אויב נישט, נישט. וואס איז די פראבלעם?
דער בית יוסף האט עפעס פארשטאנען אז דער רמ״א האט געמיינט צו זאגן אז מ׳דארף עסן יום טוב אויך דריי סעודות.
Speaker 2: ווער, דער גר״א?
Speaker 1: דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמ״א מיינט דא צו זאגן אז מ׳זאל עסן דריי סעודות יום טוב. נישט קלאר.
Speaker 1: אקעי, יעצט נאך אזוי ווי איין פרט פון הלכות שבת, פון עונג שבת. דער רמ״א זאגט, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. דאס האט ער דאך געזאגט שוין בעצם מיט א מאכל שמן ביותר און יין המשומר.
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז נישט געווען אזוי קלאר, ער האט גערעדט דארטן מער איבער רמזים.
Speaker 1: א משקה מבשם וואס האט געטראפן וויין, און א מאכל שמן ביותר האט געטראפן לחם. האט ער יעצט געזאגט “שלא לקבוע על היין” דעמאלט.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. נאכאמאל די זעלבע זאך, אויב מ׳האט נישט איז מען פטור.
Speaker 2: ווער? בשר?
Speaker 1: אה. נאכאמאל די זעלבע זאך, ער האט עס שוין ממילא געזאגט. איך וויל צולייגן די נוסח פון די בראטן וואס ער גייט די איסורים, די גבולים וואס ער לייגט אראפ. ער זאגט אזוי, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. ס׳מיינט נישט אז מ׳קען טרינקען גאנץ שבת און זיך שיכור׳ן אנשטאט דאווענען. נישט אנשטאט דאווענען, אנשטאט לערנען. ער זאגט “בשעת בית המדרש”. אז מ׳האט דא א שיעור שבת נאכמיטאג, דעמאלט טאר מען נישט עסן.
אלא כך היא מנהג הצדיקים. דער רמב״ם האט שוין פריער אין פרק כ״ט געזאגט נאך עפעס מיט לומדי שבת אין ביהמ״ד, לערנען כתובים, לערנען אנדערע זאכן, לערנען אנדערע מסכתות, מ׳דארף לערנען אין ביהמ״ד. אלא כך היא מנהג הצדיקים. מ׳דארף גיין אין ביהמ״ד צו די שיעור, יא יא, נישט לערנען אין דערהיים. אלא כך היא מנהג הצדיקים, ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון. ווייל אלע חסידישע אידן טוען שבת אין ביהמ״ד. מנהג הצדיקים, זיי ווילן דאך וויסן וואס די צדיקים טוען.
ווייל פשוט׳ע אידן שבת מאכט זיך יא אסאך מאל אז ער מאכט די סעודה ביי זיך אין ביהמ״ד. זאגט דער רמב״ם, איך וועל דיר זאגן די סדר הצדיקים, וויאזוי איך האב געזען ביי די פריערדיגע צדיקים וויאזוי זיי פירן זיך שבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, ער זאל עסן די צווייטע סעודה, די צופרי סעודה, וילך לבית המדרש, ער זאל צוריקגיין אין ביהמ״ד נאך די סעודה, פאר די דרימל, נאך די דרימל, איך ווייס נישט. ער זאל נישט קיין דרימל, אדער דער רמב״ם האט נישט קיין דרימל? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, ער זאל לערנען, וישנה, ער זאל אויסלערנען די שיעור, יא. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, ער לערנט אביסל קורא בתורה, וישנה, ער הערט די דרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, און נאכדעם זאל ער אהיימגיין, אדער ער זאגט נישט אהיימגיין. ואחר כך, ער זאגט נישט ויבוא לביתו, ער בלייבט צו סעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. אינטערעסאנט, ער זאגט נאכאמאל יין, ער זאגט קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, ער האט שוין ווייטער א פראבלעם, ווייל ער איז זאט.
Speaker 2: ניין, ער מיינט צו זאגן, ווייל די צווייטע סעודה האט ער שוין געזאגט פריער אז מ׳דארף מאכן קידוש מיט יין.
Speaker 1: די שלישית על היין זאגט ער עס נאכאמאל, צו געדענקען אז מ׳דארף מאכן על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. דער ויאכל וישתה עד מוצאי שבת, ווייזט ער נאכאמאל די בציעותא, אז די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, דאס איז די כבוד. מ׳גייט אוועק מתוך סעודה. איך מיין אז דאס איז די מוצאי שבת.
Speaker 2: נישטא. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערדע סעודה. רייט?
Speaker 1: אזוי מיין איך. איך מיין אבער אז… ס׳שטייט פון אלע זייטן, אויך וועגן דעם איז דא דער ברכת המזון און נאכדעם די הבדלה וואס מ׳האט פריער גערעדט. ער זאל נישט צוריקגיין אין בית המדרש פאר מעריב. אפשר גייט ער? אפשר גייט ער נישט? דאס איז שוין נאך א נושא. פארשטייסט וואס איך זאג? צוריקגיין צו מעריב.
Speaker 1: אקעי. עד כאן האבן מיר געלערנט בערך די כללות פון הלכות עונג וכבוד שבת. יעצט גייען מיר לערנען נאך אפאר דינים וואס האבן צו טון מיט עונג שבת, רייט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דאס הייסט, אמת׳דיג קענסטו זאגן איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. ס׳שטימט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: וואס איז נאך א פארט? לאמיר לערנען.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ווען דער רמב״ם האט געזאגט די קידושא רבא בשבת פריער, האט ער געזאגט יין?
Speaker 2: אוודאי. נאר אויף הבדלה האט ער געזאגט.
Speaker 1: דאס איז די גאנצע קידושא רבא.
Speaker 2: יא, יא. דאס שטייט קלאר אויף אלע דריי סעודות יין. ס׳דא קידוש, און ביי צוויי מאל איז עס קידוש, און איין מאל… אפשר וועגן דעם זאגט ער “אחר כך שותה יין”. וואס איז דא קיין קידוש?
Speaker 1: די וואס פירן זיך צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן, דאס איז פשוט געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם האבן חמר מדינה. ס׳איז נישט דא אמת׳דיג קיין חילוק פון ביינאכט און אינדערפרי. ס׳איז נישט דא אז ביינאכט דארף מען האבן וויין. ס׳איז דא אן ענין פון א צווייטן קידוש וואס מ׳מאכט זיך אמאל.
Speaker 2: יא, ער האט שוין געטון. ער דארף טרינקען וויין אלס עיקר פרסומי ניסא. אלע דריי סעודות, אמת. אלע דריי סעודות דארף מען טרינקען וויין. יא.
Speaker 1: אקעי. יעצט גייט דער רמב״ם אויסרעכענען נאך ענינים וואס האט צו טון מיט עונג שבת. אבער וואס מ׳זאל נישט טון ווייל ס׳שטערט די עונג שבת. ס׳שטערט די מנוחה. די ערשטע זאך איז אזוי: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. א מענטש זאל נישט ארויסגיין ערב שבת פון אנפאנג טאג, דאס הייסט פרייטאג זאל מען נישט גיין מער ווי דריי פרסאות אנצוקומען אהיים בעוד היום רב. כדי… דו טארסט נישט גיין… אה, כדי… פארוואס זאל ער נישט קומען אהיים? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ביי צייטנס.
פארוואס? מ׳מעג ארויסגיין פון דערהיים אויף א שפאציר. מ׳מיינט שוין דריי פרסאות אויף א שאלה לשפעות אוועק פון דערהיים. פארוואס? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ווען ס׳איז נאך טאג, און ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת. שרייען אן אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. דאס מיינט ער קומט אהיים. די גאנצע סיבה איז ווייל ער גייט אנקומען אהיים פלוצלינג, און ער גייט נישט האבן א סעודה, און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים, ווייל מ׳האט נישט געוואוסט אז ער איז אויפ׳ן וועג אהיים. זאל ער זיין אין די צייט וואס לכאורה לויט דעם, די הלכה איז אפשר ווייניגער נוגע אין די היינטיגע צייטן ווען מ׳איז מודיע אויפ׳ן פאון און מ׳ווייסט ווען ער קומט.
Speaker 2: אמת, אמת.
Speaker 1: אז ער זאל קענען אנקומען שטיין, ער זאל האבן צייט צו אנגרייטן א סעודה לשבת. ער ברענגט אז דער שולחן ערוך הרב זאגט אזוי. ער זאגט אז אין די היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.
אינטערעסאנט. אבער אנשי העיר יכולים להחרים אז ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט. ווייל דעמאלטס, אויסער דאס וואס ער גייט נישט האבן א גוטע סעודה פון שבת, קומט אויך אויס אז ער גייט זיין מבייש, ער איז מבייש זיי, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, זיי האבן נישט אנגעגרייט א דבר הראוי לאורחים. און דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה, ער פארשעמט זיי מיט דעם. ער איז מבייש זיי מיט די סעודה שאינה מספקת. מער אז יעדער האט יא, אבער… ער האט נישט צוגעגרייט.
Speaker 1: וואס נאך טאר מען נישט טון וועגן ס׳איז א פגם אין עונג שבת?
אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. מ׳טאר נישט פאסטן. דער רמב״ם האט יא פריער געזאגט אז איינער וואס פאסט… אבער דא מיינט מען פאסטן על הצרות, נישט איינער וואס ער רעזיסטירט זיך פון פאסטן האט ער עפעס א פלעזשור אין דעם. ער איז אין פאסטן שבת, און שבת אויך, יא. שבת אינקלודינג שבת.
ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” מיינט אפשר צום עולם, אזויווי אויסרופן זאכן וואס מ׳דארף מתפלל זיין. ווען ער שרייבט דאס מיינט ער צום אייבערשטן. “לזעוק” מיט תפילה, אדער “לזעוק” מיינט אלארמירן וועגן א זאך? מ׳דארף אלארמירן. איך ווייס, אז איינער גייט זאגן אז ס׳גייט קומען וויכטיגע וואוטס, איך ווייס נישט וואס… ניין, ניין, ניין. “לזעוק” מיינט… דאס איז אלעס איין זאך. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים איז אלעס איין פעולה. מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות און מתפלל זיין אויף צרות. וואס זענען די צרות וואס די הלכה זאגט אז מ׳דארף ערנסט מתעסק זיין מיט די צרות, און אויף די צרות וואס שטייט אין מסכת תענית, אז א ציבור מתענין ומתריעין עליהן, וואס אויף דעם דארף מען פאסטן און בלאזן שופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, מען טוט עס נישט שבת און יום טוב, מען טוט עס אין די וואכנטעג. זאגט ער יעצט, ס׳איז דא ווען מען טוט עס יא. עיר שהקיפוה גוים או נהר, א שטאט וואס ס׳וואוינען אידן וואס איז אין א סכנה ווייל ס׳איז דא גוים,
ס׳איז נישט בלאזן שופר? מתריעין. מתריעין איז בלאזן שופר. תרועה, יא. אדער שרייען, וואטעווער ס׳איז, אלארמען די עולם, לעזור את עצמן, זיך צו העלפן, דאס מעג מען יא טון.
און דעמאלטס מעג מען אויך מבקש רחמים זיין. און ווען ס׳איז אן עמערדזשענסי, דעמאלטס מעג מען מתפלל זיין און מבקש רחמים זיין.
מ׳דארף פארשטיין דא די ענין, יא? וואס איז די שייכות? אן עמערדזשענסי וואס מ׳דארף טון יעצט, מעג מען מתפלל זיין. אויב ס׳איז עפעס וואס מ׳קען עס אפשטופן, מ׳זאל עס מאכן זונטאג. אויב ס׳איז שבת, מ׳דארף די אייבערשטער זאל העלפן שבת, דארף מען אים יעצט זאגן, אללא, ער גייט נישט וויסן אז נישט.
די אלע זאכן וואס א ציבור מתענין ומתריעין עליהן אין די וואכן, מ׳שרייט, ס׳איז וויכטיג, אבער ס׳איז נישט קיין עמערדזשענסי פאר היינט. ס׳איז דא אן ענין, ווייל מ׳וועט מאכן די תענית זונטאג וועט אויך זיין גוט, מאנטאג, וואטעווער, זונטאג מאכט מען אויך נישט. אבער לכל הפחות, אויב ס׳איז ממש א דענדזשער פון יעדע סעקונדע, דא שטייט די גוי, דאס הייסט, ס׳איז דא א תקופה וואס ס׳איז א פראבלעם, ס׳איז נישט די טאג איז אין א צרה.
און יעצט נאך א הלכה, לאמיר זיך ענדיגן דא. יעצט נאך איין זאך, אז מ׳טוט נישט ערב שבת, ווייל מ׳וועט ווערן טרוד בשבת און נישט האבן קיין עונג שבת. יא?
איין צרה, ווען מ׳דארף מאכן א מלחמה, מ׳דארף ארומנעמען א שטאט פון גוים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, מ׳הייבט נישט אן א מלחמה ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. פארוואס? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. ווייל מיר ווילן אז די ערשטע פאר טעג פון א מלחמה איז זייער העפטיג, איז דראמאטיש, אנגעצויגן. מיר ווילן אז די מענטשן זאלן האבן א רואיגקייט, די אנשי מלחמה זאלן קענען זיין רואיג, ולא יהיו מבוילין וטרודין בשבת. ווייל ס׳איז דא אזא תקנה אז מ׳זאל אנהייבן די מלחמה פריער.
זאגט ער, פאר די זעלבע סיבה, אז שבת זאל מען נישט זיין מבולבל וטרוד, און מ׳זעט דא, ס׳איז אינטערעסאנט אז די שיעור איז דריי טעג דווקא. ס׳האט אפשר צו טון מיט דעם אז אבלות איז ביז דריי טעג, פון דריי טעג דארף מען זיך אנהייבן זארגן פאר שבת. איך מיין פשט איז נישט, ווייל פארקערט, דריי טעג איז גענוג אז מ׳זאל זיך האבן בארואיגט. מ׳איז שוין דריי טעג אויפ׳ן וועג, האט מען זיך שוין צוגעוואוינט צו דעם. אזוי קלאר, דריי טעג איז אלעמאל ווי א חזקה.
אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. פאר די זעלבע סיבה טאר מען נישט ארויסלאזן אויף א לאנגע וועג, א שיף, ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת, ווייל די ערשטע פאר טעג ווען מ׳פארט אויף א שיף איז שווער, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, אז ער זאל זיך בארואיגן פאר שבת. דאס איז לויט די תורה יוצא מדעת.
זאגט די רמב״ם, מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות שבת, אז לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. פאר א דבר מצוה מעג מען יא, אזויווי די אלע זאכן וואס מ׳איז מתיר פאר א דבר מצוה, מ׳איז מתיר געוויסע שבות׳ן, איז נאך א מתיר דא אז מ׳קען גיין אויף די ים אפילו ערב שבת.
און אזויווי מיר האבן שוין געלערנט, די פוסקים יום א׳ לשבת, אז מ׳גייט אויף א שיף ערב שבת, דארף מען בעטן די בעל הספינה אז ער זאל נישט פארן שבת, אבער אפילו ער וועט נישט, אפילו אויב די בעל הספינה גייט אים נישט פאלגן, די עיקר איז אז ער זאל זאגן.
אבער נאך א היתר, אויב ס׳איז א קורצע וועג, יא, מצור לצידון, די ווארט איז אז בעצם די גוי טוט עס בקבלנות, יא, די שיף-דרייווער באצאלט מען אים פאר׳ן אנקומען. ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע איסור אז מ׳טאר נישט.
פארוואס לכתחילה דארף מען זאגן, געדענק איך נישט. דו האסט שוין געלערנט די הלכה?
ווייל ס׳איז מדבר דבר. דו דארפסט נישט זאגן אז מ׳גייט פארן, מ׳גייט פארן אויף שבת. מ׳גייט נישט פארן אויף שבת, יענער איז אין זיין ביזנעס צו פארן שבת.
אקעי, ער מיינט עס. א קורצע נסיעה אזוי פון צור צו צידון, מיטלאווליג בערב שבת, ווען ס׳איז ווייניגער. אזויווי פריער האט ער געזאגט וואס דריי פרסאות, אבער א קורצע נסיעה.
זיי זענען טייער און צידון, יא? ס׳הייסט אזוי. צוויי שטעט זענען זייער נאנט. איך מיין אז ס׳איז ווי א האלבע שעה צו וואקן אפילו, ס׳איז מורא׳דיג נאנט. זיי זענען ממש נאנט. אבער ס׳איז דא אזעלכע פלעצער וואס שטעקן זיך ארויס אין ים, וואס די גרינגסטע וועג צו פארן איז אויפ׳ן שיף, אבער ס׳איז בעצם ממש נאנט.
מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מער מחמיר געווען, מ׳האט אפילו נישט געפארן קורצע נסיעות. אפילו פליען, ס׳איז א מנהג, ס׳איז אן ענין פון מנהג, מנהג המקום.
אקעי, נאך איין מצוה וואס מ׳קען מיינען אז מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, אבער למעשה טוט מען עס יא עונג שבת.
זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה, נישט נאר פאר דעם, איך וועל זאגן די הלכה, תשמיש המיטה איז עונג שבת. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור, ווייל דאס איז, מ׳קען דאך זאגן מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, און דא זאגט ער מ׳טוט גראדע יא, אבער ס׳איז כדי להפיק דעם וואס זאגט אז ס׳איז אן איסור, אזויווי ער זאגט. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור.
דו וואלסט דאס געדארפט זאגן פריער, ווייל ס׳איז א הלכה וואס ער לייגט צו ביי די ענד. ער האט נישט געוואלט שרייבן מאכן די סעודות, און ער האט נישט געוואלט… ער האט געוואלט צולייגן דעם ענין שפעטער. איך מיין פשוט, ער איז מסביר די סעודות.
זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת, לפיכך, וואס טארסטו דאס טון עונג שבת? ס׳איז פארט פון עונג שבת. אזויווי איינס פון די עונג, חוץ פון די סעודות, איז דאך תשמיש, ס׳איז אויך א חלק פון עונג שבת. מה עונג שבת הוא? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, די עונה, די מצות עונה, אין הלכות אישות איז דא ווען מצות עונה, ווי אפט. תלמידי חכמים וואס זענען געזונט און זיי האבן נישט קיין הגבלות, זאלן משמש זיין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. אויף שבת זאל זיין די תשמיש המיטה, דאס איז די מצות עונה.
רייט, דאס איז צוויי זאכן. מיר האבן געלערנט אז עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, אבער וויבאלד ס׳איז מעונג שבת, ממילא איז א תלמיד חכם, איז ער קובע אין שבת. קען זיין אז אן עובד כוכבים איז אויך א מצוה שבת, אבער נישט ער מוז טון צוויי מאל א וואך, אדער פועלים אדער אנדערע הלכות, וואטעווער די סדר עונה איז.
וואלסטו געמיינט אז עפעס איז אומסור, אבער ס׳וועט זאגן די ערשטע מאל בעילה, וועט דעמאלטס גיין דם בתולים, און דו וועסט זאגן אז ס׳וועט זיין א ביסל צער, מעג מען אבער בועל זיין לכתחילה בשבת, ווייל אומרים אין בו משום חובל, מ׳דארף נישט מורא האבן אז די דם בתולים גייט זיין א פראבלעם פון חובל. און די סיבה פארוואס נישט? ווייל די גמרא זאגט אז ס׳הייסט נישט חובל, ווייל ס׳הייסט נישט אזוי ווי מ׳נעמט ארויס בלוט, ווייל די בלוט ליגט שוין דארט כנוס, דם מכונס, און ס׳איז אומרים אין בו משום צער, מ׳דארף אויך נישט חושש זיין פון דעם אז ס׳מאכט איר צער. פארוואס נישט? ווייל למעשה האט זי אים ליב, דאס איז די תירוץ מן הסתם.
צער איז א זאך וואס איז אן עונג, איך קען זאגן אז ס׳איז אן עונג, יא? ס׳טוט איר אביסל וויי, אבער ס׳הייסט נאך אלץ בכלל עונג שבת, אפשר האט די גמרא גענומען קומען צו רעדן בכלל עונג שבת, ווייל זיי מאסקין צו דעם, ס׳איז נישט קיין צער צו זאגן מ׳זאל נישט טון שבת, ווייל ס׳איז ממש א צער. אזוי זע איך אז ער ברענגט, אבער אזוי משמע אין די גמרא.
אקעי, עד כאן הלכות שבת, יעצט גייען מיר לערנען א שיינע דרשה פון די הייליגע רמב״ם אויף די גרויסע מעלה פון די מצוה פון היטן שבת.
זאגט די רמב״ם, השבת ועבודה זרה, די צוויי מצוות פון שבת און עבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, די צוויי מצוות, יעדער איינער פון זיי איז די חשיבות שקול כנגד שאר כל המצות. דאס הייסט, ס׳איז דא תרי״ג מצוות, תרי״א פון זיי זענען איינס, און נאכדעם שבת איז אזוי ווערט ווי די אנדערע תרי״א, און נאכדעם עבודה זרה איז ווערט אזוי ווי אלע אנדערע תרי״א, שטימט?
והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת איז אויף אייביג אן אות צווישן הקדוש ברוך הוא און אונז אידן, און אונז מענטשן, שבת היא אות.
לפיכך, וויבאלד אז דו האסט די צוויי מעלות פון שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, איינער וואס איז עובר אויף אלע אנדערע מצוות, חוץ שבת ועבודה זרה, ער טוט יעדער איינער פון די אלע תרי״א מצוות איז ער עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, ער איז בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא איז הארבער, און אזוי ווי מיר האבן געשמועסט איז עס ענליך צו עבודה זרה, ס׳איז א סארט אפיקורסות, ביידע זענען שקול, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם פונקט ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
זאגט ער, א מחלל שבת כגוי לכל דבריו. ס׳איז נישט קלאר להלכה. למשל, ער זאגט אז מורידין ולא מעלין וכדומה, אבער א מחלל שבת בפרהסיא איז נישט לגבי דעם כעובד עבודה זרה. ס׳איז נישט קיין שטיקל פון הלכה. ער זאגט דא, ס׳איז א סתירה, ער זאגט טאקע אראפגעקוקט להלכה, דארף מען אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס דאס מיינט, ווען, לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט.
פארשטייט זיך, ס׳איז נישט קיין ממש א כלל דא, ס׳איז מער, ער קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה. און אויך, ער זאגט נישט פארוואס שבת. ס׳איז משמע פון די רמב״ם אז פארוואס ס׳איז כגוי לכל דבריו? ווייל ס׳איז א דבר חמור און ס׳איז אן אות. ער זאגט נישט למשל ווייל שבת איז חידוש העולם, ער זאגט נישט די תירוץ וואס שטייט אין אנדערע מפרשים, ווייל שבת איז אויך עבודה זרה. ניין, ער זאגט אז ביידע זענען שקול. איך מיין די ווארט בפרהסיא איז די עיקר אויף די ווארט די אות. בפרהסיא האט ער צעשטערט די אות.
לפיכך, זאגט די רמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, די נביאים משבחין די אידן וואס היטן שבת, און זיי זאגן אזוי, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, וואויל איז דער מענטש. ער זאגט נישט וואס וועט זיין מיט אים, ס׳איז וואויל מיט אים, ס׳איז א גרויסע שבח פאר דעם וואס היט שבת. אבער וואס באקומט ער יא?
וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, איינער וואס היט אפ שבת כהלכתה און מכבדו – שבת כהלכתה מיינט די אלע מצוות לא תעשה, און מכבדו ועונגו, ער טוט די צוויי זאכן וואס הייסט כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, שטייט שוין אין דברי קבלה אז זיין שכר איז יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. שטייט שוין אין קבלה אז ער גייט האבן שכר סיי בעולם הזה און סיי בעולם הבא, אויסער די שכר וואס ער גייט האבן בעולם הבא גייט ער האבן בעולם הזה, שנאמר, ווי ס׳שטייט אין פסוק, די ענד פון די פסוק פון וואס ס׳איז געשטאנען די זאכן פון כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך און אזוי ווייטער, וואס איז די שכר? אז תתענג על ה׳, אפשר תתענג על ה׳ איז דא לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וואס זיי טראטן אויסער פון דער וועלט. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול האט ער געגעבן די נחלה וואס באלאנגט פאר די אידן, ארץ ישראל, כפי השם דבר, ווייל דער אייבערשטער פאלגט. אזוי דער אייבערשטער, דברי אמת וצדק דברי השם.
זייער גוט. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. יא? כפי כחו, דארף מען איינגיין. כפי כחו, אזויווי מיר האבן געלערנט כפי ממון, דאס הייסט, דו זאלסט נישט מיינען אז איינער האט נישט קיין געלט.
Speaker 1: שטימט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, מ׳גייט אריבער צו הלכות שבת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”
דער רמב״ם שטעלט אוועק א סטרוקטור פאר גאנץ הלכות שבת: פיר יסודות — צוויי דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) און צוויי דרבנן אבער מפורש אין נביאים (כבוד און עונג), פון דעם פסוק אין ישעיה נ״ח.
1) פארוואס שטייט דער סטרוקטור ביי דער סוף און נישט ביים אנהייב? דער רמב״ם האט אין אנדערע הלכות (ווי הלכות אישות, הלכות ספר תורה) אזעלכע כלליות׳דיגע הקדמות געמאכט ביים אנהייב, אבער דא אין הלכות שבת האט ער עס נישט געטון — ער האט גלייך אנגעהויבן מיט מצות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, א.א.וו. ערשט דא, אין דעם לעצטן פרק, ברענגט ער דעם כללות׳דיגן סטרוקטור. דער חידוש: דער רמב״ם טוט דאס בכוונה, כדי ארויסצוברענגען אז כבוד ועונג זאל נישט אויסקוקן ווי א בלויזע צוגעלייגטע דרבנן׳ישע זאך. דורך דעם וואס ער שטעלט עס אוועק אלס איינע פון די פיר פונדאמענטאלע זאכן פון שבת — האלב פון דעם גאנצן סטרוקטור — ווערט כבוד ועונג דערהויבן צו א וויכטיגע מדרגה, נישט בלויז “נאך אן ענין מדרבנן.”
2) דער פאראלעל צווישן זכור/שמור און כבוד/עונג: כבוד ועונג זענען ארויפגעלייגט אויף זכור ושמור — ד.ה. זיי זענען די דרבנן-ערווייטערונגען פון די דאורייתא-יסודות:
– כבוד קאָרעספּאָנדירט צו זכור: אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד — זיך אנטון פריש, מקבל שבת זיין, ווארטן אויף שבת, אריינברענגען שבת — האט צו טון מיט דער כניסה פון שבת, פונקט ווי זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).
– עונג קאָרעספּאָנדירט צו שמור: שמור מיינט אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש (ווי דער רמב״ם האט ערקלערט ביי מוקצה — כדי ס׳זאל זיין שבת׳דיג). עונג איז דער פאזיטיווער אינהאלט פון וואס מ׳טוט יא אויף שבת — סעודות, לערנען, פארברענגען.
אויף דעם ווערט געפרעגט: עונג איז דאך א פאזיטיווע זאך (עסן, הנאה), בעת שמור איז א נעגאטיווע זאך (נישט טון מלאכה). ווי פאסט דאס צוזאמען? דער ענטפער: עס זענען יא לאו׳ן וואס שטאמען פון עונג — מ׳טאר נישט פאסטן, נישט מבקש זיין רחמים, נישט פירן מלחמות — אלע זאכן וואס זענען לאפוקי עונג (צער). אבער ביידע — די לאו׳ס און די עשה׳ס — זענען אלע דער ציווי פון שבת: אז שבת זאל זיין א פרייליכער טאג, נישט נאר ביטול מלאכות.
3) דער לשון “כיבוד” (נישט “כבוד”) און “עונג”: דער רמב״ם שרייבט “כיבוד” — וואס מיינט א פעולה פון מכבד זיין (דער מענטש טוט עפעס), בעת “כבוד” וואלט געמיינט א מצב פון כבוד מצד עצמו. דער לשון “כיבוד” פאסט מיט׳ן ענין אז עס איז א מעשה וואס דער מענטש דארף טון לכבוד שבת.
4) “מפורשים על ידי הנביאים” — וואס מיינט דאס למעשה? דער רמב״ם שטעלט קלאר אז כבוד ועונג זענען דרבנן (דברי סופרים), כאטש זיי שטייען אין נביאים. דאס איז נגד אסאך ראשונים וואס האלטן אז סעודות שבת (וואס מ׳לערנט ארויס פון פסוקים מיט פיר מאל א לשון אכילה) איז א דאורייתא. דער רמב״ם׳ס שיטה איז קלאר: נביאים קענען נישט צולייגן קיין הלכה — זיי קענען נאר מאכן תקנות ווי חכמים. אפילו משה רבינו׳ס תקנות (ווי קריאת התורה) זענען דרבנן, ווייל ס׳איז נישט פון תורה שבכתב.
עס ווערט געפרעגט: אויב ס׳איז סתם דרבנן, פארוואס דערמאנט דער רמב״ם אז ס׳איז “מפורשים על ידי הנביאים”? דער ענטפער: דאס גיט א חשיבות — אז א נביא האט עס געזאגט איז עס מער באדייטנד, כאטש הלכתית בלייבט עס דרבנן. (לויט׳ן רמב״ם׳ס שיטה אז דברי קבלה האבן קיין הלכתישע מעלה איבער סתם דרבנן.)
5) דער מקור פאר דעם סטרוקטור “ארבעה דברים”: קיין מפורש׳ער מקור אין גמרא אדער מדרש איז נישט געטראפן געווארן פאר דעם לשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” קיינער פון די מציינים האט נישט געפונען א מקור. דער רמב״ם האט אליין דעם סטרוקטור געשאפן, אנגעלענט אויף דער משנה׳ס פארמאט פון “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — דער רמב״ם אפּליקירט דעם זעלבן מאדעל אויף גאנץ שבת: צוויי דאורייתא, צוויי דרבנן = פיר.
6) “ארבעה דברים” זענען נישט פיר מצוות: דער רמב״ם מיינט נישט אז ס׳איז דא פיר מצוות פון שבת — די מצוות טיילן זיך אנדערש (שביתה, תחומין, קידוש, א.א.וו.). דאס זענען פיר איידיעס/יסודות וואס אנטהאלטן אלע ענינים פון שבת.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”
מ׳דארף זיך וואשן ערב שבת, זיך אנטון שיין, און ווארטן אויף שבת מיט כובד ראש — ווי איינער וואס גייט אנטקעגן א מלך.
1) דער רמב״ם׳ס מעטאדע — פון אגדתא צו הלכה: דער רמב״ם נעמט שטיקלעך פון די גמרא וואס זענען מער אגדתא-סגנון (מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), און ער לייגט זיי אריין אונטער דער הלכה׳דיגער קאטעגאריע פון “כיבוד שבת.” ער מאכט פון מעשיות א הלכה׳דיגע ליסטע פון פרטים. אין דער גמרא אליין שטייט נישט אויסדריקלעך אז אלע דאזיגע זאכן זענען א מצוה — דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.
2) צוזאמלייגן צוויי מעשיות: דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט צוויי באזונדערע מעשיות פון דער גמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — מ׳האט אים געברענגט ווארעם וואסער, ער האט זיך געוואשן, זיך מתעטף געווען אין סדינים מצויצים, און “דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” און האט געזאגט “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. דער רמב״ם האט פון ביידע צוזאמען געבויט איין הלכה: מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן מיט כובד ראש.
3) “כובד ראש” — טייטש “דומה למלאך”: דער רמב״ם׳ס לשון “כובד ראש” איז זיין תרגום/פירוש פון דער גמרא׳ס “דומה למלאך ה׳ צבאות”. דאס מיינט נישט שמחה, נאר א געוויסע ערנסטקייט. “מיחל” איז ציפיה (ארויסקוקן), און “כובד ראש” איז נאך א צוגאב — אן ערנסטקייט, ווי ביים דאווענען “עומד לפני המלך”.
4) רבי יהודה בר אילעאי vs. רבי חנינא — צוויי סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי האט עס געטון פריוואט — “מביאין לו”, מ׳האט אים געברענגט. רבי חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט זיינע תלמידים בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. דער רמב״ם ברענגט דעם ערשטן אלס הלכה, און דעם צווייטן אלס “חכמים הראשונים” — א מעשה/מנהג.
5) “שבת המלך” — נישט “מלכה”: דער רמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), נישט “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) ווי אין דער גמרא. די מקובלים האלטן שטארק אז שבת איז א “מלכה”, אבער דער רמב״ם׳ס גירסא איז “המלך”. אפשר ווייל אויף אראמיש “מלכתא” קען אויך מיינען מלך (ווי אויף אראביש), אדער דער רמב״ם האט א באוואוסטע אנדערע גירסא.
6) ציצית — סדינים מצויצים: אין דער גמרא מיינט מען שיינע בגדים מיט ציצית, לויט דער שיטה אז סדינים דארפן ציצית (וואס איז א מחלוקת). עס ווערט דערמאנט אז אין תולדות אהרן גייט מען א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי.
[דיגרעסיע: קבלת שבת] דער הלכה וועגן “מתעטף” איז דער מקור פון קבלת שבת. דער בריסקער רב פלעגט יעדן ערב שבת פאר מעריב ארויסגיין פון פארטש, זאגן “בואי כלה”, זיך זעצן, און צוריקקומען — אזוי ווי רבי חנינא׳ס “בואו ונצא לקראת שבת המלכה.” רשב״א האט זיך אנגעטון א טלית (מתעטף).
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”
מ׳דארף אנטון ריינע מלבושים, און שבת׳דיגע קליידער זאלן זיין אנדערש פון וואכעדיגע. ווער עס האט נישט אנדערע קליידער, זאל ער כאטש אראפלאזן זיין טלית לענגער.
1) צוויי באזונדערע אובדזשעקטיווס: דער רמב״ם האלט צוויי זאכן: (א) “כסות נקיה” — ריינקייט, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — אנדערשקייט. דאס זענען צוויי באזונדערע דינים. “כסות נקיה” דארף נישט מיינען אן אנדערע מלבוש — ס׳קען זיין גענוג אז ס׳איז ריין. אבער “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” מיינט אז ס׳זאל אויסקוקן אנדערש.
2) “ישלשל טליתו” — לענגערע בגדים אלס כבוד: דער סברא: אן ארבעטער דארף קורצע מלבושים כדי ער זאל זיך קענען באוועגן. איינער וואס זיצט במנוחה גייט מיט לענגערע בגדים. שבת, ווען מ׳איז במנוחה, קען מען אראפלאזן די בגדים — ס׳וועט נישט שמוציג ווערן.
3) מנהגים אין פראקטיק: אין סאטמאר גייען מאנכע שבת א ביבער הוט אנשטאט א שטריימל (שענער); אין ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. דאס זענען אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. דער כלל: מען דארף טון עפעס וואס איז מער ווי אין דער וואך — “משלשל בגדיו” — ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. איינער וואס גייט א גאנצע וואך מיט א רעקל, דארף שבת האבן א בעקיטשע דערצו. איינער וואס גייט נישט מיט א מלבוש עליון, איז מסתפק מיט א בעקיטשע.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”
עזרא הסופר האט מתקן געווען אז מ׳זאל וואשן וועש דאנערשטאג, כדי מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת.
1) פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג איז שוין ערב שבת, ס׳איז נישט קיין צייט.
2) עזרא׳ס ראלע אין סדר החיים: עזרא האט געמאכט דעם סדר החיים פון אידן אין ארץ ישראל — אלע מיני גשמיות׳דיגע תקנות. ער האט באשטימט אז יעדן דאנערשטאג איז דער טאג פאר וועש-וואשן.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”
מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה/משתה ערב שבת. פון מנחה ולמעלה זאל מען זיך צוריקהאלטן פון קביעות סעודה, כדי מ׳זאל אריינגיין אין שבת הונגעריג.
1) צוויי באזונדערע דינים: דער רמב״ם האט צוויי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — דאס גייט אויף א משתה, א גרויסע פארטי, די גאנצע טאג; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — דאס גייט אויף קביעות סעודה (נישט א משתה), פון מנחה ולמעלה. דער לשון איז אנדערש — ביי דעם ערשטן שטייט “משתה”, ביים צווייטן נאר “קביעות סעודה”.
2) “לקבוע סעודה” — וואס מיינט עס? “לקבוע סעודה” מיינט אז דער מענטש מאכט אז זיין רעגולערע וואכנדיגע סעודה (ווען די משפחה קומט זיך צוזאם) זאל זיין פרייטאג. דאס זאל ער נישט טון — ער זאל עס מאכן אויף שבת. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט (בדרך מקרה), ווי ביי א סעודת מצוה, איז דאס אנדערש.
3) סתם אכילה ושתיה — מותר: סתם עסן און טרינקן (אפילו פירות וירקות) איז מותר ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט טאר מען נישט עסן פאר קידוש.
4) כבוד שבת אדער עונג שבת? דער מסקנא: ס׳איז א דין אין כבוד שבת — ס׳איז נישט כבוד׳דיג אז מ׳קומט צו שבת שוין אנגעגעסן. אבער ס׳האט אויך א שייכות צו עונג — אויב מ׳איז שוין זאט, קען מען נישט האבן עונג פון דער סעודת שבת. דער רמב״ם׳ס לשון “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” ווייזט אויף ביידע: כבוד (ווי מ׳קומט צו שבת) און עונג (מ׳זאל קענען הנאה האבן).
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”
מען דארף אנגרייטן דעם טיש פאר שבת אפילו אויב מען דארף נאר עסן א כזית — דער טיש זאל אויסזען ווי א גרויסע סעודה. דאס זעלבע ביי מוצאי שבת.
1) וואס מיינט “מוצאי שבת”? מען וואלט געמיינט אז “מוצאי שבת” מיינט נאך שבת (מלוה מלכה). אבער דער פשט איז אז “מוצאי שבת” מיינט “בצאת השבת” — ד.ה. סעודה שלישית, ווען די שבת גייט ארויס. דאס איז נישט א ראיה פאר א פערטע סעודה (מלוה מלכה). עס שטייט נישט אין רמב״ם קיין מצוה פון א פערטע סעודה.
2) ראיה אז מוצאי שבת = סעודה שלישית: דער רמב״ם רעדט שפעטער וועגן דער סדר פון ברכת המזון מיט הבדלה — וואס ווייזט אז די דריטע סעודה ציט זיך אריין אין מוצאי שבת. דאס שטימט מיט דער פשט אז “מוצאי שבת” מיינט דא סעודה שלישית. אין זומער ווען סעודה שלישית איז שפעט (ניין אזייגער), איז שווער צו פארשטיין פארוואס מען זאל נאך א מלוה מלכה עסן.
3) דער חידוש פון “מסדר שולחנו”: נישט נאר ביי דער ערשטער סעודה פון שבת זאל זיין אן עקסייטמענט — דער זעלבער כבוד זאל אויך זיין ביי סעודה שלישית. דאס איז אויך כבוד שבת.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”
מען דארף אנגרייטן די הויז פאר שבת — דער טיש זאל זיין געדעקט, די ליכט אנגעצינדן, דאס בעט אויסגעבעט — אלץ נאך פאר שבת (מבעוד יום), נישט ווען מען קומט אהיים פון שול.
1) “מבעוד יום” — פאר שול: דער טיש זאל שוין געדעקט זיין פאר מען גייט אין שול, נישט ערשט ווען מען קומט צוריק.
2) פארהעלטעניש צו הדלקת נרות: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט וועגן דער מצוה פון הדלקת נרות. דא לייגט ער צו אז “נר דולק” איז א טייל פון דער ברייטערער מצוה פון כבוד שבת. די מצוה פון הדלקת נרות איז אין עצם א מצוה פון כבוד שבת — ווי דער רמ״א זאגט “הדלקת נר בשבת חובה.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אפילו אן אדם חשוב וואס זיין דרך איז נישט צו קויפן אדער זיך עוסק זיין אין מלאכת הבית, איז ער חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”
אפילו א חשוב׳ער מענטש וואס טוט נישט אזעלכע זאכן א גאנצע וואך, דארף אליין טון הכנות לכבוד שבת — דאס אליין איז דער כבוד פון שבת.
1) “שזה הוא כבודו” — כבוד פון שבת, נישט כבוד פון דער מצוה: דער רמב״ם מיינט אז דאס וואס אן אדם חשוב טוט עס אליין איז דער כבוד פון שבת גופא — אזוי ווי ווען א מלך קומט, איז דער כבוד אז חשוב׳ע מענטשן גרייטן אן פאר אים. דאס איז נישט בלויז דער כלל׳דיגער דין פון “מצוה בו יותר מבשלוחו.”
2) חילוק צווישן “מצוה בו יותר מבשלוחו” און כבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א כלל׳דיגער דין פאר אלע מצוות — מען זאל אליין טון א מצוה. אבער דער רמב״ם לייגט דא צו אן עקסטערע דימענסיע: ביי שבת איז דאס אליין-טון א חלק פון דער כבוד פון שבת. דאס הייסט, ס׳איז נישט נאר אז מען קען נישט שיקן א שליח — ס׳איז אז דאס וואס דער חשוב׳ער איד טוט עס אליין, דאס איז וואס מאכט דעם כבוד.
3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: וויפיל מער אן אדם חשוב טוט אליין, אלץ מער משובח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”
פארשידענע חכמים האבן פארשידענע הכנות אליין געטון — האלץ צעבראכן, געקאכט, פלייש געזאלצן, קנויטן געדרייט, ליכט אנגעצינדן, אדער איינגעקויפט.
1) דער רמב״ם׳ס שיטה — קיין נעמען: דער רמב״ם דערמאנט כמעט קיינמאל נישט נעמען פון חכמי הגמרא (ער זאגט נישט רבא, רב ספרא, א.א.וו.) — ער שרייבט סתם “חכמים הראשונים.” דאס איז זיין כלל׳דיגער דרך.
2) “מהם… מהם…” — קיין סעט מנהג: דער רמב״ם ווייזט אז יעדער חכם האט געטראפן זיין אייגענע זאך — ס׳איז נישט געווען איין פעסטער מנהג. קיינער האט נישט געקוקט אויפן צווייטן.
3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — אויף וואס גייט עס? אפשר גייט עס אויף אלע זאכן, אבער אפשר בעיקר אויף דער לעצטער — “יוצא וקונה” — ווייל שאפינג גיין איז נישט א גרויסע טירחא, אבער פאר אן אדם חשוב איז עס אומגעוויינליך. דער חידוש איז אז מען האט אים געזען אין “גראסערי” נאר לכבוד שבת. אבער מען קען אויך זאגן אז עס גייט אויף אלע — אויך האלץ צעבראכן איז נישט געווען זיין טייפ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”
עונג שבת מיינט גוטע פעטע מאכלים (מער ווי געוויינליך) און גוטע משקאות.
1) “זה שאמרו חכמים” — דער רמב״ם׳ס צוטיילונג: די גמרא נוצט דעם לשון “כל המענג את השבת” פאר אלע סעודות-ענינים. דער רמב״ם צוטיילט עס: דאס פריערדיגע (טיש דעקן, הויז אנגרייטן, בגדים) איז כבוד, און דאס (מאכלים, משקאות) איז עונג. “זה שאמרו חכמים” מיינט: דאס וואס די חכמים רעדן וועגן גוטע מאכלים — דאס איז דער עונג-טייל.
2) “משקה מבושם” — נישט דוקא פארשמעקט: “מבושם” מיינט דא אזוי ווי “שמן” ביי תבשיל — גוטע, רייכע משקאות, נישט דוקא א שמעקעדיגע משקה. דער באווייז איז פון דעם וואס דער רמב״ם שרייבט “משיב נפש ופוקח” — עפעס וואס מאכט פרייליך און דערקוויקט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”
דער שיעור פון עונג שבת — וויפיל מען דארף אויסגעבן אויף שבת מאכלים — איז לפי ממונו של אדם, לויט וויפיל יעדער קען זיך פארגינען. און ווער עס גיט מער אויס איז משובח.
1) “לפי ממונו של אדם”: דער לכתחילה׳דיגער שיעור פון עונג שבת איז לויט וויפיל דער מענטש קען זיך פארגינען. א עושר וואס עסט אלע טאג גוט, פאדערט מען פון אים מער פאר שבת. אבער דער רמב״ם פסק׳נט קלאר אז קיינמאל איז נישטא א חיוב צו קויפן מער ווי וואס מען קען זיך פארגינען. דאס איז נישט בדיעבד — דאס איז דער לכתחילה׳דיגער דין.
2) “הוצאות” און “מתקן מאכלים”: “הוצאות” מיינט געלט-אויסגאבן, און “מתקן מאכלים רבים” מיינט אויך די מיה און ארבעט פון גרייטן. ביידע זענען משובח.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”
אויב איינער האט נישט קיין געלט, אפילו ער מאכט נאר א פשוט׳ע גרינס-זופ לכבוד שבת, איז ער יוצא עונג שבת. ער דארף נישט בארגן געלט פון אנדערע כדי צו פארמערן שבת-מאכלים.
1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — ברייטער ווי צדקה: דער רמב״ם פסק׳נט דעם כלל פון “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבער ער פארשטייט “תצטרך לבריות” ברייטער ווי נאר בעטן צדקה — עס שליסט אויך איין בארגן (הלוואה). “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט, נישט נאר בעטן מתנות.
2) א וויכטיגער חידוש — קיין חיוב צו טון מער ווי מ׳קען: דער רמב״ם זאגט קיינמאל נישט אז איינער דארף טון מער ווי ער קען זיך פארגינען. דער טור האט געהאט א שווערע פראבלעם (און ברענגט פון זיין טאטע דער רא״ש) ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז דא אויף געוויסע אופנים א חיוב זיך אנצושטרענגען. אבער לויט דעם רמב״ם איז דער דין פשוט: לפי ממונו, און אויב נישטא — נישטא. קיין חיוב צו בארגן אדער זיך מוטשען. ס׳איז נישט נאר “נישט מחויב” — ס׳איז ממש נישט ראוי.
3) “שלק” — נאר ווען ס׳איז ספעציעל: דער “שלק” (זופ) איז יוצא נאר ווען ער טוט עס “כדי לענג את השבת” — ד.ה. עפעס וואס ער וואלט נישט געטון אין מיטן וואך. אויב ער עסט יעדע נאכט אזא זופ, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל. ער דארף עט ליסט עפעס טוישן — למשל, ער עסט געווענליך נאר ברויט, און יעצט מאכט ער א זופ.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”
איינער וואס עסט אלעמאל גוט דארף עט ליסט טוישן זיין שבת-עסן פון וואכעדיגע עסן. אויב ער קען נישט טוישן דאס עסן אליין, זאל ער כאטש טוישן די צייט ווען ער עסט.
1) די פארקערטע פראבלעם פון דעם עני: דער עשיר וואס עסט שוין אלעמאל גוט — וויאזוי מאכט ער שבת אנדערש?
2) ניכר אז ס׳איז שבת: דער עיקר ענין איז אז ס׳זאל זיך פילן אנדערש, “שבת׳דיג”. דאס איז פאראלעל צום דין ביי מלבושים, וואו דער רמב״ם האט געזאגט אז אויב מען גייט מיט די זעלבע מלבושים זאל עס כאטש אויסקוקן אנדערש.
3) טוישן די צייט: טוישן די צייט פון עסן (פריער אדער שפעטער ווי געווענליך) איז אויך א דרך פון עונג שבת — ס׳מאכט עס פילן אנדערש, נישט סתם א רוטין.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”
מען איז מחויב דריי סעודות שבת — פרייטיג נאכט, שבת צופרי, און שבת נאכמיטאג. אפילו א עני וואס לעבט פון צדקה דארף עסן דריי סעודות.
1) קשיא און תירוץ — “עשה שבתך חול” vs. עני המתפרנס מן הצדקה: פריער האט דער רמב״ם געזאגט “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — מען דארף נישט בארגן. ווי שטימט דאס מיט דעם דין אז אפילו א עני המתפרנס מן הצדקה דארף דריי סעודות? דער תירוץ: דער חיוב פאלט אויף די גבאי צדקה / די וואס שטעלן צו צדקה — זיי דארפן וויסן אז דער עני ברויך דריי סעודות, און זיי זאלן אים צושטעלן.
2) אינטערעסאנטער חילוק — בינוני vs. עני גמור: איינער וואס האט גענוג געלט אויף צוויי סעודות אבער נישט אויף דריי — ער דארף נישט בארגן, ווייל דעמאלט גילט “עשה שבתך חול”. אבער איינער וואס איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קויפט מען אים דריי. דאס ווערט פארגליכן מיט פסח, וואו מען בעט יא פון צדקה ווייל דעמאלט איז דא א ספעציפישע מצוה וואס מען מוז צושטעלן (ד׳ כוסות וכדו׳).
3) דרך העולם — צוויי סעודות: אינמיטן וואך איז דער דרך העולם נאר צוויי סעודות — אזוי זעט מען אויך ביי גבאי צדקה וואס גיבן נאר צוויי סעודות. שבת איז דער ענין פון נשמה יתירה וואס מאכט דריי סעודות.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”
א קראנקער וואס עסן שאדט אים, אדער איינער וואס פאסט תמיד, איז פטור פון דריי סעודות.
1) דער יסוד פון סעודת שבת לויט דעם רמב״ם: אלע דינים פון סעודת שבת זענען נישט א גזירת הכתוב ווי עסן מצה (וואו מען מוז א כזית אפילו ס׳איז שווער). סעודת שבת איז אן ענין פון עונג — דאס איז די דרך העולם פון הנאה האבן. אויב עסן מאכט אים קראנק, איז עס פארקערט פון עונג און ער איז פטור.
2) ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך אנצושטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט נאר ווען ס׳איז מענג און געשמאק. אויב ס׳איז שווער — ער האט שוין צופיל געגעסן, ער קען נישט מער — איז ער פטור.
3) פראקטישע נפקא מינה — אכילה גסה אין ווינטער: מענטשן וואס קומען אין שול אין ווינטער פאר סעודה שלישית גלייך נאכדעם וואס זיי האבן געענדיגט זייער טשולענט, און זיי זענען נאך זאט — זיי זענען נישט מקיים גארנישט דורך זיך צווינגען צו עסן. ס׳איז נישט קיין ענין פון עונג שבת ווען מען עסט בעל כרחו. אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא, און מ׳איז נישט יוצא גארנישט דערמיט. דער עצה: מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה צופרי, עסן פריער, כאפן א שפאציר — כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אבער אין ווינטער מיט חסידישע מנינים (שחרית ענדיגט איינס, מנחה איז שוין פיר אזייגער) איז עס פראקטיש זייער שווער.
4) וויאזוי מאכט דער חולה עונג שבת? דער רמב״ם זאגט נישט. ער קען עונג האבן דורך אנדערע זאכן (ווי שבת׳דיגע מלבושים), אבער ביי סעודה ספעציפיש איז נישט שייך — ער קען נישט טוישן זיין פאסטן צו א “שבת׳דיגן פאסטן.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”
אלע דריי סעודות זאלן זיין קבוע אויף וויין. ביי די ערשטע צוויי סעודות איז שוין דא קידוש (ביינאכט קידוש, צופרי קידושא רבא). ביי סעודה שלישית דארף מען אויך האבן וויין, כאטש עס איז נישט קיין דין קידוש.
1) קידושא רבא אויף בראנפן: דער מנהג צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן (שנאפס) איז געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם זיין אויף חמר מדינה. לויט דעם איז נישטא אמת׳דיג קיין חילוק צווישן ביינאכט און אינדערפרי בנוגע צו וויין.
2) שתי ככרות: דער רמ״א זאגט “וצריך שתי ככרות” — אלע סעודות זאלן זיין אויף שתי ככרות. דער טעם איז לכאורה אן ענין פון עונג — א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט. עס איז אויך א רמז פון דעם מן.
3) אכילת בשר ושתיית יין: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט פון “מאכל שמן ביותר” און “יין המשומר” — אבער דארט איז עס געווען מער אין רמזים. דא זאגט ער עס בפירוש: בשר און וויין איז עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אויב מ׳האט נישט, איז מען פטור.
4) שלש סעודות ביום טוב: עס ווערט דיסקוטירט צי מ׳דארף אויך יום טוב עסן דריי סעודות. דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמב״ם מיינט אז יום טוב דארף מען אויך דריי סעודות. דאס בלייבט נישט קלאר אויסגעפירט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”
מ׳טאר נישט מאכן א סעודה מיט וויין אנשטאט גיין לערנען אין בית המדרש. דאס מיינט נישט אנשטאט דאוונען, נאר אנשטאט לערנען — “בשעת בית המדרש.”
1. שחרית ומוסף בבית הכנסת
2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — די צופרי סעודה אינדערהיים
3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / הערט די דרשה
4. ויתפלל מנחה
5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת
1) “על היין” ביי סעודה שלישית: דער רמב״ם זאגט נאכאמאל “על היין” ספעציפיש ביי סעודה שלישית, כדי צו געדענקען אז אויך דא דארף מען וויין, כאטש עס איז נישט קיין קידוש.
2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, מ׳גייט אוועק פון שבת מתוך סעודה. דאס איז א ענין פון כבוד שבת.
3) קיין פערטע סעודה (מלוה מלכה): דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערטע סעודה.
4) סעודה שלישית אין בית המדרש: דער רמב״ם זאגט אויך נישט “ויבוא לביתו” ביי סעודה שלישית — משמע ער בלייבט צו סעודה אין בית המדרש.
5) “מנהג הצדיקים”: אן אינטערעסאנטע לשון — דער רמב״ם לייגט אוועק דעם סדר ספעציפיש אלס “מנהג הצדיקים.”
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: **”אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר מש
לש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”**
א מענטש זאל נישט גיין ערב שבת מער ווי דריי פרסאות פון אנפאנג טאג, כדי אנצוקומען אהיים בעוד היום רב, כדי ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת.
1) דער טעם — “שאנשי ביתו יודעים”: די גאנצע סיבה איז ווייל ער קומט אהיים פלוצלינג און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים. לויט דעם איז די הלכה אפשר ווייניגער נוגע אין היינטיגע צייטן ווען מ׳קען מודיע זיין אויפ׳ן טעלעפאן. דער שולחן ערוך הרב זאגט אז אין היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.
2) אנשי העיר יכולים להחרים: ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט, ווייל אויסער דעם וואס ער האט נישט א גוטע סעודה, קומט אויך אויס אז ער איז מבייש די בעלי בתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה פארשעמט זיי דערמיט.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”
מ׳טאר נישט פאסטן שבת, און מ׳טאר נישט שרייען, תחנונים זאגן, און בעטן רחמים.
1) “פאסטן” דא מיינט נישט איינער וואס האט א פלעזשור פון פאסטן (וואס דער רמב״ם האט פריער דערמאנט אלס פטור פון סעודות), נאר פאסטן על הצרות — א יום תפילה וועגן צרות.
2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” איז אלעס איין פעולה — מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות. דאס קומט פון מסכת תענית — א ציבור מתענין ומתריעין עליהן (פאסטן און בלאזן שופר), אבער “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”
3) אויסנאם — עיר שהקיפוה גוים או נהר: א שטאט וואס איז אין סכנה פון גוים אדער א טייך — דעמאלט מעג מען יא מתריע זיין אויף שבת. דער חילוק: צרות וואס מ׳קען אפשטופן (מ׳קען מאכן א תענית זונטאג), טוט מען נישט שבת. אבער אן עמערדזשענסי וואס דארף יעצט באהאנדלט ווערן — למשל א שונא שטייט דא — מעג מען יא מתפלל זיין. דער סברא: אויב דער אייבערשטער דארף העלפן היינט שבת, מוז מען אים יעצט בעטן. ביי א רגילע צרה איז עס א “תקופה” פון פראבלעם, נישט אז דער טאג אליין איז אין סכנה.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”
מ׳הייבט נישט אן א מלחמה (ארומנעמען א שטאט פון גוים) ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג פון א מלחמה זענען זייער אנגעצויגן און דראמאטיש. מ׳וויל אז ביז שבת זאלן די סאלדאטן זיך שוין בארואיגן, כדי זיי זאלן קענען האבן עונג שבת.
דער שיעור פון דריי טעג — דריי טעג איז גענוג צייט אז מ׳זאל זיך צוגעוואוינען, דריי טעג איז אלעמאל ווי א “חזקה.” עס האט אפשר אויך צו טון מיט דעם אז אבלות׳ס שווערסטע צייט איז ביז דריי טעג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”
מ׳טאר נישט ארויספארן אויף א שיף אויפ׳ן גרויסן ים ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג אויף א שיף זענען שווער (זי-סיקנעס וכדומה). מ׳דארף דריי טעג צייט זיך צו בארואיגן פאר שבת. פאר א דבר מצוה איז מותר אפילו ערב שבת.
1) ערב שבת אויף א שיף — “מדבר דבר”: ווען מ׳פארט ערב שבת אויף א שיף, דארף מען בעטן דעם בעל הספינה ער זאל נישט פארן שבת — אבער אפילו אויב ער פאלגט נישט, איז דער עיקר אז מ׳האט געזאגט. דער טעם: “מדבר דבר” — מ׳זאל נישט רעדן וועגן פארן אויף שבת. דער גוי פארט אין זיין ביזנעס.
2) קורצע נסיעה — צור צו צידון: א קורצע נסיעה ווי פון צור צו צידון (זייער נאנט, כמעט א האלבע שעה צו גיין) איז מותר. די שטעט שטעקן זיך ארויס אין ים, אזוי אז א שיף איז דער גרינגסטער וועג אפילו אויב ס׳איז ממש נאנט.
3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מחמיר געווען נישט צו פארן אפילו קורצע נסיעות. דאס איז אן ענין פון מנהג המקום.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”
תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת. דעריבער איז די מצות עונה פאר תלמידי חכמים (וואס איז איינמאל א וואך) קבוע אויף ליל שבת.
1) סטרוקטור פון דער הלכה: מ׳קען פרעגן פארוואס ברענגט ער דאס נישט פריער ביי די הלכות פון עונג שבת? דער רמב״ם האט נישט געוואלט עס מישן מיט די הלכות פון סעודות, און האט עס צוגעלייגט שפעטער.
2) צוויי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, (2) וויבאלד תשמיש איז מעונג שבת, קבע׳ט מען עס אויף שבת. אנדערע מענטשן (פועלים וכו׳) וואס האבן א סדר עונה פון צוויי מאל א וואך, איז שבת אויך א מצוה, אבער זיי מוזן נישט דווקא נאר שבת.
3) בועל בתולה בשבת: מ׳מעג לכתחילה בועל זיין א בתולה אויף שבת, אפילו ס׳וועט גיין דם בתולים. אין בו משום חובל — ווייל דער בלוט איז שוין דם מכונס (ליגט שוין דארט אנגעזאמלט), ס׳איז נישט ווי מ׳נעמט ארויס בלוט. אין בו משום צער — ווייל למעשה האט זי אים ליב, אזוי אז דער צער איז נאך אלץ בכלל עונג. אפשר האט די גמרא דעריבער געברענגט דעם ענין ביי עונג שבת — צו ווייזן אז אפילו מיט אביסל צער איז עס נאך אלץ עונג.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”
שבת און עבודה זרה זענען ביידע שקול כנגד אלע אנדערע מצוות. א מחלל שבת בפרהסיא איז ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה אדער אגדה? דאס איז נישט פשוט א הלכה׳דיגער כלל. מ׳דארף אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבער נישט אלע דינים פון עובד עבודה זרה. דער רמב״ם קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה.
2) פארוואס שבת? דער רמב״ם׳ס טעם איז: (1) ס׳איז א דבר חמור, (2) ס׳איז אן אות צווישן הקב״ה און אידן. ער זאגט נישט דעם טעם וואס אנדערע מפרשים ברענגען — אז שבת איז חידוש העולם (און דעריבער ענליך צו עבודה זרה). ער זאגט אויך נישט אז שבת איז “אויך עבודה זרה” — נאר אז ביידע זענען שקול.
3) בפרהסיא — דער שליסל: דער ווארט “בפרהסיא” איז דער עיקר, און עס שטייט אויף דעם ווארט “אות.” ווען מ׳איז מחלל שבת בפרהסיא, האט מען צעשטערט די אות — דעם סימן פון דעם ברית צווישן הקב״ה און כלל ישראל.
—
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.'”
איינער וואס היט שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), און מענגו (עונג) — באקומט שכר סיי בעולם הזה סיי בעולם הבא, ווי ס׳שטייט אין נביאים.
1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — דריי זאכן: (1) כהלכתה = אלע מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. דאס שפיגלט אפ דעם גאנצן סטרוקטור פון פרק ל׳.
2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: דער נביא זאגט נישט וואס דער שכר וועט זיין, נאר אז ס׳איז “וואויל” מיט אים — א שבח אן זיך.
3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: דאס מיינט ארץ ישראל, וואס איז א נחלה בלא גבול (אן גרענעצן). “כי פי ה׳ דבר” — ווייל דער אייבערשטער פאלגט זיין ווארט, דברי אמת וצדק.
4) “כפי כחו”: ער דערמאנט אז עונג שבת איז כפי כחו/כפי ממונו, מ׳זאל נישט מיינען אז איינער וואס האט נישט קיין געלט קען נישט מקיים זיין עונג שבת.
—
עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.
א גוטן. מיר גייען לערנען די לעצטע פרק פון רמב״ם הלכות שבת, די דרייסיגסטע פרק. זייער גוט. א געשמאקע פרק. אבער פאר מיר גייען לערנען די פרק, ווילן מיר באדאנקען די ספאנסארס און מחזיקים און תומכים פון אונזער שיעור, די וואס שעירן עס מיט אנדערע מענטשן און העלפן פארשפרייטן די תורה, און פארשטייט זיך די הויפט ספאנסאר, אונזער ידיד הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגער, די זכות התורה זאל אים כסדר באגלייטן. והקב״ה ישלם שכרו, אזויווי עס שטייט אין דעם מי שברך, און אויך די אלע וואס ברענגען יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.
זאגט די רמב״ם אזוי: ארבעה דברים נאמרו בשבת. דאס איז א זייער אינטערעסאנטע אנהייב פון דעם פרק. פיר זאכן שטייט בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. צוויי זאכן שטייען אין די תורה, נאמרו, שטייען אין די תורה, יא, און צוויי זאכן שטייען אין דברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. דאס הייסט, עס איז מדרבנן, אבער די נביאים האבן עס שוין גערעדט. עס האט א דין דרבנן, עס איז נישט קיין חיוב מער ווי א דרבנן, אבער עס שטייט נישט אין די שפעטערדיגע רבנן, רבינא ורב אשי, עס שטייט אין די נביאים. עס האט אויך א דין דברי קבלה, דברי סופרים.
וואס איז די שנים שבתורה? די צוויי מצוות אין די תורה אויף שבת זענען זכור ושמור. זכור האבן מיר געלערנט אין די לעצטע פרק, ס׳מיינט, אזויווי די רמב״ם האט געזאגט וואס חכמים האבן אפגעטייטשט, זכרהו על היין, די מצוה פון קידוש מדאורייתא. די רמב״ם האט גראדע נישט געזאגט דאס איז זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין האט ער געזאגט שפעטער איז זיכער א דרבנן. ושמור איז לכאורה די מצוה פון שמירת שבת, די אלע איבעריגע פרקים וואס די רמב״ם האט גערעדט הלכות הוצאה וכו׳, די אלע אנדערע ל״ט מלאכות וואס די רמב״ם האט גראדע גערופן די פסוק און ברענגט דערויף תשבות.
אבער דא זעט עס אויס ווי ער וויל דא זאגן זכור, שמור, כיבוד, עונג. דאס זענען פיר ווערטער וואס מ׳קען גרינג געדענקען. ווייסטו, ס׳איז אן אינטערעסאנטע הקדמה. זכור, שמור, וואס דאס איז שמירת שבת. און נאכדעם איז דא די צוויי וואס איך וויל יעצט בעיקר רעדן פון דא, די צוויי וואס זענען מבואר אין די נביאים, וואס די נביאים האבן מפרש געווען, דער נביא ישעיה, איז די מצוה פון כיבוד און די מצוה פון עונג, כבוד ועונג פון שבת.
Speaker 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, נישט “כבוד ועונג”. א גאנצע פרק אויך. כיבוד איז איבער די צו מכבד זיין. כבוד איז מעצמו, כיבוד איז ווייל דער מענטש מאכט אים כבוד.
Speaker 2: אהא, דאס ווייס איך נישט. איך זאג אז כבוד איז דער כבוד פון שבת, אבער צו מכבד זיין איז א פעולה. כבוד איז… נאכדעם האט ער כבוד. נאכדעם איז דער מכבד, איז ער כבוד. ווען א מענטש טוט עפעס איז עס כיבוד. ווען איינער איז כבוד פון זיך אליין אן איינער זאל טון עפעס, אפשר קען עס הייסן כבוד, אבער כיבוד קען עס נישט הייסן.
Speaker 1: אקעי.
ועונג, זיך מענג זיין. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, שבת זאלסטו רופן עונג, דאס הייסט דו זאלסט מאכן עונג אויף שבת. און שפעטער אין די זעלבע פסוקים שטייט, “ולקדוש ה׳ מכובד”, דער טאג שבת וואס איז קדוש לה׳, מכובד זאל מען מכבד זיין.
סאו, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט דא מחליט געווען, דאס הייסט, דער רמב״ם האט אסאך פלעצער אזא סארט איידיע פון מאכן א סטרוקטור. יא, האסטו צען כללים פון הלכות ספר תורה, איך ווייס, מיר האבן עס געלערנט. שבת האט ער קיינמאל נישט דאס געמאכט. ער האט אנגעהויבן גלייך מיט די מצות שביתת שבת, און ער האט יא געלערנט, און נאכדעם די מצוה פון נישט מעניש זיין שבת, מצוה פון תחומין, נאך מצוות סעודות שבת. און דא פיינעלי, ביי די ענד, האט ער זיך דערמאנט צו געבן אזוי אן אוועראל סטרוקטור פאר די גאנצע הלכות שבת.
בעצם, די הקדמה וואלט געקענט קומען אין אנהייב הלכות שבת. ס׳איז דא פיר זאכן, אדער אפשר וואס דו זאגסט, נאך איין זאך פון תחומין, אדער נאך איין זאך פון נישט מעניש זיין, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. און נאכדעם איז דא נאך זאכן פון כיבוד ועונג, וואס דאס איז נאך זאכן. בעצם האט דאס געקענט זיין די אנהייב.
איך טראכט אז אפשר וויל ער ארויסברענגען, אז אפשר דאס איז די מטרה, ער וויל ארויסברענגען אז מ׳זאל נישט מיינען אז כבוד ועונג איז אפשר נאר א צוגעטשעפעטע זאך, טו כבוד ועונג שבת. יעצט אז ער מאכט עס אין די סטרוקטור, זעסטו אז דאס איז איינע פון די פיר זאכן. א גאנצע טאקע מדרבנן, ס׳איז נישט אזא חמור אזויווי די דרייצער, אבער כאילו ס׳איז דא פיר זאכן שבת, און האלב פון זיי, יא, זענען כבוד ועונג. סאו ס׳מאכט מער חשוב די כבוד ועונג שבת ווי מ׳האט סתם צוגעלייגט אלס, אה, נאך אן ענין מדרבנן צו מאכן כבוד ועונג שבת.
איך טראכט אפשר אזוי, קודם כל פארוואס האט ער געברענגט זכור ושמור? איז ווייל זיי זענען א זייער גוטע סעט. יא, האסט דאך די זעלבע פסוק אין עשרת הדברות אין יתרו און אין ואתחנן שטייט אנדערע לשון, זכור ושמור, און אין דעם שטייט זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
חכמים האבן אבער געזאגט כבוד ועונג. איך מיין אז דער רמב״ם זאגט דא אז די סטרוקטשער איז אויך די זעלבע. ווייל אויב וועלן מיר זען, די אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד איז זייער ענליך צו קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. ער רעכנט אויס אלע ענינים פון ערב שבת, וויאזוי מ׳דארף אריינברענגען די שבת. סאו אלעס וואס האט צו טון מיט זכור איז אין די זעלבע קאטעגאריע ווי זכור, אז מ׳דארף מכבד זיין די שבת ווען ס׳קומט אריין. אלעס וואס ער גייט אויסרעכענען וועלן מיר זען, ער דארף זיך אנטון פריש, און ער זאל ווארטן אויף די שבת, מקבל שבת זיין, און ווייטער.
און עונג, דער רמב״ם האט געזאגט אז שמור איז אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש. אזויווי ער האט געזאגט אנפאנג מוקצה, ס׳איז דא א זאך וויאזוי ס׳זאל אויסקוקן ווי שבת׳דיג. און דאס איז אויך, אונטער תשב״ת, אז מ׳זאל נישט טון אנדערע זאכן, נאר וואס מ׳זאל יא טון. און וועגן דעם אפילו לייגט מען צו מוקצה, כדי ס׳זאל נישט, די אלע תיקוני עולם מלאכות זאלן נאך אלץ נישט זיין שוה. און די אלע זאכן וואס שטייען, און עונג איז מער וויאזוי פילט מען אן די טאג פון שבת. מ׳עסט סעודות, מ׳פארברענגט, מ׳לערנט.
סאו די כבוד ועונג איז ארויפגעלייגט אויף די זכור ושמור. די כבוד איז אלע עקסטרע דרבנן׳ס אויף זכור, און עונג איז אלע דרבנן׳ס אויף שמור.
Speaker 2: א תורה נער. איך נישט פאר דעם ריזן מיר נישט. מיט דעם דער ערשטער האלט מאכט מערסטער צו די צווייטע האלט. ער זעהט אז כיבוד, מ׳קען עס טא אנציען זיך שיין אויף שבת, א גאנצע שבת, אבער עס איז אמת, אז עס זעט אויס אז כיבוד האט אסאך צו צו מיט די כניסה ווי יציאה, אבער אז די אוניג זאל זיין קאנעקטענט מיט מלכה – די איך מיין אז די אוניג איז אזוי ווי די אלעס ביז יעד, איז געווען די נעגאטיוו. די נעגאטיוו צו ווי אן א שבת, וואס מ׳זאל אלעס נישט טון כדי ארויס קוקן שבת. וואס טוט מען יא שבת? וויאזוי זעהט עס יא אויס? אה, עס זעט אזוי מ׳פארברענגען אוניג.
Speaker 1: פרשטיי, ווייל פאר דעם שטימט עס מיך נישט. ווייל אוניג איז א פאזיטיווע זאך, אז מע זאל זיך ענדזשויען נישט אזויווי נישט טון מלכה. שבותי, אוניג זענען זייער אנדערש, און מער אנדערש ווי זכור און כבוד, פארשטייסט? איך וואלט געזאגט אז די אלע, אויב וואס מיר האט געפרעגט צו מאכן א קאנעקשן, וואלט איך געזאגט אז אלע כבוד ועונג זענען מער קאנעקטעד מיט זכירה. אזויווי מ׳זעט אין די סדר פון די רמב״ם, אז קודם האט ער גערעדט אלע מלאכות, און נאכדעם אין די לעצטע דריי און פיר פרקים רעדט ער פון די פאזיטיווע זאכן פון שבת, וואס מ׳טוט יא, אזויווי דו זאגסט, וואס זעט אויס אין שבת. און דער עונג איז אויך דא, למשל דאס וואס מ׳טאר נישט מבקש זיין רחמים, אדער פאסטן, אדער מלחמות. אלע זאכן איז…
Speaker 2: ס׳איז שטימט, כבוד איז… ס׳איז גערעכנט אז דו זאגסט א פערענטפערן מיין קשיא, איך האב געזאגט אז עונג איז א פאזיטיוו זאך און נישט אזויווי שמור, זאגסטו אז ס׳איז יא דא לאו׳ס וואס איז פון עונג. אבער איך זאג אז ס׳איז א זאך פון צער, וואס דאס איז לאפוקי עונג.
Speaker 1: אבער איך זאג ביידע, די לאו׳ס און די עשה׳ס זענען אלעס די ציוויים פון שבת, אז שבת זאל זיין א פרייליכער, נישט נאר בטול מלאכות אדער מוקצה, נאר אלע אנדערע זאכן, די מאכלים, די עסן, די אנפילן די טאג.
ביי מיר איז א שטיקל פלא, איך האב געזיכט, און איך בין געווען זיכער אז די לשון “אבות ורבים שנאמרו בשבת” דארף שטיין עפעס א מקור, עפעס א מדרש, עפעס א גמרא. ביז דערווייל קיינער פון די מציינים דא אויף די זייט האט נישט געטראפן קיין מקור. דער רמב״ם האט זיך געוואלט צומאכן, ווייל זכור ושמור איז א לשון וואס יעדער איינער ווייסט, זכור ושמור, ס׳איז זייער שיין. אבער דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געברענגט, נאר זכור האט ער געברענגט, שמור האט ער קיינמאל נישט געברענגט. איך פארשטיי, איך וואלט מסכים געווען צו זאגן אז שמור מיינט מלאכות, אבער ווי האט ער גענומען די…
איך וועל דיר זאגן די סוד. דאס וואס ער טוט דא, ער מאכט דא יציאות השבת שתים שהן ארבע, זאגט ער, גאנץ שבת איז שתים שהן ארבע.
Speaker 2: אבער ס׳איז יא דא, זיי האבן געלערנט, יעדע מאל וואס דער רמב״ם מאכט א ליסט, אסאך מאל טרעפט מען אין פריערדיגע פוסקים וואס האבן שוין געהאט די ליסט, אבער דא קיצור האב איך נישט געטראפן. אפשר איז געווען עפעס א… ער מעג אליין מאכן, איך זאג נישט.
Speaker 1: אבער ס׳איז נישט אינטערעסאנט אז די משנה האט ממש אזא שתים שהן ארבע, א צעזאג?
Speaker 2: אה, ס׳איז דאך פירוש.
Speaker 1: איך האב פירוש.
Speaker 2: איך האב פירוש דברים? די ערשטע משנה איז יציאות השבת שתים שהן ארבע. אויס פון די שמיא דלעילא.
Speaker 1: איך וויל אויך פארשטיין, איך פארשטיי אז די גמרא האט געמאכט דא א סטרוקטור פון גאנץ הלכות שבת, פיט אריין אין די פיר זאכן. און די חידוש פון די סטרוקטור איז, ער זאגט נישט, ס׳איז נישט די זעלבע פינף מצוות פון שבת. ס׳שטייט זכור ושמור, ס׳איז אנדערע קלארע איידיעס, געדענקען שבת און היטן שבת.
רייט, ווען מיר טראכטן יעצט, טראכט איך אז דער רמב״ם וואלט ווען געקענט לכאורה מאכן דאס אלס א אנפאנג הלכות שבת, מאכן א שיינע לאנגע הקדמה, אזויווי למשל הלכות אישות, צען, צוויי דאורייתא, זיבן דרבנן. ער וואלט דאס אויך געקענט מאכן, אז ס׳איז דא צען זאכן מיט שבת, און אנהייבן אויסצורעכענען לויט די סדר, אבער ער טוט עס נישט. און דא ביי די ענדע געבט ער עפעס אזא ווארף אריין האלבוועגס. דאס וועל איך אויך פרובירן צו פארענטפערן מיט מיין תורה. דאס קומט צו ווייזן אז די עונג און כבוד שבת איז זייער וויכטיג, ס׳איז איינע פון די פיר בעיסיק זאכן. אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג. ער זאגט אויך, ס׳שטימט נישט מיט די מצוות, ס׳איז נישט דא פיר מצוות פון שבת, ס׳איז דא פיר איידיעס, אבער די מצוות טיילן זיך אנדערש.
אקעי. זאגט דער רמב״ם האט דא קלאר געזאגט מיט דעם אות אז עונג איז א דרבנן, ווייל ס׳איז דא שיטות, ווייל אין די גמרא לערנט מען עס ארויס פון די פסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק, ס׳שטייט דארט פיר מאל א לשון אכילה, סעודות מיינט דאס, די דריי סעודות שבת. און ס׳איז דא אסאך ראשונים וואס זאגן אז ס׳איז א דאורייתא. דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז דברי סופרים, און וויאזוי זאל מען וויסן אז ס׳איז א דרבנן? אז די נביאים ברענגען עס ארויס.
Speaker 2: איז אפשר ווען ער זאגט אונז אז ס׳איז מפירושם של נביאים, מיינט ער אז מ׳זאל עס נעמען מער חשוב? ס׳מיינט נישט דווקא לייכטער פילייכט. ס׳האט צו טון מיט עפעס וואס ס׳שטייט בדברי קבלה, געבט עס עפעס א חשיבות? למשל איך ווייס נישט, ס׳איז דא אזא צוויי קענט מען אפשר יא מחמיר זיין און נעמען איין חילוק אין הלכה.
Speaker 1: זיכער נישט לויט׳ן רמב״ם, ווייל מיר האבן געלערנט אסאך מאל, דער רמב״ם האלט אז נביאים קענען נישט צולייגן קיין איין הלכה, זיי קענען מאכן תקנות, ס׳איז אזויווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל נביאים וחכמים. ס׳איז אוודאי, א נביא איז א מעלה אז א נביא זאגט עפעס. אפשר האט דאס צו טון מיט א ריזן, פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן?
אפילו ווען משה רבינו זאגט עס און ס׳איז נישט, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, איז אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאס א דרבנן. ווייל ס׳איז נישט קיין דאורייתא, ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳זאגט עס.
אקעי. איז כבוד ועונג גייט דער רמב״ם טאקע מיט צוויי ווערטער. דאס איז דאך א זכר ושמחה, פארשטייסט? און לאמיר נישט יעצט, מיר האבן דאס יעצט געלערנט, מיר זענען דאך יעצט פערטיג, איז נאר, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. איז וואס איז דאס?
זאגט דער רמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, דער כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט, ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא, דא זאכן אין די גמרא זאכן וואס עס האט מער א געהאלטענע מעשה פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון, דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. איי, זעסטו כיבוד? דאס איז די מעשה אין די גמרא איז כיבוד. זעסטו? “זה שאמרו חכמים”.
Speaker 1: זיי קענען מאכן תקנות אזוי ווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל “נביאים וחכמים”. אבער א נביא איז א מעלה, אז א נביא זאגט עפעס. אפשר איז דא א ריזן פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן. איך זאג, אפילו ווען משה רבינו זאגט אונז נישט פון דארט, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, איז דאך אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאך א דרבנן. ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳האט עס געזאגט.
ווייטער. אקעי, “איזהו כיבוד?” וואס איז דעי… אקעי, זייער גוט. איך גיי דיר ענטפערן מיט צוויי ווערטער. עס קומט א “זכור ושמור” וואס דו פארשטייסט, און מיר האבן שוין יעצט ביז יעצט געלערנט. יעצט פעלט אונז נאר “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. וואס איז דאס?
זאגט דער רמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, דעי כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט. ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא. ער זאגט, דארטן אין די גמרא זענען דא זאכן וואס ס׳זענען מער אגדתא מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון. דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. “איזהו כיבוד?” דאס איז דעי מעשה אין די גמרא איז די כיבוד. ער האט א לאנגע ליסט פון זאכן וואס זענען כיבוד. אבער… ס׳איז מדברי סופרים. וואס טייטש דברי סופרים? ס׳איז אין די גמרא. אבער דאס איז כיבוד, דאס איז אלץ כיבוד פון וואס ישעיה הנביא רעדט.
Speaker 2: יא. וואלט איך געזאגט אז די פרטים וואס ער זאגט, ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז ס׳איז א מצוה די אלע זאכן. דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.
Speaker 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. אז א מענטש זאל זיך אפוואשן פניו ידיו ורגליו בחמין, מיט ווארעם וואסער, ערב שבת, מפני כבוד השבת, פאר די כבוד פון שבת וואס גייט אריינקומען. איך מיין אז די לשון שטייט “מפני כבוד השבת”. פארדעם האבן מיר געלערנט, אז דו זעסט אז דאס איז מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, יא. אקעי. מצוה. אין די גמרא שטייט אז ס׳איז א מצוה. די לשון מצוה שטייט אין שבת ביים מדליקין.
Speaker 2: אקעי. אמת, אבער ציצית… ציצית מיינט מען נישט סתם א מצות ציצית וואס מ׳איז מחויב ביינאכט. מ׳מיינט סתם שיינע מציצים, בגדים מצוייצים. אבער וואס טייטש “מיין זעט ער בגדים מצוייצים”? אבער ער מיינט די ווארט ציצית. איך ווייס אז דא אין תולדות אהרן איז דא פלעצער וואו מ׳גייט א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי. רוב אידן טוען אן א ציצית, א טלית קטן, אבער מ׳איז זיך נישט מסדר ספעציעל.
Speaker 1: אקעי, אבער ער איז געווען מסדר ספעציעל. אין די גמרא מיינט מען טוט זיך אן א שיינע מלבוש, און אפשר איז דער מלבוש געווען ד׳ כנפות מיט ציצית. אין די גמרא שטייט אז רבי יהודה בר אילעאי איז געגאנגען מיט סדינים מצויצים, אז ס׳שטייט מיט ציצית. דער רמב״ם ברענגט דא די לשון הגמרא.
און וואס טוט ער? “ויושב בכובד ראש מיחל”, ער ווארט, ער קוקט ארויס, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. סאו נישט שמחה, נאר עפעס כובד ראש. פארקערט, עפעס א געוויסע ערנסטקייט. מ׳דארף וויסן פונקטליך וואס ס׳טייטש כובד ראש, אבער ער קוקט ארויס מיט ציפיה.
כובד ראש איז אין ציפיה איז צוויי זאכן. “מיחל” זאגט ציפיה, כובד ראש איז עפעס נאך פאר די ציפיה, איז עפעס אן ערנסטקייט. לאמיר פארשטיין אבער קלאר, דאס איז אלץ… דער רמב״ם שרייבט דא איבער די לשון הגמרא. וואס די גמרא זאגט אז רחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין איז א מצוה. וועלכע מצוה? דערווידערט די רב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.
סאו דער רמב״ם האט געטייטשט אז “דומה למלאך ה׳ צבאות” איז כובד ראש. כובד ראש און מיחל.
Speaker 2: ניין, מיחל איז לכאורה פון אן אנדערע לשון, “ליחל הגדולה”.
Speaker 1: יא, דאס איז פון אן אנדערע צייט. ווער איז געווען וואס האט געזאגט… יא, די גמרא רעדט פון ציצית, אז דאס איז לויט די שיטה אז סדינים דארפן ציצית, ס׳איז א מחלוקת, ס׳איז נישט פשוט.
קיצור, ס׳איז אינטערעסאנט טאקע וועגן דעם וואס דער רמב״ם ברענגט אריין דעם ענין פון ציצית, איך ווייס נישט. רבי חנינא שטייט, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, ער איז געשטאנען ביים טיר. וואס הייסט ער האט געפנייעט? ווען ס׳איז געקומען שבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. סאו דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט די צוויי מעשיות און געמאכט פון דעם אז מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן. קוק, די נעקסטע שטיקל גייט עס נאכדעם דעם ר׳ חנינא קלאר. אה, די… חכמים הראשונים… זייער גוט. דארט פארציילט ער א מעשה. ס׳הייסט, קודם זאגט ער מצוה, און נאכדעם פארציילט ער א מעשה. חכמים הראשונים, דאס איז די מעשה וואס דער ר׳ חנינא האט געזאגט. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, ער האט זיך צוזאמגעקומען מיט די תלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. זייער גוט.
ס׳זעט אויס אז ר׳ חנינא האט עס געטון מיט די עולם. רבי יהודה בר אלעאי האט מען אים געברענגט, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי איז געווען א רבי, און ר׳ חנינא איז געווען א ראש ישיבה. ר׳ חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט די עולם מקבל שבת זיין. ער איז געזעסן, “מלך ה׳ צבאות”, די עולם שטייט און קוקט. אזוי שטייט אסאך מאל וויאזוי דער רבי טוט עס, און דער רמב״ם מאכט עס, חכמים הראשונים ברענגט ער א חלק ביי די ערשטע. אינטערעסאנט.
Speaker 2: איך הער. און דער רמב״ם וואס גורס איז “שבת המלך”. דאס הייסט, אין די מקובלים זענען זייער אינטערעסירט אז שבת איז א מלכה. אבער אין די גמרא שטייט “שבת מלכתא”, ס׳קען זיין אזוי אויף אראביש, דערפאר זאגט ער “מלך”. ס׳איז נישט קלאר. דער רמב״ם האט געזאגט “שבת המלך”.
Speaker 1: אזוי. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. יא, אזויווי ביים דאווענען איז דאך דא “עומד לפני המלך”. ס׳איז דאך אייביג ווען מ׳וויל זאגן, ס׳הייסט, דאס איז דער כובד ראש. ביים דאווענען איז אויך דא כובד ראש וואס איז עומד לפני המלך. סאו דאס איז די כובד. זייער גוט. סאו דאס איז די נוסף פון כובד.
און נאך א זאך, נאך א זאך וואס איז מכבוד השבת, נאך דיטעילס פון די ענין פון כבוד השבת איז “שילבש כסות נקיה”, ער זאל אנטון א ריינע מלבוש, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. ער זאל נישט גיין אנגעטון שבת אזויווי אין די וואכן. ער זאל אויסקוקן אנדערש, ער זאל אויסקוקן שענער. ער האלט דא צוויי זאכן: ס׳זאל זיין ריין און ס׳זאל זיין אנדערש. ס׳זענען צוויי אנדערע סארט אובדזשעקטיווס.
Speaker 2: איך מיין אז די “ולא יהא מלבוש חול” איז די הקדמה צו די נעקסטע הלכה, ממילא, “ומאיימין לו להחליף”, זאל ער עטליסט אויסקוקן אנדערש. און בשעת עליתו זאל ער עס ארויסשטעקן, זאל עס אויסקוקן לענגער. ער זאגט אז לאנגע מלבושים הייסט א כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. רייט, ווייל אן ארבעטער, ער דארף האבן קורצע מלבושים ער זאל זיך קענען גיין. איינער וואס איז א יושב בטל, אדער ער זיצט במנוחה, גייט מיט לענגערע בגדים. סאו שבת, ווען מ׳גייט במנוחה, קען מען אראפלייגן די בגדים, ס׳גייט נישט שמוציג ווערן פון די ערד און זאמד, וואטעווער.
Speaker 1: רייט, נאר וואס איך האב געמיינט צו זאגן איז, אז “שילבש כסות נקיה” דארף נישט זיין אן עקסטרע מלבוש, ווייל ער וועט אנטון פריש.
Speaker 2: ניין, אבער ס׳קען זיין צוויי אנדערע זאכן. ס׳דארף זיין סיי א נייע העמד, אויך אז מען טוט אן עפעס א שבת׳דיגע בגד, מען מאכט א ברכה אויף דעם. מען קען לערנען ביידע וועגן.
Speaker 1: יא, ס׳איז ביידע. איך מיין אז ס׳איז ביידע. אבער לאו דווקא. ס׳קען זיין אז כסות נקיה איז גענוג. ער זאגט נאר אז די טלית זאל אויסקוקן אנדערש. ממילא, אויב האט ער נישט קיין אנדערע, זאל ער משנה זיין זיין טלית. דאס איז אלץ א דין אין “ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.
Speaker 2: אמת, ס׳איז נקיות, נישט דווקא אן אנדערע. ס׳איז דא פלעצער וואו מ׳גייט שבת, ס׳זעט אויס ממש נאר אביסל אנדערש. ס׳איז דא וואס גייען שבת אויך א שטריימל. געוויסע אין סאטמאר איז דא וואס גייען שבת און אין די וואכן א שטריימל, און שבת א ביבער הוט. ס׳איז שענער. סאו, ס׳איז דא וואס האלטן אז כסות נקיה איז גענוג, ס׳מוז נישט זיין אן אנדערע מלבוש ממש. אדער אין די ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. די זעלבע זאך, מ׳גייט א טיי, א ריינע, יעדע זאך זאל זיין אנדערש. וואטעווער, מ׳טרעפט, מ׳דארף. קען מען הערן. דאס איז אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. אבער ס׳איז דא.
ווייטער, “ועזרא תיקן”, ס׳איז דא א תקנה פון עזרא הסופר, ער האט מתקן געווען “שיהו מכבסין בחמישי”, אז די עולם זאל וואשן זייערע וועש דאנערשטאג, לכבוד שבת, אז מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת. פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג אליין איז נישט קיין צייט, ס׳איז שוין ערב שבת. עזרא האט, ס׳איז אינטערעסאנט, דאס איז פארט פון די תקנות פון עזרא וואס שטייט דארטן. באמת, ער האט געמאכט די סדר החיים פון די אידן אין ארץ ישראל. זאגט מען, עזרא האט געמאכט, יא, אלע מיני זאכן, גשמיות׳דיגע זאכן. עזרא האט געמאכט די סדר אז יעדער דאנערשטאג איז די לאנדזשרי מעט אפן, וואטעווער ס׳איז געווען אין יענע צייטן די בחינה פון דעם.
Speaker 1: יא, זייער גוט. זאגט די רמב״ם ווייטער, יעצט איז דאס די זאכן וואס מ׳דארף יא טון. יעצט קומט ער צו לערנען אן איסור, רייט? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה און משתה בערב שבת, אז מ׳זאל זיך זעצן מאכן א סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. די רמב״ם זאגט נישט פון ווען, לכאורה דא וואלט מען געזאגט די גאנצע טאג. רייט? דאס מיינט צו זאגן א משתה, דאס הייסט א מענטש האט א ספעציעלע פארטי אדער, מ׳זעט אין די גמרא, א מענטש האט איינמאל א וואך זיין סעודה וואס מ׳קומט זיך צוזאם, זאל ער עס נישט מאכן ערב שבת, זאל ער עס מאכן אויף שבת. ס׳איז א בזיון פאר שבת אז דו מאכסט עס ערב שבת. א משתה. א משתה מיינט אזויווי א גרויסע פארטי, נישט סתם אז מ׳עסט. אבער אכילה ושתיה סתם איז נישט קיין טענה. איך מעג אבער יא עסן און טרינקן ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳טאר נישט עסן פאר קידוש, אבער ביז ס׳ווערט נאכט מעג מען עסן.
Speaker 2: אפילו פירות וירקות?
Speaker 1: אפילו פירות וירקות. דער רמב״ם זאגט, אפילו מ׳מעג עסן, מ׳טאר נאר נישט מאכן א גרויסע סעודה, איז דא אבער דא א גרעסער כבוד השבת, און כיבוד השבת. א דיטייל אין די מצוה פון כיבוד השבת איז “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, אז פון מנחה ולמעלה, פון די צווייטע האלב ערב שבת, זאל מען זיך צוריקהאלטן פון לקבוע סעודה.
פארוואס? פון לקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”…
Speaker 2: דאס איז נישט די זעלבע לשון ווי משתה.
Speaker 1: יא, דאס איז נישט די זעלבע לשון. ער זאגט דא קביעות סעודה, נישט משתה.
Speaker 2: יא, אבער נישט א משתה.
Speaker 1: די זעלבע לשון קביעות סעודה. און נישט א משתה. פארוואס? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. אז מ׳זאל נישט עסן א גרויסע מאלצייט. ער מיינט נישט דא א פארטי. לכאורה איז דאס די זעלבע זאך, ווייל ער ניצט נישט די זעלבע לשון. קביעה, ביי ביידע זאגט ער די ווארט קביעה, אבער די קביעות סעודה דא מיינט לכאורה אזויווי למשל אין הלכות ברכות מיינט א שיעור קביעות סעודה, עסן אסאך, ווייל נארמאל האט ער… דו האסט שוין געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון עונג שבת, אז מ׳גייט מאכן א סעודה.
סאו די כבוד שבת איז… דאס איז א כבוד שבת, דאס איז נישט א חלק פון עונג. אויב דו ביסט נישט הונגעריג, קענסטו נישט האבן קיין עונג שבת. אבער ס׳איז נישט קיין כבוד אז דו ביסט שוין אנגעגעסן אין ערב שבת, און ס׳קומט שבת און דו ביסט נישט הונגעריג פאר די סעודה.
Speaker 2: אז דו קענסט נישט רעכענען אז דאס איז א דין אין די עונג? אה, די עונג זאגסטו? ס׳איז עונג אז דו זאלסט זיין זאט, און אויב דו ביסט שוין זאט פארדעם… ס׳איז כבוד אז דו דארפסט יעצט זיין זאט.
Speaker 1: אקעי, בעיבי, גאו גאו, ביי ביי. גאו גאו פלעי. נו נו נו, יו קענט קראי נאו.
Speaker 2: יא, איך מיין אז דאס שטייט פריער, קביעות סעודה. דאס איז וואס דו האסט געפרעגט פריער פון מיר, אז די אברבנאל האט דאך געלערנט אין די פריערדיגע פרק, האט ער געזאגט די הלכות פון איינער וואס איז אינמיטן א סעודה. איך מיין אז בדרך מקרה מעג מען. לקבוע סעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט, אזוי ווי די פוסקים רעדן וואס איז די הלכה ביי א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, עס שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבודו סעודה מיינט אז מען פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואך די סעודה? די משפחה קומט זיך צוזאם, ס׳איז פרייטאג. דאס טו נישט. ער האט זיך געמאכט און געמאכט א סעודה, עס איז נישט אין עושה.
Speaker 1: אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, יא. זאגט די רמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירש אין צריך ערן?
לכבוד הסעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אויב ער האט זיך פונקט געמאכט, ס׳איז געווען דעמאלטס… די פוסקים רעדן וואס איז א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, א ברית… ס׳שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבוד הסעודה מיינט אז מ׳פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואכעדיגע סעודה וואס די משפחה קומט זיך צוזאם? ס׳איז פרייטאג. דאס טוט ער נישט. ער האט זיך געמאכט א סעודה, אבער ס׳איז נישט אין עונה. קיינער הערט נישט.
אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, פון כבוד, רייט? זאגט דער רמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מ׳גרייט אן א טיש, אזויווי ווען מ׳מאכט א גרויסע סעודה, א גרויסע פארטי, דארף מען זיך נעמען גרייטן פון אפאר שעה פארדעם, ווייזן אז ס׳איז א גאנצע עסק. אפילו א מענטש וואס דארף נאר עסן א כזית, וועט ער דאך מאכן א מצב ארום די כזית, ער וועט גרייטן א טיש. יא? יא, יא. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת ביי די… אקעי, מ׳וואלט געטראכט וואס ער מיינט. מ׳באגלייט די שבת? מוצאי שבת מיינט סעודה שלישית. ווען די שבת גייט ארויס, בצאת השבת, נישט מוצאי שבת ווען ס׳איז שוין. ווען די שבת גייט ארויס, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” אינטערעסאנט. דאס זעט אויך אויס ווי סתם “מסדר שולחנו”, מ׳גרייט א טיש.
רייט. אונז האבן גערעדט פון דעם לעצטע מאל אז ס׳איז דא מפרשים וואס פארשטייען אז דא איז דא א מצוה וואס אונז רופן מלוה מלכה. ס׳קומט דא א פערטע סעודה, אז נאכדעם וואס די שבת איז אוועקגעגאנגען, מאכט מען נאך א סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבער ס׳איז נישט קלאר פון די רמב״ם, און אויך נישט פון די גמרא, אז ס׳איז דא אזא מצוה. ס׳קען זיין אז מוצאי שבת מיינט פשוט אזויווי וואס אונז רופן סעודה שלישית. דאס הייסט, סיי פרייטאג פארנאכט, סיי שבת ביינאכט, זאל זיין געדעקט א טיש. ביידע, אפילו מ׳איז נישט הונגעריג אדער מ׳דארף נאר עסן א כזית, זאל זיין געדעקט די טיש. ס׳שטייט נישט אין רמב״ם דא א מצוה פון א פערטע סעודה.
רייט. ס׳שטימט, ווייל אונז האבן דאך פריער געלערנט אז די גאנצע דאגה איז וויאזוי מיט די ברכת המזון מיט הבדלה, ווייל דאס איז געווען די סדר. דאס איז דער רמב״ם פארשטאנען אז דאס איז די סדר, און מ׳עסט די סעודה, די דריטע סעודה. דער רמב״ם גייט זאגן שפעטער די סדר, מ׳וועט זען. אבער מ׳זעט נישט אין רמב״ם אז ס׳איז דא א פערטע סעודה פון מלוה מלכה. און איך קוק עס אן אז, איך מיין, אין די ווינטער איז דאס גרינגער, און אין די זומער אזויווי יעצט, אז סעודה שלישית איז ניין אזייגער, נאכדעם עסט מען נאך א מלוה מלכה ווייזט זיך אויס, איך ווייס נישט צו וואס. ס׳קען זיין, די ווארט דא איז אז דאס איז אויך די כבוד השבת אז מ׳גרייט אן א גאנצע טיש, אפילו ס׳איז שוין… און די חידוש איז אז נישט נאר ביי די ערשטע סעודה פון שבת איז דא אן עקסייטמענט, די זעלבע עקסייטמענט זאל אויך זיין ביי די דריטע סעודה, וואס איז אויך א סעודת שבת. ס׳איז א כבוד.
וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. ער דארף פיקסן די הויז. ס׳איז צוגרייטן, נישט פיקסן. אנגרייטן. דאס הייסט, ס׳שטייט אין די הלכה אז מ׳זאל נישט סעטן די טיש ווען ער קומט אהיים פון שול, מ׳זאל עס שוין סעטן פאר מ׳גייט אין שול, כאילו מבעוד יום.
ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. ס׳זאל זיין א לעכט אנגעצינדן, און א גרייטע טיש, און די בעט וואס מ׳זיצט ביי די סעודה זאל זיין שיין אויסגעבעט, און אפשר אויך די בעט וואו מ׳גייט שלאפן. שכל אלו לכבוד שבת הם.
יעצט, די ווארט פון כבוד, אז די שטוב זאל זיין, בקיצור, דאס איז די מצוה פון קלינען די הויז און מתקן זיין די הויז ערב שבת. יעצט קען מען זען נאך איין זאך אין ערב שבת. ער האט שוין געזאגט וועגן די נר דולק, האט ער שוין גערעדט די חלק המצוה פון הדלקת נרות, די לשון וואס מ׳מעג נוצן, האט ער גערעדט וועגן די מצוה. אבער דא זאגט ער אז ס׳קען אפילו, אפשר די ווארט איז אז אויסער אויב ער האט א גרעסערע הויז און ער האט געצינדן די אנדערע פארט, דארטן וואו מ׳עסט די סעודה זאל זיין די דריי זאכן.
איך ווייס נישט צו ס׳איז א סתירה, אבער יעצט פארשטייט מען שוין די דין. ער לייגט צו די פרטים אויף די מציאות, וואס איז שוין אלעס גרייט. און אמת, ס׳איז דא א מצוה פון הדלקת נרות, די מצוה איז כבוד שבת. וועלכע מצוה? די רמ״א זאגט הדלקת נר בשבת חובה. וועלכע מצוה? ס׳איז די זעלבע מצוה פון כבוד שבת. ער האט נאר נישט געברענגט דעמאלטס, אבער איך מיין אז דא שטייט אמת׳דיג די מצוה.
יעצט קען מען זען הלכה ה׳. נאך א סארט כבוד. דאס הייסט, פריער האבן מיר געלערנט כבוד אויף אן אופן פון צוגרייטן. יעצט די כבוד איז די גברא, ווער איז דער וואס גרייט צו. דאס איז די זיך עוסק זיין אין דעם איז די כבוד. דאס הייסט, ווער זאל טון די אלע זאכן וואס מיר האבן גערעדט כבוד? דער מענטש זאל עס טון. נישט סתם א מענטש דארף עס טון ווייל ער האט נישט קיין צווייטן. אפילו א מענטש וואס איז אן אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, ער איז נישט דער וואס גייט איינקויפן פאר שבת, ער איז נישט דער וואס איז עוסק במלאכת הבית. א גאנצע וואך, שטייט אז ער איז לעולם יא, אבער חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, ער זאל יא טון, זיך אנשטרענגען און טון זאכן לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, דאס איז די כבוד פון די שבת.
און דאס איז דער כבוד פון די מצוה? ניין, כבודו של שבת. דער רמב״ם רעדט כבוד שבת. ניין, איך מיין אז דו האסט געזאגט אז דאס איז דער כבוד. ער זאגט אפילו אויב אן אדם חשוב… אזוי ווי דוד המלך. די כבוד התורה איז א משל זאל זיין. קען זיין ס׳איז אמת, אבער וואס ער מיינט דא צו זאגן איז, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ס׳קומט א מלך, די חלק פון די כבוד איז אז די… אז די שיינע אידן, נישט נאר אז ס׳זאל זיין אנגעגרייט, נאר אז א שיינער איד זאל עס אנגרייטן. דאס איז דער כבוד, און דאס איז דער כבוד. דאס האסטו פריער געזאגט. דו זאגסט שיין, אז דאס איז דער דרך האדם.
אין אנדערע ווערטער, איינער וואס איז נישט קיין אדם חשוב און ער איז נישט מקיים דאס, אפילו ער מאכט עס אליין, איז עס סתם א מצוה, “מצוה בו יותר מבשלוחו” שטייט אין די גמרא. אבער דער רמב״ם לייגט צו נאך א זאך, אז ס׳איז א כבוד אז אן אדם גדול איז דער וואס גרייט צו, ער איז זיך מבזה כדי לכבד זיין דאס שבת. דאס איז אמת.
און פון דעם ברענגט ער מעשיות. איך געדענק פון דעם “מצוה בגדולים” דארטן, וואס איז שובת מעבירה, דארף אויך זיין דורך אן אדם גדול. יא, אנדערע ווערטער.
“חכמים הראשונים”, זאגט ער אזוי, “חכמים הראשונים” גייט ער דא זאגן, אין די גמרא איז באקאנט, רבא האט געזאלצן די פיש די שבוטא און אזוי ווייטער. ס׳שטייט דארט אין די גמרא פארשידענע פעולות וואס די אמוראים האבן געטון אליין לכבוד שבת. זאגט דער רמב״ם אזוי, “חכמים הראשונים” — דער רמב״ם האט א סדר, ער זאגט נישט כמעט קיין נעמען פון קיין חכמים. חוץ איינמאל דערמאנט ער נעמען פון חכמים. ער דערמאנט נישט עזרא? דו מיינסט די חכמים אין די גמרא זאגט ער נישט. עזרא איז נאך פון… יא, ער דערמאנט נישט אמאל רב? יא, איינס אדער צוויי מאל האט ער דערמאנט רב פאר סאם ריזען. אבער חוץ פון דעם, אלעמאל איז עס “חכמים הראשונים”.
“חכמים הראשונים”, איז אזוי, מהם צווישן זיי, ער וויל עפעס אזוי ווייזן אז יעדער האט געטראפן זיין וואס ער האט געטון גוט אדער וואס. ס׳איז נישט דא געווען אין דעם קיין סעט מנהג. ס׳האט נישט געקוקט איינער אינעם צווייטן, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — ער האט צעבראכן די העלצער, אנגעגרייט די פייער. ומהם מי שהיה מבשל — ער האט געקאכט, או מולח בשר — געזאלצן פלייש, או גודל פתילות — האט דער איינער געדרייט די קנויטן, אנגעגרייט קנויטן פאר די נרות שבת, או מדליק נרות — ער האט אליין געצינדן די לעכט שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — געגאנגען שאפינג — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו ער איז געווען אן אדם חשוב און ער וואלט דאס נישט געטון אינמיטן די וואך. האבן זיי געטוהן די הכנות לכבוד שבת. אפשר אויף אלע זאכן, אדער אפשר בעיקר אויף די לעצטע, ווייל ס׳איז נישט קיין גרויסע טירחא. די ווארט איז אז געווענליך זעהט מען אים נישט אין גראסערי, אבער לכבוד שבת האט מען אים געזעהן אין גראסערי. אבער אויף אלע, ס׳איז אויך נישט געווען דעם טייפ צוזאמענפאצן עצים. דארף מען זאגן אז ס׳קען מיינען אויף אלע פון זיי.
“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. דער מענטש מיינט אז ער איז משובח ווען ער האלט זיך זייער שיין ווי א שיינע איד, פארקערט, ער איז מער משובח. יא, אזוי ווי “זה כבודו” לויט די טייטש, אבער דאס איז משובח, אדער… יא. אמת, על כל פנים, דאס איז… פון וואו איז די לשון? די גמרא זאגט “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? פון די הגדה ווייס איך “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. פון וואו איז די לשון? אפשר דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט ווייל ער ברענגט, די גמרא ברענגט די אלע לשונות, יעדער איינער קען אזוי, צו ווייזן אז יעדער האט געזוכט עפעס א… ס׳שטייט נישט.
אה, אפשר דאס איז די טייטש פון די גמרא פון “איש מקדש”. די גמרא זאגט “מצוה בו יותר מבשלוחו”. וועלכע מצוה? דאס איז די משובח, אז וויפיל מער מ׳טוט אליינס איז עס משובח. אבער אזוי ווי איך בין מדייק, דער רמב״ם דא לייגט צו נאך אזא חידוש פון “מצוה בו יותר מבשלוחו”, ער לייגט עס אריין אין כבוד. דאס הייסט, נישט נאר אז דו קענסט נישט געבן פאר דיין משרת דאס צו טוהן ווייל ס׳איז א מצוה צו טוהן אליינס די מצוה, נאר ס׳איז אויך אז דאס אליינס איז די כבוד פון שבת, אז די חשוב׳ע איד טוט עס. די “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א דין בכלל, נישט אין שבת, פאר אלע מצוות. אבער דא איז דא אן עקסטערע ענין אז דאס איז די כבוד פון די…
ס׳איז דא דארט די גאנצע חקירה פון די ראש, וועלכע מצוה איז עס צו מאכן קידוש. לויט׳ן רמב״ם איז נישט קיין ברכה, ווייל כבוד שבת איז דאס. שטימט? איז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. לאמיר זעהן, אפשר איז דא נאך עפעס שפעטער וואס האט מיט כבוד שבת, אבער דאס איז די עיקר ענין פון כבוד שבת, רייט?
דרך אגב, די הלכה וואס מיר האבן געלערנט וועגן די מתעטף, דאס איז די מקור בעצם פון קבלת שבת וואס אונז טוען. אונז האבן א געוויסע סדר וואס די מקובלים האבן געמאכט אסאך שפעטער. דער בריסקער רב פלעגט זיך פירן יעדער ערב שבת פאר מעריב, ער איז ארויסגעגאנגען פון פארטש, געזאגט “בואי כלה”, געזעצט, און געקומען צוריק. יא, ער זאגט אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, ס׳איז די לשון פון רבי חנינא. און אויך די רשב״א איז מקיים מתעטף, ער האט זיך אנגעטוהן א טלית, וואס איז אן ענין פון מתעטף. אדער ווייסטו, ער גייט א קאפל, ער גייט אן אפילו נישט א בעקיטשע, איז ער דארט מסתפק.
אקעי, דער וואס גייט 24 שעה מיט א רעקל, ער דארף עס האבן צוזאמען מיט א בעקיטשע. איינער וואס גייט נישט איבער קעפ דוקא מלבוש עליון, איז ער יוצא מסתפק מיט די בעקיטשע.
און דער וואס א גאנצע וואך איז ער בכובד ראש, שבת דארף ער ממש אויסקוקן אזוי ווי דער בריסקער רב.
אקעי, איזהו עונג?
ס׳זעט דא אויס ווי מ׳דארף טאקע טון עפעס וואס איז מער שבת ווי אין די וואך, אזוי ווי ער האט געזאגט אז דער אדם גדול טוט עפעס וואס ער טוט נישט געווענליך. אה, אחר. סאו פון דעם לערנט מען זיך אז מ׳זאל א גאנצע וואך נישט גיין שפארן.
אויף די משלשל בגדיו, ס׳זאל נישט אויסקוקן אזוי ווי די וואכן. ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. פאר דעם טאקע איז דא בעקיטשעס מיט ספעציעלע פיש וכדומה. אקעי, דאס איז עונג שבת, אבער בסדר. מ׳לייגט א ווייסע טישטוך. די ווייסע טישטוך איז אויך כבוד שבת, נישט עונג שבת.
און אויך די עסן פאר שבת. איינס איז אז מ׳זאל זיין הונגעריג, די אנדערע איז אויך מסתם, אויב האסטו א שיינע סעודה פרייטאג, מיט וואס איז ניכר די שיינע סעודה פון שבת? אפשר וועגן דעם איז עס אן ענין פון כבוד.
אקעי. עונג שבת, זאגט דער רמב״ם, איזהו עונג? וואס איז דאס די עונג וואס די חכמים האבן געזאגט? אפשר מיינט עס אזוי, זה שאמרו חכמים, דאס הייסט, די חכמים זאגן נישט קלאר וואס איז כבוד און וואס איז עונג, אבער יעצט אז דו ווייסט אז ס׳איז דא די צוויי זאכן, דאס וואס די חכמים זאגן אז מ׳דארף טון די זאכן, דאס איז עונג, און דאס פריערדיגע איז כבוד.
די גמרא אליין, כל המענג את השבת, אין די זעלבע פלעצער וואו מ׳רעדט וועגן די אלע סעודות נוצט מען די לשון מענג. יא, יא. זיי האבן געמיינט די ענין אין דעם.
דער רמב״ם האט עס צוטיילט אין צוויי. ער זאגט, זה שאמרו חכמים, דאס וואס מ׳זעט די חכמים זאגן אין די גמרא, אז שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, זאלן אנגרייטן א גוטן פעטן תבשיל. ביותר מיינט מער ווי געווענליך געוואוינט. ומשקה מבושם, און א גוטע שמעקעדיגע משקה לשבת.
אזוי, גראדע האט אונז געזאגט אז מבושם דארף מען דוקא א רייכע יין, און מ׳איז יוצא מיט דעם. פאר די קידוש. אבער…
אקעי, אבער “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, גוטע מאכלים, גוטע משקאות. אזוי… אה, מבושם מיינט נישט דווקא פארשמעקט.
Speaker 1: א גוטע טרינק. ער האט אונז גראדע געזאגט אז “מבושם” איז נישט דווקא יין לבן, די רייעך פון חומץ מאכט מען א ברכה פאר די קידוש. אבער אקעי, “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, א גוטע מאכל און א גוטע משקה.
אה, “מבושם” מיינט נישט דווקא פארשמעקט, ס׳מיינט גוט. אזוי ווי מ׳זאגט “מבושם”, און ס׳שטייט “משיב נפש ופוקח”, ליינסט די לשון “מבושם”. “מבושם” מיינט עפעס וואס גייט מאכן פרייליך, ווייס איך וואס “משיב נפש ופוקח” וואס טייטשט. אקעי.
Speaker 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. ס׳זאל זיין שמן, וואס טייטש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. איינער וואס געווענליך עסט נאר טשיקן, איז שבת זאל ער האבן עפעס בעסער. אבער “לפי ממונו של אדם” מיינט צו זאגן אז די חיוב, וויפיל, ווי טייערע פלייש דארף מען קויפן, לויט וויפיל א מענטש קען עפארדן. דאס פסק׳נט דער רמב״ם. דאס איז נישט נערוועגן וואס דו קענסט עפארדן, רייט? “וכל המרבה”.
Speaker 2: ניין, איך האב געטראכט אז די “ביותר” וואס ער זאגט מיינט צו זאגן אז ס׳זאל זיין מער ווי אין די וואכן, און די שיעור איז לויט וויפיל… לויט דיין גבול. דאס הייסט, די עושר פאדערט מען מער, ווייל אין די וואכן עסט ער דאך גרויסע פלייש.
Speaker 1: יא, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דאס. ער גייט שפעטער זאגן אזעלכע זאכן, אבער דא רעדט ער נאך נישט פון דעם. דא רעדט ער נאך נאר פון דעם אז די שיעור, ווי א פענסי זאך דארפסטו האבן, לויט וויפיל דו קענסט עפארדן.
איך מיין אז דאס איז נישט סתם אזוי ווי בדיעבד, איינער האט שוין געלט דארף ער נישט. דאס איז לכתחילה. די שיעור עונג איז “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.
Speaker 2: ניין, און דער וואס האט נישט דארף אויך טון אביסל מער ווי אינמיטן וואך, ער דארף זיך אנשטרענגען.
Speaker 1: דאס איז נאך א זאך, דאס האבן מיר געזען. יעצט רעדט מען נישט פון יענע הלכה, דאס זאג איך. יעצט רעדט מען פון די עצם שיעור, די ענין פון בדיעבד, אז ער האט ממש גארנישט, איז דאך דארף ער טרעפן עפעס אן עצה. יעצט רעדט מען אז די שיעור עונג איז, וואס איז א שיינע סעודה? די שיעור איז וויפיל דו קענסט עפארדן.
Speaker 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, סיי הוצאות מיינט הוצאות פון געלט, אדער די ארבעט פון מחלה מרבן, דארף שטיין אויף די פיס און רייבן פאטעטאס.
Speaker 2: יא, אבער איך זאג, ער רעדט דאך פון הוצאות שבת, וואס מיינט געלט.
Speaker 1: “תקנת מחלה מרבן טובה” מיינט אז דאס איז אויך אן עונג שבת. ס׳איז לפי ממונו, אבער ווי מער איז אויך משובח. דאס הייסט, ער שטרענגט זיך אביסל אן, אדער ער קויפט מער ווי וואס ער וואלט געקויפט ווען ס׳איז נישט קיין שבת וכדומה.
Speaker 1: ער זאגט, “אם אין ידו משגת”, ער קען נישט אויף די לעוועל פון “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, ער האט נישט קיין געלט. “אפילו עשה שלק”, שלק מיינט זופ, ער האט געמאכט עפעס א זופ פון וועדזשטעבלס מיט וואסער, “כדי לענג את השבת”, ער האט דאס געטון משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, ער האט יוצא געווען עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, און דער חיוב גייט נישט אזוי ווייט אז ער זאל זיך דארפן אליין וויי טון און זיך אריינלייגן אין אן ענגשאפט, “וללוות מאחרים” – בארגן געלט, “כדי להרבות במאכל שבת”. ער דארף נישט בארגן, ער טאר נישט בארגן, כדי צו קענען עסן די מאכלים שבת.
Speaker 2: ער זאגט נישט אז ער דארף טון מער ווי אייביג. ער זאגט אז אפילו ער מאכט א פשוט׳ע זאך, אבער ס׳איז לכבוד שבת, האט ער יוצא געווען עונג שבת, ער דארף זיך נישט מוטשען.
Speaker 1: איך בין נאר סטאק אויף די ביאור, אבער ער האט עס געטון משום כבוד השבת, עפעס וואס ער וואלט נישט געטון. אויב ער עסט יעדע נאכט א שלק, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל.
Speaker 2: ניין, איך זאג, אפילו “עשה”, ער האט געטון עפעס מער ווי געווענליך. ער עסט ברויט, און יעצט האט ער זיך אנגעשטרענגט און געמאכט א זופ, ער האט עס געטון משום כבוד השבת, דאס איז עונג שבת. איך ווייס נישט פונקטליך וואו ס׳שטייט דא, אבער אזוי זעט מיר אויס.
Speaker 1: אמרו חכמים ראשונים, אבער ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם גייט פארקערט. אמרו חכמים ראשונים אז מ׳זאל טאקע נישט בארגן געלט צו קענען מאכן שבת, אזויווי ס׳שטייט “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, די גמרא זאגט אזוי, “כחול” מיינט אז מ׳זאל נישט האבן קיין גרויסע סעודות אדער קיין דריי סעודות, נאר צוויי סעודות, ווי מיר געדענקען לעצטע וואך. “ואל תצטרך לבריות”, אז מ׳זאל נישט דארפן צוקומען צו בעטן אדער בארגן. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האלט אז “ואל תצטרך לבריות” מיינט נישט דווקא בעטן, ס׳מיינט אויך בארגן הייסט “תצטרך לבריות”.
Speaker 2: ער זאגט נישט גארנישט וועגן… ביי די וועי, ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן בארגן. איינער האט געזאגט “ללוות מאחרים”.
Speaker 1: “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט. מען דארף נישט בעטן עניטינג. ס׳איז נישט “לוויתי” ווי ס׳שטייט דאך. ס׳איז נישט אזוי ווי איינער בעט א הלוואה, ער בעט געלט, וואטעווער ס׳איז.
Speaker 2: נו, למעשה, וואס איז די פסק איבער דעם “עשה שבתך חול”? דער באקאנטער טור, נאר וואס…
Speaker 1: יא, ער האט זיך געמוטשעט, אבער די הלכה למעשה, מען דארף נישט קויפן וויפיל מען האט נישט.
Speaker 2: סאו, דער טור זאגט אז זיין טאטע דער רא״ש האט נישט געוואלט זאגן…
Speaker 1: ניין, ער האט נישט פאר יעצט. ער האט נישט געוואוסט צו וואס ער זאל קויפן מער פאר שבת, ער האט נישט געהאט קיין געלט.
Speaker 1: יעצט לערנען מיר… יעצט איז פארקערט. דאס הייסט, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס איז מיט איינעם וואס האט צו ווייניג, איז ער יוצא מיט גארנישט, בעיסיקלי. “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”. אבער…
Speaker 2: פארוואס זאגט דער רמב״ם? איך וויל זאגן, דער רא״ש, דער טור׳ס פראבלעם הייבט זיך אן אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט קיינמאל אז מען דארף עניטינג טון. פארשטייסט וואס איך זאג? דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז לפי ממונו, און אויב האט מען נישט, האט מען נישט. ער מאכט נישט גארנישט אנדערש.
Speaker 1: איך רעד נישט פון ווי, אבער “עשה שבתך חול” מיינט אז אין די וואכן עסט מען צוויי סעודות, שבת… אפשר איז דאס פסח, איך געדענק אזא זאך, אז די תמחוי שטעלט געווענליך צו צוויי סעודות, און דאס איז די בעיסיק וואס מען גיט פאר יעדן מענט. שבת בעט מען א דריטע סעודה. איז “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”.
אבער למשל ביי פסח בעט מען יא, ווייל דעמאלט איז דא א מצוה וואס מען דארף צושטעלן. סאו, ער האט נישט, מוז מען בעטן. דעמאלט איז א מצוה פאר די… דעמאלט איז די קופת הצדקה זאל צושטעלן. שבת זעט מען אז ס׳איז נישט דא א חיוב אז די קופת הצדקה זאל צושטעלן א דריטע סעודה. ס׳איז דא זאכן וואס די קופת הצדקה דארף צושטעלן, און ס׳איז דא זאכן וואס נישט. דער מענטש דארף נישט… ס׳איז דא זאכן וואס יא. למשל, לעכט, דארף ער יא בעטן, רייט? דער רמב״ם האט דאס שוין געזאגט פריער.
דער רמב״ם גייט קלאר זאגן דא שפעטער ביי שלש סעודות, ער האט אפילו אן ענין וואס די מפרשים זאגן, סוד שלש סעודות. סאו, דארט וועלן מיר שטיין אין אפאר אלפים סעריע.
וואס מיר לערנען יעצט איז וועלכע עסן צו עסן. לויט ווי דער רמב״ם פסק׳נט, איז נישטא קיינמאל קיין חיוב צו קויפן מער וויפיל מען קען פארדינען. איך מיין אז דער טור האט געהאט א פראבלעם ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז יא דא אזא ענין אויף געוויסע אופנים, משא״כ לויט דעם רמב״ם. דער רמב״ם האט נישט געפסק׳נט קיינע פון יענע זאכן. ער איז געווארן צעמישט צו ער איז וועלכע בגדר ער איז, אבער דער רמב״ם שטייט אז מ׳דארף נישט גארנישט.
Speaker 2: מ׳דארף נישט, אבער מ׳זאגט ער זאל זיך מחמיר זיין אז מ׳זאל נישט.
Speaker 1: ס׳איז ענדערש נישט. קודם זאגט ער אז מ׳דארף נישט, און נאכדעם זאגט ער אז ס׳איז טאקע בעסער נישט. נישט אמאל אפשענעל, אז ס׳איז נישט.
Speaker 1: יעצט איז דא א פארקערטע פראבלעם. וואס איז אויב איינער עסט אלעמאל גוט, אזויווי אונז? וואס איז די עונג ועושר? וויאזוי קען ער מאכן אנדערש פאר שבת?
“וכל המענג את השבת” – דאס זענען די אידן וואס זענען אייביג שבת, “עושה כל ימיו חג”.
Speaker 2: ניין, שבת.
Speaker 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. ער זאל עט ליעסט טוישן די מאכל פון שבת פון די מאכל החול. אזויווי מיר האבן געהאט לגבי די מלבושים, אז אויב גייט ער מיט די זעלבע מלבושים זאל עס אויסקוקן אנדערש.
Speaker 2: ניין, דארט האט ער עס ווייטער געברענגט פון אן ארעמאן.
Speaker 1: דא גייט ער א פארקערטע פראבלעם, ער עסט אלעמאל גוט. זאל ער האבן עפעס א ספעציעלע מאכל וואס ער עסט נאר שבת און נישט אין די וואכן.
“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳זאל זיין אנדערש. דאס איז אלעס דינים אין עונג. דאס איז נישט קיין חילוק אין די חלק העונג, אבער ס׳איז נאר ניכר אז ס׳איז שבת. ס׳איז א דין אין די סעודת שבת.
Speaker 2: יא, יא, אקעי, קודם דער רמב״ם האט נישט געברענגט קיין סדר אכילה פון די כבוד.
Speaker 1: אבער אויך, איך מיין אז ס׳מאכט עס פילן אנדערש. מ׳עסט, למשל, ערב שבת עסט מען פריער, אדער שבת עסט מען שפעטער, וואטעווער, ס׳איז נישט קיין חילוק. די עיקר איז אז ס׳איז אנדערש, ס׳איז שבת׳דיג. ס׳מאכט עס שבת׳דיג, נישט סתם וואס מ׳זאגט א סאפער.
Speaker 1: יעצט זאגט דער רמב״ם די עיקר מצוה פון סעודת שבת, ס׳איז אויך א דין אין עונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. דאס איז די לשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. איינס בכניסת השבת, און איינס צופרי, און איינס במנחה פאר צאת השבת, אזויווי ער האט פריער געזאגט אז בצאתו.
“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, ער זאל קיינמאל נישט מאכן ווייניגער ווי די דריי סעודות. זאגט דער רמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, ער זאל אויך עסן דריי סעודות.
פריער האט דער רמב״ם געזאגט אז אויב איינער דארף נאכנישט אנקומען צו בריה, זאל ער נישט. אבער איינער וואס ער לעבט פון צדקה, ער איז א עני המתפרנס מן הצדקה, ער האט אויך די מצוה פון שלש סעודות. נו, אויף וועמען גייט ארויף דאס תיקון? עס גייט ארויף אויף די גבאים, די וואס שטעלן אים צו די צדקה, זיי זאלן וויסן אז די עני איז סועד שלש סעודות, און ער האט נישט קיין צווייטע. דו שטעלסט אים צו, די מצוה איז אויף דיר.
Speaker 2: אה, סא זאגסטו אז אויב איינער האלט פונקט אינצווישן, ער האט גענוג געלט אויף צוויי אבער נישט אויף די דריטע, דעמאלטס דארף ער נישט, ווייל דעמאלטס איז עס עשה שבתך חול. אבער אויב ער איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קויפט מען אים אפשר דריי. אינטערעסאנט.
Speaker 1: ואם, אבער ער זאגט דער רמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אויסוי. דער רמב״ם, די אלע דינים אין סעודת שבת איז נישט א גזירת הכתוב מילה וואס מען מוז זיין א כזית, עס איז נישט אזוי ווי עסן מצה וואס מען מוז עסן מצה. ס׳איז אן ענין פון אזוי איז מען מענג, דאס איז די דרך העולם פון מענג זיין און הנאה האבן. אבער אויב דער מענטש איז דער מין מענטש וואס פארקערט, עסן מאכט אים קראנק, או שהיה מתענה, אדער ער האט יעצט א תענית פון דוקא זיין בתענית פאר אנדערע סיבות, דעמאלטס וואס? איז ער פטור משלש סעודות.
Speaker 2: מעג פאסטן שבת?
Speaker 1: מעג. דער רמב״ם זאגט שוין מעג נישט.
Speaker 2: און וויאזוי מאכט ער עונג, דער חולה?
Speaker 1: דער רמב״ם זאגט נישט. דאס איז זיין עונג, אז ער זיצט ביים געגרייטן טיש, אדער ער ווייסט וואס זאל ער מאכן, עפעס אנדערש ווי די וואך. אפשר איז ער נישט אזוי אין קאוועד. איך מיין, דאס איז זיין עונג העלפט נישט, ווייל ער דארף זיין אנדערש, ער דארף פאסטן אנדערש ווי ער פאסט א גאנצע וואך.
Speaker 2: יא, אזוי ווי ער האט אנדערע מלבושים.
Speaker 1: ער גייט אנגעטון אין שבת׳דיגע, אבער מיט די סעודה איז נישט שייך, איך מיין ס׳איז נישט שייך.
Speaker 1: די פוינט וואס דער רמב״ם זאגט איז, אז ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך צו אנשטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט ווען ס׳איז מענג, און ווען ס׳איז געשמאק. אויב ס׳איז איינעם אביסל שווער, ער האט שוין געגעסן צופיל, ער קען נישט עסן אזויפיל, וכדומה, איז ער פטור. ס׳איז נישטא קיין שום…
Speaker 2: סא, מען דארף נישט אריינצווינגען די קינדער.
Speaker 1: אפשר אליינס אליינס פון גענאכט נישט. אליינס פון פשט.
Speaker 2: ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי למשל שלש סעודות, ער האט יעצט געענדיגט זיין טשולענט, און ער וואשט זיך.
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן סעודת לילה, דאס איז נישט. ס׳איז נישט אפשר סתם, מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, און מ׳דארף נישט.
Speaker 1: נאך אן הלכה וואס שרייבט דער רמ״א,
Speaker 1: סאו מ׳דארף נישט אריינצווינגען די קינדער וכדומה, ס׳איז זיין… מ׳דארף זיך אליינס צווינגען אויכעט נישט. פשוט.
ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי שלש סעודות, ער האט געענדיגט זיין סעודה, און ער וואשט זיך. ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא. מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער ווייסט אז ס׳שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, ער ווייסט נישט אז מ׳דארף נישט.
נאך א הלכה וואס דו זאגסט, די חולה ורוב אכילה, ער זאגט נישט אזוי, ער זאגט אפשר אביסל א שטערקערע לשון. יא, אבער ער וויל דאך דא זאגן פטור פון אלע דריי סעודות. נאכאמאל, ס׳איז גערעכט אז ס׳איז נישט קיין שום ענין זיך צו מוטשען.
איך וועל דיר זאגן, דער איד וואס קומט ביי שלש סעודות און ער זאגט אז ער וויל בעסער אויסשטעלן זיין טאג, וואס איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ער עסט אביסל ווייניגער צופרי, ער עסט אביסל פריער, ער כאפט א שפאציר. אויב ס׳איז אין די ווינטער און ער דאוונט חסידישע מנינים, מ׳ענדיגט איינס אזייגער שחרית און פיר אזייגער דאוונט מען שוין מנחה, ס׳איז נישט מעגליך. ער זאגט אז מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אין צוויי שעה ארום גייט ער זיך געזעצן, ווייל דעמאלטס גייט ער זיין הונגעריג, און דעמאלטס גייט שוין זיין זעקס. דו זעסט אז ס׳איז זייער קורץ, אבער די דריי סעודות איז ווייטער ענין שם.
דו זעסט דאך, אינמיטן די וואך איז דער דרך העולם אז מ׳עסט נאר צוויי סעודות. אזוי זעסטו דאך מיט די גבאי צדקה, מ׳געבט נאר צוויי. יום טוב איז יא דא עפעס אן ענין צו עסן דריי סעודות. זייער גוט, פאר מיר זינגערעקט מער, וואס די ענין איז נשמה יתירה. ס׳שטייט נישט אז נאר אין די זומער איז דא די מצוה. ס׳שטייט יא, ס׳איז קלאר אז ס׳שטייט דא. אין די הלכה שטייט אז נאר אין די זומער איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ווייל אין די ווינטער איז יעדער איינער חולה מרוב אכילה, און איך ווייס נישט פארוואס מ׳זאל זיך דארפן מוטשען.
Speaker 2: מיר זענען נישט מסכים.
Speaker 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. די אלע דריי סעודות זאל מען קובע זיין על היין. מ׳דארף מאכן קידוש ביי שלש סעודות?
Speaker 2: ער זאגט אז מ׳דארף מאכן קידוש.
Speaker 1: מ׳דארף קובע זיין על היין. ביי די צוויי סעודות איז שוין דא קידוש. ס׳איז נישט קיין דין קידוש, מ׳זאגט דאך בורא פרי הגפן, מ׳האט גראדע צוגעלייגט דארטן אין די סדר הזמירות, אזויווי די שבת צופרי. אבער דריי מאל זאל מען זאגן? קידושא רבא מיינט פאר מען עסט. טרינקט מען א כוס וויין, אבער סעודת שלישית איז נישט פאר דעם.
אויב איינער גייט אין א שול וואו מ׳געבט נישט וויין ביי סעודה שלישית, למשל, זאגט דער רמ״א אז מ׳דארף. וצריך שתי ככרות, אלע ברכות זאל זיין אויף שתי ככרות. דער רמ״א זאגט נישט דעם טעם, אבער לכאורה איז עס אן ענין פון עונג, ס׳זאל זיין א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט.
ס׳איז א רמז פון די מן, “וחיים טובים”, אזוי אויך יום טוב וואס איז דא בלחם, מ׳דארף מאכן על היין, און ס׳איז משמע אז אין די יום טוב׳דיגע טעג מאכט מען דריי סעודות. אזוי זאגט ער. איך ווייס נישט וואס איז ממש משמע. ווי שטייט עס? “וחיים טובים” גייט ארויף אויף די שתי ככרות. אפשר גייט עס ארויף אויף די גאנצע סעודה, אויף די גאנצע זאך? ס׳איז נישט אזוי. אויב דו ביסט זיכער, ביסטו זיכער. מ׳דארף קוקן נאך אין יום טוב, אין יום טוב שטייט שוין אז דריי סעודות. אקעי, איך ווייס נישט. קען זיין אז זיי האלטן אזוי, אבער איך ווייס נישט. איך מיין, אויב מ׳איז הונגעריג זאל מען עסן, אויב נישט, נישט. וואס איז די פראבלעם?
דער בית יוסף האט עפעס פארשטאנען אז דער רמ״א האט געמיינט צו זאגן אז מ׳דארף עסן יום טוב אויך דריי סעודות.
Speaker 2: ווער, דער גר״א?
Speaker 1: דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמ״א מיינט דא צו זאגן אז מ׳זאל עסן דריי סעודות יום טוב. נישט קלאר.
Speaker 1: אקעי, יעצט נאך אזוי ווי איין פרט פון הלכות שבת, פון עונג שבת. דער רמ״א זאגט, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. דאס האט ער דאך געזאגט שוין בעצם מיט א מאכל שמן ביותר און יין המשומר.
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז נישט געווען אזוי קלאר, ער האט גערעדט דארטן מער איבער רמזים.
Speaker 1: א משקה מבשם וואס האט געטראפן וויין, און א מאכל שמן ביותר האט געטראפן לחם. האט ער יעצט געזאגט “שלא לקבוע על היין” דעמאלט.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. נאכאמאל די זעלבע זאך, אויב מ׳האט נישט איז מען פטור.
Speaker 2: ווער? בשר?
Speaker 1: אה. נאכאמאל די זעלבע זאך, ער האט עס שוין ממילא געזאגט. איך וויל צולייגן די נוסח פון די בראטן וואס ער גייט די איסורים, די גבולים וואס ער לייגט אראפ. ער זאגט אזוי, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. ס׳מיינט נישט אז מ׳קען טרינקען גאנץ שבת און זיך שיכור׳ן אנשטאט דאווענען. נישט אנשטאט דאווענען, אנשטאט לערנען. ער זאגט “בשעת בית המדרש”. אז מ׳האט דא א שיעור שבת נאכמיטאג, דעמאלט טאר מען נישט עסן.
אלא כך היא מנהג הצדיקים. דער רמב״ם האט שוין פריער אין פרק כ״ט געזאגט נאך עפעס מיט לומדי שבת אין ביהמ״ד, לערנען כתובים, לערנען אנדערע זאכן, לערנען אנדערע מסכתות, מ׳דארף לערנען אין ביהמ״ד. אלא כך היא מנהג הצדיקים. מ׳דארף גיין אין ביהמ״ד צו די שיעור, יא יא, נישט לערנען אין דערהיים. אלא כך היא מנהג הצדיקים, ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון. ווייל אלע חסידישע אידן טוען שבת אין ביהמ״ד. מנהג הצדיקים, זיי ווילן דאך וויסן וואס די צדיקים טוען.
ווייל פשוט׳ע אידן שבת מאכט זיך יא אסאך מאל אז ער מאכט די סעודה ביי זיך אין ביהמ״ד. זאגט דער רמב״ם, איך וועל דיר זאגן די סדר הצדיקים, וויאזוי איך האב געזען ביי די פריערדיגע צדיקים וויאזוי זיי פירן זיך שבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, ער זאל עסן די צווייטע סעודה, די צופרי סעודה, וילך לבית המדרש, ער זאל צוריקגיין אין ביהמ״ד נאך די סעודה, פאר די דרימל, נאך די דרימל, איך ווייס נישט. ער זאל נישט קיין דרימל, אדער דער רמב״ם האט נישט קיין דרימל? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, ער זאל לערנען, וישנה, ער זאל אויסלערנען די שיעור, יא. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, ער לערנט אביסל קורא בתורה, וישנה, ער הערט די דרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, און נאכדעם זאל ער אהיימגיין, אדער ער זאגט נישט אהיימגיין. ואחר כך, ער זאגט נישט ויבוא לביתו, ער בלייבט צו סעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. אינטערעסאנט, ער זאגט נאכאמאל יין, ער זאגט קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, ער האט שוין ווייטער א פראבלעם, ווייל ער איז זאט.
Speaker 2: ניין, ער מיינט צו זאגן, ווייל די צווייטע סעודה האט ער שוין געזאגט פריער אז מ׳דארף מאכן קידוש מיט יין.
Speaker 1: די שלישית על היין זאגט ער עס נאכאמאל, צו געדענקען אז מ׳דארף מאכן על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. דער ויאכל וישתה עד מוצאי שבת, ווייזט ער נאכאמאל די בציעותא, אז די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, דאס איז די כבוד. מ׳גייט אוועק מתוך סעודה. איך מיין אז דאס איז די מוצאי שבת.
Speaker 2: נישטא. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערדע סעודה. רייט?
Speaker 1: אזוי מיין איך. איך מיין אבער אז… ס׳שטייט פון אלע זייטן, אויך וועגן דעם איז דא דער ברכת המזון און נאכדעם די הבדלה וואס מ׳האט פריער גערעדט. ער זאל נישט צוריקגיין אין בית המדרש פאר מעריב. אפשר גייט ער? אפשר גייט ער נישט? דאס איז שוין נאך א נושא. פארשטייסט וואס איך זאג? צוריקגיין צו מעריב.
Speaker 1: אקעי. עד כאן האבן מיר געלערנט בערך די כללות פון הלכות עונג וכבוד שבת. יעצט גייען מיר לערנען נאך אפאר דינים וואס האבן צו טון מיט עונג שבת, רייט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דאס הייסט, אמת׳דיג קענסטו זאגן איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. ס׳שטימט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: וואס איז נאך א פארט? לאמיר לערנען.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ווען דער רמב״ם האט געזאגט די קידושא רבא בשבת פריער, האט ער געזאגט יין?
Speaker 2: אוודאי. נאר אויף הבדלה האט ער געזאגט.
Speaker 1: דאס איז די גאנצע קידושא רבא.
Speaker 2: יא, יא. דאס שטייט קלאר אויף אלע דריי סעודות יין. ס׳דא קידוש, און ביי צוויי מאל איז עס קידוש, און איין מאל… אפשר וועגן דעם זאגט ער “אחר כך שותה יין”. וואס איז דא קיין קידוש?
Speaker 1: די וואס פירן זיך צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן, דאס איז פשוט געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם האבן חמר מדינה. ס׳איז נישט דא אמת׳דיג קיין חילוק פון ביינאכט און אינדערפרי. ס׳איז נישט דא אז ביינאכט דארף מען האבן וויין. ס׳איז דא אן ענין פון א צווייטן קידוש וואס מ׳מאכט זיך אמאל.
Speaker 2: יא, ער האט שוין געטון. ער דארף טרינקען וויין אלס עיקר פרסומי ניסא. אלע דריי סעודות, אמת. אלע דריי סעודות דארף מען טרינקען וויין. יא.
Speaker 1: אקעי. יעצט גייט דער רמב״ם אויסרעכענען נאך ענינים וואס האט צו טון מיט עונג שבת. אבער וואס מ׳זאל נישט טון ווייל ס׳שטערט די עונג שבת. ס׳שטערט די מנוחה. די ערשטע זאך איז אזוי: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. א מענטש זאל נישט ארויסגיין ערב שבת פון אנפאנג טאג, דאס הייסט פרייטאג זאל מען נישט גיין מער ווי דריי פרסאות אנצוקומען אהיים בעוד היום רב. כדי… דו טארסט נישט גיין… אה, כדי… פארוואס זאל ער נישט קומען אהיים? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ביי צייטנס.
פארוואס? מ׳מעג ארויסגיין פון דערהיים אויף א שפאציר. מ׳מיינט שוין דריי פרסאות אויף א שאלה לשפעות אוועק פון דערהיים. פארוואס? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ווען ס׳איז נאך טאג, און ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת. שרייען אן אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. דאס מיינט ער קומט אהיים. די גאנצע סיבה איז ווייל ער גייט אנקומען אהיים פלוצלינג, און ער גייט נישט האבן א סעודה, און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים, ווייל מ׳האט נישט געוואוסט אז ער איז אויפ׳ן וועג אהיים. זאל ער זיין אין די צייט וואס לכאורה לויט דעם, די הלכה איז אפשר ווייניגער נוגע אין די היינטיגע צייטן ווען מ׳איז מודיע אויפ׳ן פאון און מ׳ווייסט ווען ער קומט.
Speaker 2: אמת, אמת.
Speaker 1: אז ער זאל קענען אנקומען שטיין, ער זאל האבן צייט צו אנגרייטן א סעודה לשבת. ער ברענגט אז דער שולחן ערוך הרב זאגט אזוי. ער זאגט אז אין די היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.
אינטערעסאנט. אבער אנשי העיר יכולים להחרים אז ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט. ווייל דעמאלטס, אויסער דאס וואס ער גייט נישט האבן א גוטע סעודה פון שבת, קומט אויך אויס אז ער גייט זיין מבייש, ער איז מבייש זיי, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, זיי האבן נישט אנגעגרייט א דבר הראוי לאורחים. און דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה, ער פארשעמט זיי מיט דעם. ער איז מבייש זיי מיט די סעודה שאינה מספקת. מער אז יעדער האט יא, אבער… ער האט נישט צוגעגרייט.
Speaker 1: וואס נאך טאר מען נישט טון וועגן ס׳איז א פגם אין עונג שבת?
אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. מ׳טאר נישט פאסטן. דער רמב״ם האט יא פריער געזאגט אז איינער וואס פאסט… אבער דא מיינט מען פאסטן על הצרות, נישט איינער וואס ער רעזיסטירט זיך פון פאסטן האט ער עפעס א פלעזשור אין דעם. ער איז אין פאסטן שבת, און שבת אויך, יא. שבת אינקלודינג שבת.
ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” מיינט אפשר צום עולם, אזויווי אויסרופן זאכן וואס מ׳דארף מתפלל זיין. ווען ער שרייבט דאס מיינט ער צום אייבערשטן. “לזעוק” מיט תפילה, אדער “לזעוק” מיינט אלארמירן וועגן א זאך? מ׳דארף אלארמירן. איך ווייס, אז איינער גייט זאגן אז ס׳גייט קומען וויכטיגע וואוטס, איך ווייס נישט וואס… ניין, ניין, ניין. “לזעוק” מיינט… דאס איז אלעס איין זאך. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים איז אלעס איין פעולה. מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות און מתפלל זיין אויף צרות. וואס זענען די צרות וואס די הלכה זאגט אז מ׳דארף ערנסט מתעסק זיין מיט די צרות, און אויף די צרות וואס שטייט אין מסכת תענית, אז א ציבור מתענין ומתריעין עליהן, וואס אויף דעם דארף מען פאסטן און בלאזן שופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, מען טוט עס נישט שבת און יום טוב, מען טוט עס אין די וואכנטעג. זאגט ער יעצט, ס׳איז דא ווען מען טוט עס יא. עיר שהקיפוה גוים או נהר, א שטאט וואס ס׳וואוינען אידן וואס איז אין א סכנה ווייל ס׳איז דא גוים,
ס׳איז נישט בלאזן שופר? מתריעין. מתריעין איז בלאזן שופר. תרועה, יא. אדער שרייען, וואטעווער ס׳איז, אלארמען די עולם, לעזור את עצמן, זיך צו העלפן, דאס מעג מען יא טון.
און דעמאלטס מעג מען אויך מבקש רחמים זיין. און ווען ס׳איז אן עמערדזשענסי, דעמאלטס מעג מען מתפלל זיין און מבקש רחמים זיין.
מ׳דארף פארשטיין דא די ענין, יא? וואס איז די שייכות? אן עמערדזשענסי וואס מ׳דארף טון יעצט, מעג מען מתפלל זיין. אויב ס׳איז עפעס וואס מ׳קען עס אפשטופן, מ׳זאל עס מאכן זונטאג. אויב ס׳איז שבת, מ׳דארף די אייבערשטער זאל העלפן שבת, דארף מען אים יעצט זאגן, אללא, ער גייט נישט וויסן אז נישט.
די אלע זאכן וואס א ציבור מתענין ומתריעין עליהן אין די וואכן, מ׳שרייט, ס׳איז וויכטיג, אבער ס׳איז נישט קיין עמערדזשענסי פאר היינט. ס׳איז דא אן ענין, ווייל מ׳וועט מאכן די תענית זונטאג וועט אויך זיין גוט, מאנטאג, וואטעווער, זונטאג מאכט מען אויך נישט. אבער לכל הפחות, אויב ס׳איז ממש א דענדזשער פון יעדע סעקונדע, דא שטייט די גוי, דאס הייסט, ס׳איז דא א תקופה וואס ס׳איז א פראבלעם, ס׳איז נישט די טאג איז אין א צרה.
און יעצט נאך א הלכה, לאמיר זיך ענדיגן דא. יעצט נאך איין זאך, אז מ׳טוט נישט ערב שבת, ווייל מ׳וועט ווערן טרוד בשבת און נישט האבן קיין עונג שבת. יא?
איין צרה, ווען מ׳דארף מאכן א מלחמה, מ׳דארף ארומנעמען א שטאט פון גוים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, מ׳הייבט נישט אן א מלחמה ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. פארוואס? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. ווייל מיר ווילן אז די ערשטע פאר טעג פון א מלחמה איז זייער העפטיג, איז דראמאטיש, אנגעצויגן. מיר ווילן אז די מענטשן זאלן האבן א רואיגקייט, די אנשי מלחמה זאלן קענען זיין רואיג, ולא יהיו מבוילין וטרודין בשבת. ווייל ס׳איז דא אזא תקנה אז מ׳זאל אנהייבן די מלחמה פריער.
זאגט ער, פאר די זעלבע סיבה, אז שבת זאל מען נישט זיין מבולבל וטרוד, און מ׳זעט דא, ס׳איז אינטערעסאנט אז די שיעור איז דריי טעג דווקא. ס׳האט אפשר צו טון מיט דעם אז אבלות איז ביז דריי טעג, פון דריי טעג דארף מען זיך אנהייבן זארגן פאר שבת. איך מיין פשט איז נישט, ווייל פארקערט, דריי טעג איז גענוג אז מ׳זאל זיך האבן בארואיגט. מ׳איז שוין דריי טעג אויפ׳ן וועג, האט מען זיך שוין צוגעוואוינט צו דעם. אזוי קלאר, דריי טעג איז אלעמאל ווי א חזקה.
אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. פאר די זעלבע סיבה טאר מען נישט ארויסלאזן אויף א לאנגע וועג, א שיף, ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת, ווייל די ערשטע פאר טעג ווען מ׳פארט אויף א שיף איז שווער, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, אז ער זאל זיך בארואיגן פאר שבת. דאס איז לויט די תורה יוצא מדעת.
זאגט די רמב״ם, מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות שבת, אז לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. פאר א דבר מצוה מעג מען יא, אזויווי די אלע זאכן וואס מ׳איז מתיר פאר א דבר מצוה, מ׳איז מתיר געוויסע שבות׳ן, איז נאך א מתיר דא אז מ׳קען גיין אויף די ים אפילו ערב שבת.
און אזויווי מיר האבן שוין געלערנט, די פוסקים יום א׳ לשבת, אז מ׳גייט אויף א שיף ערב שבת, דארף מען בעטן די בעל הספינה אז ער זאל נישט פארן שבת, אבער אפילו ער וועט נישט, אפילו אויב די בעל הספינה גייט אים נישט פאלגן, די עיקר איז אז ער זאל זאגן.
אבער נאך א היתר, אויב ס׳איז א קורצע וועג, יא, מצור לצידון, די ווארט איז אז בעצם די גוי טוט עס בקבלנות, יא, די שיף-דרייווער באצאלט מען אים פאר׳ן אנקומען. ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע איסור אז מ׳טאר נישט.
פארוואס לכתחילה דארף מען זאגן, געדענק איך נישט. דו האסט שוין געלערנט די הלכה?
ווייל ס׳איז מדבר דבר. דו דארפסט נישט זאגן אז מ׳גייט פארן, מ׳גייט פארן אויף שבת. מ׳גייט נישט פארן אויף שבת, יענער איז אין זיין ביזנעס צו פארן שבת.
אקעי, ער מיינט עס. א קורצע נסיעה אזוי פון צור צו צידון, מיטלאווליג בערב שבת, ווען ס׳איז ווייניגער. אזויווי פריער האט ער געזאגט וואס דריי פרסאות, אבער א קורצע נסיעה.
זיי זענען טייער און צידון, יא? ס׳הייסט אזוי. צוויי שטעט זענען זייער נאנט. איך מיין אז ס׳איז ווי א האלבע שעה צו וואקן אפילו, ס׳איז מורא׳דיג נאנט. זיי זענען ממש נאנט. אבער ס׳איז דא אזעלכע פלעצער וואס שטעקן זיך ארויס אין ים, וואס די גרינגסטע וועג צו פארן איז אויפ׳ן שיף, אבער ס׳איז בעצם ממש נאנט.
מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מער מחמיר געווען, מ׳האט אפילו נישט געפארן קורצע נסיעות. אפילו פליען, ס׳איז א מנהג, ס׳איז אן ענין פון מנהג, מנהג המקום.
אקעי, נאך איין מצוה וואס מ׳קען מיינען אז מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, אבער למעשה טוט מען עס יא עונג שבת.
זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה, נישט נאר פאר דעם, איך וועל זאגן די הלכה, תשמיש המיטה איז עונג שבת. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור, ווייל דאס איז, מ׳קען דאך זאגן מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, און דא זאגט ער מ׳טוט גראדע יא, אבער ס׳איז כדי להפיק דעם וואס זאגט אז ס׳איז אן איסור, אזויווי ער זאגט. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור.
דו וואלסט דאס געדארפט זאגן פריער, ווייל ס׳איז א הלכה וואס ער לייגט צו ביי די ענד. ער האט נישט געוואלט שרייבן מאכן די סעודות, און ער האט נישט געוואלט… ער האט געוואלט צולייגן דעם ענין שפעטער. איך מיין פשוט, ער איז מסביר די סעודות.
זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת, לפיכך, וואס טארסטו דאס טון עונג שבת? ס׳איז פארט פון עונג שבת. אזויווי איינס פון די עונג, חוץ פון די סעודות, איז דאך תשמיש, ס׳איז אויך א חלק פון עונג שבת. מה עונג שבת הוא? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, די עונה, די מצות עונה, אין הלכות אישות איז דא ווען מצות עונה, ווי אפט. תלמידי חכמים וואס זענען געזונט און זיי האבן נישט קיין הגבלות, זאלן משמש זיין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. אויף שבת זאל זיין די תשמיש המיטה, דאס איז די מצות עונה.
רייט, דאס איז צוויי זאכן. מיר האבן געלערנט אז עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, אבער וויבאלד ס׳איז מעונג שבת, ממילא איז א תלמיד חכם, איז ער קובע אין שבת. קען זיין אז אן עובד כוכבים איז אויך א מצוה שבת, אבער נישט ער מוז טון צוויי מאל א וואך, אדער פועלים אדער אנדערע הלכות, וואטעווער די סדר עונה איז.
וואלסטו געמיינט אז עפעס איז אומסור, אבער ס׳וועט זאגן די ערשטע מאל בעילה, וועט דעמאלטס גיין דם בתולים, און דו וועסט זאגן אז ס׳וועט זיין א ביסל צער, מעג מען אבער בועל זיין לכתחילה בשבת, ווייל אומרים אין בו משום חובל, מ׳דארף נישט מורא האבן אז די דם בתולים גייט זיין א פראבלעם פון חובל. און די סיבה פארוואס נישט? ווייל די גמרא זאגט אז ס׳הייסט נישט חובל, ווייל ס׳הייסט נישט אזוי ווי מ׳נעמט ארויס בלוט, ווייל די בלוט ליגט שוין דארט כנוס, דם מכונס, און ס׳איז אומרים אין בו משום צער, מ׳דארף אויך נישט חושש זיין פון דעם אז ס׳מאכט איר צער. פארוואס נישט? ווייל למעשה האט זי אים ליב, דאס איז די תירוץ מן הסתם.
צער איז א זאך וואס איז אן עונג, איך קען זאגן אז ס׳איז אן עונג, יא? ס׳טוט איר אביסל וויי, אבער ס׳הייסט נאך אלץ בכלל עונג שבת, אפשר האט די גמרא גענומען קומען צו רעדן בכלל עונג שבת, ווייל זיי מאסקין צו דעם, ס׳איז נישט קיין צער צו זאגן מ׳זאל נישט טון שבת, ווייל ס׳איז ממש א צער. אזוי זע איך אז ער ברענגט, אבער אזוי משמע אין די גמרא.
אקעי, עד כאן הלכות שבת, יעצט גייען מיר לערנען א שיינע דרשה פון די הייליגע רמב״ם אויף די גרויסע מעלה פון די מצוה פון היטן שבת.
זאגט די רמב״ם, השבת ועבודה זרה, די צוויי מצוות פון שבת און עבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, די צוויי מצוות, יעדער איינער פון זיי איז די חשיבות שקול כנגד שאר כל המצות. דאס הייסט, ס׳איז דא תרי״ג מצוות, תרי״א פון זיי זענען איינס, און נאכדעם שבת איז אזוי ווערט ווי די אנדערע תרי״א, און נאכדעם עבודה זרה איז ווערט אזוי ווי אלע אנדערע תרי״א, שטימט?
והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת איז אויף אייביג אן אות צווישן הקדוש ברוך הוא און אונז אידן, און אונז מענטשן, שבת היא אות.
לפיכך, וויבאלד אז דו האסט די צוויי מעלות פון שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, איינער וואס איז עובר אויף אלע אנדערע מצוות, חוץ שבת ועבודה זרה, ער טוט יעדער איינער פון די אלע תרי״א מצוות איז ער עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, ער איז בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא איז הארבער, און אזוי ווי מיר האבן געשמועסט איז עס ענליך צו עבודה זרה, ס׳איז א סארט אפיקורסות, ביידע זענען שקול, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם פונקט ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
זאגט ער, א מחלל שבת כגוי לכל דבריו. ס׳איז נישט קלאר להלכה. למשל, ער זאגט אז מורידין ולא מעלין וכדומה, אבער א מחלל שבת בפרהסיא איז נישט לגבי דעם כעובד עבודה זרה. ס׳איז נישט קיין שטיקל פון הלכה. ער זאגט דא, ס׳איז א סתירה, ער זאגט טאקע אראפגעקוקט להלכה, דארף מען אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס דאס מיינט, ווען, לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט.
פארשטייט זיך, ס׳איז נישט קיין ממש א כלל דא, ס׳איז מער, ער קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה. און אויך, ער זאגט נישט פארוואס שבת. ס׳איז משמע פון די רמב״ם אז פארוואס ס׳איז כגוי לכל דבריו? ווייל ס׳איז א דבר חמור און ס׳איז אן אות. ער זאגט נישט למשל ווייל שבת איז חידוש העולם, ער זאגט נישט די תירוץ וואס שטייט אין אנדערע מפרשים, ווייל שבת איז אויך עבודה זרה. ניין, ער זאגט אז ביידע זענען שקול. איך מיין די ווארט בפרהסיא איז די עיקר אויף די ווארט די אות. בפרהסיא האט ער צעשטערט די אות.
לפיכך, זאגט די רמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, די נביאים משבחין די אידן וואס היטן שבת, און זיי זאגן אזוי, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, וואויל איז דער מענטש. ער זאגט נישט וואס וועט זיין מיט אים, ס׳איז וואויל מיט אים, ס׳איז א גרויסע שבח פאר דעם וואס היט שבת. אבער וואס באקומט ער יא?
וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, איינער וואס היט אפ שבת כהלכתה און מכבדו – שבת כהלכתה מיינט די אלע מצוות לא תעשה, און מכבדו ועונגו, ער טוט די צוויי זאכן וואס הייסט כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, שטייט שוין אין דברי קבלה אז זיין שכר איז יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. שטייט שוין אין קבלה אז ער גייט האבן שכר סיי בעולם הזה און סיי בעולם הבא, אויסער די שכר וואס ער גייט האבן בעולם הבא גייט ער האבן בעולם הזה, שנאמר, ווי ס׳שטייט אין פסוק, די ענד פון די פסוק פון וואס ס׳איז געשטאנען די זאכן פון כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך און אזוי ווייטער, וואס איז די שכר? אז תתענג על ה׳, אפשר תתענג על ה׳ איז דא לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וואס זיי טראטן אויסער פון דער וועלט. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול האט ער געגעבן די נחלה וואס באלאנגט פאר די אידן, ארץ ישראל, כפי השם דבר, ווייל דער אייבערשטער פאלגט. אזוי דער אייבערשטער, דברי אמת וצדק דברי השם.
זייער גוט. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. יא? כפי כחו, דארף מען איינגיין. כפי כחו, אזויווי מיר האבן געלערנט כפי ממון, דאס הייסט, דו זאלסט נישט מיינען אז איינער האט נישט קיין געלט.
Speaker 1: שטימט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, מ׳גייט אריבער צו הלכות שבת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דברי הרמב״ם: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”
הרמב״ם מציב מבנה לכל הלכות שבת: ארבעה יסודות — שניים דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) ושניים דרבנן אבל מפורש בנביאים (כבוד ועונג), מהפסוק בישעיה נ״ח.
1) מדוע עומד המבנה בסוף ולא בהתחלה? הרמב״ם בהלכות אחרות (כמו הלכות אישות, הלכות ספר תורה) עשה הקדמות כלליות כאלה בהתחלה, אבל כאן בהלכות שבת לא עשה זאת — הוא התחיל מיד עם מצוות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, וכו׳. רק כאן, בפרק האחרון, הוא מביא את המבנה הכללי. החידוש: הרמב״ם עושה זאת בכוונה, כדי להוציא שכבוד ועונג לא ייראו כעניין דרבנן נוסף בלבד. על ידי שהוא מציב זאת כאחד מארבעת הדברים היסודיים של שבת — מחצית מכל המבנה — כבוד ועונג מועלים למדרגה חשובה, לא רק “עוד עניין מדרבנן.”
2) המקבילה בין זכור/שמור וכבוד/עונג: כבוד ועונג מונחים על זכור ושמור — כלומר, הם הרחבות דרבנן של היסודות דאורייתא:
– כבוד מקביל לזכור: כל מה שהרמב״ם מונה בכבוד — להתלבש יפה, לקבל שבת, לחכות לשבת, להכניס שבת — קשור לכניסה של שבת, בדיוק כמו זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).
– עונג מקביל לשמור: שמור פירושו ששבת צריכה להיראות שונה (כפי שהרמב״ם הסביר במוקצה — כדי שיהיה שבתי). עונג הוא התוכן החיובי של מה שעושים בשבת — סעודות, לימוד, התוועדות.
על כך נשאלת שאלה: עונג הוא דבר חיובי (אכילה, הנאה), בעוד ששמור הוא דבר שלילי (לא לעשות מלאכה). איך זה מתאים? התשובה: יש לאווין הנובעים מעונג — אסור להתענות, אסור לבקש רחמים, אסור לנהל מלחמות — כל דברים שלאפוקי עונג (צער). אבל שניהם — הלאווין והעשים — הם כולם ציווי השבת: ששבת תהיה יום שמח, לא רק ביטול מלאכות.
3) הלשון “כיבוד” (לא “כבוד”) ו״עונג”: הרמב״ם כותב “כיבוד” — שפירושו פעולה של לכבד (האדם עושה משהו), בעוד ש״כבוד” היה מציין מצב של כבוד מצד עצמו. הלשון “כיבוד” מתאים לעניין שזו מעשה שהאדם צריך לעשות לכבוד שבת.
4) “מפורשים על ידי הנביאים” — מה זה אומר למעשה? הרמב״ם מבהיר שכבוד ועונג הם דרבנן (דברי סופרים), אף על פי שהם עומדים בנביאים. זה נגד הרבה ראשונים שסוברים שסעודות שבת (שלומדים מפסוקים עם ארבע פעמים לשון אכילה) הוא דאורייתא. שיטת הרמב״ם ברורה: נביאים אינם יכולים להוסיף שום הלכה — הם יכולים רק לעשות תקנות כמו חכמים. אפילו תקנות משה רבינו (כמו קריאת התורה) הן דרבנן, כי זה לא מתורה שבכתב.
נשאלת שאלה: אם זה סתם דרבנן, מדוע הרמב״ם מזכיר שזה “מפורשים על ידי הנביאים”? התשובה: זה נותן חשיבות — אם נביא אמר זאת זה יותר משמעותי, אף על פי שהלכתית זה נשאר דרבנן. (לפי שיטת הרמב״ם שדברי קבלה אין להם מעלה הלכתית על פני סתם דרבנן.)
5) המקור למבנה “ארבעה דברים”: אין מקור מפורש בגמרא או במדרש ללשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” אף אחד מהמציינים לא מצא מקור. הרמב״ם בעצמו יצר את המבנה הזה, בהסתמך על פורמט המשנה של “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — הרמב״ם מיישם את אותו מודל על כל השבת: שתיים דאורייתא, שתיים דרבנן = ארבע.
6) “ארבעה דברים” אינם ארבע מצוות: הרמב״ם לא מתכוון שיש ארבע מצוות של שבת — המצוות מתחלקות אחרת (שביתה, תחומין, קידוש, וכו׳). אלה ארבעה רעיונות/יסודות שמכילים את כל עניני השבת.
—
דברי הרמב״ם: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”
צריך לרחוץ ערב שבת, להתלבש יפה, ולחכות לשבת בכובד ראש — כמי שיוצא לקראת מלך.
1) שיטת הרמב״ם — מאגדתא להלכה: הרמב״ם לוקח חלקים מהגמרא שהם יותר בסגנון אגדתא (מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), והוא מכניס אותם תחת הקטגוריה ההלכתית של “כיבוד שבת.” הוא עושה ממעשיות רשימה הלכתית של פרטים. בגמרא עצמה לא כתוב במפורש שכל הדברים האלה הם מצוה — הרמב״ם הוציא זאת.
2) חיבור שתי מעשיות: הרמב״ם חיבר שתי מעשיות נפרדות מהגמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — הביאו לו מים חמים, רחץ, התעטף בסדינים מצויצים, ו״דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” ואמר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. הרמב״ם בנה משניהם יחד הלכה אחת: להתלבש ולחכות בכובד ראש.
3) “כובד ראש” — תרגום “דומה למלאך”: לשון הרמב״ם “כובד ראש” הוא תרגומו/פירושו של “דומה למלאך ה׳ צבאות” בגמרא. זה לא אומר שמחה, אלא רצינות מסוימת. “מיחל” הוא ציפייה (מצפה), ו״כובד ראש” הוא תוספת — רצינות, כמו בתפילה “עומד לפני המלך”.
4) רבי יהודה בר אילעאי לעומת רבי חנינא — שני סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי עשה זאת פרטית — “מביאין לו”, הביאו לו. רבי חנינא יצא עם תלמידיו בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. הרמב״ם מביא את הראשון כהלכה, ואת השני כ״חכמים הראשונים” — מעשה/מנהג.
5) “שבת המלך” — לא “מלכה”: הרמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), לא “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) כמו בגמרא. המקובלים מחזיקים חזק ששבת היא “מלכה”, אבל גירסת הרמב״ם היא “המלך”. אולי כי בארמית “מלכתא” יכול גם לומר מלך (כמו בערבית), או שלרמב״ם יש גירסה אחרת מודעת.
6) ציצית — סדינים מצויצים: בגמרא מתכוונים לבגדים יפים עם ציצית, לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית (שזו מחלוקת). מוזכר שבתולדות אהרן הולכים בטלית לפני הלילה, כי ברמב״ם משמע כך.
[דיגרסיה: קבלת שבת] ההלכה על “מתעטף” היא המקור לקבלת שבת. הבריסקר רב היה כל ערב שבת לפני מעריב יוצא מהפורטש, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר — כמו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה” של רבי חנינא. רשב״א היה מתעטף בטלית.
—
דברי הרמב״ם: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”
צריך ללבוש בגדים נקיים, ובגדי שבת צריכים להיות שונים מבגדי חול. מי שאין לו בגדים אחרים, ישפיל את טליתו יותר.
1) שני אובייקטיבים נפרדים: הרמב״ם מחזיק בשני דברים: (א) “כסות נקיה” — ניקיון, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — שוני. אלה שני דינים נפרדים. “כסות נקיה” לא חייבת לומר בגד אחר — יכול להספיק שהוא נקי. אבל “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” אומר שזה צריך להיראות שונה.
2) “ישלשל טליתו” — בגדים ארוכים יותר ככבוד: הסברא: פועל צריך בגדים קצרים כדי שיוכל לנוע. מי שיושב במנוחה הולך עם בגדים ארוכים יותר. בשבת, כשנמצאים במנוחה, אפשר להשפיל את הבגדים — זה לא יתלכלך.
3) מנהגים בפועל: בסאטמר יש שהולכים בשבת עם כובע ביבר במקום שטריימל (יותר יפה); בליטא לא הולכים ממש עם בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אלה כולם מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת ממה שכל העולם עושה. הכלל: צריך לעשות משהו שהוא יותר מבשבוע — “משלשל בגדיו” — שיהיה משהו מיוחד. מי שהולך כל השבוע עם רקל, צריך בשבת להוסיף בקישע. מי שלא הולך עם בגד עליון, מסתפק בבקישע.
—
דברי הרמב״ם: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”
עזרא הסופר תיקן שיכבסו כביסה ביום חמישי, כדי שיהיו להם בגדים נקיים לשבת.
1) מדוע לא ביום שישי? כי יום שישי הוא כבר ערב שבת, אין זמן.
2) תפקידו של עזרא בסדר החיים: עזרא עשה את סדר החיים של יהודים בארץ ישראל — כל מיני תקנות גשמיות. הוא קבע שכל יום חמישי הוא היום לכיבוס.
—
דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”
אסור לקבוע סעודה/משתה בערב שבת. מהמנחה ולמעלה צריך להימנע מקביעות סעודה, כדי להיכנס לשבת רעב.
1) שני דינים נפרדים: לרמב״ם יש שתי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — זה הולך על משתה, מסיבה גדולה, כל היום; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — זה הולך על קביעות סעודה (לא משתה), מהמנחה ולמעלה. הלשון שונה — בראשון כתוב “משתה”, בשני רק “קביעות סעודה”.
2) “לקבוע סעודה” — מה זה אומר? “לקבוע סעודה” אומר שהאדם עושה שהסעודה השבועית הרגילה שלו (כשהמשפחה מתכנסת) תהיה ביום שישי. זה לא צריך לעשות — הוא צריך לעשות זאת בשבת. אבל כשזה קרה במקרה, כמו בסעודת מצווה, זה אחרת.
3) סתם אכילה ושתייה — מותר: סתם אכילה ושתייה (אפילו פירות וירקות) מותרת עד שמחשיך. אחרי שמחשיך אסור לאכול לפני קידוש.
4) כבוד שבת או עונג שבת? המסקנה: זה דין בכבוד שבת — זה לא מכבד שמגיעים לשבת כבר שבעים. אבל יש לזה גם קשר לעונג — אם כבר שבע, לא יכול להנות מסעודת השבת. לשון הרמב״ם “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” מראה על שניהם: כבוד (איך מגיעים לשבת) ועונג (שיוכלו ליהנות).
—
דברי הרמב״ם: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”
צריך להכין את השולחן לשבת אפילו אם צריך לאכול רק כזית — השולחן צריך להיראות כמו סעודה גדולה. אותו דבר במוצאי שבת.
1) מה זה “מוצאי שבת”? היינו חושבים ש״מוצאי שבת” אומר אחרי שבת (מלווה מלכה). אבל הפשט הוא ש״מוצאי שבת” אומר “בצאת השבת” — כלומר סעודה שלישית, כשהשבת יוצאת. זה לא ראיה לסעודה רביעית (מלווה מלכה). לא כתוב ברמב״ם שום מצווה של סעודה רביעית.
2) ראיה שמוצאי שבת = סעודה שלישית: הרמב״ם מדבר מאוחר יותר על סדר ברכת המזון עם הבדלה — שמראה שהסעודה השלישית נמשכת למוצאי שבת. זה מתאים לפשט ש״מוצאי שבת” אומר כאן סעודה שלישית. בקיץ כשסעודה שלישית היא מאוחרת (תשע בערב), קשה להבין למה יאכלו עוד מלווה מלכה.
3) החידוש של “מסדר שולחנו”: לא רק בסעודה הראשונה של שבת צריך להיות התרגשות — אותו כבוד צריך להיות גם בסעודה שלישית. זה גם כבוד שבת.
—
דברי הרמב״ם: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”
צריך להכין את הבית לשבת — השולחן צריך להיות ערוך, הנרות דלוקים, המיטה מוצעת — הכל עוד לפני שבת (מבעוד יום), לא כשחוזרים מבית הכנסת.
1) “מבעוד יום” — לפני בית הכנסת: השולחן צריך להיות כבר ערוך לפני שהולכים לבית הכנסת, לא רק כשחוזרים.
2) יחס להדלקת נרות: הרמב״ם כבר דיבר קודם על מצוות הדלקת נרות. כאן הוא מוסיף ש״נר דולק” הוא חלק ממצוות כבוד שבת הרחבה יותר. מצוות הדלקת נרות היא בעצם מצווה של כבוד שבת — כמו שהרמ״א אומר “הדלקת נר בשבת חובה.”
—
דברי הרמב״ם: “אפילו אדם חשוב שאין דרכו לקנות או לעסוק במלאכת הבית, חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”
אפילו אדם חשוב שלא עושה דברים כאלה כל השבוע, צריך בעצמו לעשות הכנות לכבוד שבת — זה עצמו הוא הכבוד של שבת.
1) “שזה הוא כבודו” — כבוד של שבת, לא כבוד של המצווה: הרמב״ם מתכוון שזה שאדם חשוב עושה זאת בעצמו הוא הכבוד של שבת עצמה — כמו שכשמלך בא, הכבוד הוא שאנשים חשובים מכינים לו. זה לא רק הכלל הכללי של “מצוה בו יותר מבשלוחו.”
2) הבדל בין “מצוה בו יותר מבשלוחו” וכבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא כלל כללי לכל המצוות — שיעשו בעצמם מצווה. אבל הרמב״ם מוסיף כאן ממד נוסף: בשבת זה שעושים בעצמם הוא חלק מהכבוד של שבת. כלומר, זה לא רק שאי אפשר לשלוח שליח — זה שהיהודי החשוב עושה זאת בעצמו, זה מה שעושה את הכבוד.
3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: ככל שאדם חשוב עושה יותר בעצמו, כך זה יותר משובח.
—
דברי הרמב״ם: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”
חכמים שונים עשו הכנות שונות בעצמם — שיברו עצים, בישלו, מלחו בשר, גדלו פתילות, הדליקו נרות, או קנו.
1) שיטת הרמב״ם — ללא שמות: הרמב״ם כמעט אף פעם לא מזכיר שמות של חכמי הגמרא (הוא לא אומר רבא, רב ספרא, וכו׳) — הוא כותב סתם “חכמים הראשונים.” זו דרכו הכללית.
2) “מהם… מהם…” — אין מנהג קבוע: הרמב״ם מראה שכל חכם מצא את הדבר שלו — לא היה מנהג אחד קבוע. אף אחד לא הסתכל על השני.
3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — על מה זה הולך? אולי זה הולך על כל הדברים, אבל אולי בעיקר על האחרון — “יוצא וקונה” — כי ללכת לקניות זה לא טרחה גדולה, אבל לאדם חשוב זה לא רגיל. החידוש הוא שראו אותו ב״מכולת” רק לכבוד שבת. אבל אפשר גם לומר שזה הולך על הכל — גם לשבור עצים לא הי
ה הסוג שלו.
—
דברי הרמב״ם: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”
עונג שבת פירושו מאכלים טובים שמנים (יותר מהרגיל) ומשקאות טובים.
1) “זה שאמרו חכמים” — חלוקת הרמב״ם: הגמרא משתמשת בלשון “כל המענג את השבת” לכל עניני הסעודות. הרמב״ם מחלק: הקודם (לערוך שולחן, להכין בית, בגדים) הוא כבוד, וזה (מאכלים, משקאות) הוא עונג. “זה שאמרו חכמים” אומר: מה שהחכמים מדברים על מאכלים טובים — זה חלק העונג.
2) “משקה מבושם” — לא דווקא מתובל: “מבושם” אומר כאן כמו “שמן” אצל תבשיל — משקאות טובים, עשירים, לא דווקא משקה מתובל. ההוכחה היא ממה שהרמב״ם כותב “משיב נפש ופוקח” — משהו שמשמח ומרענן.
—
דברי הרמב״ם: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”
שיעור עונג שבת — כמה צריך להוציא על מאכלי שבת — הוא לפי ממונו של אדם, לפי כמה שכל אחד יכול להרשות לעצמו. ומי שמוציא יותר הוא משובח.
1) “לפי ממונו של אדם”: השיעור הלכתחילה של עונג שבת הוא לפי כמה שהאדם יכול להרשות לעצמו. עשיר שאוכל כל יום טוב, דורשים ממנו יותר לשבת. אבל הרמב״ם פוסק בבירור שאף פעם אין חיוב לקנות יותר ממה שיכול להרשות לעצמו. זה לא בדיעבד — זה הדין לכתחילה.
2) “הוצאות” ו״מתקן מאכלים”: “הוצאות” אומר הוצאות כסף, ו״מתקן מאכלים רבים” אומר גם את המאמץ והעבודה של הכנה. שניהם משובחים.
—
דברי הרמב״ם: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”
אם למישהו אין כסף, אפילו הוא עושה רק מרק ירקות פשוט לכבוד שבת, הוא יוצא ידי חובת עונג שבת. הוא לא צריך ללוות כסף מאחרים כדי להרבות במאכלי שבת.
1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — רחב יותר מצדקה: הרמב״ם פוסק את הכלל של “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבל הוא מבין “תצטרך לבריות” רחב יותר מסתם לבקש צדקה — זה כולל גם הלוואה. “ללוות מאחרים” אומר ללוות כסף, לא רק לבקש מתנות.
2) חידוש חשוב — אין חיוב לעשות יותר ממה שיכול: הרמב״ם אומר אף פעם לא שמישהו צריך לעשות יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. הטור היה לו בעיה קשה (ומביא מאביו הרא״ש) כי הוא סבר שיש באופנים מסוימים חיוב להתאמץ. אבל לפי הרמב״ם הדין פשוט: לפי ממונו, ואם אין — אין. אין חיוב ללוות או להתאמץ. זה לא רק “לא מחויב” — זה ממש לא ראוי.
3) “שלק” — רק כשזה מיוחד: ה״שלק” (מרק) יוצא רק כשהוא עושה זאת “כדי לענג את השבת” — כלומר, משהו שלא היה עושה באמצע השבוע. אם הוא אוכל כל לילה מרק כזה, הוא לא עשה משהו מיוחד. הוא צריך לפחות לשנות משהו — למשל, הוא אוכל בדרך כלל רק לחם, ועכשיו הוא עושה מרק.
—
דברי הרמב״ם: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”
מי שאוכל תמיד טוב צריך לפחות לשנות את אוכל השבת שלו מאוכל החול. אם הוא לא יכול לשנות את האוכל עצמו, ישנה לפחות את הזמן שבו הוא אוכל.
1) הבעיה ההפוכה מהעני: העשיר שאוכל כבר תמיד טוב — איך הוא עושה את השבת שונה?
2) ניכר שזה שבת: העיקר הוא שזה ירגיש שונה, “שבתי”. זה מקביל לדין בבגדים, שבו הרמב״ם אמר שאם הולכים עם אותם בגדים זה צריך לפחות להיראות שונה.
3) שינוי הזמן: שינוי הזמן של האכילה (מוקדם יותר או מאוחר יותר מהרגיל) הוא גם דרך של עונג שבת — זה גורם לזה להרגיש שונה, לא סתם שגרה.
—
דברי הרמב״ם: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”
חייבים שלוש סעודות בשבת — ליל שבת, שבת בבוקר, ושבת אחר הצהריים. אפילו עני שחי מצדקה צריך לאכול שלוש סעודות.
1) קושיה ותירוץ — “עשה שבתך חול” לעומת עני המתפרנס מן הצדקה: קודם אמר הרמב״ם “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — לא צריך ללוות. איך זה מתאים לדין שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך שלוש סעודות? התירוץ: החיוב נופל על גבאי הצדקה / אלה שנותנים צדקה — הם צריכים לדעת שהעני צריך שלוש סעודות, והם צריכים לספק לו.
2) הבדל מעניין — בינוני לעומת עני גמור: מי שיש לו מספיק כסף לשתי סעודות אבל לא לשלוש — הוא לא צריך ללוות, כי אז חל “עשה שבתך חול”. אבל מי שכבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קונים לו שלוש. זה מושווה לפסח, שבו כן מבקשים מצדקה כי אז יש מצווה ספציפית שצריך לספק (ד׳ כוסות וכדומה).
3) דרך העולם — שתי סעודות: באמצע השבוע דרך העולם היא רק שתי סעודות — כך רואים גם אצל גבאי צדקה שנותנים רק שתי סעודות. בשבת העניין הוא של נשמה יתרה שעושה שלוש סעודות.
—
דברי הרמב״ם: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”
חולה שאכילה מזיקה לו, או מי שמתענה תמיד, פטור משלוש סעודות.
1) יסוד סעודת שבת לפי הרמב״ם: כל דיני סעודת שבת הם לא גזירת הכתוב כמו אכילת מצה (שבה חייבים כזית אפילו אם זה קשה). סעודת שבת היא עניין של עונג — זו דרך העולם של הנאה. אם אכילה עושה אותו חולה, זה הפוך מעונג והוא פטור.
2) אין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה רק כשזה מענג וטעים. אם זה קשה — הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול יותר — הוא פטור.
3) נפקא מינה מעשית — אכילה גסה בחורף: אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית מיד אחרי שסיימו את הצ׳ולנט שלהם, והם עדיין שבעים — הם לא מקיימים כלום על ידי שהם מכריחים את עצמם לאכול. זה לא עניין של עונג שבת כשאוכלים בעל כורחם. אכילה גסה היא איסור דאורייתא, ולא יוצאים בזה כלום. העצה: לאכול סעודה קטנה יותר בבוקר, לאכול מוקדם יותר, ללכת לטיול — כדי שיוכלו לאכול שלוש סעודות. אבל בחורף עם מניינים חסידיים (שחרית נגמרת באחת, מנחה כבר בארבע) זה מעשית מאוד קשה.
4) איך החולה עושה עונג שבת? הרמב״ם לא אומר. הוא יכול להנות מדברים אחרים (כמו בגדי שבת), אבל בסעודה ספציפית זה לא שייך — הוא לא יכול לשנות את התענית שלו ל״תענית שבתית.”
—
דברי הרמב״ם: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”
כל שלוש הסעודות צריכות להיות קבועות על יין. בשתי הסעודות הראשונות יש כבר קידוש (בלילה קידוש, בבוקר קידושא רבא). בסעודה שלישית צריך גם להיות יין, אף על פי שאין זה דין קידוש.
1) קידושא רבא על משקה חריף: המנהג לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף (שנאפס) בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות על חמר מדינה. לפי זה אין באמת הבדל בין לילה ובוקר לגבי יין.
2) שתי ככרות: הרמ״א אומר “וצריך שתי ככרות” — כל הסעודות צריכות להיות על שתי ככרות. הטעם הוא לכאורה עניין של עונג — שפע, שידעו שיש שפע. זה גם רמז למן.
3) אכילת בשר ושתיית יין: הרמב״ם כבר דיבר קודם על “מאכל שמן ביותר” ו״יין המשומר” — אבל שם זה היה יותר ברמזים. כאן הוא אומר זאת בפירוש: בשר ויין הוא עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אם אין לו, הוא פטור.
4) שלוש סעודות ביום טוב: נדון האם צריך גם ביום טוב לאכול שלוש סעודות. בית יוסף הבין שהרמב״ם מתכוון שביום טוב צריך גם שלוש סעודות. זה נשאר לא מבורר.
—
דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”
אסור לעשות סעודה עם יין במקום ללכת ללמוד בבית המדרש. זה לא אומר במקום להתפלל, אלא במקום ללמוד — “בשעת בית המדרש.”
1. שחרית ומוסף בבית הכנסת
2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — סעודת הבוקר בבית
3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / שומע את הדרשה
4. ויתפלל מנחה
5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת
1) “על היין” בסעודה שלישית: הרמב״ם אומר שוב “על היין” ספציפית בסעודה שלישית, כדי לזכור שגם כאן צריך יין, אף על פי שאין זה קידוש.
2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: הסעודה צריכה להימשך עד מוצאי שבת, יוצאים משבת מתוך סעודה. זה עניין של כבוד שבת.
3) אין סעודה רביעית (מלווה מלכה): הרמב״ם לא אומר שאחר כך יאכלו סעודה רביעית.
4) סעודה שלישית בבית המדרש: הרמב״ם גם לא אומר “ויבוא לביתו” בסעודה שלישית — משמע הוא נשאר לסעודה בבית המדרש.
5) “מנהג הצדיקים”: לשון מעניינת — הרמב״ם מציב את הסדר ספציפית כ״מנהג הצדיקים.”
—
דברי הרמב״ם: “אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”
אדם לא צריך ללכת ערב שבת יותר משלוש פרסאות מתחילת היום, כדי להגיע הביתה בעוד היום רב, כדי שיהיה לו זמן להכין סעודה לשבת.
1) הטעם — “שאנשי ביתו יודעים”: כל הסיבה היא כי הוא מגיע הביתה פתאום ולא הכינו לו. לפי זה ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים שלנו כשאפשר להודיע בטלפון. השולחן ערוך הרב אומר שבזמנים שלנו כל אחד מכין בנוחות, לא צריך לדאוג.
2) אנשי העיר יכולים להחרים: מי שנשאר אצל אנשים אחרים לא צריך להגיע מאוד מאוחר, כי מלבד שאין לו סעודה טובה, יוצא גם שהוא מביש את בעלי הבתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” הרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה מביש אותם בכך.
—
דברי הרמב״ם: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”
אסור להתענות בשבת, ואסור לזעוק, לומר תחנונים, ולבקש רחמים.
1) “להתענות” כאן לא אומר מי שיש לו הנאה מתענית (שהרמב״ם הזכיר קודם כפטור מסעודות), אלא תענית על הצרות — יום תפילה בגלל צרות.
2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” הוא כולו פעולה אחת — עושים יום תפילה. שבת היא לא הזמן לדאוג על צרות. זה בא ממסכת תענית — ציבור מתענין ומתריעין עליהן (מתענים ותוקעים בשופר), אבל “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”
3) חריג — עיר שהקיפוה גוים או נהר: עיר שבסכנה מגויים או מנהר — אז מותר להתריע בשבת. ההבדל: צרות שאפשר לדחות (אפשר לעשות תענית ביום ראשון), לא עושים בשבת. אבל מצב חירום שצריך להטפל בו עכשיו — למשל אויב עומד כאן — מותר להתפלל. הסברא: אם הקב״ה צריך לעזור היום בשבת, צריך לבקש ממנו עכשיו. בצרה רגילה זו “תקופה” של בעיה, לא שהיום עצמו בסכנה.
—
דברי הרמב״ם: “אין צרין על ערי גוים פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”
לא מתחילים מלחמה (לכבוש עיר מגויים) פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים של מלחמה הם מאוד מתוחים ודרמטיים. רוצים שעד שבת החיילים כבר ירגעו, כדי שיוכלו להנות מעונג שבת.
שיעור שלושה ימים — שלושה ימים הוא מספיק זמן שיתרגלו, שלושה ימים הוא תמיד כמו “חזקה.” יש לזה אולי גם קשר לכך שהזמן הקשה ביותר של אבלות הוא עד שלושה ימים.
—
דברי הרמב״ם: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”
אסור להפליג באונייה על הים הגדול פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים באונייה הם קשים (מחלת ים וכדומה). צריך שלושה ימים זמן להירגע לפני שבת. לדבר מצווה מותר אפילו בערב שבת.
1) ערב שבת באונייה — “מדבר דבר”: כשמפליגים בערב שבת באונייה, צריך לבקש מבעל האונייה שלא יפליג בשבת — אבל אפילו אם הוא לא מקשיב, העיקר שאמרו. הטעם: “מדבר דבר” — שלא ידברו על הפלגה בשבת. הגוי מפליג בעסק שלו.
2) נסיעה קצרה — מצור לצידון: נסיעה קצרה כמו מצור לצידון (מאוד קרוב, כמעט חצי שעה ללכת) מותרת. הערים בולטות לים, כך שאונייה היא הדרך הקלה ביותר אפילו אם זה ממש קרוב.
3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — היו מקומות שהחמירו לא להפליג אפילו נסיעות קצרות. זה עניין של מנהג המקום.
—
דברי הרמב״ם: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”
תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת. לכן מצוות עונה לתלמידי חכמים (שהיא פעם בשבוע) קבועה בליל שבת.
1) מבנה ההלכה: אפשר לשאול למה הוא לא מביא זאת קודם בהלכות של עונג שבת? הרמב״ם לא רצה לערבב זאת עם ההלכות של סעודות, והוסיף זאת מאוחר יותר.
2) שתי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, (2) מאחר שתשמיש הוא מעונג שבת, קובעים אותו בשבת. אנשים אחרים (פועלים וכו׳) שיש להם סדר עונה של פעמיים בשבוע, שבת היא גם מצווה, אבל הם לא חייבים דווקא רק בשבת.
3) בועל בתולה בשבת: מותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת, אפילו יהיה דם בתולים. אין בו משום חובל — כי הדם הוא כבר דם מכונס (כבר שוכב שם מאוסף), זה לא כמו להוציא דם. אין בו משום צער — כי למעשה היא אוהבת אותו
, כך שהצער הוא עדיין בכלל עונג. אולי הגמרא הביאה את העניין הזה בעונג שבת — להראות שאפילו עם קצת צער זה עדיין עונג.
—
דברי הרמב״ם: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”
שבת ועבודה זרה הם שניהם שקולים כנגד כל שאר המצוות. מחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה או אגדה? זה לא פשוט כלל הלכתי. צריך לבדוק בדיוק לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבל לא כל דיני עובד עבודה זרה. הרמב״ם בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה.
2) למה שבת? טעם הרמב״ם הוא: (1) זה דבר חמור, (2) זה אות בין הקב״ה וישראל. הוא לא אומר את הטעם שמפרשים אחרים מביאים — ששבת היא חידוש העולם (ולכן דומה לעבודה זרה). הוא גם לא אומר ששבת היא “גם עבודה זרה” — אלא ששניהם שקולים.
3) בפרהסיא — המפתח: המילה “בפרהסיא” היא העיקר, והיא עומדת על המילה “אות.” כשמחללים שבת בפרהסיא, הרסו את האות — את הסימן של הברית בין הקב״ה וכלל ישראל.
—
דברי הרמב״ם: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.'”
מי ששומר שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), ומענגו (עונג) — מקבל שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כמו שכתוב בנביאים.
1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — שלושה דברים: (1) כהלכתה = כל מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. זה משקף את כל המבנה של פרק ל׳.
2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: הנביא לא אומר מה יהיה השכר, אלא ש״אשרי” לו — שבח בפני עצמו.
3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: זה אומר ארץ ישראל, שהיא נחלה בלא גבול (ללא גבולות). “כי פי ה׳ דבר” — כי הקב״ה עומד בדברו, דברי אמת וצדק.
4) “כפי כחו”: הוא מזכיר שעונג שבת הוא כפי כוחו/כפי ממונו, שלא יחשבו שמי שאין לו כסף לא יכול לקיים עונג שבת.
—
עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.
שלום. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון ברמב״ם הלכות שבת, הפרק השלושים. מצוין. פרק מענין. אבל לפני שנלמד את הפרק, אנחנו רוצים להודות לספונסרים ולמחזיקים ולתומכים של השיעור שלנו, אלה שמשתפים אותו עם אנשים אחרים ועוזרים להפיץ את התורה, וכמובן הספונסר הראשי, ידידנו הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגר, זכות התורה תלווה אותו תמיד. והקב״ה ישלם שכרו, כמו שכתוב במי שברך, וגם כל אלה שמביאים יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.
אומר הרמב״ם כך: ארבעה דברים נאמרו בשבת. זו התחלה מאוד מעניינת של הפרק. ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. שני דברים נאמרו בתורה, כן, ושני דברים נאמרו בדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. כלומר, זה מדרבנן, אבל הנביאים כבר דיברו על זה. יש לזה דין דרבנן, זה לא חיוב יותר מדרבנן, אבל זה לא נמצא אצל הרבנים המאוחרים יותר, רבינא ורב אשי, זה נמצא אצל הנביאים. יש לזה גם דין דברי קבלה, דברי סופרים.
מה הם השניים שבתורה? שתי המצוות בתורה על שבת הן זכור ושמור. זכור למדנו בפרק הקודם, כלומר, כמו שהרמב״ם אמר מה שחכמים פירשו, זכרהו על היין, מצות קידוש מדאורייתא. הרמב״ם דווקא לא אמר שזה זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין אמר מאוחר יותר שזה בוודאי דרבנן. ושמור הוא לכאורה מצות שמירת שבת, כל שאר הפרקים שהרמב״ם דיבר הלכות הוצאה וכו׳, כל שאר ל״ט מלאכות שהרמב״ם דווקא קרא את הפסוק ומביא עליו תשבות.
אבל כאן נראה שהוא רוצה כאן לומר זכור, שמור, כיבוד, עונג. אלה ארבע מילים שקל לזכור. אתה יודע, זו הקדמה מעניינת. זכור, שמור, שזה שמירת שבת. ואחר כך יש את השניים שאני רוצה עכשיו בעיקר לדבר עליהם כאן, השניים שמבוארים בנביאים, שהנביאים פירשו, הנביא ישעיה, זו מצות כיבוד ומצות עונג, כבוד ועונג של שבת.
דובר 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, לא “כבוד ועונג”. פרק שלם גם כן. כיבוד זה לכבד. כבוד זה מעצמו, כיבוד זה כשהאדם עושה לו כבוד.
דובר 2: אהה, זה אני לא יודע. אני אומר שכבוד זה הכבוד של שבת, אבל לכבד זו פעולה. כבוד זה… אחר כך יש לו כבוד. אחר כך המכבד, יש לו כבוד. כשאדם עושה משהו זה כיבוד. כשמישהו הוא כבוד מעצמו בלי שמישהו יעשה משהו, אולי אפשר לקרוא לזה כבוד, אבל כיבוד אי אפשר לקרוא לזה.
דובר 1: בסדר.
ועונג, להתענג. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, את השבת תקרא עונג, כלומר אתה צריך לעשות עונג בשבת. ומאוחר יותר באותם פסוקים כתוב, “ולקדוש ה׳ מכובד”, יום השבת שהוא קדוש לה׳, מכובד צריך לכבד.
אז, מאוד מעניין שהרמב״ם החליט כאן, כלומר, לרמב״ם יש הרבה מקומות סוג של רעיון לעשות מבנה. כן, יש לך עשרה כללים בהלכות ספר תורה, אני יודע, למדנו את זה. בשבת הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא התחיל מיד עם מצות שביתת שבת, והוא כן למד, ואחר כך מצות לא להענות בשבת, מצות תחומין, עוד מצוות סעודות שבת. וכאן סוף סוף, בסוף, הוא נזכר לתת כזה מבנה כללי לכל הלכות שבת.
בעצם, ההקדמה הזו יכלה לבוא בתחילת הלכות שבת. יש כאן ארבעה דברים, או אולי מה שאתה אומר, עוד דבר אחד של תחומין, או עוד דבר אחד של לא להענות, אבל בואו נגיד שזה בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. ואחר כך יש עוד דברים של כיבוד ועונג, שזה עוד דברים. בעצם זה יכול היה להיות ההתחלה.
אני חושב שאולי הוא רוצה להוציא, שאולי זו המטרה, הוא רוצה להוציא שלא יחשבו שכבוד ועונג זה אולי רק דבר נוסף, לעשות כבוד ועונג שבת. עכשיו כשהוא עושה את זה במבנה, אתה רואה שזה אחד מארבעת הדברים. אמנם זה מדרבנן, זה לא חמור כמו שלושים ותשע, אבל כאילו יש כאן ארבעה דברים בשבת, וחצי מהם, כן, הם כבוד ועונג. אז זה עושה את כבוד ועונג שבת יותר חשוב מאשר אם היינו פשוט מוסיפים אותם כ, אה, עוד ענין מדרבנן לעשות כבוד ועונג שבת.
אני חושב אולי כך, קודם כל למה הוא הביא זכור ושמור? זה בגלל שהם סט טוב מאוד. כן, יש לך את אותו פסוק בעשרת הדברות ביתרו ובואתחנן כתוב לשון אחרת, זכור ושמור, ובזה כתוב זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.
חכמים אבל אמרו כבוד ועונג. אני חושב שהרמב״ם אומר כאן שהמבנה הוא גם אותו דבר. כי אם נראה, כל מה שהרמב״ם מונה אצל כבוד דומה מאוד לקידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. הוא מונה את כל הענינים של ערב שבת, איך צריך להכניס את השבת. אז כל מה שקשור לזכור הוא באותה קטגוריה כמו זכור, שצריך לכבד את השבת כשהיא נכנסת. כל מה שהוא הולך למנות נראה, הוא צריך ללבוש בגדים נקיים, והוא צריך לחכות לשבת, לקבל שבת, ועוד.
ועונג, הרמב״ם אמר ששמור זה ששבת תיראה אחרת. כמו שהוא אמר בתחילת מוקצה, יש דבר איך זה צריך להיראות שבתי. וזה גם, תחת תשבות, שלא לעשות דברים אחרים, אלא מה כן לעשות. ובגלל זה אפילו מוסיפים מוקצה, כדי שלא, כל תיקוני עולם מלאכות לא יהיו שווים. וכל הדברים שכתובים, ועונג זה יותר איך מרגישים את יום השבת. אוכלים סעודות, מבלים, לומדים.
אז כבוד ועונג מונח על זכור ושמור. כבוד זה כל הדרבנן הנוספים על זכור, ועונג זה כל הדרבנן על שמור.
דובר 2: תורה יפה. אני לא בעד זה. אני לא מסכים. עם זה הראשון מסכים יותר לשני. הוא רואה שכיבוד, אפשר לקשר אותו יפה לשבת, כל השבת, אבל זה נכון, שנראה שכיבוד קשור הרבה יותר לכניסה וליציאה, אבל שהעונג יהיה מחובר למלאכה – אני חושב שהעונג הוא כמו כל מה שעד עכשיו, היה הנגטיב. הנגטיב איך לא בשבת, שלא לעשות הכל כדי להיראות שבת. מה עושים כן בשבת? איך זה כן נראה? אה, זה נראה שמבלים עונג.
דובר 1: מבין, כי בשבילי זה לא מסתדר. כי עונג זה דבר חיובי, שצריך להנות ולא כמו לא לעשות מלאכה. שבות, עונג הם מאוד שונים, ויותר שונים מזכור וכבוד, מבין? הייתי אומר שכל, אם מה ששאלת לעשות קשר, הייתי אומר שכל כבוד ועונג מחוברים יותר לזכירה. כמו שרואים בסדר של הרמב״ם, שקודם הוא דיבר על כל המלאכות, ואחר כך בשלושה וארבעה פרקים האחרונים הוא מדבר על הדברים החיוביים של שבת, מה שעושים כן, כמו שאתה אומר, מה שנראה בשבת. והעונג גם כאן, למשל מה שאסור לבקש רחמים, או להתענות, או מלחמות. כל הדברים זה…
דובר 2: זה נכון, כבוד זה… זה נכון שאתה אומר ומענה על השאלה שלי, אמרתי שעונג זה דבר חיובי ולא כמו שמור, אתה אומר שיש כן לאוין שהם מעונג. אבל אני אומר שזה דבר של צער, שזה לאפוקי עונג.
דובר 1: אבל אני אומר ששניהם, הלאוין והעשים הם כל הציוויים של שבת, ששבת תהיה שמחה, לא רק ביטול מלאכות או מוקצה, אלא כל שאר הדברים, המאכלים, האוכל, למלא את היום.
אצלי זו קצת פליאה, חיפשתי, והייתי בטוח שהלשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת” צריכה להיות איזה מקור, איזה מדרש, איזו גמרא. עד עכשיו אף אחד מהמציינים כאן בצד לא מצא שום מקור. הרמב״ם רצה לסגור את זה, כי זכור ושמור זו לשון שכולם יודעים, זכור ושמור, זה מאוד יפה. אבל הרמב״ם אף פעם לא הביא, רק זכור הוא הביא, שמור הוא אף פעם לא הביא. אני מבין, הייתי מסכים לומר ששמור מתכוון למלאכות, אבל איך הוא לקח את…
אני אגיד לך את הסוד. מה שהוא עושה כאן, הוא עושה כאן יציאות השבת שתים שהן ארבע, הוא אומר, כל השבת היא שתים שהן ארבע.
דובר 2: אבל יש כן, הם למדו, כל פעם שהרמב״ם עושה רשימה, הרבה פעמים מוצאים אצל פוסקים קודמים שכבר היתה להם הרשימה, אבל כאן בקיצור לא מצאתי. אולי היה איזה… הוא יכול לעשות בעצמו, אני לא אומר.
דובר 1: אבל זה לא מעניין שהמשנה יש ממש כזו שתים שהן ארבע, ציון?
דובר 2: אה, זה דווקא פירוש.
דובר 1: יש לי פירוש.
דובר 2: יש לי פירוש דברים? המשנה הראשונה היא יציאות השבת שתים שהן ארבע. מהשמים למעלה.
דובר 1: אני גם רוצה להבין, אני מבין שהגמרא עשתה כאן מבנה של כל הלכות שבת, מתאים לארבעה דברים. והחידוש של המבנה הוא, הוא לא אומר, זה לא אותן חמש מצוות של שבת. כתוב זכור ושמור, זה רעיונות ברורים אחרים, לזכור שבת ולשמור שבת.
נכון, כשאנחנו חושבים עכשיו, אני חושב שהרמב״ם יכול היה לכאורה לעשות את זה כהתחלת הלכות שבת, לעשות הקדמה יפה וארוכה, כמו למשל הלכות אישות, עשר, שתיים דאורייתא, שבע דרבנן. הוא יכול היה גם לעשות את זה, שיש עשרה דברים עם שבת, ולהתחיל למנות לפי הסדר, אבל הוא לא עושה את זה. וכאן בסוף הוא נותן איזו זריקה למחצה. את זה אני גם אנסה לענות עם התורה שלי. זה בא להראות שעונג וכבוד שבת הם מאוד חשובים, זה אחד מארבעת הדברים הבסיסיים. אבל זה לא אמיתי. הוא גם אומר, זה לא מתאים למצוות, אין ארבע מצוות של שבת, יש ארבעה רעיונות, אבל המצוות מתחלקות אחרת.
בסדר. אומר הרמב״ם כאן בבירור עם האות שעונג זה דרבנן, כי יש שיטות, כי בגמרא לומדים את זה מהפסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, לומדים את זה מפסוק, כתוב שם ארבע פעמים לשון אכילה, סעודות זה מתכוון, שלוש סעודות שבת. ויש הרבה ראשונים שאומרים שזה דאורייתא. הרמב״ם אומר בבירור שזה דברי סופרים, ואיך צריך לדעת שזה דרבנן? שהנביאים מוציאים את זה.
דובר 2: אולי כשהוא אומר לנו שזה מפירושם של נביאים, הוא מתכוון שצריך לקחת את זה יותר חשוב? זה לא אומר דווקא קל יותר אולי. יש לזה קשר למשהו שכתוב בדברי קבלה, נותן לזה איזו חשיבות? למשל אני לא יודע, יש כאלה שאולי כן אפשר להחמיר ולקחת חילוק אחד בהלכה.
דובר 1: בטח לא לפי הרמב״ם, כי למדנו הרבה פעמים, הרמב״ם סובר שנביאים לא יכולים להוסיף שום הלכה, הם יכולים לעשות תקנות, זה כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת נביאים וחכמים. זה בוודאי, נביא זו מעלה שנביא אומר משהו. אולי יש לזה קשר לסיבה, למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר?
אפילו כשמשה רבינו אומר את זה וזה לא, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, זה גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דרבנן. כי זה לא דאורייתא, זה לא תלוי במי שאומר את זה.
בסדר. אז כבוד ועונג הולך הרמב״ם דווקא עם שתי מילים. זה דווקא זכור ושמחה, מבין? ובואו לא עכשיו, למדנו את זה עכשיו, אנחנו דווקא עכשיו גמרנו, אז רק, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. אז מה זה?
אומר הרמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה, הוא מביא חתיכות מהגמרא, כאן דברים בגמרא דברים שיש להם יותר מעשה מוחזקת של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך, הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. אה, רואה אתה כיבוד? זו המעשה בגמרא היא כיבוד. רואה אתה? “זה שאמרו חכמים”.
דובר 1: הם יכולים לעשות תקנות כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת “נביאים וחכמים”. אבל נביא זו מעלה, שנביא אומר משהו. אולי יש סיבה למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר. אני אומר, אפילו כשמשה רבינו אומר לנו לא משם, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, זה דווקא גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דווקא דרבנן. זה לא תלוי במי שאמר את זה.
הלאה. בסדר, “איזהו כיבוד?” מה זה… בסדר, מצוין. אני אענה לך בשתי מילים. בא “זכור ושמור” שאתה מבין, ולמדנו עד עכשיו. עכשיו חסר לנו רק “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. מה זה?
אומר הרמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה. הוא מביא חתיכות מהגמרא. הוא אומר, שם בגמרא יש דברים שהם יותר אגדתא מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך. הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. “איזהו כיבוד?” זו המעשה בגמרא היא הכיבוד. יש לו רשימה ארוכה של דברים שהם כיבוד. אבל… זה מדברי סופרים. מה פירוש דברי סופרים? זה בגמרא. אבל זה כיבוד, זה הכל כיבוד ממה שישעיה הנביא מדבר.
דובר 2: כן. הייתי אומר שהפרטים שהוא אומר, לא כתוב בגמרא שזו מצוה כל הדברים האלה. הרמב״ם הוציא את זה.
דובר 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. שאדם ירחץ את פניו ידיו ורגליו בחמין, במים חמים, ערב שבת, מפני כבוד השבת, לכבוד השבת שנכנסת. אני חושב שהלשון כתובה “מפני כבוד השבת”. בגלל זה למדנו, שאתה רואה שזה מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, כן. בסדר. מצוה. בגמרא כתוב שזו מצוה. הלשון מצוה כתובה בשבת במדליקין.
דובר 2: בסדר. אמת, אבל ציצית… ציצית לא מתכוון סתם למצות ציצית שחייבים בלילה. מתכוונים סתם לבגדים יפים מצויצים. אבל מה פירוש “הוא רואה בגדים מצויצים”? אבל הוא מתכוון למילה ציצית. אני יודע שכאן בתולדות אהרן יש מקומות שלובשים טלית לערבית, כי ברמב״ם משמע כך. רוב היהודים לובשים ציצית, טלית קטן, אבל לא מסדרים במיוחד.
דובר 1: בסדר, אבל הוא היה מסדר במיוחד. בגמרא מתכוונים ללבוש בגד יפה, ואולי הבגד היה ארבע כנפות עם ציצית. בגמרא כתוב שרבי יהודה בר אילעאי הלך עם סדינים מצויצים, שכתוב עם ציצית. הרמב״ם מביא כאן את לשון הגמרא.
ומה הוא עושה? “ויושב בכובד ראש מיחל”, הוא מחכה, הוא מצפה, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. אז לא שמחה, אלא משהו כובד ראש. להיפך, משהו רצינות מסוימת. צריך לדעת בדיוק מה פירוש כובד ראש, אבל הוא מצפה בציפייה.
כובד ראש בציפייה הם שני דברים. “מיחל” אומר ציפייה, כובד ראש זה משהו נוסף לציפייה, זה משהו רצינות. בואו נבין אבל בבירור, זה הכל… הרמב״ם כותב כאן על לשון הגמרא. מה שהגמרא אומרת שרחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין היא מצוה. איזו מצוה? עונה הרב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.
אז הרמב״ם תרגם ש״דומה למלאך ה׳ צבאות” זה כובד ראש. כובד ראש ומיחל.
דובר 2: לא, מיחל הוא לכאורה מלשון אחרת, “ליחל הגדולה”.
דובר 1: כן, זה מזמן אחר. מי היה שאמר… כן, הגמרא מדברת על ציצית, שזה לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית, זו מחלוקת, זה לא פשוט.
בקיצור, מעניין מאוד למה הרמב״ם מביא כאן את הענין של ציצית, אני לא יודע. רבי חנינא עומד, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, הוא עמד ליד הפתח. מה זה שהוא חיכה? כשהגיע השבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. אז הרמב״ם חיבר את שני המעשים ועשה מזה שצריך להתלבש ולחכות. תראה, החלק הבא הולך אחר כך על רבי חנינא בבירור. אה, ה… חכמים הראשונים… טוב מאוד. שם הוא מספר מעשה. כלומר, קודם הוא אומר מצווה, ואחר כך מספר מעשה. חכמים הראשונים, זה המעשה שרבי חנינא אמר. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, הוא התכנס עם התלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. טוב מאוד.
נראה שרבי חנינא עשה זאת עם הציבור. רבי יהודה בר אלעאי הביאו לו, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי היה רבי, ורבי חנינא היה ראש ישיבה. רבי חנינא יצא עם הציבור לקבל שבת. הוא ישב, “מלך ה׳ צבאות”, הציבור עומד ומסתכל. כך עומד הרבה פעמים איך הרבי עושה זאת, והרמב״ם עושה זאת, חכמים הראשונים הוא מביא חלק אצל הראשונים. מעניין.
דובר 2: אני שומע. והרמב״ם שגורס “שבת המלך”. כלומר, המקובלים מאוד מתעניינים בכך ששבת היא מלכה. אבל בגמרא כתוב “שבת מלכתא”, יכול להיות שכך בערבית, לכן הוא אומר “מלך”. זה לא ברור. הרמב״ם אמר “שבת המלך”.
דובר 1: כן. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. כן, כמו בתפילה יש “עומד לפני המלך”. זה תמיד כשרוצים לומר, כלומר, זה כובד הראש. בתפילה יש גם כובד ראש שהוא עומד לפני המלך. אז זה הכבוד. טוב מאוד. אז זה הנוסח של כבוד.
ועוד דבר, עוד דבר שהוא מכבוד השבת, עוד פרטים של הענין של כבוד השבת הוא “שילבש כסות נקיה”, הוא צריך ללבוש בגד נקי, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. הוא לא צריך ללכת לבוש בשבת כמו בימי החול. הוא צריך להיראות אחרת, הוא צריך להיראות יפה יותר. הוא מחזיק כאן שני דברים: זה צריך להיות נקי וזה צריך להיות שונה. אלו שני סוגים שונים של מטרות.
דובר 2: אני חושב ש״ולא יהא מלבוש חול” הוא ההקדמה להלכה הבאה, ממילא, “ומאריכין לו להחליף”, שהוא לפחות צריך להיראות אחרת. ובשעת עלייתו הוא צריך להאריך אותו, שזה ייראה ארוך יותר. הוא אומר שבגדים ארוכים זה כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. נכון, כי פועל, הוא צריך להיות עם בגדים קצרים כדי שיוכל ללכת. מי שהוא יושב בטל, או שהוא יושב במנוחה, הולך עם בגדים ארוכים יותר. אז בשבת, כשהולכים במנוחה, אפשר להוריד את הבגדים, זה לא יתלכלך מהאדמה והחול, מה שלא יהיה.
דובר 1: נכון, אבל מה שהתכוונתי לומר הוא, ש״שילבש כסות נקיה” לא חייב להיות בגד נוסף, כי הוא ילבש טרי.
דובר 2: לא, אבל זה יכול להיות שני דברים שונים. זה צריך להיות גם חולצה חדשה, גם אם לובשים איזה בגד שבתי, עושים ברכה על זה. אפשר ללמוד בשני האופנים.
דובר 1: כן, זה שניהם. אני מתכוון שזה שניהם. אבל לאו דווקא. יכול להיות שכסות נקיה מספיק. הוא אומר רק שהטלית צריכה להיראות אחרת. ממילא, אם אין לו אחרת, הוא צריך לשנות את הטלית שלו. זה הכל דין ב״ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.
דובר 2: אמת, זה נקיות, לא דווקא אחר. יש מקומות שהולכים בשבת, זה נראה ממש רק קצת אחרת. יש שהולכים בשבת גם שטריימל. מסוימים בסאטמר יש שהולכים בשבת ובימי החול שטריימל, ובשבת כובע ביבר. זה יותר יפה. אז, יש שסוברים שכסות נקיה מספיק, זה לא חייב להיות בגד אחר ממש. או בליטא לא הולכים ממש בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אותו דבר, הולכים עניבה, נקייה, כל דבר צריך להיות אחר. מה שלא יהיה, מה שמוצאים, צריך. אפשר לשמוע. זה הכל מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת מכל הציבור עושה. אבל זה קיים.
הלאה, “ועזרא תיקן”, יש תקנה של עזרא הסופר, הוא תיקן “שיהו מכבסין בחמישי”, שהציבור ישטוף את הכביסה שלהם ביום חמישי, לכבוד שבת, שיהיה כביסה נקייה בשבת. למה לא ביום שישי? כי יום שישי עצמו אין זמן, זה כבר ערב שבת. עזרא, מעניין, זה עדיין חלק מהתקנות של עזרא שכתוב שם. באמת, הוא עשה את סדר החיים של היהודים בארץ ישראל. אומרים, עזרא עשה, כן, כל מיני דברים, דברים גשמיים. עזרא עשה את הסדר שכל יום חמישי המכבסה פתוחה, מה שלא היה באותם זמנים בבחינת זה.
דובר 1: כן, טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, עכשיו אלו הדברים שצריך כן לעשות. עכשיו הוא בא ללמוד איסור, נכון? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, שלא לשבת ולעשות סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. הרמב״ם לא אומר מאימתי, לכאורה כאן היינו אומרים כל היום. נכון? זה אומר משתה, כלומר אדם עושה מסיבה מיוחדת או, רואים בגמרא, אדם עושה פעם בשבוע את הסעודה שלו שמתכנסים, שלא יעשה זאת ערב שבת, שיעשה זאת בשבת. זה בזיון לשבת שאתה עושה זאת ערב שבת. משתה. משתה אומר כמו מסיבה גדולה, לא סתם שאוכלים. אבל אכילה ושתייה סתם אין טענה. אבל כן מותר לאכול ולשתות עד שמחשיך. אחרי שמחשיך הרמב״ם אמר שאסור לאכול לפני קידוש, אבל עד שמחשיך מותר לאכול.
דובר 2: אפילו פירות וירקות?
דובר 1: אפילו פירות וירקות. הרמב״ם אומר, אפילו מותר לאכול, אסור רק לעשות סעודה גדולה, אבל יש כאן כבוד השבת גדול יותר, וכיבוד השבת. פרט במצוות כיבוד השבת הוא “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, שמן המנחה ולמעלה, מהמחצית השנייה של ערב שבת, צריך להימנע מלקבוע סעודה.
למה? מלקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”…
דובר 2: זה לא אותו לשון כמו משתה.
דובר 1: כן, זה לא אותו לשון. הוא אומר כאן קביעות סעודה, לא משתה.
דובר 2: כן, אבל לא משתה.
דובר 1: אותו לשון קביעות סעודה. ולא משתה. למה? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. שלא לאכול ארוחה גדולה. הוא לא מתכוון כאן למסיבה. לכאורה זה אותו דבר, כי הוא לא משתמש באותו לשון. קביעה, בשניהם הוא אומר את המילה קביעה, אבל קביעות סעודה כאן אומר לכאורה כמו למשל בהלכות ברכות אומר שיעור קביעות סעודה, לאכול הרבה, כי בדרך כלל… כבר אמרת שיש מצווה של עונג שבת, שהולכים לעשות סעודה.
אז כבוד השבת הוא… זה כבוד שבת, זה לא חלק מעונג. אם אתה לא רעב, אתה לא יכול להיות עונג שבת. אבל זה לא כבוד שאתה כבר שבע בערב שבת, ובא שבת ואתה לא רעב לסעודה.
דובר 2: שאתה לא יכול לחשוב שזה דין בעונג? אה, העונג אתה אומר? זה עונג שאתה צריך להיות שבע, ואם אתה כבר שבע לפני זה… זה כבוד שאתה צריך עכשיו להיות שבע.
דובר 1: אוקיי, בייבי, גו גו, ביי ביי. גו גו פליי. נו נו נו, יו קן קריי נאו.
דובר 2: כן, אני חושב שזה כתוב קודם, קביעות סעודה. זה מה ששאלת קודם ממני, שהאברבנאל למד בפרק הקודם, הוא אמר את ההלכות של מי שנמצא באמצע סעודה. אני חושב שבדרך מקרה מותר. לקבוע סעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אבל כשזה קרה במקרה, כמו שהפוסקים מדברים מה ההלכה בסעודת מצווה שיוצאת אז, זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבודו סעודה אומר ששואלים את האדם, מתי השבוע הסעודה שלך? המשפחה מתכנסת, זה יום שישי. זה אל תעשה. הוא עשה סעודה, זה לא עושה.
דובר 1: אוקיי, עוד הלכה של כבוד, כן. אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירושו צריך לערוך?
לכבוד הסעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אם הוא עשה במקרה, זה היה אז… הפוסקים מדברים מה זה סעודת מצווה שיוצאת אז, ברית… זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבוד הסעודה אומר ששואלים את האדם, מתי הסעודה השבועית שלך שהמשפחה מתכנסת? זה יום שישי. זה הוא לא עושה. הוא עשה סעודה, אבל זה לא עונה. אף אחד לא שומע.
אוקיי, עוד הלכה של כבוד, של כבוד, נכון? אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מכינים שולחן, כמו כשעושים סעודה גדולה, מסיבה גדולה, צריך להתחיל להכין כמה שעות לפני, להראות שזה עניין שלם. אפילו אדם שצריך רק לאכול כזית, הוא עדיין יעשה מצב סביב הכזית, הוא יכין שולחן. כן? כן, כן. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת אצל ה… אוקיי, היינו חושבים מה הוא מתכוון. מלווים את השבת? מוצאי שבת אומר סעודה שלישית. כשהשבת יוצאת, בצאת השבת, לא מוצאי שבת כשזה כבר. כשהשבת יוצאת, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” מעניין. זה גם נראה כמו סתם “מסדר שולחנו”, מכינים שולחן.
נכון. דיברנו על זה בפעם הקודמת שיש מפרשים שמבינים שיש כאן מצווה שאנחנו קוראים מלווה מלכה. באה כאן סעודה רביעית, שאחרי שהשבת יצאה, עושים עוד סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבל זה לא ברור מהרמב״ם, וגם לא מהגמרא, שיש מצווה כזו. יכול להיות שמוצאי שבת אומר פשוט כמו מה שאנחנו קוראים סעודה שלישית. כלומר, גם ערב שבת, גם ליל שבת, צריך להיות ערוך שולחן. שניהם, אפילו לא רעבים או צריכים רק לאכול כזית, צריך להיות ערוך השולחן. לא כתוב ברמב״ם כאן מצווה של סעודה רביעית.
נכון. זה נכון, כי למדנו קודם שכל הדאגה היא איך עם ברכת המזון עם הבדלה, כי זה היה הסדר. זה הרמב״ם הבין שזה הסדר, ואוכלים את הסעודה, הסעודה השלישית. הרמב״ם יאמר מאוחר יותר את הסדר, נראה. אבל לא רואים ברמב״ם שיש סעודה רביעית של מלווה מלכה. ואני מסתכל על זה ש, אני מתכוון, בחורף זה יותר קל, ובקיץ כמו עכשיו, שסעודה שלישית היא תשע בערב, אחר כך אוכלים עוד מלווה מלכה נראה, אני לא יודע למה. יכול להיות, המילה כאן היא שזה גם כבוד השבת שמכינים שולחן שלם, אפילו זה כבר… והחידוש הוא שלא רק בסעודה הראשונה של שבת יש התרגשות, אותה התרגשות צריכה להיות גם בסעודה השלישית, שהיא גם סעודת שבת. זה כבוד.
וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. הוא צריך לתקן את הבית. זה להכין, לא לתקן. להכין. כלומר, כתוב בהלכה שלא לערוך את השולחן כשהוא חוזר מבית הכנסת, צריך לערוך אותו לפני שהולכים לבית הכנסת, כאילו מבעוד יום.
ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. צריך להיות נר דולק, ושולחן ערוך, והמיטה שיושבים בה בסעודה צריכה להיות מוצעת יפה, ואולי גם המיטה שהולכים לישון בה. שכל אלו לכבוד שבת הם.
עכשיו, המילה של כבוד, שהבית צריך להיות, בקיצור, זו המצווה של ניקיון הבית ותיקון הבית ערב שבת. עכשיו אפשר לראות עוד דבר אחד בערב שבת. הוא כבר אמר על הנר דולק, הוא כבר דיבר על חלק המצווה של הדלקת נרות, הלשון שאפשר להשתמש, הוא דיבר על המצווה. אבל כאן הוא אומר שזה יכול אפילו, אולי המילה היא שחוץ מאם יש לו בית גדול יותר והוא הדליק בחלק האחר, שם שאוכלים את הסעודה צריכים להיות שלושת הדברים.
אני לא יודע אם זו סתירה, אבל עכשיו מבינים כבר את הדין. הוא מוסיף את הפרטים על המציאות, שהכל כבר מוכן. ובאמת, יש מצווה של הדלקת נרות, המצווה היא כבוד שבת. איזו מצווה? הרמ״א אומר הדלקת נר בשבת חובה. איזו מצווה? זו אותה מצווה של כבוד שבת. הוא רק לא הביא אז, אבל אני חושב שכאן כתובה באמת המצווה.
עכשיו אפשר לראות הלכה ה׳. עוד סוג של כבוד. כלומר, קודם למדנו כבוד באופן של הכנה. עכשיו הכבוד הוא הגברא, מי זה שמכין. זה העיסוק בזה הוא הכבוד. כלומר, מי צריך לעשות את כל הדברים שדיברנו כבוד? האדם צריך לעשות זאת. לא סתם אדם צריך לעשות זאת כי אין לו אחר. אפילו אדם שהוא אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, הוא לא זה שהולך לקנות לשבת, הוא לא זה שעוסק במלאכת הבית. כל השבוע, כתוב שהוא לעולם כן, אבל חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, הוא צריך כן לעשות, להשתדל ולעשות דברים לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, זה הכבוד של השבת.
וזה הכבוד של המצווה? לא, כבודו של שבת. הרמב״ם מדבר כבוד שבת. לא, אני מתכוון שאמרת שזה הכבוד. הוא אומר אפילו אם אדם חשוב… כמו דוד המלך. כבוד התורה הוא משל צריך להיות. יכול להיות שזה אמת, אבל מה שהוא מתכוון כאן לומר הוא, כמו שאמרת, שכשבא מלך, חלק מהכבוד הוא שה… שהיהודים היפים, לא רק שזה צריך להיות מוכן, אלא שיהודי יפה יכין זאת. זה הכבוד, וזה הכבוד. זה אמרת קודם. אתה אומר יפה, שזה דרך האדם.
במילים אחרות, מי שאינו אדם חשוב והוא לא מקיים זאת, אפילו הוא עושה זאת בעצמו, זו סתם מצווה, “מצווה בו יותר מבשלוחו” כתוב בגמרא. אבל הרמב״ם מוסיף עוד דבר, שזה כבוד שאדם גדול הוא זה שמכין, הוא מבזה את עצמו כדי לכבד את השבת. זה אמת.
ומזה הוא מביא מעשים. אני זוכר מה״מצווה בגדולים” שם, שהוא שובת מעבירה, צריך גם להיות על ידי אדם גדול. כן, במילים אחרות.
“חכמים הראשונים”, הוא אומר כך, “חכמים הראשונים” הוא הולך כאן לומר, בגמרא ידוע, רבא מלח את הדגים השבוטא וכן הלאה. כתוב שם בגמרא פעולות שונות שהאמוראים עשו בעצמם לכבוד שבת. אומר הרמב״ם כך, “חכמים הראשונים” — לרמב״ם יש סדר, הוא כמעט לא אומר שמות של חכמים. חוץ מפעם אחת הוא מזכיר שמות של חכמים. הוא לא מזכיר עזרא? אתה מתכוון לחכמים בגמרא הוא לא אומר. עזרא הוא עוד מ… כן, הוא לא מזכיר פעם רב? כן, פעם או פעמיים הוא הזכיר רב מסיבות מסוימות. אבל חוץ מזה, תמיד זה “חכמים הראשונים”.
“חכמים הראשונים”, זה כך, מהם ביניהם, הוא רוצה להראות שכל אחד מצא את מה שהוא עשה טוב או מה. לא היה בזה שום מנהג קבוע. לא הסתכל אחד בשני, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — הוא שבר את העצים, הכין את האש. ומהם מי שהיה מבשל — הוא בישל, או מולח בשר — מלח בשר, או גודל פתילות — זה טווה את הפתילות, הכין פתילות לנרות שבת, או מדליק נרות — הוא בעצמו הדליק את נרות שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — הלך לקניות — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו היה אדם חשוב והוא לא היה עושה זאת באמצע השבוע. עשו את ההכנות לכבוד שבת. אולי על כל הדברים, או אולי בעיקר על האחרון, כי זה לא טורח גדול. הנקודה היא שבדרך כלל לא רואים אותו בחנות המכולת, אבל לכבוד שבת ראו אותו בחנות המכולת. אבל על כולם, גם לא היה מהסוג שמפצל עצים. צריך לומר שזה יכול להתכוון לכולם.
“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. האדם חושב שהוא משובח כשהוא מתנהג יפה מאוד כמו יהודי יפה, להיפך, הוא יותר משובח. כן, כמו “זה כבודו” לפי הפירוש, אבל זה משובח, או… כן. אמת, על כל פנים, זה… מאיפה הלשון? הגמרא אומרת “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? מההגדה אני יודע “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. מאיפה הלשון? אולי הרמב״ם הכניס את זה כי הוא מביא, הגמרא מביאה את כל הלשונות האלה, כל אחד יכול כך, להראות שכל אחד חיפש משהו… זה לא כתוב.
אה, אולי זה הפירוש של הגמרא מ״איש מקדש”. הגמרא אומרת “מצוה בו יותר מבשלוחו”. איזו מצוה? זה המשובח, שככל שעושים יותר בעצמו זה משובח. אבל כפי שאני מדייק, הרמב״ם כאן מוסיף עוד חידוש של “מצוה בו יותר מבשלוחו”, הוא מכניס את זה לכבוד. כלומר, לא רק שאי אפשר לתת למשרת שלך לעשות את זה כי זו מצוה לעשות בעצמו את המצוה, אלא גם שזה בעצמו הוא הכבוד של שבת, שהיהודי החשוב עושה את זה. ה״מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא דין בכלל, לא בשבת, לכל המצוות. אבל כאן יש ענין נוסף שזה הכבוד של ה…
יש שם את כל החקירה של הרא״ש, איזו מצוה זה לעשות קידוש. לפי הרמב״ם אין ברכה, כי כבוד שבת הוא זה. נכון? אז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. בואו נראה, אולי יש עוד משהו אחר כך שקשור לכבוד שבת, אבל זה העיקר ענין של כבוד שבת, נכון?
דרך אגב, ההלכה שלמדנו על המתעטף, זה המקור בעצם של קבלת שבת שאנחנו עושים. יש לנו סדר מסוים שהמקובלים עשו הרבה יותר מאוחר. הבריסקר רב היה נוהג בכל ערב שבת לפני מעריב, הוא היה יוצא מהבית, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר. כן, הוא אומר אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, זו הלשון של רבי חנינא. וגם הרשב״א מקיים מתעטף, הוא היה לובש טלית, שזה ענין של מתעטף. או אתה יודע, הוא הולך קצת, הוא הולך אפילו בלי בקישע, אז הוא מסתפק שם.
אוקיי, מי שהולך 24 שעות עם רקל, הוא צריך את זה ביחד עם בקישע. מי שלא הולך דווקא עם מלבוש עליון, הוא יוצא מסתפק עם הבקישע.
ומי שכל השבוע הוא בכובד ראש, בשבת הוא צריך ממש להיראות כמו הבריסקר רב.
אוקיי, איזהו עונג?
נראה כאן שצריך באמת לעשות משהו שהוא יותר שבת מאשר בשבוע, כמו שהוא אמר שהאדם הגדול עושה משהו שהוא לא עושה בדרך כלל. אה, אחרת. אז מזה לומדים שצריך כל השבוע לא ללכת לספר.
על המשלשל בגדיו, שלא ייראה כמו בשבוע. שיהיה משהו מיוחד. בשביל זה בדיוק יש בקישעס עם דגים מיוחדים וכדומה. אוקיי, זה עונג שבת, אבל בסדר. שמים מפה לבנה. המפה הלבנה היא גם כבוד שבת, לא עונג שבת.
וגם האוכל לפני שבת. אחד זה שצריך להיות רעב, השני זה גם פשוט, אם יש לך סעודה יפה ביום שישי, במה ניכרת הסעודה היפה של שבת? אולי בגלל זה זה ענין של כבוד.
אוקיי. עונג שבת, אומר הרמב״ם, איזהו עונג? מהו העונג שהחכמים אמרו? אולי זה אומר כך, זה שאמרו חכמים, כלומר, החכמים לא אומרים בבירור מהו כבוד ומהו עונג, אבל עכשיו שאתה יודע שיש את שני הדברים, מה שהחכמים אומרים שצריך לעשות את הדברים, זה עונג, והקודם הוא כבוד.
הגמרא עצמה, כל המענג את השבת, באותם מקומות שמדברים על כל הסעודות האלה משתמשים בלשון מענג. כן, כן. הם התכוונו לענין בזה.
הרמב״ם חילק את זה לשניים. הוא אומר, זה שאמרו חכמים, מה שרואים את החכמים אומרים בגמרא, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, להכין תבשיל שמן טוב. ביותר פירושו יותר מהרגיל. ומשקה מבושם, ומשקה טוב וריחני לשבת.
אז, בדיוק אמר לנו שמבושם צריך דווקא יין עשיר, ויוצאים בזה. לקידוש. אבל…
אוקיי, אבל “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכלים טובים, משקאות טובים. אז… אה, מבושם לא פירושו דווקא מתובל.
דובר 1: משקה טוב. הוא בדיוק אמר לנו ש״מבושם” זה לא דווקא יין לבן, הריח של חומץ עושים ברכה לפני הקידוש. אבל אוקיי, “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכל טוב ומשקה טוב.
אה, “מבושם” לא פירושו דווקא מתובל, זה אומר טוב. כמו שאומרים “מבושם”, וכתוב “משיב נפש ופוקח”, קרא את הלשון “מבושם”. “מבושם” פירושו משהו שהולך לעשות שמח, מה זה “משיב נפש ופוקח” שמתרגמים. אוקיי.
דובר 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. שיהיה שמן, מה פירוש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. מי שבדרך כלל אוכל רק עוף, בשבת צריך שיהיה לו משהו יותר טוב. אבל “לפי ממונו של אדם” פירושו לומר שהחיוב, כמה, איזה בשר יקר צריך לקנות, לפי כמה אדם יכול להרשות לעצמו. זה פוסק הרמב״ם. זה לא מעבר למה שאתה יכול להרשות לעצמך, נכון? “וכל המרבה”.
דובר 2: לא, חשבתי שה״ביותר” שהוא אומר פירושו לומר שצריך להיות יותר מאשר בשבוע, והשיעור הוא לפי כמה… לפי הגבול שלך. כלומר, העשיר דורש יותר, כי בשבוע הוא אוכל בשר גדול.
דובר 1: כן, אבל הרמב״ם לא מביא את זה. הוא הולך להגיד דברים כאלה אחר כך, אבל כאן הוא עדיין לא מדבר על זה. כאן הוא עדיין מדבר רק על זה שהשיעור, איזה דבר מפואר צריך להיות לך, לפי כמה אתה יכול להרשות לעצמך.
אני חושב שזה לא סתם כמו בדיעבד, מי שיש לו כסף לא צריך. זה לכתחילה. השיעור עונג הוא “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.
דובר 2: לא, ומי שאין לו צריך גם לעשות קצת יותר מאשר באמצע השבוע, הוא צריך להתאמץ.
דובר 1: זה עוד דבר, את זה ראינו. עכשיו לא מדברים על אותה הלכה, זה אני אומר. עכשיו מדברים על עצם השיעור, הענין של בדיעבד, שאם אין לו ממש כלום, אז הוא צריך למצוא איזו עצה. עכשיו מדברים שהשיעור עונג הוא, מהי סעודה יפה? השיעור הוא כמה אתה יכול להרשות לעצמך.
דובר 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, או הוצאות פירושו הוצאות של כסף, או העבודה של מכין מרובן, צריך לעמוד על הרגליים ולקלף תפוחי אדמה.
דובר 2: כן, אבל אני אומר, הוא מדבר על הוצאות שבת, שפירושו כסף.
דובר 1: “תיקון מאכלים רבים טובים” פירושו שגם זה עונג שבת. זה לפי ממונו, אבל ככל שיותר זה גם משובח. כלומר, הוא מתאמץ קצת, או הוא קונה יותר ממה שהיה קונה כשזה לא שבת וכדומה.
דובר 1: הוא אומר, “אם אין ידו משגת”, הוא לא יכול ברמה של “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, אין לו כסף. “אפילו עשה שלק”, שלק פירושו מרק, הוא עשה איזה מרק של ירקות עם מים, “כדי לענג את השבת”, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, הוא יצא עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, והחיוב לא הולך כל כך רחוק שהוא צריך לייסר את עצמו ולהכניס את עצמו לחובות, “וללוות מאחרים” – ללוות כסף, “כדי להרבות במאכל שבת”. הוא לא צריך ללוות, הוא לא רשאי ללוות, כדי שיוכל לאכול את המאכלים שבת.
דובר 2: הוא לא אומר שהוא צריך לעשות יותר מתמיד. הוא אומר שאפילו הוא עושה דבר פשוט, אבל זה לכבוד שבת, הוא יצא עונג שבת, הוא לא צריך להתייסר.
דובר 1: אני רק תקוע על הביאור, אבל הוא עשה את זה משום כבוד השבת, משהו שהוא לא היה עושה. אם הוא אוכל כל לילה שלק, הוא לא עשה משהו מיוחד.
דובר 2: לא, אני אומר, אפילו “עשה”, הוא עשה משהו יותר מהרגיל. הוא אוכל לחם, ועכשיו הוא התאמץ ועשה מרק, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, זה עונג שבת. אני לא יודע בדיוק איפה זה כתוב כאן, אבל ככה נראה לי.
דובר 1: אמרו חכמים ראשונים, אבל נראה שהרמב״ם הולך להיפך. אמרו חכמים ראשונים שלא צריך באמת ללוות כסף כדי לעשות שבת, כמו שכתוב “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, הגמרא אומרת כך, “כחול” פירושו שלא יהיו סעודות גדולות או שלוש סעודות, אלא שתי סעודות, כמו שזכרנו בשבוע שעבר. “ואל תצטרך לבריות”, שלא יצטרכו לבוא לבקש או ללוות. נראה שהרמב״ם סובר ש״ואל תצטרך לבריות” לא פירושו דווקא לבקש, זה פירושו גם ללוות זה “תצטרך לבריות”.
דובר 2: הוא לא אומר כלום על… דרך אגב, לא כתוב כאן כלום על ללוות. מישהו אמר “ללוות מאחרים”.
דובר 1: “ללוות מאחרים” פירושו ללוות כסף. לא צריך לבקש שום דבר. זה לא “לויתי” כמו שכתוב. זה לא כמו שמישהו מבקש הלוואה, הוא מבקש כסף, מה שזה לא יהיה.
דובר 2: נו, למעשה, מה הפסק על ה״עשה שבתך חול”? הטור המפורסם, רק מה…
דובר 1: כן, הוא התייסר, אבל ההלכה למעשה, לא צריך לקנות כמה שאין לו.
דובר 2: אז, הטור אומר שאביו הרא״ש לא רצה לומר…
דובר 1: לא, הוא לא לעכשיו. הוא לא ידע מה לקנות יותר לשבת, לא היה לו כסף.
דובר 1: עכשיו אנחנו לומדים… עכשיו זה להיפך. כלומר, עד עכשיו למדנו מה עם מי שיש לו מעט מדי, הוא יוצא בכלום, בעצם. “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”. אבל…
דובר 2: למה אומר הרמב״ם? אני רוצה לומר, הרא״ש, הבעיה של הטור מתחילה ברמב״ם. הרמב״ם אף פעם לא אומר שצריך לעשות שום דבר. מבין מה אני אומר? הרמב״ם אומר בבירור שזה לפי ממונו, ואם אין לו, אין לו. הוא לא עושה שום דבר אחר.
דובר 1: אני לא מדבר על איך, אבל “עשה שבתך חול” פירושו שבשבוע אוכלים שתי סעודות, שבת… אולי זה פסח, אני זוכר דבר כזה, שהתמחוי מספק בדרך כלל שתי סעודות, וזה הבסיס שנותנים לכל אדם. בשבת מבקשים סעודה שלישית. אז “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”.
אבל למשל בפסח מבקשים כן, כי אז יש מצוה שצריך לספק. אז, אין לו, צריך לבקש. אז זו מצוה על ה… אז זו קופת הצדקה צריכה לספק. בשבת רואים שאין חיוב שקופת הצדקה תספק סעודה שלישית. יש דברים שקופת הצדקה צריכה לספק, ויש דברים שלא. האדם לא צריך… יש דברים שכן. למשל, נרות, הוא צריך כן לבקש, נכון? הרמב״ם כבר אמר את זה קודם.
הרמב״ם הולך לומר בבירור כאן אחר כך בשלש סעודות, יש לו אפילו ענין שהמפרשים אומרים, סוד שלש סעודות. אז, שם נעמוד על כמה אלפים סדרה.
מה שאנחנו לומדים עכשיו הוא איזה אוכל לאכול. לפי מה שהרמב״ם פוסק, אין לעולם שום חיוב לקנות יותר מכמה שאפשר להרוויח. אני חושב שלטור הייתה בעיה כי הוא סבר שיש כן ענין כזה באופנים מסוימים, משא״כ לפי הרמב״ם. הרמב״ם לא פסק אף אחד מאותם דברים. הוא נעשה מבולבל באיזה גדר הוא, אבל הרמב״ם עומד שלא צריך כלום.
דובר 2: לא צריך, אבל אומרים שהוא צריך להחמיר שלא.
דובר 1: זה לא אחרת. קודם הוא אומר שלא צריך, ואחר כך הוא אומר שזה באמת עדיף שלא. לא אפילו אופציונלי, שזה לא.
דובר 1: עכשיו יש בעיה הפוכה. מה אם מישהו אוכל תמיד טוב, כמונו? מהו העונג והעושר? איך הוא יכול לעשות אחרת לשבת?
“וכל המענג את השבת” – אלה היהודים שתמיד שבת, “עושה כל ימיו חג”.
דובר 2: לא, שבת.
דובר 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. הוא צריך לפחות לשנות את המאכל של שבת מהמאכל של חול. כמו שהיה לנו לגבי המלבושים, שאם הוא הולך עם אותם מלבושים שזה ייראה אחרת.
דובר 2: לא, שם הוא הביא את זה יותר מעני.
דובר 1: כאן הוא הולך לבעיה הפוכה, הוא אוכל תמיד טוב. שיהיה לו איזה מאכל מיוחד שהוא אוכל רק בשבת ולא בשבוע.
“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. אין הבדל, שיהיה אחרת. כל זה דינים בעונג. אין הבדל בחלק העונג, אבל רק ניכר שזה שבת. זה דין בסעודת שבת.
דובר 2: כן, כן, אוקיי, קודם הרמב״ם לא הביא שום סדר אכילה מהכבוד.
דובר 1: אבל גם, אני חושב שזה גורם להרגיש אחרת. אוכלים, למשל, ערב שבת אוכלים מוקדם יותר, או בשבת אוכלים מאוחר יותר, מה שזה לא יהיה, אין הבדל. העיקר שזה אחרת, זה שבתי. זה עושה את זה שבתי, לא סתם מה שאומרים ספר.
דובר 1: עכשיו אומר הרמב״ם את עיקר מצוות סעודת שבת, זה גם דין בעונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. זו הלשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. אחת בכניסת השבת, ואחת בבוקר, ואחת במנחה לפני צאת השבת, כמו שאמר קודם שבצאתו.
“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, הוא לא יעשה לעולם פחות משלוש סעודות. אומר הרמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, גם הוא יאכל שלוש סעודות.
קודם אמר הרמב״ם שאם מישהו צריך עדיין להגיע לבריות, שלא. אבל מי שהוא חי מצדקה, הוא עני המתפרנס מן הצדקה, גם לו יש מצוות שלש סעודות. נו, על מי זה עולה התיקון? זה עולה על הגבאים, אלה שמספקים לו את הצדקה, שהם ידעו שהעני סועד שלש סעודות, ואין לו שניה. אתה מספק לו, המצוה עליך.
דובר 2: אה, אז אתה אומר שאם מישהו נמצא בדיוק באמצע, יש לו מספיק כסף על שתיים אבל לא על השלישית, אז הוא לא צריך, כי אז זה עשה שבתך חול. אבל אם הוא כבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קונים לו אולי שלוש. מעניין.
דובר 1: ואם, אבל הוא אומר הרמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אז. הרמב״ם, כל הדינים בסעודת שבת זה לא גזירת הכתוב דבר שצריך להיות כזית, זה לא כמו אכילת מצה שצריך לאכול מצה. זה ענין של איך אדם נהנה, זו דרך העולם של הנאה ועונג. אבל אם האדם הוא מסוג האנשים שלהיפך, אכילה עושה אותו חולה, או שהיה מתענה, או שיש לו עכשיו תענית דווקא להיות בתענית מסיבות אחרות, אז מה? הוא פטור משלוש סעודות.
דובר 2: מותר לצום בשבת?
דובר 1: מותר. הרמב״ם אומר שכבר אסור.
דובר 2: ואיך עושה הוא עונג, החולה?
דובר 1: הרמב״ם לא אומר. זה העונג שלו, שהוא יושב ליד השולחן הערוך, או שהוא יודע מה לעשות, משהו אחר מהשבוע. אולי הוא לא כל כך בכוונה. אני מתכוון, זה העונג שלו לא עוזר, כי הוא צריך להיות אחרת, הוא צריך לצום אחרת ממה שהוא צם כל השבוע.
דובר 2: כן, כמו שיש לו בגדים אחרים.
דובר 1: הוא הולך לבוש בבגדי שבת, אבל עם הסעודה זה לא שייך, אני מתכוון זה לא שייך.
דובר 1: הנקודה שהרמב״ם אומר היא, שאין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה כשיש הנאה, וכשיש טעם. אם קשה לאדם קצת, הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול לאכול כל כך, וכדומה, הוא פטור. אין שום…
דובר 2: אז, אין צריך לכפות על הילדים.
דובר 1: אולי לגמרי לגמרי מהלילה לא. לגמרי מהפשט.
דובר 2: לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף למשל לסעודה שלישית, הוא עכשיו סיים את הצ׳ולנט שלו, והוא נוטל ידיים.
דובר 1: זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל סעודת לילה, זה לא. זה לא אפשרי סתם, לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא חושב שזה ענין של שלוש סעודות, ולא צריך.
דובר 1: עוד הלכה שכותב הרמ״א,
דובר 1: אז לא צריך לכפות על הילדים וכדומה, זה… לא צריך לכפות על עצמו גם כן. פשוט.
לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית, הוא סיים את הסעודה שלו, והוא נוטל ידיים. זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל אכילה גסה היא איסור דאורייתא. לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא יודע שכתוב שזה ענין של שלוש סעודות, הוא לא יודע שלא צריך.
עוד הלכה שאתה אומר, החולה מרוב אכילה, הוא לא אומר כך, הוא אומר אולי קצת לשון חזקה יותר. כן, אבל הוא רוצה כאן לומר פטור מכל שלוש הסעודות. שוב, זה נכון שזה לא שום ענין להתייסר.
אני אגיד לך, היהודי שבא לסעודה שלישית והוא אומר שהוא רוצה לארגן יותר טוב את היום שלו, שיש מצווה של שלוש סעודות, הוא אוכל קצת פחות בבוקר, הוא אוכל קצת מוקדם יותר, הוא הולך לטיול. אם זה בחורף והוא מתפלל במניינים חסידיים, מסיימים אחת בצהריים שחרית וארבע בצהריים מתפללים כבר מנחה, זה לא אפשרי. הוא אומר שצריך לאכול סעודה קטנה יותר כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית. בשעתיים בערך הוא הולך לשבת, כי אז הוא יהיה רעב, ואז יהיה כבר שש. אתה רואה שזה מאוד קצר, אבל שלוש הסעודות זה עוד ענין שם.
אתה רואה, באמצע השבוע דרך העולם שאוכלים רק שתי סעודות. כך אתה רואה עם גבאי צדקה, נותנים רק שתיים. ביום טוב יש כן משהו ענין לאכול שלוש סעודות. טוב מאוד, בשבילנו זה יותר נכון, מה הענין הוא נשמה יתרה. לא כתוב שרק בקיץ יש את המצווה. כתוב כן, ברור שכתוב כאן. בהלכה כתוב שרק בקיץ יש מצווה של שלוש סעודות, כי בחורף כל אחד חולה מרוב אכילה, ואני לא יודע למה צריך להתייסר.
דובר 2: אנחנו לא מסכימים.
דובר 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. כל שלוש הסעודות צריך לקבוע על היין. צריך לעשות קידוש בסעודה שלישית?
דובר 2: הוא אומר שצריך לעשות קידוש.
דובר 1: צריך לקבוע על היין. בשתי הסעודות יש כבר קידוש. זה לא דין קידוש, אומרים בורא פרי הגפן, הוסיפו שם בסדר הזמירות, כמו בשבת בבוקר. אבל שלוש פעמים צריך לומר? קידושא רבא זה לפני שאוכלים. שותים כוס יין, אבל סעודה שלישית זה לא לפני זה.
אם מישהו הולך לבית כנסת שלא נותנים יין בסעודה שלישית, למשל, אומר הרמ״א שצריך. וצריך שתי ככרות, כל הברכות צריכות להיות על שתי ככרות. הרמ״א לא אומר את הטעם, אבל לכאורה זה ענין של עונג, שיהיה שפע, שידעו שיש שפע.
זה רמז מהמן, “וחיים טובים”, כך גם יום טוב שיש בלחם, צריך לעשות על היין, ומשמע שבימים טובים עושים שלוש סעודות. כך הוא אומר. אני לא יודע מה ממש משמע. איך כתוב? “וחיים טובים” עולה על שתי הככרות. אולי זה עולה על כל הסעודה, על כל הדבר? זה לא כך. אם אתה בטוח, אתה בטוח. צריך לבדוק עוד ביום טוב, ביום טוב כתוב כבר ששלוש סעודות. בסדר, אני לא יודע. יכול להיות שהם סוברים כך, אבל אני לא יודע. אני מתכוון, אם רעבים צריך לאכול, אם לא, לא. מה הבעיה?
בית יוסף הבין משהו שהרמ״א התכוון לומר שצריך לאכול ביום טוב גם שלוש סעודות.
דובר 2: מי, הגר״א?
דובר 1: בית יוסף הבין שהרמ״א מתכוון כאן לומר שצריך לאכול שלוש סעודות ביום טוב. לא ברור.
דובר 1: בסדר, עכשיו עוד כמו פרט אחד מהלכות שבת, מעונג שבת. הרמ״א אומר, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. זה הוא כבר אמר בעצם עם מאכל שמן ביותר ויין המשומר.
דובר 2: כן, אבל זה לא היה כל כך ברור, הוא דיבר שם יותר על רמזים.
דובר 1: משקה מבושם שפגש יין, ומאכל שמן ביותר שפגש לחם. הוא עכשיו אמר “שלא לקבוע על היין” אז.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. שוב אותו דבר, אם אין לו הוא פטור.
דובר 2: מה? בשר?
דובר 1: כן. שוב אותו דבר, הוא כבר ממילא אמר את זה. אני רוצה להוסיף את הנוסח של הברייתא שהוא עובר על האיסורים, הגבולות שהוא מניח. הוא אומר כך, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. זה לא אומר שאפשר לשתות כל השבת ולהשתכר במקום להתפלל. לא במקום להתפלל, במקום ללמוד. הוא אומר “בשעת בית המדרש”. אם יש כאן שיעור בשבת אחר הצהריים, אז אסור לאכול.
אלא כך היא מנהג הצדיקים. הרמב״ם כבר קודם בפרק כ״ט אמר עוד משהו עם לומדי שבת בבית המדרש, ללמוד כתובים, ללמוד דברים אחרים, ללמוד מסכתות אחרות, צריך ללמוד בבית המדרש. אלא כך היא מנהג הצדיקים. צריך ללכת לבית המדרש לשיעור, כן כן, לא ללמוד בבית. אלא כך היא מנהג הצדיקים, זו לשון מעניינת. כי כל היהודים החסידים עושים שבת בבית המדרש. מנהג הצדיקים, הם רוצים לדעת מה הצדיקים עושים.
כי יהודים פשוטים בשבת קורה כן הרבה פעמים שהוא עושה את הסעודה אצלו בבית המדרש. אומר הרמב״ם, אני אגיד לך את סדר הצדיקים, איך ראיתי אצל הצדיקים הקודמים איך הם מתנהגים בשבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, הוא צריך לאכול את הסעודה השנייה, סעודת הבוקר, וילך לבית המדרש, הוא צריך לחזור לבית המדרש אחרי הסעודה, לפני השינה, אחרי השינה, אני לא יודע. הוא לא צריך לישון, או שהרמב״ם לא ישן? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, הוא צריך ללמוד, וישנה, הוא צריך לחזור על השיעור, כן. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, הוא לומד קצת קריאה בתורה, וישנה, הוא שומע את הדרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, ואחר כך הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא לא אומר ללכת הביתה. ואחר כך, הוא לא אומר ויבוא לביתו, הוא נשאר לסעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. מעניין, הוא אומר שוב יין, הוא אומר קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, יש לו כבר בעיה נוספת, כי הוא שבע.
דובר 2: לא, הוא מתכוון לומר, כי הסעודה השנייה הוא כבר אמר קודם שצריך לעשות קידוש עם יין.
דובר 1: השלישית על היין הוא אומר את זה שוב, כדי לזכור שצריך לעשות על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. הויאכל וישתה עד מוצאי שבת, הוא מראה שוב את הביציעותא, שהסעודה תימשך עד מוצאי שבת, זה הכבוד. יוצאים מתוך סעודה. אני מתכוון שזה מוצאי שבת.
דובר 2: לא. הרמב״ם לא אומר שצריך אחר כך לאכול סעודה רביעית. נכון?
דובר 1: כך אני מתכוון. אני מתכוון אבל ש… כתוב מכל הצדדים, גם בגלל זה יש את ברכת המזון ואחר כך ההבדלה שדיברנו קודם. הוא לא צריך לחזור לבית המדרש למעריב. אולי הוא הולך? אולי הוא לא הולך? זה כבר נושא אחר. מבין מה אני אומר? לחזור למעריב.
דובר 1: בסדר. עד כאן למדנו בערך את הכללות של הלכות עונג וכבוד שבת. עכשיו נלמד עוד כמה דינים שקשורים לעונג שבת, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: זאת אומרת, באמת אפשר לומר איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: מה עוד יש? בוא נלמד.
דובר 2: כן.
דובר 1: כשהרמב״ם אמר את הקידושא רבא בשבת קודם, הוא אמר יין?
דובר 2: בוודאי. רק על הבדלה הוא אמר.
דובר 1: זה כל הקידושא רבא.
דובר 2: כן, כן. זה כתוב ברור על כל שלוש הסעודות יין. יש קידוש, ובשתי פעמים זה קידוש, ופעם אחת… אולי בגלל זה הוא אומר “אחר כך שותה יין”. מה יש קידוש?
דובר 1: אלה שנוהגים לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף, זה פשוט בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות עם חמר מדינה. אין באמת שום הבדל בין בלילה ובבוקר. אין שבלילה צריך להיות יין. יש ענין של קידוש שני שעושים לפעמים.
דובר 2: כן, הוא כבר עשה. הוא צריך לשתות יין בעיקר פרסומי ניסא. כל שלוש הסעודות, אמת. כל שלוש הסעודות צריך לשתות יין. כן.
דובר 1: בסדר. עכשיו הרמב״ם הולך למנות עוד עניינים שקשורים לעונג שבת. אבל מה שלא צריך לעשות כי זה מפריע לעונג שבת. זה מפריע למנוחה. הדבר הראשון הוא כך: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. אדם לא צריך לצאת ערב שבת מתחילת היום, זאת אומרת ביום שישי לא צריך ללכת יותר משלוש פרסאות כדי להגיע הביתה בעוד היום רב. כדי… אתה לא יכול ללכת… אה, כדי… למה הוא לא צריך להגיע הביתה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה בזמן.
למה? מותר לצאת מהבית לטיול. מתכוונים כבר לשלוש פרסאות על שאלה לצאת מהבית. למה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה כשעוד יום, ויהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. שאין אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. זה אומר שהוא מגיע הביתה. כל הסיבה היא כי הוא יגיע הביתה פתאום, ולא יהיה לו סעודה, ולא הכינו לו, כי לא ידעו שהוא בדרך הביתה. הוא צריך להיות בזמן שלכאורה לפי זה, ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים של היום כשמודיעים בטלפון ויודעים מתי הוא בא.
דובר 2: אמת, אמת.
דובר 1: שהוא יוכל להגיע בשקט, יהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. הוא מביא ששולחן ערוך הרב אומר כך. הוא אומר שבזמנים של היום כל אחד מכין ברווח, לא צריך לדאוג.
מעניין. אבל אנשי העיר יכולים להחרים שמי שנשאר אצל אנשים אחרים לא יגיע מאוד מאוחר. כי אז, מלבד שלא יהיה לו סעודה טובה של שבת, יוצא גם שהוא יהיה מביש, הוא מביישם, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, הם לא הכינו דבר הראוי לאורחים. והרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, הוא מבייש אותם בזה. הוא מביישם עם הסעודה שאינה מספקת. יותר מכל אחד יש כן, אבל… הוא לא הכין.
דובר 1: מה עוד אסור לעשות כי זה פגם בעונג שבת?
אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. אסור לצום. הרמב״ם כן אמר קודם שמי שצם… אבל כאן מתכוונים לצום על הצרות, לא מי שהוא מתנגד לצום יש לו איזה הנאה בזה. הוא צם בשבת, ושבת גם, כן. שבת כולל שבת.
ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” אומר אולי לעולם, כמו לקרוא דברים שצריך להתפלל עליהם. כשהוא כותב את זה הוא מתכוון לקב״ה. “לזעוק” בתפילה, או “לזעוק” אומר להתריע על דבר? צריך להתריע. אני יודע, אם מישהו יגיד שיבואו הצבעות חשובות, אני לא יודע מה… לא, לא, לא. “לזעוק” אומר… זה הכל דבר אחד. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים זה הכל פעולה אחת. עושים יום תפילה. שבת זה לא הזמן לדאוג על צרות ולהתפלל על צרות. מהן הצרות שההלכה אומרת שצריך להיות עסוק ברצינות עם הצרות, ועל הצרות שכתוב במסכת תענית, שציבור מתענין ומתריעין עליהן, שעל זה צריך לצום ולתקוע בשופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, לא עושים את זה בשבת וביום טוב, עושים את זה בימי החול. אומר הוא עכשיו, יש מתי עושים את זה כן. עיר שהקיפוה גוים או נהר, עיר שגרים בה יהודים שנמצאת בסכנה כי יש גויים,
זה לא לתקוע בשופר? מתריעין. מתריעין זה לתקוע בשופר. תרועה, כן. או לצעוק, מה שזה לא יהיה, להתריע לעולם, לעזור לעצמם, להציל את עצמם, את זה מותר כן לעשות.
ואז מותר גם לבקש רחמים. וכשיש חירום, אז מותר להתפלל ולבקש רחמים.
צריך להבין כאן את הענין, כן? מה הקשר? חירום שצריך לעשות עכשיו, מותר להתפלל. אם זה משהו שאפשר לדחות, צריך לעשות את זה ביום ראשון. אם זה שבת, צריך שהקב״ה יעזור בשבת, צריך לומר לו עכשיו, אחרת, הוא לא ידע שלא.
כל הדברים האלה שציבור מתענין ומתריעין עליהן בימי החול, צועקים, זה חשוב, אבל זה לא חירום להיום. יש ענין, כי נעשה את התענית ביום ראשון יהיה גם טוב, ביום שני, מה שיהיה, ביום ראשון גם לא עושים. אבל לכל הפחות, אם זה ממש סכנה של כל שנייה, כאן עומד הגוי, זאת אומרת, יש תקופה שיש בעיה, זה לא היום נמצא בצרה.
ועכשיו עוד הלכה, בוא נסיים כאן. עכשיו עוד דבר אחד, שלא עושים ערב שבת, כי נהיה עייפים בשבת ולא יהיה עונג שבת. כן?
צרה אחת, כשצריך לעשות מלחמה, צריך לכבוש עיר של גויים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, לא מתחילים מלחמה פחות משלושה ימים לפני שבת. למה? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. כי אנחנו רוצים שהימים הראשונים של מלחמה הם מאוד עזים, דרמטיים, מתוחים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו בשקט, אנשי המלחמה יוכלו להיות שקטים, ולא יהיו מבוהלין וטרודין בשבת. כי יש תקנה כזו שצריך להתחיל את המלחמה מוקדם יותר.
אומר הוא, מאותה סיבה, ששבת לא צריך להיות מבולבל וטרוד, ורואים כאן, מעניין שהשיעור הוא שלושה ימים דווקא. יש לזה אולי קשר לכך שאבלות היא עד שלושה ימים, משלושה ימים צריך להתחיל לדאוג לשבת. אני מתכוון שהפשט לא, כי להיפך, שלושה ימים זה מספיק שיתרגעו. כבר שלושה ימים בדרך, כבר התרגלו לזה. כך ברור, שלושה ימים זה תמיד כמו חזקה.
אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. מאותה סיבה אסור לצאת לדרך ארוכה בספינה פחות משלושה ימים לפני שבת, כי שלושת הימים הראשונים כשנוסעים בספינה זה קשה, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, שיירגע לפני שבת. זה לפי התורה יוצא מדעת.
אומר הרמב״ם, כבר למדנו קודם בהלכות שבת, שלדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. לדבר מצוה מותר כן, כמו כל הדברים שמתירים לדבר מצוה, מתירים שבותות מסוימות, כך מתירים כאן שאפשר לצאת לים אפילו בערב שבת.
וכמו שכבר למדנו, הפוסקים יום א׳ לשבת, שכשיוצאים בספינה בערב שבת, צריך לבקש מבעל הספינה שלא יפליג בשבת, אבל אפילו לא, אפילו אם בעל הספינה לא יציית לו, העיקר שיאמר.
אבל יש עוד היתר, אם זה דרך קצרה, כן, מצור לצידון, הכוונה שבעצם הגוי עושה זאת בקבלנות, כן, את נהג הספינה משלמים לו על ההגעה. זה לא איסור אמיתי שאסור.
מדוע לכתחילה צריך לומר, איני זוכר. כבר למדת את ההלכה?
כי זה מדבר דבר. אינך צריך לומר שהולכים להפליג, הולכים להפליג בשבת. לא הולכים להפליג בשבת, הוא בעסק שלו להפליג בשבת.
בסדר, הוא מתכוון לזה. נסיעה קצרה כך מצור לצידון, בינונית בערב שבת, כשזה פחות. כמו שקודם אמר מה שלוש פרסאות, אבל נסיעה קצרה.
הם צור וצידון, כן? זה נקרא כך. שתי ערים קרובות מאוד. אני חושב שזה כמו חצי שעה הליכה אפילו, זה נורא קרוב. הם ממש קרובים. אבל יש מקומות כאלה שבולטים לתוך הים, שהדרך הקלה ביותר לנסוע היא בספינה, אבל זה בעצם ממש קרוב.
מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, היו מקומות שהחמירו יותר, לא נסעו אפילו נסיעות קצרות. אפילו להפליג, זה מנהג, זה עניין של מנהג, מנהג המקום.
בסדר, עוד מצווה אחת שאפשר לחשוב שלא עושים בגלל עונג שבת, אבל למעשה עושים אותה כן עונג שבת.
אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה, לא רק בגלל זה, אני אומר את ההלכה, תשמיש המיטה הוא עונג שבת. אני רק רוצה להסביר את המבנה, כי זה, אפשר לומר שלא עושים בגלל עונג שבת, וכאן הוא אומר עושים דווקא כן, אבל זה כדי להפריך את מה שאומר שזה איסור, כמו שהוא אומר. אני רק רוצה להסביר את המבנה.
היית צריך לומר את זה קודם, כי זו הלכה שהוא מוסיף בסוף. הוא לא רצה לכתוב לעשות את הסעודות, והוא לא רצה… הוא רצה להוסיף את העניין הזה אחר כך. אני חושב פשוט, הוא מסביר את הסעודות.
אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת, לפיכך, מה מותר לעשות עונג שבת? זה חלק מעונג שבת. כמו אחד מהעינוגים, מלבד הסעודות, הרי תשמיש, זה גם חלק מעונג שבת. מה זה עונג שבת? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, העונה, מצוות עונה, בהלכות אישות יש מתי מצוות עונה, כמה פעמים. תלמידי חכמים שבריאים ואין להם הגבלות, ישמשו מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. בשבת יהיה תשמיש המיטה, זו מצוות עונה.
נכון, זה שני דברים. למדנו שעונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, אבל מאחר שזה מעונג שבת, ממילא תלמיד חכם קובע בשבת. יכול להיות שגם עובד כוכבים זו מצווה בשבת, אבל לא שהוא חייב לעשות פעמיים בשבוע, או פועלים או הלכות אחרות, מה שלא יהיה סדר העונה.
היית חושב שמשהו אסור, אבל זה יאמר בפעם הראשונה בעילה, אז יצא דם בתולים, ותאמר שיהיה קצת צער, מותר אבל לבעול לכתחילה בשבת, כי אומרים אין בו משום חובל, אין לחשוש שדם הבתולים יהיה בעיה של חובל. ומדוע לא? כי הגמרא אומרת שזה לא נקרא חובל, כי זה לא כמו שמוציאים דם, כי הדם כבר נמצא שם כנוס, דם מכונס, ואומרים אין בו משום צער, גם אין לחשוש מכך שזה גורם לה צער. מדוע לא? כי למעשה היא אוהבת אותו, זו התשובה מסתמא.
צער הוא דבר שהוא עינוג, אני יכול לומר שזה עינוג, כן? זה כואב לה קצת, אבל זה עדיין בכלל עונג שבת, אולי הגמרא באה לדבר בכלל עונג שבת, כי הם מסכימים לזה, זה לא צער לומר שלא יעשו בשבת, כי זה ממש צער. כך אני רואה שהוא מביא, אבל כך משמע בגמרא.
בסדר, עד כאן הלכות שבת, עכשיו נלמד דרשה יפה מהרמב״ם הקדוש על המעלה הגדולה של מצוות שמירת שבת.
אומר הרמב״ם, השבת ועבודה זרה, שתי המצוות של שבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, שתי המצוות, כל אחת מהן החשיבות שלה שקולה כנגד שאר כל המצוות. כלומר, יש תרי״ג מצוות, תרי״א מהן הן אחד, ואחר כך שבת שווה כמו התרי״א האחרות, ואחר כך עבודה זרה שווה כמו כל התרי״א האחרות, נכון?
והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת היא לעולם אות בין הקדוש ברוך הוא ובינינו היהודים, ובינינו בני האדם, שבת היא אות.
לפיכך, מאחר שיש לך שתי המעלות של שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, מי שעובר על כל המצוות האחרות, חוץ משבת ועבודה זרה, הוא עושה כל אחת מכל התרי״א מצוות הוא עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא זה יותר גרוע, וכמו ששוחחנו זה דומה לעבודה זרה, זה סוג של אפיקורסות, שניהם שקולים, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם בדיוק כמו עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
אומר הוא, מחלל שבת כגוי לכל דבריו. זה לא ברור להלכה. למשל, הוא אומר שמורידין ולא מעלין וכדומה, אבל מחלל שבת בפרהסיא אינו לגבי זה כעובד עבודה זרה. זה לא חלק מההלכה. הוא אומר כאן, יש סתירה, הוא אומר דווקא להלכה למטה, צריך לבדוק בדיוק לגבי מה זה אומר, מתי, לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא.
מובן, אין כאן ממש כלל, זה יותר, הוא בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה. וגם, הוא לא אומר מדוע שבת. משמע מהרמב״ם שמדוע זה כגוי לכל דבריו? כי זה דבר חמור וזה אות. הוא לא אומר למשל כי שבת היא חידוש העולם, הוא לא אומר את התירוץ שעומד במפרשים אחרים, כי שבת היא גם עבודה זרה. לא, הוא אומר ששניהם שקולים. אני חושב שהמילה בפרהסיא היא העיקר על המילה האות. בפרהסיא הוא הרס את האות.
לפיכך, אומר הרמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, הנביאים משבחים את היהודים ששומרים שבת, והם אומרים כך, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, אשרי האדם. הוא לא אומר מה יהיה איתו, אשרי לו, זה שבח גדול למי ששומר שבת. אבל מה הוא מקבל כן?
וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, מי ששומר את שבת כהלכתה ומכבדו – שבת כהלכתה פירושו כל מצוות לא תעשה, ומכבדו ועונגו, הוא עושה את שני הדברים שנקראים כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, כתוב כבר בדברי קבלה ששכרו יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. כתוב כבר בקבלה שיהיה לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, מלבד השכר שיהיה לו בעולם הבא יהיה לו בעולם הזה, שנאמר, כמו שכתוב בפסוק, בסוף הפסוק של מה שעמד בדברים של כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך וכן הלאה, מה השכר? אז תתענג על ה׳, אולי תתענג על ה׳ זה לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, מה שדרכו מחוץ לעולם. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול הוא נתן את הנחלה השייכת ליהודים, ארץ ישראל, כי פי השם דבר, כי ה׳ מקיים. כך ה׳, דברי אמת וצדק דברי ה׳.
טוב מאוד. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. כן? כפי כוחו, צריך להיכנס. כפי כוחו, כמו שלמדנו כפי ממון, כלומר, לא תחשוב שמי שאין לו כסף.
דובר 1: נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: בסדר, עוברים להלכות שבת.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
דברי הרמב״ם: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”
הרמב״ם מציב מבנה לכל הלכות שבת: ארבעה יסודות — שניים דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) ושניים דרבנן אבל מפורש בנביאים (כבוד ועונג), מהפסוק בישעיה נ״ח.
1) מדוע עומד המבנה בסוף ולא בהתחלה? הרמב״ם בהלכות אחרות (כמו הלכות אישות, הלכות ספר תורה) עשה הקדמות כלליות כאלה בהתחלה, אבל כאן בהלכות שבת לא עשה זאת — הוא התחיל מיד עם מצוות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, וכו׳. רק כאן, בפרק האחרון, הוא מביא את המבנה הכללי. החידוש: הרמב״ם עושה זאת בכוונה, כדי להוציא שכבוד ועונג לא ייראו כעניין דרבנן נוסף בלבד. על ידי שהוא מציב זאת כאחד מארבעת הדברים היסודיים של שבת — מחצית מכל המבנה — כבוד ועונג מועלים למדרגה חשובה, לא רק “עוד עניין מדרבנן.”
2) המקבילה בין זכור/שמור וכבוד/עונג: כבוד ועונג מונחים על זכור ושמור — כלומר, הם הרחבות דרבנן של היסודות דאורייתא:
– כבוד מקביל לזכור: כל מה שהרמב״ם מונה בכבוד — להתלבש יפה, לקבל שבת, לחכות לשבת, להכניס שבת — קשור לכניסה של שבת, בדיוק כמו זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).
– עונג מקביל לשמור: שמור פירושו ששבת צריכה להיראות שונה (כפי שהרמב״ם הסביר במוקצה — כדי שיהיה שבתי). עונג הוא התוכן החיובי של מה שעושים בשבת — סעודות, לימוד, התוועדות.
על כך נשאלת שאלה: עונג הוא דבר חיובי (אכילה, הנאה), בעוד ששמור הוא דבר שלילי (לא לעשות מלאכה). איך זה מתאים? התשובה: יש לאווין הנובעים מעונג — אסור להתענות, אסור לבקש רחמים, אסור לנהל מלחמות — כל דברים שלאפוקי עונג (צער). אבל שניהם — הלאווין והעשים — הם כולם ציווי השבת: ששבת תהיה יום שמח, לא רק ביטול מלאכות.
3) הלשון “כיבוד” (לא “כבוד”) ו״עונג”: הרמב״ם כותב “כיבוד” — שפירושו פעולה של לכבד (האדם עושה משהו), בעוד ש״כבוד” היה מציין מצב של כבוד מצד עצמו. הלשון “כיבוד” מתאים לעניין שזו מעשה שהאדם צריך לעשות לכבוד שבת.
4) “מפורשים על ידי הנביאים” — מה זה אומר למעשה? הרמב״ם מבהיר שכבוד ועונג הם דרבנן (דברי סופרים), אף על פי שהם עומדים בנביאים. זה נגד הרבה ראשונים שסוברים שסעודות שבת (שלומדים מפסוקים עם ארבע פעמים לשון אכילה) הוא דאורייתא. שיטת הרמב״ם ברורה: נביאים אינם יכולים להוסיף שום הלכה — הם יכולים רק לעשות תקנות כמו חכמים. אפילו תקנות משה רבינו (כמו קריאת התורה) הן דרבנן, כי זה לא מתורה שבכתב.
נשאלת שאלה: אם זה סתם דרבנן, מדוע הרמב״ם מזכיר שזה “מפורשים על ידי הנביאים”? התשובה: זה נותן חשיבות — אם נביא אמר זאת זה יותר משמעותי, אף על פי שהלכתית זה נשאר דרבנן. (לפי שיטת הרמב״ם שדברי קבלה אין להם מעלה הלכתית על פני סתם דרבנן.)
5) המקור למבנה “ארבעה דברים”: אין מקור מפורש בגמרא או במדרש ללשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” אף אחד מהמציינים לא מצא מקור. הרמב״ם בעצמו יצר את המבנה הזה, בהסתמך על פורמט המשנה של “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — הרמב״ם מיישם את אותו מודל על כל השבת: שתיים דאורייתא, שתיים דרבנן = ארבע.
6) “ארבעה דברים” אינם ארבע מצוות: הרמב״ם לא מתכוון שיש ארבע מצוות של שבת — המצוות מתחלקות אחרת (שביתה, תחומין, קידוש, וכו׳). אלה ארבעה רעיונות/יסודות שמכילים את כל עניני השבת.
—
דברי הרמב״ם: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”
צריך לרחוץ ערב שבת, להתלבש יפה, ולחכות לשבת בכובד ראש — כמי שיוצא לקראת מלך.
1) שיטת הרמב״ם — מאגדתא להלכה: הרמב״ם לוקח חלקים מהגמרא שהם יותר בסגנון אגדתא (מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), והוא מכניס אותם תחת הקטגוריה ההלכתית של “כיבוד שבת.” הוא עושה ממעשיות רשימה הלכתית של פרטים. בגמרא עצמה לא כתוב במפורש שכל הדברים האלה הם מצוה — הרמב״ם הוציא זאת.
2) חיבור שתי מעשיות: הרמב״ם חיבר שתי מעשיות נפרדות מהגמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — הביאו לו מים חמים, רחץ, התעטף בסדינים מצויצים, ו״דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” ואמר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. הרמב״ם בנה משניהם יחד הלכה אחת: להתלבש ולחכות בכובד ראש.
3) “כובד ראש” — תרגום “דומה למלאך”: לשון הרמב״ם “כובד ראש” הוא תרגומו/פירושו של “דומה למלאך ה׳ צבאות” בגמרא. זה לא אומר שמחה, אלא רצינות מסוימת. “מיחל” הוא ציפייה (מצפה), ו״כובד ראש” הוא תוספת — רצינות, כמו בתפילה “עומד לפני המלך”.
4) רבי יהודה בר אילעאי לעומת רבי חנינא — שני סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי עשה זאת פרטית — “מביאין לו”, הביאו לו. רבי חנינא יצא עם תלמידיו בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. הרמב״ם מביא את הראשון כהלכה, ואת השני כ״חכמים הראשונים” — מעשה/מנהג.
5) “שבת המלך” — לא “מלכה”: הרמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), לא “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) כמו בגמרא. המקובלים מחזיקים חזק ששבת היא “מלכה”, אבל גירסת הרמב״ם היא “המלך”. אולי כי בארמית “מלכתא” יכול גם לומר מלך (כמו בערבית), או שלרמב״ם יש גירסה אחרת מודעת.
6) ציצית — סדינים מצויצים: בגמרא מתכוונים לבגדים יפים עם ציצית, לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית (שזו מחלוקת). מוזכר שבתולדות אהרן הולכים בטלית לפני הלילה, כי ברמב״ם משמע כך.
[דיגרסיה: קבלת שבת] ההלכה על “מתעטף” היא המקור לקבלת שבת. הבריסקר רב היה כל ערב שבת לפני מעריב יוצא מהפורטש, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר — כמו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה” של רבי חנינא. רשב״א היה מתעטף בטלית.
—
דברי הרמב״ם: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”
צריך ללבוש בגדים נקיים, ובגדי שבת צריכים להיות שונים מבגדי חול. מי שאין לו בגדים אחרים, ישפיל את טליתו יותר.
1) שני אובייקטיבים נפרדים: הרמב״ם מחזיק בשני דברים: (א) “כסות נקיה” — ניקיון, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — שוני. אלה שני דינים נפרדים. “כסות נקיה” לא חייבת לומר בגד אחר — יכול להספיק שהוא נקי. אבל “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” אומר שזה צריך להיראות שונה.
2) “ישלשל טליתו” — בגדים ארוכים יותר ככבוד: הסברא: פועל צריך בגדים קצרים כדי שיוכל לנוע. מי שיושב במנוחה הולך עם בגדים ארוכים יותר. בשבת, כשנמצאים במנוחה, אפשר להשפיל את הבגדים — זה לא יתלכלך.
3) מנהגים בפועל: בסאטמר יש שהולכים בשבת עם כובע ביבר במקום שטריימל (יותר יפה); בליטא לא הולכים ממש עם בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אלה כולם מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת ממה שכל העולם עושה. הכלל: צריך לעשות משהו שהוא יותר מבשבוע — “משלשל בגדיו” — שיהיה משהו מיוחד. מי שהולך כל השבוע עם רקל, צריך בשבת להוסיף בקישע. מי שלא הולך עם בגד עליון, מסתפק בבקישע.
—
דברי הרמב״ם: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”
עזרא הסופר תיקן שיכבסו כביסה ביום חמישי, כדי שיהיו להם בגדים נקיים לשבת.
1) מדוע לא ביום שישי? כי יום שישי הוא כבר ערב שבת, אין זמן.
2) תפקידו של עזרא בסדר החיים: עזרא עשה את סדר החיים של יהודים בארץ ישראל — כל מיני תקנות גשמיות. הוא קבע שכל יום חמישי הוא היום לכיבוס.
—
דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”
אסור לקבוע סעודה/משתה בערב שבת. מהמנחה ולמעלה צריך להימנע מקביעות סעודה, כדי להיכנס לשבת רעב.
1) שני דינים נפרדים: לרמב״ם יש שתי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — זה הולך על משתה, מסיבה גדולה, כל היום; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — זה הולך על קביעות סעודה (לא משתה), מהמנחה ולמעלה. הלשון שונה — בראשון כתוב “משתה”, בשני רק “קביעות סעודה”.
2) “לקבוע סעודה” — מה זה אומר? “לקבוע סעודה” אומר שהאדם עושה שהסעודה השבועית הרגילה שלו (כשהמשפחה מתכנסת) תהיה ביום שישי. זה לא צריך לעשות — הוא צריך לעשות זאת בשבת. אבל כשזה קרה במקרה, כמו בסעודת מצווה, זה אחרת.
3) סתם אכילה ושתייה — מותר: סתם אכילה ושתייה (אפילו פירות וירקות) מותרת עד שמחשיך. אחרי שמחשיך אסור לאכול לפני קידוש.
4) כבוד שבת או עונג שבת? המסקנה: זה דין בכבוד שבת — זה לא מכבד שמגיעים לשבת כבר שבעים. אבל יש לזה גם קשר לעונג — אם כבר שבע, לא יכול להנות מסעודת השבת. לשון הרמב״ם “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” מראה על שניהם: כבוד (איך מגיעים לשבת) ועונג (שיוכלו ליהנות).
—
דברי הרמב״ם: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”
צריך להכין את השולחן לשבת אפילו אם צריך לאכול רק כזית — השולחן צריך להיראות כמו סעודה גדולה. אותו דבר במוצאי שבת.
1) מה זה “מוצאי שבת”? היינו חושבים ש״מוצאי שבת” אומר אחרי שבת (מלווה מלכה). אבל הפשט הוא ש״מוצאי שבת” אומר “בצאת השבת” — כלומר סעודה שלישית, כשהשבת יוצאת. זה לא ראיה לסעודה רביעית (מלווה מלכה). לא כתוב ברמב״ם שום מצווה של סעודה רביעית.
2) ראיה שמוצאי שבת = סעודה שלישית: הרמב״ם מדבר מאוחר יותר על סדר ברכת המזון עם הבדלה — שמראה שהסעודה השלישית נמשכת למוצאי שבת. זה מתאים לפשט ש״מוצאי שבת” אומר כאן סעודה שלישית. בקיץ כשסעודה שלישית היא מאוחרת (תשע בערב), קשה להבין למה יאכלו עוד מלווה מלכה.
3) החידוש של “מסדר שולחנו”: לא רק בסעודה הראשונה של שבת צריך להיות התרגשות — אותו כבוד צריך להיות גם בסעודה שלישית. זה גם כבוד שבת.
—
דברי הרמב״ם: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”
צריך להכין את הבית לשבת — השולחן צריך להיות ערוך, הנרות דלוקים, המיטה מוצעת — הכל עוד לפני שבת (מבעוד יום), לא כשחוזרים מבית הכנסת.
1) “מבעוד יום” — לפני בית הכנסת: השולחן צריך להיות כבר ערוך לפני שהולכים לבית הכנסת, לא רק כשחוזרים.
2) יחס להדלקת נרות: הרמב״ם כבר דיבר קודם על מצוות הדלקת נרות. כאן הוא מוסיף ש״נר דולק” הוא חלק ממצוות כבוד שבת הרחבה יותר. מצוות הדלקת נרות היא בעצם מצווה של כבוד שבת — כמו שהרמ״א אומר “הדלקת נר בשבת חובה.”
—
דברי הרמב״ם: “אפילו אדם חשוב שאין דרכו לקנות או לעסוק במלאכת הבית, חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”
אפילו אדם חשוב שלא עושה דברים כאלה כל השבוע, צריך בעצמו לעשות הכנות לכבוד שבת — זה עצמו הוא הכבוד של שבת.
1) “שזה הוא כבודו” — כבוד של שבת, לא כבוד של המצווה: הרמב״ם מתכוון שזה שאדם חשוב עושה זאת בעצמו הוא הכבוד של שבת עצמה — כמו שכשמלך בא, הכבוד הוא שאנשים חשובים מכינים לו. זה לא רק הכלל הכללי של “מצוה בו יותר מבשלוחו.”
2) הבדל בין “מצוה בו יותר מבשלוחו” וכבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא כלל כללי לכל המצוות — שיעשו בעצמם מצווה. אבל הרמב״ם מוסיף כאן ממד נוסף: בשבת זה שעושים בעצמם הוא חלק מהכבוד של שבת. כלומר, זה לא רק שאי אפשר לשלוח שליח — זה שהיהודי החשוב עושה זאת בעצמו, זה מה שעושה את הכבוד.
3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: ככל שאדם חשוב עושה יותר בעצמו, כך זה יותר משובח.
—
דברי הרמב״ם: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”
חכמים שונים עשו הכנות שונות בעצמם — שיברו עצים, בישלו, מלחו בשר, גדלו פתילות, הדליקו נרות, או קנו.
1) שיטת הרמב״ם — ללא שמות: הרמב״ם כמעט אף פעם לא מזכיר שמות של חכמי הגמרא (הוא לא אומר רבא, רב ספרא, וכו׳) — הוא כותב סתם “חכמים הראשונים.” זו דרכו הכללית.
2) “מהם… מהם…” — אין מנהג קבוע: הרמב״ם מראה שכל חכם מצא את הדבר שלו — לא היה מנהג אחד קבוע. אף אחד לא הסתכל על השני.
3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — על מה זה הולך? אולי זה הולך על כל הדברים, אבל אולי בעיקר על האחרון — “יוצא וקונה” — כי ללכת לקניות זה לא טרחה גדולה, אבל לאדם חשוב זה לא רגיל. החידוש הוא שראו אותו ב״מכולת” רק לכבוד שבת. אבל אפשר גם לומר שזה הולך על הכל — גם לשבור עצים לא הי
ה הסוג שלו.
—
דברי הרמב״ם: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”
עונג שבת פירושו מאכלים טובים שמנים (יותר מהרגיל) ומשקאות טובים.
1) “זה שאמרו חכמים” — חלוקת הרמב״ם: הגמרא משתמשת בלשון “כל המענג את השבת” לכל עניני הסעודות. הרמב״ם מחלק: הקודם (לערוך שולחן, להכין בית, בגדים) הוא כבוד, וזה (מאכלים, משקאות) הוא עונג. “זה שאמרו חכמים” אומר: מה שהחכמים מדברים על מאכלים טובים — זה חלק העונג.
2) “משקה מבושם” — לא דווקא מתובל: “מבושם” אומר כאן כמו “שמן” אצל תבשיל — משקאות טובים, עשירים, לא דווקא משקה מתובל. ההוכחה היא ממה שהרמב״ם כותב “משיב נפש ופוקח” — משהו שמשמח ומרענן.
—
דברי הרמב״ם: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”
שיעור עונג שבת — כמה צריך להוציא על מאכלי שבת — הוא לפי ממונו של אדם, לפי כמה שכל אחד יכול להרשות לעצמו. ומי שמוציא יותר הוא משובח.
1) “לפי ממונו של אדם”: השיעור הלכתחילה של עונג שבת הוא לפי כמה שהאדם יכול להרשות לעצמו. עשיר שאוכל כל יום טוב, דורשים ממנו יותר לשבת. אבל הרמב״ם פוסק בבירור שאף פעם אין חיוב לקנות יותר ממה שיכול להרשות לעצמו. זה לא בדיעבד — זה הדין לכתחילה.
2) “הוצאות” ו״מתקן מאכלים”: “הוצאות” אומר הוצאות כסף, ו״מתקן מאכלים רבים” אומר גם את המאמץ והעבודה של הכנה. שניהם משובחים.
—
דברי הרמב״ם: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”
אם למישהו אין כסף, אפילו הוא עושה רק מרק ירקות פשוט לכבוד שבת, הוא יוצא ידי חובת עונג שבת. הוא לא צריך ללוות כסף מאחרים כדי להרבות במאכלי שבת.
1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — רחב יותר מצדקה: הרמב״ם פוסק את הכלל של “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבל הוא מבין “תצטרך לבריות” רחב יותר מסתם לבקש צדקה — זה כולל גם הלוואה. “ללוות מאחרים” אומר ללוות כסף, לא רק לבקש מתנות.
2) חידוש חשוב — אין חיוב לעשות יותר ממה שיכול: הרמב״ם אומר אף פעם לא שמישהו צריך לעשות יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. הטור היה לו בעיה קשה (ומביא מאביו הרא״ש) כי הוא סבר שיש באופנים מסוימים חיוב להתאמץ. אבל לפי הרמב״ם הדין פשוט: לפי ממונו, ואם אין — אין. אין חיוב ללוות או להתאמץ. זה לא רק “לא מחויב” — זה ממש לא ראוי.
3) “שלק” — רק כשזה מיוחד: ה״שלק” (מרק) יוצא רק כשהוא עושה זאת “כדי לענג את השבת” — כלומר, משהו שלא היה עושה באמצע השבוע. אם הוא אוכל כל לילה מרק כזה, הוא לא עשה משהו מיוחד. הוא צריך לפחות לשנות משהו — למשל, הוא אוכל בדרך כלל רק לחם, ועכשיו הוא עושה מרק.
—
דברי הרמב״ם: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”
מי שאוכל תמיד טוב צריך לפחות לשנות את אוכל השבת שלו מאוכל החול. אם הוא לא יכול לשנות את האוכל עצמו, ישנה לפחות את הזמן שבו הוא אוכל.
1) הבעיה ההפוכה מהעני: העשיר שאוכל כבר תמיד טוב — איך הוא עושה את השבת שונה?
2) ניכר שזה שבת: העיקר הוא שזה ירגיש שונה, “שבתי”. זה מקביל לדין בבגדים, שבו הרמב״ם אמר שאם הולכים עם אותם בגדים זה צריך לפחות להיראות שונה.
3) שינוי הזמן: שינוי הזמן של האכילה (מוקדם יותר או מאוחר יותר מהרגיל) הוא גם דרך של עונג שבת — זה גורם לזה להרגיש שונה, לא סתם שגרה.
—
דברי הרמב״ם: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”
חייבים שלוש סעודות בשבת — ליל שבת, שבת בבוקר, ושבת אחר הצהריים. אפילו עני שחי מצדקה צריך לאכול שלוש סעודות.
1) קושיה ותירוץ — “עשה שבתך חול” לעומת עני המתפרנס מן הצדקה: קודם אמר הרמב״ם “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — לא צריך ללוות. איך זה מתאים לדין שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך שלוש סעודות? התירוץ: החיוב נופל על גבאי הצדקה / אלה שנותנים צדקה — הם צריכים לדעת שהעני צריך שלוש סעודות, והם צריכים לספק לו.
2) הבדל מעניין — בינוני לעומת עני גמור: מי שיש לו מספיק כסף לשתי סעודות אבל לא לשלוש — הוא לא צריך ללוות, כי אז חל “עשה שבתך חול”. אבל מי שכבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קונים לו שלוש. זה מושווה לפסח, שבו כן מבקשים מצדקה כי אז יש מצווה ספציפית שצריך לספק (ד׳ כוסות וכדומה).
3) דרך העולם — שתי סעודות: באמצע השבוע דרך העולם היא רק שתי סעודות — כך רואים גם אצל גבאי צדקה שנותנים רק שתי סעודות. בשבת העניין הוא של נשמה יתרה שעושה שלוש סעודות.
—
דברי הרמב״ם: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”
חולה שאכילה מזיקה לו, או מי שמתענה תמיד, פטור משלוש סעודות.
1) יסוד סעודת שבת לפי הרמב״ם: כל דיני סעודת שבת הם לא גזירת הכתוב כמו אכילת מצה (שבה חייבים כזית אפילו אם זה קשה). סעודת שבת היא עניין של עונג — זו דרך העולם של הנאה. אם אכילה עושה אותו חולה, זה הפוך מעונג והוא פטור.
2) אין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה רק כשזה מענג וטעים. אם זה קשה — הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול יותר — הוא פטור.
3) נפקא מינה מעשית — אכילה גסה בחורף: אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית מיד אחרי שסיימו את הצ׳ולנט שלהם, והם עדיין שבעים — הם לא מקיימים כלום על ידי שהם מכריחים את עצמם לאכול. זה לא עניין של עונג שבת כשאוכלים בעל כורחם. אכילה גסה היא איסור דאורייתא, ולא יוצאים בזה כלום. העצה: לאכול סעודה קטנה יותר בבוקר, לאכול מוקדם יותר, ללכת לטיול — כדי שיוכלו לאכול שלוש סעודות. אבל בחורף עם מניינים חסידיים (שחרית נגמרת באחת, מנחה כבר בארבע) זה מעשית מאוד קשה.
4) איך החולה עושה עונג שבת? הרמב״ם לא אומר. הוא יכול להנות מדברים אחרים (כמו בגדי שבת), אבל בסעודה ספציפית זה לא שייך — הוא לא יכול לשנות את התענית שלו ל״תענית שבתית.”
—
דברי הרמב״ם: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”
כל שלוש הסעודות צריכות להיות קבועות על יין. בשתי הסעודות הראשונות יש כבר קידוש (בלילה קידוש, בבוקר קידושא רבא). בסעודה שלישית צריך גם להיות יין, אף על פי שאין זה דין קידוש.
1) קידושא רבא על משקה חריף: המנהג לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף (שנאפס) בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות על חמר מדינה. לפי זה אין באמת הבדל בין לילה ובוקר לגבי יין.
2) שתי ככרות: הרמ״א אומר “וצריך שתי ככרות” — כל הסעודות צריכות להיות על שתי ככרות. הטעם הוא לכאורה עניין של עונג — שפע, שידעו שיש שפע. זה גם רמז למן.
3) אכילת בשר ושתיית יין: הרמב״ם כבר דיבר קודם על “מאכל שמן ביותר” ו״יין המשומר” — אבל שם זה היה יותר ברמזים. כאן הוא אומר זאת בפירוש: בשר ויין הוא עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אם אין לו, הוא פטור.
4) שלוש סעודות ביום טוב: נדון האם צריך גם ביום טוב לאכול שלוש סעודות. בית יוסף הבין שהרמב״ם מתכוון שביום טוב צריך גם שלוש סעודות. זה נשאר לא מבורר.
—
דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”
אסור לעשות סעודה עם יין במקום ללכת ללמוד בבית המדרש. זה לא אומר במקום להתפלל, אלא במקום ללמוד — “בשעת בית המדרש.”
1. שחרית ומוסף בבית הכנסת
2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — סעודת הבוקר בבית
3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / שומע את הדרשה
4. ויתפלל מנחה
5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת
1) “על היין” בסעודה שלישית: הרמב״ם אומר שוב “על היין” ספציפית בסעודה שלישית, כדי לזכור שגם כאן צריך יין, אף על פי שאין זה קידוש.
2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: הסעודה צריכה להימשך עד מוצאי שבת, יוצאים משבת מתוך סעודה. זה עניין של כבוד שבת.
3) אין סעודה רביעית (מלווה מלכה): הרמב״ם לא אומר שאחר כך יאכלו סעודה רביעית.
4) סעודה שלישית בבית המדרש: הרמב״ם גם לא אומר “ויבוא לביתו” בסעודה שלישית — משמע הוא נשאר לסעודה בבית המדרש.
5) “מנהג הצדיקים”: לשון מעניינת — הרמב״ם מציב את הסדר ספציפית כ״מנהג הצדיקים.”
—
דברי הרמב״ם: “אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”
אדם לא צריך ללכת ערב שבת יותר משלוש פרסאות מתחילת היום, כדי להגיע הביתה בעוד היום רב, כדי שיהיה לו זמן להכין סעודה לשבת.
1) הטעם — “שאנשי ביתו יודעים”: כל הסיבה היא כי הוא מגיע הביתה פתאום ולא הכינו לו. לפי זה ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים שלנו כשאפשר להודיע בטלפון. השולחן ערוך הרב אומר שבזמנים שלנו כל אחד מכין בנוחות, לא צריך לדאוג.
2) אנשי העיר יכולים להחרים: מי שנשאר אצל אנשים אחרים לא צריך להגיע מאוד מאוחר, כי מלבד שאין לו סעודה טובה, יוצא גם שהוא מביש את בעלי הבתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” הרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה מביש אותם בכך.
—
דברי הרמב״ם: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”
אסור להתענות בשבת, ואסור לזעוק, לומר תחנונים, ולבקש רחמים.
1) “להתענות” כאן לא אומר מי שיש לו הנאה מתענית (שהרמב״ם הזכיר קודם כפטור מסעודות), אלא תענית על הצרות — יום תפילה בגלל צרות.
2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” הוא כולו פעולה אחת — עושים יום תפילה. שבת היא לא הזמן לדאוג על צרות. זה בא ממסכת תענית — ציבור מתענין ומתריעין עליהן (מתענים ותוקעים בשופר), אבל “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”
3) חריג — עיר שהקיפוה גוים או נהר: עיר שבסכנה מגויים או מנהר — אז מותר להתריע בשבת. ההבדל: צרות שאפשר לדחות (אפשר לעשות תענית ביום ראשון), לא עושים בשבת. אבל מצב חירום שצריך להטפל בו עכשיו — למשל אויב עומד כאן — מותר להתפלל. הסברא: אם הקב״ה צריך לעזור היום בשבת, צריך לבקש ממנו עכשיו. בצרה רגילה זו “תקופה” של בעיה, לא שהיום עצמו בסכנה.
—
דברי הרמב״ם: “אין צרין על ערי גוים פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”
לא מתחילים מלחמה (לכבוש עיר מגויים) פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים של מלחמה הם מאוד מתוחים ודרמטיים. רוצים שעד שבת החיילים כבר ירגעו, כדי שיוכלו להנות מעונג שבת.
שיעור שלושה ימים — שלושה ימים הוא מספיק זמן שיתרגלו, שלושה ימים הוא תמיד כמו “חזקה.” יש לזה אולי גם קשר לכך שהזמן הקשה ביותר של אבלות הוא עד שלושה ימים.
—
דברי הרמב״ם: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”
אסור להפליג באונייה על הים הגדול פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים באונייה הם קשים (מחלת ים וכדומה). צריך שלושה ימים זמן להירגע לפני שבת. לדבר מצווה מותר אפילו בערב שבת.
1) ערב שבת באונייה — “מדבר דבר”: כשמפליגים בערב שבת באונייה, צריך לבקש מבעל האונייה שלא יפליג בשבת — אבל אפילו אם הוא לא מקשיב, העיקר שאמרו. הטעם: “מדבר דבר” — שלא ידברו על הפלגה בשבת. הגוי מפליג בעסק שלו.
2) נסיעה קצרה — מצור לצידון: נסיעה קצרה כמו מצור לצידון (מאוד קרוב, כמעט חצי שעה ללכת) מותרת. הערים בולטות לים, כך שאונייה היא הדרך הקלה ביותר אפילו אם זה ממש קרוב.
3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — היו מקומות שהחמירו לא להפליג אפילו נסיעות קצרות. זה עניין של מנהג המקום.
—
דברי הרמב״ם: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”
תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת. לכן מצוות עונה לתלמידי חכמים (שהיא פעם בשבוע) קבועה בליל שבת.
1) מבנה ההלכה: אפשר לשאול למה הוא לא מביא זאת קודם בהלכות של עונג שבת? הרמב״ם לא רצה לערבב זאת עם ההלכות של סעודות, והוסיף זאת מאוחר יותר.
2) שתי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, (2) מאחר שתשמיש הוא מעונג שבת, קובעים אותו בשבת. אנשים אחרים (פועלים וכו׳) שיש להם סדר עונה של פעמיים בשבוע, שבת היא גם מצווה, אבל הם לא חייבים דווקא רק בשבת.
3) בועל בתולה בשבת: מותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת, אפילו יהיה דם בתולים. אין בו משום חובל — כי הדם הוא כבר דם מכונס (כבר שוכב שם מאוסף), זה לא כמו להוציא דם. אין בו משום צער — כי למעשה היא אוהבת אותו
, כך שהצער הוא עדיין בכלל עונג. אולי הגמרא הביאה את העניין הזה בעונג שבת — להראות שאפילו עם קצת צער זה עדיין עונג.
—
דברי הרמב״ם: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”
שבת ועבודה זרה הם שניהם שקולים כנגד כל שאר המצוות. מחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה או אגדה? זה לא פשוט כלל הלכתי. צריך לבדוק בדיוק לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבל לא כל דיני עובד עבודה זרה. הרמב״ם בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה.
2) למה שבת? טעם הרמב״ם הוא: (1) זה דבר חמור, (2) זה אות בין הקב״ה וישראל. הוא לא אומר את הטעם שמפרשים אחרים מביאים — ששבת היא חידוש העולם (ולכן דומה לעבודה זרה). הוא גם לא אומר ששבת היא “גם עבודה זרה” — אלא ששניהם שקולים.
3) בפרהסיא — המפתח: המילה “בפרהסיא” היא העיקר, והיא עומדת על המילה “אות.” כשמחללים שבת בפרהסיא, הרסו את האות — את הסימן של הברית בין הקב״ה וכלל ישראל.
—
דברי הרמב״ם: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.'”
מי ששומר שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), ומענגו (עונג) — מקבל שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כמו שכתוב בנביאים.
1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — שלושה דברים: (1) כהלכתה = כל מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. זה משקף את כל המבנה של פרק ל׳.
2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: הנביא לא אומר מה יהיה השכר, אלא ש״אשרי” לו — שבח בפני עצמו.
3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: זה אומר ארץ ישראל, שהיא נחלה בלא גבול (ללא גבולות). “כי פי ה׳ דבר” — כי הקב״ה עומד בדברו, דברי אמת וצדק.
4) “כפי כחו”: הוא מזכיר שעונג שבת הוא כפי כוחו/כפי ממונו, שלא יחשבו שמי שאין לו כסף לא יכול לקיים עונג שבת.
—
עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.
שלום. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון ברמב״ם הלכות שבת, הפרק השלושים. מצוין. פרק מענין. אבל לפני שנלמד את הפרק, אנחנו רוצים להודות לספונסרים ולמחזיקים ולתומכים של השיעור שלנו, אלה שמשתפים אותו עם אנשים אחרים ועוזרים להפיץ את התורה, וכמובן הספונסר הראשי, ידידנו הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגר, זכות התורה תלווה אותו תמיד. והקב״ה ישלם שכרו, כמו שכתוב במי שברך, וגם כל אלה שמביאים יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.
אומר הרמב״ם כך: ארבעה דברים נאמרו בשבת. זו התחלה מאוד מעניינת של הפרק. ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. שני דברים נאמרו בתורה, כן, ושני דברים נאמרו בדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. כלומר, זה מדרבנן, אבל הנביאים כבר דיברו על זה. יש לזה דין דרבנן, זה לא חיוב יותר מדרבנן, אבל זה לא נמצא אצל הרבנים המאוחרים יותר, רבינא ורב אשי, זה נמצא אצל הנביאים. יש לזה גם דין דברי קבלה, דברי סופרים.
מה הם השניים שבתורה? שתי המצוות בתורה על שבת הן זכור ושמור. זכור למדנו בפרק הקודם, כלומר, כמו שהרמב״ם אמר מה שחכמים פירשו, זכרהו על היין, מצות קידוש מדאורייתא. הרמב״ם דווקא לא אמר שזה זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין אמר מאוחר יותר שזה בוודאי דרבנן. ושמור הוא לכאורה מצות שמירת שבת, כל שאר הפרקים שהרמב״ם דיבר הלכות הוצאה וכו׳, כל שאר ל״ט מלאכות שהרמב״ם דווקא קרא את הפסוק ומביא עליו תשבות.
אבל כאן נראה שהוא רוצה כאן לומר זכור, שמור, כיבוד, עונג. אלה ארבע מילים שקל לזכור. אתה יודע, זו הקדמה מעניינת. זכור, שמור, שזה שמירת שבת. ואחר כך יש את השניים שאני רוצה עכשיו בעיקר לדבר עליהם כאן, השניים שמבוארים בנביאים, שהנביאים פירשו, הנביא ישעיה, זו מצות כיבוד ומצות עונג, כבוד ועונג של שבת.
דובר 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, לא “כבוד ועונג”. פרק שלם גם כן. כיבוד זה לכבד. כבוד זה מעצמו, כיבוד זה כשהאדם עושה לו כבוד.
דובר 2: אהה, זה אני לא יודע. אני אומר שכבוד זה הכבוד של שבת, אבל לכבד זו פעולה. כבוד זה… אחר כך יש לו כבוד. אחר כך המכבד, יש לו כבוד. כשאדם עושה משהו זה כיבוד. כשמישהו הוא כבוד מעצמו בלי שמישהו יעשה משהו, אולי אפשר לקרוא לזה כבוד, אבל כיבוד אי אפשר לקרוא לזה.
דובר 1: בסדר.
ועונג, להתענג. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, את השבת תקרא עונג, כלומר אתה צריך לעשות עונג בשבת. ומאוחר יותר באותם פסוקים כתוב, “ולקדוש ה׳ מכובד”, יום השבת שהוא קדוש לה׳, מכובד צריך לכבד.
אז, מאוד מעניין שהרמב״ם החליט כאן, כלומר, לרמב״ם יש הרבה מקומות סוג של רעיון לעשות מבנה. כן, יש לך עשרה כללים בהלכות ספר תורה, אני יודע, למדנו את זה. בשבת הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא התחיל מיד עם מצות שביתת שבת, והוא כן למד, ואחר כך מצות לא להענות בשבת, מצות תחומין, עוד מצוות סעודות שבת. וכאן סוף סוף, בסוף, הוא נזכר לתת כזה מבנה כללי לכל הלכות שבת.
בעצם, ההקדמה הזו יכלה לבוא בתחילת הלכות שבת. יש כאן ארבעה דברים, או אולי מה שאתה אומר, עוד דבר אחד של תחומין, או עוד דבר אחד של לא להענות, אבל בואו נגיד שזה בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. ואחר כך יש עוד דברים של כיבוד ועונג, שזה עוד דברים. בעצם זה יכול היה להיות ההתחלה.
אני חושב שאולי הוא רוצה להוציא, שאולי זו המטרה, הוא רוצה להוציא שלא יחשבו שכבוד ועונג זה אולי רק דבר נוסף, לעשות כבוד ועונג שבת. עכשיו כשהוא עושה את זה במבנה, אתה רואה שזה אחד מארבעת הדברים. אמנם זה מדרבנן, זה לא חמור כמו שלושים ותשע, אבל כאילו יש כאן ארבעה דברים בשבת, וחצי מהם, כן, הם כבוד ועונג. אז זה עושה את כבוד ועונג שבת יותר חשוב מאשר אם היינו פשוט מוסיפים אותם כ, אה, עוד ענין מדרבנן לעשות כבוד ועונג שבת.
אני חושב אולי כך, קודם כל למה הוא הביא זכור ושמור? זה בגלל שהם סט טוב מאוד. כן, יש לך את אותו פסוק בעשרת הדברות ביתרו ובואתחנן כתוב לשון אחרת, זכור ושמור, ובזה כתוב זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.
חכמים אבל אמרו כבוד ועונג. אני חושב שהרמב״ם אומר כאן שהמבנה הוא גם אותו דבר. כי אם נראה, כל מה שהרמב״ם מונה אצל כבוד דומה מאוד לקידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. הוא מונה את כל הענינים של ערב שבת, איך צריך להכניס את השבת. אז כל מה שקשור לזכור הוא באותה קטגוריה כמו זכור, שצריך לכבד את השבת כשהיא נכנסת. כל מה שהוא הולך למנות נראה, הוא צריך ללבוש בגדים נקיים, והוא צריך לחכות לשבת, לקבל שבת, ועוד.
ועונג, הרמב״ם אמר ששמור זה ששבת תיראה אחרת. כמו שהוא אמר בתחילת מוקצה, יש דבר איך זה צריך להיראות שבתי. וזה גם, תחת תשבות, שלא לעשות דברים אחרים, אלא מה כן לעשות. ובגלל זה אפילו מוסיפים מוקצה, כדי שלא, כל תיקוני עולם מלאכות לא יהיו שווים. וכל הדברים שכתובים, ועונג זה יותר איך מרגישים את יום השבת. אוכלים סעודות, מבלים, לומדים.
אז כבוד ועונג מונח על זכור ושמור. כבוד זה כל הדרבנן הנוספים על זכור, ועונג זה כל הדרבנן על שמור.
דובר 2: תורה יפה. אני לא בעד זה. אני לא מסכים. עם זה הראשון מסכים יותר לשני. הוא רואה שכיבוד, אפשר לקשר אותו יפה לשבת, כל השבת, אבל זה נכון, שנראה שכיבוד קשור הרבה יותר לכניסה וליציאה, אבל שהעונג יהיה מחובר למלאכה – אני חושב שהעונג הוא כמו כל מה שעד עכשיו, היה הנגטיב. הנגטיב איך לא בשבת, שלא לעשות הכל כדי להיראות שבת. מה עושים כן בשבת? איך זה כן נראה? אה, זה נראה שמבלים עונג.
דובר 1: מבין, כי בשבילי זה לא מסתדר. כי עונג זה דבר חיובי, שצריך להנות ולא כמו לא לעשות מלאכה. שבות, עונג הם מאוד שונים, ויותר שונים מזכור וכבוד, מבין? הייתי אומר שכל, אם מה ששאלת לעשות קשר, הייתי אומר שכל כבוד ועונג מחוברים יותר לזכירה. כמו שרואים בסדר של הרמב״ם, שקודם הוא דיבר על כל המלאכות, ואחר כך בשלושה וארבעה פרקים האחרונים הוא מדבר על הדברים החיוביים של שבת, מה שעושים כן, כמו שאתה אומר, מה שנראה בשבת. והעונג גם כאן, למשל מה שאסור לבקש רחמים, או להתענות, או מלחמות. כל הדברים זה…
דובר 2: זה נכון, כבוד זה… זה נכון שאתה אומר ומענה על השאלה שלי, אמרתי שעונג זה דבר חיובי ולא כמו שמור, אתה אומר שיש כן לאוין שהם מעונג. אבל אני אומר שזה דבר של צער, שזה לאפוקי עונג.
דובר 1: אבל אני אומר ששניהם, הלאוין והעשים הם כל הציוויים של שבת, ששבת תהיה שמחה, לא רק ביטול מלאכות או מוקצה, אלא כל שאר הדברים, המאכלים, האוכל, למלא את היום.
אצלי זו קצת פליאה, חיפשתי, והייתי בטוח שהלשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת” צריכה להיות איזה מקור, איזה מדרש, איזו גמרא. עד עכשיו אף אחד מהמציינים כאן בצד לא מצא שום מקור. הרמב״ם רצה לסגור את זה, כי זכור ושמור זו לשון שכולם יודעים, זכור ושמור, זה מאוד יפה. אבל הרמב״ם אף פעם לא הביא, רק זכור הוא הביא, שמור הוא אף פעם לא הביא. אני מבין, הייתי מסכים לומר ששמור מתכוון למלאכות, אבל איך הוא לקח את…
אני אגיד לך את הסוד. מה שהוא עושה כאן, הוא עושה כאן יציאות השבת שתים שהן ארבע, הוא אומר, כל השבת היא שתים שהן ארבע.
דובר 2: אבל יש כן, הם למדו, כל פעם שהרמב״ם עושה רשימה, הרבה פעמים מוצאים אצל פוסקים קודמים שכבר היתה להם הרשימה, אבל כאן בקיצור לא מצאתי. אולי היה איזה… הוא יכול לעשות בעצמו, אני לא אומר.
דובר 1: אבל זה לא מעניין שהמשנה יש ממש כזו שתים שהן ארבע, ציון?
דובר 2: אה, זה דווקא פירוש.
דובר 1: יש לי פירוש.
דובר 2: יש לי פירוש דברים? המשנה הראשונה היא יציאות השבת שתים שהן ארבע. מהשמים למעלה.
דובר 1: אני גם רוצה להבין, אני מבין שהגמרא עשתה כאן מבנה של כל הלכות שבת, מתאים לארבעה דברים. והחידוש של המבנה הוא, הוא לא אומר, זה לא אותן חמש מצוות של שבת. כתוב זכור ושמור, זה רעיונות ברורים אחרים, לזכור שבת ולשמור שבת.
נכון, כשאנחנו חושבים עכשיו, אני חושב שהרמב״ם יכול היה לכאורה לעשות את זה כהתחלת הלכות שבת, לעשות הקדמה יפה וארוכה, כמו למשל הלכות אישות, עשר, שתיים דאורייתא, שבע דרבנן. הוא יכול היה גם לעשות את זה, שיש עשרה דברים עם שבת, ולהתחיל למנות לפי הסדר, אבל הוא לא עושה את זה. וכאן בסוף הוא נותן איזו זריקה למחצה. את זה אני גם אנסה לענות עם התורה שלי. זה בא להראות שעונג וכבוד שבת הם מאוד חשובים, זה אחד מארבעת הדברים הבסיסיים. אבל זה לא אמיתי. הוא גם אומר, זה לא מתאים למצוות, אין ארבע מצוות של שבת, יש ארבעה רעיונות, אבל המצוות מתחלקות אחרת.
בסדר. אומר הרמב״ם כאן בבירור עם האות שעונג זה דרבנן, כי יש שיטות, כי בגמרא לומדים את זה מהפסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, לומדים את זה מפסוק, כתוב שם ארבע פעמים לשון אכילה, סעודות זה מתכוון, שלוש סעודות שבת. ויש הרבה ראשונים שאומרים שזה דאורייתא. הרמב״ם אומר בבירור שזה דברי סופרים, ואיך צריך לדעת שזה דרבנן? שהנביאים מוציאים את זה.
דובר 2: אולי כשהוא אומר לנו שזה מפירושם של נביאים, הוא מתכוון שצריך לקחת את זה יותר חשוב? זה לא אומר דווקא קל יותר אולי. יש לזה קשר למשהו שכתוב בדברי קבלה, נותן לזה איזו חשיבות? למשל אני לא יודע, יש כאלה שאולי כן אפשר להחמיר ולקחת חילוק אחד בהלכה.
דובר 1: בטח לא לפי הרמב״ם, כי למדנו הרבה פעמים, הרמב״ם סובר שנביאים לא יכולים להוסיף שום הלכה, הם יכולים לעשות תקנות, זה כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת נביאים וחכמים. זה בוודאי, נביא זו מעלה שנביא אומר משהו. אולי יש לזה קשר לסיבה, למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר?
אפילו כשמשה רבינו אומר את זה וזה לא, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, זה גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דרבנן. כי זה לא דאורייתא, זה לא תלוי במי שאומר את זה.
בסדר. אז כבוד ועונג הולך הרמב״ם דווקא עם שתי מילים. זה דווקא זכור ושמחה, מבין? ובואו לא עכשיו, למדנו את זה עכשיו, אנחנו דווקא עכשיו גמרנו, אז רק, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. אז מה זה?
אומר הרמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה, הוא מביא חתיכות מהגמרא, כאן דברים בגמרא דברים שיש להם יותר מעשה מוחזקת של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך, הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. אה, רואה אתה כיבוד? זו המעשה בגמרא היא כיבוד. רואה אתה? “זה שאמרו חכמים”.
דובר 1: הם יכולים לעשות תקנות כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת “נביאים וחכמים”. אבל נביא זו מעלה, שנביא אומר משהו. אולי יש סיבה למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר. אני אומר, אפילו כשמשה רבינו אומר לנו לא משם, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, זה דווקא גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דווקא דרבנן. זה לא תלוי במי שאמר את זה.
הלאה. בסדר, “איזהו כיבוד?” מה זה… בסדר, מצוין. אני אענה לך בשתי מילים. בא “זכור ושמור” שאתה מבין, ולמדנו עד עכשיו. עכשיו חסר לנו רק “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. מה זה?
אומר הרמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה. הוא מביא חתיכות מהגמרא. הוא אומר, שם בגמרא יש דברים שהם יותר אגדתא מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך. הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. “איזהו כיבוד?” זו המעשה בגמרא היא הכיבוד. יש לו רשימה ארוכה של דברים שהם כיבוד. אבל… זה מדברי סופרים. מה פירוש דברי סופרים? זה בגמרא. אבל זה כיבוד, זה הכל כיבוד ממה שישעיה הנביא מדבר.
דובר 2: כן. הייתי אומר שהפרטים שהוא אומר, לא כתוב בגמרא שזו מצוה כל הדברים האלה. הרמב״ם הוציא את זה.
דובר 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. שאדם ירחץ את פניו ידיו ורגליו בחמין, במים חמים, ערב שבת, מפני כבוד השבת, לכבוד השבת שנכנסת. אני חושב שהלשון כתובה “מפני כבוד השבת”. בגלל זה למדנו, שאתה רואה שזה מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, כן. בסדר. מצוה. בגמרא כתוב שזו מצוה. הלשון מצוה כתובה בשבת במדליקין.
דובר 2: בסדר. אמת, אבל ציצית… ציצית לא מתכוון סתם למצות ציצית שחייבים בלילה. מתכוונים סתם לבגדים יפים מצויצים. אבל מה פירוש “הוא רואה בגדים מצויצים”? אבל הוא מתכוון למילה ציצית. אני יודע שכאן בתולדות אהרן יש מקומות שלובשים טלית לערבית, כי ברמב״ם משמע כך. רוב היהודים לובשים ציצית, טלית קטן, אבל לא מסדרים במיוחד.
דובר 1: בסדר, אבל הוא היה מסדר במיוחד. בגמרא מתכוונים ללבוש בגד יפה, ואולי הבגד היה ארבע כנפות עם ציצית. בגמרא כתוב שרבי יהודה בר אילעאי הלך עם סדינים מצויצים, שכתוב עם ציצית. הרמב״ם מביא כאן את לשון הגמרא.
ומה הוא עושה? “ויושב בכובד ראש מיחל”, הוא מחכה, הוא מצפה, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. אז לא שמחה, אלא משהו כובד ראש. להיפך, משהו רצינות מסוימת. צריך לדעת בדיוק מה פירוש כובד ראש, אבל הוא מצפה בציפייה.
כובד ראש בציפייה הם שני דברים. “מיחל” אומר ציפייה, כובד ראש זה משהו נוסף לציפייה, זה משהו רצינות. בואו נבין אבל בבירור, זה הכל… הרמב״ם כותב כאן על לשון הגמרא. מה שהגמרא אומרת שרחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין היא מצוה. איזו מצוה? עונה הרב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.
אז הרמב״ם תרגם ש״דומה למלאך ה׳ צבאות” זה כובד ראש. כובד ראש ומיחל.
דובר 2: לא, מיחל הוא לכאורה מלשון אחרת, “ליחל הגדולה”.
דובר 1: כן, זה מזמן אחר. מי היה שאמר… כן, הגמרא מדברת על ציצית, שזה לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית, זו מחלוקת, זה לא פשוט.
בקיצור, מעניין מאוד למה הרמב״ם מביא כאן את הענין של ציצית, אני לא יודע. רבי חנינא עומד, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, הוא עמד ליד הפתח. מה זה שהוא חיכה? כשהגיע השבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. אז הרמב״ם חיבר את שני המעשים ועשה מזה שצריך להתלבש ולחכות. תראה, החלק הבא הולך אחר כך על רבי חנינא בבירור. אה, ה… חכמים הראשונים… טוב מאוד. שם הוא מספר מעשה. כלומר, קודם הוא אומר מצווה, ואחר כך מספר מעשה. חכמים הראשונים, זה המעשה שרבי חנינא אמר. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, הוא התכנס עם התלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. טוב מאוד.
נראה שרבי חנינא עשה זאת עם הציבור. רבי יהודה בר אלעאי הביאו לו, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי היה רבי, ורבי חנינא היה ראש ישיבה. רבי חנינא יצא עם הציבור לקבל שבת. הוא ישב, “מלך ה׳ צבאות”, הציבור עומד ומסתכל. כך עומד הרבה פעמים איך הרבי עושה זאת, והרמב״ם עושה זאת, חכמים הראשונים הוא מביא חלק אצל הראשונים. מעניין.
דובר 2: אני שומע. והרמב״ם שגורס “שבת המלך”. כלומר, המקובלים מאוד מתעניינים בכך ששבת היא מלכה. אבל בגמרא כתוב “שבת מלכתא”, יכול להיות שכך בערבית, לכן הוא אומר “מלך”. זה לא ברור. הרמב״ם אמר “שבת המלך”.
דובר 1: כן. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. כן, כמו בתפילה יש “עומד לפני המלך”. זה תמיד כשרוצים לומר, כלומר, זה כובד הראש. בתפילה יש גם כובד ראש שהוא עומד לפני המלך. אז זה הכבוד. טוב מאוד. אז זה הנוסח של כבוד.
ועוד דבר, עוד דבר שהוא מכבוד השבת, עוד פרטים של הענין של כבוד השבת הוא “שילבש כסות נקיה”, הוא צריך ללבוש בגד נקי, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. הוא לא צריך ללכת לבוש בשבת כמו בימי החול. הוא צריך להיראות אחרת, הוא צריך להיראות יפה יותר. הוא מחזיק כאן שני דברים: זה צריך להיות נקי וזה צריך להיות שונה. אלו שני סוגים שונים של מטרות.
דובר 2: אני חושב ש״ולא יהא מלבוש חול” הוא ההקדמה להלכה הבאה, ממילא, “ומאריכין לו להחליף”, שהוא לפחות צריך להיראות אחרת. ובשעת עלייתו הוא צריך להאריך אותו, שזה ייראה ארוך יותר. הוא אומר שבגדים ארוכים זה כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. נכון, כי פועל, הוא צריך להיות עם בגדים קצרים כדי שיוכל ללכת. מי שהוא יושב בטל, או שהוא יושב במנוחה, הולך עם בגדים ארוכים יותר. אז בשבת, כשהולכים במנוחה, אפשר להוריד את הבגדים, זה לא יתלכלך מהאדמה והחול, מה שלא יהיה.
דובר 1: נכון, אבל מה שהתכוונתי לומר הוא, ש״שילבש כסות נקיה” לא חייב להיות בגד נוסף, כי הוא ילבש טרי.
דובר 2: לא, אבל זה יכול להיות שני דברים שונים. זה צריך להיות גם חולצה חדשה, גם אם לובשים איזה בגד שבתי, עושים ברכה על זה. אפשר ללמוד בשני האופנים.
דובר 1: כן, זה שניהם. אני מתכוון שזה שניהם. אבל לאו דווקא. יכול להיות שכסות נקיה מספיק. הוא אומר רק שהטלית צריכה להיראות אחרת. ממילא, אם אין לו אחרת, הוא צריך לשנות את הטלית שלו. זה הכל דין ב״ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.
דובר 2: אמת, זה נקיות, לא דווקא אחר. יש מקומות שהולכים בשבת, זה נראה ממש רק קצת אחרת. יש שהולכים בשבת גם שטריימל. מסוימים בסאטמר יש שהולכים בשבת ובימי החול שטריימל, ובשבת כובע ביבר. זה יותר יפה. אז, יש שסוברים שכסות נקיה מספיק, זה לא חייב להיות בגד אחר ממש. או בליטא לא הולכים ממש בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אותו דבר, הולכים עניבה, נקייה, כל דבר צריך להיות אחר. מה שלא יהיה, מה שמוצאים, צריך. אפשר לשמוע. זה הכל מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת מכל הציבור עושה. אבל זה קיים.
הלאה, “ועזרא תיקן”, יש תקנה של עזרא הסופר, הוא תיקן “שיהו מכבסין בחמישי”, שהציבור ישטוף את הכביסה שלהם ביום חמישי, לכבוד שבת, שיהיה כביסה נקייה בשבת. למה לא ביום שישי? כי יום שישי עצמו אין זמן, זה כבר ערב שבת. עזרא, מעניין, זה עדיין חלק מהתקנות של עזרא שכתוב שם. באמת, הוא עשה את סדר החיים של היהודים בארץ ישראל. אומרים, עזרא עשה, כן, כל מיני דברים, דברים גשמיים. עזרא עשה את הסדר שכל יום חמישי המכבסה פתוחה, מה שלא היה באותם זמנים בבחינת זה.
דובר 1: כן, טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, עכשיו אלו הדברים שצריך כן לעשות. עכשיו הוא בא ללמוד איסור, נכון? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, שלא לשבת ולעשות סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. הרמב״ם לא אומר מאימתי, לכאורה כאן היינו אומרים כל היום. נכון? זה אומר משתה, כלומר אדם עושה מסיבה מיוחדת או, רואים בגמרא, אדם עושה פעם בשבוע את הסעודה שלו שמתכנסים, שלא יעשה זאת ערב שבת, שיעשה זאת בשבת. זה בזיון לשבת שאתה עושה זאת ערב שבת. משתה. משתה אומר כמו מסיבה גדולה, לא סתם שאוכלים. אבל אכילה ושתייה סתם אין טענה. אבל כן מותר לאכול ולשתות עד שמחשיך. אחרי שמחשיך הרמב״ם אמר שאסור לאכול לפני קידוש, אבל עד שמחשיך מותר לאכול.
דובר 2: אפילו פירות וירקות?
דובר 1: אפילו פירות וירקות. הרמב״ם אומר, אפילו מותר לאכול, אסור רק לעשות סעודה גדולה, אבל יש כאן כבוד השבת גדול יותר, וכיבוד השבת. פרט במצוות כיבוד השבת הוא “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, שמן המנחה ולמעלה, מהמחצית השנייה של ערב שבת, צריך להימנע מלקבוע סעודה.
למה? מלקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”…
דובר 2: זה לא אותו לשון כמו משתה.
דובר 1: כן, זה לא אותו לשון. הוא אומר כאן קביעות סעודה, לא משתה.
דובר 2: כן, אבל לא משתה.
דובר 1: אותו לשון קביעות סעודה. ולא משתה. למה? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. שלא לאכול ארוחה גדולה. הוא לא מתכוון כאן למסיבה. לכאורה זה אותו דבר, כי הוא לא משתמש באותו לשון. קביעה, בשניהם הוא אומר את המילה קביעה, אבל קביעות סעודה כאן אומר לכאורה כמו למשל בהלכות ברכות אומר שיעור קביעות סעודה, לאכול הרבה, כי בדרך כלל… כבר אמרת שיש מצווה של עונג שבת, שהולכים לעשות סעודה.
אז כבוד השבת הוא… זה כבוד שבת, זה לא חלק מעונג. אם אתה לא רעב, אתה לא יכול להיות עונג שבת. אבל זה לא כבוד שאתה כבר שבע בערב שבת, ובא שבת ואתה לא רעב לסעודה.
דובר 2: שאתה לא יכול לחשוב שזה דין בעונג? אה, העונג אתה אומר? זה עונג שאתה צריך להיות שבע, ואם אתה כבר שבע לפני זה… זה כבוד שאתה צריך עכשיו להיות שבע.
דובר 1: אוקיי, בייבי, גו גו, ביי ביי. גו גו פליי. נו נו נו, יו קן קריי נאו.
דובר 2: כן, אני חושב שזה כתוב קודם, קביעות סעודה. זה מה ששאלת קודם ממני, שהאברבנאל למד בפרק הקודם, הוא אמר את ההלכות של מי שנמצא באמצע סעודה. אני חושב שבדרך מקרה מותר. לקבוע סעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אבל כשזה קרה במקרה, כמו שהפוסקים מדברים מה ההלכה בסעודת מצווה שיוצאת אז, זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבודו סעודה אומר ששואלים את האדם, מתי השבוע הסעודה שלך? המשפחה מתכנסת, זה יום שישי. זה אל תעשה. הוא עשה סעודה, זה לא עושה.
דובר 1: אוקיי, עוד הלכה של כבוד, כן. אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירושו צריך לערוך?
לכבוד הסעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אם הוא עשה במקרה, זה היה אז… הפוסקים מדברים מה זה סעודת מצווה שיוצאת אז, ברית… זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבוד הסעודה אומר ששואלים את האדם, מתי הסעודה השבועית שלך שהמשפחה מתכנסת? זה יום שישי. זה הוא לא עושה. הוא עשה סעודה, אבל זה לא עונה. אף אחד לא שומע.
אוקיי, עוד הלכה של כבוד, של כבוד, נכון? אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מכינים שולחן, כמו כשעושים סעודה גדולה, מסיבה גדולה, צריך להתחיל להכין כמה שעות לפני, להראות שזה עניין שלם. אפילו אדם שצריך רק לאכול כזית, הוא עדיין יעשה מצב סביב הכזית, הוא יכין שולחן. כן? כן, כן. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת אצל ה… אוקיי, היינו חושבים מה הוא מתכוון. מלווים את השבת? מוצאי שבת אומר סעודה שלישית. כשהשבת יוצאת, בצאת השבת, לא מוצאי שבת כשזה כבר. כשהשבת יוצאת, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” מעניין. זה גם נראה כמו סתם “מסדר שולחנו”, מכינים שולחן.
נכון. דיברנו על זה בפעם הקודמת שיש מפרשים שמבינים שיש כאן מצווה שאנחנו קוראים מלווה מלכה. באה כאן סעודה רביעית, שאחרי שהשבת יצאה, עושים עוד סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבל זה לא ברור מהרמב״ם, וגם לא מהגמרא, שיש מצווה כזו. יכול להיות שמוצאי שבת אומר פשוט כמו מה שאנחנו קוראים סעודה שלישית. כלומר, גם ערב שבת, גם ליל שבת, צריך להיות ערוך שולחן. שניהם, אפילו לא רעבים או צריכים רק לאכול כזית, צריך להיות ערוך השולחן. לא כתוב ברמב״ם כאן מצווה של סעודה רביעית.
נכון. זה נכון, כי למדנו קודם שכל הדאגה היא איך עם ברכת המזון עם הבדלה, כי זה היה הסדר. זה הרמב״ם הבין שזה הסדר, ואוכלים את הסעודה, הסעודה השלישית. הרמב״ם יאמר מאוחר יותר את הסדר, נראה. אבל לא רואים ברמב״ם שיש סעודה רביעית של מלווה מלכה. ואני מסתכל על זה ש, אני מתכוון, בחורף זה יותר קל, ובקיץ כמו עכשיו, שסעודה שלישית היא תשע בערב, אחר כך אוכלים עוד מלווה מלכה נראה, אני לא יודע למה. יכול להיות, המילה כאן היא שזה גם כבוד השבת שמכינים שולחן שלם, אפילו זה כבר… והחידוש הוא שלא רק בסעודה הראשונה של שבת יש התרגשות, אותה התרגשות צריכה להיות גם בסעודה השלישית, שהיא גם סעודת שבת. זה כבוד.
וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. הוא צריך לתקן את הבית. זה להכין, לא לתקן. להכין. כלומר, כתוב בהלכה שלא לערוך את השולחן כשהוא חוזר מבית הכנסת, צריך לערוך אותו לפני שהולכים לבית הכנסת, כאילו מבעוד יום.
ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. צריך להיות נר דולק, ושולחן ערוך, והמיטה שיושבים בה בסעודה צריכה להיות מוצעת יפה, ואולי גם המיטה שהולכים לישון בה. שכל אלו לכבוד שבת הם.
עכשיו, המילה של כבוד, שהבית צריך להיות, בקיצור, זו המצווה של ניקיון הבית ותיקון הבית ערב שבת. עכשיו אפשר לראות עוד דבר אחד בערב שבת. הוא כבר אמר על הנר דולק, הוא כבר דיבר על חלק המצווה של הדלקת נרות, הלשון שאפשר להשתמש, הוא דיבר על המצווה. אבל כאן הוא אומר שזה יכול אפילו, אולי המילה היא שחוץ מאם יש לו בית גדול יותר והוא הדליק בחלק האחר, שם שאוכלים את הסעודה צריכים להיות שלושת הדברים.
אני לא יודע אם זו סתירה, אבל עכשיו מבינים כבר את הדין. הוא מוסיף את הפרטים על המציאות, שהכל כבר מוכן. ובאמת, יש מצווה של הדלקת נרות, המצווה היא כבוד שבת. איזו מצווה? הרמ״א אומר הדלקת נר בשבת חובה. איזו מצווה? זו אותה מצווה של כבוד שבת. הוא רק לא הביא אז, אבל אני חושב שכאן כתובה באמת המצווה.
עכשיו אפשר לראות הלכה ה׳. עוד סוג של כבוד. כלומר, קודם למדנו כבוד באופן של הכנה. עכשיו הכבוד הוא הגברא, מי זה שמכין. זה העיסוק בזה הוא הכבוד. כלומר, מי צריך לעשות את כל הדברים שדיברנו כבוד? האדם צריך לעשות זאת. לא סתם אדם צריך לעשות זאת כי אין לו אחר. אפילו אדם שהוא אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, הוא לא זה שהולך לקנות לשבת, הוא לא זה שעוסק במלאכת הבית. כל השבוע, כתוב שהוא לעולם כן, אבל חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, הוא צריך כן לעשות, להשתדל ולעשות דברים לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, זה הכבוד של השבת.
וזה הכבוד של המצווה? לא, כבודו של שבת. הרמב״ם מדבר כבוד שבת. לא, אני מתכוון שאמרת שזה הכבוד. הוא אומר אפילו אם אדם חשוב… כמו דוד המלך. כבוד התורה הוא משל צריך להיות. יכול להיות שזה אמת, אבל מה שהוא מתכוון כאן לומר הוא, כמו שאמרת, שכשבא מלך, חלק מהכבוד הוא שה… שהיהודים היפים, לא רק שזה צריך להיות מוכן, אלא שיהודי יפה יכין זאת. זה הכבוד, וזה הכבוד. זה אמרת קודם. אתה אומר יפה, שזה דרך האדם.
במילים אחרות, מי שאינו אדם חשוב והוא לא מקיים זאת, אפילו הוא עושה זאת בעצמו, זו סתם מצווה, “מצווה בו יותר מבשלוחו” כתוב בגמרא. אבל הרמב״ם מוסיף עוד דבר, שזה כבוד שאדם גדול הוא זה שמכין, הוא מבזה את עצמו כדי לכבד את השבת. זה אמת.
ומזה הוא מביא מעשים. אני זוכר מה״מצווה בגדולים” שם, שהוא שובת מעבירה, צריך גם להיות על ידי אדם גדול. כן, במילים אחרות.
“חכמים הראשונים”, הוא אומר כך, “חכמים הראשונים” הוא הולך כאן לומר, בגמרא ידוע, רבא מלח את הדגים השבוטא וכן הלאה. כתוב שם בגמרא פעולות שונות שהאמוראים עשו בעצמם לכבוד שבת. אומר הרמב״ם כך, “חכמים הראשונים” — לרמב״ם יש סדר, הוא כמעט לא אומר שמות של חכמים. חוץ מפעם אחת הוא מזכיר שמות של חכמים. הוא לא מזכיר עזרא? אתה מתכוון לחכמים בגמרא הוא לא אומר. עזרא הוא עוד מ… כן, הוא לא מזכיר פעם רב? כן, פעם או פעמיים הוא הזכיר רב מסיבות מסוימות. אבל חוץ מזה, תמיד זה “חכמים הראשונים”.
“חכמים הראשונים”, זה כך, מהם ביניהם, הוא רוצה להראות שכל אחד מצא את מה שהוא עשה טוב או מה. לא היה בזה שום מנהג קבוע. לא הסתכל אחד בשני, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — הוא שבר את העצים, הכין את האש. ומהם מי שהיה מבשל — הוא בישל, או מולח בשר — מלח בשר, או גודל פתילות — זה טווה את הפתילות, הכין פתילות לנרות שבת, או מדליק נרות — הוא בעצמו הדליק את נרות שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — הלך לקניות — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו היה אדם חשוב והוא לא היה עושה זאת באמצע השבוע. עשו את ההכנות לכבוד שבת. אולי על כל הדברים, או אולי בעיקר על האחרון, כי זה לא טורח גדול. הנקודה היא שבדרך כלל לא רואים אותו בחנות המכולת, אבל לכבוד שבת ראו אותו בחנות המכולת. אבל על כולם, גם לא היה מהסוג שמפצל עצים. צריך לומר שזה יכול להתכוון לכולם.
“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. האדם חושב שהוא משובח כשהוא מתנהג יפה מאוד כמו יהודי יפה, להיפך, הוא יותר משובח. כן, כמו “זה כבודו” לפי הפירוש, אבל זה משובח, או… כן. אמת, על כל פנים, זה… מאיפה הלשון? הגמרא אומרת “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? מההגדה אני יודע “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. מאיפה הלשון? אולי הרמב״ם הכניס את זה כי הוא מביא, הגמרא מביאה את כל הלשונות האלה, כל אחד יכול כך, להראות שכל אחד חיפש משהו… זה לא כתוב.
אה, אולי זה הפירוש של הגמרא מ״איש מקדש”. הגמרא אומרת “מצוה בו יותר מבשלוחו”. איזו מצוה? זה המשובח, שככל שעושים יותר בעצמו זה משובח. אבל כפי שאני מדייק, הרמב״ם כאן מוסיף עוד חידוש של “מצוה בו יותר מבשלוחו”, הוא מכניס את זה לכבוד. כלומר, לא רק שאי אפשר לתת למשרת שלך לעשות את זה כי זו מצוה לעשות בעצמו את המצוה, אלא גם שזה בעצמו הוא הכבוד של שבת, שהיהודי החשוב עושה את זה. ה״מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא דין בכלל, לא בשבת, לכל המצוות. אבל כאן יש ענין נוסף שזה הכבוד של ה…
יש שם את כל החקירה של הרא״ש, איזו מצוה זה לעשות קידוש. לפי הרמב״ם אין ברכה, כי כבוד שבת הוא זה. נכון? אז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. בואו נראה, אולי יש עוד משהו אחר כך שקשור לכבוד שבת, אבל זה העיקר ענין של כבוד שבת, נכון?
דרך אגב, ההלכה שלמדנו על המתעטף, זה המקור בעצם של קבלת שבת שאנחנו עושים. יש לנו סדר מסוים שהמקובלים עשו הרבה יותר מאוחר. הבריסקר רב היה נוהג בכל ערב שבת לפני מעריב, הוא היה יוצא מהבית, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר. כן, הוא אומר אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, זו הלשון של רבי חנינא. וגם הרשב״א מקיים מתעטף, הוא היה לובש טלית, שזה ענין של מתעטף. או אתה יודע, הוא הולך קצת, הוא הולך אפילו בלי בקישע, אז הוא מסתפק שם.
אוקיי, מי שהולך 24 שעות עם רקל, הוא צריך את זה ביחד עם בקישע. מי שלא הולך דווקא עם מלבוש עליון, הוא יוצא מסתפק עם הבקישע.
ומי שכל השבוע הוא בכובד ראש, בשבת הוא צריך ממש להיראות כמו הבריסקר רב.
אוקיי, איזהו עונג?
נראה כאן שצריך באמת לעשות משהו שהוא יותר שבת מאשר בשבוע, כמו שהוא אמר שהאדם הגדול עושה משהו שהוא לא עושה בדרך כלל. אה, אחרת. אז מזה לומדים שצריך כל השבוע לא ללכת לספר.
על המשלשל בגדיו, שלא ייראה כמו בשבוע. שיהיה משהו מיוחד. בשביל זה בדיוק יש בקישעס עם דגים מיוחדים וכדומה. אוקיי, זה עונג שבת, אבל בסדר. שמים מפה לבנה. המפה הלבנה היא גם כבוד שבת, לא עונג שבת.
וגם האוכל לפני שבת. אחד זה שצריך להיות רעב, השני זה גם פשוט, אם יש לך סעודה יפה ביום שישי, במה ניכרת הסעודה היפה של שבת? אולי בגלל זה זה ענין של כבוד.
אוקיי. עונג שבת, אומר הרמב״ם, איזהו עונג? מהו העונג שהחכמים אמרו? אולי זה אומר כך, זה שאמרו חכמים, כלומר, החכמים לא אומרים בבירור מהו כבוד ומהו עונג, אבל עכשיו שאתה יודע שיש את שני הדברים, מה שהחכמים אומרים שצריך לעשות את הדברים, זה עונג, והקודם הוא כבוד.
הגמרא עצמה, כל המענג את השבת, באותם מקומות שמדברים על כל הסעודות האלה משתמשים בלשון מענג. כן, כן. הם התכוונו לענין בזה.
הרמב״ם חילק את זה לשניים. הוא אומר, זה שאמרו חכמים, מה שרואים את החכמים אומרים בגמרא, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, להכין תבשיל שמן טוב. ביותר פירושו יותר מהרגיל. ומשקה מבושם, ומשקה טוב וריחני לשבת.
אז, בדיוק אמר לנו שמבושם צריך דווקא יין עשיר, ויוצאים בזה. לקידוש. אבל…
אוקיי, אבל “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכלים טובים, משקאות טובים. אז… אה, מבושם לא פירושו דווקא מתובל.
דובר 1: משקה טוב. הוא בדיוק אמר לנו ש״מבושם” זה לא דווקא יין לבן, הריח של חומץ עושים ברכה לפני הקידוש. אבל אוקיי, “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכל טוב ומשקה טוב.
אה, “מבושם” לא פירושו דווקא מתובל, זה אומר טוב. כמו שאומרים “מבושם”, וכתוב “משיב נפש ופוקח”, קרא את הלשון “מבושם”. “מבושם” פירושו משהו שהולך לעשות שמח, מה זה “משיב נפש ופוקח” שמתרגמים. אוקיי.
דובר 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. שיהיה שמן, מה פירוש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. מי שבדרך כלל אוכל רק עוף, בשבת צריך שיהיה לו משהו יותר טוב. אבל “לפי ממונו של אדם” פירושו לומר שהחיוב, כמה, איזה בשר יקר צריך לקנות, לפי כמה אדם יכול להרשות לעצמו. זה פוסק הרמב״ם. זה לא מעבר למה שאתה יכול להרשות לעצמך, נכון? “וכל המרבה”.
דובר 2: לא, חשבתי שה״ביותר” שהוא אומר פירושו לומר שצריך להיות יותר מאשר בשבוע, והשיעור הוא לפי כמה… לפי הגבול שלך. כלומר, העשיר דורש יותר, כי בשבוע הוא אוכל בשר גדול.
דובר 1: כן, אבל הרמב״ם לא מביא את זה. הוא הולך להגיד דברים כאלה אחר כך, אבל כאן הוא עדיין לא מדבר על זה. כאן הוא עדיין מדבר רק על זה שהשיעור, איזה דבר מפואר צריך להיות לך, לפי כמה אתה יכול להרשות לעצמך.
אני חושב שזה לא סתם כמו בדיעבד, מי שיש לו כסף לא צריך. זה לכתחילה. השיעור עונג הוא “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.
דובר 2: לא, ומי שאין לו צריך גם לעשות קצת יותר מאשר באמצע השבוע, הוא צריך להתאמץ.
דובר 1: זה עוד דבר, את זה ראינו. עכשיו לא מדברים על אותה הלכה, זה אני אומר. עכשיו מדברים על עצם השיעור, הענין של בדיעבד, שאם אין לו ממש כלום, אז הוא צריך למצוא איזו עצה. עכשיו מדברים שהשיעור עונג הוא, מהי סעודה יפה? השיעור הוא כמה אתה יכול להרשות לעצמך.
דובר 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, או הוצאות פירושו הוצאות של כסף, או העבודה של מכין מרובן, צריך לעמוד על הרגליים ולקלף תפוחי אדמה.
דובר 2: כן, אבל אני אומר, הוא מדבר על הוצאות שבת, שפירושו כסף.
דובר 1: “תיקון מאכלים רבים טובים” פירושו שגם זה עונג שבת. זה לפי ממונו, אבל ככל שיותר זה גם משובח. כלומר, הוא מתאמץ קצת, או הוא קונה יותר ממה שהיה קונה כשזה לא שבת וכדומה.
דובר 1: הוא אומר, “אם אין ידו משגת”, הוא לא יכול ברמה של “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, אין לו כסף. “אפילו עשה שלק”, שלק פירושו מרק, הוא עשה איזה מרק של ירקות עם מים, “כדי לענג את השבת”, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, הוא יצא עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, והחיוב לא הולך כל כך רחוק שהוא צריך לייסר את עצמו ולהכניס את עצמו לחובות, “וללוות מאחרים” – ללוות כסף, “כדי להרבות במאכל שבת”. הוא לא צריך ללוות, הוא לא רשאי ללוות, כדי שיוכל לאכול את המאכלים שבת.
דובר 2: הוא לא אומר שהוא צריך לעשות יותר מתמיד. הוא אומר שאפילו הוא עושה דבר פשוט, אבל זה לכבוד שבת, הוא יצא עונג שבת, הוא לא צריך להתייסר.
דובר 1: אני רק תקוע על הביאור, אבל הוא עשה את זה משום כבוד השבת, משהו שהוא לא היה עושה. אם הוא אוכל כל לילה שלק, הוא לא עשה משהו מיוחד.
דובר 2: לא, אני אומר, אפילו “עשה”, הוא עשה משהו יותר מהרגיל. הוא אוכל לחם, ועכשיו הוא התאמץ ועשה מרק, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, זה עונג שבת. אני לא יודע בדיוק איפה זה כתוב כאן, אבל ככה נראה לי.
דובר 1: אמרו חכמים ראשונים, אבל נראה שהרמב״ם הולך להיפך. אמרו חכמים ראשונים שלא צריך באמת ללוות כסף כדי לעשות שבת, כמו שכתוב “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, הגמרא אומרת כך, “כחול” פירושו שלא יהיו סעודות גדולות או שלוש סעודות, אלא שתי סעודות, כמו שזכרנו בשבוע שעבר. “ואל תצטרך לבריות”, שלא יצטרכו לבוא לבקש או ללוות. נראה שהרמב״ם סובר ש״ואל תצטרך לבריות” לא פירושו דווקא לבקש, זה פירושו גם ללוות זה “תצטרך לבריות”.
דובר 2: הוא לא אומר כלום על… דרך אגב, לא כתוב כאן כלום על ללוות. מישהו אמר “ללוות מאחרים”.
דובר 1: “ללוות מאחרים” פירושו ללוות כסף. לא צריך לבקש שום דבר. זה לא “לויתי” כמו שכתוב. זה לא כמו שמישהו מבקש הלוואה, הוא מבקש כסף, מה שזה לא יהיה.
דובר 2: נו, למעשה, מה הפסק על ה״עשה שבתך חול”? הטור המפורסם, רק מה…
דובר 1: כן, הוא התייסר, אבל ההלכה למעשה, לא צריך לקנות כמה שאין לו.
דובר 2: אז, הטור אומר שאביו הרא״ש לא רצה לומר…
דובר 1: לא, הוא לא לעכשיו. הוא לא ידע מה לקנות יותר לשבת, לא היה לו כסף.
דובר 1: עכשיו אנחנו לומדים… עכשיו זה להיפך. כלומר, עד עכשיו למדנו מה עם מי שיש לו מעט מדי, הוא יוצא בכלום, בעצם. “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”. אבל…
דובר 2: למה אומר הרמב״ם? אני רוצה לומר, הרא״ש, הבעיה של הטור מתחילה ברמב״ם. הרמב״ם אף פעם לא אומר שצריך לעשות שום דבר. מבין מה אני אומר? הרמב״ם אומר בבירור שזה לפי ממונו, ואם אין לו, אין לו. הוא לא עושה שום דבר אחר.
דובר 1: אני לא מדבר על איך, אבל “עשה שבתך חול” פירושו שבשבוע אוכלים שתי סעודות, שבת… אולי זה פסח, אני זוכר דבר כזה, שהתמחוי מספק בדרך כלל שתי סעודות, וזה הבסיס שנותנים לכל אדם. בשבת מבקשים סעודה שלישית. אז “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”.
אבל למשל בפסח מבקשים כן, כי אז יש מצוה שצריך לספק. אז, אין לו, צריך לבקש. אז זו מצוה על ה… אז זו קופת הצדקה צריכה לספק. בשבת רואים שאין חיוב שקופת הצדקה תספק סעודה שלישית. יש דברים שקופת הצדקה צריכה לספק, ויש דברים שלא. האדם לא צריך… יש דברים שכן. למשל, נרות, הוא צריך כן לבקש, נכון? הרמב״ם כבר אמר את זה קודם.
הרמב״ם הולך לומר בבירור כאן אחר כך בשלש סעודות, יש לו אפילו ענין שהמפרשים אומרים, סוד שלש סעודות. אז, שם נעמוד על כמה אלפים סדרה.
מה שאנחנו לומדים עכשיו הוא איזה אוכל לאכול. לפי מה שהרמב״ם פוסק, אין לעולם שום חיוב לקנות יותר מכמה שאפשר להרוויח. אני חושב שלטור הייתה בעיה כי הוא סבר שיש כן ענין כזה באופנים מסוימים, משא״כ לפי הרמב״ם. הרמב״ם לא פסק אף אחד מאותם דברים. הוא נעשה מבולבל באיזה גדר הוא, אבל הרמב״ם עומד שלא צריך כלום.
דובר 2: לא צריך, אבל אומרים שהוא צריך להחמיר שלא.
דובר 1: זה לא אחרת. קודם הוא אומר שלא צריך, ואחר כך הוא אומר שזה באמת עדיף שלא. לא אפילו אופציונלי, שזה לא.
דובר 1: עכשיו יש בעיה הפוכה. מה אם מישהו אוכל תמיד טוב, כמונו? מהו העונג והעושר? איך הוא יכול לעשות אחרת לשבת?
“וכל המענג את השבת” – אלה היהודים שתמיד שבת, “עושה כל ימיו חג”.
דובר 2: לא, שבת.
דובר 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. הוא צריך לפחות לשנות את המאכל של שבת מהמאכל של חול. כמו שהיה לנו לגבי המלבושים, שאם הוא הולך עם אותם מלבושים שזה ייראה אחרת.
דובר 2: לא, שם הוא הביא את זה יותר מעני.
דובר 1: כאן הוא הולך לבעיה הפוכה, הוא אוכל תמיד טוב. שיהיה לו איזה מאכל מיוחד שהוא אוכל רק בשבת ולא בשבוע.
“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. אין הבדל, שיהיה אחרת. כל זה דינים בעונג. אין הבדל בחלק העונג, אבל רק ניכר שזה שבת. זה דין בסעודת שבת.
דובר 2: כן, כן, אוקיי, קודם הרמב״ם לא הביא שום סדר אכילה מהכבוד.
דובר 1: אבל גם, אני חושב שזה גורם להרגיש אחרת. אוכלים, למשל, ערב שבת אוכלים מוקדם יותר, או בשבת אוכלים מאוחר יותר, מה שזה לא יהיה, אין הבדל. העיקר שזה אחרת, זה שבתי. זה עושה את זה שבתי, לא סתם מה שאומרים ספר.
דובר 1: עכשיו אומר הרמב״ם את עיקר מצוות סעודת שבת, זה גם דין בעונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. זו הלשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. אחת בכניסת השבת, ואחת בבוקר, ואחת במנחה לפני צאת השבת, כמו שאמר קודם שבצאתו.
“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, הוא לא יעשה לעולם פחות משלוש סעודות. אומר הרמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, גם הוא יאכל שלוש סעודות.
קודם אמר הרמב״ם שאם מישהו צריך עדיין להגיע לבריות, שלא. אבל מי שהוא חי מצדקה, הוא עני המתפרנס מן הצדקה, גם לו יש מצוות שלש סעודות. נו, על מי זה עולה התיקון? זה עולה על הגבאים, אלה שמספקים לו את הצדקה, שהם ידעו שהעני סועד שלש סעודות, ואין לו שניה. אתה מספק לו, המצוה עליך.
דובר 2: אה, אז אתה אומר שאם מישהו נמצא בדיוק באמצע, יש לו מספיק כסף על שתיים אבל לא על השלישית, אז הוא לא צריך, כי אז זה עשה שבתך חול. אבל אם הוא כבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קונים לו אולי שלוש. מעניין.
דובר 1: ואם, אבל הוא אומר הרמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אז. הרמב״ם, כל הדינים בסעודת שבת זה לא גזירת הכתוב דבר שצריך להיות כזית, זה לא כמו אכילת מצה שצריך לאכול מצה. זה ענין של איך אדם נהנה, זו דרך העולם של הנאה ועונג. אבל אם האדם הוא מסוג האנשים שלהיפך, אכילה עושה אותו חולה, או שהיה מתענה, או שיש לו עכשיו תענית דווקא להיות בתענית מסיבות אחרות, אז מה? הוא פטור משלוש סעודות.
דובר 2: מותר לצום בשבת?
דובר 1: מותר. הרמב״ם אומר שכבר אסור.
דובר 2: ואיך עושה הוא עונג, החולה?
דובר 1: הרמב״ם לא אומר. זה העונג שלו, שהוא יושב ליד השולחן הערוך, או שהוא יודע מה לעשות, משהו אחר מהשבוע. אולי הוא לא כל כך בכוונה. אני מתכוון, זה העונג שלו לא עוזר, כי הוא צריך להיות אחרת, הוא צריך לצום אחרת ממה שהוא צם כל השבוע.
דובר 2: כן, כמו שיש לו בגדים אחרים.
דובר 1: הוא הולך לבוש בבגדי שבת, אבל עם הסעודה זה לא שייך, אני מתכוון זה לא שייך.
דובר 1: הנקודה שהרמב״ם אומר היא, שאין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה כשיש הנאה, וכשיש טעם. אם קשה לאדם קצת, הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול לאכול כל כך, וכדומה, הוא פטור. אין שום…
דובר 2: אז, אין צריך לכפות על הילדים.
דובר 1: אולי לגמרי לגמרי מהלילה לא. לגמרי מהפשט.
דובר 2: לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף למשל לסעודה שלישית, הוא עכשיו סיים את הצ׳ולנט שלו, והוא נוטל ידיים.
דובר 1: זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל סעודת לילה, זה לא. זה לא אפשרי סתם, לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא חושב שזה ענין של שלוש סעודות, ולא צריך.
דובר 1: עוד הלכה שכותב הרמ״א,
דובר 1: אז לא צריך לכפות על הילדים וכדומה, זה… לא צריך לכפות על עצמו גם כן. פשוט.
לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית, הוא סיים את הסעודה שלו, והוא נוטל ידיים. זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל אכילה גסה היא איסור דאורייתא. לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא יודע שכתוב שזה ענין של שלוש סעודות, הוא לא יודע שלא צריך.
עוד הלכה שאתה אומר, החולה מרוב אכילה, הוא לא אומר כך, הוא אומר אולי קצת לשון חזקה יותר. כן, אבל הוא רוצה כאן לומר פטור מכל שלוש הסעודות. שוב, זה נכון שזה לא שום ענין להתייסר.
אני אגיד לך, היהודי שבא לסעודה שלישית והוא אומר שהוא רוצה לארגן יותר טוב את היום שלו, שיש מצווה של שלוש סעודות, הוא אוכל קצת פחות בבוקר, הוא אוכל קצת מוקדם יותר, הוא הולך לטיול. אם זה בחורף והוא מתפלל במניינים חסידיים, מסיימים אחת בצהריים שחרית וארבע בצהריים מתפללים כבר מנחה, זה לא אפשרי. הוא אומר שצריך לאכול סעודה קטנה יותר כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית. בשעתיים בערך הוא הולך לשבת, כי אז הוא יהיה רעב, ואז יהיה כבר שש. אתה רואה שזה מאוד קצר, אבל שלוש הסעודות זה עוד ענין שם.
אתה רואה, באמצע השבוע דרך העולם שאוכלים רק שתי סעודות. כך אתה רואה עם גבאי צדקה, נותנים רק שתיים. ביום טוב יש כן משהו ענין לאכול שלוש סעודות. טוב מאוד, בשבילנו זה יותר נכון, מה הענין הוא נשמה יתרה. לא כתוב שרק בקיץ יש את המצווה. כתוב כן, ברור שכתוב כאן. בהלכה כתוב שרק בקיץ יש מצווה של שלוש סעודות, כי בחורף כל אחד חולה מרוב אכילה, ואני לא יודע למה צריך להתייסר.
דובר 2: אנחנו לא מסכימים.
דובר 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. כל שלוש הסעודות צריך לקבוע על היין. צריך לעשות קידוש בסעודה שלישית?
דובר 2: הוא אומר שצריך לעשות קידוש.
דובר 1: צריך לקבוע על היין. בשתי הסעודות יש כבר קידוש. זה לא דין קידוש, אומרים בורא פרי הגפן, הוסיפו שם בסדר הזמירות, כמו בשבת בבוקר. אבל שלוש פעמים צריך לומר? קידושא רבא זה לפני שאוכלים. שותים כוס יין, אבל סעודה שלישית זה לא לפני זה.
אם מישהו הולך לבית כנסת שלא נותנים יין בסעודה שלישית, למשל, אומר הרמ״א שצריך. וצריך שתי ככרות, כל הברכות צריכות להיות על שתי ככרות. הרמ״א לא אומר את הטעם, אבל לכאורה זה ענין של עונג, שיהיה שפע, שידעו שיש שפע.
זה רמז מהמן, “וחיים טובים”, כך גם יום טוב שיש בלחם, צריך לעשות על היין, ומשמע שבימים טובים עושים שלוש סעודות. כך הוא אומר. אני לא יודע מה ממש משמע. איך כתוב? “וחיים טובים” עולה על שתי הככרות. אולי זה עולה על כל הסעודה, על כל הדבר? זה לא כך. אם אתה בטוח, אתה בטוח. צריך לבדוק עוד ביום טוב, ביום טוב כתוב כבר ששלוש סעודות. בסדר, אני לא יודע. יכול להיות שהם סוברים כך, אבל אני לא יודע. אני מתכוון, אם רעבים צריך לאכול, אם לא, לא. מה הבעיה?
בית יוסף הבין משהו שהרמ״א התכוון לומר שצריך לאכול ביום טוב גם שלוש סעודות.
דובר 2: מי, הגר״א?
דובר 1: בית יוסף הבין שהרמ״א מתכוון כאן לומר שצריך לאכול שלוש סעודות ביום טוב. לא ברור.
דובר 1: בסדר, עכשיו עוד כמו פרט אחד מהלכות שבת, מעונג שבת. הרמ״א אומר, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. זה הוא כבר אמר בעצם עם מאכל שמן ביותר ויין המשומר.
דובר 2: כן, אבל זה לא היה כל כך ברור, הוא דיבר שם יותר על רמזים.
דובר 1: משקה מבושם שפגש יין, ומאכל שמן ביותר שפגש לחם. הוא עכשיו אמר “שלא לקבוע על היין” אז.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. שוב אותו דבר, אם אין לו הוא פטור.
דובר 2: מה? בשר?
דובר 1: כן. שוב אותו דבר, הוא כבר ממילא אמר את זה. אני רוצה להוסיף את הנוסח של הברייתא שהוא עובר על האיסורים, הגבולות שהוא מניח. הוא אומר כך, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. זה לא אומר שאפשר לשתות כל השבת ולהשתכר במקום להתפלל. לא במקום להתפלל, במקום ללמוד. הוא אומר “בשעת בית המדרש”. אם יש כאן שיעור בשבת אחר הצהריים, אז אסור לאכול.
אלא כך היא מנהג הצדיקים. הרמב״ם כבר קודם בפרק כ״ט אמר עוד משהו עם לומדי שבת בבית המדרש, ללמוד כתובים, ללמוד דברים אחרים, ללמוד מסכתות אחרות, צריך ללמוד בבית המדרש. אלא כך היא מנהג הצדיקים. צריך ללכת לבית המדרש לשיעור, כן כן, לא ללמוד בבית. אלא כך היא מנהג הצדיקים, זו לשון מעניינת. כי כל היהודים החסידים עושים שבת בבית המדרש. מנהג הצדיקים, הם רוצים לדעת מה הצדיקים עושים.
כי יהודים פשוטים בשבת קורה כן הרבה פעמים שהוא עושה את הסעודה אצלו בבית המדרש. אומר הרמב״ם, אני אגיד לך את סדר הצדיקים, איך ראיתי אצל הצדיקים הקודמים איך הם מתנהגים בשבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, הוא צריך לאכול את הסעודה השנייה, סעודת הבוקר, וילך לבית המדרש, הוא צריך לחזור לבית המדרש אחרי הסעודה, לפני השינה, אחרי השינה, אני לא יודע. הוא לא צריך לישון, או שהרמב״ם לא ישן? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, הוא צריך ללמוד, וישנה, הוא צריך לחזור על השיעור, כן. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, הוא לומד קצת קריאה בתורה, וישנה, הוא שומע את הדרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, ואחר כך הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא לא אומר ללכת הביתה. ואחר כך, הוא לא אומר ויבוא לביתו, הוא נשאר לסעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. מעניין, הוא אומר שוב יין, הוא אומר קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, יש לו כבר בעיה נוספת, כי הוא שבע.
דובר 2: לא, הוא מתכוון לומר, כי הסעודה השנייה הוא כבר אמר קודם שצריך לעשות קידוש עם יין.
דובר 1: השלישית על היין הוא אומר את זה שוב, כדי לזכור שצריך לעשות על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. הויאכל וישתה עד מוצאי שבת, הוא מראה שוב את הביציעותא, שהסעודה תימשך עד מוצאי שבת, זה הכבוד. יוצאים מתוך סעודה. אני מתכוון שזה מוצאי שבת.
דובר 2: לא. הרמב״ם לא אומר שצריך אחר כך לאכול סעודה רביעית. נכון?
דובר 1: כך אני מתכוון. אני מתכוון אבל ש… כתוב מכל הצדדים, גם בגלל זה יש את ברכת המזון ואחר כך ההבדלה שדיברנו קודם. הוא לא צריך לחזור לבית המדרש למעריב. אולי הוא הולך? אולי הוא לא הולך? זה כבר נושא אחר. מבין מה אני אומר? לחזור למעריב.
דובר 1: בסדר. עד כאן למדנו בערך את הכללות של הלכות עונג וכבוד שבת. עכשיו נלמד עוד כמה דינים שקשורים לעונג שבת, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: זאת אומרת, באמת אפשר לומר איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: מה עוד יש? בוא נלמד.
דובר 2: כן.
דובר 1: כשהרמב״ם אמר את הקידושא רבא בשבת קודם, הוא אמר יין?
דובר 2: בוודאי. רק על הבדלה הוא אמר.
דובר 1: זה כל הקידושא רבא.
דובר 2: כן, כן. זה כתוב ברור על כל שלוש הסעודות יין. יש קידוש, ובשתי פעמים זה קידוש, ופעם אחת… אולי בגלל זה הוא אומר “אחר כך שותה יין”. מה יש קידוש?
דובר 1: אלה שנוהגים לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף, זה פשוט בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות עם חמר מדינה. אין באמת שום הבדל בין בלילה ובבוקר. אין שבלילה צריך להיות יין. יש ענין של קידוש שני שעושים לפעמים.
דובר 2: כן, הוא כבר עשה. הוא צריך לשתות יין בעיקר פרסומי ניסא. כל שלוש הסעודות, אמת. כל שלוש הסעודות צריך לשתות יין. כן.
דובר 1: בסדר. עכשיו הרמב״ם הולך למנות עוד עניינים שקשורים לעונג שבת. אבל מה שלא צריך לעשות כי זה מפריע לעונג שבת. זה מפריע למנוחה. הדבר הראשון הוא כך: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. אדם לא צריך לצאת ערב שבת מתחילת היום, זאת אומרת ביום שישי לא צריך ללכת יותר משלוש פרסאות כדי להגיע הביתה בעוד היום רב. כדי… אתה לא יכול ללכת… אה, כדי… למה הוא לא צריך להגיע הביתה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה בזמן.
למה? מותר לצאת מהבית לטיול. מתכוונים כבר לשלוש פרסאות על שאלה לצאת מהבית. למה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה כשעוד יום, ויהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. שאין אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. זה אומר שהוא מגיע הביתה. כל הסיבה היא כי הוא יגיע הביתה פתאום, ולא יהיה לו סעודה, ולא הכינו לו, כי לא ידעו שהוא בדרך הביתה. הוא צריך להיות בזמן שלכאורה לפי זה, ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים של היום כשמודיעים בטלפון ויודעים מתי הוא בא.
דובר 2: אמת, אמת.
דובר 1: שהוא יוכל להגיע בשקט, יהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. הוא מביא ששולחן ערוך הרב אומר כך. הוא אומר שבזמנים של היום כל אחד מכין ברווח, לא צריך לדאוג.
מעניין. אבל אנשי העיר יכולים להחרים שמי שנשאר אצל אנשים אחרים לא יגיע מאוד מאוחר. כי אז, מלבד שלא יהיה לו סעודה טובה של שבת, יוצא גם שהוא יהיה מביש, הוא מביישם, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, הם לא הכינו דבר הראוי לאורחים. והרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, הוא מבייש אותם בזה. הוא מביישם עם הסעודה שאינה מספקת. יותר מכל אחד יש כן, אבל… הוא לא הכין.
דובר 1: מה עוד אסור לעשות כי זה פגם בעונג שבת?
אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. אסור לצום. הרמב״ם כן אמר קודם שמי שצם… אבל כאן מתכוונים לצום על הצרות, לא מי שהוא מתנגד לצום יש לו איזה הנאה בזה. הוא צם בשבת, ושבת גם, כן. שבת כולל שבת.
ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” אומר אולי לעולם, כמו לקרוא דברים שצריך להתפלל עליהם. כשהוא כותב את זה הוא מתכוון לקב״ה. “לזעוק” בתפילה, או “לזעוק” אומר להתריע על דבר? צריך להתריע. אני יודע, אם מישהו יגיד שיבואו הצבעות חשובות, אני לא יודע מה… לא, לא, לא. “לזעוק” אומר… זה הכל דבר אחד. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים זה הכל פעולה אחת. עושים יום תפילה. שבת זה לא הזמן לדאוג על צרות ולהתפלל על צרות. מהן הצרות שההלכה אומרת שצריך להיות עסוק ברצינות עם הצרות, ועל הצרות שכתוב במסכת תענית, שציבור מתענין ומתריעין עליהן, שעל זה צריך לצום ולתקוע בשופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, לא עושים את זה בשבת וביום טוב, עושים את זה בימי החול. אומר הוא עכשיו, יש מתי עושים את זה כן. עיר שהקיפוה גוים או נהר, עיר שגרים בה יהודים שנמצאת בסכנה כי יש גויים,
זה לא לתקוע בשופר? מתריעין. מתריעין זה לתקוע בשופר. תרועה, כן. או לצעוק, מה שזה לא יהיה, להתריע לעולם, לעזור לעצמם, להציל את עצמם, את זה מותר כן לעשות.
ואז מותר גם לבקש רחמים. וכשיש חירום, אז מותר להתפלל ולבקש רחמים.
צריך להבין כאן את הענין, כן? מה הקשר? חירום שצריך לעשות עכשיו, מותר להתפלל. אם זה משהו שאפשר לדחות, צריך לעשות את זה ביום ראשון. אם זה שבת, צריך שהקב״ה יעזור בשבת, צריך לומר לו עכשיו, אחרת, הוא לא ידע שלא.
כל הדברים האלה שציבור מתענין ומתריעין עליהן בימי החול, צועקים, זה חשוב, אבל זה לא חירום להיום. יש ענין, כי נעשה את התענית ביום ראשון יהיה גם טוב, ביום שני, מה שיהיה, ביום ראשון גם לא עושים. אבל לכל הפחות, אם זה ממש סכנה של כל שנייה, כאן עומד הגוי, זאת אומרת, יש תקופה שיש בעיה, זה לא היום נמצא בצרה.
ועכשיו עוד הלכה, בוא נסיים כאן. עכשיו עוד דבר אחד, שלא עושים ערב שבת, כי נהיה עייפים בשבת ולא יהיה עונג שבת. כן?
צרה אחת, כשצריך לעשות מלחמה, צריך לכבוש עיר של גויים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, לא מתחילים מלחמה פחות משלושה ימים לפני שבת. למה? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. כי אנחנו רוצים שהימים הראשונים של מלחמה הם מאוד עזים, דרמטיים, מתוחים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו בשקט, אנשי המלחמה יוכלו להיות שקטים, ולא יהיו מבוהלין וטרודין בשבת. כי יש תקנה כזו שצריך להתחיל את המלחמה מוקדם יותר.
אומר הוא, מאותה סיבה, ששבת לא צריך להיות מבולבל וטרוד, ורואים כאן, מעניין שהשיעור הוא שלושה ימים דווקא. יש לזה אולי קשר לכך שאבלות היא עד שלושה ימים, משלושה ימים צריך להתחיל לדאוג לשבת. אני מתכוון שהפשט לא, כי להיפך, שלושה ימים זה מספיק שיתרגעו. כבר שלושה ימים בדרך, כבר התרגלו לזה. כך ברור, שלושה ימים זה תמיד כמו חזקה.
אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. מאותה סיבה אסור לצאת לדרך ארוכה בספינה פחות משלושה ימים לפני שבת, כי שלושת הימים הראשונים כשנוסעים בספינה זה קשה, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, שיירגע לפני שבת. זה לפי התורה יוצא מדעת.
אומר הרמב״ם, כבר למדנו קודם בהלכות שבת, שלדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. לדבר מצוה מותר כן, כמו כל הדברים שמתירים לדבר מצוה, מתירים שבותות מסוימות, כך מתירים כאן שאפשר לצאת לים אפילו בערב שבת.
וכמו שכבר למדנו, הפוסקים יום א׳ לשבת, שכשיוצאים בספינה בערב שבת, צריך לבקש מבעל הספינה שלא יפליג בשבת, אבל אפילו לא, אפילו אם בעל הספינה לא יציית לו, העיקר שיאמר.
אבל יש עוד היתר, אם זה דרך קצרה, כן, מצור לצידון, הכוונה שבעצם הגוי עושה זאת בקבלנות, כן, את נהג הספינה משלמים לו על ההגעה. זה לא איסור אמיתי שאסור.
מדוע לכתחילה צריך לומר, איני זוכר. כבר למדת את ההלכה?
כי זה מדבר דבר. אינך צריך לומר שהולכים להפליג, הולכים להפליג בשבת. לא הולכים להפליג בשבת, הוא בעסק שלו להפליג בשבת.
בסדר, הוא מתכוון לזה. נסיעה קצרה כך מצור לצידון, בינונית בערב שבת, כשזה פחות. כמו שקודם אמר מה שלוש פרסאות, אבל נסיעה קצרה.
הם צור וצידון, כן? זה נקרא כך. שתי ערים קרובות מאוד. אני חושב שזה כמו חצי שעה הליכה אפילו, זה נורא קרוב. הם ממש קרובים. אבל יש מקומות כאלה שבולטים לתוך הים, שהדרך הקלה ביותר לנסוע היא בספינה, אבל זה בעצם ממש קרוב.
מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, היו מקומות שהחמירו יותר, לא נסעו אפילו נסיעות קצרות. אפילו להפליג, זה מנהג, זה עניין של מנהג, מנהג המקום.
בסדר, עוד מצווה אחת שאפשר לחשוב שלא עושים בגלל עונג שבת, אבל למעשה עושים אותה כן עונג שבת.
אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה, לא רק בגלל זה, אני אומר את ההלכה, תשמיש המיטה הוא עונג שבת. אני רק רוצה להסביר את המבנה, כי זה, אפשר לומר שלא עושים בגלל עונג שבת, וכאן הוא אומר עושים דווקא כן, אבל זה כדי להפריך את מה שאומר שזה איסור, כמו שהוא אומר. אני רק רוצה להסביר את המבנה.
היית צריך לומר את זה קודם, כי זו הלכה שהוא מוסיף בסוף. הוא לא רצה לכתוב לעשות את הסעודות, והוא לא רצה… הוא רצה להוסיף את העניין הזה אחר כך. אני חושב פשוט, הוא מסביר את הסעודות.
אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת, לפיכך, מה מותר לעשות עונג שבת? זה חלק מעונג שבת. כמו אחד מהעינוגים, מלבד הסעודות, הרי תשמיש, זה גם חלק מעונג שבת. מה זה עונג שבת? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, העונה, מצוות עונה, בהלכות אישות יש מתי מצוות עונה, כמה פעמים. תלמידי חכמים שבריאים ואין להם הגבלות, ישמשו מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. בשבת יהיה תשמיש המיטה, זו מצוות עונה.
נכון, זה שני דברים. למדנו שעונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, אבל מאחר שזה מעונג שבת, ממילא תלמיד חכם קובע בשבת. יכול להיות שגם עובד כוכבים זו מצווה בשבת, אבל לא שהוא חייב לעשות פעמיים בשבוע, או פועלים או הלכות אחרות, מה שלא יהיה סדר העונה.
היית חושב שמשהו אסור, אבל זה יאמר בפעם הראשונה בעילה, אז יצא דם בתולים, ותאמר שיהיה קצת צער, מותר אבל לבעול לכתחילה בשבת, כי אומרים אין בו משום חובל, אין לחשוש שדם הבתולים יהיה בעיה של חובל. ומדוע לא? כי הגמרא אומרת שזה לא נקרא חובל, כי זה לא כמו שמוציאים דם, כי הדם כבר נמצא שם כנוס, דם מכונס, ואומרים אין בו משום צער, גם אין לחשוש מכך שזה גורם לה צער. מדוע לא? כי למעשה היא אוהבת אותו, זו התשובה מסתמא.
צער הוא דבר שהוא עינוג, אני יכול לומר שזה עינוג, כן? זה כואב לה קצת, אבל זה עדיין בכלל עונג שבת, אולי הגמרא באה לדבר בכלל עונג שבת, כי הם מסכימים לזה, זה לא צער לומר שלא יעשו בשבת, כי זה ממש צער. כך אני רואה שהוא מביא, אבל כך משמע בגמרא.
בסדר, עד כאן הלכות שבת, עכשיו נלמד דרשה יפה מהרמב״ם הקדוש על המעלה הגדולה של מצוות שמירת שבת.
אומר הרמב״ם, השבת ועבודה זרה, שתי המצוות של שבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, שתי המצוות, כל אחת מהן החשיבות שלה שקולה כנגד שאר כל המצוות. כלומר, יש תרי״ג מצוות, תרי״א מהן הן אחד, ואחר כך שבת שווה כמו התרי״א האחרות, ואחר כך עבודה זרה שווה כמו כל התרי״א האחרות, נכון?
והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת היא לעולם אות בין הקדוש ברוך הוא ובינינו היהודים, ובינינו בני האדם, שבת היא אות.
לפיכך, מאחר שיש לך שתי המעלות של שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, מי שעובר על כל המצוות האחרות, חוץ משבת ועבודה זרה, הוא עושה כל אחת מכל התרי״א מצוות הוא עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא זה יותר גרוע, וכמו ששוחחנו זה דומה לעבודה זרה, זה סוג של אפיקורסות, שניהם שקולים, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם בדיוק כמו עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.
אומר הוא, מחלל שבת כגוי לכל דבריו. זה לא ברור להלכה. למשל, הוא אומר שמורידין ולא מעלין וכדומה, אבל מחלל שבת בפרהסיא אינו לגבי זה כעובד עבודה זרה. זה לא חלק מההלכה. הוא אומר כאן, יש סתירה, הוא אומר דווקא להלכה למטה, צריך לבדוק בדיוק לגבי מה זה אומר, מתי, לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא.
מובן, אין כאן ממש כלל, זה יותר, הוא בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה. וגם, הוא לא אומר מדוע שבת. משמע מהרמב״ם שמדוע זה כגוי לכל דבריו? כי זה דבר חמור וזה אות. הוא לא אומר למשל כי שבת היא חידוש העולם, הוא לא אומר את התירוץ שעומד במפרשים אחרים, כי שבת היא גם עבודה זרה. לא, הוא אומר ששניהם שקולים. אני חושב שהמילה בפרהסיא היא העיקר על המילה האות. בפרהסיא הוא הרס את האות.
לפיכך, אומר הרמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, הנביאים משבחים את היהודים ששומרים שבת, והם אומרים כך, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, אשרי האדם. הוא לא אומר מה יהיה איתו, אשרי לו, זה שבח גדול למי ששומר שבת. אבל מה הוא מקבל כן?
וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, מי ששומר את שבת כהלכתה ומכבדו – שבת כהלכתה פירושו כל מצוות לא תעשה, ומכבדו ועונגו, הוא עושה את שני הדברים שנקראים כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, כתוב כבר בדברי קבלה ששכרו יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. כתוב כבר בקבלה שיהיה לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, מלבד השכר שיהיה לו בעולם הבא יהיה לו בעולם הזה, שנאמר, כמו שכתוב בפסוק, בסוף הפסוק של מה שעמד בדברים של כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך וכן הלאה, מה השכר? אז תתענג על ה׳, אולי תתענג על ה׳ זה לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, מה שדרכו מחוץ לעולם. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול הוא נתן את הנחלה השייכת ליהודים, ארץ ישראל, כי פי השם דבר, כי ה׳ מקיים. כך ה׳, דברי אמת וצדק דברי ה׳.
טוב מאוד. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. כן? כפי כוחו, צריך להיכנס. כפי כוחו, כמו שלמדנו כפי ממון, כלומר, לא תחשוב שמי שאין לו כסף.
דובר 1: נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: בסדר, עוברים להלכות שבת.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
The Rambam’s Words: “Four things were said about Shabbos — two from the Torah and two from the words of the Sages, and they are explained by the prophets. From the Torah — zachor and shamor. From the words of the Sages — kavod and oneg. As it says, ‘And you shall call Shabbos a delight and the holy day of Hashem honored.'”
The Rambam sets up a structure for all of Hilchos Shabbos: four foundations — two d’oraisa (zachor = kiddush; shamor = guarding Shabbos/melachos) and two d’rabbanan but explicit in the prophets (kavod and oneg), from the verse in Yeshayahu 58.
1) Why does the structure appear at the end and not at the beginning? The Rambam has made such general introductions at the beginning in other halachos (like Hilchos Ishus, Hilchos Sefer Torah), but here in Hilchos Shabbos he didn’t do so — he started immediately with the mitzvah of resting, melachos, techumin, meals, etc. Only here, in this last chapter, does he bring the general structure. The innovation: The Rambam does this intentionally, to bring out that kavod and oneg should not appear as merely an added rabbinic matter. By presenting it as one of the four fundamental things of Shabbos — half of the entire structure — kavod and oneg are elevated to an important level, not just “another rabbinic matter.”
2) The parallel between zachor/shamor and kavod/oneg: Kavod and oneg are built upon zachor and shamor — i.e., they are the rabbinic extensions of the Torah foundations:
– Kavod corresponds to zachor: Everything the Rambam lists under kavod — dressing freshly, receiving Shabbos, waiting for Shabbos, bringing in Shabbos — relates to the entrance of Shabbos, just like zachor (kiddush, “remember it at its entrance and exit”).
– Oneg corresponds to shamor: Shamor means that Shabbos should look different (as the Rambam explained regarding muktzeh — so it should be Shabbos-like). Oneg is the positive content of what one does on Shabbos — meals, learning, gathering.
On this it is asked: Oneg is a positive thing (eating, pleasure), while shamor is a negative thing (not doing melacha). How does this fit together? The answer: There are indeed prohibitions that stem from oneg — one may not fast, not request mercy, not wage wars — all things that are the opposite of oneg (distress). But both — the prohibitions and the positive commandments — are all the commandment of Shabbos: that Shabbos should be a joyful day, not just cessation from work.
3) The language “kibud” (not “kavod”) and “oneg”: The Rambam writes “kibud” — which means an action of honoring (the person does something), while “kavod” would mean a state of honor in itself. The language “kibud” fits with the idea that it is a deed that the person must do in honor of Shabbos.
4) “Explained by the prophets” — what does this mean practically? The Rambam makes clear that kavod and oneg are rabbinic (divrei sofrim), even though they appear in the prophets. This is against many Rishonim who hold that Shabbos meals (which are derived from verses with four expressions of eating) are d’oraisa. The Rambam’s position is clear: prophets cannot add any halacha — they can only make enactments like the Sages. Even Moshe Rabbeinu’s enactments (like kriyas haTorah) are rabbinic, because they are not from the Written Torah.
It is asked: If it’s merely rabbinic, why does the Rambam mention that it is “explained by the prophets”? The answer: This gives importance — that a prophet said it makes it more significant, although halachically it remains rabbinic. (According to the Rambam’s position that divrei kabbalah have no halachic advantage over regular rabbinic law.)
5) The source for the structure “four things”: No explicit source in the Gemara or Midrash has been found for the language “four things were said about Shabbos.” None of the commentators have found a source. The Rambam himself created this structure, based on the Mishnah’s format of “two that are four” (yetzios haShabbos shetayim shehem arba) — the Rambam applies the same model to all of Shabbos: two d’oraisa, two d’rabbanan = four.
6) “Four things” are not four mitzvos: The Rambam doesn’t mean there are four mitzvos of Shabbos — the mitzvos divide differently (resting, techumin, kiddush, etc.). These are four ideas/foundations that contain all the matters of Shabbos.
—
The Rambam’s Words: “And this is what the Sages said: that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands, and feet in hot water on erev Shabbos for the honor of Shabbos… and wraps himself and sits with dignity waiting to receive the face of Shabbos as one who goes out to greet the king… The early Sages would gather their students on erev Shabbos and wrap themselves and say, ‘Come, let us go out to greet Shabbos the King.'”
One must wash on erev Shabbos, dress nicely, and wait for Shabbos with dignity — like one who goes to meet a king.
1) The Rambam’s method — from aggadata to halacha: The Rambam takes pieces from the Gemara that are more aggadic in style (stories of Rabbi Yehuda bar Ilai, Rabbi Chanina), and he places them under the halachic category of “kavod Shabbos.” He makes from stories a halachic list of details. In the Gemara itself it doesn’t explicitly state that all these things are a mitzvah — the Rambam brought it out.
2) Combining two stories: The Rambam combined two separate stories from the Gemara (Shabbos 25b, Shabbos 119a): (a) Rabbi Yehuda bar Ilai — they brought him hot water, he washed, wrapped himself in fringed sheets, and was “like an angel of Hashem of hosts”; (b) Rabbi Chanina — “wrapped himself and stood at dusk” and said “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rambam built from both together one halacha: one should dress and wait with dignity.
3) “Kovod rosh” — translates “like an angel”: The Rambam’s language “kovod rosh” is his translation/explanation of the Gemara’s “like an angel of Hashem of hosts.” This doesn’t mean joy, but a certain seriousness. “Mechayel” is anticipation (looking forward), and “kovod rosh” is an additional element — a seriousness, like when praying “standing before the King.”
4) Rabbi Yehuda bar Ilai vs. Rabbi Chanina — two styles: Rabbi Yehuda bar Ilai did it privately — “they brought him,” they brought it to him. Rabbi Chanina went out with his students publicly — “they would gather their students.” The Rambam brings the first as halacha, and the second as “the early Sages” — a practice/custom.
5) “Shabbos the King” — not “Queen”: The Rambam’s text reads “Shabbos the King” (masculine), not “Shabbos Malkesa/the Queen” (feminine) as in the Gemara. The Mekubalim hold strongly that Shabbos is a “Queen,” but the Rambam’s version is “the King.” Perhaps because in Aramaic “Malkesa” can also mean king (as in Arabic), or the Rambam has a consciously different version.
6) Tzitzis — fringed sheets: In the Gemara it means nice garments with tzitzis, according to the position that sheets require tzitzis (which is a dispute). It is mentioned that in Toldos Aharon they wear a tallis before nightfall, because in the Rambam it is implied so.
[Digression: Kabbalas Shabbos] The halacha about “wrapping himself” is the source for kabbalas Shabbos. The Brisker Rav would every erev Shabbos before Maariv go out of the porch, say “Bo’i Kallah,” sit down, and return — just like Rabbi Chanina’s “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rashba would put on a tallis (wrap himself).
—
The Rambam’s Words: “That he should wear clean clothing, and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing. And if he has nothing to change into, he should lower his garment so that his clothing will not be like weekday clothing.”
One must wear clean clothes, and Shabbos clothing should be different from weekday clothing. Whoever doesn’t have other clothes should at least lower his garment longer.
1) Two separate objectives: The Rambam holds two things: (a) “clean clothing” — cleanliness, (b) “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” — difference. These are two separate laws. “Clean clothing” doesn’t have to mean different clothing — it can be enough that it’s clean. But “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” means it should look different.
2) “Lower his garment” — longer garments as honor: The reasoning: a worker needs short clothing so he can move around. Someone who sits at rest wears longer garments. On Shabbos, when one is at rest, one can lower the garments — they won’t get dirty.
3) Customs in practice: In Satmar some wear a beaver hat on Shabbos instead of a shtreimel (nicer); in Lithuania they don’t wear really different clothing, just somewhat nicer. These are all customs, one cannot do differently than the whole community does. The principle: one must do something that is more than during the week — “lowering his garments” — it should be something special. Someone who wears a frock all week needs to have a bekeshe in addition on Shabbos. Someone who doesn’t wear an outer garment is satisfied with a bekeshe.
—
The Rambam’s Words: “And Ezra enacted that they should wash laundry on Thursday in honor of Shabbos.”
Ezra the Scribe enacted that one should wash laundry on Thursday, so one would have clean laundry for Shabbos.
1) Why not Friday? Because Friday is already erev Shabbos, there’s no time.
2) Ezra’s role in the order of life: Ezra made the order of life for Jews in Eretz Yisrael — all kinds of physical enactments. He established that every Thursday is the day for laundry washing.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos… for the honor of Shabbos… that a person should not eat from Mincha time onward so that he will enter Shabbos when he is eager to eat.”
One may not fix a meal/feast on erev Shabbos. From Mincha time onward one should refrain from fixing a meal, so one will enter Shabbos hungry.
1) Two separate laws: The Rambam has two formulations: (a) “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos” — this refers to a feast, a large party, the whole day; (b) “that he should not eat from Mincha time onward” — this refers to fixing a meal (not a feast), from Mincha time onward. The language is different — in the first it says “feast,” in the second only “fixing a meal.”
2) “To fix a meal” — what does it mean? “To fix a meal” means that the person makes his regular weekly meal (when the family gathers) on Friday. This he should not do — he should make it on Shabbos. But when it happened by chance (by way of occurrence), like at a seudas mitzvah, that is different.
3) Regular eating and drinking — permitted: Regular eating and drinking (even fruits and vegetables) is permitted until nightfall. After nightfall one may not eat before kiddush.
4) Kavod Shabbos or oneg Shabbos? The conclusion: It is a law of kavod Shabbos — it is not honorable that one comes to Shabbos already full. But it also relates to oneg — if one is already satiated, one cannot have oneg from the Shabbos meal. The Rambam’s language “so that he will enter Shabbos when he is eager to eat” points to both: kavod (how one comes to Shabbos) and oneg (one should be able to have pleasure).
—
The Rambam’s Words: “A person should set his table on erev Shabbos even if he only needs a kezayis. And similarly he should set his table on motzaei Shabbos even if he only needs a kezayis, to honor it at its entrance and exit.”
One must prepare the table for Shabbos even if one only needs to eat a kezayis — the table should look like a large meal. The same on motzaei Shabbos.
1) What does “motzaei Shabbos” mean? One would think “motzaei Shabbos” means after Shabbos (melaveh malkah). But the simple meaning is that “motzaei Shabbos” means “when Shabbos goes out” — i.e., seudah shlishis, when Shabbos is leaving. This is not proof for a fourth meal (melaveh malkah). There is no mitzvah of a fourth meal stated in the Rambam.
2) Proof that motzaei Shabbos = seudah shlishis: The Rambam speaks later about the order of Birkas HaMazon with Havdalah — which shows that the third meal extends into motzaei Shabbos. This fits with the simple meaning that “motzaei Shabbos” here means seudah shlishis. In summer when seudah shlishis is late (nine o’clock), it’s hard to understand why one would eat another melaveh malkah.
3) The innovation of “setting one’s table”: Not only at the first meal of Shabbos should there be excitement — the same honor should also be at seudah shlishis. This is also kavod Shabbos.
—
The Rambam’s Words: “And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos, and there should be a lamp burning and a table set and a bed made, for all these are for the honor of Shabbos.”
One must prepare the house for Shabbos — the table should be set, the lights lit, the bed made — all before Shabbos (while it is still day), not when one comes home from shul.
1) “While it is still day” — before shul: The table should already be set before one goes to shul, not only when one returns.
2) Relationship to lighting candles: The Rambam already spoke earlier about the mitzvah of lighting candles. Here he adds that “a lamp burning” is part of the broader mitzvah of kavod Shabbos. The mitzvah of lighting candles is essentially a mitzvah of kavod Shabbos — as the Rema says “lighting candles on Shabbos is an obligation.”
—
The Rambam’s Words: “Even an important person whose way is not to shop or occupy himself with household work, is obligated to do things for the needs of Shabbos with his own body, for this is its honor.”
Even an important person who doesn’t do such things all week must himself do preparations in honor of Shabbos — this itself is the honor of Shabbos.
1) “For this is its honor” — honor of Shabbos, not honor of the mitzvah: The Rambam means that the fact that an important person does it himself is the honor of Shabbos itself — just as when a king comes, the honor is that important people prepare for him. This is not just the general law of “a mitzvah performed by oneself is greater than through an agent.”
2) Distinction between “mitzvah bo yoser mib’shlucho” and kavod Shabbos: “Mitzvah bo yoser mib’shlucho” is a general law for all mitzvos — one should do a mitzvah oneself. But the Rambam adds here an extra dimension: for Shabbos, the doing-it-oneself is part of the honor of Shabbos. That is, it’s not just that one cannot send an agent — it’s that the fact that the important Jew does it himself, that is what makes the honor.
3) “Whoever increases in this matter is praiseworthy”: The more an important person does himself, the more praiseworthy.
—
The Rambam’s Words: “The early Sages, some would split wood to cook, and some would cook or salt meat, or braid wicks, or light candles, and some would go out and buy things needed for Shabbos from food and drink, even though this was not their way.”
Different Sages did different preparations themselves — broke wood, cooked, salted meat, braided wicks, lit candles, or shopped.
1) The Rambam’s approach — no names: The Rambam almost never mentions names of Sages from the Gemara (he doesn’t say Rava, Rav Safra, etc.) — he writes simply “the early Sages.” This is his general way.
2) “Some… some…” — no set custom: The Rambam shows that each Sage found his own thing — there was no one fixed custom. No one looked at the other.
3) “Even though this was not their way” — what does it refer to? Perhaps it refers to all things, but perhaps mainly to the last — “going out and buying” — because shopping is not a great effort, but for an important person it is unusual. The innovation is that he was seen in the “grocery” only for Shabbos. But one can also say it refers to all — even breaking wood was not his type.
—
The Rambam’s Words: “What is oneg? This is what the Sages said: that one needs to prepare very rich food and spiced drink for Shabbos.”
Oneg Shabbos means good fatty foods (more than usual) and good drinks.
1) “This is what the Sages said” — the Rambam’s division: The Gemara uses the language “whoever delights in Shabbos” for all meal-related matters. The Rambam divides it: the previous (setting the table, preparing the house, clothing) is kavod, and this (foods, drinks) is oneg. “This is what the Sages said” means: what the Sages speak about regarding good foods — this is the oneg part.
2) “Spiced drink” — not necessarily flavored: “Spiced” here means like “rich” regarding food — good, rich drinks, not necessarily a flavored drink. The proof is from what the Rambam writes “that restores the soul and opens” — something that makes one happy and refreshed.
—
The Rambam’s Words: “Everything according to a person’s wealth… And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods is praiseworthy.”
The measure of oneg Shabbos — how much one must spend on Shabbos foods — is according to a person’s wealth, according to how much each can afford. And whoever spends more is praiseworthy.
1) “According to a person’s wealth”: The optimal measure of oneg Shabbos is according to how much the person can afford. A wealthy person who eats well every day is expected to do more for Shabbos. But the Rambam rules clearly that there is never an obligation to buy more than what one can afford. This is not post facto — this is the optimal law.
2) “Expenses” and “preparing foods”: “Expenses” means monetary expenditures, and “preparing many foods” also means the effort and work of preparation. Both are praiseworthy.
—
The Rambam’s Words: “And if he cannot afford it, even if he makes vegetable soup… to delight in Shabbos, this is oneg Shabbos. And he is not obligated to impoverish himself and borrow from others to increase Shabbos food.”
If someone has no money, even if he only makes a simple vegetable soup in honor of Shabbos, he fulfills oneg Shabbos. He doesn’t need to borrow money from others to increase Shabbos foods.
1) “Make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — broader than charity: The Rambam rules the principle of “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” (Shabbos 118), but he understands “depend on people” more broadly than just asking for charity — it also includes borrowing (loans). “Borrowing from others” means borrowing money, not just asking for gifts.
2) An important innovation — no obligation to do more than one can: The Rambam says never that someone must do more than he can afford. The Tur had a difficult problem (and brings from his father the Rosh) because he held that there is in certain ways an obligation to exert oneself. But according to the Rambam the law is simple: according to his wealth, and if there isn’t — there isn’t. No obligation to borrow or struggle. It’s not just “not obligated” — it’s actually not proper.
3) “Vegetable soup” — only when it’s special: The “soup” fulfills only when he does it “to delight in Shabbos” — i.e., something he wouldn’t do during the week. If he eats such soup every night, he hasn’t done something special. He must at least change something — for example, he usually eats only bread, and now he makes soup.
—
The Rambam’s Words: “One must change Shabbos food from weekday food. And if it’s impossible to change, he should at any rate change the time of his eating — if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.”
Someone who always eats well must at least change his Shabbos eating from weekday eating. If he cannot change the food itself, he should at least change the time when he eats.
1) The opposite problem from the poor person: The wealthy person who already always eats well — how does he make Shabbos different?
2) Noticeable that it’s Shabbos: The main point is that it should feel different, “Shabbos-like.” This is parallel to the law regarding clothing, where the Rambam said that if one wears the same clothes it should at least look different.
3) Changing the time: Changing the time of eating (earlier or later than usual) is also a way of oneg Shabbos — it makes it feel different, not just a routine.
—
The Rambam’s Words: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos — one in the evening, one in the morning, and one at Mincha time. And one must be careful with these three meals not to reduce them at all. And even a poor person who is supported by charity eats three meals.”
One is obligated to eat three Shabbos meals — Friday night, Shabbos morning, and Shabbos afternoon. Even a poor person who lives from charity must eat three meals.
1) Question and answer — “make your Shabbos like a weekday” vs. a poor person supported by charity: Earlier the Rambam said “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — one doesn’t need to borrow. How does this fit with the law that even a poor person supported by charity must have three meals? The answer: The obligation falls on the charity administrators / those who provide charity — they need to know that the poor person needs three meals, and they should provide for him.
2) Interesting distinction — middle class vs. completely poor: Someone who has enough money for two meals but not for three — he doesn’t need to borrow, because then “make your Shabbos like a weekday” applies. But someone who is already initially supported by charity — they buy him three. This is compared to Pesach, where one does ask from charity because then there is a specific mitzvah that must be provided (four cups, etc.).
3) The way of the world — two meals: During the week the way of the world is only two meals — this is also seen with charity administrators who give only two meals. Shabbos is the matter of the extra soul that makes three meals.
—
The Rambam’s Words: “And if he was sick from overeating, or if he was constantly fasting — he is exempt from three meals.”
A sick person for whom eating harms him, or someone who fasts constantly, is exempt from three meals.
1) The foundation of Shabbos meals according to the Rambam: All laws of Shabbos meals are not a decree of Scripture like eating matzah (where one must eat a kezayis even if it’s difficult). Shabbos meals are a matter of oneg — this is the way of the world of having pleasure. If eating makes him sick, it is the opposite of oneg and he is exempt.
2) There is no obligation whatsoever to exert oneself to eat Shabbos meals. Shabbos meals come only when it’s delightful and tasty. If it’s difficult — he’s already eaten too much, he can’t anymore — he is exempt.
3) Practical application — overeating in winter: People who come to shul in winter for seudah shlishis right after they’ve finished their cholent, and they’re still satiated — they fulfill nothing by forcing themselves to eat. It’s not a matter of oneg Shabbos when one eats against one’s will. Overeating is a Torah prohibition, and one fulfills nothing with it. The advice: one should eat a smaller morning meal, eat earlier, take a walk — to be able to eat seudah shlishis. But in winter with Chassidic minyanim (Shacharis ends at one, Mincha is already at four o’clock) it’s practically very difficult.
4) How does the sick person do oneg Shabbos? The Rambam doesn’t say. He can have oneg through other things (like Shabbos clothing), but regarding meals specifically it’s not applicable — he cannot change his fast to a “Shabbos fast.”
—
The Rambam’s Words: “And one must fix all three of his meals on wine.”
All three meals should be fixed on wine. At the first two meals there is already kiddush (at night kiddush, in the morning kiddush rabbah). At seudah shlishis one must also have wine, even though there is no law of kiddush.
1) Kiddush rabbah on liquor: The custom to make kiddush rabbah in the morning on liquor (schnapps) is built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially be on chamar medinah. According to this there is truly no difference between night and morning regarding wine.
2) Two loaves: The Rema says “and one needs two loaves” — all meals should be on two loaves. The reason is apparently a matter of oneg — an abundance, one should know there is abundance. It is also a reminder of the manna.
3) Eating meat and drinking wine: The Rambam already spoke earlier of “very rich food” and “preserved wine” — but there it was more in hints. Here he says it explicitly: meat and wine is oneg Shabbos. “If he cannot afford it” — if one doesn’t have, one is exempt.
4) Three meals on Yom Tov: It is discussed whether one must also eat three meals on Yom Tov. The Beis Yosef understood that the Rambam means that on Yom Tov one must also eat three meals. This remains unclear.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal on wine on Shabbos and Yom Tov at the time of the study hall… Rather, this is the custom of the righteous…”
One may not make a meal with wine instead of going to learn in the study hall. This doesn’t mean instead of praying, but instead of learning — “at the time of the study hall.”
1. Shacharis and Musaf in the synagogue
2. And he comes to his house and makes the second meal — the morning meal at home
3. And he goes to the study hall, reads and reviews until Mincha — “reads” = Written Torah, “and reviews” = Oral Torah / hears the sermon
4. And he prays Mincha
5. And afterwards he fixes the third meal on wine, and eats and drinks until motzaei Shabbos
1) “On wine” at seudah shlishis: The Rambam says again “on wine” specifically at seudah shlishis, to remember that here too one needs wine, even though there is no kiddush.
2) “And eats and drinks until motzaei Shabbos”: The meal should continue until motzaei Shabbos, one leaves Shabbos through a meal. This is a matter of kavod Shabbos.
3) No fourth meal (melaveh malkah): The Rambam doesn’t say that one should eat a fourth meal afterwards.
4) Seudah shlishis in the study hall: The Rambam also doesn’t say “and he comes to his house” at seudah shlishis — implying he remains for
the meal in the study hall.
5) “The custom of the righteous”: An interesting language — the Rambam presents this order specifically as “the custom of the righteous.”
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so that he will arrive at his house while it is still very much day in order to prepare a meal for Shabbos.”
A person should not travel on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so he can arrive home while it is still very much day, so he will have time to prepare a meal for Shabbos.
1) The reason — “that his household members know”: The entire reason is because he comes home suddenly and they haven’t prepared for him. According to this, the halacha is perhaps less relevant in modern times when one can notify by telephone. The Shulchan Aruch HaRav says that in modern times everyone prepares generously, one doesn’t need to worry.
2) The townspeople can excommunicate: Whoever stays at other people’s homes should not arrive very late, because aside from the fact that he doesn’t have a good meal, it also turns out that he embarrasses the hosts — “that they didn’t prepare for them something fitting for guests.” The Rambam calculated that someone who eats from a meal that is insufficient for its owners embarrasses them thereby.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fast and cry out and supplicate and request mercy on Shabbos.”
One may not fast on Shabbos, and one may not cry out, say supplications, and request mercy.
1) “Fasting” here doesn’t mean someone who has pleasure from fasting (which the Rambam mentioned earlier as exempt from meals), but fasting over troubles — a day of prayer regarding troubles.
2) “To fast, to cry out, to supplicate, and to request mercy” is all one action — one makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles. This comes from Tractate Taanis — a community fasts and sounds the alarm over them (fast and blow shofar), but “they don’t fast on Shabbos or on Yom Tov.”
3) Exception — a city surrounded by gentiles or a river: A city that is in danger from gentiles or a river — then one may sound the alarm on Shabbos. The distinction: troubles that can be postponed (one can make a fast on Sunday), one doesn’t do on Shabbos. But an emergency that needs to be dealt with now — for example, an enemy is standing here — one may pray. The reasoning: if the Almighty needs to help today, Shabbos, one must ask Him now. With a regular trouble it’s a “period” of a problem, not that the day itself is in danger.
—
The Rambam’s Words: “They don’t besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos, so that the minds of the warriors will settle upon them and they won’t be confused and troubled on Shabbos.”
One doesn’t begin a war (surrounding a city of gentiles) less than three days before Shabbos. The first days of a war are very tense and dramatic. One wants that by Shabbos the soldiers should already calm down, so they can have oneg Shabbos.
The measure of three days — three days is enough time that one should get used to it, three days is always like a “chazakah.” It perhaps also relates to the fact that the most difficult time of mourning is until three days.
—
The Rambam’s Words: “They don’t set sail on the great sea less than three days before Shabbos, so that his mind will settle upon it before Shabbos. But for a matter of a mitzvah one may sail even on erev Shabbos.”
One may not set sail on a ship on the great sea less than three days before Shabbos. The first days on a ship are difficult (seasickness and the like). One needs three days’ time to calm down before Shabbos. For a matter of a mitzvah it is permitted even on erev Shabbos.
1) Erev Shabbos on a ship — “speaking of the matter”: When one travels on erev Shabbos on a ship, one must ask the ship’s captain that he shouldn’t sail on Shabbos — but even if he doesn’t comply, the main thing is that one said it. The reason: “speaking of the matter” — one shouldn’t speak about sailing on Shabbos. The gentile sails for his business.
2) Short journey — from Tyre to Sidon: A short journey like from Tyre to Sidon (very close, almost half an hour to walk) is permitted. The cities extend into the sea, so a ship is the easiest way even if it’s really close.
3) Local custom: “A place where they were accustomed not to sail on erev Shabbos at all” — there were places where they were stringent not to travel even short journeys. This is a matter of local custom.
—
The Rambam’s Words: “Marital relations are from oneg Shabbos. Therefore the conjugal obligation of healthy Torah scholars is from Friday night to Friday night.”
Marital relations are part of oneg Shabbos. Therefore the mitzvah of onah for Torah scholars (which is once a week) is fixed on Friday night.
1) Structure of the halacha: One can ask why doesn’t he bring this earlier with the halachos of oneg Shabbos? The Rambam didn’t want to mix it with the halachos of meals, and added it later.
2) Two points: (1) The onah of Torah scholars is once a week, (2) since relations are from oneg Shabbos, it is fixed on Shabbos. Other people (workers, etc.) who have an onah schedule of twice a week, Shabbos is also a mitzvah, but they don’t have to specifically only on Shabbos.
3) Relations with a virgin on Shabbos: One may optimally have relations with a virgin on Shabbos, even if there will be virginal blood. There is no issue of wounding — because the blood is already collected blood (already lying there gathered), it’s not like one is extracting blood. There is no issue of distress — because in practice she loves him, so the distress is still within the category of oneg. Perhaps the Gemara therefore brought this matter by oneg Shabbos — to show that even with a bit of distress it is still oneg.
—
The Rambam’s Words: “Shabbos and idolatry, each of them is equivalent to all the other mitzvos. And Shabbos is the sign between the Holy One, blessed be He, and us forever. Therefore, whoever transgresses the other mitzvos is among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is like one who worships idolatry, and both of them are like a gentile in all matters.”
Shabbos and idolatry are both equivalent to all the other mitzvos. A public desecrator of Shabbos is like an idolater, like a gentile in all matters.
1) “Like a gentile in all matters” — halacha or aggadah? This is not simply a halachic principle. One must look down precisely regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a gentile and regarding what not. For example, “we lower and don’t raise” — but not all laws of an idolater. The Rambam comes here more for the aggadah, not for the halacha.
2) Why Shabbos? The Rambam’s reason is: (1) it’s a serious matter, (2) it’s a sign between the Holy One, blessed be He, and the Jews. He says not the reason that other commentators bring — that Shabbos is the creation of the world (and therefore similar to idolatry). He also doesn’t say that Shabbos is “also idolatry” — but that both are equivalent.
3) Publicly — the key: The word “publicly” is the main point, and it refers to the word “sign.” When one desecrates Shabbos publicly, one has destroyed the sign — the symbol of the covenant between the Holy One, blessed be He, and the Jewish people.
—
The Rambam’s Words: “Whoever guards Shabbos according to its law and honors it and delights in it — it is explicitly stated in the tradition that his reward in this world is in addition to the reward stored up for the World to Come, as it says, ‘Then you will delight in Hashem, and I will cause you to ride on the high places of the earth, and I will feed you the heritage of Jacob your father, for the mouth of Hashem has spoken.'”
Someone who guards Shabbos according to its law (negative commandments), honors it (kavod), and delights in it (oneg) — receives reward both in this world and in the World to Come, as it says in the prophets.
1) “According to its law and honors it and delights in it” — three things: (1) According to its law = all the negative commandments, (2) honors it = kavod Shabbos, (3) and delights in it = oneg Shabbos. This reflects the entire structure of Chapter 30.
2) “Praiseworthy is the person who does this”: The prophet doesn’t say what the reward will be, only that it is “well” with him — a praise in itself.
3) “And I will feed you the heritage of Jacob your father”: This means Eretz Yisrael, which is an inheritance without limit (without boundaries). “For the mouth of Hashem has spoken” — because the Almighty keeps His word, words of truth and righteousness.
4) “According to his ability”: He mentions that oneg Shabbos is according to his ability/according to his wealth, so one shouldn’t think that someone who has no money cannot fulfill oneg Shabbos.
—
Thus far Hilchos Shabbos — Blessed is the Merciful One who has helped.
Good. We are going to learn the last chapter of Rambam Hilchot Shabbat, the thirtieth chapter. Very good. A delicious chapter. But before we learn the chapter, we want to thank the sponsors and supporters and sustainers of our shiur, those who share it with other people and help spread Torah, and of course the main sponsor, our dear friend the generous patron Rabbi Yoel Leib Wertzberger, may the merit of Torah constantly accompany him. And may the Holy One Blessed Be He pay his reward, as it says in the Mi Sheberach, and also all those who bring wine for kiddush and havdalah and bread for tzedakah, etc.
The Rambam says as follows: “Four things were said about Shabbat”. This is a very interesting beginning to this chapter. Four things are stated about Shabbat, “two in the Torah and two from the words of the Sages”. Two things are stated in the Torah, “were said,” are stated in the Torah, yes, and two things are stated in the words of the Sages, “and they are explained by the prophets”. That means, it is rabbinic, but the prophets already spoke about it. It has the status of a rabbinic law, it is not more obligatory than a rabbinic law, but it is not stated by the later Sages, Ravina and Rav Ashi, it is stated by the prophets. It also has the status of divrei kabalah, words of the Sages.
What are the two in the Torah? The two mitzvot in the Torah about Shabbat are zachor and shamor. Zachor we learned in the last chapter, it means, as the Rambam said what the Sages interpreted, “remember it over wine,” the mitzvah of kiddush from the Torah. The Rambam didn’t exactly say this is “remember it over wine.” “To remember it at its entrance and exit over wine” he said later is certainly rabbinic. And shamor is apparently the mitzvah of guarding Shabbat, all the other chapters that the Rambam spoke about, hilchot hotza’ah etc., all the other 39 melachot that the Rambam actually called the verse and brings on it “tishbot.”
But here it appears that he wants to say here zachor, shamor, kavod, oneg. These are four words that one can easily remember. You know, it’s an interesting introduction. Zachor, shamor, which is guarding Shabbat. And then there are the two that I want to mainly speak about here, the two that are explained in the prophets, that the prophets explained, the prophet Isaiah, which are the mitzvah of kavod and the mitzvah of oneg, honor and delight of Shabbat.
Speaker 1: It says, “kibud and oneg,” not “kavod and oneg.” A whole chapter also. Kibud is about honoring. Kavod is in itself, kibud is when a person gives it honor.
Speaker 2: Aha, I don’t know that. I say that kavod is the honor of Shabbat, but to honor is an action. Kavod is… afterwards he has kavod. Afterwards the one who honors, he has kavod. When a person does something it is kibud. When someone has kavod by himself without someone doing something, perhaps it can be called kavod, but it cannot be called kibud.
Speaker 1: Okay.
And oneg, to enjoy oneself. It says, “And you shall call Shabbat a delight”, you should call Shabbat oneg, that means you should make oneg on Shabbat. And later in the same verses it says, “And the holy day of Hashem honored”, the day of Shabbat which is holy to Hashem, honored, one should honor it.
So, it’s very interesting that the Rambam decided here, that is, the Rambam has in many places this kind of idea of making a structure. Yes, you have ten principles of hilchot sefer Torah, I know, we learned it. Shabbat he never did this. He began directly with the mitzvot of resting on Shabbat, and he did learn, yes, and then the mitzvah of not punishing on Shabbat, the mitzvah of techum, more mitzvot of Shabbat meals. And here finally, at the end, he remembered to give such an overall structure for all of hilchot Shabbat.
Actually, this introduction could have come at the beginning of hilchot Shabbat. There are four things, or perhaps as you say, another thing about techum, or another thing about not punishing, but let’s say it’s included in guarding Shabbat in the most general way. And then there are more things about kavod and oneg, which are additional things. Actually this could have been the beginning.
I think that perhaps he wants to bring out, that perhaps this is the purpose, he wants to bring out that one should not think that kavod and oneg is perhaps just an added-on thing, do kavod and oneg Shabbat. Now that he makes it into the structure, you see that this is one of the four things. Granted it’s rabbinic, it’s not as stringent as the Torah laws, but as if there are four things about Shabbat, and half of them, yes, are kavod and oneg. So it makes kavod and oneg Shabbat more important than if we had just added it as, ah, another rabbinic matter to do kavod and oneg Shabbat.
I think perhaps like this, first of all why did he bring zachor and shamor? Because they are a very good set. Yes, you have the same verse in the Ten Commandments in Yitro and in Va’etchanan it says different language, zachor and shamor, and about this it says zachor and shamor were said in one utterance.
But the Sages said kavod and oneg. I mean that the Rambam says here that the structure is also the same. Because if we will see, everything that the Rambam lists by kavod is very similar to kiddush, “remember it at its entrance and exit.” He lists all matters of erev Shabbat, how one must bring in Shabbat. So everything that has to do with zachor is in the same category as zachor, that one must honor Shabbat when it comes in. Everything that he will list we will see, he must dress fresh, and he should wait for Shabbat, receive Shabbat, and further.
And oneg, the Rambam said that shamor is that Shabbat should look different. As he said at the beginning of muktzeh, there is a thing of how it should look Shabbat-like. And this is also, under “tishbot,” that one should not do other things, but what one should do. And about this we even add muktzeh, so that, all these repairs of the world’s labors should still not be equal. And all these things that are stated, and oneg is more how one feels the day of Shabbat. One eats meals, one spends time, one learns.
So kavod and oneg is laid upon zachor and shamor. Kavod is all the extra rabbinic laws on zachor, and oneg is all the rabbinic laws on shamor.
Speaker 2: A Torah idea. I’m not for this reasoning. With this the first half makes sense to the second half. He sees that kibud, one can apply it nicely to Shabbat, the whole Shabbat, but it’s true, that it appears that kibud has a lot to do with the entrance and exit, but that oneg should be connected with melacha – I mean that oneg is like everything until now, was the negative. The negative of how on Shabbat, that one should not do everything in order to look like Shabbat. What does one do on Shabbat? How does it look? Ah, it looks like one spends oneg.
Speaker 1: I understand, because for that it doesn’t fit me. Because oneg is a positive thing, that one should enjoy, not like not doing melacha. Shevut, oneg are very different, and more different than zachor and kavod, understand? I would have said that all, if what we were asked to make a connection, I would have said that all kavod and oneg are more connected with remembrance. As one sees in the order of the Rambam, that first he spoke about all melachot, and then in the last three or four chapters he speaks about the positive things of Shabbat, what one does, as you say, what appears on Shabbat. And oneg is also here, for example that which one may not ask for mercy, or fast, or wars. All things are…
Speaker 2: It’s correct, kavod is… It’s calculated that you say answers my question, I said that oneg is a positive thing and not like shamor, you say that there are prohibitions that are from oneg. But I say it’s a matter of pain, which is the opposite of oneg.
Speaker 1: But I say both, the prohibitions and the positive commandments are all the commandments of Shabbat, that Shabbat should be joyful, not just cessation of melachot or muktzeh, but all other things, the foods, the eating, filling the day.
For me it’s a bit puzzling, I searched, and I was sure that the language “four things were said about Shabbat” must be stated somewhere, some midrash, some gemara. Until now none of the commentators here on the side have found any source. The Rambam wanted to close it up, because zachor and shamor is a language that everyone knows, zachor and shamor, it’s very nice. But the Rambam never brought it, only zachor he brought, shamor he never brought. I understand, I would have agreed to say that shamor means melachot, but how did he take the…
I’ll tell you the secret. What he does here, he makes here “the carrying out of Shabbat, two that are four,” he says, all of Shabbat is two that are four.
Speaker 2: But there is, they learned, every time that the Rambam makes a list, many times one finds in earlier poskim who already had the list, but here in brief I haven’t found. Perhaps there was something… he may make it himself, I’m not saying.
Speaker 1: But isn’t it interesting that the Mishnah has exactly such a “two that are four,” a structure?
Speaker 2: Ah, it’s of course.
Speaker 1: I have an explanation.
Speaker 2: I have an explanation of things? The first Mishnah is “the carrying out of Shabbat, two that are four.” Out of the heavens above.
Speaker 1: I also want to understand, I understand that the gemara made here a structure of all hilchot Shabbat, fits into these four things. And the innovation of this structure is, he doesn’t say, it’s not the same five mitzvot of Shabbat. It says zachor and shamor, there are other clear ideas, remembering Shabbat and guarding Shabbat.
Right, when we think now, I think that the Rambam could have apparently made this as the beginning of hilchot Shabbat, made a nice long introduction, like for example hilchot ishut, ten, two from the Torah, seven rabbinic. He could have also done this, that there are ten things with Shabbat, and begun to list according to the order, but he doesn’t do it. And here at the end he gives some kind of half-way throw in. This I will also try to answer with my Torah. This comes to show that oneg and kavod Shabbat is very important, it’s one of the four basic things. But it’s not truly so. He also says, it doesn’t match with the mitzvot, there aren’t four mitzvot of Shabbat, there are four ideas, but the mitzvot divide differently.
Okay. The Rambam says here clearly with this letter that oneg is rabbinic, because there are opinions, because in the gemara one learns it from the verses, ah, “calling the day holy Shabbat,” one learns it from a verse, it says there four times a language of eating, meals this means, the three Shabbat meals. And there are many Rishonim who say it’s from the Torah. The Rambam says clearly that it’s from the words of the Sages, and how should one know that it’s rabbinic? That the prophets bring it out.
Speaker 2: Perhaps when he tells us that it’s explained by the prophets, does he mean that we should take it more seriously? It doesn’t necessarily mean lighter perhaps. It has to do with something that is stated in divrei kabalah, does it give it some importance? For example I don’t know, there is such, perhaps one can be stringent and take one distinction in halacha.
Speaker 1: Certainly not according to the Rambam, because we have learned many times, the Rambam holds that prophets cannot add any halacha, they can make enactments, it’s like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” It’s certainly, a prophet is a higher level that a prophet says something. Perhaps this has to do with a reason, why did the prophets already have to say these things?
Even when Moshe Rabbeinu says it and it’s not, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days of Torah reading,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. Because it’s not from the Torah, it’s not about who said it.
Okay. So kavod and oneg the Rambam goes with two words. This is like zachor and shamor, understand? And let’s not now, we just learned this now, we’re now finished, so only, “nothing remains but to explain kavod and oneg.” So what is this?
The Rambam says, “This is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here, he brings pieces from the gemara, here things in the gemara, things that are more like aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus, the Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is kavod. You see? “This is what the Sages said”.
Speaker 1: They can make enactments like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” But a prophet is a higher level, that a prophet says something. Perhaps there is a reason why the prophets already had to say these things. I say, even when Moshe Rabbeinu tells us not from there, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. It’s not about who said it.
Further. Okay, “What is kavod?” What is the… Okay, very good. I’ll answer you with two words. There comes “zachor and shamor” which you understand, and we have already learned until now. Now we only lack “nothing remains but to explain kavod and oneg.” What is this?
The Rambam says, “And this is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here. He brings pieces from the gemara. He says, there in the gemara there are things that are more aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus. The Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is the kavod. He has a long list of things that are kavod. But… it’s from the words of the Sages. What does “words of the Sages” mean? It’s in the gemara. But this is kavod, this is all kavod of what Isaiah the prophet speaks.
Speaker 2: Yes. I would say that the details that he says, it’s not stated in the gemara that it’s a mitzvah all these things. The Rambam brought it out.
Speaker 1: “And this is what the Sages said, that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands and feet in hot water on erev Shabbat because of the honor of Shabbat”. That a person should wash his face, hands and feet in hot water, with warm water, erev Shabbat, because of the honor of Shabbat that is coming in. I mean the language says “because of the honor of Shabbat.” For this we learned, that you see that this is because of the honor of Shabbat. Ah, kibud, kavod, yes. Okay. Mitzvah. In the gemara it says that it’s a mitzvah. The language mitzvah is stated in Shabbat by Madelikin.
Speaker 2: Okay. True, but tzitzit… tzitzit doesn’t mean just a mitzvah of tzitzit that one is obligated at night. It means just nice fringes, fringed garments. But what does “he sees fringed garments” mean? But he means the word tzitzit. I know that here in Toldot Aharon there are places where one wears a tallit for the evening, because in the Rambam it’s implied so. Most Jews put on a tzitzit, a tallit katan, but one doesn’t specially arrange.
Speaker 1: Okay, but he was specially arranged. In the gemara it means one puts on a nice garment, and perhaps the garment was four corners with tzitzit. In the gemara it says that Rabbi Yehuda bar Ilai went with fringed sheets, that it says with tzitzit. The Rambam brings here the language of the gemara.
And what does he do? “And sits with gravity waiting”, he waits, he looks out, “to receive the face of Shabbat like one who goes out to greet the king”. So not joy, but rather some gravity. On the contrary, some certain seriousness. One must know exactly what gravity means, but he looks out with anticipation.
Gravity in anticipation are two things. “Waiting” says anticipation, gravity is something more than anticipation, is some seriousness. Let’s understand clearly though, this is all… The Rambam writes here about the language of the gemara. What the gemara says that washing face, hands and feet in hot water is a mitzvah. Which mitzvah? The Rav answers, “Thus were the students of Rabbi Yehuda bar Ilai accustomed, on erev Shabbat they would bring him hot water and he would wash his face, hands and feet, and wrap himself and sit in the fringed sheets, resembling an angel of Hashem of hosts.”
So the Rambam interpreted that “resembling an angel of Hashem of hosts” is gravity. Gravity and waiting.
Speaker 2: No, waiting is apparently from another language, “to await the greatness.”
Speaker 1: Yes, that’s from another time. Who was it who said… Yes, the gemara speaks of tzitzit, that this is according to the opinion that sheets require tzitzit, it’s a dispute, it’s not simple.
In short, it’s actually interesting regarding what the Rambam brings in the matter of tzitzis, I don’t know. Rabbi Chanina stands, “mitateif v’omeid im chasheicha erev Shabbos” (wrapping himself and standing at dusk on Friday evening), he stood at the door. What does it mean he wrapped himself? When Shabbos came, “va’amar bo’u v’netzei likras Shabbos HaMalkah” (and said, come let us go out to greet the Shabbos Queen). So the Rambam combined the two stories and made from this that one should dress and wait. Look, the next piece follows Rabbi Chanina clearly. Ah, the… chachamim harishonim (early sages)… very good. There he tells a story. That is, first he says it’s a mitzvah, and then he tells a story. Chachamim harishonim, this is the story that Rabbi Chanina said. “Hayu miskabtzim talmideihem b’erev Shabbos” (their students would gather on Friday evening), he gathered together with the students, “u’mitateifim, v’omrim, bo’u v’netzei likras Shabbos HaMelech” (and wrap themselves, and say, come let us go out to greet the Shabbos King). Very good.
It appears that Rabbi Chanina did it with the people. Rabbi Yehuda bar Ilai, they brought to him, mevi’in lo. Rabbi Yehuda bar Ilai was a rabbi, and Rabbi Chanina was a rosh yeshiva. Rabbi Chanina went out with the people to be mekabel Shabbos (receive Shabbos). He sat, “Melech Hashem Tzevakos,” the people stand and watch. So it stands many times how the rabbi does it, and the Rambam makes it, chachamim harishonim he brings a portion by the first ones. Interesting.
Speaker 2: I hear. And the Rambam whose version is “Shabbos HaMelech” (the Shabbos King). That is, among the mekubalim (kabbalists) they are very interested that Shabbos is a queen. But in the Gemara it says “Shabbos Malkesa,” it could be that way in Arabic, therefore he says “Melech” (king). It’s not clear. The Rambam said “Shabbos HaMelech.”
Speaker 1: Right. In general, for example, like yotzei likras hamelech (going out to greet the king). Yes, just as in davening (prayer) there is “omeid lifnei hamelech” (standing before the king). It’s always when one wants to say, that is, this is the kavod rosh (dignity). In davening there is also kavod rosh which is omeid lifnei hamelech. So this is the kavod (honor). Very good. So this is the addition of kavod.
And another thing, another thing which is from kavod HaShabbos, more details of the matter of kavod HaShabbos is “sheyilbash kesus nekiyah” (that he should wear clean clothing), he should put on clean clothing, “v’lo yihyeh malbush chol k’malbush Shabbos” (and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing). He should not go dressed on Shabbos as during the week. He should look different, he should look nicer. He holds here two things: it should be clean and it should be different. These are two different sorts of objectives.
Speaker 2: I think that the “v’lo yihyeh malbush chol” is the introduction to the next halacha, therefore, “u’ma’arichin lo l’hachalif” (and they lengthen it for him to change), so he should at least look different. And when he goes up he should extend it, it should look longer. He says that long garments means kavod. “Kedei shelo yihyeh malbusho k’malbush hachol” (so that his clothing should not be like weekday clothing). Right, because a worker, he needs to have short clothing so he can move around. Someone who is a yosheiv batel (idle person), or he sits b’menucha (at rest), goes with longer garments. So Shabbos, when one goes b’menucha, one can let down the garments, it won’t get dirty from the earth and sand, whatever.
Speaker 1: Right, but what I meant to say is, that “sheyilbash kesus nekiyah” doesn’t have to be an extra garment, because he will put on fresh.
Speaker 2: No, but it can be two different things. It needs to be both a new shirt, even if one puts on something Shabbosdig (Shabbos-like) garment, one makes a bracha on it. One can learn both ways.
Speaker 1: Yes, it’s both. I mean that it’s both. But not necessarily. It could be that kesus nekiyah is enough. He only says that the tallis should look different. Therefore, if he doesn’t have another one, he should change his tallis. This is all a din (law) in “v’lo yihyeh malbush Shabbos k’malbush chol.”
Speaker 2: True, it’s cleanliness, not necessarily a different one. There are places where one goes on Shabbos, it looks just a little bit different. There are those who go on Shabbos also with a shtreimel. Certain ones in Satmar there are those who go on Shabbos and during the week with a shtreimel, and on Shabbos a beaver hat. It’s nicer. So, there are those who hold that kesus nekiyah is enough, it doesn’t have to be a different garment exactly. Or in Lithuania one doesn’t go with exactly a different garment, but a little nicer. The same thing, one goes with a tie, a clean one, everything should be different. Whatever, one finds, one must. One can hear. These are all customs, one can’t do differently than the whole world does. But it exists.
Further, “v’Ezra tikein” (and Ezra ordained), there is an ordinance from Ezra HaSofer (Ezra the Scribe), he ordained “sheyihu m’chabsin b’chamishi” (that they should launder on Thursday), that the people should wash their laundry on Thursday, l’chavod Shabbos (in honor of Shabbos), so that one should have clean laundry for Shabbos. Why not Friday? Because Friday itself is no time, it’s already erev Shabbos. Ezra, it’s interesting, this is still part of the takanos (ordinances) of Ezra that stands there. In truth, he made the seder hachaim (order of life) of the Jews in Eretz Yisrael. They say, Ezra made, yes, all kinds of things, physical things. Ezra made the order that every Thursday the laundry mat is open, whatever it was in those times the aspect of that.
Speaker 1: Yes, very good. The Rambam says further, now these are the things that one must indeed do. Now he comes to learn a prohibition, right? “Asur likvo’a seudah u’mishteh b’erev Shabbos” (It is forbidden to fix a meal and feast on Friday). One may not be kove’a (fix) a seudah and mishteh on erev Shabbos, that one should sit down and make a meal on erev Shabbos, l’chavod HaShabbos. The Rambam doesn’t say from when, apparently here one would say the whole day. Right? This means a mishteh, that is, a person has a special party or, one sees in the Gemara, a person has once a week his meal when people come together, he should not make it on erev Shabbos, he should make it on Shabbos. It’s a disgrace for Shabbos that you make it on erev Shabbos. A mishteh. A mishteh means like a big party, not just that one eats. But eating and drinking simply is not a complaint. I may indeed eat and drink until it becomes night. After it becomes night the Rambam said that one may not eat before kiddush, but until it becomes night one may eat.
Speaker 2: Even fruits and vegetables?
Speaker 1: Even fruits and vegetables. The Rambam says, even though one may eat, one may only not make a big meal, but there is a greater kavod HaShabbos, and kibud HaShabbos (honoring Shabbos). A detail in the mitzvah of kibud HaShabbos is “shelo yimneh adam min hamincha ul’ma’alah” (that a person should not count from mincha and onwards), that from mincha and onwards, from the second half of erev Shabbos, one should refrain from likvo’a seudah (fixing a meal).
Why? From likvo’a seudah, “kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat)…
Speaker 2: That’s not the same language as mishteh.
Speaker 1: Yes, that’s not the same language. He says here kevius seudah, not mishteh.
Speaker 2: Yes, but not a mishteh.
Speaker 1: The same language kevius seudah. And not a mishteh. Why? “Kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat). That one should not eat a big meal. He doesn’t mean here a party. Apparently it’s the same thing, because he doesn’t use the same language. Kevi’ah, by both he says the word kevi’ah, but the kevius seudah here apparently means like for example in hilchos brachos (laws of blessings) means a measure of kevius seudah, eating a lot, because normally he has… You already said that there is a mitzvah of oneg Shabbos (Shabbos delight), that one will make a meal.
So the kavod Shabbos is… this is a kavod Shabbos, this is not a part of oneg. If you’re not hungry, you can’t have any oneg Shabbos. But it’s not kavod that you’re already full on erev Shabbos, and Shabbos comes and you’re not hungry for the meal.
Speaker 2: That you can’t reckon that this is a din in the oneg? Ah, the oneg you’re saying? It’s oneg that you should be satisfied, and if you’re already satisfied beforehand… It’s kavod that you need to now be satisfied.
Speaker 1: Okay, baby, go go, bye bye. Go go play. Nu nu nu, you can cry now.
Speaker 2: Yes, I think that stands earlier, kevius seudah. This is what you asked me earlier, that the Arba’ah (four) learned in the previous chapter, he said the halachos of one who is in the middle of a meal. I think that by chance one may. Likvo’a seudah means that he makes that his time of the meal is Friday. But when it just happened, like the poskim (halachic authorities) speak what is the halacha by a seudas mitzvah (obligatory festive meal) that comes out then, it doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavodo seudah means that one asks the person, when is your weekly meal? The family comes together, it’s Friday. Don’t do that. It happened and he made a meal, but it’s not in oneh (regular time).
Speaker 1: Okay, another halacha of kavod, yes. The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos” (A person sets his table on Friday). What does it mean that he needs to arrange?
L’chavod haseudah means that he makes that his time of the meal is Friday. If it just happened, it was then… the poskim speak what is a seudas mitzvah that comes out then, a bris… It doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavod haseudah means that one asks the person, when is your weekly meal when the family comes together? It’s Friday. He doesn’t do that. He made himself a meal, but it’s not in oneh. No one hears.
Okay, another halacha of kavod, of kavod, right? The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos, v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis” (A person sets his table on Friday, even though he only needs a kazayis [olive-sized portion]). One prepares a table, just as when one makes a big meal, a big party, one needs to start preparing from a few hours beforehand, showing that it’s a whole affair. Even a person who only needs to eat a kazayis, he will still make a situation around the kazayis, he will prepare a table. Yes? Yes, yes. V’chein mesadeir shulchano b’motzaei Shabbos (And likewise he sets his table on motzaei Shabbos). Motzaei Shabbos by the… Okay, one would think what he means. One accompanies the Shabbos? Motzaei Shabbos means seudah shlishis (third meal). When the Shabbos goes out, b’tzeis HaShabbos, not motzaei Shabbos when it’s already. When the Shabbos goes out, “v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis, kedei l’chavdo bichniaso u’vitziaso” (even though he only needs a kazayis, in order to honor it at its entrance and exit). Interesting. This also looks like simply “mesadeir shulchano,” one prepares a table.
Right. We spoke about this last time that there are commentators who understand that here there is a mitzvah that we call melaveh malkah (escorting the queen). There comes a fourth meal, that after the Shabbos has gone, one makes another meal kedei l’chabed es HaShabbos b’yitziaso (in order to honor the Shabbos at its departure). But it’s not clear from the Rambam, and also not from the Gemara, that there is such a mitzvah. It could be that motzaei Shabbos simply means what we call seudah shlishis. That is, both Friday night and Shabbos night, the table should be set. Both, even if one is not hungry or one only needs to eat a kazayis, the table should be set. It doesn’t stand in the Rambam here a mitzvah of a fourth meal.
Right. It’s correct, because we learned earlier that the whole concern is how with birchas hamazon (grace after meals) with havdalah (separation ceremony), because that was the order. This is how the Rambam understood that this is the order, and one eats the meal, the third meal. The Rambam will say later the order, we’ll see. But one doesn’t see in the Rambam that there is a fourth meal of melaveh malkah. And I look at it that, I mean, in the winter it’s easier, and in the summer like now, that seudah shlishis is nine o’clock, afterwards one eats another melaveh malkah it turns out, I don’t know for what. It could be, the point here is that this is also the kavod HaShabbos that one prepares a whole table, even if it’s already… And the chiddush (novel point) is that not only by the first meal of Shabbos is there excitement, the same excitement should also be by the third meal, which is also a seudas Shabbos. It’s a kavod.
V’tzarich l’sakein beiso mib’od yom l’chavod Shabbos (And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos). He needs to fix the house. It’s preparing, not fixing. Preparing. That is, it stands in the halacha that one should not set the table when he comes home from shul, one should already set it before one goes to shul, as if mib’od yom (while it is still day).
V’yihyeh neir dolek v’shulchan aruch u’mitah mutzaas (And there should be a lamp burning, and a table set, and a bed made). There should be a lamp lit, and a prepared table, and the bed where one sits by the meal should be nicely made, and perhaps also the bed where one goes to sleep. Shekol eilu l’chavod Shabbos heim (For all these are in honor of Shabbos).
Now, the point of kavod, that the house should be, in short, this is the mitzvah of cleaning the house and preparing the house on erev Shabbos. Now one can see another thing on erev Shabbos. He already said about the neir dolek (burning lamp), he already spoke about the part of the mitzvah of hadlakas neiros (candle lighting), the language that one may use, he spoke about the mitzvah. But here he says that it can even, perhaps the point is that besides if he has a larger house and he lit the other part, there where one eats the meal should be the three things.
I don’t know if it’s a contradiction, but now one already understands the din. He adds the details to the reality, which is already all ready. And in truth, there is a mitzvah of hadlakas neiros, the mitzvah is kavod Shabbos. Which mitzvah? The Rema says hadlakas neir b’Shabbos chovah (lighting a candle on Shabbos is an obligation). Which mitzvah? It’s the same mitzvah of kavod Shabbos. He just didn’t bring it then, but I think that here truly stands the mitzvah.
Now one can see halacha 5. Another sort of kavod. That is, earlier we learned kavod in a manner of preparing. Now the kavod is the gavra (person), who is the one who prepares. This is that being involved in this is the kavod. That is, who should do all these things that we spoke about kavod? The person should do it. Not just any person must do it because he has no one else. Even a person who is an adam chashuv (important person), v’zo hi darko likach devarim na’im (and this is his way to take nice things), he is not the one who goes shopping for Shabbos, he is not the one who is involved in household work. A whole week, it stands that he is always yes, but chayav la’asos devarim eilu l’tzorech HaShabbos b’gufo (he is obligated to do these things for Shabbos needs with his own body), he should indeed do, exert himself and do things l’chavod Shabbos, shezeh hu kevodo (for this is its honor), this is the honor of the Shabbos.
And this is the honor of the mitzvah? No, kevodo shel Shabbos (the honor of the Shabbos). The Rambam speaks kavod Shabbos. No, I mean that you said that this is the kavod. He says even if an adam chashuv… like Dovid HaMelech (King David). The kavod HaTorah is a parable should be. It could be it’s true, but what he means here to say is, as you said, that when a king comes, the part of the kavod is that the… that the fine Jews, not only that it should be prepared, but that a fine Jew should prepare it. This is the kavod, and this is the kavod. You said this earlier. You say nicely, that this is the derech ha’adam (way of man).
In other words, one who is not an adam chashuv and he doesn’t fulfill this, even if he does it himself, it’s simply a mitzvah, “mitzvah bo yoser mib’shlucho” (a mitzvah is greater when done by oneself than through an agent) stands in the Gemara. But the Rambam adds another thing, that it’s a kavod that an adam gadol (great person) is the one who prepares, he humbles himself in order to honor the Shabbos. This is true.
And from this he brings stories. I remember from the “mitzvah b’gedolim” (mitzvah by great people) there, which is shoves mei’aveirah (ceasing from transgression), must also be through an adam gadol. Yes, in other words.
“Chachamim harishonim” (the early sages), he says thus, “chachamim harishonim” he will say here, in the Gemara it is known, Rava salted the fish, the shevuta, and so on. It stands there in the Gemara various actions that the Amoraim did themselves l’chavod Shabbos. The Rambam says thus, “chachamim harishonim” — the Rambam has an order, he says almost no names of any sages. Except once he mentions names of sages. He doesn’t mention Ezra? You mean the sages in the Gemara he doesn’t say. Ezra is still from… Yes, he doesn’t mention even Rav? Yes, once or twice he mentioned Rav for some reasons. But besides that, always it’s “chachamim harishonim.”
“The early sages (chachamim harishonim),” it’s like this, some of them (mehem) among them, he wants to show something that each one did what he did well or whatever. There wasn’t any set custom (minhag) in this. One didn’t look at the other, “reviewing the words of Abaye, reviewing the words of Rava.” Some would split wood to cook — he broke the wood, prepared the fire. And some would cook — he cooked, or salt meat — salted meat, or braid wicks — one twisted the wicks, prepared wicks for the Shabbos candles, or light candles — he himself lit the Shabbos lights. And some would go out and buy things — went shopping — that are needed for Shabbos, food and drink, even though this was not his way — even if he was an important person (adam chashuv) and he wouldn’t do this during the week. They did the preparations in honor of Shabbos (l’chavod Shabbos). Perhaps on all these things, or perhaps mainly on the last one, because it’s not a great effort (tircha). The point is that usually you don’t see him in the grocery, but in honor of Shabbos you saw him in the grocery. But on all of them, it also wasn’t the type to chop wood. One must say that it can mean all of them.
“Whoever does more of this is praiseworthy (meshubach).” A person thinks he is praiseworthy when he conducts himself very nicely like a fine Jew, on the contrary, he is more praiseworthy. Yes, like “this is his honor (zeh kevodo)” according to the simple meaning, but this is praiseworthy, or… yes. True, in any case, this is… where is this language from? Does the Gemara say “whoever does more of this is praiseworthy”? From the Haggadah I know “whoever elaborates more in telling of the Exodus from Egypt is praiseworthy.” Where is this language from? Perhaps the Rambam inserted it because he brings, the Gemara brings all these expressions, each one can do so, to show that each one sought something… it doesn’t say.
Ah, perhaps this is the interpretation of the Gemara of “a man sanctifies.” The Gemara says “it is a mitzvah for him more than through his agent (mitzvah bo yoser mibishlucho).” Which mitzvah? This is the praiseworthy, that the more one does oneself is praiseworthy. But as I understand it, the Rambam here adds another innovation from “mitzvah bo yoser mibishlucho,” he puts it into honor (kavod). That is, not only that you can’t give it to your servant to do because it’s a mitzvah to do the mitzvah oneself, but it’s also that this itself is the honor of Shabbos, that the important Jew does it. The “mitzvah bo yoser mibishlucho” is a law in general, not on Shabbos, for all mitzvos. But here there is an additional matter that this is the honor of the…
There is there the whole inquiry (chakirah) of the Rosh, which mitzvah is it to make kiddush. According to the Rambam it’s not a blessing (bracha), because honor of Shabbos is this. Right? So until here are the laws of honor of Shabbos essentially. Let’s see, perhaps there is something later that has to do with honor of Shabbos, but this is the main matter of honor of Shabbos, right?
By the way, the law that we learned about the misatef, this is essentially the source of kabbalas Shabbos that we do. We have a certain order that the kabbalists made much later. The Brisker Rav would conduct himself every erev Shabbos before maariv, he would go out from the porch, say “Bo’i kallah,” sit, and come back. Yes, he even says “Bo’u v’netzei likras Shabbos hamalka,” it’s the language of Rabbi Chanina. And also the Rashba fulfills misatef, he put on a tallis, which is a matter of misatef. Or you know, he goes a bit, he doesn’t even go with a bekeshe, so he’s in doubt there.
Okay, one who goes 24 hours with a frock, he needs to have it together with a bekeshe. One who doesn’t go specifically with an outer garment, he fulfills it in doubt with the bekeshe.
And one who all week is dignified (bichvod rosh), on Shabbos he must really look like the Brisker Rav.
Okay, what is oneg (pleasure)?
It looks here like one must actually do something that is more Shabbos-like than during the week, as he said that the great person (adam gadol) does something he doesn’t usually do. Ah, otherwise. So from this we learn that one should not go shopping all week.
On the “laying out his garments (meshalshel begadav),” it shouldn’t look like the weekdays. It should be something special. For this there are actually bekeshes with special fur and the like. Okay, this is oneg Shabbos, but fine. One puts a white tablecloth. The white tablecloth is also honor of Shabbos, not oneg Shabbos.
And also eating before Shabbos. One is that one should be hungry, the other is also simply, if you have a nice meal on Friday, what distinguishes the nice meal of Shabbos? Perhaps because of this it’s a matter of honor.
Okay. Oneg Shabbos, says the Rambam, what is oneg? What is this oneg that the sages said? Perhaps it means like this, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” that is, the sages don’t say clearly what is honor and what is oneg, but now that you know that there are these two things, what the sages say that one must do these things, that is oneg, and the previous is honor.
The Gemara itself, “whoever delights in the Shabbos (kol hame’aneg es haShabbos),” in the same places where one speaks about all these meals one uses the language me’aneg. Yes, yes. They meant the matter in this.
The Rambam divided it into two. He says, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” what we see the sages say in the Gemara, that one needs to prepare a very rich dish (tavshil shamen beyoser), to prepare a good fatty dish. Beyoser means more than usually accustomed. “And a spiced drink (mashkeh mevusam),” and a good tasty drink for Shabbos.
So, he just told us that mevusam must be specifically a fragrant wine, and one fulfills with this. For the kiddush. But…
Okay, but “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” good foods, good drinks. So… ah, mevusam doesn’t necessarily mean spiced.
Speaker 1: A good drink. He just told us that “mevusam” is not specifically white wine, the smell of vinegar one makes a blessing for the kiddush. But okay, “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” a good food and a good drink.
Ah, “mevusam” doesn’t necessarily mean spiced, it means good. Like one says “mevusam,” and it says “restores the soul and revives (meshiv nefesh ufo’ach),” read the language “mevusam.” “Mevusam” means something that will make happy, I don’t know what “restores the soul and revives” means. Okay.
Speaker 1: “All according to one’s wealth (hakol lefi mamono shel adam)”. It should be rich, what does “beyoser” mean? “According to one’s wealth.” One who usually eats only chicken, on Shabbos he should have something better. But “according to one’s wealth” means to say that the obligation, how much, how expensive meat must one buy, according to how much a person can afford. This the Rambam rules. This is not beyond what you can afford, right? “And whoever increases”.
Speaker 2: No, I thought that the “beyoser” that he says means to say that it should be more than during the week, and the measure is according to how much… according to your limit. That is, the wealthy one is required more, because during the week he eats great meat.
Speaker 1: Yes, but the Rambam doesn’t bring that. He will later say such things, but here he doesn’t yet speak of this. Here he still only speaks of the fact that the measure, how fancy a thing must you have, according to how much you can afford.
I mean that this is not just like after the fact (bedi’eved), one who already has money doesn’t need to. This is from the outset (lechatchila). The measure of oneg is “each person should buy according to what he can.”
Speaker 2: No, and one who doesn’t have must also do a bit more than during the week, he must exert himself.
Speaker 1: That’s another thing, we’ve already seen that. Now we’re not speaking of that law, that’s what I’m saying. Now we’re speaking of the essential measure, the matter of after the fact, that if he has absolutely nothing, then he must find some solution. Now we’re speaking that the measure of oneg is, what is a nice meal? The measure is how much you can afford.
Speaker 1: “And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods,” either expenses means expenses of money, or the work of preparing many things, must stand on one’s feet and grate potatoes.
Speaker 2: Yes, but I say, he’s speaking of Shabbos expenses, which means money.
Speaker 1: “Preparing many good things” means that this is also oneg Shabbos. It’s according to one’s wealth, but the more is also praiseworthy. That is, he exerts himself a bit, or he buys more than what he would have bought when it’s not Shabbos and the like.
Speaker 1: He says, “if he cannot afford it (im ein yado masseges),” he can’t at the level of “rich dish and spiced drink,” he doesn’t have money. “Even if he made vegetable soup (shalek),” shalek means soup, he made some soup from vegetables with water, “in order to delight the Shabbos (kedei le’aneg es haShabbos),” he did this for the sake of honor of Shabbos, “this is oneg Shabbos,” he fulfilled oneg Shabbos. “And he is not obligated to distress himself,” and the obligation doesn’t go so far that he should have to distress himself and put himself into debt, “and to borrow from others” – borrow money, “in order to increase Shabbos food.” He doesn’t need to borrow, he may not borrow, in order to be able to eat Shabbos foods.
Speaker 2: He doesn’t say that he must do more than always. He says that even if he makes a simple thing, but it’s in honor of Shabbos, he fulfilled oneg Shabbos, he doesn’t need to struggle.
Speaker 1: I’m just stuck on the explanation, but he did it for the sake of honor of Shabbos, something he wouldn’t have done. If he eats a soup every night, he didn’t do something special.
Speaker 2: No, I say, even “he made,” he did something more than usual. He eats bread, and now he exerted himself and made a soup, he did it for the sake of honor of Shabbos, this is oneg Shabbos. I don’t know exactly where it says here, but that’s how it seems to me.
Speaker 1: The early sages said, but it seems that the Rambam goes the opposite. The early sages said that one should actually not borrow money to be able to make Shabbos, as it says “make your Shabbos like a weekday (aseh Shabbatcha chol).” “Make your Shabbos like a weekday,” the Gemara says so, “like a weekday” means that one shouldn’t have great meals or three meals, but two meals, as we remember last week. “And don’t need people (ve’al titztarech labriyos),” that one shouldn’t need to come to beg or borrow. It seems that the Rambam holds that “and don’t need people” doesn’t necessarily mean begging, it also means borrowing is called “needing people.”
Speaker 2: He doesn’t say anything about… by the way, it doesn’t say here anything about borrowing. Someone said “borrow from others (lilvotos me’acherim).”
Speaker 1: “Borrow from others” means to borrow money. One doesn’t need to beg for anything. It’s not “I accompanied (livisi)” as it says. It’s not like someone begs for a loan, he begs for money, whatever it is.
Speaker 2: So, in practice, what is the ruling about this “make your Shabbos like a weekday”? The well-known Tur, but what…
Speaker 1: Yes, he struggled, but the law in practice, one doesn’t need to buy as much as one doesn’t have.
Speaker 2: So, the Tur says that his father the Rosh didn’t want to say…
Speaker 1: No, he doesn’t have for now. He didn’t know what he should buy more for Shabbos, he didn’t have any money.
Speaker 1: Now we learn… now it’s the opposite. That is, until now we learned what is with one who has too little, he fulfills with nothing, basically. “Make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.” But…
Speaker 2: Why does the Rambam say? I mean to say, the Rosh, the Tur’s problem begins with the Rambam. The Rambam never says that one must do anything. Do you understand what I’m saying? The Rambam says clearly that it’s according to one’s wealth, and if one doesn’t have, one doesn’t have. He doesn’t make anything different.
Speaker 1: I’m not talking about how, but “make your Shabbos like a weekday” means that during the week one eats two meals, Shabbos… perhaps this is Pesach, I remember such a thing, that the charity fund usually provides two meals, and this is the basic that is given for each month. Shabbos requires a third meal. So “make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.”
But for example by Pesach one does ask, because then there is a mitzvah that one must provide. So, he doesn’t have, one must ask. Then it’s a mitzvah for the… then the charity fund should provide. Shabbos we see that there is no obligation that the charity fund should provide a third meal. There are things that the charity fund must provide, and there are things that not. The person doesn’t need to… there are things that yes. For example, candles, he must ask, right? The Rambam already said this earlier.
The Rambam will clearly say here later by three meals, he even has a matter that the commentators say, the secret of three meals (sod shalosh seudos). So, there we will stand in a few thousand series.
What we’re learning now is which food to eat. According to how the Rambam rules, there is never any obligation to buy more than how much one can earn. I mean that the Tur had a problem because he held that there is indeed such a matter in certain ways, unlike according to the Rambam. The Rambam didn’t rule any of those things. He became confused which category he is in, but the Rambam holds that one doesn’t need anything.
Speaker 2: One doesn’t need to, but one says he should be stringent that one shouldn’t.
Speaker 1: It’s different not. First he says that one doesn’t need to, and then he says that it’s actually better not. Not even optional, that it’s not.
Speaker 1: Now there is an opposite problem. What is if one always eats well, like us? What is the oneg and wealth? How can he make it different for Shabbos?
“And whoever delights in the Shabbos” – these are the Jews who are always Shabbos, “makes all his days a holiday (oseh kol yamav chag).”
Speaker 2: No, Shabbos.
Speaker 1: “Must change Shabbos food from weekday food (tzarich leshanot ma’achal Shabbos mima’achal hachol).” He should at least change the Shabbos food from the weekday food. As we had regarding the clothing, that if he goes with the same clothing it should look different.
Speaker 2: No, there he brought it further from a poor person.
Speaker 1: Here he goes to an opposite problem, he always eats well. He should have some special food that he eats only on Shabbos and not during the week.
“And if it’s impossible to change, he should at least change the time of his eating, if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.” It doesn’t matter, it should be different. These are all laws in oneg. This is no difference in the oneg section, but it’s only recognizable that it’s Shabbos. It’s a law in the Shabbos meal.
Speaker 2: Yes, yes, okay, first the Rambam didn’t bring any eating order from the honor.
Speaker 1: But also, I mean that it makes it feel different. One eats, for example, erev Shabbos one eats earlier, or Shabbos one eats later, whatever, it doesn’t matter. The main thing is that it’s different, it’s Shabbos-like. It makes it Shabbos-like, not just that one says a prayer.
Speaker 1: Now the Rambam says the main mitzvah of the Shabbos meal, it’s also a law in oneg: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos (chayav adam le’echol shalosh seudos b’Shabbos).” This is the language “obligated.” Obligated by rabbinic law (midin divrei sofrim). “One in the evening, and one in the morning, and one at mincha.” One at the entrance of Shabbos, and one in the morning, and one at mincha before the departure of Shabbos, as he said earlier at its departure.
“And one must be careful with these three meals not to diminish them at all,” he should never make less than the three meals. Says the Rambam, even a poor person who is supported by charity (afilu ani hamitparneis min hatzedaka), the meal of three meals, he should also eat three meals.
Earlier the Rambam said that if one must still come to people, he shouldn’t. But one who lives from charity, he is a poor person who is supported by charity, he also has the mitzvah of three meals. Well, on whom does this arrangement fall? It falls on the trustees (gaba’im), those who provide him the charity, they should know that the poor person eats three meals, and he doesn’t have a second. You provide him, the mitzvah is on you.
Speaker 2: Ah, so you’re saying that if one holds exactly in between, he has enough money for two but not for the third, then he doesn’t need to, because then it’s “make your Shabbos like a weekday.” But if he is already from the outset supported by charity, one buys him perhaps three. Interesting.
Speaker 1: And if, but he says the Rambam, “and if he was sick from overeating”, listen. The Rambam, all these laws of the Shabbos meals are not a gezeiras hakasuv (biblical decree) that one must eat a kezayis (olive-sized portion), it’s not like eating matzah where one must eat matzah. It’s a matter of how one is meng (satisfied/content), this is the derech ha’olam (way of the world) of being satisfied and having pleasure. But if the person is the type of person who, on the contrary, eating makes him sick, or he is fasting, or he now has a fast specifically to be fasting for other reasons, then what? He is exempt from the three meals.
Speaker 2: May one fast on Shabbos?
Speaker 1: May. The Rambam already says one may not.
Speaker 2: And how does he fulfill oneg, the sick person?
Speaker 1: The Rambam doesn’t say. That is his oneg, that he sits at the set table, or he knows what he should do, something different than the week. Perhaps he’s not so in kavod (honor). I mean, that is his oneg, it doesn’t help, because he needs to be different, he needs to fast differently than he fasts the whole week.
Speaker 2: Yes, just as he has different clothing.
Speaker 1: He goes dressed in Shabbos clothes, but with the meal it’s not relevant, I mean it’s not relevant.
Speaker 1: The point that the Rambam says is that there is no obligation whatsoever to exert oneself to eat the Shabbos meal. The Shabbos meal comes when one is satisfied, and when it’s tasty. If it’s a bit difficult for someone, he’s already eaten too much, he can’t eat so much, and the like, he is exempt. There is no…
Speaker 2: So, one need not force the children.
Speaker 1: Perhaps on its own, on its own from last night not. On its own from the plain meaning.
Speaker 2: No, there are very many people who come to shul in the winter at, for example, shalosh seudos (the third meal), he has just finished his cholent, and he washes.
Speaker 1: It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei (fulfilling) for the night meal, that’s not it. It’s not possible just like that, one doesn’t need to. But if someone wants, he thinks that it’s a matter of shalosh seudos, and one doesn’t need to.
Speaker 1: Another halacha that the Rama writes,
Speaker 1: So one need not force the children and the like, it’s his… One need not force oneself either. Simple.
No, there are very many people who come to shul in the winter at shalosh seudos, he has finished his meal, and he washes. It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei for achilah gasa (gluttonous eating) is a biblical prohibition. One doesn’t need to. But if someone wants, he knows that it says that it’s a matter of shalosh seudos, he doesn’t know that one doesn’t need to.
Another halacha that you say, the choleh merov achilah (sick from overeating), he doesn’t say it that way, he says perhaps a bit stronger language. Yes, but he wants to say here exempt from all three meals. Again, it’s correct that it’s not any matter to torture oneself.
I’ll tell you, the Jew who comes to shalosh seudos and he says that he wants to better arrange his day, that there is a mitzvah of shalosh seudos, he eats a bit less in the morning, he eats a bit earlier, he takes a walk. If it’s in the winter and he davens chassidishe minyanim, one finishes Shacharis at one o’clock and at four o’clock one already davens Mincha, it’s not possible. He says that one should eat a smaller meal in order to be able to eat shalosh seudos. In two hours or so he’ll sit down, because then he’ll be hungry, and then it will already be six. You see that it’s very short, but the three meals is a further matter there.
You see, during the week the derech ha’olam is that one eats only two meals. So you see with the charity collectors, they give only two. Yom Tov, yes, there is something of a matter to eat three meals. Very good, for us it’s more correct, that the matter is neshama yeseira (additional soul). It doesn’t say that only in the summer is there this mitzvah. It says yes, it’s clear that it says there. In the halacha it says that only in the summer is there a mitzvah of shalosh seudos, because in the winter everyone is choleh merov achilah, and I don’t know why one should need to torture oneself.
Speaker 2: We don’t agree.
Speaker 1: “And one must establish all three of his meals on wine.” All three meals should be established on wine. Must one make kiddush at shalosh seudos?
Speaker 2: He says that one must make kiddush.
Speaker 1: One must establish it on wine. At the two meals there is already kiddush. It’s not a law of kiddush, one says borei pri hagafen, one has just added there in the order of zemiros, like Shabbos morning. But three times should one say? Kiddush rabba means before one eats. One drinks a cup of wine, but seudas shlishis is not for that.
If someone goes to a shul where they don’t give wine at seudah shlishis, for example, the Rama says that one must. “And one needs two loaves”, all the blessings should be on two loaves. The Rama doesn’t say the reason, but apparently it’s a matter of oneg, that there should be abundance, one should know that there is abundance.
It’s a hint from the manna, “v’chayim tovim,” so too Yom Tov where there is bread, one must make it on wine, and it’s implied that on Yom Tov days one makes three meals. So he says. I don’t know what is really implied. How does it say? “V’chayim tovim” refers to the two loaves. Perhaps it refers to the entire meal, to the whole thing? It’s not so. If you’re sure, you’re sure. One must look further in Yom Tov, in Yom Tov it already says three meals. Okay, I don’t know. It could be that they hold so, but I don’t know. I mean, if one is hungry one should eat, if not, not. What’s the problem?
The Beis Yosef understood something that the Rama meant to say that one must eat three meals on Yom Tov as well.
Speaker 2: Who, the Gra?
Speaker 1: The Beis Yosef understood that the Rama means here to say that one should eat three meals on Yom Tov. Not clear.
Speaker 1: Okay, now another detail from the laws of Shabbos, from oneg Shabbos. The Rama says, “eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him.” But he already said this essentially with “a very fatty food and preserved wine.”
Speaker 2: Yes, but it wasn’t so clear, he spoke there more about hints.
Speaker 1: A fragrant drink which meant wine, and a very fatty food which meant bread. Did he now say “not to establish on wine” then.
“Eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him, and if he doesn’t have the means, some say he is exempt.” Again the same thing, if one doesn’t have, one is exempt.
Speaker 2: Who? Meat?
Speaker 1: Ah. Again the same thing, he already said it anyway. I want to add the text of the Rama where he goes through the prohibitions, the boundaries that he lays down. He says thus, “and it is forbidden to establish a meal on wine on Shabbos and Yom Tov during the time of the beis hamidrash.” It doesn’t mean that one can drink all Shabbos and get drunk instead of davening. Not instead of davening, instead of learning. He says “during the time of the beis hamidrash.” If there’s a Shabbos afternoon shiur, then one may not eat.
“Rather, this is the custom of the righteous.” The Rambam already said earlier in chapter 29 something more about those who learn on Shabbos in the beis hamidrash, learning Kesuvim, learning other things, learning other tractates, one must learn in the beis hamidrash. Rather, this is the custom of the righteous. One must go to the beis hamidrash to the shiur, yes yes, not learn at home. Rather, this is the custom of the righteous, it’s an interesting expression. Because all chassidishe Jews do Shabbos in the beis hamidrash. The custom of the righteous, they want to know what the righteous do.
Because simple Jews on Shabbos, yes, it often happens that he makes the meal at his place in the beis hamidrash. Says the Rambam, I’ll tell you the order of the righteous, how I saw by the earlier righteous how they conduct themselves on Shabbos. “A person prays on Shabbos Shacharis and Musaf in the synagogue, and comes to his home and makes the second meal,” he should eat the second meal, the morning meal, “and goes to the beis hamidrash,” he should return to the beis hamidrash after the meal, before the nap, after the nap, I don’t know. He shouldn’t nap, or the Rambam didn’t nap? “He reads and reviews until Mincha.” “And goes to the beis hamidrash, reads,” he should learn, “and reviews,” he should learn out the shiur, yes. Torah she’bichsav, Torah she’ba’al peh. He reads, he learns a bit reading in the Torah, and reviews, he hears the drasha, “until Mincha. And prays Mincha,” and afterwards he should go home, or he doesn’t say go home. “And afterwards,” he doesn’t say and comes to his home, he stays for the meal. “And afterwards establishes the third meal on wine.” Interesting, he says again wine, he says establishes the third meal on wine. “And eats and drinks,” he already has a further problem, because he’s full.
Speaker 2: No, he means to say, because the second meal he already said earlier that one must make kiddush with wine.
Speaker 1: The third on wine he says it again, to remember that one must make it on wine. “And eats and drinks until motza’ei Shabbos.” The “and eats and drinks until motza’ei Shabbos,” he shows again the idea, that the meal should go until motza’ei Shabbos, that is the honor. One leaves from within the meal. I mean that this is motza’ei Shabbos.
Speaker 2: Not so. The Rambam doesn’t say that one should afterwards eat a fourth meal. Right?
Speaker 1: That’s what I mean. But I mean that… It says from all sides, also about this there is the Birkas Hamazon and afterwards the Havdalah that was spoken of earlier. He shouldn’t return to the beis hamidrash for Maariv. Perhaps he goes? Perhaps he doesn’t go? That’s already another topic. Do you understand what I’m saying? To return for Maariv.
Speaker 1: Okay. Until here we have learned roughly the general principles of the laws of oneg and kavod Shabbos. Now we’re going to learn a few more laws that have to do with oneg Shabbos, right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: That is, truly you can say prohibitions because of oneg Shabbos and the like. Right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: What’s another section? Let’s learn.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: When the Rambam said the kiddush rabba on Shabbos earlier, did he say wine?
Speaker 2: Certainly. Only on Havdalah did he say.
Speaker 1: That is the entire kiddush rabba.
Speaker 2: Yes, yes. It clearly says on all three meals wine. There’s kiddush, and twice it’s kiddush, and once… Perhaps that’s why he says “afterwards drinks wine.” What kiddush is there?
Speaker 1: Those who conduct themselves to make kiddush rabba in the morning on brandy, that is simply built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially have chamar medinah (local beverage). There’s truly no difference between night and morning. There isn’t that at night one must have wine. There is a matter of a second kiddush that one sometimes makes.
Speaker 2: Yes, he already did. He must drink wine as the main publicizing of the miracle. All three meals, true. All three meals one must drink wine. Yes.
Speaker 1: Okay. Now the Rambam is going to enumerate other matters that have to do with oneg Shabbos. But what one shouldn’t do because it disturbs the oneg Shabbos. It disturbs the rest. The first thing is thus: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day.” A person should not go out erev Shabbos from the beginning of the day, that is Friday one should not go more than three parsa’os to come home “while it is still very much day. In order”… You may not go… Ah, in order… Why shouldn’t he come home? Because we want that he should come home in time.
Why? One may go out from home for a walk. We mean already three parsa’os on a journey away from home. Why? Because we want that he should come home when it’s still day, and he should have time “to prepare the meal for Shabbos. Unless his household members know that today he will come in order to prepare for him.” That means he comes home. The entire reason is because he’s going to come home suddenly, and he won’t have a meal, and they haven’t prepared for him, because they didn’t know that he’s on the way home. He should be in the time that apparently according to this, the halacha is perhaps less relevant in today’s times when one notifies on the phone and one knows when he’s coming.
Speaker 2: True, true.
Speaker 1: That he should be able to come standing, he should have time to prepare a meal for Shabbos. He brings that the Shulchan Aruch HaRav says thus. He says that in today’s times everyone prepares comfortably, one need not worry.
Interesting. But the people of the city can excommunicate that whoever stays by other people should not come very late. Because then, besides that he won’t have a good Shabbos meal, it also comes out that he will be embarrassed, he embarrasses them, “that they did not prepare for them something fitting for guests,” they didn’t prepare something fitting for guests. And the Rambam calculated that one who eats from a meal that is insufficient for its owners, he embarrasses them with this. He embarrasses them with the insufficient meal. More than everyone has, yes, but… He didn’t prepare.
Speaker 1: What else may one not do because it’s a flaw in oneg Shabbos?
“It is forbidden to fast and to cry out and to supplicate and to ask for mercy on Shabbos.” One may not fast. The Rambam did say earlier that one who fasts… But here it means fasting for troubles, not someone who resists from fasting has some pleasure in it. He is in fasting on Shabbos, and Shabbos too, yes. Shabbos including Shabbos.
“And to cry out and to supplicate.” “To cry out” perhaps means to the world, like calling out things that one must pray for. When he writes this he means to the Almighty. “To cry out” with prayer, or “to cry out” means to alarm about something? One must alarm. I know, if someone is going to say that important votes are coming, I don’t know what… No, no, no. “To cry out” means… This is all one thing. “To fast, to cry out, to supplicate, and to ask for mercy” is all one action. One makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles and pray about troubles. What are the troubles that the halacha says one must seriously be involved with the troubles, and for these troubles that it says in Tractate Taanis, that “a community fasts and sounds the alarm for them,” that for this one must fast and blow shofar, “but one does not fast neither on Shabbos nor on Yom Tov,” one doesn’t do it on Shabbos and Yom Tov, one does it on weekdays. He now says, there is when one does do it. “A city that is surrounded by gentiles or a river,” a city where Jews live that is in danger because there are gentiles,
Isn’t it blowing shofar? Sounding the alarm. Sounding the alarm is blowing shofar. Teruah, yes. Or shouting, whatever it is, alarming the people, to help themselves, to help oneself, that one may indeed do.
And then one may also ask for mercy. And when it’s an emergency, then one may pray and ask for mercy.
One must understand here the matter, yes? What’s the connection? An emergency that one must do now, one may pray. If it’s something that one can postpone, one should do it Sunday. If it’s Shabbos, one needs the Almighty to help on Shabbos, one must tell Him now, otherwise, He won’t know that not.
All these things that a community fasts and sounds the alarm for them during the week, one shouts, it’s important, but it’s not an emergency for today. There is a matter, because one will make the fast on Sunday will also be good, Monday, whatever, Sunday one also doesn’t do. But at least, if it’s really a danger of every second, here stands the gentile, that is, there is a period where there’s a problem, it’s not the day is in trouble.
And now another halacha, let’s finish here. Now one more thing, that one doesn’t do erev Shabbos, because one will become troubled on Shabbos and not have oneg Shabbos. Yes?
One trouble, when one must make a war, one must surround a city of gentiles, “one does not besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos,” one doesn’t begin a war less than three days before Shabbos. Why? “In order that the minds of the men of war should settle upon them.” Because we want that the first few days of a war is very intense, is dramatic, tense. We want that the people should have calm, the men of war should be able to be calm, “and they should not be confused and troubled on Shabbos.” Because there is such an enactment that one should begin the war earlier.
He says, for the same reason, that on Shabbos one should not be confused and troubled, and one sees here, it’s interesting that the measure is specifically three days. It perhaps has to do with the fact that mourning is until three days, from three days one must begin to worry about Shabbos. I mean the plain meaning is not, because on the contrary, three days is enough that one should have calmed down. One is already three days on the way, one has already gotten used to it. So clearly, three days is always like a chazakah (established pattern).
One may not set sail on the great sea on a ship less than three days before Shabbos. For the same reason, one may not set out on a long journey, on a ship, less than three days before Shabbos, because the first few days when one travels on a ship are difficult, so that his mind will settle before Shabbos, so that he should calm down before Shabbos. This is according to the Torah, leaving one’s normal state of mind.
The Rambam says, we already learned earlier in the laws of Shabbos, that for a matter of mitzvah one may set sail even on erev Shabbos. For a matter of mitzvah one may, just like all those things that are permitted for a matter of mitzvah, certain shevusos are permitted, so there is also a permission here that one can go on the sea even on erev Shabbos.
And as we have already learned, the poskim say on the first day of the week before Shabbos, that if one goes on a ship on erev Shabbos, one must ask the ship’s captain that he should not travel on Shabbos, but even if he won’t, even if the ship’s captain doesn’t listen to him, the main thing is that he should say it.
But there’s another permission, if it’s a short journey, yes, from Tzor to Tzidon, the point is that essentially the non-Jew does it as a contractor, yes, the ship driver is paid for the arrival. It’s not a real prohibition that one may not.
Why must one say it l’chatchilah, I don’t remember. Have you already learned this law?
Because it’s midaber davar. You shouldn’t say that one is going to travel, one is going to travel on Shabbos. One is not traveling on Shabbos, that person is in his business to travel on Shabbos.
Okay, he means it. A short journey like from Tzor to Tzidon, naturally on erev Shabbos, when it’s less. As he said earlier about three parsa’os, but a short journey.
They are Tzor and Tzidon, yes? That’s what it’s called. Two cities that are very close. I think it’s like half an hour to walk even, it’s incredibly close. They are really close. But there are such places that jut out into the sea, where the easiest way to travel is by ship, but it’s actually really close.
In a place where they were accustomed not to set sail on erev Shabbos at all, there were places where they were more stringent, they didn’t even travel short journeys. Even sailing, it’s a custom, it’s a matter of custom, the custom of the place.
Okay, another mitzvah that one might think is not done because of oneg Shabbos, but in practice one does do it for oneg Shabbos.
The Rambam says, tashmish hamitah, not only that, I’ll say the law, tashmish hamitah is oneg Shabbos. I just want to explain the structure, because this is, one could say it’s not done because of oneg Shabbos, and here he says one does it precisely yes, but it’s in order to refute those who say it’s a prohibition, as he says. I just want to explain the structure.
You should have said this earlier, because it’s a law that he adds at the end. He didn’t want to write about making the meals, and he didn’t want… he wanted to add this matter later. I mean simply, he’s explaining the meals.
The Rambam says, tashmish hamitah is part of oneg Shabbos, tashmish hamitah is a part of oneg Shabbos, therefore, what may you do for oneg Shabbos? It’s part of oneg Shabbos. Just like one of the pleasures, aside from the meals, is tashmish, it’s also a part of oneg Shabbos. What is oneg Shabbos? Therefore the onah of healthy Torah scholars, the onah, the mitzvah of onah, in the laws of marriage there is when the mitzvah of onah applies, how often. Torah scholars who are healthy and they have no limitations, should be intimate with their wives from Shabbos night to Shabbos night. On Shabbos should be the tashmish hamitah, this is the mitzvah of onah.
Right, this is two things. We learned that the onah of Torah scholars is once a week, but since it’s part of oneg Shabbos, therefore a Torah scholar establishes it on Shabbos. It could be that for a non-Jew it’s also a mitzvah on Shabbos, but not that he must do it twice a week, or laborers or other laws, whatever the order of onah is.
You might have thought that something is forbidden, but it will say the first time of relations, then there will be blood of virginity, and you will say that there will be a bit of pain, but one may be intimate l’chatchilah on Shabbos, because we say there is no issue of wounding, one need not fear that the blood of virginity will be a problem of wounding. And the reason why not? Because the Gemara says that it’s not called wounding, because it’s not like one is extracting blood, because the blood is already lying there gathered, collected blood, and we say there is no issue of pain, one also need not be concerned about the fact that it causes her pain. Why not? Because in practice she loves him, that’s the answer presumably.
Pain is something that is a pleasure, I can say that it’s a pleasure, yes? It hurts her a little bit, but it’s still included in oneg Shabbos, perhaps the Gemara came to speak about oneg Shabbos in general, because they’re discussing this, it’s not a pain to say one shouldn’t do it on Shabbos, because it’s really a pain. That’s how I see that he brings it, but that’s what’s implied in the Gemara.
Okay, until here the laws of Shabbos, now we’re going to learn a beautiful teaching from the holy Rambam about the great excellence of the mitzvah of keeping Shabbos.
The Rambam says, Shabbos and idolatry, the two mitzvos of Shabbos and idolatry, each one of them is equivalent to all the other mitzvos, the two mitzvos, each one of them has the importance of being equivalent to all the other mitzvos. That means, there are 613 mitzvos, 611 of them are one thing, and then Shabbos is worth as much as the other 611, and then idolatry is worth as much as all the other 611, right?
And Shabbos is the sign between the Holy One Blessed Be He and us forever, Shabbos is forever a sign between the Holy One Blessed Be He and us Jews, and us people, Shabbos is a sign.
Therefore, since you have the two excellences of Shabbos, therefore anyone who transgresses all the other mitzvos, someone who transgresses all the other mitzvos, except for Shabbos and idolatry, he transgresses each one of all those 611 mitzvos, he is included among the wicked of Israel, he is included among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is worse, and as we discussed it’s similar to idolatry, it’s a kind of heresy, both are equivalent, he is like an idolater, and both of them just like an idolater, are like a non-Jew in all matters.
He says, one who desecrates Shabbos is like a non-Jew in all his matters. It’s not clear in the law. For example, he says that we lower and don’t raise and the like, but a public desecrator of Shabbos is not regarding this like an idolater. It’s not a piece of law. He says here, it’s a contradiction, he says actually looking at it from a legal perspective, one must look precisely regarding what this means, when, regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a non-Jew and regarding what not.
Understandably, there’s no actual rule here, it’s more, he comes here more for the aggadah, not for the law. And also, he doesn’t say why Shabbos. It’s implied from the Rambam that why is he like a non-Jew in all matters? Because it’s a serious matter and it’s a sign. He doesn’t say for example because Shabbos is the creation of the world, he doesn’t say the answer that appears in other commentators, because Shabbos is also idolatry. No, he says that both are equivalent. I think the word “publicly” is the main point about the word “sign.” Publicly he destroyed the sign.
Therefore, says the Rambam, the prophets praise and say, the prophets praise the Jews who keep Shabbos, and they say thus, “Happy is the man who does this and the son of man who holds fast to it, who keeps Shabbos from desecrating it” etc. Happy is the man, fortunate is the person. He doesn’t say what will be with him, it’s fortunate for him, it’s a great praise for one who keeps Shabbos. But what does he actually receive?
And anyone who keeps the Shabbos according to its law and honors it, someone who keeps Shabbos according to its law and honors it – Shabbos according to its law means all the negative commandments, and honors it and delights in it, he does the two things called honor and delight – it is explicit in the tradition that his reward in this world, it already says in the words of tradition that his reward is greater, his reward in this world is greater than the reward stored up for the World to Come. It already says in tradition that he will have reward both in this world and in the World to Come, besides the reward that he will have in the World to Come he will have in this world, as it says, as it’s written in the verse, the end of the verse from where it said the things about honor and delight, “and you shall honor it by not doing your ways” and so on, what is the reward? “Then you shall delight in Hashem”, perhaps “then you shall delight in Hashem” is there for the World to Come, “and I will feed you the heritage of Jacob your father”, which they tread outside of this world. Blessed is He who gave the heritage of Jacob without limit, He gave the inheritance that belongs to the Jews, the Land of Israel, as the mouth of Hashem has spoken, because the Almighty follows through. Thus the Almighty, words of truth and righteousness, the words of Hashem.
Very good. Until here the laws of Shabbos, blessed is the Merciful One who has helped. Yes? According to his ability, one must go into it. According to his ability, as we learned according to wealth, that means, you shouldn’t think that someone doesn’t have any money.
Speaker 1: Right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay, we’re moving on to the laws of Shabbos.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
—
The Rambam’s Words: “Four things were said about Shabbos — two from the Torah and two from the words of the Sages, and they are explained by the prophets. From the Torah — zachor and shamor. From the words of the Sages — kavod and oneg. As it says, ‘And you shall call Shabbos a delight and the holy day of Hashem honored.'”
The Rambam sets up a structure for all of Hilchos Shabbos: four foundations — two d’oraisa (zachor = kiddush; shamor = guarding Shabbos/melachos) and two d’rabbanan but explicit in the prophets (kavod and oneg), from the verse in Yeshayahu 58.
1) Why does the structure appear at the end and not at the beginning? The Rambam has made such general introductions at the beginning in other halachos (like Hilchos Ishus, Hilchos Sefer Torah), but here in Hilchos Shabbos he didn’t do so — he started immediately with the mitzvah of resting, melachos, techumin, meals, etc. Only here, in this last chapter, does he bring the general structure. The innovation: The Rambam does this intentionally, to bring out that kavod and oneg should not appear as merely an added rabbinic matter. By presenting it as one of the four fundamental things of Shabbos — half of the entire structure — kavod and oneg are elevated to an important level, not just “another rabbinic matter.”
2) The parallel between zachor/shamor and kavod/oneg: Kavod and oneg are built upon zachor and shamor — i.e., they are the rabbinic extensions of the Torah foundations:
– Kavod corresponds to zachor: Everything the Rambam lists under kavod — dressing freshly, receiving Shabbos, waiting for Shabbos, bringing in Shabbos — relates to the entrance of Shabbos, just like zachor (kiddush, “remember it at its entrance and exit”).
– Oneg corresponds to shamor: Shamor means that Shabbos should look different (as the Rambam explained regarding muktzeh — so it should be Shabbos-like). Oneg is the positive content of what one does on Shabbos — meals, learning, gathering.
On this it is asked: Oneg is a positive thing (eating, pleasure), while shamor is a negative thing (not doing melacha). How does this fit together? The answer: There are indeed prohibitions that stem from oneg — one may not fast, not request mercy, not wage wars — all things that are the opposite of oneg (distress). But both — the prohibitions and the positive commandments — are all the commandment of Shabbos: that Shabbos should be a joyful day, not just cessation from work.
3) The language “kibud” (not “kavod”) and “oneg”: The Rambam writes “kibud” — which means an action of honoring (the person does something), while “kavod” would mean a state of honor in itself. The language “kibud” fits with the idea that it is a deed that the person must do in honor of Shabbos.
4) “Explained by the prophets” — what does this mean practically? The Rambam makes clear that kavod and oneg are rabbinic (divrei sofrim), even though they appear in the prophets. This is against many Rishonim who hold that Shabbos meals (which are derived from verses with four expressions of eating) are d’oraisa. The Rambam’s position is clear: prophets cannot add any halacha — they can only make enactments like the Sages. Even Moshe Rabbeinu’s enactments (like kriyas haTorah) are rabbinic, because they are not from the Written Torah.
It is asked: If it’s merely rabbinic, why does the Rambam mention that it is “explained by the prophets”? The answer: This gives importance — that a prophet said it makes it more significant, although halachically it remains rabbinic. (According to the Rambam’s position that divrei kabbalah have no halachic advantage over regular rabbinic law.)
5) The source for the structure “four things”: No explicit source in the Gemara or Midrash has been found for the language “four things were said about Shabbos.” None of the commentators have found a source. The Rambam himself created this structure, based on the Mishnah’s format of “two that are four” (yetzios haShabbos shetayim shehem arba) — the Rambam applies the same model to all of Shabbos: two d’oraisa, two d’rabbanan = four.
6) “Four things” are not four mitzvos: The Rambam doesn’t mean there are four mitzvos of Shabbos — the mitzvos divide differently (resting, techumin, kiddush, etc.). These are four ideas/foundations that contain all the matters of Shabbos.
—
The Rambam’s Words: “And this is what the Sages said: that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands, and feet in hot water on erev Shabbos for the honor of Shabbos… and wraps himself and sits with dignity waiting to receive the face of Shabbos as one who goes out to greet the king… The early Sages would gather their students on erev Shabbos and wrap themselves and say, ‘Come, let us go out to greet Shabbos the King.'”
One must wash on erev Shabbos, dress nicely, and wait for Shabbos with dignity — like one who goes to meet a king.
1) The Rambam’s method — from aggadata to halacha: The Rambam takes pieces from the Gemara that are more aggadic in style (stories of Rabbi Yehuda bar Ilai, Rabbi Chanina), and he places them under the halachic category of “kavod Shabbos.” He makes from stories a halachic list of details. In the Gemara itself it doesn’t explicitly state that all these things are a mitzvah — the Rambam brought it out.
2) Combining two stories: The Rambam combined two separate stories from the Gemara (Shabbos 25b, Shabbos 119a): (a) Rabbi Yehuda bar Ilai — they brought him hot water, he washed, wrapped himself in fringed sheets, and was “like an angel of Hashem of hosts”; (b) Rabbi Chanina — “wrapped himself and stood at dusk” and said “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rambam built from both together one halacha: one should dress and wait with dignity.
3) “Kovod rosh” — translates “like an angel”: The Rambam’s language “kovod rosh” is his translation/explanation of the Gemara’s “like an angel of Hashem of hosts.” This doesn’t mean joy, but a certain seriousness. “Mechayel” is anticipation (looking forward), and “kovod rosh” is an additional element — a seriousness, like when praying “standing before the King.”
4) Rabbi Yehuda bar Ilai vs. Rabbi Chanina — two styles: Rabbi Yehuda bar Ilai did it privately — “they brought him,” they brought it to him. Rabbi Chanina went out with his students publicly — “they would gather their students.” The Rambam brings the first as halacha, and the second as “the early Sages” — a practice/custom.
5) “Shabbos the King” — not “Queen”: The Rambam’s text reads “Shabbos the King” (masculine), not “Shabbos Malkesa/the Queen” (feminine) as in the Gemara. The Mekubalim hold strongly that Shabbos is a “Queen,” but the Rambam’s version is “the King.” Perhaps because in Aramaic “Malkesa” can also mean king (as in Arabic), or the Rambam has a consciously different version.
6) Tzitzis — fringed sheets: In the Gemara it means nice garments with tzitzis, according to the position that sheets require tzitzis (which is a dispute). It is mentioned that in Toldos Aharon they wear a tallis before nightfall, because in the Rambam it is implied so.
[Digression: Kabbalas Shabbos] The halacha about “wrapping himself” is the source for kabbalas Shabbos. The Brisker Rav would every erev Shabbos before Maariv go out of the porch, say “Bo’i Kallah,” sit down, and return — just like Rabbi Chanina’s “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rashba would put on a tallis (wrap himself).
—
The Rambam’s Words: “That he should wear clean clothing, and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing. And if he has nothing to change into, he should lower his garment so that his clothing will not be like weekday clothing.”
One must wear clean clothes, and Shabbos clothing should be different from weekday clothing. Whoever doesn’t have other clothes should at least lower his garment longer.
1) Two separate objectives: The Rambam holds two things: (a) “clean clothing” — cleanliness, (b) “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” — difference. These are two separate laws. “Clean clothing” doesn’t have to mean different clothing — it can be enough that it’s clean. But “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” means it should look different.
2) “Lower his garment” — longer garments as honor: The reasoning: a worker needs short clothing so he can move around. Someone who sits at rest wears longer garments. On Shabbos, when one is at rest, one can lower the garments — they won’t get dirty.
3) Customs in practice: In Satmar some wear a beaver hat on Shabbos instead of a shtreimel (nicer); in Lithuania they don’t wear really different clothing, just somewhat nicer. These are all customs, one cannot do differently than the whole community does. The principle: one must do something that is more than during the week — “lowering his garments” — it should be something special. Someone who wears a frock all week needs to have a bekeshe in addition on Shabbos. Someone who doesn’t wear an outer garment is satisfied with a bekeshe.
—
The Rambam’s Words: “And Ezra enacted that they should wash laundry on Thursday in honor of Shabbos.”
Ezra the Scribe enacted that one should wash laundry on Thursday, so one would have clean laundry for Shabbos.
1) Why not Friday? Because Friday is already erev Shabbos, there’s no time.
2) Ezra’s role in the order of life: Ezra made the order of life for Jews in Eretz Yisrael — all kinds of physical enactments. He established that every Thursday is the day for laundry washing.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos… for the honor of Shabbos… that a person should not eat from Mincha time onward so that he will enter Shabbos when he is eager to eat.”
One may not fix a meal/feast on erev Shabbos. From Mincha time onward one should refrain from fixing a meal, so one will enter Shabbos hungry.
1) Two separate laws: The Rambam has two formulations: (a) “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos” — this refers to a feast, a large party, the whole day; (b) “that he should not eat from Mincha time onward” — this refers to fixing a meal (not a feast), from Mincha time onward. The language is different — in the first it says “feast,” in the second only “fixing a meal.”
2) “To fix a meal” — what does it mean? “To fix a meal” means that the person makes his regular weekly meal (when the family gathers) on Friday. This he should not do — he should make it on Shabbos. But when it happened by chance (by way of occurrence), like at a seudas mitzvah, that is different.
3) Regular eating and drinking — permitted: Regular eating and drinking (even fruits and vegetables) is permitted until nightfall. After nightfall one may not eat before kiddush.
4) Kavod Shabbos or oneg Shabbos? The conclusion: It is a law of kavod Shabbos — it is not honorable that one comes to Shabbos already full. But it also relates to oneg — if one is already satiated, one cannot have oneg from the Shabbos meal. The Rambam’s language “so that he will enter Shabbos when he is eager to eat” points to both: kavod (how one comes to Shabbos) and oneg (one should be able to have pleasure).
—
The Rambam’s Words: “A person should set his table on erev Shabbos even if he only needs a kezayis. And similarly he should set his table on motzaei Shabbos even if he only needs a kezayis, to honor it at its entrance and exit.”
One must prepare the table for Shabbos even if one only needs to eat a kezayis — the table should look like a large meal. The same on motzaei Shabbos.
1) What does “motzaei Shabbos” mean? One would think “motzaei Shabbos” means after Shabbos (melaveh malkah). But the simple meaning is that “motzaei Shabbos” means “when Shabbos goes out” — i.e., seudah shlishis, when Shabbos is leaving. This is not proof for a fourth meal (melaveh malkah). There is no mitzvah of a fourth meal stated in the Rambam.
2) Proof that motzaei Shabbos = seudah shlishis: The Rambam speaks later about the order of Birkas HaMazon with Havdalah — which shows that the third meal extends into motzaei Shabbos. This fits with the simple meaning that “motzaei Shabbos” here means seudah shlishis. In summer when seudah shlishis is late (nine o’clock), it’s hard to understand why one would eat another melaveh malkah.
3) The innovation of “setting one’s table”: Not only at the first meal of Shabbos should there be excitement — the same honor should also be at seudah shlishis. This is also kavod Shabbos.
—
The Rambam’s Words: “And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos, and there should be a lamp burning and a table set and a bed made, for all these are for the honor of Shabbos.”
One must prepare the house for Shabbos — the table should be set, the lights lit, the bed made — all before Shabbos (while it is still day), not when one comes home from shul.
1) “While it is still day” — before shul: The table should already be set before one goes to shul, not only when one returns.
2) Relationship to lighting candles: The Rambam already spoke earlier about the mitzvah of lighting candles. Here he adds that “a lamp burning” is part of the broader mitzvah of kavod Shabbos. The mitzvah of lighting candles is essentially a mitzvah of kavod Shabbos — as the Rema says “lighting candles on Shabbos is an obligation.”
—
The Rambam’s Words: “Even an important person whose way is not to shop or occupy himself with household work, is obligated to do things for the needs of Shabbos with his own body, for this is its honor.”
Even an important person who doesn’t do such things all week must himself do preparations in honor of Shabbos — this itself is the honor of Shabbos.
1) “For this is its honor” — honor of Shabbos, not honor of the mitzvah: The Rambam means that the fact that an important person does it himself is the honor of Shabbos itself — just as when a king comes, the honor is that important people prepare for him. This is not just the general law of “a mitzvah performed by oneself is greater than through an agent.”
2) Distinction between “mitzvah bo yoser mib’shlucho” and kavod Shabbos: “Mitzvah bo yoser mib’shlucho” is a general law for all mitzvos — one should do a mitzvah oneself. But the Rambam adds here an extra dimension: for Shabbos, the doing-it-oneself is part of the honor of Shabbos. That is, it’s not just that one cannot send an agent — it’s that the fact that the important Jew does it himself, that is what makes the honor.
3) “Whoever increases in this matter is praiseworthy”: The more an important person does himself, the more praiseworthy.
—
The Rambam’s Words: “The early Sages, some would split wood to cook, and some would cook or salt meat, or braid wicks, or light candles, and some would go out and buy things needed for Shabbos from food and drink, even though this was not their way.”
Different Sages did different preparations themselves — broke wood, cooked, salted meat, braided wicks, lit candles, or shopped.
1) The Rambam’s approach — no names: The Rambam almost never mentions names of Sages from the Gemara (he doesn’t say Rava, Rav Safra, etc.) — he writes simply “the early Sages.” This is his general way.
2) “Some… some…” — no set custom: The Rambam shows that each Sage found his own thing — there was no one fixed custom. No one looked at the other.
3) “Even though this was not their way” — what does it refer to? Perhaps it refers to all things, but perhaps mainly to the last — “going out and buying” — because shopping is not a great effort, but for an important person it is unusual. The innovation is that he was seen in the “grocery” only for Shabbos. But one can also say it refers to all — even breaking wood was not his type.
—
The Rambam’s Words: “What is oneg? This is what the Sages said: that one needs to prepare very rich food and spiced drink for Shabbos.”
Oneg Shabbos means good fatty foods (more than usual) and good drinks.
1) “This is what the Sages said” — the Rambam’s division: The Gemara uses the language “whoever delights in Shabbos” for all meal-related matters. The Rambam divides it: the previous (setting the table, preparing the house, clothing) is kavod, and this (foods, drinks) is oneg. “This is what the Sages said” means: what the Sages speak about regarding good foods — this is the oneg part.
2) “Spiced drink” — not necessarily flavored: “Spiced” here means like “rich” regarding food — good, rich drinks, not necessarily a flavored drink. The proof is from what the Rambam writes “that restores the soul and opens” — something that makes one happy and refreshed.
—
The Rambam’s Words: “Everything according to a person’s wealth… And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods is praiseworthy.”
The measure of oneg Shabbos — how much one must spend on Shabbos foods — is according to a person’s wealth, according to how much each can afford. And whoever spends more is praiseworthy.
1) “According to a person’s wealth”: The optimal measure of oneg Shabbos is according to how much the person can afford. A wealthy person who eats well every day is expected to do more for Shabbos. But the Rambam rules clearly that there is never an obligation to buy more than what one can afford. This is not post facto — this is the optimal law.
2) “Expenses” and “preparing foods”: “Expenses” means monetary expenditures, and “preparing many foods” also means the effort and work of preparation. Both are praiseworthy.
—
The Rambam’s Words: “And if he cannot afford it, even if he makes vegetable soup… to delight in Shabbos, this is oneg Shabbos. And he is not obligated to impoverish himself and borrow from others to increase Shabbos food.”
If someone has no money, even if he only makes a simple vegetable soup in honor of Shabbos, he fulfills oneg Shabbos. He doesn’t need to borrow money from others to increase Shabbos foods.
1) “Make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — broader than charity: The Rambam rules the principle of “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” (Shabbos 118), but he understands “depend on people” more broadly than just asking for charity — it also includes borrowing (loans). “Borrowing from others” means borrowing money, not just asking for gifts.
2) An important innovation — no obligation to do more than one can: The Rambam says never that someone must do more than he can afford. The Tur had a difficult problem (and brings from his father the Rosh) because he held that there is in certain ways an obligation to exert oneself. But according to the Rambam the law is simple: according to his wealth, and if there isn’t — there isn’t. No obligation to borrow or struggle. It’s not just “not obligated” — it’s actually not proper.
3) “Vegetable soup” — only when it’s special: The “soup” fulfills only when he does it “to delight in Shabbos” — i.e., something he wouldn’t do during the week. If he eats such soup every night, he hasn’t done something special. He must at least change something — for example, he usually eats only bread, and now he makes soup.
—
The Rambam’s Words: “One must change Shabbos food from weekday food. And if it’s impossible to change, he should at any rate change the time of his eating — if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.”
Someone who always eats well must at least change his Shabbos eating from weekday eating. If he cannot change the food itself, he should at least change the time when he eats.
1) The opposite problem from the poor person: The wealthy person who already always eats well — how does he make Shabbos different?
2) Noticeable that it’s Shabbos: The main point is that it should feel different, “Shabbos-like.” This is parallel to the law regarding clothing, where the Rambam said that if one wears the same clothes it should at least look different.
3) Changing the time: Changing the time of eating (earlier or later than usual) is also a way of oneg Shabbos — it makes it feel different, not just a routine.
—
The Rambam’s Words: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos — one in the evening, one in the morning, and one at Mincha time. And one must be careful with these three meals not to reduce them at all. And even a poor person who is supported by charity eats three meals.”
One is obligated to eat three Shabbos meals — Friday night, Shabbos morning, and Shabbos afternoon. Even a poor person who lives from charity must eat three meals.
1) Question and answer — “make your Shabbos like a weekday” vs. a poor person supported by charity: Earlier the Rambam said “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — one doesn’t need to borrow. How does this fit with the law that even a poor person supported by charity must have three meals? The answer: The obligation falls on the charity administrators / those who provide charity — they need to know that the poor person needs three meals, and they should provide for him.
2) Interesting distinction — middle class vs. completely poor: Someone who has enough money for two meals but not for three — he doesn’t need to borrow, because then “make your Shabbos like a weekday” applies. But someone who is already initially supported by charity — they buy him three. This is compared to Pesach, where one does ask from charity because then there is a specific mitzvah that must be provided (four cups, etc.).
3) The way of the world — two meals: During the week the way of the world is only two meals — this is also seen with charity administrators who give only two meals. Shabbos is the matter of the extra soul that makes three meals.
—
The Rambam’s Words: “And if he was sick from overeating, or if he was constantly fasting — he is exempt from three meals.”
A sick person for whom eating harms him, or someone who fasts constantly, is exempt from three meals.
1) The foundation of Shabbos meals according to the Rambam: All laws of Shabbos meals are not a decree of Scripture like eating matzah (where one must eat a kezayis even if it’s difficult). Shabbos meals are a matter of oneg — this is the way of the world of having pleasure. If eating makes him sick, it is the opposite of oneg and he is exempt.
2) There is no obligation whatsoever to exert oneself to eat Shabbos meals. Shabbos meals come only when it’s delightful and tasty. If it’s difficult — he’s already eaten too much, he can’t anymore — he is exempt.
3) Practical application — overeating in winter: People who come to shul in winter for seudah shlishis right after they’ve finished their cholent, and they’re still satiated — they fulfill nothing by forcing themselves to eat. It’s not a matter of oneg Shabbos when one eats against one’s will. Overeating is a Torah prohibition, and one fulfills nothing with it. The advice: one should eat a smaller morning meal, eat earlier, take a walk — to be able to eat seudah shlishis. But in winter with Chassidic minyanim (Shacharis ends at one, Mincha is already at four o’clock) it’s practically very difficult.
4) How does the sick person do oneg Shabbos? The Rambam doesn’t say. He can have oneg through other things (like Shabbos clothing), but regarding meals specifically it’s not applicable — he cannot change his fast to a “Shabbos fast.”
—
The Rambam’s Words: “And one must fix all three of his meals on wine.”
All three meals should be fixed on wine. At the first two meals there is already kiddush (at night kiddush, in the morning kiddush rabbah). At seudah shlishis one must also have wine, even though there is no law of kiddush.
1) Kiddush rabbah on liquor: The custom to make kiddush rabbah in the morning on liquor (schnapps) is built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially be on chamar medinah. According to this there is truly no difference between night and morning regarding wine.
2) Two loaves: The Rema says “and one needs two loaves” — all meals should be on two loaves. The reason is apparently a matter of oneg — an abundance, one should know there is abundance. It is also a reminder of the manna.
3) Eating meat and drinking wine: The Rambam already spoke earlier of “very rich food” and “preserved wine” — but there it was more in hints. Here he says it explicitly: meat and wine is oneg Shabbos. “If he cannot afford it” — if one doesn’t have, one is exempt.
4) Three meals on Yom Tov: It is discussed whether one must also eat three meals on Yom Tov. The Beis Yosef understood that the Rambam means that on Yom Tov one must also eat three meals. This remains unclear.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal on wine on Shabbos and Yom Tov at the time of the study hall… Rather, this is the custom of the righteous…”
One may not make a meal with wine instead of going to learn in the study hall. This doesn’t mean instead of praying, but instead of learning — “at the time of the study hall.”
1. Shacharis and Musaf in the synagogue
2. And he comes to his house and makes the second meal — the morning meal at home
3. And he goes to the study hall, reads and reviews until Mincha — “reads” = Written Torah, “and reviews” = Oral Torah / hears the sermon
4. And he prays Mincha
5. And afterwards he fixes the third meal on wine, and eats and drinks until motzaei Shabbos
1) “On wine” at seudah shlishis: The Rambam says again “on wine” specifically at seudah shlishis, to remember that here too one needs wine, even though there is no kiddush.
2) “And eats and drinks until motzaei Shabbos”: The meal should continue until motzaei Shabbos, one leaves Shabbos through a meal. This is a matter of kavod Shabbos.
3) No fourth meal (melaveh malkah): The Rambam doesn’t say that one should eat a fourth meal afterwards.
4) Seudah shlishis in the study hall: The Rambam also doesn’t say “and he comes to his house” at seudah shlishis — implying he remains for
the meal in the study hall.
5) “The custom of the righteous”: An interesting language — the Rambam presents this order specifically as “the custom of the righteous.”
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so that he will arrive at his house while it is still very much day in order to prepare a meal for Shabbos.”
A person should not travel on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so he can arrive home while it is still very much day, so he will have time to prepare a meal for Shabbos.
1) The reason — “that his household members know”: The entire reason is because he comes home suddenly and they haven’t prepared for him. According to this, the halacha is perhaps less relevant in modern times when one can notify by telephone. The Shulchan Aruch HaRav says that in modern times everyone prepares generously, one doesn’t need to worry.
2) The townspeople can excommunicate: Whoever stays at other people’s homes should not arrive very late, because aside from the fact that he doesn’t have a good meal, it also turns out that he embarrasses the hosts — “that they didn’t prepare for them something fitting for guests.” The Rambam calculated that someone who eats from a meal that is insufficient for its owners embarrasses them thereby.
—
The Rambam’s Words: “It is forbidden to fast and cry out and supplicate and request mercy on Shabbos.”
One may not fast on Shabbos, and one may not cry out, say supplications, and request mercy.
1) “Fasting” here doesn’t mean someone who has pleasure from fasting (which the Rambam mentioned earlier as exempt from meals), but fasting over troubles — a day of prayer regarding troubles.
2) “To fast, to cry out, to supplicate, and to request mercy” is all one action — one makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles. This comes from Tractate Taanis — a community fasts and sounds the alarm over them (fast and blow shofar), but “they don’t fast on Shabbos or on Yom Tov.”
3) Exception — a city surrounded by gentiles or a river: A city that is in danger from gentiles or a river — then one may sound the alarm on Shabbos. The distinction: troubles that can be postponed (one can make a fast on Sunday), one doesn’t do on Shabbos. But an emergency that needs to be dealt with now — for example, an enemy is standing here — one may pray. The reasoning: if the Almighty needs to help today, Shabbos, one must ask Him now. With a regular trouble it’s a “period” of a problem, not that the day itself is in danger.
—
The Rambam’s Words: “They don’t besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos, so that the minds of the warriors will settle upon them and they won’t be confused and troubled on Shabbos.”
One doesn’t begin a war (surrounding a city of gentiles) less than three days before Shabbos. The first days of a war are very tense and dramatic. One wants that by Shabbos the soldiers should already calm down, so they can have oneg Shabbos.
The measure of three days — three days is enough time that one should get used to it, three days is always like a “chazakah.” It perhaps also relates to the fact that the most difficult time of mourning is until three days.
—
The Rambam’s Words: “They don’t set sail on the great sea less than three days before Shabbos, so that his mind will settle upon it before Shabbos. But for a matter of a mitzvah one may sail even on erev Shabbos.”
One may not set sail on a ship on the great sea less than three days before Shabbos. The first days on a ship are difficult (seasickness and the like). One needs three days’ time to calm down before Shabbos. For a matter of a mitzvah it is permitted even on erev Shabbos.
1) Erev Shabbos on a ship — “speaking of the matter”: When one travels on erev Shabbos on a ship, one must ask the ship’s captain that he shouldn’t sail on Shabbos — but even if he doesn’t comply, the main thing is that one said it. The reason: “speaking of the matter” — one shouldn’t speak about sailing on Shabbos. The gentile sails for his business.
2) Short journey — from Tyre to Sidon: A short journey like from Tyre to Sidon (very close, almost half an hour to walk) is permitted. The cities extend into the sea, so a ship is the easiest way even if it’s really close.
3) Local custom: “A place where they were accustomed not to sail on erev Shabbos at all” — there were places where they were stringent not to travel even short journeys. This is a matter of local custom.
—
The Rambam’s Words: “Marital relations are from oneg Shabbos. Therefore the conjugal obligation of healthy Torah scholars is from Friday night to Friday night.”
Marital relations are part of oneg Shabbos. Therefore the mitzvah of onah for Torah scholars (which is once a week) is fixed on Friday night.
1) Structure of the halacha: One can ask why doesn’t he bring this earlier with the halachos of oneg Shabbos? The Rambam didn’t want to mix it with the halachos of meals, and added it later.
2) Two points: (1) The onah of Torah scholars is once a week, (2) since relations are from oneg Shabbos, it is fixed on Shabbos. Other people (workers, etc.) who have an onah schedule of twice a week, Shabbos is also a mitzvah, but they don’t have to specifically only on Shabbos.
3) Relations with a virgin on Shabbos: One may optimally have relations with a virgin on Shabbos, even if there will be virginal blood. There is no issue of wounding — because the blood is already collected blood (already lying there gathered), it’s not like one is extracting blood. There is no issue of distress — because in practice she loves him, so the distress is still within the category of oneg. Perhaps the Gemara therefore brought this matter by oneg Shabbos — to show that even with a bit of distress it is still oneg.
—
The Rambam’s Words: “Shabbos and idolatry, each of them is equivalent to all the other mitzvos. And Shabbos is the sign between the Holy One, blessed be He, and us forever. Therefore, whoever transgresses the other mitzvos is among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is like one who worships idolatry, and both of them are like a gentile in all matters.”
Shabbos and idolatry are both equivalent to all the other mitzvos. A public desecrator of Shabbos is like an idolater, like a gentile in all matters.
1) “Like a gentile in all matters” — halacha or aggadah? This is not simply a halachic principle. One must look down precisely regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a gentile and regarding what not. For example, “we lower and don’t raise” — but not all laws of an idolater. The Rambam comes here more for the aggadah, not for the halacha.
2) Why Shabbos? The Rambam’s reason is: (1) it’s a serious matter, (2) it’s a sign between the Holy One, blessed be He, and the Jews. He says not the reason that other commentators bring — that Shabbos is the creation of the world (and therefore similar to idolatry). He also doesn’t say that Shabbos is “also idolatry” — but that both are equivalent.
3) Publicly — the key: The word “publicly” is the main point, and it refers to the word “sign.” When one desecrates Shabbos publicly, one has destroyed the sign — the symbol of the covenant between the Holy One, blessed be He, and the Jewish people.
—
The Rambam’s Words: “Whoever guards Shabbos according to its law and honors it and delights in it — it is explicitly stated in the tradition that his reward in this world is in addition to the reward stored up for the World to Come, as it says, ‘Then you will delight in Hashem, and I will cause you to ride on the high places of the earth, and I will feed you the heritage of Jacob your father, for the mouth of Hashem has spoken.'”
Someone who guards Shabbos according to its law (negative commandments), honors it (kavod), and delights in it (oneg) — receives reward both in this world and in the World to Come, as it says in the prophets.
1) “According to its law and honors it and delights in it” — three things: (1) According to its law = all the negative commandments, (2) honors it = kavod Shabbos, (3) and delights in it = oneg Shabbos. This reflects the entire structure of Chapter 30.
2) “Praiseworthy is the person who does this”: The prophet doesn’t say what the reward will be, only that it is “well” with him — a praise in itself.
3) “And I will feed you the heritage of Jacob your father”: This means Eretz Yisrael, which is an inheritance without limit (without boundaries). “For the mouth of Hashem has spoken” — because the Almighty keeps His word, words of truth and righteousness.
4) “According to his ability”: He mentions that oneg Shabbos is according to his ability/according to his wealth, so one shouldn’t think that someone who has no money cannot fulfill oneg Shabbos.
—
Thus far Hilchos Shabbos — Blessed is the Merciful One who has helped.
Good. We are going to learn the last chapter of Rambam Hilchot Shabbat, the thirtieth chapter. Very good. A delicious chapter. But before we learn the chapter, we want to thank the sponsors and supporters and sustainers of our shiur, those who share it with other people and help spread Torah, and of course the main sponsor, our dear friend the generous patron Rabbi Yoel Leib Wertzberger, may the merit of Torah constantly accompany him. And may the Holy One Blessed Be He pay his reward, as it says in the Mi Sheberach, and also all those who bring wine for kiddush and havdalah and bread for tzedakah, etc.
The Rambam says as follows: “Four things were said about Shabbat”. This is a very interesting beginning to this chapter. Four things are stated about Shabbat, “two in the Torah and two from the words of the Sages”. Two things are stated in the Torah, “were said,” are stated in the Torah, yes, and two things are stated in the words of the Sages, “and they are explained by the prophets”. That means, it is rabbinic, but the prophets already spoke about it. It has the status of a rabbinic law, it is not more obligatory than a rabbinic law, but it is not stated by the later Sages, Ravina and Rav Ashi, it is stated by the prophets. It also has the status of divrei kabalah, words of the Sages.
What are the two in the Torah? The two mitzvot in the Torah about Shabbat are zachor and shamor. Zachor we learned in the last chapter, it means, as the Rambam said what the Sages interpreted, “remember it over wine,” the mitzvah of kiddush from the Torah. The Rambam didn’t exactly say this is “remember it over wine.” “To remember it at its entrance and exit over wine” he said later is certainly rabbinic. And shamor is apparently the mitzvah of guarding Shabbat, all the other chapters that the Rambam spoke about, hilchot hotza’ah etc., all the other 39 melachot that the Rambam actually called the verse and brings on it “tishbot.”
But here it appears that he wants to say here zachor, shamor, kavod, oneg. These are four words that one can easily remember. You know, it’s an interesting introduction. Zachor, shamor, which is guarding Shabbat. And then there are the two that I want to mainly speak about here, the two that are explained in the prophets, that the prophets explained, the prophet Isaiah, which are the mitzvah of kavod and the mitzvah of oneg, honor and delight of Shabbat.
Speaker 1: It says, “kibud and oneg,” not “kavod and oneg.” A whole chapter also. Kibud is about honoring. Kavod is in itself, kibud is when a person gives it honor.
Speaker 2: Aha, I don’t know that. I say that kavod is the honor of Shabbat, but to honor is an action. Kavod is… afterwards he has kavod. Afterwards the one who honors, he has kavod. When a person does something it is kibud. When someone has kavod by himself without someone doing something, perhaps it can be called kavod, but it cannot be called kibud.
Speaker 1: Okay.
And oneg, to enjoy oneself. It says, “And you shall call Shabbat a delight”, you should call Shabbat oneg, that means you should make oneg on Shabbat. And later in the same verses it says, “And the holy day of Hashem honored”, the day of Shabbat which is holy to Hashem, honored, one should honor it.
So, it’s very interesting that the Rambam decided here, that is, the Rambam has in many places this kind of idea of making a structure. Yes, you have ten principles of hilchot sefer Torah, I know, we learned it. Shabbat he never did this. He began directly with the mitzvot of resting on Shabbat, and he did learn, yes, and then the mitzvah of not punishing on Shabbat, the mitzvah of techum, more mitzvot of Shabbat meals. And here finally, at the end, he remembered to give such an overall structure for all of hilchot Shabbat.
Actually, this introduction could have come at the beginning of hilchot Shabbat. There are four things, or perhaps as you say, another thing about techum, or another thing about not punishing, but let’s say it’s included in guarding Shabbat in the most general way. And then there are more things about kavod and oneg, which are additional things. Actually this could have been the beginning.
I think that perhaps he wants to bring out, that perhaps this is the purpose, he wants to bring out that one should not think that kavod and oneg is perhaps just an added-on thing, do kavod and oneg Shabbat. Now that he makes it into the structure, you see that this is one of the four things. Granted it’s rabbinic, it’s not as stringent as the Torah laws, but as if there are four things about Shabbat, and half of them, yes, are kavod and oneg. So it makes kavod and oneg Shabbat more important than if we had just added it as, ah, another rabbinic matter to do kavod and oneg Shabbat.
I think perhaps like this, first of all why did he bring zachor and shamor? Because they are a very good set. Yes, you have the same verse in the Ten Commandments in Yitro and in Va’etchanan it says different language, zachor and shamor, and about this it says zachor and shamor were said in one utterance.
But the Sages said kavod and oneg. I mean that the Rambam says here that the structure is also the same. Because if we will see, everything that the Rambam lists by kavod is very similar to kiddush, “remember it at its entrance and exit.” He lists all matters of erev Shabbat, how one must bring in Shabbat. So everything that has to do with zachor is in the same category as zachor, that one must honor Shabbat when it comes in. Everything that he will list we will see, he must dress fresh, and he should wait for Shabbat, receive Shabbat, and further.
And oneg, the Rambam said that shamor is that Shabbat should look different. As he said at the beginning of muktzeh, there is a thing of how it should look Shabbat-like. And this is also, under “tishbot,” that one should not do other things, but what one should do. And about this we even add muktzeh, so that, all these repairs of the world’s labors should still not be equal. And all these things that are stated, and oneg is more how one feels the day of Shabbat. One eats meals, one spends time, one learns.
So kavod and oneg is laid upon zachor and shamor. Kavod is all the extra rabbinic laws on zachor, and oneg is all the rabbinic laws on shamor.
Speaker 2: A Torah idea. I’m not for this reasoning. With this the first half makes sense to the second half. He sees that kibud, one can apply it nicely to Shabbat, the whole Shabbat, but it’s true, that it appears that kibud has a lot to do with the entrance and exit, but that oneg should be connected with melacha – I mean that oneg is like everything until now, was the negative. The negative of how on Shabbat, that one should not do everything in order to look like Shabbat. What does one do on Shabbat? How does it look? Ah, it looks like one spends oneg.
Speaker 1: I understand, because for that it doesn’t fit me. Because oneg is a positive thing, that one should enjoy, not like not doing melacha. Shevut, oneg are very different, and more different than zachor and kavod, understand? I would have said that all, if what we were asked to make a connection, I would have said that all kavod and oneg are more connected with remembrance. As one sees in the order of the Rambam, that first he spoke about all melachot, and then in the last three or four chapters he speaks about the positive things of Shabbat, what one does, as you say, what appears on Shabbat. And oneg is also here, for example that which one may not ask for mercy, or fast, or wars. All things are…
Speaker 2: It’s correct, kavod is… It’s calculated that you say answers my question, I said that oneg is a positive thing and not like shamor, you say that there are prohibitions that are from oneg. But I say it’s a matter of pain, which is the opposite of oneg.
Speaker 1: But I say both, the prohibitions and the positive commandments are all the commandments of Shabbat, that Shabbat should be joyful, not just cessation of melachot or muktzeh, but all other things, the foods, the eating, filling the day.
For me it’s a bit puzzling, I searched, and I was sure that the language “four things were said about Shabbat” must be stated somewhere, some midrash, some gemara. Until now none of the commentators here on the side have found any source. The Rambam wanted to close it up, because zachor and shamor is a language that everyone knows, zachor and shamor, it’s very nice. But the Rambam never brought it, only zachor he brought, shamor he never brought. I understand, I would have agreed to say that shamor means melachot, but how did he take the…
I’ll tell you the secret. What he does here, he makes here “the carrying out of Shabbat, two that are four,” he says, all of Shabbat is two that are four.
Speaker 2: But there is, they learned, every time that the Rambam makes a list, many times one finds in earlier poskim who already had the list, but here in brief I haven’t found. Perhaps there was something… he may make it himself, I’m not saying.
Speaker 1: But isn’t it interesting that the Mishnah has exactly such a “two that are four,” a structure?
Speaker 2: Ah, it’s of course.
Speaker 1: I have an explanation.
Speaker 2: I have an explanation of things? The first Mishnah is “the carrying out of Shabbat, two that are four.” Out of the heavens above.
Speaker 1: I also want to understand, I understand that the gemara made here a structure of all hilchot Shabbat, fits into these four things. And the innovation of this structure is, he doesn’t say, it’s not the same five mitzvot of Shabbat. It says zachor and shamor, there are other clear ideas, remembering Shabbat and guarding Shabbat.
Right, when we think now, I think that the Rambam could have apparently made this as the beginning of hilchot Shabbat, made a nice long introduction, like for example hilchot ishut, ten, two from the Torah, seven rabbinic. He could have also done this, that there are ten things with Shabbat, and begun to list according to the order, but he doesn’t do it. And here at the end he gives some kind of half-way throw in. This I will also try to answer with my Torah. This comes to show that oneg and kavod Shabbat is very important, it’s one of the four basic things. But it’s not truly so. He also says, it doesn’t match with the mitzvot, there aren’t four mitzvot of Shabbat, there are four ideas, but the mitzvot divide differently.
Okay. The Rambam says here clearly with this letter that oneg is rabbinic, because there are opinions, because in the gemara one learns it from the verses, ah, “calling the day holy Shabbat,” one learns it from a verse, it says there four times a language of eating, meals this means, the three Shabbat meals. And there are many Rishonim who say it’s from the Torah. The Rambam says clearly that it’s from the words of the Sages, and how should one know that it’s rabbinic? That the prophets bring it out.
Speaker 2: Perhaps when he tells us that it’s explained by the prophets, does he mean that we should take it more seriously? It doesn’t necessarily mean lighter perhaps. It has to do with something that is stated in divrei kabalah, does it give it some importance? For example I don’t know, there is such, perhaps one can be stringent and take one distinction in halacha.
Speaker 1: Certainly not according to the Rambam, because we have learned many times, the Rambam holds that prophets cannot add any halacha, they can make enactments, it’s like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” It’s certainly, a prophet is a higher level that a prophet says something. Perhaps this has to do with a reason, why did the prophets already have to say these things?
Even when Moshe Rabbeinu says it and it’s not, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days of Torah reading,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. Because it’s not from the Torah, it’s not about who said it.
Okay. So kavod and oneg the Rambam goes with two words. This is like zachor and shamor, understand? And let’s not now, we just learned this now, we’re now finished, so only, “nothing remains but to explain kavod and oneg.” So what is this?
The Rambam says, “This is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here, he brings pieces from the gemara, here things in the gemara, things that are more like aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus, the Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is kavod. You see? “This is what the Sages said”.
Speaker 1: They can make enactments like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” But a prophet is a higher level, that a prophet says something. Perhaps there is a reason why the prophets already had to say these things. I say, even when Moshe Rabbeinu tells us not from there, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. It’s not about who said it.
Further. Okay, “What is kavod?” What is the… Okay, very good. I’ll answer you with two words. There comes “zachor and shamor” which you understand, and we have already learned until now. Now we only lack “nothing remains but to explain kavod and oneg.” What is this?
The Rambam says, “And this is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here. He brings pieces from the gemara. He says, there in the gemara there are things that are more aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus. The Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is the kavod. He has a long list of things that are kavod. But… it’s from the words of the Sages. What does “words of the Sages” mean? It’s in the gemara. But this is kavod, this is all kavod of what Isaiah the prophet speaks.
Speaker 2: Yes. I would say that the details that he says, it’s not stated in the gemara that it’s a mitzvah all these things. The Rambam brought it out.
Speaker 1: “And this is what the Sages said, that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands and feet in hot water on erev Shabbat because of the honor of Shabbat”. That a person should wash his face, hands and feet in hot water, with warm water, erev Shabbat, because of the honor of Shabbat that is coming in. I mean the language says “because of the honor of Shabbat.” For this we learned, that you see that this is because of the honor of Shabbat. Ah, kibud, kavod, yes. Okay. Mitzvah. In the gemara it says that it’s a mitzvah. The language mitzvah is stated in Shabbat by Madelikin.
Speaker 2: Okay. True, but tzitzit… tzitzit doesn’t mean just a mitzvah of tzitzit that one is obligated at night. It means just nice fringes, fringed garments. But what does “he sees fringed garments” mean? But he means the word tzitzit. I know that here in Toldot Aharon there are places where one wears a tallit for the evening, because in the Rambam it’s implied so. Most Jews put on a tzitzit, a tallit katan, but one doesn’t specially arrange.
Speaker 1: Okay, but he was specially arranged. In the gemara it means one puts on a nice garment, and perhaps the garment was four corners with tzitzit. In the gemara it says that Rabbi Yehuda bar Ilai went with fringed sheets, that it says with tzitzit. The Rambam brings here the language of the gemara.
And what does he do? “And sits with gravity waiting”, he waits, he looks out, “to receive the face of Shabbat like one who goes out to greet the king”. So not joy, but rather some gravity. On the contrary, some certain seriousness. One must know exactly what gravity means, but he looks out with anticipation.
Gravity in anticipation are two things. “Waiting” says anticipation, gravity is something more than anticipation, is some seriousness. Let’s understand clearly though, this is all… The Rambam writes here about the language of the gemara. What the gemara says that washing face, hands and feet in hot water is a mitzvah. Which mitzvah? The Rav answers, “Thus were the students of Rabbi Yehuda bar Ilai accustomed, on erev Shabbat they would bring him hot water and he would wash his face, hands and feet, and wrap himself and sit in the fringed sheets, resembling an angel of Hashem of hosts.”
So the Rambam interpreted that “resembling an angel of Hashem of hosts” is gravity. Gravity and waiting.
Speaker 2: No, waiting is apparently from another language, “to await the greatness.”
Speaker 1: Yes, that’s from another time. Who was it who said… Yes, the gemara speaks of tzitzit, that this is according to the opinion that sheets require tzitzit, it’s a dispute, it’s not simple.
In short, it’s actually interesting regarding what the Rambam brings in the matter of tzitzis, I don’t know. Rabbi Chanina stands, “mitateif v’omeid im chasheicha erev Shabbos” (wrapping himself and standing at dusk on Friday evening), he stood at the door. What does it mean he wrapped himself? When Shabbos came, “va’amar bo’u v’netzei likras Shabbos HaMalkah” (and said, come let us go out to greet the Shabbos Queen). So the Rambam combined the two stories and made from this that one should dress and wait. Look, the next piece follows Rabbi Chanina clearly. Ah, the… chachamim harishonim (early sages)… very good. There he tells a story. That is, first he says it’s a mitzvah, and then he tells a story. Chachamim harishonim, this is the story that Rabbi Chanina said. “Hayu miskabtzim talmideihem b’erev Shabbos” (their students would gather on Friday evening), he gathered together with the students, “u’mitateifim, v’omrim, bo’u v’netzei likras Shabbos HaMelech” (and wrap themselves, and say, come let us go out to greet the Shabbos King). Very good.
It appears that Rabbi Chanina did it with the people. Rabbi Yehuda bar Ilai, they brought to him, mevi’in lo. Rabbi Yehuda bar Ilai was a rabbi, and Rabbi Chanina was a rosh yeshiva. Rabbi Chanina went out with the people to be mekabel Shabbos (receive Shabbos). He sat, “Melech Hashem Tzevakos,” the people stand and watch. So it stands many times how the rabbi does it, and the Rambam makes it, chachamim harishonim he brings a portion by the first ones. Interesting.
Speaker 2: I hear. And the Rambam whose version is “Shabbos HaMelech” (the Shabbos King). That is, among the mekubalim (kabbalists) they are very interested that Shabbos is a queen. But in the Gemara it says “Shabbos Malkesa,” it could be that way in Arabic, therefore he says “Melech” (king). It’s not clear. The Rambam said “Shabbos HaMelech.”
Speaker 1: Right. In general, for example, like yotzei likras hamelech (going out to greet the king). Yes, just as in davening (prayer) there is “omeid lifnei hamelech” (standing before the king). It’s always when one wants to say, that is, this is the kavod rosh (dignity). In davening there is also kavod rosh which is omeid lifnei hamelech. So this is the kavod (honor). Very good. So this is the addition of kavod.
And another thing, another thing which is from kavod HaShabbos, more details of the matter of kavod HaShabbos is “sheyilbash kesus nekiyah” (that he should wear clean clothing), he should put on clean clothing, “v’lo yihyeh malbush chol k’malbush Shabbos” (and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing). He should not go dressed on Shabbos as during the week. He should look different, he should look nicer. He holds here two things: it should be clean and it should be different. These are two different sorts of objectives.
Speaker 2: I think that the “v’lo yihyeh malbush chol” is the introduction to the next halacha, therefore, “u’ma’arichin lo l’hachalif” (and they lengthen it for him to change), so he should at least look different. And when he goes up he should extend it, it should look longer. He says that long garments means kavod. “Kedei shelo yihyeh malbusho k’malbush hachol” (so that his clothing should not be like weekday clothing). Right, because a worker, he needs to have short clothing so he can move around. Someone who is a yosheiv batel (idle person), or he sits b’menucha (at rest), goes with longer garments. So Shabbos, when one goes b’menucha, one can let down the garments, it won’t get dirty from the earth and sand, whatever.
Speaker 1: Right, but what I meant to say is, that “sheyilbash kesus nekiyah” doesn’t have to be an extra garment, because he will put on fresh.
Speaker 2: No, but it can be two different things. It needs to be both a new shirt, even if one puts on something Shabbosdig (Shabbos-like) garment, one makes a bracha on it. One can learn both ways.
Speaker 1: Yes, it’s both. I mean that it’s both. But not necessarily. It could be that kesus nekiyah is enough. He only says that the tallis should look different. Therefore, if he doesn’t have another one, he should change his tallis. This is all a din (law) in “v’lo yihyeh malbush Shabbos k’malbush chol.”
Speaker 2: True, it’s cleanliness, not necessarily a different one. There are places where one goes on Shabbos, it looks just a little bit different. There are those who go on Shabbos also with a shtreimel. Certain ones in Satmar there are those who go on Shabbos and during the week with a shtreimel, and on Shabbos a beaver hat. It’s nicer. So, there are those who hold that kesus nekiyah is enough, it doesn’t have to be a different garment exactly. Or in Lithuania one doesn’t go with exactly a different garment, but a little nicer. The same thing, one goes with a tie, a clean one, everything should be different. Whatever, one finds, one must. One can hear. These are all customs, one can’t do differently than the whole world does. But it exists.
Further, “v’Ezra tikein” (and Ezra ordained), there is an ordinance from Ezra HaSofer (Ezra the Scribe), he ordained “sheyihu m’chabsin b’chamishi” (that they should launder on Thursday), that the people should wash their laundry on Thursday, l’chavod Shabbos (in honor of Shabbos), so that one should have clean laundry for Shabbos. Why not Friday? Because Friday itself is no time, it’s already erev Shabbos. Ezra, it’s interesting, this is still part of the takanos (ordinances) of Ezra that stands there. In truth, he made the seder hachaim (order of life) of the Jews in Eretz Yisrael. They say, Ezra made, yes, all kinds of things, physical things. Ezra made the order that every Thursday the laundry mat is open, whatever it was in those times the aspect of that.
Speaker 1: Yes, very good. The Rambam says further, now these are the things that one must indeed do. Now he comes to learn a prohibition, right? “Asur likvo’a seudah u’mishteh b’erev Shabbos” (It is forbidden to fix a meal and feast on Friday). One may not be kove’a (fix) a seudah and mishteh on erev Shabbos, that one should sit down and make a meal on erev Shabbos, l’chavod HaShabbos. The Rambam doesn’t say from when, apparently here one would say the whole day. Right? This means a mishteh, that is, a person has a special party or, one sees in the Gemara, a person has once a week his meal when people come together, he should not make it on erev Shabbos, he should make it on Shabbos. It’s a disgrace for Shabbos that you make it on erev Shabbos. A mishteh. A mishteh means like a big party, not just that one eats. But eating and drinking simply is not a complaint. I may indeed eat and drink until it becomes night. After it becomes night the Rambam said that one may not eat before kiddush, but until it becomes night one may eat.
Speaker 2: Even fruits and vegetables?
Speaker 1: Even fruits and vegetables. The Rambam says, even though one may eat, one may only not make a big meal, but there is a greater kavod HaShabbos, and kibud HaShabbos (honoring Shabbos). A detail in the mitzvah of kibud HaShabbos is “shelo yimneh adam min hamincha ul’ma’alah” (that a person should not count from mincha and onwards), that from mincha and onwards, from the second half of erev Shabbos, one should refrain from likvo’a seudah (fixing a meal).
Why? From likvo’a seudah, “kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat)…
Speaker 2: That’s not the same language as mishteh.
Speaker 1: Yes, that’s not the same language. He says here kevius seudah, not mishteh.
Speaker 2: Yes, but not a mishteh.
Speaker 1: The same language kevius seudah. And not a mishteh. Why? “Kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat). That one should not eat a big meal. He doesn’t mean here a party. Apparently it’s the same thing, because he doesn’t use the same language. Kevi’ah, by both he says the word kevi’ah, but the kevius seudah here apparently means like for example in hilchos brachos (laws of blessings) means a measure of kevius seudah, eating a lot, because normally he has… You already said that there is a mitzvah of oneg Shabbos (Shabbos delight), that one will make a meal.
So the kavod Shabbos is… this is a kavod Shabbos, this is not a part of oneg. If you’re not hungry, you can’t have any oneg Shabbos. But it’s not kavod that you’re already full on erev Shabbos, and Shabbos comes and you’re not hungry for the meal.
Speaker 2: That you can’t reckon that this is a din in the oneg? Ah, the oneg you’re saying? It’s oneg that you should be satisfied, and if you’re already satisfied beforehand… It’s kavod that you need to now be satisfied.
Speaker 1: Okay, baby, go go, bye bye. Go go play. Nu nu nu, you can cry now.
Speaker 2: Yes, I think that stands earlier, kevius seudah. This is what you asked me earlier, that the Arba’ah (four) learned in the previous chapter, he said the halachos of one who is in the middle of a meal. I think that by chance one may. Likvo’a seudah means that he makes that his time of the meal is Friday. But when it just happened, like the poskim (halachic authorities) speak what is the halacha by a seudas mitzvah (obligatory festive meal) that comes out then, it doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavodo seudah means that one asks the person, when is your weekly meal? The family comes together, it’s Friday. Don’t do that. It happened and he made a meal, but it’s not in oneh (regular time).
Speaker 1: Okay, another halacha of kavod, yes. The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos” (A person sets his table on Friday). What does it mean that he needs to arrange?
L’chavod haseudah means that he makes that his time of the meal is Friday. If it just happened, it was then… the poskim speak what is a seudas mitzvah that comes out then, a bris… It doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavod haseudah means that one asks the person, when is your weekly meal when the family comes together? It’s Friday. He doesn’t do that. He made himself a meal, but it’s not in oneh. No one hears.
Okay, another halacha of kavod, of kavod, right? The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos, v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis” (A person sets his table on Friday, even though he only needs a kazayis [olive-sized portion]). One prepares a table, just as when one makes a big meal, a big party, one needs to start preparing from a few hours beforehand, showing that it’s a whole affair. Even a person who only needs to eat a kazayis, he will still make a situation around the kazayis, he will prepare a table. Yes? Yes, yes. V’chein mesadeir shulchano b’motzaei Shabbos (And likewise he sets his table on motzaei Shabbos). Motzaei Shabbos by the… Okay, one would think what he means. One accompanies the Shabbos? Motzaei Shabbos means seudah shlishis (third meal). When the Shabbos goes out, b’tzeis HaShabbos, not motzaei Shabbos when it’s already. When the Shabbos goes out, “v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis, kedei l’chavdo bichniaso u’vitziaso” (even though he only needs a kazayis, in order to honor it at its entrance and exit). Interesting. This also looks like simply “mesadeir shulchano,” one prepares a table.
Right. We spoke about this last time that there are commentators who understand that here there is a mitzvah that we call melaveh malkah (escorting the queen). There comes a fourth meal, that after the Shabbos has gone, one makes another meal kedei l’chabed es HaShabbos b’yitziaso (in order to honor the Shabbos at its departure). But it’s not clear from the Rambam, and also not from the Gemara, that there is such a mitzvah. It could be that motzaei Shabbos simply means what we call seudah shlishis. That is, both Friday night and Shabbos night, the table should be set. Both, even if one is not hungry or one only needs to eat a kazayis, the table should be set. It doesn’t stand in the Rambam here a mitzvah of a fourth meal.
Right. It’s correct, because we learned earlier that the whole concern is how with birchas hamazon (grace after meals) with havdalah (separation ceremony), because that was the order. This is how the Rambam understood that this is the order, and one eats the meal, the third meal. The Rambam will say later the order, we’ll see. But one doesn’t see in the Rambam that there is a fourth meal of melaveh malkah. And I look at it that, I mean, in the winter it’s easier, and in the summer like now, that seudah shlishis is nine o’clock, afterwards one eats another melaveh malkah it turns out, I don’t know for what. It could be, the point here is that this is also the kavod HaShabbos that one prepares a whole table, even if it’s already… And the chiddush (novel point) is that not only by the first meal of Shabbos is there excitement, the same excitement should also be by the third meal, which is also a seudas Shabbos. It’s a kavod.
V’tzarich l’sakein beiso mib’od yom l’chavod Shabbos (And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos). He needs to fix the house. It’s preparing, not fixing. Preparing. That is, it stands in the halacha that one should not set the table when he comes home from shul, one should already set it before one goes to shul, as if mib’od yom (while it is still day).
V’yihyeh neir dolek v’shulchan aruch u’mitah mutzaas (And there should be a lamp burning, and a table set, and a bed made). There should be a lamp lit, and a prepared table, and the bed where one sits by the meal should be nicely made, and perhaps also the bed where one goes to sleep. Shekol eilu l’chavod Shabbos heim (For all these are in honor of Shabbos).
Now, the point of kavod, that the house should be, in short, this is the mitzvah of cleaning the house and preparing the house on erev Shabbos. Now one can see another thing on erev Shabbos. He already said about the neir dolek (burning lamp), he already spoke about the part of the mitzvah of hadlakas neiros (candle lighting), the language that one may use, he spoke about the mitzvah. But here he says that it can even, perhaps the point is that besides if he has a larger house and he lit the other part, there where one eats the meal should be the three things.
I don’t know if it’s a contradiction, but now one already understands the din. He adds the details to the reality, which is already all ready. And in truth, there is a mitzvah of hadlakas neiros, the mitzvah is kavod Shabbos. Which mitzvah? The Rema says hadlakas neir b’Shabbos chovah (lighting a candle on Shabbos is an obligation). Which mitzvah? It’s the same mitzvah of kavod Shabbos. He just didn’t bring it then, but I think that here truly stands the mitzvah.
Now one can see halacha 5. Another sort of kavod. That is, earlier we learned kavod in a manner of preparing. Now the kavod is the gavra (person), who is the one who prepares. This is that being involved in this is the kavod. That is, who should do all these things that we spoke about kavod? The person should do it. Not just any person must do it because he has no one else. Even a person who is an adam chashuv (important person), v’zo hi darko likach devarim na’im (and this is his way to take nice things), he is not the one who goes shopping for Shabbos, he is not the one who is involved in household work. A whole week, it stands that he is always yes, but chayav la’asos devarim eilu l’tzorech HaShabbos b’gufo (he is obligated to do these things for Shabbos needs with his own body), he should indeed do, exert himself and do things l’chavod Shabbos, shezeh hu kevodo (for this is its honor), this is the honor of the Shabbos.
And this is the honor of the mitzvah? No, kevodo shel Shabbos (the honor of the Shabbos). The Rambam speaks kavod Shabbos. No, I mean that you said that this is the kavod. He says even if an adam chashuv… like Dovid HaMelech (King David). The kavod HaTorah is a parable should be. It could be it’s true, but what he means here to say is, as you said, that when a king comes, the part of the kavod is that the… that the fine Jews, not only that it should be prepared, but that a fine Jew should prepare it. This is the kavod, and this is the kavod. You said this earlier. You say nicely, that this is the derech ha’adam (way of man).
In other words, one who is not an adam chashuv and he doesn’t fulfill this, even if he does it himself, it’s simply a mitzvah, “mitzvah bo yoser mib’shlucho” (a mitzvah is greater when done by oneself than through an agent) stands in the Gemara. But the Rambam adds another thing, that it’s a kavod that an adam gadol (great person) is the one who prepares, he humbles himself in order to honor the Shabbos. This is true.
And from this he brings stories. I remember from the “mitzvah b’gedolim” (mitzvah by great people) there, which is shoves mei’aveirah (ceasing from transgression), must also be through an adam gadol. Yes, in other words.
“Chachamim harishonim” (the early sages), he says thus, “chachamim harishonim” he will say here, in the Gemara it is known, Rava salted the fish, the shevuta, and so on. It stands there in the Gemara various actions that the Amoraim did themselves l’chavod Shabbos. The Rambam says thus, “chachamim harishonim” — the Rambam has an order, he says almost no names of any sages. Except once he mentions names of sages. He doesn’t mention Ezra? You mean the sages in the Gemara he doesn’t say. Ezra is still from… Yes, he doesn’t mention even Rav? Yes, once or twice he mentioned Rav for some reasons. But besides that, always it’s “chachamim harishonim.”
“The early sages (chachamim harishonim),” it’s like this, some of them (mehem) among them, he wants to show something that each one did what he did well or whatever. There wasn’t any set custom (minhag) in this. One didn’t look at the other, “reviewing the words of Abaye, reviewing the words of Rava.” Some would split wood to cook — he broke the wood, prepared the fire. And some would cook — he cooked, or salt meat — salted meat, or braid wicks — one twisted the wicks, prepared wicks for the Shabbos candles, or light candles — he himself lit the Shabbos lights. And some would go out and buy things — went shopping — that are needed for Shabbos, food and drink, even though this was not his way — even if he was an important person (adam chashuv) and he wouldn’t do this during the week. They did the preparations in honor of Shabbos (l’chavod Shabbos). Perhaps on all these things, or perhaps mainly on the last one, because it’s not a great effort (tircha). The point is that usually you don’t see him in the grocery, but in honor of Shabbos you saw him in the grocery. But on all of them, it also wasn’t the type to chop wood. One must say that it can mean all of them.
“Whoever does more of this is praiseworthy (meshubach).” A person thinks he is praiseworthy when he conducts himself very nicely like a fine Jew, on the contrary, he is more praiseworthy. Yes, like “this is his honor (zeh kevodo)” according to the simple meaning, but this is praiseworthy, or… yes. True, in any case, this is… where is this language from? Does the Gemara say “whoever does more of this is praiseworthy”? From the Haggadah I know “whoever elaborates more in telling of the Exodus from Egypt is praiseworthy.” Where is this language from? Perhaps the Rambam inserted it because he brings, the Gemara brings all these expressions, each one can do so, to show that each one sought something… it doesn’t say.
Ah, perhaps this is the interpretation of the Gemara of “a man sanctifies.” The Gemara says “it is a mitzvah for him more than through his agent (mitzvah bo yoser mibishlucho).” Which mitzvah? This is the praiseworthy, that the more one does oneself is praiseworthy. But as I understand it, the Rambam here adds another innovation from “mitzvah bo yoser mibishlucho,” he puts it into honor (kavod). That is, not only that you can’t give it to your servant to do because it’s a mitzvah to do the mitzvah oneself, but it’s also that this itself is the honor of Shabbos, that the important Jew does it. The “mitzvah bo yoser mibishlucho” is a law in general, not on Shabbos, for all mitzvos. But here there is an additional matter that this is the honor of the…
There is there the whole inquiry (chakirah) of the Rosh, which mitzvah is it to make kiddush. According to the Rambam it’s not a blessing (bracha), because honor of Shabbos is this. Right? So until here are the laws of honor of Shabbos essentially. Let’s see, perhaps there is something later that has to do with honor of Shabbos, but this is the main matter of honor of Shabbos, right?
By the way, the law that we learned about the misatef, this is essentially the source of kabbalas Shabbos that we do. We have a certain order that the kabbalists made much later. The Brisker Rav would conduct himself every erev Shabbos before maariv, he would go out from the porch, say “Bo’i kallah,” sit, and come back. Yes, he even says “Bo’u v’netzei likras Shabbos hamalka,” it’s the language of Rabbi Chanina. And also the Rashba fulfills misatef, he put on a tallis, which is a matter of misatef. Or you know, he goes a bit, he doesn’t even go with a bekeshe, so he’s in doubt there.
Okay, one who goes 24 hours with a frock, he needs to have it together with a bekeshe. One who doesn’t go specifically with an outer garment, he fulfills it in doubt with the bekeshe.
And one who all week is dignified (bichvod rosh), on Shabbos he must really look like the Brisker Rav.
Okay, what is oneg (pleasure)?
It looks here like one must actually do something that is more Shabbos-like than during the week, as he said that the great person (adam gadol) does something he doesn’t usually do. Ah, otherwise. So from this we learn that one should not go shopping all week.
On the “laying out his garments (meshalshel begadav),” it shouldn’t look like the weekdays. It should be something special. For this there are actually bekeshes with special fur and the like. Okay, this is oneg Shabbos, but fine. One puts a white tablecloth. The white tablecloth is also honor of Shabbos, not oneg Shabbos.
And also eating before Shabbos. One is that one should be hungry, the other is also simply, if you have a nice meal on Friday, what distinguishes the nice meal of Shabbos? Perhaps because of this it’s a matter of honor.
Okay. Oneg Shabbos, says the Rambam, what is oneg? What is this oneg that the sages said? Perhaps it means like this, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” that is, the sages don’t say clearly what is honor and what is oneg, but now that you know that there are these two things, what the sages say that one must do these things, that is oneg, and the previous is honor.
The Gemara itself, “whoever delights in the Shabbos (kol hame’aneg es haShabbos),” in the same places where one speaks about all these meals one uses the language me’aneg. Yes, yes. They meant the matter in this.
The Rambam divided it into two. He says, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” what we see the sages say in the Gemara, that one needs to prepare a very rich dish (tavshil shamen beyoser), to prepare a good fatty dish. Beyoser means more than usually accustomed. “And a spiced drink (mashkeh mevusam),” and a good tasty drink for Shabbos.
So, he just told us that mevusam must be specifically a fragrant wine, and one fulfills with this. For the kiddush. But…
Okay, but “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” good foods, good drinks. So… ah, mevusam doesn’t necessarily mean spiced.
Speaker 1: A good drink. He just told us that “mevusam” is not specifically white wine, the smell of vinegar one makes a blessing for the kiddush. But okay, “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” a good food and a good drink.
Ah, “mevusam” doesn’t necessarily mean spiced, it means good. Like one says “mevusam,” and it says “restores the soul and revives (meshiv nefesh ufo’ach),” read the language “mevusam.” “Mevusam” means something that will make happy, I don’t know what “restores the soul and revives” means. Okay.
Speaker 1: “All according to one’s wealth (hakol lefi mamono shel adam)”. It should be rich, what does “beyoser” mean? “According to one’s wealth.” One who usually eats only chicken, on Shabbos he should have something better. But “according to one’s wealth” means to say that the obligation, how much, how expensive meat must one buy, according to how much a person can afford. This the Rambam rules. This is not beyond what you can afford, right? “And whoever increases”.
Speaker 2: No, I thought that the “beyoser” that he says means to say that it should be more than during the week, and the measure is according to how much… according to your limit. That is, the wealthy one is required more, because during the week he eats great meat.
Speaker 1: Yes, but the Rambam doesn’t bring that. He will later say such things, but here he doesn’t yet speak of this. Here he still only speaks of the fact that the measure, how fancy a thing must you have, according to how much you can afford.
I mean that this is not just like after the fact (bedi’eved), one who already has money doesn’t need to. This is from the outset (lechatchila). The measure of oneg is “each person should buy according to what he can.”
Speaker 2: No, and one who doesn’t have must also do a bit more than during the week, he must exert himself.
Speaker 1: That’s another thing, we’ve already seen that. Now we’re not speaking of that law, that’s what I’m saying. Now we’re speaking of the essential measure, the matter of after the fact, that if he has absolutely nothing, then he must find some solution. Now we’re speaking that the measure of oneg is, what is a nice meal? The measure is how much you can afford.
Speaker 1: “And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods,” either expenses means expenses of money, or the work of preparing many things, must stand on one’s feet and grate potatoes.
Speaker 2: Yes, but I say, he’s speaking of Shabbos expenses, which means money.
Speaker 1: “Preparing many good things” means that this is also oneg Shabbos. It’s according to one’s wealth, but the more is also praiseworthy. That is, he exerts himself a bit, or he buys more than what he would have bought when it’s not Shabbos and the like.
Speaker 1: He says, “if he cannot afford it (im ein yado masseges),” he can’t at the level of “rich dish and spiced drink,” he doesn’t have money. “Even if he made vegetable soup (shalek),” shalek means soup, he made some soup from vegetables with water, “in order to delight the Shabbos (kedei le’aneg es haShabbos),” he did this for the sake of honor of Shabbos, “this is oneg Shabbos,” he fulfilled oneg Shabbos. “And he is not obligated to distress himself,” and the obligation doesn’t go so far that he should have to distress himself and put himself into debt, “and to borrow from others” – borrow money, “in order to increase Shabbos food.” He doesn’t need to borrow, he may not borrow, in order to be able to eat Shabbos foods.
Speaker 2: He doesn’t say that he must do more than always. He says that even if he makes a simple thing, but it’s in honor of Shabbos, he fulfilled oneg Shabbos, he doesn’t need to struggle.
Speaker 1: I’m just stuck on the explanation, but he did it for the sake of honor of Shabbos, something he wouldn’t have done. If he eats a soup every night, he didn’t do something special.
Speaker 2: No, I say, even “he made,” he did something more than usual. He eats bread, and now he exerted himself and made a soup, he did it for the sake of honor of Shabbos, this is oneg Shabbos. I don’t know exactly where it says here, but that’s how it seems to me.
Speaker 1: The early sages said, but it seems that the Rambam goes the opposite. The early sages said that one should actually not borrow money to be able to make Shabbos, as it says “make your Shabbos like a weekday (aseh Shabbatcha chol).” “Make your Shabbos like a weekday,” the Gemara says so, “like a weekday” means that one shouldn’t have great meals or three meals, but two meals, as we remember last week. “And don’t need people (ve’al titztarech labriyos),” that one shouldn’t need to come to beg or borrow. It seems that the Rambam holds that “and don’t need people” doesn’t necessarily mean begging, it also means borrowing is called “needing people.”
Speaker 2: He doesn’t say anything about… by the way, it doesn’t say here anything about borrowing. Someone said “borrow from others (lilvotos me’acherim).”
Speaker 1: “Borrow from others” means to borrow money. One doesn’t need to beg for anything. It’s not “I accompanied (livisi)” as it says. It’s not like someone begs for a loan, he begs for money, whatever it is.
Speaker 2: So, in practice, what is the ruling about this “make your Shabbos like a weekday”? The well-known Tur, but what…
Speaker 1: Yes, he struggled, but the law in practice, one doesn’t need to buy as much as one doesn’t have.
Speaker 2: So, the Tur says that his father the Rosh didn’t want to say…
Speaker 1: No, he doesn’t have for now. He didn’t know what he should buy more for Shabbos, he didn’t have any money.
Speaker 1: Now we learn… now it’s the opposite. That is, until now we learned what is with one who has too little, he fulfills with nothing, basically. “Make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.” But…
Speaker 2: Why does the Rambam say? I mean to say, the Rosh, the Tur’s problem begins with the Rambam. The Rambam never says that one must do anything. Do you understand what I’m saying? The Rambam says clearly that it’s according to one’s wealth, and if one doesn’t have, one doesn’t have. He doesn’t make anything different.
Speaker 1: I’m not talking about how, but “make your Shabbos like a weekday” means that during the week one eats two meals, Shabbos… perhaps this is Pesach, I remember such a thing, that the charity fund usually provides two meals, and this is the basic that is given for each month. Shabbos requires a third meal. So “make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.”
But for example by Pesach one does ask, because then there is a mitzvah that one must provide. So, he doesn’t have, one must ask. Then it’s a mitzvah for the… then the charity fund should provide. Shabbos we see that there is no obligation that the charity fund should provide a third meal. There are things that the charity fund must provide, and there are things that not. The person doesn’t need to… there are things that yes. For example, candles, he must ask, right? The Rambam already said this earlier.
The Rambam will clearly say here later by three meals, he even has a matter that the commentators say, the secret of three meals (sod shalosh seudos). So, there we will stand in a few thousand series.
What we’re learning now is which food to eat. According to how the Rambam rules, there is never any obligation to buy more than how much one can earn. I mean that the Tur had a problem because he held that there is indeed such a matter in certain ways, unlike according to the Rambam. The Rambam didn’t rule any of those things. He became confused which category he is in, but the Rambam holds that one doesn’t need anything.
Speaker 2: One doesn’t need to, but one says he should be stringent that one shouldn’t.
Speaker 1: It’s different not. First he says that one doesn’t need to, and then he says that it’s actually better not. Not even optional, that it’s not.
Speaker 1: Now there is an opposite problem. What is if one always eats well, like us? What is the oneg and wealth? How can he make it different for Shabbos?
“And whoever delights in the Shabbos” – these are the Jews who are always Shabbos, “makes all his days a holiday (oseh kol yamav chag).”
Speaker 2: No, Shabbos.
Speaker 1: “Must change Shabbos food from weekday food (tzarich leshanot ma’achal Shabbos mima’achal hachol).” He should at least change the Shabbos food from the weekday food. As we had regarding the clothing, that if he goes with the same clothing it should look different.
Speaker 2: No, there he brought it further from a poor person.
Speaker 1: Here he goes to an opposite problem, he always eats well. He should have some special food that he eats only on Shabbos and not during the week.
“And if it’s impossible to change, he should at least change the time of his eating, if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.” It doesn’t matter, it should be different. These are all laws in oneg. This is no difference in the oneg section, but it’s only recognizable that it’s Shabbos. It’s a law in the Shabbos meal.
Speaker 2: Yes, yes, okay, first the Rambam didn’t bring any eating order from the honor.
Speaker 1: But also, I mean that it makes it feel different. One eats, for example, erev Shabbos one eats earlier, or Shabbos one eats later, whatever, it doesn’t matter. The main thing is that it’s different, it’s Shabbos-like. It makes it Shabbos-like, not just that one says a prayer.
Speaker 1: Now the Rambam says the main mitzvah of the Shabbos meal, it’s also a law in oneg: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos (chayav adam le’echol shalosh seudos b’Shabbos).” This is the language “obligated.” Obligated by rabbinic law (midin divrei sofrim). “One in the evening, and one in the morning, and one at mincha.” One at the entrance of Shabbos, and one in the morning, and one at mincha before the departure of Shabbos, as he said earlier at its departure.
“And one must be careful with these three meals not to diminish them at all,” he should never make less than the three meals. Says the Rambam, even a poor person who is supported by charity (afilu ani hamitparneis min hatzedaka), the meal of three meals, he should also eat three meals.
Earlier the Rambam said that if one must still come to people, he shouldn’t. But one who lives from charity, he is a poor person who is supported by charity, he also has the mitzvah of three meals. Well, on whom does this arrangement fall? It falls on the trustees (gaba’im), those who provide him the charity, they should know that the poor person eats three meals, and he doesn’t have a second. You provide him, the mitzvah is on you.
Speaker 2: Ah, so you’re saying that if one holds exactly in between, he has enough money for two but not for the third, then he doesn’t need to, because then it’s “make your Shabbos like a weekday.” But if he is already from the outset supported by charity, one buys him perhaps three. Interesting.
Speaker 1: And if, but he says the Rambam, “and if he was sick from overeating”, listen. The Rambam, all these laws of the Shabbos meals are not a gezeiras hakasuv (biblical decree) that one must eat a kezayis (olive-sized portion), it’s not like eating matzah where one must eat matzah. It’s a matter of how one is meng (satisfied/content), this is the derech ha’olam (way of the world) of being satisfied and having pleasure. But if the person is the type of person who, on the contrary, eating makes him sick, or he is fasting, or he now has a fast specifically to be fasting for other reasons, then what? He is exempt from the three meals.
Speaker 2: May one fast on Shabbos?
Speaker 1: May. The Rambam already says one may not.
Speaker 2: And how does he fulfill oneg, the sick person?
Speaker 1: The Rambam doesn’t say. That is his oneg, that he sits at the set table, or he knows what he should do, something different than the week. Perhaps he’s not so in kavod (honor). I mean, that is his oneg, it doesn’t help, because he needs to be different, he needs to fast differently than he fasts the whole week.
Speaker 2: Yes, just as he has different clothing.
Speaker 1: He goes dressed in Shabbos clothes, but with the meal it’s not relevant, I mean it’s not relevant.
Speaker 1: The point that the Rambam says is that there is no obligation whatsoever to exert oneself to eat the Shabbos meal. The Shabbos meal comes when one is satisfied, and when it’s tasty. If it’s a bit difficult for someone, he’s already eaten too much, he can’t eat so much, and the like, he is exempt. There is no…
Speaker 2: So, one need not force the children.
Speaker 1: Perhaps on its own, on its own from last night not. On its own from the plain meaning.
Speaker 2: No, there are very many people who come to shul in the winter at, for example, shalosh seudos (the third meal), he has just finished his cholent, and he washes.
Speaker 1: It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei (fulfilling) for the night meal, that’s not it. It’s not possible just like that, one doesn’t need to. But if someone wants, he thinks that it’s a matter of shalosh seudos, and one doesn’t need to.
Speaker 1: Another halacha that the Rama writes,
Speaker 1: So one need not force the children and the like, it’s his… One need not force oneself either. Simple.
No, there are very many people who come to shul in the winter at shalosh seudos, he has finished his meal, and he washes. It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei for achilah gasa (gluttonous eating) is a biblical prohibition. One doesn’t need to. But if someone wants, he knows that it says that it’s a matter of shalosh seudos, he doesn’t know that one doesn’t need to.
Another halacha that you say, the choleh merov achilah (sick from overeating), he doesn’t say it that way, he says perhaps a bit stronger language. Yes, but he wants to say here exempt from all three meals. Again, it’s correct that it’s not any matter to torture oneself.
I’ll tell you, the Jew who comes to shalosh seudos and he says that he wants to better arrange his day, that there is a mitzvah of shalosh seudos, he eats a bit less in the morning, he eats a bit earlier, he takes a walk. If it’s in the winter and he davens chassidishe minyanim, one finishes Shacharis at one o’clock and at four o’clock one already davens Mincha, it’s not possible. He says that one should eat a smaller meal in order to be able to eat shalosh seudos. In two hours or so he’ll sit down, because then he’ll be hungry, and then it will already be six. You see that it’s very short, but the three meals is a further matter there.
You see, during the week the derech ha’olam is that one eats only two meals. So you see with the charity collectors, they give only two. Yom Tov, yes, there is something of a matter to eat three meals. Very good, for us it’s more correct, that the matter is neshama yeseira (additional soul). It doesn’t say that only in the summer is there this mitzvah. It says yes, it’s clear that it says there. In the halacha it says that only in the summer is there a mitzvah of shalosh seudos, because in the winter everyone is choleh merov achilah, and I don’t know why one should need to torture oneself.
Speaker 2: We don’t agree.
Speaker 1: “And one must establish all three of his meals on wine.” All three meals should be established on wine. Must one make kiddush at shalosh seudos?
Speaker 2: He says that one must make kiddush.
Speaker 1: One must establish it on wine. At the two meals there is already kiddush. It’s not a law of kiddush, one says borei pri hagafen, one has just added there in the order of zemiros, like Shabbos morning. But three times should one say? Kiddush rabba means before one eats. One drinks a cup of wine, but seudas shlishis is not for that.
If someone goes to a shul where they don’t give wine at seudah shlishis, for example, the Rama says that one must. “And one needs two loaves”, all the blessings should be on two loaves. The Rama doesn’t say the reason, but apparently it’s a matter of oneg, that there should be abundance, one should know that there is abundance.
It’s a hint from the manna, “v’chayim tovim,” so too Yom Tov where there is bread, one must make it on wine, and it’s implied that on Yom Tov days one makes three meals. So he says. I don’t know what is really implied. How does it say? “V’chayim tovim” refers to the two loaves. Perhaps it refers to the entire meal, to the whole thing? It’s not so. If you’re sure, you’re sure. One must look further in Yom Tov, in Yom Tov it already says three meals. Okay, I don’t know. It could be that they hold so, but I don’t know. I mean, if one is hungry one should eat, if not, not. What’s the problem?
The Beis Yosef understood something that the Rama meant to say that one must eat three meals on Yom Tov as well.
Speaker 2: Who, the Gra?
Speaker 1: The Beis Yosef understood that the Rama means here to say that one should eat three meals on Yom Tov. Not clear.
Speaker 1: Okay, now another detail from the laws of Shabbos, from oneg Shabbos. The Rama says, “eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him.” But he already said this essentially with “a very fatty food and preserved wine.”
Speaker 2: Yes, but it wasn’t so clear, he spoke there more about hints.
Speaker 1: A fragrant drink which meant wine, and a very fatty food which meant bread. Did he now say “not to establish on wine” then.
“Eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him, and if he doesn’t have the means, some say he is exempt.” Again the same thing, if one doesn’t have, one is exempt.
Speaker 2: Who? Meat?
Speaker 1: Ah. Again the same thing, he already said it anyway. I want to add the text of the Rama where he goes through the prohibitions, the boundaries that he lays down. He says thus, “and it is forbidden to establish a meal on wine on Shabbos and Yom Tov during the time of the beis hamidrash.” It doesn’t mean that one can drink all Shabbos and get drunk instead of davening. Not instead of davening, instead of learning. He says “during the time of the beis hamidrash.” If there’s a Shabbos afternoon shiur, then one may not eat.
“Rather, this is the custom of the righteous.” The Rambam already said earlier in chapter 29 something more about those who learn on Shabbos in the beis hamidrash, learning Kesuvim, learning other things, learning other tractates, one must learn in the beis hamidrash. Rather, this is the custom of the righteous. One must go to the beis hamidrash to the shiur, yes yes, not learn at home. Rather, this is the custom of the righteous, it’s an interesting expression. Because all chassidishe Jews do Shabbos in the beis hamidrash. The custom of the righteous, they want to know what the righteous do.
Because simple Jews on Shabbos, yes, it often happens that he makes the meal at his place in the beis hamidrash. Says the Rambam, I’ll tell you the order of the righteous, how I saw by the earlier righteous how they conduct themselves on Shabbos. “A person prays on Shabbos Shacharis and Musaf in the synagogue, and comes to his home and makes the second meal,” he should eat the second meal, the morning meal, “and goes to the beis hamidrash,” he should return to the beis hamidrash after the meal, before the nap, after the nap, I don’t know. He shouldn’t nap, or the Rambam didn’t nap? “He reads and reviews until Mincha.” “And goes to the beis hamidrash, reads,” he should learn, “and reviews,” he should learn out the shiur, yes. Torah she’bichsav, Torah she’ba’al peh. He reads, he learns a bit reading in the Torah, and reviews, he hears the drasha, “until Mincha. And prays Mincha,” and afterwards he should go home, or he doesn’t say go home. “And afterwards,” he doesn’t say and comes to his home, he stays for the meal. “And afterwards establishes the third meal on wine.” Interesting, he says again wine, he says establishes the third meal on wine. “And eats and drinks,” he already has a further problem, because he’s full.
Speaker 2: No, he means to say, because the second meal he already said earlier that one must make kiddush with wine.
Speaker 1: The third on wine he says it again, to remember that one must make it on wine. “And eats and drinks until motza’ei Shabbos.” The “and eats and drinks until motza’ei Shabbos,” he shows again the idea, that the meal should go until motza’ei Shabbos, that is the honor. One leaves from within the meal. I mean that this is motza’ei Shabbos.
Speaker 2: Not so. The Rambam doesn’t say that one should afterwards eat a fourth meal. Right?
Speaker 1: That’s what I mean. But I mean that… It says from all sides, also about this there is the Birkas Hamazon and afterwards the Havdalah that was spoken of earlier. He shouldn’t return to the beis hamidrash for Maariv. Perhaps he goes? Perhaps he doesn’t go? That’s already another topic. Do you understand what I’m saying? To return for Maariv.
Speaker 1: Okay. Until here we have learned roughly the general principles of the laws of oneg and kavod Shabbos. Now we’re going to learn a few more laws that have to do with oneg Shabbos, right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: That is, truly you can say prohibitions because of oneg Shabbos and the like. Right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: What’s another section? Let’s learn.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: When the Rambam said the kiddush rabba on Shabbos earlier, did he say wine?
Speaker 2: Certainly. Only on Havdalah did he say.
Speaker 1: That is the entire kiddush rabba.
Speaker 2: Yes, yes. It clearly says on all three meals wine. There’s kiddush, and twice it’s kiddush, and once… Perhaps that’s why he says “afterwards drinks wine.” What kiddush is there?
Speaker 1: Those who conduct themselves to make kiddush rabba in the morning on brandy, that is simply built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially have chamar medinah (local beverage). There’s truly no difference between night and morning. There isn’t that at night one must have wine. There is a matter of a second kiddush that one sometimes makes.
Speaker 2: Yes, he already did. He must drink wine as the main publicizing of the miracle. All three meals, true. All three meals one must drink wine. Yes.
Speaker 1: Okay. Now the Rambam is going to enumerate other matters that have to do with oneg Shabbos. But what one shouldn’t do because it disturbs the oneg Shabbos. It disturbs the rest. The first thing is thus: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day.” A person should not go out erev Shabbos from the beginning of the day, that is Friday one should not go more than three parsa’os to come home “while it is still very much day. In order”… You may not go… Ah, in order… Why shouldn’t he come home? Because we want that he should come home in time.
Why? One may go out from home for a walk. We mean already three parsa’os on a journey away from home. Why? Because we want that he should come home when it’s still day, and he should have time “to prepare the meal for Shabbos. Unless his household members know that today he will come in order to prepare for him.” That means he comes home. The entire reason is because he’s going to come home suddenly, and he won’t have a meal, and they haven’t prepared for him, because they didn’t know that he’s on the way home. He should be in the time that apparently according to this, the halacha is perhaps less relevant in today’s times when one notifies on the phone and one knows when he’s coming.
Speaker 2: True, true.
Speaker 1: That he should be able to come standing, he should have time to prepare a meal for Shabbos. He brings that the Shulchan Aruch HaRav says thus. He says that in today’s times everyone prepares comfortably, one need not worry.
Interesting. But the people of the city can excommunicate that whoever stays by other people should not come very late. Because then, besides that he won’t have a good Shabbos meal, it also comes out that he will be embarrassed, he embarrasses them, “that they did not prepare for them something fitting for guests,” they didn’t prepare something fitting for guests. And the Rambam calculated that one who eats from a meal that is insufficient for its owners, he embarrasses them with this. He embarrasses them with the insufficient meal. More than everyone has, yes, but… He didn’t prepare.
Speaker 1: What else may one not do because it’s a flaw in oneg Shabbos?
“It is forbidden to fast and to cry out and to supplicate and to ask for mercy on Shabbos.” One may not fast. The Rambam did say earlier that one who fasts… But here it means fasting for troubles, not someone who resists from fasting has some pleasure in it. He is in fasting on Shabbos, and Shabbos too, yes. Shabbos including Shabbos.
“And to cry out and to supplicate.” “To cry out” perhaps means to the world, like calling out things that one must pray for. When he writes this he means to the Almighty. “To cry out” with prayer, or “to cry out” means to alarm about something? One must alarm. I know, if someone is going to say that important votes are coming, I don’t know what… No, no, no. “To cry out” means… This is all one thing. “To fast, to cry out, to supplicate, and to ask for mercy” is all one action. One makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles and pray about troubles. What are the troubles that the halacha says one must seriously be involved with the troubles, and for these troubles that it says in Tractate Taanis, that “a community fasts and sounds the alarm for them,” that for this one must fast and blow shofar, “but one does not fast neither on Shabbos nor on Yom Tov,” one doesn’t do it on Shabbos and Yom Tov, one does it on weekdays. He now says, there is when one does do it. “A city that is surrounded by gentiles or a river,” a city where Jews live that is in danger because there are gentiles,
Isn’t it blowing shofar? Sounding the alarm. Sounding the alarm is blowing shofar. Teruah, yes. Or shouting, whatever it is, alarming the people, to help themselves, to help oneself, that one may indeed do.
And then one may also ask for mercy. And when it’s an emergency, then one may pray and ask for mercy.
One must understand here the matter, yes? What’s the connection? An emergency that one must do now, one may pray. If it’s something that one can postpone, one should do it Sunday. If it’s Shabbos, one needs the Almighty to help on Shabbos, one must tell Him now, otherwise, He won’t know that not.
All these things that a community fasts and sounds the alarm for them during the week, one shouts, it’s important, but it’s not an emergency for today. There is a matter, because one will make the fast on Sunday will also be good, Monday, whatever, Sunday one also doesn’t do. But at least, if it’s really a danger of every second, here stands the gentile, that is, there is a period where there’s a problem, it’s not the day is in trouble.
And now another halacha, let’s finish here. Now one more thing, that one doesn’t do erev Shabbos, because one will become troubled on Shabbos and not have oneg Shabbos. Yes?
One trouble, when one must make a war, one must surround a city of gentiles, “one does not besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos,” one doesn’t begin a war less than three days before Shabbos. Why? “In order that the minds of the men of war should settle upon them.” Because we want that the first few days of a war is very intense, is dramatic, tense. We want that the people should have calm, the men of war should be able to be calm, “and they should not be confused and troubled on Shabbos.” Because there is such an enactment that one should begin the war earlier.
He says, for the same reason, that on Shabbos one should not be confused and troubled, and one sees here, it’s interesting that the measure is specifically three days. It perhaps has to do with the fact that mourning is until three days, from three days one must begin to worry about Shabbos. I mean the plain meaning is not, because on the contrary, three days is enough that one should have calmed down. One is already three days on the way, one has already gotten used to it. So clearly, three days is always like a chazakah (established pattern).
One may not set sail on the great sea on a ship less than three days before Shabbos. For the same reason, one may not set out on a long journey, on a ship, less than three days before Shabbos, because the first few days when one travels on a ship are difficult, so that his mind will settle before Shabbos, so that he should calm down before Shabbos. This is according to the Torah, leaving one’s normal state of mind.
The Rambam says, we already learned earlier in the laws of Shabbos, that for a matter of mitzvah one may set sail even on erev Shabbos. For a matter of mitzvah one may, just like all those things that are permitted for a matter of mitzvah, certain shevusos are permitted, so there is also a permission here that one can go on the sea even on erev Shabbos.
And as we have already learned, the poskim say on the first day of the week before Shabbos, that if one goes on a ship on erev Shabbos, one must ask the ship’s captain that he should not travel on Shabbos, but even if he won’t, even if the ship’s captain doesn’t listen to him, the main thing is that he should say it.
But there’s another permission, if it’s a short journey, yes, from Tzor to Tzidon, the point is that essentially the non-Jew does it as a contractor, yes, the ship driver is paid for the arrival. It’s not a real prohibition that one may not.
Why must one say it l’chatchilah, I don’t remember. Have you already learned this law?
Because it’s midaber davar. You shouldn’t say that one is going to travel, one is going to travel on Shabbos. One is not traveling on Shabbos, that person is in his business to travel on Shabbos.
Okay, he means it. A short journey like from Tzor to Tzidon, naturally on erev Shabbos, when it’s less. As he said earlier about three parsa’os, but a short journey.
They are Tzor and Tzidon, yes? That’s what it’s called. Two cities that are very close. I think it’s like half an hour to walk even, it’s incredibly close. They are really close. But there are such places that jut out into the sea, where the easiest way to travel is by ship, but it’s actually really close.
In a place where they were accustomed not to set sail on erev Shabbos at all, there were places where they were more stringent, they didn’t even travel short journeys. Even sailing, it’s a custom, it’s a matter of custom, the custom of the place.
Okay, another mitzvah that one might think is not done because of oneg Shabbos, but in practice one does do it for oneg Shabbos.
The Rambam says, tashmish hamitah, not only that, I’ll say the law, tashmish hamitah is oneg Shabbos. I just want to explain the structure, because this is, one could say it’s not done because of oneg Shabbos, and here he says one does it precisely yes, but it’s in order to refute those who say it’s a prohibition, as he says. I just want to explain the structure.
You should have said this earlier, because it’s a law that he adds at the end. He didn’t want to write about making the meals, and he didn’t want… he wanted to add this matter later. I mean simply, he’s explaining the meals.
The Rambam says, tashmish hamitah is part of oneg Shabbos, tashmish hamitah is a part of oneg Shabbos, therefore, what may you do for oneg Shabbos? It’s part of oneg Shabbos. Just like one of the pleasures, aside from the meals, is tashmish, it’s also a part of oneg Shabbos. What is oneg Shabbos? Therefore the onah of healthy Torah scholars, the onah, the mitzvah of onah, in the laws of marriage there is when the mitzvah of onah applies, how often. Torah scholars who are healthy and they have no limitations, should be intimate with their wives from Shabbos night to Shabbos night. On Shabbos should be the tashmish hamitah, this is the mitzvah of onah.
Right, this is two things. We learned that the onah of Torah scholars is once a week, but since it’s part of oneg Shabbos, therefore a Torah scholar establishes it on Shabbos. It could be that for a non-Jew it’s also a mitzvah on Shabbos, but not that he must do it twice a week, or laborers or other laws, whatever the order of onah is.
You might have thought that something is forbidden, but it will say the first time of relations, then there will be blood of virginity, and you will say that there will be a bit of pain, but one may be intimate l’chatchilah on Shabbos, because we say there is no issue of wounding, one need not fear that the blood of virginity will be a problem of wounding. And the reason why not? Because the Gemara says that it’s not called wounding, because it’s not like one is extracting blood, because the blood is already lying there gathered, collected blood, and we say there is no issue of pain, one also need not be concerned about the fact that it causes her pain. Why not? Because in practice she loves him, that’s the answer presumably.
Pain is something that is a pleasure, I can say that it’s a pleasure, yes? It hurts her a little bit, but it’s still included in oneg Shabbos, perhaps the Gemara came to speak about oneg Shabbos in general, because they’re discussing this, it’s not a pain to say one shouldn’t do it on Shabbos, because it’s really a pain. That’s how I see that he brings it, but that’s what’s implied in the Gemara.
Okay, until here the laws of Shabbos, now we’re going to learn a beautiful teaching from the holy Rambam about the great excellence of the mitzvah of keeping Shabbos.
The Rambam says, Shabbos and idolatry, the two mitzvos of Shabbos and idolatry, each one of them is equivalent to all the other mitzvos, the two mitzvos, each one of them has the importance of being equivalent to all the other mitzvos. That means, there are 613 mitzvos, 611 of them are one thing, and then Shabbos is worth as much as the other 611, and then idolatry is worth as much as all the other 611, right?
And Shabbos is the sign between the Holy One Blessed Be He and us forever, Shabbos is forever a sign between the Holy One Blessed Be He and us Jews, and us people, Shabbos is a sign.
Therefore, since you have the two excellences of Shabbos, therefore anyone who transgresses all the other mitzvos, someone who transgresses all the other mitzvos, except for Shabbos and idolatry, he transgresses each one of all those 611 mitzvos, he is included among the wicked of Israel, he is included among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is worse, and as we discussed it’s similar to idolatry, it’s a kind of heresy, both are equivalent, he is like an idolater, and both of them just like an idolater, are like a non-Jew in all matters.
He says, one who desecrates Shabbos is like a non-Jew in all his matters. It’s not clear in the law. For example, he says that we lower and don’t raise and the like, but a public desecrator of Shabbos is not regarding this like an idolater. It’s not a piece of law. He says here, it’s a contradiction, he says actually looking at it from a legal perspective, one must look precisely regarding what this means, when, regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a non-Jew and regarding what not.
Understandably, there’s no actual rule here, it’s more, he comes here more for the aggadah, not for the law. And also, he doesn’t say why Shabbos. It’s implied from the Rambam that why is he like a non-Jew in all matters? Because it’s a serious matter and it’s a sign. He doesn’t say for example because Shabbos is the creation of the world, he doesn’t say the answer that appears in other commentators, because Shabbos is also idolatry. No, he says that both are equivalent. I think the word “publicly” is the main point about the word “sign.” Publicly he destroyed the sign.
Therefore, says the Rambam, the prophets praise and say, the prophets praise the Jews who keep Shabbos, and they say thus, “Happy is the man who does this and the son of man who holds fast to it, who keeps Shabbos from desecrating it” etc. Happy is the man, fortunate is the person. He doesn’t say what will be with him, it’s fortunate for him, it’s a great praise for one who keeps Shabbos. But what does he actually receive?
And anyone who keeps the Shabbos according to its law and honors it, someone who keeps Shabbos according to its law and honors it – Shabbos according to its law means all the negative commandments, and honors it and delights in it, he does the two things called honor and delight – it is explicit in the tradition that his reward in this world, it already says in the words of tradition that his reward is greater, his reward in this world is greater than the reward stored up for the World to Come. It already says in tradition that he will have reward both in this world and in the World to Come, besides the reward that he will have in the World to Come he will have in this world, as it says, as it’s written in the verse, the end of the verse from where it said the things about honor and delight, “and you shall honor it by not doing your ways” and so on, what is the reward? “Then you shall delight in Hashem”, perhaps “then you shall delight in Hashem” is there for the World to Come, “and I will feed you the heritage of Jacob your father”, which they tread outside of this world. Blessed is He who gave the heritage of Jacob without limit, He gave the inheritance that belongs to the Jews, the Land of Israel, as the mouth of Hashem has spoken, because the Almighty follows through. Thus the Almighty, words of truth and righteousness, the words of Hashem.
Very good. Until here the laws of Shabbos, blessed is the Merciful One who has helped. Yes? According to his ability, one must go into it. According to his ability, as we learned according to wealth, that means, you shouldn’t think that someone doesn’t have any money.
Speaker 1: Right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay, we’re moving on to the laws of Shabbos.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.