הלכות שבת פרק כ״ט

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

הלכות שבת פרק כ"ט

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:

וְזֶה הוּא נֹסַח קִדּוּשׁ הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

וְזֶה הוּא נֹסַח הַהַבְדָּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל:

עִקַּר הַקִּדּוּשׁ בַּלַּיְלָה. אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה מַבְדִּיל לְמָחָר וּמַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הָאוּר אֶלָּא בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּלְבַד:

אָסוּר לְאָדָם לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשֶּׁקָּדַשׁ הַיּוֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְכֵן מִשֶּׁיָּצָא הַיּוֹם אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אוֹ לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מֻתָּר. שָׁכַח אוֹ עָבַר וְאָכַל וְשָׁתָה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל אַחַר שֶׁאָכַל:

מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמֵאַחַר שֶׁיַּבְדִּיל וְיֹאמַר בֵּין קֹדֶשׁ לְחל מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ:

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁהוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר וּמְדִיחוֹ מִבִּפְנִים וְשׁוֹטְפוֹ מִבַּחוּץ וּמְמַלְּאֵהוּ יַיִן וְאוֹחֲזוֹ בִּימִינוֹ וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח אוֹ יֶתֶר וְלֹא יְסַיֵּעַ בִּשְׂמֹאל. וּמְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתְּחִלָּה פָּרָשַׁת (בראשית ב א) "וַיְכֻלּוּ" וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְשׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו וּמַשְׁקֶה לְכָל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל:

אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. כֵּיצַד. לֹא יְקַדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְיֹאכַל בְּבַיִת אַחֵר. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ בְּזָוִית זוֹ אוֹכֵל בְּזָוִית שְׁנִיָּה. וְלָמָּה מְקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין שָׁם:

הָיָה מִתְאַוֶּה לַפַּת יוֹתֵר מִן הַיַּיִן אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל. וְאֵין מַבְדִּילִין עַל הַפַּת אֶלָּא עַל הַכּוֹס:

מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְשָׁכַח וְנָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו לַסְּעֻדָּה. וּמִצְוָה לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיִּסְעֹד סְעֻדָּה שְׁנִיָּה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשָׁא רַבָּה. מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ יִטּל יָדָיו וְיִסְעֹד. וְאָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְגַם קִדּוּשׁ זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה:

יא

יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס עֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה הַשַּׁבָּת. וְכֵן מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא שַׁבָּת. שֶׁמִּצְוַת זְכִירָה לְאָמְרָהּ בֵּין בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ וִיצִיאָתוֹ בֵּין קֹדֶם לְשָׁעָה זוֹ כִּמְעַט:

יב

מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה פּוֹרֵס מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן וּמְקַדֵּשׁ וְגוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְיָצָא הַשַּׁבָּת וְהוּא בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ גּוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיָּה פּוֹסֵק וּמַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לִשְׁתִיָּתוֹ:

יג

הָיָה אוֹכֵל וְגָמַר אֲכִילָתוֹ עִם הַכְנָסַת שַׁבָּת מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס שֵׁנִי. וְלֹא יְבָרֵךְ וַיְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס אֶחָד שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׁתֵּי מִצְוֹת בְּכוֹס אֶחָד. שֶׁמִּצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן:

יד

אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרֵב בּוֹ דְּבַשׁ אוֹ שְׂאוֹר אֲפִלּוּ כְּטִפַּת הַחַרְדָּל בְּחָבִית גְּדוֹלָה אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. כָּךְ אָנוּ מוֹרִין בְּכָל הַמַּעֲרָב. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְאוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא לְהוֹצִיא יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מְגֻלֶּה אוֹ מְבֻשָּׁל שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עַל אֶחָד מֵהֶן:

טו

יַיִן שֶׁטַּעֲמוֹ טַעַם חֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּתַן עַל הַשְּׁמָרִים שְׁלֹשָׁה מַיִם וְהוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה יַיִן מָזוּג וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו:

טז

כְּלִי שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת אִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ מְעַט הֲרֵי זֶה פְּגָמוֹ וְנִפְסַל וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּשִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת:

יז

יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ הַחֹמֶץ וְטַעֲמוֹ טַעַם יַיִן מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן יַיִן מָזוּג. וְכֵן יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ צִמּוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁאִם יִדְרֹךְ אוֹתָן יֵצֵא מֵהֶן דִּבְשָׁן. וְכֵן יַיִן חָדָשׁ מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו בִּשְׁעָתוֹ. מְדִינָה שֶׁרֹב יֵינָהּ שֵׁכָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְקִדּוּשׁ מֻתָּר לְהַבְדִּיל עָלָיו הוֹאִיל וְהוּא חֲמַר הַמְּדִינָה:

יח

כְּשֵׁם שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּךְ מְקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵיהֶן וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁכֻּלָּם שַׁבְּתוֹת ה' הֵן. וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:

יט

נֹסַח קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן בָּחַר בָּנוּ וַיְּגַדְּלֵנוּ רָצָה בָּנוּ וַיְּפָאֲרֵנוּ. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אוֹ חַג הַשָּׁבוּעוֹת אוֹ חַג הַסֻּכּוֹת זְמַן חֵרוּתֵנוּ אוֹ זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ אוֹ זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר שַׁבָּת וְחוֹתֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה:

כא

בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן כִּבְשַׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְפַת מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ קִדּוּשָׁא רַבָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּשַׁבָּת:

כב

כֵּיצַד מְבָרְכִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל וְחוֹתֵם בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

כג

כָּל לֵילֵי יוֹם טוֹב וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּכְבָר בֵּרֵךְ עַל הַזְּמַן בִּתְחִלַּת הַפֶּסַח:

כד

סֵדֶר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ עַל הַנֵּר. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל:

כה

אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁסְּתַם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלֹא עַל הַנֵּר שֶׁל מֵתִים:

יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרְכִין עָלָיו. עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוֹר אִם רֹב אַנְשֵׁי הַכְּרַךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינוֹ מְבָרֵךְ וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ. אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל כִּירַיִם לְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. הַגֶּחָלִים אִם כְּשֶׁיַּכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן דּוֹלֵק מֵאֵלָיו מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. אוּר שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם חָשׁוּב שֶׁמַּדְלִיקִים בִּשְׁבִילוֹ מְבָרְכִין עָלָיו. שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם חַזָּן שֶׁהוּא דָּר שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו. וַאֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַזְּרִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ מְבָרְכִין עָלָיו:

אוּר שֶׁהֻדְלַק בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה וּלְחַיָּה מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אוּר שֶׁהֻקְדַּח מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא הָיְתָה תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל אוּר שֶׁשָּׁבַת. אַף עַל פִּי שֶׁהֻדְלַק לְחוֹלֶה אוֹ לְחַיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי שָׁבַת מֵעֲבֵרָה:

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁסֵּדֶר הַהַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר. וְכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים:

וְלָמָּה מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ דּוֹאֶבֶת לִיצִיאַת שַׁבָּת מְשַׂמְּחִין אוֹתָהּ וּמְיַשְּׁבִין אוֹתָהּ בְּרֵיחַ טוֹב:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות שבת פרק כ"ט – קידוש והבדלה

הלכה א – מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

דער רמב"ם'ס ווערטער: "מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו... וצריך להזכירו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה."

פשט

עס איז דא א מצות עשה מן התורה צו מקדש זיין דעם שבת מיט ווערטער – ביים אריינקומען (קידוש) און ביים ארויסגיין (הבדלה).

חידושים און ביאורים

1) דריי טייטשן אין דעם ווארט "זכור" – און דער רמב"ם'ס שיטה:

- ערשטער טייטש (פשט): "זכור" מיינט געדענק – מאך זיכער צו היטן שבת. לויט דעם איז "זכור" און "שמור" די זעלבע זאך – נאר אן אזהרה אויף שמירת שבת, נישט קיין באזונדערע מצוה.

- צווייטער טייטש: "זכור" מיינט א מצוה שבדעת – אן ענין צו טראכטן פון שבת, א פנימיות'דיגע זכירה.

- דריטער טייטש (דער רמב"ם'ס שיטה): "זכור" מיינט דערמאנען/מזכיר זיין – נישט געדענקען אין קאפ, נאר ארויסזאגן, דעקלערירן. דער רמב"ם זאגט: "זכירה זו זכירת שבח וקדוש" (און אין ספר המצוות: "זכירת קדוש וגדולה") – מ'זאל ארויסרעדן פון דער קדושה און גדולה פון שבת.

2) וואס מיינט "לקדשו" לויט דער רמב"ם:

לויט'ן פשט וואלט "לקדשו" געמיינט מ'זאל דעם שבת הייליגן דורך אונזערע מעשים. אבער לויט'ן רמב"ם מיינט "לקדשו" נישט אז מיר טוען א פעולה פון הייליגן, נאר מ'רעדט פון זיין קדושה – "זכירת קדוש". דער רמב"ם באטאנט אז "קדושה" מיינט ספעציעל, מיוחד, מרומם.

3) קידוש און הבדלה – איין איידיע:

דער רמב"ם לערנט אז קידוש (בכניסתו) און הבדלה (ביציאתו) זענען געבויט אויף די זעלבע יסוד – "להזכיר קדושתו בכניסתו וביציאתו". ביידע דערמאנען אז שבת איז אנדערש פון חול. מ'וואלט בעצם געקענט רופן קידוש אויך "הבדלה" און הבדלה אויך "קידוש".

4) הבדלה דאורייתא לויט'ן רמב"ם:

פון דעם וואס דער רמב"ם שטעלט קידוש און הבדלה צוזאמען אונטער איין מצוה דאורייתא, זעט אויס כמעט קלאר אז הבדלה איז אויך דאורייתא. דאס איז א מחלוקת – אנדערע פוסקים האלטן אז הבדלה איז מדרבנן.

5) וואס איז דאורייתא און וואס איז דרבנן אין קידוש:

דער יין איז זיכער מדרבנן, און דער נוסח איז לכאורה אויך מדרבנן – ווייל דער רמב"ם זאגט אז די רבנן האבן מתקן געווען א נוסח קדושת היום. דאס דאורייתא'דיגע איז בלויז דער עצם ענין פון מזכיר זיין שבת'ס קדושה בדברים.

6) צי איז "אשר קדשנו במצוותיו" א ברכת המצוות:

עס ווערט דיסקוטירט צי דער נוסח "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו" איז א ברכת המצוות אויף די מצוה פון קידוש, אדער א ברכת השבח. איין צד זאגט: ס'איז נישט קיין ברכת המצוות, נאר א ברכת השבח. דער אנדערער צד זאגט: ווייל ס'איז דא א דין דאורייתא פון קידוש, האט מען אריינגעלייגט א לשון פון ברכת המצוות. דער פונקט בלייבט אפן.

---

נוסח קידוש לשבת

"ורצה בנו" און "שבת קדשו באהבה הנחלנו"

פשט: דער אנהייב פון קידוש נאך בורא פרי הגפן.

חידושים:

- "ורצה בנו" – מיינט דאס זעלבע ווי "בחר בנו", דער אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן.

- "שבת קדשו" – דער שבת איז שוין קדוש ביי דעם אייבערשטער, ווייל ער האט אים מקדש געווען ("ויקדשהו"). נישט מיר מאכן שבת קדוש – אנדערש ווי ימים טובים, וואו ישראל זענען מקדש.

- "באהבה הנחלנו" – דער אייבערשטער האט אונז שבת געגעבן מיט אהבה, ווי א מתנה. דאס שטייט אנטקעגן דער שיטה פון מינים וואס זאגן אז מצוות זענען א שטראף.

- "הנחלנו" – א לשון פון ירושה/נחלה.

"זכר למעשה בראשית" און "זכר ליציאת מצרים"

פשט: שבת האט צוויי זכרונות — מעשה בראשית און יציאת מצרים.

חידושים:

- ביי יציאת מצרים שטייט בפירוש אין פסוק "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה׳), אבער ביי מעשה בראשית שטייט נישט בפירוש "לזכור מעשה בראשית".

- א חילוק צווישן די צוויי זכרונות: זכר למעשה בראשית איז מער "נאטירלעך" – עס דערמאנט זיך פון זיך אליין, ווייל שבת איז דער יום מנוחה. אבער זכר ליציאת מצרים דארף מען זיך אנשטרענגען צו דערמאנען ("וזכרת" – אקטיוו).

- וואס איז די שייכות פון יציאת מצרים צו שבת? צוויי תירוצים:

1. דורך דעם וואס דער עבד איז אויך שובת – דאס דערמאנט אונז פון מצרים.

2. דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, און שבת איז א צייט צו געבן שבח והודאה.

"תחילה למקראי קודש"

פשט: שבת איז דער ערשטער פון אלע מקראי קודש.

חידושים: דריי טעמים: (1) אין פרשת אמור שטייט שבת ערשט; (2) שבת איז תדיר; (3) שבת איז באקומען געווארן נאך פאר מתן תורה.

"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים"

פשט: דער סיום פון קידוש פאר דער חתימה.

חידושים:

- א כלל אין מטבע ברכות: יעדע לאנגע ברכה האט דריי חלקים – (1) "ברוך אתה ה׳" (לשון נוכח); (2) לשון נסתר; (3) פאר דער חתימה קומט מען צוריק צו לשון נוכח מיט א "כי".

- "באהבה וברצון" – אין דער פריערדיגער נוסח האט דער רמב"ם נישט געהאט "באהבה וברצון", נאר "ורצנו". אבער אין דעם סיום שטייט יא "באהבה וברצון הנחלתנו".

- קדושה אין ביידע ריכטונגען: דער אייבערשטער מאכט אונז קדוש, און מיר מאכן שבת קדוש – "מקדש השבת" מיינט אז דורך אונזער שמירת שבת ווערט שבת מקודש.

צאל ווערטער אין קידוש – "כי בנו בחרת"

חידוש: דער זוהר זאגט אז קידוש האט 35 ווערטער. טייל נוסחאות לאזן אויס "כי בנו בחרת" צו מאכן 35. אבער מ'דארף נישט רעכענען "ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם", און אויב מ'רעכנט נאר פון דער נוסח פון רמב"ם, קומט עס אויס פונקט 35 ווערטער. דער שבלי הלקט ברענגט אויך "כי בנו בחרת", און עס מוז אזוי זיין ווייל יעדע לאנגע ברכה דארף האבן דעם "כי"-סיום.

---

נוסח הבדלה

דער רמב"ם: "ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגוים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה׳ המבדיל בין קודש לחול."

פשט: הבדלה דערמאנט פארשידענע הבדלות וואס דער אייבערשטער האט באשאפן.

חידושים:

- פארוואס דערמאנט מען מערערע הבדלות? פארשידענע הסברים:

1. אור וחושך איז א הבדלה אין נאטור – ווען ס'איז אור איז נישט חושך. דאס ווייזט אז הבדלה איז א יסוד אין דער בריאה גופא ("ויבדל" אין פרשת בראשית).

2. רש"י אין פרשת קרח – דער אייבערשטער האט געמאכט אלע מיני הבדלות, מ'קען נישט זאגן "אלעס איז הייליג" אדער "אלעס איז חול".

3. עס איז א כלליות'דיגע נושא פון הבדלה – מ'רעכנט אויף מערערע הבדלות צו ווייזן דעם כלליות'דיגן יסוד.

- דער ווערט פון הבדלה אליין: הבדלה מיינט אז שבת זאל דווקא זיין איין טאג, און חול זאל זיין זעקס טעג – נישט אז מ'זאל וועלן אז שבת זאל בלייבן אויף אייביג. דאס איז א תשובה צו בעלי השקפות וואס זאגן מ'דארף האבן די זעלבע התלהבות פון שבת א גאנצע וואך.

- גוים vs. עמים: דער רמב"ם שרייבט "גוים" און אנדערע נוסחאות האבן "עמים" – ס'איז די זעלבע זאך (גוי = פאלק).

---

הלכה ו – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

דער רמב"ם זאגט: עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, מקדש והולך כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה, מבדיל והולך עד סוף יום רביעי.

פשט: דער עיקר קידוש איז בלילה, אבער בדיעבד קען מען קידוש מאכן דעם גאנצן טאג שבת. הבדלה קען מען בדיעבד מאכן ביז סוף יום רביעי (מיטוואך).

חידושים:

1. פארוואס נאר ביז מיטוואך? נאך מיטוואך איז שוין רוב וואך אריינגעקומען, שבת איז שוין "distant history", און עס האט שוין נישט קיין שייכות צו הבדלה.

2. ברכת האור – נאר מוצאי שבת בלבד: אויב מ'איז מברך על האור, קען מען דאס נאר טון מוצאי שבת בלבד, נישט שפעטער. דער טעם: די ברכה אויף פייער האט נישט צו טון מיט הבדלה אליין, נאר ספעציפיש מיט מוצאי שבת (ווייל פייער איז באשאפן געווארן דעמאלטס).

---

הלכה ז – איסור אכילה ושתיה קודם קידוש והבדלה

דער רמב"ם זאגט: אסור לאדם לאכול ולשתות יין משקידש היום עד שיקדש. וכן משייצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל.

פשט: מ'טאר נישט עסן אדער טרינקען וויין פון ווען שבת הייבט אן ביז מ'מאכט קידוש. דאס זעלבע ביי מוצאי שבת – מ'טאר נישט אנהייבן עסן, טרינקען, אדער מלאכה טון ביז מ'מאכט הבדלה.

חידושים:

1. "לאכול" vs. "להתחיל לאכול": ביי קידוש שרייבט דער רמב"ם "לאכול", ביי הבדלה שרייבט ער "להתחיל לאכול". דער חילוק: ביי מוצאי שבת איז מען אפט שוין אינמיטן סעודה שלישית, דערפאר זאגט ער "להתחיל" – מ'זאל נישט אנהייבן א נייע אכילה.

2. וויין דוקא ביי קידוש: דער איסור ביי קידוש איז ספעציפיש אויף וויין, נישט אויף אלע משקאות.

3. וואסער טרינקען – לשתות המים מותר: דער רמב"ם מתיר וואסער צו טרינקען. דער שולחן ערוך מאכט א חילוק: פאר קידוש טאר מען נישט טרינקען אפילו וואסער, אבער פאר הבדלה יא.

4. שוכח ואכל – נישט מעכב: אויב מ'האט פארגעסן און געגעסן/געטרונקען פאר קידוש אדער הבדלה, איז עס נישט מעכב – מ'מאכט קידוש/הבדלה נאכדעם.

---

הלכה ח – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

דער רמב"ם זאגט: כדברי סופרים, לקדש על היין ולהבדיל על היין.

פשט: די חכמים האבן מתקן געווען אז קידוש און הבדלה זאל געמאכט ווערן אויף א כוס יין.

חידוש: יין איז א כבוד און חשיבות פאר די ברכה, עס מאכט די ברכה "שענער".

---

הלכה ח (המשך) – הבדלה בתפילה vs. על הכוס, מלאכה נאך הבדלה בתפילה

דער רמב"ם זאגט: אפילו הבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. ומאחר שיבדיל ויאמר "המבדיל בין קודש לחול" מותר לעשות מלאכה אפילו לא הבדיל על הכוס.

פשט: אפילו ווער עס האט הבדלה געזאגט אין שמונה עשרה דארף נאך מאכן הבדלה אויף א כוס. אבער לגבי מלאכה – איינמאל מ'האט הבדלה געזאגט (אין תפילה), מעג מען שוין טון מלאכה.

חידושים:

1. פארוואס דערמאנט דער רמב"ם נישט "קידוש בתפילה"? ביי הבדלה זאגט דער רמב"ם "אפילו הבדיל בתפילה", אבער ביי קידוש דערמאנט ער גארנישט פון קידוש בתפילה.

ערשטער תירוץ: ביי קידוש טראכט דער מענטש נישט אז דאס איז קידוש – ער מיינט דאס איז סתם דער נוסח התפילה פון ליל שבת. אבער הבדלה אין שמונה עשרה (אתה חוננתנו) איז ממש אן עקסטערע תוספת.

צווייטער תירוץ (שטארקער): אפשר איז טאקע נישט פאראן אזא זאך ווי "קידוש בתפילה" לויט דעם רמב"ם. די נוסח פון ליל שבת תפילה איז נישט א ספעציעלע תקנה פון קידוש.

2. "ויאמר המבדיל בין קודש לחול" – וואס מיינט דער רמב"ם? עס ווערט מסתבר אז דער רמב"ם רעדט פון הבדלה בתפילה (מיט שם ומלכות אין שמונה עשרה).

3. וואס איז דער ענין פון איסור מלאכה פאר הבדלה? דער איסור מלאכה פאר הבדלה איז נישט ווייל הבדלה איז "מתיר" מלאכה. דער איסור איז א תקנה כדי מ'זאל נישט פארגעסן הבדלה – דאס זעלבע ווי דער איסור צו עסן.

4. "מלאכה" דא מיינט נישט ל"ט מלאכות: דער באגריף "מלאכה" אין דעם קאנטעקסט מיינט ארבעט/ביזנעס – זאכן וואס קענען אוועקשלעפן דעם מענטש פון מאכן הבדלה.

5. קשיא אויפ'ן רמב"ם: דער רמב"ם זאגט אז נאך הבדלה בתפילה מעג מען טון מלאכה, אבער ער זאגט נישט אז מ'מעג אויך עסן. לכאורה, אויב דער טעם פון ביידע איסורים איז דער זעלבער – שמא ימשך – וואלט ער געדארפט זאגן אז מ'מעג אויך עסן. דאס בלייבט א קשיא.

---

הלכה כ"ט – סדר הקידוש: ברכת היין קודם ברכת הקידוש

דער רמב"ם זאגט: סדר שיקדש – מברך על היין תחילה (בורא פרי הגפן), ואחר כך יאמר ברכת הקידוש, ואין נוטלין לסעודה עד שיקדש.

פשט: מען מאכט ערשט בורא פרי הגפן, דערנאך ברכת הקידוש, און נטילת ידים פאר די סעודה קומט ערשט נאך קידוש.

חידוש: די נטילת ידים זאל זיין צווישן קידוש און סעודה, נישט אז מען זאל זיך וואשן פריער און דערנאך מאכן קידוש און ברויט.

---

הלכה כ"ט (המשך) – דיטאלן פון כיצד מקדש

דער רמב"ם זאגט: לוקח כוס שמחזיק רביעית, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלא יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע או מן השלחן טפח או יותר, ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש.

פשט: מען נעמט א כוס פון מינדסטנס רביעית, וואשט עס אויס אינעווייניג און פון דרויסן, פילט עס אן מיט וויין, האלט עס אין דער רעכטער האנט, הייבט עס אויף א טפח, און מאכט ברכת הגפן און דערנאך קידוש.

חידושים:

1. "מדיחו" vs. "שוטפו" – "מדיחו" (אינעווייניג אויסוואשן – ווייל דארט איז שמוץ פון פריערדיגע באנוצונג), און "שוטפו" (פון דרויסן איבערגיסן – פאר שיינקייט/כבוד).

2. "וממלא יין" – כוס מלא – דער רמב"ם'ס לשון "וממלא" משמע אז די כוס דארף זיין פול.

3. "לא יסייע בשמאל" – צוויי טעמים:

- (א) חשיבות פון ימין – מען האלט עס נאר מיט דער רעכטער האנט.

- (ב) א שכל'דיגער טעם – אויב מען האלט מיט צוויי הענט, זעט עס אויס ווי א טרחה.

---

הלכה כ"ט (המשך) – מנהג "ויכולו"

דער רמב"ם זאגט: מנהג פשוט בכל העולם לקרות בתחילה "ויכולו השמים", ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש, ושותה מלא לוגמיו, ומשקה כל בני החבורה, ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל.

פשט: דער סדר איז: ויכולו, בורא פרי הגפן, קידוש, טרינקען, געבן פאר אלעמען, נטילת ידים, המוציא, עסן.

חידושים:

1. "מנהג פשוט" – נישט קיין דין מן הגמרא – "ויכולו" פאר קידוש שטייט נישט אין דער גמרא אלס הלכה. דער רמב"ם באנוצט דעם לשון "מנהג פשוט בכל העולם" – אלע אידן פירן זיך אזוי, אבער עס איז נישט קיין פסק דין.

2. טעם פאר "ויכולו" – אין "ויכולו" שטייט "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו" – דארט שטייט דאס ווארט "ויקדש", וואס ברענגט ארויס דעם ענין פון ברכת היום וקידוש היום.

---

הלכה ל' – קידוש במקום סעודה

דער רמב"ם זאגט: לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר.

פשט: קידוש מוז זיין אין דעם זעלבן הויז וואו מען עסט – "קידוש במקום סעודה."

חידושים:

1. ביז יעצט האט דער רמב"ם נישט דערמאנט דעם קשר צווישן קידוש און סעודה – ערשט דא ווערט עס א נייע הלכה.

2. "במקום סעודה" – נישט ווי פסח – עס מיינט נישט אז מען מוז זיצן ביים זעלבן טיש מיט דער חבורה, נאר אז עס זאל זיין אין דעם זעלבן הויז/זאל.

3. דער קשר צו יין – דער דין פון "במקום סעודה" האט צוטון מיט דעם קידוש על היין – דער יין דארף האבן א שייכות מיט א סעודה.

4. קידוש אין בית הכנסת – דער רמב"ם'ס תירוץ – אורחים האבן געשלאפן און געגעסן אין בית הכנסת/בית המדרש – פאר זיי איז עס טאקע קידוש במקום סעודה. דער מנהג איז געבליבן אויך נאכדעם וואס עס זענען נישטא קיין אורחים.

[דיגרעסיע: חסידישע בתי מדרשים] – אין חסידישע בתי מדרשים ווייסט מען בכלל נישט פון דעם מנהג קידוש אין שול. אבער דווקא ביי חסידים איז דער בית המדרש דער מערסטער מקום פון "קידוש במקום סעודה" – ווייל מען מאכט דארט דעם רבי'ס טיש.

---

הלכה ל' (המשך) – קידוש על הפת

דער רמב"ם זאגט: הואיל ומתאווה לפת יותר מן היין, או שאין לו יין – נוטל ידיו תחילה, מברך המוציא, מקדש, ואחר כך בוצע.

פשט: אויב מען האט מער ליב ברויט ווי וויין, אדער מען האט נישט קיין וויין, מאכט מען קידוש אויף ברויט. דער סדר איז: נטילת ידים, המוציא, קידוש, צושניידן דאס ברויט.

חידושים:

1. "בחביבותא תליא מילתא" – דער מקור איז פון דער גמרא אין פסחים, וואו רב האט געמאכט קידוש אויף וואס ער האט מער ליב געהאט. דער כלל איז "בחביבותא תליא מילתא" – עס הענגט אין חביבות.

2. מוסר השכל – פון דעם לערנט מען אז א איד דארף ליב האבן די מצוות. מען קען נישט טון זאכן וואס מען האט נישט ליב.

[דיגרעסיע: דער זוהר און "בחביבותא תליא מילתא"] – דער זוהר באנוצט דעם לשון "בחביבותא תליא מילתא" פון רב'ס מאמר. אין אנפאנג זוהר שטייט "תא חזי, יסודא דקידושא" – און ער הייבט אן מיט רב'ס לשון.

---

הלכה ל' (המשך) – הבדלה נאר אויף כוס, נישט אויף פת

דער רמב"ם זאגט: אין מבדילין על הפת אלא על הכוס.

פשט: הבדלה קען מען נישט מאכן אויף ברויט – נאר אויף א כוס וויין (אדער אנדערע משקה).

חידושים:

1. פת = סעודה, נישט הבדלה: קידוש אויף פת פאסט ווייל קידוש איז אן אריינפיר צו דער סעודה – פת איז דער חשוב'סטע זאך פון דער סעודה. אבער הבדלה האט נישט מיט סעודה צו טון, דערפאר פאסט פת נישט פאר הבדלה.

2. וויין פאסט אליין: וויין קען מען טרינקען אליין אן א סעודה – מ'איז קובע על היין (ווי תוספות זאגט). פת אבער איז נאר חשוב אלס טייל פון א סעודה.

---

הלכה י' – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

דער רמב"ם'ס לשון: מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש – מקדש על הפת ואל יקדש על היין.

פשט: אויב איינער האט געפּלאנט קידוש מאכן אויף וויין פרייטיק ביינאכט, אבער ער האט פארגעסן און זיך געוואשן נטילת ידים פאר קידוש, זאל ער יעצט מקדש זיין אויף פת און נישט אויף וויין.

חידושים און הסברות:

1. דער סטראגל פון דעם מענטש: דער מענטש האט באמת מער ליב פת, זיין תאווה שלעפט אים צו פת, און דערפאר האט ער זיך „בשכחה" געוואשן – „גלי דעתיה דלא ניחא ליה" אין וויין.

2. קשיא אויף „גלי דעתיה": וואס הייסט „גלי דעתיה" אויב ער האט פארגעסן? די קשיא בלייבט אפן.

3. הפסק פראבלעם: פארוואס קידוש אויף וויין נאך נטילת ידים זאל זיין א הפסק – קידוש איז דאך לצורך הסעודה! די קשיא בלייבט אומבאענטפערט.

4. מגן אברהם'ס טעם: דער מגן אברהם ברענגט פון רבי אמנים גאון א טעם פארוואס יין פסול'ט נטילת ידים.

[דיגרעסיע: נטילת ידים פאר/נאך קידוש] – אריגינעל איז נטילת ידים געווען ביים טיש. היינט וואס מ'דארף זיך שלעפן צו דער סינק, מעג מען זיך וואשן און דאס איז נישט קיין הפסק צום קידוש. די יעקעס פירן זיך לכתחילה צו וואשן פאר קידוש.

---

הלכה י"א – קידושא רבה (קידוש בייטאג)

דער רמב"ם'ס לשון: חוץ מזה יש מצוה מדברי סופרים לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזהו הנקרא קידושא רבה... ואינו אומר אלא בורא פרי הגפן בלבד.

פשט: אויסער דעם קידוש ביינאכט איז דא נאך א מצוה מדרבנן צו מאכן א ברכה אויף וויין פאר דער צווייטער סעודה (שבת אינדערפרי). דאס הייסט קידושא רבה. מ'זאגט נאר בורא פרי הגפן, נישט קיין לאנגע נוסח.

חידושים:

1. פארוואס „קידושא רבה" (גרויסער קידוש)? באמת איז ביינאכט דער עיקר קידוש – דאס מדאורייתא'דיגע. עס ווערט פארגעלייגט אז „קידושא רבה" איז א לשון סגי נהור – דער קלענערער קידוש ווערט גערופן מיט'ן גרעסערן נאמען. אן אנדערע מהלך: אפשר ווייל בייטאג איז נישטא קיין ברכת „אשר קדשנו במצותיו", איז די גאנצע סעודה גופא עפעס א קידוש – דערפאר „רבה".

2. קידוש בייטאג אויף פת: ווער עס האט נישט חשיבות אויף וויין קען מקדש זיין אויף פת. בייטאג איז דער „קידוש" ממש נאר דאס טרינקען וויין (אדער עסן פת) פאר דער סעודה – עס איז א צוגאב צו דער סעודה.

3. „ואסור לאדם שיטעום כלום" – אויך בייטאג? דער רמב"ם זאגט אז מ'טאר נישט עסן פאר קידוש – און דאס גייט אויך אויף בייטאג. זיין סברא: „יום כולו קודש" – דער גאנצער טאג איז הייליג.

4. ראב"ד'ס שארפע קשיא: דער ראב"ד אטאקירט דעם רמב"ם שארף: „בחיי ראשי, אם סברא היא – לא שמעתי מעולם סברא פחותה מזו" – דאס איז די ערגסטע סברא וואס ער האט אמאל געהערט. דער ראב"ד'ס טענה: קידושא רבה הייסט נישט אמת'ער קידוש – עס איז א „קדושה שאין בה ברכה", מ'האט שוין מקדש געווען דעם טאג נעכטן ביינאכט. אויב מ'וויל מקדש זיין אויף פת, איז המוציא דיין קידוש. וויאזוי איז מעגליך נישט צו עסן שבת אינדערפרי פאר קידוש? אויב איינער עסט פת – איז דאס גופא דער קידוש!

5. חילוק צווישן ביינאכט און בייטאג לגבי פת: ביינאכט קען מען מקדש זיין אן פת (נאר אויף וויין), ווייל ביינאכט האט מען א ברכת קידוש – „אשר קדשנו... מקדש השבת". אבער בייטאג, וואו עס איז נישטא קיין באזונדערע ברכת קידוש, איז דער „קידוש" נאר דאס טרינקען וויין אלס צוגאב פאר דער סעודה.

6. פשט אין "קידושא רבה": דער עצם צולייגן א כוס וויין צו דער סעודה – וואו עס פעלט נישט אויס – דאס איז וואס גיט דער סעודה א חשיבות און ווערט גערופן "קידושא רבה". אן דעם כוס וויין איז עס סתם א פרישטאג; מיט דעם כוס וויין איז מען מקדש דעם טאג.

7. נפקא מינה למעשה – עסן פאר'ן ליינען: לויט דער רמב"ם דארף מען בכלל נישט אנקומען צו די גאנצע חקירה ווען הייבט זיך אן דער חיוב קידוש אינדערפרי – ווייל דער רמב"ם זאגט פשוט: ווען דו עסט, זאל דאס זיין מיט קידוש.

8. בראנפן אלס חומרא: ביינאכט האט מען מקיל געווען מיט יין מגתו (גרעיפ דזשוס) ווייל מ'זאגט דאך "מקדש השבת". אבער צופרי, וואו דער כוס וויין אליין איז דער קידוש, האט מען געזאגט מ'זאל נעמען עפעס א גוטן – בראנפן – וואס מאכט שמחה און חשיבות פאר דער סעודה.

---

הלכה י"ד (ל') – קידוש מבעוד יום / הבדלה מבעוד יום

רמב"ם'ס ווערטער: "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין הוא שבת. שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשבת במעט."

פשט: מ'קען מאכן קידוש פרייטאג נאכמיטאג נאך פאר שבת, און מ'קען מאכן הבדלה שבת נאכמיטאג נאך פאר מוצאי שבת. דער רמב"ם'ס טעם: די מצוה פון "זכירה" איז מכבד צו זיין שבת בכניסתו וביציאתו, אדער "קודם לשבת במעט."

חידושים:

1. דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'דארף מקבל זיין שבת: ער זאגט סתם מ'קען מאכן קידוש "אף על פי שלא נכנסה השבת" – אן קיין תנאי פון קבלת שבת.

2. דער רמב"ם זאגט נישט קיין ספעציפישע צייט (פלג המנחה): ער שטעלט נישט קיין תנאים – נישט פלג, נישט מנחה. ער זאגט נאר "במעט" – אביסל פאר שבת.

3. וואס מיינט "במעט"? דער רמב"ם מיינט נישט סתם אין דער וועלט אריין – עס מוז האבן א שייכות מיט שבת. ווען עס איז שוין א בחינה פון ערב שבת, ווען דער סדר החיים ווייזט שוין אויף שבת.

4. פראקטישער פלאן – סעודת שבת פאר די קינדער פרייטאג נאכמיטאג: לויט דעם רמב"ם קען מען מאכן קידוש און א סעודת שבת פרייטאג נאכמיטאג פאר די קינדער, און נאכדעם גיין אין שול דאווענען קבלת שבת.

5. קשיא אויף דעם פלאן – מלאכה נאך קידוש: אויב מ'טוט מלאכות צווישן קידוש און שבת, צו קלעבט דער קידוש מיט שבת? ביי הבדלה קען מען טון מלאכה פאר הבדלה (נאך "ברוך המבדיל"), און נאכדעם מאכן הבדלה אויף וויין – עס איז "נישט משובח" אבער מ'איז יוצא. אבער ביי קידוש איז עס אנדערש – דער קידוש דארף ארויסברענגען קדושת השבת, און אויב מ'טוט מלאכה נאכדעם, איז עס א סתירה.

6. הרב בלומענקראנץ'ס דיוק: ער איז מדייק אז אין רמב"ם שטייט "לא נכנסה השבת" (נישט סתם "שבת"), וואס ווייזט אז דער רמב"ם רעדט פון א מצב וואו שבת איז נאך נישט אריינגעקומען.

7. אלע מענטשן וואס מאכן ערלי שבת מעריב צו פרי, איז אסאך מער מפוקפק ווי קידוש פריער – תוספות זאגט א תירוץ פארוואס מען מעג דאווענען מעריב פרי, אבער ביי קידוש, לכל הפחות לויט דעם רמב"ם, איז פשוט אז מען קען מאכן נאך פריער.

---

הלכה כ"ט – מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום

רמב"ם'ס ווערטער: מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום והוא בתוך הסעודה — פורס מפה על השולחן ומקדש, ואח"כ גומר סעודתו.

פשט: אויב איינער האלט אינמיטן עסן פרייטאג און שבת קומט אריין, לייגט ער א מאפע אויפ'ן טיש, מאכט קידוש, און ענדיגט זיין סעודה. ער דארף נישט בענטשן און אנהייבן א נייע סעודה.

חידושים:

- דאס פורס מפה איז אן ענין פון חשיבות – אז דער חלק סעודה לכבוד שבת זאל אויסקוקן ווי עפעס נייעס.

- בורא פרי הגפן: אויב ער האט שוין געמאכט הגפן אין דער סעודה, דארף ער נישט נאכאמאל מאכן הגפן ביים קידוש.

- ער דארף נישט בענטשן אינצווישן – אנדערש ווי הבדלה.

---

הלכה כ"ט (המשך) – היה אוכל בשבת ויצא השבת — הבדלה

רמב"ם'ס ווערטער: היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו — גומר סעודתו, ונוטל ידיו מים אחרונים, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואח"כ מבדיל על הכוס.

פשט: ביי מוצאי שבת, אויב ער האלט אינמיטן סעודה שלישית, קען ער נישט מאכן הבדלה אינמיטן סעודה ווי ביי קידוש. ער ענדיגט זיין סעודה, בענטשט, און דערנאך מאכט הבדלה אויף א באזונדערע כוס.

חידושים:

- דער חילוק צווישן קידוש און הבדלה: ביי קידוש (שבת קומט אריין) – מען מאכט קידוש אינמיטן סעודה און מען קען ממשיך זיין עסן. ביי הבדלה (שבת גייט ארויס) – מען קען נישט מאכן הבדלה אינמיטן סעודה; מען מוז ערשט ענדיגן, בענטשן, און דערנאך מאכן הבדלה.

[דיגרעסיע: חסידישע מנהג ביי סעודה שלישית] – דער מנהג פון רבי'ס וואס ציען אריין סעודה שלישית אין מוצאי שבת: זיי בענטשן אויף א כוס, דאווענען מעריב, און מאכן הבדלה אויף דער זעלבער כוס.

---

הלכה ל' – אויב ער האט געענדיגט עסן ווען שבת קומט אריין

רמב"ם'ס ווערטער: היה אוכל ופירסו עליו ערב שבת וגמר אכילתו מכניסת השבת — מברך ברכת המזון תחילה, ואח"כ מקדש על כוס שני, לפי שאין עושים שתי קדושות על כוס אחד.

פשט: אויב ער האט שוין געענדיגט עסן ווען שבת איז אריינגעקומען, בענטשט ער ערשט ברכת המזון אויף איין כוס, און דערנאך מאכט קידוש אויף א צווייטע כוס – ווייל מען טוט נישט צוויי קדושות אויף איין כוס.

חידושים:

1. דער כלל "אין עושים שתי קדושות על כוס אחד" – ברכת המזון אויף א כוס איז איין קדושה, קידוש איז א צווייטע קדושה, מען קען נישט ביידע אויף איין כוס.

2. קשיא פון הבדלה: דער רמב"ם פסק'נט אז הבדלה מיט ברכת המזון מאכט מען יא אויף דער זעלבער כוס. לויט די שיטות וואס האלטן הבדלה איז מדרבנן, וואלט דאס געמאכט סענס. אבער דער רמב"ם האלט אז הבדלה איז דאורייתא, סאו מוז מען געפינען אן אנדער חילוק.

3. דער מגיד משנה'ס תירוץ: דער חילוק צווישן הבדלה+ברכת המזון (וואס מען מאכט אויף איין כוס) און קידוש+ברכת המזון (וואס מען מאכט נישט אויף איין כוס) איז: ביי הבדלה+ברכת המזון זענען ביידע "לאחרוב" – ביידע זענען נאכברכות. הבדלה איז א נאכברכה אויף שבת, ברכת המזון איז א נאכברכה אויף דער סעודה. אבער ביי קידוש+ברכת המזון – ברכת המזון גייט אויף דער פארגאנגענער סעודה, קידוש גייט על העתיד אויף דער שבת וואס קומט.

4. שטארקע קריטיק אויפ'ן מגיד משנה'ס תירוץ: ברכת המזון האט בכלל נישט מיט שבת צו טון – ברכת המזון איז נישט קיין מצות שהזמן גרמא. ברכת המזון פון שבת און ברכת המזון פון א "גרינעם דינסטאג" איז די זעלבע מצוה. סאו ווי קען מען זאגן אז הבדלה+ברכת המזון זענען "איין נושא"?

5. דער כלל פון "אין עושין מצוות חבילות חבילות": דער כלל איז נישט קיין "כלל ברזל" – עס איז א סברא-באזירטער כלל. דער תנאי איז: נאר "כשהם שני ענינים" – ווען עס זענען צוויי באזונדערע ענינים.

6. ראיה פון יום טוב שחל במוצאי שבת: דארט מאכט מען קידוש און הבדלה אויף איין כוס, ווייל קידוש און הבדלה קומען פון דער זעלבער מצוה – "לזכרהו בכניסתו וביציאתו".

---

הלכות וועלכע סארט וויין מען מעג נוצן פאר קידוש

דער רמב"ם'ס ווערטער: "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. לפיכך אם נתן בו דבש או סובין... פסולה."

פשט: מען דארף נוצן פאר קידוש נאר אזא וויין וואס וואלט געווען כשר צו מנסך זיין אויפן מזבח. דעריבער, אויב מען האט אריינגעלייגט דבש אדער סובין, איז עס פסול.

חידושים:

- דער כסף סופר ברענגט אז דאס איז א דין דאורייתא, געבויט אויפן פסוק.

- דער רמב"ם ברענגט אין פירוש המשניות אז "ארבעה דברים שנתנו על המזבח בכל שהן" – דעריבער העלפט נישט קיין ביטול ביי דבש אין וויין.

- דער רמב"ם זאגט "וכן אנו מורים בכל המערב" – "מערב" מיינט מאראקא, אלדזשיריע, די מערב'דיגע לענדער (מגרב אויף אראביש).

- דעה ויש מי שמתיר: דער רמב"ם ברענגט א צוויי

טע דעה וואס איז מתיר מקדש צו זיין אויף וויין מיט דבש. זייער סברא: "לא נאמר יין הראוי לגבי מזבח" מיינט נישט אז מען דארף אננעמען אלע חומרות פון מזבח (ווי ביטול בכל שהוא), נאר בלויז "להוציא יין שריחו רע" – עס זאל זיין א גוטע קוואליטי וויין. דבש קען דאך מאכן די וויין בעסער!

- דער רמב"ם ברענגט א ראיה פון ירושלמי אז מען קען מקדש זיין אויף יין קונדיטון (וויין מיט האניג/געווירצן).

[דיגרעסיע: היסטארישער הינטערגרונט וועגן וויין אין אייראפע] – אין ארץ ישראל און מערב ספרד זענען געוואקסן טרויבן בשפע. אין אייראפע איז געווען קאלט, מען האט זיך געמוטשעט מיט וויין, מען האט געמאכט וויין פון ראזשינקעס, און מען האט אריינגעמישט האניג. דעריבער איז די הלכה פון ראזשינקע-וויין געווען זייער נוגע למעשה אין אייראפע.

---

הלכה: יין שטעמו טעם חומץ

דער רמב"ם: "יין שטעמו טעם חומץ אע"פ שריחו ריח יין אין מקדשין עליו."

פשט: וויין וואס שמעקט ווי חומץ אבער דער ריח איז נאך ווי וויין – מען קען נישט מקדש זיין דערויף.

חידושים:

- ריחו חומץ וטעמו טעם יין – מקדשין עליו: פארקערט, אויב דער ריח איז ווי חומץ אבער דער טעם איז נאך ווי וויין, קען מען יא מקדש זיין. דאס ווייזט אז ביי קידוש גייט מען נאכן טעם, נישט נאכן ריח.

- דאס איז א חילוק צווישן מזבח און קידוש: ביי מזבח איז דער ריח וויכטיגער (ריח ניחוח), אבער ביי קידוש טרינקט מען עס, דעריבער איז דער טעם מכריע.

- ריח חומץ איז נישט ריח רע: חומץ (עסיג) איז א חשוב'ע זאך, מען נוצט עס פאר עסן. אבער וויין איז עס נישט.

דער רמב"ם זאגט: יין חדש מגתו – פרישע וויין גלייך פון דער גת, נאכ'ן קוועטשן איידער עס האט אנגעהויבן פערמענטירן (מאסט) – איז כשר פאר קידוש. אויך קען מען אויסקוועטשן אן אשכול של ענבים מיט דער האנט און מקדש זיין עליו בשעתו.

פשט: „בשעתו" מיינט גלייך דעמאלטס – ד.ה. ערב שבת, ווייל שבת אליין טאר מען נישט קוועטשן.

חידושים:

- גרעיפ דזשוס vs. יין חדש: עס ווערט שארף אונטערשיידן צווישן יין חדש מגתו (וואס איז נאך אלץ א שטאפל אין ווערן וויין, נאר נאך פריש) און גרעיפ דזשוס (וואס איז סתם א זיסע געטראנק, קיין וויין בכלל נישט). יין חדש מגתו איז כשר ווייל עס איז שוין א וויין – נאר נאך נישט אינגאנצן פערמענטירט. אבער גרעיפ דזשוס וואס מען קויפט אין סטאר איז בכלל נישט אין דער קאטעגאריע פון וויין.

- יין חביב עליו – נישט גרעיפ דזשוס: דער באגריף „יין חביב עליו" מיינט א מענטש וואס האט אזוי ליב פרישע וויין אז ער וויל נישט ווארטן ביז עס פערמענטירט – בימי בציר הענבים. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי גרעיפ דזשוס פון א סטאר.

- עצה פאר מענטשן וואס קענען נישט טרינקען וויין: דער רמב"ם פסק'נט מפורש אז אויב איינער האט נישט ליב וויין, זאל ער מאכן קידוש אויף ברויט (פת), נישט אויף גרעיפ דזשוס.

---

הלכה: חמר מדינה פאר הבדלה (נישט פאר קידוש)

דער רמב"ם זאגט: מדינה שרוב יינה שכר – אין א מקום וואו דער הויפט-געטראנק איז שכר (נישט וויין), איז שכר נישט פסול פאר קידוש [אבער פאר הבדלה קען מען עס באנוצן לכתחילה].

פשט: קידוש דארף זיין אויף יין דווקא (אדער אויף פת אויב מען האט נישט וויין). הבדלה אבער קען מען מאכן אויף חמר מדינה.

חידושים:

- פארוואס דער חילוק צווישן קידוש און הבדלה? דער מגיד משנה ערקלערט: ביי קידוש, אויב מען האט נישט וויין, האט מען אן אלטערנאטיוו – פת (ברויט). אבער ביי הבדלה קען מען נישט מאכן אויף ברויט (ווייל הבדלה האט נישט מיט עסן צו טון), ממילא מוז מען האבן חמר מדינה אלס אלטערנאטיוו.

- וואס קוואליפיצירט אלס חמר מדינה? דער לשון „רוב יינה שכר" ווייזט אז חמר מדינה איז אין דער פאמיליע פון משקה המשכר – אן אלקאהאלישע געטראנק. עס ווערט שטארק באצווייפלט אויב מאדערנע זאכן ווי אראנדזש דזשוס אדער קאוק קוואליפיצירן.

[דיגרעסיע: מזיגה און שוואכע וויין] – אמאל איז וויין געווען געמישט מיט דריי פערטל וואסער (מזיגה), וואס מאכט עס בערך 4% אלקאהאל – שוואכער ווי היינטיגע ביר. דאס איז א פראקטישע עצה פאר מענטשן וואס האבן שוועריקייט מיט וויין – מען קען נעמען א לייטע וויין (5%).

---

הלכה: קידוש והבדלה יום טוב

דער רמב"ם זאגט: כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי יום טוב ומבדילין במוצאי יום טוב, וכן מוצאי יום הכיפורים (הבדלה בלבד, נישט קידוש). שכולם שבתות ה' הם.

פשט: אלע ימים טובים (און יום כיפור) הייסן „שבתות ה׳" – ממילא געלטן די דינים פון קידוש און הבדלה אויך פאר זיי.

חידושים:

- „שבתות ה׳" – מקור: דער פסוק „מלבד שבתות ה׳" (ויקרא כ״ג) ווערט געדרשנ'ט אז אלע ימים טובים הייסן שבתות. דער כוזרי איז מאריך אז אלע ימים טובים הייסן שבתות ה׳ ווייל עס איז דא א געטליכע זאך אין דער שביתה.

- „שבת ה׳" – וואס מיינט עס ביי יום טוב? ביי שבת בראשית מיינט „שבת ה׳" אז דער אייבערשטער האט גערוט. ביי יום טוב האט דער אייבערשטער נישט גערוט – עס איז א זכרון פון א נס. „שבת ה׳" קען מיינען: מען רוט לשם ה׳, לכבוד ה׳ – ווי רש"י זאגט אין פרשת ויקהל „שבת לה׳ – לשם ה׳."

- קידוש יום טוב – דאורייתא? לויט דעם רמב"ם, אויב „זכור את יום השבת לקדשו" כולל אלע שבתות ה׳ (אויך ימים טובים), קומט אויס אז קידוש יום טוב איז אויך דאורייתא פון דעם זעלבן פסוק.

---

נוסח קידוש יום טוב

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן?

דער רמב"ם זאגט אז "זכור את יום השבת לקדשו" מיינט יעדע שביתה, און דערפון לערנט מען אויך קידוש פון יום טוב. דער מגן אברהם האט אנגענומען אז קידוש יום טוב איז מדרבנן, אבער דער מנחת חינוך האלט אז ווייל דער רמב"ם שרייבט "כשם... כך" איז משמע אז קידוש יום טוב איז בכלל דעם פסוק "זכור את יום השבת" – אלזא דאורייתא.

הבדלה מוצאי יום טוב

דער רמב"ם זאגט "ומבדילין במוצאי ימים טובים" – סיי מוצאי יום טוב לחול/חול המועד, סיי מוצאי שבת ליום טוב.

חידוש בכלל ההבדלה: מ'מאכט הבדלה נאר ווען עס ווערט מער וואכנדיג (ווייניגער קדושה). ווען עס ווערט מער הייליג (למשל מוצאי יום טוב לשבת) מאכט מען נישט קיין הבדלה. דער יסוד: הבדלה איז "מבדיל בין קודש לחול" – מ'שיידט אויס דעם העכערן פון דעם נידריגערן.

נוסח קידוש יום טוב – פרטי הלשון

דער נוסח הייבט אן "אשר בחר בנו" – נישט "אשר קדשנו במצוותיו" ווי ביי שבת.

"ויגדלנו" – א דיון אויב דאס איז לשון עבר אדער עתיד. דער ו' הופכת מאכט עס לשון עבר (ווי "ויאמר" = ער האט געזאגט).

"מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" – "מועדים לשמחה" גייט אויף דעם כלל פון יום טוב, און "זמנים" פארבינדט זיך מיט "זמן חירותנו/מתן תורתנו/שמחתנו" – יעדער יום טוב האט זיין ספעציעלע טיטל. סוכות איז "זמן שמחתנו" – א "דאפלטע שמחה" ווייל שמחה איז שוין דער כלל פון אלע ימים טובים.

"זכר ליציאת מצרים" אין קידוש יום טוב

חידוש: "זכר ליציאת מצרים" ביי יום טוב קידוש (נישט נאר פסח) האט צו טון מיט דעם יסוד פון "בחר בנו מכל עם". יציאת מצרים איז ווען דער אויבערשטער האט דאס ערשטע מאל באוויזן אז ער וועלט אויס איין פאלק פון אלע אנדערע.

"מקדש השבת וישראל והזמנים" – ווען יום טוב חל בשבת

ווען יום טוב פאלט אויס אויף שבת, איז דער חותם "מקדש השבת וישראל והזמנים".

- איין מהלך (ווי דער רמב"ם ברענגט פון דער תפילה): דער אויבערשטער איז מקדש שבת; ישראל זענען מקדש די זמנים. דערפאר קומט "ישראל" צווישן "שבת" און "זמנים".

- אנדערער מהלך (וואס ווערט פארגעשלאגן): "מקדש" גייט אויף אלע דריי – דער אויבערשטער איז מקדש שבת, ישראל, און זמנים. די גמרא'ס חילוק איז נאר צו מסביר זיין פארוואס דער סדר איז אזוי.

ראיה: אין דעם נוסח פון קידוש אליין שטייט "קידשנו... ותתן לנו מועדיך" – דער אויבערשטער איז מקדש ביידע, אידן און ימים טובים.

---

נוסח קידוש ראש השנה

שיעור אור

אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו, כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.

חידוש/שאלה: צי דער שיעור "שיכיר בין מטבע למטבע" איז א שיעור אין דער גרויסקייט פון דער ליכט אדער א שיעור אין דער הנאה פון דעם מענטש וואס מאכט די ברכה. דער ראיה איז פון דער הלכה פון "הולך חוץ לכרך" וואס זעט פייער פון ווייטנס – ער קען מאכן א ברכה כאטש ער איז ווייט. דאס סאדזשעסט אז דער שיעור איז אין דער ליכט אליין.

נר של גוים

אין מברכין על נר של גוים, שסתמן עובדין לעבודה זרה.

חידוש: דער רמב"ם זאגט "אין מברכין" – מ'מאכט נישט א ברכה, אבער ער זאגט נישט "אסור ליהנות." ס'איז אפשר נישט א ממש'ער איסור הנאה פון עבודה זרה, נאר ס'פאסט נישט צו מאכן א ברכה דערויף.

נר של עבודה זרה און נר של מתים

אין מברכין לא על נר של עבודה זרה ולא על נר של מתים. ביי נר של מתים איז זיכער נישטא קיין איסור הנאה – ס'איז נאר נישט פאסיג פאר א ברכה וואס דריקט אויס פרייד אויף באשאפונג פון ליכטיגקייט.

ישראל שהדליק מגוי

ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל – מברכין עליו. גוי מגוי – אין מברכין עליו.

הולך חוץ לכרך

הולך חוץ לכרך וראה אור – אם רוב אנשי הכרך גוים, אין מברכין. ואם רוב ישראל – מברך. מ'גייט נאך רוב.

אור של כבשן, תנור, כירה

אור של כבשן ושל תנור ושל כירה – לכתחילה לא יברכו עליו. א פייער וואס איז געמאכט פאר פראקטישע צוועקן (קאכן, ברענען) איז נישט לכתחילה גוט פאר בורא מאורי האש – ווייל ס'דארף זיין דווקא א נר, א ליכט וואס איז געמאכט צו באלייכטן.

גחלת (קויל)

אם שיכניס קיסם לתוכה וידלוק מאליו — מברכין עליה, ואם לאו — לא. אויב די קויל איז גענוג לעבעדיג אז א קליין שפענדל האלץ וועט זיך אנצינדן פון בלויז טאטשן – מאכט מען דערויף א ברכה.

אור של בית המדרש ובית הכנסת

אור של בית המדרש — אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו, מברכין עליו. ושל בית הכנסת — אם יש שם חזן שדר שם, מברכין עליו. נאר ווען עמיצער איז דארט פאר וועמען מ'האט עס אנגעצונדן לאורה.

אבוקה — מצוה מן המובחר

והאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. אן אבוקה (מערערע פלאמען צוזאמגעשטעלט) איז דער בעסטער וועג צו מקיים זיין די ברכה אויף אור.

אין מחזרין על האור

אין מחזרין על האור כדרך שאין מחזרים על כל המצוות, אלא אם בא מברכין עליו. דאס ווייזט אז די ברכה אויף אור איז נישט אזא חיוב ווי אנדערע מצוות וואו מ'דארף נאכלויפן. דא איז עס בלויז „אם בא" – ווען עס קומט אונטער.

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה — מברכין עליו במוצאי שבת. א לעכט וואס מ'האט אנגעצונדן שבת בהיתר (פאר א חולה אדער יולדת) – מאכט מען דערויף א ברכה מוצאי שבת.

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים — מברכין עליו מוצאי שבת, שהיא היתה תחילת בריאתה בידי אדם.

חידושים: דער רמב"ם'ס טעם „תחילת בריאתה בידי אדם" מיינט אז אזוי האט אדם הראשון לכתחילה געמאכט פייער – דורך רייבן שטיינער/העלצער. דאס איז דער אורשפרונג פון פייער בידי אדם, און דערויף גייט די ברכה „בורא מאורי האש".

אבער מוצאי יום כיפור — מאכט מען נישט דערויף קיין ברכה, ווייל מוצאי יום כיפור איז דא א ספעציעלע דין: מ'מאכט נאר אויף „אור ששבת" – א פייער וואס איז שוין געווען אנגעצונדן דורך יום כיפור.

ביאור „נר ששבת" — וויכטיגער חידוש

חידושים: „ששבת" מיינט נישט אז דער נר האט „גערוט" (נישט געברענט), נאר פארקערט – ער איז געווען אנגעצונדן אבער האט נישט מחלל שבת/יום כיפור געווען. „שבת" מיינט: ער האט זיך נישט אנגעצונדן בחילול.

דערפאר: אפילו א נר וואס מ'האט אנגעצונדן ביום כיפור פאר א חולה אדער חיה (יולדת) – הייסט „נר ששבת", ווייל דאס אנצינדן איז געווען בהיתר (פיקוח נפש), נישט בחילול.

דער ברייטערער יסוד: אויב א איד דארף מחלל שבת זיין פאר א חולה, זאל ער נישט זאגן „איך האב נישט שובת געווען." ער איז יא שובת געווען! ווייל „שביתה" מיינט טון וואס די תורה זאגט – רוען פון עבירות. ווער עס טוט מלאכה בהיתר (פאר פיקוח נפש) האט נישט געטון קיין עבירה, און איז שובת געווען.

---

נוסח הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

דער רמב"ם זאגט: מ'זאגט „המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה" — כדרך שאומר במוצאי שבת, שסדר הבדלות הן.

פשט: אפילו ווען יום טוב איז מוצאי שבת, זאגט מען „בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – נישט „בין שבת ליום טוב."

חידושים: דער רמב"ם'ס טעם: די נוסח פון הבדלה איז נישט אויף דעם וואס פאסירט יעצט, נאר עס איז א „סדר הבדלות" – מ'רעכנט אויס הבדלות וואס דער אייבערשטער האט געמאכט אין בריאה. נאר ווען יום טוב איז מוצאי שבת, דעמאלטס מאכט מען יא א ספעציעלע הבדלה „בין קדושת שבת לקדושת יום טוב."

אין בשמים ונר ביום טוב

ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר. ביי הבדלה פון יום טוב מאכט מען נישט קיין ברכה אויף בשמים און נר – ווייל דער טעם פאר בשמים (נשמה יתירה/נפש דואבת) איז שייך נאר צו שבת.

---

הלכה בנוגע בשמים מוצאי שבת – דער טעם

דברי הרמב"ם: "ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת – מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב."

פשט: דער טעם פאר בשמים מוצאי שבת איז ווייל די נפש איז אין צער (לשון "דאבון") ווען שבת גייט אוועק, און מען מיישב און משמח איר מיט א גוטן ריח.

חידושים:

1. רמב"ם vs. רש"י אויפ'ן מושג "נשמה יתירה": רש"י אין גמרא טייטשט דעם ענין פון בשמים מוצאי שבת אז עס איז צוליב דער נשמה יתירה וואס גייט אוועק – מען דארף מתקן זיין דעם חסרון. דער רמב"ם אבער טייטשט אנדערש – ער רעדט נישט פון א נשמה יתירה, נאר פון "הנפש דואבת" – די נפש אליין איז אין צער ווייל די דערהויבענע שבת גייט אוועק. דאס איז א פסיכאלאגישער/רוחני'דיגער צער, נישט א מעטאפיזישער חסרון פון א נשמה יתירה.

2. פארוואס מוצאי יום טוב נישט – דער מגיד משנה'ס הסבר: דער מגיד משנה איז מסביר דעם חילוק צווישן שבת און יום טוב: שבת איז א שטארקע שביתה גמורה – מען רוט גאר, מען טוט גארנישט. דעריבער ווען שבת גייט אוועק, פילט מען זיך שלעכט. אבער יום טוב – מ'האט דאך געמאכט אוכל נפש, מ'האט געקאכט, מ'האט געטון מלאכות – עס איז נישט געווען אזא שטארקע מנוחה. דעריבער פילט מען זיך מוצאי יום טוב נישט אזוי שלעכט, און מען דארף נישט קיין בשמים צו מיישב די נפש.

3. א הערה בדרך צחות: לויט דעם רמב"ם'ס טעם – אז בשמים זאלן באמת משמח זיין און מיישב די נפש – דארף מען האבן עכטע גוטע בשמים, נישט סתם א שוואכע שמעק פון א גראזל. עס דארף זיין עפעס וואס איז ממש משמח.

---

דערמיט ווערט אפגעשלאסן הלכות קידוש פון פרק כ"ט פון הלכות שבת, אינאיינעם מיט די הלכות הנוגעות צו יום טוב.

תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ"ט – מצות קידוש והבדלה

מבוא: חמש מצוות דשבת

Speaker 1: אונז לערנען הלכות שבת, די 29'סטע פרק, איינס פאר די לעצטע פרק. אונז גייען דארט לערנען וועגן די מצוה פון קידוש והבדלה.

זייער גוט. ווי אזוי הייסט די מצוה?

Speaker 2: מצות זכור את יום השבת.

Speaker 1: געוואלדיג. אין די אנפאנג רמב"ם האט ער געזאגט אז אין שבת איז דא וויפיל מצוות? האט ער געזאגט חמשה מצוות, און די לעצטע פון זיי איז געווען קידוש. חמש מצוות. די שובת זיין, דאס איז אין די ל"ט מלאכות, און מ'האט געהאט נישט דן זיין, נישט מענה זיין. די לעצטע איז געווען נישט ארויסגיין חוץ לגבול. די לעצטע צוויי סימנים איז געווען וועגן תחום שבת. און די לעצטע, די פיפטע מצוה פון שבת, איז א מצות עשה לקדש בדברים, צו מאכן קידוש.

זייער גוט. יא, און פאר מיר גייען אריין צו די שיעור, לאמיר מכבד זיין און דערמאנען "לקדש בדברים" די אלע וואס העלפן ארויס אונזער שיעור, ובראש ובראשונה אונזער ידיד, דער ספאנסער פון די שיעור, הרבני הנגיד ר' יואל אלי' וועצבערגער, זאל די זכות התורה אויף זיי אלע מגין זיין.

הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

Speaker 1: יא, זאגט דער רמב"ם, "מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים", אז מ'זאל מקדש זיין יום השבת בדברים.

וואס הייסט דאס ווארט "מקדש זיין"? דו ביסט דאך נאר וואס עוסק אין די סוגיא פון קדושה.

Speaker 2: מקדש זיין מיינט מקדיש זיין, מיינט מייחד זיין. דערמאנען די קדושה פון שבת בדברים.

Speaker 1: ניין, אבער ער זאגט דאך "לקדש", דאס מיינט אז די קדושה מיינט מ'איז מייחד דעם טאג וואס מ'איז מייחד זיין א סעודת שבת. אבער איך ווייס נישט, אפשר וואלט ער געזאגט אז די זכירה בדברים... לאמיר זאגן די פסוק נאכדעם וועלן מיר זען.

"שנאמר, שטייט אין פסוק, 'זכור את יום השבת לקדשו'." כלומר, מ'וואלט געקענט מיינען אז "זכור את יום השבת" איז נאך אן אזהרה אויף אלע אנדערע מצוות, אויף שביתת השבת. אבער די חז"ל לערנען עס נישט אזוי אראפ, נאר זיי זאגן "זכור את יום השבת לקדשו" מיינט א געוויסע אנדערע זאך. זכריה, זכירה לשבח וקידוש, וואס איז דאס מזכיר זיין? נישט געדענקען. מזכיר זיין איז ארויפברענגען אויף די זכרון דורך זאגן זאכן, דורך זכירות, דורך מזכיר זיין באופן שבח וקידוש.

דיסקוסיע: דריי טייטשן אין "זכירה"

Speaker 1: לאמיר זאגן אזוי, ס'איז דא צוויי טייטשן אין דאס ווארט זכירה, אמת? איין טייטש איז טייטש געדענקען, דאס וואלט געווען דער פשוט'ער פשט, געדענק צו היטן שבת. אבער ס'מיינט נישט געדענקען אין די קאפ, רייט? ס'מיינט ס'איז א חלק פון די אזהרה אויף שמירת שבת. מאך זיכער צו היטן שבת, די זעלבע זאך, ביידע מיינט נישט צו טון אן איסור, יא? לאו דוקא נישט צו טון די איסור, די ווארט איז, וואטעווער שבת איז, איז טון. דאס מיינט נישט אז ס'איז דא יעצט א מצוה שבדעת אויף שבת חוץ פון די פעולות און די שביתה פון שבת. דאס וואלט געווען פשוט פשט, אזוי ווי דו זאגסט, זכור ושמור, על פי פשט זאגן די מפרשים מיינט די זעלבע זאך, ס'מיינט מאך דיר שבת.

די חכמה, מיר לערנען אנדערש, מיר לערנען אז זכירה איז יא אן עקסטערע מצוה. יעצט, אפילו אין די עקסטערע מצוה וואלסטו געקענט לערנען צוויי וועגן. וואלסט געקענט לערנען אז ס'איז דא אן ענין צו געדענקען, ס'איז דא א פנימיות, ס'איז דא אן ענין צו טראכטן פון שבת. דאס וואלט געווען איין טייטש. נאכדעם קומט אריין, דאס וואלט געווען געדענקען, לאמיר זאגן, ס'איז דא אן ענין צו זיך שטעלן און געדענקען, איך ווייס נישט, מיטוואך געדענקען אז ס'איז דא א זאך ווי שבת, לאמיר זאגן. דאס וואלט געווען איין טייטש, און נישט דאס איז די טייטש וואס דער רמב"ן פארשטייט.

די טייטש, א דריטע טייטש דא, איז אז מ'קען זאגן זכירה טייטש דערמאנען. דערמאנען מיינט איך נישט דערמאנען שלא לשכוח, רייט? דערמאנען מיינט איך אזוי ווי זאגן, רייט? וויאזוי זאגט מען עס אויף אידיש? מזכיר זיין, דערמאנען, מענשאנען, איך ווייס נישט, ארויסזאגן. יא, איך געדענק אז זיי האבן געהאט א בעסערע ווארט אמאל פאר דעם. דעקלערן, אנאונסן, דעקלערינג, יא, מאכן א מצב, ניין, זאגן. בקיצור, זאגן.

Speaker 2: סאו, וואס זאל איך זאגן מתוך כך זכריה?

Speaker 1: ווארט, ווארט, ווארט, דאס מיינט געדענקען.

Speaker 2: ניין, אבער די מזכיר זיין איז אן אופן וויאזוי מ'זאל געדענקען, ניין? ס'איז קאנעקטעד.

Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ניין, ניין. ס'איז נישט קיין וועג. נישט קיין וועג צו געדענקען אז ס'איז שבת. ס'איז אן ענין צו דערמאנען דעם ענין פון שבת.

יעצט, וואס טייטש "לקדשו"? ווייטער, לויט די צווייטע דריי פשטים איז דא א חילוק. אויב "זכור את יום השבת לקדשו" מיינט געדענק צו הייליגן שבת מיט דעם וואס דו טוסט נישט קיין מלאכות, דו פירסט זיך בקדושה וכדומה, דאס וואלט געווען דער ערשטער טייטש. אבער די צווייטע טייטש, אז דאס מיינט נאר דערמאנען, רעדן וועגן שבת.

סאו וויאזוי איז מען "לקדש" מיט דעם דעם שבת? טייטשט דער רמב"ם, "זכירה זו זכירת שבח וקדוש". אין אנדערע ווערטער, דו רעדסט פון די הייליגקייט דערפון. אזוי ווי ער זאגט אויך דא, און ער ברענגט די לשון פון ספר המצוות, "זכירה זו זכירת קדוש וגדולה". דאס הייסט, רעד פון די קדושת שבת.

סאו, ס'איז נישט... דו וואלסט געקענט טייטשן "לקדשו" מיינט אים צו הייליגן, לויט'ן רמב"ם, נישט מיט מאכן קידוש הייליגט מען דעם שבת. ס'איז נישט קיין פעולה. "לקדשו" מיינט, דער רמב"ם טייטשט, זכירת קדוש. "זכור את יום השבת לקדשו", לויט די דרש, לויט די קבלת חכמים טייטש, "זכור", זכירה זו זכירת שבח וקדוש. און טאקע זעסטו אז שבח וקדוש ביי די רמב"ם מיינט די זעלבע זאך, אזויווי איך טענה אסאך מאל, אז קדושה מיינט ספעשל, מיוחד, מרומם. סאו דאס איז די טייטש.

דו קענסט זאגן אז ס'איז דא אן ענין. קיינער וואלט נישט אפגעפרעגט איינער וואס האט א כוונה אין קידוש אז מיט דעם טאקע הייליגט מען עס, מיט דעם וואס מ'רעדט וועגן פועל'ט מען עס, וכדומה. באט, עט ליעסט דער רמב"ם'ס הגדרה פון די לימוד און פון די מצוה איז אזוי. סאו דאס הייסט, ס'איז דא א מצוה צו רעדן דערפון. סאו לויט דעם שטימט אז די לשון "אשר קדשנו במצוותיו" און ביי די ענד "מקדש השבת" איז נישט סתם דאס איז די לשון וואס די חכמים האבן געמאכט, נאר דאס איז ממש פעלט אויס, ווייל דו רעדסט פון זכירת קדוש.

קידוש בכניסתו והבדלה ביציאתו

Speaker 1: "וצריך להזכירו" – ווען איז די זאך, ווען איז מען זוכר שבת לקדשו? "וצריך להזכירו בכניסתו וביציאתו". די מצוה איז מ'זאל מזכיר זיין ווען ער קומט אריין און ווען ער גייט ארויס. בכניסתו בקידוש היום. סאו זיי האבן צוויי נעמען. דאס וואס מ'זאגט בכניסתו איז בקידוש היום, ווען דער טאג הייבט זיך אן, ווען דער טאג ווערט נתקדש. וביציאתו ווערט אנגערופן בהבדלה, ביים מבדיל זיין צווישן דעם טאג וואס איז יעצט געווען און די חול.

אבער דער רמב"ם לערנט, און אזוי רעדן די מפרשים, אז ס'איז די זעלבע איידיע. בעצם וואלט מען געקענט רופן די קידוש אויך הבדלה. איך מיין, דא זאגט מען די לשון הבדלה, דא זאגט מען די לשון קידוש, אבער די ווארט איז צו דערמאנען אז שבת איז אנדערש פון א גאנצע וואך. שבת איז קדוש, און די וואך איז חול. זאל מען ביי קידוש זיין מבדיל דעם שבת פון די אנדערע טעג, ביים אריינקומען און ביים ארויסגיין. ביים אריינקומען איז מען מפריש פון פרייטאג, מען איז מקדש פון פרייטאג, און ביים ארויסגיין איז מען מפריש און מבדיל פון זונטאג.

יא, הייסט איך זאג, מען וואלט געקענט זאגן ביי קידוש "אשר הבדיל את השבת פון א פרייטאג". מ'זאגט נישט אזוי. ס'איז נאך אלץ, ווען ס'קומט רעדט מען פון קידוש, און ווען ס'גייט רעדט מען פון הבדלה. ווייל לויט'ן רמב"ם זענען ביידע געבויט אויף די זעלבע איידיע פון "להזכיר קדושתו בכניסתו וביציאתו".

אויב אזוי, זעט דא אויס אז הבדלה איז אויך א דאורייתא. יא, אזוי איז כמעט קלאר אין רמב"ם. אנדערע פוסקים זענען שטארק מחולק, ווייל ס'איז דא אין די גמרא א משמעות אז הבדלה איז מדרבנן. אקעי, מ'גייט באלד זען.

וואס איז דאורייתא און וואס איז דרבנן אין קידוש

Speaker 1: לאמיר אבער זאגן קלאר, אויב מ'רעדט אז ס'איז דא א מצוה דאורייתא, דארף מען וויסן וועלכע חלק שפירט דאורייתא. הייסט, מ'גייט שוין זען אין די נעקסטע הלכה אז די יין איז זיכער מדרבנן. און איך טראכט אז נאך מער, אפילו אין די נעקסטע הלכה, די נוסח לכאורה איז מדרבנן, רייט? ווייל דער רמב"ם זאגט אז די רבנן האבן מתקן געווען א נוסח קדושת היום.

גייט דער רמב"ם מיר זאגן, דאס איז די נוסח קדושת היום, ווי אזוי מ'זאגט קידוש ווען די שבת קומט אריין. זאגט מען "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו". "אשר קדשנו במצותיו" – מ'הייבט אן מיט אזוי ווי ברכת המצוות. ברכת המצוות אויף די מצוה פון קידוש. אינטערעסאנט, ווייל די קידוש אליין איז א מצוה. מ'זאגט נישט קיין ברכת המצוות אויף די שמירת שבת.

Speaker 2: ס'איז נישט קיין ברכת המצוות. ס'איז א ברכת השבח.

Speaker 1: יא, אבער ס'האט יא די נוסח פון "אשר קדשנו במצוותיו".

Speaker 2: יא, אבער יענע נוסח איז סתם א שיינע נוסח. מ'מעג עס זאגן ביי קידוש אויך.

Speaker 1: ניין, אפשר האט מען אויך שוין אריינגעלייגט אז מ'זאל מיט דעם יוצא זיין די ענין פון ברכת המצוות אויף שבת. ס'איז נישט קיין ברכת המצוות אויף שבת?

Speaker 2: ווייל ס'איז דא א דין דאורייתא פון קידוש, און ס'איז דא אויך א דין פון אלע מצוות האבן א ברכה.

Speaker 1: האט מען אריינגעלייגט אז אין דעם זאל זיין א לשון, א לשון א ברכת המצוות.

Speaker 2: איך ווייס נישט. אקעי.

ביאור הנוסח: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו"

Speaker 1: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו" - דער אייבערשטער איז רצה בנו, זיין רצון איז מיט אונז.

Speaker 2: "ורצה בנו" מיינט די זעלבע זאך ווי "בחר בנו".

Speaker 1: יא, יא.

Speaker 2: ער האט אונז בוחן געווען. דאס איז די טייטש.

Speaker 1: "ושבת קדשו באהבה הנחלנו". "שבת קדשו", דער טאג שבת וואס איז קדוש, וואס איז שוין קדוש ביי די אייבערשטער.

Speaker 2: זיין שבת.

Speaker 1: ווייל ער האט עס מקדש געווען.

Speaker 2: "כי בו שבת".

Speaker 1: "ויקדשהו", שטייט. "שבת קדשו", דער אייבערשטער האט מקדש געווען די שבת. ס'איז נישט נאר... נישט אונז מאכן די שבת קדוש, נאר דער אייבערשטער.

Speaker 2: אה, אנדערש ווי ימים טובים.

Speaker 1: "ושבת קדשו באהבה הנחלנו", ער האט אונז געגעבן מיט אן אהבה. אזוי שטייט דארטן אז דער אייבערשטער האט געגעבן מתן תורה, דער אייבערשטער האט עס געגעבן ווי אן אהבה פאר אידן, ווי א מתנה פאר אידן.

Speaker 2: יא, אלע מצוות האט דער אייבערשטער געגעבן באהבה, דאנט ווארי.

Speaker 1: דאס הייסט, אזויווי, יא, דער רמב"ם האט געזאגט אין אנהייב אז ס'איז דא מינים וואס זאגן אז די מצוות זענען אן עונש. יענער זאגט אז דער אייבערשטער האט געגעבן מצוות בכעס. אבער די אידן שבת, "ונח בו חייב", איז דער אייבערשטער האט געגעבן שבת באהבה.

ס'איז אינטערעסאנט די לשון "הנחלנו", כאילו ס'איז דא ביי אנדערע מצוות וואס ס'האט אזא לשון. ער האט אונז אזויווי מוריש געווען, ער האט אונז געגעבן פאר א ירושה, ער האט אונז געגעבן פאר א מתנה. מ'זאגט "הנחלתנו עמך תורה ומצוות", אזא לשון איז דא. ס'איז זייער ענליך צו אזויווי "חיי עולם נטע בתוכנו", "נתן לנו".

Speaker 2: "זכרון למעשה בראשית". נחלתנו האט צו טון מיט דעם אז די אבות, אקעי, נישט אפילו אז ס'איז נאר בירושה, ס'איז עפעס וואס איז א נחלה.

Speaker 1: אקעי, ווייטער, "זכרון למעשה בראשית". שבת איז א זכרון למעשה בראשית. אזוי שטייט אין די תורה אז די זיבן טעג, ששת ימים האט דער אייבערשטער געטון די מלאכה, און שבת האט ער גערוט. מ'זאל געדענקען די יום מנוחה פון ענדיגן די מעשה בראשית. ס'שטייט נישט דער לשון.

נוסח קידוש והבדלה – ביאור הרמב"ם

זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים

Speaker 1:

ס'שטייט אסאך מאל "כי ששת ימים", און "ושמרו", און "להדליק נר", און נאכאמאל "זכר".

יא, ס'שטייט נישט. ביי יציאת מצרים שטייט "זכר", אבער ביי מעשה בראשית, איך געדענק נישט אז ס'זאל שטיין "לזכור מעשה בראשית". אבער אזוי פארשטייט די סידור אז ס'איז א זכרון למעשה בראשית.

אקעי.

תחילה למקראי קודש

"תחילה למקראי קודש". שבת איז די ערשטע פון אלע ימים טובים, די ערשטע מקרא קודש וואס מ'קומט זיך צוזאם פאר אן ענין שבקדושה, וואס מ'רופט צוזאם די אידן לקודש. ס'איז פאר אלע אנדערע ימים טובים, שבת איז עלטער ווי די אנדערע ימים טובים.

איך מיין אז די עברי טייטש איז אז אין פרשת אמור שטייט "אלה מועדי ה' מקראי קודש", און די ערשטע זאך שטייט שבת. ס'איז די ערשטע אין די תורה, ס'איז די ערשטע וואס איז אויך תדיר, און ס'איז אויך די ערשטע וואס מ'האט באקומען פאר מתן תורה.

זכר ליציאת מצרים – די שייכות צו שבת

"זכר ליציאת מצרים". ס'איז ביידעס, ס'איז א זכרון למעשה בראשית און ס'איז א זכר ליציאת מצרים. דארט שטייט יא, "למען תזכור".

זכור איז דא א חילוק צווישן זכור און זכור? איך ווייס נישט. זכור איז געשעט פון זיך אליין, און זכור דארף מען דערמאנען. איך ווייס נישט, מ'דארף וויסן.

אבער דא שטייט יא, שטייט "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" אין די צווייטע לוחות. שטייט בפירוש "על כן צוך", שטייט די לשון "וזכרת". ס'הייסט, אפשר פון דעם קען מען לערנען, אויב אין איין לוח שטייט "כי ששת ימים", און אין די צווייטע שטייט "וזכרת", שטייט דארט אויך אז ס'איז א זכור. נאר ס'שטייט נישט בפירוש.

און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, יעדע ברכה גייט דאך אזוי, מ'הייבט זיך אן... ס'קען זיין אז די זכור פון מעשה בראשית איז מער "נעטשורעל", אז כאילו ס'דערמאנט פון זיך אליין, ווייל שבת איז די יום מנוחה. זכר ליציאת מצרים איז עפעס וואס מ'דארף דערמאנען, יא? "וזכרת", מ'דארף זיך אנשטרענגען אין דערמאנען, ווייל ס'ליגט נישט אין די ווארט אדער אין די עצם מנוחה, דורכדעם וואס דער עבד איז שובת וכדומה.

ס'איז נישט קלאר, דאס הייסט, וויאזוי שבת ליגט אין שביתת שבת? ווייל שבת איז גלייך "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", און אויך "כי הוצאנו ממצרים וציוונו לשבות". אבער יציאת מצרים האט נישט מיט שבת, נאר עפעס וואס נישט, און וואספארא שייכות האט עס מיט שבת? זאל מען מסביר זיין.

איך זאג, ווייל שבת איז די זיבעטע טאג וואס דער אייבערשטער האט דעמאלטס גערוט, איז עס זייער נאנט. און יציאת מצרים איז ארויפגעלייגט, דאס אז דער עבד איז אויך אין שביתה, דאס דערמאנט אונז פון מצרים. דאס איז איין פשט וואס דו זאגסט.

Speaker 2:

שאלה וואס דו טייטש "על כן צוך", ס'הייסט "וזכרת כי עבד היית", ס'איז דא.

Speaker 1:

מ'קען זאגן פשוט פשט, אדער מ'דארף קוקן וואס דער רמב"ם זאגט פשט וועגן דעם. אבער פשוט פשט וואלט איך געזאגט א זייער פשוט'ע זאך: דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, און מ'גייט אים געבן שבח והודאה אין שבת. ס'איז נישט אז מ'דארף צולייגן. ס'איז נישט אז ס'מאכט אזויפיל סענס ווי דער אייבערשטער איז גייסט אים מאכן פסח ווייל ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, און אויך גייסטו שבת ווייל ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. אזויווי אלע מצוות שטייט אויף דעם זכר ליציאת מצרים אויף אזאך מצוות.

מבנה ברכת קידוש – שלושה חלקים

ווייטער, אז זיי האבן געלערנט אז יעדע ברכה האט אזוי דריי פארטס. ס'איז דא אן אנהייב, "ברוך אתה ה'". נאכדעם גייט עס געווענליך בלשון נסתר, "אשר", וואס ער האט געטון, אדער "המוציא", וואטעווער ער האט געטון. נאכדעם, ביי א לאנגע ברכה, איז אלעמאל דא א חתימה. אבער פאר די חתימה קומט מען צוריק צו לשון נוכח.

ס'קומט כמעט יעדע ברכה מיט א "כי". איך מיין אז אפילו יעדע ברכה, יעדע לאנגע ברכה, כמעט יעדע לאנגע ברכה, קומט מיט אזא סיום וואס פירט אונז צוריק צו די נושא פון די עקסטענס און שטייט איבער די "כי בנו בחרת" ווערטער. "וצונו במצוותיך", שבת קדשך חזר'ט איבער די "באהבה הנחלתנו". ס'איז חזר'ט איבער, און יעצט קען מען אויף דעם זאגן די חתימה.

"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים"

"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". ס'איז געווען "באהבה וברצון". "ברוך אתה ה', מקדש השבת".

זייער גוט. סאו אויך אינטערעסאנט, ווייל אין די פריערדיגע האט ער אמאל נישט געשטימט "באהבה וברצון". אונז זאגן "באהבה וברצון", און דא זאגן אונז דאס יא דאס זעלבע. ווייל דא האט יא די רמז, לכאורה די "ורצנו". "קדשנו ורצנו". באט פריער דארף מען עס נישט זאגן, ווייל דו האסט יעצט אינעם מינוט צוריק געזאגט "ורצנו", סאו דו דארפסט נישט זאגן נאכאמאל "באהבה וברצון". אבער אונז זאגן יא צוויי מאל "באהבה וברצון". מסתמא איז עס געקומען פון דא, "באהבה וברצון", "באהבה וברצון", "הנחלתנו", "הנחלתנו".

דיון: קדושת השבת – דער אייבערשטער און אונז

סאו דו זעסט עפעס אויך אויס אזויווי די אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן, די אייבערשטער האט אונז בוחר געווען, און אונז זעמיר בוחר אין די אייבערשטער'ס שבת.

Speaker 2:

ניין, ווי זעסטו? ווייל שבת איז קודש, די אייבערשטער מאכט אונז קודש, און אונז מאכן די שבת קודש. ווי זעסטו דאס?

Speaker 1:

באט איי דאונט אנדערסטענד. אונז רעדן פון דעם וואס די אייבערשטער איז מקדש געווען. די אייבערשטער האט אונז מקדש געווען, און...

Speaker 2:

יא, ווען מ'טוט דאס איז מען מקדש השבת.

Speaker 1:

יא, דאס איז די ראיה שבת מקודש. אונז רעדן פון קדושת השבת, אונז רעדן פון דעם וואס די אייבערשטער האט מקדש געווען די שבת, מקדש געווען די אידן און זיי געגעבן זיין הייליגע שבת.

Speaker 2:

אמת.

Speaker 1:

"ברוך אתה ה' מקדש השבת".

זייער גוט. דאס איז די נוסח פון קידוש.

נוסח ברכת הבדלה

און יעצט גייט די רמב"ם זאגן די נוסח פון ברכת הבדלה.

"כי בנו בחרת" אין הבדלה – מחלוקת הנוסחאות

אין אונזער נוסח, איך מיין די וואס זאגן נוסח ארי, סאפאוזדלי, זאגן נישט "כי בנו בחרת", על כל פנים טייל אידן. איך מיין אין ליובאוויטש זאגט מען עס יא. באט עניוועיס, אין אלע אלטע נוסחאות וואס שבלי הלקט שטייט עס, און ס'מוז אזוי זיין, ווייל אזויווי מ'זאגט יעדע ברכה האט עס ווי א סיום וואס זאגט "כי". ס'שטימט נישט כמעט א נוסח הברכה אן דעם.

די ריזען פארוואס די מקובלים דלמטה און די רומיינער האבן עס ארויסגענומען, ווייל זיי האבן געטראפן אז ס'שטייט אין זוהר אז ס'איז דא פינף און דרייסיג ווערטער אין די ברכה פון קידוש, און זיי האבן נישט געטראפן קיין וועג וויאזוי צו מאכן פינף און דרייסיג. אבער איך טראכט אז אויב מ'רעכנט די ווערטער, דארף מען דאך נישט רעכנען "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", ס'איז דאך די זעלבע יעדע ברכה. אויב מ'רעכנט די נוסח אין רמב"ם, זעט מען אז פון דא איז דא פינף און דרייסיג ווערטער. אויב מ'נעמט אראפ "אהבה ורצון" די ערשטע, קומט דאס אויס. איז מסתמא דער זוהר האט גערעדט פון דעם, מ'דארף נישט מאכן די פאני ארויסנעמען א שטיקל.

Speaker 2:

אהא, אינטערעסאנט.

Speaker 1:

און אויף יום טוב האבן זיי יא געלאזט די לשון "קראת", ווייל דארט פאקט עס נישט די נאמבער פון ווערטער.

אקעי. דאס איז דער רמב"ם. מ'האט אלעמאל די פראבלעם אז ס'זאל שטימען די נוסח פון רמב"ם מיט די מספר ווערטער וואס שטייט אין...

דאס איז אינטערעסאנט אז דער רמב"ם האט שוין געלערנט ספר אהבה. דער רמב"ם שרייבט נוסחאות פון יעדע זאך, ער האט געמאכט א סידור. אבער דא זעסטו למשל ביי קידוש, ער האט געשריבן די נוסח ביי די מצוה פון קידוש, נישט אין זיין סידור.

יא, מיר זעען עס אין הבדלה, יא?

נוסח הבדלה – ארבעה הבדלות

הבדלה איז אזוי: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל". דער אייבערשטער איז מבדיל. ער מאכט הבדלות צווישן קודש לחול, צווישן אור לחושך, צווישן ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. גוט. און דערנאך זאגט מען "ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול".

דיון: פארוואס ארבעה הבדלות?

אינטערעסאנטע זאך, יא, ווייל אור וחושך איז די הבדלה אין נאטור. ווען ס'איז אור איז נישט חושך. די נאטור מאכט עס אזא הבדל. די אנדערע זאכן, קודש וחול, דער אייבערשטער האט געמאכט שוין פריער, אין די לשון, דער אייבערשטער האט שוין מקדש געווען. כאילו ס'ליגט אין נאטור. אבער באמת ס'ליגט אויך אין אונז, מיט דעם וואס אונז מאכן די שבת. און די זעלבע זאך ישראל לעמים, מיט דעם וואס אונז טוען די מצוות. דער אייבערשטער האט געגעבן די מצוות, דער אייבערשטער האט געגעבן די חילוק פון ישראל לעמים.

Speaker 2:

אין רמב"ם שטייט גוים, ווען שטייט עמים? וואס איז די חילוק?

Speaker 1:

ס'איז די זעלבע זאך, עניוועיס, רייט?

Speaker 2:

רייט. גוים און עמים איז דאך די זעלבע זאך, רייט? א גוי איז א פאלק.

Speaker 1:

יא. זאגסטו אז ס'איז א חילוק?

דאס איז דער נס. המבדיל בין קודש לחול.

יעצט, זאגט ער, אבער ווען זאגט מען דעם קידוש? וואס איז דער ענין? פארוואס דערמאנט מען דארטן די פאר זאכן? פארוואס זאגט מען נישט נאר "המבדיל בין קודש לחול"? פארוואס ווארפט מען אריין אור און ישראל?

Speaker 2:

כאילו, די אור וחושך מיינט אויך עפעס מרמז זיין אז די אידן זענען אזוי ווי אור? עס האט עפעס... די אייביגע אור איז די נשמה.

Speaker 1:

ניין, ניין, ניין. ס'שטייט אין די גמרא. ס'איז דא אפילו נאך זאכן אין די גמרא. די גמרא זאגט אז מ'קען טראכטן נאך הבדלות וואס ס'איז דא אין נעטשער, וואס דער אייבערשטער האט אלץ באשאפן. וואס דער אייבערשטער האט געמאכט. און... איך ווייס נישט. ס'איז דא אפשר א סוד אין דעם. אבער ס'איז דא זיכער א סוד.

כאילו, וואס ווילן זיי זאגן? אז די חילוק צווישן שבת און ששת ימי המעשה איז זייער במהות, איז זייער טיף, אזוי ווי אור און חושך.

איך וואלט געוואלט טראכטן מער אזוי ווי רש"י ברענגט אין פרשת קרח, רייט? ס'איז דא א פראבלעם אזוי ווי כאילו, פארוואס איז היינט די וואך און דעמאלט שבת? דער אייבערשטער האט געמאכט אלע מיני הבדלות. די גאנצע וועלט איז געבויט, איך מיין ס'געבט ארויס מער די נושא אז אין די וועלט איז פיל, אזוי ווי רש"י זאגט, "יכירו נכרי הקדוש ברוך הוא". ס'איז דא פארשידענע הבדלות אויף די וועלט, נישט אלעס איז די זעלבע. דו קענסט נישט זאגן אז אלעס איז הייליג, נישט אלעס איז חול. ווער האט געמאכט? דער אייבערשטער.

אבער ס'געבט ארויס, ס'איז דא א כלליות'דיגע נושא פון הבדלה. אין פרשת בראשית זעט מען דאך דאס בעצם, אז "ויבדל", ס'איז דא נאך, "ויבדל בין הרקיע בין המים". דער אייבערשטער, ס'איז דא נשמות, און די גמרא ווערט דערמאנט די נשמות וואס מ'דערמאנט דאס, רייט? ס'איז דא א יסודות'דיגע זאך אין די וועלט אז ס'איז דא דעם הבדלות. אז נישט אלעס איז די זעלבע.

סאו ס'שטימט אז זיי זאגן במציאות, כאילו, ווייל אונז קענען יעצט מאכן חול. אפשר א מענטש האט ענדזשויט אזוי שטארק די שבת, זאל בלייבן אויף אייביג שבת. ניין, ס'איז אויך דא וויכטיג אז שבת זאל זיין מבדיל, אז ס'זאל זיין דווקא איין טאג שבת, און אונז זאלן זיין זעקס טעג חול.

איך זאג אלעמאל פאר די אלע בעלי השקפות וואס זאגן אז מ'דארף האבן די זעלבע התלהבות פון שבת אויף א גאנצע וואך און יום טוב, אז לויט זיי טאר מען נישט מאכן הבדלה. הבדלה זאגט ניין, ס'איז געשען אין שבת, אויס שבת. און דער אייבערשטער מאכט אז אזוי גייט די וועלט.

סאו פארדעם זאגט מען עס במציאות, מ'דערמאנט די חילוק צווישן קודש לחול. ווען מ'איז אריינגעגאנגען אין שבת האט מען אינגאנצן פארגעסן, כאילו, מ'קומט אריין מיט א התלהבות. יעצט זאגט מען, מ'באגלייט די שבת, ס'ענדיגט זיך. א גמר בעצם, וואס דו זאגסט, מ'באגלייט די זעלבע, ווייל קודש, יעצט איז קודש און נעכטן איז נישט.

אבער ער זאגט עס נישט קלאר. איך וואלט געזאגט אז אויך די ליסט פון הבדלות איז ווייל ער רעדט באופן כללי פון די מתיקות פון הבדלה. אזוי ווי דו קענסט זאגן ביי שבת, ער רעדט פון די מתיקות פון קדושה, ער רעדט פון די אייבערשטער מקדש געווען די אידן, ער וואלט געמאכט צען קדושות צו רעכענען נאך זאכן וואס דער אייבערשטער האט מקדש געווען. ער וואלט געזאגט, עס קען זיין שבת דארף א איד געבן מנוחה פאר זיינע עבדים, פאר זיינע עבד כנעני'ס. און יעצט מאל הייבט ער אן מאכן די מתיקות.

קידוש והבדלה – זמנים, איסורים, וסדרים

הלכה ו (המשך) – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

Speaker 1:

מ'האט גערעדט די זעלבע, ווייל יעצט איז קודש, און נעכטן איז נישט. אבער מ'זאגט ס'איז נישט קלאר. וויל איך זאגן אז אויך אין די ליסט פון הבדלות איז ווייל מ'רעדט באופן כללי פון די מצוה פון הבדלה. אזוי ווי דו קענסט זאגן ביי שבת, מ'רעדט פון די מצוה פון קדושה, מ'רעדט פון די אייבישטער האט מקדש געווען די אידן, וואלט מען געמאכט צענזוס צו רעכענען נאך זאכן וואס דער אייבישטער האט מקדש געווען.

וואלט איך געזאגט, ס'קען זיין אז שבת דארף א איד געבן מנוחה פאר זיינע עבדים, זיינע עבד כנענים. און יעצט מוצאי הייבט ער אן מאכן א גרויסע חילוק צווישן די אידן און די גוים. שבת איז דער גוי אויך געזעסן אויף א קאוטש און געגעסן טשאלנט. מוצאי, יעצט הייבט זיך אן די חילוק. דער אייבישטער האט געגעבן שבת פאר די אידן. דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'דארף געבן פאר די עבד כנעני צו רוען, ביי די וועי. איך מיין, חוץ פון די נושא פון... "שורך וחמורך וכל בהמתך", "שורך וחמורך ועבדך". עבד כנעני איז א איד, איך מיין, איך האב נישט קיין פראבלעם. מ'רעדט דאך פון א עבד וואס איז א גוי, א גר תושב. מ'הערט דעם רמב"ם. אקעי, ס'איז דא אן ענין, א חקירה.

עניוועי, זאג איך, זאגט דער רמב"ם, עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה, מקדש והולך כל היום כולו. דער עיקר ווען מ'איז מתקן געווען קידוש איז אז מ'זאל זאגן בלילה. אבער בדיעבד, אם לא קידש בלילה, מ'האט נישט געמאכט קידוש בלילה, בין צו מ'האט עס געטון אזוי בשוגג, צו במזיד, האט מען נישט געמאכט קידוש בלילה, מקדש והולך כל היום כולו, קען מען מאכן קידוש במשך די טאג.

דאס הייסט, פארוואס איז עיקר קידוש בלילה? ווייל ס'מאכט אן אינטערעסאנטע זאך, ס'מאכט א חילוק. ווי סתם, ווי סתם, דער רמב"ם האט געזאגט. און א גאנצע נאכט הייסט בכניסתו. ס'איז נישטא אפשר א חומרא, אפשר א הידור צו מאכן קידוש פרי, און גלייך ווען ס'קומט אריין. ס'מאכט נישט אויס, ס'זעט נישט אויס אז ס'איז דא אפשר אזא חילוק.

יא, ואם לא הבדיל בלילה, און אויך הבדלה, איז ביים ארויסגיין, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר. ביז ווען קען מען מאכן הבדלה? מבדיל והולך עד סוף יום רביעי. א האלב וואך. אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: פארוואס הבדלה נאר ביז מיטוואך?

Speaker 1:

דאס הייסט, קידוש קען מען נאר ביז די ענדע פון שבת, ווייל נאכדעם איז נישט שבת. פארשטייסט? איך פרעג, פארוואס קען מען נישט... אה, מ'קען נישט, ס'איז דאך שבת. אבער הבדלה איז דאך וואכעדיג, וואכעדיג איז דאך א גאנצע וואך. סאו פארוואס קען מען נישט מאכן הבדלה א גאנצע וואך? פארוואס ביז מיטוואך? יא.

נאר די תירוץ איז אזוי, נאך מיטוואך הייסט עס שוין נישט שבת. ביז מיטוואך קומט נאך אריין די נייע וואך. מיטוואך איז שוין די וואך אנגעקומען, רוב וואך איז שוין אריינגעקומען. איז שוין נישט קיין פראבלעם, ווייל אויך אין שבת נאכדעם, אויב מ'האט א שיטה אז מ'קען נאך מאכן קידוש אויב מ'האט נישט געמאכט, איז עס אויך נאר ביז מיטוואך. נאך מיטוואך זעט מען שוין נישט די הבדלה, ס'איז שוין נישט געווען שבת, שבת איז שוין א "distant history", מ'האט שוין פארגעסן דערפון.

ברכת האור – נאר מוצאי שבת בלבד

Speaker 1:

וואס איז דער ענין פון דעם? ס'איז א כבוד פאר די ברכה, די ברכה ווערט געזאגט שענער אזוי?

Speaker 2:

אבער קענסט דאך די מעשה מיט דעם איד וואס ער עסט ער וויל מאכן א שהכל, ער וויל שלאפן צו עפעס און ער טרינקט א גלעזל בראנפן, ווייל א איד מאכט א שהכל קומט דאך שוין בראנפן. אבער אז א איד מאכט קידוש קומט דאך עם א גלאז וויין. אזא שמחה. ס'איז געשמאק.

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

ס'איז עפעס א חשיבות, ס'מאכט די ברכה חשוב'ער, אזא זאך.

Speaker 1:

יא, אבער ס'איז א שמחה, לא לא לא נישט. כבוד קענסטו זאגן, ווייל אז ער טרינקט וויין איז א געשמאקע זאך.

ניין, "מאחר שיבדיל" איז בתפילה. "מאחר שיבדיל" בתפילה, אדער בכל אופן שהוא, איינמאל ער איז מבדיל, "ויאמר המבדיל בין קודש לחול", יא, קען זיין אז דו קענסט אים אנטפערן אז דאס איז געווענליך. איז בתפילה, ניין? רייט. יא. מותר לעשות מלאכה אפילו לא הבדיל על הכוס. דו זעסט דא אויס ווי ער זאגט ממש די ברכה. סא די מענטשן וואס פירן זיך צו זאגן ברוך המבדיל בין קודש לחול קענען זיי נאך נישט יוצא געווען הבדלה, ס'איז נישט קיין שם ומלכות. קען זיין פארקערט, איך ווייס נישט, ער ברענגט מן הסתם א משנה אז דו וואס דו זאגסט א ברכה מיט א ברכה, יא. נישט קלאר. דער מנהג איז אזוי ווי די שפעטערדיגע פוסקים זאגן אז מ'זאגט ברוך, אבער... ס'איז בפשטות רעדט זיך דא פון הבדלה בתפילה. נאכדעם וואס דו זאגסט אז דאס איז אן עקסטערע זאך פון הבדלה בתפילה, דארטן אויך זאגט ער ברוך המבדיל.

Speaker 2:

ניין, ס'איז אינטערעסאנט, ווייל פריער ווען מיר האבן געלערנט מ'טאר נישט טון קיין מלאכה, איז דאס משמע געווען אזוי ווי כדי מ'זאל נישט פארגעסן, אזוי ווי מ'טאר נישט עסן. נישט אז די הבדלה איז דיך מתיר צו טון מלאכה. די מלאכה איז מותר ווייל שבת האט זיך געענדיגט. ס'איז נאך אלץ אזוי. דו זעסט דא אויס ווי מותר לעשות מלאכה ווייל ער האט שוין געזאגט ברוך המבדיל, אבער ער גייט נאך דארט זאגן מיט אלע שם ומלכות. ער רעדט לויט די וואס זאגן אז המבדיל בין קודש לחול זענען זיי מיט דעם יוצא געווען. ער גייט נאך אבער דאך זאגן די פולע ברכה. על היין, פארוואס האט ער געדארפט טון על היין? ניין, ווייל ס'איז דא א חיוב הבדלה על היין. הבדלה על היין איז נישט מעכב... איז נישט מעכב המלאכה. ער האט נישט געדארפט זאגן ווייל ער האט מתקן געווען. אבער עצם הבדלה איז ער דאך יוצא געווען, ס'איז אפילו אזוי נישט.

דיסקוסיע: וואס איז דער ענין פון איסור מלאכה פאר הבדלה?

Speaker 1:

ניין, נאר וואס איז דער ענין נישט צו טון מלאכה? כדי דו זאלסט נישט פארגעסן פון טון הבדלה. ס'איז אזוי ווי פארוואס מ'טאר נישט עסן פארדעם. שמא ימשך. און דער רמב"ם האט עס אריינגעלייגט גלייך לעבן עסן, אז דאס איז איין מין זאך, ס'איז איין קאטעגאריע. נישט אז דאס איז מתיר במלאכה.

ניין, ניין, ס'מיינט נישט טון מלאכה, ס'מיינט ארבעט. ס'מיינט נישט טון מלאכה פון די ל"ט מלאכות. ס'מיינט אז ס'איז קלאר אז דו קענסט נישט יעצט אנצינדן די לייט פאר הבדלה. וואס דו האסט א איסור איז צו ארבעטן, צו טון ענינים. דו ביסט ווי ביזי יעצט מיט עפעס, ווייל ס'וועט דיך אוועקשלעפן. דערפאר האט ער עס אריינגעלייגט לעבן די ענין פון עסן.

קשיא: פארוואס זאגט דער רמב"ם נישט אז מ'מעג אויך עסן?

Speaker 1:

אקעי, און דעמאלטס יעצט... אבער וואס ער קומט דא אריין איז נאר צו זאגן אז די חיוב הבדלה על הכוס איז נישט מעכב לגבי דעם. יעצט גייט דער רמב"ם זאגן וויאזוי מ'טוט די סדר פון קידוש והבדלה. ער זאגט נישט למשל מעג מען אויך עסן נאכדעם וואס מ'זאגט המבדיל בין קודש לחול, מעג מען אויך עסן? ער זאגט נישט, ניין. לכאורה, אויב די סיבה פארוואס מ'טאר נישט טון מלאכה וואס ער האט געדארפט אוועקשלעפן פון דעם. לכאורה האט ער אויך געדארפט אנהייבן מעג עסן. ניין, וואס נישט? דו זעסט דאך אז ער זאגט פאר דיר. דו זעסט דאך אז די הבדלה על הכוס איז נישט מעכב.

הלכות קידוש: סדר הקידוש, קידוש במקום סעודה, וקידוש על הפת

שאלה: עסן נאך "המבדיל בין קודש לחול"

Speaker 1: מעג מען אויך עסן? נאכדעם וואס מען האט געזאגט "המבדיל בין קודש לחול", מעג מען אויך עסן? לכאורה, אויב די סיבה פארוואס מען טאר נישט טון קיין מלאכה איז ווייל ער וועט ווערן, ווילסט אים אוועקשלעפן פון דעם, לכאורה האט ער אויך נאר אנגעהויבן מעגן עסן. ניין? פארוואס נישט?

Speaker 2: זעסטו וואס איך זאג דיר? די ווארט איז אז די הבדלה על הכוס איז נישט מעכב. עס איז נישט מעכב די... ס'האט זיך אנגעהויבן אז מ'טאר גארנישט טון, מ'טאר נישט עסן און טרינקן אדער טון מלאכה, כדי זיי זאלן נישט פארגעסן צו וואס...

Speaker 1: דו האסט איינגעלייגט א טעם, אבער ס'שטייט נישט.

Speaker 2: על כל פנים, ס'שטייט נישט אז מ'זאל מעגן.

Speaker 1: איך ווייס אז ס'שטייט נישט, אבער מ'דארף טראכטן פארוואס טאקע האט מען געמאכט א חילוק לגבי עשיית מלאכה האט מען געלאזט נאכדעם וואס מ'זאגט "המבדיל בין קודש לחול"?

Speaker 2: איך קען פארשטיין, ס'איז נישט אזוי קאמפליצירט. נישט אזוי קאמפליצירט, אבער ס'איז נישט קלאר. ס'איז א שטיקל... דארף שטיין די פראבלעם.

Speaker 1: יא, אבער יום כיפור איז דאך אזוי פאר א תחילת אכילה, און דאס האט נישט מיט דעם.

הלכה כ"ט: סדר הקידוש – ברכת היין קודם ברכת הקידוש

Speaker 2: אקעי, יעצט, וויאזוי טוט מען דאס? וואס איז דער סדר? סדר שיקדש, מברך על היין תחילה, קודם זאל מען מאכן א ברכה ברכת היין, בורא פרי הגפן, ואחר כך יאמר ברכת הקידוש או ברכת המקדש, ואין נוטלין לסעודה עד שיקדש. מ'וואשט די הענט נאר נאך קידוש. זאגט ער, יא, זאלן זיך וואשן צו די סעודה נאך קידוש, נישט מ'זאל זיך וואשן און אנהייבן קידוש און נאכדעם מאכן ברויט, נאר די נטילת ידים זאל זיין צווישן קידוש און סעודה.

דיטאלן פון כיצד מקדש

הדרן מסביר, "כיצד יעשה", זאגט ער אזוי: דא גייט ער זאגן מער דיטעלס די מנהג וויאזוי מ'טוט די מצוה פון קידוש. "לוקח כוס שמחזיק רביעית", מ'נעמט א כוס וואס איז לכל הפחות רביעית, "ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ". מ'וואשט עס אויס.

ס'איז אינטערעסאנט אז לשון הקודש האט אן עקסטערע ווארט פאר וואשן אינעווייניג און אן עקסטערע ווארט פאר וואשן פון דרויסן. יא? ס'איז דא א וויכטיגע חילוק, ווייל אינעווייניג איז דא שמוץ. "שוטפו" מיינט מ'גיסט עס איבער. אינעווייניג איז דאך דא שמוץ, און דרויסן איז נישט פשוט. פשט איז, אינעווייניג מוז מען עס אויסוואשן. מדיח פונדער וואס איז געווען פריער. ס'איז געווען פריער אין דעם וויין אדער עפעס, נישט סתם א אינערווייניגער, אינדרויסן, די געווענליכע אינערווייניגע איז געבליבן פון לעצטע מאל וואס מ'האט געטרונקען, אינדרויסן איז דאך א שיינקייט אדער עפעס אן אנדערע זאך.

און ממלא יין, מ'פילט אן די כוס, ואוחזו בימינו. ס'זעט דא אויס ווי ס'דארף זיין מלא, יא? דער רמב"ם איז דא מרמז "מלא יין", ס'איז נישט גענוג אז סתם א האלבע כוס, ס'דארף זיין פול ביז אויבן. אזוי ווי די כוס איז דא מלא, יא. ואוחזו בימינו, מ'כאפט עס אן מיט די רעכטע האנט, ומגביהו מן הקרקע או מן השלחן – מ'רעדט דא קרקע באופן ווען מ'פלעגט עסן די סעודה אויף די פלאר – הייבט מען עס אויף טפח או יותר, און מ'זאל עס האלטן אין די האנט, ולא יסייע בשמאל, ער זאל נישט צולייגן אויך די לינקע האנט צו העלפן האלטן די כוס. מ'זאל עס האלטן נאר אין די רעכטע האנט, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש.

Speaker 1: יא, וואס איז די ענין פארוואס זאל זיין "לא יסייע בשמאל"?

Speaker 2: די חשיבות. די חשיבות איז נישט העלפן, די חשיבות איז ס'האלטן מיט די רעכטע האנט.

Speaker 1: ניין, ניין, ער מאכט נישט קיין פשרות. אויב מ'איז א רעכטער, איז מען א רעכטער, מ'מאכט נישט קיין פשרות אז אביסל "יסייע בשמאל".

Speaker 2: זאגט דער רמב"ם ווייטער, "מנהג פשוט בכל העולם" – אה, ער ברענגט אן אנדערע, ער ברענגט א מער א שכל'דיגע טעם, ער פירט איר אזוי, וואס ס'זעט אויס ווי א טרחה. ס'הייסט, מ'דארף האלטן די כוס אין איין האנט קל, אויב מ'האלט עס מיט צוויי הענט, קוקט עס אויס פונקט ווי דו מוטשעסט דיך. נישט נאר סתם וועגן די ענין פון ימין, די "לא יסייע בשמאל" איז אן עקסטערע זאך, אז ס'זעט עפעס אויס ווי דו שלעפסט דיך. אקעי.

מנהג "ויכולו"

זאגט ער, "מנהג פשוט בכל העולם לקרות בתחלה" – פאר מ'זאגט ברכת הגפן, פאר די ערשטע ברכה זאגט מען "ויכולו", "ויכולו השמים", ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. און נאכדעם, "ושותה מלא לוגמיו", מ'טרינקט מלא לוגמיו, "ומשקה כל בני החבורה", מ'געבט פאר יעדן איינעם צו טרינקען, און נאר נאכדעם, נאכדעם וואס יעדער האט געטרונקען, "ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל".

ס'איז זייער אינטערעסאנט, "מנהג פשוט", און טראכט, דער מנהג פשוט שטייט נישט אין די גמרא, ס'שטייט נישט אין די גמרא אז מ'זאגט "ויכולו". אלע אידן פירן זיך אזוי, אבער ס'איז נישט קיין הלכה, נישט קיין אפילו ווי א זאך וואס שטייט אין די גמרא אז מ'דארף טון. דו פארשטייסט וואס איך מיין? מנהג בכל העולם, ס'איז דא אזא הגדה וואס הייסט מנהג כל ישראל אדער כל עולם.

Speaker 1: ער זאגט אז ס'שטייט נישט אין די גאונים, ס'שטייט אין די גאונים דער מנהג. אינטערעסאנט.

Speaker 2: איך מיין אז ס'שטייט אין די גמרא אז דער ענין אז מ'זאל זאגן פסוקים פון די יום בשעת וואס מ'טרינקט, אז ס'קומט פון דעם. ס'איז אין די הענט און ס'שטייט אזעלכע זאכן אין די גמרא. סתם דער ענין איז ווייל מ'וויל דערמאנען די פסוק "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", דארט שטייט די ווארט "קידוש", "ויקדש".

Speaker 1: יא, אבער באופן כללי, מ'ברענגט דאך די פסוקים פון קידוש פון שבת.

Speaker 2: ס'מאכט סענס. מ'לייגט נישט "ושמרו", מ'לייגט די פסוק וואס ס'שטייט דארטן "ויברך ויקדש", וואס דאס ברענגט ארויס די ענין פון ברכת היום וקידוש היום. ס'מאכט אויך סענס, ס'וואלט אפילו געמאכט סענס אז מ'זאל עס אריינלייגן אין די ברכה. איך ווייס נישט פארוואס מ'זאגט נישט תפילה אין די ברכה. "וידבר משה", טוט מען נישט, מ'זאגט עס פארדעם, בעצם אזוי.

הלכה ל': קידוש במקום סעודה

אקעי, יעצט, עד כאן האבן מיר געלערנט אז דער רמב"ם האט נישט שוין דא געזאגט אז דער קידוש איז קאנעקטעד מיט א סעודה. מיר האבן עס נישט געוואוסט. מ'ענדיגט די קידוש, "ואחר כך נוטל ידיו ומברך", ווייל מיר האבן נאר געוואוסט אז ווען ס'קומט אריין, איז דא א מצוה פון קידוש. אבער שפעטער גייט ער אונז זאגן אז דער קידוש איז קאנעקטעד מיט א סעודה. דאס איז א נייע הלכה. מ'דארף דעמאלטס מאכן די סעודה, נישט אז מ'קען, איך וואלט פריער געקענט זאגן, אויב איך וויל עסן, דארף איך עסן אויף דעם סעודה. ער זאגט אז ניין, מ'מוז.

סתם האט עס צוטון מיט די קידוש על היין, נישט מיט די עצם קידוש. דאס וואס ס'איז ברכת היין, יין איז א קשר. ס'איז נישט סתם אז מ'זאל טרינקען א גלעזל וויין, נאר די גלעזל וויין זאל זיין קאנעקטעד מיט א סעודה. דעמאלטס קומט די גלעזל וויין גוט אריין, ס'האט א שייכות. און הבדלה דארף מען טראכטן צו הבדלה האט א שייכות מיט די סעודה פון פארדעם אדער נאכדעם. ס'קומט אריין, מיר וועלן שמועסן, אבער דא א דין אז קידוש זאל זיין במקום סעודה.

כיצד? לא יקדש בבית זה, וואס הייסט במקום סעודה? אין די זעלבע הויז ווי מ'עסט. כיצד? לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר. מ'טאר נישט מאכן קידוש אין איין הויז און עסן אין אן אנדער הויז. אבער ס'מיינט נישט אבער אזוי ווי איך ווייס למשל לגבי פסח, אז ס'מוז זיין ממש מיט די חבורה ביי יענע טיש. איך האב געמאכט קידוש אין די זאל, איך וועל איך עסן אין די זאל. ס'זאל זיין אין די הויז. זאל מאכן א שטיקל א שייכות צו די סעודה.

קידוש אין בית הכנסת – פאר די אורחים

פרעגט דער רמב"ם, לויט דעם, אויב קידוש איז נאר במקום סעודה, פארוואס זעען מיר אז מ'מאכט קידוש אין בית הכנסת נאכ'ן דאווענען? אויסער די קידוש וואס מ'האט שוין דערמאנט וואס מ'זאגט ביי תפילה, איז דא א מנהג אז ווען מ'ענדיגט דאווענען, מער ווייניגער ווייסט, אין בית המדרש מאכט מען, זאגט מען קידוש. פארוואס מאכט מען קידוש? בית הכנסת איז דאך נישט קידוש במקום סעודה, איז דאך נישט קיין גוטע קידוש.

זאגט ער, ס'איז יא א גוטע קידוש, ווייל די קידוש איז דאך א שייכות מיט די סעודה וואס קומט אין בית המדרש. די אורחים, די אורחים האבן געשלאפן אין בית הכנסת, פרייטאג צו נאכטס זענען געווען אורחים וואס האבן געגעסן אין בית המדרש. איז דאס איז די סיבה פארוואס מ'מאכט קידוש נאכדעם.

דער רמב"ם האט געוואוסט, איך מיין ער ברענגט, ס'שטייט שוין אין, מ'רעדט שוין וועגן דעם, דער רמב"ם ברענגט א תשובת רמב"ם אז דאס איז די סיבה פון די תקנה. דער מנהג איז געבליבן. אה, דער מנהג איז געבליבן שוין, אבער דער רמב"ם זאגט אז דער מנהג האט זיך אנגעהויבן, אז דער אריגינעל, דער עיקר פון די מנהג איז פאר די געסט. איז עס שוין געבליבן, אבער בעצם ווען ס'איז נישט דא קיין געסט, איז עס טאקע נישט קיין גוטע קידוש, ווייל ס'איז נישט קידוש במקום סעודה. בעצם איז מען יוצא, נאר ס'איז דא א פראבלעם פון קידוש במקום סעודה. זייער גוט.

דיגרעסיע: קידוש אין חסידישע בתי מדרשים

Speaker 1: און וואס טוט זיך אין א חסיד'ישע בית המדרש?

Speaker 2: מ'ווייסט בכלל נישט פון דעם מנהג. ס'איז אן אלטע מנהג פון די צייטן פון די גמרא ביז די צייטן פון בעל שם טוב. איך ווייס נישט וואס ס'האט מיט חסידות, אבער ס'שטייט אין די פוסקים, מ'האט געשטעלט טאקע וואס א מענטש מאכט נישט קיין קידוש. ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ביי די חסידים איז די בית הכנסת די מערסטע מקום קידוש במקום סעודה. מ'גייט דאך דארט מאכן די טיש.

Speaker 1: קען זיין אז דער טיש האט גע'פועל'ט אז די קידוש, די קידוש איז נישט דא.

Speaker 2: ניין, אבער פאר די קידוש, פאר די טיש מאכט מען דאך קידוש. איז אפשר מיט דעם איז מען יוצא די מנהג פון מאכן קידוש אין בית הכנסת.

Speaker 1: ניין, די גמרא רעדט פון אשכנז.

Speaker 2: אין די ליטווישע ישיבות מאכן זיי עס אויך נישט. אבער אין אשכנז, יא, יעדע אריגינעלע אידישע שול, אשכנז'ישע שול אדער א ספרד'ישע, מאכט קידוש פרייטאג צו נאכטס נאכ'ן דאווענען אין בית המדרש. און אויך מוצאי שבת הבדלה, דאכט זיך, אין בית המדרש.

Speaker 1: יא, איך מיין אזוי.

Speaker 2: זייער גוט.

הלכה ל' (המשך): קידוש על הפת

שוין, זאגט דער רמב"ם, די דין אז מ'מאכט אויף יין איז באופן כללי, אבער הואיל ומתאווה לפת יותר מן היין, אויב א מענטש האט מער ליב פת ווי יין, יא, או שאין לו יין, אדער רב האט נישט געהאט קיין יין, אפילו ער האט נישט געזאגט די סיבה, סתם ער האט נישט געהאט קיין וויין. אלא אם כן נוטל ידיו תחילה, דעמאלטס איז די סדר אנדערש. די עיקר פוינט איז, דעמאלטס מאכט מען קידוש אויף די ברויט, אבער אנדערש ווי פריער געזאגט אז מען וואשט זיך נאר נאך קידוש פאר די ברויט, איז דא אן אנדערע וועג, אז מען וואשט זיך פאר די ברויט. אלא אם כן נוטל ידיו תחילה, מברך המוציא, מקדש, ואחר כך בוצע, און דאן צושניידט ער די ברויט. ס'איז דא אזא ענין אז די קידוש זאל זיין נאך ווען די ברויט איז גאנץ, און דערנאך צושניידט מען עס פאר'ן עסן. זייער גוט.

הבדלה נאר אויף כוס, נישט אויף פת

אבער דאס איז נאר אויף קידוש. הבדלה קען מען נישט איינמאל דין על הפת ועל הכוס. ביי הבדלה איז נישט דא די אפציע פון "אין מבדילין על הפת", הבדלה זאל נישט זיין אויף פת, אלא על הכוס. פארוואס?

"בחביבותא תליא מילתא" – דער עיקר פון קידוש על הפת

Speaker 1: קומט גלייך די שאלה, וואס איז פשט "ואם מתאווה לפת יותר מן היין"? יין איז דאך אן אופן פון מאכן קידוש.

Speaker 2: ניין, ער זאגט אז נישט. ער זאגט אז מען טוט עס אויף וועלכע זאך וואס איז חשוב. זייער גוט. ס'שטייט אין די גמרא אין פסחים אז רב רבי יצחק, איך געדענק נישט פונקטליך, האט נאכגעזאגט אין די נאמען פון רב, אז ער איז געווען אסאך מאל ביי רב ביים טיש, און ער האט געזען אזוי, אז אויב האט רב ליב געהאט מער די ברויט, האט ער געמאכט קידוש אויף די ברויט, און אויב האט ער ליב געהאט מער די וויין, האט ער געמאכט קידוש אויף די וויין. פארשטייסט?

און דערפאר זאגט דער רב, "בחביבותא תליא מילתא". דאס איז די כלל, "בחביבותא תליא מילתא". פון דעם לשון קומט די זוהר. ס'איז א מליצה פון דעם לשון, "בחביבותא תליא מילתא". ס'איז געווען אן אנדערע צייט, ס'איז געווען א צייט אין די גמרא וואס האט תלוי געווען אין תהלה, אז אויב האט מען זיך געוואשן שוין, דעמאלטס דארף מען מאכן קידוש על היין, און אויב האט מען נישט, לכתחילה זאל מען געדענקען נישט זיך צו וואשן. אבער דער רב זאגט ניין, לכתחילה מעג מען מאכן קידוש אויף ברויט אויב איז עס מער חביב על הדבר. האט שוין רב געהאלטן אז ס'איז נישט עפעס אן ענין פון קושל ברכה, נאר ס'איז אן ענין פון מען נעמט עפעס א דבר חשוב, און ס'זאל האבן א קשר מיט עפעס א געוויסע שטיקל סעודה.

יא. דער זוהר האט געלערנט הלכות קידוש ווען ער האט אנגעהויבן שרייבן אין זוהר, האט ער געדענקט די לשון "בחביבותא תליא מילתא". ער הייבט אן גלייך אין אנפאנג זוהר שטייט, "תא חזי, יסודא דקידושא", און ער הייבט אן מיט די רב'ס לשון.

עניוועיס, איך דארף נאכטשעקן אויב איינער האט צוגעצייכנט דעם שטיקל רב. איך מיין אז מיר האבן שוין באמערקט לעצטע מאל וואס זיי האבן געלערנט, אבער איך געדענק שוין ווען מ'האט פאר אים געכאפט. אבער דייקא זאלן זיי טון א חידוש פון אונזער חידוש.

מוסר השכל: א איד דארף ליב האבן די מצוות

וואס לערנט מען פון דעם? אז א איד דארף ליב האבן די מצוות. מ'קען נישט טון זאכן וואס מ'האט נישט ליב. אויב מ'האט נישט ליב קיין וויין, למשל, איך האלט אז ס'איז קלאר אז...

קידוש על היין ועל הפת – הלכות י' עד י"א

הלכה י' – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

Speaker 1:

יא, איך הייב זיך אן גלייך אנפאנג, אזוי שטייט די אנהייב פון די סודות פון קידוש. יא, וואס איז די אנהייב פון די רבי'ס לשון. עניוועי, איך דארף נאך טשעקן צו עניוואן האט צוגעצייכנט דאס שטיקל רש"י. איך מיין אז אין די לשון איז עס נישט באמערקליך, אבער איך דענק אז איך האב עניוואן פארן וואס האט געהאט. נו, דארף איך זיין אז ס'איז א חידוש.

וואס לערנען מיר פון דעם? אזוי, דו דארפסט ליב האבן די מצוות, דו קענסט נישט טון זאכן וואס דו האסט נישט ליב. און אז דו האסט נישט ליב קיין וויין, מילא, איך האלט אז ס'איז קלאר אז...

אזוי, דו וועסט טרינקען גרעיפ דזשוס וואס האט נישט קיין ידי שמים, אבער דו וועסט עס טון. דו וועסט מאכן קידוש אויף ברויט, אזויווי דער הייליגער רב האט געטון. ס'איז נישט קיין ענין צו עסן און טרינקען גרעיפ דזשוס. אקעי, די חשיבות פון די גרעיפ דזשוס איז אז דו טוסט א מצוה. אקעי, פיין. ווייטער. ביי דיר איז אלעס בסדר, איך זאג דיר וואס מ'זאל טון.

עניוועי, ווייטער. איך האב דאך דא א קשיא, איך האב דאך דא א שוועריגקייט. וואס איז די ענין פון דוקא מאכן נטילת ידים אויף נארט? ביי אונז איז עס זייער פאני, מ'מאכט קידוש, נאכדעם גייט מען אוועק פון די טיש, און מ'מאכט א נטילת ידים. איך טראכט אז אריגינעל, אזויווי מ'זעט אין די גאנצע הלכות סעודה, אז נטילת ידים איז געווען ביים טיש. דער שמש פלעגט ברענגען וואסער. ס'קען זיין אז היינט וואס מ'דארף זיך שלעפן צו די סינק, מעג מען זיך וואשן און מאכן א הפסק, נישט קיין הפסק קידוש.

ס'איז דא מיר אידן וואס פירן זיך אזוי, די יעקעס פירן זיך אזוי לכתחילה, אז זיי וואשן זיך פאר די קידוש. איך מיין אז דאס איז א חומרא, מ'איז נישט נוהג אזוי. די גבאים ברענגען נישט קיין וואסער, נאר פסח ביינאכט ברענגען זיי.

פארוואס הבדלה קען נישט זיין אויף פת

ווייטער, אבער וואס איז די ענין אז הבדלה קען נישט זיין אויף פת? איך מיין אז ס'האט צו טון מיט דעם אז פת איז פשטות די סעודה, מ'הייבט יעצט אן די סעודה. די חשיבות הסעודה, ער מאכט די קידוש פאר די חשיבות הסעודה, די חשוב'סטע זאך פון די סעודה. אבער הבדלה האט נישט די... אפילו אויב דו וועסט יא טרעפן א גוטע ברויט, אבער ס'קומט נישט אזוי אריין, מ'הייבט נישט יעצט אן א סעודה.

אזוי זאגט די הייליגע סדר היום, ער ברענגט אפשר פון די גמרא, אז מצה שבת וואס קובעת עליו סעודה איז טאקע סעודה מצה שבת. אהא, ס'איז טאקע דא וואס איז ממש מלוה מלכה, איז ממש אזויווי א גלייך קינד איז מלוה מלכה, איז א סעודת קבע. אבער מ'זעט נאך א הלכה וואס האט מיט דעם, אז הבדלה האט נישט מיט די סעודה. אבער ס'איז נאך נישט גענוג אז ס'איז א מלוה מלכה. אבער נעקסטע פרייטאג קען מען זען אז מ'גייט נעמען.

Speaker 2:

יא, אבער דא שפעטער גייט ער שטיין אז ווען מ'האלט אינמיטן עסן זאל מען בענטשן.

Speaker 1:

רייט, פתח זאגט ער, ער זאגט דיך נאר על פת, אבער ס'איז נישטא קיין סעודה קבועה, אז גלייך מוצאי שבת עסט מען ברויט. שבת ביינאכט קומט גלייך ברויט, קען מען מאכן אויף דעם קידוש.

לכאורה וואלט געווען די ווארט איז אז ווען ס'איז דא א מצוה צו מאכן קידוש על הכוס, למשל איך ווייס ביי א ברית מילה אדער ביי א חתונה, קען מען נישט נעמען א שטיקל ברויט ביי די חופה און מאכן אויף דעם די ברכה, ווייל ס'איז דאך א חשיבות אז מ'איז נישט סתם א צערעמאניע פון א חופה, נאר ס'איז דא דערין עפעס א מ'טרינקט וויין דארטן. גוט, אבער דארטן די וויין קומט אריין, די פת וואלט נישט אריינגעקומען. די סיבה פארוואס די פת קומט דא אריין איז ווייל די קידוש איז אן אריינפיר צו די...

Speaker 2:

אני מסכים מיט דיר. ס'איז וויין פאסט יא אמאל צו מאכן, און מ'זעט אין תוספות אז ער איז קובע על היין. ווייל מ'קען טרינקען א גלעזל וויין אין די וועלט אריין, און ס'פירט זיך נישט אזוי. ס'מאכט זיך ווען מ'האט א קאקטעיל, אז מ'איז מכבד איינעם ווען איינער קומט א גאסט, אבער איינער קומט א גאסט און מ'פילט אים אן א בעכער וויין, ס'מאכט זיך נישט.

Speaker 1:

רייט, זייער גוט.

לשון הרמב"ם בהלכה י'

יא, הלכה י'. ווייטער, מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת, ער טוט זיך אזא זאך, א מענטש האט אין זין געהאט אלע טעג צו מאכן קידוש אויף יין בליל שבת. אבל שכח אז ער גייט טרינקען וויין, לאמיר זאגן ער איז אזוי ווי רב, וואס איין וואך טוט ער אזוי און איין וואך טוט ער אזוי, און ער האט נישט געדענקט וואס ער וויל היינט טון. ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש, ער האט זיך שוין געוואשן, ער האט שוין געמאכט די ברכה על נטילת ידים לכאורה, איז ער ראוי צו מקדש זיין שוין על הפת. זאל ער מקדש זיין שוין על הפת, ואל יקדש על היין, אף על פי שנטל ידיו שלא כדין, ווייל ער האט זיך עטליכע מאל נישט געוואשן. און ממילא, און ער האט שוין געמאכט די ברכה על נטילת ידים, זאל ער ענדערש מאכן נאכדעם די ברכה אויף פת.

דיון: נאסע הענט פון וויין – טומאה אדער שמוציגקייט?

ס'זעט דא אויס אז די ענין אז נאכדעם ווערן נאס, די הענט זאלן ווערן נאס פון וויין, גייט מען דארטן זיך נישט איבערוואשן, ווייל ס'איז שייך דערויף טומאה.

Speaker 2:

ניין, איך טראכט, איך ווייס נישט אויב איך געדענק גוט, איז דא עפעס אן ענין אז ווען מ'טרינקט אויף א נאסע כוס קען מען זיך ווערן נאכאמאל טמא. יא, די גאנצע זאך פון זיך וואשן נטילת ידים איז... איך גלייב נישט אז ווען מ'טרינקט פון א נאסע כוס ווערט מען...

Speaker 1:

ניין, אויב די כוס איז טמא, אויב די כוס איז טמא, מיט די וויין גייט ווערן זיין הענט טמא.

Speaker 2:

ניין, ניין, נישט אזא זאך. וואס האלט איך איין? וואס זאל עס הערן טאמער פון טרינקען? ווערט איינס הערן טאמער פון טרינקען? דער חגר, אויב איינער וואס טרינקט אין א ווייל אים דער דבשה ציווילע ממאשקה אין דעהיין, יא זייער גוט. לאמיר זיך רייניגן. און נישט טובל, ווען מ'טרינקט לייגט מען שוין אריין די הענט אין די קאפ. יא, אבער יעדע אידן וואס ווערן שמוציג פון די וואניע די וואך, וואלט קידוש טון עפעס ראנק, איך מיר געשעצן מיר אויך, אויבער עפעס איז עפעס ראנק, איך מאכשט קיין סענטס.

וואס, די אלס חס''ל מיר מינע, אדער האבן מיר געזאגט נארמאל, אויב מען דארף עס אנפילן. מעמאלע מיינט נישט, העלא, מעמאלע מיינט נישט אזוי ווי דער גולא פון פראג, אזוי מען פילט אמן א שיס''ע'מ'יינט'ם ווי. פיל! דאס ווי, ווי... נארמאלע, And longe Wrestle. ווען דאס קומט אויפן דיר א גאס, ברענגסט דיר נישט א קליינע קאפ, ברענגסט א פילע קאפ, א פילע קאפ מיינטענישט ביז אויב אום אז עס גיסט זיך אז מען קעס נישט האלטן דאס מייל. עס קען נישט זיין נישט בכך כרעותי זיי מולי, זאג דיך מולי מיינט לפי ענין, מיינט שוועה מיט נישט עס זיך מוז רינען, עס זענען נישט קענען אויפהייבן דעם קאפ, שוי אזא זאך.

עטער, עטער, זאגט רעויפט עס זיין נישט קענען. אקעי, דער עטער שטייט איניגער מרא, אין איינער פון די צווי שיטות אז עס מיינט אז עס איז דא מער גלאז ווי וויין, אז מ'קען זעהן פון העכעדער וויין זעהט מען נאך די זעלבע פון די קאפ, און די רבי רבי. אלגע פרים, עס איז נישט קיין שמינע, עס מאכט נישט קיין סענס אז עס פון קידוש דארפן ווערן שמוציגע די הענטער.

אויב וואס שטייט איניגער מרא, אזוי ברענגט עס דאך אז אויב מען האט נוטל געווען, אפשר וועגן א הפסק, נוט לובלע כד של יין. אה, ער זאגט יא, ער פאסט ניין, ער זאגט אן אנדערע רעיזאן, ער ברענגט פון רבי אמנים גאון, פארוואס יין אנצחים צילת ידים, ממילא עס פאסט נישט, קיין שמינע נאטל יאר דא, אקר דאטע מני יין, וואס האבן די וועל דא פסק. נאר מען כאפט נישט קלאר. אויב עס שטייעס נישט, עס איז עס כאווען געווען נאך. פארוואס אקר דאטעוועט, ווען ער האט זיך געוואשן...

דיון: גלי דעתיה – די קשיא פון שכחה

דאס איז דער ברענגט, ווייל דער רבי, אזוי עס זענען פון דער רבי, אז אויב האט ער יא געפלאנען צולעך א תחילה צו מאכן קידוש על היעין, דארמאלסט קענען יא. עס איז נאר עובד געמיינט... סרי, עובד יא האט געמאכט קידוש על היעין, אפילו ער האט... סרי, איך זאג פאלש. אפילו ער האט געוואלט מקדש גיין די יין, אבער ער האט געמאכט א שיקחה ער האט זיך געוואשן דארף האבן מקדש על היעין, עפעס וואלט אין תילת ידים געהערט צו די פאס און נישט צו די יין. איינער מיט קרדישליין, אכער שטליגות די סעודה.

איך וויש קלאר וואס דער איסור וואס זאל געווען א הפסק, און רמזי ער האט נישט קיין א הפסק. ווייס נישט פארוואס. אפשר זאל ער עסן צוזאמען מיט די ברכת על נטילת ידים? איך ווייס נישט. ער זאגט אז ס'איז א הפסק. פארוואס זאל עס זיין א הפסק? ס'איז דאך לצורך הסעודה. אויב ס'איז דא א דין אז מ'זאל מאכן קידוש, איז עס נישט קיין הפסק. אפשר יא?

אפשר ער ברענגט פון די אמורים אז ס'איז פשוט אז וויבאלד ער האט געוואוסט אז ער דארף האבן די נטילת ידים מיט פת... ניין, ער האט געוואוסט אז פת איז יא חביב עליו, וועגן דעם האט ער געוואוסט אז ער דארף זיך וואשן אויף פת. איך פארשטיי עס נישט. I don't understand. I don't understand so well. What should I do?

און ער זאגט "גלי דעתיה דלא ניחא ליה בכך", וואס איז זייער פאני. וואס הייסט ער האט פארגעסן? וואס הייסט גלי דעתיה? It's missing something, right? Right. I don't know. אקעי. לאמיר גיין ווייטער.

הסבר דער מצב: ווען א מענטש האט מער ליב פת

דאס איז עד כאן האבן מיר געלערנט קידוש וואס מ'מאכט ביינאכט, וואס דאס איז דער עיקר קידוש מדאורייתא, יא, און מדרבנן איז דא אויף דעם יין, וואס איז ברכת הנהנין. און חוץ פון דעם איז דא נאך א מצוה... ס'קען זיין אז דער מענטש האט געוואוסט אזוי ווי ער איז עכט, ווייל ער האט דא א סטראגל, יא, ער איז א חסיד'ישער געמיינט, ער וויל מאכן קידוש על היין ווייל דאס איז אייביג דער מנהג, אבער ער האט מער ליב די פת.

און ער זאגט, יא, מ'גייט מאכן קידוש על היין, אבער ער גייט זיך וואשן. דו ווייסט אז נעטשורלי איז כאילו זיין תאווה שלעפט אים צו די פת, נאר ער האט די סטראגל און ער האט זיך געשאפט די דרגא, ער האט געמיינט... I don't know. בקיצור, ס'איז עפעס אלץ אזעלכע טעכנישע הלכות. די הלכה לערנען מיר ווייטער, יא?

הלכה י"א – קידושא רבה (קידוש בייטאג)

Speaker 1:

חוץ פון דעם איז דא א מצוה לברך על היין... ס'איז נישט דער עיקר קידוש, דער עיקר מצוה איז ביינאכט, אבער ס'איז דא נאך א מצוה מדרבנן לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה. ס'איז דא נאך א מצוה פון... אז פאר מ'מאכט די סעודה שניה, די סעודה פון צופרי, זאל מען אויך מברך זיין על היין. וזהו הנקרא קידושא רבא, דאס ווערט גערופן קידושא רבא.

פארוואס הייסט עס "קידושא רבא"?

ס'איז זייער אינטערעסאנט, דאס הייסט קידושא רבא, ווען באמת דער עיקר קידוש חשוב איז ביינאכט. ס'איז זייער גוט צו פארשטיין, ווייל ביינאחט איז דער עיקר די קידוש, דאס הייסט "אשר קדשנו", "מקדש השבת", און ס'איז דא א מצוה מדרבנן צו טרינקען וויין. און אינדערטאג איז נישטא קיין זאך פון קידוש, נאר א זאך פון טרינקען וויין, און דאס רופט מען קידוש. דו טרינקסט וויין פאר די סעודה.

און ס'איז נישטא וואס איז ביי איינעם נישט חשוב אויף יין, דארף ער נישט טון דאס, ער קען עס טון אויך אויף פת. וויאזוי קען מען עס טון אויף פת? ס'איז דאך קידוש. פארשטייסט וואס איך פרעג? איך האב נישט דא קיין קידוש, ס'איז נישט די ענין פון קידוש. אונז פירן זיך צו זאגן פסוקים, אבער דאס איז סתם א מנהג, דער רמב"ם ברענגט עס נישט אפילו. בעצם די עיקר מצוה איז צו טרינקען וויין פאר די סעודה.

מ'זאגט יענעם קידושא רבה. מ'זאגט אז קידושא רבה איז אזוי ווי א לשון סגי נהור. אמת'דיג איז ביינאכט די עיקר מצוה, ס'איז א קידושא זוטא באמת, די קלענערע קידוש רופט מען עס. אבער איך טראכט אפשר, אזוי ווי דו זאגסט, אפשר וועגן דעם, ווייל מ'זאגט נישט קיין ברכת אשר קדשנו במצותיו, אפשר איז די גאנצע סעודה עפעס די קידוש, ניין? די גאנצע סעודה איז עפעס די קידוש, איך ווייס נישט. קידושא רבה. על המחיה ועל הכלכלה, דאס איז א שטאט דאס זאגן. I don't know.

לשון הרמב"ם: נוסח קידושא רבה

נאכדעם, וויאזוי איז דער קידוש? זאגט דער רמב"ם, מ'דארף נישט זאגן קיין לאנגע נוסח, נאר מ'זאגט בורא פרי הגפן בלבד. מ'קען נישט זאגן, מ'זאגט נישט "מקדש השבת", "ושתו ואחר כך נותן ליהודה ויסוד".

דער רמב"ם'ס חידוש: איסור אכילה פאר קידוש בייטאג

זאגט דער רמב"ם, נאך בייטאג איז דא די ענין, "ואסור לאדם" - דאס גייט אויף די צופרי? יא יא, "פשוט יום כולו קודש". ער פארענטפערט די ענין פון קידושא רבה.

דער ראב"ד'ס קשיא אויפן רמב"ם

פרעגט אויף אים דער ראב"ד, ער פארשטייט נישט, אמר אברהם, "בחיי ראשי, אם סברא היא", דער ראב"ד האט א מקור, איך ווייס נישט. אדער ער זאגט א סברא, "לא שמעתי מעולם סברא פחותה מזו". דאס איז די ערגסטע סברא וואס דער רמב"ם האט אמאל געהאט.

וואס איז די סברא? אז ווייל ס'הייסט קידושא רבה, הייסט דאס קידוש, און פאר קידוש שטייט דאך "אסור לאכול". זאגט דער ראב"ד, ס'הייסט נישט קידוש, ס'הייסט סתם אזוי. ס'איז א קדושה שאין בה ברכה, מ'האט שוין לאנג מקדש געווען דעם טאג נעכטן. דו ווילסט מקדש זיין א פת, קענסטו מקדש זיין א טאג אויך אויף א פת. המוציא איז דיין דאס. וואס איז שייך נישט צו עסן פארדעם?

דער ראב"ד פרעגט אזא למדנ'ישע קשיא: וויאזוי איז מעגליך נישט צו עסן שבת אינדערפרי פאר קידוש? ווילסטו עסט, לאמיר זאגן איינער עסט נישט המוציא, אקעי, היינט עסט ער נישט המוציא, ס'איז א חיוב צו עסן פת. ער מאכט א סעודה אן פת. ווען ער עסט, איז דאך דאס די קידוש, איז דאך א חיוב. קידוש איז דאך גארנישט, קידוש איז נאר א הגפן. סאו וויאזוי איז מעגליך צו עסן פאר קידוש שבת אינדערפרי? פרעגט ער א קשיא.

תירוץ: דער חילוק צווישן ביינאכט און בייטאג

די ענטפער איז, ס'האט צוטון מיט די ווארט קידושא רבה. דער רמב"ם האט געזאגט אז ס'איז דא עפעס וואס הייסט טרינקען וויין, וואס דאס ווערט גערופן קידוש שבת. סאו בייטאג איז נישטא קיין קידוש על הפת? אז מ'דרינקט וויין? אויב מ'עסט א פת ס'איז דא עפעס וואס מ'לייגט צו אויסער די סעודה. אבער צופרי, אויב מ'האט נישט געטרונקען האט מען דאך גארנישט געטון אויסער די סעודה. ווייל דעמאלטס מיט'ן דרינקען וויין פארדעם האט מען געטון עפעס וואס ווערט גערופן קידושא רבה.

Speaker 2:

אפילו ביינאכט מעג מען סתם, קומט דאס מער חל זיין בייטאג ווי ביינאכט, אבער דאס איז נאר א מצוה וכדומה.

Speaker 1:

ביינאכט קען מען מאכן אן א פת, בייטאג קען מען נישט? יא, ווייל ביינאכט האסטו א ברכת... האסטו ברכת קידוש. און אויב דו זאגסט ברכת קידוש אויף די פת האסטו געמיינט די פת.

קידושא רבה בייטאג און קידוש מבעוד יום

הלכה כ"ט (המשך) – קידושא רבה בייטאג

Speaker 1:

די רמב"ם האט געזאגט אז ס'איז דא עפעס וואס הייסט טרינקען וויין, וואס דאס ווערט גערופן "קידושא רבא". סאו בייטאג איז נישט דא קיין קידוש על הפת? דו מוזט טרינקען וויין? ערגעץ ווי ביינאכט? ס'איז דא עפעס וואס מ'לייגט צו אויסער די סעודה. בייטאג, אויב מ'האט נישט געטרונקען, האט מען גארנישט געטון אויסער די סעודה. אבער אז מ'טרינקט וויין פארדעם, האט מען געטון עפעס וואס ווערט גערופן "קידושא רבא". אפילו ביינאכט, מ'זאגט אז ס'איז דא א חומרא בייטאג מער ווי ביינאכט, אבער למעשה איז דאך נאר א מצווה מן המובחר. ביינאכט קען מען מאכן על הפת, בייטאג קען מען נישט. יא, אבער ביינאכט האסטו א ברכת קידוש. אויב דו זאגסט ברכת קידוש על הפת, האסטו געמאכט א ברכת קידוש. דעמאלט איז עס נאך אלץ פיין. אבער בייטאג איז דאך די גאנצע ברכה נאר די טרינקען די כוס וויין. דאס איז די קידושא רבא, די כוס וויין.

ס'איז א סברא פשוטה, אמת. ער זאגט א סברא פשוטה. ס'איז א סברא פשוטה. נישט, מ'דארף וויסן וואס ס'איז באמת פשט. פארוואס הייסט עס "קידושא רבא"? און ווען מ'וועט וויסן וואס הייסט "קידושא רבא", וועט מסתמא די פראבלעם ווערן געסאלווד. פארוואס הייסט עס? וויאזוי קען מען עסן? איך פרעג דיך, וויאזוי איז דאס מעגליך? איך וויל דיך פרעגן א צווייטע שאלה. א מענטש מעג טרינקען וויין פאר קידוש? ס'מאכט נישט קיין סענס צו זאגן דאס, אמת? ביינאכט מאכט עס נישט קיין סענס, רייט? רייט. סאו, ס'קען מאכן סענס למשל אז ער טרינקט וויין נישט ביים טיש, נישט במקום סעודה. ער טרינקט א כוס וויין נישט לעבן די סעודה, מ'מעג, מ'מעג מאכן קידוש נישט במקום סעודה, מ'איז נישט יוצא. אזוי וועט ער מאכן ווי א בעל זכרון. ס'איז נישט קיין עבירה. ער דארף נאר נאכאמאל קידוש ווען ער מאכט א סעודה. פארגעסן די זאכן, גיין קידוש זעהן במקום סעודה, אמת. אבער בקיצור, איך האלט אז מ'דארף פסק'ענען ווי די רמב"ם. די רמב"ם מאכט א זאך סענס. פשוט לחם משנה, הוסיף שלישית קודם הסעודה.

נפקא מינה למעשה – עסן פאר'ן ליינען

איך וויל ארויסברענגען דאס למען הנפקא מינה. אבער דו ווייסט אז איך האב נאך א ראיה. ער ברענגט טאקע די שו"ת הרמב"ם, ער ברענגט דארט אז מ'קען נישט עסן קיין זאכן פארן עסן. למען הנפקא מינה, פאר די אלע אידן וואס עסן ביים ליינען אדער וואטעווער אינדערפרי נאכן דאווענען, לאמיר זאגן. דעמאלט איז דא אלע חקירות וואס איז די מקור בכלל. פון ווען הייבט זיך אן די חיוב קידוש אינדערפרי? יא, פון די ליינען, פון די דאס. דערפאר דארף מען בכלל נישט אנקומען צו די גאנצע זאך, ווייל די רמב"ם זאגט, ווען דו עסט, דאס זאל זיין די קידוש. וואס איז די פראבלעם? יעצט מאכסטו קידוש על מיני מזונות, און דו האסט הנאה.

Speaker 2:

ער מאכט טאקע א שאלה. יענער מאכט זיך געווענליך א שקל שבת אינדערפרי. סא וואס איז דאס ממש... ער עסט זיכער, דעמאלטס איז נישט קיין שאלה, ער עסט, ער מאכט נאר זען אז די עסן איז דא.

Speaker 1:

דער שינאווער רב האט געזאגט אז אויב מ'טרינקט פאר'ן דאווענען, פרויען האט ער געזאגט, אויף א מאן אויך, מ'וועט זען באלד, זאל מען מאכן קידוש אויף די קאווע. אבער ס'זעט דא אויס ווי דער גאנצער קידוש איז דער בורא פרי הגפן.

Speaker 2:

אקעי, ער האט געזאגט אז מ'קען מאכן קידוש אויף קאווע, לויט די מנהג אין... חמר מדינה.

Speaker 1:

יא, ס'שטייט נישט חמר מדינה אויף קידוש אין רמב"ם, ס'שטייט נאר אויף הבדלה, אבער מ'וועט זען באלד. נישט קלאר. אבער דער מנהג אין גאליציע וכו' וכו'.

פשט אין "קידושא רבה" – צולייגן א כוס וויין

אבער ס'איז נחמד'דיג, ווייל לויט די רמב"ם לכאורה די ווארט איז, די עצם צולייגן א כוס וויין במקום וואו ס'פעלט נישט אויס, דאס איז די קידושא רבה. ס'טייטש, ווייל נישט דעם איז עס סתם א פרישטאג. אה, ער איז יעצט הונגעריג צופרי, ס'איז נאכ'ן דאווענען, עסט ער. ער לייגט צו א כוס וויין, דאס געבט עס א חשיבות, דאס ווערט גערופן קידושא רבה. און מיט דעם איז ער מקדש דעם טאג, ער מאכט א חשיבות פאר'ן טאג מיט'ן אנהייבן מיט א כוס וויין.

סא אויב אזוי, ער הייבט אן מיט אפשר א קליינע בראנפן גלעזל, ווען ס'איז דא א... ער זאגט נאכדעם "ברוך אתה ה' מקדש השבת", קיין חשיבות איז נישטא קיין פראבלעם, וואס דארפסטו? דו האסט דאך שוין די קידוש פון ווערטער. ס'שטייט אין ספרים, אבער ס'איז נאך אלץ.

ס'קומט אויס א פאני זאך אז קידוש היום איז אסאך מער חמור ווי קידוש הלילה, ווייל דו מאכסט א קידושא רבה. אה, קענסט דעי תורה, פון דעם ווייל מ'טרינקט, ווייל מ'דארף טרינקען. ביינאכט דארף מען נישט טרינקען, ס'איז נישט קיין קידושא רבה. לויט דעם דארף מען טרינקען, איז עס א גרעסערע קידוש.

מעשה פון דינובער רב ביי ריזשין

ס'איז געווען א חסיד'ישע... א דינובער רב נפתלי'לע, עפעס א ראפשיצער אייניקל איז געקומען צו ריזשין, האט ער אים געפרעגט וועלכע סעודה איז ביי אים די גרעסטע ענין געווען שבת. ער האט אים געזאגט, לויט די קבלה איז דא א מחלוקת, דריי מדרגות, דריי בחינות. ער זאגט אז ביי אים איז די גרעסטע סעודה געווען שבת אינדערפרי, ווייל מ'האט זיך געטרונקען, מ'האט געקענט מאכן קידוש אויף בראנפן, איז ער געווען מער פרייליך.

Speaker 2:

עניוועיס, קידושא רבה, "דבעי טעימא מידי". "חמרא טבא דבעי טעימא מידי".

Speaker 1:

יא, זייער גוט. שוין, יא, ס'לוינט זיך ווייטער. עד כאן האבן מיר געלערנט. אה, נאך איין הלכה. עד כאן, פארקערט, אויב אזוי, אז די וואס האבן געטרונקען בראנפן איז געווען אפשר א שטיקל א חומרא, ווייל ביינאכט האט מען מקיל געווען מיט יין מגתו, ס'מאכט נישט קיין שמחה, מ'איז יוצא, ווייל מ'זאגט דאך "מקדש השבת". צופרי, פאר די מענטשן וואס האבן נאר געהאט יין מגתו, האט מען געזאגט, "נא, יעצט נעם עפעס א גוטן, עפעס וואס מאכט די שמחה, דאס מאכט די חשיבות פאר די סעודה."

דיגרעסיע – גרעיפ דזשוס און מאנישעוויץ

Speaker 2:

איך ווייס נישט קיין ענין אז צדיקים האבן געטרונקען גרעיפ דזשוס ביי קידוש. צופרי? ביינאכט, אלעס גוט. א צדיק, דו קענסט אפשר א רבי'ן וואס מאכט קידוש אויף גרעיפ דזשוס?

Speaker 1:

ניין, איך ווייס נישט. אקעי. די מורא מאכט קידוש אויף... גרעיפ דזשוס איז דאך א גאנץ א נייע זאך, ווייל ס'ווערט קאליע שנעל. מאסט ווערט קאליע אן א פרידזש, אן פרעזערוועטיווס, סאו ס'איז נישט קיין מציאות'דיגע זאך.

איך האב אמאל געהערט אז פארוואס איז דא די שאלה פארוואס אין אמעריקע, פארוואס דער עולם איז געוואוינט פאר אייז? ווערט אידן שבת, קידוש. איך האב געזען א חסידיש'ער איד האט געזאגט אז ער האט גע'טענה'ט אז די מאנישעוויץ וויין וואס מ'פלעגט טרינקען אין אמעריקע אויף שבת, דאס האט געמאכט דעם עולם אפפאלן. עניוועי, ווען ער וואלט ווען גע'טענה'ט אז די מאנישעוויץ איז געפילט מיט אייז, וואלט ער פארשטאנען בעסער.

Speaker 2:

יא, וואלט ער געזען אז ס'איז דאך א מצוה.

Speaker 1:

יא, אקעי.

הלכה י"ד (ל') – קידוש והבדלה מבעוד יום

קיצור, ווייטער. י"ד. מיר האבן געלערנט אז מ'דארף מקדש זיין שבת. דער רמב"ם האט געלערנט אז בכניסתו וביציאתו איז דא קידוש והבדלה. זאגט אבער דער רמב"ם אז ס'איז דא אין דעם א קאנדישאן: מ'קען יא מאכן אפילו לפנות שבת. יא, "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין הוא שבת."

דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'דארף מקבל זיין שבת

סאו, דרך אגב, דער רמב"ם זאגט נישט – איך וויל נאר דאס ארויסברענגען, ווייל יעצט איז דער זומער, דער עולם מאכט ערלי שבת, א חלק עולם – דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'דארף מקבל זיין שבת דעמאלטס. ער זאגט, מ'קען מאכן קידוש אויף שבת נאך פאר "לא נכנסה השבת". ער זאגט אויך נישט קיין תנאים, ס'דארף זיין פאר די פלג, נאך די פלג, פאר מנחה. ער זאגט נישט ווען, אבער ער זאגט, ס'קען זיין א זייער לאנגע צייט פריער.

Speaker 2:

ניין, פארוואס נישט? ווייל דער רמב"ם זאגט, פארוואס האבן מיר געלערנט אז מ'קען... הבדלה, למשל, קען מען זאגן ביז דינסטאג.

Speaker 1:

יא? ניין, בדיעבד. לא בירך. קוק, קוק, לאמיר ענדיגן קודם די שטיקל, ווייל ס'זעט אויס ווי א שטיקל סתירה. ווייל דא זאגט ער מבעוד יום. וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין הוא שבת, שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, די מצוה פון זכירה איז מכבד צו זיין די שבת בכניסתו וביציאתו, בין קודם לשבת במעט. ס'איז אויך אקעי אז מ'טוט עס אביסל פאר די צייט.

וואס מיינט "במעט"?

Speaker 2:

וואס דער רמב"ם האט געזאגט "במעט", מיינט ער נישט סתם אין די וועלט אריין.

Speaker 1:

ניין, אבער ס'דארף האבן עפעס א מקשר, אז איינער מאכט פרייטאג צופרי מאכט ער קידוש, מיט וואס איז ער מכבד די שבת? פארשטייסט? ס'איז נישט קאנעקטעד מיט די שבת, און דו זעסט אז ס'האט עפעס מיט די שבת.

Speaker 2:

יא, איך פארשטיי! דער רמב"ם זאגט דאך "במעט". ער מיינט דעם "במעט" מיינט ער ארויסצוברענגען אז נישט פשט אז ווען ס'איז חל שבת דארף מען דארפן. ווען ס'קומט, ווען קומט עס? מ'זאגט שבת דאך היינט, פרייטאג אויף צונאכטס קומט שבת. מ'רעדט ווען קדושת השבת איז דא צו קומען.

Speaker 1:

יא, איך פארשטיי. מ'קען שוין פארשטיין די פוסקים וואס האבן געוואלט מאכן א צייט אויף דעם "במעט", און זיי זאגן פלג המנחה. אבער איך זע נישט אז ס'איז אזוי מוכרח. מ'קען דאך זאגן אזוי, פארוואס מאכט מען ערב שבת? ווייל זיבן אזייגער, זעקס אזייגער, איז שוין א נארמאלע טאג, מ'עסט שוין דעמאלטס סאפער. סאו דעמאלטס איז שוין ערב שבת. ס'איז דאך בכלל א סברא, ס'איז דא מענטשן וואס טענה'ן אז אפשר דארף מען בכלל נישט מזמן מלאכה, ווייל אמת, על פי הלכה גייט עס מיט די שקיעה, אבער אונזער סדר החיים גייט דאך נישט מיט די שקיעה. סאו ס'איז דאך א בחינת שבת. וואס מאכט אויס אז היינט קומט שבת? פארשטייסט? איך זע נישט אז מ'דארף אזוי זוכן.

קיצור, איך ווייס שוין, ער ברענגט אז אין שו"ת מהרי"ל שטייט פלג המנחה, איך ווייס נישט, מ'דארף קוקן וואס איז דער מקור דערפון, אבער אין רמב"ם זע איך נישט אז ס'זאל שטיין. פארשטייסט וואס איך זאג?

Speaker 2:

רייט. ס'זעט אויס אז ווי דו זאגסט, איך בין מסכים אז ס'קען נישט זיין פרייטאג אין דער פרי זעקס אזייגער. אבער ס'קען זיין אז דער רמב"ם וואלט אויך מודה געווען אז אויב מ'טוט נאך די מלאכה, ס'איז עפעס אזא... ווייל די קידוש קלעבט נישט מיט די שבת.

Speaker 1:

איך בין נישט מסכים, מ'מעג טון נאך די מלאכה.

פראקטישער פלאן – סעודת שבת פאר די קינדער פרייטאג נאכמיטאג

איך טראכט צו טון אזוי, ווייל פאר מיין ווייב און מיינע קינדער וואס גייען שטארק איין שלאפן זענען זיי שטארק מאכן ערב שבת, איך האב נישט די כח דערצו. איך טראכט אז איך האב אן איידיע, לויט מיין חידוש, אם יסכימו עמי גדולי הרבנים, איך וויל טענה'ן אז מ'קען מאכן די סעודה און נאכדעם גיין אין שול. אונז דאווענען דאך אין שול אכט דרייסיג מנחה די וואך, סאו מ'קען שוין זיין נאך די גאנצע סעודה. מ'קען מאכן קידוש מיט א ברכה, פראווען א סעודה מיט די קינדער, די קינדער גייען שלאפן די קינדער, און גיין אין ביהמ"ד זאגן קבלת שבת. וואס איז די טעות? ווער זאגט אז די סעודה קומט נאך כבוד השבת?

אמת, דאס איז לכאורה אמת, ווייל דער רמב"ם גייט זיך קלאר זאגן נאך אביסל אז מ'קען זיין פטור מיט א פת ומקדש. ס'דארף נישט זיין אז ס'איז א מצב פון... אבער ס'איז דא אנדערע הלכות אז מ'טאר נישט זיך זעצן עסן א סעודת קבע פאר מנחה, נישט פאר מעריב.

Speaker 2:

אמת, אויף דעם דאך ווייסטו אז מ'קען מאכן א שומר, ס'איז אן אנדערע זאך.

Speaker 1:

אמת. אז ס'איז דא אפשר ווען מ'טרינקט, ס'איז דא... מ'זאל נאר טרינקען גלייך פאר'ן עסן וועגן פאר'ן דאווענען וועגן שמא ימשך. אקעי, מיר טרעפן... פאר יענעם, פאר יענעם, פאר יענעם, קען מען טרעפן א תירוץ.

Speaker 2:

ניין, אבער די זאך... ס'קען אבער יא זיין, אז אויב ס'איז אין א וואכעדיגע... חוץ שבת איז איין זאך, יעצט רעדט ער פון... סאו, אבער דאס וואס דער רמב"ם זאגט דא, "אף על פי שלא נכנסה השבת לקדש על הכוס", ס'איז קלאר, ס'איז שווער צו זאגן אז א מענטש וועט שטיין מיט זיינע וואכעדיגע בגדים, ער האלט זיין סטאר אפן, און ער זאגט עפעס א ברכת קידוש, און נאכדעם גייט ער נאך אן אפאר שעה אין די וואכן. ווייל די קידוש האט גארנישט מיט די שבת. בקל וחומר אז די שבת איז נאך עפעס א געוויסע צורה, אז ער מכבד די שבת, ער ברענגט ארויס די קדושת השבת. אויב ס'האט נישט קיין שייכות, ס'קלעבט נישט די שבת מיט די קידוש השבת, זע איך נישט די ראיה. איך זע נישט די ראיה. ספעציעל אויב ס'איז א שטיקל ברכת המצוות, ס'איז א שטיקל ברכת המצוות, איז א שיינע תורה.

Speaker 1:

איך בין נישט מחולק. איך בין מסכים. ניין, פארוואס? ביי הבדלה, לאמיך ברענגען א ראיה פון הבדלה. הבדלה, מ'קען טון מלאכה פאר הבדלה, אמת? אמת, מ'דארף זאגן ברוך המבדיל, מיר האבן עס געזען. ס'איז נישט קיין פראבלעם. ער ארבעט שוין וואכנ'ס פאר צוויי שעה, יעצט מאכט ער הבדלה, ווייל יעצט איז ער אנגעקומען צו די וויין. ס'איז נישט משובח, מ'איז זוכר שבת.

הרב בלומענקראנץ'ס דיוק

ער ברענגט וועגן דעם, ער זאגט, הרב בלומענג, וואס איז מדייק געווען אין רמב"ם אזוי ווי מיר, אונז זענען חסידים פון הרב בלומענג'ס ספר, און ער זאגט אז ס'שטייט נישט אין רמב"ם דאס ווארט שבת, ס'שטייט "לא שבת", און ער פרעגט, ער זאגט אז טאקע אין בית יוסף שטייט אין רס"ח אז דער רמב"ם האלט נישט אז ס'איז דא א חיוב פון תוספת שבת, אבער די פוסקים זאגן אז אויב מ'זאגט "ברכו" אדער מ'זאגט "בואי נקדש" איז חל קדושת השבת. דער רמב"ם גייט וואלט שטיין, דער רמב"ם גייט אויך זאגן, אויב מ'האט שוין געזאגט "בואי נקדש", ער רעדט וועגן, אויב מ'האט... אקעי, נאך א פראבלעם, מ'רעדט אויף פאר א... ער זאגט נישט די פראבלעם. ער זאגט תירוצים.

מסקנא

Speaker 2:

נא נא. יא, זאג די רמ"א ווייטער.

Speaker 2:

אגב, ס'איז דא א הלכה אז "אין עושין מצוות חבילות חבילות". דא איז שוין געטון געווארן דערויף איין מצוה, זאלסטו דערויף טון נאך א מצוה. נו, ס'איז אפאזיט, דעמאלטס וואלט ער נישט געדארפט. איך ווייס נישט. ס'שטייט אויב ס'איז די זעלבע זאך, ס'איז חדא מילתא. ברכת המזון מיט הבדלה פון מוצאי שבת גייען צוזאמען. כביכול, דא ענדיגט ער די שבת סעודה, מאכט ער שוין א... איך ווייס נישט פארוואס. ס'איז א נאך פארשטענדליכע גמרא וואס רעדט וועגן דעם. אקעי.

דיון: קען מען מאכן הבדלה אינמיטן די סעודה?

Speaker 1:

אויב אזוי, די עיקר הלכה פון דא איז אז מ'קען נישט מאכן הבדלה אינמיטן די סעודה. מ'דארף נישט, מ'קען נישט.

Speaker 2:

ניין, מ'קען, מ'דארף נישט. מ'קען, אויב מ'וויל דווקא קען מען. ער קען נאר נישט ארויסזאגן א כילה. איך מיין מ'דארף נישט. יא, אויב דו ווילסט מאכן הבדלה, דו קענסט נישט קענען ווייטער עסן. איך מיין אז דו דארפסט... יא, דו קענסט מאכן הבדלה, פארוואס נישט? מ'דארף נישט, דו קענסט נוצן די זעלבע ברכת המזון. פארוואס זאלסטו עס טון? איך מיין אז מ'קען, פארוואס זאל מען נישט קענען? אפשר איז דא דא עפעס אן ענין פון, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט. איך מיין אז ער קען.

Speaker 1:

דו זעסט, ביי שתיה קען מען יא, יא? אויב איינער איז בתוך השתיה, דארף ער נישט מזוג יא, פויזן. ער קען מאכן הבדלה, אבער ער דארף א כוס על השתיה. ס'זעהט אויס אז ער קען, אבער...

Speaker 2:

ניין, ער רעדט דאך אז ביי שתיה איז מען מקיל פאר אים. ס'איז מקיל אז ער דארף נישט נעמען נאך א כוס. ער קען נוצן די זעלבע כוס פון ברכת המזון. קודם כל, ער רעדט דאך וועגן אכילה. קודם כל, ער דארף נישט נוצן די זעלבע כוס. דאס איז די היתר פון די רבי'ס וואס ציען אריין שלש סעודות אין די נאכט אריין, רייט? און די זעלבע זאך, ער קען נוצן די זעלבע כוס פון ברכת המזון און פאר... אבער ווי איך פארשטיי, איז ער דאך אין פארן הבדלה.

אז דוי פירן זיך די רבי'ס טאקע, זיי האבן נאר איין זאך, זיי מאכן מעריב אינצווישן, וואס איך ווייס נישט וואס הייסט נאך די זעלבע כוס אין די זעלבע צייט. אבער אזוי פירן זיך די חסידישע שטיבלעך ווי מ'מאכט... מאכט מען, ווי אזוי הייסט עס, בענטשן אויף א כוס און מ'טרינקט נישט די כוס, האב נישט קיין עסק, ווייס איך פאר וואס.

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

און ס'איז נישט קיין ענין, פאר וואס איך האב שוין געשריגן, אז מ'בענטשט אין א שטיבל, אזוי מאכט מען דאך א כוס, מ'דארף טרינקען די כוס, אזוי שטייט אין די תשובות.

Speaker 1:

יא, געטרינקען.

Speaker 2:

פארוואס נישט?

Speaker 1:

ס'איז דאך נישט קיין איסור צו טרינקען, דאס איז דאך פארט פון די סדר, ס'איז נישט...

Speaker 2:

ביידע מאל, מסתבר אזוי.

Speaker 1:

יא, קלאר, איך ווייס נישט.

Speaker 2:

מסתבר פארקערט, ס'קומט פון די רבי'ס, דארט די רבי'ס טוען אזוי, אויב ער דעקט איבער די כוס און ער זאגט מעריב און דערנאך מאכט ער קידוש אויף די זעלבע כוס, פארשטייט זיך דאס איז אן ענין...

Speaker 1:

אויב ער מאכט קידוש אויף די זעלבע כוס.

Speaker 2:

דאס מאכט סענס.

Speaker 1:

טרינקט ער עס דעמאלטס.

Speaker 2:

טרינקט ער עס דעמאלטס.

Speaker 1:

יא. אבער אויב נישט, דעמאלטס ווייס איך נישט פארוואס מען זאל עס אזוי טון.

אקעי.

הלכה ל': היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת

Speaker 1:

היה אוכל, א מענטש האט געהאלטן אינמיטן עסן זיין סעודה, ופירסו עליו ערב שבת, וגמר אכילתו מכנסת השבת, ער האט געסטאפט עסן ווען עס איז געקומען שבת,

איז מברך ברכת המזון תחילה, ער דארף קודם בענטשן ברכת המזון, ואחר כך מקדש על כוס שני, נאכדעם זאל ער מאכן נאכדעם קידוש אויף אן עקסטערע כוס.

סטאטש נישט, אז פריער האבן אונז געלערנט אויב ער האלט נאך, ער וויל נאך ממשיך זיין מיט די סעודה, ער וויל נאך ווייטער עסן, האבן אים געזאגט אז משום כבוד השבת זאל ער לייגן א מאפע, ער זאל אויסקוקן ווי ער הייבט אן א נייע סעודה, און מאכן קידוש און האלטן ממשיך זיין, אבער אויב ער האט שוין געענדיגט עסן, ער וויל שוין נישט ממשיך זיין עסן, איז יעצט די שאלה וועגן די בענטשן און די אין די אין די קידוש, אז דא דא אין דעם הלכה אז מ'קען נישט טון אויף די זעלבע כוס, די חידוש שוין זאגט דא איז

אז מ'קען נישט טון אויף די זעלבע כוס, לפי שאין עושים שתי קדושות על כוס אחד.

דיון: ברכת המזון אויף א כוס

Speaker 2:

אויב ביידע זאכן איז דא א ענין א הלכה פון טון אויף א כוס. ברכת המזון אויף א כוס, כאטש דער רמב"ם האט מיר נישט געזאגט קלאר אין ערגיץ אז ברכת המזון דארף זיין אויף א כוס.

Speaker 1:

ווייטער האט ער געזאגט נאך אין הלכות ברכת המזון.

Speaker 2:

האסטו געזען נאך אין הלכות ברכת המזון?

Speaker 1:

מאכן אויף א כוס, אבער איך געדענק, ס'איז נישט... ערשטע מאל, איך געדענק נישט וואס ס'שטייט דארט, אבער ס'איז נישט גאנץ זיכער אז ס'שטייט שוין אין הלכות ברכת המזון אז מען זאל עס מאכן מיט א כוס.

Speaker 2:

אקעי, איך געדענק עס נישט. אין הלכות ברכות פרק ז', יא, דער רמב"ם האט גערעדט וועגן כוס של ברכה, מאכן בענטשן אויף א כוס. ס'איז אזוי ווי א הידור אין די ברכת המזון.

דאס קען מען נישט מאכן מיט די זעלבע כוס, ווייל מ'קען טראכטן אז

אין עושין מצוות חבילות חבילות — קידוש און ברכת המזון אויף איין כוס

דער רמב"ם'ס שיטה: נישט מאכן קידוש און ברכת המזון אויף דער זעלבער כוס

Speaker 1:

אבער די הלכה איז נישט אזוי, מ'זאל נישט בענטשן און מאכן קידוש אויף די זעלבע כוס, "שתי מצוות בכוס אחד". מ'וויל נישט אז מ'זאל טון צוויי מצוות אויף די זעלבע כוס. דאס הייסט, די כוס איז א הידור פאר די ברכת המזון און ס'איז א הידור פאר די קידוש.

זאגט דער רמב"ם, די מצות קידוש און די מצות ברכת המזון זענען "שתי מצוות של תורה", זיי זענען צוויי אנדערע מצוות פון די תורה. ביידע זענען מצוות פון די תורה, און זיי זענען צוויי אנדערע מינים, זיי זענען צוויי אנדערע מצוות. און דו ווילסט יעצט מיט די זעלבע בעכער מאכן א הידור פאר צוויי מצוות. ס'זעט אויס אזויווי דו ווילסט פטר'ן, ס'איז נישט קיין חביבות המצוה אז יעדע מצוה באקומט זיין אייגענע חשיבות, זיין אייגענע הכנה.

קשיא: פארוואס איז הבדלה אנדערש?

ס'איז אינטערעסאנט אז ס'וואלט געווען איינס מדאורייתא און איינס מדרבנן למשל. אפשר קען מען טראכטן אז אפשר וועגן דעם הבדלה איז אנדערש. זיי האבן געלערנט אז הבדלה מאכט ער יא אויף די זעלבע כוס, אמת? יא, ווייל אפשר לויט די וואס זאגן אז הבדלה איז מדרבנן האט עס געמאכט סענס.

אבער דער רמב"ם זאגט נישט אז הבדלה איז מדרבנן, דער רמב"ם האלט אז הבדלה איז דאורייתא. סאו מוז מען פארשטיין עפעס אן אנדערע חילוק, ווייל ס'האט עפעס צו טון. איך ווייס נישט צו דער רמב"ם איז דוקא אין די ווארט "של תורה", אדער ער מיינט צו זאגן אז ס'איז צוויי אנדערע מצוות. ס'איז נישט... "שתי מצוות של תורה", צוויי אנדערע מצוות, ס'זאל נישט קיין שייכות. ער האט געקענט אוועקווארפן די ווארט "של תורה", יא.

דער כוס ביי ברכת המזון איז נישט דאורייתא

דער רמב"ם האט יא געזאגט אז קידוש און הבדלה האט ער געזאגט "לזכרהו בכניסתו וביציאתו". ביי ביידע איז די כוס אליין נישט קיין דאורייתא. ס'איז זיכער אז די כוס אליין איז נישט קיין דאורייתא. די קידוש על היין איז שוין יא א דאורייתא, ס'איז אפילו נישט א תנא.

אבער די עצם מצוה פון ברכת המזון, א כוס ביי ברכת המזון איז זיכער נישט קיין, ניטאמאל א דרבנן, אז ס'איז נאר עפעס א חשוב'ע זאך. אבער די ווארט איז אז ס'איז א חשוב'ע זאך וואס גייט מיט ברכת המזון. אקעי, איך דארף טשעקן וואס ס'איז, נישט דאס איז מיין פוינט יעצט, באט איך מיין צו זאגן, ס'איז זיכער נישט אזא וויכטיגע מצוה ווי קידוש.

די ווארט איז אבער ווייל ס'איז א חלק פון ברכת המזון, וועגן דעם וויל מען נישט, ס'איז א זלזול אין די מצוה פון ברכת המזון, מיין איך צו זאגן. ס'איז נישט קיין זלזול אין די מצוה פון כוס של ברכה פון ברכת המזון.

דער מגיד משנה'ס תירוץ: הבדלה און ברכת המזון זענען ביידע "לאחרוב"

ער ברענגט א חילוק, די מגיד משנה, און מיר זאגן דאס נאר כדי מיר זאלן פארשטיין פארוואס ביי הבדלה מאכט מען יא אויף די זעלבע כוס.

איז דא וואס ס'שטייט אז ס'איז תרי ענייני, די גמרא הייסט דאס "אין עושין מצוות חבילות חבילות". מ'פאקט נישט אריין ביידע, איך ווייס נישט וויאזוי מ'רופט דאס "חבילות חבילות", מ'פאקט נישט אריין, אלעס אויף איין כוס, מ'פאקט שוין אריין מצוות. יעדע מצוה האט איר זיין שטיקל, די זעלבע כוס, מ'כאפט שוין א היטש מיט די מצוה, נאך א מצוה, מ'זאל עקסטער ספענדן אויף יעדע מצוה. אזויווי, אקעי, איך מיין צו זאגן אז לויט מיין פשט, אז א איד טוט א מצוה קומט זיך אים א גלאז וויין, פאר צוויי מצוות קומט צוויי גלעזער, ס'קען נישט זיין די זעלבע וויין.

באט, יא, לגבי הבדלה, ער זאגט די מגיד משנה בשם אחד המפרשים, איך ווייס נישט ווער, אז די חילוק פון הבדלה מיט ברכת המזון, אז אין ברכת המזון גייט עס אויף די פעסט, ס'איז געווען שבת, ס'איז געענדיגט שבת. נישט קלאר אז דאס איז די טייטש פון ברכת המזון, די ברכת המזון איז אויף די מאלצייט וואס מ'האט געגעסן. יא, קידוש איז על העתיד, אויף די שבת וואס קומט יעצט, סאו ס'גייט נישט צוזאמען.

דאס הייסט נישט "אין עושין מצוות חבילות חבילות", דאס האט נישט קיין פשט.

Speaker 2:

אבער, ניין, ס'האט יא.

Speaker 1:

דאס הייסט "אין עושין מצוות חבילות חבילות" איז דא אין דעם א תנאי, דוקא כשם שני ענינים. אויב ס'איז די זעלבע איידיע, קען מען יא מאכן. אזויווי מ'מאכט זעקס ברכות פון די שבע ברכות אויף איין כוס, קיינער זאגט נישט אז מ'דארף מאכן זעקס אנדערע כוסות, ווייל ס'איז איין נושא.

קריטיק אויף דעם מגיד משנה'ס תירוץ

ס'איז ממש נישט אין סאטשיקא פשט די פשט פון די מגיד משנה, ווייל "אין עושין מצוות חבילות חבילות" מיינט אז דו ביסט מזלזל אין די מצוה. און דאס זענען צוויי, אפילו ביידע האבן עפעס א געוויסע... אקעי, ער האט געטראפן עפעס א קערעקטעריסטיק ווי ביידע האבן א קשר. יא, זיי האבן א דין אז ביידע איז "לאחרוב", ביידע איז א ברכה "לאחרוב", א נאכברכה. ווייל דאס איז א נאכברכה אויף שבת, און דאס איז א נאכברכה אויף די סעודה.

מאכט ער דאס, עס גענוגט פון צוויי מיני זאכן. דאס איז א מצוה פון "זכרהו על היין", און דאס איז א מצוה פון "וברכת את ה' אלקיך". ווייל דאס איז א שבת'דיגע זאך. עס גייט יא צוזאמען. אז מ'האט געענדיגט שבת, ברוך השם מ'האט געגעסן, ברוך השם ס'האט זיך געענדיגט שבת. ברכת המזון איז א מצוה אויף עסן, ווייל מ'איז זאט.

Speaker 2:

אוודאי האט עס. איז ברכת המזון פון שבת און ברכת המזון פון א גרינעם דינסטאג איז די זעלבע ברכת המזון, די זעלבע מצוה פון ברכת המזון. דאס איז אן אנדערע טאג. האט ברכת המזון עפעס מיט שבת? אז איינער מאכט נישט קיין בענטשן אין שבת, האט ער מבטל געווען די שבת און מבטל געווען די מצוה פון ברכת המזון?

Speaker 1:

ניין, ניין, זיי גייען צוזאמען. אזויווי דו פארשטייסט, דו גייסט דיך באלד לערנען, ווען מ'מאכט קידוש יום טוב שחל במוצאי שבת, מאכט מען אויך ביידע אויף איין כוס, יא? דו פארשטייסט? ווייל ס'איז די זעלבע נושא. יעצט ארויס יום טוב, ווייל דארט איז קודם כל, קידוש און הבדלה איז טאקע פון די זעלבע מצוה, מ'נעמט זיך ארויס פון די זעלבע פלאץ, איין מצוה. אויף דעם קענסטו זאגן אז ס'איז איין מין מצוה, ווייל אין ביידע שטייט פון איין זאך אין די תורה, דו ביסט מכבד די מצוה אין די תורה מיט איין מאל. אבער דאס איז צוויי אנדערע מצוות.

Speaker 2:

איך פארשטיי נישט די פשט. איך פארשטיי נישט די פראבלעם. ס'מאכט סענס, מ'האט געענדיגט די סעודה, מ'האט געענדיגט שבת, מאכט מען אויף דעם א ברכה. אויב מ'האט געענדיגט די סעודה פון די וואכן און ס'הייבט זיך אן שבת, דאס איז צוויי אנדערע סובדזשעקטס, פארשטייסט?

Speaker 1:

איך בין נישט מסכים, ווייל ברכת המזון האט נישט מיט שבת אדער מיט אין די וואכן. ברכת המזון איז נישט קיין מצות שהזמן גרמא, ס'האט צו טון מיט ברויט. ברכת המזון איז א סעט מיט ברויט, הבדלה איז א סעט מיט שבת. ווייטער.

דיסקוסיע: איז דער מגיד משנה'ס תירוץ א גוטע סברא?

Speaker 1:

אקעי, עט דיס פוינט ביסטו סתם צוקריגט.

Speaker 2:

ניין, דו דארפסט נישט פארענטפערן בעל כרחו. ווייל איך פרעג א קשיא, מוזטו פארענטפערן בעל כרחו?

Speaker 1:

ס'איז אביסל א פארקרומטע סברא, ס'איז נישט קיין גוטע סברא. ווייל "אין עושין מצוות חבילות חבילות" איז א כלל אין כל התורה כולה, אז וועגן די חשיבות פון יעדע מצוה זאל מען יעדע מצוה געבן זיין עקסטערע כוס. זאל ער זאגן אז דא איז אנדערש ווייל ס'איז דא עפעס אז זיי זענען צוויי מחותנים די צוויי מצוות, און ביידע זענען "לאחרוב".

ביי די וועי, ס'איז נישט קיין כלל אין כל התורה כולה, ס'שטייט נישט אזוי. ס'איז א כלל, ער זאגט עס באופן כללי, אפילו... וואס איז דא אזא כלל? אפילו "אין עושין מצוות". מיר דארפן זיך איינמאל זיך טאקע זעצן און פארשטיין וואס ס'מיינט בכלל.

Speaker 2:

דו זאגסט אז די סברא איז פארקרומט. ווייל לויט וואס איך זע, ס'מיינט נישט גארנישט, ביידע וועגן. דאס הייסט, איך מאך מסביר א שכל. ס'איז נישט אזא שכל ווי א גוטע שכל צו בויען מיט דעם אן עראפלאן. אן עראפלאן דארף א שכל זיין מוכרח, אדער פארט עס עלעקטריק אדער פארט עס נישט. אבער די אלע זאכן זענען סברות. ווען אונז זאגן אז א סברא איז יא גוט אדער נישט גוט, איך ווייס שוין נישט פונקטליך מיט וואס מען דינגט זיך בכלל. ווייל איך פארשטיי נישט וואס אונז דינגען זיך יעצט. איך שריי יא, ס'מאכט סענס, אין מיין קאפ מאכט עס סענס, און אין דיין קאפ מאכט עס נישט קיין סענס. סאו וואס טוען מיר יעצט? גארנישט.

Speaker 1:

מ'זאגט אן אמת, מ'האט נישט בעסער אויסגעשריבן די צוויי סברות. אבער וואס טוט מען? ניין, ווייל דאס איז נישט נאר אונז. אלע, דער ראב"ד ווען ער דינגט זיך אויפ'ן רמב"ם מיט די זעלבע זאך, קענסטו הערן וואס דער רמב"ם'ס סברא איז. וועט דער ראב"ד זאגן, "איך האב אן אנדערע סברא". ניין, נאר אונז דארפן פארשטיין.

מיין שאלה איז גרעסער. דער מפרש וואס דער מגן אברהם ברענגט דא אראפ, האט אויך ווען ער האט דאס געזאגט געוואוסט אז ס'מאכט נישט קיין סאך סענס. ווייל ער האט אויך געהאט א חברותא, און די חברותא האט אים געזאגט אז ס'מאכט נישט קיין סענס. ער האט געוואוסט אז אפשר קען ער טרעפן עפעס א טראפעלע סענס. ער האט געוואוסט אז ס'מאכט נישט קיין סענס. ווייל ס'איז א שוואכע סברא. ער ברענגט עס ארויף ווייל ס'איז נישטא עפעס בעסער, ווייל ס'איז א שטיקל שווערע קיידא. וואס איז דער חילוק צווישן הבדלה, ברכת המזון, און קידוש, ברכת המזון? ער ברענגט ארויף עפעס א האלבער סברא.

Speaker 2:

איך וואלט געטראכט פארקערט, אז איך זע נישט וואס די פראבלעם איז. מ'האט יעצט געענדיגט די סעודה, יעצט ענדיגט זיך שבת, מ'מאכט ביידע אויף איינמאל. "אין עושין מצוות חבילות חבילות" איז נישט אזא שטארקער דין וואס מוז שטימען אין כל התורה כולה. איינער האט ארויפגעברענגט אז ביי די זאך, ווען ס'איז ממש קידושין און ברכת המזון, איז אפשר א טראפעלע ווייטער גערוקט איינער פון די אנדערע. דארט האט דער תנא געברענגט די זאך "אין עושין מצוות חבילות חבילות". דאס איז נישט געווענדעט אין סתם, ס'איז א כלל אזא, ס'איז נישט קיין כלל ברזל. דאס האט ער געמאכט ביי די זאך ספעציפיקלי.

Speaker 1:

אקעי. ווי נאך איז דא "אין עושין מצוות חבילות חבילות"?

Speaker 2:

דאס איז יא אין די פוסקים. איך האב נאך דארט געזען געווענדעט "אין עושין מצוות חבילות חבילות". חבילות חבילות און חבילות איז די איינציגסטע מאל וואס מ'טוט עס?

Speaker 1:

יא יא.

Speaker 2:

דו מיינסט אז מ'זאל נישט מאכן צוויי מצוות אויף איין זאך?

Speaker 1:

ניין, איך זאג דיר פארוואס, ווייל איך געדענק א לשון כיבוד שהודר למצוה זאל מען טון מיט דעם נאך א מצוה. שטייט דאס נישט אויף די כוס?

Speaker 2:

ניין, איז די פארקערטע פון אין עושין מצוות חבילות חבילות. א פונקט פארקערט, נעמען די זעלבע בעכער וואס מ'האט געמאכט איין מצוה זאל מען שוין טון נאך א מצוה.

Speaker 1:

איך ווייס, מ'זאל לאזן די בלוט פון די מציצה ופיה און נאכדעם בלאזן שופר.

Speaker 2:

אה, ס'שטייט יא נאך זאכן. איך האב א מארקעטינג קאמפיין.

Speaker 1:

אקעי, בקיצור, מ'דארף לערנען.

דיסקוסיע: חפצי מצוה — נוצן א זאך פון איין מצוה פאר אן אנדערע מצוה

Speaker 2:

פארקערט, איך מיין אז אויב איך געדענק, יענער ס'האט געקומען צו רבי די חדר מצוה, איז מער אזויווי ווען ס'איז איבערגעבליבן, אזויווי די חפץ של מצוה, אזויווי דו זאגסט, די לולב וואס איז איבערגעבליבן, זאל מען שוין פארברענען מיט דעם די חמץ. שטייט אויף דעם אין די גמרא שוין אזא זאך. און די רייט מיר פארברענט, און עס וואלט בגענצע נישט פשט אזוי מען צוט די זעלבע מצוה, עס איז נישט מזיוצא צוויי מצוות מיט איין קאס, עס מער אז מען האט אויסגענוצט די קאס, שטעל זיך פאר כהלית וואס עס וואלט געווען איבערגעבליבן די קאס, מע האט נישט געטרונקען, א קאסטנס ברכה דארפן מיט טרינקען, מען טרינקעס נישט ספונים, אבער שטייט עס איז וויסל א אנדערע, עס איז כהלית, אז ווען נישט בלייבט עס און גייט עס אין גארבעזש, אקעי, מען קען מאכן אים נאך א מצווה, אדער בשעת'ן לאנגען א גארבעזש, קען מען מקבל זיין א מצווה פון פארברענען עפעס.

איין נושא של מצוות חילות מילות חילים מער ווען מען שפארט זיך, ווייל מען וויל ווי ווייניגער ספענטס, אבער מען וויל נעצן די זעלבע בעכער פאר ביידע זאכן, ווערסעס דען איז ווען עס שטייט אויף אנדערע זאכן, איינער מיט טערן שטייען מצורים כאנגער אחר, מען עס איז נישט קלאר. אקעי, מען קען לענען לאמבעס, די רבנים זענען תורות אויף די, ס'איז א סארט זאכן קען זענען ביים שיעור פיום טוב, ווייל ס'איז נישט קיין צוגע וואס איז אמת'דיג א צוגע, סאוי ער ערלויף קיין מעשה.

Speaker 1:

אה, זעהסט, מצות דרבנים איז די אדער, זעהסט ווי דער מגדות, ער ברענגט אז דא אויף די מגדות זאגט עס טאקע, ווען קעדעם שיעור ברכות מאכן מען אויף איין סאך מיט די רבנים. אבער אפשר האט מען געדארפט אמת'דיג מאכן זיבן כוסדות אויף שיעור ברכות.

Speaker 2:

אוי, ס'איז ווי א שיינע חומרא, ניין?

Speaker 1:

אקעי, מיר גייען ווייטן. ווידער די כסף סופר פון אייגעסט צו ברענגען די לשון ארום, און דאס איז א מצוה דרבנן א מתלא אזוי ווי רמב"ם שרייבט דאס איז א מצוה מן התורה. דאס איז אלעס געבויט אויף די פאר תירוצים וואס ער ברענגט דא. אקעי. זאלן מיר גיין ווייטער. אקעי.

מעבר צום נייעם נושא: וועלכע סארט וויין מעג מען נוצן פאר קידוש

עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן די נושא פון מאכן קידוש און הבדלה. יעצט קענען מיר לערנען וועלכע סארט וויין מיר מעגן נוצן פאר קידוש. דאס הייסט, אין די דרבנן, זייער אינטערעסאנט, אין די דרבנן וואס מ'זאל מאכן וויין,

פרק כט: קידוש — הלכות איכות היין

המשך: וועלכע סארט וויין מען מעג נוצן פאר קידוש

Speaker 1: אקעי. לאמיר גיין ווייטער.

זע איך דא דער כסף סופר ברענגט די לשון הרמב"ם, און דאס איז נישט קיין מצות דרבנן א מיטלייזער, דאס איז א מצוה דאורייתא. דאס איז אלץ געבויט אויף דעם פרק אויף תורה, וואס ער ברענגט דא. אקעי. לאמיר גיין ווייטער.

אקעי. עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן די נושא פון מאכן קידוש, און אצינד וועלן מיר לערנען וועלכע סארט וויין מען מעג נוצן פאר קידוש. דאס הייסט, אונטער די רבנים וואס מאכן וויין, איז דא כללים פון וועלכע סארט וויין מען מעג נוצן.

Speaker 2: און דאס איז נאר לגבי קידוש, אדער איז דאס בכלל ווען מען נוצט וויין, למשל צו זיין א גוי פאר ד' כוסות אדער וואטעווער?

Speaker 1: ס'איז אנדערש אביסל, באט לאמיר לערנען, אפשר דארטן איז דא חומרות.

הלכה יד: יין הראוי לנסך על גבי המזבח

אקעי. אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. וועלכע וויין? די וויין וואס די תורה האט געזאגט אז ס'איז גענוג גוט פאר די מזבח, פשוט גוטע וויין. לפיכך, אם נתן בו דבש או סובין, וואס אונז דערמאנען יעדן טאג ביים דאווענען מיט א גרויסע כוונה, אם נתן בו דבש פסולה, ביי די קטורת, יא. אפילו כטיפה שחרדל בתוך חבית גדולה, אויף דעם העלפט נישט קיין תערובות, אויף דעם העלפט נישט קיין ביטול, אפילו ווייל ס'געט א טעם. אפילו ביי מזבח העלפט נישט קיין ביטול, ממילא איז שוין געבליבן דער דין אויך לגבי וויין.

אזוי שטייט, אזוי ברענגט ער אין הלכות פירוש המשניות, שטייט אז ארבעה דברים שנתנו על המזבח, בכל שהן. ממילא איז געבליבן אזוי די הלכה אויך לגבי וויין, יא. ס'איז אמת אז מ'קען הערן א חילוק, אז ס'דארף זיין אזויווי וויין ראוי למזבח, מיינט נאך אז ס'נעמט אויך געוויסע חומרות, אזויווי ס'העלפט נישט ביטול.

פירט אויס דער רמב"ם, וכן אנו מורים בכל המערב. אזוי פסק'נט מען אין די מערב. מערב מיינט די רמב"ם'ס מערב. די רמב"ם'ס מערב מיינט וואס? די מגרב?

Speaker 2: אין די וועסט. מערב איז טייטש די וועסט.

Speaker 1: אה, אנו מורים מיינט פון וואו ער קומט, ער קומט פון און מערב, מערב איז די טייטש, און דער רמב"ם זאגט אויף אראביש "מגרב", אבער ס'מיינט בעיסיקלי מאראקא, אלדזשיריע, די געגנט. ס'מיינט, מאראקא איז אסאך מער מערב פון ספעין. ס'איז מער, ס'איז ביידע וואס איז מערב פון ספעין.

Speaker 2: דער מערב פון ספעין, יא. ס'איז מערב פון ארץ ישראל דאך.

Speaker 1: ס'איז טאקע מערב. אבער, זאגט דער רמב"ם, "ויש מי שמתיר לקדש עליו", ס'איז דא וואס זענען יא מתיר צו מקדש זיין אויף יין וואס האט דבש. "ואומר", און איך וועל זאגן אזוי, "לא נאמר יין הראוי לגבי מזבח", דאס וואס ס'שטייט "יין הראוי לגבי מזבח" מיינט נישט צו זאגן אז ס'דארף אננעמען אלע חומרות, אז ס'טאר נישט האבן קיין דבש און סוכר ווייל ס'פסל'ט קרבנות, "אלא להוציא יין שריחו רע", ס'זאל זיין א גוטע קוואליטי, ס'זאל זיין אזוי גוט אז מ'האט עס גענוצט פאר'ן מזבח. אויב דער מזבח האט עפעס אנדערע הלכות וואס האט שוין צו טון מיט קדושה, איז אן אנדערע זאך. נאר יוצא זיין נישט גוטע וויין, למשל, ריחו רע, א וויין וואס שמעקט נישט גוט, אדער מגולה וואס איז דא א חשש סכנה, וואס מגולה איז מסתמא אסור ווייל מ'טאר עס נישט טרינקען, אבער בדיעבד טרינקט מען עס יא. אדער מבושל, יין מבושל וואס איז ווייניגער חשוב. שמן קטשן לחם, אויף דעם קען מען נישט, ווייל דאס זענען טאקע שוואכערע קוואליטי וויין, און דאס איז די עיקר הלכה וואס זאגט אז ס'דארף זיין יין הראוי לגבי מזבח. פארוואס זאל נישט זיין קיין דבש? ס'קען עס מאכן בעסער. איינער האט דייקא ליב וויין מיט דבש.

דיגרעסיע: היסטארישער הינטערגרונט וועגן וויין אין אייראפע

Speaker 2: רייט. איך מיין אז די אינטערעסאנטע זאך דא איז אזוי: אין ארץ ישראל איז דא וויין, ווייל אין ארץ ישראל וואקסן טרויבן אין גרויסן. אין אייראפע איז געווען קאלט, און אסאך פון די פלעצער האבן גענוצט טאקע האניג. האניג מאכט מען "מעד", אדער מ'מישט אריין אין די וויין.

Speaker 1: מ'מאכט וויין פון האניג?

Speaker 2: מ'מישט אריין האניג אין די וויין.

Speaker 1: אקעי, אריינגעמישט האניג. אבער על כל פנים, אין אייראפע האט מען זיך אסאך מער געמוטשעט מיט וויין. סאו ער זאגט, "החיים אומרים בכל מערב ספרד", אין יענע פלעצער זענען טאקע געווען קוואליטי וויין.

Speaker 2: אקעי. ס'איז נישט געווען קיין וויין אין אייראפע?

Speaker 1: ס'איז געווען, יא. מ'האט געמאכט וויין פון ראזשינקעס. מ'האט זיך אסאך מער געמוטשעט, און וועגן דעם איז די הלכה פון ראזשינקע וויין געווען זייער שטארק נוגע. דער רמב"ם גייט רעדן וועגן דעם. איך מיין אז מ'פרעגט די זיידעס... ס'איז נישט געווען אזוי גרינג וויין אזוי ווי היינט. ס'איז געווען טאקע געווען וויין, אבער ס'איז געווען געוויסע לענדער וואס מ'האט זיך געמוטשעט מיט האבן וויין. איך בין אביסל מסופק אין דעם. אבער אקעי, קענסט טאן דעם גרינגן וועג. ס'קאסט נישט קיין געלט פאר גארנישט.

די דעה ויש, הלכה ידועה, די דעה וואס זאגט די הייליגע רמב"ם, די דעה ויש, וואס זענען גערעכט דאך.

Speaker 2: ווי אמת איז דאס?

Speaker 1: ער זאגט א שטייט אין ירושלמי, יא, מ'קען מקדש זיין מיט יין קונדיטון, וואס לכאורה מיינט דאס איז א וויין פון מיט אריינגעלייגט האניג אדער אנדערע זאכן, א זיסע וויין. אקעי.

הלכה טו: יין שטעמו טעם חומץ

זאגט די רמב"ם, יין שטעם טעם חומץ, ער זאגט אז א יין שריחו רע טויג נישט. זאגט די רמב"ם, ריחו רע אוכלת, אבער ריחו רע איז נישט די איינציגסטע זאך. אויב די טעם איז נישט גוט, די טעם איז ווי חומץ, אע"פ שריחו ריח יין, אין מקדשין עליו. וכן שמרים שנתן עליהם מים.

Speaker 2: וואס די יין שטעם חומץ, למשל, וואלט יא געווען כשר לגבי מזבח?

Speaker 1: ער האט נאך וויין, ער האט נאך וויין.

Speaker 2: האט ער נאך אלץ א קשר צו די ענין פון די מזבח?

Speaker 1: איך ווייס נישט, ער האט נישט קיין טעם, ער האט נישט קיין גוטע וויין. אפשר אנקומען צום מזבח.

Speaker 2: אבער ס'איז נישט פשוט. די רמב"ם זאגט יין שטעם או ריחו רע. ער זאגט נישט... ניין, ווייל ער זאגט אע"פ שריחו רע. קוק, איך וואלט געזאגט, מ'וואלט געקענט פשוט מאכן א זאך גרינג, זאגן יין שטעם או טעם רע, או מגולה. ניין, ער זאגט, ס'איז דא אזא סארט וויין.

Speaker 1: You're worried about כללים און זאכן.

Speaker 2: ניין, איך וויל וויסן צו... ס'איז דא אזא סארט... דו גייסט שוין באלד זען אז ס'איז פארקערט, יא.

Speaker 1: יא, alright, לאמיר זען. ס'איז נישט אמת אז ס'דארף זיין ביידע. ס'מעג האבן א ריח רע.

Speaker 2: נישט ריח רע. ריח חומץ און ריח רע איז נישט די זעלבע זאך. ריח רע איז טאקע אז ס'שטינקט. ריח חומץ איז עסן. איך פארשטיי אז אויף די מזבח איז די עיקר די ריח וואס ס'מאכט. אויב ס'איז ריח יין, גייט מען נישט... מ'איז נישט טועם.

Speaker 1: מיר זענען שוין געגאנגען ווייטער פון דעם. אבער די ריח איז נאר לגבי דבש, דארט איז די מחלוקת. יעצט איז דא א פשט. דו קענסט עס רופן למזבח, באט דאס איז שוין לכאורה מסכים אפילו די דעה וואס איז נישט מסכים ביי די דבש.

Speaker 2: ניין, איך זאג א פשוט'ע זאך, אז ביי מזבח איז לכאורה די ריח וויכטיגער, ווייל מ'טרינקט עס נישט, און ביי קידוש טרינקט מען עס.

Speaker 1: די רמב"ם האלט נישט אזוי. לייען ווייטער.

שמרים שנתן עליהם מים

וכן שמרים שנתן עליהם מים, שמרים איז דער זאץ, די איבערגעבליבענע שלח וואס בלייבט אונטן פון די וויין, וואס האט נאך אין זיך לחלוחית פון וויין, און מ'וויל אויסנוצן די מאקסימום, לייגט מען, גיסט מען אריין וואסער, וואס האט באקומען א טעם פון וויין. זאגט ער, אפילו ס'האט באקומען א טעם יין, אבער דאס איז נישט אליין יין, ס'איז דאך עיקר וואסער וואס האט אביסל א טעם יין, און מ'קידש'ט אויף דעם. זאגט דער רמב"ם, מדברים אמורים, די הלכה אז שמרים שנתן עליהן מים הייסט נישט קיין יין, איז נאר בשלא נתן על השמרים שלושה מים, והוציא פחות מארבעה, און ס'איז ארויסגעקומען ווייניגער ווי פיר. דאס הייסט אז אין די שמרים איז נישט געווען איינגעזאפט א פערטל פון די אמאונט פון די גאנצע כוס, דאס הייסט ס'איז נישט דא דערין קיין פערטל וויין. אבל אם הוציא ארבעה, אויב האט ער אריינגעגאסן וואסער דריי און ס'איז ארויסגעקומען פיר, בשעת ס'איז נאך געווען אסאך לחלוחית, א פערטל, הרי זה יין מזוג. און זיי האבן שוין געלערנט, איך מיין אין הלכות ברכות, יא, זיי האבן שוין געלערנט די הלכה פון שנתן על השמרים שלושה והוציא ארבעה, יא.

Speaker 2: אפשר אין הלכות ברכות ביים בורא פרי הגפן, איך געדענק נישט.

Speaker 1: הרי זה יין מזוג, הייסט עס יין מזוג. יין מזוג מיינט ווען ס'איז דריי חלקים וואסער און איין חלק וויין, דאס הייסט יין מזוג, און מ'קידש'ט דערויף, דאס איז וויין.

הלכה טז: כלי שהיה מלא יין ושתה ממנו

Speaker 2: קען מען נעמען נאך א זאך וואס פסל'ט די וויין, ווייל ס'איז נישט קובע דוקא?

Speaker 1: יא. כלי שהיה מלא יין, א כלי וואס איז געווען פול מיט וויין, אפילו יש בו כמה רביעיות, אפילו אויב די כלי איז גרויס און ס'האלט אין זיך אסאך, מ'קען דערפון אנפילן מערערע כוסות, ס'האט אפאר רביעיות, אבער אם שתה ממנו, הרי זה פגמו, האט ער אראפגענומען די חשיבות, די וויין הייסט אזויווי פגום, ס'איז שוין נישט, ס'איז שוין דא דערין עפעס, ס'איז שוין נישט אזוי חשוב, דער מענטש האט שוין געטרינקען דערפון, ונפסל, ס'איז געווארן פסול פאר קידוש, ואין מקדשין על השאר, מ'קען נישט מקדש זיין אויף די איבריגע, והרי הוא כשיורי כוסות, אזויווי אויף א כוס, פארשטייסטו, אזויווי מ'האט שוין געטרונקען פון דעם כוס, איז עס נישט קיין שיינע... דאס איז די ווארט, אז פגום, אפילו א דיקסטע גרויסן באטל, ס'איז נישט קיין אמת'דיגע כוס, אבער ס'איז שיורי כוסות, ממילא איז נישט קיין וואוילע זאך, קענסט נישט מקדש זיין דערויף.

Speaker 2: יא, ווייטער.

Speaker 1: דאס וואס ער מיינט אז ביי די הלכה פריער אז מ'קען נישט מאכן מיט די זעלבע כוס, מיינט אויך נישט אז מ'קען אביסל טרינקען און נאכדעם מאכן גיסן. מען דארף ממש א נייע כוס וועגן די ענין פון פוגם.

Speaker 2: יא, דער שולחן ערוך זאגט אז מען קען אריינגיסן אביסל נייע וויין, דעמאלטס ווערט עס געפיקסט.

Speaker 1: יא, דער רמ"א... מען גיסט עס צוריק אריין דערוואטן?

Speaker 2: דער רמ"א זאגט נישט, ער זאגט נישט אזוי, ער זאגט נאך... דארט... אפילו מחזק מיט קיין מרובה...

Speaker 1: אה, מיינסט צו זאגן אז מען גיסט דירעקט אריין אפילו... פון די חובות, וואס דארפן מיר שוין קומען מיט די וויין?

הלכה יז: יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין

Speaker 2: יא, יין שריחו רע, יין שריחו רע וריחו חומץ וטעמו טעם יין, אבער וואס האט א ריח ווי חומץ און דער טעם איז ווי יין, מקדשין עליו.

Speaker 1: דער טעיסט איז דאך אזא ריחו רע, אזוי ווי עס איז פריער געזאגט. דא פאסט א ריח חומץ אבער מ'גייט נאך דער טעם. נו ווי געזאגט, דער טעם... אויב ס'איז דער טעם חומץ, אפילו ס'שמעקט ווי וויין איז נישט גוט, אבער פארקערט איז יא גוט, דאס איז תלוי אין די טעיסט, נישט אין די שמעק.

Speaker 2: ניין, אבער געזאגט ריח ורע קען מען נישט, אבער ריח חומץ מיינט נישט ריח רע. ריח חומץ איז נישט א זאך.

Speaker 1: רייט. חומץ איז נישט רע, חומץ איז א גוטע זאך. מער זויער אדער וואס. חומץ איז טייטש עסיג, אבער מען ניצט עס, ס'איז א גוטע זאך. עסיג קען מען ניצן פאר רעסיפיס, פאר רעסיפיס, מען דינקט אריין אין דעם די ברויט, יא?

Speaker 2: פסח ביינאכט, עס איז א חשוב'ע זאך, דיפבל, אבער קיין וויין איז עס נישט.

Speaker 1: רייט.

יין מזוג, יין צמוקים, יין תוסס

וכן יין מזוג, ויין צמוקים, יין מזוג וואס ער האט פריער געזאגט, וויין מיט וואסער, אדער וויין וואס מען האט געמאכט פון ראזשינקעס, מקדשין עליו קען מען מאכן קידוש, והוא שיש בצמוקים שעוד יש בהם לחלוחית. ס'דארף אבער דאפקא זיין צמוקים וואס האט נאך אין דעם א נאסקייט, שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשם, אזוי אז מ'זאל עס וועלן קוועטשן וואלט ארויסגעקומען די... ער רופט דא וויין דערפון... ער רופט דעם דבש, ווייל ס'ווערט געדיכט. נישט וויין, ס'איז דער דבש, דער דבש איז מער ווי א גראם וואסער. ער זאגט אז ביי די צמוקים, די הארטע פארט פון אינעווייניגסטע איז... יא, די טראפ, די אויסגעטריקענטע טראפ. דארף זיין גענוג אז עס קען ארויסקומען פאר די סיראפ, א ביסל זאפט... עפעס א זאפט דארף קענען ארויסקומען, דאס איז נישט וואסער, ס'איז מער א געדיכטער זאפט, דאס הייסט די וואש.

Speaker 2: רייט. אבער ביי צמוקים זעט אויס קיין ארבעט עס שוין מיט הוציא שלישו, הוציא... דאס איז אן אנדערע מין, ווייל די וואסער באקומט די טעם פון די גאנצע ראזשינקע און ווייקט זיך אין דעם. אבער נאך אלץ דארף זיין דעם דבש.

Speaker 1: יא. ס'איז אן אנדערע שיטה. ס'איז נישט פאר יא.

וכן יין תוסס מגיתו, וויין וואס עס איז פריש ארויס פון די גת. מען האט עס דזשאסט געקוועטשט, דאס איז אונז גערופן מאסט, וויין נאכן קוועטשן. די פראסעס האט אנגעהויבן אממ...

קידוש והבדלה — יין חדש מגתו, חמר מדינה, וקידוש יום טוב

הלכה יז (המשך) — יין חדש מגתו וסוחט אשכול של ענבים

Speaker 1: ס'איז מער א געדיכטע זאפט, וואס דו מיינסט איז די וואש.

אבער ביי צימוקים זעט אויס אז גיי ארבעט עס נישט מיט הוציא שלושה, הוציא דאס. ס'איז אן אנדערע מין, ווייל די וואסער באקומט די טעם פון די גאנצע ראזשינקע ווייקט זיך אין דעם. אבער נאך אלץ דארף זיין דערין די דבש. דאס איז די אנדערע שיטה.

ויין חדש מגתו — וויין וואס איז פריש ארויס פון די גת וואס מ'האט עס דזשאסט געקוועטשט, דאס וואס אונז רופן מאסט, וויין נאכ'ן קוועטשן איידער ס'האט אנגעהויבן פערמענטן, מעג מען אויך מאכן דערויף קידוש, ס'איז אויך כשר.

וסוחט אדם אשכול של ענבים — מ'קען אפילו נישט פון די גת, נאר מ'קען ממש אויסקוועטשן פון די האנט, געבן א קוועטש אויף אן אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו. דאס הייסט, גלייך דעמאלטס. בשעתו מיינט אזויווי ביום ההוא, ווייל מ'טאר נישט קוועטשן שבת. ער מיינט צו זאגן ערב שבת, ער האט פריער געזאגט אז מ'קען דאך מאכן קידוש פאר שבת. אבער די פוינט איז אז ער קען עס געבן א טו גלייך.

וואס איז די חידוש אז גת איז לאו דווקא? ער מיינט צו זאגן עני וויין וואס איז... ס'איז נישט קיין חילוק, גת איז די זעלבע. ס'שטייט אזוי אין די גמרא, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן. ער זאגט אז ס'איז א הידור, א שיינע זאך פון מאכן שבת. ס'שטייט דארט נישט קיין וויין, ווייל ס'האט נישט קיין טעם פון וויין, ס'איז גרעיפ דזשוס. ס'איז בדיעבד.

דיסקוסיע: גרעיפ דזשוס איז נישט כשר פאר קידוש

Speaker 2: בדיעבד איז נישט בדיעבד, ווייל זייער אסאך מענטשן קענען נישט טרינקען וויין, און גרעיפ דזשוס איז זייער וועג פון יוצא זיין וויין.

Speaker 1: נו נו, ס'איז נישט קיין שמחה אין טרינקען גרעיפ דזשוס. דאס וואס מ'טאר טרינקען יין חדש מגתו איז ווייל ס'איז א וויין, ס'איז נאך פריש, און ס'האלט אינמיטן, ס'איז נאך נישט אינגאנצן וויין, אבער נישט א גרעיפ דזשוס וואס איז סתם א פסא זיסע געטראנק.

ס'גייט צוריק צו אונז וואס דו זאגסט אז כוס של ברכה ווען מ'טרינקט עס נישט איז פורים, אדער כוס של ברכה ווען מ'געבט א טעיסט א טראפ, וואס איז דא אן ענין פון כוס של ברכה. אבער, נישט יעדער איינער האט ליב וויין, אבער יעדער וויל טון מצוות כתקונן, טוט מען עס וויאזוי ס'זעט אויס, אפילו אויב ס'איז נישט די אמת'דיגע, ס'האט נישט די תוכן דערפון. יין איז נישט חשוב ווען ס'איז יין המשמח, אבער אויב ס'הייסט יין, יין איז מען יוצא. די זעלבע סיבה פארוואס מענטשן טרינקען כוס של ברכה און מ'געבט א קליינע סיפ, ווייל מ'וויל יוצא זיין עפעס. דו זאגסט אז ס'האט נישט קיין פשט, ס'איז אמת. אבער מענטשן טוישן זיך נישט אזוי שנעל צו אנהייבן ליב האבן וויין, אבער זיי ווילן טון די מצוה.

ער מעג מאכן קידוש אויף ברויט. עס שטייט מפורש אין רמב"ם. אפשר אין שולחן ערוך שטייט נישט אזוי, אבער דער רמב"ם האט גע'פסק'נט אז אויב איינער האט נישט ליב וויין, זאל ער מאכן קידוש אויף ברויט, ווייל דאס האט ער ליב. דאס האבן זיי דעמאלטס געהאט ליב.

אבער נישט אז ער זאל מאכן קידוש אויף גרעיפ דזשוס. דאס איז פסול לגמרי.

Speaker 2: אקעי. מדינה שרוב יינה... סאו מען רעדט דאך דא פון יין חביב עליו, דו האסט עס בעסער ליב ווי די ברויט.

Speaker 1: דער רמב"ם מאכט נישט קיין חילוק. איך ווייס, איך בין זיכער אז עס איז בדיעבד. און אויך האלט איך אז גרעיפ דזשוס איז נישט קיין יין חביב עליו.

Speaker 2: וואס נישט?

Speaker 1: ווייל איך וועל דיר זאגן. יין חביב עליו, מען רופט עס נייע וויין, מען רופט עס נישט גרעיפ דזשוס. גרעיפ דזשוס איז סתם א נייע זאך. מען האט קוים נישט געווען אין פארדעם גרעיפ דזשוס, אמת? ס'איז נישט קיין וויין, ס'איז נישט קיין... איך פארשטיי נישט די שאלה.

יין חביב עליו איז, ס'איז דא א מענטש וואס האט ליב אן א שיעור, ער וויל נישט ווארטן ביז עס ווערט וויין. ער האט יעצט ארויסגעטראפן די טרויבן, דאס איז זיס, ער האלט... איך וועל דיר זאגן נאך מער. דא רעדט מען פון א... ווען מען גייט אין די כרם, יא, דעמאלטס בימי בציר הענבים, יא, איז דא א תקופה אין די יאר, לאמיר זאגן, יא, תמוז? און ס'איז שוין א גאנצע יום טוב, מען ברענגט שוין די וויין, ס'איז שוין דא נייע געקוועטשטע וויין. אקעי, מען קען שוין מאכן קידוש אויף דעם אויך. אבער מען קויפט גרעיפ דזשוס אין די סטאר, און מען רעדט זיך איין אז מען מאכט פון דעם וויין? איך ווייס נישט. איך בין זייער דערקעגן. איך ווייס נישט וואס דיר צו זאגן. אויב איינער האט נישט ליב, זאל ער מאכן קידוש אויף ברויט. וואס איז די בראך?

הלכה יז (המשך) — מדינה שרוב יינה שכר

Speaker 1: כער, ווייטער. מדינה שרוב יינה שכר — מדינה וואס די פאפולער טרינק דארטן, און אינטערעסאנט ער רופט עס "יינה", זעט אויס אז יין איז דער דייטש פון וואס מען טרינקט. חמר מדינה, חמר מיינט אויך וויין, יא. די אנגענומענע אלקאהאל, די בעוורידזש פון דעם פלאץ, איז שכר. רוב דעפענס. דאס הייסט אז ס'איז דא וויין אויך.

אפילו שאינו פסול לקידוש — דו האסט דאך נישט וויין, מיטל הבדלה לכתחילה. הבדלה קען מען יא מאכן דערויף, ווייל ס'איז ווי חמר המדינה. ער זאגט אונז נישט מער וואס, וואס איז פשט, דאס הייסט קידוש דארף זיין יין דווקא? אהא. ווי מען איז אנגעקומען צו דעם ער זאגט אונז נישט. ביידע לערנט מען ארויס, ביידע איז איין פסוק "זכור" און ביידע האבן חז"ל מתקן געווען עס זאל זיין אויף יין.

דיסקוסיע: פארוואס חמר מדינה פאר הבדלה אבער נישט פאר קידוש?

Speaker 2: נא, דער תירוץ איז פשוט, וואס איז דאס ווארט, זאגט דער מגיד משנה, קידוש אויב דו האסט נישט קיין וויין, מאך אויף ברויט. הבדלה קען מען נישט מאכן אויף ברויט, ממילא מוז מען מאכן אויף חמר מדינה. אבער אלס געווען... אלס הבדלה אלס מגיד משנה.

Speaker 1: אה, מיינט ער ווייל אויף הבדלה האסטו אן אנדערע אפשן, ממילא האט מען דא מתיר געווען. איך מיין אויב ביי קידוש איז דא אן אנדערע אפשן, ממילא האט מען דא נישט מתיר געווען.

Speaker 2: פאר וואס אבער נישט מ'קען מאכן הבדלה אויף ברויט?

Speaker 1: איך מיין אויב ס'איז דא א זאך ווי ברויט מ'עסט נישט דארט נישט נעכטן, אן אויף דעם שיעור. הבדלה האט נישט מיט קיין עסן. זאגט ער הבדלה האט נישט מיט חסידות.

Speaker 2: דאס מיינט אז איינער האט געגעסן מלוה מלכה, זאל ענדערש ווי איידער מאכן אויף גרעיפ דזשוס אדער אויף יין, חמר מדינה...

Speaker 1: איך ווייס נישט. דער רמב"ם, דא זאגט צוויי פסקים וואס זאגן אנדערש, ביידע וועגנס. צוויי פסקים וואס זאגן דאס ס'קען מאכן יא קידוש אויף חמר מדינה, צוויי פסקים וואס זאגן דאס מ'קען מאכן הבדלה אויף פת, אבער פשטות ההלכה וואס דער רמב"ם ברענגט איז אז אויף הבדלה איז נישט דא אויף פת, ממילא איז דא חמר מדינה, קידוש איז דא אויף פת, קען מען מאכן אויף פת.

דיסקוסיע: וואס קוואליפיצירט אלס חמר מדינה?

Speaker 1: עס איז אויך אינטערסאנט, ווייל היינט למשל מענטשן זענען זיך מקיל אפילו אויף, איך ווייס, אראנדזש דזשוס, קאוק, אבער דער לשון רוב יין אנד שכר, עס זעט אויס ווי עס איז נאך אלס אין די פֿעמילי פון וויין, אין די טערמס אז ס'איז א משקה המשכר. יא. אבער גיין זאגן אויף עפעס וואס איז בכלל נישט אין דעם מין, אין די... איך מיין אין די משנה סתם... ס'איז אויך געווען וואסער. קיינער פלעגט נישט זאגן אז וואסער איז א חמר מדינה.

Speaker 2: וואס איז געווען אין יענע צייטן? אויך ס'איז געווען מי פירות, אבער ס'איז מסתם געווען געוויסע זאכן וואס מ'קען טרינקען. פלעגט מען נישט טרינקען.

Speaker 1: ביסט גערעכט, מיר דארפן מדייק זיין. איך מיין לויט מיין האק, אז מ'דארף זיך אנטרינקען, אז די גאנצע זאך איז כבוד, זאל מען האבן אביסל שמחה, ביסט זיכער גערעכט.

אה, סאו קומט מען צו דעם לכאורה, אז רוב מענטשן זענען נישט קעיפעיבל, אבער רוב מענטשן טרינקען נישט קיין וויין, זיי ווילן נישט טרינקען א משקה, משקה המשכר מוצאי שבת... זאלן זיי יא, איז א מעשה? שוין, דאס שטייט אין די תורה אז מ'דארף טרינקען וויין, און די תורה רעדט דאך אויך אין א געוויסע... אזוי ווי די נארמאלע מענטשן... נארמאלע מענטשן, נארמאלע מענטשן, העלא? וואס האט ער געטון baby? I don't know... נארמאלע מענטשן וואס טרינקען אמאל... פרעגסטו א קשיא, אזוי ווי קליינע קינדער... אמאל פלעגט מען געבן פאר קליינע קינדער אויך צו טרינקען וויין. היינט איז זייער נישט איינגעפירט. יא, מ'זעט אין א ברית געבט מען שוין פאר די בעיבי וויין. דאס איז א אידישע מנהג אז מ'טרינקט פון דעם ווען מ'איז איין טאג, אכט טעג אלט. איך ווייס נישט וואס איז ביי די גוים וואס זיי טרינקען ווען זיי זענען אכט, סאפאוזעדלי. צורי חיה.

דיגרעסיע: וויין מיט וואסער (מזיגה) אין אלטע צייטן

Speaker 1: באט אמאל איז נישט געווען, אמאל איז נישט געווען קיין אנדערע טרינקעס, קיין וויין. אה, ס'איז נישט געווען, איך געדענק אז די וויין איז אויך געווען געמישט מיט דריי פערטל וואסער. איך האב געזען א שיינע פסק... פארשטייט זיך אז מ'קען געבן פאר א קינד, דאס איז געווען א פסק. זיי האבן געזאגט אז ס'קען נישט זיין, אבער זיי האבן ראיות אז די פאונדינג פאדערס, אז די מענטשן וואס האבן געמאכט די תקנה אז מ'מעג האבן א גאן אין אמעריקע, זענען אלעמאל געווען שיכור. מ'קען עס זען, איז דער שיכור! ער איז דער וואס האט דאס געזאגט! קען דאך נישט זיין! דער וואס איז אייביג שיכור, דורך זיין טאלערענץ לעוועל, זייער הויך. איז גערעכט, קען זיך טיילן. אזוי ווי חבל על דאבדין ולא משתכחין, עס איז שוין נישט.

אבער דער חכם האט מען גערעכט, אז אויב מ'זעט מיה מוזג וואס איז נאר א פערטל וויין, אז ס'הייסט ס'איז נאר צוויי פראצענט אלקאהאל קומט אויס. יא, א נארמאלע וויין איז די פערטל 12 פראצענט, אז עס איז א פערטל איז דייי 4 פראצענט. עס איז שוואכער ווי אונזער ביר. סאו... קען זיך זיין אזוי... מען קען אזוי טון. דער חכם, דער איז אן אמת'דיגע אייעץ. איינער וואס האט א שוועריקייט מיט טרינקען וויין, איז די און היינט איז דא א גוטע וויין וואס אים פארקויפט. אפשר האבן זיי שוין געמאכט די מזיגה אין די סטאר, איך פרייש ווי זיי מאכן עס. אבער עס איז פינף פראצענט... איך מאך קעוויטן, איך האב דא דארפן יענדע ציינטיגע צייטן, ווייל איך וויל טרינקען וויין, אבער מיך האב נישט שוין כאכט צו טרינקען די פענסי וויין. סאו דעי ליידט וויין, עס איז גוט, עס געט א וויסל צום. אבער זייער ווייניג, נישט פרמידה. יא. אקעי. גיימיר רעדן וועגן יום טוב. יא, ביבי?

הלכה יח — קידוש והבדלה יום טוב

Speaker 1: סאו דער רמב"ם, די אלע מצוות וואס מ'האט יעצט גערעדט וועגן קידוש, אינטערעסאנט, ער גייט דאס פארציילן אויך יום טוב, מצוות קידוש יום טוב. די ערשטע מאל אין הלכות שבת וואס ער רעדט אונז וועגן עפעס יום טוב, יא? איך מיין, באלד וועט אנקומען הלכות יום טוב, וועלן מיר זען אז זייער אסאך מלאכות זענען בעצם די זעלבע, אבער דאס ווייסן מיר נאך נישט. טאקע אינטערעסאנט אז ער ווארפט אריין הבדלה, קידוש יום טוב דא.

קוק, קוק, קוק, זע די reason. כשם שמבדילין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך... די זעלבע זאך טוט מען יום טוב, מ'מאכט קידוש בלילי יום טוב ווען יום טוב קומט אריין, און מ'מאכט הבדלה במוצאי, די זעלבע זאך מוצאי יום הכיפורים. יום כיפור מאכט מען נישט קידוש, ווייל מ'טרינקט נישט יום כיפור.

שכולם שבתות ה' הם — די תורה זאגט אז אלע ימים טובים ווערן גערופן שבתות.

דיסקוסיע: וואו שטייט "שבתות ה'"?

Speaker 2: ווי שטייט אין פסוק די לשון שבתות?

Speaker 1: ס'שטייט "מלבד שבתות ה'" אין די ענד פון פרשת אמור, און איך מיין אז די גמרא דארט זאגט אז דאס מיינט ימים טובים אויך.

Speaker 2: ווי שטייט שבתות ה' אין די ענד? פארדעם זאגט ער "שבתון", דאס הייסט דאך שביתה, אמת?

Speaker 1: איך בין גאנץ זיכער אז די לשון שבתות ה', "מלבד שבתות ה'", דארף צו זיין... יא, אבער ס'קען זיין אז ס'מיינט אלע, אלע ימים טובים. נישט קלאר. מ'זעט אז פסח הייסט שבת, יא, ס'איז דא די ענין אז שביתה והוא שובת הייסט שבת, כולל יום טוב.

אבער שבתות ה', געווענליך וואס מ'זאגט אויף שבת, שבת ה' מיינט אז דער אייבערשטער האט גערוט. יום טוב האט דער אייבערשטער נישט גערוט, ס'איז דאך אונז רוען אויף א נס אדער וואס.

Speaker 2: שבת ה' מיינט נישט דאס. אזוי ווי "שבת הוא לה'", אה, רש"י ברענגט שוין דארט אין פרשת ויקהל, "שבת לה'", כשם שנעשה בשבת בראשית.

Speaker 1: ס'איז גערעכט. אבער קען זיין שבת ה' מיינט מ'רוהט לשם ה', לכבוד ה', לשם ה', אזוי ווי רש"י זאגט דארט, לשם ה'. דער כוזרי איז מאריך אז אלע ימים טובים הייסן שבתות ה', ווייל ס'איז דא אין דעם א געטליכע זאך אין די שביתה, ס'איז נישט סתם מענטשן האבן געמאכט צו רוען.

בכל אופן, איך מיין אז דער רמב"ם מיינט צו זאגן, ממילא ווען ס'שטייט "זכור את יום השבת לקדשו", וואס פון דעם לערנט מען זכירה בשבח וקידוש, מיינט עס דוקא שבת, מיינט יעדע שביתה. קומט אויס אז לכאורה דארף קידוש היום אויך זיין דאורייתא לויט'ן רמב"ם פון דעם זעלבן פסוק, און פארדעם שטייט עס דא, ווייל דא איז די מצוה פון "זכור את יום השבת". אזא זאך מאכט ער דאורייתא. ער זאגט...

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן? נוסח קידוש יום טוב, הבדלה, און "מקדש השבת וישראל והזמנים"

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 1:

אבער אניווייס, איך מיין אז דער רמב"ם מיינט צו זאגן אז ממילא, ווען ס'שטייט "זכור את יום השבת לקדשו", וואס פון דעם לערנט מען זכירה על היין, זכירה בשעת קידוש, מיינט עס דווקא שבת, מיינט עס יעדע שביתה. קומט אויס אז לכאורה דארף קידוש פון יום טוב אויך צו זיין דאורייתא לויט דער רמב"ם, פון די זעלבע פסוק, ווייל דעמאלט שטייט עס דא, ווייל דא איז די מצוה פון "זכור את יום השבת". אזא זאך מאכט א דאורייתא?

ער זאגט "זכור את יום השבת לקדשו", מיינט ער יום השבת. ניין, ער זאגט נאר פשוט אזוי ווי אזא גזירה שוה אז שבתות ה' הן.

ניין, ס'מיינט נישט, אזוי ווי אגיין, די פשוט'ע פשט מיינט עס בכלל נישט מאכן קידוש. לויט די פשט, אבער נאכאמאל, מיט די פשט פון חכמים, "זכור את יום השבת לקדשו" איז די מצוה פון קידוש. שטייט דאך דירעקט "שבתות ה'", ס'איז קלאר אז ס'איז א דרבנן. דער רמב"ם זאגט נישט אזוי קלאר, ער זאגט "כשם" און "כך", אבער ער זאגט נישט אז ס'איז אויך א מצוה דאורייתא. ס'איז נישט קלאר, ער זאגט "שבתות ה'", ממילא איז עס די זעלבע.

זייער גוט. סאו, אונזער מחלוקת, אזוי ווי אלע ווילן האבן א מחלוקת, ס'איז סתם צוויי מענטשן וואס זאגן זאכן. און טאקע דער מגן אברהם דא האט אנגענומען אז ס'מיינט טאקע מדרבנן, אבער דער מנחת חינוך האט געזאגט אז ס'שטייט "כשם", "כשם", איז דאך משמע אז ער מיינט אז ס'איז בכלל די פסוק "זכור את יום השבת לקדשו".

ס'איז נישט קיין גרויסע נפקא מינה. איינע נפקא מינה איז ווען ער מאכט א ספק, ס'דארף יא זיין אן עכטע נפקא מינה. איינער געדענקט נישט צי ער האט געמאכט קידוש, ער דארף מאכן נאכאמאל. דער רמב"ם האט עס נישט געזאגט, אבער ס'דארף זיין אזא נפקא מינה, רייט?

Speaker 2:

רייט. לאמיר זאגן ער האט נישט געמאכט נישט ביים דאווענען, נישט ביי... ער איז מסופק אויף ביידע.

Speaker 1:

אמת.

הבדלה מוצאי יום טוב – ווען מאכט מען הבדלה?

Speaker 1:

רייט. ער זאגט "ומבדילין", די זעלבע זאך איז מיט הבדלה, "ומבדילין במוצאי ימים טובים". וועלכע מוצאי יום טוב? איז אבער דא א שאלה, ווען? וועלכע מוצאי יום טוב? זאגט ער, ביידע מוצאי יום טוב. סיי מוצאי יום טוב לחולו של מועד, דאס הייסט, ווען מאכט מען הבדלה? יא, רייט? ער האט שוין געזאגט "ומבדילין במוצאי החג", א געווענליכע מוצאי יום טוב. דאס הייסט, ווען ס'איז מוצאי יום טוב צו חול, מוצאי ערשטע טעג יום טוב, אדער מוצאי שבת ליום טוב, ווען שבת פאלט אויס אין יום טוב, ווען מ'דארף מאכן מוצאי שבת, וואס טוט מען דעמאלט? מאכט מען הבדלה. להבדיל, ביי מוצאי יום טוב לשבת מאכט מען נישט קיין הבדלה על הכוס אדער בכלל?

Speaker 2:

ניין, בכלל נישט. מ'זאגט נישט קיין "אתה חוננתנו", מ'מאכט נישט קיין הבדלה.

Speaker 1:

ניין, ניין, ניין, מ'מאכט פארקערט. די איינציגסטע זאך וואס מ'זאגט איז ווען ס'איז מוצאי שבת צו יום טוב.

Speaker 2:

אה, מוצאי שבת צו יום טוב, רייט, רייט.

יסוד ההבדלה – נאר ווען ס'ווערט מער וואכנדיג

Speaker 1:

די כלל איז פשוט, ווען ס'ווערט מער, א גרעסערע קדושה, ווען ס'ווערט מער שבת'דיג, מאכט מען נישט קיין הבדלה, ווייל ס'איז מקלקל, ס'איז נישטא פארוואס. דו פרעגסט אזוי ווי דו מיינסט צו זאגן ביי א קדושת שבת אז ס'איז נישט יום טוב, קען מען זאגן אויך ווען ס'ווערט שבת. אבער ווען ס'ווערט הייליגער, מאכט מען נישט הבדלה. מ'דארף מאכן קידוש, מאכט מען טאקע קידוש לכבוד דעם נייעם שבת. אבער הבדלה מאכט מען ווען ס'ווערט וואכן. אפילו ווען ס'ווערט חול המועד איז גארנישט מער וואכנדיג. אפילו ווען ס'ווערט פון שבת צו יום טוב איז גארנישט מער וואכנדיג, מ'קען טון מלאכת אוכל נפש. ממילא מאכט מען הבדלה.

הבדלה זעט אויס פשוט אז דו טשוזסט אויס די בעסערע פון די שוואכערע. ווען ס'איז נישטא קיין אויס-טשוזן... טשוזן מיינט מבדיל זיין צווישן קאטעגאריעס, אזויווי בין אור לחושך, דו האסט דא די גוטע און די שוואכע. אפילו יום טוב לשבת איז דא די בעסערע, די ארויפערע מדריגה, אבער ווען ס'איז די זעלבע מדריגה אדער ארויף, איז נישטא די נוסח.

נוסח קידוש יום טוב

Speaker 1:

די נוסח קידוש יום טוב...

Speaker 2:

יא, גייט דער רמ"א און זאגט, די נוסח פון די קידוש פון יום טוב, פארוואס זאגט מען נישט די נוסח פון שבת? זאגט ער אזוי, די ברכה איז "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם", ער זאגט נישט "אשר קדשנו במצותיו". אינטערעסאנט, ביי שבת הייבט מען אן "אשר קדשנו במצותיו", וואס פון דעם האב איך געדרייט א קאפ אז ס'איז עפעס א ברכת המצוות'דיגע נוסח. דאס זאגט מען ממש נישט. ער זאגט, אשר בחר בנו, און יום טוב זאגט מען שהחיינו. וואס האט דער רמ"א עפעס דערמאנט שהחיינו?

Speaker 1:

ניין, ניין, מ'גייט זען דעם נוסח. "אשר קדשנו מכל עם ורוממנו מכל לשון". דאס איז די זעלבע לשון וואס מ'זאגט ביי די תפילה יום טוב, "אתה בחרתנו".

Speaker 2:

אה, מ'רעדט פון הבדלת ישראל בין העמים.

Speaker 1:

"בחר בנו...".

Speaker 2:

ס'איז הבדלה, קידוש, יא, הבדלה זאגט מען מוצאי יום טוב.

Speaker 1:

יא, איך זאג, מבדיל זיין די אידן פון די פעלקער.

דיוק בלשון "ויגדלנו"

Speaker 2:

"בחר בנו וקדשנו... בחר בנו ויגדלנו". "ויגדלנו" זעט אויס ווי א לשון עתיד, אזא זאך.

Speaker 1:

ניין, ניין, שטיי, איך וועל דיר זאגן, אפשר איין טאג גייט עס נאך ווערן, און מ'זאל ווערן נאך גרעסער. דער ו' מאכט עס פאר די בעק.

Speaker 2:

דו ביסט גערעכט, ס'איז בעסער געשטאנען דא. "הגדילנו" וואלט געווען קיין שטיין. "ויגדלנו" מיינט ער גייט אונז גרויס מאכן. "ויגדלנו" מיינט ער האט אונז גרויס געמאכט.

Speaker 1:

אבער פארוואס זאל ער נישט זאגן "והגדילנו"?

Speaker 2:

"ויגדלנו" איז נאכאמאל, "ויגדלנו" וואלט לכאורה בעסער געשטאנען. אבער ער קען עס טון אויך לשון היפוך. און לשון הקודש אלעמאל גייט עס אזוי. "ויאמר" טייטשט ער, ער האט געזאגט, יא? נישט "אמר" איז אויך ער האט געזאגט, אבער "ויאמר" - ער האט געזאגט א גאנצע גמרא אז "יאמר" מיינט ער גייט זאגן. "ויגדלנו", "ורצה בנו ויפארנו". סאו דער שטיקל ס'פיט נישט אין אונזער מח. מ'גייט עס אריינלייגן, ס'איז איין שטיקל, ניין? רצה בנו ויפארנו? וואס איז "ויפארנו"? דאס איז ווידערמאל, מיינט עס טאקע אין לשון עתיד. אה, נישט אזוי ווי "רצה והחליצנו", איז יא לשון עתיד. מיט א ו' מיט א פתח. "והתקננו" זעסטו אויך, ס'איז א לשון עבר, "והתקננו". נישט סתם "תקננו", "והתקננו ה' אלוקינו באהבה".

"מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון"

Speaker 2:

"מועדים לשמחה", מועדים, צייטן וואס מ'זאל זיין בשמחה. "חגים וזמנים לששון". ס'איז אלץ דאפלטע לשונות. "קדשתנו", "רמיתנו", "בחרת בנו", "רצית בנו", "מועדים", "חגים וזמנים", ס'מיינט די זעלבע זאך בעיסיקלי, רייט? ס'איז מליצות. לאז אונז געבן וואס? "את יום טוב מקרא קודש הזה". דער יום טוב מקרא קודש. מקרא קודש מיינט אייביג ווען מ'פארזאמלט זיך פאר קדושה, פאר ענינים שבקדושה. "את יום חג המצות הזה", אדער וועלכע טאג ס'איז, חג השבועות אדער חג הסוכות. און יעדער יום טוב האט אויך א טיטל וואס איז די ספעציאליטעט פון דעם טאג. יום טוב פסח איז "זמן חירותנו", שבועות איז "זמן מתן תורתנו", און סוכות איז "זמן שמחתנו".

ס'איז אינטערעסאנט, ווייל ס'האט אויסגעקוקט ווי שמחה איז קודם איז דא א כלליות'דיגע שמחה פאר אלע ימים טובים, און חג הסוכות איז עס נאך "זמן שמחתנו".

Speaker 1:

איך וואלט געטראכט, אפשר גייט עס דאפלט. דהיינו, "מועדים לשמחה" איז מקרא קודש, יום טוב. און "חגים וזמנים", ווייל ער זאגט "זמן", איז דא "זמן חירותנו", "זמן מתן תורתנו", "זמן שמחתנו". יא, אבער זיי זענען אלע "לששון", יא? זיי זענען אלע שמחה. אלע זענען שמחה. סאו סוכות איז א דאבל שמחה אזא. אדער נאר שמחה. ס'האט נישט קיין אנדערע עקסקוז, ס'איז נאר "זמן שמחתנו". ס'בלייבט אזוי. אבער סוכות הייסט חג, חג ה', מ'רעדט חגים.

זאגט ער נאכאמאל באהבה. פריער האט ער געזאגט אז דער אייבערשטער האט אונז געגעבן באהבה ימים טובים, און נאכאמאל באהבה. ס'איז דאך אונזער רצון, באהבה גייט ארויף אויף דעם ווארט רצון, אונזער רצון.

Speaker 2:

ניין, ס'גייט זיכער ווייטער, איך גלייב נישט אזוי. איך גיי פארשטיין פארוואס. זכר ליציאת מצרים. נו, פארוואס? כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים. ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים.

"זכר ליציאת מצרים" אין קידוש יום טוב

Speaker 1:

איז מועדי קדשך, פריער האט ער נאר געזאגט אז ער האט אונז געגעבן מיט אן אהבה, ער האט אונז געגעבן מיט א שמחה. אבער מועדי קדשך בשמחה ובששון, מועדי קדשך של שמחה וששון. אזויווי... ער האט אונז געגעבן בשמחה ובששון הנחלתנו, דער אייבערשטער האט אונז עס געגעבן מיט א שמחה. ווען ער האט אונז עס געגעבן האט ער זיך געפרייט. ער האט אונז עס געגעבן מיט א שמחה, מיט א רצון, מיט אן אהבה. איך ווייס נישט, די אלע זענען איין ווארט. דער אייבערשטער האט דאך נישט קיין פילינגס. ער וויל עפעס זאגן אז ס'איז א מתנה טובה וואס ער געבט מיט א שמחה.

אבער ס'קען זיין נישט. ס'קען זיין מועדי קדשך של שמחה וששון. און איך האב געטראכט, מועדים לשמחה, ס'גייט דאך אויף דעם וואס מ'זאגט מועדים לשמחה. ס'גייט צוריק אויף וואס מ'האט געזאגט דעמאלטס. שמחה איז אונזער שמחה. אהבה איז דער אייבערשטער'ס אהבה, אבער שמחה איז אונזער שמחה. אזוי קומט אויס. ס'שטייט יא אין פסוקים אז דער אייבערשטער פרייט זיך, יא, ישמח ה'. אקעי.

און צו ער זאגט זכר ליציאת מצרים, קען זיין, האט אייביג... אויסער דעם וואס אויף פסח איז קלאר זכר ליציאת מצרים, אבער ס'האט צו טון מיט דעם אז בחר בנו מכל עם. ווען זענען מיר געווען די ערשטע מאל וואס ער האט געוויזן איין פאלק פון אלע אנדערע פעלקער? ווען מ'רעדט דא אלס בחירה מן האומות, זאגט מען זכר ליציאת מצרים. יעדע מאל ווען אידן האבן באקומען די ספעציעלע מתנה פון שמחה, דאס איז א זכר צו יציאת מצרים, און די אידן זענען געווארן אויסגעוועלט. יא, יא, יא, איך מיין אזוי.

און ווען עס חל'ט צו זיין בשבת, דעמאלטס קומט די מצוה וואס מיר האבן גערעדט ביי שבת. איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין פארוואס איז דאס א זכר צו יציאת מצרים. ניין, איך זאג אבער זכר צו יציאת מצרים איז נישט אז די יום טוב איז דווקא א זכר צו יציאת מצרים, נאר טאקע אז אונז דארפן אין זינען האבן יעצט זכר צו יציאת מצרים, קען זיין דאס אויך. אבער די עצם באקומען די יום טוב פאר שמחה, און די אהבה ורצון, דאס דערמאנט אונז אין אונזער אריגינעל ווערן נבחר ביציאת מצרים.

"מקדש השבת וישראל והזמנים" – ווען יום טוב חל בשבת

Speaker 1:

און ווען עס חל'ט צו זיין בשבת, דעמאלטס זאגט ער, קודם מקדש ישראל והזמנים, און אבער אויב עס געשעט שבת, וואס טוט מען דעמאלטס? זאגט מען קודם שבת, וחותם כדרך שחותם בתפילה. וואס איז אונז שוין געזאגט? די תפילה האט אונז שוין געזאגט אז מקדש השבת וישראל והזמנים. איך מיין דארטן האט דער רמ"א מסביר געווען אז ישראל זענען מקדש די זמנים, שבת איז דער אייבערשטער מקדש, אז דער אייבערשטער ברוך הוא מקדש השבת, און די זעלבע ברוך הוא מקדש ישראל, און די זמנים גייט שוין אויף די ישראל. איך מיין אז די מקדש גייט דערויף אויף שבת און ישראל, נישט אויף די זמנים. איך בין נישט מסכים.

דער רמ"א האט עס נישט געברענגט, איך מיין אז דאס שטייט אין די גמרא, אבער... יא, עס שטייט אין די גמרא. עס איז נאר א שאלה פון די סדר. דאס הייסט, דער אייבערשטער מקדש גייט אויף אלע דריי. דער אייבערשטער איז מקדש שבת, און ישראל, והזמנים. אזויווי מקדש ישראל והזמנים, דער אייבערשטער איז מקדש אויך ישראל און די זמנים. די גמרא קומט נאר צו מסביר זיין פארוואס אויב אזוי, ווען עס איז שבת, גייט מען דאך אן אנדערע סדר. דארף מען דאך זאגן מקדש ישראל והשבת והזמנים, אז עס זאל גיין די נארמאלע סדר. נאר זאגט די גמרא, מ'קען עס פארשטיין, ווייל ישראל האט שייכות מיט די זמנים. שבת האט נישט אזא שייכות מיט ישראל. שבת זאגט מען דאך מקדש ישראל, פארוואס נישט? ווייל שבת האט דער אייבערשטער מקדש געווען, און עס האט ווייניגער מיט די אידן. סאו ישראל קומט אריין צווישן שבת און זמנים. אבער איך גלייב נישט אז מ'דארף טייטשן מקדש ישראל שהם קידשו את הזמנים. די גמרא זאגט טאקע אזוי, אבער איך מיין נישט אז דאס איז די טייטש. איך מיין אז דאס מאכט סענס אויף די סדר.

מ'דארף וויסן, ווייל אין די נוסח פארדעם שטייט אויך אז דער אייבערשטער איז מקדש די ימים טובים. עס שטייט אז דער אייבערשטער איז מקדש די אידן. "שבחר בנו... וקידשנו... ותתן לנו... מועדיך לשמחה, מקראי קודש". די ווארט מקראי קודש, עס קען זיין אז די קדושה פון די יום טוב, דא שטייט נישט אז דער אייבערשטער... דער מקרא קודש מיינט אונז קומען זיך צוזאמען פאר קודש. דאס הייסט די אידן מאכן די קידושת הזמן. פארוואס זאגט די גמרא "מקדש ישראל והזמנים"?

Speaker 2:

"מקדשך"? איך זאג דיר... "מקדשך"? ס'איז נאר צו מאכן די חילוק פון יום טוב צו שבת, פארוואס מ'לייגט עס אריין אינצווישן.

Speaker 1:

אקעי. וואס וואלט איך געטראכט?

הלכות קידוש יום טוב והבדלה – פרק כט (המשך)

נוסח קידוש יום טוב – "מקראי קודש"

Speaker 1: "וקדשתנו... ותתן לנו... מקראי קודש". דאס ווארט "מקראי קודש". ס'קען זיין אז די קודש פון די יום טוב, דא שטייט נישט גארנישט פון די אייבערשטער, "מקראי קודש" מיינט אונז קומען זיך צוזאמען פאר א קודש. דאס איז די אידן מאכן די קידוש הזמנים, ווי די גמרא זאגט. איך זאג דיר, ס'איז נאר צו מאכן די חילוק פון יום טוב צו שבת, פארוואס מ'לייגט עס אריין אינצווישן.

וואס וואלט איר געטראכט? דער אייבערשטער האט געמאכט די מצוה פון יום טוב אויך. דער אמת, אלעס מאכט דער אייבערשטער. אבער ווייל די גאנצע קדושה קומט פון די... יא, גוט, ס'איז נישט אינגאנצן דער אמת, דא איז דא א נקודה, אז די יום טוב מאכן אונז די קדושה וכדומה.

Speaker 2: וואס הייסט אז ישראל האט מער מיט ישראל?

Speaker 1: איך האב אויך געמיינט אזוי ווי דו האסט געזאגט, ווייל יום טוב איז מער אידיש. אבער שבת איז בעצם שביתה פון די גאנצע וועלט. יום טוב האט צו טון מיט יציאת מצרים, מיט די נסים וואס איז געשען.

Speaker 2: יום טוב איז נישט דא שביתת בהמה, שביתת עבדים?

Speaker 1: ניין, ניין, נישט אזוי ווייט צו מאכן די דרוש.

נוסח קידוש ראש השנה

Speaker 1: ווייטער, שוין. ביי ראש השנה, אמת? אקעי. וואס זאגט מען ראש השנה? ראש השנה זאגט מען אזוי: "ותתן לנו ה' אלקינו אויך באהבה את יום מקרא קודש הזה", וועלכע יום טוב איז דאס? "את יום הזכרון הזה". דער יום הזכרון, די טאג וואס מ'קומט ארויף לזכרון לפני ה', "זכרון תרועה", די טאג פון תקיעת שופר, "באהבה זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים". יא, ראש השנה זאגט מען אויך "זכר ליציאת מצרים". מ'דערמאנט עס אויך אין די תפילה.

Speaker 2: יא, יא, אבער ס'זאגט דא, אבער...

Speaker 1: אויך דערמאנט מען עס ביי מלכיות, מ'דערמאנט עס איבעראל. "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים".

די ספעציעלע חתימה פאר ראש השנה איז "ודברך אמת וקיים לעד". די דבר ה' איז אמת וקיים לעד. פארוואס איז דאס אזוי דירעקט אין ראש השנה? מיר האבן שוין געלערנט די שבת, מיר האבן שוין פארגעסן. מיר וועלן זאגן צוויי פשוט'ע. די צדקות פון מלכיות, "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ". מקדש ישראל ויום הזכרון.

זכרון תרועה vs. יום תרועה – דער רמב"ם'ס שיטה

Speaker 1: און דער רמב"ם מאכט נישט די חילוק. אין אונזער סידור שטייט אז אויב ס'איז שבת זאגט מען זכרון תרועה, און אויב ס'איז אין די וואכן זאגט מען יום תרועה, לויט די דרשה. אבער דער רמב"ם זאגט תמיד זכרון תרועה. דאס הייסט, וואס איז ביי אונז די זמן, אזויווי יעדן יום טוב זאגט מען "יום חג המצות הזה זמן חירותנו", איז זכרון תרועה איז במקום די זמן פון ראש השנה.

ואם חל להיות בשבת, וואס איז די סדר? איז ער מקדש שבת וישראל ויום הזכרון, כדרך שהוא אומר בתפילה, אזויווי מ'האט געזאגט די אנדערע ימים טובים, אזויווי די תפילה וואס מ'האט געזאגט אזויווי שבת.

הלכות קידוש יום טוב

קידוש על היין או על הפת

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, בלילי יום טוב, ער האט געזאגט אז יום טוב איז אויך דא א מצוה פון קידוש און הבדלה. וואס איז מער ווען קידוש? די קידוש על היין זאגט ער, בלילי יום טוב זאגט מען מקדש על היין כשבת. ואם אין לו יין, און ער האט נישט קיין וויין, או שרצה, אדער ער וויל, מקדש על הפת, איז די זעלבע הלכה אזויווי שבת אז מ'איז מקדש על הפת. וביום טוב צפרא, זאגט ער, מקדשין קידושא רבא, כדרך שמקדשין בשבת יום טוב צפרא.

יקנה"ז – ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

סדר הברכות

Speaker 1: כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת? ווען ליל יום טוב געפאלט באחד בשבת, דאס הייסט מוצאי שבת, דארף מען דאך מאכן הבדלה אויף די שבת און קידוש אויף די נייע יום טוב. איז וויאזוי איז די סדר? איז בתחילה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש היום טוב, ואחר כך מברך על הנר, נאכדעם מאכט מען די בורא מאורי האש אויף די נר, ואחר כך מבדיל, און די לעצטע ברכה איז די ברכת הבדלה. ובברכת הבדלה אומר המבדיל בין קודש לקודש, ווייל ס'קומט נישט אריין שבת, ואחר כך מברך שהחיינו. ער האט נאכנישט געזאגט בין קודש לחול. סאו יעצט קען אונז לערנען. און די גמרא רופט אן אונז דעם יקנה"ז, יא.

Speaker 2: יא, ס'איז א זיידע, ער זאל לעבן.

Speaker 1: יא, יא.

שהחיינו אויף יום טוב

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם ווייטער, כל לילי יום טוב ולילי יום הכיפורים זאגט מען שהחיינו. אזויווי ער האט יעצט דערמאנט די מוצאי, אבער אייביג, לילי יום טוב ולילי יום הכיפורים זאגט מען שהחיינו. ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו. פארוואס? ווייל אנדערש ווי שביעי של סוכות, וואס איז א רגל בפני עצמו וואס האט פארשידענע הלכות מיט וואס הייסט עס ווי א נייע יום טוב, שביעי של פסח איז איין רגל בפני עצמו. ברכת הזמן, בתחילת הפסח האט ער שוין געמאכט די ברכת הזמן, די שהחיינו, האט ער שוין געמאכט אנפאנג פון די יום טוב.

סדר הבדלה במוצאי שבת

Speaker 1: זאגט אונז די רמב"ם ווייטער פארציילן די סדר הבדלה. אונז האבן נאר געזען דערווייל נר, און בדרך אגב, אזוי דא ביי די... אונז האבן שוין געלערנט אויך אנדערע הלכות וועגן די נר, אבער יעצט גייט ער זאגן וויאזוי מען מאכט הבדלה.

אקעי. זאגט דער רמב"ם, סדר הבדלה במוצאי שבת איז אזוי, ער זאגט, "מברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר." דאס איז די סדר: יין, בשמים, נר. "וכיצד מברך על הנר?" וואס איז די ברכה אויף די נר? "בורא מאורי האש".

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור – עד שיהנה לאורו

Speaker 1: אזוי, יעצט אז מיר האבן געלערנט אז די ענין פון מברך זיין על הנר, קען מען לערנען אלע הלכות וואסערע אור מ'מאכט א ברכה אויף, וואס איז די בורא מאורי האש, אויף וואס? זאגט דער רמב"ם, "אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו." מ'מאכט די ברכה אויף די לעכט נאר נאכדעם וואס מ'האט הנאה פון די לעכט. דאס מיינט נישט אז מ'צינדט עס אן, דאס מיינט עד שיהנה, אזויווי קוק וואס ער זאגט ווייטער, "כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת." ס'זאל זיין גענוג לעכטיג אז מ'זאל ממש קענען דערקענען, נישט אזויווי די מינימום לעכטיגקייט, איך ווייס, ביי התחיל להכיר, נאר ממש קענען גוט זען אויף מטבעות, אז מ'קען זען צווישן איין מטבע און אן אנדערע מטבע. ווען מ'האט אזא לעוול הנאה, דאס מיינט אז ס'זאל זיין אזא סארט לעכט וואס מ'זאל קענען הנאה האבן, נישט מ'שטעלט א פייער, ס'זאל זיין א שטארקע לעכט, און דאס איז וואס מאכט די הנאה, נישט מ'זאל סתם יוצא זיין מיט עפעס א קליינע לעכטעלע.

נר של גוים

Speaker 1: זאגט דער רמב"ם אזוי, "ואין מברכין על נר של גוים." ס'איז דא הלכות וואס מ'טאר נישט. אויף נר של גוים, ס'טאקע א גוי וואס צינדט אן א לעכט, טאר מען אונז נישט מאכן בורא מאורי האש אויף זיין לעכט. פארוואס? "שסתמן עובדין לעבודה זרה." סתם ווען גוים מאכן א מסיבה וואס זיי פארברענגען, האבן אונז מורא אז ס'איז לעבודה זרה, ס'איז דא א חשש אז ס'איז לעבודה זרה. סתם א מסיבה. ווען א איד מאכט א סתם א מסיבה, מאכט עס פאר עבודת השם, אמת. און א גוי מאכט א מסיבה, ער מאכט עס פאר זיין גוטסקייט. סתם א נר וואס א גוי... אויב דו ווייסט קלאר, מילא. אבער אויב דו סתם טרעפסט א נר פון א גוי, זאלסטו אנעמען אז ס'איז עבודה זרה, מ'טאר דאך נישט הנאה האבן דערפון.

דיסקוסיע: איסור ברכה vs. איסור הנאה

Speaker 2: מ'טאר נישט מאכן די ברכה. ס'זעט אויס אלס הנאה, אפשר דארף מען נאך נישט חושש זיין אז ס'איז עבודה זרה. אבער פאר די ברכה, זיי זאגן נישט מ'טאר נישט הנאה האבן. אבער ס'איז דא א איסור הנאה פון עבודה זרה, ניין? א לעכט וואס מ'האט געמאכט פאר א מסיבה פאר עבודה זרה, איך ווייס נישט וואס דאס הייסט. ס'איז נישט קיין תקרובת עבודה זרה אדער עפעס. ס'איז א מסיבה וואס מ'מאכט, ס'איז א גוי'אישע זאך. ס'איז נישט קיין שיינע זאך, אבער ס'מיינט נישט אז ס'איז ממש א איסור עבודה זרה. איך ווייס נישט. אקעי.

Speaker 1: ער זאגט נישט סתם נר לעבודה זרה, ער זאגט די מסיבה. ער מאכט די לעכט צו מאכן לעכטיג פאר די עולם זאל קענען עסן, אבער די סיבה פאר די פארטי איז...

"ואין מברכין לא על נר של עבודה זרה ולא על נר של מתים". איך מיין אז דאס איז וואס ער רעדט זיך פון. אקעי, מ'האט נישט געקענט. ער ענדיגט אויף "אין מברכין", ער זאגט נישט "אסור ליהנות".

נר של מתים

Speaker 1: די ברכה מאכט מען נישט אויף נר של עבודה זרה אדער אויף נר של מתים. אויף נר של מתים איז זיכער נישטא קיין איסור, ס'איז נאר סתם נישט קיין פרייליכע... ס'איז נישט קיין הידור מצוה, ס'איז נישט קיין... מ'פרייט זיך אויף וואס דער אייבערשטער האט באשאפן לעכטיגקייט. גיי מיר נישט נעמען נעגאטיוו לעכטיגקייט פון עבודה זרה אדער מתים.

ישראל שהדליק מגוי

Speaker 1: ווייטער, "ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל". א איד האט אנגעצונדן א לעכט פון א גוי. אזא גוי'אישע לעכט וואס מ'מאכט נישט א ברכה, און נאכדעם איז געקומען א איד און האט אנגעצונדן זיין פייער פון יענע פייער, אדער פארקערט, דער גוי האט אנגעצונדן פון די אידישע פייער. "או גוי מישראל, מברכין עליו". מ'מאכט מען יא א ברכה, איך קען מאכן א ברכה. אבער "גוי מגוי", איין גוי האט אנגעצונדן פון די צווייטע גוי, און דו זעסט עס, "אין מברכין עליו".

Speaker 2: אפשר איז דאס ווייל מ'האט מורא פון עבודה זרה?

Speaker 1: יא, איך האב נישט די חידוש, ס'איז פשוט.

דיסקוסיע: נר של גוים – מסיבה אדער סתם?

Speaker 2: ניין, רבי, דא רעדט מען אן א מסיבה. איך פארשטיי נישט. פארוואס רעדט מען נאר א מסיבה? מ'טוט נישט פאר א נר של גוים, ווייל סתם נר, סתם א לעכט וואס א גוי צינדט אן. ס'שטייט נישט "אין מברכין על נר של מסיבה של גוים".

Speaker 1: אבער ס'איז אויך נישט געשטאנען די ווארט "סתם מסיבות". איך מיין "נר של גוים" מיינט אז מ'זעצט א סעודה. אויב דו זיצט אין א סעודה און דו זיצט נעבן די לעכט.

Speaker 2: דא רעדט ער סתם, דו האסט פונקט מיטגעהאלטן, איך ווייס נישט. דו זעסט ער ברענגט עס אלס אן עקסטערע הלכה.

Speaker 1: איך פארשטיי. אפשר איז דאס פשוט, איך ווייס נישט. אקעי.

הולך חוץ לכרך וראה אור

Speaker 1: אויב א הולך חוץ לכרך, א מענטש גייט אינדרויסן פון שטאט, ער איז געגאנגען מחשיך זיין על התחום, וראה אור, ער זעט א ליכטיגקייט, און ער וויל מאכן ברכת בורא מאורי האש.

Speaker 2: דו מיינסט א פייער, א מאורי האש, נישט א מאורי אור.

Speaker 1: ער זעט פייער אנגעצינדן, ער זעט א בירא דלקתא. איז אזוי, אם רוב אנשי הכרך גוים, איז גייט מען נאך רוב, און מ'טראכט אז די ליכטיגקייט וואס דו זעסט פון ווייטנס איז א גוי'אישע ליכטיגקייט, און מ'מאכט נישט קיין ברכה אויף א גוי'אישע. ואם רוב ישראל, מברך. גייט מען נאך רוב.

דיסקוסיע: שיעור "שיכיר בין מטבע למטבע" – אין דער ליכט אדער אין דעם מענטש?

Speaker 2: דא זעט מען אז מ'קען מאכן ממש ווען די "יהאוס לאורו" מיינט אז ס'איז גענוג א גרויסע ליכטיגקייט. אפילו דארטן וואו דו שטייסט, דער מענטש וואס איז חוץ לשטאט, ער קען מסתמא נישט קענען זען די... איך גלייב שווער אז מ'קען זען... ער זעט די ליכטיגקייט, ער קען נישט זען צווישן צוויי מטבעות. איך גלייב שווער, די מענטשן דארטן קענען זען מטבעות, די שיעור איז אין די גרויסקייט פון די לעכט, נישט אז דער מענטש וואס מאכט די ברכה דארף דוקא האבן אזא לעוועל הנאה פון די לעכט.

Speaker 1: אפשר קען ער יא, איך ווייס נישט. אויב ער קומט פון די ווייטנס, ער קען נישט זען צווישן צוויי מטבעות, ער קען אויך נישט זען וועלכע הויז דאס איז און אזוי ווייטער.

Speaker 2: דו האסט געמאכט א כלל פון מציאות וואס איך בין נישט זיכער דערין. דו אסומסט אז מ'קען נישט, אפשר קען מען יא. די אלטע הייזער קען יא זיין ווייט פון די שטאט, נישט וויסן וועמענס הויז דא ברענט א פייער, אבער דאך קענען גוט זען אויף א מטבע. איך גלייב שווער.

Speaker 1: אקעי, but again, דו אסומסט, דו זיצסט דא אין אפיס און דו אסומסט ווי אזוי די ריאליטי ארבעט. אקעי.

אבער הטובה, ער זעט ליכטיגקייט פון די ווייטנס, ס'איז נישט ליכטיג ביי אים, ער זעט ליכטיגקייט, ער קען מאכן בורא מאורי האש אויף זען ליכטיגקייט.

Speaker 2: איך האב געהערט וואס דו זאגסט, איך זאג דיר נאר א פראבלעם, אז דו זאגסט א טעאריע ווי אזוי דו וואלסט געדארפט האבן אן אפיס געדארפט האבן... ס'איז דא א טעאריע, אבער ס'שטימט נישט לויט די מציאות, אן שום קשר צו די מציאות. מ'קען נישט מאכן אזוינס.

אור של כבשן, תנור, כירה

Speaker 1: אור של כבשן, ושל תנור, ושל כירה, א פייער וואס איז געמאכט פאר קאכן basically, right?

Speaker 2: אה, כבשן איז נישט קאכן, אבער א כבשן איז... וואס איז געמאכט צו... צו פארמאכן די רענער...

Speaker 1: אקעי, וואטעווער... לויה'נים, יא, געווענליך פאר א כיבוש האש.

לכתחילה לא יברכו עליו, ווייל ס'דארף זיין דווקא א נר.

Speaker 2: אינטערעסאנט. וואס איז ראנג דערפון? ס'איז נישט געמאכט צו זיין א... פייער? ס'איז נישט... לכתחילה...

הלכות הבדלה – על איזה אור מברכים (המשך)

הלכה כו (המשך) – אור של כבשן ושל תנור ושל כירה

Speaker 1: מ'קען נישט נאכדעם מחול זיין.

שוין. אור של כבשן ושל תנור ושל כירה — א פייער וואס איז געמאכט צו קאכן בעיסיקלי, רייט? א כבשן, נישט קאכן, אבער יא, א כבשן, א כבשן... וואס איז עס געמאכט צו? א פייער. מ'מאכט דערין... אקעי, וואטעווער. אדער לבנים, יא, געווענליך אין א כבשן. לכתחילה לא יברך עליו, ווייל ס'דארף זיין דווקא א נר.

אינטערעסאנט. וואס איז ראנג דערמיט? ס'איז נישט געמאכט צו זיין א פייער? ס'איז נישט... מאורי האש. ס'איז דער פייער וואס איז געמאכט פאר לעכטיגקייט.

א גחלת? אה. ניין, לכאורה מאכט עס סענס פארוואס איז געווען מסיבה להבדיל. נר געווענליך איז געמאכט געווארן צו באלייכטן, צו ווי מ'האט א כבוד, ווערסעס אנדערע פייערס וואס זענען געמאכט פאר קאכן.

גחלת

יא. הגחלת — אה, קולה. איז אזוי. אם שיכניס קיסם לתוכה וידלוק מאליו, אויב איז עס גענוג א לעבעדיגע קויל, אזוי אז דו לייגסט אריין א קליין שפענדל האלץ וועט זיך עס אנצינדן פון טאטשן די גחלת, מברכין עליה, ווייל דאס מיינט אז ס'איז געווענליך אזא גחלת, און זעט מען די אור דערפון. אבער אם לאו — ניין.

אור של בית המדרש ושל בית הכנסת

אור של בית המדרש — די לעכט וואס ליגט אנגעצונדן אין בית המדרש, איז אזוי, אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו, אויב איז דא דארט אן אדם חשוב וואס מ'צינדט עס אן אז ער זאל האבן לעכטיגקייט אין בית המדרש, האט מען עס אנגעצונדן לאור, האט מען עס אנגעצונדן אז ס'זאל מאכן לעכטיג פאר איינעם, קען מען מאכן דערויף א ברכה. אבל אם לאו — איז עס נאר פאר א כבוד פון די בית המדרש, און נישט געמאכט געווארן לאור, וכו' לאורה אינו צריך, יא, ווען ס'איז נישט דא דארטן קיינער.

ושל בית הכנסת — די זעלבע זאך, אם יש שם חזן שדר שם, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז געווענליך אין בית המדרש איז דא דארטן איינער וואס וואוינט דארט, א חזן הכנסת וואס וואוינט דארט, ווי מיר האבן געלערנט נעכטן ביי עירוב, איז מברכין עליו — קען מען מאכן אויך די זעלבע סיבה.

אבוקה — מצוה מן המובחר

זאגט דער רמב"ם, "והאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר". ביז יעצט האבן מיר גערעדט וועגן נר, אבער ער זאגט אז דער אמת'דיגער בעסערער וועג פון מאכן הבדלה, די מצוה מן המובחר איז, זאל זיין א שטארקע לעכט. אן אבוקה איז צוזאמגעשטעלט פון אפאר לעכט, מער ווי איין פלאם. דאס איז נאר א מצוה מן המובחר.

אין מחזרין על האור

און נאך א זאך וואס אויך ווייזט אז ס'איז נישט ממש א חיוב די גאנצע ברכה על האור, זאגט דער עין חזון על האור, "כדרך שאין מחזרים על כל המצוות". ווי אלע אנדערע מצוות דארף מען עס נאכלויפן, נאכגיין. ווי למשל, א מצוה ווי לייגן תפילין דארף מען גיין ביז דריי פרסאות. ס'איז דא געוויסע כללים, אויף א מצוה דארף מען אויפגעבן עד שליש מממונו, דא און דעם. אבער מ'דארף נאכגיין א מצוה. אבער די מצוה פון מאכן א בורא מאורי האש איז נישט די סארט מצוה. "אלא אם בא מברכין עליו". זעט מען אז ס'איז נישט אזא וויכטיגע מצוה, אפשר הייסט עס בכלל נישט ממש א מצוה, נאר א ברכה. אויב ס'קומט אונטער, מברכין עליו.

דיסקוסיע: פארוואס ס'איז דא שאלות פון גוי'אישע לעכט

ס'קען זיין אז דאס איז די הסבר פארוואס ס'איז דא שאלות פון גוי'אישע לעכט, ווייל דו דארפסט נישט גיין קויפן לעכט. ס'איז נאר עפעס וואס ווען ס'קומט אונטער הייבט זיך אן שאלות. ס'איז אים אונטערגעקומען א לעכט פון גוים, ס'איז אים אונטערגעקומען א לעכט פון דערווייטנס.

Speaker 2: יא, גוטער פשט?

Speaker 1: יא, אבער... ס'איז ווייל מ'דארף נישט אונען א הבדלה, מ'דארף נישט גיין קויפן, מ'דארף נישט גיין זוכן, מאכט זיך אים שאלות. ער האט געזען א גוי, ער האט געזען אזא לעכט, ער האט געזען אזא לעכט, ווייל מ'מאכט א ברכה אויף א לעכט וואס קומט אונטער.

Speaker 2: איך הער. אקעי.

הלכה כז – אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה

Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב"ם ווייטער, "אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה", פאר א חולה אדער פאר א יולדת, ס'איז בהיתר, מ'האט אנגעצונדן, ס'איז נישט געווען קיין היתר — "מברכין עליו במוצאי שבת", און דעמאלטס מאכט מען א ברכה מוצאי שבת.

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

זאגט ווייטער דער רמב"ם, "אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים" — א לעכטיגקייט וואס ברענט נישט אויף א לעכט וואס האלט די פלאם, נאר ס'איז אזא שוואכע פלאם, ניצוצות וואס קומט פון עצים און אבנים. זעט מען אז פון עצים קען אויך קומען אן ממש עס אנצינדן. נאר נאכאמאל, נאכאמאל.

Speaker 2: איך האב געדאכט אז עס מיינט אז א מענטש האט עס געמאכט.

Speaker 1: א חידוש איז אז עס ברענט, א מענטש האט צוזאמגעריבן צוויי העלצער אדער צוויי שטיינער און געמאכט פון דעם א פייער. איז מ'מאכט אויף דעם מוצאי שבת? קען מען מאכן די ברכה מוצאי שבת?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: "שהיא היתה תחילת בריאתה בידי אדם". ווייל... דער רמב"ם זאגט "שבריאתה לכתחילה". ווייל אזוי האט א מענטש געמאכט. לכתחילה, איינער וועט פרעגן אז א נארמאלע וועג פון מאכן א פייער איז נישט אזוי מיט א שטיינדל. די נארמאלע וועג איז עפעס, איך ווייס נישט פון אן אנדערע פייער, איך ווייס נישט וואס איז די נארמאלע וועג פון מאכן א פייער מיט א מעטש. אבער כמשמעו לן אז דאס איז טאקע לכתחילה, די מענטשן ווען זיי האבן אנגעהויבן צו מאכן פייער האבן זיי אזוי געמאכט. דאס הייסט יא א כשר'ע פייער, עס מיינט נישט אז עס איז א שוואכע פייער, עס איז סתם א מענטש האט ארויסגענומען פון א האלץ.

דיסקוסיע: וואס איז "פייער פון נעיטשער"?

Speaker 2: כאילו די ווארט איז אז וואס איז געמיינט אז מ'דארף דאנקען דעם אייבערשטן פאר זיין פייער, מיינט עס אז מ'דארף נעמען א פייער פון "נעיטשער" און נישט א פייער וואס א מענטש האט געמאכט?

Speaker 1: ניין, ניין. וואס איז דאך א פייער פון "נעיטשער"? פון די גיהנום, איך ווייס נישט פון וואו. ניין, ניין. עס מיינט צו זאגן זאלסט נישט מיינען אז דאס איז א שוואכע פייער דאס.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: ער זאגט ווייל די ברכה "מאורי האש" איז אויף די אש וואס "תחילת בריאתה בידי אדם". אזוי שטייט אז... וואס מיינט ער? דער רמב"ם רמז'ט אויף דעם?

Speaker 2: לאמיר זאגן אזוי, איך וואלט געטייטשט אזוי, לויט ווי... "תחילת בריאתה בידי אדם" איז געווען מעצים ואבנים.

Speaker 1: ניין, אבער די פוינט איז אזוי, "אבל אין מברכין עליו מוצאי יום הכיפורים". מוצאי יום כיפור, אז איינער האט געמאכט יעצט פרישע פייער מעצים ואבנים, מאכט מען נישט דערויף הבדלה. פארוואס? ווייל מוצאי יום כיפור איז דא א ספעציעלע הלכה שאין מברכין מוצאי יום כיפורים. מוצאי יום כיפור מאכט מען די ברכה על האש, זאגט מען "על אור ששבת". מאכט מען אויף א פייער וואס האט געווען אנגעצינדן יום טוב.

ביאור "נר ששבת"

Speaker 2: "ששבת" מיינט אז עס איז געווען אנגעצינדן ווערט גערופן "ששבת"? אינטערעסאנט.

Speaker 1: וואס האט דורכגעלעבט די שבת. "ששבת" וואלט געווען אז עס זאל זיין אויסגעלאשן, יא?

Speaker 2: יא, עס זעט אויס אז שבת איז אויך, על פי רוב מאכט מען אויף אזא נר.

Speaker 1: אזוי זעט עס אויס. אבער מוצאי שבת קען מען אויך נוצן אזא אור שהוקדח דעמאלטס מוצאי שבת, ווייל דאס איז די וועג. דאס שטייט אז דעמאלטס מוצאי שבת האט אדם הראשון געמאכט א פייער מיט צוויי שטיינדלעך וכדומה. אבער מוצאי יום כיפור האט נישט מיט דעם, דארף מען מאכן א פייער וואס האט יא גערוט שבת.

דיסקוסיע: וואס הייסט "נר ששבת"?

Speaker 2: וואס הייסט א פייער האט גערוט שבת?

Speaker 1: מיינט עס אז מ'האט אנגעצונדן ערב שבת און מ'האט נישט אנגעצונדן בשבת. ס'איז דא א לשון "ששבת", אז ער האט נישט געשובת'ט, ער האט געארבעט, ער איז געווען אנגעצונדן. אדער, אפילו, זאגט דער רמ"א, אפילו שהודלק לחולה או לחיה ביום כיפורים, וואס טוט זיך אויב מ'האט אנגעצונדן די אור, מ'האט געטון מיט דעם כהלכתו, מ'האט אנגעצונדן ערב יום טוב און נישט ביום טוב. אבער אויב מ'האט אנגעצונדן ביום טוב, ביום כיפורים, פאר א חולה, האט מען דאך אויך געטון כתיקונו, ווייל ס'איז דאך דוחה יום טוב. הרי שבת מעבירה, שבת איז מעביר. הרי שבת מעבירה.

Speaker 2: ס'האט נישט געטון קיין עבירה, די לעכט.

Speaker 1: ס'הייסט אז די לעכט האט שובת געווען?

Speaker 2: ס'האט נישט געטון קיין עבירות.

Speaker 1: שבת מיינט נישט ער האט גערוט א גאנצע שבת. שבת מיינט, ער האט... ס'פארמיידט אז ער... וואס איז א נר ששבת אנדערש? ס'איז פון די שבת, אבער ס'האט גערוט. ס'האט נישט גערוט, ס'האט זיך נישט אנגעצונדן שבת.

Speaker 2: אה, ס'האט זיך נישט אנגעצונדן שבת בחילול.

Speaker 1: ס'האט זיך נישט אנגעצונדן שבת בחילול. "ששבת שלא כהלכתו", יא.

חידוש: שביתה מעבירה

בקיצור, אין אנדערע ווערטער, וואס מ'לערנט זיך פון דעם איז, אז אויב איינער איז מחלל שבת אדער יום כיפור פאר א חולה, הייסט עס אז ער האט שובת געווען. ער האט גערוט. איינער קען נישט זאגן, "היינט האב איך מחלל שבת געווען, איך האב נישט געהאט קיין שבת." דו האסט יא גערוט. ווייל רוען שבת מיינט טון וואס די תורה זאגט. רוען פון עבירות. פון די עבירה, נישט סתם פון עבירות, יא, פון די עבירה פון חילול שבת אדער יום כיפור.

ס'איז אויך מאכט זיך אז א איד דארף מחלל שבת זיין, זאל ער נישט זאגן אז ער איז נישט שובת געווען די שבת. ער איז יא שובת געווען. אפילו די נר וואס האט געטון דעם חילול שבת לשם חולה, הייסט נר ששבת. ס'איז דאך פאקטיש, דער מענטש האט נישט מחלל שבת געווען פאר א חולה, ער איז נישט שובת געווען מעבירה, ער האט גערוט, ווייל ער האט געטון די עבירה. ס'איז נאר זייער צודרייט די ווארט "שבות". אזוי ווי דער רמב"ם זאגט אז נישט עסן יום כיפור הייסט שבות. שבות מיינט נישט קיין עסן, שבת מערן. ניין, מ'קען גארנישט טון די גאנצע שבות, וואס מ'דארף גראדע זיין שבות. בקיצור, ס'איז שובת מכל מלאכה, דאס איז די זאך.

הלכה כח – נוסח הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

Speaker 1: אקעי, האבן מיר געלערנט יעצט יום טוב, יעצט דארף מען לערנען די נוסח פון יום טוב.

Speaker 2: זאל מיר נישט זאגן די נוסח פון הבדלה? הבדלה פון יום טוב?

Speaker 1: הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת.

Speaker 2: אה, ניין, ניין, מיר האבן געלערנט שוין הבדלה פון שבת, האבן מיר געזאגט די נוסח פון הבדלה.

Speaker 1: דו האסט שוין געזאגט, יא, יא, לאנג צוריק, ווען מיר האבן געלערנט די פרק. יעצט דארף מען לערנען די נוסח פון הבדלה פון יום טוב.

Speaker 2: דו האסט שוין געזאגט, מ'הייבט נישט אן מיט "בורא פרי הגפן" ווייל דו האסט עס שוין געזאגט. דו זאגסט דאך די... יא, די פשט איז ווערט אנדערש.

Speaker 1: דו זאגסט "המבדיל בין קודש לחול", אה, יום טוב שחל להיות במוצאי שבת, זאגט ער "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". אז דער רמב"ם וויל ארויסברענגען אז אפילו ווען ס'איז יום טוב, זאגט ער "בין יום השביעי". ער זאגט נישט "בין יום טוב לשבת". פארוואס נישט? זאגט דער רמב"ם, "כדרך שאומר במוצאי שבת". פארוואס? "שסדר הבדלות הן". מ'רעכנט אויס זאכן וואס דער אייבערשטער איז מבדיל געווען בין און בין.

דיסקוסיע: פארוואס זאגט מען נישט "בין יום טוב לחול"?

פארוואס זאגט מען נישט "הקב"ה איז מבדיל געווען צווישן יום טוב און די טעג ארום"? פארוואס זאגט מען עס נישט? ווייל די רבנן האבן עס מתקן געווען. ניין, דאס איז די נוסח.

וואס איך מיין נאר צו זאגן, הבדלה זאגט מען נישט אויף דעם וואס איז יעצט מוצאי שבת. די נוסח איז דאך אויף אלע זאכן וואס דער אייבערשטער איז מבדיל געווען. סאו וואס גייט מיך אן אז ס'איז נישט יעצט מוצאי שבת? מ'רעדט יעצט אז דער אייבערשטער איז מבדיל געווען צווישן שבת און יום טוב. די איינציגסטע זאך וואס איז א חילוק איז טאקע ווען יום טוב איז מוצאי שבת, דעמאלטס מאכט מען יא, זאגט מען יא די חילוק פון "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב". אבער דאס איז א נוסח. ס'איז אינטערעסאנט אז מ'האט עס נישט מתקן געווען. דו קענסט דאך טוישן דא א האלבע ווארט, וואלט עס געווען שענער: "בין יום שבת ליום חול", הבדלת. וואלט געווען מער פאסיג פאר יום טוב. מ'האט עס נישט מתקן געווען. פארוואס מ'מאכט הבדלה און קידוש יום טוב איז ווייל ס'איז געווען שבת שבתון. מ'וואלט געקענט טייטשן, וואס איז גערעכט, ווייל ס'שטייט "בין יום השביעי", קען מען נישט אנדערש טייטשן.

אין בשמים ונר ביום טוב

אקעי, "ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר". אויף בשמים און נר מאכט מען נישט קיין מצוה.

Speaker 2: דעריבער זאגט מען נישט פארוואס, מ'האט דאך שוין געזאגט פארוואס מ'מאכט בשמים.

Speaker 1: אה, דא האט מען שוין געזאגט פארוואס מ'מאכט בשמים.

הלכות קידוש והבדלה – סיום פרק כ"ט

הבדלה במוצאי יום טוב – המשך

דברי הרמב"ם:

ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר מוצאי יום טוב.

פשט:

מוצאי יום טוב בענטשט מען נישט אויף בשמים און נישט אויף נר – נאר המבדיל בין קודש לחול (און בורא פרי הגפן).

הערה:

וואלט געווען שבת סתם? אבער וואלט געווען קיין טייטש, ווייל יום טוב איז דאך א יום השביעי, קען מען נישט זאגן.

אקעי, ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. בשמים און נר מאכט מען נישט מוצאי יום טוב.

דער רמב"ם זאגט נישט פארוואס, ווייל ער האט אויך נישט געזאגט פארוואס מען מאכט בשמים און נר. ער גייט שוין יעצט זאגן פארוואס מען מאכט בשמים מוצאי שבת.

---

טעם ברכת בשמים מוצאי שבת

דברי הרמב"ם:

ואין צריך לברך על הבשמים מוצאי יום הכיפורים, ואין מברכין על הבשמים מוצאי שבת – נאר יא, אזוי ווערט נישט געזאגט אז ער האט א נשמה יתירה.

ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב.

שיטת הרמב"ם לעומת רש"י

דער רמב"ם טייטשט אנדערש ווי די דברי עובד הנפש, די רש"י דארט טייטשט אז די נשמה יתירה גייט אוועק, דאכט זיך.

דער רמב"ם זאגט "עובד הנפש" – די נפש איז בצער, לשון דאבון, אז ס'גייט אוועק די דערהויבענע יום טוב. שבת, נישט יום טוב. די שבת.

הסבר המגיד משנה – פארוואס נישט מוצאי יום טוב

און דער מגיד משנה איז מסביר: ווייל יום טוב האט מען אויך נישט אזוי שטארק גערוט, מ'האט דאך געמאכט אוכל נפש. שבת איז גאר א שטארקע שביתה, און פילט מען זיך שלעכט מוצאי שבת. מוצאי יום טוב פילט מען זיך נישט שלעכט.

אזוי זאגט דער מגיד משנה, מ'ווייסט נישט, טשעק עס אויס צו ס'איז אזוי.

געוואלדיג.

---

סיום הפרק

עד כאן הלכות קידוש פון שבת, הלכות שבת פרק כ"ט, און יום טוב.

רייט.

מסקנא למעשה – איכות הבשמים

לויט דעם דארף מען טאקע האבן עכטע גוטע בשמים. מ'גיבט עפעס א שמעק, עפעס א גראזל דארט, מכל מקום וואס ס'שמעקט, דאס איז נישט משמח. ס'דארף זיין עפעס וואס מאכט אים משמח. מ'דארף ברענגען א הוקא, מ'דארף מאכן עפעס א מצב, עפעס גוטע גוטע בשמים, וואס מ'ייאשב אותה.

געוואלדיג.

קען מען דאס יעצט איינפירן. דו ווילסט איינפירן אז אלע קינדער זאלן טרינקען א קאפ וויין, און איך ברענגען הוקאס צו הבדלה.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

סיכום השיעור 📋 סיכום פון הלכות שבת פרק כ"ט – קידוש והבדלה הלכה א – מצות עשה מן התור…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות שבת פרק כ"ט – קידוש והבדלה

הלכה א – מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

פשט

חידושים און ביאורים

1) דריי טייטשן אין דעם ווארט "זכור" – און דער רמב"ם'ס שיטה:

- צווייטער טייטש: "זכור" מיינט א מצוה שבדעת – אן ענין צו טראכטן פון שבת, א פנימיות'דיגע זכירה.

2) וואס מיינט "לקדשו" לויט דער רמב"ם:

3) קידוש און הבדלה – איין איידיע:

4) הבדלה דאורייתא לויט'ן רמב"ם:

5) וואס איז דאורייתא און וואס איז דרבנן אין קידוש:

6) צי איז "אשר קדשנו במצוותיו" א ברכת המצוות:

---

נוסח קידוש לשבת

"ורצה בנו" און "שבת קדשו באהבה הנחלנו"

פשט: דער אנהייב פון קידוש נאך בורא פרי הגפן.

חידושים:

- "ורצה בנו" – מיינט דאס זעלבע ווי "בחר בנו", דער אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן.

- "הנחלנו" – א לשון פון ירושה/נחלה.

"זכר למעשה בראשית" און "זכר ליציאת מצרים"

פשט: שבת האט צוויי זכרונות — מעשה בראשית און יציאת מצרים.

חידושים:

- וואס איז די שייכות פון יציאת מצרים צו שבת? צוויי תירוצים:

1. דורך דעם וואס דער עבד איז אויך שובת – דאס דערמאנט אונז פון מצרים.

2. דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, און שבת איז א צייט צו געבן שבח והודאה.

"תחילה למקראי קודש"

פשט: שבת איז דער ערשטער פון אלע מקראי קודש.

"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים"

פשט: דער סיום פון קידוש פאר דער חתימה.

חידושים:

צאל ווערטער אין קידוש – "כי בנו בחרת"

---

נוסח הבדלה

פשט: הבדלה דערמאנט פארשידענע הבדלות וואס דער אייבערשטער האט באשאפן.

חידושים:

- פארוואס דערמאנט מען מערערע הבדלות? פארשידענע הסברים:

3. עס איז א כלליות'דיגע נושא פון הבדלה – מ'רעכנט אויף מערערע הבדלות צו ווייזן דעם כלליות'דיגן יסוד.

- גוים vs. עמים: דער רמב"ם שרייבט "גוים" און אנדערע נוסחאות האבן "עמים" – ס'איז די זעלבע זאך (גוי = פאלק).

---

הלכה ו – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

חידושים:

---

הלכה ז – איסור אכילה ושתיה קודם קידוש והבדלה

חידושים:

2. וויין דוקא ביי קידוש: דער איסור ביי קידוש איז ספעציפיש אויף וויין, נישט אויף אלע משקאות.

---

הלכה ח – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

דער רמב"ם זאגט: כדברי סופרים, לקדש על היין ולהבדיל על היין.

פשט: די חכמים האבן מתקן געווען אז קידוש און הבדלה זאל געמאכט ווערן אויף א כוס יין.

חידוש: יין איז א כבוד און חשיבות פאר די ברכה, עס מאכט די ברכה "שענער".

---

הלכה ח (המשך) – הבדלה בתפילה vs. על הכוס, מלאכה נאך הבדלה בתפילה

---

הלכה ל' (המשך) – קידוש על הפת

חידושים:

2. מוסר השכל – פון דעם לערנט מען אז א איד דארף ליב האבן די מצוות. מען קען נישט טון זאכן וואס מען האט נישט ליב.

---

הלכה ל' (המשך) – הבדלה נאר אויף כוס, נישט אויף פת

דער רמב"ם זאגט: אין מבדילין על הפת אלא על הכוס.

פשט: הבדלה קען מען נישט מאכן אויף ברויט – נאר אויף א כוס וויין (אדער אנדערע משקה).

חידושים:

---

הלכה י' – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

דער רמב"ם'ס לשון: מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש – מקדש על הפת ואל יקדש על היין.

חידושים און הסברות:

2. קשיא אויף „גלי דעתיה": וואס הייסט „גלי דעתיה" אויב ער האט פארגעסן? די קשיא בלייבט אפן.

- דעה ויש מי שמתיר: דער רמב"ם ברענגט א צוויי

- דער רמב"ם ברענגט א ראיה פון ירושלמי אז מען קען מקדש זיין אויף יין קונדיטון (וויין מיט האניג/געווירצן).

---

הלכה: יין שטעמו טעם חומץ

דער רמב"ם: "יין שטעמו טעם חומץ אע"פ שריחו ריח יין אין מקדשין עליו."

פשט: אלע ימים טובים (און יום כיפור) הייסן „שבתות ה׳" – ממילא געלטן די דינים פון קידוש און הבדלה אויך פאר זיי.

חידושים:

---

נוסח קידוש יום טוב

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן?

הבדלה מוצאי יום טוב

דער רמב"ם זאגט "ומבדילין במוצאי ימים טובים" – סיי מוצאי יום טוב לחול/חול המועד, סיי מוצאי שבת ליום טוב.

נוסח קידוש יום טוב – פרטי הלשון

יקנה"ז – ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת? דער סדר איז:

1. בורא פרי הגפן (יין)

2. קידוש היום (יום טוב)

3. בורא מאורי האש (נר)

4. הבדלה – "המבדיל בין קודש לקודש" (נישט "בין קודש לחול," ווייל ס'גייט פון קודש צו קודש)

5. שהחיינו

דאס איז דער סדר וואס די גמרא רופט יקנה"ז.

---

שהחיינו אויף יום טוב

---

סדר הבדלה במוצאי שבת

סדר הבדלה במוצאי שבת: מברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר. וכיצד מברך על הנר? בורא מאורי האש.

---

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור

אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו, כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.

נר של גוים

אין מברכין על נר של גוים, שסתמן עובדין לעבודה זרה.

נר של עבודה זרה און נר של מתים

ישראל שהדליק מגוי

ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל – מברכין עליו. גוי מגוי – אין מברכין עליו.

הולך חוץ לכרך

הולך חוץ לכרך וראה אור – אם רוב אנשי הכרך גוים, אין מברכין. ואם רוב ישראל – מברך. מ'גייט נאך רוב.

אור של כבשן, תנור, כירה

גחלת (קויל)

אור של בית המדרש ובית הכנסת

אבוקה — מצוה מן המובחר

אין מחזרין על האור

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים — מברכין עליו מוצאי שבת, שהיא היתה תחילת בריאתה בידי אדם.

ביאור „נר ששבת" — וויכטיגער חידוש

---

נוסח הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

פשט: אפילו ווען יום טוב איז מוצאי שבת, זאגט מען „בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – נישט „בין שבת ליום טוב."

אין בשמים ונר ביום טוב

---

הלכה בנוגע בשמים מוצאי שבת – דער טעם

חידושים:

---

דערמיט ווערט אפגעשלאסן הלכות קידוש פון פרק כ"ט פון הלכות שבת, אינאיינעם מיט די הלכות הנוגעות צו יום טוב.

תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ"ט – מצות קידוש והבדלה

מבוא: חמש מצוות דשבת

זייער גוט. ווי אזוי הייסט די מצוה?

Speaker 2: מצות זכור את יום השבת.

הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

Speaker 1: יא, זאגט דער רמב"ם, "מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים", אז מ'זאל מקדש זיין יום השבת בדברים.

וואס הייסט דאס ווארט "מקדש זיין"? דו ביסט דאך נאר וואס עוסק אין די סוגיא פון קדושה.

Speaker 2: מקדש זיין מיינט מקדיש זיין, מיינט מייחד זיין. דערמאנען די קדושה פון שבת בדברים.

דיסקוסיע: דריי טייטשן אין "זכירה"

Speaker 2: סאו, וואס זאל איך זאגן מתוך כך זכריה?

Speaker 1: ווארט, ווארט, ווארט, דאס מיינט געדענקען.

Speaker 2: ניין, אבער די מזכיר זיין איז אן אופן וויאזוי מ'זאל געדענקען, ניין? ס'איז קאנעקטעד.

קידוש בכניסתו והבדלה ביציאתו

וואס איז דאורייתא און וואס איז דרבנן אין קידוש

Speaker 2: ס'איז נישט קיין ברכת המצוות. ס'איז א ברכת השבח.

Speaker 1: יא, אבער ס'האט יא די נוסח פון "אשר קדשנו במצוותיו".

Speaker 2: יא, אבער יענע נוסח איז סתם א שיינע נוסח. מ'מעג עס זאגן ביי קידוש אויך.

Speaker 2: ווייל ס'איז דא א דין דאורייתא פון קידוש, און ס'איז דא אויך א דין פון אלע מצוות האבן א ברכה.

Speaker 1: האט מען אריינגעלייגט אז אין דעם זאל זיין א לשון, א לשון א ברכת המצוות.

Speaker 2: איך ווייס נישט. אקעי.

ביאור הנוסח: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו"

Speaker 1: "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו" - דער אייבערשטער איז רצה בנו, זיין רצון איז מיט אונז.

Speaker 2: "ורצה בנו" מיינט די זעלבע זאך ווי "בחר בנו".

Speaker 1: יא, יא.

Speaker 2: ער האט אונז בוחן געווען. דאס איז די טייטש.

Speaker 1: "ושבת קדשו באהבה הנחלנו". "שבת קדשו", דער טאג שבת וואס איז קדוש, וואס איז שוין קדוש ביי די אייבערשטער.

Speaker 2: זיין שבת.

Speaker 1: ווייל ער האט עס מקדש געווען.

Speaker 2: "כי בו שבת".

Speaker 2: אה, אנדערש ווי ימים טובים.

Speaker 2: יא, אלע מצוות האט דער אייבערשטער געגעבן באהבה, דאנט ווארי.

נוסח קידוש והבדלה – ביאור הרמב"ם

זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים

Speaker 1:

ס'שטייט אסאך מאל "כי ששת ימים", און "ושמרו", און "להדליק נר", און נאכאמאל "זכר".

אקעי.

תחילה למקראי קודש

זכר ליציאת מצרים – די שייכות צו שבת

Speaker 2:

שאלה וואס דו טייטש "על כן צוך", ס'הייסט "וזכרת כי עבד היית", ס'איז דא.

Speaker 1:

מבנה ברכת קידוש – שלושה חלקים

"כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים"

דיון: קדושת השבת – דער אייבערשטער און אונז

Speaker 2:

ניין, ווי זעסטו? ווייל שבת איז קודש, די אייבערשטער מאכט אונז קודש, און אונז מאכן די שבת קודש. ווי זעסטו דאס?

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, ווען מ'טוט דאס איז מען מקדש השבת.

Speaker 1:

Speaker 2:

אמת.

Speaker 1:

"ברוך אתה ה' מקדש השבת".

זייער גוט. דאס איז די נוסח פון קידוש.

נוסח ברכת הבדלה

און יעצט גייט די רמב"ם זאגן די נוסח פון ברכת הבדלה.

"כי בנו בחרת" אין הבדלה – מחלוקת הנוסחאות

Speaker 2:

אהא, אינטערעסאנט.

Speaker 1:

און אויף יום טוב האבן זיי יא געלאזט די לשון "קראת", ווייל דארט פאקט עס נישט די נאמבער פון ווערטער.

יא, מיר זעען עס אין הבדלה, יא?

נוסח הבדלה – ארבעה הבדלות

דיון: פארוואס ארבעה הבדלות?

Speaker 2:

אין רמב"ם שטייט גוים, ווען שטייט עמים? וואס איז די חילוק?

Speaker 1:

ס'איז די זעלבע זאך, עניוועיס, רייט?

Speaker 2:

רייט. גוים און עמים איז דאך די זעלבע זאך, רייט? א גוי איז א פאלק.

Speaker 1:

יא. זאגסטו אז ס'איז א חילוק?

דאס איז דער נס. המבדיל בין קודש לחול.

Speaker 2:

Speaker 1:

קידוש והבדלה – זמנים, איסורים, וסדרים

דאס הייסט סיי פאר קידוש סיי פאר הבדלה.

Speaker 1:

Speaker 2:

איינס.

Speaker 1:

Speaker 2:

מממ.

דיסקוסיע: צי "לשתות המים מותר" גייט אויך אויף קידוש?

Speaker 1:

Speaker 2:

נאר ער האט דאך געזאגט לשתות יא, לשתות יא, מסתמא אזוי.

Speaker 1:

אקעי, וואס טוט מען אבער...

שוכח ואכל – נישט מעכב

Speaker 2:

שוכח,

Speaker 1:

Speaker 2:

מממ.

Speaker 1:

Speaker 2:

וואס האט ער געמיינט? ווייל קידוש איז אויף די סעודה כאילו? אין דעם?

Speaker 1:

Speaker 2:

דייקא.

Speaker 1:

Speaker 2:

מממ.

הלכה ח (אנהייב) – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

Speaker 1:

Speaker 2:

מממ.

Speaker 1:

וואס איז דער ענין פון דעם? ס'איז א כבוד פאר די ברכה, די ברכה ווערט געזאגט שענער אזוי?

Speaker 2:

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

ס'איז עפעס א חשיבות, ס'מאכט די ברכה חשוב'ער, אזא זאך.

Speaker 1:

יא, אבער ס'איז א שמחה, לא לא לא נישט. כבוד קענסטו זאגן, ווייל אז ער טרינקט וויין איז א געשמאקע זאך.

Speaker 2:

יא. יא.

הלכה ח (המשך) – הבדלה בתפילה vs. על הכוס, מלאכה נאך הבדלה בתפילה

Speaker 1:

דיסקוסיע: פארוואס איז נישט דא קידוש בתפילה?

Speaker 1:

מותר לעשות מלאכה נאך הבדלה בתפילה

Speaker 1:

דיסקוסיע: וואס מיינט "ויאמר המבדיל"?

Speaker 2:

ניין, ס'זעט דא אויס, "ויאמר המבדיל", ער מיינט ער זאגט די פולע ברכה מיט די שם ומלכות?

Speaker 1:

Speaker 2:

דיסקוסיע: וואס איז דער ענין פון איסור מלאכה פאר הבדלה?

Speaker 1:

קשיא: פארוואס זאגט דער רמב"ם נישט אז מ'מעג אויך עסן?

Speaker 1:

הלכות קידוש: סדר הקידוש, קידוש במקום סעודה, וקידוש על הפת

שאלה: עסן נאך "המבדיל בין קודש לחול"

Speaker 1: דו האסט איינגעלייגט א טעם, אבער ס'שטייט נישט.

Speaker 2: על כל פנים, ס'שטייט נישט אז מ'זאל מעגן.

Speaker 1: יא, אבער יום כיפור איז דאך אזוי פאר א תחילת אכילה, און דאס האט נישט מיט דעם.

הלכה כ"ט: סדר הקידוש – ברכת היין קודם ברכת הקידוש

דיטאלן פון כיצד מקדש

Speaker 1: יא, וואס איז די ענין פארוואס זאל זיין "לא יסייע בשמאל"?

Speaker 2: די חשיבות. די חשיבות איז נישט העלפן, די חשיבות איז ס'האלטן מיט די רעכטע האנט.

מנהג "ויכולו"

Speaker 1: ער זאגט אז ס'שטייט נישט אין די גאונים, ס'שטייט אין די גאונים דער מנהג. אינטערעסאנט.

Speaker 1: יא, אבער באופן כללי, מ'ברענגט דאך די פסוקים פון קידוש פון שבת.

הלכה ל': קידוש במקום סעודה

קידוש אין בית הכנסת – פאר די אורחים

דיגרעסיע: קידוש אין חסידישע בתי מדרשים

Speaker 1: און וואס טוט זיך אין א חסיד'ישע בית המדרש?

Speaker 1: קען זיין אז דער טיש האט גע'פועל'ט אז די קידוש, די קידוש איז נישט דא.

Speaker 1: ניין, די גמרא רעדט פון אשכנז.

Speaker 1: יא, איך מיין אזוי.

Speaker 2: זייער גוט.

הלכה ל' (המשך): קידוש על הפת

הבדלה נאר אויף כוס, נישט אויף פת

"בחביבותא תליא מילתא" – דער עיקר פון קידוש על הפת

Speaker 1: קומט גלייך די שאלה, וואס איז פשט "ואם מתאווה לפת יותר מן היין"? יין איז דאך אן אופן פון מאכן קידוש.

מוסר השכל: א איד דארף ליב האבן די מצוות

קידוש על היין ועל הפת – הלכות י' עד י"א

הלכה י' – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

Speaker 1:

פארוואס הבדלה קען נישט זיין אויף פת

Speaker 2:

יא, אבער דא שפעטער גייט ער שטיין אז ווען מ'האלט אינמיטן עסן זאל מען בענטשן.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

רייט, זייער גוט.

לשון הרמב"ם בהלכה י'

דיון: נאסע הענט פון וויין – טומאה אדער שמוציגקייט?

Speaker 2:

Speaker 1:

ניין, אויב די כוס איז טמא, אויב די כוס איז טמא, מיט די וויין גייט ווערן זיין הענט טמא.

Speaker 2:

דיון: גלי דעתיה – די קשיא פון שכחה

הסבר דער מצב: ווען א מענטש האט מער ליב פת

הלכה י"א – קידושא רבה (קידוש בייטאג)

Speaker 1:

פארוואס הייסט עס "קידושא רבא"?

לשון הרמב"ם: נוסח קידושא רבה

דער רמב"ם'ס חידוש: איסור אכילה פאר קידוש בייטאג

דער ראב"ד'ס קשיא אויפן רמב"ם

תירוץ: דער חילוק צווישן ביינאכט און בייטאג

Speaker 2:

אפילו ביינאכט מעג מען סתם, קומט דאס מער חל זיין בייטאג ווי ביינאכט, אבער דאס איז נאר א מצוה וכדומה.

Speaker 1:

קידושא רבה בייטאג און קידוש מבעוד יום

הלכה כ"ט (המשך) – קידושא רבה בייטאג

Speaker 1:

נפקא מינה למעשה – עסן פאר'ן ליינען

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

אקעי, ער האט געזאגט אז מ'קען מאכן קידוש אויף קאווע, לויט די מנהג אין... חמר מדינה.

Speaker 1:

פשט אין "קידושא רבה" – צולייגן א כוס וויין

מעשה פון דינובער רב ביי ריזשין

Speaker 2:

עניוועיס, קידושא רבה, "דבעי טעימא מידי". "חמרא טבא דבעי טעימא מידי".

Speaker 1:

דיגרעסיע – גרעיפ דזשוס און מאנישעוויץ

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

יא, וואלט ער געזען אז ס'איז דאך א מצוה.

Speaker 1:

יא, אקעי.

הלכה י"ד (ל') – קידוש והבדלה מבעוד יום

דער רמב"ם זאגט נישט אז מ'דארף מקבל זיין שבת

Speaker 2:

Speaker 1:

וואס מיינט "במעט"?

Speaker 2:

וואס דער רמב"ם האט געזאגט "במעט", מיינט ער נישט סתם אין די וועלט אריין.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

איך בין נישט מסכים, מ'מעג טון נאך די מלאכה.

פראקטישער פלאן – סעודת שבת פאר די קינדער פרייטאג נאכמיטאג

Speaker 2:

אמת, אויף דעם דאך ווייסטו אז מ'קען מאכן א שומר, ס'איז אן אנדערע זאך.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

הרב בלומענקראנץ'ס דיוק

מסקנא

Speaker 1:

יא. איך וויל קויפן צוויי און לייגן דארטן.

Speaker 2:

נא נא. יא, זאג די רמ"א ווייטער.

הלכה כ"ט: מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום

Speaker 1:

דיון: דארף מען מאכן נאך א בורא פרי הגפן?

Speaker 2:

Speaker 1:

הלכה כ"ט (המשך): היה אוכל בשבת ויצא השבת — הבדלה

Speaker 1:

דיון: אין עושין מצוות חבילות חבילות

Speaker 2:

דיון: קען מען מאכן הבדלה אינמיטן די סעודה?

Speaker 1:

אויב אזוי, די עיקר הלכה פון דא איז אז מ'קען נישט מאכן הבדלה אינמיטן די סעודה. מ'דארף נישט, מ'קען נישט.

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

Speaker 1:

יא, געטרינקען.

Speaker 2:

פארוואס נישט?

Speaker 1:

ס'איז דאך נישט קיין איסור צו טרינקען, דאס איז דאך פארט פון די סדר, ס'איז נישט...

Speaker 2:

ביידע מאל, מסתבר אזוי.

Speaker 1:

יא, קלאר, איך ווייס נישט.

Speaker 2:

Speaker 1:

אויב ער מאכט קידוש אויף די זעלבע כוס.

Speaker 2:

דאס מאכט סענס.

Speaker 1:

טרינקט ער עס דעמאלטס.

Speaker 2:

טרינקט ער עס דעמאלטס.

Speaker 1:

יא. אבער אויב נישט, דעמאלטס ווייס איך נישט פארוואס מען זאל עס אזוי טון.

אקעי.

הלכה ל': היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת

Speaker 1:

אז מ'קען נישט טון אויף די זעלבע כוס, לפי שאין עושים שתי קדושות על כוס אחד.

דיון: ברכת המזון אויף א כוס

Speaker 2:

Speaker 1:

ווייטער האט ער געזאגט נאך אין הלכות ברכת המזון.

Speaker 2:

האסטו געזען נאך אין הלכות ברכת המזון?

Speaker 1:

Speaker 2:

דאס קען מען נישט מאכן מיט די זעלבע כוס, ווייל מ'קען טראכטן אז

אין עושין מצוות חבילות חבילות — קידוש און ברכת המזון אויף איין כוס

דער רמב"ם'ס שיטה: נישט מאכן קידוש און ברכת המזון אויף דער זעלבער כוס

Speaker 1:

קשיא: פארוואס איז הבדלה אנדערש?

ניין, דו דארפסט נישט פארענטפערן בעל כרחו. ווייל איך פרעג א קשיא, מוזטו פארענטפערן בעל כרחו?

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

אקעי. ווי נאך איז דא "אין עושין מצוות חבילות חבילות"?

Speaker 2:

Speaker 1:

יא יא.

Speaker 2:

דו מיינסט אז מ'זאל נישט מאכן צוויי מצוות אויף איין זאך?

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

איך ווייס, מ'זאל לאזן די בלוט פון די מציצה ופיה און נאכדעם בלאזן שופר.

Speaker 2:

אה, ס'שטייט יא נאך זאכן. איך האב א מארקעטינג קאמפיין.

Speaker 1:

אקעי, בקיצור, מ'דארף לערנען.

דיסקוסיע: חפצי מצוה — נוצן א זאך פון איין מצוה פאר אן אנדערע מצוה

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

אוי, ס'איז ווי א שיינע חומרא, ניין?

Speaker 1:

מעבר צום נייעם נושא: וועלכע סארט וויין מעג מען נוצן פאר קידוש

פרק כט: קידוש — הלכות איכות היין

המשך: וועלכע סארט וויין מען מעג נוצן פאר קידוש

Speaker 1: אקעי. לאמיר גיין ווייטער.

Speaker 1: ס'איז אנדערש אביסל, באט לאמיר לערנען, אפשר דארטן איז דא חומרות.

הלכה יד: יין הראוי לנסך על גבי המזבח

Speaker 2: אין די וועסט. מערב איז טייטש די וועסט.

Speaker 2: דער מערב פון ספעין, יא. ס'איז מערב פון ארץ ישראל דאך.

דיגרעסיע: היסטארישער הינטערגרונט וועגן וויין אין אייראפע

Speaker 1: מ'מאכט וויין פון האניג?

Speaker 2: מ'מישט אריין האניג אין די וויין.

Speaker 2: אקעי. ס'איז נישט געווען קיין וויין אין אייראפע?

די דעה ויש, הלכה ידועה, די דעה וואס זאגט די הייליגע רמב"ם, די דעה ויש, וואס זענען גערעכט דאך.

Speaker 2: ווי אמת איז דאס?

הלכה טו: יין שטעמו טעם חומץ

Speaker 2: וואס די יין שטעם חומץ, למשל, וואלט יא געווען כשר לגבי מזבח?

Speaker 1: ער האט נאך וויין, ער האט נאך וויין.

Speaker 2: האט ער נאך אלץ א קשר צו די ענין פון די מזבח?

Speaker 1: איך ווייס נישט, ער האט נישט קיין טעם, ער האט נישט קיין גוטע וויין. אפשר אנקומען צום מזבח.

Speaker 1: You're worried about כללים און זאכן.

Speaker 2: ניין, איך וויל וויסן צו... ס'איז דא אזא סארט... דו גייסט שוין באלד זען אז ס'איז פארקערט, יא.

Speaker 1: יא, alright, לאמיר זען. ס'איז נישט אמת אז ס'דארף זיין ביידע. ס'מעג האבן א ריח רע.

Speaker 1: די רמב"ם האלט נישט אזוי. לייען ווייטער.

שמרים שנתן עליהם מים

Speaker 2: אפשר אין הלכות ברכות ביים בורא פרי הגפן, איך געדענק נישט.

הלכה טז: כלי שהיה מלא יין ושתה ממנו

Speaker 2: קען מען נעמען נאך א זאך וואס פסל'ט די וויין, ווייל ס'איז נישט קובע דוקא?

Speaker 2: יא, ווייטער.

Speaker 2: יא, דער שולחן ערוך זאגט אז מען קען אריינגיסן אביסל נייע וויין, דעמאלטס ווערט עס געפיקסט.

Speaker 1: יא, דער רמ"א... מען גיסט עס צוריק אריין דערוואטן?

Speaker 2: דער רמ"א זאגט נישט, ער זאגט נישט אזוי, ער זאגט נאך... דארט... אפילו מחזק מיט קיין מרובה...

הלכה יז: יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין

Speaker 2: ניין, אבער געזאגט ריח ורע קען מען נישט, אבער ריח חומץ מיינט נישט ריח רע. ריח חומץ איז נישט א זאך.

Speaker 2: פסח ביינאכט, עס איז א חשוב'ע זאך, דיפבל, אבער קיין וויין איז עס נישט.

Speaker 1: רייט.

יין מזוג, יין צמוקים, יין תוסס

Speaker 1: יא. ס'איז אן אנדערע שיטה. ס'איז נישט פאר יא.

קידוש והבדלה — יין חדש מגתו, חמר מדינה, וקידוש יום טוב

הלכה יז (המשך) — יין חדש מגתו וסוחט אשכול של ענבים

Speaker 1: ס'איז מער א געדיכטע זאפט, וואס דו מיינסט איז די וואש.

דיסקוסיע: גרעיפ דזשוס איז נישט כשר פאר קידוש

אבער נישט אז ער זאל מאכן קידוש אויף גרעיפ דזשוס. דאס איז פסול לגמרי.

Speaker 2: אקעי. מדינה שרוב יינה... סאו מען רעדט דאך דא פון יין חביב עליו, דו האסט עס בעסער ליב ווי די ברויט.

Speaker 2: וואס נישט?

הלכה יז (המשך) — מדינה שרוב יינה שכר

דיסקוסיע: פארוואס חמר מדינה פאר הבדלה אבער נישט פאר קידוש?

Speaker 2: פאר וואס אבער נישט מ'קען מאכן הבדלה אויף ברויט?

דיסקוסיע: וואס קוואליפיצירט אלס חמר מדינה?

דיגרעסיע: וויין מיט וואסער (מזיגה) אין אלטע צייטן

הלכה יח — קידוש והבדלה יום טוב

שכולם שבתות ה' הם — די תורה זאגט אז אלע ימים טובים ווערן גערופן שבתות.

דיסקוסיע: וואו שטייט "שבתות ה'"?

Speaker 2: ווי שטייט אין פסוק די לשון שבתות?

Speaker 2: ווי שטייט שבתות ה' אין די ענד? פארדעם זאגט ער "שבתון", דאס הייסט דאך שביתה, אמת?

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן? נוסח קידוש יום טוב, הבדלה, און "מקדש השבת וישראל והזמנים"

קידוש יום טוב – דאורייתא אדער דרבנן?

Speaker 1:

ער זאגט "זכור את יום השבת לקדשו", מיינט ער יום השבת. ניין, ער זאגט נאר פשוט אזוי ווי אזא גזירה שוה אז שבתות ה' הן.

Speaker 2:

רייט. לאמיר זאגן ער האט נישט געמאכט נישט ביים דאווענען, נישט ביי... ער איז מסופק אויף ביידע.

Speaker 1:

אמת.

הבדלה מוצאי יום טוב – ווען מאכט מען הבדלה?

Speaker 1:

Speaker 2:

ניין, בכלל נישט. מ'זאגט נישט קיין "אתה חוננתנו", מ'מאכט נישט קיין הבדלה.

Speaker 1:

ניין, ניין, ניין, מ'מאכט פארקערט. די איינציגסטע זאך וואס מ'זאגט איז ווען ס'איז מוצאי שבת צו יום טוב.

Speaker 2:

אה, מוצאי שבת צו יום טוב, רייט, רייט.

יסוד ההבדלה – נאר ווען ס'ווערט מער וואכנדיג

Speaker 1:

נוסח קידוש יום טוב

Speaker 1:

די נוסח קידוש יום טוב...

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

אה, מ'רעדט פון הבדלת ישראל בין העמים.

Speaker 1:

"בחר בנו...".

Speaker 2:

ס'איז הבדלה, קידוש, יא, הבדלה זאגט מען מוצאי יום טוב.

Speaker 1:

יא, איך זאג, מבדיל זיין די אידן פון די פעלקער.

דיוק בלשון "ויגדלנו"

Speaker 2:

"בחר בנו וקדשנו... בחר בנו ויגדלנו". "ויגדלנו" זעט אויס ווי א לשון עתיד, אזא זאך.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

אבער פארוואס זאל ער נישט זאגן "והגדילנו"?

Speaker 2:

"מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון"

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

"זכר ליציאת מצרים" אין קידוש יום טוב

Speaker 1:

"מקדש השבת וישראל והזמנים" – ווען יום טוב חל בשבת

Speaker 1:

Speaker 2:

"מקדשך"? איך זאג דיר... "מקדשך"? ס'איז נאר צו מאכן די חילוק פון יום טוב צו שבת, פארוואס מ'לייגט עס אריין אינצווישן.

Speaker 1:

אקעי. וואס וואלט איך געטראכט?

הלכות קידוש יום טוב והבדלה – פרק כט (המשך)

נוסח קידוש יום טוב – "מקראי קודש"

Speaker 2: וואס הייסט אז ישראל האט מער מיט ישראל?

Speaker 2: יום טוב איז נישט דא שביתת בהמה, שביתת עבדים?

Speaker 1: ניין, ניין, נישט אזוי ווייט צו מאכן די דרוש.

נוסח קידוש ראש השנה

Speaker 2: יא, יא, אבער ס'זאגט דא, אבער...

Speaker 1: אויך דערמאנט מען עס ביי מלכיות, מ'דערמאנט עס איבעראל. "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים".

זכרון תרועה vs. יום תרועה – דער רמב"ם'ס שיטה

הלכות קידוש יום טוב

קידוש על היין או על הפת

יקנה"ז – ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

סדר הברכות

Speaker 2: יא, ס'איז א זיידע, ער זאל לעבן.

Speaker 1: יא, יא.

שהחיינו אויף יום טוב

סדר הבדלה במוצאי שבת

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור – עד שיהנה לאורו

נר של גוים

דיסקוסיע: איסור ברכה vs. איסור הנאה

נר של מתים

ישראל שהדליק מגוי

Speaker 2: אפשר איז דאס ווייל מ'האט מורא פון עבודה זרה?

Speaker 1: יא, איך האב נישט די חידוש, ס'איז פשוט.

דיסקוסיע: נר של גוים – מסיבה אדער סתם?

Speaker 2: דא רעדט ער סתם, דו האסט פונקט מיטגעהאלטן, איך ווייס נישט. דו זעסט ער ברענגט עס אלס אן עקסטערע הלכה.

Speaker 1: איך פארשטיי. אפשר איז דאס פשוט, איך ווייס נישט. אקעי.

הולך חוץ לכרך וראה אור

Speaker 2: דו מיינסט א פייער, א מאורי האש, נישט א מאורי אור.

דיסקוסיע: שיעור "שיכיר בין מטבע למטבע" – אין דער ליכט אדער אין דעם מענטש?

Speaker 1: אקעי, but again, דו אסומסט, דו זיצסט דא אין אפיס און דו אסומסט ווי אזוי די ריאליטי ארבעט. אקעי.

אור של כבשן, תנור, כירה

Speaker 1: אור של כבשן, ושל תנור, ושל כירה, א פייער וואס איז געמאכט פאר קאכן basically, right?

Speaker 2: אה, כבשן איז נישט קאכן, אבער א כבשן איז... וואס איז געמאכט צו... צו פארמאכן די רענער...

Speaker 1: אקעי, וואטעווער... לויה'נים, יא, געווענליך פאר א כיבוש האש.

לכתחילה לא יברכו עליו, ווייל ס'דארף זיין דווקא א נר.

Speaker 2: אינטערעסאנט. וואס איז ראנג דערפון? ס'איז נישט געמאכט צו זיין א... פייער? ס'איז נישט... לכתחילה...

הלכות הבדלה – על איזה אור מברכים (המשך)

הלכה כו (המשך) – אור של כבשן ושל תנור ושל כירה

Speaker 1: מ'קען נישט נאכדעם מחול זיין.

גחלת

אור של בית המדרש ושל בית הכנסת

אבוקה — מצוה מן המובחר

אין מחזרין על האור

דיסקוסיע: פארוואס ס'איז דא שאלות פון גוי'אישע לעכט

Speaker 2: יא, גוטער פשט?

Speaker 2: איך הער. אקעי.

הלכה כז – אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

Speaker 2: איך האב געדאכט אז עס מיינט אז א מענטש האט עס געמאכט.

Speaker 2: יא.

דיסקוסיע: וואס איז "פייער פון נעיטשער"?

Speaker 2: אקעי.

Speaker 2: לאמיר זאגן אזוי, איך וואלט געטייטשט אזוי, לויט ווי... "תחילת בריאתה בידי אדם" איז געווען מעצים ואבנים.

ביאור "נר ששבת"

Speaker 2: "ששבת" מיינט אז עס איז געווען אנגעצינדן ווערט גערופן "ששבת"? אינטערעסאנט.

Speaker 1: וואס האט דורכגעלעבט די שבת. "ששבת" וואלט געווען אז עס זאל זיין אויסגעלאשן, יא?

Speaker 2: יא, עס זעט אויס אז שבת איז אויך, על פי רוב מאכט מען אויף אזא נר.

דיסקוסיע: וואס הייסט "נר ששבת"?

Speaker 2: וואס הייסט א פייער האט גערוט שבת?

Speaker 2: ס'האט נישט געטון קיין עבירה, די לעכט.

Speaker 1: ס'הייסט אז די לעכט האט שובת געווען?

Speaker 2: ס'האט נישט געטון קיין עבירות.

Speaker 2: אה, ס'האט זיך נישט אנגעצונדן שבת בחילול.

Speaker 1: ס'האט זיך נישט אנגעצונדן שבת בחילול. "ששבת שלא כהלכתו", יא.

חידוש: שביתה מעבירה

הלכה כח – נוסח הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

Speaker 1: אקעי, האבן מיר געלערנט יעצט יום טוב, יעצט דארף מען לערנען די נוסח פון יום טוב.

Speaker 2: זאל מיר נישט זאגן די נוסח פון הבדלה? הבדלה פון יום טוב?

Speaker 1: הבדלה פון יום טוב שחל להיות במוצאי שבת.

Speaker 2: אה, ניין, ניין, מיר האבן געלערנט שוין הבדלה פון שבת, האבן מיר געזאגט די נוסח פון הבדלה.

דיסקוסיע: פארוואס זאגט מען נישט "בין יום טוב לחול"?

אין בשמים ונר ביום טוב

אקעי, "ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר". אויף בשמים און נר מאכט מען נישט קיין מצוה.

Speaker 2: דעריבער זאגט מען נישט פארוואס, מ'האט דאך שוין געזאגט פארוואס מ'מאכט בשמים.

Speaker 1: אה, דא האט מען שוין געזאגט פארוואס מ'מאכט בשמים.

הלכות קידוש והבדלה – סיום פרק כ"ט

הבדלה במוצאי יום טוב – המשך

דברי הרמב"ם:

ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר מוצאי יום טוב.

פשט:

מוצאי יום טוב בענטשט מען נישט אויף בשמים און נישט אויף נר – נאר המבדיל בין קודש לחול (און בורא פרי הגפן).

הערה:

וואלט געווען שבת סתם? אבער וואלט געווען קיין טייטש, ווייל יום טוב איז דאך א יום השביעי, קען מען נישט זאגן.

אקעי, ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. בשמים און נר מאכט מען נישט מוצאי יום טוב.

---

טעם ברכת בשמים מוצאי שבת

דברי הרמב"ם:

ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב.

שיטת הרמב"ם לעומת רש"י

דער רמב"ם טייטשט אנדערש ווי די דברי עובד הנפש, די רש"י דארט טייטשט אז די נשמה יתירה גייט אוועק, דאכט זיך.

הסבר המגיד משנה – פארוואס נישט מוצאי יום טוב

אזוי זאגט דער מגיד משנה, מ'ווייסט נישט, טשעק עס אויס צו ס'איז אזוי.

געוואלדיג.

---

סיום הפרק

עד כאן הלכות קידוש פון שבת, הלכות שבת פרק כ"ט, און יום טוב.

רייט.

מסקנא למעשה – איכות הבשמים

געוואלדיג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שבת פרק כ״ט – קידוש והבדלה

הלכה א – מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

דברי הרמב״ם: “מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו… וצריך להזכירו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.”

פשט

יש מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בדברים – בכניסתו (קידוש) וביציאתו (הבדלה).

חידושים וביאורים

1) שלוש פירושים במילה “זכור” – ושיטת הרמב״ם:

– פירוש ראשון (פשט): “זכור” פירושו זכור – הקפד לשמור שבת. לפי זה “זכור” ו״שמור” הם אותו דבר – רק אזהרה על שמירת שבת, לא מצווה נפרדת.

– פירוש שני: “זכור” פירושו מצווה שבדעת – ענין לחשוב על שבת, זכירה פנימית.

– פירוש שלישי (שיטת הרמב״ם): “זכור” פירושו להזכיר/להיות מזכיר – לא לזכור בלב, אלא לומר בפה, להצהיר. הרמב״ם אומר: “זכירה זו זכירת שבח וקדוש” (ובספר המצוות: “זכירת קדוש וגדולה”) – שיש לומר בפה את קדושתו וגדולתו של שבת.

2) מה פירוש “לקדשו” לפי הרמב״ם:

לפי הפשט “לקדשו” היה אומר שיש לקדש את השבת במעשינו. אבל לפי הרמב״ם “לקדשו” אינו אומר שאנו עושים פעולה של קידוש, אלא מדברים על קדושתו – “זכירת קדוש”. הרמב״ם מדגיש ש״קדושה” פירושה מיוחד, נבדל, מרומם.

3) קידוש והבדלה – רעיון אחד:

הרמב״ם לומד שקידוש (בכניסתו) והבדלה (ביציאתו) בנויים על אותו יסוד – “להזכיר קדושתו בכניסתו וביציאתו”. שניהם מזכירים ששבת שונה מחול. למעשה היינו יכולים לקרוא לקידוש גם “הבדלה” ולהבדלה גם “קידוש”.

4) הבדלה דאורייתא לפי הרמב״ם:

מכך שהרמב״ם מציב את קידוש והבדלה יחד תחת מצווה אחת דאורייתא, נראה כמעט ברור שהבדלה היא גם דאורייתא. זו מחלוקת – פוסקים אחרים סוברים שהבדלה היא מדרבנן.

5) מה דאורייתא ומה דרבנן בקידוש:

היין בוודאי מדרבנן, והנוסח לכאורה גם מדרבנן – כי הרמב״ם אומר שחכמים תיקנו נוסח קדושת היום. הדאורייתא הוא רק עצם הענין של הזכרת קדושת השבת בדברים.

6) האם “אשר קדשנו במצוותיו” היא ברכת המצוות:

נדון האם הנוסח “אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו” הוא ברכת המצוות על מצוות קידוש, או ברכת השבח. צד אחד אומר: זו אינה ברכת המצוות, אלא ברכת השבח. הצד השני אומר: מכיוון שיש דין דאורייתא של קידוש, הכניסו לשון של ברכת המצוות. הנקודה נשארת פתוחה.

—

נוסח קידוש לשבת

“ורצה בנו” ו״שבת קדשו באהבה הנחלנו”

פשט: תחילת הקידוש אחרי בורא פרי הגפן.

חידושים:

– “ורצה בנו” – פירושו כמו “בחר בנו”, הקב״ה בחר בנו.

– “שבת קדשו” – השבת כבר קדוש אצל הקב״ה, כי הוא קידשו (“ויקדשהו”). לא אנחנו מקדשים את השבת – שונה מימים טובים, שבהם ישראל מקדשים.

– “באהבה הנחלנו” – הקב״ה נתן לנו את השבת באהבה, כמתנה. זה מנוגד לשיטת המינים האומרים שהמצוות הן עונש.

– “הנחלנו” – לשון ירושה/נחלה.

“זכר למעשה בראשית” ו״זכר ליציאת מצרים”

פשט: לשבת שני זכרונות — מעשה בראשית ויציאת מצרים.

חידושים:

– ביציאת מצרים כתוב מפורש בפסוק “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים” (דברים ה׳), אבל במעשה בראשית לא כתוב מפורש “לזכור מעשה בראשית”.

– הבדל בין שני הזכרונות: זכר למעשה בראשית הוא יותר “טבעי” – הוא נזכר מעצמו, כי שבת הוא יום המנוחה. אבל זכר ליציאת מצרים צריך להשתדל לזכור (“וזכרת” – פעיל).

– מה הקשר של יציאת מצרים לשבת? שני תירוצים:

1. מכך שהעבד גם שובת – זה מזכיר לנו את מצרים.

2. הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, ושבת היא זמן לתת שבח והודאה.

“תחילה למקראי קודש”

פשט: שבת הוא הראשון מכל מקראי קודש.

חידושים: שלושה טעמים: (1) בפרשת אמור שבת מופיע ראשון; (2) שבת תדיר; (3) שבת ניתן עוד לפני מתן תורה.

“כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”

פשט: סיום הקידוש לפני החתימה.

חידושים:

– כלל במטבע ברכות: כל ברכה ארוכה יש לה שלושה חלקים – (1) “ברוך אתה ה׳” (לשון נוכח); (2) לשון נסתר; (3) לפני החתימה חוזרים ללשון נוכח עם “כי”.

– “באהבה וברצון” – בנוסח הקודם הרמב״ם לא היה כותב “באהבה וברצון”, אלא “ורצנו”. אבל בסיום כן כתוב “באהבה וברצון הנחלתנו”.

– קדושה בשני הכיוונים: הקב״ה מקדש אותנו, ואנחנו מקדשים את השבת – “מקדש השבת” פירושו שבשמירת השבת שלנו השבת מתקדש.

מספר מילים בקידוש – “כי בנו בחרת”

חידוש: הזוהר אומר שבקידוש יש 35 מילים. חלק מהנוסחאות משמיטות “כי בנו בחרת” כדי להגיע ל-35. אבל אין צורך לספור “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, ואם סופרים רק מנוסח הרמב״ם, יוצא בדיוק 35 מילים. השבלי הלקט גם מביא “כי בנו בחרת”, וכך צריך להיות כי כל ברכה ארוכה צריכה לכלול סיום ה״כי”.

—

נוסח הבדלה

הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגוים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה׳ המבדיל בין קודש לחול.”

פשט: הבדלה מזכירה הבדלות שונות שהקב״ה ברא.

חידושים:

– מדוע מזכירים כמה הבדלות? הסברים שונים:

1. אור וחושך היא הבדלה בטבע – כשיש אור אין חושך. זה מראה שהבדלה היא יסוד בבריאה עצמה (“ויבדל” בפרשת בראשית).

2. רש״י בפרשת קרח – הקב״ה עשה כל מיני הבדלות, אי אפשר לומר “הכל קודש” או “הכל חול”.

3. יש נושא כללי של הבדלה – מונים כמה הבדלות כדי להראות את היסוד הכללי.

– המשמעות של הבדלה עצמה: הבדלה פירושה ששבת יהיה דווקא יום אחד, וחול יהיה ששה ימים – לא שנרצה ששבת יימשך לנצח. זו תשובה לבעלי השקפות האומרים שצריך להיות אותה התלהבות של שבת כל השבוע.

– גוים vs. עמים: הרמב״ם כותב “גוים” ונוסחאות אחרות כותבות “עמים” – זה אותו דבר (גוי = עם).

—

הלכה ו – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

הרמב״ם אומר: עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, מקדש והולך כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה, מבדיל והולך עד סוף יום רביעי.

פשט: עיקר הקידוש בלילה, אבל בדיעבד אפשר לקדש כל יום השבת. הבדלה אפשר לעשות בדיעבד עד סוף יום רביעי (רביעי).

חידושים:

1. מדוע רק עד רביעי? אחרי רביעי כבר נכנס רוב השבוע, שבת כבר “distant history”, ואין לזה קשר להבדלה.

2. ברכת האור – רק במוצאי שבת בלבד: אם מברכים על האור, אפשר לעשות זאת רק במוצאי שבת בלבד, לא מאוחר יותר. הטעם: הברכה על אש אינה קשורה להבדלה עצמה, אלא ספציפית למוצאי שבת (כי אש נבראה אז).

—

הלכה ז – איסור אכילה ושתיה קודם קידוש והבדלה

הרמב״ם אומר: אסור לאדם לאכול ולשתות יין משקידש היום עד שיקדש. וכן משייצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל.

פשט: אסור לאכול או לשתות יין מכשנכנס שבת עד שמקדשים. כך גם במוצאי שבת – אסור להתחיל לאכול, לשתות, או לעשות מלאכה עד שמבדילים.

חידושים:

1. “לאכול” vs. “להתחיל לאכול”: בקידוש הרמב״ם כותב “לאכול”, בהבדלה הוא כותב “להתחיל לאכול”. ההבדל: במוצאי שבת לעתים קרובות נמצאים באמצע סעודה שלישית, לכן הוא אומר “להתחיל” – שלא להתחיל אכילה חדשה.

2. יין דווקא בקידוש: האיסור בקידוש הוא ספציפית על יין, לא על כל המשקאות.

3. שתיית מים – לשתות המים מותר: הרמב״ם מתיר לשתות מים. השולחן ערוך עושה הבחנה: לפני קידוש אסור לשתות אפילו מים, אבל לפני הבדלה כן.

4. שוכח ואכל – לא מעכב: אם שכח ואכל/שתה לפני קידוש או הבדלה, זה לא מעכב – מקדשים/מבדילים אחר כך.

—

הלכה ח – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

הרמב״ם אומר: כדברי סופרים, לקדש על היין ולהבדיל על היין.

פשט: חכמים תיקנו שקידוש והבדלה ייעשו על כוס יין.

חידוש: יין הוא כבוד וחשיבות לברכה, זה עושה את הברכה “יפה יותר”.

—

הלכה ח (המשך) – הבדלה בתפילה vs. על הכוס, מלאכה אחרי הבדלה בתפילה

הרמב״ם אומר: אפילו הבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. ומאחר שיבדיל ויאמר “המבדיל בין קודש לחול” מותר לעשות מלאכה אפילו לא הבדיל על הכוס.

פשט: אפילו מי שאמר הבדלה בשמונה עשרה צריך עדיין להבדיל על כוס. אבל לגבי מלאכה – ברגע שאמר הבדלה (בתפילה), מותר לעשות מלאכה.

חידושים:

1. מדוע הרמב״ם לא מזכיר “קידוש בתפילה”? בהבדלה הרמב״ם אומר “אפילו הבדיל בתפילה”, אבל בקידוש הוא לא מזכיר כלל קידוש בתפילה.

תירוץ ראשון: בקידוש האדם לא חושב שזה קידוש – הוא מתכוון שזה סתם נוסח התפילה של ליל שבת. אבל הבדלה בשמונה עשרה (אתה חוננתנו) היא ממש תוספת נוספת.

תירוץ שני (חזק יותר): אולי אכן אין דבר כזה “קידוש בתפילה” לפי הרמב״ם. נוסח תפילת ליל שבת אינו תקנה מיוחדת של קידוש.

2. “ויאמר המבדיל בין קודש לחול” – מה הרמב״ם מתכוון? נראה שהרמב״ם מדבר על הבדלה בתפילה (עם שם ומלכות בשמונה עשרה).

3. מהו הענין של איסור מלאכה לפני הבדלה? איסור המלאכה לפני הבדלה אינו משום שהבדלה “מתירה” מלאכה. האיסור הוא תקנה כדי שלא לשכוח הבדלה – כמו האיסור לאכול.

4. “מלאכה” כאן לא פירושה ל״ט מלאכות: המושג “מלאכה” בהקשר זה פירושו עבודה/עסקים – דברים שיכולים למשוך את האדם משעשיית הבדלה.

5. קושיא על הרמב״ם: הרמב״ם אומר שאחרי הבדלה בתפילה מותר לעשות מלאכה, אבל הוא לא אומר שמותר גם לאכול. לכאורה, אם הטעם לשני האיסורים הוא אותו דבר – שמא ימשך – היה צריך לומר שמותר גם לאכול. זו נשארת קושיא.

—

הלכה כ״ט – סדר הקידוש: ברכת היין קודם ברכת הקידוש

הרמב״ם אומר: סדר שיקדש – מברך על היין תחילה (בורא פרי הגפן), ואחר כך יאמר ברכת הקידוש, ואין נוטלין לסעודה עד שיקדש.

פשט: עושים תחילה בורא פרי הגפן, אחר כך ברכת הקידוש, ונטילת ידיים לסעודה באה רק אחרי קידוש.

חידוש: נטילת הידיים תהיה בין קידוש לסעודה, לא שיש ליטול ידיים קודם ואחר כך לקדש ולאכול לחם.

—

הלכה כ״ט (המשך) – פרטי כיצד מקדש

הרמב״ם אומר: לוקח כוס שמחזיק רביעית, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלא יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע או מן השלחן טפח או יותר, ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש.

פשט: לוקחים כוס של לפחות רביעית, שוטפים אותו מבפנים ומבחוץ, ממלאים אותו יין, אוחזים אותו ביד ימין, מרימים אותו טפח, ועושים ברכת הגפן ואחר כך קידוש.

חידושים:

1. “מדיחו” vs. “שוטפו” – “מדיחו” (שטיפה מבפנים – כי שם יש לכלוך משימוש קודם), ו״שוטפו” (שטיפה מבחוץ – ליופי/כבוד).

2. “וממלא יין” – כוס מלא – לשון הרמב״ם “וממלא” משמע שהכוס צריך להיות מלא.

3. “לא יסייע בשמאל” – שני טעמים:

– (א) חשיבות של ימין – אוחזים רק ביד ימין.

– (ב) טעם שכלי – אם אוחזים בשתי ידיים, זה נראה כמו טורח.

—

הלכה כ״ט (המשך) – מנהג “ויכולו”

הרמב״ם אומר: מנהג פשוט בכל העולם לקרות בתחילה “ויכולו השמים”, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש, ושותה מלא לוגמיו, ומשקה כל בני החבורה, ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל.

פשט: הסדר הוא: ויכולו, בורא פרי הגפן, קידוש, שתייה, נתינה לכולם, נטילת ידיים, המוציא, אכילה.

חידושים:

1. “מנהג פשוט” – לא דין מהגמרא – “ויכולו” לפני קידוש לא מופיע בגמרא כהלכה. הרמב״ם משתמש בלשון “מנהג פשוט בכל העולם” – כל היהודים נוהגים כך, אבל זה לא פסק דין.

2. טעם ל״ויכולו” – ב״ויכולו” כתוב “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו” – שם מופיעה המילה “ויקדש”, שמביאה את הענין של ברכת היום וקידוש היום.

—

הלכה ל׳ – קידוש במקום סעודה

הרמב״ם אומר: לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר.

פשט: קידוש חייב להיות באותו בית שבו אוכלים – “קידוש במקום סעודה.”

חידושים:

1. עד עכשיו הרמב״ם לא הזכיר את הקשר בין קידוש לסעודה – רק כאן זו הופכת להלכה חדשה.

2. “במקום סעודה” – לא כמו פסח – זה לא אומר שצריך לשבת באותו שולחן עם החבורה, אלא שזה יהיה באותו בית/חדר.

3. הקשר ליין – הדין של “במקום סעודה” קשור לקידוש על היין – היין צריך להיות קשור לסעודה.

4. קידוש בבית הכנסת – תירוץ הרמב״ם – אורחים ישנו ואכלו בבית הכנסת/בית המדרש – עבורם זה אכן קידוש במקום סעודה. המנהג נשאר גם אחרי שאין אורחים.

[דיגרסיה: בתי מדרש חסידיים] – בבתי מדרש חסידיים בכלל לא יודעים על המנהג קידוש בבית הכנסת. אבל דווקא אצל חסידים בית המדרש הוא המקום העיקרי של “קידוש במקום סעודה” – כי עושים שם את טיש הרבי.

—

הלכה ל׳ (המשך) – קידוש על הפת

הרמב״ם אומר: הואיל ומתאווה לפת יותר מן היין, או שאין לו יין – נוטל ידיו תחילה, מברך המוציא, מקדש, ואחר כך בוצע.

פשט: אם אוהב יותר לחם מיין, או שאין לו יין, עושה קידוש על לחם. הסדר הוא: נטילת ידיים, המוציא, קידוש, חיתוך הלחם.

חידושים:

1. “בחביבותא תליא מילתא” – המקור הוא מהגמרא בפסחים, שבה רב עשה קידוש על מה שאהב יותר. הכלל הוא “בחביבותא תליא מילתא” – זה תלוי בחיבה.

2. מוסר השכל – מכאן לומדים שיהודי צריך לאהוב את המצוות. אי אפשר לעשות דברים שלא אוהבים.

[דיגרסיה: הזוהר ו״בחביבותא תליא מילתא”] – הזוהר משתמש בלשון “בחביבותא תליא מילתא” ממאמר רב. בתחילת הזוהר כתוב “תא חזי, יסודא דקידושא” – והוא מתחיל בלשון רב.

—

הלכה ל׳ (המשך) – הבדלה רק על כוס, לא על פת

הרמב״ם אומר: אין מבדילין על הפת אלא על הכוס.

פשט: הבדלה אי אפשר לעשות על לחם – רק על כוס יין (או משקה אחר).

חידושים:

1. פת = סעודה, לא הבדלה: קידוש על פת מתאים כי קידוש הוא הקדמה לסעודה – פת הוא הדבר החשוב ביותר בסעודה. אבל הבדלה אינה קשורה לסעודה, לכן פת לא מתאים להבדלה.

2. **י

ין מתאים בפני עצמו:** יין אפשר לשתות בפני עצמו בלי סעודה – קובעים על היין (כמו שתוספות אומר). פת לעומת זאת חשוב רק כחלק מסעודה.

—

הלכה י׳ – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

לשון הרמב״ם: מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש – מקדש על הפת ואל יקדש על היין.

פשט: אם מישהו תכנן לעשות קידוש על יין ערב שבת, אבל שכח ונטל ידיים לפני קידוש, עליו עכשיו לקדש על פת ולא על יין.

חידושים והסברות:

1. המאבק של האדם: האדם באמת אוהב יותר פת, תאוותו מושכת אותו לפת, ולכן הוא “בשכחה” נטל ידיים – “גלי דעתיה דלא ניחא ליה” ביין.

2. קושיא על “גלי דעתיה”: מה פירוש “גלי דעתיה” אם הוא שכח? הקושיא נשארת פתוחה.

3. בעיית הפסק: מדוע קידוש על יין אחרי נטילת ידיים יהיה הפסק – קידוש הרי לצורך הסעודה! הקושיא נשארת ללא מענה.

4. טעם המגן אברהם: המגן אברהם מביא מרבי אמנון גאון טעם מדוע יין פוסל נטילת ידיים.

[דיגרסיה: נטילת ידיים לפני/אחרי קידוש] – במקור נטילת ידיים הייתה ליד השולחן. היום שצריך ללכת לכיור, מותר ליטול ידיים וזה לא הפסק לקידוש. היקים נוהגים לכתחילה ליטול ידיים לפני קידוש.

—

הלכה י״א – קידושא רבה (קידוש ביום)

לשון הרמב״ם: חוץ מזה יש מצוה מדברי סופרים לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזהו הנקרא קידושא רבה… ואינו אומר אלא בורא פרי הגפן בלבד.

פשט: מלבד הקידוש בלילה יש עוד מצווה מדרבנן לעשות ברכה על יין לפני הסעודה השנייה (שבת בבוקר). זה נקרא קידושא רבה. אומרים רק בורא פרי הגפן, לא נוסח ארוך.

חידושים:

1. מדוע “קידושא רבה” (קידוש גדול)? באמת בלילה הוא עיקר הקידוש – הדאורייתא. מוסבר ש״קידושא רבה” הוא לשון סגי נהור – הקידוש הקטן יותר נקרא בשם הגדול יותר. מהלך אחר: אולי מכיוון שביום אין ברכת “אשר קדשנו במצותיו”, כל הסעודה עצמה היא קידוש כלשהו – לכן “רבה”.

2. קידוש ביום על פת: מי שאין לו חשיבות ליין יכול לקדש על פת. ביום ה״קידוש” ממש הוא רק שתיית יין (או אכילת פת) לפני הסעודה – זו תוספת לסעודה.

3. “ואסור לאדם שיטעום כלום” – גם ביום? הרמב״ם אומר שאסור לאכול לפני קידוש – וזה חל גם על היום. סברתו: “יום כולו קודש” – כל היום קדוש.

4. קושיית הראב״ד החריפה: הראב״ד תוקף את הרמב״ם בחריפות: “בחיי ראשי, אם סברא היא – לא שמעתי מעולם סברא פחותה מזו” – זו הסברא הגרועה ביותר ששמע אי פעם. טענת הראב״ד: קידושא רבה לא פירושו קידוש אמיתי – זו “קדושה שאין בה ברכה”, כבר קידשנו את היום אתמול בלילה. אם רוצים לקדש על פת, המוציא הוא הקידוש שלך. איך אפשר לא לאכול שבת בבוקר לפני קידוש? אם מישהו אוכל פת – זה עצמו הקידוש!

5. הבדל בין לילה ליום לגבי פת: בלילה אפשר לקדש בלי פת (רק על יין), כי בלילה יש ברכת קידוש – “אשר קדשנו… מקדש השבת”. אבל ביום, שאין ברכת קידוש מיוחדת, ה״קידוש” הוא רק שתיית יין כתוספת לסעודה.

6. פשט ב״קידושא רבה”: עצם הוספת כוס יין לסעודה – שאינו חסר – זה מה שנותן לסעודה חשיבות ונקרא “קידושא רבה”. בלי כוס היין זו סתם ארוחת בוקר; עם כוס היין מקדשים את היום.

7. נפקא מינה למעשה – אכילה לפני הקריאה: לפי הרמב״ם אין צורך בכלל להגיע לכל החקירה מתי מתחיל חיוב קידוש בבוקר – כי הרמב״ם אומר פשוט: כשאתה אוכל, זה יהיה עם קידוש.

8. משקה חריף כחומרא: בלילה היקלו ביין מגתו (מיץ ענבים) כי אומרים “מקדש השבת”. אבל בבוקר, שכוס היין עצמו הוא הקידוש, אמרו שיש לקחת משהו טוב – משקה חריף – שעושה שמחה וחשיבות לסעודה.

—

הלכה י״ד (ל׳) – קידוש מבעוד יום / הבדלה מבעוד יום

דברי הרמב״ם: “יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין הוא שבת. שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשבת במעט.”

פשט: אפשר לעשות קידוש ערב שבת אחר הצהריים עוד לפני שבת, ואפשר לעשות הבדלה שבת אחר הצהריים עוד לפני מוצאי שבת. טעם הרמב״ם: מצוות “זכירה” היא לכבד את השבת בכניסתו וביציאתו, או “קודם לשבת במעט.”

חידושים:

1. הרמב״ם לא אומר שצריך לקבל שבת: הוא אומר סתם אפשר לעשות קידוש “אף על פי שלא נכנסה השבת” – בלי תנאי של קבלת שבת.

2. הרמב״ם לא אומר זמן ספציפי (פלג המנחה): הוא לא מציב תנאים – לא פלג, לא מנחה. הוא אומר רק “במעט” – קצת לפני שבת.

3. מה פירוש “במעט”? הרמב״ם לא מתכוון סתם בעולם – זה חייב להיות קשור לשבת. כשכבר יש היבט של ערב שבת, כשסדר החיים כבר מצביע על שבת.

4. תכנית מעשית – סעודת שבת לילדים ערב שבת אחר הצהריים: לפי הרמב״ם אפשר לעשות קידוש וסעודת שבת ערב שבת אחר הצהריים לילדים, ואחר כך ללכת לבית הכנסת להתפלל קבלת שבת.

5. קושיא על התכנית – מלאכה אחרי קידוש: אם עושים מלאכות בין קידוש לשבת, האם הקידוש מתחבר לשבת? בהבדלה אפשר לעשות מלאכה לפני הבדלה (אחרי “ברוך המבדיל”), ואחר כך לעשות הבדלה על יין – זה “לא משובח” אבל יוצאים. אבל בקידוש זה שונה – הקידוש צריך להביא את קדושת השבת, ואם עושים מלאכה אחר כך, זו סתירה.

6. דיוק הרב בלומנקרנץ: הוא מדייק שברמב״ם כתוב “לא נכנסה השבת” (לא סתם “שבת”), שמראה שהרמב״ם מדבר על מצב שהשבת עדיין לא נכנסה.

7. כל האנשים שמתפללים ערבית מוקדם מדי, הרבה יותר מפוקפק מקידוש מוקדם – תוספות אומר תירוץ מדוע מותר להתפלל ערבית מוקדם, אבל בקידוש, לפחות לפי הרמב״ם, פשוט שאפשר לעשות עוד יותר מוקדם.

—

הלכה כ״ט – מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום

דברי הרמב״ם: מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום והוא בתוך הסעודה — פורס מפה על השולחן ומקדש, ואח״כ גומר סעודתו.

פשט: אם מישהו נמצא באמצע אכילה ערב שבת ונכנס שבת, הוא פורס מפה על השולחן, מקדש, ומסיים את סעודתו. אינו צריך לברך ברכת המזון ולהתחיל סעודה חדשה.

חידושים:

– פורס מפה הוא ענין של חשיבות – שהחלק של הסעודה לכבוד שבת ייראה כמשהו חדש.

הרמב״ם: “יין שטעמו טעם חומץ אע״פ שריחו ריח יין אין מקדשין עליו.”

פשט: יין שטעמו כמו חומץ אבל הריח עדיין כמו יין – אי אפשר לקדש עליו.

חידושים:

– ריחו חומץ וטעמו טעם יין – מקדשין עליו: להיפך, אם הריח כמו חומץ אבל הטעם עדיין כמו יין, כן אפשר לקדש. זה מראה שבקידוש הולכים אחר הטעם, לא אחר הריח.

– זה הבדל בין מזבח לקידוש: במזבח הריח חשוב יותר (ריח ניחוח), אבל בקידוש שותים אותו, לכן הטעם מכריע.

– ריח חומץ אינו ריח רע: חומץ (חומץ) הוא דבר חשוב, משתמשים בו לאוכל. אבל יין זה לא.

הרמב״ם אומר: יין חדש מגתו – יין טרי ישר מהגת, אחרי הסחיטה לפני שהתחיל לתסוס (מוסט) – כשר לקידוש. גם אפשר לסחוט אשכול של ענבים ביד ולקדש עליו בשעתו.

פשט: “בשעתו” פירושו מיד – כלומר ערב שבת, כי בשבת עצמו אסור לסחוט.

חידושים:

– מיץ ענבים vs. יין חדש: יש הבחנה חדה בין יין חדש מגתו (שהוא עדיין שלב בהיות יין, רק עדיין טרי) לבין מיץ ענבים (שהוא סתם משקה מתוק, בכלל לא יין). יין חדש מגתו כשר כי הוא כבר יין – רק עדיין לא לגמרי מותסס. אבל מיץ ענבים שקונים בחנות בכלל לא בקטגוריה של יין.

– יין חביב עליו – לא מיץ ענבים: המושג “יין חביב עליו” פירושו אדם שכל כך אוהב יין טרי שהוא לא רוצה לחכות עד שיתסס – בימי בציר הענבים. זה לא אותו דבר כמו מיץ ענבים מחנות.

– עצה לאנשים שלא יכולים לשתות יין: הרמב״ם פוסק מפורש שאם מישהו לא אוהב יין, עליו לעשות קידוש על פת, לא על מיץ ענבים.

—

הלכה: חמר מדינה להבדלה (לא לקידוש)

הרמב״ם אומר: מדינה שרוב יינה שכר – במקום שהמשקה העיקרי הוא שכר (לא יין), שכר לא פסול לקידוש [אבל להבדלה אפשר להשתמש בו לכתחילה].

פשט: קידוש צריך להיות על יין דווקא (או על פת אם אין יין). הבדלה לעומת זאת אפשר לעשות על חמר מדינה.

חידושים:

– מדוע ההבדל בין קידוש להבדלה? המגיד משנה מסביר: בקידוש, אם אין י

ין, יש אלטרנטיבה – פת (לחם). אבל בהבדלה אי אפשר לעשות על לחם (כי הבדלה אינה קשורה לאכילה), ממילא צריך להיות חמר מדינה כאלטרנטיבה.

– מה נחשב חמר מדינה? הלשון “רוב יינה שכר” מראה שחמר מדינה הוא במשפחת משקה המשכר – משקה אלכוהולי. מוטל ספק רב אם דברים מודרניים כמו מיץ תפוזים או קוקה קולה נחשבים.

[דיגרסיה: מזיגה ויין חלש] – פעם יין היה מעורב בשלושה רבעים מים (מזיגה), שעושה אותו בערך 4% אלכוהול – חלש יותר מבירה של היום. זו עצה מעשית לאנשים שיש להם קושי עם יין – אפשר לקחת יין קל (5%).

—

הלכה: קידוש והבדלה יום טוב

הרמב״ם אומר: כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי יום טוב ומבדילין במוצאי יום טוב, וכן מוצאי יום הכיפורים (הבדלה בלבד, לא קידוש). שכולם שבתות ה׳ הם.

פשט: כל הימים טובים (ויום כיפור) נקראים “שבתות ה׳” – ממילא חלים הדינים של קידוש והבדלה גם עליהם.

חידושים:

– “שבתות ה׳” – מקור: הפסוק “מלבד שבתות ה׳” (ויקרא כ״ג) נדרש שכל הימים טובים נקראים שבתות. הכוזרי מאריך שכל הימים טובים נקראים שבתות ה׳ כי יש דבר אלוקי בשביתה.

– “שבת ה׳” – מה פירושו ביום טוב? בשבת בראשית “שבת ה׳” פירושו שהקב״ה שבת. ביום טוב הקב״ה לא שבת – זה זכרון לנס. “שבת ה׳” יכול לומר: שובתים לשם ה׳, לכבוד ה׳ – כמו שרש״י אומר בפרשת ויקהל “שבת לה׳ – לשם ה׳.”

– קידוש יום טוב – דאורייתא? לפי הרמב״ם, אם “זכור את יום השבת לקדשו” כולל את כל שבתות ה׳ (גם ימים טובים), יוצא שקידוש יום טוב הוא גם דאורייתא מאותו פסוק.

—

נוסח קידוש יום טוב

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן?

הרמב״ם אומר ש״זכור את יום השבת לקדשו” פירושו כל שביתה, ומכאן לומדים גם קידוש של יום טוב. המגן אברהם הניח שקידוש יום טוב הוא מדרבנן, אבל המנחת חינוך סובר שמכיוון שהרמב״ם כותב “כשם… כך” משמע שקידוש יום טוב הוא בכלל הפסוק “זכור את יום השבת” – אם כן דאורייתא.

הבדלה מוצאי יום טוב

הרמב״ם אומר “ומבדילין במוצאי ימים טובים” – בין מוצאי יום טוב לחול/חול המועד, בין מוצאי שבת ליום טוב.

חידוש בכלל ההבדלה: עושים הבדלה רק כשנעשה יותר חולי (פחות קדושה). כשנעשה יותר קדוש (למשל מוצאי יום טוב לשבת) לא עושים הבדלה. היסוד: הבדלה היא “מבדיל בין קודש לחול” – מפרידים את הגבוה מהנמוך.

נוסח קידוש יום טוב – פרטי הלשון

הנוסח מתחיל “אשר בחר בנו” – לא “אשר קדשנו במצוותיו” כמו בשבת.

“ויגדלנו” – דיון אם זה לשון עבר או עתיד. הוא״ו ההופכת הופכת ללשון עבר (כמו “ויאמר” = הוא אמר).

“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון” – “מועדים לשמחה” הולך על הכלל של יום טוב, ו״זמנים” מתקשר ל״זמן חירותנו/מתן תורתנו/שמחתנו” – לכל יום טוב יש את הכותרת המיוחדת שלו. סוכות הוא “זמן שמחתנו” – “שמחה כפולה” כי שמחה היא כבר הכלל של כל הימים טובים.

“זכר ליציאת מצרים” בקידוש יום טוב

חידוש: “זכר ליציאת מצרים” בקידוש יום טוב (לא רק פסח) קשור ליסוד של “בחר בנו מכל עם”. יציאת מצרים היא כשהקב״ה הראה בפעם הראשונה שהוא בוחר עם אחד מכל העמים האחרים.

“מקדש השבת וישראל והזמנים” – כשיום טוב חל בשבת

כשיום טוב חל בשבת, החתימה היא “מקדש השבת וישראל והזמנים”.

– מהלך אחד (כמו שהרמב״ם מביא מהתפילה): הקב״ה מקדש את השבת; ישראל מקדשים את הזמנים. לכן “ישראל” בא בין “שבת” ל״זמנים”.

– מהלך אחר (שמוצע): “מקדש” הולך על כל השלושה – הקב״ה מקדש את השבת, ישראל, וזמנים. חילוק הגמרא הוא רק להסביר מדוע הסדר כך.

ראיה: בנוסח הקידוש עצמו כתוב “קידשנו… ותתן לנו מועדיך” – הקב״ה מקדש גם את היהודים וגם את הימים טובים.

—

נוסח קידוש ראש השנה

שיעור אור

אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו, כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.

חידוש/שאלה: האם השיעור “שיכיר בין מטבע למטבע” הוא שיעור בגודל האור או שיעור בהנאה של האדם שמברך. הראיה היא מההלכה של “הולך חוץ לכרך” שרואה אש מרחוק – הוא יכול לברך למרות שהוא רחוק. זה מצביע שהשיעור הוא באור עצמו.

נר של גוים

אין מברכין על נר של גוים, שסתמן עובדין לעבודה זרה.

חידוש: הרמב״ם אומר “אין מברכין” – לא מברכים, אבל הוא אומר לא “אסור ליהנות.” אולי זה לא איסור ממשי של הנאה מעבודה זרה, אלא שזה לא מתאים לברך עליו.

נר של עבודה זרה ונר של מתים

אין מברכין לא על נר של עבודה זרה ולא על נר של מתים. בנר של מתים בוודאי אין איסור הנאה – זה רק לא מתאים לברכה שמבטאת שמחה על בריאת האור.

ישראל שהדליק מגוי

ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל – מברכין עליו. גוי מגוי – אין מברכין עליו.

הולך חוץ לכרך

הולך חוץ לכרך וראה אור – אם רוב אנשי הכרך גוים, אין מברכין. ואם רוב ישראל – מברך. הולכים אחר הרוב.

אור של כבשן, תנור, כירה

אור של כבשן ושל תנור ושל כירה – לכתחילה לא יברכו עליו. אש שנעשתה למטרות מעשיות (בישול, שריפה) אינה טובה לכתחילה לבורא מאורי האש – כי זה צריך להיות דווקא נר, אור שנעשה להאיר.

גחלת

אם שיכניס קיסם לתוכה וידלוק מאליו — מברכין עליה, ואם לאו — לא. אם הגחלת חיה מספיק שעץ קטן יידלק מעצם המגע – מברכים עליה.

אור של בית המדרש ובית הכנסת

אור של בית המדרש — אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו, מברכין עליו. ושל בית הכנסת — אם יש שם חזן שדר שם, מברכין עליו. רק כשמישהו נמצא שם שבשבילו הדליקו לאורה.

אבוקה — מצוה מן המובחר

והאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. אבוקה (כמה להבות ביחד) היא הדרך הטובה ביותר לקיים הברכה על אור.

אין מחזרין על האור

אין מחזרין על האור כדרך שאין מחזרים על כל המצוות, אלא אם בא מברכין עליו. זה מראה שהברכה על אור אינה חיוב כמו מצוות אחרות שצריך לרדוף אחריהן. כאן זה רק “אם בא” – כשזה מגיע.

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה — מברכין עליו במוצאי שבת. נר שהודלק בשבת בהיתר (לחולה או יולדת) – מברכים עליו במוצאי שבת.

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים — מברכין עליו מוצאי שבת, שהיא היתה תחילת בריאתה בידי אדם.

חידושים: טעם הרמב״ם “תחילת בריאתה בידי אדם” פירושו שכך אדם הראשון עשה לכתחילה אש – על ידי שפשוף אבנים/עצים. זה המקור של אש בידי אדם, ועל זה הולכת הברכה “בורא מאורי האש”.

אבל מוצאי יום כיפור — לא עושים עליו ברכה, כי במוצאי יום כיפור יש דין מיוחד: עושים רק על “אור ששבת” – אש שכבר היה דולק במשך יום כיפור.

ביאור “נר ששבת” — חידוש חשוב

חידושים: “ששבת” לא פירושו שהנר “שבת” (לא בער), אלא להיפך – הוא היה דולק אבל לא חילל שבת/יום כיפור. “שבת” פירושו: הוא לא נדלק בחילול.

לכן: אפילו נר שהודלק ביום כיפור לחולה או חיה (יולדת) – נקרא “נר ששבת”, כי ההדלקה הייתה בהיתר (פיקוח נפש), לא בחילול.

היסוד הרחב יותר: אם יהודי צריך לחלל שבת לחולה, אל יאמר “לא שבתתי.” הוא כן שבת! כי “שביתה” פירושה לעשות מה שהתורה אומרת – לשבות מעבירות. מי שעושה מלאכה בהיתר (לפיקוח נפש) לא עשה עבירה, והוא שבת.

—

נוסח הבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

הרמב״ם אומר: אומרים “המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה” — כדרך שאומר במוצאי שבת, שסדר הבדלות הן.

פשט: אפילו כשיום טוב הוא מוצאי שבת, אומרים “בין יום השביעי לששת ימי המעשה” – לא “בין שבת ליום טוב.”

חידושים: טעם הרמב״ם: נוסח ההבדלה אינו על מה שקורה עכשיו, אלא זה “סדר הבדלות” – מונים הבדלות שהקב״ה עשה בבריאה. רק כשיום טוב הוא מוצאי שבת, אז כן עושים הבדלה מיוחדת “בין קדושת שבת לקדושת יום טוב.”

אין בשמים ונר ביום טוב

ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר. בהבדלה של יום טוב לא עושים ברכה על בשמים ונר – כי הטעם לבשמים (נשמה יתירה/נפש דואבת) שייך רק לשבת.

—

הלכה לגבי בשמים מוצאי שבת – הטעם

דברי הרמב״ם: “ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת – מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב.”

פשט: הטעם לבשמים במוצאי שבת הוא כי הנפש בצער (לשון “דאבון”) כששבת יוצא, ומיישבים ומשמחים אותה בריח טוב.

חידושים:

1. רמב״ם vs. רש״י על המושג “נשמה יתירה”: רש״י בגמרא מפרש את הענין של בשמים במוצאי שבת שזה בגלל נשמה יתירה שיוצאת – צריך לתקן את החסרון. הרמב״ם לעומת זאת מפרש אחרת – הוא לא מדבר על נשמה יתירה, אלא על “הנפש דואבת” – הנפש עצמה בצער כי השבת המרומם יוצא. זה צער פסיכולוגי/רוחני, לא חסרון מטפיזי של נשמה יתירה.

2. מדוע מוצאי יום טוב לא – הסבר המגיד משנה: המגיד משנה מסביר את ההבדל בין שבת ליום טוב: שבת היא שביתה גמורה חזקה – שובתים לגמרי, לא עושים כלום. לכן כששבת יוצא, מרגישים רע. אבל יום טוב – עשינו אוכל נפש, בישלנו, עשינו מלאכות – זו לא הייתה מנוחה כל כך חזקה. לכן מרגישים במוצאי יום טוב לא כל כך רע, ולא צריך בשמים ליישב את הנפש.

3. הערה בדרך צחות: לפי טעם הרמב״ם – שהבשמים באמת ישמחו וייישבו את הנפש – צריך להיות בשמים טובים באמת, לא סתם ריח חלש מבקבוקון. זה צריך להיות משהו שממש משמח.

—

בזה מסתיימות הלכות קידוש מפרק כ״ט של הלכות שבת, יחד עם ההלכות הנוגעות ליום טוב.

תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ״ט – מצוות קידוש והבדלה

מבוא: חמש מצוות דשבת

דובר 1: אנחנו לומדים הלכות שבת, פרק כ״ט, אחד לפני הפרק האחרון. אנחנו הולכים ללמוד שם על מצוות קידוש והבדלה.

טוב מאוד. איך קוראים למצווה?

דובר 2: מצוות זכור את יום השבת.

דובר 1: נפלא. בתחילת הרמב״ם הוא אמר שבשבת יש כמה מצוות? הוא אמר חמש מצוות, והאחרונה שבהן היתה קידוש. חמש מצוות. השביתה, זה בל״ט מלאכות, והיה לא לדון, לא להעניש. האחרונה היתה לא לצאת חוץ לגבול. שני הסימנים האחרונים היו על תחום שבת. והאחרונה, המצווה החמישית של שבת, היא מצות עשה לקדש בדברים, לעשות קידוש.

טוב מאוד. כן, ולפני שנכנס לשיעור, בואו נכבד ונזכיר “לקדש בדברים” את כל אלה שעוזרים לשיעור שלנו, ובראש ובראשונה ידידנו, הספונסר של השיעור, הרבני הנגיד ר׳ יואל אליהו וועצבערגער, שזכות התורה תגן עליהם כולם.

הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, “מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים”, שיקדשו את יום השבת בדברים.

מה פירוש המילה “לקדש”? הרי אתה רק עוסק בסוגיא של קדושה.

דובר 2: לקדש פירושו להקדיש, פירושו לייחד. להזכיר את קדושת השבת בדברים.

דובר 1: לא, אבל הוא אומר “לקדש”, זה אומר שהקדושה פירושה שמייחדים את היום כמו שמייחדים סעודת שבת. אבל אני לא יודע, אולי היה אומר שהזכירה בדברים… בואו נאמר את הפסוק אחר כך נראה.

“שנאמר, כתוב בפסוק, ‘זכור את יום השבת לקדשו׳.” כלומר, היינו יכולים לחשוב ש״זכור את יום השבת” היא עוד אזהרה על כל שאר המצוות, על שביתת השבת. אבל חז״ל לא לומדים את זה כך, אלא הם אומרים “זכור את יום השבת לקדשו” פירושו דבר אחר מסוים. זכרהו זכירה לשבח וקידוש, מהי הזכירה הזו? לא זכירה. הזכרה היא להעלות על הזיכרון על ידי אמירת דברים, על ידי זכירות, על ידי הזכרה באופן של שבח וקידוש.

דיון: שלושה פירושים ב״זכירה”

דובר 1: בואו נאמר כך, יש שני פירושים במילה זכירה, נכון? פירוש אחד הוא פירוש זכירה, זה היה הפשט הפשוט, זכור לשמור שבת. אבל זה לא אומר זכירה בראש, נכון? זה אומר שזה חלק מהאזהרה על שמירת שבת. תוודא לשמור שבת, אותו דבר, שניהם אומרים לא לעשות איסור, כן? לאו דווקא לא לעשות את האיסור, המילה היא, מה שהשבת היא, תעשה. זה לא אומר שיש עכשיו מצווה שבדעת על שבת מלבד הפעולות והשביתה של שבת. זה היה פשט פשוט, כמו שאתה אומר, זכור ושמור, לפי פשט אומרים המפרשים שזה אותו דבר, זה אומר עשה לך שבת.

החכמה, אנחנו לומדים אחרת, אנחנו לומדים שזכירה היא כן מצווה נוספת. עכשיו, אפילו במצווה הנוספת היית יכול ללמוד בשני אופנים. היית יכול ללמוד שיש ענין לזכור, יש פנימיות, יש ענין לחשוב על שבת. זה היה פירוש אחד. אחר כך בא, זה היה זכירה, בואו נאמר, יש ענין לעמוד ולזכור, אני לא יודע, ביום רביעי לזכור שיש דבר כמו שבת, בואו נאמר. זה היה פירוש אחד, ולא זה הפירוש שהרמב״ן מבין.

הפירוש, פירוש שלישי כאן, הוא שאפשר לומר שזכירה פירושה הזכרה. הזכרה פירושה לא הזכרה שלא לשכוח, נכון? הזכרה פירושה כמו לומר, נכון? איך אומרים את זה ביידיש? להזכיר, להזכיר, למנשן, אני לא יודע, לומר. כן, אני זוכר שהיה להם פעם מילה טובה יותר לזה. להכריז, לאנאונס, דקלרינג, כן, לעשות מצב, לא, לומר. בקיצור, לומר.

דובר 2: אז מה אני אומר מתוך כך זכרהו?

דובר 1: רגע, רגע, רגע, זה פירושו זכירה.

דובר 2: לא, אבל ההזכרה היא אופן איך לזכור, לא? זה קשור.

דובר 1: לא, לא, לא, לא, לא. זה לא דרך. לא דרך לזכור שזה שבת. זה ענין להזכיר את ענין השבת.

עכשיו, מה פירוש “לקדשו”? הלאה, לפי שלושת הפשטים השניים יש חילוק. אם “זכור את יום השבת לקדשו” פירושו זכור לקדש את השבת בכך שאתה לא עושה מלאכות, אתה מתנהג בקדושה וכדומה, זה היה הפירוש הראשון. אבל הפירוש השני, שזה פירושו רק להזכיר, לדבר על שבת.

אז איך מקדשים בזה את השבת? מתרגם הרמב״ם, “זכירה זו זכירת שבח וקידוש”. במילים אחרות, אתה מדבר על הקדושה שלו. כמו שהוא אומר גם כאן, והוא מביא את הלשון מספר המצוות, “זכירה זו זכירת קידוש וגדולה”. כלומר, דבר על קדושת השבת.

אז זה לא… היית יכול לתרגם “לקדשו” פירושו לקדשו, לפי הרמב״ם, לא בעשיית קידוש מקדשים את השבת. זו לא פעולה. “לקדשו” פירושו, הרמב״ם מתרגם, זכירת קידוש. “זכור את יום השבת לקדשו”, לפי הדרש, לפי קבלת חכמים פירוש, “זכור”, זכירה זו זכירת שבח וקידוש. ודווקא אתה רואה ששבח וקידוש אצל הרמב״ם פירושם אותו דבר, כמו שאני טוען הרבה פעמים, שקדושה פירושה מיוחד, מיוחד, מרומם. אז זה הפירוש.

אתה יכול לומר שיש ענין. אף אחד לא היה שואל מישהו שיש לו כוונה בקידוש שבזה דווקא מקדשים אותו, בכך שמדברים פועלים אותו, וכדומה. אבל, את לפחות הגדרת הרמב״ם של הלימוד ושל המצווה היא כך. אז כלומר, יש מצווה לדבר על כך. אז לפי זה מסתבר שהלשון “אשר קדשנו במצוותיו” ובסוף “מקדש השבת” זה לא סתם זו הלשון שהחכמים עשו, אלא זה ממש ממלא, כי אתה מדבר על זכירת קידוש.

קידוש בכניסתו והבדלה ביציאתו

דובר 1: “וצריך להזכירו” – מתי זה, מתי זוכרים את השבת לקדשו? “וצריך להזכירו בכניסתו וביציאתו”. המצווה היא להזכיר כשהוא נכנס וכשהוא יוצא. בכניסתו בקידוש היום. אז יש להם שני שמות. מה שאומרים בכניסתו הוא בקידוש היום, כשהיום מתחיל, כשהיום נתקדש. וביציאתו נקרא בהבדלה, בהבדלה בין היום שהיה עכשיו לבין החול.

אבל הרמב״ם לומד, וכך מדברים המפרשים, שזה אותו רעיון. בעצם היינו יכולים לקרוא לקידוש גם הבדלה. אני מתכוון, כאן אומרים את לשון ההבדלה, כאן אומרים את לשון הקידוש, אבל המילה היא להזכיר ששבת שונה מכל השבוע. שבת קודש, והשבוע חול. יהיה בקידוש מבדילים את השבת משאר הימים, בכניסה וביציאה. בכניסה מפרישים מיום שישי, מקדשים מיום שישי, וביציאה מפרישים ומבדילים מיום ראשון.

כן, כלומר אני אומר, היינו יכולים לומר בקידוש “אשר הבדיל את השבת מיום שישי”. לא אומרים כך. זה עדיין, כשזה בא מדברים על קידוש, וכשזה הולך מדברים על הבדלה. כי לפי הרמב״ם שניהם בנויים על אותו רעיון של “להזכיר קדושתו בכניסתו וביציאתו”.

אם כך, נראה כאן שהבדלה היא גם דאורייתא. כן, כך כמעט ברור ברמב״ם. פוסקים אחרים חולקים מאוד, כי יש בגמרא משמעות שהבדלה היא מדרבנן. אוקיי, נראה מיד.

מה דאורייתא ומה דרבנן בקידוש

דובר 1: אבל בואו נאמר בבירור, אם מדברים שיש מצוות דאורייתא, צריך לדעת איזה חלק הוא דאורייתא. כלומר, נראה כבר בהלכה הבאה שהיין בוודאי מדרבנן. ואני חושב שעוד יותר, אפילו בהלכה הבאה, הנוסח לכאורה הוא מדרבנן, נכון? כי הרמב״ם אומר שהרבנן תיקנו נוסח קדושת היום.

הולך הרמב״ם אני אומר, זה נוסח קדושת היום, איך אומרים קידוש כשהשבת נכנסת. אומרים “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו”. “אשר קדשנו במצוותיו” – מתחילים כמו ברכת המצוות. ברכת המצוות על מצוות הקידוש. מעניין, כי הקידוש עצמו הוא מצווה. לא אומרים ברכת המצוות על שמירת שבת.

דובר 2: זו לא ברכת המצוות. זו ברכת השבח.

דובר 1: כן, אבל יש לה את הנוסח של “אשר קדשנו במצוותיו”.

דובר 2: כן, אבל אותו נוסח הוא סתם נוסח יפה. אפשר לומר אותו גם בקידוש.

דובר 1: לא, אולי גם הכניסו שיוצאים בזה ידי חובת ברכת המצוות על שבת. אין ברכת המצוות על שבת?

דובר 2: כי יש דין דאורייתא של קידוש, ויש גם דין שלכל המצוות יש ברכה.

דובר 1: הכניסו שבזה יהיה לשון, לשון של ברכת המצוות.

דובר 2: אני לא יודע. אוקיי.

ביאור הנוסח: “אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו”

דובר 1: “אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו” – הקב״ה רצה בנו, רצונו איתנו.

דובר 2: “ורצה בנו” פירושו אותו דבר כמו “בחר בנו”.

דובר 1: כן, כן.

דובר 2: הוא בחר בנו. זה הפירוש.

דובר 1: “ושבת קדשו באהבה הנחלנו”. “שבת קדשו”, יום השבת שהוא קדוש, שכבר קדוש אצל הקב״ה.

דובר 2: שבתו.

דובר 1: כי הוא קידש אותו.

דובר 2: “כי בו שבת”.

דובר 1: “ויקדשהו”, כתוב. “שבת קדשו”, הקב״ה קידש את השבת. זה לא רק… לא אנחנו עושים את השבת קדוש, אלא הקב״ה.

דובר 2: אה, אחרת מימים טובים.

דובר 1: “ושבת קדשו באהבה הנחלנו”, הוא נתן לנו באהבה. כך כתוב שם שהקב״ה נתן מתן תורה, הקב״ה נתן אותה כאהבה ליהודים, כמתנה ליהודים.

דובר 2: כן, כל המצוות הקב״ה נתן באהבה, אל תדאג.

דובר 1: כלומר, כמו, כן, הרמב״ם אמר בהתחלה שיש מינים שאומרים שהמצוות הן עונש. ההוא אומר שהקב״ה נתן מצוות בכעס. אבל היהודים שבת, “ונח בו חייב”, הקב״ה נתן את השבת באהבה.

מעניין הלשון “הנחלנו”, כאילו יש במצוות אחרות שיש להן לשון כזו. הוא הנחיל לנו כאילו, הוא נתן לנו לירושה, הוא נתן לנו למתנה. אומרים “הנחלתנו עמך תורה ומצוות”, יש לשון כזו. זה מאוד דומה לכמו “חיי עולם נטע בתוכנו”, “נתן לנו”.

דובר 2: “זכרון למעשה בראשית”. נחלתנו קשור לכך שהאבות, אוקיי, לא אפילו שזה רק בירושה, זה משהו שהוא נחלה.

דובר 1: אוקיי, הלאה, “זכרון למעשה בראשית”. שבת הוא זכרון למעשה בראשית. כך כתוב בתורה ששבעת הימים, ששת ימים הקב״ה עשה את המלאכה, ובשבת הוא נח. יזכרו את יום המנוחה מסיום מעשה בראשית. לא כתוב הלשון.

נוסח קידוש והבדלה – ביאור הרמב״ם

זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים

דובר 1:

כתוב הרבה פעמים “כי ששת ימים”, ו״ושמרו”, ו״להדליק נר”, ושוב “זכר”.

כן, לא כתוב. ביציאת מצרים כתוב “זכר”, אבל במעשה בראשית, אני לא זוכר שכתוב “לזכור מעשה בראשית”. אבל כך מבין הסידור שזה זכרון למעשה בראשית.

אוקיי.

תחילה למקראי קודש

“תחילה למקראי קודש”. שבת הוא הראשון מכל הימים טובים, המקרא קודש הראשון שמתאספים לענין שבקדושה, שקוראים יחד את היהודים לקודש. זה לפני כל שאר הימים טובים, שבת קדם לימים טובים האחרים.

אני מתכוון שהתרגום העברי הוא שבפרשת אמור כתוב “אלה מועדי ה׳ מקראי קודש”, והדבר הראשון כתוב שבת. זה הראשון בתורה, זה הראשון שגם תדיר, וזה גם הראשון שקיבלנו לפני מתן תורה.

זכר ליציאת מצרים – השייכות לשבת

“זכר ליציאת מצרים”. זה שניהם, זה זכרון למעשה בראשית וזה זכר ליציאת מצרים. שם כתוב כן, “למען תזכור”.

זכור יש חילוק בין זכור לזכור? אני לא יודע. זכור קרה מעצמו, וזכור צריך להזכיר. אני לא יודע, צריך לדעת.

אבל כאן כתוב כן, כתוב “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים” בלוחות השניים. כתוב בפירוש “על כן צוך”, כתוב הלשון “וזכרת”. כלומר, אולי מזה אפשר ללמוד, אם בלוח אחד כתוב “כי ששת ימים”, ובשני כתוב “וזכרת”, כתוב שם גם שזה זכור. רק לא כתוב בפירוש.

וכמו שלמדנו, כל ברכה הולכת כך, מתחילים… יכול להיות שהזכור של מעשה בראשית הוא יותר “נטורלי”, שכאילו זה מזכיר מעצמו, כי שבת הוא יום המנוחה. זכר ליציאת מצרים הוא משהו שצריך להזכיר, כן? “וזכרת”, צריך להתאמץ בהזכרה, כי זה לא טמון במילה או בעצם המנוחה, בכך שהעבד שובת וכדומה.

לא ברור, כלומר, איך שבת טמון בשביתת שבת? כי שבת שווה ל״כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ”, וגם “כי הוצאנו ממצרים וציוונו לשבות”. אבל יציאת מצרים אין לה עם שבת, אלא משהו שלא, ואיזו שייכות יש לה לשבת? צריך להסביר.

אני אומר, כי שבת הוא היום השביעי שהקב״ה אז נח, זה מאוד קרוב. ויציאת מצרים מוסף, שהעבד גם בשביתה, זה מזכיר לנו את מצרים. זה פשט אחד שאתה אומר.

דובר 2:

שאלה מה אתה מתרגם “על כן צוך”, כלומר “וזכרת כי עבד היית”, יש.

דובר 1:

אפשר לומר פשט פשוט, או צריך לראות מה הרמב״ם אומר פשט על זה. אבל פשט פשוט הייתי אומר דבר פשוט מאוד: הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, והולכים לתת לו שבח והודאה בשבת. זה לא שצריך להוסיף. זה לא שזה הגיוני כמו שהקב״ה מצווה אותו לעשות פסח כי הוא הוציא אותנו ממצרים, וגם עושה שבת כי הוא הוציא אותנו ממצרים. כמו שכל המצוות כתוב על זה זכר ליציאת מצרים על כל כך מצוות.

מבנה ברכת קידוש – שלושה חלקים

הלאה, שהם למדו שכל ברכה יש לה כך שלושה חלקים. יש התחלה, “ברוך אתה ה'”. אחר כך הולך בדרך כלל בלשון נסתר, “אשר”, מה שהוא עשה, או “המוציא”, מה שהוא עשה. אחר כך, בברכה ארוכה, תמיד יש חתימה. אבל לפני החתימה חוזרים ללשון נוכח.

כמעט כל ברכה באה עם “כי”. אני מתכוון שאפילו כל ברכה, כל ברכה ארוכה, כמעט כל ברכה ארוכה, באה עם סיום כזה שמחזיר אותנו לנושא של העקסטנס ועומד על המילים “כי בנו בחרת”. “וצונו במצוותיך”, שבת קדשך חוזר על “באהבה הנחלתנו”. זה חוזר, ועכשיו אפשר על זה לומר את החתימה.

“כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”

“כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו”. היה “באהבה וברצון”. “ברוך אתה ה׳, מקדש השבת”.

טוב מאוד. אז גם מעניין, כי בקודם הוא פעם לא התאים “באהבה וברצון”. אנחנו אומרים “באהבה וברצון”, וכאן אנחנו אומרים כן אותו דבר. כי כאן יש כן הרמז, לכאורה ה״ורצנו”. “קדשנו ורצנו”. אבל קודם לא צריך לומר את זה, כי אתה עכשיו ברגע האחרון אמרת “ורצנו”, אז אתה לא צריך לומר שוב “באהבה וברצון”. אבל אנחנו אומרים כן פעמיים “באהבה וברצון”. כנראה זה בא מכאן, “באהבה וברצון”, “באהבה וברצון”, “הנחלתנו”, “הנחלתנו”.

דיון: קדושת השבת – הקב״ה ואנחנו

אז אתה רואה משהו גם כמו שהקב״ה בחר בנו, הקב״ה בחר בנו, ואנחנו בוחרים בשבת של הקב״ה.

דובר 2:

לא, איך אתה רואה? כי שבת קודש, הקב״ה עושה אותנו קודש, ואנחנו עושים את השבת קודש. איך אתה רואה את זה?

דובר 1:

אבל אני לא מבין. אנחנו מדברים על מה שהקב״ה קידש. הקב״ה קידש אותנו, ו…

דובר 2:

כן, כשעושים את זה מקדשים את השבת.

דובר 1:

כן, זו הראיה ששבת מקודש. אנחנו מדברים על קדושת השבת, אנחנו מדברים על מה שהקב״ה קידש את השבת, קידש את היהודים ונתן להם את שבתו הקדוש.

דובר 2:

אמת.

דובר 1:

“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

טוב מאוד. זה נוסח הקידוש.

נוסח ברכת הבדלה

ועכשיו הולך הרמב״ם לומר את נוסח ברכת ההבדלה.

“כי בנו בחרת” בהבדלה – מחלוקת הנוסחאות

בנוסח שלנו, אני מתכוון אלה שאומרים נוסח ארי, כביכול, לא אומרים “כי בנו בחרת”, על כל פנים חלק מהיהודים. אני מתכוון בליובאוויטש אומרים את זה כן. אבל בכל מקרה, בכל הנוסחאות הישנות ששבלי הלקט כתוב זה, וזה חייב להיות כך, כי כמו שאומרים שכל ברכה יש לה סיום שאומר “כי”. לא מתאים כמעט נוסח הברכה בלי זה.

הסיבות שהמקובלים דלמטה והרומנים הוציאו את זה

הסיבות שהמקובלים דלמטה והרומנים הוציאו את זה, כי הם מצאו שכתוב בזוהר שיש שלושים וחמש תיבות בברכת הקידוש, והם לא מצאו שום דרך איך לעשות שלושים וחמש. אבל אני חושב שאם סופרים את התיבות, לא צריך לספור “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, זה אותו דבר בכל ברכה. אם סופרים את הנוסח ברמב״ם, רואים שמכאן יש שלושים וחמש תיבות. אם מורידים “אהבה ורצון” הראשון, זה יוצא. אז כנראה הזוהר דיבר על זה, לא צריך לעשות את הפאני להוציא חלק.

דובר 2:

אהה, מעניין.

דובר 1:

וביום טוב הם כן השאירו את הלשון “קראת”, כי שם בדיוק לא מתאים מספר התיבות.

אוקיי. זה הרמב״ם. יש תמיד את הבעיה שיתאים נוסח הרמב״ם עם מספר התיבות שכתוב ב…

זה מעניין שהרמב״ם כבר למד ספר אהבה. הרמב״ם כותב נוסחאות של כל דבר, הוא עשה סידור. אבל כאן רואים למשל בקידוש, הוא כתב את הנוסח במצוות הקידוש, לא בסידור שלו.

כן, אנחנו רואים את זה בהבדלה, כן?

נוסח הבדלה – ארבע הבדלות

הבדלה היא כך: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המבדיל”. הקב״ה הוא המבדיל. הוא עושה הבדלות בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. טוב. ואחר כך אומרים “ברוך אתה ה׳ המבדיל בין קודש לחול”.

דיון: מדוע ארבע הבדלות?

דבר מעניין, כן, כי אור וחושך זה ההבדל בטבע. כשיש אור אין חושך. הטבע עושה הבדל כזה. הדברים האחרים, קודש וחול, הקב״ה עשה כבר קודם, בלשון, הקב״ה כבר קידש. כאילו זה טבוע בטבע. אבל באמת זה טבוע גם בנו, בכך שאנחנו עושים את השבת. ואותו דבר ישראל לעמים, בכך שאנחנו עושים את המצוות. הקב״ה נתן את המצוות, הקב״ה נתן את החילוק של ישראל לעמים.

דובר 2:

ברמב״ם כתוב גוים, איפה כתוב עמים? מה ההבדל?

דובר 1:

זה אותו דבר, בכל מקרה, נכון?

דובר 2:

נכון. גוים ועמים זה אותו דבר, נכון? גוי זה עם.

דובר 1:

כן. אתה אומר שיש הבדל?

זה הנוסח. המבדיל בין קודש לחול.

עכשיו, אומר הוא, אבל מתי אומרים את הקידוש הזה? מה הענין? למה מזכירים שם את ארבעת הדברים? למה לא אומרים רק “המבדיל בין קודש לחול”? למה מכניסים אור וישראל?

דובר 2:

כאילו, האור וחושך מכוון גם לרמוז משהו שהיהודים הם כמו אור? יש משהו… האור הנצחי הוא הנשמה.

דובר 1:

לא, לא, לא. כתוב בגמרא. יש אפילו עוד דברים בגמרא. הגמרא אומרת שאפשר לחשוב על עוד הבדלות שיש בטבע, שהקב״ה ברא הכל. שהקב״ה עשה. ו… אני לא יודע. יש אולי סוד בזה. אבל יש בטח סוד.

כאילו, מה הם רוצים לומר? שהחילוק בין שבת לששת ימי המעשה הוא מהותי מאוד, עמוק מאוד, כמו אור וחושך.

אני הייתי רוצה לחשוב יותר כמו שרש״י מביא בפרשת קרח, נכון? יש בעיה כאילו, למה היום זה שבוע ואז שבת? הקב״ה עשה כל מיני הבדלות. כל העולם בנוי, אני מתכוון זה מביא יותר את הנושא שבעולם יש הרבה, כמו שרש״י אומר, “יכירו נכרי הקדוש ברוך הוא”. יש הבדלות שונות בעולם, לא הכל זה אותו דבר. אתה לא יכול לומר שהכל קדוש, לא הכל חול. מי עשה? הקב״ה.

אבל זה מביא, יש נושא כללי של הבדלה. בפרשת בראשית רואים את זה בעצם, ש״ויבדל”, יש עוד, “ויבדל בין הרקיע בין המים”. הקב״ה, יש נשמות, והגמרא מזכירה את הנשמות שמזכירים את זה, נכון? יש דבר יסודי בעולם שיש את ההבדלות. שלא הכל זה אותו דבר.

אז זה מתאים שהם אומרים במציאות, כאילו, כי אנחנו יכולים עכשיו לעשות חול. אולי אדם נהנה כל כך מהשבת, שישאר לנצח שבת. לא, יש גם חשוב ששבת תהיה מובדלת, שיהיה דווקא יום אחד שבת, ואנחנו נהיה ששה ימים חול.

אני אומר תמיד לכל בעלי ההשקפות שאומרים שצריך להיות אותה התלהבות של שבת על כל השבוע ויום טוב, שלפיהם אסור לעשות הבדלה. הבדלה אומרת לא, זה קרה בשבת, נגמר שבת. והקב״ה עושה שכך הולך העולם.

אז לכן אומרים את זה במציאות, מזכירים את החילוק בין קודש לחול. כשנכנסים לשבת שכחו לגמרי, כאילו, נכנסים בהתלהבות. עכשיו אומרים, מלווים את השבת, זה נגמר. סיום בעצם, מה שאתה אומר, מלווים את אותו דבר, כי קודש, עכשיו זה קודש ואתמול זה לא.

אבל הוא לא אומר את זה ברור. הייתי אומר שגם רשימת ההבדלות היא כי הוא מדבר באופן כללי על המתיקות של הבדלה. כמו שאתה יכול לומר בשבת, הוא מדבר על המתיקות של קדושה, הוא מדבר על הקב״ה שקידש את היהודים, הוא היה עושה עשר קדושות לספור עוד דברים שהקב״ה קידש. הוא היה אומר, יכול להיות ששבת צריך יהודי לתת מנוחה לעבדיו, לעבדיו הכנענים שלו. ועכשיו במוצאי הוא מתחיל לעשות את המתיקות.

קידוש והבדלה – זמנים, איסורים, וסדרים

הלכה ו (המשך) – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

דובר 1:

דיברנו על אותו דבר, כי עכשיו זה קודש, ואתמול זה לא. אבל אומרים שזה לא ברור. אני רוצה לומר שגם ברשימת ההבדלות זה כי מדברים באופן כללי על המצווה של הבדלה. כמו שאתה יכול לומר בשבת, מדברים על המצווה של קדושה, מדברים על הקב״ה שקידש את היהודים, היו עושים מפקד לספור עוד דברים שהקב״ה קידש.

הייתי אומר, יכול להיות ששבת צריך יהודי לתת מנוחה לעבדיו, לעבדיו הכנענים. ועכשיו במוצאי הוא מתחיל לעשות חילוק גדול בין היהודים לגויים. בשבת הגוי גם ישב על הספה ואכל צ׳ולנט. במוצאי, עכשיו מתחיל החילוק. הקב״ה נתן שבת ליהודים. הרמב״ם לא אומר שצריך לתת לעבד כנעני לנוח, אגב. אני מתכוון, חוץ מהנושא של… “שורך וחמורך וכל בהמתך”, “שורך וחמורך ועבדך”. עבד כנעני הוא יהודי, אני מתכוון, אין לי בעיה. מדברים על עבד שהוא גוי, גר תושב. שומעים את הרמב״ם. אוקיי, יש ענין, חקירה.

בכל מקרה, אני אומר, אומר הרמב״ם, עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה, מקדש והולך כל היום כולו. העיקר כשתיקנו קידוש זה שיאמרו בלילה. אבל בדיעבד, אם לא קידש בלילה, בין שעשה את זה בשוגג, או במזיד, לא עשה קידוש בלילה, מקדש והולך כל היום כולו, אפשר לעשות קידוש במשך היום.

זאת אומרת, למה עיקר קידוש בלילה? כי זה עושה דבר מעניין, זה עושה חילוק. כמו סתם, כמו סתם, הרמב״ם אמר. וכל הלילה זה אומר בכניסתו. אין אולי חומרא, אולי הידור לעשות קידוש מוקדם, ומיד כשנכנס. זה לא משנה, לא נראה שיש אולי חילוק כזה.

כן, ואם לא הבדיל בלילה, וגם הבדלה, זה ביציאה, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר. עד מתי אפשר לעשות הבדלה? מבדיל והולך עד סוף יום רביעי. חצי שבוע. מעניין.

דיסקוסיה: מדוע הבדלה רק עד יום רביעי?

דובר 1:

זאת אומרת, קידוש אפשר רק עד סוף השבת, כי אחר כך זה לא שבת. מבין? אני שואל, למה אי אפשר… אה, אי אפשר, זה שבת. אבל הבדלה זה שבועי, שבועי זה כל השבוע. אז למה אי אפשר לעשות הבדלה כל השבוע? למה עד יום רביעי? כן.

רק התירוץ הוא כך, אחרי יום רביעי זה כבר לא נקרא שבת. עד יום רביעי עדיין נכנס לשבוע החדש. יום רביעי זה כבר השבוע הגיע, רוב השבוע כבר נכנס. אז כבר אין בעיה, כי גם בשבת אחר כך, אם יש שיטה שאפשר עוד לעשות קידוש אם לא עשו, זה גם רק עד יום רביעי. אחרי יום רביעי כבר לא רואים את ההבדלה, זה כבר לא היה שבת, שבת זה כבר “היסטוריה רחוקה”, כבר שכחו מזה.

ברכת האור – רק במוצאי שבת בלבד

דובר 1:

מה הענין של זה? זה כבוד לברכה, הברכה נאמרת יותר יפה ככה?

דובר 2:

אבל יכול את המעשה עם היהודי שהוא אוכל הוא רוצה לעשות שהכל, הוא רוצה לישון למשהו והוא שותה כוס ברנדי, כי יהודי עושה שהכל מגיע ברנדי. אבל כשיהודי עושה קידוש מגיע כוס יין. איזו שמחה. זה טעים.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

יש משהו חשיבות, זה עושה את הברכה יותר חשובה, דבר כזה.

דובר 1:

כן, אבל זה שמחה, לא לא לא לא. כבוד אתה יכול לומר, כי כששותה יין זה דבר טעים.

לא, “מאחר שיבדיל” זה בתפילה. “מאחר שיבדיל” בתפילה, או בכל אופן שהוא, פעם אחת הוא מבדיל, “ויאמר המבדיל בין קודש לחול”, כן, יכול להיות שאתה יכול לענות לו שזה בדרך כלל. זה בתפילה, לא? נכון. כן. מותר לעשות מלאכה אפילו לא הבדיל על הכוס. אתה רואה כאן איך הוא אומר ממש את הברכה. אז האנשים שנוהגים לומר ברוך המבדיל בין קודש לחול יכולים עדיין לא לצאת ידי חובת הבדלה, אין שם ומלכות. יכול להיות להיפך, אני לא יודע, הוא מביא כנראה משנה שמה שאתה אומר ברכה עם ברכה, כן. לא ברור. המנהג הוא כמו שהפוסקים המאוחרים אומרים שאומרים ברוך, אבל… בפשטות מדובר כאן על הבדלה בתפילה. אחרי שאתה אומר שזה דבר נוסף של הבדלה בתפילה, גם שם הוא אומר ברוך המבדיל.

דובר 2:

כן, זה מעניין, כי קודם כשלמדנו שאסור לעשות מלאכה, זה היה משמע כמו כדי שלא לשכוח, כמו שאסור לאכול. לא שההבדלה מתירה לך לעשות מלאכה. המלאכה מותרת כי שבת הסתיימה. זה עדיין כך. אתה רואה כאן כאילו מותר לעשות מלאכה כי הוא כבר אמר ברוך המבדיל, אבל הוא עוד הולך לומר עם כל שם ומלכות. הוא מדבר לפי אלו שאומרים שהמבדיל בין קודש לחול הם יצאו בזה. הוא עוד הולך אבל לומר את הברכה המלאה. על היין, למה הוא היה צריך לעשות על היין? לא, כי יש חיוב הבדלה על היין. הבדלה על היין אינה מעכבת… אינה מעכבת המלאכה. הוא לא היה צריך לומר כי הוא תיקן. אבל עצם הבדלה הוא יצא, זה אפילו לא כך.

דיון: מה הענין של איסור מלאכה לפני הבדלה?

דובר 1:

לא, אבל מה הענין לא לעשות מלאכה? כדי שלא תשכח לעשות הבדלה. זה כמו למה אסור לאכול לפני כן. שמא ימשך. והרמב״ם שם את זה ממש ליד אכילה, שזה אותו מין דבר, זה קטגוריה אחת. לא שזה מתיר במלאכה.

לא, לא, זה לא אומר לעשות מלאכה, זה אומר עבודה. זה לא אומר לעשות מלאכה מהל״ט מלאכות. זה אומר שברור שאתה לא יכול עכשיו להדליק את האש לפני הבדלה. מה שיש לך איסור זה לעבוד, לעשות ענינים. אתה כמו עסוק עכשיו במשהו, כי זה יסיח את דעתך. לכן הוא שם את זה ליד הענין של אכילה.

קושיה: למה הרמב״ם לא אומר שמותר גם לאכול?

דובר 1:

אוקיי, ואז עכשיו… אבל מה שהוא בא כאן זה רק לומר שחיוב הבדלה על הכוס אינו מעכב לגבי זה. עכשיו הרמב״ם הולך לומר איך עושים את הסדר של קידוש והבדלה. הוא לא אומר למשל מותר גם לאכול אחרי שאומרים המבדיל בין קודש לחול, מותר גם לאכול? הוא לא אומר, לא. לכאורה, אם הסיבה למה אסור לעשות מלאכה היא שזה יסיח את דעתו מזה. לכאורה הוא גם היה צריך להתחיל מותר לאכול. לא, למה לא? אתה רואה שהוא אומר לך. אתה רואה שההבדלה על הכוס אינה מעכבת.

הלכות קידוש: סדר הקידוש, קידוש במקום סעודה, וקידוש על הפת

שאלה: אכילה אחרי “המבדיל בין קודש לחול”

דובר 1: מותר גם לאכול? אחרי שאמרו “המבדיל בין קודש לחול”, מותר גם לאכול? לכאורה, אם הסיבה למה אסור לעשות מלאכה היא כי הוא יהיה, רוצים להסיח את דעתו מזה, לכאורה הוא גם רק התחיל מותר לאכול. לא? למה לא?

דובר 2: רואה אתה מה אני אומר לך? הדבר הוא שההבדלה על הכוס אינה מעכבת. זה לא מעכב את ה… התחיל שאסור לעשות כלום, אסור לאכול ולשתות או לעשות מלאכה, כדי שלא ישכחו לעשות…

דובר 1: אתה הכנסת טעם, אבל זה לא כתוב.

דובר 2: על כל פנים, לא כתוב שמותר.

דובר 1: אני יודע שלא כתוב, אבל צריך לחשוב למה דווקא עשו חילוק לגבי עשיית מלאכה התירו אחרי שאומרים “המבדיל בין קודש לחול”?

דובר 2: אני יכול להבין, זה לא כל כך מסובך. לא כל כך מסובך, אבל זה לא ברור. זה קצת… צריך לעמוד על הבעיה.

דובר 1: כן, אבל יום כיפור הוא כך לגבי תחילת אכילה, וזה לא קשור לזה.

הלכה כ״ט: סדר הקידוש – ברכת היין קודם ברכת הקידוש

דובר 2: אוקיי, עכשיו, איך עושים את זה? מה הסדר? סדר שיקדש, מברך על היין תחילה, קודם צריך לעשות ברכה ברכת היין, בורא פרי הגפן, ואחר כך יאמר ברכת הקידוש או ברכת המקדש, ואין נוטלין לסעודה עד שיקדש. שוטפים את הידיים רק אחרי קידוש. אומר הוא, כן, ישטפו לסעודה אחרי קידוש, לא שישטפו ויתחילו קידוש ואחר כך יעשו לחם, אלא נטילת ידיים תהיה בין קידוש לסעודה.

פרטים של כיצד מקדש

הרמב״ם מסביר, “כיצד יעשה”, אומר הוא כך: כאן הוא הולך לומר יותר פרטים המנהג איך עושים את מצוות קידוש. “לוקח כוס שמחזיק רביעית”, לוקחים כוס שהיא לכל הפחות רביעית, “ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ”. שוטפים אותו.

זה מעניין שללשון הקודש יש מילה נוספת לשטיפה מבפנים ומילה נוספת לשטיפה מבחוץ. כן? יש חילוק חשוב, כי מבפנים יש לכלוך. “שוטפו” אומר שוטפים אותו. מבפנים יש לכלוך, ומבחוץ זה לא פשוט. הפשט הוא, מבפנים צריך לשטוף אותו. מדיח ממה שהיה קודם. היה קודם בזה יין או משהו, לא סתם פנימי, בחוץ, הרגיל הפנימי נשאר מפעם האחרונה ששתו, בחוץ זה יופי או משהו אחר.

וממלא יין, ממלאים את הכוס, ואוחזו בימינו. נראה כאן כאילו זה צריך להיות מלא, כן? הרמב״ם כאן רומז “מלא יין”, זה לא מספיק שסתם חצי כוס, זה צריך להיות מלא עד למעלה. כמו שהכוס מלאה, כן. ואוחזו בימינו, אוחזים אותו ביד ימין, ומגביהו מן הקרקע או מן השלחן – מדברים כאן על קרקע באופן שהיו אוכלים את הסעודה על הרצפה – מגביהים אותו טפח או יותר, וצריך להחזיק אותו ביד, ולא יסייע בשמאל, הוא לא יוסיף גם את יד שמאל לעזור להחזיק את הכוס. צריך להחזיק אותו רק ביד ימין, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש.

דובר 1: כן, מה הענין למה יהיה “לא יסייע בשמאל”?

דובר 2: החשיבות. החשיבות היא לא לעזור, החשיבות היא להחזיק ביד ימין.

דובר 1: לא, לא, הוא לא עושה פשרות. אם אתה ימני, אתה ימני, לא עושים פשרות שקצת “יסייע בשמאל”.

דובר 2: אומר הרמב״ם הלאה, “מנהג פשוט בכל העולם” – אה, הוא מביא אחר, הוא מביא טעם יותר שכלי, הוא מנחה אותך כך, שזה נראה כמו טורח. זה אומר, צריך להחזיק את הכוס ביד אחת בקלות, אם מחזיקים אותו בשתי ידיים, זה נראה בדיוק כאילו אתה מתאמץ. לא רק סתם בגלל הענין של ימין, ה״לא יסייע בשמאל” הוא דבר נוסף, שזה נראה משהו כאילו אתה מתאמץ. אוקיי.

מנהג “ויכולו”

אומר הוא, “מנהג פשוט בכל העולם לקרות בתחלה” – לפני שאומרים ברכת הגפן, לפני הברכה הראשונה אומרים “ויכולו”, “ויכולו השמים”, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ואחר כך, “ושותה מלא לוגמיו”, שותים מלא לוגמיו, “ומשקה כל בני החבורה”, נותנים לכל אחד לשתות, ורק אחר כך, אחרי ששתו כולם, “ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל”.

זה מאוד מעניין, “מנהג פשוט”, וחשוב, המנהג הפשוט לא כתוב בגמרא, לא כתוב בגמרא שאומרים “ויכולו”. כל היהודים נוהגים כך, אבל זה לא הלכה, לא אפילו כמו דבר שכתוב בגמרא שצריך לעשות. אתה מבין למה אני מתכוון? מנהג בכל העולם, יש כזו הגדרה שנקראת מנהג כל ישראל או כל העולם.

דובר 1: הוא אומר שזה לא כתוב בגאונים, זה כתוב בגאונים המנהג. מעניין.

דובר 2: אני חושב שכתוב בגמרא שהענין שצריך לומר פסוקים של היום בשעה ששותים, שזה בא מזה. זה בידיים וכתוב דברים כאלה בגמרא. סתם הענין הוא כי רוצים להזכיר את הפסוק “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו”, שם כתובה המילה “קידוש”, “ויקדש”.

דובר 1: כן, אבל באופן כללי, מביאים את הפסוקים של קידוש של שבת.

דובר 2: זה הגיוני. לא שמים “ושמרו”, שמים את הפסוק שכתוב שם “ויברך ויקדש”, שזה מביא את הענין של ברכת היום וקידוש היום. זה גם הגיוני, זה היה אפילו הגיוני שישימו את זה בברכה. אני לא יודע למה לא אומרים תפילה בברכה. “וידבר משה”, לא עושים, אומרים את זה לפני, בעצם כך.

הלכה ל׳: קידוש במקום סעודה

אוקיי, עכשיו, עד כאן למדנו שהרמב״ם לא עדיין אמר כאן שהקידוש מחובר לסעודה. לא ידענו את זה. מסיימים את הקידוש, “ואחר כך נוטל ידיו ומברך”, כי רק ידענו שכשמגיע, יש מצווה של קידוש. אבל אחר כך הוא הולך לומר לנו שהקידוש מחובר לסעודה. זו הלכה חדשה. צריך אז לעשות את הסעודה, לא שאפשר, הייתי יכול קודם לומר, אם אני רוצה לאכול, צריך לאכול על הסעודה. הוא אומר שלא, חייבים.

סתם יש לזה קשר לקידוש על היין, לא לעצם הקידוש. מה שזה ברכת היין, יין הוא קשר. זה לא סתם שצריך לשתות כוס יין, אלא כוס היין צריכה להיות מחוברת לסעודה. אז כוס היין באה טוב, יש לה שייכות. והבדלה צריך לחשוב האם להבדלה יש שייכות לסעודה של לפני או אחרי. זה בא, נדבר, אבל כאן דין שקידוש יהיה במקום סעודה.

כיצד? לא יקדש בבית זה, מה זה אומר במקום סעודה? באותו בית שאוכלים. כיצד? לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר. אסור לעשות קידוש בבית אחד ולאכול בבית אחר. אבל זה לא אומר ממש כמו שאני יודע למשל לגבי פסח, שזה חייב להיות ממש עם החבורה ליד אותו שולחן. עשיתי קידוש באולם, אוכל באולם. שיהיה בבית. שיעשה קצת שייכות לסעודה.

קידוש בבית הכנסת – בשביל האורחים

שואל הרמב״ם, לפי זה, אם קידוש הוא רק במקום סעודה, למה אנחנו רואים שעושים קידוש בבית הכנסת אחרי התפילה? מלבד הקידוש שכבר הזכרנו שאומרים בתפילה, יש מנהג שכשמסיימים להתפלל, פחות או יותר יודעים, בבית המדרש עושים, אומרים קידוש. למה עושים קידוש? בית הכנסת הוא לא קידוש במקום סעודה, זה לא קידוש טוב.

אומר הוא, זה כן קידוש טוב, כי הקידוש הוא שייך לסעודה שבאה בבית המדרש. האורחים, האורחים ישנו בבית הכנסת, ערב שבת היו אורחים שאכלו בבית המדרש. אז זו הסיבה למה עושים קידוש אחר כך.

הרמב״ם ידע, אני מתכוון הוא מביא, זה כבר כתוב ב, מדברים כבר על זה, הרמב״ם מביא תשובת רמב״ם שזו הסיבה של התקנה. המנהג נשאר. אה, המנהג נשאר כבר, אבל הרמב״ם אומר שהמנהג התחיל, שהמקורי, העיקר של המנהג הוא בשביל האורחים. אז זה כבר נשאר, אבל בעצם כשאין אורחים, זה באמת לא קידוש טוב, כי זה לא קידוש במקום סעודה. בעצם יוצאים, אבל יש בעיה של קידוש במקום סעודה. טוב מאוד.

דיגרסיה: קידוש בבתי מדרש חסידיים

דובר 1: ומה קורה בבית מדרש חסידי?

דובר 2: לא יודעים בכלל על המנהג הזה. זה מנהג עתיק מזמן הגמרא עד זמן הבעל שם טוב. אני לא יודע מה זה קשור לחסידות, אבל זה כתוב בפוסקים, שאלו באמת מה אדם עושה שלא עושה קידוש. זה מעניין, כי אצל החסידים בית הכנסת הוא המקום הכי הרבה קידוש במקום סעודה. הולכים שם לעשות את הטיש.

דובר 1: יכול להיות שהטיש פעל שהקידוש, הקידוש לא נמצא.

דובר 2: לא, אבל לפני הקידוש, לפני הטיש עושים קידוש. אז אולי בזה יוצאים את המנהג של לעשות קידוש בבית הכנסת.

דובר 1: לא, הגמרא מדברת על אשכנז.

דובר 2: בישיבות הליטאיות גם לא עושים את זה. אבל באשכנז, כן, כל בית כנסת יהודי מקורי, אשכנזי או ספרדי, עושה קידוש ערב שבת אחרי התפילה בבית המדרש. וגם מוצאי שבת הבדלה, נדמה לי, בבית המדרש.

דובר 1: כן, אני חושב כך.

דובר 2: טוב מאוד.

הלכה ל׳ (המשך): קידוש על הפת

כבר, אומר הרמב״ם, הדין שעושים על יין הוא באופן כללי, אבל הואיל ומתאווה לפת יותר מן היין, אם אדם אוהב יותר פת מיין, כן, או שאין לו יין, או שלרב לא היה יין, אפילו הוא לא אמר את הסיבה, סתם לא היה לו יין. אלא אם כן נוטל ידיו תחילה, אז הסדר שונה. הנקודה העיקרית היא, אז עושים קידוש על הלחם, אבל אחרת מקודם שנאמר שנוטלים רק אחרי קידוש לפני הלחם, יש דרך אחרת, שנוטלים לפני הלחם. אלא אם כן נוטל ידיו תחילה, מברך המוציא, מקדש, ואחר כך בוצע, ואז חותך את הלחם. יש ענין שהקידוש יהיה אחרי שהלחם שלם, ואחר כך חותכים אותו לאכילה. טוב מאוד.

הבדלה רק על כוס, לא על פת

אבל זה רק על קידוש. הבדלה אי אפשר אפילו פעם אחת הדין על הפת ועל הכוס. בהבדלה אין את האופציה של “אין מבדילין על הפת”, הבדלה לא תהיה על פת, אלא על הכוס. למה?

“בחביבותא תליא מילתא” – העיקר של קידוש על הפת

דובר 1: באה מיד השאלה, מה פשט “ואם מתאווה לפת יותר מן היין”? יין הוא אופן של לעשות קידוש.

דובר 2: לא, הוא אומר שלא. הוא אומר שעושים את זה על איזה דבר שחשוב. טוב מאוד. כתוב בגמרא בפסחים שרב רבי יצחק, אני לא זוכר בדיוק, חזר ואמר בשם רב, שהוא היה הרבה פעמים אצל רב ליד השולחן, והוא ראה כך, שאם רב אהב יותר את הלחם, הוא עשה קידוש על הלחם, ואם הוא אהב יותר את היין, הוא עשה קידוש על היין. מבין?

ולכן אומר הרב, “בחביבותא תליא מילתא”. זה הכלל, “בחביבותא תליא מילתא”. מהלשון הזה בא הזוהר. זו מליצה מהלשון הזה, “בחביבותא תליא מילתא”. היה זמן אחר, היה זמן בגמרא שהיה תלוי בתהילה, שאם כבר נטלו ידיים, אז צריך לעשות קידוש על היין, ואם לא, לכתחילה צריך לזכור לא ליטול ידיים. אבל הרב אומר לא, לכתחילה מותר לעשות קידוש על לחם אם זה יותר חביב על הדבר. כבר רב סבר שזה לא ענין של סדר ברכה, אלא זה ענין שלוקחים משהו דבר חשוב, ושיהיה לו קשר למשהו חלק מסוים של סעודה.

כן. הזוהר למד הלכות קידוש כשהתחיל לכתוב בזוהר, הוא זכר את הלשון “בחביבותא תליא מילתא”. הוא מתחיל מיד בתחילת הזוהר כתוב, “תא חזי, יסודא דקידושא”, והוא מתחיל עם הלשון של הרב.

בכל מקרה, אני צריך לבדוק אם מישהו רשם את החלק הזה של הרב. אני חושב שכבר הערנו פעם שעברה מה שהם למדו, אבל אני זוכר כבר מתי תפסו אותו. אבל דווקא שיעשו חידוש מהחידוש שלנו.

מוסר השכל: יהודי צריך לאהוב את המצוות

מה לומדים מזה? שיהודי צריך לאהוב את המצוות. אי אפשר לעשות דברים שלא אוהבים. אם לא אוהבים יין, למשל, אני סבור שברור ש…

קידוש על היין ועל הפת – הלכות י׳ עד י״א

הלכה י׳ – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

דובר 1:

כן, אני מתחיל מיד בהתחלה, כך כתובה ההתחלה של הסודות של קידוש. כן, מה ההתחלה של לשון הרבי. בכל מקרה, אני צריך עוד לבדוק אם מישהו רשם את החלק הזה של רש״י. אני חושב שבלשון זה לא בולט, אבל אני חושב שיש למישהו שהיה לו. נו, צריך להיות שזה חידוש.

מה לומדים מזה? כך, אתה צריך לאהוב את המצוות, אתה לא יכול לעשות דברים שאתה לא אוהב. ואם אתה לא אוהב יין, מילא, אני סבור שברור ש…

כך, אתה תשתה מיץ ענבים שאין לו ידי שמים, אבל אתה תעשה את זה. אתה תעשה קידוש על לחם, כמו שהרב הקדוש עשה. זה לא ענין לאכול ולשתות מיץ ענבים. אוקיי, החשיבות של מיץ הענבים היא שאתה עושה מצווה. אוקיי, בסדר. הלאה. אצלך הכל בסדר, אני אומר לך מה לעשות.

בכל מקרה, הלאה. יש לי כאן קושיה, יש לי כאן קושי. מה הענין דווקא לעשות נטילת ידיים בסוף? אצלנו זה מאוד מצחיק, עושים קידוש, אחר כך הולכים מהשולחן, ועושים נטילת ידיים. אני חושב שבמקור, כמו שרואים בכל הלכות סעודה, שנטילת ידיים הייתה ליד השולחן. השמש היה מביא מים. יכול להיות שהיום שצריך להגיע לכיור, מותר ליטול ידיים ולעשות הפסק, לא הפסק קידוש.

יש יהודים שנוהגים כך, היקים נוהגים כך לכתחילה, שהם נוטלים לפני הקידוש. אני חושב שזו חומרא, לא נוהגים כך. הגבאים לא מביאים מים, רק בליל פסח מביאים.

למה הבדלה לא יכולה להיות על פת

המשך הלימוד – הלכות קידוש

עוד, אבל מה הענין שהבדלה לא יכולה להיות על פת? אני מתכוון שזה קשור לכך שפת הוא פשוט הסעודה, מתחילים עכשיו את הסעודה. חשיבות הסעודה, הוא עושה את הקידוש לחשיבות הסעודה, הדבר החשוב ביותר של הסעודה. אבל הבדלה אין לה… אפילו אם תמצא לחם טוב, אבל זה לא נכנס כך, לא מתחילים עכשיו סעודה.

כך אומר הסדר היום הקדוש, הוא מביא אולי מהגמרא, שמצה שבת שקובעת עליו סעודה היא אכן סעודה מצה שבת. אהא, יש אכן מה שהוא ממש מלווה מלכה, הוא ממש כמו ילד שווה מלווה מלכה, היא סעודת קבע. אבל רואים עוד הלכה שקשורה לזה, שהבדלה אינה קשורה לסעודה. אבל זה עדיין לא מספיק שזו מלווה מלכה. אבל שבוע הבא אפשר לראות שהולכים לקחת.

דובר 2:

כן, אבל כאן אחר כך הוא עומד שכאשר מחזיקים באמצע אכילה צריך לברך.

דובר 1:

נכון, בפתח הוא אומר, הוא אומר לך רק על פת, אבל אין סעודה קבועה, שמיד במוצאי שבת אוכלים לחם. שבת בלילה מגיע מיד לחם, אפשר לעשות על זה קידוש.

לכאורה היתה המילה שכאשר יש מצווה לעשות קידוש על הכוס, למשל אני יודע בברית מילה או בחתונה, לא יכולים לקחת חתיכת לחם בחופה ולעשות על זה את הברכה, כי יש חשיבות שזה לא סתם טקס של חופה, אלא יש בזה משהו ששותים יין שם. טוב, אבל שם היין נכנס, הפת לא היה נכנס. הסיבה שהפת נכנס כאן היא כי הקידוש הוא הקדמה ל…

דובר 2:

אני מסכים איתך. זה יין מתאים כן פעם לעשות, ורואים בתוספות שהוא קובע על היין. כי אפשר לשתות כוס יין בעולם, וזה לא מתנהל כך. זה נעשה כשיש קוקטייל, שמכבדים מישהו כשמישהו בא אורח, אבל מישהו בא אורח וממלאים לו כוס יין, זה לא נעשה.

דובר 1:

נכון, טוב מאוד.

לשון הרמב״ם בהלכה י׳

כן, הלכה י׳. עוד, מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת, קורה לו דבר כזה, אדם היה בדעתו כל הימים לעשות קידוש על יין בליל שבת. אבל שכח שהוא הולך לשתות יין, נניח הוא כמו רב, ששבוע אחד הוא עושה כך ושבוע אחד הוא עושה כך, והוא לא זכר מה הוא רוצה לעשות היום. ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש, הוא כבר נטל ידיים, הוא כבר עשה את הברכה על נטילת ידים לכאורה, הוא ראוי לקדש כבר על הפת. יקדש כבר על הפת, ואל יקדש על היין, אף על פי שנטל ידיו שלא כדין, כי הוא כמה פעמים לא נטל ידיים. וממילא, והוא כבר עשה את הברכה על נטילת ידיים, יעשה אחרת את הברכה אחר כך על פת.

דיון: ידיים רטובות מיין – טומאה או לכלוך?

נראה כאן שהענין שאחר כך נעשות רטובות, הידיים נעשות רטובות מיין, הולכים שם לא לשטוף ידיים, כי שייך על זה טומאה.

דובר 2:

לא, אני חושב, אני לא יודע אם אני זוכר טוב, יש משהו ענין שכאשר שותים על כוס רטוב אפשר להיעשות שוב טמא. כן, כל הענין של נטילת ידיים הוא… אני לא מאמין שכאשר שותים מכוס רטוב נעשים…

דובר 1:

לא, אם הכוס טמא, אם הכוס טמא, עם היין הולכות להיעשות ידיו טמאות.

דובר 2:

לא, לא, לא דבר כזה. מה אני מחזיק? מה צריך לשמוע אולי משתייה? האם נעשות הידיים טמאות משתייה? החגר, אם מישהו ששותה ובזמן שהוא שותה נופלת טיפה ממשקה על הידיים, כן טוב מאוד. בואו נתנקה. ולא טובל, כששותים כבר שמים את הידיים בכוס. כן, אבל כל היהודים שנעשים מלוכלכים מהיין השבוע, היו עושים קידוש משהו רטוב, אני מעריך גם אותי, אבל משהו הוא משהו רטוב, אני לא מבין שום דבר.

מה, כל זה חס ושלום מינה, או שאמרנו נורמלי, אם צריך למלא אותו. לפעמים לא מתכוון, הלא, לפעמים לא מתכוון כמו הגאולה מפראג, כך ממלאים כוס שיעור מלא כמו. מלא! זה כמו, כמו… נורמלי, And longe Wrestle. כשזה מגיע עליך אורח, לא מביאים כוס קטן, מביאים כוס מלא, כוס מלא לא מתכוון עד שנשפך שלא יכולים להחזיק את הפה. זה לא יכול להיות לא בכך כרעותי זיי מולי, אומר לך מולי מתכוון לפי ענין, מתכוון שבועה לא שזה חייב לרוץ, זה לא יכולים להרים את הכוס, דבר כזה.

אחר, אחר, אומר רעויפט זה להיות לא יכולים. אוקיי, האחר עומד אינגר מרא, באחת משתי השיטות שזה מתכוון שיש יותר כוס מיין, שאפשר לראות מהחיצון יין רואים עוד את אותו הדבר מהכוס, והרבי רבי. אלגע פרים, זה לא שום דבר, זה לא הגיוני שמקידוש צריכות להיעשות מלוכלכות הידיים.

אם מה עומד אינגר מרא, כך מביא זה שאם נטל, אולי בגלל הפסק, נוט לובלע כד של יין. אה, הוא אומר כן, הוא פוסק לא, הוא אומר סיבה אחרת, הוא מביא מרבי אמנים גאון, למה יין אנצחים צילת ידים, ממילא זה לא מתאים, שום דבר נאטל יאר דא, אקר דאטע מני יין, מה יש לעולם דא פסק. אבל לא תופסים ברור. אם זה עומד, זה היה עדיין. למה אקר דאטעוועט, כשהוא נטל ידיים…

דיון: גלי דעתיה – הקושיה של שכחה

זה הוא מביא, כי הרבי, כך זה מהרבי, שאם הוא כן תכנן בתחילה לעשות קידוש על היין, אז יכולים כן. זה רק עובד מתכוון… סרי, עובד כן עשה קידוש על היין, אפילו הוא… סרי, אני אומר שקר. אפילו הוא רצה לקדש על היין, אבל הוא עשה טעות הוא נטל ידיים צריך לקדש על היין, משהו היה נטילת ידים שייך לפת ולא ליין. אחד עם קרדישליין, אבל שטליגות הסעודה.

אני יודע ברור מה האיסור שיהיה הפסק, ורמזי הוא אין לו הפסק. לא יודע למה. אולי יאכל ביחד עם ברכת על נטילת ידים? אני לא יודע. הוא אומר שזה הפסק. למה זה יהיה הפסק? זה לצורך הסעודה. אם יש דין שצריך לעשות קידוש, זה לא הפסק. אולי כן?

אולי הוא מביא מהאמוראים שזה פשוט שמכיוון שהוא ידע שהוא צריך את נטילת הידיים עם פת… לא, הוא ידע שפת כן חביב עליו, בגלל זה הוא ידע שהוא צריך ליטול ידיים על פת. אני לא מבין את זה. I don’t understand. I don’t understand so well. What should I do?

והוא אומר “גלי דעתיה דלא ניחא ליה בכך”, שזה מאוד פאני. מה זה אומר הוא שכח? מה זה אומר גלי דעתיה? It’s missing something, right? Right. I don’t know. אוקיי. בואו נלך הלאה.

הסבר המצב: כאשר אדם אוהב יותר פת

זה עד כאן למדנו קידוש שעושים בלילה, שזה עיקר קידוש מדאורייתא, כן, ומדרבנן יש על זה יין, שזה ברכת הנהנין. וחוץ מזה יש עוד מצווה… יכול להיות שהאדם ידע כמו שהוא באמת, כי יש לו סטראגל, כן, הוא חסיד מתכוון, הוא רוצה לעשות קידוש על היין כי זה תמיד המנהג, אבל הוא אוהב יותר את הפת.

והוא אומר, כן, הולכים לעשות קידוש על היין, אבל הוא הולך ליטול ידיים. אתה יודע שבאופן טבעי כאילו תאוותו מושכת אותו לפת, אבל יש לו את הסטראגל והוא יצר לעצמו את המדרגה, הוא התכוון… I don’t know. בקיצור, זה הכל כאלה הלכות טכניות. את ההלכה נלמד הלאה, כן?

הלכה י״א – קידושא רבה (קידוש ביום)

דובר 1:

חוץ מזה יש מצווה לברך על היין… זה לא עיקר קידוש, עיקר המצווה היא בלילה, אבל יש עוד מצווה מדרבנן לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה. יש עוד מצווה מ… שלפני שעושים את הסעודה השנייה, סעודת הצהריים, צריך גם לברך על היין. וזהו הנקרא קידושא רבא, זה נקרא קידושא רבא.

למה זה נקרא “קידושא רבא”?

זה מאוד מעניין, זה נקרא קידושא רבא, כשבאמת עיקר קידוש חשוב הוא בלילה. זה טוב מאוד להבין, כי בלילה עיקר הקידוש, זה אומר “אשר קדשנו”, “מקדש השבת”, ויש מצווה מדרבנן לשתות יין. וביום אין שום דבר של קידוש, אלא דבר של שתיית יין, וזה קוראים קידוש. אתה שותה יין לפני הסעודה.

ואין מה שאצל מישהו לא חשוב על יין, הוא לא צריך לעשות זאת, הוא יכול לעשות זאת גם על פת. איך אפשר לעשות זאת על פת? זה קידוש. מבין מה אני שואל? אין לי כאן שום קידוש, זה לא הענין של קידוש. אנחנו מתנהגים לומר פסוקים, אבל זה סתם מנהג, הרמב״ם לא מביא זאת אפילו. בעצם עיקר המצווה היא לשתות יין לפני הסעודה.

אומרים לזה קידושא רבה. אומרים שקידושא רבה הוא כמו לשון סגי נהור. באמת בלילה עיקר המצווה, זה קידושא זוטא באמת, הקידוש הקטן קוראים לזה. אבל אני חושב אולי, כמו שאתה אומר, אולי בגלל זה, כי לא אומרים שום ברכת אשר קדשנו במצוותיו, אולי כל הסעודה היא משהו הקידוש, לא? כל הסעודה היא משהו הקידוש, אני לא יודע. קידושא רבה. על המחיה ועל הכלכלה, זה מקום שאומרים. I don’t know.

לשון הרמב״ם: נוסח קידושא רבה

אחר כך, איך הקידוש? אומר הרמב״ם, לא צריך לומר שום נוסח ארוך, אלא אומרים בורא פרי הגפן בלבד. לא יכולים לומר, לא אומרים “מקדש השבת”, “ושתו ואחר כך נותן ליהודה ויסוד”.

חידושו של הרמב״ם: איסור אכילה לפני קידוש ביום

אומר הרמב״ם, גם ביום יש הענין, “ואסור לאדם” – זה הולך על הצהריים? כן כן, “פשוט יום כולו קודש”. הוא עונה על הענין של קידושא רבה.

קושיית הראב״ד על הרמב״ם

שואל עליו הראב״ד, הוא לא מבין, אמר אברהם, “בחיי ראשי, אם סברא היא”, לראב״ד יש מקור, אני לא יודע. או שהוא אומר סברא, “לא שמעתי מעולם סברא פחותה מזו”. זו הסברא הגרועה ביותר שהרמב״ם אי פעם היה לו.

מה הסברא? שכיוון שזה נקרא קידושא רבה, זה אומר קידוש, ולפני קידוש כתוב “אסור לאכול”. אומר הראב״ד, זה לא נקרא קידוש, זה נקרא סתם כך. זו קדושה שאין בה ברכה, כבר מזמן קידשו את היום אתמול בלילה. אתה רוצה לקדש פת, אתה יכול לקדש יום גם על פת. המוציא הוא שלך זה. מה שייך לא לאכול לפני זה?

הראב״ד שואל קושיה למדנית כזו: איך אפשר לא לאכול שבת בבוקר לפני קידוש? רוצה לאכול, נניח מישהו לא אוכל המוציא, אוקיי, היום הוא לא אוכל המוציא, יש חיוב לאכול פת. הוא עושה סעודה בלי פת. כשהוא אוכל, זה הקידוש, יש חיוב. קידוש הוא כלום, קידוש הוא רק הגפן. אז איך אפשר לאכול לפני קידוש שבת בבוקר? הוא שואל קושיה.

תירוץ: החילוק בין לילה ליום

התשובה היא, זה קשור למילה קידושא רבה. הרמב״ם אמר שיש משהו שנקרא שתיית יין, שזה נקרא קידוש שבת. אז ביום אין קידוש על הפת? כששותים יין? אם אוכלים פת יש משהו שמוסיפים מלבד הסעודה. אבל בצהריים, אם לא שתו לא עשו כלום מלבד הסעודה. כי אז עם שתיית היין לפני זה עשו משהו שנקרא קידושא רבה.

דובר 2:

אפילו בלילה מותר סתם, זה יותר חל ביום מאשר בלילה, אבל זה רק מצווה וכדומה.

דובר 1:

בלילה אפשר לעשות בלי פת, ביום לא יכולים? כן, כי בלילה יש לך ברכת… יש לך ברכת קידוש. ואם אתה אומר ברכת קידוש על הפת התכוונת לפת.

קידושא רבה ביום וקידוש מבעוד יום

הלכה כ״ט (המשך) – קידושא רבה ביום

דובר 1:

הרמב״ם אמר שיש משהו שנקרא שתיית יין, שזה נקרא “קידושא רבא”. אז ביום אין קידוש על הפת? אתה חייב לשתות יין? איפשהו כמו בלילה? יש משהו שמוסיפים מלבד הסעודה. ביום, אם לא שתו, לא עשו כלום מלבד הסעודה. אבל כששותים יין לפני זה, עשו משהו שנקרא “קידושא רבא”. אפילו בלילה, אומרים שיש חומרא ביום יותר מבלילה, אבל למעשה זו רק מצווה מן המובחר. בלילה אפשר לעשות על הפת, ביום לא יכולים. כן, אבל בלילה יש לך ברכת קידוש. אם אתה אומר ברכת קידוש על הפת, עשית ברכת קידוש. אז זה עדיין בסדר. אבל ביום כל הברכה היא רק שתיית כוס היין. זה הקידושא רבא, כוס היין.

זו סברא פשוטה, אמת. הוא אומר סברא פשוטה. זו סברא פשוטה. לא, צריך לדעת מה זה באמת פשט. למה זה נקרא “קידושא רבא”? וכשידעו מה זה אומר “קידושא רבא”, כנראה הבעיה תיפתר. למה זה נקרא? איך אפשר לאכול? אני שואל אותך, איך זה אפשרי? אני רוצה לשאול אותך שאלה שנייה. אדם מותר לשתות יין לפני קידוש? זה לא הגיוני לומר את זה, אמת? בלילה זה לא הגיוני, נכון? נכון. אז, זה יכול להיות הגיוני למשל שהוא שותה יין לא ליד השולחן, לא במקום סעודה. הוא שותה כוס יין לא ליד הסעודה, מותר, מותר לעשות קידוש לא במקום סעודה, לא יוצאים. אז הוא יעשה כמו בעל זכרון. זו לא עבירה. הוא רק צריך שוב קידוש כשהוא עושה סעודה. לשכוח את הדברים, ללכת לראות קידוש במקום סעודה, אמת. אבל בקיצור, אני סבור שצריך לפסוק כמו הרמב״ם. הרמב״ם עושה דבר הגיוני. פשוט לחם משנה, הוסיף שלישית קודם הסעודה.

נפקא מינה למעשה – אכילה לפני הקריאה

אני רוצה להוציא את זה למען הנפקא מינה. אבל אתה יודע שיש לי עוד ראיה. הוא מביא אכן את שו״ת הרמב״ם, הוא מביא שם שלא יכולים לאכול שום דברים לפני האכילה. למען הנפקא מינה, לכל היהודים שאוכלים בקריאה או מה שזה לא יהיה בבוקר אחרי התפילה, נניח. אז יש כל החקירות מה המקור בכלל. מאימתי מתחיל חיוב קידוש בבוקר? כן, מהקריאה, מהזה. לכן לא צריכים בכלל להגיע לכל הענין, כי הרמב״ם אומר, כשאתה אוכל, זה יהיה הקידוש. מה הבעיה? עכשיו אתה עושה קידוש על מיני מזונות, ויש לך הנאה.

דובר 2:

הוא אכן עושה שאלה. זה בדרך כלל עושה שקל שבת בבוקר. אז מה זה ממש… הוא בוודאי אוכל, אז אין שאלה, הוא אוכל, הוא רק עושה שהאכילה תהיה שם.

דובר 1:

רב שינאווא אמר שאם שותים לפני התפילה, נשים הוא אמר, על גבר גם, נראה בקרוב, צריך לעשות קידוש על הקפה. אבל נראה כאן שכל הקידוש הוא בורא פרי הגפן.

דובר 2:

אוקיי, הוא אמר שאפשר לעשות קידוש על קפה, לפי המנהג ב… חמר מדינה.

דובר 1:

כן, לא כתוב חמר מדינה על קידוש ברמב״ם, כתוב רק על הבדלה, אבל נראה בקרוב. לא ברור. אבל המנהג בגליציה וכו׳ וכו׳.

פשט ב״קידושא רבה” – להוסיף כוס יין

אבל זה נחמד, כי לפי הרמב״ם לכאורה המילה היא, עצם הוספת כוס יין במקום שזה לא חסר, זה הקידושא רבה. זה אומר, כי בלי זה זה סתם יום חול. אה, הוא עכשיו רעב בצהריים, זה אחרי התפילה, הוא אוכל. הוא מוסיף כוס יין, זה נותן לזה חשיבות, זה נקרא קידושא רבה. ועם זה הוא מקדש את היום, הוא עושה חשיבות ליום עם ההתחלה עם כוס יין.

אז אם כך, הוא מתחיל עם אולי כוסית ברנדי קטנה, כשיש… הוא אומר אחר כך “ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”, אין חשיבות אין בעיה, מה אתה צריך? יש לך כבר את הקידוש של מילים. כתוב בספרים, אבל זה עדיין.

יוצא דבר מוזר שקידוש היום הוא הרבה יותר חמור מקידוש הלילה, כי אתה עושה קידושא רבה. אה, יכול להיות תורה, מזה כי שותים, כי צריך לשתות. בלילה לא צריך לשתות, זה לא קידושא רבה. לפי זה צריך לשתות, זה קידוש גדול יותר.

מעשה מרב דינוב אצל ריזין

תרגום לעברית

היה חסיד דינובר… הרב נפתלי׳לע, איזה נכד של הרופשיצער בא לריזין, שאל אותו איזו סעודה היתה אצלו העניין הגדול ביותר בשבת. אמר לו, לפי הקבלה יש מחלוקת, שלוש מדרגות, שלוש בחינות. אומר שאצלו הסעודה הגדולה ביותר היתה שבת בבוקר, כי שתו, יכלו לעשות קידוש על משקה חריף, אז היה יותר שמח.

דובר 2:

בכל אופן, קידושא רבה, “דבעי טעימא מידי”. “חמרא טבא דבעי טעימא מידי”.

דובר 1:

כן, טוב מאוד. שוב, כן, כדאי להמשיך. עד כאן למדנו. אה, עוד הלכה אחת. עד כאן, להיפך, אם כך, שאלה ששתו משקה חריף היה אולי קצת חומרא, כי בלילה היו מקילים ביין מגתו, לא עושה שמחה, יוצאים, כי אומרים “מקדש השבת”. בבוקר, לאנשים שהיה להם רק יין מגתו, אמרו, “נו, עכשיו קח משהו טוב, משהו שעושה שמחה, זה עושה חשיבות לסעודה.”

סטייה – מיץ ענבים ומנישביץ

דובר 2:

אני לא יודע שום עניין שצדיקים שתו מיץ ענבים בקידוש. בבוקר? בלילה, הכל בסדר. צדיק, אתה מכיר אולי רבי שעושה קידוש על מיץ ענבים?

דובר 1:

לא, אני לא יודע. אוקיי. המורא עושה קידוש על… מיץ ענבים זה דבר חדש לגמרי, כי מתקלקל מהר. תירוש מתקלקל בלי מקרר, בלי חומרים משמרים, אז זה לא דבר מציאותי.

שמעתי פעם למה יש שאלה למה באמריקה, למה הציבור רגיל לקרח? נעשה יהודים שבת, קידוש. ראיתי יהודי חסידי שאמר שהוא טען שיין מנישביץ ששתו באמריקה בשבת, זה גרם לציבור ליפול. בכל אופן, אם הוא היה טוען שהמנישביץ מלא קרח, היה מבין יותר טוב.

דובר 2:

כן, היה רואה שזו מצווה.

דובר 1:

כן, אוקיי.

הלכה י״ד (ל׳) – קידוש והבדלה מבעוד יום

בקיצור, הלאה. י״ד. למדנו שצריך לקדש שבת. הרמב״ם למד שבכניסתו וביציאתו יש קידוש והבדלה. אבל אומר הרמב״ם שיש בזה תנאי: אפשר כן לעשות אפילו לפנות שבת. כן, “יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין הוא שבת.”

הרמב״ם לא אומר שצריך לקבל שבת

אז, דרך אגב, הרמב״ם לא אומר – אני רק רוצה להדגיש זאת, כי עכשיו זה הקיץ, הציבור עושה שבת מוקדמת, חלק מהציבור – הרמב״ם לא אומר שצריך לקבל שבת אז. הוא אומר, אפשר לעשות קידוש על שבת עוד לפני “לא נכנסה השבת”. הוא גם לא אומר שום תנאים, שצריך להיות לפני הפלג, אחרי הפלג, לפני מנחה. הוא לא אומר מתי, אבל הוא אומר, יכול להיות זמן ארוך מאוד לפני כן.

דובר 2:

לא, למה לא? כי הרמב״ם אומר, למה למדנו שאפשר… הבדלה, למשל, אפשר לומר עד יום שלישי.

דובר 1:

כן? לא, בדיעבד. לא בירך. תראה, תראה, בוא נסיים קודם את הקטע, כי זה נראה כמו קצת סתירה. כי כאן הוא אומר מבעוד יום. וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין הוא שבת, שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, מצוות הזכירה היא לכבד את השבת בכניסתו וביציאתו, בין קודם לשבת במעט. גם בסדר שעושים זאת קצת לפני הזמן.

מה משמעות “במעט”?

דובר 2:

מה שהרמב״ם אמר “במעט”, הוא לא מתכוון סתם לעולם.

דובר 1:

לא, אבל צריך להיות איזה קשר, שאם אחד עושה ביום שישי בבוקר הוא עושה קידוש, במה הוא מכבד את השבת? מבין? זה לא מחובר לשבת, ואתה רואה שיש לזה משהו עם השבת.

דובר 2:

כן, אני מבין! הרמב״ם אומר “במעט”. הוא מתכוון ב״במעט” להדגיש שלא פשוט שכאשר חל שבת צריך. מתי זה בא? מתי זה בא? אומרים שבת היום, יום שישי על הלילה בא שבת. מדברים מתי קדושת השבת באה.

דובר 1:

כן, אני מבין. אפשר כבר להבין את הפוסקים שרצו לעשות זמן על ה״במעט” הזה, והם אומרים פלג המנחה. אבל אני לא רואה שזה כל כך מוכרח. אפשר לומר כך, למה עושים ערב שבת? כי שבע, שש, זה כבר יום רגיל, כבר אוכלים אז ארוחת ערב. אז אז זה כבר ערב שבת. זו בכלל סברא, יש אנשים שטוענים שאולי בכלל לא צריך להפסיק מלאכה, כי אמת, על פי הלכה זה הולך עם השקיעה, אבל סדר החיים שלנו לא הולך עם השקיעה. אז זו בחינת שבת. מה משנה שהיום בא שבת? מבין? אני לא רואה שצריך כל כך לחפש.

בקיצור, אני יודע כבר, הוא מביא ששו״ת מהרי״ל כתוב פלג המנחה, אני לא יודע, צריך לראות מה המקור לכך, אבל ברמב״ם אני לא רואה שכתוב. מבין מה אני אומר?

דובר 2:

נכון. נראה שכמו שאתה אומר, אני מסכים שלא יכול להיות יום שישי בבוקר שש. אבל יכול להיות שהרמב״ם גם היה מודה שאם עושים עוד מלאכה, יש משהו כזה… כי הקידוש לא נדבק לשבת.

דובר 1:

אני לא מסכים, מותר לעשות עוד מלאכה.

תכנית מעשית – סעודת שבת לילדים ביום שישי אחר הצהריים

אני חושב לעשות כך, כי לאשתי ולילדים שהולכים מאוד לישון הם מאוד עושים ערב שבת, אין לי כוח לזה. אני חושב שיש לי רעיון, לפי החידוש שלי, אם יסכימו עמי גדולי הרבנים, אני רוצה לטעון שאפשר לעשות את הסעודה ואחר כך ללכת לבית הכנסת. אנחנו מתפללים בבית הכנסת שמונה שלושים מנחה בשבוע, אז אפשר כבר להיות אחרי כל הסעודה. אפשר לעשות קידוש עם ברכה, לאכול סעודה עם הילדים, הילדים הולכים לישון הילדים, וללכת לבית המדרש לומר קבלת שבת. מה הטעות? מי אומר שהסעודה באה אחרי כבוד השבת?

אמת, זה לכאורה אמת, כי הרמב״ם הולך להגיד בעוד קצת שאפשר להיות פטור עם פת ומקדש. לא צריך להיות שזה מצב של… אבל יש הלכות אחרות שאסור לשבת לאכול סעודת קבע לפני מנחה, לא לפני מעריב.

דובר 2:

אמת, על זה אתה יודע שאפשר לעשות שומר, זה דבר אחר.

דובר 1:

אמת. אם יש אולי כשאחד שותה, יש… שרק ישתו מיד לפני האכילה בגלל לפני התפילה בגלל שמא ימשך. אוקיי, אנחנו מוצאים… לזה, לזה, לזה, אפשר למצוא תירוץ.

דובר 2:

לא, אבל הדבר… יכול כן להיות, שאם זה ביום חול… חוץ משבת זה דבר אחד, עכשיו הוא מדבר על… אז, אבל מה שהרמב״ם אומר כאן, “אף על פי שלא נכנסה השבת לקדש על הכוס”, זה ברור, קשה לומר שאדם יעמוד עם בגדי החול שלו, הוא מחזיק את החנות שלו פתוחה, והוא אומר איזו ברכת קידוש, ואחר כך הוא הולך עוד כמה שעות לשבוע. כי הקידוש אין לו שום קשר לשבת. בקל וחומר אם השבת עוד באיזו צורה מסוימת, שהוא מכבד את השבת, הוא מביא את קדושת השבת. אם אין לזה שום שייכות, זה לא נדבק השבת עם קידוש השבת, אני לא רואה את הראיה. אני לא רואה את הראיה. במיוחד אם זה קצת ברכת המצוות, זה קצת ברכת המצוות, זה תורה יפה.

דובר 1:

אני לא חולק. אני מסכים. לא, למה? בהבדלה, תן לי להביא ראיה מהבדלה. הבדלה, אפשר לעשות מלאכה לפני הבדלה, אמת? אמת, צריך לומר ברוך המבדיל, ראינו את זה. אין בעיה. הוא עובד כבר בחול שעתיים, עכשיו הוא עושה הבדלה, כי עכשיו הוא הגיע ליין. זה לא משובח, זוכר שבת.

דיוק הרב בלומנקרנץ

הוא מביא על זה, הוא אומר, הרב בלומנקרנץ, שמדייק ברמב״ם כמונו, אנחנו חסידים של ספר הרב בלומנקרנץ, והוא אומר שלא כתוב ברמב״ם המילה שבת, כתוב “לא שבת”, והוא שואל, הוא אומר שאכן בבית יוסף כתוב בסימן רס״ח שהרמב״ם לא סובר שיש חיוב של תוספת שבת, אבל הפוסקים אומרים שאם אומרים “ברכו” או אומרים “בואי כלה” חל קדושת השבת. הרמב״ם היה כותב, הרמב״ם גם היה אומר, אם כבר אמרו “בואי כלה”, הוא מדבר על, אם… אוקיי, עוד בעיה, מדברים על לפני… הוא לא אומר את הבעיה. הוא אומר תירוצים.

מסקנה

דובר 2:

נו נו. כן, תגיד את הרמ״א הלאה.

דובר 2:

אגב, יש הלכה ש״אין עושין מצוות חבילות חבילות”. כאן כבר נעשתה על זה מצווה אחת, שתעשה עליה עוד מצווה. נו, זה הפוך, אז הוא לא היה צריך. אני לא יודע. כתוב אם זה אותו דבר, זה חדא מילתא. ברכת המזון עם הבדלה במוצאי שבת הולכים ביחד. כביכול, כאן הוא מסיים את סעודת השבת, הוא עושה כבר… אני לא יודע למה. יש גמרא מובנת יותר שמדברת על זה. אוקיי.

דיון: האם אפשר לעשות הבדלה באמצע הסעודה?

דובר 1:

אם כך, עיקר ההלכה מכאן היא שאי אפשר לעשות הבדלה באמצע הסעודה. לא צריך, אי אפשר.

דובר 2:

לא, אפשר, לא צריך. אפשר, אם רוצים דווקא אפשר. הוא רק לא יכול לומר כילה. אני מתכוון שלא צריך. כן, אם אתה רוצה לעשות הבדלה, אתה לא יכול להמשיך לאכול. אני מתכוון שאתה צריך… כן, אתה יכול לעשות הבדלה, למה לא? לא צריך, אתה יכול להשתמש באותה ברכת המזון. למה לעשות את זה? אני מתכוון שאפשר, למה שלא יהיה אפשר? אולי יש כאן משהו ענין של, כמו שלמדנו קודם. אני מתכוון שהוא יכול.

דובר 1:

אתה רואה, בשתייה אפשר כן, כן? אם מישהו בתוך השתייה, הוא לא צריך להפסיק. הוא יכול לעשות הבדלה, אבל הוא צריך כוס על השתייה. נראה שהוא יכול, אבל…

דובר 2:

לא, הוא מדבר שבשתייה מקילים לו. מקילים שהוא לא צריך לקחת עוד כוס. הוא יכול להשתמש באותו כוס של ברכת המזון. קודם כל, הוא מדבר על אכילה. קודם כל, הוא לא צריך להשתמש באותו כוס. זה ההיתר של הרבי׳ס שמושכים את סעודה שלישית לתוך הלילה, נכון? ואותו דבר, הוא יכול להשתמש באותו כוס של ברכת המזון ושל… אבל כמו שאני מבין, הוא לפני ההבדלה.

שהרבי׳ס נוהגים ממש, יש להם רק דבר אחד, הם מתפללים מעריב בינתיים, שאני לא יודע מה זה אומר עוד אותו כוס באותו זמן. אבל כך נוהגים בשטיבלאך החסידיים שעושים… עושים, איך קוראים לזה, מברכים על כוס ולא שותים את הכוס, אין לי עסק, יודע אני למה.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

וזה לא ענין, למה כבר צעקתי, שמברכים בשטיבל, כך עושים כוס, צריך לשתות את הכוס, כך כתוב בתשובות.

דובר 1:

כן, לשתות.

דובר 2:

למה לא?

דובר 1:

זה לא איסור לשתות, זה עדיין חלק מהסדר, זה לא…

דובר 2:

בשני המקרים, מסתבר כך.

דובר 1:

כן, ברור, אני לא יודע.

דובר 2:

מסתבר להיפך, זה בא מהרבי׳ס, שם הרבי׳ס עושים כך, אם הוא מכסה את הכוס והוא אומר מעריב ואחר כך הוא עושה קידוש על אותו כוס, מובן שזה ענין…

דובר 1:

אם הוא עושה קידוש על אותו כוס.

דובר 2:

זה הגיוני.

דובר 1:

שותה אותו אז.

דובר 2:

שותה אותו אז.

דובר 1:

כן. אבל אם לא, אז אני לא יודע למה לעשות את זה כך.

אוקיי.

הלכה ל׳: היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת

דובר 1:

היה אוכל, אדם החזיק באמצע אכילת סעודתו, ופירסו עליו ערב שבת, וגמר אכילתו מכנסת השבת, הוא הפסיק לאכול כשבאה שבת,

אז מברך ברכת המזון תחילה, הוא צריך קודם לברך ברכת המזון, ואחר כך מקדש על כוס שני, אחר כך יעשה קידוש על כוס נוסף.

שים לב, קודם למדנו שאם הוא עדיין מחזיק, הוא רוצה עוד להמשיך עם הסעודה, הוא רוצה עוד להמשיך לאכול, אמרו לו שמשום כבוד השבת ישים מפה, הוא ייראה כאילו הוא מתחיל סעודה חדשה, ויעשה קידוש וימשיך להחזיק, אבל אם הוא כבר סיים לאכול, הוא לא רוצה להמשיך לאכול, עכשיו השאלה על הברכה ועל הקידוש, שכאן בהלכה זו שאי אפשר לעשות על אותו כוס, החידוש כבר אומר כאן הוא

שאי אפשר לעשות על אותו כוס, לפי שאין עושים שתי קדושות על כוס אחד.

דיון: ברכת המזון על כוס

דובר 2:

אם שני הדברים יש בהם ענין הלכה של לעשות על כוס. ברכת המזון על כוס, אף על פי שהרמב״ם לא אמר לי ברור בשום מקום שברכת המזון צריכה להיות על כוס.

דובר 1:

הלאה הוא אמר עוד בהלכות ברכת המזון.

דובר 2:

ראית עוד בהלכות ברכת המזון?

דובר 1:

לעשות על כוס, אבל אני זוכר, זה לא… בפעם הראשונה, אני לא זוכר מה כתוב שם, אבל זה לא לגמרי בטוח שכתוב כבר בהלכות ברכת המזון שצריך לעשות את זה עם כוס.

דובר 2:

אוקיי, אני לא זוכר את זה. בהלכות ברכות פרק ז׳, כן, הרמב״ם דיבר על כוס של ברכה, לברך על כוס. זה כמו הידור בברכת המזון.

את זה אי אפשר לעשות עם אותו כוס, כי אפשר לחשוב ש

אין עושין מצוות חבילות חבילות — קידוש וברכת המזון על כוס אחד

שיטת הרמב״ם: לא לעשות קידוש וברכת המזון על אותו כוס

דובר 1:

אבל ההלכה היא לא כך, שלא לברך ולעשות קידוש על אותו כוס, “שתי מצוות בכוס אחד”. לא רוצים שיעשו שתי מצוות על אותו כוס. כלומר, הכוס הוא הידור לברכת המזון והוא הידור לקידוש.

אומר הרמב״ם, מצוות קידוש ומצוות ברכת המזון הן “שתי מצוות של תורה”, הן שתי מצוות שונות מהתורה. שתיהן מצוות מהתורה, והן שני מינים שונים, הן שתי מצוות שונות. ואתה רוצה עכשיו עם אותו כוס לעשות הידור לשתי מצוות. נראה כאילו אתה רוצה לפטור, זה לא חיבוב המצווה שכל מצווה מקבלת את החשיבות שלה, את ההכנה שלה.

קושיא: למה הבדלה שונה?

מעניין שאם היה אחד מדאורייתא ואחד מדרבנן למשל. אולי אפשר לחשוב שאולי בגלל זה הבדלה שונה. הם למדו שהבדלה הוא כן עושה על אותו כוס, אמת? כן, כי אולי לפי מי שאומרים שהבדלה היא מדרבנן זה הגיוני.

אבל הרמב״ם לא אומר שהבדלה היא מדרבנן, הרמב״ם סובר שהבדלה היא דאורייתא. אז צריך להבין איזה חילוק אחר, כי יש משהו קשור. אני לא יודע אם הרמב״ם דווקא במילה “של תורה”, או שהוא מתכוון לומר שזה שתי מצוות שונות. זה לא… “שתי מצוות של תורה”, שתי מצוות שונות, שלא יהיה שום שייכות. הוא יכול היה להשמיט את המילה “של תורה”, כן.

הכוס בברכת המזון אינו דאורייתא

הרמב״ם כן אמר שקידוש והבדלה הוא אמר “לזכרהו בכניסתו וביציאתו”. בשניהם הכוס עצמו לא דאורייתא. בטוח שהכוס עצמו לא דאורייתא. הקידוש על היין הוא כבר כן דאורייתא, זה אפילו לא תנא.

אבל עצם מצוות ברכת המזון, כוס בברכת המזון בטוח לא, אפילו לא דרבנן, שזה רק משהו חשוב. אבל העניין הוא שזה דבר חשוב שהולך עם ברכת המזון. אוקיי, אני צריך לבדוק מה זה, לא זו הנקודה שלי עכשיו, אבל אני מתכוון לומר, זה בטוח לא מצווה חשובה כמו קידוש.

העניין הוא אבל כי זה חלק מברכת המזון, בגלל זה לא רוצים, זה זלזול במצוות ברכת המזון, אני מתכוון לומר. זה לא זלזול במצוות כוס של ברכה של ברכת המזון.

תירוץ המגיד משנה: הבדלה וברכת המזון שניהם “לאחריו”

הוא מביא חילוק, המגיד משנה, ואנחנו אומרים את זה רק כדי שנבין למה בהבדלה עושים כן על אותו כוס.

יש מה שכתוב שזה תרי ענייני, הגמרא קוראת לזה “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. לא אורזים ביחד, אני לא יודע איך קוראים לזה “חבילות חבילות”, לא אורזים, הכל על כוס אחד, אורזים מצוות. כל מצווה יש לה את החלק שלה, אותו כוס, תופסים כבר היטש עם המצווה, עוד מצווה, שיוציאו יותר על כל מצווה. כמו, אוקיי, אני מתכוון לומר שלפי הפשט שלי, שיהודי עושה מצווה מגיע לו כוס יין, לשתי מצוות מגיע שני כוסות, לא יכול להיות אותו יין.

אבל, כן, לגבי הבדלה, הוא אומר המגיד משנה בשם אחד המפרשים, אני לא יודע מי, שהחילוק של הבדלה עם ברכת המזון, שבברכת המזון זה הולך על העבר, היה שבת, נגמרה שבת. לא ברור שזה הפירוש של ברכת המזון, ברכת המזון היא על הסעודה שאכלנו. כן, קידוש הוא על העתיד, על השבת שבאה עכשיו, אז זה לא הולך ביחד.

כלומר לא “אין עושין מצוות חבילות חבילות”, אין לזה פשט.

דובר 2:

אבל, לא, יש לזה.

דובר 1:

כלומר “אין עושין מצוות חבילות חבילות” יש בזה תנאי, דווקא כששם שני ענינים. אם זה אותו רעיון, אפשר כן לעשות. כמו שעושים שש ברכות משבע הברכות על כוס אחד, אף אחד לא אומר שצריך לעשות שש כוסות שונים, כי זה נושא אחד.

ביקורת על תירוץ המגיד משנה

זה ממש לא הגיוני הפשט של המגיד משנה, כי “אין עושין מצוות חבילות חבילות” פירושו שאתה מזלזל במצווה. וזה שניים, אפילו שלשניהם יש משהו מסוים… אוקיי, הוא מצא איזו מאפיין ששניהם יש להם קשר. כן, יש להם דין ששניהם “לאחריו”, שניהם ברכה “לאחריו”, ברכה אחרונה. כי זו ברכה אחרונה על שבת, וזו ברכה אחרונה על הסעודה.

הוא עושה את זה, זה מספיק משני מיני דברים. זו מצווה של “זכרהו על היין”, וזו מצווה של “וברכת את ה׳ אלקיך”. כי זה דבר שבתי. זה כן הולך ביחד. שנגמרה שבת, ברוך השם אכלנו, ברוך השם נגמרה שבת. ברכת המזון היא מצווה על אכילה, כי שבענו.

דובר 2:

בוודאי יש לזה. האם ברכת המזון של שבת וברכת המזון של יום שלישי רגיל היא אותה ברכת המזון, אותה מצווה של ברכת המזון. זה יום אחר. האם לברכת המזון יש משהו עם שבת? אם מישהו לא מברך בשבת, האם הוא ביטל את השבת וביטל את מצוות ברכת המזון?

דובר 1:

לא, לא, הם הולכים ביחד. כמו שאתה מבין, אתה הולך ללמוד מיד, כשעושים קידוש יום טוב שחל במוצאי שבת, עושים גם שניהם על כוס אחד, כן? אתה מבין? כי זה אותו נושא. עכשיו יוצא יום טוב, כי שם קודם כל, קידוש והבדלה זה ממש מאותה מצווה, יוצאים מאותו מקום, מצווה אחת. על זה אפשר לומר שזה מין אחד של מצווה, כי בשניהם כתוב על דבר אחד בתורה, אתה מכבד את המצווה בתורה בבת אחת. אבל זה שתי מצוות שונות.

דובר 2:

אני לא מבין את הפשט. אני לא מבין את הבעיה. זה הגיוני, סיימנו את הסעודה, סיימנו את שבת, עושים על זה ברכה. אם סיימנו את סעודת החול ומתחילה שבת, זה שני נושאים שונים, מבין?

דובר 1:

אני לא מסכים, כי לברכת המזון אין קשר לשבת או לחול. ברכת המזון היא לא מצוות שהזמן גרמא, יש לה קשר ללחם. ברכת המזון היא סט עם לחם, הבדלה היא סט עם שבת. הלאה.

דיון: האם תירוץ המגיד משנה הוא סברא טובה?

דובר 1:

אוקיי, בשלב זה אתה פשוט כועס.

דובר 2:

לא, אתה לא צריך לענות בעל כרחו. כי אני שואל קושיא, אתה חייב לענות בעל כרחו?

דובר 1:

זו סברא קצת עקומה, זו לא סברא טובה. כי “אין עושין מצוות חבילות חבילות” הוא כלל בכל התורה כולה, שבגלל חשיבות כל מצווה צריך לתת לכל מצווה את הכוס הנוסף שלה. שיאמר שכאן שונה כי יש משהו ששתי המצוות הן שני מחותנים, ושתיהן “לאחריו”.

אגב, זה לא כלל בכל התורה כולה, לא כתוב כך. זה כלל, הוא אומר את זה באופן כללי, אפילו… מה יש כזה כלל? אפילו “אין עושין מצוות”. אנחנו צריכים פעם אחת לשבת ולהבין מה זה אומר בכלל.

דובר 2:

אתה אומר שהסברא עקומה. כי לפי מה שאני רואה, זה לא אומר כלום, שניהם לגבי. כלומר, אני מסביר שכל. זה לא שכל כמו שכל טוב לבנות עם זה מטוס. מטוס צריך שכל להיות מוכרח, או שהוא טס חשמלי או שהוא לא טס. אבל כל הדברים האלה הם סברות. כשאנחנו אומרים שסברא היא כן טובה או לא טובה, אני כבר לא יודע בדיוק במה מתווכחים בכלל. כי אני לא מבין במה אנחנו מתווכחים עכשיו. אני צועק כן, זה הגיוני, בראש שלי זה הגיוני, ובראש שלך זה לא הגיוני. אז מה אנחנו עושים עכשיו? כלום.

דובר 1:

אומרים אמת, לא כתבו טוב יותר את שתי הסברות. אבל מה עושים? לא, כי זה לא רק אנחנו. כולם, הראב״ד כשהוא מתווכח עם הרמב״ם על אותו דבר, אתה יכול לשמוע מה הסברא של הרמב״ם. הראב״ד יאמר, “יש לי סברא אחרת”. לא, רק אנחנו צריכים להבין.

השאלה שלי גדולה יותר. המפרש שהמגן אברהם מביא כאן, גם כשהוא אמר את זה ידע שזה לא הגיוני במיוחד. כי גם לו הייתה חברותא, והחברותא אמרה לו שזה לא הגיוני. הוא ידע שאולי הוא יכול למצוא קצת הגיון. הוא ידע שזה לא הגיוני. כי זו סברא חלשה. הוא מביא את זה כי אין משהו יותר טוב, כי זו קושיא קצת קשה. מה ההבדל בין הבדלה, ברכת המזון, וקידוש, ברכת המזון? הוא מביא איזו חצי סברא.

דובר 2:

הייתי חושב להיפך, שאני לא רואה מה הבעיה. עכשיו סיימנו את הסעודה, עכשיו נגמרת שבת, עושים שניהם בבת אחת. “אין עושין מצוות חבילות חבילות” זה לא דין כל כך חזק שחייב להתאים בכל התורה כולה. מישהו העלה שבדבר הזה, כשזה ממש קידושין וברכת המזון, אולי קצת יותר רחוק אחד מהשני. שם התנא הביא את הדבר “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. זה לא נאמר סתם, זה כלל כזה, זה לא כלל ברזל. זה הוא עשה בדבר הזה ספציפית.

דובר 1:

אוקיי. איפה עוד יש “אין עושין מצוות חבילות חבילות”?

דובר 2:

זה כן בפוסקים. ראיתי עוד שם שנאמר “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. חבילות חבילות וחבילות זה הפעם היחידה שעושים את זה?

דובר 1:

כן כן.

דובר 2:

אתה מתכוון שלא לעשות שתי מצוות על דבר אחד?

דובר 1:

לא, אני אומר לך למה, כי אני זוכר לשון כיבוד שהודר למצווה צריך לעשות עם זה עוד מצווה. זה לא כתוב על הכוס?

דובר 2:

לא, זה ההפך מאין עושין מצוות חבילות חבילות. בדיוק להיפך, לקחת את אותו כוס שעשו בו מצווה אחת צריך לעשות עוד מצווה.

דובר 1:

אני יודע, להשאיר את הדם של המילה ומציצה ופה ואחר כך לתקוע שופר.

דובר 2:

אה, כתוב כן דברים נוספים. יש לי קמפיין שיווקי.

דובר 1:

אוקיי, בקיצור, צריך ללמוד.

דיון: חפצי מצווה — להשתמש בדבר של מצווה אחת למצווה אחרת

דובר 2:

להיפך, אני חושב שאם אני זוכר, אותו דבר שבא לרבי חדר מצווה, זה יותר כמו כשנשאר, כמו חפץ של מצווה, כמו שאתה אומר, הלולב שנשאר, צריך לשרוף עם זה את החמץ. כתוב על זה בגמרא כבר דבר כזה. והרעיון שורפים, וזה בכלל לא פשט שעושים אותה מצווה, זה לא שתי מצוות בכוס אחד, זה יותר שניצלו את הכוס, תדמיין מה היה אם נשאר הכוס, לא שתו, כוס של ברכה צריך לשתות, לא שותים אותו, אבל כתוב שזה אחרת, זה כאילו, שכשלא נשאר והוא הולך לזבל, אוקיי, אפשר לעשות בו עוד מצווה, או בזמן שהוא הולך לזבל, אפשר לקבל מצווה של לשרוף משהו.

נושא אחד של מצוות חבילות חבילות יותר כשחוסכים, כי רוצים כמה שפחות הוצאות, אבל רוצים להשתמש באותו כוס לשני דברים, לעומת זאת כשזה כתוב על דברים אחרים, אחד עם דברים שעומדים מוכנים אחד אחרי השני, זה לא ברור. אוקיי, אפשר ללמוד, הרבנים יש תורות על זה, זה סוג דברים שיכולים להיות בשיעור יום טוב, כי זה לא נושא שהוא באמת נושא, אז הוא מותר בלי מעשה.

דובר 1:

אה, רואה, מצוות דרבנן זה אחרת, רואה איך המגיד, הוא מביא שכאן על המגיד אומר את זה ממש, כששבע ברכות עושים על אותו כוס עם הרבנים. אבל אולי היו צריכים באמת לעשות שבעה כוסות על שבע ברכות.

דובר 2:

תרגום לעברית

אוי, זו חומרא יפה, לא?

דובר 1:

אוקיי, נמשיך הלאה. שוב הכסף משנה מביא את הלשון, וזו מצוה דרבנן כמו שהרמב״ם כותב שזו מצוה מן התורה. הכל בנוי על ארבעת התירוצים שהוא מביא כאן. אוקיי. בואו נמשיך הלאה. אוקיי.

מעבר לנושא חדש: איזה סוג יין מותר להשתמש לקידוש

עד כאן למדנו על הנושא של עשיית קידוש והבדלה. עכשיו נוכל ללמוד איזה סוג יין מותר לנו להשתמש לקידוש. כלומר, בדברי חכמים, מעניין מאוד, בדברי חכמים שצריך לעשות יין,

פרק כט: קידוש — הלכות איכות היין

המשך: איזה סוג יין מותר להשתמש לקידוש

דובר 1: אוקיי. בואו נמשיך הלאה.

הנה הכסף משנה מביא את לשון הרמב״ם, וזו לא מצות דרבנן סתם, זו מצוה דאורייתא. הכל בנוי על הפרק בתורה, שהוא מביא כאן. אוקיי. בואו נמשיך הלאה.

אוקיי. עד כאן למדנו על הנושא של עשיית קידוש, ועכשיו נלמד איזה סוג יין מותר להשתמש לקידוש. כלומר, אצל הרבנים שעושים יין, יש כללים של איזה סוג יין מותר להשתמש.

דובר 2: וזה רק לגבי קידוש, או זה בכלל כשמשתמשים ביין, למשל להיות יוצא בארבע כוסות או מה שזה לא יהיה?

דובר 1: זה קצת שונה, אבל בואו נלמד, אולי שם יש חומרות.

הלכה יד: יין הראוי לנסך על גבי המזבח

אוקיי. אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. איזה יין? היין שהתורה אמרה שהוא מספיק טוב למזבח, פשוט יין טוב. לפיכך, אם נתן בו דבש או סובין, שאנחנו מזכירים כל יום בתפילה בכוונה גדולה, אם נתן בו דבש פסולה, בקטורת, כן. אפילו כטיפה שחרדל בתוך חבית גדולה, על זה לא עוזר תערובות, על זה לא עוזר ביטול, אפילו כשיש טעם. אפילו במזבח לא עוזר ביטול, ממילא נשאר הדין גם לגבי יין.

כך כתוב, כך הוא מביא בהלכות פירוש המשניות, כתוב שארבעה דברים שנתנו על המזבח, בכל שהן. ממילא נשאר כך ההלכה גם לגבי יין, כן. נכון שאפשר לשמוע חילוק, שצריך להיות כמו יין ראוי למזבח, כלומר שלוקח גם חומרות מסוימות, כמו שלא עוזר ביטול.

מסיים הרמב״ם, וכן אנו מורים בכל המערב. כך פוסקים במערב. מערב כלומר המערב של הרמב״ם. המערב של הרמב״ם כלומר מה? המגרב?

דובר 2: במערב. מערב זה המערב.

דובר 1: אה, אנו מורים כלומר מאיפה הוא בא, הוא בא מהמערב, מערב זה המערב, והרמב״ם אומר בערבית “מגרב”, אבל זה בעצם מרוקו, אלג׳יריה, האזור. כלומר, מרוקו הרבה יותר מערבית מספרד. זה יותר, זה שניהם מערבית מספרד.

דובר 2: המערב של ספרד, כן. זה מערבית מארץ ישראל הרי.

דובר 1: זה אכן מערב. אבל, אומר הרמב״ם, “ויש מי שמתיר לקדש עליו”, יש מי שכן מתיר לקדש על יין שיש בו דבש. “ואומר”, ואני אומר כך, “לא נאמר יין הראוי לגבי מזבח”, מה שכתוב “יין הראוי לגבי מזבח” לא בא לומר שצריך לקבל את כל החומרות, שאסור שיהיה בו דבש וסוכר כי זה פוסל קרבנות, “אלא להוציא יין שריחו רע”, שיהיה איכות טובה, שיהיה כל כך טוב שהשתמשו בו למזבח. אם למזבח יש הלכות אחרות שקשורות לקדושה, זה דבר אחר. אלא להוציא יין לא טוב, למשל, ריחו רע, יין שלא מריח טוב, או מגולה שיש חשש סכנה, שמגולה כנראה אסור כי אסור לשתות אותו, אבל בדיעבד שותים אותו כן. או מבושל, יין מבושל שהוא פחות חשוב. שמן קטשן לחם, על זה אי אפשר, כי אלה באמת יינות באיכות נמוכה יותר, וזה העיקר בהלכה שאומרת שצריך להיות יין הראוי לגבי מזבח. למה לא יהיה דבש? זה יכול לעשות אותו טוב יותר. יש מי שדווקא אוהב יין עם דבש.

סטייה: רקע היסטורי על יין באירופה

דובר 2: נכון. אני חושב שהדבר המעניין כאן הוא כך: בארץ ישראל יש יין, כי בארץ ישראל גדלים ענבים בשפע. באירופה היה קר, והרבה מהמקומות השתמשו דווקא בדבש. מדבש עושים “מד”, או מערבבים אותו ביין.

דובר 1: עושים יין מדבש?

דובר 2: מערבבים דבש ביין.

דובר 1: אוקיי, מערבבים דבש. אבל בכל מקרה, באירופה התקשו הרבה יותר עם יין. אז הוא אומר, “החיים אומרים בכל מערב ספרד”, באותם מקומות באמת היו יינות איכותיים.

דובר 2: אוקיי. לא היה יין באירופה?

דובר 1: היה, כן. עשו יין מצימוקים. התקשו הרבה יותר, ובגלל זה ההלכה של יין צימוקים הייתה מאוד רלוונטית. הרמב״ם הולך לדבר על זה. אני חושב ששואלים את הסבים… לא היה כל כך קל להשיג יין כמו היום. היה באמת יין, אבל היו מדינות מסוימות שהתקשו להשיג יין. אני קצת מסופק בזה. אבל אוקיי, אפשר לעשות את זה בדרך הקלה. זה לא עולה כסף בכלל.

הדעה ויש, הלכה ידועה, הדעה שאומר הרמב״ם הקדוש, הדעה ויש, מי הם בעצם.

דובר 2: עד כמה זה נכון?

דובר 1: הוא אומר שכתוב בירושלמי, כן, אפשר לקדש על יין קונדיטון, שלכאורה כלומר זה יין עם דבש או דברים אחרים, יין מתוק. אוקיי.

הלכה טו: יין שטעמו טעם חומץ

אומר הרמב״ם, יין שטעמו טעם חומץ, הוא אומר שיין שריחו רע לא כשר. אומר הרמב״ם, ריחו רע אוכל, אבל ריחו רע זה לא הדבר היחיד. אם הטעם לא טוב, הטעם הוא כמו חומץ, אע״פ שריחו ריח יין, אין מקדשין עליו. וכן שמרים שנתן עליהם מים.

דובר 2: מה יין שטעמו חומץ, למשל, האם היה כשר לגבי מזבח?

דובר 1: יש לו עדיין יין, יש לו עדיין יין.

דובר 2: יש לו עדיין קשר לענין של המזבח?

דובר 1: אני לא יודע, אין לו טעם, אין לו יין טוב. אולי להגיע למזבח.

דובר 2: אבל זה לא פשוט. הרמב״ם אומר יין שטעמו או ריחו רע. הוא לא אומר… לא, כי הוא אומר אע״פ שריחו רע. תראה, הייתי אומר, אפשר היה פשוט לעשות דבר פשוט, לומר יין שטעמו או טעם רע, או מגולה. לא, הוא אומר, יש סוג כזה של יין.

דובר 1: אתה מודאג מכללים ודברים.

דובר 2: לא, אני רוצה לדעת אם… יש סוג כזה… אתה כבר תראה שזה הפוך, כן.

דובר 1: כן, בסדר, בוא נראה. זה לא נכון שצריך להיות שניהם. יכול להיות לו ריח רע.

דובר 2: לא ריח רע. ריח חומץ וריח רע זה לא אותו דבר. ריח רע זה שממש מסריח. ריח חומץ זה אוכל. אני מבין שעל המזבח העיקר הוא הריח שזה עושה. אם זה ריח יין, לא הולכים… לא טועמים.

דובר 1: כבר עברנו מזה. אבל הריח זה רק לגבי דבש, שם המחלוקת. עכשיו יש פשט. אתה יכול לקרוא לזה למזבח, אבל זה כבר לכאורה מסכים אפילו הדעה שלא מסכימה בדבש.

דובר 2: לא, אני אומר דבר פשוט, שבמזבח לכאורה הריח חשוב יותר, כי לא שותים אותו, ובקידוש שותים אותו.

דובר 1: הרמב״ם לא סובר כך. קרא הלאה.

שמרים שנתן עליהם מים

וכן שמרים שנתן עליהם מים, שמרים זה השאריות, השקע שנשאר בתחתית היין, שיש בו עדיין לחלוחית של יין, ורוצים לנצל את המקסימום, שמים, יוצקים פנימה מים, שקיבל טעם של יין. אומר, אפילו קיבל טעם יין, אבל זה לא יין עצמו, זה בעיקר מים שיש בהם קצת טעם יין, ומקדשים על זה. אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים, ההלכה ששמרים שנתן עליהן מים לא נקרא יין, זה רק כשלא נתן על השמרים שלושה מים, והוציא פחות מארבעה, ויצא פחות מארבעה. כלומר שבשמרים לא היה ספוג רבע מכמות כל הכוס, כלומר אין בזה רבע יין. אבל אם הוציא ארבעה, אם שפך מים שלושה ויצא ארבעה, כשעדיין היה הרבה לחלוחית, רבע, הרי זה יין מזוג. וכבר למדו, אני חושב בהלכות ברכות, כן, כבר למדו את ההלכה של שנתן על השמרים שלושה והוציא ארבעה, כן.

דובר 2: אולי בהלכות ברכות בבורא פרי הגפן, אני לא זוכר.

דובר 1: הרי זה יין מזוג, כלומר יין מזוג. יין מזוג כלומר כששלושה חלקים מים וחלק אחד יין, זה נקרא יין מזוג, ומקדשים עליו, זה יין.

הלכה טז: כלי שהיה מלא יין ושתה ממנו

דובר 2: אפשר לקחת עוד דבר שפוסל את היין, כי זה לא קבוע דווקא?

דובר 1: כן. כלי שהיה מלא יין, כלי שהיה מלא יין, אפילו יש בו כמה רביעיות, אפילו אם הכלי גדול ומכיל הרבה, אפשר למלא ממנו כמה כוסות, יש בו כמה רביעיות, אבל אם שתה ממנו, הרי זה פגמו, הוריד את החשיבות, היין נקרא כאילו פגום, זה כבר לא, כבר יש בזה משהו, זה כבר לא כל כך חשוב, האדם כבר שתה ממנו, ונפסל, נעשה פסול לקידוש, ואין מקדשין על השאר, אי אפשר לקדש על השאר, והרי הוא כשיורי כוסות, כמו על כוס, מבין, כמו ששתו כבר מהכוס, זה לא יפה… זו המילה, שפגום, אפילו בקבוק גדול מאוד, זה לא כוס אמיתי, אבל זה שיורי כוסות, ממילא זה לא דבר יפה, אי אפשר לקדש עליו.

דובר 2: כן, הלאה.

דובר 1: מה שהוא מתכוון שבהלכה הקודמת שאי אפשר לעשות עם אותה כוס, כלומר גם לא שאפשר לשתות קצת ואחר כך לשפוך. צריך ממש כוס חדש בגלל הענין של פגם.

דובר 2: כן, השולחן ערוך אומר שאפשר לשפוך קצת יין חדש, אז זה מתוקן.

דובר 1: כן, הרמ״א… שופכים את זה בחזרה לשם?

דובר 2: הרמ״א לא אומר, הוא לא אומר כך, הוא אומר עוד… שם… אפילו מחזק עם מרובה…

דובר 1: אה, אתה מתכוון שמוזגים ישירות פנימה אפילו… מהחביות, למה אנחנו צריכים לבוא עם היין?

הלכה יז: יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין

דובר 2: כן, יין שריחו רע, יין שריחו רע וריחו חומץ וטעמו טעם יין, אבל מה שיש לו ריח כמו חומץ והטעם הוא כמו יין, מקדשין עליו.

דובר 1: הטעם הוא הרי כמו ריחו רע, כמו שנאמר קודם. כאן יש ריח חומץ אבל הולכים אחר הטעם. נו כמו שנאמר, הטעם… אם הטעם חומץ, אפילו מריח כמו יין זה לא טוב, אבל להפך זה כן טוב, זה תלוי בטעם, לא בריח.

דובר 2: לא, אבל נאמר ריח ורע אי אפשר, אבל ריח חומץ לא כלומר ריח רע. ריח חומץ זה לא דבר.

דובר 1: נכון. חומץ זה לא רע, חומץ זה דבר טוב. יותר חמוץ או מה. חומץ זה חומץ, אבל משתמשים בזה, זה דבר טוב. חומץ אפשר להשתמש למתכונים, למתכונים, טובלים בזה את הלחם, כן?

דובר 2: פסח בלילה, זה דבר חשוב, דיפבל, אבל יין זה לא.

דובר 1: נכון.

יין מזוג, יין צמוקים, יין תוסס

וכן יין מזוג, ויין צמוקים, יין מזוג שהוא אמר קודם, יין עם מים, או יין שעשו מצימוקים, מקדשין עליו אפשר לעשות קידוש, והוא שיש בצמוקים שעוד יש בהם לחלוחית. צריך אבל דווקא להיות צמוקים שיש בהם עדיין לחות, שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשם, כך שאם רוצים לסחוט היה יוצא ה… הוא קורא ליין מזה… הוא קורא לזה דבש, כי זה נעשה סמיך. לא יין, זה הדבש, הדבש זה יותר מסמיך ממים. הוא אומר שבצימוקים, החלק הקשה של הפנימי הוא… כן, הטיפה, הטיפה המיובשת. צריך להיות מספיק שיכול לצאת לסירופ, קצת מיץ… משהו מיץ צריך להיות יכול לצאת, זה לא מים, זה מיץ סמיך יותר, כלומר הרוטב.

דובר 2: נכון. אבל בצימוקים נראה שזה לא עובד עם הוציא שלושה, הוציא… זה מין אחר, כי המים מקבלים את הטעם של כל הצימוק ונספגים בזה. אבל עדיין צריך להיות הדבש.

דובר 1: כן. זו שיטה אחרת. זה לא כן.

וכן יין תוסס מגיתו, יין שהוא טרי יוצא מהגת. סחטו אותו זה עתה, זה מה שאנחנו קוראים מוסט, יין אחרי הסחיטה. התהליך התחיל אממ…

קידוש והבדלה — יין חדש מגתו, חמר מדינה, וקידוש יום טוב

הלכה יז (המשך) — יין חדש מגתו וסוחט אשכול של ענבים

דובר 1: זה מיץ סמיך יותר, מה שאתה מתכוון זה הרוטב.

אבל בצימוקים נראה שלא עובד עם הוציא שלושה, הוציא זה. זה מין אחר, כי המים מקבלים את הטעם של כל הצימוק ונספגים בזה. אבל עדיין צריך להיות בזה הדבש. זו השיטה האחרת.

ויין חדש מגתו — יין שהוא טרי יוצא מהגת שסחטו אותו זה עתה, מה שאנחנו קוראים מוסט, יין אחרי הסחיטה לפני שהתחיל לתסוס, מותר גם לעשות עליו קידוש, זה גם כשר.

וסוחט אדם אשכול של ענבים — אפשר אפילו לא מהגת, אלא אפשר ממש לסחוט ביד, לתת סחיטה על אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו. כלומר, מיד אז. בשעתו כלומר כמו ביום ההוא, כי אסור לסחוט בשבת. הוא מתכוון לומר ערב שבת, הוא אמר קודם שאפשר הרי לעשות קידוש לפני שבת. אבל הנקודה היא שהוא יכול לתת לזה מיד.

מה החידוש שגת לאו דווקא? הוא מתכוון לומר עני יין ש… אין חילוק, גת זה אותו דבר. כך כתוב בגמרא, זה מה שהוא מתכוון לומר. הוא אומר שזה הידור, דבר יפה לעשות שבת. לא כתוב שם יין, כי אין לזה טעם של יין, זה מיץ ענבים. זה בדיעבד.

דיון: מיץ ענבים לא כשר לקידוש

דובר 2: בדיעבד זה לא בדיעבד, כי הרבה מאוד אנשים לא יכולים לשתות יין, ומיץ ענבים זה הדרך שלהם לצאת יין.

דובר 1: נו נו, אין שמחה בשתיית מיץ ענבים. מה שמותר לשתות יין חדש מגתו זה כי זה יין, זה עדיין טרי, וזה באמצע, זה עדיין לא לגמרי יין, אבל לא מיץ ענבים שזה סתם משקה מתוק.

זה חוזר למה שאתה אומר שכוס של ברכה כששותים אותו זה לא פורים, או כוס של ברכה כשנותנים טעימה טיפה, שיש ענין של כוס של ברכה. אבל, לא כל אחד אוהב יין, אבל כל אחד רוצה לעשות מצוות כתקונן, עושים את זה איך שזה נראה, אפילו אם זה לא האמיתי, אין בזה את התוכן. יין לא חשוב כשזה יין המשמח, אבל אם זה נקרא יין, יין יוצאים. אותה סיבה שאנשים שותים כוס של ברכה ונותנים לגימה קטנה, כי רוצים לצאת משהו. אתה אומר שאין בזה פשט, זה נכון. אבל אנשים לא משתנים כל כך מהר להתחיל לאהוב יין, אבל הם רוצים לעשות את המצווה.

הוא יכול לעשות קידוש על לחם. כתוב מפורש ברמב״ם. אולי בשולחן ערוך לא כתוב כך, אבל הרמב״ם פסק שאם אחד לא אוהב יין, שיעשה קידוש על לחם, כי את זה הוא אוהב. את זה הם אהבו אז.

אבל לא שיעשה קידוש על מיץ ענבים. זה פסול לגמרי.

דובר 2: אוקיי. במדינה שרוב יינה… אז מדברים הרי כאן על יין חביב עליו, אתה אוהב אותו יותר מהלחם.

דובר 1: הרמב״ם לא עושה חילוק. אני יודע, אני בטוח שזה בדיעבד. וגם אני סובר שמיץ ענבים זה לא יין חביב עליו.

דובר 2: למה לא?

דובר 1: כי אני אגיד לך. יין חביב עליו, קוראים לזה יין חדש, לא קוראים לזה מיץ ענבים. מיץ ענבים זה סתם דבר חדש. כמעט לא היה בעבר מיץ ענבים, נכון? זה לא יין, זה לא… אני לא מבין את השאלה.

תרגום לעברית

יין חביב עליו, יש אדם שאוהב שיעור, הוא לא רוצה לחכות עד שיהיה יין. הוא עכשיו סחט את הענבים, זה מתוק, הוא מחזיק… אני אגיד לך עוד יותר. כאן מדברים על… כשהולכים לכרם, כן, אז בימי בציר הענבים, כן, יש תקופה בשנה, נאמר, כן, תמוז? וזה כבר יום טוב שלם, מביאים כבר את היין, יש כבר יין סחוט חדש. אוקיי, אפשר כבר לעשות קידוש על זה גם. אבל קונים מיץ ענבים בחנות, ומשכנעים את עצמם שעושים מזה יין? אני לא יודע. אני מאוד נגד זה. אני לא יודע מה להגיד לך. אם מישהו לא אוהב, שיעשה קידוש על לחם. מה הבעיה?

הלכה יז (המשך) — מדינה שרוב יינה שכר

דובר 1: טוב, הלאה. מדינה שרוב יינה שכר — מדינה שהמשקה הפופולרי שם, ומעניין הוא קורא לזה “יינה”, נראה שיין הוא השם של מה ששותים. חמר מדינה, חמר פירושו גם יין, כן. האלכוהול המקובל, המשקה של המקום, הוא שכר. רוב התגנה. זאת אומרת שיש שם גם יין.

אפילו שאינו פסול לקידוש — אין לך יין, מותר להבדלה לכתחילה. הבדלה אפשר כן לעשות על זה, כי זה כמו חמר המדינה. הוא לא אומר לנו יותר מה, מה הפשט, זאת אומרת קידוש צריך להיות דווקא יין? אהא. איך הגיעו לזה הוא לא אומר לנו. את שניהם לומדים, שניהם מפסוק אחד “זכור” ושניהם חז״ל תיקנו שיהיה על יין.

דיון: מדוע חמר מדינה להבדלה אבל לא לקידוש?

דובר 2: נו, התירוץ פשוט, מה הדבר, אומר המגיד משנה, קידוש אם אין לך יין, עשה על לחם. הבדלה אי אפשר לעשות על לחם, ממילא צריך לעשות על חמר מדינה. אבל הכל היה… הכל הבדלה הכל מגיד משנה.

דובר 1: אה, הוא מתכוון כי בהבדלה יש לך אופציה אחרת, ממילא התירו כאן. אני מתכוון אם בקידוש יש אופציה אחרת, ממילא כאן לא התירו.

דובר 2: למה אבל אי אפשר לעשות הבדלה על לחם?

דובר 1: אני מתכוון אם יש דבר כמו לחם שלא אוכלים שם לא אתמול, לא בשיעור. הבדלה אין לה קשר לאכילה. הוא אומר שהבדלה אין לה קשר לסעודה.

דובר 2: זה אומר שמי שאכל מלווה מלכה, צריך אחרת במקום לעשות על מיץ ענבים או על יין, חמר מדינה…

דובר 1: אני לא יודע. הרמב״ם, כאן אומר שתי הלכות שאומרות אחרת, שתיהן בנוגע לזה. שתי הלכות שאומרות שאפשר לעשות כן קידוש על חמר מדינה, שתי הלכות שאומרות שאפשר לעשות הבדלה על פת, אבל פשטות ההלכה שהרמב״ם מביא היא שעל הבדלה אין על פת, ממילא יש חמר מדינה, קידוש יש על פת, אפשר לעשות על פת.

דיון: מה נחשב כחמר מדינה?

דובר 1: זה גם מעניין, כי היום למשל אנשים מקילים אפילו על, אני יודע, מיץ תפוזים, קוקה קולה, אבל הלשון רוב יינה שכר, נראה שזה עדיין הכל במשפחה של יין, במובן שזה משקה המשכר. כן. אבל ללכת ולומר על משהו שבכלל לא מהסוג הזה, במין… אני מתכוון במשנה סתם… היה גם מים. אף אחד לא היה אומר שמים זה חמר מדינה.

דובר 2: מה היה באותם זמנים? גם היה מי פירות, אבל סתם היו דברים מסוימים שאפשר לשתות. לא היו שותים.

דובר 1: אתה צודק, אנחנו צריכים להיות מדויקים. אני מתכוון לפי ההבנה שלי, שצריך להשתכר, שכל העניין הוא כבוד, שיהיה קצת שמחה, אתה בטח צודק.

אה, אז מגיעים לכאורה לזה, שרוב האנשים לא מסוגלים, אבל רוב האנשים לא שותים יין, הם לא רוצים לשתות משקה, משקה המשכר במוצאי שבת… שיעשו כן, זה מעשה? טוב, זה כתוב בתורה שצריך לשתות יין, והתורה מדברת גם במסגרת מסוימת… כמו האנשים הרגילים… אנשים רגילים, אנשים רגילים, הלו? מה הוא עשה בייבי? I don’t know… אנשים רגילים ששותים לפעמים… אתה שואל קושיה, כמו ילדים קטנים… פעם היו נותנים גם לילדים קטנים לשתות יין. היום זה לא מקובל. כן, רואים בברית נותנים כבר לתינוק יין. זה מנהג יהודי שמשקים מזה כשהוא בן יום אחד, שמונה ימים. אני לא יודע מה אצל הגויים מה הם שותים כשהם בני שמונה, כביכול. צורי חיה.

סטייה: יין עם מים (מזיגה) בימי קדם

דובר 1: אבל פעם לא היה, פעם לא היו משקאות אחרים, רק יין. אה, לא היה, אני זוכר שהיין היה גם מעורב עם שלושה רבעים מים. ראיתי פסק יפה… מובן שאפשר לתת לילד, זה היה פסק. הם אמרו שזה לא יכול להיות, אבל יש להם ראיות שהאבות המייסדים, שהאנשים שעשו את התקנה שמותר להחזיק נשק באמריקה, כולם היו שיכורים. אפשר לראות את זה, הנה השיכור! הוא זה שאמר את זה! לא יכול להיות! מי שתמיד שיכור, רמת הסבילות שלו גבוהה מאוד. זה נכון, יכול להיות. כמו חבל על דאבדין ולא משתכחין, זה כבר לא קיים.

אבל החכם צודק, שאם רואים מי מזוג שהוא רק רבע יין, זה אומר שיש רק שני אחוז אלכוהול יוצא. כן, יין רגיל הוא רבע 12 אחוז, אז אם זה רבע זה 4 אחוז. זה חלש יותר מהבירה שלנו. אז… יכול להיות כך… אפשר לעשות כך. החכם, זו עצה אמיתית. מי שיש לו קושי לשתות יין, אז היום יש יין טוב שמוכרים לו. אולי הם כבר עשו את המזיגה בחנות, אני לא יודע איך הם עושים את זה. אבל זה חמישה אחוז… אני מזהיר, הייתי צריך כאן באותם זמנים עתיקים, כי אני רוצה לשתות יין, אבל אין לי כוח לשתות את היין המפואר. אז הם מוזילים יין, זה טוב, זה נותן קצת בזז. אבל מעט מאוד, לא עייפות. כן. אוקיי. בואו נדבר על יום טוב. כן, בייבי?

הלכה יח — קידוש והבדלה ביום טוב

דובר 1: אז הרמב״ם, כל המצוות שדיברנו עליהן עכשיו לגבי קידוש, מעניין, הוא הולך לספר את זה גם ביום טוב, מצוות קידוש יום טוב. הפעם הראשונה בהלכות שבת שהוא מדבר אלינו על משהו של יום טוב, כן? אני מתכוון, בקרוב יגיעו הלכות יום טוב, נראה שהרבה מאוד מלאכות הן בעצם אותו דבר, אבל את זה אנחנו עדיין לא יודעים. ממש מעניין שהוא זורק כאן הבדלה, קידוש יום טוב כאן.

תראה, תראה, תראה, ראה את הסיבה. כשם שמבדילין בליל שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך… אותו דבר עושים ביום טוב, עושים קידוש בליל יום טוב כשיום טוב נכנס, ועושים הבדלה במוצאי, אותו דבר במוצאי יום הכיפורים. ביום כיפור לא עושים קידוש, כי לא שותים ביום כיפור.

שכולם שבתות ה׳ הם — התורה אומרת שכל הימים טובים נקראים שבתות.

דיון: היכן כתוב “שבתות ה'”?

דובר 2: איך כתוב בפסוק הלשון שבתות?

דובר 1: כתוב “מלבד שבתות ה'” בסוף פרשת אמור, ואני חושב שהגמרא שם אומרת שזה מתכוון גם לימים טובים.

דובר 2: איך כתוב שבתות ה׳ בסוף? לפני כן הוא אומר “שבתון”, זה אומר שביתה, נכון?

דובר 1: אני די בטוח שהלשון שבתות ה׳, “מלבד שבתות ה'”, צריך להיות… כן, אבל יכול להיות שזה מתכוון לכל, כל הימים טובים. לא ברור. רואים שפסח נקרא שבת, כן, יש את העניין ששביתה והוא שובת נקרא שבת, כולל יום טוב.

אבל שבתות ה׳, בדרך כלל מה שאומרים על שבת, שבת ה׳ פירושו שהקב״ה נח. ביום טוב הקב״ה לא נח, זה שאנחנו נחים על נס או משהו.

דובר 2: שבת ה׳ לא פירושו זה. כמו “שבת היא לה'”, אה, רש״י מביא שם בפרשת ויקהל, “שבת לה'”, כשם שנעשה בשבת בראשית.

דובר 1: זה נכון. אבל יכול להיות ששבת ה׳ פירושו שנחים לשם ה׳, לכבוד ה׳, לשם ה׳, כמו שרש״י אומר שם, לשם ה׳. הכוזרי מאריך שכל הימים טובים נקראים שבתות ה׳, כי יש בזה דבר אלוקי בשביתה, זה לא סתם אנשים החליטו לנוח.

בכל אופן, אני חושב שהרמב״ם מתכוון לומר, ממילא כשכתוב “זכור את יום השבת לקדשו”, שממנו לומדים זכירה על היין וקידוש, זה מתכוון דווקא לשבת, זה מתכוון לכל שביתה. יוצא שלכאורה צריך קידוש ביום טוב להיות גם דאורייתא לפי הרמב״ם מאותו פסוק, ולכן זה כתוב כאן, כי כאן זו המצווה של “זכור את יום השבת”. דבר כזה עושה אותו דאורייתא. הוא אומר…

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן? נוסח קידוש יום טוב, הבדלה, ו״מקדש השבת וישראל והזמנים”

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן?

דובר 1:

אבל בכל מקרה, אני חושב שהרמב״ם מתכוון לומר שממילא, כשכתוב “זכור את יום השבת לקדשו”, שממנו לומדים זכירה על היין, זכירה בשעת קידוש, זה מתכוון דווקא לשבת, זה מתכוון לכל שביתה. יוצא שלכאורה צריך קידוש של יום טוב גם להיות דאורייתא לפי הרמב״ם, מאותו פסוק, כי אז זה כתוב כאן, כי כאן זו המצווה של “זכור את יום השבת”. דבר כזה עושה דאורייתא?

הוא אומר “זכור את יום השבת לקדשו”, הוא מתכוון ליום השבת. לא, הוא אומר רק פשוט כמו גזירה שווה כזו ששבתות ה׳ הן.

לא, זה לא מתכוון, כמו שוב, הפשט הפשוט מתכוון שבכלל לא לעשות קידוש. לפי הפשט, אבל שוב, עם הפשט של חכמים, “זכור את יום השבת לקדשו” זו המצווה של קידוש. כתוב ישירות “שבתות ה'”, ברור שזה דרבנן. הרמב״ם לא אומר כל כך ברור, הוא אומר “כשם” ו״כך”, אבל הוא לא אומר שזו גם מצווה דאורייתא. לא ברור, הוא אומר “שבתות ה'”, ממילא זה אותו דבר.

טוב מאוד. אז, המחלוקת שלנו, כמו שכולם רוצים מחלוקת, זה סתם שני אנשים שאומרים דברים. ודווקא המגן אברהם כאן קיבל שזה מתכוון ממש מדרבנן, אבל המנחת חינוך אמר שכתוב “כשם”, “כשם”, אז משמע שהוא מתכוון שזה בכלל הפסוק “זכור את יום השבת לקדשו”.

אין בזה נפקא מינה גדולה. נפקא מינה אחת היא כשיש ספק, צריך כן להיות נפקא מינה אמיתית. מישהו לא זוכר אם הוא עשה קידוש, הוא צריך לעשות שוב. הרמב״ם לא אמר את זה, אבל צריכה להיות נפקא מינה כזו, נכון?

דובר 2:

נכון. נאמר הוא לא עשה לא בתפילה, לא ב… הוא מסופק על שניהם.

דובר 1:

אמת.

הבדלה במוצאי יום טוב – מתי עושים הבדלה?

דובר 1:

נכון. הוא אומר “ומבדילין”, אותו דבר עם הבדלה, “ומבדילין במוצאי ימים טובים”. איזה מוצאי יום טוב? אבל יש שאלה, מתי? איזה מוצאי יום טוב? הוא אומר, שני מוצאי יום טוב. גם מוצאי יום טוב לחולו של מועד, זאת אומרת, מתי עושים הבדלה? כן, נכון? הוא כבר אמר “ומבדילין במוצאי החג”, מוצאי יום טוב רגיל. זאת אומרת, כשזה מוצאי יום טוב לחול, מוצאי ימים טובים הראשונים, או מוצאי שבת ליום טוב, כששבת חל ביום טוב, כשצריך לעשות מוצאי שבת, מה עושים אז? עושים הבדלה. להבדיל, במוצאי יום טוב לשבת עושים הבדלה על הכוס או בכלל?

דובר 2:

לא, בכלל לא. לא אומרים “אתה חוננתנו”, לא עושים הבדלה.

דובר 1:

לא, לא, לא, עושים להפך. הדבר היחיד שאומרים הוא כשזה מוצאי שבת ליום טוב.

דובר 2:

אה, מוצאי שבת ליום טוב, נכון, נכון.

יסוד ההבדלה – רק כשנעשה יותר חולי

דובר 1:

הכלל פשוט, כשנעשה יותר, קדושה גדולה יותר, כשנעשה יותר שבתי, לא עושים הבדלה, כי זה מקלקל, אין למה. אתה שואל כאילו אתה מתכוון לומר בקדושת שבת שזה לא יום טוב, אפשר לומר גם כשנעשה שבת. אבל כשנעשה יותר קדוש, לא עושים הבדלה. צריך לעשות קידוש, עושים ממש קידוש לכבוד השבת החדש. אבל הבדלה עושים כשנעשה חול. אפילו כשנעשה חול המועד זה בכלל לא יותר חולי. אפילו כשנעשה משבת ליום טוב זה בכלל לא יותר חולי, אפשר לעשות מלאכת אוכל נפש. ממילא עושים הבדלה.

הבדלה נראה פשוט שאתה בוחר את הטוב מהפחות טוב. כשאין בחירה… בחירה פירושה להבדיל בין קטגוריות, כמו בין אור לחושך, יש כאן את הטוב ואת הפחות טוב. אפילו יום טוב לשבת יש את הטוב יותר, המדרגה הגבוהה יותר, אבל כשזו אותה מדרגה או למעלה, אין את הנוסח.

נוסח קידוש יום טוב

דובר 1:

נוסח קידוש יום טוב…

דובר 2:

כן, הולך הרמ״א ואומר, נוסח הקידוש של יום טוב, למה לא אומרים את הנוסח של שבת? הוא אומר כך, הברכה היא “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, הוא לא אומר “אשר קדשנו במצותיו”. מעניין, בשבת מתחילים “אשר קדשנו במצותיו”, שממנו סובבתי ראש שזה איזשהו נוסח של ברכת המצוות. את זה ממש לא אומרים. הוא אומר, אשר בחר בנו, וביום טוב אומרים שהחיינו. מה הרמ״א הזכיר בכלל שהחיינו?

דובר 1:

לא, לא, הולכים לראות את הנוסח. “אשר קדשנו מכל עם ורוממנו מכל לשון”. זו אותה לשון שאומרים בתפילת יום טוב, “אתה בחרתנו”.

דובר 2:

אה, מדברים על הבדלת ישראל בין העמים.

דובר 1:

“בחר בנו…”.

דובר 2:

זו הבדלה, קידוש, כן, הבדלה אומרים במוצאי יום טוב.

דובר 1:

כן, אני אומר, להבדיל את היהודים מהעמים.

דיוק בלשון “ויגדלנו”

דובר 2:

“בחר בנו וקדשנו… בחר בנו ויגדלנו”. “ויגדלנו” נראה כמו לשון עתיד, משהו כזה.

דובר 1:

לא, לא, רגע, אני אגיד לך, אולי יום אחד זה עוד יהיה, ונהיה עוד יותר גדולים. הוו׳ עושה את זה לעבר.

דובר 2:

אתה צודק, היה עדיף כתוב כאן. “הגדילנו” היה בלי שום בעיה. “ויגדלנו” פירושו הוא הולך לגדל אותנו. “ויגדלנו” פירושו הוא גידל אותנו.

דובר 1:

אבל למה הוא לא יאמר “והגדילנו”?

דובר 2:

“ויגדלנו” זה שוב, “ויגדלנו” היה לכאורה עדיף. אבל הוא יכול לעשות את זה גם בלשון הפוך. ובלשון הקודש תמיד זה הולך ככה. “ויאמר” פירושו, הוא אמר, כן? לא “אמר” זה גם הוא אמר, אבל “ויאמר” – הוא אמר גמרא שלמה ש״יאמר” פירושו הוא הולך לומר. “ויגדלנו”, “ורצה בנו ויפארנו”. אז החלק לא מתאים למוח שלנו. הולכים להכניס את זה, זה חלק אחד, לא? רצה בנו ויפארנו? מה זה “ויפארנו”? זה שוב, זה מתכוון ממש בלשון עתיד. אה, לא כמו “רצה והחליצנו”, זה כן לשון עתיד. עם וו׳ עם פתח. “והתקננו” אתה רואה גם, זה לשון עבר, “והתקננו”. לא סתם “תקננו”, “והתקננו ה׳ אלוקינו באהבה”.

“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”

דובר 2:

“מועדים לשמחה”, מועדים, זמנים שצריך להיות בשמחה. “חגים וזמנים לששון”. זה הכל לשונות כפולות. “קדשתנו”, “רוממתנו”, “בחרת בנו”, “רצית בנו”, “מועדים”, “חגים וזמנים”, זה מתכוון לאותו דבר בעיקרון, נכון? זה מליצות. תן לנו מה? “את יום טוב מקרא קודש הזה”. יום טוב מקרא קודש. מקרא קודש פירושו תמיד כשמתאספים לקדושה, לעניינים שבקדושה. “את יום חג המצות הזה”, או איזה יום שזה, חג השבועות או חג הסוכות. וכל יום טוב יש לו גם תואר שהוא המיוחדות של היום. יום טוב פסח הוא “זמן חירותנו”, שבועות הוא “זמן מתן תורתנו”, וסוכות הוא “זמן שמחתנו”.

זה מעניין, כי זה נראה כאילו שמחה קודם יש שמחה כללית לכל הימים טובים, וחג הסוכות זה עוד “זמן שמחתנו”.

דובר 1:

הייתי חושב, אולי זה כפול. כלומר, “מועדים לשמחה” זה מקרא קודש, יום טוב. ו״חגים וזמנים”, כי הוא אומר “זמן”, יש “זמן חירותנו”, “זמן מתן תורתנו”, “זמן שמחתנו”. כן, אבל הם כולם “לששון”, כן? הם כולם שמחה. כולם שמחה. אז סוכות זה שמחה כפולה כזו. או רק שמחה. אין לו תירוץ אחר, זה רק “זמן שמחתנו”. זה נשאר ככה. אבל סוכות נקרא חג, חג ה׳, מדברים על חגים.

הוא אומר שוב באהבה. קודם הוא אמר שהקב״ה נתן לנו באהבה ימים טובים, ושוב באהבה. זה הרצון שלנו, באהבה עולה על המילה רצון, הרצון שלנו.

דובר 2:

לא, זה בטח הולך הלאה, אני לא מאמין שזה ככה. אני הולך להבין למה. זכר ליציאת מצרים. נו, למה? כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים. ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה׳, מקדש ישראל והזמנים.

“זכר ליציאת מצרים” בקידוש יום טוב

דובר 1:

אז מועדי קדשך, קודם הוא רק אמר שהוא נתן לנו באהבה, הוא נתן לנו בשמחה. אבל מועדי קדשך בשמחה ובששון, מועדי קדשך של שמחה וששון. כמו… הוא נתן לנו בשמחה ובששון הנחלתנו, הקב״ה נתן לנו את זה בשמחה. כשהוא נתן לנו את זה הוא שמח. הוא נתן לנו את זה בשמחה, ברצון, באהבה. אני לא יודע, כל אלה הן מילה אחת. לקב״ה אין רגשות. הוא רוצה לומר משהו שזו מתנה טובה שהוא נותן בשמחה.

תרגום לעברית

אבל זה לא יכול להיות. יכול להיות “מועדי קדשך של שמחה וששון”. ואני חשבתי, “מועדים לשמחה”, זה הולך על מה שאומרים “מועדים לשמחה”. זה חוזר על מה שאמרו אז. שמחה היא השמחה שלנו. אהבה היא האהבה של הקב״ה, אבל שמחה היא השמחה שלנו. כך יוצא. כן כתוב בפסוקים שהקב״ה שמח, כן, “ישמח ה'”. אוקיי.

ושהוא אומר “זכר ליציאת מצרים”, יכול להיות, תמיד… חוץ ממה שבפסח ברור “זכר ליציאת מצרים”, אבל יש לזה קשר עם “בחר בנו מכל עם”. מתי היינו הפעם הראשונה שהוא הראה עם אחד מכל שאר העמים? כשמדברים כאן על בחירה מן האומות, אומרים “זכר ליציאת מצרים”. כל פעם שהיהודים קיבלו את המתנה המיוחדת של שמחה, זה זכר ליציאת מצרים, והיהודים נבחרו. כן, כן, כן, אני מתכוון כך.

וכשחל להיות בשבת, אז באה המצווה שדיברנו עליה בשבת. לא כל כך קשה להבין למה זה זכר ליציאת מצרים. לא, אני אומר אבל “זכר ליציאת מצרים” זה לא שהיום טוב דווקא הוא זכר ליציאת מצרים, אלא דווקא שאנחנו צריכים לזכור עכשיו זכר ליציאת מצרים, יכול להיות גם זה. אבל עצם קבלת היום טוב לשמחה, והאהבה והרצון, זה מזכיר לנו את הבחירה המקורית שלנו ביציאת מצרים.

“מקדש השבת וישראל והזמנים” – כשיום טוב חל בשבת

דובר 1:

וכשחל להיות בשבת, אז הוא אומר, קודם “מקדש ישראל והזמנים”, אבל אם קורה שבת, מה עושים אז? אומרים קודם שבת, “וחותם כדרך שחותם בתפילה”. מה כבר נאמר לנו? התפילה כבר אמרה לנו ש“מקדש השבת וישראל והזמנים”. אני מתכוון ששם הרמ״א הסביר שישראל מקדשים את הזמנים, שבת הקב״ה מקדש, שהקב״ה ברוך הוא מקדש השבת, ואותו ברוך הוא מקדש ישראל, והזמנים כבר הולך על ישראל. אני מתכוון שה״מקדש” הולך על שבת וישראל, לא על הזמנים. אני לא מסכים.

הרמ״א לא הביא את זה, אני מתכוון שזה כתוב בגמרא, אבל… כן, זה כתוב בגמרא. זו רק שאלה של הסדר. כלומר, “מקדש” של הקב״ה הולך על כל שלושתם. הקב״ה מקדש שבת, וישראל, והזמנים. כמו “מקדש ישראל והזמנים”, הקב״ה מקדש גם ישראל וגם הזמנים. הגמרא רק באה להסביר למה אם כך, כשיש שבת, הולכים בסדר אחר. צריך להגיד “מקדש ישראל והשבת והזמנים”, שיהיה הסדר הרגיל. אלא אומרת הגמרא, אפשר להבין, כי לישראל יש שייכות עם הזמנים. לשבת אין כזו שייכות עם ישראל. שבת אומרים “מקדש ישראל”, למה לא? כי שבת הקב״ה קידש, ויש לזה פחות עם היהודים. אז ישראל נכנס בין שבת לזמנים. אבל אני לא מאמין שצריך לתרגם “מקדש ישראל שהם קידשו את הזמנים”. הגמרא אומרת כך, אבל אני לא מתכוון שזה התרגום. אני מתכוון שזה הגיוני על הסדר.

צריך לדעת, כי בנוסח לפני כן כתוב גם שהקב״ה מקדש את הימים טובים. כתוב שהקב״ה מקדש את היהודים. “שבחר בנו… וקידשנו… ותתן לנו… מועדיך לשמחה, מקראי קודש”. המילה “מקראי קודש”, יכול להיות שהקדושה של היום טוב, כאן לא כתוב שהקב״ה… “מקרא קודש” מתכוון שאנחנו מתכנסים יחד לקודש. כלומר היהודים עושים את קידושת הזמן. למה אומרת הגמרא “מקדש ישראל והזמנים”?

דובר 2:

“מקדשך”? אני אומר לך… “מקדשך”? זה רק כדי לעשות את החילוק של יום טוב משבת, למה מכניסים את זה באמצע.

דובר 1:

אוקיי. מה הייתי חושב?

הלכות קידוש יום טוב והבדלה – פרק כט (המשך)

נוסח קידוש יום טוב – “מקראי קודש”

דובר 1: “וקדשתנו… ותתן לנו… מקראי קודש”. המילה “מקראי קודש”. יכול להיות שהקודש של היום טוב, כאן לא כתוב כלום מהקב״ה, “מקראי קודש” מתכוון שאנחנו מתכנסים יחד לקודש. זה היהודים עושים את קידוש הזמנים, כמו שהגמרא אומרת. אני אומר לך, זה רק כדי לעשות את החילוק של יום טוב משבת, למה מכניסים את זה באמצע.

מה הייתם חושבים? הקב״ה עשה את המצווה של יום טוב גם. האמת, הכל עושה הקב״ה. אבל כי כל הקדושה באה מה… כן, טוב, זה לא לגמרי האמת, כאן יש נקודה, שהיום טוב אנחנו עושים את הקדושה וכדומה.

דובר 2: מה זה אומר שישראל יותר עם ישראל?

דובר 1: גם אני התכוונתי כמו שאמרת, כי יום טוב יותר יהודי. אבל שבת בעצם שביתה של כל העולם. יום טוב קשור ליציאת מצרים, לניסים שקרו.

דובר 2: יום טוב אין שביתת בהמה, שביתת עבדים?

דובר 1: לא, לא, לא כל כך רחוק לעשות את הדרוש.

נוסח קידוש ראש השנה

דובר 1: הלאה, כבר. בראש השנה, אמת? אוקיי. מה אומרים בראש השנה? בראש השנה אומרים כך: “ותתן לנו ה׳ אלקינו באהבה את יום מקרא קודש הזה”, איזה יום טוב זה? “את יום הזכרון הזה”. יום הזכרון, היום שעולים לזכרון לפני ה׳, “זכרון תרועה”, יום תקיעת שופר, “באהבה זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”. כן, בראש השנה אומרים גם “זכר ליציאת מצרים”. מזכירים את זה גם בתפילה.

דובר 2: כן, כן, אבל כתוב כאן, אבל…

דובר 1: גם מזכירים את זה במלכיות, מזכירים את זה בכל מקום. “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”.

החתימה המיוחדת לראש השנה היא “ודברך אמת וקיים לעד”. דבר ה׳ אמת וקיים לעד. למה זה כל כך ישיר בראש השנה? כבר למדנו את השבת, כבר שכחנו. נאמר שתיים פשוטות. הצדקות של מלכיות, “ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ”. “מקדש ישראל ויום הזכרון”.

זכרון תרועה vs. יום תרועה – שיטת הרמב״ם

דובר 1: והרמב״ם לא עושה את החילוק. בסידור שלנו כתוב שאם זה שבת אומרים “זכרון תרועה”, ואם זה בחול אומרים “יום תרועה”, לפי הדרשה. אבל הרמב״ם אומר תמיד “זכרון תרועה”. כלומר, מה אצלנו הזמן, כמו בכל יום טוב אומרים “יום חג המצות הזה זמן חירותנו”, “זכרון תרועה” במקום הזמן של ראש השנה.

“ואם חל להיות בשבת”, מה הסדר? “מקדש שבת וישראל ויום הזכרון, כדרך שהוא אומר בתפילה”, כמו שאמרו בימים טובים האחרים, כמו התפילה שאמרו כמו שבת.

הלכות קידוש יום טוב

קידוש על היין או על הפת

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “בלילי יום טוב”, הוא אמר שיום טוב יש גם מצוות קידוש והבדלה. מה יותר בקידוש? הקידוש על היין אומר, “בלילי יום טוב אומרים מקדש על היין כשבת. ואם אין לו יין”, ואין לו יין, “או שרצה”, או שהוא רוצה, “מקדש על הפת”, זו אותה הלכה כמו שבת שמקדשים על הפת. “וביום טוב בבוקר”, אומר, “מקדשין קידושא רבא, כדרך שמקדשין בשבת ביום טוב בבוקר”.

יקנה״ז – ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

סדר הברכות

דובר 1: “כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת?” כשליל יום טוב חל באחד בשבת, כלומר מוצאי שבת, צריך לעשות הבדלה על השבת וקידוש על היום טוב החדש. איך הסדר? “בתחילה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש היום טוב, ואחר כך מברך על הנר”, אחר כך עושים את בורא מאורי האש על הנר, “ואחר כך מבדיל”, והברכה האחרונה היא ברכת הבדלה. “ובברכת הבדלה אומר המבדיל בין קודש לקודש”, כי לא נכנס שבת, “ואחר כך מברך שהחיינו”. הוא עדיין לא אמר בין קודש לחול. אז עכשיו אפשר ללמוד. והגמרא קוראת לנו את זה יקנה״ז, כן.

דובר 2: כן, זה סבא, יחיה.

דובר 1: כן, כן.

שהחיינו על יום טוב

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “כל לילי יום טוב ולילי יום הכיפורים” אומרים שהחיינו. כמו שהזכיר עכשיו את המוצאי, אבל תמיד, לילי יום טוב ולילי יום הכיפורים אומרים שהחיינו. “ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו”. למה? כי בניגוד לשביעי של סוכות, שהוא רגל בפני עצמו שיש לו הלכות שונות שנקרא כמו יום טוב חדש, שביעי של פסח הוא רגל בפני עצמו. ברכת הזמן, בתחילת הפסח כבר עשה את ברכת הזמן, השהחיינו, כבר עשה בתחילת היום טוב.

סדר הבדלה במוצאי שבת

דובר 1: אומר לנו הרמב״ם הלאה לספר את סדר הבדלה. ראינו עד עכשיו רק נר, ודרך אגב, כאן אצל ה… כבר למדנו גם הלכות אחרות לגבי הנר, אבל עכשיו הוא יגיד איך עושים הבדלה.

אוקיי. אומר הרמב״ם, “סדר הבדלה במוצאי שבת” הוא כך, הוא אומר, “מברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר.” זה הסדר: יין, בשמים, נר. “וכיצד מברך על הנר?” מה הברכה על הנר? “בורא מאורי האש”.

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור – עד שיהנה לאורו

דובר 1: אז, עכשיו שלמדנו שהענין של מברך על הנר, אפשר ללמוד את כל ההלכות איזה אור מברכים עליו, מה זה בורא מאורי האש, על מה? אומר הרמב״ם, “אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו.” עושים את הברכה על הנר רק אחרי שיש הנאה מהנר. זה לא אומר שמדליקים אותו, זה אומר עד שיהנה, כמו תראה מה הוא אומר הלאה, “כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.” שיהיה מספיק מואר שאפשר ממש להכיר, לא כמו המינימום של אור, אני יודע, בהתחיל להכיר, אלא ממש לראות טוב על מטבעות, שאפשר לראות בין מטבע אחד למטבע אחר. כשיש רמת הנאה כזו, זה אומר שצריך להיות סוג של אור שאפשר להנות ממנו, לא שעושים אש, צריך להיות אור חזק, וזה מה שעושה את ההנאה, לא שפשוט יוצאים עם איזה נר קטן.

נר של גוים

דובר 1: אומר הרמב״ם כך, “ואין מברכין על נר של גוים.” יש הלכות שאסור. על נר של גוים, זה גוי שמדליק נר, אסור לנו לעשות בורא מאורי האש על הנר שלו. למה? “שסתמן עובדין לעבודה זרה.” סתם כשגויים עושים מסיבה שהם חוגגים, יש לנו חשש שזה לעבודה זרה, יש חשש שזה לעבודה זרה. סתם מסיבה. כשיהודי עושה סתם מסיבה, עושה את זה לעבודת ה׳, אמת. וגוי עושה מסיבה, הוא עושה את זה לטובתו. סתם נר שגוי… אם אתה יודע בבירור, מילא. אבל אם אתה סתם פוגש נר של גוי, צריך להניח שזה עבודה זרה, אסור להנות ממנו.

דיון: איסור ברכה vs. איסור הנאה

דובר 2: אסור לעשות את הברכה. זה נראה כמו הנאה, אולי עדיין לא צריך לחשוש שזה עבודה זרה. אבל לברכה, הם לא אומרים שאסור להנות. אבל יש איסור הנאה מעבודה זרה, לא? נר שעשו למסיבה לעבודה זרה, אני לא יודע מה זה אומר. זה לא תקרובת עבודה זרה או משהו. זו מסיבה שעושים, זה דבר גויי. זה לא דבר יפה, אבל זה לא אומר שזה ממש איסור עבודה זרה. אני לא יודע. אוקיי.

דובר 1: הוא לא אומר סתם נר לעבודה זרה, הוא אומר המסיבה. הוא עושה את הנר כדי להאיר שהעולם יוכל לאכול, אבל הסיבה למסיבה היא…

“ואין מברכין לא על נר של עבודה זרה ולא על נר של מתים”. אני מתכוון שזה מה שהוא מדבר עליו. אוקיי, לא יכלו. הוא מסיים ב״אין מברכין”, הוא לא אומר “אסור ליהנות”.

נר של מתים

דובר 1: הברכה לא עושים על נר של עבודה זרה או על נר של מתים. על נר של מתים בטוח אין שום איסור, זה רק סתם לא שמח… זה לא הידור מצווה, זה לא… שמחים על מה שהקב״ה ברא אור. לא תיקח אור שלילי מעבודה זרה או ממתים.

ישראל שהדליק מגוי

דובר 1: הלאה, “ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל”. יהודי הדליק נר מגוי. נר גויי כזה שלא עושים עליו ברכה, ואחר כך בא יהודי והדליק את האש שלו מאותה אש, או להיפך, הגוי הדליק מהאש היהודית. “או גוי מישראל, מברכין עליו”. כן עושים ברכה, אני יכול לעשות ברכה. אבל “גוי מגוי”, גוי אחד הדליק מהגוי השני, ואתה רואה את זה, “אין מברכין עליו”.

דובר 2: אולי זה כי יש חשש מעבודה זרה?

דובר 1: כן, אין לי את החידוש, זה פשוט.

דיון: נר של גוים – מסיבה או סתם?

דובר 2: לא, רבי, כאן מדברים בלי מסיבה. אני לא מבין. למה מדברים רק על מסיבה? לא עושים על נר של גוים, כי סתם נר, סתם נר שגוי מדליק. לא כתוב “אין מברכין על נר של מסיבה של גוים”.

דובר 1: אבל גם לא כתוב המילה “סתם מסיבות”. אני מתכוון “נר של גוים” אומר שעושים סעודה. אם אתה יושב בסעודה ואתה יושב ליד הנר.

דובר 2: כאן הוא מדבר סתם, אתה בדיוק תפסת, אני לא יודע. אתה רואה הוא מביא את זה כהלכה נוספת.

דובר 1: אני מבין. אולי זה פשוט, אני לא יודע. אוקיי.

הולך חוץ לכרך וראה אור

דובר 1: אם “הולך חוץ לכרך”, אדם יוצא מהעיר, הוא הלך להחשיך על התחום, “וראה אור”, הוא רואה אור, והוא רוצה לעשות ברכת בורא מאורי האש.

דובר 2: אתה מתכוון אש, מאורי האש, לא מאורי אור.

דובר 1: הוא רואה אש מודלקת, הוא רואה בירא דלקתא. אז כך, “אם רוב אנשי הכרך גוים”, הולכים אחר הרוב, וחושבים שהאור שאתה רואה מרחוק הוא אור גויי, ולא עושים ברכה על גויי. “ואם רוב ישראל, מברך”. הולכים אחר הרוב.

דיון: שיעור “שיכיר בין מטבע למטבע” – באור או באדם?

דובר 2: כאן רואים שאפשר לעשות ממש כש״יהנה לאורו” אומר שצריך להיות מספיק אור גדול. אפילו שם שאתה עומד, האדם שהוא מחוץ לעיר, הוא כנראה לא יכול לראות את… אני מאמין שקשה לראות… הוא רואה את האור, הוא לא יכול לראות בין שני מטבעות. אני מאמין שקשה, האנשים שם יכולים לראות מטבעות, השיעור הוא בגודל האור, לא שהאדם שעושה את הברכה צריך דווקא להיות לו רמת הנאה כזו מהנר.

דובר 1: אולי הוא כן יכול, אני לא יודע. אם הוא בא מרחוק, הוא לא יכול לראות בין שני מטבעות, הוא גם לא יכול לראות איזה בית זה וכן הלאה.

דובר 2: אתה עשית כלל ממציאות שאני לא בטוח בו. אתה מניח שאי אפשר, אולי אפשר כן. הבתים הישנים יכולים להיות רחוק מהעיר, לא לדעת איזה בית שם בוער אש, אבל בכל זאת לראות טוב על מטבע. אני מאמין שקשה.

דובר 1: אוקיי, but again, אתה מניח, אתה יושב כאן במשרד ואתה מניח איך המציאות עובדת. אוקיי.

אבל הטובה, הוא רואה אור מרחוק, לא מואר אצלו, הוא רואה אור, הוא יכול לעשות בורא מאורי האש על לראות אור.

דובר 2: שמעתי מה שאתה אומר, אני רק אומר לך בעיה, שאתה אומר תיאוריה איך היית צריך להיות במשרד צריך להיות… יש תיאוריה, אבל זה לא מתאים למציאות, בלי שום קשר למציאות. אי אפשר לעשות כזה דבר.

אור של כבשן, תנור, כירה

דובר 1: “אור של כבשן, ושל תנור, ושל כירה”, אש שנעשה לבישול בעצם, נכון?

דובר 2: אה, כבשן זה לא בישול, אבל כבשן זה… מה זה נעשה ל… לסגור את הצינורות…

דובר 1: אוקיי, וואטאווער… לבנים, כן, בדרך כלל לכיבוי אש.

“לכתחילה לא יברכו עליו”, כי צריך להיות דווקא נר.

דובר 2: מעניין. מה הסיבה לזה? זה לא נעשה להיות… אש? זה לא… לכתחילה…

הלכות הבדלה – על איזה אור מברכים (המשך)

הלכה כו (המשך) – אור של כבשן ושל תנור ושל כירה

דובר 1: אי אפשר אחר כך לוותר.

כבר. “אור של כבשן ושל תנור ושל כירה” — אש שנעשה לבישול בעיקר, נכון? כבשן, לא בישול, אבל כן, כבשן, כבשן… למה זה נעשה? אש. עושים בו… אוקיי, וואטאווער. או לבנים, כן, בדרך כלל בכבשן. “לכתחילה לא יברך עליו”, כי צריך להיות דווקא נר.

מעניין. מה הסיבה לזה? זה לא נעשה להיות אש? זה לא… מאורי האש. זה האש שנעשה לאור.

גחלת? אה. לא, לכאורה הגיוני למה היתה סיבה להבדיל. נר בדרך כלל נעשה להאיר, כמו שיש כבוד, לעומת אש אחר שנעשה לבישול.

גחלת

תרגום לעברית

יא. הגחלת — אה, גחלת. זה כך. אם שיכניס קיסם לתוכה וידלוק מאליו, אם זה מספיק גחלת חיה, כך שאתה מכניס פיסת עץ קטנה והיא תידלק מעצמה ממגע הגחלת, מברכין עליה, כי זה אומר שזו גחלת רגילה, ורואים את האור ממנה. אבל אם לאו — לא.

אור של בית המדרש ושל בית הכנסת

אור של בית המדרש — האור שדולק בבית המדרש, זה כך, אם יש שם אדם חשוב שמדליקין בשבילו, אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו כדי שיהיה לו אור בבית המדרש, הדליקו אותו לאור, הדליקו אותו כדי שיאיר למישהו, אפשר לברך עליו. אבל אם לאו — אם זה רק לכבוד בית המדרש, ולא נעשה לאור, וכו׳ לאורה אינו צריך, כן, כשאין שם אף אחד.

ושל בית הכנסת — אותו דבר, אם יש שם חזן שדר שם, כמו שלמדנו קודם שבדרך כלל בבית המדרש יש שם מישהו שגר שם, חזן הכנסת שגר שם, כמו שלמדנו אתמול בעירוב, יש מברכין עליו — אפשר לברך גם מאותה סיבה.

אבוקה — מצוה מן המובחר

אומר הרמב״ם, “והאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר”. עד עכשיו דיברנו על נר, אבל הוא אומר שהדרך הטובה יותר לעשות הבדלה, מצוה מן המובחר היא, שיהיה אור חזק. אבוקה היא מורכבת מכמה נרות, יותר מלהבה אחת. זו רק מצוה מן המובחר.

אין מחזרין על האור

ועוד דבר שגם מראה שזה לא ממש חיוב כל הברכה על האור, אומר העין חזון על האור, “כדרך שאין מחזרים על כל המצוות”. כמו כל שאר המצוות צריך לרדוף אחריהן, ללכת אחריהן. כמו למשל, מצוה כמו להניח תפילין צריך ללכת עד שלוש פרסאות. יש כללים מסוימים, על מצוה צריך לוותר עד שליש מממונו, כאן וכדומה. אבל צריך לרדוף אחר מצוה. אבל מצוה של לברך בורא מאורי האש היא לא סוג כזה של מצוה. “אלא אם בא מברכין עליו”. רואים שזו לא מצוה כל כך חשובה, אולי זה בכלל לא נקרא ממש מצוה, אלא ברכה. אם זה בא, מברכין עליו.

דיון: מדוע יש שאלות על נרות של גויים

יכול להיות שזה ההסבר מדוע יש שאלות על נרות של גויים, כי אתה לא צריך ללכת לקנות נרות. זה רק משהו שכשזה בא מתחילות שאלות. נתקל בנר של גויים, נתקל בנר מרחוק.

דובר 2: כן, פשט טוב?

דובר 1: כן, אבל… זה כי לא צריך לעשות הבדלה, לא צריך ללכת לקנות, לא צריך ללכת לחפש, נוצרות שאלות. הוא ראה גוי, הוא ראה נר כזה, הוא ראה נר כזה, כי מברכים על נר שבא.

דובר 2: אני מבין. אוקיי.

הלכה כז – אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה

דובר 1: הלאה, אומר הרמב״ם הלאה, “אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה”, לחולה או ליולדת, זה בהיתר, הדליקו, לא היה שום היתר — “מברכין עליו במוצאי שבת”, ואז מברכים מוצאי שבת.

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

אומר הלאה הרמב״ם, “אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים” — אור שבוער לא על נר שמחזיק את הלהבה, אלא זו להבה חלשה, ניצוצות שבאים מעצים ואבנים. רואים שמעצים יכול גם לבוא ממש להדליק אותו. אבל שוב, שוב.

דובר 2: חשבתי שזה אומר שאדם עשה את זה.

דובר 1: חידוש הוא שזה בוער, אדם שפשף שני עצים או שני אבנים ועשה מזה אש. האם מברכים על זה במוצאי שבת? אפשר לברך את הברכה במוצאי שבת?

דובר 2: כן.

דובר 1: “שהיא היתה תחילת בריאתה בידי אדם”. כי… הרמב״ם אומר “שבריאתה לכתחילה”. כי כך אדם עשה. לכתחילה, מישהו ישאל שדרך רגילה לעשות אש היא לא כך עם אבן. הדרך הרגילה היא משהו, אני לא יודע מאש אחרת, אני לא יודע מה הדרך הרגילה לעשות אש עם גפרור. אבל כמשמעו לן שזה דווקא לכתחילה, האנשים כשהתחילו לעשות אש כך עשו. זה אומר כן אש כשרה, זה לא אומר שזו אש חלשה, זה סתם אדם הוציא מעץ.

דיון: מהי “אש של טבע”?

דובר 2: כאילו המילה היא שמה זה אומר שצריך להודות להקב״ה על האש שלו, האם זה אומר שצריך לקחת אש מ״טבע” ולא אש שאדם עשה?

דובר 1: לא, לא. מהי בכלל אש של “טבע”? מגיהנום, אני לא יודע מאיפה. לא, לא. זה אומר שלא תחשוב שזו אש חלשה.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: הוא אומר כי הברכה “מאורי האש” היא על האש ש“תחילת בריאתה בידי אדם”. כך כתוב ש… מה הוא מתכוון? הרמב״ם רומז על זה?

דובר 2: נאמר כך, הייתי מתרגם כך, לפי ש… “תחילת בריאתה בידי אדם” היתה מעצים ואבנים.

דובר 1: לא, אבל הנקודה היא כך, “אבל אין מברכין עליו מוצאי יום הכיפורים”. במוצאי יום כיפור, אם מישהו עשה עכשיו אש חדשה מעצים ואבנים, לא מברכים עליה הבדלה. למה? כי במוצאי יום כיפור יש הלכה מיוחדת שאין מברכין במוצאי יום כיפורים. במוצאי יום כיפור מברכים את הברכה על האש, אומרים “על אור ששבת”. מברכים על אש שהיתה מודלקת ביום טוב.

ביאור “נר ששבת”

דובר 2: “ששבת” אומר שהיה מודלק נקרא “ששבת”? מעניין.

דובר 1: מה שעבר את השבת. “ששבת” היה אם זה היה כבוי, כן?

דובר 2: כן, נראה ששבת גם, על פי רוב מברכים על נר כזה.

דובר 1: כך נראה. אבל במוצאי שבת אפשר גם להשתמש באור שהוקדח אז במוצאי שבת, כי זו הדרך. זה כתוב שאז במוצאי שבת אדם הראשון עשה אש עם שתי אבנים וכדומה. אבל במוצאי יום כיפור אין לזה, צריך לעשות אש שכן שבתה בשבת.

דיון: מה זה “נר ששבת”?

דובר 2: מה זה אומר אש שבתה בשבת?

דובר 1: זה אומר שהדליקו ערב שבת ולא הדליקו בשבת. יש לשון “ששבת”, שהוא לא שבת, הוא עבד, הוא היה מודלק. או, אפילו, אומר הרמ״א, אפילו שהודלק לחולה או לחיה ביום כיפורים, מה קורה אם הדליקו את האור, עשו עם זה כהלכתו, הדליקו ערב יום טוב ולא ביום טוב. אבל אם הדליקו ביום טוב, ביום כיפורים, לחולה, הרי גם עשו כתיקונו, כי זה דוחה יום טוב. הרי שבת מעבירה, שבת מעביר. הרי שבת מעבירה.

דובר 2: לא עשה שום עבירה, הנר.

דובר 1: זה אומר שהנר שבת היה?

דובר 2: לא עשה שום עבירות.

דובר 1: שבת לא אומר שהוא שבת כל השבת. שבת אומר, הוא… זה נמנע מ… מהו נר ששבת אחרת? זה מהשבת, אבל זה שבת. זה לא שבת, זה לא הודלק בשבת.

דובר 2: אה, זה לא הודלק בשבת בחילול.

דובר 1: זה לא הודלק בשבת בחילול. “ששבת שלא כהלכתו”, כן.

חידוש: שביתה מעבירה

בקיצור, במילים אחרות, מה שלומדים מזה הוא, שאם מישהו מחלל שבת או יום כיפור לחולה, זה אומר שהוא שבת. הוא שבת. מישהו לא יכול לומר, “היום חיללתי שבת, לא היתה לי שבת.” כן היתה לך שבת. כי לשבות בשבת אומר לעשות מה שהתורה אומרת. לשבות מעבירות. מהעבירה, לא סתם מעבירות, כן, מהעבירה של חילול שבת או יום כיפור.

זה גם קורה שיהודי צריך לחלל שבת, שלא יאמר שהוא לא שבת את השבת. הוא כן שבת. אפילו הנר שעשה את חילול השבת לשם חולה, נקרא נר ששבת. זה בפועל, האדם לא חילל שבת לחולה, הוא לא שבת מעבירה, הוא שבת, כי הוא עשה את העבירה. זה רק מאוד מסובך המילה “שבות”. כמו שהרמב״ם אומר שלא לאכול ביום כיפור נקרא שבות. שבות לא אומר לא לאכול, לשבות. לא, אי אפשר לעשות כלום כל השבות, מה שצריך דווקא להיות שבות. בקיצור, זה שובת מכל מלאכה, זה הדבר.

הלכה כח – נוסח הבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

דובר 1: אוקיי, למדנו עכשיו יום טוב, עכשיו צריך ללמוד את הנוסח של יום טוב.

דובר 2: שלא נאמר את הנוסח של הבדלה? הבדלה של יום טוב?

דובר 1: הבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת.

דובר 2: אה, לא, לא, למדנו כבר הבדלה של שבת, אמרנו את הנוסח של הבדלה.

דובר 1: אתה כבר אמרת, כן, כן, מזמן, כשלמדנו את הפרק. עכשיו צריך ללמוד את הנוסח של הבדלה של יום טוב.

דובר 2: אתה כבר אמרת, לא מתחילים עם “בורא פרי הגפן” כי אתה כבר אמרת את זה. אתה אומר את ה… כן, הפשט הוא נהיה אחרת.

דובר 1: אתה אומר “המבדיל בין קודש לחול”, אה, יום טוב שחל להיות במוצאי שבת, אומר “המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה”. אז הרמב״ם רוצה להוציא שאפילו כשזה יום טוב, אומר “בין יום השביעי”. הוא לא אומר “בין יום טוב לשבת”. למה לא? אומר הרמב״ם, “כדרך שאומר במוצאי שבת”. למה? “שסדר הבדלות הן”. מונים דברים שהקב״ה הבדיל בין ובין.

דיון: מדוע לא אומרים “בין יום טוב לחול”?

למה לא אומרים “הקב״ה הבדיל בין יום טוב והימים סביב”? למה לא אומרים את זה? כי חז״ל תיקנו את זה. לא, זה הנוסח.

מה שאני רק רוצה לומר, הבדלה לא אומרים על מה שהוא עכשיו מוצאי שבת. הנוסח הוא על כל הדברים שהקב״ה הבדיל. אז מה איכפת לי שזה לא עכשיו מוצאי שבת? מדברים עכשיו שהקב״ה הבדיל בין שבת ליום טוב. הדבר היחיד שהוא חילוק הוא דווקא כשיום טוב הוא במוצאי שבת, אז כן עושים, כן אומרים את החילוק של “בין קדושת שבת לקדושת יום טוב”. אבל זה נוסח. זה מעניין שלא תיקנו את זה. אתה יכול להחליף כאן חצי מילה, היה יותר יפה: “בין יום שבת ליום חול”, הבדלת. היה יותר מתאים ליום טוב. לא תיקנו את זה. למה עושים הבדלה וקידוש יום טוב זה כי היה שבת שבתון. אפשר היה לתרגם, מה שצודק, כי כתוב “בין יום השביעי”, אי אפשר לתרגם אחרת.

אין בשמים ונר ביום טוב

אוקיי, “ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר”. על בשמים ונר לא עושים שום מצוה.

דובר 2: לכן לא אומרים למה, הרי כבר אמרו למה עושים בשמים.

דובר 1: אה, כאן כבר אמרו למה עושים בשמים.

הלכות קידוש והבדלה – סיום פרק כ״ט

הבדלה במוצאי יום טוב – המשך

דברי הרמב״ם:

ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר במוצאי יום טוב.

פשט:

במוצאי יום טוב לא מברכים על בשמים ולא על נר – רק המבדיל בין קודש לחול (ובורא פרי הגפן).

הערה:

היה שבת סתם? אבל לא היה תרגום, כי יום טוב הוא יום השביעי, אי אפשר לומר.

אוקיי, ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. בשמים ונר לא עושים במוצאי יום טוב.

הרמב״ם לא אומר למה, כי הוא גם לא אמר למה עושים בשמים ונר. הוא הולך עכשיו לומר למה עושים בשמים במוצאי שבת.

—

טעם ברכת בשמים במוצאי שבת

דברי הרמב״ם:

ואין צריך לברך על הבשמים מוצאי יום הכיפורים, ואין מברכין על הבשמים מוצאי שבת – לא כן, כך לא נאמר שיש לו נשמה יתירה.

ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב.

שיטת הרמב״ם לעומת רש״י

הרמב״ם מתרגם אחרת מדברי עובד הנפש, רש״י שם מתרגם שהנשמה יתירה הולכת, נראה.

הרמב״ם אומר “עובד הנפש” – הנפש בצער, לשון דאבון, שהולכת היום המרומם. שבת, לא יום טוב. השבת.

הסבר המגיד משנה – למה לא במוצאי יום טוב

והמגיד משנה מסביר: כי ביום טוב גם לא שבתו כל כך חזק, הרי עשו אוכל נפש. שבת היא שביתה חזקה מאוד, ומרגישים רע במוצאי שבת. במוצאי יום טוב לא מרגישים רע.

כך אומר המגיד משנה, לא יודעים, בדוק אם זה כך.

נפלא.

—

סיום הפרק

עד כאן הלכות קידוש של שבת, הלכות שבת פרק כ״ט, ויום טוב.

נכון.

מסקנה למעשה – איכות הבשמים

לפי זה צריך באמת להיות בשמים טובים אמיתיים. נותנים ריח כלשהו, משהו שם, בכל מקרה מה שמריח, זה לא משמח. זה צריך להיות משהו שמשמח אותו. צריך להביא נרגילה, צריך לעשות מצב כלשהו, בשמים טובים טובים, שמיישבים אותה.

נפלא.

אפשר את זה עכשיו להכניס. אתה רוצה להכניס שכל הילדים ישתו כוס יין, ואני אביא נרגילות להבדלה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום הלכות שבת פרק כ״ט – קידוש…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שבת פרק כ״ט – קידוש והבדלה

הלכה א – מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

פשט

יש מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בדברים – בכניסתו (קידוש) וביציאתו (הבדלה).

חידושים וביאורים

1) שלוש פירושים במילה “זכור” – ושיטת הרמב״ם:

– פירוש שני: “זכור” פירושו מצווה שבדעת – ענין לחשוב על שבת, זכירה פנימית.

2) מה פירוש “לקדשו” לפי הרמב״ם:

3) קידוש והבדלה – רעיון אחד:

4) הבדלה דאורייתא לפי הרמב״ם:

5) מה דאורייתא ומה דרבנן בקידוש:

6) האם “אשר קדשנו במצוותיו” היא ברכת המצוות:

—

נוסח קידוש לשבת

“ורצה בנו” ו״שבת קדשו באהבה הנחלנו”

פשט: תחילת הקידוש אחרי בורא פרי הגפן.

חידושים:

– “ורצה בנו” – פירושו כמו “בחר בנו”, הקב״ה בחר בנו.

– “באהבה הנחלנו” – הקב״ה נתן לנו את השבת באהבה, כמתנה. זה מנוגד לשיטת המינים האומרים שהמצוות הן עונש.

– “הנחלנו” – לשון ירושה/נחלה.

“זכר למעשה בראשית” ו״זכר ליציאת מצרים”

פשט: לשבת שני זכרונות — מעשה בראשית ויציאת מצרים.

חידושים:

– מה הקשר של יציאת מצרים לשבת? שני תירוצים:

1. מכך שהעבד גם שובת – זה מזכיר לנו את מצרים.

2. הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, ושבת היא זמן לתת שבח והודאה.

“תחילה למקראי קודש”

פשט: שבת הוא הראשון מכל מקראי קודש.

חידושים: שלושה טעמים: (1) בפרשת אמור שבת מופיע ראשון; (2) שבת תדיר; (3) שבת ניתן עוד לפני מתן תורה.

“כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”

פשט: סיום הקידוש לפני החתימה.

חידושים:

מספר מילים בקידוש – “כי בנו בחרת”

—

נוסח הבדלה

פשט: הבדלה מזכירה הבדלות שונות שהקב״ה ברא.

חידושים:

– מדוע מזכירים כמה הבדלות? הסברים שונים:

1. אור וחושך היא הבדלה בטבע – כשיש אור אין חושך. זה מראה שהבדלה היא יסוד בבריאה עצמה (“ויבדל” בפרשת בראשית).

2. רש״י בפרשת קרח – הקב״ה עשה כל מיני הבדלות, אי אפשר לומר “הכל קודש” או “הכל חול”.

3. יש נושא כללי של הבדלה – מונים כמה הבדלות כדי להראות את היסוד הכללי.

– גוים vs. עמים: הרמב״ם כותב “גוים” ונוסחאות אחרות כותבות “עמים” – זה אותו דבר (גוי = עם).

—

הלכה ו – עיקר הקידוש בלילה, הבדלה עד סוף יום רביעי

פשט: עיקר הקידוש בלילה, אבל בדיעבד אפשר לקדש כל יום השבת. הבדלה אפשר לעשות בדיעבד עד סוף יום רביעי (רביעי).

חידושים:

1. מדוע רק עד רביעי? אחרי רביעי כבר נכנס רוב השבוע, שבת כבר “distant history”, ואין לזה קשר להבדלה.

—

הלכה ז – איסור אכילה ושתיה קודם קידוש והבדלה

חידושים:

2. יין דווקא בקידוש: האיסור בקידוש הוא ספציפית על יין, לא על כל המשקאות.

4. שוכח ואכל – לא מעכב: אם שכח ואכל/שתה לפני קידוש או הבדלה, זה לא מעכב – מקדשים/מבדילים אחר כך.

—

הלכה ח – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

הרמב״ם אומר: כדברי סופרים, לקדש על היין ולהבדיל על היין.

הלכה ל׳ – קידוש במקום סעודה

הרמב״ם אומר: לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר.

פשט: קידוש חייב להיות באותו בית שבו אוכלים – “קידוש במקום סעודה.”

חידושים:

1. עד עכשיו הרמב״ם לא הזכיר את הקשר בין קידוש לסעודה – רק כאן זו הופכת להלכה חדשה.

2. “במקום סעודה” – לא כמו פסח – זה לא אומר שצריך לשבת באותו שולחן עם החבורה, אלא שזה יהיה באותו בית/חדר.

3. הקשר ליין – הדין של “במקום סעודה” קשור לקידוש על היין – היין צריך להיות קשור לסעודה.

—

הלכה ל׳ (המשך) – קידוש על הפת

פשט: אם אוהב יותר לחם מיין, או שאין לו יין, עושה קידוש על לחם. הסדר הוא: נטילת ידיים, המוציא, קידוש, חיתוך הלחם.

חידושים:

2. מוסר השכל – מכאן לומדים שיהודי צריך לאהוב את המצוות. אי אפשר לעשות דברים שלא אוהבים.

—

הלכה ל׳ (המשך) – הבדלה רק על כוס, לא על פת

הרמב״ם אומר: אין מבדילין על הפת אלא על הכוס.

פשט: הבדלה אי אפשר לעשות על לחם – רק על כוס יין (או משקה אחר).

חידושים:

2. **י

—

הלכה י׳ – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

לשון הרמב״ם: מי שנתכוון לקדש על היין בליל שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש – מקדש על הפת ואל יקדש על היין.

פשט: אם מישהו תכנן לעשות קידוש על יין ערב שבת, אבל שכח ונטל ידיים לפני קידוש, עליו עכשיו לקדש על פת ולא על יין.

חידושים והסברות:

2. קושיא על “גלי דעתיה”: מה פירוש “גלי דעתיה” אם הוא שכח? הקושיא נשארת פתוחה.

3. בעיית הפסק: מדוע קידוש על יין אחרי נטילת ידיים יהיה הפסק – קידוש הרי לצורך הסעודה! הקושיא נשארת ללא מענה.

הרמב״ם: “יין שטעמו טעם חומץ אע״פ שריחו ריח יין אין מקדשין עליו.”

פשט: יין שטעמו כמו חומץ אבל הריח עדיין כמו יין – אי אפשר לקדש עליו.

חידושים:

– זה הבדל בין מזבח לקידוש: במזבח הריח חשוב יותר (ריח ניחוח), אבל בקידוש שותים אותו, לכן הטעם מכריע.

פשט: “בשעתו” פירושו מיד – כלומר ערב שבת, כי בשבת עצמו אסור לסחוט.

חידושים:

—

הלכה: חמר מדינה להבדלה (לא לקידוש)

פשט: קידוש צריך להיות על יין דווקא (או על פת אם אין יין). הבדלה לעומת זאת אפשר לעשות על חמר מדינה.

חידושים:

– מדוע ההבדל בין קידוש להבדלה? המגיד משנה מסביר: בקידוש, אם אין י

—

הלכה: קידוש והבדלה יום טוב

פשט: כל הימים טובים (ויום כיפור) נקראים “שבתות ה׳” – ממילא חלים הדינים של קידוש והבדלה גם עליהם.

חידושים:

—

נוסח קידוש יום טוב

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן?

הבדלה מוצאי יום טוב

הרמב״ם אומר “ומבדילין במוצאי ימים טובים” – בין מוצאי יום טוב לחול/חול המועד, בין מוצאי שבת ליום טוב.

נוסח קידוש יום טוב – פרטי הלשון

הנוסח מתחיל “אשר בחר בנו” – לא “אשר קדשנו במצוותיו” כמו בשבת.

“ויגדלנו” – דיון אם זה לשון עבר או עתיד. הוא״ו ההופכת הופכת ללשון עבר (כמו “ויאמר” = הוא אמר).

3. בורא מאורי האש (נר)

4. הבדלה – “המבדיל בין קודש לקודש” (לא “בין קודש לחול,” כי זה הולך מקודש לקודש)

5. שהחיינו

זה הסדר שהגמרא קוראת יקנה״ז.

—

שהחיינו על יום טוב

—

סדר הבדלה במוצאי שבת

סדר הבדלה במוצאי שבת: מברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר. וכיצד מברך על הנר? בורא מאורי האש.

—

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור

אין מברכין על הנר עד שיהנה לאורו, כדי שיהא אור גדול שיכיר בו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.

נר של גוים

אין מברכין על נר של גוים, שסתמן עובדין לעבודה זרה.

נר של עבודה זרה ונר של מתים

ישראל שהדליק מגוי

ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל – מברכין עליו. גוי מגוי – אין מברכין עליו.

הולך חוץ לכרך

הולך חוץ לכרך וראה אור – אם רוב אנשי הכרך גוים, אין מברכין. ואם רוב ישראל – מברך. הולכים אחר הרוב.

אור של כבשן, תנור, כירה

גחלת

אור של בית המדרש ובית הכנסת

אבוקה — מצוה מן המובחר

והאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. אבוקה (כמה להבות ביחד) היא הדרך הטובה ביותר לקיים הברכה על אור.

אין מחזרין על האור

אור שהדליקו בשבת לחולה או לחיה

בזה מסתיימות הלכות קידוש מפרק כ״ט של הלכות שבת, יחד עם ההלכות הנוגעות ליום טוב.

תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ״ט – מצוות קידוש והבדלה

מבוא: חמש מצוות דשבת

דובר 1: אנחנו לומדים הלכות שבת, פרק כ״ט, אחד לפני הפרק האחרון. אנחנו הולכים ללמוד שם על מצוות קידוש והבדלה.

טוב מאוד. איך קוראים למצווה?

דובר 2: מצוות זכור את יום השבת.

הלכה א: מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים

דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, “מצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים”, שיקדשו את יום השבת בדברים.

מה פירוש המילה “לקדש”? הרי אתה רק עוסק בסוגיא של קדושה.

דובר 2: לקדש פירושו להקדיש, פירושו לייחד. להזכיר את קדושת השבת בדברים.

דיון: שלושה פירושים ב״זכירה”

דובר 2: אז מה אני אומר מתוך כך זכרהו?

דובר 1: רגע, רגע, רגע, זה פירושו זכירה.

דובר 2: לא, אבל ההזכרה היא אופן איך לזכור, לא? זה קשור.

דובר 1: לא, לא, לא, לא, לא. זה לא דרך. לא דרך לזכור שזה שבת. זה ענין להזכיר את ענין השבת.

קידוש בכניסתו והבדלה ביציאתו

מה דאורייתא ומה דרבנן בקידוש

דובר 2: זו לא ברכת המצוות. זו ברכת השבח.

דובר 1: כן, אבל יש לה את הנוסח של “אשר קדשנו במצוותיו”.

דובר 2: כן, אבל אותו נוסח הוא סתם נוסח יפה. אפשר לומר אותו גם בקידוש.

דובר 1: לא, אולי גם הכניסו שיוצאים בזה ידי חובת ברכת המצוות על שבת. אין ברכת המצוות על שבת?

דובר 2: כי יש דין דאורייתא של קידוש, ויש גם דין שלכל המצוות יש ברכה.

דובר 1: הכניסו שבזה יהיה לשון, לשון של ברכת המצוות.

דובר 2: אני לא יודע. אוקיי.

ביאור הנוסח: “אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו”

דובר 1: “אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו” – הקב״ה רצה בנו, רצונו איתנו.

דובר 2: “ורצה בנו” פירושו אותו דבר כמו “בחר בנו”.

דובר 1: כן, כן.

דובר 2: הוא בחר בנו. זה הפירוש.

דובר 1: “ושבת קדשו באהבה הנחלנו”. “שבת קדשו”, יום השבת שהוא קדוש, שכבר קדוש אצל הקב״ה.

דובר 2: שבתו.

דובר 1: כי הוא קידש אותו.

דובר 2: “כי בו שבת”.

דובר 1: “ויקדשהו”, כתוב. “שבת קדשו”, הקב״ה קידש את השבת. זה לא רק… לא אנחנו עושים את השבת קדוש, אלא הקב״ה.

דובר 2: אה, אחרת מימים טובים.

דובר 2: כן, כל המצוות הקב״ה נתן באהבה, אל תדאג.

דובר 2: “זכרון למעשה בראשית”. נחלתנו קשור לכך שהאבות, אוקיי, לא אפילו שזה רק בירושה, זה משהו שהוא נחלה.

נוסח קידוש והבדלה – ביאור הרמב״ם

זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים

דובר 1:

כתוב הרבה פעמים “כי ששת ימים”, ו״ושמרו”, ו״להדליק נר”, ושוב “זכר”.

אוקיי.

תחילה למקראי קודש

זכר ליציאת מצרים – השייכות לשבת

“זכר ליציאת מצרים”. זה שניהם, זה זכרון למעשה בראשית וזה זכר ליציאת מצרים. שם כתוב כן, “למען תזכור”.

זכור יש חילוק בין זכור לזכור? אני לא יודע. זכור קרה מעצמו, וזכור צריך להזכיר. אני לא יודע, צריך לדעת.

דובר 2:

שאלה מה אתה מתרגם “על כן צוך”, כלומר “וזכרת כי עבד היית”, יש.

דובר 1:

מבנה ברכת קידוש – שלושה חלקים

“כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”

דיון: קדושת השבת – הקב״ה ואנחנו

אז אתה רואה משהו גם כמו שהקב״ה בחר בנו, הקב״ה בחר בנו, ואנחנו בוחרים בשבת של הקב״ה.

דובר 2:

לא, איך אתה רואה? כי שבת קודש, הקב״ה עושה אותנו קודש, ואנחנו עושים את השבת קודש. איך אתה רואה את זה?

דובר 1:

אבל אני לא מבין. אנחנו מדברים על מה שהקב״ה קידש. הקב״ה קידש אותנו, ו…

דובר 2:

כן, כשעושים את זה מקדשים את השבת.

דובר 1:

דובר 2:

אמת.

דובר 1:

“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

טוב מאוד. זה נוסח הקידוש.

נוסח ברכת הבדלה

ועכשיו הולך הרמב״ם לומר את נוסח ברכת ההבדלה.

“כי בנו בחרת” בהבדלה – מחלוקת הנוסחאות

הסיבות שהמקובלים דלמטה והרומנים הוציאו את זה

דובר 2:

אהה, מעניין.

דובר 1:

וביום טוב הם כן השאירו את הלשון “קראת”, כי שם בדיוק לא מתאים מספר התיבות.

אוקיי. זה הרמב״ם. יש תמיד את הבעיה שיתאים נוסח הרמב״ם עם מספר התיבות שכתוב ב…

כן, אנחנו רואים את זה בהבדלה, כן?

נוסח הבדלה – ארבע הבדלות

דיון: מדוע ארבע הבדלות?

דובר 2:

ברמב״ם כתוב גוים, איפה כתוב עמים? מה ההבדל?

דובר 1:

זה אותו דבר, בכל מקרה, נכון?

דובר 2:

נכון. גוים ועמים זה אותו דבר, נכון? גוי זה עם.

דובר 1:

כן. אתה אומר שיש הבדל?

זה הנוסח. המבדיל בין קודש לחול.

דובר 2:

כאילו, האור וחושך מכוון גם לרמוז משהו שהיהודים הם כמו אור? יש משהו… האור הנצחי הוא הנשמה.

דובר 1:

כאילו, מה הם רוצים לומר? שהחילוק בין שבת לששת ימי המעשה הוא מהותי מאוד, עמוק מאוד, כמו אור וחושך.

קידוש והבדלה – זמנים, איסורים, וסדרים

זאת אומרת גם לפני קידוש וגם לפני הבדלה.

דובר 1:

דובר 2:

אחד.

דובר 1:

דובר 2:

מממ.

דיסקוסיה: האם “לשתות המים מותר” הולך גם על קידוש?

דובר 1:

דובר 2:

אבל הוא אמר לשתות כן, לשתות כן, כנראה ככה.

דובר 1:

אוקיי, מה עושים אבל…

שוכח ואכל – לא מעכב

דובר 2:

שוכח,

דובר 1:

דובר 2:

מממ.

דובר 1:

דובר 2:

מה הוא התכוון? כי קידוש זה על הסעודה כאילו? בזה?

דובר 1:

מיד נדבר על קידוש אחרי הסעודה, זה עוד לא נלמד, בינתיים עוד לא למדנו שצריך לעשות קידוש.

דובר 2:

דווקא.

דובר 1:

יודעים כבר. עד עכשיו למדנו את זה על עצם הברכה של קידוש. מיד הולך הרמב״ם לומר שיש מצווה נוספת מהחכמים…

דובר 2:

מממ.

הלכה ח (התחלה) – קידוש והבדלה על היין, כדברי סופרים

דובר 1:

דובר 2:

מממ.

דובר 1:

מה הענין של זה? זה כבוד לברכה, הברכה נאמרת יותר יפה ככה?

דובר 2:

דובר 1:

כן.

דובר 2:

יש משהו חשיבות, זה עושה את הברכה יותר חשובה, דבר כזה.

דובר 1:

כן, אבל זה שמחה, לא לא לא לא. כבוד אתה יכול לומר, כי כששותה יין זה דבר טעים.

דובר 2:

כן. כן.

הלכה ח (המשך) – הבדלה בתפילה לעומת על הכוס, מלאכה אחרי הבדלה בתפילה

דובר 1:

דיסקוסיה: מדוע אין קידוש בתפילה?

דובר 1:

מותר לעשות מלאכה אחרי הבדלה בתפילה

דובר 1:

דיסקוסיה: מה פירוש “ויאמר המבדיל”?

דובר 2:

לא, נראה כאן, “ויאמר המבדיל”, הוא מתכוון הוא אומר את הברכה המלאה עם השם ומלכות?

דובר 1:

דובר 2:

דיון: מה הענין של איסור מלאכה לפני הבדלה?

דובר 1:

קושיה: למה הרמב״ם לא אומר שמותר גם לאכול?

דובר 1:

הלכות קידוש: סדר הקידוש, קידוש במקום סעודה, וקידוש על הפת

שאלה: אכילה אחרי “המבדיל בין קודש לחול”

דובר 1: אתה הכנסת טעם, אבל זה לא כתוב.

דובר 2: על כל פנים, לא כתוב שמותר.

דובר 2: אני יכול להבין, זה לא כל כך מסובך. לא כל כך מסובך, אבל זה לא ברור. זה קצת… צריך לעמוד על הבעיה.

דובר 1: כן, אבל יום כיפור הוא כך לגבי תחילת אכילה, וזה לא קשור לזה.

הלכה כ״ט: סדר הקידוש – ברכת היין קודם ברכת הקידוש

פרטים של כיצד מקדש

דובר 1: כן, מה הענין למה יהיה “לא יסייע בשמאל”?

דובר 2: החשיבות. החשיבות היא לא לעזור, החשיבות היא להחזיק ביד ימין.

דובר 1: לא, לא, הוא לא עושה פשרות. אם אתה ימני, אתה ימני, לא עושים פשרות שקצת “יסייע בשמאל”.

מנהג “ויכולו”

דובר 1: הוא אומר שזה לא כתוב בגאונים, זה כתוב בגאונים המנהג. מעניין.

דובר 1: כן, אבל באופן כללי, מביאים את הפסוקים של קידוש של שבת.

הלכה ל׳: קידוש במקום סעודה

קידוש בבית הכנסת – בשביל האורחים

דיגרסיה: קידוש בבתי מדרש חסידיים

דובר 1: ומה קורה בבית מדרש חסידי?

דובר 1: יכול להיות שהטיש פעל שהקידוש, הקידוש לא נמצא.

דובר 2: לא, אבל לפני הקידוש, לפני הטיש עושים קידוש. אז אולי בזה יוצאים את המנהג של לעשות קידוש בבית הכנסת.

דובר 1: לא, הגמרא מדברת על אשכנז.

דובר 1: כן, אני חושב כך.

דובר 2: טוב מאוד.

הלכה ל׳ (המשך): קידוש על הפת

הבדלה רק על כוס, לא על פת

“בחביבותא תליא מילתא” – העיקר של קידוש על הפת

דובר 1: באה מיד השאלה, מה פשט “ואם מתאווה לפת יותר מן היין”? יין הוא אופן של לעשות קידוש.

מוסר השכל: יהודי צריך לאהוב את המצוות

קידוש על היין ועל הפת – הלכות י׳ עד י״א

הלכה י׳ – מי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו

דובר 1:

למה הבדלה לא יכולה להיות על פת

המשך הלימוד – הלכות קידוש

דובר 2:

כן, אבל כאן אחר כך הוא עומד שכאשר מחזיקים באמצע אכילה צריך לברך.

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

נכון, טוב מאוד.

לשון הרמב״ם בהלכה י׳

דיון: ידיים רטובות מיין – טומאה או לכלוך?

נראה כאן שהענין שאחר כך נעשות רטובות, הידיים נעשות רטובות מיין, הולכים שם לא לשטוף ידיים, כי שייך על זה טומאה.

דובר 2:

דובר 1:

לא, אם הכוס טמא, אם הכוס טמא, עם היין הולכות להיעשות ידיו טמאות.

דובר 2:

דיון: גלי דעתיה – הקושיה של שכחה

הסבר המצב: כאשר אדם אוהב יותר פת

הלכה י״א – קידושא רבה (קידוש ביום)

דובר 1:

למה זה נקרא “קידושא רבא”?

לשון הרמב״ם: נוסח קידושא רבה

חידושו של הרמב״ם: איסור אכילה לפני קידוש ביום

קושיית הראב״ד על הרמב״ם

תירוץ: החילוק בין לילה ליום

דובר 2:

אפילו בלילה מותר סתם, זה יותר חל ביום מאשר בלילה, אבל זה רק מצווה וכדומה.

דובר 1:

קידושא רבה ביום וקידוש מבעוד יום

הלכה כ״ט (המשך) – קידושא רבה ביום

דובר 1:

נפקא מינה למעשה – אכילה לפני הקריאה

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

אוקיי, הוא אמר שאפשר לעשות קידוש על קפה, לפי המנהג ב… חמר מדינה.

דובר 1:

כן, לא כתוב חמר מדינה על קידוש ברמב״ם, כתוב רק על הבדלה, אבל נראה בקרוב. לא ברור. אבל המנהג בגליציה וכו׳ וכו׳.

פשט ב״קידושא רבה” – להוסיף כוס יין

מעשה מרב דינוב אצל ריזין

תרגום לעברית

דובר 2:

בכל אופן, קידושא רבה, “דבעי טעימא מידי”. “חמרא טבא דבעי טעימא מידי”.

דובר 1:

סטייה – מיץ ענבים ומנישביץ

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

כן, היה רואה שזו מצווה.

דובר 1:

כן, אוקיי.

הלכה י״ד (ל׳) – קידוש והבדלה מבעוד יום

הרמב״ם לא אומר שצריך לקבל שבת

דובר 2:

לא, למה לא? כי הרמב״ם אומר, למה למדנו שאפשר… הבדלה, למשל, אפשר לומר עד יום שלישי.

דובר 1:

מה משמעות “במעט”?

דובר 2:

מה שהרמב״ם אמר “במעט”, הוא לא מתכוון סתם לעולם.

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

אני לא מסכים, מותר לעשות עוד מלאכה.

תכנית מעשית – סעודת שבת לילדים ביום שישי אחר הצהריים

דובר 2:

אמת, על זה אתה יודע שאפשר לעשות שומר, זה דבר אחר.

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

דיוק הרב בלומנקרנץ

מסקנה

דובר 1:

כן. אני רוצה לקנות שתיים ולשים שם.

דובר 2:

נו נו. כן, תגיד את הרמ״א הלאה.

הלכה כ״ט: מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום

דובר 1:

עכשיו נלמד על עניין כזה, אם אחד נמצא באמצע סעודה ונעשה שבת, איך מפסיקים, האם צריך להפסיק.

דיון: האם צריך לעשות עוד בורא פרי הגפן?

דובר 2:

דובר 1:

הלכה כ״ט (המשך): היה אוכל בשבת ויצא השבת — הבדלה

דובר 1:

דיון: אין עושין מצוות חבילות חבילות

דובר 2:

דיון: האם אפשר לעשות הבדלה באמצע הסעודה?

דובר 1:

אם כך, עיקר ההלכה מכאן היא שאי אפשר לעשות הבדלה באמצע הסעודה. לא צריך, אי אפשר.

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

כן.

דובר 2:

וזה לא ענין, למה כבר צעקתי, שמברכים בשטיבל, כך עושים כוס, צריך לשתות את הכוס, כך כתוב בתשובות.

דובר 1:

כן, לשתות.

דובר 2:

למה לא?

דובר 1:

זה לא איסור לשתות, זה עדיין חלק מהסדר, זה לא…

דובר 2:

בשני המקרים, מסתבר כך.

דובר 1:

כן, ברור, אני לא יודע.

דובר 2:

דובר 1:

אם הוא עושה קידוש על אותו כוס.

דובר 2:

זה הגיוני.

דובר 1:

שותה אותו אז.

דובר 2:

שותה אותו אז.

דובר 1:

כן. אבל אם לא, אז אני לא יודע למה לעשות את זה כך.

אוקיי.

הלכה ל׳: היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת

דובר 1:

שאי אפשר לעשות על אותו כוס, לפי שאין עושים שתי קדושות על כוס אחד.

דיון: ברכת המזון על כוס

דובר 2:

דובר 1:

הלאה הוא אמר עוד בהלכות ברכת המזון.

דובר 2:

ראית עוד בהלכות ברכת המזון?

דובר 1:

דובר 2:

את זה אי אפשר לעשות עם אותו כוס, כי אפשר לחשוב ש

אין עושין מצוות חבילות חבילות — קידוש וברכת המזון על כוס אחד

שיטת הרמב״ם: לא לעשות קידוש וברכת המזון על אותו כוס

דובר 1:

קושיא: למה הבדלה שונה?

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

דובר 1:

אוקיי. איפה עוד יש “אין עושין מצוות חבילות חבילות”?

דובר 2:

דובר 1:

כן כן.

דובר 2:

אתה מתכוון שלא לעשות שתי מצוות על דבר אחד?

דובר 1:

לא, אני אומר לך למה, כי אני זוכר לשון כיבוד שהודר למצווה צריך לעשות עם זה עוד מצווה. זה לא כתוב על הכוס?

דובר 2:

דובר 1:

אני יודע, להשאיר את הדם של המילה ומציצה ופה ואחר כך לתקוע שופר.

דובר 2:

אה, כתוב כן דברים נוספים. יש לי קמפיין שיווקי.

דובר 1:

אוקיי, בקיצור, צריך ללמוד.

דיון: חפצי מצווה — להשתמש בדבר של מצווה אחת למצווה אחרת

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

תרגום לעברית

אוי, זו חומרא יפה, לא?

דובר 1:

מעבר לנושא חדש: איזה סוג יין מותר להשתמש לקידוש

פרק כט: קידוש — הלכות איכות היין

המשך: איזה סוג יין מותר להשתמש לקידוש

דובר 1: אוקיי. בואו נמשיך הלאה.

דובר 2: וזה רק לגבי קידוש, או זה בכלל כשמשתמשים ביין, למשל להיות יוצא בארבע כוסות או מה שזה לא יהיה?

דובר 1: זה קצת שונה, אבל בואו נלמד, אולי שם יש חומרות.

הלכה יד: יין הראוי לנסך על גבי המזבח

דובר 2: במערב. מערב זה המערב.

דובר 2: המערב של ספרד, כן. זה מערבית מארץ ישראל הרי.

סטייה: רקע היסטורי על יין באירופה

דובר 1: עושים יין מדבש?

דובר 2: מערבבים דבש ביין.

דובר 2: אוקיי. לא היה יין באירופה?

הדעה ויש, הלכה ידועה, הדעה שאומר הרמב״ם הקדוש, הדעה ויש, מי הם בעצם.

דובר 2: עד כמה זה נכון?

הלכה טו: יין שטעמו טעם חומץ

דובר 2: מה יין שטעמו חומץ, למשל, האם היה כשר לגבי מזבח?

דובר 1: יש לו עדיין יין, יש לו עדיין יין.

דובר 2: יש לו עדיין קשר לענין של המזבח?

דובר 1: אני לא יודע, אין לו טעם, אין לו יין טוב. אולי להגיע למזבח.

דובר 1: אתה מודאג מכללים ודברים.

דובר 2: לא, אני רוצה לדעת אם… יש סוג כזה… אתה כבר תראה שזה הפוך, כן.

דובר 1: כן, בסדר, בוא נראה. זה לא נכון שצריך להיות שניהם. יכול להיות לו ריח רע.

דובר 2: לא, אני אומר דבר פשוט, שבמזבח לכאורה הריח חשוב יותר, כי לא שותים אותו, ובקידוש שותים אותו.

דובר 1: הרמב״ם לא סובר כך. קרא הלאה.

שמרים שנתן עליהם מים

דובר 2: אולי בהלכות ברכות בבורא פרי הגפן, אני לא זוכר.

הלכה טז: כלי שהיה מלא יין ושתה ממנו

דובר 2: אפשר לקחת עוד דבר שפוסל את היין, כי זה לא קבוע דווקא?

דובר 2: כן, הלאה.

דובר 2: כן, השולחן ערוך אומר שאפשר לשפוך קצת יין חדש, אז זה מתוקן.

דובר 1: כן, הרמ״א… שופכים את זה בחזרה לשם?

דובר 2: הרמ״א לא אומר, הוא לא אומר כך, הוא אומר עוד… שם… אפילו מחזק עם מרובה…

דובר 1: אה, אתה מתכוון שמוזגים ישירות פנימה אפילו… מהחביות, למה אנחנו צריכים לבוא עם היין?

הלכה יז: יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין

דובר 2: לא, אבל נאמר ריח ורע אי אפשר, אבל ריח חומץ לא כלומר ריח רע. ריח חומץ זה לא דבר.

דובר 2: פסח בלילה, זה דבר חשוב, דיפבל, אבל יין זה לא.

דובר 1: נכון.

יין מזוג, יין צמוקים, יין תוסס

דובר 1: כן. זו שיטה אחרת. זה לא כן.

קידוש והבדלה — יין חדש מגתו, חמר מדינה, וקידוש יום טוב

הלכה יז (המשך) — יין חדש מגתו וסוחט אשכול של ענבים

דובר 1: זה מיץ סמיך יותר, מה שאתה מתכוון זה הרוטב.

דיון: מיץ ענבים לא כשר לקידוש

דובר 2: בדיעבד זה לא בדיעבד, כי הרבה מאוד אנשים לא יכולים לשתות יין, ומיץ ענבים זה הדרך שלהם לצאת יין.

אבל לא שיעשה קידוש על מיץ ענבים. זה פסול לגמרי.

דובר 2: אוקיי. במדינה שרוב יינה… אז מדברים הרי כאן על יין חביב עליו, אתה אוהב אותו יותר מהלחם.

דובר 1: הרמב״ם לא עושה חילוק. אני יודע, אני בטוח שזה בדיעבד. וגם אני סובר שמיץ ענבים זה לא יין חביב עליו.

דובר 2: למה לא?

תרגום לעברית

הלכה יז (המשך) — מדינה שרוב יינה שכר

דיון: מדוע חמר מדינה להבדלה אבל לא לקידוש?

דובר 2: למה אבל אי אפשר לעשות הבדלה על לחם?

דובר 2: זה אומר שמי שאכל מלווה מלכה, צריך אחרת במקום לעשות על מיץ ענבים או על יין, חמר מדינה…

דיון: מה נחשב כחמר מדינה?

דובר 2: מה היה באותם זמנים? גם היה מי פירות, אבל סתם היו דברים מסוימים שאפשר לשתות. לא היו שותים.

סטייה: יין עם מים (מזיגה) בימי קדם

הלכה יח — קידוש והבדלה ביום טוב

שכולם שבתות ה׳ הם — התורה אומרת שכל הימים טובים נקראים שבתות.

דיון: היכן כתוב “שבתות ה'”?

דובר 2: איך כתוב בפסוק הלשון שבתות?

דובר 1: כתוב “מלבד שבתות ה'” בסוף פרשת אמור, ואני חושב שהגמרא שם אומרת שזה מתכוון גם לימים טובים.

דובר 2: איך כתוב שבתות ה׳ בסוף? לפני כן הוא אומר “שבתון”, זה אומר שביתה, נכון?

דובר 2: שבת ה׳ לא פירושו זה. כמו “שבת היא לה'”, אה, רש״י מביא שם בפרשת ויקהל, “שבת לה'”, כשם שנעשה בשבת בראשית.

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן? נוסח קידוש יום טוב, הבדלה, ו״מקדש השבת וישראל והזמנים”

קידוש יום טוב – דאורייתא או דרבנן?

דובר 1:

הוא אומר “זכור את יום השבת לקדשו”, הוא מתכוון ליום השבת. לא, הוא אומר רק פשוט כמו גזירה שווה כזו ששבתות ה׳ הן.

דובר 2:

נכון. נאמר הוא לא עשה לא בתפילה, לא ב… הוא מסופק על שניהם.

דובר 1:

אמת.

הבדלה במוצאי יום טוב – מתי עושים הבדלה?

דובר 1:

דובר 2:

לא, בכלל לא. לא אומרים “אתה חוננתנו”, לא עושים הבדלה.

דובר 1:

לא, לא, לא, עושים להפך. הדבר היחיד שאומרים הוא כשזה מוצאי שבת ליום טוב.

דובר 2:

אה, מוצאי שבת ליום טוב, נכון, נכון.

יסוד ההבדלה – רק כשנעשה יותר חולי

דובר 1:

נוסח קידוש יום טוב

דובר 1:

נוסח קידוש יום טוב…

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

אה, מדברים על הבדלת ישראל בין העמים.

דובר 1:

“בחר בנו…”.

דובר 2:

זו הבדלה, קידוש, כן, הבדלה אומרים במוצאי יום טוב.

דובר 1:

כן, אני אומר, להבדיל את היהודים מהעמים.

דיוק בלשון “ויגדלנו”

דובר 2:

“בחר בנו וקדשנו… בחר בנו ויגדלנו”. “ויגדלנו” נראה כמו לשון עתיד, משהו כזה.

דובר 1:

לא, לא, רגע, אני אגיד לך, אולי יום אחד זה עוד יהיה, ונהיה עוד יותר גדולים. הוו׳ עושה את זה לעבר.

דובר 2:

דובר 1:

אבל למה הוא לא יאמר “והגדילנו”?

דובר 2:

“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”

דובר 2:

הלכות קידוש יום טוב

קידוש על היין או על הפת

יקנה״ז – ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

סדר הברכות

דובר 2: כן, זה סבא, יחיה.

דובר 1: כן, כן.

שהחיינו על יום טוב

סדר הבדלה במוצאי שבת

הלכות נר של הבדלה

שיעור אור – עד שיהנה לאורו

נר של גוים

דיון: איסור ברכה vs. איסור הנאה

נר של מתים

ישראל שהדליק מגוי

דובר 2: אולי זה כי יש חשש מעבודה זרה?

דובר 1: כן, אין לי את החידוש, זה פשוט.

דיון: נר של גוים – מסיבה או סתם?

דובר 2: כאן הוא מדבר סתם, אתה בדיוק תפסת, אני לא יודע. אתה רואה הוא מביא את זה כהלכה נוספת.

דובר 1: אני מבין. אולי זה פשוט, אני לא יודע. אוקיי.

הולך חוץ לכרך וראה אור

דובר 2: אתה מתכוון אש, מאורי האש, לא מאורי אור.

דיון: שיעור “שיכיר בין מטבע למטבע” – באור או באדם?

דובר 1: אוקיי, but again, אתה מניח, אתה יושב כאן במשרד ואתה מניח איך המציאות עובדת. אוקיי.

אבל הטובה, הוא רואה אור מרחוק, לא מואר אצלו, הוא רואה אור, הוא יכול לעשות בורא מאורי האש על לראות אור.

אור של כבשן, תנור, כירה

דובר 1: “אור של כבשן, ושל תנור, ושל כירה”, אש שנעשה לבישול בעצם, נכון?

דובר 2: אה, כבשן זה לא בישול, אבל כבשן זה… מה זה נעשה ל… לסגור את הצינורות…

דובר 1: אוקיי, וואטאווער… לבנים, כן, בדרך כלל לכיבוי אש.

“לכתחילה לא יברכו עליו”, כי צריך להיות דווקא נר.

דובר 2: מעניין. מה הסיבה לזה? זה לא נעשה להיות… אש? זה לא… לכתחילה…

הלכות הבדלה – על איזה אור מברכים (המשך)

הלכה כו (המשך) – אור של כבשן ושל תנור ושל כירה

דובר 1: אי אפשר אחר כך לוותר.

מעניין. מה הסיבה לזה? זה לא נעשה להיות אש? זה לא… מאורי האש. זה האש שנעשה לאור.

גחלת? אה. לא, לכאורה הגיוני למה היתה סיבה להבדיל. נר בדרך כלל נעשה להאיר, כמו שיש כבוד, לעומת אש אחר שנעשה לבישול.

גחלת

תרגום לעברית

אור של בית המדרש ושל בית הכנסת

אבוקה — מצוה מן המובחר

אין מחזרין על האור

דיון: מדוע יש שאלות על נרות של גויים

דובר 2: כן, פשט טוב?

דובר 2: אני מבין. אוקיי.

הלכה כז – אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה

אור שהוקדח מן העצים או מן האבנים

דובר 2: חשבתי שזה אומר שאדם עשה את זה.

דובר 2: כן.

דיון: מהי “אש של טבע”?

דובר 1: לא, לא. מהי בכלל אש של “טבע”? מגיהנום, אני לא יודע מאיפה. לא, לא. זה אומר שלא תחשוב שזו אש חלשה.

דובר 2: אוקיי.

דובר 2: נאמר כך, הייתי מתרגם כך, לפי ש… “תחילת בריאתה בידי אדם” היתה מעצים ואבנים.

ביאור “נר ששבת”

דובר 2: “ששבת” אומר שהיה מודלק נקרא “ששבת”? מעניין.

דובר 1: מה שעבר את השבת. “ששבת” היה אם זה היה כבוי, כן?

דובר 2: כן, נראה ששבת גם, על פי רוב מברכים על נר כזה.

דיון: מה זה “נר ששבת”?

דובר 2: מה זה אומר אש שבתה בשבת?

דובר 2: לא עשה שום עבירה, הנר.

דובר 1: זה אומר שהנר שבת היה?

דובר 2: לא עשה שום עבירות.

דובר 2: אה, זה לא הודלק בשבת בחילול.

דובר 1: זה לא הודלק בשבת בחילול. “ששבת שלא כהלכתו”, כן.

חידוש: שביתה מעבירה

הלכה כח – נוסח הבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת

דובר 1: אוקיי, למדנו עכשיו יום טוב, עכשיו צריך ללמוד את הנוסח של יום טוב.

דובר 2: שלא נאמר את הנוסח של הבדלה? הבדלה של יום טוב?

דובר 1: הבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת.

דובר 2: אה, לא, לא, למדנו כבר הבדלה של שבת, אמרנו את הנוסח של הבדלה.

דובר 1: אתה כבר אמרת, כן, כן, מזמן, כשלמדנו את הפרק. עכשיו צריך ללמוד את הנוסח של הבדלה של יום טוב.

דיון: מדוע לא אומרים “בין יום טוב לחול”?

למה לא אומרים “הקב״ה הבדיל בין יום טוב והימים סביב”? למה לא אומרים את זה? כי חז״ל תיקנו את זה. לא, זה הנוסח.

אין בשמים ונר ביום טוב

אוקיי, “ואין צריכין לברך לא על הבשמים ולא על הנר”. על בשמים ונר לא עושים שום מצוה.

דובר 2: לכן לא אומרים למה, הרי כבר אמרו למה עושים בשמים.

דובר 1: אה, כאן כבר אמרו למה עושים בשמים.

הלכות קידוש והבדלה – סיום פרק כ״ט

הבדלה במוצאי יום טוב – המשך

דברי הרמב״ם:

ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר במוצאי יום טוב.

פשט:

במוצאי יום טוב לא מברכים על בשמים ולא על נר – רק המבדיל בין קודש לחול (ובורא פרי הגפן).

הערה:

היה שבת סתם? אבל לא היה תרגום, כי יום טוב הוא יום השביעי, אי אפשר לומר.

אוקיי, ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. בשמים ונר לא עושים במוצאי יום טוב.

הרמב״ם לא אומר למה, כי הוא גם לא אמר למה עושים בשמים ונר. הוא הולך עכשיו לומר למה עושים בשמים במוצאי שבת.

—

טעם ברכת בשמים במוצאי שבת

דברי הרמב״ם:

ולמה מברכין על הבשמים מוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, ומיישבין אותה ומשמחין אותה בריח טוב.

שיטת הרמב״ם לעומת רש״י

הרמב״ם מתרגם אחרת מדברי עובד הנפש, רש״י שם מתרגם שהנשמה יתירה הולכת, נראה.

הרמב״ם אומר “עובד הנפש” – הנפש בצער, לשון דאבון, שהולכת היום המרומם. שבת, לא יום טוב. השבת.

הסבר המגיד משנה – למה לא במוצאי יום טוב

כך אומר המגיד משנה, לא יודעים, בדוק אם זה כך.

נפלא.

—

סיום הפרק

עד כאן הלכות קידוש של שבת, הלכות שבת פרק כ״ט, ויום טוב.

נכון.

מסקנה למעשה – איכות הבשמים

נפלא.

אפשר את זה עכשיו להכניס. אתה רוצה להכניס שכל הילדים ישתו כוס יין, ואני אביא נרגילות להבדלה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Hilchos Shabbos Chapter 29 – Kiddush and Havdalah

Halachah 1 – Positive Commandment from the Torah to Sanctify the Shabbos Day with Words

The Rambam’s Words: “It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Shabbos day with words, as it says ‘Remember the Shabbos day to sanctify it’… And one must mention it at its entrance and at its exit, at its entrance with kiddush hayom and at its exit with havdalah.”

Explanation

There is a positive commandment from the Torah to sanctify Shabbos with words – at its entrance (kiddush) and at its exit (havdalah).

Novel Points and Explanations

1) Three interpretations of the word “zachor” – and the Rambam’s approach:

– First interpretation (simple meaning): “Zachor” means remember – make sure to keep Shabbos. According to this, “zachor” and “shamor” are the same thing – just a warning about keeping Shabbos, not a separate mitzvah.

– Second interpretation: “Zachor” means a mitzvah shebada’as – a concept of thinking about Shabbos, an internal remembrance.

– Third interpretation (the Rambam’s approach): “Zachor” means to mention/be mazkir – not remembering in one’s mind, but rather to say out loud, to declare. The Rambam says: “This remembrance is a remembrance of praise and sanctity” (and in Sefer HaMitzvos: “remembrance of sanctity and greatness”) – one should speak about the sanctity and greatness of Shabbos.

2) What does “lekadsho” mean according to the Rambam:

According to the simple meaning, “lekadsho” would mean we should sanctify Shabbos through our actions. But according to the Rambam, “lekadsho” doesn’t mean that we perform an action of sanctifying, rather we speak about its sanctity – “remembrance of sanctity.” The Rambam emphasizes that “kedushah” means special, unique, elevated.

3) Kiddush and havdalah – one concept:

The Rambam teaches that kiddush (at its entrance) and havdalah (at its exit) are built on the same foundation – “to mention its sanctity at its entrance and exit.” Both mention that Shabbos is different from weekday. One could actually call kiddush also “havdalah” and havdalah also “kiddush.”

4) Havdalah is d’Oraisa according to the Rambam:

From the fact that the Rambam places kiddush and havdalah together under one Torah commandment, it appears almost clear that havdalah is also d’Oraisa. This is a dispute – other poskim hold that havdalah is rabbinic.

5) What is d’Oraisa and what is rabbinic in kiddush:

The wine is certainly rabbinic, and the text is apparently also rabbinic – because the Rambam says that the Rabbis established a text for kiddush hayom. The Torah obligation is only the essential concept of mentioning Shabbos’s sanctity with words.

6) Is “asher kidshanu bemitzvosav” a birkas hamitzvos:

It is discussed whether the text “asher kidshanu bemitzvosav veratzah vanu” is a birkas hamitzvos on the mitzvah of kiddush, or a birkas hashevach. One side says: it’s not a birkas hamitzvos, but rather a birkas hashevach. The other side says: because there is a Torah law of kiddush, they incorporated language of birkas hamitzvos. The point remains open.

—

Text of Kiddush for Shabbos

“Veratzah vanu” and “Shabbas kodsho be’ahavah hinchilanu”

Explanation: The beginning of kiddush after borei pri hagafen.

Novel Points:

– “Veratzah vanu” – means the same as “bachar banu”, Hashem chose us.

– “Shabbas kodsho” – Shabbos is already holy to Hashem, because He sanctified it (“vayekadshehu”). We don’t make Shabbos holy – unlike Yamim Tovim, where Israel sanctifies them.

– “Be’ahavah hinchilanu” – Hashem gave us Shabbos with love, like a gift. This stands in contrast to the approach of heretics who say that mitzvos are a punishment.

– “Hinchilanu” – a language of inheritance/nachalah.

“Zecher lema’aseh bereishis” and “zecher liyetzias Mitzrayim”

Explanation: Shabbos has two remembrances — Creation and the Exodus from Egypt.

Novel Points:

– By yetzias Mitzrayim it states explicitly in the verse “vezacharta ki eved hayisa be’eretz Mitzrayim” (Devarim 5), but by ma’aseh bereishis it doesn’t state explicitly “to remember Creation.”

– A distinction between the two remembrances: Zecher lema’aseh bereishis is more “natural” – it reminds itself automatically, because Shabbos is the day of rest. But zecher liyetzias Mitzrayim one must make an effort to remember (“vezacharta” – active).

– What is the connection of yetzias Mitzrayim to Shabbos? Two answers:

1. Through the fact that the slave also rests – this reminds us of Egypt.

2. Hashem took us out of Egypt, and Shabbos is a time to give praise and thanks.

“Techilah lemikra’ei kodesh”

Explanation: Shabbos is the first of all mikra’ei kodesh.

Novel Points: Three reasons: (1) in Parshas Emor, Shabbos comes first; (2) Shabbos is tadir; (3) Shabbos was received even before Matan Torah.

“Ki vanu vacharta ve’osanu kidashta mikol ha’amim”

Explanation: The conclusion of kiddush before the closing blessing.

Novel Points:

– A general rule in the formula of blessings: every long blessing has three parts – (1) “Baruch Atah Hashem” (present tense); (2) third person language; (3) before the closing one returns to present tense with a “ki.”

– “Be’ahavah uveratzon” – in the earlier text the Rambam didn’t have “be’ahavah uveratzon,” but rather “veratzenu.” But in this conclusion it does say “be’ahavah uveratzon hinchaltanu.”

– Kedushah in both directions: Hashem makes us holy, and we make Shabbos holy – “mekadesh haShabbos” means that through our keeping Shabbos, Shabbos becomes sanctified.

Number of words in kiddush – “ki vanu vacharta”

Novel Point: The Zohar says that kiddush has 35 words. Some versions leave out “ki vanu vacharta” to make 35. But one shouldn’t count “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam,” and if one counts only from the Rambam’s text, it comes out exactly 35 words. The Shibolei HaLeket also brings “ki vanu vacharta,” and it must be so because every long blessing must have this “ki” conclusion.

—

Text of Havdalah

The Rambam: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam hamavdil bein kodesh lechol, bein or lechoshech, bein Yisrael lagoyim, uvein yom hashevi’i lesheshes yemei hama’aseh. Baruch Atah Hashem hamavdil bein kodesh lechol.”

Explanation: Havdalah mentions various distinctions that Hashem created.

Novel Points:

– Why do we mention multiple distinctions? Various explanations:

1. Or vechoshech is a distinction in nature – when there is light there is no darkness. This shows that havdalah is a foundation in creation itself (“vayavdel” in Parshas Bereishis).

2. Rashi in Parshas Korach – Hashem made all kinds of distinctions, one cannot say “everything is holy” or “everything is mundane.”

3. There is a general theme of havdalah – we list multiple distinctions to show the general principle.

– The value of havdalah itself: Havdalah means that Shabbos should specifically be one day, and weekday should be six days – not that one should want Shabbos to last forever. This is an answer to those with hashkafos who say one should have the same enthusiasm of Shabbos the entire week.

– Goyim vs. amim: The Rambam writes “goyim” and other versions have “amim” – it’s the same thing (goy = nation).

—

Halachah 6 – The Primary Kiddush is at Night, Havdalah Until the End of the Fourth Day

The Rambam says: The primary kiddush is at night. If one didn’t make kiddush at night, whether inadvertently or intentionally, he makes kiddush throughout the entire day. And if he didn’t make havdalah at night, he makes havdalah until the end of the fourth day.

Explanation: The primary kiddush is at night, but after the fact one can make kiddush the entire Shabbos day. Havdalah can be made after the fact until the end of the fourth day (Wednesday).

Novel Points:

1. Why only until Wednesday? After Wednesday, most of the week has already entered, Shabbos is already “distant history,” and it no longer has any connection to havdalah.

2. Blessing on fire – only Motza’ei Shabbos alone: If one blesses on fire, one can only do so on Motza’ei Shabbos alone, not later. The reason: the blessing on fire has nothing to do with havdalah itself, but specifically with Motza’ei Shabbos (because fire was created then).

—

Halachah 7 – Prohibition of Eating and Drinking Before Kiddush and Havdalah

The Rambam says: It is forbidden for a person to eat or drink wine from when the day is sanctified until he makes kiddush. And similarly from when the day departs it is forbidden for him to begin to eat or drink or do work or taste anything until he makes havdalah.

Explanation: One may not eat or drink wine from when Shabbos begins until one makes kiddush. The same on Motza’ei Shabbos – one may not begin to eat, drink, or do work until one makes havdalah.

Novel Points:

1. “Le’echol” vs. “lehatchil le’echol”: By kiddush the Rambam writes “le’echol,” by havdalah he writes “lehatchil le’echol.” The distinction: on Motza’ei Shabbos one is often in the middle of seudah shelishis, therefore he says “lehatchil” – one should not begin a new eating.

2. Wine specifically by kiddush: The prohibition by kiddush is specifically on wine, not on all beverages.

3. Drinking water – lishtos hamayim mutar: The Rambam permits drinking water. The Shulchan Aruch makes a distinction: before kiddush one may not drink even water, but before havdalah yes.

4. Shochei’ach ve’achal – not me’akev: If one forgot and ate/drank before kiddush or havdalah, it’s not me’akev – one makes kiddush/havdalah afterwards.

—

Halachah 8 – Kiddush and Havdalah on Wine, According to the Words of the Sages

The Rambam says: According to the words of the Sages, to make kiddush on wine and to make havdalah on wine.

Explanation: The Sages established that kiddush and havdalah should be made on a cup of wine.

Novel Point: Wine is an honor and importance for the blessing, it makes the blessing “nicer.”

—

Halachah 8 (continued) – Havdalah in Prayer vs. on the Cup, Work After Havdalah in Prayer

The Rambam says: Even if he made havdalah in prayer he must make havdalah on the cup. And once he makes havdalah and says “hamavdil bein kodesh lechol” it is permitted to do work even if he didn’t make havdalah on the cup.

Explanation: Even one who said havdalah in Shemoneh Esrei must still make havdalah on a cup. But regarding work – once one has said havdalah (in prayer), one may already do work.

Novel Points:

1. Why doesn’t the Rambam mention “kiddush in prayer”? By havdalah the Rambam says “even if he made havdalah in prayer,” but by kiddush he doesn’t mention anything about kiddush in prayer.

First answer: By kiddush a person doesn’t think this is kiddush – he thinks this is just the text of the Friday night prayer. But havdalah in Shemoneh Esrei (Atah chonantanu) is truly an extra addition.

Second answer (stronger): Perhaps there really is no such thing as “kiddush in prayer” according to the Rambam. The text of Friday night prayer is not a special enactment of kiddush.

2. “Veyomar hamavdil bein kodesh lechol” – what does the Rambam mean? It appears likely that the Rambam is speaking of havdalah in prayer (with Shem and Malchus in Shemoneh Esrei).

3. What is the concept of the prohibition of work before havdalah? The prohibition of work before havdalah is not because havdalah “permits” work. The prohibition is an enactment so one won’t forget havdalah – the same as the prohibition to eat.

4. “Melachah” here doesn’t mean the 39 melachos: The concept “melachah” in this context means work/business – things that can drag a person away from making havdalah.

5. Question on the Rambam: The Rambam says that after havdalah in prayer one may do work, but he doesn’t say that one may also eat. Seemingly, if the reason for both prohibitions is the same – shema yimashech – he should have said that one may also eat. This remains a question.

—

Halachah 29 – Order of Kiddush: Blessing on Wine Before Blessing of Kiddush

The Rambam says: The order of making kiddush – he blesses on the wine first (borei pri hagafen), and afterwards he says the blessing of kiddush, and one doesn’t wash for the meal until he makes kiddush.

Explanation: One makes borei pri hagafen first, then the blessing of kiddush, and netilas yadayim for the meal comes only after kiddush.

Novel Point: The netilas yadayim should be between kiddush and the meal, not that one should wash earlier and then make kiddush and bread.

—

Halachah 29 (continued) – Details of How to Make Kiddush

The Rambam says: He takes a cup that holds a revi’is, and rinses it from inside and washes it from outside, and fills it with wine, and holds it in his right hand, and lifts it from the ground or from the table a tefach or more, and doesn’t assist with his left hand, and blesses on the wine and afterwards makes kiddush.

Explanation: One takes a cup of at least a revi’is, washes it out inside and from outside, fills it with wine, holds it in the right hand, lifts it a tefach, and makes the blessing on wine and then kiddush.

Novel Points:

1. “Medi’ach” vs. “shotef” – “Medi’ach” (rinsing inside – because there is dirt from previous use), and “shotef” (pouring over from outside – for beauty/honor).

2. “Umemale yayin” – a full cup – The Rambam’s language “umemale” implies that the cup should be full.

3. “Lo saye’a besmol” – two reasons:

– (a) Importance of the right – one holds it only with the right hand.

– (b) A logical reason – if one holds with two hands, it looks like a burden.

—

Halachah 29 (continued) – Custom of “Vayechulu”

The Rambam says: The widespread custom throughout the world is to recite first “Vayechulu hashamayim,” and afterwards bless on the wine, and afterwards make kiddush, and drink a full mouthful, and give to all members of the group, and afterwards wash hands and bless Hamotzi and eat.

Explanation: The order is: Vayechulu, borei pri hagafen, kiddush, drinking, giving to everyone, netilas yadayim, Hamotzi, eating.

Novel Points:

1. “Minhag pashut” – not a law from the Gemara – “Vayechulu” before kiddush is not stated in the Gemara as halachah. The Rambam uses the language “minhag pashut throughout the world” – all Jews conduct themselves this way, but it’s not a halachic ruling.

2. Reason for “Vayechulu” – In “Vayechulu” it states “vayevarech Elokim es yom hashevi’i vayekadesh oso” – there the word “vayekadesh” appears, which brings out the concept of blessing the day and sanctifying the day.

—

Halachah 30 – Kiddush in the Place of the Meal

The Rambam says: One should not make kiddush in one house and eat in another house.

Explanation: Kiddush must be in the same house where one eats – “kiddush bimkom seudah.”

Novel Points:

1. Until now the Rambam hasn’t mentioned the connection between kiddush and the meal – only here does it become a new halachah.

2. “Bimkom seudah” – not like Pesach – It doesn’t mean that one must sit at the same table with the group, but rather that it should be in the same house/room.

3. The connection to wine – The law of “bimkom seudah” has to do with kiddush on wine – the wine must have a connection with a meal.

4. Kiddush in the synagogue – the Rambam’s answer – Guests slept and ate in the synagogue/beis midrash – for them it is indeed kiddush bimkom seudah. The custom remained even after there are no guests.

[Digression: Chassidic batei midrash] – In Chassidic batei midrash one doesn’t know at all about this custom of kiddush in shul. But specifically by Chassidim the beis midrash is the greatest place of “kiddush bimkom seudah” – because one makes the Rebbe’s tisch there.

—

Halachah 30 (continued) – Kiddush on Bread

The Rambam says: Since he desires bread more than wine, or he doesn’t have wine – he washes hands first, blesses Hamotzi, makes kiddush, and afterwards breaks bread.

Explanation: If one prefers bread over wine, or one doesn’t have wine, one makes kiddush on bread. The order is: netilas yadayim, Hamotzi, kiddush, cutting the bread.

Novel Points:

1. “Bechavivusa talya milsa” – The source is from the Gemara in Pesachim, where Rav made kiddush on what he preferred. The principle is “bechavivusa talya milsa” – it depends on preference.

2. Mussar haskel – From this we learn that a Jew must love the mitzvos. One cannot do things that one doesn’t love.

[Digression: The Zohar and “bechavivusa talya milsa”] – The Zohar uses the language “bechavivusa talya milsa” from Rav’s statement. In the beginning of the Zohar it states “ta chazi, yesoda dekiddusha” – and he begins with Rav’s language.

—

Halachah 30 (continued) – Havdalah Only on a Cup, Not on Bread

The Rambam says: One doesn’t make havdalah on bread, only on the cup.

Explanation: Havdalah cannot be made on bread – only on a cup of wine (or other beverage).

Novel Points:

1. Bread = meal, not havdalah: Kiddush on bread fits because kiddush is an introduction to the meal – bread is the most important thing of the meal. But havdalah has nothing to do with a meal, therefore bread doesn’t fit for havdalah.

2. Wine fits by itself: Wine can be drunk by itself without a meal – one is kovei’a on wine (as Tosafos says). But bread is only important as part of a meal.

—

Halachah 10 – One Who Intended to Make Kiddush on Wine and Forgot and Washed Hands

The Rambam’s language: One who intended to make kiddush on wine on Friday night and forgot and washed hands before making kiddush – he makes kiddush on bread and should not make kiddush on wine.

Explanation: If someone planned to make kiddush on wine Friday night, but he forgot and washed netilas yadayim before kiddush, he should now make kiddush on bread and not on wine.

Novel Points and Explanations:

1. The person’s struggle: The person actually prefers bread, his desire pulls him to bread, and therefore he “inadvertently” washed – “gali da’atei dela nicha lei” in wine.

2. Question on “gali da’atei”: What does “gali da’atei” mean if he forgot? The question remains open.

3. Hefsek problem: Why should kiddush on wine after netilas yadayim be a hefsek – kiddush is for the sake of the meal! The question remains unanswered.

4. Magen Avraham’s reason: The Magen Avraham brings from Rabbi Amram Gaon a reason why wine invalidates netilas yadayim.

[Digression: Netilas yadayim before/after kiddush] – Originally netilas yadayim was at the table. Today when one must go to the sink, one may wash and it’s not a hefsek to kiddush. The Yekkies conduct themselves lechatchilah to wash before kiddush.

—

Halachah 11 – Kiddush Rabbah (Daytime Kiddush)

The Rambam’s language: Besides this there is a mitzvah from the words of the Sages to bless on wine on Shabbos day before eating the second meal, and this is called kiddush rabbah… And one says only borei pri hagafen alone.

Explanation: Besides the kiddush at night there is another mitzvah from the Rabbis to make a blessing on wine before the second meal (Shabbos morning). This is called kiddush rabbah. One says only borei pri hagafen, not a long text.

Novel Points:

1. Why “kiddush rabbah” (great kiddush)? Actually the night is the primary kiddush – the Torah obligation. It is suggested that “kiddush rabbah” is a euphemistic language – the lesser kiddush is called by the greater name. Another approach: perhaps because during the day there is no blessing of “asher kidshanu bemitzvosav,” the entire meal itself is somewhat a kiddush – therefore “rabbah.”

2. Kiddush during the day on bread: One who doesn’t value wine can make kiddush on bread. During the day the “kiddush” is really just drinking wine (or eating bread) before the meal – it’s an addition to the meal.

3. “Ve’asur le’adam sheyit’om kelum” – also during the day? The Rambam says that one may not eat before kiddush – and this also applies during the day. His reasoning: “yom kulo kodesh” – the entire day is holy.

4. Ra’avad’s sharp question: The Ra’avad attacks the Rambam sharply: “Bechayei roshi, im sevara hi – lo shamati me’olam sevara pechusah mizo” – this is the worst reasoning he has ever heard. The Ra’avad’s claim: Kiddush rabbah doesn’t mean real kiddush – it’s a “kedushah she’ein bah berachah,” we already sanctified the day last night. If one wants to make kiddush on bread, Hamotzi is your kiddush. How is it possible not to eat Shabbos morning before kiddush? If someone eats bread – that itself is the kiddush!

5. Distinction between night and day regarding bread: At night one can make kiddush without bread (just on wine), because at night we have a blessing of kiddush – “asher kidshanu… mekadesh haShabbos.” But during the day, where there is no special blessing of kiddush, the “kiddush” is only drinking wine as an addition to the meal.

6. Explanation of “kiddush rabbah”: The very act of adding a cup of wine to the meal – where it’s not lacking – this is what gives the meal importance and is called “kiddush rabbah.” Without this cup of wine it’s just a weekday; with this cup of wine one sanctifies the day.

7. Practical difference – eating before reading: According to the Rambam one doesn’t need to get into the entire inquiry of when the obligation of kiddush begins in the morning – because the Rambam says simply: when you eat, it should be with kiddush.

8. Brandy as a stringency: At night we were lenient with yayin migito (grape juice) because we say “mekadesh haShabbos.” But in the morning, where the cup of wine itself is the kiddush, they said one should take something good – brandy – which makes joy and importance for the meal.

—

Halachah 14 (30) – Kiddush While Still Day / Havdalah While Still Day

Rambam’s words: “A person may make kiddush on the cup on Friday afternoon while it is still day, even though Shabbos has not entered, and similarly he makes havdalah on the cup while it is still day, even though it is still Shabbos. For the mitzvah of remembrance is to say it either at the time of its entrance and exit, or shortly before Shabbos.”

Explanation: One can make kiddush Friday afternoon before Shabbos, and one can make havdalah Shabbos afternoon before Motza’ei Shabbos. The Rambam’s reason: the mitzvah of “remembrance” is to honor Shabbos at its entrance and exit, or “shortly before Shabbos.”

Novel Points:

1. The Rambam doesn’t say that one must accept Shabbos: He says simply one can make kiddush “even though Shabbos has not entered” – without any condition of accepting Shabbos.

2. The Rambam doesn’t state any specific time (plag haminchah): He doesn’t set conditions – not plag, not minchah. He says only “bime’at” – a little before Shabbos.

3. What does “bime’at” mean? The Rambam doesn’t mean just randomly – it must have a connection to Shabbos. When there is already an aspect of erev Shabbos, when the order of life already points to Shabbos.

4. Practical plan – Shabbos meal for children Friday afternoon: According to the Rambam one can make kiddush and a Shabbos meal Friday afternoon for the children, and afterwards go to shul to daven Kabbalas Shabbos.

5. Question on this plan – work after kiddush: If one does melachos between kiddush and Shabbos, does the kiddush connect with Shabbos? By havdalah one can do work before havdalah (after “Baruch hamavdil”), and afterwards make havdalah on wine – it’s “not praiseworthy” but one fulfills the obligation. But by kiddush it’s different – the kiddush must bring out the sanctity of Shabbos, and if one does work afterwards, it’s a contradiction.

6. Rabbi Blumenkrantz’s precision: He is medayek that in the Rambam it states “lo nichnesah haShabbos” (not simply “Shabbos”), which shows that the Rambam is speaking of a situation where Shabbos has not yet entered.

7. All people who make early Shabbos Ma’ariv too early, is much more questionable than making kiddush earlier – Tosafos gives an answer why one may daven Ma’ariv early, but by kiddush, at least according to the Rambam, it’s simple that one can make it even earlier.

—

Halachah 29 – One Who Was Eating on Friday and Shabbos Came Upon Him

Rambam’s words: One who was eating on Friday and Shabbos came upon him while he is in the middle of the meal — he spreads a cloth on the table and makes kiddush, and afterwards completes his meal.

Explanation: If someone is in the middle of eating Friday and Shabbos arrives, he places a cloth on the table, makes kiddush, and finishes his meal. He doesn’t need to bentch and begin a new meal.

Novel Points:

– This spreading of a cloth is a concept of importance – so that the part of the meal in honor of Shabbos should look like something new.

– Borei pri hagafen: If he already made hagafen during the meal, he doesn’t need to make hagafen again at kiddush.

– He doesn’t need to bentch in between – unlike havdalah.

—

Halachah 29 (continued) – Was Eating on Shabbos and Shabbos Departed — Havdalah

– Its smell is vinegar and its taste is the taste of wine – we make kiddush on it: Conversely, if the smell is like vinegar but the taste is still like wine, one may make kiddush. This shows that by kiddush we follow the taste, not the smell.

– This is a distinction between the altar and kiddush: by the altar the smell is more important (rei’ach nicho’ach), but by kiddush one drinks it, therefore the taste is decisive.

– The smell of vinegar is not a bad smell: Vinegar is an important thing, we use it for food. But it’s not wine.

The Rambam says: New wine from the press – fresh wine straight from the vat, after pressing before it began to ferment (must) – is kosher for kiddush. Also one can squeeze a cluster of grapes by hand and make kiddush on it at that time.

Explanation: “At that time” means right then – i.e., Friday, because on Shabbos itself one may not squeeze.

Novel Points:

– Grape juice vs. new wine: There is a sharp distinction between new wine from the press (which is still a stage in becoming wine, just still fresh) and grape juice (which is just a sweet drink, not wine at all). New wine from the press is kosher because it is already wine – just not yet fully fermented. But grape juice that one buys in the store is not at all in the category of wine.

– Wine that is beloved to him – not grape juice: The concept “wine that is beloved to him” means a person who loves fresh wine so much that he doesn’t want to wait until it ferments – in the days of grape harvest. This is not the same as grape juice from a store.

– Advice for people who cannot drink wine: The Rambam rules explicitly that if someone doesn’t like wine, he should make kiddush on bread, not on grape juice.

—

Halachah: Chamar Medinah for Havdalah (Not for Kiddush)

The Rambam says: A country where most of its wine is beer – in a place where the main beverage is beer (not wine), beer is not invalid for kiddush [but for havdalah one can use it lechatchilah].

Explanation: Kiddush must be on wine specifically (or on bread if one doesn’t have wine). But havdalah can be made on chamar medinah.

Novel Points:

– Why the distinction between kiddush and havdalah? The Maggid Mishneh explains: by kiddush, if one doesn’t have wine, one has an alternative – bread. But by havdalah one cannot make it on bread (because havdalah has nothing to do with eating), therefore one must have chamar medinah as an alternative.

– What qualifies as chamar medinah? The language “most of its wine is beer” shows that chamar medinah is in the family of intoxicating beverages – an alcoholic drink. It is strongly doubted whether modern things like orange juice or Coke qualify.

[Digression: Dilution and weak wine] – In the past wine was mixed with three quarters water (dilution), which makes it about 4% alcohol – weaker than today’s beer. This is practical advice for people who have difficulty with wine – one can take a light wine (5%).

—

Halachah: Kiddush and Havdalah on Yom Tov

The Rambam says: Just as we make kiddush on Friday night and make havdalah on Motza’ei Shabbos, so we make kiddush on Yom Tov night and make havdalah on Motza’ei Yom Tov, and similarly Motza’ei Yom Kippur (havdalah only, not kiddush). For they are all Shabbosos of Hashem.

Explanation: All Yamim Tovim (and Yom Kippur) are called “Shabbosos of Hashem” – therefore the laws of kiddush and havdalah also apply to them.

Novel Points:

– “Shabbosos of Hashem” – source: The verse “aside from the Shabbosos of Hashem” (Vayikra 23) is expounded that all Yamim Tovim are called Shabbosos. The Kuzari elaborates that all Yamim Tovim are called Shabbosos of Hashem because there is a Divine aspect in the rest.

– “Shabbos of Hashem” – what does it mean by Yom Tov? By Shabbos Bereishis “Shabbos of Hashem” means that Hashem rested. By Yom Tov Hashem didn’t rest – it’s a remembrance of a miracle. “Shabbos of Hashem” can mean: one rests for the sake of Hashem, in honor of Hashem – as Rashi says in Parshas Vayakhel “Shabbos to Hashem – for the sake of Hashem.”

– Kiddush on Yom Tov – d’Oraisa? According to the Rambam, if “remember the Shabbos day to sanctify it” includes all Shabbosos of Hashem (also Yamim Tovim), it comes out that kiddush on Yom Tov is also d’Oraisa from the same verse.

—

Text of Kiddush for Yom Tov

Kiddush on Yom Tov – D’Oraisa or Rabbinic?

The Rambam says that “remember the Shabbos day to sanctify it” means every rest, and from this we also learn kiddush on Yom Tov. The Magen Avraham assumed that kiddush on Yom Tov is rabbinic, but the Minchas Chinuch holds that because the Rambam writes “just as… so” it implies that kiddush on Yom Tov is included in the verse “remember the Shabbos day” – thus d’Oraisa.

Havdalah on Motza’ei Yom Tov

The Rambam says “and we make havdalah on Motza’ei Yamim Tovim” – whether Motza’ei Yom Tov to weekday/Chol HaMoed, or Motza’ei Shabbos to Yom Tov.

Novel point in the general law of havdalah: We make havdalah only when it becomes more weekday-like (less holy). When it becomes more holy (for example Motza’ei Yom Tov to Shabbos) we do not make havdalah. The principle: havdalah is “distinguishing between holy and mundane” – we separate the higher from the lower.

Text of Kiddush on Yom Tov – Details of the Language

The text begins “asher bachar banu” – not “asher kidshanu bemitzvosav” like by Shabbos.

“Vayegadleinu” – a discussion whether this is past or future tense. The vav hahipuch makes it past tense (like “vayomer” = he said).

“Mo’adim lesimchah, chagim uzemanim lesason” – “Mo’adim lesimchah” refers to the general concept of Yom Tov, and “zemanim” connects with “zeman cheiruseinu/matan Toraseinu/simchaseinu” – each Yom Tov has its special title. Sukkos is “zeman simchaseinu” – a “double joy” because joy is already the general concept of all Yamim Tovim.

“Zecher liyetzias Mitzrayim” in Kiddush on Yom Tov

Novel Point: “Zecher liyetzias Mitzrayim” by Yom Tov kiddush (not just Pesach) has to do with the foundation of “bachar banu mikol am”. Yetzias Mitzrayim is when Hashem first demonstrated that He chooses one nation from all others.

“Mekadesh haShabbos veYisrael vehazemanim” – When Yom Tov Falls on Shabbos

When Yom Tov falls on Shabbos, the closing is “mekadesh haShabbos veYisrael vehazemanim”.

– One approach (as the Rambam brings from the prayer): Hashem sanctifies Shabbos; Israel sanctifies the times. Therefore “Yisrael” comes between “Shabbos” and “zemanim.”

– Another approach (which is suggested): “Mekadesh” refers to all three – Hashem sanctifies Shabbos, Israel, and the times. The Gemara’s distinction is only to explain why the order is so.

Proof: In the text of kiddush itself it states “kidshanu… vatiten lanu mo’adecha” – Hashem sanctifies both, Jews and Yamim Tovim.

—

Text of Kiddush for Rosh Hashanah

Measure of Light

We don’t bless on the candle until one benefits from its light, so that it should be a large light by which one can distinguish between the coin of this country and the coin of another country.

Novel Point/Question: Whether the measure “that one can distinguish between coin and coin” is a measure in the size of the light or a measure in the benefit of the person making the blessing. The proof is from the law of “one who walks outside the city” who sees fire from a distance – he can make a blessing even though he is far. This suggests that the measure is in the light itself.

Candle of Non-Jews

We don’t bless on a candle of non-Jews, for their presumption is that they worship idolatry.

Novel Point: The Rambam says “we don’t bless” – we don’t make a blessing, but he says not “it is forbidden to benefit.” It’s perhaps not an actual prohibition of benefit from idolatry, but rather it’s not fitting to make a blessing on it.

Candle of Idolatry and Candle of the Dead

We don’t bless either on a candle of idolatry or on a candle of the dead. By a candle of the dead there is certainly no prohibition of benefit – it’s just not fitting for a blessing that expresses joy at the creation of light.

A Jew Who Lit from a Non-Jew

A Jew who lit from a non-Jew, or a non-Jew from a Jew – we bless on it. A non-Jew from a non-Jew – we don’t bless on it.

One Who Walks Outside the City

One who walks outside the city and sees a light – if most of the city’s people are non-Jews, we don’t bless. And if most are Jews – he blesses. We follow the majority.

Light of a Furnace, Oven, Stove

Light of a furnace and of an oven and of a stove – lechatchilah one should not bless on it. A fire that is made for practical purposes (cooking, burning) is not lechatchilah good for borei me’orei ha’esh – because it must be specifically a candle, a light that is made to illuminate.

A Coal

If one inserts a chip into it and it ignites by itself — we bless on it, and if not — no. If the coal is alive enough that a small wood chip will ignite from just touching – we make a blessing on it.

Light of the Beis Midrash and Synagogue

Light of the beis midrash — if there is an important person there for whom they light, we bless on it. And of the synagogue — if there is a sexton who lives there, we bless on it. Only when someone is there for whom it was lit for illumination.

Torch — The Choicest Mitzvah

And the torch for havdalah is the choicest mitzvah. A torch (multiple flames put together) is the best way to fulfill the blessing on fire.

We Don’t Search for the Fire

We don’t search for the fire as we don’t search for all the mitzvos, but if it comes we bless on it. This shows that the blessing on fire is not such an obligation as other mitzvos where one must pursue. Here it’s only “if it comes” – when it comes along.

Fire That Was Lit on Shabbos for a Sick Person or Woman in Childbirth

Fire that was lit on Shabbos for a sick person or woman in childbirth — we bless on it on Motza’ei Shabbos. A candle that was lit on Shabbos permissibly (for a sick person or woman in childbirth) – we make a blessing on it on Motza’ei Shabbos.

Fire That Was Struck from Wood or from Stones

Fire that was struck from wood or from stones — we bless on it on Motza’ei Shabbos, for this was the beginning of its creation by human hands.

Novel Points: The Rambam’s reason “the beginning of its creation by human hands” means that this is how Adam HaRishon originally made fire – by rubbing stones/wood. This is the origin of fire by human hands, and on this the blessing “borei me’orei ha’esh” applies.

But on Motza’ei Yom Kippur — we don’t make a blessing on it, because on Motza’ei Yom Kippur there is a special law: we make it only on “fire that rested” – a fire that was already lit through Yom Kippur.

Explanation of “Candle That Rested” — Important Novel Point

Novel Points: “That rested” doesn’t mean that the candle “rested” (didn’t burn), but on the contrary – it was lit but didn’t desecrate Shabbos/Yom Kippur. “Rested” means: it didn’t light itself through desecration.

Therefore: even a candle that was lit on Yom Kippur for a sick person or woman in childbirth – is called “candle that rested,” because that lighting was permissible (pikuach nefesh), not through desecration.

The broader principle: If a Jew must desecrate Shabbos for a sick person, he should not say “I didn’t rest.” He did rest! Because “rest” means doing what the Torah says – resting from sins. One who does work permissibly (for pikuach nefesh) didn’t do any sin, and did rest.

—

Text of Havdalah for Yom Tov That Falls on Motza’ei Shabbos

The Rambam says: We say “hamavdil bein kodesh lechol, bein or lechoshech, bein Yisrael la’amim, bein yom hashevi’i lesheshes yemei hama’aseh” — in the way that we say on Motza’ei Shabbos, for these are the order of distinctions.

Explanation: Even when Yom Tov is Motza’ei Shabbos, we say “bein yom hashevi’i lesheshes yemei hama’aseh” – not “bein Shabbos leYom Tov.”

Novel Points: The Rambam’s reason: the text of havdalah is not about what is happening now, but rather it’s a “order of distinctions” – we list distinctions that Hashem made in creation. Only when Yom Tov is Motza’ei Shabbos, then we do make a special havdalah “bein kedushas Shabbos likedushas Yom Tov.”

No Spices and Candle on Yom Tov

And we don’t need to bless either on spices or on the candle. By havdalah of Yom Tov we don’t make a blessing on spices and candle – because the reason for spices (extra soul/ailing soul) is only relevant to Shabbos.

—

Law Regarding Spices on Motza’ei Shabbos – The Reason

The Rambam’s words: “And why do we bless on spices on Motza’ei Shabbos – because the soul ails at the departure of Shabbos, and we settle it and gladden it with a good smell.”

Explanation: The reason for spices on Motza’ei Shabbos is because the soul is in distress (language of “da’avon”) when Shabbos departs, and we settle and gladden it with a good smell.

Novel Points:

1. Rambam vs. Rashi on the concept of “extra soul”: Rashi in the Gemara interprets the matter of spices on Motza’ei Shabbos that it’s because of the extra soul that departs – we must fix the deficiency. But the Rambam interprets differently – he doesn’t speak of an extra soul, but rather of “the soul ails” – the soul itself is in distress because the elevated Shabbos departs. This is a psychological/spiritual distress, not a metaphysical deficiency of an extra soul.

2. Why not Motza’ei Yom Tov – the Maggid Mishneh’s explanation: The Maggid Mishneh explains the distinction between Shabbos and Yom Tov: Shabbos is a strong complete rest – one rests completely, one does nothing at all. Therefore when Shabbos departs, one feels bad. But Yom Tov – we did ochel nefesh, we cooked, we did melachos – it wasn’t such a strong rest. Therefore on Motza’ei Yom Tov one feels not so bad, and we don’t need spices to settle the soul.

3. A note in a humorous vein: According to the Rambam’s reason – that spices should truly gladden and settle the soul – one must have truly good spices, not just a weak smell from a little box. It must be something that is truly gladdening.

—

With this we conclude Hilchos Kiddush from Chapter 29 of Hilchos Shabbos, together with the laws pertaining to Yom Tov.

📝 Full Transcript

Laws of Shabbat Chapter 29 – The Mitzvah of Kiddush and Havdalah

Introduction: Five Mitzvot of Shabbat

Speaker 1: We are learning the Laws of Shabbat, the 29th chapter, one before the last chapter. We are going to learn there about the mitzvah of kiddush and havdalah.

Very good. What is this mitzvah called?

Speaker 2: The mitzvah of “zachor et yom haShabbat” (remember the Shabbat day).

Speaker 1: Wonderful. In the beginning, the Rambam said that on Shabbat there are how many mitzvot? He said five mitzvot, and the last of them was kiddush. Five mitzvot. To rest, that is in the 39 melachot, and we had not to judge, not to punish. The last one was not to go out beyond the boundary. The last two chapters were about techum Shabbat. And the last, the fifth mitzvah of Shabbat, is a positive commandment to sanctify with words, to make kiddush.

Very good. Yes, and before we go into the lesson, let us honor and mention “to sanctify with words” all those who help with our lesson, and first and foremost our friend, the sponsor of the lesson, the distinguished Rabbi Joel Eli Werzberger, may the merit of Torah protect them all.

Law 1: A Positive Commandment from the Torah to Sanctify the Shabbat Day with Words

Speaker 1: Yes, the Rambam says, “It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Shabbat day with words”, that one should sanctify the Shabbat day with words.

What does the word “sanctify” mean? You were just engaged in the topic of kedushah (holiness).

Speaker 2: To sanctify means to make holy, means to set apart. To mention the holiness of Shabbat with words.

Speaker 1: No, but he says “to sanctify,” which means that holiness means one sets apart the day, that one sets apart a Shabbat meal. But I don’t know, perhaps he would have said that the remembrance with words… Let’s say the verse, afterwards we will see.

“As it says, it states in the verse, ‘Remember the Shabbat day to sanctify it.'” That is to say, one could have thought that “remember the Shabbat day” is still a warning about all the other mitzvot, about resting on Shabbat. But the Sages don’t learn it that way, rather they say “remember the Shabbat day to sanctify it” means a certain other thing. Remembrance, a remembrance of praise and sanctification, what is this remembering? Not thinking. To remember is to bring up to memory through saying things, through remembrances, through mentioning in a manner of praise and sanctification.

Discussion: Three Meanings of “Remembrance”

Speaker 1: Let’s say it this way, there are two meanings in the word remembrance, right? One meaning is simply to remember, that would have been the simple interpretation, remember to keep Shabbat. But it doesn’t mean to remember in the mind, right? It means it’s part of the warning about keeping Shabbat. Make sure to keep Shabbat, the same thing, both mean not to do a prohibition, yes? Not necessarily not to do the prohibition, the point is, whatever Shabbat is, is to do. This doesn’t mean that there is now a mental mitzvah about Shabbat besides the actions and the rest of Shabbat. That would have been the simple interpretation, as you say, zachor and shamor, according to the simple meaning the commentators say means the same thing, it means make yourself Shabbat.

The innovation, we learn differently, we learn that remembrance is indeed an additional mitzvah. Now, even in this additional mitzvah you could have learned two ways. You could have learned that there is a concept to remember, there is an inner dimension, there is a concept to think about Shabbat. That would have been one meaning. Then comes in, that would have been remembering, let’s say, there is a concept to stand and remember, I don’t know, on Wednesday to remember that there is such a thing as Shabbat, let’s say. That would have been one meaning, and that is not the meaning that the Ramban understands.

The meaning, a third meaning here, is that one can say remembrance means to mention. To mention doesn’t mean I mention so as not to forget, right? To mention means I as if say, right? How does one say it in Yiddish? To remember, to mention, to mention, I don’t know, to say out. Yes, I remember that they once had a better word for this. To declare, to announce, declaring, yes, to make a situation, no, to say. In short, to say.

Speaker 2: So, what should I say therefore remembrance?

Speaker 1: Wait, wait, wait, that means to remember.

Speaker 2: No, but the mentioning is a way how one should remember, no? It’s connected.

Speaker 1: No, no, no, no, no. It’s not a way. Not a way to remember that it’s Shabbat. It’s a concept to mention the concept of Shabbat.

Now, what does “to sanctify it” mean? Further, according to the second three interpretations there is a difference. If “remember the Shabbat day to sanctify it” means remember to make Shabbat holy by not doing any melachot, you conduct yourself in holiness and the like, that would have been the first meaning. But the second meaning, that it only means to mention, to speak about Shabbat.

So how does one “sanctify” Shabbat with this? The Rambam translates, “This remembrance is a remembrance of praise and holiness”. In other words, you speak of its holiness. As he also says here, and he brings the language from Sefer HaMitzvot, “This remembrance is a remembrance of holiness and greatness”. That is, speak of the holiness of Shabbat.

So, it’s not… You could have translated “to sanctify it” means to make it holy, according to the Rambam, not by making kiddush does one sanctify Shabbat. It’s not an action. “To sanctify it” means, the Rambam translates, a remembrance of holiness. “Remember the Shabbat day to sanctify it,” according to the interpretation, according to the Sages’ understanding, “remember,” this remembrance is a remembrance of praise and holiness. And indeed you see that praise and holiness by the Rambam mean the same thing, as I argue many times, that holiness means special, unique, elevated. So that is the meaning.

You can say that there is a concept. No one would have asked someone who has intention in kiddush that with this one actually sanctifies it, that by speaking about it one effects it, and the like. But, at least the Rambam’s definition of the learning and of the mitzvah is so. So that means, there is a mitzvah to speak about it. So according to this it makes sense that the language “who has sanctified us with His commandments” and at the end “who sanctifies the Shabbat” is not just that this is the language that the Sages made, but this is exactly fitting, because you are speaking of remembering holiness.

Kiddush at Its Entrance and Havdalah at Its Exit

Speaker 1: “And one must mention it” – when is this thing, when does one remember Shabbat to sanctify it? “And one must mention it at its entrance and at its exit”. The mitzvah is to mention when it comes in and when it goes out. At its entrance with kiddush hayom. So they have two names. What one says at its entrance is called kiddush hayom, when the day begins, when the day becomes sanctified. And at its exit it is called havdalah, when separating between the day that just was and the weekday.

But the Rambam learns, and so the commentators speak, that it’s the same idea. Essentially one could have called kiddush also havdalah. I mean, here one says the language of havdalah, here one says the language of kiddush, but the point is to mention that Shabbat is different from the entire week. Shabbat is holy, and the week is mundane. One should at kiddush separate Shabbat from the other days, at the entrance and at the exit. At the entrance one separates from Friday, one sanctifies from Friday, and at the exit one separates and distinguishes from Sunday.

Yes, that means I’m saying, one could have said at kiddush “who has separated Shabbat from Friday.” One doesn’t say it that way. It’s still, when it comes one speaks of kiddush, and when it goes one speaks of havdalah. Because according to the Rambam both are built on the same idea of “to mention its holiness at its entrance and at its exit.”

If so, it appears here that havdalah is also from the Torah. Yes, so it is almost clear in the Rambam. Other authorities strongly disagree, because there is in the Gemara an implication that havdalah is rabbinic. Okay, we’ll soon see.

What is Biblical and What is Rabbinic in Kiddush

Speaker 1: But let’s say clearly, if we’re talking that there is a biblical mitzvah, one needs to know which part is biblical. That means, we’ll already see in the next law that the wine is certainly rabbinic. And I think that even more, even in the next law, the text apparently is rabbinic, right? Because the Rambam says that the Rabbis instituted a text for kiddush hayom.

The Rambam will say, this is the text of kiddush hayom, how one says kiddush when Shabbat comes in. One says “Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and desired us”. “Who has sanctified us with His commandments” – one begins like a blessing over mitzvot. A blessing over mitzvot on the mitzvah of kiddush. Interesting, because kiddush itself is a mitzvah. One doesn’t say a blessing over mitzvot on keeping Shabbat.

Speaker 2: It’s not a blessing over mitzvot. It’s a blessing of praise.

Speaker 1: Yes, but it does have the text of “who has sanctified us with His commandments.”

Speaker 2: Yes, but that text is just a nice text. One may say it at kiddush too.

Speaker 1: No, perhaps they also already included that one should fulfill with this the concept of a blessing over mitzvot on Shabbat. Isn’t there a blessing over mitzvot on Shabbat?

Speaker 2: Because there is a biblical law of kiddush, and there is also a law that all mitzvot have a blessing.

Speaker 1: So they included that in this there should be a language, a language of a blessing over mitzvot.

Speaker 2: I don’t know. Okay.

Explanation of the Text: “Who Has Sanctified Us with His Commandments and Desired Us”

Speaker 1: “Who has sanctified us with His commandments and desired us” – God desired us, His will is with us.

Speaker 2: “And desired us” means the same thing as “chose us.”

Speaker 1: Yes, yes.

Speaker 2: He chose us. That is the meaning.

Speaker 1: “And His holy Shabbat with love He gave us as a heritage”. “His holy Shabbat,” the Shabbat day which is holy, which is already holy to God.

Speaker 2: His Shabbat.

Speaker 1: Because He sanctified it.

Speaker 2: “For on it He rested.”

Speaker 1: “And He sanctified it,” it says. “His holy Shabbat,” God sanctified Shabbat. It’s not just… Not we make Shabbat holy, but God.

Speaker 2: Ah, unlike festivals.

Speaker 1: “And His holy Shabbat with love He gave us as a heritage,” He gave us with love. So it says there that God gave the giving of the Torah, God gave it as a love for the Jews, as a gift for the Jews.

Speaker 2: Yes, all mitzvot God gave with love, don’t worry.

Speaker 1: That means, as, yes, the Rambam said at the beginning that there are heretics who say that the mitzvot are a punishment. That one says that God gave mitzvot in anger. But the Jews’ Shabbat, “and rest on it is obligatory,” God gave Shabbat with love.

It’s interesting the language “gave us as a heritage,” as if there are other mitzvot that have such language. He bequeathed us, as if, He gave us as an inheritance, He gave us as a gift. One says “Your heritage with us is Torah and mitzvot,” such language exists. It’s very similar to like “eternal life He planted within us,” “He gave us.”

Speaker 2: “A memorial to the work of Creation.” Heritage has to do with the fact that the forefathers, okay, not even that it’s only by inheritance, it’s something that is a heritage.

Speaker 1: Okay, further, “A memorial to the work of Creation”. Shabbat is a memorial to the work of Creation. So it says in the Torah that the seven days, six days God did the work, and on Shabbat He rested. One should remember the day of rest from completing the work of Creation. The language doesn’t say.

Text of Kiddush and Havdalah – Explanation of the Rambam

Memorial to the Work of Creation and Memorial to the Exodus from Egypt

Speaker 1:

It says many times “for six days,” and “and they shall keep,” and “to light a candle,” and again “memorial.”

Yes, it doesn’t say. By the Exodus from Egypt it says “memorial,” but by the work of Creation, I don’t remember that it should say “to remember the work of Creation.” But so the siddur understands that it is a memorial to the work of Creation.

Okay.

First of the Holy Convocations

“First of the holy convocations.” Shabbat is the first of all festivals, the first holy convocation when we come together for a matter of holiness, when the Jews are called together for holiness. It’s before all other festivals, Shabbat is older than the other festivals.

I mean the Hebrew meaning is that in Parshat Emor it says “these are the Lord’s appointed times, holy convocations,” and the first thing mentioned is Shabbat. It’s the first in the Torah, it’s the first which is also frequent, and it’s also the first that we received before the giving of the Torah.

Memorial to the Exodus from Egypt – The Connection to Shabbat

“A memorial to the Exodus from Egypt.” It’s both, it’s a memorial to the work of Creation and it’s a memorial to the Exodus from Egypt. There it indeed says, “so that you shall remember.”

Remember, is there a difference between zachor and zachor? I don’t know. Zachor happened by itself, and zachor one must mention. I don’t know, one must know.

But here it indeed says, it says “and you shall remember that you were a slave in the land of Egypt” in the second tablets. It explicitly says “therefore,” it says the language “and you shall remember.” That means, perhaps from this one can learn, if in one tablet it says “for six days,” and in the second it says “and you shall remember,” it says there also that it’s a remembrance. But it doesn’t say explicitly.

And as we learned, every blessing goes like this, one begins… It could be that the remembrance of the work of Creation is more “natural,” that as if it mentions itself, because Shabbat is the day of rest. Memorial to the Exodus from Egypt is something that one must mention, yes? “And you shall remember,” one must exert oneself in remembering, because it doesn’t lie in the word or in the essence of rest, through the fact that the slave rests and the like.

It’s not clear, that means, how does Shabbat lie in resting on Shabbat? Because Shabbat is equal to “for six days the Lord made the heavens and the earth,” and also “because He took us out of Egypt and commanded us to rest.” But the Exodus from Egypt has nothing to do with Shabbat, but something that doesn’t, and what connection does it have with Shabbat? One should explain.

I say, because Shabbat is the seventh day when God then rested, it’s very close. And the Exodus from Egypt is added, that the slave is also in rest, this reminds us of Egypt. That is one interpretation that you say.

Speaker 2:

The question is what you translate “therefore,” that means “and you shall remember that you were a slave,” it’s there.

Speaker 1:

One can say the simple interpretation, or one must look at what the Rambam says is the interpretation about this. But the simple interpretation I would have said a very simple thing: God took us out of Egypt, and we go to give Him praise and thanksgiving on Shabbat. It’s not that one must add. It’s not that it makes as much sense as God commands him to make Passover because He took us out of Egypt, and you also go Shabbat because He took us out of Egypt. As all mitzvot it says about this memorial to the Exodus from Egypt on such mitzvot.

Structure of the Kiddush Blessing – Three Parts

Further, that they learned that every blessing has like this three parts. There is a beginning, “Blessed are You, Lord.” Then it usually goes in third person language, “who,” what He did, or “who brings forth,” whatever He did. Then, in a long blessing, there is always a conclusion. But before the conclusion one returns to second person language.

Almost every blessing comes with a “for.” I mean that even every blessing, every long blessing, almost every long blessing, comes with such an ending that leads us back to the topic of existence and stands over the “for You have chosen us” words. “And commanded us in Your commandments,” Your holy Shabbat repeats the “with love You gave us as a heritage.” It repeats, and now one can say the conclusion on this.

“For You Have Chosen Us and Sanctified Us from All Peoples”

“For You have chosen us and sanctified us from all peoples, and Your holy Shabbat with love and favor You gave us as a heritage.” It was “with love and favor.” “Blessed are You, Lord, who sanctifies the Shabbat.”

Very good. So also interesting, because in the previous one he once didn’t match “with love and favor.” We say “with love and favor,” and here we say indeed the same. Because here there is indeed the hint, apparently the “and desired us.” “Sanctified us and desired us.” But earlier one doesn’t need to say it, because you just a minute ago said “and desired us,” so you don’t need to say again “with love and favor.” But we say indeed twice “with love and favor.” Presumably it came from here, “with love and favor,” “with love and favor,” “You gave us as a heritage,” “You gave us as a heritage.”

Discussion: The Holiness of Shabbat – God and Us

So you see something also like God chose us, God chose us, and we choose God’s Shabbat.

Speaker 2:

No, how do you see? Because Shabbat is holy, God makes us holy, and we make Shabbat holy. How do you see that?

Speaker 1:

But I don’t understand. We speak of what God sanctified. God sanctified us, and…

Speaker 2:

Yes, when one does this one sanctifies the Shabbat.

Speaker 1:

Yes, that is the proof Shabbat is sanctified. We speak of the holiness of Shabbat, we speak of what God sanctified Shabbat, sanctified the Jews and gave them His holy Shabbat.

Speaker 2:

True.

Speaker 1:

“Blessed are You, Lord, who sanctifies the Shabbat.”

Very good. This is the text of kiddush.

Text of the Havdalah Blessing

And now the Rambam will say the text of the havdalah blessing.

“For You Have Chosen Us” in Havdalah – Dispute of Texts

In our text, I mean those who say the Ari text, supposedly, don’t say “for You have chosen us,” in any case some Jews. I mean in Lubavitch one says it yes. But anyways, in all old texts that Shibolei HaLeket mentions it, and it must be so, because as one says every blessing has like an ending that says “for.” It almost doesn’t fit the text of the blessing without this.

The reason why the mekubalim from Salonika and the Romanians removed it is because they found that it says in the Zohar that there are thirty-five words in the blessing of kiddush, and they couldn’t find any way to make thirty-five. But I think that if you count the words, you shouldn’t count “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam,” it’s the same in every blessing. If you count the text in the Rambam, you see that from here there are thirty-five words. If you take out the first “ahavah v’ratzon,” it comes out. So presumably the Zohar was talking about this, you don’t have to make the adjustment to remove a piece.

Speaker 2:

Aha, interesting.

Speaker 1:

And on yom tov they did leave the language “kra’at,” because there it doesn’t fit the number of words.

Okay. This is the Rambam. You always have the problem that the text of the Rambam should match the number of words that appears in…

It’s interesting that the Rambam already learned Sefer Ahavah. The Rambam writes the texts of everything, he made a siddur. But here you see for example by kiddush, he wrote the text by the mitzvah of kiddush, not in his siddur.

Yes, we see it in havdalah, yes?

Text of Havdalah – Four Distinctions

Havdalah is like this: “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam hamavdil.” The Almighty is mavdil. He makes distinctions between kodesh and chol, between light and darkness, between Israel and the nations, and between the seventh day and the six days of creation. Good. And then one says “Baruch atah Hashem hamavdil bein kodesh l’chol.”

Discussion: Why Four Distinctions?

Interesting thing, yes, because light and darkness is the distinction in nature. When there is light there is no darkness. Nature makes such a distinction. The other things, kodesh and chol, the Almighty already made earlier, in the language, the Almighty was already mekadesh. As if it lies in nature. But actually it also lies in us, with what we make Shabbat. And the same thing Israel and the nations, with what we do the mitzvot. The Almighty gave the mitzvot, the Almighty gave the distinction of Israel and the nations.

Speaker 2:

In the Rambam it says goyim, where does it say amim? What’s the difference?

Speaker 1:

It’s the same thing, anyway, right?

Speaker 2:

Right. Goyim and amim is the same thing, right? A goy is a nation.

Speaker 1:

Yes. Are you saying there’s a difference?

This is the text. Hamavdil bein kodesh l’chol.

Now, he says, but when do you say this kiddush? What’s the concept? Why do you mention there the four things? Why don’t you just say “hamavdil bein kodesh l’chol”? Why do you throw in light and Israel?

Speaker 2:

As if, the light and darkness also means to hint at something that the Jews are like light? It has something… the eternal light is the soul.

Speaker 1:

No, no, no. It says in the Gemara. There are even more things in the Gemara. The Gemara says that you can think of more distinctions that exist in nature, that the Almighty created everything. That the Almighty made. And… I don’t know. There’s perhaps a secret in this. But there’s certainly a secret.

As if, what do they want to say? That the distinction between Shabbat and the six days of creation is very essential, is very deep, like light and darkness.

I would want to think more like Rashi brings in Parshat Korach, right? There’s a problem like as if, why is today the week and then Shabbat? The Almighty made all kinds of distinctions. The whole world is built, I mean it brings out more the topic that in the world there are many, as Rashi says, “yachiru nachri hakadosh baruch hu.” There are different distinctions in the world, not everything is the same. You can’t say that everything is holy, not everything is chol. Who made it? The Almighty.

But it brings out, there’s a general topic of havdalah. In Parshat Bereishit you see this essentially, that “vayavdel,” there’s more, “vayavdel bein harakia bein hamayim.” The Almighty, there are souls, and the Gemara mentions the souls that one mentions this, right? There’s a fundamental thing in the world that there are these distinctions. That not everything is the same.

So it makes sense that they say in reality, as if, because we can now make chol. Perhaps a person enjoyed Shabbat so much, let it remain Shabbat forever. No, it’s also important that Shabbat should be distinct, that there should specifically be one day Shabbat, and we should have six days chol.

I always say to all those hashkafa people who say that you have to have the same enthusiasm of Shabbat for a whole week and yom tov, that according to them you’re not allowed to make havdalah. Havdalah says no, it happened on Shabbat, Shabbat is over. And the Almighty makes it that this is how the world goes.

So therefore you say it in reality, you mention the distinction between kodesh and chol. When you entered Shabbat you completely forgot, as if, you come in with enthusiasm. Now you say, you escort the Shabbat, it’s ending. A conclusion essentially, as you say, you escort the same, because kodesh, now is kodesh and yesterday is not.

But he doesn’t say it clearly. I would say that also the list of distinctions is because he’s speaking in a general way about the sweetness of havdalah. Just as you can say by Shabbat, he speaks about the sweetness of kedushah, he speaks about the Almighty being mekadesh the Jews, he would make ten kedushos to count more things that the Almighty was mekadesh. He would say, it could be Shabbat a Jew must give rest to his servants, to his Canaanite servants. And now on motzaei he begins to make the sweetness.

Kiddush and Havdalah – Times, Prohibitions, and Orders

Law 6 (continued) – Main Kiddush at Night, Havdalah Until End of Fourth Day

Speaker 1:

We spoke about the same, because now is kodesh, and yesterday is not. But it’s not said clearly. I want to say that also in the list of distinctions is because one speaks in a general way about the mitzvah of havdalah. Just as you can say by Shabbat, one speaks about the mitzvah of kedushah, one speaks about the Almighty being mekadesh the Jews, one would make a census to count more things that the Almighty was mekadesh.

I would say, it could be that on Shabbat a Jew must give rest to his servants, his Canaanite servants. And now on motzaei he begins to make a great distinction between the Jews and the non-Jews. On Shabbat the non-Jew also sat on a couch and ate cholent. Motzaei, now begins the distinction. The Almighty gave Shabbat to the Jews. The Rambam doesn’t say that you have to give the Canaanite servant to rest, by the way. I mean, aside from the topic of… “shorcha vachamorcha v’chol behemtecha,” “shorcha vachamorcha v’avdecha.” A Canaanite servant is a Jew, I mean, I have no problem. We’re talking about a servant who is a non-Jew, a ger toshav. You hear the Rambam. Okay, there’s a topic, an inquiry.

Anyway, I say, the Rambam says, the main kiddush is at night. If he didn’t make kiddush at night, he makes kiddush throughout the entire day. The main thing when kiddush was established is that it should be said at night. But b’dieved, if he didn’t make kiddush at night, whether he did it accidentally or deliberately, he didn’t make kiddush at night, he makes kiddush throughout the entire day, you can make kiddush during the day.

That means, why is the main kiddush at night? Because it makes an interesting thing, it makes a distinction. Like simply, like simply, the Rambam said. And a whole night means at its entrance. There isn’t perhaps a stringency, perhaps a beautification to make kiddush early, and right when it comes in. It doesn’t matter, it doesn’t look like there’s perhaps such a distinction.

Yes, and if he didn’t make havdalah at night, and also havdalah, is at the exit, and if he didn’t make havdalah at night he makes havdalah the next day. Until when can you make havdalah? He makes havdalah until the end of the fourth day. Half a week. Interesting.

Discussion: Why Havdalah Only Until Wednesday?

Speaker 1:

That means, kiddush you can only until the end of Shabbat, because after that it’s not Shabbat. Understand? I ask, why can’t you… ah, you can’t, it’s Shabbat. But havdalah is weekday, weekday is a whole week. So why can’t you make havdalah a whole week? Why until Wednesday? Yes.

But the answer is like this, after Wednesday it’s no longer called Shabbat. Until Wednesday still comes in the new week. Wednesday the week has already arrived, most of the week has already come in. So it’s no longer a problem, because also on Shabbat afterwards, if you have an opinion that you can still make kiddush if you didn’t make it, it’s also only until Wednesday. After Wednesday you no longer see the havdalah, it’s no longer Shabbat, Shabbat is already “distant history,” you’ve already forgotten about it.

Blessing on Fire – Only Motzaei Shabbat

Speaker 1:

What’s the concept of this? It’s an honor for the blessing, the blessing is said more beautifully this way?

Speaker 2:

But you know the story with the Jew who eats he wants to make a shehakol, he wants to sleep on something and he drinks a glass of brandy, because a Jew makes a shehakol comes brandy. But when a Jew makes kiddush comes a glass of wine. Such joy. It’s tasty.

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

It’s something of importance, it makes the blessing more important, such a thing.

Speaker 1:

Yes, but it’s joy, no no no not. Honor you can say, because if he drinks wine it’s a tasty thing.

No, “after he makes havdalah” is in prayer. “After he makes havdalah” in prayer, or in any case, once he is mavdil, “and he says hamavdil bein kodesh l’chol”, yes, it could be that you can answer him that this is usual. Is it in prayer, no? Right. Yes. It’s permitted to do work even if he didn’t make havdalah on the cup. You see here how he says exactly the blessing. So the people who conduct themselves to say baruch hamavdil bein kodesh l’chol they still haven’t fulfilled havdalah, it’s not with name and kingship. It could be the opposite, I don’t know, he presumably brings a Mishnah that what you say a blessing with a blessing, yes. Not clear. The custom is like the later poskim say that you say baruch, but… It’s simply speaking here about havdalah in prayer. After you say that this is an extra thing of havdalah in prayer, there too he says baruch hamavdil.

Speaker 2:

Lecture on Laws of Kiddush and Havdalah

No, it’s interesting, because earlier when we learned that one may not do any melacha (work), it seemed to mean like in order not to forget, just like one may not eat. Not that the havdalah permits you to do melacha. The melacha is permitted because Shabbos has ended. It’s still like that. Here it looks like one is permitted to do melacha because he already said “Baruch hamavdil,” but he will still say it with full shem umalchus (God’s name and kingship). He’s speaking according to those who say that with “hamavdil bein kodesh l’chol” they have fulfilled their obligation. But he will still say the full blessing. Over the wine, why did he need to do it over the wine? No, because there’s an obligation of havdalah over wine. Havdalah over wine is not me’akev (does not prevent)… it does not prevent the melacha. He didn’t have to say it because he was being metaken (fixing/establishing). But the essence of havdalah – he had already fulfilled his obligation, it’s not even like that.

Discussion: What is the concept of the prohibition of melacha before havdalah?

Speaker 1:

No, but what is the concept of not doing melacha? So that you shouldn’t forget to make havdalah. It’s like why one may not eat beforehand. Lest one be drawn away (shema yimashech). And the Rambam placed it right next to eating, that this is one type of thing, it’s one category. Not that this permits melacha.

No, no, it doesn’t mean doing melacha, it means work. It doesn’t mean doing melacha from the 39 melachos. It means that it’s clear that you can’t now light the lights before havdalah. What you have a prohibition is to work, to do things. You’re like busy now with something, because it will drag you away. Therefore he placed it next to the matter of eating.

Question: Why doesn’t the Rambam say that one may also eat?

Speaker 1:

Okay, and then now… But what he comes in here is only to say that the obligation of havdalah over the cup is not me’akev regarding this. Now the Rambam will say how one does the order of kiddush and havdalah. He doesn’t say, for example, may one also eat after one says “hamavdil bein kodesh l’chol,” may one also eat? He doesn’t say, no. Seemingly, if the reason why one may not do melacha is that it would drag him away from this. Seemingly he should also have begun [saying] one may eat. No, why not? You see that he tells you. You see that havdalah over the cup is not me’akev.

Laws of Kiddush: Order of Kiddush, Kiddush at the Place of the Meal, and Kiddush over Bread

Question: Eating after “Hamavdil bein kodesh l’chol”

Speaker 1: May one also eat? After one has said “hamavdil bein kodesh l’chol,” may one also eat? Seemingly, if the reason why one may not do any melacha is because he will become, you want to drag him away from this, seemingly he should also have only begun being able to eat. No? Why not?

Speaker 2: You see what I’m telling you? The point is that havdalah over the cup is not me’akev. It’s not me’akev the… It began that one may not do anything, one may not eat and drink or do melacha, so they shouldn’t forget to what…

Speaker 1: You’ve inserted a reason, but it doesn’t say so.

Speaker 2: In any case, it doesn’t say that one may.

Speaker 1: I know it doesn’t say so, but one must think why indeed did they make a distinction regarding doing melacha that one permitted it after one says “hamavdil bein kodesh l’chol”?

Speaker 2: I can understand, it’s not so complicated. Not so complicated, but it’s not clear. It’s a bit… the problem must stand.

Speaker 1: Yes, but Yom Kippur is like that for the beginning of eating, and that has nothing to do with this.

Halacha 29: Order of Kiddush – Blessing over Wine Before Blessing of Kiddush

Speaker 2: Okay, now, how does one do this? What is the order? The order of kiddush is, one blesses over the wine first, first one should make a blessing of the wine, borei pri hagafen, and afterwards he says the blessing of kiddush or the blessing of sanctification, and one does not wash for the meal until after kiddush. One washes the hands only after kiddush. He says, yes, they should wash for the meal after kiddush, not that one should wash and begin kiddush and afterwards make [the blessing over] bread, but the washing of hands should be between kiddush and the meal.

Details of How to Make Kiddush

The Rambam explains, “How should he do it,” he says like this: Here he will say more details of the custom of how one performs the mitzvah of kiddush. “He takes a cup that holds a revi’is”, one takes a cup that is at least a revi’is, “and rinses it inside and washes it outside”. One washes it out.

It’s interesting that Hebrew has a special word for washing inside and a special word for washing from outside. Yes? There’s an important distinction, because inside there is dirt. “Shotfo” means one pours it over. Inside there is dirt, and outside is not simple. The simple meaning is, inside one must wash it out. Medi’ach from what was there before. There was before in it wine or something, not just an inside, outside, the usual inside remained from last time when one drank, outside is for beauty or something else.

And fills it with wine, one fills the cup, and holds it in his right hand. It looks here like it must be full, yes? The Rambam is hinting here “full of wine,” it’s not enough that just a half cup, it must be full to the top. Just as the cup is full, yes. And holds it in his right hand, one grasps it with the right hand, and lifts it from the ground or from the table – here we’re talking about the ground in the manner when people used to eat the meal on the floor – one lifts it a tefach or more, and one should hold it in the hand, and should not assist with the left, he should not also add the left hand to help hold the cup. One should hold it only in the right hand, and blesses over the wine and afterwards makes kiddush.

Speaker 1: Yes, what is the concept of why should it be “should not assist with the left”?

Speaker 2: The importance. The importance is not to help, the importance is holding it with the right hand.

Speaker 1: No, no, he doesn’t make any compromises. If one is right-handed, one is right-handed, one doesn’t make compromises that a little “assist with the left.”

Speaker 2: The Rambam says further, “A widespread custom throughout the world” – ah, he brings another, he brings a more logical reason, he leads you like this, which looks like a burden. That is, one must hold the cup in one hand easily, if one holds it with two hands, it looks exactly like you’re struggling. Not just simply about the matter of the right hand, the “should not assist with the left” is an extra thing, that it looks like you’re dragging yourself. Okay.

Custom of “Vayechulu”

He says, “A widespread custom throughout the world to read first” – before one says the blessing over wine, before the first blessing one says “Vayechulu,” “Vayechulu hashamayim,” and afterwards blesses over the wine, and afterwards makes kiddush. And after that, “and drinks a full cheekful”, one drinks a full cheekful, “and gives all the members of the group to drink”, one gives everyone to drink, and only after that, after everyone has drunk, “and afterwards washes his hands and blesses hamotzi and eats”.

It’s very interesting, “widespread custom,” and think, the widespread custom doesn’t appear in the Gemara, it doesn’t say in the Gemara that one says “Vayechulu.” All Jews conduct themselves this way, but it’s not a law, not even like something that appears in the Gemara that one must do. Do you understand what I mean? A custom throughout the world, there is such a concept called the custom of all Israel or of the whole world.

Speaker 1: He says it doesn’t appear in the Geonim, it appears in the Geonim the custom. Interesting.

Speaker 2: I think it appears in the Gemara that the concept that one should say verses of the day while one drinks, that it comes from that. It’s in the hands and such things appear in the Gemara. Simply the concept is because one wants to mention the verse “and God blessed the seventh day and sanctified it,” there appears the word “kiddush,” “vayekadesh.”

Speaker 1: Yes, but generally, one brings the verses of kiddush from Shabbos.

Speaker 2: It makes sense. One doesn’t put “Veshamru,” one puts the verse where it says there “vayevarech vayekadesh,” which brings out the concept of blessing the day and sanctifying the day. It also makes sense, it would even make sense that one should insert it in the blessing. I don’t know why one doesn’t say the verse in the blessing. “Vayedaber Moshe,” one doesn’t do, one says it beforehand, essentially like that.

Halacha 30: Kiddush at the Place of the Meal

Okay, now, until now we have learned that the Rambam hasn’t yet said here that kiddush is connected with a meal. We didn’t know it. One finishes kiddush, “and afterwards washes his hands and blesses,” because we only knew that when it comes in, there is a mitzvah of kiddush. But later he will tell us that kiddush is connected with a meal. This is a new law. One must then make the meal, not that one can, I could have said before, if I want to eat, I must eat at that meal. He says that no, one must.

Simply it has to do with kiddush over wine, not with the essence of kiddush. The fact that it’s a blessing over wine, wine is a connection. It’s not just that one should drink a glass of wine, but the glass of wine should be connected with a meal. Then the glass of wine comes in well, it has a connection. And havdalah one must think whether havdalah has a connection with the meal from before or after. It comes in, we will discuss, but here is a law that kiddush should be at the place of the meal.

How? One should not make kiddush in this house, what does “at the place of the meal” mean? In the same house where one eats. How? One should not make kiddush in this house and eat in another house. One may not make kiddush in one house and eat in another house. But it doesn’t mean exactly like I know for example regarding Pesach, that it must be exactly with the group at that table. I made kiddush in the hall, I will eat in the hall. It should be in the house. It should make a bit of a connection to the meal.

Kiddush in the Synagogue – For the Guests

The Rambam asks, according to this, if kiddush is only at the place of the meal, why do we see that one makes kiddush in the synagogue after davening? Besides the kiddush that was already mentioned that one says in prayer, there is a custom that when one finishes davening, more or less you know, in the beis medrash one makes, one says kiddush. Why does one make kiddush? The synagogue is not kiddush at the place of the meal, it’s not a good kiddush.

He says, it is a good kiddush, because the kiddush has a connection with the meal that comes in the beis medrash. The guests, the guests slept in the synagogue, Friday night there were guests who ate in the beis medrash. So this is the reason why one makes kiddush afterwards.

The Rambam knew, I mean he brings, it already appears in, one already talks about this, the Rambam brings a responsum of the Rambam that this is the reason for the enactment. The custom has remained. Ah, the custom has remained already, but the Rambam says that the custom began, that the original, the essence of the custom is for the guests. So it has remained, but essentially when there are no guests, it’s indeed not a good kiddush, because it’s not kiddush at the place of the meal. Essentially one fulfills one’s obligation, but there is a problem of kiddush at the place of the meal. Very good.

Digression: Kiddush in Chassidic Batei Medrash

Speaker 1: And what happens in a Chassidic beis medrash?

Speaker 2: One doesn’t know about this custom at all. It’s an old custom from the times of the Gemara until the times of the Baal Shem Tov. I don’t know what it has to do with Chassidus, but it appears in the poskim, one indeed questioned what a person who doesn’t make kiddush. It’s interesting, because by the Chassidim the synagogue is the most place of kiddush at the place of the meal. One goes there to make the tish.

Speaker 1: It could be that the tish caused that the kiddush, the kiddush is not there.

Speaker 2: No, but before the kiddush, before the tish one makes kiddush. So perhaps with this one fulfills the custom of making kiddush in the synagogue.

Speaker 1: No, the Gemara speaks of Ashkenaz.

Speaker 2: In the Lithuanian yeshivos they also don’t do it. But in Ashkenaz, yes, every original Jewish shul, Ashkenazic shul or a Sephardic one, makes kiddush Friday night after davening in the beis medrash. And also motzaei Shabbos havdalah, it seems, in the beis medrash.

Speaker 1: Yes, I think so.

Speaker 2: Very good.

Halacha 30 (continued): Kiddush over Bread

Already, the Rambam says, the law that one makes it over wine is generally, but if one desires bread more than wine, if a person likes bread more than wine, yes, or if he has no wine, or if he didn’t have any wine, even if he didn’t say the reason, simply he didn’t have any wine. Then he must first wash his hands, then the order is different. The main point is, then one makes kiddush over the bread, but different from what was said before that one washes only after kiddush for the bread, there is another way, that one washes before the bread. Then he must first wash his hands, bless hamotzi, make kiddush, and afterwards break, and then he cuts the bread. There is such a concept that kiddush should be after the bread is whole, and afterwards one cuts it for eating. Very good.

Havdalah Only Over a Cup, Not Over Bread

But this is only for kiddush. Havdalah one cannot even make over bread and over a cup. By havdalah there is no option of “one does not make havdalah over bread,” havdalah should not be over bread, but over the cup. Why?

“Bachaviusa talya milsa” – The Essence of Kiddush over Bread

Speaker 1: The question immediately comes, what is the meaning of “and if he desires bread more than wine”? Wine is a way of making kiddush.

Speaker 2: No, he says that not. He says that one does it over which thing is important. Very good. It appears in the Gemara in Pesachim that Rav Rabbi Yitzchak, I don’t remember exactly, repeated in the name of Rav, that he was many times by Rav at the table, and he saw like this, that if Rav liked the bread more, he made kiddush over the bread, and if he liked the wine more, he made kiddush over the wine. Understand?

And therefore the Rav says, “bachaviusa talya milsa.” This is the principle, “bachaviusa talya milsa” (it depends on what is beloved). From this language comes the Zohar. It’s a metaphor from this language, “bachaviusa talya milsa.” It was a different time, it was a time in the Gemara that depended on praise, that if one had already washed, then one must make kiddush over wine, and if one had not, l’chatchila one should remember not to wash. But the Rav says no, l’chatchila one may make kiddush over bread if it is more beloved to him. So Rav already held that it’s not something about the order of blessings, but it’s a matter of one takes something important, and it should have a connection with a certain piece of the meal.

Yes. The Zohar learned the laws of kiddush when he began writing in the Zohar, he remembered the language “bachaviusa talya milsa.” He begins right away in the beginning of the Zohar it says, “Come and see, the foundation of kiddush,” and he begins with the Rav’s language.

Anyway, I need to check if someone has noted this piece of the Rav. I think that we already noted last time what they learned, but I already remember when one caught it for him. But specifically they should make a chiddush from our chiddush.

Moral Lesson: A Jew Must Love the Mitzvos

What do we learn from this? That a Jew must love the mitzvos. One cannot do things that one doesn’t love. If one doesn’t love wine, for example, I hold that it’s clear that…

Kiddush Over Wine and Over Bread – Laws 10 to 11

Halacha 10 – One Who Intended to Make Kiddush Over Wine and Forgot and Washed His Hands

Speaker 1:

Yes, I begin right at the beginning, so appears the beginning of the secrets of kiddush. Yes, what is the beginning of the Rebbe’s language. Anyway, I need to check if anyone has noted this piece of Rashi. I think that in the language it’s not noticeable, but I think I had someone who had it. Well, I need to be that it’s a chiddush.

What do we learn from this? So, you must love the mitzvos, you cannot do things that you don’t love. And if you don’t love wine, fine, I hold that it’s clear that…

So, you will drink grape juice that doesn’t have any alcohol, but you will do it. You will make kiddush over bread, just as the holy Rav did. It’s not a matter of eating and drinking grape juice. Okay, the importance of the grape juice is that you’re doing a mitzvah. Okay, fine. Further. By you everything is in order, I’m telling you what to do.

Anyway, further. I have here a question, I have here a difficulty. What is the concept of specifically making washing of hands only afterwards? By us it’s very funny, one makes kiddush, afterwards one goes away from the table, and one makes washing of hands. I think that originally, as one sees in all the laws of the meal, that washing of hands was at the table. The shamash used to bring water. It could be that today when one must drag oneself to the sink, one may wash and make an interruption, not an interruption of kiddush.

There are Jews who conduct themselves this way, the Yekkes conduct themselves this way l’chatchila, that they wash before kiddush. I think this is a stringency, one is not accustomed this way. The gabbaim don’t bring water, only Pesach night they bring it.

Why Havdalah Cannot Be Over Bread

Further, but what is the concept that havdalah cannot be on bread? I mean that it has to do with the fact that bread is simply the meal, we’re now beginning the meal. The importance of the meal, he makes the kiddush for the importance of the meal, the most important thing of the meal. But havdalah doesn’t have the… even if you will indeed find good bread, but it doesn’t come in that way, we’re not now beginning a meal.

So says the holy Seder HaYom, he brings perhaps from the Gemara, that motza’ei Shabbos which establishes a meal upon it is indeed a meal of motza’ei Shabbos. Aha, there is indeed something which is truly melaveh malkah, is truly like an equal child is melaveh malkah, is a fixed meal. But we see another halachah that has to do with this, that havdalah doesn’t have to do with the meal. But it’s still not enough that it’s a melaveh malkah. But next Friday one can see that one will take.

Speaker 2:

Yes, but here later he goes on to say that when one is in the middle of eating one should bentch.

Speaker 1:

Right, Pesach he says, he only says it on bread, but there is no fixed meal, that immediately on motza’ei Shabbos one eats bread. Shabbos night comes immediately bread, one can make kiddush on that.

Seemingly the point would be that when there is a mitzvah to make kiddush on the cup, for example I know by a bris milah or by a wedding, one cannot take a piece of bread by the chuppah and make the blessing on that, because there is importance that it’s not just a ceremony of a chuppah, rather there is in it something that one drinks wine there. Good, but there the wine comes in, the bread wouldn’t come in. The reason why the bread comes in here is because the kiddush is an introduction to the…

Speaker 2:

I agree with you. It’s wine that fits yes sometimes to make, and we see in Tosafos that he establishes it on the wine. Because one can drink a glass of wine in the world, and it doesn’t conduct itself that way. It happens when one has a cocktail, that one honors someone when someone comes as a guest, but someone comes as a guest and one fills him a cup of wine, it doesn’t happen.

Speaker 1:

Right, very good.

The Language of the Rambam in Halachah 10

Yes, halachah 10. Further, one who intended to make kiddush on wine on Friday night, such a thing happens, a person had in mind all the time to make kiddush on wine on Friday night. But he forgot that he’s going to drink wine, let’s say he’s like Rav, that one week he does this way and one week he does that way, and he didn’t remember what he wants to do today. And he forgot and washed his hands before he made kiddush, he already washed himself, he already made the blessing al netilas yadayim seemingly, he is fit to make kiddush already on the bread. Let him make kiddush already on the bread, and let him not make kiddush on the wine, even though he washed his hands improperly, because he washed himself several times not. And consequently, and he already made the blessing al netilas yadayim, let him instead make afterwards the blessing on bread.

Discussion: Wet Hands from Wine – Tumah or Dirtiness?

It appears here that the concept that afterwards they become wet, the hands should become wet from wine, one doesn’t wash oneself there again, because tumah applies to it.

Speaker 2:

No, I think, I don’t know if I remember well, there is something of a concept that when one drinks from a wet cup one can become again tamei. Yes, the whole thing of washing netilas yadayim is… I don’t believe that when one drinks from a wet cup one becomes…

Speaker 1:

No, if the cup is tamei, if the cup is tamei, with the wine his hands will become tamei.

Speaker 2:

No, no, not such a thing. What am I holding? What should it hear perhaps from drinking? Does one’s hands become tamei from drinking? The Chagur, if someone who drinks while the honey drips from the liquid in the hand, yes very good. Let’s purify ourselves. And not immerse, when one drinks one already puts in the hands in the cup. Yes, but every Jew who becomes dirty from the wine of the week, would kiddush do something rank, I estimate myself also, but something is something rank, I make no sense.

What, all this chas v’shalom to me, or did we say normally, if one must fill it. Sometimes it doesn’t mean, hello, sometimes it doesn’t mean like the Golah of Prague, so one fills amen a shis’e’meint like. Fill! That like, like… normally, and long wrestle. When that comes upon you a guest, you don’t bring a small cup, you bring a full cup, a full cup doesn’t mean until if so that it pours that one cannot hold the mouth. It cannot be not bechach kir’osi zei muli, say to yourself muli means according to the matter, means oath with not it must run, they are not able to lift up the cup, such a thing.

Eter, eter, says re’uft it should not be able. Okay, the eter stands in the Gemara, in one of the two shitos that it means that there is more glass than wine, that one can see from above the wine one still sees the same from the cup, and the Rebbe Rebbe. Alge prim, it’s not any shmineh, it makes no sense that from kiddush the hands must become dirty.

If what stands in the Gemara, so it brings that if one had washed, perhaps because of a hefsek, not lovleh kad shel yayin. Ah, he says yes, he fits no, he says another reason, he brings from Rabbi Amram Gaon, why wine requires netilas yadayim, consequently it doesn’t fit, no shmineh washing here, akar date meni yayin, what do we have here a ruling. But one doesn’t grasp clearly. If it stands not, it is it would have been still. Why akar date wet, when he washed himself…

Discussion: Gilui Da’atei – The Question of Forgetting

That is he brings, because the Rebbe, so it is from the Rebbe, that if he yes planned at the beginning to make kiddush on the wine, then yes. It is only oveid meant… sorry, oveid yes made kiddush on the wine, even if he… sorry, I’m saying falsely. Even if he wanted to be mekadesh the wine, but he made a mistake he washed himself must have mekadesh on the wine, something would in netilas yadayim belong to the bread and not to the wine. One with kirdishlin, acher shtligus the meal.

I know clearly what the prohibition what should have been a hefsek, and Ramzi he doesn’t have any hefsek. Don’t know why. Perhaps should he eat together with the blessing al netilas yadayim? I don’t know. He says that it’s a hefsek. Why should it be a hefsek? It’s for the need of the meal. If there is a law that one should make kiddush, it’s not a hefsek. Perhaps yes?

Perhaps he brings from the Amoraim that it’s obvious that since he knew that he must have the netilas yadayim with bread… No, he knew that bread is yes beloved to him, therefore he knew that he must wash himself for bread. I don’t understand it. I don’t understand. I don’t understand so well. What should I do?

And he says “gilui da’atei d’lo nicha lei bechach”, which is very strange. What does it mean he forgot? What does it mean gilui da’atei? It’s missing something, right? Right. I don’t know. Okay. Let’s go further.

Explanation of the Situation: When a Person Prefers Bread More

That is until here we have learned kiddush that one makes at night, which is the main kiddush from the Torah, yes, and rabbinically there is on that the wine, which is the blessing of enjoyment. And besides that there is still a mitzvah… It could be that the person knew as he is truly, because he has here a struggle, yes, he is a chassidic person, he wants to make kiddush on the wine because that is always the custom, but he prefers the bread more.

And he says, yes, one will make kiddush on the wine, but he will wash himself. You know that naturally it’s as if his desire pulls him to the bread, but he has the struggle and he created for himself the level, he meant… I don’t know. In short, it’s all such technical halachos. The halachah we’ll learn further, yes?

Halachah 11 – Kiddush Rabbah (Kiddush by Day)

Speaker 1:

Besides that there is a mitzvah to bless on the wine… It’s not the main kiddush, the main mitzvah is at night, but there is still a mitzvah rabbinically to bless on the wine on Shabbos day before one eats the second meal. There is still a mitzvah from… that before one makes the second meal, the meal of the afternoon, one should also be blessed on the wine. And this is called kiddush rabbah, this is called kiddush rabbah.

Why Is It Called “Kiddush Rabbah”?

It’s very interesting, this is called kiddush rabbah, when in truth the main important kiddush is at night. It’s very good to understand, because at night is the main kiddush, that means “asher kidshanu”, “mekadesh haShabbos”, and there is a mitzvah rabbinically to drink wine. And during the day there is no thing of kiddush, only a thing of drinking wine, and that is called kiddush. You drink wine before the meal.

And there is nothing that by someone is not important on wine, he doesn’t need to do that, he can do it also on bread. How can one do it on bread? It’s kiddush. Do you understand what I’m asking? I don’t have here any kiddush, it’s not the concept of kiddush. We conduct ourselves to say verses, but that is just a custom, the Rambam doesn’t even bring it. Essentially the main mitzvah is to drink wine before the meal.

One calls that kiddush rabbah. One says that kiddush rabbah is like a euphemistic expression. Truly at night is the main mitzvah, it’s a kiddush zuta in truth, the smaller kiddush one calls it. But I think perhaps, as you say, perhaps because of that, because one doesn’t say any blessing asher kidshanu b’mitzvosav, perhaps the whole meal is something the kiddush, no? The whole meal is something the kiddush, I don’t know. Kiddush rabbah. Al hamichyah v’al hakalkalah, that is a place that say. I don’t know.

The Language of the Rambam: The Text of Kiddush Rabbah

Afterwards, how is the kiddush? Says the Rambam, one doesn’t need to say any long text, rather one says borei pri hagafen alone. One cannot say, one doesn’t say “mekadesh haShabbos”, “and drink and afterwards gives to Yehudah and foundation”.

The Rambam’s Innovation: Prohibition of Eating Before Kiddush by Day

Says the Rambam, still by day there is the concept, “and it is forbidden for a person” – this goes on the afternoon? Yes yes, “simple the whole day is holy”. He answers the concept of kiddush rabbah.

The Ra’avad’s Question on the Rambam

Asks on him the Ra’avad, he doesn’t understand, said Avraham, “by my life, if it is a reasoning”, the Ra’avad has a source, I don’t know. Or he says a reasoning, “I have never heard a reasoning weaker than this”. This is the worst reasoning that the Rambam ever had.

What is the reasoning? That because it’s called kiddush rabbah, that means kiddush, and before kiddush it says “forbidden to eat”. Says the Ra’avad, it’s not called kiddush, it’s called just so. It’s a sanctity that has no blessing in it, one already sanctified the day long ago last night. You want to sanctify bread, you can sanctify a day also on bread. Hamotzi is your that. What is relevant not to eat before that?

The Ra’avad asks such a scholarly question: How is it possible not to eat Shabbos in the morning before kiddush? You want to eat, let’s say someone doesn’t eat hamotzi, okay, today he doesn’t eat hamotzi, there’s an obligation to eat bread. He makes a meal without bread. When he eats, that’s the kiddush, there’s an obligation. Kiddush is nothing, kiddush is only a hagafen. So how is it possible to eat before kiddush Shabbos in the morning? He asks a question.

Answer: The Distinction Between Night and Day

The answer is, it has to do with the word kiddush rabbah. The Rambam said that there is something called drinking wine, which this is called kiddush Shabbos. So by day there is no kiddush on the bread? When one drinks wine? If one eats bread there is something that one adds besides the meal. But in the afternoon, if one didn’t drink one did nothing besides the meal. Because then with drinking wine before one did something that is called kiddush rabbah.

Speaker 2:

Even at night one may simply, this comes more into effect by day than at night, but that is only a mitzvah and so on.

Speaker 1:

At night one can make without bread, by day one cannot? Yes, because at night you have a blessing of… you have the blessing of kiddush. And if you say the blessing of kiddush on the bread you meant the bread.

Kiddush Rabbah by Day and Kiddush Before the Day

Halachah 29 (Continued) – Kiddush Rabbah by Day

Speaker 1:

The Rambam said that there is something called drinking wine, which this is called “kiddush rabbah”. So by day there is no kiddush on the bread? You must drink wine? Somewhere like at night? There is something that one adds besides the meal. By day, if one didn’t drink, one did nothing besides the meal. But when one drinks wine before that, one did something that is called “kiddush rabbah”. Even at night, one says that there is a stringency by day more than at night, but in practice it’s only a mitzvah min hamuvchar. At night one can make on the bread, by day one cannot. Yes, but at night you have a blessing of kiddush. If you say the blessing of kiddush on the bread, you made a blessing of kiddush. Then it’s still all fine. But by day the whole blessing is only the drinking of the cup of wine. That is the kiddush rabbah, the cup of wine.

It’s a simple reasoning, true. He says a simple reasoning. It’s a simple reasoning. Not, one must know what it truly means. Why is it called “kiddush rabbah”? And when one will know what “kiddush rabbah” means, presumably the problem will be solved. Why is it called? How can one eat? I ask you, how is this possible? I want to ask you a second question. May a person drink wine before kiddush? It makes no sense to say that, true? At night it makes no sense, right? Right. So, it can make sense for example that he drinks wine not at the table, not in the place of the meal. He drinks a cup of wine not next to the meal, one may, one may make kiddush not in the place of the meal, one is not fulfilled. So he will make like a ba’al zacharon. It’s not a sin. He just needs kiddush again when he makes a meal. Forget these things, go see kiddush in the place of the meal, true. But in short, I hold that one must rule like the Rambam. The Rambam makes a thing sense. Simply Lechem Mishneh, added a third before the meal.

Practical Difference – Eating Before the Reading

I want to bring this out for the practical difference. But you know that I have another proof. He indeed brings the responsa of the Rambam, he brings there that one cannot eat any things before eating. For the practical difference, for all the Jews who eat by the reading or whatever in the morning after davening, let’s say. Then there are all investigations what is the source at all. From when does the obligation of kiddush in the morning begin? Yes, from the reading, from that. Therefore one doesn’t need to come at all to the whole thing, because the Rambam says, when you eat, that should be the kiddush. What is the problem? Now you make kiddush on types of mezonos, and you have enjoyment.

Speaker 2:

He indeed makes a question. That one usually makes a Shabbos snack in the morning. So what is that truly… He eats certainly, then there’s no question, he eats, he just makes sure that the eating is there.

Speaker 1:

The Shinover Rav said that if one drinks before davening, women he said, on a man also, we’ll see soon, one should make kiddush on the coffee. But it appears here that the whole kiddush is the borei pri hagafen.

Speaker 2:

Okay, he said that one can make kiddush on coffee, according to the custom in… chamar medinah.

Speaker 1:

Yes, it doesn’t say chamar medinah on kiddush in the Rambam, it only says on havdalah, but we’ll see soon. Not clear. But the custom in Galicia etc. etc.

Explanation of “Kiddush Rabbah” – Adding a Cup of Wine

But it’s nice, because according to the Rambam seemingly the point is, the essence of adding a cup of wine in a place where it’s not lacking, that is the kiddush rabbah. It means, because without this it’s just a weekday. Ah, he’s now hungry in the afternoon, it’s after davening, he eats. He adds a cup of wine, that gives it importance, that is called kiddush rabbah. And with this he sanctifies the day, he makes importance for the day by beginning with a cup of wine.

So if so, he begins with perhaps a small brandy glass, when there is a… he says afterwards “Baruch Atah Hashem mekadesh haShabbos”, no importance there’s no problem, what do you need? You already have the kiddush of words. It says in books, but it’s still.

It comes out a strange thing that kiddush of the day is much more stringent than kiddush of the night, because you make a kiddush rabbah. Ah, you can dei Torah, from that because one drinks, because one must drink. At night one doesn’t need to drink, it’s not kiddush rabbah. According to this one must drink, it’s a greater kiddush.

Story of the Dinover Rav by Rizhin

Digression – Grape Juice and Manischewitz

There was a Hasidic… the Dinover Rav, Naftali’le, some Ropshitzer grandson came to Rizhin, and he asked him which meal was the greatest matter for him on Shabbos. He told him, according to Kabbalah there is a dispute, three levels, three aspects. He says that for him the greatest meal was Shabbos morning, because they drank, they could make kiddush on brandy, so he was more joyful.

Speaker 2:

Anyway, kiddush rabbah, “d’vei teima midi”. “Chamra tava d’vei teima midi”.

Speaker 1:

Yes, very good. So, yes, it’s worth continuing. Until here we have learned. Ah, one more law. Until here, on the contrary, if so, that those who drank brandy was perhaps a bit of a stringency, because at night one was lenient with wine from the vat, it doesn’t make joy, one fulfills the obligation, because one does say “mekadesh haShabbos”. In the morning, for the people who only had wine from the vat, they said, “No, now take something good, something that makes joy, that makes importance for the meal.”

Digression – Grape Juice and Manischewitz

Speaker 2:

I don’t know of any matter that tzaddikim drank grape juice at kiddush. In the morning? At night, everything’s fine. A tzaddik, do you perhaps know a rebbe who makes kiddush on grape juice?

Speaker 1:

No, I don’t know. Okay. The teacher makes kiddush on… grape juice is a completely new thing, because it spoils quickly. Must spoils without a fridge, without preservatives, so it’s not a realistic thing.

I once heard about why there is the question why in America, why the world is accustomed to ice? Jews on Shabbos, kiddush. I saw a Hasidic Jew said that he complained that the Manischewitz wine that they used to drink in America on Shabbos, that made the world fall away. Anyway, if he would have complained that the Manischewitz is filled with ice, he would have understood better.

Speaker 2:

Yes, he would have seen that it’s actually a mitzvah.

Speaker 1:

Yes, okay.

Law 14 (30) – Kiddush and Havdalah While Still Day

In short, further. Fourteen. We have learned that one must sanctify Shabbos. The Rambam learned that at its entrance and exit there is kiddush and havdalah. But the Rambam says that there is a condition in this: one may indeed make it even before Shabbos. Yes, “A person may make kiddush over the cup on Friday afternoon while it is still day, even though Shabbos has not yet entered, and similarly one makes havdalah over the cup while it is still day, even though it is still Shabbos.”

The Rambam Doesn’t Say One Must Accept Shabbos

So, by the way, the Rambam doesn’t say – I just want to bring this out, because now it’s summer, the world makes early Shabbos, part of the world – the Rambam doesn’t say that one must accept Shabbos then. He says, one can make kiddush for Shabbos even before “Shabbos has not yet entered”. He also doesn’t say any conditions, it must be before plag, after plag, before Mincha. He doesn’t say when, but he says, it can be a very long time earlier.

Speaker 2:

No, why not? Because the Rambam says, why did we learn that one can… havdalah, for example, one can say until Tuesday.

Speaker 1:

Yes? No, post facto. If he didn’t bless. Look, look, let’s finish first this piece, because it looks like a bit of a contradiction. Because here he says while it is still day. And similarly one makes havdalah over the cup while it is still day even though it is still Shabbos, because the commandment of remembrance is to say it both at its entrance and exit, the mitzvah of remembrance is to honor the Shabbos at its entrance and exit, and also a bit before Shabbos. It’s also okay that one does it a little before the time.

What Does “A Bit” Mean?

Speaker 2:

That the Rambam said “a bit”, he doesn’t mean just randomly.

Speaker 1:

No, but it must have some connection, if someone makes kiddush Friday morning, with what is he honoring the Shabbos? Understand? It’s not connected with the Shabbos, and you see that it has something to do with the Shabbos.

Speaker 2:

Yes, I understand! The Rambam says “a bit”. He means by “a bit” he means to bring out that it’s not simply that when Shabbos falls one must. When it comes, when does it come? We say Shabbos today, Friday for tonight Shabbos comes. We’re talking about when the holiness of Shabbos is about to come.

Speaker 1:

Yes, I understand. One can already understand the poskim who wanted to make a time for this “a bit”, and they say plag hamincha. But I don’t see that it’s so necessary. One can say so, why does one make it erev Shabbos? Because seven o’clock, six o’clock, is already a normal day, one already eats supper then. So then it’s already erev Shabbos. It’s actually a logical argument, there are people who argue that perhaps one doesn’t need to stop work at all, because truly, according to halacha it goes by sunset, but our order of life doesn’t go by sunset. So it’s an aspect of Shabbos. What makes it that today Shabbos comes? Understand? I don’t see that one needs to search so much.

In short, I already know, he brings that in Responsa Maharil it says plag hamincha, I don’t know, one needs to look what the source is for this, but in the Rambam I don’t see that it should say so. Understand what I’m saying?

Speaker 2:

Right. It seems that as you say, I agree that it can’t be Friday morning at six o’clock. But it could be that the Rambam would also agree that if one is still doing work, it’s something such… because the kiddush doesn’t stick with the Shabbos.

Speaker 1:

I don’t agree, one may still do work.

Practical Plan – Shabbos Meal for the Children Friday Afternoon

I’m thinking of doing so, because for my wife and my children who go to sleep very much they make erev Shabbos very much, I don’t have the strength for it. I think I have an idea, according to my innovation, if the great rabbis will agree with me, I want to argue that one can make the meal and afterwards go to shul. We daven in shul at eight thirty Mincha during the week, so one can already be after the whole meal. One can make kiddush with a blessing, have a meal with the children, the children go to sleep the children, and go to the beis medrash to say Kabbalas Shabbos. What’s the error? Who says that the meal comes after honoring Shabbos?

True, this is apparently true, because the Rambam is going to clearly say a bit later that one can be exempt with bread and sanctify. It doesn’t have to be that it’s a situation of… But there are other laws that one may not sit down to eat a fixed meal before Mincha, not before Maariv.

Speaker 2:

True, on this you know that one can make a guardian, it’s a different thing.

Speaker 1:

True. If there is perhaps when one drinks, there is… one should only drink right before eating because of before davening because lest it be drawn out. Okay, we can find… for that one, for that one, for that one, one can find an answer.

Speaker 2:

No, but the thing… But it can be, that if it’s on a weekday… besides Shabbos is one thing, now he’s talking about… So, but what the Rambam says here, “even though Shabbos has not yet entered to make kiddush over the cup”, it’s clear, it’s hard to say that a person will stand in his weekday clothes, he’s holding his store open, and he says some blessing of kiddush, and afterwards he goes for another few hours into the week. Because the kiddush has nothing to do with the Shabbos. All the more so if the Shabbos is still in some form, that he honors the Shabbos, he brings out the holiness of Shabbos. If it has no connection, the Shabbos doesn’t stick with the kiddush of Shabbos, I don’t see the proof. I don’t see the proof. Especially if it’s a bit of a blessing over mitzvos, it’s a bit of a blessing over mitzvos, it’s a nice teaching.

Speaker 1:

I’m not disagreeing. I agree. No, why? By havdalah, let me bring a proof from havdalah. Havdalah, one can do work before havdalah, true? True, one must say Baruch Hamavdil, we saw it. It’s not a problem. He’s already working weekdays for two hours, now he makes havdalah, because now he came to the wine. It’s not praiseworthy, one remembers Shabbos.

Rabbi Blumenkrantz’s Inference

He brings about this, he says, Rabbi Blumenkrantz, who was precise in the Rambam like us, we are students of Rabbi Blumenkrantz’s book, and he says that it doesn’t say in the Rambam the word Shabbos, it says “not Shabbos”, and he asks, he says that actually in the Beis Yosef it says in section 268 that the Rambam doesn’t hold that there is an obligation of tosefes Shabbos, but the poskim say that if one says “Barchu” or one says “Bo’i kallah” the holiness of Shabbos takes effect. The Rambam would say, the Rambam would also say, if one already said “Bo’i kallah”, he’s talking about, if one has… okay, another problem, we’re talking about before a… He doesn’t say the problem. He says answers.

Conclusion

Speaker 2:

No no. Yes, say the Rama further.

Speaker 2:

By the way, there’s a halacha that “ein osin mitzvos chavilos chavilos” (we don’t bundle mitzvos together). One mitzva has already been done on this, you should do another mitzva on it. Well, it’s the opposite, then he wouldn’t have needed to. I don’t know. It says if it’s the same thing, it’s chada milsa (one matter). Birkas hamazon with havdala on motzaei Shabbos go together. As if, here he’s finishing the Shabbos meal, he makes a… I don’t know why. There’s another understandable Gemara that talks about this. Okay.

Discussion: Can One Make Havdala in the Middle of a Meal?

Speaker 1:

If so, the main halacha from here is that one cannot make havdala in the middle of a meal. One shouldn’t, one cannot.

Speaker 2:

No, one can, one shouldn’t. One can, if one specifically wants to, one can. He just cannot say a kalla (bride). I mean one shouldn’t. Yes, if you want to make havdala, you cannot continue eating. I mean that you must… Yes, you can make havdala, why not? One shouldn’t, you can use the same birkas hamazon. Why should you do it? I mean one can, why shouldn’t one be able to? Perhaps there’s something here, like we learned earlier. I mean that he can.

Speaker 1:

You see, by drinking one can, yes? If someone is in the middle of drinking, he doesn’t need to pause. He can make havdala, but he needs a cup for the drinking. It seems he can, but…

Speaker 2:

No, he’s saying that by drinking we’re lenient for him. It’s lenient that he doesn’t need to take another cup. He can use the same cup from birkas hamazon. First of all, he’s talking about eating. First of all, he doesn’t need to use the same cup. This is the heter (permission) of the Rebbes who extend shalosh seudos into the night, right? And the same thing, he can use the same cup from birkas hamazon and for… But as I understand, he’s in the middle of havdala.

That the Rebbes conduct themselves indeed, they only have one thing, they make maariv in between, which I don’t know what it means the same cup at the same time. But this is how the Chassidic shtiebels conduct themselves when one makes… one makes, how is it called, benching on a cup and one doesn’t drink the cup, I have no business, I don’t know why.

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

And it’s not a matter, why I’ve already shouted, that when one benches in a shtiebel, one makes a cup, one must drink the cup, so it says in the responsa.

Speaker 1:

Yes, drunk.

Speaker 2:

Why not?

Speaker 1:

It’s not forbidden to drink, this is still part of the order, it’s not…

Speaker 2:

Both times, it seems so.

Speaker 1:

Yes, clearly, I don’t know.

Speaker 2:

It seems the opposite, it comes from the Rebbes, there the Rebbes do so, if he covers the cup and he says maariv and then he makes kiddush on the same cup, obviously this is a matter…

Speaker 1:

If he makes kiddush on the same cup.

Speaker 2:

That makes sense.

Speaker 1:

He drinks it then.

Speaker 2:

He drinks it then.

Speaker 1:

Yes. But if not, then I don’t know why one should do it that way.

Okay.

Halacha 30: If One Was Eating and Finished His Meal at the Onset of Shabbos

Speaker 1:

If one was eating, a person was in the middle of eating his meal, and evening of Shabbos arrived, and he finished his eating at the onset of Shabbos, he stopped eating when Shabbos came,

then he blesses birkas hamazon first, he must first bench birkas hamazon, and afterwards makes kiddush on a second cup, then he should make kiddush afterwards on an extra cup.

Notice, earlier we learned if he’s still holding, he wants to continue with the meal, he wants to continue eating, they told him that out of respect for Shabbos he should put down a tablecloth, he should look like he’s beginning a new meal, and make kiddush and continue, but if he has already finished eating, he doesn’t want to continue eating, now the question is about the benching and the kiddush, that here in this halacha that one cannot do it on the same cup, the novelty already says here is

that one cannot do it on the same cup, because we don’t make two sanctifications on one cup.

Discussion: Birkas Hamazon on a Cup

Speaker 2:

If both things have a halacha of doing it on a cup. Birkas hamazon on a cup, although the Rambam hasn’t told me clearly anywhere that birkas hamazon must be on a cup.

Speaker 1:

Later he said in the laws of birkas hamazon.

Speaker 2:

Did you see in the laws of birkas hamazon?

Speaker 1:

Making it on a cup, but I remember, it’s not… first time, I don’t remember what it says there, but it’s not entirely certain that it says in the laws of birkas hamazon that one should make it with a cup.

Speaker 2:

Okay, I don’t remember it. In the laws of blessings chapter 7, yes, the Rambam spoke about kos shel bracha (cup of blessing), making benching on a cup. It’s like a beautification in birkas hamazon.

This cannot be done with the same cup, because one might think that

Ein Osin Mitzvos Chavilos Chavilos — Kiddush and Birkas Hamazon on One Cup

The Rambam’s Position: Not Making Kiddush and Birkas Hamazon on the Same Cup

Speaker 1:

But the halacha is not so, that one shouldn’t bench and make kiddush on the same cup, “two mitzvos on one cup”. We don’t want one to do two mitzvos on the same cup. That is, the cup is a beautification for birkas hamazon and it’s a beautification for kiddush.

The Rambam says, the mitzvos of kiddush and the mitzva of birkas hamazon are “two mitzvos from the Torah”, they are two different mitzvos from the Torah. Both are mitzvos from the Torah, and they are two different types, they are two different mitzvos. And you now want with the same cup to make a beautification for two mitzvos. It looks like you want to discharge, it’s not love of the mitzva that each mitzva receives its own importance, its own preparation.

Question: Why Is Havdala Different?

It’s interesting that if one were from the Torah and one from the Rabbis, for example. Perhaps one can think that perhaps regarding this havdala is different. They learned that havdala he does make on the same cup, true? Yes, because perhaps according to those who say that havdala is rabbinic it made sense.

But the Rambam doesn’t say that havdala is rabbinic, the Rambam holds that havdala is from the Torah. So one must understand some other distinction, because it has something to do with. I don’t know if the Rambam is specifically in the words “from the Torah,” or he means to say that they’re two different mitzvos. It’s not… “two mitzvos from the Torah”, two different mitzvos, that there should be no connection. He could have thrown out the words “from the Torah,” yes.

The Cup by Birkas Hamazon Is Not From the Torah

The Rambam did say that kiddush and havdala he said “to remember it at its entrance and at its exit”. By both, the cup itself is not from the Torah. It’s certain that the cup itself is not from the Torah. The kiddush on wine is already from the Torah, it’s not even a Tanna.

But the essential mitzva of birkas hamazon, a cup by birkas hamazon is certainly not, not even rabbinic, that it’s only something important. But the point is that it’s something important that goes with birkas hamazon. Okay, I need to check what it is, not that’s my point now, but I mean to say, it’s certainly not as important a mitzva as kiddush.

The point is however because it’s a part of birkas hamazon, therefore we don’t want, it’s a disgrace to the mitzva of birkas hamazon, I mean to say. It’s not a disgrace to the mitzva of kos shel bracha of birkas hamazon.

The Maggid Mishneh’s Answer: Havdala and Birkas Hamazon Are Both “Afterwards”

He brings a distinction, the Maggid Mishneh, and we’re only saying this so we’ll understand why by havdala one does make it on the same cup.

There is what it says that it’s two matters, the Gemara calls this “ein osin mitzvos chavilos chavilos”. One doesn’t pack in both, I don’t know how one calls this “chavilos chavilos,” one doesn’t pack in, everything on one cup, one packs in mitzvos. Each mitzva has its piece, the same cup, one grabs a hitch with the mitzva, another mitzva, one should spend extra on each mitzva. Like, okay, I mean to say that according to my understanding, that when a Jew does a mitzva he gets a glass of wine, for two mitzvos comes two glasses, it can’t be the same wine.

But, yes, regarding havdala, he says the Maggid Mishneh in the name of one of the commentators, I don’t know who, that the distinction of havdala with birkas hamazon, that in birkas hamazon it goes on the past, it was Shabbos, Shabbos has ended. Not clear that this is the meaning of birkas hamazon, birkas hamazon is on the meal that was eaten. Yes, kiddush is for the future, on the Shabbos that’s coming now, so it doesn’t go together.

That doesn’t mean “ein osin mitzvos chavilos chavilos”, that doesn’t make sense.

Speaker 2:

But, no, it does.

Speaker 1:

That means “ein osin mitzvos chavilos chavilos” there’s a condition here, specifically when they’re two matters. If it’s the same idea, one can do it. Like one makes six blessings of the seven blessings on one cup, no one says that one must make six different cups, because it’s one subject.

Critique of the Maggid Mishneh’s Answer

It’s really not at all the simple meaning of the Maggid Mishneh, because “ein osin mitzvos chavilos chavilos” means that you’re disgracing the mitzva. And these are two, even if both have some certain… Okay, he found some characteristic where both have a connection. Yes, they have a law that both are “afterwards,” both are a blessing “afterwards,” an after-blessing. Because this is an after-blessing on Shabbos, and this is an after-blessing on the meal.

He makes this, it’s enough from two types of things. This is a mitzva of “remember it on wine”, and this is a mitzva of “and you shall bless Hashem your God”. Because this is a Shabbos thing. It does go together. That when Shabbos has ended, thank God we ate, thank God Shabbos has ended. Birkas hamazon is a mitzva on eating, because one is satiated.

Speaker 2:

Certainly it has. Is birkas hamazon of Shabbos and birkas hamazon of a plain Tuesday the same birkas hamazon, the same mitzva of birkas hamazon. It’s a different day. Does birkas hamazon have something to do with Shabbos? If someone doesn’t bench on Shabbos, has he nullified Shabbos and nullified the mitzva of birkas hamazon?

Speaker 1:

No, no, they go together. Like you understand, you’re about to learn, when one makes kiddush of Yom Tov that falls on motzaei Shabbos, one also makes both on one cup, yes? You understand? Because it’s the same subject. Now comes Yom Tov, because there first of all, kiddush and havdala are indeed from the same mitzva, they come out from the same place, one mitzva. On this you can say that it’s one type of mitzva, because in both it comes from one thing in the Torah, you’re honoring the mitzva in the Torah at once. But this is two different mitzvos.

Speaker 2:

I don’t understand the meaning. I don’t understand the problem. It makes sense, one finished the meal, one finished Shabbos, one makes a blessing on this. If one finished the meal of the week and Shabbos begins, these are two different subjects, understand?

Speaker 1:

I don’t agree, because birkas hamazon has nothing to do with Shabbos or with the week. Birkas hamazon is not a time-bound mitzva, it has to do with bread. Birkas hamazon is a set with bread, havdala is a set with Shabbos. Further.

Discussion: Is the Maggid Mishneh’s Answer a Good Reasoning?

Speaker 1:

Okay, at this point you’re just being difficult.

Speaker 2:

No, you don’t need to answer by force. Because I’m asking a question, must you answer by force?

Speaker 1:

It’s a bit of a crooked reasoning, it’s not a good reasoning. Because “ein osin mitzvos chavilos chavilos” is a principle throughout the entire Torah, that because of the importance of each mitzva one should give each mitzva its extra cup. He should say that here it’s different because there’s something that they’re two in-laws, the two mitzvos, and both are “afterwards.”

By the way, it’s not a principle throughout the entire Torah, it doesn’t say so. It’s a principle, he says it in a general way, even… what is such a principle? Even “ein osin mitzvos”. We need to once actually sit and understand what it means at all.

Speaker 2:

You say the reasoning is crooked. Because from what I see, it doesn’t mean anything, both ways. That is, I’m explaining logic. It’s not such logic like good logic to build with this an airplane. An airplane needs logic to be necessary, either it runs electric or it doesn’t. But all these things are reasonings. When we say that a reasoning is good or not good, I don’t know exactly what we’re arguing about at all. Because I don’t understand what we’re arguing about now. I shout yes, it makes sense, in my head it makes sense, and in your head it doesn’t make sense. So what do we do now? Nothing.

Speaker 1:

One says the truth, we haven’t better written out the two reasonings. But what does one do? No, because this isn’t just us. Everyone, the Raavad when he argues with the Rambam about the same thing, you can hear what the Rambam’s reasoning is. The Raavad will say, “I have a different reasoning.” No, but we need to understand.

My question is bigger. The commentator that the Magen Avraham brings down here, also when he said this knew that it doesn’t make much sense. Because he also had a study partner, and the study partner told him that it doesn’t make sense. He knew that perhaps he can find a bit of sense. He knew that it doesn’t make sense. Because it’s a weak reasoning. He brings it up because there’s nothing better, because it’s a somewhat difficult question. What’s the distinction between havdala, birkas hamazon, and kiddush, birkas hamazon? He brings up somewhat of a half reasoning.

Speaker 2:

I would have thought the opposite, that I don’t see what the problem is. One has now finished the meal, now Shabbos is ending, one makes both at once. “Ein osin mitzvos chavilos chavilos” is not such a strong law that must apply throughout the entire Torah. Someone brought up that by this thing, when it’s actually kiddush and birkas hamazon, perhaps one is a bit further removed from the other. There the Tanna brought the thing “ein osin mitzvos chavilos chavilos”. This isn’t applied just like that, it’s such a principle, it’s not an iron principle. He made this by this thing specifically.

Speaker 1:

Okay. Where else is there “ein osin mitzvos chavilos chavilos”?

Speaker 2:

This is in the poskim. I’ve seen elsewhere applied “ein osin mitzvos chavilos chavilos”. Chavilos chavilos and chavilos is this the only time one does it?

Speaker 1:

Yes yes.

Speaker 2:

You mean that one shouldn’t make two mitzvos on one thing?

Speaker 1:

No, I’m telling you why, because I remember a language that something that was designated for a mitzva one should do with it another mitzva. Doesn’t this apply to the cup?

Speaker 2:

No, it’s the opposite of ein osin mitzvos chavilos chavilos. Exactly the opposite, taking the same cup that one made one mitzva one should do another mitzva.

Speaker 1:

I know, one should leave the blood from the metzitza u’fia and then blow shofar.

Speaker 2:

Ah, it does say other things. I have a marketing campaign.

Speaker 1:

Okay, in short, one must learn.

Discussion: Objects of Mitzvos — Using an Object from One Mitzva for Another Mitzva

Speaker 2:

On the contrary, I think that if I remember, that one that came to the room of the mitzva, is more like when it’s left over, like the object of mitzva, like you say, the lulav that’s left over, one should burn the chametz with it. It says about this in the Gemara already such a thing. And the reason is burning, and it wouldn’t make sense at all that one pulls the same mitzva, it’s not doing two mitzvos with one cup, it’s more that one has used up the cup, imagine if the cup had been left over, one didn’t drink, a cup of blessing needs to be drunk, one doesn’t drink it, but it says it’s different, it’s if, that when it doesn’t remain and it goes in the garbage, okay, one can make it another mitzva, or while reaching the garbage, one can accept a mitzva of burning something.

One subject of mitzvos chavilos chavilos is more when one saves, because one wants to spend less, but one wants to use the same cup for both things, versus then is when it applies to other things, one with things standing mitzvos one after another, when it’s not clear. Okay, one can learn perhaps, the rabbis are teachings on this, it’s a sort of things can be by the lesson of Yom Tov, because it’s not a matter what is truly a matter, so he allows no action.

Speaker 1:

Ah, you see, mitzvos of the Rabbis is this or, you see like the Maggid, he brings that here on the Maggid it says indeed, when before the lesson of blessings one makes on one thing with the rabbis. But perhaps one should have truly made seven cups on the lesson of blessings.

Speaker 2:

Oh, it’s like a nice stringency, no?

Speaker 1:

Okay, we’re going further. Again, the Kessef Sofer brings the language around, and this is a mitzvah d’rabbanan, a mitzvah like the Rambam writes, this is a mitzvah from the Torah. This is all built on the four answers that he brings here. Okay. Let’s go further. Okay.

Transition to New Topic: What Type of Wine May Be Used for Kiddush

Until now we have learned about the topic of making kiddush and havdalah. Now we can learn what type of wine we may use for kiddush. That is, in the Rabbanan, very interesting, in the Rabbanan that one should make wine,

Chapter 29: Kiddush — Laws of Wine Quality

Continuation: What Type of Wine May Be Used for Kiddush

Speaker 1: Okay. Let’s go further.

I see here the Kessef Sofer brings the language of the Rambam, and this is not a mitzvah d’rabbanan, a mitzvah, this is a mitzvah d’oraita. This is all built on this chapter from the Torah, which he brings here. Okay. Let’s go further.

Okay. Until now we have learned about the topic of making kiddush, and now we will learn what type of wine may be used for kiddush. That is, among the rabbis who make wine, there are rules about what type of wine may be used.

Speaker 2: And is this only regarding kiddush, or is this in general when one uses wine, for example to be yotzei for the four cups or whatever?

Speaker 1: It’s a bit different, but let’s learn, perhaps there are stringencies there.

Halacha 14: Wine Fit to Be Poured on the Altar

Okay. One only makes kiddush on wine that is fit to be poured on the altar. What wine? The wine that the Torah said is good enough for the altar, simply good wine. Therefore, if one put honey or leaven in it, which we mention every day when davening with great kavanah, if one put honey in it, it is invalid, by the ketoret, yes. Even like a drop of mustard in a large barrel, for this nullification doesn’t help, for this bitul doesn’t help, even though it gives a taste. Even by the altar bitul doesn’t help, therefore the law has remained also regarding wine.

So it says, so he brings in Hilchos Peirush HaMishnayos, it says arba’ah devarim shenitnu al hamizbe’ach, bechol shehu. Therefore the halacha has remained so also regarding wine, yes. It’s true that one can hear a distinction, that it must be like wine fit for the altar, meaning it also takes on certain stringencies, just as bitul doesn’t help.

The Rambam states, And so we rule in all the West. So we rule in the West. West means the Rambam’s West. The Rambam’s West means what? The Maghreb?

Speaker 2: In the West. Ma’arav means the West.

Speaker 1: Ah, anu morim means from where he comes, he comes from the West, ma’arav is the translation, and the Rambam says in Arabic “Maghreb”, but it basically means Morocco, Algeria, that region. It means, Morocco is much more west than Spain. It’s more, it’s both what is west of Spain.

Speaker 2: The west of Spain, yes. It’s west of Eretz Yisrael after all.

Speaker 1: It’s actually west. But, says the Rambam, “And there are those who permit making kiddush on it”, there are those who do permit making kiddush on wine that has honey. “And I say”, and I will say so, “It was not said wine fit for the altar”, what it says “wine fit for the altar” doesn’t mean to say that it must take on all the stringencies, that it may not have any honey and sugar because it invalidates sacrifices, “but to exclude wine whose smell is bad”, it should be good quality, it should be so good that it was used for the altar. If the altar has some other laws that have to do with holiness, that’s a different matter. But to exclude bad wine, for example, rei’ach ra, wine that doesn’t smell good, or meguleh where there is a concern of danger, where meguleh is presumably forbidden because one may not drink it, but b’dieved one does drink it. Or mevushal, cooked wine which is less important. Shemen katchen lechem, on that one cannot, because these are actually lower quality wines, and this is the main halacha that says it must be wine fit for the altar. Why shouldn’t there be honey? It can make it better. Someone specifically likes wine with honey.

Digression: Historical Background About Wine in Europe

Speaker 2: Right. I mean the interesting thing here is this: in Eretz Yisrael there is wine, because in Eretz Yisrael grapes grow in abundance. In Europe it was cold, and many of the places actually used honey. Honey makes “mead”, or one mixes it into the wine.

Speaker 1: One makes wine from honey?

Speaker 2: One mixes honey into the wine.

Speaker 1: Okay, mixed in honey. But in any case, in Europe one struggled much more with wine. So he says, “Chachamim omrim bechol ma’arav Sefarad”, in those places there actually was quality wine.

Speaker 2: Okay. There was no wine in Europe?

Speaker 1: There was, yes. They made wine from raisins. They struggled much more, and because of this the halacha of raisin wine was very relevant. The Rambam will speak about this. I mean if you ask the grandfathers… It wasn’t as easy to get wine as today. There actually was wine, but there were certain countries where they struggled to have wine. I’m a bit uncertain about this. But okay, you can do it the easy way. It doesn’t cost any money for anything.

The opinion of yesh, a well-known halacha, the opinion of yesh, who are they actually.

Speaker 2: How true is that?

Speaker 1: He says it’s stated in the Yerushalmi, yes, one can make kiddush with yayin kunditon, which apparently means this is a wine with honey or other things added, a sweet wine. Okay.

Halacha 15: Wine Whose Taste is Like Vinegar

Says the Rambam, wine whose taste is like vinegar, he says that wine whose smell is bad is not good. Says the Rambam, rei’ach ra is forbidden, but rei’ach ra is not the only thing. If the taste is not good, the taste is like vinegar, even though its smell is the smell of wine, one does not make kiddush on it. And similarly dregs on which one put water.

Speaker 2: What about wine whose taste is vinegar, for example, would it have been kosher for the altar?

Speaker 1: It still has wine, it still has wine.

Speaker 2: Does it still have any connection to the matter of the altar?

Speaker 1: I don’t know, it doesn’t have taste, it doesn’t have good wine. Perhaps to come to the altar.

Speaker 2: But it’s not simple. The Rambam says wine whose taste or smell is bad. He doesn’t say… No, because he says even though its smell is bad. Look, I would have said, one could have simply made it easy, say wine whose smell or taste is bad, or meguleh. No, he says, there is such a type of wine.

Speaker 1: You’re worried about rules and things.

Speaker 2: No, I want to know if… There is such a type… You’ll soon see that it’s the opposite, yes.

Speaker 1: Yes, alright, let’s see. It’s not true that it must be both. It may have a bad smell.

Speaker 2: Not a bad smell. The smell of vinegar and a bad smell are not the same thing. A bad smell is actually that it stinks. The smell of vinegar is edible. I understand that on the altar the main thing is the smell that it makes. If it’s the smell of wine, one doesn’t… One doesn’t taste.

Speaker 1: We’ve already moved on from that. But the smell is only regarding honey, there is the dispute. Now there is a simple explanation. You can call it for the altar, but this is apparently agreed upon even by the opinion that doesn’t agree by the honey.

Speaker 2: No, I’m saying a simple thing, that by the altar apparently the smell is more important, because one doesn’t drink it, and by kiddush one drinks it.

Speaker 1: The Rambam doesn’t hold so. Read further.

Dregs on Which One Put Water

And similarly dregs on which one put water, dregs is the sediment, the leftover residue that remains at the bottom of the wine, which still has in it moisture from wine, and one wants to use the maximum, one puts, one pours in water, which has received a taste of wine. He says, even if it received a taste of wine, but this is not wine itself, it’s mainly water that has a bit of a wine taste, and one makes kiddush on that. Says the Rambam, these words apply, the law that dregs on which one put water is not called wine, only when one did not put on the dregs three parts water and extract less than four, and less than four came out. That means that in the dregs there wasn’t absorbed a quarter of the amount of the whole cup, that means there isn’t in it a quarter wine. But if he extracted four, if he poured in three parts water and four came out, when there was still a lot of moisture, a quarter, this is diluted wine. And they have already learned, I mean in Hilchos Brachos, yes, they have already learned the law of shenatun al hashemarim sheloshah vehozi arba’ah, yes.

Speaker 2: Perhaps in Hilchos Brachos by borei pri hagafen, I don’t remember.

Speaker 1: This is diluted wine, it’s called diluted wine. Diluted wine means when it’s three parts water and one part wine, that’s called diluted wine, and one makes kiddush on it, this is wine.

Halacha 16: A Vessel That Was Full of Wine and One Drank From It

Speaker 2: Can one take another thing that invalidates the wine, because it’s not specifically fixed?

Speaker 1: Yes. A vessel that was full of wine, a vessel that was full of wine, even if it contains several revi’ios, even if the vessel is large and holds a lot, one can fill from it several cups, it has several revi’ios, but if one drank from it, he has blemished it, he has lowered the importance, the wine is called as if blemished, it’s already not, there’s already something in it, it’s already not so important, the person has already drunk from it, and it is invalid, it has become invalid for kiddush, and one does not make kiddush on the remainder, one cannot make kiddush on the remainder, and it is like leftover cups, just like on a cup, you understand, just like one has already drunk from that cup, it’s not a nice… That’s the word, that blemished, even the thickest large bottle, it’s not a real cup, but it’s leftover cups, therefore it’s not a proper thing, you can’t make kiddush on it.

Speaker 2: Yes, continue.

Speaker 1: What he means is that by the previous halacha that one cannot make with the same cup, also doesn’t mean that one can drink a bit and then pour again. One needs literally a new cup because of the matter of blemish.

Speaker 2: Yes, the Shulchan Aruch says that one can pour in a bit of new wine, then it becomes fixed.

Speaker 1: Yes, the Rama… One pours it back in from where?

Speaker 2: The Rama doesn’t say, he doesn’t say so, he says more… there… even strengthen with any majority…

Speaker 1: Ah, you mean to say that one pours directly in even… from the obligations, why do we need to come with the wine?

Halacha 17: Wine Whose Smell is Like Vinegar But Whose Taste is Like Wine

Speaker 2: Yes, wine whose smell is bad, wine whose smell is bad and whose smell is vinegar but whose taste is like wine, but what has a smell like vinegar and the taste is like wine, one makes kiddush on it.

Speaker 1: The taste is after all like a bad smell, as it was said earlier. Here it fits a smell of vinegar but one goes after the taste. Well as said, the taste… if the taste is vinegar, even if it smells like wine it’s not good, but the opposite is good, this depends on the taste, not on the smell.

Speaker 2: No, but it was said smell and bad one cannot, but the smell of vinegar doesn’t mean a bad smell. The smell of vinegar is not a thing.

Speaker 1: Right. Vinegar is not bad, vinegar is a good thing. More sour or what. Vinegar means vinegar, but one uses it, it’s a good thing. Vinegar can be used for recipes, for recipes, one dips in it the bread, yes?

Speaker 2: Pesach night, it’s an important thing, dippable, but it’s not wine.

Speaker 1: Right.

Diluted Wine, Raisin Wine, Fermenting Wine

And similarly diluted wine, and raisin wine, diluted wine which he said earlier, wine with water, or wine that one made from raisins, one makes kiddush on it, provided that the raisins still have moisture in them. But it must specifically be raisins that still have wetness in them, that if one presses them their honey will come out, so that if one wanted to squeeze them the… he calls wine from it… he calls it honey, because it becomes thick. Not wine, it’s the honey, the honey is more than a gram of water. He says that by the raisins, the hard part of the inside is… yes, the drop, the dried drop. It must be enough that the syrup can come out, a bit of juice… some juice must be able to come out, this is not water, it’s more a thick juice, that’s called the wash.

Speaker 2: Right. But by raisins it seems it doesn’t work with hotzi shelisho, hotzi… This is a different type, because the water receives the taste of the whole raisin and soaks in it. But still there must be the honey.

Speaker 1: Yes. It’s a different method. It’s not for yes.

And similarly fermenting wine from the press, wine that is fresh out of the press. One has just squeezed it, this is what we call must, wine after squeezing. The process has begun umm…

Kiddush and Havdalah — New Wine from the Press, Chamar Medinah, and Yom Tov Kiddush

Halacha 17 (Continuation) — New Wine from the Press and Squeezing a Cluster of Grapes

Speaker 1: It’s more a thick juice, which you mean is the wash.

But by raisins it seems that go work it not with hotzi sheloshah, hotzi that. It’s a different type, because the water receives the taste of the whole raisin and soaks in it. But still there must be in it the honey. This is the other method.

And new wine from the press — wine that is fresh out of the press that one has just squeezed, what we call must, wine after squeezing before it has begun to ferment, one may also make kiddush on it, it is also kosher.

And a person squeezes a cluster of grapes — one can even not from the press, but one can literally squeeze by hand, give a squeeze on a cluster of grapes, and makes kiddush on it at that time. That means, right then. At that time means like on that day, because one may not squeeze on Shabbos. He means to say erev Shabbos, he said earlier that one can make kiddush before Shabbos. But the point is that he can give it a go right away.

What is the novelty that press is not specifically? He means to say poor wine that is… There’s no difference, press is the same. It’s stated so in the Gemara, that’s what he means to say. He says it’s a hiddur, a nice thing from making Shabbos. It doesn’t say there wine, because it doesn’t have the taste of wine, it’s grape juice. It’s b’dieved.

Discussion: Grape Juice is Not Kosher for Kiddush

Speaker 2: B’dieved is not b’dieved, because very many people cannot drink wine, and grape juice is their way of being yotzei wine.

Speaker 1: No no, there’s no simchah in drinking grape juice. What one may drink new wine from the press is because it’s a wine, it’s still fresh, and it’s in the middle, it’s not yet completely wine, but not a grape juice which is just a simple sweet drink.

It goes back to what you say that kos shel brachah when one doesn’t drink it is Purim, or kos shel brachah when one gives a taste a drop, where there is a matter of kos shel brachah. But, not everyone likes wine, but everyone wants to do mitzvos properly, one does it as it appears, even if it’s not the real thing, it doesn’t have the content of it. Wine is not important when it’s yayin hamesame’ach, but if it’s called wine, wine one is yotzei. The same reason why people drink kos shel brachah and one gives a small sip, because one wants to be yotzei something. You say it doesn’t make sense, it’s true. But people don’t change so quickly to start liking wine, but they want to do the mitzvah.

He may make kiddush on bread. It’s stated explicitly in the Rambam. Perhaps in the Shulchan Aruch it doesn’t say so, but the Rambam ruled that if someone doesn’t like wine, he should make kiddush on bread, because that he likes. That’s what they liked then.

But not that he should make kiddush on grape juice. That is completely invalid.

Speaker 2: Okay. Medinah sherub yeinah… So one is speaking here of wine chaviv alav, you like it better than the bread.

Speaker 1: The Rambam doesn’t make a distinction. I know, I’m sure it’s b’dieved. And I also hold that grape juice is not wine chaviv alav.

Speaker 2: Why not?

Speaker 1: Because I’ll tell you. Wine chaviv alav, one calls it new wine, one doesn’t call it grape juice. Grape juice is just a new thing. One barely had grape juice before, right? It’s not wine, it’s not… I don’t understand the question.

Wine is dear to him, there is a person who loves a shiur, he doesn’t want to wait until it becomes wine. He has now squeezed out the grapes, it’s sweet, he holds… I’ll tell you even more. Here we’re talking about a… when one goes into the vineyard, yes, then bimei betzir ha’anavim, yes, there is a season in the year, let’s say, yes, Tammuz? And it’s already a whole yom tov, they bring the wine, there’s already new squeezed wine. Okay, one can already make kiddush on that too. But one buys grape juice in the store, and convinces oneself that one is making wine from it? I don’t know. I’m very much against it. I don’t know what to tell you. If someone doesn’t like it, let him make kiddush on bread. What’s the problem?

Halacha 17 (continued) — A Country Where Most of Its Wine is Beer

Speaker 1: Okay, further. A country where most of its wine is beer — a country where the popular drink there, and interestingly he calls it “its wine”, it seems that wine is the term for what one drinks. Chamar medina, chamar also means wine, yes. The accepted alcohol, the beverage of the place, is beer. Most define it. That means there is also wine there.

Even though it is not invalid for kiddush — you don’t have wine, for havdala l’chatchila. Havdala one can indeed make on it, because it’s like chamar hamedina. He doesn’t tell us more what, what is the simple meaning, that means kiddush must be specifically wine? Aha. How one arrived at this he doesn’t tell us. Both are learned, both are from one verse “zachor” and both the Sages instituted that it should be on wine.

Discussion: Why Chamar Medina for Havdala but Not for Kiddush?

Speaker 2: Well, the answer is simple, what is the word, says the Maggid Mishneh, kiddush if you don’t have wine, make it on bread. Havdala one cannot make on bread, therefore one must make it on chamar medina. But everything was… everything havdala everything Maggid Mishneh.

Speaker 1: Ah, he means because for havdala you have another option, therefore they permitted it here. I mean if by kiddush there is another option, therefore they didn’t permit it here.

Speaker 2: But why can’t one make havdala on bread?

Speaker 1: I mean if there is a thing like bread one doesn’t eat there not at night, not at this shiur. Havdala has nothing to do with eating. He says havdala has nothing to do with a meal.

Speaker 2: That means that someone ate melave malka, should differently than before make it on grape juice or on wine, chamar medina…

Speaker 1: I don’t know. The Rambam, here he says two rulings that say differently, both about it. Two rulings that say that one can indeed make kiddush on chamar medina, two rulings that say that one can make havdala on bread, but the plain halacha that the Rambam brings is that for havdala there isn’t on bread, therefore there is chamar medina, kiddush there is on bread, one can make it on bread.

Discussion: What Qualifies as Chamar Medina?

Speaker 1: It’s also interesting, because today for example people are lenient even on, I know, orange juice, Coke, but the language most wine and beer, it seems like it’s still everything in the family of wine, in the terms that it’s a mashkeh hameshaker. Yes. But to go say on something that is not at all in that type, in the… I mean in the Mishnah simply… there was also water. No one used to say that water is a chamar medina.

Speaker 2: What was in those times? Also there was mei peirot, but presumably there were certain things that one could drink. One didn’t used to drink.

Speaker 1: You’re right, we need to be precise. I mean according to my understanding, that one needs to get drunk, that the whole thing is honor, that one should have a bit of joy, you’re certainly right.

Ah, so one comes to this apparently, that most people are not capable, but most people don’t drink any wine, they don’t want to drink a drink, mashkeh hameshaker motza’ei Shabbat… should they yes, is it a deed? Well, it says in the Torah that one must drink wine, and the Torah also speaks in a certain… like normal people… normal people, normal people, hello? What did he do baby? I don’t know… normal people who drink sometimes… you ask a question, like small children… once one used to give small children also to drink wine. Today it’s very not introduced. Yes, one sees at a brit one gives the baby wine. This is a Jewish custom that one drinks from it when one is one day, eight days old. I don’t know what it is by the non-Jews what they drink when they are eight, supposedly. Sorry Chaya.

Digression: Wine with Water (Meziga) in Ancient Times

Speaker 1: But once it wasn’t, once there weren’t any other drinks, no wine. Ah, there wasn’t, I remember that the wine was also mixed with three quarters water. I saw a nice ruling… it’s understood that one can give to a child, this was a ruling. They said that it can’t be, but they have proofs that the founding fathers, that the people who made the ordinance that one may have a gun in America, were always drunk. One can see it, is the drunk! He is the one who said that! It can’t be! The one who is always drunk, through his tolerance level, very high. Is right, can be divided. Like chavel al d’avdin v’lo mishtakchin, it’s already not.

But the Sages were right, that if one sees mei mezug which is only a quarter wine, that means it’s only two percent alcohol comes out. Yes, a normal wine is a quarter 12 percent, if it’s a quarter it’s 4 percent. It’s weaker than our beer. So… it can be so… one can do so. The Sages, this is a true advice. Someone who has difficulty with drinking wine, is this and today there is good wine that is sold to him. Perhaps they’ve already made the meziga in the store, I wonder how they make it. But it’s five percent… I make a caveat, I have here need those times, because I want to drink wine, but I don’t have strength anymore to drink the fancy wine. So they laid wine, it’s good, it gives a whistle to. But very little, not premium. Yes. Okay. Let’s talk about yom tov. Yes, baby?

Halacha 18 — Kiddush and Havdala Yom Tov

Speaker 1: So the Rambam, all these mitzvot that we’ve now spoken about regarding kiddush, interestingly, he goes to recount also yom tov, the mitzva of kiddush yom tov. The first time in Hilchot Shabbat that he tells us about something yom tov, yes? I mean, soon will come Hilchot Yom Tov, we’ll see that very many melachot are basically the same, but we don’t know that yet. Actually interesting that he throws in havdala, kiddush yom tov here.

Look, look, look, see the reason. Just as we make havdala on Friday night and make havdala on motza’ei Shabbat, so… the same thing one does yom tov, one makes kiddush on the night of yom tov when yom tov comes in, and one makes havdala on motza’ei, the same thing motza’ei Yom Kippur. Yom Kippur one doesn’t make kiddush, because one doesn’t drink on Yom Kippur.

For they are all Sabbaths of Hashem — the Torah says that all yamim tovim are called Sabbaths.

Discussion: Where Does It Say “Shabbatot Hashem”?

Speaker 2: How does it say in the verse the language Shabbatot?

Speaker 1: It says “aside from the Sabbaths of Hashem” at the end of Parshat Emor, and I think that the Gemara there says that this means yamim tovim also.

Speaker 2: How does it say Shabbatot Hashem at the end? Before that he says “Shabbaton”, that means Shevita, right?

Speaker 1: I’m quite sure that the language Shabbatot Hashem, “aside from the Sabbaths of Hashem”, must be… Yes, but it can be that it means all, all yamim tovim. Not clear. One sees that Pesach is called Shabbat, yes, there is the concept that shevita and he rests is called Shabbat, including yom tov.

But Shabbatot Hashem, usually what one says about Shabbat, Shabbat Hashem means that the Almighty rested. Yom tov the Almighty didn’t rest, it’s us resting on a miracle or what.

Speaker 2: Shabbat Hashem doesn’t mean that. Like “Shabbat hi l’Hashem”, ah, Rashi brings already there in Parshat Vayakhel, “Shabbat l’Hashem”, just as was done on Shabbat Bereishit.

Speaker 1: That’s right. But it can be Shabbat Hashem means one rests for the sake of Hashem, in honor of Hashem, for the sake of Hashem, as Rashi says there, for the sake of Hashem. The Kuzari elaborates that all yamim tovim are called Shabbatot Hashem, because there is in this a divine thing in the rest, it’s not just people made to rest.

In any case, I think that the Rambam means to say, therefore when it says “Remember the Shabbat day to sanctify it”, from which one learns remembrance with praise and kiddush, does it mean specifically Shabbat, it means every rest. It comes out that apparently kiddush of yom tov must also be d’oraita according to the Rambam from the same verse, and therefore it stands here, because here is the mitzva of “Remember the Shabbat day”. Such a thing makes it d’oraita. He says…

Kiddush Yom Tov – D’oraita or D’rabbanan? Text of Kiddush Yom Tov, Havdala, and “Mekadesh HaShabbat v’Yisrael v’HaZemanim”

Kiddush Yom Tov – D’oraita or D’rabbanan?

Speaker 1:

But anyway, I think that the Rambam means to say that therefore, when it says “Remember the Shabbat day to sanctify it”, from which one learns remembrance over wine, remembrance at the time of kiddush, does it mean specifically Shabbat, it means every rest. It comes out that apparently kiddush of yom tov must also be d’oraita according to the Rambam, from the same verse, because then it stands here, because here is the mitzva of “Remember the Shabbat day”. Such a thing makes it d’oraita?

He says “Remember the Shabbat day to sanctify it”, does he mean the Shabbat day. No, he just says simply like a gezeira shava that they are Shabbatot Hashem.

No, it doesn’t mean, like again, the simple plain meaning doesn’t mean at all to make kiddush. According to the plain meaning, but again, with the plain meaning of the Sages, “Remember the Shabbat day to sanctify it” is the mitzva of kiddush. It says directly “Shabbatot Hashem”, it’s clear that it’s d’rabbanan. The Rambam doesn’t say so clearly, he says “just as” and “so”, but he doesn’t say that it’s also a mitzva d’oraita. It’s not clear, he says “Shabbatot Hashem”, therefore it’s the same.

Very good. So, our dispute, like everyone wants to have a dispute, it’s just two people who say things. And actually the Magen Avraham here assumed that it means actually d’rabbanan, but the Minchat Chinuch said that it says “just as”, “just as”, so it’s implied that he means that it’s included in the verse “Remember the Shabbat day to sanctify it”.

It’s not a big practical difference. One practical difference is when he makes a doubt, it must indeed be a real practical difference. Someone doesn’t remember if he made kiddush, he must make it again. The Rambam didn’t say it, but there must be such a practical difference, right?

Speaker 2:

Right. Let’s say he didn’t make it not at davening, not at… he is in doubt about both.

Speaker 1:

True.

Havdala Motza’ei Yom Tov – When Does One Make Havdala?

Speaker 1:

Right. He says “and we make havdala”, the same thing is with havdala, “and we make havdala on motza’ei yamim tovim”. Which motza’ei yom tov? But there is a question, when? Which motza’ei yom tov? He says, both motza’ei yom tov. Either motza’ei yom tov to chol hamoed, that means, when does one make havdala? Yes, right? He already said “and we make havdala on motza’ei the festival”, a regular motza’ei yom tov. That means, when it’s motza’ei yom tov to weekday, motza’ei first days of yom tov, or motza’ei Shabbat to yom tov, when Shabbat falls out on yom tov, when one must make motza’ei Shabbat, what does one do then? One makes havdala. To distinguish, by motza’ei yom tov to Shabbat does one not make any havdala on the cup or at all?

Speaker 2:

No, not at all. One doesn’t say any “Ata chonantanu”, one doesn’t make any havdala.

Speaker 1:

No, no, no, one makes the opposite. The only thing that one says is when it’s motza’ei Shabbat to yom tov.

Speaker 2:

Ah, motza’ei Shabbat to yom tov, right, right.

The Principle of Havdala – Only When It Becomes More Weekday-Like

Speaker 1:

The rule is simple, when it becomes more, a greater holiness, when it becomes more Shabbat-like, one doesn’t make any havdala, because it’s damaging, there’s no reason. You ask like you mean to say by the holiness of Shabbat that it’s not yom tov, can one also say when it becomes Shabbat. But when it becomes holier, one doesn’t make havdala. One must make kiddush, one actually makes kiddush in honor of the new Shabbat. But havdala one makes when it becomes weekday. Even when it becomes chol hamoed it’s nothing more weekday-like. Even when it becomes from Shabbat to yom tov it’s nothing more weekday-like, one can do melechet ochel nefesh. Therefore one makes havdala.

Havdala seems simply that you choose the better from the weaker. When there is no choosing… choosing means to distinguish between categories, like between light and darkness, you have here the good and the weak. Even yom tov to Shabbat there is the better, the higher level, but when it’s the same level or up, there isn’t the text.

Text of Kiddush Yom Tov

Speaker 1:

The text of kiddush yom tov…

Speaker 2:

Yes, the Rama goes and says, the text of the kiddush of yom tov, why doesn’t one say the text of Shabbat? He says so, the blessing is “Blessed are You Hashem our God King of the universe”, he doesn’t say “who sanctified us with His commandments”. Interestingly, by Shabbat one begins “who sanctified us with His commandments”, from which I turned my head that it’s something like a blessing of mitzvot text. This one doesn’t say at all. He says, who chose us, and yom tov one says Shehecheyanu. What did the Rama mention something about Shehecheyanu?

Speaker 1:

No, no, we’ll see the text. “Who sanctified us from every people and exalted us from every tongue”. This is the same language that one says in the prayer of yom tov, “You chose us”.

Speaker 2:

Ah, we’re talking about the distinction of Israel among the nations.

Speaker 1:

“Chose us…”.

Speaker 2:

It’s havdala, kiddush, yes, havdala one says motza’ei yom tov.

Speaker 1:

Yes, I’m saying, distinguishing the Jews from the nations.

Precision in the Language “Vayigdalenu”

Speaker 2:

“Chose us and sanctified us… chose us and made us great”. “Vayigdalenu” looks like a future tense language, such a thing.

Speaker 1:

No, no, wait, I’ll tell you, perhaps one day it will still become, and one should become even greater. The vav makes it for the back.

Speaker 2:

You’re right, it would have been better standing here. “Higdalenu” would have been no problem. “Vayigdalenu” means he will make us great. “Vayigdalenu” means he made us great.

Speaker 1:

But why shouldn’t he say “v’higdalenu”?

Speaker 2:

“Vayigdalenu” is again, “vayigdalenu” would apparently have been better standing. But he can do it also in the causative form. And in the holy tongue it always goes so. “Vayomer” means he said, yes? Not “amar” is also he said, but “vayomer” – he said a whole Gemara that “yomar” means he will say. “Vayigdalenu”, “v’ratza banu v’yifa’arenu”. So the piece doesn’t fit in our mind. We’ll put it in, it’s one piece, no? Ratza banu v’yifa’arenu? What is “v’yifa’arenu”? This is again, does it actually mean in future tense. Ah, not like “ratza v’hechlitzanu”, is indeed future tense. With a vav with a patach. “V’hitkanenu” you also see, it’s past tense, “v’hitkanenu”. Not just “tikanenu”, “v’hitkanenu Hashem Elokeinu b’ahava”.

“Mo’adim l’Simcha, Chagim u’Zemanim l’Sason”

Speaker 2:

“Mo’adim l’simcha”, festivals, times that one should be in joy. “Chagim u’zemanim l’sason”. It’s all double languages. “Kidashtanu”, “romamtanu”, “bacharta banu”, “ratzita banu”, “mo’adim”, “chagim u’zemanim”, it means the same thing basically, right? It’s rhetoric. Let us give what? “Et yom tov mikra kodesh hazeh”. This yom tov mikra kodesh. Mikra kodesh always means when one gathers for holiness, for matters of holiness. “Et yom chag hamatzot hazeh”, or whichever day it is, chag hashavuot or chag hasukkot. And every yom tov also has a title which is the specialty of that day. Yom tov Pesach is “zeman cheiruteinu”, Shavuot is “zeman matan Torateinu”, and Sukkot is “zeman simchateinu”.

It’s interesting, because it looked like joy is first there is a general joy for all yamim tovim, and chag hasukkot is it still “zeman simchateinu”.

Speaker 1:

I would have thought, perhaps it goes double. That is, “mo’adim l’simcha” is mikra kodesh, yom tov. And “chagim u’zemanim”, because he says “zeman”, there is “zeman cheiruteinu”, “zeman matan Torateinu”, “zeman simchateinu”. Yes, but they are all “l’sason”, yes? They are all joy. All are joy. So Sukkot is a double joy such. Or only joy. It doesn’t have any other excuse, it’s only “zeman simchateinu”. It remains so. But Sukkot is called chag, chag Hashem, one speaks of festivals.

He says again with love. Earlier he said that the Almighty gave us with love yamim tovim, and again with love. It’s our will, with love goes up on the word will, our will.

Speaker 2:

No, it certainly goes further, I don’t believe so. I’ll understand why. A remembrance of the Exodus from Egypt. Well, why? For You chose us and sanctified us from all the peoples. And Your holy festivals with joy and gladness You gave us as a heritage. Blessed are You Hashem, who sanctifies Israel and the seasons.

“Zecher l’Yetziat Mitzrayim” in Kiddush Yom Tov

Speaker 1:

So Your holy festivals, earlier he only said that He gave us with love, He gave us with joy. But Your holy festivals with joy and gladness, Your holy festivals of joy and gladness. Like… He gave us with joy and gladness as a heritage, the Almighty gave it to us with joy. When He gave it to us He rejoiced. He gave it to us with joy, with will, with love. I don’t know, all these are one word. The Almighty doesn’t have any feelings. He wants to say something that it’s a good gift that He gives with joy.

But it can’t be. It could be “mo’adei kodshecha shel simcha v’sasson” (Your holy festivals of joy and gladness). And I thought, “mo’adim l’simcha” (festivals for joy) – it refers to what we say “mo’adim l’simcha”. It goes back to what was said then. Simcha (joy) is our simcha. Ahava (love) is the Almighty’s ahava, but simcha is our simcha. That’s how it comes out. It does say in the verses that the Almighty rejoices, yes, “yismach Hashem” (Hashem will rejoice). Okay.

And when it says “zecher l’yetziat Mitzrayim” (remembrance of the Exodus from Egypt), it could be, it always has… Besides the fact that on Pesach it’s clearly zecher l’yetziat Mitzrayim, but it has to do with the fact that “bachar banu mikol am” (He chose us from all nations). When were we the first time that He showed one nation from all other nations? When we speak here about bechira min ha’umot (being chosen from the nations), we say zecher l’yetziat Mitzrayim. Every time the Jews received the special gift of simcha, that is a zecher to yetziat Mitzrayim, and the Jews were chosen. Yes, yes, yes, I think so.

And when it falls on Shabbat, then comes the mitzvah that we spoke about by Shabbat. It’s not so hard to understand why this is a zecher to yetziat Mitzrayim. No, but I’m saying zecher l’yetziat Mitzrayim doesn’t mean that the yom tov is specifically a zecher to yetziat Mitzrayim, but rather that we need to have in mind now zecher l’yetziat Mitzrayim, that could also be. But the essence of receiving the yom tov for simcha, and the ahava v’ratzon (love and favor), that reminds us of our original being chosen at yetziat Mitzrayim.

“Mekadesh HaShabbat v’Yisrael v’HaZemanim” – When Yom Tov Falls on Shabbat

Speaker 1:

And when it falls on Shabbat, then he says, first mekadesh Yisrael v’hazemanim (Who sanctifies Israel and the seasons), but if it happens to be Shabbat, what does one do then? One says Shabbat first, v’chotem k’derech she’chotem b’tefillah (and concludes as one concludes in prayer). What have we already been told? The prayer has already told us that mekadesh HaShabbat v’Yisrael v’hazemanim (Who sanctifies the Shabbat and Israel and the seasons). I think there the Rema explained that Israel sanctifies the times, Shabbat the Almighty sanctifies, that the Almighty Baruch Hu sanctifies the Shabbat, and the same Baruch Hu sanctifies Israel, and the zemanim (times) already refers to Israel. I think that the “mekadesh” refers to Shabbat and Israel, not to the zemanim. I don’t agree.

The Rema didn’t bring it, I think it’s in the Gemara, but… Yes, it’s in the Gemara. It’s only a question of the order. That is, the Almighty’s sanctification applies to all three. The Almighty sanctifies Shabbat, and Israel, v’hazemanim. Just like “mekadesh Yisrael v’hazemanim,” the Almighty sanctifies both Israel and the times. The Gemara only comes to explain why if so, when it’s Shabbat, do we go in a different order. One should say “mekadesh Yisrael v’haShabbat v’hazemanim,” so it should go in the normal order. But the Gemara says, we can understand it, because Israel has a connection with the times. Shabbat doesn’t have such a connection with Israel. Shabbat – we say “mekadesh Yisrael,” why not? Because Shabbat the Almighty sanctified, and it has less to do with the Jews. So Israel comes in between Shabbat and zemanim. But I don’t believe one should translate “mekadesh Yisrael shehem kidshu et hazemanim” (Who sanctifies Israel who sanctified the times). The Gemara does say so, but I don’t think that’s the translation. I think it makes sense regarding the order.

One must know, because in the text before it also says that the Almighty sanctifies the yamim tovim. It says that the Almighty sanctifies the Jews. “Shebacharta banu… v’kidashta’nu… v’titein lanu… mo’adecha l’simcha, mikra’ei kodesh” (Who chose us… and sanctified us… and gave us… Your festivals for joy, holy convocations). The word “mikra’ei kodesh,” it could be that the holiness of the yom tov, here it doesn’t say that the Almighty… The mikra kodesh means we come together for holiness. That is, the Jews make the kedushat hazeman (sanctification of time). Why does the Gemara say “mekadesh Yisrael v’hazemanim”?

Speaker 2:

“Mikdashecha”? I’m telling you… “Mikdashecha”? It’s only to make the distinction of yom tov from Shabbat, why we put it in between.

Speaker 1:

Okay. What would I have thought?

Laws of Kiddush for Yom Tov and Havdalah – Chapter 29 (Continued)

Text of Yom Tov Kiddush – “Mikra’ei Kodesh”

Speaker 1: “V’kidashta’nu… v’titein lanu… mikra’ei kodesh” (And You sanctified us… and gave us… holy convocations). This word “mikra’ei kodesh.” It could be that the holiness of the yom tov, here it doesn’t say anything about the Almighty, “mikra’ei kodesh” means we come together for holiness. That is, the Jews make the kiddush hazemanim, as the Gemara says. I’m telling you, it’s only to make the distinction of yom tov from Shabbat, why we put it in between.

What would you have thought? The Almighty made the mitzvah of yom tov too. The truth is, everything the Almighty makes. But because the entire kedusha comes from the… Yes, good, it’s not entirely the truth, here there is a point, that on yom tov we make the kedusha and so forth.

Speaker 2: What does it mean that Israel has more with Israel?

Speaker 1: I also meant like you said, because yom tov is more Jewish. But Shabbat is essentially a rest for the entire world. Yom tov has to do with yetziat Mitzrayim, with the miracles that happened.

Speaker 2: Yom tov doesn’t have shevitat behema (rest for animals), shevitat avadim (rest for servants)?

Speaker 1: No, no, not so far to make the drush (homiletic interpretation).

Text of Rosh Hashanah Kiddush

Speaker 1: Further, already. By Rosh Hashanah, right? Okay. What do we say on Rosh Hashanah? On Rosh Hashanah we say: “V’titein lanu Hashem Elokeinu b’ahava et yom mikra kodesh hazeh” (And You gave us, Hashem our God, with love, this day of holy convocation), which yom tov is this? “Et yom hazikaron hazeh” (This day of remembrance). The yom hazikaron, the day when we come up for remembrance before Hashem, “zikaron teru’ah” (remembrance of the shofar blast), the day of tekiat shofar (blowing the shofar), “b’ahava zecher l’yetziat Mitzrayim, ki vanu bacharta v’otanu kidashta mikol ha’amim” (with love, a remembrance of the Exodus from Egypt, for You chose us and sanctified us from all nations). Yes, on Rosh Hashanah we also say “zecher l’yetziat Mitzrayim.” We mention it also in the prayer.

Speaker 2: Yes, yes, but it says here, but…

Speaker 1: We also mention it by Malchuyot (Kingship prayers), we mention it everywhere. “Ki vanu bacharta v’otanu kidashta mikol ha’amim” (For You chose us and sanctified us from all nations).

The special conclusion for Rosh Hashanah is “U’dvarcha emet v’kayam la’ad” (And Your word is true and endures forever). The word of Hashem is true and endures forever. Why is this so directly on Rosh Hashanah? We already learned Shabbat, we’ve already forgotten. We’ll say two simple ones. The righteousness of Malchuyot, “Baruch Atah Hashem Melech al kol ha’aretz” (Blessed are You, Hashem, King over all the earth). Mekadesh Yisrael v’yom hazikaron (Who sanctifies Israel and the Day of Remembrance).

Zikaron Teru’ah vs. Yom Teru’ah – The Rambam’s Position

Speaker 1: And the Rambam doesn’t make the distinction. In our siddur it says that if it’s Shabbat we say “zikaron teru’ah,” and if it’s during the week we say “yom teru’ah,” according to the drasha (homiletic interpretation). But the Rambam always says “zikaron teru’ah.” That is, what is by us the zeman (time designation), just as on every yom tov we say “yom chag hamatzot hazeh zeman cheiruteinu” (this day of the Festival of Matzot, the time of our freedom), “zikaron teru’ah” is in place of the zeman of Rosh Hashanah.

V’im chal lihiyot b’Shabbat (And if it falls on Shabbat), what is the order? It is mekadesh Shabbat v’Yisrael v’yom hazikaron, k’derech she’hu omer b’tefillah (Who sanctifies the Shabbat and Israel and the Day of Remembrance, as he says in prayer), just as we said for the other yamim tovim, just as the prayer that we said like Shabbat.

Laws of Yom Tov Kiddush

Kiddush on Wine or on Bread

Speaker 1: The Rambam says further, b’leilei yom tov (on yom tov nights), he said that on yom tov there is also a mitzvah of kiddush and havdalah. What is more when kiddush? The kiddush on wine he says, b’leilei yom tov we say kiddush on wine like Shabbat. V’im ein lo yayin (and if he doesn’t have wine), and he doesn’t have wine, o sheratzah (or if he wants), mekadesh al hapat (he makes kiddush on bread), it’s the same law as Shabbat that one makes kiddush on bread. U’v’yom tov tzafra (And on yom tov morning), he says, mekadshin kiddush rabba, k’derech shemekadshin b’Shabbat yom tov tzafra (we make the great kiddush, just as we make kiddush on Shabbat yom tov morning).

Yaknehaz – Yom Tov Night That Falls on Motzaei Shabbat

Order of Blessings

Speaker 1: Keitzad mevarkhim b’leilei yom tov shechal lihiyot b’echad b’Shabbat? (How do we bless on yom tov night that falls on the first day of the week?) When leil yom tov falls on echad b’Shabbat, that is motzaei Shabbat, one must make havdalah on the Shabbat and kiddush on the new yom tov. So how is the order? B’techilah mevarech al hagefen, v’achar kach mekadesh kiddush hayom tov, v’achar kach mevarech al haner (First one blesses on the wine, and then makes kiddush for the yom tov, and then blesses on the candle), then we make the borei me’orei ha’eish on the candle, v’achar kach mavdil (and then makes havdalah), and the last blessing is the blessing of havdalah. U’v’virchat havdalah omer hamavdil bein kodesh l’kodesh (And in the blessing of havdalah one says “Who distinguishes between holy and holy”), because Shabbat doesn’t come in, v’achar kach mevarech shehecheyanu (and then blesses shehecheyanu). He hasn’t yet said between holy and mundane. So now we can learn. And the Gemara calls this Yaknehaz, yes.

Speaker 2: Yes, it’s a grandfather, he should live.

Speaker 1: Yes, yes.

Shehecheyanu on Yom Tov

Speaker 1: The Rambam says further, kol leilei yom tov u’leilei Yom HaKippurim (all yom tov nights and Yom Kippur night) we say shehecheyanu. As he just mentioned motzaei, but always, leilei yom tov and leilei Yom HaKippurim we say shehecheyanu. U’v’shevi’i shel Pesach ein mevarkhim shehecheyanu (And on the seventh day of Pesach we don’t bless shehecheyanu). Why? Because unlike shemini of Sukkot, which is a regel bifnei atzmo (a festival in its own right) that has different laws which makes it like a new yom tov, shevi’i shel Pesach is one regel bifnei atzmo. Birchat hazeman (the blessing of time), at the beginning of Pesach he already made the birchat hazeman, the shehecheyanu, he already made at the beginning of the yom tov.

Order of Havdalah on Motzaei Shabbat

Speaker 1: The Rambam tells us further to explain the order of havdalah. We’ve only seen so far the candle, and by the way, here by the… We’ve already learned also other laws about the candle, but now he’s going to say how one makes havdalah.

Okay. The Rambam says, seder havdalah b’motzaei Shabbat (the order of havdalah on motzaei Shabbat) is like this, he says, “Mevarech al hayayin, v’achar kach al habesamim, v’achar kach al haner.” (One blesses on the wine, and then on the spices, and then on the candle.) This is the order: wine, spices, candle. “V’cheitzad mevarech al haner?” (And how does one bless on the candle?) What is the blessing on the candle? “Borei me’orei ha’eish” (Who creates the lights of fire).

Laws of the Havdalah Candle

Measure of Light – Until One Benefits from Its Light

Speaker 1: So, now that we’ve learned that the matter of blessing on the candle, we can learn all the laws about which light one makes a blessing on, what is the borei me’orei ha’eish, on what? The Rambam says, “Ein mevarkhim al haner ad sheyehaneh le’oro.” (One doesn’t bless on the candle until one benefits from its light.) We make the blessing on the candle only after we have benefit from the candle. This doesn’t mean that we light it, this means “ad sheyehaneh,” as look what he says further, “Kedei sheye’heh or gadol sheyakir bo bein matbe’a medina zu l’matbe’a medina acheret.” (So that there should be a great light by which one can distinguish between a coin of this country and a coin of another country.) It should be bright enough that one can actually recognize, not like the minimum brightness, I don’t know, by “hichil l’hakir” (beginning to recognize), but really be able to see well on coins, that one can see between one coin and another coin. When we have such a level of benefit, this means that it should be such a type of light that one can have benefit, not that we set up a fire, it should be a strong light, and that’s what makes the benefit, not that we should just fulfill with some little candle.

A Gentile’s Candle

Speaker 1: The Rambam says, “V’ein mevarkhim al ner shel goyim.” (And we don’t bless on a gentile’s candle.) There are laws that we may not. On a gentile’s candle, it’s actually a gentile who lights a candle, we may not make borei me’orei ha’eish on his candle. Why? “Shestaman ovdim la’avodah zarah.” (Because their gatherings are for idolatry.) Generally when gentiles make a gathering where they celebrate, we’re afraid that it’s for idolatry, there’s a concern that it’s for idolatry. A general gathering. When a Jew makes a general gathering, he makes it for service of Hashem, true. And a gentile makes a gathering, he makes it for his deity. A general candle that a gentile… If you know clearly, fine. But if you just find a candle of a gentile, you should assume it’s idolatry, we may not benefit from it.

Discussion: Prohibition of Blessing vs. Prohibition of Benefit

Speaker 2: We may not make the blessing. It seems like benefit, perhaps we don’t yet need to be concerned that it’s idolatry. But for the blessing, they don’t say we may not benefit. But there is a prohibition of benefit from idolatry, no? A candle that was made for a gathering for idolatry, I don’t know what that means. It’s not an offering to idolatry or something. It’s a gathering that’s made, it’s a gentile thing. It’s not a nice thing, but it doesn’t mean it’s actually a prohibition of idolatry. I don’t know. Okay.

Speaker 1: He doesn’t say a general candle for idolatry, he says the gathering. He makes the candle to illuminate so the people should be able to eat, but the reason for the party is…

“V’ein mevarkhim lo al ner shel avodah zarah v’lo al ner shel meitim.” (And we don’t bless either on a candle of idolatry or on a candle of the dead.) I think that’s what he’s talking about. Okay, we couldn’t. He ends with “ein mevarkhim,” he doesn’t say “asur lehanot” (it’s forbidden to benefit).

Candle of the Dead

Speaker 1: We don’t make the blessing on a candle of idolatry or on a candle of the dead. On a candle of the dead there’s certainly no prohibition, it’s just not a joyful… It’s not a hiddur mitzvah (beautification of the commandment), it’s not… We rejoice in what the Almighty created – light. Don’t go take negative light from idolatry or the dead.

A Jew Who Lit from a Gentile

Speaker 1: Further, “Yisrael shehidlik migoy, o goy miYisrael” (A Jew who lit from a gentile, or a gentile from a Jew). A Jew lit a candle from a gentile. Such a gentile candle that we don’t make a blessing on, and then a Jew came and lit his fire from that fire, or vice versa, the gentile lit from the Jewish fire. “O goy miYisrael, mevarkhim alav” (Or a gentile from a Jew, we bless on it). We do make a blessing, I can make a blessing. But “goy migoy” (gentile from gentile), one gentile lit from the second gentile, and you see it, “ein mevarkhim alav” (we don’t bless on it).

Speaker 2: Perhaps this is because we’re afraid of idolatry?

Speaker 1: Yes, I don’t have the novelty, it’s simple.

Discussion: Gentile’s Candle – Gathering or General?

Speaker 2: No, Rabbi, here we’re not talking about a gathering. I don’t understand. Why are we only talking about a gathering? We don’t do for a gentile’s candle, because a general candle, a general light that a gentile lights. It doesn’t say “we don’t bless on a candle of a gentile gathering.”

Speaker 1: But it also didn’t say the word “general gatherings.” I think “a gentile’s candle” means that we’re setting a meal. If you’re sitting at a meal and you’re sitting next to the candle.

Speaker 2: Here he’s talking generally, you just held, I don’t know. You see he brings it as an extra law.

Speaker 1: I understand. Perhaps it’s simple, I don’t know. Okay.

One Who Goes Outside the City and Sees a Light

Speaker 1: If a holech chutz l’krach (one who goes outside the city), a person goes outside the city, he went to become dark at the boundary, v’ra’ah or (and saw a light), he sees a light, and he wants to make the blessing of borei me’orei ha’eish.

Speaker 2: You mean a fire, me’orei ha’eish, not me’orei or.

Speaker 1: He sees fire lit, he sees a bira dilketa (burning fire). So, im rov anshei hakerach goyim (if most of the people of the city are gentiles), we follow the majority, and we think that the light you see from afar is a gentile light, and we don’t make a blessing on a gentile’s. V’im rov Yisrael, mevarech (And if the majority are Jews, he blesses). We follow the majority.

Discussion: Measure of “Recognizing Between Coin and Coin” – In the Light or in the Person?

Speaker 2: Here we see that one can make it even when the “yehaneh le’oro” means that it’s a sufficiently large light. Even there where you stand, the person who is outside the city, he probably can’t see the… I believe it’s hard that one can see… He sees the light, he can’t see between two coins. I believe it’s hard, the people there can see coins, the measure is in the size of the candle, not that the person making the blessing must specifically have such a level of benefit from the candle.

Speaker 1: Perhaps he can, I don’t know. If he comes from afar, he can’t see between two coins, he also can’t see which house it is and so on.

Speaker 2: You made a rule from reality that I’m not sure about. You assume that one can’t, perhaps one can. The old houses can be far from the city, not knowing whose house has a fire burning, but still be able to see well on a coin. I believe it’s hard.

Speaker 1: Okay, but again, you assume, you sit here in an office and you assume how reality works. Okay.

But the good thing, he sees light from afar, it’s not bright by him, he sees light, he can make borei me’orei ha’eish on seeing light.

Speaker 2: I heard what you’re saying, I’m just telling you a problem, that you’re saying a theory how you would have needed to have an office needed to have… There’s a theory, but it doesn’t match reality, without any connection to reality. One can’t do such things.

Light of a Kiln, Oven, Stove

Speaker 1: Or shel kivshan, v’shel tanur, v’shel kirah (Light of a kiln, and of an oven, and of a stove), a fire that’s made for cooking basically, right?

Speaker 2: Ah, kivshan isn’t cooking, but a kivshan is… what is it made for… to seal the tiles…

Speaker 1: Okay, whatever… bricks, yes, usually for a kiln.

L’chatchilah lo yevarchu alav (Initially one should not bless on it), because it must specifically be a candle.

Speaker 2: Interesting. What’s wrong with it? It’s not made to be a… fire? It’s not… initially…

Laws of Havdalah – On Which Light We Bless (Continued)

Law 26 (Continued) – Light of a Kiln and of an Oven and of a Stove

Speaker 1: One can’t be lenient afterward.

Already. Or shel kivshan v’shel tanur v’shel kirah (Light of a kiln and of an oven and of a stove) – a fire that’s made for cooking basically, right? A kivshan, not cooking, but yes, a kivshan, a kiln… what is it made for? A fire. We make in it… Okay, whatever. Or bricks, yes, usually in a kiln. L’chatchilah lo yevarech alav (Initially one should not bless on it), because it must specifically be a candle.

Interesting. What’s wrong with it? It’s not made to be a fire? It’s not… me’orei ha’eish. It’s the fire that’s made for light.

A coal? Ah. No, seemingly it makes sense why there was a reason to distinguish. A candle usually was made to illuminate, to give honor, versus other fires that are made for cooking.

Coal

11. The Coal

Ah, a coal. It’s like this. If one inserts a sliver into it and it ignites by itself, if it’s a sufficiently live coal, such that when you put in a small wood chip it will ignite from merely touching the coal, one makes a blessing on it, because this means it’s an ordinary coal, and one sees the light from it. But if not — no.

Light of the Beit Midrash and Beit Knesset

Light of the beit midrash — the light that is lit in the beit midrash, it’s like this, if there is an important person there for whom they light it, if there is an important person there and they light it so that he should have light in the beit midrash, they lit it for light, they lit it so that it should make light for someone, one can make a blessing on it. But if not — if it’s only for the honor of the beit midrash, and it wasn’t made for light, etc., for light it’s not needed, yes, when there’s no one there.

And of the beit knesset — the same thing, if there is a chazzan who lives there, as we learned earlier that usually in the beit midrash there is someone who lives there, a chazzan haknesset who lives there, as we learned yesterday by eruv, one makes a blessing on it — one can make the same reason.

Avukah — Mitzvah Min HaMuvchar

Says the Rambam, “And the avukah for havdalah is mitzvah min hamuvchar”. Until now we’ve been talking about a candle, but he says that the truly better way of making havdalah, the mitzvah min hamuvchar is, it should be a strong light. An avukah is composed of several lights, more than one flame. This is only a mitzvah min hamuvchar.

One Does Not Chase After the Light

And another thing which also shows that it’s not really an obligation, the whole blessing on the light, says the Ein Chazon on the light, “as one does not chase after all the mitzvot”. Like all other mitzvot one must chase after them, pursue them. For example, a mitzvah like putting on tefillin one must go up to three parsaot. There are certain rules, for a mitzvah one must give up to a third of one’s property, here and there. But one must pursue a mitzvah. But the mitzvah of making borei me’orei ha’eish is not that sort of mitzvah. “Rather if it comes, one makes a blessing on it”. One sees that it’s not such an important mitzvah, perhaps it’s not even really called a mitzvah at all, but rather a blessing. If it comes along, one makes a blessing on it.

Discussion: Why There Are Questions About Gentile Lights

It could be that this is the explanation for why there are questions about gentile lights, because you don’t need to go buy lights. It’s only something that when it comes along, questions begin. A light from gentiles came along, a light from far away came along.

Speaker 2: Yes, good explanation?

Speaker 1: Yes, but… it’s because one doesn’t need to make havdalah without, one doesn’t need to go buy, one doesn’t need to go search, so questions arise. He saw a gentile, he saw such a light, he saw such a light, because one makes a blessing on a light that comes along.

Speaker 2: I hear. Okay.

Law 27 – Light That Was Lit on Shabbat for a Sick Person or a Woman in Childbirth

Speaker 1: Further, says the Rambam further, “Light that was lit on Shabbat for a sick person or a woman in childbirth”, for a sick person or for a woman in childbirth, it’s permitted, they lit it, there was a heter — “one makes a blessing on it on motzaei Shabbat”, and then one makes a blessing motzaei Shabbat.

Light That Was Kindled from Wood or from Stones

Says further the Rambam, “Light that was kindled from wood or from stones” — a light that doesn’t burn on a candle that holds the flame, but it’s such a weak flame, sparks that come from wood and stones. One sees that from wood can also come, not really lighting it. But again and again.

Speaker 2: I thought it means that a person made it.

Speaker 1: The novelty is that it burns, a person rubbed together two pieces of wood or two stones and made from that a fire. So does one make on this motzaei Shabbat? Can one make the blessing motzaei Shabbat?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: “For it was the beginning of its creation by human hands”. Because… the Rambam says “that its creation was initially”. Because that’s how a person made it. Initially, one will ask that a normal way of making a fire is not like this with a little stone. The normal way is something, I don’t know from another fire, I don’t know what is the normal way of making a fire with a match. But he teaches us that this is indeed initially, people when they began to make fire, they made it this way. This means yes, a kosher fire, it doesn’t mean it’s a weak fire, it’s simply a person extracted it from wood.

Discussion: What Is “Fire from Nature”?

Speaker 2: As if the point is that what is meant that one must thank the Almighty for His fire, does it mean that one must take a fire from “nature” and not a fire that a person made?

Speaker 1: No, no. What is a fire from “nature”? From Gehinnom, I don’t know from where. No, no. It means to say you shouldn’t think that this is a weak fire.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: He says because the blessing “me’orei ha’eish” is on the fire that “the beginning of its creation was by human hands”. So it says that… what does he mean? The Rambam hints at this?

Speaker 2: Let’s say this, I would translate it this way, according to… “the beginning of its creation by human hands” was from wood and stones.

Speaker 1: No, but the point is this, “but one does not make a blessing on it on motzaei Yom Kippur”. Motzaei Yom Kippur, if someone made now a fresh fire from wood and stones, one doesn’t make havdalah on it. Why? Because motzaei Yom Kippur there is a special law that one does not make a blessing motzaei Yom Kippur. Motzaei Yom Kippur one makes the blessing on the fire, one says “on a light that rested”. One makes it on a fire that was lit on Yom Tov.

Explanation of “Candle That Rested”

Speaker 2: “That rested” means that it was lit is called “that rested”? Interesting.

Speaker 1: That lived through the Shabbat. “That rested” would have been that it should be extinguished, yes?

Speaker 2: Yes, it seems that Shabbat is also, usually one makes it on such a candle.

Speaker 1: So it seems. But motzaei Shabbat one can also use such a light that was kindled then motzaei Shabbat, because that’s the way. It says that then motzaei Shabbat Adam HaRishon made a fire with two little stones and the like. But motzaei Yom Kippur doesn’t have to do with this, one must make a fire that yes rested on Shabbat.

Discussion: What Does “Candle That Rested” Mean?

Speaker 2: What does it mean a fire rested on Shabbat?

Speaker 1: It means that one lit it erev Shabbat and one didn’t light it on Shabbat. There’s a term “that rested”, that it didn’t rest, it worked, it was lit. Or, even, says the Rema, even that was lit for a sick person or woman in childbirth on Yom Kippur, what happens if one lit the light, one did with it according to law, one lit it erev Yom Tov and not on Yom Tov. But if one lit it on Yom Tov, on Yom Kippur, for a sick person, one also did it properly, because it overrides Yom Tov. For Shabbat removes, Shabbat is removed. For Shabbat removes.

Speaker 2: It didn’t commit any sin, the light.

Speaker 1: Does it mean that the light rested?

Speaker 2: It didn’t commit any sins.

Speaker 1: Shabbat doesn’t mean it rested a whole Shabbat. Shabbat means, it… it avoids that it… what is a candle that rested otherwise? It’s from the Shabbat, but it rested. It didn’t rest, it didn’t light itself on Shabbat.

Speaker 2: Ah, it didn’t light itself on Shabbat through desecration.

Speaker 1: It didn’t light itself on Shabbat through desecration. “That rested not according to law”, yes.

Novelty: Resting from Sin

In short, in other words, what one learns from this is, that if someone desecrates Shabbat or Yom Kippur for a sick person, it means that he rested. He rested. One cannot say, “Today I desecrated Shabbat, I didn’t have any Shabbat.” You did rest. Because resting on Shabbat means doing what the Torah says. Resting from sins. From the sin, not just from sins, yes, from the sin of desecrating Shabbat or Yom Kippur.

It also happens that a Jew must desecrate Shabbat, he shouldn’t say that he didn’t rest on Shabbat. He did rest. Even the candle that did the desecration of Shabbat for the sake of a sick person, is called a candle that rested. It’s actually, the person didn’t desecrate Shabbat for a sick person, he didn’t rest from sin, he rested, because he did the sin. It’s just very twisted the word “rest”. As the Rambam says that not eating on Yom Kippur is called resting. Resting doesn’t mean not eating, Shabbat observance. No, one can do nothing the whole rest, which one must be resting. In short, it’s resting from all work, that’s the thing.

Law 28 – Text of Havdalah of Yom Tov That Falls on Motzaei Shabbat

Speaker 1: Okay, we’ve now learned Yom Tov, now one must learn the text of Yom Tov.

Speaker 2: Should we not say the text of havdalah? Havdalah of Yom Tov?

Speaker 1: Havdalah of Yom Tov that falls on motzaei Shabbat.

Speaker 2: Ah, no, no, we already learned havdalah of Shabbat, we already said the text of havdalah.

Speaker 1: You already said, yes, yes, long ago, when we learned that chapter. Now one must learn the text of havdalah of Yom Tov.

Speaker 2: You already said, one doesn’t begin with “borei pri hagafen” because you already said it. You say the… yes, the simple meaning becomes different.

Speaker 1: You say “hamavdil bein kodesh lechol”, ah, Yom Tov that falls on motzaei Shabbat, he says “hamavdil bein kodesh lechol, bein or lechoshech, bein Yisrael la’amim, bein yom hashevi’i lesheshet yemei hama’aseh”. So the Rambam wants to bring out that even when it’s Yom Tov, he says “bein yom hashevi’i”. He doesn’t say “bein Yom Tov leShabbat”. Why not? Says the Rambam, “as one says on motzaei Shabbat”. Why? “For these are the order of distinctions”. One recounts things that the Almighty distinguished between this and that.

Discussion: Why Doesn’t One Say “Between Yom Tov and Chol”?

Why doesn’t one say “the Holy One Blessed Be He distinguished between Yom Tov and the days around”? Why doesn’t one say it? Because the Rabbis instituted it. No, that’s the text.

What I’m just trying to say, havdalah one doesn’t say about what is now motzaei Shabbat. The text is about all the things that the Almighty distinguished. So what does it matter to me that it’s not now motzaei Shabbat? One is talking now that the Almighty distinguished between Shabbat and Yom Tov. The only thing that is a difference is indeed when Yom Tov is motzaei Shabbat, then one does make, one does say the distinction of “bein kedushat Shabbat likedushat Yom Tov”. But that’s a text. It’s interesting that they didn’t institute it. You could change here half a word, it would be nicer: “bein yom Shabbat leyom chol”, distinction. Would be more fitting for Yom Tov. They didn’t institute it. Why one makes havdalah and kiddush of Yom Tov is because it was Shabbat Shabbaton. One could translate, which is correct, because it says “bein yom hashevi’i”, one cannot translate otherwise.

No Spices and Candle on Yom Tov

Okay, “and one does not need to bless neither on the spices nor on the candle”. On spices and candle one doesn’t make any mitzvah.

Speaker 2: Therefore one doesn’t say why, one already said why one makes spices.

Speaker 1: Ah, here one already said why one makes spices.

Laws of Kiddush and Havdalah – End of Chapter 29

Havdalah on Motzaei Yom Tov – Continuation

Words of the Rambam:

And one does not need to bless neither on the spices nor on the candle on motzaei Yom Tov.

Explanation:

Motzaei Yom Tov one doesn’t bless on spices and not on candle – only hamavdil bein kodesh lechol (and borei pri hagafen).

Note:

Would it have been just Shabbat? But there would be no translation, because Yom Tov is indeed a yom hashevi’i, one cannot say.

Okay, and one does not need to bless neither on the spices nor on the candle. Spices and candle one doesn’t make motzaei Yom Tov.

The Rambam doesn’t say why, because he also didn’t say why one makes spices and candle. He’s now going to say why one makes spices motzaei Shabbat.

—

Reason for Blessing on Spices on Motzaei Shabbat

Words of the Rambam:

And one does not need to bless on the spices on motzaei Yom Kippur, and one does not bless on the spices on motzaei Shabbat – but yes, so it’s not said that he has an additional soul.

And why does one bless on the spices on motzaei Shabbat, because the soul grieves at the departure of Shabbat, and one settles it and gladdens it with a good fragrance.

The Rambam’s View Compared to Rashi

The Rambam translates differently than the words of the grieving soul, the Rashi there translates that the additional soul leaves, it seems.

The Rambam says “grieving soul” – the soul is in distress, the language of grief, that the elevated Yom Tov is leaving. Shabbat, not Yom Tov. The Shabbat.

Explanation of the Maggid Mishneh – Why Not Motzaei Yom Tov

And the Maggid Mishneh explains: because on Yom Tov one also didn’t rest so strongly, one did make ochel nefesh. Shabbat is a very strong rest, and one feels bad motzaei Shabbat. Motzaei Yom Tov one doesn’t feel bad.

So says the Maggid Mishneh, one doesn’t know, check it out if it’s so.

Wonderful.

—

End of the Chapter

Until here laws of kiddush of Shabbat, laws of Shabbat chapter 29, and Yom Tov.

Right.

Practical Conclusion – Quality of Spices

According to this one must indeed have real good spices. One gives some smell, some grass there, in any case what smells, that’s not gladdening. It must be something that makes him glad. One must bring a hookah, one must make some situation, some good good spices, that one settles it.

Wonderful.

One can now introduce this. You want to introduce that all the children should drink a cup of wine, and I’ll bring hookahs to havdalah.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Hilchos Shabbos C…

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Hilchos Shabbos Chapter 29 – Kiddush and Havdalah

Halachah 1 – Positive Commandment from the Torah to Sanctify the Shabbos Day with Words

Explanation

There is a positive commandment from the Torah to sanctify Shabbos with words – at its entrance (kiddush) and at its exit (havdalah).

Novel Points and Explanations

1) Three interpretations of the word “zachor” – and the Rambam’s approach:

– Second interpretation: “Zachor” means a mitzvah shebada’as – a concept of thinking about Shabbos, an internal remembrance.

2) What does “lekadsho” mean according to the Rambam:

3) Kiddush and havdalah – one concept:

4) Havdalah is d’Oraisa according to the Rambam:

5) What is d’Oraisa and what is rabbinic in kiddush:

6) Is “asher kidshanu bemitzvosav” a birkas hamitzvos:

—

Text of Kiddush for Shabbos

“Veratzah vanu” and “Shabbas kodsho be’ahavah hinchilanu”

Explanation: The beginning of kiddush after borei pri hagafen.

Novel Points:

– “Veratzah vanu” – means the same as “bachar banu”, Hashem chose us.

Explanation: The primary kiddush is at night, but after the fact one can make kiddush the entire Shabbos day. Havdalah can be made after the fact until the end of the fourth day (Wednesday).

Novel Points:

1. Why only until Wednesday? After Wednesday, most of the week has already entered, Shabbos is already “distant history,” and it no longer has any connection to havdalah.

—

Halachah 7 – Prohibition of Eating and Drinking Before Kiddush and Havdalah

Novel Points:

2. Wine specifically by kiddush: The prohibition by kiddush is specifically on wine, not on all beverages.

3. Drinking water – lishtos hamayim mutar: The Rambam permits drinking water. The Shulchan Aruch makes a distinction: before kiddush one may not drink even water, but before havdalah yes.

4. Shochei’ach ve’achal – not me’akev: If one forgot and ate/drank before kiddush or havdalah, it’s not me’akev – one makes kiddush/havdalah afterwards.

—

Halachah 8 – Kiddush and Havdalah on Wine, According to the Words of the Sages

The Rambam says: According to the words of the Sages, to make kiddush on wine and to make havdalah on wine.

Explanation: The Sages established that kiddush and havdalah should be made on a cup of wine.

Novel Point: Wine is an honor and importance for the blessing, it makes the blessing “nicer.”

—

Halachah 8 (continued) – Havdalah in Prayer vs. on the Cup, Work After Havdalah in Prayer

Explanation: Even one who said havdalah in Shemoneh Esrei must still make havdalah on a cup. But regarding work – once one has said havdalah (in prayer), one may already do work.

Novel Points:

Second answer (stronger): Perhaps there really is no such thing as “kiddush in prayer” according to the Rambam. The text of Friday night prayer is not a special enactment of kiddush.

—

Halachah 30 (continued) – Havdalah Only on a Cup, Not on Bread

The Rambam says: One doesn’t make havdalah on bread, only on the cup.

Explanation: Havdalah cannot be made on bread – only on a cup of wine (or other beverage).

Novel Points:

2. Wine fits by itself: Wine can be drunk by itself without a meal – one is kovei’a on wine (as Tosafos says). But bread is only important as part of a meal.

—

Halachah 10 – One Who Intended to Make Kiddush on Wine and Forgot and Washed Hands

Explanation: If someone planned to make kiddush on wine Friday night, but he forgot and washed netilas yadayim before kiddush, he should now make kiddush on bread and not on wine.

Novel Points and Explanations:

1. The person’s struggle: The person actually prefers bread, his desire pulls him to bread, and therefore he “inadvertently” washed – “gali da’atei dela nicha lei” in wine.

2. Question on “gali da’atei”: What does “gali da’atei” mean if he forgot? The question remains open.

3. Hefsek problem: Why should kiddush on wine after netilas yadayim be a hefsek – kiddush is for the sake of the meal! The question remains unanswered.

4. Magen Avraham’s reason: The Magen Avraham brings from Rabbi Amram Gaon a reason why wine invalidates netilas yadayim.

—

Halachah 11 – Kiddush Rabbah (Daytime Kiddush)

Novel Points:

—

Halachah 14 (30) – Kiddush While Still Day / Havdalah While Still Day

Novel Points:

1. The Rambam doesn’t say that one must accept Shabbos: He says simply one can make kiddush “even though Shabbos has not entered” – without any condition of accepting Shabbos.

2. The Rambam doesn’t state any specific time (plag haminchah): He doesn’t set conditions – not plag, not minchah. He says only “bime’at” – a little before Shabbos.

—

Halachah 29 – One Who Was Eating on Friday and Shabbos Came Upon Him

Novel Points:

– This spreading of a cloth is a concept of importance – so that the part of the meal in honor of Shabbos should look like something new.

– Borei pri hagafen: If he already made hagafen during the meal, he doesn’t need to make hagafen again at kiddush.

– He doesn’t need to bentch in between – unlike havdalah.

—

– The Kessef Sofer brings that this is a Torah law, built on the verse.

– The Rambam brings in Perush HaMishnayos that “four things that were placed on the altar in any amount” – therefore nullification doesn’t help with honey in wine.

– The Rambam says “vechen anu morim bechol hama’arav” – “ma’arav” means Morocco, Algeria, the western countries (Maghreb in Arabic).

– The Rambam brings a proof from the Yerushalmi that one can make kiddush on yayin kondition (wine with honey/spices).

—

Halachah: Wine Whose Taste is Like Vinegar

The Rambam: “Wine whose taste is like vinegar even though its smell is the smell of wine, we don’t make kiddush on it.”

Explanation: Wine that tastes like vinegar but the smell is still like wine – one cannot make kiddush on it.

Novel Points:

– This is a distinction between the altar and kiddush: by the altar the smell is more important (rei’ach nicho’ach), but by kiddush one drinks it, therefore the taste is decisive.

– The smell of vinegar is not a bad smell: Vinegar is an important thing, we use it for food. But it’s not wine.

—

Halachah: Sediment on Which Water Was Poured

Novel Point: Diluted wine means 3 parts water to 1 part wine – this is the measure of dilution.

—

Halachah: Invalidation of the Cup

Explanation: Even a large vessel with much wine – if someone already drank from it, it is invalidated and unfit for kiddush.

Novel Points:

– Invalidation disqualifies even a large vessel with several revi’ios – it’s not a matter of quantity but of importance.

– Fixing invalidation: The Shulchan Aruch says that one can pour in a little new wine and this fixes the flaw.

—

Halachah: Diluted Wine, Raisin Wine, Fermenting Wine

The Rambam: “And similarly diluted wine and raisin wine, we make kiddush on it, provided that the raisins still have moisture in them, that if one presses them their juice will come out.”

Explanation: One can make kiddush on diluted wine (mixed with water) and on raisin-wine, but only if the raisins still have moisture in them.

Novel Points:

– The Rambam calls the juice from raisins “honey” – because it’s a thick juice, a syrup-like thing.

– By raisins the measure of “extracted a third/quarter” like by sediment is not relevant, because the water receives the taste from the entire raisin.

—

Halachah: New Wine from the Press, Squeezing a Cluster of Grapes

Explanation: “At that time” means right then – i.e., Friday, because on Shabbos itself one may not squeeze.

Novel Points:

– Advice for people who cannot drink wine: The Rambam rules explicitly that if someone doesn’t like wine, he should make kiddush on bread, not on grape juice.

—

Halachah: Chamar Medinah for Havdalah (Not for Kiddush)

Explanation: Kiddush must be on wine specifically (or on bread if one doesn’t have wine). But havdalah can be made on chamar medinah.

Novel Points:

—

Halachah: Kiddush and Havdalah on Yom Tov

Explanation: All Yamim Tovim (and Yom Kippur) are called “Shabbosos of Hashem” – therefore the laws of kiddush and havdalah also apply to them.

Novel Points:

—

Text of Kiddush for Yom Tov

Kiddush on Yom Tov – D’Oraisa or Rabbinic?

Havdalah on Motza’ei Yom Tov

The Rambam says “and we make havdalah on Motza’ei Yamim Tovim” – whether Motza’ei Yom Tov to weekday/Chol HaMoed, or Motza’ei Shabbos to Yom Tov.

Text of Kiddush on Yom Tov – Details of the Language

The text begins “asher bachar banu” – not “asher kidshanu bemitzvosav” like by Shabbos.

4. Havdalah – “hamavdil bein kodesh lekodesh” (not “bein kodesh lechol,” because it goes from holy to holy)

5. Shehecheyanu

This is the order that the Gemara calls Yaknehaz.

—

Shehecheyanu on Yom Tov

—

Order of Havdalah on Motza’ei Shabbos

The order of havdalah on Motza’ei Shabbos: He blesses on the wine, and afterwards on the spices, and afterwards on the candle. And how does he bless on the candle? Borei me’orei ha’esh.

—

Laws of the Candle of Havdalah

Measure of Light

We don’t bless on the candle until one benefits from its light, so that it should be a large light by which one can distinguish between the coin of this country and the coin of another country.

Candle of Non-Jews

We don’t bless on a candle of non-Jews, for their presumption is that they worship idolatry.

Candle of Idolatry and Candle of the Dead

A Jew Who Lit from a Non-Jew

A Jew who lit from a non-Jew, or a non-Jew from a Jew – we bless on it. A non-Jew from a non-Jew – we don’t bless on it.

One Who Walks Outside the City

One who walks outside the city and sees a light – if most of the city’s people are non-Jews, we don’t bless. And if most are Jews – he blesses. We follow the majority.

Light of a Furnace, Oven, Stove

A Coal

Light of the Beis Midrash and Synagogue

Torch — The Choicest Mitzvah

And the torch for havdalah is the choicest mitzvah. A torch (multiple flames put together) is the best way to fulfill the blessing on fire.

We Don’t Search for the Fire

Fire That Was Lit on Shabbos for a Sick Person or Woman in Childbirth

Fire That Was Struck from Wood or from Stones

Fire that was struck from wood or from stones — we bless on it on Motza’ei Shabbos, for this was the beginning of its creation by human hands.

Explanation of “Candle That Rested” — Important Novel Point

—

Text of Havdalah for Yom Tov That Falls on Motza’ei Shabbos

Explanation: Even when Yom Tov is Motza’ei Shabbos, we say “bein yom hashevi’i lesheshes yemei hama’aseh” – not “bein Shabbos leYom Tov.”

No Spices and Candle on Yom Tov

—

Law Regarding Spices on Motza’ei Shabbos – The Reason

The Rambam’s words: “And why do we bless on spices on Motza’ei Shabbos – because the soul ails at the departure of Shabbos, and we settle it and gladden it with a good smell.”

Explanation: The reason for spices on Motza’ei Shabbos is because the soul is in distress (language of “da’avon”) when Shabbos departs, and we settle and gladden it with a good smell.

Novel Points:

—

With this we conclude Hilchos Kiddush from Chapter 29 of Hilchos Shabbos, together with the laws pertaining to Yom Tov.

📝 Full Transcript

Laws of Shabbat Chapter 29 – The Mitzvah of Kiddush and Havdalah

Introduction: Five Mitzvot of Shabbat

Speaker 1: We are learning the Laws of Shabbat, the 29th chapter, one before the last chapter. We are going to learn there about the mitzvah of kiddush and havdalah.

Very good. What is this mitzvah called?

Speaker 2: The mitzvah of “zachor et yom haShabbat” (remember the Shabbat day).

Law 1: A Positive Commandment from the Torah to Sanctify the Shabbat Day with Words

Speaker 1: Yes, the Rambam says, “It is a positive commandment from the Torah to sanctify the Shabbat day with words”, that one should sanctify the Shabbat day with words.

What does the word “sanctify” mean? You were just engaged in the topic of kedushah (holiness).

Speaker 2: To sanctify means to make holy, means to set apart. To mention the holiness of Shabbat with words.

Discussion: Three Meanings of “Remembrance”

Speaker 2: So, what should I say therefore remembrance?

Speaker 1: Wait, wait, wait, that means to remember.

Speaker 2: No, but the mentioning is a way how one should remember, no? It’s connected.

Speaker 1: No, no, no, no, no. It’s not a way. Not a way to remember that it’s Shabbat. It’s a concept to mention the concept of Shabbat.

Kiddush at Its Entrance and Havdalah at Its Exit

What is Biblical and What is Rabbinic in Kiddush

Speaker 2: It’s not a blessing over mitzvot. It’s a blessing of praise.

Speaker 1: Yes, but it does have the text of “who has sanctified us with His commandments.”

Speaker 2: Yes, but that text is just a nice text. One may say it at kiddush too.

Speaker 1: No, perhaps they also already included that one should fulfill with this the concept of a blessing over mitzvot on Shabbat. Isn’t there a blessing over mitzvot on Shabbat?

Speaker 2: Because there is a biblical law of kiddush, and there is also a law that all mitzvot have a blessing.

Speaker 1: So they included that in this there should be a language, a language of a blessing over mitzvot.

Speaker 2: I don’t know. Okay.

Explanation of the Text: “Who Has Sanctified Us with His Commandments and Desired Us”

Speaker 1: “Who has sanctified us with His commandments and desired us” – God desired us, His will is with us.

Speaker 2: “And desired us” means the same thing as “chose us.”

Speaker 1: Yes, yes.

Speaker 2: He chose us. That is the meaning.

Speaker 1: “And His holy Shabbat with love He gave us as a heritage”. “His holy Shabbat,” the Shabbat day which is holy, which is already holy to God.

Speaker 2: His Shabbat.

Speaker 1: Because He sanctified it.

Speaker 2: “For on it He rested.”

Speaker 1: “And He sanctified it,” it says. “His holy Shabbat,” God sanctified Shabbat. It’s not just… Not we make Shabbat holy, but God.

Speaker 2: Ah, unlike festivals.

Speaker 2: Yes, all mitzvot God gave with love, don’t worry.

Speaker 2: “A memorial to the work of Creation.” Heritage has to do with the fact that the forefathers, okay, not even that it’s only by inheritance, it’s something that is a heritage.

But I don’t understand. We speak of what God sanctified. God sanctified us, and…

Speaker 2:

Yes, when one does this one sanctifies the Shabbat.

Speaker 1:

Yes, that is the proof Shabbat is sanctified. We speak of the holiness of Shabbat, we speak of what God sanctified Shabbat, sanctified the Jews and gave them His holy Shabbat.

Speaker 2:

True.

Speaker 1:

“Blessed are You, Lord, who sanctifies the Shabbat.”

Very good. This is the text of kiddush.

Text of the Havdalah Blessing

And now the Rambam will say the text of the havdalah blessing.

“For You Have Chosen Us” in Havdalah – Dispute of Texts

Speaker 2:

Aha, interesting.

Speaker 1:

And on yom tov they did leave the language “kra’at,” because there it doesn’t fit the number of words.

Okay. This is the Rambam. You always have the problem that the text of the Rambam should match the number of words that appears in…

Yes, we see it in havdalah, yes?

Text of Havdalah – Four Distinctions

Discussion: Why Four Distinctions?

Speaker 2:

In the Rambam it says goyim, where does it say amim? What’s the difference?

Speaker 1:

It’s the same thing, anyway, right?

Speaker 2:

Right. Goyim and amim is the same thing, right? A goy is a nation.

Speaker 1:

Yes. Are you saying there’s a difference?

This is the text. Hamavdil bein kodesh l’chol.

Speaker 2:

As if, the light and darkness also means to hint at something that the Jews are like light? It has something… the eternal light is the soul.

Speaker 1:

As if, what do they want to say? That the distinction between Shabbat and the six days of creation is very essential, is very deep, like light and darkness.

Kiddush and Havdalah – Times, Prohibitions, and Orders

Law 6 (continued) – Main Kiddush at Night, Havdalah Until End of Fourth Day

Speaker 1:

Discussion: Why Havdalah Only Until Wednesday?

Speaker 1:

Blessing on Fire – Only Motzaei Shabbat

Speaker 1:

Law 7 – Prohibition of Eating and Drinking Before Kiddush and Havdalah

Speaker 1:

We’ll go further later, there’s a distinction of can you continue the meal, you won’t be able to continue the meal. Do that then say, it’s simply not the way.

Drinking Water is Permitted

Speaker 1:

Okay. And the Rambam says, the prohibition to drink was to drink wine…

Speaker 2:

That means both before kiddush and before havdalah.

Speaker 1:

Speaker 2:

One.

Speaker 1:

Speaker 2:

Mmm.

Discussion: Does “Drinking Water is Permitted” Also Apply to Kiddush?

Speaker 1:

Speaker 2:

But he said to drink wine, to drink wine, presumably so.

Speaker 1:

Okay, but what do you do…

Forgot and Ate – Not Invalidating

Speaker 2:

Forgot,

Speaker 1:

Speaker 2:

Mmm.

Speaker 1:

It’s not invalidating, it doesn’t make now, it doesn’t change the law, but he makes kiddush and havdalah after he eats, when he remembers he should then make kiddush and havdalah.

Speaker 2:

What did he mean? Because kiddush is on the meal as if? In this?

Speaker 1:

Soon we’ll talk about kiddush after the meal, it’s not yet learned, meanwhile we’ve still learned that you have to make kiddush.

Speaker 2:

Exactly.

Speaker 1:

You already know. Until now we’ve learned it about the essence of the blessing of kiddush. The spirit the Rambam will say that there’s an additional mitzvah from the Sages…

Speaker 2:

Mmm.

Law 8 (beginning) – Kiddush and Havdalah on Wine, According to the Sages

Speaker 1:

Speaker 2:

Mmm.

Speaker 1:

What’s the concept of this? It’s an honor for the blessing, the blessing is said more beautifully this way?

Speaker 2:

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

It’s something of importance, it makes the blessing more important, such a thing.

Speaker 1:

Yes, but it’s joy, no no no not. Honor you can say, because if he drinks wine it’s a tasty thing.

Speaker 2:

Yes. Yes.

Law 8 (continued) – Havdalah in Prayer vs. On the Cup, Work After Havdalah in Prayer

Speaker 1:

Discussion: Why Isn’t There Kiddush in Prayer?

Speaker 1:

Permitted to Do Work After Havdalah in Prayer

Speaker 1:

Discussion: What Does “And He Says Hamavdil” Mean?

Speaker 2:

No, it looks here, “and he says hamavdil,” does he mean he says the full blessing with the name and kingship?

Speaker 1:

Speaker 2:

Lecture on Laws of Kiddush and Havdalah

Discussion: What is the concept of the prohibition of melacha before havdalah?

Speaker 1:

Question: Why doesn’t the Rambam say that one may also eat?

Speaker 1:

Laws of Kiddush: Order of Kiddush, Kiddush at the Place of the Meal, and Kiddush over Bread

Question: Eating after “Hamavdil bein kodesh l’chol”

Speaker 1: You’ve inserted a reason, but it doesn’t say so.

Speaker 2: In any case, it doesn’t say that one may.

Speaker 1: I know it doesn’t say so, but one must think why indeed did they make a distinction regarding doing melacha that one permitted it after one says “hamavdil bein kodesh l’chol”?

Speaker 2: I can understand, it’s not so complicated. Not so complicated, but it’s not clear. It’s a bit… the problem must stand.

Speaker 1: Yes, but Yom Kippur is like that for the beginning of eating, and that has nothing to do with this.

Halacha 29: Order of Kiddush – Blessing over Wine Before Blessing of Kiddush

Details of How to Make Kiddush

Speaker 1: Yes, what is the concept of why should it be “should not assist with the left”?

Speaker 2: The importance. The importance is not to help, the importance is holding it with the right hand.

Speaker 1: No, no, he doesn’t make any compromises. If one is right-handed, one is right-handed, one doesn’t make compromises that a little “assist with the left.”

Custom of “Vayechulu”

Speaker 1: He says it doesn’t appear in the Geonim, it appears in the Geonim the custom. Interesting.

Speaker 1: Yes, but generally, one brings the verses of kiddush from Shabbos.

Halacha 30: Kiddush at the Place of the Meal

Kiddush in the Synagogue – For the Guests

Digression: Kiddush in Chassidic Batei Medrash

Speaker 1: And what happens in a Chassidic beis medrash?

Speaker 1: It could be that the tish caused that the kiddush, the kiddush is not there.

Speaker 2: No, but before the kiddush, before the tish one makes kiddush. So perhaps with this one fulfills the custom of making kiddush in the synagogue.

Speaker 1: No, the Gemara speaks of Ashkenaz.

Speaker 1: Yes, I think so.

Speaker 2: Very good.

Halacha 30 (continued): Kiddush over Bread

Havdalah Only Over a Cup, Not Over Bread

“Bachaviusa talya milsa” – The Essence of Kiddush over Bread

Speaker 1: The question immediately comes, what is the meaning of “and if he desires bread more than wine”? Wine is a way of making kiddush.

Moral Lesson: A Jew Must Love the Mitzvos

What do we learn from this? That a Jew must love the mitzvos. One cannot do things that one doesn’t love. If one doesn’t love wine, for example, I hold that it’s clear that…

Kiddush Over Wine and Over Bread – Laws 10 to 11

Halacha 10 – One Who Intended to Make Kiddush Over Wine and Forgot and Washed His Hands

Speaker 1:

What do we learn from this? So, you must love the mitzvos, you cannot do things that you don’t love. And if you don’t love wine, fine, I hold that it’s clear that…

Why Havdalah Cannot Be Over Bread

Speaker 2:

Yes, but here later he goes on to say that when one is in the middle of eating one should bentch.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Right, very good.

The Language of the Rambam in Halachah 10

Discussion: Wet Hands from Wine – Tumah or Dirtiness?

It appears here that the concept that afterwards they become wet, the hands should become wet from wine, one doesn’t wash oneself there again, because tumah applies to it.

Speaker 2:

Speaker 1:

No, if the cup is tamei, if the cup is tamei, with the wine his hands will become tamei.

Speaker 2:

Discussion: Gilui Da’atei – The Question of Forgetting

Explanation of the Situation: When a Person Prefers Bread More

Halachah 11 – Kiddush Rabbah (Kiddush by Day)

Speaker 1:

Why Is It Called “Kiddush Rabbah”?

The Language of the Rambam: The Text of Kiddush Rabbah

The Rambam’s Innovation: Prohibition of Eating Before Kiddush by Day

The Ra’avad’s Question on the Rambam

Answer: The Distinction Between Night and Day

Speaker 2:

Even at night one may simply, this comes more into effect by day than at night, but that is only a mitzvah and so on.

Speaker 1:

Kiddush Rabbah by Day and Kiddush Before the Day

Halachah 29 (Continued) – Kiddush Rabbah by Day

Speaker 1:

Practical Difference – Eating Before the Reading

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Okay, he said that one can make kiddush on coffee, according to the custom in… chamar medinah.

Speaker 1:

Yes, it doesn’t say chamar medinah on kiddush in the Rambam, it only says on havdalah, but we’ll see soon. Not clear. But the custom in Galicia etc. etc.

Explanation of “Kiddush Rabbah” – Adding a Cup of Wine

Story of the Dinover Rav by Rizhin

Digression – Grape Juice and Manischewitz

Speaker 2:

Anyway, kiddush rabbah, “d’vei teima midi”. “Chamra tava d’vei teima midi”.

Speaker 1:

Digression – Grape Juice and Manischewitz

Speaker 2:

I don’t know of any matter that tzaddikim drank grape juice at kiddush. In the morning? At night, everything’s fine. A tzaddik, do you perhaps know a rebbe who makes kiddush on grape juice?

Speaker 1:

Speaker 2:

Yes, he would have seen that it’s actually a mitzvah.

Speaker 1:

Yes, okay.

Law 14 (30) – Kiddush and Havdalah While Still Day

The Rambam Doesn’t Say One Must Accept Shabbos

Speaker 2:

No, why not? Because the Rambam says, why did we learn that one can… havdalah, for example, one can say until Tuesday.

Speaker 1:

What Does “A Bit” Mean?

Speaker 2:

That the Rambam said “a bit”, he doesn’t mean just randomly.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

I don’t agree, one may still do work.

Practical Plan – Shabbos Meal for the Children Friday Afternoon

Speaker 2:

True, on this you know that one can make a guardian, it’s a different thing.

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Rabbi Blumenkrantz’s Inference

Conclusion

Speaker 2:

Speaker 1:

Yes. I want to buy two and put there.

Speaker 2:

No no. Yes, say the Rama further.

Law 29: One Who Was Eating on Erev Shabbos and the Day Became Holy Upon Him

Speaker 1:

Now we’re going to learn about such a matter, if someone is in the middle of a meal and it becomes Shabbos, how one interrupts, whether one must interrupt.

Discussion: Must One Make Another Borei Pri Hagafen?

Speaker 2:

Speaker 1:

Law 29 (Continued): One Who Was Eating on Shabbos — Havdalah

Speaker 1:

Discussion: Ein Osin Mitzvos Chavilos Chavilos

Speaker 2:

Discussion: Can One Make Havdala in the Middle of a Meal?

Speaker 1:

If so, the main halacha from here is that one cannot make havdala in the middle of a meal. One shouldn’t, one cannot.

Speaker 2:

Speaker 1:

You see, by drinking one can, yes? If someone is in the middle of drinking, he doesn’t need to pause. He can make havdala, but he needs a cup for the drinking. It seems he can, but…

Speaker 2:

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

And it’s not a matter, why I’ve already shouted, that when one benches in a shtiebel, one makes a cup, one must drink the cup, so it says in the responsa.

Speaker 1:

Yes, drunk.

Speaker 2:

Why not?

Speaker 1:

It’s not forbidden to drink, this is still part of the order, it’s not…

Speaker 2:

Both times, it seems so.

Speaker 1:

Yes, clearly, I don’t know.

Speaker 2:

It seems the opposite, it comes from the Rebbes, there the Rebbes do so, if he covers the cup and he says maariv and then he makes kiddush on the same cup, obviously this is a matter…

Speaker 1:

If he makes kiddush on the same cup.

Speaker 2:

That makes sense.

Speaker 1:

He drinks it then.

Speaker 2:

He drinks it then.

Speaker 1:

Yes. But if not, then I don’t know why one should do it that way.

Okay.

Halacha 30: If One Was Eating and Finished His Meal at the Onset of Shabbos

Speaker 1:

If one was eating, a person was in the middle of eating his meal, and evening of Shabbos arrived, and he finished his eating at the onset of Shabbos, he stopped eating when Shabbos came,

then he blesses birkas hamazon first, he must first bench birkas hamazon, and afterwards makes kiddush on a second cup, then he should make kiddush afterwards on an extra cup.

that one cannot do it on the same cup, because we don’t make two sanctifications on one cup.

Discussion: Birkas Hamazon on a Cup

Speaker 2:

If both things have a halacha of doing it on a cup. Birkas hamazon on a cup, although the Rambam hasn’t told me clearly anywhere that birkas hamazon must be on a cup.

Speaker 1:

Later he said in the laws of birkas hamazon.

Speaker 2:

Did you see in the laws of birkas hamazon?

Speaker 1:

Speaker 2:

This cannot be done with the same cup, because one might think that

Ein Osin Mitzvos Chavilos Chavilos — Kiddush and Birkas Hamazon on One Cup

The Rambam’s Position: Not Making Kiddush and Birkas Hamazon on the Same Cup

Speaker 1:

Question: Why Is Havdala Different?

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Speaker 1:

Okay. Where else is there “ein osin mitzvos chavilos chavilos”?

Speaker 2:

This is in the poskim. I’ve seen elsewhere applied “ein osin mitzvos chavilos chavilos”. Chavilos chavilos and chavilos is this the only time one does it?

Speaker 1:

Yes yes.

Speaker 2:

You mean that one shouldn’t make two mitzvos on one thing?

Speaker 1:

No, I’m telling you why, because I remember a language that something that was designated for a mitzva one should do with it another mitzva. Doesn’t this apply to the cup?

Speaker 2:

No, it’s the opposite of ein osin mitzvos chavilos chavilos. Exactly the opposite, taking the same cup that one made one mitzva one should do another mitzva.

Speaker 1:

I know, one should leave the blood from the metzitza u’fia and then blow shofar.

Speaker 2:

Ah, it does say other things. I have a marketing campaign.

Speaker 1:

Okay, in short, one must learn.

Discussion: Objects of Mitzvos — Using an Object from One Mitzva for Another Mitzva

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

Oh, it’s like a nice stringency, no?

Speaker 1:

Transition to New Topic: What Type of Wine May Be Used for Kiddush

Chapter 29: Kiddush — Laws of Wine Quality

Continuation: What Type of Wine May Be Used for Kiddush

Speaker 1: Okay. Let’s go further.

Speaker 2: And is this only regarding kiddush, or is this in general when one uses wine, for example to be yotzei for the four cups or whatever?

Speaker 1: It’s a bit different, but let’s learn, perhaps there are stringencies there.

Halacha 14: Wine Fit to Be Poured on the Altar

The Rambam states, And so we rule in all the West. So we rule in the West. West means the Rambam’s West. The Rambam’s West means what? The Maghreb?

Speaker 2: In the West. Ma’arav means the West.

Speaker 2: The west of Spain, yes. It’s west of Eretz Yisrael after all.

Digression: Historical Background About Wine in Europe

Speaker 1: One makes wine from honey?

Speaker 2: One mixes honey into the wine.

Speaker 2: Okay. There was no wine in Europe?

The opinion of yesh, a well-known halacha, the opinion of yesh, who are they actually.

Speaker 2: How true is that?

Speaker 1: He says it’s stated in the Yerushalmi, yes, one can make kiddush with yayin kunditon, which apparently means this is a wine with honey or other things added, a sweet wine. Okay.

Halacha 15: Wine Whose Taste is Like Vinegar

Speaker 2: What about wine whose taste is vinegar, for example, would it have been kosher for the altar?

Speaker 1: It still has wine, it still has wine.

Speaker 2: Does it still have any connection to the matter of the altar?

Speaker 1: I don’t know, it doesn’t have taste, it doesn’t have good wine. Perhaps to come to the altar.

Speaker 1: You’re worried about rules and things.

Speaker 2: No, I want to know if… There is such a type… You’ll soon see that it’s the opposite, yes.

Speaker 1: Yes, alright, let’s see. It’s not true that it must be both. It may have a bad smell.

Speaker 2: No, I’m saying a simple thing, that by the altar apparently the smell is more important, because one doesn’t drink it, and by kiddush one drinks it.

Speaker 1: The Rambam doesn’t hold so. Read further.

Dregs on Which One Put Water

Speaker 2: Perhaps in Hilchos Brachos by borei pri hagafen, I don’t remember.

Halacha 16: A Vessel That Was Full of Wine and One Drank From It

Speaker 2: Can one take another thing that invalidates the wine, because it’s not specifically fixed?

Speaker 2: Yes, continue.

Speaker 2: Yes, the Shulchan Aruch says that one can pour in a bit of new wine, then it becomes fixed.

Speaker 1: Yes, the Rama… One pours it back in from where?

Speaker 2: The Rama doesn’t say, he doesn’t say so, he says more… there… even strengthen with any majority…

Speaker 1: Ah, you mean to say that one pours directly in even… from the obligations, why do we need to come with the wine?

Halacha 17: Wine Whose Smell is Like Vinegar But Whose Taste is Like Wine

Speaker 2: No, but it was said smell and bad one cannot, but the smell of vinegar doesn’t mean a bad smell. The smell of vinegar is not a thing.

Speaker 2: Pesach night, it’s an important thing, dippable, but it’s not wine.

Speaker 1: Right.

Diluted Wine, Raisin Wine, Fermenting Wine

Speaker 1: Yes. It’s a different method. It’s not for yes.

And similarly fermenting wine from the press, wine that is fresh out of the press. One has just squeezed it, this is what we call must, wine after squeezing. The process has begun umm…

Kiddush and Havdalah — New Wine from the Press, Chamar Medinah, and Yom Tov Kiddush

Halacha 17 (Continuation) — New Wine from the Press and Squeezing a Cluster of Grapes

Speaker 1: It’s more a thick juice, which you mean is the wash.

Discussion: Grape Juice is Not Kosher for Kiddush

Speaker 2: B’dieved is not b’dieved, because very many people cannot drink wine, and grape juice is their way of being yotzei wine.

But not that he should make kiddush on grape juice. That is completely invalid.

Speaker 2: Okay. Medinah sherub yeinah… So one is speaking here of wine chaviv alav, you like it better than the bread.

Speaker 1: The Rambam doesn’t make a distinction. I know, I’m sure it’s b’dieved. And I also hold that grape juice is not wine chaviv alav.

Speaker 2: Why not?

Wine is dear to him, there is a person who loves a shiur, he doesn’t want to wait until it becomes wine. He has now squeezed out the grapes, it’s sweet, he holds… I’ll tell you even more. Here we’re talking about a… when one goes into the vineyard, yes, then bimei betzir ha’anavim, yes, there is a season in the year, let’s say, yes, Tammuz? And it’s already a whole yom tov, they bring the wine, there’s already new squeezed wine. Okay, one can already make kiddush on that too. But one buys grape juice in the store, and convinces oneself that one is making wine from it? I don’t know. I’m very much against it. I don’t know what to tell you. If someone doesn’t like it, let him make kiddush on bread. What’s the problem?

Halacha 17 (continued) — A Country Where Most of Its Wine is Beer

Discussion: Why Chamar Medina for Havdala but Not for Kiddush?

Speaker 1: Ah, he means because for havdala you have another option, therefore they permitted it here. I mean if by kiddush there is another option, therefore they didn’t permit it here.

Speaker 2: But why can’t one make havdala on bread?

Speaker 1: I mean if there is a thing like bread one doesn’t eat there not at night, not at this shiur. Havdala has nothing to do with eating. He says havdala has nothing to do with a meal.

Speaker 2: That means that someone ate melave malka, should differently than before make it on grape juice or on wine, chamar medina…

Discussion: What Qualifies as Chamar Medina?

Speaker 2: What was in those times? Also there was mei peirot, but presumably there were certain things that one could drink. One didn’t used to drink.

Digression: Wine with Water (Meziga) in Ancient Times

Halacha 18 — Kiddush and Havdala Yom Tov

For they are all Sabbaths of Hashem — the Torah says that all yamim tovim are called Sabbaths.

Ah, motza’ei Shabbat to yom tov, right, right.

The Principle of Havdala – Only When It Becomes More Weekday-Like

Speaker 1:

Text of Kiddush Yom Tov

Speaker 1:

The text of kiddush yom tov…

Speaker 2:

Speaker 1:

No, no, we’ll see the text. “Who sanctified us from every people and exalted us from every tongue”. This is the same language that one says in the prayer of yom tov, “You chose us”.

Speaker 2:

Ah, we’re talking about the distinction of Israel among the nations.

Speaker 1:

“Chose us…”.

Speaker 2:

It’s havdala, kiddush, yes, havdala one says motza’ei yom tov.

Speaker 1:

Yes, I’m saying, distinguishing the Jews from the nations.

Precision in the Language “Vayigdalenu”

Speaker 2:

“Chose us and sanctified us… chose us and made us great”. “Vayigdalenu” looks like a future tense language, such a thing.

Speaker 1:

No, no, wait, I’ll tell you, perhaps one day it will still become, and one should become even greater. The vav makes it for the back.

Speaker 2:

You’re right, it would have been better standing here. “Higdalenu” would have been no problem. “Vayigdalenu” means he will make us great. “Vayigdalenu” means he made us great.

Speaker 1:

But why shouldn’t he say “v’higdalenu”?

Speaker 2:

“Mo’adim l’Simcha, Chagim u’Zemanim l’Sason”

Speaker 2:

It’s interesting, because it looked like joy is first there is a general joy for all yamim tovim, and chag hasukkot is it still “zeman simchateinu”.

Speaker 1:

He says again with love. Earlier he said that the Almighty gave us with love yamim tovim, and again with love. It’s our will, with love goes up on the word will, our will.

Speaker 2:

“Zecher l’Yetziat Mitzrayim” in Kiddush Yom Tov

Speaker 1:

“Mekadesh HaShabbat v’Yisrael v’HaZemanim” – When Yom Tov Falls on Shabbat

Speaker 1:

Speaker 2:

“Mikdashecha”? I’m telling you… “Mikdashecha”? It’s only to make the distinction of yom tov from Shabbat, why we put it in between.

Speaker 1:

Okay. What would I have thought?

Laws of Kiddush for Yom Tov and Havdalah – Chapter 29 (Continued)

Text of Yom Tov Kiddush – “Mikra’ei Kodesh”

Speaker 2: What does it mean that Israel has more with Israel?

Speaker 2: Yom tov doesn’t have shevitat behema (rest for animals), shevitat avadim (rest for servants)?

Speaker 1: No, no, not so far to make the drush (homiletic interpretation).

Text of Rosh Hashanah Kiddush

Speaker 2: Yes, yes, but it says here, but…

Zikaron Teru’ah vs. Yom Teru’ah – The Rambam’s Position

Laws of Yom Tov Kiddush

Kiddush on Wine or on Bread

Yaknehaz – Yom Tov Night That Falls on Motzaei Shabbat

Order of Blessings

Speaker 2: Yes, it’s a grandfather, he should live.

Speaker 1: Yes, yes.

Shehecheyanu on Yom Tov

Order of Havdalah on Motzaei Shabbat

Laws of the Havdalah Candle

Measure of Light – Until One Benefits from Its Light

A Gentile’s Candle

Discussion: Prohibition of Blessing vs. Prohibition of Benefit

Speaker 1: He doesn’t say a general candle for idolatry, he says the gathering. He makes the candle to illuminate so the people should be able to eat, but the reason for the party is…

Candle of the Dead

A Jew Who Lit from a Gentile

Speaker 2: Perhaps this is because we’re afraid of idolatry?

Speaker 1: Yes, I don’t have the novelty, it’s simple.

Discussion: Gentile’s Candle – Gathering or General?

Speaker 2: Here he’s talking generally, you just held, I don’t know. You see he brings it as an extra law.

Speaker 1: I understand. Perhaps it’s simple, I don’t know. Okay.

One Who Goes Outside the City and Sees a Light

Speaker 2: You mean a fire, me’orei ha’eish, not me’orei or.

Discussion: Measure of “Recognizing Between Coin and Coin” – In the Light or in the Person?

Speaker 1: Perhaps he can, I don’t know. If he comes from afar, he can’t see between two coins, he also can’t see which house it is and so on.

Speaker 1: Okay, but again, you assume, you sit here in an office and you assume how reality works. Okay.

But the good thing, he sees light from afar, it’s not bright by him, he sees light, he can make borei me’orei ha’eish on seeing light.

Light of a Kiln, Oven, Stove

Speaker 1: Or shel kivshan, v’shel tanur, v’shel kirah (Light of a kiln, and of an oven, and of a stove), a fire that’s made for cooking basically, right?

Speaker 2: Ah, kivshan isn’t cooking, but a kivshan is… what is it made for… to seal the tiles…

Speaker 1: Okay, whatever… bricks, yes, usually for a kiln.

L’chatchilah lo yevarchu alav (Initially one should not bless on it), because it must specifically be a candle.

Speaker 2: Interesting. What’s wrong with it? It’s not made to be a… fire? It’s not… initially…

Laws of Havdalah – On Which Light We Bless (Continued)

Law 26 (Continued) – Light of a Kiln and of an Oven and of a Stove

Speaker 1: One can’t be lenient afterward.

Interesting. What’s wrong with it? It’s not made to be a fire? It’s not… me’orei ha’eish. It’s the fire that’s made for light.

A coal? Ah. No, seemingly it makes sense why there was a reason to distinguish. A candle usually was made to illuminate, to give honor, versus other fires that are made for cooking.

Coal

11. The Coal

Light of the Beit Midrash and Beit Knesset

Avukah — Mitzvah Min HaMuvchar

One Does Not Chase After the Light

Discussion: Why There Are Questions About Gentile Lights

Speaker 2: Yes, good explanation?

Speaker 2: I hear. Okay.

Law 27 – Light That Was Lit on Shabbat for a Sick Person or a Woman in Childbirth

Light That Was Kindled from Wood or from Stones

Speaker 2: I thought it means that a person made it.

Speaker 2: Yes.

Discussion: What Is “Fire from Nature”?

Speaker 2: As if the point is that what is meant that one must thank the Almighty for His fire, does it mean that one must take a fire from “nature” and not a fire that a person made?

Speaker 1: No, no. What is a fire from “nature”? From Gehinnom, I don’t know from where. No, no. It means to say you shouldn’t think that this is a weak fire.

Speaker 2: Okay.

Speaker 2: Let’s say this, I would translate it this way, according to… “the beginning of its creation by human hands” was from wood and stones.

Explanation of “Candle That Rested”

Speaker 2: “That rested” means that it was lit is called “that rested”? Interesting.

Speaker 1: That lived through the Shabbat. “That rested” would have been that it should be extinguished, yes?

Speaker 2: Yes, it seems that Shabbat is also, usually one makes it on such a candle.

Discussion: What Does “Candle That Rested” Mean?

Speaker 2: What does it mean a fire rested on Shabbat?

Speaker 2: It didn’t commit any sin, the light.

Speaker 1: Does it mean that the light rested?

Speaker 2: It didn’t commit any sins.

Speaker 2: Ah, it didn’t light itself on Shabbat through desecration.

Speaker 1: It didn’t light itself on Shabbat through desecration. “That rested not according to law”, yes.

Novelty: Resting from Sin

Law 28 – Text of Havdalah of Yom Tov That Falls on Motzaei Shabbat

Speaker 1: Okay, we’ve now learned Yom Tov, now one must learn the text of Yom Tov.

Speaker 2: Should we not say the text of havdalah? Havdalah of Yom Tov?

Speaker 1: Havdalah of Yom Tov that falls on motzaei Shabbat.

Speaker 2: Ah, no, no, we already learned havdalah of Shabbat, we already said the text of havdalah.

Speaker 1: You already said, yes, yes, long ago, when we learned that chapter. Now one must learn the text of havdalah of Yom Tov.

Speaker 2: You already said, one doesn’t begin with “borei pri hagafen” because you already said it. You say the… yes, the simple meaning becomes different.

Discussion: Why Doesn’t One Say “Between Yom Tov and Chol”?

Why doesn’t one say “the Holy One Blessed Be He distinguished between Yom Tov and the days around”? Why doesn’t one say it? Because the Rabbis instituted it. No, that’s the text.

No Spices and Candle on Yom Tov

Okay, “and one does not need to bless neither on the spices nor on the candle”. On spices and candle one doesn’t make any mitzvah.

Speaker 2: Therefore one doesn’t say why, one already said why one makes spices.

Speaker 1: Ah, here one already said why one makes spices.

Laws of Kiddush and Havdalah – End of Chapter 29

Havdalah on Motzaei Yom Tov – Continuation

Words of the Rambam:

And one does not need to bless neither on the spices nor on the candle on motzaei Yom Tov.

Explanation:

Motzaei Yom Tov one doesn’t bless on spices and not on candle – only hamavdil bein kodesh lechol (and borei pri hagafen).

Note:

Would it have been just Shabbat? But there would be no translation, because Yom Tov is indeed a yom hashevi’i, one cannot say.

Okay, and one does not need to bless neither on the spices nor on the candle. Spices and candle one doesn’t make motzaei Yom Tov.

The Rambam doesn’t say why, because he also didn’t say why one makes spices and candle. He’s now going to say why one makes spices motzaei Shabbat.

—

Reason for Blessing on Spices on Motzaei Shabbat

Words of the Rambam:

And one does not need to bless on the spices on motzaei Yom Kippur, and one does not bless on the spices on motzaei Shabbat – but yes, so it’s not said that he has an additional soul.

And why does one bless on the spices on motzaei Shabbat, because the soul grieves at the departure of Shabbat, and one settles it and gladdens it with a good fragrance.

The Rambam’s View Compared to Rashi

The Rambam translates differently than the words of the grieving soul, the Rashi there translates that the additional soul leaves, it seems.

The Rambam says “grieving soul” – the soul is in distress, the language of grief, that the elevated Yom Tov is leaving. Shabbat, not Yom Tov. The Shabbat.

Explanation of the Maggid Mishneh – Why Not Motzaei Yom Tov

So says the Maggid Mishneh, one doesn’t know, check it out if it’s so.

Wonderful.

—

End of the Chapter

Until here laws of kiddush of Shabbat, laws of Shabbat chapter 29, and Yom Tov.

Right.

Practical Conclusion – Quality of Spices

Wonderful.

One can now introduce this. You want to introduce that all the children should drink a cup of wine, and I’ll bring hookahs to havdalah.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

🎧 שמיעה / Listen

⬇ הורדה / Download