הלכות שבת פרק י

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון קושר, מתיר, תופר, קורע, בונה, סותר, מכה בפטיש און צידה פון רמב"ם הלכות שבת פרק י'. די הויפט נקודות זענען: א קשר של קיימא און מעשה אומן איז חייב, תפירה דארף זיין שתי תפירות מיט קשירה, בונה איז כל שהוא און אפילו משוה פני הקרקע בבית, מכה בפטיש איז יעדע גמר מלאכה, און צידה איז ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר. ס'ווערן אויך באהאנדלט די תולדות פון יעדע מלאכה און די שיעורים און פרטים פון די דינים.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

הַקוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן חַיָּב. כְּגוֹן קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין הָרַצְעָנִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן פָּטוּר. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה:

כֵּיצַד. נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ, נִפְסַק הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בִּדְלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָן לְקַיָּמָא. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר:

קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתְּחֵי הֶחָלוּק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים, וְחוּטֵי סְבָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָפוּי בְּרֹאשָׁהּ, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הָרֶגֶל בִּשְׁעַת מַלְבּוּשׁ, וְנוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי אָזְנַיִם, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא הַבָּשָׂר וְלֹא תַּתִּיר הַקֶּשֶׁר. וְקוֹשְׁרִין דְּלִי בִּמְשִׁיחָה אוֹ בְּאַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל. וְקוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה אוֹ בְּרַגְלָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי אִסָּרוֹת. וְחֶבֶל שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּפָּרָה קוֹשְׁרוֹ בָּאֵבוּס. הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס קוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה. אֲבָל לֹא יָבִיא חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקְשֹׁר בַּפָּרָה וּבָאֵבוּס. וְאִם הָיָה חֶבֶל גַּרְדִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹשֵׁר בַּפָּרָה וּבָאֵבוּס. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקְּשָׁרִים מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הֵן וְאֵינָן שֶׁל קַיָּמָא אֶלָּא פַּעַם קוֹשֵׁר וּפַעַם מַתִּיר וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה. חוֹתָלוֹת שֶׁל תְּמָרִים וְשֶׁל גְּרוֹגָרוֹת מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ וְנוֹטֵל וְאוֹכֵל:

כָּל שֶׁרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ אִם נִפְסְקָה רְצוּעַת סַנְדָּלוֹ בְּכַרְמְלִית נוֹטֵל גֶּמִי לַח הָרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְכוֹרֵךְ עָלָיו וְקוֹשֵׁר הַגֶּמִי. נִשְׁמְטָה לוֹ רְצוּעַת מִנְעָל וְסַנְדָּל אוֹ שֶׁנִּשְׁמַט רֹב הָרֶגֶל מֻתָּר לְהַחֲזִיר הָרְצוּעוֹת לִמְקוֹמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשֹׁר:

הָעֲנִיבָה מֻתֶּרֶת לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בִּקְשִׁירָה. לְפִיכָךְ הַחֶבֶל שֶׁנִּפְסַק מְקַבֵּץ שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְכוֹרֵךְ עָלָיו מְשִׁיחָה וְעוֹנֵב עֲנִיבָה:

מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא לִדְבַר מִצְוָה. כְּגוֹן שֶׁיִּקְשֹׁר לִמְדֹּד שִׁעוּר מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה. נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסַק קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְלֹא יִקְשֹׁר נִימָא לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

כָּל קֶשֶׁר שֶׁחַיָּבִין עַל קִשּׁוּרוֹ כָּךְ חַיָּבִין עַל הֶתֵּרוֹ. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁהַקּוֹשֵׁר אוֹתוֹ פָּטוּר כָּךְ הַמַּתִּיר אוֹתוֹ פָּטוּר. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁמֻּתָּר לְקָשְׁרוֹ כָּךְ מֻתָּר לְהַתִּירוֹ:

הַפּוֹתֵל חֲבָלִים מִן הַהוּצִין וּמִן הָחֶלֶף אוֹ מִחוּטֵי צֶמֶר אוֹ מִחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי שֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹשֵׁר וְחַיָּב. וְשִׁעוּרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הַחֶבֶל בִּפְתִילָתוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה שֶׁנִּמְצֵאת מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן הַמַּפְרִיד אֶת הַפְּתִיל הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַתִּיר וְחַיָּב. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד. וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַפּוֹתֵל:

הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב. וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִּשָּׁמֵט. אֲבָל אִם תָּפַר יֶתֶר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר חַיָּב שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה. וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצָּרְכֵי הַתְּפִירָה:

הַקּוֹרֵעַ כְּדֵי לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב. אֲבָל הַקּוֹרֵעַ לְהַפְסִידָהּ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ אוֹ עַל מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁמְּיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה וְיָנוּחַ יִצְרוֹ וְהוֹאִיל וַחֲמָתוֹ שׁוֹכֶכֶת בְּדָבָר זֶה הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְחַיָּב. וְהַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַּוָּאר בְּשַׁבָּת חַיָּב:

יא

הַמְדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת תּוֹפֵר וְחַיָּב. וְכֵן הַמְפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִין אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִין וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת קוֹרֵעַ וְחַיָּב:

יב

הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַקַּרְקַע בְּבַיִת כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל תֵּל אוֹ מִלֵּא גּוּמָא אוֹ גַּיְא הֲרֵי זֶה בּוֹנֶה וְחַיָּב. אֶחָד נָתַן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נָתַן אֶת הַטִּיט הַנּוֹתֵן הַטִּיט חַיָּב. וּבַנִּדְבָּךְ הָעֶלְיוֹן אֲפִלּוּ הֶעֱלָה אֶת הָאֶבֶן וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי הַטִּיט חַיָּב. שֶׁהֲרֵי אֵין מַנִּיחִין עָלֶיהָ טִיט אַחֵר. וְהַבּוֹנֶה עַל גַּבֵּי כֵּלִים פָּטוּר:

יג

הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּלֵי אֲדָמָה כְּגוֹן תַּנּוּר וְחָבִית קֹדֶם שֶׁיִּשָּׂרְפוּ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגַבֵּן אֶת הַגְּבִינָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַבֵּן כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמַּכְנִיס יַד הַקַּרְדֹּם בְּתוֹךְ הָעֵץ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹנֶה וְחַיָּב:

יד

הָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָהֶן הָאוֹרָה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמַּחֲזִיר דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה:

טו

הַסּוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּסְתֹּר עַל מְנָת לִבְנוֹת. אֲבָל אִם סָתַר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר. הַסּוֹתֵר אֹהֶל קָבוּעַ אוֹ שֶׁפֵּרֵק עֵץ תָּקוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת סוֹתֵר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן:

טז

הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ הַכָּאָה אַחַת חַיָּב. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. כֵּיצַד. הַמְנַפֵּחַ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְהַצָּר בַּכְּלִי צוּרָה אֲפִלּוּ מִקְצָת הַצּוּרָה וְהַמְגָרֵד כָּל שֶׁהוּא וְהָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בֵּין בְּעֵץ בֵּין בְּמַתֶּכֶת בֵּין בְּבִנְיָן בֵּין בְּכֵלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. וְכָל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֵין חַיָּבִין עַל עֲשִׂיָּתוֹ:

יז

הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִין עוֹשִׂין שֶׁהֵן מִתְכַּוְּנִין בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם הֵפִיסָה לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

יח

הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן כָּל שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן בִּיסוֹד הַבִּנְיָן וְתִקְּנָהּ בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַלּוֹקֵט יַבּוֹלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים בְּיָדוֹ כְּגוֹן אֵלּוּ הַיַּבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן. אֲבָל אִם הֱסִירָן דֶּרֶךְ עֵסֶק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ וּלְהָסִיר הַצֶּמֶר הַלָּבָן הַנִּתְלֶה בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין חַיָּב חַטָּאת. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד מֻתָּר:

יט

הַצָּד דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ מִינוֹ לָצוּד אוֹתוֹ חַיָּב. כְּגוֹן חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים. וְהוּא שֶׁיָּצוּד אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צֵידָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִי עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת אוֹ לְגִנָּה אוֹ לְחָצֵר וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁהִפְרִיחַ אֶת הָעוֹף עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁשָּׁלָה דָּגִים מִן הַיָּם בְּתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֲבָל אִם הִפְרִיחַ צִפּוֹר לְבַיִת וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁהִבְרִיחַ דָּג וַעֲקָרוֹ מִן הַיָּם לִבְרֵכָה שֶׁל מַיִם. אוֹ שֶׁרָדַף אַחַר צְבִי עַד שֶׁנִּכְנַס לִטְרַקְלִין רָחָב וְנָעַל בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין זוֹ צִידָה גְּמוּרָה שֶׁאִם יָבוֹא לְקַחְתּוֹ צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרָיו וְלָצוּד אוֹתוֹ מִשָּׁם. לְפִיכָךְ הַצָּד אֲרִי אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לַכִּפָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱסָר בָּהּ:

כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יָרוּץ בּוֹ יַגִּיעַ לַחַיָּה בִּשְׁחִיָּה אַחַת. אוֹ שֶׁהָיוּ הַכְּתָלִים קְרוֹבִין זֶה לָזֶה עַד שֶׁיִּפּל צֵל שְׁנֵיהֶם לָאֶמְצַע כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מָקוֹם קָטָן. וְאִם הִבְרִיחַ הַצְּבִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְתוֹכוֹ חַיָּב. וּמָקוֹם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה הַמַּבְרִיחַ חַיָּה וָעוֹף לְתוֹכוֹ פָּטוּר:

כא

אֶחָד שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁיֵּשׁ לְמִינָן צִידָה הַצָּד אֶחָד מִכֻּלָּן בֵּין לְצֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ לְשַׂחֵק בָּהֶן חַיָּב הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לָצוּד וְצָד. שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ. הַצָּד אֶת הַיָּשֵׁן וְאֶת הַסּוּמָא חַיָּב:

כב

הַמְשַׁלֵּחַ כְּלָבִים כְּדֵי שֶׁיָּצוּדוּ צְבָאִים וְאַרְנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבָרַח הַצְּבִי מִפְּנֵי הַכֶּלֶב וְהָיָה הוּא רוֹדֵף אַחַר הַצְּבִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְהִבְהִילוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַכֶּלֶב וּתְפָשׂוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַצָּד וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ בְּעוֹפוֹת:

כג

צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו חַיָּב. נְעָלוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. אִם אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעל וּנְעָלוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִין. יָשַׁב אֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְּאָהוּ וְיָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְּאָהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן וּמִלְּאָהוּ וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וּמֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַד הָעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַצְּבִי. לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. נִכְנְסָה לוֹ צִפּוֹר תַּחַת כְּנָפָיו יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרָהּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וּמֻתָּר:

כד

הַצָּד צְבִי זָקֵן אוֹ חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן פָּטוּר. הַמְפָרֵק בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִן הַמְּצוּדָה פָּטוּר. הַצָּד חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנֵי (עֲלִיָּה) פָּטוּר. הַצָּד דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ צִידָה כְּגוֹן חֲגָבִים הַגָּזִין צְרָעִין וְיַתּוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

כה

רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִין כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְמִיתִין הוֹאִיל וְנוֹשְׁכִין מֻתָּר לָצוּד אוֹתָם בְּשַׁבָּת. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהִנָּצֵל מִנְּשִׁיכָתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כּוֹפֶה כְּלִי עֲלֵיהֶן אוֹ מַקִּיף עֲלֵיהֶן אוֹ קוֹשְׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע — רמב״ם הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד

—

פרק י׳ — הלכות קושר ומתיר

הלכה א — הקושר: יסודות פון מלאכת קושר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הקושר קשר של קיימא והיא מעשה אומן, חייב.” דוגמאות: קשר הגמלים, קשר ספנים, קשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן.

פשט: מען איז חייב פאר קושר נאר ווען ביידע תנאים זענען דא: (1) קשר של קיימא – א קניפ וואס איז געמאכט צו בלייבן, און (2) מעשה אומן – א פאכמאנישע קניפ וואס א פשוט׳ער מענטש ווייסט נישט וויאזוי צו מאכן.

חידושים און הסברות:

– צוויי תנאים אדער איינער? מען קען דעם רמב״ם לערנען אויף צוויי וועגן: (א) עס זענען צוויי באזונדערע תנאים – קשר של קיימא און מעשה אומן; (ב) קשר של קיימא איז מעשה אומן, ד.ה. דאס איז איין תנאי. דער רמב״ם שפעטער פירט אויס אז ווען נאר איין תנאי איז דא (של קיימא אן אומן, אדער אומן אן של קיימא) איז מען פטור אבל אסור – וואס באווייזט אז עס זענען טאקע צוויי באזונדערע תנאים.

– וואס מיינט “קשר של קיימא”? של קיימא איז נישט א סארט קניפ (נישט א קוואליטי פון ווי שטארק די קניפ איז), נאר עס רעדט פון דער כוונה און דער פראקטיק – צי מען האט עס געמאכט מיט׳ן פלאן אז עס זאל בלייבן. אפילו א שטארקע קניפ, אויב מען פלאנט עס צו עפענען, איז עס נישט של קיימא. א קניפ וואס מען מאכט יעדן טאג און עפנט עס צוריק הייסט שאינו של קיימא.

– וואס מיינט “מעשה אומן”? עס ווערט דיסקוטירט צי “מעשה אומן” מיינט (א) א סארט קניפ וואס נאר א פאכמאן ווייסט וויאזוי צו מאכן – א ספעציעלע טעכניק, אדער (ב) א קניפ וואס מען מאכט אלס חלק פון אן אומנות (צ.ב. ספנים, גמלים, שוסטערס). דער מסקנא איז אז “מעשה אומן” רעדט פון דער סארט/קוואליטי פון דער קניפ – א פאכמאנישע קניפ וואס א הדיוט קען נישט מאכן, בעת “של קיימא” רעדט פון דער כוונה/צוועק – צי מען וויל אז עס זאל בלייבן.

– דוגמאות פון חיוב: קשר הגמלים – א קניפ אין דער נאז פון דער גמל צו קענען אנפירן; קשר ספנים – א שטריק אויף א שיף צו קענען צובינדן צו דער יבשה; קשרי רצועות מנעל וסנדל – ווען דער שוסטער בינדט צו די רצועות בשעת מאכן די שיך. אלע זענען ביידע של קיימא (געמאכט צו בלייבן) און מעשה אומן (פאכמאנישע קניפן).

—

פטור אבל אסור: איין תנאי אן דעם צווייטן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נפסקה לו רצועה וקשרה… או שנפסקה חבל וקשרה… או שקשר חבל בדלי… או שקשר רצועה… הרי זה פטור הואיל ואינו מעשה אומן. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט.” אויך: “וכל קשר שאינו של קיימא אלא שהוא קשר אומן, הרי זה אסור.”

פשט: א קשר של קיימא וואס איז מעשה הדיוט (נישט אומן) – פטור אבל אסור. א קשר אומן וואס איז נישט של קיימא – אויך אסור. נאר ווען ביידע תנאים פעלן (נישט של קיימא און נישט מעשה אומן) איז עס מותר לכתחילה.

חידושים און הסברות:

– “שנפסקה לו” – דער שליסל: דער חילוק צווישן חיוב (שוסטער מאכט א קניפ בשעת מאכן א שיך) און פטור (א רצועה האט זיך צעריסן און מען פיקסט עס) איז אז ביים פיקסן קען יעדער מענטש עס טון – עס איז מעשה הדיוט. אבער עס איז נאך של קיימא ווייל מען וויל אז עס זאל בלייבן.

—

מותר לכתחילה: קשרים וואס מען מעג

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “קושרת אשה מפתחי החלוק אף על פי שיש לו שני פתחים; חוטי סבכה אף על פי שהיא רפויה…” אויך: רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש, נודות יין ושמן, קדרות של בשר, קשירת דלי במשיחה, קשירה לפני בהמה – כל אלו מעשה הדיוט הן ואינו של קיימא, ולפיכך קושרים ומתירין.

פשט: דער רמב״ם ברענגט א לאנגע רשימה פון קשרים וואס מען מעג מאכן בשבת, ווייל זיי האבן צוויי קולות: (1) מעשה הדיוט, און (2) אינו של קיימא.

חידושים און הסברות:

– שני פתחים – פארוואס נישט של קיימא? מען קען טראכטן אז ווען דער בגד האט צוויי עפענונגען, קען מען אנטון דורך איינע און לאזן די צווייטע פארקניפט – וואס וואלט געמאכט יענע קניפ א של קיימא. דער רמב״ם זאגט אז ניין, ווייל דער נארמאלער מנהג איז אז מען עפנט ביידע יעדן טאג, הייסט עס נישט של קיימא.

– סבכה רפויה – פארוואס מותר? אפילו אויב אן דער קשר וואלט די סבכה אראפגעפאלן, איז עס נישט של קיימא ווייל מען קען עס אראפנעמען און ארויפלייגן אן עפענען די קשר – דער נארמאלער מנהג איז עס צו עפענען.

– רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש: דאס איז נישט די זעלבע רצועות וואס דער רמב״ם האט פריער גערעדט (שקושרן בעת עשייתן – וואס בלייבן אויף דעם שוך). דא רעדט מען פון רצועות וואס מען ציט אן יעדעס מאל ווען מען טוט אן דעם שוך.

– נודות יין ושמן: אפילו ס׳האט צוויי בענדלעך (שני זנבות) – און איין זייט קען בלייבן צוגעמאכט – איז עס נישט קשר של קיימא.

– קדרות של בשר: מען בינדט צו דעם דעקל צום טאפ – אפילו אז אי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר, איז עס מותר.

– דלי במשיחה: מען מעג צובינדן אן עמער מיט א בענדל (משיחה), אבל לא בחבל – א שטריק איז אסור. דער חילוק: א חבל איז שוין מער קשר של קיימא, אדער עס איז מער מעשה אומן.

– קשירה לפני בהמה: מען מעג צובינדן א טיר אדער די פיס פון א בהמה – אפילו יש בה שני עשרות (צוויי קנופן). אפילו ווען מען קען טראכטן אז איין זייט איז קשר של קיימא, איז עס אבער נישט.

– ראב״ד׳ס קשיא: אויב דער רמב״ם גיט צוויי טעמים (מעשה הדיוט + אינו של קיימא), פארוואס לייגט מען נישט אריין אויך א חבל (שטריק) אין דער ליסטע פון מותר׳דיגע זאכן? עס איז דאך אויך נישט מעשה אומן, און מען גייט עס אויך נישט איבערלאזן דארט!

—

חבל שקשורה בפרה / באבוס

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חבל שהיא קשורה בפרה קושרה באבוס, היתה קשורה באבוס קושרה בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה או באבוס.”

פשט: אויב א שטריק איז שוין צוגעבונדן צו דער קו אדער צום פוטער-טראג, מעג מען צובינדן דעם אנדערן עק. אבער מען טאר נישט ברענגען א נייעם שטריק פון שטוב און צובינדן.

חידושים און הסברות:

– פארוואס טאר מען נישט ברענגען א חבל מתוך ביתו? ווייל עס איז מבטל כלי מהיכנו – ער קען עס איבערלאזן דארט. ווען דער שטריק איז שוין פארבונדן פון איין זייט, ווייסט מען אז ער גייט עס עפענען (ווייל ער נוצט עס רעגולער). אבער א נייער שטריק פון שטוב – ער דארף עס נישט צוריקנעמען, און עס קען ווערן א קשר של קיימא.

—

חבל גורדי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם היה חבל גורדי שמותר לטלטלו, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות.”

פשט: א שטריק פון וועבערס (גורדיים = אורגים) וואס מען מעג טלטל׳ן – מעג מען יא צובינדן צו דער פרה.

חידושים און הסברות:

– פארוואס מעג מען? ווייל א שטריק וואס מען גייט נאכדעם ניצן פאר סחורה (וועבעריי), גייט מען עס נישט לאזן אלס קשר של קיימא – מען ווייסט אז מען גייט עס עפענען.

– וויכטיגער יסוד: מען זעט פון דא אז קשר של קיימא האט נישט צו טון מיט דער קוואליטעט פון דעם קנופ, נאר מיט דעם פאקט אז מען גייט עס עפענען. דאס איז א שליסל-פרינציפ: עס איז נישט וויאזוי שטארק דער קנופ איז, נאר צי מען גייט עס לאזן דארט.

—

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר ומפקיע וחותך.”

פשט: קערבלעך/בייטלעך וואס מען לייגט אונטער בוימער צו כאפן תמרים און פייגן – מען מעג זיי עפענען בשבת.

חידושים: דער רמב״ם ברענגט דא פלוצלינג אריין “מתיר” כאטש ער האלט אינמיטן רעדן וועגן קושר. דער הגהות מיימוניות דערקלערט אז מתיר איז די זעלבע הלכה – א קשר וואס מען מעג צובינדן, מעג מען אויך מתיר זיין.

—

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל שראוי למאכל בהמה… לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית, נוטל גמי לאכך הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר.”

פשט: אויב א רצועה פון א סנדל האט זיך צוריסן, מעג מען ניצן א שטיקל גראז (ראוי למאכל בהמה) צו פארבינדן עס, אפילו אין א מקום וואס איז נארמאל א קשר של קיימא.

חידושים און הסברות:

– פארוואס מעג מען מיט גמי לאכך? עטלעכע הסברים: (1) עס גייט זיך נישט האלטן – א שטיקל גראז אויף א שוך גייט באלד קאליע ווערן. (2) ער גייט עס געבן פאר זיין בהמה – עס איז וויכטיגער אלס מאכל בהמה ווי אלס שטריק. (3) עס קען נישט זיין אן אמת׳דיגע קשר של קיימא ווייל דער מאטעריאל איז נישט געמאכט דערפאר.

– חילוק צווישן רצועות: דער רמב״ם רעדט דא פון דעם ארט ווי די רצועה איז קאנעקטעד צום שוך (שבעת עשייתן) – וואס איז נארמאל א קשר של קיימא. דערפאר טאר מען נישט ניצן א געהעריגע חוט, אבער א גמי לאכך יא.

—

מותר להחזיר רצועות למקומן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל – מותר להחזיר הרצועות למקומן, אבל לא לקשור.”

פשט: אויב די רצועה איז ארויסגעגליטשט פון איר ארט אבער נישט צוריסן – מעג מען עס צוריקלייגן אין די לעכער, אבער נישט מאכן א נייעם קנופ.

חידושים: דער חילוק איז: צוריקלייגן אין די לעכער ווי עס באלאנגט – יא. אבער צובינדן א נייעם קנופ – ניין, ווייל דאס וואלט געווען א קשר של קיימא.

—

עניבה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה. לפיכך חבל שנפסק, מקבץ שני קצותיו וכורך עליהן משיחה ועונב עניבה.”

פשט: א באו (עניבה) איז מותר ווייל קיינער וועט עס נישט פארבייטן מיט א ריכטיגן קנופ. דערפאר, א שטריק וואס האט זיך צוריסן – מען נעמט די צוויי עקן, וויקלט ארום א בענדל, און מאכט אן עניבה.

חידושים:

– פארוואס דארף מען א משיחה? מען קען נישט בלויז מאכן אן עניבה פון דעם חבל אליין, ווייל ווען מען שלעפט (למשל א דלי), וועט זיך די עניבה אליין עפענען. דערפאר שטעקט מען אריין נאך א שטיקל (משיחה) וואס מחזק די עניבה אז זי זאל נישט אויפגיין.

– רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה: דער רמ״א ברענגט אז היינטיגע צייטן ווייסט מען נישט גענוי וואס איז א קשר של אומן. דערפאר, א דאפלטער קנופ (צוויי מאל) מאכט מען נישט שבת. אבער אן עניבה (א באו/לופ) איז מותר – אפילו אן עניבה אויף א קשר (ווי ביי א גארטל – איין קשר מיט א באו אויבן) איז מותר.

—

קשר שאינו של קיימא מעשה אומן – לדבר מצוה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לקשור קשר שאינו של קיימא… אפילו מעשה אומן לדבר מצוה, כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי התורה.”

פשט: א קשר וואס איז מעשה אומן אבער נישט של קיימא – וואס איז נארמאל אסור מדרבנן – איז מותר לצורך מצוה. למשל, צובינדן א שטריק כדי צו מעסטן א שיעור פון תורה.

חידושים:

– דער כלל: מעשה אומן + אינו של קיימא = אסור מדרבנן. אבער לצורך מצוה = מותר.

– אין מקדש: נימי כלי שיר שנפסקו – מעג מען מקשר זיין במקדש, אויך דער זעלבער יסוד. אין מקדש איז נישטא די שבות, ממילא א קשר וואס איז מעשה אומן אבער אינו של קיימא מעג מען. אבער לכתחילה מאכט מען נישט אפילו אין מקדש – נאר ווען עס פעלט אויס פאר די כנורות (וואו עס וועט זיין א קשר של קיימא) האט מען מתיר געווען, ווייל מקדש קען נאר מתיר זיין שבות, נישט דאורייתא.

—

הלכות מתיר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל קשר שחייבין על קשירתו כך חייבין על התרתו.”

פשט: מתיר איז דער שפיגל-בילד פון קושר – יעדע קאטעגאריע (חייב, פטור אבל אסור, מותר) ביי קושר אנטשפרעכט דעם זעלבן ביי מתיר.

חידושים:

– שאלה וועגן מקלקל ביי מתיר: ביי קושר דארף מען קשירה “לצורך” (א תיקון), אבער ביי מתיר שטייט נישט אזא תנאי. פארוואס נישט? ביי קריעה איז דאך דא א דין פון מקלקל – אבער מתיר זיין איז נישט קיין קריעה. מתיר איז “על מנת לקשור” – ער עפנט עס אויף כדי עס נאכאמאל צו נוצן, ענליך צו קריעה על מנת לתפור. אויב ער האט א תועלת פון דעם, איז ער חייב; אויב נישט, איז עס סתם מקלקל.

—

תולדות קושר — הפוסל חבלים (שזירה)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הפוסל חבלים מן החיצין ומן החילף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או מחוטי שער וכיוצא בהן — תולדת קושר וחייב.”

פשט: איינער וואס דרייט צוזאם פארשידענע מאטעריאלן (גראזן, צמר, פשתן, שער) צו מאכן א שטריק – דאס איז א תולדה פון קושר.

חידושים:

– חילוק צווישן שזירה און אורג/טווה: ביי טווה/אורג מאכט מען א סחורה (שטאף), און קליעה איז א תולדה פון אורג. דא אבער מאכט ער נישט קיין סחורה, ער מאכט א שטריק – דאס איז א הכנה פאר קשירה, דערפאר איז עס תולדת קושר.

– שיעור: דער שיעור איז – כדי שיעמוד החבל בפסולתו בלא קשירה. דאס הייסט, אויב דער שטריק איז גענוג לאנג אז ער האלט זיך אליין אן א קשר, איז דאס דער שיעור. ביי א קורצע שטריק דארף מען א קשר צו האלטן עס צוזאם, אבער ווען ס׳איז לאנג גענוג אז די שזירה אליין ריפלעיסט די קשירה – דאס איז דער שיעור חיוב.

—

תולדת מתיר — מפריד

חידוש: א מפריד (איינער וואס צעטיילט א געדרייטע שטריק) איז תולדת מתיר. אבער דא איז דא אן ענין פון מקלקל – ווייל ווען ער עפנט די שטריק בלייבט גארנישט איבער. נאר אויב ער האט א תועלת (למשל ער גייט עס צוריקמאכן), איז ער חייב. דער שיעור איז דער זעלבער ווי ביי פוסל – אזויפיל וואס ווען עס איז געווען גאנץ האט עס זיך געהאלטן אן קשירה.

—

הלכות תופר

תופר — אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “התופר שתי תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן — חייב.”

פשט: תפירה איז צוזאמלייגן צוויי שטיקלעך סחורה מיט א פאדעם. ער איז חייב ביי שתי תפירות ווען ער קושר די ענדן פון פאדעם אז עס זאל זיך האלטן.

חידושים:

– חילוק צווישן תפירה און קליעה/אריגה: קליעה/אריגה איז צו מאכן די סחורה אליין; תפירה איז צו פארבינדן צוויי שוין-עקזיסטירנדע שטיקלעך סחורה.

– קשירת ראשי החוט: ביי נאר שתי תפירות דארף מען קושר זיין די ענדן, ווייל אן דעם האלט זיך נישט די תפירה – און כל העושה מלאכה ואין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור. אבער ביי מער ווי שתי תפירות (שלש וכו׳) האלט זיך עס אליין, ממילא אפילו שלא קשר איז ער חייב.

– המוציא חוט של תפירה: איינער וואס ציט ארויס א תפירה-פאדעם (שנעפט עס צו) – איז חייב משום צורכי התפירה. עס ווערט געפרעגט: איז דאס א תולדה פון תפירה? וואס מיינט “צורכי התפירה” – צי עס מיינט מעין המלאכה אדער א תולדה? דער רמב״ם איז נישט מסביר. עס ווערט פארגליכן צו “צורכי בישול” – וואס מיינט פארטס/חלקים פון דעם בישול-פראצעס.

—

תולדות תופר — מדביק

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המדביק ניירות או יריעות בקולן של סופרים וכיוצא בו — הרי זה תולדת תופר וחייב.”

פשט: צוזאמקלעבן פעיפערס אדער פארמעט מיט גלו איז תולדת תופר, ווייל עס איז ענליך צו תפירה – ער פארבינדט צוויי שטיקלעך באופן קשר של קיימא.

חידוש: ס׳איז ענליכער צו סחורה ווי צו א בנין. וכן המפרק – צענעמען צוויי צוזאמגעקלעבטע פאפירן (נישט לקלקל) איז תולדת קורע.

—

הלכות קורע

קורע — אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הקורע כדי לתפור שתי תפירות — חייב. קורע להפסדה — פטור משום מקלקל.”

פשט: קורע איז דער פארקערטער פון תופר. מען דארף צערייסן אזויפיל ווי שתי תפירות, און עס מוז זיין על מנת לתפור (צו נייען נאכאמאל).

חידושים:

– קורע בחמתו / על המת: דער רמב״ם זאגט אז קורע בחמתו אדער קריעה פאר א מת איז חייב, ווייל לפי שמיישב את דעתו ויניח יצרו – עס איז א תיקון. “מיישב את דעתו” גייט אויף מת, און “יניח יצרו” גייט אויף קורע בחמתו.

– שאלה וועגן ראב״ד: לכאורה זאל דער ראב״ד (וואס האט זיך געדונגען פריער ביי חובל אז ס׳איז נישט מתקן) זיך אויך דינגען דא ביי קורע בחמתו. אבער דער ראב״ד דינגט זיך נישט דא. עס ווערט מסביר געווען אז קורע בחמתו קען זיין באופנים וואו ס׳איז מותר צו כעס׳ן (למשל פאר דבר תורה אדער קעגן עבירות, מבזה תלמיד חכם) – אזוי אז עס איז אנדערש פון חובל בחברו.

– פותח בית הצוואר: איינער וואס שניידט אויף דעם האלז-עפענונג פון א העמד (וואס איז פארנייט געווען) איז חייב משום קורע, הגם עס איז נישט על מנת לתפור – ווייל עס איז על מנת לתקן. “על מנת לתפור” מיינט אייגנטליך – להפיק מקלקול (ארויסצוגיין פון מקלקל). דאס הייסט, “על מנת לתפור” איז נישט דוקא לתפור, נאר יעדער תיקון וואס מאכט אז דער קורע איז נישט סתם מקלקל.

—

הלכות בונה

אב מלאכה פון בונה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הבונה כל שהוא חייב.”

פשט: בונה איז אנדערש פון אלע מלאכות ווייל דער שיעור איז כל שהוא. יעדע בנייה איז א דבר חשוב, ס׳איז נישטא קיין מינימום שיעור.

חידוש: דאס איז ענליך צו חורש און זורע וואס האבן אויך כל שהוא – ווייל אלע זענען א תיקון אין קרקע.

—

המשוה פני הקרקע בבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או מילא גיא, הרי זה בונה וחייב.”

פשט: ווער עס גלייכט אויס דעם באדן אין א הויז – אראפנעמען א בערגל אדער אנפילן א גריבל – איז חייב משום בונה.

חידוש: פארוואס איז דאס נישט חורש? בשדות איז אזא מעשה חורש, ווייל עס דינט פאר דעם צוועק פון חרישה/פלאנצן. אבער בבית, וואו מ׳גייט נישט פלאנצן, איז עס א תולדה דבונה – ווייל ער פארבעסערט דעם בנין.

—

נותן אבן ונותן טיט

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הנותן את הטיט חייב” — ביים בויען א וואנט, וואו איינער לייגט שטיינער און א צווייטער לייגט סעמענט (טיט), איז דער נותן הטיט חייב, און דער נותן האבן איז נאר א מסייע.

חידוש און קשיא: פארוואס איז דאס אנדערש פון מבשל, וואו יעדער וואס טוט א צורך הבישול (לייגט תבלינים, אנצינדט פייער, אאז״וו) איז חייב? פארוואס זאגט מען נישט אז יעדע זאך מצורכי הבנין איז אויך חייב?

עס ווערט פרובירט א תירוץ: ביי בונה, סתם לייגן שטיינער אן סעמענט איז נישט קיין בנין – עס מוז זיין קאנעקטעד. ביי בישול אבער קען מען קאכן אן תבלינים, יעדע חלק שטייט בפני עצמו. אבער דער תירוץ ווערט נישט אנגענומען אלס דעפיניטיוו – “אונז ווייסן נישט, אונז גלייבן די הייליגע חכמים.” דער רמב״ם האט נישט געגעבן קיין טעם.

—

בונה על גבי עליון

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס לייגט דעם אויבערשטן שטיין אויף דעם טיט וואס איז שוין דא פון אונטן, אפילו ער לייגט נישט קיין טיט פון אויבן (ווייל ס׳קומט נישט מער), איז חייב – שהרי הניחו על טיט אחר.

חידוש: געווענליך ווען מ׳לייגט א שטיין אינמיטן א וואנט אויף עקזיסטירנדע טיט, איז מען נישט חייב, ווייל עס פעלט נאך די טיט פון אויבן וואס זאל האלטן דעם שטיין. אבער ביי דעם אויבערשטן שטיין, וואו מ׳דארף נישט מער פון אויבן, איז דאס שוין גמר מלאכה.

—

בונה על גבי כלים פטור

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בונה על גבי כלים פטור” — בנין הייסט אין קרקע, נישט אויף כלים.

חידוש (ערוך השולחן): דער ערוך השולחן פרעגט: אין דעם משכן האט מען נישט געבויט אויף קרקע, נאר אויף אדנים! ער ענטפערט: די אדנים זענען א חלק פון דעם בנין גופא. ענליך ווי א טענט – מ׳זאגט נישט אז דער אונטערשטער חלק איז א “כלי.” “על גבי כלים” מיינט למשל בויען עפעס אויף א טיש – דאס איז א שוואכערע בנין.

—

תולדות בונה

1) עושה אוהל קבוע — תולדת בונה וחייב. נארמאלע בונה איז מיט שטיינער, אן אוהל איז מיט פעבריקס אדער ענליכעס. דאס איז געווען ביי דעם משכן.

2) העושה כלי אדמה (טעפער) — מאכן א כלי פון לייט איז תולדת בונה. דער שיעור איז שריפה (ברענען אין אויוון), אבער דאס ברענען אליין איז תולדת מבשל. די עצם אויספארעמען פון דעם כלי, נאך פאר דעם ברענען, איז שוין חייב משום תולדת בונה.

חידוש און קשיא: פארוואס איז בויען אויף א כלי פטור, אבער מאכן א כלי אליין איז חייב? עס ווערט נישט אויפגעלייזט.

3) מגבן את הגבינה — תולדת בונה. צוזאמנעמען שטיקלעך קעז צו איינס איז בונה. אבער דא איז יא דא א שיעור – כגרוגרת – ווייל ביי עסן דארף אלעמאל זיין א שיעור פון חשיבות.

חידוש און קשיא: צוזאמנעמען קעז הייסט בונה, אבער צוזאמנעמען ציגל אויף א טיש הייסט נישט בונה (בונה על גבי כלים פטור). פארוואס? “ס׳גייט מיר נישט אריין אין קאפ.”

4) הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו — אריינלייגן דעם האמער-קאפ אין דעם הילצערנעם בית יד איז תולדת בונה וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

5) תוקע עץ בעץ — קיין חילוק צי מיט א נאגל צי עץ בעץ (איין האלץ אין א לאך פון דעם אנדערן) — תולדת בונה וחייב.

6) העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים — מאכן א לאך אין א הינער-שטאל כדי אריינצולאזן לופט אדער ליכט, חייב משום בונה, ווייל דערמיט מאכט ער דעם לול יוזעבל.

7) המחזיר דלת של בור, של שיח, של מערה — צוריקלייגן א טיר אויף א גרוב, אפילו ס׳איז נישט אויף א הינדזש נאר מ׳לייגט עס נאר ארויף, איז חייב משום בונה.

—

הלכות סותר

סותר — אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “סותר כל שהוא חייב, ובלבד שיהא סותר על מנת לבנות. אבל הסותר דרך השחתה פטור — ווייל ער איז א מקלקל.”

—

תולדות סותר

סותר אוהל קבוע, שפירק עץ תקוע — דאס קעגנאיבער פון די תולדות בונה: צענעמען אן אוהל קבוע, אדער ארויסנעמען א האלץ וואס איז אריינגעשטעקט — איז תולדת סותר וחייב, ובלבד שיתכוין לתקן — אבער נישט דווקא אין דעם זעלבן ארט, ער וויל מתקן זיין עפעס אנדערש. דאס איז סותר על מנת לתקן.

—

הלכות מכה בפטיש

אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המכה בפטיש מכה אחת חייב.”

חידוש: דער רמב״ם זאגט נישט וואס די אב מלאכה איז בפירוש – ער גייט גלייך צו די תולדה. די אב איז פשוט די לעצטע קלאפ וואס פארענדיגט א מלאכה.

—

תולדת מכה בפטיש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.”

ביישפילן:

– המנפח בכלי זכוכית — אריינבלאזן אין גלאז-כלי צו פארענדיגן עס.

– הצר כלי צורה / הצורב כלי חרס — אויספארעמען א כלי אדער אויסברענען חרס כלים אפילו נאר א חלק.

– הגורד / המגרד כל שהוא — אראפקראצן/שלייפן כל שהוא פון א כלי – מען ענדיגט צו די כלי דורך אראפנעמען איבעריגע שטיקלעך.

– העושה נקב כל שהוא — מאכן א לאך אין עפעס וואס דארף א לאך (ביי בעץ, בנין, כלים).

—

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.”

פשט: א פתח וואס איז נישט געמאכט סיי אריינצוברענגען סיי ארויסצונעמען, איז מען נישט חייב דערויף משום מכה בפטיש.

חידושים:

– דער רמב״ם ברענגט דעם ביישפיל פון נקב של לול וואס איז געמאכט להכניס האור ולהוציא הלופט. דער עיקר איז אז א פתח דארף האבן א וועג אריין און א וועג ארויס.

– א לאך וואס איז געמאכט נאר אריינצולייגן א נאגל – דארט גייט עפעס אריין אבער גארנישט ארויס, איז דאס נישט מכה בפטיש. עס קען זיין בונה, אבער נישט מכה בפטיש.

—

המפיס מורסא / שחין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה – חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. אבל אם אינו מפיס אלא להוציא ממנו ליחה – הרי זה מותר.”

פשט: איינער וואס עפנט א שחין (בלוטער/אבסצעס) כדי צו פארברייטערן די עפענונג – פאר רפואה צוועקן – איז חייב משום מכה בפטיש ווייל דאס איז מלאכת הרופא. אבער נאר ארויסדריקן ליחה (אן כוונה צו מאכן א פתח) איז מותר.

חידושים:

– “שזו היא מלאכת הרופא” – דאס איז דער סיבה פארוואס עס איז מכה בפטיש: ווייל עס איז א תיקון. מכה בפטיש מיינט א קליינע תיקון וואס ענדיגט עפעס. מלאכת הרופא איז איינע פון די זאכן וואס פאלט אונטער מכה בפטיש, כאטש דער רופא טוט אויך אנדערע מלאכות.

– דער חילוק: ווען ער מאכט א “טיר” אין דעם שחין (להרחיב פי המכה) – דאס איז מכה בפטיש; ווען ער וויל נאר ארויסנעמען ליחה אן צו מאכן א פתח – איז דאס אינגאנצן מותר ווייל עס איז נישט קיין מלאכה בכלל.

—

המסרטט על אבן / המצדד את האבן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המסרטט על אבן כל שהוא – חייב משום מכה בפטיש. והמצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקומה הראוי לה – חייב משום מכה בפטיש.”

פשט: מאכן א קליינע ליניע/סימן אויף א שטיין (כדי עס זאל זיין גראד צום איינבויען) איז מכה בפטיש. אויך, איינער וואס שטופט צו א שטיין ביים יסוד פון א בנין אז עס זאל זיין גראד – איז חייב משום מכה בפטיש.

חידוש ביי מצדד את האבן: דער שטיין ליגט שוין דארט, ער לייגט עס נישט לכתחילה אריין. ער גיט עס נאר א קליינע ריק אז עס זאל זיין גראד. אבער דורך דעם קליינעם שטופ ווערט דער גאנצער בנין גראד – דאס איז מכה בפטיש ווייל עס איז די גמר תיקון.

—

הלוקט יבלות מעל בגדים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלוקט יבלות מעל בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.”

פשט: איינער וואס נעמט אראפ קליינע קנעפלעך/הארעלעך (לינט) פון וואלענע בגדים מיט קפידא – איז חייב משום מכה בפטיש ווייל דאס איז גמר מלאכה פון דעם בגד. אבער סתם אראפבלאזן/אראפנעמען דרך עסק (אן קפידא) – איז פטור.

חידושים:

– עס רעדט פון א כלי צמר וואס האט נאטירלעכע יבלות/קנעפלעך, און דאס אראפנעמען איז א חלק פון גמר מלאכה פון דעם בגד – נישט סתם קלינינג.

– דער חילוק צווישן מקפיד (ער וויל עס זאל זיין ריין) – חייב, און דרך עסק (סתם אראפגענומען אן באזונדערע כוונה) – פטור אבל אסור.

—

המנער טלית חדשה שחורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.”

פשט: א נייע שווארצע טלית (בגד) האט געלע אדער ווייסע הארעלעך פון דער סחורה. ווען איינער שאקלט עס אויס כדי עס זאל זיין גלאנציג און שיין שווארץ – איז ער חייב חטאת משום מכה בפטיש דאורייתא, ווייל דאס איז גמר מלאכה פון דעם בגד.

חידושים:

– דאס איז א חיוב חטאת (דאורייתא) ווייל ביי א נייע טלית איז דאס אויסשאקלען א חלק פון וויאזוי מען מאכט דעם בגד – דאס איז די גמר מלאכה, די “נוי” פון דעם בגד.

– אבער איינער וואס איז נישט מקפיד בכלל – איז מותר.

– דער חילוק צווישן די פריערדיגע הלכה (יבלות – פטור ביי דרך עסק) און דא (חייב חטאת): ביי יבלות רעדט מען פון אלטע בגדים וואס מ׳נעמט אראפ שטויב, ביי טלית חדשה שחורה רעדט מען פון גמר מלאכה פון א נייעם בגד.

– [הערה:] פון דא שטאמט דער מנהג פון מענטשן וואס פאלדן נישט זייערע נייע בגדים אויף שבת.

—

הלכות צידה (פרק י״ד)

יסוד פון צידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד דבר שדרכו לצודו – חייב. והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.”

פשט: מען איז חייב אויף צידה נאר ביי א זאך וואס ס׳איז דרך צו יאגן. און די הגדרה פון צידה איז: ברענגען פון א פלאץ וואס איז נישט משתמר (נישט באוואכט/פארכאפט) צו א פלאץ וואס איז משתמר – וואו מען דארף אים נישט נאכאמאל כאפן.

—

ביישפילן פון חייב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה ולחצר ונעל, או שהפריח עוף והכניסו למגדל, או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – חייב.”

פשט: נאכלויפן א הירש ביז ער איז אין א הויז/גארטן/חצר און פארשפארן; אריינשטופן א פויגל אין א שאנק (מגדל); אריינלייגן פיש פון ים אין א שיסל וואסער – אלעס חייב.

חידוש: “מגדל” אין דער גמרא מיינט א שאנק (נישט א טורעם), ווייל א פויגל אין א חצר איז גארנישט ווערד – ער קען אנטלויפן.

—

ביישפילן פון פטור אבל אסור

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הפריח צפור לבית, או שהפריח דג ועקרב מן הים לבריכה של מים, או שהכניס חיה לטרקלין רחב – פטור, שאין צידה גמורה, שמא יצטרך לרדוף אחריה.”

פשט: א פויגל אין א הויז, א פיש אין א גרויסע בריכה, א חיה אין א ברייטן פאלאץ – איז פטור אבל אסור, ווייל ער וועט נאך דארפן נאכלויפן, עס איז נאך מחוסר צידה.

—

צבי וארי – באזונדערע דינים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דוקא צבי וארי… חייב עד שיכניסנה לקיפש.”

פשט: א הירש אדער א לייב, וואס אפילו אין א קליינע שטח איז נאך שווער צו כאפן, דארף מען אריינלייגן ממש אין א קליינע קעידזש (קיפש). יעדע בעל חי לויט זיין נאטור – א פויגל דארף א קליינע באקסל, א לייב דארף עפעס וואו ער קען נישט איין לויף אנטלויפן.

—

כלל: וואס הייסט “אינו מחוסר צידה” / שיעור “מקום קטן”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת… קירות קרובים זה לזה…”

פשט: דער כלל איז: אויב מען קען דערגרייכן די חיה מיט איין כאפ/לויף –

איז דאס א מקום משתמר. אויך ווען די ווענט זענען נאנט איינע צו די אנדערע אז עס איז נישטא קיין ליידיגע פלאץ צו אנטלויפן.

חידושים:

– “שחיה אחת” ווערט אויסגעטייטשט נישט ווי שווימען, נאר ווי איין כאפ/לויף – מיט איין באוועגונג קען מען אים דערגרייכן.

– דער שיעור פון י״ב על י״ב איז פארבונדן מיט ווי הויך די ווענט זענען – אויב ס׳איז הויכע ווענט, קען דער פלאץ זיין גרעסער און נאך אלץ הייסן “מקום קטן” (ווייל דער צל דערגרייכט). ס׳איז אבער נישט קלאר וואס דער פונקטליכער שיעור איז.

– “מקום שגדול מזה – הרי היא פטורה” – אין א גרעסערן פלאץ איז מען פטור ווייל עס איז נאך “מחוסר צידה.” דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז מותר – נאר פטור (אבל אסור).

– אן אינטערעסאנטע באמערקונג: ביי אנדערע מלאכות (ווי נייען) דארף די מלאכה זיין געענדיגט כדי מען זאל זיין חייב. דא ביי צידה איז ער אויך פטור אויב ס׳איז מחוסר צידה – דער זעלבער יסוד.

—

וועלכע בעלי חיים זענען “מינן ניצוד”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אחד משמונה שרצים האמורים בתורה… ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מינן צידה.”

פשט: מען איז חייב אויף צידה ביי זאכן וואס מ׳פירט זיך צו צוד זיי.

—

צד לשחק בו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו – חייב, הואיל ונתכוון לעצם הצידה.”

פשט: אפילו ווען מען כאפט א בעל חי נאר צום שפילן – איז מען חייב, ווייל מען האט זיך מכוין צו דער עצם הצידה.

חידושים:

– וואס מיינט “לשחק בו”? ס׳איז נישט אז ער שפילט מיט דעם בעל חי נאכדעם, נאר ער שפילט דעם “שפיל” פון פאנגען אליין – ער כאפט עס און באפרייט עס גלייך (ווי “catch and release” ביי פישן). דאס איז “צד לשחק.”

– פארוואס איז דאס נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה? ווייל ער האט זיך מכוין צו דער עצם הצידה, דאס איז גופה פון די מלאכה. לויט דעם רמב״ם׳ס שיטה (אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז חייב) איז עס פשוט. אבער אפילו לויט אנדערע שיטות – דא האט ער זיך מכוין צו דער מעשה צידה גופא.

– דער רמ״א ברענגט אז אזא “ספארט” פון צוד מיט הונט טאר מען אפילו אין וואכן נישט טון, ווייל ס׳איז “מושב ליצים.”

—

ישן, סומא – א שלאפנדיגער אדער בלינדער צבי

חידוש: אפילו א שלאפנדיגער אדער בלינדער צבי איז נאך אלץ מחוסר צידה, ווייל ער קען זיך אויפוועקן ווען מ׳כאפט אים, און דער מין איז בכלל א מין וואס איז מחוסר צידה.

—

תולדה פון צידה – משלח כלבים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המשלח כלבים כדי לצוד צבאים וארנבים וכדומה… הרי זה צד וחייב.”

פשט: ווען מ׳שיקט הונט צו כאפן א צבי, און דער מענטש ארבעט צוזאמען מיט דעם הונט (דער הונט לויפט נאך, דער מענטש כאפט, אדער פארקערט), איז ער חייב משום צידה.

חידושים:

– דאס איז א חידוש אז צידה דארף מען נישט אליינס טון – מ׳קען עס טון צוזאמען מיט זיין בהמה אדער א כלי.

– דער רמ״א (אויף שבת) זאגט אז צוד מיט הונט איז “מושב ליצים” און מ׳טאר עס נישט טון אפילו אין וואכן. א נארמאלער איד כאפט כדי צו עסן, אבער צוד מיט הונט איז א “ספארט” פאר פארגעניגן.

– עס איז געווען א דיסקוסיע צי “hunting for fun” איז בכלל ערלויבט, און צי ס׳איז א סכנה.

—

שנים שעשאוה ביי צידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב. נעלו שנים – פטורין.”

פשט: אויב א צבי לויפט אריין אין הויז און איינער פארשפארט די טיר – איז ער חייב. צוויי מענטשן צוזאמען – פטור (שנים שעשאוה).

חידושים:

– “ישב אחד על הפתח ולא מילאו” – איינער זיצט ביי דער טיר אבער פילט נישט אויס דעם גאנצן עפענונג. ער איז פטור ווייל ס׳איז נאך דא אן אפענע טיר, דער צבי קען נאך אנטלויפן – ער האט נישט געטון קיין מעשה צידה.

– ווען דער צווייטער קומט און פילט אויס דעם רעשט – דער צווייטער איז חייב (ער האט פארענדיגט די צידה). דער ערשטער איז פטור.

– ווען דער ערשטער האט אנגעפילט דעם פתח, און דער צווייטער זעצט זיך אויפן זייט, און דער ערשטער גייט אוועק – דער ערשטער איז חייב (ער האט געמאכט די מעשה צידה), דער צווייטער מעג זיצן דארט ביז מוצאי שבת און נעמען דעם צבי.

—

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

חידוש: ווען א מענטש פארשפארט זיין טיר סתם (נישט וויסנדיג אז א צבי איז דארט), איז ער נישט עובר. אזוי אויך, ווען א פויגל גייט אריין אונטער זיינע בגדים (“כנפיו”) – ער מעג זיצן און אויפהיטן ביז מוצאי שבת. דער יסוד: נאר די פעולה פון צידה איז אסור. סתם צו זיין דארט וואו א בעל חי קען נישט אנטלויפן – דאס איז נישט קיין מעשה צידה. און איינמאל ס׳איז שוין געשען א צידה, זאגט מען נישט אז א גאנצע צייט געשעט נאכאמאל נאכאמאל צידה.

—

זקן, חיגר, חולה, קטן

א צבי וואס איז אלט, הינקעדיג, קראנק, אדער קליין – פטור, ווייל ער קען נישט גוט לויפן, ס׳איז נישט קיין ריכטיגע צידה.

—

הצד חיה ועוף שברשותו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה – פטור.”

פשט: זאכן וואס באלאנגען שוין פאר אים, אפילו זיי פליען ארום, זיי קומען יעדן טאג אהיים – זיי הייסן “ניצודים” און ס׳איז נישט קיין ריכטיגע צידה.

חידושים:

– דער רמב״ם זאגט “פטור” – דאס מיינט ס׳איז אסור מדרבנן, נישט מותר לכתחילה.

– דער משנה ברורה זאגט: א טשיקן (וואס אנטלויפט בכלל נישט פון זיין בעל הבית) איז בכלל נישט שייך צידה – דעמאלטס איז בכלל מותר.

—

הצד דברים שאין במינן צידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד דברים שאין במינן צידה, כגון חגבים, חזיזים, צרעין, זבובים, יתושין, פרעושים וכיוצא בהן – פטור.”

פשט: זאכן וואס קיינער פירט זיך נישט צו צוד – פטור אבל אסור מדרבנן.

—

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המוסרן למזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, ואף על פי שאינן ממיתין… מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנזקן.”

פשט: מזיקים וואס קענען שאדן (אפילו נישט טייטן) מעג מען כאפן אין שבת, אויב מ׳כוינט זיך נאר ניצול צו ווערן פון זייער שאדן.

חידושים:

– דאס איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה – ווייל ער וויל ניצול ווערן, דאס איז דער “גוף” פון זיין כוונה.

– ביי זאכן וואס זענען “אין במינן צידה” איז עס פטור אבל אסור מדרבנן. אבער ווען ס׳איז מזיקים, האבן חכמים מתיר געווען אפילו לכתחילה – ווייל מ׳דארף ניצול ווערן פון שאדן.

—

כיצד יעשה – כופה כלי עליהן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו.”

פשט: מען מעג א כלי ארויפלייגן אויף מזיקין (ווי נחשים/עקרבים) אדער זיי אײַנוויקלען מיט א שטיק בגד, כדי זיי זאלן נישט שאדן, אבער מען טאר זיי נישט הרג׳ענען.

חידושים און הסברות:

1. דער יסוד פון דער הלכה — נישט צידה בכלל: דער גאנצער ענין דא איז נישט א שאלה פון צידה כלל. דער מענטש האט נישט קיין כוונה צו כאפן די בעלי חיים — ער וויל בלויז ניצול ווערן פון זיי, זיך באשיצן. דאס איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה (וואו מען טוט יא די מעשה מלאכה אבער נישט פאר דעם צוועק), נאר עס איז בכלל נישט קיין מעשה צידה.

2. א קשיא אויפ׳ן רמב״ם — פארוואס איז דא אפילו אן איסור דרבנן? אויב דער מענטש האט בכלל נישט קיין כוונה פון צידה, נאר ער וויל זיך ניצול ווערן — פארוואס זאל עס זיין אפילו אן איסור דרבנן? דער רמב״ם האלט דאך אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור (אבל אסור מדרבנן). אבער דא איז עס נאך ווייניגער ווי מלאכה שאינה צריכה לגופה — עס איז בכלל נישט קיין צידה-מעשה! די קשיא בלײַבט נישט גאנצן אויפגעלייזט.

3. גמרא vs. רמב״ם: אין דער גמרא איז משמע אז דער ענין האט א דין פון מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבער דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש — ער שטעלט עס אוועק אלס א באזונדערע הלכה וואו מען מעג באדעקן מזיקין, נישט אלס א פטור פון מלאכה שאינה צריכה לגופה.

4. חילוק צווישן סכנת נפשות און סתם מזיק: דא רעדט מען נישט פון מינים וואס זענען א סכנת נפשות (וואו מען מעג זיי הרג׳ענען), נאר פון סתם מזיקין — און אפילו ביי סתם מזיקין מעג מען זיי באגרעניצן (כופה כלי), אבער נישט צוד זיין אין דעם פולן זין.

—

סיום: דערמיט ווערט פארענדיקט דער סיכום פון הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד, וואס באהאנדלט די מלאכות פון קושר, מתיר, תופר, קורע, בונה, סותר, מכה בפטיש, און צידה.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק י׳ – מלאכת הקושר

הקדמה – סקירת המלאכות עד כה

Speaker 1:

לאמיר לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י׳.

מיר האבן שוין געלערנט די ערשטע צוואנציק פון די ל״ט מלאכות, האלטן אינמיטן די מלאכות וואס האט צוטון מיט מאכן סחורה, מאכן א קלייד.

דאס איז זיין אינטערעסאנט פינקט, אויך אין די… דער המבוחר קושר.

Speaker 2:

יא, אויך אין די פריערדיגע סעריעס כאילו דער רמב״ם האט געסטאפט אין די מיט, געמאכט אן עוף דעם אנהייב פרק ט׳. אויך דא איז…

Speaker 1:

נאך פיל מער איבערגעבליבן קושר מתיר.

Speaker 2:

יא, דער רמב״ם ס׳איז זענדליך די קאטעגאריעס אלס א וויכטיגע, מיט די 39, ס׳צייגט זיך אז עס איז נישט קיין צו א לאנגע פרק, ער האט נישט רעקאגנייזד אין די זאך אז דאס איז פאס און דאס איז בגדים. ס׳גייט דארט דער עיקר אלע מלאכות שבת.

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

אקעי.

הלכה א – הקושר: יסודות פון מלאכת קושר

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

הקושר, זאגט דער רמב״ם אזוי: “הקושר קשר של קיימא”, אויב איינער מאכט א קשר וואס האלט זיך, א קניפ וואס האלט זיך, “והיא מעשה אומן, חייב”.

צוויי תנאים אדער איינער?

סאו דו האסט דא צוויי זאכן: איינס, עס דארף זיין א קשר של קיימא. קען מען לערנען אנדערש, קען מען לערנען אז א קשר של קיימא איז א מעשה אומן, וואס מיינט א קשר של קיימא? עפעס וואס אן אומן טוט, איינער וואס ווייסט אזוי צו מאכן די ריכטיגע קניפ, אדער דאס קען זיין, עס איז דא צוויי תנאים, א קשר של קיימא און א מעשה אומן, דאס זענען אין די רמב״ם, שפעטער, שפעטער פירט ער אויס אז אויב עס האט נאר איין תנאי איז נישט קיין…

Speaker 2:

יא, יא.

Speaker 1:

מיינסט אויך, עפעס זעען מיר דא א פאל וואס מען דארף אן אומן, יא? מיר האבן אויך געהאט, עפעס דארף אן אומן, פון חורש.

Speaker 2:

שוין, מען דארף אן אומן.

Speaker 1:

ס׳טייטש שוין כמעט צו זאגן אז עס איז עפעס וואס איז א פער- “מעשה אומן”.

Speaker 2:

אקעי.

דוגמאות פון קשרים וואס זענען חייב

Speaker 1:

עס איז דא פילע סארטן קשרים, א קשר וואס פולפילט די צוויי תנאים, אזוי עס איז אן אומן׳סטיגע קשר און סיי עס איז א קשר של קיימא ס׳בלייבט… איז חייב. דעמאלטס איז ער חייב. ואין ער גיט די גמרא… ער גיט אריין די גמרא די גמראס. “כגון”, וואס זענען די גמראס פון די קניפן וואס איז א של קיימא און א מעשה אומן? “קשר הגמלים”, א קניפ מיט וואס מען בינדט צו… “הגמולים” זאגט ער. וואס דער מענטש מענטש נישט… עס זאגט אז אין די נאז פון דער גמל לייגט מען אריין א א עפעס, א קניפ. און צו דעם קאנעקט מען א שטיקל סחורה וואס דער וואס דרייווט דעם גמל, דער מנהיג, זאל קענען אנפירן דעם גמל. אדער קשר ספנים, אין א שיף לייגט מען זיך אריין א שטריק וואס צו קענען צובינדן צו די יבשה, זאל מאכן דעם קניפ.

וקשרי רצועות מנעל וסנדל, אדער די קניפן וואס מ׳בינדט צו די רצועות מנעל וסנדל, שקושרים הרצענים וואס די שוסטערס בינדן צו צו די שיך בשעת התיווצרות ווען מ׳מאכט די שיך, וכהאי גוונא זענען קניפן וואס מ׳וויל פאר די לאנג טוירם. מ׳וויל נישט נאר, נישט יעדע מאל ווען מ׳גייט ארויס מיט די גמל מאכט מען א נייע קניפ, נאר ס׳זעט אויס אז מ׳לייגט עס איין מאל און ס׳איז א קיומא פאר א לענגערע צייט. און די זעלבע זאך די אנדערע זאכן, איז א מעשה אומנות, איז א קשר וואס מ׳מאכט פאר א אומנות, אלס א חלק, יא? די ווארט איז ווייל אן אומן מאכט עס, אדער ווייל ס׳איז אן ענין פון אומנות. מ׳גייט דרייוון א גמל, א סוס, א ספינה, דאס זענען זאכן וואס מ׳טוט אין ארבעט.

Speaker 2:

רייט, די גמרות וואס ווייזן דיר אז ס׳איז דא א סארט קשר וואס איז א ספעציעלע פאכמאנישע קשר. ס׳איז נישט א טאג-טעגליכע זאך וואס מ׳מאכט אין די קיטשן, ס׳איז א סארט זאך וואס מ׳מאכט אמאל אמאל. דער ספן מאכט עס יעדע מאל. איך ווייס נישט צו ער בינדט עס צו צו די שיף, מאכט ער דאס איין מאל, און נאכדעם בינדט ער עס צו יעדע מאל צו די שטריק אויף די יבשה. אפשר יענץ הייסט טאקע נישט קשר של קיימא. ניין, ניין, באלד וועלן מיר זען וואס ס׳טייטש של קיימא.

פטור אבל אסור

Speaker 1:

אבער א קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן איז פטור. פטור, אבער ס׳איז אסור מן התורה. און ווען איז עס מותר אינגאנצן נישט אסור? ווען ס׳האט ביידע תנאים נישט. א קשר שאינו של קיימא, ס׳האלט זיך נישט, ואינו מעשה אומן, ס׳איז נישט קיין מעשה אומנות, מותר, מעג מען אינגאנצן לכתחילה.

גייט ער אנהייבן ברענגען די גמרות.

דיסקוסיע: וואס מיינט מעשה אומן און קשר של קיימא?

Speaker 2:

וואס איז פארקערט? א קשר וואס איז מעשה אומנות און נישט קשר של קיימא? אפשר מעשה אומנות מוז אייביג זיין וואכעדיגע זאכן, ווייל מעשה אומנות איז דאך נישט שייך, ס׳איז נישט שבת׳דיגע זאכן. עניטינג וואס מ׳טוט זיך אפ מיט א שיף, אפילו אויב ס׳איז נישט דא קיין רייסע, איז נישט שבת׳דיג. ס׳איז גמל, די אלע זאכן מיט די חיות. וואס קומט אריין דא שבת? אפשר אלע מעשה אומן, עני מעשה אומן לכאורה טאר מען נישט טון. אבער מעשה אומן מיינט אייביג עפעס וואס מ׳טוט אלס א חלק פון זיך אויסצוגלייכן מיט א שף אדער מיט א גמל. מעשה אומן איז א סארט קשר. ס׳איז גראדע אמת אז די ספנים האבן זייער סארט קשר וכו׳. מעשה אומן מיינט אזא סארט קשר.

מ׳קען מאכן פאר א שף, אפשר דארף איך מאכן א קשר וואס איז נישט קיין מעשה אומן, איך ווייס נישט.

Speaker 1:

ניין, איך מיין אז די קוואליטי פון די קשר ליגט אין די ווארט קשר של קיימא. מעשה אומן מיינט פארוואס מאכט מען די קשר, פאר וועלכע זאך מאכט מען די קשר. ס׳איז דא אזא זאך קשר של קיימא פאר א מעשה אומן, ס׳איז די זעלבע זאך. מ׳קען מאכן א קשר של קיימא… ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קשר של קיימא רעדט וועגן די קוואליטי פון די קשר, און די מעשה אומן רעדט פארוואסערע זאך מ׳מאכט די קשר.

Speaker 2:

ניין, ניין, ניין, לאמיר לערנען די גמרות. דאס איז א סארט קשרים. ער גייט געבן די גמרות פון זאכן וואס זענען, וויאזוי הייסט עס, וואס זענען קשר של קיימא אבער ס׳איז נישט מעשה אומן, וואס זענען אויך עפעס צו פאררעכטן א בהמה וכדומה, נאר ס׳איז נישט א זאך וואס די אומנים ווייסן פונקטליך וויאזוי צו מאכן די סארט קשר וואס האלט זיך גוט. א פשוט׳ער מענטש ווייסט נישט, ער קען צובינדן זיין קעמל, אבער ס׳גייט נישט זיין אזוי גוט. ס׳גייט זיין של קיימא. של קיימא מיינט אז ער האלט נישט ביים אויפבינדן, ס׳איז געמאכט צו בלייבן. של קיימא מיינט כפשוטו. של קיימא איז בעצם נישט קיין סארט קשר. של קיימא איז בעצם, ס׳איז דא א קשר וואס מ׳מאכט ווייל מ׳גייט עס מארגן אויפמאכן, של קיימא מיינט אז דו גייסט עס נישט מארגן אויפמאכן, ס׳איז געמאכט צו בלייבן. חוץ פון דעם קען מען מאכן א גוטע קשר וואס דער אומן ווייסט וויאזוי צו מאכן, יעדער איינער אין זיין אומנות האט ער זיך זיינע, און ס׳איז דא א פשוט׳ע קשר וואס א פשוט׳ער מענטש קען מאכן.

הלכה ב – דוגמאות פון קשר של קיימא שאינו מעשה אומן

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

לאמיר לערנען די גמרות און מיר טרייען זען צו פארשטיין. קיצור, זאגט דער רמב״ם, איז ער מסביר אזוי: נפסקה לו רצועה, ס׳האט זיך אמאל געשניטן א רצועה, מוז טאן פון די סנדל, אדער, ווי ס׳איז פריער געזאגט, די וואס מ׳לייגט ביי די מנעל וסנדל, וקשר, ער האט עס צוגעבינדן. אדער שנפסקה חבל, ס׳האט זיך איבערגעריסן די חבל פון עפעס, פון א כלי, וקשר, האט ער עס צוגעבינדן. או שקשר חבל בדלי, ער האט צוגעבינדן צו די דלי וואס מ׳שעפט ארויס וואסער, האט ער צוגעבינדן א חבל מ׳זאל עס קענען אנכאפן. או שקשר רצועה, ער האט צוגעבינדן די רצועה, די מויל-שלאס, די זאך וואס מ׳האט, די שלאף פון די בהמה. די אלע זאכן, הרי זה פטור, הואיל ואינו מעשה אומן.

וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט. דאס הייסט, איך מיין אז די ווארט איז “שנפסקה לו”. דאס הייסט, ווען מ׳נייט א שיך און מ׳מאכט א גוטע קשר, איז עס א מעשה אומן. אבער ס׳האט זיך צעריסן, יעדער איינער פיקסט אביסל וויפיל ער קען. אזוי אויך שנפסקה חבל, אדער חבל בדלי, איז עפעס וואס יעדער איינער קען מאכן. מ׳קומט אן צו א באר און מ׳דארף דארטן צובינדן א חבל בדלי, קען עס יעדער איינער טון. דאס איז נישט קיין מעשה אומן, מעשה הדיוט. אבער ס׳איז לקיום.

כל אדם קושר לקיום, איינער וואס בינדט צו זיין שיך וויל אז ס׳זאל זיין דארטן פאר א לענגערע צייט. דאס הייסט, א קשר של קיימא וואס איז נישט מעשה אומן איז עס אסור לכתחילה, איז עס פטור אבל אסור. וכל קשר שאינו של קיימא, אלא שהוא קשר אומן, הרי זה אסור. דאס הייסט, ביידע וועגן איז אסור. ס׳איז נאר מותר אויב ס׳איז נישט קיימא און נישט מעשה אומן. ס׳קען זיין מעשה אומן וואס איז נישט קיימא, און ס׳קען זיין מעשה הדיוט וואס איז קשר של קיימא, די ביידע וועלן זיין אסור, פטור אבל אסור.

דיסקוסיע: וואס מיינט רצועות מנעל וסנדל?

Speaker 2:

די שיך מיינט נישט אז מ׳בינדט צו די שיך אזויווי אונז וואס מ׳בינדט צו די שיך, דאס איז זיכער נישט קיין קשר של קיימא, ס׳איז נישט געמאכט צו בלייבן. ניין, מ׳רעדט פון צובינדן די רצועה צו די שיך. נאכדעם בינדט מען צו די רצועה, אבער קודם בינדט מען צו די רצועה צו די שיך. רייט, ס׳מיינט אזויווי א סענדל וואס ס׳איז נישט געמאכט אראפצונעמען די… איך פארשטיי נאך נישט פונקטליך. פארוואס דארף מען אן אומן? אויב ס׳איז נישט קשר של קיימא. קשר של קיימא מיינט אז ס׳איז נישט קיין שטארקע קניפ וואס ס׳גייט זיך נישט האלטן, ס׳גייט זיך עפענען. פארוואס זענען נישט די צוויי די זעלבע זאך?

Speaker 1:

אה, אומן ווייסטו וויאזוי צו מאכן א קשר של קיימא און נישט אומן. קשר של קיימא מיינט אז מ׳גייט עס האלטן. ס׳האט נישט צו טון ווי גוט די קניפ איז. דו קענסט מאכן א גוטע קניפ וואס דו מאכסט עס, מ׳גייט עס נאך א געוויסע צייט עפענען. ס׳איז נישט קיין סארט קניפ בכלל. ס׳איז נישט אז ס׳גייט זיך אליין עפענען, נאר אפילו מ׳מאכט א שטארקע קניפ, נאר וויבאלד מ׳האט עס געמאכט מיט א כוונה אז מ׳גייט עס עפענען, איז עס א קשר שאינו של קיימא.

Speaker 2:

יא, ס׳איז געמאכט, דו האסט עס געפלאנט ארויסצונעמען. אזא סארט קניפ וואס יעדן טאג מאכט מען עס און מ׳עפנט עס צוריק, הייסט קשר שאינו של קיימא. אויב דאס איז דער מנהג, ס׳איז משמע אז א מענטש קען אליינס מחליט זיין, דאס איז נאך א שאלה. אויב א זאך וואס ס׳איז דער מנהג אז מ׳מאכט עס יעדן טאג, הייסט נישט קיין קשר של קיימא. קשר של קיימא איז א זאך וואס מ׳האט געמאכט אז ס׳זאל בלייבן. און אומן איז א סארט קניפ וואס מ׳רופט זיך… ס׳טייטש אומן, מ׳דארף אן אומן. מ׳רופט דעם אומן, איך קען נישט, סתם א מענטש ווייסט נישט וויאזוי מ׳מאכט עס. מ׳רופט רבי אומן, דו מאך עס.

הלכה ג – קשרים וואס זענען מותר לכתחילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

יעצט גייט ער אויסרעכענען זאכן וואס זענען מותר, וואס מ׳מעג טון, וואס ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט אומן און נישט קיימא. זאגט ער אזוי: קושרת אשה מפתחי החלוק, א פרוי מעג צובינדן די עפענונג פון איר העמד, אף על פי שיש לה שני פתחים, אפילו אויב ס׳האט צוויי… ס׳טייטש, אויבן, היינט איז דא קנעפלעך, אבער ס׳איז געווען, ס׳האט געהאט א שטריק, און ס׳האט… וואס הייסט שני פתחים? ס׳טייטש, ס׳איז א רעגולערע בגד, וואס אויף יעדע זייט איז דא איין רצועה, און מ׳בינדט זיי צוזאם. ער זאגט, אפילו שיש לה שני פתחים, ממילא קען מען עס אנטון און אויסטון מיטן עפענען נאר איינע פון זיי, אולי קען איינער טראכטן אז די צווייטע וועט הייסן א קשר של קיימא? זאגט ער, ניין, די צווייטע הייסט אויך נישט קיין קשר של קיימא, ווייל דער נארמאלער סדר איז אז מ׳מאכט אויף ביידע יעדן טאג.

חיטי סבכה, חיטין וואס מ׳לייגט אויף די העד אויפ׳ן קאפ, אף על פי שהיא רפויה, אפילו אויב אן די קשר גייט די העד זיין צו שוואך און אראפפאלן פונעם קאפ. אבער דאך הייסט עס נישט קיין קשר של קיימא? נישט צו שוואך. דאס הייסט, מ׳קען עס, מ׳מוז עס נישט עפענען, ווייל מ׳קען עס דאך אראפנעמען און ארויפלייגן אן עפענען די קשר. אבער גיין, די נארמאלע וועג פון אנצוטון די היט, אז מ׳מאכט עס אויף, ורצועות מנעל וסנדל שקושרן רגיל בשעת מלביש, אה, נישט גוט.

הלכות שבת – קשירה והתרה: קשרים שאינם של קיימא

קשרים מותרים – דוגמאות ספציפיקות

בגד עם רצועות

ס׳איז א רגילע בגד וואס אויף יעדע זייט איז דא איין רצועה און מ׳בינדט זיי צוזאם. ער זאגט, אפילו ס׳איז נאר איין קשר, מילא קען מען עס אנטון און אויסטון מיט׳ן עפענען נאר איינע פון זיי, אפשר קען איינער טראכטן אז די צווייטע האט א דין פון א קשר של קיימא? זאגט ער ניין, די צווייטע האט אויך נישט קיין קשר של קיימא, ווייל די נארמאלע סדר איז אז מ׳מאכט עס יא אויף ביידע יעדן טאג.

חוטי סבכה

חוטי סבכה, חוטים וואס מ׳לייגט אויף די העט אויפ׳ן קאפ, אפילו ירפו, אפילו אויב אן די קשר גייט די העט זיין צו שוואך און אראפפאלן פון די קאפ, אבער דאך הייסט עס נישט קיין קשר של קיימא. נישט צו שוואך, ס׳הייסט מ׳מוז עס נישט עפענען, ווייל מ׳קען עס דאך אראפנעמען און אראפלייגן אן עפענען די קשר, אבער געווענליך, די נארמאלע וועג פון אנטון די הוט, מ׳מאכט עס אויף און מ׳מאכט עס צוריק צו.

רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש

רצועות מנעל וסנדל שקושרן על רגלו בשעת מלבוש. אה, נישט די רצועות וואס מ׳האט גערעדט פריער וואס דער רמב״ם האט געזאגט זיין לשון וואס בלייבט אויף די מנעל, שקושרן בעת עשייתן. יעצט רעדט מען די רצועות וואס מ׳ציט יעדער מאל אן.

נודות יין ושמן

ונודות יין ושמן, באטלעך, סחורה אין די באטלעך פון יין ושמן, אפילו יש להם שני זנבות, אפילו ס׳האט צוויי בענדלעך, און די זעלבע זאך, איין זייט קען בלייבן צוגעמאכט.

קדרות של בשר

וקדרות של בשר, וואס מ׳בינדט צו פון אויבן די דעקל צו די טאפ, אפילו שאי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר.

קשירת דלי

והקושר דלי במשיחה באבני דקיוצא, וואס מ׳מעג צובינדן אן עמער, א כלי צו ארויסנעמען וואסער, מיט א בענדל, אבל לא בחבל, אבער נישט מיט א חבל, ווייל א חבל איז שוין יא א קשר של קיימא. וואס איז די אונטערשייד? אדער ס׳איז שוין יא א מעשה אומן מער.

קשירה לפני בהמה

והקושר לפני בהמה ברגלה, וואס מ׳מעג צובינדן אין פראנט פון די בהמה, ס׳טייטש צובינדן די טיר, אדער צובינדן אויף די פיס פון די בהמה שלא תצא ותזיק, אז זי זאל נישט ארויסגיין, אפילו יש בה שני עשרות, אפילו עס האט צוויי קנופן, און ער האט אויך טראכטן אז איינס פון די זייטן איז א קשר של קיימא. סא די אלע זאכן זאגט ער, אפילו עס איז דא א מקום פאר נישט, ווייל אפשר איז עס יא א קשר של קיימא, די אלע זאכן אבער למעשה הייסט עס נישט גענוג קשר של קיימא, איז עס יא מותר.

חבל שקשורה בפרה או באבוס

וחבל שהיא קשורה בפרה, אויב אויף די פרה איז שוין דא א חבל, שוין מען האט שוין ארויפגעלייגט א קנופ אויף די פרה, מעג מען צובינדן די חבל צו די אבוס, צו די שיסל מיט וואס מען גיט צו עסן פאר די פרה. אדער היתה קשורה באבוס, די אבוס האט אויף זיך צוגעבינדן א שטריק, קושרה בפרה, מעג מען עס אראפבינדן אויף די פרה. די ביידע זאכן מעג מען טון. אבער וואס מ׳טאר נישט טון, אבער מ׳טאר נישט ברענגען א חבל מתוך ביתו און צובינדן צו די פרה או באבוס. פארוואס? וואס איז דא די פראבלעם? איך בינד דא, איך בינד דא.

די חבל מתוך ביתו? יא. סא מבטל כלי מהיכנו, אזוי דעמאלטס קען ער עס איבערלאזן. אויב די חבל וואס איז שוין קאנעקטעד, גייט ער דאך עפענען. ווען ער האט עס צוגעדעקט צו קאנעקטעד צו די אבוס, סא ער לייגט עס ארויף און לייגט עס אראפ. אבער אויב ער ברענגט א חבל מתוך ביתו, ער דארף נישט האבן מיט די חבל צו שלעפן די פרה. עס קען זיין אז די חבל וועט ער לאזן דארט. און די אנדערע זאכן וואס מען האט געזאגט אז מען מעג, אפילו אויב ס׳איז א יא שטיקל קשר של קיימא, אבער אפשר איז עס נישט אזוי אנדערש. איך ווייס נישט. עפעס אין די רעאליטי איז אנדערש. אפשר ווען ער ברענגט א נייע, איז כאילו… ווען עס איז דא א חבל… נא, נאכאמאל, עס איז זייער פשוט. עס איז שוין צוגעבינדן פון איין זייט, און פון די אנדערע זייט בינדט ער עס צו די אבוס, און ער גייט עס אראפנעמען ווען די פרה ענדיגט עסן. אבער ווען ער דארף עס צובינדן פון איין זייט, די ערשטע זייט טו מיר נישט, מיר שטעלן קיינמאל נישט אז מ׳טאר נישט. די פרה קומט דאך מיט א חבל. ווען מ׳ברענגט עס צו די צווייטע זייט. שטימט?

חבל גורדי

ואם היה חבל גורדי, אויב ס׳איז א חבל וואס גורדיים מיינט, גורדיים, יא, ס׳שטייט אפילו אין די גמרא, גורדיים האבן געזאגט, א גורדי מיינט מענטשן וואס נייען, אורגים, שמותר לטלטלו, וואס טייטש שטריק? א חבל גורדי וואס מ׳טאר נישט, ווייל ס׳איז מוקצה. אויב איז דא א חבל גורדי וואס איז יא מותר לטלטלו פאר סאם ריזען, יא, דאס איז וואס ער זאגט, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות, מעג מען יא. פארוואס? ווייל א חבל וואס מ׳גייט נאכדעם וועלן ניצן פאר סחורה, גייט מען עס נישט לאזן אלס קשר של קיימא.

יסוד: קשר של קיימא איז א פאקט, נישט א קוואליטי

וואס איז פשט? זעט מען אז ס׳האט נישט צו טון מיט די קוואליטי פון די קנופ, ווייל דו ווייסט אז דו גייסט עס עפענען. יא, דאס זאגט ער, קשר של קיימא האט גארנישט מיט די קוואליטי פון די קשר של קיימא איז א פאקט, ווייל מ׳גייט עס עפענען. ניין, פארוואס איז דא אלע זאכן מותר? שכל אלו אין קושרים מעשה הדיוט הן, ואינו של קיימא. צוויי טעמים האט ער, מ׳מעג לכתחילה, ווייל ס׳איז מעשה הדיוט, מ׳דארף נישט פאר דעם קיין אומן, און ס׳איז נישט של קיימא, די קנופ גייט נישט בלייבן דארט, ולפיכך קושרים ומתירין, ופירוש מותר לקשור אותן לכתחילה.

קשיית הראב״ד

רייט. דער ראב״ד פארשטייט נישט, אויב אזוי פארוואס לייגט מען נישט אריין א חבל אין די ליסט? ס׳איז דאך אויך נישט מעשה אומן, און אויך גייט מען עס נישט איבערלאזן דארט. אזוי טענה׳ט ער, אקעי.

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

חותלות של תמרים ושל גרוגרות, מ׳לייגט אונטער בעגס אדער זאכן וואס זאל אריינכאפן די תמרים און גרוגרות וואס פאלן שוין אראפ פון די בוים. מ׳בינדט צו די חותלות מיט שטריק, זעט אויס. מתיר ומפקיע וחותך, מעג מען עפענען שבת. פארוואס דערמאנט ער פלוצלינג קומט דא אריין מתיר? ער האלט אינמיטן קושר, וואס וויל ער דא זאגן מיט די…

סלים, ער גייט שוין באלד זאגן די הגהות מיימוניות אז מתיר איז די זעלבע הלכה, א קשר וואס מ׳מעג צובינדן מעג מען אויך מתיר זיין. סאו, לכאורה די ווארט דא איז… זאל מען עס עפענען, טאקע וועגן דעם וואלט די סדר עס צו עפענען.

אקעי, וואס זאגט ער לאנג ביי מתיר מיין איך. אקעי.

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

זאגט ער לאנג ביי מתיר, כל שראוי למאכל בהמה, דא רעדט ער פון די סחורה מיט וואס מען מאכט די קשר. זאגט ער אז אויב מען נוצט א גראז, איך ווייס, א שטיקל שטרוי פאר חוט צו מאכן מיט דעם א קשר של קיימא, מעג מען, ווייל וואס איז ראוי למאכל בהמה, פשטות אז ס׳גייט נישט בלייבן אייביג צוגעמאכט, מען וועט עס אפשר אויסניצן בשבת. לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בקרמלית, ס׳האט זיך צוריסן די רצועה פון זיין סנדל, מען רעדט באופן וואס מען טאר נישט, דארטן ווי ס׳איז קאנעקטעד צו די שיך, וואס מען טוט איינמאל למעשה א קשר של קיימא, טאר מען עס נישט צוריק טון ווייל ס׳איז א קשר של קיימא. וואס קען מען יא טון? נוטל גמי לאכך הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר גמי, מיט דעם מעג מען יא צובונדן צו די שיך, ווייל ווייל אונז ווייסן אז ס׳איז מאכל בהמה, איז פשטות לכאורה אז ס׳גייט ווערן פארשימלט אדער וואס, ס׳איז נישט עפעס וואס גייט קענען זיין אן אמת׳דיגע קשר של קיימא.

דיון: פארוואס איז ראוי למאכל בהמה מותר?

רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל, סא נאכאמאל, א מענטש איז געגאנגען אין שבת, ער איז סטאק, ס׳האט זיך צוריסן זיין רצועת מנעל. ער טאר נישט צובונדן א געהעריגע חוט, אבער א חוט וואס איז ראוי למאכל בהמה מעג ער יא, וואס וואלט געווען א קשר של קיימא, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט, צובונדן צו די שיך, ווייל פון דעם רעדט זיך דא, פון די שיך. נפסקה רצועת סנדלו, פון די שיך, ס׳האט זיך געעפנט, ס׳האט זיך אראפגעריסן פון די שיך. ער וויל יעצט ארויפנייען א שטיקל חוט צו די שיך, טאר ער נישט לייגן אן אנדערע חוט, אבער א גמי לאכך מעג ער יא, ווייל ס׳הייסט נישט קיין… ווייל וואס איז ראוי למאכל בהמה, פארוואס ראוי למאכל בהמה מעג מען יא? וואס איז די סיבה?

האסט געזאגט גוט, ווייל ער גייט עס געבן פאר זיין בהמה שפעטער. ס׳איז נישט א זאך וואס גייט זיך האלטן. ס׳איז דאך א זאך וואס ער גייט עס געבן פאר זיין בהמה, און ער דארף עס וויכטיגער אויף זיין שיך. ס׳איז נישט קיין זאך, שטעל דיך פאר א שטיקל גראז, ווי לאנג גייט זיך עס האלטן אויף די פיס? ס׳איז נישט קיין קשר צו קיין… ווייל דו ווילסט נישט קיין קשר. א זאך וואס מ׳קען עסן. א זאך וואס מ׳קען עסן. אמת, דרך אגב, מ׳האלט נישט אז מ׳דארף זיין געסיבות פאר זאכן, ביי די וועי.

מותר להחזיר רצועות למקומן

נישט מיט די רצועות פון מנעל וסנדל, נישט מיט די רצועות פון מנעל וסנדל, נישט מיט די רצועות פון מנעל וסנדל. די מנעל וסנדל האלט שוין נישט די פיס. מותר להחזיר הרצועות למקומן, ס׳צוריקלייגן, אויב מ׳דארף נישט מאכן קיין נייע קניפ מעג מען יא. אבל לא לקשור. דאס איז לכאורה די חילוק. נישט אז ס׳האט זיך געעפנט די קניפ און דו בינדסט עס צוריק. נאר צוריקלייגן אין די לעכער ווי ס׳באלאנגט צו וואס. יא, סאמטינג לייק דעט.

עניבה

יא. נאך א זאך זאגט די רמב״ם, די אלע זאכן האט מען געשמועסט מ׳טאר נישט, ס׳איז א געהעריגע קניפ. אבער עניבה, א באו, וואס איז א דאבל קניפ אזוי, אבער וואס ס׳עפנט זיך אסאך גרינגער, מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה, קיינער גייט נישט טראכטן אז ס׳איז א קניפ. ס׳איז אן אנדערע מין זאך ווי א קניפ, אן אנדערע מין קניפ. לפיכך חבל שנפסק, א שטריק וואס האט זיך צעריסן, מקבץ שני קצותיו, ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳קען עס פיקסן, מ׳קען נעמען די צוויי עקן פון די שטריק, וכורך עליהן משיחה, ועונב עניבה. וואס איז די כורך עליהן משיחה? מ׳קען מאכן אן עניבה מיט די חבל אליין, ניין? וואס וויל ער? ניין, מ׳קען נישט, ווייל ס׳גייט זיך עפענען. טראכט אליינס. א חבל, דא רעדט מען א חבל וואס מ׳דארף האבן פאר די דלי, יא? דו דארפסט האבן די חבל אז דו זאלסט קענען שלעפן. אהא, אז מ׳קען לייגן אויף דעם עפעס אן עניבה וואס זאל מחזק זיין די חבל, אנהאלטן די חבל. ניין, דו קענסט מאכן אן עניבה פון די חבל, אבער דו שטעקסט אריין, דו זעסט אים, דו שטעקסט אריין נאך א שטיקל אז ס׳זאל נישט עפענען די עניבה. פארשטייסט? ווייל נישט קען זיך עס אליין עפענען די רגע וואס דו שלעפסט אויף עס.

קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה

שוין, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא. מ׳האט געשמועסט קשר שאינו של קיימא, אויב ס׳איז מעשה אומן טאר מען נישט, נאר אויב ס׳איז אינו מעשה אומן מעג מען. אבער אפילו אויב ס׳איז מעשה אומן, יא, דאס וואס ער זאגט דא לכאורה, מעג מען אבער לדבר מצוה. כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי התורה, ער וויל צובינדן א שטריק כדי צו קענען עפעס מעסטן, אפילו מעשה אומן, וואס מדרבנן טאר מען נישט אפילו מעשה אומן וואס איז נישט קיין כלי שאין לו קיום, אבער לצורך מצוה מעג מען יא.

די זעלבע זאך נימאס כלי נשיא נפסקו, מעג מען מקשר זיין במקדש, אויך די זעלבע זאך.

הלכות קושר ומתיר, תופר וקורע

קשר לצורך מצוה ובמקדש

Speaker 1:

כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי תורה. ער וויל צובונדן א שטריק כדי צו קענען עפעס מעסטן, מעסטן די שיעור פון א… איך ווייס נישט וואס. אפילו מעשה אומן. וואס איז מיט רבנן? טאר מען נישט מאכן אפילו מעשה אומן וואס איז נישט קיין קשר של קיימא, אבער לצורך מצוה מעג מען יא.

די זעלבע זאך, נימת כינור שנפסקה, מקשר זיין במקדש. אויך די זעלבע זאך, אין מקדש איז נישטא די שבות, ממילא אפילו א קשר וואס איז מעשה אומן, אבער אויב ס׳איז אינו של קיימא מעג מען, אבל לא במדינה. און אבער, ולא יקשרנו לכתחילה אפילו במקדש. לכתחילה טוט מען נישט אפילו אין מקדש. די איינציגסטע מאל מ׳האט מתיר געווען אין מקדש איז נאר ווען ס׳פעלט אויס פאר די כנורות צו קענען… ווייל דעמאלטס גייט עס זיין א קשר של קיימא. לכתחילה, מחצה יסב לבן, ווען דו מאכסט עס פיקס. לכתחילה ווען דו מאכסט א שוואכע, עס גייט מארגן, עס וועט מיר אריינגיין א בעסערע, דו פיקססט עס נישט. סאו דעמאלטס גייט זיין מדאורייתא. די מקדש קען נאר מתיר זיין שבות, שטימט? יא, זייער גוט.

הלכות מתיר

איז דאס איז די הלכות קושר. יעצט קען מען לערנען הלכות מתיר. יא יא, לערן פאר אביסל, יא. איז די הלכה פון א מתיר, יא, וויאזוי קושר קען מתיר זיין. איז די זעלבע הלכה ווי קושר. ס׳איז די אפאזיט, ס׳איז די מיראר אימעדזש, די נגוד פון דעם. כל קשר שחייבין על קשירתו, כך חייבין על התרתו.

דיסקוסיע: צי איז דא ביי מתיר א דין פון לצורך קשירה?

ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נישט דא ביי התרה די הלכה אז ס׳מוז זיין לצורך קשירה אדער עפעס אזוי? אדער עני היתר איז עפעס אזוי ווי א תיקון? מ׳איז נישט אנגעקומען צו דעם? דו הערסט מיין שאלה? ס׳איז נישטא אזא הלכה אזוי ווי ביי א קריעה איז נישט דא מקלקל. מתיר זיין איז נישט קיין קריעה.

ניין, מ׳עפנט עס אויף מ׳זאל עס קענען נאכדעם נאכאמאל נוצן וכדומה. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז אפשר א קשר של קיימא, קריעה על מנת לתפור. ס׳איז מתיר על מנת לקשור.

רייט. סתם אן עסק סוף. בקיצור, אויב ס׳איז א קשר על קיומו און ס׳איז למעשה אומן, דעמאלטס איז מען חייב אויך אויף מתיר זיין. און די זעלבע זאך, כל קשר שקושרו פטור, כך המתיר פטור. דאס הייסט, אויב ס׳איז אדער מעשה אומן און ס׳איז נישט קיין קשר על קיומו, אדער קשר על קיומו און ス’איז נישט קיין מעשה אומן, איז דאס פטור אויף ביידע. און כל קשר שמותר לקשרו, כך מותר להתירו. ס׳איז נישט קשר על קיימא, ס׳איז קיומא. איך קען נישט קיין עברית.

תולדות קושר ומתיר — הפוסל חבלים

נו, עד כאן האבן מיר געלערנט די אבות פון קושר און מתיר וואס איז געווען צוזאמען. יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא תולדות פון קושר און מתיר. וואס איז די תולדה? הפוסל חבלים מן החיצין ומן החילף. וואס איז חילף? חולף? פסא גראז. או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או מחוטי שער, כיוצא בהן, ער מאכט א שטריק.

חילוק צווישן שזירה און אריגה

מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא א זאך פון אורג זיין. אה, ס׳איז טאקע ריכטיג. מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא א זאך פון טווה זיין, אורג זיין, יא, וואס מ׳מאכט א סחורה. אדער ס׳איז דא א קליער וואס איז א תולדה פון אורג. דא איז ער נישט קיין קליער, ער מאכט נישט קיין שום סחורה. ער מאכט א שטריק. ער מאכט א שטריק, און ער דרייט צוזאם אביסל זאכן, פארשידענע גראזן אדער וואטעווער. דאס הייסט, וויבאלד דו זעסט אז ס׳איז ווי א הכנה פאר מאכן א שטריק וואס מ׳גייט צובינדן, איז דאס תולדת קושר וחייב. אזוי פארשטיי איך.

שיעור הפוסל

ושיעורו, וואס איז די שיעור? וויפיל פסולת חבלים דארף מען מאכן כדי צו עובר זיין אויף די תולדת קושר? כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת. דאס הייסט, א קורצע שטריק קענסטו צוזאמנעמען פארשידענע שטיקלעך צמר, פשתן, וואטעווער ס׳איז, אבער דו דארפסט עס געבן א בינד צו אז ס׳זאל זיך האלטן בכלל. אויב דו דרייסט, יא, ס׳מוז זיין א שטריק, אבער ביי די ענד דארף מען עס געבן א בינד צו. ווייל ס׳האט זיך געעפנט. אבער האסט געמאכט גענוג, ס׳איז גענוג לאנג וואס ס׳האלט זיך שוין גענוג, דאס איז דער שיעור וואס דו האסט שוין עובר געווען אויף די… אה, פארדעם איז עס א תולדה פון קושר, ווייל דער נארמאלער וועג איז קושר זיין. אזוי ווי ער זאגט דא, ער בינדט צו די שטיקלעך סחורה אדער וואטעווער, חוטין, כדי צו מאכן א שטריק. אבער אויב ער מאכט שזירה, אז במקום קשירה, כאילו דעמאלטס שרמזת המלאכה נשלמה, איז דעמאלטס דאס איז דער שיעור. אפילו בלא קשירה, מיט קשירה, דאס איז א קושר.

אבער אוודאי פארשטייט זיך, ס׳איז א תולדה פון קושר, ווייל ס׳איז א סארט קשירה, נאר אויב ס׳ריפלעיסט די קשירה. אויב ס׳ריפלעיסט נישט די קשירה, האסטו גארנישט געטון.

תולדת מתיר — מפריד

אהה, חיים, א מפריד איז פארקערט. א מפריד איז א פסול, איז א תולדת מתיר און חייב. אבער דא איז יא דא אן ענין פון מקלקל, ווייל דא ווען ער עפנט די פסול גייט גארנישט בלייבן. סאו ס׳איז ווי איש לא יתכוין לקלקל לבד, אויב ער האט א תועלת פון דעם, רייט, ער גייט עס צוריקמאכן אדער עפעס אזוי, ווייל אויב נישט איז עס סתם א מקלקל.

די שיעור הקשירה פתיל איז די זעלבע שיעור, ער האט צעבראכן אזויפיל אז ווען ס׳איז געווען גאנץ איז געווען געקענט האלטן אן קיין קשירה. דאס איז עד כאן הלכות קושר ומתיר, יא? שטימט?

רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה

דרך אגב, ער ברענגט, דער רמ״א זאגט אז היינטיגע צייטן ווייסט מען נישט געהעריג וואס איז א קשר של אומן. סאו ממילא, עני זאך וואס איז צוויי, א דאבל נאט, איז מען חושש אז מען מאכט נישט שבת. עני צוויי, צוויי מאל געגאנגען, יא, ס׳איז א דאבל נאט, מאכט מען נישט שבת. אבער אן עניבה מעג מען טאקע, יא. נישט נאר דעם, אפילו אן עניבה וואס איז אן טאפ פון א קשר, אזוי ווי מען מאכט א גארטל, יא, מען מאכט איין קליינע קשר, און נאכדעם אן עניבה, א לופ, א… וויאזוי רופט מען עס? א באו? בקיצור, אזא… וויאזוי רופט מען עס, די… א באו, יא. א באו איז מותר.

הלכות תופר

אקעי. אהם… מיר גייען מיר לערנען מלאכה פון תופר, תפירה. אה, וואס איז תפירה? תפירה איז נישט צו מאכן, אבער תפירה איז מען לייגט צוזאם צוויי שטיקלעך סחורה מיט עפעס, רייט? דורך א תכיפה. ס׳איז זייער ענליך צו קליעה און דאס, אבער דאס זאג איך, קליעה איז צו מאכן די סחורה. דא איז תפירה, דו לייגסט צוזאם צוויי שטיקלעך סחורה, דו קאנעקטס זיי מיט א פאדעם אדער עפעס אזוי.

שיעור תפירה

די הלכה איז אזוי: התופר שתי תפירות חייב. איינער וואס האט גענייט צוויי תפירות איז חייב. ווי? שקושר ראשי החוט מכאן ומכאן. אז נאכן תופר זיין האט ער עס צוגעבינדן אז ס׳זאל זיך נישט צונעמען די תפירה, ס׳זאל זיין א תפירה וואס האלט זיך. ער האט שוין מתקן געווען די תפירה ולא תשמט. דאס איז ענליך צו וואס פריער וואס מיר האבן געלערנט ביי א קושר אדער ביי די שוזר, רייט? א מלאכה וואס… כל העושה מלאכה ואין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור. דאס איז א כלל.

און דאס איז ווען ער האט געמאכט נאר שתי תפירות, פעלט אויס צו קושר זיין ראשי החוט. אבל אם תפר יותר משתי תפירות, אפילו שלא קשר, וועט זיך עס יא האלטן, איז ער חייב, ווייל ער האט מתקן געווען א תפירה, די תפירה האלט זיך. ווייל די נעקסטע האלט עס.

המוציא חוט של תפירה

המוציא חוט של תפירה בשבת, איינער ציט ארויס א חוט של תפירה בשבת, וואס ער האט נאר געדארפט ווען ער איז תופר געווען, ציט ער עס ארויס, ער האט שוין פארטיג. אה, ער זאגט אז ער איז שוין נישט תופר, אבער ער שנעפט עס אביסל צו מאכן טייטער. איז ער חייב משום מצורכי התפירה.

איז דאס ווי א תולדה פון תפירה? איך האב נישט געוואוסט וואס צו שרייבן דא. מיר האבן דאך געזען ביי אלע אבות מלאכות, איך ווייס נישט וואס צורכי התפירה מיינט. צי ס׳מיינט מעין המלאכה אדער ס׳איז א תולדה פון תפירה, ער איז נישט מסביר. א נייע גדר, וואס הייסט צורכי התפירה. מיר האבן געזען אזא זעלבע זאך ביי צורכי בישול, יא? די אלע זאכן זענען צורכי בישול. וואס זענען זיי? פארטס פון די בישול. וואס וואלט איך געמיינט?

אקעי. יא.

הלכות קורע

נאך תופר קומט מיט קורע. דאס איז די פארקערטע פון תופר, צונעמען די צוויי שטיקער, די צוויי פעדערמער. א קורע, הקורע, ער צערייסט כדי לתפור שתי תפירות, און ער טוט עס… ניין, כדי מיינט אזויפיל, יא? וויפיל צערייסט ער? אזוי גרויס וויפיל ס׳איז שתי תפירות, און ער טוט עס על מנת לתפור שתי תפירות, אז מ׳זאל קענען נייען נאכאמאל די שתי תפירות, איז ער חייב.

קורע להפסדה — מקלקל

אבל קורע להפסדה, איינער וואס איז קורע ווייל ער וויל צערייסן דעם בגד, איז ער פטור, משום מקלקל. זאגט דאך דער רמב״ם נאכאמאל אזאך, די מקלקל איז נאר ווען ער איז טאקע מקלקל, אבער אויב האט ער א בענעפיט פון דעם, איז אזוי, הקורע בחמתו, איינער צערייסט ווייל ער איז אין כעס, או המתאבל, אדער ער רייסט קריעה פאר א מת, איז יא חייב, ווייל די קריעה איז נישט קיין קלקול. פארוואס? לפי שמיישב את דעתו בדבר זה, ויניח יצרו, ער בארואיגט זיך מיט דעם. ער רעדט דא על מת אדער בחמתו, איז יניח יצרו, או חמתו שככה בדבר זה, אזוי אז דאס העלפט אים זיך צו בארואיגן, הרי זה מתקן וחייב.

סאו מ׳קען זאגן אזוי, מיישב את דעתו איז ביי א מת, און ויניח יצרו איז ביי די קורע בחמתו.

דיסקוסיע: פארוואס דינגט זיך נישט דער ראב״ד דא?

דא לכאורה דארף אויך דער ראב״ד זיך דינגען און זאגן אז חובל בחברו איז ער נישט קיין מתקן. ניין? איך זע נישט אז דער ראב״ד דינגט זיך דא, וואס לכאורה איז די זעלבע מחלוקת וואס ער גייט פריער לגבי חובל.

ניין, ווייל קורע בחמתו קען זיין מיט התר באופן, למשל ווען מ׳מעג מאכן כעס פאר א דבר תורה. אדער עבירות. למשל, איך ווייס נישט, איינער וואס איז מבזה א תלמיד חכם, אה, אקעי. הרי זה מתקן וחייב.

הפותח בית הצוואר

הפותח בית הצוואר בשבת, איינער, ווען מ׳מאכט א העמד, אבער די לאך וואו מ׳דארף אריינשטעקן די האלז איז פארנייט, און צו ענדיגן די העמד דארף מען אויפשניידן און עפענען יענע זאך, איז ער חייב משום קורע. הגם דארטן איז עס נישט על מנת לתפור, אבער ס׳איז על מנת לתקן.

יא, אבער ער איז נישט חייב ווייל ס׳איז תיקון, ער איז חייב ווייל ס׳איז קורע. ניין, ער איז נישט חייב ווייל ס׳איז קורע על מנת לתפור. סאו על מנת לתפור מיינט אייביג להפיק מקלקול. רייט, מ׳איז נישטא דא קיין מהלך וואס תוספות זאגט די תיקון פון דעם, דארף ער יעצט עפענען. ס׳איז אויך מתקן, יא. מאכט סענס.

תולדות תופר וקורע

וואס איז דער תולדה? יא, ער גייט זאגן תולדות פון תופר און קורע.

מדביק — תולדת תופר

המדביק ניירות או יריעות, איינער קלעבט צוזאם פעיפערס אדער פארמעט, בקולן של סופרים, מיט גלו וואס די שרייבערס נוצן, וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב, ווייל ס׳איז ענליך צו תופר אז ער קלעבט צוזאם באופן קשר של קיימא.

מלאכת בונה, סותר, ומכה בפטיש

מלאכת בונה

הקדמה: בונה לעומת תופר

אבער אין א יוניק וועג, ס׳איז נישט בונה, נישט צוזאמנעמען שטיקלעך קרקע זאלן ווערן איינס, נאר ס׳איז ענליך צו סחורה, א פעיפער איז מער ענליך צו א סחורה ווי צו א בילדינג.

וכן המפרק, אדער פארקערט, ס׳איז דא צוויי ניירות דבוקים, צוויי צעטלעך זענען צוזאמגעקלעבט, והוא הפרידם, און ער צענעמט זיי, אבער ער טוט עס נישט לקלקל, ער צענעמט זיי ווייל ער וויל זיי זאלן זיין צענומען, הרי זה תולדת קורע.

איי גוט.

אב מלאכה דבונה

יעצט גייען מיר לערנען די מלאכה פון בונה. וואס זאגט דער רמב״ם ביי בונה? וואס איז די אב מלאכה פון בונה?

זאגט דער רמב״ם, הבונה כל שהוא, דאס הייסט אז בונה איז אנדערש ווי אלע מלאכות וואס מיר האבן געהאט ביז יעצט, די שיעור איז כל שהוא. יעדע בונה איז א דבר חשוב, ס׳איז נישטא אין דעם קיין שיעור.

מיר האבן געלערנט ביי חורש און זורע, ביז דערווייל געדענק איך זענען נאך צוויי מלאכות וואס האבן געהאט כל שהוא. אויך דארט איז ענליך צו בונה, ס׳איז ענליך צו בונה, ס׳איז א תיקון אין די קרקע. יא.

המשוה פני הקרקע בבית

זאגט דער רמב״ם, המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, ס׳איז געווען א בערגל האט ער עס אראפגענומען, או מילא גיא, ס׳איז געווען א קליין לעכל האט ער עס אנגעפילט, הרי זה בונה וחייב.

אבער פארוואס איז עס נישט חורש? זאגט דער רמב״ם, ווייל דאס איז נישט חורש, ווייל בשדות איז עס חורש, ווייל בשדות העלפט עס פאר די שדות, פאר א חלק פון די חרישה. אבער בבית איז עס נישט קיין חרישה, ער גייט נישט פלאנצן אין זיין הויז, איז עס א תולדה דבונה. אהא. שוין.

נותן אבן ונותן טיט

איזהו נותן את האבן ואיזהו נותן את הטיט? ביים בויען, איינער לייגט שטיינער, און אויף די שטיינער לייגט מען סעמענט צו צאמקלעבן די שטיינער. ווער איז חייב? הנותן את הטיט חייב.

דאס הייסט, מ׳זאגט נישט אזוי ווי למשל ביי מבשל אז אפאר מענטשן האבן געטון, יעדער האט געטון זיין זאך, נאר דער נותן את הטיט איז חייב. דער וואס האט געברענגט די אבן איז נאר געווען א מסייע, אן עזר ממש.

דיסקוסיע: פארוואס איז נותן הטיט אנדערש פון מבשל?

פארוואס? טאקע אינטערעסאנט. בונה איז עפעס אנדערש ווי… ווייל בונה איז, סתם לייגן שטיינער איז נישט קיין בונה. עס מוז זיין קאנעקטעד. אינטערעסאנט.

פארוואס איז נישט אז יעדע זאך וואס איז מצורכי הבישול, דא איז יעדע זאך מצורכי הבנין? איך ווייס נישט. פארוואס איז דאס אנדערש פון דארט? איך ווייס נישט. קאכן… איך ווייס נישט. איך האב געוואלט איבערזאגן, קאכן גייט צוזאמען, און דא גייט עס נישט צוזאמען. פארוואס? ווייס איך נישט. אקעי.

ער זאגט אז ס׳איז נישטא אזא זאך אז מ׳זאל מאכן אן אבן אן טיט. אויב הנחה נאמי, אויב ס׳איז דא אן אופן פון בנין וואס מ׳מאכט אן טיט, אפשר איז ער דאן חייב. אבער דא רעדט מען, ווי מ׳גייט זען…

ביי בישול איז נישטא די כלל. מ׳קען אויך לייגן די תבלינים. מ׳קען יא. מ׳קען לייגן א טאפ אן קיין תבלינים, ס׳וועט נאך אלץ זיין. אדער אן… וואטעווער, יעדע איינע פון יענע זאכן קען אביסל זיין עומד בפני עצמו. אפשר וועגן דעם. ווייס איך נישט.

בקיצור, די תירוץ איז, אונז ווייסן נישט. אונז גלייבן די הייליגע חכמים. יא. דער רמב״ם האט נישט געזאגט קיין טעם. אונז האלטן אין איין פרובירן צו פארשטיין די סברא, די טעם. דער רמב״ם איז געווען זייער העפי, אזוי איז די הלכה, און ער פארט ווייטער.

בונה על גבי עליון

און בונה על גבי עליון, אויף די אויבערשטע לעיער פון די אבנים. דאס הייסט, מ׳מאכט א וואנט פון שטיינער, און מ׳לייגט צווישן יעדע צוויי שטיינער לייגט מען א שטיקל טיט. אבער אויבן, וואו מ׳לייגט שוין מינימום, אויף דעם גייט מען שוין גארנישט לייגן, אפילו הכי, אפילו ער לייגט נאר אויבן, והניחו על גבי הטיט, ער לייגט עס אויף די טיט וואס איז שוין דא פון אונטן, און ער גייט נישט לייגן פון אויבן, ווייל פון אויבן קומט דאך נישט נאך, אפילו הכי חייב, שהרי הניחו על טיט אחר.

דאס הייסט, געווענליך ווען אינמיטן מאכן די וואנט, איינער לייגט ארויף די אבן אויף די עקזיסטינג טוט, איז ער נישט חייב. פארוואס? ווייל ס׳פעלט נאך די טוט פון אויבן וואס זאל האלטן פון אויבן, אז נישט גייט עס ארויספאלן. אבער אויב דאס איז שוין די אויבערשטע, איז דאס די מלאכה.

בונה על גבי כלים פטור

ווייל בנין הייסט אין די ערד, נישט אין כלים. “על גבי כלים” שטייט דא, נישט “בכלים”. אויב ער בויט אזוי ווי א טאפ פון די כלי, בויט ער עפעס א זאך, ער לייגט צו עפעס.

דער ערוך השולחן פרעגט א גוטע קשיא: אז אין די משכן האט מען נישט געבויט אויף די קרקע, מ׳האט געבויט אויף אדנים. אויף די אדנים האט מען אויפגעשטעלט קרשים.

ענטפערט ער, דאס איז א חלק פון א בנין. נו, ס׳איז אינטערעסאנט. למשל, איינער בויט א טענט, וועסטו נישט זאגן אז די אונטערשטע חלק פון די טענט איז א כלי. סאו וואס דארף ער שטיין? פון וואס רעדסטו אז ס׳איז א חלק פון א בנין? סאו פון וואס רעדסטו דא על גבי כלים? אויף א טיש, לייגט ער און מאכט ער אביסל… איך ווייס שוין, בויט ער עפעס. אקעי.

תולדות בונה

שטייט דא תולדות פון בונה. וואס זענען די תולדות פון בונה?

עושה אוהל קבוע

זאגט ער אזוי: העושה אוהל קבוע, אויב איינער מאכט אן אוהל וואס איז קבוע, איז דאס משום עין כעין. נארמאלע בונה איז מיט שטיינער, און אן אוהל איז ווען ס׳איז נישט מיט שטיינער, נאר מיט פעבריקס אדער עפעס אזא זאך. דאס איז דאך געווען ביי די משכן. יא, ער איז א תולדת בונה און ער איז חייב.

עושה כלי אדמה וכלי מתכות

חייב העושה כלי אדמה, ווי למשל טעפער, וכלי מתכות שיעור סורפי. אבער דאס, שריפה, איז א תולדה פון מבשל האבן מיר געלערנט. ער בויט כלים. ער בויט נישט אויף כלים נאר ער מאכט כלים, אדער א טעפער, א גרויסע כלי, דארף ער האבן שיעור שריפה. ווייל די שריפה איז, מיר האבן געלערנט, ס׳איז דא צוויי סטעפס. קודם איז ער חייב אלס מבשל. יא, אבער סתם די עצם אויספארעמען די כלי, די צורת אדמה, פאר מ׳קאכט עס, איז שוין חייב. דאס מאכט ער א תולדת בונה און ער איז חייב.

אינטערעסאנט, פארוואס דאס וואס בויט אויף א כלי איז פטור, און בויען די כלי אליין איז חייב, ווייס איך נישט פארוואס.

מגבן את הגבינה

וכן, המגבן את הגבינה האט שוין דער רמב״ם געזאגט אנפאנג ל״ט מלאכות אז דאס איז א תולדה דבונה, ווייל ער נעמט צוזאם שטיקלעך און מאכט עס ווערן איינס. והוא חייב, אבער דארט איז יא דא א שיעור. ביי געווענליכע בונה איז כל שהוא, אבער ביי מגבן דארף יא זיין א שיעור. פארוואס? ווייל עסן, די ווארט איז וועגן אלע עסן איז דא א שיעור, עס דארף זיין א חשוב׳ע עסן. וואס איז די שיעור? כגרוגרת. זייער גוט. עסן, עניטינג וואס מ׳עסט דארף זיין א שיעור גרוגרת.

ס׳גייט צוזאם אזוי, צוזאמנעמען קעז הייסט בונה, אבער צוזאמנעמען ציגל און מאכן א גאנצע בנין אויף א טיש הייסט נישט קיין בונה. פארוואס? ווייס איך נישט, ס׳גייט מיר נישט אריין אין קאפ.

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו, איינער לייגט אריין א האמער וואס איז צוזאמגעשטעלט פון די גראבע פארט, די פארט פון די גרויסע שטיק מעטאל, און מ׳לייגט דאס אריין אין א הילצערנע בית יד, מ׳לייגט דאס אריין בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

פארוואס דאס הייסט נישט בונה בכלי? ווייס איך נישט. ער מאכט א כלי, ער מאכט נישט קיין בנין. תולדת בונה, ווייס איך נישט. ס׳איז נישט געשטאנען אין די הלכה אז בונה בכלי איז נישט קיין כלי, ס׳איז נאר געשטאנען אז בונה על כלים.

איך מיין אז ס׳איז פשוט נישט קיין קביעות, ס׳איז פשוט אזוי, ער לייגט עס, ס׳גייט אראפפאלן, ווייס איך נישט, ס׳איז פשוט אזוי. מ׳רעדט נישט אז ער לייגט עס ווייל ער איז א משוגענער, מ׳רעדט אז איינער בויט אויף כלים ווייל ער דארף עפעס בויען אויף כלים, איך ווייס נישט מיט וואס. אבער דאס איז א שוואכערע בנין מסתמא.

אה, קעז איז א שטארקע בנין. ס׳איז די ענטפער אז איך ווייס נישט. קעז איז קעז, איך שטיי נישט דערווייל צו זיין. ס׳איז א גוטע קעז. פארוואס ער איז, וואס ער איז, פונקט גבינה. וכן, ס׳איז נישט גוטע פילע פארוואס ער איז.

תוקע עץ בעץ

ס׳איז קיין חילוק וויאזוי מ׳איז תוקע עץ בעץ, צו מיט א נאגל, צו מיט עץ בעץ, איין עץ האט א לאך און מ׳לייגט אריין די אנדערע, האט שוין דאס אויך הרי זה תולדת בונה וחייב.

עושה נקב בלול של תרנגולים

נאך א הלכה. העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים, ס׳איז דא א קליינע אזא געביידע פאר תרנגולים, און מ׳קען נישט אריינלייגן קיין זיינע גולם ווילאנג ס׳איז נישט דא קיין נקב, ווייל ס׳דארף זיין לעכטיגקייט אדער לופט. כיצד שיכנס לאויר או לאור, ס׳זאל אריינגיין לעכטיגקייט, חייב משום בונה, ווייל מיט דעם מאכט ער אז די נקב אדער לול זאל זיין א יוזעבל.

המחזיר דלת של בור

דאס זעלבע זאגט ער, המחזיר דלת של בור של שיח של מערה, אז ס׳איז דא א גרוב און ס׳איז דא א טיר וואס דעקט עס צו, איז אויכעט חייב משום בונה. ער לייגט צוריק די דלת אפילו, ס׳איז נישט אזא דלת, ס׳איז נישט אויף א הינדזש, ס׳איז נאר א דלת וואס מ׳דארף עס נאר ארויפלייגן. יא. חייב משום בונה. זייער גוט.

מלאכת סותר

גייען מיר לערנען די מלאכה פון סותר. ווי תופר וקורע איז דא בונה וסותר.

אב מלאכה דסותר

א סותר איז אויכעט כל שהוא חייב, ובלבד שיהא סותר על מנת לבנות, ער צוברעכט כדי עס צוריקצובויען. אבל הסותר דרך השחתה, איז ער פטור, ווייל ס׳איז א מקלקל.

תולדות סותר

וואס זענען די תולדות? א סותר אהל קבוע, אן אהל האבן מיר געזאגט אז ס׳איז א תולדה פון בונה, און א סותר אהל קבוע, שפירק עץ תקוע, וואס ער האט געזאגט אז ווען מ׳שטעקט אריין איין האלץ אין די אנדערע איז בונה, די מסותר זיין פון די זאך הייסט תולדת סותר וחייב, ובלבד שיתכוין לתקן, אבער נישט אין דעם ארט, ער וויל מתקן זיין אן אנדערע זאך. ס׳איז א סותר על מנת לתקן. זייער גוט. יא.

מלאכת מכה בפטיש

גייען מיר לערנען די מלאכה פון מכה בפטיש.

אב מלאכה דמכה בפטיש

סאו וואס איז די אב מלאכה פון מכה בפטיש? המכה בפטיש מכה אחת חייב. דער רמב״ם זאגט נישט, ער גייט שוין זאגן וואס די תולדה איז דערפון, אבער וואס די אב איז ווייס איך נישט.

אבוויעסלי מיינט עס ווען ס׳איז א געוויסע גמר מלאכה, ווייל מיט דעם טוט מען עפעס אויף. די לעצטע קלאפ, פאר דעם הייסט עס מכה בפטיש, די מכה בפטיש׳דיגע קלאפ. עקזעקטלי. אבער דער רמב״ם זאגט נישט, ער זאגט נישט וואס די אב איז. אבער די תולדה גייט ער עס יא זאגן.

תולדת מכה בפטיש

כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד?

ביישפילן פון גמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, אריינבלאזן אין די כלי זכוכית, דאס מאכט עס פאר א כלי וואס מ׳זאל קענען ניצן.

ווייל א צורב כלי צורה, אפילו ער מאכט עס א צורה. איינער האט א כלי, אבער ער מאכט, ער פארעמט עס אויס, אפילו נאר א חלק דערפון, אזא הגורד כל שהוא.

וואס טייטש שוין גורד? ער קראצט אראפ, אזויווי… קראצט אראפ וואס? עפעס א כלי, יא, ער מאכט עס גראדער. עפעס שטעקט זיך ארויס א שטיקל, ניין, ער שניידט עס ארויס.

הלכות מכה בפטיש וצידה

תולדות מכה בפטיש – ביישפילן פון גמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, המגרד, והעושה נקב

דער רמב״ם זאגט:

כיצד? המנפח בכלי זכוכית, והצורב כלי חרס אפילו מקצתו, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא – הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.

כיצד? זאגט ער, המנפח בכלי זכוכית – אריינבלאזן אין די כלי זכוכית, דאס מאכט עס פאר א כלי וואס מ׳זאל קענען ניצן.

והצורב כלי חרס, אפילו מקצתו – איינער האט א כלי אבער ער מאכט, ער פארעמט עס אויס, אפילו נאר א חלק דערפון.

והמגרד כל שהוא – וואס הייסט מגרד? ער קראצט אראפ, אזויווי… ער קראצט אראפ וואס? עפעס א כלי, יא, ער מאכט עס גראדער, עפעס שטעקט זיך ארויס א שטיקל, שניידט ער עס אפ. א “סענדינג”, יא, מ׳רופט דאס משייף. ער ענדיגט צו די כלי דורך אראפקראצן איבעריגע שטיקלעך דערפון אדער אזוי ווייטער.

והעושה נקב כל שהוא – איינער מאכט א לאך אין עפעס וואס דארף א לאך, ביים בעץ, ביים בנין, ביים משכן, ביי די כלים, אבער דער נקב מאכט עס פאר א כלי, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דער רמב״ם זאגט:

וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.

ברענגט ער ווייטער, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו סיסוי. ער האט פריער דערמאנט פתח, ווי האט ער געזאגט פתח? ווי מ׳מאכט א פתח פון א ברזא. ער האט נישט געזאגט אז מ׳ווערט נישט חייב אויף א פתח. אניש ווייס וואס קומט דא אריין. ס׳האט צו טון מיט די נעקסטע שטיקל, די המפיס מורסא. וואס האט דאס צו טון מיט די פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא? אקעי. ווי איז עס להכניס ולהוציא? ווייל ער וויל ארויסנעמען די איידער און ער וויל ארייננעמען די מעדיצין, יא? אזוי האב איך עס פארשטאנען. אניש ווייס. מעדיצין? אפשר לופט? לופט הייסט נישט כלום.

אה, ער ברענגט למשל אז די נקב של לול איז להכניס האור ולהוציא דוקא די לופט, זאל זיין לופטיג. אפשר די זעלבע זאך איז ביי די זאכן. א פתח דארף האבן א וועג אריין און א וועג ארויס. א פתח וואס איז נאר איין וועג איז אויך א פתח. דאס איז עפעס די כלל. אניש ווייס אבער וואס ער מיינט.

אה, ער זאגט למשל איינער מאכט א לאך און אויך גייט עס אנפילן כדי אריינצולייגן אין א נאגל. דאס איז נישט לייכט סתימה, ווייל עס גייט אריינגיין א נאגל, עס גייט נישט ארויס. ער איז מסביר דארט, עס גייט גארנישט ארויס פון דעם פתח, סאו עס איז נישט קיין מכה בפטיש. עס קען זיין בונה, אפשר א גרעסערע פראבלעם, אבער קיין מכה בפטיש איז דאס נישט. דאס איז לכאורה די נקודה.

המפיס שחין – מלאכת הרופא

דער רמב״ם זאגט:

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה – חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. אבל אם אינו מפיס אלא להוציא ממנו ליחה – הרי זה מותר.

זאגט ער יעצט, גייט ער לערנען נאך א סארט מכה בפטיש, אויך לכאורה א תולדה פון מכה בפטיש, רייט? א מכה בפטיש איז שלעכט מיט א האמער. ווען דו שלאגסט מיט א האמער, איך האב נישט קיין האמער, איך האב נישט קיין האמער. ביי די אלע מיוזיעמס פון די ל״ט מלאכות, די מכה בפטיש האבן זיי נישט אויסגעפיגורט וויאזוי מען מאכט. איך געדענק נישט.

עניוועיס, המפיס שחין בשבת – מפיס איז טייטש ער עפענט, ער האט א שחין, אזא בלוטער, עפעס אזא זאך, ער געבט עס א קוועטש, ער עפענט עס, כדי להרחיב פי המכה – דאס הייסט כדי צו עפענען די מויל, כדי שירוף ממנו, כדי אויך שלא יתמלא מוסר, און ער איז מתכוין ברפואה להרחיב פי המכה, דאס איז אן ענין פון רפואה, עס זאל ארויסגיין, אזוי ווי דו זאגסט אייטער זאל ארויסגיין, עס זאל קומען לופט, עס זאל ווערן אויסגעהיילט דורך דעם, לייגן מעדיסין, איך ווייס נישט, מעדיסין איז אן אנדערע זאך. הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. דאס הייסט, ער וויל זאגן ווייל דאס איז א תיקון, וועגן דעם איז דאס מלאכת הרופא. ער זעט אז דאס שזו היא מלאכת הרופא זאגט אז דאס מאכט עס פאר א מכה בפטיש. ער זעט אז נישט די ווארט איז ווייל עס איז א פתח שעשוי להכניס ולהוציא.

אבער באמת, ווייל דאס איז די תיקון. מכה בפטיש מיינט אז עס איז א קליינע תיקון, א צוגעבן א קליינע זאך. מלאכת הרופא, איינע פון די זאכן, ער טוט אנדערע זאכן אויך פאר מלאכת הרופא חוץ פון מכה בפטיש, אבער חוץ פון דעם איז דאס איינע פון זיינע זאכן. אבער אם אינו מפיס אלא להוציא ממנו ליחה, הרי זה מותר. דאס איז אינגאנצן מותר, ווייל דאס איז נישט קיין מלאכה, ער איז נישט עוסק אין אנדערע ווערטער צו מאכן לעכער, ער מאכט טירן אין שחין, ער מאכט נישט קיין טירן אין שחין, ער וויל פשוט ארויסנעמען די דאס, דאס איז אן אנדערע מעשה.

מאכן טירן אין שחין וועגט ער פשוט נישט אין שחין בשבת.

המסרטט על אבן והמצדד את האבן

דער רמב״ם זאגט:

המסרטט על אבן כל שהוא – חייב משום מכה בפטיש. והמצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקומה הראוי לה – חייב משום מכה בפטיש.

המסרטט על אבן כל שהוא – ער מאכט אביסל גרודער אויף אן אבן, יא, ער מאכט עס גראד, ער וויל עס איינבינדן, חייב משום מכה בפטיש – דאס מאכט סענס, רייט?

ואין נוטלין, והמצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקומה הראוי לה – איז דא אן אבן ביי די יסוד, דארף זיין זייער גראד. ער פושט עס פשוט צו זיין גראד, נאכדעם גייט אויף דעם בויען, גייט זיין נישט זיין קרום. בסך הכל האט ער נאר געשטופט אן אבן, אבער ער האט עס געטון באופן אז דאס מאכט אז דער גאנצער בנין זאל שטיין גראד, איז חייב משום מכה בפטיש. אויב ער לייגט עס לכתחילה, איז רבונו של עולם, דער נעטשער לייגט עס נישט, עס ליגט שוין דארט. ער געט עס נאר א ריק אביסל עס זאל זיין קלאר, דעמאלטס איז ער חייב משום מכה בפטיש.

הלוקט יבלות על בגדים

דער רמב״ם זאגט:

הלוקט יבלות על בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.

הלוקט יבלות על בגדים ביהודה. קען איינער ערקלערן וואס דאס הייסט אויף ענגליש נאר? וואס הייסט דאס? אויף א געוויסע סארט בגדים וואס האט אזעלכע לינט? יא, לינט. אז עס האט א כלי צו רימאוון, יא? יא, עס איז אזא מאשין, נישט א מאשין, אזא וועלקראו, וויאזוי הייסט די זאך? אזא סטיקער זאך. יא. בן עלי יבלות שבכלי צמר, חייב משום מכה בפטיש. אויך, ווייל דאס איז וויאזוי מען ענדיגט דעם בגד. דער בגד קומט אזוי, און דאס איז די גמר מלאכה פון דעם בגד.

איך גלייב נישט אז דאס איז וואס דאס מיינט דא, ווייל דאס איז שוין א דבר וואס לייגט זיך אן. מיר רעדן דא פון עפעס מער, מיר רעדן פון אז עס איז נישט געווארן גוט געמאכט. איך מיין אז דאס איז וואס ער מיינט דא, אז עס איז נאר אזוי אויך א כלי צמר. קען זיין אז דאס איז א לינט רימאווער, ער איז סתם אראפגענומען פון דעם בגד וואס לייגט זיך אן שטויב. ניין, אבער עס איז נאר אזוי א כלי צמר, און נישט יעדער בגד האט דאס. געוויסע סארט בגדים, אפשר יא, איך ווייס נישט. איז דאס א קלינינג אדער דאס איז די ענדיגונג פון דעם בגד? איך ווייס נישט.

די נעקסטע זאך שטייט נאך קלארער אז עס איז נאר א ניין. אה, זאגט דער רמב״ם, ווי שוין יעקב האט דערמאנט, דאס איז נאר איינער וואס איז מקפיד, ער וויל זיין ריין, ער איז א בעסערער מענטש, ער דארף נישט האבן די קליינע שטויבלעך אויף זיין בגד. אבל מסירן דרך עסק, רבותי, סתם ער נעמט אראפ, בלאזט אראפ פון זיין רעקל, איז פטור. אבער ער טוט עס נישט לכתחילה, ער איז פטור אפילו.

המנער טלית חדשה שחורה

דער רמב״ם זאגט:

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה, כדי שייראו אותה, חייב חטאת. עס איז דא עפעס א זאך, מענטשן האבן שווארצע טליתים. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט א שווארצע טלית. אויף דעם שווארצן טלית, טלית מיינט לכאורה א בגד, יא, נישט דייקא א טלית של מצוה. און עס האט עפעס געלע אדער איך ווייס נישט צו גרינע, איך ווייס נישט עפעס אנדערע קאלירן, הארעלעך, ער וויל זיך זאל זיין שווארץ, און ס׳זאל נישט זיין קיין ווייסע אדער געלע הארעלעך פון די סחורה. ס׳זאל זיין גלאנציג און שיין. איז אויב ער טוט עס כדי ער זאל עס נישט אננעמען, איז דאס די חלק פון די גמרא “הבגד וחייב חטאת”, וואס דאס איז א מכה בפטיש דאורייתא.

אויב איינער איז מקפיד, ער קערט בכלל נישט צו ס׳איז א חסידישע איד, ער גייט מיט א הוט אהער און אהין, איז ער מותר, דעמאלטס איז דאס מותר. אויף די אבלות איז ער נאר געווען פטור, אבער מ׳דארף וויסן די חילוק. איינער איז מקפיד אדער דרך עסק, וואס איז די אנדערש? אה, ער איז אויך מקפיד. איך וואלט נישט געוואוסט צו זאגן לך אתחילא, ווייל אויב דו טוסט עס, דרך עסק מיינט נאכדעם, “אה, וואס האב איך געטון? אה, איך האב דאס געטון.” אויב זאגט מען אז ער איז מקפיד, איז פשט אז ער איז יא עפעס מקפיד. אה, מקפיד דא, ער גיבט א שאקל. ער וואקט און ער שאקלט זיך. אה, דעמאלטס איז דאס אן אנדערע קעיס.

אקעי, דאס איז די פשט אין א נייע טלית, וואס דאס איז די וועג וויאזוי מ׳מאכט עס. די נוי, יא. פון דא קומען די מענטשן וואס זיי פאלדן זייערע נייעס נישט ממש. קיצור.

עד כאן הלכות מכה בפטיש.

—

הלכות צידה – אב מלאכה

יסוד פון צידה: ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר

יעצט קומט נאך איין אב מלאכה וואס מ׳דארף לערנען אין דעם פרק, וואס דאס איז צידה. דא הייבט זיך אן די נייע סדר פון א ספר, יא, מ׳גייט כאפן א חיה און מ׳גייט פון אים מאכן א ספר תורה, ווי ר׳ חייא האט געטון.

איז אזוי, אויף וועלכע זאכן איז מען חייב אויף צידה? צידה ווייסט יעדער איינער וואס ס׳איז, אבער וועלכע זאכן?

דער רמב״ם זאגט:

הצד דבר שדרכו לצודו – חייב.

“הצד דבר שדרכו לצודו חייב”. דו ביסט חייב דווקא אויף א זאך וואס ס׳איז די דרך אים צו צוד זיין. מ׳וועט שוין קענען, מ׳וועט שוין באלד זען זאכן וואס איז נישט די דרך צו צוד זיין, אדער מ׳קען זיי נישט צוד זיין, איז פטור.

והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.

והיא, אבער נאך, וואס איז די צידה? “שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר”. דו ברענגסט אים אריין, דו כאפסט אים אין א פלאץ, דו ברענגסט אים אריין אין א פלאץ וואס דו דארפסט אים נישט נאכאמאל כאפן נאכדעם.

ביישפילן פון חייב

כיצד? כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה ולחצר ונעל, או שהפריח עוף והכניסו למגדל, או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – חייב.

כיצד? “כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה ולחצר, ונעלה”. דו ביסט נאכגעלאפן א הערש ביז ער איז אריינגעגאנגען אין א הויז אדער א חצר און דו האסט עס פארשפארט. “או שהפריחו על אופף”, א הערש, און יעצט איז ער סטאק אין דיין בעק-יארד, ער גייט נישט ארויס, דו וועסט אים גרינג כאפן אין איין מאל, עפעס אזוי. אדער אן עוף דארף עס זיין א קלענערע זאך.

הפריח עוף והכניסו למגדל – מגדל זאגט מען איז טייטש א שאנק, עפעס אזא זאך. א טורעם. א טורעם, אבער א טורעם מיינט נישט, מגדל אלעמאל אין די גמרא מיינט א שאנק. איך מיין אז נישט. איך מיין אז נישט. לפיכך גייט מען אז א חצר איז א באקסל. יא, א פארמאכטע פלאץ. פארנוי איז דאך פארשפארט, ווייל א פייגל אין א חצר איז ער גארנישט ווערד.

או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – א פיש דארף מען אריינלייגן אין זיין עמער וואסער, וואס ער האט דארט. דעמאלטס איז ער חייב.

ביישפילן פון פטור אבל אסור

אבל הפריח צפור לבית, או שהפריח דג ועקרב מן הים לבריכה של מים, או שהכניס חיה ועוף לטרקלין רחב – הרי זה פטור, שאין צידה גמורה, שמא יצטרך לרדוף אחריה.

אבער פארקערט, הפריח צפור לבית, אויב ער האט א פייגל אריינגעשטופט אין זיין הויז, או שהפריח דג ועקרב מן הים לבריכה של מים – ער האט נאר געשטופט א פיש אין א פול, עפעס, א בריכה מיינט א פול, יא, אזא קליינע וואסער וואס ער האט געמאכט, או שהכניס חיה ועוף לטרקלין רחב – אויב ער האט א גרויסן ברייטן פאלאץ, טרקלין מיינט א פאלאץ, א גרויסע שטח, הרי זה פטור.

שאין צידה גמורה, שמא יצטרך לרדוף אחריה, ער וועט דארפן נאכאמאל פאנגען, סאו דו האסט נישט קיין צידה גמורה, אזוי איז עס פטור. יא, ס׳איז נישט א מקום שאינו מחוסר צידה. דאס איז נאך א מקום מחוסר צידה, ער וועט נאך דארפן נאכלויפן די צפור. אבער ס׳איז נאך אלץ אסור, אבער ס׳איז פטור. פטור אבל אסור.

צבי וארי – באזונדערע דינים

דוקא א צבי וארי, קומט אויס א לייב, וואס אפילו אין א קליינע שטח איז נאך אלץ זייער שווער אים צו כאפן, איז איינער חייב עד שיכניסנה לקיפש לא שנויס, ער דארף אים אריינלייגן ממש אין זיין קליינע קעידזש, וואס דארט איז ער פארכאפט. יעדע זאך איז לפי וואס ער איז, יא, לפי וואס ער איז, אזוי דארף ער זיין פארכאפט. א פייגל איז נישט פארכאפט ביז מ׳לייגט אים אין א קליינע באקסל, אן ארי איז נישט פארכאפט ביז מ׳לייגט אים ממש אין עפעס וואס ער קען נישט געבן איין לויף אוועק.

די נמשל פארשטייט יעדער, יא. כל מקום… כל מקום… יא. אהא. יא. אויב א איד איז אזוי ווי א פייגל אדער א לייב, ער איז נישט אין גלות, ער איז נישט אין די קהילה. כל מקום… אה.

כלל: וואס הייסט “אינו מחוסר צידה”

כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת – קירות קרובים זה לזה

סאו יעצט גייען מיר לערנען וואס איז די טייטש, אן אנטזאגטע גדר, אן אנטזאגטע כלל, וואס הייסט אז ס׳איז נישט מחוסר צידה. כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת, אין איין לויף, שחייה מיינט א לויף? א שחייה מיינט שווימען אפשר? יא. אבער עס מיינט נישט מען רעדט ווען איינער פאלט פון די דאך אין א סכנת נפשות. יא. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. עס פיט נישט די מענטשן. עס מיינט א כאפ. גוט. מיט איין כאפ.

אות ש׳ – קירות קרובים זה לזה. עס איז נאך אזויווי א וועג וואס מען קען זאגן, די ווענט זענען נאנט איינע צו די צווייטע, אז אינצווישן איז נישט דא קיין ליידיגע פלאץ. א גרויסע בעקיארד איז צו זאגן…

הלכות צידה – שיעורים, מינים, ותולדות

שיעור “מקום קטן” לענין צידה

Speaker 1: כל מקום שמיועד בו יחיד לחיה בשחיה אחת, אין איין לויף. שחיה מיינט א לויף? שחיה מיינט שווימען אפשר?

Speaker 2: יא, אבער ס׳מיינט, ס׳מיינט פון די פאל פון די דג אין א סל.

Speaker 1: יא, אבער ס׳מאכט נישט קיין סענס. ס׳מיינט א כאפ, גוט, מיט איין כאפ.

Speaker 1: או שהכתלים קרובים זה לזה, איז נאך א וועג וואס מ׳קען זען. די ווענט זענען נאנט איינער צו די צווייטע, אז צווישן זיי איז נישטא קיין ליידיגער פלאץ. א גרויסע באקיארד וועסטו זען אינמיטן אזויווי די זון, ווייל די צל פון איינער קומט שוין צו די צווייטע. אויב ס׳איז גענוג נאנט אז די צל פון איין וואנט קומט אן צו די צווייטע וואנט, הרי זה מקום קטן. ובריכה צבי וקרוץ בו, דאס איז א חיה. צבי מיינט אזויווי א צבי אדער אן אנדערע חיה.

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די שיעור פון י״ב על י״ב האט צו טון מיט ווי הויך די ווענט איז. אויב ס׳איז הויכע ווענט, קען עס זיין גאנץ גרויס.

Speaker 2: איך הער, א נארמאלע הויך.

Speaker 1: איך ווייס נישט. ס׳איז א סימן, ס׳איז נישט קלאר וואס דאס איז. ער זאגט אזעלכע סימנים.

Speaker 1: מקום שגדול מזה, א גרעסערע פלאץ ווי דעם, בריכה הרי היא פטורה. צוויי סימנים. וואס איז נאך מחוסר צידה?

Speaker 2: יא, אזעלכע צוויי אינטערעסאנטע סימנים. ס׳איז נישט קלאר וואס ער מיינט.

דיסקוסיע: מחוסר צידה און גמר מלאכה

Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט אז מ׳האט נישט געהאט אויף אנדערע מלאכות, למשל, אז ס׳איז מחוסר, אז נאכדעם האט מען גארנישט געדארפט טון. א ווייניגער נייעט א טראפ, מ׳גייט נאכדעם נאך שבת דארפן נאך נייען.

Speaker 2: נאך נייען, אבער די נעקסטע שטיקל.

Speaker 1: די מלאכה דארף זיין געענדיגט. אפילו דא איז ער לכאורה נאך פטור, ער זאגט נישט אז ס׳איז מותר.

וועלכע בעלי חיים זענען “מינן ניצוד”

Speaker 1: יעצט, האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳דארף זיין זאכן וואס זענען מינם ניצוד.

Speaker 2: יא, זאגט ער אזוי, וועלכע זאכן זענען מינם ניצוד?

Speaker 1: אחד משמונה שרצים האמורים בתורה, וואס זיי האבן למשל חובל, ווי מיר האבן געלערנט פריער, ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מינם צידה, וואס מ׳פירט זיך זיי צו צד זיין.

Speaker 2: יא? דאס איז די טייטש “שיש להם מינם צידה”, ס׳איז די דרך פון בני אדם.

Speaker 1: דאס הייסט, די תולעים איז דערין. הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו חייב, אפילו ער האט נישט, ער פונקט דארף נישט די, איך ווייס נישט וואס ער האט, ער וויל נאר שפילן דערין, איז ער חייב, הואיל ונתכוון עצם הצידה.

דיסקוסיע: “לשחק בו” און מלאכה שאינה צריכה לגופה

Speaker 2: פארוואס זאל דער רמב״ם האלטן אז ס׳איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה?

Speaker 1: חייב אלא… אה, אפילו ער פאנגט נאר פאר פאן, זאגט ער אז ס׳איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה. נאך אלץ איז ער חייב. אבער לויט די אנדערע שיטה אז ס׳איז מלאכה שאינה צריכה לגופה, אויב ער גיבט אים סתם א פאטש, איז א פאטש.

Speaker 2: לאמיר וויסן פונקטליך וואס טייטש “לשחק” ביי אים, וואס מאכט עס איינס צריכה לגופה? ער וויל פאנגען כדי ער זאל קענען שפילן מיט עס.

Speaker 1: עס איז טאקע נישט. אפשר מיינט ער “לשחק” אז ער שפילט די “game” פון פאנגען?

Speaker 2: דאס איז דאך די זעלבע כוונה.

Speaker 1: ער כאפט עס און גייט עס גלייך נאכדעם באפרייען.

Speaker 2: יא, אזוי ברענגט טאקע דער רמ״א. וואס מיינט ער? אז ער פאנגט. דו האסט אמאל געזען, מענטשן גייען אין די וואסער, מענטשן פישן און ווארפן צוריק אריין די פיש. דאס איז אזא “צד לשחק”. ער האט נישט קיין “point” פון דעם, ער דארף נישט די פיש, ער וויל נאר שפילן די “game” פון צידה. אזוי מיין איך אז ער מיינט.

Speaker 1: אקעי.

הצד את הישן ואת הסומא

Speaker 1: א צד איז א ישוב וואס איז סימן חיה. אויב איינער זאגט אז ער שלאפט אדער ער איז בלינד, מ׳קען אים עניוועי נישט כאפן, ניין. ער איז נאך אלץ א חיה, ווייל פארוואס? ער קען נאך אלץ אוועקלויפן, אדער ווייל די סארט מין איז נאך אלץ א מחוסר צידה. ער וועקט זיך אויף, אזויווי ער זאגט, ער וועקט זיך אויף ווען מ׳כאפט אים.

תולדה פון צידה – המשלח כלבים

Speaker 1: יעצט, יעצט דארף מען לערנען וואס איז די תולדה פון צידה. די נארמאלע צידה איז ווען דו גייסט אליין און לויפסט נאך די הירש ביז ער גייט אריין אין דעם צימער און דו פארשפארסט די טיר, וכדומה. וואס איז טאמער ער איז משלח אנדערע חיות? ער האט א הונט, אדער אפשר קען מען אפילו פרעגן וועגן א “robot” אדער עפעס אזוי.

Speaker 1: ער איז משלח כלבים כדי צו צודן צבאים און ארנבים וכדומה. ווען יא, ער שיקט הונט צו כאפן די צבי אדער די “rabbits”. יבורח הצבי מפני הכלב והוא ירדוף אחר הצבי, והצבי רץ אחר הכלב, והכלב רץ אחריו, אויש אים אויף די פנים פון וויפיל ער האט געשטיפט דעם כלב. ער ארבעט צוזאמען מיט די כלב. די כלב לויפט נאך אים, ער כאפט אים, אדער פארקערט, ער כאפט אים און די כלב לויפט נאך אים, די כלב כאפט אים. ער איז צד וחי, ער איז צד וחייב. אזוי שטייט אויך ביי עופות, אויך מיט א…

דער רמ״א: צוד מיט הונט איז מושב ליצים

Speaker 1: ער ברענגט צו אז דער רמ״א אויף שבת זאגט אויף די הלכה אז דאס טאר מען אפילו נישט טון אין די וואכן. דאס איז א “sport” וואס איז מושב ליצים. מיט הונט.

Speaker 2: סתם כאפן נארמאל, א איד כאפט דאך כדי צו קענען עסן. אבער דאס איז א “sport”. כאפן מיט הונט איז א “sport”, א זאך וואס מ׳טוט פאר “fun”.

Speaker 1: אהא. און דאס איז מושב ליצים.

Speaker 2: איך פארשטיי דאס. דער רב האט גערעדט וועגן דעם, יא, איך געדענק.

דיסקוסיע: איז “hunting for fun” מותר?

Speaker 1: ס׳איז נישט אזוי קלאר וואס איז דאס. מ׳מעג טון “hunting” פאר “fun”?

Speaker 2: יא, איך האב געפרעגט דעם רב, דאס איז א סכנה. דער רב האט געענטפערט, איך געדענק איך האב אים געפרעגט, ער האט געענטפערט… א אינטערעסאנטע זאך אין דעם. מ׳דארף וויסן, על כל פנים, יעצט רעדט מען פון נאך די שבועה. כדי איך זאל עס זען ביי אופן. ס׳איז די זעלבע זאך, ער האט עפעס אן אופן וואס א פערד קען נאכלויפן אופן, וואטעווער, יא, אמאל.

Speaker 1: אקעי.

Speaker 2: סאו דא איז א חידוש, אז צייד דארף מען נישט אליינס טון, ער קען עס טון צוזאמען מיט זיין בהמה, אדער צוזאמען מיט עפעס אנדערע.

שנים שעשאוה ביי צידה

Speaker 1: יעצט איז געווען די אינטערעסאנטע חקירה וועגן אז בעצם שנים שעשאוה, פארוואס טאקע פונקט איז דא רודער?

Speaker 2: יא, אמת. ס׳איז די קעיסעס וואס ס׳איז דא, מאכט זיך אזעלכע קעיסעס דארף מען רעדן דערוועגן. סאו צווישן איך נעם אן א בייט.

Speaker 1: און אויב מען ציידט מיט א הונט, ציידט מען זיך זיכער מיט נאך א מענטש אמאל. ווייל א צבי, א הונט איז א הונט, א הונט איז אליינס, א הונט איז נישט קיין אנדערע מענטש. יעצט רעדט מען מיט אן אנדערע מענטש. א צבי איז אריינגעלאפן אין זיין הויז, איינער האט פארשפארט אים פאר די טיר. איז דער וואס האט פארשפארט איז חייב, ווייל די מעשה פון פארשפארן די טיר, דאס איז די ציידה פון די צבי. נו, לישנים, צוויי מענטשן האבן צוזאמען פארשפארט, זענען זיי פטור, ווייל יעדער האט זיך געקענט אליינס טון. איז שנים שעשאוה, אם אינו יכול לעשותו, און איז לישנים, זענען זיי חייבים, אזויווי די כלל פון שנים שעשאוה וואס אונז ווייסן שוין.

דיסקוסיע: איינער ווערט די שלאס, איינער ווערט די טיר

Speaker 2: וואס איז אויב א מענטש ווערט די שלאס, און א מענטש ווערט די טיר?

Speaker 1: זייער גוט. דעמאלטס איז זייער אינטערעסאנט, מ׳דארף אבער צוויי מענטשן. ס׳איז א גרויבע טיר, מ׳דארף צוויי אידן זאלן זיצן ביי די טיר?

Speaker 2: ניין, אויב איינער ווערט די טיר איז ער אויך חייב.

Speaker 1: יא, דאס איז פשוט. יעצט, אפילו באופן וואס מ׳דארף צוויי מענטשן אנפילן די טיר, זענען ביידע חייבים?

Speaker 2: ניין, דער צווייטער איז חייב.

Speaker 1: ישב אחד על הפתח ולא מילאו, אבער פארדעם, ווער מיינט ער “אחד יכול”?

Speaker 2: אה, ס׳איז נישט געווען א פתח וואס מ׳דארף האבן צוויי מענטשן צו זיצן.

Speaker 1: ניין, אויב ס׳איז דא… רייט. דו האסט געזאגט אז דער ערשטער מענטש איז געזיצן דארט נאך פאר די צבי איז אריינגעקומען.

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ניין. אזוי שטייט דא, אזוי איז די הלכה. ישב אחד, ס׳איז קען זיין אז ער איז אלץ פטור אויף דאס, אבער ער איז געזעצן נעבן די טיר, ער האט גארנישט געטון. פארוואס? ווייל ווי לאנג ער זיצט דארט, איז נאך דא אן אפענע טיר, די צבי קען ארויסלויפן. ער האט נישט געטון קיין ציידה.

דיסקוסיע: ווען דער ערשטער האט אנגעפילט און דער צווייטער קומט

Speaker 1: וואס איז טאמער… געזעצן די ערשטע און ער האט עס אנגעפילט. נאכדעם איז די צווייטע געקומען אויפן זייט, און דער ערשטער איז אוועקגעגאנגען. יעצט די צווייטע מאכט די צידה, איז ראשון חייב, ווארשיינליך ליתר קלימה. פארוואס? ווייל ער האט נישט געמאכט די מעשה צידה, ער איז געזעצן ביי א פארמאכטע טיר וואס זיין חבר ראובן איז געזעצן דארט. גראדע יעצט איז ראובן אויפגעשטאנען, אבער ער האט געמיינט אז ער וועט זיצן דארט. אפילו ער וועט זיצן דארט, אפילו ראובן איז אוועקגעשטאנען. ער זאגט דער ראובן “מותר לי לישב במקומי עד הערב ולכך צבי”. איך מעג זיצן דארט ביזן נאכמיטאג, ביז מוצאי שבת, און נעמען די צבי.

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

Speaker 1: למעשה, דומיא דנועל בית לשומרו, נענעלת לשמור בתוכה, שבועות פאר מען בתוכו. ער קלערט, מיין מענטש האט סתם פארשפארט זיין טיר און פונקט, ער האט נישט געוואוסט בכלל, נישט אפילו לדבר שאינו מתכוין, ער האט בכלל נישט געוואוסט אז ער האט א צבי, ער האט גארנישט געטון. די זעלבע זאך, דער מענטש, ער האט זיך אוועקגעזעצט אין א כשר׳ע אופן צו זיצן דארט, עס איז שוין געווען דער צבי אינדערהיים ווען ער איז געזעצט דארט, און ממילא למגד, די זעלבע זאך, נכנס לו צפור תחת כנפיו, וואס הייסט נאר די פעולה פון צידה איז אסור, סתם צו זיין דארטן זאלן נישט קענען אוועקלויפן פון די בהמה, דאס איז נישט קיין איסור. די זעלבע זאך נכנס לו צפור תחת כנפיו, אז די צפור האט כנפיים, ווען עס גייט אריין אונטער די כנפיים פון א מענטש, ווען עס איז געהאט אסאך מאל, כנפיים פון א מענטש זענען זיינע בגדים, איז יושב ומשמרן עד שתחשך, חמינס האט געווען, און מען מיר נישט אוועקשיקן, ער האט גארנישט געטון נישט. ער קען קעקעט זיין יום נישט געכאפט אין זיין וועגן.

חידוש: איינמאל געשען די צידה, געשעט נישט נאכאמאל

Speaker 2: איך מיין די ביידע הלכות מיינט בעיסיקלי אז איינמאל איז שוין געשען די מעשה צידה, דער מענטש מאכט עס אויף, עס איז קאנטייניאמען און ער זאל עס קענען אנטלויפן, עס איז שוין געשען א צידה. מען זאגט נישט אז א גאנצע צייט געשעט נאכאמאל נאכאמאל צידה.

Speaker 1: רייט.

פטורים מצידה – זקן, חיגר, חולה, קטן

Speaker 1: א יאר עס זאגט א סימה אדער א ישין איז חייו, אבער אן אלטע צבי, אדער א הינקעדיגער, אדער א קראנקער, אדער א קליינער, וואס עס קען נישט גוט לויפן. פרטור, ווייל עס ענערט ווי עס עס נישט נוצט, קיילו ווי עס נוצט.

Speaker 2: ניין. ווי ס׳איז ווי עס נוצט, עס קען נישט נאכאפ לויפן.

Speaker 1: רייט.

הצד חיה ועוף שברשותו

Speaker 1: עס פארעגט, בהימא וחיים אפמער א מיצדה, איז דער פטר וואס איז טייטש און נעמט זיי ארויס פון וואס א מצדה?

Speaker 2: אה, עס איז זיי וואס מען פארכאפט אין א מצדה, מיינט אין א טרעפ?

Speaker 1: איז דער פטר… שויז קיין שטויסער, רמונת, לעבנות, אזוי ווי… הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה, דאס הייסט זאכן וואס עס באלאנגט שוין פאר אים, עס איז שוין אין זיין הויז, ער האט א פעט אדער ער האט א פארם פון יונים וכו׳, יוני עלייה, דעמאלטס איז ער פטור, פארוואס? ווייל זיי זענען ניצודים, זיי קומען דאך יעדן טאג, אפילו זיי פליען ארום, זיי קומען יעדן טאג אהיים, סא זיי הייסן ניצודים, סא הייסט נישט קיין צידה. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם.

דיסקוסיע: פטור אבער אסור מדרבנן

Speaker 1: דא וועגן דעם פראבלעמס, יא, אז א מענטש האט אן עוף, א פעט פייגל, און דער פייגל לויפט ארויס, זאגט דער רמב״ם, מעג ער עס כאפן אין שבת אפילו לכתחילה.

Speaker 2: אה, עס שטייט פטור, ער מעג נישט. אהם, פטור.

Speaker 1: ס׳איז דא וואס זאגן, דער משנה ברורה זאגט אזא סארט פייגל, למשל א טשיקן, וואס איז בכלל נישט קיין צידה, ווייל ער אנטלויפט נישט בכלל ווען ער איז ביי זיין בעל הבית, קומט אויס אז דעמאלטס איז בכלל מותר.

Speaker 2: אקעי.

הצד דברים שאין במינן צידה

Speaker 1: הצד דברים שאין במינן צידה, דאס איז זאכן וואס מען פירט זיך נישט צו צוד, אזויווי למשל חגבים, חזיזים, I don’t know what חזיזים are, some kind of bug, צרעין, א בי, א זבוב, יתושין, פרושים, פליגן, וכיוצא בהן, קיינער איז נישט צוד, ממילא איז ער פטור. חכמים האבן אפשר געזאגט אז אפילו מ׳איז צוד אמאל, זיי זאלן נישט ווייטער טון, נישט וואס מ׳וויל זיי.

Speaker 2: רייט, ס׳איז אויך דא אזא זאך וואס דאס הייסט נישט צידה, רייט, ווען מ׳וויל זיי יא, מ׳וויל זיי האבן, נישט אז מ׳איז זיי צוד כדי זיי צו פטור׳ן.

Speaker 1: אבער מ׳זעט אז ס׳איז דא א געוויסע היתר, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳מעג, מ׳איז נישט מסתכן עס צו כאפן.

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

Speaker 1: המוסרן למזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, ואף על פי שאינן ממיתין, אפילו ס׳איז נישט שייך גרינג, אפילו א בי למשל, בצים, הרי זה נושכן, מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנזקן, דאס הייסט נישט ער זאל זיך מתכוין זיין צו כאפן, דעמאלטס איז עס א טייל פון די סעודה. ניין, ער וויל נאר ניצול זיין, ס׳איז נישט קיין מלאכה שאינה צריכה לגופה. און… ער האט געזאגט אז ס׳איז א המשך. ער האט געזאגט, פטור… איינמאל ס׳איז פטור, ס׳איז טאקע אסור מדרבנן. ס׳איז א איסור דרבנן. באופן וואס ס׳איז מזיק, דעמאלטס איז וועגן מיט… פארוואס איז עס אסור מדרבנן? אבער אז איינמאל מ׳איז ניצול זיין. אז איינמאל מ׳איז ניצול זיין.

סיום פרק י״ד: דין צידת מזיקין

המשך הסברא בדין מזיקין

דאס הייסט, נישט אז ער האט א כוונה צו כאפן ווייל דעמאלטס איז עס א שאלה פון צידה. ניין, ער וויל נאר ניצול זיין, דאס הייסט, ער האט נישט קיין כוונה פון מלאכה שאינה צריכה לגופה. און ער זאגט אז עס איז א המשך. ער זאגט איינמאל עס איז פטור, איז דא א איסור דרבנן. איז דא א איסור דרבנן באופן אז עס איז מזיק, דעמאלטס מעג מען עס אוועקנעמען.

קשיא: פארוואס איסור דרבנן אויב עס איז נישט צידה בכלל?

ער פרעגט, אבער פארוואס איז דא א איסור דרבנן אויב איינער וויל נאר ניצול זיין? ער האט דאך בכלל נישט קיין כוונה פון צידה. אויב מען זאגט אז עס איז יא צידה, איז עס ווייל זיי זענען א סכנה, נישט ווייל מען וויל זיי כאפן. ער פרעגט, דער רמב״ם לערנט דאך אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור, דארף ער האלטן אז דא איז עס נאך ווייניגער פון יענץ. דאס איז די נקודה, נישט קלאר.

איז אפשר וועל איך זאגן? ער פרעגט אז אין די גמרא איז משמע אז עס האט א דין פון מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבער דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש. עניוועי, מיר וועלן זאגן אזוי ווי דו זאגסט, אז דא איז עס נאך ווייניגער. בקיצור, עס איז בכלל נישט קיין צידה.

הלכה כ״ה: היתר לכפות כלי על מזיקין

כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו — וואס טוט ער? ער לייגט ארויף א כלי דערויף, אדער ער דרייט ארום זיי א שטיק בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו, דאס הייסט, ער קען זיי נישט הרג׳ענען, אבער ער קען לייגן א כלי אויף זיי כדי זיי זאלן נישט מזיק זיין.

דאס איז די הלכה פון א דבר וואס שטערט, יא? עס איז נישט קיין מינים של סכנת נפשות, אפילו סתם אז עס איז מזיק, מעג מען נישט צוד זיין די סארט מזיקים.

—

סיום פרק י״ד והלכות שבת

עד כאן הלכות שבת פרק י״ד. יא, דאס איז א דריטל פון הלכות שבת. מער ווי א דריטל, ניין? עס איז דא דרייסיג פרקים, ניין?

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון דער לערן-סעסיע — רמב״ם הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד — פרק י׳ — הל…

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע — רמב״ם הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד

—

פרק י׳ — הלכות קושר ומתיר

הלכה א — הקושר: יסודות פון מלאכת קושר

חידושים און הסברות:

—

פטור אבל אסור: איין תנאי אן דעם צווייטן

חידושים און הסברות:

—

מותר לכתחילה: קשרים וואס מען מעג

חידושים און הסברות:

– קדרות של בשר: מען בינדט צו דעם דעקל צום טאפ – אפילו אז אי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר, איז עס מותר.

—

חבל שקשורה בפרה / באבוס

חידושים און הסברות:

—

חבל גורדי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם היה חבל גורדי שמותר לטלטלו, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות.”

פשט: א שטריק פון וועבערס (גורדיים = אורגים) וואס מען מעג טלטל׳ן – מעג מען יא צובינדן צו דער פרה.

חידושים און הסברות:

—

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר ומפקיע וחותך.”

פשט: קערבלעך/בייטלעך וואס מען לייגט אונטער בוימער צו כאפן תמרים און פייגן – מען מעג זיי עפענען בשבת.

—

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

חידושים און הסברות:

—

מותר להחזיר רצועות למקומן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל – מותר להחזיר הרצועות למקומן, אבל לא לקשור.”

—

עניבה

חידושים:

—

קשר שאינו של קיימא מעשה אומן – לדבר מצוה

חידושים:

– דער כלל: מעשה אומן + אינו של קיימא = אסור מדרבנן. אבער לצורך מצוה = מותר.

—

הלכות מתיר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל קשר שחייבין על קשירתו כך חייבין על התרתו.”

חידושים:

—

תולדות קושר — הפוסל חבלים (שזירה)

חידושים:

—

תולדת מתיר — מפריד

—

הלכות תופר

תופר — אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “התופר שתי תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן — חייב.”

חידושים:

—

תולדות תופר — מדביק

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המדביק ניירות או יריעות בקולן של סופרים וכיוצא בו — הרי זה תולדת תופר וחייב.”

—

הלכות קורע

קורע — אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הקורע כדי לתפור שתי תפירות — חייב. קורע להפסדה — פטור משום מקלקל.”

חידושים:

—

הלכות בונה

אב מלאכה פון בונה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הבונה כל שהוא חייב.”

חידוש: דאס איז ענליך צו חורש און זורע וואס האבן אויך כל שהוא – ווייל אלע זענען א תיקון אין קרקע.

—

המשוה פני הקרקע בבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או מילא גיא, הרי זה בונה וחייב.”

פשט: ווער עס גלייכט אויס דעם באדן אין א הויז – אראפנעמען א בערגל אדער אנפילן א גריבל – איז חייב משום בונה.

—

נותן אבן ונותן טיט

—

בונה על גבי עליון

—

בונה על גבי כלים פטור

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בונה על גבי כלים פטור” — בנין הייסט אין קרקע, נישט אויף כלים.

—

תולדות בונה

חידוש און קשיא: פארוואס איז בויען אויף א כלי פטור, אבער מאכן א כלי אליין איז חייב? עס ווערט נישט אויפגעלייזט.

5) תוקע עץ בעץ — קיין חילוק צי מיט א נאגל צי עץ בעץ (איין האלץ אין א לאך פון דעם אנדערן) — תולדת בונה וחייב.

—

הלכות סותר

סותר — אב מלאכה

—

תולדות סותר

—

הלכות מכה בפטיש

אב מלאכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המכה בפטיש מכה אחת חייב.”

—

תולדת מכה בפטיש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.”

ביישפילן:

– המנפח בכלי זכוכית — אריינבלאזן אין גלאז-כלי צו פארענדיגן עס.

– הצר כלי צורה / הצורב כלי חרס — אויספארעמען א כלי אדער אויסברענען חרס כלים אפילו נאר א חלק.

– העושה נקב כל שהוא — מאכן א לאך אין עפעס וואס דארף א לאך (ביי בעץ, בנין, כלים).

—

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.”

חידושים:

—

המפיס מורסא / שחין

חידושים:

—

המסרטט על אבן / המצדד את האבן

—

הלוקט יבלות מעל בגדים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלוקט יבלות מעל בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.”

חידושים:

—

המנער טלית חדשה שחורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.”

חידושים:

– אבער איינער וואס איז נישט מקפיד בכלל – איז מותר.

– [הערה:] פון דא שטאמט דער מנהג פון מענטשן וואס פאלדן נישט זייערע נייע בגדים אויף שבת.

—

הלכות צידה (פרק י״ד)

יסוד פון צידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד דבר שדרכו לצודו – חייב. והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.”

—

ביישפילן פון חייב

—

ביישפילן פון פטור אבל אסור

—

צבי וארי – באזונדערע דינים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דוקא צבי וארי… חייב עד שיכניסנה לקיפש.”

—

כלל: וואס הייסט “אינו מחוסר צידה” / שיעור “מקום קטן”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת… קירות קרובים זה לזה…”

פשט: דער כלל איז: אויב מען קען דערגרייכן די חיה מיט איין כאפ/לויף –

חידושים:

—

וועלכע בעלי חיים זענען “מינן ניצוד”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אחד משמונה שרצים האמורים בתורה… ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מינן צידה.”

פשט: מען איז חייב אויף צידה ביי זאכן וואס מ׳פירט זיך צו צוד זיי.

—

צד לשחק בו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו – חייב, הואיל ונתכוון לעצם הצידה.”

פשט: אפילו ווען מען כאפט א בעל חי נאר צום שפילן – איז מען חייב, ווייל מען האט זיך מכוין צו דער עצם הצידה.

חידושים:

—

ישן, סומא – א שלאפנדיגער אדער בלינדער צבי

—

תולדה פון צידה – משלח כלבים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המשלח כלבים כדי לצוד צבאים וארנבים וכדומה… הרי זה צד וחייב.”

חידושים:

– דאס איז א חידוש אז צידה דארף מען נישט אליינס טון – מ׳קען עס טון צוזאמען מיט זיין בהמה אדער א כלי.

– עס איז געווען א דיסקוסיע צי “hunting for fun” איז בכלל ערלויבט, און צי ס׳איז א סכנה.

—

שנים שעשאוה ביי צידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב. נעלו שנים – פטורין.”

חידושים:

—

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

—

זקן, חיגר, חולה, קטן

—

הצד חיה ועוף שברשותו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה – פטור.”

חידושים:

– דער רמב״ם זאגט “פטור” – דאס מיינט ס׳איז אסור מדרבנן, נישט מותר לכתחילה.

—

הצד דברים שאין במינן צידה

פשט: זאכן וואס קיינער פירט זיך נישט צו צוד – פטור אבל אסור מדרבנן.

—

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

חידושים:

– דאס איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה – ווייל ער וויל ניצול ווערן, דאס איז דער “גוף” פון זיין כוונה.

—

כיצד יעשה – כופה כלי עליהן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו.”

חידושים און הסברות:

—

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק י׳ – מלאכת הקושר

הקדמה – סקירת המלאכות עד כה

Speaker 1:

לאמיר לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י׳.

דאס איז זיין אינטערעסאנט פינקט, אויך אין די… דער המבוחר קושר.

Speaker 2:

Speaker 1:

נאך פיל מער איבערגעבליבן קושר מתיר.

Speaker 2:

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

אקעי.

הלכה א – הקושר: יסודות פון מלאכת קושר

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

צוויי תנאים אדער איינער?

Speaker 2:

יא, יא.

Speaker 1:

מיינסט אויך, עפעס זעען מיר דא א פאל וואס מען דארף אן אומן, יא? מיר האבן אויך געהאט, עפעס דארף אן אומן, פון חורש.

Speaker 2:

שוין, מען דארף אן אומן.

Speaker 1:

ס׳טייטש שוין כמעט צו זאגן אז עס איז עפעס וואס איז א פער- “מעשה אומן”.

Speaker 2:

אקעי.

דוגמאות פון קשרים וואס זענען חייב

Speaker 1:

Speaker 2:

פטור אבל אסור

Speaker 1:

גייט ער אנהייבן ברענגען די גמרות.

דיסקוסיע: וואס מיינט מעשה אומן און קשר של קיימא?

Speaker 2:

מ׳קען מאכן פאר א שף, אפשר דארף איך מאכן א קשר וואס איז נישט קיין מעשה אומן, איך ווייס נישט.

Speaker 1:

Speaker 2:

הלכה ב – דוגמאות פון קשר של קיימא שאינו מעשה אומן

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

דיסקוסיע: וואס מיינט רצועות מנעל וסנדל?

Speaker 2:

Speaker 1:

Speaker 2:

הלכה ג – קשרים וואס זענען מותר לכתחילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

הלכות שבת – קשירה והתרה: קשרים שאינם של קיימא

קשרים מותרים – דוגמאות ספציפיקות

בגד עם רצועות

חוטי סבכה

רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש

נודות יין ושמן

קדרות של בשר

וקדרות של בשר, וואס מ׳בינדט צו פון אויבן די דעקל צו די טאפ, אפילו שאי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר.

קשירת דלי

קשירה לפני בהמה

חבל שקשורה בפרה או באבוס

חבל גורדי

יסוד: קשר של קיימא איז א פאקט, נישט א קוואליטי

קשיית הראב״ד

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

אקעי, וואס זאגט ער לאנג ביי מתיר מיין איך. אקעי.

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

דיון: פארוואס איז ראוי למאכל בהמה מותר?

מותר להחזיר רצועות למקומן

עניבה

קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה

די זעלבע זאך נימאס כלי נשיא נפסקו, מעג מען מקשר זיין במקדש, אויך די זעלבע זאך.

הלכות קושר ומתיר, תופר וקורע

קשר לצורך מצוה ובמקדש

Speaker 1:

הלכות מתיר

דיסקוסיע: צי איז דא ביי מתיר א דין פון לצורך קשירה?

תולדות קושר ומתיר — הפוסל חבלים

חילוק צווישן שזירה און אריגה

שיעור הפוסל

תולדת מתיר — מפריד

רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה

הלכות תופר

שיעור תפירה

המוציא חוט של תפירה

אקעי. יא.

הלכות קורע

קורע להפסדה — מקלקל

סאו מ׳קען זאגן אזוי, מיישב את דעתו איז ביי א מת, און ויניח יצרו איז ביי די קורע בחמתו.

דיסקוסיע: פארוואס דינגט זיך נישט דער ראב״ד דא?

הפותח בית הצוואר

תולדות תופר וקורע

וואס איז דער תולדה? יא, ער גייט זאגן תולדות פון תופר און קורע.

מדביק — תולדת תופר

מלאכת בונה, סותר, ומכה בפטיש

מלאכת בונה

הקדמה: בונה לעומת תופר

איי גוט.

אב מלאכה דבונה

יעצט גייען מיר לערנען די מלאכה פון בונה. וואס זאגט דער רמב״ם ביי בונה? וואס איז די אב מלאכה פון בונה?

המשוה פני הקרקע בבית

נותן אבן ונותן טיט

דיסקוסיע: פארוואס איז נותן הטיט אנדערש פון מבשל?

בונה על גבי עליון

בונה על גבי כלים פטור

תולדות בונה

שטייט דא תולדות פון בונה. וואס זענען די תולדות פון בונה?

עושה אוהל קבוע

עושה כלי אדמה וכלי מתכות

מגבן את הגבינה

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו

תוקע עץ בעץ

עושה נקב בלול של תרנגולים

המחזיר דלת של בור

מלאכת סותר

גייען מיר לערנען די מלאכה פון סותר. ווי תופר וקורע איז דא בונה וסותר.

אב מלאכה דסותר

תולדות סותר

מלאכת מכה בפטיש

גייען מיר לערנען די מלאכה פון מכה בפטיש.

אב מלאכה דמכה בפטיש

תולדת מכה בפטיש

כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד?

ביישפילן פון גמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, אריינבלאזן אין די כלי זכוכית, דאס מאכט עס פאר א כלי וואס מ׳זאל קענען ניצן.

הלכות מכה בפטיש וצידה

תולדות מכה בפטיש – ביישפילן פון גמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, המגרד, והעושה נקב

דער רמב״ם זאגט:

כיצד? זאגט ער, המנפח בכלי זכוכית – אריינבלאזן אין די כלי זכוכית, דאס מאכט עס פאר א כלי וואס מ׳זאל קענען ניצן.

והצורב כלי חרס, אפילו מקצתו – איינער האט א כלי אבער ער מאכט, ער פארעמט עס אויס, אפילו נאר א חלק דערפון.

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דער רמב״ם זאגט:

וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.

המפיס שחין – מלאכת הרופא

דער רמב״ם זאגט:

מאכן טירן אין שחין וועגט ער פשוט נישט אין שחין בשבת.

המסרטט על אבן והמצדד את האבן

דער רמב״ם זאגט:

הלוקט יבלות על בגדים

דער רמב״ם זאגט:

הלוקט יבלות על בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.

המנער טלית חדשה שחורה

דער רמב״ם זאגט:

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.

עד כאן הלכות מכה בפטיש.

—

הלכות צידה – אב מלאכה

יסוד פון צידה: ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר

איז אזוי, אויף וועלכע זאכן איז מען חייב אויף צידה? צידה ווייסט יעדער איינער וואס ס׳איז, אבער וועלכע זאכן?

דער רמב״ם זאגט:

הצד דבר שדרכו לצודו – חייב.

והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.

ביישפילן פון חייב

ביישפילן פון פטור אבל אסור

צבי וארי – באזונדערע דינים

כלל: וואס הייסט “אינו מחוסר צידה”

כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת – קירות קרובים זה לזה

הלכות צידה – שיעורים, מינים, ותולדות

שיעור “מקום קטן” לענין צידה

Speaker 1: כל מקום שמיועד בו יחיד לחיה בשחיה אחת, אין איין לויף. שחיה מיינט א לויף? שחיה מיינט שווימען אפשר?

Speaker 2: יא, אבער ס׳מיינט, ס׳מיינט פון די פאל פון די דג אין א סל.

Speaker 1: יא, אבער ס׳מאכט נישט קיין סענס. ס׳מיינט א כאפ, גוט, מיט איין כאפ.

Speaker 2: איך הער, א נארמאלע הויך.

Speaker 1: איך ווייס נישט. ס׳איז א סימן, ס׳איז נישט קלאר וואס דאס איז. ער זאגט אזעלכע סימנים.

Speaker 1: מקום שגדול מזה, א גרעסערע פלאץ ווי דעם, בריכה הרי היא פטורה. צוויי סימנים. וואס איז נאך מחוסר צידה?

Speaker 2: יא, אזעלכע צוויי אינטערעסאנטע סימנים. ס׳איז נישט קלאר וואס ער מיינט.

דיסקוסיע: מחוסר צידה און גמר מלאכה

Speaker 2: נאך נייען, אבער די נעקסטע שטיקל.

Speaker 1: די מלאכה דארף זיין געענדיגט. אפילו דא איז ער לכאורה נאך פטור, ער זאגט נישט אז ס׳איז מותר.

וועלכע בעלי חיים זענען “מינן ניצוד”

Speaker 1: יעצט, האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳דארף זיין זאכן וואס זענען מינם ניצוד.

Speaker 2: יא, זאגט ער אזוי, וועלכע זאכן זענען מינם ניצוד?

Speaker 2: יא? דאס איז די טייטש “שיש להם מינם צידה”, ס׳איז די דרך פון בני אדם.

דיסקוסיע: “לשחק בו” און מלאכה שאינה צריכה לגופה

Speaker 2: פארוואס זאל דער רמב״ם האלטן אז ס׳איז נישט מלאכה שאינה צריכה לגופה?

Speaker 1: עס איז טאקע נישט. אפשר מיינט ער “לשחק” אז ער שפילט די “game” פון פאנגען?

Speaker 2: דאס איז דאך די זעלבע כוונה.

Speaker 1: ער כאפט עס און גייט עס גלייך נאכדעם באפרייען.

Speaker 1: אקעי.

הצד את הישן ואת הסומא

תולדה פון צידה – המשלח כלבים

דער רמ״א: צוד מיט הונט איז מושב ליצים

Speaker 1: אהא. און דאס איז מושב ליצים.

Speaker 2: איך פארשטיי דאס. דער רב האט גערעדט וועגן דעם, יא, איך געדענק.

דיסקוסיע: איז “hunting for fun” מותר?

Speaker 1: ס׳איז נישט אזוי קלאר וואס איז דאס. מ׳מעג טון “hunting” פאר “fun”?

Speaker 1: אקעי.

שנים שעשאוה ביי צידה

Speaker 1: יעצט איז געווען די אינטערעסאנטע חקירה וועגן אז בעצם שנים שעשאוה, פארוואס טאקע פונקט איז דא רודער?

דיסקוסיע: איינער ווערט די שלאס, איינער ווערט די טיר

Speaker 2: וואס איז אויב א מענטש ווערט די שלאס, און א מענטש ווערט די טיר?

Speaker 2: ניין, אויב איינער ווערט די טיר איז ער אויך חייב.

Speaker 1: יא, דאס איז פשוט. יעצט, אפילו באופן וואס מ׳דארף צוויי מענטשן אנפילן די טיר, זענען ביידע חייבים?

Speaker 2: ניין, דער צווייטער איז חייב.

Speaker 1: ישב אחד על הפתח ולא מילאו, אבער פארדעם, ווער מיינט ער “אחד יכול”?

Speaker 2: אה, ס׳איז נישט געווען א פתח וואס מ׳דארף האבן צוויי מענטשן צו זיצן.

דיסקוסיע: ווען דער ערשטער האט אנגעפילט און דער צווייטער קומט

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

חידוש: איינמאל געשען די צידה, געשעט נישט נאכאמאל

Speaker 1: רייט.

פטורים מצידה – זקן, חיגר, חולה, קטן

Speaker 2: ניין. ווי ס׳איז ווי עס נוצט, עס קען נישט נאכאפ לויפן.

Speaker 1: רייט.

הצד חיה ועוף שברשותו

Speaker 1: עס פארעגט, בהימא וחיים אפמער א מיצדה, איז דער פטר וואס איז טייטש און נעמט זיי ארויס פון וואס א מצדה?

Speaker 2: אה, עס איז זיי וואס מען פארכאפט אין א מצדה, מיינט אין א טרעפ?

דיסקוסיע: פטור אבער אסור מדרבנן

Speaker 2: אה, עס שטייט פטור, ער מעג נישט. אהם, פטור.

Speaker 2: אקעי.

הצד דברים שאין במינן צידה

Speaker 1: אבער מ׳זעט אז ס׳איז דא א געוויסע היתר, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳מעג, מ׳איז נישט מסתכן עס צו כאפן.

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

סיום פרק י״ד: דין צידת מזיקין

המשך הסברא בדין מזיקין

קשיא: פארוואס איסור דרבנן אויב עס איז נישט צידה בכלל?

הלכה כ״ה: היתר לכפות כלי על מזיקין

—

סיום פרק י״ד והלכות שבת

עד כאן הלכות שבת פרק י״ד. יא, דאס איז א דריטל פון הלכות שבת. מער ווי א דריטל, ניין? עס איז דא דרייסיג פרקים, ניין?

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של שיעור הלימוד — רמב״ם הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד

—

פרק י׳ — הלכות קושר ומתיר

הלכה א — הקושר: יסודות של מלאכת קושר

דברי הרמב״ם: “הקושר קשר של קיימא והיא מעשה אומן, חייב.” דוגמאות: קשר הגמלים, קשר ספנים, קשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן.

פשט: חייבים על קושר רק כאשר שני התנאים מתקיימים: (1) קשר של קיימא – קשר שנעשה להישאר, ו-(2) מעשה אומן – קשר מקצועי שאדם פשוט אינו יודע כיצד לעשות.

חידושים והסברות:

– שני תנאים או אחד? אפשר ללמוד את הרמב״ם בשני אופנים: (א) יש שני תנאים נפרדים – קשר של קיימא ומעשה אומן; (ב) קשר של קיימא הוא מעשה אומן, כלומר זה תנאי אחד. הרמב״ם מבאר מאוחר יותר שכאשר רק תנאי אחד מתקיים (של קיימא בלא אומן, או אומן בלא של קיימא) פטור אבל אסור – מה שמוכיח שאכן יש שני תנאים נפרדים.

– מה פירוש “קשר של קיימא”? של קיימא אינו סוג קשר (לא איכות של עוצמת הקשר), אלא מדובר בכוונה ובפרקטיקה – האם נעשה בתכנון שיישאר. אפילו קשר חזק, אם מתכננים לפתוח אותו, אינו של קיימא. קשר שעושים כל יום ופותחים אותו בחזרה נקרא שאינו של קיימא.

– מה פירוש “מעשה אומן”? נדון האם “מעשה אומן” פירושו (א) סוג קשר שרק מומחה יודע כיצד לעשות – טכניקה מיוחדת, או (ב) קשר שעושים כחלק מאומנות (למשל ספנים, גמלים, סנדלרים). המסקנה היא ש״מעשה אומן” מדבר על סוג/איכות הקשר – קשר מקצועי שהדיוט אינו יכול לעשות, בעוד “של קיימא” מדבר על הכוונה/המטרה – האם רוצים שיישאר.

– דוגמאות לחיוב: קשר הגמלים – קשר באף הגמל כדי להוביל; קשר ספנים – חבל בספינה כדי לקשור ליבשה; קשרי רצועות מנעל וסנדל – כאשר הסנדלר קושר את הרצועות בשעת עשיית הנעליים. כולם גם של קיימא (נעשו להישאר) וגם מעשה אומן (קשרים מקצועיים).

—

פטור אבל אסור: תנאי אחד בלא השני

דברי הרמב״ם: “נפסקה לו רצועה וקשרה… או שנפסקה חבל וקשרה… או שקשר חבל בדלי… או שקשר רצועה… הרי זה פטור הואיל ואינו מעשה אומן. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט.” גם: “וכל קשר שאינו של קיימא אלא שהוא קשר אומן, הרי זה אסור.”

פשט: קשר של קיימא שהוא מעשה הדיוט (לא אומן) – פטור אבל אסור. קשר אומן שאינו של קיימא – גם אסור. רק כאשר שני התנאים חסרים (לא של קיימא ולא מעשה אומן) מותר לכתחילה.

חידושים והסברות:

– “שנפסקה לו” – המפתח: ההבדל בין חיוב (סנדלר עושה קשר בשעת עשיית נעל) לפטור (רצועה נקרעה ומתקנים אותה) הוא שבתיקון כל אדם יכול לעשות זאת – זה מעשה הדיוט. אבל זה עדיין של קיימא כי רוצים שיישאר.

—

מותר לכתחילה: קשרים שמותר לעשות

דברי הרמב״ם: “קושרת אשה מפתחי החלוק אף על פי שיש לו שני פתחים; חוטי סבכה אף על פי שהיא רפויה…” גם: רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש, נודות יין ושמן, קדרות של בשר, קשירת דלי במשיחה, קשירה לפני בהמה – כל אלו מעשה הדיוט הן ואינו של קיימא, ולפיכך קושרים ומתירין.

פשט: הרמב״ם מביא רשימה ארוכה של קשרים שמותר לעשות בשבת, כי יש להם שתי קולות: (1) מעשה הדיוט, ו-(2) אינו של קיימא.

חידושים והסברות:

– שני פתחים – מדוע לא של קיימא? אפשר לחשוב שכאשר לבגד יש שתי פתיחות, אפשר ללבוש דרך אחת ולהשאיר את השנייה קשורה – מה שהיה הופך את אותו קשר לשל קיימא. הרמב״ם אומר שלא, כי המנהג הרגיל הוא שפותחים את שתיהן כל יום, לכן זה לא של קיימא.

– סבכה רפויה – מדוע מותר? אפילו אם בלי הקשר הסבכה הייתה נופלת, זה לא של קיימא כי אפשר להוריד ולהעלות אותה בלי לפתוח את הקשר – המנהג הרגיל הוא לפתוח אותו.

– רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש: אלו לא אותן רצועות שהרמב״ם דיבר עליהן קודם (שקושרן בעת עשייתן – שנשארות על הנעל). כאן מדובר על רצועות שמהדקים כל פעם כשלובשים את הנעל.

– נודות יין ושמן: אפילו יש שני זנבות – וצד אחד יכול להישאר סגור – זה לא קשר של קיימא.

– קדרות של בשר: קושרים את המכסה לסיר – אפילו אי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר, מותר.

– דלי במשיחה: מותר לקשור דלי עם סרט (משיחה), אבל לא בחבל – חבל אסור. ההבדל: חבל הוא יותר קשר של קיימא, או שהוא יותר מעשה אומן.

– קשירה לפני בהמה: מותר לקשור דלת או רגלי בהמה – אפילו יש בה שני עשרות (שני קשרים). אפילו כשאפשר לחשוב שצד אחד הוא קשר של קיימא, הוא בכל זאת לא.

– קושיית הראב״ד: אם הרמב״ם נותן שני טעמים (מעשה הדיוט + אינו של קיימא), מדוע לא מכניסים גם חבל (חבל) לרשימת הדברים המותרים? הרי זה גם לא מעשה אומן, וגם לא הולכים להשאיר אותו שם!

—

חבל שקשורה בפרה / באבוס

דברי הרמב״ם: “חבל שהיא קשורה בפרה קושרה באבוס, היתה קשורה באבוס קושרה בפרה. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה או באבוס.”

פשט: אם חבל כבר קשור לפרה או לאבוס, מותר לקשור את הקצה השני. אבל אסור להביא חבל חדש מהבית ולקשור.

חידושים והסברות:

– מדוע אסור להביא חבל מתוך ביתו? כי זה מבטל כלי מהיכנו – הוא יכול להשאיר אותו שם. כאשר החבל כבר קשור מצד אחד, ידוע שהוא יפתח אותו (כי הוא משתמש בו באופן קבוע). אבל חבל חדש מהבית – הוא לא צריך לקחת אותו בחזרה, וזה יכול להיות קשר של קיימא.

—

חבל גורדי

דברי הרמב״ם: “ואם היה חבל גורדי שמותר לטלטלו, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות.”

פשט: חבל של אורגים (גורדיים = אורגים) שמותר לטלטלו – מותר לקשור אותו לפרה.

חידושים והסברות:

– מדוע מותר? כי חבל שהולכים להשתמש בו אחר כך לסחורה (אריגה), לא ישאירו אותו כקשר של קיימא – ידוע שיפתחו אותו.

– עיקרון חשוב: רואים מכאן שקשר של קיימא אינו קשור לאיכות הקשר, אלא לעובדה שהולכים לפתוח אותו. זהו עיקרון מפתח: זה לא כמה חזק הקשר, אלא האם הולכים להשאיר אותו שם.

—

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

דברי הרמב״ם: “חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר ומפקיע וחותך.”

פשט: סלים/שקיות שמניחים תחת עצים לתפוס תמרים ותאנים – מותר לפתוח אותם בשבת.

חידושים: הרמב״ם מביא כאן פתאום “מתיר” למרות שהוא נמצא באמצע דיבור על קושר. הגהות מיימוניות מסביר שמתיר הוא אותה הלכה – קשר שמותר לקשור, מותר גם להתיר.

—

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

דברי הרמב״ם: “כל שראוי למאכל בהמה… לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית, נוטל גמי לאכך הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר.”

פשט: אם רצועה של סנדל נקרעה, מותר להשתמש בקש (ראוי למאכל בהמה) לקשור אותה, אפילו במקום שבדרך כלל הוא קשר של קיימא.

חידושים והסברות:

– מדוע מותר בגמי לאכך? מספר הסברים: (1) זה לא יחזיק מעמד – קש על נעל יתכלה במהרה. (2) הוא ייתן אותו לבהמתו – זה חשוב יותר כמאכל בהמה מאשר כחבל. (3) זה לא יכול להיות קשר של קיימא אמיתי כי החומר לא נעשה לכך.

– הבדל בין רצועות: הרמב״ם מדבר כאן על המקום שבו הרצועה מחוברת לנעל (שבעת עשייתן) – שבדרך כלל הוא קשר של קיימא. לכן אסור להשתמש בחוט רגיל, אבל גמי לאכך כן.

—

מותר להחזיר רצועות למקומן

דברי הרמב״ם: “רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל – מותר להחזיר הרצועות למקומן, אבל לא לקשור.”

פשט: אם הרצועה החליקה ממקומה אבל לא נקרעה – מותר להחזיר אותה לחורים, אבל לא לעשות קשר חדש.

חידושים: ההבדל הוא: להחזיר לחורים כמו שצריך – כן. אבל לקשור קשר חדש – לא, כי זה היה קשר של קיימא.

—

עניבה

דברי הרמב״ם: “עניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה. לפיכך חבל שנפסק, מקבץ שני קצותיו וכורך עליהן משיחה ועונב עניבה.”

פשט: קשר-פפיון (עניבה) מותר כי אף אחד לא יבלבל אותו עם קשר אמיתי. לכן, חבל שנקרע – לוקחים את שני הקצוות, כורכים סביבם סרט, ועושים עניבה.

חידושים:

– מדוע צריך משיחה? אי אפשר רק לעשות עניבה מהחבל עצמו, כי כשמושכים (למשל דלי), העניבה עצמה תיפתח. לכן מכניסים עוד חתיכה (משיחה) שמחזקת את העניבה שלא תיפתח.

– רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה: הרמ״א מביא שבימינו אין אנו יודעים בדיוק מהו קשר של אומן. לכן, קשר כפול (פעמיים) לא עושים בשבת. אבל עניבה (קשר-פפיון) מותרת – אפילו עניבה על קשר (כמו בחגורה – קשר אחד עם פפיון למעלה) מותר.

—

קשר שאינו של קיימא מעשה אומן – לדבר מצוה

דברי הרמב״ם: “מותר לקשור קשר שאינו של קיימא… אפילו מעשה אומן לדבר מצוה, כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי התורה.”

פשט: קשר שהוא מעשה אומן אבל לא של קיימא – שבדרך כלל אסור מדרבנן – מותר לצורך מצווה. למשל, לקשור חבל כדי למדוד שיעור מהתורה.

חידושים:

– הכלל: מעשה אומן + אינו של קיימא = אסור מדרבנן. אבל לצורך מצווה = מותר.

– במקדש: נימי כלי שיר שנפסקו – מותר לקשור במקדש, גם אותו עיקרון. במקדש אין שבות, ממילא קשר שהוא מעשה אומן אבל אינו של קיימא מותר. אבל לכתחילה לא עושים אפילו במקדש – רק כשחסר לכינורות (שם יהיה קשר של קיימא) התירו, כי מקדש יכול להתיר רק שבות, לא דאורייתא.

—

הלכות מתיר

דברי הרמב״ם: “כל קשר שחייבין על קשירתו כך חייבין על התרתו.”

פשט: מתיר הוא תמונת הראי של קושר – כל קטגוריה (חייב, פטור אבל אסור, מותר) בקושר מתאימה לאותה במתיר.

חידושים:

– שאלה על מקלקל במתיר: בקושר צריך קשירה “לצורך” (תיקון), אבל במתיר לא מופיע תנאי כזה. מדוע לא? בקריעה יש דין של מקלקל – אבל מתיר אינו קריעה. מתיר הוא “על מנת לקשור” – הוא פותח אותו כדי להשתמש בו שוב, דומה לקריעה על מנת לתפור. אם יש לו תועלת מזה, הוא חייב; אם לא, זה סתם מקלקל.

—

תולדות קושר — הפוסל חבלים (שזירה)

דברי הרמב״ם: “הפוסל חבלים מן החיצין ומן החילף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או מחוטי שער וכיוצא בהן — תולדת קושר וחייב.”

פשט: מי שסופג יחד חומרים שונים (עשבים, צמר, פשתן, שיער) לעשות חבל – זו תולדה של קושר.

חידושים:

– הבדל בין שזירה לאורג/טווה: בטווה/אורג עושים סחורה (בד), וקליעה היא תולדה של אורג. כאן אבל הוא לא עושה סחורה, הוא עושה חבל – זו הכנה לקשירה, לכן זו תולדת קושר.

– שיעור: השיעור הוא – כדי שיעמוד החבל בפסולתו בלא קשירה. כלומר, אם החבל ארוך מספיק שהוא מחזיק את עצמו בלי קשר, זה השיעור. בחבל קצר צריך קשר להחזיק אותו ביחד, אבל כשהוא ארוך מספיק שהשזירה עצמה מחליפה את הקשירה – זה שיעור החיוב.

—

תולדת מתיר — מפריד

חידוש: מפריד (מי שמפרק חבל סרוג) הוא תולדת מתיר. אבל כאן יש ענין של מקלקל – כי כשהוא פותח את החבל לא נשאר כלום. רק אם יש לו תועלת (למשל הוא הולך לעשות אותו מחדש), הוא חייב. השיעור הוא אותו כמו בפוסל – כמה שכשהיה שלם החזיק את עצמו בלי קשירה.

—

הלכות תופר

תופר — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “התופר שתי תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן — חייב.”

פשט: תפירה היא חיבור שתי חתיכות בד עם חוט. הוא חייב בשתי תפירות כאשר הוא קושר את קצוות החוט שיחזיק.

חידושים:

– הבדל בין תפירה לקליעה/אריגה: קליעה/אריגה היא לעשות את הבד עצמו; תפירה היא לחבר שתי חתיכות בד קיימות.

– קשירת ראשי החוט: בשתי תפירות בלבד צריך לקשור את הקצוות, כי בלי זה לא תחזיק התפירה – וכל העושה מלאכה ואין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור. אבל ביותר משתי תפירות (שלוש וכו׳) זה מחזיק מעצמו, ממילא אפילו שלא קשר הוא חייב.

– המוציא חוט של תפירה: מי שמוציא חוט תפירה (שולף אותו) – חייב משום צורכי התפירה. נשאלת השאלה: האם זו תולדה של תפירה? מה פירוש “צורכי התפירה” – האם זה מעין המלאכה או תולדה? הרמב״ם לא מסביר. זה מושווה ל״צורכי בישול” – שפירושו חלקים/שלבים של תהליך הבישול.

—

תולדות תופר — מדביק

דברי הרמב״ם: “המדביק ניירות או יריעות בקולן של סופרים וכיוצא בו — הרי זה תולדת תופר וחייב.”

פשט: הדבקת ניירות או יריעות בדבק היא תולדת תופר, כי זה דומה לתפירה – הוא מחבר שתי חתיכות באופן קשר של קיימא.

חידוש: זה יותר דומה לבד מאשר לבניין. וכן המפרק – הפרדת שני ניירות מודבקים (לא לקלקל) היא תולדת קורע.

—

הלכות קורע

קורע — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “הקורע כדי לתפור שתי תפירות — חייב. קורע להפסדה — פטור משום מקלקל.”

פשט: קורע הוא ההפך מתופר. צריך לקרוע כשיעור שתי תפירות, וזה חייב להיות על מנת לתפור (לתפור שוב).

חידושים:

– קורע בחמתו / על המת: הרמב״ם אומר שקורע בחמתו או קריעה על מת חייב, כי לפי שמיישב את דעתו ויניח יצרו – זה תיקון. “מיישב את דעתו” מתייחס למת, ו״יניח יצרו” מתייחס לקורע בחמתו.

– שאלה על הראב״ד: לכאורה הראב״ד (שחלק קודם בחובל שזה לא מתקן) צריך גם לחלוק כאן בקורע בחמתו. אבל הראב״ד לא חולק כאן. מוסבר שקורע בחמתו יכול להיות במצבים שבהם מותר לכעוס (למשל לדבר תורה או נגד עבירות, מבזה תלמיד חכם) – כך שזה שונה מחובל בחברו.

– פותח בית הצוואר: מי שפותח את פתח הצוואר של חולצה (שהיה תפור) חייב משום קורע, אף על פי שזה לא על מנת לתפור – כי זה על מנת לתקן. “על מנת לתפור” פירושו למעשה – להפיק מקלקול (לצאת ממקלקל). כלומר, “על מנת לתפור” אינו דווקא לתפור, אלא כל תיקון שגורם לכך שהקורע אינו סתם מקלקל.

—

הלכות בונה

אב מלאכה של בונה

דברי הרמב״ם: “הבונה כל שהוא חייב.”

פשט: בונה שונה מכל המלאכות כי השיעור הוא כל שהוא. כל בנייה היא דבר חשוב, אין שיעור מינימלי.

חידוש: זה דומה לחורש וזורע שיש להם גם כל שהוא – כי כולם תיקון בקרקע.

—

המשוה פני הקרקע בבית

דברי הרמב״ם: “המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או מילא גיא, הרי זה בונה וחייב.”

פשט: מי שמישר את הרצפה בבית – הורדת גבעה או מילוי בור – חייב משום בונה.

חידוש: מדוע זה לא חורש? בשדות מעשה כזה הוא חורש, כי זה משרת את מטרת החרישה/נטיעה. אבל בבית, שם לא נוטעים, זו תולדה דבונה – כי

המשך התרגום

הוא משפר את הבניין.

—

נותן אבן ונותן טיט

דברי הרמב״ם: “הנותן את הטיט חייב” — בבניית קיר, כאשר אחד מניח אבנים ושני מניח טיט (מלט), הנותן הטיט חייב, והנותן האבן הוא רק מסייע.

חידוש וקושיא: מדוע זה שונה ממבשל, שבו כל מי שעושה צורך הבישול (מוסיף תבלינים, מדליק אש וכו׳) חייב? מדוע לא אומרים שכל דבר מצורכי הבנין גם חייב?

מנסים תירוץ: בבונה, סתם הנחת אבנים בלי טיט אינה בנייה – זה חייב להיות מחובר. בבישול אבל אפשר לבשל בלי תבלינים, כל חלק עומד בפני עצמו. אבל התירוץ לא מתקבל כסופי – “אנחנו לא יודעים, אנחנו מאמינים לחכמים הקדושים.” הרמב״ם לא נתן טעם.

—

בונה על גבי עליון

דברי הרמב״ם: מי שמניח את האבן העליונה על הטיט שכבר קיים מלמטה, אפילו הוא לא מניח טיט מלמעלה (כי לא יבוא עוד), חייב – שהרי הניחו על טיט אחר.

חידוש: בדרך כלל כשמניחים אבן באמצע קיר על טיט קיים, אין חיוב, כי עדיין חסר הטיט מלמעלה שיחזיק את האבן. אבל באבן העליונה, שלא צריך עוד מלמעלה, זה כבר גמר מלאכה.

—

בונה על גבי כלים פטור

דברי הרמב״ם: “בונה על גבי כלים פטור” — בנייה פירושה בקרקע, לא על כלים.

חידוש (ערוך השולחן): הערוך השולחן שואל: במשכן לא בנו על קרקע, אלא על אדנים! הוא עונה: האדנים הם חלק מהבניין גופא. דומה לאוהל – לא אומרים שהחלק התחתון הוא “כלי.” “על גבי כלים” פירושו למשל לבנות משהו על שולחן – זו בנייה חלשה יותר.

—

תולדות בונה

1) עושה אוהל קבוע — תולדת בונה וחייב. בנייה רגילה היא באבנים, אוהל הוא בבדים או דומיהם. זה היה במשכן.

2) העושה כלי אדמה (קדר) — עשיית כלי מחימר היא תולדת בונה. השיעור הוא שריפה (שריפה בתנור), אבל השריפה עצמה היא תולדת מבשל. עצם עיצוב הכלי, עוד לפני השריפה, כבר חייב משום תולדת בונה.

חידוש וקושיא: מדוע בנייה על כלי פטור, אבל עשיית כלי עצמו חייב? זה לא נפתר.

3) מגבן את הגבינה — תולדת בונה. חיבור חתיכות גבינה לאחת היא בונה. אבל כאן יש שיעור – כגרוגרת – כי באוכל תמיד צריך להיות שיעור של חשיבות.

חידוש וקושיא: חיבור גבינה נקרא בונה, אבל חיבור לבנים על שולחן לא נקרא בונה (בונה על גבי כלים פטור). מדוע? “זה לא נכנס לי לראש.”

4) הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו — הכנסת ראש הפטיש לידית העץ היא תולדת בונה וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

5) תוקע עץ בעץ — אין הבדל אם במסמר או עץ בעץ (עץ אחד בחור של השני) — תולדת בונה וחייב.

6) העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים — עשיית חור בלול תרנגולות כדי להכניס אוויר או אור, חייב משום בונה, כי בכך הוא הופך את הלול לשמיש.

7) המחזיר דלת של בור, של שיח, של מערה — החזרת דלת על בור, אפילו זה לא על ציר אלא רק מניחים אותה, חייב משום בונה.

—

הלכות סותר

סותר — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “סותר כל שהוא חייב, ובלבד שיהא סותר על מנת לבנות. אבל הסותר דרך השחתה פטור — כי הוא מקלקל.”

—

תולדות סותר

סותר אוהל קבוע, שפירק עץ תקוע — ההפך מתולדות בונה: פירוק אוהל קבוע, או הוצאת עץ שתקוע — היא תולדת סותר וחייב, ובלבד שיתכוין לתקן — אבל לא דווקא באותו מקום, הוא רוצה לתקן משהו אחר. זה סותר על מנת לתקן.

—

הלכות מכה בפטיש

אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “המכה בפטיש מכה אחת חייב.”

חידוש: הרמב״ם לא אומר מהי אב המלאכה במפורש – הוא עובר ישר לתולדה. האב הוא פשוט ההכאה האחרונה שמסיימת מלאכה.

—

תולדת מכה בפטיש

דברי הרמב״ם: “כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.”

דוגמאות:

– המנפח בכלי זכוכית — ניפוח בכלי זכוכית לסיים אותו.

– הצר כלי צורה / הצורב כלי חרס — עיצוב כלי או שריפת כלי חרס אפילו רק חלק.

– הגורד / המגרד כל שהוא — גירוד/השחזה כל שהוא של כלי – מסיימים את הכלי על ידי הסרת חלקים עודפים.

– העושה נקב כל שהוא — עשיית חור במשהו שצריך חור (בעץ, בניין, כלים).

—

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דברי הרמב״ם: “וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.”

פשט: פתח שלא נעשה להכניס או להוציא, אין חיוב עליו משום מכה בפטיש.

חידושים:

– הרמב״ם מביא את הדוגמה של נקב של לול שנעשה להכניס האור ולהוציא הלופט. העיקר הוא שפתח צריך להיות דרך פנימה ודרך החוצה.

– חור שנעשה רק להכניס מסמר – שם משהו נכנס אבל כלום לא יוצא, זה לא מכה בפטיש. זה יכול להיות בונה, אבל לא מכה בפטיש.

—

המפיס מורסא / שחין

דברי הרמב״ם: “המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה – חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. אבל אם אינו מפיס אלא להוציא ממנו ליחה – הרי זה מותר.”

פשט: מי שפותח שחין (מורסה/אבצס) כדי להרחיב את הפתח – למטרות רפואיות – חייב משום מכה בפטיש כי זו מלאכת הרופא. אבל רק להוציא ליחה (בלי כוונה לעשות פתח) מותר.

חידושים:

– “שזו היא מלאכת הרופא” – זו הסיבה שזה מכה בפטיש: כי זה תיקון. מכה בפטיש פירושו תיקון קטן שמסיים משהו. מלאכת הרופא היא אחד הדברים שנכנסים תחת מכה בפטיש, אף על פי שהרופא עושה גם מלאכות אחרות.

– ההבדל: כשהוא עושה “דלת” בשחין (להרחיב פי המכה) – זה מכה בפטיש; כשהוא רוצה רק להוציא ליחה בלי לעשות פתח – זה לגמרי מותר כי זה לא מלאכה כלל.

—

המסרטט על אבן / המצדד את האבן

דברי הרמב״ם: “המסרטט על אבן כל שהוא – חייב משום מכה בפטיש. והמצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקומה הראוי לה – חייב משום מכה בפטיש.”

פשט: עשיית קו/סימן קטן על אבן (כדי שתהיה ישרה לבנייה) היא מכה בפטיש. גם, מי שמיישר אבן ביסוד הבניין שתהיה ישרה – חייב משום מכה בפטיש.

חידוש במצדד את האבן: האבן כבר שוכבת שם, הוא לא מניח אותה לכתחילה. הוא רק נותן לה דחיפה קטנה שתהיה ישרה. אבל על ידי הדחיפה הקטנה הזו כל הבניין נעשה ישר – זה מכה בפטיש כי זה גמר תיקון.

—

הלוקט יבלות מעל בגדים

דברי הרמב״ם: “הלוקט יבלות מעל בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.”

פשט: מי שמסיר גושים/שערות קטנות (לינט) מבגדי צמר בקפידה – חייב משום מכה בפטיש כי זה גמר מלאכה של הבגד. אבל סתם להסיר/לנשוף דרך עסק (בלי קפידה) – פטור.

חידושים:

– מדובר בכלי צמר שיש לו יבלות/גושים טבעיים, וההסרה היא חלק מגמר מלאכה של הבגד – לא סתם ניקוי.

– ההבדל בין מקפיד (הוא רוצה שיהיה נקי) – חייב, ודרך עסק (סתם הסיר בלי כוונה מיוחדת) – פטור אבל אסור.

—

המנער טלית חדשה שחורה

דברי הרמב״ם: “המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.”

פשט: טלית שחורה חדשה (בגד) יש בה שערות צהובות או לבנות מהבד. כשמישהו מנער אותה כדי שתהיה מבריקה ושחורה יפה – הוא חייב חטאת משום מכה בפטיש דאורייתא, כי זה גמר מלאכה של הבגד.

חידושים:

– זה חיוב חטאת (דאורייתא) כי בטלית חדשה הניעור הוא חלק מאיך שעושים את הבגד – זה גמר המלאכה, ה״נוי” של הבגד.

– אבל מי שלא מקפיד כלל – מותר.

– ההבדל בין ההלכה הקודמת (יבלות – פטור בדרך עסק) לכאן (חייב חטאת): ביבלות מדובר על בגדים ישנים שמסירים אבק, בטלית חדשה שחורה מדובר על גמר מלאכה של בגד חדש.

– [הערה:] מכאן נובע המנהג של אנשים שלא מקפלים את בגדיהם החדשים בשבת.

—

הלכות צידה (פרק י״ד)

יסוד של צידה

דברי הרמב״ם: “הצד דבר שדרכו לצודו – חייב. והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.”

פשט: חייבים על צידה רק בדבר שדרך לצוד אותו. וההגדרה של צידה היא: להביא ממקום שאינו משתמר (לא שמור/נתפס) למקום שהוא משתמר – שם לא צריך לתפוס אותו שוב.

—

דוגמאות לחיוב

דברי הרמב״ם: “כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה ולחצר ונעל, או שהפריח עוף והכניסו למגדל, או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – חייב.”

פשט: רדיפה אחרי צבי עד שהוא בבית/גן/חצר וסגירה; דחיפת ציפור למגדל (כלוב); הכנסת דג מהים לקערת מים – הכל חייב.

חידוש: “מגדל” בגמרא פירושו כלוב (לא מגדל), כי ציפור בחצר לא שווה כלום – היא יכולה לברוח.

—

דוגמאות לפטור אבל אסור

דברי הרמב״ם: “הפריח צפור לבית, או שהפריח דג ועקרב מן הים לבריכה של מים, או שהכניס חיה לטרקלין רחב – פטור, שאין צידה גמורה, שמא יצטרך לרדוף אחריה.”

פשט: ציפור בבית, דג בבריכה גדולה, חיה בארמון רחב – פטור אבל אסור, כי יצטרך עדיין לרדוף, זה עדיין מחוסר צידה.

—

צבי וארי – דינים מיוחדים

דברי הרמב״ם: “דוקא צבי וארי… חייב עד שיכניסנה לקיפש.”

פשט: צבי או אריה, שאפילו בשטח קטן עדיין קשה לתפוס, צריך להכניס ממש לכלוב קטן (קיפש). כל בעל חי לפי טבעו – ציפור צריכה קופסה קטנה, אריה צריך משהו שבו הוא לא יכול לברוח בריצה אחת.

—

כלל: מה פירוש “אינו מחוסר צידה” / שיעור “מקום קטן”

דברי הרמב״ם: “כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת… קירות קרובים זה לזה…”

פשט: הכלל הוא: אם אפשר להגיע לחיה בתפיסה/ריצה אחת – זה מקום משתמר. גם כשהקירות קרובים זה לזה שאין מקום פנוי לברוח.

חידושים:

– “שחיה אחת” מתפרש לא כשחייה, אלא כתפיסה/ריצה אחת – בתנועה אחת אפשר להגיע אליו.

– השיעור של י״ב על י״ב קשור לגובה הקירות – אם יש קירות גבוהים, המקום יכול להיות גדול יותר ועדיין להיקרא “מקום קטן” (כי הצל מגיע). אבל לא ברור מה השיעור המדויק.

– “מקום שגדול מזה – הרי היא פטורה” – במקום גדול יותר פטור כי זה עדיין “מחוסר צידה.” הרמב״ם לא אומר שזה מותר – רק פטור (אבל אסור).

– הערה מעניינת: במלאכות אחרות (כמו תפירה) המלאכה צריכה להיות גמורה כדי להתחייב. כאן בצידה הוא גם פטור אם זה מחוסר צידה – אותו עיקרון.

—

אילו בעלי חיים הם “מינן ניצוד”

דברי הרמב״ם: “אחד משמונה שרצים האמורים בתורה… ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מינן צידה.”

פשט: חייבים על צידה בדברים שנוהגים לצוד אותם.

—

צד לשחק בו

דברי הרמב״ם: “הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו – חייב, הואיל ונתכוון לעצם הצידה.”

פשט: אפילו כשתופסים בעל חיים רק לשחק – חייב, כי התכוון לעצם הצידה.

חידושים:

– מה פירוש “לשחק בו”? זה לא שהוא משחק עם בעל החיים אחר כך, אלא הוא משחק את “המשחק” של תפיסה עצמו – הוא תופס ומשחרר מיד (כמו “catch and release” בדיג). זה “צד לשחק.”

– מדוע זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה? כי הוא התכוון לעצם הצידה, זה גופה של המלאכה. לפי שיטת הרמב״ם (שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב) זה פשוט. אבל אפילו לפי שיטות אחרות – כאן הוא התכוון למעשה צידה גופא.

– הרמ״א מביא שספורט כזה של ציד עם כלב אסור אפילו בחול, כי זה “מושב ליצים.”

—

ישן, סומא – צבי ישן או עיוור

חידוש: אפילו צבי ישן או עיוור עדיין מחוסר צידה, כי הוא יכול להתעורר כשתופסים אותו, והמין בכלל הוא מין שמחוסר צידה.

—

תולדה של צידה – משלח כלבים

דברי הרמב״ם: “המשלח כלבים כדי לצוד צבאים וארנבים וכדומה… הרי זה צד וחייב.”

פשט: כששולחים כלב לתפוס צבי, והאדם עובד יחד עם הכלב (הכלב רץ אחרי, האדם תופס, או להיפך), הוא חייב משום צידה.

חידושים:

– זה חידוש שצידה לא צריך לעשות לבד – אפשר לעשות אותה יחד עם בהמה או כלי.

– הרמ״א (על שבת) אומר שציד עם כלב הוא “מושב ליצים” ואסור לעשות אפילו בחול. יהודי רגיל תופס כדי לאכול, אבל ציד עם כלב הוא “ספורט” להנאה.

– הייתה דיון האם “hunting for fun” מותר בכלל, והאם יש בזה סכנה.

—

שנים שעשאוה בצידה

דברי הרמב״ם: “צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב. נעלו שנים – פטורין.”

פשט: אם צבי רץ לבית ואחד סוגר את הדלת – הוא חייב. שני אנשים יחד – פטור (שנים שעשאוה).

חידושים:

– “ישב אחד על הפתח ולא מילאו” – אחד יושב ליד הדלת אבל לא ממלא את כל הפתח. הוא פטור כי עדיין יש דלת פתוחה, הצבי עדיין יכול לברוח – הוא לא עשה מעשה צידה.

– כשהשני בא וממלא את השאר – השני חייב (הוא סיים את הצידה). הראשון פטור.

– כשהראשון מילא את הפתח, והשני יושב בצד, והראשון הולך – הראשון חייב (הוא עשה את מעשה הצידה), השני יכול לשבת שם עד מוצאי שבת ולקחת את הצבי.

—

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

חידוש: כשאדם סוגר את דלתו סתם (בלי לדעת שצבי שם), הוא לא עובר. כך גם, כשציפור נכנסת תחת בגדיו (“כנפיו”) – הוא יכול לשבת ולשמור עד מוצאי שבת. העיקרון: רק הפעולה של צידה אסורה. סתם להיות במקום שבעל חיים לא יכול לברוח – זו לא מעשה צידה. וברגע שכבר קרתה צידה, לא אומרים שכל הזמן קורית שוב ושוב צידה.

—

זקן, חיגר, חולה, קטן

צבי שהוא זקן, צולע, חולה, או קטן – פטור, כי הוא לא יכול לרוץ טוב, זו לא צידה אמיתית.

—

הצד חיה ועוף שברשותו

דברי הרמב״ם: “הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה – פטור.”

פשט: דברים ששייכים כבר לו, אפילו הם עפים, הם באים כל יום הביתה – הם נקראים “ניצודים” וזו לא צידה אמיתית.

חידושים:

– הרמב״ם אומר “פטור” – זה אומר שזה אסור מדרבנן, לא מותר לכתחילה.

– המשנה ברורה אומר: תרנגולת (שלא בורחת בכלל מבעל הבית) בכלל לא שייכת לצידה – אז בכלל מותר.

—

הצד דברים שאין במינן צידה

דברי הרמב״ם: “הצד דברים שאין במינן צידה, כגון חגבים, חזיזים, צרעין, זבובים, יתושין, פרעושים וכיוצא בהן – פטור.”

פשט: דברים שאף אחד לא נוהג לצוד – פטור אבל אסור מדרבנן.

—

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

דברי הרמב״ם: “המוסרן למזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, ואף על פי שאינן ממיתין… מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנזקן.”

פשט: מזיקים שיכולים להזיק (אפילו לא להמית) מותר לתפוס בשבת, אם מתכוון רק להינצל מנזקם.

חידושים:

– ז

ה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה – כי הוא רוצה להינצל, זה ה״גוף” של כוונתו.

– בדברים ש״אין במינן צידה” זה פטור אבל אסור מדרבנן. אבל כשזה מזיקים, חכמים התירו אפילו לכתחילה – כי צריך להינצל מנזק.

—

כיצד יעשה – כופה כלי עליהן

דברי הרמב״ם: “כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו.”

פשט: מותר להניח כלי על מזיקים (כמו נחשים/עקרבים) או לעטוף אותם בבגד, כדי שלא יזיקו, אבל אסור להרוג אותם.

חידושים והסברות:

1. יסוד ההלכה — לא צידה כלל: כל הענין כאן הוא לא שאלה של צידה בכלל. האדם אין לו כוונה לתפוס את בעלי החיים — הוא רוצה רק להינצל מהם, להגן על עצמו. זו לא מלאכה שאינה צריכה לגופה (שבה עושים כן את מעשה המלאכה אבל לא למטרה), אלא זה בכלל לא מעשה צידה.

2. קושיא על הרמב״ם — מדוע יש בכלל איסור דרבנן? אם לאדם בכלל אין כוונת צידה, אלא הוא רוצה להינצל – מדוע זה יהיה אפילו איסור דרבנן? הרמב״ם סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא פטור (אבל אסור מדרבנן). אבל כאן זה אפילו פחות ממלאכה שאינה צריכה לגופה — זה בכלל לא מעשה צידה! הקושיא לא נפתרת לגמרי.

3. גמרא לעומת רמב״ם: בגמרא משמע שהענין יש לו דין של מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל הרמב״ם פוסק אחרת — הוא מציג את זה כהלכה נפרדת שבה מותר לכסות מזיקים, לא כפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה.

4. הבדל בין סכנת נפשות לסתם מזיק: כאן לא מדובר על מינים שהם סכנת נפשות (שבהם מותר להרוג), אלא על סתם מזיקים — ואפילו בסתם מזיקים מותר להגביל אותם (כופה כלי), אבל לא לצוד במובן המלא.

—

סיום: בזה מסתיים הסיכום של הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד, המטפל במלאכות של קושר, מתיר, תופר, קורע, בונה, סותר, מכה בפטיש, וצידה.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק י׳ – מלאכת הקושר

הקדמה – סקירת המלאכות עד כה

דובר 1:

אנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י׳.

כבר למדנו את עשרים הראשונות מל״ט המלאכות, אנחנו באמצע המלאכות שקשורות לעשיית סחורה, עשיית בגד.

זה נקודה מעניינת, גם ב… המבחר קושר.

דובר 2:

כן, גם בסדרה הקודמת כביכול הרמב״ם עצר באמצע, עשה הפסקה בתחילת פרק ט׳. גם כאן…

דובר 1:

עוד הרבה יותר נשאר קושר מתיר.

דובר 2:

כן, הרמב״ם, זה בסופו של דבר הקטגוריות כחשובות, עם ה-39, מתברר שזה לא פרק ארוך מדי, הוא לא הכיר בעניין שזה פס וזה בגדים. שם העיקר כל מלאכות שבת.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

אוקיי.

הלכה א – הקושר: יסודות מלאכת קושר

דברי הרמב״ם

דובר 1:

הקושר, אומר הרמב״ם כך: “הקושר קשר של קיימא”, אם מישהו עושה קשר שמחזיק, קשר שמחזיק, “והיא מעשה אומן, חייב”.

שני תנאים או אחד?

אז יש כאן שני דברים: אחד, זה צריך להיות קשר של קיימא. אפשר ללמוד אחרת, אפשר ללמוד שקשר של קיימא זה מעשה אומן, מה זה אומר קשר של קיימא? משהו שאומן עושה, מי שיודע איך לעשות את הקשר הנכון, או שזה יכול להיות, יש שני תנאים, קשר של קיימא ומעשה אומן, אלו ברמב״ם, אחר כך, אחר כך הוא מוציא שאם יש רק תנאי אחד זה לא…

דובר 2:

כן, כן.

דובר 1:

אתה חושב גם, משהו אנחנו רואים כאן מקרה שצריך אומן, כן? היה לנו גם, משהו צריך אומן, מחורש.

דובר 2:

כבר, צריך אומן.

דובר 1:

זה כמעט אומר שזה משהו שהוא – “מעשה אומן”.

דובר 2:

אוקיי.

דוגמאות לקשרים שחייבים עליהם

דובר 1:

יש הרבה סוגי קשרים, קשר שממלא את שני התנאים, שהוא קשר של אומן וגם קשר של קיימא שנשאר… חייב. אז הוא חייב. ואז הוא נותן את הגמרא… הוא מכניס את הגמראות. “כגון”, מה הן הגמראות של הקשרים שהם של קיימא ומעשה אומן? “קשר הגמלים”, קשר שקושרים… “הגמולים” הוא אומר. שהאדם לא… זה אומר שבאף של הגמל מכניסים משהו, קשר. ולזה מחברים חתיכת סחורה שמי שמנהיג את הגמל, המנהיג, יוכל להוביל את הגמל. או קשר ספנים, בספינה מכניסים חבל כדי לקשור ליבשה, עושים את הקשר.

וקשרי רצועות מנעל וסנדל, או הקשרים שקושרים את רצועות המנעל והסנדל, שקושרים הרצענים שהסנדלרים קושרים לנעליים בשעת התיווצרות כשעושים את הנעליים, וכהאי גוונא אלו קשרים שרוצים לטווח ארוך. לא רוצים רק, לא בכל פעם שיוצאים עם הגמל עושים קשר חדש, אלא נראה שמכניסים פעם אחת וזה קיום לזמן ארוך יותר. ואותו דבר הדברים האחרים, זה מעשה אומנות, זה קשר שעושים לאומנות, כחלק, כן? המילה היא כי אומן עושה את זה, או כי זה עניין של אומנות. הולכים להנהיג גמל, סוס, ספינה, אלו דברים שעושים בעבודה.

דובר 2:

נכון, הגמראות שמראות לך שיש סוג קשר שהוא קשר מקצועי מיוחד. זה לא דבר יומיומי שעושים במטבח, זה סוג דבר שעושים מדי פעם. הספן עושה את זה כל פעם. אני לא יודע אם הוא קושר את זה לספינה, עושה את זה פעם אחת, ואחר כך קושר את זה כל פעם לחבל על היבשה. אולי זה בדיוק לא נקרא קשר של קיימא. לא, לא, מיד נראה מה זה אומר של קיימא.

פטור אבל אסור

דובר 1:

אבל קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן פטור. פטור, אבל זה אסור מן התורה. ומתי זה מותר לגמרי, לא אסור? כששני התנאים לא מתקיימים. קשר שאינו של קיימא, לא מחזיק, ואינו מעשה אומן, זה לא מעשה אומנות, מותר, מותר לכתחילה לגמרי.

הוא הולך להביא את הגמראות.

דיון: מה זה אומר מעשה אומן וקשר של קיימא?

דובר 2:

מה זה הפוך? קשר שהוא מעשה אומנות ולא קשר של קיימא? אולי מעשה אומנות חייב תמיד להיות דברים חזקים, כי מעשה אומנות זה לא שייך, זה לא דברים של שבת. כל דבר שעושים עם ספינה, אפילו אם אין שום נסיעה, זה לא שבתי. זה גמל, כל הדברים האלה עם החיות. מה נכנס כאן שבת? אולי כל מעשה אומן, כל מעשה אומן לכאורה אסור לעשות. אבל מעשה אומן אומר תמיד משהו שעושים כחלק מלהתמודד עם ספינה או עם גמל. מעשה אומן זה סוג קשר. זה בדיוק נכון שלספנים יש את סוג הקשר שלהם וכו׳. מעשה אומן אומר סוג קשר כזה.

אפשר לעשות לספינה, אולי אני צריך לעשות קשר שהוא לא מעשה אומן, אני לא יודע.

דובר 1:

לא, אני חושב שהאיכות של הקשר נמצאת במילה קשר של קיימא. מעשה אומן אומר למה עושים את הקשר, לאיזה דבר עושים את הקשר. יש דבר כזה קשר של קיימא למעשה אומן, זה אותו דבר. אפשר לעשות קשר של קיימא… זה לא אותו דבר. קשר של קיימא מדבר על האיכות של הקשר, והמעשה אומן מדבר למה עושים את הקשר.

דובר 2:

לא, לא, לא, בוא נלמד את הגמראות. זה סוג קשרים. הוא הולך לתת את הגמראות של דברים שהם, איך זה נקרא, שהם קשר של קיימא אבל זה לא מעשה אומן, שהם גם משהו לתקן בהמה וכדומה, אבל זה לא דבר שהאומנים יודעים בדיוק איך לעשות את סוג הקשר שמחזיק טוב. אדם פשוט לא יודע, הוא יכול לקשור את הגמל שלו, אבל זה לא יהיה כל כך טוב. זה יהיה של קיימא. של קיימא אומר שהוא לא מתיר בפתיחה, זה עשוי להישאר. של קיימא אומר כפשוטו. של קיימא זה בעצם לא סוג קשר. של קיימא זה בעצם, יש קשר שעושים כי הולכים לפתוח אותו מחר, של קיימא אומר שלא הולכים לפתוח אותו מחר, זה עשוי להישאר. חוץ מזה אפשר לעשות קשר טוב שהאומן יודע איך לעשות, כל אחד באומנות שלו יש לו את שלו, ויש קשר פשוט שאדם פשוט יכול לעשות.

הלכה ב – דוגמאות לקשר של קיימא שאינו מעשה אומן

דברי הרמב״ם

דובר 1:

בוא נלמד את הגמראות ונראה להבין. בקיצור, אומר הרמב״ם, הוא מסביר כך: נפסקה לו רצועה, פעם נקרעה רצועה, צריך לעשות מהסנדל, או, כמו שנאמר קודם, אלו שמכניסים במנעל וסנדל, וקשר, הוא קשר את זה. או שנפסקה חבל, נקרע החבל של משהו, של כלי, וקשר, הוא קשר את זה. או שקשר חבל בדלי, הוא קשר לדלי שבו שואבים מים, קשר חבל כדי שיוכלו לאחוז בו. או שקשר רצועה, הוא קשר את הרצועה, המחסום, הדבר שיש, המחסום של הבהמה. כל אלו הדברים, הרי זה פטור, הואיל ואינו מעשה אומן.

וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט. כלומר, אני חושב שהמילה היא “שנפסקה לו”. כלומר, כשתופרים נעל ועושים קשר טוב, זה מעשה אומן. אבל נקרע, כל אחד מתקן קצת כמה שהוא יכול. כך גם שנפסקה חבל, או חבל בדלי, זה משהו שכל אחד יכול לעשות. מגיעים לבאר וצריך שם לקשור חבל בדלי, כל אחד יכול לעשות את זה. זה לא מעשה אומן, מעשה הדיוט. אבל זה לקיום.

כל אדם קושר לקיום, מי שקושר את הנעל שלו רוצה שזה יהיה שם לזמן ארוך יותר. כלומר, קשר של קיימא שאינו מעשה אומן זה אסור לכתחילה, זה פטור אבל אסור. וכל קשר שאינו של קיימא, אלא שהוא קשר אומן, הרי זה אסור. כלומר, בשני הכיוונים זה אסור. זה רק מותר אם זה לא קיימא ולא מעשה אומן. יכול להיות מעשה אומן שאינו קיימא, ויכול להיות מעשה הדיוט שהוא קשר של קיימא, שניהם יהיו אסורים, פטור אבל אסור.

דיון: מה זה אומר רצועות מנעל וסנדל?

דובר 2:

הנעליים לא אומרות שקושרים את הנעליים כמו אצלנו שקושרים את הנעליים, זה בטח לא קשר של קיימא, זה לא עשוי להישאר. לא, מדברים על קשירת הרצועה לנעל. אחר כך קושרים את הרצועה, אבל קודם קושרים את הרצועה לנעל. נכון, זה אומר כמו סנדל שלא עשוי להוריד את ה… אני עדיין לא מבין בדיוק. למה צריך אומן? אם זה לא קשר של קיימא. קשר של קיימא אומר שזה לא קשר חזק שלא יחזיק, שיפתח. למה שני אלו לא אותו דבר?

דובר 1:

אה, אומן יודע איך לעשות קשר של קיימא ולא אומן. קשר של קיימא אומר שהולכים להחזיק אותו. זה לא קשור לכמה טוב הקשר. אתה יכול לעשות קשר טוב שאתה עושה אותו, הולכים לפתוח אותו אחרי זמן מסוים. זה לא סוג קשר בכלל. זה לא שהוא יפתח מעצמו, אלא אפילו עושים קשר חזק, אבל מאחר שעשו אותו בכוונה שהולכים לפתוח אותו, זה קשר שאינו של קיימא.

דובר 2:

כן, זה עשוי, תכננת להוציא אותו. סוג קשר כזה שכל יום עושים אותו ופותחים אותו בחזרה, נקרא קשר שאינו של קיימא. אם זה המנהג, משמע שאדם יכול להחליט בעצמו, זו עוד שאלה. אם דבר שהמנהג שעושים אותו כל יום, לא נקרא קשר של קיימא. קשר של קיימא זה דבר שעשו שישאר. ואומן זה סוג קשר שקוראים… זה אומר אומן, צריך אומן. קוראים לאומן, אני לא יכול, סתם אדם לא יודע איך עושים את זה. קוראים לרבי אומן, אתה תעשה את זה.

הלכה ג – קשרים שמותרים לכתחילה

דברי הרמב״ם

דובר 1:

עכשיו הוא הולך למנות דברים שמותרים, שמותר לעשות, שנראה שזה לא אומן ולא קיימא. הוא אומר כך: קושרת אשה מפתחי החלוק, אישה יכולה לקשור את הפתח של החולצה שלה, אף על פי שיש לה שני פתחים, אפילו אם יש… זה אומר, למעלה, היום יש כפתורים, אבל היה, היה חוט, ו… מה זה אומר שני פתחים? זה אומר, זה בגד רגיל, שבכל צד יש רצועה אחת, וקושרים אותם ביחד. הוא אומר, אפילו שיש לה שני פתחים, ממילא אפשר להוריד ולהעלות עם פתיחת רק אחת מהן, אולי מישהו יכול לחשוב שהשנייה תיקרא קשר של קיימא? הוא אומר, לא, השנייה גם לא נקראת קשר של קיימא, כי הסדר הרגיל הוא שפותחים את שתיהן כל יום.

חיטי סבכה, חוטים שמניחים על הכיסוי על הראש, אף על פי שהיא רפויה, אפילו אם בלי הקשר הכיסוי יהיה חלש מדי ויפול מהראש. אבל בכל זאת זה לא נקרא קשר של קיימא? לא חלש מדי. כלומר, אפשר, לא חייבים לפתוח, כי אפשר להוריד ולהעלות בלי לפתוח את הקשר. אבל הדרך הרגילה של לבישת הכובע, פותחים את זה, ורצועות מנעל וסנדל שקושרן רגיל בשעת מלביש, אה, לא טוב.

הלכות שבת – קשירה והתרה: קשרים שאינם של קיימא

קשרים מותרים – דוגמאות ספציפיות

בגד עם רצועות

זה בגד רגיל שבכל צד יש רצועה אחת וקושרים אותן ביחד. הוא אומר, אפילו יש רק קשר אחד, אמנם אפשר להוריד ולהעלות עם פתיחת רק אחת מהן, אולי מישהו יכול לחשוב שהשנייה יש לה דין של קשר של קיימא? הוא אומר לא, השנייה גם אין לה קשר של קיימא, כי הסדר הרגיל הוא שפותחים את שתיהן כל יום.

חוטי סבכה

חוטי סבכה, חוטים שמניחים על הכיסוי על הראש, אפילו ירפו, אפילו אם בלי הקשר הכיסוי יהיה חלש מדי ויפול מהראש, אבל בכל זאת זה לא נקרא קשר של קיימא. לא חלש מדי, זה אומר לא חייבים לפתוח, כי אפשר להוריד ולהעלות בלי לפתוח את הקשר, אבל בדרך כלל, הדרך הרגילה של לבישת הכובע, פותחים את זה ועושים את זה בחזרה.

רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש

רצועות מנעל וסנדל שקושרן על רגלו בשעת מלבוש. אה, לא הרצועות שדיברנו עליהן קודם שהרמב״ם אמר את לשונו שנשארות על המנעל, שקושרן בעת עשייתן. עכשיו מדברים על הרצועות שמושכים כל פעם.

נודות יין ושמן

ונודות יין ושמן, בקבוקים, סחורה בבקבוקים של יין ושמן, אפילו יש להם שני זנבות, אפילו יש להם שני קשרים, ואותו דבר, צד אחד יכול להישאר קשור.

קדרות של בשר

וקדרות של בשר, שקושרים מלמעלה את המכסה לסיר, אפילו שאי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר.

קשירת דלי

והקושר דלי במשיחה באבני דקיוצא, שמותר לקשור דלי, כלי להוציא מים, בחוט, אבל לא בחבל, אבל לא בחבל, כי חבל זה כבר כן קשר של קיימא. מה ההבדל? או שזה כבר כן מעשה אומן יותר.

קשירה לפני בהמה

והקושר לפני בהמה ברגלה, שמותר לקשור לפני הבהמה, זה אומר לקשור את הדלת, או לקשור על רגלי הבהמה שלא תצא ותזיק, שלא תצא, אפילו יש בה שני עשרות, אפילו יש בה שני קשרים, והוא גם חשב שאחד מהצדדים הוא קשר של קיימא. אז כל אלו הדברים הוא אומר, אפילו יש מקום לא, כי אולי זה כן קשר של קיימא, כל אלו הדברים אבל למעשה זה לא נקרא מספיק קשר של קיימא, אז זה כן מותר.

חבל שקשורה בפרה או באבוס

וחבל שהיא קשורה בפרה, אם על הפרה כבר יש חבל, כבר הניחו קשר על הפרה, מותר לקשור את החבל לאבוס, לקערה שבה נותנים לאכול לפרה. או היתה קשורה באבוס, האבוס יש עליו קשור חוט, קושרה בפרה, מותר לקשור אותו על הפרה. שני הדברים מותר לעשות. אבל מה שאסור לעשות, אבל אסור להביא חבל מתוך ביתו ולקשור לפרה או באבוס. למה? מה הבעיה כאן? אני קושר כאן, אני קושר כאן.

החבל מתוך ביתו? כן. אז מבטל כלי מהיכנו, אז אז הוא יכול להשאיר אותו. אם החבל שכבר מחובר, הוא הולך לפתוח אותו. כשהוא קשר אותו מחובר לאבוס, אז הוא מניח אותו ומוריד אותו. אבל אם הוא מביא חבל מתוך ביתו, הוא לא צריך את החבל כדי לגרור את הפרה. יכול להיות שהחבל הוא ישאיר שם. והדברים האחרים שאמרנו שמותר, אפילו אם זה קצת קשר של קיימא, אבל אולי זה לא כל כך אחרת. אני לא יודע. משהו במציאות שונה. אולי כשהוא מביא חדש, זה כאילו… כשיש חבל… שוב, זה מאוד פשוט. זה כבר קשור מצד אחד, ומהצד השני הוא קושר אותו לאבוס, והוא הולך להוריד אותו כשהפרה מסיימת לאכול. אבל כשהוא צריך לקשור מצד אחד, הצד הראשון לא עושים, אנחנו אף פעם לא מניחים שאסור. הפרה באה עם חבל. כשמביאים אותה לצד השני. נכון?

חבל גורדי

ואם היה חבל גורדי, אם זה חבל שגורדיים אומר, גורדיים, כן, זה כתוב אפילו בגמרא, גורדיים אמרו, גורדי אומר אנשים שתופרים, אורגים, שמותר לטלטלו, מה זה אומר חבל? חבל גורדי שאסור, כי זה מוקצה. אם יש חבל גורדי שכן מותר לטלטלו מסיבה כלשהי, כן, זה מה שהוא אומר, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות, מותר כן. למה? כי חבל שהולכים אחר כך להשתמש בו לסחורה, לא ישאירו אותו כקשר של קיימא.

יסוד: קשר של קיימא הוא עובדה, לא איכות

מה הפשט? רואים שזה לא קשור לאיכות של הקשר, כי אתה יודע שאתה הולך לפתוח אותו. כן, זה מה שהוא אומר, קשר של קיימא אין לו שום קשר לאיכות של הקשר, קשר של קיימא זו עובדה, כי הולכים לפתוח אותו. לא, למה כל אלו הדברים מותרים? שכל אלו אין קושרים מעשה הדיוט הן, ואינו של קיימא. שני טעמים יש לו, מותר לכתחילה, כי זה מעשה הדיוט, לא צריך לזה אומן, וזה לא של קיימא, הקשר לא ישאר שם, ולפיכך קושרים ומתירין, ופירוש מותר לקשור אותן לכתחילה.

קושיית הראב״ד

נכון. הראב״ד לא מבין, אם כך למה לא מכניסים חבל לרשימה? הרי זה גם לא מעשה אומן, וגם לא משאירים אותו שם. כך הוא טוען, אוקיי.

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

חותלות של תמרים ושל גרוגרות, שמים תחת שקים או דברים שיתפסו את התמרים והגרוגרות שנופלים כבר מהעץ. קושרים את החותלות בחבל, נראה. מתיר ומפקיע וחותך, מותר לפתוח בשבת. למה הוא מזכיר פתאום כאן מתיר? הוא מחזיק באמצע קושר, מה הוא רוצה כאן לומר עם זה…

סלים, הוא הולך כבר מיד לומר ההגהות מיימוניות שמתיר הוא אותו הלכה, קשר שמותר לקשור מותר גם להתיר. אז לכאורה המילה כאן היא… שיפתחו אותו, דווקא בגלל זה היה הסדר לפתוח אותו.

אוקיי, מה הוא אומר לאורך מתיר אני מתכוון. אוקיי.

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

הוא אומר לאורך מתיר, כל שראוי למאכל בהמה, כאן הוא מדבר על הסחורה שעושים איתה את הקשר. הוא אומר שאם משתמשים בעשב, אני יודע, בקש כחוט לעשות איתו קשר של קיימא, מותר, כי מה שראוי למאכל בהמה, פשוט שזה לא ישאר לנצח סגור, אולי ינצלו אותו בשבת. לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בקרמלית, נקרעה הרצועה של הסנדל שלו, מדברים באופן שאסור, שם שזה מחובר לנעל, שעושים פעם אחת למעשה קשר של קיימא, אסור לעשות זאת שוב כי זה קשר של קיימא. מה אפשר כן לעשות? נוטל גמי לאכך הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר גמי, בזה מותר כן לקשור לנעל, כי כי אנחנו יודעים שזה מאכל בהמה, אז פשוט לכאורה שזה יתקלקל או משהו, זה לא משהו שיכול להיות קשר של קיימא אמיתי.

דיון: למה ראוי למאכל בהמה מותר?

רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל, אז שוב, אדם הלך בשבת, הוא תקוע, נקרעה רצועת המנעל שלו. הוא לא יכול לקשור חוט רגיל, אבל חוט שהוא ראוי למאכל בהמה הוא כן יכול, שהיה קשר של קיימא, כמו שאמרנו קודם, לקשור לנעל, כי על זה מדובר כאן, על הנעל. נפסקה רצועת סנדלו, של הנעל, נפתחה, נקרעה מהנעל. הוא רוצה עכשיו לתפור חוט לנעל, אסור לשים חוט אחר, אבל גמי לאכך מותר, כי זה לא נקרא… כי מה שראוי למאכל בהמה, למה ראוי למאכל בהמה מותר? מה הסיבה?

אמרת טוב, כי הוא ייתן אותו לבהמה שלו אחר כך. זה לא דבר שיחזיק מעמד. זה דבר שהוא ייתן לבהמה שלו, והוא צריך אותו יותר על הנעל שלו. זה לא דבר, תדמיין עשב, כמה זמן זה יחזיק על הרגליים? זה לא קשר ל… כי אתה לא רוצה קשר. דבר שאפשר לאכול. דבר שאפשר לאכול. אמת, דרך אגב, לא סוברים שצריך להיות מיועד לדברים, אגב.

מותר להחזיר רצועות למקומן

לא עם הרצועות של מנעל וסנדל, לא עם הרצועות של מנעל וסנדל, לא עם הרצועות של מנעל וסנדל. המנעל והסנדל כבר לא מחזיקים את הרגליים. מותר להחזיר הרצועות למקומן, להחזיר, אם לא צריך לעשות קשר חדש מותר. אבל לא לקשור. זה לכאורה החילוק. לא שנפתח הקשר ואתה קושר אותו בחזרה. אלא להחזיר לתוך החורים למקום שהם שייכים. כן, משהו כזה.

עניבה

כן. עוד דבר אומר הרמב״ם, כל הדברים האלה דיברנו שאסור, זה קשר רגיל. אבל עניבה, קשת, שזה קשר כפול כזה, אבל שנפתח הרבה יותר בקלות, מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה, אף אחד לא יחשוב שזה קשר. זה סוג אחר של דבר מקשר, סוג אחר של קשר. לפיכך חבל שנפסק, חבל שנקרע, מקבץ שני קצותיו, יש דרך איך אפשר לתקן אותו, אפשר לקחת את שני הקצוות של החבל, וכורך עליהן משיחה, ועונב עניבה. מה זה כורך עליהן משיחה? אפשר לעשות עניבה עם החבל עצמו, לא? מה הוא רוצה? לא, אי אפשר, כי זה יפתח. תחשוב בעצמך. חבל, כאן מדברים על חבל שצריך להיות לדלי, כן? אתה צריך את החבל כדי שתוכל לגרור. אהה, אם אפשר לשים על זה משהו עניבה שתחזק את החבל, תאחז את החבל. לא, אתה יכול לעשות עניבה מהחבל, אבל אתה תוקע פנימה, אתה רואה אותו, אתה תוקע פנימה עוד חתיכה שלא תיפתח העניבה. מבין? כי אחרת זה יכול להיפתח ברגע שאתה גורר עליו.

קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה

טוב, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא. דיברנו על קשר שאינו של קיימא, אם זה מעשה אומן אסור, אבל אם זה אינו מעשה אומן מותר. אבל אפילו אם זה מעשה אומן, כן, מה שהוא אומר כאן לכאורה, מותר אבל לדבר מצוה. כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי התורה, הוא רוצה לקשור חבל כדי שיוכל למדוד משהו, אפילו מעשה אומן, שמדרבנן אסור אפילו מעשה אומן שאינו קשר של קיימא, אבל לצורך מצוה מותר.

אותו דבר נימת כינור שנפסקה, מותר לקשור במקדש, גם אותו דבר.

הלכות קושר ומתיר, תופר וקורע

קשר לצורך מצוה ובמקדש

Speaker 1:

כגון שיקשור למדוד בה שיעור משיעורי תורה. הוא רוצה לקשור חבל כדי שיוכל למדוד משהו, למדוד את השיעור של… אני לא יודע מה. אפילו מעשה אומן. מה עם רבנן? אסור לעשות אפילו מעשה אומן שאינו קשר של קיימא, אבל לצורך מצוה מותר.

אותו דבר, נימת כינור שנפסקה, מקשר במקדש. גם אותו דבר, במקדש אין את השבות, ממילא אפילו קשר שהוא מעשה אומן, אבל אם הוא אינו של קיימא מותר, אבל לא במדינה. ואבל, ולא יקשרנו לכתחילה אפילו במקדש. לכתחילה לא עושים אפילו במקדש. הפעם היחידה שהיו מתירים במקדש היא רק כשחסר לכינורות שיוכלו… כי אז זה יהיה קשר של קיימא. לכתחילה, כשאתה עושה תיקון. לכתחילה כשאתה עושה חלש, זה ילך מחר, יכנס לי טוב יותר, אתה לא מתקן אותו. אז אז זה יהיה מדאורייתא. המקדש יכול רק להתיר שבות, נכון? כן, טוב מאוד.

הלכות מתיר

אז אלו הלכות קושר. עכשיו אפשר ללמוד הלכות מתיר. כן כן, נלמד קצת, כן. אז ההלכה של מתיר, כן, איך קושר יכול להתיר. זה אותה הלכה כמו קושר. זה ההפך, זה תמונת המראה, ההיפך מזה. כל קשר שחייבין על קשירתו, כך חייבין על התרתו.

דיסקוסיה: האם יש במתיר דין של לצורך קשירה?

זה מעניין, אין בהתרה ההלכה שזה חייב להיות לצורך קשירה או משהו כזה? או שכל התרה היא משהו כמו תיקון? לא הגענו לזה? אתה שומע את השאלה שלי? אין הלכה כזו כמו בקריעה שאין מקלקל. מתיר אינו קריעה.

לא, פותחים אותו שיוכלו אחר כך שוב להשתמש בו וכדומה. במילים אחרות, זה אולי קשר של קיימא, קריעה על מנת לתפור. זה מתיר על מנת לקשור.

נכון. סתם עסק סוף. בקיצור, אם זה קשר על קיומו וזה למעשה אומן, אז חייבים גם על מתיר. ואותו דבר, כל קשר שקושרו פטור, כך המתיר פטור. כלומר, אם זה או מעשה אומן וזה לא קשר על קיומו, או קשר על קיומו וזה לא מעשה אומן, אז זה פטור על שניהם. וכל קשר שמותר לקשרו, כך מותר להתירו. זה לא קשר על קיימא, זה קיומא. אני לא יודע עברית.

תולדות קושר ומתיר — הפוסל חבלים

נו, עד כאן למדנו את האבות של קושר ומתיר שהיו ביחד. עכשיו נלמד שיש תולדות של קושר ומתיר. מה התולדה? הפוסל חבלים מן החיצין ומן החילף. מה זה חילף? חולף? עשב. או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או מחוטי שער, כיוצא בהן, הוא עושה חבל.

חילוק בין שזירה ואריגה

למדנו קודם שיש דבר של אורג. אה, זה באמת נכון. למדנו שיש דבר של טווה, אורג, כן, שעושים סחורה. או שיש קליעה שהיא תולדה של אורג. כאן הוא לא קולע, הוא לא עושה שום סחורה. הוא עושה חבל. הוא עושה חבל, והוא מסובב ביחד קצת דברים, עשבים שונים או מה שלא יהיה. כלומר, מכיוון שאתה רואה שזה כמו הכנה לעשות חבל שיקשרו, אז זו תולדת קושר וחייב. כך אני מבין.

שיעור הפוסל

ושיעורו, מה השיעור? כמה פסולת חבלים צריך לעשות כדי לעבור על תולדת קושר? כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת. כלומר, חבל קצר אתה יכול לקחת ביחד חתיכות שונות של צמר, פשתן, מה שזה לא יהיה, אבל אתה צריך לתת לו קשר שיחזיק בכלל. אם אתה מסובב, כן, זה חייב להיות חבל, אבל בסוף צריך לתת לו קשר. כי זה נפתח. אבל עשית מספיק, זה מספיק ארוך שזה כבר מחזיק מספיק, זה השיעור שכבר עברת על ה… אה, לפני זה זו תולדה של קושר, כי הדרך הרגילה היא לקשור. כמו שהוא אומר כאן, הוא קושר את חתיכות הסחורה או מה שלא יהיה, חוטין, כדי לעשות חבל. אבל אם הוא עושה שזירה, שבמקום קשירה, כאילו אז המלאכה נשלמה, אז אז זה השיעור. אפילו בלא קשירה, עם קשירה, זה קושר.

אבל בוודאי מובן, זו תולדה של קושר, כי זה סוג של קשירה, רק אם זה מחליף את הקשירה. אם זה לא מחליף את הקשירה, לא עשית כלום.

תולדת מתיר — מפריד

אהה, חיים, מפריד זה הפוך. מפריד זה פסול, זו תולדת מתיר וחייב. אבל כאן יש כן ענין של מקלקל, כי כאן כשהוא פותח את הפסול לא ישאר כלום. אז זה כמו שאין כוונה לקלקל בלבד, אם יש לו תועלת מזה, נכון, הוא יעשה את זה מחדש או משהו כזה, כי אם לא זה סתם מקלקל.

שיעור הקשירה פתיל הוא אותו שיעור, הוא שבר כל כך הרבה שכשזה היה שלם היה יכול להחזיק בלי קשירה. זה עד כאן הלכות קושר ומתיר, כן? נכון?

רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה

דרך אגב, הוא מביא, הרמ״א אומר שבזמנים של היום לא יודעים כראוי מה זה קשר של אומן. אז ממילא, כל דבר שהוא כפול, קשר כפול, חוששים שלא עושים בשבת. כל כפול, שעבר פעמיים, כן, זה קשר כפול, לא עושים בשבת. אבל עניבה מותר באמת, כן. לא רק זה, אפילו עניבה שיש מעל קשר, כמו שעושים חגורה, כן, עושים קשר קטן אחד, ואחר כך עניבה, לולאה, א… איך קוראים לזה? קשת? בקיצור, כזה… איך קוראים לזה, ה… קשת, כן. קשת מותרת.

הלכות תופר

אוקיי. אהם… אנחנו הולכים ללמוד מלאכה של תופר, תפירה. אה, מה זה תפירה? תפירה זה לא לעשות, אבל תפירה זה מניחים ביחד שתי חתיכות סחורה עם משהו, נכון? דרך תפירה. זה מאוד דומה לקליעה וזה, אבל זה אני אומר, קליעה זה לעשות את הסחורה. כאן זה תפירה, אתה מניח ביחד שתי חתיכות סחורה, אתה מחבר אותן עם חוט או משהו כזה.

שיעור תפירה

ההלכה היא כך: התופר שתי תפירות חייב. מי שתפר שתי תפירות חייב. איך? שקושר ראשי החוט מכאן ומכאן. שאחרי התפירה הוא קשר אותו שלא תשמט התפירה, שתהיה תפירה שמחזיקה. הוא כבר תיקן את התפירה ולא תשמט. זה דומה למה שלמדנו קודם בקושר או בשוזר, נכון? מלאכה ש… כל העושה מלאכה ואין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור. זה כלל.

וזה כשהוא עשה רק שתי תפירות, חסר לקשור ראשי החוט. אבל אם תפר יותר משתי תפירות, אפילו שלא קשר, זה כן יחזיק, הוא חייב, כי הוא תיקן תפירה, התפירה מחזיקה. כי הבאה מחזיקה אותה.

המוציא חוט של תפירה

המוציא חוט של תפירה בשבת, מי שמוציא חוט של תפירה בשבת, שהוא רק היה צריך כשהוא תפר, הוא מוציא אותו, הוא כבר סיים. אה, הוא אומר שהוא כבר לא תופר, אבל הוא מהדק אותו קצת לעשות יותר חזק. הוא חייב משום מצורכי התפירה.

האם זו תולדה של תפירה? לא ידעתי מה לכתוב כאן. ראינו בכל אבות מלאכות, אני לא יודע מה צורכי התפירה מתכוון. האם זה מתכוון מעין המלאכה או שזו תולדה של תפירה, הוא לא מסביר. גדר חדש, מה זה אומר צורכי התפירה. ראינו אותו דבר בצורכי בישול, כן? כל הדברים האלה הם צורכי בישול. מה הם? חלקים של הבישול. מה הייתי מתכוון?

אוקיי. כן.

הלכות קורע

אחרי תופר בא קורע. זה ההפך של תופר, לקחת את שתי החתיכות, את שני החוטים. קורע, הקורע, הוא קורע כדי לתפור שתי תפירות, והוא עושה את זה… לא, כדי מתכוון כל כך, כן? כמה הוא קורע? כל כך גדול כמו שתי תפירות, והוא עושה את זה על מנת לתפור שתי תפירות, שיוכלו לתפור שוב את שתי התפירות, הוא חייב.

קורע להפסדה — מקלקל

אבל קורע להפסדה, מי שקורע כי הוא רוצה לקרוע את הבגד, הוא פטור, משום מקלקל. הרמב״ם אומר שוב דבר כזה, המקלקל זה רק כשהוא באמת מקלקל, אבל אם יש לו תועלת מזה, אז כן, הקורע בחמתו, מי שקורע כי הוא בכעס, או המתאבל, או הוא קורע קריעה על מת, הוא כן חייב, כי הקריעה אינה קלקול. למה? לפי שמיישב את דעתו בדבר זה, ויניח יצרו, הוא מרגיע את עצמו בזה. הוא מדבר כאן על מת או בחמתו, אז יניח יצרו, או חמתו שככה בדבר זה, אז זה עוזר לו להירגע, הרי זה מתקן וחייב.

אז אפשר לומר כך, מיישב את דעתו זה במת, ויניח יצרו זה בקורע בחמתו.

דיסקוסיה: למה הראב״ד לא חולק כאן?

כאן לכאורה גם הראב״ד צריך לחלוק ולומר שחובל בחברו הוא לא מתקן. לא? אני לא רואה שהראב״ד חולק כאן, שלכאורה זו אותה מחלוקת שהוא הולך קודם לגבי חובל.

לא, כי קורע בחמתו יכול להיות בהיתר באופן, למשל כשמותר לכעוס על דבר תורה. או עבירות. למשל, אני לא יודע, מי שמבזה תלמיד חכם, אה, אוקיי. הרי זה מתקן וחייב.

הפותח בית הצוואר

הפותח בית הצוואר בשבת, מי ש, כשעושים חולצה, אבל החור שצריך להכניס את הצוואר תפור, וכדי לסיים את החולצה צריך לחתוך ולפתוח את אותו דבר, הוא חייב משום קורע. למרות ששם זה לא על מנת לתפור, אבל זה על מנת לתקן.

כן, אבל הוא לא חייב כי זה תיקון, הוא חייב כי זה קורע. לא, הוא לא חייב כי זה קורע על מנת לתפור. אז על מנת לתפור מתכוון תמיד להוציא מקלקול. נכון, אין כאן מהלך שתוספות אומרים התיקון של זה, הוא צריך עכשיו לפתוח. זה גם מתקן, כן. הגיוני.

תולדות תופר וקורע

מה התולדה? כן, הוא הולך לומר תולדות של תופר וקורע.

מדביק — תולדת תופר

המדביק ניירות או יריעות, מי שמדביק ניירות או יריעות, בקולן של סופרים, בדבק שהסופרים משתמשים, וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב, כי זה דומה לתופר שהוא מדביק ביחד באופן קשר של קיימא.

מלאכת בונה, סותר, ומכה בפטיש

מלאכת בונה

הקדמה: בונה לעומת תופר

אבל באופן ייחודי, זה לא בונה, לא לקחת חתיכות קרקע שיהיו אחד, אלא זה דומה לסחורה, נייר יותר דומה לסחורה מאשר לבניין.

וכן המפרק, או להפך, יש שני ניירות דבוקים, שני פתקים מודבקים, והוא הפרידם, והוא מפריד אותם, אבל הוא לא עושה זאת לקלקל, הוא מפריד אותם כי הוא רוצה שיהיו מופרדים, הרי זה תולדת קורע.

טוב מאוד.

אב מלאכה דבונה

עכשיו נלמד את המלאכה של בונה. מה אומר הרמב״ם בבונה? מה אב המלאכה של בונה?

אומר הרמב״ם, הבונה כל שהוא, כלומר שבונה שונה מכל המלאכות שהיו לנו עד עכשיו, השיעור הוא כל שהוא. כל בנייה היא דבר חשוב, אין בזה שיעור.

למדנו בחורש וזורע, עד כה אני זוכר שיש עוד שתי מלאכות שהיו להן כל שהוא. גם שם זה דומה לבונה, זה דומה לבונה, זה תיקון בקרקע. כן.

המשוה פני הקרקע בבית

המשך הלכות בונה ומכה בפטיש

אומר הרמב״ם, המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, היה שם תלולית והוא הוריד אותה, או מילא גיא, היה שם בור קטן והוא מילא אותו, הרי זה בונה וחייב.

אבל מדוע זה לא חורש? אומר הרמב״ם, מפני שזה לא חורש, כי בשדות זה חורש, כי בשדות זה עוזר לשדות, לחלק מהחרישה. אבל בבית זה לא חרישה, הוא לא הולך לנטוע בביתו, אז זו תולדה דבונה. אהא. טוב.

נותן אבן ונותן טיט

איזהו נותן את האבן ואיזהו נותן את הטיט? בבנייה, אחד מניח אבנים, ועל האבנים מניחים מלט להדביק את האבנים. מי חייב? הנותן את הטיט חייב.

כלומר, לא אומרים כמו למשל במבשל שכמה אנשים עשו, כל אחד עשה את שלו, אלא הנותן את הטיט חייב. מי שהביא את האבן היה רק מסייע, עוזר ממש.

דיון: מדוע נותן הטיט שונה ממבשל?

מדוע? באמת מעניין. בונה הוא משהו אחר מ… כי בונה הוא, סתם להניח אבנים זה לא בונה. זה חייב להיות מחובר. מעניין.

מדוע לא שכל דבר שהוא מצרכי הבישול, כאן כל דבר מצרכי הבנין? איני יודע. מדוע זה שונה משם? איני יודע. בישול… איני יודע. רציתי לומר, בישול הולך ביחד, וכאן זה לא הולך ביחד. מדוע? איני יודע. בסדר.

הוא אומר שאין דבר כזה שעושים אבן בלי טיט. אם נניח, אם יש אופן של בנין שעושים בלי טיט, אולי הוא אז חייב. אבל כאן מדברים, כפי שנראה…

בבישול אין את הכלל הזה. אפשר גם לשים את התבלינים. אפשר כן. אפשר לשים סיר בלי תבלינים, זה עדיין יהיה. או בלי… מה שלא יהיה, כל אחד מאותם דברים יכול קצת להיות עומד בפני עצמו. אולי בגלל זה. איני יודע.

בקיצור, התירוץ הוא, אנחנו לא יודעים. אנחנו מאמינים לחכמים הקדושים. כן. הרמב״ם לא אמר טעם. אנחנו מחזיקים באחד מנסים להבין את הסברא, את הטעם. הרמב״ם היה מאוד תמציתי, כך ההלכה, והוא ממשיך הלאה.

בונה על גבי עליון

ובונה על גבי עליון, על השכבה העליונה של האבנים. כלומר, עושים קיר של אבנים, ובין כל שתי אבנים מניחים מעט טיט. אבל למעלה, שם שמניחים כבר מינימום, על זה כבר לא הולכים לשים כלום, אף על פי כן, אפילו הוא מניח רק למעלה, והניחו על גבי הטיט, הוא מניח אותו על הטיט שכבר קיים מלמטה, והוא לא הולך לשים מלמעלה, כי מלמעלה לא בא עוד, אף על פי כן חייב, שהרי הניחו על טיט אחר.

כלומר, בדרך כלל כשבאמצע עושים את הקיר, אחד מניח את האבן על הטיט הקיים, הוא לא חייב. מדוע? כי חסר עדיין הטיט מלמעלה שיחזיק מלמעלה, שאם לא כן זה ייפול. אבל אם זו כבר העליונה, זו המלאכה.

בונה על גבי כלים פטור

כי בנין פירושו בקרקע, לא בכלים. “על גבי כלים” כתוב כאן, לא “בכלים”. אם הוא בונה כמו סיר מהכלי, בונה משהו, הוא מוסיף משהו.

הערוך השולחן שואל קושיה טובה: אם במשכן לא בנו על הקרקע, בנו על אדנים. על האדנים הקימו קרשים.

עונה הוא, זה חלק מבנין. נו, זה מעניין. למשל, אחד בונה אוהל, לא תאמר שהחלק התחתון של האוהל הוא כלי. אז על מה הוא צריך לעמוד? על מה אתה מדבר שזה חלק מבנין? אז על מה אתה מדבר כאן על גבי כלים? על שולחן, הוא מניח ועושה קצת… איני יודע, בונה משהו. בסדר.

תולדות בונה

כתוב כאן תולדות של בונה. מהן התולדות של בונה?

עושה אוהל קבוע

אומר הוא כך: העושה אוהל קבוע, אם אחד עושה אוהל שהוא קבוע, זה משום דומה לזה. בונה רגיל הוא באבנים, ואוהל הוא כשזה לא באבנים, אלא בבדים או משהו כזה. זה היה במשכן. כן, הוא תולדת בונה והוא חייב.

עושה כלי אדמה וכלי מתכות

חייב העושה כלי אדמה, כמו למשל קדר, וכלי מתכות שיעור שריפתן. אבל זה, שריפה, הוא תולדה של מבשל למדנו. הוא בונה כלים. הוא לא בונה על כלים אלא הוא עושה כלים, או קדר, כלי גדול, צריך להיות שיעור שריפה. כי השריפה היא, למדנו, יש שני שלבים. קודם הוא חייב כמבשל. כן, אבל עצם עיצוב הכלי, צורת האדמה, לפני שמבשלים אותו, כבר חייב. זה עושה תולדת בונה והוא חייב.

מעניין, מדוע זה שבונה על כלי פטור, ובניית הכלי עצמו חייב, איני יודע מדוע.

מגבן את הגבינה

וכן, המגבן את הגבינה כבר הרמב״ם אמר בתחילת ל״ט מלאכות שזו תולדה דבונה, כי הוא לוקח חתיכות ועושה אותם לאחד. והוא חייב, אבל שם יש כן שיעור. בבונה רגיל זה כל שהוא, אבל במגבן צריך כן להיות שיעור. מדוע? כי אוכל, הכלל הוא שבכל אוכל יש שיעור, זה צריך להיות אוכל חשוב. מה השיעור? כגרוגרת. טוב מאוד. אוכל, כל דבר שאוכלים צריך להיות שיעור גרוגרת.

זה הולך ביחד כך, לחבר גבינה נקרא בונה, אבל לחבר לבנים ולעשות בנין שלם על שולחן לא נקרא בונה. מדוע? איני יודע, זה לא נכנס לי לראש.

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו, אחד מכניס פטיש שמורכב מהחלק הברזל, החלק של חתיכת המתכת הגדולה, ומכניסים את זה לתוך בית יד עץ, מכניסים את זה בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

מדוע זה לא נקרא בונה בכלי? איני יודע. הוא עושה כלי, הוא לא עושה בנין. תולדת בונה, איני יודע. לא נאמר בהלכה שבונה בכלי זה לא כלי, נאמר רק שבונה על כלים.

אני חושב שזה פשוט לא קביעות, זה פשוט כך, הוא מניח את זה, זה יפול, איני יודע, זה פשוט כך. לא מדברים שהוא מניח את זה כי הוא משוגע, מדברים שאחד בונה על כלים כי הוא צריך לבנות משהו על כלים, איני יודע במה. אבל זה בנין חלש יותר כנראה.

אה, גבינה היא בנין חזק. זו התשובה שאני לא יודע. גבינה היא גבינה, אני לא עומד כרגע להיות. זו גבינה טובה. מדוע היא, מה היא, בדיוק גבינה. וכן, זה לא טוב הרבה מדוע היא.

תוקע עץ בעץ

אין הבדל איך תוקע עץ בעץ, אם עם מסמר, אם עץ בעץ, עץ אחד יש בו חור ומכניסים את השני, גם זה הרי זה תולדת בונה וחייב.

עושה נקב בלול של תרנגולים

עוד הלכה. העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים, יש מבנה קטן כזה לתרנגולים, ואי אפשר להכניס את התרנגולות שלו כל עוד אין חור, כי צריך להיות אור או אוויר. כיצד שיכנס לאויר או לאור, שייכנס אור, חייב משום בונה, כי בזה הוא עושה שהחור או הלול יהיה שמיש.

המחזיר דלת של בור

אותו דבר אומר הוא, המחזיר דלת של בור של שיח של מערה, אם יש בור ויש דלת שמכסה אותו, גם כן חייב משום בונה. הוא מחזיר את הדלת אפילו, זו לא דלת כזו, זו לא על ציר, זו רק דלת שצריך להניח אותה. כן. חייב משום בונה. טוב מאוד.

מלאכת סותר

נלך ללמוד את המלאכה של סותר. כמו תופר וקורע יש בונה וסותר.

אב מלאכה דסותר

סותר גם כן כל שהוא חייב, ובלבד שיהא סותר על מנת לבנות, הוא הורס כדי לבנות מחדש. אבל הסותר דרך השחתה, הוא פטור, כי זה מקלקל.

תולדות סותר

מהן התולדות? סותר אהל קבוע, אוהל אמרנו שהוא תולדה של בונה, וסותר אוהל קבוע, שפירק עץ תקוע, שאמר שכשתוקעים עץ אחד בשני זה בונה, הסותר של הדבר הזה נקרא תולדת סותר וחייב, ובלבד שיתכוין לתקן, אבל לא באותו מקום, הוא רוצה לתקן דבר אחר. זה סותר על מנת לתקן. טוב מאוד. כן.

מלאכת מכה בפטיש

נלך ללמוד את המלאכה של מכה בפטיש.

אב מלאכה דמכה בפטיש

אז מהו האב מלאכה של מכה בפטיש? המכה בפטיש מכה אחת חייב. הרמב״ם לא אומר, הוא כבר הולך לומר מה התולדה מזה, אבל מה האב איני יודע.

בכל אופן זה אומר כשיש גמר מלאכה מסוים, כי בזה עושים משהו. המכה האחרונה, לפני זה נקרא מכה בפטיש, המכה של מכה בפטיש. בדיוק. אבל הרמב״ם לא אומר, הוא לא אומר מה האב. אבל את התולדה הוא כן הולך לומר.

תולדת מכה בפטיש

כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד?

דוגמאות לגמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, לנפח לתוך כלי זכוכית, זה עושה אותו לכלי שאפשר להשתמש בו.

כי צורב כלי חרס, אפילו הוא עושה לו צורה. אחד יש לו כלי, אבל הוא עושה, הוא מעצב אותו, אפילו רק חלק ממנו, כזה הגורד כל שהוא.

מה פירוש גורד? הוא מגרד, כמו… מגרד מה? איזה כלי, כן, הוא עושה אותו חלק יותר. משהו בולט קצת, לא, הוא חותך את זה.

הלכות מכה בפטיש וצידה

תולדות מכה בפטיש – דוגמאות לגמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, המגרד, והעושה נקב

הרמב״ם אומר:

כיצד? אומר הוא, המנפח בכלי זכוכית – לנפח לתוך כלי זכוכית, זה עושה אותו לכלי שאפשר להשתמש בו.

והצורב כלי חרס, אפילו מקצתו – אחד יש לו כלי אבל הוא עושה, הוא מעצב אותו, אפילו רק חלק ממנו.

והמגרד כל שהוא – מה פירוש מגרד? הוא מגרד, כמו… הוא מגרד מה? איזה כלי, כן, הוא עושה אותו חלק יותר, משהו בולט קצת, חותך את זה. “שיוף”, כן, קוראים לזה משייף. הוא משלים את הכלי על ידי גירוד חתיכות עודפות ממנו וכן הלאה.

והעושה נקב כל שהוא – אחד עושה חור במשהו שצריך חור, בעץ, בבנין, במשכן, בכלים, אבל החור עושה אותו לכלי, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

הרמב״ם אומר:

וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.

מביא הוא הלאה, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו. הוא הזכיר קודם פתח, איך אמר פתח? כמו שעושים פתח של מורסא. הוא לא אמר שלא נעשים חייבים על פתח. איני יודע מה נכנס כאן. יש לזה קשר לחלק הבא, המפיס מורסא. מה יש לזה קשר לפתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא? בסדר. איך זה להכניס ולהוציא? כי הוא רוצה להוציא את המוגלה והוא רוצה להכניס את התרופה, כן? כך הבנתי. איני יודע. תרופה? אולי אוויר? אוויר לא אומר כלום.

אה, הוא מביא למשל שהנקב של הלול הוא להכניס את האור ולהוציא דווקא את האוויר, שיהיה אוורירי. אולי אותו דבר הוא באותם דברים. פתח צריך להיות דרך פנימה ודרך החוצה. פתח שהוא רק כיוון אחד הוא גם פתח. זה משהו הכלל. איני יודע אבל מה הוא מתכוון.

אה, הוא אומר למשל אחד עושה חור וגם הולך למלא אותו כדי להכניס מסמר. זה לא נקרא סתימה, כי הולך להיכנס מסמר, זה לא יוצא. הוא מסביר שם, לא יוצא כלום מהפתח הזה, אז זה לא מכה בפטיש. זה יכול להיות בונה, אולי בעיה גדולה יותר, אבל מכה בפטיש זה לא. זו לכאורה הנקודה.

המפיס שחין – מלאכת הרופא

הרמב״ם אומר:

אומר הוא עכשיו, הולך ללמוד עוד סוג של מכה בפטיש, גם לכאורה תולדה של מכה בפטיש, נכון? מכה בפטיש זה להכות עם פטיש. כשאתה מכה עם פטיש, אין לי פטיש, אין לי פטיש. בכל המוזיאונים של הל״ט מלאכות, את מכה בפטיש הם לא הבינו איך עושים. אני לא זוכר.

בכל אופן, המפיס שחין בשבת – מפיס פירושו הוא פותח, יש לו שחין, כזה בועה, משהו כזה, הוא נותן לזה לחץ, הוא פותח את זה, כדי להרחיב פי המכה – כלומר כדי לפתוח את הפה, כדי שירפא ממנו, כדי גם שלא יתמלא מוגלה, והוא מתכוון ברפואה להרחיב פי המכה, זה עניין של רפואה, שזה יצא, כמו שאתה אומר מוגלה תצא, יבוא אוויר, זה יתרפא על ידי זה, לשים תרופה, איני יודע, תרופה זה דבר אחר. הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא. כלומר, הוא רוצה לומר כי זה תיקון, בגלל זה זו מלאכת הרופא. הוא רואה ששזו היא מלאכת הרופא אומר שזה עושה את זה למכה בפטיש. הוא רואה שלא המילה היא כי זה פתח שעשוי להכניס ולהוציא.

אבל באמת, כי זה התיקון. מכה בפטיש פירושו שזה תיקון קטן, הוספת דבר קטן. מלאכת הרופא, אחד מהדברים, הוא עושה דברים אחרים גם למלאכת הרופא חוץ ממכה בפטיש, אבל חוץ מזה זה אחד מהדברים שלו. אבל אם אינו מפיס אלא להוציא ממנו ליחה, הרי זה מותר. זה לגמרי מותר, כי זו לא מלאכה, הוא לא עוסק במילים אחרות לעשות חורים, הוא עושה פתחים בשחין, הוא לא עושה פתחים בשחין, הוא רק רוצה להוציא את זה, זה מעשה אחר.

לעשות פתחים בשחין הוא פשוט לא שחין בשבת.

המסרטט על אבן והמצדד את האבן

הרמב״ם אומר:

המסרטט על אבן כל שהוא – הוא עושה קצת חלק יותר על אבן, כן, הוא עושה אותה חלקה, הוא רוצה להכניס אותה, חייב משום מכה בפטיש – זה הגיוני, נכון?

והמצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקומה הראוי לה – יש אבן ביסוד, צריכה להיות מאוד חלקה. הוא פשוט דוחף אותה להיות חלקה, אחר כך הולכים לבנות על זה, לא יהיה עקום. בסך הכל הוא רק דחף אבן, אבל הוא עשה את זה באופן שזה גורם לכל הבנין לעמוד ישר, אז חייב משום מכה בפטיש. אם הוא מניח אותה לכתחילה, ריבונו של עולם, הטבע לא מניח אותה, היא כבר שוכבת שם. הוא רק נותן לה דחיפה קטנה שתהיה ברורה, אז הוא חייב משום מכה בפטיש.

הלוקט יבלות על בגדים

הרמב״ם אומר:

הלוקט יבלות על בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.

הלוקט יבלות על בגדים ביד. מישהו יכול להסביר מה זה אומר באנגלית? מה זה אומר? על סוג מסוים של בגדים שיש כאלה לינט? כן, לינט. אם יש כלי להסיר, כן? כן, יש מכשיר כזה, לא מכשיר, כזה וולקרו, איך קוראים לדבר הזה? דבר דביק כזה. כן. הלוקט יבלות שבכלי צמר, חייב משום מכה בפטיש. גם, כי כך משלימים את הבגד. הבגד בא כך, וזה גמר המלאכה של הבגד.

אני לא מאמין שזה מה שזה אומר כאן, כי זה כבר דבר שנדבק. אנחנו מדברים כאן על משהו יותר, אנחנו מדברים על שזה לא נעשה טוב. אני חושב שזה מה שהוא מתכוון כאן, שזה רק כך גם כלי צמר. יכול להיות שזה מסיר לינט, הוא סתם הסיר מהבגד מה שנדבק אבק. לא, אבל זה רק כך כלי צמר, ולא כל בגד יש לו את זה. סוגים מסוימים של בגדים, אולי כן, איני יודע. האם זה ניקוי או זה השלמת הבגד? איני יודע.

הדבר הבא כתוב עוד יותר ברור שזה רק לא. אה, אומר הרמב״ם, כפי שיעקב כבר הזכיר, זה רק אחד שמקפיד, הוא רוצה להיות נקי, הוא אדם טוב יותר, הוא לא צריך להיות עם האבק הקטן על הבגד שלו. אבל מסירן דרך עסק, רבותי, סתם הוא מסיר, מנפץ מהמעיל שלו, פטור. אבל הוא לא עושה את זה לכתחילה, הוא פטור אפילו.

המנער טלית חדשה שחורה

הרמב״ם אומר:

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.

המנער טלית חדשה שחורה

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה, כדי שייראו אותה, חייב חטאת. יש כאן משהו, אנשים יש להם טליתות שחורות. אני לא יודע מה זה אומר טלית שחורה. על הטלית השחורה, טלית פירושה לכאורה בגד, כן, לא דווקא טלית של מצווה. ויש בה משהו צהוב או אני לא יודע ירוק, אני לא יודע משהו צבעים אחרים, שערות, הוא רוצה שיהיה שחור, ושלא יהיו שערות לבנות או צהובות מהסחורה. שיהיה מבריק ויפה. אז אם הוא עושה זאת כדי שלא יקבל אותה, זה החלק של הגמרא “הבגד וחייב חטאת”, שזה מכה בפטיש דאורייתא.

אם אחד מקפיד, הוא בכלל לא מקפיד אם זה יהודי חסידי, הוא הולך עם כובע לכאן ולכאן, אז הוא מותר, אז זה מותר. על האבלות הוא רק היה פטור, אבל צריך לדעת את החילוק. אחד מקפיד או דרך עסק, מה ההבדל? אה, הוא גם מקפיד. אני לא הייתי יודע לומר לך לכתחילה, כי אם אתה עושה זאת, דרך עסק פירושו אחר כך, “אה, מה עשיתי? אה, עשיתי את זה.” אם אומרים שהוא מקפיד, פשט שהוא כן קצת מקפיד. אה, מקפיד כאן, הוא נותן טלטול. הוא מטלטל ומטלטל את עצמו. אה, אז זה מקרה אחר.

אוקיי, זה הפשט בטלית חדשה, שזו הדרך איך עושים אותה. החדש, כן. מכאן באים האנשים שהם מקפלים את החדשים שלהם לא ממש. בקיצור.

עד כאן הלכות מכה בפטיש.

—

הלכות צידה – אב מלאכה

יסוד של צידה: ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר

עכשיו בא עוד אב מלאכה אחד שצריך ללמוד בפרק הזה, שזה צידה. כאן מתחיל הסדר החדש של ספר, כן, הולכים לתפוס חיה והולכים לעשות ממנה ספר תורה, כמו שר׳ חייא עשה.

אז כך, על אילו דברים חייבים על צידה? צידה כולם יודעים מה זה, אבל אילו דברים?

הרמב״ם אומר:

הצד דבר שדרכו לצודו – חייב.

“הצד דבר שדרכו לצודו חייב”. אתה חייב דווקא על דבר שהדרך לצוד אותו. נוכל, נוכל כבר מיד לראות דברים שאין הדרך לצוד אותם, או שאי אפשר לצוד אותם, אז פטור.

והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.

והיא, אבל עוד, מה היא הצידה? “שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר”. אתה מביא אותו פנימה, אתה תופס אותו במקום, אתה מביא אותו פנימה למקום שאתה לא צריך לתפוס אותו שוב אחר כך.

דוגמאות של חייב

כיצד? “כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה ולחצר, ונעלה”. אתה רצת אחרי צבי עד שנכנס לבית או לחצר ואתה נעלת אותו. “או שהפריחו עוף”, צבי, ועכשיו הוא תקוע בחצר האחורית שלך, הוא לא יוצא, אתה תתפוס אותו בקלות בפעם אחת, משהו כזה. או עוף צריך להיות דבר קטן יותר.

הפריח עוף והכניסו למגדל – מגדל אומרים זה ארון, משהו כזה. מגדל. מגדל, אבל מגדל לא אומר, מגדל תמיד בגמרא פירושו ארון. אני חושב שלא. אני חושב שלא. לכן הולכים שחצר היא קופסה. כן, מקום סגור. כמובן זה נעול, כי ציפור בחצר היא לא שווה כלום.

או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – דג צריך להכניס לתוך דלי מים שלו, שיש לו שם. אז הוא חייב.

דוגמאות של פטור אבל אסור

אבל להיפך, הפריח צפור לבית, אם הוא דחף ציפור לתוך ביתו, או שהפריח דג ועקרב מן הים לבריכה של מים – הוא רק דחף דג לתוך בריכה, משהו, בריכה פירושה בריכה, כן, מים קטנים כאלה שהוא עשה, או שהכניס חיה ועוף לטרקלין רחב – אם יש לו ארמון גדול ורחב, טרקלין פירושו ארמון, שטח גדול, הרי זה פטור.

שאין צידה גמורה, שמא יצטרך לרדוף אחריה, הוא יצטרך לתפוס שוב, אז אין לך צידה גמורה, אז זה פטור. כן, זה לא מקום שאינו מחוסר צידה. זה עדיין מקום מחוסר צידה, הוא עדיין יצטרך לרדוף אחרי הציפור. אבל זה עדיין אסור, אבל זה פטור. פטור אבל אסור.

צבי וארי – דינים מיוחדים

דווקא צבי וארי, יוצא אריה, שאפילו בשטח קטן עדיין קשה מאוד לתפוס אותו, אז אחד חייב עד שיכניסנה לקיפה קטנה, הוא צריך להכניס אותו ממש לתוך הכלוב הקטן שלו, שם הוא תפוס. כל דבר הוא לפי מה שהוא, כן, לפי מה שהוא, כך הוא צריך להיות תפוס. ציפור לא תפוסה עד שמכניסים אותה לקופסה קטנה, אריה לא תפוס עד שמכניסים אותו ממש למשהו שהוא לא יכול לתת ריצה משם.

הנמשל מבין כולם, כן. כל מקום… כל מקום… כן. אהא. כן. אם יהודי הוא כמו ציפור או אריה, הוא לא בגלות, הוא לא בקהילה. כל מקום… אה.

כלל: מה זה אומר “אינו מחוסר צידה”

כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת – קירות קרובים זה לזה

אז עכשיו הולכים ללמוד מה הפירוש, גדר ברור, כלל ברור, מה זה אומר שאינו מחוסר צידה. כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת, בריצה אחת, שחייה פירושה ריצה? שחייה פירושה שחייה אולי? כן. אבל זה לא אומר שמדברים כשאחד נופל מהגג בסכנת נפשות. כן. אבל זה לא הגיוני. זה לא מתאים לאנשים. זה אומר תפיסה. טוב. בתפיסה אחת.

או שהכתלים קרובים זה לזה. זה עוד דרך שאפשר לומר, הקירות קרובים אחד לשני, שביניהם אין מקום ריק. חצר אחורית גדולה תראה באמצע כמו השמש, כי הצל מאחד מגיע כבר לשני. אם זה קרוב מספיק שהצל מקיר אחד מגיע לקיר השני, הרי זה מקום קטן. ובריכה צבי וקרוץ בו, זו חיה. צבי פירושו כמו צבי או חיה אחרת.

זה מעניין, כי השיעור של י״ב על י״ב קשור לכמה גבוהים הקירות. אם יש קירות גבוהים, יכול להיות גדול מאוד.

Speaker 2: אני שומע, גובה רגיל.

Speaker 1: אני לא יודע. זה סימן, לא ברור מה זה. הוא אומר סימנים כאלה.

Speaker 1: מקום שגדול מזה, מקום גדול יותר מזה, בריכה הרי היא פטורה. שני סימנים. מה עוד מחוסר צידה?

Speaker 2: כן, שני סימנים מעניינים כאלה. לא ברור מה הוא מתכוון.

דיון: מחוסר צידה וגמר מלאכה

Speaker 1: זה מעניין שלא היה באבות מלאכות אחרות, למשל, שזה מחוסר, שאחר כך לא היה צריך לעשות כלום. קצת תופר טלאי, הולכים אחר כך אחרי שבת צריך עוד לתפור.

Speaker 2: עוד לתפור, אבל את החתיכה הבאה.

Speaker 1: המלאכה צריכה להיות גמורה. אפילו כאן הוא לכאורה עדיין פטור, הוא לא אומר שזה מותר.

אילו בעלי חיים הם “מין הניצוד”

Speaker 1: עכשיו, למדנו קודם שצריך להיות דברים שהם מין הניצוד.

Speaker 2: כן, הוא אומר כך, אילו דברים הם מין הניצוד?

Speaker 1: אחד משמונה שרצים האמורים בתורה, שיש להם למשל חובל, כמו שלמדנו קודם, ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מין צידה, שנוהגים לצוד אותם.

Speaker 2: כן? זה הפירוש “שיש להם מין צידה”, זו הדרך של בני אדם.

Speaker 1: זאת אומרת, התולעים בכלל. הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו חייב, אפילו הוא לא, הוא פשוט לא צריך את, אני לא יודע מה יש לו, הוא רק רוצה לשחק בזה, אז הוא חייב, הואיל ונתכוון עצם הצידה.

דיון: “לשחק בו” ומלאכה שאינה צריכה לגופה

Speaker 2: למה הרמב״ם יחזיק שזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה?

Speaker 1: חייב אלא… אה, אפילו הוא תופס רק בשביל כיף, הוא אומר שזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. עדיין הוא חייב. אבל לפי השיטה האחרת שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם הוא נותן לו סתם מכה, זו מכה.

Speaker 2: בואו נדע בדיוק מה פירוש “לשחק” אצלו, מה עושה את זה צריכה לגופה? הוא רוצה לתפוס כדי שיוכל לשחק עם זה.

Speaker 1: זה באמת לא. אולי הוא מתכוון “לשחק” שהוא משחק את ה״משחק” של תפיסה?

Speaker 2: זו אותה כוונה.

Speaker 1: הוא תופס אותו והולך לשחרר אותו מיד אחר כך.

Speaker 2: כן, כך באמת מביא הרמ״א. מה הוא מתכוון? שהוא תופס. ראית פעם, אנשים הולכים למים, אנשים דגים וזורקים בחזרה פנימה את הדג. זה “צד לשחק” כזה. אין לו “point” מזה, הוא לא צריך את הדג, הוא רק רוצה לשחק את ה״משחק” של צידה. כך אני חושב שהוא מתכוון.

Speaker 1: אוקיי.

הצד את הישן ואת הסומא

Speaker 1: צד הוא ישן שהוא סימן חיה. אם אחד אומר שהוא ישן או שהוא עיוור, אי אפשר לתפוס אותו בכל מקרה, לא. הוא עדיין חיה, למה? הוא עדיין יכול לברוח, או כי המין הזה עדיין מחוסר צידה. הוא מתעורר, כמו שהוא אומר, הוא מתעורר כשתופסים אותו.

תולדה של צידה – המשלח כלבים

Speaker 1: עכשיו, עכשיו צריך ללמוד מה היא התולדה של צידה. הצידה הרגילה היא כשאתה הולך בעצמך ורץ אחרי הצבי עד שהוא נכנס לחדר ואתה נועל את הדלת, וכדומה. מה אם הוא משלח חיות אחרות? יש לו כלב, או אולי אפשר אפילו לשאול על “רובוט” או משהו כזה.

Speaker 1: הוא משלח כלבים כדי לצוד צבאים וארנבים וכדומה. כן, הוא שולח כלב לתפוס את הצבי או את ה״ארנבים”. יברח הצבי מפני הכלב והוא ירדוף אחר הצבי, והצבי רץ מפני הכלב, והכלב רץ אחריו, בגלל כמה הוא דחף את הכלב. הוא עובד ביחד עם הכלב. הכלב רץ אחריו, הוא תופס אותו, או להיפך, הוא תופס אותו והכלב רץ אחריו, הכלב תופס אותו. הוא צד וחי, הוא צד וחייב. כך עומד גם בעופות, גם עם…

הרמ״א: צייד עם כלב הוא מושב ליצים

Speaker 1: הוא מביא שהרמ״א על שבת אומר על ההלכה הזו שאסור לעשות זאת אפילו בימות החול. זה “ספורט” שהוא מושב ליצים. עם כלב.

Speaker 2: סתם לתפוס רגיל, יהודי תופס כדי לאכול. אבל זה “ספורט”. לתפוס עם כלב זה “ספורט”, דבר שעושים בשביל “כיף”.

Speaker 1: אהא. וזה מושב ליצים.

Speaker 2: אני מבין את זה. הרב דיבר על זה, כן, אני זוכר.

דיון: האם “ציד לשם כיף” מותר?

Speaker 1: לא כל כך ברור מה זה. מותר לעשות “ציד” בשביל “כיף”?

Speaker 2: כן, שאלתי את הרב, זו סכנה. הרב ענה, אני זוכר ששאלתי אותו, הוא ענה… דבר מעניין בזה. צריך לדעת, על כל פנים, עכשיו מדברים על אחרי השבועה. כדי שאראה את זה באופן. זה אותו דבר, יש לו איזה אופן שסוס יכול לרוץ אופן, מה שזה לא יהיה, כן, פעם.

Speaker 1: אוקיי.

Speaker 2: אז כאן יש חידוש, שצייד לא צריך לעשות בעצמו, הוא יכול לעשות את זה ביחד עם הבהמה שלו, או ביחד עם משהו אחר.

שנים שעשאוה בצידה

Speaker 1: עכשיו הייתה החקירה המעניינת על שבעצם שנים שעשאוה, למה בדיוק יש כאן רודף?

Speaker 2: כן, אמת. אלה המקרים שיש, נעשים מקרים כאלה צריך לדבר על זה. אז בינתיים אני לוקח ביס.

Speaker 1: ואם צדים עם כלב, בטח צדים עם עוד אדם לפעמים. כי צבי, כלב הוא כלב, כלב הוא לבד, כלב הוא לא אדם אחר. עכשיו מדברים עם אדם אחר. צבי נכנס לביתו, אחד נעל לו את הדלת. אז זה שנעל חייב, כי המעשה של נעילת הדלת, זו הצידה של הצבי. נו, שניים, שני אנשים נעלו ביחד, הם פטורים, כי כל אחד יכול היה לעשות בעצמו. אז שנים שעשאוה, אם אינו יכול לעשותו, ואז שניים, הם חייבים, כמו הכלל של שנים שעשאוה שאנחנו יודעים כבר.

דיון: אחד נועל את המנעול, אחד נועל את הדלת

Speaker 2: מה אם אדם נועל את המנעול, ואדם נועל את הדלת?

Speaker 1: טוב מאוד. אז זה מאוד מעניין, אבל צריך שני אנשים. זו דלת כבדה, צריך שני יהודים ישבו ליד הדלת?

Speaker 2: לא, אם אחד נועל את הדלת הוא גם חייב.

Speaker 1: כן, זה פשוט. עכשיו, אפילו באופן שצריך שני אנשים למלא את הדלת, שניהם חייבים?

Speaker 2: לא, השני חייב.

Speaker 1: ישב אחד על הפתח ולא מילאו, אבל לפני זה, מי הוא מתכוון “אחד יכול”?

Speaker 2: אה, לא היה פתח שצריך שני אנשים לשבת.

Speaker 1: לא, אם יש… נכון. אמרת שהאדם הראשון ישב שם עוד לפני שהצבי נכנס.

Speaker 2: לא, לא, לא, לא. כך עומד כאן, כך ההלכה. ישב אחד, יכול להיות שהוא עדיין פטור על זה, אבל הוא ישב ליד הדלת, הוא לא עשה כלום. למה? כי כל עוד הוא יושב שם, עדיין יש דלת פתוחה, הצבי יכול לברוח. הוא לא עשה שום צידה.

דיון: כשהראשון מילא והשני בא

Speaker 1: מה אם… ישב הראשון והוא מילא אותו. אחר כך בא השני מהצד, והראשון הלך. עכשיו השני עושה את הצידה, אז ראשון חייב, כנראה ליתר קלימה. למה? כי הוא לא עשה את מעשה הצידה, הוא ישב ליד דלת סגורה שחברו ראובן ישב שם. בדיוק עכשיו ראובן קם, אבל הוא חשב שהוא ישב שם. אפילו הוא ישב שם, אפילו ראובן קם. הוא אומר לראובן “מותר לי לישב במקומי עד הערב ולכך צבי”. אני רשאי לשבת שם עד אחר הצהריים, עד מוצאי שבת, ולקחת את הצבי.

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

Speaker 1: למעשה, דומיא דנועל בית לשומרו, נועל לשמור בתוכה, שבועות לפני שבתוכו. הוא חושב, האדם שלי סתם נעל את דלתו ופשוט, הוא בכלל לא ידע, אפילו לא לדבר שאינו מתכוין, הוא בכלל לא ידע שיש לו צבי, הוא לא עשה כלום. אותו דבר, האדם, הוא ישב באופן כשר לשבת שם, כבר היה הצבי בבית כשהוא ישב שם, וממילא למגד, אותו דבר, נכנס לו צפור תחת כנפיו, שפירושו רק הפעולה של צידה אסורה, סתם להיות שם שלא יוכלו לברוח מהבהמה, זה לא שום איסור. אותו דבר נכנס לו צפור תחת כנפיו, שהציפור יש לה כנפיים, כשהיא נכנסת מתחת לכנפיים של אדם, כשהיה הרבה פעמים, כנפיים של אדם הם בגדיו, אז יושב ומשמרן עד שתחשך, חמינס היה, ואנחנו לא נשלח משם, הוא לא עשה כלום. הוא יכול לקחת אותו יום לא תפס בדרכו.

חידוש: פעם אחת קרתה הצידה, לא קורה שוב

Speaker 2: אני חושב ששתי ההלכות אומרות בעיקרון שפעם אחת כבר קרה מעשה הצידה, האדם עושה אותו, זה מכיל אותו והוא יוכל לברוח, כבר קרתה צידה. לא אומרים שכל הזמן קורה שוב ושוב צידה.

Speaker 1: נכון.

פטורים מצידה – זקן, חיגר, חולה, קטן

Speaker 1: שנה זה אומר סימה או ישן הוא חייב, אבל צבי זקן, או צולע, או חולה, או קטן, שהוא לא יכול לרוץ טוב. פטור, כי זה כמו שהוא לא ניצוד, כאילו הוא ניצוד.

Speaker 2: לא. כמו שהוא ניצוד, הוא לא יכול לרוץ אחרי.

Speaker 1: נכון.

הצד חיה ועוף שברשותו

Speaker 1: זה שואל, בהמה וחיה אולי מצודה, אז הפטור מה זה אומר ולוקח אותם מתוך מצודה?

דובר 2: אה, זה כשתופסים אותם במצודה, כלומר במלכודת?

דובר 1: אז הפטור… כבר אין בזה שום בעיה, רמונת, לבנות, כמו… הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה, כלומר דברים ששייכים כבר לו, זה כבר בביתו, יש לו משק או יש לו משק של יונים וכו׳, יוני עלייה, אז הוא פטור, למה? כי הם ניצודים, הם באים כל יום, אפילו הם עפים מסביב, הם באים כל יום הביתה, אז הם נקראים ניצודים, אז זה לא נקרא צידה. כך אומר הרמב״ם הקדוש.

דיון: פטור אבל אסור מדרבנן

דובר 1: כאן לגבי הבעיה, כן, שאדם יש לו עוף, משק ציפורים, והציפור בורחת החוצה, אומר הרמב״ם, מותר לו לתפוס אותו בשבת אפילו לכתחילה.

דובר 2: אה, כתוב פטור, הוא לא רשאי. אהם, פטור.

דובר 1: יש מי שאומרים, המשנה ברורה אומר סוג כזה של ציפור, למשל תרנגולת, שבכלל אינה צידה, כי היא לא בורחת בכלל כשהיא אצל בעליה, יוצא שאז בכלל מותר.

דובר 2: אוקיי.

הצד דברים שאין במינן צידה

דובר 1: הצד דברים שאין במינן צידה, זה דברים שלא נוהגים לצוד, כמו למשל חגבים, חזיזים, אני לא יודע מה זה חזיזים, איזשהו סוג של חרק, צרעין, דבורה, זבוב, יתושין, פרושים, זבובים, וכיוצא בהן, אף אחד לא צד, ממילא הוא פטור. חכמים אולי אמרו שאפילו אם צדים לפעמים, הם לא צריכים להמשיך לעשות, לא מה שרוצים בהם.

דובר 2: נכון, יש גם דבר כזה שזה נקרא לא צידה, נכון, כשרוצים אותם כן, רוצים להחזיק אותם, לא שצדים אותם כדי לפטור אותם.

דובר 1: אבל רואים שיש היתר מסוים, יש דברים שמותר, לא מסתכנים לתפוס אותם.

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

דובר 1: המוסרן למזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, ואף על פי שאינן ממיתין, אפילו זה לא שייך בקלות, אפילו דבורה למשל, צרעות, הרי זה נושכן, מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנזקן, כלומר לא שהוא יתכוון לתפוס, אז זה חלק מהסעודה. לא, הוא רק רוצה להינצל, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ו… הוא אמר שזה המשך. הוא אמר, פטור… פעם אחת זה פטור, זה באמת אסור מדרבנן. זה איסור דרבנן. באופן שזה מזיק, אז בגלל… למה זה אסור מדרבנן? אבל אם פעם אחת רוצים להינצל. אם פעם אחת רוצים להינצל.

סיום פרק י״ד: דין צידת מזיקין

המשך הסברא בדין מזיקין

כלומר, לא שיש לו כוונה לתפוס כי אז זו שאלה של צידה. לא, הוא רק רוצה להינצל, כלומר, אין לו כוונה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. והוא אומר שזה המשך. הוא אומר פעם אחת זה פטור, יש איסור דרבנן. יש איסור דרבנן באופן שזה מזיק, אז מותר להסיר אותו.

קושיא: למה איסור דרבנן אם זה לא צידה בכלל?

הוא שואל, אבל למה יש איסור דרבנן אם מישהו רק רוצה להינצל? הרי אין לו בכלל כוונה של צידה. אם אומרים שזו כן צידה, זה בגלל שהם סכנה, לא בגלל שרוצים לתפוס אותם. הוא שואל, הרי הרמב״ם לומד שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא פטור, צריך הוא להחזיק שכאן זה עוד פחות מזה. זו הנקודה, לא ברור.

אז אולי אני אגיד? הוא שואל שבגמרא משמע שיש לזה דין של מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל הרמב״ם פוסק אחרת. בכל אופן, נאמר כמו שאתה אומר, שכאן זה עוד פחות. בקיצור, זה בכלל לא צידה.

הלכה כ״ה: היתר לכפות כלי על מזיקין

כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו — מה הוא עושה? הוא שם כלי עליהם, או הוא עוטף עליהם חתיכת בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו, כלומר, הוא לא יכול להרוג אותם, אבל הוא יכול לשים כלי עליהם כדי שלא יזיקו.

זו ההלכה של דבר שמפריע, כן? זה לא מיני סכנת נפשות, אפילו סתם שזה מזיק, אסור לצוד את סוג המזיקים האלה.

—

סיום פרק י״ד והלכות שבת

עד כאן הלכות שבת פרק י״ד. כן, זה שליש מהלכות שבת. יותר משליש, לא? יש שלושים פרקים, לא?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום של שיעור הלימוד — רמב״ם ה…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של שיעור הלימוד — רמב״ם הלכות שבת, פרקים י׳–י״ד

—

פרק י׳ — הלכות קושר ומתיר

הלכה א — הקושר: יסודות של מלאכת קושר

חידושים והסברות:

—

פטור אבל אסור: תנאי אחד בלא השני

חידושים והסברות:

—

מותר לכתחילה: קשרים שמותר לעשות

פשט: הרמב״ם מביא רשימה ארוכה של קשרים שמותר לעשות בשבת, כי יש להם שתי קולות: (1) מעשה הדיוט, ו-(2) אינו של קיימא.

חידושים והסברות:

– נודות יין ושמן: אפילו יש שני זנבות – וצד אחד יכול להישאר סגור – זה לא קשר של קיימא.

– קדרות של בשר: קושרים את המכסה לסיר – אפילו אי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר, מותר.

—

חבל שקשורה בפרה / באבוס

פשט: אם חבל כבר קשור לפרה או לאבוס, מותר לקשור את הקצה השני. אבל אסור להביא חבל חדש מהבית ולקשור.

חידושים והסברות:

—

חבל גורדי

דברי הרמב״ם: “ואם היה חבל גורדי שמותר לטלטלו, הרי זה מעביר וקושר בפרה בעבות.”

פשט: חבל של אורגים (גורדיים = אורגים) שמותר לטלטלו – מותר לקשור אותו לפרה.

חידושים והסברות:

– מדוע מותר? כי חבל שהולכים להשתמש בו אחר כך לסחורה (אריגה), לא ישאירו אותו כקשר של קיימא – ידוע שיפתחו אותו.

—

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

דברי הרמב״ם: “חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר ומפקיע וחותך.”

פשט: סלים/שקיות שמניחים תחת עצים לתפוס תמרים ותאנים – מותר לפתוח אותם בשבת.

—

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

חידושים והסברות:

—

מותר להחזיר רצועות למקומן

דברי הרמב״ם: “רצועת מנעל או סנדל שאינה מטרופת ברגל – מותר להחזיר הרצועות למקומן, אבל לא לקשור.”

פשט: אם הרצועה החליקה ממקומה אבל לא נקרעה – מותר להחזיר אותה לחורים, אבל לא לעשות קשר חדש.

חידושים: ההבדל הוא: להחזיר לחורים כמו שצריך – כן. אבל לקשור קשר חדש – לא, כי זה היה קשר של קיימא.

—

עניבה

חידושים:

—

קשר שאינו של קיימא מעשה אומן – לדבר מצוה

חידושים:

– הכלל: מעשה אומן + אינו של קיימא = אסור מדרבנן. אבל לצורך מצווה = מותר.

—

הלכות מתיר

דברי הרמב״ם: “כל קשר שחייבין על קשירתו כך חייבין על התרתו.”

פשט: מתיר הוא תמונת הראי של קושר – כל קטגוריה (חייב, פטור אבל אסור, מותר) בקושר מתאימה לאותה במתיר.

חידושים:

—

תולדות קושר — הפוסל חבלים (שזירה)

פשט: מי שסופג יחד חומרים שונים (עשבים, צמר, פשתן, שיער) לעשות חבל – זו תולדה של קושר.

חידושים:

—

תולדת מתיר — מפריד

—

הלכות תופר

תופר — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “התופר שתי תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן — חייב.”

פשט: תפירה היא חיבור שתי חתיכות בד עם חוט. הוא חייב בשתי תפירות כאשר הוא קושר את קצוות החוט שיחזיק.

חידושים:

– הבדל בין תפירה לקליעה/אריגה: קליעה/אריגה היא לעשות את הבד עצמו; תפירה היא לחבר שתי חתיכות בד קיימות.

—

תולדות תופר — מדביק

דברי הרמב״ם: “המדביק ניירות או יריעות בקולן של סופרים וכיוצא בו — הרי זה תולדת תופר וחייב.”

פשט: הדבקת ניירות או יריעות בדבק היא תולדת תופר, כי זה דומה לתפירה – הוא מחבר שתי חתיכות באופן קשר של קיימא.

חידוש: זה יותר דומה לבד מאשר לבניין. וכן המפרק – הפרדת שני ניירות מודבקים (לא לקלקל) היא תולדת קורע.

—

הלכות קורע

קורע — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “הקורע כדי לתפור שתי תפירות — חייב. קורע להפסדה — פטור משום מקלקל.”

פשט: קורע הוא ההפך מתופר. צריך לקרוע כשיעור שתי תפירות, וזה חייב להיות על מנת לתפור (לתפור שוב).

חידושים:

—

הלכות בונה

אב מלאכה של בונה

דברי הרמב״ם: “הבונה כל שהוא חייב.”

פשט: בונה שונה מכל המלאכות כי השיעור הוא כל שהוא. כל בנייה היא דבר חשוב, אין שיעור מינימלי.

חידוש: זה דומה לחורש וזורע שיש להם גם כל שהוא – כי כולם תיקון בקרקע.

—

המשוה פני הקרקע בבית

דברי הרמב״ם: “המשוה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל או מילא גיא, הרי זה בונה וחייב.”

פשט: מי שמישר את הרצפה בבית – הורדת גבעה או מילוי בור – חייב משום בונה.

המשך התרגום

הוא משפר את הבניין.

—

נותן אבן ונותן טיט

—

בונה על גבי עליון

—

בונה על גבי כלים פטור

דברי הרמב״ם: “בונה על גבי כלים פטור” — בנייה פירושה בקרקע, לא על כלים.

—

תולדות בונה

1) עושה אוהל קבוע — תולדת בונה וחייב. בנייה רגילה היא באבנים, אוהל הוא בבדים או דומיהם. זה היה במשכן.

חידוש וקושיא: מדוע בנייה על כלי פטור, אבל עשיית כלי עצמו חייב? זה לא נפתר.

4) הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו — הכנסת ראש הפטיש לידית העץ היא תולדת בונה וחייב. וכן כל כיוצא בזה.

5) תוקע עץ בעץ — אין הבדל אם במסמר או עץ בעץ (עץ אחד בחור של השני) — תולדת בונה וחייב.

7) המחזיר דלת של בור, של שיח, של מערה — החזרת דלת על בור, אפילו זה לא על ציר אלא רק מניחים אותה, חייב משום בונה.

—

הלכות סותר

סותר — אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “סותר כל שהוא חייב, ובלבד שיהא סותר על מנת לבנות. אבל הסותר דרך השחתה פטור — כי הוא מקלקל.”

—

תולדות סותר

—

הלכות מכה בפטיש

אב מלאכה

דברי הרמב״ם: “המכה בפטיש מכה אחת חייב.”

חידוש: הרמב״ם לא אומר מהי אב המלאכה במפורש – הוא עובר ישר לתולדה. האב הוא פשוט ההכאה האחרונה שמסיימת מלאכה.

—

תולדת מכה בפטיש

דברי הרמב״ם: “כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.”

דוגמאות:

– המנפח בכלי זכוכית — ניפוח בכלי זכוכית לסיים אותו.

– הצר כלי צורה / הצורב כלי חרס — עיצוב כלי או שריפת כלי חרס אפילו רק חלק.

– הגורד / המגרד כל שהוא — גירוד/השחזה כל שהוא של כלי – מסיימים את הכלי על ידי הסרת חלקים עודפים.

– העושה נקב כל שהוא — עשיית חור במשהו שצריך חור (בעץ, בניין, כלים).

—

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דברי הרמב״ם: “וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.”

פשט: פתח שלא נעשה להכניס או להוציא, אין חיוב עליו משום מכה בפטיש.

חידושים:

—

המפיס מורסא / שחין

חידושים:

—

המסרטט על אבן / המצדד את האבן

—

הלוקט יבלות מעל בגדים

דברי הרמב״ם: “הלוקט יבלות מעל בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.”

חידושים:

– מדובר בכלי צמר שיש לו יבלות/גושים טבעיים, וההסרה היא חלק מגמר מלאכה של הבגד – לא סתם ניקוי.

– ההבדל בין מקפיד (הוא רוצה שיהיה נקי) – חייב, ודרך עסק (סתם הסיר בלי כוונה מיוחדת) – פטור אבל אסור.

—

המנער טלית חדשה שחורה

דברי הרמב״ם: “המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.”

חידושים:

– זה חיוב חטאת (דאורייתא) כי בטלית חדשה הניעור הוא חלק מאיך שעושים את הבגד – זה גמר המלאכה, ה״נוי” של הבגד.

– אבל מי שלא מקפיד כלל – מותר.

– [הערה:] מכאן נובע המנהג של אנשים שלא מקפלים את בגדיהם החדשים בשבת.

—

הלכות צידה (פרק י״ד)

יסוד של צידה

דברי הרמב״ם: “הצד דבר שדרכו לצודו – חייב. והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.”

—

דוגמאות לחיוב

פשט: רדיפה אחרי צבי עד שהוא בבית/גן/חצר וסגירה; דחיפת ציפור למגדל (כלוב); הכנסת דג מהים לקערת מים – הכל חייב.

חידוש: “מגדל” בגמרא פירושו כלוב (לא מגדל), כי ציפור בחצר לא שווה כלום – היא יכולה לברוח.

—

דוגמאות לפטור אבל אסור

פשט: ציפור בבית, דג בבריכה גדולה, חיה בארמון רחב – פטור אבל אסור, כי יצטרך עדיין לרדוף, זה עדיין מחוסר צידה.

—

צבי וארי – דינים מיוחדים

דברי הרמב״ם: “דוקא צבי וארי… חייב עד שיכניסנה לקיפש.”

—

כלל: מה פירוש “אינו מחוסר צידה” / שיעור “מקום קטן”

דברי הרמב״ם: “כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת… קירות קרובים זה לזה…”

חידושים:

– “שחיה אחת” מתפרש לא כשחייה, אלא כתפיסה/ריצה אחת – בתנועה אחת אפשר להגיע אליו.

—

אילו בעלי חיים הם “מינן ניצוד”

דברי הרמב״ם: “אחד משמונה שרצים האמורים בתורה… ואחד משאר שקצים ורמשים שיש להם מינן צידה.”

פשט: חייבים על צידה בדברים שנוהגים לצוד אותם.

—

צד לשחק בו

דברי הרמב״ם: “הצד אחד מהם, בין לצורך בין שלא לצורך, אלא לשחק בו – חייב, הואיל ונתכוון לעצם הצידה.”

פשט: אפילו כשתופסים בעל חיים רק לשחק – חייב, כי התכוון לעצם הצידה.

חידושים:

– הרמ״א מביא שספורט כזה של ציד עם כלב אסור אפילו בחול, כי זה “מושב ליצים.”

—

ישן, סומא – צבי ישן או עיוור

—

תולדה של צידה – משלח כלבים

דברי הרמב״ם: “המשלח כלבים כדי לצוד צבאים וארנבים וכדומה… הרי זה צד וחייב.”

פשט: כששולחים כלב לתפוס צבי, והאדם עובד יחד עם הכלב (הכלב רץ אחרי, האדם תופס, או להיפך), הוא חייב משום צידה.

חידושים:

– זה חידוש שצידה לא צריך לעשות לבד – אפשר לעשות אותה יחד עם בהמה או כלי.

– הייתה דיון האם “hunting for fun” מותר בכלל, והאם יש בזה סכנה.

—

שנים שעשאוה בצידה

דברי הרמב״ם: “צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב. נעלו שנים – פטורין.”

פשט: אם צבי רץ לבית ואחד סוגר את הדלת – הוא חייב. שני אנשים יחד – פטור (שנים שעשאוה).

חידושים:

– כשהשני בא וממלא את השאר – השני חייב (הוא סיים את הצידה). הראשון פטור.

—

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

—

זקן, חיגר, חולה, קטן

צבי שהוא זקן, צולע, חולה, או קטן – פטור, כי הוא לא יכול לרוץ טוב, זו לא צידה אמיתית.

—

הצד חיה ועוף שברשותו

דברי הרמב״ם: “הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה – פטור.”

פשט: דברים ששייכים כבר לו, אפילו הם עפים, הם באים כל יום הביתה – הם נקראים “ניצודים” וזו לא צידה אמיתית.

חידושים:

– הרמב״ם אומר “פטור” – זה אומר שזה אסור מדרבנן, לא מותר לכתחילה.

– המשנה ברורה אומר: תרנגולת (שלא בורחת בכלל מבעל הבית) בכלל לא שייכת לצידה – אז בכלל מותר.

—

הצד דברים שאין במינן צידה

פשט: דברים שאף אחד לא נוהג לצוד – פטור אבל אסור מדרבנן.

—

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

פשט: מזיקים שיכולים להזיק (אפילו לא להמית) מותר לתפוס בשבת, אם מתכוון רק להינצל מנזקם.

חידושים:

– ז

ה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה – כי הוא רוצה להינצל, זה ה״גוף” של כוונתו.

—

כיצד יעשה – כופה כלי עליהן

דברי הרמב״ם: “כיצד יעשה? כופה כלי עליהן, או עוטף עליהן בגד וכדומה, ובלבד שלא יזיקו.”

פשט: מותר להניח כלי על מזיקים (כמו נחשים/עקרבים) או לעטוף אותם בבגד, כדי שלא יזיקו, אבל אסור להרוג אותם.

חידושים והסברות:

—

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק י׳ – מלאכת הקושר

הקדמה – סקירת המלאכות עד כה

דובר 1:

אנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י׳.

כבר למדנו את עשרים הראשונות מל״ט המלאכות, אנחנו באמצע המלאכות שקשורות לעשיית סחורה, עשיית בגד.

זה נקודה מעניינת, גם ב… המבחר קושר.

דובר 2:

כן, גם בסדרה הקודמת כביכול הרמב״ם עצר באמצע, עשה הפסקה בתחילת פרק ט׳. גם כאן…

דובר 1:

עוד הרבה יותר נשאר קושר מתיר.

דובר 2:

דובר 1:

כן.

דובר 2:

אוקיי.

הלכה א – הקושר: יסודות מלאכת קושר

דברי הרמב״ם

דובר 1:

הקושר, אומר הרמב״ם כך: “הקושר קשר של קיימא”, אם מישהו עושה קשר שמחזיק, קשר שמחזיק, “והיא מעשה אומן, חייב”.

שני תנאים או אחד?

דובר 2:

כן, כן.

דובר 1:

אתה חושב גם, משהו אנחנו רואים כאן מקרה שצריך אומן, כן? היה לנו גם, משהו צריך אומן, מחורש.

דובר 2:

כבר, צריך אומן.

דובר 1:

זה כמעט אומר שזה משהו שהוא – “מעשה אומן”.

דובר 2:

אוקיי.

דוגמאות לקשרים שחייבים עליהם

דובר 1:

דובר 2:

פטור אבל אסור

דובר 1:

הוא הולך להביא את הגמראות.

דיון: מה זה אומר מעשה אומן וקשר של קיימא?

דובר 2:

אפשר לעשות לספינה, אולי אני צריך לעשות קשר שהוא לא מעשה אומן, אני לא יודע.

דובר 1:

דובר 2:

הלכה ב – דוגמאות לקשר של קיימא שאינו מעשה אומן

דברי הרמב״ם

דובר 1:

דיון: מה זה אומר רצועות מנעל וסנדל?

דובר 2:

דובר 1:

דובר 2:

הלכה ג – קשרים שמותרים לכתחילה

דברי הרמב״ם

דובר 1:

הלכות שבת – קשירה והתרה: קשרים שאינם של קיימא

קשרים מותרים – דוגמאות ספציפיות

בגד עם רצועות

חוטי סבכה

רצועות מנעל וסנדל שקושרן בשעת מלבוש

נודות יין ושמן

קדרות של בשר

וקדרות של בשר, שקושרים מלמעלה את המכסה לסיר, אפילו שאי אפשר להוציא הבשר בלא התרת הקשר.

קשירת דלי

קשירה לפני בהמה

חבל שקשורה בפרה או באבוס

חבל גורדי

יסוד: קשר של קיימא הוא עובדה, לא איכות

קושיית הראב״ד

חותלות של תמרים ושל גרוגרות – מתיר

אוקיי, מה הוא אומר לאורך מתיר אני מתכוון. אוקיי.

גמי לאכך – ראוי למאכל בהמה

דיון: למה ראוי למאכל בהמה מותר?

מותר להחזיר רצועות למקומן

עניבה

קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה

אותו דבר נימת כינור שנפסקה, מותר לקשור במקדש, גם אותו דבר.

הלכות קושר ומתיר, תופר וקורע

קשר לצורך מצוה ובמקדש

Speaker 1:

הלכות מתיר

דיסקוסיה: האם יש במתיר דין של לצורך קשירה?

תולדות קושר ומתיר — הפוסל חבלים

חילוק בין שזירה ואריגה

שיעור הפוסל

תולדת מתיר — מפריד

רמ״א — קשר של אומן בזמן הזה

הלכות תופר

שיעור תפירה

המוציא חוט של תפירה

אוקיי. כן.

הלכות קורע

קורע להפסדה — מקלקל

אז אפשר לומר כך, מיישב את דעתו זה במת, ויניח יצרו זה בקורע בחמתו.

דיסקוסיה: למה הראב״ד לא חולק כאן?

הפותח בית הצוואר

תולדות תופר וקורע

מה התולדה? כן, הוא הולך לומר תולדות של תופר וקורע.

מדביק — תולדת תופר

מלאכת בונה, סותר, ומכה בפטיש

מלאכת בונה

הקדמה: בונה לעומת תופר

טוב מאוד.

אב מלאכה דבונה

עכשיו נלמד את המלאכה של בונה. מה אומר הרמב״ם בבונה? מה אב המלאכה של בונה?

המשוה פני הקרקע בבית

המשך הלכות בונה ומכה בפטיש

נותן אבן ונותן טיט

דיון: מדוע נותן הטיט שונה ממבשל?

מדוע? באמת מעניין. בונה הוא משהו אחר מ… כי בונה הוא, סתם להניח אבנים זה לא בונה. זה חייב להיות מחובר. מעניין.

בונה על גבי עליון

בונה על גבי כלים פטור

הערוך השולחן שואל קושיה טובה: אם במשכן לא בנו על הקרקע, בנו על אדנים. על האדנים הקימו קרשים.

תולדות בונה

כתוב כאן תולדות של בונה. מהן התולדות של בונה?

עושה אוהל קבוע

עושה כלי אדמה וכלי מתכות

מעניין, מדוע זה שבונה על כלי פטור, ובניית הכלי עצמו חייב, איני יודע מדוע.

מגבן את הגבינה

הכנסת יד הקורדום בתוך העין שלו

תוקע עץ בעץ

עושה נקב בלול של תרנגולים

המחזיר דלת של בור

מלאכת סותר

נלך ללמוד את המלאכה של סותר. כמו תופר וקורע יש בונה וסותר.

אב מלאכה דסותר

תולדות סותר

מלאכת מכה בפטיש

נלך ללמוד את המלאכה של מכה בפטיש.

אב מלאכה דמכה בפטיש

תולדת מכה בפטיש

כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה, הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד?

דוגמאות לגמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, לנפח לתוך כלי זכוכית, זה עושה אותו לכלי שאפשר להשתמש בו.

מה פירוש גורד? הוא מגרד, כמו… מגרד מה? איזה כלי, כן, הוא עושה אותו חלק יותר. משהו בולט קצת, לא, הוא חותך את זה.

הלכות מכה בפטיש וצידה

תולדות מכה בפטיש – דוגמאות לגמר מלאכה

המנפח בכלי זכוכית, המגרד, והעושה נקב

הרמב״ם אומר:

כיצד? אומר הוא, המנפח בכלי זכוכית – לנפח לתוך כלי זכוכית, זה עושה אותו לכלי שאפשר להשתמש בו.

והצורב כלי חרס, אפילו מקצתו – אחד יש לו כלי אבל הוא עושה, הוא מעצב אותו, אפילו רק חלק ממנו.

פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא

הרמב״ם אומר:

וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין עליו.

המפיס שחין – מלאכת הרופא

הרמב״ם אומר:

לעשות פתחים בשחין הוא פשוט לא שחין בשבת.

המסרטט על אבן והמצדד את האבן

הרמב״ם אומר:

הלוקט יבלות על בגדים

הרמב״ם אומר:

הלוקט יבלות על בגדים ביד – חייב משום מכה בפטיש. אבל מסירן דרך עסק – פטור.

המנער טלית חדשה שחורה

הרמב״ם אומר:

המנער טלית חדשה שחורה כדי להסיר הצהוב והלבן שבה כדי שתיראה נאה – חייב חטאת.

המנער טלית חדשה שחורה

עד כאן הלכות מכה בפטיש.

—

הלכות צידה – אב מלאכה

יסוד של צידה: ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר

אז כך, על אילו דברים חייבים על צידה? צידה כולם יודעים מה זה, אבל אילו דברים?

הרמב״ם אומר:

הצד דבר שדרכו לצודו – חייב.

והיא שיוציאנו ממקום שאינו משתמר למקום שהוא משתמר.

דוגמאות של חייב

או שהכניס דגים מן הים לתוך ספל של מים – דג צריך להכניס לתוך דלי מים שלו, שיש לו שם. אז הוא חייב.

דוגמאות של פטור אבל אסור

צבי וארי – דינים מיוחדים

כלל: מה זה אומר “אינו מחוסר צידה”

כל מקום שאם ירצה להגיע לחיה בשחיה אחת – קירות קרובים זה לזה

זה מעניין, כי השיעור של י״ב על י״ב קשור לכמה גבוהים הקירות. אם יש קירות גבוהים, יכול להיות גדול מאוד.

Speaker 2: אני שומע, גובה רגיל.

Speaker 1: אני לא יודע. זה סימן, לא ברור מה זה. הוא אומר סימנים כאלה.

Speaker 1: מקום שגדול מזה, מקום גדול יותר מזה, בריכה הרי היא פטורה. שני סימנים. מה עוד מחוסר צידה?

Speaker 2: כן, שני סימנים מעניינים כאלה. לא ברור מה הוא מתכוון.

דיון: מחוסר צידה וגמר מלאכה

Speaker 2: עוד לתפור, אבל את החתיכה הבאה.

Speaker 1: המלאכה צריכה להיות גמורה. אפילו כאן הוא לכאורה עדיין פטור, הוא לא אומר שזה מותר.

אילו בעלי חיים הם “מין הניצוד”

Speaker 1: עכשיו, למדנו קודם שצריך להיות דברים שהם מין הניצוד.

Speaker 2: כן, הוא אומר כך, אילו דברים הם מין הניצוד?

Speaker 2: כן? זה הפירוש “שיש להם מין צידה”, זו הדרך של בני אדם.

דיון: “לשחק בו” ומלאכה שאינה צריכה לגופה

Speaker 2: למה הרמב״ם יחזיק שזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה?

Speaker 2: בואו נדע בדיוק מה פירוש “לשחק” אצלו, מה עושה את זה צריכה לגופה? הוא רוצה לתפוס כדי שיוכל לשחק עם זה.

Speaker 1: זה באמת לא. אולי הוא מתכוון “לשחק” שהוא משחק את ה״משחק” של תפיסה?

Speaker 2: זו אותה כוונה.

Speaker 1: הוא תופס אותו והולך לשחרר אותו מיד אחר כך.

Speaker 1: אוקיי.

הצד את הישן ואת הסומא

תולדה של צידה – המשלח כלבים

הרמ״א: צייד עם כלב הוא מושב ליצים

Speaker 1: אהא. וזה מושב ליצים.

Speaker 2: אני מבין את זה. הרב דיבר על זה, כן, אני זוכר.

דיון: האם “ציד לשם כיף” מותר?

Speaker 1: לא כל כך ברור מה זה. מותר לעשות “ציד” בשביל “כיף”?

Speaker 1: אוקיי.

Speaker 2: אז כאן יש חידוש, שצייד לא צריך לעשות בעצמו, הוא יכול לעשות את זה ביחד עם הבהמה שלו, או ביחד עם משהו אחר.

שנים שעשאוה בצידה

Speaker 1: עכשיו הייתה החקירה המעניינת על שבעצם שנים שעשאוה, למה בדיוק יש כאן רודף?

Speaker 2: כן, אמת. אלה המקרים שיש, נעשים מקרים כאלה צריך לדבר על זה. אז בינתיים אני לוקח ביס.

דיון: אחד נועל את המנעול, אחד נועל את הדלת

Speaker 2: מה אם אדם נועל את המנעול, ואדם נועל את הדלת?

Speaker 1: טוב מאוד. אז זה מאוד מעניין, אבל צריך שני אנשים. זו דלת כבדה, צריך שני יהודים ישבו ליד הדלת?

Speaker 2: לא, אם אחד נועל את הדלת הוא גם חייב.

Speaker 1: כן, זה פשוט. עכשיו, אפילו באופן שצריך שני אנשים למלא את הדלת, שניהם חייבים?

Speaker 2: לא, השני חייב.

Speaker 1: ישב אחד על הפתח ולא מילאו, אבל לפני זה, מי הוא מתכוון “אחד יכול”?

Speaker 2: אה, לא היה פתח שצריך שני אנשים לשבת.

Speaker 1: לא, אם יש… נכון. אמרת שהאדם הראשון ישב שם עוד לפני שהצבי נכנס.

דיון: כשהראשון מילא והשני בא

נועל ביתו לשומרו / נכנס לו צפור תחת כנפיו

חידוש: פעם אחת קרתה הצידה, לא קורה שוב

Speaker 1: נכון.

פטורים מצידה – זקן, חיגר, חולה, קטן

Speaker 2: לא. כמו שהוא ניצוד, הוא לא יכול לרוץ אחרי.

Speaker 1: נכון.

הצד חיה ועוף שברשותו

Speaker 1: זה שואל, בהמה וחיה אולי מצודה, אז הפטור מה זה אומר ולוקח אותם מתוך מצודה?

דובר 2: אה, זה כשתופסים אותם במצודה, כלומר במלכודת?

דיון: פטור אבל אסור מדרבנן

דובר 2: אה, כתוב פטור, הוא לא רשאי. אהם, פטור.

דובר 2: אוקיי.

הצד דברים שאין במינן צידה

דובר 1: אבל רואים שיש היתר מסוים, יש דברים שמותר, לא מסתכנים לתפוס אותם.

צד מזיקין – נחשים ועקרבים

סיום פרק י״ד: דין צידת מזיקין

המשך הסברא בדין מזיקין

קושיא: למה איסור דרבנן אם זה לא צידה בכלל?

הלכה כ״ה: היתר לכפות כלי על מזיקין

זו ההלכה של דבר שמפריע, כן? זה לא מיני סכנת נפשות, אפילו סתם שזה מזיק, אסור לצוד את סוג המזיקים האלה.

—

סיום פרק י״ד והלכות שבת

עד כאן הלכות שבת פרק י״ד. כן, זה שליש מהלכות שבת. יותר משליש, לא? יש שלושים פרקים, לא?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.