הלכות שבת פרק י״א

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

הלכות שבת פרק י"א

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

הַשׁוֹחֵט חַיָּב. וְלֹא שׁוֹחִט בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַנּוֹטֵל נְשָׁמָה לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי חַיָּה וּבְהֵמָה וְעוֹף וְדָג וְשֶׁרֶץ בֵּין בִּשְׁחִיטָה אוֹ בִּנְחִירָה אוֹ בְּהַכָּאָה חַיָּב. הַחוֹנֵק אֶת הַחַי עַד שֶׁיָּמוּת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת שׁוֹחֵט. לְפִיכָךְ אִם הֶעֱלָה דָּג מִסֵּפֶל שֶׁל מַיִם וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁמֵּת חַיָּב מִשּׁוּם חוֹנֵק. וְלֹא עַד שֶׁיָּמוּת אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּבֵשׁ בּוֹ כְּסֶלַע בֵּין סְנַפִּירָיו חַיָּב שֶׁעוֹד אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת. הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְדִלְדֵּל עֵבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ חַיָּב:

רְמָשִׂים שֶׁהֵן פָּרִין וְרָבִין מִזָּכָר וּנְקֵבָה אוֹ נֶהֱוִין מִן הֶעָפָר כְּמוֹ הַפַּרְעוֹשִׁין הַהוֹרֵג אוֹתָן חַיָּב כְּהוֹרֵג בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל רְמָשִׂים שֶׁהֲוָיָתָן מִן הַגְּלָלִים וּמִן הַפֵּרוֹת שֶׁהִבְאִישׁוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן תּוֹלָעִים שֶׁל בָּשָׂר וְתוֹלָעִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקִּטְנִיּוֹת הַהוֹרְגָן פָּטוּר:

הַמְפַלֶּה כֵּלָיו בְּשַׁבָּת מוֹלֵל אֶת הַכִּנִּים וְזוֹרְקָן. וּמֻתָּר לַהֲרֹג אֶת הַכִּנִּים בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִן הַזֵּעָה:

חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵן נוֹשְׁכִין וּמְמִיתִין וַדַּאי כְּגוֹן זְבוּב שֶׁבְּמִצְרַיִם וְצִרְעָה שֶׁבְּנִינְוֵה וְעַקְרָב שֶׁבַּחֲדַיֵיב וְנָחָשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֶלֶב שׁוֹטֶה בְּכָל מָקוֹם מֻתָּר לְהָרְגָן בְּשַׁבָּת כְּשֶׁיֵּרָאוּ. וּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין אִם הָיוּ רָצִין אַחֲרָיו מֻתָּר לְהָרְגָן וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן אוֹ בּוֹרְחִין מִלְּפָנָיו אָסוּר לְהָרְגָן. וְאִם דּוֹרְסָן לְפִי תֻּמּוֹ בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ וְהוֹרְגָן מֻתָּר:

הַמַּפְשִׁיט מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְכֵן הַמְעַבֵּד מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֶחָד הַמּוֹלֵחַ וְאֶחָד הַמְעַבֵּד שֶׁהַמְּלִיחָה מִין עִבּוּד הוּא וְאֵין עִבּוּד בָּאֳכָלִין. וְכֵן הַמּוֹחֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְאֵי זֶהוּ מוֹחֵק זֶה הַמַּעֲבִיר שֵׂעָר אוֹ הַצֶּמֶר מֵעַל הָעוֹר אַחַר מִיתָה עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵי הָעוֹר:

הַמְפָרֵק דּוּכְסוּסְטוּס מֵעַל הַקְּלָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַפְשִׁיט וְחַיָּב. (הַמְפָרֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב). הַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר בְּרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה אוֹ הַמְרַכְּכוֹ בְּיָדוֹ וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַצְעָנִין עוֹשִׂין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַבֵּד וְחַיָּב. הַמּוֹרֵט נוֹצָה מִן הָאֶבְרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. וְכֵן הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה כָּל שֶׁהוּא אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵיהֶם חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק. וְכֵן הַשָּׁף בְּיָדוֹ עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ בֵּין הָעַמּוּדִים חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק:

הַמְחַתֵּךְ מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ וְיַחְתֹּךְ בְּכַוָּנָה שֶׁהִיא מְלָאכָה. אֲבָל אִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד אוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְמִדָּתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק אוֹ כִּמְשַׂחֵק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַקּוֹטֵם אֶת הַכָּנָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְחַתֵּךְ וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגָרֵד רָאשֵׁי כְּלוּנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁיַּחְתֹּךְ חָרַשׁ עֵץ מִן הָעֵצִים אוֹ חָרַשׁ מַתֶּכֶת מִן הַמַּתָּכוֹת חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַנּוֹטֵל קֵיסָם שֶׁל עֵץ מִלְּפָנָיו וּקְטָמוֹ לַחְצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו אוֹ לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת חַיָּב:

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה כְּגוֹן תֶּבֶן וַעֲשָׂבִים לַחִים וְהוּצִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לִקְטֹם אוֹתָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תִּקּוּן כֵּלִים. וּמֻתָּר לִקְטֹם עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן קָשִׁים וִיבֵשִׁין. וּמְפַשֵּׁחַ מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ גָּדוֹל בֵּין שֶׁפָּשַׁח עֵץ קָטָן:

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הַמּוֹחֵק כְּתָב עַל מְנָת לִכְתֹּב בִּמְקוֹם הַמַּחַק שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב. הכּוֹתֵב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם פָּטוּר. מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתַּיִם חַיָּב. כָּתַב אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִים בָּהּ אֶת הַסֵּפֶר חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל מְנָת לְקַלְקֵל הָעוֹר חַיָּב שֶׁאֵין חִיּוּבוֹ עַל מְקוֹם הַכְּתָב אֶלָּא עַל הַכְּתָב. אֲבָל הַמּוֹחֵק עַל מְנָת לְקַלְקֵל פָּטוּר. נָפְלָה דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סֵפֶר וּמָחַק אוֹתָהּ. נָפְלָה שַׁעֲוָה עַל גַּבֵּי הַפִּנְקָס וּמָחַק אוֹתָהּ. אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת חַיָּב:

הַכּוֹתֵב אוֹת כְּפוּלָה פַּעֲמַיִם וְהוּא שֵׁם אֶחָד כְּמוֹ דָּד תֵּת גַּג רָר שָׂשׂ סָס חָח חַיָּב. וְהַכּוֹתֵב בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן חַיָּב וַאֲפִלּוּ מִשְּׁנֵי סִימָנִיּוֹת:

יא

הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב אוֹ כְּתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב וְהַמִּתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיִנִּי"ן וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת וְהַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת בָּאָרֶץ וְאוֹת אַחַת בַּקּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה אוֹ שֶׁכָּתַב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְאֵינָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה פָּטוּר. כְּתָבָן בִּשְׁנֵי כָּתְלֵי זָוִית אוֹ בִּשְׁנֵי דַּפֵּי פִּנְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה חַיָּב:

יב

לָקַח גְּוִיל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכָתַב עָלָיו אוֹת אַחַת בִּמְדִינָה זוֹ וְהָלַךְ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת בִּמְגִלָּה אַחֶרֶת חַיָּב. שֶׁבִּזְמַן שֶׁמְּקָרְבָן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מְחֻסָּרִין מַעֲשֶׂה לִקְרִיבָתָן:

יג

הַכּוֹתֵב אוֹת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִים מִמֶּנָּה תֵּבָה שְׁלֵמָה פָּטוּר. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁכָּתַב מ' וְהַכּל קוֹרִין אוֹתָהּ מַעֲשֵׂר. אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ בְּמָקוֹם מִנְיָן שֶׁהֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אַרְבָּעִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמַּגִּיהַּ אוֹת אַחַת וְעָשָׂה אוֹתָהּ שְׁתַּיִם כְּגוֹן שֶׁחִלֵּק גַּג הַחֵי"ת וְנַעֲשֵׂית שְׁנֵי זַיִנִּי"ן חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יד

הַכּוֹתֵב בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹ לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ פָּטוּר. אִטֵּר שֶׁכָּתַב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא לוֹ כִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. וְהַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו בְּשָׁוֶה וְכָתַב בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ חַיָּב. קָטָן אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְגָדוֹל אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב חַיָּב. גָּדוֹל אוֹחֵז בְּקֻלְמוֹס וְקָטָן אוֹחֵז בְּיָדוֹ וְכוֹתֵב פָּטוּר:

טו

אֵין הַכּוֹתֵב חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָרוֹשֵׁם וְעוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְשָׁחוֹר וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְיִכְתֹּב עַל דָּבָר שֶׁמִּתְקַיֵּם הַכְּתָב עָלָיו כְּגוֹן עוֹר וּקְלָף וּנְיָר וְעֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל הַכּוֹתֵב בְּדָבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. אוֹ שֶׁכָּתַב בִּדְיוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל עֲלֵי יְרָקוֹת וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד פָּטוּר. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתֹּב בְּדָבָר הָעוֹמֵד עַל דָּבָר הָעוֹמֵד. וְכֵן אֵין הַמּוֹחֵק חַיָּב עַד שֶׁיִּמְחֹק כְּתָב הָעוֹמֵד מֵעַל דָּבָר הָעוֹמֵד:

טז

הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹר אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִימוּת בְּשָׂרוֹ מַעֲבֶרֶת הַכְּתָב לְאַחַר זְמַן הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִכְתָב שֶׁנִּמְחַק. אֲבָל הַמְשָׂרֵט עַל בְּשָׂרוֹ צוּרַת כְּתָב פָּטוּר. הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב פָּטוּר. הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִקְרָא חַיָּב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק. הֶעֱבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ וְסִקְרָא עַל גַּבֵּי סִקְרָא אוֹ סִקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ פָּטוּר:

יז

רוֹשֵׁם תּוֹלֶדֶת כּוֹתֵב הוּא. כֵּיצַד. הָרוֹשֵׁם רְשָׁמִים וְצוּרוֹת בְּכֹתֶל וּבְשָׁשַׁר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּיָּרִין רוֹשְׁמִים הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם כּוֹתֵב. וְכֵן הַמּוֹחֵק אֶת הָרִשּׁוּם לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. הַמְשַׂרְטֵט כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת תַּחַת אוֹתוֹ שִׂרְטוּט חַיָּב. חָרָשֵׁי הָעֵצִים שֶׁמַּעֲבִירִין חוּט שֶׁל סִקְרָא עַל גַּבֵּי הַקּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּנְסֹר בְּשָׁוֶה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְשַׂרְטֵט. וְכֵן הַגַּבָּלִים שֶׁעוֹשִׂים כֵּן בַּאֲבָנִים כְּדֵי שֶׁיְּפַצֵּל הָאֶבֶן בְּשָׁוֶה. וְאֶחָד הַמְשַׂרְטֵט בְּצֶבַע אוֹ בְּלֹא צֶבַע הֲרֵי זֶה חַיָּב:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א

כללי הקדמה – דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת

דער רמב״ם׳ס סטרוקטור פון ל״ט מלאכות

דער רמב״ם לייגט אין די ערשטע פרקים נאר די דאורייתא-מלאכות פון אלע ל״ט מלאכות, און שפּעטער (אין עטלעכע נאכפאלגנדע פרקים) ברענגט ער די שבותים (דרבנן׳ס) פון אלע ל״ט מלאכות.

פּשט: דער רמב״ם טיילט אויף: ערשט אלע דאורייתא׳ס, דערנאך אלע דרבנן׳ס – אנשטאט צו ארגאניזירן לויט פּראקטישע קאטעגאריעס (ווי „טיפּול בבעלי חיים”, „טיפּול בחולה” וכדומה, ווי אנדערע פּוסקים טוען).

חידושים און הסברות:

1. פארוואס דער רמב״ם סדר׳ט נישט פּראקטיש: דער רמב״ם גיט די זעלבע אטענשאן צו הלכות שפחה חרופה אדער הלכות בית הבחירה ווי צו הלכות שבת. ער איז נישט דא אלס א „פּראקטישער גייד” – ער איז דא צו מקיים זיין מצוות תלמוד תורה, וואס באדייט צו קאווערן אלע שטחים אין כל התורה כולה.

2. תלמוד תורה vs. הלכה למעשה: ס׳איז א חילוק צווישן צוויי צוגאנגען: (א) לערנען הלכות שבת כדי מען זאל נישט מחלל שבת זיין (דער פּראקטישער צוגאנג), (ב) לערנען כל התורה כולה אלס א מצוות תלמוד תורה (דער רמב״ם׳ס צוגאנג). דער רמב״ם אין זיין הקדמה דערמאנט נישט אז די פּראבלעם איז אז מ׳איז מחלל שבת – ער רעדט נאר אז מ׳קען נישט מקיים זיין תלמוד תורה, מ׳קען נישט וויסן פון די גמרא וואס די דין איז. דאס איז א מער „טעאָרעטישע” פּראבלעם, נישט א פּראקטישע.

3. קאנטראסט מיט דער משנה ברורה / יערות דבש: דער משנה ברורה ברענגט דעם יערות דבש אז איינער וואס קען נישט הלכות שבת איז פון די „שוכחי התורה” – ווייל ער איז עובר יעדע שבת דאורייתא׳ס (בורר, וכדומה) וואס ס׳איז נישט עולה על הדעת פון מענטשן אז ס׳איז שאלות. דער רמב״ם׳ס הקדמה רעדט אבער נישט אין דעם טאָן.

4. דער שולחן ערוך הרב׳ס טענה קעגן לערנען רמב״ם אלס תלמוד תורה: דער שולחן ערוך הרב טענה׳ט אז מ׳איז נישט יוצא תלמוד תורה פון לערנען דעם רמב״ם, ווייל דער רמב״ם ברענגט נישט די טעמים און מקורות, נאר די הכרעה. ממילא קען מען נישט פּסק׳ענען פון דעם רמב״ם. דער רמב״ם אליין איז אבער נישט מסכים – ער האט געשריבן זיין ספר מיט דער כוונה אז דאס איז גענוג פאר תלמוד תורה. רבי ירוחם מאיר זאגט אז דער שולחן ערוך הרב רעדט זיך איין מ׳לערנט דעם רמב״ם אָן צו קוקן אין כסף משנה – אבער דער רוב לערנט יא מיט כסף משנה (וואס איז בערך דער בית יוסף).

5. דער רמב״ם׳ס שיטה אין תלמוד תורה: קודם זאל א מענטש ענדיגן כל התורה כולה – א ברייטע בליק איבער אלע שטחים – און נאכדעם קען מען זיך אריינלייגן מער אין זאכן וואס זענען מער אָפט נוגע למעשה.

—

הלכה: שוחט – אב מלאכה

„השוחט – חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודגים ושרצים… בין בשחיטה בין בנחירה בין בהכאה – חייב.”

פּשט: שוחט איז איינע פון די ל״ט אבות מלאכות. דער עיקר פון די מלאכה איז נישט דווקא שחיטה כהלכתה (מיט א מעסער אויפן צוואר), נאר נטילת נשמה – אוועקנעמען דעם לעבן פון א בעל חי. ממילא, סיי וועלכע אופן וואס מ׳הרג׳עט – שחיטה, נחירה (אויפהאקן דעם קאָפּ נישט לויט הלכות שחיטה), הכאה (שלאָגן) – איז מען חייב.

חידושים און הסברות:

1. נטילת נשמה איז דער עיקר, נישט הוצאת דם: די גמרא פרעגט וואס איז דער עיקר פון שוחט – צו ס׳איז די בלוט (הוצאת דם) אדער נטילת נשמה, און מסקנא איז „משום נטילת נשמה”. דערפאר, אפילו אויב ס׳איז נישטא קיין בלוט, איז מען חייב, ווייל דער ענין המלאכה איז דער פועל יוצא – אז דער בעל חי שטארבט.

2. „מלאכה דאכלעך” – דער פועל יוצא איז דער עיקר: ביי שוחט איז דער ענין נישט די מעשה (שפּריצן בלוט, שניידן), נאר דער רעזולטאט – נטילת נשמה. דאס איז „מעניין מלאכה דאכלעך” – מ׳קוקט אויף דעם תוצאה.

3. פארוואס דער רמב״ם ברענגט נישט „צובע”: די גמרא זאגט אז ביי שוחט איז מען אויך חייב משום צובע (פארבן מיט בלוט), אבער דער רמב״ם ברענגט דאס נישט דא. מ׳דארף פארשטיין פארוואס, אבער דער רמב״ם ברענגט דעם עיקר – אז שוחט איז אן אב מלאכה וואס מיינט נטילת נשמה.

—

הלכה: חונק – תולדה פון שוחט

„החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”

פּשט: איינער וואס טשאָוקט (חונק) א בעל חי ביז ער שטארבט, איז דאס א תולדה פון שוחט, נישט אן אב מלאכה.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס חונק איז א תולדה און נישט אן אב: ביי שוחט איז די „צורה” פון דער מלאכה – הרג׳ענען דורך עפּעס ענליך צו שחיטה (שניידן, שלאָגן ביז בלוט קומט, הוצאת דם). חונק אבער הרג׳עט דורך אן אנדערע וועג – נעמען אוועק אָקסידזשען, אָן בלוט. דער פועל יוצא (נטילת נשמה) איז דער זעלבער, אבער די צורה איז אנדערש. דערפאר איז עס א תולדה.

2. דער חילוק צווישן אב און תולדה ביי שוחט: אלע אופנים וואס האבן ענליכקייט צו שחיטה אין צורה (שניידן, שלאָגן מיט בלוט) זענען אלע אונטער דעם אב מלאכה. אבער ווען דער פועל יוצא (נטילת נשמה) קומט דורך אן אנדערע צורה (ווי חנק), איז עס א תולדה.

3. חונק איז נישט דווקא – עס שליסט איין אלע ענליכע וועגן: דער רמב״ם מיינט נישט דווקא חונק, נאר סיי וועלכע וועג וואס הרג׳עט אָן די צורה פון שחיטה – למשל, געבן מעדיצין אז ער זאל שטארבן, פארגיפטן, וכדומה. אלעס וואס „האט נישט די צורה פון מוציא זיין דם” איז א תולדה פון שוחט.

4. דג (פיש): דער רמב״ם רעכנט אויס דג (פיש) – ביי פיש, די נאטירלעכע וועג וויאזוי מ׳הרג׳עט זיי איז דורך ארויסנעמען פון וואסער (וואס איז ענליך צו חונק – נעמען אוועק אָקסידזשען), נישט דורך שחיטה. דאס פּאסט צו דער כלל אז דער עיקר איז נטילת נשמה, סיי וועלכע אופן.

—

הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)

דער רמב״ם זאגט: „לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – איז חייב משום חונק, ווייל חיותו איז אין וואסער.

פּשט: ווען מען נעמט ארויס א פיש פון וואסער און מען לאזט אים ליגן ביז ער שטארבט, איז דאס א תולדה פון שוחט – ספּעציפיש חונק (דערשטיקן). אזוי ווי א מענטש לעבט פון לופט, לעבט א פיש פון וואסער; ארויסנעמען פון זיין לעבנס-עלעמענט איז ווי דערשטיקן.

חידושים:

– דער חידוש אז עס הייסט חונק און נישט בלויז „גורם”: מען וואלט געקענט טענה׳ן אז דער מענטש טוט נישט אקטיוו הרג׳ענען – ער נעמט נאר ארויס דעם פיש, און דער פיש שטארבט אליין אפּאר מינוט שפּעטער. דאס וואלט געווען א „גורם” (אינדירעקטע סיבה) און נישט א מעשה שוחט. קומט דער רמב״ם און זאגט אז נאך אלץ הייסט עס חונק – עס איז א דירעקטע נטילת נשמה, ווייל דאס ארויסנעמען פון וואסער איז גופא דער אקט פון דערשטיקן.

—

שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו

דער רמב״ם זאגט: ער ווערט חייב „כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו” – ווען עס ווערט טרוקן א שטח אזוי גרויס ווי א סלע (מטבע) ביים ערייע פון די סנפירים (פלאסן/פינס).

פּשט: מען איז נישט חייב ווען מען נעמט ארויס דעם פיש, נאר ווען ער איז שוין גענוג לאנג אינדרויסן אז ער קען שוין נישט סורווייוון. דער סימן דערפאר איז ווען ביי די סנפירים (פינס) ווערט טרוקן א פלעק אזוי גרויס ווי א סלע-מטבע.

חידושים:

– דער שיעור באווייזט אז „שאינו יכול לחיות” – פון דעם פּונקט און ווייטער קען דער פיש שוין נישט צוריקקומען צום לעבן, אפילו אויב די גסיסה (שטארב-פּראצעס) דויערט נאך אביסל. דער רמב״ם זאגט בפירוש „שאינו יכול לחיות”.

– נפקא מינה פון דעם שיעור: (1) אויב א צווייטער מענטש קומט און הרג׳עט דעם פיש פאר דעם שיעור – ווער איז דער הורג? (2) אויב איינער האט ארויסגענומען דעם פיש מיט כוונה אים צוריקצולייגן אין וואסער און האט פארגעסן – דארף מען וויסן ביי וועלכן פּונקט ער איז שוין חייב. (3) אויב מען פרעגט: ווער זאגט אז דער פיש קען נישט צוריק לעבן? – ענטפערט דער רמב״ם אז דער שיעור פון „כסלע אצל סנפיריו” דעפינירט דעם פּונקט פון „שאינו יכול לחיות”.

—

הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

דער רמב״ם זאגט: „השוחט ידו למעי בהמה ודלדל” – איינער וואס שטעקט אריין זיין האנט אין א טראכטיגע בהמה און דלדל (באוועגט/רוקט אראפּ) דעם עובר, אז דער עובר קען מער נישט לעבן מיט דער מוטער – חייב.

פּשט: ער איז חייב משום שוחט (נטילת נשמה), ווייל דער עובר איז א בעל חי מיט נטירות נשמה (א לעבעדיגע נשמה), און דורך דעם דלדול האט ער אים אפּגעטרענט פון זיין לעבנס-קוואל.

חידושים:

– דער עובר הייסט א בעל חי לענין שבת: אפילו ער איז נאך נישט געבוירן, איז ער א בעל חי וואס האט נטירות נשמה, און הרג׳ענען אים איז חייב משום שוחט.

– חילוק צווישן שבת און רציחה (דיני נפשות): ביי רציחה פון א מענטש איז דא א דין אז ביז דרייסיג טעג איז דער נייגעבוירענער א ספק נפל, און מען איז נישט חייב מיתה אויפ׳ן רוצח. אבער ביי שבת, ביי א בהמה׳ס עובר, איז נישט דא דער ספק – ער הייסט א בעל חי און מען איז חייב אויף שוחט. דאס איז א חידוש אז דער גדר פון „בעל חי” לענין מלאכת שוחט בשבת איז ברייטער ווי דער גדר פון רציחה ביי מענטשן.

—

הלכה: וועלכע סארט בעלי חיים האבן דין נטילת נשמה

דער רמב״ם זאגט: בעלי חיים „שפרין ורבין מזכר ונקבה” (וואס פארמערן זיך פון זכר און נקבה), „או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” (אדער ווערן באשאפן פון ערד ווי פרעושים) – „ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה”.

פּשט: אויף אזעלכע בעלי חיים איז מען חייב משום שוחט, ווייל זיי זענען אמת׳דיגע בעלי חיים מיט נטילת נשמה – אפילו אויב זיי זענען גאר קליין.

חידושים:

– דער רמב״ם ענטפערט א שאלה צו א גרויסער בעל חי (עלעפאנט) האט מער חיות ווי א קליינער (פליגער): ניין – דער עלעפאנט און דער פליגער האבן די זעלבע חיות לענין שבת. סייז מאכט נישט אויס; וואס מאכט אויס איז צו ער איז א „רעגולערער בעל חי” וואס ווערט באשאפן אויף א נאטירלעכן וועג.

– פרעוש (פלוי) – א ספּעציעלער פאל: דער רמב״ם זאגט אז פרעושים ווערן באשאפן „מן העפר” (פון ערד), און נאך אלץ איז מען חייב אויף הרג׳ענען זיי. דאס איז א חידוש – ווייל מען וואלט געמיינט אז נאר זכר-ונקבה-באשאפענע בעלי חיים זאלן חשוב זיין.

– דער חילוק אין דעם רמב״ם: עפר איז א „נארמאלע” נאטירלעכע מקור – עס איז א לעגיטימער וועג ווי נעטשער באשאפט בעלי חיים. דערפאר זענען פרעושים (פון עפר) חשוב ווי רעגולערע בעלי חיים. אבער גללים, פארשימלטע פירות, טיט – דאס זענען נישט-נארמאלע מקורות, און וואס קומט פון דארטן הייסט נישט א ריכטיגער בעל חי.

– הערה: דער פרעוש אין דער גמרא (שבת דף ק״ז) איז נישט דאס זעלבע ווי כינה (לייז). אין נדה (דף י״ח?) ווערט אויסגעטייטשט אז פרעוש איז א סארט פליגער/פליג וואס קומט פון עפר.

—

הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור

דער רמב״ם זאגט: „שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו, מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר – ההורגן פטור.”

פּשט: שרצים וואס קומען פון גללים, פארשימלטע פירות, טיט, אדער פארווערעמטע פירות (ווי תולעים אין פלייש אדער אין קטניות) – דער וואס הרג׳עט זיי איז פטור (אבל אסור מדרבנן), ווייל חז״ל זאגן אז זיי הייסן נישט אמת׳דיגע בעלי חיים.

חידושים:

– פטור אבל אסור: דער רמב״ם זאגט „פטור” – דאס מיינט פטור מדאורייתא אבער אסור מדרבנן. מען טאר נישט הרג׳ענען אזעלכע שרצים בשבת, אבער מען איז נישט חייב קרבן חטאת דערויף.

– דער יסוד: אזעלכע באשעפענישן ווערן נישט באשאפן דורך דעם נארמאלן נאטירלעכן פּראצעס (נישט פון זכר ונקבה, נישט פון עפר), נאר פון פארדארבענע/פארשימלטע מאטעריאלן – דערפאר פעלט זיי דער סטאטוס פון א ריכטיגער בעל חי.

– [דיגרעסיע: תורה און סייענס] – אין מציאות ווייסן מיר נישט פון קיין ספּאנטאנע באשאפונג פון בעלי חיים פון ערד אדער פון פארשימלטע פירות. דאס איז א באקאנטע שאלה פון תורה און סייענס. דער ספר הברית רעדט וועגן דעם, אבער „אין כאן המקום להאריך.”

—

הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק

דער רמב״ם זאגט: „המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”

פּשט: איינער וואס רייניגט זיין וועש (כלים/קליידער) אין שבת פון לייז (כינים) – מעג ער כאפּן די כינה, אביסל צוקוועטשן (מולל), און אוועקווארפן. ער זאל אבער נישט ממש הרג׳ענען.

חידושים:

– וואס מיינט „מפלה”? דאס ווארט „מפלה” (פון לפלות) מיינט דורכזוכן/רייניגן. עס איז איינע פון די זעלטענע ווערטער אין דער משנה-שפּראך.

– „מולל” – נישט ממש הרג׳ענען: דער רמב״ם זאגט מען זאל „מולל” (צוקוועטשן) און אוועקווארפן, אבער נישט ממש הרג׳ענען. דאס איז ווייל ביי „מולל” איז נאר א ספק צו דער בעל חי שטארבט פון דעם – עס איז נישט א זיכערע נטילת נשמה.

—

הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת

דער רמב״ם זאגט (אין דער נעקסטער הלכה): „מותר להרוג את הכנה בשבת” – מען מעג הרג׳ענען כינים אין שבת.

פּשט: כינים (לייז) קומען פון זיעה פון מענטשן, נישט פון זכר ונקבה – דערפאר זענען זיי נישט חשוב ווי א ריכטיגער בעל חי, און מען מעג זיי הרג׳ענען.

חידושים:

– סתירה צווישן די צוויי הלכות: אין דער ערשטער הלכה שטייט „מולל וזורקה” (נאר צוקוועטשן, נישט הרג׳ענען), און אין דער צווייטער הלכה שטייט „מותר להרוג” (מעג ממש הרג׳ענען). וויאזוי שטימט דאס?

– תירוץ פון שלחן ערוך הרב: דער חילוק איז צווישן צוויי סיטואציעס:

– „מפלה כליו” – ווען איינער איז עוסק אין רייניגן זיין וועש, קען ער טרעפן פארשידענע מינים – כינים (וואס מעג מען), אבער אויך פרעושים (וואס טאר מען נישט). דערפאר האבן חז״ל געזאגט מען זאל זיך נישט יאגן צו הרג׳ענען בעת „מפלה כליו” – נאר „מולל וזורק” – כדי ער זאל נישט קומען צו הרג׳ענען עפּעס וואס איז אסור (א פרעוש אדער אנדערע שרצים).

– „הורג כינה” – ווען ער איז נישט עוסק אין „מפלה כליו”, נאר ער טרעפט א כינה בפני עצמה, און ער ווייסט אז עס איז א כינה – איז נישט דא די גזירה, און מעג מען עס הרג׳ענען לכתחילה.

– נאך א חילוק – „פטור” ביי שרצים vs. „מותר” ביי כינים: ביי שרצים פון פירות האט דער רמב״ם געזאגט „פטור” (אבל אסור מדרבנן). ביי כינים זאגט ער „מותר” – לכתחילה מותר. דער חילוק: כינים מאכן צער פאר׳ן מענטש (קראצעניש, אומבאקוועמלעכקייט), דערפאר האבן חז״ל נישט גוזר געווען אויף כינים. אויף אנדערע שרצים (וואס מאכן נישט צער) האבן זיי יא גוזר געווען.

—

הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מעג מען הרג׳ענען

דער רמב״ם זאגט: „עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת. חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן.”

פּשט: דער רמב״ם ברענגט א ליסטע פון ספּעציפישע מסוכנ׳דיגע בעלי חיים וואס זייער ביס הרג׳עט זיכער. ביי אזעלכע מינים מעג מען זיי הרג׳ענען בשבת ווען מען זעט זיי, אפילו מ׳ווייסט נישט פאר זיכער אז זיי גייען יעצט בייסן – ווייל הואיל אויב זיי בייסן איז עס ודאי מיתה, איז עס א ספק פיקוח נפש, און ספק פיקוח נפש דוחה שבת.

חידושים:

– דער חילוק צווישן „ודאי ממיתים” און „שאר מזיקים”: דער רמב״ם מאכט א קלארע חלוקה צווישן צוויי קאטעגאריעס. ביי חיות וואס זייער ביס הרג׳עט ודאי – מעג מען הרג׳ענען בלויז ווייל מען זעט זיי, אפילו זיי לויפן נישט נאך דעם מענטש. דאס איז ווייל בלויז זייער אנוועזנהייט שאפט א ספק פיקוח נפש. אבער ביי „שאר מזיקים” – חיות וואס קענען אמאל הרג׳ענען אבער נישט ודאי – איז דער דין אנדערש.

—

הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

דער רמב״ם זאגט: „אבל שאר כל המזיקין – אם היו רצין אחריו, מותר להרוג. ואם יושב במקומו [אדער בורחים ממנו], אסור. ואם דורסן לפי תומן – מותר.”

פּשט: ביי אנדערע מזיקים וואס זענען נישט אויף דער ליסטע פון „ודאי ממיתים”: אויב זיי לויפן נאך דעם מענטש – מעג מען זיי הרג׳ענען, ווייל דאס איז שוין קרוב צו פיקוח נפש. אויב זיי זיצן אויף זייער פלאץ אדער אנטלויפן פון מענטשן – טאר מען נישט, ווייל זיי שטעלן נישט פאר קיין סכנה. אבער אויב מען „דורסן לפי תומן” – דאס הייסט, מען טרעט אויף זיי כביכול בתמימות – איז מותר.

חידושים:

– דער לעוועל פון ספק פיקוח נפש: לכאורה איז אלעס ספק פיקוח נפש – אפילו א מזיק וואס „יושב במקומו” קען אמאל הרג׳ענען! פארוואס זאגן די חכמים אז מ׳טאר נישט? דער מגיד משנה מוטשעט זיך מיט דעם. דער תירוץ איז אז עס איז דא לעוועלס פון סכנה: ביי „שאר מזיקים” וואס זיצן אויף זייער פלאץ איז דער ספק פיקוח נפש אזוי ווייט אז די חכמים האבן נישט מתיר געווען. נאר ווען זיי לויפן נאך דעם מענטש ווערט דער ספק פיקוח נפש שטארק גענוג אז מ׳מעג.

– דער איסור ביי „יושב במקומו” – מדאורייתא אדער מדרבנן? מדאורייתא איז עס מסתמא מותר (ווייל ס׳איז דאך נטילת נשמה אן א שיעור, אדער ווייל ס׳איז א ספק פיקוח נפש), אבער מדרבנן האבן חכמים אסור געמאכט ביי אזא ווייטן ספק.

– דער גרויסער דיון: וואס מיינט „דורסן לפי תומן”? דאס איז דער צענטראלער חידוש-דיון. עס ווערן אויפגעברענגט מערערע פשטים:

– פשט 1 (אן ערשטע סברא, וואס ווערט אפגעווארפן): „דורסן לפי תומן” מיינט אז דער מענטש גייט אין א פלאץ וואו ס׳איז דא מזיקים אויפ׳ן באדן, און ער טרעט זיי אן בשוגג, נישט מכוון – א דבר שאינו מתכוון. דאס ווערט אפגעווארפן ווייל דער רמב״ם רעדט דא נישט פון הלכות מתכוון/אינו מתכוון, נאר פון הלכות פיקוח נפש.

– פשט 2 (דער בעסטער פשט): דער מענטש זוכט דעם מזיק צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען. ער שטויסט אים, ער ראנגלט זיך מיט אים, און אויב דער מזיק שטארבט דערפון – איז עס מותר, ווייל ער האט נישט געזוכט צו הרג׳ענען נאר זיך צו באשיצן. דאס איז אזויווי א דבר שאינו מתכוון – ער מיינט צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען. „לפי תומו” מיינט דא אז ער האט עס געטאן בתמימות, נישט מיט כוונה צו הרג׳ענען.

– פשט 3 (רש״י׳ס שיטה, לויט דער מגיד משנה): „דורסן לפי תומן” מיינט אז ער מיינט עס טאקע צו הרג׳ענען, אבער ער מאכט זיך אז עס איז בתמימות – ער טוט עס מיט ערמה (א טריק). „לפי תומו” מיינט נישט אמת׳דיגע תמימות, נאר כאילו תמימות. דער היתר איז בעצם פיקוח נפש – די חכמים האבן נישט געוואלט אז מען זאל בפירוש נאכלויפן און הרג׳ענען אזא מזיק וואס איז נישט ודאי מסוכן, אבער זיי האבן יא געלאזט אויף אן אופן וואס זעט אויס ווי תמימות.

– קשיא אויף פשט 3: דאס שטימט נישט מיט דעם לשון „לפי תומו” – ווייל „תומו” מיינט תמימות, און אויב ער מיינט עס טאקע צו הרג׳ענען איז דאס פונקט פארקערט פון תמימות, עס איז ערמה.

– דער רמב״ן׳ס שיטה: דער רמב״ן לערנט אין דער גמרא אז „דורסן לפי תומן” מיינט טאקע אז ער שטויסט אים און ראנגלט זיך מיט אים צו פארטרייבן, און אויב ער שטארבט – איז מותר.

– דער מסקנא: „לפי תומו” מיינט אז דער מענטש זוכט זיך צו באשיצן און דעם מזיק צו פארטרייבן, נישט ספּעציפיש צו הרג׳ענען. ער שטויסט אים, ער ראנגלט זיך מיט אים, און אויב דער מזיק שטארבט דערפון – מעג מען, ווייל ער האט נישט מכוון געווען צו הרג׳ענען. ער דארף נישט מורא האבן אז אפשר גייט ער אים הרג׳ענען – ווי לאנג ער מיינט זיך צו באשיצן, מעג ער זיך פייטן מיט דעם מזיק.

—

הלכה: מפשיט – אראפשינדן די הויט

דער רמב״ם זאגט: „המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

פּשט: נאכדעם וואס מ׳האט גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, קומט די מלאכה פון מפשיט – אראפשינדן די הויט פון דעם בעל חי. דער שיעור (מינימום עמאונט) פאר חיוב איז „כדי לעשות קמיע” – גענוג הויט צו מאכן א קמיע (אן אמולעט).

חידושים:

– דער שיעור „כדי לעשות קמיע” גילט פאר אלע עור-מלאכות: דער שיעור פון „כדי לעשות קמיע” גילט נישט נאר פאר מפשיט, נאר אויך פאר מעבד און אנדערע מלאכות וואס האבן צו טאן מיט עור.

– „כדי” אלס שיעור-ווארט: דאס ווארט „כדי” אין אזעלכע הלכות מיינט „דער שיעור פון” – דאס הייסט, גענוג צו מאכן א קמיע. דאס איז א שפּראך-נוסח וואס חזר׳ט זיך אין אסאך הלכות.

– נאר ווען ער וויל די הויט: דער רמב״ם מיינט ווען ער שינדט אפ די הויט ווייל ער וויל די הויט. אויב ער שינדט אפ די הויט ווייל ער וויל דאס פלייש (נישט די הויט), איז דאס אן אנדער דין.

—

[דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות – פארוואס נישט מבשל נאך שוחט?]

נאכדעם וואס מ׳האט שוין גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, פארוואס גייט דער רמב״ם נישט גלייך צו מבשל (קאכן דאס פלייש)? דער ענטפער איז אז די ל״ט מלאכות שטאמען פון מלאכת המשכן, נישט פון מלאכת הקרבנות. אין משכן האט מען נישט געגעסן פלייש – מ׳האט געדארפט די עורות (הויטן) פאר די יריעות פון משכן (עורות אילים מאדמים). דעריבער גייט דער סדר פון שוחט צו מפשיט (אראפשינדן די הויט) – ווייל דאס איז דער סדר פון ווי מ׳האט געארבעט מיט די בהמות אין משכן.

נאך חידושים אין דער דיגרעסיע:

– אופה אין דער סדר: עס ווערט באמערקט אז „אופה” (באקן) שטייט אין דער סדר פון דער משנה, אבער דאס שטימט נישט מיט דער סדר פון מלאכת המשכן. די סדר פון דער משנה איז אן אנדערע סברא ווי די סדר פון מלאכת המשכן.

– כתיבה אין משכן: עס ווערט דיסקוטירט וואס כתיבה האט צו טאן מיט משכן – די גמרא רעדט פון סימנים וואס מ׳האט געשריבן אויף די קרשים (ברעטער) פון משכן, צו וויסן וואס צו לייגן לעבן וואס.

– אופה = מבשל: פון חסידות האט מען געלערנט אז אופה איז בעצם די זעלבע מלאכה ווי מבשל, נאר ס׳שטייט אופה ווייל ס׳רעדט פון פת (ברויט), וואס איז „מן אופה.”

—

הלכה: תולדות פון מפשיט – דוכסוסטוס

דער רמב״ם זאגט: אז ווער ס׳צעטיילט די הויט – צעשיידט דעם דוכסוסטוס פון דעם קלף – „הרי זה תולדה דמפשיט וחייב.”

פּשט: נאכדעם וואס מ׳שינדט אפּ די הויט פון דער בהמה, קען מען די דיקע הויט צעטיילן אין לעיערס. איינע פון זיי הייסט דוכסוסטוס (די זייט דערנענטער צו דער פלייש) און די אנדערע הייסט קלף. דאס צעטיילן פון די הויט אין צוויי איז א תולדה פון מפשיט.

חידושים:

– פאראלעל צו הלכות ספר תורה: ווער ס׳האט מיטגעהאלטן דעם שיעור אין הלכות ספר תורה ווייסט שוין וואס דוכסוסטוס איז – פון דער הויט קען מען מאכן דריי סארטן פארמאט (דוכסוסטוס, קלף, געוויל).

– די אב פון מפשיט איז אפּשינדן הויט פון פלייש; די תולדה איז צעטיילן די הויט אליין – ביידע זענען א מין „אפּטרענען” איין שיכט פון דער אנדערער.

—

הלכה: מעבד – שיעור און גדר המלאכה

דער רמב״ם זאגט: „המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

פּשט: די מלאכה פון מעבד (אויסארבעטן הויט/לעדער) האט א שיעור פון „כדי לעשות קמיע” – גענוג עור אז מ׳זאל קענען מאכן א קמיע דערפון. דאס איז דער מינימום שיעור כדי מ׳זאל זיך מחייב זיין.

חידושים און הסברות:

– שיעור כדי לעשות קמיע גילט פאר אלע עור-מלאכות: דער שיעור „כדי לעשות קמיע” איז נישט נאר פאר מעבד, נאר פאר אלע מלאכות וואס שייכן צו עור – מפשיט, מעבד, און מוחק – אלע האבן דעם זעלבן שיעור.

– וויפיל איז „כדי לעשות קמיע”? דאס איז נישט פּונקטליך באשטימט אין דער סוגיא דא. א קמיע קען זיין מיט איין אות אדער צוויי אותיות – „מ׳דארף פרעגן די בעלי אומנות וואס מאכן קמיעות.” דער שיעור איז אלזא א פּראקטישער שיעור וואס ווענדט זיך אין דער מציאות.

– [דיגרעסיע: וואס מיינט „כדי” אין לשון חכמים?] עס איז געווען א שפּראכלעכע דיסקוסיע וואס דאס ווארט „כדי” מיינט. אויף אונזער שפּראך (יידיש/ענגליש) מיינט „כדי” = „גענוג צו טון אזוי.” אין לשון חכמים, ווי „כדי אכילת פרס,” מיינט עס א שיעור – „אזויפיל ווי מ׳דארף צו…” עס איז אויך פארגליכן געווארן מיט „כל העולם כולו כדאי הוא לו” – וואו „כדאי” מיינט „ס׳איז גענוג/ווערט.” אבער דא אין הלכה מיינט „כדי” זיכער א שיעור – א מינימום מאס.

—

הלכה: מעבד און מולח איז איין זאך

דער רמב״ם זאגט: „ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”

פּשט: מעבד (אויסארבעטן הויט) און מולח (זאלצן) איז אין גרונט די זעלבע מלאכה. ווען מ׳לייגט זאלץ אויף פרישע אפּגעשינדענע הויט, איז דאס א וועג פון עיבוד – דאס מאכט די הויט אויסגעארבעט.

חידושים און הסברות:

– דער רמב״ם וויל מסייע זיין צו זיין שיטה קעגן די משנה׳ס אויסרעכענונג: אין דער משנה ווערט „מולח” אויסגערעכנט אלס א באזונדערע מלאכה. דער רמב״ם אבער זאגט אז מולח און מעבד איז איין זאך – מולח איז נאר דער וועג וויאזוי מ׳איז מעבד. דאס איז א באוואוסטע שיטה פון דעם רמב״ם אין ציילן די ל״ט מלאכות.

– מליחה איז נישט דער איינציגער וועג פון עיבוד: דער רמב״ם האט ערשט דערמאנט מליחה אלס ביישפּיל, אבער שפּעטער ווערט קלאר אז עס זענען דא אנדערע וועגן – מ׳לייגט סיד, עפצים (tanning agents), און אנדערע סממנים. מליחה איז בלויז איין סטעפּ אין דעם פּראצעס. קודם לייגט מען זאלץ, נאכדעם נעמט מען אראפּ די זאלץ, און דעמאלטס לייגט מען צו סיד און עפצים. ס׳איז מעגלעך אז מליחה איז א באזונדערער סטעפּ פון עיבוד, אדער אז מליחה איז מעבד בכלל.

—

הלכה: אין עיבוד באוכלין

דער רמב״ם זאגט: „ואין עיבוד באוכלין.”

פּשט: ווען מ׳לייגט זאלץ אויף עסנווארג (אוכלין), איז דאס נישט מעבד. דער איסור פון עיבוד גילט נאר ביי עורות (הויט/לעדער), נישט ביי אכילה-זאכן.

חידושים און הסברות:

– פארוואס נישט? כאטש זאלץ טוישט אויך די טעקסטשור פון פלייש (למשל, מ׳מאכט דזשערקי – געזאלצן פלייש וואס קען מער נישט פארשטינקען), פּונקט ווי זאלץ טוישט די טעקסטשור פון עור, דאך איז דאס נישט מעבד. דער רמב״ם זאגט קלאר: „אין עיבוד באוכלין.”

– מקור אין גמרא: עס איז געווען א מחלוקת אין דער גמרא. איין דעה זאגט אז מלאכות אין בשר (זאלצן פלייש) איז נישט מעבד. דער אנדערער זאגט „אין עיבוד באוכלין.” די הלכה איז ווי דער צווייטער – אין עיבוד באוכלין, וואס שליסט אויס אלע אוכלין, אפילו פלייש, פיש, עוף.

– צו איז עיבוד דווקא נאר אויף עור? אן אינטערעסאנטע שאלה: דער רמב״ם זאגט נישט „עיבוד אינו נוהג אלא בעור” – ער זאגט בלויז „אין עיבוד באוכלין.” דאס לאזט אפן די מעגלעכקייט אז עיבוד קען שייך זיין ביי אנדערע זאכן וואס זענען נישט אוכלין און נישט עור. אבער למעשה, ווייל עס איז נישט דא באוכלין, בלייבט עס פּראקטיש נאר ביי עור.

– שביעית-פאראלעל: ביי שביעית איז דא א דין ווען מ׳מעג זאלצן ירקות, אבער די גמרא זאגט דארט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא – יענץ איז צוליב מתקן אדער אן אנדער ענין, נישט עיבוד.

—

הלכה: תולדה פון מעבד – הדורס על העור ברגלו

דער רמב״ם זאגט: „הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – איז א תולדה פון מעבד.

פּשט: איינער וואס טרעט אויף די הויט מיט זיין פוס ביז ס׳ווערט הארט – דאס איז א תולדה פון מעבד. דאס איז נאך א וועג פון אויסארבעטן הויט, נישט דורך זאלץ נאר דורך פיזישע דרוק.

חידוש: דאס באשטעטיגט אז מעבד איז נישט באגרענעצט צו מליחה אליין – יעדע מעטאד וואס מאכט די הויט אויסגעארבעט (הארט, פּרעזערווירט) איז מעבד אדער א תולדה דערפון.

—

הלכה: מעבד – נאך תולדות

דער רמב״ם זאגט: מעבד קען געטון ווערן דורך פארשידענע וועגן – דורך כעמיקאלס, אדער מעניועלי: „ער טרעט אויף די עור מיט זיינע פיס עד שיתקשה ויתאמץ”, אדער „מרככו בידיו” – ער מאכט עס ווייך מיט זיינע הענט. „מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים” – ער שלעפט עס און מאכט עס גלייך, אזוי ווי שוסטערס טוען – „הרי זו תולדת מעבד וחייב.”

פּשט: ס׳זענען פארשידענע תולדות פון מעבד: מאכן הויט הארט דורך טרעטן מיט פיס, מאכן ווייך מיט הענט, שלעפן און גלייך מאכן פאר שוסטערס – אלע זענען תולדות מעבד.

—

הלכה: מוחק (ממחק) – גלאט מאכן די הויט

**דער רמב״ם זאגט: „וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שי

היה עור חלק.”**

פּשט: מוחק (אדער ממחק ווי אין דער משנה) מיינט גלאט מאכן די הויט – ארויסנעמען די האר אדער וואל פון דער הויט נאך דעם טויט פון דער בהמה, ביז די הויט ווערט גלאט. דער שיעור איז אויך כדי לעשות קמיע.

חידושים און הסברות:

– מוחק מיינט נישט „אויסמעקן” נאר „גלאט מאכן”: כאטש דאס ווארט „מוחק” קען מיינען אויסמעקן, דא מיינט עס גלאט מאכן (smoothing). דער רמב״ם שרייבט „מוחק” און די משנה שרייבט „ממחק” – ביידע פון דעם זעלבן שורש, און דער רמב״ם האט זיכער געהאלטן אז ס׳איז די זעלבע מלאכה.

– מוחק איז נישט בעיקר שניידן האר – ס׳איז גלאט מאכן: דער עיקר פון מוחק איז נישט דאס ארויסנעמען פון האר (דאס וואלט געווען גוזז), נאר דאס גלאט מאכן פון דער הויט. דער רמב״ם ברענגט אז אויב ס׳איז געבליבן אביסל בשר אדער אנדערע זאכן אויף דער הויט, איז אויך דא מוחק ווען מ׳מאכט עס גלאט. מוחק מיינט נישט דווקא האר – ס׳איז אן ענין פון גלאט מאכן די פעל/עור, וואטעווער ס׳בלייבט דארט.

– חילוק צווישן מוחק, גוזז, און קוצר: עס זענען דא דריי מיני וועגן ווי אזוי ארויסצושלעפּן א זאך פון מקום גידולו, און ס׳איז דא דריי באזונדערע איסורים – ס׳ווענדט זיך אין דעם קאנטעקסט:

– גוזז – אפּשערן האר (פון א לעבעדיגע בהמה אדער מענטש)

– קוצר – אפּשערן א דבר גידולו (נאר ביי זאכן וואס וואקסן פון דער ערד)

– מוחק – גלאט מאכן הויט (נאך מיתה, אלס טייל פון עור-פּראצעסירונג)

– צו איז מוחק שייך ביי אוכלין? א שאלה איז אויפגעברענגט געווארן: צו ארויסשלעפּן האר פון א טשיקען (קליינע שטיקלעך וואס בלייבן אויף דער הויט) איז מוחק? דער רמ״א זאגט אז „אין מוחק באוכלין” – פּונקט ווי אין עיבוד באוכלין. אבער עס איז נישט אזוי פּשוט – ס׳קען זיין אז ארויסנעמען פעדערן פון א טשיקען איז א תולדה פון גוזז, נישט ממחק.

– צו איז מוחק שייך ביי האלץ אדער אנדערע מאטעריאלן? ווען מ׳מאכט גלאט א שטיק האלץ, איז דאס מוחק? דער מסקנא איז אז מוחק איז ספּעציפיש גלאט מאכן הויט, נישט אנדערע מאטעריאלן. (האלץ גלאט מאכן קען שייך זיין צו אנדערע מלאכות.)

– צו איז שמירן פּנים (לעבעדיגע הויט) מוחק? א פּראוואקאטיווע שאלה: איינער וואס שמירט זיין פּנים און מאכט עס גלאט – ער האט הויט, און מוחק מיינט גלאט מאכן הויט! דאס איז געבליבן אלס א שאלה אן א קלארע תשובה.

– שפּרייטן קרעם אויף עסנווארג: צו שפּרייטן קרעם אויף א קוכן אז ס׳זאל זיין גלאט – איז דאס מוחק? דער מסקנא איז אז דאס איז נישט מוחק, ווייל: (א) אין מוחק באוכלין, (ב) ס׳איז נישט קיין תיקון – מ׳קען עס עסן אן דעם אויך, ס׳מאכט עס בלויז שענער. אבער למעשה דארף מען פרעגן א רב.

—

הלכה: דריי מלאכות – דריי סטעפּס פון איין פּראצעס

חידוש: מפשיט, מעבד, און ממחק זענען בעצם דריי סטאדיעס (סטעפּס) פון דעם זעלבן פּראצעס פון פארארבעטן הויט:

1. מפשיט – אפּשינדן די הויט פון דער בהמה

2. מעבד – אויסארבעטן די הויט (דורך זאלץ, סיד, סממנים)

3. ממחק – גלאט מאכן די הויט (ארויסנעמען האר, בשר-רעשטן)

כאטש ס׳איז דריי באזונדערע אבות מלאכות, זענען זיי אלע טיילן פון איין אינדוסטריעלן פּראצעס.

—

הלכה: מוחק – תולדות

דער רמב״ם זאגט: „המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”

פּשט: ארויסשלעפן א פעדער (נוצה) פון דעם פליגל (אברא) פון א פויגל איז א תולדה פון מוחק.

חידושים:

– פארוואס איז דאס מוחק און נישט גוזז? ס׳ווערט געפרעגט: פארוואס הייסט ארויסשלעפן נוצות „מורט” (תולדת מוחק) און נישט „גוזז”? א מעגליכע תירוץ: גוזז איז ווען מען וויל די האר/וואל אליין, און מוחק איז ווען מען וויל די הויט/אויבערפלאך – מען וויל אראפנעמען די פעדערן כדי צו גלעטן די אויבערפלאך. אויך מעגליך אז ס׳איז א חילוק צווישן א לעבעדיגע און א טויטע.

—

דער רמב״ם זאגט: „הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”

פּשט: איינער וואס שמירט א רטיה (קרים/רפואה), שעוה אדער זפת מיט זאכן וואס שמירן זיך, ביז ער מאכט עס גלאט – איז חייב משום מוחק.

חידושים:

– ממרח איז נישט סתם לייגן קרים: דער חיוב איז נישט פאר סתם אויפלייגן א רטיה, נאר פאר דעם גלעטן – „עד שיחליק פניהם.” אויב מען לייגט ארויף א קרים אזוי ווי ס׳איז, אן גלעטן, איז עס נישט ממרח. דער חיוב איז דער אקט פון גלאט מאכן – דאס איז דער מוחק-אספעקט.

– ביישפיל מיט הבדלה ליכט: א פראקטישער ביישפיל: איינער האט א שעוה-ליכט (הבדלה ליכט) וואס איז נישט גראד, און ער מאכט עס גראד דורך מחליק זיין – דאס איז חייב משום מוחק.

—

דער רמב״ם זאגט: „וכן השב בידו על העור המתוח בין העמודים” – איינער וואס רייבט מיט זיין האנט אויף הויט וואס איז אויפגעהאנגען צווישן צוויי עמודים, כדי צו מוחק זיין (גלאט מאכן).

פּשט: א וועג פון אויסארבעטן הויט איז אז מען הענגט עס אויף צווישן צוויי עמודים, מאכט עס שטראף (טייט), און רייבט עס מיט די הענט – דאס איז אויך א תולדה פון מוחק.

—

הלכה: מחתך – גדר המלאכה

דער רמב״ם זאגט: „המחתך מן העור, השיעור כדי לעשות קמיע, חייב. והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה – שהיא מלאכה. אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

פּשט: מחתך (צושניידן הויט אויף סייזעס) – דער שיעור איז כדי לעשות קמיע. דער תנאי איז אז ער מכוון זיין צו א ספעציפישע מאס (לענג און ברייט) און שניידט מיט כוונה. אן דעם – ווי א מתעסק אדער משחק – איז ער פטור.

חידושים און הסברות:

– מחתך איז נאר מיט דיוק: מחתך מיינט נישט סתם שניידן, נאר שניידן מיט א דיוק צו א געוויסע סייז. דאס איז וואס מאכט עס א „מעשה אומנות” – אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מלאכה.

– דער גאפ צווישן „מכוון” און „מתעסק”: צווישן די צוויי עקסטרעמען – „מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” (פולע כוונה צו א פרעציזע סייז) און „מתעסק/משחק” (גאר קיין כוונה, סתם שפילן זיך) – איז דא אסאך אין דערצווישן. למשל, איינער וואס דארף א בערך׳דיגע שטיקל הויט, ער ווייסט ער דארף א שטיקל, אבער אן א פרעציזע מאס – וואס איז זיין דין?

– „דרך הפסד” – וואס מיינט עס? „דרך הפסד” מיינט לכאורה ווען ער שניידט אראפ דעם טייל וואס ער דארף נישט, אנשטאט צו שניידן דעם טייל וואס ער דארף. למשל, ער וויל א גרויסע באקס, שניידט ער אראפ ביי די עק – דאס אראפגעשניטענע איז נישט וויכטיג פאר אים. ער דארף אראפשניידן דעם טייל וואס ער דארף יא, נישט דעם וואס ער דארף נישט.

– צי „מתעסק” און „משחק” זענען באזונדערע פטורים: „מתעסק” איז שוין פטור פון אנדערע סיבות (ווי מען זעט אין משנה פרק א׳), און „משחק” איז אויך פטור פון אנדערע סיבות. אלזא מוז דער רמב״ם דא מיינען עפעס מער – אז ביי מחתך ספעציפיש איז דא א ספעציעלע דרישה פון „מעשה אומנות” (פרעציזע שניידן), וואס אן דעם איז עס בכלל נישט די מלאכה, אפילו אויב ער שניידט ערנסט.

– דער רמב״ם׳ס חידוש: דער רמב״ם מאכט א חילוק אז ביי מחתך איז דער חיוב נאר ווען ס׳איז ממש א אומן-ארבעט מיט פרעציזע מאסן. די אנדערע זייט איז נישט א „שוואכערער אומן” – נאר גאר קיין מחתך. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ביי אנדערע מלאכות איז דער חילוק צווישן גוט און שלעכט, אבער דא איז דער חילוק צווישן פרעציז און נישט-פרעציז.

– ביישפיל: ער האט א שטיקל הויט, ער וויל מאכן תפילין, אבער ס׳איז צו גרויס. מעסט ער אויס אז ס׳זאל שטימען מיט די סייז פון זיין תפילין, מיט די אנדערע פרשיות – דאס איז חייב. איינער וואס דארף פאר קיין מידה, ס׳איז נישט קיין חילוק ווי גרויס, ער געבט א שנייד אפ – דאס איז פטור.

—

[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]

– פראקטישע נפקא מינה – שניידן טישו-פאפיר: ס׳ווערט דיסקוטירט צי שניידן טישו-פאפיר (toilet paper) אויף שבת איז א חשש מחתך. דער מסקנא איז אז ביי פאפיר וואס האט שוין פינטלעך (perforations) וואו צו רייסן, איז עס נישט דער קלאסישער מחתך, ווייל מען שניידט נישט מיט א מעסער צו א פרעציזע מאס – מען רייסט ביי א שוין-באשטימטע פלאץ. דאך איז שבת-פאפיר (פרי-קאט) א חומרה. אויב ס׳איז נאר א דרבנן, קען מען זיין מיקל משום כבוד הבריות. אבער אויב מען קען קויפן ערב שבת שוין געשניטענע, איז בעסער.

– מחתך מיינט לכאורה מיט א מעסער: מחתך מיינט בעיקר שניידן מיט א מעסער מיט מדת ארכו ומדת רחבו, נישט סתם אפרייסן מיט די הענט.

—

הלכה: מחתך – תולדות

דער רמב״ם זאגט: תולדות פון מחתך – „הקומט את הכנף”, „המגריד ראשי קלינסות של ארז”, „כל חתיכה שיחתך חרש העץ מן העצים או חרש מתכות”.

פּשט: די תולדות פון מחתך כוללן: (1) אפשניידן א פעדער (כנף) אנשטאט ארויסרייסן – ער שניידט אפ די כנף אז עס בלייבט נאך א ביסל אונטן, אנדערש ווי „מורט” וואו מען שלעפט עס אינגאנצן ארויס; (2) אפשניידן שטיקלעך ארז-האלץ אין א באשטימטע מאס אז אלע זאלן זיין די זעלבע סייז – חייב משום מחתך ווייל ער שניידט „במדה”; (3) א חרש עץ אדער חרש מתכות (שמיד) וואס שניידט אפ שטיקלעך מיט דיוק – חייב משום מחתך ווייל ער וויל אז דאס שטיקל זאל פיטן אין זיין בענקל אדער פראיעקט.

חידושים:

– חילוק צווישן מחתך און קראצן אפ מתכות: ווען איינער קראצט אפ ברעקלעך פון מתכות (וואס איז פריער דיסקוטירט געווארן אלס תולדה פון טוחן), איז דאס נישט מחתך – ווייל דארט וויל ער די ברעקלעך נוצן פאר עפעס, אבער ביי מחתך וויל ער מאכן דאס שטיקל אליין א געוויסע סייז. דער חילוק איז צווישן „ער וויל די ברעקלעך” (טוחן) און „ער וויל דאס שטיקל זאל זיין א באשטימטע מאס” (מחתך).

—

מחתך – קוץ (טוטפיק) און שליסל

דער רמב״ם זאגט: „הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”

פּשט: איינער וואס נעמט א שטיקל האלץ און שניידט עס אפ צו מאכן א טוטפיק אדער א קליינע שליסל – חייב משום מחתך, ווייל ער שניידט מיט דיוק פאר א באשטימטן צוועק.

—

מחתך – „אין מחתך באוכלין”

דער רמב״ם זאגט: „כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”

פּשט: זאכן וואס זענען ראוי למאכל בהמה – שטרוי, פרישע גראזן, און „עצים” (וואס מיינט דערנער אדער ווייכע צווייגן) – מעג מען אפשניידן בשבת. דאס ווארט „מותר” (נישט בלויז „פטור”) ווייזט אז ס׳איז בכלל נישט שייך צו תיקון כלים.

חידושים:

– „מותר” נישט „פטור”: דער רמב״ם זאגט „מותר” – דאס מיינט ס׳איז בכלל נישט קיין תיקון כלים, נישט אמאל מדרבנן. ווייל מען קוקט עס אן ווי אוכל, נישט ווי א כלי.

– „אין מחתך באוכלין” – ברייטערער כלל: דער רמב״ם׳ס פרינציפ „אין עיבוד באוכלין” (וואס ער האט פריער געזאגט) איז אפשר א ברייטערער כלל וואס שליסט אריין אלע מלאכות – מחתך, עיבוד, און אנדערע – אז ביי אוכלין איז נישטא קיין חיוב. דער סדר אין רמב״ם ווייזט אז דאס איז א כוללדיגער כלל: מיט עסן קען מען זיך „ארומשפילן” – ס׳ווערט נישט קיין כלי, ס׳ווערט נישט גארנישט. אפילו מען שניידט עסן אין א שיינע צורה, ס׳איז נישט קיין תיקון.

– פארוואס טאקע נישט? ווייל ביי אוכלין ווערט נישט גארנישט – מען נעמט א גראז און שניידט עס, ס׳איז געווארן א קירצערע גראז, „that’s all that happens.” ס׳ווערט נישט פון עפעס א נייע זאך. ביי א כלי ווערט דורך שניידן א נייע ברויכבארע זאך, אבער ביי אוכל ווערט נישט קיין תיקון.

– שאלה וועגן פיקלס (כבישה): אויב ביי אוכלין ווערט יא עפעס (ווי א פיקל וואס ווערט דורך כבישה), איז דאס אפשר יא א מלאכה? דאס בלייבט אלס א שאלה, אבער ס׳ווערט באמערקט אז דאס איז נישט דאורייתא.

—

מחתך – עצי בשמים

דער רמב״ם זאגט: „מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם, אפילו שהוא קשה ויבש… כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול [בין קטן].”

פּשט: מען מעג אפברעכן שטיקלעך בשמים-האלץ כדי צו שמעקן, אפילו ס׳איז הארט און טריקן (וואס זעט אויס ווי האלץ וואס מ׳האט פריער געזאגט איז אסור). סיי א קליין שטיקל, סיי א גרויס שטיקל – ווייל ס׳איז לצורך ריח.

חידושים:

– חילוק צווישן קוץ (טוטפיק) און בשמים: ביי א קוץ שניידט מען אפ א שטיקל האלץ צו מאכן א כלי (תיקון כלי) – דאס איז אסור. אבער ביי בשמים מאכט מען נישט קיין תיקון כלי – מען מאכט בלויז אז ס׳זאל גוט שמעקן. „ער מאכט ריח, ער מאכט נישט די האלץ גארנישט, ער קערט נישט וועגן די האלץ.” דאס איז א וועג פון שמעקן, נישט א וועג פון מאכן א כלי.

– אפילו קשה ויבש: כאטש לח איז שוין מותר ווייל ס׳איז מאכל בהמה, חידוש׳ט דער רמב״ם אז אפילו הארט און טריקן (וואס איז שוין נישט מאכל בהמה) איז מותר – ווייל דער היתר איז נישט מצד מאכל בהמה, נאר מצד דעם וואס ס׳איז נישט קיין תיקון כלי, ס׳איז נאר לצורך ריח.

—

מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות

דער רמב״ם זאגט: „הכותב שתי אותיות – חייב.”

פּשט: דער שיעור פון כותב איז צוויי אותיות.

—

מלאכת מוחק – שיעור און „על מנת”

דער רמב״ם זאגט: „המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – וויפיל? פלאץ פאר צוויי אותיות – חייב.

פּשט: ביי מוחק דארף מען צוויי זאכן: (1) ער מעקט „על מנת” – מיט א פלאן צו שרייבן אין דעם פלאץ; (2) ער מעקט גענוג פלאץ פאר צוויי אותיות.

חידושים:

– חילוק צווישן שיעור ביי כותב און מוחק: ביי כותב מיינט „שתי אותיות” א שיעור אין חשיבות – איין אות איז נישט חשוב גענוג. דערפאר, „הכותב אות אחת גדולה כשתיים” – אויב איינער שרייבט איין גרויסע אות וואס נעמט אריין דעם פלאץ פון צוויי – איז ער פטור, ווייל ער האט נאר געשריבן איין אות, און איין אות איז נישט חשוב גענוג. אבער ביי מוחק איז אנדערש: „מוחק אות אחת גדולה” – ווען ער מעקט אויס איין גרויסע אות און ס׳בלייבט פלאץ פאר צוויי אותיות – איז ער חייב. ווייל ביי מוחק קוקט מען אויף וואס ער גרייט אן (דעם פלאץ), נישט אויף וואס ער נעמט אוועק.

– „על מנת” ביי מוחק: אויסמעקן אן א פלאן צו שרייבן איז בכלל נישט קיין מלאכה. „אויסמעקן וואס איז דא פלאץ איז נישט קיין מלאכה.” ס׳דארף זיין „על מנת לכתוב במקום המחק.” אבער ביי כותב שטייט נישט „על מנת” – דאס איז א חילוק צווישן כותב און מוחק.

– שאלה וועגן סייז פון אותיות: פון וועלכע סייז אותיות רעדט מען? יעדע אות קען זיין צוויי אותיות אויב מען שרייבט עס קלענער. דער שיעור ווערט באשטימט לויט א „געווענליכע דרך כתיבה,” אבער דער רמב״ם גיט נישט דא א קלארע שיעור אין סייז.

– ביי מוחק – וואספארא אותיות ער פלאנט צו שרייבן: ס׳ווענדט זיך אויף וואספארא אותיות ער האט געפלאנט צו שרייבן – אויב ער פלאנט צוויי קליינע אותיות, איז גענוג פלאץ פאר צוויי קליינע. אויב ער פלאנט צוויי גרויסע, דארף ער מער פלאץ.

—

כותב – איין אות וואס משלים א ספר

דער רמב״ם זאגט: „כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”

פּשט: אויב איינער שרייבט נאר איין אות, אבער מיט דער אות ענדיגט ער א ספר (למשל די לעצטע למ״ד פון „לעיני כל ישראל”), איז ער חייב – ווייל די איין אות האט א באזונדערע חשיבות.

חידושים:

– שאלה: נאר השלמת ספר, אדער יעדע חשוב׳ע אות? צי דער דין גילט נאר ווען מען איז משלים א ספר, אדער אויך ווען איין אות איז חשוב מצד אנדערע סיבות – למשל, איינער וואס שרייבט זיין אינישל (א ל׳) אויף אלע זיינע ספרים אלס סימן. דאס בלייבט אלס שאלה.

– „ספר” מיינט אפשר אויך א בריוו: „ספר” מיינט אפשר אויך א בריוו אדער א צעטל – „ס׳האט משלים געווען די צעטל.”

– פאראלעל צו אורג: דאס איז ענליך צום דין ביי אורג (וועבן), וואו דער שיעור איז צוויי אצבעות, אבער ביי דעם ענד פון דעם שטאף גענוגט אפילו איינס – ווייל מיט דעם ענדיגט ער דאס גאנצע ארבעט.

– שייכות צו מכה בפטיש: צי דאס איז ענליך צו מכה בפטיש – וואו א קליינע מלאכה וואס ענדיגט צו דאס גאנצע ארבעט איז חייב. אבער ס׳ווערט מחלק: מכה בפטיש איז אן עקסטערע מלאכה (נישט בונה אליין, נאר א באזונדערע האק וואס פארענדיגט), אבער דא ביי כותב איז עס די זעלבע מלאכה (כותב) וואס ענדיגט צו.

—

כותב – מתכוין לקלקל

דער רמב״ם זאגט: „הכותב ומתכוין לקלקל” – איז נאך אלץ חייב.

פּשט: אפילו איינער שרייבט אותיות ווייל ער וויל „אנקאטשקענען” (פארשמוציגן/פארדארבן) דעם ליידיגן פאפיר – ער איז נאך אלץ חייב. ווייל כתיבה אליין איז א מעשה תיקון – ער האט באשאפן כתב אויפן פאפיר. דער „קלקול” פון פאפיר איז נישט רעלעוואנט, ווייל די חיוב איז אויף דעם מקום הכתב – אויף דעם וואס ער האט געשריבן, נישט אויף דעם וואס ער האט פארדארבן.

חידושים:

– כתיבה איז א מלאכה פאר זיך, נישט אויפן חפצא פון פאפיר: דער חיוב פון כותב גייט נישט אויף דעם וואס ער מאכט שענער דעם צעטל אדער גיט עם א ווערט – נאר אויף דעם מעשה כתב אליין. דערפאר, אפילו ער „פארדארבט” דעם פאפיר דורך אנשרייבן אומנויטיגע אותיות, איז ער חייב משום כותב, ווייל למעשה האט ער געטון א מעשה כתיבה. דאס איז א חילוק פון אנדערע מלאכות וואו מקלקל איז פטור – דארט גייט דער חיוב אויפן רעזולטאט אויפן חפצא, אבער ביי כותב גייט דער חיוב אויפן כתב גופא.

—

מלאכת מוחק – על מנת לקלקל

א מוחק על מנת לקלקל (נישט על מנת לכתוב) איז פטור.

חידושים:

– חילוק צווישן כותב און מוחק ביי מקלקל: ביי כותב על מנת לקלקל איז חייב, ווייל כתיבה איז א מלאכה פאר זיך. אבער מוחק איז נאר חייב ווען עס איז על מנת לכתוב – מוחק איז ווי א הכשר פאר כתיבה, נישט א מלאכה פאר זיך. דערפאר, א מוחק על מנת לקלקל איז פטור ווייל ער איז נישט מוחק על מנת לכתוב.

– וואס מיינט „מוחק על מנת לקלקל”: ס׳איז געווען א דיון צי „שלא על מנת לכתוב” מיינט ממש „על מנת לקלקל את העור” – ער וויל פארדארבן דעם עור דורך אויסקראצן. דער מסקנא איז אז דער רמב״ם זאגט עס נאר לאפוקי פון הכותב על מנת לקלקל, וואו ער איז חייב – ביי מוחק אבער, ווען ער מעקט נישט על מנת לכתוב, איז ער פטור.

– מוחק מיינט נאר אויסמעקן אן אות: מוחק מיינט ספעציפיש אויסמעקן אותיות, נישט סתם קראצן אין עור – סתם קראצן וואלט געווען ממחק אדער אן אנדערע מלאכה.

—

מוחק – נפל דיו על גבי ספר

דער רמב״ם זאגט: נפל דיו על גבי ספר ומוחק אותה, או נפל שעוה על גבי פנקס ומוחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, חייב.

פּשט: ווען דיו האט זיך אויסגעגאסן אויף א ספר און ער מעקט עס אויס, אדער שעוה איז געפאלן אויף א פנקס (א לוח פון שעוה וואו מען קראצט אריין אותיות) און ער מעקט עס אויס – אויב דער פלאץ וואס ער האט אויסגעמעקט האט גענוג פלאץ פאר צוויי אותיות, איז ער חייב משום מוחק על מנת לכתוב, אפילו ער האט נישט אויסגעמעקט אותיות נאר שמוץ.

—

כותב – אות כפולה

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.

פּשט: ווען איינער שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, און עס מאכט א ווארט (א שם), איז ער חייב. למשל: ר״ר (ווי „רר” אין תורה), ת״ת (געבן), ג״ג (דאך).

חידושים:

– דער חידוש פון אות כפולה: מען וואלט געמיינט אז צוויי מאל די זעלבע אות איז ווי איין אות, נישט ווי צוויי אותיות. קומט דער רמב״ם און זאגט אז ווייל עס האט א מינינג (א שם), איז עס א חשוב׳ע כתיבה.

– אן מינינג איז פטור: אויב מען שרייבט א׳ א׳ אדער ב׳ ב׳ וואס האט נישט קיין באדייטונג אלס ווארט, איז מען פטור – ס׳איז ווי איין אות.

—

כותב – בכל כתב ובכל לשון

דער רמב״ם זאגט: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.

פּשט: עס מאכט נישט אויס וועלכע שפראך אדער וועלכע אלפאבעט – מען איז חייב. אפילו צוויי אותיות פון צוויי פארשידענע מינים כתב (צוויי אנדערע אלפאבעטן).

חידושים:

– וואס מיינט „סמיונות”: ס׳איז דיסקוטירט געווארן מערערע פשטים: (1) צוויי פארשידענע אלפאבעטן, ווי טשייניז און רוסיש; (2) א שפראך באזירט אויף סימנים (ווי הייעראגליפן), וואו מען מאלט א בילד פון א פויגל לעבן א בילד פון א קאטשקע, וואס צוזאמען מיינט עפעס; (3) סימנים וואס זענען נישט פארמעלע אותיות, ווי אן X אדער אן אנגענומענע סימן. דער חידוש וואלט געווען אז אפילו אזעלכע סימנים, וואס זענען נישט קלאסישע אותיות, זענען אויך כתיבה.

—

כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת סמוך לכתב – פטור. כתב על גבי כתב – פטור. המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות – פטור.

פּשט: (1) ווען מען שרייבט איין אות לעבן שוין-געשריבענע אותיות, אפילו עס קאמפליטירט א ווארט (ווי די לעצטע אות פון א ספר) – פטור, ווייל ער האט נאר איין אות געשריבן. (2) ווען מען שרייבט איבער שוין-עקזיסטירנדע אותיות – פטור. (3) ווען מען האט געוואלט שרייבן א ח׳ (וואס אין כתב אשורית איז צוזאמגעשטעלט פון צוויי זייני״ן) אבער עס איז אויסגעקומען ווי צוויי באזונדערע זייני״ן – פטור, ווייל ער האט זיך נישט אין זין געהאט צוויי אותיות צו שרייבן.

חידושים:

– ח׳ און צוויי זייני״ן: „זז” וואלט געווען א שם (א ווארט), אבער ווייל ער האט בכלל נישט אינטענדירט צוויי אותיות צו שרייבן נאר איין ח׳, איז ער פטור – עס פעלט כוונה צו שרייבן צוויי אותיות.

– „וכן כיוצא בו בשאר אותיות”: וועלכע אנדערע אותיות קענען אזוי צעפאלן ווערן – למשל א ש׳ וואס ווערט דריי ו׳ס. אבער דריי ו׳ס מאכן נישט קיין ווארט (אויסער אפשר „וו” וואס מיינט א האקן), אזוי אז ס׳וואלט ממילא פטור געווען אפילו אן דעם חסרון פון כוונה.

—

כותב – שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה שאינו רואה – פטור. שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה – פטור. אבל כתבן בשני כתלי זוית – חייב.

פּשט: ווען מען שרייבט צוויי אותיות אויף פלעצער וואו מען קען זיי נישט צוזאמען ליינען (איין וואנט און א קורה וואס מען זעט נישט ביידע אינאיינעם, אדער צוויי דפים וואס ליגן נישט איינס לעבן דעם אנדערן) – פטור. אבער אויף צוויי וואנטן פון א ווינקל (זוית), וואו מען קען עס אנקוקן ווי א המשך – חייב.

חידושים:

– „שאינו רואה” – אינטערעסאנטע לשון: די גמרא זאגט „שאינו רואה” – מען קען נישט זען ביידע אותיות אינאיינעם, דערפאר איז עס נישט כתיבה פון צוויי אותיות.

– גרויסער חידוש – צוויי אותיות אין צוויי שטעט: דער רמב״ם זאגט אז ווען איינער שרייבט איין אות אויף א מגילה אין איין שטאט, און גייט צו אן אנדערע שטאט און שרייבט איין אות אויף אן אנדערע מגילה – חייב! ווייל „שמקרבין ונהגין זה עם זה” – מען קען זיי צוזאמלייגן און ליינען. דער עיקר איז נישט צי זיי ליגן יעצט צוזאמען, נאר צי זיי קענען צוזאמגעלייגט ווערן.

– „הוגה” מיינט ליינען: דאס ווארט „נהגין” אדער „הוגה” מיינט דא נישט טראכטן (ווי „הגיון לבו”), נאר ארויסזאגן/ליינען – ווי „הוגה את השם” אין בית יוסף.

– „אינם מחוסרין מעשה לקרב אותן”: דער תנאי איז אז מען דארף נישט א מעשה טון צו מקרב זיין די צוויי בלעטער – סתם צוזאמלייגן איז גענוג. אבער ווען מען דארף ארויסרייסן א בלאט פון א אריינגעבונדענעם ספר כדי עס צוזאמצולייגן מיט דעם אנדערן, איז דאס „מחוסר מעשה” און פטור.

—

כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.

פּשט: ווען איינער שרייבט איין אות וואס פונקציאנירט ווי א סימן פאר א גאנצע ווארט – למשל מ׳ פאר „מעשר” אדער מ׳ פאר 40 – איז ער פטור, ווייל למעשה האט ער נאר איין אות געשריבן.

חידושים:

– דער חילוק צווישן שרייבן און סימן: אפילו אלע ווייסן וואס דער אות מיינט (ווי מ׳ = מעשר ביי א בעקער, אדער מ׳ = 40), איז עס נאר איין אות, נישט צוויי, און דערפאר פטור.

—

כותב – מגיה אות אחת (פיקסן אותיות)

דער רמב״ם זאגט: ווען איינער פיקסט א ח׳ און מאכט דערפון צוויי ז׳ין, איז ער חייב. „וכן כל כיוצא בזה.”

פּשט: דער וואס האט אריגינעל געמאכט די מיסטעיק (געשריבן א ח׳ אנשטאט צוויי ז׳ין) איז פטור, אבער דער וואס פיקסט עס – ער האט מיט זיין מעשה באשאפן צוויי אותיות – איז חייב משום כותב, אפילו ער האט נישט פון אנהייב אן געשריבן. „וכן כל כיוצא בזה” – דאס גילט פאר יעדע אנדערע אות וואס מען קען אזוי פיקסן.

חידושים:

– דיסקוסיע וועגן „מעשה כתיבה” ביי פיקסן: עס איז געווען א שטארקע דיסקוסיע צי דער חיוב גייט אויף דעם „מעשה” (דער אקט פון שרייבן) אדער אויף דער „פעולה” (דער רעזולטאט – אז עס זענען דא צוויי אותיות). איין צד האט געהאלטן אז מען קוקט אויף דער רעזולטאט – ער האט באשאפן צוויי אותיות, ממילא איז ער חייב. דער אנדערער צד האט געהאלטן אז מען קוקט אלעמאל אויף דעם מעשה אויך – ס׳איז אלעמאל ביידע צוזאמען.

– איז פיקסן א „נארמאלע דרך” פון כתיבה? ביי דעם פאל פון אראפקראצן א ביסל פון א ח׳ צו מאכן צוויי ז׳ין, האט דער מענטש נישט „געשריבן מיט א שינוי” – הגהה/תיקון איז א לעגיטימע דרך פון כתיבה. מגיה זיין איז א חלק פון דעם ענין פון שרייבן, נישט קיין „פאני וועג.” דאס איז אנדערש פון שרייבן מיט דער לינקער האנט אדער מיט דעם פוס, וואס איז טאקע א שינוי אין דעם מעשה גופא.

—

מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)

דער רמב״ם זאגט: „הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”

פּשט: איינער וואס שרייבט מיט זיין לינקע האנט, אדער מיט דעם בעק פון זיין האנט (לאחר ידו), אדער מיט זיין פוס, מויל, אדער עלנבויגן (מרפקו – ער בייגט איין זיין האנט און לייגט די פעדער צווישן די צוויי חלקים) – אלע די וועגן זענען פטור ווייל ס׳איז נישט כדרכה.

חידושים:

– פארוואס דארף דער רמב״ם דאס אויסרעכענען ספעציפיש ביי כותב? דער רמב״ם האט דאך שוין געזאגט אלס כלל אז אלע ל״ט מלאכות דארפן זיין כדרכה, און מיט שינוי איז מען פטור. דער תירוץ איז אז דער רמב״ם האלט אז ביי כותב איז דא א דין מיוחד פון שינוי וואס דארף ספעציפיש אויסגעזאגט ווערן – עס איז נישט בלויז דער אלגעמיינער כלל פון שינוי ביי אלע מלאכות.

– פארגלייך מיט תולדות חמה ביי אופה/מבשל: ביי תולדות חמה איז דער פטור נישט ווייל ס׳איז א „שינוי” אין דער מעשה, נאר ווייל ס׳איז גאר א פונדאמענטאל אנדערע זאך – די תורה רעדט פון אש, און תולדות חמה איז נישט אש. דא ביי כותב בשמאלו איז עס טאקע די זעלבע מלאכה (כתיבה), נאר ער טוט עס אביסל אנדערש – א שינוי אין דעם אופן פון דער מעשה.

– „לאחר יד” – וואס מיינט עס? דער פּשט איז אז אנשטאט צו שרייבן מיט דער נארמאלער זייט פון דער האנט, דרייט ער איבער די האנט און שרייבט מיט דעם בעק – ער האלט דעם פען פארקערט.

– דיסקוסיע: קוקט מען אויף דעם מעשה אדער אויף דעם רעזולטאט? ביי שינוי איז דער רעזולטאט דאך דער זעלבער – ס׳זענען דא צוויי אותיות. פונדעסטוועגן איז ער פטור. דאס ווייזט אז מען קוקט יא אויף דעם מעשה, נישט בלויז אויף דעם רעזולטאט. איין צד האט אבער געהאלטן אז מען קוקט „אלעמאל אויף ביידע” – סיי דער מעשה סיי דער רעזולטאט. דער אנדערער צד האט מיינט אז דער עיקר איז דער רעזולטאט (פעולה), און „פעולה” מיינט נישט בלויז אז עפעס איז „אויפגעטון” געווארן, נאר אז עס איז אויפגעטון געווארן דורך א נארמאלע מעשה. ווען ער האט עס געטון „אין א פאני וועג” – אפילו ס׳איז געווארן אויפגעטון – „דאס איז נישט געטון.”

—

מלאכת כותב – איטר (לינקסהענטיגער)

דער רמב״ם זאגט: „איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור.” און „שולט בשתי ידיו בשוה – חייב” אויף ביידע הענט.

פּשט: א לינקסהענטיגער וואס שרייבט מיט זיין רעכטע האנט (וואס איז פאר אים ווי יעדנ׳ס לינקע) איז פטור – ווייל פאר אים איז דאס א שינוי. ער איז חייב דווקא ווען ער שרייבט מיט זיין לינקע (וואס איז זיין שטארקע האנט). אבער איינער וואס האט שליטה אין ביידע הענט גלייך (שולט בשתי ידיו) איז חייב מיט וועלכע האנט ער שרייבט.

חידושים:

– „שולט בשתי ידיו” – גייט עס נאר אויף כתיבה? צי „שולט בשתי ידיו בשוה” מיינט נאר לגבי כתיבה, אדער אויך פאר אנדערע זאכן. ד.ה., אויב איינער

שרייבט געווענליך מיט רעכטס אבער טוט אנדערע זאכן מיט לינקס – איז ער „שולט בשתי ידיו”? דער מסקנא איז אז עס גייט אויף דער כללות׳דיגע שליטה – אויב ער קען באקוועם שרייבן מיט ביידע הענט, איז ער חייב אויף ביידע.

—

מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

דער רמב״ם זאגט: „קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור.”

פּשט: ווען א קטן האלט דעם פען און א גדול פירט ארום זיין האנט און שרייבט – דער גדול איז חייב, ווייל ער איז דער שרייבער. פארקערט – ווען דער גדול האלט דעם פען און דער קטן פירט ארום זיין האנט – פטור.

חידושים:

– דער עיקר: ווער איז דער „כותב”? דער וואס האלט דעם קולמוס איז נישט דער כותב – נאר דער וואס פירט ארום, דער וואס „אוחז בידו” און שטופט, ער איז דער כותב. דער פען-האלטער איז בלויז א כלי.

– צוויי גדולים: לכאורה גילט די זעלבע סברא ביי צוויי גדולים – ווען איינער האלט דעם פען און דער צווייטער שטופט זיין האנט, איז נאר דער שטופער חייב.

—

מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

דער רמב״ם זאגט: „אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס… ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד, כגון משקין ומי פירות… או הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות – פטור.”

פּשט: כתיבה דארף זיין „דבר עומד על דבר עומד” – סיי די טינט דארף זיך האלטן (דיו, שחור, סיקרא, קומוס, קלקנתוס), סיי דער פאפיר/מאטעריאל דארף זיך האלטן (עור, קלף, נייר, עץ). אויב איינער שרייבט מיט מי פירות (וואס גייט זיך אויסמעקן), אדער מיט דיו אויף א בלאט ירק (וואס גייט זיך נישט האלטן) – פטור.

חידושים:

– דאפלטע תנאי – דבר עומד על דבר עומד: ס׳איז נישט גענוג אז איינע פון די צוויי זאל זיך האלטן. מען דארף ביידע: א טינט וואס האלט זיך לאנג, אויף א מאטעריאל וואס האלט זיך לאנג. אויב איינע פון ביידע איז נישט מתקיים – פטור.

– נפקא מינה פאר מחיקה: אזוי אויך ביי מלאכת מוחק – מען איז נאר חייב אויף אויסמעקן א כתב וואס איז געווען „דבר עומד על דבר עומד.” אויב די אריגינעלע כתיבה איז געווען מיט מי פירות אויף קלף, איז דאס אויסמעקן נישט מחיקה.

—

מלאכת כותב – הכותב על בשרו

דער רמב״ם זאגט: הכותב על בשרו – פטור, ווייל „חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”

פּשט: אפילו עור איז אויסגערעכנט אלס דבר המתקיים, איז א לעבעדיגער מענטש׳ס הויט אנדערש – די ווארימקייט פון קערפער מעקט אויס די כתיבה מיט דער צייט. דעריבער איז עס דומה לכתב שאינו מתקיים, און ער איז פטור.

חידושים:

– נישט אז בשר איז „דבר שאינו מתקיים”: דער רמב״ם זאגט נישט אז בשר איז קאטעגאריש א דבר שאינו מתקיים. ער זאגט „דומה ל…” – עס איז ענליך צו א זאך וואס איז נישט מתקיים, ווייל במציאות גייט זיך די כתיבה אויסמעקן דורך דער חמימות. דער חילוק איז סאבטיל: ס׳איז נישט אז דער מאטעריאל גופא איז נישט מתקיים (בשר איז דאך דא), נאר דער רעזולטאט – די כתיבה – גייט זיך נישט האלטן.

– שאלה וואס איז נישט אויסגעלייזט געווארן: אונז ווייסן דאך במציאות אז אויך אנדערע זאכן מעקן זיך אויס מיט דער צייט, וואס איז דער חילוק? דאס איז געבליבן אלס א שאלה אן א קלארע תשובה.

—

מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור

דער רמב״ם זאגט: „המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אבער „הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”

פּשט: איינער וואס קראצט אריין אין זיין לעבעדיגע הויט א פארם פון אותיות (אן טינט) – פטור, ווייל דאס איז נישט כתיבה. אבער איינער וואס שניידט אריין אין א (טויטע) עור אותיות – חייב משום כותב, ווייל דאס איז א לעגיטימע דרך פון שרייבן.

חידושים:

– פארוואס איז קריעה אויף עור חייב? ווייל אויסשניידן/אויסשלייפן אותיות אין עור איז א נארמאלע דרך פון כתיבה. דער ראיה איז פון די לוחות – „כתיבה משני עבריהם” – די אותיות זענען דורכגעשניטן געווארן דורך דעם שטיין, און דאס איז געווען כתיבה.

– „ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר – פטור”: אויב איינער מאכט בלויז א רשימה (אן אויסשניידן) כדרך הכתבנים כשר, אבער די רשימה גייט זיך נישט האלטן – פטור. דער חילוק: קריעה/כריתה אויף עור האלט זיך, אבער א בלויזע רשימה (scratching the surface) גייט זיך נישט האלטן.

—

מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא

דער רמב״ם זאגט: „המעביר דיו על גבי סיקרא – חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.” אבער „דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו – פטור.”

פּשט: ווען איינער לייגט שווארצע טינט (דיו) איבער רויטע טינט (סיקרא), איז ער חייב צוויי מאל – (1) כותב: ער האט געשריבן נייע אותיות מיט דיו, (2) מוחק: ער האט אויסגעמעקט די אלטע סיקרא-אותיות. אבער דיו אויף דיו, סיקרא אויף סיקרא, אדער סיקרא אויף דיו – פטור.

חידושים:

– פארוואס דווקא דיו על גבי סיקרא? ווייל דיו (שווארצע טינט) איז שטערקער/בעסער ווי סיקרא (רויטע טינט). ער האט פארבעסערט – ער האט אויסגעמעקט א שוואכערע כתיבה און פארבייטן מיט א בעסערע. דאס איז סיי כותב סיי מוחק.

– סיקרא על גבי דיו – פארוואס פטור? ווייל סיקרא איז שוואכער ווי דיו – ער האט נישט פארבעסערט, אפשר אפילו פארשלעכטערט. ער האט נישט מוחק געווען (ווייל דיו איז שטערקער), און ער האט נישט כותב געווען (ווייל סיקרא איז שוואכער). „ער האט גארנישט געטון.”

– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: ווייל ער האט נישט בעסער געמאכט – ס׳איז סתם איבעריג.

– חילוק פון „שרייבן איבער” (פריערדיגע הלכה): פריער האט מען געלערנט אז איינער וואס שרייבט איבער אויף שוין-עקזיסטירנדע אותיות (מיט דער זעלבער טינט) איז פטור משום כותב. דא רעדט מען פון א פאל וואו ער לייגט אן אנדערע קאליר טינט, וואס ברענגט אריין דעם נוספ׳דיגן חיוב פון מוחק.

– מיט איין פעולה צוויי מלאכות: דאס איז א דוגמא ווי מיט איין מעשה קען מען זיין חייב אויף צוויי מלאכות – כותב און מוחק בבת אחת.

—

מלאכת כותב – תולדה: רושם

דער רמב״ם זאגט: „רושם” איז א תולדה פון כותב.

פּשט: „רושם” מיינט painting/coloring – נישט קראצן אריין, נאר אנמאלן. דאס איז א תולדה פון כתיבה.

חידושים:

– וואס מיינט „רושם”? עס איז געווען א דיסקוסיע וואס „רושם” מיינט. דער מסקנא: רושם מיינט נישט קראצן (scratching), נאר painting/coloring – אנמאלן אויף עור אדער אנדערע מאטעריאלן. אזוי שטייט אין דער גמרא – „רושם על עור” מיינט paint, נישט קראצן.

—

מלאכת רושם – תולדה פון כותב (המשך)

דער רמב״ם זאגט: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.

פּשט: רושם – דאס הייסט מאכן צורות, פּיקטשערס, ליינס, אדער אנדערע סימנים וואס האבן א משמעות, אבער נישט אותיות. דאס איז א תולדה פון כותב. מען מאכט עס מיט כחול (א בלויע פארב) אדער סרק (שיישר – א סארט פּעינט), אזוי ווי מאלערס טוען.

חידושים:

– וואס מיינט „רושם”: דער ערשטער געדאנק איז געווען אז רושם מיינט אויסקריצן (scratching), אבער דער מסקנא איז אז דא מיינט עס זיכער painting/drawing – מאכן צורות מיט א פארב – ווייל דער רמב״ם זאגט „בכחול ובסרק”, וואס זענען פארבן. דער חילוק צווישן כותב און רושם: כותב איז שרייבן אותיות, רושם איז מאכן א picture אדער א צורה אדער א ליין – עפעס וואס האט א משמעות אבער איז נישט אותיות.

– פריער אין פרק איז „רושם” פארגעקומען אין אן אנדער קאנטעקסט (ביי קורע/משרט), און דארט האט עס אפשר געמיינט אריינקריצן. אבער דא, ביי די תולדה פון כותב, מיינט עס קלאר painting, ווייל ער זאגט „כדרך שהציירים רושמין.”

– שיעור פון רושם – א שווערע שאלה: ביי כותב איז דער שיעור שתי אותיות. אבער ביי רושם – וואס איז דער שיעור? דער רמב״ם זאגט נישט קלאר. עס ווערט אויפגעברענגט א סברא: ביי אותיות דארף מען שתי אותיות ווייל איין אות האט געווענליך נישט קיין מינינג (כאטש מ׳האט געלערנט אז איין אות מיט א מינינג איז יא חייב). אבער א רושם – אפילו א קליינער סימן – האט שוין עפעס א משמעות, און דעריבער איז מעגליך אז דער שיעור איז כל שהוא. אבער דער רמב״ם זאגט נישט כל שהוא אויך נישט – ער לאזט עס אפן.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב

דער רמב״ם זאגט: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.

פּשט: ווען איינער מעקט אויס דאס וואס מ׳האט געמאלט אדער געצייכנט, בכדי עס איבערצומאכן בעסער, איז ער חייב. דאס איז א תולדה פון מוחק על מנת לכתוב – פונקט ווי מוחק אותיות כדי צו שרייבן נייע, אזוי אויך מוחק א רושם כדי צו מאכן א בעסערן רושם.

—

מלאכת משרטט

דער רמב״ם זאגט: המשרטט – דער וואס קראצט אריין אין א קלף און מאכט א ליין אז מ׳זאל שרייבן אויף דעם – שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב.

פּשט: שרטוט מיינט מאכן א ליין (ווי מ׳קען אין ספרי תורה) כדי אז דאס שרייבן זאל גיין אין א סדר. דער שיעור איז: דער שרטוט מוז גרויס גענוג זיין אז מ׳זאל קענען שרייבן שתי אותיות העכער (אדער אונטער) דעם שרטוט.

חידושים:

– שרטוט קען זיין מיט א קראץ אדער מיט א פען: דער מנהג ביי ספרי תורה איז מ׳קראצט אריין, אבער עס קען אויך זיין אז מ׳מאכט א ליין מיט א פען – אויך דאס האט דעם זעלבן איסור פון שרטוט. דאס איז א הכנה פאר שרייבן – א ליין וואס דינט אלס הדרכה.

—

תולדת משרטט – חוט של סקרא

דער רמב״ם ברענגט: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.

פּשט: דאס מיינט א האנטווערקער וואס האט א געפארבטע שנור, ער גיט עס א שנעל (א „פליק”) אז עס זאל מאכן א גראדע ליין אויפן האלץ, כדי צו שניידן גראד. אפילו דא גייט מען נישט שרייבן אויף דעם נאר שניידן – איז עס נאך אלץ תולדת משרטט, ווייל עס איז א וועג צו מאכן א הדרכה-ליין פאר וואטעווער מ׳טוט, אז עס זאל זיין גראד.

חידושים:

– „והגבלים” – שטיין שניידער: דער רמב״ם פארשטייט דעם ווארט „גבלים” (פון פסוק אין מלכים) אלס שטיין-שניידערס. ביי זיי אויך, ווען זיי קראצן א ליין אויפן שטיין, איז עס כשרטוט.

– בצבע או בלא צבע: דער רמב״ם זאגט: וכן המשרטט בצבע או בלא צבע, הרי זה חייב. ס׳איז נישט קיין חילוק צי מען מאכט דעם שרטוט מיט א פארב אדער אן א פארב (בלויז א קראץ) – אזוי לאנג ווי מען מאכט א רושם וואס דינט אלס הדרכה פאר שרייבן, שניידן, אדער פאלגן די ליין, איז מען חייב.

—

עד כאן פרק י״א.

תמלול מלא 📝

שיעור אין רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – די מלאכות פון שוחט און ווייטער

הקדמה: הכרת הטוב און כבוד תלמידי חכמים

אונז לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, און מיר האלטן אינמיטן דורכגיין די ל״ט מלאכות. און אונז לערנען די עלפטע פרק, פרק י״א, און מ׳גייט איבערגיין אכט מלאכות.

פאר מ׳גייט ווייטער אין די שיעור, דארף מען אונז באדאנקען אלס דין הכרת הטוב. הכרת הטוב איז א יסוד אין די תורה. אונז האבן א געוואלדיגע הכרת הטוב צו אונזער חבר, הנגיד החשוב ר׳ יואל וועצבערגער, דער באקאנטער בונה ומקים עולמות של תורה. ער האט פארשידענע מוסדות התורה און שיעורי תורה וואס ער האט אונטער זיין תחת צל כנפיו, און זאל ער הנאה האבן פון די תורה וואס ער איז מחזק, און ער לאזט נאך מענטשן ווערן אינוואלווד, ווערן ספאנסערס.

חברותא: יא, ר׳ ישראל זאל זיי אלע באצאלן.

אונז האלטן אינמיטן הלכות שבת.

חברותא: לכאורה איז נישט נאר א ענין פון הכרת הטוב, ס׳איז אויך דא א ענין פון כבוד תלמידי חכמים, ווייל איינער וואס שטיצט תלמידי חכמים איז ער אויך א חלק אין די מצוה פון ללמוד תורה, ס׳איז נישט סתם הכרת הטוב, ס׳איז אויך א ענין פון תורה.

געוואלדיג.

—

דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת

דער סטרוקטור פון ל״ט מלאכות אין רמב״ם

אונז האבן געשמועסט דא אז דער רמב״ם, אונז לערנען דא די ל״ט מלאכות, אבער ער לייגט דא נאר די ל״ט מלאכות פון די דאורייתא׳ס. ביים סוף גייט ער האבן נאך אן עקסטערע פאר פרקים אויף אלע ל״ט מלאכות, די שבות׳ן פון אלע ל״ט מלאכות.

האבן מיר געשמועסט אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע און יוניקע וועג פון דער רמב״ם, ווייל למשל אונז האבן געזען, אנדערע ווען זיי זענען מסדר הלכות שבת, למשל זיי מאכן טיפול – זאלן זיי מאכן אונטער א קעטעגארי: טיפול בבעלי חיים, טיפול בבגד, טיפול בחולה – די מערסטע פראקטיש וואס מ׳קען טראכטן.

אבער דער רמב״ם טראכט נישט פראקטיש, און די סיבה איז ווייל דער רמב״ם גיבט די זעלבע אטענשאן פאר הלכות שפחה חרופה אדער עפעס ווי די מזבחות זאלן זיין דארטן אין הלכות בית הבחירה, פונקט ווי הלכות שבת. ווייל דער רמב״ם, ווען ער לערנט הלכות שבת, איז ער דא עוסק אין די מצוה פון תלמוד תורה.

תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה

ס׳איז דא אסאך מענטשן וואס זאגן אז הלכות שבת איז א געוואלדיגע זאך צו לערנען, ווייל אזוי וועט מען ניצול ווערן פון יעדע חשש מלאכה. ס׳איז זייער גוט, אבער אויב מ׳קוקט פשוט הלכות תלמוד תורה, איז פונקט פארקערט.

א איד וואס ביי אים איז נישט אזוי וויכטיג צו לערנען וועגן דעם מזבח, אדער איך ווייס וועגן הלכות של משיחה, ווי עפעס וואס איז נוגע יעדע שבת – ער איז זייער גוט, און דער לערער איז זייער גוט. דער איד וויל נאר לערנען, ער וויל פאר א יאר לאנג לערנען סימן ש״ח, יעדע דיטייל אין מוקצה וואס איז נוגע יעדע שבת.

אבער מיט דין תלמוד תורה דארף מען ענדיגן אלע תרי״ג מצוות און די גאנצע תורה, און דאס איז דער רמב״ם זאגט – ענדיגן תורה, און נישט דא אלס א פראקטישע. ער איז דא צו קאווערן אלע שטחים אין די תורה.

סאו פארשטייט זיך, ס׳איז נישט קיין סתירה. דער רמב״ם וואלט אויך געזאגט אז נאכדעם זאלסטו האבן עפעס א קיצור שולחן ערוך אדער א שמירת שבת כהלכתה, אויב ס׳איז דא עני שאלות וואס ווערט נישט פשוט פון אינעווייניג אין דעם.

חברותא: איך בין נישט אזוי זיכער וועגן דעם. איך מיין, פאר פראקטיש דארף מען לערנען ווייל ס׳איז פראקטיש, אבער מ׳דארף לערנען.

אקעי, איך וויל נאכדעם נישט מאריך זיין אין דעם. איך האב וועגן דעם מחשבות, מיט די הילף פון השם אפשר וועלן מיר אנהייבן יעדע שיעור צו לערנען א טראפ דערוועגן.

דער רמב״ם׳ס הקדמה לעומת דער משנה ברורה

איך האב געטראכט, און דו זאגסט זייער א גוטע צושטעל. איך האב געטראכט מ׳דארף מדייק זיין – דער בעל המאור האט צייט צו קוקן אינעווייניג, אונז גייען נישט יעצט קוקן. ס׳איז דא די הקדמה פון דער רמב״ם, מ׳דארף עס צושטעלן למשל צו די הקדמה פון די משנה ברורה אין הלכות שבת, וואס ברענגט די יערות דבש, אז איינער וואס קען נישט הלכות שבת איז אויך פון די שוכחי התורה.

איך מיין אז ס׳איז דא אזא חרוזא, “יכלו כל מלאכתא רבתא דשבתא” – איך מיין אז ער רעדט אזוי, אז ווער ס׳ווייסט נישט פרטים פון הלכות שבת איז עובר יעדע שבת דאורייתא׳ס, ווייל ס׳איז דא בורר און פארשידענע שאלות וואס איז נישט עולה על הדעת פון מענטשן אז ס׳איז שאלות.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט – דער רמב״ם האט געשריבן אין די הקדמה, נישט נאר קיין הלכות שבת, די הקדמה פון די גאנצע ספר רעדט וועגן די פראבלעם אז מ׳קען נישט ארויסנעמען פון די גמרא קיין הלכה, און קיינער קען נישט, אפילו די גאונים האבן געזאגט מ׳פארשטייט נישט.

אבער ער זאגט נישט אז די פראבלעם איז אז מ׳איז מחלל שבת. ער זאגט, ער דערמאנט נישט אז דאס איז א פראבלעם. ער דערמאנט אז ס׳איז א פראבלעם – ער זאגט מער א טעארעטישע פראבלעם: מ׳קען נישט מקיים זיין מצוות תלמוד תורה, מ׳קען נישט וויסן פון די גמרא וואס די דין איז. אבער ער זאגט נישט קיינמאל אז ממילא איז מען מחלל שבת.

ס׳וואלט געווען, ס׳וואלט לכאורה געפאסט לויט די יערות דבש׳ס מחשבה, אז מ׳דארף וויסן פונקטליך וויאזוי צו לייגן די טשאלנט אויפן בלעך, ווייל דער רמב״ם זאגט אז קיינער ווייסט נישט וויאזוי צו לייגן די טשאלנט אויפן בלעך.

איך ווייס נישט אויב דאס איז נישט עכט א פראבלעם, ווייל מ׳ווייסט יא מער ווייניגער, אפילו נישט פון די שולחן ערוך, וויאזוי מ׳פירט זיך, וויאזוי מ׳האט א גוטע חינוך, מער ווייניגער ווייסט ער. פארשטייט זיך, ווען עס איז דא א שאלה דארף מען פרעגן א רב.

אויב דער רב האט א פראבלעם, דער רב ווייסט נישט ווי צו לערנען גמרא און ס׳איז אים שווער צו אויספיגערן, דארף ער קוקן די רמ״א און די גאונים, ווערט ער צעמישט. סאו דער רב – מען קען זאגן אז ס׳איז א ספר בעצם פאר רבנים, וועלכע דער רב וואס דארף נוצן א שיקול הדעת צו וויסן פראקטיש צוצושטעלן.

דער רמב״ם׳ס שיטה אין תלמוד תורה

אקעי, דער רמב״ם האלט אז קודם זאל א מענטש ענדיגן כל התורה כולה, און נאכדעם אוודאי קען מען זיך אריינלייגן מער אין זאכן וואס איז מער אפט נוגע. אבער מצוות תלמוד תורה איז אז א מענטש זאל וויסן אלעס אין כל התורה כולה.

אבער אונזער לעבן איז נישט… אונזער לעבן איז מער ענליך צו דער רמב״ם, ווייל מ׳לערנט מיט אונזערע קינדער בבא קמא און בבא מציעא, מ׳לערנט זיי למדנות. אבער אויך זעסטו אז מ׳האט יא אפגעטיילט אז מצוות תלמוד תורה איז נישט תלוי אין הלכה. קיינער האט נישט קיינמאל געזאגט אז מ׳דארף לערנען תורה כדי מ׳זאל וויסן וויאזוי זיך אויפצופירן. דאס איז אפשר א סניף – מ׳דארף אויך האבן א שייכות צו הלכה למעשה, אבער קודם האט מען זיך אויסגעלערנט צו לערנען למדנות. אזוי איז אפילו די ישיבות אוועקגעשטעלט. ס׳איז פשוט נישט די וועג ווי דער רמב״ם שרייבט.

חברותא: אבער וואס זעט דער רמב״ם נעמען ביי כלל ישראל?

אקעי, לאמיר רעדן די טענה פון רמב״ם. אונז רעדן כסדר גאנצע צייט פון די ירושה וואס ער האט געזאגט. איך לערן נישט רמב״ם ווייל איך וויל לערנען הלכה למעשה. דאס איז די טענה דא, כאילו איינער זאגט “דו קענסט נישט לערנען רמב״ם וואס איז נישט א הלכה למעשה”. קענסטו פרעגן, וואס איז מיט די הלכה פון קענען גאנצע תורה? פארוואס ביסטו נישט מקיים די הלכה? ס׳איז א הלכה.

אונז לערנען דאך נישט רמב״ם אלס א פראקטישע גייד. מ׳האט עס שוין געזאגט אפאר מאל אז דער וואס שרייבט די הלכה אין די צייטונג, ער ברענגט שוין יעדן אחרון. ס׳איז דא איינער וואס זאגט אז די בעסטע צוויי שורות פון די צייטונג וואס איז געגאנגען נעכטן אין פרינט איז די מוסר השבוע.

מ׳דארף לערנען קודם תלמוד תורה צו וויסן וואס זאגט דער רמב״ם, האבן א בליק אויף כל התורה כולה. וואס פארשטייט מען פון די תורה?

דער שולחן ערוך הרב׳ס טענה

לגבי דעם קען מען טראכטן אזוי ווי צוויי טענות. קען איינער זאגן, “אקעי, דו ווילסט מקיים זיין די מצוה פון לערנען כל התורה כולה? קודם דארף מען מסכים זיין מיט׳ן רמב״ם אז ס׳איז טאקע דא אזא מצוה – ווייל דאס מיינט תלמוד תורה, צו קענען די גאנצע תורה.”

דער שולחן ערוך הרב, פעימאסלי, איז מסכים, אבער נישט אינגאנצן מסכים. דער שולחן ערוך הרב איז מסביר, טענה׳ט אז מ׳איז נישט יוצא פון לערנען די רמב״ם, וויבאלד מ׳קען נישט פסק׳ענען פון די רמב״ם. דא דאס איז א שטיקל טענה.

פארוואס קען מען נישט פסק׳ענען פון די רמב״ם? ווייל דער רמב״ם ברענגט נישט די טעמים, ער ברענגט נישט די מקורות, ער ברענגט נאר די הכרעה. לכאורה קען מען זאגן אז דער רמב״ם איז יא נאר אזוי פראקטיש, און דערפאר איז מען נישט יוצא תלמוד תורה מיט דעם, און ממילא דארף מען יא וויסן און מ׳דארף לערנען גמרא.

ס׳הייבט זיך נישט אן. ער קומט נישט אן צו איינער וואס לערנט למשל דף היומי לויט יענע שיטה, און ער ענדיגט, אז ער איז מער מקיים די מצוה פון לערנען כל התורה כולה ווי איינער וואס לערנט די רמב״ם.

וואס א טשייניע – האט דער רמב״ם צוריקגעזאגט אז וואס הייסט? דער רמב״ם איז נישט מסכים מיט דעם. דער רמב״ם האלט זיכער אז תלמוד תורה מיינט וויסן עקזעקטלי וואס שטייט אין רמב״ם, והראיה – ער האט געשריבן אזוי די ספר.

איך האב געזען רבי ירוחם מאיר זאגט אז דער שולחן ערוך הרב רעדט זיך איין מ׳לערנט די רמב״ם אז מ׳קוקט נישט אין כסף משנה. דער רוב וואס קוקט אין כסף משנה – דאס איז דער בית יוסף. ווייסטו, זיי זאגן בערך די זאכן וואס דער בית יוסף גייט זיך שטעלן.

אבער איך מיין די רמב״ם האט געזאגט אזוי זאלן זיי לערנען, און זיי לערנען מיט דעם תלמוד תורה. איז שוין דא מיט דעם תלמוד תורה צו האבן א ברייטערע בליק איבער שבת. דאס איז אויך אמת, ווייל לערנען הלכות שבת איז דארט אסאך לענגער ווי לערנען גאנצע הלכות שבת פון די רמב״ם. ס׳לעבט שוין חס.

סאו, קומט אויס אז מ׳האט א ברייטערע בליק איבער שבת. וויאזוי דו קוקסט אן די רמב״ם שבת מיט די הלכה? נאכדעם קען מען אריינגיין אין די קליינע דיטעילס.

חברותא: יא.

אקעי. לאמיר אריינגיין אינעווייניג, ווייל ס׳איז טאקע אונזער לענטש צו לאנג וועגן דעם.

חברותא: אקעי, לאמיר לערנען ווייטער.

—

הלכה א: שוחט – אב מלאכה

חברותא: א שוחט.

קומט מיר לערנען, און נעקסטע מאל קענען מיר רעדן ווייטער פון די חקירה.

א שוחט. שוחט – חייב. איינער וואס שעכט א בעל חי.

חברותא: אהם. יא, אבער א שוחט מיינט א בעל חי. פריער האט ער געהאט סוחט אלס סוחט, א קוועטשן. א שוחט איז מען שעכטן.

יא, חייב.

נטילת נשמה – דער עיקר פון די מלאכה

זאגט דער רמב״ם, ולא שוחט בלבד. די עיקר ווארט פון שוחט איז נישט…

חברותא: אה, דאס איז אזוי פון מעניין מלאכה דאכלעך.

איז נישט די ווארט אז מ׳שפריצט די בלוט אדער עפעס די מעשה. נאר עס איז די פועל יוצא דערפון. דאס איז א מהרג. מען אנלייפט א מענטש. מען מאכט א מענטש נאך מער לעבעדיג.

חברותא: אדער א בעל חי?

מען איז נישט קיין חילוק צו מען מאכט שחיטה. ס׳איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ׳טוט עס – צו ס׳איז שחיטה, צו ס׳איז נחירה. נחירה מיינט אויך אויפהאקן די קאפ, אבער נישט מיט א מעסער, נישט מיט הלכות שחיטה, אזוי מיין איך. אדער ווען מ׳איז מעקר מיט סיי וועלכע אנדערע וועג – חייב. ווייל די ווארט איז אוועקנעמען די נשמה.

ס׳איז דאך שוין אין די גמרא דאס, א שאלה צו וואס איז די עיקר שוחט – צו די בלוט אדער דאס. די גמרא זאגט משום נטילת נשמה. די ווארט איז דארטן די נטילת נשמה. ממילא, סיי וועלכע אופן וואס מ׳איז מעקר, זאל אפילו נישט זיין דערויף קיין בלוט, אדער נישט קיין חילוק וואס.

דיון: פארוואס שוחט איז אן אב מלאכה

חברותא: וואס זאגסטו?

יא, יא. ס׳איז איינע פון די אבות מלאכה. די גמרא זאגט אז זיי אלע זאלן זיין אין איין סארט מלאכה, נישט זיין קיין תולדה. דאס איז עס. שוחט מיינט הרג׳ענען.

חברותא: וואס?

יא, יא, זייער גוט.

חברותא: ניין, דארט וויל די גמרא זאגן אז ער איז חייב אויך משום צובע וכדומה, אבער די רמב״ם ברענגט…

מ׳דארף וויסן פארוואס די רמב״ם ברענגט עס נישט, אבער די רמב״ם ברענגט די עיקר דעם – אז ס׳איז דא אן אב מלאכה וואס הייסט שוחט, וואס דאס איז טייטש נטילת נשמה.

חברותא: יא. זייער גוט.

—

חונק – תולדה פון שוחט

חברותא: יא. יעצט קען מען לערנען חונק.

סאו דו זעסט אינטערעסאנט – חונק, שוחט, אבער מ׳מיינט נישט יעדער וועג פון הרג׳ענען. עפעס איז ענליך צו שוחט.

חברותא: יא, נאר א סארט וועג פון הרג׳ענען. לאמיר זען.

אהא, אינטערעסאנט. א חונק איז א חייב, עד שימות. אז איינער טשאוקט, ער מאכט חנק, אז מ׳שטארבט אן אנדערע וועג, דורך נישט האבן אקסידזשען, אינגאנצן אן אנדערע וועג – הרי זה תולדת שוחט.

פארוואס חונק איז א תולדה און נישט אן אב

מ׳קען נישט זאגן אז ס׳איז די אב פון שוחט, ווייל ס׳איז אן אנדערע וועג. אלע פריערדיגע זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט האבן עפעס ענליכקייט צו שחיטה – שלאגן ביז ס׳קומט זיך צוזאם בלוט, אדער ביז ער פארלירט בלוט, וכדומה די זאכן.

ער זאגט אזוי: די ווארט דערפון איז די נטילת נשמה, אבער די צורה דערפון איז געווען באופן שחיטה. סאו די זאכן וואס די צורה דערפון, די וועג וויאזוי מ׳טוט נטילת נשמה, איז ענליך צו שחיטה – איז דעם ענין המלאכה. אבער ווען מ׳מאכט די פועל יוצא אז די נשמה זאל ארויסגיין אויף אן אנדערע אופן, איז עס אויך די זעלבע איסור, ס׳איז א תולדה, ווייל ס׳האט נישט די זעלבע צורה.

סאו טשאוקן הרג׳עט מען דורך אן אנדערע מין וועג. הרי זה תולדת שוחט.

און מ׳פארשטייט אז די רמב״ם מיינט נישט דווקא חונק, נאר סיי וועלכע ענליך צו חונק. אבער א מענטש טרעפט א וועג – ער גייט אים פארנעמען, געבן מעדיצין אז ער זאל שטארבן – וועט דאס אויך זיין די זעלבע ווי חונק. ער גייט זאגן: ס׳האט נישט די צורה פון מוציא זיין דם, פון הרג׳ענען דורך עפעס ענליך צו שחיטה.

דג – פיש

לפיכך, דער רמב״ם האט אויסגערעכנט דג, פיש. על פי רוב, פיש – די וועג וויאזוי מ׳הרג׳עט א פיש, די עצם פאנגען איז דג.

תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים

יא, די גמרא רעדט וועגן דעם. קיצור, די פאנגען די פיש אליין הרג׳עט שוין על פי רוב. טאקע אין דעם וואס ס׳איז נישט אן אב, איז עס א תולדה.

לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת – איז אויך די אופן פון טשאוקן, ווייל חיותו איז אין וואסער. אזוי ווי א מענטש איז פון די וואסער, לייגט מען אים אריין אין אייגענע וואסער, אזוי ווי מ׳האט געלערנט בנלכד בצד. סאו דא נאכדעם וואס מ׳נעמט אים ארויס, מ׳לאזט אים שטארבן עד שמת, חייב משום חונק.

וואס איז אינטערעסאנט, די חידוש דא איז אז ס׳איז חונק, ווייל דו וואלסט געקענט זאגן אז ס׳איז נאר א גורם. יא, ער שטארבט אפאר מינוט שפעטער אדער וואס, אבער דאס הייסט חונק. דאס איז די רציחה, שוחט, חונק, וואטעווער. נישט ממש חונק, אבער ס׳מיינט צו זאגן, ממילא איז עס א תולדה דשוחט.

שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע

ולא עד שימות – ווען ווערט ער חייב? כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו. ווען די פיש ווערט טרוקן, דאס הייסט ווען ער איז שוין גענוג לאנג אינדרויסן פון די וואסער אז ס׳מאכט זיך ספאטס וואס זענען טרוקן.

ווי גרויס דארף זיין די ספאט? אזוי גרויס ווי א סלע ביי די עריע פון די סנפירים. ווי אזוי הייסט דאס, די סנפיר, די פעדערן, די פלאס פעדערן וואס די כשר׳ע פיש האט, אויב איז געווארן גענוג טרוקן ביי די שטח פון די פיש ביים סנפיר דארט, חייב, ווייל פון דא און ווייטער קען ער שוין נישט סורווייוון. שאינו יכול לחיות – ווען ער איז שוין אזוי לאנג אינדרויסן פון די וואסער אז ס׳האט שוין אנגעהויבן ווערן טרוקן, קען ער שוין נישט לעבן, אפילו אויב ס׳גייט נאך דויערן אביסל די גסיסה, הייסט עס שוין אז ער הרג׳עט.

נפקא מינה פון דעם שיעור

למאי נפקא מינה? ס׳קומט א צווייטער און הרג׳עט אים פארדעם, און מ׳וויל וויסן ווער האט… איינער פרעגט א גוטע שאלה, ווער זאגט אפשר קען עס יא צוריק לעבן? אה, די רמב״ם זאגט אז שאינו יכול לחיות. אדער ער האט ארויסגענומען און ער האט יא אין זינען אים צוריקצולייגן און ער האט פארגעסן צו וואס, וואטעווער, זאל מען וויסן ביי וועלכע, ווי לאנג. קען זיין א פיינע ביסל נוגע די הלכה, יא.

הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

איז אזוי, וויל איך וויסן, השוחט ידו – וואס טוט זיך אז א מענטש האט געטון אזא סארט זאך, א בהמה וואס איז מעוברת, ער האט ארויסגעשלעפט די עובר, און די עובר שטארבט פון דעם.

הושיט ידו למעי בהמה ודלדל – וואס טייטש דלדל? ארויסגעשלעפט? איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס ווארט דלדל מיינט, אזויווי ס׳הענגט, אבער ס׳הענגט אפ, ער האט עס אנהאקט, איך ווייס נישט, ער האט עס אראפגענומען בקיצור. ודלדל, ארומגעריקט אז ס׳איז מער נישט געבליבן מיט די רחם און די קינד זאל מער נישט קענען לעבן מיט די מאמע, חייב.

ער איז חייב, ווייל די עובר הייסט א בעל חי, ס׳איז דא נטירות נשמה אויף א עובר. ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳זאגט נישט אז ווי לאנג, למשל לגבי רציחה ביז דרייסיג טעג הייסט מען נאך נישט קיין פולער רוצח. אבער לענין רציחה, יא. ס׳איז א ספק צו ער גייט לעבן. ס׳איז א ספק נפל. אבער א בהמה, דאס הייסט א שוחט. יא, אינטערעסאנטע זאך. חייב אלס שוחט.

דאס איז די שיטת הרמב״ם. ס׳איז דא אנדערע שיטות וויאזוי צו לערנען די הלכה, אבער דער רמב״ם זאגט די שיטה.

—

הלכה ב: באיזה בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה

אקעי. שוין. זאגט דער רמב״ם ווייטער, וועלכע סארט בעל חי איז דא שחיטה? מ׳דארף וויסן זיכער אז ס׳איז אן אמת׳דיגער בעל חי וואס האט א נשמה וואס מ׳קען אוועקנעמען, נטילת נשמה. איך מיין נישט דאס ווארט נשמה, אבער ער האט א לעבן און ער ווערט נישט קאנסידערט א שוואכערער בעל חי. גייען מיר אים זען.

בעלי חיים שחייב עליהם

די רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס הייסט אויך נטילת נשמה: “שאין פרין ורבין מזכר ונקבה” – וואס זיי פארמערן זיך פון א זכר און א נקבה, “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” – אדער וואס קומען ארויס פון די ערד אזוי ווי פרעושים.

פרעוש איז א פלוי, יא, א פרעוש איז א לייז. ס׳איז נישט א לייז, ווייל מ׳זאגט כינה. דער רמב״ם גייט נישט זאגן… ניין, וואס איך געדענק יא, אין נדה דאכצעך רופט מען עס, פרעוש איז נישט א לייז. פרעוש איז א סארט פליגער, א סארט פליג וואס קומט פון עפר.

“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – איינער וואס הרג׳עט זיי איז די זעלבע ווי ער הרג׳עט א בהמה וחיה.

חידוש: סייז מאכט נישט אויס

דער רמב״ם האט דא געענטפערט די שאלה. איינער האט געפרעגט צו אן עלעפאנט האט מער חיות ווי א פליגער. זאגט דער רמב״ם, דער עלעפאנט און דער פליגער האבן די זעלבע חיות. ווייטער, ווייל ס׳איז נישט קיין חילוק די סייז, אפילו אויב זיי זענען פיצל.

די ווארט איז אבער אז זיי זענען א רעגולער בעל חי וואס ווערט באשאפן אזויווי נעטשער מאכט אז בעלי חיים זאלן ווערן באשאפן. אבער ס׳איז דא נאך א וועג וויאזוי בעלי חיים זאלן ווערן באשאפן, זאגט דער רמב״ם, און דאס איז אין די גמרא, וואס דאס הייסט נישט קיין בעל חי.

שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור

די רמב״ם זאגט, “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו” – וואס זיי קומען פון גללים אדער פון פירות וואס האבן פארשימלט, “מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר” – וויאזוי זעט מען אזא זאך? תולעים של בשר, אין פלייש מאכט זיך, פלייש ווערט פארשימלט, הייבט אן קומען דערויף תולעים, און אויך אין קטניות איז דא ווערעמלעך.

“ההורגן פטור” – דער וואס הרג׳עט זיי איז פטור, ווייל חז״ל זאגן אז זיי הייסן נישט קיין אמת׳דיגע בעל חי. פלא׳דיגע זאך, ס׳איז דא אסאך רייד אויף דעם, אבער אונז גייען מיר ווייטער. אזוי פסקנ׳ט דער רמב״ם, אז זיי הייסן נישט קיין בעל חי.

דער חילוק צווישן עפר און גללים

דער רמב״ם זאגט נישט אז דער חילוק איז אינגאנצן, צו ס׳ווערט געבוירן פון א זכר און נקבה אדער פון דער ערד. ווייל פרעוש, רייט, סאו דער חילוק איז אז א פרעוש וואס ווערט יא אויך פון עפר, זאגט דער רמב״ם אז נאך אלץ איז ער חייב.

סאו דער רמב״ם מאכט א חילוק פון עפעס, די ערשטע קאטעגאריע וואס זענען חשוב, זענען פון עפר אדער פון זכר ונקבה, און די אנדערע וואס איז פון גללים און פון פרש וביצה, דאס איז מען דארף קומען פון עפעס א מענטשלעכע זאך, פון די פארשמילטע פירות, איז נישט קיין טאטע און מאמע, אבער עפר איז א נארמאלע זאך, עפר איז נאך אלץ.

דא איז א מחלוקת הראשונים וואס דינגען זיך אויף דעם, אבער דאס איז וואס די גמרא… די ראשונים זאגן, אויך דער פרעוש איז אזוי ווי די רמשים, וואס נישט? רייט, זיי גייען מיט די געהעריגע גדר פון זכר ונקבה.

הערה: תורה און סייענס

פארשטייט זיך, אונז ווייסן נישט פון קיין מציאות אז ס׳זאל אמת׳דיג ווערן פון די עפר, אבער ס׳איז שוין א שאלה פון תורה און סייענס, ווער ס׳איז עוסק אין יענע סוגיא זאל לערנען דארט. יא. יא. ספר הברית רעדט וועגן דעם, אבער אין כאן המקום להאריך.

—

הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים

זאגט דער רמב״ם ווייטער, “המפלה כליו בשבת” – איינער וויל רייניגן. וואס איז דאס ווארט “מפלה”? לשון “אשרי יפלי לנדלו ואביון”? ווייס איך נישט. לפלות. מפלה איז טייטש מפלה. ער זאגט אן אל״ף. אונז האבן אזעלכע ווערטער, “שביס”, “קדרה”, “מפלה”, אזעלכע ווערטער וואס אונז טרעפן זעלטן. ער מיינט רייניגן די כלים פון ווערעם, פון שמוץ אדער כדומה וואס איז אין די זייטן.

“המפלה כליו בשבת” – אה, לייז. ווען ס׳איז נישט געווען אזעלכע גוטע היידזשין, האט עס געמאכט לייז אין די וועש אפט. און אויב איינער זוכט עס ארויס… צו רייניגן זיין וועש אין שבת, “מולל את הכינה וזורקה” – מעג ער כאפן די כינה און עס ארויסנעמען, אבער די כינה קען זיך שנעל ארויסדרייען פון אים, דארף ער אים קודם געבן אזא גוטן זעץ. ער דארף אים אביסל צוקוועטשן.

מעג ער געבן אזא קוועטש, אדער אביסל צוקוועטשן די ווארעם וואס ער וויל ארויסנעמען פון דארטן, די לייז וואס ער וויל ארויסנעמען, אנטשולדיגט, “וזורקה” – און אוועקווארפן. ס׳טייטש, זאלסט נישט מיינען אז דאס הייסט אזוי ווי ער הרג׳עט אים אביסל. מעג ער אים צוקוועטשן, ער דארף נישט מורא האבן פון דעם.

מותר להרוג את הכינה

ער ענדיגט די הלכה, ער ענדיגט די הלכה, ווייל זאלסט נישט מיינען אז דער רמב״ם וועט זאגן, “ומותר להרוג את הכינה בשבת” – מעג הרג׳ענען כינים בשבת, ווייל כינים איז נישט אזוי ווי א בעל חי, אזוי ווי די רמשים וואס איז אסור, נאר אזוי ווי די רמשים וואס קומט פון שמוץ. סאו עס קומט אויך פון שמוץ, עס קומט פון די זיעה פון דעם מענטש, פון דעם קומט ארויס כינים.

דיון: סתירה צווישן די צוויי הלכות

סאו די הלכה איז א שטיקל פראבלעם, ווייל דא שטייט אין א מינוט, מולל, אין טייטש ער מעג נישט הרג׳ענען, ער מעג עס נאר אזוי ווי דו זאגסט, אביסל צוקוועטשן און עס אוועקווארפן. נעקסטע שורה שטייט אז מען מעג הרג׳ענען כינים לכתחילה. סאו וואס איז די חילוק פון די צוויי הלכות?

סאו דא איז דא פארשידענע תירוצים אין די מפרשים, איך ווייס נישט.

תירוץ השלחן ערוך הרב

סאו לאמיר זאגן וויאזוי דער שלחן ערוך הרב זאגט עס, ווייל ס׳זעט אויס אזוי ער מאכט סענס, און סתם קומט עס אזוי אין די סוגיא. ער זאגט אז ווען איינער איז עוסק אין דעם און ער רייניגט זיין וועש, אויסער כינים קען ער אויך טרעפן נאך זאכן, למשל פרעושים, איך ווייס, זאכן וואס איז יא אסור. זאגן אונז אז מען זאל זיך נישט יאגן צו הרג׳ענען. מולל זאל מען, וואס איז נישט ממש הרג׳ענען, וואס אפשר איז נאר א ספק צו ס׳האט געשטארבן פון די נטילת נשמה, מעג מען. אבער הרג׳ענען נישט, ווייל אפשר וועט ער נאכדעם הרג׳ענען עפעס וואס מען טאר נישט.

אבער אויב טרעפט ער א כינה, ווען דעמאלטס איז ער נישט עוסק, ס׳איז נישט דא די גזירה, ער טרעפט א כינה, ער ווייסט אז ס׳איז א כינה, מעג מען עס הרג׳ענען, ווייל כינה קומט נאר פון זיעה. אזוי לערנט דער שלחן ערוך הרב אפ די הלכה.

אבער דאס שטימט מיט די חילוק, דא שטייט “מפלה כליו”, און נאכדעם שטייט אן עקסטערע הלכה צו “הורג כינה”.

חילוק צווישן “פטור” ביי שרצים און “מותר” ביי כינים

אבער דא איז דא נאך א זאך, אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די רמשים איז פטור, מען טאר נישט הרג׳ענען א רמש וואס קומט פון פירות, פטור אבל אסור. דא שטייט מותר, כינה מעג מען יא.

סאו זאגן זיי אז כינה איז א צער פאר׳ן מענטש, ס׳איז א קראצעניש, עפעס וואס מען מוז פטור ווערן. דערפאר האבן זיי נישט אויף דעם גוזר געווען, זיי האבן נאר גוזר געווען אויף רמשים אדער אנדערע שרצים.

פארדעם, ביי “מפלה כליו” קען מען פארשטיין דעם שלחן ערוך הרב׳ס פשט. ביי “מפלה כליו” איז דא די חשש פון כינה אדער איך ווייס, פרעוש, איז מען מחמיר. אבער ווען ס׳איז נישט דא די חשש, און ס׳איז דא א מקום צער, יא.

—

הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים

זייער גוט. סאו זאגט דער רמב״ם ווייטער… יעצט קען מען טרעפן נאך א אופן וואס מען מעג. יא, סארטן בעלי חיים.

זאגט דער רמ״א אזוי: “חיה ורמשים נושכים וממיתים ודאי” – סארטן חיות און קריכעדיגע וואס ווען זיי בייסן הרג׳ענען זיי זיכער, זיי זענען ממש מסוכנ׳דיג, “כגון זבוב שבמצרים” – א זבוב איז א בין? ניין, אה, א זבוב איז א פליג.

מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות

זאגט דער רמב״ם ווייטער: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת”. יעצט קען מען טרעפן נאך אן אופן וואס מ׳מעג יא הרג׳ענען סארטן בעלי חיים.

זאגט דער רמב״ם אזוי: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סארטן חיות און קריכעדיגע וואס ווען זיי בייסן הרג׳ענען זיי זיכער, זיי זענען ממש מסוכנ׳דיג – “כגון זבוב שבמצרים” – די בין…

זבוב איז א בין? ניין, זבוב איז א פליג דאכט זיך. צרעה. זבוב איז געווענליך א סארט פליג, א מאסקיטא פון מצרים, עפעס א סארט פליענדיגע בעל חי פון מצרים.

“וצרעה שבנינוה” – די צרעה פון נינוה. אין די תורה שטייט “גם את הצרעה ישלח ה׳ בך עד אבוד”. זעט אויס אז אין די מידל איסט, אין יענע געגענטער, איז דא זייער אגרעסיווע בינען וואס קענען הרג׳ענען.

“ועקרב שבחדייב” – סאונדט ווי אן אראבישע נאמען פון א שטאט. אן עקרב איז א סארט… וויאזוי הייסט עס אין ענגליש? א סקארפיאן אזא? ענליך צו א שלאנג מיט מערערע פיסעלעך, יא. א מרבה רגלים.

“ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום” – און איבעראל ווייסט מען אז א כלב שוטה איז א סכנה פאר א מענטש. אויב א מענטש איז געווארן געביסן פון א כלב שוטה, יא.

די אלע זאכן זענען מזיקים, איז א סכנה פאר מענטשן אז זיי דרייען זיך. “מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן” – מ׳מעג זיי הרג׳ענען בשבת ווען מ׳זעט זיי. אפילו מ׳ווייסט נישט פאר זיכער אז זיי גייען הרג׳ענען, אבער הואיל אויב ער גייט בייסן גייט ער הרג׳ענען, איז עס א ספק פיקוח נפש, מעג מען הרג׳ענען בשבת ווען מ׳זעט זיי.

—

שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

“אבל שאר כל המזיקין” – אלע אנדערע מזיקים, איז אזוי: “אם היו רצין אחריו” – יא, דעמאלטס איז דאס פיקוח נפש. מותר להרוג, ווייל זיי קענען אמאל הרג׳ענען. איז אויב זיי לויפן, זעט אויס אז איין ספק מעג מען מחלל שבת זיין, אבער פאר מערערע ספקות נישט. אויב זיי לויפן נאך אים, איז שוין זייער קרוב אז זיי זאלן זיין א סכנה פאר דעם מענטש, איז מעג מען זיי הרג׳ענען.

אבער אויב זיי באהאלטן זיך פון דעם מענטש, אדער יושב במקומו – זיי זיצן זיך, זיי מיינען זייער אייגענע ביזנעס, זיי באדערן נישט – אדער זיי אנטלויפן פון מענטשן, איז אסור צו הרג׳ענען, ווייל דעמאלטס זענען זיי נישט קיין סכנה.

—

דיון: וואס מיינט “דורסן לפי תומן”?

“ואם דורסן לפי תומן” – אויב א מענטש האט געוואקט אין א פלאץ וואו ס׳איז דא… דער רמב״ם האט דאך געזאגט א הלכה אז מ׳טאר נישט הרג׳ענען א מזיק. זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך יעצט אז א מענטש הייבט זיך אן זארגן אז אונטער זיין פיס איז דא מערערע קריכעדיגע מזיקים יעצט? ער גייט אויף די מזיקים, אדער ער גייט אויף די אלע, ואם דורסן לפי תומן – גייט אויף מזיקים? לכאורה, ואם דורסן שייך על מזיק? ואם דורסן…

אה, דורסן – זיי, די מזיקים. אקעי, אויב ס׳איז דא א מזיק וואס מ׳טאר נישט הרג׳ענען, ווייל ס׳איז א מין מזיק וואס איז יושב במקומו, און ער מאכט עס צוקוועטשט אויף די לעצטע… ס׳איז א המשך פון דעם יושב במקומו. “ואם דורסן לפי תומן בשעת הליכה” – אויב ער הרג׳עט, אבער אויב ער… מ׳לערנט עס אזוי, ווייל ער זוכט זיי צו הרג׳ענען. אבער אויב זענען זיי פונקט אונטער זיין פיס…

דער מגיד משנה טייטשט אז ס׳איז א שטיקל ארומאי. דאס הייסט, א מזיק וואס ער איז א ספק פיקוח נפש. ער גייט נישט זיכער… ער איז נישט קיין צווישן מצרים די ליסט פון חיות… ער איז נישט אויף די ליסט פון חיות מסוכנות, אבער ער איז יא אביסל מסוכן. נישט סתם א פליג וואס טוט נישט גארנישט. א קליינע מזיק איז ער.

איז אויב ער לויפט דיך נאך, מעג מען לכתחילה. אויב ער זיצט אינדערהיים, טאר מען נישט. לכאורה אסור מדרבנן, מדאורייתא מעג מען דאך אויך. זיכער מדאורייתא עניוועיס, ווייל ס׳איז… איך ווייס נישט פארוואס מ׳מעג מדאורייתא. ס׳איז דאך נטילת נשמה, אבער דאס איז אן אנדער טייל לויט דער רמב״ם.

על כל פנים, ס׳איז א ספק פיקוח נפש, סאו ס׳קען זיין אז מדאורייתא מעג מען. סאו אין די קעיס, די רבנן לאזן נישט. די רבנן זאגן: “קום אהער, ס׳איז נישט ממש פיקוח נפש.” מ׳דארף דאס פארשטיין, ווייל ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין דא די הגדרה. לכאורה איז אלעס ספק פיקוח נפש. מ׳מוז לערנען אז דער מגיד משנה מוטשעט זיך דא. ס׳איז עפעס א לעוועל, ס׳איז נישט אזוי מסוכן. אקעי, ער לויפט אוועק, סאו לאז אים לויפן.

—

פשט 1: דבר שאינו מתכוון (ווערט אפגעווארפן)

איך וויל זאגן אזוי פשט, ווייל איך האב בטעות געמיינט אנדערש, אז דער רמב״ם רעדט פון ווען אונז וואקן אין פלעצער וואו ס׳איז דא בעלי חיים, און דו טרעטסט זייער אפט אן אן אנטרעטן. אה, ס׳איז נישט קיין פראבלעם, ווייל דו האסט זיי איינס נישט מכוון.

סאו איך מיין אז וואס ער זאגט דא איז אויך אזוי – אויב דער בעל חי ליגט אויפ׳ן פלאר און דו טרעטסט אים אן, איז דאך נישט זיכער אז דו גייסט אים מיט דעם הרג׳ענען. אפשר גייסטו אים נאר מזיק זיין, וואס דאס וועט נאר מאכן אז ער זאל ווערן א מזיק.

דו רעדסט נישט פון הלכות דבר שאינו מתכוון, ווייל ער האט זיך נישט געהאט זיכער אין זינען. ער איז דאך א מזיק, ער רעדט פון דעם.

—

פשט 2: ער זוכט צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען

סאו, פארדעם טענה׳ט ער, אזוי טענה׳ט דער מגיד משנה, אז ער רעדט זיך – ער מיינט עס יא צו הרג׳ענען, אבער “דורסו לפי תומו”. אזוי שטייט אין דעם לשון, “דורסו לפי תומו”. נישט אז ער איז הולך, הולך על גבי פלצות, אפשר דא איז מותר לויט רבי שמעון, אזוי ווי די הלכה. אבער ער איז דורס נישט באופן אז ער שטייט מיט א גארניש, ער גיט עס א קוועטש אויפ׳ן וועג – מעג מען. איז דאס אפשר טאקע די הלכה.

אפשר קען מען זאגן אז די מציאות מיינט אביסל אנדערש. טראכט אזוי: לאמיר זאגן, אזא ווילדע קעצעלע לויפט דיר ארום. הייבסטו אן שטויסן מיט דיין פוס, יא, אים מפחיד זיין – דאס איז אזויווי די “בורחים לפניו”. הייבסטו אן שטויסן, און מאך זיכער, דו זוכסט אים נישט צו הרג׳ענען. הייבסטו אן שטויסן אז ער זאל אנטלויפן, און אויב ס׳איז געלונגען נישט, און האסט אים געגעבן א שטערקערע שטויס אז ער איז געשטארבן, איז ער נישט חושש, ווייל דו האסט אים נישט געזוכט דוקא אים צו הרג׳ענען.

אפשר דאס מיינט ער. דאס הייסט, ווען דו זוכסט זיך צו ראנגלען מיט אים, אים צו פארטרייבן, און האסט אים געהרג׳עט, איז עס א דבר שאינו מתכוון, און אפשר נישט קיין פסיק רישא.

—

מחלוקת רש״י און רמב״ן

אקעי, דער רמב״ם ברענגט אז ס׳איז דא א מחלוקת רש״י און דער רמב״ן. רש״י האט געהאלטן אז עס מיינט טאקע אזויווי דו זאגסט, אז מען מעג נאר ווען ס׳איז איינער מתכוון טאקע. און זיי לערנען אז ס׳מיינט אפילו מתכוון. דער היתר איז דא נישט קיין ווירקליכע אמת׳דיגע ארבעט דא. דער היתר איז בעצם פיקוח נפש. די חכמים האבן נישט געוואלט אז אזא זאך וואס איז נישט אינגאנצן מסוכן זאל מען בפירוש נאכלויפן און הרג׳ענען, אבער זיי האבן יא געלאזט אויף אן אופן וואס דער עולם כאפט נישט וואס מיינט פונקטליך לפי תומו.

—

קשיא: וואס טייטש “לפי תומו”?

דאס איז די שאלה פון לפי תומו, ווייל די לפי תומו וואס דו זאגסט איז פונקט פארקערט ווי לפי תומו. ס׳איז מער מיט אן ערמה. לפי תומו מיינט תמימות. דו זאגסט מיט א פארקערטע פון א תמימות – יענער זאל מיינען אז ס׳איז געווען א תמימות.

געווענליך ווען איינער טוט עפעס מיט א תמימות, ווען ער איז מזיק איינעם: “אה, איך האב נישט געמיינט, ס׳איז געווען בתמימות.” יא, יא, איך פארשטיי זייער גוט.

אקעי, עד כאן הלכות שוחט. וואו ער מיינט כאילו להנאתו, אוודאי נישט בתמימות. ער איז דורסו, אזוי ווי די היינטיגע גמרא ברענגט.

—

דער רמב״ן׳ס פשט

ניין, וועגן דעם מיין איך אז דער פשט איז נישט געהאלטן. איך ווייס נישט אויב איינער לערנט אזוי, אבער ווייל ער זוכט אים צו פארטרייבן און ער הרג׳עט אים – דורסו מיינט ער שטויסט אים. ער שטייט דאך, עס קומט אים אונטער א בעל חי אונטער זיין… ער גייט כאפן דעם בעל חי און אים הרג׳ענען. יושב על מקומו.

אבער וואס ער מיינט צו זאגן דא איז אז ער מעג פייטן מיט אים, ער מעג פייטן מיט אים און אים שטויסן און אים דורס זיין, און ער דארף נישט מורא האבן אז אפשר גיי איך אים הרג׳ענען. ווייל ווי לאנג דו מיינסט זיך צו באשיצן און אים צו פארטרייבן, מעגסטו אים דורס זיין, מעגסטו זיך פייטן מיט אים אפילו אויב אפשר גייט ער שטארבן פון דעם.

אבער די רמב״ם מיינט צו זאגן אז דו דארפסט נישט מורא האבן פון פייטן מיט א בעל חי אויב ס׳איז נישט קיין פיקוח נפש. וואס, דו ווילסט עס נאר מאכן נייע פשטים, וואס איז נישט שלעכטער ווי דער פריערדיגער פשט, אבער ס׳שטימט נישט, אזוי ווי מיר האבן געשמועסט, ס׳שטימט נישט.

—

מסקנא: דער בעסטער פשט

אבער וואס טייטש “דורסה לתומו”? ס׳איז פשוט פעיק ווערטער. ער טרייט אים צו הרג׳ענען און ער מאכט זיך בתמימות. דאס מיינט נישט “לתומו”. “לתומו” מיינט ווען ער זוכט נישט צו הרג׳ענען, נאר ער זוכט זיך צו באשיצן און ער שטויסט אים.

“שלא זה ליכא” איז אביסל א שווערע ווארט. “שלא זה ליכא” – ער ראנגלט זיך ארום מיט אים. “שלא זה ליכא” בשעת ער… ההורגו מותר. דאס איז וואס ער מיינט. “לתומו” מיינט פעיק, עקזעקטלי, ס׳מיינט פעיק. און דער רמב״ן האט געלערנט אזוי טייטש אין די גמרא. איך גלייב נישט אז ס׳איז דא א בעסערע טייטש אין די גמרא ווי דער רמב״ן האט.

אה, דו נוצט א מין נישט חכמה אמאל. יא, ס׳פעלט אויס פון צייט צו צייט.

—

מפשיט – אראפשינדן די הויט

זאג די ווייטערדיגע. די נעקסטע דריי מלאכות זענען דריי זייער ענליכע מלאכות. נאכדעם וואס מ׳האט שוין גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, זוכן מיר יעצט צו קריעיטן א מפרמה. דאס איז די ענד פון די שיעור פון מלאכות וואס מ׳טוט פון צד צבי.

—

דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות

ס׳איז אינטערעסאנט – דאס איז די סוד פארוואס, למשל, וואלסטו געקענט יעצט אנהייבן צו זאגן מבשל. איך ווייס נישט, ער גייט קאכן דעם פלייש. ניין, אין משכן האט מען נישט געגעסן קיין פלייש. ס׳איז נאר געווען די עורות וואס מ׳האט געמאכט, מען האט געארבעט געווען פאר די יריעות. מ׳האט געמאכט צלי, מ׳האט געבראטן פלייש. דארף מען נישט קיין… מ׳האט נישט געדארפט קיין עורות פלייש.

דאס האט נישט מיט מלאכת המשכן. מלאכת המשכן מיינט נישט מלאכת הקרבנות. דאס מיינט איינמאל די מלאכת עשיית המשכן. ס׳איז דא אזויווי די סדר – דא שטייט ביי גוזז אז מ׳האט געדארפט שערן די בהמות. סא, די צורך פון בהמות איז נאר אזויווי די עורות אילים מאדמים, איך ווייס וואס מ׳האט געדארפט מעבד זיין. אדער מ׳האט געדארפט שרייבן אויף די… די משכן האט געהאט פרשיות זאכן וואס מ׳האט געדארפט שרייבן. ס׳איז געווען כתיבה וואס מ׳האט געדארפט אין בית המקדש.

ניין, אבער אנגרייטן די משכן, ס׳איז געווען… אין די שריינק פון די משכן איז געווען פרשיות וואס די כהן דארף זאגן, פרשת הקהל און וואס איז דארט…

ניין, ניין, ניין. די כתיבה פון די משכן איז נישט אמת׳דיג אין די סדר. די סדר שטימט נישט אינגאנצן מיט די כתיבה פון די משכן. כתיבה איז אזויווי די סימנים וואס מ׳שרייבט אויף די יריעות, די גמרא רעדט עפעס וועגן דעם. וואס מ׳שרייבט אויף די קרשים, וואס צו לייגן לעבן וואס. די גמרא רעדט וועגן דעם, וועגן די סדר, צו ס׳איז די סדר.

עניוועיס, ניין, איך זאג סתם, ווייל פון דעם שטייט דא אופה. ווייל די סדר פון די פרשה רעדט פון אופה. וואס האט מען… אופה מיינט אויך… יא, אבער דאס שטימט נישט מיט די משכן. די סדר פון די פרשה איז אן אנדערע סברא ווי די מלאכת המשכן.

פון חסידות האט מען געלערנט אז אופה איז די זעלבע זאך ווי מבשל, נאר ס׳שטייט נישט מבשל ווייל ס׳רעדט פון פת. פת איז מן אופה, אבער בעצם איז דאס די זעלבע זאך.

—

מפשיט – דער שיעור

אקעי, צוריק צו די מעשה פון די… סא, נאכדעם וואס מ׳האט די חיה וואס מ׳האט אים גע׳הרג׳עט, איז צוט מען אראפנעמען פון די עור.

איז אזוי: “המפשיט” – איינער שינדט אפ מן העור, אפילו נישט די גאנצע עור, ער שינדט אפ א שטיקל פון די הויט – “כדי לעשות קמיע” – דאס איז די שיעור, רייט?

יא, כדי לעשות קמיע. ער מיינט צו זאגן די רמב״ם, אז ווען ער טוט עס ווייל ער וויל די הויט, נישט למשל ווייל ער וויל די פלייש. איינער וואס שינדט אראפ הויט ווייל ער וויל קאכן די פלייש…

ס׳איז דא א שיעור. יעדע מלאכה, די ערשטע זאך וואס שטייט איז די שיעור. דאס איז די שיעור. די שיעור עור… שיעור, ווי גרויס א קמיע? ווי גרויס איז די מינימום עמאונט פון מפשיט זיין וואס מ׳איז עובר? אזויווי מעבד – אלע די ענינים פון עור האבן די שיעור לעשות קמיע.

יא, די שיעור פון א קמיע. זייער גוט.

אבער ס׳איז אינטערעסאנט, אבער דער שיעור איז אויך אמת אז… אויף אלעס איז דא א שיעור, שיעור גלאסעס כמים, יא. אבער ער איז דאך א מפסיד די עור, ווייל ער וויל די עור.

אקעי, אבער נישט וועגן די דריי מומים.

—

דער באדייט פון “כדי”

“כדי” – כדי מיינט, כמעט די אלע פלעצער וואס מיר זאגן כדי, מיינט כדי שיעור לספרייז, דער שיעור. כדי – אסאך מאל זאגט מען כדי. פאר אונזער שפראך, מ׳דארף נאר וויסן, פאר אונזער שפראך כדי…

שיעור פון עור-מלאכות: כדי לעשות קמיע

חברותא א: אז מ׳זאל זיך מחייב זיין? אלע די דינים פון עור האבן די שיעור כדי לעשות קמיע.

חברותא ב: אה, שיעור פון א קמיע. זייער גוט.

חברותא א: אבער ס׳איז אינטערעסאנט. אבער דאס וואס איך זאג איז אויך אן אמת, אז אויף אלעס איז דא די שיעור. שיעור לעשות קמיע.

חברותא ב: יא, אבער ס׳דארף זיין מפשיט די עור, ווייל ער וויל די עור.

חברותא א: אקעי, אבער נישט אין דער מלאכה.

דיסקוסיע: וואס מיינט “כדי” אין לשון חכמים?

חברותא ב: “כדי” מיינט, כמעט די אלע פלעצער וואס מ׳האט געזען, “כדי” מיינט כדי אכילת פרס, די שיעור. “כדי,” אסאך מאל זאגט מען “כדי”… אויף אונזער שפראך, נאר וויסן, אויף אונזער שפראך “כדי” מיינט אזוי ווי דו זאגסט, א מין… אבער איך ווייס נישט צו אין לשון חכמים, דארף מען טראכטן.

חברותא א: ווען מ׳זאגט “כדי הדבר,” כדי צו טון אזוי… ס׳איז גענוג.

חברותא ב: “כדי צו טון אזוי” איז גענוג? ס׳איז א מליצה, באט ס׳איז געבויט אויף די לשון אזוי ווי כדי אכילה, אזוי ווי דו זאגסט. ס׳איז מספיק די טעם, אזוי מיין איך. “כדי הוא ל…” רייט? כל העולם כולו כדאי הוא לו. ס׳איז גענוג, אה, דער מענטש איז גענוג עפעס אזוי צו שאפן וועגן די גאנצע וועלט. דארף מען טראכטן.

חברותא א: עניוועיס, דא מיינט עס זיכער א שיעור.

—

הלכה ה: המעבד מן העור

חברותא ב: יא, יא. ביי יעדע מלאכה זאגט ער די ערשטע זאך די שיעור.

חברותא א: יא. וויפיל איז די שיעור פון עור? אזוי גרויס ווי ס׳איז צו מאכן א קמיע.

חברותא ב: אונז ווייסן נאך דאס אויך נישט ווי לאנג ס׳איז. אפשר איז דא א קמיע פון איין אות, פון צוויי אותיות. מ׳דארף פרעגן די בעלי אומנות וואס מאכן קמיעות.

חברותא א: אקעי.

מעבד: די מלאכה און איר תהליך

חברותא א: חיים, המעבד מן העור. די ערשטע זאך איז מפשיט, ווען ער שינדט אפ די הויט. נאכ׳ן אפשינדן די הויט איז מען מעבד די עור. מ׳איז עס מתקן, מ׳לייגט זאכן, מ׳לייגט זאלץ אדער וואטעווער ס׳איז וואס מ׳איז עס מתקן. מ׳טרעט עס אן, אבער ער לייגט עס אריין אין סיד און סממנים וכדומה. כדי לעשות קמיע, איז די שיעור אויך כדי לעשות קמיע, חייב.

מעבד און מולח איז איין זאך

חברותא א: זאגט ער, ואחד הוא המעבד ואחד המולח. מעבד און מולח איז די זעלבע זאך. ס׳איז פשוט דער רמב״ם וויל דא מסייע זיין אז אין די משנה ווערט אויסגערעכנט מולח. זאגט אבער דער רמב״ם אז מעבד און מולח איז די זעלבע זאך. ווייל ביידע, שהמולחים מעבדים.

וואס טוט מען מיט לייגן זאלץ אויף פרישע אפגעשינדענע הויט? אז ס׳זאל ווערן גוט אויסגעארבעט. און וויאזוי איז מען מעבד? מיט מלח. אפשר איז דא נאך וועגן, אבער מולח און מעבד איז איין זאך. שוין.

אין עיבוד באוכלין

חברותא א: זאגט דער רמב״ם, זאלסט וויסן אז “ואין עיבוד באוכלין.” אויף עורות וואס מ׳זאלצט אז ס׳זאל ווערן, ס׳זאל געשען עפעס מיט דעם, ווערט גערופן עיבוד. אבער ער מיינט, ער לייגט זאלץ אויף עסן, הייסט עס, ווערט דאס נישט גערופן עיבוד.

ס׳איז יא דא עפעס, איך מיין ביי שביעית איז דא עפעס ווען מ׳מעג זאלצן ירקות, אבער די גמרא זאגט דארט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא, יענץ איז עפעס צוליב מתקן אדער וואס. אבער די ווארט “מעבד” איז, דאס וואס מ׳לייגט זאלץ און ס׳טוישט די טעקסטשור פון די זאך, איז א דין אין עורות און נישט א דין אויף אנדערע זאכן, אויף אוכלין על כל פנים איז נישטא אזא דין.

איך ווייס נישט, דער רמב״ם זאגט נישט למשל אויב דו ביסט דו זאלצסט עס איין כדי ס׳זאל זיין א דזשערקי, איך ווייס וואס, ס׳איז נישט אן עבירה פון מעבד.

חברותא ב: עורות וואס מ׳גייט עסן, דאס איז די ווארט.

חברותא א: יא, דער רמב״ם איז פשוט, ער זאגט אז דו זאלסט נישט מיינען אז ווען מ׳נעמט א זאך און מ׳טוישט עס דורך זאלצן, דאס ווערט גערופן עיבוד. אזויווי ווען מ׳לייגט זאלץ אויף פלייש אדער אויף א טאמעיטא, דאס איז מליחה, זאלץ, און נישט עיבוד, דאס איז די ווארט.

חברותא ב: אמת, אבער ס׳רעדט פון די זעלבע חפצא, ס׳רעדט נישט פון עפעס אנדערש. ס׳איז א מלאכה פון א עור.

דיסקוסיע: צו איז עיבוד דווקא אויף עור?

חברותא א: איז עס דווקא אויף עור?

חברותא ב: איך מיין אויף עור, ער זאגט נישט אז ס׳איז דווקא אויף עור. ער זאגט אז ס׳איז נישטא אויף אוכלין.

חברותא א: מעבד זיין מיינט מעבד זיין אן עור, וואס אנדערש קען מעבד זיין?

חברותא ב: פלייש. מ׳נעמט א פישל, וואס געשעט? מ׳לייגט עס אין זאלץ און ס׳טוישט זיך די טעקסטשור דערפון. אזויווי ס׳טוישט זיך די טעקסטשור פון די עור.

חברותא א: ניין, ס׳טוישט די טעקסטשור. ס׳ווערט עפעס אנדערש, ס׳ווערט א… די זעלבע זאך מיט די עור. זאלץ איז א שטארקע קעמיקאל, ס׳קען טוישן זאכן. ס׳קען טוישן די זעלבע וועג וויאזוי די זאלץ טוישט די רויע עור צו א מער הארטערע עור אדער וואטעווער ס׳איז, קען מען טון מיט א פישל. מ׳כאפט א פישל און מ׳נעמט אים ארום מיט זאלץ, ס׳טוישט די פלייש פון דעם אז ס׳קען מער נישט ווערן פארשטינקען.

חברותא ב: ס׳איז גילטיג אויף די פלייש אויכעט, אבער נישט א בוים. א בוים קען מען נישט מעבד זיין.

חברותא א: ער זאגט נישט אוכלין על כל פנים. ער זאגט נישט “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” דאס זאגט ער אונז נישט.

חברותא ב: ניין, עס איז נישט.

חברותא א: זאל איך רעדן נאכאמאל? למעשה איז יא נאר דא ביי עור, ווייל עס איז נישט דא באוכלין. וואס מיינט באוכלין? בבשר. איז עס געבליבן נאר ביי עור. די שיטה איז געווען די גמרא איינס אראפ וואס זאגט אז מלאכות אין בשר, זאלצן א פלייש איז נישט מעבד. דער אנדערער זאגט ניין, אין עיבוד באוכלין. טאקע אויב רעדט מען אין מלאכת הדג, זאלצן א דג, א פלייש, אן עוף, אן עוף, אלא מה אין עיבוד באוכלין, אזוי איז די הלכה.

—

הלכה ה (המשך): מוחק – גלאט מאכן די הויט

חברותא א: אקעי. לייען ווייטער. “וכן המוחק מן העור.” ס׳איז דא די נעקסטע זאך וואס הייסט מוחק, די נעקסטע אב מלאכה, מוחק. וואס איז מוחק? ער מעקט אויס די האר פון די… די האר וואס איז דא אין די עור. די שיעור איז כדי לעשות קמיע.

“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”

מוחק איז נישט טייטש אויסמעקן, נאר גלאט מאכן. ממחחק. ווי די משנה שטייט ממחק.

חברותא ב: אקעי, ביי דעם איז די זעלבע ווארט. אין די משנה שטייט טאקע ממחק, וואס שרייבט דער רמב״ם מוחק. ממחחק און מוחק איז מיינעך די זעלבע שורש. ס׳איז דאך פון מאכן עס מער גלאטיג. לכאורה אזוי האט דער רמב״ם זיכער געטראכט.

דיסקוסיע: צו איז מוחק שייך ביי אוכלין?

חברותא א: אקעי. ער פרעגט צו למשל ארויסשלעפן האר פון א טשיקען, אדער קליינע שטיקלעך וואס איז נאך דא אויף די הויט פון א טשיקען, צו דאס איז אויך אין עיבוד באוכלין, אין שייך מוחק באוכלין?

חברותא ב: וואס רעדסטו?

חברותא א: ניין, דער מושג איז… אוכלין איז אויך שייך אזא זאך ווי ארויסנעמען די האר. למשל, א טשיקען קען בלייבן שטיקלעך אויף די הויט פון די טשיקען וואס איז נישט ארויס.

חברותא ב: ס׳איז אנדערע, ס׳איז נישט ממחק. ס׳קען זיין ס׳איז תולדות גוזז. אבער אין סאנדערע זאגט ער נישט אויף אזוי ווי אויף ביידע, אין עיבוד אום ממחק באוכלין.

חברותא א: ניין, ס׳איז נישט אזוי פשוט.

חילוק צווישן מוחק, גוזז, און קוצר

חברותא א: אקעי. יעצט תולדות פון מוחק.

חברותא ב: יא.

חברותא א: און אונז האבן שוין געהאט גוזז, אפשערן האר, און אונז האבן געהאט קוצר, אפשערן א דבר גידולו, יענץ איז נאר געווען דווקא אויף זאכן וואס וואקסן. און יעצט האבן אונז מוחק. ס׳איז דא דריי מיני וועגן ווי אזוי ארויסצושליפן א זאך פון מקום גידולו, און ס׳איז דא דריי מיני אנדערע איסורים. ס׳ווענדט זיך אין די קאנטעקסט.

דיסקוסיע: וואס מיינט מוחק בעיקר?

חברותא ב: אבער ס׳זעט מיר נישט אויס אז מוחק מיינט בעיקר אפשניידן האר. איך מיין אז מוחק איז טייטש גלאט מאכן. גראדע אין עור, די זאך וואס בלייבט איז עור, ער ברענגט אז אויב ס׳איז געבליבן אביסל בשר אדער אנדערע זאכן, איז אויך דא מוחק. מוחק מיינט נישט דווקא די האר, ס׳איז נישט קיין ענין פון שניידן, ס׳איז אן ענין פון גלאט מאכן די האל, די פעל, די עור, וואטעווער ס׳איז.

חברותא א: אבער ס׳איז נאך אלץ געבליבן, למשל איינער מאכט גלאט א האלץ, א האלץ מאכט מען גלאט אז ס׳זאל זיין א גלאטע האלץ.

חברותא ב: ניין, ס׳איז נישט קיין האלץ. ס׳איז אנדערע.

חברותא א: זאג מיר נישט אז ס׳איז מוחק, און מוחק מיינט נישט גלאט מאכן. ס׳מיינט גלאט מאכן הויט.

חברותא ב: און איינער וואס שמירט זיין פנים און מאכט עס גלאט, ער האט הויט, איז ער דאן מוחק?

חברותא א: יא?

חברותא ב: איך ווייס נישט. ער האט יא הויט.

חברותא א: האט הויט. מוחק איז טייטש גלאט מאכן הויט.

חברותא ב: ער ברענגט אז דער רמ״א זאגט אז אין מוחק באוכלין.

חברותא א: פארוואס דען נישט?

חברותא ב: למשל איינער מאכט א קריעם, א קריעם זאל זיין א גלאטע…

חברותא א: קריעם איז נאך א נוסף, ער מאכט נישט גלאט.

חברותא ב: לאמיר זאגן, איך מיין אז ביי אוכלין, ער זאגט אז ער מאכט אז פון אויבן פון די עסן זאל זיין גלאט, זאל זיין קרימי אדער וואס.

חברותא א: ניין, יא, אבער לאמיר זיין קלאר. דאס פארשטיי איך דא. מ׳דארף קוקן אלע דרבנן׳ס און זאכן, און איך ווייס נאך נישט צו זאגן הלכה למעשה, ווייסן זיי זיך גארנישט.

אבער וואס שטייט דא מוחק, מיינט אז ס׳איז דא עפעס וואס איז אן טאפ פון די הויט, א האר אדער לאמיר זאגן אפשר עפעס אנדערש, און ער מאכט עס גלאט. ווען דו שפרייטסט אויס קריעם, ס׳איז נישט געווען קריעם וואס האט געמאכט די זאך נישט גלאט, און דו מאכסט עס גלאט. ער רעדט נישט פון שפרייטן, אבער למשל איינער, ס׳איז דא אזא כלי צו מאכן…

חברותא ב: אבער וואס איז די חילוק? ס׳איז נישט קיין תיקון, מ׳קען עס עסן אן דעם אויך.

חברותא א: אזוי זאגט דער רמ״א. ס׳איז נישט גארנישט, ס׳מאכט עס שענער.

חברותא ב: אבער דו זאגסט, ער נעמט א שטיקל טשיקן און דו מאכסט עס גלאט. די זעלבע זאך, ס׳שטערט נישט שפיצן פאר די אכילה, זאגט די רמב״ם אז מ׳מעג.

חברותא א: אבער וועסטו פרעגן א רב, זייער גוט, זאלסטו פרעגן א רב.

—

דריי מלאכות – דריי סטעפס פון איין פראצעס

חברותא א: אקעי. סא, ס׳איז ליידער אזוי, די דריי מלאכות זענען בעצם די זעלבע זאך, רייט? מפשיט, מעבד און ממחק זענען אלע סטאדיעס פון די זעלבע זאך. ס׳איז אזויווי דריי סטעפס.

—

הלכה ו: תולדות פון די דריי מלאכות

חברותא א: אקעי. לאמיר זען ווייטער. גייט דער רמב״ם אויסרעכענען תולדות פון די דריי מלאכות.

תולדת מפשיט: דוכסוסטוס

חברותא א: דער רמב״ם פארעכנט דוכסוסטוס. ווער ס׳האט מיטגעהאלטן אונזער שיעור אין הלכות ספר תורה ווייסט וואס ס׳איז. אז הויט, נאכדעם וואס מ׳שינדט עס אפ, קען מען עס צעטיילן אין אפאר, ווייל ס׳איז דיק, און מ׳קען פון דעם מאכן דריי סארטן פארמעט. איינס פון זיי הייסט דוכסוסטוס. דוכסוסטוס, מיין איך, איז די זייט וואס איז דערנענטער צו די פלייש.

אז ער צענעמט די הויט, ער צעטיילט די הויט פון די דוכסוסטוס פון די קלף, הרי זה תולדה דמפשיט וחייב. ס׳איז א תולדה פון מפשיט. די אב פון מפשיט איז מ׳שינדט עס אפ פון די פלייש, און ווידער די הויט אליין אז מ׳שינדט אפ איינע פון די אנדערע, איז א תולדה דמפשיט וחייב.

תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו

חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. אונז האבן געלערנט מעבד איז לייגן זאלץ. איז דא נאך א וועג פון…

חברותא ב: ניין, מעבד איז נישט לייגן זאלץ. איינע פון די וועגן פון מעבד איז אפשר לייגן זאלץ. מעבד איז וואטעווער מ׳לייגט. מעבד איז אויסארבעטן די הויט פון די בהמה, און די וועג וויאזוי מ׳טוט עס, וואס דער רמב״ם האט געזאגט, איז געווען דורך לייגן זאלץ. דער רמב״ם האט נישט געזאגט אז דאס איז די איינציגסטע וועג. ער זאגט דיר יעצט נאך א וועג.

חברותא א: המולח, איינער מעבד איז מולח. ס׳איז איין סארט עיבוד.

חברותא ב: אקעי, לייגט מען פעפער אדער זאלץ, איך ווייס נישט וואס דא האט ער אסאך נאך זאכן.

חברותא א: אבער די מעבד וואס אונז ווייסן שוין, וואס מ׳האט אונז אויסגעזאגט וואס מעבד איז, אז מ׳לייגט זאלץ. אויסרעכענען עקסטער המלכה, ווייל די וועג וויאזוי מ׳איז מעבד איז דורך לייגן זאלץ. דאס איז א וועג.

חברותא ב: דו ווייסט פון אנדערע וועגן?

חברותא א: יא. איך האב דא די רמב״ם וואס איז אויסגערעכנט.

חברותא ב: אונז האבן געלערנט נאך אין קלויז שוין, עס איז דא אנדערע וועגן. מ׳לייגט עפצים און זאכן.

חברותא א: נישט נאר דעם.

חברותא ב: בפשטות, מליחה איז אן אנדערע סטעפ פון די מליחה. ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קודם לייגט מען זאלץ, און נאכדעם נעמט מען אראפ די זאלץ, און דעמאלטס לייגט מען צו סיד און עפצים און אנדערע זאכן. ס׳איז אנדערע זאכן. ס׳קען זיין מליחה איז פארט פון עיבוד, ס׳קען זיין מליחה איז מעבד בכלל.

מעבד: מליחה און עיבוד

יא, פאר דער סיבה האט דער רמב״ם געהאט א פראבלעם צו אויסרעכענען עקסטער המליחה, ווייל דער וועג וויאזוי מ׳איז מעבד איז דורך לייגן זאלץ.

חברותא א: דאס איז א וועג. דו ווייסט פון אנדערע וועגן?

חברותא ב: יא. יא, דער רמב״ם האט עס אויסגערעכנט און זיי האבן געלערנט אז ס׳איז דא אנדערע וועגן. מ׳לייגט עפצים און זאכן. און נישט נאר דעם, בפשטות איז מליחה אן אנדערע סטעפ פון די מליחה, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קודם לייגט מען זאלץ, נאכדעם נעמט מען אראפ די זאלץ, און דאן לייגט מען צו סיד און עפצים און אנדערע זאכן. ס׳זענען אנדערע זאכן.

ס׳קען זיין מליחה איז פארט פון עיבוד. קען זיין מליחה און עיבוד מיינט בכלל מליחה איז פארט פון עיבוד. איך האב געזען ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן טייטשן אזוי דא אין די גמרא, דארט אין די גמרא מליחה און עיבוד. ס׳איז ביידע די זעלבע אב מלאכה, אז דו ביסט מענה די מלאכה, ס׳איז די זעלבע זאך.

ס׳איז נישט עכט נוגע, אבער ווייטער… איך מיין נישט נוגע דא. איך קען טענה׳ן פריער, אבער איך ווייס נישט וואס די עפצים איז. קען זיין ס׳איז נישט די עקזעקט סעים צייט, קען זיין יענץ טוט מען נאכדעם, איך ווייס נישט. אקעי, ס׳איז אויך נישט…

—

מעבד: תולדות

מעבד מיינט אויסארבעטן דורך וועגן. דו קענסט עס טון דורך כעמיקאלס, אדער אויב איינער טוט עס מעניועלי, איינער טוט עס מיט זיינע הענט, מיט זיינע פיס, ער טרעט אויף די עור מיט זיינע פיס עד שיתקשה ויתאמץ, אדער מרככו בידיו, אדער ס׳איז דא א וועג עס צו טון מיט די הענט, מאכן עס ווייך. פארקערט, ס׳איז דא איינער וויל עס מאכן הארט, און איינער וויל עס מאכן ווייך.

מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים – מ׳שלעפט עס ארום און מ׳מאכט עס גלייך, מ׳שלעפט עס און מ׳מאכט עס גלייך דורך שלעפן, כדי להכשיר עורות הצנומים, אזוי טוען שוסטערס – הרי זו תולדת מעבד וחייב. דאס זענען תולדות מעבד, די אנדערע וועגן פון מעבד זיין אן עור איז חייב.

—

תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה

וואס איז די תולדה פון מוחק איז אזוי: המורט נוצה מן האברה – איינער שלעפט ארויס א נוצה, א פעדער, פון די אברה, פון די פליגל.

חברותא א: פון די אברתו?

חברותא ב: יא, יא.

חברותא א: א מכה באברתו?

חברותא ב: ניין, יענץ איז מיט אן עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”

הרי זה תולדת מוחק וחייב. דאס איז תולדת מוחק וחייב, ארויסשלעפן נוצות.

דיון: פארוואס מורט נוצות און נישט גוזז?

וכן, מ׳דארף טראכטן פארוואס מ׳זאגט מורט נוצות און נישט גוזז? אפשר א לעבעדיגע ווערסעס א טויטע? גוזז איז אויך א לעבעדיגע. איך ווייס נישט.

וכן, ס׳קען זיין אז גוזז איז ווען מ׳וויל די האר, און דא איז ווען מ׳וויל די הויט, מ׳וויל אראפנעמען די האר. אויב און אויף קען ס׳זיין אן אונטערשייד.

—

תולדת מוחק: ממרח רטיה

וכן, וואס נאך איז אונטער די מלאכה פון מוחק איז הממרח רטיה כל שהוא. איינער שמירט ארום א רטיה, א קרים, א רפואה, אבער ער שמירט עס אז ס׳זאל זיין אויף א געוויסע וועג, ס׳זאל זיין גלאט, אדער ס׳זאל ליגן שוה בשוה, אדער עפעס א געוויסע וועג, מיט דברים המתמרחים, מיט זאכן וואס שמירן זיך, עד שיחליק פניהם – ביז ס׳איז גלאט. חייב משום מוחק.

חברותא א: וואס מיינט ביז ס׳איז גלאט? ס׳טייטש אז סתם ווען מ׳לייגט א קרים איז נישט ממרח?

חברותא ב: ממרח רטיה איז נישט סתם לייגן קרים. ס׳איז ווען ער שמירט עס. ער לייגט שעוה מיט דברים המתמרחים, יא? ער האט די זאך וואס איז הארט, נישט הארט, וויאזוי הייסט עס, ס׳איז א דיקע זאך, און ער גלאט עס אויס, ער שמירט עס אויס אויף די פלאץ וואס ער דארף גיין. עד שיחליק פניהם, ער מאכט עס גלאט.

איך מיין אז ס׳טייטש, ווערסעס אויב דו געסט א לייג ארויף אזויווי ס׳איז און דו שמירסט עס נישט ארום, איז עס נישט ממרח. ס׳איז נישט די לייגן, ס׳איז די שמירן די רטיה אדער שעוה. סתם צו מאכן א רטיה איז נישט קיין פראבלעם. דא שטייט אז ער מאכט עס גלאט. ער האט א פראבלעם אז ס׳איז נישט גלאט, און ער מאכט עס גלאט. אזוי זע איך וואס ס׳שטייט דא.

חברותא א: איך זאג, שעוה אדער זפת מיט דברים המתמרחים, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳לייגט עס. מ׳גיסט עס אויס אויף די פלאץ וואו מ׳וויל עס לייגן, און נאכדעם שמירט מען עס ארום.

חברותא ב: דאס שטייט נישט דא.

חברותא א: דאס שטייט צווישן די שורות, אין די ווייסע אותיות.

חברותא ב: אין דיינע אותיות. איך האב אנדערע אותיות. איך זאג אזוי: ער האט שעוה, ער האט שעוה אזא הבדלה ליכט, ס׳איז אים נישט העפי, ס׳איז נישט גראד. מאכט ער עס גראד. ער דארף עס מחליק זיין, ער איז אינטערעסירט אז ס׳זאל זיין גראד. חייב משום מוחק.

—

תולדת מוחק: שף בידו על העור

וכן, השף בידו על העור המתוח בין העמודים – א וועג וויאזוי מען ארבעט אויס הויט איז אז מען לייגט עס אזוי אן אויפגעהאנגען אויף צוויי עמודים און טייט, מען מאכט עס טייט. דו ווייסט, אמאל געזען, קען מען זען וויאזוי מען טוט עס מיט חיות אפילו, מען מאכט עס טייט. און אויף דעם גייט ער מיט זיינע הענט און ער רייבט עס, אזוי אז עס וועט העלפן די פראסעס, כדי צו מוחק זיין, מאכן גלאט.

—

מחתך: גדר המלאכה

יעצט גייען מיר לערנען די אב מלאכה פון מחתך. מחתך מיינט צו שניידן עורות אויף סייזעס. דאס הייסט, נאכדעם וואס מען האט שוין געמאכט א הויט מיט וואס מען קען ארבעטן, דארף מען עס יעצט צושניידן אין יריעות, אין סארטן סייזעס.

זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס איז די אב מלאכה? “המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.” והוא, דער תנאי אין דעם חיוב איז, “שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכוונה.”

מחתך מיינט נישט סתם ווען מען שניידט רענדאמלי, ס׳איז נאר ווען מען שניידט מיט א דיוק, מען שניידט אפ א שטיקל אויף א געוויסע סייז, “ויחתוך בכוונה”. בכוונה מיינט בכוונה לפי מדת ארכו ומדת רחבו. מאכן א סייז בעצם איז מחתך, נישט שניידן. שניידן איז קוצר, אפשר וועלן מיר אנקומען צו דעם. שניידן א געוויסע, מיט א דיוק.

“שהיא מלאכה” – אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מלאכה, אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מעשה אומן, ס׳וואלט געווען א סימפל זאך.

אבער ער זאגט, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

דיון: דער גאפ צווישן “מכוון” און “מתעסק”

ס׳איז מיר זייער אינטערעסאנט, ווייל צווישן “מכוון זיין מדת ארכו ומדת רחבו” און “מתעסק ומשחק” איז נאך דא אסאך אין די מיטן. ס׳איז דא ווען ער דארף א בערך׳דיגע שטיקל, ער דארף א שטיקל, ער ווייסט איך דארף א שטיקל. אבער ס׳איז נישט “אלא כמתעסק או כמשחק”.

דאס זאג איך, “כוונה למדתו” איז איין זאך, “מתעסק ומשחק” איז א גאנץ אנדערע זאך. “מתעסק ומשחק” מיינט סתם ער שפילט זיך ארום מיט הויט און ער צושטיקלט עס אויף שטיקלעך ווייל ער איז בארד. אבער ס׳איז דאך נאך דא ערגעץ אינדערצווישן, ווען ער דארף א שטיקל האבן אן וויסן א מידה. און ער ווערט אנגערופן “מחתך כדי להפסיד”.

חברותא א: וואס?

חברותא ב: אז ער שניידט אראפ די פעל וואס ער דארף נישט. למשל, ער וויל א גרויסע באקס, ער שניידט אראפ ערגעץ ביי די עק, אז די אראפגעשניטענע איז נישט וויכטיג פאר אים. ער דארף אראפשניידן די וואס ער דארף יא, נישט די וואס ער דארף נישט. דאס מיינט לכאורה “דרך הפסד”.

אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, ווייל “מתעסק” און “משחק” איז איין עקסטרעם, און “מכוין” און “מתקן” איז די אנדערע עקסטרעם, און “יודע שהוא מכוון” איז די אנדערע עקסטרעם. דער רמב״ם לייגט דא אריין א “מעשה אומנות” פון אפשניידן אין געוויסע סייזעס.

דיון: צי “מתעסק” און “משחק” זענען באזונדערע פטורים

אויך, ס׳איז מיר נישט קלאר. ס׳מוז זיין ווייניגער פון… ס׳איז נישט קלאר. דער רמב״ם׳ס לשון איז נישט קלאר. מ׳קען זאגן אז דאס רעדט זיך סתם פון אן ענין פון “מקלקל” וואס איז פטור. ס׳איז א ביסל פאני. ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז אן ענין פון “מתעסק” וואס איז פטור.

יעדער “מתעסק” אין די הלכות שבת, מ׳זעט אין די משנה אין פרק א׳, מיין איך שוין, אז “מתעסק” איז פטור. “מתעסק” רעדט זיך נישט פון דעם. “משחק” סתם ווי דא איז שוין איינער וואס איז מכוון. סאו ביידע זאכן וואלט ער געדארפט זיין פטור אויף אנדערע סיבות.

חברותא א: ניין, ס׳הייסט נישט אזוי. ס׳הייסט אז דא איז עפעס מער. ס׳איז דא א סארט שניידן וואס ער איז נישט עוסק, ער קערט נישט… ס׳איז נישט קלאר. מ׳דארף עס פארשטיין. ער קערט נישט פון שניידן אמידה, דאס איז זיכער.

חברותא ב: איך האב געמאכט מער לאקאל, כולו… דאס איז אלץ פטור על כל פנים. מ׳מעג נישט, אבער…

ביישפיל: שניידן פאר תפילין

די חילוק דא איז לכאורה, אז ער שניידט, ער דארף א סייז. לאמיר זאגן וועלכע פראבלעם האט ער. דער “מחתך” וואס איז חייב, ער האט א פראבלעם. ער האט א שטיקל הויט, ער וויל מאכן א תפילין, אבער ס׳איז צו גרויס. מעסט ער אויס אז ס׳זאל זיין די סייז פון זיין תפילין, ס׳זאל שטימען מיט די אנדערע פרשיות וואס ער האט פאר די תפילין. דאס איז חייב.

איינער וואס ער דארף פאר קיין מידה, ס׳איז נישט קיין חילוק ווי גרויס ס׳איז, ער געבט א שנייד אפ – דאס איז פטור. אזוי וואלט איך געזאגט. הגם ס׳שטימט נישט אזוי גוט די לשון.

ער זאגט אז דאס זאל געהייסן מתעסק. אז ווען איינער שניידט ערנסט, שניידט ער אויף א סטייל. אז איינער שניידט אפ ווייל ער וויל זיך עפעס שפילן מיט א שטיקל לעדער, אדער ווייל ער וויל געבן פאר זיין זון א שטיקל לעדער, ער וויל האבן א שטיקל לעדער, אבער אן א כוונה אז ער וויל שניידן א געוויסע וועג אדער א געוויסע פלאץ, און ווייל ער וויל האבן א שטיקל – אה, דאס איז א מתעסק.

ס׳איז א ביסל אינטערעסאנט. עס שטימט נישט די לשון, יא. עס איז א ביסל אינטערעסאנט, ווייל די ערשטע שטיקל וואס מאכט די רמב״ם דאך, ממש אז מ׳רעדט דא פון א אומן וואס טוט מיט ממש א כוונה, און די אנדערע פון דעם איז נישט שוואכער אומן, נאר אפילו איינער וואס איז ממש רענדאם. דאס איז אינטערעסאנט. אקעי, עד כאן איז די עבודה.

—

[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]

אבער עס איז ממש נוגע, למשל, ווייל אונז טרענען שטער צו תפקה צו לערנען להלכה למעשה, אבער שניידן נישט געשניטענע פאפיר איז אן אז עס איז א מחתך און א חשש מחתך. ווייל ווייסט ער, עס איז געווען אין די זייער מיליאן טינגערע איניאן, ווייל עס איז נישט קיין די ווירייטשיגער מחתך, ווייל ער זיכטליך שמוצער אורקא אין מצרח. עס היינט מער ווי מתעסק אדער משחק, אפילו אויב עס איז דא פינטלעך און ער שניידט סארב ביי יענע פלאץ. עס איז א רעקאמענדעישן פון שניידן.

פארקערט, קענען זיך מאכן, אז איינמאל עס איז דא יענער האלט, עס הייסט נישט א האלט געשניטן. איך דארף שוין נישט פון דארט אין ווייסער שניידן. עס איז זיכער אז די פינטלעך איז נישט ווייל ס׳טאפס א ענין אז ס׳איז אזא שיעור טישו פעיפער. ווי גרויס, סתם!

בכלל, דער רמב״ם האט עס נאך נישט זאגט מחתך לכאורה מיינט מען מיט א מעסער. איך לייב נישט אזוי ווען איינער שלעפט יענעם אראפ מיט זיין הענט… ס׳איז סאונד ווי איינער שניידט. א מחתך מיינט מיט א מעסער און מיט א מדת ארכו ומדת רחבו. איך לייב נישט אזוי אפשלעפן א שטיקל פון א טיש, קען מען קאטעגאריזירן אונטער די גדר, אבער פארשטייט זיך אזוי נישט בדרך פסק.

ס׳מוז זיין אז מ׳טאר נישט וועגן ווי א נישט ווייל נישט וויל איך נישט זיך זאגן א פשט פאר שבת פאפיר. איך דא שבת פאפיר איז א חומרה. איך טאר חומרה, זיכער. אבער צו ס׳איז א חומרה, ווייל דער אפידורי איתר און דער רבנא האבן נישט קלאר.

ווייל אויב עס איז… דאס איז אנדערע ווערטער, דארף איך געדענקען. אויב עס איז דאורייתא, איז עס דאך. אויב זאגסט אז עס איז פטור, דעמאלטס איז דא א כלל אז משום כבוד הבריות איז דער רבנן מתיר אסאך עסקערום. איך זאג, דער רגע וואס איז דער רבנן האבן אונז איז א צורך, איז אויב נישט קיין צורך, דער קענסט קויפן ערב שבת געשניטן אין פאפיר. ווייל דער וואס וועלסט ער קויפן, איבער איז א פלאץ וואס ער האט נישט… אי, מוזלעך דער רבנן האבן עס זיין אסאך גרינגער.

חברותא א: יא.

חברותא ב: אקעי, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור. יא.

—

מחתך: תולדות

וואס זענען די תולדות פון מחתך? זאגט ער אזוי, לאמיר אזוי זאגן, הקומט מחתך את הכנף – ער שניידט אפ א כנף, ער שלעפט עס נישט אינגאנצן ארויס. דאס הייסט, אנשטאט ארויסשלעפן די כנף פון די הויט, אז ס׳זאל מער נישט זיין אינגאנצן ארויס…

מלאכת מחתך – תולדות (המשך)

הקדמה – קויפן געשניטענע פאפיר ערב שבת

דו קענסט קויפן ערב שבת געשניטענע פאפיר, ווייל דו ווילסט עס קויפן, אבער עס איז א פלאץ וואס ער האט נישט. איינמאל איז עס מדרבנן איז עס אסאך גרינגער. יא, אקעי, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור.

תולדות פון מחתך

וואס זענען די תולדות פון מחתך? זאגט די גמרא אזוי: הקומט את הכנף. וואס איז דאס מיין איבער די טאטש? ער שניידט אפ די כנף, ער שלעפט עס נישט אינגאנצן ארויס. אנשטאט ארויסשלעפן די כנף פון די הויט אז עס זאל ווערן אזא קליין בערגל, שניידט ער אפ די כנף, סאו עס בלייבט נאך א קליין ביסל פון די כנף אונטן. אזוי מיין איך מיינט עס, יא, שטימט. ס׳איז אנדערש ווי מורט, וואס ער שלעפט עס ארויס – ער קומט, ער שניידט אראפ.

אקעי, ער זאגט אז א תופר האט א פעדער און ער שניידט, ווייל ער וויל די פעדער. ער וויל אפשר זיין אן אנדערע סייז פון די כנף, יא.

וכן המגריד ראשי כלונסות של ארז – ער דארף האבן שטיקלעך האלץ פון אן ארז, פון א שיינע בוים, און ער שניידט אפ א געוויסע פלאץ אז אלע זאלן זיין די זעלבע סייז. ער וויל מגריד דאס זאל אריינפיטן אין זיין לאך, וואטעווער. יא. אויך חייב משום מחתך, ווייל ער שניידט במדה.

וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ – דער מייסטער פון האלץ, דער האלץ-מייסטער – מן העצים, או חרש מתכות – אדער א שמיד, איינער וואס דילט מיט הייסע מתכות, א מייסטער פון אייזן. חרש, נו, וויאזוי שטייט אין פסוק? חרש עץ, יא, לאמיר מיינען דא יענע פסוק: חרש עץ ואבן. ווען א מייסטער שניידט אפ, שניידט ער דאך מיט א דיוק, איז חייב משום מחתך, ווייל ער וויל אזא שטיקל זאל פיטן אין זיין בענקל וואס ער בויעט יעצט, וואטעווער.

חילוק צווישן מחתך און קראצן אפ מתכות

אינטערעסאנט, ווייל די שאלה – ווען איינער קראצט אפ שטיקלעך פון די מתכות, הייסט ער נישט מחתך. ווייל דעמאלטס וויל ער… יענער וויל ער האט גערעדט אז די ברעקלעך זאלסטו נוצן פאר עפעס, דא רעדט ער אז ער וויל מאכן דאס א געוויסע סייז. יא.

קיסם – טוטפיק און שליסל

רגע, הנוטל קיסם של עץ מלפניו – אויב איינער נעמט א שטיקל האלץ, ער האט א שטיקל האלץ, און ער וויל אראפנעמען דערפון א קליינטשיגע שטיקל פאר א טוטפיק – וקטמו – ער האט אפגעשניטן א שטיקל – לחצות בו שיניו – אדער צו מאכן אזא קליינע שליסל – לפתוח בו את הדלת – חייב, ווייל ער האט אויך אפגעשניטן מיט א דיוק.

—

מחתך – „אין מחתך באוכלין”

רגע, כל דבר שראוי למאכל בהמה – א זאך וואס איז ראוי למאכל בהמה קען גיין – תבן ועשבים לחים ועצים – עצים טרעפן מיר דאס אסאך מאל. איך מיין אז עצים מיינט אזוי ווי דערנער, עפעס אזא זאך. אקעי, וכיוצא בהן, מותר לקטום מהן בשבת – ווייל איינמאל ס׳איז ראוי למאכל בהמה, קוקט מען דאס נישט אן ווי האלץ וואס איז א כלי, מען קוקט עס אן ווי עסן. ס׳איז נישט שייך ביים תיקון כלים.

מותר, נישט פטור – מותר. ס׳הייסט נישט קיין תיקון כלים, נאר ס׳איז אן ענין פון אוכלים. אויף אוכלים, ס׳זעט דא אויס טאקע אז אויף אוכלים איז נישטא קיין מחתך, די אלע זאכן איז נישטא ביי אוכלים.

דיסקוסיע: פארוואס איז נישטא מחתך ביי אוכלין?

און די ווארט איז אויך אז ס׳איז נישט קיין… ס׳ווערט נישט גארנישט. ס׳איז א שטיקל עסן, ס׳איז סאפט, מען געבט עס… ער שניידט עס, ער מאכט א שיינע שטיקל, אפילו ער מאכט א שיינע שטיקל. סאו אפשר איז דאס וואס דער רמב״ם האט געזאגט „אין עיבוד באוכלין” – ער מיינט אפשר אויף די אלע „אין עיבוד וממחייב”.

אבער דא האבן מיר דאס נאכאמאל, „לקטום”. אמת. סאו איך האלט אז די ווארט איז טאקע פאר די אלע זאכן, ווייל דאס איז די סדר. מיט עסן קען זיך יעדער אביסל ארומשפילן. ס׳איז נישט קיין כלי, דו מאכסט נישט גארנישט. דו מאכסט א שטיקל, דו האסט א שטיקל… איך ווייס נישט.

גיב מיר א סעקונדע. יא. סאו דאס איז פשוט, זאכן וואס זענען נישט קיין… איך מיין אז ס׳איז טאקע איינס, ווייל ס׳ווערט נישט גארנישט. דו נעמסט א גראז און דו שניידסט עס, ס׳איז געווארן א קירצערע גראז. That’s all that happens. ס׳ווערט נישט פון עפעס.

און איך מיין אז די אלע זאכן האבן מיר געשמועסט אויף מאכלים. סאו די זאך איז, „אין באוכלין” איז נישטא קיין מחתך, איז נישטא קיין עיבוד. פארוואס נישט? ווייל די זאכן זענען א מעשה אומנות. אויף א פעלד, איז יעדע זאך וואס מען טוט איז א מעשה אומנות. עסן איז נתמען, מ׳שמירט אים, מ׳טוט אלע מיני זאכן מיט עסן. ס׳איז נישטא קיין מלאכה פון… ס׳ווערט נישט קיין תיקון. ס׳איז נישטא קיין מלאכה. ס׳ווערט נישט גארנישט.

שאלה: וואס אויב ס׳ווערט יא עפעס?

און אויב ס׳ווערט יא? דו זאלסט זאגן א פיקל ווערט עס. יא, ס׳ווערט… דאס איז טאקע א שאלה. דאס איז אן אנדערע שאלה. דאס איז נישט קיין דאורייתא, right?

אממ. ביזדערווייל איז געשטאנען אז מ׳מעג, ווייל איינער וויל באכל. דאס איז געווען די הלכה. נו, און דא רעדט מען פון מאכל בהמה, ער גייט אויך אריין אין א שיינע מתיקון כלי, ער ענדיגט ער. פארוואס? ער זאגט, זייער גוט, ווייל ס׳ווערט נישט גארנישט. אקעי.

—

מחתך – עצי בשמים

ווייטער, לאמיר לערנען ווייטער. מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם – מ׳מעג אראפשניידן עצי בשמים, ס׳האט נישט פון די בוים. דאס איז געווען וועגן קוצר. ללקוט מיינט אפברעכן. אסאך מאל דארף מען עס רייבן, אזוי ווי מענטשן רייבן די הדסים בלעטער אז ס׳זאל שמעקן.

אפילו שהוא קשה ויבש – אפילו ס׳איז הארט און טריקן. נישט א לח וואס ער האט יעצט געזאגט אז לח איז זיכער מותר, ווייל ס׳איז א מאכל בהמה. אפילו ס׳איז הארט, ס׳זעט אויס ווי א שטיקל האלץ וואס מ׳האט פריער געזאגט אז מ׳טאר נישט, ווייטער פאר די מחשבה, מ׳מעג אפברעכן דערפון.

כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול – סיי א קליין שטיקל, סיי א גרויסע שטיקל. ווייל דאס איז נישט קיין תיקון. א קוץ טאר מען נישט נעמען, מ׳טאר נישט נעמען א שטיקל האלץ און אראפנעמען דערפון א קוץ. אבער ביי מאכן אז ס׳זאל גוט שמעקן הייסט עס נישט קיין תיקון כלי, ס׳הייסט נאר א וועג פון שמעקן. רייט, ער מאכט ריח, ער מאכט נישט די האלץ גארנישט, ער קערט נישט וועגן די האלץ.

יא. עד כאן הלכות פון די מלאכת מחתך.

—

מלאכת כותב ומוחק

יעצט גייען מיר לערנען וועגן שרייבן און אויסמעקן, קליין צוזאמען. יא.

שיעור כותב

כותב. הכותב שתי אותיות – חייב. מ׳שרייבט צוויי אותיות, די שיעור איז – וויפיל איז די שיעור פון כותב? צוויי אותיות.

שיעור מוחק – „על מנת”

און מוחק, מיט כותב קומט די פארקערטע – מוחק. וואס איז די שיעור? די זעלבע זאך. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק – וויפיל? דא זענען דא צוויי זאכן: איינס, ער מעקט כדי צו קענען שרייבן, און אויך וויפיל מעקט ער? ער מעקט פלאץ פאר צוויי אותיות – חייב.

אנדערש ווי פריער וואס איז געשטאנען „כדי לעשות כמותו”, וואס האט נאר געמיינט די שיעור. דא מיינט עס די שיעור און די „על מנת”.

חילוק צווישן כותב און מוחק – אות גדולה

שוין. זאגט דער רמב״ם אז דער שיעור שתי אותיות איז נישט א שיעור אין סייז. הכותב אות אחת גדולה כשתיים – אויב איינער שרייבט א גרויסע אות וואס איז אזוי גרויס ווי צוויי אותיות, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז נאך אלץ די זעלבע סייז – פטור. ווייל צוויי אותיות מיינט אז ביי צוויי אותיות איז עס א חשוב׳ע כתיבה, ווייניגער ווי צוויי אותיות איז עס א שוואכערע כתיבה.

אבער מוחק, אבער ביי מחיקה איז אנדערש. מוחק אות אחת גדולה – ער האט אויסגעמעקט א גרויסע אות – אבל יש במקומה לכתוב שתים – איינמאל ער מעקט עס אויס האט מען יעצט באשאפן א פלאץ צו שרייבן צוויי אותיות, הייסט עס יא אזוי ווי מוחק שתי אותיות. ווייל ביי מוחק איז דאך די ווארט אויף וואס מ׳גרייט אן, און ווען מ׳גרייט עס אן איז יא, קען זיין אפילו אויב שפעטער גייט מען למעשה שרייבן איין גרויסע אות, האסטו אבער געמאכט א פלאץ צו שרייבן צוויי אותיות.

דיסקוסיע: סייז פון אותיות

חברותא א: אונז ווייסן נאך נישט פון וועלכע סייז מ׳רעדט, ווייל יעדע איין אות קען זיין צוויי אותיות אויב מ׳שרייבט עס אין קליין.

חברותא ב: אקעי, איך זאג אז ס׳איז דא א געוויסע געווענליכע דרך כתיבה אדער וואס. וואס ער שרייבט יעצט אפשר.

חברותא א: שווער צו זאגן אזוי. וואס הייסט אות אחת גדולה? וויפיל מאל דארף עס זיין ווי גרויס זי איז?

חברותא ב: איך זאג אז ס׳איז נאך נישט געגעבן געווארן א שיעור. ס׳קען אייביג זיין קלענער און ס׳קען אייביג זיין גרעסער. דאס איז וואס ר׳ יצחק האט מחדש געווען א שיעור.

חברותא א: אויב א מענטש איז געווען א שרייבער וואס שרייבט גרעסער און יעצט האט ער געשריבן קלענער, האט ער נישט מחדש געווען.

חברותא ב: נכון מאוד. איך האב נישט געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין שיעור, איך האב געזאגט אז דא איז נישטא קיין שיעור.

דיסקוסיע: ביי מוחק – וואספארא אותיות ער פלאנט

חברותא א: אויב דו שרייבסט, דו האסט אויסגעמעקט איין גרויסע אות, און דו גייסט יעצט שרייבן אין די פלאץ צוויי קליינע, איז דאס חייב?

חברותא ב: ניין, אפילו אויב דו גייסט נישט למעשה שרייבן צוויי קליינע, דו האסט געמאכט פלאץ פאר צוויי קליינע.

חברותא א: פארוואס האסטו געמאכט פלאץ? ווייל דו האסט א פלאן. אן א פלאן איז גארנישט. אויסמעקן וואס איז דא פלאץ איז נישט קיין מלאכה.

חברותא ב: אויב איינער מעקט אז א צווייטער זאל שרייבן איז דאך אויך מוחק.

חברותא א: ווייטער ווענדט זיך וואספארא אותיות ער האט געפלאנט צו שרייבן. אלעמאל איז מוחק נאר ווען ער פלאנט עפעס. „על מנת” – ס׳איז דא „על מנת”.

חברותא ב: דא שטייט נישט „על מנת לכתוב במקום המחק”.

חברותא א: אני הער.

—

כותב – איין אות וואס משלים א ספר

שוין, אבער ס׳איז יא דא אן אופן אז איין אות זאל שוין זיין חייב כותב. ס׳איז געברענגט אזוי, דער ענין פון צוויי אותיות איז… לאמיר זען וואס דער רמב״ם זאגט.

כותב אות אחת ושלם בה את הספר – אויב א מענטש האט געשריבן איין אות – ושלם בה את הספר – ער האט מיט די אות משלים געווען די ספר, ער האט געשריבן די לעצטע למ״ד פון „לעיני כל ישראל”, איז יעצט געווארן א ספר תורה. ער האט נאר געשריבן איין אות, אבער די איין אות האט געהאט א חשיבות, עס איז געווען א שיעור – איז ער יא חייב.

דיסקוסיע: נאר השלמת ספר, אדער יעדע חשוב׳ע אות?

חברותא א: איך ווייס נישט אויב מ׳קען זאגן אז יעדע מאל ווען אן אות איז חשוב, אדער דוקא ווען עס איז השלמת ספר?

חברותא ב: ער האט געענדיגט, דאס איז די ענין. ווייל ס׳איז חשוב, יא, דאס איז די ווארט. ווייל ממילא הייסט עס כתיבה ווייל ס׳איז חשוב.

חברותא א: אז אויב איינער למשל שרייבט זיין אינישל, ער האט אויף זיינע אלע זאכן שטייט א ל׳, אויף זיינע אלע ספרים, דאס איז זיין סימן. ס׳איז דאך חשוב.

חברותא ב: מיין שאלה איז צו יעדע מאל ווען ס׳איז חשוב, אדער נאר ווען דאס האט משלים געווען א ספר.

חברותא א: ספר מיינט דאך אפשר אויך א בריוו, ס׳האט משלים געווען די צעטל. ס׳קען זיין?

חברותא ב: נו, אבער דו וועסט זאגן אז דאס איז זייער חשוב, ווייל מ׳קען טרעפן אין די גמרא׳ס פון ווייניגער חשוב, ווייל ס׳איז א סימן אז ס׳איז זיינס, לאמיר זאגן.

שייכות צו אורג און מכה בפטיש

דאס איז ענליך צו וואס מיר האבן געלערנט ביי אורג, אז ס׳דארף זיין צוויי אצבעות, אבער ביי די ענד אפילו איינס, ווייל מיט דעם ענדיגט ער די… די גאנצע מכה בפטיש איז דאך בעצם אזוי. א סתם האקן א האמער למשל, אפילו א מלאכה וואס נארמאלערהייט וואלט נאך נישט געווען א מלאכה, אבער די מלאכה וואס ענדיגט צו, וואס מאכט די זאך… דעמאלטס דארף מען אבער דאך יא אן עקסטערע מלאכה דערפאר, נישט די זעלבע מלאכה. ס׳דארף זיין עפעס, די עפעס קען זיין אדער האקן מיט א האמער אדער עפעס. ס׳דארף זיין אן עפעס ביי די לעצטע.

חברותא א: אבער איך זאג אז מכה בפטיש איז אן עקסטערע מלאכה, ס׳איז נישט בונה וואס איז די ענד. בונה וועט די ענד אויך זיין בונה, דאס איז ביי די ענד, אזויווי ביי די לבנים וואס מיר האבן געלערנט למשל. אבער די שאלה ווערט אויב ס׳איז די לעצטע אות פון די ספר, ווייל דאס אליין אפשר געדארפט זיין, דארף מען וויסן די דיני מכה בפטיש.

חברותא ב: נישט אזוי טאקע?

—

כותב – מתכוין לקלקל

שוין. הכותב ומתכוין לקלקל – ס׳איז דא אזאך ווי געווענליך אויב איינער איז מקלקל איז פטור. איז הכותב ומתכוין לקלקל על אור איז ער נאך אלץ חייב, אפילו ער שרייבט אותיות ווייל ער וויל אנקאטשקענען די ליידיגע פעיפער וואס ער האט אין פראנט פון זיך, זאל זאגן אז זיי האבן א מקלקל פון די פעיפער. ניין, חייב.

ווייל ער שרייבט נאך אלץ חייב אויף א מקום הכתב. כתב איז נישט פלאט אזוואל ער האט געמאכט טשענע די צעטל, און ער האט געמאכט עט אויף די צעטל זאל זיין אותיות, אלא אלעכסמים ווייל די שרייבט אליין.

הכותב על מנת לקלקל

Speaker 1: הכותב על מנת לקלקל. ס׳איז דא אזא זאך, ווי א געווענליך ווען איינער איז מקלקל איז פטור. איז הכותב על מנת לקלקל עור איז נאך אלץ חייב. אפילו ער שרייבט אותיות ווייל ער וויל אנקאטשקענען די ליידיגע פעיפער וואס ער האט אין פראנט פון זיך, וועסטו זאגן איז א מקלקל פון די פעיפער? ניין, חייב. ווייל ער שרייבט נאך אלץ, ער שרייבט נאך אלץ איין חיוב על מקום הכתב. כתיבה איז נישט פשט אז ווייל איך מאך שענער די צעטל, איך מאך אז די צעטל זאל זיין אותיות, אלא הכתב, נאר די שרייבן אליין. ס׳גייט מיר נישט אן צו מיט דעם האסטו אפגעהארגעט די עור, ווייל די אותיות האבן נישט באלאנגט דארט, נאר צו וואס, למעשה האסטו געטון א כתב. אינטערעסאנט. זייער גוט.

מוחק על מנת לקלקל

Speaker 1: אבער, ס׳קומט אריין נאך אזוי ווי מוחק די אלעס, אבער כותב האלט נישט מיט דעם, ס׳איז נישט נאך א סטעפ אין די עור, ס׳איז א זאך פאר זיך, ס׳איז כתב. אבער מוחק איז דאך על מנת לכתוב. איז א מוחק על מנת לקלקל, ווייל ער וויל קלאר מאכן, איינער האט געשריבן און דער אנדערער גייט און מעקט עס אויס, נישט אז מ׳זאל איבערשרייבן דארטן, איז פטור. אדער אפילו על מנת לקלקל את העור, אה, דאס דאזנט ריעלי מעיק סענס. אבער ער האט זיך געזאגט מוחק שלא על מנת… מוחק ידע שלא על מנת לכתוב איז… אפשר דאס מיינט, דאס איז דער מסביר די שלא על מנת לכתוב מיינט על מנת לקלקל. לקלקל את העור. שלא על מנת לקלקל את הכתב.

וויאזוי ווערט מקולקל די עור דורך דעם, ווייס איך נישט, אבער אזוי טייטשט ער אויכעט. אה, על מנת לקלקל את העור. אבער אויב ער טוט על מנת לקלקל את הכתב, הייסט עס אויכעט על מנת לכתוב? ניין. ער איז דאך מקלקל.

Speaker 2: דאס האסטו שוין געזאגט פריער.

Speaker 1: אה, איך האב מיר אזוי געזאגט. אקעי.

ניין, איך זאג דא, א מוחק על מנת לקלקל איז דאך זיכער נישט מוחק על מנת לכתוב. איך זאג, ס׳איז סתם אזוי פטור ווייל ער איז נישט מוחק על מנת לכתוב.

Speaker 2: טרו. יא, ער זאגט עס נאר ווייל ער וויל זאגן לאפוקי פון הכותב על מנת לקלקל.

דיון: וואס הייסט מוחק?

Speaker 1: איך מיין אז מוחק קען זיין אפילו ס׳איז נישטא קיין אות דארט, מ׳גייט אזוי אויסקראצן די עור אביסל, וואס דאס איז מקלקל עס.

Speaker 2: איך גלייב נישט אז דאס הייסט מוחק. דאס וויל גיין ממחק אדער עפעס אזא סארט זאך. ממחק איז מלשון פון קלקול. אנדערע זאכן. פון דעם רעדט מען נאר. מוחק מיינט אויסמעקן אן אות.

Speaker 1: אקעי.

נפל דיו על גבי ספר

Speaker 1: שוין. נפל דיו על גבי ספר, ס׳האט זיך אויסגעגאסן דיו אויף א ספר, ומחק אותה, ער האט עס אויסגעמעקט. או נפל שעוה על גבי פנקס ומחק אותה. פנקס איז א זאך וואס מ׳שרייבט מיט שעוה, רייט? מ׳שרייבט מיט שעוה אדער מ׳דעקט עס צו מיט שעוה? מ׳נוצט עפעס שעוה דארטן.

Speaker 2: אה, מ׳קראצט אין די שעוה. א פנקס איז א לוח פון שעוה, און מ׳קראצט אריין אותיות.

Speaker 1: און מוחק אותה, ער האט עס אויסגעמעקט. אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, אויב דער פלאץ וואס ער האט אויסגעמעקט איז דא פלאץ צו שרייבן שתי אותיות, איז ער אויך חייב. ווייל דאס הייסט אויך מוחק על מנת לכתוב. רייט? הגם ער האט נישט געמעקט אותיות, נאר ער האט געמעקט אזויווי שמוץ.

הכותב אות כפולה

Speaker 1: שוין. זאגט דער רמב״ם אזוי: הכותב אות כפולה, אויב איינער שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, כפולה פעמים, ס׳הייסט אז ער שרייבט עס פיר מאל. ער איז מסביר, כפולה פעמים ווי שם אחד, כגון ער שרייבט צוויי מאל ר׳, צוויי מאל ת׳, צוויי מאל ג׳.

אונז האבן געלערנט אז כותב דארף שרייבן צוויי אותיות, רייט? יעצט, די צוויי אותיות מיינט געווענליך אז ס׳האט א מינינג די צוויי אותיות, נישט סתם צוויי אותיות וואס מיינען גארנישט. אזוי ס׳איז משמע. רייט, רייט, ער זאגט דא כשם אחד. און נישט, אפשר איז דא א מאל וואס ער האט געזאגט פריער די קלארע זאך אז צוויי אותיות דארפן האבן א מינינג, אזויוו א ווארט גד, איך ווייס, עפעס א שם, די ווארט שם למשל איז צוויי אותיות, מיינט עפעס. יעצט לערנט ער אז אפילו מ׳שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, אבער ס׳מיינט א מינינג, אויב ס׳האט נישט קיין מינינג איז ער פטור. אויב איינער שרייבט א׳ א׳, ב׳ ב׳, איז ער פטור. ווייל ס׳האט נישט קיין מינינג. אפשר דא אמאל וואס א׳ א׳ האט יא עפעס.

Speaker 2: יא. ווייל די אלע ווערטער האט א באדייט. דאס ווארט ר״ר איז דא א ווארט אין די תורה, “רר זאב רר בבשרה” אדער עפעס אזא זאך, אדער ת״ת – געבן, ג״ג – דאך. די אלע זאכן איז א ווארט. ממילא, אפילו עס האט א חסרון אז ס׳איז נישט צוויי אנדערע אותיות, די זעלבע אות צוויי מאל, אבער ס׳איז יא א חשוב׳ע כתיבה ווייל עס האט א מינינג. מה שאין כן אן אות וואס מ׳שרייבט צוויי מאל איז נישט חשוב, ס׳איז אזויווי איינמאל, ס׳איז אזויווי איין אות.

בכל כתב ובכל לשון

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, וועלכע שפראך אדער וועלכע כתב האט נישט קיין חילוק, “בכל כתב ובכל לשון חייב”. אפילו משני סמיונות, אפילו צוויי אנדערע מינים. ס׳טייטש, אן אות פון איין מין אלפאבעט, מיט סמיונות וואס האט אן אנדערע סימן אין כתיבה. ס׳טייטש, איין אות אין טשייניז און איין אות אין רוסיש, וואס זענען אנדערע מיני אלפאבעט.

אדער זאגט ער, אדער צוויי סימנים, אפילו ווען ס׳מיינט נישט א ווארט, ס׳איז א סימן פאר עפעס. אן עקס. אן עקס איז אויך איינע פון די עי-בי-סי, באט אן עראו, עפעס אן אנגענומענע כתיבה וואס איז א סימן.

דיון: וואס מיינט “סמיונות”?

Speaker 2: וואס זאגט ער? נישט זיכער. אפשר מיינט ער מיט אנדערע, דאס איז א דיוק. איך האב געמיינט סמיונות מיינט אנדערע מינים, נישט נאר צוויי שפראכן, אבער ס׳האט אותיות, צורות אותיות. אפילו ס׳איז זייער אנדערש אזויווי טשייניז, וואס ס׳איז זייער אן אנדער מין כתיבה. דאס איז א חילוק, ס׳איז אן אנדערע שפראך, דאס איז דאך נישט קיין שאלה. ס׳איז א חילוק, ס׳איז צוויי אנדערע. איך האב געמיינט סמיונות מיינט לכאורה אז ער שרייבט צוויי אותיות, איינס אויף אידיש און איינס אויף ענגליש, אבער זיי קאנעקטן אזוי.

Speaker 1: אה, זיי קאנעקטן אזוי. אזוי האב איך געטראכט. איך האב געמיינט סמיונות איז א שפראך וואס איז צוזאמגעשטעלט פון סימנים, אזויווי הייעראגליפיק, ווי זאגט מען דאס ווארט. וואס איז דער חידוש? דאס איז פשוט. ווייל ער מאכט א פיקטשער פון א פייגל און לעבן דעם א פיקטשער פון א קאטשקע. ס׳איז נישט אותיות. פייגל און קאטשקע אויף מצריש איז טייטש “איך גיי דיך שלאגן”, איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט עפעס.

אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב

Speaker 1: שוין, א כותב… יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך אן אופן. זאגט ער אזוי, הכותב אות אחת סמוך לכתב, ער שרייבט איין אות, אפילו ער שרייבט עס סמוך לכתב און ס׳פיט מיט די ווארט פארדעם, ס׳איז א מיינונג אז מיט דעם האט ער געמאכט א ווארט, אזויווי די לעצטע אות פון א ספר, דאס האט נישט די זעלבע מלאכה.

אדער כתב על גבי כתב, ער האט געשריבן מער ווי איין אות, אבער ער האט איבערגעשריבן, ס׳איז שוין געווען געשריבן, ער האט נאכאמאל מעביר געווען די אות אויף די ווארט.

אדער המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות, איך האב געוואלט שרייבן א ח׳, אבער א ח׳ אין כתב אשורית איז צוויי זייני״ן. צוויי זייני״ן אליין וואלט געווען אזויווי “זז”, יא, וואלט געווען א שם, ס׳וואלט געווען צוויי אותיות וואס מאכט א ווארט. אבער דא האט ער זיך בכלל נישט אין זין געהאט צו שרייבן צוויי אותיות, ער האט געוואלט שרייבן א ח׳ בכלל. בטעות האט ער געמאכט א שוואכע ח׳ איז געווארן צוויי זייני״ן.

וכן כיוצא בו בשאר אותיות, וועלכע נאך אות קענסטו טראכטן? ס׳איז געווארן צעבראכן, ער האט געשריבן א ש׳ און ס׳איז געווארן דריי ו׳ס, וואס איך ווייס נישט. אבער ס׳וואלט געווען פטור, ווייל… ווייל… ווייל ס׳איז נישטא קיין אות פון דריי ו׳ס, ס׳איז נישטא קיין ווארט פון דריי ו׳ס.

דיון: די ווארט “וו”

Speaker 2: די ווארט “וו”, “וו” מיינט א האקן. די ווארט “וו”, צוויי ו׳ס, איך ווייס נישט צו ס׳הייסט א ווארט. איך ווייס נישט. “וו” מיינט א האקן, “ווי העמודים”.

Speaker 1: אה, “ווי”. “וו” איין… “וו” איז א “וו”. אקעי. ס׳קומט נישט קיין א׳ אינצווישן? ס׳איז עפעס… אדער א י׳ אינצווישן?

Speaker 2: ניין, זיכער נישט.

Speaker 1: נו נו.

שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער

Speaker 1: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה, שאינו רואה, די ווארט “שאינו רואה” איז אינטערעסאנט, די גמרא זאגט “שאינו רואה”, פטור, שאינו רואה אין הגג זה את זה. דאס הייסט, ווען דו שרייבסט אויף איין וואנט און גלייך לעבן דעם אויף די נעקסטע וואנט, קען מען עס ליינען. אבער ווען ס׳איז אויף די דאך און אויף די קורה, האט נישט קיין שייכות צווישן די צוויי.

או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה, צוויי אנדערע דפים וואס זענען נישט איינס לעבן די אנדערע, איז ער פטור.

אבל כתבן בשני כתלי זוית, וואס מ׳קען עס יא אנקוקן ווי א המשך, אות דא און די נעקסטע וואנט די אנדערע, אויב מ׳שניידט אויף א פינקס, פאר איין אויג זעט מען אז מ׳קען לייגן איינער לעבן די אנדערע, אדער מ׳קען עס אנקוקן ווי א המשך, איז חייב.

Speaker 2: אה, גוט. דאס איז אלץ פרטים און דעות וואס די צוויי אותיות דארפן זיין אזוי צוזאמען, עס דארף זיין א ווארט. סאו, עס איז דא פארשידענע, אסאך הויכע תמצית׳ן פון דעות.

צוויי אותיות אין צוויי שטעט

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, דאס וואס איך האב געזאגט אז אויב צוויי דפים קען מען ליינען איינס מיט די אנדערע, מיינט נישט נאר אויב די צוויי דפים ליגן איינס לעבן די אנדערע, נאר אויב זיי קענען זיין איינס לעבן די אנדערע. ממילא זאגט ער אן אינטערעסאנטע הויכע תמצית: א מענטש האט גענומען א גויל און ער האט געשריבן איין אות במדינה זו, און ער האט געלאזט דארטן, והלך בעיר אחרת, ער איז געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, אן אנדערע שטאט, און ער האט געשריבן אויף אן אנדערע צעטל, מגילה אחרת, איין אות, חייב. אפילו זיי זענען נישט איינס לעבן די אנדערע, אבער זיי קענען זיין איינס לעבן די אנדערע.

שמאחר שמקרבין ונהגין זה עם זה, ווען מ׳נעמט זיי צוזאם קענען זיי יא הוגה זיין, קען מען עס יא ארויסזאגן. הוגה דא מיינט נישט אזוי ווי טראכטן, ווי “הגיון לבו”.

Speaker 2: מיינט ליינען. מ׳קען עס ליינען. דאס איז די ריכטיגע טייטש.

Speaker 1: דאס דארף שוין זיין, דאס דארף שוין קענען זאגן. “הוגה את השם” בבית יוסף, ס׳מיינט עפעס ארויסזאגן.

Speaker 2: אקעי, יא. איך זאג צו מ׳לשון דאס.

Speaker 1: ואינם מחוסרין מעשה לקרב אותן. מ׳דארף נישט, ווען מ׳דארף ארויסרייסן, ער וועט פרעגן אזוי, און וואס טוט זיך אויב עס איז אפאר פעידזשעס שפעטער אריינגעבינדן? קען מען דאך אויך מקרב זיין און ארויסרייסן. אבער דאס איז נאך מחוסר מעשה, מ׳דארף עס שניידן. דאס איז נישט אזוי ווי א ווארט, אבער דאס איז נתון, מ׳קען עס לייגן איינס לעבן די אנדערע.

אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

Speaker 1: זאגט ווייטער דער רמב״ם אזוי: הכותב אות אחת, ווען איינער שרייבט איין אות, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה, אפילו אויב יענע אות, געווענליך מענטשן ווייסן אז דאס איז א סימן פאר א גאנצע ווארט, יא, דאס איז די טייטש. למשל, ווען איינער שרייבט א ה׳, וואס מענטשן ווייסן אז עס מיינט השם, יא? איז ער פטור, ווייל למעשה האט ער געשריבן איין אות נאר.

כיצד? גוי שכותב מ׳, דא זאגט ער די דוגמא, וכן הכותב אות מעשר, א מענטש האט דיר געגעבן מעשר, ער איז געווען א בעק, וואס פאר דעם איז געווען א סימן א מ׳, א מעשר, הכותב אות מעשר. אדער מ׳ פאר מנין, פאר א נאמבער, מ׳ 40, “וישאר עיקר משה כותב ארבעים”, און ווער איינער גייט עס ליינען גייט ער זאגן 40, אבער ער איז פטור.

מגיה אות אחת

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, א מענטש איז מגיה געשריבענע זאכן, ער פיקסט, און…

פיקסן אותיות: ח׳ צו צוויי ז׳ין

אזויווי מ׳האט געלערנט פריער, מיט די ח׳ איז געווען, ער איז אויסגעשטעלט אזוי צו פריער. דער וואס האט געמאכט די צוויי ז׳ין, יעצט פיקסט ער עס. דער וואס האט געמאכט די מיסטעיק איז פטור, אבער דער וואס פיקסט עס איז חייב, ווייל ער האט געשריבן צוויי ז׳ין. ער איז חייב, אפילו ער האט נישט ארויסגעשריבן, אבער ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין דא צוויי ז׳ין מיט זיין מעשה.

“וכן כל כיוצא בזה” – דאס הייסט, עני אנדערע אות וואס מ׳קען פיקסן און מאכן וועלכע צוויי אותיות. יא. שוין. “חייב כל כיוצא בזה”.

—

כותב בשינוי

שוין, יעצט גייט ער זאגן אויב מ׳שרייבט מיט א שינוי. דערווייל האבן מיר נאכנישט געהאט סתם ביי אנדערע מלאכות א שינוי, אמת? דא גייט מען זאגן שינויים, זאכן מיט שינויים.

“הכותב בשמאלו” – וואס? ס׳איז געווען זאכן וואס זענען פטור, וואס ס׳איז נישט די דרך.

חברותא: אזויווי “לפי תומו” און “דארסו לפי תומו”.

חברותא: ניין, אזויווי באקן מיט תולדות חמה.

חברותא: ניין, יענץ איז געווען אז ס׳איז נישט אש. נישט וועגן ס׳איז א שינוי, נאר ס׳איז נישט די דרך המלאכה. נישט עקזעקטלי. דא טוט ער דאך די זעלבע זאך, נאר ער טוט עס אביסל אנדערש. אבער מבשל וואס די תורה רעדט פון איז אש, און תולדות חמה איז אן אנדערע זאך.

הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו

“הכותב בשמאלו, או לאחר ידו” – איינער שרייבט מיט זיין לינקע האנט, אדער מיט זיין בעק פון זיין האנט, אזויווי ווער שטייט דארט? מ׳קען נישט שרייבן אפאר אותיות אויף איינמאל.

“או ברגלו, או בפיו, או במרפקו” – דאס הייסט ער בייגט איין זיין האנט, ער לייגט די פעדער צווישן די צוויי חלקים פון די האנט, און אזוי שרייבט ער.

די אלע וועגן – פטור.

דיסקוסיע: וואס איז דער פטור?

חברותא: וואס איז דער פטור? ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין צוויי אותיות. דער רמב״ם האט עס נישט געזאגט. דער רמב״ם האט עס געדארפט אויסרעכענען ביי די כללים, אז אלע מלאכות, נאר ווען מ׳טוט עס כדרכה, און מיט שינוי…

חברותא: ניין, אבער ער זאגט אז דער דין שינוי איז א דין אין אלע ל״ט מלאכות, און דאס איז א דין מיוחד דא.

חברותא: גראדע אונז האבן יא געזען, למשל, בולע לפניו, וואס איז געווען די גברא נושא פון… ווייל ער האט געוואלט א שמירה מעולה, און ס׳איז געשען א שמירה פחותה.

חברותא: יא, אבער דו זעסט טאקע אפנים, אז דארט איז עס געווען וועגן די נושא פון כוונה. אבער אונז האבן געזען אזעלכע זאכן. אקעי.

טייטש פון “לאחר יד”

דער לשון “לאחר יד” איז פון די סארט פון כותב, יא? ער האט געשריבן מיט די בעק, אנשטאט פון שרייבן אזוי, שרייבט ער אזוי. עפעס אזא זאך. פארשטייסט וואס איך מיין? אזוי מיין איך איז דער טייטש.

חברותא: ער זאגט אז ס׳פעלט אין מלאכת מחשבת.

חברותא: ניין, ס׳איז נישט די דרך. ס׳דארף זיין די דרך.

חברותא: וואס שטייט דא אין ער? ס׳איז אן אונס.

חברותא: אזוי שטייט אין די ספרים הקדושים.

דיסקוסיע: קוקט מען אויף דער מעשה אדער אויף דער פעולה?

חברותא: אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳דארף טראכטן וועגן די… די ווארט איז דאך געווענליך אז ס׳איז געשען צוויי אותיות. מ׳קוקט נישט געווענליך אזוי שטארק אויף די מעשה.

חברותא: ניין, מ׳קוקט אלעמאל אויף די מעשה. איך ווייס אז דו האסט נאר געזאגט ביי צוויי זאכן, אבער איך מיין אז דו ביסט נישט גערעכט. פעולה איז א זאך וואס טוט עפעס אויף. ער האט געזאגט “אויפטון”, אבער ס׳מיינט נישט אז ער האט נישט געקענט טון. ער האט עס געטון אין א פאני וועג, און ס׳איז געווארן אויפגעטון. דאס איז נישט געטון. ס׳איז ביידע. ס׳איז אלעמאל ביידע.

חברותא: יא, אבער למשל, א וויינזער האט אראפגענומען אביסל פון די ח׳, און ס׳איז געשען צוויי ז׳ין. ער האט דאך נישט געשריבן מיט א שינוי.

חברותא: ניין, ער האט נישט געשריבן וויאזוי מ׳שרייבט. ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין דא צוויי אותיות.

חברותא: ניין, ניין, נישט סתם. דאס איז אן אנדערע וועג פון שרייבן. איינע פון די וועגן פון שרייבן. ס׳איז א נארמאלע וועג פון שרייבן, צו פיקסן. מגיה זיין איז א חלק פון די ענין פון שרייבן. ס׳איז נישט קיין נייע פאני וועג פון שרייבן.

חברותא: אבער וואס זאגסטו אז ער האט אראפגעקראצט א קליין ביסל? ער זאגט אז ער האט באשאפן אז ס׳זאל זיין דא צוויי אותיות. און דאס וואס ער האט געטון מיט זיין שמאל האט ער אויך באשאפן צוויי אותיות.

חברותא: איך קען דיך נישט דינגען יעצט, ווייל איך דארף ענדיגן די פרק. איך האב נאך צוויי אנדערע מענטשן יעצט.

—

איטר – לינקסהענטיגער

“איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם” – אן איטר, א מענטש וואס איז א געלונקער, וואס האט נישט געשריבן מיט זיין לינקע האנט אזויווי געווענליך, נאר מיט זיין ימין, וואס איז פאר אים ווי די שמאל פון יעדן מענטש – איז ער פטור, אזויווי כותב בשמאלו. און ער איז חייב דווקא בימינו. כותב בשמאלו חייב. יא.

“אבל שולט בשתי ידיו בשוה” – דאס הייסט ער איז נאר דא אויף כתיבה, אויב ער טוט עני אנדערע זאך מיט די שמאל אויך טאקע, איך ווייס נישט, ס׳איז שווער צו זאגן. ווייל שולט בשתי ידיו בשוה, איינער וואס האט שליטה אין ביידע הענט, דעמאלטס איז ער חייב, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אפילו לאמיר זאגן געווענליך טוט ער בימין, אבער אויב טוט ער בשמאל אויך אויף א באקוועמע וועג – חייב.

—

קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

“קטן אוחז בקולמוס” – א קטן האלט אן די קולמוס, ער קען נאך נישט אליין שרייבן, “וגדול אוחז בידו וכותב” – דער גדול איז דער וואס פירט ארום זיין האנט און שרייבט מיט זיין האנט – חייב. איז דער גדול חייב, יא.

און פארקערט, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – איז פטור.

אגעין, דער אוחז, ער איז דער שרייבער. דאס איז די הלכה. די פוינט פון די הלכה איז אז דער וואס האלט די קולמוס איז נישט דער כותב, נאר דער וואס שרייבט, דער וואס פושט עס, דער וואס איז אוחז בידו.

חברותא: ער זאגט אז לכאורה די זעלבע זאך, צוויי גדולים, ווען איינער שטופט און די צווייטע האלט די פען, איז נאר דער ערשטער חייב.

חברותא: יא, די חידוש איז נאר אז…

חברותא: אבער וואס איז די חילוק אין גדול וגדול נישט?

חברותא: אקעי. יא.

—

דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

שוין, ווייטער. הכותב על בשרו… אה ניין, אראפ אראפ. דאס האבן מיר גענומען נעכטן.

יעצט גייען מיר נעמען נאך א כלל. אז כתיבה דארף זיין א דבר העומד, ס׳דארף זיין א דבר המתקיים, ס׳דארף זיין מיט טינט, ס׳דארף זיין עפעס אן עכטע זאך.

“אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד” – א זאך וואס… הרושם ועומד, עפעס וואס מאכט א רושם אין די פעיפער און ס׳בלייבט. ס׳איז א זאך וואס האלט זיך.

“כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס” – ער רעכנט ארויס מיני טינט וואס איז עפעס וואס האלט זיך. דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס – סארטן… אפאר פון זיי האבן מיר שוין אריינגעבאמפט אין… סארטן מיני טינט.

“ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם” – און ס׳דארף אויך זיין געשריבן על דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.

“אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד” – עפעס וואס גייט זיך נישט האלטן, “כגון משקין ומי פירות” – וואס גייט זיך האלטן פאר אביסל אבער נאכדעם גייט זיך עס אויסמעקן.

“הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות” – ווייל כל דבר שאינו עומד, דאס גייט נישט האלטן די כתב צו לאנג.

די רשימה רעדט זיך פון די דיו, אז אויב מען מיינט אויך די פעיפער, דארף זיין אזא פעיפער וואס האלט זיך. אויב די פעיפער גייט זיך נישט האלטן, איז זייער גוט – פטור, ווייל ס׳גייט ווערן טרוקן און ס׳גייט צוגיין.

ביינאכאיי, ווייל ס׳דארף זיין דבר עומד על דבר עומד. דו דארפסט שרייבן מיט א טינט וואס האלט זיך לאנג, אויף א זאך וואס האלט זיך לאנג.

אזוי אויך ביי מחיקה, דארף זיין א כתב עומד על דבר עומד. דאס דארף זיין א זאך וואס איז מיט א געהעריגע טינט אויף א געהעריגע פעיפער, און נאר דארטן איז דא מחיקה.

—

הכותב על בשרו

גייען מיר ווייטער.

“הכותב על בשרו” – לכאורה קומט אויס אז אויב איינער שרייבט אויף זיין בשרו, האט ער דאך אויסגערעכנט איינע פון די זאכן וואס האלטן זיך יא, אז עור איז חייב משום כותב, ווייל אויף א מענטש׳ס עור קען זיך האלטן די כתיבה.

אבער למעשה נישט. ער זאגט דא, למעשה אפילו “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן”. א טייטש, אפילו א לעבעדיגער מענטש איז אנדערש ווי א טויטע עור, אז ס׳גייט זיך יא אויסמעקן פון די חמימות פון דעם מענטש, פון די ווארימקייט.

“הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים” – איז נישט פשט אז דאס איז א דבר שאינו מתקיים וואס מען קען נישט אויף דעם שרייבן, נאר ס׳איז אזויווי א זאך וואס מעקט זיך אויס.

חברותא: מען האט נישט געזאגט אז אויב עפעס מעקט זיך אויס איז עס למפרע נישט געווען כתיבה. איך האב נישט אזוי פונקטליך… אונז ווייסן דאך במציאות אז ס׳גייט זיך אויסמעקן. וואס איז די חילוק?

חברותא: די גורם איז די חמימות בשרו.

חברותא: איך פארשטיי נישט די חילוק. אונז קענען רעדן וועגן דעם און זאגן דריי מאל איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט, איך האב נישט קיין צייט.

חברותא: אקעי, אבער…

חברותא: איך האב נישט קיין מהלך דערווייל. מיר וועלן ענדיגן די פרק נאך דריי מינוט.

—

המשרט על בשרו / הכורת על עור

“אבל המשרט על בשרו צורת כתב” – אויב איינער קראצט אריין, ער טוט עס נישט מיט קיין דיו, דאס הייסט נישט קיין כתיבה. אויב איינער קראצט אריין, ער מאכט דאך נישט קיין שרטוט. מיר וועלן לערנען וועגן שרטוט. משרט. אבער דאס איז נישט די דירעקטע כתיבה. דאס הייסט נישט קיין כתיבה אין די הויט, איז נישט קיין דירעקטע כתיבה.

חברותא: אז מ׳האט די כתובת קעקע, אז מ׳האט געוואלט עפעס אוועקנעמען?

חברותא: ניין, מיר וועלן שוין זען וויאזוי ס׳איז אנדערש פון דעם.

“הכורת על עור כתבנית כתב” – איז יא חייב משום כותב. אבער אויב איינער קראצט אריין אין זיין בשר, איז פטור. אבער אויב איינער קראצט אריין אין אן אפגעריסענע עור, און ס׳טאקע די וועג פון שרייבן איז דורך אויסשניידן אין די אות, און די עור אויסשלייפן אותיות, איז יא כעין שום כתב.

“ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר” – אז ער מאכט א רשימה כדרך הכתבנים כשר, כדרך כתבנים כתב איז ער פטור. דאס הייסט אויב ס׳איז קריעה, ער גייט זיך נישט האלטן, די רשימה גייט זיך נישט האלטן, איז ער פטור.

אזוי זאגט ער, אזוי ברענגט ער פון די שולחן ערוך.

דיסקוסיע: פארוואס קריעה על עור איז חייב?

חברותא: אבער פארוואס, וואס איז די חילוק צווישן, פארוואס קריעה על עור איז חייב? דאס הייסט יא דרך כתיבה?

חברותא: קריעה על עור מיינט לכאורה ער שניידט דורך. ער שניידט דורך, ער מאכט אז די כתב גייט פון די לאך, אנשטאט פון די כתיבה.

חברותא: איך האב א ראיה, דאס הייסט כתיבה, ווייל די לוחות איז געווען, אזוי שטייט, כתיבה משני עבריהם.

אממ, שוין.

—

המעביר דיו על גבי סיקרא

“המעביר דיו על גבי סיקרא” – מען לייגט איין סארט טינט אויף אן אנדערע סארט טינט – “חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק” – ווייל מיט די זעלבע מעשה האסטו אויסגעמעקט די אלטע כתיבה.

חברותא: אנדערש ווי מיר האבן פריער געלערנט, איינער שרייבט איבער, ער פילט אן די אותיות וואס ס׳שטייט שוין. דאס איז נאר ווען ער טוט עס מיט די זעלבע טינט אדער וואס?

חברותא: אבער ווען ער לייגט אן אנדערע קאליר טינט…

חברותא: אבער דוקא דיו על גבי סיקרא, זעען מיר נעקסטע שיעור. ווייל סיקרא איז דאך א שוואכערע סארט טינט, ס׳איז א רויטע, ס׳איז נישט קיין… קיימות׳דיגע סיקרא איז רויט.

חברותא: איז דען די אונטערשטע שוואכער, אדער ווייל ער לייגט א נייע קאליר?

חברותא: ער פיקסט עס מיט דעם.

“אבל דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי דיו” – איז ערגער. אויב סיקרא על גבי דיו, האט ער נישט שטערקער געמאכט יעצט, האט ער נישט שוואכער געמאכט אפשר אפילו – איז ער פטור. אפשר איז ער נישט קיין מוחק אויך נישט, און נישט קיין כותב, ער האט גארנישט געטון, פארשטייסט?

אויב דו מאכסט עס בעסער, ס׳איז געווען די ראנג קאליר, מאכסט עס בעסער פון רויט צו שווארץ, איז ער חייב צוויי – מוחק. מיט די זעלבע פעולה טוט ער כותב ומוחק. זיי האבן שוין געזען אז מען קען מיט די זעלבע פעולה טון צוויי מלאכות.

“אבל דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו” – איז פטור ווייל ער האט גארנישט בעסער געמאכט. ס׳איז סתם waste of time.

—

תולדת כותב: רושם

ווייטער.

“רושם” – וואס… יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.

רושם, ווען ער איז רושם, ער שרייבט נישט מיט טינט, נאר ער קריצט שטארק אריין.

חברותא: רושם מיינט coloring, painting.

חברותא: רושם מיינט painting? נישט קראצן?

חברותא: ניין. די גמרא זאגט, רושם על עור איז געווען paint, נישט קראצן אויף די עור.

חברותא: אה, איך האב געמיינט ס׳איז כתב.

רושם, יא. רושם איז די טייטש.

מלאכת רושם – תולדה פון כותב

אבער די יורה לגבי די סיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – איז פשוט ווייל ס׳מאכט נישט גארנישט בעסער, ס׳איז סתם waste of time.

—

ווייטער, רושם. יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.

רושם איז ווען ער איז רושם – ער שרייבט נישט מיט טינט, נאר ער קריצט שטארק אריין. רושם איז די טייטש painting. רושם מיינט painting, נישט קראצן. ס׳איז געווען “רושם על העור” – איז געווען געפּעינט, נישט געקראצט אויף די הויט. סתם כתב.

רושם איז די טייטש… ווייל זיי קוקן די כותב, זיי זאגן אזוי: רושם און כותב – די חילוק איז אז כותב איז טייטש צו שרייבן אותיות, שרייבן. רושם איז טייטש צו מאכן א picture. קען זיין א picture, אדער… איך רוף עס painting – איך מיין נישט די ווארט painting, איך מיין אזוי ווי ער מאכט א line, ער טוט עפעס אנדערש, עפעס נישט קיין אותיות. ער מאכט עפעס א זאך וואס האט א משמעות, אבער נישט קיין כותב.

—

בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. עברי טייטש, אבער איך זע אז ס׳מיינט געמאכט צורות.

דיון: וואס מיינט “רושם”?

ביי מיר זעט אויס אז רושם מיינט אויסקריצן.

ניין, ס׳מיינט זיכער נישט אויסקריצן. ס׳איז פריער געשטאנען – א רושם איז געווען… ס׳איז געווען משרט, און ס׳איז געווען קורע. ער האט געזאגט א רושם. קריעה האט געטייטשט אויסרייסן. רושם האבן זיי געזאגט – פארוואס איז עס נישט… וואס איז נישט מקיים? רושם… ווייל ס׳איז אריינגעקריצט נישט אויף די טיפעניש. נישט אריינגעקריצט, נישט אריינגעשניטן, נישט אריינגעקריצט. ס׳איז געשריבן מיט עפעס, אבער ס׳איז נישט…

אפשר דארט מיינט עס יא. דא מיינט עס זיכער painting, ווייל ער זאגט בכוחל – כוחל טייטשט בלוי, יא, עפעס א טינט, עפעס א סארט paint. ששר – מיר האבן שוין געהאט די ששר רייגעס, איך געדענק. ס׳איז א סארט paint.

כדרך שהציירין רושמין – אזוי ווי מאלערס טוען – הרי זה חייב משום כותב. ס׳איז א תולדה פון כותב.

וואס טייטשט מאלן? איך ווייס נישט.

—

שיעור פון רושם

ער זאגט נישט די שיעור. ביי אותיות איז עס צוויי אותיות. ביי רשומים וצורות דארף זיין א גאנצע צורה, אדער א שטיקל פון א צורה – ער זאגט נישט זייער קלאר.

אפשר פארקערט – אפשר נאר ביי אותיות איז שייך צוויי אותיות, ווייל איין אות האט נישט קיין מינינג געווענליך. זיי האבן געלערנט: איין אות מיט א מינינג איז יא חייב. א רושם, אפילו א קליינער רושם, א קליינער סימן, איז יא חייב, ווייל ס׳האט שוין עפעס א מינינג.

מ׳דארף וויסן צו וואס איז א מינינג? וואס טייטש עני? ענעטינג מיט א מינינג. משמע כותב איז א זאך וואס ער קען זאגן א שיעור. אפשר איז עס כל שהוא? מ׳ווייסט נישט.

אקעי. ער זאגט נישט דאס, ער וויל אפשר זאגן כל שהוא. ער זאגט נישט כל שהוא אויך נישט.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב

ולכן: המוחק את הרושם לתקנו – אויב איינער איז מוחק דאס וואס מ׳האט געפּעינט אדער דאס וואס מ׳האט געמאלן, און ער טוט עס לתקנו – מ׳זאל עס איבערמאכן בעסער אדער וואס – הייסט עס אזויווי מוחק על מנת לכתוב, וחייב. תולדות – ס׳איז א תולדה פון מוחק על מנת לכתוב.

—

מלאכת משרטט

שוין, די לעצטע פון די קאטעגאריע זאכן זענען געווען משרטט. און זיי האבן אויך שוין געהאט אין הלכות ספר תורה – א ספר תורה דארף מען שרטטן, דאס הייסט מאכן א ליין וואס אויף דעם זאל מען שרייבן, מ׳זאל שרייבן אין א סדר.

המשרטט – דער וואס איינער קראצט אריין אין א קלף און מאכט א ליין אז מ׳זאל שרייבן אויף דעם – שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב.

ביי די וועי, שיעור זאגט ער: די שרטוט איז גענוג גרויס אז מ׳זאל קענען שרייבן העכער אים שתי אותות. שתי אותות הייסט – ער מיינט אותיות, אז ס׳זאל זיין אסאך.

ביי די וועי, איך ווייס שוין – איך מיין, אין די מנהג ביי ספרי תורה שרייבט מען קראצט, אבער ס׳קען זיין אז ער מאכט א ליין מיט א פען, און אויך האט עס די זעלבע איסור שרטוט. ס׳איז א תולדה פון נאך א מלאכה. ער שרייבט נישט קיין אות, ער מאכט א ליין – דאס איז א הכנה פאר שרטוט, וואס איז א ליין צו זיין. קוק, ער קען זיין.

—

תולדת משרטט – חוט של סיקרא

חרשי העצים שמעבירין חוט של סיקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה – וואס מ׳האט נאך היינט די טריקס, א גוטע טריקס, מ׳מאכט עס אזוי גראד – הרי זה תולדת משרטט.

ס׳האט שוין אזא איינער האט אזא געפּעינטע חוט, א חוטם, און ער גיבט עס אזא פליק – מ׳לאזט עס ארויס אז ס׳זאל גיין אויף א גראדע פלאץ ווען מ׳וויל מאכן א גראדע ליין. דאס איז א תולדת משרטט.

הגם ער גייט נישט אויף דעם שרייבן, ער גייט אויף דעם שניידן – אבער ס׳איז נאך אלץ א וועג צו מאכן זיך ווי א הדרכה פאר וואטעווער מ׳טוט, עס זאל זיין גראד.

—

גבלים – שטיין שניידער

ביי גדיד איז אחדות – דער וואס איז חורט, כשרטוט א קראץ, כשרטוט א קראץ.

זאגט ער, דאס איז טייטש גדידה און גוזז. ווייסטו וואס איז א גבל? א גבל איז עפעס א זאך פון טייג, ניין? אבער אין… עס שטייט “והגבלים” – עס שטייט אין פסוק אין מלכים “והגבלים” – און דא האט דער רמב״ם פארשטאנען אז דאס מיינט א שטיין שניידער. ס׳איז דא א נאמען שטיין שניידער, ניין? יא. וואס איז דאס? ס׳איז דאך א שטיין שניידער, נו? אין עברית האבן זיי זיך א נאמען געגעבן “גבלי”.

—

בצבע או בלא צבע

וכן המשרטט בצבע או בלא צבע – דער משרטט איז נאר אז ס׳איז נישט קיין חילוק צו מען טוט א קראץ אן א צבע אדער מען טוט עס מיט א צבע – הרי זה חייב.

נאר די ווארט איז אז ער מאכט עפעס א געוויסע רושם אויף וואס מ׳זאל קענען אויף דעם שרייבן אדער שניידן אדער גיין פאלגן די ליין.

—

סיום פרק י״א

עד כאן פרק י״א.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א כללי הקדמה – דער רמב״ם׳ס שיטה אין סי…

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א

כללי הקדמה – דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת

דער רמב״ם׳ס סטרוקטור פון ל״ט מלאכות

חידושים און הסברות:

—

הלכה: שוחט – אב מלאכה

חידושים און הסברות:

—

הלכה: חונק – תולדה פון שוחט

„החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”

פּשט: איינער וואס טשאָוקט (חונק) א בעל חי ביז ער שטארבט, איז דאס א תולדה פון שוחט, נישט אן אב מלאכה.

חידושים און הסברות:

—

הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)

דער רמב״ם זאגט: „לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – איז חייב משום חונק, ווייל חיותו איז אין וואסער.

חידושים:

—

שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו

חידושים:

—

הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

חידושים:

—

הלכה: וועלכע סארט בעלי חיים האבן דין נטילת נשמה

חידושים:

—

הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור

חידושים:

—

הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק

דער רמב״ם זאגט: „המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”

חידושים:

—

הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת

דער רמב״ם זאגט (אין דער נעקסטער הלכה): „מותר להרוג את הכנה בשבת” – מען מעג הרג׳ענען כינים אין שבת.

חידושים:

– תירוץ פון שלחן ערוך הרב: דער חילוק איז צווישן צוויי סיטואציעס:

—

הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מעג מען הרג׳ענען

חידושים:

—

הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

חידושים:

—

הלכה: מפשיט – אראפשינדן די הויט

דער רמב״ם זאגט: „המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

חידושים:

—

[דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות – פארוואס נישט מבשל נאך שוחט?]

נאך חידושים אין דער דיגרעסיע:

—

הלכה: תולדות פון מפשיט – דוכסוסטוס

חידושים:

—

הלכה: מעבד – שיעור און גדר המלאכה

דער רמב״ם זאגט: „המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

חידושים און הסברות:

—

הלכה: מעבד און מולח איז איין זאך

דער רמב״ם זאגט: „ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”

חידושים און הסברות:

—

הלכה: אין עיבוד באוכלין

דער רמב״ם זאגט: „ואין עיבוד באוכלין.”

חידושים און הסברות:

—

הלכה: תולדה פון מעבד – הדורס על העור ברגלו

דער רמב״ם זאגט: „הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – איז א תולדה פון מעבד.

—

הלכה: מעבד – נאך תולדות

—

הלכה: מוחק (ממחק) – גלאט מאכן די הויט

היה עור חלק.”**

חידושים און הסברות:

– גוזז – אפּשערן האר (פון א לעבעדיגע בהמה אדער מענטש)

– קוצר – אפּשערן א דבר גידולו (נאר ביי זאכן וואס וואקסן פון דער ערד)

– מוחק – גלאט מאכן הויט (נאך מיתה, אלס טייל פון עור-פּראצעסירונג)

—

הלכה: דריי מלאכות – דריי סטעפּס פון איין פּראצעס

חידוש: מפשיט, מעבד, און ממחק זענען בעצם דריי סטאדיעס (סטעפּס) פון דעם זעלבן פּראצעס פון פארארבעטן הויט:

1. מפשיט – אפּשינדן די הויט פון דער בהמה

2. מעבד – אויסארבעטן די הויט (דורך זאלץ, סיד, סממנים)

3. ממחק – גלאט מאכן די הויט (ארויסנעמען האר, בשר-רעשטן)

כאטש ס׳איז דריי באזונדערע אבות מלאכות, זענען זיי אלע טיילן פון איין אינדוסטריעלן פּראצעס.

—

הלכה: מוחק – תולדות

דער רמב״ם זאגט: „המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”

פּשט: ארויסשלעפן א פעדער (נוצה) פון דעם פליגל (אברא) פון א פויגל איז א תולדה פון מוחק.

חידושים:

—

דער רמב״ם זאגט: „הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”

חידושים:

—

הלכה: מחתך – גדר המלאכה

חידושים און הסברות:

—

[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]

—

הלכה: מחתך – תולדות

חידושים:

—

מחתך – קוץ (טוטפיק) און שליסל

דער רמב״ם זאגט: „הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”

—

מחתך – „אין מחתך באוכלין”

דער רמב״ם זאגט: „כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”

חידושים:

—

מחתך – עצי בשמים

חידושים:

—

מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות

דער רמב״ם זאגט: „הכותב שתי אותיות – חייב.”

פּשט: דער שיעור פון כותב איז צוויי אותיות.

—

מלאכת מוחק – שיעור און „על מנת”

דער רמב״ם זאגט: „המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – וויפיל? פלאץ פאר צוויי אותיות – חייב.

חידושים:

—

כותב – איין אות וואס משלים א ספר

דער רמב״ם זאגט: „כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”

חידושים:

—

כותב – מתכוין לקלקל

דער רמב״ם זאגט: „הכותב ומתכוין לקלקל” – איז נאך אלץ חייב.

חידושים:

—

מלאכת מוחק – על מנת לקלקל

א מוחק על מנת לקלקל (נישט על מנת לכתוב) איז פטור.

חידושים:

—

מוחק – נפל דיו על גבי ספר

—

כותב – אות כפולה

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.

חידושים:

—

כותב – בכל כתב ובכל לשון

דער רמב״ם זאגט: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.

חידושים:

—

כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן

חידושים:

—

כותב – שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער

חידושים:

—

כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.

חידושים:

—

כותב – מגיה אות אחת (פיקסן אותיות)

דער רמב״ם זאגט: ווען איינער פיקסט א ח׳ און מאכט דערפון צוויי ז׳ין, איז ער חייב. „וכן כל כיוצא בזה.”

חידושים:

—

מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)

דער רמב״ם זאגט: „הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”

חידושים:

—

מלאכת כותב – איטר (לינקסהענטיגער)

חידושים:

—

מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

חידושים:

—

מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

חידושים:

—

מלאכת כותב – הכותב על בשרו

דער רמב״ם זאגט: הכותב על בשרו – פטור, ווייל „חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”

חידושים:

—

מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור

דער רמב״ם זאגט: „המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אבער „הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”

חידושים:

—

מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא

חידושים:

– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: ווייל ער האט נישט בעסער געמאכט – ס׳איז סתם איבעריג.

—

מלאכת כותב – תולדה: רושם

דער רמב״ם זאגט: „רושם” איז א תולדה פון כותב.

פּשט: „רושם” מיינט painting/coloring – נישט קראצן אריין, נאר אנמאלן. דאס איז א תולדה פון כתיבה.

חידושים:

—

מלאכת רושם – תולדה פון כותב (המשך)

דער רמב״ם זאגט: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.

חידושים:

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב

דער רמב״ם זאגט: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.

—

מלאכת משרטט

חידושים:

—

תולדת משרטט – חוט של סקרא

דער רמב״ם ברענגט: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.

חידושים:

—

עד כאן פרק י״א.

תמלול מלא 📝

שיעור אין רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – די מלאכות פון שוחט און ווייטער

הקדמה: הכרת הטוב און כבוד תלמידי חכמים

חברותא: יא, ר׳ ישראל זאל זיי אלע באצאלן.

אונז האלטן אינמיטן הלכות שבת.

געוואלדיג.

—

דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת

דער סטרוקטור פון ל״ט מלאכות אין רמב״ם

תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה

דער רמב״ם׳ס הקדמה לעומת דער משנה ברורה

דער רמב״ם׳ס שיטה אין תלמוד תורה

חברותא: אבער וואס זעט דער רמב״ם נעמען ביי כלל ישראל?

דער שולחן ערוך הרב׳ס טענה

חברותא: יא.

אקעי. לאמיר אריינגיין אינעווייניג, ווייל ס׳איז טאקע אונזער לענטש צו לאנג וועגן דעם.

חברותא: אקעי, לאמיר לערנען ווייטער.

—

הלכה א: שוחט – אב מלאכה

חברותא: א שוחט.

קומט מיר לערנען, און נעקסטע מאל קענען מיר רעדן ווייטער פון די חקירה.

א שוחט. שוחט – חייב. איינער וואס שעכט א בעל חי.

חברותא: אהם. יא, אבער א שוחט מיינט א בעל חי. פריער האט ער געהאט סוחט אלס סוחט, א קוועטשן. א שוחט איז מען שעכטן.

יא, חייב.

נטילת נשמה – דער עיקר פון די מלאכה

זאגט דער רמב״ם, ולא שוחט בלבד. די עיקר ווארט פון שוחט איז נישט…

חברותא: אה, דאס איז אזוי פון מעניין מלאכה דאכלעך.

חברותא: אדער א בעל חי?

דיון: פארוואס שוחט איז אן אב מלאכה

חברותא: וואס זאגסטו?

חברותא: וואס?

יא, יא, זייער גוט.

חברותא: ניין, דארט וויל די גמרא זאגן אז ער איז חייב אויך משום צובע וכדומה, אבער די רמב״ם ברענגט…

חברותא: יא. זייער גוט.

—

חונק – תולדה פון שוחט

חברותא: יא. יעצט קען מען לערנען חונק.

סאו דו זעסט אינטערעסאנט – חונק, שוחט, אבער מ׳מיינט נישט יעדער וועג פון הרג׳ענען. עפעס איז ענליך צו שוחט.

חברותא: יא, נאר א סארט וועג פון הרג׳ענען. לאמיר זען.

פארוואס חונק איז א תולדה און נישט אן אב

סאו טשאוקן הרג׳עט מען דורך אן אנדערע מין וועג. הרי זה תולדת שוחט.

דג – פיש

תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים

שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע

נפקא מינה פון דעם שיעור

הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

דאס איז די שיטת הרמב״ם. ס׳איז דא אנדערע שיטות וויאזוי צו לערנען די הלכה, אבער דער רמב״ם זאגט די שיטה.

—

הלכה ב: באיזה בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה

בעלי חיים שחייב עליהם

“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – איינער וואס הרג׳עט זיי איז די זעלבע ווי ער הרג׳עט א בהמה וחיה.

חידוש: סייז מאכט נישט אויס

שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור

דער חילוק צווישן עפר און גללים

הערה: תורה און סייענס

—

הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים

מותר להרוג את הכינה

דיון: סתירה צווישן די צוויי הלכות

סאו דא איז דא פארשידענע תירוצים אין די מפרשים, איך ווייס נישט.

תירוץ השלחן ערוך הרב

אבער דאס שטימט מיט די חילוק, דא שטייט “מפלה כליו”, און נאכדעם שטייט אן עקסטערע הלכה צו “הורג כינה”.

חילוק צווישן “פטור” ביי שרצים און “מותר” ביי כינים

—

הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים

זייער גוט. סאו זאגט דער רמב״ם ווייטער… יעצט קען מען טרעפן נאך א אופן וואס מען מעג. יא, סארטן בעלי חיים.

מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות

—

שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

—

דיון: וואס מיינט “דורסן לפי תומן”?

—

פשט 1: דבר שאינו מתכוון (ווערט אפגעווארפן)

—

פשט 2: ער זוכט צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען

—

מחלוקת רש״י און רמב״ן

—

קשיא: וואס טייטש “לפי תומו”?

—

דער רמב״ן׳ס פשט

—

מסקנא: דער בעסטער פשט

אה, דו נוצט א מין נישט חכמה אמאל. יא, ס׳פעלט אויס פון צייט צו צייט.

—

מפשיט – אראפשינדן די הויט

—

דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות

—

מפשיט – דער שיעור

יא, די שיעור פון א קמיע. זייער גוט.

אקעי, אבער נישט וועגן די דריי מומים.

—

דער באדייט פון “כדי”

שיעור פון עור-מלאכות: כדי לעשות קמיע

חברותא א: אז מ׳זאל זיך מחייב זיין? אלע די דינים פון עור האבן די שיעור כדי לעשות קמיע.

חברותא ב: אה, שיעור פון א קמיע. זייער גוט.

חברותא ב: יא, אבער ס׳דארף זיין מפשיט די עור, ווייל ער וויל די עור.

חברותא א: אקעי, אבער נישט אין דער מלאכה.

דיסקוסיע: וואס מיינט “כדי” אין לשון חכמים?

חברותא א: ווען מ׳זאגט “כדי הדבר,” כדי צו טון אזוי… ס׳איז גענוג.

חברותא א: עניוועיס, דא מיינט עס זיכער א שיעור.

—

הלכה ה: המעבד מן העור

חברותא ב: יא, יא. ביי יעדע מלאכה זאגט ער די ערשטע זאך די שיעור.

חברותא א: יא. וויפיל איז די שיעור פון עור? אזוי גרויס ווי ס׳איז צו מאכן א קמיע.

חברותא א: אקעי.

מעבד: די מלאכה און איר תהליך

מעבד און מולח איז איין זאך

אין עיבוד באוכלין

חברותא ב: עורות וואס מ׳גייט עסן, דאס איז די ווארט.

חברותא ב: אמת, אבער ס׳רעדט פון די זעלבע חפצא, ס׳רעדט נישט פון עפעס אנדערש. ס׳איז א מלאכה פון א עור.

דיסקוסיע: צו איז עיבוד דווקא אויף עור?

חברותא א: איז עס דווקא אויף עור?

חברותא ב: איך מיין אויף עור, ער זאגט נישט אז ס׳איז דווקא אויף עור. ער זאגט אז ס׳איז נישטא אויף אוכלין.

חברותא א: מעבד זיין מיינט מעבד זיין אן עור, וואס אנדערש קען מעבד זיין?

חברותא ב: ס׳איז גילטיג אויף די פלייש אויכעט, אבער נישט א בוים. א בוים קען מען נישט מעבד זיין.

חברותא א: ער זאגט נישט אוכלין על כל פנים. ער זאגט נישט “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” דאס זאגט ער אונז נישט.

חברותא ב: ניין, עס איז נישט.

—

הלכה ה (המשך): מוחק – גלאט מאכן די הויט

“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”

מוחק איז נישט טייטש אויסמעקן, נאר גלאט מאכן. ממחחק. ווי די משנה שטייט ממחק.

דיסקוסיע: צו איז מוחק שייך ביי אוכלין?

חברותא ב: וואס רעדסטו?

חברותא א: ניין, ס׳איז נישט אזוי פשוט.

חילוק צווישן מוחק, גוזז, און קוצר

חברותא א: אקעי. יעצט תולדות פון מוחק.

חברותא ב: יא.

דיסקוסיע: וואס מיינט מוחק בעיקר?

חברותא ב: ניין, ס׳איז נישט קיין האלץ. ס׳איז אנדערע.

חברותא א: זאג מיר נישט אז ס׳איז מוחק, און מוחק מיינט נישט גלאט מאכן. ס׳מיינט גלאט מאכן הויט.

חברותא ב: און איינער וואס שמירט זיין פנים און מאכט עס גלאט, ער האט הויט, איז ער דאן מוחק?

חברותא א: יא?

חברותא ב: איך ווייס נישט. ער האט יא הויט.

חברותא א: האט הויט. מוחק איז טייטש גלאט מאכן הויט.

חברותא ב: ער ברענגט אז דער רמ״א זאגט אז אין מוחק באוכלין.

חברותא א: פארוואס דען נישט?

חברותא ב: למשל איינער מאכט א קריעם, א קריעם זאל זיין א גלאטע…

חברותא א: קריעם איז נאך א נוסף, ער מאכט נישט גלאט.

חברותא ב: אבער וואס איז די חילוק? ס׳איז נישט קיין תיקון, מ׳קען עס עסן אן דעם אויך.

חברותא א: אזוי זאגט דער רמ״א. ס׳איז נישט גארנישט, ס׳מאכט עס שענער.

חברותא א: אבער וועסטו פרעגן א רב, זייער גוט, זאלסטו פרעגן א רב.

—

דריי מלאכות – דריי סטעפס פון איין פראצעס

—

הלכה ו: תולדות פון די דריי מלאכות

חברותא א: אקעי. לאמיר זען ווייטער. גייט דער רמב״ם אויסרעכענען תולדות פון די דריי מלאכות.

תולדת מפשיט: דוכסוסטוס

תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו

חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. אונז האבן געלערנט מעבד איז לייגן זאלץ. איז דא נאך א וועג פון…

חברותא א: המולח, איינער מעבד איז מולח. ס׳איז איין סארט עיבוד.

חברותא ב: אקעי, לייגט מען פעפער אדער זאלץ, איך ווייס נישט וואס דא האט ער אסאך נאך זאכן.

חברותא ב: דו ווייסט פון אנדערע וועגן?

חברותא א: יא. איך האב דא די רמב״ם וואס איז אויסגערעכנט.

חברותא ב: אונז האבן געלערנט נאך אין קלויז שוין, עס איז דא אנדערע וועגן. מ׳לייגט עפצים און זאכן.

חברותא א: נישט נאר דעם.

מעבד: מליחה און עיבוד

חברותא א: דאס איז א וועג. דו ווייסט פון אנדערע וועגן?

—

מעבד: תולדות

—

תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה

חברותא א: פון די אברתו?

חברותא ב: יא, יא.

חברותא א: א מכה באברתו?

חברותא ב: ניין, יענץ איז מיט אן עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”

הרי זה תולדת מוחק וחייב. דאס איז תולדת מוחק וחייב, ארויסשלעפן נוצות.

דיון: פארוואס מורט נוצות און נישט גוזז?

—

תולדת מוחק: ממרח רטיה

חברותא א: וואס מיינט ביז ס׳איז גלאט? ס׳טייטש אז סתם ווען מ׳לייגט א קרים איז נישט ממרח?

חברותא ב: דאס שטייט נישט דא.

חברותא א: דאס שטייט צווישן די שורות, אין די ווייסע אותיות.

—

תולדת מוחק: שף בידו על העור

—

מחתך: גדר המלאכה

אבער ער זאגט, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

דיון: דער גאפ צווישן “מכוון” און “מתעסק”

חברותא א: וואס?

דיון: צי “מתעסק” און “משחק” זענען באזונדערע פטורים

חברותא ב: איך האב געמאכט מער לאקאל, כולו… דאס איז אלץ פטור על כל פנים. מ׳מעג נישט, אבער…

ביישפיל: שניידן פאר תפילין

—

[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]

חברותא א: יא.

חברותא ב: אקעי, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור. יא.

—

מחתך: תולדות

מלאכת מחתך – תולדות (המשך)

הקדמה – קויפן געשניטענע פאפיר ערב שבת

תולדות פון מחתך

חילוק צווישן מחתך און קראצן אפ מתכות

קיסם – טוטפיק און שליסל

—

מחתך – „אין מחתך באוכלין”

דיסקוסיע: פארוואס איז נישטא מחתך ביי אוכלין?

שאלה: וואס אויב ס׳ווערט יא עפעס?

—

מחתך – עצי בשמים

יא. עד כאן הלכות פון די מלאכת מחתך.

—

מלאכת כותב ומוחק

יעצט גייען מיר לערנען וועגן שרייבן און אויסמעקן, קליין צוזאמען. יא.

שיעור כותב

שיעור מוחק – „על מנת”

חילוק צווישן כותב און מוחק – אות גדולה

דיסקוסיע: סייז פון אותיות

חברותא ב: אקעי, איך זאג אז ס׳איז דא א געוויסע געווענליכע דרך כתיבה אדער וואס. וואס ער שרייבט יעצט אפשר.

חברותא א: שווער צו זאגן אזוי. וואס הייסט אות אחת גדולה? וויפיל מאל דארף עס זיין ווי גרויס זי איז?

חברותא ב: נכון מאוד. איך האב נישט געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין שיעור, איך האב געזאגט אז דא איז נישטא קיין שיעור.

דיסקוסיע: ביי מוחק – וואספארא אותיות ער פלאנט

חברותא ב: ניין, אפילו אויב דו גייסט נישט למעשה שרייבן צוויי קליינע, דו האסט געמאכט פלאץ פאר צוויי קליינע.

חברותא ב: אויב איינער מעקט אז א צווייטער זאל שרייבן איז דאך אויך מוחק.

חברותא ב: דא שטייט נישט „על מנת לכתוב במקום המחק”.

חברותא א: אני הער.

—

כותב – איין אות וואס משלים א ספר

דיסקוסיע: נאר השלמת ספר, אדער יעדע חשוב׳ע אות?

חברותא א: איך ווייס נישט אויב מ׳קען זאגן אז יעדע מאל ווען אן אות איז חשוב, אדער דוקא ווען עס איז השלמת ספר?

חברותא ב: מיין שאלה איז צו יעדע מאל ווען ס׳איז חשוב, אדער נאר ווען דאס האט משלים געווען א ספר.

חברותא א: ספר מיינט דאך אפשר אויך א בריוו, ס׳האט משלים געווען די צעטל. ס׳קען זיין?

שייכות צו אורג און מכה בפטיש

חברותא ב: נישט אזוי טאקע?

—

כותב – מתכוין לקלקל

הכותב על מנת לקלקל

מוחק על מנת לקלקל

Speaker 2: דאס האסטו שוין געזאגט פריער.

Speaker 1: אה, איך האב מיר אזוי געזאגט. אקעי.

Speaker 2: טרו. יא, ער זאגט עס נאר ווייל ער וויל זאגן לאפוקי פון הכותב על מנת לקלקל.

דיון: וואס הייסט מוחק?

Speaker 1: אקעי.

נפל דיו על גבי ספר

Speaker 2: אה, מ׳קראצט אין די שעוה. א פנקס איז א לוח פון שעוה, און מ׳קראצט אריין אותיות.

הכותב אות כפולה

בכל כתב ובכל לשון

דיון: וואס מיינט “סמיונות”?

אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב

דיון: די ווארט “וו”

Speaker 2: ניין, זיכער נישט.

Speaker 1: נו נו.

שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער

צוויי אותיות אין צוויי שטעט

Speaker 2: מיינט ליינען. מ׳קען עס ליינען. דאס איז די ריכטיגע טייטש.

Speaker 1: דאס דארף שוין זיין, דאס דארף שוין קענען זאגן. “הוגה את השם” בבית יוסף, ס׳מיינט עפעס ארויסזאגן.

Speaker 2: אקעי, יא. איך זאג צו מ׳לשון דאס.

אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

מגיה אות אחת

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, א מענטש איז מגיה געשריבענע זאכן, ער פיקסט, און…

פיקסן אותיות: ח׳ צו צוויי ז׳ין

—

כותב בשינוי

“הכותב בשמאלו” – וואס? ס׳איז געווען זאכן וואס זענען פטור, וואס ס׳איז נישט די דרך.

חברותא: אזויווי “לפי תומו” און “דארסו לפי תומו”.

חברותא: ניין, אזויווי באקן מיט תולדות חמה.

הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו

די אלע וועגן – פטור.

דיסקוסיע: וואס איז דער פטור?

חברותא: ניין, אבער ער זאגט אז דער דין שינוי איז א דין אין אלע ל״ט מלאכות, און דאס איז א דין מיוחד דא.

טייטש פון “לאחר יד”

חברותא: ער זאגט אז ס׳פעלט אין מלאכת מחשבת.

חברותא: ניין, ס׳איז נישט די דרך. ס׳דארף זיין די דרך.

חברותא: וואס שטייט דא אין ער? ס׳איז אן אונס.

חברותא: אזוי שטייט אין די ספרים הקדושים.

דיסקוסיע: קוקט מען אויף דער מעשה אדער אויף דער פעולה?

חברותא: ניין, ער האט נישט געשריבן וויאזוי מ׳שרייבט. ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין דא צוויי אותיות.

חברותא: איך קען דיך נישט דינגען יעצט, ווייל איך דארף ענדיגן די פרק. איך האב נאך צוויי אנדערע מענטשן יעצט.

—

איטר – לינקסהענטיגער

—

קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

און פארקערט, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – איז פטור.

חברותא: יא, די חידוש איז נאר אז…

חברותא: אבער וואס איז די חילוק אין גדול וגדול נישט?

חברותא: אקעי. יא.

—

דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

שוין, ווייטער. הכותב על בשרו… אה ניין, אראפ אראפ. דאס האבן מיר גענומען נעכטן.

—

הכותב על בשרו

גייען מיר ווייטער.

חברותא: די גורם איז די חמימות בשרו.

חברותא: אקעי, אבער…

חברותא: איך האב נישט קיין מהלך דערווייל. מיר וועלן ענדיגן די פרק נאך דריי מינוט.

—

המשרט על בשרו / הכורת על עור

חברותא: אז מ׳האט די כתובת קעקע, אז מ׳האט געוואלט עפעס אוועקנעמען?

חברותא: ניין, מיר וועלן שוין זען וויאזוי ס׳איז אנדערש פון דעם.

אזוי זאגט ער, אזוי ברענגט ער פון די שולחן ערוך.

דיסקוסיע: פארוואס קריעה על עור איז חייב?

חברותא: אבער פארוואס, וואס איז די חילוק צווישן, פארוואס קריעה על עור איז חייב? דאס הייסט יא דרך כתיבה?

חברותא: איך האב א ראיה, דאס הייסט כתיבה, ווייל די לוחות איז געווען, אזוי שטייט, כתיבה משני עבריהם.

אממ, שוין.

—

המעביר דיו על גבי סיקרא

חברותא: אבער ווען ער לייגט אן אנדערע קאליר טינט…

חברותא: איז דען די אונטערשטע שוואכער, אדער ווייל ער לייגט א נייע קאליר?

חברותא: ער פיקסט עס מיט דעם.

—

תולדת כותב: רושם

ווייטער.

“רושם” – וואס… יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.

רושם, ווען ער איז רושם, ער שרייבט נישט מיט טינט, נאר ער קריצט שטארק אריין.

חברותא: רושם מיינט coloring, painting.

חברותא: רושם מיינט painting? נישט קראצן?

חברותא: ניין. די גמרא זאגט, רושם על עור איז געווען paint, נישט קראצן אויף די עור.

חברותא: אה, איך האב געמיינט ס׳איז כתב.

רושם, יא. רושם איז די טייטש.

מלאכת רושם – תולדה פון כותב

אבער די יורה לגבי די סיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – איז פשוט ווייל ס׳מאכט נישט גארנישט בעסער, ס׳איז סתם waste of time.

—

ווייטער, רושם. יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.

—

בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. עברי טייטש, אבער איך זע אז ס׳מיינט געמאכט צורות.

דיון: וואס מיינט “רושם”?

ביי מיר זעט אויס אז רושם מיינט אויסקריצן.

כדרך שהציירין רושמין – אזוי ווי מאלערס טוען – הרי זה חייב משום כותב. ס׳איז א תולדה פון כותב.

וואס טייטשט מאלן? איך ווייס נישט.

—

שיעור פון רושם

אקעי. ער זאגט נישט דאס, ער וויל אפשר זאגן כל שהוא. ער זאגט נישט כל שהוא אויך נישט.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב

—

מלאכת משרטט

—

תולדת משרטט – חוט של סיקרא

—

גבלים – שטיין שניידער

ביי גדיד איז אחדות – דער וואס איז חורט, כשרטוט א קראץ, כשרטוט א קראץ.

—

בצבע או בלא צבע

—

סיום פרק י״א

עד כאן פרק י״א.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א

כללי הקדמה – שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת

מבנה הרמב״ם של ל״ט מלאכות

הרמב״ם מציג בפרקים הראשונים רק את איסורי התורה של כל ל״ט המלאכות, ומאוחר יותר (במספר פרקים הבאים) הוא מביא את השבותים (איסורי דרבנן) של כל ל״ט המלאכות.

פשט: הרמב״ם מחלק: תחילה כל איסורי התורה, לאחר מכן כל איסורי דרבנן – במקום לארגן לפי קטגוריות מעשיות (כמו “טיפול בבעלי חיים”, “טיפול בחולה” וכדומה, כפי שעושים פוסקים אחרים).

חידושים והסברות:

1. מדוע הרמב״ם אינו מסדר באופן מעשי: הרמב״ם נותן את אותה תשומת לב להלכות שפחה חרופה או הלכות בית הבחירה כמו להלכות שבת. הוא לא כאן כ״מדריך מעשי” – הוא כאן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שפירושה לכסות את כל התחומים בכל התורה כולה.

2. תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה: יש הבדל בין שתי גישות: (א) ללמוד הלכות שבת כדי שלא יהיה מחלל שבת (הגישה המעשית), (ב) ללמוד כל התורה כולה כמצוות תלמוד תורה (גישת הרמב״ם). הרמב״ם בהקדמתו אינו מזכיר שהבעיה היא שמחללים שבת – הוא מדבר רק על כך שאי אפשר לקיים תלמוד תורה, אי אפשר לדעת מהגמרא מה הדין. זו בעיה “תיאורטית” יותר, לא מעשית.

3. ניגוד למשנה ברורה / יערות דבש: המשנה ברורה מביא את היערות דבש שמי שאינו יודע הלכות שבת הוא מ״שוכחי התורה” – כי הוא עובר בכל שבת על איסורי תורה (בורר, וכדומה) שלא עולה על דעת האנשים שיש בהם שאלות. אך הקדמת הרמב״ם אינה מדברת בטון זה.

4. טענת השולחן ערוך הרב נגד לימוד רמב״ם כתלמוד תורה: השולחן ערוך הרב טוען שאין יוצאים תלמוד תורה מלימוד הרמב״ם, כי הרמב״ם אינו מביא את הטעמים והמקורות, רק את ההכרעה. ממילא אי אפשר לפסוק מהרמב״ם. אך הרמב״ם עצמו אינו מסכים – הוא כתב את ספרו בכוונה שזה מספיק לתלמוד תורה. רבי ירוחם מאיר אומר שהשולחן ערוך הרב מדבר על לימוד הרמב״ם בלי להסתכל בכסף משנה – אך הרוב לומדים כן עם כסף משנה (שהוא בערך הבית יוסף).

5. שיטת הרמב״ם בתלמוד תורה: תחילה צריך אדם לסיים כל התורה כולה – מבט רחב על כל התחומים – ולאחר מכן אפשר להתעמק יותר בדברים שהם יותר נוגעים למעשה לעתים קרובות.

—

הלכה: שוחט – אב מלאכה

“השוחט – חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודגים ושרצים… בין בשחיטה בין בנחירה בין בהכאה – חייב.”

פשט: שוחט היא אחת מל״ט אבות מלאכות. עיקר המלאכה אינו דווקא שחיטה כהלכתה (בסכין על הצוואר), אלא נטילת נשמה – הוצאת החיים מבעל חי. ממילא, בכל אופן שהורגים – שחיטה, נחירה (חיתוך הראש שלא לפי הלכות שחיטה), הכאה (מכות) – חייבים.

חידושים והסברות:

1. נטילת נשמה היא העיקר, לא הוצאת דם: הגמרא שואלת מה עיקר שוחט – האם זה הדם (הוצאת דם) או נטילת נשמה, והמסקנא היא “משום נטילת נשמה”. לכן, אפילו אם אין דם, חייבים, כי ענין המלאכה הוא התוצאה – שבעל החי מת.

2. “מלאכה דאכלעך” – התוצאה היא העיקר: בשוחט הענין אינו המעשה (שפיכת דם, חיתוך), אלא התוצאה – נטילת נשמה. זהו “ענין מלאכה דאכלעך” – מסתכלים על התוצאה.

3. מדוע הרמב״ם אינו מביא “צובע”: הגמרא אומרת שבשוחט חייבים גם משום צובע (צביעה בדם), אך הרמב״ם אינו מביא זאת כאן. צריך להבין מדוע, אך הרמב״ם מביא את העיקר – ששוחט היא אב מלאכה שפירושה נטילת נשמה.

—

הלכה: חונק – תולדה של שוחט

“החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”

פשט: מי שחונק בעל חי עד שימות, זו תולדה של שוחט, לא אב מלאכה.

חידושים והסברות:

1. מדוע חונק היא תולדה ולא אב: בשוחט “הצורה” של המלאכה – הריגה דרך משהו דומה לשחיטה (חיתוך, מכות עד שיוצא דם, הוצאת דם). אך חונק הורג בדרך אחרת – הוצאת חמצן, בלי דם. התוצאה (נטילת נשמה) זהה, אך הצורה שונה. לכן זו תולדה.

2. ההבדל בין אב ותולדה בשוחט: כל האופנים שיש להם דמיון לשחיטה בצורה (חיתוך, מכות עם דם) כולם תחת אב המלאכה. אך כאשר התוצאה (נטילת נשמה) באה בצורה אחרת (כמו חנק), זו תולדה.

3. חונק אינו דווקא – זה כולל כל הדרכים הדומות: הרמב״ם אינו מתכוון דווקא לחנק, אלא לכל דרך שהורגת בלי צורת שחיטה – למשל, נתינת תרופה שימות, הרעלה, וכדומה. כל מה ש״אין לו צורת הוצאת דם” הוא תולדה של שוחט.

4. דג (דג): הרמב״ם מונה דג (דג) – בדג, הדרך הטבעית להרוג אותם היא על ידי הוצאה מהמים (שדומה לחנק – הוצאת חמצן), לא על ידי שחיטה. זה מתאים לכלל שהעיקר הוא נטילת נשמה, בכל אופן.

—

הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)

הרמב״ם אומר: “לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – חייב משום חנק, כי חיותו במים.

פשט: כאשר מוציאים דג מהמים ומניחים אותו עד שימות, זו תולדה של שוחט – ספציפית חנק (חניקה). כשם שאדם חי מאוויר, דג חי ממים; הוצאה מיסוד החיים שלו היא כמו חניקה.

חידושים:

– החידוש שזה נקרא חנק ולא רק “גורם”: אפשר היה לטעון שהאדם אינו הורג באופן אקטיבי – הוא רק מוציא את הדג, והדג מת מעצמו כמה דקות אחר כך. זה היה “גורם” (סיבה עקיפה) ולא מעשה שוחט. בא הרמב״ם ואומר שבכל זאת זה נקרא חנק – זו נטילת נשמה ישירה, כי ההוצאה מהמים היא גופא מעשה החניקה.

—

שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו

הרמב״ם אומר: הוא נעשה חייב “כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו” – כאשר מתייבש שטח בגודל סלע (מטבע) באזור הסנפירים (סנפירים).

פשט: אין חיוב כאשר מוציאים את הדג, אלא כאשר הוא כבר מספיק זמן בחוץ שהוא כבר לא יכול לשרוד. הסימן לכך הוא כאשר ליד הסנפירים (סנפירים) מתייבש כתם בגודל מטבע סלע.

חידושים:

– השיעור מוכיח ש״שאינו יכול לחיות” – מנקודה זו והלאה הדג כבר לא יכול לחזור לחיים, אפילו אם הגסיסה (תהליך המוות) נמשכת עוד קצת. הרמב״ם אומר במפורש “שאינו יכול לחיות”.

– נפקא מינה מהשיעור: (1) אם אדם אחר בא והורג את הדג לפני השיעור – מי הוא ההורג? (2) אם מישהו הוציא את הדג בכוונה להחזירו למים ושכח – צריך לדעת באיזו נקודה הוא כבר חייב. (3) אם שואלים: מי אומר שהדג לא יכול לחזור לחיים? – עונה הרמב״ם ששיעור “כסלע אצל סנפיריו” מגדיר את נקודת “שאינו יכול לחיות”.

—

הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

הרמב״ם אומר: “השוחט ידו למעי בהמה ודלדל” – מי שמכניס את ידו לבהמה מעוברת ומדלדל (מזיז/מוריד) את העובר, כך שהעובר כבר לא יכול לחיות עם האם – חייב.

פשט: הוא חייב משום שוחט (נטילת נשמה), כי העובר הוא בעל חי עם נשמה חיה, ועל ידי הדלדול הוא ניתק אותו ממקור חייו.

חידושים:

– העובר נקרא בעל חי לענין שבת: אפילו הוא עדיין לא נולד, הוא בעל חי שיש לו נשמה חיה, והריגתו חייבת משום שוחט.

– הבדל בין שבת ורציחה (דיני נפשות): ברציחת אדם יש דין שעד שלושים יום הילוד הוא ספק נפל, ואין חיוב מיתה על הרוצח. אך בשבת, בעובר של בהמה, אין את הספק – הוא נקרא בעל חי וחייבים על שוחט. זה חידוש שגדר “בעל חי” לענין מלאכת שוחט בשבת רחב יותר מגדר רציחה באנשים.

—

הלכה: אילו סוגי בעלי חיים יש להם דין נטילת נשמה

הרמב״ם אומר: בעלי חיים “שפרין ורבין מזכר ונקבה” (שמתרבים מזכר ונקבה), “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” (או נבראים מעפר כמו פרעושים) – “ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה”.

פשט: על בעלי חיים כאלה חייבים משום שוחט, כי הם בעלי חיים אמיתיים עם נטילת נשמה – אפילו אם הם קטנים מאוד.

חידושים:

– הרמב״ם עונה על שאלה האם לבעל חי גדול (פיל) יש יותר חיות מקטן (זבוב): לא – לפיל ולזבוב יש את אותה חיות לענין שבת. הגודל לא משנה; מה שמשנה הוא האם הוא “בעל חי רגיל” שנברא בדרך טבעית.

– פרעוש (פשפש) – מקרה מיוחד: הרמב״ם אומר שפרעושים נבראים “מן העפר” (מעפר), ובכל זאת חייבים על הריגתם. זה חידוש – כי אפשר היה לחשוב שרק בעלי חיים שנבראו מזכר-ונקבה יהיו חשובים.

– ההבדל בדברי הרמב״ם: עפר הוא מקור “נורמלי” טבעי – זו דרך לגיטימית שבה הטבע יוצר בעלי חיים. לכן פרעושים (מעפר) חשובים כבעלי חיים רגילים. אך גללים, פירות מעופשים, טיט – אלו אינם מקורות נורמליים, ומה שבא משם אינו נקרא בעל חי אמיתי.

– הערה: הפרעוש בגמרא (שבת דף ק״ז) אינו אותו דבר ככינה (כינה). בנדה (דף י״ח?) מוסבר שפרעוש הוא סוג של זבוב שבא מעפר.

—

הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור

הרמב״ם אומר: “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו, מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר – ההורגן פטור.”

פשט: שרצים שבאים מגללים, פירות מעופשים, טיט, או פירות מתולעים (כמו תולעים בבשר או בקטניות) – מי שהורג אותם פטור (אבל אסור מדרבנן), כי חז״ל אומרים שהם אינם נקראים בעלי חיים אמיתיים.

חידושים:

– פטור אבל אסור: הרמב״ם אומר “פטור” – זה אומר פטור מדאורייתא אבל אסור מדרבנן. אסור להרוג שרצים כאלה בשבת, אך אין חיוב קרבן חטאת על כך.

– היסוד: יצורים כאלה אינם נבראים דרך התהליך הטבעי הנורמלי (לא מזכר ונקבה, לא מעפר), אלא מחומרים מקולקלים/מעופשים – לכן חסר להם מעמד של בעל חי אמיתי.

– [דיגרסיה: תורה ומדע] – במציאות איננו יודעים על שום בריאה ספונטנית של בעלי חיים מעפר או מפירות מעופשים. זו שאלה ידועה של תורה ומדע. ספר הברית מדבר על כך, אך “אין כאן המקום להאריך.”

—

הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק

הרמב״ם אומר: “המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”

פשט: מי שמנקה את בגדיו (כלים/בגדים) בשבת מכינים – רשאי לתפוס את הכינה, לכווץ אותה מעט (מולל), ולזרוק. אך לא להרוג ממש.

חידושים:

– מה פירוש “מפלה”? המילה “מפלה” (מלפלות) פירושה לחפש/לנקות. זו אחת המילים הנדירות בלשון המשנה.

– “מולל” – לא להרוג ממש: הרמב״ם אומר לעשות “מולל” (לכווץ) ולזרוק, אך לא להרוג ממש. זה כי ב״מולל” יש רק ספק האם בעל החי ימות מכך – זו לא נטילת נשמה ודאית.

—

הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת

הרמב״ם אומר (בהלכה הבאה): “מותר להרוג את הכנה בשבת” – מותר להרוג כינים בשבת.

פשט: כינים (כינים) באות מזיעת אנשים, לא מזכר ונקבה – לכן אינן חשובות כבעל חי אמיתי, ומותר להרוג אותן.

חידושים:

– סתירה בין שתי ההלכות: בהלכה הראשונה כתוב “מולל וזורקה” (רק לכווץ, לא להרוג), ובהלכה השנייה כתוב “מותר להרוג” (מותר להרוג ממש). איך זה מתיישב?

– תירוץ של שולחן ערוך הרב: ההבדל הוא בין שני מצבים:

– “מפלה כליו” – כאשר אדם עוסק בניקוי בגדיו, הוא יכול למצוא מינים שונים – כינים (שמותר), אך גם פרעושים (שאסור). לכן חז״ל אמרו שלא ירדוף להרוג בעת “מפלה כליו” – רק “מולל וזורק” – כדי שלא יבוא להרוג משהו שאסור (פרעוש או שרצים אחרים).

– “הורג כינה” – כאשר הוא לא עוסק ב״מפלה כליו”, אלא הוא פוגש כינה בפני עצמה, והוא יודע שזו כינה – אין את הגזירה, ומותר להרוג לכתחילה.

– הבדל נוסף – “פטור” בשרצים לעומת “מותר” בכינים: בשרצים מפירות אמר הרמב״ם “פטור” (אבל אסור מדרבנן). בכינים הוא אומר “מותר” – לכתחילה מותר. ההבדל: כינים גורמות צער לאדם (גירוד, אי נוחות), לכן חז״ל לא גזרו על כינים. על שרצים אחרים (שאינם גורמים צער) כן גזרו.

—

הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מותר להרוג

הרמב״ם אומר: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת. חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן.”

פשט: הרמב״ם מביא רשימה של בעלי חיים מסוכנים ספציפיים שעקיצתם הורגת בוודאי. במינים כאלה מותר להרוג אותם בשבת כאשר רואים אותם, אפילו לא יודעים בוודאות שהם עומדים לנשוך עכשיו – כי הואיל אם הם נושכים זו מיתה ודאית, זה ספק פיקוח נפש, וספק פיקוח נפש דוחה שבת.

חידושים:

– ההבדל בין “ודאי ממיתים” ל״שאר מזיקים”: הרמב״ם עושה חלוקה ברורה בין שתי קטגוריות. בחיות שעקיצתן הורגת בוודאי – מותר להרוג רק משום שרואים אותן, אפילו הן לא רצות אחרי האדם. זה כי עצם נוכחותן יוצרת ספק פיקוח נפש. אך ב״שאר מזיקים” – חיות שיכולות לפעמים להרוג אך לא בוודאי – הדין שונה.

—

הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

הרמב״ם אומר: “אבל שאר כל המזיקין – אם היו רצין אחריו, מותר להרוג. ואם יושב במקומו [או בורחים ממנו], אסור. ואם דורסן לפי תומן – מותר.”

פשט: במזיקים אחרים שאינם ברשימת “ודאי ממיתים”: אם הם רצים אחרי האדם – מותר להרוג אותם, כי זה כבר קרוב לפיקוח נפש. אם הם יושבים במקומם או בורחים מאנשים – אסור, כי הם לא מציגים סכנה. אך אם “דורסן לפי תומן” – כלומר, דורך עליהם כביכול בתמימות – מותר.

חידושים:

– רמת ספק פיקוח נפש: לכאורה הכל ספק פיקוח נפש – אפילו מזיק ש״יושב במקומו” יכול לפעמים להרוג! מדוע אומרים חכמים שאסור? המגיד משנה מתקשה בזה. התירוץ הוא שיש רמות של סכנה: ב״שאר מזיקים” שיושבים במקומם ספק פיקוח נפש כל כך רחוק שחכמים לא התירו. רק כאשר הם רצים אחרי האדם נעשה ספק פיקוח נפש חזק מספיק שמותר.

– האיסור ב״יושב במקומו” – מדאורייתא או מדרבנן? מדאורייתא זה כנראה מותר (כי זה נטילת נשמה בלי שיעור, או כי זה ספק פיקוח נפש), אך מדרבנן חכמים אסרו בספק כל כך רחוק.

– הדיון הגדול: מה פירוש “דורסן לפי תומן”? זה הדיון המרכזי. מובאים מספר פירושים:

– פירוש 1 (סברא ראשונה, שנדחית): “דורסן לפי תומן” פירושו שהאדם הולך למקום שיש בו מזיקים על הקרקע, והוא דורך עליהם בשוגג, לא מתכוון – דבר שאינו מתכוון. זה נדחה כי הרמב״ם כאן לא מדבר על הלכות מתכוון/אינו מתכוון, אלא על הלכות פיקוח נפש.

– פירוש 2 (הפירוש הטוב ביותר): הא

דם מחפש לגרש את המזיק, לא להרוג אותו. הוא דוחף אותו, הוא מתאבק איתו, ואם המזיק מת מכך – מותר, כי הוא לא התכוון להרוג אלא להגן על עצמו. זה כמו דבר שאינו מתכוון – הוא מתכוון לגרש, לא להרוג. “לפי תומו” פירושו כאן שהוא עשה זאת בתמימות, לא בכוונה להרוג.

– פירוש 3 (שיטת רש״י, לפי המגיד משנה): “דורסן לפי תומן” פירושו שהוא מתכוון ממש להרוג, אך הוא מעמיד פנים שזה בתמימות – הוא עושה זאת בערמה (טריק). “לפי תומו” אינו פירושו תמימות אמיתית, אלא כאילו תמימות. ההיתר הוא בעצם פיקוח נפש – חכמים לא רצו שירדפו ויהרגו בגלוי מזיק כזה שאינו ודאי מסוכן, אך הם כן הניחו באופן שנראה כתמימות.

– קושיא על פירוש 3: זה לא מתאים ללשון “לפי תומו” – כי “תומו” פירושו תמימות, ואם הוא מתכוון ממש להרוג זה בדיוק הפוך מתמימות, זו ערמה.

– שיטת הרמב״ן: הרמב״ן לומד בגמרא ש״דורסן לפי תומן” פירושו ממש שהוא דוחף אותו ומתאבק איתו כדי לגרש, ואם הוא מת – מותר.

– המסקנא: “לפי תומו” פירושו שהאדם מחפש להגן על עצמו ולגרש את המזיק, לא ספציפית להרוג. הוא דוחף אותו, הוא מתאבק איתו, ואם המזיק מת מכך – מותר, כי הוא לא התכוון להרוג. הוא לא צריך לפחד שאולי יהרוג אותו – כל עוד הוא מתכוון להגן על עצמו, מותר להילחם עם המזיק.

—

הלכה: מפשיט – הורדת העור

הרמב״ם אומר: “המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

פשט: לאחר ששוחטים את בעל החי, באה מלאכת מפשיט – הורדת העור מבעל החי. השיעור (כמות מינימלית) לחיוב הוא “כדי לעשות קמיע” – מספיק עור לעשות קמיע (קמע).

חידושים:

– השיעור “כדי לעשות קמיע” חל על כל מלאכות העור: שיעור “כדי לעשות קמיע” חל לא רק על מפשיט, אלא גם על מעבד ומלאכות אחרות הקשורות לעור.

– “כדי” כמילת שיעור: המילה “כדי” בהלכות כאלה פירושה “השיעור של” – כלומר, מספיק לעשות קמיע. זו לשון שחוזרת בהרבה הלכות.

– רק כאשר הוא רוצה את העור: הרמב״ם מתכוון כאשר הוא מפשיט את העור כי הוא רוצה את העור. אם הוא מפשיט את העור כי הוא רוצה את הבשר (לא את העור), זה דין אחר.

—

[דיגרסיה: סדר ל״ט מלאכות – מדוע לא מבשל אחרי שוחט?]

לאחר ששוחטים את בעל החי, מדוע הרמב״ם לא עובר ישר למבשל (בישול הבשר)? התשובה היא של״ט המלאכות מקורן ממלאכת המשכן, לא ממלאכת הקרבנות. במשכן לא אכלו בשר – היו צריכים את העורות (עורות) ליריעות המשכן (עורות אילים מאדמים). לכן הסדר הוא משוחט למפשיט (הורדת העור) – כי זה הסדר של איך עבדו עם הבהמות במשכן.

חידושים נוספים בדיגרסיה:

– אופה בסדר: מצוין שאופה (אפייה) עומדת בסדר המשנה, אך זה לא מתאים לסדר מלאכת המשכן. סדר המשנה הוא סברא אחרת מסדר מלאכת המשכן.

– כתיבה במשכן: נדון מה כתיבה קשורה למשכן – הגמרא מדברת על סימנים שכתבו על הקרשים (לוחות) של המשכן, כדי לדעת מה לשים ליד מה.

– אופה = מבשל: מחסידות למדו שאופה היא בעצם אותה מלאכה כמו מבשל, רק שכתוב אופה כי זה מדבר על פת (לחם), שהוא “מן אופה.”

—

הלכה: תולדות של מפשיט – דוכסוסטוס

הרמב״ם אומר: מי שמחלק את העור – מפריד את הדוכסוסטוס מהקלף – “הרי זה תולדה דמפשיט וחייב.”

פשט: לאחר שמפשיטים את העור מהבהמה, אפשר לחלק את העור העבה לשכבות. אחת מהן נקראת דוכסוסטוס (הצד הקרוב יותר לבשר) והאחרת נקראת קלף. חלוקת העור לשניים היא תולדה של מפשיט.

חידושים:

– מקבילה להלכות ספר תורה: מי שעקב אחרי השיעור בהלכות ספר תורה כבר יודע מה זה דוכסוסטוס – מהעור אפשר לעשות שלושה סוגי פורמט (דוכסוסטוס, קלף, גויל).

– אב מפשיט הוא הורדת עור מבשר; התולדה היא חלוקת העור עצמו – שניהם הם סוג של “הפרדת” שכבה אחת מהאחרת.

—

הלכה: מעבד – שיעור וגדר המלאכה

הרמב״ם אומר: “המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

פשט: מלאכת מעבד (עיבוד עור/עור) יש לה שיעור של “כדי לעשות קמיע” – מספיק עור שאפשר לעשות ממנו קמיע. זה השיעור המינימלי כדי להתחייב.

חידושים והסברות:

– שיעור כדי לעשות קמיע חל על כל מלאכות העור: שיעור “כדי לעשות קמיע” הוא לא רק למעבד, אלא לכל המלאכות השייכות לעור – מפשיט, מעבד, ומוחק – לכולן יש את אותו שיעור.

– כמה זה “כדי לעשות קמיע”? זה לא מדויק בסוגיא כאן. קמיע יכול להיות עם אות אחת או שתי אותיות – “צריך לשאול את בעלי המלאכה שעושים קמיעות.” השיעור הוא אם כן שיעור מעשי שתלוי במציאות.

– [דיגרסיה: מה פירוש “כדי” בלשון חכמים?] היה דיון לשוני מה המילה “כדי” אומרת. בשפה שלנו (יידיש/אנגלית) “כדי” = “מספיק כדי לעשות כך.” בלשון חכמים, כמו “כדי אכילת פרס,” זה אומר שיעור – “כמה שצריך ל…” זה גם הושווה ל״כל העולם כולו כדאי הוא לו” – שם “כדאי” פירושו “זה מספיק/שווה.” אך כאן בהלכה “כדי” בוודאי אומר שיעור – כמות מינימלית.

—

הלכה: מעבד ומולח הוא אותו דבר

הרמב״ם אומר: “ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”

פשט: מעבד (עיבוד עור) ומולח (המלחה) הם בעצם אותה מלאכה. כאשר שמים מלח על עור טרי מופשט, זו דרך של עיבוד – זה הופך את העור למעובד.

חידושים והסברות:

– הרמב״ם רוצה לתמוך בשיטתו נגד ספירת המשנה: במשנה “מולח” נמנה כמלאכה נפרדת. אך הרמב״ם אומר שמולח ומעבד הם אותו דבר – מולח הוא רק הדרך שבה מעבדים. זו שיטה ידועה של הרמב״ם בספירת ל״ט המלאכות.

– המלחה אינה הדרך היחידה לעיבוד: הרמב״ם הזכיר תחילה המלחה כדוגמה, אך מאוחר יותר מתברר שיש דרכים אחרות – שמים סיד, עפצים (חומרי שיזוף), וסממנים אחרים. המלחה היא רק שלב אחד בתהליך. תחילה שמים מלח, אחר כך מסירים את המלח, ואז שמים סיד ועפצים. ייתכן שהמלחה היא שלב נפרד של עיבוד, או שהמלחה היא מעבד בכלל.

—

הלכה: אין עיבוד באוכלין

הרמב״ם אומר: “ואין עיבוד באוכלין.”

פשט: כאשר שמים מלח על אוכל (אוכלין), זה לא מעבד. איסור עיבוד חל רק על עורות (עור/עור), לא על דברי מאכל.

חידושים והסברות:

– מדוע לא? למרות שמלח משנה גם את המרקם של בשר (למשל, עושים ג׳רקי – בשר מומלח שכבר לא יכול להסריח), בדיוק כמו שמלח משנה את מרקם העור, בכל זאת זה לא מעבד. הרמב״ם אומר בבירור: “אין עיבוד באוכלין.”

– מקור בגמרא: הייתה מחלוקת בגמרא. דעה אחת אומרת שמלאכות בבשר (המלחת בשר) אינה מעבד. האחר אומר “אין עיבוד באוכלין.” ההלכה היא כשני – אין עיבוד באוכלין, שמוציא את כל האוכלין, אפילו בשר, דג, עוף.

– האם עיבוד הוא דווקא רק על עור? שאלה מעניינת: הרמב״ם לא אומר “עיבוד אינו נוהג אלא בעור” – הוא אומר רק “אין עיבוד באוכלין.” זה משאיר פתוחה את האפשרות שעיבוד יכול להיות שייך לדברים אחרים שאינם אוכלין ואינם עור. אך למעשה, מכיוון שאין זה באוכלין, זה נשאר מעשית רק בעור.

– מקבילה לשביעית: בשביעית יש דין מתי מותר להמליח ירקות, אך הגמרא אומרת שם שזה לא דאורייתא – זה בגלל מתקן או ענין אחר, לא עיבוד.

—

הלכה: תולדה של מעבד – הדורס על העור ברגלו

הרמב״ם אומר: “הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – היא תולדה של מעבד.

פשט: מי שדורך על העור ברגלו עד שהוא מתקשה – זו תולדה של מעבד. זו עוד דרך לעבד עור, לא דרך מלח אלא דרך לחץ פיזי.

חידוש: זה מאשר שמעבד אינו מוגבל להמלחה בלבד – כל שיטה שהופכת את העור למעובד (קשה, משומר) היא מעבד או תולדה ממנו.

—

הלכה: מעבד – תולדות נוספות

הרמב״ם אומר: מעבד יכול להיעשות בדרכים שונות – דרך כימיקלים, או ידנית: “הוא דורך על העור ברגליו עד שיתקשה ויתאמץ”, או “מרככו בידיו” – הוא מרכך אותו בידיו. “מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים” – הוא מותח אותו ומחליק אותו, כפי שעושים סנדלרים – “הרי זו תולדת מעבד וחייב.”

פשט: יש תולדות שונות של מעבד: הקשחת עור על ידי דריכה ברגליים, ריכוך בידיים, מתיחה והחלקה לסנדלרים – כולן תולדות מעבד.

—

הלכה: מוחק (ממחק) – החלקת העור

הרמב״ם אומר: “וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”

פשט: מוחק (או ממחק כמו במשנה) פירושו החלקת העור – הסרת השיער או הצמר מהעור לאחר מות הבהמה, עד שהעור נעשה חלק. השיעור הוא גם כדי לעשות קמיע.

חידושים והסברות:

– מוחק אינו פירושו “מחיקה” אלא “החלקה”: למרות שהמילה “מוחק” יכולה לומר מחיקה, כאן זה אומר החלקה (smoothing). הרמב״ם כותב “מוחק” והמשנה כותבת “ממחק” – שניהם מאותו שורש, והרמב״ם בוודאי סבר שזו אותה מלאכה.

– מוחק אינו בעיקר גזיזת שיער – זו החלקה: עיקר מוחק אינו הסרת השיער (זה היה גוזז), אלא החלקת העור. הרמב״ם מביא שאם נשאר קצת בשר או דברים אחרים על העור, יש גם מוחק כאשר מחליקים אותו. מוחק אינו פירושו דווקא שיער – זה ענין של החלקת הפרווה/עור, מה שנשאר שם.

– הבדל בין מוחק, גוזז, וקוצר: יש שלוש דרכים שונות להוציא דבר ממקום גידולו, ויש שלושה איסורים נפרדים – זה תלוי בהקשר:

– גוזז – גזיזת שיער (מבהמה חיה או אדם)

– קוצר – גזיזת דבר גידולו (רק בדברים שגדלים מהאדמה)

– מוחק – החלקת עור (לאחר מיתה, כחלק מעיבוד עור)

– האם מוחק שייך באוכלין? הועלתה שאלה: האם הסרת שיער מעוף (חתיכות קטנות שנשארות על העור) היא מוחק? הרמ״א אומר ש״אין מוחק באוכלין” – בדיוק כמו אין עיבוד באוכלין. אך זה לא כל כך פשוט – ייתכן שהסרת נוצות מעוף היא תולדה של גוזז, לא ממחק.

– האם מוחק שייך בעץ או חומרים אחרים? כאשר מחליקים חתיכת עץ, האם זה מוחק? המסקנא היא שמוחק הוא ספציפית החלקת עור, לא חומרים אחרים. (החלקת עץ יכולה להיות שייכת למלאכות אחרות.)

– האם שפשוף פנים (עור חי) הוא מוחק? שאלה פרובוקטיבית: מי ששופף את פניו ומחליק אותם – יש לו עור, ומוחק פירושו החלקת עור! זה נשאר כשאלה ללא תשובה ברורה.

– מריחת קרם על אוכל: האם מריחת קרם על עוגה כך שתהיה חלקה – זה מוחק? המסקנא היא שזה לא מוחק, כי: (א) אין מוחק באוכלין, (ב) זה לא תיקון – אפשר לאכול את זה גם בלי זה, זה רק עושה את זה יפה יותר. אך למעשה צריך לשאול רב.

—

הלכה: שלוש מלאכות – שלושה שלבים של אותו תהליך

חידוש: מפשיט, מעבד, וממחק הם בעצם שלושה שלבים (צעדים) של אותו תהליך של עיבוד עור:

1. מפשיט – הורדת העור מהבהמה

2. מעבד – עיבוד העור (דרך מלח, סיד, סממנים)

3. ממחק – החלקת העור (הסרת שיער, שאריות בשר)

למרות שאלו שלוש אבות מלאכות נפרדות, כולן חלקים של תהליך תעשייתי אחד.

—

הלכה: מוחק – תולדות

הרמב״ם אומר: “המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”

פשט: הוצאת נוצה (נוצה) מהכנף (אברא) של ציפור היא תולדה של מוחק.

חידושים:

– מדוע זה מוחק ולא גוזז? נשאלת השאלה: מדוע הוצאת נוצות נקראת “מורט” (תולדת מוחק) ולא “גוזז”? תירוץ אפשרי: גוזז הוא כאשר רוצים את השיער/צמר עצמו, ומוחק הוא כאשר רוצים את העור/משטח – רוצים להסיר את הנוצות כדי להחליק את המשטח. גם ייתכן שיש הבדל בין חי למת.

—

הרמב״ם אומר: “הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”

פשט: מי ששופף רטיה (משחה/תרופה), שעווה או זפת עם דברים שמתמרחים, עד שהוא מחליק את פניהם – חייב משום מוחק.

חידושים:

– ממרח אינו סתם מריחת קרם: החיוב אינו על סתם מריחת רטיה, אלא על ההחלקה – “עד שיחליק פניהם.” אם מורחים קרם כמו שהוא, בלי החלקה, זה לא ממרח. החיוב הוא על מעשה ההחלקה – זה היבט המוחק.

– דוגמה עם נר הבדלה: דוגמה מעשית: למישהו יש נר שעווה (נר הבדלה) שאינו ישר, והוא מיישר אותו על ידי החלקה – זה חייב משום מוחק.

—

הרמב״ם אומר: “וכן השב בידו על העור המתוח בין העמודים” – מי ששופף בידו על עור שתלוי בין שני עמודים, כדי למוחק (להחליק).

פשט: דרך לעבד עור היא לתלות אותו בין שני עמודים, למתוח אותו (להדק), ולשפשף אותו בידיים – זו גם תולדה של מוחק.

—

הלכה: מחתך – גדר המלאכה

הרמב״ם אומר: “המחתך מן העור, השיעור כדי לעשות קמיע, חייב. והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה – שהיא מלאכה. אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

פשט: מחתך (חיתוך עור למידות) – השיעור הוא כדי לעשות קמיע. התנאי הוא שהוא מתכוון למידה ספציפית (אורך ורוחב) וחותך בכוונה. בלי זה – כמו מתעסק או משחק – הוא פטור.

חידושים והסברות:

– מחתך הוא רק בדיוק: מחתך אינו פירושו סתם חיתוך, אלא חיתוך בדיוק למידה מסוימת. זה מה שהופך את זה ל״מעשה אומנות” – אחרת זה לא היה מלאכה.

– הפער בין “מכוון” ל״מתעסק”: בין שתי הקיצוניות – “מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” (כוונה מלאה למידה מדויקת) ו״מתעסק/משחק” (בכלל אין כוונה, סתם משחק) – יש הרבה באמצע. למשל, מי שצריך חתיכת עור בערך, הוא יודע שהוא צריך חתיכה, אך בלי מידה מדויקת – מה דינו?

– “דרך הפסד” – מה פירושו? “דרך הפסד” פירושו לכאורה כאשר הוא חותך את החלק שהוא לא צריך, במקום לחתוך את החלק שהוא צריך. למשל, הוא רוצה קופסה גדולה, הוא חותך בפינה – החתוך אינו חשוב לו. הוא צריך לחתוך את החלק שהוא כן צריך, לא את מה שהוא לא צריך.

– האם “מתעסק” ו״משחק” הם פטורים נפרדים: “מתעסק” כבר פטור מסיבות אחרות (כפי שרואים במשנה פרק א׳), ו״משחק” גם פטור מסיבות אחרות. אז הרמב״ם כאן בוודאי מתכוון למשהו יותר – שבמחתך ספציפית יש דרישה מיוחדת של “מעשה אומנות” (חיתוך מדויק), שבלעדיו זה בכלל לא המלאכה, אפילו אם הוא חותך ברצינות.

– חידוש הרמב״ם: הרמב״ם עושה הבחנה שבמחתך החיוב הוא רק כאשר זו ממש עבודת אומן עם מידות מדויקות. הצד השני אינו “אומן חלש יותר” – אלא בכלל לא מחתך. זה מעניין, כי במלאכות אחרות ההבדל הוא בין טוב לרע, אך כאן ההבדל הוא בין מדויק ללא-

מדויק.

– דוגמה: יש לו חתיכת עור, הוא רוצה לעשות תפילין, אך זה גדול מדי. הוא מודד כך שיתאים למידת התפילין שלו, עם הפרשיות האחרות – זה חייב. מי שלא צריך שום מידה, לא משנה כמה גדול, הוא נותן חתך – זה פטור.

—

[דיגרסיה: חיתוך נייר טואלט בשבת]

– נפקא מינה מעשית – חיתוך נייר טואלט: נדון האם חיתוך נייר טואלט בשבת יש בו חשש מחתך. המסקנא היא שבנייר שיש בו כבר נקודות (ניקובים) איפה לקרוע, זה לא מחתך הקלאסי, כי לא חותכים בסכין למידה מדויקת – קורעים במקום שכבר נקבע. בכל זאת נייר שבת (חתוך מראש) הוא חומרה. אם זה רק דרבנן, אפשר להקל משום כבוד הבריות. אך אם אפשר לקנות ערב שבת כבר חתוך, עדיף.

– מחתך פירושו לכאורה בסכין: מחתך פירושו בעיקר חיתוך בסכין עם מדת ארכו ומדת רחבו, לא סתם קריעה בידיים.

—

הלכה: מחתך – תולדות

הרמב״ם אומר: תולדות של מחתך – “הקומט את הכנף”, “המגריד ראשי קלינסות של ארז”, “כל חתיכה שיחתך חרש העץ מן העצים או חרש מתכות”.

פשט: תולדות מחתך כוללות: (1) חיתוך נוצה (כנף) במקום לתלוש – הוא חותך את הכנף כך שנשאר עוד קצת למטה, שונה מ״מורט” שם שולפים אותה לגמרי; (2) חיתוך חתיכות עץ ארז במידה מסוימת כך שכולן יהיו באותה מידה – חייב משום מחתך כי הוא חותך “במדה”; (3) חרש עץ או חרש מתכות (נפח) שחותך חתיכות בדיוק – חייב משום מחתך כי הוא רוצה שהחתיכה תתאים לספסל או לפרויקט שלו.

חידושים:

– הבדל בין מחתך לגירוד מתכות: כאשר מישהו מגרד שבבים ממתכות (שנדון קודם כתולדה של טוחן), זה לא מחתך – כי שם הוא רוצה את השבבים לשימוש במשהו, אך במחתך הוא רוצה לעשות את החתיכה עצמה במידה מסוימת. ההבדל הוא בין “הוא רוצה את השבבים” (טוחן) ל״הוא רוצה שהחתיכה תהיה במידה מסוימת” (מחתך).

—

מחתך – קיסם (קיסם) ומפתח

הרמב״ם אומר: “הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”

פשט: מי שלוקח חתיכת עץ וחותך אותה לעשות קיסם או מפתח קטן – חייב משום מחתך, כי הוא חותך בדיוק למטרה מסוימת.

—

מחתך – “אין מחתך באוכלין”

הרמב״ם אומר: “כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”

פשט: דברים שראויים למאכל בהמה – קש, עשבים טריים, ו״עצים” (שפירושו קוצים או ענפים רכים) – מותר לחתוך בשבת. המילה “מותר” (לא רק “פטור”) מראה שזה בכלל לא שייך לתיקון כלים.

חידושים:

– “מותר” לא “פטור”: הרמב״ם אומר “מותר” – זה אומר שזה בכלל לא תיקון כלים, אפילו לא מדרבנן. כי רואים את זה כאוכל, לא ככלי.

– “אין מחתך באוכלין” – כלל רחב יותר: עקרון הרמב״ם “אין עיבוד באוכלין” (שאמר קודם) הוא אולי כלל רחב יותר שכולל את כל המלאכות – מחתך, עיבוד, ואחרות – שבאוכלין אין חיוב. הסדר ברמב״ם מראה שזה כלל כולל: עם אוכל אפשר “להשתעשע” – זה לא נעשה כלי, זה לא נעשה כלום. אפילו חותכים אוכל לצורה יפה, זה לא תיקון.

– מדוע באמת לא? כי באוכלין לא נעשה כלום – לוקחים עשב וחותכים אותו, זה נעשה עשב קצר יותר, “that’s all that happens.” זה לא נעשה ממשהו דבר חדש. בכלי נעשה דרך חיתוך דבר חדש שימושי, אך באוכל לא נעשה שום תיקון.

– שאלה לגבי חמוצים (כבישה): אם באוכלין כן נעשה משהו (כמו חמוץ שנעשה דרך כבישה), האם זו אולי כן מלאכה? זה נשאר כשאלה, אך מצוין שזה לא דאורייתא.

—

מחתך – עצי בשמים

הרמב״ם אומר: “מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם, אפילו שהוא קשה ויבש… כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול [בין קטן].”

פשט: מותר לשבור חתיכות עץ בשמים כדי להריח, אפילו הוא קשה ויבש (שנראה כמו עץ שאמרנו קודם שאסור). בין חתיכה קטנה, בין חתיכה גדולה – כי זה לצורך ריח.

חידושים:

– הבדל בין קיסם (קיסם) לבשמים: בקיסם חותכים חתיכת עץ לעשות כלי (תיקון כלי) – זה אסור. אך בבשמים לא עושים שום תיקון כלי – רק עושים שיריח טוב. “הוא עושה ריח, הוא לא עושה לעץ כלום, לא אכפת לו מהעץ.” זו דרך של הרחה, לא דרך של עשיית כלי.

– אפילו קשה ויבש: למרות שלח כבר מותר כי זה מאכל בהמה, הרמב״ם מחדש שאפילו קשה ויבש (שכבר לא מאכל בהמה) מותר – כי ההיתר אינו מצד מאכל בהמה, אלא מצד שזה לא תיקון כלי, זה רק לצורך ריח.

—

מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות

הרמב״ם אומר: “הכותב שתי אותיות – חייב.”

פשט: שיעור כותב הוא שתי אותיות.

—

מלאכת מוחק – שיעור ו״על מנת”

הרמב״ם אומר: “המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – כמה? מקום לשתי אותיות – חייב.

פשט: במוחק צריך שני דברים: (1) הוא מוחק “על מנת” – עם תוכנית לכתוב במקום; (2) הוא מוחק מספיק מקום לשתי אותיות.

חידושים:

– הבדל בין שיעור בכותב ומוחק: בכותב “שתי אותיות” פירושו שיעור בחשיבות – אות אחת אינה חשובה מספיק. לכן, “הכותב אות אחת גדולה כשתיים” – אם מישהו כותב אות אחת גדולה שתופסת את המקום של שתיים – הוא פטור, כי הוא כתב רק אות אחת, ואות אחת אינה חשובה מספיק. אך במוחק שונה: “מוחק אות אחת גדולה” – כאשר הוא מוחק אות אחת גדולה ונשאר מקום לשתי אותיות – הוא חייב. כי במוחק מסתכלים על מה שהוא מכין (המקום), לא על מה שהוא מסיר.

– “על מנת” במוחק: מחיקה בלי תוכנית לכתוב בכלל אינה מלאכה. “מחיקה שיש מקום אינה מלאכה.” זה צריך להיות “על מנת לכתוב במקום המחק.” אך בכותב לא כתוב “על מנת” – זה הבדל בין כותב ומוחק.

– שאלה לגבי גודל אותיות: מאיזה גודל אותיות מדברים? כל אות יכולה להיות שתי אותיות אם כותבים אותה קטן יותר. השיעור נקבע לפי “דרך כתיבה רגילה,” אך הרמב״ם לא נותן כאן שיעור ברור בגודל.

– במוחק – אילו אותיות הוא מתכנן לכתוב: זה תלוי באילו אותיות הוא תכנן לכתוב – אם הוא מתכנן שתי אותיות קטנות, מספיק מקום לשתי קטנות. אם הוא מתכנן שתי גדולות, הוא צריך יותר מקום.

—

כותב – אות אחת שמשלימה ספר

הרמב״ם אומר: “כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”

פשט: אם מישהו כותב רק אות אחת, אך עם האות הזו הוא מסיים ספר (למשל הלמ״ד האחרונה של “לעיני כל ישראל”), הוא חייב – כי לאות האחת יש חשיבות מיוחדת.

חידושים:

– שאלה: רק השלמת ספר, או כל אות חשובה? האם הדין חל רק כאשר משלימים ספר, או גם כאשר אות אחת חשובה מצד סיבות אחרות – למשל, מי שכותב את ראשי התיבות שלו (למ״ד) על כל ספריו כסימן. זה נשאר כשאלה.

– “ספר” פירושו אולי גם מכתב: “ספר” פירושו אולי גם מכתב או פתק – “זה השלים את הפתק.”

– מקבילה לאורג: זה דומה לדין באורג (אריגה), שם השיעור הוא שני אצבעות, אך בסוף הבד מספיק אפילו אחד – כי בזה הוא מסיים את כל העבודה.

– שייכות למכה בפטיש: האם זה דומה למכה בפטיש – שם מלאכה קטנה שמסיימת את כל העבודה חייבת. אך מובחן: מכה בפטיש היא מלאכה חיצונית (לא בונה עצמו, אלא הקשה נפרדת שמסיימת), אך כאן בכותב זו אותה מלאכה (כותב) שמסיימת.

—

כותב – מתכוין לקלקל

הרמב״ם אומר: “הכותב ומתכוין לקלקל” – בכל זאת חייב.

פשט: אפילו מי שכותב אותיות כי הוא רוצה “ללכלך” (לקלקל/להרוס) את הנייר הריק – הוא בכל זאת חייב. כי כתיבה עצמה היא מעשה תיקון – הוא יצר כתב על הנייר. ה״קלקול” של הנייר אינו רלוונטי, כי החיוב הוא על מקום הכתב – על מה שהוא כתב, לא על מה שהוא הרס.

חידושים:

– כתיבה היא מלאכה בפני עצמה, לא על החפצא של הנייר: חיוב כותב אינו הולך על מה שהוא משפר את הפתק או נותן לו ערך – אלא על מעשה הכתב עצמו. לכן, אפילו הוא “מקלקל” את הנייר על ידי כתיבת אותיות מיותרות, הוא חייב משום כותב, כי למעשה הוא עשה מעשה כתיבה. זה הבדל ממלאכות אחרות שם מקלקל פטור – שם החיוב הולך על התוצאה על החפצא, אך בכותב החיוב הולך על הכתב גופא.

—

מלאכת מוחק – על מנת לקלקל

מוחק על מנת לקלקל (לא על מנת לכתוב) פטור.

חידושים:

– הבדל בין כותב ומוחק במקלקל: בכותב על מנת לקלקל חייב, כי כתיבה היא מלאכה בפני עצמה. אך מוחק חייב רק כאשר זה על מנת לכתוב – מוחק הוא כמו הכשר לכתיבה, לא מלאכה בפני עצמה. לכן, מוחק על מנת לקלקל פטור כי הוא לא מוחק על מנת לכתוב.

– מה פירוש “מוחק על מנת לקלקל”: היה דיון האם “שלא על מנת לכתוב” פירושו ממש “על מנת לקלקל את העור” – הוא רוצה להרוס את העור על ידי גירוד. המסקנא היא שהרמב״ם אומר זאת רק להוציא מהכותב על מנת לקלקל, שם הוא חייב – אך במוחק, כאשר הוא מוחק לא על מנת לכתוב, הוא פטור.

– מוחק פירושו רק מחיקת אות: מוחק פירושו ספציפית מחיקת אותיות, לא סתם גירוד בעור – סתם גירוד היה ממחק או מלאכה אחרת.

—

מוחק – נפל דיו על גבי ספר

הרמב״ם אומר: נפל דיו על גבי ספר ומוחק אותה, או נפל שעוה על גבי פנקס ומוחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, חייב.

פשט: כאשר דיו נשפך על ספר והוא מוחק אותו, או שעווה נפלה על פנקס (לוח של שעווה שבו מגרדים אותיות) והוא מוחק אותו – אם המקום שהוא מחק יש בו מספיק מקום לשתי אותיות, הוא חייב משום מוחק על מנת לכתוב, אפילו הוא לא מחק אותיות אלא לכלוך.

—

כותב – אות כפולה

הרמב״ם אומר: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.

פשט: כאשר מישהו כותב את אותה אות פעמיים, וזה עושה מילה (שם), הוא חייב. למשל: ר״ר (כמו “רר” בתורה), ת״ת (תת), ג״ג (גג).

חידושים:

– חידוש האות הכפולה: אפשר היה לחשוב ששתי פעמים אותה אות זה כמו אות אחת, לא כמו שתי אותיות. בא הרמב״ם ואומר שמכיוון שיש לזה משמעות (שם), זו כתיבה חשובה.

– בלי משמעות פטור: אם כותבים א׳ א׳ או ב׳ ב׳ שאין להם משמעות כמילה, פטור – זה כמו אות אחת.

—

כותב – בכל כתב ובכל לשון

הרמב״ם אומר: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.

פשט: לא משנה איזו שפה או איזה אלפבית – חייבים. אפילו שתי אותיות משני מיני כתב שונים (שני אלפביתים שונים).

חידושים:

– מה פירוש “סמיונות”: נדונו מספר פירושים: (1) שני אלפביתים שונים, כמו סינית ורוסית; (2) שפה מבוססת סימנים (כמו הירוגליפים), שם מציירים תמונה של ציפור ליד תמונה של חתול, שביחד אומר משהו; (3) סימנים שאינם אותיות פורמליות, כמו X או סימן מוסכם. החידוש היה שאפילו סימנים כאלה, שאינם אותיות קלאסיות, הם גם כתיבה.

—

כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן

הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת סמוך לכתב – פטור. כתב על גבי כתב – פטור. המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות – פטור.

פשט: (1) כאשר כותבים אות אחת ליד אותיות שכבר כתובות, אפילו זה משלים מילה (כמו האות האחרונה של ספר) – פטור, כי הוא כתב רק אות אחת. (2) כאשר כותבים על אותיות קיימות – פטור. (3) כאשר רצה לכתוב ח׳ (שבכתב אשורי מורכבת משני זייני״ן) אך יצא כמו שני זייני״ן נפרדים – פטור, כי הוא לא התכוון לכתוב שתי אותיות.

חידושים:

– ח׳ ושני זייני״ן: “זז” היה שם (מילה), אך מכיוון שהוא בכלל לא התכוון לכתוב שתי אותיות אלא ח׳ אחת, הוא פטור – חסרה כוונה לכתוב שתי אותיות.

– “וכן כיוצא בו בשאר אותיות”: אילו אותיות אחרות יכולות להתפצל כך – למשל ש׳ שנעשית שלוש ווי״ן. אך שלוש ווי״ן לא עושות שום מילה (אלא אולי “וו” שפירושו וו), אז זה היה ממילא פטור אפילו בלי החיסרון של כוונה.

—

כותב – שתי אותיות במקומות שונים

הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה שאינו רואה – פטור. שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה – פטור. אבל כתבן בשני כתלי זוית – חייב.

פשט: כאשר כותבים שתי אותיות במקומות שבהם לא יכולים לקרוא אותן ביחד (קיר אחד וקורה שלא רואים את שניהם ביחד, או שני דפים שלא מונחים אחד ליד השני) – פטור. אך על שני קירות של פינה (זווית), שם יכולים להסתכל על זה כהמשך – חייב.

חידושים:

– “שאינו רואה” – לשון מעניינת: הגמרא אומרת “שאינו רואה” – לא יכולים לראות את שתי האותיות ביחד, לכן זה לא כתיבה של שתי אותיות.

– חידוש גדול – שתי אותיות בשתי ערים: הרמב״ם אומר שכאשר מישהו כותב אות אחת על מגילה בעיר אחת, והולך לעיר אחרת וכותב אות אחת על מגילה אחרת – חייב! כי “שמקרבין ונהגין זה עם זה” – אפשר לחבר אותן ולקרוא. העיקר אינו האם הן מונחות עכשיו ביחד, אלא האם ניתן לחבר אותן.

– “הוגה” פירושו קריאה: המילה “נהגין” או “הוגה” פירושה כאן לא חשיבה (כמו “הגיון לבו”), אלא הגייה/קריאה – כמו “הוגה את השם” בבית יוסף.

– “אינם מחוסרין מעשה לקרב אותן”: התנאי הוא שלא צריך מעשה כדי לקרב את שני הדפים – סתם חיבור מספיק. אך כאשר צריך לתלוש דף מספר כרוך כדי לחבר אותו עם האחר, זה “מחוסר מעשה” ופטור.

—

כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.

פשט: כאשר מישהו כותב אות אחת שמתפקדת כסימן למילה שלמה – למשל מ׳ ל״מעשר” או מ׳ ל-40 – הוא פטור, כי למעשה הוא כתב רק אות אחת.

חידושים:

– ההבדל בין כתיבה לסימן: אפילו כולם יודעים מה האות אומרת (כמו מ׳ = מעשר אצל אופה, או מ׳ = 40), זו רק אות אחת, לא שתיים, ולכן פטור.

—

כותב – מגיה אות אחת (תיקון אותיות)

הרמב״ם אומר: כאשר מישהו מתקן ח׳ ועושה ממנה שני זייני״ן, הוא חייב. “וכן כל כיוצא בזה.”

פשט: מי שעשה במקור את הטעות (כתב ח׳ במקום שני זייני״ן) פטור, אך מי שמתקן את זה – הוא במעשהו יצר שתי אותיות – חייב משום כותב, אפילו הוא לא כתב מההתחלה. “וכן כל כיוצא בזה” – זה חל על כל אות אחרת שאפשר לתקן כך.

חידושים:

– דיון על “מעשה כתיבה” בתיקון: היה דיון חזק האם החיוב הולך על ה״מעשה” (מעשה הכתיבה) או על ה״פעולה” (התוצאה – שיש שתי אותיות). צד אחד סבר שמסתכלים על התוצאה – הוא יצר שתי אותיות, ממילא הוא חייב. הצד האחר סבר שמסתכלים תמיד גם על המעשה – זה תמיד שניהם ביחד.

– האם תיקון הוא “דרך רגילה” של כתיבה? במקרה של ג

ירוד מעט מח׳ לעשות שני זייני״ן, האדם לא “כתב בשינוי” – הגהה/תיקון היא דרך לגיטימית של כתיבה. להגיה זה חלק מענין הכתיבה, לא “דרך מוזרה.” זה שונה מכתיבה ביד שמאל או ברגל, שזה ממש שינוי במעשה גופא.

—

מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)

הרמב״ם אומר: “הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”

פשט: מי שכותב ביד שמאל, או בגב היד (לאחר ידו), או ברגלו, בפיו, או במרפק (מרפקו – הוא מכופף את ידו ושם את העט בין שני החלקים) – כל הדרכים האלה פטורות כי זה לא כדרכה.

חידושים:

– מדוע הרמב״ם צריך למנות זאת ספציפית בכותב? הרמב״ם כבר אמר ככלל שכל ל״ט המלאכות צריכות להיות כדרכה, ובשינוי פטור. התירוץ הוא שהרמב״ם סובר שבכותב יש דין מיוחד של שינוי שצריך להיאמר ספציפית – זה לא רק הכלל הכללי של שינוי בכל המלאכות.

– השוואה לתולדות חמה באופה/מבשל: בתולדות חמה הפטור אינו כי זה “שינוי” במעשה, אלא כי זה בכלל דבר אחר לגמרי – התורה מדברת על אש, ותולדות חמה אינה אש. כאן בכותב בשמאלו זו ממש אותה מלאכה (כתיבה), רק הוא עושה את זה קצת אחרת – שינוי באופן המעשה.

– “לאחר יד” – מה פירושו? הפשט הוא שבמקום לכתוב עם הצד הרגיל של היד, הוא הופך את היד וכותב עם הגב – הוא מחזיק את העט הפוך.

– דיון: מסתכלים על המעשה או על התוצאה? בשינוי התוצאה היא אותו דבר – יש שתי אותיות. בכל זאת הוא פטור. זה מראה שמסתכלים כן על המעשה, לא רק על התוצאה. צד אחד סבר ש״תמיד מסתכלים על שניהם” – גם המעשה גם התוצאה. הצד האחר התכוון שהעיקר הוא התוצאה (פעולה), ו״פעולה” אינה פירושה רק שמשהו “נעשה”, אלא שזה נעשה דרך מעשה רגיל. כאשר הוא עשה את זה “בדרך מוזרה” – אפילו זה נעשה – “זה לא נעשה.”

—

מלאכת כותב – איטר (שמאלי)

הרמב״ם אומר: “איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור.” ו״שולט בשתי ידיו בשוה – חייב” בשתי הידיים.

פשט: שמאלי שכותב ביד ימין (שהיא עבורו כמו שמאל של כולם) פטור – כי עבורו זה שינוי. הוא חייב דווקא כאשר הוא כותב בשמאל (שהיא היד החזקה שלו). אך מי ששולט בשתי ידיו באופן שווה (שולט בשתי ידיו) חייב באיזו יד שהוא כותב.

חידושים:

– “שולט בשתי ידיו” – האם זה הולך רק על כתיבה? האם “שולט בשתי ידיו בשוה” פירושו רק לגבי כתיבה, או גם לדברים אחרים. כלומר, אם מישהו כותב בדרך כלל בימין אך עושה דברים אחרים בשמאל – האם הוא “שולט בשתי ידיו”? המסקנא היא שזה הולך על השליטה הכללית – אם הוא יכול לכתוב בנוחות בשתי הידיים, הוא חייב על שתיהן.

—

מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

הרמב״ם אומר: “קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור.”

פשט: כאשר קטן מחזיק את העט וגדול מוביל את ידו וכותב – הגדול חייב, כי הוא הכותב. להפך – כאשר הגדול מחזיק את העט והקטן מוביל את ידו – פטור.

חידושים:

– העיקר: מי הוא ה״כותב”? מי שמחזיק את הקולמוס אינו הכותב – אלא מי שמוביל, מי ש״אוחז בידו” ודוחף, הוא הכותב. מחזיק העט הוא רק כלי.

– שני גדולים: לכאורה חל אותו היגיון בשני גדולים – כאשר אחד מחזיק את העט והשני דוחף את ידו, רק הדוחף חייב.

—

מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

הרמב״ם אומר: “אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס… ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד, כגון משקין ומי פירות… או הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות – פטור.”

פשט: כתיבה צריכה להיות “דבר עומד על דבר עומד” – גם הדיו צריך להחזיק מעמד (דיו, שחור, סיקרא, קומוס, קלקנתוס), גם הנייר/חומר צריך להחזיק מעמד (עור, קלף, נייר, עץ). אם מישהו כותב במי פירות (שנמחק), או בדיו על עלה ירק (שלא מחזיק מעמד) – פטור.

חידושים:

– תנאי כפול – דבר עומד על דבר עומד: לא מספיק שאחד משניהם יחזיק מעמד. צריך שניהם: דיו שמחזיק מעמד זמן רב, על חומר שמחזיק מעמד זמן רב. אם אחד משניהם אינו מתקיים – פטור.

– נפקא מינה למחיקה: כך גם במלאכת מוחק – חייבים רק על מחיקת כתב שהיה “דבר עומד על דבר עומד.” אם הכתיבה המקורית הייתה במי פירות על קלף, מחיקת זה אינה מחיקה.

—

מלאכת כותב – הכותב על בשרו

הרמב״ם אומר: הכותב על בשרו – פטור, כי “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”

פשט: אפילו עור נמנה כדבר המתקיים, עור של אדם חי שונה – החום של הגוף מוחק את הכתיבה עם הזמן. לכן זה דומה לכתב שאינו מתקיים, והוא פטור.

חידושים:

– לא שבשר הוא “דבר שאינו מתקיים”: הרמב״ם לא אומר שבשר הוא קטגורית דבר שאינו מתקיים. הוא אומר “דומה ל…” – זה דומה לדבר שאינו מתקיים, כי במציאות הכתיבה נמחקת דרך החמימות. ההבדל עדין: זה לא שהחומר גופא אינו מתקיים (בשר כן קיים), אלא התוצאה – הכתיבה – לא מחזיקה מעמד.

– שאלה שלא נפתרה: אנחנו יודעים במציאות שגם דברים אחרים נמחקים עם הזמן, מה ההבדל? זה נשאר כשאלה ללא תשובה ברורה.

—

מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור

הרמב״ם אומר: “המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אך “הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”

פשט: מי שמגרד לתוך עורו החי צורת אותיות (בלי דיו) – פטור, כי זו לא כתיבה. אך מי שחותך לתוך עור (מת) אותיות – חייב משום כותב, כי זו דרך לגיטימית של כתיבה.

חידושים:

– מדוע חריתה על עור חייבת? כי חיתוך/גירוד אותיות בעור היא דרך רגילה של כתיבה. הראיה מהלוחות – “כתיבה משני עבריהם” – האותיות נחתכו דרך האבן, וזו הייתה כתיבה.

– “ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר – פטור”: אם מישהו עושה רק רושם (בלי חיתוך) כדרך הכתבנים כשר, אך הרושם לא מחזיק מעמד – פטור. ההבדל: קריעה/כריתה על עור מחזיקה מעמד, אך רושם בלבד (scratching the surface) לא מחזיק מעמד.

—

מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא

הרמב״ם אומר: “המעביר דיו על גבי סיקרא – חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.” אך “דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו – פטור.”

פשט: כאשר מישהו שם דיו שחור (דיו) על דיו אדום (סיקרא), הוא חייב פעמיים – (1) כותב: הוא כתב אותיות חדשות בדיו, (2) מוחק: הוא מחק את אותיות הסיקרא הישנות. אך דיו על דיו, סיקרא על סיקרא, או סיקרא על דיו – פטור.

חידושים:

– מדוע דווקא דיו על גבי סיקרא? כי דיו (דיו שחור) חזק יותר/טוב יותר מסיקרא (דיו אדום). הוא שיפר – הוא מחק כתיבה חלשה יותר והחליף בטובה יותר. זה גם כותב גם מוחק.

– סיקרא על גבי דיו – מדוע פטור? כי סיקרא חלש יותר מדיו – הוא לא שיפר, אולי אפילו החמיר. הוא לא מחק (כי דיו חזק יותר), והוא לא כתב (כי סיקרא חלש יותר). “הוא לא עשה כלום.”

– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: כי הוא לא שיפר – זה סתם מיותר.

– הבדל מ״כתיבה על” (הלכה קודמת): קודם למדנו שמי שכותב על אותיות קיימות (באותו דיו) פטור משום כותב. כאן מדברים על מקרה שהוא שם צבע דיו אחר, שמביא את החיוב הנוסף של מוחק.

– בפעולה אחת שתי מלאכות: זו דוגמה איך במעשה אחד אפשר להתחייב על שתי מלאכות – כותב ומוחק בבת אחת.

—

מלאכת כותב – תולדה: רושם

הרמב״ם אומר: “רושם” היא תולדה של כותב.

פשט: “רושם” פירושו painting/coloring – לא גירוד, אלא ציור. זו תולדה של כתיבה.

חידושים:

– מה פירוש “רושם”? היה דיון מה “רושם” אומר. המסקנא: רושם אינו פירושו גירוד (scratching), אלא painting/coloring – ציור על עור או חומרים אחרים. כך כתוב בגמרא – “רושם על עור” פירושו paint, לא גירוד.

—

מלאכת רושם – תולדה של כותב (המשך)

הרמב״ם אומר: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.

פשט: רושם – כלומר עשיית צורות, תמונות, קווים, או סימנים אחרים שיש להם משמעות, אך לא אותיות. זו תולדה של כותב. עושים את זה בכחול (צבע כחול) או סרק (שיישר – סוג של צבע), כפי שציירים עושים.

חידושים:

– מה פירוש “רושם”: המחשבה הראשונה הייתה שרושם פירושו גירוד (scratching), אך המסקנא היא שכאן זה בוודאי פירושו painting/drawing – עשיית צורות בצבע – כי הרמב״ם אומר “בכחול ובסרק”, שהם צבעים. ההבדל בין כותב ורושם: כותב הוא כתיבת אותיות, רושם הוא עשיית תמונה או צורה או קו – משהו שיש לו משמעות אך אינו אותיות.

– קודם בפרק “רושם” הופיע בהקשר אחר (בקורע/משרט), ושם זה אולי התכוון לגירוד. אך כאן, בתולדה של כותב, זה בבירור פירושו painting, כי הוא אומר “כדרך שהציירים רושמין.”

– שיעור של רושם – שאלה קשה: בכותב השיעור הוא שתי אותיות. אך ברושם – מה השיעור? הרמב״ם לא אומר בבירור. מובאת סברא: באותיות צריך שתי אותיות כי אות אחת בדרך כלל אין לה משמעות (למרות שלמדנו שאות אחת עם משמעות כן חייבת). אך רושם – אפילו סימן קטן – כבר יש לו משהו משמעות, ולכן אפשר ששיעור הוא כל שהוא. אך הרמב״ם לא אומר כל שהוא גם – הוא משאיר את זה פתוח.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב

הרמב״ם אומר: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.

פשט: כאשר מישהו מוחק את מה שצייר או שרטט, כדי לעשות את זה טוב יותר, הוא חייב. זו תולדה של מוחק על מנת לכתוב – בדיוק כמו מחיקת אותיות כדי לכתוב חדשות, כך גם מחיקת רושם כדי לעשות רושם טוב יותר.

—

מלאכת משרטט

הרמב״ם אומר: המשרטט – מי שמגרד לתוך קלף ועושה קו כדי לכתוב עליו – שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב.

פשט: שרטוט פירושו עשיית קו (כפי שרואים בספרי תורה) כדי שהכתיבה תלך בסדר. השיעור הוא: השרטוט צריך להיות גדול מספיק שאפשר לכתוב שתי אותיות מעל (או מתחת) לשרטוט.

חידושים:

– שרטוט יכול להיות בגירוד או בעט: המנהג בספרי תורה הוא לגרד, אך יכול להיות גם שעושים קו בעט – גם לזה יש את אותו איסור של שרטוט. זו הכנה לכתיבה – קו שמשמש כהדרכה.

—

תולדת משרטט – חוט של סקרא

הרמב״ם מביא: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.

פשט: זה אומר בעל מלאכה שיש לו חוט צבוע, הוא נותן לו “צקצוק” (הקשה) כך שיעשה קו ישר על העץ, כדי לחתוך ישר. אפילו כאן לא הולכים לכתוב על זה אלא לחתוך – זה עדיין תולדת משרטט, כי זו דרך לעשות קו הדרכה למה שעושים, שיהיה ישר.

חידושים:

– “והגבלים” – חוצב אבן: הרמב״ם מבין את המילה “גבלים” (מפסוק במלכים) כחוצבי אבן. גם אצלם, כאשר הם מגרדים קו על האבן, זה כשרטוט.

– בצבע או בלא צבע: הרמב״ם אומר: וכן המשרטט בצבע או בלא צבע, הרי זה חייב. אין הבדל אם עושים את השרטוט בצבע או בלי צבע (רק גירוד) – כל עוד עושים רושם שמשמש כהדרכה לכתיבה, חיתוך, או מעקב אחר הקו, חייבים.

—

עד כאן פרק י״א.

תמלול מלא 📝

שיעור ברמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – המלאכות של שוחט והלאה

הקדמה: הכרת הטוב וכבוד תלמידי חכמים

אנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, ואנחנו באמצע עיון בל״ט מלאכות. ואנו לומדים את הפרק האחד עשר, פרק י״א, ועוברים על שמונה מלאכות.

לפני שנמשיך בשיעור, צריך להודות מתוך הכרת הטוב. הכרת הטוב היא יסוד בתורה. יש לנו הכרת טוב עצומה לחברנו, הנגיד החשוב ר׳ יואל וועצבערגער, הידוע כבונה ומקים עולמות של תורה. יש לו מוסדות תורה ושיעורי תורה שונים שהוא מחזיק תחת חסותו, ויהי רצון שיהיה לו הנאה מהתורה שהוא מחזק, והוא מאפשר לאנשים נוספים להיות מעורבים, להיות נותני חסות.

חברותא: כן, ר׳ ישראל ישלם להם לכולם.

אנחנו באמצע הלכות שבת.

חברותא: לכאורה זה לא רק ענין של הכרת הטוב, יש כאן גם ענין של כבוד תלמידי חכמים, כי מי שתומך בתלמידי חכמים הוא גם חלק במצוות ללמוד תורה, זה לא סתם הכרת הטוב, זה גם ענין של תורה.

נפלא.

—

שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת

המבנה של ל״ט מלאכות ברמב״ם

דיברנו כאן שהרמב״ם, אנו לומדים כאן את ל״ט המלאכות, אבל הוא מביא כאן רק את ל״ט המלאכות מהתורה. בסוף יהיו לו עוד כמה פרקים על כל ל״ט המלאכות, השבותים של כל ל״ט המלאכות.

דיברנו שזו דרך מעניינת וייחודית של הרמב״ם, כי למשל ראינו, אחרים כשהם מסדרים הלכות שבת, למשל הם עושים טיפול – יעשו תחת קטגוריה: טיפול בבעלי חיים, טיפול בבגד, טיפול בחולה – הכי מעשי שאפשר לחשוב.

אבל הרמב״ם לא חושב מעשית, והסיבה היא כי הרמב״ם נותן אותה תשומת לב להלכות שפחה חרופה או איך שהמזבחות יהיו שם בהלכות בית הבחירה, בדיוק כמו הלכות שבת. כי הרמב״ם, כשהוא לומד הלכות שבת, הוא כאן עוסק במצוות תלמוד תורה.

תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה

יש הרבה אנשים שאומרים שהלכות שבת זה דבר נפלא ללמוד, כי כך יצאו ידי חובה מכל חשש מלאכה. זה טוב מאוד, אבל אם מסתכלים פשוט בהלכות תלמוד תורה, זה בדיוק להיפך.

יהודי שאצלו לא כל כך חשוב ללמוד על המזבח, או אני יודע על הלכות של משיחה, כמו משהו שנוגע כל שבת – הוא טוב מאוד, והלומד טוב מאוד. היהודי רוצה רק ללמוד, הוא רוצה שנה שלמה ללמוד סימן ש״ח, כל פרט במוקצה שנוגע כל שבת.

אבל מדין תלמוד תורה צריך לסיים את כל תרי״ג המצוות ואת כל התורה, וזה מה שהרמב״ם אומר – לסיים תורה, ולא כדבר מעשי. הוא כאן כדי לכסות את כל התחומים בתורה.

אז מובן, אין כאן סתירה. הרמב״ם גם היה אומר שאחר כך צריך להיות איזה קיצור שולחן ערוך או שמירת שבת כהלכתה, אם יש שאלות שלא נעשות ברורות מתוך זה.

חברותא: אני לא כל כך בטוח לגבי זה. אני מתכוון, למעשה צריך ללמוד כי זה מעשי, אבל צריך ללמוד.

בסדר, אני לא רוצה להאריך בזה עכשיו. יש לי מחשבות על זה, בעזרת ה׳ אולי נתחיל כל שיעור ללמוד קצת על זה.

הקדמת הרמב״ם לעומת המשנה ברורה

חשבתי, ואתה אומר הערה טובה מאוד. חשבתי שצריך להיות מדייק – בעל המאור יש לו זמן להסתכל פנימה, אנחנו לא נסתכל עכשיו. יש את ההקדמה של הרמב״ם, צריך להשוות למשל להקדמה של המשנה ברורה בהלכות שבת, שמביא את היערות דבש, שמי שלא יודע הלכות שבת הוא גם מהשוכחי התורה.

אני חושב שיש שם חרוזא כזה, “יכלו כל מלאכתא רבתא דשבתא” – אני חושב שהוא מדבר כך, שמי שלא יודע פרטים של הלכות שבת עובר כל שבת על איסורי תורה, כי יש בורר ושאלות שונות שלא עולה על הדעת של אנשים שיש שאלות.

זה מאוד מעניין – הרמב״ם כתב בהקדמה, לא רק להלכות שבת, ההקדמה לכל הספר מדברת על הבעיה שאי אפשר להוציא מהגמרא הלכה, ואף אחד לא יכול, אפילו הגאונים אמרו שלא מבינים.

אבל הוא לא אומר שהבעיה היא שמחללים שבת. הוא לא מזכיר שזו בעיה. הוא מזכיר שיש בעיה – הוא אומר יותר בעיה תיאורטית: אי אפשר לקיים מצוות תלמוד תורה, אי אפשר לדעת מהגמרא מה הדין. אבל הוא אף פעם לא אומר שממילא מחללים שבת.

זה היה, לכאורה זה היה מתאים לפי המחשבה של היערות דבש, שצריך לדעת בדיוק איך לשים את החולנט על הפלטה, כי הרמב״ם אומר שאף אחד לא יודע איך לשים את החולנט על הפלטה.

אני לא יודע אם זו לא באמת בעיה, כי יודעים כן פחות או יותר, אפילו לא מהשולחן ערוך, איך מתנהגים, איך יש חינוך טוב, פחות או יותר יודע. מובן, כשיש שאלה צריך לשאול רב.

אם לרב יש בעיה, הרב לא יודע איך ללמוד גמרא וקשה לו להבין, צריך להסתכל ברמ״א ובגאונים, הוא מתבלבל. אז הרב – אפשר לומר שזה ספר בעצם לרבנים, שהרב צריך להשתמש בשיקול דעת לדעת מעשית להחליט.

שיטת הרמב״ם בתלמוד תורה

בסדר, הרמב״ם סובר שקודם אדם צריך לסיים כל התורה כולה, ואחר כך בוודאי אפשר להתעמק יותר בדברים שנוגעים יותר לעתים קרובות. אבל מצוות תלמוד תורה היא שאדם ידע הכל בכל התורה כולה.

אבל החיים שלנו לא… החיים שלנו דומים יותר לרמב״ם, כי לומדים עם הילדים שלנו בבא קמא ובבא מציעא, לומדים אותם למדנות. אבל גם רואים שכן חילקו שמצוות תלמוד תורה לא תלויה בהלכה. אף אחד מעולם לא אמר שצריך ללמוד תורה כדי לדעת איך להתנהג. זה אולי ענף – צריך גם להיות קשור להלכה למעשה, אבל קודם למדו ללמוד למדנות. כך אפילו הישיבות מסודרות. זה פשוט לא הדרך שהרמב״ם כותב.

חברותא: אבל מה הרמב״ם רואה אצל כלל ישראל?

בסדר, בואו נדבר בטענה של רמב״ם. אנחנו מדברים כל הזמן על הירושה שהוא אמר. אני לא לומד רמב״ם כי אני רוצה ללמוד הלכה למעשה. זו הטענה כאן, כאילו מישהו אומר “אתה לא יכול ללמוד רמב״ם שזה לא הלכה למעשה”. אתה יכול לשאול, מה עם ההלכה של לדעת כל התורה? למה אתה לא מקיים את ההלכה? זו הלכה.

אנחנו לא לומדים רמב״ם כמדריך מעשי. כבר אמרנו כמה פעמים שמי שכותב את ההלכה בעיתון, הוא כבר מביא כל אחרון. יש מי שאומר שהשורות הטובות ביותר בעיתון שיצא אתמול בדפוס הן מוסר השבוע.

צריך ללמוד קודם תלמוד תורה לדעת מה אומר הרמב״ם, להיות בקיא בכל התורה כולה. מה מבינים מהתורה?

טענת השולחן ערוך הרב

לגבי זה אפשר לחשוב כמו שתי טענות. מישהו יכול לומר, “בסדר, אתה רוצה לקיים את המצווה של ללמוד כל התורה כולה? קודם צריך להסכים עם הרמב״ם שיש באמת מצווה כזו – כי זה מה שמשמעותו תלמוד תורה, לדעת את כל התורה.”

השולחן ערוך הרב, למשל, מסכים, אבל לא לגמרי מסכים. השולחן ערוך הרב מסביר, טוען שלא יוצאים ידי חובה מלימוד הרמב״ם, מפני שאי אפשר לפסוק מהרמב״ם. זו קצת טענה.

למה אי אפשר לפסוק מהרמב״ם? כי הרמב״ם לא מביא את הטעמים, הוא לא מביא את המקורות, הוא מביא רק את ההכרעה. לכאורה אפשר לומר שהרמב״ם הוא כן רק כך מעשי, ולכן לא יוצאים תלמוד תורה בזה, וממילא צריך כן לדעת וצריך ללמוד גמרא.

זה לא מתחיל. הוא לא בא למי שלומד למשל דף היומי לפי אותה שיטה, והוא מסיים, שהוא יותר מקיים את המצווה של ללמוד כל התורה כולה ממי שלומד את הרמב״ם.

איזה שרשרת – האם הרמב״ם אמר בחזרה שמה זה אומר? הרמב״ם לא מסכים עם זה. הרמב״ם בטח סובר שתלמוד תורה משמעותו לדעת בדיוק מה כתוב ברמב״ם, והראיה – הוא כתב כך את הספר.

ראיתי שרבי ירוחם מאיר אומר שהשולחן ערוך הרב מדבר על לימוד הרמב״ם כשלא מסתכלים בכסף משנה. הרוב שמסתכל בכסף משנה – זה הבית יוסף. אתה יודע, הם אומרים בערך את הדברים שהבית יוסף מתייחס אליהם.

אבל אני חושב שהרמב״ם אמר שכך צריכים ללמוד, והם לומדים בזה תלמוד תורה. אז יש בזה תלמוד תורה להיות בקיא יותר בשבת. זה גם אמת, כי ללמוד הלכות שבת שם הרבה יותר ארוך מללמוד כל הלכות שבת של הרמב״ם. זה כבר חסר.

אז יוצא שיש בקיאות רחבה יותר בשבת. איך מסתכלים על שבת הרמב״ם עם ההלכה? אחר כך אפשר להיכנס לפרטים הקטנים.

חברותא: כן.

בסדר. בואו ניכנס פנימה, כי השיחה שלנו ארוכה מדי על זה.

חברותא: בסדר, בואו נלמד הלאה.

—

הלכה א: שוחט – אב מלאכה

חברותא: שוחט.

בואו נלמד, ובפעם הבאה נוכל לדבר עוד על החקירה.

שוחט. שוחט – חייב. מי ששוחט בעל חי.

חברותא: אהם. כן, אבל שוחט משמעותו בעל חי. קודם היה לו סוחט כסוחט, סחיטה. שוחט זה שוחטים.

כן, חייב.

נטילת נשמה – עיקר המלאכה

אומר הרמב״ם, ולא שוחט בלבד. עיקר המילה שוחט היא לא…

חברותא: אה, זה כמו מעין מלאכה כזו.

זו לא המילה שמזלפים את הדם או משהו המעשה. אלא זה התוצאה שיוצאת מזה. זה הורג. מתקיפים אדם. עושים אדם פחות חי.

חברותא: או בעל חי?

אין הבדל אם עושים שחיטה. אין הבדל איך עושים את זה – אם זו שחיטה, אם זו נחירה. נחירה משמעותה גם לחתוך את הראש, אבל לא עם סכין, לא עם הלכות שחיטה, כך אני מבין. או כשעוקרים בכל דרך אחרת – חייב. כי המילה היא נטילת הנשמה.

זה כבר בגמרא, שאלה מה עיקר שוחט – האם הדם או זה. הגמרא אומרת משום נטילת נשמה. המילה היא שם נטילת הנשמה. ממילא, בכל אופן שעוקרים, אפילו לא יהיה עליו דם, או אין הבדל מה.

דיון: למה שוחט הוא אב מלאכה

חברותא: מה אתה אומר?

כן, כן. זו אחת מאבות המלאכה. הגמרא אומרת שכולם צריכים להיות באותו סוג מלאכה, לא להיות תולדה. זהו. שוחט משמעותו הריגה.

חברותא: מה?

כן, כן, טוב מאוד.

חברותא: לא, שם הגמרא רוצה לומר שהוא חייב גם משום צובע וכדומה, אבל הרמב״ם מביא…

צריך לדעת למה הרמב״ם לא מביא את זה, אבל הרמב״ם מביא את העיקר – שיש אב מלאכה שנקרא שוחט, שזה משמעותו נטילת נשמה.

חברותא: כן. טוב מאוד.

—

חונק – תולדה של שוחט

חברותא: כן. עכשיו אפשר ללמוד חונק.

אז אתה רואה מעניין – חונק, שוחט, אבל לא מתכוונים לכל דרך של הריגה. משהו דומה לשוחט.

חברותא: כן, רק סוג מסוים של הריגה. בואו נראה.

אהא, מעניין. חונק הוא חייב, עד שימות. אם מישהו חונק, הוא עושה חניקה, שמתים בדרך אחרת, על ידי חוסר חמצן, לגמרי בדרך אחרת – הרי זה תולדת שוחט.

למה חונק הוא תולדה ולא אב

אי אפשר לומר שזה האב של שוחט, כי זו דרך אחרת. כל הדברים הקודמים שהוא מנה יש להם דמיון לשחיטה – להכות עד שמתקבץ דם, או עד שהוא מאבד דם, וכדומה הדברים.

הוא אומר כך: המילה שלו היא נטילת הנשמה, אבל הצורה שלו הייתה באופן שחיטה. אז הדברים שהצורה שלהם, הדרך איך עושים נטילת נשמה, דומה לשחיטה – זה ענין המלאכה. אבל כשעושים את התוצאה שהנשמה תצא באופן אחר, זה גם אותו איסור, זו תולדה, כי אין לה אותה צורה.

אז חניקה הורגת בדרך אחרת. הרי זה תולדת שוחט.

ומובן שהרמב״ם לא מתכוון דווקא לחונק, אלא לכל דבר דומה לחונק. אבל אדם מוצא דרך – הוא הולך לחסום אותו, לתת תרופה שהוא ימות – זה גם יהיה אותו דבר כמו חונק. הוא יגיד: אין לזה צורה של הוצאת דם, של הריגה על ידי משהו דומה לשחיטה.

דג – דג

לפיכך, הרמב״ם מנה דג, דג. בדרך כלל, דג – הדרך איך הורגים דג, עצם התפיסה היא דג.

תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים

כן, הגמרא מדברת על זה. בקיצור, תפיסת הדג עצמה הורגת בדרך כלל. דווקא בזה שזה לא אב, זו תולדה.

לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת – זה גם אופן של חניקה, כי חיותו במים. כמו שאדם הוא מהמים, שמים אותו לתוך המים שלו, כמו שלמדנו בנלכד בצד. אז כאן אחרי שמוציאים אותו, מניחים אותו למות עד שמת, חייב משום חונק.

מה מעניין, החידוש כאן הוא שזה חונק, כי היית יכול לומר שזה רק גרם. כן, הוא מת כמה דקות אחר כך או מה, אבל זה נקרא חונק. זו הרציחה, שוחט, חונק, מה שלא יהיה. לא ממש חונק, אבל זה אומר, ממילא זו תולדה דשוחט.

שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע

ולא עד שימות – מתי הוא חייב? כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו. כשהדג נעשה יבש, זאת אומרת כשהוא כבר מספיק זמן בחוץ מהמים שנעשים כתמים שהם יבשים.

כמה גדול צריך להיות הכתם? גדול כסלע באזור הסנפירים. איך זה נקרא, הסנפיר, הנוצות, נוצות הדג שלדג הכשר יש, אם נעשה מספיק יבש באזור הדג ליד הסנפיר שם, חייב, כי מכאן והלאה הוא כבר לא יכול לשרוד. שאינו יכול לחיות – כשהוא כבר כל כך הרבה זמן מחוץ למים שכבר התחיל להתייבש, הוא כבר לא יכול לחיות, אפילו אם זה עוד יקח קצת זמן הגסיסה, זה כבר נקרא שהוא הורג.

נפקא מינה של השיעור הזה

למאי נפקא מינה? בא שני והורג אותו לפני כן, ורוצים לדעת מי… מישהו שואל שאלה טובה, מי אומר שאולי זה כן יכול לחזור לחיות? אה, הרמב״ם אומר ששאינו יכול לחיות. או שהוא הוציא והיה לו בכוונה להחזיר אותו והוא שכח או מה, מה שלא יהיה, שידעו באיזה, כמה זמן. יכול להיות שההלכה קצת נוגעת, כן.

הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

אז כך, אני רוצה לדעת, הושיט ידו – מה קורה אם אדם עשה דבר כזה, בהמה שהיא מעוברת, הוא שלף את העובר, והעובר מת מזה.

הושיט ידו למעי בהמה ודלדל – מה משמעות דלדל? שלף? אני לא יודע בדיוק מה המילה דלדל משמעותה, איך שזה תלוי, אבל זה תלוי, הוא חתך אותו, אני לא יודע, הוא הוריד אותו בקיצור. ודלדל, זז אותו שזה לא נשאר יותר עם הרחם והילד לא יוכל יותר לחיות עם האם, חייב.

הוא חייב, כי העובר נקרא בעל חי, יש נטילת נשמה על עובר. זה מעניין, לא אומרים שכמה זמן, למשל לגבי רציחה עד שלושים יום עדיין לא נקראים רוצח מלא. אבל לענין רציחה, כן. זה ספק אם הוא יחיה. זה ספק נפל. אבל בהמה, זה נקרא שוחט. כן, דבר מעניין. חייב כשוחט.

זו שיטת הרמב״ם. יש שיטות אחרות איך ללמוד את ההלכה, אבל הרמב״ם אומר את השיטה.

—

הלכה ב: באילו בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה

בסדר. טוב. אומר הרמב״ם הלאה, איזה סוג בעל חי יש שחיטה? צריך לדעת בוודאי שזה בעל חי אמיתי שיש לו נשמה שאפשר לקחת, נטילת נשמה. אני לא מתכוון למילה נשמה, אבל יש לו חיים והוא לא נחשב בעל חי חלש יותר. בואו נראה אותו.

בעלי חיים שחייב עליהם

הרמב״ם מנה מה נקרא גם נטילת נשמה: “שאין פרין ורבין מזכר ונקבה” – שהם מתרבים מזכר ונקבה, “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” – או שיוצאים מהאדמה כמו פרעושים.

תרגום לעברית

פרעוש הוא פשפש, כן, פרעוש הוא כינה. זה לא כינה, כי אומרים כינה. הרמב״ם לא יגיד… לא, מה שאני זוכר כן, בנדה י״ח קוראים לזה, פרעוש זה לא כינה. פרעוש הוא סוג של מעופף, סוג של זבוב שבא מעפר.

“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – מי שהורג אותם זה כמו שהורג בהמה וחיה.

חידוש: הגודל לא משנה

הרמב״ם ענה כאן על השאלה. מישהו שאל האם לפיל יש יותר חיות מאשר לזבוב. אומר הרמב״ם, לפיל ולזבוב יש אותה חיות. יתרה מזו, כי אין חילוק בגודל, אפילו אם הם קטנים.

הדבר הוא שהם בעל חי רגיל שנברא כמו שהטבע עושה שבעלי חיים נבראים. אבל יש עוד דרך איך בעלי חיים נבראים, אומר הרמב״ם, וזה בגמרא, שזה לא נקרא בעל חי.

שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור

הרמב״ם אומר, “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו” – שהם באים מגללים או מפירות שהתקלקלו, “מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר” – איך רואים דבר כזה? תולעים של בשר, בבשר נעשה, בשר מתקלקל, מתחילים לבוא עליו תולעים, וגם בקטניות יש תולעים.

“ההורגן פטור” – מי שהורג אותם פטור, כי חז״ל אומרים שהם לא נקראים בעל חי אמיתי. דבר מופלא, יש הרבה דיבורים על זה, אבל אנחנו נמשיך הלאה. כך פוסק הרמב״ם, שהם לא נקראים בעל חי.

החילוק בין עפר וגללים

הרמב״ם לא אומר שהחילוק הוא לגמרי, האם זה נולד מזכר ונקבה או מהאדמה. כי פרעוש, נכון, אז החילוק הוא שפרעוש שנעשה כן גם מעפר, אומר הרמב״ם שבכל זאת הוא חייב.

אז הרמב״ם עושה חילוק של משהו, הקטגוריה הראשונה שהם חשובים, הם מעפר או מזכר ונקבה, והשני שהוא מגללים ומפרש וביצה, זה שצריך לבוא ממשהו אנושי, מהפירות המקולקלים, אין אבא ואמא, אבל עפר זה דבר נורמלי, עפר זה עדיין.

כאן יש מחלוקת ראשונים שמתווכחים על זה, אבל זה מה שהגמרא… הראשונים אומרים, גם הפרעוש הוא כמו הרמשים, מה לא? נכון, הם הולכים עם הגדר הנכון של זכר ונקבה.

הערה: תורה ומדע

מובן מאליו, אנחנו לא יודעים על שום מציאות שזה באמת נעשה מהעפר, אבל זו כבר שאלה של תורה ומדע, מי שעוסק באותו סוגיא שילמד שם. כן. כן. ספר הברית מדבר על זה, אבל אין כאן המקום להאריך.

—

הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים

אומר הרמב״ם הלאה, “המפלה כליו בשבת” – מי שרוצה לנקות. מה זה המילה “מפלה”? לשון “אשרי יפלי לנדלו ואביון”? אני לא יודע. לפלות. מפלה זה תרגום של מפלה. הוא אומר אל״ף. יש לנו מילים כאלה, “שביס”, “קדרה”, “מפלה”, מילים כאלה שאנחנו מוצאים לעיתים רחוקות. הוא מתכוון לנקות את הכלים מתולעים, מלכלוך או כדומה שיש בצדדים.

“המפלה כליו בשבת” – אה, כינה. כשלא היו היגיינה כל כך טובה, היה נעשה כינים בכביסה לעיתים קרובות. ואם מישהו מחפש אותם… לנקות את הכביסה שלו בשבת, “מולל את הכינה וזורקה” – מותר לו לתפוס את הכינה ולהוציא אותה, אבל הכינה יכולה להתחמק ממנו במהירות, צריך הוא קודם לתת לה מכה טובה. הוא צריך לכווץ אותה קצת.

מותר לו לתת כיווץ כזה, או לכווץ קצת את התולעת שהוא רוצה להוציא משם, את הכינה שהוא רוצה להוציא, סליחה, “וזורקה” – ולזרוק. זה אומר, לא תחשוב שזה אומר כאילו הוא הורג אותה קצת. מותר לו לכווץ אותה, הוא לא צריך לפחד מזה.

מותר להרוג את הכינה

הוא מסיים את ההלכה, הוא מסיים את ההלכה, כי לא תחשוב שהרמב״ם יגיד, “ומותר להרוג את הכינה בשבת” – מותר להרוג כינים בשבת, כי כינים זה לא כמו בעל חי, כמו הרמשים שאסור, אלא כמו הרמשים שבאים מלכלוך. אז זה גם בא מלכלוך, זה בא מהזיעה של האדם, מזה יוצא כינים.

דיון: סתירה בין שתי ההלכות

אז ההלכה היא קצת בעיה, כי כאן כתוב בעוד רגע, מולל, זה אומר שהוא לא יכול להרוג, הוא יכול רק כמו שאתה אומר, לכווץ קצת ולזרוק. בשורה הבאה כתוב שמותר להרוג כינים לכתחילה. אז מה החילוק בין שתי ההלכות?

אז כאן יש תירוצים שונים במפרשים, אני לא יודע.

תירוץ השולחן ערוך הרב

אז בואו נגיד איך השולחן ערוך הרב אומר את זה, כי נראה שהוא עושה סנס, וסתם זה בא כך בסוגיא. הוא אומר שכשמישהו עוסק בזה והוא מנקה את הכביסה שלו, מלבד כינים הוא יכול למצוא גם דברים אחרים, למשל פרעושים, אני יודע, דברים שכן אסור. אומרים לנו שלא ימהרו להרוג. מולל צריך, שזה לא ממש הריגה, שאולי זה רק ספק האם זה מת מנטילת נשמה, מותר. אבל להרוג לא, כי אולי אחר כך יהרוג משהו שאסור.

אבל אם הוא מוצא כינה, כשאז הוא לא עוסק, אין את הגזירה, הוא מוצא כינה, הוא יודע שזו כינה, מותר להרוג אותה, כי כינה באה רק מזיעה. כך לומד השולחן ערוך הרב את ההלכה.

אבל זה מסתדר עם החילוק, כאן כתוב “מפלה כליו”, ואחר כך כתוב הלכה נוספת על “הורג כינה”.

חילוק בין “פטור” אצל שרצים ו״מותר” אצל כינים

אבל כאן יש עוד דבר, שהרמב״ם אמר שהרמשים זה פטור, אסור להרוג רמש שבא מפירות, פטור אבל אסור. כאן כתוב מותר, כינה מותר כן.

אז אומרים שכינה היא צער לאדם, זה גירוד, משהו שצריך להיפטר ממנו. לכן לא גזרו על זה, הם רק גזרו על רמשים או שרצים אחרים.

לכן, אצל “מפלה כליו” אפשר להבין את הפירוש של השולחן ערוך הרב. אצל “מפלה כליו” יש את החשש של כינה או אני יודע, פרעוש, אז מחמירים. אבל כשאין את החשש, ויש מקום צער, כן.

—

הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים

יפה מאוד. אז אומר הרמב״ם הלאה… עכשיו אפשר למצוא עוד אופן שמותר. כן, סוגי בעלי חיים.

אומר הרמב״ם כך: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סוגי חיות וזוחלים שכשהם נושכים הם הורגים בוודאי, הם ממש מסוכנים, “כגון זבוב שבמצרים” – זבוב זה דבורה? לא, זבוב זה זבוב.

מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות

אומר הרמב״ם הלאה: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת”. עכשיו אפשר למצוא עוד אופן שמותר כן להרוג סוגי בעלי חיים.

אומר הרמב״ם כך: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סוגי חיות וזוחלים שכשהם נושכים הם הורגים בוודאי, הם ממש מסוכנים – “כגון זבוב שבמצרים” – הדבורה…

זבוב זה דבורה? לא, זבוב זה זבוב נראה לי. צרעה. זבוב זה בדרך כלל סוג של זבוב, יתוש ממצרים, איזה סוג של בעל חי מעופף ממצרים.

“וצרעה שבנינוה” – הצרעה מנינוה. בתורה כתוב “גם את הצרעה ישלח ה׳ בך עד אבוד”. נראה שבמזרח התיכון, באותם אזורים, יש דבורים מאוד אגרסיביות שיכולות להרוג.

“ועקרב שבחדייב” – נשמע כמו שם ערבי של עיר. עקרב זה סוג של… איך קוראים לזה באנגלית? עקרב כזה? דומה לנחש עם כמה רגליים קטנות, כן. מרבה רגלים.

“ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום” – ובכל מקום יודעים שכלב שוטה הוא סכנה לאדם. אם אדם ננשך מכלב שוטה, כן.

כל אלה הם מזיקים, זו סכנה לאנשים שהם מסתובבים. “מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן” – מותר להרוג אותם בשבת כשרואים אותם. אפילו לא יודעים בוודאי שהם הולכים להרוג, אבל הואיל ואם הוא ילך לנשוך הוא יהרוג, זה ספק פיקוח נפש, מותר להרוג בשבת כשרואים אותם.

—

שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

“אבל שאר כל המזיקין” – כל שאר המזיקים, זה כך: “אם היו רצין אחריו” – כן, אז זה פיקוח נפש. מותר להרוג, כי הם יכולים לפעמים להרוג. אז אם הם רצים, נראה שעל ספק אחד מותר לחלל שבת, אבל על כמה ספקות לא. אם הם רצים אחריו, כבר קרוב מאוד שהם יהיו סכנה לאדם, אז מותר להרוג אותם.

אבל אם הם מתרחקים מהאדם, או יושב במקומו – הם יושבים, הם עושים את העסק שלהם, הם לא מפריעים – או שהם בורחים מאנשים, אז אסור להרוג, כי אז הם לא סכנה.

—

דיון: מה זה “דורסן לפי תומן”?

“ואם דורסן לפי תומן” – אם אדם התעורר במקום שיש… הרמב״ם אמר הלכה שאסור להרוג מזיק. אומר הרמב״ם, מה קורה עכשיו אם אדם מתחיל לדאוג שתחת רגליו יש כמה מזיקים זוחלים עכשיו? הוא הולך על המזיקים, או שהוא הולך על כולם, ואם דורסן לפי תומן – הולך על מזיקים? לכאורה, ואם דורסן שייך על מזיק? ואם דורסן…

אה, דורסן – הם, המזיקים. אוקיי, אם יש מזיק שאסור להרוג, כי זה מין מזיק שהוא יושב במקומו, והוא עושה אותו מכווץ בסוף… זה המשך של היושב במקומו. “ואם דורסן לפי תומן בשעת הליכה” – אם הוא הורג, אבל אם הוא… לומדים את זה כך, כי הוא מחפש אותם להרוג. אבל אם הם בדיוק תחת רגליו…

המגיד משנה מתרגם שזה קצת עקיף. זה אומר, מזיק שהוא ספק פיקוח נפש. הוא לא בטוח… הוא לא על הרשימה של חיות ממצרים… הוא לא על הרשימה של חיות מסוכנות, אבל הוא כן קצת מסוכן. לא סתם זבוב שלא עושה כלום. מזיק קטן הוא.

אז אם הוא רץ אחריך, מותר לכתחילה. אם הוא יושב בבית, אסור. לכאורה אסור מדרבנן, מדאורייתא מותר גם. בטוח מדאורייתא בכל מקרה, כי זה… אני לא יודע למה מותר מדאורייתא. זה נטילת נשמה, אבל זה חלק אחר לפי הרמב״ם.

על כל פנים, זה ספק פיקוח נפש, אז יכול להיות שמדאורייתא מותר. אז במקרה הזה, הרבנן לא מתירים. הרבנן אומרים: “בוא הנה, זה לא ממש פיקוח נפש.” צריך להבין את זה, כי קשה מאוד להבין כאן את ההגדרה. לכאורה הכל ספק פיקוח נפש. צריך ללמוד שהמגיד משנה מתקשה כאן. זה איזה רמה, זה לא כל כך מסוכן. אוקיי, הוא בורח, אז תן לו לברוח.

—

פירוש 1: דבר שאינו מתכוון (נדחה)

אני רוצה לומר פירוש כזה, כי בטעות חשבתי אחרת, שהרמב״ם מדבר על כשאנחנו הולכים במקומות שיש בעלי חיים, ואתה דורך עליהם לעיתים קרובות בלי לדרוך. אה, אין בעיה, כי אתה לא התכוונת.

אז אני חושב שמה שהוא אומר כאן זה גם כך – אם בעל החי שוכב על הרצפה ואתה דורך עליו, אז לא בטוח שאתה הולך להרוג אותו עם זה. אולי אתה רק תזיק לו, שזה רק יגרום לו להיות מזיק.

אתה לא מדבר על הלכות דבר שאינו מתכוון, כי הוא לא היה בטוח בכוונתו. הוא מזיק, הוא מדבר על זה.

—

פירוש 2: הוא מחפש לגרש, לא להרוג

אז, לכן הוא טוען, כך טוען המגיד משנה, שהוא מדבר – הוא כן מתכוון להרוג, אבל “דורסו לפי תומו”. כך כתוב בלשון, “דורסו לפי תומו”. לא שהוא הולך, הולך על גבי מקומות, אולי שם מותר לפי רבי שמעון, כמו ההלכה. אבל הוא דורס לא באופן שהוא עומד עם כלום, הוא נותן לזה כיווץ בדרך – מותר. אז זה אולי באמת ההלכה.

אולי אפשר לומר שהמציאות מתכוונת קצת אחרת. תחשוב כך: בוא נגיד, חתול פראי כזה רץ סביבך. אתה מתחיל לדחוף עם הרגל שלך, כן, להפחיד אותו – זה כמו “בורחים לפניו”. אתה מתחיל לדחוף, ותוודא, אתה לא מחפש להרוג אותו. אתה מתחיל לדחוף שהוא יברח, ואם זה לא הצליח, ונתת לו דחיפה חזקה יותר שהוא מת, הוא לא חושש, כי אתה לא חיפשת דווקא להרוג אותו.

אולי זה מה שהוא מתכוון. זה אומר, כשאתה מחפש להתמודד איתו, לגרש אותו, והרגת אותו, זה דבר שאינו מתכוון, ואולי לא פסיק רישא.

—

מחלוקת רש״י ורמב״ן

אוקיי, הרמב״ם מביא שיש מחלוקת רש״י והרמב״ן. רש״י סבר שזה מתכוון באמת כמו שאתה אומר, שמותר רק כשמישהו מתכוון באמת. והם לומדים שזה מתכוון אפילו מתכוון. ההיתר כאן אין כאן עבודה אמיתית ממש. ההיתר הוא בעצם פיקוח נפש. החכמים לא רצו שדבר כזה שלא לגמרי מסוכן ירדפו אחריו ויהרגו בפירוש, אבל הם כן התירו באופן שהעולם לא תופס מה זה אומר בדיוק לפי תומו.

—

קושיא: מה זה “לפי תומו”?

זו השאלה של לפי תומו, כי לפי תומו שאתה אומר זה בדיוק הפוך מלפי תומו. זה יותר עם ערמה. לפי תומו אומר תמימות. אתה אומר הפוך של תמימות – שהאחר יחשוב שזה היה תמימות.

בדרך כלל כשמישהו עושה משהו בתמימות, כשהוא מזיק למישהו: “אה, לא התכוונתי, זה היה בתמימות.” כן, כן, אני מבין מאוד טוב.

אוקיי, עד כאן הלכות שוחט. איפה שהוא מתכוון כאילו להנאתו, בוודאי לא בתמימות. הוא דורסו, כמו שהגמרא של היום מביאה.

—

פירוש הרמב״ן

לא, על זה אני חושב שהפירוש לא מוחזק. אני לא יודע אם מישהו לומד כך, אבל כי הוא מחפש לגרש אותו והוא הורג אותו – דורסו אומר שהוא דוחף אותו. הוא עומד, בא לו תחת בעל חי תחת… הוא הולך לתפוס את בעל החי ולהרוג אותו. יושב על מקומו.

אבל מה שהוא מתכוון לומר כאן זה שהוא יכול להילחם איתו, הוא יכול להילחם איתו ולדחוף אותו ולדרוס אותו, והוא לא צריך לפחד שאולי אני אהרוג אותו. כי כל עוד אתה מתכוון להגן על עצמך ולגרש אותו, אתה יכול לדרוס אותו, אתה יכול להילחם איתו אפילו אם אולי הוא ימות מזה.

אבל הרמב״ם מתכוון לומר שאתה לא צריך לפחד מלהילחם עם בעל חי אם זה לא פיקוח נפש. מה, אתה רוצה לעשות רק פירושים חדשים, שזה לא יותר גרוע מהפירוש הקודם, אבל זה לא מסתדר, כמו שדיברנו, זה לא מסתדר.

—

מסקנה: הפירוש הטוב ביותר

אבל מה זה “דורסה לתומו”? זה פשוט מילים מזויפות. הוא דורך אותו להרוג והוא עושה את עצמו בתמימות. זה לא אומר “לתומו”. “לתומו” אומר כשהוא לא מחפש להרוג, אלא הוא מחפש להגן על עצמו והוא דוחף אותו.

“שלא זה ליכא” זו מילה קצת קשה. “שלא זה ליכא” – הוא מתמודד איתו. “שלא זה ליכא” בשעה ש… ההורגו מותר. זה מה שהוא מתכוון. “לתומו” אומר מזויף, בדיוק, זה אומר מזויף. והרמב״ן למד כך תרגום בגמרא. אני לא מאמין שיש תרגום טוב יותר בגמרא מאשר הרמב״ן.

אה, אתה משתמש במין לא חכמה לפעמים. כן, זה קורה מפעם לפעם.

—

מפשיט – מפשיט את העור

תגיד את ההמשך. שלוש המלאכות הבאות הן שלוש מלאכות דומות מאוד. אחרי שכבר שחטנו את בעל החי, אנחנו מחפשים עכשיו ליצור קלף. זה סוף השיעור של מלאכות שעושים מצד צבי.

—

דיגרסיה: הסדר של ל״ט מלאכות

זה מעניין – זה הסוד למה, למשל, היית יכול עכשיו להתחיל לומר מבשל. אני לא יודע, הוא הולך לבשל את הבשר. לא, במשכן לא אכלו בשר. היה רק העורות שעשו, עבדו לירי��ות. עשו צלי, צלו בשר. לא צריך… לא היו צריכים עורות בשר.

זה לא קשור למלאכת המשכן. מלאכת המשכן לא אומרת מלאכת הקרבנות. זה אומר פעם אחת מלאכת עשיית המשכן. יש כמו הסדר – כאן כתוב אצל גוזז שהיו צריכים לגזוז את הבהמות. אז, הצורך בבהמות הוא רק כמו עורות אילים מאדמים, אני יודע מה היו צריכים לעבד. או שהיו צריכים לכתוב על… המשכן היה פרשיות דברים שהיו צריכים לכתוב. היתה כתיבה שהיו צריכים בבית המקדש.

לא, אבל להכין את המשכן, היה… בארון של המשכן היו פרשיות שהכהן צריך לומר, פרשת הקהל ומה שיש שם…

לא, לא, לא. הכתיבה של המשכן אינה אמיתית בסדר

לא, לא, לא. הכתיבה של המשכן אינה אמיתית בסדר. הסדר לא מתאים לגמרי עם הכתיבה של המשכן. כתיבה היא כמו הסימנים שכותבים על היריעות, הגמרא מדברת משהו על זה. מה שכותבים על הקרשים, מה לשים ליד מה. הגמרא מדברת על זה, על הסדר, אם זה הסדר.

בכל מקרה, לא, אני אומר סתם, כי מזה עומד כאן אופה. כי הסדר של הפרשה מדבר על אופה. מה היה… אופה פירושו גם… כן, אבל זה לא מתאים למשכן. הסדר של הפרשה הוא סברא אחרת ממלאכת המשכן.

מחסידות למדו שאופה הוא אותו דבר כמו מבשל, רק לא כתוב מבשל כי זה מדבר על פת. פת הוא מן אופה, אבל בעצם זה אותו דבר.

—

מפשיט – השיעור

אוקיי, חזרה למעשה של ה… אז, אחרי שיש את החיה שהרגו אותה, אז צריך להוריד את העור.

זה כך: “המפשיט” – מי שמפשיט את העור, אפילו לא את כל העור, הוא מפשיט חתיכה מהעור – “כדי לעשות קמיע” – זה השיעור, נכון?

כן, כדי לעשות קמיע. הוא מתכוון לומר הרמב״ם, שכאשר הוא עושה זאת כי הוא רוצה את העור, לא למשל כי הוא רוצה את הבשר. מי שמפשיט עור כי הוא רוצה לבשל את הבשר…

יש שיעור. בכל מלאכה, הדבר הראשון שעומד הוא השיעור. זה השיעור. השיעור עור… שיעור, כמה גדול קמיע? כמה הוא המינימום של מפשיט שחייבים עליו? כמו מעבד – כל הענינים של עור יש להם את השיעור לעשות קמיע.

כן, השיעור של קמיע. טוב מאוד.

אבל זה מעניין, אבל השיעור הוא גם אמת ש… על הכל יש שיעור, שיעור כוסות כמים, כן. אבל הוא מפסיד את העור, כי הוא רוצה את העור.

אוקיי, אבל לא על שלושת המומים.

—

המשמעות של “כדי”

“כדי” – כדי פירושו, כמעט בכל המקומות שאנחנו אומרים כדי, פירושו כדי שיעור לספרייז, השיעור. כדי – הרבה פעמים אומרים כדי. לשפה שלנו, צריך רק לדעת, לשפה שלנו כדי…

שיעור של מלאכות-עור: כדי לעשות קמיע

חברותא א: שיהיה חייב? כל הדינים של עור יש להם את השיעור כדי לעשות קמיע.

חברותא ב: אה, שיעור של קמיע. טוב מאוד.

חברותא א: אבל זה מעניין. אבל מה שאני אומר הוא גם אמת, שעל הכל יש את השיעור. שיעור לעשות קמיע.

חברותא ב: כן, אבל צריך להיות מפשיט את העור, כי הוא רוצה את העור.

חברותא א: אוקיי, אבל לא במלאכה.

דיון: מה פירוש “כדי” בלשון חכמים?

חברותא ב: “כדי” פירושו, כמעט בכל המקומות שראינו, “כדי” פירושו כדי אכילת פרס, השיעור. “כדי,” הרבה פעמים אומרים “כדי”… בשפה שלנו, רק לדעת, בשפה שלנו “כדי” פירושו כמו שאתה אומר, מין… אבל אני לא יודע אם בלשון חכמים, צריך לחשוב.

חברותא א: כשאומרים “כדי הדבר,” כדי לעשות כך… זה מספיק.

חברותא ב: “כדי לעשות כך” זה מספיק? זו מליצה, אבל היא בנויה על הלשון כמו כדי אכילה, כמו שאתה אומר. זה מספיק הטעם, כך אני מתכוון. “כדי הוא ל…” נכון? כל העולם כולו כדאי הוא לו. זה מספיק, אה, האדם הוא מספיק משהו כך ליצור בגלל כל העולם. צריך לחשוב.

חברותא א: בכל מקרה, כאן זה בוודאי פירושו שיעור.

—

הלכה ה: המעבד מן העור

חברותא ב: כן, כן. בכל מלאכה הוא אומר את הדבר הראשון את השיעור.

חברותא א: כן. כמה הוא השיעור של עור? כזה גדול שאפשר לעשות קמיע.

חברותא ב: אנחנו עדיין לא יודעים גם כמה זה ארוך. אולי יש קמיע של אות אחת, של שתי אותיות. צריך לשאול את בעלי האומנות שעושים קמיעות.

חברותא א: אוקיי.

מעבד: המלאכה ותהליכה

חברותא א: חיים, המעבד מן העור. הדבר הראשון הוא מפשיט, כשהוא מפשיט את העור. אחרי הפשטת העור מעבדים את העור. מתקנים אותו, שמים דברים, שמים מלח או מה שזה לא יהיה שמתקנים אותו. דורכים עליו, אבל שמים אותו בסיד ובסממנים וכדומה. כדי לעשות קמיע, השיעור גם כדי לעשות קמיע, חייב.

מעבד ומולח הוא דבר אחד

חברותא א: הוא אומר, ואחד הוא המעבד ואחד המולח. מעבד ומולח הוא אותו דבר. פשוט הרמב״ם רוצה כאן לסייע שבמשנה נמנה מולח. אבל אומר הרמב״ם שמעבד ומולח הוא אותו דבר. כי שניהם, שהמולחים מעבדים.

מה עושים עם שימת מלח על עור טרי מופשט? שיהיה מעובד היטב. ואיך מעבדים? עם מלח. אולי יש עוד דרכים, אבל מולח ומעבד הוא דבר אחד. בסדר.

אין עיבוד באוכלין

חברותא א: אומר הרמב״ם, תדע ש“ואין עיבוד באוכלין.” על עורות שמולחים שיהיה, שיקרה משהו עם זה, נקרא עיבוד. אבל הוא מתכוון, הוא שם מלח על אוכל, האם זה נקרא עיבוד.

יש כן משהו, אני מתכוון בשביעית יש משהו מתי מותר למלוח ירקות, אבל הגמרא אומרת שם שזה לא דאורייתא, זה משהו בגלל מתקן או מה. אבל המילה “מעבד” היא, זה ששמים מלח וזה משנה את המרקם של הדבר, הוא דין בעורות ולא דין על דברים אחרים, על אוכלין על כל פנים אין דין כזה.

אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר למשל אם אתה מולח אותו כדי שיהיה ג׳רקי, אני יודע מה, זה לא עבירה של מעבד.

חברותא ב: עורות שהולכים לאכול, זו המילה.

חברותא א: כן, הרמב״ם פשוט, הוא אומר שלא תחשוב שכשלוקחים דבר ומשנים אותו דרך מליחה, זה נקרא עיבוד. כמו כשמניחים מלח על בשר או על עגבנייה, זה מליחה, מלח, ולא עיבוד, זו המילה.

חברותא ב: אמת, אבל זה מדבר על אותו חפצא, זה לא מדבר על משהו אחר. זו מלאכה של עור.

דיון: האם עיבוד דווקא על עור?

חברותא א: האם זה דווקא על עור?

חברותא ב: אני מתכוון על עור, הוא לא אומר שזה דווקא על עור. הוא אומר שאין זה על אוכלין.

חברותא א: מעבד פירושו לעבד עור, מה עוד יכול להיות מעבד?

חברותא ב: בשר. לוקחים דג, מה קורה? שמים אותו במלח וזה משנה את המרקם שלו. כמו שמשתנה המרקם של העור.

חברותא א: לא, זה משנה את המרקם. זה נעשה משהו אחר, זה נעשה… אותו דבר עם העור. מלח הוא כימיקל חזק, זה יכול לשנות דברים. זה יכול לשנות באותה דרך שהמלח משנה את העור הגולמי לעור יותר קשה או מה שזה לא יהיה, אפשר לעשות עם דג. תופסים דג ומכסים אותו במלח, זה משנה את הבשר שלו שהוא לא יכול יותר להסריח.

חברותא ב: זה תקף על הבשר גם, אבל לא על עץ. עץ אי אפשר לעבד.

חברותא א: הוא לא אומר אוכלין על כל פנים. הוא לא אומר “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” זה הוא לא אומר לנו.

חברותא ב: לא, זה לא.

חברותא א: אני אדבר שוב? למעשה כן יש רק כאן בעור, כי אין זה באוכלין. מה פירוש באוכלין? בבשר. אז נשאר רק בעור. השיטה הייתה הגמרא אחת למטה שאומרת שמלאכות בבשר, למלוח בשר זה לא מעבד. האחר אומר לא, אין עיבוד באוכלין. דווקא אם מדברים במלאכת הדג, למלוח דג, בשר, עוף, עוף, אלא מה אין עיבוד באוכלין, כך היא ההלכה.

—

הלכה ה (המשך): מוחק – להחליק את העור

חברותא א: אוקיי. קרא הלאה. “וכן המוחק מן העור.” יש את הדבר הבא שנקרא מוחק, אב המלאכה הבא, מוחק. מה זה מוחק? הוא מוחק את השיער מה… השיער שיש בעור. השיעור הוא כדי לעשות קמיע.

“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”

מוחק אינו תרגום למחוק, אלא להחליק. ממחק. כמו שעומד במשנה ממחק.

חברותא ב: אוקיי, בזה זו אותה מילה. במשנה עומד דווקא ממחק, מה כותב הרמב״ם מוחק. ממחק ומוחק הם מאותו שורש. זה מלעשות אותו יותר חלק. לכאורה כך בוודאי חשב הרמב״ם.

דיון: האם מוחק שייך באוכלין?

חברותא א: אוקיי. הוא שואל האם למשל לשלוף שיער מעוף, או חתיכות קטנות שעדיין יש על העור של עוף, האם זה גם אין עיבוד באוכלין, אין שייך מוחק באוכלין?

חברותא ב: על מה אתה מדבר?

חברותא א: לא, המושג הוא… אוכלין גם שייך דבר כזה כמו להוציא את השיער. למשל, עוף יכול להישאר חתיכות על העור של העוף שלא יצאו.

חברותא ב: זה אחר, זה לא ממחק. זה יכול להיות תולדות גוזז. אבל בנפרד הוא לא אומר על כך כמו על שניהם, אין עיבוד ואין ממחק באוכלין.

חברותא א: לא, זה לא כל כך פשוט.

חילוק בין מוחק, גוזז, וקוצר

חברותא א: אוקיי. עכשיו תולדות של מוחק.

חברותא ב: כן.

חברותא א: ויש לנו כבר גוזז, לגזוז שיער, ויש לנו קוצר, לגזוז דבר גידולו, זה היה רק דווקא על דברים שגדלים. ועכשיו יש לנו מוחק. יש שלושה סוגי דרכים איך להוציא דבר ממקום גידולו, ויש שלושה סוגי איסורים שונים. זה תלוי בהקשר.

דיון: מה פירוש מוחק בעיקר?

חברותא ב: אבל לא נראה לי שמוחק פירושו בעיקר לחתוך שיער. אני מתכוון שמוחק פירושו להחליק. דווקא בעור, הדבר שנשאר הוא עור, הוא מביא שאם נשאר קצת בשר או דברים אחרים, יש גם מוחק. מוחק לא פירושו דווקא השיער, זה לא ענין של חיתוך, זה ענין של החלקת העור, הפעל, העור, מה שזה לא יהיה.

חברותא א: אבל עדיין נשאר, למשל מי שמחליק עץ, עץ מחליקים שיהיה עץ חלק.

חברותא ב: לא, זה לא עץ. זה אחר.

חברותא א: אל תגיד לי שזה מוחק, ומוחק לא פירושו להחליק. זה פירושו להחליק עור.

חברותא ב: ומי ששם קרם על פניו ועושה אותם חלקים, יש לו עור, האם הוא אז מוחק?

חברותא א: כן?

חברותא ב: אני לא יודע. יש לו כן עור.

חברותא א: יש עור. מוחק פירושו להחליק עור.

חברותא ב: הוא מביא שהרמ״א אומר שאין מוחק באוכלין.

חברותא א: למה לא?

חברותא ב: למשל מי שעושה קרם, קרם שיהיה חלק…

חברותא א: קרם הוא עוד תוספת, הוא לא מחליק.

חברותא ב: נגיד, אני מתכוון שבאוכלין, הוא אומר שהוא עושה שמלמעלה של האוכל יהיה חלק, יהיה קרמי או מה.

חברותא א: לא, כן, אבל בוא נהיה ברורים. זה אני מבין כאן. צריך לבדוק את כל הדרבנן׳ס והדברים, ואני עדיין לא יודע לומר הלכה למעשה, הם לא יודעים כלום.

אבל מה שעומד כאן מוחק, פירושו שיש משהו שהוא על גבי העור, שיער או נגיד אולי משהו אחר, והוא מחליק אותו. כשאתה מורח קרם, לא היה קרם שעשה את הדבר לא חלק, ואתה מחליק אותו. הוא לא מדבר על מריחה, אבל למשל מי ש, יש כלי כזה לעשות…

חברותא ב: אבל מה ההבדל? זה לא תיקון, אפשר לאכול את זה בלי זה גם.

חברותא א: כך אומר הרמ״א. זה לא כלום, זה עושה את זה יותר יפה.

חברותא ב: אבל אתה אומר, הוא לוקח חתיכת עוף ואתה מחליק אותו. אותו דבר, זה לא מפריע לחודים לאכילה, אומר הרמב״ם שמותר.

חברותא א: אבל תשאל רב, טוב מאוד, תשאל רב.

—

שלוש מלאכות – שלושה שלבים של תהליך אחד

חברותא א: אוקיי. אז, לצערנו כך, שלוש המלאכות הן בעצם אותו דבר, נכון? מפשיט, מעבד וממחק הם כולם שלבים של אותו דבר. זה כמו שלושה שלבים.

—

הלכה ו: תולדות של שלוש המלאכות

חברותא א: אוקיי. בוא נראה הלאה. הולך הרמב״ם למנות תולדות של שלוש המלאכות.

תולדת מפשיט: דוכסוסטוס

חברותא א: הרמב״ם מונה דוכסוסטוס. מי שהיה איתנו בשיעור בהלכות ספר תורה יודע מה זה. שעור, אחרי שמפשיטים אותו, אפשר לחלק אותו לכמה, כי הוא עבה, ואפשר לעשות ממנו שלושה סוגי פרגמנט. אחד מהם נקרא דוכסוסטוס. דוכסוסטוס, אני מתכוון, הוא הצד שקרוב יותר לבשר.

אם הוא לוקח את העור, הוא מחלק את העור מהדוכסוסטוס מהקלף, הרי זה תולדה דמפשיט וחייב. זו תולדה של מפשיט. האב של מפשיט הוא שמפשיטים אותו מהבשר, ושוב את העור עצמו אם מפשיטים אחד מהשני, זו תולדה דמפשיט וחייב.

תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו

חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. למדנו מעבד הוא לשים מלח. יש עוד דרך של…

חברותא ב: לא, מעבד זה לא לשים מלח. אחת הדרכים של מעבד היא אולי לשים מלח. מעבד הוא מה שמניחים. מעבד הוא לעבד את העור של הבהמה, והדרך איך עושים את זה, מה שהרמב״ם אמר, היה דרך שימת מלח. הרמב״ם לא אמר שזו הדרך היחידה. הוא אומר לך עכשיו עוד דרך.

חברותא א: המולח, מי שמעבד הוא מולח. זה סוג אחד של עיבוד.

חברותא ב: אוקיי, שמים פלפל או מלח, אני לא יודע מה יש כאן הרבה עוד דברים.

חברותא א: אבל המעבד שאנחנו יודעים כבר, שאמרו לנו מה זה מעבד, שמניחים מלח. למנות בנפרד המלכה, כי הדרך איך מעבדים היא דרך שימת מלח. זו דרך.

חברותא ב: אתה יודע על דרכים אחרות?

חברותא א: כן. יש לי כאן את הרמב״ם שמונה.

חברותא ב: למדנו עוד בכולל כבר, יש דרכים אחרות. שמים עצים ודברים.

חברותא א: לא רק את זה.

חברותא ב: בפשטות, מליחה היא שלב אחר של המליחה. זה לא אותו דבר. קודם שמים מלח, ואחר כך מורידים את המלח, ואז שמים סיד ועצים ודברים אחרים. זה דברים אחרים. יכול להיות מליחה היא עדיין חלק מעיבוד, יכול להיות מליחה היא מעבד בכלל.

מעבד: מליחה ועיבוד

כן, מהסיבה הזו היה לרמב״ם בעיה למנות בנפרד המליחה, כי הדרך איך מעבדים היא דרך שימת מלח.

חברותא א: זו דרך. אתה יודע על דרכים אחרות?

חברותא ב: כן. כן, הרמב״ם מנה את זה והם למדו שיש דרכים אחרות. שמים עצים ודברים. ולא רק את זה, בפשטות מליחה היא שלב אחר של המליחה, זה לא אותו דבר. קודם שמים מלח, אחר כך מורידים את המלח, ואז שמים סיד ועצים ודברים אחרים. זה דברים אחרים.

יכול להיות מליחה היא עדיין חלק מעיבוד. יכול להיות מליחה ועיבוד פירושו בכלל מליחה היא חלק מעיבוד. ראיתי שיש אנשים שאומרים מתרגמים כך כאן בגמרא, שם בגמרא מליחה ועיבוד. זה שניהם אותו אב מלאכה, אם אתה מונה את המלאכה, זה אותו דבר.

זה לא ממש נוגע, אבל הלאה… אני מתכוון לא נוגע כאן. אני יכול לטעון קודם, אבל אני לא יודע מה זה העצים. יכול להיות שזה לא בדיוק אותו זמן, יכול להיות שזה עושים אחר כך, אני לא יודע. אוקיי, זה גם לא…

—

מעבד: תולדות

מעבד פירושו לעבד בדרכים. אתה יכול לעשות את זה דרך כימיקלים, או אם מי שעושה את זה ידנית, מי שעושה את זה בידיו, ברגליו, הוא דורך על העור ברגליו עד שיתקשה ויתאמץ, או מרככו בידיו, או יש דרך לעשות את זה בידיים, לעשות אותו רך. להיפך, יש מי שרוצה לעשות אותו קשה, ומי שרוצה לעשות אותו רך.

מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים – מושכים אותו ועושים אותו ישר, מושכים אותו ועושים אותו ישר דרך משיכה, כדי להכשיר עורות הצנומים, כך עושים סנדלרים – הרי זו תולדת מעבד וחייב. אלו תולדות מעבד, הדרכים האחרות של לעבד עור חייב.

—

תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה

מה היא התולדה של מוחק היא כך: המורט נוצה מן האברה – מי ששולף נוצה, נוצה, מהאברה, מהכנף.

חברותא א: מהאברתו?

חברותא ב: כן, כן.

חברותא א: מכה באברתו?

חברותא ב: לא, זה עם עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”

הרי זה תולדת מוחק וחייב. זו תולדת מוחק וחייב, לשלוף נוצות.

דיון: למה מורט נוצות ולא גוזז?

וכן, צריך לחשוב למה אומרים מורט נוצות ולא גוזז? אולי חי מול מת? גוזז הוא גם חי. אני לא יודע.

וכן, יכול להיות שגוזז הוא כשרוצים את השיער, וכאן זה כשרוצים את העור, רוצים להוריד את השיער. אם ועל יכול להיות הבדל.

—

תולדת מוחק: ממרח רטיה

תרגום לעברית

וכן, מה עוד נכלל תחת מלאכת מוחק הוא הממרח רטיה כל שהוא. מי שממרח משחה, קרם, רפואה, אבל הוא ממרח אותה כך שתהיה בצורה מסוימת, שתהיה חלקה, או שתהיה שוה בשוה, או באיזו צורה מסוימת, בדברים המתמרחים, בדברים שממרחים אותם, עד שיחליק פניהם – עד שיהיה חלק. חייב משום מוחק.

חברותא א: מה הכוונה עד שיהיה חלק? האם זה אומר שסתם כשמניחים קרם זה לא ממרח?

חברותא ב: ממרח רטיה זה לא סתם להניח קרם. זה כשהוא ממרח אותו. הוא מניח שעווה בדברים המתמרחים, כן? יש לו את הדבר שהוא קשה, לא קשה, איך קוראים לזה, זה דבר סמיך, והוא מחליק אותו, הוא ממרח אותו על המקום שהוא צריך ללכת. עד שיחליק פניהם, הוא עושה אותו חלק.

אני חושב שזה אומר, לעומת זאת אם אתה הולך להניח ככה שזה ואתה לא ממרח אותו, זה לא ממרח. זה לא ההנחה, זה המריחה של הרטיה או השעווה. סתם לעשות רטיה זה לא בעיה. כאן כתוב שהוא עושה אותו חלק. יש לו בעיה שזה לא חלק, והוא עושה אותו חלק. כך אני רואה מה שכתוב כאן.

חברותא א: אני אומר, שעווה או זפת בדברים המתמרחים, זו הדרך איך מניחים את זה. יוצקים אותו על המקום שרוצים להניח אותו, ואחר כך ממרחים אותו.

חברותא ב: זה לא כתוב כאן.

חברותא א: זה כתוב בין השורות, באותיות הלבנות.

חברותא ב: באותיות שלך. יש לי אותיות אחרות. אני אומר כך: יש לו שעווה, יש לו שעווה כמו נר הבדלה, זה לא יפה לו, זה לא ישר. אז הוא עושה אותו ישר. הוא צריך שזה יהיה מוחלק, הוא מעוניין שזה יהיה ישר. חייב משום מוחק.

—

תולדת מוחק: שף בידו על העור

וכן, השף בידו על העור המתוח בין העמודים – דרך לעבד עור היא שמניחים אותו תלוי על שני עמודים ומותחים, עושים אותו מתוח. אתה יודע, פעם ראיתי, אפשר לראות איך עושים את זה אפילו עם חיות, עושים אותו מתוח. ועל זה הוא הולך עם ידיו והוא משפשף אותו, כך שזה יעזור לתהליך, כדי למחוק, לעשות חלק.

—

מחתך: גדר המלאכה

עכשיו נלמד את אב המלאכה של מחתך. מחתך פירושו לחתוך עורות למידות. כלומר, אחרי שכבר עשו עור שאפשר לעבוד איתו, צריך עכשיו לחתוך אותו ליריעות, למידות שונות.

אומר הרמב״ם כך, מהי אב המלאכה? “המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.” והוא, התנאי בחיוב הוא, “שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכוונה.”

מחתך לא פירושו סתם כשחותכים באקראי, זה רק כשחותכים בדיוק, חותכים חתיכה במידה מסוימת, “ויחתוך בכוונה”. בכוונה פירושו בכוונה לפי מדת ארכו ומדת רחבו. לעשות מידה בעצם זה מחתך, לא חיתוך. חיתוך זה קוצר, אולי נגיע לזה. לחתוך מסוים, בדיוק.

“שהיא מלאכה” – אחרת לא היה זה מלאכה, אחרת לא היה זה מעשה אומן, זה היה דבר פשוט.

אבל הוא אומר, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

דיון: הפער בין “מכוון” ל״מתעסק”

זה מאוד מעניין אותי, כי בין “מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” ובין “מתעסק ומשחק” יש עוד הרבה באמצע. יש כשהוא צריך חתיכה משוערת, הוא צריך חתיכה, הוא יודע שאני צריך חתיכה. אבל זה לא “אלא כמתעסק או כמשחק”.

אני אומר, “כוונה למדתו” זה דבר אחד, “מתעסק ומשחק” זה דבר אחר לגמרי. “מתעסק ומשחק” פירושו סתם הוא משחק עם עור והוא חותך אותו לחתיכות כי משעמם לו. אבל יש עוד איפשהו באמצע, כשהוא צריך להיות לו חתיכה בלי לדעת מידה. והוא נקרא “מחתך כדי להפסיד”.

חברותא א: מה?

חברותא ב: שהוא חותך את החלק שהוא לא צריך. למשל, הוא רוצה קופסה גדולה, הוא חותך איפשהו בפינה, שהחתוך לא חשוב לו. הוא צריך לחתוך את מה שהוא כן צריך, לא את מה שהוא לא צריך. זה לכאורה פירוש “דרך הפסד”.

אבל זה מעניין אותי, כי “מתעסק” ו״משחק” זה קיצון אחד, ו״מכוון” ו״מתקן” זה הקיצון השני, ו״יודע שהוא מכוון” זה הקיצון השני. הרמב״ם מכניס כאן “מעשה אומנות” של חיתוך במידות מסוימות.

דיון: האם “מתעסק” ו״משחק” הם פטורים נפרדים

גם, לא ברור לי. זה חייב להיות פחות מ… זה לא ברור. לשון הרמב״ם לא ברורה. אפשר לומר שזה מדבר סתם על ענין של “מקלקל” שהוא פטור. זה קצת מוזר. יכול גם להיות שזה ענין של “מתעסק” שהוא פטור.

כל “מתעסק” בהלכות שבת, רואים במשנה בפרק ראשון, אני חושב כבר, ש״מתעסק” פטור. “מתעסק” לא מדבר על זה. “משחק” סתם כמו כאן זה כבר מי שמכוון. אז שני הדברים הוא היה צריך להיות פטור מסיבות אחרות.

חברותא א: לא, זה לא אומר כך. זה אומר שיש כאן משהו נוסף. יש סוג חיתוך שהוא לא עוסק, הוא לא מתכוון… זה לא ברור. צריך להבין את זה. הוא לא מתכוון לחתוך במידה, זה בטוח.

חברותא ב: עשיתי יותר מקומי, כולו… זה הכל פטור על כל פנים. אסור, אבל…

דוגמה: חיתוך לתפילין

החילוק כאן הוא לכאורה, שהוא חותך, הוא צריך מידה. נניח איזו בעיה יש לו. ה״מחתך” שחייב, יש לו בעיה. יש לו חתיכת עור, הוא רוצה לעשות תפילין, אבל זה גדול מדי. הוא מודד שזה יהיה במידה של התפילין שלו, שזה יתאים לפרשיות האחרות שיש לו לתפילין. זה חייב.

מי שלא צריך שום מידה, אין הבדל כמה גדול זה, הוא חותך – זה פטור. כך הייתי אומר. אף על פי שזה לא מתאים כל כך ללשון.

הוא אומר שזה נקרא מתעסק. שכשמישהו חותך ברצינות, הוא חותך בסגנון. כשמישהו חותך כי הוא רוצה להשתעשע עם חתיכת עור, או כי הוא רוצה לתת לבנו חתיכת עור, הוא רוצה חתיכת עור, אבל בלי כוונה שהוא רוצה לחתוך בצורה מסוימת או במקום מסוים, ורק כי הוא רוצה חתיכה – אה, זה מתעסק.

זה קצת מעניין. זה לא מתאים ללשון, כן. זה קצת מעניין, כי החלק הראשון שהרמב״ם עושה הרי ממש שמדברים על אומן שעושה ממש בכוונה, והשני מזה הוא לא אומן חלש יותר, אלא אפילו מי שהוא ממש אקראי. זה מעניין. אוקיי, עד כאן העבודה.

—

[סטייה: חיתוך נייר טואלט בשבת]

אבל זה ממש נוגע, למשל, כי אנחנו תמיד שואפים ללמוד להלכה למעשה, אבל לחתוך נייר לא חתוך זה יש בזה חשש מחתך. כי תדע, זה היה באחד הענינים המאוד מורכבים, כי זה לא מחתך אמיתי, כי הוא רק מחליק את היד על הקו. זה יותר כמו מתעסק או משחק, אפילו אם יש נקודות והוא חותך ליד אותו מקום. זה סוג של חיתוך.

להיפך, יכול להיות, שפעם יש את ההלכה הזו, זה לא אומר שזה חתוך. אני לא צריך יותר לחתוך שם בלבן. זה בטוח שהנקודות זה לא בגלל שזה ענין שיש שיעור של נייר טואלט. כמה גדול, סתם!

בכלל, הרמב״ם עוד לא אמר את זה, מחתך לכאורה פירושו עם סכין. אני לא אוהב כל כך כשמישהו קורע את זה עם ידיו… זה נשמע כמו מישהו שחותך. מחתך פירושו עם סכין ועם מדת ארכו ומדת רחבו. אני לא אוהב כל כך לקרוע חתיכה מגליל, אפשר לקטלג את זה תחת הגדר, אבל זה לא מובן כך בדרך פשוטה.

זה חייב להיות שאסור בגלל… לא, כי לא, אני לא רוצה לומר פשט לנייר שבת. נייר שבת זו חומרה. אני מקבל חומרה, בטוח. אבל האם זו חומרה, כי הדבר לא ברור והרבנים לא ברורים.

כי אם זה… זה במילים אחרות, אני צריך לזכור. אם זה דאורייתא, אז זה ככה. אם אתה אומר שזה פטור, אז יש כלל שמשום כבוד הבריות הרבנן מתירים הרבה דברים. אני אומר, ברגע שהרבנן אסרו לנו זה צורך, אז אם אין צורך, אתה יכול לקנות ערב שבת נייר חתוך. כי מה שאתה רוצה לקנות, אבל יש מקום שאין לו… אה, אולי הרבנן עושים את זה הרבה יותר קל.

חברותא א: כן.

חברותא ב: אוקיי, אבל זה לא השיעור שלנו. כן.

—

מחתך: תולדות

מהן תולדות מחתך? אומר הוא כך, נניח, הקוטם את הכנף – הוא חותך כנף, הוא לא מושך אותה לגמרי החוצה. כלומר, במקום למשוך את הכנף מהעור שזה יהפוך לגבשושית קטנה, הוא חותך את הכנף, כך שנשאר עוד קצת מהכנף למטה. כך אני חושב שזה אומר, כן, נכון. זה שונה ממורט, שהוא מושך אותה החוצה – הוא קוטם, הוא חותך.

אוקיי, הוא אומר שתופר יש לו נוצה והוא חותך, כי הוא רוצה את הנוצה. הוא רוצה אולי מידה אחרת של הכנף, כן.

וכן המגריד ראשי כלונסות של ארז – הוא צריך חתיכות עץ של ארז, של עץ יפה, והוא חותך מקום מסוים שכולם יהיו באותה מידה. הוא רוצה לגרד שזה ייכנס לחור שלו, מה שזה לא יהיה. כן. גם חייב משום מחתך, כי הוא חותך במידה.

וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ – מומחה העץ, אומן העץ – מן העצים, או חרש מתכות – או נפח, מי שעוסק במתכות חמות, מומחה ברזל. חרש, נו, איך כתוב בפסוק? חרש עץ, כן, נניח את הפסוק ההוא: חרש עץ ואבן. כשמומחה חותך, הוא חותך בדיוק, חייב משום מחתך, כי הוא רוצה שחתיכה כזו תיכנס לספסל שהוא בונה עכשיו, מה שזה לא יהיה.

חילוק בין מחתך לגירוד מתכות

מעניין, כי השאלה – כשמישהו מגרד חתיכות מהמתכות, זה לא נקרא מחתך. כי אז הוא רוצה… ההוא רוצה שהפירורים ישמשו למשהו, כאן הוא מדבר שהוא רוצה לעשות את זה במידה מסוימת. כן.

קיסם – קיסם ומפתח

רגע, הנוטל קיסם של עץ מלפניו – אם מישהו לוקח חתיכת עץ, יש לו חתיכת עץ, והוא רוצה לקחת ממנה חתיכה קטנה לקיסם – וקטמו – הוא חתך חתיכה – לחצות בו שיניו – או לעשות מפתח קטן – לפתוח בו את הדלת – חייב, כי הוא גם חתך בדיוק.

—

מחתך – “אין מחתך באוכלין”

רגע, כל דבר שראוי למאכל בהמה – דבר שראוי למאכל בהמה יכול ללכת – תבן ועשבים לחים ועצים – עצים אנחנו מוצאים את זה הרבה פעמים. אני חושב שעצים פירושו כמו קוצים, משהו כזה. אוקיי, וכיוצא בהן, מותר לקטום מהן בשבת – כי פעם שזה ראוי למאכל בהמה, לא רואים את זה כעץ שהוא כלי, רואים את זה כאוכל. זה לא שייך לתיקון כלים.

מותר, לא פטור – מותר. זה לא אומר תיקון כלים, אלא זה ענין של אוכלים. על אוכלים, נראה כאן שבאמת על אוכלים אין מחתך, כל הדברים האלה אין באוכלים.

דיון: למה אין מחתך באוכלין?

והמילה היא גם שזה לא… לא נעשה כלום. זה חתיכת אוכל, זה רך, נותנים את זה… הוא חותך את זה, הוא עושה חתיכה יפה, אפילו הוא עושה חתיכה יפה. אז אולי זה מה שהרמב״ם אמר “אין עיבוד באוכלין” – הוא מתכוון אולי לכל ה״אין עיבוד וחייב”.

אבל כאן יש לנו את זה שוב, “לקטום”. אמת. אז אני סבור שהמילה היא באמת לכל הדברים האלה, כי זה הסדר. באוכל כל אחד יכול קצת להשתעשע. זה לא כלי, אתה לא עושה כלום. אתה עושה חתיכה, יש לך חתיכה… אני לא יודע.

תן לי שנייה. כן. אז זה פשוט, דברים שאינם… אני חושב שזה באמת אחד, כי לא נעשה כלום. אתה לוקח דשא ואתה חותך אותו, זה נהיה דשא קצר יותר. That’s all that happens. זה לא נעשה ממשהו.

ואני חושב שכל הדברים האלה דיברנו על מאכלים. אז העניין הוא, “אין באוכלין” אין מחתך, אין עיבוד. למה לא? כי הדברים האלה הם מעשה אומנות. בכלי, כל דבר שעושים הוא מעשה אומנות. אוכל לוקחים, ממרחים אותו, עושים כל מיני דברים עם אוכל. אין מלאכה של… לא נעשה תיקון. אין מלאכה. לא נעשה כלום.

שאלה: מה אם כן נעשה משהו?

ומה אם כן? אתה תאמר קצת נעשה. כן, נעשה… זו באמת שאלה. זו שאלה אחרת. זה לא דאורייתא, נכון?

אממ. בינתיים כתוב שמותר, כי מישהו רוצה לאכול. זו הייתה ההלכה. נו, וכאן מדברים על מאכל בהמה, הוא גם נכנס לתיקון כלי יפה, הוא מסיים אותו. למה? הוא אומר, טוב מאוד, כי לא נעשה כלום. אוקיי.

—

מחתך – עצי בשמים

הלאה, נמשיך ללמוד. מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם – מותר לחתוך עצי בשמים, לא מהעץ. זה היה על קוצר. ללקוט פירושו לשבור. הרבה פעמים צריך לשפשף אותם, כמו שאנשים משפשפים את עלי ההדס שזה יריח.

אפילו שהוא קשה ויבש – אפילו זה קשה ויבש. לא לח שהוא אמר עכשיו שלח זה בטוח מותר, כי זה מאכל בהמה. אפילו זה קשה, זה נראה כמו חתיכת עץ שאמרנו קודם שאסור, עדיין בגלל המחשבה, מותר לשבור ממנו.

כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול – בין חתיכה קטנה, בין חתיכה גדולה. כי זה לא תיקון. קיסם אסור לקחת, אסור לקחת חתיכת עץ ולקחת ממנה קיסם. אבל לעשות שזה יריח טוב זה לא נקרא תיקון כלי, זה רק דרך להריח. נכון, הוא עושה ריח, הוא לא עושה לעץ כלום, הוא לא מתכוון לעץ.

כן. עד כאן הלכות מלאכת מחתך.

—

מלאכת כותב ומוחק

עכשיו נלמד על כתיבה ומחיקה, קצת ביחד. כן.

שיעור כותב

כותב. הכותב שתי אותיות – חייב. כותבים שתי אותיות, השיעור הוא – כמה השיעור של כותב? שתי אותיות.

שיעור מוחק – “על מנת”

ומוחק, עם כותב בא ההפך – מוחק. מה השיעור? אותו דבר. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק – כמה? כאן יש שני דברים: אחד, הוא מוחק כדי שיוכל לכתוב, וגם כמה הוא מוחק? הוא מוחק מקום לשתי אותיות – חייב.

שונה מקודם שכתוב “כדי לעשות כמותו”, שהתכוון רק לשיעור. כאן זה מתכוון לשיעור ול״על מנת”.

חילוק בין כותב למוחק – אות גדולה

נו. אומר הרמב״ם שהשיעור שתי אותיות זה לא שיעור במידה. הכותב אות אחת גדולה כשתיים – אם מישהו כותב אות גדולה שהיא גדולה כמו שתי אותיות, לא תחשוב שזה עדיין אותה מידה – פטור. כי שתי אותיות פירושו ששתי אותיות זו כתיבה חשובה, פחות משתי אותיות זו כתיבה חלשה יותר.

אבל מוחק, אבל במחיקה זה שונה. מוחק אות אחת גדולה – הוא מחק אות גדולה – אבל יש במקומה לכתוב שתים – פעם שהוא מחק אותה יצר עכשיו מקום לכתוב שתי אותיות, זה כן כמו מוחק שתי אותיות. כי במוחק הרי המילה היא על מה שמכינים, וכשמכינים את זה כן, יכול להיות אפילו אם אחר כך הולכים למעשה לכתוב אות גדולה אחת, אבל עשית מקום לכתוב שתי אותיות.

דיון: מידת אותיות

חברותא א: אנחנו עדיין לא יודעים על איזו מידה מדברים, כי כל אות אחת יכולה להיות שתי אותיות אם כותבים אותה בקטן.

חברותא ב: אוקיי, אני אומר שיש דרך כתיבה רגילה מסוימת או משהו. מה שהוא כותב עכשיו אולי.

חברותא א: קשה לומר כך. מה זה אומר אות אחת גדולה? כמה פעמים זה צריך להיות כמה גדולה היא?

חברותא ב:

אני אומר שעדיין לא ניתן שיעור. זה תמיד יכול להיות קטן יותר ותמיד יכול להיות גדול יותר. זה מה שר׳ יצחק חידש – שיעור.

חברותא א: אם אדם היה סופר שכותב גדול ועכשיו כתב קטן יותר, הוא לא חידש.

חברותא ב: נכון מאוד. לא אמרתי שאין שיעור, אמרתי שכאן אין שיעור.

דיון: במוחק – איזה אותיות הוא מתכנן

חברותא א: אם אתה כותב, מחקת אות אחת גדולה, ואתה הולך עכשיו לכתוב במקום שתי קטנות, האם זה חייב?

חברותא ב: לא, אפילו אם אתה לא הולך למעשה לכתוב שתי קטנות, עשית מקום לשתי קטנות.

חברותא א: למה עשית מקום? כי יש לך תכנית. בלי תכנית אין כלום. למחוק כשיש מקום זה לא מלאכה.

חברותא ב: אם אחד מוחק כדי שאחר יכתוב זה גם מוחק.

חברותא א: עוד תלוי איזה אותיות הוא תכנן לכתוב. תמיד מוחק רק כשהוא מתכנן משהו. “על מנת” – יש “על מנת”.

חברותא ב: כאן לא כתוב “על מנת לכתוב במקום המחק”.

חברותא א: אני שומע.

—

כותב – אות אחת שמשלימה ספר

טוב, אבל יש אופן שאות אחת תהיה חייב כותב. זה מובא כך, הענין של שתי אותיות הוא… בואו נראה מה הרמב״ם אומר.

כותב אות אחת ושלם בה את הספר – אם אדם כתב אות אחת – ושלם בה את הספר – הוא השלים עם האות את הספר, הוא כתב את הלמ״ד האחרונה של “לעיני כל ישראל”, עכשיו נעשה ספר תורה. הוא כתב רק אות אחת, אבל לאות האחת היתה חשיבות, זה היה שיעור – אז הוא כן חייב.

דיון: רק השלמת ספר, או כל אות חשובה?

חברותא א: אני לא יודע אם אפשר לומר שכל פעם שאות היא חשובה, או דווקא כשזה השלמת ספר?

חברותא ב: הוא סיים, זה הענין. כי זה חשוב, כן, זה הדבר. כי ממילא זה נקרא כתיבה כי זה חשוב.

חברותא א: אם למשל מישהו כותב את הראשי תיבות שלו, על כל החפצים שלו עומד ל׳, על כל הספרים שלו, זה הסימן שלו. זה חשוב.

חברותא ב: השאלה שלי היא האם כל פעם שזה חשוב, או רק כשזה השלים ספר.

חברותא א: ספר אולי פירושו גם מכתב, זה השלים את הפתק. יכול להיות?

חברותא ב: נו, אבל אתה תאמר שזה מאוד חשוב, כי אפשר למצוא בגמרות פחות חשוב, כי זה סימן שזה שלו, נניח.

קשר לאורג ומכה בפטיש

זה דומה למה שלמדנו באורג, שצריך להיות שתי אצבעות, אבל בסוף אפילו אחת, כי בזה הוא מסיים את ה… כל מכה בפטיש היא בעצם כך. סתם להכות פטיש למשל, אפילו מלאכה שבדרך כלל עדיין לא היתה מלאכה, אבל המלאכה שמסיימת, שעושה את הדבר… אז צריך כן מלאכה נוספת בשביל זה, לא אותה מלאכה. צריך להיות משהו, המשהו יכול להיות או להכות בפטיש או משהו. צריך להיות משהו בסוף.

חברותא א: אבל אני אומר שמכה בפטיש היא מלאכה נוספת, זה לא בונה שהוא הסוף. בבונה גם הסוף יהיה בונה, זה בסוף, כמו בלבנים שלמדנו למשל. אבל השאלה נשאלת אם זו האות האחרונה של הספר, כי זה עצמו אולי צריך להיות, צריך לדעת את דיני מכה בפטיש.

חברותא ב: לא ממש?

—

כותב – מתכוין לקלקל

טוב. הכותב ומתכוין לקלקל – יש דבר כזה שבדרך כלל אם מישהו מקלקל הוא פטור. אז הכותב ומתכוין לקלקל עור הוא עדיין חייב, אפילו הוא כותב אותיות כי הוא רוצה ללכלך את הניירות הריקים שיש לו מולו, תאמר שיש לו מקלקל של הניירות. לא, חייב.

כי הוא כותב עדיין חייב על מקום הכתב. כתב זה לא פשט שכי אני מייפה את הפתק, אני עושה שעל הפתק יהיו אותיות, אלא הכתב, רק הכתיבה עצמה. לא איכפת לי האם בזה הרגת את העור, כי האותיות לא היו שייכות שם, אלא מה, למעשה עשית כתב. מעניין. טוב מאוד.

מוחק על מנת לקלקל

חברותא א: אבל, בא עוד כמו מוחק את כל זה, אבל כותב לא מחזיק בזה, זה לא עוד שלב בעור, זה דבר בפני עצמו, זה כתב. אבל מוחק הוא על מנת לכתוב. אז מוחק על מנת לקלקל, כי הוא רוצה לקלקל, מישהו כתב והאחר הולך ומוחק את זה, לא שצריך לכתוב שם מחדש, הוא פטור. או אפילו על מנת לקלקל את העור, אה, זה לא ממש הגיוני. אבל הוא אמר לעצמו מוחק שלא על מנת… מוחק שלא על מנת לכתוב הוא… אולי זה מתכוון, זה המסביר את שלא על מנת לכתוב פירושו על מנת לקלקל. לקלקל את העור. שלא על מנת לקלקל את הכתב.

איך נעשה מקולקל העור על ידי זה, אני לא יודע, אבל כך הוא מפרש גם. אה, על מנת לקלקל את העור. אבל אם הוא עושה על מנת לקלקל את הכתב, האם זה נקרא גם על מנת לכתוב? לא. הוא מקלקל.

חברותא ב: את זה כבר אמרת קודם.

חברותא א: אה, אמרתי לעצמי כך. אוקיי.

לא, אני אומר כאן, מוחק על מנת לקלקל זה בוודאי לא מוחק על מנת לכתוב. אני אומר, זה סתם פטור כי הוא לא מוחק על מנת לכתוב.

חברותא ב: נכון. כן, הוא אומר את זה רק כי הוא רוצה לומר לאפוקי מהכותב על מנת לקלקל.

דיון: מה פירוש מוחק?

חברותא א: אני חושב שמוחק יכול להיות אפילו אין שם אות, הולכים כך לגרד את העור קצת, שזה מקלקל אותו.

חברותא ב: אני לא מאמין שזה נקרא מוחק. זה רוצה להיות ממחק או משהו כזה. ממחק הוא מלשון קלקול. דברים אחרים. על זה מדברים רק. מוחק פירושו למחוק אות.

חברותא א: אוקיי.

נפל דיו על גבי ספר

חברותא א: טוב. נפל דיו על גבי ספר, נשפך דיו על ספר, ומחק אותה, הוא מחק את זה. או נפל שעוה על גבי פנקס ומחק אותה. פנקס זה דבר שכותבים עם שעווה, נכון? כותבים עם שעווה או מכסים את זה עם שעווה? משתמשים במשהו שעווה שם.

חברותא ב: אה, מגרדים בשעווה. פנקס הוא לוח של שעווה, ומגרדים בו אותיות.

חברותא א: ומחק אותה, הוא מחק את זה. אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, אם המקום שהוא מחק יש בו מקום לכתוב שתי אותיות, הוא גם חייב. כי זה נקרא גם מוחק על מנת לכתוב. נכון? אף על פי שהוא לא מחק אותיות, אלא הוא מחק כמו לכלוך.

הכותב אות כפולה

חברותא א: טוב. אומר הרמב״ם כך: הכותב אות כפולה, אם מישהו כותב את אותה אות פעמיים, כפולה פעמים, פירושו שהוא כותב אותה ארבע פעמים. הוא מסביר, כפולה פעמים כשם אחד, כגון הוא כותב פעמיים ר׳, פעמיים ת׳, פעמיים ג׳.

למדנו שכותב צריך לכתוב שתי אותיות, נכון? עכשיו, שתי האותיות פירושו בדרך כלל שיש משמעות לשתי האותיות, לא סתם שתי אותיות שלא אומרות כלום. כך משמע. נכון, נכון, הוא אומר כאן כשם אחד. ולא, אולי יש פעם שהוא אמר קודם את הדבר הברור ששתי אותיות צריכות להיות בעלות משמעות, כמו מילה גד, אני יודע, משהו שם, המילה שם למשל היא שתי אותיות, פירושה משהו. עכשיו הוא מלמד שאפילו כותבים את אותה אות פעמיים, אבל יש לזה משמעות, אם אין לזה משמעות הוא פטור. אם מישהו כותב א׳ א׳, ב׳ ב׳, הוא פטור. כי אין לזה משמעות. אולי יש פעם שא׳ א׳ יש לזה משהו.

חברותא ב: כן. כי כל המילים האלה יש להן משמעות. המילה ר״ר יש מילה כזו בתורה, “רר זאב רר בבשרה” או משהו כזה, או ת״ת – לתת, ג״ג – גג. כל הדברים האלה הם מילה. ממילא, אף על פי שיש חסרון שזה לא שתי אותיות שונות, אותה אות פעמיים, אבל זו כן כתיבה חשובה כי יש לה משמעות. מה שאין כן אות שכותבים פעמיים לא חשובה, זה כמו פעם אחת, זה כמו אות אחת.

בכל כתב ובכל לשון

חברותא א: אומר הרמב״ם, איזו שפה או איזה כתב אין הבדל, “בכל כתב ובכל לשון חייב”. אפילו משני סמיונות, אפילו שני מינים שונים. פירושו, אות ממין אחד של אלפבית, עם סימנים שיש להם סימן אחר בכתיבה. פירושו, אות אחת בסינית ואות אחת ברוסית, שהם מיני אלפבית שונים.

או אומר הוא, או שני סימנים, אפילו כשזה לא אומר מילה, זה סימן למשהו. איקס. איקס הוא גם אחד מה-ABC, אבל חץ, משהו כתיבה מקובלת שהיא סימן.

דיון: מה פירוש “סמיונות”?

חברותא ב: מה הוא אומר? לא בטוח. אולי הוא מתכוון לשונים, זה דיוק. חשבתי שסמיונות פירושו מינים שונים, לא רק שתי שפות, אבל יש להם אותיות, צורות אותיות. אפילו זה מאוד שונה כמו סינית, שזו כתיבה שונה מאוד. זה הבדל, זו שפה אחרת, זה לא שאלה. זה הבדל, זה שני דברים שונים. חשבתי שסמיונות פירושו לכאורה שהוא כותב שתי אותיות, אחת ביידיש ואחת באנגלית, אבל הן מתחברות כך.

חברותא א: אה, הן מתחברות כך. כך חשבתי. חשבתי שסמיונות היא שפה שמורכבת מסימנים, כמו הירוגליפים, איך אומרים את המילה הזו. מה החידוש? זה פשוט. כי הוא עושה תמונה של ציפור ולידה תמונה של ברווז. זה לא אותיות. ציפור וברווז במצרית פירושו “אני הולך להכות אותך”, אני לא יודע מה זה אומר משהו.

אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב

חברותא א: טוב, כותב… כן, אומר הרמב״ם הלאה, עוד אופן. אומר הוא כך, הכותב אות אחת סמוך לכתב, הוא כותב אות אחת, אפילו הוא כותב אותה סמוך לכתב וזה מתאים למילה שלפניה, יש דעה שבזה הוא עשה מילה, כמו האות האחרונה של ספר, אין לזה אותה מלאכה.

או כתב על גבי כתב, הוא כתב יותר מאות אחת, אבל הוא כתב מעל, כבר היה כתוב, הוא העביר שוב את האות על המילה.

או המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות, רציתי לכתוב ח׳, אבל ח׳ בכתב אשורית היא שני זייני״ן. שני זייני״ן לבד היה כמו “זז”, כן, היה שם, היו שתי אותיות שעושות מילה. אבל כאן הוא בכלל לא התכוון לכתוב שתי אותיות, הוא רצה לכתוב ח׳ בכלל. בטעות הוא עשה ח׳ חלשה ונעשו שני זייני״ן.

וכן כיוצא בו בשאר אותיות, איזו אות נוספת אתה יכול לחשוב? נעשה שבור, הוא כתב ש׳ ונעשו שלושה ווי״ן, שאני לא יודע. אבל זה היה פטור, כי… כי… כי אין אות של שלושה ווי״ן, אין מילה של שלושה ווי״ן.

דיון: המילה “וו”

חברותא ב: המילה “וו”, “וו” פירושו וו. המילה “וו”, שני ווי״ן, אני לא יודע אם זה נקרא מילה. אני לא יודע. “וו” פירושו וו, “ווי העמודים”.

חברותא א: אה, “ווי”. “וו” אחד… “וו” הוא “וו”. אוקיי. לא בא א׳ באמצע? זה משהו… או י׳ באמצע?

חברותא ב: לא, בוודאי לא.

חברותא א: נו נו.

שתי אותיות במקומות שונים

חברותא א: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה, שאינו רואה, המילה “שאינו רואה” היא מעניינת, הגמרא אומרת “שאינו רואה”, פטור, שאינו רואה זה את זה. פירושו, כשאתה כותב על קיר אחד ומיד לידו על הקיר הבא, אפשר לקרוא את זה. אבל כשזה על התקרה ועל הקורה, אין קשר בין השניים.

או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה, שני דפים שונים שאינם אחד ליד השני, הוא פטור.

אבל כתבן בשני כתלי זוית, שאפשר כן להסתכל על זה כהמשך, אות כאן והקיר הבא האחרת, אם חותכים על פנקס, לעין אחת רואים שאפשר לשים אחד ליד השני, או אפשר להסתכל על זה כהמשך, חייב.

חברותא ב: אה, טוב. זה הכל פרטים ודעות שהשתי אותיות צריכות להיות ביחד כך, זה צריך להיות מילה. אז, יש שונים, הרבה תמציות גבוהות של דעות.

שתי אותיות בשתי ערים

חברותא א: אומר הרמב״ם, מה שאמרתי שאם שני דפים אפשר לקרוא אחד עם השני, לא רק אם שני הדפים מונחים אחד ליד השני, אלא אם הם יכולים להיות אחד ליד השני. ממילא אומר הוא תמצית גבוהה מעניינת: אדם לקח מגילה והוא כתב אות אחת במדינה זו, והוא השאיר שם, והלך בעיר אחרת, הוא הלך למקום אחר, לעיר אחרת, והוא כתב על פתק אחר, מגילה אחרת, אות אחת, חייב. אפילו הם לא אחד ליד השני, אבל הם יכולים להיות אחד ליד השני.

שמאחר שמקרבין ונהגין זה עם זה, כשלוקחים אותם ביחד הם כן יכולים להיות הוגה, אפשר כן להגיד את זה. הוגה כאן לא פירושו כמו לחשוב, כמו “הגיון לבו”.

חברותא ב: פירושו לקרוא. אפשר לקרוא את זה. זה התרגום הנכון.

חברותא א: זה צריך להיות, זה צריך להיות יכול לומר. “הוגה את השם” בבית יוסף, פירושו משהו להגיד.

חברותא ב: אוקיי, כן. אני אומר לשון כך.

חברותא א: ואינם מחוסרין מעשה לקרב אותן. לא צריך, כשצריך לתלוש, הוא ישאל כך, ומה קורה אם זה כמה עמודים אחר כך כרוך? אפשר גם לקרב ולתלוש. אבל זה עדיין מחוסר מעשה, צריך לחתוך את זה. זה לא כמו מילה, אבל זה נתון, אפשר לשים אחד ליד השני.

אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

חברותא א: אומר הלאה הרמב״ם כך: הכותב אות אחת, כשמישהו כותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה, אפילו אם אותה אות, בדרך כלל אנשים יודעים שזה סימן למילה שלמה, כן, זה התרגום. למשל, כשמישהו כותב ה׳, שאנשים יודעים שזה פירושו השם, כן? הוא פטור, כי למעשה הוא כתב רק אות אחת.

כיצד? כותב מ׳, כאן הוא אומר את הדוגמה, וכן הכותב אות מעשר, אדם נתן לך מעשר, הוא היה אופה, שבשבילו היה סימן מ׳, מעשר, הכותב אות מעשר. או מ׳ למנין, למספר, מ׳ 40, “וישאר יעקב משה כותב ארבעים”, ומי שהולך לקרוא את זה יאמר 40, אבל הוא פטור.

מגיה אות אחת

חברותא א: אומר הרמב״ם כך, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, אדם מגיה דברים כתובים, הוא מתקן, ו…

תיקון אותיות: ח׳ לשני זיי״ן

כמו שלמדנו קודם, עם הח׳ היה, הוא התברר כך קודם. מי שעשה את שני הזיי״ן, עכשיו הוא מתקן את זה. מי שעשה את הטעות הוא פטור, אבל מי שמתקן את זה הוא חייב, כי הוא כתב שני זיי״ן. הוא חייב, אפילו הוא לא כתב מחדש, אבל הוא עשה שיהיו שם שני זיי״ן במעשהו.

“וכן כל כיוצא בזה” – פירושו, כל אות אחרת שאפשר לתקן ולעשות איזה שתי אותיות. כן. טוב. “חייב כל כיוצא בזה”.

—

כותב בשינוי

טוב, עכשיו הוא הולך לומר אם כותבים בשינוי. בינתיים עדיין לא היה לנו סתם במלאכות אחרות שינוי, אמת? כאן הולכים לומר שינויים, דברים עם שינויים.

“הכותב בשמאלו” – מה? היו דברים שהם פטורים, שזה לא הדרך.

חברותא: כמו “לפי תומו” ו״דורסו לפי תומו”.

חברותא: לא, כמו לאפות עם תולדות חמה.

חברותא: לא, זה היה שזה לא אש. לא בגלל שזה שינוי, אלא שזה לא דרך המלאכה. לא בדיוק. כאן הוא עושה את אותו דבר, רק הוא עושה את זה קצת אחרת. אבל מבשל שהתורה מדברת עליו הוא אש, ותולדות חמה זה דבר אחר.

הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו

“הכותב בשמאלו, או לאחר ידו” – מישהו כותב עם יד שמאל שלו, או עם גב היד שלו, כמו מי שעומד שם? לא אפשר לכתוב כמה אותיות בבת אחת.

תרגום לעברית

“או ברגלו, או בפיו, או במרפקו” – כלומר הוא מכופף את ידו, הוא מניח את הנוצה בין שני חלקי היד, וכך הוא כותב.

בכל הדרכים הללו – פטור.

דיון: מהו הפטור?

חברותא: מהו הפטור? הוא עשה שיהיו שתי אותיות. הרמב״ם לא אמר זאת. הרמב״ם היה צריך לחשב זאת בכללים, שכל המלאכות, רק כשעושים אותן כדרכן, ועם שינוי…

חברותא: לא, אבל הוא אומר שדין שינוי הוא דין בכל ל״ט מלאכות, וזה דין מיוחד כאן.

חברותא: דווקא אנחנו כן ראינו, למשל, בולע לפניו, שהיה הגברא נושא של… כי הוא רצה שמירה מעולה, ונעשתה שמירה פחותה.

חברותא: כן, אבל אתה רואה דווקא אופנים, שם זה היה לגבי הנושא של כוונה. אבל אנחנו ראינו דברים כאלה. בסדר.

פירוש “לאחר יד”

הלשון “לאחר יד” הוא מסוג הכותב, כן? הוא כתב עם הגב, במקום לכתוב כך, כותב כך. משהו כזה. מבין למה אני מתכוון? כך אני מתכוון הפירוש.

חברותא: הוא אומר שחסר במלאכת מחשבת.

חברותא: לא, זה לא הדרך. צריך להיות הדרך.

חברותא: מה כתוב כאן בו? זה אונס.

חברותא: כך כתוב בספרים הקדושים.

דיון: מסתכלים על המעשה או על הפעולה?

חברותא: אבל זה מעניין, כי צריך לחשוב על ה… הדבר הוא בדרך כלל שנעשו שתי אותיות. לא מסתכלים בדרך כלל כל כך חזק על המעשה.

חברותא: לא, מסתכלים תמיד על המעשה. אני יודע שאתה רק אמרת בשני דברים, אבל אני חושב שאתה לא צודק. פעולה היא דבר שעושה משהו. הוא אמר “פותח”, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול היה לעשות. הוא עשה זאת בדרך מוזרה, ונעשה פתוח. זה לא נעשה. זה שניהם. זה תמיד שניהם.

חברותא: כן, אבל למשל, מוחק שהוריד קצת מהח׳, ונעשו שני ז׳ין. הוא לא כתב עם שינוי.

חברותא: לא, הוא לא כתב כמו שכותבים. הוא עשה שיהיו כאן שתי אותיות.

חברותא: לא, לא, לא סתם. זו דרך אחרת של כתיבה. אחת מהדרכים של כתיבה. זו דרך נורמלית של כתיבה, לתקן. מגיה להיות הוא חלק מהענין של כתיבה. זו לא דרך מוזרה חדשה של כתיבה.

חברותא: אבל מה אתה אומר שהוא גרד קצת? הוא אומר שהוא יצר שיהיו כאן שתי אותיות. ומה שהוא עשה עם שמאלו הוא גם יצר שתי אותיות.

חברותא: אני לא יכול לדון איתך עכשיו, כי אני צריך לסיים את הפרק. יש לי עוד שני אנשים אחרים עכשיו.

—

איטר – שמאלי

“איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם” – איטר, אדם שהוא שמאלי, שלא כתב עם יד שמאלו כרגיל, אלא עם ימינו, שהיא לו כמו השמאל של כל אדם – הוא פטור, כמו כותב בשמאלו. והוא חייב דווקא בימינו. כותב בשמאלו חייב. כן.

“אבל שולט בשתי ידיו בשוה” – כלומר הוא רק כאן על כתיבה, אם הוא עושה משהו אחר עם השמאל גם כן, אני לא יודע, קשה לומר. כי שולט בשתי ידיו בשוה, מי ששולט בשתי הידיים, אז הוא חייב, אין חילוק, זה אפילו נניח בדרך כלל עושה בימין, אבל אם עושה בשמאל גם בדרך נוחה – חייב.

—

קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

“קטן אוחז בקולמוס” – קטן מחזיק את הקולמוס, הוא עדיין לא יכול לכתוב לבד, “וגדול אוחז בידו וכותב” – הגדול הוא זה שמוביל את ידו וכותב עם ידו – חייב. הגדול חייב, כן.

ולהיפך, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – פטור.

שוב, האוחז, הוא הכותב. זו ההלכה. הנקודה של ההלכה היא שמי שמחזיק את הקולמוס אינו הכותב, אלא מי שכותב, מי שדוחף אותו, מי שאוחז בידו.

חברותא: הוא אומר שלכאורה אותו דבר, שני גדולים, כשאחד דוחף והשני מחזיק את העט, רק הראשון חייב.

חברותא: כן, החידוש הוא רק ש…

חברותא: אבל מה ההבדל בין גדול וגדול לא?

חברותא: בסדר. כן.

—

דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

טוב, הלאה. הכותב על בשרו… אה לא, למטה למטה. זה לקחנו אתמול.

עכשיו ניקח עוד כלל. שכתיבה צריכה להיות דבר העומד, צריך להיות דבר המתקיים, צריך להיות עם דיו, צריך להיות משהו דבר אמיתי.

“אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד” – דבר ש… הרושם ועומד, משהו שעושה רושם בנייר ונשאר. זה דבר שמחזיק מעמד.

“כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס” – הוא מונה סוגי דיו שהם משהו שמחזיק מעמד. דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס – סוגים… כמה מהם כבר נתקלנו ב… סוגי דיו.

“ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם” – וצריך גם להיות כתוב על דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.

“אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד” – משהו שלא יחזיק מעמד, “כגון משקין ומי פירות” – שיחזיק מעמד קצת אבל אחר כך יימחק.

“הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות” – כי כל דבר שאינו עומד, זה לא יחזיק את הכתב זמן רב.

הרשימה מדברת על הדיו, שאם מתכוונים גם לנייר, צריך להיות נייר כזה שמחזיק מעמד. אם הנייר לא יחזיק מעמד, טוב מאוד – פטור, כי הוא יתייבש ויעלם.

בקיצור, כי צריך להיות דבר עומד על דבר עומד. אתה צריך לכתוב עם דיו שמחזיק מעמד זמן רב, על דבר שמחזיק מעמד זמן רב.

כך גם במחיקה, צריך להיות כתב עומד על דבר עומד. זה צריך להיות דבר שהוא עם דיו ראוי על נייר ראוי, ורק שם יש מחיקה.

—

הכותב על בשרו

נמשיך הלאה.

“הכותב על בשרו” – לכאורה יוצא שאם אחד כותב על בשרו, הרי הוא מנה את אחד הדברים שמחזיקים מעמד כן, שעור חייב משום כותב, כי על עור של אדם יכולה להתקיים הכתיבה.

אבל למעשה לא. הוא אומר כאן, למעשה אפילו “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן”. פירוש, אפילו אדם חי שונה מעור מת, שזה כן יימחק מהחמימות של האדם, מהחום.

“הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים” – אין זה פשוט שזה דבר שאינו מתקיים שאי אפשר לכתוב עליו, אלא זה כמו דבר שנמחק.

חברותא: לא נאמר שאם משהו נמחק זה למפרע לא היתה כתיבה. אני לא כל כך מדויק… אנחנו יודעים במציאות שזה יימחק. מה ההבדל?

חברותא: הגורם הוא החמימות בשרו.

חברותא: אני לא מבין את ההבדל. אנחנו יכולים לדבר על זה ולומר שלוש פעמים אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין, אין לי זמן.

חברותא: בסדר, אבל…

חברותא: אין לי מהלך בינתיים. נסיים את הפרק עוד שלוש דקות.

—

המשרט על בשרו / הכורת על עור

“אבל המשרט על בשרו צורת כתב” – אם אחד חורט, הוא לא עושה זאת עם דיו, זה לא נקרא כתיבה. אם אחד חורט, הוא לא עושה שרטוט. נלמד על שרטוט. משרט. אבל זו לא הכתיבה הישירה. זה לא נקרא כתיבה בעור, אין זו כתיבה ישירה.

חברותא: אם יש את העוגה הכתובה, שרצו להסיר משהו?

חברותא: לא, נראה כבר איך זה שונה מזה.

“הכורת על עור כתבנית כתב” – כן חייב משום כותב. אבל אם אחד חורט בבשרו, פטור. אבל אם אחד חורט בעור מופשט, וזו דרך הכתיבה דרך חיתוך באות, והעור משייף אותיות, כן יש כעין כתב.

“ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר” – שהוא עושה רשימה כדרך הכתבנים כשר, כדרך כתבנים כתב הוא פטור. כלומר אם זו קריעה, הוא לא יחזיק מעמד, הרשימה לא תחזיק מעמד, הוא פטור.

כך הוא אומר, כך הוא מביא מהשולחן ערוך.

דיון: למה קריעה על עור חייב?

חברותא: אבל למה, מה ההבדל בין, למה קריעה על עור חייב? כלומר כן דרך כתיבה?

חברותא: קריעה על עור פירושו לכאורה הוא חותך דרך. הוא חותך דרך, הוא עושה שהכתב יהיה מהחור, במקום מהכתיבה.

חברותא: יש לי ראיה, כלומר כתיבה, כי הלוחות היו, כך כתוב, כתיבה משני עבריהם.

אממ, טוב.

—

המעביר דיו על גבי סיקרא

“המעביר דיו על גבי סיקרא” – מניחים סוג דיו על סוג דיו אחר – “חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק” – כי באותו מעשה מחקת את הכתיבה הישנה.

חברותא: שונה ממה שלמדנו קודם, אחד כותב מעל, הוא ממלא את האותיות שכבר כתובות. זה רק כשהוא עושה זאת עם אותו דיו או מה?

חברותא: אבל כשהוא מניח דיו בצבע אחר…

חברותא: אבל דווקא דיו על גבי סיקרא, נראה בשיעור הבא. כי סיקרא היא סוג דיו חלש יותר, זה אדום, זה לא… סיקרא קיימת היא אדומה.

חברותא: האם התחתון חלש, או בגלל שהוא מניח צבע חדש?

חברותא: הוא מתקן את זה עם זה.

“אבל דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי דיו” – יותר גרוע. אם סיקרא על גבי דיו, הוא לא עשה עכשיו יותר חזק, לא עשה יותר חלש אולי אפילו – הוא פטור. אולי הוא לא מוחק גם לא, ולא כותב, הוא לא עשה כלום, מבין?

אם אתה עושה את זה טוב יותר, היה הצבע הלא נכון, עושה את זה טוב יותר מאדום לשחור, הוא חייב שתיים – מוחק. באותה פעולה הוא עושה כותב ומוחק. הם כבר ראו שאפשר באותה פעולה לעשות שתי מלאכות.

“אבל דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו” – פטור כי הוא לא עשה כלום טוב יותר. זה סתם בזבוז זמן.

—

תולדת כותב: רושם

הלאה.

“רושם” – מה… עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.

רושם, כשהוא רושם, הוא לא כותב עם דיו, אלא הוא חורט חזק פנימה.

חברותא: רושם פירושו coloring, painting.

חברותא: רושם פירושו painting? לא חריטה?

חברותא: לא. הגמרא אומרת, רושם על עור היה paint, לא חריטה על העור.

חברותא: אה, חשבתי שזה כתב.

רושם, כן. רושם הוא הפירוש.

מלאכת רושם – תולדה של כותב

אבל היורה לגבי הסיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – פשוט כי זה לא עושה כלום טוב יותר, זה סתם בזבוז זמן.

—

הלאה, רושם. עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.

רושם הוא כשהוא רושם – הוא לא כותב עם דיו, אלא הוא חורט חזק פנימה. רושם הוא הפירוש painting. רושם פירושו painting, לא חריטה. היה “רושם על העור” – היה צביעה, לא חריטה על העור. סתם כתב.

רושם הוא הפירוש… כי הם מסתכלים על הכותב, הם אומרים כך: רושם וכותב – ההבדל הוא שכותב פירושו לכתוב אותיות, כתיבה. רושם פירושו לעשות תמונה. יכול להיות תמונה, או… אני קורא לזה painting – אני לא מתכוון למילה painting, אני מתכוון כמו שהוא עושה קו, הוא עושה משהו אחר, משהו לא אותיות. הוא עושה משהו דבר שיש לו משמעות, אבל לא כותב.

—

בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. תרגום עברי, אבל אני רואה שזה אומר עשה צורות.

דיון: מה פירוש “רושם”?

אצלי נראה שרושם פירושו חריטה.

לא, זה בוודאי לא פירושו חריטה. זה היה קודם – רושם היה… היה משרט, והיה קורע. הוא אמר רושם. קריעה פירושה קריעה. רושם אמרו – למה זה לא… מה לא מתקיים? רושם… כי זה חרוט לא בעומק. לא חרוט, לא חתוך, לא חרוט. זה כתוב עם משהו, אבל זה לא…

אולי שם זה כן פירושו. כאן זה בוודאי painting, כי הוא אומר בכוחל – כוחל פירושו כחול, כן, איזה דיו, איזה סוג צבע. ששר – כבר היה לנו הששר רגיל, אני זוכר. זה סוג צבע.

כדרך שהציירין רושמין – כמו שציירים עושים – הרי זה חייב משום כותב. זו תולדה של כותב.

מה פירוש ציור? אני לא יודע.

—

שיעור של רושם

הוא לא אומר את השיעור. באותיות זה שתי אותיות. ברשומים וצורות צריך להיות צורה שלמה, או חתיכה מצורה – הוא לא אומר מאוד ברור.

אולי להיפך – אולי רק באותיות שייך שתי אותיות, כי אות אחת אין לה משמעות בדרך כלל. הם למדו: אות אחת עם משמעות כן חייב. רושם, אפילו רושם קטן, סימן קטן, כן חייב, כי יש לזה כבר איזו משמעות.

צריך לדעת מה זה משמעות? מה פירוש משהו? משהו עם משמעות. משמע כותב הוא דבר שהוא יכול לומר שיעור. אולי זה כל שהוא? לא יודעים.

בסדר. הוא לא אומר את זה, הוא רוצה אולי לומר כל שהוא. הוא לא אומר כל שהוא גם לא.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב

ולכן: המוחק את הרושם לתקנו – אם אחד מוחק את מה שצבעו או את מה שציירו, והוא עושה זאת לתקנו – שיעשו את זה מחדש טוב יותר או מה – נקרא זה כמו מוחק על מנת לכתוב, וחייב. תולדות – זו תולדה של מוחק על מנת לכתוב.

—

מלאכת משרטט

טוב, האחרונה מקטגוריית הדברים היו משרטט. והם כבר היה להם גם בהלכות ספר תורה – ספר תורה צריך לשרטט, כלומר לעשות קו שעליו ייכתבו, שייכתבו בסדר.

המשרטט – מי שאחד חורט בקלף ועושה קו שעליו ייכתבו – שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב.

אגב, שיעור הוא אומר: השרטוט גדול מספיק שיוכלו לכתוב מעליו שתי אותות. שתי אותות פירושו – הוא מתכוון לאותיות, שיהיה הרבה.

אגב, אני כבר יודע – אני מתכוון, במנהג בספרי תורה כותבים חורטים, אבל יכול להיות שהוא עושה קו עם עט, וגם יש לזה את אותו איסור שרטוט. זו תולדה של מלאכה נוספת. הוא לא כותב אות, הוא עושה קו – זו הכנה לשרטוט, שהוא קו להיות. תראה, הוא יכול להיות.

—

תולדת משרטט – חוט של סיקרא

חרשי העצים שמעבירין חוט של סיקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה – שיש עד היום את הטריקים, טריק טוב, עושים את זה ישר – הרי זה תולדת משרטט.

יש לאחד כזה חוט צבוע, חוט, והוא נותן לו הקשה – משחררים אותו שילך למקום ישר כשרוצים לעשות קו ישר. זו תולדת משרטט.

אף על פי שהוא לא הולך על הכתיבה, הוא הולך על החיתוך – אבל זו עדיין דרך לעשות לעצמו כמו הדרכה למה שעושים, שיהיה ישר.

—

גבלים – חוצב אבנים

בגדיד יש אחדות – מי שחורט, כשרטוט חריטה, כשרטוט חריטה.

אומר הוא, זה פירוש גדידה וגוזז. יודע מה זה גבל? גבל הוא משהו דבר של בצק, לא? אבל ב… כתוב “והגבלים” – כתוב בפסוק במלכים “והגבלים” – וכאן הרמב״ם הבין שזה פירושו חוצב אבנים. יש שם חוצב אבנים, לא? כן. מה זה? זה חוצב אבנים, נו? בעברית נתנו לעצמם שם “גבלי.”

—

בצבע או בלא צבע

וכן המשרטט בצבע או בלא צבע – המשרטט הוא רק שאין חילוק אם עושים חריטה בלי צבע או עושים את זה עם צבע – הרי זה חייב.

רק הדבר הוא שהוא עושה איזו רושם מסוים שעליו יוכלו לכתוב או לחתוך או ללכת לפי הקו.

—

סיום פרק י״א

עד כאן פרק י״א.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת,…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א

כללי הקדמה – שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת

מבנה הרמב״ם של ל״ט מלאכות

חידושים והסברות:

—

הלכה: שוחט – אב מלאכה

חידושים והסברות:

—

הלכה: חונק – תולדה של שוחט

“החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”

פשט: מי שחונק בעל חי עד שימות, זו תולדה של שוחט, לא אב מלאכה.

חידושים והסברות:

—

הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)

הרמב״ם אומר: “לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – חייב משום חנק, כי חיותו במים.

חידושים:

—

שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו

חידושים:

—

הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

פשט: הוא חייב משום שוחט (נטילת נשמה), כי העובר הוא בעל חי עם נשמה חיה, ועל ידי הדלדול הוא ניתק אותו ממקור חייו.

חידושים:

– העובר נקרא בעל חי לענין שבת: אפילו הוא עדיין לא נולד, הוא בעל חי שיש לו נשמה חיה, והריגתו חייבת משום שוחט.

—

הלכה: אילו סוגי בעלי חיים יש להם דין נטילת נשמה

פשט: על בעלי חיים כאלה חייבים משום שוחט, כי הם בעלי חיים אמיתיים עם נטילת נשמה – אפילו אם הם קטנים מאוד.

חידושים:

—

הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור

חידושים:

—

הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק

הרמב״ם אומר: “המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”

חידושים:

– מה פירוש “מפלה”? המילה “מפלה” (מלפלות) פירושה לחפש/לנקות. זו אחת המילים הנדירות בלשון המשנה.

—

הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת

הרמב״ם אומר (בהלכה הבאה): “מותר להרוג את הכנה בשבת” – מותר להרוג כינים בשבת.

פשט: כינים (כינים) באות מזיעת אנשים, לא מזכר ונקבה – לכן אינן חשובות כבעל חי אמיתי, ומותר להרוג אותן.

חידושים:

– תירוץ של שולחן ערוך הרב: ההבדל הוא בין שני מצבים:

—

הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מותר להרוג

חידושים:

—

הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

חידושים:

– הדיון הגדול: מה פירוש “דורסן לפי תומן”? זה הדיון המרכזי. מובאים מספר פירושים:

– פירוש 2 (הפירוש הטוב ביותר): הא

—

הלכה: מפשיט – הורדת העור

הרמב״ם אומר: “המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

חידושים:

—

[דיגרסיה: סדר ל״ט מלאכות – מדוע לא מבשל אחרי שוחט?]

חידושים נוספים בדיגרסיה:

—

הלכה: תולדות של מפשיט – דוכסוסטוס

הרמב״ם אומר: מי שמחלק את העור – מפריד את הדוכסוסטוס מהקלף – “הרי זה תולדה דמפשיט וחייב.”

חידושים:

– אב מפשיט הוא הורדת עור מבשר; התולדה היא חלוקת העור עצמו – שניהם הם סוג של “הפרדת” שכבה אחת מהאחרת.

—

הלכה: מעבד – שיעור וגדר המלאכה

הרמב״ם אומר: “המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”

חידושים והסברות:

—

הלכה: מעבד ומולח הוא אותו דבר

הרמב״ם אומר: “ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”

חידושים והסברות:

—

הלכה: אין עיבוד באוכלין

הרמב״ם אומר: “ואין עיבוד באוכלין.”

פשט: כאשר שמים מלח על אוכל (אוכלין), זה לא מעבד. איסור עיבוד חל רק על עורות (עור/עור), לא על דברי מאכל.

חידושים והסברות:

—

הלכה: תולדה של מעבד – הדורס על העור ברגלו

הרמב״ם אומר: “הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – היא תולדה של מעבד.

פשט: מי שדורך על העור ברגלו עד שהוא מתקשה – זו תולדה של מעבד. זו עוד דרך לעבד עור, לא דרך מלח אלא דרך לחץ פיזי.

—

הלכה: מעבד – תולדות נוספות

—

הלכה: מוחק (ממחק) – החלקת העור

חידושים והסברות:

– גוזז – גזיזת שיער (מבהמה חיה או אדם)

– קוצר – גזיזת דבר גידולו (רק בדברים שגדלים מהאדמה)

– מוחק – החלקת עור (לאחר מיתה, כחלק מעיבוד עור)

—

הלכה: שלוש מלאכות – שלושה שלבים של אותו תהליך

חידוש: מפשיט, מעבד, וממחק הם בעצם שלושה שלבים (צעדים) של אותו תהליך של עיבוד עור:

1. מפשיט – הורדת העור מהבהמה

2. מעבד – עיבוד העור (דרך מלח, סיד, סממנים)

3. ממחק – החלקת העור (הסרת שיער, שאריות בשר)

למרות שאלו שלוש אבות מלאכות נפרדות, כולן חלקים של תהליך תעשייתי אחד.

—

הלכה: מוחק – תולדות

הרמב״ם אומר: “המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”

פשט: הוצאת נוצה (נוצה) מהכנף (אברא) של ציפור היא תולדה של מוחק.

חידושים:

—

הרמב״ם אומר: “הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”

פשט: מי ששופף רטיה (משחה/תרופה), שעווה או זפת עם דברים שמתמרחים, עד שהוא מחליק את פניהם – חייב משום מוחק.

חידושים:

—

פשט: דרך לעבד עור היא לתלות אותו בין שני עמודים, למתוח אותו (להדק), ולשפשף אותו בידיים – זו גם תולדה של מוחק.

—

הלכה: מחתך – גדר המלאכה

חידושים והסברות:

מדויק.

—

[דיגרסיה: חיתוך נייר טואלט בשבת]

– מחתך פירושו לכאורה בסכין: מחתך פירושו בעיקר חיתוך בסכין עם מדת ארכו ומדת רחבו, לא סתם קריעה בידיים.

—

הלכה: מחתך – תולדות

חידושים:

—

מחתך – קיסם (קיסם) ומפתח

הרמב״ם אומר: “הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”

פשט: מי שלוקח חתיכת עץ וחותך אותה לעשות קיסם או מפתח קטן – חייב משום מחתך, כי הוא חותך בדיוק למטרה מסוימת.

—

מחתך – “אין מחתך באוכלין”

הרמב״ם אומר: “כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”

חידושים:

—

מחתך – עצי בשמים

חידושים:

—

מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות

הרמב״ם אומר: “הכותב שתי אותיות – חייב.”

פשט: שיעור כותב הוא שתי אותיות.

—

מלאכת מוחק – שיעור ו״על מנת”

הרמב״ם אומר: “המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – כמה? מקום לשתי אותיות – חייב.

פשט: במוחק צריך שני דברים: (1) הוא מוחק “על מנת” – עם תוכנית לכתוב במקום; (2) הוא מוחק מספיק מקום לשתי אותיות.

חידושים:

—

כותב – אות אחת שמשלימה ספר

הרמב״ם אומר: “כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”

חידושים:

– “ספר” פירושו אולי גם מכתב: “ספר” פירושו אולי גם מכתב או פתק – “זה השלים את הפתק.”

—

כותב – מתכוין לקלקל

הרמב״ם אומר: “הכותב ומתכוין לקלקל” – בכל זאת חייב.

חידושים:

—

מלאכת מוחק – על מנת לקלקל

מוחק על מנת לקלקל (לא על מנת לכתוב) פטור.

חידושים:

—

מוחק – נפל דיו על גבי ספר

—

כותב – אות כפולה

הרמב״ם אומר: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.

חידושים:

– בלי משמעות פטור: אם כותבים א׳ א׳ או ב׳ ב׳ שאין להם משמעות כמילה, פטור – זה כמו אות אחת.

—

כותב – בכל כתב ובכל לשון

הרמב״ם אומר: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.

פשט: לא משנה איזו שפה או איזה אלפבית – חייבים. אפילו שתי אותיות משני מיני כתב שונים (שני אלפביתים שונים).

חידושים:

—

כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן

חידושים:

—

כותב – שתי אותיות במקומות שונים

חידושים:

—

כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.

חידושים:

—

כותב – מגיה אות אחת (תיקון אותיות)

הרמב״ם אומר: כאשר מישהו מתקן ח׳ ועושה ממנה שני זייני״ן, הוא חייב. “וכן כל כיוצא בזה.”

חידושים:

– האם תיקון הוא “דרך רגילה” של כתיבה? במקרה של ג

—

מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)

הרמב״ם אומר: “הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”

חידושים:

—

מלאכת כותב – איטר (שמאלי)

הרמב״ם אומר: “איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור.” ו״שולט בשתי ידיו בשוה – חייב” בשתי הידיים.

חידושים:

—

מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

חידושים:

– שני גדולים: לכאורה חל אותו היגיון בשני גדולים – כאשר אחד מחזיק את העט והשני דוחף את ידו, רק הדוחף חייב.

—

מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

חידושים:

—

מלאכת כותב – הכותב על בשרו

הרמב״ם אומר: הכותב על בשרו – פטור, כי “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”

חידושים:

—

מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור

הרמב״ם אומר: “המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אך “הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”

חידושים:

—

מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא

חידושים:

– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: כי הוא לא שיפר – זה סתם מיותר.

– בפעולה אחת שתי מלאכות: זו דוגמה איך במעשה אחד אפשר להתחייב על שתי מלאכות – כותב ומוחק בבת אחת.

—

מלאכת כותב – תולדה: רושם

הרמב״ם אומר: “רושם” היא תולדה של כותב.

פשט: “רושם” פירושו painting/coloring – לא גירוד, אלא ציור. זו תולדה של כתיבה.

חידושים:

—

מלאכת רושם – תולדה של כותב (המשך)

הרמב״ם אומר: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.

חידושים:

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב

הרמב״ם אומר: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.

—

מלאכת משרטט

הרמב״ם אומר: המשרטט – מי שמגרד לתוך קלף ועושה קו כדי לכתוב עליו – שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב.

חידושים:

—

תולדת משרטט – חוט של סקרא

הרמב״ם מביא: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.

חידושים:

—

עד כאן פרק י״א.

תמלול מלא 📝

שיעור ברמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – המלאכות של שוחט והלאה

הקדמה: הכרת הטוב וכבוד תלמידי חכמים

חברותא: כן, ר׳ ישראל ישלם להם לכולם.

אנחנו באמצע הלכות שבת.

נפלא.

—

שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת

המבנה של ל״ט מלאכות ברמב״ם

תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה

חברותא: אני לא כל כך בטוח לגבי זה. אני מתכוון, למעשה צריך ללמוד כי זה מעשי, אבל צריך ללמוד.

בסדר, אני לא רוצה להאריך בזה עכשיו. יש לי מחשבות על זה, בעזרת ה׳ אולי נתחיל כל שיעור ללמוד קצת על זה.

הקדמת הרמב״ם לעומת המשנה ברורה

שיטת הרמב״ם בתלמוד תורה

חברותא: אבל מה הרמב״ם רואה אצל כלל ישראל?

צריך ללמוד קודם תלמוד תורה לדעת מה אומר הרמב״ם, להיות בקיא בכל התורה כולה. מה מבינים מהתורה?

טענת השולחן ערוך הרב

אז יוצא שיש בקיאות רחבה יותר בשבת. איך מסתכלים על שבת הרמב״ם עם ההלכה? אחר כך אפשר להיכנס לפרטים הקטנים.

חברותא: כן.

בסדר. בואו ניכנס פנימה, כי השיחה שלנו ארוכה מדי על זה.

חברותא: בסדר, בואו נלמד הלאה.

—

הלכה א: שוחט – אב מלאכה

חברותא: שוחט.

בואו נלמד, ובפעם הבאה נוכל לדבר עוד על החקירה.

שוחט. שוחט – חייב. מי ששוחט בעל חי.

חברותא: אהם. כן, אבל שוחט משמעותו בעל חי. קודם היה לו סוחט כסוחט, סחיטה. שוחט זה שוחטים.

כן, חייב.

נטילת נשמה – עיקר המלאכה

אומר הרמב״ם, ולא שוחט בלבד. עיקר המילה שוחט היא לא…

חברותא: אה, זה כמו מעין מלאכה כזו.

זו לא המילה שמזלפים את הדם או משהו המעשה. אלא זה התוצאה שיוצאת מזה. זה הורג. מתקיפים אדם. עושים אדם פחות חי.

חברותא: או בעל חי?

דיון: למה שוחט הוא אב מלאכה

חברותא: מה אתה אומר?

חברותא: מה?

כן, כן, טוב מאוד.

חברותא: לא, שם הגמרא רוצה לומר שהוא חייב גם משום צובע וכדומה, אבל הרמב״ם מביא…

צריך לדעת למה הרמב״ם לא מביא את זה, אבל הרמב״ם מביא את העיקר – שיש אב מלאכה שנקרא שוחט, שזה משמעותו נטילת נשמה.

חברותא: כן. טוב מאוד.

—

חונק – תולדה של שוחט

חברותא: כן. עכשיו אפשר ללמוד חונק.

אז אתה רואה מעניין – חונק, שוחט, אבל לא מתכוונים לכל דרך של הריגה. משהו דומה לשוחט.

חברותא: כן, רק סוג מסוים של הריגה. בואו נראה.

למה חונק הוא תולדה ולא אב

אז חניקה הורגת בדרך אחרת. הרי זה תולדת שוחט.

דג – דג

לפיכך, הרמב״ם מנה דג, דג. בדרך כלל, דג – הדרך איך הורגים דג, עצם התפיסה היא דג.

תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים

כן, הגמרא מדברת על זה. בקיצור, תפיסת הדג עצמה הורגת בדרך כלל. דווקא בזה שזה לא אב, זו תולדה.

שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע

נפקא מינה של השיעור הזה

הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר

אז כך, אני רוצה לדעת, הושיט ידו – מה קורה אם אדם עשה דבר כזה, בהמה שהיא מעוברת, הוא שלף את העובר, והעובר מת מזה.

זו שיטת הרמב״ם. יש שיטות אחרות איך ללמוד את ההלכה, אבל הרמב״ם אומר את השיטה.

—

הלכה ב: באילו בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה

בעלי חיים שחייב עליהם

תרגום לעברית

“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – מי שהורג אותם זה כמו שהורג בהמה וחיה.

חידוש: הגודל לא משנה

שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור

החילוק בין עפר וגללים

הערה: תורה ומדע

—

הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים

מותר להרוג את הכינה

דיון: סתירה בין שתי ההלכות

אז כאן יש תירוצים שונים במפרשים, אני לא יודע.

תירוץ השולחן ערוך הרב

אבל זה מסתדר עם החילוק, כאן כתוב “מפלה כליו”, ואחר כך כתוב הלכה נוספת על “הורג כינה”.

חילוק בין “פטור” אצל שרצים ו״מותר” אצל כינים

—

הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים

יפה מאוד. אז אומר הרמב״ם הלאה… עכשיו אפשר למצוא עוד אופן שמותר. כן, סוגי בעלי חיים.

מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות

“ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום” – ובכל מקום יודעים שכלב שוטה הוא סכנה לאדם. אם אדם ננשך מכלב שוטה, כן.

—

שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו

—

דיון: מה זה “דורסן לפי תומן”?

—

פירוש 1: דבר שאינו מתכוון (נדחה)

אתה לא מדבר על הלכות דבר שאינו מתכוון, כי הוא לא היה בטוח בכוונתו. הוא מזיק, הוא מדבר על זה.

—

פירוש 2: הוא מחפש לגרש, לא להרוג

—

מחלוקת רש״י ורמב״ן

—

קושיא: מה זה “לפי תומו”?

אוקיי, עד כאן הלכות שוחט. איפה שהוא מתכוון כאילו להנאתו, בוודאי לא בתמימות. הוא דורסו, כמו שהגמרא של היום מביאה.

—

פירוש הרמב״ן

—

מסקנה: הפירוש הטוב ביותר

אה, אתה משתמש במין לא חכמה לפעמים. כן, זה קורה מפעם לפעם.

—

מפשיט – מפשיט את העור

—

דיגרסיה: הסדר של ל״ט מלאכות

לא, אבל להכין את המשכן, היה… בארון של המשכן היו פרשיות שהכהן צריך לומר, פרשת הקהל ומה שיש שם…

לא, לא, לא. הכתיבה של המשכן אינה אמיתית בסדר

מחסידות למדו שאופה הוא אותו דבר כמו מבשל, רק לא כתוב מבשל כי זה מדבר על פת. פת הוא מן אופה, אבל בעצם זה אותו דבר.

—

מפשיט – השיעור

אוקיי, חזרה למעשה של ה… אז, אחרי שיש את החיה שהרגו אותה, אז צריך להוריד את העור.

כן, השיעור של קמיע. טוב מאוד.

אוקיי, אבל לא על שלושת המומים.

—

המשמעות של “כדי”

שיעור של מלאכות-עור: כדי לעשות קמיע

חברותא א: שיהיה חייב? כל הדינים של עור יש להם את השיעור כדי לעשות קמיע.

חברותא ב: אה, שיעור של קמיע. טוב מאוד.

חברותא א: אבל זה מעניין. אבל מה שאני אומר הוא גם אמת, שעל הכל יש את השיעור. שיעור לעשות קמיע.

חברותא ב: כן, אבל צריך להיות מפשיט את העור, כי הוא רוצה את העור.

חברותא א: אוקיי, אבל לא במלאכה.

דיון: מה פירוש “כדי” בלשון חכמים?

חברותא א: כשאומרים “כדי הדבר,” כדי לעשות כך… זה מספיק.

חברותא א: בכל מקרה, כאן זה בוודאי פירושו שיעור.

—

הלכה ה: המעבד מן העור

חברותא ב: כן, כן. בכל מלאכה הוא אומר את הדבר הראשון את השיעור.

חברותא א: כן. כמה הוא השיעור של עור? כזה גדול שאפשר לעשות קמיע.

חברותא א: אוקיי.

מעבד: המלאכה ותהליכה

מעבד ומולח הוא דבר אחד

אין עיבוד באוכלין

אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר למשל אם אתה מולח אותו כדי שיהיה ג׳רקי, אני יודע מה, זה לא עבירה של מעבד.

חברותא ב: עורות שהולכים לאכול, זו המילה.

חברותא ב: אמת, אבל זה מדבר על אותו חפצא, זה לא מדבר על משהו אחר. זו מלאכה של עור.

דיון: האם עיבוד דווקא על עור?

חברותא א: האם זה דווקא על עור?

חברותא ב: אני מתכוון על עור, הוא לא אומר שזה דווקא על עור. הוא אומר שאין זה על אוכלין.

חברותא א: מעבד פירושו לעבד עור, מה עוד יכול להיות מעבד?

חברותא ב: בשר. לוקחים דג, מה קורה? שמים אותו במלח וזה משנה את המרקם שלו. כמו שמשתנה המרקם של העור.

חברותא ב: זה תקף על הבשר גם, אבל לא על עץ. עץ אי אפשר לעבד.

חברותא א: הוא לא אומר אוכלין על כל פנים. הוא לא אומר “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” זה הוא לא אומר לנו.

חברותא ב: לא, זה לא.

—

הלכה ה (המשך): מוחק – להחליק את העור

“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”

מוחק אינו תרגום למחוק, אלא להחליק. ממחק. כמו שעומד במשנה ממחק.

דיון: האם מוחק שייך באוכלין?

חברותא ב: על מה אתה מדבר?

חברותא א: לא, זה לא כל כך פשוט.

חילוק בין מוחק, גוזז, וקוצר

חברותא א: אוקיי. עכשיו תולדות של מוחק.

חברותא ב: כן.

דיון: מה פירוש מוחק בעיקר?

חברותא א: אבל עדיין נשאר, למשל מי שמחליק עץ, עץ מחליקים שיהיה עץ חלק.

חברותא ב: לא, זה לא עץ. זה אחר.

חברותא א: אל תגיד לי שזה מוחק, ומוחק לא פירושו להחליק. זה פירושו להחליק עור.

חברותא ב: ומי ששם קרם על פניו ועושה אותם חלקים, יש לו עור, האם הוא אז מוחק?

חברותא א: כן?

חברותא ב: אני לא יודע. יש לו כן עור.

חברותא א: יש עור. מוחק פירושו להחליק עור.

חברותא ב: הוא מביא שהרמ״א אומר שאין מוחק באוכלין.

חברותא א: למה לא?

חברותא ב: למשל מי שעושה קרם, קרם שיהיה חלק…

חברותא א: קרם הוא עוד תוספת, הוא לא מחליק.

חברותא ב: נגיד, אני מתכוון שבאוכלין, הוא אומר שהוא עושה שמלמעלה של האוכל יהיה חלק, יהיה קרמי או מה.

חברותא ב: אבל מה ההבדל? זה לא תיקון, אפשר לאכול את זה בלי זה גם.

חברותא א: כך אומר הרמ״א. זה לא כלום, זה עושה את זה יותר יפה.

חברותא א: אבל תשאל רב, טוב מאוד, תשאל רב.

—

שלוש מלאכות – שלושה שלבים של תהליך אחד

—

הלכה ו: תולדות של שלוש המלאכות

חברותא א: אוקיי. בוא נראה הלאה. הולך הרמב״ם למנות תולדות של שלוש המלאכות.

תולדת מפשיט: דוכסוסטוס

תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו

חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. למדנו מעבד הוא לשים מלח. יש עוד דרך של…

חברותא א: המולח, מי שמעבד הוא מולח. זה סוג אחד של עיבוד.

חברותא ב: אוקיי, שמים פלפל או מלח, אני לא יודע מה יש כאן הרבה עוד דברים.

חברותא ב: אתה יודע על דרכים אחרות?

חברותא א: כן. יש לי כאן את הרמב״ם שמונה.

חברותא ב: למדנו עוד בכולל כבר, יש דרכים אחרות. שמים עצים ודברים.

חברותא א: לא רק את זה.

מעבד: מליחה ועיבוד

כן, מהסיבה הזו היה לרמב״ם בעיה למנות בנפרד המליחה, כי הדרך איך מעבדים היא דרך שימת מלח.

חברותא א: זו דרך. אתה יודע על דרכים אחרות?

—

מעבד: תולדות

—

תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה

מה היא התולדה של מוחק היא כך: המורט נוצה מן האברה – מי ששולף נוצה, נוצה, מהאברה, מהכנף.

חברותא א: מהאברתו?

חברותא ב: כן, כן.

חברותא א: מכה באברתו?

חברותא ב: לא, זה עם עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”

הרי זה תולדת מוחק וחייב. זו תולדת מוחק וחייב, לשלוף נוצות.

דיון: למה מורט נוצות ולא גוזז?

וכן, צריך לחשוב למה אומרים מורט נוצות ולא גוזז? אולי חי מול מת? גוזז הוא גם חי. אני לא יודע.

—

תולדת מוחק: ממרח רטיה

תרגום לעברית

חברותא א: מה הכוונה עד שיהיה חלק? האם זה אומר שסתם כשמניחים קרם זה לא ממרח?

חברותא ב: זה לא כתוב כאן.

חברותא א: זה כתוב בין השורות, באותיות הלבנות.

—

תולדת מוחק: שף בידו על העור

—

מחתך: גדר המלאכה

“שהיא מלאכה” – אחרת לא היה זה מלאכה, אחרת לא היה זה מעשה אומן, זה היה דבר פשוט.

אבל הוא אומר, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”

דיון: הפער בין “מכוון” ל״מתעסק”

חברותא א: מה?

דיון: האם “מתעסק” ו״משחק” הם פטורים נפרדים

חברותא ב: עשיתי יותר מקומי, כולו… זה הכל פטור על כל פנים. אסור, אבל…

דוגמה: חיתוך לתפילין

מי שלא צריך שום מידה, אין הבדל כמה גדול זה, הוא חותך – זה פטור. כך הייתי אומר. אף על פי שזה לא מתאים כל כך ללשון.

—

[סטייה: חיתוך נייר טואלט בשבת]

חברותא א: כן.

חברותא ב: אוקיי, אבל זה לא השיעור שלנו. כן.

—

מחתך: תולדות

אוקיי, הוא אומר שתופר יש לו נוצה והוא חותך, כי הוא רוצה את הנוצה. הוא רוצה אולי מידה אחרת של הכנף, כן.

חילוק בין מחתך לגירוד מתכות

קיסם – קיסם ומפתח

—

מחתך – “אין מחתך באוכלין”

דיון: למה אין מחתך באוכלין?

שאלה: מה אם כן נעשה משהו?

ומה אם כן? אתה תאמר קצת נעשה. כן, נעשה… זו באמת שאלה. זו שאלה אחרת. זה לא דאורייתא, נכון?

—

מחתך – עצי בשמים

כן. עד כאן הלכות מלאכת מחתך.

—

מלאכת כותב ומוחק

עכשיו נלמד על כתיבה ומחיקה, קצת ביחד. כן.

שיעור כותב

כותב. הכותב שתי אותיות – חייב. כותבים שתי אותיות, השיעור הוא – כמה השיעור של כותב? שתי אותיות.

שיעור מוחק – “על מנת”

שונה מקודם שכתוב “כדי לעשות כמותו”, שהתכוון רק לשיעור. כאן זה מתכוון לשיעור ול״על מנת”.

חילוק בין כותב למוחק – אות גדולה

דיון: מידת אותיות

חברותא ב: אוקיי, אני אומר שיש דרך כתיבה רגילה מסוימת או משהו. מה שהוא כותב עכשיו אולי.

חברותא א: קשה לומר כך. מה זה אומר אות אחת גדולה? כמה פעמים זה צריך להיות כמה גדולה היא?

חברותא ב:

חברותא א: אם אדם היה סופר שכותב גדול ועכשיו כתב קטן יותר, הוא לא חידש.

חברותא ב: נכון מאוד. לא אמרתי שאין שיעור, אמרתי שכאן אין שיעור.

דיון: במוחק – איזה אותיות הוא מתכנן

חברותא א: אם אתה כותב, מחקת אות אחת גדולה, ואתה הולך עכשיו לכתוב במקום שתי קטנות, האם זה חייב?

חברותא ב: לא, אפילו אם אתה לא הולך למעשה לכתוב שתי קטנות, עשית מקום לשתי קטנות.

חברותא א: למה עשית מקום? כי יש לך תכנית. בלי תכנית אין כלום. למחוק כשיש מקום זה לא מלאכה.

חברותא ב: אם אחד מוחק כדי שאחר יכתוב זה גם מוחק.

חברותא א: עוד תלוי איזה אותיות הוא תכנן לכתוב. תמיד מוחק רק כשהוא מתכנן משהו. “על מנת” – יש “על מנת”.

חברותא ב: כאן לא כתוב “על מנת לכתוב במקום המחק”.

חברותא א: אני שומע.

—

כותב – אות אחת שמשלימה ספר

טוב, אבל יש אופן שאות אחת תהיה חייב כותב. זה מובא כך, הענין של שתי אותיות הוא… בואו נראה מה הרמב״ם אומר.

דיון: רק השלמת ספר, או כל אות חשובה?

חברותא א: אני לא יודע אם אפשר לומר שכל פעם שאות היא חשובה, או דווקא כשזה השלמת ספר?

חברותא ב: הוא סיים, זה הענין. כי זה חשוב, כן, זה הדבר. כי ממילא זה נקרא כתיבה כי זה חשוב.

חברותא ב: השאלה שלי היא האם כל פעם שזה חשוב, או רק כשזה השלים ספר.

חברותא א: ספר אולי פירושו גם מכתב, זה השלים את הפתק. יכול להיות?

חברותא ב: נו, אבל אתה תאמר שזה מאוד חשוב, כי אפשר למצוא בגמרות פחות חשוב, כי זה סימן שזה שלו, נניח.

קשר לאורג ומכה בפטיש

חברותא ב: לא ממש?

—

כותב – מתכוין לקלקל

מוחק על מנת לקלקל

חברותא ב: את זה כבר אמרת קודם.

חברותא א: אה, אמרתי לעצמי כך. אוקיי.

חברותא ב: נכון. כן, הוא אומר את זה רק כי הוא רוצה לומר לאפוקי מהכותב על מנת לקלקל.

דיון: מה פירוש מוחק?

חברותא א: אני חושב שמוחק יכול להיות אפילו אין שם אות, הולכים כך לגרד את העור קצת, שזה מקלקל אותו.

חברותא א: אוקיי.

נפל דיו על גבי ספר

חברותא ב: אה, מגרדים בשעווה. פנקס הוא לוח של שעווה, ומגרדים בו אותיות.

הכותב אות כפולה

בכל כתב ובכל לשון

דיון: מה פירוש “סמיונות”?

אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב

או כתב על גבי כתב, הוא כתב יותר מאות אחת, אבל הוא כתב מעל, כבר היה כתוב, הוא העביר שוב את האות על המילה.

דיון: המילה “וו”

חברותא א: אה, “ווי”. “וו” אחד… “וו” הוא “וו”. אוקיי. לא בא א׳ באמצע? זה משהו… או י׳ באמצע?

חברותא ב: לא, בוודאי לא.

חברותא א: נו נו.

שתי אותיות במקומות שונים

או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה, שני דפים שונים שאינם אחד ליד השני, הוא פטור.

שתי אותיות בשתי ערים

חברותא ב: פירושו לקרוא. אפשר לקרוא את זה. זה התרגום הנכון.

חברותא א: זה צריך להיות, זה צריך להיות יכול לומר. “הוגה את השם” בבית יוסף, פירושו משהו להגיד.

חברותא ב: אוקיי, כן. אני אומר לשון כך.

אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה

מגיה אות אחת

חברותא א: אומר הרמב״ם כך, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, אדם מגיה דברים כתובים, הוא מתקן, ו…

תיקון אותיות: ח׳ לשני זיי״ן

“וכן כל כיוצא בזה” – פירושו, כל אות אחרת שאפשר לתקן ולעשות איזה שתי אותיות. כן. טוב. “חייב כל כיוצא בזה”.

—

כותב בשינוי

“הכותב בשמאלו” – מה? היו דברים שהם פטורים, שזה לא הדרך.

חברותא: כמו “לפי תומו” ו״דורסו לפי תומו”.

חברותא: לא, כמו לאפות עם תולדות חמה.

הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו

תרגום לעברית

“או ברגלו, או בפיו, או במרפקו” – כלומר הוא מכופף את ידו, הוא מניח את הנוצה בין שני חלקי היד, וכך הוא כותב.

בכל הדרכים הללו – פטור.

דיון: מהו הפטור?

חברותא: לא, אבל הוא אומר שדין שינוי הוא דין בכל ל״ט מלאכות, וזה דין מיוחד כאן.

חברותא: כן, אבל אתה רואה דווקא אופנים, שם זה היה לגבי הנושא של כוונה. אבל אנחנו ראינו דברים כאלה. בסדר.

פירוש “לאחר יד”

חברותא: הוא אומר שחסר במלאכת מחשבת.

חברותא: לא, זה לא הדרך. צריך להיות הדרך.

חברותא: מה כתוב כאן בו? זה אונס.

חברותא: כך כתוב בספרים הקדושים.

דיון: מסתכלים על המעשה או על הפעולה?

חברותא: כן, אבל למשל, מוחק שהוריד קצת מהח׳, ונעשו שני ז׳ין. הוא לא כתב עם שינוי.

חברותא: לא, הוא לא כתב כמו שכותבים. הוא עשה שיהיו כאן שתי אותיות.

חברותא: אני לא יכול לדון איתך עכשיו, כי אני צריך לסיים את הפרק. יש לי עוד שני אנשים אחרים עכשיו.

—

איטר – שמאלי

—

קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו

ולהיפך, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – פטור.

חברותא: הוא אומר שלכאורה אותו דבר, שני גדולים, כשאחד דוחף והשני מחזיק את העט, רק הראשון חייב.

חברותא: כן, החידוש הוא רק ש…

חברותא: אבל מה ההבדל בין גדול וגדול לא?

חברותא: בסדר. כן.

—

דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים

טוב, הלאה. הכותב על בשרו… אה לא, למטה למטה. זה לקחנו אתמול.

“הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות” – כי כל דבר שאינו עומד, זה לא יחזיק את הכתב זמן רב.

בקיצור, כי צריך להיות דבר עומד על דבר עומד. אתה צריך לכתוב עם דיו שמחזיק מעמד זמן רב, על דבר שמחזיק מעמד זמן רב.

כך גם במחיקה, צריך להיות כתב עומד על דבר עומד. זה צריך להיות דבר שהוא עם דיו ראוי על נייר ראוי, ורק שם יש מחיקה.

—

הכותב על בשרו

נמשיך הלאה.

חברותא: הגורם הוא החמימות בשרו.

חברותא: בסדר, אבל…

חברותא: אין לי מהלך בינתיים. נסיים את הפרק עוד שלוש דקות.

—

המשרט על בשרו / הכורת על עור

חברותא: אם יש את העוגה הכתובה, שרצו להסיר משהו?

חברותא: לא, נראה כבר איך זה שונה מזה.

כך הוא אומר, כך הוא מביא מהשולחן ערוך.

דיון: למה קריעה על עור חייב?

חברותא: אבל למה, מה ההבדל בין, למה קריעה על עור חייב? כלומר כן דרך כתיבה?

חברותא: קריעה על עור פירושו לכאורה הוא חותך דרך. הוא חותך דרך, הוא עושה שהכתב יהיה מהחור, במקום מהכתיבה.

חברותא: יש לי ראיה, כלומר כתיבה, כי הלוחות היו, כך כתוב, כתיבה משני עבריהם.

אממ, טוב.

—

המעביר דיו על גבי סיקרא

חברותא: אבל כשהוא מניח דיו בצבע אחר…

חברותא: האם התחתון חלש, או בגלל שהוא מניח צבע חדש?

חברותא: הוא מתקן את זה עם זה.

—

תולדת כותב: רושם

הלאה.

“רושם” – מה… עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.

רושם, כשהוא רושם, הוא לא כותב עם דיו, אלא הוא חורט חזק פנימה.

חברותא: רושם פירושו coloring, painting.

חברותא: רושם פירושו painting? לא חריטה?

חברותא: לא. הגמרא אומרת, רושם על עור היה paint, לא חריטה על העור.

חברותא: אה, חשבתי שזה כתב.

רושם, כן. רושם הוא הפירוש.

מלאכת רושם – תולדה של כותב

אבל היורה לגבי הסיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – פשוט כי זה לא עושה כלום טוב יותר, זה סתם בזבוז זמן.

—

הלאה, רושם. עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.

—

בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. תרגום עברי, אבל אני רואה שזה אומר עשה צורות.

דיון: מה פירוש “רושם”?

אצלי נראה שרושם פירושו חריטה.

כדרך שהציירין רושמין – כמו שציירים עושים – הרי זה חייב משום כותב. זו תולדה של כותב.

מה פירוש ציור? אני לא יודע.

—

שיעור של רושם

בסדר. הוא לא אומר את זה, הוא רוצה אולי לומר כל שהוא. הוא לא אומר כל שהוא גם לא.

—

מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב

—

מלאכת משרטט

המשרטט – מי שאחד חורט בקלף ועושה קו שעליו ייכתבו – שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב.

—

תולדת משרטט – חוט של סיקרא

יש לאחד כזה חוט צבוע, חוט, והוא נותן לו הקשה – משחררים אותו שילך למקום ישר כשרוצים לעשות קו ישר. זו תולדת משרטט.

—

גבלים – חוצב אבנים

בגדיד יש אחדות – מי שחורט, כשרטוט חריטה, כשרטוט חריטה.

—

בצבע או בלא צבע

רק הדבר הוא שהוא עושה איזו רושם מסוים שעליו יוכלו לכתוב או לחתוך או ללכת לפי הקו.

—

סיום פרק י״א

עד כאן פרק י״א.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Shiur Summary – Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 11

General Introduction – The Rambam’s Approach in Organizing Hilchos Shabbos

The Rambam’s Structure of the 39 Melachos

The Rambam places in the first chapters only the Torah-level prohibitions (d’Oraisa) of all 39 melachos, and later (in several subsequent chapters) he brings the Rabbinic prohibitions (shevusin/d’Rabbanans) of all 39 melachos.

Explanation: The Rambam divides: first all the Torah-level prohibitions, then all the Rabbinic prohibitions – instead of organizing according to practical categories (like “dealing with animals,” “dealing with the sick,” etc., as other poskim do).

Insights and Explanations:

1. Why doesn’t the Rambam organize practically: The Rambam gives the same attention to Hilchos Shifcha Charufa or Hilchos Beis HaBechira as to Hilchos Shabbos. He is not here as a “practical guide” – he is here to fulfill his mitzvah of Talmud Torah, which means covering all areas in kol haTorah kulah.

2. Talmud Torah vs. Halacha L’Ma’aseh: There is a distinction between two approaches: (a) learning Hilchos Shabbos so that one should not be mechalel Shabbos (the practical approach), (b) learning kol haTorah kulah as a mitzvah of Talmud Torah (the Rambam’s approach). The Rambam in his introduction doesn’t mention that the problem is that people are mechalel Shabbos – he only speaks about not being able to fulfill Talmud Torah, not being able to know from the Gemara what the din is. This is a more “theoretical” problem, not a practical one.

3. Contrast with the Mishna Berura / Yaaros Devash: The Mishna Berura brings the Yaaros Devash that someone who doesn’t know Hilchos Shabbos is among the “shochechei haTorah” – because he transgresses every Shabbos Torah prohibitions (borer, etc.) that don’t occur to people as questions. The Rambam’s introduction, however, doesn’t speak in this tone.

4. The Shulchan Aruch HaRav’s claim against learning Rambam as Talmud Torah: The Shulchan Aruch HaRav argues that one is not yotzei Talmud Torah from learning the Rambam, because the Rambam doesn’t bring the reasons and sources, only the halachic conclusion. Therefore one cannot pasken from the Rambam. The Rambam himself, however, doesn’t agree – he wrote his sefer with the intention that this is sufficient for Talmud Torah. Rav Yerucham Meir says that the Shulchan Aruch HaRav is talking about learning the Rambam without looking at the Kesef Mishna – but most people do learn with Kesef Mishna (which is essentially the Beis Yosef).

5. The Rambam’s approach to Talmud Torah: First a person should finish kol haTorah kulah – a broad view across all areas – and afterwards one can delve more deeply into things that are more often nogeia l’ma’aseh.

—

Halacha: Shochet – Av Melacha

“HaShochet – chayav. And not only shechita, but anyone who takes the neshama from any type of chaya, behema, bird, fish, or sheratzim… whether through shechita, through nechira, or through hakaa – chayav.”

Explanation: Shochet is one of the 39 avos melachos. The essence of the melacha is not specifically shechita k’hilchasa (with a knife on the neck), but netilas neshama – taking the life from a living creature. Therefore, any manner in which one kills – shechita, nechira (chopping off the head not according to hilchos shechita), hakaa (striking) – one is chayav.

Insights and Explanations:

1. Netilas neshama is the essence, not hotza’as dam: The Gemara asks what is the essence of shochet – whether it is the blood (hotza’as dam) or netilas neshama, and the conclusion is “mishum netilas neshama.” Therefore, even if there is no blood, one is chayav, because the inyan hamelacha is the result – that the living creature dies.

2. “Melacha d’achlich” – the result is the essence: By shochet the inyan is not the action (spraying blood, cutting), but the result – netilas neshama. This is “inyan melacha d’achlich” – we look at the outcome.

3. Why doesn’t the Rambam bring “tzoveia”: The Gemara says that by shochet one is also chayav for tzoveia (coloring with blood), but the Rambam doesn’t bring this here. One must understand why, but the Rambam brings the essence – that shochet is an av melacha which means netilas neshama.

—

Halacha: Chonek – Toldah of Shochet

“HaChonek [a living creature] until it dies – this is a toldah of shochet.”

Explanation: Someone who chokes a living creature until it dies, this is a toldah of shochet, not an av melacha.

Insights and Explanations:

1. Why is chonek a toldah and not an av: By shochet the “form” of the melacha is killing through something similar to shechita (cutting, striking until blood comes, hotza’as dam). Chonek, however, kills through a different way – taking away oxygen, without blood. The result (netilas neshama) is the same, but the form is different. Therefore it is a toldah.

2. The distinction between av and toldah by shochet: All methods that have similarity to shechita in form (cutting, striking with blood) are all under the av melacha. But when the result (netilas neshama) comes through a different form (like choking), it is a toldah.

3. Chonek is not specifically – it includes all similar ways: The Rambam doesn’t mean specifically choking, but any way that kills without the form of shechita – for example, giving medicine so he should die, poisoning, etc. Everything that “doesn’t have the form of bringing out blood” is a toldah of shochet.

4. Fish: The Rambam lists fish – by fish, the natural way to kill them is through removing from water (which is similar to choking – taking away oxygen), not through shechita. This fits with the rule that the essence is netilas neshama, any method.

—

Halacha: HaMotzi Dag Min HaMayim – Toldah D’Shochet (Chonek)

The Rambam says: “Therefore, one who removes a fish from the water and leaves it until it dies” – is chayav for chonek, because its life is in water.

Explanation: When one takes out a fish from water and lets it lie until it dies, this is a toldah of shochet – specifically chonek (suffocation). Just as a person lives from air, a fish lives from water; removing it from its life-element is like suffocating.

Insights:

– The chiddush that it’s called chonek and not just “gorem”: One might have argued that the person doesn’t actively kill – he only removes the fish, and the fish dies on its own a few minutes later. This would be a “gorem” (indirect cause) and not a ma’aseh shochet. The Rambam comes and says that it’s still called chonek – it is a direct netilas neshama, because the removal from water is itself the act of suffocation.

—

Shiur – Kiyon Sheiyavesh Bo Kasela Etzel Snapirav

The Rambam says: He becomes chayav “kiyon sheiyavesh bo kasela etzel snapirav” – when an area the size of a sela (coin) dries by the area of the fins.

Explanation: One is not chayav when one removes the fish, but when it has been outside long enough that it can no longer survive. The sign for this is when by the fins an area the size of a sela-coin becomes dry.

Insights:

– The shiur proves that “she’eino yachol lichyos” – from this point onward the fish can no longer return to life, even if the death process (gesisa) still takes a bit. The Rambam says explicitly “she’eino yachol lichyos.”

– Nafka mina from this shiur: (1) If a second person comes and kills the fish before the shiur – who is the killer? (2) If someone removed the fish with intention to return it to water and forgot – one needs to know at which point he is already chayav. (3) If one asks: Who says the fish can’t return to life? – the Rambam answers that the shiur of “kasela etzel snapirav” defines the point of “she’eino yachol lichyos.”

—

Halacha: HaShochet Yado L’Mei Behema U’Dildel Ubar

The Rambam says: “HaShochet yado l’mei behema u’dildel” – someone who sticks his hand into a pregnant animal and moves/dislodges the fetus, so that the fetus can no longer live with the mother – chayav.

Explanation: He is chayav for shochet (netilas neshama), because the fetus is a living creature with a living soul, and through the dislodging he has separated it from its life-source.

Insights:

– The fetus is called a living creature for purposes of Shabbos: Even though it is not yet born, it is a living creature that has a living soul, and killing it is chayav for shochet.

– Distinction between Shabbos and murder (dinei nefashos): By murder of a person there is a din that until thirty days the newborn is a safek nefel, and one is not chayav misah on the murderer. But by Shabbos, by an animal’s fetus, there is no such safek – it is called a living creature and one is chayav for shochet. This is a chiddush that the definition of “living creature” for purposes of meleches shochet on Shabbos is broader than the definition of murder by people.

—

Halacha: Which Types of Living Creatures Have the Din of Netilas Neshama

The Rambam says: Living creatures “sheporin v’ravin mizachar u’nekeiva” (that reproduce from male and female), “o nivra’in min he’afar kemo hapre’oshim” (or are created from earth like fleas) – “hahoreg osan chayav k’horeg behema v’chaya.”

Explanation: On such living creatures one is chayav for shochet, because they are true living creatures with netilas neshama – even if they are very small.

Insights:

– The Rambam answers a question whether a large living creature (elephant) has more life than a small one (fly): No – the elephant and the fly have the same life for purposes of Shabbos. Size doesn’t matter; what matters is whether it is a “regular living creature” that is created in a natural way.

– Parosh (flea) – a special case: The Rambam says that fleas are created “min he’afar” (from earth), and nevertheless one is chayav for killing them. This is a chiddush – because one would have thought that only male-female-created living creatures would be considered.

– The distinction in the Rambam: Earth is a “normal” natural source – it is a legitimate way that nature creates living creatures. Therefore fleas (from earth) are considered like regular living creatures. But dung, rotted fruits, mud – these are not normal sources, and what comes from there is not called a proper living creature.

– Note: The parosh in the Gemara (Shabbos 107) is not the same as kina (lice). In Niddah (18?) it is explained that parosh is a type of fly that comes from earth.

—

Halacha: Sheratzim HaNotzrim Min HaGelalim – Patur Aval Asur

The Rambam says: “Sheratzim shenotzrim min hagelalim o min hapeiros shehevi’ishu, min hatit o min hapeiros shehisli’u v’chayotza bahen, k’gon tola’im shel basar – hahorgan patur.”

Explanation: Sheratzim that come from dung, rotted fruits, mud, or wormy fruits (like worms in meat or in legumes) – one who kills them is patur (but asur mid’Rabbanan), because Chazal say they are not called true living creatures.

Insights:

– Patur aval asur: The Rambam says “patur” – this means patur mid’Oraisa but asur mid’Rabbanan. One may not kill such sheratzim on Shabbos, but one is not chayav korban chatas for it.

– The foundation: Such creations are not created through the normal natural process (not from male and female, not from earth), but from spoiled/rotted materials – therefore they lack the status of a proper living creature.

– [Digression: Torah and Science] – In reality we don’t know of any spontaneous creation of living creatures from earth or from rotted fruits. This is a well-known question of Torah and science. The Sefer HaBris discusses this, but “ein kan hamakom l’ha’arich.”

—

Halacha: HaMefale Kelav B’Shabbos – Molel V’Zorek

The Rambam says: “HaMefale kelav b’Shabbos – molel es hakina v’zorekah.”

Explanation: Someone who cleans his clothes on Shabbos from lice – may he catch the louse, squeeze it a bit (molel), and throw it away. But he should not actually kill it.

Insights:

– What does “mefale” mean? The word “mefale” (from liflot) means to search through/clean. It is one of the rare words in Mishnaic language.

– “Molel” – not actually killing: The Rambam says one should “molel” (squeeze) and throw away, but not actually kill. This is because by “molel” there is only a doubt whether the living creature dies from this – it is not a certain netilas neshama.

—

Halacha: Mutar L’Harog Es HaKina B’Shabbos

The Rambam says (in the next halacha): “Mutar l’harog es hakina b’Shabbos” – one may kill lice on Shabbos.

Explanation: Lice come from human sweat, not from male and female – therefore they are not considered like a proper living creature, and one may kill them.

Insights:

– Contradiction between the two halachos: In the first halacha it says “molel v’zorekah” (only squeeze, not kill), and in the second halacha it says “mutar l’harog” (may actually kill). How does this fit?

– Answer from Shulchan Aruch HaRav: The distinction is between two situations:

– “Mefale kelav” – when someone is engaged in cleaning his clothes, he can encounter different species – lice (which are permitted), but also fleas (which are forbidden). Therefore Chazal said one should not rush to kill during “mefale kelav” – only “molel v’zorek” – so he shouldn’t come to kill something that is forbidden (a flea or other sheratzim).

– “Horeg kina” – when he is not engaged in “mefale kelav,” but he encounters a louse by itself, and he knows it is a louse – there is no gezeira, and one may kill it l’chatchila.

– Another distinction – “patur” by sheratzim vs. “mutar” by lice: By sheratzim from fruits the Rambam said “patur” (but asur mid’Rabbanan). By lice he says “mutar” – l’chatchila permitted. The distinction: lice cause distress to the person (itching, discomfort), therefore Chazal did not make a gezeira on lice. On other sheratzim (which don’t cause distress) they did make a gezeira.

—

Halacha: Chaya U’Remashim Noshchim U’Memisim – May Kill

The Rambam says: “Od yesh minim acherim shemutar l’harog osam b’Shabbos. Chaya v’remesh shehem noshchim u’memisim vadai, k’gon zvuv sheb’Mitzrayim, v’tzir’a sheb’Ninveh, v’akrav sheb’Chadyav, v’nachash sheb’Eretz Yisrael, v’kelev shoteh b’chol makom – mutar l’harog osam b’Shabbos k’sheyir’u osam.”

Explanation: The Rambam brings a list of specific dangerous living creatures whose bite certainly kills. By such species one may kill them on Shabbos when one sees them, even if one doesn’t know for certain that they are going to bite now – because since if they bite it is certainly death, it is a safek pikuach nefesh, and safek pikuach nefesh overrides Shabbos.

Insights:

– The distinction between “vadai memisim” and “she’ar mazikim”: The Rambam makes a clear division between two categories. By creatures whose bite certainly kills – one may kill just because one sees them, even if they are not running after the person. This is because just their presence creates a safek pikuach nefesh. But by “she’ar mazikim” – creatures that can sometimes kill but not certainly – the din is different.

—

Halacha: She’ar Mazikim – Ratzin Acharav L’Umas Yoshev Bimkomo

The Rambam says: “Aval she’ar kol hamazikim – im hayu ratzin acharav, mutar l’harog. V’im yoshev bimkomo [or running away from him], asur. V’im dorsan l’fi tumo – mutar.”

Explanation: By other mazikim that are not on the list of “vadai memisim”: if they are running after the person – one may kill them, because this is already close to pikuach nefesh. If they are sitting in their place or running away from people – one may not, because they don’t present a danger. But if one “dorsan l’fi tumo” – that is, one steps on them as if innocently – it is permitted.

Insights:

– The level of safek pikuach nefesh: Seemingly everything is safek pikuach nefesh – even a mazik that “yoshev bimkomo” can sometimes kill! Why do the Chachamim say one may not? The Maggid Mishna struggles with this. The answer is that there are levels of danger: by “she’ar mazikim” that sit in their place the safek pikuach nefesh is so remote that the Chachamim were not matir. Only when they run after the person does the safek pikuach nefesh become strong enough that one may.

– The issur by “yoshev bimkomo” – mid’Oraisa or mid’Rabbanan? Mid’Oraisa it is probably permitted (because it’s netilas neshama without a shiur, or because it’s a safek pikuach nefesh), but mid’Rabbanan the Chachamim forbade it by such a remote safek.

– The great discussion: What does “dorsan l’fi tumo” mean? This is the central chiddush-discussion. Several explanations are brought:

– Explanation 1 (an initial sevara, which is rejected): “Dorsan l’fi tumo” means that the person goes to a place where there are mazikim on the ground, and he steps on them b’shogeg, not miskaven – a davar she’eino miskaven. This is rejected because the Rambam here is not discussing hilchos miskaven/eino miskaven, but hilchos pikuach nefesh.

– Explanation 2 (the best explanation): The person seeks to drive away the mazik, not to kill it. He pushes it, he wrestles with it, and if the mazik dies from this – it is permitted, because he didn’t seek to kill but to protect himself. This is like a davar she’eino miskaven – he intends to drive away, not to kill. “L’fi tumo” means here that he did it innocently, not with intention to kill.

– Explanation 3 (Rashi’s shita, according to the Maggid Mishna): “Dorsan l’fi tumo” means that he actually intends to kill it, but he makes it appear as if it’s innocent – he does it with cleverness (a trick). “L’fi tumo” doesn’t mean true innocence, but as if innocence. The heter is essentially pikuach nefesh – the Chachamim didn’t want one to explicitly chase and kill such a mazik that is not certainly dangerous, but they did allow it in a manner that looks like innocence.

– Question on explanation 3: This doesn’t fit with the language “l’fi tumo” – because “tumo” means innocence, and if he actually intends to kill it that is exactly the opposite of innocence, it is cleverness.

– The Ramban’s shita: The Ramban learns in the Gemara that “dorsan l’fi tumo” actually means that he pushes it and wrestles with it to drive it away, and if it dies – it is permitted.

– The conclusion: “L’fi tumo” means that the person seeks to protect himself and drive away the mazik, not specifically to kill it. He pushes it, he wrestles with it, and if the mazik dies from this – one may, because he was not miskaven to kill. He need not fear that perhaps he will kill it – as long as he intends to protect himself, he may fight with the mazik.

—

Halacha: Mafshit – Skinning the Hide

The Rambam says: “HaMafshit min ha’or kedei la’asos kameia – chayav.”

Explanation: After one has slaughtered the living creature, comes the melacha of mafshit – skinning the hide from the living creature. The shiur (minimum amount) for chiyuv is “kedei la’asos kameia” – enough hide to make an amulet.

Insights:

– The shiur “kedei la’asos kameia” applies to all leather-melachos: The shiur of “kedei la’asos kameia” applies not only to mafshit, but also to me’abed and other melachos that have to do with leather.

– “Kedei” as a shiur-word: The word “kedei” in such halachos means “the shiur of” – that is, enough to make an amulet. This is a language-formula that repeats in many halachos.

– Only when he wants the hide: The Rambam means when he skins the hide because he wants the hide. If he skins the hide because he wants the meat (not the hide), that is a different din.

—

[Digression: The Order of the 39 Melachos – Why Not Mevashel After Shochet?]

After one has already slaughtered the living creature, why doesn’t the Rambam go directly to mevashel (cooking the meat)? The answer is that the 39 melachos come from meleches haMishkan, not from meleches haKorbanos. In the Mishkan they didn’t eat meat – they needed the hides for the curtains of the Mishkan (oros eilim me’adamim). Therefore the order goes from shochet to mafshit (skinning the hide) – because that is the order of how they worked with the animals in the Mishkan.

Additional insights in the digression:

– Ofeh in the order: It is noted that “ofeh” (baking) appears in the order of the Mishna, but this doesn’t fit with the order of meleches haMishkan. The order of the Mishna is a different sevara than the order of meleches haMishkan.

– Kesiva in the Mishkan: It is discussed what kesiva has to do with the Mishkan – the Gemara speaks of signs that were written on the beams of the Mishkan, to know what to place next to what.

– Ofeh = Mevashel: From Chassidus we learned that ofeh is essentially the same melacha as mevashel, but it says ofeh because it speaks of bread, which is “min ofeh.”

—

Halacha: Toldos of Mafshit – Duchsustus

The Rambam says: that whoever divides the hide – separates the duchsustus from the klaf – “harei zeh toldah d’mafshit v’chayav.”

Explanation: After one skins the hide from the animal, one can divide the thick hide into layers. One of them is called duchsustus (the side closer to the flesh) and the other is called klaf. This dividing of the hide into two is a toldah of mafshit.

Insights:

– Parallel to Hilchos Sefer Torah: Whoever followed the shiur in Hilchos Sefer Torah already knows what duchsustus is – from the hide one can make three types of format (duchsustus, klaf, gevil).

– The av of mafshit is skinning hide from flesh; the toldah is dividing the hide itself – both are a type of “separating” one layer from another.

—

Halacha: Me’abed – Shiur and Definition of the Melacha

The Rambam says: “HaMe’abed min ha’or kedei la’asos kameia – chayav.”

Explanation: The melacha of me’abed (processing hide/leather) has a shiur of “kedei la’asos kameia” – enough leather that one could make an amulet from it. This is the minimum shiur to be mechayev.

Insights and Explanations:

– Shiur kedei la’asos kameia applies to all leather-melachos: The shiur “kedei la’asos kameia” is not only for me’abed, but for all melachos that relate to leather – mafshit, me’abed, and mochek – all have the same shiur.

– How much is “kedei la’asos kameia”? This is not precisely determined in the sugya here. An amulet can be with one letter or two letters – “one must ask the craftsmen who make amulets.” The shiur is thus a practical shiur that varies in reality.

– [Digression: What does “kedei” mean in the language of Chazal?] There was a linguistic discussion about what the word “kedei” means. In our language (Yiddish/English) “kedei” = “enough to do so.” In the language of Chazal, like “kedei achilas pras,” it means a shiur – “as much as one needs to…” It was also compared to “kol ha’olam kulo kadai hu lo” – where “kadai” means “it is enough/worth.” But here in halacha “kedei” certainly means a shiur – a minimum measure.

—

Halacha: Me’abed and Mole’ach is One Thing

The Rambam says: “V’echad hu hame’abed v’echad hamole’ach… shehamolchim me’abdim.”

Explanation: Me’abed (processing hide) and mole’ach (salting) is essentially the same melacha. When one puts salt on fresh skinned hide, this is a way of processing – it makes the hide processed.

Insights and Explanations:

– The Rambam wants to support his shita against the Mishna’s enumeration: In the Mishna “mole’ach” is listed as a separate melacha. The Rambam, however, says that mole’ach and me’abed is one thing – mole’ach is just the way one is me’abed. This is a well-known shita of the Rambam in counting the 39 melachos.

– Melicha is not the only way of processing: The Rambam first mentioned melicha as an example, but later it becomes clear that there are other ways – one puts lime, tanning agents, and other chemicals. Melicha is only one step in the process. First one puts salt, then one removes the salt, and then one adds lime and tanning agents. It is possible that melicha is a separate step of processing, or that melicha is me’abed in general.

—

Halacha: Ein Ibud B’Ochlin

The Rambam says: “V’ein ibud b’ochlin.”

Explanation: When one puts salt on food (ochlin), this is not me’abed. The issur of processing applies only to hides (leather), not to food items.

Insights and Explanations:

– Why not? Although salt also changes the texture of meat (for example, one makes jerky – salted meat that can no longer spoil), just like salt changes the texture of leather, nevertheless this is not me’abed. The Rambam says clearly: “ein ibud b’ochlin.”

– Source in the Gemara: There was a dispute in the Gemara. One opinion says that melachos on meat (salting meat) is not me’abed. The other says “ein ibud b’ochlin.” The halacha is like the second – ein ibud b’ochlin, which excludes all ochlin, even meat, fish, poultry.

– Is processing only on leather? An interesting question: the Rambam doesn’t say “ibud eino noheg ela b’or” – he only says “ein ibud b’ochlin.” This leaves open the possibility that processing can apply to other things that are not ochlin and not leather. But in practice, since it’s not by ochlin, it remains practically only by leather.

– Shevi’is-parallel: By Shevi’is there is a din when one may salt vegetables, but the Gemara says there that it’s not Torah-level – that is because of metaken or another inyan, not processing.

—

Halacha: Toldah of Me’abed – HaDores Al Ha’Or B’Raglo

The Rambam says: “HaDores al ha’or b’raglo ad sheyiskasheh” – is a toldah of me’abed.

Explanation: Someone who steps on the hide with his foot until it becomes hard – this is a toldah of me’abed. This is another way of processing hide, not through salt but through physical pressure.

Chiddush: This confirms that me’abed is not limited to melicha alone – every method that makes the hide processed (hard, preserved) is me’abed or a toldah of it.

—

Halacha: Me’abed – Additional Toldos

**The Rambam says: Me’abed can be done through various ways – through chemicals, or manually: “he steps on the leather with his feet ad sheyiskasheh v’yis’ametz,” or “merakcho b’yadav” – he makes it soft with his hands. “Mosechu u’meshahehu kedei l’hachshir oros hatzenumim” – he stretches it

📝 Full Transcript

Shiur on Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 11 – The Melachos of Shochet and Beyond

Introduction: Hakaras Hatov and Kavod Talmidei Chachamim

We are learning Rambam, Sefer Zemanim, Hilchos Shabbos, and we are in the middle of going through the 39 melachos. And we are learning the eleventh chapter, Chapter 11, and we’re going over eight melachos.

Before we continue with the shiur, we must express our hakaras hatov. Hakaras hatov is a fundamental principle in the Torah. We have tremendous hakaras hatov to our friend, the distinguished philanthropist Rabbi Yoel Wetzberger, the well-known builder and establisher of worlds of Torah. He has various Torah institutions and Torah shiurim that he has under his wing, and may he have nachas from the Torah that he strengthens, and he allows other people to become involved, to become sponsors.

Chavrusa: Yes, Reb Yisroel should pay them all.

We are in the middle of Hilchos Shabbos.

Chavrusa: Apparently it’s not just a matter of hakaras hatov, there’s also a matter of kavod talmidei chachamim, because one who supports talmidei chachamim is also a partner in the mitzvah of learning Torah, it’s not just hakaras hatov, it’s also a matter of Torah.

Wonderful.

—

The Rambam’s Approach in Organizing Hilchos Shabbos

The Structure of the 39 Melachos in the Rambam

We discussed here that the Rambam, we’re learning here the 39 melachos, but he only presents here the 39 melachos that are d’oraisa. At the end he will have several more chapters on all the 39 melachos, the shevusin of all the 39 melachos.

We discussed that this is an interesting and unique approach of the Rambam, because for example we’ve seen, others when they organize Hilchos Shabbos, for instance they make sections on care – they’ll make under one category: caring for animals, caring for clothing, caring for the sick – the most practical things one can think of.

But the Rambam doesn’t think practically, and the reason is because the Rambam gives the same attention to hilchos shifchah charufah or something like the altars should be there in Hilchos Beis HaBechira, just like Hilchos Shabbos. Because the Rambam, when he learns Hilchos Shabbos, he is engaged in the mitzvah of talmud Torah.

Talmud Torah Versus Halacha L’maaseh

There are many people who say that Hilchos Shabbos is a wonderful thing to learn, because this way one will be saved from every concern of melacha. That’s very good, but if one looks simply at Hilchos Talmud Torah, it’s actually the opposite.

A Jew for whom it’s not so important to learn about the altar, or I don’t know about the laws of Mashiach, like something that’s relevant every Shabbos – he’s very good, and the teacher is very good. The Jew only wants to learn, he wants to spend a whole year learning Siman 308, every detail in muktzeh that’s relevant every Shabbos.

But according to the law of talmud Torah one must complete all 613 mitzvos and the entire Torah, and that’s what the Rambam says – to complete Torah, and not as something practical. He’s here to cover all areas of Torah.

So it’s understood, there’s no contradiction. The Rambam would also say that afterwards you should have something like a Kitzur Shulchan Aruch or a Shemiras Shabbos K’hilchasa, if there are any questions that don’t become clear from within this.

Chavrusa: I’m not so sure about that. I mean, for practical purposes one must learn because it’s practical, but one must learn.

Okay, I don’t want to elaborate on this now. I have thoughts about this, with Hashem’s help perhaps we’ll begin each shiur to learn a bit about this.

The Rambam’s Introduction Versus the Mishnah Berurah

I was thinking, and you’re making a very good point. I was thinking we need to be precise – the Baal HaMaor has time to look inside, we won’t look now. There’s the introduction of the Rambam, we need to compare it for example to the introduction of the Mishnah Berurah in Hilchos Shabbos, which brings the Yearos Devash, that one who doesn’t know Hilchos Shabbos is also among the shochechei haTorah.

I think there’s such a phrase, “yichlu kol melacha rabta d’Shabbata” – I think he speaks this way, that whoever doesn’t know the details of Hilchos Shabbos violates d’oraisa prohibitions every Shabbos, because there’s borer and various questions that don’t occur to people that they’re questions.

It’s very interesting – the Rambam wrote in the introduction, not just to Hilchos Shabbos, the introduction to the entire sefer speaks about the problem that one cannot extract halacha from the Gemara, and no one can, even the Geonim said we don’t understand.

But he doesn’t say that the problem is that one is mechalel Shabbos. He says, he doesn’t mention that this is a problem. He mentions that there’s a problem – he says more of a theoretical problem: one cannot fulfill the mitzvah of talmud Torah, one cannot know from the Gemara what the law is. But he never says that consequently one is mechalel Shabbos.

It would have been, it would apparently fit according to the Yearos Devash’s thinking, that one must know precisely how to put the cholent on the blech, because the Rambam says that no one knows how to put the cholent on the blech.

I don’t know if that’s really a problem, because one does know more or less, even not from the Shulchan Aruch, how one conducts oneself, how one has good chinuch, more or less he knows. Of course, when there’s a question one must ask a rav.

If the rav has a problem, the rav doesn’t know how to learn Gemara and it’s difficult for him to figure out, he needs to look at the Rema and the Geonim, he becomes confused. So the rav – one can say that it’s essentially a sefer for rabbanim, where the rav who needs to use judgment to know practically how to apply it.

The Rambam’s Approach in Talmud Torah

Okay, the Rambam holds that first a person should complete kol haTorah kulah, and afterwards certainly one can delve more into things that are more frequently relevant. But the mitzvah of talmud Torah is that a person should know everything in kol haTorah kulah.

But our life isn’t… our life is more similar to the Rambam, because we learn with our children Bava Kamma and Bava Metzia, we teach them lomdus. But you also see that we have separated that the mitzvah of talmud Torah is not dependent on halacha. No one has ever said that one must learn Torah in order to know how to conduct oneself. That’s perhaps a branch – one must also have a connection to halacha l’maaseh, but first one learned to learn lomdus. That’s how even the yeshivos are set up. It’s simply not the way the Rambam writes.

Chavrusa: But what does the Rambam take from Klal Yisrael?

Okay, let’s discuss the Rambam’s argument. We’re constantly talking about the inheritance that he stated. I’m not learning Rambam because I want to learn halacha l’maaseh. That’s the argument here, as if someone says “you can’t learn Rambam which isn’t halacha l’maaseh”. You can ask, what about the halacha of knowing the entire Torah? Why aren’t you fulfilling the halacha? It’s a halacha.

We’re not learning Rambam as a practical guide. It’s already been said several times that whoever writes the halacha in the newspaper, he already brings every recent authority. There’s someone who says that the best two lines of the newspaper that went to print last night is the mussar of the week.

One must learn first talmud Torah to know what the Rambam says, to have a perspective on kol haTorah kulah. What does one understand from the Torah?

The Shulchan Aruch HaRav’s Argument

Regarding this one can think like two arguments. Someone can say, “Okay, you want to fulfill the mitzvah of learning kol haTorah kulah? First one must agree with the Rambam that there is indeed such a mitzvah – because that’s what talmud Torah means, to know the entire Torah.”

The Shulchan Aruch HaRav, famously, agrees, but doesn’t completely agree. The Shulchan Aruch HaRav explains, argues that one doesn’t fulfill learning the Rambam, because one cannot pasken from the Rambam. Here this is somewhat of an argument.

Why can’t one pasken from the Rambam? Because the Rambam doesn’t bring the reasons, he doesn’t bring the sources, he only brings the conclusion. Apparently one can say that the Rambam is indeed just so practical, and therefore one doesn’t fulfill talmud Torah with this, and consequently one must indeed know and one must learn Gemara.

It doesn’t start. He doesn’t come to someone who learns for example Daf Yomi according to that approach, and he finishes, that he fulfills more the mitzvah of learning kol haTorah kulah than someone who learns the Rambam.

What a chain – did the Rambam say back what does that mean? The Rambam doesn’t agree with this. The Rambam certainly holds that talmud Torah means knowing exactly what it says in the Rambam, and the proof – he wrote the sefer that way.

I saw Rabbi Yerucham Meir says that the Shulchan Aruch HaRav is talking about learning the Rambam when one doesn’t look in the Kesef Mishneh. Most who look in the Kesef Mishneh – that’s the Beis Yosef. You know, they say approximately the things that the Beis Yosef will establish.

But I think the Rambam said this is how they should learn, and they learn with this talmud Torah. So there is with this talmud Torah to have a broader perspective on Shabbos. That’s also true, because learning Hilchos Shabbos there is much longer than learning the entire Hilchos Shabbos of the Rambam. It already lives, chas v’shalom.

So, it comes out that one has a broader perspective on Shabbos. How do you view the Rambam’s Shabbos with the halacha? Afterwards one can go into the small details.

Chavrusa: Yes.

Okay. Let’s go inside, because our length is getting too long about this.

Chavrusa: Okay, let’s learn further.

—

Halacha 1: Shochet – Av Melacha

Chavrusa: A shochet.

Let’s learn, and next time we can discuss further from the chakira.

A shochet. Shochet – chayav. One who slaughters an animal.

Chavrusa: Uhm. Yes, but a shochet means an animal. Earlier he had sochet as sochet, squeezing. A shochet is slaughtering.

Yes, chayav.

Netilas Neshama – The Essence of the Melacha

Says the Rambam, v’lo shochet bilvad. The essential word of shochet is not…

Chavrusa: Ah, that’s so from the matter of melacha of food.

It’s not the word that one sprays the blood or something the action. Rather it’s the result from it. This is a murderer. One attacks a person. One makes a person no longer alive.

Chavrusa: Or an animal?

There’s no difference whether one does shechita. There’s no difference how one does it – whether it’s shechita, whether it’s nechira. Nechira also means chopping off the head, but not with a knife, not with the laws of shechita, that’s what I think. Or when one removes with any other way – chayav. Because the word is removing the soul.

It’s already in the Gemara this, a question what is the essence of shochet – whether the blood or this. The Gemara says because of netilas neshama. The word is there the netilas neshama. Consequently, any manner in which one removes, even if there’s no blood on it, or no difference what.

Discussion: Why Shochet is an Av Melacha

Chavrusa: What do you say?

Yes, yes. It’s one of the avos melacha. The Gemara says that they should all be in one type of melacha, not be a tolada. That’s it. Shochet means killing.

Chavrusa: What?

Yes, yes, very good.

Chavrusa: No, there the Gemara wants to say that he’s also chayav for tzovei’a and the like, but the Rambam brings…

We need to know why the Rambam doesn’t bring it, but the Rambam brings the essence of this – that there’s an av melacha called shochet, which means netilas neshama.

Chavrusa: Yes. Very good.

—

Chonek – Tolada of Shochet

Chavrusa: Yes. Now we can learn chonek.

So you see interesting – chonek, shochet, but it doesn’t mean every way of killing. Something is similar to shochet.

Chavrusa: Yes, only a certain way of killing. Let’s see.

Aha, interesting. A chonek is chayav, ad sheyamus. If someone chokes, he makes strangulation, that one dies another way, through not having oxygen, completely another way – harei zeh toldos shochet.

Why Chonek is a Tolada and Not an Av

One cannot say that it’s the av of shochet, because it’s a different way. All the previous things that he enumerated have some similarity to shechita – striking until blood comes together, or until he loses blood, and similar things.

He says like this: the word of it is the netilas neshama, but the form of it was in the manner of shechita. So the things where the form of it, the way how one does netilas neshama, is similar to shechita – that’s the matter of the melacha. But when one makes the result that the soul should go out in another manner, it’s also the same prohibition, it’s a tolada, because it doesn’t have the same form.

So choking kills through a different kind of way. Harei zeh toldos shochet.

And we understand that the Rambam doesn’t mean specifically chonek, but any similar to chonek. But a person finds a way – he’s going to take him, give medicine that he should die – that will also be the same as chonek. He’ll say: it doesn’t have the form of removing his blood, of killing through something similar to shechita.

Dag – Fish

Lefikach, the Rambam enumerated dag, fish. Generally, fish – the way how one kills a fish, the very catching is dag.

Tolada of Shochet: HaMotzi Dag Min HaMayim

Yes, the Gemara speaks about this. In short, catching the fish itself already kills generally. Actually in that it’s not an av, it’s a tolada.

Lefikach, hamotzi dag min hamayim v’hinicho ad shemes – is also the manner of choking, because its life is in water. Just as a person is from the water, one puts him into his own water, as we learned in the side. So here after one takes him out, one lets him die ad shemes, chayav for chonek.

What’s interesting, the chiddush here is that it’s chonek, because you could have said that it’s only a gorem. Yes, he dies a few minutes later or whatever, but that’s called chonek. That’s the murder, shochet, chonek, whatever. Not exactly chonek, but it means to say, consequently it’s a tolada of shochet.

The Measure of Liability: Keiyon Sheyeivash Bo K’sela

V’lo ad sheyamus – when does he become liable? Keiyon sheyeivash bo k’sela etzel snapirav. When the fish becomes dry, that means when he’s been long enough outside the water that spots form that are dry.

How big must the spot be? As big as a sela by the area of the snapirim. What does that mean, the snapir, the feathers, the flat feathers that a kosher fish has, if it has become dry enough by the area of the fish by the snapir there, chayav, because from here and further he can no longer survive. She’eino yachol lachayos – when he’s been so long outside the water that it has already begun to become dry, he can no longer live, even if the death throes will still last a bit, it already means that he’s killing.

The Practical Difference of This Measure

What’s the practical difference? A second person comes and kills him before, and we want to know who… Someone asks a good question, who says perhaps it can indeed live again? Ah, the Rambam says she’eino yachol lachayos. Or he took it out and he indeed intended to put it back and he forgot or whatever, so one should know at which, how long. It can be a fine bit relevant the halacha, yes.

Halacha: Hoshit Yado L’mei Beheima V’dildel Ubar

So, I want to know, hashochet yado – what happens if a person did such a thing, an animal that is pregnant, he pulled out the fetus, and the fetus dies from this.

Hoshit yado l’mei beheima v’dildel – what does dildel mean? Pulled out? I don’t know exactly what the word dildel means, as it hangs, but it hangs off, he hooked it, I don’t know, he took it down in short. V’dildel, moved it around so that it no longer remained with the womb and the child should no longer be able to live with the mother, chayav.

He is chayav, because the fetus is called an animal, there is netilas neshama on a fetus. It’s interesting, we don’t say how long, for example regarding murder until thirty days one is not yet called a full murderer. But regarding murder, yes. It’s a doubt whether he’ll live. It’s a doubt of a nefel. But an animal, that’s called a shochet. Yes, interesting thing. Chayav as shochet.

That’s the shitas haRambam. There are other shitos how to learn the halacha, but the Rambam says this shita.

—

Halacha 2: On Which Animals is One Liable for Netilas Neshama

Okay. Good. Says the Rambam further, which type of animal is there shechita? One must know certainly that it’s a true animal that has a soul that one can remove, netilas neshama. I don’t mean the word neshama, but he has a life and he’s not considered a weaker animal. Let’s see him.

Animals for Which One is Liable

The Rambam enumerated what also means netilas neshama: “she’ein parin v’ravin mizachar u’nekeiva” – that they reproduce from a male and a female, “o nivra’in min he’afar kemo hapir’oshim” – or that come out from the earth like fleas.

A flea is a flea, yes, a flea is a louse. It’s not a louse, because we say kinah. The Rambam won’t say… No, what I remember yes, in Niddah eighteen it’s called, a flea is not a louse. A flea is a type of flyer, a type of fly that comes from dust.

“One who kills them is liable like one who kills a domesticated or wild animal” – one who kills them is the same as if he killed a domesticated or wild animal.

Innovation: Size Doesn’t Matter

The Rambam answered the question here. Someone asked whether an elephant has more life than a fly. The Rambam says, the elephant and the fly have the same life. Furthermore, because there’s no difference in size, even if they are tiny.

The point is that they are a regular living creature that is created the way nature makes living creatures be created. But there is another way how living creatures can be created, says the Rambam, and this is in the Gemara, which is not called a living creature.

Vermin Created from Dung – Exempt

The Rambam says, “Vermin that are created from dung or from fruits that have rotted” – that come from dung or from fruits that have rotted, “from mud or from fruits that have become wormy and the like, such as worms in meat” – how does one see such a thing? Worms in meat, in meat it happens, meat becomes rotten, worms start coming on it, and also in legumes there are little worms.

“One who kills them is exempt” – the one who kills them is exempt, because Chazal say that they are not called a true living creature. A wondrous thing, there is much discussion about this, but we will move on. So the Rambam rules that they are not called a living creature.

The Difference Between Dust and Dung

The Rambam doesn’t say that the difference is entirely whether it’s born from male and female or from the earth. Because a flea, right, so the difference is that a flea which is also from dust, the Rambam says that nevertheless he is liable.

So the Rambam makes a distinction of something, the first category which are important, are from dust or from male and female, and the other which is from dung and from excrement and swamp, that is one must come from something human, from the rotten fruits, there’s no father and mother, but dust is a normal thing, dust is still.

There is a dispute among the Rishonim who argue about this, but this is what the Gemara… The Rishonim say, also the flea is like the creeping things, what not? Right, they go with the proper definition of male and female.

Note: Torah and Science

Understand, we don’t know of any reality that it should truly come from the dust, but it’s already a question of Torah and science, whoever is engaged in that topic should learn there. Yes. Yes. Sefer HaBrit speaks about this, but this is not the place to elaborate.

—

Halacha 3: One Who Cleans His Garments on Shabbat – The Law of Lice

The Rambam says further, “One who cleans his garments on Shabbat” – one who wants to clean. What is the word “mefaleh”? The language of “Ashrei yefale le’dal ve’evyon”? I don’t know. Lefalot. Mefaleh means mefaleh. He says an alef. We have such words, “shavit”, “kedeirah”, “mefaleh”, such words that we find rarely. He means cleaning the vessels from worms, from dirt or the like that is in the sides.

“One who cleans his garments on Shabbat” – ah, lice. When there weren’t such good hygiene, it made lice in the laundry often. And if one searches it out… to clean his laundry on Shabbat, “he may squeeze the louse and throw it” – he may grab the louse and take it out, but the louse can quickly slip away from him, he must first give it such a good squeeze. He must squeeze it a bit.

May he give such a squeeze, or squeeze a bit the worm that he wants to take out from there, the louse that he wants to take out, excuse me, “and throw it” – and throw it away. It means, you shouldn’t think that this means like he’s killing it a bit. He may squeeze it, he doesn’t need to be afraid of that.

It Is Permitted to Kill the Louse

He finishes the halacha, he finishes the halacha, because you shouldn’t think that the Rambam will say, “and it is permitted to kill the louse on Shabbat” – one may kill lice on Shabbat, because lice are not like a living creature, like the creeping things that are forbidden, but like the creeping things that come from dirt. So it also comes from dirt, it comes from the sweat of the person, from that comes out lice.

Discussion: Contradiction Between the Two Halachot

So the halacha is a bit of a problem, because here it says in a minute, molel, meaning he may not kill, he may only as you say, squeeze it a bit and throw it away. The next line says that one may kill lice ab initio. So what is the difference between the two halachot?

So there are different answers in the commentators, I don’t know.

Answer of the Shulchan Aruch HaRav

So let’s say how the Shulchan Aruch HaRav says it, because it seems like it makes sense, and it just comes out that way in the topic. He says that when one is engaged in this and he’s cleaning his laundry, besides lice he can also find other things, for example fleas, I know, things that are indeed forbidden. We say that one shouldn’t rush to kill. Molel one should, which is not exactly killing, which perhaps is only a doubt whether it died from the taking of the soul, one may. But killing no, because perhaps he will afterwards kill something that one may not.

But if he finds a louse, when then he is not engaged, there is no decree, he finds a louse, he knows that it’s a louse, one may kill it, because lice only come from sweat. So the Shulchan Aruch HaRav learns the halacha this way.

But this fits with the distinction, here it says “mefaleh kelav”, and afterwards it says a separate halacha about “horeg kinah”.

Distinction Between “Exempt” by Vermin and “Permitted” by Lice

But here there is another thing, that the Rambam said that the creeping things are exempt, one may not kill a creeping thing that comes from fruits, exempt but forbidden. Here it says permitted, lice one may indeed.

So they say that lice are a pain for the person, it’s an itch, something that one must be freed from. Therefore they didn’t decree on this, they only decreed on creeping things or other vermin.

Therefore, by “mefaleh kelav” one can understand the Shulchan Aruch HaRav’s explanation. By “mefaleh kelav” there is the concern of lice or I know, fleas, so one is stringent. But when there is no concern, and there is a place of pain, yes.

—

Halacha 4: Wild Animals and Creeping Things That Bite and Kill

Very good. So the Rambam says further… now one can find another way that one may. Yes, types of animals.

The Rambam says like this: “Wild animals and creeping things that bite and certainly kill” – types of wild animals and creeping things that when they bite they certainly kill, they are truly dangerous, “such as the fly of Egypt” – a fly is a bee? No, ah, a fly is a fly.

Types That Are Permitted to Kill on Shabbat – Dangerous Animals

The Rambam says further: “There are other types that are permitted to kill on Shabbat”. Now one can find another way that one may indeed kill types of animals.

The Rambam says like this: “A wild animal and creeping thing that bite and certainly kill” – types of wild animals and creeping things that when they bite they certainly kill, they are truly dangerous – “such as the fly of Egypt” – the bee…

A fly is a bee? No, a fly is a fly I think. Hornet. A fly is usually a type of fly, a mosquito from Egypt, some type of flying creature from Egypt.

“And the hornet of Nineveh” – the hornet of Nineveh. In the Torah it says “Also the hornet Hashem will send against you until you are destroyed”. It seems that in the Middle East, in those regions, there are very aggressive bees that can kill.

“And the scorpion of Chadyav” – sounds like an Arabic name of a city. A scorpion is a type… what is it called in English? A scorpion like that? Similar to a snake with several little legs, yes. A multi-legged creature.

“And a snake in the Land of Israel, and a mad dog everywhere” – and everywhere one knows that a mad dog is a danger to a person. If a person was bitten by a mad dog, yes.

All these things are harmful, it’s a danger to people that they move around. “It is permitted to kill them on Shabbat when they are seen” – one may kill them on Shabbat when one sees them. Even if one doesn’t know for certain that they will kill, but since if it bites it will kill, it’s a possible life-threatening situation, one may kill on Shabbat when one sees them.

—

Other Harmful Creatures – Running After Him Versus Sitting in Its Place

“But all other harmful creatures” – all other harmful creatures, it is like this: “If they were running after him” – yes, then that is life-threatening. Permitted to kill, because they can sometimes kill. So if they are running, it seems that for one doubt one may desecrate Shabbat, but for multiple doubts not. If they are running after him, it’s already very close that they should be a danger to the person, so one may kill them.

But if they keep away from the person, or sitting in its place – they are sitting, they mind their own business, they don’t bother – or they run away from people, it is forbidden to kill, because then they are not a danger.

—

Discussion: What Does “Dorsan Lefi Tumo” Mean?

“And if he tramples them innocently” – if a person woke up in a place where there are… the Rambam already said a halacha that one may not kill a harmful creature. The Rambam says, what happens now if a person starts worrying that under his feet there are several creeping harmful creatures now? He walks on the harmful creatures, or he walks on all of them, and if he tramples them innocently – walks on harmful creatures? Seemingly, and if he tramples them applies to a harmful creature? And if he tramples them…

Ah, tramples – them, the harmful creatures. Okay, if there is a harmful creature that one may not kill, because it’s a type of harmful creature that is sitting in its place, and he makes it crushed at the last… It’s a continuation of the sitting in its place. “And if he tramples them innocently while walking” – if he kills, but if he… We learn it this way, because he seeks to kill them. But if they are exactly under his feet…

The Maggid Mishneh explains that it’s a bit roundabout. That means, a harmful creature that is a possible life-threatening situation. It won’t certainly… it’s not among Egypt the list of animals… it’s not on the list of dangerous animals, but it is indeed a bit dangerous. Not just a fly that does nothing. A small harmful creature it is.

So if it runs after you, one may ab initio. If it sits at home, one may not. Seemingly forbidden rabbinically, from the Torah one may also. Certainly from the Torah anyway, because it’s… I don’t know why one may from the Torah. It’s taking of life, but that’s a different part according to the Rambam.

In any case, it’s a possible life-threatening situation, so it could be that from the Torah one may. So in this case, the Rabbis don’t allow. The Rabbis say: “Come here, it’s not exactly life-threatening.” One must understand this, because it’s very difficult to understand the definition here. Seemingly everything is a possible life-threatening situation. One must learn that the Maggid Mishneh struggles here. It’s some level, it’s not so dangerous. Okay, it runs away, so let it run.

—

Explanation 1: Unintentional Act (Gets Rejected)

I want to say this explanation, because I mistakenly thought differently, that the Rambam speaks of when we walk in places where there are animals, and you step on them often without stepping on them. Ah, it’s no problem, because you didn’t intend them.

So I think that what he says here is also like this – if the animal lies on the floor and you step on it, it’s not certain that you will kill it with this. Perhaps you will only harm it, which will only make it become harmful.

You’re not speaking of the laws of unintentional act, because he didn’t have it certainly in mind. It’s a harmful creature, he speaks of this.

—

Explanation 2: He Seeks to Drive Away, Not to Kill

So, therefore he argues, so the Maggid Mishneh argues, that he speaks – he indeed intends to kill, but “tramples it innocently”. So it says in this language, “tramples it innocently”. Not that he is walking, walking on floors, perhaps here it is permitted according to Rabbi Shimon, as is the halacha. But he tramples not in a way that he stands with nothing, he gives it a squeeze on the way – one may. So this is perhaps indeed the halacha.

Perhaps one can say that the reality means a bit differently. Think like this: let’s say, such a wild kitten runs around you. You start pushing with your foot, yes, to scare it – that’s like “fleeing before him”. You start pushing, and make sure, you don’t seek to kill it. You start pushing that it should run away, and if it didn’t succeed, and you gave it a stronger push that it died, he is not concerned, because you didn’t seek specifically to kill it.

Perhaps that’s what he means. That means, when you seek to wrestle with it, to drive it away, and you killed it, it’s an unintentional act, and perhaps not an inevitable consequence.

—

Dispute Between Rashi and Ramban

Okay, the Rambam brings that there is a dispute between Rashi and the Ramban. Rashi held that it means exactly as you say, that one may only when one intends exactly. And they learn that it means even intentionally. The permission is there’s no real true work here. The permission is essentially life-threatening. The Sages didn’t want that such a thing that is not completely dangerous one should explicitly chase and kill, but they did allow in a way that people don’t grasp what exactly “innocently” means.

—

Question: What Does “Lefi Tumo” Mean?

That’s the question of innocently, because the innocently that you say is exactly the opposite of innocently. It’s more with cunning. Innocently means innocence. You say the opposite of innocence – that person should think that it was innocence.

Usually when one does something with innocence, when he harms someone: “Ah, I didn’t mean to, it was innocently.” Yes, yes, I understand very well.

Okay, up to here the laws of slaughtering. Where he means as if for his benefit, certainly not innocently. He tramples it, as today’s Gemara brings.

—

The Ramban’s Explanation

No, about this I think that the explanation is not held. I don’t know if anyone learns this way, but because he seeks to drive it away and he kills it – tramples it means he pushes it. He stands, there comes to him under an animal under his… he goes to grab the animal and kill it. Sitting in its place.

But what he means to say here is that he may fight with it, he may fight with it and push it and trample it, and he doesn’t need to be afraid that perhaps I will kill it. Because as long as you intend to protect yourself and drive it away, you may trample it, you may fight with it even if perhaps it will die from this.

But the Rambam means to say that you don’t need to be afraid of fighting with an animal if it’s not life-threatening. What, you want to make new explanations, which is not worse than the previous explanation, but it doesn’t fit, as we discussed, it doesn’t fit.

—

Conclusion: The Best Explanation

But what does “tramples it innocently” mean? It’s simply fake words. He tramples it to kill it and he makes himself innocent. That doesn’t mean “innocently”. “Innocently” means when he doesn’t seek to kill, but he seeks to protect himself and he pushes it.

“Not this there isn’t” is a bit of a difficult word. “Not this there isn’t” – he wrestles around with it. “Not this there isn’t” while he… one who kills it is permitted. That’s what he means. “Innocently” means fake, exactly, it means fake. And the Ramban learned this way in the Gemara. I don’t believe that there’s a better explanation in the Gemara than the Ramban has.

Ah, you use a kind of non-wisdom sometimes. Yes, it falls out from time to time.

—

Mafshit – Skinning the Hide

Say the next one. The next three labors are three very similar labors. After one has already slaughtered the animal, we now seek to create a hide. This is the end of the section of labors that one does from the side of a deer.

—

Digression: The Order of the 39 Labors

It’s interesting – this is the secret why, for example, you could now start to say cooking. I don’t know, he will cook the meat. No, in the Mishkan they didn’t eat any meat. It was only the hides that were made, one worked for the curtains. They made roasted, they roasted meat. One doesn’t need… one didn’t need meat hides.

This has nothing to do with the labor of the Mishkan. The labor of the Mishkan doesn’t mean the labor of the sacrifices. This means once the labor of making the Mishkan. There is like the order – here it says by shearing that one had to shear the animals. So, the need from animals is only like the hides of red rams, I know what had to be processed. Or one had to write on the… the Mishkan had sections things that had to be written. There was writing that was needed in the Temple.

No, but preparing the Mishkan, there was… in the ark of the Mishkan there were sections that the priest must say, the section of the assembly and what is there…

No, no, no. The writing of the Mishkan is not truthful in the order. The order doesn’t match completely with the writing of the Mishkan. Writing is like the signs that one writes on the curtains, the Gemara speaks something about this. What one writes on the beams, what to place next to what. The Gemara speaks about this, about the order, whether it’s the order.

Anyway, no, I’m just saying, because from this stands here “ofeh.” Because the order of the parsha speaks of ofeh. What did one… ofeh also means… yes, but this doesn’t match with the Mishkan. The order of the parsha is a different sevara than the melachos (work) of the Mishkan.

From Chassidus one learned that ofeh is the same thing as mevashel (cooking), but it doesn’t say mevashel because it speaks of bread. Bread is from ofeh, but essentially it’s the same thing.

—

Mafshit – The Shiur (Measure)

Okay, back to the matter of the… So, after one has the animal that one has slaughtered, one must remove the hide.

It is thus: “Hamafshit” – one who skins off the hide, even not the entire hide, he skins off a piece of the skin – “kedei la’asos kamei’a” – this is the shiur, right?

Yes, kedei la’asos kamei’a. He means to say, the Rambam, that when he does it because he wants the skin, not for example because he wants the meat. Someone who skins off hide because he wants to cook the meat…

There is a shiur. Every melacha, the first thing that stands is the shiur. This is the shiur. The shiur of hide… shiur, how big is a kamei’a? How big is the minimum amount of being mafshit that one transgresses? Just like me’abed – all the matters of hide have the shiur la’asos kamei’a.

Yes, the shiur of a kamei’a. Very good.

But it’s interesting, but the shiur is also true that… on everything there is a shiur, shiur of glasses like water, yes. But he is destroying the hide, because he wants the hide.

Okay, but not about the three blemishes.

—

The Meaning of “Kedei”

“Kedei” – kedei means, almost all the places where we say kedei, means kedei shiur, the shiur. Kedei – many times one says kedei. For our language, one must just know, for our language kedei…

Shiur of Hide-Melachos: Kedei La’asos Kamei’a

Chavrusa A: That one should be obligated? All the laws of hide have the shiur kedei la’asos kamei’a.

Chavrusa B: Ah, shiur of a kamei’a. Very good.

Chavrusa A: But it’s interesting. But what I’m saying is also true, that on everything there is the shiur. Shiur la’asos kamei’a.

Chavrusa B: Yes, but it must be mafshit the hide, because he wants the hide.

Chavrusa A: Okay, but not in the melacha.

Discussion: What Does “Kedei” Mean in Lashon Chachamim?

Chavrusa B: “Kedei” means, almost all the places where we’ve seen, “kedei” means kedei achilas pras, the shiur. “Kedei,” many times one says “kedei”… in our language, just know, in our language “kedei” means like you say, a kind of… but I don’t know if in lashon chachamim, one must think.

Chavrusa A: When one says “kedei hadavar,” kedei to do thus… it’s enough.

Chavrusa B: “Kedei to do thus” is enough? It’s a melitza (expression), but it’s built on the language just like kedei achila, like you say. It’s sufficient the reason, so I mean. “Kedei hu l…” right? Kol ha’olam kulo kedai hu lo. It’s enough, ah, the person is enough something thus to create about the entire world. One must think.

Chavrusa A: Anyway, here it certainly means a shiur.

—

Halacha 5: Hame’abed Min Ha’or

Chavrusa B: Yes, yes. By every melacha he says the first thing the shiur.

Chavrusa A: Yes. How much is the shiur of hide? As big as it is to make a kamei’a.

Chavrusa B: We still don’t know this either how long it is. Perhaps there is a kamei’a of one letter, of two letters. One must ask the ba’alei umanut (craftsmen) who make kamei’os.

Chavrusa A: Okay.

Me’abed: The Melacha and Its Process

Chavrusa A: Chaim, hame’abed min ha’or. The first thing is mafshit, when he skins off the hide. After skinning off the hide one is me’abed the hide. One fixes it, one puts things, one puts salt or whatever it is that one fixes it. One treats it, but he puts it into lime and spices and the like. Kedei la’asos kamei’a, the shiur is also kedei la’asos kamei’a, chayav (obligated).

Me’abed and Mole’ach Is One Thing

Chavrusa A: He says, ve’echad hu hame’abed ve’echad hamole’ach. Me’abed and mole’ach is the same thing. It’s simply the Rambam wants to support here that in the Mishna is counted mole’ach. But the Rambam says that me’abed and mole’ach is the same thing. Because both, shehamolchim me’abdim.

What does one do with putting salt on fresh skinned hide? That it should become well worked. And how is one me’abed? With salt. Perhaps there are other ways, but mole’ach and me’abed is one thing. Done.

Ein Ibud Be’ochlin

Chavrusa A: The Rambam says, you should know that “ve’ein ibud be’ochlin.” On hides that one salts so that it should become, something should happen with it, is called ibud. But he means, he puts salt on food, that is, this is not called ibud.

There is yes something, I mean by shevi’is there is something when one may salt vegetables, but the Gemara says there that it’s not a de’oraisa, that is something because of metaken or what. But the word “me’abed” is, that which one puts salt and it changes the texture of the thing, is a law in hides and not a law on other things, on ochlin in any case there is no such law.

I don’t know, the Rambam doesn’t say for example if you are you salt it in so that it should be a jerky, I know what, it’s not a transgression of me’abed.

Chavrusa B: Hides that one is going to eat, that’s the word.

Chavrusa A: Yes, the Rambam is simple, he says that you shouldn’t think that when one takes a thing and one changes it through salting, that is called ibud. Just like when one puts salt on meat or on a tomato, that is melicha, salt, and not ibud, that’s the word.

Chavrusa B: True, but it speaks of the same cheftza (object), it doesn’t speak of something else. It’s a melacha of a hide.

Discussion: Is Ibud Specifically on Hide?

Chavrusa A: Is it specifically on hide?

Chavrusa B: I mean on hide, he doesn’t say that it’s specifically on hide. He says that it doesn’t exist on ochlin.

Chavrusa A: Being me’abed means being me’abed a hide, what else can be me’abed?

Chavrusa B: Meat. One takes a fish, what happens? One puts it in salt and the texture changes from it. Just like the texture of the hide changes.

Chavrusa A: No, it changes the texture. It becomes something else, it becomes a… the same thing with the hide. Salt is a strong chemical, it can change things. It can change the same way how the salt changes the raw hide to a harder hide or whatever it is, one can do with a fish. One catches a fish and one surrounds it with salt, it changes the meat from it that it can no longer become rotten.

Chavrusa B: It’s valid on the meat also, but not a tree. A tree one cannot be me’abed.

Chavrusa A: He doesn’t say ochlin in any case. He doesn’t say “ibud ino noheg ela be’or,” this he doesn’t tell us.

Chavrusa B: No, it’s not.

Chavrusa A: Should I speak again? In practice yes it’s only here by hide, because it doesn’t exist be’ochlin. What means be’ochlin? In meat. So it remains only by hide. The shita was the Gemara one down that says that melachos in meat, salting a meat is not me’abed. The other says no, ein ibud be’ochlin. Indeed if one speaks in melachas hadag, salting a fish, a meat, a fowl, a fowl, ela mah ein ibud be’ochlin, so is the halacha.

—

Halacha 5 (Continued): Moche’ach – Smoothing the Hide

Chavrusa A: Okay. Read further. “Vechen hamoche’ach min ha’or.” There is the next thing called moche’ach, the next av melacha, moche’ach. What is moche’ach? He removes the hair from the… the hair that is in the hide. The shiur is kedei la’asos kamei’a.

“Ve’eizehu moche’ach? Zeh hama’avir hase’ar o hatzemer me’al ha’or achar misa ad sheyachalik es ha’or kedei sheyihyeh or chalak.”

Moche’ach doesn’t mean erasing, but smoothing. Memache’ach. Like the Mishna says memache’ach.

Chavrusa B: Okay, by this it’s the same word. In the Mishna it indeed says memache’ach, what does the Rambam write moche’ach. Memache’ach and moche’ach is the same root. It’s from making it smoother. Apparently so the Rambam certainly thought.

Discussion: Is Moche’ach Relevant By Ochlin?

Chavrusa A: Okay. He asks whether for example pulling out hair from a chicken, or small pieces that are still on the skin of a chicken, whether that is also ein ibud be’ochlin, is moche’ach relevant be’ochlin?

Chavrusa B: What are you talking about?

Chavrusa A: No, the concept is… ochlin is also relevant such a thing as removing the hair. For example, a chicken can remain pieces on the skin of the chicken that are not out.

Chavrusa B: It’s different, it’s not memache’ach. It can be it’s toldos gozez. But in any case he doesn’t say on it like on both, ein ibud and memache’ach be’ochlin.

Chavrusa A: No, it’s not so simple.

Distinction Between Moche’ach, Gozez, and Kotzer

Chavrusa A: Okay. Now toldos of moche’ach.

Chavrusa B: Yes.

Chavrusa A: And we already had gozez, shearing hair, and we had kotzer, cutting off a davar gidulo, that was only specifically on things that grow. And now we have moche’ach. There are three kinds of ways how to remove a thing from its place of growth, and there are three kinds of different prohibitions. It depends on the context.

Discussion: What Does Moche’ach Primarily Mean?

Chavrusa B: But it doesn’t seem to me that moche’ach primarily means cutting off hair. I mean that moche’ach means smoothing. Precisely in hide, the thing that remains is hide, he brings that if there remained a bit of meat or other things, there is also moche’ach. Moche’ach doesn’t mean specifically the hair, it’s not a matter of cutting, it’s a matter of smoothing the skin, the pelt, the hide, whatever it is.

Chavrusa A: But it’s still remained, for example someone smooths wood, wood one smooths so that it should be smooth wood.

Chavrusa B: No, it’s not wood. It’s different.

Chavrusa A: Don’t tell me that it’s moche’ach, and moche’ach doesn’t mean smoothing. It means smoothing skin.

Chavrusa B: And someone who rubs his face and makes it smooth, he has skin, is he then moche’ach?

Chavrusa A: Yes?

Chavrusa B: I don’t know. He does have skin.

Chavrusa A: Has skin. Moche’ach means smoothing skin.

Chavrusa B: He brings that the Rema says that ein moche’ach be’ochlin.

Chavrusa A: Why not?

Chavrusa B: For example someone makes a cream, a cream should be smooth…

Chavrusa A: Cream is an addition, he doesn’t make smooth.

Chavrusa B: Let’s say, I mean that by ochlin, he says that he makes that from on top of the food should be smooth, should be creamy or what.

Chavrusa A: No, yes, but let’s be clear. This I understand here. One must look at all the Rabbanim and things, and I still don’t know to say halacha lema’aseh, they don’t know at all.

But what stands here moche’ach, means that there is something that is on top of the skin, a hair or let’s say perhaps something else, and he makes it smooth. When you spread out cream, it wasn’t cream that made the thing not smooth, and you make it smooth. He doesn’t speak of spreading, but for example someone, there is such a tool to make…

Chavrusa B: But what’s the difference? It’s not a tikun, one can eat it without this also.

Chavrusa A: So says the Rema. It’s nothing at all, it makes it nicer.

Chavrusa B: But you say, he takes a piece of chicken and you make it smooth. The same thing, it doesn’t disturb the eating, the Rambam says that one may.

Chavrusa A: But you’ll ask a rav, very good, you should ask a rav.

—

Three Melachos – Three Steps of One Process

Chavrusa A: Okay. So, it’s unfortunately so, the three melachos are essentially the same thing, right? Mafshit, me’abed and memache’ach are all stages of the same thing. It’s like three steps.

—

Halacha 6: Toldos of the Three Melachos

Chavrusa A: Okay. Let’s see further. The Rambam goes to count toldos of the three melachos.

Toldas Mafshit: Duchsustus

Chavrusa A: The Rambam counts duchsustus. Whoever followed our shiur in Hilchos Sefer Torah knows what it is. That hide, after one skins it off, one can divide it into several, because it’s thick, and one can from this make three types of parchment. One of them is called duchsustus. Duchsustus, I mean, is the side that is closer to the meat.

If he removes the skin, he divides the skin from the duchsustus from the klaf, harei zeh tolda demafshit vechayav. It’s a tolda of mafshit. The av of mafshit is one skins it off from the meat, and again the hide itself that one skins off one from the other, is a tolda demafshit vechayav.

Toldas Me’abed: Hadores Al Ha’or Beraglo

Chavrusa A: Hadores al ha’or beraglo ad sheyiskasheh. We learned me’abed is putting salt. There is another way of…

Chavrusa B: No, me’abed is not putting salt. One of the ways of me’abed is perhaps putting salt. Me’abed is whatever one puts. Me’abed is working out the hide of the animal, and the way how one does it, what the Rambam said, was through putting salt. The Rambam didn’t say that this is the only way. He’s telling you now another way.

Chavrusa A: Hamole’ach, one who is me’abed is mole’ach. It’s one type of ibud.

Chavrusa B: Okay, one puts pepper or salt, I don’t know what here he has many other things.

Chavrusa A: But the me’abed that we already know, that we were told what me’abed is, that one puts salt. Counting out the Mishna, because the way how one is me’abed is through putting salt. This is one way.

Chavrusa B: Do you know of other ways?

Chavrusa A: Yes. I have here the Rambam which is counted out.

Chavrusa B: We already learned in the kloiz, there are other ways. One puts wood and things.

Chavrusa A: Not only that.

Chavrusa B: Simply, melicha is another step of the melicha. It’s not the same thing. First one puts salt, and afterwards one removes the salt, and then one adds lime and wood and other things. They’re other things. It can be melicha is still part of ibud, it can be melicha is me’abed in general.

Me’abed: Melicha and Ibud

Yes, for this reason the Rambam had a problem to count out the Mishna, because the way how one is me’abed is through putting salt.

Chavrusa A: This is one way. Do you know of other ways?

Chavrusa B: Yes. Yes, the Rambam counted it out and they learned that there are other ways. One puts wood and things. And not only that, simply melicha is another step of the melicha, it’s not the same thing. First one puts salt, afterwards one removes the salt, and then one adds lime and wood and other things. They’re other things.

It can be melicha is still part of ibud. Can be melicha and ibud means in general melicha is still part of ibud. I saw there are people who say translate thus here in the Gemara, there in the Gemara melicha and ibud. They’re both the same av melacha, if you are counting the melacha, it’s the same thing.

It’s not really relevant, but further… I mean not relevant here. I can argue earlier, but I don’t know what the wood is. Can be it’s not the exact same time, can be that one does afterwards, I don’t know. Okay, it’s also not…

—

Me’abed: Toldos

Me’abed means working out through ways. You can do it through chemicals, or if someone does it manually, someone does it with his hands, with his feet, he treads on the hide with his feet ad sheyiskasheh veyis’ametz, or merakcho beyadav, or there is a way to do it with the hands, making it soft. On the contrary, there is someone who wants to make it hard, and someone wants to make it soft.

Motcho umeshacho kedei lehachshir oros hatzenumim – one pulls it around and one makes it straight, one pulls it and one makes it straight through pulling, kedei lehachshir oros hatzenumim, so do shoemakers – harei zo toldas me’abed vechayav. These are toldos me’abed, the other ways of being me’abed a hide is chayav.

—

Toldas Moche’ach: Moret Notza Min Ha’evra

What is the tolda of moche’ach is thus: Hamoret notza min ha’evra – one who pulls out a feather, a feather, from the evra, from the wing.

Chavrusa A: From the evraso?

Chavrusa B: Yes, yes.

Chavrusa A: A makeh be’evraso?

Chavrusa B: No, that is with an ayin. Nu, “Kenesher ya’ir kino al gozalav yerachef yifros kenafav yikachehu yisa’ehu al evraso.”

Harei zeh toldas moche’ach vechayav. This is toldas moche’ach vechayav, pulling out feathers.

Discussion: Why Moret Feathers and Not Gozez?

And so, one must think why one says moret feathers and not gozez? Perhaps a living versus a dead one? Gozez is also a living one. I don’t know.

And so, it can be that gozez is when one wants the hair, and here is when one wants the skin, one wants to remove the hair. Up and down can be a difference.

—

Toldas Moche’ach: Memare’ach Retiya

English Translation

And also, what else is included under the melacha (prohibited labor) of mochek (smoothing) is hamemareiach retiyah kol shehu – one who spreads around a retiyah, a cream, a medicine, but he spreads it so that it should be in a certain way, it should be smooth, or it should lie evenly, or in some certain way, with devarim hamitmarechim (things that spread), with things that spread, ad sheyachalik pneihem – until it is smooth. Chayav mishum mochek – he is liable for mochek.

Chavrusa A: What does “until it is smooth” mean? Does that mean that simply when one applies a cream it’s not memareiach?

Chavrusa B: Memareiach retiyah is not simply applying cream. It’s when he spreads it. He applies wax with devarim hamitmarechim, yes? He has the thing that is hard, not hard, what’s it called, it’s a thick thing, and he smooths it out, he spreads it out on the place where it needs to go. Ad sheyachalik pneihem, he makes it smooth.

I think it means, versus if you just put it on as it is and you don’t spread it around, then it’s not memareiach. It’s not the applying, it’s the spreading of the retiyah or wax. Simply to apply a retiyah is not a problem. Here it says that he makes it smooth. He has a problem that it’s not smooth, and he makes it smooth. That’s how I see what it says here.

Chavrusa A: I’m saying, wax or pitch with devarim hamitmarechim, that’s the way how one applies it. One pours it out on the place where one wants to put it, and afterwards one spreads it around.

Chavrusa B: That’s not what it says here.

Chavrusa A: That’s written between the lines, in the white letters.

Chavrusa B: In your letters. I have different letters. I say like this: He has wax, he has wax like a havdalah candle, it’s not nice for him, it’s not straight. So he makes it straight. He needs it to be smooth, he’s interested that it should be straight. Chayav mishum mochek.

—

Toledah of Mochek: Shaf B’yado Al Ha’or

And also, hashaf b’yado al ha’or hamatuach bein ha’amudim – a way how one works out leather is that one places it hung up on two posts and stretches it, one makes it tight. You know, sometimes seen, one can see how they do it with animals even, they make it tight. And on this he goes with his hands and he rubs it, so that it will help the process, in order to be mochek, to make smooth.

—

Mechatech: Geder Hamelacha

Now we’re going to learn the av melacha of mechatech. Mechatech means to cut leather into sizes. That is, after one has already made a leather that one can work with, one now needs to cut it into sheets, into certain sizes.

The Rambam says like this, what is the av melacha? “Hamechatech min ha’or kedei la’asot kamei’a – chayav.” And the condition in this obligation is, “sheyitkavein l’midat arko u’midat rochbo, v’yachatoch b’kavanah.”

Mechatech doesn’t mean simply when one cuts randomly, it’s only when one cuts with precision, one cuts off a piece to a certain size, “v’yachatoch b’kavanah”. B’kavanah means b’kavanah according to its length and width measurements. Making a size essentially is mechatech, not cutting. Cutting is kotzer, perhaps we’ll get to that. Cutting a certain, with precision.

“She’hi melacha” – otherwise it wouldn’t be a melacha, otherwise it wouldn’t be a ma’aseh uman (skilled work), it would be a simple thing.

But he says, “aval hamechatech derech hefsed, o b’lo kavanah l’midato, ela k’mit’aseik o k’mesachek – harei zeh patur.”

Discussion: The Gap Between “Mechavein” and “Mit’aseik”

It’s very interesting to me, because between “being mechavein to length and width measurements” and “mit’aseik u’mesachek” there’s still a lot in the middle. There’s when he needs an approximate piece, he needs a piece, he knows I need a piece. But it’s not “ela k’mit’aseik o k’mesachek.”

I’m saying, “kavanah l’midato” is one thing, “mit’aseik u’mesachek” is a completely different thing. “Mit’aseik u’mesachek” means simply he’s playing around with leather and he’s cutting it into pieces because he’s bored. But there’s still somewhere in between, when he needs to have a piece without knowing a measurement. And he’s called “mechatech kedei l’hafsid.”

Chavrusa A: What?

Chavrusa B: That he cuts off the skin that he doesn’t need. For example, he wants a large box, he cuts off somewhere by the corner, that the cut-off piece is not important to him. He needs to cut off what he does need, not what he doesn’t need. That apparently means “derech hefsed.”

But it’s interesting to me, because “mit’aseik” and “mesachek” is one extreme, and “mechavein” and “metakein” is the other extreme, and “yodei’a shehu mechavein” is the other extreme. The Rambam puts in here a “ma’aseh umanut” of cutting into certain sizes.

Discussion: Whether “Mit’aseik” and “Mesachek” Are Separate Exemptions

Also, it’s not clear to me. It must be less than… It’s not clear. The Rambam’s language is not clear. One can say that this is simply talking about a matter of “mekalkel” which is exempt. It’s a bit funny. It could also be that it’s a matter of “mit’aseik” which is exempt.

Every “mit’aseik” in the laws of Shabbat, we see in the Mishnah in the first chapter, I think already, that “mit’aseik” is exempt. “Mit’aseik” doesn’t talk about this. “Mesachek” simply like here is already someone who is mechavein. So both things he should have been exempt for other reasons.

Chavrusa A: No, it doesn’t mean that. It means that here there’s something more. There’s a type of cutting that he’s not oseik, he doesn’t care… It’s not clear. We need to understand it. He doesn’t care about cutting a measurement, that’s for sure.

Chavrusa B: I made it more local, entirely… This is all exempt in any case. One may not, but…

Example: Cutting for Tefillin

The distinction here is apparently, that he cuts, he needs a size. Let’s say what problem does he have. The “mechatech” who is liable, he has a problem. He has a piece of leather, he wants to make tefillin, but it’s too big. He measures it out so that it should be the size of his tefillin, it should match with the other parshiyot that he has for the tefillin. That is liable.

Someone who doesn’t need any measurement, it doesn’t matter how big it is, he gives a cut – that is exempt. That’s what I would say. Although the language doesn’t fit so well.

He says that this should be called mit’aseik. That when someone cuts seriously, he cuts in a style. That someone cuts off because he wants to play with a piece of leather, or because he wants to give his son a piece of leather, he wants to have a piece of leather, but without an intention that he wants to cut a certain way or a certain place, and because he wants to have a piece – ah, that’s a mit’aseik.

It’s a bit interesting. The language doesn’t fit, yes. It’s a bit interesting, because the first piece that the Rambam makes, really that we’re talking here about a craftsman who does with real intention, and the other side of this is not a weaker craftsman, but even someone who is completely random. That’s interesting. Okay, until here is the work.

—

[Digression: Cutting Tissue Paper on Shabbat]

But it’s really relevant, for example, because we tear ourselves apart trying to learn practical halacha, but cutting uncut paper is that it’s a mechatech and a concern of mechatech. Because you know, it was in the very million things matter, because it’s not the real mechatech, because he’s clearly dirtier only in the east. It’s today more than mit’aseik or mesachek, even if there are dots and he cuts sort of by that place. It’s a recommendation of cutting.

On the contrary, it can be made, that once there is that opinion, it means not an opinion cut. I don’t need to cut from there in white. It’s certain that the dots is not because it stops a matter that it’s such a measure of tissue paper. How big, simply!

In general, the Rambam hasn’t said yet mechatech apparently means with a knife. I don’t like it so much when someone tears that down with his hands… It sounds like someone is cutting. A mechatech means with a knife and with length and width measurements. I don’t like it so much tearing off a piece from a tissue, one can categorize under the definition, but it doesn’t seem so straightforward in the way of ruling.

It must be that one may not because like a not because I don’t want to say a pshat for Shabbat paper. I here Shabbat paper is a stringency. I may stringency, certainly. But whether it’s a stringency, because the acharonim and the Rabbanan are not clear.

Because if it’s… That’s in other words, I need to remember. If it’s d’oraita, then it is. If you say that it’s exempt, then there’s a rule that because of human dignity the Rabbanan permit many things. I’m saying, the moment that the Rabbanan have for us is a need, then if there’s no need, you can buy pre-cut paper before Shabbat. Because what you want to buy, over is a place that he doesn’t have… Ah, perhaps the Rabbanan have it be much easier.

Chavrusa A: Yes.

Chavrusa B: Okay, but that’s not our shiur. Yes.

—

Mechatech: Toledot

What are the toledot of mechatech? He says like this, let’s say, hakomet mechatech et hakanaf – he cuts off a wing, he doesn’t pull it out entirely. That is, instead of pulling out the wing from the leather so that it should no longer be entirely out…

Melachet Mechatech – Toledot (Continuation)

Introduction – Buying Pre-Cut Paper Before Shabbat

You can buy pre-cut paper before Shabbat, because you want to buy it, but there’s a place that he doesn’t have. Once it’s rabbinic it’s much easier. Yes, okay, but that’s not our shiur.

Toledot of Mechatech

What are the toledot of mechatech? The Gemara says like this: hakomet et hakanaf. What does this mean about the touch? He cuts off the wing, he doesn’t pull it out entirely. Instead of pulling out the wing from the leather so that it becomes such a small lump, he cuts off the wing, so there remains still a little bit of the wing below. That’s what I think it means, yes, correct. It’s different from moret, where he pulls it out – he comes, he cuts off.

Okay, he says that a tailor has a feather and he cuts, because he wants the feather. He perhaps wants a different size of the wing, yes.

V’chein hamegared rashei kelunasot shel erez – he needs to have pieces of wood from a cedar, from a beautiful tree, and he cuts off a certain place so that all should be the same size. He wants to file it down so it should fit into his hole, whatever. Yes. Also liable for mechatech, because he cuts with measurement.

V’chein kol chatichah sheyachatoch charash ha’etz – the master of wood, the wood-master – min ha’etzim, o charash matachot – or a blacksmith, one who deals with hot metals, a master of iron. Charash, well, how does it say in the verse? Charash etz, yes, let’s mean here that verse: charash etz v’even. When a master cuts off, he cuts with precision, he’s liable for mechatech, because he wants such a piece to fit into his bench that he’s building now, whatever.

Distinction Between Mechatech and Scraping Off Metals

Interesting, because the question – when someone scrapes off pieces from the metals, he’s not called mechatech. Because then he wants… That one he spoke that the crumbs you should use for something, here he speaks that he wants to make it a certain size. Yes.

Kisem – Toothpick and Key

Wait, hanotel kisem shel etz milfanav – if someone takes a piece of wood, he has a piece of wood, and he wants to take off from it a tiny piece for a toothpick – u’ketamo – he cut off a piece – lachatzotz bo shinav – or to make such a small key – liftoach bo et hadelet – liable, because he also cut off with precision.

—

Mechatech – “Ein Mechatech B’ochlin”

Wait, kol davar shera’ui l’ma’achal behemah – a thing that is fit for animal food can go – teven v’asavim lachim v’etzim – etzim we find this many times. I think that etzim means like thorns, something like that. Okay, v’chayotzei bahen, mutar liktom meihen b’Shabbat – because once it’s fit for animal food, we don’t look at this as wood which is a vessel, we look at it as food. It’s not relevant to fixing vessels.

Mutar, not patur – mutar. It’s not called fixing vessels, rather it’s a matter of foods. On foods, it appears here indeed that on foods there is no mechatech, all these things don’t exist by foods.

Discussion: Why Is There No Mechatech by Foods?

And the point is also that it’s not… Nothing becomes. It’s a piece of food, it’s soft, one gives it… He cuts it, he makes a nice piece, even he makes a nice piece. So perhaps that’s what the Rambam said “ein ibud b’ochlin” – he perhaps means on all these “ein ibud u’mechayev.”

But here we have this again, “liktom.” True. So I hold that the point is indeed for all these things, because that’s the order. With food everyone can play around a bit. It’s not a vessel, you don’t make anything. You make a piece, you have a piece… I don’t know.

Give me a second. Yes. So that’s simple, things that are not… I think it’s indeed one, because nothing becomes. You take grass and you cut it, it became shorter grass. That’s all that happens. It doesn’t become from something.

And I think all these things we discussed on foods. So the thing is, “ein b’ochlin” there’s no mechatech, there’s no ibud. Why not? Because these things are ma’aseh umanut. On a field, every thing that one does is ma’aseh umanut. Food is taken, one spreads it, one does all kinds of things with food. There’s no melacha of… It doesn’t become a tikun. There’s no melacha. Nothing becomes.

Question: What If Something Does Become?

And if it does become? You should say a pickle it becomes. Yes, it becomes… That’s indeed a question. That’s a different question. That’s not d’oraita, right?

Umm. Meanwhile it was stated that one may, because someone wants to eat. That was the halacha. Well, and here we’re talking about animal food, he also goes into a nice fixing of vessels, he finishes it. Why? He says, very good, because nothing becomes. Okay.

—

Mechatech – Atzei Besamim

Further, let’s learn further. Mutar lilkot atzei besamim l’hariach bahem – one may cut off fragrant woods, it’s not from the tree. That was about kotzer. Lilkot means to break off. Many times one needs to rub it, like people rub the hadas leaves so it should smell.

Afilu shehu kasheh v’yaveish – even if it’s hard and dry. Not a lach which he just said that lach is certainly permitted, because it’s animal food. Even if it’s hard, it looks like a piece of wood which we said before that one may not, further for the thought, one may break off from it.

Kol shehu l’tzorech rei’ach, bein shepotze’o etz gadol – whether a small piece, whether a large piece. Because that’s not a tikun. A toothpick one may not take, one may not take a piece of wood and take off from it a toothpick. But by making it smell good it’s not called fixing a vessel, it’s only a way of smelling. Right, he makes smell, he doesn’t make the wood anything, he doesn’t care about the wood.

Yes. Until here laws of the melachet mechatech.

—

Melachet Kotev U’Mochek

Now we’re going to learn about writing and erasing, a bit together. Yes.

Shiur Kotev

Kotev. Hakotev shtei otiyot – chayav. One writes two letters, the measure is – how much is the measure of kotev? Two letters.

Shiur Mochek – “Al Menat”

And mochek, with kotev comes the opposite – mochek. What is the measure? The same thing. Hamochek ketav al menat lichtov bimkom hamachak – how much? Here there are two things: one, he erases in order to be able to write, and also how much does he erase? He erases space for two letters – liable.

Different from before where it said “kedei la’asot kamohu,” which only meant the measure. Here it means the measure and the “al menat.”

Distinction Between Kotev and Mochek – Large Letter

Already. The Rambam says that the measure of two letters is not a measure in size. Hakotev ot achat gedolah kishtayim – if someone writes a large letter that is as big as two letters, you shouldn’t think that it’s still the same size – patur. Because two letters means that by two letters it’s an important writing, less than two letters is a weaker writing.

But mochek, but by erasing it’s different. Mochek ot achat gedolah – he erased a large letter – aval yesh bimkomah lichtov shtayim – once he erased it one has now created a space to write two letters, it means yes like erasing two letters. Because by mochek the point is what one prepares, and when one prepares it yes, it can be even if later one will actually write one large letter, but you made a space to write two letters.

Discussion: Size of Letters

Chavrusa A: We don’t yet know of what size we’re talking, because every single letter can be two letters if one writes it small.

Chavrusa B: Okay, I’m saying that there’s a certain normal way of writing or what. What he’s writing now perhaps.

Chavrusa A: Hard to say so. What does “ot achat gedolah” mean? How many times does it need to be how big it is?

Chavruta B: I’m saying that a shiur hadn’t yet been established. It could always be smaller and it could always be larger. That’s what R’ Yitzchak was mechadesh – a shiur.

Chavruta A: If a person was a scribe who writes large and now he wrote smaller, he wasn’t mechadesh.

Chavruta B: Absolutely correct. I didn’t say there is no shiur, I said here there is no shiur.

Discussion: By Erasing – What Letters He Plans

Chavruta A: If you write, you erased one large letter, and you’re now going to write in its place two small ones, is that chayav?

Chavruta B: No, even if you’re not actually going to write two small ones, you made space for two small ones.

Chavruta A: Why did you make space? Because you have a plan. Without a plan it’s nothing. Erasing where there is space is not a melacha.

Chavruta B: If one erases so that another should write, that’s also mochek.

Chavruta A: Further, it depends on what letters he planned to write. It’s always mochek only when he plans something. “Al menas” – there is “al menas.”

Chavruta B: Here it doesn’t say “al menas lichsov bimkom hamachak.”

Chavruta A: I hear.

—

Writing – One Letter That Completes a Sefer

Now, but there is a way that one letter should be chayav for writing. It’s brought like this, the matter of two letters is… let’s see what the Rambam says.

Kotev os achas v’shilam bah es hasefer – if a person wrote one letter – v’shilam bah es hasefer – he completed the sefer with that letter, he wrote the last lamed of “l’einei kol Yisrael,” now it became a Sefer Torah. He only wrote one letter, but that one letter had significance, it was a shiur – so he is indeed chayav.

Discussion: Only Completion of a Sefer, or Any Significant Letter?

Chavruta A: I don’t know if we can say that every time when a letter is significant, or specifically when it’s completion of a sefer?

Chavruta B: He finished, that’s the matter. Because it’s significant, yes, that’s the point. Because automatically it’s called kesivah because it’s significant.

Chavruta A: If someone for example writes his initial, he has on all his things a lamed, on all his sefarim, that’s his sign. It’s significant.

Chavruta B: My question is every time when it’s significant, or only when it completed a sefer.

Chavruta A: Sefer perhaps also means a letter, it completed the note. Could be?

Chavruta B: Well, but you’ll say that’s very significant, because we can find in the Gemaras of less significant, because it’s a sign that it’s his, let’s say.

Connection to Weaving and Makeh B’patish

This is similar to what we learned by weaving, that it needs to be two finger-widths, but at the end even one, because with that he finishes the… the entire makeh b’patish is essentially like this. Just hammering a hammer for example, even a melacha that normally wouldn’t yet be a melacha, but the melacha that finishes, that makes the thing… then however one does need an extra melacha for that, not the same melacha. There needs to be something, the something can be either hammering with a hammer or something. There needs to be something at the end.

Chavruta A: But I’m saying that makeh b’patish is an extra melacha, it’s not boneh which is the end. Boneh, the end will also be boneh, that’s at the end, like with the bricks that we learned for example. But the question becomes if it’s the last letter of the sefer, because that itself perhaps needs to be, one needs to know the laws of makeh b’patish.

Chavruta B: Not really?

—

Writing – Intending to Ruin

Now. Hakotev umiskavein l’kalkel – there’s such a thing that usually if someone is ruining he’s exempt. So hakotev umiskavein l’kalkel or he’s still chayav, even if he writes letters because he wants to dirty up the blank paper that he has in front of him, you’ll say it’s ruining the paper? No, chayav.

Because he’s still writing, he’s still chayav on the place of writing. Writing isn’t simply that I’m making the paper nicer, I’m making that the paper should have letters, rather the writing itself.

Hakotev Al Menas L’kalkel

Speaker 1: Hakotev al menas l’kalkel. There’s such a thing, that usually when someone is ruining he’s exempt. So hakotev al menas l’kalkel or he’s still chayav. Even if he writes letters because he wants to dirty up the blank paper that he has in front of him, you’ll say it’s ruining the paper? No, chayav. Because he’s still writing, he’s still chayav on the place of writing. Kesivah isn’t simply that I’m making the paper nicer, I’m making that the paper should have letters, rather the writing, just the writing itself. It doesn’t matter to me that with this you ruined the leather, because the letters didn’t belong there, but rather what, in practice you did writing. Interesting. Very good.

Mochek Al Menas L’kalkel

Speaker 1: But, it comes in also like erasing all this, but writing doesn’t hold with that, it’s not another step in the leather, it’s a thing in itself, it’s writing. But erasing is al menas lichsov. So erasing al menas l’kalkel, because he wants to ruin, someone wrote and another goes and erases it, not that one should rewrite there, is exempt. Or even al menas l’kalkel es ha’or, ah, that doesn’t really make sense. But he said to himself mochek shelo al menas… mochek indeed shelo al menas lichsov is… perhaps that means, that’s how he explains the shelo al menas lichsov means al menas l’kalkel. L’kalkel es ha’or. Shelo al menas l’kalkel es hakesav.

How the leather becomes ruined through that, I don’t know, but that’s how he explains it also. Ah, al menas l’kalkel es ha’or. But if he does al menas l’kalkel es hakesav, does that also mean al menas lichsov? No. He’s ruining.

Speaker 2: You already said that before.

Speaker 1: Ah, I said it to myself like that. Okay.

No, I’m saying here, a mochek al menas l’kalkel is certainly not mochek al menas lichsov. I’m saying, it’s simply exempt because he’s not erasing al menas lichsov.

Speaker 2: True. Yes, he only says it because he wants to say to exclude from hakotev al menas l’kalkel.

Discussion: What Does Erasing Mean?

Speaker 1: I think that erasing can be even if there’s no letter there, one goes to scratch the leather a bit, which ruins it.

Speaker 2: I don’t believe that’s called erasing. That would be from machak or some such thing. Machak is from the language of ruining. Other things. That’s all we’re talking about. Mochek means erasing a letter.

Speaker 1: Okay.

Ink Fell on a Sefer

Speaker 1: Now. Nafal dyo al gabei sefer, ink spilled on a sefer, umachak osah, he erased it. O nafal sha’avah al gabei pinkas umachak osah. A pinkas is something one writes with wax, right? One writes with wax or covers it with wax? One uses wax there somehow.

Speaker 2: Ah, one scratches into the wax. A pinkas is a tablet of wax, and one scratches in letters.

Speaker 1: And erased it, he erased it. Im yesh bimkomah kedei lichsov shtei osiyos, if the place that he erased has space to write two letters, he’s also chayav. Because that’s also called erasing al menas lichsov. Right? Even though he didn’t erase letters, but he erased like dirt.

Writing a Double Letter

Speaker 1: Now. The Rambam says like this: Hakotev os kefulah, if someone writes the same letter twice, kefulah pe’amim, that means he writes it four times. He explains, kefulah pe’amim like one name, such as he writes two reishes, two tavs, two gimels.

We learned that writing needs to write two letters, right? Now, the two letters usually means that the two letters have a meaning, not just two letters that mean nothing. That’s what’s implied. Right, right, he says here like one name. And not, perhaps there’s a time when he said earlier the clear thing that two letters need to have a meaning, like a word “gad,” I know, some name, the word “shem” for example is two letters, means something. Now he teaches that even if one writes the same letter twice, but it means something, if it has no meaning he’s exempt. If someone writes alef alef, beis beis, he’s exempt. Because it has no meaning. Perhaps there’s a time when alef alef does have something.

Speaker 2: Yes. Because all these words have a meaning. The word reish-reish is a word in the Torah, “rar zav rar bivsarah” or something like that, or tav-tav – to give, gimel-gimel – roof. All these things are words. Therefore, even though there’s a deficiency that it’s not two different letters, the same letter twice, but it’s indeed a significant writing because it has a meaning. Which is not so with a letter that one writes twice is not significant, it’s like once, it’s like one letter.

In Any Script and Any Language

Speaker 1: The Rambam says, which language or which script makes no difference, “b’chol kesav uv’chol lashon chayav”. Afilu misheni simyonos, even two different types. That means, a letter from one type of alphabet, with signs that have a different sign in writing. That means, one letter in Chinese and one letter in Russian, which are different types of alphabets.

Or he says, or two signs, even when it doesn’t mean a word, it’s a sign for something. An X. An X is also one of the ABCs, but an arrow, some accepted writing that’s a sign.

Discussion: What Does “Simyonos” Mean?

Speaker 2: What does he say? Not sure. Perhaps he means with different, that’s a deduction. I thought simyonos means different types, not just two languages, but it has letters, forms of letters. Even if it’s very different like Chinese, which is a very different type of writing. That’s a difference, it’s a different language, that’s not a question. It’s a difference, it’s two different ones. I thought simyonos means apparently that he writes two letters, one in Yiddish and one in English, but they connect like that.

Speaker 1: Ah, they connect like that. That’s what I thought. I thought simyonos is a language that’s composed of signs, like hieroglyphics, how do you say that word. What’s the novelty? That’s simple. Because he makes a picture of a bird and next to it a picture of a duck. It’s not letters. Bird and duck in Egyptian means “I’m going to hit you,” I don’t know what it means something.

One Letter Next to Writing, Writing on Top of Writing

Speaker 1: Now, writing… yes, the Rambam says further, another way. He says like this, hakotev os achas samuch l’chesav, he writes one letter, even if he writes it next to writing and it fits with the word before it, there’s an opinion that with this he made a word, like the last letter of a sefer, that doesn’t have the same melacha.

Or kesav al gabei kesav, he wrote more than one letter, but he wrote over it, it was already written, he went over the letter on the word again.

Or hamiskavin lichsov ches v’chasav shnei zaynin, v’chen kiyotze bo bish’ar osiyos, I wanted to write a ches, but a ches in Ashuris script is two zayins. Two zayins alone would be like “zaz,” yes, would be a name, it would be two letters that make a word. But here he didn’t have in mind at all to write two letters, he wanted to write a ches altogether. By mistake he made a weak ches so it became two zayins.

V’chen kiyotze bo bish’ar osiyos, which other letter can you think of? It became broken, he wrote a shin and it became three vavs, which I don’t know. But it would be exempt, because… because… because there’s no letter of three vavs, there’s no word of three vavs.

Discussion: The Word “Vav”

Speaker 2: The word “vav,” “vav” means a hook. The word “vav,” two vavs, I don’t know if it’s called a word. I don’t know. “Vav” means a hook, “like the pillars.”

Speaker 1: Ah, “vavei.” “Vav” one… “vav” is a “vav.” Okay. Doesn’t an alef come in between? It’s something… or a yud in between?

Speaker 2: No, certainly not.

Speaker 1: Well well.

Two Letters in Different Places

Speaker 1: Hakotev os achas b’kosel zeh v’os achas b’korah, she’eino ro’eh, the phrase “she’eino ro’eh” is interesting, the Gemara says “she’eino ro’eh,” exempt, she’eino ro’eh in hagag zeh es zeh. That means, when you write on one wall and right next to it on the next wall, one can read it. But when it’s on the roof and on the beam, there’s no connection between the two.

O shekasav shtei osiyos bishtei dapei pinkas she’ein nohagin zeh im zeh, two different pages that aren’t one next to the other, he’s exempt.

Aval kasvan bishtei koslei zavis, which one can indeed look at as a continuation, a letter here and the next wall the other, if one cuts on a pinkas, to one eye one sees that one can place one next to the other, or one can look at it as a continuation, is chayav.

Speaker 2: Ah, good. This is all details and opinions that the two letters need to be together like this, it needs to be a word. So, there are different, many high principles of opinions.

Two Letters in Two Cities

Speaker 1: The Rambam says, what I said that if two pages one can read one with the other, doesn’t only mean if the two pages lie one next to the other, but if they can be one next to the other. Therefore he says an interesting high principle: a person took a scroll and he wrote one letter in this city, and he left it there, v’halach b’ir acheres, he went to another place, another city, and he wrote on another note, another scroll, one letter, chayav. Even if they’re not one next to the other, but they can be one next to the other.

She’achar shemikravin v’nohagin zeh im zeh, when one brings them together they can indeed be read, one can indeed say it. Read here doesn’t mean like thinking, like “hegyon libo.”

Speaker 2: Means to read. One can read it. That’s the correct translation.

Speaker 1: That must be, that must be able to say. “Hogeh es hashem” in Beis Yosef, it means to say something out.

Speaker 2: Okay, yes. I’m saying to the language of that.

Speaker 1: V’einam mechusarin ma’aseh l’karev osan. One doesn’t need, when one needs to tear out, he’ll ask like this, and what happens if it’s a few pages later bound in? One can also bring close and tear out. But that’s still lacking an action, one needs to cut it. That’s not like a word, but it’s given, one can place one next to the other.

One Letter That They Read as a Complete Word

Speaker 1: The Rambam says further like this: Hakotev os achas, when someone writes one letter, af al pi shekora’in bo teivah sheleimah, even if that letter, usually people know that it’s a sign for a whole word, yes, that’s the meaning. For example, when someone writes a hei, which people know means Hashem, yes? He’s exempt, because in practice he only wrote one letter.

Keitzad? One who writes mem, here he gives the example, and likewise hakotev os ma’aser, a person gave you ma’aser, he was a baker, for whom the sign was a mem, a ma’aser, hakotev os ma’aser. Or mem for number, for a number, mem 40, “and Moshe remained writing forty,” and whoever goes to read it will say 40, but he’s exempt.

Correcting One Letter

Speaker 1: The Rambam says like this, “magiah os achas v’hu sofer sta”m”, a person corrects written things, he fixes, and…

Fixing Letters: Ches to Two Zayins

Like we learned earlier, with the ches it was, he was set up like this before. The one who made the two zayins, now he fixes it. The one who made the mistake is exempt, but the one who fixes it is chayav, because he wrote two zayins. He’s chayav, even though he didn’t write out, but he made that there should be two zayins with his action.

“V’chen kol kiyotze bazeh” – that means, any other letter that one can fix and make into two letters. Yes. Now. “Chayav kol kiyotze bazeh”.

—

Writing with a Change

Now, now he’s going to say if one writes with a change. So far we haven’t yet had simply by other melachos a change, true? Here we’re going to say changes, things with changes.

“Hakotev bismo’lo” – what? There were things that are exempt, which is not the way.

Chavruta: Like “l’fi sumo” and “darso l’fi sumo.”

Chavruta: No, like baking with heat of the sun.

Chavruta: No, that was that it’s not fire. Not about it’s a change, but it’s not the way of the melacha. Not exactly. Here he’s doing the same thing, just he’s doing it a bit differently. But cooking that the Torah speaks of is fire, and heat of the sun is a different thing.

Writing with His Left Hand, Back of His Hand, His Foot, His Mouth, His Elbow

“Hakotev bismo’lo, o l’achar yado” – someone writes with his left hand, or with the back of his hand, like who stands there? One can’t write a few letters at once.

“Or with his foot, or with his mouth, or with his elbow” – that means he bends his hand, he places the pen between the two parts of his hand, and that’s how he writes.

All these ways – exempt.

Discussion: What is the exemption?

Chavrusa: What is the exemption? He did make it so there would be two letters. The Rambam didn’t say it. The Rambam should have figured it out from the general rules, that all melachos, only when you do it in the normal way, and with a shinui…

Chavrusa: No, but he says that the law of shinui is a law in all 39 melachos, and this is a special law here.

Chavrusa: We actually saw, for example, bole lefanav, which was the gavra noseh of… because he wanted excellent guarding, and there happened to be inferior guarding.

Chavrusa: Yes, but you see actually aspects, that there it was about the subject of intention. But we saw such things. Okay.

Explanation of “le’achor yad”

The expression “le’achor yad” is from the type of writing, yes? He wrote with the back, instead of writing like this, he writes like this. Something like that. Do you understand what I mean? That’s what I mean is the explanation.

Chavrusa: He says it’s lacking in meleches machasheves.

Chavrusa: No, it’s not the way. It has to be the way.

Chavrusa: What does it say here in it? It’s a compulsion.

Chavrusa: That’s what it says in the holy books.

Discussion: Do we look at the action or at the result?

Chavrusa: But it’s interesting, because you have to think about the… the point is usually that two letters happened. We don’t usually look so strongly at the action.

Chavrusa: No, we always look at the action. I know you only said it by two things, but I think you’re not right. Pe’ulah is something that does something. He said “opening,” but it doesn’t mean he couldn’t do it. He did it in a strange way, and it became opened. That’s not done. It’s both. It’s always both.

Chavrusa: Yes, but for example, an eraser took off a bit of the ches, and it became two zayins. He didn’t write with a shinui.

Chavrusa: No, he didn’t write the way one writes. He made it so there would be two letters.

Chavrusa: No, no, not just. This is a different way of writing. One of the ways of writing. It’s a normal way of writing, to fix. Being a magiah is part of the matter of writing. It’s not some new strange way of writing.

Chavrusa: But what do you say if he scratched off a little bit? He says he created that there should be two letters. And what he did with his left hand he also created two letters.

Chavrusa: I can’t argue with you now, because I have to finish the chapter. I have two other people now.

—

Iter – Left-handed person

“Iter shekasav bimino, shehi lo kismol kol adam” – a left-handed person, a person who is a lefty, who didn’t write with his left hand as usual, but with his right, which is for him like the left of every person – he is exempt, just like kosev bismalo. And he is only obligated with his right hand. Kosev bismalo is obligated. Yes.

“Aval sholeyt bishtei yadav beshaveh” – that means he is only here on writing, if he does any other thing with the left also actually, I don’t know, it’s hard to say. Because sholeyt bishtei yadav beshaveh, one who has control in both hands, then he is obligated, there’s no difference, it’s even let’s say usually he does it with the right, but if he does it with the left also in a comfortable way – obligated.

—

Katan ochaz bekulmus / Gadol ochaz beyado

“Katan ochaz bekulmus” – a minor holds the pen, he can’t yet write by himself, “vegadol ochaz beyado vechosev” – the adult is the one who leads around his hand and writes with his hand – obligated. So the adult is obligated, yes.

And conversely, “gadol ochaz bekulmus vekatan ochaz beyado vechosev” – is exempt.

Again, the ochaz, he is the writer. That’s the halacha. The point of the halacha is that the one who holds the pen is not the writer, but rather the one who writes, the one who pushes it, the one who is ochaz beyado.

Chavrusa: He says that apparently the same thing, two adults, when one pushes and the second holds the pen, only the first is obligated.

Chavrusa: Yes, the chiddush is only that…

Chavrusa: But what is the difference in gadol vegadol not?

Chavrusa: Okay. Yes.

—

Davar haroshem ve’omed / Davar hamiskayem

Okay, further. Hakosev al besaro… ah no, down down. We took that yesterday.

Now we’re going to take another rule. That writing has to be a davar ha’omed, it has to be a davar hamiskayem, it has to be with ink, it has to be something real.

“Ein hakosev chayav ad sheyichtov bedavar haroshem ve’omed” – something that… haroshem ve’omed, something that makes an impression on the paper and it stays. It’s something that lasts.

“Kegon deyo, veshachor, vesikra, vekumos, vekalkantos” – he lists types of ink that is something that lasts. Deyo, veshachor, vesikra, vekumos, vekalkantos – types… a few of them we’ve already bumped into in… types of ink.

“Ve’al davar shemiskayem kisvo alav, kegon or, vekelaf, veneyar, ve’etz, vechayotza bahem” – and it also has to be written al davar shemiskayem kisvo alav, kegon or, vekelaf, veneyar, ve’etz, vechayotza bahem.

“Aval hakosev bedavar she’ein rishumo nikar ve’omed” – something that won’t last, “kegon mashkin umei peiros” – which will last for a bit but afterwards it will be erased.

“Hakosev bedeyo al kol davar she’eino miskayem, al aleh shel yerakos” – because kol davar she’eino omed, this won’t hold the writing for long.

The list speaks of the ink, that if you also mean the paper, it has to be such paper that lasts. If the paper won’t last, very good – exempt, because it will become dry and it will disappear.

Incidentally, because it has to be davar omed al davar omed. You have to write with ink that lasts long, on something that lasts long.

So too by erasing, it has to be kesav omed al davar omed. This has to be something that is with proper ink on proper paper, and only there is there erasing.

—

Hakosev al besaro

Let’s go further.

“Hakosev al besaro” – apparently it comes out that if someone writes on his flesh, he has indeed listed one of the things that do last, that or is obligated for writing, because on a person’s skin the writing can last.

But in practice not. He says here, in practice even “chamimus besaro me’aviro le’achar zman”. An explanation, even a living person is different from dead skin, that it will indeed be erased from the warmth of the person, from the warmth.

“Harei zeh domeh lechesav she’eino miskayem” – it’s not simple that this is a davar she’eino miskayem that one cannot write on, but it’s like something that gets erased.

Chavrusa: It wasn’t said that if something gets erased it’s retroactively not writing. I didn’t so precisely… we know in reality that it will be erased. What is the difference?

Chavrusa: The cause is the chamimus besaro.

Chavrusa: I don’t understand the difference. We can talk about this and say three times I don’t understand, I don’t understand, I don’t understand, I don’t have time.

Chavrusa: Okay, but…

Chavrusa: I don’t have a process meanwhile. We’ll finish the chapter in three minutes.

—

Hamesaret al besaro / Hakores al or

“Aval hamesaret al besaro tzuras kesav” – if someone scratches in, he doesn’t do it with any ink, that’s not called writing. If someone scratches in, he doesn’t make any scratching. We’ll learn about scratching. Mesaret. But this is not direct writing. That’s not called writing in the skin, it’s not direct writing.

Chavrusa: If you have the written cake, if you wanted to remove something?

Chavrusa: No, we’ll already see how it’s different from that.

“Hakores al or kesavnis kesav” – is indeed obligated for writing. But if someone scratches into his flesh, is exempt. But if someone scratches into a torn-off skin, and it’s actually the way of writing is through cutting out the letter, and scraping out letters on the skin, is indeed like some writing.

“Veroshem al or kederech hakasavnim kasher” – that he makes a mark kederech hakasavnim kasher, kederech kasavnim kesav he is exempt. That means if it’s a tear, it won’t last, the mark won’t last, he is exempt.

So he says, so he brings from the Shulchan Aruch.

Discussion: Why is keri’ah al or obligated?

Chavrusa: But why, what is the difference between, why is keri’ah al or obligated? That means yes derech kesivah?

Chavrusa: Keri’ah al or apparently means he cuts through. He cuts through, he makes it so the writing comes from the hole, instead of from the writing.

Chavrusa: I have proof, that means writing, because the luchos were, so it says, kesivah mishnei evreihem.

Umm, okay.

—

Hama’avir deyo al gabei sikra

“Hama’avir deyo al gabei sikra” – one puts one type of ink on another type of ink – “chayav shtayim, achas mishum kosev ve’achas mishum mochek” – because with the same action you erased the old writing.

Chavrusa: Different from what we learned before, someone writes over, he fills in the letters that are already there. This is only when he does it with the same ink or what?

Chavrusa: But when he puts a different color ink…

Chavrusa: But specifically deyo al gabei sikra, we’ll see next shiur. Because sikra is a weaker type of ink, it’s red, it’s not any… existing sikra is red.

Chavrusa: Is the bottom one weak, or because he puts a new color?

Chavrusa: He fixes it with that.

“Aval deyo al gabei deyo, o sikra al gabei deyo” – is worse. If sikra al gabei deyo, he didn’t make it stronger now, he didn’t make it weaker perhaps even – he is exempt. Perhaps he’s not a mochek either, and not a kosev, he did nothing, understand?

If you make it better, it was the wrong color, you make it better from red to black, he is obligated two – mochek. With the same action he does kosev umochek. They’ve already seen that one can do two melachos with the same action.

“Aval deyo al gabei deyo, sikra al gabei sikra, sikra al gabei deyo” – is exempt because he didn’t make anything better. It’s just waste of time.

—

Toldas kosev: Roshem

Further.

“Roshem” – what… now he’s going to say the toldos of kosev.

Roshem, when he is roshem, he doesn’t write with ink, but he scratches strongly in.

Chavrusa: Roshem means coloring, painting.

Chavrusa: Roshem means painting? Not scratching?

Chavrusa: No. The Gemara says, roshem al or was paint, not scratching on the skin.

Chavrusa: Ah, I thought it’s kesav.

Roshem, yes. Roshem is the translation.

Meleches roshem – toldah of kosev

But the law regarding sikra – sikra, sikra, sikra – is simple because it doesn’t make anything better, it’s just waste of time.

—

Further, roshem. Now he’s going to say the toldos of kosev.

Roshem is when he is roshem – he doesn’t write with ink, but he scratches strongly in. Roshem is the translation painting. Roshem means painting, not scratching. It was “roshem al ha’or” – was painted, not scratched on the skin. Just kesav.

Roshem is the translation… because they look at kosev, they say like this: roshem and kosev – the difference is that kosev means to write letters, writing. Roshem means to make a picture. It can be a picture, or… I call it painting – I don’t mean the word painting, I mean like he makes a line, he does something else, something not letters. He makes something that has meaning, but not kosev.

—

In short: Haroshem reshomim vetsuros bekochol uveshasar. Hebrew translation, but I see it means made forms.

Discussion: What does “roshem” mean?

To me it looks like roshem means scratching out.

No, it certainly doesn’t mean scratching out. It was earlier – a roshem was… it was mesaret, and it was kore’a. He said a roshem. Keri’ah meant tearing out. Roshem they said – why isn’t it… what isn’t mekayem? Roshem… because it’s scratched in not deeply. Not scratched in, not cut in, not scratched in. It’s written with something, but it’s not…

Perhaps there it means yes. Here it certainly means painting, because he says bekochol – kochol means blue, yes, some ink, some type of paint. Shasar – we already had the shasar stripes, I remember. It’s a type of paint.

Kederech shehatsayarin roshemin – like painters do – harei zeh chayav mishum kosev. It’s a toldah of kosev.

What does painting mean? I don’t know.

—

Shiur of roshem

He doesn’t say the shiur. By letters it’s two letters. By reshomim vetsuros it has to be a whole form, or a piece of a form – he doesn’t say very clearly.

Perhaps the opposite – perhaps only by letters is two letters relevant, because one letter usually has no meaning. They learned: one letter with meaning is indeed obligated. A roshem, even a small roshem, a small sign, is indeed obligated, because it already has some meaning.

Do you need to know what is a meaning? What does any mean? Anything with meaning. Mashma kosev is something that he can say a shiur. Perhaps it’s kol shehu? We don’t know.

Okay. He doesn’t say that, he perhaps wants to say kol shehu. He doesn’t say kol shehu either.

—

Mochek es haroshem lesakkno – toldah of mochek al menas lichtov

And therefore: Hamochek es haroshem lesakkno – if someone erases what was painted or what was drawn, and he does it lesakkno – to redo it better or what – it’s called like mochek al menas lichtov, vechayav. Toldos – it’s a toldah of mochek al menas lichtov.

—

Meleches mesaret

Okay, the last of the category of things were mesaret. And they also already had in hilchos sefer Torah – a sefer Torah you have to scratch, that means make a line on which to write, so you should write in order.

Hamesaret – the one who scratches into a parchment and makes a line to write on – shtei osiyos tachas oso sirtut, chayav.

By the way, shiur he says: the scratch is big enough that one should be able to write above it shtei osiyos. Shtei osiyos means – he means letters, that it should be a lot.

By the way, I already know – I mean, in the custom by sifrei Torah one writes scratches, but it can be that he makes a line with a pen, and it also has the same prohibition of sirtut. It’s a toldah of another melachah. He doesn’t write any letter, he makes a line – this is a preparation for sirtut, which is a line to be. Look, it can be.

—

Toldas mesaret – chut shel sikra

Charshei ha’etzim shema’avirin chut shel sikra al gabei hakoreh kedei sheyinsor beshaveh – what they still have today these tricks, a good trick, they make it so straight – harei zeh toldas mesaret.

There’s already such a person has such a painted thread, a string, and he gives it such a flick – you release it so it should go on a straight place when you want to make a straight line. This is a toldas mesaret.

Although he’s not going on writing, he’s going on cutting – but it’s still a way to make yourself like guidance for whatever you’re doing, it should be straight.

—

Gavlim – stone cutter

By gedid is achdus – the one who is chores, kesirtut a scratch, kesirtut a scratch.

He says, this means gedidah and gozez. Do you know what is a gevel? A gevel is something of dough, no? But in… it says “vehagavlim” – it says in the verse in Melachim “vehagavlim” – and here the Rambam understood that this means a stone cutter. There’s a name stone cutter, no? Yes. What is that? It’s a stone cutter, nu? In Hebrew they gave themselves a name “gavli.”

—

Betzeva o belo tzeva

Vechen hamesaret betzeva o belo tzeva – the mesaret is only that there’s no difference whether you make a scratch without color or you do it with color – harei zeh chayav.

Only the point is that he makes some certain mark on which one should be able to write or cut or follow the line.

—

End of Chapter 11

Until here chapter 11.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Shiur Summary – Rambam Hilch…