אין דעם שיעור לערנט מען די הקדמה צו ספר זמנים און פרק א' פון הלכות שבת. דער רמב"ם לייגט אויס די פינף מצוות פון שבת, און באשרייבט די דריי לעוועלס פון איסור: חייב (מדאורייתא מיט כרת/סקילה), פטור (אסור מדרבנן מיט מכת מרדות), און מותר. דער פרק דעקט אויך וויכטיגע כללים פון מלאכה: דבר שאינו מתכוין, פסיק רישיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת מחשבת, שנים שעשאוה, מקלקל, און די דינים פון שוגג און מזיד.
—
שאלה: וואס טוט מען ווען דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש ווי דער שולחן ערוך?
צוויי תירוצים:
1. “דער שארפער תירוץ”: ביז יעצט (אין פריערדיגע ספרים) האט דער לערנער פון זיין אייגענעם מוח געפסק׳נט — יעצט וועט ער כאטש וויסן אז דער רמב״ם איז נישט אלעמאל להלכה, און וועט נישט מאכן א טעות.
2. “דער שיינער תירוץ”: דער רמב״ם איז נישט געמאכט אלס א פראקטישער גייד. ער גיט כללים און כללי הכללים — וואס איז שבת, וועלכע מצוות, וועלכע איסורים, וועלכע עונשים, וויפיל לעוועלס, וואס איז יעדע פון די ל״ט מלאכות. פאר פראקטישע שאלות (ווי אזוי שטעלט מען אוועק א טשאלנט, בלעך אדער קראק פאט) דארף מען קוקן אין שולחן ערוך און שפעטערדיגע פוסקים. דער רמב״ם׳ס תכלית איז אז מען זאל וויסן גאנץ תורה שבכתב און תורה שבעל פה — נישט נאר “הלכות וואס שטייט אין די צייטונג.” אונזער לעבן איז גרעסער ווי “טשאלנט ארויף, טשאלנט אראפ.”
– תולדות אהרן רבי (בוטה שוה) האט געהאט א מנהג צו לערנען רמב״ם הלכות שבת מוצאי שבת.
– דער חיד״א און בעלי מקובלים ברענגען א מנהג אז שבועות ביינאכט האט מען געלערנט משנה תורה לרמב״ם.
– דער רמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) אין אור נערב (הקדמה צו קבלה) זאגט אז מען דארף קודם לערנען “משנה ופסקים” — און ער מיינט אז מען איז יוצא דורך לערנען רמב״ם משנה תורה, און דערנאך קען מען לערנען קבלה.
—
דער רמב״ם הייבט אן יעדע ספר מיט “בשם ה׳ אל עולם” — אזוי ווי בס״ד, א הכרזה אז ער טוט עס בכח ה׳, בשפע עליון.
דער פסוק פאר ספר זמנים (תהלים קי״ט): “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”
1. “עדותיך” — שייכות צו שבת און ימים טובים: שבת איז בפירוש אן עדות — עדות אויף בריאת העולם, אויף חידוש העולם, אויף דעם אייבערשטנ׳ס קשר צו אידן. אלע מצוות הייסן עדות, אבער שבת און ימים טובים זענען מער דירעקט עדות. דער רב רבינוביץ ברענגט פון רמב״ן וואס עדות מיינט אין קשר צו מצוות.
2. “לעולם” — שייכות צו זמנים: “לעולם” קען מיינען נישט נאר “פאר אייביג” (נצחיות), נאר זיין גאנץ לעבן, אלע זמנים — יעדן טאג היט ער אפ די מצוות פון יענעם טאג. דאס רמז׳ט זמנים — ער לייגט אריין אין צייט. קיין חילוק צו ס׳איז יום כיפור (שווערע הלכות) אדער א “גרינעם דינסטאג” (לייכטע הלכות).
3. “ששון לבי” — שמחה פנימית vs. שמחה חיצונית: דער רמב״ם לערנט אז ששון איז מער אינערליך ווי שמחה (ווי ער זאגט אין הלכות יום טוב און סוף הלכות חנוכה). ששון בלב דארף א איד האבן א גאנץ יאר; יום טוב ברענגט עס ארויס אלס א “סעלעברעישאן” מיט פרסום ברבים. דער פסוק זאגט “ששון לבי” — נישט “ששון העולם” — וואס לערנט אז ס׳איז דא א שמחה פנימית פון שבת און יום טוב, נישט נאר א חיצונית׳ע הנהגה. דאס איז ווי מעשה המצוה מיט חלות המצוה — די אויסערליכע פארטי דינט דערצו אז יעדער זאל האבן א ששון אינעווייניג.
4. קשר צום סוף ספר אהבה: ספר אהבה האט זיך געענדיגט מיט דער הפטורה פון “שוש אשיש” — אפשר דערפאר הייבט ספר זמנים אן מיט “כי ששון לבי”, א המשך פון ששון.
5. דער רמב״ם אלס “ארטיסט”: מענטשן מיינען דער רמב״ם איז א “טעכנאקראט” — אבער פון די פתיחות זעט מען אז ער איז אויך אן ארטיסט וואס ברענגט שיינע פסוקים. אלע פתיחות פסוקים רעדן וועגן מצוות, ווייל דער רמב״ם׳ס ספר איז מסודר על סדר המצוות. דאס איז אויך דער ענין פון משלב זיין אגדה מיט הלכה, תורה שבכתב מיט תורה שבעל פה.
—
“ספר שלישי, והוא ספר זמנים. הלכותיו עשר, וזהו סידורן”:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין
3. הלכות שביתת עשור (יום כיפור)
4. הלכות שביתת יום טוב
5. הלכות חמץ ומצה
6. הלכות שופר וסוכה ולולב
7–10. שקלים, קידוש החודש, תענית, מגילה וחנוכה
כלל 1: מן החמור אל הקל — פיר לעוועלס פון שביתה:
1. שבת — אפילו מלאכת אוכל נפש אסור, חייב סקילה.
2. יום כיפור — אויך אסור מלאכה ווי שבת, אבער ווייניגער חומר (נישטא סקילה), פלוס א מצוה פון תענית.
3. ימים טובים — מ׳מעג טון אוכל נפש, ווייניגער חמור.
4. וואכנדיגע ימים טובים (חנוכה, פורים, תעניות) — עפעס מנהגים פון נישט מאכן מלאכה, אבער קיין איסור מלאכה.
כלל 2: דאורייתא קודם דרבנן:
ביז הלכות קידוש החודש איז אינגאנצן דאורייתא. הלכות תענית איז חצי דאורייתא חצי דרבנן (תשעה באב איז דרבנן). מגילה וחנוכה זענען אינגאנצן דרבנן.
כלל 3: מן הכלל אל הפרט:
דער רמב״ם מאכט קודם די כללי׳דיגע הלכות (שביתת יום טוב — גלייך פאר אלע ימים טובים), און נאכדעם ערשט די פרטי׳דיגע מצוות (חמץ ומצה, לולב, שופר, סוכה). דערפאר איז נישטא קיין “הלכות פסח” — די שביתה שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב, און וואס איז ספעציפיש פאר פסח שטייט אין הלכות חמץ ומצה.
שקלים און קידוש החודש פאסן נישט אינגאנצן אין דעם סדר — שקלים קען פיטן אין הלכות קדשים (געלט פאר קרבנות), קידוש החודש קען פיטן אין הלכות שופטים/סנהדרין. אבער דער רמב״ם לייגט א דגוש אויף עסטעטישקייט — ער וויל נישט גאר דינע אדער גאר דיקע ספרים. דאס איז אויך דער טעם פארוואס הלכות עירובין איז ארויסגענומען פון הלכות שבת אלס אן עקסטערע הלכה, כאטש עס איז א סניף פון שביתה — ווייל הלכות שבת וואלט געווארן צו לאנג.
דאס ווארט “שביתה” מיינט צו ברעכן דעם רעגולערן סייקל — עפעס וואס מ׳טוט בדרך כלל, און יעצט סטאפט מען. “שביתת עשור” מיינט צוויי זאכן: שביתה פון מלאכה און שביתה פון עסן. אזוי ווי שמיטה ווערט גערופן “שובת זיין” פון ארבעט אין פעלד.
—
“יש בכללן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה.”
פשט: צוויי עשה׳ס און דריי לא תעשה׳ס:
1. לשבות בשביעי (עשה)
2. שלא לעשות בו מלאכה (לא תעשה)
3. שלא לענוש בשבת — בית דין זאל נישט שטראפן (לא תעשה)
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת — תחום שבת (לא תעשה)
5. לקדש היום בזכירה — קידוש (עשה)
1. סדר לויט ענין, נישט לויט עשה/לא תעשה: דער רמב״ם ארגאניזירט נישט לויט עשה׳ס קודם און לא תעשה׳ס נאכדעם, נאר לויט ענין: ערשט די עשה פון שביתה, גלייך דערנאך דער קארעספאנדירנדער לאו (שלא לעשות מלאכה) — ווייל עס זענען צוויי זייטן פון דער זעלבער זאך.
2. הוספות אויף “לא תעשה מלאכה”: מצוות 3 און 4 (שלא לענוש, תחום שבת) זענען הוספות אויף “לא תעשה מלאכה” — זאכן וואס זענען נישט ממש מלאכה אבער האבן אן עקסטערע לאו.
3. קידוש — א נייע מצוה: מצוה 5 (קידוש) איז א נייע מצוה וואס האט גארנישט מיט מלאכה.
4. שבת אין תורה שטייט פיל מער ווי פינף מאל: חז״ל האבן דורך תורה שבעל פה מסביר געווען וועלכע פסוקים זאגן די זעלבע זאך נאכאמאל (צו מער אנווארענען), און וועלכע זענען אן עקסטערע מצוה. למשל “שלא לענוש בשבת” — חז״ל האבן געלערנט אז דער פסוק מיינט נישט סתם נאכאמאל ווארענען אויף שבת, נאר א ספעציפישע מצוה.
—
—
“שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות׳. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה׳. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה? אם עשאה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: שביתה בשביעי איז א עשה, מלאכה טון איז א ביטול עשה פלוס א לאו. עונשים: בזדון — כרת; מיט עדים והתראה — סקילה; בשוגג — חטאת קבועה.
1. “שביתה בשביעי” נישט “שביתה בשבת”: דער רמב״ם זאגט בכוונה “בשביעי” (אין זיבעטן טאג), ווייל דער נאמען “שבת” קומט ערשט נאכדעם וואס מ׳טוט שביתה. ער וויל דעם פסוק “וביום השביעי תשבות” — ערשט איז דא דער זיבעטער טאג, דערנאך מאכט מען שביתה, און דאן ווערט עס “שבת.”
2. דער רמב״ם׳ס שיטה אין ברענגען פסוקים: דער רמב״ם ברענגט אלעמאל דעם גרינגסטן און קורצסטן פסוק, נישט דוקא דעם ערשטן אדער דעם וואס די גמרא ברענגט. דער פסוק “וביום השביעי תשבות” איז פון שמות כ״ג (פרשת משפטים), כאטש שבת שטייט שוין פריער אין עשרת הדברות און אין מרה. דער רמב״ם האלט אז אלע פסוקים זענען די זעלבע מצוה, נאר נאך לשונות, און מ׳קען נעמען וועלכע מ׳וויל.
3. “ברצונו בזדון” — צוויי תנאים: “בזדון” מיינט ער האט געוואוסט אז ס׳איז שבת/מלאכה (נישט שוגג). “ברצונו” מיינט קיינער האט אים נישט געצווונגען (נישט אונס). ביידע תנאים דארפן זיין פאר כרת.
4. כרת אן עדים: דער רמב״ם זאגט ערשט “חייב כרת” (אן דערמאנען עדים והתראה), און נאכדעם “ואם היו שם עדים והתראה נסקל.” דאס מיינט: כרת איז דער עונש בידי שמים אפילו אן עדים; סקילה איז נאר מיט עדים והתראה. דער רמב״ם האט שוין מסביר געווען אין ספר המדע וואס כרת איז — אז די נשמה ווערט נכרת.
5. שוגג: “בשוגג” מיינט ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז א מלאכה, אדער נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, אדער נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט. דער עונש איז קרבן חטאת קבועה (א פעסטע קרבן — א באשטימטע סארט בהמה — נישט עולה ויורד וואס טוישט זיך לויט דעם מצב פון דעם מענטש).
6. דער רמב״ם׳ס מעטאדע אין ערשטע הלכה: כדרכו הייבט דער רמב״ם אן מיט דער הגדרה פון דער מצוה: וואס איז דער חיוב, וועלכע עונשים, וואס איז דאורייתא און דרבנן. דער רמב״ם׳ס משנה תורה איז בעצם א “ספר המצוות מורחב” — ארגאניזירט ארום די מצוות, יעדע הלכה הייבט אן מיט וויאזוי זי פיט אין די תרי״ג מצוות.
7. קעפלעך אין רמב״ם: דער רמב״ם אליין האט נישט געמאכט קיין קעפלעך (כותרות) — אנדערע מענטשן האבן זיי צוגעלייגט.
—
“כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה ‘חייב׳ — חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר ‘פטור׳ — פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך׳ — העושה אותה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך׳ — מותר לכתחילה. וכל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום׳ — אינו מלקים אותו כלל.”
פשט: דער רמב״ם שטעלט אוועק א סיסטעמאטישע שפראך — א “קאוד” — פאר אלע הלכות שבת, כדי ער זאל נישט דארפן יעדע מאל אויסשרייבן דעם פולן עונש. הלכות שבת איז אריכות, און דער קאוד מאכט עס פראקטיש.
1. דריי לעוועלס פון איסור שבת: (א) חייב = דאורייתא מיט כרת/סקילה/חטאת; (ב) פטור = פטור פון דאורייתא עונשים, אבער אסור מדרבנן מיט מכת מרדות; (ג) מותר = מותר לכתחילה, אויך מדרבנן.
2. “פטור” מיינט נישט “מותר”: אין הלכות שבת, ווען עס שטייט “פטור” מיינט עס פטור אבל אסור — ער איז פטור פון דאורייתא עונשים אבער ס׳איז נאך אלץ אסור מדרבנן. דאס איז נישט אזוי אין כל התורה כולה — אין אנדערע הלכות קען “פטור” מיינען “פטור ומותר.” אבער דא אין שבת מיינט “פטור” שטענדיג אז ס׳איז נאך אלץ אסור, ווייל אז ס׳וואלט געווען מותר וואלט געשטאנען “מותר.”
3. מכת מרדות — א נייער עונש-באגריף: דא ווערט מען אינטראדוסט צו דעם באגריף מכת מרדות אלס דעם עונש פון חכמים פאר איסורי דרבנן. אין ספר המדע האט מען געקענט נידוי אלס דעם עונש פון חכמים; דא לערנט מען א צווייטן כלי — מכת מרדות. דער רמב״ם האלט אז מכת מרדות איז ממש אן עונש (מלקות מדרבנן), נישט בלויז כפיה (צווינגען אויפצוהערן). דאס איז א חילוק — אנדערע שיטות מיינען אז ביי דרבנן איז נאר דא כפיה (ווי “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”), אבער דער רמב״ם לערנט אז מכת מרדות איז א ממש׳דיגע מלקות-עונש לויט כללים פון חכמים.
4. דער רמב״ם׳ס סיסטעמאטישקייט מיט “מכות מרדות”: אין די גמרא שטייט אמאל סתם “חייב מלקות” און מען מיינט דערמיט מכות מרדות (דרבנן). דער רמב״ם האט דאס סיסטעמאטיזירט — ווען ס׳איז אסור דרבנן שרייבט ער קאנסיסטענט “מלקים אותו מכות מרדות,” צו באווייזן אז ס׳איז נישט מלקות דאורייתא.
5. די לשון “אין עושין” / “אסור לעשות”: ווען דער רמב״ם נוצט אזעלכע לשונות מיינט ער אסור מדרבנן (נישט דאורייתא), ווייל אויב ס׳וואלט געווען דאורייתא וואלט געשטאנען “חייב.”
6. די לשון “אינו חייב כלום” / “פטור מכלום”: דאס ווארט “כלום” איז דער שליסל — עס מיינט אז ער איז פטור אפילו פון מכות מרדות, נישט בלויז פון דאורייתא עונשים. אן דעם ווארט “כלום” וואלט “פטור” נאר געמיינט פטור פון דאורייתא אבער נאך חייב מכות מרדות.
7. [דיגרעסיע: צי “אינו חייב כלום” מיינט מותר לגמרי אדער נאך אסור אן עונש?] עס ווערט א דיסקוסיע געפירט צי “אינו חייב כלום” מיינט מותר לגמרי (אויך מדרבנן), אדער אפשר נאך אסור מדרבנן נאר אן מכות מרדות. אויב “מותר” שוין מיינט מותר לכתחילה, פארוואס דארף מען נאך א לשון “אינו חייב כלום”? דער תירוץ: עס קען זיין הלכות וואו ס׳איז אסור מדרבנן אבער אן מכות מרדות — א חומרא אן עונש — און אויף דעם פאסט די לשון “אינו חייב כלום.” אבער דער כסף משנה האלט אז “אינו חייב כלום” מיינט פשוט מותר, און די פארשידענע לשונות זענען נישט מער ווי סטיליסטישע וואריאציעס פאר דער זעלבער זאך.
—
“דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו. ולפיכך אם חפר אינו חושש, לפי שלא נתכוין לחרוש. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נתלשו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו… פרצה דחוקה… מותר ליכנס בשבת, אפילו אם נשרות [אבנים]… וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה.”
פשט: ווען איינער טוט א מותר׳דיגע מעשה בשבת, און עס קען זיין אז בדרך אגב וועט א מלאכה געשען (אבער עס איז נישט זיכער — “אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה”), אויב ער האט נישט מתכוין געווען צו דער מלאכה נאר צו דער מותר׳דיגע זאך — איז עס מותר.
1. “כוונה” מיינט נישט מחשבה אליין: “נתכוין” מיינט נישט אז ער שטופט מיט פארמאכטע אויגן און טראכט כוונות — עס מיינט אז ער מיינט צו טון די מותר׳דיגע מעשה, נישט די מלאכה. דער פאקוס איז אויף וואס איז זיין ציל אין דער מעשה.
2. צוויי תנאים פאר היתר פון דבר שאינו מתכוין: (א) דער מענטש מיינט נישט (אין כוונתו) די מלאכה — ער שלעפט דאס בעט ווייל ער דארף דאס בעט, נישט כדי צו מאכן א לאך; (ב) דער רעזולטאט איז נישט בהכרח — עס געשעט אמאל יא, אמאל נישט. ביידע תנאים צוזאמען מאכן עס מותר.
3. צו דארף מען אויספארשן דעם ספעציפישן פאל? אויב א מענטש זעט אז זיין בעט איז זייער שווער, דארף ער דאך טשעקן צו עס וועט מאכן א לאך? דער מסקנא: מ׳דארף נישט אריינגיין אין פרטים — ווייל די קאטעגאריע פון שלעפן שטוב-זאכן איז בכלל נישט א קאטעגאריע וואס מאכט אייביג א לאך. דער מענטש דארף נישט שטיין און מאכן עקספערימענטס פארדעם.
4. פיר דוגמאות: (1) שלעפן א בעט/בענקל/שאפע — קען מאכן א חריץ אין באדן (חורש); (2) גיין אויף גראז — קען אויסרייסן גראז (קוצר); (3) וואשן הענט מיט עפר הפירות — קען אויסרייסן האר (גוזז); (4) דורכגיין א שמאלע פרצה — קען ארויסברעכן שטיינער (בונה/סותר). אין אלע פעלער, ווייל דער מענטש מיינט נישט די מלאכה, איז ער נישט נכשל אפילו ווען עס טרעפט.
5. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון: די גאנצע סוגיא פון דבר שאינו מתכוין איז א מחלוקת אין גמרא — רבי יהודה זאגט חייב, רבי שמעון פוטר. דער רמב״ם פסק׳נט ווי רבי שמעון.
—
“עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תצא בשביל אותה המעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן, חותך ראשו בשבת — אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי ולא ימות. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אויב א מענטש טוט א מעשה וואס ברענגט בהכרח (בוודאי) א מלאכה אלס רעזולטאט, אפילו ער האט נישט אין זין געהאט די מלאכה, איז ער חייב. דאס איז דער דין פון “פסיק רישיה ולא ימות” — מ׳קען נישט אפשניידן דעם קאפ פון א לעבעדיגע עוף און זאגן “איך האב נישט געמיינט צו הרג׳ענען.”
1. קאטעגאריע vs. ספעציפישער פאל — דער הויפט חידוש: פסיק רישיה ווערט נישט באשטימט דורך דעם ספעציפישן פאל, נאר דורך די קאטעגאריע פון דער מעשה. אפשניידן א קאפ פון א לעבעדיגע בעל חי איז א קאטעגאריע וואס איז אייביג פארבונדן מיט הריגה — דאס איז פסיק רישיה. אבער שלעפן שטוב-זאכן איז א קאטעגאריע וואס איז נישט אייביג פארבונדן מיט חרישה — דאס בלייבט דבר שאינו מתכוין, אפילו אויב אין דעם ספעציפישן פאל איז דאס בעט זייער שווער.
2. ס׳איז נישט צוויי גלייכע תנאים: די צוויי תנאים (אין כוונה + נישט בהכרח) זענען נישט צוויי באזונדערע שווים׳ע תנאים. דער עיקר קאטעגאריע איז “דבר שאינו מתכוין.” נאר דער רמב״ם זאגט אז ווען א מעשה איז אזוי נאנט פארבונדן מיט דער מלאכה אז מ׳קען נישט טון איינס אן דאס אנדערע, דאן הייסט עס אויך “מתכוין” — ווייל ער האט דא געטון צוויי זאכן: שחט׳ן א טשיקן און געגעבן דאס קינד א שפילצייג. די צוויי זאכן זענען אזוי נאנט קאנעקטעד אז מ׳קען נישט זאגן “איך האב נאר איינס געטון.”
3. דער רמב״ם ברענגט דווקא דעם קלארסטן פאל: ער ברענגט דעם קלארסטן פאל פון פסיק רישיה (אפשניידן א קאפ), נישט א גרענעץ-פאל. ער זאגט נישט “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד” — דאס ווייזט אז פסיק רישיה איז נאר ווען עס איז אבסאלוט קלאר אז דער רעזולטאט מוז קומען, נישט ווען עס איז בלויז זייער ווארשיינליך.
4. “ס׳איז דאך אלץ א ספק”: טעאריטיש איז אלעס א ספק — אפילו אפשניידן א קאפ, ווייל ס׳איז דאך פארגעקומען אין די וועלט א מעשה ווי א טשיקן לעבט נאך אן א קאפ. אבער “בדרך הטבע” איז נישטא אזא זאך, און דאס איז וואס די גמרא רעדט — לויט דרך הטבע, נישט לויט נסים.
5. “מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות”: אפילו רבי שמעון, וואס פוטר ביי דבר שאינו מתכוין, מודה אז ווען עס איז בהכרח, איז מען חייב.
6. [הערה: פסיק רישא דלא ניחא ליה]: דער ערוך האלט אז פסיק רישא איז נישט אייביג חייב, נאר ווען ער האט הנאה דערפון. ס׳איז דא א מושג פון פסיק רישא דלא איכפת ליה (אדער דלא ניחא ליה) וואס איז א קולא. אין ביידע הלכות (פסיק רישא און מלאכה שאינה צריכה לגופה) זענען דא שיטות ראשונים וואס זענען מער מיקל ווי דער רמב״ם.
—
“כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד? המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר — הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים — הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אפילו ווען איינער טוט א מלאכה נישט פאר דעם צוועק וואס די מלאכה איז געווענליך באנוצט געווארן, איז ער חייב.
1. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה — דורך כיבוי: די נארמאלע כיבוי — דער סטאנדארד צוועק פון אויסלעשן — איז ווען איינער לעשט אויס א פייער כדי צו מאכן א גחלת (א קויל וואס צינדט זיך גרינג אן). דאס איז „צריכה לגופה” — ער דארף דעם עצם פעולת הכיבוי, ווייל דורך דעם אויסלעשן ווערט באשאפן א גחלת. מה שאין כן ווען איינער לעשט אויס כדי צו ראטעווען די שמן (אויל), אדער כדי דער הויז זאל נישט ווערן פאררויכערט, אדער כדי דער וויק זאל נישט פארברענט ווערן — דא זוכט ער נישט צו באשאפן א גחלת, ער זוכט נישט דעם פראדוקט פון כיבוי. ער נוצט די מעשה כיבוי פאר אן אנדערע סיבה. דאס איז מלאכה שאינה צריכה לגופה — ער טוט יא די מלאכה, אבער נישט פאר דעם סטאנדארד רעזולטאט.
2. דער שארפער חילוק צווישן מלאכה שאינה צריכה לגופה און דבר שאינו מתכוין: מלאכה שאינה צריכה לגופה האט זייער ווייניג צוטון מיט דבר שאינו מתכוין, כאטש ביידע האנדלען מיט כוונה:
– דבר שאינו מתכוין = איך מיין צו טון איין זאך (נישט קיין מלאכה), און א צווייטע זאך (א מלאכה) געשעט אויך. ס׳זענען דא צוויי פעולות — למשל, איך שלעפ א באנק (נישט קיין מלאכה) און עס ווערט א חריש (א מלאכה). איך בין נישט עוסק אין חורש בכלל.
– מלאכה שאינה צריכה לגופה = איך טו איין זאך (א מלאכה) און דאס איז אויך וואס געשעט — ס׳איז נישט דא קיין צוויי זאכן. נאר איך טו די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן ווי דער סטאנדארד צוועק. איך בין יא עוסק אין כיבוי, נאר נישט פאר דעם נארמאלן רעזולטאט פון כיבוי.
3. דער ביישפיל פון המעביר את הקוץ: ביי טראגן א קוץ (דארן) ד׳ אמות ברשות הרבים ווערט דער חילוק נאך מער אויסגעקלערט. דער סטאנדארד צוועק פון הוצאה איז: איך וויל אז די זאך זאל זיין אין דעם צווייטן פלאץ — איך ברענג עס פון דא צו דארט. אבער ביי דעם קוץ — ער נעמט עס אוועק, ער איז עוסק אין הסרת נזק, נישט אין טראגן. „אוועקנעמען איז נישט טייטש טראגן, דאס איז טייטש אוועקנעמען.” אבער דאך, ער האט געטון די זעלבע מלאכה (הוצאה ד׳ אמות ברשות הרבים) פאר אן אנדערע כוונה — און לויט דעם רמב״ם איז ער חייב.
4. דער רמב״ם׳ס פסק vs. ראב״ד און שולחן ערוך: דער רמב״ם פסק׳נט ביי דבר שאינו מתכוין ווי רבי שמעון (פטור), אבער ביי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק׳נט ער ווי רבי יהודה (חייב). דאס איז א גרויסע חומרא פון דעם רמב״ם. דער ראב״ד און רוב פוסקים, אריינגערעכנט דער שולחן ערוך, פסק׳ענען אז אויך מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור לויט רבי שמעון — זיי לערנען אז רבי שמעון איז מיקל אין ביידע: סיי דבר שאינו מתכוין, סיי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה — פטור עליה, שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג — הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה לרשות הרבים — שהוא פטור.”
פשט: ווען איינער האט אינזין געהאט צו טון א מלאכה און ס׳איז געשען אינגאנצן אן אנדערע מלאכה וואס ער האט נישט געפלאנט — איז ער פטור, ווייל „מלאכת מחשבת אסרה תורה” — נאר א מלאכה וואס קומט מיט מחשבה (פלאן) איז אסור מן התורה.
1. א דריטע קאטעגאריע פון כוונה — מלאכת מחשבת: דאס איז אנדערש פון דבר שאינו מתכוין (א זייטיגע רעזולטאט) און מלאכה שאינה צריכה לגופה (דער זעלבער מעשה מיט אן אנדער צוועק). דא רעדט מען פון א פלאן וואס איז נישט געשען — ער האט געפלאנט צו טון אויף איין וועג און ס׳איז געשען אויף אן אנדערע וועג. דער יסוד איז מלאכת מחשבת אסרה תורה (רבי יצחק׳ס כלל אין גמרא) — נאר א מלאכה וואס שטימט מיט דעם מענטש׳ס מחשבה איז חייב.
2. דער ביישפיל פון זרק אבן: ער האט געשאסן א שטיין אויף א מענטש אדער בהמה כדי צו הרג׳ענען (א מלאכה), און אנשטאט דעם האט דער שטיין צעריסן א בוים (קוצר — אויך א מלאכה). ביידע זענען אבות מלאכות, ביידע זענען די זעלבע חומר, אבער ווייל זיין פלאן איז נישט געשען — איז ער פטור.
3. דער קל וחומר — נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור: ווען ער האט אינזין געהאט צו ווארפן אין א כרמלית (נאר אן איסור דרבנן) און ס׳איז אריינגעפאלן אין רשות הרבים (אן איסור דאורייתא) — איז ער אויך פטור, קל וחומר. דאס איז אן אינטערעסאנטער פאל: ס׳איז נישט אן אנדערע מין מלאכה, ס׳איז די זעלבע מלאכה (הוצאה/זריקה), נאר ס׳איז געפאלן אביסל אן אנדערע פלאץ — אבער ס׳איז אן אנדערע קאטעגאריע (כרמלית vs. רשות הרבים). דער מענטש „איז נישט העפי” — ער האט נישט דאס געוואלט, זיין שטיין איז נישט אנגעקומען וואו ער האט געוואלט.
—
“נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה — פטור. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר — הרי זה פטור, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: ווען איינער האט אינזין געהאט צו טון א מותר׳דיגע זאך (שניידן א תלוש) און בטעות האט ער געשניטן א מחובר (קוצר) — איז ער פטור, ווייל זיין מחשבה איז נישט געווען אויף קיין מלאכה בכלל.
דאס איז א נאך שוואכערער פאל ווי דער פריערדיגער — דארט האט ער כאטש אינזין געהאט א מלאכה (נאר אן אנדערע), דא האט ער אינזין געהאט גארנישט קיין איסור — ער האט געמיינט צו שניידן א תלוש וואס איז לגמרי מותר.
—
“נתכוין ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות, אדער נתכוין ללקוט ענבים ואח״כ תאנים ולקט תאנים תחילה ואח״כ ענבים — פטור, אפילו שלקט כל שחשב, הרי לא ליקט כסדר שחשב, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.”
פשט: אויב איינער האט געפלאנט צו קלויבן שווארצע פייגן און ער האט בטעות געקלויבן ווייסע, אדער ער האט געפלאנט א געוויסע סדר (ענבים ערשט, דערנאך תאנים) און ס׳איז פארקערט געשען — איז ער פטור, ווייל מלאכת מחשבת פעלט.
1. וויאזוי צו פארשטיין דעם פאל פון פארקערטע סדר: א שטארקע קשיא — אויב ער האט סוף כל סוף געקלויבן ביידע (ענבים און תאנים), נאר אין א פארקערטע סדר, פארוואס זאל ער זיין פטור? ער האט דאך אלעס געטון וואס ער האט געוואלט! דער תירוץ: מ׳דארף צעטיילן יעדע מעשה באזונדער — אין דעם מאמענט ווען ער קלויבט די תאנים, האט ער נישט געמיינט יעצט תאנים צו קלויבן (ער האט געמיינט ענבים), און אין דעם מאמענט ווען ער קלויבט ענבים, האט ער נישט געמיינט יעצט ענבים (ער האט געמיינט תאנים). אזוי אז יעדע איינצלנע מעשה איז “לא נתכוון.” דער “גרעסערער פלאן” אז ביידע זאלן געקלויבן ווערן איז נישט רעלעוואנט — מ׳באטראכט יעדע ספעציפישע מעשה פאר זיך.
2. פראקטישע פארשטאנד — וואס הייסט “לא נתכוון” ביי קלויבן? אויב איינער שטייט ביים בוים און שניידט אראפ פרוכט, וויאזוי קען מען זאגן ער האט “נישט געמיינט”? ער זעט דאך וואס ער טוט! דער מסקנא: דער פאל מוז זיין אזוי ווי ביי “ווארפן א מעסער” — ער האט נישט פולע קאנטראל איבער וואס ער נעמט. למשל, ער שטעקט אריין זיין האנט אהן צו זען גוט, אדער ער ווארפט א מעסער, און ס׳טרעפט נישט וואס ער האט געמיינט. דאס ווערט פארגליכן צום ביישפיל פון גיין צום פרידזש — מ׳וויל ארויסנעמען מילך, בטעות נעמט מען קעז, ווייל מ׳האט נישט גוט געקוקט. דאס איז “לא נעשית מחשבתו.”
3. חילוק צווישן שוגג און לא נתכוון: דער פאל איז נישט א שוגג (וואו ער ווייסט נישט אז ס׳איז שבת), נאר א “לא נתכוון” — ער האט געהאט א ספעציפישע כוונה וואס איז נישט אויסגעפירט געווארן. אויב מ׳זאל נישט אזוי פארשטיין, וואלט יעדע שוגג אויך געווען “שלא כסדר מחשבתו” (ער האט געוואלט שניידן זונטאג, ער האט געשניטן שבת), וואס איז אבסורד.
4. כוונה כללית vs. כוונה ספעציפית: אויב איינער האט א כוונה כללית (סתם אראפשניידן תאנים), איז
ער חייב אפילו ער האט גענומען אן אנדערע תאנה. נאר ווען ער האט א ספעציפישע כוונה (שחורות, נישט לבנות), און ס׳איז נישט אויסגעפירט געווארן, איז ער פטור.
—
“נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה — הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: ווען ביידע תאנים (אדער ביידע מענטשן) זענען פון דער זעלבער קאטעגאריע, און ס׳איז נישטא קיין ממשות׳דיגער חילוק, איז ער חייב — ווייל די מלאכה וואס ער האט געפלאנט איז יא געשען.
1. וואס מאכט א “חילוק” צווישן צוויי זאכן? ביי נרות — אויב איינס איז א ביסל גרעסער און איינס קלענער, איז דאס אויך א חילוק? ביי מענטשן — צוויי מענטשן זענען זיכער פארשידן! דער רמב״ם גיט נישט א קלארע כלל וואס ציילט אלס “חילוק.” ביי שחורות און לבנות איז דאס צוויי פארשידענע מינים (איינס פאר קאכן, איינס פאר עסן, למשל), וואס איז אן עכטער חילוק. אבער ביי צוויי תאנים פון דער זעלבער סארט, אדער צוויי נרות, איז דער חילוק נישט משמעות׳דיג.
2. “נתכוין להרוג זה והרג זה” — שווער צו פארשטיין: ביי מענטשן איז דאך זיכער א חילוק צווישן צוויי פערזאנען. אפשר רעדט מען פון א מלחמה-סיטואציע וואו ס׳איז נישט חשוב וועלכער סאלדאט מ׳הרג׳עט. אבער ס׳בלייבט שווער.
3. [דיגרעסיע: פראקטישע רלוונטקייט] די גאנצע סוגיא איז נישט ממש להלכה למעשה — אלע פאלן זענען “פטור אבל אסור,” און ס׳איז נאר נוגע פאר חיוב חטאת. דער שולחן ערוך ברענגט בכלל נישט די אלע הלכות. ס׳איז אביסל טעאריע.
—
“היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו — חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: ווען צוויי נרות זענען גלייך (נישטא קיין חילוק צווישן זיי), און ער האט געמיינט אויסלעשן איינע און ער האט אויסגעלאשן די אנדערע — איז ער חייב, ווייל ס׳איז נישטא קיין “שחורות און לבנות” חילוק דא.
—
“נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואח״כ הדליק שניה אחריה — פטור.”
פשט: ער האט געפלאנט ערשט אנצינדן און דערנאך אויסלעשן, און ס׳איז פארקערט געשען — פטור.
1. חילוק צווישן סדר ביי נרות און סדר ביי תאנים: ביי תאנים זענען ביידע מעשים די זעלבע סארט מלאכה (קוצר). דא ביי נרות איז אנצינדן און אויסלעשן צוויי פארשידענע מלאכות (מבעיר און מכבה). דעריבער איז דא דער חילוק מער פארשטאנדיג — ער האט געוואלט מבעיר זיין, און ער האט געטון מכבה, וואס איז ממש אן אנדערע מלאכה.
—
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת — חייב.”
פשט: אויב ער האט אויסגעלאשן איינע און אנגעצינדן די אנדערע אין דער זעלבער צייט (בנשימה אחת), איז ער חייב — ווייל ס׳איז נישטא קיין סדר-פראבלעם ווען ביידע געשעען גלייכצייטיג.
ער האט געהאט א פלאן צו טון איינס פאר דעם צווייטן, אבער בפועל האט ער ביידע געטון בבת אחת. ווייל ס׳איז נישטא קיין סדר (ביידע זענען גלייכצייטיג), איז נישטא קיין “שלא כסדר שחשב,” און ער איז חייב.
—
פשט: מתעסק — ווען איינער האט בכלל גארנישט אין זינען געהאט, למשל ער שווינגט זיין הענט און עפעס רייסט זיך אראפ — איז ער פטור מעונש.
ביי שבת שפילט מתעסק אנדערש ווייל ס׳איז דא הנאה (ביי חלבים ועריות), סאו מ׳קען נישט פשוט זאגן מתעסק אויף אלעס. דער שיעור גייט נישט טיף אריין אין דעם.
—
“כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית מלאכתו אלא שלא נעשית כמו שרצה — אם יתר על כוונתו, חייב. אבל חסר מכוונתו, פטור.”
פשט: ווען איינער האט זיך מכוון געווען צו טון א מלאכה, און די מלאכה איז געשען אבער נישט פונקט ווי ער האט געוואלט — אויב ס׳איז געשען מער ווי ער האט געוואלט (יתר על כוונתו), איז ער חייב. אויב ס׳איז געשען ווייניגער (חסר מכוונתו), איז ער פטור.
1. דוגמא פון לפניו ולאחריו:
“נתכוין להוציא משא לאחוריו והוציאה לפניו — חייב. נתכוין להוציא לפניו ובאה לו לאחריו — פטור.”
דער חילוק איז נישט וועגן כמות (וויפיל), נאר וועגן איכות המלאכה — ספעציפיש, די קוואליטי פון שמירה אויפן משא:
– לאחוריו → לפניו = חייב: ער האט זיך מכוון געווען צו א שמירה פחותה (פון הינטן, וואו ער זעט נישט דעם משא), און למעשה איז ארויסגעקומען א שמירה מעולה (פון פארנט, וואו ער זעט עס). דאס איז יתר על כוונתו — די מלאכה איז בעסער געשען ווי ער האט געפלאנט.
– לפניו → לאחריו = פטור: ער האט זיך מכוון געווען צו א שמירה מעולה (פון פארנט), און למעשה איז ארויסגעקומען א שמירה פחותה (פון הינטן). דאס איז חסר מכוונתו — די מלאכה איז שוואכער געשען ווי ער האט געוואלט.
2. חידוש אין דער הגדרה פון “יתר” און “חסר”: דער מושג “יתר על כוונתו” מיינט נישט אז ער האט אויסגעגאסן א גרעסערע גלאז (כמות), נאר אז די איכות פון די מלאכה איז געווארן בעסער. “חסר מכוונתו” מיינט אז די קוואליטי פון די מלאכה איז געווארן שוואכער. דער ראב״ד איז מדייק אין דעם.
3. יוצא מן הכלל — חגור בסינר:
“היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו, בין שבא לפניו בין שבא לאחריו — חייב, שדרכו לצאת כך.”
ווען איינער לייגט א משא אונטער זיין וועש ביים גוף (צווישן בשר און חלוק), איז נישטא קיין חילוק צווישן לפניו און לאחריו — ער איז אלעמאל חייב. דער טעם: ביי אזא אופן פון טראגן איז דרכו לצאת חוזר — ס׳איז נאטירלעך אז דער משא גליטשט זיך ארום. דעריבער קען מען נישט זאגן “איך האב נישט געמיינט אז עס זאל זיך אויסדרייען,” ווייל ס׳איז א פארויסזעבארע זאך. די פריערדיגע הלכה (לפניו/לאחריו מיט פטור) רעדט דוקא ווען ס׳איז נישט דרכו לצאת — א זאך וואס גליטשט זיך נישט אזוי גרינג.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור — חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון לעשותה. כיצד? הרוצה לכתוב אגרת בשבת — אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת, אלא משכתב שתי אותיות חייב. וכן אומן שנתכוון לארוג בגד כולו — משיארוג שני חוטין יתחייב, אף על פי שכוונתו להשלים.”
פשט: ווען איינער האט אין זינען געהאט צו טון א גרויסע מלאכה (שרייבן א גאנצע בריוו, וועבן א גאנצע בגד), און ער האט נאר אנגעהויבן — ווען ער האט שוין געטון כשיעור (צוויי אותיות ביי כתיבה, צוויי חוטין ביי אריגה), איז ער שוין חייב, אפילו ער האט נישט פארענדיגט זיין גאנצע פלאן.
1. דער שיעור איז א גאנצע מלאכה: ווען חז״ל זאגן אז דאס איז דער שיעור פון א מלאכה, מיינט עס אז דאס איז שוין א גאנצע מלאכה. דיין פערזענליכע “גאל” (צו שרייבן א גאנצע בריוו) גייט נישט אן. ער האט געפלאנט צו טון מערערע מלאכות (כביכול), און ער האט שוין איין גאנצע מלאכה אויסגעפירט. מ׳רעכנט זיך נישט מיט דיין ברייטערע כוונה.
2. חילוק צו רציחה: ביי רציחה רעכנט מען זיך יא מיט דיין גאל (דו ווילסט הרג׳ענען א ספעציפישע מענטש), אבער ביי מלאכות שבת איז דער שיעור אן אבסאלוטע מאס — שיעור אחד וואס דעפינירט א גאנצע מלאכה, אומאפהענגיק פון דיין פלאן.
—
“כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות — פטורין. כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, או שאחזו שנים בקולמוס וכתבו, או כיכר והוציאוה מרשות לרשות — הרי אלו פטורין. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים ואין כח באחד מהן להוציאה לבדו — שניהם חייבין. שיעור אחד לשניים.”
פשט: ווען א מלאכה קען געטון ווערן דורך איין מענטש אליין, און צוויי האבן עס צוזאמען געטון — זענען ביידע פטור, ווייל קיינער האט נישט געטון א גאנצע מלאכה. אבער ווען די מלאכה דארף צוויי מענטשן (למשל א שווערע קורה וואס איינער קען נישט אליין שלעפן), זענען ביידע חייב.
1. צוויי אופנים פון “שותפות” (ווי דער בית יוסף מסביר): (א) זה מקצתו וזה מקצתו — יעדער טוט א טייל: איינער מאכט עקירה, דער צווייטער מאכט הנחה; (ב) שניהם כאחד מתחלה ועד סוף — ביידע טוען צוזאמען פון אנהויב ביז סוף: צוויי מענטשן כאפן אן א פעדער און שרייבן צוזאמען, אדער ביידע כאפן אן א ברויט און טראגן עס ארויס. אין ביידע פעלער זענען זיי פטור (ווען יחיד קען אליין).
2. שיעור אחד לשניים: ווען צוויי מענטשן זענען חייב (ווייל איינער קען נישט אליין), איז דער שיעור נישט צוויי מאל אזויפיל — עס בלייבט איין שיעור פאר ביידע צוזאמען. דער יסוד: דער שיעור הוצאה (מינימום שיעור פאר א מלאכה) איז נישט אויפן מענטש, נאר אויף די מלאכה. מען מעסט צי ס׳איז געווארן א „חשובע מלאכה” — א באדייטנדע מלאכה — נישט צי דער איינצלנער מענטש האט גענוג געטון. ווען די מלאכה ווערט צעטיילט צווישן צוויי מענטשן אויף אן אופן וואס דאס איז דער נאטירלעכער וועג צו טון די מלאכה, איז איין שיעור גענוג.
—
“היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד — זה שיכול להוציאה חייב. מסייע אינו חייב כלום.”
פשט: ווען א שטארקער מענטש און א שוואכער מענטש טראגן צוזאמען א קורה, און דער שטארקער וואלט עס געקענט אליין — איז דער שטארקער חייב און דער שוואכער איז א בלויזער „מסייע” וואס טוט הלכתית גארנישט.
1. ווער הייסט „מסייע”? מען וואלט געקענט מיינען אז דער מסייע איז דער וואס מען האט גערופן צו העלפן (דער שכן וואס מען האט געבעטן). אבער ניין — מען קוקט נישט ווער האט געבעטן וועמען, נאר ווער קען עס אליין טון. דער וואס קען עס נישט אליין איז דער מסייע, אפילו אויב ער האט פראקטיש רוב כח אריינגעלייגט.
2. א שווערע קשיא: פארוואס איז דער שטארקער חייב? ער האט דאך פראקטיש געטון די מלאכה מיט א צווייטן מענטש — דאס זאל זיין „שנים שעשאוה” און ער זאל זיין פטור (ווייל ער קען עס אליין, און ער האט עס געטון אויף א „פאני וועג” מיט צוויי)! דער תירוץ: ווייל דער צווייטער קען גארנישט אליין, ווערט ער אנגעקוקט ווי ער עקזיסטירט נישט — דערפאר איז ס׳נישט „שנים שעשאוה” פארן ערשטן, נאר ער אליין האט עס געטון.
3. פארגלייך צו שינוי / כלאחר יד: דער יסוד איז ענלעך צו כדרכו/שלא כדרכו. א זאך וואס איין מענטש קען נישט אליין — דאס איז דער „דרך” צו טון עס מיט צוויי, און יעדער איינער טוט „כלאחר יד” (נישט א פולע מלאכה). אבער ווען איינער קען עס אליין — מצדו האט ער עס אליין געטון, און דער צווייטער איז גארנישט.
4. א פאראדאקסאלער רעזולטאט: ווען צוויי מענטשן וואס יעדער קען אליין טוען עס צוזאמען — זענען ביידע פטור (שנים שעשאוה). אבער דא, ווייל דער צווייטער קען נישט אליין, ווערט ער א „מסייע” וואס טוט גארנישט, און דערפאר ווערט דער ערשטער חייב. דאס הייסט, דער צווייטער׳ס שוואכקייט מאכט דעם ערשטן מער חייב.
5. אן אפענע שאלה: וואס איז ווען דער „שוואכער” האט למעשה רוב ארבעט געטון? ער קען טאקע נישט אליין, אבער ער האט מער כח אריינגעלייגט. און וואס איז ווען צוויי פון אזעלכע „שוואכע” מענטשן וואלטן עס געקענט טון? דער רמב״ם גיט נישט קלאר אן אזא פאל.
—
“כל המקלקל פטור. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה — פטור. וכן הקורע, והמבעיר, דרך השחתה — הרי זה פטור. כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה — פטור.”
פשט: א מלאכה וואס איז נישט פראדוקטיוו — נאר צעשטערעריש — איז נישט א חשובע מלאכה און מען איז פטור.
1. חובל קען זיין חייב (ווי מקיז דם — אדערלאזן א בהמה פאר א צוועק), אבער דרך השחתה איז פטור ווייל ס׳איז נישט פראדוקטיוו.
2. גומא לעפרה: דער חידוש איז אז די גומא אליין איז א קלקול — א מיאוס׳ע גרוב אין דער ערד וואס קומט נישט דארט. הגם ער באקומט עפעס (זאמד), איז די חפירה גופא א קלקול אין די קרקע. א „חפירה” הייסט נאר ווען מען וויל א גומא — צו פלאנצן, צו בויען — דאס איז א תיקון אין די קרקע (חורש אדער בונה). דא איז ער בלויז „בורר” זאמד, אבער מקלקל די קרקע.
—
“כל המקלקל על מנת לתקן — חייב. כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, או שמוחק כדי לכתוב במקום שמוחק, או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות — הרי זה חייב. שיעורו כשיעור המתקן.”
פשט: ווען די קלקול איז א הכנה צום תיקון, איז ער חייב אויף די מלאכה פון קלקול (סותר, מוחק, חופר).
1. וואס איז די מלאכה? פארוואס איז דאס נישט פשוט „בונה” (ווייל דער גאנצער צוועק איז צו בויען)? דער תירוץ: די מלאכה איז סותר (אדער מוחק וכדו׳), אבער מען איז נאר חייב אויף סותר ווען ס׳איז „על מנת לתקן.” דאס הייסט: ער איז בעצם א בונה, אבער די מלאכה וואס ער טוט יעצט הייסט סותר — און מען איז חייב אויף סותר נאר ווען ס׳איז צוליב בנין.
2. שיעורו כשיעור המתקן: דער שיעור פון סותר איז דער זעלבער ווי דער שיעור פון בונה. מען מעסט דעם קלקול לויט דעם תיקון וואס ער גייט ברענגען.
3. פארוואס דארף מען א באזונדערע מלאכה פון סותר? דאס בלייבט אן אפענע שאלה: „מיר וועלן זען שפעטער, אפשר וועלן מיר אויסגעפונען די סוד פון דעם.”
—
“כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון — בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד — פטור. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואח״כ יהא חייב כרת וסקילה. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף — חייב חטאת קבועה.”
פשט: א מלאכה מוז זיין אינגאנצן אין איין קאטעגאריע — אדער גאנץ מזיד (חייב כרת/סקילה) אדער גאנץ שוגג (חייב חטאת). א מישונג איז פטור מן העונש.
1. וואס מיינט „שוגג” דא? נישט אז ער האט אויפגעהערט צו טראכטן אויף וואס ער טוט (דאס וואלט געווען א כוונה-פראבלעם, נישט שוגג). שוגג מיינט ער האט פארגעסן אז ס׳איז שבת, אדער ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז א מלאכה/אסור. למשל, אינמיטן בויען האט אים עמיצער דערמאנט אז ס׳איז שבת, און ער האט ווייטער געמאכט — דאס איז הזיד ולבסוף שגג (אדער פארקערט).
2. פארבינדונג צו מלאכת מחשבת: א „האלבע מלאכה” (האלב שוגג האלב מזיד) איז נישט א שלימות׳דיגע מלאכה, און דערפאר פטור. דאס קאנעקט מיט דעם גאנצן יסוד פון „עוסק” און כוונה — די מלאכה מוז זיין א גאנצע, קאנסיסטענטע מעשה מתחילה ועד סוף.
3. „פטור” מיינט נישט מותר: ער איז פטור פון כרת/סקילה/חטאת, אבער מדרבנן איז עס אסור.
—
דער פרק ענדיגט מיט דעם — א רייכער פרק וואס שטעלט אוועק אלע כללי מלאכות שבת: דער יסוד פון שביתה, די עונשים, דער “קאוד” פון לשונות (חייב/פטור/מותר), דבר שאינו מתכוין, פסיק רישיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת מחשבת (נתכוין למלאכה אחת ונעשית אחרת, נתכוין לדבר המותר, שחורות ולבנות, פארקערטע סדר, תאנה זו ותאנה אחרת, נרות), מתעסק, יתר על כוונתו/חסר מכוונתו, שיעור המלאכה, שנים שעשאוה, מסייע, מקלקל, מקלקל על מנת לתקן, און חציה בשוגג וחציה במזיד.
א גוטן, אונז לערנען און אונז הייבן ברוך השם אן די דריטע ספר פון דער רמב״ם, ספר זמנים, און אונז גייען אנהייבן לערנען הלכות שבת פון ספר זמנים. ברוך השם אונז זענען מיר זוכה, דריטע ספר, כן יעזרנו השם הלאה.
איידער אונז גייען מיר אנהייבן די שיעור, ווילן אונז אזויווי שטענדיג באדאנקען פאר די בעל הקמח, ווייל אם אין קמח אין תורה, די געוואלדיגע כח היוני פון דעם שיעור. אונז ווייסן אז פאר ס׳איז דא א בריאה, אזוי שטייט אין דער רמב״ם, קדמה לתורה, פאר ס׳איז דא א בריאה איז דא א כח היוני. איז דער כח היוני פון אונזער שיעור איז אונזער חבר ר׳ יואלי. יישר כח, יישר כח פאר אלע אנדערע שטיצערס, און מ׳זאל פארשפרייטן דעם שיעור. מ׳הייבט עס אן הלכות שבת, ס׳איז א גוטע געלעגנהייט, יעדער איד וויל קענען הלכות שבת, יעדער איד וויל פארשטיין וואס שבת איז, און ס׳איז נישט דא בעסער ווי צו לערנען דעם רמב״ם.
Speaker 1: וואס קומט גוט? יא, מען מעג זאגן, ווייל דו האסט געזאגט אז מ׳קען לערנען פון דעם הלכות שבת. מענטשן פרעגן כסדר וואס טוט ער טון ווען דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש ווי די שולחן ערוך אדער די שפעטערדיגע פוסקים.
סאו איך קודם גיי זאגן די שארפע תירוץ, נאכדעם וועסטו זאגן די שיינע תירוץ.
די שארפע תירוץ איז, אז ביז יעצט האט ער גע׳פסק׳נט פון זיין אייגענע מוח, יעצט וועט ער עט ליעסט מאכן א טעות ווייל ער האט געמיינט אז דער רמב״ם איז להלכה, און דאס איז נישט. אקעי, האט מען שוין געמאכט אסאך פראגרעס.
א צווייטע תירוץ איז, אז אונז לערנען דער רמב״ם בעיון, דארף מען דאך וויסן, עס איז נישט ממש דא אזויווי א לימוד הלכה למעשה, מיר האבן גערעדט אסאך מאל, דער רמב״ם האט נישט אפילו ארגאניזירט פאר דעם, רייט?
ווען איינער וויל וויסן וויאזוי לייגט ער די טשאלנט שבת, דארף מען וויסן וועלכע סארט טשאלנט טאפ ער האט, צו איז א בלעך, צו א קראק פאט, וואס איז די פארשידענע הלכות וועגן דעם, דער רמב״ם גייט איך נישט דאס זאגן. דער רמב״ם גייט איך געבן די כללים, און אפילו ס׳איז די כללי הכללים, צו וויסן וואס איז הלכות שבת, וועלכע מצוות איז דא אין שבת, וועלכע איסורים, וועלכע עונשים איז דא? וויפיל לעוועלס זענען דא? וואס איז יעדע איינע פון די ל״ט מלאכות? גייט ער זאגן די כללים מיט אפאר הלכות, און על פי רוב, די כללים זענען מסכים.
א חלק איז דא מחלוקת, וועט מען זעהן דברים שהם הלכה שצריכה לגופה, אז דער רמב״ם פסק׳נט איין וועג און דער שולחן ערוך פסק׳נט אנדערש. אקעי, אבער באופן כללי די כללים איז נישט אפילו דא אזויפיל מחלוקת. די מחלוקת איז אין די קליינע פרטים, און מ׳לערנט עס בכלל נישט געמאכט אויף צו וויסן פראקטיש. ס׳איז געמאכט אויף צו וויסן, צו זיין א תלמיד חכם, צו וויסן אז אין הלכות שבת איז דא אזויפיל און אזויפיל, און צו וויסן למשל אין וועלכע פרק רמב״ם צו קוקן.
נו, ער ווייסט שוין אז למעשה דארף ער קוקן אין די זייט פון רמב״ם, וואס איז אריינגעדרוקט אין רוב מקומות, איז דאך דא די שולחן ערוך, ער דארף קוקן וואס די שפעטערדיגע פוסקים זאגן. אבער דאס איז די גרעסטע תועלת, אז ער ווייסט אז ער לערנט אלע הלכות, אלע תורה.
Speaker 2: זייער גוט געזאגט. אז דער רמב״ם איז נישט א… געווענליך, די מערסטע פראקטיש איז די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג. אבער דו ווילסט דאך נישט זיין דער איד וואס ווייסט נאר די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג. און די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג שטייט פונקטליך: פאר די הדלקת הנרות זאל ער גיין אין מקוה, נאכדעם זאל ער אנטון די רעכטע העמד, די רעכטע זייט קודם, נאכדעם די טשיזקעיק, און נאכדעם וואס יעדער מנהג וויאזוי מ׳פירט זיך אין יעדע פלאץ.
דער רמב״ם איז נישט דא פאר א פראקטישע גייד, ווייל אונזער לעבן איז גרעסער ווי די טשאלנט ארויף, די טשאלנט אראפ. אונז דארפן וויסן וואס איז שבת קודש. נישט נאר די ענין פון שבת, די הייליגע ענינים, נאר וואס איז די אלע הלכות. מיט רמב״ם קענסטו האבן אין א רעלאטיוו קורצע צייט האבן געקאווערט אלעס וואס איז זייער וויכטיג וואס שטייט אין תורה שבעל פה וועגן שבת. שולחן ערוך איז אסאך לענגער און אסאך שווערער.
סאו איינער וואס כאפט זיך דא מער צו וויסן וואס שבת קודש איז, דיין טשאלנט איז דאך דא צו לערנען תורה, נישט נאר פאר פראקטיקאליטי. פראקטיקאליטי, אפשר וועסטו ווייטער פרעגן דיין מורה הוראה, אפשר וועסטו אריינקוקן אין איינע פון די קיצור׳ים ספרים. אבער די פוינט פון לערנען רמב״ם, ווען דו ענדיגסט גאנץ רמב״ם גייסטו וויסן גאנץ תורה שבכתב און תורה שבעל פה. דאס איז דאך די ווארט. די ווארט איז נישט אז… ענדליך אין רמב״ם, הלכות שבת האט א געוויסע מעלה אז ס׳איז נוגע פאר אונזער לעבן, און עובדא איז די זאכן וואס זענען הלכות וואס זענען שכיח, דער רמב״ם אליין גייט לויט געוויסע סדר פון שכיחות, ס׳קומט פריער. אבער אזויווי איך האב געזאגט, די פוינט איז נישט נאר צו זיין פראקטיש. ס׳קען נישט זיין אז די תורה איז נאר א שימוש פאר א מענטש אז זיין טאג-טעגליך לעבן זאל זיין באקוועם און רואיג. דאס איז נישט די תורה.
Speaker 1: יא. זייער גוט. איך וויל אויך דערמאנען, אז דו האסט דערמאנט אז איך האב אויך נישט… די מענטשן וואס זאגן אז ס׳איז א ליובאוויטשער מנהג, וואס איז וועגן קיין חסידישע רבי׳ס? האבן געווען די מנהג צו מאכן א סדר אין רמב״ם, ספעציעל אין הלכות שבת. איך ווייס דיין פעטער, תולדות אהרן רבי, בוטה שוה, די מוצאי שבת, אין רמב״ם הלכות שבת? יא. דו ווייסט וועגן דעם?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ווייסטו ווי ער האט אליינס געמאכט די מנהג?
Speaker 2: איך ווייס.
Speaker 1: און יעצט שבועות האב איך געזען ברענגען פון די חיד״א און פון אסאך פון די בעלי מקובלים ברענגען די מנהג, אז שבועות ביינאכט האט מען געלערנט משנה תורה לרמב״ם. יא, דער חיד״א, וואס רופט ער עס? געוואוסט פון דעם?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: יא. יא, די מקובלים. אויך, דו ווייסט ווער עס לערנט קבלה, אז דער רמ״ק האט א הקדמה צו קבלה אין אור נערב, און ער זאגט דא א דין, און מ׳דארף… דער רמב״ם זאגט דער דין, יא, מ׳דארף לערנען קודם משנה ופסקים, זאגט ער, ער מיינט אז מ׳איז יוצא אז מ׳לערנט רמב״ם משנה תורה, נאכדעם קען מען לערנען קבלה.
זאלן מיר שוין מיט ענדיגן דעם שיעור? אקעי. יא. שוין.
אזוי ווי יעדע זאך, דער רמב״ם הייבט אן יעדע ספר מיט א קליינע הקדמה. הקדמה לספר זמנים איז זיין קעפל. אזוי ווי ס׳איז דא א מנהג ישראל צו שרייבן אויבן פון א פעידזש בסייעתא דשמיא, יעדע ספר פון דער רמב״ם הייבט ער אן מיט די לשון הפסוק “בשם ה׳ אל עולם”. דאס איז אזוי ווי אז די ספר איז א הכרזה, בשם מיינט מפרסם זיין די שם, אדער אז ער טוט עס בשם, כאילו בכח ה׳, בשפע עליון, כאילו דער אייבערשטער מאכט אים ער זאל עס קענען שרייבן.
און יעדע ספר האט דער רמב״ם אזוי ווי א דרש פון א פסוק וואס רעדט בשבח התורה אדער אזא סארט זאך, וואס האט עפעס א שטיקל קשר צו די ספר, און ער נוצט עס אזוי ווי די קעפל אדער די אריינגאנג, אזא פתיחה אזא מיט א פסוק. ס׳איז סתם אן ענין אזוי ווי מ׳זעט אסאך מאל אין די מדרשים, אז ס׳איז דא אן ענין פון משלב זיין אגדה מיט הלכה, תורה שבכתב מיט תורה שבעל פה. יא, דאס איז די ענין, ער הייבט יעצט אן תורה שבעל פה, הייבט ער אן מיט א פסוק אין תורה שבכתב.
זאגט ער די פסוק פון תהלים קי״ט, וואס רעדט אלעס בשבח התורה, זאגט דוד המלך, “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”. איך האב נוחל געווען, איך האב אנגענומען, אדער ווי ס׳טייטש נחלה מיינט איך האב גע׳ירש׳נט, אבער איך האלט זיי אן, איך היט זיי אפ אזוי ווי א נחלה. א נחלה איז א פלאץ וואס א מענטש היט אפ זיין שטיקל נחלה וואס ער האט גע׳ירש׳נט. איך היט אפ די עדותיך, די תורה וואס זענען עדות, לעולם, פאר אייביג, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ווייל זיי מאכן מיך פרייליך, זיי זענען די פרייליכקייט פון מיין הארץ.
סאו די שייכות וואס דאס האט צו הלכות שבת, צו ספר זמנים, וועל איך זאגן וואס איך טראכט, און רבי יצחק וועט זאגן וואס ער טראכט.
איך היט אפ די מצוות, זיי זענען אן עדות. אבער איך מיין אז שבת איז מער עדות, און די ימים טובים זענען אלע זייער א קלארע עדות. נאר די מצוות זענען א ווייטערע עדות, ווייל אזוי גייען עובדי עבודה זרה, זאלסטו נישט גיין אזוי. אבער שבת איז ממש, אזוי ווי מיר זאגן אז ס׳איז אן עדות, ס׳דערמאנט אונז, ס׳איז אן עדות אויף בריאת העולם, אויף חידוש העולם, און אויף די אייבערשטנ׳ס קשר צו אידן, וכו׳.
“לעולם” וואלט איך געזאגט, אסאך מאל “לעולם” מיינט פאר אייביג, נצחיות, אבער דא רעדט מען דאך פון דעם מענטש. “לעולם” מיינט זיין גאנץ לעבן. זיין גאנץ לעבן מיינט אלע זמנים. ער גייט היטן, יעדן טאג גייט ער היטן די מצוות פון יענעם טאג, אבער ס׳נעמט אויך אריין א יעדן טאג. סאו ס׳איז דא דא אן ענין אביסל מרמז זמנים, יא? ווען איך גיי עס טון “לעולם”, מיינט ער לייגט אריין אין צייט.
אסאך מאל זאגט ער אין יעדע פלאץ, אפילו ווען ער גייט זיין אין יענע מלאכה, אבער דא זאגט ער אז אייביג. ס׳איז נישט קיין חילוק וועלכע תקופה ס׳איז, צו ס׳איז יום כיפור הלכות תענית, שווערע הלכות יום כיפור, גרינעם דינסטאג, לייכטע גרינעם דינסטאג.
“פקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, ווייל זיי מאכן מיך שמח.
א גרויס חלק פון די הלכות זמנים און די הלכות עירובין איז דאך טעג פון שמחה. יום טוב איז דא א מצוה פון שמחה. שבת איז אויך דא, ס׳ווערט נישט אנגערופן שמחה, אבער עונג זענען דאך נאנטע קאזינס, און אזוי ווייטער. ס׳איז אויך דא תעניות און זאכן וואס זענען נישט שמחה. אבער בכלליות, קודם כל, די תורה פון אייבערשטן איז משמח, דאס זאגט דער פשוט׳ער פסוק. אבער די זאכן האבן מער א דירעקטע קשר מיט שמחה.
Speaker 2: יא, איך בין מסכים. ניין, איך טראכט, קודם כל, אז דו זאגסט אז ס׳איז אן ענין, איך מיין אז ס׳איז אויך דא אזויווי סתם א יופי. אזויווי דו זאגסט אז ער מאכט א פתיחה. ער מאכט א פתיחה צו זמנים. מענטשן מיינען אז דער רמב״ם איז געווען אזא טעכנאקראט, זאגט מען, יא? ער ברענגט יעדע הלכה. אבער מ׳זעט פון די אלע פתיחות, ער איז געווען אויך א, מ׳קען אים רופן אן ארטיסט. ער האט געברענגט א שיינע פסוק.
און דער רמב״ם׳ס ספר איז דאך מסודר על סדר המצוות, סאו ער ברענגט דאך די פסוקים וואס רעדן וועגן מצוות. אלע פסוקים, מיין איך, פון די פתיחות הרמב״ם זענען וועגן מצוות, אזוי געדענק איך, אויב איך האב מיך גערעכנט. און דאס איז איין זאך. מצוות האבן פארשידענע שמות נרדפים. איך האב געזען, דער רב רבינוביץ ברענגט פון רמב״ן וואס איז טייטש עדות. מ׳דארף זוכן צו דער רמב״ם איז מסביר די זאך, צו די מצוות וואס הייסן עדות. מ׳דארף גוט זוכן, איך געדענק נישט אויף די מינוט. אבער ודאי דער רמב״ם האלט אויך אז אלע מצוות זענען עדות, אדער בפרט די מצוות, פארשטייט זיך בפירוש.
איך האב נאר געוואלט נאך איין דיוק אויף “ששון לבי”. אינטערסאנט, ווייל מיר האבן געלערנט אז ימים טובים לערנט דער רמב״ם געווענליך איז ששון לשמחה, אבער ס׳איז מער שמחה, אזוי ווי ס׳שטייט אין הלכות יום טוב דא און סוף הלכות חנוכה, מער ששון ווי שמחה בעולם, רייט? ששון בלב דארף א יוד האבן א גאנץ יאר. יום טוב ברענגט מען עס ארויס, מ׳רופט געסט, מ׳מאכט א פראווע פון שמחה. מ׳קען זאגן אז ס׳איז נישט נאר א “סטעיט אוו מיינד”, נאר ס׳איז א “סעלעברעישאן”, ס׳דארף זיין מיט פרסום ברבים, ס׳איז א הנהגה. יום טוב האט אויך, אויך שבת און אויך יום טוב האבן זיי זיך ענינים בין אדם לחבירו, “למען ינוח עבדך ואמתך” וכו׳.
און דא זאגט ער “ששון לבי”, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אפשר וואלט ער געדארפט זאגן “ששון העולם”. אפשר לערנט מען פון דא אז ס׳איז דא א שמחה פנימית פון שבת און יום טוב.
ס׳איז דאך קאנעקטעד, אז מ׳מאכט זיך א פארטי דורך די ווארט אז יעדער איינער זאל האבן א ששון אליין. ס׳איז דאך צוויי זאכן וואס זענען קאנעקטעד, אזויווי א מעשה המצוה מיט א חלות פון די מצוה.
איך האב געזען, איינער האט צוגעצייכנט אז דער סוף אין הלכות ספר אהבה האט זיך געענדיגט מיט די הפטורה פון “שוש אשיש”. אפשר וועגן דעם האט דער רמב״ם אנגעהויבן מיט “כי ששון לבי”. אקעי, פיין.
זאגט דער רמב״ם: “ספר שלישי, והוא ספר זמנים”. ער רעכנט קודם אויס דער רמב״ם די סדר וואס גייט שטיין אין דעם ספר. “הלכותיו עשר”, דאס הייסט יעדע באנד פון הלכות, יעדע קאטעגאריע ווערט אנגערופן הלכות. ס׳זענען דא צען, אונז האבן דא צען מיני, צען קאטעגאריעס פון הלכות. “וזהו סידורן”.
הייבט ער אן מיט הלכות שבת. לאמיר קודם געבן א ליין אפ, אפשר וועלן מיר זאגן פארוואס דאס איז די סדר:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין, וואס דאס איז א סניף אין הלכות שבת
3. הלכות שביתת עשור – די מצוה פון שביתת עשור, יום כיפור
4. נאכדעם קומט שביתת יום טוב, אלע מלאכות פון יום טוב וואס זענען אנדערש ווי שבת
5. און נאכדעם די דעטאלן פון געוויסע ימים טובים הייבט ער אן מיט ניסן, וואס איז דער ערשטער חודש, “החודש הזה לכם ראש חדשים”, הייבט ער אן הלכות חמץ ומצה
6. און ער גייט אן צו הלכות שופר וסוכה ולולב, די אלע מצוות פון חודש השביעי, מצוות מיוחדות פון חודש תשרי
יש בכללן חמש מצוות – שתי מצוות עשה, ושלש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
1. לשבות בשביעי
2. שלא לעשות בו מלאכה
3. שלא לענוש בשבת
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת
5. לקדש היום בזכירה
וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
עשה: שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה, שנאמר “וביום השביעי תשבות” (שמות כ״ג:י״ב).
ביטול עשה ולא תעשה: וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ׳:ט׳).
חיובי העושה מלאכה: ומה הוא חייב על עשיית מלאכה?
– אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת.
– ואם היו שם עדים והתראה – נסקל.
– ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.
חייב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – חייב סקילה, ואם היה שוגג – חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר “שהעושה דבר זה פטור” – הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה.
והעושה אותו בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
“אין עושין”, “אסור”: וכן, כל מקום שנאמר “אין עושין כך וכך”, או “אסור לעשות כך וכך”, בשבת, העושה אותו דבר בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
וכל מקום שנאמר “מותר לעשות כך וכך” – הרי זה מותר לכתחילה.
וכן, כל מקום שנאמר “אינו חייב כלום”, או “פטור מכלום”, אין מכין אותו כלל.
דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה – הרי זה מותר.
כיצד?
גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוון.
וכן, מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש.
ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש.
פרצה דחוקה – מותר להיכנס בה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.
וכן כל דבר שאין מתכוון כגון זה – מותר.
עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוון לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.
כיצד? הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.
וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה.
כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס – הרי זה חייב.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים – חייב. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה, אלא להרחיק את ההזק, הרי זה חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה – פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו.
כיצד? זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור.
נתכוון לאיסור קל ונעשית איסור חמור: קל וחומר אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון לדבר המותר ונעשית מלאכה: נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשית מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר – אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר, וליקט תאנים בתחילה ואחר כך ענבים – פטור. אף על פי שליקט כל שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שני נרות דולקות או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק זו – חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה.
הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
אבל אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכיבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה – פטור.
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת – חייב, שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא עשה שתיהן כאחת, ולפיכך חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
מתעסק: וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוון לה – פטור.
כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשת ביתר על כוונתו – חייב, בפחות מכוונתו – פטור.
כיצד הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו, ובא לו לפניו – חייב, שהרי נתכוון לשמירה פחותה ונעשת שמירה מעולה.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו – פטור, שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה מעוטה.
וכן כל כיוצא בזה.
היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו, בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו – חייב, שכן דרכו להיות חוזר.
כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור, חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.
כיצד, הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת, אין אומרין לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב.
וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם, משיארוג שני חוטין יתחייב, ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה – חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שנים בשותפות – בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות – הרי אלו פטורין.
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף – שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהם.
אחד יכול ושני אינו יכול: היה כוח באחד מהן להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המקלקלין פטורין. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה – הרי זה פטור.
חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה – הרי זה מקלקל ופטור.
אף על פי שעשו מלאכה, הואיל וכוונתם לקלקל פטורין.
כל המקלקל על מנת לתקן – חייב.
כיצד? הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה – חייב, ושיעורו כשיעור המתקן.
כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד – פטור, עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה, או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.
Speaker 1:
ס׳איז מער ווייניגער דא דריי כללים פון די סדר. דער ערשטער כלל איז מן החמור אל הקל, אז שבת איז אין סדר פון שביתה, ווייסט יעדער איינער אז ס׳איז דא פיר לעוועלס פון שביתה אין ימים טובים.
ס׳איז דא שבת וואס מ׳טאר נישט טון אפילו מלאכת אוכל נפש. ס׳איז דא יום כיפור וואס אויך אזוי, נאר מיט ווייניגער חומר, נישטא קיין סקילה, אבער ס׳איז אויך דא א מצוה פון תענית, אבער די מלאכה איז אזוי ווי שבת. נאכדעם איז דא ימים טובים וואס מ׳מעג טון אוכל נפש, ס׳איז א צווייטע לעוועל, קען זיין די דריטע לעוועל: שבת, יום כיפור, ימים טובים. נאכדעם איז דא א פערדע לעוועל, וואכנדיגע ימים טובים, אזוי ווי חנוכה, פורים, תעניתים, וואס ס׳איז דא אין זיי עפעס אן ענין פון נישט מאכן מלאכה, געוויסע מנהגים, אבער ס׳איז נישטא קיין איסור מלאכה.
סא דאס איז קודם איין סדר וואס מ׳זעט דא, ער גייט פון שבת צו יום כיפור צו יום טוב צו וואכנדיגע ימים טובים, קען מען עס רופן.
א צווייטע זאך איז דאורייתא דרבנן. קענסט זען, למשל, ביז הלכות קידוש החודש איז לכאורה זיכער אינגאנצן דאורייתא. הלכות תענית האט דער רמב״ם, ס׳האט אן עיקר מן התורה, אבער למשל תשעה באב איז נישט קיין מצוה דאורייתא, ס׳איז א מצוה דרבנן. סא ס׳איז חצי דאורייתא חצי דרבנן. דאס איז די צווייטע זאך, ער הייבט אן מיט דאורייתא׳ס, און מגילה וחנוכה איז שוין אינגאנצן נאר מדרבנן. איז דאס די צווייטע זאך.
און די דריטע זאך איז מן הכלל אל הפרט. אזוי ווי אנשטאט פון מאכן הלכות יום טוב עפעס איין הלכות און רעדן הלכות פסח און סוכות יעדע עקסטער, מאכט ער קודם די כלל, שביתת יום טוב, וואס דאס איז גלייך אין אלע ימים טובים די שביתה ממלאכה. און נאכדעם די מצוות פרטיות זענען נוהג אין הלכות פסח. ס׳איז נישטא קיין הלכות פסח אין רמב״ם, ס׳איז דא הלכות חמץ ומצה. פסח, די שביתה שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב. וואס שטייט נאר וואס מ׳דארף אין פסח שטייט שוין אין הלכות תפילה. דאס איז די סדר הרמב״ם. דא זאגט ער נאר וואס איז די מצוות המיוחדות פון פסח.
נאכדעם אויך, איך מיין אז די שקלים און קידוש החודש זענען צוויי הלכות וואס געהערן נישט אינגאנצן צו די סדר, פארדעם וואס זיי זענען ביי די ענד פון די דאורייתא׳דיגע מצוות, און דארט באלאנגען זיי, ער האט נישט געטראפן קיין בעסערע פלאץ זיי צו לייגן. הגם, אזוי ווי דו זאגסט, מ׳קען לייגן קידוש החודש אן אן אב, אבער ס׳פאסט נישט, ס׳איז נישט אמת׳דיג דא. אין ספר המצוות מיין איך איז קידוש החודש טאקע די ערשטע פון די גרופע.
Speaker 2:
אקעי. יא.
Speaker 1:
איז אויך, למשל אזוי ווי דו זאגסט שקלים און קידוש החודש, קען מען טראכטן נאך פלעצער ווי ס׳קען פיטן. שקלים קען פיטן אלס א דין אין הלכות קדשים, געלט פאר קרבנות. קידוש החודש קען מען שטימען ערגעץ ווי צווישן די הלכות פון דינים, איך ווייס, אין סנהדרין, הלכות שופטים דארטן.
אבער דארף מען פארשטיין, קודם כל איז זייער שיין געזאגט אז דער רמב״ם לייגט א דגוש אויף די עסטעטישקייט. אויף דעם הייבט ער אן מיט א פסוק. אויך די עסטעטישקייט איז אז ס׳זאל נישט זיין קיין גאר דינע ספרים און גאר דיקע ספרים, און אפילו אין די הלכות.
למשל, הלכות עירובין איז א סניף אין הלכות שבת. איז וואלט זייער שיין געווען שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, דריי מיני שביתות, ווייל עירובין איז דאך א סניף אין די שביתות. אבער ס׳איז דאך אויך דא פראקטישע זאכן, אז הלכות שבת ווערט זייער לאנג, און דער רמב״ם וויל נישט אז א מענטש… ס׳דארף דאך זיין א סדר פאר די לומדים און פאר די ספר, האט ער ארויסגענומען הלכות עירובין און ס׳געלייגט אלס אן עקסטערע סניף, ווייל ס׳איז א קאטעגאריע בפני עצמו. בעצם, די גמרא האט עס געטון אזוי, גייט ער אנהייבן.
אבער איך האב אויך נאך א קלייניגקייט, אז ס׳איז דא דא די ווארט “שביתה”, די זעלבע ווארט ווי “שביתה” פון שבת, איז די זעלבע ווארט “שביתת עשור”. ווייל “שביתת עשור” מיינט צוויי זאכן: שביתה פון מלאכה און שביתה פון עסן. אזוי שטייט, דער רמב״ם רופט עס אזוי, “שובת זיין” פון עסן. אזוי ווי למשל אויך שמיטה ווערט גערופן “שובת זיין” פון טון די געווענליכע ארבעט. “שובת זיין” מיינט ברעכן די רעגולער סייקל.
ווי נעמט מען עס? ס׳איז א לשון פון צו שטערן, ס׳טייטש, עפעס וואס מ׳טוט בדרך כלל, און יעצט סטאפט מען עס טון. א יעדן טאג א מענטש עסט און ארבעט. יום כיפור סטאפט מען אים פון עסן, און שבת סטאפט מען אים פון ארבעטן. און שביתת יום טוב איז א שוואכערע סארט, ווייל ווייניגער זאכן, די חיוב איז ווייניגער, ס׳טייטש, מ׳מעג טון געוויסע מלאכות אוכל נפש, און אויך די די די ס׳איז נישט חייב סקילה, ס׳איז ווייניגער חמור. קומט עס דארטן.
Speaker 2:
זייער גוט.
Speaker 1:
אקעי, און די הלכות שבת, לאמיר לאזן, גייען מיר סקיפן צו די אנהייב פון הלכות שבת, ווייל דא ברענגט ער אויף יעדע הלכה, מיר וועלן שוין לערנען דארט. מיר וועלן נאך נישט לערנען ספר המצוות, נאר לערנען די פינף מצוות וואס זענען דא אין הלכות שבת.
זאגט דער רמב״ם, “יש בכללן חמש מצוות”. אייביג הייבט ער דאך דער רמב״ם אן מיט וואו קומט אריין די הלכות אין די תרי״ג מצוות. זאגט ער, הלכות שבת האט פינף מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה, צוויי מצוות עשה און דריי לא תעשה, וזהו פרטן.
די ערשטע מצוה איז לשבות בשביעי, צו שטערן און סטאפן ארבעטן בשביעי, שלא לעשות בו מלאכה. די צווייטע מצוה איז… די מצוות עשה…
סאו, איך וויל עס זאגן, דער רמב״ם מאכט אזוי א ליסט אין אנהייב פון יעדע הלכה. דער רמב״ם׳ס ספר איז בעצם א ספר המצוות מורחב, רייט? נאר ארגאניזירט לויט די קארעספאנדינג וואס הייסט הלכות. און ממילא זאגט ער, אין הלכות שבת איז געבויט אויף פינף מצוות, צוויי עשה׳ס און דריי לא תעשה׳ס.
אבער ער ארגאנייזט נישט, אין זיין ליסט זאגט ער נישט צוויי מצוות עשה קודם און נאכדעם דריי מצוות לא תעשה, נאר קארעקט, ער זעט שוין לויט די ענין.
סאו למשל, ס׳איז דא א מצות עשה, א׳, לשבות בשביעי. נאכדעם ב׳, מצות לא תעשה, הייסט שלא לעשות בו מלאכה. ס׳איז בעצם צוויי זייטן פון די זעלבע זאך, מ׳וועט זען אין די ווייניג די הלכה דערפון.
נאכדעם איז דא נאך צוויי מצוות לא תעשה, ג׳, שלא לענוש בשבת, מ׳זאל נישט שטראפן בשבת, בית דין זאל נישט געבן עונש בשבת, א לאו פאר זיך לויט דער רמב״ם. די פערדע מצוה, שלא לצאת חוץ לגבול בשבת, מ׳זאל נישט ארויסגיין חוץ פון די גבול שבת, וואס איז נישט פון די לאו פון “לא תעשה מלאכה”, ס׳איז אן עקסטערע לאו, די מצוה פון תחום שבת. סא דאס זענען אזויווי צוויי הוספות אויף “לא תעשה בו מלאכה”. חוץ פון נישט מלאכה, איז דא נאך צוויי זאכן וואס זענען נישט ממש קיין מלאכה, אבער מ׳טאר זיי נישט טון, און ס׳איז אן עקסטערע לאו.
און פינף איז שוין א נייע מצוה, ס׳האט נישט מיט מלאכה, נאר אן עקסטערע זאך, די מצוה פון לקדש היום בזכירה, די מצוה פון קידוש, מקדש זיין די טאג דורך עס דערמאנען, דורך עס דערמאנען בתפילה, בקידוש.
און ס׳איז דא א מצוה וואס דער רמב״ם איז מסביר פארוואס פינף, ווייל למשל אין די תורה שטייט זייער אסאך מער מאל ווי פינף מאל די מצוה פון שבת. אבער חז״ל האבן אונז געזאגט מיט תורה שבעל פה וועלכע האבן זיי געזאגט שטייט די זעלבע זאך אפאר מאל צו מער אנווארענען, און וועלכע איז אן עקסטערע מצוה. למשל, “שלא לענוש בשבת” האבן אונז געלערנט אז די תורה האט נישט געמיינט סתם נאכאמאל צו ווארענען אויף שבת, נאר ס׳האט געמיינט דעי ספעציפיק. סאו דאס איז ווי תורה שבעל פה איז מסביר די תורה שבכתב.
Speaker 1:
און לאמיר גיין ווייטער אינעם רמב״ם. איז דאס זענען די מצוות. גייען מיר יעצט לערנען די ערשטע פרק. די ערשטע פרק הייבט אן דער רמב״ם כדרכו מיט די הגדרה פון די מצוה. וואס איז דער חיוב? וועלכע עונשים באקומט מען דערויף? וועלכע זאכן זענען דאורייתא און דרבנן? מ׳גייט זען. און נאכדעם גייט ער זאגן אין דעם פרק כללים פון מלאכה פון שבת.
סאו, לאמיר לערנען.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, הלכה א׳. די קעפל פון די רמב״ם איז… אה, דער רמב״ם האט נישט געמאכט קיין קעפלעך, די אלע קעפלעך האבן אנדערע מענטשן צוגעלייגט.
זאגט דער רמב״ם, “שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות'”. וועלכע פסוק איז דאס? שמות כ״ג.
אקעי, לאמיר נישט ווערן סטאק אויף דעם. דער רמב״ם ברענגט אלעמאל א פסוק וואס איז די גרינגסטע און די קורצסטע צו ברענגען. ער גייט נישט מיט די ערשטע. דער כלל הרמב״ם איז… ס׳איז דא א פסוק אין משפטים, ס׳שטייט שוין פריער אין די עשרת הדברות, און ס׳שטייט שוין פריער אין מרה. ניין, דער רמב״ם ברענגט אלעמאל א פסוק וואס איז די גרינגסטע צו ברענגען. סאמטיים איז עס די זעלבע פסוק ווי די גמרא, סאמטיים נישט. ער האלט אז אלע זענען די זעלבע מצוה, ס׳איז נאר נאך לשונות, נאך ווערטער. קען מען נעמען איינע פון זיי, וואס פאר סאם ריזען האט דער רמב״ם געוואלט.
ער זאגט נישט “שביתה בשבת”, ווייל שבת איז געווארן נאך די שביתה. “שביתה בשביעי”, אין די זיבעטע טאג. נאכדעם וואס מ׳טוט שביתה בשביעי, קען מען עס שוין רופן שבת. ער וויל “וביום השביעי תשבות”.
“וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו”, ער מבטל יענעם מצות עשה וואס ער האט יעצט געזאגט, “ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה'”. ס׳איז אויך דא א לא תעשה.
און וואס איז די עונש אויף דעם? מ׳ווייסט דאך שוין, איינמאל ס׳איז דא א לא תעשה איז דא אן עונש. זאגט דער רמב״ם, “העושה מלאכה אם עשאה ברצונו בזדון”, אויב האט ער עס געטון ברצונו בזדון – ס׳איז צוויי זאכן: בזדון מיינט להכעיס, ער האט נישט געוואוסט, און ברצונו מיינט להכעיס, איינער האט אים געצווינגען. יא? “חייב כרת”. ער איז חייב כרת. ס׳שטייט נישט “אן עדים און אן התראה”, ער איז חייב כרת. דער רמב״ם האט שוין מסביר געווען אין ספר המדע וואס כרת איז, אז די נשמה ווערט נכרת.
“ואם היו שם עדים והתראה”, אויב עס איז געווען עדים והתראה איז דער עונש סקילה. “ואם עשה בשוגג”, אויב האט ער געטון די מלאכה בשוגג, יא? דאס הייסט, כסדר זאגט מען סתם שוגג, ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז א מלאכה אדער ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, ער האט נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט, חייב קרבן חטאת קבועה, איז ער חייב א קרבן חטאת קבועה.
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואם היו שם עדים והתראה — חייב סקילה. ואם עשה בשוגג — חייב קרבן חטאת קבוע.
ואם היו שם עדים והתראה, אויב עס איז געווען עדים והתראה, איז דער עונש סקילה.
ואם עשה בשוגג, אויב האט ער געטון די מלאכה בשוגג, דאס הייסט, ער האט נישט געוואוסט אז עס איז א מלאכה, אדער ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, אדער ער האט נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט, חייב קרבן חטאת קבוע. ער איז חייב א קרבן חטאת קבוע. קבוע מיינט אז עס האט אייביג די זעלבע הלכה פון וועלכע סארט בהמה מען דארף ברענגען. עס איז דא ווען ס׳איז א קרבן עולה ויורד, אבער דאס איז א קרבן חטאת קבוע.
זאגט דער רמב״ם, “כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב”.
יעצט דארף מען לערנען א כלל. מיר האבן יעצט געזאגט אז ס׳איז דא אן עונש פון שבת. דאס איז ווען מ׳איז חייב, ווען ס׳איז א דבר איסור מדאורייתא אין הלכות שבת, א מלאכה פון שבת, איז דא די דריי עונשים. יעצט דארף מען לערנען א געוויסע כלל. ס׳איז דא א געוויסע כלל סך הכל פאר די לשונות וואס מ׳גייט זען נאך אין שבת. סיי אין די משנה און די גמרא נוצן זיי די לשונות מיט די כללים, און דער רמב״ם אליינס גייט נוצן די כללים. סאו ברענגט ער יעצט די דריי לשונות פון די דריי לעוועלס פון איסור שבת כביכול. ס׳געהערט דא סיי וואס איז דער כלל פון וועלכע סארט עונשים און לעוועלס חיובים ס׳איז דא אין שבת, און סיי ס׳איז א וויכטיגע הקדמה פאר די רעשט פון די הלכות. וועסט זען די לשון “חייב”, וועסטו וויסן וואס ער מיינט. וועסט זען די לשון “פטור”, וועסטו וויסן וואס ער מיינט. זייער גוט.
למשל, ביי א קורצע הלכות קען מען יעדע מאל שרייבן “חייב כרת”, “חייב סקילה”. אבער הלכות שבת איז אריכות, און ער גייט א גאנצע שטאט ברענגען די גמרות. איז עס א גוטע זאך, ער זאגט דיר יעצט די קאוד וואס “חייב” מיינט, און ער דארף עס נישט ארויסשרייבן יעדע מאל.
כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב, וואס מיינט חייב? ער איז חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. אייביג “חייב” מיינט ער באקומט די עונשים לפי המצב.
ובכל מקום שנאמר בו שאסור לעשות דבר זה פטור, ס׳איז נישט מיין אז ס׳איז מותר, נאר “פטור” מיינט פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, די פארקערטע פון חייב. אבער, ס׳מיינט נישט אז ס׳איז מותר, “אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות”, וואס דאס איז אן איסור מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה. מיר ווייסן דאך אז די חכמים האבן צוגעלייגט ווען ס׳שטייט פטור מיינט עס אז ס׳איז נישט פון די איסורי דאורייתא וואס ס׳וואלט מחייב געווען, נאר ס׳איז אסור, ווייל ווען ס׳וואלט געווען מותר וואלט געשטאנען מותר.
“ואותה עושה בזדון”, זאגט אונז דער רמב״ם יעצט א כלל, זאלסטו וויסן וואסערע עונש קומט אויף דברי סופרים, “אף על פי שאין על דברי סופרים מלקות, מכין אותו מכת מרדות”. ווען ער איז יא עובר אויף א זאך וואס איז נאר א… דאס וואס מ׳רופט א שבות, ס׳איז נאר א איסור דרבנן, באקומט ער מכת מרדות, אן אנדערע סארט מלקות. די פונקטליכע הלכות איז דער רמב״ם מער מסביר, אבער די טייטש איז מלקות מדרבנן, דאס איז די עברי טייטש. אז דו וועסט אמאל טוהן דאס דארפסטו לערנען די הלכות עונשין פון סנהדרין. אבער מכת מרדות אין רמב״ם מיינט אין סך הכל אז די רבנים געבן מלקות, פארשטייט זיך לויט זייערע כללים, אזויווי ביי דאורייתא איז דא כללים, אבער ער מיינט נאר צו זאגן אז ער איז חייב אזויווי די רבנים הייסן.
און דאס איז אויך א חידוש, נישט אלעמאל דארף מען דאס זאגן ווען מ׳זאגט פטור. נישט אין כל התורה כולה ווען ס׳שטייט פטור מיינט עס פטור אבער אסור. ס׳איז דא פלעצער וואס פטור מיינט פטור ומותר. אבער דא אויף שבת, און אפשר נאך געוויסע הלכות, דארף מען וויסן אז ווען ס׳שטייט פטור זאלסטו נישט מיינען אז מ׳מעג. פטור מיינט סך הכל אז מ׳דארף נישט ברענגען קיין סקילה, אבער ס׳איז אסור צו טוהן, און אפילו אויב מ׳טוהט עס במזיד איז אפילו דא מלקות מדרבנן.
און מלקות מדרבנן האב איך געוואלט צו מדגיש זיין, און ווי רבי יצחק האט עס מסביר געווען, איז אז ס׳איז דא אסאך מאל וואס מ׳איז כופה, דאס הייסט אז די בית דין צווינגט אז ער זאל אויפהערן, אבער ס׳איז נישט דא אן עונש עפטערווארדס. אבער דער רמב״ם לערנט, ער רופט עס מכת מרדות, מיינט ער יא, ממש א געהעריגע עונש, נישט נאר אז מ׳צווינגט, ווי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אדער א ביז דאך. דאס איז אן עקסטערע דין. אבער אגעין, ס׳קען זיין אז די חכמים זענען מחלק אז זיי האבן געגעבן נישט מלקות פאר דעם, זיי האבן געזאגט יא, ס׳איז נישט קיין חיוב. דער רמב״ם ברענגט עס אלעס בתור חיוב ממש. אקעי, ס׳איז נישט אונזערע.
דאס הייסט, למשל, פון ספר המדע האבן מיר געקענט די עונש וואס חכמים נוצן אלס נידוי. דא האבן מיר זיך געווארן אינטראדוסט צו א נייע עונש וואס חכמים נוצן, מכת מרדות. איך האב נישט געזען מכת מרדות, איך געדענק אין געוויסע הלכות האט דער רמב״ם געזאגט. און די גמרא אסאך מאל, די גמרא איז נישט אזוי סיסטעמאטיש אין דעם וועג. אין די גמרא שטייט אמאל “חייב מלקות”, און די גמרא מיינט צו זאגן מכות מרדות וואס איז א דרבנן. דער רמב״ם האט געמאכט פון דעם א קאנסיסטענט סיסטעם. ווען ס׳איז דא אסור דרבנן האט ער געשריבן “מלקים אותו מכות מרדות”.
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך בשבת'”, ווען ס׳שטייט אזוי, מיינט עס געווענליך נישט אז ס׳איז דאורייתא, נאר ס׳מיינט אז ס׳איז אסור מדרבנן. און וואס געשעט אויב מ׳האט עס געטאן בזדון? דער רמב״ם זאגט אונז נישט וועגן עדים, מ׳דארף עדים צו וואס, דאס ווייסן מיר נישט, “מלקים אותו מכות מרדות”.
דער רמב״ם האט געזאגט די כללי המילים, די שפראך, וואס ס׳טייטשט “אסור”. אויב ס׳וואלט געווען אסור מדרבנן וואלט נישט געשטאנען “אסור”, אויב ס׳וואלט געווען אסור מדאורייתא וואלט נישט געשטאנען “אסור”, ס׳וואלט געשטאנען “חייב”. דאך שטייט “אין עושין”, ס׳וואלט געשטאנען “חייב”, נישט “אין עושין”.
“וכן כל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך'”, ווען ס׳שטייט “מותר”, מיינט נישט צו זאגן אז ס׳איז מותר מדאורייתא, נאר ס׳איז מותר לכתחילה.
“וכן כל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום'”, ווען מ׳לייגט צו דאס ווארט “כלום”, דעמאלטס מיינט עס אז ס׳קומט אויך נישט די עונש פון מכות מרדות, “אינו מלקים אותו כלל”, ס׳קומט נישט קיין שום מכה, קיין שום עונש, אויך נישט קיין רבנ׳דיגע עונש.
Speaker 1: אבער לכאורה משמע אז ס׳איז נאך אלץ אסור מדרבנן?
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ס׳איז אויך מותר מדרבנן. ווייל די לשון “מכלום” קומט ארויסצוברענגען עקזעקטלי דאס.
דאס הייסט, דער רמב״ם וואס זאגט סך הכל אין די צוויי פרטים, ס׳איז דא דריי לעוועלס אין הלכות שבת: ס׳איז דא חייב, פטור, און מותר. יעצט, די דריי לעוועלס, נישט אלעמאל שטייען זיי אין עקזעקטלי די לשונות. ס׳איז דא נאך איין לשון וואס מ׳זאגט ביי פטור… סארי, ביי פטור איז נאר דא איין לשון. אבער ניין, ס׳איז דא נאך א לשון. ביי חייב איז נאר דא איין לשון. פטור האט צוויי לשונות אדער דריי: “פטור”, אבער מ׳קען אויך זאגן “אין עושין” אדער “אסור לעשות”, וואס דאס מיינט נישט חייב, דאס מיינט נאר… סארי, דאס מיינט פטור מדאורייתא אבער חייב מדרבנן. די זעלבע זאך, מותר האט צוויי לשונות. ווען ס׳שטייט מותר. סאו וואס זאגט איינער חייב כלום? וואס גיבט די כלום געט ארויס? אפילו נישט מכות מרדות. ווען ס׳וואלט געווען פטור אבער לויט דעם וואלט געווען מכות מרדות, דאס איז מותר. אזוי מיין איך.
מותר שטייט קיינמאל נישט אז ס׳איז נאר מותר מדאורייתא. אויב ס׳שטייט מותר מיינט עס אויך מותר מדרבנן. אויב ס׳שטייט פטור, מיינט עס אז ער איז נאר פטור מדאורייתא, און בכלל נישט פטור פון מכות מרדות. צו וויסן פטור פון מכות מרדות, וועט שטיין “אינו חייב כלום”, אויב פטור מכלום. אבער ס׳איז נאך אלץ זייער מעגליך דא א איסור דרבנן וואס ס׳איז נישט דא דערויף מכות מרדות, און אויף דעם שטייט “אינו חייב כלום”. ווייל אז נישט, וואלט נישט אויסגעפעלט צו מאכן צוויי לשונות פאר די זעלבע זאך.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין. ס׳איז דא אסאך לשונות. פארוואס זאל נישט אלעמאל שטיין די זעלבע לשון?
Speaker 2: די לאדזשיק פון די לשונות מאכן דאך סענס. חייב טייטש חייב חטאת. פטור טייטש פטור, פטור פון עפעס אן עונש. דאס איז דאך חייב, חייב איז חייב, נישט חייב לעשות קיין. ווען מ׳זאגט אסור, מיינט עס נישט אז דו באקומסט אן עונש? גראדע די רמב״ם האלט אז דו באקומסט מכות מרדות, ס׳קען זיין אמת, אבער די ווארט זאגט טו עס נישט. מותר טייטש דו מעגסט עס טון, ס׳איז אן אנדערע טייטש. אבער די זעלבע זאך, “אינו חייב כלום”, פארוואס געבסטו אים די לשון כלום? די לשון כלום געבסטו אים אז ס׳איז מותר. אזוי מיין איך. וואס קען זיין אנדערש?
אויב וואלט געווען מותר, איז שווער צו זאגן אז “אינו חייב כלום” מיינט צו זאגן… פארוואס זאלן נישט די חכמים נאכמאכן די זעלבע לשון פון תורה?
Speaker 1: איך האב געזאגט אז… די תורה שטייט נישט פטור, די תורה שטייט… איך רעד אבער פון די רמב״ם. פארוואס זאל ער נישט זיין קאנסיסטענט און זאגן אז “אינו חייב” מיינט נאר נישט די עונש?
Speaker 2: ווייל איך גלייב שוין, ס׳איז דא מסתמא הלכות אין הלכות שבת וואס ס׳איז נישט דא קיין מכות מרדות אבער ס׳איז איסור דרבנן, ווייל ס׳איז א חומרא, ווייל מ׳זאל אננעמען די חומרא, אדער ווייל… מיר זעט נישט אויס.
אקעי, לאמיר זען אויב מ׳טרעפט ראיות.
Speaker 1: איך דארף נישט קיין ראיות.
Speaker 2: ניין, מ׳דארף נישט קיין ראיות, אבער די כסף משנה זאגט אזא זאך. אבער ס׳איז דא אין די רמב״ם, יעדע זאך איז דא מער ווי איין לשון. ס׳איז דא א כלל׳דיגע לשון, מ׳קען געדענקען, יעדער קען געדענקען אמאל צו זאגן פטור, אמאל זאגט ер “אינו חייב כלום”. ס׳מיינט די זעלבע, ס׳איז נישט אזא פראבלעם. מיר זעט דא אויס ווי די כסף משנה מאכט אסאך סענס שוין.
Speaker 1: דו האסט עס געלערנט פאר די שיעור, פארדעם.
Speaker 2: געווענליך ווען א מענטש קוקט עפעס נאכדעם מיינט ער… ניין, איך האב שוין פארדעם געקוקט אין כסף משנה. ניין, ניין, ער זאגט דאך עס מיט די פשוט׳ע ווערטער, “אינו חייב כלום” מיינט אז ער איז נישט… פארוואס זאל ער נישט זאגן פטור? מען האט אונז שוין געזאגט וויאזוי מען זאגט מותר לכתחילה. מותר לכתחילה זאגט מען מיט די ווערטער מותר לעשות כך וכך. איינער איז חייב, וויאזוי ווייסט מען אז ער איז נישט חייב? ווען עס שטייט די ווארט קלאר. אזוי זעט מען ארויס פון די… אקעי, זענען מיר ביי די אחרונים, ברוך השם. דו קענסט קוקן אין די מפרשים שפעטער.
זאגט דער רמב״ם ווייטער. אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וואס מען איז חייב, וואס מען איז פטור, וואס איז די עיקר איסור פון מאכן א מלאכה שבת. יעצט גייען מיר לערנען פארשידענע… נישט, מיר האלטן נאך זייער ווייט פון לערנען וואס די מלאכות זענען, דאס וועט נאר אנקומען אין פרק ז׳. מיר גייען יעצט גיין לערנען כללים פון וואס הייסט געטון א מלאכה, לשם כוונה, לשם… איך מיין, ער גייט דא געבן אפאר פעלער פון וואס הייסט נישט געטון א מלאכה ווייל עס פעלט כוונה. ער גייט אונז דא זאגן אז א מלאכה קומט מיט מיט כוונה, דאס איז וואס איז חייב. און וואס טייטש נישט כוונה, גייט ער אונז זאגן וועלכע זאך קען הייסן נישט כוונה, און וועלכע זאך הייסט כוונה אפילו אז עס זעט אויס ווי ער האט נישט קיין כוונה אדער וואס. יא, דאס זענען די נעקסטע פאר הלכות, שיינע סוגיות אין די גמרא, מ׳רעדט ארום דעם אסאך, אבער מיר גייען לערנען דא זייער פשוט. יא, מיר ווילן וויסן די כללים, מיר ווילן נישט וויסן למדנות וואס קאנפיוזט נאר מענטשן. ניין, ניין, מיר דארפן דאך פארשטיין. מיר דארפן גארנישט פארשטיין, מיר דארפן וויסן אז עס שטייט.
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דברים המותרין לעשותן בשבת, אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו.
זאגט דער רמב״ם, “דברים המותרין לעשותן בשבת” — זאכן וואס מען מעג טון בשבת, אזויווי ער גייט שוין געבן א דוגמא, “אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה” — ווען מען טוט די געוויסע זאכן וואס מען מעג טון, אסאך מאל בדרך אגב טשעפעט זיך מיט, עס געשעט, עס ווערט געטון מיט דעם מעשה נאך עפעס א מלאכה, אבער עס איז נאר אן אפשרות, אמאל יא, אמאל נישט. איז אזוי, “אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר” — אויב האט ער נישט מתכוין געווען צו די מלאכה, נאר ער איז מתכוין געווען צו די דבר המותר לעשותו, איז ער מותר. די כוונה איז נישט טייטש אז ער שטופט מיט די פארמאכטע אויגן און ער מאכט כוונות, ער מיינט צו טון די מלאכה, ער מיינט צו טון די מותר׳דיגע זאך. און די דוגמא גייט מסביר זיין. “כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל”. א מענטש מעג שלעפן א בעט, אדער א בענקל, אדער א שאפע, וכיוצא בהן בשבת, ווייל דאס איז א דבר המותר לעשות בשבת, ער מעג טראגן זאכן שבת אין א פלאץ וואס איז מותר מיט טראגן.
אבל ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו, ווען ער שלעפט א שווערע זאך,
און די דוגמא גייט מסביר זיין. כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל, א מענטש מעג שלעפן א בעט, אדער א בענקל, אדער א שאפע, וכיוצא בהן בשבת, ווייל דאס איז א דבר המותר לעשות בשבת, מען מעג טראגן זאכן שבת אין א פלאץ וואס איז מותר צו טראגן, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתו. ווען ער שלעפט א שווערע זאך גייט קענטיג׳ס מאכן א קריץ אין די פלאר. איז אויב א מענטש וויל מאכן א קריץ אין די פלאר און ער שלעפט א בעט, איז דאך זיכער אז דעמאלטס איז ער עובר ממש אויף די מלאכה פון, וואס אונז גייען מיר שפעטער לערנען, פון חורש, פון גראבן, מאכן א לאך אין די פלאר.
וואס טוט זיך אבער ווען א מענטש וויל נישט גראבן די פלאר, ער וויל שלעפן זיין מטה, אבער שלעפן די מטה אסאך מאל מאכט עס אזא קריץ אין די פלאר? זאגט דער רמב״ם אז מען מעג עס טון. ולפיכך, אויב האט מען טאקע געטון אזוי, מען האט געשלעפט א שווערע זאך און מען איז חופר געווען מיט דעם די קרקע, אינו חושש בכך, ער דארף נישט מורא האבן אז ער איז נישט נכשל געווארן מיט א איסור, לפי שלא נתכוין לחרוש, ער האט נישט אונזין געהאט צו חורש זיין, ער האט נישט געמיינט.
די זעלבע זאך, נאך א דוגמא. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, א מענטש מעג גיין אויף גראז בשבת, און ביים גיין אויף גראז קען זיך דאך אויסרייסן גראז, ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, דאס איז דאך נישט זיין כוונה, זיין כוונה איז דאך נאר צו גיין, לפיכך אם נתלשו אינו חושש, אויב ס׳האט זיך יא אויסגעריסן איז ער נישט חושש, ווייל דאס איז דבר שאינו מתכוין, דאס האט ער נישט אונזין געהאט.
נאך א דוגמא, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו. מען מעג זיך אפוואשן די הענט בעפר הפירות, מיט א סארט זאך וואס מען נוצט זיך וואשן די הענט, שטויב, א פאודער פון געוויסע פירות צו וואס, אזויווי מען נוצט זייף, און מען וואשט מיט דעם אפ די הענט, און מיינט מען אפצואוואשן, ווייל שבת מעג מען אפוואשן. אבער די זאך קען אויך אויסרייסן אסאך מאל די האר פון די הענט, און אבער ווייל ס׳איז נישט זיין כוונה, לאזט ער הסר. ווי לאנג דאס איז נישט זיין כוונה, דאס איז נישט וואס ער טוט, דאס איז נישט וואס ער זוכט דא צו טון, איז לפיכך איז אים נישט, אפילו ס׳האט זיך אויסגעריסן, איז ער נאר איינער חושש, ווייל זיין כוונה איז נאר געווען די רחיצה.
נאך א דוגמא, פרצה דחוקה, אז א מענטש האט א זייער א שמאלע דורכגאנג אין די הויז וואו ער קען נאר דורכגיין, אדער אין די בנין, וואס די פראבלעם איז, ווען ער וואקט דורך איז זייער מעגליך אז ער מאכט אביסל גרעסער די לאך, ווייל ווען ער רוקט זיך רוקט זיך א שטיינדל, און ס׳קען ארויספאלן א שטיינדל. אבער ס׳איז נאר א אפשר, אזויווי ער זאגט, אפשר תתלוש. מותר לכנוס בשבת, מעג מען אריינגיין אין די פרצה, אפילו אם נשרות, אפילו ס׳פאלט אראפ פון אים שטיינער פון די וואנט, ער מאכט די פרצה אביסל גרעסער, וואס וואלט לכאורה געווען א איסור בונה, אבער היות דאס איז נישט זיין כוונה, איז עס מותר. אדער בונה, ער מאכט גרעסער די פרצה, ער בויט מיט דעם א וואנט אזויווי, ער בויט א טיר מיינט ער. סתם איז עס א איסור, ס׳איז א איסור מן התורה לבנות, אבער ס׳איז א איסור. קען מען דייק זיין צו ס׳איז ממש א איסור על כל פנים, יא.
וכן כל דבר שאינו מתכוין, כגון זה, אדער עני אנדערע דוגמאות פון א דבר שאינו מתכוין, ווען ער טוט עפעס און ס׳איז דא א רעזולטאט וואס געשעט נאך עפעס, אבער דאס איז נישט זיין כוונה, איז עס מותר.
סאו דא איז דא צוויי תנאים: איינס, אז ער מיינט נישט די איסור. דאס הייסט, אויף ער שלעפט א בענקל כדי צו מאכן א לאך, איז עס געהעריג חורש. ער שלעפט א בענקל ווייל ער דארף א בענקל, גראדע ווערט א לאך, איז עס מותר. די צווייטע תנאי איז אז ס׳ווערט נישט בהכרח, ס׳ווערט אמאל יא, אמאל נישט.
אבער דא איז אביסל שווער צו פארשטיין, ווייל א מענטש קען דאך זען אויף די מיטה, אויב ס׳איז א זייער העווי מיטה מאכט עס א לאך. ס׳איז נישט שווער צו פארשטיין, ס׳מיינט אז אמאל יא און אמאל נישט, יעדע צווייטע מאל מאכט עס א לאך. אזויווי ער זאגט, ס׳ווענדט זיך אויף די מיטה, ס׳ווענדט זיך אויף דעם. אבער די הלכה דא זאגט אז א מענטש דארף נישט אויספארשן צו די מיטה מאכט אייביג א… מ׳דארף נישט אריינגיין אין פרטים, ווייל די איידיע איז פשוט, א מענטש ווייסט אז דאס געשעט נישט יעדע סינגל מאל, ס׳געשעט יעדע צווייטע מאל, דערפאר דארף ער נישט קיין חקירה. ער טראכט נישט, ער דארף נישט שטיין און מאכן זיכער.
דאס איז די ווארט. לכאורה שטייט דא אז אויב ס׳איז דא אן אפשרות אז נישט, דארף ער נישט… נארמאלערהייט וואלט א מענטש געדארפט נישט נכשל צו ווערן, וואלט ער געדארפט טראכטן אז יעדער גראבער מענטש מאכט א… אבער אויב דער מענטש האט שוין איינמאל דורכגעוואקט און ס׳איז אראפגעפאלן…
לאמיר לערנען ווייטער, ווייל דא ווערט עס א שאלה וועגן… ווען מ׳גייט אריין אין דיטעלס ווערט מען קאנפיוזד, אבער דער כלל איז זייער פשוט. ס׳איז דא זאכן וואס מ׳ווייסט זענען נישט בהכרח געשעעט, ס׳געשעט אמאל יא און אמאל נישט, אפשר רוב מאל אפילו, נישט קיין חילוק, אבער נישט מוכרח, איז דאן אן אונס, און דעמאלטס מעג מען. אבער, יעצט קען מען לערנען די צווייטע זייט פון די מטבע וואס מיר האבן יעצט גערעדט.
יא, לכאורה. עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה. וואס איז געשען? א מענטש האט געטון דאס וואס דער רמב״ם האט יעצט געזאגט. ער האט געטון א מעשה, און וועגן דעם איז געשען א מלאכה. ער האט געטון עפעס, למשל, און ס׳איז געשען לכבוד דעם א מלאכה, שוודאי תצא בשביל אותה המעשה. ס׳איז געשען אזא מין מלאכה וואס דאס יא איז זיכער ודאי אז ס׳געשעט וועגן יענער מעשה. דער רמב״ם גייט שוין זאגן די דוגמא. אף על פי שלא נתכוין לה, אפילו ער האט נישט אין זין געהאט די צווייטע מלאכה וואס איז געשען אלס א רעזולטאט, איז ער יא חייב. פארוואס? שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. אויב א מענטש טוט עפעס וואס אייביג געשעט פון דעם אלס א רעזולטאט א מלאכה, אפילו זיין כוונה איז נישט געווען די מלאכה, אבער די רעזולטאט ברענגט בהכרח… די מעשה ברענגט בהכרח די רעזולטאט, די מלאכה, איז ער חייב.
דער רמב״ם גייט ווייטער. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן. ער האט אן עוף, און ער וויל האבן די קאפ פון די עוף צו שפילן פאר א קטן. סאו וואס טוט ער? חותך ראשו בשבת. ער שניידט אראפ די קאפ פון די עוף כדי ער זאל האבן די קאפ דערפון צו קענען געבן פאר א קטן. אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד. דער מענטש וועט טענה׳ן, “איך בין נישט דא א שוחט, איך בין איינער וואס וויל אפשניידן די קאפ”. אזוי שעכט מען. אבער איך זוך נישט דא צו שעכטן, איך דארף האבן פונקט אזא סייז טוי. מיין יונגל עפעס פעלט די סייז טוי, איך וועל געבן א שנייד אראפ די שטיקל. איז ער יא חייב. פארוואס? ס׳איז טאקע א דבר שאינו מתכוין, ער מיינט נישט צו שניידן, ער מיינט נאר צו האבן די סייז קאפ. אבער ס׳איז נישטא קיין וועג צו האבן די סייז קאפ אן שניידן. ס׳איז א דבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי אלא וימות בו בשעה. ס׳איז א דבר ידוע אז מ׳קען נישט אראפשניידן, די ספעציפישע זאך קען מען נישט אראפשניידן אן דעם וואס מ׳זאל מיט דעם הרג׳ענען. ממילא, אפילו ס׳איז א דבר שאינו מתכוין, אבער מ׳האט נישט דא די צווייטע תנאי אז ס׳איז אפשר ולא אפשר. וכן כל כיוצא בזה.
סאו וואס ס׳זעט דא אויס איז אז ווען די קעטעגארי פון די זאך איז אז ס׳איז אייביג אי אפשר, דארף א מענטש נישט קוקן אין זיין ספעציפישע פאל צו ס׳גייט יא געשען צו ס׳דארף נישט געשען, ער דארף נישט אויספארשן פארדעם, מאכן עקספערימענטס. נאר אויב ס׳איז א מין זאך וואס נישט אייביג געשעט איז בהכרח אזא רעזולטאט, און דאס איז נישט זיין כוונה, אבער אויב ס׳איז אבסורד, יעדער איינער ווייסט אז דאס געשעט, העלפט נישט. מ׳קען נישט זאגן אז דאס איז נישט געווען זיין כוונה.
דאס איז א חקירה וואס איז איינע פון די נפקא מינה׳ס אבער למעשה, אבער וואס איז גערעכט, וואס איז נפקא מינה למעשה איז די שאלה וואס דו האסט זייער גערעכט, צו יעדע מאל קען מען מאכן א רוב און טשעקן צו דאס. פון די דוגמאות אט ליעסט וואס דער רמב״ם האט געברענגט, דער רמב״ם גייט נישט אריין אין טעמים און למדנות, אבער פון די דוגמאות וואס דער רמב״ם ברענגט זעט מען זייער קלאר אז אט ליעסט די פסיק רישיה ולא ימות וואס מיר זאגן אז מודה רבי שמעון אויף דעם אז ס׳איז אסור, ברענגט מען די קלארסטע דוגמא וואס קען נאר זיין. מ׳זאגט נישט “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד וואס איז די איינציגסטע וועג”, ס׳איז שטארק נישט דאס. סאו ס׳סאונדט ס׳איז מער נוטה צו די זייט.
סאו ס׳האט צו טון מיט די קעטעגארי, נישט מיט די ספעציפישע פאל. די מינע זאכן וואס אייביג איז זענען די זאכן קאנעקטעד, אייביג אראפנעמען די קאפ פון א טשיקן איז געהארגעט די טשיקן, דאס טאר מען נישט טון. אבער די מינע זאך ווי אדורכגיין אין א שוואכע פלאץ, האט מען נישט גע׳אסר׳ט די מין זאך, ס׳הייסט נאך אלץ א דבר שאינו מתכוין. איך קען עס אפשר אזוי זאגן, אבער איך ווייס אפילו אויב ס׳איז א קארעקט ווארט. דאס איז זייער ודאי. דאס הייסט, יעדע זאך אין די וועלט איז דאך א שטיקל ספק. איך שלעפ א העווי, א זייער העווי בעט, איז דאך אלץ א ספק, ווייל דאס איז נישט קיין כלי מחרישה, דאס איז א בעט. גיי ווייס, עס ווענדט זיך ווי שטארק די זאמד איז, און ווי העווי די בעט איז, און ווי שלעכט מען שלעפט, און צו יענער הייבט עס אויף העכער, צו נידריגער, תלוי אין טויזנט זאכן. סוף כל סוף, איך זאג דיר, ס׳איז דאך איין וועג׳ל אין די וועלט אז מ׳שניידט אפ די קאפ פון א טשיקן און ס׳לעבט נאך. חוץ, איך ווייס נישט, אויב ס׳איז א באבא סאלי, איך ווייס נישט. בדרך הטבע איז נישטא אזא זאך. צו דאס רעדט די גמרא אלעמאל.
איך וואלט עס געזאגט אזוי, אז וואס דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז מותר, זאגט ער צוויי תנאים, אבער ס׳איז נישט צוויי תנאים שווים. די קאטעגאריע פון די זאך איז דבר שאינו מתכוין. נאר ער זאגט דא אז ס׳קען זיין א זאך וואס ס׳איז מתכוין פאר איין זאך, אבער דאס הייסט אויך מתכוין. ווען איינער שניידט אפ די קאפ צו שפילן, האט ער געטון דא צוויי זאכן: ער האט גע׳שחט׳ן א טשיקן, און ער האט געגעבן פאר זיין קינד עפעס צו שפילן, ווייל די צוויי זאכן זענען נאנט קאנעקטעד. אבער א זאך וואס ביי קאטעגאריע, שלעפן א שטוב-זאך, א חפץ פון שטוב, איז נישט די קאטעגאריע פון עפעס וואס מאכט אייביג א לאך. דאס הייסט, למשל, אויב איינער שלעפט עפעס אן אנדערע מין זאך, נישט פון די דריי וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט, נישט א כיסא, נאר עפעס וואס איז דראמאטיש אייביג אסאך אסאך שווערער, ווען איינער שלעפט א שטיקל פון א בנין, וואס דאס איז א מין קאטעגאריע פון א זאך וואס מאכט א לאך.
דער רמב״ם ברענגט נישט די פרטים, און לפי דעתי איז דאס נישט נוגע די שאלה פון הלכה למעשה. אפשר וועלן מיר זען שפעטער אין די הלכות, נאך אסאך די גמרא איז מער פראקטיש, אבער ס׳איז געמאכט מ׳זאל פארשטיין די קאטעגאריע, צו דן זיין יעדע מאל. דאס איז דאך די טייטש חרישה. חרישה טייטש אז דער רב קוקט אויף די ספעציפישע פאל, אדער מ׳פרעגט, מ׳ווייסט שוין דא א כלל, די רבנים האבן שוין געזאגט, און מ׳איז דן לויט דעם, אבער מיר ווייסן די כללים.
זאל איך דיר פארציילן די סיקרעט? די סוגיא איז א מחלוקת אין די גמרא צווישן רבי יהודה און רבי שמעון. דאס הייסט דבר שאינו מתכוין. רבי יהודה זאגט אז ס׳איז חייב, און רבי שמעון איז פוטר׳ט.
יעצט גייט דער רמב״ם ברענגען נאך א ענין פון כוונה, וואס ווערט אנגערופן מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאגט דער רמב״ם אזוי: כל העושה מלאכה בשבת… אפילו ער דארף נישט די גוף המלאכה, מיר וועלן שוין באלד זען וואס ער איז מסביר וואס דאס מיינט, חייב עליו, ער דארף נישט די גוף המלאכה. כיצד?
הרי שכיבה את הנר, שאינו צריך לשמן, איינער וואס לעשט אויס, ס׳איז דא צוויי מיני וועגן פארוואס מענטשן לעשן אויס א לעכט. די ערשטע פאל פארוואס א מענטש לעשט אויס א לעכט איז ווייל ער וויל נאך האבן די אויל פאר מארגן, כדי שלא יאבד, ס׳זאל נישט ווערן פארלוירן.
זאגט דער רמב״ם אזוי: כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה. איינער טוט א מלאכה בשבת, אפילו ער דארף נישט די גוף המלאכה – מיר גייען שוין באלד זען וואס ער איז מסביר וואס דאס מיינט – חייב עליה, ער דארף נישט די גוף המלאכה.
כיצד? הרי המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן, איינער וואס לעשט אויס, ס׳איז דא צוויי מיני וועגן פארוואס מענטשן לעשן אויס א לעכט. דער ערשטער פאל פארוואס א מענטש לעשט אויס א לעכט איז ווייל ער וויל נאך האבן די שמן, די אויל, פאר מארגן, כדי שלא יאבד, זאל נישט ווערן איבער די שמן, ער דארף עס האבן. או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר, ער וויל נישט אז די לאמפ דערפון זאל ווערן פארברענט, דער וויק.
סאו לאמיר פארשטיין קלאר, די כיבוי איז אביסל פאני ווייל אונז האבן נישט די קלארע אינטואישאן וואס איז די נארמאלע כיבוי. א נארמאלע כיבוי איז נישט אז איינער וויל חוס על השמן, ער וויל סעיוון שמן. א נארמאלע כיבוי איז ווען איך דארף די כיבוי. פארוואס דארף איך א כיבוי? ער מאכט א גחלת, יא, דאס איז די דוגמא פון די גמרא. איך האב געמיינט אז דער רמב״ם גייט אזוי ווי פריער גייט ער ברענגען צוויי דוגמאות, ער ברענגט נאר די דוגמא וואס הייסט מלאכה שאינה צריכה לגופה און ער איז חייב.
איך וועל דיר זאגן אזוי, געווענליך די איסור פון כיבוי איז ווען ער דארף די כיבוי. למשל, א מענטש וויל מאכן א גחלת. א גחלת איז, ער דארף האבן א גחלת, ס׳צינדט זיך גרינג אן, א קויל. סאו וואס טוט א מענטש? ער לעשט אויס א שטיקל האלץ, ווייל ער וויל מיט די אופן פון אויסלעשן מאכן א קויל. מה שאין כן איינער לעשט עפעס אויס אז ס׳זאל נישט מאכן א שריפה, ווען ס׳וואלט געווען אן אנדערע וועג פון סטאפן די שריפה, ער זוכט נישט די אויסלעשן. אויסלעשן איז א מין זאך וואס באשאפט עפעס, ס׳באשאפט א גחלת. דא זוכט ער נישט צו באשאפן א גחלת, אבער ער וויל נאר אז ס׳זאל זיין אויסגעלאשן. אבער ס׳הייסט אבער אויך כיבוי, ווייל הואיל ואין לו שום דרך אחרת צו… ס׳איז נישטא קיין אנדערע וועג.
אקעי, זאגט ער אזוי, זאגט דער רמב״ם, לאמיר לערנען אינעווייניג צוריק אין רמב״ם. דאס איז טייטש מלאכה שאינה צריכה לגופה, איך דארף נישט די גוף המלאכה, איך דארף נישט די זאך וואס הייסט די מלאכה. כיבוי איז טייטש איך דארף נישט אויסלעשן, איך דארף… איך לעש אויס ווייל איך דארף האבן די שמן זאל בלייבן, אדער אזוי. אסאך סתירות, למשל… אקעי, לאמיר דיר ענטפערן די גמרא. די גמרא זאגט ער האט נישט אויסגעלאשן א לעכט נישט וועגן צו מאכן א גחלת, נאר איינער צורך לגופו, נאר פשוט ווייל ער וויל אפירן די שמן, אדער ער וויל נישט מ׳זאל מאכן א פייער. וואס איז די טייטש נישט מאכן א פייער? ער האט מורא מ׳זאל נישט מאכן א פייער. דאס איז נישט צורך, אבער לאמיר זאגן אז די לעכט זאל נישט פארברענען די גאנצע… די אמת איז אז מ׳לעשט אויס סתם א פייער זאל נישט פארברענען, דאס איז א זאך וואס מ׳וועט רעדן שפעטער וועגן ספק.
זאגט ער, מנא הני מילי? איז ער חייב. מנא הני מילי? כיבוי מלאכה, אויסלעשן איז א מלאכה, אבער איינער איז חייב ליכמות, ער האט עפעס אן אנדערע זאך געהאט אויסצולעשן. אבער ביז איינער צורך לגופו כיבוי, אפילו ער וויל נישט די עצם מעשה כיבוי אזויווי די אנדערע פאל וואס איז בדרך כלל די מער כיבוי, ולא כיבוי אלא פאר אן אנדערע סיבה, בני חורין ובני מלכים הרי זה חייב.
לאמיר ברענגען נאך איין דוגמא פשוט פאר א קלארקייט. למשל ווען איינער שעכט, ווען ער שעכט וויל ער עס אלס שעכטן, ווייל די מעשה שחיטה מכשיר די בהמה. ווען ער שניידט אראפ א ראש עוף ביי דבר שאינו מתכוין, איז אויך די מלאכה שחיטה. למשל, זאל זיין נאך א דוגמא, ער שניידט אראפ ווייל ער וויל האבן די… וואטעווער, ווייל ער דארף עפעס האבן. ער דארף האבן א זייטיגע רעזולטאט, אבער דאס איז די אופן.
דאס איז אבער… דאס דארף מען זיין קלאר, מלאכה שאינה צריכה לגופה האט זייער ווייניג צוטון מיט דבר שאינו מתכוין. דבר שאינו מתכוין טייטש איך מיין איין זאך און ס׳געשעט א צווייטע זאך. מלאכה שאינה צריכה לגופה איז טייטש איך טו איין זאך און ס׳געשעט די איין זאך. ס׳איז נישט דא קיין צוויי זאכן דא. ס׳איז א חילוק, איך דארף נישט די גוף פעולת המלאכה, איך דארף די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן, נישט פאר די ריזאן וואס מ׳נוצט געווענליך די מלאכה, און איך דארף די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן. א מלאכה איז אן אויטאמאטישע זאך וואס האט א רעזולטאט. קענסט האבן די ריכטיגע רעזולטאט, די סטענדערד רעזולטאט. די סטענדערד רעזולטאט פון מלאכת כיבוי איז אן הותר פלושן הפחם. די נישט סטענדערד רעזולטאט איז נישט כדי להציל את השמן. דאס איז נישט די טייטש כיבוי. פארוואס אזוי? ווייל דו האסט פארשטאנען אז דאס איז טייטש כיבוי. וואס קען זאגן אז דאס איז א סארט כיבוי? דאס איז טייטש מלאכת מחשבת, נישט טייטש דאס. און איך דארף דאס פאר אן אנדערע רעזולטאט, אבער ס׳איז נישט אן אנדערע פעולה.
שלא צריך לגופו איז אלעמאל ווען ס׳איז דא צוויי מלאכות, איך טו איין זאך נישט קיין מלאכה, אבער צוויי אנדערע זאכן, צוויי פעולות. איך טו שלעפן א באנק, און ס׳איז דא א מלאכת חורש. איך בין נישט עוסק אין חורש. מלאכה שאינה צריכה לגופה איז איבער איינער איז עוסק אין חורש, אבער ער דארף נישט די לאך, ער דארף האבן די… די… רוקן די זאמד. דאס איז די נעקסטע זאך וואס מיר גייען אויך ברענגען נאך אביסל קלארער.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים. געווענליך איז דא א איסור, איינע פון די ל״ט מלאכות איז צו טראגן א זאך ארבע אמות ברשות הרבים. איז געווענליך טראגט ער עפעס ברשות הרבים ווייל ער וויל… ער האט הנאה דערפון, ער וויל עס טראגן אין רשות הרבים. א מענטש זעט א קוץ אין רשות הרבים, ער וויל עס אוועקלייגן די זאך כדי מענטשן זאלן נישט ווערן נכשל דערויף. ממילא, ער מיינט עס אוועקצונעמען, ער מיינט נישט צו טראגן אין רשות הרבים. אבער דאס הייסט די מלאכה פון טראגן אין רשות הרבים. סיי סיי וועלכע זאך טראגן, מ׳האט נישט געמאכט אין דעם א חילוק. ממילא איז ער יא חייב.
אוי, ער טראגט נישט אין רשות הרבים. ער טראגט נישט. איך דארף אז די זאך זאל זיין אין די צווייטע פלאץ. איך ברענג עס פון דא צו דארט. דא ברענג איך עס נישט פון דא צו דארט, איך נעם עס אוועק. אוועקנעמען איז נישט טייטש טראגן, דאס איז טייטש אוועקנעמען. איך בין עוסק דא אין הסרת נזק, איך בין עוסק אין רוקן זאכן. אבער דאך, ער איז חייב. פארוואס איז ער חייב? ווייל דאס הייסט אז ער האט געטאן די זעלבע מלאכה פאר אן אנדערע כוונה. די כוונה איז ענין אחר. דאס, לויט׳ן רמב״ם׳ס פסק, איז מלאכה שאינה צריכה לגופה, איז ער חייב.
אוי, א מחבר זאגט א חידוש פון די זעלבע סוגיא, כדי שלא יזוקו בה רבים. איז דא א גרויסע חילוק אין די פוסקים צו מענטשן קענען נזק ווערן דערפון. ער לערנט עס נישט לשם שמים ווייל ער וויל האבן די גרויסע חילוק, נאר ער לערנט עס לשם שמים כדי ער זאל נישט נכשל ווערן דערין. איז ער אויך חייב, ווייל דאס איז אפילו ס׳איז איינער צריכה לגופה, א מלאכה איז מען חייב ווייל מ׳האט געטאן די מעשה מלאכה.
רב מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא לגופה עברה אלא להרחקת הנזק, הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. יא. דאס איז די מלאכה שאינה צריכה לגופה.
איז אויך די זעלבע מחלוקת צווישן רבי יהודה און רבי שמעון, און די רמב״ם פסק׳נט לגבי דבר שאינו מתכוין אזוי ווי רבי שמעון אז ס׳איז פטור, און ביי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק׳נט ער אזוי ווי רבי יהודה אז ס׳איז חייב. און דא קומט אריין אנדערע מחלוקת׳ן, אנדערע ראשונים. די ראב״ד לערנט אז אויך מלאכה… נו? דער ראב״ד ברענגט די פוסקים וואס זאגן אז אויך מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור? יא, דער ראב״ד, און אזוי רוב אנדערע פוסקים, דער שולחן ערוך פסק׳נט אז לרבי שמעון אין ביידע פלעצער לקולא, אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז אויך פטור. ס׳קומט אויס פון זייערע הלכות א גרויסע חומרא לויט דער רמב״ם, אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז חייב, סארי, אבער לויט דער ראב״ד, און אזוי אויך דער שולחן ערוך, און רוב פוסקים, פסק׳ענען אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור.
אויך די פריערדיגע הלכה פון פסיק רישא איז דא אויף דעם א מחלוקת, און לויט אנדערע פוסקים איז אסאך גרינגער, ווייל ס׳איז דא א שיטה פון דער ערוך אז פסיק רישא איז אויך נישט אייביג חייב, נאר ווען ער האט עפעס הנאה דערפון, אבער ס׳איז דא א זאך ווי פסיק רישא דלא איכפת ליה אדער ער האט נישט הנאה דערפון. קיצור, אין די ביידע הלכות זענען דא אנדערע שיטות ראשונים וואס זענען מער מיקל, סיי לגבי פסיק רישא און סיי לגבי די הלכה פון מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
אקעי, לאמיר פארשטיין על כל פנים די כלל הדברים. יעצט גייען מיר לערנען א נייע סארט התכוונות, נישט נאר מתכוין לדבר שאינו מתכוין, נאר מער, דער רמב״ם רופט דאס, מ׳רופט דאס אין גמרא “מלאכת מחשבת”, אז ער האט נישט געוואלט טון די זאך. ביידע זאכן זענען אפשר א מלאכה, אבער ער האט געמיינט עפעס אנדערש צו טון.
יא, כל המתכוין… שוין, יעצט גייט דער רמב״ם אונז זאגן נאך זאכן וועגן כוונה. “מלאכת מחשבת” האט רבי יצחק געמאכט די קעפל, אזוי שטייט אין גמרא, ס׳איז דא מלאכת מחשבת אסרה תורה. א מלאכה וואס קומט מיט מחשבה. איך וויל קלאר מאכן אז דא גייט מען נישט רעדן אז ער האט געמיינט צו טון איין זאך און ס׳איז געשען מיט דעם א צווייטע זאך. דא רעדט מען אין די זעלבע מעשה, אז ער האט געהאט א פלאן – דא רעדט מען פון זיין פלאן – ער האט געפלאנט צו טון אויף איין וועג און ס׳איז געשען אויף אן אנדערע וועג. ביידע זענען מלאכות אדער ביידע נישט, וועט מען זען, אבער ס׳איז אן אנדערע סארט קאטעגאריע. ס׳איז נישט געשען דעם מענטש׳ס כוונה. א מענטש האט געטון עפעס און ס׳האט געפלאפט, ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געטרייט צו טון.
איז אזוי, כל המתכוין לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – ס׳איז געשען אינגאנצן עפעס אנדערש וואס ער האט נישט אין זינען געהאט, און דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין די גמרא – פטור עליה, איז ער פטור, והגם די צווייטע זאך וואס ער האט געטון איז אויך א מלאכה, שלא נעשית מחשבתו, ווייל זיין פלאן איז נישט געשען.
הייסט דאס, ער איז מסביר, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, ער מיינט אז ער שיסט יעצט אפשר א כלי זיין אנטקעגן א מענטש אדער א בהמה. למעשה, די אבן או חץ איז געגאנגען און געטון אינגאנצן עפעס אן אנדערע זאך, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג. אנשטאט הרג׳ענען, איז נישט געווען קיין כלי משחית פאר מענטשן, ס׳איז געווען אז ער האט געטון עפעס אין רייסן א בוים. סאו די גיין פון איסור הרג׳ענען צו איסור פון קוצר, איז הרי זה פטור, ווייל זיין זאך איז נישט געשען, וואס ער האט אינזין געהאט איז נישט געשען, ס׳איז געשען אינגאנצן עפעס אנדערש.
קל וחומר, דאס איז ווען ביידע זענען אן אב מלאכה, ביידע זענען די זעלבע חומר. זאגט ער, כל שכן אז מ׳איז פטור ווען נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, ווען דער מענטש האט אינזין געהאט אן איסור קל און ס׳איז געשען אן איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית, א מענטש האט אינזין געהאט צו ווארפן עפעס אז ס׳זאל פאלן אין די כרמלית, א מענטש שטייט אין די כרמלית און ער ווארפט, און דעמאלטס וואלט ער נאר געווען אן איסור דרבנן, ועברה לרשות הרבים, למעשה איז עס געפאלן נישט ווי ער האט אינזין געהאט, ס׳איז אריינגעפאלן אין רשות הרבים, שהוא פטור.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳איז נישט אן אנדערע מין זאך, ס׳איז געפאלן אביסל אן אנדערע פלאץ, אבער ס׳איז אן אנדערע קאטעגאריע. ס׳איז טאקע וואס ער האט אינזין געהאט ס׳זאל פאלן דא, און ס׳איז געפאלן אינגאנצן אן אנדערע פלאץ. די ווארט “אינזין געהאט” מאכט מיך נערוועז, ער האט נישט געפלאנט, ער האט געוואלט ס׳זאל אנקומען דער שטיין אין א כרמלית, ס׳איז אנגעקומען ערגעץ אנדערש, ער האט נישט גארנישט פון דעם, כביכול ער האט נישט דאס געוואלט טון, ער האט נישט דאס געמיינט צו טון. יענער מענטש איז נישט העפי, כביכול ער זאגט, “מיין שטיין איז נישט אנגעקומען ווי איך האב געוואלט”.
וכן כל כיוצא בזה.
ווייטער, נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, נאך א מין פאל פון ווען ער איז פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, ער האט אינזין געהאט צו טון א זאך וואס איז אינגאנצן מותר, ונעשית מלאכה. כגון שנתכוין לחתוך, ער האט געווארפן א מעסער אדער וואס, און ער האט אינזין געהאט צו שניידן עפעס וואס איז מותר צו שניידן, א תלוש, מ׳קען נישט שניידן א זאך וואס איז מחובר, אבער א זאך וואס איז שוין אפגעשניטן פון זיין כח החיים מעג מען שניידן. בטעות ובטוח חותך את המחבר, האט ער יא עובד געווען לכאורה אויף קוצר, אבער איינער חיים קליין וואלט נישט א זון געהאט בכלל, לכן כל כאי יוצא בזה.
דא גייען מיר זאגן נאך א סברא אין קיין, אסאך א שוואכערע, און לא נתכוון. ס׳איז א סברא, און די איז שוין אפגעשטעלט געווארן.
Speaker 1:
ואין אסור מלאכה כגון שנתכוין לחתוך, ער האט געווארפן א מעסער אדער וואס, און ער האט זיך געזארגט צו שניידן עפעס וואס מען מעג שניידן. התלוש, מען טאר נאר נישט אויפשניידן זאכן פון וואו ס׳איז מחובר, אבער א זאך וואס איז שוין אפגעשניטן פון די… פון איר כח החיים מעג מען שניידן. בטעות ותחב לו במחובר, האט ער יא עובר געווען לכאורה אויף קוצר, אבער אן איסור קצירה האט ער נישט געזארגט בכלל, וכן כל כיוצא בזה.
דא גייט ער אריין זאגן זאכן וואס איז אפילו א סאך א שוואכערע לא נתכוין. סא לאמיר זען. נתכוין ללקוט תאנים שחורות, זיין ציל איז געווען צו אראפשניידן געוויסע תאנים, די שווארצע וואונס, ולבסוף למעשה איז זיין מלאכה נישט געלונגען און ער האט געלקט לבנות. אדער איז ער שוין נתכוין ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ער האט געוואלט קלויבן ענבים ואחר כך תאנים, און ס׳איז געשען פארקערט, ולקט תאנים תחלה ואחר כך ענבים, פטור.
אפילו שילקט כל שחשב, אפילו למעשה האט ער געטון, ביי די ענד אוו די דעי איז געטון געווארן וואס ער האט געוואלט, ווייל ער האט געוואלט אז ס׳זאל ווערן אפגעשניטן ביידע, די שחורות און די לבנות, ער האט נאר נישט געטון אין די סדר ווי ער האט געוואלט, הרי לא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. די תורה האט נאר גע׳אסר׳ט מלאכת מחשבת.
Speaker 2:
דו ווייסט מיר דארפן א פאל וואס דאס מיינט נתכוין? איך וואלט געטראכט אז… אה, ניין. איך האב געטראכט אז מ׳קען דאס מסביר זיין פשוט, לאמיר עס צעטיילן אויף צוויי מעשים. יעצט, איך האב געהאט א פלאן צו קלויבן שחורות און לבנות. איך גלייב נישט אז תאנים זענען שווארץ און ווייס, ס׳מיינט לכאורה דארק און לייט.
שחורות טייטש דארק, מער טונקעלער, אבער נישט שווארץ. תאנים זענען גרין אדער ברוין, איך ווייס וועלכע קאלער, נישט שווארץ. באט עניוועיס, איך וויל יעצט ארויסרייסן דעם תאנה, איך האב בטעות ארויסגעריסן יענע תאנה. דאס איז געהעריג די פריערדיגע הלכה וואס מיר האבן געזאגט אז ס׳איז פטור, ווייל איך האב נישט געמיינט דעם. גראדע שפעטער האב איך געהאט נאך א פלאן, די נעקסטע מינוט האב איך געוואלט די אנדערע, און איך האב געוואלט דעם. באט ביידע, אויב דו רעכנסט יעדע ספעציפישע קעיס עקסטער, איז ביידע מאל לא נתכוין לשחיטה. גראדע האב איך געהאט א גרעסערע פלאן אז ביידע זאלן זיך קלויבן. אבער וואס גייט מיך אן די גרעסערע פלאן?
איך וויל פארשטיין וואס מיינט עס? ער האט זיך נישט געכאפט וואס ער טוט? “אוי, איך האב געטון די ראנג זאך”? האסט עס געטון! האסט געוואלט אראפשניידן די גרינע, האסטו אראפגעשניטן די גרינע. דו ביסט געווען דיסטרעקטעד?
Speaker 1:
ס׳מיינט אזוי ווי פריער, ער האט געווארפן א מעסער און ס׳האט נישט געלאנגט. ער האט געווארפן א מעסער, ער האט געוואלט שניידן ענבים, אבער אויב ער שטייט און שניידט אראפ, וואס טוסטו? יעצט שניידט ער אראפ ענבים, “אוי, ס׳איז גרינע, ס׳איז מחלל שבת”. ניין, ווארט, ס׳איז נישט בכוונה געווען. ס׳איז יא בכוונה געווען. אה, דו ביסט געווען דיסטרעקטעד? “אה, עכט האב איך געוואלט, די פלאן איז געווען, איך האב געשריבן אויף מיין פנקס וואס איך גיי טון, אנדערע סדר.” זיין פלאן איז זיין פנקס?
Speaker 2:
קען מעגליך זיין, יעדע מאל ווען מ׳רעדט פון א מלאכה, יעדע מלאכה בשוגג האט ער נישט געוואלט. דער שוגג קומט נישט דא אריין.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז, דו ביסט גערעכט, אז מסתמא דארף עס זיין אז ער האט ארויסגעשטעקט זיין האנט און ער האט נישט באמערקט אז ער האט גענומען די ראנג וואן. ס׳מוז זיין עפעס אזא מין זאך, ער האט געווארפן א מעסער, אדער ער האט ארויסגעשניידט זיין האנט ווען ער האט נישט געזען. ווייל אויב, קענסט זאגן יעדע מלאכה וואס א מענטש שניידט שבת און ס׳איז א שוגג, אז ער האט אויך געמאכט א מלאכה שלא כסדרן. ווייל איך האב געוואלט שניידן זונטאג, און איך האב עס געשניטן שבת. איך האב געוואלט שניידן די גרינע, און איך האב גענומען די רויטע אין מיין האנט. ער איז געשטאנען דארט און ער האט געשניטן. וואס הייסט נישט האבן כוונה? נישט האבן כוונה קען נאר מיינען ווען ער ווארפט און ס׳איז נישט געלונגען. ער ווארפט א מעסער צו שניידן, ער ווארפט עס צו די זאך, אבער די מעסער איז נישט אזוי גוט געלונגען.
אבער אז איינער שטייט און רייסט אראפ טרויבן, און נאכדעם אין זיין האנט באמערקט ער, “אה, ס׳איז די גרינע טרויבן, מיין כוונה איז קודם געווען צו שניידן די רויטע און נאכדעם די גרינע.” מיט וואס איז דא דיין כוונה נישט געשען? איך האב געוואלט ביידע אראפשניידן, און ביידע איז אראפגעשניטן.
Speaker 2:
ווייט, ווייט, דאס זענען צוויי דיפרענט קוועסטשענס. זיי מאכן וועלכע קודם, אדער וואס צו קודם ביידע. איך האב געזאגט, ווען ער ווארפט עפעס און ס׳איז נישט געלונגען, קענסטו זאגן אז די מלאכה איז נישט געלונגען. אבער ווען א מענטש שטייט און שניידט פרוכט, ער האט אראפגעשניטן אן עפל, “אה, איך האב געוואלט אראפשניידן די גרינע קודם, כוונתי היתה שאני אקטוף את הירוק, אלא שרציתי לקטוף את האדום”, און ס׳איז נישט געלונגען לויט זיין זייגער. ס׳איז זייער א ווירד הלכה, ס׳מאכט נישט קיין סענס. ווייל איך זאג, לכאורה די אלע רעדן פון עפעס ענליך צו דארטן, אזוי ווי ווארפן, איך ווארף א מעסער צו שניידן. ס׳איז א גרויסע חידוש.
Speaker 1:
אני ואני מסכים. איך מיין אז, ניין, לאמיר נישט זאגן אזוי. איך מיין אז קודם כל, אויב דו פרעגסט די קשיא אז די סדר איז נישט מעכב, ווייל איך בין מסביר אז לויט מיין מהלך וויאזוי דער סדר איז יא מכה, ווייל יעדע מאל האט ער נישט געמיינט דאס. דאס זעט מיר אויס דער גראדער וועג פון טראכטן פון דעם. אויב דו פרעגסט אן אנדערע קשיא, אויב דו פארשטייסט נישט בכלל וואס איז די טייטש “נתכוון לחתוך תאנים שחורות”, וואס האט ער געטון מיט זיין האנט? דעמאלטס דארף מען פראקטיש פארשטיין, אויב דו זאגסט אז מ׳מוז אים ווארפן, ער זעט נישט. איך האב ארויסגעשטעקט מיין האנט, איך גיי אין פרידזש, איך מיין ארויסצונעמען די מילך, בטעות האב איך ארויסגענומען די קעז. לא נעשית מחשבתו. ס׳מאכט זיך אז מענטשן, ער האט געהאט א כוונה, א פלאן, ער האט געוואלט עפעס טון, ס׳איז אים נישט געשען, ער האט ביידע געטון. אבער ס׳הייסט נישט מיט זיין כוונה, ער איז נישט קיין שוגג, ער איז א לא נתכוון, לא נעשית מחשבתו. איך דארף טראכטן די פאל פון עפעס וואס ער האט נישט פול קאנטראל אין זיין האנט, עפעס מוז צוקומען אזא סארט זאך.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים. אז איינער שניידט טרויבן, שניידט ער טרויבן. וואס טוט ער יעצט, דער איד? ער שטייט אויף א בוים און ער שניידט טרויבן, און דאס איז דער איסור פון קוצר. אה, האט ער געוואלט זיי זאלן זיין גרין. דיינע טרויבן זענען נישט געווען גרין, ביסטו טאף לאק. איך האב אים געזאגט, דער רמב״ם האט אונז געגעבן א זייער א ווירד דוגמא, און ס׳פעלט נאך עפעס א פאל פון די דוגמא.
Speaker 1:
איך בין נישט מסכים, ווייל די, אגעין, דו, יו קיפ אן דזשאמפינג ביטווין טו דיפערענט קוועסטשענס. אויב דו פארשטייסט וויאזוי ס׳איז פראקטיש, איך פארשטיי זייער גוט. אסאך מאל גיי איך צו די פרידזש, איך האב געמיינט ארויסצונעמען וואסער, בטעות האב איך ארויסגענומען סעלצער. איך האב נישט געטראכט, ס׳איז ארויסגעפאלן פון די סענטער. ס׳איז לא נעשית מחשבתו, איך האב נישט געמאכט קיין מלאכה. דאס איז פון וואס ער רעדט.
יעצט פרעגסטו, אויב דו פארשטייסט… איך ווייס נישט צו ער וואלט געהייסן ער האט דאס געטון אויב די מעשה איז געווען דיסטרעקטעד, ספעציעל אז ער האט געוואלט ביידע די סעלצער. ניין, פארגעס פון די… אגעין, יו קיפ אן דזשאמפינג בעק צו די אנדערע קשיא אז איך האב געוואלט ביידע. יעצט, די מינוט, האב איך נישט געוואלט ביידע. איך האב געוואלט יענע תאנה, נישט יענע. א גוטן טאג. און יעצט האב איך גענומען די ראנג וואן, האב איך געמאכט א טעות. וויאזוי איז געשען די טעות? איך בין געווען דיסטרעקטעד, ס׳איז געווען שווער צו טרעפן, איך האב עס געדארפט אריינשטעקן מיין האנט, איך האב נישט געקענט זען. דאס איז זיכער די גדרים וואס ס׳איז געשען די טעות. לא נעשית מחשבתו.
אויב דו ווילסט פרעגן אן אנדערע קשיא, אז דיר קוקט אויס אז ביידע סארט תאנים זענען די זעלבע, אדער ביידע סארט ענבים מיט איינס זענען די זעלבע, דאס איז אן אנדערע פראבלעם. יעצט איז נישט אזא גרויסע פראבלעם, מען קען זאגן טעקניקלי יעדע מאל, און איך האב אים געזאגט, אויב א מענטש האט א כוונה כללית, איז דאך די גערעכטע הלכה זאל זיין חייב. אויב ער האט א ספעציפישע כוונה, ער דארף פארט זיין רעסיפי די שווארצע, דעמאלטס איז עס אנדערש. יא. שוין.
Speaker 1:
ברענגט די רמב״ם נאך דוגמאות. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות. רייט. די צווייטע דוגמא איז אויך לויט נתן מלאכתו, לויט נתן כוונתו. לאמיר זען. ער האט געהאט צוויי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו, דעמאלטס איז ער יא חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. הייסט ער האט נישט געהאט א ספעציפיק כוונה וועלכע ער אויסצולעשן. ער האט גראדע געפלאנט אויסצולעשן די לעכט, אבער ס׳איז נישטא קיין חילוק פון די צוויי לעכט. דעמאלטס… ס׳איז נישטא קיין שחורות אדער ירוקות, דאס איז די ווארט. יא. וואלט ער געמוזט פארן עקזעקטלי די שטייניג.
רבינו זאגט, נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה, הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. איז דא איז דא מער אזא איידעלע חילוק. אויב ער האט געמיינט, ס׳איז דא א חילוק פון די צוויי תאנים, דעמאלטס איז ער פטור. אויב ס׳איז נישטא קיין חילוק, ער האט געמיינט נעמען די תאנה, ער האט גענומען די אנדערע תאנה, ער האט געמיינט צו טון א מלאכת קצירת תאנים, איז געשען די מלאכת קצירת תאנים. נאר ווען ס׳איז דא צוויי סארט תאנים, האט ער נישט געמיינט בכלל די תאנה, ער האט געמיינט א מלאכת קצירת תאנים שחורות, א גאנץ די זעלבע מלאכה, אבער ס׳איז אן אנדערע גיפט, אן אנדערע סארט תאנה.
Speaker 2:
אויב דו האסט צוויי נרות, איינס איז א טראפ גרעסער און איינס איז א טראפ קלענער, וועסטו אויך זאגן פטור? מ׳דארף פארשטיין וואס די רמב״ם וויל מאכן עקסטערע קאטעגאריעס. די שאלה איז וואס מאכט זאכן פאר א קאטעגאריע. אויב ס׳איז צוויי קאמפעניס, אדער אויב ס׳איז איינס איז די רעכטע זייט און איינס איז די לינקע זייט. די רמב״ם גייט נישט אין אזא כלל וואס איז די חילוק.
און ווי איך בין מסופק איז די תאנים שחורות ולבנות, ס׳איז פשט אז די תאנים שחורות זענען מער אזוי ווי די תאנה זו וקטף תאנה אחרת?
Speaker 1:
ניין, ס׳זעט אויס ווי די רמב״ם זאגט עפעס, אז ס׳איז דא זאכן וואס ביידע זענען די זעלבע, ס׳איז קאפי פעיסט, און ס׳איז דא זאכן וואס זענען יוניק, למשל, ס׳האט אן אנדערע קאליר.
Speaker 2:
וואס איז די פראבלעם? זיי זאגן, צוויי עפלעך זענען נישט די זעלבע, ווייל זיי קומען נישט ארויס פון א קאמפעני, זיי קומען פון א בוים, און ווען די בוים געבט ארויס זאכן איז יעדע איינס א טראפ אנדערש. און ווען די קאמפעני געבט ארויס נרות, וואס איז די גדר? יעדע צוויי נרות זענען צוויי אנדערע נרות. די פייערלע פון טאנצט א טראפ אנדערש, דו ווייסט אויף וויאזוי עס קומט אריין די לופט. איז דא א חילוק, צווישן יעדע צוויי זאכן איז דא א חילוק. דארף מען שטיין דערין און מען זאגט אונז עפעס דא.
Speaker 1:
די חילוק איז טייטש, דו ביסט נישט משמעות׳דיג מיט די חילוק. דו האסט אלעמאל אזוי ווי די צווייטע קעיס. איך הער, אבער דו זעסט דא א חילוק. שחורות און לבנות איז אנדערש. צוויי קיינים איז צוויי די זעלבע טייערן, ס׳איז נישט קיין חילוק. ס׳קען זיין שחורות און לבנות איז טאקע מער געציילט און ווייניגער געציילט, איז ווען מען נוצט זיי, איינס גייט מען אריינלייגן אין א טאפ, איינס גייט מען עסן און איינס גייט מען אוועקלייגן אין אוצר. ס׳איז צוויי אנדערע מיני זאכן. ס׳מוז עפעס זיין אן עכטע עכטע חילוק וואס פארשטייט מיט די שלום.
Speaker 2:
ניין, ס׳קען אפילו זיין… אה, דער רמב״ם זאגט “נתכוון להרוג זה והרג זה”, אויך האט עס זיין חילוק. ביי מענטשן, יא. ס׳איז נישט קיין חילוק. איך וויל דאך הרג׳ענען א מענטש. טאקע א מאדנע מעשה. איך ווייס נישט. דאס איז מיר שווער. לויט וואס איך פארשטיי איז טאקע שווער די צווייטע קעיס, די “נתכוון להרוג זה”, ווייל צוויי מענטשן איז זיכער דא א חילוק. אדער אפשר ניין, אפשר למשל איך ווייס ער גייט אין עפעס א מלחמה, ס׳איז נישט קיין חילוק וועלכע סאלדאט ער הרג׳עט, איינער א סאלדאט. אפשר ווען ער האט טאקע נתכוון להרוג סתם א געוויסער מענטש… איך ווייס נישט, ס׳איז טאקע פעלט אים סתם די איידעלע חילוק.
Speaker 1:
דרך אגב, די גאנצע סוגיא איז נישט להלכה, ווייל ס׳איז זיכער אז די אלע זענען פטור אבל אסור. ס׳איז נאר נפקא מינה פאר א חיוב חטאת. די שולחן ערוך ברענגט בכלל נישט די אלע הלכות. ס׳איז אביסל טעארעטיש די אלע הלכות.
Speaker 2:
אקעי, אבער נאך א… נאך א דין. ווען ס׳איז דא ביי רציחה איז אויך דא אין די גמרא אזא סארט די גמרא, ווען איך וואלט גע׳הרג׳עט אזא אזא אזא…
Speaker 1:
אקעי, אבער דאס איז געווען דורך. אויך איז נאר לענין עונש. איך זאג, לענין עונש מעג מען מאכן די טעארעטישעס, נישט אזוי?
Speaker 1:
אברהם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. ער האט יא געהאט עפעס א חשבון. ער האט קודם געוואלט אויסלעשן די לעכט, ווייל ער וויל עס האבן פאר שפעטער. וואטעווער, ער האט א חשבון, און ס׳איז געשען ממש נישט לויט זיין חשבון. וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. ווייל דעמאלט איז עס געווען אנדערש. דעמאלט איז עס יא אזוי ווי שחורות און לבנות.
Speaker 2:
דאס איז דאך א הלכה פון די סדר. מיר האבן געלערנט בפירוש ביי די תאנים, וואס אפילו פארקערט פון די סדר הייסט אויך “תולדת מחשבת”.
Speaker 1:
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, ער האט אויסגעלאשן און אנגעצינדן אין די זעלבע צייט, ער האט אנגעצינדן און אויסגעלאשן א ליכט. אפילו לא היג די מהדלקה הרי לאו איכא רעותא, אלא עושה שניהם כאחד לפיכך חייב.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע קעיס. ס׳הייסט, ער האט געהאט א פלאן צו מאכן איינס פאר די צווייטע, ביזדערווייל האט ער ביידע אויסגעלאשן בנשימה אחת.
Speaker 1:
דאס איז די זעלבע הלכה פון די סדרים. מען האט געלערנט בפירוש ביי די טענה, וואס אפילו ער איז פארקערט פון די סדר הייסט אויך תלונת מכשפה. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, ער האט אויסגעלאשן און אנגעצינדן איינעם אין די זעלבע צייט האט ער אנגעצינדן און אויסגעלאשן א ריכט. אפיש לא היגדמה הדלוקה הרי לא איך ארויסא. אלעשר שניים כאחות דער אינטערעסאנטע קעיס. ער האט געהאט א פלאן צו מאכן איינס פאר די צווייטע, ביז די וועלט ביידע אויסגעלאשן בן נשמה אחת.
Speaker 2:
קענסט זיי ממש אויף איינע לאזשענען א בלאז? ניין, אנגעצינדן.
Speaker 1:
אה, סארי, כיבור זי. מען קען אמאל מיט א סכן צום ערשט. ער רעדט פון איינס מאכט א כיבור און איינס מאכט די הדלוקה נאכן די די קיבור, אבער אויף איין מאל הייסט יוצא געווען נישט זיין מחשבה. ער האט נישט אליס געטון פארקערט. אינטערעסאנטע די שפעסטענטע תהלכה. נאך מער איידל. דאס האלטס מער איידל און איידל לחילוקים פון וואס הייסט אז עס איז געשען אין זיין מחשבה?
אה, אונז קענען נישט די בעקראנד. בצקנא, דער חז״ל האבן נמשל געזוכט צו אוועקנעמען חיוב סקולה פון מענטשן, יא? איך ווייט ער עשר. דאס איז א תהארעטיש גמרא, און דער רב און דער מחילוק אויף די הלכה און די מסכת קריסיס. אז איך מיין אז עס איז א תהארעטיש די גמרא, די חתחילה. ער זעט דער רב און אז מיכילוק, עפעט אונז גייען נישט אריינקריכן אין דעם, ווייל עס זאל אין הוגע למעשה, און עס איז אויך צו קאמפליקירט פאר מיך. יעצט זאלסטו פרעגן אויב איינער האט צייט צו מאכן עמדער און עס זאל אריינקריכן אין דעם. תימל הין לייב אויף.
שוין, בכלל… שוין, זאגט דער רב אבער אווייטער, דא ווערט יא צוריק פון הוגעות. סאו דער גאנצע איגער איז געווען לענין מיין חיבה מפרטור, און עס זאגט דער ראבערט קריגט זיך. אבער יעצט זאגט דער הלכה וואס הייסט מות עסק, וואס אונז קענען אסאך.
בכלל איתם הלכה כמות עסק מלוינת חברים, ער האט בכלל גארנישט אין זון געהאט. ער האט געשניטן, למשל דו ווייסט אז ער האט עס שווינגט זיין הענט און עס האט זיך עפעס ארויפגעריסן. ער האט בכלל שוין זונג געהאט, בתור. אבער אויכעט, אבער ס׳איז נישט שייך מתעסק לכתחילה, עניוועי. ער איז פטור מעונש.
אבער די ביינער שפילט מתעסק, ס׳איז דאך יא חיות, סאו מען קען נישט זאגן אויף דעם מתה. ניין, מתעסק וואס מתה, ס׳איז דא ווארשיינליך מתכוון, גייט עס צוריק צו די הלכה.
יעצט קען מען לערנען נאך א וועג וויאזוי ס׳איז דא חילוקים אז ער האט נישט געמיינט און ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געמיינט, יא? וואס איז יא אדער נישט נתעסק בכוונתו.
זאגט דער רמב״ם, כל המתכוון לעשות מלאכה, און זיין מלאכה איז געשען, נאר ס׳איז נישט געשען אזוי ווי ער האט געוואלט, דאס איז ווי יתר על כוונתו. ער האט געוואלט אנצינדן א קליין לעכטל, און ס׳איז געווארן א גרעסערע ווי ער האט אין זין געהאט. אבער למעשה וואס ער האט אין זין געהאט איז געשען, נאר ס׳איז נאר געשען מער פון דעם, ס׳איז געשען מוסיף געווען, אבער די זאך איז געשען. אבל חסר מכוונתו פטור, ווייל ס׳איז נישט געשען וואס ער האט אין זין געהאט.
כיצד? הרש״י זאגט, נתכוון להוציא משא לאחוריו, ער האט אין זין געהאט צו שלעפן, ער האט צוגעבינדן צו זיך זאכן אין זיין בעק, צו שלעפן פון די בעק. והוציאה לפניו, למשל ער שלעפט א פאקעטבוק, און ער קען עס האלטן פון די בעק פון זיינע פלייצעס, און למעשה האט זיך עס געגליטשט און ס׳ליגט אין פראנט פון אים, חייב.
פארוואס? ווייל ווען א מענטש האלט אויף זיך א בעג, ער שלעפט אויף זיך א בעג, ער היט אפ די בעג. און ווען ס׳איז לאחוריו, ווערט עס נישט אזוי גוט אפגעהיטן, ווייל ס׳ליגט פון די בעק, ער זעט עס נישט. מלפניו איז א בעסערע שמירה. סאו ער האט געהאט אין דעם משא אז ס׳איז געווען די ענין אז ער זאל קענען אפגעבן די משא, און די משא איז געווארן אפגעהיטן, נאר ס׳איז נאך געווארן בעסער אפגעהיטן. ער האט זיך מתכוון געווען צו א שמירה פחותה, און ס׳איז געווארן א שמירה… מיר זאגן נישט אז דאס הייסט אזוי ווי ער האט אין זין געהאט איין זאך און ס׳איז געשען אן אנדערע זאך, ווייל די עיקר זאך וואס ער האט אין זין געהאט איז געווען אפצוהיטן דעם משא, און ס׳איז געשען, ס׳איז נאר געשען מיט א שמץ אריבער.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, ער האט אין זין געהאט צו טראגן א משא לפניו, ובאה לו לאחוריו, דעמאלט איז ער יא פטור. פארוואס? ווייל ער האט זיך מתכוון געווען צו א שמירה מעולה, והוציאה בשמירה מיעוטא, ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געוואלט, ס׳איז געשען נאך שוואכער ווי ער האט געוואלט. ער האט געוואלט א גוטע שמירה, ס׳איז געשען א נישט גוטע שמירה. סאו לענין טראגן איז געווארן די טראגן, אבער מיר זאגן אז דעם מין טראגן דאס איז א מין טראגן וואס דארף האבן אויך שמירה, און ס׳איז נישט געווען די קוואליטי פון שמירה וואס ער האט געוואלט.
בכלל, כל כיוצא בזה. דער רב״ד איז דא מדייק, איך וויל נישט אריינקריכן אין דעם, אבער ס׳זעט דא אויס, מ׳קען דא טראכטן וואס איז די טייטש “פחות מכוונתו”. “פחות מכוונתו” מיינט נישט אז ער האט אויסגעגאסן א גרעסערע גלאז, ס׳איז מער אזוי ווי די מלאכה איז געווארן בעסער, און די מלאכה איז בעסער געווארן. אז ס׳איז שוואכער געווארן. ס׳איז די קוואליטי פון די מלאכה איז נישט געווען גוט. ס׳איז די איכות המלאכה, נישט די כמות, נישט וויפיל.
נאך אין דעם וואס איז דא יוצא מן הכלל, אין די הלכה פון “לפניו ולאחריו” איז דא א יוצא מן הכלל, אז נישט אלעמאל ווערט ער פטור וואס האט זיך אויסגעדרייט. יא?
“היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו לחלוקו”, ער האט אריינגעלייגט א שווערע זאך, ער האט עס אריינגעלייגט צו זיין אין די חגורה, ס׳זאל זיין אויף זיין גוף, די חגורה זאל עס אנכאפן, יא? “בין שבא זה המשא שדרכו לצאת כדרך הזה לפניו, בין שבא לאחריו, חייב”. דעמאלטס, אויב האט ער עס נישט… ווען די פריערדיגע פאל איז געווען למשל ס׳איז געלייגט אויף זיין פלייצע, און ס׳קען גיין די וועג, ס׳קען גיין די וועג. אבער ווען ער לייגט עס אויף זיין גוף אונטער די וועש, איז דעמאלטס נישט קיין חילוק וועלכע וועג די… אפילו ס׳האט זיך אויסגעדרייט אינמיטן, איז ער חייב. “שדרכו לצאת כך”. הגם דא איז אויך געווען לכאורה א שוואכערע שמירה ווען ס׳איז געווען לאחריו, אבער דאס איז “דרכו לצאת חוזר”. ווען זאכן ליגן אויף אזא מין פאל, איז “דרכו לצאת חוזר”.
סאו, דאס האט ער פריער געזאגט, “בא לו לפניו, בא לו לאחריו”, רעדט מען דוקא ווען ס׳איז נישט “דרכו לצאת”. ס׳איז נישט קיין לייכטע… א פאקע בוך איז אייזיג, ס׳גליטשט זיך ביידע וועגן. מ׳רעדט פון אן אנדערע פאל, וואס… סאו, דארט א זאך וואס גליטשט זיך נישט אזוי גרינג, דעמאלטס האט ער נישט געמיינט. ווייל ווען א זאך איז “דרכו לצאת חוזר”, קענסטו נישט זאגן דו האסט נישט געמיינט. ס׳איז א רעלאטיוו צו קרקע. סאו, דאס איז אן עול. דו זאגסט פונקט, אבער ס׳איז געלייגט אין די זייט, ס׳קומט ארויס. סאו, דאס איז “נעשה במחשבתו”.
אקעי, נאך אביסל פרטים אין דעם פון “לא נעשה כוונתו”.
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור”, איינער איז זיך מתכוין צו טון א מלאכה בשבת, און ער האט אנגעהויבן די מלאכה, און ער האט געטון אויף די שיעור. שפעטער וועט די רמב״ם גיין, יעדע מלאכה האט א שיעור. למשל, איך ווייס, לאמיר זאגן, ער האט געוואלט קאכן, און ער האט געקאכט א… אה, דער רמב״ם גייט שוין זאגן א דוגמא, ס׳איז שווער צו זאגן אייגענע דוגמאות.
חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתחייב לעשותה, אפילו ס׳איז נישט געשען די גאנצע מלאכה וואס ער האט אין זינען געהאט משלים צו זיין, אבער ער האט יא געטון א שיעור פון די מלאכה.
כיצד? הרוצה שנתחייב לכתוב אגרת בשבת, ער האט אין זינען געהאט צו שרייבן א געוויסע טעקסט אין שבת, א געוויסע בריוו. אין אומרים, וואלט מען ווען געקענט זאגן, אז ווי לאנג ער האט נישט געשריבן די גאנצע בריוו איז נישט געשען כוונתו. זאגט מען אבער נישט, לא יצא זה עד שישלים חפצו, ביז ער טוט אלעס וואס ער האט אין זינען, ויכתוב כל האגרת וכל השטר, אלא משכתב שתי אותיות, איז ער חייב. די דין אז די שיעור פון כתיבה איז צוויי אותיות זאגט אז ס׳גייט מיך נישט אן, ער האט שוין געטון א גאנצע מלאכה. די מלאכה איז די עצם שרייבן. דו האסט געמיינט צו טון צוויי מלאכות, לאמיר זאגן.
Speaker 2:
רייט, רייט, ווען ער האט געוואלט שרייבן א גאנצע בריוו, האסטו געוואלט טון מערערע מלאכות. א גאנצע מלאכה, און דו האסט געוואלט טון א גאנצע מלאכה. דו האסט גראדע געפלאנט צו טון א גרעסערע מלאכה, מאכט נישט אז וויבאלד ס׳איז געשען נאר די האלב איז מען פטור, שטימט?
Speaker 1:
און דער רמב״ם וואלט געקענט בלייבן מסתמא ביי די זעלבע דוגמא, למשל ער האט געוואלט אראפקלויבן הונדערט אייער, און ער האט נאר גענומען צוויי אייער, ביים שניידן צוויי אייער איז ער שוין געווארן מחויב, יא?
Speaker 2:
ניין, ביי דעם איז אפשר מער פשוט. אפשר די דוגמא…
Speaker 1:
ניין, אבער דא וואלט ער געקענט זאגן אז ס׳איז נאך א האלבע ארבעט, ווייל ס׳איז נישט אן אגרת. ער האט געוואלט שרייבן א געוויסע אגרת.
וכן, ער געבט נאך א דוגמא. וכן אומן שנתחייב לארוג בגד כולו, ער האט אין זינען געהאט צו נייען א גאנצע בגד. אבער משיארוג שני חוטין יתחייב, ווען מ׳וועבט צוויי חוטין ווערט מען חייב. אף על פי שכוונתו להשלים, אפילו די כוונה איז געווען יא צו האבן א פול בגד. אבער הואיל ועשה בשיעור בכוונה, ער האט אבער יא געטון כשיעור, ער האט געטון די שיעור שני חוטין אדער שתי אותיות, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
ער זאגט בעסיקלי אז ווען חז״ל זאגן אז דאס איז די שיעור, גייט מיך נישט אן אז דו האסט אין זינען געהאט אז די מלאכה וועט זיין געענדיגט ווען ס׳וועט זיין גרעסער. ס׳גייט מיך נישט אן מיט דיין גאל. דו האסט א גרעסערע גאל, אבער די מלאכה איז דאס. די חכמים זאגן אז דאס הייסט שוין א חלק פון די מלאכה.
Speaker 2:
א גאנצע מלאכה.
Speaker 1:
א גאנצע מלאכה.
אגב, מ׳רעכנט זיך יא מיט דיין גאל, ווען דו ווילסט הרג׳ענען א געוויסע מענטש. אבער… יא, יא. ער מוז לכאורה אנקוקן אז ס׳איז מער אזויווי… האסט געוואלט טון צוויי מלאכות אדער עפעס אזוי. ס׳האט געטון גענוג מלאכה וואס דו האסט געוואלט טון.
אקעי, יעצט קען מען לערנען נאך אן הלכה. לכאורה האט ער עס נישט מיט כוונה, ער רעדט סתם די הלכה פון שניים שעשאוה. דא איז נאך אן אופן ווען ס׳איז א הקדמה מיט אלע אנדערע מלאכות, וואס ער גייט זאגן איז ווען א מענטש טוט עס. וואס טוט זיך אויב צוויי מענטשן טוען עס צוזאמען? אדער וואס טוט זיך אויב… נאך פעלער.
זאגט דער רמב״ם, “כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו”, וואס א מענטש קען טון אליין, “ועשאוה שנים בשותפות”, למעשה האבן עס געטון צוויי מענטשן בשותפות צוזאמען. שותפות קען מיינען צוויי וועגן, זאגט די בית יוסף אין זה מקצתו וזה מקצתו, דאס הייסט אז זיי האבן זיך צעטיילט האלב און האלב מיט די מלאכה. דו טו די ערשטע האלב מלאכה, איך טו די צווייטע האלב מלאכה.
כגון, “שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת”. דער ערשטער מענטש האט געמאכט די עקירה, א חפץ דארף אנקומען פון איין רשות צו די אנדערע. דער ערשטער האט געמאכט די עקירה, דער צווייטער האט געמאכט די הנחה ברשות אחרת. דער צווייטער האט עס איבערגענומען און אריינגעלייגט ברשות אחרת.
אדער זיי האבן צוזאמען געוואקט פון איין רשות צו די אנדערע און עס צוזאמען אנגעכאפט, “באופן שעשאוה שנים כאחד מתחלה ועד סוף, כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו”, צוויי מענטשן האבן אנגעכאפט א פעדער און זיי האבן צוזאמען געשריבן, “או כיכר והוציאוה מרשות לרשות”, אדער זיי האבן ביידע צוזאמען אנגעכאפט א ברויט און עס ארויסגעטראגן מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”. אין די ביידע פעלער זענען זיי פטור, ווייל איין מענטש האט נישט געטון א גאנצע מלאכה. צווישן זיי ביידע צוזאמען איז ארויסגעקומען א מלאכה, אבער נישט איינער האט געטון די גאנצע. דעמאלטס זענען זיי פטור. דאס איז אן הלכה פון שניים, אין די גמרא ווערט עס גערופן “שניים שעשאוה”.
זאגט אבער דער רמב״ם, דאס איז נאר אזויווי ער האט געזאגט, אז יעדער יחיד וואלט עס געקענט טון אליין. אבער אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו”, אויב איז עס אזא סארט מלאכה וואס מ׳דארף האבן צוויי מענטשן וואס זאלן עס קענען אויספירן, “כגון שנים שאחזו לא כיכר”, נישט א כיכר, א ברויט וואס יעדער איינער קען אליין, נאר “קורה”, א גרויסע שווערע בים, “והוציאוה מרשות הרבים, ואם אין כח באחד מהן להוציאה לבדו”, דאס הייסט, אז איינער פון די צוויי מענטשן אליין וואלט נישט געקענט שלעפן די שווערע קורה, און פארדעם, דאס איז די סיבה פארוואס זיי האבן עס געטון צוזאמען, “ועשאוה בשותפות מתחלה ועד סוף, שניהם חייבין”, זענען זיי ביידע חייב. ווייל דאס איז די וועג וויאזוי מ׳טוט אזא מלאכה.
און דא איז דא א שאלה וועגן די שיעור. ווייל מ׳קען טראכטן אז דעמאלט דארף מען צוויי שיעורים, ווייל צוויי מענטשן האבן עס געטון. ניין. שיעור אחד לשניים. אויב די שיעור איז רציחה איז… יא, דאס מיינט עס? לכאורה. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט זיך דא פון א העווי זאך. אוטאמאטיש, לכאורה שיעור אחד לשניים, אפילו די זעלבע סיבה וואס איינער קען נישט. אבער… ס׳איז דא א חילוק. ס׳איז דא א מינימום שיעור עצם, גייסט זען, יעדע זאך האט זיך זיין שיעור.
Speaker:
ווייל דאס איז וויאזוי מ׳טוט די מלאכה.
און דא איז דא א שאלה וועגן די שיעור. מען קען טראכטן אז דעמאלט דארף מען צוויי שיעורים, ווייל צוויי מענטשן האבן עס געטון. ניין. שיעור אחד לשנים, ווייל אויב די שיעור הרצוי איז, יא, דאס מיינט עס.
לכאורה, וואס איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט זיך דא פון א העווי זאך, וואלט איך אויטאמאטיש לכאורה שיעור רעכנט נישט ניין, אבער די זעלבע סיבה וואס איינער קען נישט. אבער ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז דא א מינימום שיעור הוצאה, מ׳גייט זען יעדע זאך האט זיך זיין שיעור.
סאו די ווארט איז, איין שיעור איז גענוג, הגם יעדער איינער קען זאגן “איך האב נאר גערוקט א האלבן שיעור”, ס׳איז נישט אזוי. די מידה פון שיעור וואס חכמים האבן געמאכט איז נישט אויף דעם מענטש, נאר ס׳איז אויף די מלאכה. דאס הייסט שוין א חשוב׳ע מלאכה. דאס הייסט אז ס׳איז געווארן צעטיילט צווישן צוויי מענטשן, און אין אזא פאל וועט נישט זיין קיין פראבלעם, ווייל דאס איז די אופן וויאזוי מ׳טוט די מלאכה, דורך צוויי מענטשן.
Speaker:
וואס טוט זיך אין א פאל ווען ס׳איז אזא ספק? לאמיר זען. היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו. ס׳איז דא א שטארקער מענטש, א טאטע מיט א זון נעמען ארויס די קורה, א גרויסער מענטש מיט א קליינער מענטש. דער ערשטער מענטש וואלט עס געקענט טון אליין, אבער דער צווייטער מענטש וואלט עס נישט געקענט טון אליין. והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד, זה שיכול להוציאה חייב, אז דער מענטש וואס קען עס אליין טון איז חייב, ווייל ס׳הייסט אז ער האט עס געטון. דער צווייטער האט אים נאר ארויסגעהאלפן, א שיינער מסייע. מסייע אינו חייב כלום, ווייל ער וואלט עס נישט געקענט טון אליין, סאו ער טוט גארנישט. דער צווייטער טוט גארנישט. מסייע אינו חייב כלום, ס׳הייסט ער איז פטור אפילו מדרבנן, רייט? ער איז פטור ווען ער טוט גארנישט.
Speaker:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און ווער הייסט דער מסייע? אסאך מאל וואלט מען געקענט מאכן די גדר זאל זיין ווער וויל די קורה זאל ווערן גערוקט, אדער ווער האט געבעטן וועם די טובה. ס׳גייט נישט אזוי. מ׳קוקט אויף ווער ס׳טוט עס. איך וואלט געטראכט אזוי, דער בעל הבית רופט אריבער זיין שכן וואס איז גרעסער און שטערקער פון אים. יענער איז דאך דער מסייע, מבחינת סתם אזוי מ׳קוקט עס אן. אבער די מלאכה, ניין, למעשה האבן זיי דאך יא צעטיילט פופציג-פופציג אין די כח וואס זיי האבן אריינגעלייגט, זיי האבן צוזאמען געטון די מלאכה. נאר ווייל ער קען נישט אליין איז ער… רייט, דאס הייסט נישט אז ער האט נישט געטון די מלאכה. דו קענסט מיר נישט זאגן אז ער איז ווי א קאש.
לאמיר פארשטיין בעסער. דער כלל דא האט צוטון מיט וואס מ׳קען. דאס הייסט, לכאורה אזוי ווי א שינוי כדרכו, אזוי וויל איך טראכטן. א זאך וואס מ׳קען טון אליינס, טוסטו מיט צוויי מענטשן, זענען ביידע פון זיי פטור אבל אסור. א זאך וואס איין מענטש קען נישט טון אליינס, איז דאס די דרך צו טון די מלאכה, יעדער איינער טוט כלאחר יד.
סאו, אין די אופן וואס איז האלב האלב, איינער קען עס טון אליינס, סאו מצדו האט ער דאס געטון. איך הער. און דער צווייטער טוט גארנישט. פארוואס? ווייל איי, פראקטיש יעצט… פארוואס זאל מען נישט זאגן יעצט איז מצד דער ערשטער מענטש, סארי, מצד אים וואלט געדארפט ווערן א שנים שעשאוה, ווייל ער קען עס דאך יא טון אליינס, און דא האט ער עס געטון אין א פאני וועג מיט צוויי מענטשן. פארוואס זאגן אונז אז דאס הייסט ער האט געטון מיט צוויי מענטשן בכלל?
Speaker:
מ׳דארף א ביסל בעסער פארשטיין, ווייל למשל, וואס טוט זיך ווען דער וואס קען נישט האט למעשה געטון רוב ארבעט? ער קען טאקע נישט אליין, אבער מיט א צווייטן קען ער עס טון, און ער האט געטון די רוב ארבעט, יענער האט אים נאר אביסל געהאלפן. איך האלט אז דער מסייע הייסט דער וואס קען עס טון. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם מיינט נישט דעם, ער מיינט אזא מין פאל פון א טאטע מיט א קינד, ער מיינט ווען דער מסייע איז אוודאי מסייע.
איך דארף טראכטן וואס טוט זיך ווען… ער זאגט נישט, איינער יכול להוציא לבדו, ער האט געבעטן יענעם בכלל. צוויי אזעלכע שניים, צוויי פון די צווייטע מענטש וואלט ער עס אפשר געקענט טון? ס׳פעלט עפעס דא. אזוי שטייט אבער אין די הלכה. אקעי.
Speaker:
אבער דו מיינסט צו זאגן, ווען צוויי מענטשן וואס יעדער איינער פון זיי קען אליין, וואלט דאך געווען שנים שעשאוה וואס זיי וואלטן געווען פטור. און דא, ווייל ס׳איז דא א צווייטער וואס קען נישט אליין, ווערט ער אזא מסייע, מ׳קוקט אים אן ווי ער האט גארנישט געטון, ער שפילט זיך סתם. דער צווייטער האט… דאס מאכט עס מער פאני.
אקעי.
Speaker:
נאך א כלל, נאך איין כלל, נאך צוויי כללים. נאך א כלל אין הלכות שבת. ס׳איז דא, אלע הלכות שבת איז ווען מ׳וויל עפעס טון. אבער ווען מ׳טוט א מעשה וואס הייסט בכלל נישט, סתם א מקלקל, איז מען פטור.
כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, ווען איינער… ס׳איז דא אופנים פון חובל זיין און זיין חייב. למשל, איינער דארף מאכן א וואונד אויף זיין בהמה, איך ווייס, מקיז דם זיין. אבער אויב ער טוט עס נישט דערפאר, נאר ער טוט עס דרך השחתה, האט ער נישט געטון א פראדוקטיווע זאך, האט ער נישט געטון קיין מלאכה.
וכן צורייסן א קלייד. צורייסן א קלייד קען אמאל זיין קורע, די מלאכה פון קורע על מנת לתפור. אבער ווען ער צורייסט סתם אזוי דרך השחתה, ער שרפט עס, ער צעברעכט עס ארום דרך השחתה, הרי זה פטור, ס׳הייסט נישט קיין מלאכה. ס׳הייסט נישט געטון, דאס איז א דבר שאינו חשוב, ס׳איז גארנישט געטון. ער איז ווייטער פטור אויף די עונש.
Speaker:
כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, ווען איינער האט געגראבן א גרוב, און בעצם די סיבה פארוואס ער האט געגראבן די גרוב איז ווייל ער דארף די זאמד, איז ער א מקלקל און פטור. פארוואס הייסט ער מקלקל? ווייל די גומא איז יעצט א קלקול. דו האסט געמאכט יעצט א מיאוס׳ע זאך אויף די פלאר, א גרוב וואס קומט נישט דארט.
ס׳איז אינטערעסאנט, אסאך מאל זאגט מען פארקערט, אזויווי ווען מען לעשט עפעס אויס ווייל מען דארף די גחלת. מען זאגט אז דאס הייסט חפירה. וועלכע חפירה איז אנגערופן אין א פלאץ וואו זיי קענען דארטן בויען, מאכן א גומא ווייל מען וויל א גומא, מען וויל פלאנצן, יא. דא וויל ער נישט חפירה, ער וויל האבן זאמד.
לאמיר זאגן פשוט׳ערהייט, א חפירה איז א תיקון אין די קרקע געווענליך, אדער חורש אדער בונה איז א תיקון אין די קרקע. דא ביסטו מקלקל די קרקע. דו ביסט בלויז ברר׳ן מקלקל, ווייל דו דארפסט האבן זאמד, אבער דו ביסט מקלקל די קרקע, סאו ביסטו פטור. אפילו אינו עושה מלאכה, אבל הוא מכוון למקלקל פטורים.
Speaker:
דאס איז אבער נאר ווען ס׳איז אן עכטע קלקול. אבער כל המקלקל על מנת לתקן איז יא חייב. ווען די קלקול איז א הכנה צו מתקן זיין, הייסט עס ווי ער איז עוסק אין תיקון.
כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, איינער צעברעכט עפעס, וואלט מען געקענט זאגן אז ער איז א מקלקל. אבער אויב ער צעברעכט עס ווייל ער וויל בויען אויף יענע פלאץ. או שמוחק, איינער מעקט עפעס אויס, איז ער דאך מקלקל. אבער אויב ער מעקט כדי לכתוב במקום שמוחק. או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות צו בויען דארטן, וכיוצא בזה הרי זה חייב.
אבער וועלכע מלאכה ווערט עס? ס׳הייסט סותר און ס׳הייסט בונה. ווייל דאס הייסט בונה, יא? דאס הייסט סותר? ניין, דאס הייסט סותר שפעטער, ווייל… אה, איז דאס סותר. שיעורו כשיעור המתקן, זיי האבן די זעלבע שיעור. ווען בויען זיי האבן די זעלבע מינימום שיעור. וואס די אויפטו איז, מ׳קוקט וואס די אויפטו איז. ער איז בעצם א בונה, די מלאכה איז סותר.
טאקע פרעגסט א גוטע שאלה, פארוואס דארף מען אן עקסטערע מלאכה? מיר וועלן זען שפעטער, אפשר וועלן מיר אויסגעפונען די סוד פון דעם. מ׳שטעלט זיך לכאורה דאס איז מלאכת בונה. ניין, דאס איז מלאכת סותר, וואס דו ביסט נאר חייב ווען ס׳איז מקלקל וואס איז בעצם א בונה, אדער א מוחק וואס איז בעצם א כותב, וכדומה.
אקעי.
Speaker:
נאך א חילוק. א מלאכה וואס מ׳האט געטון חלבה בזדון וחלבה בשוגג. זאלן מיר זען. כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון. דאס הייסט, אינמיטן די מלאכה האט ער זיך געכאפט וואס ער טוט, למשל, און ער איז ווייטער ממשיך געווען. אדער פארקערט, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד, פטור. אויב ס׳איז נישט געווען א גאנצע מלאכה מתחילה ועד סוף במזיד, איז מען נישט חייב. נישט חייב חטאת, אוודאי. פטור מיינט מ׳באקומט נישט די עונש וואס קומט זיך. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהא חייב כרת וסקילה. אדער, סארי, נאר נאכדעם, דעמאלטס איז ער חייב כרת וסקילה.
ס׳איז דא א חיוב במזיד און ס׳איז דא א חיוב בשוגג, רייט? במזיד איז מען חייב כרת וסקילה, און בשוגג חטאת. די ביידע דארף זיין די גאנצע מלאכה אין איין קאטעגאריע. דו קענסט נישט טאנצן אינצווישן. דו קענסט נישט זאגן, “איך האב געטון פריער במזיד, יעצט האב איך געטון בשוגג, אזוי לאמיר ברענגען א קרבן חטאת.” ניין, ער איז פטור מכלום. דאס הייסט, נישט מכלום, מדרבנן איז אסור. אבער למעשה איז נישט געווען נישט דאס און נישט דאס. רייט. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף. דאס הייסט, אדער איז ער אינגאנצן זדון און ער איז חייב כרת וסקילה, אדער איז ер אינגאנצן שוגג און ער איז חייב חטאת קבועה. נישט אהער און נישט אהין, איז ער נישט חייב די עונש.
Speaker:
אבער מ׳דארף פארשטיין די פאל. הזיד ולבסוף שגג מיינט נישט ער איז געווארן דיסטרעקטעד און ער טוט זאכן אויטאמאטיש, ווייל דאס איז דאך די לעצטע זאך וואס מיר האבן געלערנט, דאס הייסט כוונה. מ׳מיינט נישט אז ער טראכט נישט, “איך בוי, איך בוי, איך בוי.” ער האט עפעס אינגאנצן פארגעסן, יא, עפעס איז געשען, עפעס ממש א שוגג. ווייל געווענליך ווען מ׳זאגט דאס מיינט אז ער האט אין זינען געהאט, און מ׳האט אויפגעהערט אין זינען האבן. דאס מיינט נישט דא שוגג. שוגג מיינט ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז א מלאכה, אז ס׳איז אסור. אבער דא האט ער זיך דערמאנט, ער האט פארגעסן, וכדומה, אדער איינער האט אים געזאגט.
Speaker:
ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳מוז זיין מתחילה ועד סוף דאס זעלבע. דאס לכאורה קאנעקט אויך מיט די עוסק אין כוונה און מלאכת מחשבת, יא, ווייל דאס איז עפעס נישט אינגאנצן, ס׳איז א האלבער מלאכה. א האלבער מלאכה איז אפילו נישט חייב חטאת, ס׳איז פטור. אבער דא קומט ער צו שטיין, אקעי, נישט נוגע אין טהרות, די אלע זאכן וואס מ׳האט געלערנט די לעצטע פאר זאכן, נאר פטור.
Speaker:
אקעי, עד כאן פרק א׳. זייער א שיינער פרק, זייער גוט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
—
שאלה: וואס טוט מען ווען דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש ווי דער שולחן ערוך?
צוויי תירוצים:
1. “דער שארפער תירוץ”: ביז יעצט (אין פריערדיגע ספרים) האט דער לערנער פון זיין אייגענעם מוח געפסק׳נט — יעצט וועט ער כאטש וויסן אז דער רמב״ם איז נישט אלעמאל להלכה, און וועט נישט מאכן א טעות.
2. “דער שיינער תירוץ”: דער רמב״ם איז נישט געמאכט אלס א פראקטישער גייד. ער גיט כללים און כללי הכללים — וואס איז שבת, וועלכע מצוות, וועלכע איסורים, וועלכע עונשים, וויפיל לעוועלס, וואס איז יעדע פון די ל״ט מלאכות. פאר פראקטישע שאלות (ווי אזוי שטעלט מען אוועק א טשאלנט, בלעך אדער קראק פאט) דארף מען קוקן אין שולחן ערוך און שפעטערדיגע פוסקים. דער רמב״ם׳ס תכלית איז אז מען זאל וויסן גאנץ תורה שבכתב און תורה שבעל פה — נישט נאר “הלכות וואס שטייט אין די צייטונג.” אונזער לעבן איז גרעסער ווי “טשאלנט ארויף, טשאלנט אראפ.”
– תולדות אהרן רבי (בוטה שוה) האט געהאט א מנהג צו לערנען רמב״ם הלכות שבת מוצאי שבת.
– דער חיד״א און בעלי מקובלים ברענגען א מנהג אז שבועות ביינאכט האט מען געלערנט משנה תורה לרמב״ם.
– דער רמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) אין אור נערב (הקדמה צו קבלה) זאגט אז מען דארף קודם לערנען “משנה ופסקים” — און ער מיינט אז מען איז יוצא דורך לערנען רמב״ם משנה תורה, און דערנאך קען מען לערנען קבלה.
—
דער רמב״ם הייבט אן יעדע ספר מיט “בשם ה׳ אל עולם” — אזוי ווי בס״ד, א הכרזה אז ער טוט עס בכח ה׳, בשפע עליון.
דער פסוק פאר ספר זמנים (תהלים קי״ט): “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”
1. “עדותיך” — שייכות צו שבת און ימים טובים: שבת איז בפירוש אן עדות — עדות אויף בריאת העולם, אויף חידוש העולם, אויף דעם אייבערשטנ׳ס קשר צו אידן. אלע מצוות הייסן עדות, אבער שבת און ימים טובים זענען מער דירעקט עדות. דער רב רבינוביץ ברענגט פון רמב״ן וואס עדות מיינט אין קשר צו מצוות.
2. “לעולם” — שייכות צו זמנים: “לעולם” קען מיינען נישט נאר “פאר אייביג” (נצחיות), נאר זיין גאנץ לעבן, אלע זמנים — יעדן טאג היט ער אפ די מצוות פון יענעם טאג. דאס רמז׳ט זמנים — ער לייגט אריין אין צייט. קיין חילוק צו ס׳איז יום כיפור (שווערע הלכות) אדער א “גרינעם דינסטאג” (לייכטע הלכות).
3. “ששון לבי” — שמחה פנימית vs. שמחה חיצונית: דער רמב״ם לערנט אז ששון איז מער אינערליך ווי שמחה (ווי ער זאגט אין הלכות יום טוב און סוף הלכות חנוכה). ששון בלב דארף א איד האבן א גאנץ יאר; יום טוב ברענגט עס ארויס אלס א “סעלעברעישאן” מיט פרסום ברבים. דער פסוק זאגט “ששון לבי” — נישט “ששון העולם” — וואס לערנט אז ס׳איז דא א שמחה פנימית פון שבת און יום טוב, נישט נאר א חיצונית׳ע הנהגה. דאס איז ווי מעשה המצוה מיט חלות המצוה — די אויסערליכע פארטי דינט דערצו אז יעדער זאל האבן א ששון אינעווייניג.
4. קשר צום סוף ספר אהבה: ספר אהבה האט זיך געענדיגט מיט דער הפטורה פון “שוש אשיש” — אפשר דערפאר הייבט ספר זמנים אן מיט “כי ששון לבי”, א המשך פון ששון.
5. דער רמב״ם אלס “ארטיסט”: מענטשן מיינען דער רמב״ם איז א “טעכנאקראט” — אבער פון די פתיחות זעט מען אז ער איז אויך אן ארטיסט וואס ברענגט שיינע פסוקים. אלע פתיחות פסוקים רעדן וועגן מצוות, ווייל דער רמב״ם׳ס ספר איז מסודר על סדר המצוות. דאס איז אויך דער ענין פון משלב זיין אגדה מיט הלכה, תורה שבכתב מיט תורה שבעל פה.
—
“ספר שלישי, והוא ספר זמנים. הלכותיו עשר, וזהו סידורן”:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין
3. הלכות שביתת עשור (יום כיפור)
4. הלכות שביתת יום טוב
5. הלכות חמץ ומצה
6. הלכות שופר וסוכה ולולב
7–10. שקלים, קידוש החודש, תענית, מגילה וחנוכה
כלל 1: מן החמור אל הקל — פיר לעוועלס פון שביתה:
1. שבת — אפילו מלאכת אוכל נפש אסור, חייב סקילה.
2. יום כיפור — אויך אסור מלאכה ווי שבת, אבער ווייניגער חומר (נישטא סקילה), פלוס א מצוה פון תענית.
3. ימים טובים — מ׳מעג טון אוכל נפש, ווייניגער חמור.
4. וואכנדיגע ימים טובים (חנוכה, פורים, תעניות) — עפעס מנהגים פון נישט מאכן מלאכה, אבער קיין איסור מלאכה.
כלל 2: דאורייתא קודם דרבנן:
ביז הלכות קידוש החודש איז אינגאנצן דאורייתא. הלכות תענית איז חצי דאורייתא חצי דרבנן (תשעה באב איז דרבנן). מגילה וחנוכה זענען אינגאנצן דרבנן.
כלל 3: מן הכלל אל הפרט:
דער רמב״ם מאכט קודם די כללי׳דיגע הלכות (שביתת יום טוב — גלייך פאר אלע ימים טובים), און נאכדעם ערשט די פרטי׳דיגע מצוות (חמץ ומצה, לולב, שופר, סוכה). דערפאר איז נישטא קיין “הלכות פסח” — די שביתה שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב, און וואס איז ספעציפיש פאר פסח שטייט אין הלכות חמץ ומצה.
שקלים און קידוש החודש פאסן נישט אינגאנצן אין דעם סדר — שקלים קען פיטן אין הלכות קדשים (געלט פאר קרבנות), קידוש החודש קען פיטן אין הלכות שופטים/סנהדרין. אבער דער רמב״ם לייגט א דגוש אויף עסטעטישקייט — ער וויל נישט גאר דינע אדער גאר דיקע ספרים. דאס איז אויך דער טעם פארוואס הלכות עירובין איז ארויסגענומען פון הלכות שבת אלס אן עקסטערע הלכה, כאטש עס איז א סניף פון שביתה — ווייל הלכות שבת וואלט געווארן צו לאנג.
דאס ווארט “שביתה” מיינט צו ברעכן דעם רעגולערן סייקל — עפעס וואס מ׳טוט בדרך כלל, און יעצט סטאפט מען. “שביתת עשור” מיינט צוויי זאכן: שביתה פון מלאכה און שביתה פון עסן. אזוי ווי שמיטה ווערט גערופן “שובת זיין” פון ארבעט אין פעלד.
—
“יש בכללן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה.”
פשט: צוויי עשה׳ס און דריי לא תעשה׳ס:
1. לשבות בשביעי (עשה)
2. שלא לעשות בו מלאכה (לא תעשה)
3. שלא לענוש בשבת — בית דין זאל נישט שטראפן (לא תעשה)
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת — תחום שבת (לא תעשה)
5. לקדש היום בזכירה — קידוש (עשה)
1. סדר לויט ענין, נישט לויט עשה/לא תעשה: דער רמב״ם ארגאניזירט נישט לויט עשה׳ס קודם און לא תעשה׳ס נאכדעם, נאר לויט ענין: ערשט די עשה פון שביתה, גלייך דערנאך דער קארעספאנדירנדער לאו (שלא לעשות מלאכה) — ווייל עס זענען צוויי זייטן פון דער זעלבער זאך.
2. הוספות אויף “לא תעשה מלאכה”: מצוות 3 און 4 (שלא לענוש, תחום שבת) זענען הוספות אויף “לא תעשה מלאכה” — זאכן וואס זענען נישט ממש מלאכה אבער האבן אן עקסטערע לאו.
3. קידוש — א נייע מצוה: מצוה 5 (קידוש) איז א נייע מצוה וואס האט גארנישט מיט מלאכה.
4. שבת אין תורה שטייט פיל מער ווי פינף מאל: חז״ל האבן דורך תורה שבעל פה מסביר געווען וועלכע פסוקים זאגן די זעלבע זאך נאכאמאל (צו מער אנווארענען), און וועלכע זענען אן עקסטערע מצוה. למשל “שלא לענוש בשבת” — חז״ל האבן געלערנט אז דער פסוק מיינט נישט סתם נאכאמאל ווארענען אויף שבת, נאר א ספעציפישע מצוה.
—
—
“שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות׳. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה׳. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה? אם עשאה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: שביתה בשביעי איז א עשה, מלאכה טון איז א ביטול עשה פלוס א לאו. עונשים: בזדון — כרת; מיט עדים והתראה — סקילה; בשוגג — חטאת קבועה.
1. “שביתה בשביעי” נישט “שביתה בשבת”: דער רמב״ם זאגט בכוונה “בשביעי” (אין זיבעטן טאג), ווייל דער נאמען “שבת” קומט ערשט נאכדעם וואס מ׳טוט שביתה. ער וויל דעם פסוק “וביום השביעי תשבות” — ערשט איז דא דער זיבעטער טאג, דערנאך מאכט מען שביתה, און דאן ווערט עס “שבת.”
2. דער רמב״ם׳ס שיטה אין ברענגען פסוקים: דער רמב״ם ברענגט אלעמאל דעם גרינגסטן און קורצסטן פסוק, נישט דוקא דעם ערשטן אדער דעם וואס די גמרא ברענגט. דער פסוק “וביום השביעי תשבות” איז פון שמות כ״ג (פרשת משפטים), כאטש שבת שטייט שוין פריער אין עשרת הדברות און אין מרה. דער רמב״ם האלט אז אלע פסוקים זענען די זעלבע מצוה, נאר נאך לשונות, און מ׳קען נעמען וועלכע מ׳וויל.
3. “ברצונו בזדון” — צוויי תנאים: “בזדון” מיינט ער האט געוואוסט אז ס׳איז שבת/מלאכה (נישט שוגג). “ברצונו” מיינט קיינער האט אים נישט געצווונגען (נישט אונס). ביידע תנאים דארפן זיין פאר כרת.
4. כרת אן עדים: דער רמב״ם זאגט ערשט “חייב כרת” (אן דערמאנען עדים והתראה), און נאכדעם “ואם היו שם עדים והתראה נסקל.” דאס מיינט: כרת איז דער עונש בידי שמים אפילו אן עדים; סקילה איז נאר מיט עדים והתראה. דער רמב״ם האט שוין מסביר געווען אין ספר המדע וואס כרת איז — אז די נשמה ווערט נכרת.
5. שוגג: “בשוגג” מיינט ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז א מלאכה, אדער נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, אדער נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט. דער עונש איז קרבן חטאת קבועה (א פעסטע קרבן — א באשטימטע סארט בהמה — נישט עולה ויורד וואס טוישט זיך לויט דעם מצב פון דעם מענטש).
6. דער רמב״ם׳ס מעטאדע אין ערשטע הלכה: כדרכו הייבט דער רמב״ם אן מיט דער הגדרה פון דער מצוה: וואס איז דער חיוב, וועלכע עונשים, וואס איז דאורייתא און דרבנן. דער רמב״ם׳ס משנה תורה איז בעצם א “ספר המצוות מורחב” — ארגאניזירט ארום די מצוות, יעדע הלכה הייבט אן מיט וויאזוי זי פיט אין די תרי״ג מצוות.
7. קעפלעך אין רמב״ם: דער רמב״ם אליין האט נישט געמאכט קיין קעפלעך (כותרות) — אנדערע מענטשן האבן זיי צוגעלייגט.
—
“כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה ‘חייב׳ — חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר ‘פטור׳ — פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך׳ — העושה אותה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך׳ — מותר לכתחילה. וכל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום׳ — אינו מלקים אותו כלל.”
פשט: דער רמב״ם שטעלט אוועק א סיסטעמאטישע שפראך — א “קאוד” — פאר אלע הלכות שבת, כדי ער זאל נישט דארפן יעדע מאל אויסשרייבן דעם פולן עונש. הלכות שבת איז אריכות, און דער קאוד מאכט עס פראקטיש.
1. דריי לעוועלס פון איסור שבת: (א) חייב = דאורייתא מיט כרת/סקילה/חטאת; (ב) פטור = פטור פון דאורייתא עונשים, אבער אסור מדרבנן מיט מכת מרדות; (ג) מותר = מותר לכתחילה, אויך מדרבנן.
2. “פטור” מיינט נישט “מותר”: אין הלכות שבת, ווען עס שטייט “פטור” מיינט עס פטור אבל אסור — ער איז פטור פון דאורייתא עונשים אבער ס׳איז נאך אלץ אסור מדרבנן. דאס איז נישט אזוי אין כל התורה כולה — אין אנדערע הלכות קען “פטור” מיינען “פטור ומותר.” אבער דא אין שבת מיינט “פטור” שטענדיג אז ס׳איז נאך אלץ אסור, ווייל אז ס׳וואלט געווען מותר וואלט געשטאנען “מותר.”
3. מכת מרדות — א נייער עונש-באגריף: דא ווערט מען אינטראדוסט צו דעם באגריף מכת מרדות אלס דעם עונש פון חכמים פאר איסורי דרבנן. אין ספר המדע האט מען געקענט נידוי אלס דעם עונש פון חכמים; דא לערנט מען א צווייטן כלי — מכת מרדות. דער רמב״ם האלט אז מכת מרדות איז ממש אן עונש (מלקות מדרבנן), נישט בלויז כפיה (צווינגען אויפצוהערן). דאס איז א חילוק — אנדערע שיטות מיינען אז ביי דרבנן איז נאר דא כפיה (ווי “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”), אבער דער רמב״ם לערנט אז מכת מרדות איז א ממש׳דיגע מלקות-עונש לויט כללים פון חכמים.
4. דער רמב״ם׳ס סיסטעמאטישקייט מיט “מכות מרדות”: אין די גמרא שטייט אמאל סתם “חייב מלקות” און מען מיינט דערמיט מכות מרדות (דרבנן). דער רמב״ם האט דאס סיסטעמאטיזירט — ווען ס׳איז אסור דרבנן שרייבט ער קאנסיסטענט “מלקים אותו מכות מרדות,” צו באווייזן אז ס׳איז נישט מלקות דאורייתא.
5. די לשון “אין עושין” / “אסור לעשות”: ווען דער רמב״ם נוצט אזעלכע לשונות מיינט ער אסור מדרבנן (נישט דאורייתא), ווייל אויב ס׳וואלט געווען דאורייתא וואלט געשטאנען “חייב.”
6. די לשון “אינו חייב כלום” / “פטור מכלום”: דאס ווארט “כלום” איז דער שליסל — עס מיינט אז ער איז פטור אפילו פון מכות מרדות, נישט בלויז פון דאורייתא עונשים. אן דעם ווארט “כלום” וואלט “פטור” נאר געמיינט פטור פון דאורייתא אבער נאך חייב מכות מרדות.
7. [דיגרעסיע: צי “אינו חייב כלום” מיינט מותר לגמרי אדער נאך אסור אן עונש?] עס ווערט א דיסקוסיע געפירט צי “אינו חייב כלום” מיינט מותר לגמרי (אויך מדרבנן), אדער אפשר נאך אסור מדרבנן נאר אן מכות מרדות. אויב “מותר” שוין מיינט מותר לכתחילה, פארוואס דארף מען נאך א לשון “אינו חייב כלום”? דער תירוץ: עס קען זיין הלכות וואו ס׳איז אסור מדרבנן אבער אן מכות מרדות — א חומרא אן עונש — און אויף דעם פאסט די לשון “אינו חייב כלום.” אבער דער כסף משנה האלט אז “אינו חייב כלום” מיינט פשוט מותר, און די פארשידענע לשונות זענען נישט מער ווי סטיליסטישע וואריאציעס פאר דער זעלבער זאך.
—
“דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו. ולפיכך אם חפר אינו חושש, לפי שלא נתכוין לחרוש. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נתלשו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו… פרצה דחוקה… מותר ליכנס בשבת, אפילו אם נשרות [אבנים]… וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה.”
פשט: ווען איינער טוט א מותר׳דיגע מעשה בשבת, און עס קען זיין אז בדרך אגב וועט א מלאכה געשען (אבער עס איז נישט זיכער — “אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה”), אויב ער האט נישט מתכוין געווען צו דער מלאכה נאר צו דער מותר׳דיגע זאך — איז עס מותר.
1. “כוונה” מיינט נישט מחשבה אליין: “נתכוין” מיינט נישט אז ער שטופט מיט פארמאכטע אויגן און טראכט כוונות — עס מיינט אז ער מיינט צו טון די מותר׳דיגע מעשה, נישט די מלאכה. דער פאקוס איז אויף וואס איז זיין ציל אין דער מעשה.
2. צוויי תנאים פאר היתר פון דבר שאינו מתכוין: (א) דער מענטש מיינט נישט (אין כוונתו) די מלאכה — ער שלעפט דאס בעט ווייל ער דארף דאס בעט, נישט כדי צו מאכן א לאך; (ב) דער רעזולטאט איז נישט בהכרח — עס געשעט אמאל יא, אמאל נישט. ביידע תנאים צוזאמען מאכן עס מותר.
3. צו דארף מען אויספארשן דעם ספעציפישן פאל? אויב א מענטש זעט אז זיין בעט איז זייער שווער, דארף ער דאך טשעקן צו עס וועט מאכן א לאך? דער מסקנא: מ׳דארף נישט אריינגיין אין פרטים — ווייל די קאטעגאריע פון שלעפן שטוב-זאכן איז בכלל נישט א קאטעגאריע וואס מאכט אייביג א לאך. דער מענטש דארף נישט שטיין און מאכן עקספערימענטס פארדעם.
4. פיר דוגמאות: (1) שלעפן א בעט/בענקל/שאפע — קען מאכן א חריץ אין באדן (חורש); (2) גיין אויף גראז — קען אויסרייסן גראז (קוצר); (3) וואשן הענט מיט עפר הפירות — קען אויסרייסן האר (גוזז); (4) דורכגיין א שמאלע פרצה — קען ארויסברעכן שטיינער (בונה/סותר). אין אלע פעלער, ווייל דער מענטש מיינט נישט די מלאכה, איז ער נישט נכשל אפילו ווען עס טרעפט.
5. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון: די גאנצע סוגיא פון דבר שאינו מתכוין איז א מחלוקת אין גמרא — רבי יהודה זאגט חייב, רבי שמעון פוטר. דער רמב״ם פסק׳נט ווי רבי שמעון.
—
“עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תצא בשביל אותה המעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן, חותך ראשו בשבת — אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי ולא ימות. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אויב א מענטש טוט א מעשה וואס ברענגט בהכרח (בוודאי) א מלאכה אלס רעזולטאט, אפילו ער האט נישט אין זין געהאט די מלאכה, איז ער חייב. דאס איז דער דין פון “פסיק רישיה ולא ימות” — מ׳קען נישט אפשניידן דעם קאפ פון א לעבעדיגע עוף און זאגן “איך האב נישט געמיינט צו הרג׳ענען.”
1. קאטעגאריע vs. ספעציפישער פאל — דער הויפט חידוש: פסיק רישיה ווערט נישט באשטימט דורך דעם ספעציפישן פאל, נאר דורך די קאטעגאריע פון דער מעשה. אפשניידן א קאפ פון א לעבעדיגע בעל חי איז א קאטעגאריע וואס איז אייביג פארבונדן מיט הריגה — דאס איז פסיק רישיה. אבער שלעפן שטוב-זאכן איז א קאטעגאריע וואס איז נישט אייביג פארבונדן מיט חרישה — דאס בלייבט דבר שאינו מתכוין, אפילו אויב אין דעם ספעציפישן פאל איז דאס בעט זייער שווער.
2. ס׳איז נישט צוויי גלייכע תנאים: די צוויי תנאים (אין כוונה + נישט בהכרח) זענען נישט צוויי באזונדערע שווים׳ע תנאים. דער עיקר קאטעגאריע איז “דבר שאינו מתכוין.” נאר דער רמב״ם זאגט אז ווען א מעשה איז אזוי נאנט פארבונדן מיט דער מלאכה אז מ׳קען נישט טון איינס אן דאס אנדערע, דאן הייסט עס אויך “מתכוין” — ווייל ער האט דא געטון צוויי זאכן: שחט׳ן א טשיקן און געגעבן דאס קינד א שפילצייג. די צוויי זאכן זענען אזוי נאנט קאנעקטעד אז מ׳קען נישט זאגן “איך האב נאר איינס געטון.”
3. דער רמב״ם ברענגט דווקא דעם קלארסטן פאל: ער ברענגט דעם קלארסטן פאל פון פסיק רישיה (אפשניידן א קאפ), נישט א גרענעץ-פאל. ער זאגט נישט “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד” — דאס ווייזט אז פסיק רישיה איז נאר ווען עס איז אבסאלוט קלאר אז דער רעזולטאט מוז קומען, נישט ווען עס איז בלויז זייער ווארשיינליך.
4. “ס׳איז דאך אלץ א ספק”: טעאריטיש איז אלעס א ספק — אפילו אפשניידן א קאפ, ווייל ס׳איז דאך פארגעקומען אין די וועלט א מעשה ווי א טשיקן לעבט נאך אן א קאפ. אבער “בדרך הטבע” איז נישטא אזא זאך, און דאס איז וואס די גמרא רעדט — לויט דרך הטבע, נישט לויט נסים.
5. “מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות”: אפילו רבי שמעון, וואס פוטר ביי דבר שאינו מתכוין, מודה אז ווען עס איז בהכרח, איז מען חייב.
6. [הערה: פסיק רישא דלא ניחא ליה]: דער ערוך האלט אז פסיק רישא איז נישט אייביג חייב, נאר ווען ער האט הנאה דערפון. ס׳איז דא א מושג פון פסיק רישא דלא איכפת ליה (אדער דלא ניחא ליה) וואס איז א קולא. אין ביידע הלכות (פסיק רישא און מלאכה שאינה צריכה לגופה) זענען דא שיטות ראשונים וואס זענען מער מיקל ווי דער רמב״ם.
—
“כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד? המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר — הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים — הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אפילו ווען איינער טוט א מלאכה נישט פאר דעם צוועק וואס די מלאכה איז געווענליך באנוצט געווארן, איז ער חייב.
1. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה — דורך כיבוי: די נארמאלע כיבוי — דער סטאנדארד צוועק פון אויסלעשן — איז ווען איינער לעשט אויס א פייער כדי צו מאכן א גחלת (א קויל וואס צינדט זיך גרינג אן). דאס איז „צריכה לגופה” — ער דארף דעם עצם פעולת הכיבוי, ווייל דורך דעם אויסלעשן ווערט באשאפן א גחלת. מה שאין כן ווען איינער לעשט אויס כדי צו ראטעווען די שמן (אויל), אדער כדי דער הויז זאל נישט ווערן פאררויכערט, אדער כדי דער וויק זאל נישט פארברענט ווערן — דא זוכט ער נישט צו באשאפן א גחלת, ער זוכט נישט דעם פראדוקט פון כיבוי. ער נוצט די מעשה כיבוי פאר אן אנדערע סיבה. דאס איז מלאכה שאינה צריכה לגופה — ער טוט יא די מלאכה, אבער נישט פאר דעם סטאנדארד רעזולטאט.
2. דער שארפער חילוק צווישן מלאכה שאינה צריכה לגופה און דבר שאינו מתכוין: מלאכה שאינה צריכה לגופה האט זייער ווייניג צוטון מיט דבר שאינו מתכוין, כאטש ביידע האנדלען מיט כוונה:
– דבר שאינו מתכוין = איך מיין צו טון איין זאך (נישט קיין מלאכה), און א צווייטע זאך (א מלאכה) געשעט אויך. ס׳זענען דא צוויי פעולות — למשל, איך שלעפ א באנק (נישט קיין מלאכה) און עס ווערט א חריש (א מלאכה). איך בין נישט עוסק אין חורש בכלל.
– מלאכה שאינה צריכה לגופה = איך טו איין זאך (א מלאכה) און דאס איז אויך וואס געשעט — ס׳איז נישט דא קיין צוויי זאכן. נאר איך טו די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן ווי דער סטאנדארד צוועק. איך בין יא עוסק אין כיבוי, נאר נישט פאר דעם נארמאלן רעזולטאט פון כיבוי.
3. דער ביישפיל פון המעביר את הקוץ: ביי טראגן א קוץ (דארן) ד׳ אמות ברשות הרבים ווערט דער חילוק נאך מער אויסגעקלערט. דער סטאנדארד צוועק פון הוצאה איז: איך וויל אז די זאך זאל זיין אין דעם צווייטן פלאץ — איך ברענג עס פון דא צו דארט. אבער ביי דעם קוץ — ער נעמט עס אוועק, ער איז עוסק אין הסרת נזק, נישט אין טראגן. „אוועקנעמען איז נישט טייטש טראגן, דאס איז טייטש אוועקנעמען.” אבער דאך, ער האט געטון די זעלבע מלאכה (הוצאה ד׳ אמות ברשות הרבים) פאר אן אנדערע כוונה — און לויט דעם רמב״ם איז ער חייב.
4. דער רמב״ם׳ס פסק vs. ראב״ד און שולחן ערוך: דער רמב״ם פסק׳נט ביי דבר שאינו מתכוין ווי רבי שמעון (פטור), אבער ביי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק׳נט ער ווי רבי יהודה (חייב). דאס איז א גרויסע חומרא פון דעם רמב״ם. דער ראב״ד און רוב פוסקים, אריינגערעכנט דער שולחן ערוך, פסק׳ענען אז אויך מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור לויט רבי שמעון — זיי לערנען אז רבי שמעון איז מיקל אין ביידע: סיי דבר שאינו מתכוין, סיי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה — פטור עליה, שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג — הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה לרשות הרבים — שהוא פטור.”
פשט: ווען איינער האט אינזין געהאט צו טון א מלאכה און ס׳איז געשען אינגאנצן אן אנדערע מלאכה וואס ער האט נישט געפלאנט — איז ער פטור, ווייל „מלאכת מחשבת אסרה תורה” — נאר א מלאכה וואס קומט מיט מחשבה (פלאן) איז אסור מן התורה.
1. א דריטע קאטעגאריע פון כוונה — מלאכת מחשבת: דאס איז אנדערש פון דבר שאינו מתכוין (א זייטיגע רעזולטאט) און מלאכה שאינה צריכה לגופה (דער זעלבער מעשה מיט אן אנדער צוועק). דא רעדט מען פון א פלאן וואס איז נישט געשען — ער האט געפלאנט צו טון אויף איין וועג און ס׳איז געשען אויף אן אנדערע וועג. דער יסוד איז מלאכת מחשבת אסרה תורה (רבי יצחק׳ס כלל אין גמרא) — נאר א מלאכה וואס שטימט מיט דעם מענטש׳ס מחשבה איז חייב.
2. דער ביישפיל פון זרק אבן: ער האט געשאסן א שטיין אויף א מענטש אדער בהמה כדי צו הרג׳ענען (א מלאכה), און אנשטאט דעם האט דער שטיין צעריסן א בוים (קוצר — אויך א מלאכה). ביידע זענען אבות מלאכות, ביידע זענען די זעלבע חומר, אבער ווייל זיין פלאן איז נישט געשען — איז ער פטור.
3. דער קל וחומר — נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור: ווען ער האט אינזין געהאט צו ווארפן אין א כרמלית (נאר אן איסור דרבנן) און ס׳איז אריינגעפאלן אין רשות הרבים (אן איסור דאורייתא) — איז ער אויך פטור, קל וחומר. דאס איז אן אינטערעסאנטער פאל: ס׳איז נישט אן אנדערע מין מלאכה, ס׳איז די זעלבע מלאכה (הוצאה/זריקה), נאר ס׳איז געפאלן אביסל אן אנדערע פלאץ — אבער ס׳איז אן אנדערע קאטעגאריע (כרמלית vs. רשות הרבים). דער מענטש „איז נישט העפי” — ער האט נישט דאס געוואלט, זיין שטיין איז נישט אנגעקומען וואו ער האט געוואלט.
—
“נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה — פטור. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר — הרי זה פטור, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: ווען איינער האט אינזין געהאט צו טון א מותר׳דיגע זאך (שניידן א תלוש) און בטעות האט ער געשניטן א מחובר (קוצר) — איז ער פטור, ווייל זיין מחשבה איז נישט געווען אויף קיין מלאכה בכלל.
דאס איז א נאך שוואכערער פאל ווי דער פריערדיגער — דארט האט ער כאטש אינזין געהאט א מלאכה (נאר אן אנדערע), דא האט ער אינזין געהאט גארנישט קיין איסור — ער האט געמיינט צו שניידן א תלוש וואס איז לגמרי מותר.
—
“נתכוין ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות, אדער נתכוין ללקוט ענבים ואח״כ תאנים ולקט תאנים תחילה ואח״כ ענבים — פטור, אפילו שלקט כל שחשב, הרי לא ליקט כסדר שחשב, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.”
פשט: אויב איינער האט געפלאנט צו קלויבן שווארצע פייגן און ער האט בטעות געקלויבן ווייסע, אדער ער האט געפלאנט א געוויסע סדר (ענבים ערשט, דערנאך תאנים) און ס׳איז פארקערט געשען — איז ער פטור, ווייל מלאכת מחשבת פעלט.
1. וויאזוי צו פארשטיין דעם פאל פון פארקערטע סדר: א שטארקע קשיא — אויב ער האט סוף כל סוף געקלויבן ביידע (ענבים און תאנים), נאר אין א פארקערטע סדר, פארוואס זאל ער זיין פטור? ער האט דאך אלעס געטון וואס ער האט געוואלט! דער תירוץ: מ׳דארף צעטיילן יעדע מעשה באזונדער — אין דעם מאמענט ווען ער קלויבט די תאנים, האט ער נישט געמיינט יעצט תאנים צו קלויבן (ער האט געמיינט ענבים), און אין דעם מאמענט ווען ער קלויבט ענבים, האט ער נישט געמיינט יעצט ענבים (ער האט געמיינט תאנים). אזוי אז יעדע איינצלנע מעשה איז “לא נתכוון.” דער “גרעסערער פלאן” אז ביידע זאלן געקלויבן ווערן איז נישט רעלעוואנט — מ׳באטראכט יעדע ספעציפישע מעשה פאר זיך.
2. פראקטישע פארשטאנד — וואס הייסט “לא נתכוון” ביי קלויבן? אויב איינער שטייט ביים בוים און שניידט אראפ פרוכט, וויאזוי קען מען זאגן ער האט “נישט געמיינט”? ער זעט דאך וואס ער טוט! דער מסקנא: דער פאל מוז זיין אזוי ווי ביי “ווארפן א מעסער” — ער האט נישט פולע קאנטראל איבער וואס ער נעמט. למשל, ער שטעקט אריין זיין האנט אהן צו זען גוט, אדער ער ווארפט א מעסער, און ס׳טרעפט נישט וואס ער האט געמיינט. דאס ווערט פארגליכן צום ביישפיל פון גיין צום פרידזש — מ׳וויל ארויסנעמען מילך, בטעות נעמט מען קעז, ווייל מ׳האט נישט גוט געקוקט. דאס איז “לא נעשית מחשבתו.”
3. חילוק צווישן שוגג און לא נתכוון: דער פאל איז נישט א שוגג (וואו ער ווייסט נישט אז ס׳איז שבת), נאר א “לא נתכוון” — ער האט געהאט א ספעציפישע כוונה וואס איז נישט אויסגעפירט געווארן. אויב מ׳זאל נישט אזוי פארשטיין, וואלט יעדע שוגג אויך געווען “שלא כסדר מחשבתו” (ער האט געוואלט שניידן זונטאג, ער האט געשניטן שבת), וואס איז אבסורד.
4. כוונה כללית vs. כוונה ספעציפית: אויב איינער האט א כוונה כללית (סתם אראפשניידן תאנים), איז
ער חייב אפילו ער האט גענומען אן אנדערע תאנה. נאר ווען ער האט א ספעציפישע כוונה (שחורות, נישט לבנות), און ס׳איז נישט אויסגעפירט געווארן, איז ער פטור.
—
“נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה — הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: ווען ביידע תאנים (אדער ביידע מענטשן) זענען פון דער זעלבער קאטעגאריע, און ס׳איז נישטא קיין ממשות׳דיגער חילוק, איז ער חייב — ווייל די מלאכה וואס ער האט געפלאנט איז יא געשען.
1. וואס מאכט א “חילוק” צווישן צוויי זאכן? ביי נרות — אויב איינס איז א ביסל גרעסער און איינס קלענער, איז דאס אויך א חילוק? ביי מענטשן — צוויי מענטשן זענען זיכער פארשידן! דער רמב״ם גיט נישט א קלארע כלל וואס ציילט אלס “חילוק.” ביי שחורות און לבנות איז דאס צוויי פארשידענע מינים (איינס פאר קאכן, איינס פאר עסן, למשל), וואס איז אן עכטער חילוק. אבער ביי צוויי תאנים פון דער זעלבער סארט, אדער צוויי נרות, איז דער חילוק נישט משמעות׳דיג.
2. “נתכוין להרוג זה והרג זה” — שווער צו פארשטיין: ביי מענטשן איז דאך זיכער א חילוק צווישן צוויי פערזאנען. אפשר רעדט מען פון א מלחמה-סיטואציע וואו ס׳איז נישט חשוב וועלכער סאלדאט מ׳הרג׳עט. אבער ס׳בלייבט שווער.
3. [דיגרעסיע: פראקטישע רלוונטקייט] די גאנצע סוגיא איז נישט ממש להלכה למעשה — אלע פאלן זענען “פטור אבל אסור,” און ס׳איז נאר נוגע פאר חיוב חטאת. דער שולחן ערוך ברענגט בכלל נישט די אלע הלכות. ס׳איז אביסל טעאריע.
—
“היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו — חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: ווען צוויי נרות זענען גלייך (נישטא קיין חילוק צווישן זיי), און ער האט געמיינט אויסלעשן איינע און ער האט אויסגעלאשן די אנדערע — איז ער חייב, ווייל ס׳איז נישטא קיין “שחורות און לבנות” חילוק דא.
—
“נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואח״כ הדליק שניה אחריה — פטור.”
פשט: ער האט געפלאנט ערשט אנצינדן און דערנאך אויסלעשן, און ס׳איז פארקערט געשען — פטור.
1. חילוק צווישן סדר ביי נרות און סדר ביי תאנים: ביי תאנים זענען ביידע מעשים די זעלבע סארט מלאכה (קוצר). דא ביי נרות איז אנצינדן און אויסלעשן צוויי פארשידענע מלאכות (מבעיר און מכבה). דעריבער איז דא דער חילוק מער פארשטאנדיג — ער האט געוואלט מבעיר זיין, און ער האט געטון מכבה, וואס איז ממש אן אנדערע מלאכה.
—
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת — חייב.”
פשט: אויב ער האט אויסגעלאשן איינע און אנגעצינדן די אנדערע אין דער זעלבער צייט (בנשימה אחת), איז ער חייב — ווייל ס׳איז נישטא קיין סדר-פראבלעם ווען ביידע געשעען גלייכצייטיג.
ער האט געהאט א פלאן צו טון איינס פאר דעם צווייטן, אבער בפועל האט ער ביידע געטון בבת אחת. ווייל ס׳איז נישטא קיין סדר (ביידע זענען גלייכצייטיג), איז נישטא קיין “שלא כסדר שחשב,” און ער איז חייב.
—
פשט: מתעסק — ווען איינער האט בכלל גארנישט אין זינען געהאט, למשל ער שווינגט זיין הענט און עפעס רייסט זיך אראפ — איז ער פטור מעונש.
ביי שבת שפילט מתעסק אנדערש ווייל ס׳איז דא הנאה (ביי חלבים ועריות), סאו מ׳קען נישט פשוט זאגן מתעסק אויף אלעס. דער שיעור גייט נישט טיף אריין אין דעם.
—
“כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית מלאכתו אלא שלא נעשית כמו שרצה — אם יתר על כוונתו, חייב. אבל חסר מכוונתו, פטור.”
פשט: ווען איינער האט זיך מכוון געווען צו טון א מלאכה, און די מלאכה איז געשען אבער נישט פונקט ווי ער האט געוואלט — אויב ס׳איז געשען מער ווי ער האט געוואלט (יתר על כוונתו), איז ער חייב. אויב ס׳איז געשען ווייניגער (חסר מכוונתו), איז ער פטור.
1. דוגמא פון לפניו ולאחריו:
“נתכוין להוציא משא לאחוריו והוציאה לפניו — חייב. נתכוין להוציא לפניו ובאה לו לאחריו — פטור.”
דער חילוק איז נישט וועגן כמות (וויפיל), נאר וועגן איכות המלאכה — ספעציפיש, די קוואליטי פון שמירה אויפן משא:
– לאחוריו → לפניו = חייב: ער האט זיך מכוון געווען צו א שמירה פחותה (פון הינטן, וואו ער זעט נישט דעם משא), און למעשה איז ארויסגעקומען א שמירה מעולה (פון פארנט, וואו ער זעט עס). דאס איז יתר על כוונתו — די מלאכה איז בעסער געשען ווי ער האט געפלאנט.
– לפניו → לאחריו = פטור: ער האט זיך מכוון געווען צו א שמירה מעולה (פון פארנט), און למעשה איז ארויסגעקומען א שמירה פחותה (פון הינטן). דאס איז חסר מכוונתו — די מלאכה איז שוואכער געשען ווי ער האט געוואלט.
2. חידוש אין דער הגדרה פון “יתר” און “חסר”: דער מושג “יתר על כוונתו” מיינט נישט אז ער האט אויסגעגאסן א גרעסערע גלאז (כמות), נאר אז די איכות פון די מלאכה איז געווארן בעסער. “חסר מכוונתו” מיינט אז די קוואליטי פון די מלאכה איז געווארן שוואכער. דער ראב״ד איז מדייק אין דעם.
3. יוצא מן הכלל — חגור בסינר:
“היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו, בין שבא לפניו בין שבא לאחריו — חייב, שדרכו לצאת כך.”
ווען איינער לייגט א משא אונטער זיין וועש ביים גוף (צווישן בשר און חלוק), איז נישטא קיין חילוק צווישן לפניו און לאחריו — ער איז אלעמאל חייב. דער טעם: ביי אזא אופן פון טראגן איז דרכו לצאת חוזר — ס׳איז נאטירלעך אז דער משא גליטשט זיך ארום. דעריבער קען מען נישט זאגן “איך האב נישט געמיינט אז עס זאל זיך אויסדרייען,” ווייל ס׳איז א פארויסזעבארע זאך. די פריערדיגע הלכה (לפניו/לאחריו מיט פטור) רעדט דוקא ווען ס׳איז נישט דרכו לצאת — א זאך וואס גליטשט זיך נישט אזוי גרינג.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור — חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון לעשותה. כיצד? הרוצה לכתוב אגרת בשבת — אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת, אלא משכתב שתי אותיות חייב. וכן אומן שנתכוון לארוג בגד כולו — משיארוג שני חוטין יתחייב, אף על פי שכוונתו להשלים.”
פשט: ווען איינער האט אין זינען געהאט צו טון א גרויסע מלאכה (שרייבן א גאנצע בריוו, וועבן א גאנצע בגד), און ער האט נאר אנגעהויבן — ווען ער האט שוין געטון כשיעור (צוויי אותיות ביי כתיבה, צוויי חוטין ביי אריגה), איז ער שוין חייב, אפילו ער האט נישט פארענדיגט זיין גאנצע פלאן.
1. דער שיעור איז א גאנצע מלאכה: ווען חז״ל זאגן אז דאס איז דער שיעור פון א מלאכה, מיינט עס אז דאס איז שוין א גאנצע מלאכה. דיין פערזענליכע “גאל” (צו שרייבן א גאנצע בריוו) גייט נישט אן. ער האט געפלאנט צו טון מערערע מלאכות (כביכול), און ער האט שוין איין גאנצע מלאכה אויסגעפירט. מ׳רעכנט זיך נישט מיט דיין ברייטערע כוונה.
2. חילוק צו רציחה: ביי רציחה רעכנט מען זיך יא מיט דיין גאל (דו ווילסט הרג׳ענען א ספעציפישע מענטש), אבער ביי מלאכות שבת איז דער שיעור אן אבסאלוטע מאס — שיעור אחד וואס דעפינירט א גאנצע מלאכה, אומאפהענגיק פון דיין פלאן.
—
“כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות — פטורין. כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, או שאחזו שנים בקולמוס וכתבו, או כיכר והוציאוה מרשות לרשות — הרי אלו פטורין. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים ואין כח באחד מהן להוציאה לבדו — שניהם חייבין. שיעור אחד לשניים.”
פשט: ווען א מלאכה קען געטון ווערן דורך איין מענטש אליין, און צוויי האבן עס צוזאמען געטון — זענען ביידע פטור, ווייל קיינער האט נישט געטון א גאנצע מלאכה. אבער ווען די מלאכה דארף צוויי מענטשן (למשל א שווערע קורה וואס איינער קען נישט אליין שלעפן), זענען ביידע חייב.
1. צוויי אופנים פון “שותפות” (ווי דער בית יוסף מסביר): (א) זה מקצתו וזה מקצתו — יעדער טוט א טייל: איינער מאכט עקירה, דער צווייטער מאכט הנחה; (ב) שניהם כאחד מתחלה ועד סוף — ביידע טוען צוזאמען פון אנהויב ביז סוף: צוויי מענטשן כאפן אן א פעדער און שרייבן צוזאמען, אדער ביידע כאפן אן א ברויט און טראגן עס ארויס. אין ביידע פעלער זענען זיי פטור (ווען יחיד קען אליין).
2. שיעור אחד לשניים: ווען צוויי מענטשן זענען חייב (ווייל איינער קען נישט אליין), איז דער שיעור נישט צוויי מאל אזויפיל — עס בלייבט איין שיעור פאר ביידע צוזאמען. דער יסוד: דער שיעור הוצאה (מינימום שיעור פאר א מלאכה) איז נישט אויפן מענטש, נאר אויף די מלאכה. מען מעסט צי ס׳איז געווארן א „חשובע מלאכה” — א באדייטנדע מלאכה — נישט צי דער איינצלנער מענטש האט גענוג געטון. ווען די מלאכה ווערט צעטיילט צווישן צוויי מענטשן אויף אן אופן וואס דאס איז דער נאטירלעכער וועג צו טון די מלאכה, איז איין שיעור גענוג.
—
“היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד — זה שיכול להוציאה חייב. מסייע אינו חייב כלום.”
פשט: ווען א שטארקער מענטש און א שוואכער מענטש טראגן צוזאמען א קורה, און דער שטארקער וואלט עס געקענט אליין — איז דער שטארקער חייב און דער שוואכער איז א בלויזער „מסייע” וואס טוט הלכתית גארנישט.
1. ווער הייסט „מסייע”? מען וואלט געקענט מיינען אז דער מסייע איז דער וואס מען האט גערופן צו העלפן (דער שכן וואס מען האט געבעטן). אבער ניין — מען קוקט נישט ווער האט געבעטן וועמען, נאר ווער קען עס אליין טון. דער וואס קען עס נישט אליין איז דער מסייע, אפילו אויב ער האט פראקטיש רוב כח אריינגעלייגט.
2. א שווערע קשיא: פארוואס איז דער שטארקער חייב? ער האט דאך פראקטיש געטון די מלאכה מיט א צווייטן מענטש — דאס זאל זיין „שנים שעשאוה” און ער זאל זיין פטור (ווייל ער קען עס אליין, און ער האט עס געטון אויף א „פאני וועג” מיט צוויי)! דער תירוץ: ווייל דער צווייטער קען גארנישט אליין, ווערט ער אנגעקוקט ווי ער עקזיסטירט נישט — דערפאר איז ס׳נישט „שנים שעשאוה” פארן ערשטן, נאר ער אליין האט עס געטון.
3. פארגלייך צו שינוי / כלאחר יד: דער יסוד איז ענלעך צו כדרכו/שלא כדרכו. א זאך וואס איין מענטש קען נישט אליין — דאס איז דער „דרך” צו טון עס מיט צוויי, און יעדער איינער טוט „כלאחר יד” (נישט א פולע מלאכה). אבער ווען איינער קען עס אליין — מצדו האט ער עס אליין געטון, און דער צווייטער איז גארנישט.
4. א פאראדאקסאלער רעזולטאט: ווען צוויי מענטשן וואס יעדער קען אליין טוען עס צוזאמען — זענען ביידע פטור (שנים שעשאוה). אבער דא, ווייל דער צווייטער קען נישט אליין, ווערט ער א „מסייע” וואס טוט גארנישט, און דערפאר ווערט דער ערשטער חייב. דאס הייסט, דער צווייטער׳ס שוואכקייט מאכט דעם ערשטן מער חייב.
5. אן אפענע שאלה: וואס איז ווען דער „שוואכער” האט למעשה רוב ארבעט געטון? ער קען טאקע נישט אליין, אבער ער האט מער כח אריינגעלייגט. און וואס איז ווען צוויי פון אזעלכע „שוואכע” מענטשן וואלטן עס געקענט טון? דער רמב״ם גיט נישט קלאר אן אזא פאל.
—
“כל המקלקל פטור. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה — פטור. וכן הקורע, והמבעיר, דרך השחתה — הרי זה פטור. כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה — פטור.”
פשט: א מלאכה וואס איז נישט פראדוקטיוו — נאר צעשטערעריש — איז נישט א חשובע מלאכה און מען איז פטור.
1. חובל קען זיין חייב (ווי מקיז דם — אדערלאזן א בהמה פאר א צוועק), אבער דרך השחתה איז פטור ווייל ס׳איז נישט פראדוקטיוו.
2. גומא לעפרה: דער חידוש איז אז די גומא אליין איז א קלקול — א מיאוס׳ע גרוב אין דער ערד וואס קומט נישט דארט. הגם ער באקומט עפעס (זאמד), איז די חפירה גופא א קלקול אין די קרקע. א „חפירה” הייסט נאר ווען מען וויל א גומא — צו פלאנצן, צו בויען — דאס איז א תיקון אין די קרקע (חורש אדער בונה). דא איז ער בלויז „בורר” זאמד, אבער מקלקל די קרקע.
—
“כל המקלקל על מנת לתקן — חייב. כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, או שמוחק כדי לכתוב במקום שמוחק, או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות — הרי זה חייב. שיעורו כשיעור המתקן.”
פשט: ווען די קלקול איז א הכנה צום תיקון, איז ער חייב אויף די מלאכה פון קלקול (סותר, מוחק, חופר).
1. וואס איז די מלאכה? פארוואס איז דאס נישט פשוט „בונה” (ווייל דער גאנצער צוועק איז צו בויען)? דער תירוץ: די מלאכה איז סותר (אדער מוחק וכדו׳), אבער מען איז נאר חייב אויף סותר ווען ס׳איז „על מנת לתקן.” דאס הייסט: ער איז בעצם א בונה, אבער די מלאכה וואס ער טוט יעצט הייסט סותר — און מען איז חייב אויף סותר נאר ווען ס׳איז צוליב בנין.
2. שיעורו כשיעור המתקן: דער שיעור פון סותר איז דער זעלבער ווי דער שיעור פון בונה. מען מעסט דעם קלקול לויט דעם תיקון וואס ער גייט ברענגען.
3. פארוואס דארף מען א באזונדערע מלאכה פון סותר? דאס בלייבט אן אפענע שאלה: „מיר וועלן זען שפעטער, אפשר וועלן מיר אויסגעפונען די סוד פון דעם.”
—
“כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון — בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד — פטור. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואח״כ יהא חייב כרת וסקילה. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף — חייב חטאת קבועה.”
פשט: א מלאכה מוז זיין אינגאנצן אין איין קאטעגאריע — אדער גאנץ מזיד (חייב כרת/סקילה) אדער גאנץ שוגג (חייב חטאת). א מישונג איז פטור מן העונש.
1. וואס מיינט „שוגג” דא? נישט אז ער האט אויפגעהערט צו טראכטן אויף וואס ער טוט (דאס וואלט געווען א כוונה-פראבלעם, נישט שוגג). שוגג מיינט ער האט פארגעסן אז ס׳איז שבת, אדער ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז א מלאכה/אסור. למשל, אינמיטן בויען האט אים עמיצער דערמאנט אז ס׳איז שבת, און ער האט ווייטער געמאכט — דאס איז הזיד ולבסוף שגג (אדער פארקערט).
2. פארבינדונג צו מלאכת מחשבת: א „האלבע מלאכה” (האלב שוגג האלב מזיד) איז נישט א שלימות׳דיגע מלאכה, און דערפאר פטור. דאס קאנעקט מיט דעם גאנצן יסוד פון „עוסק” און כוונה — די מלאכה מוז זיין א גאנצע, קאנסיסטענטע מעשה מתחילה ועד סוף.
3. „פטור” מיינט נישט מותר: ער איז פטור פון כרת/סקילה/חטאת, אבער מדרבנן איז עס אסור.
—
דער פרק ענדיגט מיט דעם — א רייכער פרק וואס שטעלט אוועק אלע כללי מלאכות שבת: דער יסוד פון שביתה, די עונשים, דער “קאוד” פון לשונות (חייב/פטור/מותר), דבר שאינו מתכוין, פסיק רישיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת מחשבת (נתכוין למלאכה אחת ונעשית אחרת, נתכוין לדבר המותר, שחורות ולבנות, פארקערטע סדר, תאנה זו ותאנה אחרת, נרות), מתעסק, יתר על כוונתו/חסר מכוונתו, שיעור המלאכה, שנים שעשאוה, מסייע, מקלקל, מקלקל על מנת לתקן, און חציה בשוגג וחציה במזיד.
א גוטן, אונז לערנען און אונז הייבן ברוך השם אן די דריטע ספר פון דער רמב״ם, ספר זמנים, און אונז גייען אנהייבן לערנען הלכות שבת פון ספר זמנים. ברוך השם אונז זענען מיר זוכה, דריטע ספר, כן יעזרנו השם הלאה.
איידער אונז גייען מיר אנהייבן די שיעור, ווילן אונז אזויווי שטענדיג באדאנקען פאר די בעל הקמח, ווייל אם אין קמח אין תורה, די געוואלדיגע כח היוני פון דעם שיעור. אונז ווייסן אז פאר ס׳איז דא א בריאה, אזוי שטייט אין דער רמב״ם, קדמה לתורה, פאר ס׳איז דא א בריאה איז דא א כח היוני. איז דער כח היוני פון אונזער שיעור איז אונזער חבר ר׳ יואלי. יישר כח, יישר כח פאר אלע אנדערע שטיצערס, און מ׳זאל פארשפרייטן דעם שיעור. מ׳הייבט עס אן הלכות שבת, ס׳איז א גוטע געלעגנהייט, יעדער איד וויל קענען הלכות שבת, יעדער איד וויל פארשטיין וואס שבת איז, און ס׳איז נישט דא בעסער ווי צו לערנען דעם רמב״ם.
Speaker 1: וואס קומט גוט? יא, מען מעג זאגן, ווייל דו האסט געזאגט אז מ׳קען לערנען פון דעם הלכות שבת. מענטשן פרעגן כסדר וואס טוט ער טון ווען דער רמב״ם פסק׳נט אנדערש ווי די שולחן ערוך אדער די שפעטערדיגע פוסקים.
סאו איך קודם גיי זאגן די שארפע תירוץ, נאכדעם וועסטו זאגן די שיינע תירוץ.
די שארפע תירוץ איז, אז ביז יעצט האט ער גע׳פסק׳נט פון זיין אייגענע מוח, יעצט וועט ער עט ליעסט מאכן א טעות ווייל ער האט געמיינט אז דער רמב״ם איז להלכה, און דאס איז נישט. אקעי, האט מען שוין געמאכט אסאך פראגרעס.
א צווייטע תירוץ איז, אז אונז לערנען דער רמב״ם בעיון, דארף מען דאך וויסן, עס איז נישט ממש דא אזויווי א לימוד הלכה למעשה, מיר האבן גערעדט אסאך מאל, דער רמב״ם האט נישט אפילו ארגאניזירט פאר דעם, רייט?
ווען איינער וויל וויסן וויאזוי לייגט ער די טשאלנט שבת, דארף מען וויסן וועלכע סארט טשאלנט טאפ ער האט, צו איז א בלעך, צו א קראק פאט, וואס איז די פארשידענע הלכות וועגן דעם, דער רמב״ם גייט איך נישט דאס זאגן. דער רמב״ם גייט איך געבן די כללים, און אפילו ס׳איז די כללי הכללים, צו וויסן וואס איז הלכות שבת, וועלכע מצוות איז דא אין שבת, וועלכע איסורים, וועלכע עונשים איז דא? וויפיל לעוועלס זענען דא? וואס איז יעדע איינע פון די ל״ט מלאכות? גייט ער זאגן די כללים מיט אפאר הלכות, און על פי רוב, די כללים זענען מסכים.
א חלק איז דא מחלוקת, וועט מען זעהן דברים שהם הלכה שצריכה לגופה, אז דער רמב״ם פסק׳נט איין וועג און דער שולחן ערוך פסק׳נט אנדערש. אקעי, אבער באופן כללי די כללים איז נישט אפילו דא אזויפיל מחלוקת. די מחלוקת איז אין די קליינע פרטים, און מ׳לערנט עס בכלל נישט געמאכט אויף צו וויסן פראקטיש. ס׳איז געמאכט אויף צו וויסן, צו זיין א תלמיד חכם, צו וויסן אז אין הלכות שבת איז דא אזויפיל און אזויפיל, און צו וויסן למשל אין וועלכע פרק רמב״ם צו קוקן.
נו, ער ווייסט שוין אז למעשה דארף ער קוקן אין די זייט פון רמב״ם, וואס איז אריינגעדרוקט אין רוב מקומות, איז דאך דא די שולחן ערוך, ער דארף קוקן וואס די שפעטערדיגע פוסקים זאגן. אבער דאס איז די גרעסטע תועלת, אז ער ווייסט אז ער לערנט אלע הלכות, אלע תורה.
Speaker 2: זייער גוט געזאגט. אז דער רמב״ם איז נישט א… געווענליך, די מערסטע פראקטיש איז די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג. אבער דו ווילסט דאך נישט זיין דער איד וואס ווייסט נאר די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג. און די הלכות וואס שטייט אין די צייטונג שטייט פונקטליך: פאר די הדלקת הנרות זאל ער גיין אין מקוה, נאכדעם זאל ער אנטון די רעכטע העמד, די רעכטע זייט קודם, נאכדעם די טשיזקעיק, און נאכדעם וואס יעדער מנהג וויאזוי מ׳פירט זיך אין יעדע פלאץ.
דער רמב״ם איז נישט דא פאר א פראקטישע גייד, ווייל אונזער לעבן איז גרעסער ווי די טשאלנט ארויף, די טשאלנט אראפ. אונז דארפן וויסן וואס איז שבת קודש. נישט נאר די ענין פון שבת, די הייליגע ענינים, נאר וואס איז די אלע הלכות. מיט רמב״ם קענסטו האבן אין א רעלאטיוו קורצע צייט האבן געקאווערט אלעס וואס איז זייער וויכטיג וואס שטייט אין תורה שבעל פה וועגן שבת. שולחן ערוך איז אסאך לענגער און אסאך שווערער.
סאו איינער וואס כאפט זיך דא מער צו וויסן וואס שבת קודש איז, דיין טשאלנט איז דאך דא צו לערנען תורה, נישט נאר פאר פראקטיקאליטי. פראקטיקאליטי, אפשר וועסטו ווייטער פרעגן דיין מורה הוראה, אפשר וועסטו אריינקוקן אין איינע פון די קיצור׳ים ספרים. אבער די פוינט פון לערנען רמב״ם, ווען דו ענדיגסט גאנץ רמב״ם גייסטו וויסן גאנץ תורה שבכתב און תורה שבעל פה. דאס איז דאך די ווארט. די ווארט איז נישט אז… ענדליך אין רמב״ם, הלכות שבת האט א געוויסע מעלה אז ס׳איז נוגע פאר אונזער לעבן, און עובדא איז די זאכן וואס זענען הלכות וואס זענען שכיח, דער רמב״ם אליין גייט לויט געוויסע סדר פון שכיחות, ס׳קומט פריער. אבער אזויווי איך האב געזאגט, די פוינט איז נישט נאר צו זיין פראקטיש. ס׳קען נישט זיין אז די תורה איז נאר א שימוש פאר א מענטש אז זיין טאג-טעגליך לעבן זאל זיין באקוועם און רואיג. דאס איז נישט די תורה.
Speaker 1: יא. זייער גוט. איך וויל אויך דערמאנען, אז דו האסט דערמאנט אז איך האב אויך נישט… די מענטשן וואס זאגן אז ס׳איז א ליובאוויטשער מנהג, וואס איז וועגן קיין חסידישע רבי׳ס? האבן געווען די מנהג צו מאכן א סדר אין רמב״ם, ספעציעל אין הלכות שבת. איך ווייס דיין פעטער, תולדות אהרן רבי, בוטה שוה, די מוצאי שבת, אין רמב״ם הלכות שבת? יא. דו ווייסט וועגן דעם?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ווייסטו ווי ער האט אליינס געמאכט די מנהג?
Speaker 2: איך ווייס.
Speaker 1: און יעצט שבועות האב איך געזען ברענגען פון די חיד״א און פון אסאך פון די בעלי מקובלים ברענגען די מנהג, אז שבועות ביינאכט האט מען געלערנט משנה תורה לרמב״ם. יא, דער חיד״א, וואס רופט ער עס? געוואוסט פון דעם?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: יא. יא, די מקובלים. אויך, דו ווייסט ווער עס לערנט קבלה, אז דער רמ״ק האט א הקדמה צו קבלה אין אור נערב, און ער זאגט דא א דין, און מ׳דארף… דער רמב״ם זאגט דער דין, יא, מ׳דארף לערנען קודם משנה ופסקים, זאגט ער, ער מיינט אז מ׳איז יוצא אז מ׳לערנט רמב״ם משנה תורה, נאכדעם קען מען לערנען קבלה.
זאלן מיר שוין מיט ענדיגן דעם שיעור? אקעי. יא. שוין.
אזוי ווי יעדע זאך, דער רמב״ם הייבט אן יעדע ספר מיט א קליינע הקדמה. הקדמה לספר זמנים איז זיין קעפל. אזוי ווי ס׳איז דא א מנהג ישראל צו שרייבן אויבן פון א פעידזש בסייעתא דשמיא, יעדע ספר פון דער רמב״ם הייבט ער אן מיט די לשון הפסוק “בשם ה׳ אל עולם”. דאס איז אזוי ווי אז די ספר איז א הכרזה, בשם מיינט מפרסם זיין די שם, אדער אז ער טוט עס בשם, כאילו בכח ה׳, בשפע עליון, כאילו דער אייבערשטער מאכט אים ער זאל עס קענען שרייבן.
און יעדע ספר האט דער רמב״ם אזוי ווי א דרש פון א פסוק וואס רעדט בשבח התורה אדער אזא סארט זאך, וואס האט עפעס א שטיקל קשר צו די ספר, און ער נוצט עס אזוי ווי די קעפל אדער די אריינגאנג, אזא פתיחה אזא מיט א פסוק. ס׳איז סתם אן ענין אזוי ווי מ׳זעט אסאך מאל אין די מדרשים, אז ס׳איז דא אן ענין פון משלב זיין אגדה מיט הלכה, תורה שבכתב מיט תורה שבעל פה. יא, דאס איז די ענין, ער הייבט יעצט אן תורה שבעל פה, הייבט ער אן מיט א פסוק אין תורה שבכתב.
זאגט ער די פסוק פון תהלים קי״ט, וואס רעדט אלעס בשבח התורה, זאגט דוד המלך, “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”. איך האב נוחל געווען, איך האב אנגענומען, אדער ווי ס׳טייטש נחלה מיינט איך האב גע׳ירש׳נט, אבער איך האלט זיי אן, איך היט זיי אפ אזוי ווי א נחלה. א נחלה איז א פלאץ וואס א מענטש היט אפ זיין שטיקל נחלה וואס ער האט גע׳ירש׳נט. איך היט אפ די עדותיך, די תורה וואס זענען עדות, לעולם, פאר אייביג, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ווייל זיי מאכן מיך פרייליך, זיי זענען די פרייליכקייט פון מיין הארץ.
סאו די שייכות וואס דאס האט צו הלכות שבת, צו ספר זמנים, וועל איך זאגן וואס איך טראכט, און רבי יצחק וועט זאגן וואס ער טראכט.
איך היט אפ די מצוות, זיי זענען אן עדות. אבער איך מיין אז שבת איז מער עדות, און די ימים טובים זענען אלע זייער א קלארע עדות. נאר די מצוות זענען א ווייטערע עדות, ווייל אזוי גייען עובדי עבודה זרה, זאלסטו נישט גיין אזוי. אבער שבת איז ממש, אזוי ווי מיר זאגן אז ס׳איז אן עדות, ס׳דערמאנט אונז, ס׳איז אן עדות אויף בריאת העולם, אויף חידוש העולם, און אויף די אייבערשטנ׳ס קשר צו אידן, וכו׳.
“לעולם” וואלט איך געזאגט, אסאך מאל “לעולם” מיינט פאר אייביג, נצחיות, אבער דא רעדט מען דאך פון דעם מענטש. “לעולם” מיינט זיין גאנץ לעבן. זיין גאנץ לעבן מיינט אלע זמנים. ער גייט היטן, יעדן טאג גייט ער היטן די מצוות פון יענעם טאג, אבער ס׳נעמט אויך אריין א יעדן טאג. סאו ס׳איז דא דא אן ענין אביסל מרמז זמנים, יא? ווען איך גיי עס טון “לעולם”, מיינט ער לייגט אריין אין צייט.
אסאך מאל זאגט ער אין יעדע פלאץ, אפילו ווען ער גייט זיין אין יענע מלאכה, אבער דא זאגט ער אז אייביג. ס׳איז נישט קיין חילוק וועלכע תקופה ס׳איז, צו ס׳איז יום כיפור הלכות תענית, שווערע הלכות יום כיפור, גרינעם דינסטאג, לייכטע גרינעם דינסטאג.
“פקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, ווייל זיי מאכן מיך שמח.
א גרויס חלק פון די הלכות זמנים און די הלכות עירובין איז דאך טעג פון שמחה. יום טוב איז דא א מצוה פון שמחה. שבת איז אויך דא, ס׳ווערט נישט אנגערופן שמחה, אבער עונג זענען דאך נאנטע קאזינס, און אזוי ווייטער. ס׳איז אויך דא תעניות און זאכן וואס זענען נישט שמחה. אבער בכלליות, קודם כל, די תורה פון אייבערשטן איז משמח, דאס זאגט דער פשוט׳ער פסוק. אבער די זאכן האבן מער א דירעקטע קשר מיט שמחה.
Speaker 2: יא, איך בין מסכים. ניין, איך טראכט, קודם כל, אז דו זאגסט אז ס׳איז אן ענין, איך מיין אז ס׳איז אויך דא אזויווי סתם א יופי. אזויווי דו זאגסט אז ער מאכט א פתיחה. ער מאכט א פתיחה צו זמנים. מענטשן מיינען אז דער רמב״ם איז געווען אזא טעכנאקראט, זאגט מען, יא? ער ברענגט יעדע הלכה. אבער מ׳זעט פון די אלע פתיחות, ער איז געווען אויך א, מ׳קען אים רופן אן ארטיסט. ער האט געברענגט א שיינע פסוק.
און דער רמב״ם׳ס ספר איז דאך מסודר על סדר המצוות, סאו ער ברענגט דאך די פסוקים וואס רעדן וועגן מצוות. אלע פסוקים, מיין איך, פון די פתיחות הרמב״ם זענען וועגן מצוות, אזוי געדענק איך, אויב איך האב מיך גערעכנט. און דאס איז איין זאך. מצוות האבן פארשידענע שמות נרדפים. איך האב געזען, דער רב רבינוביץ ברענגט פון רמב״ן וואס איז טייטש עדות. מ׳דארף זוכן צו דער רמב״ם איז מסביר די זאך, צו די מצוות וואס הייסן עדות. מ׳דארף גוט זוכן, איך געדענק נישט אויף די מינוט. אבער ודאי דער רמב״ם האלט אויך אז אלע מצוות זענען עדות, אדער בפרט די מצוות, פארשטייט זיך בפירוש.
איך האב נאר געוואלט נאך איין דיוק אויף “ששון לבי”. אינטערסאנט, ווייל מיר האבן געלערנט אז ימים טובים לערנט דער רמב״ם געווענליך איז ששון לשמחה, אבער ס׳איז מער שמחה, אזוי ווי ס׳שטייט אין הלכות יום טוב דא און סוף הלכות חנוכה, מער ששון ווי שמחה בעולם, רייט? ששון בלב דארף א יוד האבן א גאנץ יאר. יום טוב ברענגט מען עס ארויס, מ׳רופט געסט, מ׳מאכט א פראווע פון שמחה. מ׳קען זאגן אז ס׳איז נישט נאר א “סטעיט אוו מיינד”, נאר ס׳איז א “סעלעברעישאן”, ס׳דארף זיין מיט פרסום ברבים, ס׳איז א הנהגה. יום טוב האט אויך, אויך שבת און אויך יום טוב האבן זיי זיך ענינים בין אדם לחבירו, “למען ינוח עבדך ואמתך” וכו׳.
און דא זאגט ער “ששון לבי”, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אפשר וואלט ער געדארפט זאגן “ששון העולם”. אפשר לערנט מען פון דא אז ס׳איז דא א שמחה פנימית פון שבת און יום טוב.
ס׳איז דאך קאנעקטעד, אז מ׳מאכט זיך א פארטי דורך די ווארט אז יעדער איינער זאל האבן א ששון אליין. ס׳איז דאך צוויי זאכן וואס זענען קאנעקטעד, אזויווי א מעשה המצוה מיט א חלות פון די מצוה.
איך האב געזען, איינער האט צוגעצייכנט אז דער סוף אין הלכות ספר אהבה האט זיך געענדיגט מיט די הפטורה פון “שוש אשיש”. אפשר וועגן דעם האט דער רמב״ם אנגעהויבן מיט “כי ששון לבי”. אקעי, פיין.
זאגט דער רמב״ם: “ספר שלישי, והוא ספר זמנים”. ער רעכנט קודם אויס דער רמב״ם די סדר וואס גייט שטיין אין דעם ספר. “הלכותיו עשר”, דאס הייסט יעדע באנד פון הלכות, יעדע קאטעגאריע ווערט אנגערופן הלכות. ס׳זענען דא צען, אונז האבן דא צען מיני, צען קאטעגאריעס פון הלכות. “וזהו סידורן”.
הייבט ער אן מיט הלכות שבת. לאמיר קודם געבן א ליין אפ, אפשר וועלן מיר זאגן פארוואס דאס איז די סדר:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין, וואס דאס איז א סניף אין הלכות שבת
3. הלכות שביתת עשור – די מצוה פון שביתת עשור, יום כיפור
4. נאכדעם קומט שביתת יום טוב, אלע מלאכות פון יום טוב וואס זענען אנדערש ווי שבת
5. און נאכדעם די דעטאלן פון געוויסע ימים טובים הייבט ער אן מיט ניסן, וואס איז דער ערשטער חודש, “החודש הזה לכם ראש חדשים”, הייבט ער אן הלכות חמץ ומצה
6. און ער גייט אן צו הלכות שופר וסוכה ולולב, די אלע מצוות פון חודש השביעי, מצוות מיוחדות פון חודש תשרי
יש בכללן חמש מצוות – שתי מצוות עשה, ושלש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
1. לשבות בשביעי
2. שלא לעשות בו מלאכה
3. שלא לענוש בשבת
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת
5. לקדש היום בזכירה
וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
עשה: שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה, שנאמר “וביום השביעי תשבות” (שמות כ״ג:י״ב).
ביטול עשה ולא תעשה: וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ׳:ט׳).
חיובי העושה מלאכה: ומה הוא חייב על עשיית מלאכה?
– אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת.
– ואם היו שם עדים והתראה – נסקל.
– ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.
חייב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – חייב סקילה, ואם היה שוגג – חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר “שהעושה דבר זה פטור” – הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה.
והעושה אותו בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
“אין עושין”, “אסור”: וכן, כל מקום שנאמר “אין עושין כך וכך”, או “אסור לעשות כך וכך”, בשבת, העושה אותו דבר בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
וכל מקום שנאמר “מותר לעשות כך וכך” – הרי זה מותר לכתחילה.
וכן, כל מקום שנאמר “אינו חייב כלום”, או “פטור מכלום”, אין מכין אותו כלל.
דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה – הרי זה מותר.
כיצד?
גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוון.
וכן, מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש.
ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש.
פרצה דחוקה – מותר להיכנס בה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.
וכן כל דבר שאין מתכוון כגון זה – מותר.
עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוון לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.
כיצד? הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.
וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה.
כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס – הרי זה חייב.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים – חייב. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה, אלא להרחיק את ההזק, הרי זה חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה – פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו.
כיצד? זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור.
נתכוון לאיסור קל ונעשית איסור חמור: קל וחומר אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון לדבר המותר ונעשית מלאכה: נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשית מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר – אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר, וליקט תאנים בתחילה ואחר כך ענבים – פטור. אף על פי שליקט כל שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שני נרות דולקות או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק זו – חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה.
הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
אבל אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכיבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה – פטור.
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת – חייב, שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא עשה שתיהן כאחת, ולפיכך חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
מתעסק: וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוון לה – פטור.
כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשת ביתר על כוונתו – חייב, בפחות מכוונתו – פטור.
כיצד הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו, ובא לו לפניו – חייב, שהרי נתכוון לשמירה פחותה ונעשת שמירה מעולה.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו – פטור, שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה מעוטה.
וכן כל כיוצא בזה.
היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו, בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו – חייב, שכן דרכו להיות חוזר.
כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור, חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.
כיצד, הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת, אין אומרין לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב.
וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם, משיארוג שני חוטין יתחייב, ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה – חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שנים בשותפות – בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות – הרי אלו פטורין.
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף – שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהם.
אחד יכול ושני אינו יכול: היה כוח באחד מהן להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המקלקלין פטורין. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה – הרי זה פטור.
חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה – הרי זה מקלקל ופטור.
אף על פי שעשו מלאכה, הואיל וכוונתם לקלקל פטורין.
כל המקלקל על מנת לתקן – חייב.
כיצד? הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה – חייב, ושיעורו כשיעור המתקן.
כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד – פטור, עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה, או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.
Speaker 1:
ס׳איז מער ווייניגער דא דריי כללים פון די סדר. דער ערשטער כלל איז מן החמור אל הקל, אז שבת איז אין סדר פון שביתה, ווייסט יעדער איינער אז ס׳איז דא פיר לעוועלס פון שביתה אין ימים טובים.
ס׳איז דא שבת וואס מ׳טאר נישט טון אפילו מלאכת אוכל נפש. ס׳איז דא יום כיפור וואס אויך אזוי, נאר מיט ווייניגער חומר, נישטא קיין סקילה, אבער ס׳איז אויך דא א מצוה פון תענית, אבער די מלאכה איז אזוי ווי שבת. נאכדעם איז דא ימים טובים וואס מ׳מעג טון אוכל נפש, ס׳איז א צווייטע לעוועל, קען זיין די דריטע לעוועל: שבת, יום כיפור, ימים טובים. נאכדעם איז דא א פערדע לעוועל, וואכנדיגע ימים טובים, אזוי ווי חנוכה, פורים, תעניתים, וואס ס׳איז דא אין זיי עפעס אן ענין פון נישט מאכן מלאכה, געוויסע מנהגים, אבער ס׳איז נישטא קיין איסור מלאכה.
סא דאס איז קודם איין סדר וואס מ׳זעט דא, ער גייט פון שבת צו יום כיפור צו יום טוב צו וואכנדיגע ימים טובים, קען מען עס רופן.
א צווייטע זאך איז דאורייתא דרבנן. קענסט זען, למשל, ביז הלכות קידוש החודש איז לכאורה זיכער אינגאנצן דאורייתא. הלכות תענית האט דער רמב״ם, ס׳האט אן עיקר מן התורה, אבער למשל תשעה באב איז נישט קיין מצוה דאורייתא, ס׳איז א מצוה דרבנן. סא ס׳איז חצי דאורייתא חצי דרבנן. דאס איז די צווייטע זאך, ער הייבט אן מיט דאורייתא׳ס, און מגילה וחנוכה איז שוין אינגאנצן נאר מדרבנן. איז דאס די צווייטע זאך.
און די דריטע זאך איז מן הכלל אל הפרט. אזוי ווי אנשטאט פון מאכן הלכות יום טוב עפעס איין הלכות און רעדן הלכות פסח און סוכות יעדע עקסטער, מאכט ער קודם די כלל, שביתת יום טוב, וואס דאס איז גלייך אין אלע ימים טובים די שביתה ממלאכה. און נאכדעם די מצוות פרטיות זענען נוהג אין הלכות פסח. ס׳איז נישטא קיין הלכות פסח אין רמב״ם, ס׳איז דא הלכות חמץ ומצה. פסח, די שביתה שטייט שוין אין הלכות שביתת יום טוב. וואס שטייט נאר וואס מ׳דארף אין פסח שטייט שוין אין הלכות תפילה. דאס איז די סדר הרמב״ם. דא זאגט ער נאר וואס איז די מצוות המיוחדות פון פסח.
נאכדעם אויך, איך מיין אז די שקלים און קידוש החודש זענען צוויי הלכות וואס געהערן נישט אינגאנצן צו די סדר, פארדעם וואס זיי זענען ביי די ענד פון די דאורייתא׳דיגע מצוות, און דארט באלאנגען זיי, ער האט נישט געטראפן קיין בעסערע פלאץ זיי צו לייגן. הגם, אזוי ווי דו זאגסט, מ׳קען לייגן קידוש החודש אן אן אב, אבער ס׳פאסט נישט, ס׳איז נישט אמת׳דיג דא. אין ספר המצוות מיין איך איז קידוש החודש טאקע די ערשטע פון די גרופע.
Speaker 2:
אקעי. יא.
Speaker 1:
איז אויך, למשל אזוי ווי דו זאגסט שקלים און קידוש החודש, קען מען טראכטן נאך פלעצער ווי ס׳קען פיטן. שקלים קען פיטן אלס א דין אין הלכות קדשים, געלט פאר קרבנות. קידוש החודש קען מען שטימען ערגעץ ווי צווישן די הלכות פון דינים, איך ווייס, אין סנהדרין, הלכות שופטים דארטן.
אבער דארף מען פארשטיין, קודם כל איז זייער שיין געזאגט אז דער רמב״ם לייגט א דגוש אויף די עסטעטישקייט. אויף דעם הייבט ער אן מיט א פסוק. אויך די עסטעטישקייט איז אז ס׳זאל נישט זיין קיין גאר דינע ספרים און גאר דיקע ספרים, און אפילו אין די הלכות.
למשל, הלכות עירובין איז א סניף אין הלכות שבת. איז וואלט זייער שיין געווען שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, דריי מיני שביתות, ווייל עירובין איז דאך א סניף אין די שביתות. אבער ס׳איז דאך אויך דא פראקטישע זאכן, אז הלכות שבת ווערט זייער לאנג, און דער רמב״ם וויל נישט אז א מענטש… ס׳דארף דאך זיין א סדר פאר די לומדים און פאר די ספר, האט ער ארויסגענומען הלכות עירובין און ס׳געלייגט אלס אן עקסטערע סניף, ווייל ס׳איז א קאטעגאריע בפני עצמו. בעצם, די גמרא האט עס געטון אזוי, גייט ער אנהייבן.
אבער איך האב אויך נאך א קלייניגקייט, אז ס׳איז דא דא די ווארט “שביתה”, די זעלבע ווארט ווי “שביתה” פון שבת, איז די זעלבע ווארט “שביתת עשור”. ווייל “שביתת עשור” מיינט צוויי זאכן: שביתה פון מלאכה און שביתה פון עסן. אזוי שטייט, דער רמב״ם רופט עס אזוי, “שובת זיין” פון עסן. אזוי ווי למשל אויך שמיטה ווערט גערופן “שובת זיין” פון טון די געווענליכע ארבעט. “שובת זיין” מיינט ברעכן די רעגולער סייקל.
ווי נעמט מען עס? ס׳איז א לשון פון צו שטערן, ס׳טייטש, עפעס וואס מ׳טוט בדרך כלל, און יעצט סטאפט מען עס טון. א יעדן טאג א מענטש עסט און ארבעט. יום כיפור סטאפט מען אים פון עסן, און שבת סטאפט מען אים פון ארבעטן. און שביתת יום טוב איז א שוואכערע סארט, ווייל ווייניגער זאכן, די חיוב איז ווייניגער, ס׳טייטש, מ׳מעג טון געוויסע מלאכות אוכל נפש, און אויך די די די ס׳איז נישט חייב סקילה, ס׳איז ווייניגער חמור. קומט עס דארטן.
Speaker 2:
זייער גוט.
Speaker 1:
אקעי, און די הלכות שבת, לאמיר לאזן, גייען מיר סקיפן צו די אנהייב פון הלכות שבת, ווייל דא ברענגט ער אויף יעדע הלכה, מיר וועלן שוין לערנען דארט. מיר וועלן נאך נישט לערנען ספר המצוות, נאר לערנען די פינף מצוות וואס זענען דא אין הלכות שבת.
זאגט דער רמב״ם, “יש בכללן חמש מצוות”. אייביג הייבט ער דאך דער רמב״ם אן מיט וואו קומט אריין די הלכות אין די תרי״ג מצוות. זאגט ער, הלכות שבת האט פינף מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה, צוויי מצוות עשה און דריי לא תעשה, וזהו פרטן.
די ערשטע מצוה איז לשבות בשביעי, צו שטערן און סטאפן ארבעטן בשביעי, שלא לעשות בו מלאכה. די צווייטע מצוה איז… די מצוות עשה…
סאו, איך וויל עס זאגן, דער רמב״ם מאכט אזוי א ליסט אין אנהייב פון יעדע הלכה. דער רמב״ם׳ס ספר איז בעצם א ספר המצוות מורחב, רייט? נאר ארגאניזירט לויט די קארעספאנדינג וואס הייסט הלכות. און ממילא זאגט ער, אין הלכות שבת איז געבויט אויף פינף מצוות, צוויי עשה׳ס און דריי לא תעשה׳ס.
אבער ער ארגאנייזט נישט, אין זיין ליסט זאגט ער נישט צוויי מצוות עשה קודם און נאכדעם דריי מצוות לא תעשה, נאר קארעקט, ער זעט שוין לויט די ענין.
סאו למשל, ס׳איז דא א מצות עשה, א׳, לשבות בשביעי. נאכדעם ב׳, מצות לא תעשה, הייסט שלא לעשות בו מלאכה. ס׳איז בעצם צוויי זייטן פון די זעלבע זאך, מ׳וועט זען אין די ווייניג די הלכה דערפון.
נאכדעם איז דא נאך צוויי מצוות לא תעשה, ג׳, שלא לענוש בשבת, מ׳זאל נישט שטראפן בשבת, בית דין זאל נישט געבן עונש בשבת, א לאו פאר זיך לויט דער רמב״ם. די פערדע מצוה, שלא לצאת חוץ לגבול בשבת, מ׳זאל נישט ארויסגיין חוץ פון די גבול שבת, וואס איז נישט פון די לאו פון “לא תעשה מלאכה”, ס׳איז אן עקסטערע לאו, די מצוה פון תחום שבת. סא דאס זענען אזויווי צוויי הוספות אויף “לא תעשה בו מלאכה”. חוץ פון נישט מלאכה, איז דא נאך צוויי זאכן וואס זענען נישט ממש קיין מלאכה, אבער מ׳טאר זיי נישט טון, און ס׳איז אן עקסטערע לאו.
און פינף איז שוין א נייע מצוה, ס׳האט נישט מיט מלאכה, נאר אן עקסטערע זאך, די מצוה פון לקדש היום בזכירה, די מצוה פון קידוש, מקדש זיין די טאג דורך עס דערמאנען, דורך עס דערמאנען בתפילה, בקידוש.
און ס׳איז דא א מצוה וואס דער רמב״ם איז מסביר פארוואס פינף, ווייל למשל אין די תורה שטייט זייער אסאך מער מאל ווי פינף מאל די מצוה פון שבת. אבער חז״ל האבן אונז געזאגט מיט תורה שבעל פה וועלכע האבן זיי געזאגט שטייט די זעלבע זאך אפאר מאל צו מער אנווארענען, און וועלכע איז אן עקסטערע מצוה. למשל, “שלא לענוש בשבת” האבן אונז געלערנט אז די תורה האט נישט געמיינט סתם נאכאמאל צו ווארענען אויף שבת, נאר ס׳האט געמיינט דעי ספעציפיק. סאו דאס איז ווי תורה שבעל פה איז מסביר די תורה שבכתב.
Speaker 1:
און לאמיר גיין ווייטער אינעם רמב״ם. איז דאס זענען די מצוות. גייען מיר יעצט לערנען די ערשטע פרק. די ערשטע פרק הייבט אן דער רמב״ם כדרכו מיט די הגדרה פון די מצוה. וואס איז דער חיוב? וועלכע עונשים באקומט מען דערויף? וועלכע זאכן זענען דאורייתא און דרבנן? מ׳גייט זען. און נאכדעם גייט ער זאגן אין דעם פרק כללים פון מלאכה פון שבת.
סאו, לאמיר לערנען.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, הלכה א׳. די קעפל פון די רמב״ם איז… אה, דער רמב״ם האט נישט געמאכט קיין קעפלעך, די אלע קעפלעך האבן אנדערע מענטשן צוגעלייגט.
זאגט דער רמב״ם, “שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות'”. וועלכע פסוק איז דאס? שמות כ״ג.
אקעי, לאמיר נישט ווערן סטאק אויף דעם. דער רמב״ם ברענגט אלעמאל א פסוק וואס איז די גרינגסטע און די קורצסטע צו ברענגען. ער גייט נישט מיט די ערשטע. דער כלל הרמב״ם איז… ס׳איז דא א פסוק אין משפטים, ס׳שטייט שוין פריער אין די עשרת הדברות, און ס׳שטייט שוין פריער אין מרה. ניין, דער רמב״ם ברענגט אלעמאל א פסוק וואס איז די גרינגסטע צו ברענגען. סאמטיים איז עס די זעלבע פסוק ווי די גמרא, סאמטיים נישט. ער האלט אז אלע זענען די זעלבע מצוה, ס׳איז נאר נאך לשונות, נאך ווערטער. קען מען נעמען איינע פון זיי, וואס פאר סאם ריזען האט דער רמב״ם געוואלט.
ער זאגט נישט “שביתה בשבת”, ווייל שבת איז געווארן נאך די שביתה. “שביתה בשביעי”, אין די זיבעטע טאג. נאכדעם וואס מ׳טוט שביתה בשביעי, קען מען עס שוין רופן שבת. ער וויל “וביום השביעי תשבות”.
“וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו”, ער מבטל יענעם מצות עשה וואס ער האט יעצט געזאגט, “ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה'”. ס׳איז אויך דא א לא תעשה.
און וואס איז די עונש אויף דעם? מ׳ווייסט דאך שוין, איינמאל ס׳איז דא א לא תעשה איז דא אן עונש. זאגט דער רמב״ם, “העושה מלאכה אם עשאה ברצונו בזדון”, אויב האט ער עס געטון ברצונו בזדון – ס׳איז צוויי זאכן: בזדון מיינט להכעיס, ער האט נישט געוואוסט, און ברצונו מיינט להכעיס, איינער האט אים געצווינגען. יא? “חייב כרת”. ער איז חייב כרת. ס׳שטייט נישט “אן עדים און אן התראה”, ער איז חייב כרת. דער רמב״ם האט שוין מסביר געווען אין ספר המדע וואס כרת איז, אז די נשמה ווערט נכרת.
“ואם היו שם עדים והתראה”, אויב עס איז געווען עדים והתראה איז דער עונש סקילה. “ואם עשה בשוגג”, אויב האט ער געטון די מלאכה בשוגג, יא? דאס הייסט, כסדר זאגט מען סתם שוגג, ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז א מלאכה אדער ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, ער האט נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט, חייב קרבן חטאת קבועה, איז ער חייב א קרבן חטאת קבועה.
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואם היו שם עדים והתראה — חייב סקילה. ואם עשה בשוגג — חייב קרבן חטאת קבוע.
ואם היו שם עדים והתראה, אויב עס איז געווען עדים והתראה, איז דער עונש סקילה.
ואם עשה בשוגג, אויב האט ער געטון די מלאכה בשוגג, דאס הייסט, ער האט נישט געוואוסט אז עס איז א מלאכה, אדער ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, אדער ער האט נישט געוואוסט וואסערע מעשה ער טוט, חייב קרבן חטאת קבוע. ער איז חייב א קרבן חטאת קבוע. קבוע מיינט אז עס האט אייביג די זעלבע הלכה פון וועלכע סארט בהמה מען דארף ברענגען. עס איז דא ווען ס׳איז א קרבן עולה ויורד, אבער דאס איז א קרבן חטאת קבוע.
זאגט דער רמב״ם, “כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב”.
יעצט דארף מען לערנען א כלל. מיר האבן יעצט געזאגט אז ס׳איז דא אן עונש פון שבת. דאס איז ווען מ׳איז חייב, ווען ס׳איז א דבר איסור מדאורייתא אין הלכות שבת, א מלאכה פון שבת, איז דא די דריי עונשים. יעצט דארף מען לערנען א געוויסע כלל. ס׳איז דא א געוויסע כלל סך הכל פאר די לשונות וואס מ׳גייט זען נאך אין שבת. סיי אין די משנה און די גמרא נוצן זיי די לשונות מיט די כללים, און דער רמב״ם אליינס גייט נוצן די כללים. סאו ברענגט ער יעצט די דריי לשונות פון די דריי לעוועלס פון איסור שבת כביכול. ס׳געהערט דא סיי וואס איז דער כלל פון וועלכע סארט עונשים און לעוועלס חיובים ס׳איז דא אין שבת, און סיי ס׳איז א וויכטיגע הקדמה פאר די רעשט פון די הלכות. וועסט זען די לשון “חייב”, וועסטו וויסן וואס ער מיינט. וועסט זען די לשון “פטור”, וועסטו וויסן וואס ער מיינט. זייער גוט.
למשל, ביי א קורצע הלכות קען מען יעדע מאל שרייבן “חייב כרת”, “חייב סקילה”. אבער הלכות שבת איז אריכות, און ער גייט א גאנצע שטאט ברענגען די גמרות. איז עס א גוטע זאך, ער זאגט דיר יעצט די קאוד וואס “חייב” מיינט, און ער דארף עס נישט ארויסשרייבן יעדע מאל.
כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב, וואס מיינט חייב? ער איז חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. אייביג “חייב” מיינט ער באקומט די עונשים לפי המצב.
ובכל מקום שנאמר בו שאסור לעשות דבר זה פטור, ס׳איז נישט מיין אז ס׳איז מותר, נאר “פטור” מיינט פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, די פארקערטע פון חייב. אבער, ס׳מיינט נישט אז ס׳איז מותר, “אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות”, וואס דאס איז אן איסור מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה. מיר ווייסן דאך אז די חכמים האבן צוגעלייגט ווען ס׳שטייט פטור מיינט עס אז ס׳איז נישט פון די איסורי דאורייתא וואס ס׳וואלט מחייב געווען, נאר ס׳איז אסור, ווייל ווען ס׳וואלט געווען מותר וואלט געשטאנען מותר.
“ואותה עושה בזדון”, זאגט אונז דער רמב״ם יעצט א כלל, זאלסטו וויסן וואסערע עונש קומט אויף דברי סופרים, “אף על פי שאין על דברי סופרים מלקות, מכין אותו מכת מרדות”. ווען ער איז יא עובר אויף א זאך וואס איז נאר א… דאס וואס מ׳רופט א שבות, ס׳איז נאר א איסור דרבנן, באקומט ער מכת מרדות, אן אנדערע סארט מלקות. די פונקטליכע הלכות איז דער רמב״ם מער מסביר, אבער די טייטש איז מלקות מדרבנן, דאס איז די עברי טייטש. אז דו וועסט אמאל טוהן דאס דארפסטו לערנען די הלכות עונשין פון סנהדרין. אבער מכת מרדות אין רמב״ם מיינט אין סך הכל אז די רבנים געבן מלקות, פארשטייט זיך לויט זייערע כללים, אזויווי ביי דאורייתא איז דא כללים, אבער ער מיינט נאר צו זאגן אז ער איז חייב אזויווי די רבנים הייסן.
און דאס איז אויך א חידוש, נישט אלעמאל דארף מען דאס זאגן ווען מ׳זאגט פטור. נישט אין כל התורה כולה ווען ס׳שטייט פטור מיינט עס פטור אבער אסור. ס׳איז דא פלעצער וואס פטור מיינט פטור ומותר. אבער דא אויף שבת, און אפשר נאך געוויסע הלכות, דארף מען וויסן אז ווען ס׳שטייט פטור זאלסטו נישט מיינען אז מ׳מעג. פטור מיינט סך הכל אז מ׳דארף נישט ברענגען קיין סקילה, אבער ס׳איז אסור צו טוהן, און אפילו אויב מ׳טוהט עס במזיד איז אפילו דא מלקות מדרבנן.
און מלקות מדרבנן האב איך געוואלט צו מדגיש זיין, און ווי רבי יצחק האט עס מסביר געווען, איז אז ס׳איז דא אסאך מאל וואס מ׳איז כופה, דאס הייסט אז די בית דין צווינגט אז ער זאל אויפהערן, אבער ס׳איז נישט דא אן עונש עפטערווארדס. אבער דער רמב״ם לערנט, ער רופט עס מכת מרדות, מיינט ער יא, ממש א געהעריגע עונש, נישט נאר אז מ׳צווינגט, ווי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אדער א ביז דאך. דאס איז אן עקסטערע דין. אבער אגעין, ס׳קען זיין אז די חכמים זענען מחלק אז זיי האבן געגעבן נישט מלקות פאר דעם, זיי האבן געזאגט יא, ס׳איז נישט קיין חיוב. דער רמב״ם ברענגט עס אלעס בתור חיוב ממש. אקעי, ס׳איז נישט אונזערע.
דאס הייסט, למשל, פון ספר המדע האבן מיר געקענט די עונש וואס חכמים נוצן אלס נידוי. דא האבן מיר זיך געווארן אינטראדוסט צו א נייע עונש וואס חכמים נוצן, מכת מרדות. איך האב נישט געזען מכת מרדות, איך געדענק אין געוויסע הלכות האט דער רמב״ם געזאגט. און די גמרא אסאך מאל, די גמרא איז נישט אזוי סיסטעמאטיש אין דעם וועג. אין די גמרא שטייט אמאל “חייב מלקות”, און די גמרא מיינט צו זאגן מכות מרדות וואס איז א דרבנן. דער רמב״ם האט געמאכט פון דעם א קאנסיסטענט סיסטעם. ווען ס׳איז דא אסור דרבנן האט ער געשריבן “מלקים אותו מכות מרדות”.
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך בשבת'”, ווען ס׳שטייט אזוי, מיינט עס געווענליך נישט אז ס׳איז דאורייתא, נאר ס׳מיינט אז ס׳איז אסור מדרבנן. און וואס געשעט אויב מ׳האט עס געטאן בזדון? דער רמב״ם זאגט אונז נישט וועגן עדים, מ׳דארף עדים צו וואס, דאס ווייסן מיר נישט, “מלקים אותו מכות מרדות”.
דער רמב״ם האט געזאגט די כללי המילים, די שפראך, וואס ס׳טייטשט “אסור”. אויב ס׳וואלט געווען אסור מדרבנן וואלט נישט געשטאנען “אסור”, אויב ס׳וואלט געווען אסור מדאורייתא וואלט נישט געשטאנען “אסור”, ס׳וואלט געשטאנען “חייב”. דאך שטייט “אין עושין”, ס׳וואלט געשטאנען “חייב”, נישט “אין עושין”.
“וכן כל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך'”, ווען ס׳שטייט “מותר”, מיינט נישט צו זאגן אז ס׳איז מותר מדאורייתא, נאר ס׳איז מותר לכתחילה.
“וכן כל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום'”, ווען מ׳לייגט צו דאס ווארט “כלום”, דעמאלטס מיינט עס אז ס׳קומט אויך נישט די עונש פון מכות מרדות, “אינו מלקים אותו כלל”, ס׳קומט נישט קיין שום מכה, קיין שום עונש, אויך נישט קיין רבנ׳דיגע עונש.
Speaker 1: אבער לכאורה משמע אז ס׳איז נאך אלץ אסור מדרבנן?
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. ס׳איז אויך מותר מדרבנן. ווייל די לשון “מכלום” קומט ארויסצוברענגען עקזעקטלי דאס.
דאס הייסט, דער רמב״ם וואס זאגט סך הכל אין די צוויי פרטים, ס׳איז דא דריי לעוועלס אין הלכות שבת: ס׳איז דא חייב, פטור, און מותר. יעצט, די דריי לעוועלס, נישט אלעמאל שטייען זיי אין עקזעקטלי די לשונות. ס׳איז דא נאך איין לשון וואס מ׳זאגט ביי פטור… סארי, ביי פטור איז נאר דא איין לשון. אבער ניין, ס׳איז דא נאך א לשון. ביי חייב איז נאר דא איין לשון. פטור האט צוויי לשונות אדער דריי: “פטור”, אבער מ׳קען אויך זאגן “אין עושין” אדער “אסור לעשות”, וואס דאס מיינט נישט חייב, דאס מיינט נאר… סארי, דאס מיינט פטור מדאורייתא אבער חייב מדרבנן. די זעלבע זאך, מותר האט צוויי לשונות. ווען ס׳שטייט מותר. סאו וואס זאגט איינער חייב כלום? וואס גיבט די כלום געט ארויס? אפילו נישט מכות מרדות. ווען ס׳וואלט געווען פטור אבער לויט דעם וואלט געווען מכות מרדות, דאס איז מותר. אזוי מיין איך.
מותר שטייט קיינמאל נישט אז ס׳איז נאר מותר מדאורייתא. אויב ס׳שטייט מותר מיינט עס אויך מותר מדרבנן. אויב ס׳שטייט פטור, מיינט עס אז ער איז נאר פטור מדאורייתא, און בכלל נישט פטור פון מכות מרדות. צו וויסן פטור פון מכות מרדות, וועט שטיין “אינו חייב כלום”, אויב פטור מכלום. אבער ס׳איז נאך אלץ זייער מעגליך דא א איסור דרבנן וואס ס׳איז נישט דא דערויף מכות מרדות, און אויף דעם שטייט “אינו חייב כלום”. ווייל אז נישט, וואלט נישט אויסגעפעלט צו מאכן צוויי לשונות פאר די זעלבע זאך.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין. ס׳איז דא אסאך לשונות. פארוואס זאל נישט אלעמאל שטיין די זעלבע לשון?
Speaker 2: די לאדזשיק פון די לשונות מאכן דאך סענס. חייב טייטש חייב חטאת. פטור טייטש פטור, פטור פון עפעס אן עונש. דאס איז דאך חייב, חייב איז חייב, נישט חייב לעשות קיין. ווען מ׳זאגט אסור, מיינט עס נישט אז דו באקומסט אן עונש? גראדע די רמב״ם האלט אז דו באקומסט מכות מרדות, ס׳קען זיין אמת, אבער די ווארט זאגט טו עס נישט. מותר טייטש דו מעגסט עס טון, ס׳איז אן אנדערע טייטש. אבער די זעלבע זאך, “אינו חייב כלום”, פארוואס געבסטו אים די לשון כלום? די לשון כלום געבסטו אים אז ס׳איז מותר. אזוי מיין איך. וואס קען זיין אנדערש?
אויב וואלט געווען מותר, איז שווער צו זאגן אז “אינו חייב כלום” מיינט צו זאגן… פארוואס זאלן נישט די חכמים נאכמאכן די זעלבע לשון פון תורה?
Speaker 1: איך האב געזאגט אז… די תורה שטייט נישט פטור, די תורה שטייט… איך רעד אבער פון די רמב״ם. פארוואס זאל ער נישט זיין קאנסיסטענט און זאגן אז “אינו חייב” מיינט נאר נישט די עונש?
Speaker 2: ווייל איך גלייב שוין, ס׳איז דא מסתמא הלכות אין הלכות שבת וואס ס׳איז נישט דא קיין מכות מרדות אבער ס׳איז איסור דרבנן, ווייל ס׳איז א חומרא, ווייל מ׳זאל אננעמען די חומרא, אדער ווייל… מיר זעט נישט אויס.
אקעי, לאמיר זען אויב מ׳טרעפט ראיות.
Speaker 1: איך דארף נישט קיין ראיות.
Speaker 2: ניין, מ׳דארף נישט קיין ראיות, אבער די כסף משנה זאגט אזא זאך. אבער ס׳איז דא אין די רמב״ם, יעדע זאך איז דא מער ווי איין לשון. ס׳איז דא א כלל׳דיגע לשון, מ׳קען געדענקען, יעדער קען געדענקען אמאל צו זאגן פטור, אמאל זאגט ер “אינו חייב כלום”. ס׳מיינט די זעלבע, ס׳איז נישט אזא פראבלעם. מיר זעט דא אויס ווי די כסף משנה מאכט אסאך סענס שוין.
Speaker 1: דו האסט עס געלערנט פאר די שיעור, פארדעם.
Speaker 2: געווענליך ווען א מענטש קוקט עפעס נאכדעם מיינט ער… ניין, איך האב שוין פארדעם געקוקט אין כסף משנה. ניין, ניין, ער זאגט דאך עס מיט די פשוט׳ע ווערטער, “אינו חייב כלום” מיינט אז ער איז נישט… פארוואס זאל ער נישט זאגן פטור? מען האט אונז שוין געזאגט וויאזוי מען זאגט מותר לכתחילה. מותר לכתחילה זאגט מען מיט די ווערטער מותר לעשות כך וכך. איינער איז חייב, וויאזוי ווייסט מען אז ער איז נישט חייב? ווען עס שטייט די ווארט קלאר. אזוי זעט מען ארויס פון די… אקעי, זענען מיר ביי די אחרונים, ברוך השם. דו קענסט קוקן אין די מפרשים שפעטער.
זאגט דער רמב״ם ווייטער. אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וואס מען איז חייב, וואס מען איז פטור, וואס איז די עיקר איסור פון מאכן א מלאכה שבת. יעצט גייען מיר לערנען פארשידענע… נישט, מיר האלטן נאך זייער ווייט פון לערנען וואס די מלאכות זענען, דאס וועט נאר אנקומען אין פרק ז׳. מיר גייען יעצט גיין לערנען כללים פון וואס הייסט געטון א מלאכה, לשם כוונה, לשם… איך מיין, ער גייט דא געבן אפאר פעלער פון וואס הייסט נישט געטון א מלאכה ווייל עס פעלט כוונה. ער גייט אונז דא זאגן אז א מלאכה קומט מיט מיט כוונה, דאס איז וואס איז חייב. און וואס טייטש נישט כוונה, גייט ער אונז זאגן וועלכע זאך קען הייסן נישט כוונה, און וועלכע זאך הייסט כוונה אפילו אז עס זעט אויס ווי ער האט נישט קיין כוונה אדער וואס. יא, דאס זענען די נעקסטע פאר הלכות, שיינע סוגיות אין די גמרא, מ׳רעדט ארום דעם אסאך, אבער מיר גייען לערנען דא זייער פשוט. יא, מיר ווילן וויסן די כללים, מיר ווילן נישט וויסן למדנות וואס קאנפיוזט נאר מענטשן. ניין, ניין, מיר דארפן דאך פארשטיין. מיר דארפן גארנישט פארשטיין, מיר דארפן וויסן אז עס שטייט.
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דברים המותרין לעשותן בשבת, אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו.
זאגט דער רמב״ם, “דברים המותרין לעשותן בשבת” — זאכן וואס מען מעג טון בשבת, אזויווי ער גייט שוין געבן א דוגמא, “אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה” — ווען מען טוט די געוויסע זאכן וואס מען מעג טון, אסאך מאל בדרך אגב טשעפעט זיך מיט, עס געשעט, עס ווערט געטון מיט דעם מעשה נאך עפעס א מלאכה, אבער עס איז נאר אן אפשרות, אמאל יא, אמאל נישט. איז אזוי, “אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר” — אויב האט ער נישט מתכוין געווען צו די מלאכה, נאר ער איז מתכוין געווען צו די דבר המותר לעשותו, איז ער מותר. די כוונה איז נישט טייטש אז ער שטופט מיט די פארמאכטע אויגן און ער מאכט כוונות, ער מיינט צו טון די מלאכה, ער מיינט צו טון די מותר׳דיגע זאך. און די דוגמא גייט מסביר זיין. “כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל”. א מענטש מעג שלעפן א בעט, אדער א בענקל, אדער א שאפע, וכיוצא בהן בשבת, ווייל דאס איז א דבר המותר לעשות בשבת, ער מעג טראגן זאכן שבת אין א פלאץ וואס איז מותר מיט טראגן.
אבל ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו, ווען ער שלעפט א שווערע זאך,
און די דוגמא גייט מסביר זיין. כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל, א מענטש מעג שלעפן א בעט, אדער א בענקל, אדער א שאפע, וכיוצא בהן בשבת, ווייל דאס איז א דבר המותר לעשות בשבת, מען מעג טראגן זאכן שבת אין א פלאץ וואס איז מותר צו טראגן, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתו. ווען ער שלעפט א שווערע זאך גייט קענטיג׳ס מאכן א קריץ אין די פלאר. איז אויב א מענטש וויל מאכן א קריץ אין די פלאר און ער שלעפט א בעט, איז דאך זיכער אז דעמאלטס איז ער עובר ממש אויף די מלאכה פון, וואס אונז גייען מיר שפעטער לערנען, פון חורש, פון גראבן, מאכן א לאך אין די פלאר.
וואס טוט זיך אבער ווען א מענטש וויל נישט גראבן די פלאר, ער וויל שלעפן זיין מטה, אבער שלעפן די מטה אסאך מאל מאכט עס אזא קריץ אין די פלאר? זאגט דער רמב״ם אז מען מעג עס טון. ולפיכך, אויב האט מען טאקע געטון אזוי, מען האט געשלעפט א שווערע זאך און מען איז חופר געווען מיט דעם די קרקע, אינו חושש בכך, ער דארף נישט מורא האבן אז ער איז נישט נכשל געווארן מיט א איסור, לפי שלא נתכוין לחרוש, ער האט נישט אונזין געהאט צו חורש זיין, ער האט נישט געמיינט.
די זעלבע זאך, נאך א דוגמא. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, א מענטש מעג גיין אויף גראז בשבת, און ביים גיין אויף גראז קען זיך דאך אויסרייסן גראז, ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, דאס איז דאך נישט זיין כוונה, זיין כוונה איז דאך נאר צו גיין, לפיכך אם נתלשו אינו חושש, אויב ס׳האט זיך יא אויסגעריסן איז ער נישט חושש, ווייל דאס איז דבר שאינו מתכוין, דאס האט ער נישט אונזין געהאט.
נאך א דוגמא, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו. מען מעג זיך אפוואשן די הענט בעפר הפירות, מיט א סארט זאך וואס מען נוצט זיך וואשן די הענט, שטויב, א פאודער פון געוויסע פירות צו וואס, אזויווי מען נוצט זייף, און מען וואשט מיט דעם אפ די הענט, און מיינט מען אפצואוואשן, ווייל שבת מעג מען אפוואשן. אבער די זאך קען אויך אויסרייסן אסאך מאל די האר פון די הענט, און אבער ווייל ס׳איז נישט זיין כוונה, לאזט ער הסר. ווי לאנג דאס איז נישט זיין כוונה, דאס איז נישט וואס ער טוט, דאס איז נישט וואס ער זוכט דא צו טון, איז לפיכך איז אים נישט, אפילו ס׳האט זיך אויסגעריסן, איז ער נאר איינער חושש, ווייל זיין כוונה איז נאר געווען די רחיצה.
נאך א דוגמא, פרצה דחוקה, אז א מענטש האט א זייער א שמאלע דורכגאנג אין די הויז וואו ער קען נאר דורכגיין, אדער אין די בנין, וואס די פראבלעם איז, ווען ער וואקט דורך איז זייער מעגליך אז ער מאכט אביסל גרעסער די לאך, ווייל ווען ער רוקט זיך רוקט זיך א שטיינדל, און ס׳קען ארויספאלן א שטיינדל. אבער ס׳איז נאר א אפשר, אזויווי ער זאגט, אפשר תתלוש. מותר לכנוס בשבת, מעג מען אריינגיין אין די פרצה, אפילו אם נשרות, אפילו ס׳פאלט אראפ פון אים שטיינער פון די וואנט, ער מאכט די פרצה אביסל גרעסער, וואס וואלט לכאורה געווען א איסור בונה, אבער היות דאס איז נישט זיין כוונה, איז עס מותר. אדער בונה, ער מאכט גרעסער די פרצה, ער בויט מיט דעם א וואנט אזויווי, ער בויט א טיר מיינט ער. סתם איז עס א איסור, ס׳איז א איסור מן התורה לבנות, אבער ס׳איז א איסור. קען מען דייק זיין צו ס׳איז ממש א איסור על כל פנים, יא.
וכן כל דבר שאינו מתכוין, כגון זה, אדער עני אנדערע דוגמאות פון א דבר שאינו מתכוין, ווען ער טוט עפעס און ס׳איז דא א רעזולטאט וואס געשעט נאך עפעס, אבער דאס איז נישט זיין כוונה, איז עס מותר.
סאו דא איז דא צוויי תנאים: איינס, אז ער מיינט נישט די איסור. דאס הייסט, אויף ער שלעפט א בענקל כדי צו מאכן א לאך, איז עס געהעריג חורש. ער שלעפט א בענקל ווייל ער דארף א בענקל, גראדע ווערט א לאך, איז עס מותר. די צווייטע תנאי איז אז ס׳ווערט נישט בהכרח, ס׳ווערט אמאל יא, אמאל נישט.
אבער דא איז אביסל שווער צו פארשטיין, ווייל א מענטש קען דאך זען אויף די מיטה, אויב ס׳איז א זייער העווי מיטה מאכט עס א לאך. ס׳איז נישט שווער צו פארשטיין, ס׳מיינט אז אמאל יא און אמאל נישט, יעדע צווייטע מאל מאכט עס א לאך. אזויווי ער זאגט, ס׳ווענדט זיך אויף די מיטה, ס׳ווענדט זיך אויף דעם. אבער די הלכה דא זאגט אז א מענטש דארף נישט אויספארשן צו די מיטה מאכט אייביג א… מ׳דארף נישט אריינגיין אין פרטים, ווייל די איידיע איז פשוט, א מענטש ווייסט אז דאס געשעט נישט יעדע סינגל מאל, ס׳געשעט יעדע צווייטע מאל, דערפאר דארף ער נישט קיין חקירה. ער טראכט נישט, ער דארף נישט שטיין און מאכן זיכער.
דאס איז די ווארט. לכאורה שטייט דא אז אויב ס׳איז דא אן אפשרות אז נישט, דארף ער נישט… נארמאלערהייט וואלט א מענטש געדארפט נישט נכשל צו ווערן, וואלט ער געדארפט טראכטן אז יעדער גראבער מענטש מאכט א… אבער אויב דער מענטש האט שוין איינמאל דורכגעוואקט און ס׳איז אראפגעפאלן…
לאמיר לערנען ווייטער, ווייל דא ווערט עס א שאלה וועגן… ווען מ׳גייט אריין אין דיטעלס ווערט מען קאנפיוזד, אבער דער כלל איז זייער פשוט. ס׳איז דא זאכן וואס מ׳ווייסט זענען נישט בהכרח געשעעט, ס׳געשעט אמאל יא און אמאל נישט, אפשר רוב מאל אפילו, נישט קיין חילוק, אבער נישט מוכרח, איז דאן אן אונס, און דעמאלטס מעג מען. אבער, יעצט קען מען לערנען די צווייטע זייט פון די מטבע וואס מיר האבן יעצט גערעדט.
יא, לכאורה. עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה. וואס איז געשען? א מענטש האט געטון דאס וואס דער רמב״ם האט יעצט געזאגט. ער האט געטון א מעשה, און וועגן דעם איז געשען א מלאכה. ער האט געטון עפעס, למשל, און ס׳איז געשען לכבוד דעם א מלאכה, שוודאי תצא בשביל אותה המעשה. ס׳איז געשען אזא מין מלאכה וואס דאס יא איז זיכער ודאי אז ס׳געשעט וועגן יענער מעשה. דער רמב״ם גייט שוין זאגן די דוגמא. אף על פי שלא נתכוין לה, אפילו ער האט נישט אין זין געהאט די צווייטע מלאכה וואס איז געשען אלס א רעזולטאט, איז ער יא חייב. פארוואס? שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. אויב א מענטש טוט עפעס וואס אייביג געשעט פון דעם אלס א רעזולטאט א מלאכה, אפילו זיין כוונה איז נישט געווען די מלאכה, אבער די רעזולטאט ברענגט בהכרח… די מעשה ברענגט בהכרח די רעזולטאט, די מלאכה, איז ער חייב.
דער רמב״ם גייט ווייטער. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן. ער האט אן עוף, און ער וויל האבן די קאפ פון די עוף צו שפילן פאר א קטן. סאו וואס טוט ער? חותך ראשו בשבת. ער שניידט אראפ די קאפ פון די עוף כדי ער זאל האבן די קאפ דערפון צו קענען געבן פאר א קטן. אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד. דער מענטש וועט טענה׳ן, “איך בין נישט דא א שוחט, איך בין איינער וואס וויל אפשניידן די קאפ”. אזוי שעכט מען. אבער איך זוך נישט דא צו שעכטן, איך דארף האבן פונקט אזא סייז טוי. מיין יונגל עפעס פעלט די סייז טוי, איך וועל געבן א שנייד אראפ די שטיקל. איז ער יא חייב. פארוואס? ס׳איז טאקע א דבר שאינו מתכוין, ער מיינט נישט צו שניידן, ער מיינט נאר צו האבן די סייז קאפ. אבער ס׳איז נישטא קיין וועג צו האבן די סייז קאפ אן שניידן. ס׳איז א דבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי אלא וימות בו בשעה. ס׳איז א דבר ידוע אז מ׳קען נישט אראפשניידן, די ספעציפישע זאך קען מען נישט אראפשניידן אן דעם וואס מ׳זאל מיט דעם הרג׳ענען. ממילא, אפילו ס׳איז א דבר שאינו מתכוין, אבער מ׳האט נישט דא די צווייטע תנאי אז ס׳איז אפשר ולא אפשר. וכן כל כיוצא בזה.
סאו וואס ס׳זעט דא אויס איז אז ווען די קעטעגארי פון די זאך איז אז ס׳איז אייביג אי אפשר, דארף א מענטש נישט קוקן אין זיין ספעציפישע פאל צו ס׳גייט יא געשען צו ס׳דארף נישט געשען, ער דארף נישט אויספארשן פארדעם, מאכן עקספערימענטס. נאר אויב ס׳איז א מין זאך וואס נישט אייביג געשעט איז בהכרח אזא רעזולטאט, און דאס איז נישט זיין כוונה, אבער אויב ס׳איז אבסורד, יעדער איינער ווייסט אז דאס געשעט, העלפט נישט. מ׳קען נישט זאגן אז דאס איז נישט געווען זיין כוונה.
דאס איז א חקירה וואס איז איינע פון די נפקא מינה׳ס אבער למעשה, אבער וואס איז גערעכט, וואס איז נפקא מינה למעשה איז די שאלה וואס דו האסט זייער גערעכט, צו יעדע מאל קען מען מאכן א רוב און טשעקן צו דאס. פון די דוגמאות אט ליעסט וואס דער רמב״ם האט געברענגט, דער רמב״ם גייט נישט אריין אין טעמים און למדנות, אבער פון די דוגמאות וואס דער רמב״ם ברענגט זעט מען זייער קלאר אז אט ליעסט די פסיק רישיה ולא ימות וואס מיר זאגן אז מודה רבי שמעון אויף דעם אז ס׳איז אסור, ברענגט מען די קלארסטע דוגמא וואס קען נאר זיין. מ׳זאגט נישט “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד וואס איז די איינציגסטע וועג”, ס׳איז שטארק נישט דאס. סאו ס׳סאונדט ס׳איז מער נוטה צו די זייט.
סאו ס׳האט צו טון מיט די קעטעגארי, נישט מיט די ספעציפישע פאל. די מינע זאכן וואס אייביג איז זענען די זאכן קאנעקטעד, אייביג אראפנעמען די קאפ פון א טשיקן איז געהארגעט די טשיקן, דאס טאר מען נישט טון. אבער די מינע זאך ווי אדורכגיין אין א שוואכע פלאץ, האט מען נישט גע׳אסר׳ט די מין זאך, ס׳הייסט נאך אלץ א דבר שאינו מתכוין. איך קען עס אפשר אזוי זאגן, אבער איך ווייס אפילו אויב ס׳איז א קארעקט ווארט. דאס איז זייער ודאי. דאס הייסט, יעדע זאך אין די וועלט איז דאך א שטיקל ספק. איך שלעפ א העווי, א זייער העווי בעט, איז דאך אלץ א ספק, ווייל דאס איז נישט קיין כלי מחרישה, דאס איז א בעט. גיי ווייס, עס ווענדט זיך ווי שטארק די זאמד איז, און ווי העווי די בעט איז, און ווי שלעכט מען שלעפט, און צו יענער הייבט עס אויף העכער, צו נידריגער, תלוי אין טויזנט זאכן. סוף כל סוף, איך זאג דיר, ס׳איז דאך איין וועג׳ל אין די וועלט אז מ׳שניידט אפ די קאפ פון א טשיקן און ס׳לעבט נאך. חוץ, איך ווייס נישט, אויב ס׳איז א באבא סאלי, איך ווייס נישט. בדרך הטבע איז נישטא אזא זאך. צו דאס רעדט די גמרא אלעמאל.
איך וואלט עס געזאגט אזוי, אז וואס דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז מותר, זאגט ער צוויי תנאים, אבער ס׳איז נישט צוויי תנאים שווים. די קאטעגאריע פון די זאך איז דבר שאינו מתכוין. נאר ער זאגט דא אז ס׳קען זיין א זאך וואס ס׳איז מתכוין פאר איין זאך, אבער דאס הייסט אויך מתכוין. ווען איינער שניידט אפ די קאפ צו שפילן, האט ער געטון דא צוויי זאכן: ער האט גע׳שחט׳ן א טשיקן, און ער האט געגעבן פאר זיין קינד עפעס צו שפילן, ווייל די צוויי זאכן זענען נאנט קאנעקטעד. אבער א זאך וואס ביי קאטעגאריע, שלעפן א שטוב-זאך, א חפץ פון שטוב, איז נישט די קאטעגאריע פון עפעס וואס מאכט אייביג א לאך. דאס הייסט, למשל, אויב איינער שלעפט עפעס אן אנדערע מין זאך, נישט פון די דריי וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט, נישט א כיסא, נאר עפעס וואס איז דראמאטיש אייביג אסאך אסאך שווערער, ווען איינער שלעפט א שטיקל פון א בנין, וואס דאס איז א מין קאטעגאריע פון א זאך וואס מאכט א לאך.
דער רמב״ם ברענגט נישט די פרטים, און לפי דעתי איז דאס נישט נוגע די שאלה פון הלכה למעשה. אפשר וועלן מיר זען שפעטער אין די הלכות, נאך אסאך די גמרא איז מער פראקטיש, אבער ס׳איז געמאכט מ׳זאל פארשטיין די קאטעגאריע, צו דן זיין יעדע מאל. דאס איז דאך די טייטש חרישה. חרישה טייטש אז דער רב קוקט אויף די ספעציפישע פאל, אדער מ׳פרעגט, מ׳ווייסט שוין דא א כלל, די רבנים האבן שוין געזאגט, און מ׳איז דן לויט דעם, אבער מיר ווייסן די כללים.
זאל איך דיר פארציילן די סיקרעט? די סוגיא איז א מחלוקת אין די גמרא צווישן רבי יהודה און רבי שמעון. דאס הייסט דבר שאינו מתכוין. רבי יהודה זאגט אז ס׳איז חייב, און רבי שמעון איז פוטר׳ט.
יעצט גייט דער רמב״ם ברענגען נאך א ענין פון כוונה, וואס ווערט אנגערופן מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאגט דער רמב״ם אזוי: כל העושה מלאכה בשבת… אפילו ער דארף נישט די גוף המלאכה, מיר וועלן שוין באלד זען וואס ער איז מסביר וואס דאס מיינט, חייב עליו, ער דארף נישט די גוף המלאכה. כיצד?
הרי שכיבה את הנר, שאינו צריך לשמן, איינער וואס לעשט אויס, ס׳איז דא צוויי מיני וועגן פארוואס מענטשן לעשן אויס א לעכט. די ערשטע פאל פארוואס א מענטש לעשט אויס א לעכט איז ווייל ער וויל נאך האבן די אויל פאר מארגן, כדי שלא יאבד, ס׳זאל נישט ווערן פארלוירן.
זאגט דער רמב״ם אזוי: כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה. איינער טוט א מלאכה בשבת, אפילו ער דארף נישט די גוף המלאכה – מיר גייען שוין באלד זען וואס ער איז מסביר וואס דאס מיינט – חייב עליה, ער דארף נישט די גוף המלאכה.
כיצד? הרי המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן, איינער וואס לעשט אויס, ס׳איז דא צוויי מיני וועגן פארוואס מענטשן לעשן אויס א לעכט. דער ערשטער פאל פארוואס א מענטש לעשט אויס א לעכט איז ווייל ער וויל נאך האבן די שמן, די אויל, פאר מארגן, כדי שלא יאבד, זאל נישט ווערן איבער די שמן, ער דארף עס האבן. או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר, ער וויל נישט אז די לאמפ דערפון זאל ווערן פארברענט, דער וויק.
סאו לאמיר פארשטיין קלאר, די כיבוי איז אביסל פאני ווייל אונז האבן נישט די קלארע אינטואישאן וואס איז די נארמאלע כיבוי. א נארמאלע כיבוי איז נישט אז איינער וויל חוס על השמן, ער וויל סעיוון שמן. א נארמאלע כיבוי איז ווען איך דארף די כיבוי. פארוואס דארף איך א כיבוי? ער מאכט א גחלת, יא, דאס איז די דוגמא פון די גמרא. איך האב געמיינט אז דער רמב״ם גייט אזוי ווי פריער גייט ער ברענגען צוויי דוגמאות, ער ברענגט נאר די דוגמא וואס הייסט מלאכה שאינה צריכה לגופה און ער איז חייב.
איך וועל דיר זאגן אזוי, געווענליך די איסור פון כיבוי איז ווען ער דארף די כיבוי. למשל, א מענטש וויל מאכן א גחלת. א גחלת איז, ער דארף האבן א גחלת, ס׳צינדט זיך גרינג אן, א קויל. סאו וואס טוט א מענטש? ער לעשט אויס א שטיקל האלץ, ווייל ער וויל מיט די אופן פון אויסלעשן מאכן א קויל. מה שאין כן איינער לעשט עפעס אויס אז ס׳זאל נישט מאכן א שריפה, ווען ס׳וואלט געווען אן אנדערע וועג פון סטאפן די שריפה, ער זוכט נישט די אויסלעשן. אויסלעשן איז א מין זאך וואס באשאפט עפעס, ס׳באשאפט א גחלת. דא זוכט ער נישט צו באשאפן א גחלת, אבער ער וויל נאר אז ס׳זאל זיין אויסגעלאשן. אבער ס׳הייסט אבער אויך כיבוי, ווייל הואיל ואין לו שום דרך אחרת צו… ס׳איז נישטא קיין אנדערע וועג.
אקעי, זאגט ער אזוי, זאגט דער רמב״ם, לאמיר לערנען אינעווייניג צוריק אין רמב״ם. דאס איז טייטש מלאכה שאינה צריכה לגופה, איך דארף נישט די גוף המלאכה, איך דארף נישט די זאך וואס הייסט די מלאכה. כיבוי איז טייטש איך דארף נישט אויסלעשן, איך דארף… איך לעש אויס ווייל איך דארף האבן די שמן זאל בלייבן, אדער אזוי. אסאך סתירות, למשל… אקעי, לאמיר דיר ענטפערן די גמרא. די גמרא זאגט ער האט נישט אויסגעלאשן א לעכט נישט וועגן צו מאכן א גחלת, נאר איינער צורך לגופו, נאר פשוט ווייל ער וויל אפירן די שמן, אדער ער וויל נישט מ׳זאל מאכן א פייער. וואס איז די טייטש נישט מאכן א פייער? ער האט מורא מ׳זאל נישט מאכן א פייער. דאס איז נישט צורך, אבער לאמיר זאגן אז די לעכט זאל נישט פארברענען די גאנצע… די אמת איז אז מ׳לעשט אויס סתם א פייער זאל נישט פארברענען, דאס איז א זאך וואס מ׳וועט רעדן שפעטער וועגן ספק.
זאגט ער, מנא הני מילי? איז ער חייב. מנא הני מילי? כיבוי מלאכה, אויסלעשן איז א מלאכה, אבער איינער איז חייב ליכמות, ער האט עפעס אן אנדערע זאך געהאט אויסצולעשן. אבער ביז איינער צורך לגופו כיבוי, אפילו ער וויל נישט די עצם מעשה כיבוי אזויווי די אנדערע פאל וואס איז בדרך כלל די מער כיבוי, ולא כיבוי אלא פאר אן אנדערע סיבה, בני חורין ובני מלכים הרי זה חייב.
לאמיר ברענגען נאך איין דוגמא פשוט פאר א קלארקייט. למשל ווען איינער שעכט, ווען ער שעכט וויל ער עס אלס שעכטן, ווייל די מעשה שחיטה מכשיר די בהמה. ווען ער שניידט אראפ א ראש עוף ביי דבר שאינו מתכוין, איז אויך די מלאכה שחיטה. למשל, זאל זיין נאך א דוגמא, ער שניידט אראפ ווייל ער וויל האבן די… וואטעווער, ווייל ער דארף עפעס האבן. ער דארף האבן א זייטיגע רעזולטאט, אבער דאס איז די אופן.
דאס איז אבער… דאס דארף מען זיין קלאר, מלאכה שאינה צריכה לגופה האט זייער ווייניג צוטון מיט דבר שאינו מתכוין. דבר שאינו מתכוין טייטש איך מיין איין זאך און ס׳געשעט א צווייטע זאך. מלאכה שאינה צריכה לגופה איז טייטש איך טו איין זאך און ס׳געשעט די איין זאך. ס׳איז נישט דא קיין צוויי זאכן דא. ס׳איז א חילוק, איך דארף נישט די גוף פעולת המלאכה, איך דארף די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן, נישט פאר די ריזאן וואס מ׳נוצט געווענליך די מלאכה, און איך דארף די מלאכה פאר אן אנדערע ריזאן. א מלאכה איז אן אויטאמאטישע זאך וואס האט א רעזולטאט. קענסט האבן די ריכטיגע רעזולטאט, די סטענדערד רעזולטאט. די סטענדערד רעזולטאט פון מלאכת כיבוי איז אן הותר פלושן הפחם. די נישט סטענדערד רעזולטאט איז נישט כדי להציל את השמן. דאס איז נישט די טייטש כיבוי. פארוואס אזוי? ווייל דו האסט פארשטאנען אז דאס איז טייטש כיבוי. וואס קען זאגן אז דאס איז א סארט כיבוי? דאס איז טייטש מלאכת מחשבת, נישט טייטש דאס. און איך דארף דאס פאר אן אנדערע רעזולטאט, אבער ס׳איז נישט אן אנדערע פעולה.
שלא צריך לגופו איז אלעמאל ווען ס׳איז דא צוויי מלאכות, איך טו איין זאך נישט קיין מלאכה, אבער צוויי אנדערע זאכן, צוויי פעולות. איך טו שלעפן א באנק, און ס׳איז דא א מלאכת חורש. איך בין נישט עוסק אין חורש. מלאכה שאינה צריכה לגופה איז איבער איינער איז עוסק אין חורש, אבער ער דארף נישט די לאך, ער דארף האבן די… די… רוקן די זאמד. דאס איז די נעקסטע זאך וואס מיר גייען אויך ברענגען נאך אביסל קלארער.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים. געווענליך איז דא א איסור, איינע פון די ל״ט מלאכות איז צו טראגן א זאך ארבע אמות ברשות הרבים. איז געווענליך טראגט ער עפעס ברשות הרבים ווייל ער וויל… ער האט הנאה דערפון, ער וויל עס טראגן אין רשות הרבים. א מענטש זעט א קוץ אין רשות הרבים, ער וויל עס אוועקלייגן די זאך כדי מענטשן זאלן נישט ווערן נכשל דערויף. ממילא, ער מיינט עס אוועקצונעמען, ער מיינט נישט צו טראגן אין רשות הרבים. אבער דאס הייסט די מלאכה פון טראגן אין רשות הרבים. סיי סיי וועלכע זאך טראגן, מ׳האט נישט געמאכט אין דעם א חילוק. ממילא איז ער יא חייב.
אוי, ער טראגט נישט אין רשות הרבים. ער טראגט נישט. איך דארף אז די זאך זאל זיין אין די צווייטע פלאץ. איך ברענג עס פון דא צו דארט. דא ברענג איך עס נישט פון דא צו דארט, איך נעם עס אוועק. אוועקנעמען איז נישט טייטש טראגן, דאס איז טייטש אוועקנעמען. איך בין עוסק דא אין הסרת נזק, איך בין עוסק אין רוקן זאכן. אבער דאך, ער איז חייב. פארוואס איז ער חייב? ווייל דאס הייסט אז ער האט געטאן די זעלבע מלאכה פאר אן אנדערע כוונה. די כוונה איז ענין אחר. דאס, לויט׳ן רמב״ם׳ס פסק, איז מלאכה שאינה צריכה לגופה, איז ער חייב.
אוי, א מחבר זאגט א חידוש פון די זעלבע סוגיא, כדי שלא יזוקו בה רבים. איז דא א גרויסע חילוק אין די פוסקים צו מענטשן קענען נזק ווערן דערפון. ער לערנט עס נישט לשם שמים ווייל ער וויל האבן די גרויסע חילוק, נאר ער לערנט עס לשם שמים כדי ער זאל נישט נכשל ווערן דערין. איז ער אויך חייב, ווייל דאס איז אפילו ס׳איז איינער צריכה לגופה, א מלאכה איז מען חייב ווייל מ׳האט געטאן די מעשה מלאכה.
רב מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא לגופה עברה אלא להרחקת הנזק, הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. יא. דאס איז די מלאכה שאינה צריכה לגופה.
איז אויך די זעלבע מחלוקת צווישן רבי יהודה און רבי שמעון, און די רמב״ם פסק׳נט לגבי דבר שאינו מתכוין אזוי ווי רבי שמעון אז ס׳איז פטור, און ביי מלאכה שאינה צריכה לגופה פסק׳נט ער אזוי ווי רבי יהודה אז ס׳איז חייב. און דא קומט אריין אנדערע מחלוקת׳ן, אנדערע ראשונים. די ראב״ד לערנט אז אויך מלאכה… נו? דער ראב״ד ברענגט די פוסקים וואס זאגן אז אויך מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור? יא, דער ראב״ד, און אזוי רוב אנדערע פוסקים, דער שולחן ערוך פסק׳נט אז לרבי שמעון אין ביידע פלעצער לקולא, אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז אויך פטור. ס׳קומט אויס פון זייערע הלכות א גרויסע חומרא לויט דער רמב״ם, אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז חייב, סארי, אבער לויט דער ראב״ד, און אזוי אויך דער שולחן ערוך, און רוב פוסקים, פסק׳ענען אז מלאכה שאינה צריכה לגופה איז פטור.
אויך די פריערדיגע הלכה פון פסיק רישא איז דא אויף דעם א מחלוקת, און לויט אנדערע פוסקים איז אסאך גרינגער, ווייל ס׳איז דא א שיטה פון דער ערוך אז פסיק רישא איז אויך נישט אייביג חייב, נאר ווען ער האט עפעס הנאה דערפון, אבער ס׳איז דא א זאך ווי פסיק רישא דלא איכפת ליה אדער ער האט נישט הנאה דערפון. קיצור, אין די ביידע הלכות זענען דא אנדערע שיטות ראשונים וואס זענען מער מיקל, סיי לגבי פסיק רישא און סיי לגבי די הלכה פון מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
אקעי, לאמיר פארשטיין על כל פנים די כלל הדברים. יעצט גייען מיר לערנען א נייע סארט התכוונות, נישט נאר מתכוין לדבר שאינו מתכוין, נאר מער, דער רמב״ם רופט דאס, מ׳רופט דאס אין גמרא “מלאכת מחשבת”, אז ער האט נישט געוואלט טון די זאך. ביידע זאכן זענען אפשר א מלאכה, אבער ער האט געמיינט עפעס אנדערש צו טון.
יא, כל המתכוין… שוין, יעצט גייט דער רמב״ם אונז זאגן נאך זאכן וועגן כוונה. “מלאכת מחשבת” האט רבי יצחק געמאכט די קעפל, אזוי שטייט אין גמרא, ס׳איז דא מלאכת מחשבת אסרה תורה. א מלאכה וואס קומט מיט מחשבה. איך וויל קלאר מאכן אז דא גייט מען נישט רעדן אז ער האט געמיינט צו טון איין זאך און ס׳איז געשען מיט דעם א צווייטע זאך. דא רעדט מען אין די זעלבע מעשה, אז ער האט געהאט א פלאן – דא רעדט מען פון זיין פלאן – ער האט געפלאנט צו טון אויף איין וועג און ס׳איז געשען אויף אן אנדערע וועג. ביידע זענען מלאכות אדער ביידע נישט, וועט מען זען, אבער ס׳איז אן אנדערע סארט קאטעגאריע. ס׳איז נישט געשען דעם מענטש׳ס כוונה. א מענטש האט געטון עפעס און ס׳האט געפלאפט, ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געטרייט צו טון.
איז אזוי, כל המתכוין לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – ס׳איז געשען אינגאנצן עפעס אנדערש וואס ער האט נישט אין זינען געהאט, און דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין די גמרא – פטור עליה, איז ער פטור, והגם די צווייטע זאך וואס ער האט געטון איז אויך א מלאכה, שלא נעשית מחשבתו, ווייל זיין פלאן איז נישט געשען.
הייסט דאס, ער איז מסביר, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, ער מיינט אז ער שיסט יעצט אפשר א כלי זיין אנטקעגן א מענטש אדער א בהמה. למעשה, די אבן או חץ איז געגאנגען און געטון אינגאנצן עפעס אן אנדערע זאך, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג. אנשטאט הרג׳ענען, איז נישט געווען קיין כלי משחית פאר מענטשן, ס׳איז געווען אז ער האט געטון עפעס אין רייסן א בוים. סאו די גיין פון איסור הרג׳ענען צו איסור פון קוצר, איז הרי זה פטור, ווייל זיין זאך איז נישט געשען, וואס ער האט אינזין געהאט איז נישט געשען, ס׳איז געשען אינגאנצן עפעס אנדערש.
קל וחומר, דאס איז ווען ביידע זענען אן אב מלאכה, ביידע זענען די זעלבע חומר. זאגט ער, כל שכן אז מ׳איז פטור ווען נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, ווען דער מענטש האט אינזין געהאט אן איסור קל און ס׳איז געשען אן איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית, א מענטש האט אינזין געהאט צו ווארפן עפעס אז ס׳זאל פאלן אין די כרמלית, א מענטש שטייט אין די כרמלית און ער ווארפט, און דעמאלטס וואלט ער נאר געווען אן איסור דרבנן, ועברה לרשות הרבים, למעשה איז עס געפאלן נישט ווי ער האט אינזין געהאט, ס׳איז אריינגעפאלן אין רשות הרבים, שהוא פטור.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳איז נישט אן אנדערע מין זאך, ס׳איז געפאלן אביסל אן אנדערע פלאץ, אבער ס׳איז אן אנדערע קאטעגאריע. ס׳איז טאקע וואס ער האט אינזין געהאט ס׳זאל פאלן דא, און ס׳איז געפאלן אינגאנצן אן אנדערע פלאץ. די ווארט “אינזין געהאט” מאכט מיך נערוועז, ער האט נישט געפלאנט, ער האט געוואלט ס׳זאל אנקומען דער שטיין אין א כרמלית, ס׳איז אנגעקומען ערגעץ אנדערש, ער האט נישט גארנישט פון דעם, כביכול ער האט נישט דאס געוואלט טון, ער האט נישט דאס געמיינט צו טון. יענער מענטש איז נישט העפי, כביכול ער זאגט, “מיין שטיין איז נישט אנגעקומען ווי איך האב געוואלט”.
וכן כל כיוצא בזה.
ווייטער, נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, נאך א מין פאל פון ווען ער איז פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, ער האט אינזין געהאט צו טון א זאך וואס איז אינגאנצן מותר, ונעשית מלאכה. כגון שנתכוין לחתוך, ער האט געווארפן א מעסער אדער וואס, און ער האט אינזין געהאט צו שניידן עפעס וואס איז מותר צו שניידן, א תלוש, מ׳קען נישט שניידן א זאך וואס איז מחובר, אבער א זאך וואס איז שוין אפגעשניטן פון זיין כח החיים מעג מען שניידן. בטעות ובטוח חותך את המחבר, האט ער יא עובד געווען לכאורה אויף קוצר, אבער איינער חיים קליין וואלט נישט א זון געהאט בכלל, לכן כל כאי יוצא בזה.
דא גייען מיר זאגן נאך א סברא אין קיין, אסאך א שוואכערע, און לא נתכוון. ס׳איז א סברא, און די איז שוין אפגעשטעלט געווארן.
Speaker 1:
ואין אסור מלאכה כגון שנתכוין לחתוך, ער האט געווארפן א מעסער אדער וואס, און ער האט זיך געזארגט צו שניידן עפעס וואס מען מעג שניידן. התלוש, מען טאר נאר נישט אויפשניידן זאכן פון וואו ס׳איז מחובר, אבער א זאך וואס איז שוין אפגעשניטן פון די… פון איר כח החיים מעג מען שניידן. בטעות ותחב לו במחובר, האט ער יא עובר געווען לכאורה אויף קוצר, אבער אן איסור קצירה האט ער נישט געזארגט בכלל, וכן כל כיוצא בזה.
דא גייט ער אריין זאגן זאכן וואס איז אפילו א סאך א שוואכערע לא נתכוין. סא לאמיר זען. נתכוין ללקוט תאנים שחורות, זיין ציל איז געווען צו אראפשניידן געוויסע תאנים, די שווארצע וואונס, ולבסוף למעשה איז זיין מלאכה נישט געלונגען און ער האט געלקט לבנות. אדער איז ער שוין נתכוין ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ער האט געוואלט קלויבן ענבים ואחר כך תאנים, און ס׳איז געשען פארקערט, ולקט תאנים תחלה ואחר כך ענבים, פטור.
אפילו שילקט כל שחשב, אפילו למעשה האט ער געטון, ביי די ענד אוו די דעי איז געטון געווארן וואס ער האט געוואלט, ווייל ער האט געוואלט אז ס׳זאל ווערן אפגעשניטן ביידע, די שחורות און די לבנות, ער האט נאר נישט געטון אין די סדר ווי ער האט געוואלט, הרי לא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. די תורה האט נאר גע׳אסר׳ט מלאכת מחשבת.
Speaker 2:
דו ווייסט מיר דארפן א פאל וואס דאס מיינט נתכוין? איך וואלט געטראכט אז… אה, ניין. איך האב געטראכט אז מ׳קען דאס מסביר זיין פשוט, לאמיר עס צעטיילן אויף צוויי מעשים. יעצט, איך האב געהאט א פלאן צו קלויבן שחורות און לבנות. איך גלייב נישט אז תאנים זענען שווארץ און ווייס, ס׳מיינט לכאורה דארק און לייט.
שחורות טייטש דארק, מער טונקעלער, אבער נישט שווארץ. תאנים זענען גרין אדער ברוין, איך ווייס וועלכע קאלער, נישט שווארץ. באט עניוועיס, איך וויל יעצט ארויסרייסן דעם תאנה, איך האב בטעות ארויסגעריסן יענע תאנה. דאס איז געהעריג די פריערדיגע הלכה וואס מיר האבן געזאגט אז ס׳איז פטור, ווייל איך האב נישט געמיינט דעם. גראדע שפעטער האב איך געהאט נאך א פלאן, די נעקסטע מינוט האב איך געוואלט די אנדערע, און איך האב געוואלט דעם. באט ביידע, אויב דו רעכנסט יעדע ספעציפישע קעיס עקסטער, איז ביידע מאל לא נתכוין לשחיטה. גראדע האב איך געהאט א גרעסערע פלאן אז ביידע זאלן זיך קלויבן. אבער וואס גייט מיך אן די גרעסערע פלאן?
איך וויל פארשטיין וואס מיינט עס? ער האט זיך נישט געכאפט וואס ער טוט? “אוי, איך האב געטון די ראנג זאך”? האסט עס געטון! האסט געוואלט אראפשניידן די גרינע, האסטו אראפגעשניטן די גרינע. דו ביסט געווען דיסטרעקטעד?
Speaker 1:
ס׳מיינט אזוי ווי פריער, ער האט געווארפן א מעסער און ס׳האט נישט געלאנגט. ער האט געווארפן א מעסער, ער האט געוואלט שניידן ענבים, אבער אויב ער שטייט און שניידט אראפ, וואס טוסטו? יעצט שניידט ער אראפ ענבים, “אוי, ס׳איז גרינע, ס׳איז מחלל שבת”. ניין, ווארט, ס׳איז נישט בכוונה געווען. ס׳איז יא בכוונה געווען. אה, דו ביסט געווען דיסטרעקטעד? “אה, עכט האב איך געוואלט, די פלאן איז געווען, איך האב געשריבן אויף מיין פנקס וואס איך גיי טון, אנדערע סדר.” זיין פלאן איז זיין פנקס?
Speaker 2:
קען מעגליך זיין, יעדע מאל ווען מ׳רעדט פון א מלאכה, יעדע מלאכה בשוגג האט ער נישט געוואלט. דער שוגג קומט נישט דא אריין.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז, דו ביסט גערעכט, אז מסתמא דארף עס זיין אז ער האט ארויסגעשטעקט זיין האנט און ער האט נישט באמערקט אז ער האט גענומען די ראנג וואן. ס׳מוז זיין עפעס אזא מין זאך, ער האט געווארפן א מעסער, אדער ער האט ארויסגעשניידט זיין האנט ווען ער האט נישט געזען. ווייל אויב, קענסט זאגן יעדע מלאכה וואס א מענטש שניידט שבת און ס׳איז א שוגג, אז ער האט אויך געמאכט א מלאכה שלא כסדרן. ווייל איך האב געוואלט שניידן זונטאג, און איך האב עס געשניטן שבת. איך האב געוואלט שניידן די גרינע, און איך האב גענומען די רויטע אין מיין האנט. ער איז געשטאנען דארט און ער האט געשניטן. וואס הייסט נישט האבן כוונה? נישט האבן כוונה קען נאר מיינען ווען ער ווארפט און ס׳איז נישט געלונגען. ער ווארפט א מעסער צו שניידן, ער ווארפט עס צו די זאך, אבער די מעסער איז נישט אזוי גוט געלונגען.
אבער אז איינער שטייט און רייסט אראפ טרויבן, און נאכדעם אין זיין האנט באמערקט ער, “אה, ס׳איז די גרינע טרויבן, מיין כוונה איז קודם געווען צו שניידן די רויטע און נאכדעם די גרינע.” מיט וואס איז דא דיין כוונה נישט געשען? איך האב געוואלט ביידע אראפשניידן, און ביידע איז אראפגעשניטן.
Speaker 2:
ווייט, ווייט, דאס זענען צוויי דיפרענט קוועסטשענס. זיי מאכן וועלכע קודם, אדער וואס צו קודם ביידע. איך האב געזאגט, ווען ער ווארפט עפעס און ס׳איז נישט געלונגען, קענסטו זאגן אז די מלאכה איז נישט געלונגען. אבער ווען א מענטש שטייט און שניידט פרוכט, ער האט אראפגעשניטן אן עפל, “אה, איך האב געוואלט אראפשניידן די גרינע קודם, כוונתי היתה שאני אקטוף את הירוק, אלא שרציתי לקטוף את האדום”, און ס׳איז נישט געלונגען לויט זיין זייגער. ס׳איז זייער א ווירד הלכה, ס׳מאכט נישט קיין סענס. ווייל איך זאג, לכאורה די אלע רעדן פון עפעס ענליך צו דארטן, אזוי ווי ווארפן, איך ווארף א מעסער צו שניידן. ס׳איז א גרויסע חידוש.
Speaker 1:
אני ואני מסכים. איך מיין אז, ניין, לאמיר נישט זאגן אזוי. איך מיין אז קודם כל, אויב דו פרעגסט די קשיא אז די סדר איז נישט מעכב, ווייל איך בין מסביר אז לויט מיין מהלך וויאזוי דער סדר איז יא מכה, ווייל יעדע מאל האט ער נישט געמיינט דאס. דאס זעט מיר אויס דער גראדער וועג פון טראכטן פון דעם. אויב דו פרעגסט אן אנדערע קשיא, אויב דו פארשטייסט נישט בכלל וואס איז די טייטש “נתכוון לחתוך תאנים שחורות”, וואס האט ער געטון מיט זיין האנט? דעמאלטס דארף מען פראקטיש פארשטיין, אויב דו זאגסט אז מ׳מוז אים ווארפן, ער זעט נישט. איך האב ארויסגעשטעקט מיין האנט, איך גיי אין פרידזש, איך מיין ארויסצונעמען די מילך, בטעות האב איך ארויסגענומען די קעז. לא נעשית מחשבתו. ס׳מאכט זיך אז מענטשן, ער האט געהאט א כוונה, א פלאן, ער האט געוואלט עפעס טון, ס׳איז אים נישט געשען, ער האט ביידע געטון. אבער ס׳הייסט נישט מיט זיין כוונה, ער איז נישט קיין שוגג, ער איז א לא נתכוון, לא נעשית מחשבתו. איך דארף טראכטן די פאל פון עפעס וואס ער האט נישט פול קאנטראל אין זיין האנט, עפעס מוז צוקומען אזא סארט זאך.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים. אז איינער שניידט טרויבן, שניידט ער טרויבן. וואס טוט ער יעצט, דער איד? ער שטייט אויף א בוים און ער שניידט טרויבן, און דאס איז דער איסור פון קוצר. אה, האט ער געוואלט זיי זאלן זיין גרין. דיינע טרויבן זענען נישט געווען גרין, ביסטו טאף לאק. איך האב אים געזאגט, דער רמב״ם האט אונז געגעבן א זייער א ווירד דוגמא, און ס׳פעלט נאך עפעס א פאל פון די דוגמא.
Speaker 1:
איך בין נישט מסכים, ווייל די, אגעין, דו, יו קיפ אן דזשאמפינג ביטווין טו דיפערענט קוועסטשענס. אויב דו פארשטייסט וויאזוי ס׳איז פראקטיש, איך פארשטיי זייער גוט. אסאך מאל גיי איך צו די פרידזש, איך האב געמיינט ארויסצונעמען וואסער, בטעות האב איך ארויסגענומען סעלצער. איך האב נישט געטראכט, ס׳איז ארויסגעפאלן פון די סענטער. ס׳איז לא נעשית מחשבתו, איך האב נישט געמאכט קיין מלאכה. דאס איז פון וואס ער רעדט.
יעצט פרעגסטו, אויב דו פארשטייסט… איך ווייס נישט צו ער וואלט געהייסן ער האט דאס געטון אויב די מעשה איז געווען דיסטרעקטעד, ספעציעל אז ער האט געוואלט ביידע די סעלצער. ניין, פארגעס פון די… אגעין, יו קיפ אן דזשאמפינג בעק צו די אנדערע קשיא אז איך האב געוואלט ביידע. יעצט, די מינוט, האב איך נישט געוואלט ביידע. איך האב געוואלט יענע תאנה, נישט יענע. א גוטן טאג. און יעצט האב איך גענומען די ראנג וואן, האב איך געמאכט א טעות. וויאזוי איז געשען די טעות? איך בין געווען דיסטרעקטעד, ס׳איז געווען שווער צו טרעפן, איך האב עס געדארפט אריינשטעקן מיין האנט, איך האב נישט געקענט זען. דאס איז זיכער די גדרים וואס ס׳איז געשען די טעות. לא נעשית מחשבתו.
אויב דו ווילסט פרעגן אן אנדערע קשיא, אז דיר קוקט אויס אז ביידע סארט תאנים זענען די זעלבע, אדער ביידע סארט ענבים מיט איינס זענען די זעלבע, דאס איז אן אנדערע פראבלעם. יעצט איז נישט אזא גרויסע פראבלעם, מען קען זאגן טעקניקלי יעדע מאל, און איך האב אים געזאגט, אויב א מענטש האט א כוונה כללית, איז דאך די גערעכטע הלכה זאל זיין חייב. אויב ער האט א ספעציפישע כוונה, ער דארף פארט זיין רעסיפי די שווארצע, דעמאלטס איז עס אנדערש. יא. שוין.
Speaker 1:
ברענגט די רמב״ם נאך דוגמאות. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות. רייט. די צווייטע דוגמא איז אויך לויט נתן מלאכתו, לויט נתן כוונתו. לאמיר זען. ער האט געהאט צוויי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו, דעמאלטס איז ער יא חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. הייסט ער האט נישט געהאט א ספעציפיק כוונה וועלכע ער אויסצולעשן. ער האט גראדע געפלאנט אויסצולעשן די לעכט, אבער ס׳איז נישטא קיין חילוק פון די צוויי לעכט. דעמאלטס… ס׳איז נישטא קיין שחורות אדער ירוקות, דאס איז די ווארט. יא. וואלט ער געמוזט פארן עקזעקטלי די שטייניג.
רבינו זאגט, נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה, הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. איז דא איז דא מער אזא איידעלע חילוק. אויב ער האט געמיינט, ס׳איז דא א חילוק פון די צוויי תאנים, דעמאלטס איז ער פטור. אויב ס׳איז נישטא קיין חילוק, ער האט געמיינט נעמען די תאנה, ער האט גענומען די אנדערע תאנה, ער האט געמיינט צו טון א מלאכת קצירת תאנים, איז געשען די מלאכת קצירת תאנים. נאר ווען ס׳איז דא צוויי סארט תאנים, האט ער נישט געמיינט בכלל די תאנה, ער האט געמיינט א מלאכת קצירת תאנים שחורות, א גאנץ די זעלבע מלאכה, אבער ס׳איז אן אנדערע גיפט, אן אנדערע סארט תאנה.
Speaker 2:
אויב דו האסט צוויי נרות, איינס איז א טראפ גרעסער און איינס איז א טראפ קלענער, וועסטו אויך זאגן פטור? מ׳דארף פארשטיין וואס די רמב״ם וויל מאכן עקסטערע קאטעגאריעס. די שאלה איז וואס מאכט זאכן פאר א קאטעגאריע. אויב ס׳איז צוויי קאמפעניס, אדער אויב ס׳איז איינס איז די רעכטע זייט און איינס איז די לינקע זייט. די רמב״ם גייט נישט אין אזא כלל וואס איז די חילוק.
און ווי איך בין מסופק איז די תאנים שחורות ולבנות, ס׳איז פשט אז די תאנים שחורות זענען מער אזוי ווי די תאנה זו וקטף תאנה אחרת?
Speaker 1:
ניין, ס׳זעט אויס ווי די רמב״ם זאגט עפעס, אז ס׳איז דא זאכן וואס ביידע זענען די זעלבע, ס׳איז קאפי פעיסט, און ס׳איז דא זאכן וואס זענען יוניק, למשל, ס׳האט אן אנדערע קאליר.
Speaker 2:
וואס איז די פראבלעם? זיי זאגן, צוויי עפלעך זענען נישט די זעלבע, ווייל זיי קומען נישט ארויס פון א קאמפעני, זיי קומען פון א בוים, און ווען די בוים געבט ארויס זאכן איז יעדע איינס א טראפ אנדערש. און ווען די קאמפעני געבט ארויס נרות, וואס איז די גדר? יעדע צוויי נרות זענען צוויי אנדערע נרות. די פייערלע פון טאנצט א טראפ אנדערש, דו ווייסט אויף וויאזוי עס קומט אריין די לופט. איז דא א חילוק, צווישן יעדע צוויי זאכן איז דא א חילוק. דארף מען שטיין דערין און מען זאגט אונז עפעס דא.
Speaker 1:
די חילוק איז טייטש, דו ביסט נישט משמעות׳דיג מיט די חילוק. דו האסט אלעמאל אזוי ווי די צווייטע קעיס. איך הער, אבער דו זעסט דא א חילוק. שחורות און לבנות איז אנדערש. צוויי קיינים איז צוויי די זעלבע טייערן, ס׳איז נישט קיין חילוק. ס׳קען זיין שחורות און לבנות איז טאקע מער געציילט און ווייניגער געציילט, איז ווען מען נוצט זיי, איינס גייט מען אריינלייגן אין א טאפ, איינס גייט מען עסן און איינס גייט מען אוועקלייגן אין אוצר. ס׳איז צוויי אנדערע מיני זאכן. ס׳מוז עפעס זיין אן עכטע עכטע חילוק וואס פארשטייט מיט די שלום.
Speaker 2:
ניין, ס׳קען אפילו זיין… אה, דער רמב״ם זאגט “נתכוון להרוג זה והרג זה”, אויך האט עס זיין חילוק. ביי מענטשן, יא. ס׳איז נישט קיין חילוק. איך וויל דאך הרג׳ענען א מענטש. טאקע א מאדנע מעשה. איך ווייס נישט. דאס איז מיר שווער. לויט וואס איך פארשטיי איז טאקע שווער די צווייטע קעיס, די “נתכוון להרוג זה”, ווייל צוויי מענטשן איז זיכער דא א חילוק. אדער אפשר ניין, אפשר למשל איך ווייס ער גייט אין עפעס א מלחמה, ס׳איז נישט קיין חילוק וועלכע סאלדאט ער הרג׳עט, איינער א סאלדאט. אפשר ווען ער האט טאקע נתכוון להרוג סתם א געוויסער מענטש… איך ווייס נישט, ס׳איז טאקע פעלט אים סתם די איידעלע חילוק.
Speaker 1:
דרך אגב, די גאנצע סוגיא איז נישט להלכה, ווייל ס׳איז זיכער אז די אלע זענען פטור אבל אסור. ס׳איז נאר נפקא מינה פאר א חיוב חטאת. די שולחן ערוך ברענגט בכלל נישט די אלע הלכות. ס׳איז אביסל טעארעטיש די אלע הלכות.
Speaker 2:
אקעי, אבער נאך א… נאך א דין. ווען ס׳איז דא ביי רציחה איז אויך דא אין די גמרא אזא סארט די גמרא, ווען איך וואלט גע׳הרג׳עט אזא אזא אזא…
Speaker 1:
אקעי, אבער דאס איז געווען דורך. אויך איז נאר לענין עונש. איך זאג, לענין עונש מעג מען מאכן די טעארעטישעס, נישט אזוי?
Speaker 1:
אברהם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. ער האט יא געהאט עפעס א חשבון. ער האט קודם געוואלט אויסלעשן די לעכט, ווייל ער וויל עס האבן פאר שפעטער. וואטעווער, ער האט א חשבון, און ס׳איז געשען ממש נישט לויט זיין חשבון. וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. ווייל דעמאלט איז עס געווען אנדערש. דעמאלט איז עס יא אזוי ווי שחורות און לבנות.
Speaker 2:
דאס איז דאך א הלכה פון די סדר. מיר האבן געלערנט בפירוש ביי די תאנים, וואס אפילו פארקערט פון די סדר הייסט אויך “תולדת מחשבת”.
Speaker 1:
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, ער האט אויסגעלאשן און אנגעצינדן אין די זעלבע צייט, ער האט אנגעצינדן און אויסגעלאשן א ליכט. אפילו לא היג די מהדלקה הרי לאו איכא רעותא, אלא עושה שניהם כאחד לפיכך חייב.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע קעיס. ס׳הייסט, ער האט געהאט א פלאן צו מאכן איינס פאר די צווייטע, ביזדערווייל האט ער ביידע אויסגעלאשן בנשימה אחת.
Speaker 1:
דאס איז די זעלבע הלכה פון די סדרים. מען האט געלערנט בפירוש ביי די טענה, וואס אפילו ער איז פארקערט פון די סדר הייסט אויך תלונת מכשפה. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, ער האט אויסגעלאשן און אנגעצינדן איינעם אין די זעלבע צייט האט ער אנגעצינדן און אויסגעלאשן א ריכט. אפיש לא היגדמה הדלוקה הרי לא איך ארויסא. אלעשר שניים כאחות דער אינטערעסאנטע קעיס. ער האט געהאט א פלאן צו מאכן איינס פאר די צווייטע, ביז די וועלט ביידע אויסגעלאשן בן נשמה אחת.
Speaker 2:
קענסט זיי ממש אויף איינע לאזשענען א בלאז? ניין, אנגעצינדן.
Speaker 1:
אה, סארי, כיבור זי. מען קען אמאל מיט א סכן צום ערשט. ער רעדט פון איינס מאכט א כיבור און איינס מאכט די הדלוקה נאכן די די קיבור, אבער אויף איין מאל הייסט יוצא געווען נישט זיין מחשבה. ער האט נישט אליס געטון פארקערט. אינטערעסאנטע די שפעסטענטע תהלכה. נאך מער איידל. דאס האלטס מער איידל און איידל לחילוקים פון וואס הייסט אז עס איז געשען אין זיין מחשבה?
אה, אונז קענען נישט די בעקראנד. בצקנא, דער חז״ל האבן נמשל געזוכט צו אוועקנעמען חיוב סקולה פון מענטשן, יא? איך ווייט ער עשר. דאס איז א תהארעטיש גמרא, און דער רב און דער מחילוק אויף די הלכה און די מסכת קריסיס. אז איך מיין אז עס איז א תהארעטיש די גמרא, די חתחילה. ער זעט דער רב און אז מיכילוק, עפעט אונז גייען נישט אריינקריכן אין דעם, ווייל עס זאל אין הוגע למעשה, און עס איז אויך צו קאמפליקירט פאר מיך. יעצט זאלסטו פרעגן אויב איינער האט צייט צו מאכן עמדער און עס זאל אריינקריכן אין דעם. תימל הין לייב אויף.
שוין, בכלל… שוין, זאגט דער רב אבער אווייטער, דא ווערט יא צוריק פון הוגעות. סאו דער גאנצע איגער איז געווען לענין מיין חיבה מפרטור, און עס זאגט דער ראבערט קריגט זיך. אבער יעצט זאגט דער הלכה וואס הייסט מות עסק, וואס אונז קענען אסאך.
בכלל איתם הלכה כמות עסק מלוינת חברים, ער האט בכלל גארנישט אין זון געהאט. ער האט געשניטן, למשל דו ווייסט אז ער האט עס שווינגט זיין הענט און עס האט זיך עפעס ארויפגעריסן. ער האט בכלל שוין זונג געהאט, בתור. אבער אויכעט, אבער ס׳איז נישט שייך מתעסק לכתחילה, עניוועי. ער איז פטור מעונש.
אבער די ביינער שפילט מתעסק, ס׳איז דאך יא חיות, סאו מען קען נישט זאגן אויף דעם מתה. ניין, מתעסק וואס מתה, ס׳איז דא ווארשיינליך מתכוון, גייט עס צוריק צו די הלכה.
יעצט קען מען לערנען נאך א וועג וויאזוי ס׳איז דא חילוקים אז ער האט נישט געמיינט און ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געמיינט, יא? וואס איז יא אדער נישט נתעסק בכוונתו.
זאגט דער רמב״ם, כל המתכוון לעשות מלאכה, און זיין מלאכה איז געשען, נאר ס׳איז נישט געשען אזוי ווי ער האט געוואלט, דאס איז ווי יתר על כוונתו. ער האט געוואלט אנצינדן א קליין לעכטל, און ס׳איז געווארן א גרעסערע ווי ער האט אין זין געהאט. אבער למעשה וואס ער האט אין זין געהאט איז געשען, נאר ס׳איז נאר געשען מער פון דעם, ס׳איז געשען מוסיף געווען, אבער די זאך איז געשען. אבל חסר מכוונתו פטור, ווייל ס׳איז נישט געשען וואס ער האט אין זין געהאט.
כיצד? הרש״י זאגט, נתכוון להוציא משא לאחוריו, ער האט אין זין געהאט צו שלעפן, ער האט צוגעבינדן צו זיך זאכן אין זיין בעק, צו שלעפן פון די בעק. והוציאה לפניו, למשל ער שלעפט א פאקעטבוק, און ער קען עס האלטן פון די בעק פון זיינע פלייצעס, און למעשה האט זיך עס געגליטשט און ס׳ליגט אין פראנט פון אים, חייב.
פארוואס? ווייל ווען א מענטש האלט אויף זיך א בעג, ער שלעפט אויף זיך א בעג, ער היט אפ די בעג. און ווען ס׳איז לאחוריו, ווערט עס נישט אזוי גוט אפגעהיטן, ווייל ס׳ליגט פון די בעק, ער זעט עס נישט. מלפניו איז א בעסערע שמירה. סאו ער האט געהאט אין דעם משא אז ס׳איז געווען די ענין אז ער זאל קענען אפגעבן די משא, און די משא איז געווארן אפגעהיטן, נאר ס׳איז נאך געווארן בעסער אפגעהיטן. ער האט זיך מתכוון געווען צו א שמירה פחותה, און ס׳איז געווארן א שמירה… מיר זאגן נישט אז דאס הייסט אזוי ווי ער האט אין זין געהאט איין זאך און ס׳איז געשען אן אנדערע זאך, ווייל די עיקר זאך וואס ער האט אין זין געהאט איז געווען אפצוהיטן דעם משא, און ס׳איז געשען, ס׳איז נאר געשען מיט א שמץ אריבער.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, ער האט אין זין געהאט צו טראגן א משא לפניו, ובאה לו לאחוריו, דעמאלט איז ער יא פטור. פארוואס? ווייל ער האט זיך מתכוון געווען צו א שמירה מעולה, והוציאה בשמירה מיעוטא, ס׳איז נישט געשען וואס ער האט געוואלט, ס׳איז געשען נאך שוואכער ווי ער האט געוואלט. ער האט געוואלט א גוטע שמירה, ס׳איז געשען א נישט גוטע שמירה. סאו לענין טראגן איז געווארן די טראגן, אבער מיר זאגן אז דעם מין טראגן דאס איז א מין טראגן וואס דארף האבן אויך שמירה, און ס׳איז נישט געווען די קוואליטי פון שמירה וואס ער האט געוואלט.
בכלל, כל כיוצא בזה. דער רב״ד איז דא מדייק, איך וויל נישט אריינקריכן אין דעם, אבער ס׳זעט דא אויס, מ׳קען דא טראכטן וואס איז די טייטש “פחות מכוונתו”. “פחות מכוונתו” מיינט נישט אז ער האט אויסגעגאסן א גרעסערע גלאז, ס׳איז מער אזוי ווי די מלאכה איז געווארן בעסער, און די מלאכה איז בעסער געווארן. אז ס׳איז שוואכער געווארן. ס׳איז די קוואליטי פון די מלאכה איז נישט געווען גוט. ס׳איז די איכות המלאכה, נישט די כמות, נישט וויפיל.
נאך אין דעם וואס איז דא יוצא מן הכלל, אין די הלכה פון “לפניו ולאחריו” איז דא א יוצא מן הכלל, אז נישט אלעמאל ווערט ער פטור וואס האט זיך אויסגעדרייט. יא?
“היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו לחלוקו”, ער האט אריינגעלייגט א שווערע זאך, ער האט עס אריינגעלייגט צו זיין אין די חגורה, ס׳זאל זיין אויף זיין גוף, די חגורה זאל עס אנכאפן, יא? “בין שבא זה המשא שדרכו לצאת כדרך הזה לפניו, בין שבא לאחריו, חייב”. דעמאלטס, אויב האט ער עס נישט… ווען די פריערדיגע פאל איז געווען למשל ס׳איז געלייגט אויף זיין פלייצע, און ס׳קען גיין די וועג, ס׳קען גיין די וועג. אבער ווען ער לייגט עס אויף זיין גוף אונטער די וועש, איז דעמאלטס נישט קיין חילוק וועלכע וועג די… אפילו ס׳האט זיך אויסגעדרייט אינמיטן, איז ער חייב. “שדרכו לצאת כך”. הגם דא איז אויך געווען לכאורה א שוואכערע שמירה ווען ס׳איז געווען לאחריו, אבער דאס איז “דרכו לצאת חוזר”. ווען זאכן ליגן אויף אזא מין פאל, איז “דרכו לצאת חוזר”.
סאו, דאס האט ער פריער געזאגט, “בא לו לפניו, בא לו לאחריו”, רעדט מען דוקא ווען ס׳איז נישט “דרכו לצאת”. ס׳איז נישט קיין לייכטע… א פאקע בוך איז אייזיג, ס׳גליטשט זיך ביידע וועגן. מ׳רעדט פון אן אנדערע פאל, וואס… סאו, דארט א זאך וואס גליטשט זיך נישט אזוי גרינג, דעמאלטס האט ער נישט געמיינט. ווייל ווען א זאך איז “דרכו לצאת חוזר”, קענסטו נישט זאגן דו האסט נישט געמיינט. ס׳איז א רעלאטיוו צו קרקע. סאו, דאס איז אן עול. דו זאגסט פונקט, אבער ס׳איז געלייגט אין די זייט, ס׳קומט ארויס. סאו, דאס איז “נעשה במחשבתו”.
אקעי, נאך אביסל פרטים אין דעם פון “לא נעשה כוונתו”.
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור”, איינער איז זיך מתכוין צו טון א מלאכה בשבת, און ער האט אנגעהויבן די מלאכה, און ער האט געטון אויף די שיעור. שפעטער וועט די רמב״ם גיין, יעדע מלאכה האט א שיעור. למשל, איך ווייס, לאמיר זאגן, ער האט געוואלט קאכן, און ער האט געקאכט א… אה, דער רמב״ם גייט שוין זאגן א דוגמא, ס׳איז שווער צו זאגן אייגענע דוגמאות.
חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתחייב לעשותה, אפילו ס׳איז נישט געשען די גאנצע מלאכה וואס ער האט אין זינען געהאט משלים צו זיין, אבער ער האט יא געטון א שיעור פון די מלאכה.
כיצד? הרוצה שנתחייב לכתוב אגרת בשבת, ער האט אין זינען געהאט צו שרייבן א געוויסע טעקסט אין שבת, א געוויסע בריוו. אין אומרים, וואלט מען ווען געקענט זאגן, אז ווי לאנג ער האט נישט געשריבן די גאנצע בריוו איז נישט געשען כוונתו. זאגט מען אבער נישט, לא יצא זה עד שישלים חפצו, ביז ער טוט אלעס וואס ער האט אין זינען, ויכתוב כל האגרת וכל השטר, אלא משכתב שתי אותיות, איז ער חייב. די דין אז די שיעור פון כתיבה איז צוויי אותיות זאגט אז ס׳גייט מיך נישט אן, ער האט שוין געטון א גאנצע מלאכה. די מלאכה איז די עצם שרייבן. דו האסט געמיינט צו טון צוויי מלאכות, לאמיר זאגן.
Speaker 2:
רייט, רייט, ווען ער האט געוואלט שרייבן א גאנצע בריוו, האסטו געוואלט טון מערערע מלאכות. א גאנצע מלאכה, און דו האסט געוואלט טון א גאנצע מלאכה. דו האסט גראדע געפלאנט צו טון א גרעסערע מלאכה, מאכט נישט אז וויבאלד ס׳איז געשען נאר די האלב איז מען פטור, שטימט?
Speaker 1:
און דער רמב״ם וואלט געקענט בלייבן מסתמא ביי די זעלבע דוגמא, למשל ער האט געוואלט אראפקלויבן הונדערט אייער, און ער האט נאר גענומען צוויי אייער, ביים שניידן צוויי אייער איז ער שוין געווארן מחויב, יא?
Speaker 2:
ניין, ביי דעם איז אפשר מער פשוט. אפשר די דוגמא…
Speaker 1:
ניין, אבער דא וואלט ער געקענט זאגן אז ס׳איז נאך א האלבע ארבעט, ווייל ס׳איז נישט אן אגרת. ער האט געוואלט שרייבן א געוויסע אגרת.
וכן, ער געבט נאך א דוגמא. וכן אומן שנתחייב לארוג בגד כולו, ער האט אין זינען געהאט צו נייען א גאנצע בגד. אבער משיארוג שני חוטין יתחייב, ווען מ׳וועבט צוויי חוטין ווערט מען חייב. אף על פי שכוונתו להשלים, אפילו די כוונה איז געווען יא צו האבן א פול בגד. אבער הואיל ועשה בשיעור בכוונה, ער האט אבער יא געטון כשיעור, ער האט געטון די שיעור שני חוטין אדער שתי אותיות, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
ער זאגט בעסיקלי אז ווען חז״ל זאגן אז דאס איז די שיעור, גייט מיך נישט אן אז דו האסט אין זינען געהאט אז די מלאכה וועט זיין געענדיגט ווען ס׳וועט זיין גרעסער. ס׳גייט מיך נישט אן מיט דיין גאל. דו האסט א גרעסערע גאל, אבער די מלאכה איז דאס. די חכמים זאגן אז דאס הייסט שוין א חלק פון די מלאכה.
Speaker 2:
א גאנצע מלאכה.
Speaker 1:
א גאנצע מלאכה.
אגב, מ׳רעכנט זיך יא מיט דיין גאל, ווען דו ווילסט הרג׳ענען א געוויסע מענטש. אבער… יא, יא. ער מוז לכאורה אנקוקן אז ס׳איז מער אזויווי… האסט געוואלט טון צוויי מלאכות אדער עפעס אזוי. ס׳האט געטון גענוג מלאכה וואס דו האסט געוואלט טון.
אקעי, יעצט קען מען לערנען נאך אן הלכה. לכאורה האט ער עס נישט מיט כוונה, ער רעדט סתם די הלכה פון שניים שעשאוה. דא איז נאך אן אופן ווען ס׳איז א הקדמה מיט אלע אנדערע מלאכות, וואס ער גייט זאגן איז ווען א מענטש טוט עס. וואס טוט זיך אויב צוויי מענטשן טוען עס צוזאמען? אדער וואס טוט זיך אויב… נאך פעלער.
זאגט דער רמב״ם, “כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו”, וואס א מענטש קען טון אליין, “ועשאוה שנים בשותפות”, למעשה האבן עס געטון צוויי מענטשן בשותפות צוזאמען. שותפות קען מיינען צוויי וועגן, זאגט די בית יוסף אין זה מקצתו וזה מקצתו, דאס הייסט אז זיי האבן זיך צעטיילט האלב און האלב מיט די מלאכה. דו טו די ערשטע האלב מלאכה, איך טו די צווייטע האלב מלאכה.
כגון, “שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת”. דער ערשטער מענטש האט געמאכט די עקירה, א חפץ דארף אנקומען פון איין רשות צו די אנדערע. דער ערשטער האט געמאכט די עקירה, דער צווייטער האט געמאכט די הנחה ברשות אחרת. דער צווייטער האט עס איבערגענומען און אריינגעלייגט ברשות אחרת.
אדער זיי האבן צוזאמען געוואקט פון איין רשות צו די אנדערע און עס צוזאמען אנגעכאפט, “באופן שעשאוה שנים כאחד מתחלה ועד סוף, כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו”, צוויי מענטשן האבן אנגעכאפט א פעדער און זיי האבן צוזאמען געשריבן, “או כיכר והוציאוה מרשות לרשות”, אדער זיי האבן ביידע צוזאמען אנגעכאפט א ברויט און עס ארויסגעטראגן מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”. אין די ביידע פעלער זענען זיי פטור, ווייל איין מענטש האט נישט געטון א גאנצע מלאכה. צווישן זיי ביידע צוזאמען איז ארויסגעקומען א מלאכה, אבער נישט איינער האט געטון די גאנצע. דעמאלטס זענען זיי פטור. דאס איז אן הלכה פון שניים, אין די גמרא ווערט עס גערופן “שניים שעשאוה”.
זאגט אבער דער רמב״ם, דאס איז נאר אזויווי ער האט געזאגט, אז יעדער יחיד וואלט עס געקענט טון אליין. אבער אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו”, אויב איז עס אזא סארט מלאכה וואס מ׳דארף האבן צוויי מענטשן וואס זאלן עס קענען אויספירן, “כגון שנים שאחזו לא כיכר”, נישט א כיכר, א ברויט וואס יעדער איינער קען אליין, נאר “קורה”, א גרויסע שווערע בים, “והוציאוה מרשות הרבים, ואם אין כח באחד מהן להוציאה לבדו”, דאס הייסט, אז איינער פון די צוויי מענטשן אליין וואלט נישט געקענט שלעפן די שווערע קורה, און פארדעם, דאס איז די סיבה פארוואס זיי האבן עס געטון צוזאמען, “ועשאוה בשותפות מתחלה ועד סוף, שניהם חייבין”, זענען זיי ביידע חייב. ווייל דאס איז די וועג וויאזוי מ׳טוט אזא מלאכה.
און דא איז דא א שאלה וועגן די שיעור. ווייל מ׳קען טראכטן אז דעמאלט דארף מען צוויי שיעורים, ווייל צוויי מענטשן האבן עס געטון. ניין. שיעור אחד לשניים. אויב די שיעור איז רציחה איז… יא, דאס מיינט עס? לכאורה. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט זיך דא פון א העווי זאך. אוטאמאטיש, לכאורה שיעור אחד לשניים, אפילו די זעלבע סיבה וואס איינער קען נישט. אבער… ס׳איז דא א חילוק. ס׳איז דא א מינימום שיעור עצם, גייסט זען, יעדע זאך האט זיך זיין שיעור.
Speaker:
ווייל דאס איז וויאזוי מ׳טוט די מלאכה.
און דא איז דא א שאלה וועגן די שיעור. מען קען טראכטן אז דעמאלט דארף מען צוויי שיעורים, ווייל צוויי מענטשן האבן עס געטון. ניין. שיעור אחד לשנים, ווייל אויב די שיעור הרצוי איז, יא, דאס מיינט עס.
לכאורה, וואס איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט זיך דא פון א העווי זאך, וואלט איך אויטאמאטיש לכאורה שיעור רעכנט נישט ניין, אבער די זעלבע סיבה וואס איינער קען נישט. אבער ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז דא א מינימום שיעור הוצאה, מ׳גייט זען יעדע זאך האט זיך זיין שיעור.
סאו די ווארט איז, איין שיעור איז גענוג, הגם יעדער איינער קען זאגן “איך האב נאר גערוקט א האלבן שיעור”, ס׳איז נישט אזוי. די מידה פון שיעור וואס חכמים האבן געמאכט איז נישט אויף דעם מענטש, נאר ס׳איז אויף די מלאכה. דאס הייסט שוין א חשוב׳ע מלאכה. דאס הייסט אז ס׳איז געווארן צעטיילט צווישן צוויי מענטשן, און אין אזא פאל וועט נישט זיין קיין פראבלעם, ווייל דאס איז די אופן וויאזוי מ׳טוט די מלאכה, דורך צוויי מענטשן.
Speaker:
וואס טוט זיך אין א פאל ווען ס׳איז אזא ספק? לאמיר זען. היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו. ס׳איז דא א שטארקער מענטש, א טאטע מיט א זון נעמען ארויס די קורה, א גרויסער מענטש מיט א קליינער מענטש. דער ערשטער מענטש וואלט עס געקענט טון אליין, אבער דער צווייטער מענטש וואלט עס נישט געקענט טון אליין. והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד, זה שיכול להוציאה חייב, אז דער מענטש וואס קען עס אליין טון איז חייב, ווייל ס׳הייסט אז ער האט עס געטון. דער צווייטער האט אים נאר ארויסגעהאלפן, א שיינער מסייע. מסייע אינו חייב כלום, ווייל ער וואלט עס נישט געקענט טון אליין, סאו ער טוט גארנישט. דער צווייטער טוט גארנישט. מסייע אינו חייב כלום, ס׳הייסט ער איז פטור אפילו מדרבנן, רייט? ער איז פטור ווען ער טוט גארנישט.
Speaker:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און ווער הייסט דער מסייע? אסאך מאל וואלט מען געקענט מאכן די גדר זאל זיין ווער וויל די קורה זאל ווערן גערוקט, אדער ווער האט געבעטן וועם די טובה. ס׳גייט נישט אזוי. מ׳קוקט אויף ווער ס׳טוט עס. איך וואלט געטראכט אזוי, דער בעל הבית רופט אריבער זיין שכן וואס איז גרעסער און שטערקער פון אים. יענער איז דאך דער מסייע, מבחינת סתם אזוי מ׳קוקט עס אן. אבער די מלאכה, ניין, למעשה האבן זיי דאך יא צעטיילט פופציג-פופציג אין די כח וואס זיי האבן אריינגעלייגט, זיי האבן צוזאמען געטון די מלאכה. נאר ווייל ער קען נישט אליין איז ער… רייט, דאס הייסט נישט אז ער האט נישט געטון די מלאכה. דו קענסט מיר נישט זאגן אז ער איז ווי א קאש.
לאמיר פארשטיין בעסער. דער כלל דא האט צוטון מיט וואס מ׳קען. דאס הייסט, לכאורה אזוי ווי א שינוי כדרכו, אזוי וויל איך טראכטן. א זאך וואס מ׳קען טון אליינס, טוסטו מיט צוויי מענטשן, זענען ביידע פון זיי פטור אבל אסור. א זאך וואס איין מענטש קען נישט טון אליינס, איז דאס די דרך צו טון די מלאכה, יעדער איינער טוט כלאחר יד.
סאו, אין די אופן וואס איז האלב האלב, איינער קען עס טון אליינס, סאו מצדו האט ער דאס געטון. איך הער. און דער צווייטער טוט גארנישט. פארוואס? ווייל איי, פראקטיש יעצט… פארוואס זאל מען נישט זאגן יעצט איז מצד דער ערשטער מענטש, סארי, מצד אים וואלט געדארפט ווערן א שנים שעשאוה, ווייל ער קען עס דאך יא טון אליינס, און דא האט ער עס געטון אין א פאני וועג מיט צוויי מענטשן. פארוואס זאגן אונז אז דאס הייסט ער האט געטון מיט צוויי מענטשן בכלל?
Speaker:
מ׳דארף א ביסל בעסער פארשטיין, ווייל למשל, וואס טוט זיך ווען דער וואס קען נישט האט למעשה געטון רוב ארבעט? ער קען טאקע נישט אליין, אבער מיט א צווייטן קען ער עס טון, און ער האט געטון די רוב ארבעט, יענער האט אים נאר אביסל געהאלפן. איך האלט אז דער מסייע הייסט דער וואס קען עס טון. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם מיינט נישט דעם, ער מיינט אזא מין פאל פון א טאטע מיט א קינד, ער מיינט ווען דער מסייע איז אוודאי מסייע.
איך דארף טראכטן וואס טוט זיך ווען… ער זאגט נישט, איינער יכול להוציא לבדו, ער האט געבעטן יענעם בכלל. צוויי אזעלכע שניים, צוויי פון די צווייטע מענטש וואלט ער עס אפשר געקענט טון? ס׳פעלט עפעס דא. אזוי שטייט אבער אין די הלכה. אקעי.
Speaker:
אבער דו מיינסט צו זאגן, ווען צוויי מענטשן וואס יעדער איינער פון זיי קען אליין, וואלט דאך געווען שנים שעשאוה וואס זיי וואלטן געווען פטור. און דא, ווייל ס׳איז דא א צווייטער וואס קען נישט אליין, ווערט ער אזא מסייע, מ׳קוקט אים אן ווי ער האט גארנישט געטון, ער שפילט זיך סתם. דער צווייטער האט… דאס מאכט עס מער פאני.
אקעי.
Speaker:
נאך א כלל, נאך איין כלל, נאך צוויי כללים. נאך א כלל אין הלכות שבת. ס׳איז דא, אלע הלכות שבת איז ווען מ׳וויל עפעס טון. אבער ווען מ׳טוט א מעשה וואס הייסט בכלל נישט, סתם א מקלקל, איז מען פטור.
כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, ווען איינער… ס׳איז דא אופנים פון חובל זיין און זיין חייב. למשל, איינער דארף מאכן א וואונד אויף זיין בהמה, איך ווייס, מקיז דם זיין. אבער אויב ער טוט עס נישט דערפאר, נאר ער טוט עס דרך השחתה, האט ער נישט געטון א פראדוקטיווע זאך, האט ער נישט געטון קיין מלאכה.
וכן צורייסן א קלייד. צורייסן א קלייד קען אמאל זיין קורע, די מלאכה פון קורע על מנת לתפור. אבער ווען ער צורייסט סתם אזוי דרך השחתה, ער שרפט עס, ער צעברעכט עס ארום דרך השחתה, הרי זה פטור, ס׳הייסט נישט קיין מלאכה. ס׳הייסט נישט געטון, דאס איז א דבר שאינו חשוב, ס׳איז גארנישט געטון. ער איז ווייטער פטור אויף די עונש.
Speaker:
כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, ווען איינער האט געגראבן א גרוב, און בעצם די סיבה פארוואס ער האט געגראבן די גרוב איז ווייל ער דארף די זאמד, איז ער א מקלקל און פטור. פארוואס הייסט ער מקלקל? ווייל די גומא איז יעצט א קלקול. דו האסט געמאכט יעצט א מיאוס׳ע זאך אויף די פלאר, א גרוב וואס קומט נישט דארט.
ס׳איז אינטערעסאנט, אסאך מאל זאגט מען פארקערט, אזויווי ווען מען לעשט עפעס אויס ווייל מען דארף די גחלת. מען זאגט אז דאס הייסט חפירה. וועלכע חפירה איז אנגערופן אין א פלאץ וואו זיי קענען דארטן בויען, מאכן א גומא ווייל מען וויל א גומא, מען וויל פלאנצן, יא. דא וויל ער נישט חפירה, ער וויל האבן זאמד.
לאמיר זאגן פשוט׳ערהייט, א חפירה איז א תיקון אין די קרקע געווענליך, אדער חורש אדער בונה איז א תיקון אין די קרקע. דא ביסטו מקלקל די קרקע. דו ביסט בלויז ברר׳ן מקלקל, ווייל דו דארפסט האבן זאמד, אבער דו ביסט מקלקל די קרקע, סאו ביסטו פטור. אפילו אינו עושה מלאכה, אבל הוא מכוון למקלקל פטורים.
Speaker:
דאס איז אבער נאר ווען ס׳איז אן עכטע קלקול. אבער כל המקלקל על מנת לתקן איז יא חייב. ווען די קלקול איז א הכנה צו מתקן זיין, הייסט עס ווי ער איז עוסק אין תיקון.
כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, איינער צעברעכט עפעס, וואלט מען געקענט זאגן אז ער איז א מקלקל. אבער אויב ער צעברעכט עס ווייל ער וויל בויען אויף יענע פלאץ. או שמוחק, איינער מעקט עפעס אויס, איז ער דאך מקלקל. אבער אויב ער מעקט כדי לכתוב במקום שמוחק. או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות צו בויען דארטן, וכיוצא בזה הרי זה חייב.
אבער וועלכע מלאכה ווערט עס? ס׳הייסט סותר און ס׳הייסט בונה. ווייל דאס הייסט בונה, יא? דאס הייסט סותר? ניין, דאס הייסט סותר שפעטער, ווייל… אה, איז דאס סותר. שיעורו כשיעור המתקן, זיי האבן די זעלבע שיעור. ווען בויען זיי האבן די זעלבע מינימום שיעור. וואס די אויפטו איז, מ׳קוקט וואס די אויפטו איז. ער איז בעצם א בונה, די מלאכה איז סותר.
טאקע פרעגסט א גוטע שאלה, פארוואס דארף מען אן עקסטערע מלאכה? מיר וועלן זען שפעטער, אפשר וועלן מיר אויסגעפונען די סוד פון דעם. מ׳שטעלט זיך לכאורה דאס איז מלאכת בונה. ניין, דאס איז מלאכת סותר, וואס דו ביסט נאר חייב ווען ס׳איז מקלקל וואס איז בעצם א בונה, אדער א מוחק וואס איז בעצם א כותב, וכדומה.
אקעי.
Speaker:
נאך א חילוק. א מלאכה וואס מ׳האט געטון חלבה בזדון וחלבה בשוגג. זאלן מיר זען. כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון. דאס הייסט, אינמיטן די מלאכה האט ער זיך געכאפט וואס ער טוט, למשל, און ער איז ווייטער ממשיך געווען. אדער פארקערט, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד, פטור. אויב ס׳איז נישט געווען א גאנצע מלאכה מתחילה ועד סוף במזיד, איז מען נישט חייב. נישט חייב חטאת, אוודאי. פטור מיינט מ׳באקומט נישט די עונש וואס קומט זיך. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהא חייב כרת וסקילה. אדער, סארי, נאר נאכדעם, דעמאלטס איז ער חייב כרת וסקילה.
ס׳איז דא א חיוב במזיד און ס׳איז דא א חיוב בשוגג, רייט? במזיד איז מען חייב כרת וסקילה, און בשוגג חטאת. די ביידע דארף זיין די גאנצע מלאכה אין איין קאטעגאריע. דו קענסט נישט טאנצן אינצווישן. דו קענסט נישט זאגן, “איך האב געטון פריער במזיד, יעצט האב איך געטון בשוגג, אזוי לאמיר ברענגען א קרבן חטאת.” ניין, ער איז פטור מכלום. דאס הייסט, נישט מכלום, מדרבנן איז אסור. אבער למעשה איז נישט געווען נישט דאס און נישט דאס. רייט. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף. דאס הייסט, אדער איז ער אינגאנצן זדון און ער איז חייב כרת וסקילה, אדער איז ер אינגאנצן שוגג און ער איז חייב חטאת קבועה. נישט אהער און נישט אהין, איז ער נישט חייב די עונש.
Speaker:
אבער מ׳דארף פארשטיין די פאל. הזיד ולבסוף שגג מיינט נישט ער איז געווארן דיסטרעקטעד און ער טוט זאכן אויטאמאטיש, ווייל דאס איז דאך די לעצטע זאך וואס מיר האבן געלערנט, דאס הייסט כוונה. מ׳מיינט נישט אז ער טראכט נישט, “איך בוי, איך בוי, איך בוי.” ער האט עפעס אינגאנצן פארגעסן, יא, עפעס איז געשען, עפעס ממש א שוגג. ווייל געווענליך ווען מ׳זאגט דאס מיינט אז ער האט אין זינען געהאט, און מ׳האט אויפגעהערט אין זינען האבן. דאס מיינט נישט דא שוגג. שוגג מיינט ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שבת, ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז א מלאכה, אז ס׳איז אסור. אבער דא האט ער זיך דערמאנט, ער האט פארגעסן, וכדומה, אדער איינער האט אים געזאגט.
Speaker:
ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳מוז זיין מתחילה ועד סוף דאס זעלבע. דאס לכאורה קאנעקט אויך מיט די עוסק אין כוונה און מלאכת מחשבת, יא, ווייל דאס איז עפעס נישט אינגאנצן, ס׳איז א האלבער מלאכה. א האלבער מלאכה איז אפילו נישט חייב חטאת, ס׳איז פטור. אבער דא קומט ער צו שטיין, אקעי, נישט נוגע אין טהרות, די אלע זאכן וואס מ׳האט געלערנט די לעצטע פאר זאכן, נאר פטור.
Speaker:
אקעי, עד כאן פרק א׳. זייער א שיינער פרק, זייער גוט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
—
שאלה: מה עושים כאשר הרמב״ם פוסק אחרת מהשולחן ערוך?
שני תירוצים:
1. “התירוץ החריף”: עד עכשיו (בספרים קודמים) הלומד פסק מדעתו שלו — עכשיו לפחות ידע שהרמב״ם אינו תמיד להלכה, ולא יטעה.
2. “התירוץ היפה”: הרמב״ם לא נעשה כמדריך מעשי. הוא נותן כללים וכללי הכללים — מהי שבת, אילו מצוות, אילו איסורים, אילו עונשים, כמה רמות, מהי כל אחת מל״ט מלאכות. לשאלות מעשיות (כיצד מניחים חמין, בלך או קרוק פוט) צריך לעיין בשולחן ערוך ובפוסקים מאוחרים. תכלית הרמב״ם היא שידעו כל התורה שבכתב ותורה שבעל פה — לא רק “הלכות שעומדות בעיתון.” חיינו גדולים יותר מ״חמין למעלה, חמין למטה.”
– תולדות אהרן רבי (בוטה שוה) היה לו מנהג ללמוד רמב״ם הלכות שבת במוצאי שבת.
– החיד״א ובעלי המקובלים מביאים מנהג שבליל שבועות למדו משנה תורה לרמב״ם.
– הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) באור נערב (הקדמה לקבלה) אומר שצריך קודם ללמוד “משנה ופסקים” — והוא מתכוון שיוצאים ידי חובה בלימוד רמב״ם משנה תורה, ואחר כך אפשר ללמוד קבלה.
—
הרמב״ם פותח כל ספר ב״בשם ה׳ אל עולם” — כמו בס״ד, הכרזה שהוא עושה זאת בכוח ה׳, בשפע עליון.
הפסוק לספר זמנים (תהלים קי״ט): “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”
1. “עדותיך” — שייכות לשבת וימים טובים: שבת היא בפירוש עדות — עדות על בריאת העולם, על חידוש העולם, על קשר הקב״ה לישראל. כל המצוות נקראות עדות, אבל שבת וימים טובים הם יותר ישירות עדות. הרב רבינוביץ מביא מהרמב״ן מה משמעות עדות בקשר למצוות.
2. “לעולם” — שייכות לזמנים: “לעולם” יכול להתפרש לא רק “לנצח” (נצחיות), אלא כל חייו, כל הזמנים — בכל יום הוא שומר את מצוות אותו יום. זה רומז זמנים — הוא משים לב לזמן. אין הבדל אם זה יום כיפור (הלכות קשות) או “יום שלישי ירוק” (הלכות קלות).
3. “ששון לבי” — שמחה פנימית מול שמחה חיצונית: הרמב״ם לומד שששון הוא יותר פנימי משמחה (כפי שאומר בהלכות יום טוב ובסוף הלכות חנוכה). ששון בלב צריך יהודי להרגיש כל השנה; יום טוב מוציא זאת החוצה כ״חגיגה” עם פרסום ברבים. הפסוק אומר “ששון לבי” — לא “ששון העולם” — מה שמלמד שיש שמחה פנימית משבת ויום טוב, לא רק התנהגות חיצונית. זה כמו מעשה המצוה עם חלות המצוה — המסיבה החיצונית משרתת את זה שכולם ירגישו ששון בפנים.
4. קשר לסוף ספר אהבה: ספר אהבה הסתיים בהפטרה של “שוש אשיש” — אולי לכן ספר זמנים פותח ב“כי ששון לבי”, המשך של ששון.
5. הרמב״ם כ״אמן”: אנשים חושבים שהרמב״ם הוא “טכנוקרט” — אבל מהפתיחות רואים שהוא גם אמן שמביא פסוקים יפים. כל פסוקי הפתיחה מדברים על מצוות, כי ספר הרמב״ם מסודר על סדר המצוות. זה גם העניין של שילוב אגדה עם הלכה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה.
—
“ספר שלישי, והוא ספר זמנים. הלכותיו עשר, וזהו סידורן”:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין
3. הלכות שביתת עשור (יום כיפור)
4. הלכות שביתת יום טוב
5. הלכות חמץ ומצה
6. הלכות שופר וסוכה ולולב
7–10. שקלים, קידוש החודש, תענית, מגילה וחנוכה
כלל 1: מן החמור אל הקל — ארבע רמות של שביתה:
1. שבת — אפילו מלאכת אוכל נפש אסורה, חייב סקילה.
2. יום כיפור — גם אסור מלאכה כשבת, אבל פחות חמור (אין סקילה), בנוסף מצוה של תענית.
3. ימים טובים — מותר לעשות אוכל נפש, פחות חמור.
4. ימים טובים של חול (חנוכה, פורים, תעניות) — יש מנהגים שלא לעשות מלאכה, אבל אין איסור מלאכה.
כלל 2: דאורייתא קודם דרבנן:
עד הלכות קידוש החודש הכל דאורייתא. הלכות תענית חצי דאורייתא חצי דרבנן (תשעה באב דרבנן). מגילה וחנוכה כולם דרבנן.
כלל 3: מן הכלל אל הפרט:
הרמב״ם עושה קודם את ההלכות הכלליות (שביתת יום טוב — שווה לכל הימים טובים), ואחר כך רק את המצוות הפרטיות (חמץ ומצה, לולב, שופר, סוכה). לכן אין “הלכות פסח” — השביתה כבר נמצאת בהלכות שביתת יום טוב, ומה שספציפי לפסח נמצא בהלכות חמץ ומצה.
שקלים וקידוש החודש לא מתאימים לגמרי לסדר — שקלים יכול להיות בהלכות קדשים (כסף לקרבנות), קידוש החודש יכול להיות בהלכות שופטים/סנהדרין. אבל הרמב״ם שם דגש על אסתטיקה — הוא לא רוצה ספרים דקים מאוד או עבים מאוד. זה גם הטעם שהלכות עירובין הוצא מהלכות שבת כהלכה נפרדת, למרות שזה ענף של שביתה — כי הלכות שבת היה נעשה ארוך מדי.
המילה “שביתה” פירושה לשבור את המחזור הרגיל — משהו שעושים בדרך כלל, ועכשיו עוצרים. “שביתת עשור” פירושה שני דברים: שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה. כמו שמיטה שנקראת “שובת” מעבודה בשדה.
—
“יש בכללן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה.”
פשט: שני עשה ושלושה לא תעשה:
1. לשבות בשביעי (עשה)
2. שלא לעשות בו מלאכה (לא תעשה)
3. שלא לענוש בשבת — בית דין לא יענישו (לא תעשה)
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת — תחום שבת (לא תעשה)
5. לקדש היום בזכירה — קידוש (עשה)
1. סדר לפי עניין, לא לפי עשה/לא תעשה: הרמב״ם מארגן לא לפי עשה קודם ולא תעשה אחר כך, אלא לפי עניין: תחילה העשה של שביתה, מיד אחריו הלאו המקביל (שלא לעשות מלאכה) — כי הם שני צדדים של אותו דבר.
2. תוספות על “לא תעשה מלאכה”: מצוות 3 ו-4 (שלא לענוש, תחום שבת) הם תוספות על “לא תעשה מלאכה” — דברים שאינם ממש מלאכה אבל יש להם לאו נוסף.
3. קידוש — מצוה חדשה: מצוה 5 (קידוש) היא מצוה חדשה שאין לה קשר למלאכה.
4. שבת בתורה מופיע הרבה יותר מחמש פעמים: חז״ל הסבירו דרך תורה שבעל פה אילו פסוקים אומרים את אותו דבר שוב (כדי להזהיר יותר), ואילו הם מצוה נוספת. למשל “שלא לענוש בשבת” — חז״ל למדו שהפסוק לא מתכוון רק להזהיר שוב על שבת, אלא מצוה ספציפית.
—
—
“שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות׳. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה׳. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה? אם עשאה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: שביתה בשביעי היא עשה, עשיית מלאכה היא ביטול עשה בנוסף ללאו. עונשים: בזדון — כרת; עם עדים והתראה — סקילה; בשוגג — חטאת קבועה.
1. “שביתה בשביעי” לא “שביתה בשבת”: הרמב״ם אומר בכוונה “בשביעי” (ביום השביעי), כי השם “שבת” בא רק אחרי שעושים שביתה. הוא רוצה את הפסוק “וביום השביעי תשבות” — תחילה יש את היום השביעי, אחר כך עושים שביתה, ואז זה נעשה “שבת.”
2. שיטת הרמב״ם בהבאת פסוקים: הרמב״ם מביא תמיד את הפסוק הקל והקצר ביותר, לא דווקא הראשון או זה שהגמרא מביאה. הפסוק “וביום השביעי תשבות” הוא משמות כ״ג (פרשת משפטים), למרות ששבת כבר מופיע קודם בעשרת הדברות ובמרה. הרמב״ם סובר שכל הפסוקים הם אותה מצוה, רק בלשונות שונים, ואפשר לקחת איזה שרוצים.
3. “ברצונו בזדון” — שני תנאים: “בזדון” פירושו ידע שזה שבת/מלאכה (לא שוגג). “ברצונו” פירושו אף אחד לא כפה אותו (לא אונס). שני התנאים צריכים להיות לכרת.
4. כרת בלי עדים: הרמב״ם אומר תחילה “חייב כרת” (בלי להזכיר עדים והתראה), ואחר כך “ואם היו שם עדים והתראה נסקל.” זה אומר: כרת הוא העונש בידי שמים אפילו בלי עדים; סקילה רק עם עדים והתראה. הרמב״ם כבר הסביר בספר המדע מהו כרת — שהנשמה נכרתת.
5. שוגג: “בשוגג” פירושו לא ידע שזו מלאכה, או לא ידע שזה שבת, או לא ידע איזה מעשה הוא עושה. העונש הוא קרבן חטאת קבועה (קרבן קבוע — סוג מסוים של בהמה — לא עולה ויורד שמשתנה לפי מצב האדם).
6. שיטת הרמב״ם בהלכה ראשונה: כדרכו הרמב״ם פותח עם ההגדרה של המצוה: מהו החיוב, אילו עונשים, מהו דאורייתא ודרבנן. משנה תורה של הרמב״ם הוא בעצם “ספר המצוות מורחב” — מאורגן סביב המצוות, כל הלכה פותחת עם איך היא מתאימה לתרי״ג מצוות.
7. פרקים ברמב״ם: הרמב״ם עצמו לא עשה פרקים (כותרות) — אנשים אחרים הוסיפו אותם.
—
“כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה ‘חייב׳ — חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר ‘פטור׳ — פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך׳ — העושה אותה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך׳ — מותר לכתחילה. וכל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום׳ — אינו מלקים אותו כלל.”
פשט: הרמב״ם מקים שפה שיטתית — “קוד” — לכל הלכות שבת, כדי שלא יצטרך לכתוב כל פעם את העונש המלא. הלכות שבת ארוכות, והקוד עושה זאת מעשי.
1. שלוש רמות של איסור שבת: (א) חייב = דאורייתא עם כרת/סקילה/חטאת; (ב) פטור = פטור מעונשי דאורייתא, אבל אסור מדרבנן עם מכת מרדות; (ג) מותר = מותר לכתחילה, גם מדרבנן.
2. “פטור” לא אומר “מותר”: בהלכות שבת, כאשר כתוב “פטור” פירושו פטור אבל אסור — הוא פטור מעונשי דאורייתא אבל זה עדיין אסור מדרבנן. זה לא כך בכל התורה כולה — בהלכות אחרות “פטור” יכול להיות “פטור ומותר.” אבל כאן בשבת “פטור” תמיד אומר שזה עדיין אסור, כי אם היה מותר היה כתוב “מותר.”
3. מכת מרדות — מושג עונש חדש: כאן מוצגים למושג מכת מרדות כעונש של חכמים לאיסורי דרבנן. בספר המדע יכול היה להיות נידוי כעונש של חכמים; כאן לומדים כלי שני — מכת מרדות. הרמב״ם סובר שמכת מרדות היא ממש עונש (מלקות מדרבנן), לא רק כפייה (לכפות להפסיק). זה חילוק — שיטות אחרות חושבות שבדרבנן יש רק כפייה (כמו “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”), אבל הרמב״ם לומד שמכת מרדות היא מלקות-עונש ממשית לפי כללי חכמים.
4. שיטתיות הרמב״ם עם “מכות מרדות”: בגמרא לפעמים כתוב סתם “חייב מלקות” ומתכוונים למכות מרדות (דרבנן). הרמב״ם שיטת זאת — כאשר זה אסור דרבנן הוא כותב באופן עקבי “מלקים אותו מכות מרדות,” כדי להראות שזה לא מלקות דאורייתא.
5. הלשון “אין עושין” / “אסור לעשות”: כאשר הרמב״ם משתמש בלשונות כאלה הוא מתכוון אסור מדרבנן (לא דאורייתא), כי אם היה דאורייתא היה כתוב “חייב.”
6. הלשון “אינו חייב כלום” / “פטור מכלום”: המילה “כלום” היא המפתח — זה אומר שהוא פטור אפילו ממכות מרדות, לא רק מעונשי דאורייתא. בלי המילה “כלום” “פטור” רק היה אומר פטור מדאורייתא אבל עדיין חייב מכות מרדות.
7. [דיגרסיה: האם “אינו חייב כלום” אומר מותר לגמרי או עדיין אסור בלי עונש?] מתנהל דיון האם “אינו חייב כלום” אומר מותר לגמרי (גם מדרבנן), או אולי עדיין אסור מדרבנן רק בלי מכות מרדות. אם “מותר” כבר אומר מותר לכתחילה, למה צריך עוד לשון “אינו חייב כלום”? התירוץ: יכול להיות הלכות שבהן זה אסור מדרבנן אבל בלי מכות מרדות — חומרא בלי עונש — ועל זה מתאים הלשון “אינו חייב כלום.” אבל הכסף משנה סובר ש״אינו חייב כלום” פשוט אומר מותר, והלשונות השונים הם לא יותר מווריאציות סגנוניות לאותו דבר.
—
“דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו. ולפיכך אם חפר אינו חושש, לפי שלא נתכוין לחרוש. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נתלשו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו… פרצה דחוקה… מותר ליכנס בשבת, אפילו אם נשרות [אבנים]… וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה.”
פשט: כאשר מישהו עושה מעשה מותר בשבת, ויכול להיות שבדרך אגב תקרה מלאכה (אבל זה לא בטוח — “אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה”), אם הוא לא התכוון למלאכה אלא לדבר המותר — זה מותר.
1. “כוונה” לא אומרת מחשבה לבד: “נתכוון” לא אומר שהוא דוחף בעיניים עצומות וחושב כוונות — זה אומר שהוא מתכוון לעשות את המעשה המותר, לא את המלאכה. המיקוד הוא על מה המטרה שלו במעשה.
2. שני תנאים להיתר של דבר שאינו מתכוין: (א) האדם לא מתכוון (בכוונתו) למלאכה — הוא גורר את המיטה כי הוא צריך את המיטה, לא כדי לעשות חור; (ב) התוצאה אינה בהכרח — זה קורה לפעמים כן, לפעמים לא. שני התנאים ביחד עושים זאת מותר.
3. האם צריך לבדוק את המקרה הספציפי? אם אדם רואה שהמיטה שלו כבדה מאוד, האם הוא צריך לבדוק אם זה יעשה חור? המסקנה: לא צריך להיכנס לפרטים — כי הקטגוריה של גרירת רהיטים בכלל אינה קטגוריה שתמיד עושה חור. האדם לא צריך לעמוד ולעשות ניסויים לפני כן.
4. ארבע דוגמאות: (1) גרירת מיטה/כיסא/ספסל — יכול לעשות חריץ בקרקע (חורש); (2) הליכה על עשב — יכול לעקור עשב (קוצר); (3) רחיצת ידיים בעפר הפירות — יכול לעקור שיער (גוזז); (4) מעבר בפרצה צרה — יכול להפיל אבנים (בונה/סותר). בכל המקרים, מכיוון שהאדם לא מתכוון למלאכה, הוא לא נכשל אפילו כשזה קורה.
5. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון: כל הסוגיה של דבר שאינו מתכוין היא מחלוקת בג
מרא — רבי יהודה אומר חייב, רבי שמעון פוטר. הרמב״ם פוסק כרבי שמעון.
—
“עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תצא בשביל אותה המעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן, חותך ראשו בשבת — אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי ולא ימות. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אם אדם עושה מעשה שמביא בהכרח (בוודאי) מלאכה כתוצאה, אפילו הוא לא התכוון למלאכה, הוא חייב. זה הדין של “פסיק רישיה ולא ימות” — אי אפשר לחתוך את הראש של עוף חי ולומר “לא התכוונתי להרוג.”
1. קטגוריה מול מקרה ספציפי — החידוש העיקרי: פסיק רישיה לא נקבע לפי המקרה הספציפי, אלא לפי הקטגוריה של המעשה. חיתוך ראש של בעל חי הוא קטגוריה שתמיד קשורה להריגה — זה פסיק רישיה. אבל גרירת רהיטים היא קטגוריה שלא תמיד קשורה לחרישה — זה נשאר דבר שאינו מתכוין, אפילו אם במקרה הספציפי המיטה כבדה מאוד.
2. אלו לא שני תנאים שווים: שני התנאים (אין כוונה + לא בהכרח) אינם שני תנאים נפרדים שווים. הקטגוריה העיקרית היא “דבר שאינו מתכוין.” רק הרמב״ם אומר שכאשר מעשה כל כך קרוב למלאכה שאי אפשר לעשות אחד בלי השני, אז זה גם נקרא “מתכוין” — כי הוא עשה כאן שני דברים: שחט תרנגולת ונתן לילד צעצוע. שני הדברים כל כך קשורים שאי אפשר לומר “עשיתי רק אחד.”
3. הרמב״ם מביא דווקא את המקרה הברור ביותר: הוא מביא את המקרה הברור ביותר של פסיק רישיה (חיתוך ראש), לא מקרה גבולי. הוא לא אומר “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד” — זה מראה שפסיק רישיה הוא רק כאשר זה ברור לחלוטין שהתוצאה חייבת לבוא, לא כאשר זה רק סביר מאוד.
4. “הרי זה בכל זאת ספק”: תיאורטית הכל ספק — אפילו חיתוך ראש, כי הרי קרה בעולם מעשה כמו תרנגולת שחיה בלי ראש. אבל “בדרך הטבע” אין דבר כזה, וזה על מה הגמרא מדברת — לפי דרך הטבע, לא לפי ניסים.
5. “מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות”: אפילו רבי שמעון, שפוטר בדבר שאינו מתכוין, מודה שכאשר זה בהכרח, הוא חייב.
6. [הערה: פסיק רישא דלא ניחא ליה]: הערוך סובר שפסיק רישא לא תמיד חייב, אלא כאשר יש לו הנאה מזה. יש מושג של פסיק רישא דלא איכפת ליה (או דלא ניחא ליה) שהוא קולא. בשתי ההלכות (פסיק רישא ומלאכה שאינה צריכה לגופה) יש שיטות ראשונים שיותר מקילים מהרמב״ם.
—
“כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד? המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר — הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים — הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אפילו כאשר מישהו עושה מלאכה לא למטרה שהמלאכה בדרך כלל משמשת, הוא חייב.
1. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה — דרך כיבוי: הכיבוי הרגיל — המטרה הסטנדרטית של כיבוי — הוא כאשר מישהו מכבה אש כדי לעשות גחלת (פחם שנדלק בקלות). זה “צריכה לגופה” — הוא צריך את עצם פעולת הכיבוי, כי דרך הכיבוי נוצרת גחלת. לעומת זאת כאשר מישהו מכבה כדי להציל את השמן (שמן), או כדי שהבית לא יתמלא עשן, או כדי שהפתיל לא ישרף — כאן הוא לא מחפש ליצור גחלת, הוא לא מחפש את התוצר של כיבוי. הוא משתמש במעשה כיבוי לסיבה אחרת. זו מלאכה שאינה צריכה לגופה — הוא עושה כן את המלאכה, אבל לא לתוצאה הסטנדרטית.
2. החילוק החד בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוין: למלאכה שאינה צריכה לגופה יש מעט מאוד קשר לדבר שאינו מתכוין, למרות ששניהם עוסקים בכוונה:
– דבר שאינו מתכוין = אני מתכוון לעשות דבר אחד (לא מלאכה), ודבר שני (מלאכה) קורה גם. יש שתי פעולות — למשל, אני גורר ספסל (לא מלאכה) וזה עושה חריש (מלאכה). אני בכלל לא עוסק בחורש.
– מלאכה שאינה צריכה לגופה = אני עושה דבר אחד (מלאכה) וזה גם מה שקורה — אין שני דברים. רק אני עושה את המלאכה מסיבה אחרת מהמטרה הסטנדרטית. אני כן עוסק בכיבוי, רק לא לתוצאה הרגילה של כיבוי.
3. הדוגמה של המעביר את הקוץ: בנשיאת קוץ (קוץ) ד׳ אמות ברשות הרבים החילוק נעשה עוד יותר ברור. המטרה הסטנדרטית של הוצאה היא: אני רוצה שהדבר יהיה במקום השני — אני מביא אותו מכאן לשם. אבל בקוץ — הוא מסיר אותו, הוא עוסק בהסרת נזק, לא בנשיאה. “הסרה אינה אומרת נשיאה, זה אומר הסרה.” אבל בכל זאת, הוא עשה את אותה מלאכה (הוצאה ד׳ אמות ברשות הרבים) לכוונה אחרת — ולפי הרמב״ם הוא חייב.
4. פסק הרמב״ם מול ראב״ד ושולחן ערוך: הרמב״ם פוסק בדבר שאינו מתכוין כרבי שמעון (פטור), אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק כרבי יהודה (חייב). זו חומרא גדולה של הרמב״ם. הראב״ד ורוב הפוסקים, כולל השולחן ערוך, פוסקים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לפי רבי שמעון — הם לומדים שרבי שמעון מקל בשניהם: גם דבר שאינו מתכוין, גם מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה — פטור עליה, שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג — הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה לרשות הרבים — שהוא פטור.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה ונעשתה לגמרי מלאכה אחרת שלא תכנן — הוא פטור, כי “מלאכת מחשבת אסרה תורה” — רק מלאכה שבאה עם מחשבה (תכנון) אסורה מן התורה.
1. קטגוריה שלישית של כוונה — מלאכת מחשבת: זה שונה מדבר שאינו מתכוין (תוצאה צדדית) ומלאכה שאינה צריכה לגופה (אותו מעשה עם מטרה אחרת). כאן מדברים על תכנית שלא קרתה — הוא תכנן לעשות בדרך אחת וזה קרה בדרך אחרת. היסוד הוא מלאכת מחשבת אסרה תורה (כלל של רבי יצחק בגמרא) — רק מלאכה שמתאימה למחשבת האדם חייבת.
2. הדוגמה של זרק אבן: הוא זרק אבן על אדם או בהמה כדי להרוג (מלאכה), ובמקום זה האבן קרעה עץ (קוצר — גם מלאכה). שניהם אבות מלאכות, שניהם אותה חומרה, אבל מכיוון שהתכנית שלו לא קרתה — הוא פטור.
3. הקל וחומר — נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור: כאשר הוא התכוון לזרוק לכרמלית (רק איסור דרבנן) וזה נפל לרשות הרבים (איסור דאורייתא) — הוא גם פטור, קל וחומר. זה מקרה מעניין: זו לא מלאכה אחרת, זו אותה מלאכה (הוצאה/זריקה), רק זה נפל קצת למקום אחר — אבל זו קטגוריה אחרת (כרמלית מול רשות הרבים). האדם “לא מרוצה” — הוא לא רצה את זה, האבן שלו לא הגיעה לאן שהוא רצה.
—
“נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה — פטור. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר — הרי זה פטור, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות דבר מותר (לחתוך תלוש) ובטעות חתך מחובר (קוצר) — הוא פטור, כי מחשבתו לא הייתה על שום מלאכה בכלל.
זה מקרה חלש יותר מהקודם — שם הוא לפחות התכוון למלאכה (רק אחרת), כאן הוא התכוון לשום איסור — הוא התכוון לחתוך תלוש שזה לגמרי מותר.
—
“נתכוין ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות, אדער נתכוין ללקוט ענבים ואח״כ תאנים ולקט תאנים תחילה ואח״כ ענבים — פטור, אפילו שלקט כל שחשב, הרי לא ליקט כסדר שחשב, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.”
פשט: אם מישהו תכנן לקטוף תאנים שחורות והוא בטעות קטף לבנות, או שתכנן סדר מסוים (ענבים תחילה, אחר כך תאנים) וזה קרה הפוך — הוא פטור, כי מלאכת מחשבת חסרה.
1. איך להבין את המקרה של סדר הפוך: קושיה חזקה — אם הוא בסופו של דבר קטף את שניהם (ענבים ותאנים), רק בסדר הפוך, למה הוא יהיה פטור? הוא עשה הכל מה שרצה! התירוץ: צריך לחלק כל מעשה בנפרד — ברגע שהוא קוטף את התאנים, הוא לא התכוון עכשיו לקטוף תאנים (הוא התכוון לענבים), וברגע שהוא קוטף ענבים, הוא לא התכוון עכשיו לענבים (הוא התכוון לתאנים). אז כל מעשה בודד הוא “לא נתכוון.” ה״תכנית הגדולה יותר” ששניהם ייקטפו אינה רלוונטית — בוחנים כל מעשה ספציפי בפני עצמו.
2. הבנה מעשית — מה זה אומר “לא נתכוון” בקטיף? אם מישהו עומד ליד העץ וחותך פרי, איך אפשר לומר שהוא “לא התכוון”? הוא רואה מה הוא עושה! המסקנה: המקרה חייב להיות כמו “זריקת סכין” — אין לו שליטה מלאה על מה הוא לוקח. למשל, הוא מכניס את ידו בלי לראות טוב, או שהוא זורק סכין, וזה לא פוגע במה שהתכוון. זה דומה לדוגמה של הליכה למקרר — רוצים להוציא חלב, בטעות לוקחים גבינה, כי לא הסתכלנו טוב. זה “לא נעשית מחשבתו.”
3. חילוק בין שוגג ולא נתכוון: המקרה אינו שוגג (שבו הוא לא יודע שזה שבת), אלא “לא נתכוון” — היה לו כוונה ספציפית שלא בוצעה. אם לא היינו מבינים כך, כל שוגג גם היה “שלא כסדר מחשבתו” (הוא רצה לחתוך ביום ראשון, הוא חתך בשבת), וזה אבסורד.
4. כוונה כללית מול כוונה ספציפית: אם למישהו יש כוונה כללית (סתם לחתוך תאנים), הוא חייב אפילו הוא לקח תאנה אחרת. רק כאשר יש לו כוונה ספציפית (שחורות, לא לבנות), וזה לא בוצע, הוא פטור.
—
“נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה — הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: כאשר שתי התאנים (או שני האנשים) הם מאותה קטגוריה, ואין הבדל ממשי, הוא חייב — כי המלאכה שתכנן אכן קרתה.
1. מה עושה “הבדל” בין שני דברים? בנרות — אם אחד קצת גדול יותר ואחד קטן יותר, האם זה גם הבדל? באנשים — שני אנשים בוודאי שונים! הרמב״ם לא נותן כלל ברור מה נחשב “הבדל.” בשחורות ולבנות זה שני מינים שונים (אחד לבישול, אחד לאכילה, למשל), וזה הבדל אמיתי. אבל בשתי תאנים מאותו סוג, או שני נרות, ההבדל אינו משמעותי.
2. “נתכוין להרוג זה והרג זה” — קשה להבין: באנשים בוודאי יש הבדל בין שני אנשים. אולי מדברים על מצב מלחמה שבו לא חשוב איזה חייל הורגים. אבל זה נשאר קשה.
3. [דיגרסיה: רלוונטיות מעשית] כל הסוגיה אינה ממש להלכה למעשה — כל המקרים הם “פטור אבל אסור,” וזה רק נוגע לחיוב חטאת. השולחן ערוך בכלל לא מביא את כל ההלכות האלה. זה קצת תיאוריה.
—
“היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו — חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: כאשר שני נרות זהים (אין הבדל ביניהם), והוא התכוון לכבות אחד והוא כיבה את השני — הוא חייב, כי אין כאן הבדל של “שחורות ולבנות.”
—
“נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואח״כ הדליק שניה אחריה — פטור.”
פשט: הוא תכנן תחילה להדליק ואחר כך לכבות, וזה קרה הפוך — פטור.
1. חילוק בין סדר בנרות וסדר בתאנים: בתאנים שני המעשים הם אותו סוג מלאכה (קוצר). כאן בנרות הדלקה וכיבוי הם שתי מלאכות שונות (מבעיר ומכבה). לכן החילוק יותר מובן — הוא רצה להיות מבעיר, והוא עשה מכבה, וזו ממש מלאכה אחרת.
—
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת — חייב.”
פשט: אם הוא כיבה אחד והדליק את השני באותו זמן (בנשימה אחת), הוא חייב — כי אין בעיית סדר כאשר שניהם קורים בו-זמנית.
היה לו תכנית לעשות אחד לפני השני, אבל בפועל הוא עשה את שניהם בבת אחת. מכיוון שאין סדר (שניהם בו-זמנית), אין “שלא כסדר שחשב,” והוא חייב.
—
פשט: מתעסק — כאשר מישהו בכלל לא היה לו בראש כלום, למשל הוא מנופף את ידיו ומשהו נתלש — הוא פטור מעונש.
בשבת מתעסק משחק אחרת כי יש הנאה (בחלבים ועריות), אז אי אפשר פשוט לומר מתעסק על הכל. השיעור לא נכנס עמוק לזה.
—
“כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית מלאכתו אלא שלא נעשית כמו שרצה — אם יתר על כוונתו, חייב. אבל חסר מכוונתו, פטור.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה, והמלאכה קרתה אבל לא בדיוק כפי שרצה — אם זה קרה יותר ממה שרצה (יתר על כוונתו), הוא חייב. אם זה קרה פחות (חסר מכוונתו), הוא פטור.
1. דוגמה של לפניו ולאחריו:
“נתכוין להוציא משא לאחוריו והוציאה לפניו — חייב. נתכוין להוציא לפניו ובאה לו לאחריו — פטור.”
החילוק אינו על כמות (כמה), אלא על איכות המלאכה — ספציפית, איכות השמירה על המשא:
– לאחוריו → לפניו = חייב: הוא התכוון לשמירה פחותה (מאחור, שבו הוא לא רואה את המשא), ולמעשה יצא שמירה מעולה (מלפנים, שבו הוא רואה אותו). זה יתר על כוונתו — המלאכה קרתה טוב יותר ממה שתכנן.
– לפניו → לאחריו = פטור: הוא התכוון לשמירה מעולה (מלפנים), ולמעשה יצא שמירה פחותה (מאחור). זה חסר מכוונתו — המלאכה קרתה חלש יותר ממה שרצה.
2. חידוש בהגדרה של “יתר” ו״חסר”: המושג “יתר על כוונתו” לא אומר ששפך כוס גדול יותר (כמות), אלא שאיכות המלאכה נעשתה טובה יותר. “חסר מכוונתו” אומר שאיכות המלאכה נעשתה חלשה יות
ר. הראב״ד מדייק בזה.
3. יוצא מן הכלל — חגור בסינר:
“היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו, בין שבא לפניו בין שבא לאחריו — חייב, שדרכו לצאת כך.”
כאשר מישהו שם משא מתחת לבגדו ליד הגוף (בין בשר לחלוק), אין הבדל בין לפניו ולאחריו — הוא תמיד חייב. הטעם: באופן כזה של נשיאה דרכו לצאת חוזר — זה טבעי שהמשא מחליק. לכן אי אפשר לומר “לא התכוונתי שזה יתהפך,” כי זה דבר צפוי. ההלכה הקודמת (לפניו/לאחריו עם פטור) מדברת דווקא כאשר זה לא דרכו לצאת — דבר שלא מחליק כל כך בקלות.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור — חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין לעשותה. כיצד? הרוצה לכתוב אגרת בשבת — אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת, אלא משכתב שתי אותיות חייב. וכן אומן שנתכוון לארוג בגד כולו — משיארוג שני חוטין יתחייב, אף על פי שכוונתו להשלים.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה גדולה (לכתוב מכתב שלם, לארוג בגד שלם), והוא רק התחיל — כאשר הוא עשה כבר כשיעור (שתי אותיות בכתיבה, שני חוטין באריגה), הוא כבר חייב, אפילו הוא לא סיים את כל התכנית שלו.
1. השיעור הוא מלאכה שלמה: כאשר חז״ל אומרים שזה השיעור של מלאכה, זה אומר שזו כבר מלאכה שלמה. המטרה האישית שלך (לכתוב מכתב שלם) לא משנה. הוא תכנן לעשות כמה מלאכות (כביכול), והוא כבר ביצע מלאכה שלמה אחת. לא מתחשבים בכוונה הרחבה יותר שלך.
2. חילוק לרציחה: ברציחה כן מתחשבים במטרה שלך (אתה רוצה להרוג אדם ספציפי), אבל במלאכות שבת השיעור הוא מידה מוחלטת — שיעור אחד שמגדיר מלאכה שלמה, בלי תלות בתכנית שלך.
—
“כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות — פטורין. כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, או שאחזו שנים בקולמוס וכתבו, או כיכר והוציאוה מרשות לרשות — הרי אלו פטורין. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים ואין כח באחד מהן להוציאה לבדו — שניהם חייבין. שיעור אחד לשניים.”
פשט: כאשר מלאכה יכולה להיעשות על ידי אדם אחד לבדו, ושניים עשו אותה ביחד — שניהם פטורים, כי אף אחד לא עשה מלאכה שלמה. אבל כאשר המלאכה צריכה שני אנשים (למשל קורה כבדה שאחד לא יכול לבדו לשאת), שניהם חייבים.
1. שני אופנים של “שותפות” (כפי שהבית יוסף מסביר): (א) זה מקצתו וזה מקצתו — כל אחד עושה חלק: אחד עושה עקירה, השני עושה הנחה; (ב) שניהם כאחד מתחלה ועד סוף — שניהם עושים ביחד מהתחלה עד סוף: שני אנשים אוחזים בעט וכותבים ביחד, או שניהם אוחזים בלחם ונושאים אותו החוצה. בשני המקרים הם פטורים (כאשר יחיד יכול לבדו).
2. שיעור אחד לשניים: כאשר שני אנשים חייבים (כי אחד לא יכול לבדו), השיעור אינו פי שניים — זה נשאר שיעור אחד לשניהם ביחד. היסוד: השיעור הוצאה (שיעור מינימלי למלאכה) אינו על האדם, אלא על המלאכה. בוחנים האם נעשתה “מלאכה חשובה” — מלאכה משמעותית — לא האם האדם הבודד עשה מספיק. כאשר המלאכה מתחלקת בין שני אנשים באופן שזו הדרך הטבעית לעשות את המלאכה, שיעור אחד מספיק.
—
“היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד — זה שיכול להוציאה חייב. מסייע אינו חייב כלום.”
פשט: כאשר אדם חזק ואדם חלש נושאים ביחד קורה, והחזק היה יכול לבדו — החזק חייב והחלש הוא רק “מסייע” שהלכתית לא עושה כלום.
1. מי נקרא “מסייע”? אפשר היה לחשוב שהמסייע הוא זה שקראו לו לעזור (השכן שביקשו ממנו). אבל לא — לא בוחנים מי ביקש ממי, אלא מי יכול לעשות זאת לבדו. מי שלא יכול לבדו הוא המסייע, אפילו אם הוא למעשה השקיע רוב הכוח.
2. קושיה קשה: למה החזק חייב? הוא למעשה עשה את המלאכה עם אדם שני — זה אמור להיות “שנים שעשאוה” והוא אמור להיות פטור (כי הוא יכול לבדו, והוא עשה זאת ב״דרך מוזרה” עם שניים)! התירוץ: מכיוון שהשני לא יכול כלום לבדו, הוא נחשב כאילו הוא לא קיים — לכן זה לא “שנים שעשאוה” לגבי הראשון, אלא הוא לבדו עשה זאת.
3. השוואה לשינוי / כלאחר יד: היסוד דומה לכדרכו/שלא כדרכו. דבר שאדם אחד לא יכול לבדו — זו ה״דרך” לעשות אותו עם שניים, וכל אחד עושה “כלאחר יד” (לא מלאכה מלאה). אבל כאשר אחד יכול לבדו — מצדו הוא עשה זאת לבדו, והשני הוא כלום.
4. תוצאה פרדוקסלית: כאשר שני אנשים שכל אחד יכול לבדו עושים זאת ביחד — שניהם פטורים (שנים שעשאוה). אבל כאן, מכיוון שהשני לא יכול לבדו, הוא נעשה “מסייע” שלא עושה כלום, ולכן הראשון נעשה חייב. זה אומר, חולשתו של השני עושה את הראשון יותר חייב.
5. שאלה פתוחה: מה כאשר ה״חלש” למעשה עשה רוב העבודה? הוא אמנם לא יכול לבדו, אבל הוא השקיע יותר כוח. ומה כאשר שניים מאנשים “חלשים” כאלה היו יכולים לעשות זאת? הרמב״ם לא נותן בבירור מקרה כזה.
—
“כל המקלקל פטור. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה — פטור. וכן הקורע, והמבעיר, דרך השחתה — הרי זה פטור. כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה — פטור.”
פשט: מלאכה שאינה פרודוקטיבית — אלא הרסנית — אינה מלאכה חשובה והוא פטור.
1. חובל יכול להיות חייב (כמו מקיז דם — הקזת דם לבהמה למטרה), אבל דרך השחתה פטור כי זה לא פרודוקטיבי.
2. גומא לעפרה: החידוש הוא שהגומא עצמה היא קלקול — בור מכוער באדמה שלא שייך שם. למרות שהוא מקבל משהו (חול), החפירה עצמה קלקול בקרקע. “חפירה” נקראת רק כאשר רוצים בור — לנטיעה, לבנייה — זה תיקון בקרקע (חורש או בונה). כאן הוא רק “בורר” חול, אבל מקלקל את הקרקע.
—
“כל המקלקל על מנת לתקן — חייב. כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, או שמוחק כדי לכתוב במקום שמוחק, או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות — הרי זה חייב. שיעורו כשיעור המתקן.”
פשט: כאשר הקלקול הוא הכנה לתיקון, הוא חייב על המלאכה של קלקול (סותר, מוחק, חופר).
1. מהי המלאכה? למה זה לא פשוט “בונה” (כי כל המטרה היא לבנות)? התירוץ: המלאכה היא סותר (או מוחק וכדומה), אבל חייבים על סותר רק כאשר זה “על מנת לתקן.” זה אומר: הוא בעצם בונה, אבל המלאכה שהוא עושה עכשיו נקראת סותר — וחייבים על סותר רק כאשר זה בגלל בנייה.
2. שיעורו כשיעור המתקן: השיעור של סותר הוא אותו שיעור כמו בונה. מודדים את הקלקול לפי התיקון שהוא יביא.
3. למה צריך מלאכה נפרדת של סותר? זה נשאר שאלה פתוחה: “נראה מאוחר יותר, אולי נגלה את הסוד של זה.”
—
“כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון — בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד — פטור. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואח״כ יהא חייב כרת וסקילה. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף — חייב חטאת קבועה.”
פשט: מלאכה חייבת להיות כולה בקטגוריה אחת — או כולה מזיד (חייב כרת/סקילה) או כולה שוגג (חייב חטאת). תערובת פטורה מהעונש.
1. מה זה אומר “שוגג” כאן? לא שהוא הפסיק לחשוב על מה הוא עושה (זו הייתה בעיית כוונה, לא שוגג). שוגג אומר שהוא שכח שזה שבת, או שהוא לא ידע שזו מלאכה/אסור. למשל, באמצע בנייה מישהו הזכיר לו שזה שבת, והוא המשיך — זה הזיד ולבסוף שגג (או להיפך).
2. קשר למלאכת מחשבת: “חצי מלאכה” (חצי שוגג חצי מזיד) אינה מלאכה שלמה, ולכן פטור. זה מתחבר לכל היסוד של “עוסק” וכוונה — המלאכה חייבת להיות מעשה שלם, עקבי מתחילה ועד סוף.
3. “פטור” לא אומר מותר: הוא פטור מכרת/סקילה/חטאת, אבל מדרבנן זה אסור.
—
הפרק מסתיים בזה — פרק עשיר שמקים את כל כללי מלאכות שבת: יסוד השביתה, העונשים, ה״קוד” של לשונות (חייב/פטור/מותר), דבר שאינו מתכוין, פסיק רישיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת מחשבת (נתכוין למלאכה אחת ונעשית אחרת, נתכוין לדבר המותר, שחורות ולבנות, סדר הפוך, תאנה זו ותאנה אחרת, נרות), מתעסק, יתר על כוונתו/חסר מכוונתו, שיעור המלאכה, שנים שעשאוה, מסייע, מקלקל, מקלקל על מנת לתקן, וחציה בשוגג וחציה במזיד.
בוקר טוב, אנחנו לומדים ואנחנו מתחילים ברוך השם את הספר השלישי של הרמב״ם, ספר זמנים, ואנחנו הולכים להתחיל ללמוד הלכות שבת מספר זמנים. ברוך השם אנחנו זוכים, ספר שלישי, כן יעזרנו השם הלאה.
לפני שאנחנו הולכים להתחיל את השיעור, רוצים אנחנו כמו תמיד להודות לבעל הקמח, כי אם אין קמח אין תורה, הכוח היווני האדיר של השיעור הזה. אנחנו יודעים שלפני שיש בריאה, כך עומד ברמב״ם, הקדמה לתורה, לפני שיש בריאה יש כוח יווני. אז הכוח היווני של השיעור שלנו הוא חברנו ר׳ יואלי. יישר כוח, יישר כוח לכל התומכים האחרים, ושיפיצו את השיעור. מתחילים את הלכות שבת, זו הזדמנות טובה, כל יהודי רוצה לדעת הלכות שבת, כל יהודי רוצה להבין מה זה שבת, ואין דבר טוב יותר מאשר ללמוד את הרמב״ם.
דובר 1: מה מתאים? כן, אפשר לומר, כי אמרת שאפשר ללמוד ממנו הלכות שבת. אנשים שואלים כל הזמן מה הוא עושה כשהרמב״ם פוסק אחרת מהשולחן ערוך או הפוסקים המאוחרים.
אז אני קודם אגיד את התשובה החדה, אחר כך תגיד את התשובה היפה.
התשובה החדה היא, שעד עכשיו הוא פסק מהראש שלו, עכשיו הוא יפסיק לעשות טעות כי הוא חשב שהרמב״ם הוא להלכה, וזה לא. אוקיי, כבר עשינו הרבה התקדמות.
תשובה שנייה היא, שאנחנו לומדים את הרמב״ם בעיון, צריך לדעת, זה לא ממש כמו לימוד הלכה למעשה, דיברנו הרבה פעמים, הרמב״ם אפילו לא ארגן את זה בשביל זה, נכון?
כשמישהו רוצה לדעת איך מניחים את החמין בשבת, צריך לדעת איזה סוג של סיר חמין יש לו, האם זה בלך, האם זה קרוק פוט, מה ההלכות השונות לגבי זה, הרמב״ם לא הולך לומר את זה. הרמב״ם הולך לתת את הכללים, ואפילו זה כללי הכללים, לדעת מה זה הלכות שבת, אילו מצוות יש בשבת, אילו איסורים, אילו עונשים יש? כמה רמות יש? מה זה כל אחת מהל״ט מלאכות? הוא הולך לומר את הכללים עם כמה הלכות, ועל פי רוב, הכללים מוסכמים.
חלק יש מחלוקת, נראה דברים שהם הלכה שצריכה לגופה, שהרמב״ם פוסק בדרך אחת והשולחן ערוך פוסק אחרת. אוקיי, אבל באופן כללי הכללים אין אפילו כל כך הרבה מחלוקת. המחלוקת היא בפרטים הקטנים, ולומדים את זה בכלל לא כדי לדעת פרקטית. זה נעשה כדי לדעת, להיות תלמיד חכם, לדעת שבהלכות שבת יש כך וכך, ולדעת למשל באיזה פרק ברמב״ם לחפש.
נו, הוא כבר יודע שלמעשה צריך לחפש בצד של הרמב״ם, שמודפס ברוב המקומות, הרי יש שם את השולחן ערוך, הוא צריך לחפש מה הפוסקים המאוחרים אומרים. אבל זו התועלת הגדולה ביותר, שהוא יודע שהוא לומד את כל ההלכות, את כל התורה.
דובר 2: נאמר מאוד יפה. שהרמב״ם הוא לא… בדרך כלל, רוב הפרקטיקה היא ההלכות שעומדות בעיתון. אבל אתה לא רוצה להיות היהודי שיודע רק את ההלכות שעומדות בעיתון. וההלכות שעומדות בעיתון עומדות בדיוק: לפני הדלקת הנרות ילך למקווה, אחר כך ילבש את החולצה הימנית, הצד הימני קודם, אחר כך הצ׳יזקייק, ואחר כך מה כל מנהג איך נוהגים בכל מקום.
הרמב״ם לא כאן בשביל מדריך מעשי, כי החיים שלנו גדולים יותר מהחמין למעלה, החמין למטה. אנחנו צריכים לדעת מה זה שבת קודש. לא רק הענין של שבת, הענינים הקדושים, אלא מה זה כל ההלכות. עם הרמב״ם אתה יכול לכסות בזמן קצר יחסית את כל מה שחשוב מאוד שעומד בתורה שבעל פה לגבי שבת. שולחן ערוך הוא הרבה יותר ארוך והרבה יותר קשה.
אז מי שתופס כאן יותר לדעת מה זה שבת קודש, החמין שלך הרי כאן כדי ללמוד תורה, לא רק בשביל פרקטיות. פרקטיות, אולי תשאל עוד את המורה הוראה שלך, אולי תחפש באחד מספרי הקיצורים. אבל הנקודה של לימוד הרמב״ם, כשתסיים את כל הרמב״ם תדע את כל תורה שבכתב ותורה שבעל פה. זו הרי המילה. המילה היא לא ש… סוף סוף ברמב״ם, להלכות שבת יש מעלה מסוימת שזה נוגע לחיים שלנו, ועובדה היא שהדברים שהם הלכות שכיחות, הרמב״ם עצמו הולך לפי סדר מסוים של שכיחות, זה בא קודם. אבל כמו שאמרתי, הנקודה היא לא רק להיות פרקטי. לא יכול להיות שהתורה היא רק שימוש לאדם שהחיים היומיומיים שלו יהיו נוחים ושקטים. זו לא התורה.
דובר 1: כן. מאוד טוב. אני רוצה גם להזכיר, שהזכרת שאני גם לא… האנשים שאומרים שזה מנהג ליובאוויטש, מה עם רבנים חסידיים אחרים? היה להם המנהג לעשות סדר ברמב״ם, במיוחד בהלכות שבת. אני יודע שדודך, תולדות אהרן רבי, בוטה שוה, במוצאי שבת, ברמב״ם הלכות שבת? כן. אתה יודע על זה?
דובר 2: כן.
דובר 1: יודע איך הוא עצמו עשה את המנהג?
דובר 2: אני יודע.
דובר 1: ועכשיו בשבועות ראיתי מביאים מהחיד״א ומהרבה מהמקובלים מביאים את המנהג, ששבועות בלילה למדו משנה תורה לרמב״ם. כן, החיד״א, איך הוא קורא לזה? ידעת על זה?
דובר 2: לא.
דובר 1: כן. כן, המקובלים. גם, אתה יודע מי שלומד קבלה, שהרמ״ק יש לו הקדמה לקבלה באור נערב, והוא אומר כאן דין, וצריך… הרמב״ם אומר את הדין, כן, צריך ללמוד קודם משנה ופסקים, אומר הוא, הוא מתכוון שיוצאים אם לומדים רמב״ם משנה תורה, אחר כך אפשר ללמוד קבלה.
נסיים כבר את השיעור? אוקיי. כן. בסדר.
כמו כל דבר, הרמב״ם מתחיל כל ספר עם הקדמה קטנה. הקדמה לספר זמנים היא הפרק שלו. כמו שיש מנהג ישראל לכתוב למעלה בעמוד בסייעתא דשמיא, כל ספר של הרמב״ם הוא מתחיל עם לשון הפסוק “בשם ה׳ אל עולם”. זה כאילו שהספר הוא הכרזה, בשם פירושו מפרסם את השם, או שהוא עושה את זה בשם, כאילו בכוח ה׳, בשפע עליון, כאילו הקב״ה גורם לו שיוכל לכתוב את זה.
וכל ספר יש לרמב״ם כמו דרש מפסוק שמדבר בשבח התורה או משהו כזה, שיש לו איזו קצת קשר לספר, והוא משתמש בזה כמו הפרק או הכניסה, פתיחה כזו עם פסוק. זה סתם ענין כמו שרואים הרבה פעמים במדרשים, שיש ענין של שילוב אגדה עם הלכה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. כן, זה הענין, הוא מתחיל עכשיו תורה שבעל פה, מתחיל עם פסוק בתורה שבכתב.
אומר הוא את הפסוק מתהלים קי״ט, שמדבר הכל בשבח התורה, אומר דוד המלך, “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”. אני ירשתי, אני קיבלתי, או איך שמתרגמים נחלה פירושו ירשתי, אבל אני מחזיק אותם, אני שומר אותם כמו נחלה. נחלה היא מקום שאדם שומר את חלקת הנחלה שלו שירש. אני שומר את עדותיך, התורה שהם עדות, לעולם, לנצח, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, כי הם משמחים אותי, הם השמחה של הלב שלי.
אז השייכות שיש לזה להלכות שבת, לספר זמנים, אגיד מה אני חושב, ורבי יצחק יגיד מה הוא חושב.
אני שומר את המצוות, הן עדות. אבל אני חושב ששבת היא יותר עדות, והימים טובים הם כולם עדות מאוד ברורה. רק המצוות הן עדות נוספת, כי כך הולכים עובדי עבודה זרה, לא תלך כך. אבל שבת היא ממש, כמו שאנחנו אומרים שזו עדות, זה מזכיר לנו, זו עדות על בריאת העולם, על חידוש העולם, ועל הקשר של הקב״ה ליהודים, וכו׳.
“לעולם” הייתי אומר, הרבה פעמים “לעולם” פירושו לנצח, נצחיות, אבל כאן מדברים הרי על האדם. “לעולם” פירושו כל חייו. כל חייו פירושו כל הזמנים. הוא הולך לשמור, כל יום הוא הולך לשמור את המצוות של אותו יום, אבל זה כולל גם כל יום. אז יש כאן ענין קצת רומז זמנים, כן? כשאני הולך לעשות את זה “לעולם”, פירושו הוא מכניס את זה בזמן.
הרבה פעמים הוא אומר בכל מקום, אפילו כשהוא הולך להיות באותה מלאכה, אבל כאן הוא אומר שתמיד. אין הבדל איזו תקופה זה, האם זה יום כיפור הלכות תענית, הלכות יום כיפור קשות, יום שלישי ירוק, יום שלישי ירוק קל.
“פקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, כי הם משמחים אותי.
חלק גדול מהלכות זמנים והלכות עירובין הרי ימים של שמחה. ביום טוב יש מצווה של שמחה. בשבת גם יש, זה לא נקרא שמחה, אבל עונג הם הרי בני דודים קרובים, וכן הלאה. יש גם תעניות ודברים שהם לא שמחה. אבל בכללות, קודם כל, התורה של הקב״ה היא משמחת, זה אומר הפסוק הפשוט. אבל הדברים האלה יש להם יותר קשר ישיר עם שמחה.
דובר 2: כן, אני מסכים. לא, אני חושב, קודם כל, שאתה אומר שיש ענין, אני חושב שיש גם כמו יופי. כמו שאתה אומר שהוא עושה פתיחה. הוא עושה פתיחה לזמנים. אנשים חושבים שהרמב״ם היה טכנוקרט כזה, אומרים, כן? הוא מביא כל הלכה. אבל רואים מכל הפתיחות האלה, הוא היה גם, אפשר לקרוא לו אמן. הוא הביא פסוק יפה.
והספר של הרמב״ם הרי מסודר על סדר המצוות, אז הוא מביא הרי את הפסוקים שמדברים על מצוות. כל הפסוקים, אני חושב, של הפתיחות הרמב״ם הם על מצוות, כך אני זוכר, אם חישבתי נכון. וזה דבר אחד. למצוות יש שמות נרדפים שונים. ראיתי, הרב רבינוביץ מביא מרמב״ן מה זה תרגום עדות. צריך לחפש אצל הרמב״ם הוא מסביר את הדבר, את המצוות שנקראות עדות. צריך לחפש טוב, אני לא זוכר ברגע זה. אבל בוודאי הרמב״ם גם סובר שכל המצוות הן עדות, או במיוחד המצוות, מובן מאליו בפירוש.
רציתי רק עוד דיוק אחד על “ששון לבי”. מעניין, כי למדנו שימים טובים לומד הרמב״ם בדרך כלל יש ששון לשמחה, אבל יש יותר שמחה, כמו שעומד בהלכות יום טוב כאן ובסוף הלכות חנוכה, יותר ששון מאשר שמחה בעולם, נכון? ששון בלב צריך יהודי להיות לו כל השנה. ביום טוב מוציאים את זה החוצה, קוראים אורחים, עושים ביטוי של שמחה. אפשר לומר שזה לא רק “סטייט אוף מיינד”, אלא זה “סלברייישן”, צריך להיות עם פרסום ברבים, זו הנהגה. יום טוב יש גם, גם שבת וגם יום טוב יש להם ענינים בין אדם לחברו, “למען ינוח עבדך ואמתך” וכו׳.
וכאן הוא אומר “ששון לבי”, זה מאוד מעניין. אולי היה צריך לומר “ששון העולם”. אולי לומדים מכאן שיש שמחה פנימית של שבת ויום טוב.
זה הרי מחובר, שעושים מסיבה בגלל שכל אחד צריך להיות לו ששון בעצמו. זה הרי שני דברים שמחוברים, כמו מעשה המצווה עם חלות של המצווה.
ראיתי, מישהו ציין שהסוף בהלכות ספר אהבה הסתיים עם ההפטרה של “שוש אשיש”. אולי בגלל זה הרמב״ם התחיל עם “כי ששון לבי”. אוקיי, יפה.
אומר הרמב״ם: “ספר שלישי, והוא ספר זמנים”. הוא מונה קודם הרמב״ם את הסדר שיעמוד בספר הזה. “הלכותיו עשר”, זאת אומרת כל כרך של הלכות, כל קטגוריה נקראת הלכות. יש כאן עשר, יש לנו כאן עשרה מינים, עשר קטגוריות של הלכות. “וזהו סידורן”.
מתחיל עם הלכות שבת. בואו קודם נתן סקירה, אולי נאמר למה זה הסדר:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין, שזה ענף בהלכות שבת
3. הלכות שביתת עשור – מצוות שביתת עשור, יום כיפור
4. אחר כך בא שביתת יום טוב, כל המלאכות של יום טוב שהן שונות משבת
5. ואחר כך הפרטים של ימים טובים מסוימים מתחיל עם ניסן, שהוא החודש הראשון, “החודש הזה לכם ראש חדשים”, מתחיל הלכות חמץ ומצה
6. והוא ממשיך להלכות שופר וסוכה ולולב, כל המצוות של חודש השביעי, מצוות מיוחדות של חודש תשרי
יש בכללן חמש מצוות – שתי מצוות עשה, ושלש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
1. לשבות בשביעי
2. שלא לעשות בו מלאכה
3. שלא לענוש בשבת
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת
5. לקדש היום בזכירה
וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
עשה: שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה, שנאמר “וביום השביעי תשבות” (שמות כ״ג:י״ב).
ביטול עשה ולא תעשה: וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ׳:ט׳).
חיובי העושה מלאכה: ומה הוא חייב על עשיית מלאכה?
– אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת.
– ואם היו שם עדים והתראה – נסקל.
– ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.
חייב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – חייב סקילה, ואם היה שוגג – חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר “שהעושה דבר זה פטור” – הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה.
והעושה אותו בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
“אין עושין”, “אסור”: וכן, כל מקום שנאמר “אין עושין כך וכך”, או “אסור לעשות כך וכך”, בשבת, העושה אותו דבר בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
וכל מקום שנאמר “מותר לעשות כך וכך” – הרי זה מותר לכתחילה.
וכן, כל מקום שנאמר “אינו חייב כלום”, או “פטור מכלום”, אין מכין אותו כלל.
דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה – הרי זה מותר.
כיצד?
גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוון.
וכן, מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש.
ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש.
פרצה דחוקה – מותר להיכנס בה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.
וכן כל דבר שאין מתכוון כגון זה – מותר.
עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוון לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.
כיצד? הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.
וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה.
כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס – הרי זה חייב.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים – חייב. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה, אלא להרחיק את ההזק, הרי זה חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה – פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו.
כיצד? זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור.
נתכוון לאיסור קל ונעשית איסור חמור: קל וחומר אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון לדבר המותר ונעשית מלאכה: נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשית מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר – אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר, וליקט תאנים בתחילה ואחר כך ענבים – פטור. אף על פי שליקט כל שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שני נרות דולקות או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק זו – חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה.
דברי הרמב״ם: ואם היו שם עדים והתראה — חייב סקילה. ואם עשה בשוגג — חייב קרבן חטאת קבוע.
ואם היו שם עדים והתראה, אם היו שם עדים והתראה, העונש הוא סקילה.
ואם עשה בשוגג, אם עשה את המלאכה בשוגג, כלומר, לא ידע שזו מלאכה, או לא ידע שזה שבת, או לא ידע איזה מעשה הוא עושה, חייב קרבן חטאת קבוע. הוא חייב קרבן חטאת קבוע. קבוע פירושו שתמיד יש לו אותו דין לגבי איזה סוג בהמה צריך להביא. יש כאשר זה קרבן עולה ויורד, אבל זה קרבן חטאת קבוע.
אומר הרמב״ם, “כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב”.
עכשיו צריך ללמוד כלל. אמרנו עכשיו שיש עונש על שבת. זה כאשר חייב, כאשר זה דבר איסור מדאורייתא בהלכות שבת, מלאכה של שבת, יש את שלושת העונשים. עכשיו צריך ללמוד כלל מסוים. יש כלל מסוים בסך הכל על הלשונות שנראה עוד בשבת. גם במשנה ובגמרא משתמשים בלשונות הללו עם הכללים, והרמב״ם עצמו ישתמש בכללים. אז מביא הוא עכשיו את שלוש הלשונות של שלוש הרמות של איסור שבת כביכול. זה שייך כאן גם מה הכלל של איזה סוג עונשים ורמות חיובים יש בשבת, וגם זו הקדמה חשובה לשאר ההלכות. תראה את הלשון “חייב”, תדע מה הוא מתכוון. תראה את הלשון “פטור”, תדע מה הוא מתכוון. יפה מאוד.
למשל, בהלכות קצרות אפשר כל פעם לכתוב “חייב כרת”, “חייב סקילה”. אבל הלכות שבת הן ארוכות, והוא הולך להביא המון גמרות. אז זה דבר טוב, הוא אומר לך עכשיו את הקוד שמשמעות “חייב”, והוא לא צריך לכתוב זאת כל פעם.
כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב, מה פירוש חייב? הוא חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. תמיד “חייב” פירושו שהוא מקבל את העונשים לפי המצב.
ובכל מקום שנאמר בו שאסור לעשות דבר זה פטור, זה לא אומר שזה מותר, אלא “פטור” פירושו פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, ההיפך מחייב. אבל, זה לא אומר שזה מותר, “אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות”, שזה איסור מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה. אנחנו יודעים שהחכמים הוסיפו כאשר כתוב פטור פירושו שזה לא מאיסורי דאורייתא שהיה מחייב, אלא זה אסור, כי אם היה מותר היה כתוב מותר.
“ואותה עושה בזדון”, אומר לנו הרמב״ם עכשיו כלל, שתדע איזה עונש בא על דברי סופרים, “אף על פי שאין על דברי סופרים מלקות, מכין אותו מכת מרדות”. כאשר הוא אכן עובר על דבר שהוא רק… מה שקורין שבות, זה רק איסור דרבנן, מקבל הוא מכת מרדות, סוג אחר של מלקות. ההלכות המדויקות הרמב״ם מסביר יותר, אבל הפירוש הוא מלקות מדרבנן, זה התרגום העברי. אם תעשה זאת פעם צריך ללמוד את הלכות עונשין של סנהדרין. אבל מכת מרדות אצל הרמב״ם פירושו בסך הכל שהרבנים נותנים מלקות, מובן לפי כלליהם, כמו שבדאורייתא יש כללים, אבל הוא מתכוון רק לומר שהוא חייב כמו שהרבנים אומרים.
זה חידוש מסוים, כי בדרך כלל כאשר אומרים “פטור” זה אומר שאתה לא צריך לעשות משהו, אבל כאן “פטור” פירושו שאתה פטור מהעונש הגדול אבל עדיין אסור. זה חשוב מאוד להבין.
ובכל מקום שנאמר בו שמותר לעשות דבר זה, כאשר כתוב “מותר”, “הרי זה מותר לכתחילה”, זה באמת מותר לכתחילה, “ואין בו עונש כלל”, ואין בזה שום עונש כלל. אז יש לנו שלוש רמות: חייב – זה דאורייתא עם כל העונשים, פטור – זה דרבנן עם מכת מרדות, מותר – זה באמת מותר לגמרי.
ויש דברים הרבה שהן אסורין בשבת מדברי סופרים, יש הרבה דברים שאסורים בשבת מדברי סופרים, “וזה הוא כללן”, וזה הכלל שלהם:
“כל דבר שהוא תולדה מן המלאכות”, כל דבר שהוא תולדה מהמלאכות, “או שהוא מביא לידי מלאכה”, או שהוא מביא לידי מלאכה, “או שהוא מעין מלאכה”, או שהוא דומה למלאכה, “גזרו עליו שלא יעשה”, גזרו עליו שלא לעשותו, “ודברים אלו הן הנקראין שבות”, ודברים אלו נקראים שבות.
מה זה שבות? זה גזירה של חכמים. למה? “מפני שנאמר ‘ממצוא חפצך ודבר דבר'”, כי נאמר “ממצוא חפצך ודבר דבר”, “מכלל שדיבור אסור”, מכלל שדיבור אסור. אם דיבור אסור, “קל וחומר למעשה”, קל וחומר למעשה. זה הרעיון של שבות – דברים שהם לא ממש מלאכה אבל קרובים למלאכה או עלולים להביא למלאכה.
“כיצד?” איך? “אין עולין באילן”, אין עולים בעץ, “ואין רוכבין על גבי בהמה”, ואין רוכבים על בהמה, “ואין שטין על פני המים”, ואין שטים על פני המים, “ואין מטפחין”, ואין מוחאים כפיים, “ואין מספקין”, ואין מכים על הירך, “ואין מרקדין”, ואין רוקדים. “וכל כיוצא בדברים אלו”, וכל הדומה לדברים אלו.
למה כל אלה אסורים? “גזרה שמא יתלוש”, גזירה שמא יתלוש, “או שמא יחתוך זמורה לנהוג בה”, או שמא יחתוך ענף להנהיג בו, “או שמא יעשה כלי שיט”, או שמא יעשה כלי שיט, “או שמא יתקן כלי שיר”, או שמא יתקן כלי נגינה. “וכן כל כיוצא באלו”, וכן כל הדומה לאלו.
זה הרעיון של שבות – החכמים אסרו דברים שעלולים להביא למלאכה, גם אם הם עצמם לא מלאכה.
ויש דברים שהן מותרין לעשותן בשבת, יש דברים שמותר לעשותם בשבת, “ואף על פי כן מנעו חכמים מהן”, ואף על פי כן מנעו חכמים מהם, “מפני שנאמר ‘אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'”, מפני שנאמר “אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי”, “מכלל שחפצי שמים מותרין”, מכלל שחפצי שמים מותרים.
“ואף על פי כן אמרו”, ואף על פי כן אמרו, “הילוכך בשבת לא יהא כהילוכך בחול”, הליכתך בשבת לא תהיה כהליכתך בחול, “ודיבורך בשבת לא יהא כדיבורך בחול”, ודיבורך בשבת לא יהיה כדיבורך בחול. “לפיכך אסור לחשב חשבונות”, לפיכך אסור לחשב חשבונות, “ולתקן דברים אפילו בדברים”, ולתקן דברים אפילו בדיבור, “ואסור לומר אעשה כך וכך למחר”, ואסור לומר אעשה כך וכך מחר, “או אקנה דבר פלוני”, או אקנה דבר פלוני, “או אביא דבר פלוני”, או אביא דבר פלוני. “וכן כל כיוצא בזה”, וכן כל הדומה לזה.
זה עניין של שביתת דיבור – לא רק מעשה אלא גם דיבור צריך להיות שונה בשבת.
המוציא מרשות לרשות בשבת, המוציא מרשות לרשות בשבת, “חייב”, חייב. “ואיזו היא הוצאה האמורה בתורה?” ומהי ההוצאה האמורה בתורה? “המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים”, המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד.
“וכמה הן הרשויות?” וכמה הן הרשויות? “ארבע”, ארבע: “רשות היחיד”, רשות היחיד, “ורשות הרבים”, ורשות הרבים, “וכרמלית”, וכרמלית, “ומקום פטור”, ומקום פטור.
“איזו היא רשות היחיד?” מהי רשות היחיד? “מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים”, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, “ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן”, ורחב ארבעה על ארבעה או יותר, “כגון עיר המוקפת חומה”, כגון עיר המוקפת חומה, “שדרותיה גבוהות עשרה”, שחומותיה גבוהות עשרה, “ומבואות שיש להן שלשה מחיצות וקורה או לחי ברוח רביעית”, ומבואות שיש להם שלוש מחיצות וקורה או לחי ברוח רביעית, “ובית שהוא גדול או קטן”, ובית שהוא גדול או קטן, “הרי זה רשות היחיד גמור”, הרי זה רשות היחיד גמור.
“ואיזו היא רשות הרבים?” ומהי רשות הרבים? “דרכים המפולשין מעיר לעיר”, דרכים המפולשות מעיר לעיר, “ושווקים הגדולים”, ושווקים הגדולים, “ומבואות המפולשין לדרכים ולשווקים”, ומבואות המפולשות לדרכים ולשווקים, “ובלבד שיהיה רחבן שש עשרה אמה”, ובלבד שיהיה רוחבם שש עשרה אמה, “ומדברות”, ומדברות, “הרי אלו רשות הרבים”, הרי אלו רשות הרבים.
“ואיזו היא כרמלית?” ומהי כרמלית? “ימים וביקעות בימות החמה”, ימים ובקעות בימות החמה, “ואפילו מקום שיש בו מים”, ואפילו מקום שיש בו מים, “ואסטוונית שבין הכותלים”, ואסטוונית שבין הכתלים, “אפילו רחבה הרבה”, אפילו רחבה הרבה, “ומקום שאינו מוקף ארבעה על ארבעה”, ומקום שאינו מוקף ארבעה על ארבעה, “ומקום שהוא פחות מעשרה”, ומקום שהוא פחות מעשרה, “הרי זה כרמלית”, הרי זה כרמלית.
“ואיזהו מקום פטור?” ומהו מקום פטור? “מקום שהוא למעלה מעשרה טפחים”, מקום שהוא למעלה מעשרה טפחים, “ואין בו ארבעה על ארבעה”, ואין בו ארבעה על ארבעה, “כגון חור בכותל למעלה מעשרה”, כגון חור בכותל למעלה מעשרה, “שאין בו ארבעה על ארבעה”, שאין בו ארבעה על ארבעה, “וכן מקום שהוא למטה משלשה סמוך לרשות הרבים”, וכן מקום שהוא למטה משלושה סמוך לרשות הרבים, “הרי זה מקום פטור”, הרי זה מקום פטור.
זה מסביר את ארבע הרשויות הבסיסיות בהלכות שבת לעניין הוצאה.
המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים”, המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד, “חייב”, חייב. “מרשות היחיד לכרמלית”, מרשות היחיד לכרמלית, “או מכרמלית לרשות היחיד”, או מכרמלית לרשות היחיד, “או מרשות הרבים לכרמלית”, או מרשות הרבים לכרמלית, “או מכרמלית לרשות הרבים”, או מכרמלית לרשות הרבים, “פטור אבל אסור”, פטור אבל אסור.
“המעביר ארבע אמות ברשות הרבים”, המעביר ארבע אמות ברשות הרבים, “חייב”, חייב. “המעביר מרשות לרשות דרך מקום פטור”, המעביר מרשות לרשות דרך מקום פטור, “פטור”, פטור. “כיצד?” איך? “שני בתים משני צדי רשות הרבים”, שני בתים משני צידי רשות הרבים, “והיה חלון גבוה למעלה מעשרה בין שני הבתים”, והיה חלון גבוה למעלה מעשרה בין שני הבתים, “והושיט או זרק כלים מבית לבית דרך החלון”, והושיט או זרק כלים מבית לבית דרך החלון, “פטור”, פטור, “שהרי העביר דרך מקום פטור”, שהרי העביר דרך מקום פטור.
זה מלמד שמקום פטור מפסיק את החיוב של הוצאה.
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים”, הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד, “חייב”, חייב. “המושיט מרשות לרשות”, המושיט מרשות לרשות, “אם היה החפץ בידו”, אם היה החפץ בידו, “פטור אבל אסור”, פטור אבל אסור.
למה יש הבדל? “שהזורק עושה מעשה גמור”, שהזורק עושה מעשה גמור, “והמושיט לא עשה מעשה גמור”, והמושיט לא עשה מעשה גמור, “עד שיניח החפץ במקום אחר”, עד שיניח החפץ במקום אחר. זריקה היא מלאכה שלמה, הושטה היא רק חצי מלאכה.
כל המוציא”, כל המוציא, “עד שיעקור מרשות זו”, עד שיעקור מרשות זו, “ויניח ברשות אחרת”, ויניח ברשות אחרת, “אינו חייב”, אינו חייב. “לפיכך אם עקר ולא הניח”, לפיכך אם עקר ולא הניח, “או הניח ולא עקר”, או הניח ולא עקר, “פטור”, פטור.
“עקר אחד והניח אחר”, עקר אחד והניח אחר, “שניהן פטורין”, שניהם פטורים. “שזה לא עשה מלאכה גמורה”, שזה לא עשה מלאכה שלמה, “וזה לא עשה מלאכה גמורה”, וזה לא עשה מלאכה שלמה.
זה מלמד שצריך עקירה והנחה על ידי אותו אדם כדי להתחייב.
כל העושה מלאכה בשבת”, כל העושה מלאכה בשבת, “צריך שתהא מלאכתו מתכוונת”, צריך שתהיה מלאכתו מכוונת. “כיצד?” איך? “אם נתכוון לחתוך”, אם נתכוון לחתוך, “וחתך”, וחתך, “חייב”, חייב. “נתכוון לחתוך”, נתכוון לחתוך, “ונקרע”, ונקרע, “פטור”, פטור.
“נתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים”, נתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, “וזרק ארבע”, וזרק ארבע, “פטור”, פטור. “נתכוון לזרוק ארבע”, נתכוון לזרוק ארבע, “וזרק שמונה”, וזרק שמונה, “חייב”, חייב.
למה? “שהרי נתכוון לעשות מלאכה”, שהרי נתכוון לעשות מלאכה, “ועשה מלאכה יתירה”, ועשה מלאכה יתירה.
נתכוון לזרוק חפץ זה”, נתכוון לזרוק חפץ זה, “וזרק חפץ אחר”, וזרק חפץ אחר, “אם שוין בשיעור”, אם שווים בשיעור, “חייב”, חייב, “ואם לאו”, ואם לאו, “פטור”, פטור.
“כיצד?” איך? “נתכוון לזרוק ככר”, נתכוון לזרוק ככר, “וזרק גוש עפר”, וזרק גוש עפר, “אם שניהם כשיעור”, אם שניהם כשיעור, “חייב”, חייב. “ואם אין בגוש עפר כשיעור”, ואם אין בגוש עפר כשיעור, “אף על פי שיש בככר כשיעור”, אף על פי שיש בככר כשיעור, “פטור”, פטור.
זה מלמד שצריך שהחפץ שעשה בו יהיה כשיעור, לא רק מה שהתכוון.
“וכן כל כיוצא בזה”, וכן כל הדומה לזה. “שנאמר ‘מלאכת מחשבת'”, שנאמר “מלאכת מחשבת”, “עד שיתכוון למלאכה ויעשנה”, עד שיתכוון למלאכה ויעשנה.
הרמב״ם מביא את הדוגמה מהגמרא: “הא למה זה דומה”, למה זה דומה, “למי שנתכוון ללקוט תאנה זו”, למי שנתכוון ללקוט תאנה זו, “וליקט תאנה אחרת”, וליקט תאנה אחרת, “או למי שנתכוון להרוג את זה”, או למי שנתכוון להרוג את זה, “והרג את זה”, והרג את זה, “שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה”, שהרי נעשתה מלאכה שחשב לעשותה.
זה מלמד שאם המלאכה שנעשתה היא מאותו סוג שחשב, חייב, גם אם לא בדיוק מה שחשב.
“אבל אם נתכוון להדליק ראשונה”, אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, “ולכבות שניה אחריה”, ולכבות שניה אחריה, “ונהפך הדבר”, ונהפך הדבר, “וכיבה ראשונה”, וכיבה ראשונה, “ואחר כך הדליק שניה אחריה”, ואחר כך הדליק שניה אחריה, “פטור”, פטור.
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת”, כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, “חייב”, חייב, “שאף על פי שלא הקדים ההדלקה”, שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, “הרי לא איחר אותה”, הרי לא איחר אותה, “אלא עשה שתיהן כאחת”, אלא עשה שתיהן כאחת, “ולפיכך חייב”, ולפיכך חייב.
זה מלמד שהסדר חשוב, אלא אם כן עשה את שניהם ביחד.
“כל המתכוון לעשות מלאכה”, כל המתכוון לעשות מלאכה, “ונעשת ביתר על כוונתו”, ונעשתה ביותר מכוונתו, “חייב”, חייב. “בפחות מכוונתו”, בפחות מכוונתו, “פטור”, פטור.
“כיצד?” איך? “הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו”, הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו, “ובא לו לפניו”, ובא לו לפניו, “חייב”, חייב, “שהרי נתכוון לשמירה פחותה”, שהרי נתכוון לשמירה פחותה, “ונעשת שמירה מעולה”, ונעשתה שמירה מעולה.
“אבל אם נתכוון להוציא לפניו”, אבל אם נתכוון להוציא לפניו, “ובא לו לאחריו”, ובא לו לאחריו, “פטור”, פטור, “שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה”, שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, “והוציא בשמירה מעוטה”, והוציא בשמירה מעוטה.
זה מלמד שכאשר המעשה יותר טוב ממה שחשב, חייב, אבל כאשר פחות טוב, פטור.
“היה חגור בסינר”, היה חגור בסינר, “והשליך המשא בין בשרו וחלוקו”, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו, “בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו”, בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו, “בין שבא לאחריו”, בין שבא לאחריו, “חייב”, חייב, “שכן דרכו להיות חוזר”, שכן דרכו להיות חוזר.
זה מלמד שכאשר זו דרך רגילה להוציא, לא משנה איפה בדיוק הגיע.
“כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת”, כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, “והתחיל בה”, והתחיל בה, “ועשה כשיעור”, ועשה כשיעור, “חייב”, חייב, “אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה”, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.
“כיצד?” איך? “הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת”, הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת, “אין אומרין לא יתחייב זה עד שישלים חפצו”, אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו, “ויכתוב כל האיגרת או כל השטר”, ויכתוב כל האיגרת או כל השטר, “אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב”, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב.
“וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם”, וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם, “משיארוג שני חוטין יתחייב”, משיארוג שני חוטים יתחייב, “ואף על פי שכוונתו להשלים”, ואף על פי שכוונתו להשלים, “הואיל ועשה כשיעור בכוונה”, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, “חייב”, חייב.
זה מלמד שהשיעור הוא מה שקובע, לא השלמת כל הכוונה.
“כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו”, כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, “ועשו אותה שנים בשותפות”, ועשו אותה שנים בשותפות, “בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה”, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, “כגון שעקר זה החפץ מרשות זו”, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו, “והניחו השני ברשות אחרת”, והניחו השני ברשות אחרת, “בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף”, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, “כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו”, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, “או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות”, או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”, הרי אלו פטורים.
זה מלמד שכאשר כל אחד יכול לעשות לבד, ועשו ביחד, פטורים.
“ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו”, ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו, “עד שיצטרפו”, עד שיצטרפו, “כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים”, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, “הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו”, הואיל ואין כוח באחד מהם לעשותה לבדו, “ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף”, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף, “שניהן חייבין”, שניהם חייבים, “ושיעור אחד לשניהם”, ושיעור אחד לשניהם.
“היה כוח באחד מהן להוציא קורה זו לבדו”, היה כוח באחד מהם להוציא קורה זו לבדו, “והשני אינו יכול להוציאה לבדו”, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, “ונשתתפו שניהם והוציאוה”, ונשתתפו שניהם והוציאוה, “זה שיכול חייב”, זה שיכול חייב, “והשני מסייע הוא”, והשני מסייע הוא, “ומסייע אינו חייב כלום”, ומסייע אינו חייב כלום.
זה מלמד את ההבדל בין שותף למסייע.
“כל המקלקלין פטורין”, כל המקלקלים פטורים. “כיצד?” איך? “הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה”, הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, “וכן אם קרע בגדים או שרפן”, וכן אם קרע בגדים או שרפן, “או שבר כלים דרך השחתה”, או שבר כלים דרך השחתה, “הרי זה פטור”, הרי זה פטור.
“חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה”, חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, “הרי זה מקלקל ופטור”, הרי זה מקלקל ופטור.
למה? “אף על פי שעשו מלאכה”, אף על פי שעשו מלאכה, “הואיל וכוונתם לקלקל”, הואיל וכוונתם לקלקל, “פטורין”, פטורים.
“כל המקלקל על מנת לתקן”, כל המקלקל על מנת לתקן, “חייב”, חייב.
“כיצד?” איך? “הרי שסתר כדי לבנות במקומו”, הרי שסתר כדי לבנות במקומו, “או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק”, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, “או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות”, או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, “וכל כיוצא בזה”, וכל הדומה לזה, “חייב”, חייב, “ושיעורו כשיעור המתקן”, ושיעורו כשיעור המתקן.
זה מלמד שכאשר הקלקול הוא לשם תיקון, זו מלאכה וחייב.
“כל העושה מלאכה בשבת”, כל העושה מלאכה בשבת, “מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון”, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון, “בין שהזיד ולבסוף שגג”, בין שהזיד ולבסוף שגג, “בין ששגג ולבסוף הזיד”, בין ששגג ולבסוף הזיד, “פטור”, פטור.
למה? “עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון”, עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון, “ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה”, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה, “או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף”, או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, “ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה”, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.
זה מלמד שצריך שכל המלאכה תהיה באותו מצב – או כולה בזדון או כולה בשגגה – כדי להתחייב.
דובר 1:
יש פחות או יותר שלושה כללים של הסדר. הכלל הראשון הוא מן החמור אל הקל, ששבת היא בסדר של שביתה. כולם יודעים שיש ארבע רמות של שביתה בימים טובים.
יש שבת שאסור לעשות אפילו מלאכת אוכל נפש. יש יום כיפור שגם כן, אבל עם פחות חומרה, אין סקילה, אבל יש גם מצוות תענית, אבל המלאכה היא כמו שבת. אחר כך יש ימים טובים שמותר לעשות אוכל נפש, זו רמה שנייה, יכול להיות הרמה השלישית: שבת, יום כיפור, ימים טובים. אחר כך יש רמה רביעית, ימים טובים חולים, כמו חנוכה, פורים, תעניות, שיש בהם איזה עניין של לא לעשות מלאכה, מנהגים מסוימים, אבל אין איסור מלאכה.
אז זה קודם כל סדר שרואים כאן, הוא הולך משבת ליום כיפור ליום טוב לימים טובים חולים, אפשר לקרוא להם.
דבר שני הוא דאורייתא דרבנן. אפשר לראות, למשל, עד הלכות קידוש החודש זה לכאורה בוודאי לגמרי דאורייתא. הלכות תענית יש לרמב״ם, יש לזה עיקר מן התורה, אבל למשל תשעה באב אינו מצווה דאורייתא, זו מצווה דרבנן. אז זה חצי דאורייתא חצי דרבנן. זה הדבר השני, הוא מתחיל עם דאורייתא, ומגילה וחנוכה זה כבר לגמרי רק מדרבנן. אז זה הדבר השני.
והדבר השלישי הוא מן הכלל אל הפרט. כמו שבמקום לעשות הלכות יום טוב איזה הלכות אחת ולדבר על הלכות פסח וסוכות כל אחת בנפרד, הוא עושה קודם את הכלל, שביתת יום טוב, שזה שווה בכל הימים טובים השביתה ממלאכה. ואחר כך המצוות הפרטיות שנוהגות בהלכות פסח. אין הלכות פסח אצל הרמב״ם, יש הלכות חמץ ומצה. פסח, השביתה עומדת כבר בהלכות שביתת יום טוב. מה שעומד רק מה שצריך בפסח עומד כבר בהלכות תפילה. זה סדר הרמב״ם. כאן הוא אומר רק מה הן המצוות המיוחדות של פסח.
אחר כך גם, אני חושב ששקלים וקידוש החודש הם שתי הלכות שלא שייכות לגמרי לסדר, כי הם בסוף של המצוות הדאורייתא, ושם הם שייכים, הוא לא מצא מקום טוב יותר לשים אותם. אמנם, כמו שאתה אומר, אפשר לשים קידוש החודש בהתחלה, אבל זה לא מתאים, זה לא נכון כאן. בספר המצוות אני חושב שקידוש החודש הוא אכן הראשון של הקבוצה.
דובר 2:
בסדר. כן.
דובר 1:
גם, למשל כמו שאתה אומר שקלים וקידוש החודש, אפשר לחשוב על מקומות אחרים שזה יכול להתאים. שקלים יכול להתאים כדין בהלכות קדשים, כסף לקרבנות. קידוש החודש אפשר לשים איפשהו כמו בין ההלכות של דינים, אני יודע, בסנהדרין, הלכות שופטים שם.
אבל צריך להבין, קודם כל נאמר יפה מאוד שהרמב״ם שם דגש על האסתטיקה. על זה הוא מתחיל עם פסוק. גם האסתטיקה היא שלא יהיו ספרים דקים מאוד וספרים עבים מאוד, וגם בהלכות.
למשל, הלכות עירובין היא ענף בהלכות שבת. אז היה יפה מאוד שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, שלושה מיני שביתות, כי עירובין הוא סניף בשביתות. אבל יש גם דברים מעשיים, שהלכות שבת נעשות ארוכות מאוד, והרמב״ם לא רוצה שאדם… צריך להיות סדר ללומדים ולספר, אז הוא הוציא את הלכות עירובין ושם אותן כענף נפרד, כי זו קטגוריה בפני עצמה. בעצם, הגמרא עשתה את זה כך, הוא הולך להתחיל.
אבל יש לי גם עוד דבר קטן, שיש כאן את המילה “שביתה”, אותה מילה כמו “שביתה” של שבת, זו אותה מילה “שביתת עשור”. כי “שביתת עשור” פירושה שני דברים: שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה. כך כתוב, הרמב״ם קורא לזה כך, “לשבות” מאכילה. כמו למשל גם שמיטה נקראת “לשבות” מלעשות את העבודה הרגילה. “לשבות” פירושו לשבור את המחזור הרגיל.
איך לוקחים את זה? זו לשון של לעצור, פירושו, משהו שעושים בדרך כלל, ועכשיו עוצרים לעשות אותו. כל יום אדם אוכל ועובד. יום כיפור עוצרים אותו מאכילה, ושבת עוצרים אותו מעבודה. ושביתת יום טוב היא סוג חלש יותר, כי פחות דברים, החיוב הוא פחות, כלומר, מותר לעשות מלאכות מסוימות של אוכל נפש, וגם זה זה זה אינו חייב סקילה, זה פחות חמור. זה בא שם.
דובר 2:
יפה מאוד.
דובר 1:
בסדר, ואת הלכות שבת, בואו נעזוב, נדלג לתחילת הלכות שבת, כי כאן הוא מביא על כל הלכה, נלמד שם. לא נלמד עוד את ספר המצוות, אלא נלמד את חמש המצוות שיש בהלכות שבת.
אומר הרמב״ם, “יש בכללן חמש מצוות”. תמיד מתחיל הרמב״ם בדרכו עם איפה נכנסות ההלכות לתרי״ג מצוות. אומר הוא, הלכות שבת יש בהן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה, שתי מצוות עשה ושלוש לא תעשה, וזהו פרטן.
המצווה הראשונה היא לשבות בשביעי, לעצור ולהפסיק לעבוד בשביעי, שלא לעשות בו מלאכה. המצווה השנייה היא… מצוות עשה…
אז, אני רוצה לומר, הרמב״ם עושה רשימה כזו בתחילת כל הלכה. ספר הרמב״ם הוא בעצם ספר המצוות מורחב, נכון? אבל מאורגן לפי ההתאמה שנקראת הלכות. וממילא אומר הוא, בהלכות שבת זה בנוי על חמש מצוות, שתי עשה ושלוש לא תעשה.
אבל הוא לא מארגן, ברשימה שלו הוא לא אומר שתי מצוות עשה קודם ואחר כך שלוש מצוות לא תעשה, אלא נכון, הוא רואה כבר לפי העניין.
אז למשל, יש מצוות עשה, א׳, לשבות בשביעי. אחר כך ב׳, מצוות לא תעשה, כלומר שלא לעשות בו מלאכה. זה בעצם שני צדדים של אותו דבר, נראה בקרוב את ההלכה של זה.
אחר כך יש עוד שתי מצוות לא תעשה, ג׳, שלא לענוש בשבת, שלא להעניש בשבת, בית דין לא יתן עונש בשבת, לאו בפני עצמו לפי הרמב״ם. המצווה הרביעית, שלא לצאת חוץ לגבול בשבת, שלא לצאת חוץ מגבול שבת, שאינו מהלאו של “לא תעשה מלאכה”, זה לאו נוסף, מצוות תחום שבת. אז אלה כמו שתי תוספות על “לא תעשה בו מלאכה”. חוץ מלא מלאכה, יש עוד שני דברים שאינם ממש מלאכה, אבל אסור לעשותם, וזה לאו נוסף.
וחמש היא כבר מצווה חדשה, אין לזה קשר למלאכה, אלא דבר נוסף, מצוות לקדש היום בזכירה, מצוות קידוש, לקדש את היום על ידי הזכרתו, על ידי הזכרתו בתפילה, בקידוש.
ויש מצווה שהרמב״ם מסביר למה חמש, כי למשל בתורה כתוב הרבה יותר מחמש פעמים את מצוות שבת. אבל חז״ל אמרו לנו עם תורה שבעל פה אילו אמרו כתוב אותו דבר כמה פעמים כדי להזהיר יותר, ואילו היא מצווה נוספת. למשל, “שלא לענוש בשבת” למדו לנו שהתורה לא התכוונה סתם עוד פעם להזהיר על שבת, אלא התכוונה לזה ספציפית. אז זה איך תורה שבעל פה מסבירה את התורה שבכתב.
דובר 1:
ובואו נלך הלאה ברמב״ם. אז אלה המצוות. נלך עכשיו ללמוד את הפרק הראשון. הפרק הראשון מתחיל הרמב״ם כדרכו עם ההגדרה של המצווה. מה החיוב? אילו עונשים מקבלים על זה? אילו דברים הם דאורייתא ודרבנן? נראה. ואחר כך הוא הולך לומר בפר
וזה גם כן חידוש, לא תמיד צריך לומר זאת כאשר אומרים פטור. לא בכל התורה כולה כאשר כתוב פטור הכוונה פטור אבל אסור. יש מקומות שפטור פירושו פטור ומותר. אבל כאן בשבת, ואולי עוד הלכות מסוימות, צריך לדעת שכאשר כתוב פטור אל תחשוב שמותר. פטור פירושו רק שאין צריך להביא סקילה, אבל אסור לעשות, ואפילו אם עושה במזיד יש אפילו מלקות מדרבנן.
ומלקות מדרבנן רציתי להדגיש, וכפי שרבי יצחק הסביר, שיש הרבה פעמים שכופים, כלומר שבית הדין מכריח שיפסיק, אבל אין עונש אחר כך. אבל הרמב״ם לומד, הוא קורא לזה מכת מרדות, כלומר כן, ממש עונש ראוי, לא רק שכופים, כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני או משהו כזה. זה דין נוסף. אבל שוב, יכול להיות שהחכמים מחלקים שהם לא נתנו מלקות על זה, הם אמרו כן, אין חיוב. הרמב״ם מביא הכל כחיוב ממש. אוקיי, אלה לא שלנו.
כלומר, למשל, מספר המדע למדנו את העונש שחכמים משתמשים כנידוי. כאן הוצגנו לעונש חדש שחכמים משתמשים, מכת מרדות. לא ראיתי מכת מרדות, אני זוכר בהלכות מסוימות הרמב״ם אמר. והגמרא הרבה פעמים, הגמרא לא כל כך שיטתית בדרך זו. בגמרא כתוב לפעמים “חייב מלקות”, והגמרא מתכוונת לומר מכות מרדות שהוא מדרבנן. הרמב״ם עשה מזה מערכת עקבית. כאשר יש איסור דרבנן הוא כתב “מלקים אותו מכות מרדות”.
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, “וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך בשבת'”, כאשר כתוב כך, הכוונה בדרך כלל לא שזה דאורייתא, אלא הכוונה שזה אסור מדרבנן. ומה קורה אם עשה בזדון? הרמב״ם לא אומר לנו על עדים, צריך עדים למה, זה אנחנו לא יודעים, “מלקים אותו מכות מרדות”.
הרמב״ם אמר את כללי המילים, השפה, מה פירוש “אסור”. אם היה אסור מדרבנן לא היה כתוב “אסור”, אם היה אסור מדאורייתא לא היה כתוב “אסור”, היה כתוב “חייב”. הרי כתוב “אין עושין”, היה כתוב “חייב”, לא “אין עושין”.
“וכן כל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך'”, כאשר כתוב “מותר”, הכוונה לא לומר שזה מותר מדאורייתא, אלא שזה מותר לכתחילה.
“וכן כל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום'”, כאשר מוסיפים את המילה “כלום”, אז הכוונה שגם לא באה העונש של מכות מרדות, “אינו מלקים אותו כלל”, לא באה שום מכה, שום עונש, גם לא עונש רבני.
דובר 1: אבל לכאורה משמע שזה עדיין אסור מדרבנן?
דובר 2: לא, לא, לא. זה גם מותר מדרבנן. כי הלשון “מכלום” באה להוציא בדיוק את זה.
כלומר, הרמב״ם שאומר בסך הכל בשני הפרטים, יש שלוש רמות בהלכות שבת: יש חייב, פטור, ומותר. עכשיו, שלוש הרמות, לא תמיד הן בדיוק בלשונות. יש עוד לשון שאומרים אצל פטור… סליחה, אצל פטור יש רק לשון אחת. אבל לא, יש עוד לשון. אצל חייב יש רק לשון אחת. פטור יש שתי לשונות או שלוש: “פטור”, אבל אפשר גם לומר “אין עושין” או “אסור לעשות”, שזה פירושו לא חייב, זה פירושו רק… סליחה, זה פירושו פטור מדאורייתא אבל חייב מדרבנן. אותו דבר, מותר יש שתי לשונות. כאשר כתוב מותר. אז מה אומר אחד חייב כלום? מה המילה כלום מוציאה? אפילו לא מכות מרדות. כאשר היה פטור אבל לפי זה היה מכות מרדות, זה מותר. כך אני מבין.
מותר לעולם לא כתוב שזה רק מותר מדאורייתא. אם כתוב מותר הכוונה גם מותר מדרבנן. אם כתוב פטור, הכוונה שהוא רק פטור מדאורייתא, ובכלל לא פטור ממכות מרדות. לדעת פטור ממכות מרדות, יכתוב “אינו חייב כלום”, אם פטור מכלום. אבל עדיין מאוד אפשרי שיש איסור דרבנן שאין עליו מכות מרדות, ועל זה כתוב “אינו חייב כלום”. כי אם לא, לא היה צורך לעשות שתי לשונות לאותו דבר.
דובר 1: לא, לא, לא. יש הרבה לשונות. למה לא תמיד יכתוב אותה לשון?
דובר 2: ההגיון של הלשונות הרי הגיוני. חייב פירושו חייב חטאת. פטור פירושו פטור, פטור ממשהו עונש. זה הרי חייב, חייב זה חייב, לא חייב לעשות שום. כאשר אומרים אסור, הכוונה לא שאתה מקבל עונש? דווקא הרמב״ם סובר שאתה מקבל מכות מרדות, יכול להיות אמת, אבל המילה אומרת אל תעשה זאת. מותר פירושו אתה רשאי לעשות זאת, זה תרגום אחר. אבל אותו דבר, “אינו חייב כלום”, למה נותנים לו את הלשון כלום? את הלשון כלום נותנים לו שזה מותר. כך אני מבין. מה יכול להיות אחרת?
אם היה מותר, קשה לומר ש״אינו חייב כלום” פירושו לומר… למה לא יעשו החכמים את אותה לשון מהתורה?
דובר 1: אמרתי ש… התורה לא כתוב פטור, התורה כתוב… אני מדבר אבל על הרמב״ם. למה הוא לא יהיה עקבי ויאמר ש״אינו חייב” פירושו רק לא העונש?
דובר 2: כי אני מאמין כבר, יש בוודאי הלכות בהלכות שבת שאין מכות מרדות אבל יש איסור דרבנן, כי זה חומרא, כי צריך לקבל את החומרא, או כי… לא נראה לנו.
אוקיי, בואו נראה אם מוצאים ראיות.
דובר 1: אני לא צריך ראיות.
דובר 2: לא, לא צריך ראיות, אבל הכסף משנה אומר דבר כזה. אבל יש ברמב״ם, כל דבר יש יותר מלשון אחת. יש לשון כללית, אפשר לזכור, כל אחד יכול לזכור פעם לומר פטור, פעם הוא אומר “אינו חייב כלום”. זה אותו דבר, זה לא בעיה כזו. נראה לנו כאן שהכסף משנה הגיוני מאוד כבר.
דובר 1: למדת את זה לפני השיעור, קודם.
דובר 2: בדרך כלל כאשר אדם מסתכל במשהו אחר כך הכוונה… לא, כבר קודם הסתכלתי בכסף משנה. לא, לא, הוא הרי אומר את זה במילים פשוטות, “אינו חייב כלום” פירושו שהוא לא… למה הוא לא יאמר פטור? כבר אמרו לנו איך אומרים מותר לכתחילה. מותר לכתחילה אומרים במילים מותר לעשות כך וכך. אחד חייב, איך יודעים שהוא לא חייב? כאשר כתוב המילה ברור. כך נראה מה… אוקיי, אנחנו אצל האחרונים, ברוך השם. אתה יכול להסתכל במפרשים אחר כך.
אומר הרמב״ם הלאה. אוקיי, עד כאן למדנו מה חייבים, מה פטורים, מה העיקר איסור של עשיית מלאכה בשבת. עכשיו נלמד שונות… לא, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מללמוד מה המלאכות, זה רק יגיע בפרק ז׳. אנחנו עכשיו נלמד כללים של מה פירושו עשה מלאכה, לשם כוונה, לשם… כלומר, הוא ייתן כאן כמה מקרים של מה פירושו לא עשה מלאכה כי חסרה כוונה. הוא יאמר לנו כאן שמלאכה באה עם כוונה, זה מה שחייב. ומה פירוש לא כוונה, יאמר לנו איזה דבר יכול להיקרא לא כוונה, ואיזה דבר נקרא כוונה אפילו שזה נראה כאילו אין לו כוונה או מה. כן, אלה ההלכות הבאות, סוגיות יפות בגמרא, מדברים על זה הרבה, אבל נלמד כאן מאוד פשוט. כן, אנחנו רוצים לדעת את הכללים, אנחנו לא רוצים לדעת למדנות שרק מבלבל אנשים. לא, לא, אנחנו צריכים להבין. אנחנו לא צריכים להבין כלום, אנחנו צריכים לדעת שזה כתוב.
דברי הרמב״ם: דברים המותרין לעשותן בשבת, אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו.
אומר הרמב״ם, “דברים המותרין לעשותן בשבת” — דברים שמותר לעשות בשבת, כמו שהוא כבר ייתן דוגמה, “אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה” — כאשר עושים את הדברים המסוימים שמותר לעשות, הרבה פעמים בדרך אגב נתפס עם זה, זה קורה, נעשית עם המעשה עוד משהו מלאכה, אבל זה רק אפשרות, פעם כן, פעם לא. אז כך, “אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר” — אם לא התכוון למלאכה, אלא התכוון לדבר המותר לעשותו, הוא מותר. הכוונה לא פירושה שהוא דוחף עם עיניים עצומות והוא עושה כוונות, הוא מתכוון לעשות את המלאכה, הוא מתכוון לעשות את הדבר המותר. והדוגמה תסביר. “כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל”. אדם רשאי לגרור מיטה, או כיסא, או ספסל, וכיוצא בהן בשבת, כי זה דבר המותר לעשות בשבת, הוא רשאי לשאת דברים בשבת במקום שמותר לשאת.
אבל ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו, כאשר הוא גורר דבר כבד,
והדוגמה תסביר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל, אדם רשאי לגרור מיטה, או כיסא, או ספסל, וכיוצא בהן בשבת, כי זה דבר המותר לעשות בשבת, רשאי לשאת דברים בשבת במקום שמותר לשאת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתו. כאשר הוא גורר דבר כבד עלול לעשות חריץ ברצפה. אז אם אדם רוצה לעשות חריץ ברצפה והוא גורר מיטה, אז בוודאי אז הוא עובר ממש על המלאכה של, מה שנלמד אחר כך, של חורש, של חפירה, עשיית חור ברצפה.
מה קורה אבל כאשר אדם לא רוצה לחפור את הרצפה, הוא רוצה לגרור את מיטתו, אבל גרירת המיטה הרבה פעמים עושה חריץ כזה ברצפה? אומר הרמב״ם שמותר לעשות זאת. ולפיכך, אם עשה כך, גרר דבר כבד והיה חופר עם זה את הקרקע, אינו חושש בכך, הוא לא צריך לחשוש שנכשל באיסור, לפי שלא נתכוין לחרוש, הוא לא התכוון לחרוש, הוא לא התכוון.
אותו דבר, עוד דוגמה. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, אדם רשאי ללכת על דשא בשבת, ובהליכה על דשא יכול להיעקר דשא, ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, זו הרי לא כוונתו, כוונתו הרי רק ללכת, לפיכך אם נתלשו אינו חושש, אם נעקר כן הוא לא חושש, כי זה דבר שאינו מתכוין, זה לא התכוון.
עוד דוגמה, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו. רשאי לרחוץ את הידיים בעפר הפירות, עם סוג של דבר שמשתמשים לרחוץ את הידיים, אבק, אבקה של פירות מסוימים למה, כמו שמשתמשים בסבון, ורוחצים עם זה את הידיים, ומתכוונים לרחוץ, כי בשבת מותר לרחוץ. אבל הדבר יכול גם לעקור הרבה פעמים את השערות מהידיים, אבל כיוון שזו לא כוונתו, הוא מניח בצד. כל עוד זו לא כוונתו, זה לא מה שהוא עושה, זה לא מה שהוא מחפש לעשות כאן, אז לפיכך אינו, אפילו נעקר, הוא לא חושש, כי כוונתו היתה רק הרחיצה.
עוד דוגמה, פרצה דחוקה, אם לאדם יש מעבר צר מאוד בבית שבו הוא יכול רק לעבור, או בבניין, שהבעיה היא, כאשר הוא עובר יתכן מאוד שהוא מרחיב מעט את החור, כי כאשר הוא נע נע אבן, ויכול ליפול אבן. אבל זה רק אפשר, כפי שהוא אומר, אפשר תתלוש. מותר לכנוס בשבת, מותר להיכנס לפרצה, אפילו אם נשרות, אפילו נופלות ממנו אבנים מהקיר, הוא מרחיב את הפרצה מעט, מה שהיה לכאורה איסור בונה, אבל מאחר שזו לא כוונתו, זה מותר. או בונה, הוא מרחיב את הפרצה, הוא בונה עם זה קיר כאילו, הוא בונה פתח הוא מתכוון. בכל מקרה זה איסור, זה איסור מן התורה לבנות, אבל זה איסור. אפשר לדקדק האם זה ממש איסור על כל פנים, כן.
וכן כל דבר שאינו מתכוין, כגון זה, או כל דוגמאות אחרות של דבר שאינו מתכוין, כאשר הוא עושה משהו ויש תוצאה שקורה עוד משהו, אבל זו לא כוונתו, זה מותר.
אז כאן יש שני תנאים: אחד, שהוא לא מתכוון לאיסור. כלומר, אם הוא גורר ספסל כדי לעשות חור, זה חורש כראוי. הוא גורר ספסל כי הוא צריך ספסל, במקרה נעשה חור, זה מותר. התנאי השני הוא שזה לא נעשה בהכרח, זה נעשה פעם כן, פעם לא.
אבל כאן קצת קשה להבין, כי אדם יכול הרי לראות על המיטה, אם זו מיטה כבדה מאוד היא עושה חור. לא קשה להבין, זה אומר פעם כן ופעם לא, כל פעם שנייה היא עושה חור. כפי שהוא אומר, זה תלוי במיטה, זה תלוי בזה. אבל ההלכה כאן אומרת שאדם לא צריך לבדוק האם המיטה עושה תמיד… לא צריך להיכנס לפרטים, כי הרעיון פשוט, אדם יודע שזה לא קורה כל פעם בודדת, זה קורה כל פעם שנייה, לכן הוא לא צריך חקירה. הוא לא חושב, הוא לא צריך לעמוד ולוודא.
זו המילה. לכאורה כתוב כאן שאם יש אפשרות שלא, הוא לא צריך… בדרך כלל אדם היה צריך לא להיכשל, היה צריך לחשוב שכל אדם גס עושה… אבל אם האדם כבר פעם אחת עבר ונפל…
בואו נלמד הלאה, כי כאן זה נעשה שאלה לגבי… כאשר נכנסים לפרטים נהיים מבולבלים, אבל הכלל מאוד פשוט. יש דברים שיודעים שאינם בהכרח קורים, זה קורה פעם כן ופעם לא, אולי רוב פעמים אפילו, אין הבדל, אבל לא מוכרח, אז זה אונס, ואז מותר. אבל, עכשיו אפשר ללמוד את הצד השני של המטבע שעליו דיברנו עכשיו.
כן, לכאורה. עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה. מה קרה? אדם עשה את מה שהרמב״ם אמר עכשיו. הוא עשה מעשה, ובגלל זה נעשתה מלאכה. הוא עשה משהו, למשל, ונעשתה בגלל זה מלאכה, שוודאי תצא בשביל אותה המעשה. נעשתה מלאכה כזו שזה כן ודאי שזה קורה בגלל אותו מעשה. הרמב״ם כבר יאמר את הדוגמה. אף על פי שלא נתכוין לה, אפילו הוא לא התכוון למלאכה השנייה שנעשתה כתוצאה, הוא כן חייב. למה? שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. אם אדם עושה משהו שתמיד קורה מזה כתוצאה מלאכה, אפילו כוונתו לא היתה המלאכה, אבל התוצאה מביאה בהכרח… המעשה מביא בהכרח את התוצאה, את המלאכה, הוא חייב.
הרמב״ם ממשיך. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן. יש לו עוף, והוא רוצה את הראש של העוף כדי לשחק לקטן. אז מה הוא עושה? חותך ראשו בשבת. הוא חותך את הראש של העוף כדי שיהיה לו הראש ממנו כדי שיוכל לתת לקטן. אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד. האדם יטען, “אני לא שוחט כאן, אני מישהו שרוצה לחתוך את הראש”. כך שוחטים. אבל אני לא מחפש לשחוט כאן, אני צריך בדיוק צעצוע כזה. הילד שלי חסר צעצוע כזה, אני אתן חיתוך את החתיכה. הוא כן חייב. למה? זה אמנם דבר שאינו מתכוין, הוא לא מתכוון לחתוך, הוא מתכוון רק שיהיה לו הראש. אבל אין דרך שיהיה לו הראש בלי לחתוך. זה דבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי אלא וימות בו בשעה. זה דבר ידוע שאי אפשר לחתוך, את הדבר הספציפי הזה אי אפשר לחתוך בלי שיהרוג עם זה. ממילא, אפילו זה דבר שאינו מתכוין, אבל אין כאן את התנאי השני שזה אפשר ולא אפשר. וכן כל כיוצא בזה.
מה שרואים כאן הוא שכאשר הקטגוריה של הדבר היא שהוא תמיד אי אפשר, אין אדם צריך להסתכל במקרה הספציפי שלו האם זה יקרה או שזה לא צריך לקרות, הוא לא צריך לחקור מראש, לעשות ניסויים. אבל אם זה מין דבר שלא תמיד קורה בהכרח תוצאה כזו, וזו לא כוונתו, אבל אם זה אבסורדי, כל אחד יודע שזה קורה, לא עוזר. אי אפשר לומר שזו לא הייתה כוונתו.
זו חקירה שהיא אחת מהנפקא מינות אבל למעשה, אבל מה שנכון, מה שנפקא מינה למעשה היא השאלה שאתה שאלת בצדק רב, האם כל פעם אפשר לעשות רוב ולבדוק את זה. מהדוגמאות לפחות שהרמב״ם הביא, הרמב״ם לא נכנס לטעמים ולמדנות, אבל מהדוגמאות שהרמב״ם מביא רואים בבירור שלפחות הפסיק רישיה ולא ימות שאנו אומרים שמודה רבי שמעון על זה שזה אסור, מביאים את הדוגמה הכי ברורה שיכולה להיות. לא אומרים “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד שזו הדרך היחידה”, זה מאוד לא זה. אז זה נשמע שזה יותר נוטה לצד הזה.
אז יש לזה קשר לקטגוריה, לא למקרה הספציפי. אותם דברים שתמיד הם הם הדברים המחוברים, תמיד להוריד את הראש של תרנגולת זה להרוג את התרנגולת, זה אסור לעשות. אבל אותו דבר כמו לעבור במקום חלש, לא אסרו את המין דבר הזה, זה נקרא עדיין דבר שאינו מתכוין. אני יכול אולי לומר את זה ככה, אבל אני יודע אפילו אם זה מילה נכונה. זה מאוד ודאי. כלומר, כל דבר בעולם הוא קצת ספק. אני גורר משא, משא כבד מאוד, מיטה, זה תמיד ספק, כי זה לא כלי מחרישה, זה מיטה. מי יודע, זה תלוי כמה חזק החול, וכמה כבדה המיטה, וכמה רע גוררים, והאם ההוא מרים אותה גבוה יותר, או נמוך יותר, תלוי באלף דברים. בסופו של דבר, אני אומר לך, יש דרך אחת בעולם שחותכים את הראש של תרנגולת והיא עדיין חיה. חוץ, אני לא יודע, אם זה באבא סאלי, אני לא יודע. בדרך הטבע אין דבר כזה. על זה מדברת הגמרא תמיד.
הייתי אומר את זה ככה, שמה שהרמב״ם אומר שזה מותר, הוא אומר שני תנאים, אבל זה לא שני תנאים שווים. הקטגוריה של הדבר היא דבר שאינו מתכוין. אלא הוא אומר כאן שיכול להיות דבר שהוא מתכוין לדבר אחד, אבל זה נקרא גם מתכוין. כשאחד חותך את הראש כדי לשחק, הוא עשה כאן שני דברים: הוא שחט תרנגולת, והוא נתן לילד שלו משהו לשחק, כי שני הדברים קרובים מחוברים. אבל דבר שבקטגוריה, לגרור חפץ בית, חפץ מהבית, זו לא הקטגוריה של משהו שעושה תמיד חור. כלומר, למשל, אם אחד גורר משהו מין דבר אחר, לא מהשלושה שהרמב״ם מנה, לא כיסא, אלא משהו שהוא דרמטית תמיד הרבה הרבה יותר כבד, כשאחד גורר חתיכה מבניין, שזו מין קטגוריה של דבר שעושה חור.
הרמב״ם לא מביא את הפרטים, ולדעתי זה לא נוגע לשאלה של הלכה למעשה. אולי נראה מאוחר יותר בהלכות, עוד הרבה הגמרא יותר מעשית, אבל זה נעשה שיבינו את הקטגוריה, לדון כל פעם. זה הרי המשמעות חרישה. חרישה משמעותה שהרב מסתכל על המקרה הספציפי, או שואלים, יודעים כבר כאן כלל, הרבנים כבר אמרו, ודנים לפי זה, אבל אנחנו יודעים את הכללים.
אגיד לך את הסוד? הסוגיא היא מחלוקת בגמרא בין רבי יהודה ורבי שמעון. כלומר דבר שאינו מתכוין. רבי יהודה אומר שחייב, ורבי שמעון פוטר.
עכשיו הרמב״ם הולך להביא עוד ענין של כוונה, שנקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אומר הרמב״ם כך: כל העושה מלאכה בשבת… אפילו הוא לא צריך את גוף המלאכה, נראה כבר מיד מה הוא מסביר מה זה אומר, חייב עליו, הוא לא צריך את גוף המלאכה. כיצד?
הרי שכיבה את הנר, שאינו צריך לשמן, אחד שמכבה, יש שני מיני דרכים למה אנשים מכבים נר. המקרה הראשון למה אדם מכבה נר זה כי הוא רוצה עוד להשאיר את השמן למחר, כדי שלא יאבד, שלא יאבד השמן, הוא צריך את זה. או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר, הוא לא רוצה שהמנורה מזה תישרף, הפתיל.
אז בואו נבין בבירור, הכיבוי קצת מצחיק כי אין לנו את האינטואיציה הברורה מהו הכיבוי הרגיל. כיבוי רגיל זה לא שאחד רוצה לחוס על השמן, הוא רוצה לחסוך שמן. כיבוי רגיל זה כשאני צריך את הכיבוי. למה אני צריך כיבוי? הוא עושה גחלת, כן, זו הדוגמה מהגמרא. חשבתי שהרמב״ם הולך כמו קודם הוא הולך להביא שתי דוגמאות, הוא מביא רק את הדוגמה שנקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא חייב.
אני אגיד לך ככה, בדרך כלל האיסור של כיבוי הוא כשהוא צריך את הכיבוי. למשל, אדם רוצה לעשות גחלת. גחלת זה, הוא צריך להשיג גחלת, זה נדלק בקלות, פחם. אז מה עושה אדם? הוא מכבה חתיכת עץ, כי הוא רוצה באופן של כיבוי לעשות פחם. מה שאין כן אחד מכבה משהו שלא יעשה שריפה, כשהיה דרך אחרת לעצור את השריפה, הוא לא מחפש את הכיבוי. כיבוי הוא מין דבר שיוצר משהו, זה יוצר גחלת. כאן הוא לא מחפש ליצור גחלת, אבל הוא רק רוצה שזה יהיה מכובה. אבל זה נקרא אבל גם כיבוי, כי הואיל ואין לו שום דרך אחרת ל… אין דרך אחרת.
אוקיי, אומר הוא כך, אומר הרמב״ם, בואו נלמד בפנים חזרה ברמב״ם. זה משמעות מלאכה שאינה צריכה לגופה, אני לא צריך את גוף המלאכה, אני לא צריך את הדבר שנקרא המלאכה. כיבוי משמעותו אני לא צריך לכבות, אני צריך… אני מכבה כי אני צריך שהשמן ישאר, או כך. הרבה סתירות, למשל… אוקיי, בוא נענה לך את הגמרא. הגמרא אומרת הוא לא כיבה נר לא כדי לעשות גחלת, אלא אחד צורך לגופו, אלא פשוט כי הוא רוצה לחסוך את השמן, או שהוא לא רוצה שיעשו שריפה. מה המשמעות לא לעשות שריפה? הוא חושש שלא יעשו שריפה. זה לא צורך, אבל בואו נגיד שהנר לא ישרוף את כל… האמת היא שמכבים סתם שריפה שלא תישרף, זה דבר שנדבר עליו מאוחר יותר לגבי ספק.
אומר הוא, מנא הני מילי? הוא חייב. מנא הני מילי? כיבוי מלאכה, כיבוי הוא מלאכה, אבל אחד חייב למיחת, הוא היה לו משהו דבר אחר לכבות. אבל עד אחד צורך לגופו כיבוי, אפילו הוא לא רוצה את עצם מעשה כיבוי כמו המקרה האחר שהוא בדרך כלל יותר כיבוי, ולא כיבוי אלא לסיבה אחרת, בני חורין ובני מלכים הרי זה חייב.
בואו נביא עוד דוגמה אחת פשוטה לבהירות. למשל כשאחד שוחט, כשהוא שוחט הוא רוצה את זה כשחיטה, כי מעשה שחיטה מכשיר את הבהמה. כשהוא חותך ראש עוף בדבר שאינו מתכוין, זו גם המלאכה שחיטה. למשל, תהיה עוד דוגמה, הוא חותך כי הוא רוצה להשיג את ה… מה שלא יהיה, כי הוא צריך להשיג משהו. הוא צריך להשיג תוצאה צדדית, אבל זה האופן.
זה אבל… צריך להיות ברור, מלאכה שאינה צריכה לגופה יש לה מעט מאוד קשר לדבר שאינו מתכוין. דבר שאינו מתכוין משמעותו אני מתכוון לדבר אחד וקורה דבר שני. מלאכה שאינה צריכה לגופה משמעותה אני עושה דבר אחד וקורה הדבר האחד. אין כאן שני דברים כאן. יש חילוק, אני לא צריך את גוף פעולת המלאכה, אני צריך את המלאכה לסיבה אחרת, לא לסיבה שמשתמשים בדרך כלל במלאכה, ואני צריך את המלאכה לסיבה אחרת. מלאכה היא דבר אוטומטי שיש לו תוצאה. יכולה להיות לך התוצאה הנכונה, התוצאה הסטנדרטית. התוצאה הסטנדרטית של מלאכת כיבוי היא להותיר פחם. התוצאה הלא סטנדרטית היא לא כדי להציל את השמן. זו לא המשמעות כיבוי. למה כך? כי הבנת שזו המשמעות כיבוי. מה יכול לומר שזה סוג כיבוי? זו המשמעות מלאכת מחשבת, לא המשמעות של זה. ואני צריך את זה לתוצאה אחרת, אבל זו לא פעולה אחרת.
שלא צריך לגופו זה תמיד כששני מלאכות, אני עושה דבר אחד לא שום מלאכה, אבל שני דברים אחרים, שתי פעולות. אני עושה גרירת ספסל, ויש מלאכת חורש. אני לא עוסק בחורש. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה על אחד שעוסק בחורש, אבל הוא לא צריך את החור, הוא צריך להשיג את ה… את… להזיז את החול. זה הדבר הבא שנביא גם קצת יותר ברור.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים. בדרך כלל יש איסור, אחת מהל״ט מלאכות היא לשאת דבר ארבע אמות ברשות הרבים. בדרך כלל נושא הוא משהו ברשות הרבים כי הוא רוצה… יש לו הנאה מזה, הוא רוצה לשאת את זה ברשות הרבים. אדם רואה קוץ ברשות הרבים, הוא רוצה להסיר את הדבר כדי שאנשים לא ייכשלו בו. ממילא, הוא מתכוון להסיר את זה, הוא לא מתכוון לשאת ברשות הרבים. אבל זו נקראת המלאכה של נשיאה ברשות הרבים. איזה דבר שנושאים, לא עשו בזה חילוק. ממילא הוא כן חייב.
אוי, הוא לא נושא ברשות הרבים. הוא לא נושא. אני צריך שהדבר יהיה במקום השני. אני מביא את זה מכאן לשם. כאן אני לא מביא את זה מכאן לשם, אני מסיר את זה. הסרה זו לא משמעות נשיאה, זו משמעות הסרה. אני עוסק כאן בהסרת נזק, אני עוסק בהזזת דברים. אבל בכל זאת, הוא חייב. למה הוא חייב? כי זה אומר שהוא עשה את אותה מלאכה לכוונה אחרת. הכוונה היא ענין אחר. זה, לפי פסק הרמב״ם, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא חייב.
אוי, המחבר אומר חידוש מאותה סוגיא, כדי שלא יזוקו בה רבים. יש חילוק גדול בפוסקים האם אנשים יכולים להינזק מזה. הוא לא לומד את זה לשם שמים כי הוא רוצה להשיג את החילוק הגדול, אלא הוא לומד את זה לשם שמים כדי שלא ייכשל בזה. הוא גם חייב, כי זה אפילו אם זה אחד צריכה לגופה, מלאכה חייבים כי עשו את מעשה המלאכה.
כל מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא לגופה עברה אלא להרחקת הנזק, הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. כן. זו המלאכה שאינה צריכה לגופה.
זו גם אותה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון, והרמב״ם פוסק לגבי דבר שאינו מתכוין כמו רבי שמעון שזה פטור, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כמו רבי יהודה שזה חייב. וכאן נכנסות מחלוקות אחרות, ראשונים אחרים. הראב״ד לומד שגם מלאכה… נו? הראב״ד מביא את הפוסקים שאומרים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור? כן, הראב״ד, וכך רוב הפוסקים האחרים, השולחן ערוך פוסק שלרבי שמעון בשני המקומות לקולא, שמלאכה שאינה צריכה לגופה גם פטור. יוצא מהלכותיהם חומרא גדולה לפי הרמב״ם, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, סליחה, אבל לפי הראב״ד, וכך גם השולחן ערוך, ורוב הפוסקים, פוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.
גם ההלכה הקודמת של פסיק רישא יש על זה מחלוקת, ולפי פוסקים אחרים זה הרבה יותר קל, כי יש שיטה של הערוך שפסיק רישא גם לא תמיד חייב, אלא כשיש לו הנאה מזה, אבל יש דבר כמו פסיק רישא דלא איכפת ליה או שאין לו הנאה מזה. בקיצור, בשתי ההלכות האלה יש שיטות ראשונים אחרות שהן יותר מקילות, הן לגבי פסיק רישא והן לגבי ההלכה של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
אוקיי, בואו נבין על כל פנים את כלל הדברים. עכשיו נלמד סוג חדש של התכוונות, לא רק מתכוין לדבר שאינו מתכוין, אלא יותר, הרמב״ם קורא לזה, קוראים לזה בגמרא “מלאכת מחשבת”, שהוא לא רצה לעשות את הדבר. שני הדברים הם אולי מלאכה, אבל הוא התכוון לעשות משהו אחר.
כן, כל המתכוין… כבר, עכשיו הרמב״ם הולך לומר לנו עוד דברים על כוונה. “מלאכת מחשבת” רבי יצחק עשה את הכותרת, כך כתוב בגמרא, יש מלאכת מחשבת אסרה תורה. מלאכה שבאה עם מחשבה. אני רוצה להבהיר שכאן לא מדברים שהוא התכוון לעשות דבר אחד וקרה עם זה דבר שני. כאן מדברים באותו מעשה, שהיה לו תוכנית – כאן מדברים על התוכנית שלו – הוא תכנן לעשות בדרך אחת וזה קרה בדרך אחרת. שניהם מלאכות או שניהם לא, נראה, אבל זו קטגוריה אחרת. לא קרתה כוונת האדם. אדם עשה משהו וזה נכשל, לא קרה מה שהוא ניסה לעשות.
אז כך, כל המתכוין לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – קרה לגמרי משהו אחר שלא היה לו בדעתו, והרמב״ם הולך כבר להסביר את הגמרא – פטור עליה, הוא פטור, והגם הדבר השני שהוא עשה הוא גם מלאכה, שלא נעשית מחשבתו, כי התוכנית שלו לא קרתה.
כלומר, הוא מסביר, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, הוא מתכוון שהוא זורק עכשיו אולי כלי שלו נגד אדם או בהמה. למעשה, האבן או החץ הלך ועשה לגמרי משהו דבר אחר, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג. במקום להרוג, לא היה שום כלי משחית לאנשים, זה היה שהוא עשה משהו בקריעת עץ. אז המעבר מאיסור הריגה לאיסור של קוצר, הרי זה פטור, כי הדבר שלו לא קרה, מה שהיה לו בדעתו לא קרה, קרה לגמרי משהו אחר.
קל וחומר, זה כששניהם אב מלאכה, שניהם אותו חומר. אומר הוא, כל שכן שפטור כשנתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כשהאדם היה לו בדעתו איסור קל וקרה איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית, אדם היה לו בדעתו לזרוק משהו שיפול בכרמלית, אדם עומד בכרמלית והוא זורק, ואז היה רק איסור דרבנן, ועברה לרשות הרבים, למעשה זה נפל לא כמו שהיה לו בדעתו, זה נכנס לרשות הרבים, שהוא פטור.
זה דבר מעניין, כי זה לא מין דבר אחר, זה נפל קצת במקום אחר, אבל זו קטגוריה אחרת. זה באמת מה שהיה לו בדעתו שיפול כאן, וזה נפל לגמרי במקום אחר. המילה “היה לו בדעתו” עושה לי עצבים, הוא לא תכנן, הוא רצה שהאבן תגיע לכרמלית, זה הגיע למקום אחר, הוא לא קיבל כלום מזה, כביכול הוא לא רצה לעשות את זה, הוא לא התכוון לעשות את זה. אותו אדם לא שמח, כביכול הוא אומר, “האבן שלי לא הגיעה כמו שרציתי”.
וכן כל כיוצא בזה.
הלאה, נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, עוד מין מקרה של כשהוא פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, הוא התכוון לעשות דבר שמותר לגמרי, ונעשית מלאכה. כגון שנתכוין לחתוך, הוא זרק סכין או משהו, והוא התכוון לחתוך משהו שמותר לחתוך, תלוש, אי אפשר לחתוך דבר שמחובר, אבל דבר שכבר נחתך מכוח חייו מותר לחתוך. בטעות ובטעות חותך את המחובר, הוא עבר לכאורה על קוצר, אבל איסור קצירה הוא לא התכוון בכלל, לכן כל כיוצא בזה.
כאן אנחנו הולכים לומר עוד סברא בכיוון, הרבה יותר חלשה, ולא נתכוון. זו סברא, וזו כבר נדחתה.
דובר 1:
ואין איסור מלאכה כגון שנתכוין לחתוך, הוא זרק סכין או משהו, והוא דאג לחתוך משהו שמותר לחתוך. התלוש, אסור רק לחתוך דברים שמחוברים, אבל דבר שכבר נחתך מה… מכוח חייו מותר לחתוך. בטעות ותקע לו במחובר, הוא עבר לכאורה על קוצר, אבל איסור קצירה הוא לא התכוון בכלל, וכן כל כיוצא בזה.
כאן הוא נכנס לומר דברים שהם אפילו הרבה יותר חלש לא נתכוון. אז בואו נראה. נתכוון ללקוט תאנים שחורות, מטרתו הייתה לקטוף תאנים מסוימות, השחורות, ולבסוף למעשה המלאכה שלו לא הצליחה והוא לקט לבנות. או אז נתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, הוא רצה לקטוף ענבים ואחר כך תאנים, וזה קרה הפוך, ולקט תאנים תחלה ואחר כך ענבים, פטור.
אפילו שלקט כל שחשב, אפילו למעשה הוא עשה, בסוף היום נעשה מה שהוא רצה, כי הוא רצה שיחתכו שניהם, השחורות והלבנות, הוא רק לא עשה בסדר שהוא רצה, הרי לא לקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. התורה אסרה רק מלאכת מחשבת.
דובר 2:
אתה יודע אנחנו צריכים מקרה שזה אומר נתכוון? הייתי חושב ש… אה, לא. חשבתי שאפשר להסביר את זה פשוט, בואו נחלק את זה לשני מעשים. עכשיו, היה לי תוכנית לקטוף שחורות ולבנות. אני לא מאמין שתאנים הם שחור ולבן, זה אומר לכאורה כהה ובהיר.
שחורות אומר כהה, יותר כהה, אבל לא שחור. תאנים הם ירוקים או חומים, אני יודע איזה צבע, לא שחור. אבל בכל מקרה, אני רוצה עכשיו לתלוש את התאנה הזו, טעיתי ותלשתי את התאנה ההיא. זה בדיוק ההלכה הקודמת שאמרנו שפטור, כי לא התכוונתי לזה. בדיוק אחר כך היה לי עוד תוכנית, הדקה הבאה רציתי את האחרת, ורציתי את זו. אבל שניהם, אם אתה מחשיב כל מקרה ספציפי בנפרד, שניהם לא נתכוון לשחיטה. בדיוק היה לי תוכנית גדולה ששניהם יקטפו. אבל מה איכפת לי מהתוכנית הגדולה?
אני רוצה להבין מה זה אומר? הוא לא תפס מה הוא עושה? “אוי, עשיתי את הדבר הלא נכון”? עשית את זה! רצית לחתוך את הירוקה, חתכת את הירוקה. אתה היית מוסח?
דובר 1:
זה אומר כמו קודם, הוא זרק סכין וזה לא הצליח. הוא זרק סכין, הוא רצה לחתוך ענבים, אבל אם הוא עומד וחותך, מה אתה עושה? עכשיו הוא חותך ענבים, “אוי, זה ירוק, זה מחלל שבת”. לא, רגע, זה לא היה בכוונה. זה כן היה בכוונה. אה, אתה היית מוסח? “אה, באמת רציתי, התוכנית הייתה, כתבתי בפנקס שלי מה אני הולך לעשות, סדר אחר.” התוכנית שלו היא הפנקס שלו?
דובר 2:
יכול להיות, כל פעם שמדברים על מלאכה, כל מלאכה בשוגג הוא לא רצה. השוגג לא נכנס כאן.
דובר 1:
לא, זה, אתה צודק, שכנראה צריך להיות שהוא הושיט את ידו והוא לא שם לב שהוא לקח את הלא נכון. חייב להיות משהו כזה, הוא זרק סכין, או הוא הושיט את ידו כשהוא לא ראה. כי אם, אפשר לומר כל מלאכה שאדם חותך בשבת וזה שוגג, שהוא גם עשה מלאכה שלא כסדרן. כי רציתי לחתוך ביום ראשון, וחתכתי בשבת. רציתי לחתוך את הירוקה, ולקחתי את האדומה בידי. הוא עמד שם והוא חתך. מה זה אומר לא להיות בכוונה? לא להיות בכוונה יכול רק להיות כשהוא זורק וזה לא הצליח. הוא זורק סכין לחתוך, הוא זורק אותו לדבר, אבל הסכין לא הצליח כל כך טוב.
אבל שמישהו עומד ותולש ענבים, ואחר כך בידו הוא שם לב, “אה, זה הענבים הירוקים, כוונתי הייתה קודם לחתוך את האדומים ואחר כך את הירוקים.” במה הכוונה שלך לא קרתה? רציתי לחתוך את שניהם, ושניהם נחתכו.
דובר 2:
רגע, רגע, אלה שתי שאלות שונות. הם עושים איזה קודם, או מה לעשות קודם שניהם. אמרתי, כשהוא זורק משהו וזה לא הצליח, אפשר לומר שהמלאכה לא הצליחה. אבל כשאדם עומד וחותך פרי, הוא חתך תפוח, “אה, רציתי לחתוך את הירוק קודם, כוונתי היתה שאני אקטוף את הירוק, אלא שרציתי לקטוף את האדום”, וזה לא הצליח לפי השעון שלו. זו הלכה מאוד מוזרה, זה לא הגיוני. כי אני אומר, לכאורה כל אלה מדברים על משהו דומה לשם, כמו זריקה, אני זורק סכין לחתוך. זה חידוש גדול.
דובר 1:
אני ואני מסכים. אני מתכוון ש, לא, בואו לא נגיד ככה. אני מתכוון שקודם כל, אם אתה שואל את השאלה שהסדר לא מעכב, כי אני מסביר שלפי המהלך שלי איך הסדר כן מעכב, כי כל פעם הוא לא התכוון לזה. זה נראה לי הדרך הישרה של חשיבה על זה. אם אתה שואל שאלה אחרת, אם אתה לא מבין בכלל מה זה אומר “נתכוון לחתוך תאנים שחורות”, מה הוא עשה בידו? אז צריך באופן מעשי להבין, אם אתה אומר שצריך לזרוק אותו, הוא לא רואה. הושטתי את ידי, אני הולך למקרר, אני מתכוון להוציא את החלב, בטעות הוצאתי את הגבינה. לא נעשית מחשבתו. קורה שאנשים, הוא היה לו כוונה, תוכנית, הוא רצה לעשות משהו, זה לא קרה לו, הוא עשה את שניהם. אבל זה לא אומר עם כוונתו, הוא לא שוגג, הוא לא נתכוון, לא נעשית מחשבתו. אני צריך לחשוב על מקרה של משהו שאין לו שליטה מלאה בידו, משהו חייב לקרות כזה סוג דבר.
דובר 2:
אני לא מסכים. שמישהו חותך ענבים, הוא חותך ענבים. מה הוא עושה עכשיו, היהודי? הוא עומד על עץ והוא חותך ענבים, וזה האיסור של קוצר. אה, הוא רצה שהם יהיו ירוקים. הענבים שלך לא היו ירוקים, מזל רע. אמרתי לו, הרמב״ם נתן לנו דוגמה מאוד מוזרה, וחסר עוד איזה מקרה מהדוגמה.
דובר 1:
אני לא מסכים, כי ה, שוב, אתה, אתה ממשיך לקפוץ בין שתי שאלות שונות. אם אתה מבין איך זה מעשית, אני מבין מאוד טוב. הרבה פעמים אני הולך למקרר, התכוונתי להוציא מים, בטעות הוצאתי סודה. לא חשבתי, זה נפל מהמרכז. זה לא נעשית מחשבתו, לא עשיתי מלאכה. זה ממה שהוא מדבר.
עכשיו אתה שואל, אם אתה מבין… אני לא יודע אם הוא היה אומר שהוא עשה את זה אם המעשה היה מוסח, במיוחד שהוא רצה גם את הסודה. לא, תשכח מה… שוב, אתה ממשיך לקפוץ חזרה לשאלה האחרת שרציתי את שניהם. עכשיו, הדקה הזו, לא רציתי את שניהם. רציתי את התאנה ההיא, לא את ההיא. יום טוב. ועכשיו לקחתי את הלא נכונה, עשיתי טעות. איך קרתה הטעות? הייתי מוסח, היה קשה לתפוס, הייתי צריך להכניס את ידי, לא יכולתי לראות. זה בטח הגדרים שקרתה הטעות. לא נעשית מחשבתו.
אם אתה רוצה לשאול שאלה אחרת, שנראה לך ששני סוגי התאנים הם אותו דבר, או שני סוגי הענבים עם אחד הם אותו דבר, זו בעיה אחרת. עכשיו זו לא בעיה כל כך גדולה, אפשר לומר טכנית כל פעם, ואמרתי לו, אם לאדם יש כוונה כללית, אז ההלכה הנכונה צריכה להיות חייב. אם יש לו כוונה ספציפית, הוא צריך עדיין לפי המתכון השחורות, אז זה אחרת. כן. בסדר.
דובר 1:
מביא הרמב״ם עוד דוגמאות. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות. נכון. הדוגמה השנייה היא גם לפי נעשית מלאכתו, לפי נעשית כוונתו. בואו נראה. היו לו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו, אז הוא כן חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. כלומר לא הייתה לו כוונה ספציפית איזה לכבות. הוא בדיוק תכנן לכבות את הנרות, אבל אין שום הבדל בין שני הנרות. אז… אין שום שחורות או ירוקות, זה המילה. כן. האם הוא היה צריך לעשות בדיוק את אותו הדבר.
רבינו אומר, נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה, הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. אז כאן יש חילוק עדין יותר. אם הוא התכוון, יש הבדל בין שתי התאנים, אז הוא פטור. אם אין הבדל, הוא התכוון לקחת את התאנה, הוא לקח את התאנה האחרת, הוא התכוון לעשות מלאכת קצירת תאנים, נעשתה מלאכת קצירת תאנים. רק כשיש שני סוגי תאנים, הוא לא התכוון בכלל לתאנה, הוא התכוון למלאכת קצירת תאנים שחורות, אותה מלאכה בדיוק, אבל זה מין אחר, סוג אחר של תאנה.
דובר 2:
אם יש לך שני נרות, אחד קצת יותר גדול ואחד קצת יותר קטן, גם תגיד פטור? צריך להבין מה הרמב״ם רוצה לעשות קטגוריות בדיוק. השאלה היא מה עושה דברים לקטגוריה. אם זה שתי חברות, או אם זה אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל. הרמב״ם לא נכנס לכלל כזה מה זה החילוק.
ואיך אני מסופק זה התאנים שחורות ולבנות, זה פשט שהתאנים שחורות הם יותר כמו התאנה זו וקטף תאנה אחרת?
דובר 1:
לא, נראה שהרמב״ם אומר משהו, שיש דברים ששניהם אותו דבר, זה העתק הדבק, ויש דברים שהם ייחודיים, למשל, יש להם צבע אחר.
דובר 2:
מה הבעיה? הם אומרים, שני תפוחים לא אותו דבר, כי הם לא יוצאים מחברה, הם באים מעץ, וכשהעץ מוציא דברים כל אחד קצת אחר. וכשהחברה מוציאה נרות, מה הגדר? כל שני נרות הם שני נרות אחרים. הלהבה רוקדת קצת אחרת, אתה יודע איך נכנס האוויר. יש הבדל, בין כל שני דברים יש הבדל. צריך לעמוד בזה ואומרים לנו משהו כאן.
דובר 1:
ההבדל אומר, אתה לא משמעותי עם ההבדל. יש לך תמיד כמו המקרה השני. אני שומע, אבל אתה רואה כאן הבדל. שחורות ולבנות זה אחר. שני נרות זה שני אותם נרות, אין הבדל. יכול להיות ששחורות ולבנות זה באמת יותר בשל ופחות בשל, אז כשמשתמשים בהם, אחד הולכים לשים בסיר, אחד הולכים לאכול ואחד הולכים לשים באוצר. זה שני מיני דברים אחרים. חייב להיות איזה הבדל אמיתי אמיתי שמבין עם השלום.
דובר 2:
לא, יכול להיות אפילו… אה, הרמב״ם אומר “נתכוון להרוג זה והרג זה”, גם יש לזה חילוק. אצל אנשים, כן. אין הבדל. אני רוצה להרוג אדם. באמת מעשה מטורף. אני לא יודע. זה קשה לי. לפי מה שאני מבין זה באמת קשה המקרה השני, ה״נתכוון להרוג זה”, כי שני אנשים בטח יש הבדל. או אולי לא, אולי למשל אני יודע הוא הולך לאיזו מלחמה, אין הבדל איזה חייל הוא הורג, אחד חייל. אולי כשהוא באמת נתכוון להרוג סתם אדם מסוים… אני לא יודע, זה באמת חסר לו סתם החילוק העדין.
דובר 1:
דרך אגב, כל הסוגיה לא להלכה, כי בטוח שכל אלה פטור אבל אסור. זה רק נפקא מינה לחיוב חטאת. השולחן ערוך לא מביא בכלל את כל ההלכות האלה. זה קצת תיאורטי כל ההלכות האלה.
דובר 2:
אוקיי, אבל עוד… עוד דין. כשיש ברציחה יש גם בגמרא כזה סוג הגמרא, כשאני הייתי הורג את זה את זה את זה…
דובר 1:
אוקיי, אבל זה היה דרך. גם זה רק לענין עונש. אני אומר, לענין עונש אפשר לעשות את התיאורטיות, לא ככה?
דובר 1:
אבל נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. הוא כן היה לו איזה חשבון. הוא רצה קודם לכבות את הנר, כי הוא רוצה את זה לאחר כך. מה שזה לא יהיה, היה לו חשבון, וזה קרה ממש לא לפי החשבון שלו. וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. כי אז זה היה אחרת. אז זה כן כמו שחורות ולבנות.
דובר 2:
זו הלכה של הסדר. למדנו במפורש אצל התאנים, שאפילו הפוך מהסדר נקרא גם “תולדת מחשבת”.
דובר 1:
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, הוא כיבה והדליק באותו זמן, הוא הדליק וכיבה נר. אפילו לא הקדים ההדלקה הרי לא איכא רעותא, אלא עושה שניהם כאחד לפיכך חייב.
זה מקרה מעניין. כלומר, היה לו תוכנית לעשות אחד לפני השני, בינתיים הוא כיבה את שניהם בנשימה אחת.
דובר 1:
זו אותה הלכה של הסדרים. למדו במפורש אצל התאנים, שאפילו הוא הפוך מהסדר נקרא גם תולדת מחשבת. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, הוא כיבה והדליק אחד באותו זמן הוא הדליק וכיבה נר. אפילו לא הקדים ההדלקה הרי לא איכא רעותא. אלא עושה שניהם כאחד המקרה המעניין. היה לו תוכנית לעשות אחד לפני השני, בינתיים שניהם כיבה בנשימה אחת.
דובר 2:
אפשר ממש על אחד לזרוק נשיפה? לא, להדליק.
דובר 1:
אה, סליחה, כיבה זו. אפשר לפעמים עם סכין בבת אחת. הוא מדבר על אחד עושה כיבוי ואחד עושה הדלקה אחרי הכיבוי, אבל בבת אחת כלומר לא יצא מחשבתו. הוא לא עשה הכל הפוך. מעניין ההלכה האחרונה. עוד יותר עדין. זה נהיה יותר ויותר עדין לחילוקים של מה זה אומר שזה קרה במחשבתו?
אה, אנחנו לא יודעים את הרקע. בצדקנו, חז״ל חיפשו להסיר חיוב סקילה מאנשים, כן? אני יודע הרבה. זו גמרא תיאורטית, והרב והמחלוקת על ההלכה ומסכת קריתות. שאני מתכוון שזו גמרא תיאורטית, התחילה. הוא רואה הרב ושהמחלוקת, בואו לא ניכנס לזה, כי זה לא נוגע למעשה, וזה גם מסובך מדי בשבילי. עכשיו תשאל אם למישהו יש זמן לעשות עמוד ושזה ייכנס לזה. תמיד הין ליב אויף.
בסדר, בכלל… בסדר, אומר הרב אבל הלאה, כאן זה כן חוזר להלכות. אז כל הענין היה לענין מיין חיוב מפטור, ואומר הרב ורט מתווכח. אבל עכשיו אומר ההלכה מה זה אומר מתעסק, שאנחנו יודעים הרבה.
בכלל איתם הלכה כמתעסק מלבד חברים, הוא בכלל לא התכוון. הוא חתך, למשל אתה יודע שהוא הניף את ידיו ומשהו נתלש. הוא בכלל לא התכוון, בתור. אבל אוקיי, אבל לא שייך מתעסק לכתחילה, בכל מקרה. הוא פטור מעונש.
אבל הבינר שפילט מתעסק, זה כן חיות, אז אי אפשר לומר על זה מתה. לא, מתעסק שמתה, יש כנראה מתכוון, זה חוזר להלכה.
עכשיו אפשר ללמוד עוד דרך איך יש חילוקים שהוא לא התכוון ולא קרה מה שהוא התכוון, כן? מה זה כן או לא נעשה בכוונתו.
אומר הרמב״ם, כל המתכוון לעשות מלאכה, והמלאכה שלו נעשתה, אלא שלא נעשתה כפי שרצה, זה כמו יתר על כוונתו. רצה להדליק נר קטן, ונעשה גדול יותר ממה שחשב. אבל למעשה מה שחשב נעשה, רק שנעשה יותר מזה, נעשה מוסיף, אבל הדבר נעשה. אבל חסר מכוונתו פטור, כי לא נעשה מה שחשב.
כיצד? רש״י אומר, נתכוון להוציא משא לאחוריו, חשב לסחוב, קשר לעצמו דברים בגב, לסחוב מהגב. והוציאה לפניו, למשל הוא סוחב ארנק, והוא יכול להחזיק אותו מהגב מכתפיו, ולמעשה זה החליק ומונח לפניו, חייב.
מדוע? כי כשאדם מחזיק על עצמו תיק, הוא סוחב על עצמו תיק, הוא שומר על התיק. וכשזה לאחוריו, זה לא נשמר כל כך טוב, כי זה מונח מאחור, הוא לא רואה אותו. מלפניו זו שמירה טובה יותר. אז היה לו במשא שהיה הענין שיוכל לשאת את המשא, והמשא נשמר, רק שנשמר עוד יותר טוב. התכוון לשמירה פחותה, ונעשתה שמירה… אין אנו אומרים שזה נקרא כאילו התכוון לדבר אחד ונעשה דבר אחר, כי העיקר שחשב היה לשמור את המשא, וזה נעשה, רק שנעשה עם שמץ יותר.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, חשב לשאת משא לפניו, ובאה לו לאחוריו, אז הוא כן פטור. מדוע? כי התכוון לשמירה מעולה, והוציאה בשמירה מיעוטא, לא נעשה מה שרצה, נעשה עוד יותר חלש ממה שרצה. רצה בשמירה טובה, נעשתה שמירה לא טובה. אז לענין נשיאה נעשתה הנשיאה, אבל אנו אומרים שמין נשיאה זה הוא מין נשיאה שצריך להיות גם שמירה, ולא הייתה איכות השמירה שרצה.
בכלל, כל כיוצא בזה. הראב״ד מדייק כאן, אינני רוצה להיכנס לזה, אבל נראה כאן, אפשר לחשוב מהו הפירוש “פחות מכוונתו”. “פחות מכוונתו” לא אומר שהוא שפך כוס גדולה יותר, זה יותר כמו שהמלאכה נעשתה טוב יותר, והמלאכה נעשתה טוב יותר. שנעשתה חלשה יותר. איכות המלאכה לא הייתה טובה. זו איכות המלאכה, לא הכמות, לא כמה.
עוד במה שיש כאן יוצא מן הכלל, בהלכה של “לפניו ולאחריו” יש יוצא מן הכלל, שלא תמיד הוא פטור שהתהפך. כן?
“היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו לחלוקו”, הניח דבר כבד, הניח אותו להיות בחגורה, שיהיה על גופו, החגורה תאחז אותו, כן? “בין שבא זה המשא שדרכו לצאת כדרך הזה לפניו, בין שבא לאחריו, חייב”. אז, אם הוא לא… כשהמקרה הקודם היה למשל שהונח על כתפו, וזה יכול ללכת לכאן, יכול ללכת לכאן. אבל כשהוא מניח זאת על גופו מתחת לבגד, אז אין הבדל לאיזה כיוון ה… אפילו זה התהפך באמצע, הוא חייב. “שדרכו לצאת כך”. אף שכאן הייתה לכאורה גם שמירה חלשה יותר כשזה היה לאחריו, אבל זה “דרכו לצאת חוזר”. כשדברים מונחים בצורה כזו, זה “דרכו לצאת חוזר”.
אז, זה שאמר קודם, “בא לו לפניו, בא לו לאחריו”, מדברים דווקא כשזה לא “דרכו לצאת”. זה לא קל… ארנק הוא חלק, זה מחליק לשני הכיוונים. מדברים על מקרה אחר, ש… אז, שם דבר שלא מחליק כל כך בקלות, אז הוא לא התכוון. כי כשדבר הוא “דרכו לצאת חוזר”, אי אפשר לומר שלא התכוונת. זה יחסי לגמרי. אז, זה עול. אתה אומר בדיוק, אבל זה מונח בצד, זה יוצא. אז, זה “נעשה במחשבתו”.
טוב, עוד קצת פרטים בזה של “לא נעשה כוונתו”.
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור”, מישהו מתכוון לעשות מלאכה בשבת, והוא התחיל במלאכה, והוא עשה בשיעור. מאוחר יותר הרמב״ם ילך, לכל מלאכה יש שיעור. למשל, אני יודע, נניח, רצה לבשל, והוא בישל… אה, הרמב״ם כבר יאמר דוגמה, קשה לומר דוגמאות משלי.
חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתחייב לעשותה, אפילו לא נעשתה כל המלאכה שחשב להשלים, אבל הוא כן עשה שיעור מהמלאכה.
כיצד? הרוצה שנתחייב לכתוב אגרת בשבת, חשב לכתוב טקסט מסוים בשבת, מכתב מסוים. אין אומרים, היינו יכולים לומר, שכל עוד לא כתב את כל המכתב לא נעשתה כוונתו. אבל אין אומרים, לא יצא זה עד שישלים חפצו, עד שיעשה כל מה שחשב, ויכתוב כל האגרת וכל השטר, אלא משכתב שתי אותיות, הוא חייב. הדין שהשיעור של כתיבה הוא שתי אותיות אומר שזה לא נוגע לי, הוא כבר עשה מלאכה שלמה. המלאכה היא עצם הכתיבה. רצית לעשות שתי מלאכות, נניח.
דובר 2:
נכון, נכון, כשרצה לכתוב מכתב שלם, רצית לעשות כמה מלאכות. מלאכה שלמה, ורצית לעשות מלאכה שלמה. רק תכננת לעשות מלאכה גדולה יותר, לא אומר שמאחר שנעשה רק החצי הוא פטור, נכון?
דובר 1:
והרמב״ם היה יכול להישאר כנראה באותה דוגמה, למשל רצה לאסוף מאה ביצים, והוא רק לקח שתי ביצים, בשתי ביצים הוא כבר נתחייב, כן?
דובר 2:
לא, בזה אולי יותר פשוט. אולי הדוגמה…
דובר 1:
לא, אבל כאן היה יכול לומר שזו עדיין חצי עבודה, כי זה לא מכתב. רצה לכתוב מכתב מסוים.
וכן, הוא נותן עוד דוגמה. וכן אומן שנתחייב לארוג בגד כולו, חשב לארוג בגד שלם. אבל משיארוג שני חוטין יתחייב, כשאורגים שני חוטים נעשים חייבים. אף על פי שכוונתו להשלים, אפילו הכוונה הייתה כן להשלים בגד מלא. אבל הואיל ועשה בשיעור בכוונה, הוא בכל זאת כן עשה כשיעור, הוא עשה השיעור שני חוטין או שתי אותיות, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
הוא אומר בעצם שכשחז״ל אומרים שזה השיעור, לא נוגע לי שחשבת שהמלאכה תסתיים כשתהיה גדולה יותר. לא נוגע לי עם המטרה שלך. יש לך מטרה גדולה יותר, אבל המלאכה היא זו. החכמים אומרים שזה כבר נקרא חלק מהמלאכה.
דובר 2:
מלאכה שלמה.
דובר 1:
מלאכה שלמה.
אגב, מתחשבים כן במטרה שלך, כשאתה רוצה להרוג אדם מסוים. אבל… כן, כן. הוא צריך לכאורה להסתכל שזה יותר כמו… רצית לעשות שתי מלאכות או משהו כזה. עשה מספיק מלאכה שרצית לעשות.
טוב, עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה. לכאורה אין לו זה עם כוונה, הוא מדבר סתם על ההלכה של שניים שעשאוה. כאן יש עוד אופן כשזו הקדמה לכל המלאכות האחרות, שהוא הולך לומר זה כשאדם עושה את זה. מה קורה אם שני אנשים עושים את זה ביחד? או מה קורה אם… עוד מקרים.
אומר הרמב״ם, “כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו”, שאדם יכול לעשות לבד, “ועשאוה שנים בשותפות”, למעשה עשו את זה שני אנשים בשותפות ביחד. שותפות יכולה לומר שני דרכים, אומר בית יוסף זה מקצתו וזה מקצתו, זה אומר שהם חילקו חצי וחצי את המלאכה. אתה עושה את החצי הראשון של המלאכה, אני עושה את החצי השני של המלאכה.
כגון, “שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת”. האדם הראשון עשה את העקירה, חפץ צריך להגיע מרשות אחת לרשות אחרת. הראשון עשה את העקירה, השני עשה את ההנחה ברשות אחרת. השני קיבל אותו והניח ברשות אחרת.
או שהם ביחד נשאו מרשות אחת לאחרת ואחזו את זה ביחד, “באופן שעשאוה שנים כאחד מתחלה ועד סוף, כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו”, שני אנשים אחזו בעט והם כתבו ביחד, “או כיכר והוציאוה מרשות לרשות”, או שהם שניהם ביחד אחזו בככר והוציאו אותו מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”. בשני המקרים הם פטורים, כי אדם אחד לא עשה מלאכה שלמה. ביניהם שניהם ביחד יצאה מלאכה, אבל לא אחד עשה את כולה. אז הם פטורים. זו הלכה של שניים, בגמרא זה נקרא “שניים שעשאוה”.
אומר אבל הרמב״ם, זה רק כמו שאמר, שכל יחיד היה יכול לעשות את זה לבד. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו”, אם זה סוג מלאכה שצריך להיות שני אנשים שיוכלו לבצע אותה, “כגון שנים שאחזו לא כיכר”, לא ככר, לחם שכל אחד יכול לבד, אלא “קורה”, קורה גדולה וכבדה, “והוציאוה מרשות הרבים, ואם אין כח באחד מהן להוציאה לבדו”, זה אומר, שאחד משני האנשים לבד לא היה יכול לסחוב את הקורה הכבדה, ולכן, זו הסיבה שהם עשו את זה ביחד, “ועשאוה בשותפות מתחלה ועד סוף, שניהם חייבין”, הם שניהם חייבים. כי זו הדרך שעושים מלאכה כזו.
וכאן יש שאלה לגבי השיעור. כי אפשר לחשוב שאז צריך שני שיעורים, כי שני אנשים עשו את זה. לא. שיעור אחד לשניים. אם השיעור הוא רציחה זה… כן, זה אומר את זה? לכאורה. אבל זה מעניין, כי מדברים כאן על דבר כבד. אוטומטית, לכאורה שיעור אחד לשניים, אפילו אותה סיבה שאחד לא יכול. אבל… יש הבדל. יש שיעור מינימום עצמי, תראה, לכל דבר יש את השיעור שלו.
דובר:
כי זו הדרך שעושים את המלאכה.
וכאן יש שאלה לגבי השיעור. אפשר לחשוב שאז צריך שני שיעורים, כי שני אנשים עשו את זה. לא. שיעור אחד לשנים, כי אם השיעור הרצוי הוא, כן, זה אומר את זה.
לכאורה, מה שמעניין, כי מדברים כאן על דבר כבד, הייתי אוטומטית לכאורה שיעור חושב לא לא, אבל אותה סיבה שאחד לא יכול. אבל אין הבדל, יש שיעור מינימום הוצאה, נראה שלכל דבר יש את השיעור שלו.
אז המילה היא, שיעור אחד מספיק, אף שכל אחד יכול לומר “אני רק הזזתי חצי שיעור”, זה לא כך. המידה של שיעור שחכמים עשו אינה על האדם, אלא היא על המלאכה. זה כבר נקרא מלאכה חשובה. זה אומר שזה נתחלק בין שני אנשים, ובמקרה כזה לא תהיה בעיה, כי זו הדרך שעושים את המלאכה, דרך שני אנשים.
דובר:
מה קורה במקרה שיש ספק כזה? נראה. היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו. יש אדם חזק, אבא עם בן מוציאים את הקורה, אדם גדול עם אדם קטן. האדם הראשון היה יכול לעשות את זה לבד, אבל האדם השני לא היה יכול לעשות את זה לבד. והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד, זה שיכול להוציאה חייב, אז האדם שיכול לעשות את זה לבד חייב, כי זה אומר שהוא עשה את זה. השני רק עזר לו, מסייע יפה. מסייע אינו חייב כלום, כי הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד, אז הוא לא עושה כלום. השני לא עושה כלום. מסייע אינו חייב כלום, זה אומר שהוא פטור אפילו מדרבנן, נכון? הוא פטור כשהוא לא עושה כלום.
דובר:
זה מאוד מעניין, ומי נקרא המסייע? הרבה פעמים היינו יכולים לעשות את הגדר שיהיה מי רוצה שהקורה תוזז, או מי ביקש ממי את הטובה. זה לא הולך כך. מסתכלים על מי עושה את זה. הייתי חושב כך, בעל הבית קורא לשכן שלו שהוא גדול וחזק יותר ממנו. הלה הוא בכל זאת המסייע, מבחינת סתם כך מסתכלים על זה. אבל המלאכה, לא, למעשה הם כן חילקו חמישים-חמישים בכוח שהם הכניסו, הם ביחד עשו את המלאכה. רק כי הוא לא יכול לבד הוא… נכון, זה לא אומר שהוא לא עשה את המלאכה. אתה לא יכול לומר לי שהוא כמו כלי.
נבין טוב יותר. הכלל כאן קשור למה שאפשר. זה אומר, לכאורה כמו שינוי כדרכו, כך אני רוצה לחשוב. דבר שאפשר לעשות לבד, אתה עושה עם שני אנשים, שניהם פטורים אבל אסור. דבר שאדם אחד לא יכול לעשות לבד, זו הדרך לעשות את המלאכה, כל אחד עושה כלאחר יד.
אז, באופן שזה חצי חצי, אחד יכול לעשות את זה לבד, אז מצדו הוא עשה את זה. אני שומע. והשני לא עושה כלום. למה? כי אה, פרקטית עכשיו… למה לא נאמר עכשיו מצד האדם הראשון, סליחה, מצדו היה צריך להיות שנים שעשאוה, כי הוא יכול כן לעשות את זה לבד, וכאן הוא עשה את זה בדרך מוזרה עם שני אנשים. למה אנחנו אומרים שזה נקרא שהוא עשה עם שני אנשים בכלל?
דובר:
צריך להבין קצת יותר טוב, כי למשל, מה קורה כשמי שלא יכול עשה למעשה רוב העבודה? הוא אמנם לא יכול לבד, אבל עם שני הוא יכול לעשות את זה, והוא עשה את רוב העבודה, הלה רק עזר לו קצת. אני מחזיק שהמסייע נקרא מי שיכול לעשות את זה. יכול להיות שהרמב״ם לא מתכוון לזה, הוא מתכוון למקרה כזה של אבא עם ילד, הוא מתכוון כשהמסייע הוא בוודאי מסייע.
אני צריך לחשוב מה קורה כש… הוא לא אומר, אחד יכול להוציא לבדו, הוא ביקש מהלה בכלל. שני כאלה שניים, שני מהאדם השני האם הוא היה יכול לעשות את זה? חסר משהו כאן. אבל כך כתוב בהלכה. טוב.
דובר:
אבל אתה מתכוון לומר, כששני אנשים שכל אחד מהם יכול לבד, היה בכל זאת שנים שעשאוה שהם היו פטורים. וכאן, כי יש שני שלא יכול לבד, הוא נעשה מסייע כזה, מסתכלים עליו כאילו הוא לא עשה כלום, הוא רק משחק. השני עשה… זה עושה את זה יותר מוזר.
טוב.
דובר:
עוד כלל, עוד כלל אחד, עוד שני כללים. עוד כלל בהלכות שבת. יש, כל הלכות שבת זה כשרוצים לעשות משהו. אבל כשעושים מעשה שלא נקרא בכלל, סתם מקלקל, הוא פטור.
כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, כשמישהו… יש אופנים של חובל ולהיות חייב. למשל, מישהו צריך לעשות פצע בבהמה שלו, אני יודע, להקיז דם. אבל אם הוא עושה את זה לא בשביל זה, אלא הוא עושה את זה דרך השחתה, הוא לא עשה דבר פרודוקטיבי, הוא לא עשה מלאכה.
וכן קורע בגד. קריעת בגד יכולה לפעמים להיות קורע, מלאכת קורע על מנת לתפור. אבל כשהוא קורע סתם כך דרך השחתה, הוא שורף אותו, הוא שובר אותו דרך השחתה, הרי זה פטור, זה לא נקרא מלאכה. זה לא נקרא עשיה, זה דבר שאינו חשוב, לא נעשה כלום. הוא עוד פטור על העונש.
דובר:
כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, כשמישהו חפר בור, ובעצם הסיבה שהוא חפר את הבור היא כי הוא צריך את החול, הוא מקלקל ופטור. למה הוא נקרא מקלקל? כי הגומא היא עכשיו קלקול. עשית עכשיו דבר מכוער על הרצפה, בור שלא בא שם.
זה מעניין, הרבה פעמים אומרים להפך, כמו כשמכבים משהו כי צריכים את הגחלת. אומרים שזה נקרא חפירה. איזו חפירה נקראת במקום שיכולים שם לבנות, לעשות גומא כי רוצים גומא, רוצים לנטוע, כן. כאן הוא לא רוצה חפירה, הוא רוצה להשיג חול.
נניח בפשטות, חפירה היא תיקון בקרקע בדרך כלל, או חורש או בונה הוא תיקון בקרקע. כאן אתה מקלקל את הקרקע. אתה רק בורר מקלקל, כי אתה צריך להשיג חול, אבל אתה מקלקל את הקרקע, אז אתה פטור. אפילו אינו עושה מלאכה, אבל הוא מכוון למקלקל פטורים.
דובר:
זה אבל רק כשזה קלקול אמיתי. אבל כל המקלקל על מנת לתקן הוא כן חייב. כשהקלקול הוא הכנה לתקן, זה נקרא כאילו הוא עוסק בתיקון.
כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, אחד הורס משהו, אפשר היה לומר שהוא מקלקל. אבל אם הוא הורס את זה כי הוא רוצה לבנות באותו מקום. או שמוחק, אחד מוחק משהו, הרי הוא מקלקל. אבל אם הוא מוחק כדי לכתוב במקום שמוחק. או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות לבנות שם, וכיוצא בזה הרי זה חייב.
אבל איזו מלאכה זה נחשב? נקרא סותר ונקרא בונה. כי זה נקרא בונה, כן? זה נקרא סותר? לא, זה נקרא סותר מאוחר יותר, כי… אה, אז זה סותר. שיעורו כשיעור המתקן, יש להם אותו שיעור. כאשר בונים יש להם אותו שיעור מינימלי. מה שהתוצאה היא, מסתכלים מה התוצאה היא. הוא בעצם בונה, המלאכה היא סותר.
אכן שואל שאלה טובה, למה צריך מלאכה נוספת? נראה מאוחר יותר, אולי נגלה את הסוד של זה. נראה לכאורה שזו מלאכת בונה. לא, זו מלאכת סותר, שאתה רק חייב כאשר זה מקלקל שהוא בעצם בונה, או מוחק שהוא בעצם כותב, וכדומה.
אוקיי.
דובר:
עוד חילוק. מלאכה שעשה חלקה בזדון וחלקה בשוגג. בואו נראה. כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון. כלומר, באמצע המלאכה הוא נתפס במה שהוא עושה, למשל, והוא המשיך הלאה. או להיפך, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד, פטור. אם לא הייתה מלאכה שלמה מתחילה ועד סוף במזיד, אינו חייב. לא חייב חטאת, בוודאי. פטור פירושו שאינו מקבל את העונש המגיע. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהא חייב כרת וסקילה. או, סליחה, רק אחר כך, אז הוא חייב כרת וסקילה.
יש חיוב במזיד ויש חיוב בשוגג, נכון? במזיד חייב כרת וסקילה, ובשוגג חטאת. שניהם צריכים להיות המלאכה כולה בקטגוריה אחת. אי אפשר לרקוד ביניהם. אי אפשר לומר, “עשיתי קודם במזיד, עכשיו עשיתי בשוגג, אז בואו נביא קרבן חטאת.” לא, הוא פטור מכלום. כלומר, לא מכלום, מדרבנן אסור. אבל למעשה לא היה לא זה ולא זה. נכון. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף. כלומר, או שהוא לגמרי זדון והוא חייב כרת וסקילה, או שהוא לגמרי שוגג והוא חייב חטאת קבועה. לא לכאן ולא לכאן, אינו חייב את העונש.
דובר:
אבל צריך להבין את המקרה. הזיד ולבסוף שגג לא אומר שהוא התבלבל והוא עושה דברים אוטומטית, כי זה בדיוק הדבר האחרון שלמדנו, זה נקרא כוונה. לא מתכוונים שהוא לא חושב, “אני בונה, אני בונה, אני בונה.” הוא שכח משהו לגמרי, כן, משהו קרה, משהו ממש שגגה. כי בדרך כלל כשאומרים זה פירושו שהיה לו בדעתו, והפסיק להיות לו בדעתו. זה לא פירוש שוגג כאן. שוגג פירושו שלא ידע שזה שבת, לא ידע שזו מלאכה, שזה אסור. אבל כאן הוא נזכר, הוא שכח, וכדומה, או שמישהו אמר לו.
דובר:
זו הלכה מעניינת. חייב להיות מתחילה ועד סוף אותו דבר. זה לכאורה מתחבר גם לעניין הכוונה ומלאכת מחשבת, כן, כי זה משהו לא שלם, זו חצי מלאכה. חצי מלאכה אפילו לא חייב חטאת, זה פטור. אבל כאן הוא בא לעמוד, אוקיי, לא נוגע לטהרות, כל הדברים האלה שלמדנו בדברים האחרונים, אלא פטור.
דובר:
אוקיי, עד כאן פרק א׳. פרק יפה מאוד, טוב מאוד.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
—
שאלה: מה עושים כאשר הרמב״ם פוסק אחרת מהשולחן ערוך?
שני תירוצים:
1. “התירוץ החריף”: עד עכשיו (בספרים קודמים) הלומד פסק מדעתו שלו — עכשיו לפחות ידע שהרמב״ם אינו תמיד להלכה, ולא יטעה.
2. “התירוץ היפה”: הרמב״ם לא נעשה כמדריך מעשי. הוא נותן כללים וכללי הכללים — מהי שבת, אילו מצוות, אילו איסורים, אילו עונשים, כמה רמות, מהי כל אחת מל״ט מלאכות. לשאלות מעשיות (כיצד מניחים חמין, בלך או קרוק פוט) צריך לעיין בשולחן ערוך ובפוסקים מאוחרים. תכלית הרמב״ם היא שידעו כל התורה שבכתב ותורה שבעל פה — לא רק “הלכות שעומדות בעיתון.” חיינו גדולים יותר מ״חמין למעלה, חמין למטה.”
– תולדות אהרן רבי (בוטה שוה) היה לו מנהג ללמוד רמב״ם הלכות שבת במוצאי שבת.
– החיד״א ובעלי המקובלים מביאים מנהג שבליל שבועות למדו משנה תורה לרמב״ם.
– הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) באור נערב (הקדמה לקבלה) אומר שצריך קודם ללמוד “משנה ופסקים” — והוא מתכוון שיוצאים ידי חובה בלימוד רמב״ם משנה תורה, ואחר כך אפשר ללמוד קבלה.
—
הרמב״ם פותח כל ספר ב״בשם ה׳ אל עולם” — כמו בס״ד, הכרזה שהוא עושה זאת בכוח ה׳, בשפע עליון.
הפסוק לספר זמנים (תהלים קי״ט): “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”
1. “עדותיך” — שייכות לשבת וימים טובים: שבת היא בפירוש עדות — עדות על בריאת העולם, על חידוש העולם, על קשר הקב״ה לישראל. כל המצוות נקראות עדות, אבל שבת וימים טובים הם יותר ישירות עדות. הרב רבינוביץ מביא מהרמב״ן מה משמעות עדות בקשר למצוות.
2. “לעולם” — שייכות לזמנים: “לעולם” יכול להתפרש לא רק “לנצח” (נצחיות), אלא כל חייו, כל הזמנים — בכל יום הוא שומר את מצוות אותו יום. זה רומז זמנים — הוא משים לב לזמן. אין הבדל אם זה יום כיפור (הלכות קשות) או “יום שלישי ירוק” (הלכות קלות).
3. “ששון לבי” — שמחה פנימית מול שמחה חיצונית: הרמב״ם לומד שששון הוא יותר פנימי משמחה (כפי שאומר בהלכות יום טוב ובסוף הלכות חנוכה). ששון בלב צריך יהודי להרגיש כל השנה; יום טוב מוציא זאת החוצה כ״חגיגה” עם פרסום ברבים. הפסוק אומר “ששון לבי” — לא “ששון העולם” — מה שמלמד שיש שמחה פנימית משבת ויום טוב, לא רק התנהגות חיצונית. זה כמו מעשה המצוה עם חלות המצוה — המסיבה החיצונית משרתת את זה שכולם ירגישו ששון בפנים.
4. קשר לסוף ספר אהבה: ספר אהבה הסתיים בהפטרה של “שוש אשיש” — אולי לכן ספר זמנים פותח ב“כי ששון לבי”, המשך של ששון.
5. הרמב״ם כ״אמן”: אנשים חושבים שהרמב״ם הוא “טכנוקרט” — אבל מהפתיחות רואים שהוא גם אמן שמביא פסוקים יפים. כל פסוקי הפתיחה מדברים על מצוות, כי ספר הרמב״ם מסודר על סדר המצוות. זה גם העניין של שילוב אגדה עם הלכה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה.
—
“ספר שלישי, והוא ספר זמנים. הלכותיו עשר, וזהו סידורן”:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין
3. הלכות שביתת עשור (יום כיפור)
4. הלכות שביתת יום טוב
5. הלכות חמץ ומצה
6. הלכות שופר וסוכה ולולב
7–10. שקלים, קידוש החודש, תענית, מגילה וחנוכה
כלל 1: מן החמור אל הקל — ארבע רמות של שביתה:
1. שבת — אפילו מלאכת אוכל נפש אסורה, חייב סקילה.
2. יום כיפור — גם אסור מלאכה כשבת, אבל פחות חמור (אין סקילה), בנוסף מצוה של תענית.
3. ימים טובים — מותר לעשות אוכל נפש, פחות חמור.
4. ימים טובים של חול (חנוכה, פורים, תעניות) — יש מנהגים שלא לעשות מלאכה, אבל אין איסור מלאכה.
כלל 2: דאורייתא קודם דרבנן:
עד הלכות קידוש החודש הכל דאורייתא. הלכות תענית חצי דאורייתא חצי דרבנן (תשעה באב דרבנן). מגילה וחנוכה כולם דרבנן.
כלל 3: מן הכלל אל הפרט:
הרמב״ם עושה קודם את ההלכות הכלליות (שביתת יום טוב — שווה לכל הימים טובים), ואחר כך רק את המצוות הפרטיות (חמץ ומצה, לולב, שופר, סוכה). לכן אין “הלכות פסח” — השביתה כבר נמצאת בהלכות שביתת יום טוב, ומה שספציפי לפסח נמצא בהלכות חמץ ומצה.
שקלים וקידוש החודש לא מתאימים לגמרי לסדר — שקלים יכול להיות בהלכות קדשים (כסף לקרבנות), קידוש החודש יכול להיות בהלכות שופטים/סנהדרין. אבל הרמב״ם שם דגש על אסתטיקה — הוא לא רוצה ספרים דקים מאוד או עבים מאוד. זה גם הטעם שהלכות עירובין הוצא מהלכות שבת כהלכה נפרדת, למרות שזה ענף של שביתה — כי הלכות שבת היה נעשה ארוך מדי.
המילה “שביתה” פירושה לשבור את המחזור הרגיל — משהו שעושים בדרך כלל, ועכשיו עוצרים. “שביתת עשור” פירושה שני דברים: שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה. כמו שמיטה שנקראת “שובת” מעבודה בשדה.
—
“יש בכללן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה.”
פשט: שני עשה ושלושה לא תעשה:
1. לשבות בשביעי (עשה)
2. שלא לעשות בו מלאכה (לא תעשה)
3. שלא לענוש בשבת — בית דין לא יענישו (לא תעשה)
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת — תחום שבת (לא תעשה)
5. לקדש היום בזכירה — קידוש (עשה)
1. סדר לפי עניין, לא לפי עשה/לא תעשה: הרמב״ם מארגן לא לפי עשה קודם ולא תעשה אחר כך, אלא לפי עניין: תחילה העשה של שביתה, מיד אחריו הלאו המקביל (שלא לעשות מלאכה) — כי הם שני צדדים של אותו דבר.
2. תוספות על “לא תעשה מלאכה”: מצוות 3 ו-4 (שלא לענוש, תחום שבת) הם תוספות על “לא תעשה מלאכה” — דברים שאינם ממש מלאכה אבל יש להם לאו נוסף.
3. קידוש — מצוה חדשה: מצוה 5 (קידוש) היא מצוה חדשה שאין לה קשר למלאכה.
4. שבת בתורה מופיע הרבה יותר מחמש פעמים: חז״ל הסבירו דרך תורה שבעל פה אילו פסוקים אומרים את אותו דבר שוב (כדי להזהיר יותר), ואילו הם מצוה נוספת. למשל “שלא לענוש בשבת” — חז״ל למדו שהפסוק לא מתכוון רק להזהיר שוב על שבת, אלא מצוה ספציפית.
—
—
“שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר ‘וביום השביעי תשבות׳. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה, שנאמר ‘לא תעשה כל מלאכה׳. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה? אם עשאה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט: שביתה בשביעי היא עשה, עשיית מלאכה היא ביטול עשה בנוסף ללאו. עונשים: בזדון — כרת; עם עדים והתראה — סקילה; בשוגג — חטאת קבועה.
1. “שביתה בשביעי” לא “שביתה בשבת”: הרמב״ם אומר בכוונה “בשביעי” (ביום השביעי), כי השם “שבת” בא רק אחרי שעושים שביתה. הוא רוצה את הפסוק “וביום השביעי תשבות” — תחילה יש את היום השביעי, אחר כך עושים שביתה, ואז זה נעשה “שבת.”
2. שיטת הרמב״ם בהבאת פסוקים: הרמב״ם מביא תמיד את הפסוק הקל והקצר ביותר, לא דווקא הראשון או זה שהגמרא מביאה. הפסוק “וביום השביעי תשבות” הוא משמות כ״ג (פרשת משפטים), למרות ששבת כבר מופיע קודם בעשרת הדברות ובמרה. הרמב״ם סובר שכל הפסוקים הם אותה מצוה, רק בלשונות שונים, ואפשר לקחת איזה שרוצים.
3. “ברצונו בזדון” — שני תנאים: “בזדון” פירושו ידע שזה שבת/מלאכה (לא שוגג). “ברצונו” פירושו אף אחד לא כפה אותו (לא אונס). שני התנאים צריכים להיות לכרת.
4. כרת בלי עדים: הרמב״ם אומר תחילה “חייב כרת” (בלי להזכיר עדים והתראה), ואחר כך “ואם היו שם עדים והתראה נסקל.” זה אומר: כרת הוא העונש בידי שמים אפילו בלי עדים; סקילה רק עם עדים והתראה. הרמב״ם כבר הסביר בספר המדע מהו כרת — שהנשמה נכרתת.
5. שוגג: “בשוגג” פירושו לא ידע שזו מלאכה, או לא ידע שזה שבת, או לא ידע איזה מעשה הוא עושה. העונש הוא קרבן חטאת קבועה (קרבן קבוע — סוג מסוים של בהמה — לא עולה ויורד שמשתנה לפי מצב האדם).
6. שיטת הרמב״ם בהלכה ראשונה: כדרכו הרמב״ם פותח עם ההגדרה של המצוה: מהו החיוב, אילו עונשים, מהו דאורייתא ודרבנן. משנה תורה של הרמב״ם הוא בעצם “ספר המצוות מורחב” — מאורגן סביב המצוות, כל הלכה פותחת עם איך היא מתאימה לתרי״ג מצוות.
7. פרקים ברמב״ם: הרמב״ם עצמו לא עשה פרקים (כותרות) — אנשים אחרים הוסיפו אותם.
—
“כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה ‘חייב׳ — חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר ‘פטור׳ — פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך׳ — העושה אותה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך׳ — מותר לכתחילה. וכל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום׳ — אינו מלקים אותו כלל.”
פשט: הרמב״ם מקים שפה שיטתית — “קוד” — לכל הלכות שבת, כדי שלא יצטרך לכתוב כל פעם את העונש המלא. הלכות שבת ארוכות, והקוד עושה זאת מעשי.
1. שלוש רמות של איסור שבת: (א) חייב = דאורייתא עם כרת/סקילה/חטאת; (ב) פטור = פטור מעונשי דאורייתא, אבל אסור מדרבנן עם מכת מרדות; (ג) מותר = מותר לכתחילה, גם מדרבנן.
2. “פטור” לא אומר “מותר”: בהלכות שבת, כאשר כתוב “פטור” פירושו פטור אבל אסור — הוא פטור מעונשי דאורייתא אבל זה עדיין אסור מדרבנן. זה לא כך בכל התורה כולה — בהלכות אחרות “פטור” יכול להיות “פטור ומותר.” אבל כאן בשבת “פטור” תמיד אומר שזה עדיין אסור, כי אם היה מותר היה כתוב “מותר.”
3. מכת מרדות — מושג עונש חדש: כאן מוצגים למושג מכת מרדות כעונש של חכמים לאיסורי דרבנן. בספר המדע יכול היה להיות נידוי כעונש של חכמים; כאן לומדים כלי שני — מכת מרדות. הרמב״ם סובר שמכת מרדות היא ממש עונש (מלקות מדרבנן), לא רק כפייה (לכפות להפסיק). זה חילוק — שיטות אחרות חושבות שבדרבנן יש רק כפייה (כמו “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”), אבל הרמב״ם לומד שמכת מרדות היא מלקות-עונש ממשית לפי כללי חכמים.
4. שיטתיות הרמב״ם עם “מכות מרדות”: בגמרא לפעמים כתוב סתם “חייב מלקות” ומתכוונים למכות מרדות (דרבנן). הרמב״ם שיטת זאת — כאשר זה אסור דרבנן הוא כותב באופן עקבי “מלקים אותו מכות מרדות,” כדי להראות שזה לא מלקות דאורייתא.
5. הלשון “אין עושין” / “אסור לעשות”: כאשר הרמב״ם משתמש בלשונות כאלה הוא מתכוון אסור מדרבנן (לא דאורייתא), כי אם היה דאורייתא היה כתוב “חייב.”
6. הלשון “אינו חייב כלום” / “פטור מכלום”: המילה “כלום” היא המפתח — זה אומר שהוא פטור אפילו ממכות מרדות, לא רק מעונשי דאורייתא. בלי המילה “כלום” “פטור” רק היה אומר פטור מדאורייתא אבל עדיין חייב מכות מרדות.
7. [דיגרסיה: האם “אינו חייב כלום” אומר מותר לגמרי או עדיין אסור בלי עונש?] מתנהל דיון האם “אינו חייב כלום” אומר מותר לגמרי (גם מדרבנן), או אולי עדיין אסור מדרבנן רק בלי מכות מרדות. אם “מותר” כבר אומר מותר לכתחילה, למה צריך עוד לשון “אינו חייב כלום”? התירוץ: יכול להיות הלכות שבהן זה אסור מדרבנן אבל בלי מכות מרדות — חומרא בלי עונש — ועל זה מתאים הלשון “אינו חייב כלום.” אבל הכסף משנה סובר ש״אינו חייב כלום” פשוט אומר מותר, והלשונות השונים הם לא יותר מווריאציות סגנוניות לאותו דבר.
—
“דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו. ולפיכך אם חפר אינו חושש, לפי שלא נתכוין לחרוש. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נתלשו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו… פרצה דחוקה… מותר ליכנס בשבת, אפילו אם נשרות [אבנים]… וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה.”
פשט: כאשר מישהו עושה מעשה מותר בשבת, ויכול להיות שבדרך אגב תקרה מלאכה (אבל זה לא בטוח — “אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה”), אם הוא לא התכוון למלאכה אלא לדבר המותר — זה מותר.
1. “כוונה” לא אומרת מחשבה לבד: “נתכוון” לא אומר שהוא דוחף בעיניים עצומות וחושב כוונות — זה אומר שהוא מתכוון לעשות את המעשה המותר, לא את המלאכה. המיקוד הוא על מה המטרה שלו במעשה.
2. שני תנאים להיתר של דבר שאינו מתכוין: (א) האדם לא מתכוון (בכוונתו) למלאכה — הוא גורר את המיטה כי הוא צריך את המיטה, לא כדי לעשות חור; (ב) התוצאה אינה בהכרח — זה קורה לפעמים כן, לפעמים לא. שני התנאים ביחד עושים זאת מותר.
3. האם צריך לבדוק את המקרה הספציפי? אם אדם רואה שהמיטה שלו כבדה מאוד, האם הוא צריך לבדוק אם זה יעשה חור? המסקנה: לא צריך להיכנס לפרטים — כי הקטגוריה של גרירת רהיטים בכלל אינה קטגוריה שתמיד עושה חור. האדם לא צריך לעמוד ולעשות ניסויים לפני כן.
4. ארבע דוגמאות: (1) גרירת מיטה/כיסא/ספסל — יכול לעשות חריץ בקרקע (חורש); (2) הליכה על עשב — יכול לעקור עשב (קוצר); (3) רחיצת ידיים בעפר הפירות — יכול לעקור שיער (גוזז); (4) מעבר בפרצה צרה — יכול להפיל אבנים (בונה/סותר). בכל המקרים, מכיוון שהאדם לא מתכוון למלאכה, הוא לא נכשל אפילו כשזה קורה.
5. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון: כל הסוגיה של דבר שאינו מתכוין היא מחלוקת בג
מרא — רבי יהודה אומר חייב, רבי שמעון פוטר. הרמב״ם פוסק כרבי שמעון.
—
“עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שוודאי תצא בשביל אותה המעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן, חותך ראשו בשבת — אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי ולא ימות. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אם אדם עושה מעשה שמביא בהכרח (בוודאי) מלאכה כתוצאה, אפילו הוא לא התכוון למלאכה, הוא חייב. זה הדין של “פסיק רישיה ולא ימות” — אי אפשר לחתוך את הראש של עוף חי ולומר “לא התכוונתי להרוג.”
1. קטגוריה מול מקרה ספציפי — החידוש העיקרי: פסיק רישיה לא נקבע לפי המקרה הספציפי, אלא לפי הקטגוריה של המעשה. חיתוך ראש של בעל חי הוא קטגוריה שתמיד קשורה להריגה — זה פסיק רישיה. אבל גרירת רהיטים היא קטגוריה שלא תמיד קשורה לחרישה — זה נשאר דבר שאינו מתכוין, אפילו אם במקרה הספציפי המיטה כבדה מאוד.
2. אלו לא שני תנאים שווים: שני התנאים (אין כוונה + לא בהכרח) אינם שני תנאים נפרדים שווים. הקטגוריה העיקרית היא “דבר שאינו מתכוין.” רק הרמב״ם אומר שכאשר מעשה כל כך קרוב למלאכה שאי אפשר לעשות אחד בלי השני, אז זה גם נקרא “מתכוין” — כי הוא עשה כאן שני דברים: שחט תרנגולת ונתן לילד צעצוע. שני הדברים כל כך קשורים שאי אפשר לומר “עשיתי רק אחד.”
3. הרמב״ם מביא דווקא את המקרה הברור ביותר: הוא מביא את המקרה הברור ביותר של פסיק רישיה (חיתוך ראש), לא מקרה גבולי. הוא לא אומר “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד” — זה מראה שפסיק רישיה הוא רק כאשר זה ברור לחלוטין שהתוצאה חייבת לבוא, לא כאשר זה רק סביר מאוד.
4. “הרי זה בכל זאת ספק”: תיאורטית הכל ספק — אפילו חיתוך ראש, כי הרי קרה בעולם מעשה כמו תרנגולת שחיה בלי ראש. אבל “בדרך הטבע” אין דבר כזה, וזה על מה הגמרא מדברת — לפי דרך הטבע, לא לפי ניסים.
5. “מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות”: אפילו רבי שמעון, שפוטר בדבר שאינו מתכוין, מודה שכאשר זה בהכרח, הוא חייב.
6. [הערה: פסיק רישא דלא ניחא ליה]: הערוך סובר שפסיק רישא לא תמיד חייב, אלא כאשר יש לו הנאה מזה. יש מושג של פסיק רישא דלא איכפת ליה (או דלא ניחא ליה) שהוא קולא. בשתי ההלכות (פסיק רישא ומלאכה שאינה צריכה לגופה) יש שיטות ראשונים שיותר מקילים מהרמב״ם.
—
“כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד? המכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר — הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים — הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: אפילו כאשר מישהו עושה מלאכה לא למטרה שהמלאכה בדרך כלל משמשת, הוא חייב.
1. הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה — דרך כיבוי: הכיבוי הרגיל — המטרה הסטנדרטית של כיבוי — הוא כאשר מישהו מכבה אש כדי לעשות גחלת (פחם שנדלק בקלות). זה “צריכה לגופה” — הוא צריך את עצם פעולת הכיבוי, כי דרך הכיבוי נוצרת גחלת. לעומת זאת כאשר מישהו מכבה כדי להציל את השמן (שמן), או כדי שהבית לא יתמלא עשן, או כדי שהפתיל לא ישרף — כאן הוא לא מחפש ליצור גחלת, הוא לא מחפש את התוצר של כיבוי. הוא משתמש במעשה כיבוי לסיבה אחרת. זו מלאכה שאינה צריכה לגופה — הוא עושה כן את המלאכה, אבל לא לתוצאה הסטנדרטית.
2. החילוק החד בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוין: למלאכה שאינה צריכה לגופה יש מעט מאוד קשר לדבר שאינו מתכוין, למרות ששניהם עוסקים בכוונה:
– דבר שאינו מתכוין = אני מתכוון לעשות דבר אחד (לא מלאכה), ודבר שני (מלאכה) קורה גם. יש שתי פעולות — למשל, אני גורר ספסל (לא מלאכה) וזה עושה חריש (מלאכה). אני בכלל לא עוסק בחורש.
– מלאכה שאינה צריכה לגופה = אני עושה דבר אחד (מלאכה) וזה גם מה שקורה — אין שני דברים. רק אני עושה את המלאכה מסיבה אחרת מהמטרה הסטנדרטית. אני כן עוסק בכיבוי, רק לא לתוצאה הרגילה של כיבוי.
3. הדוגמה של המעביר את הקוץ: בנשיאת קוץ (קוץ) ד׳ אמות ברשות הרבים החילוק נעשה עוד יותר ברור. המטרה הסטנדרטית של הוצאה היא: אני רוצה שהדבר יהיה במקום השני — אני מביא אותו מכאן לשם. אבל בקוץ — הוא מסיר אותו, הוא עוסק בהסרת נזק, לא בנשיאה. “הסרה אינה אומרת נשיאה, זה אומר הסרה.” אבל בכל זאת, הוא עשה את אותה מלאכה (הוצאה ד׳ אמות ברשות הרבים) לכוונה אחרת — ולפי הרמב״ם הוא חייב.
4. פסק הרמב״ם מול ראב״ד ושולחן ערוך: הרמב״ם פוסק בדבר שאינו מתכוין כרבי שמעון (פטור), אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק כרבי יהודה (חייב). זו חומרא גדולה של הרמב״ם. הראב״ד ורוב הפוסקים, כולל השולחן ערוך, פוסקים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לפי רבי שמעון — הם לומדים שרבי שמעון מקל בשניהם: גם דבר שאינו מתכוין, גם מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה — פטור עליה, שלא נעשית מחשבתו. כיצד? זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג — הרי זה פטור. קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה לרשות הרבים — שהוא פטור.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה ונעשתה לגמרי מלאכה אחרת שלא תכנן — הוא פטור, כי “מלאכת מחשבת אסרה תורה” — רק מלאכה שבאה עם מחשבה (תכנון) אסורה מן התורה.
1. קטגוריה שלישית של כוונה — מלאכת מחשבת: זה שונה מדבר שאינו מתכוין (תוצאה צדדית) ומלאכה שאינה צריכה לגופה (אותו מעשה עם מטרה אחרת). כאן מדברים על תכנית שלא קרתה — הוא תכנן לעשות בדרך אחת וזה קרה בדרך אחרת. היסוד הוא מלאכת מחשבת אסרה תורה (כלל של רבי יצחק בגמרא) — רק מלאכה שמתאימה למחשבת האדם חייבת.
2. הדוגמה של זרק אבן: הוא זרק אבן על אדם או בהמה כדי להרוג (מלאכה), ובמקום זה האבן קרעה עץ (קוצר — גם מלאכה). שניהם אבות מלאכות, שניהם אותה חומרה, אבל מכיוון שהתכנית שלו לא קרתה — הוא פטור.
3. הקל וחומר — נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור: כאשר הוא התכוון לזרוק לכרמלית (רק איסור דרבנן) וזה נפל לרשות הרבים (איסור דאורייתא) — הוא גם פטור, קל וחומר. זה מקרה מעניין: זו לא מלאכה אחרת, זו אותה מלאכה (הוצאה/זריקה), רק זה נפל קצת למקום אחר — אבל זו קטגוריה אחרת (כרמלית מול רשות הרבים). האדם “לא מרוצה” — הוא לא רצה את זה, האבן שלו לא הגיעה לאן שהוא רצה.
—
“נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה — פטור. כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר — הרי זה פטור, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות דבר מותר (לחתוך תלוש) ובטעות חתך מחובר (קוצר) — הוא פטור, כי מחשבתו לא הייתה על שום מלאכה בכלל.
זה מקרה חלש יותר מהקודם — שם הוא לפחות התכוון למלאכה (רק אחרת), כאן הוא התכוון לשום איסור — הוא התכוון לחתוך תלוש שזה לגמרי מותר.
—
“נתכוין ללקוט תאנים שחורות ולקט לבנות, אדער נתכוין ללקוט ענבים ואח״כ תאנים ולקט תאנים תחילה ואח״כ ענבים — פטור, אפילו שלקט כל שחשב, הרי לא ליקט כסדר שחשב, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.”
פשט: אם מישהו תכנן לקטוף תאנים שחורות והוא בטעות קטף לבנות, או שתכנן סדר מסוים (ענבים תחילה, אחר כך תאנים) וזה קרה הפוך — הוא פטור, כי מלאכת מחשבת חסרה.
1. איך להבין את המקרה של סדר הפוך: קושיה חזקה — אם הוא בסופו של דבר קטף את שניהם (ענבים ותאנים), רק בסדר הפוך, למה הוא יהיה פטור? הוא עשה הכל מה שרצה! התירוץ: צריך לחלק כל מעשה בנפרד — ברגע שהוא קוטף את התאנים, הוא לא התכוון עכשיו לקטוף תאנים (הוא התכוון לענבים), וברגע שהוא קוטף ענבים, הוא לא התכוון עכשיו לענבים (הוא התכוון לתאנים). אז כל מעשה בודד הוא “לא נתכוון.” ה״תכנית הגדולה יותר” ששניהם ייקטפו אינה רלוונטית — בוחנים כל מעשה ספציפי בפני עצמו.
2. הבנה מעשית — מה זה אומר “לא נתכוון” בקטיף? אם מישהו עומד ליד העץ וחותך פרי, איך אפשר לומר שהוא “לא התכוון”? הוא רואה מה הוא עושה! המסקנה: המקרה חייב להיות כמו “זריקת סכין” — אין לו שליטה מלאה על מה הוא לוקח. למשל, הוא מכניס את ידו בלי לראות טוב, או שהוא זורק סכין, וזה לא פוגע במה שהתכוון. זה דומה לדוגמה של הליכה למקרר — רוצים להוציא חלב, בטעות לוקחים גבינה, כי לא הסתכלנו טוב. זה “לא נעשית מחשבתו.”
3. חילוק בין שוגג ולא נתכוון: המקרה אינו שוגג (שבו הוא לא יודע שזה שבת), אלא “לא נתכוון” — היה לו כוונה ספציפית שלא בוצעה. אם לא היינו מבינים כך, כל שוגג גם היה “שלא כסדר מחשבתו” (הוא רצה לחתוך ביום ראשון, הוא חתך בשבת), וזה אבסורד.
4. כוונה כללית מול כוונה ספציפית: אם למישהו יש כוונה כללית (סתם לחתוך תאנים), הוא חייב אפילו הוא לקח תאנה אחרת. רק כאשר יש לו כוונה ספציפית (שחורות, לא לבנות), וזה לא בוצע, הוא פטור.
—
“נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה — הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: כאשר שתי התאנים (או שני האנשים) הם מאותה קטגוריה, ואין הבדל ממשי, הוא חייב — כי המלאכה שתכנן אכן קרתה.
1. מה עושה “הבדל” בין שני דברים? בנרות — אם אחד קצת גדול יותר ואחד קטן יותר, האם זה גם הבדל? באנשים — שני אנשים בוודאי שונים! הרמב״ם לא נותן כלל ברור מה נחשב “הבדל.” בשחורות ולבנות זה שני מינים שונים (אחד לבישול, אחד לאכילה, למשל), וזה הבדל אמיתי. אבל בשתי תאנים מאותו סוג, או שני נרות, ההבדל אינו משמעותי.
2. “נתכוין להרוג זה והרג זה” — קשה להבין: באנשים בוודאי יש הבדל בין שני אנשים. אולי מדברים על מצב מלחמה שבו לא חשוב איזה חייל הורגים. אבל זה נשאר קשה.
3. [דיגרסיה: רלוונטיות מעשית] כל הסוגיה אינה ממש להלכה למעשה — כל המקרים הם “פטור אבל אסור,” וזה רק נוגע לחיוב חטאת. השולחן ערוך בכלל לא מביא את כל ההלכות האלה. זה קצת תיאוריה.
—
“היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו — חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.”
פשט: כאשר שני נרות זהים (אין הבדל ביניהם), והוא התכוון לכבות אחד והוא כיבה את השני — הוא חייב, כי אין כאן הבדל של “שחורות ולבנות.”
—
“נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואח״כ הדליק שניה אחריה — פטור.”
פשט: הוא תכנן תחילה להדליק ואחר כך לכבות, וזה קרה הפוך — פטור.
1. חילוק בין סדר בנרות וסדר בתאנים: בתאנים שני המעשים הם אותו סוג מלאכה (קוצר). כאן בנרות הדלקה וכיבוי הם שתי מלאכות שונות (מבעיר ומכבה). לכן החילוק יותר מובן — הוא רצה להיות מבעיר, והוא עשה מכבה, וזו ממש מלאכה אחרת.
—
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת — חייב.”
פשט: אם הוא כיבה אחד והדליק את השני באותו זמן (בנשימה אחת), הוא חייב — כי אין בעיית סדר כאשר שניהם קורים בו-זמנית.
היה לו תכנית לעשות אחד לפני השני, אבל בפועל הוא עשה את שניהם בבת אחת. מכיוון שאין סדר (שניהם בו-זמנית), אין “שלא כסדר שחשב,” והוא חייב.
—
פשט: מתעסק — כאשר מישהו בכלל לא היה לו בראש כלום, למשל הוא מנופף את ידיו ומשהו נתלש — הוא פטור מעונש.
בשבת מתעסק משחק אחרת כי יש הנאה (בחלבים ועריות), אז אי אפשר פשוט לומר מתעסק על הכל. השיעור לא נכנס עמוק לזה.
—
“כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית מלאכתו אלא שלא נעשית כמו שרצה — אם יתר על כוונתו, חייב. אבל חסר מכוונתו, פטור.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה, והמלאכה קרתה אבל לא בדיוק כפי שרצה — אם זה קרה יותר ממה שרצה (יתר על כוונתו), הוא חייב. אם זה קרה פחות (חסר מכוונתו), הוא פטור.
1. דוגמה של לפניו ולאחריו:
“נתכוין להוציא משא לאחוריו והוציאה לפניו — חייב. נתכוין להוציא לפניו ובאה לו לאחריו — פטור.”
החילוק אינו על כמות (כמה), אלא על איכות המלאכה — ספציפית, איכות השמירה על המשא:
– לאחוריו → לפניו = חייב: הוא התכוון לשמירה פחותה (מאחור, שבו הוא לא רואה את המשא), ולמעשה יצא שמירה מעולה (מלפנים, שבו הוא רואה אותו). זה יתר על כוונתו — המלאכה קרתה טוב יותר ממה שתכנן.
– לפניו → לאחריו = פטור: הוא התכוון לשמירה מעולה (מלפנים), ולמעשה יצא שמירה פחותה (מאחור). זה חסר מכוונתו — המלאכה קרתה חלש יותר ממה שרצה.
2. חידוש בהגדרה של “יתר” ו״חסר”: המושג “יתר על כוונתו” לא אומר ששפך כוס גדול יותר (כמות), אלא שאיכות המלאכה נעשתה טובה יותר. “חסר מכוונתו” אומר שאיכות המלאכה נעשתה חלשה יות
ר. הראב״ד מדייק בזה.
3. יוצא מן הכלל — חגור בסינר:
“היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו, בין שבא לפניו בין שבא לאחריו — חייב, שדרכו לצאת כך.”
כאשר מישהו שם משא מתחת לבגדו ליד הגוף (בין בשר לחלוק), אין הבדל בין לפניו ולאחריו — הוא תמיד חייב. הטעם: באופן כזה של נשיאה דרכו לצאת חוזר — זה טבעי שהמשא מחליק. לכן אי אפשר לומר “לא התכוונתי שזה יתהפך,” כי זה דבר צפוי. ההלכה הקודמת (לפניו/לאחריו עם פטור) מדברת דווקא כאשר זה לא דרכו לצאת — דבר שלא מחליק כל כך בקלות.
—
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור — חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין לעשותה. כיצד? הרוצה לכתוב אגרת בשבת — אין אומרים לא יתחייב עד שישלים חפצו ויכתוב כל האגרת, אלא משכתב שתי אותיות חייב. וכן אומן שנתכוון לארוג בגד כולו — משיארוג שני חוטין יתחייב, אף על פי שכוונתו להשלים.”
פשט: כאשר מישהו התכוון לעשות מלאכה גדולה (לכתוב מכתב שלם, לארוג בגד שלם), והוא רק התחיל — כאשר הוא עשה כבר כשיעור (שתי אותיות בכתיבה, שני חוטין באריגה), הוא כבר חייב, אפילו הוא לא סיים את כל התכנית שלו.
1. השיעור הוא מלאכה שלמה: כאשר חז״ל אומרים שזה השיעור של מלאכה, זה אומר שזו כבר מלאכה שלמה. המטרה האישית שלך (לכתוב מכתב שלם) לא משנה. הוא תכנן לעשות כמה מלאכות (כביכול), והוא כבר ביצע מלאכה שלמה אחת. לא מתחשבים בכוונה הרחבה יותר שלך.
2. חילוק לרציחה: ברציחה כן מתחשבים במטרה שלך (אתה רוצה להרוג אדם ספציפי), אבל במלאכות שבת השיעור הוא מידה מוחלטת — שיעור אחד שמגדיר מלאכה שלמה, בלי תלות בתכנית שלך.
—
“כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות — פטורין. כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, או שאחזו שנים בקולמוס וכתבו, או כיכר והוציאוה מרשות לרשות — הרי אלו פטורין. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים ואין כח באחד מהן להוציאה לבדו — שניהם חייבין. שיעור אחד לשניים.”
פשט: כאשר מלאכה יכולה להיעשות על ידי אדם אחד לבדו, ושניים עשו אותה ביחד — שניהם פטורים, כי אף אחד לא עשה מלאכה שלמה. אבל כאשר המלאכה צריכה שני אנשים (למשל קורה כבדה שאחד לא יכול לבדו לשאת), שניהם חייבים.
1. שני אופנים של “שותפות” (כפי שהבית יוסף מסביר): (א) זה מקצתו וזה מקצתו — כל אחד עושה חלק: אחד עושה עקירה, השני עושה הנחה; (ב) שניהם כאחד מתחלה ועד סוף — שניהם עושים ביחד מהתחלה עד סוף: שני אנשים אוחזים בעט וכותבים ביחד, או שניהם אוחזים בלחם ונושאים אותו החוצה. בשני המקרים הם פטורים (כאשר יחיד יכול לבדו).
2. שיעור אחד לשניים: כאשר שני אנשים חייבים (כי אחד לא יכול לבדו), השיעור אינו פי שניים — זה נשאר שיעור אחד לשניהם ביחד. היסוד: השיעור הוצאה (שיעור מינימלי למלאכה) אינו על האדם, אלא על המלאכה. בוחנים האם נעשתה “מלאכה חשובה” — מלאכה משמעותית — לא האם האדם הבודד עשה מספיק. כאשר המלאכה מתחלקת בין שני אנשים באופן שזו הדרך הטבעית לעשות את המלאכה, שיעור אחד מספיק.
—
“היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד — זה שיכול להוציאה חייב. מסייע אינו חייב כלום.”
פשט: כאשר אדם חזק ואדם חלש נושאים ביחד קורה, והחזק היה יכול לבדו — החזק חייב והחלש הוא רק “מסייע” שהלכתית לא עושה כלום.
1. מי נקרא “מסייע”? אפשר היה לחשוב שהמסייע הוא זה שקראו לו לעזור (השכן שביקשו ממנו). אבל לא — לא בוחנים מי ביקש ממי, אלא מי יכול לעשות זאת לבדו. מי שלא יכול לבדו הוא המסייע, אפילו אם הוא למעשה השקיע רוב הכוח.
2. קושיה קשה: למה החזק חייב? הוא למעשה עשה את המלאכה עם אדם שני — זה אמור להיות “שנים שעשאוה” והוא אמור להיות פטור (כי הוא יכול לבדו, והוא עשה זאת ב״דרך מוזרה” עם שניים)! התירוץ: מכיוון שהשני לא יכול כלום לבדו, הוא נחשב כאילו הוא לא קיים — לכן זה לא “שנים שעשאוה” לגבי הראשון, אלא הוא לבדו עשה זאת.
3. השוואה לשינוי / כלאחר יד: היסוד דומה לכדרכו/שלא כדרכו. דבר שאדם אחד לא יכול לבדו — זו ה״דרך” לעשות אותו עם שניים, וכל אחד עושה “כלאחר יד” (לא מלאכה מלאה). אבל כאשר אחד יכול לבדו — מצדו הוא עשה זאת לבדו, והשני הוא כלום.
4. תוצאה פרדוקסלית: כאשר שני אנשים שכל אחד יכול לבדו עושים זאת ביחד — שניהם פטורים (שנים שעשאוה). אבל כאן, מכיוון שהשני לא יכול לבדו, הוא נעשה “מסייע” שלא עושה כלום, ולכן הראשון נעשה חייב. זה אומר, חולשתו של השני עושה את הראשון יותר חייב.
5. שאלה פתוחה: מה כאשר ה״חלש” למעשה עשה רוב העבודה? הוא אמנם לא יכול לבדו, אבל הוא השקיע יותר כוח. ומה כאשר שניים מאנשים “חלשים” כאלה היו יכולים לעשות זאת? הרמב״ם לא נותן בבירור מקרה כזה.
—
“כל המקלקל פטור. כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה — פטור. וכן הקורע, והמבעיר, דרך השחתה — הרי זה פטור. כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה — פטור.”
פשט: מלאכה שאינה פרודוקטיבית — אלא הרסנית — אינה מלאכה חשובה והוא פטור.
1. חובל יכול להיות חייב (כמו מקיז דם — הקזת דם לבהמה למטרה), אבל דרך השחתה פטור כי זה לא פרודוקטיבי.
2. גומא לעפרה: החידוש הוא שהגומא עצמה היא קלקול — בור מכוער באדמה שלא שייך שם. למרות שהוא מקבל משהו (חול), החפירה עצמה קלקול בקרקע. “חפירה” נקראת רק כאשר רוצים בור — לנטיעה, לבנייה — זה תיקון בקרקע (חורש או בונה). כאן הוא רק “בורר” חול, אבל מקלקל את הקרקע.
—
“כל המקלקל על מנת לתקן — חייב. כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, או שמוחק כדי לכתוב במקום שמוחק, או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות — הרי זה חייב. שיעורו כשיעור המתקן.”
פשט: כאשר הקלקול הוא הכנה לתיקון, הוא חייב על המלאכה של קלקול (סותר, מוחק, חופר).
1. מהי המלאכה? למה זה לא פשוט “בונה” (כי כל המטרה היא לבנות)? התירוץ: המלאכה היא סותר (או מוחק וכדומה), אבל חייבים על סותר רק כאשר זה “על מנת לתקן.” זה אומר: הוא בעצם בונה, אבל המלאכה שהוא עושה עכשיו נקראת סותר — וחייבים על סותר רק כאשר זה בגלל בנייה.
2. שיעורו כשיעור המתקן: השיעור של סותר הוא אותו שיעור כמו בונה. מודדים את הקלקול לפי התיקון שהוא יביא.
3. למה צריך מלאכה נפרדת של סותר? זה נשאר שאלה פתוחה: “נראה מאוחר יותר, אולי נגלה את הסוד של זה.”
—
“כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון — בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד — פטור. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואח״כ יהא חייב כרת וסקילה. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף — חייב חטאת קבועה.”
פשט: מלאכה חייבת להיות כולה בקטגוריה אחת — או כולה מזיד (חייב כרת/סקילה) או כולה שוגג (חייב חטאת). תערובת פטורה מהעונש.
1. מה זה אומר “שוגג” כאן? לא שהוא הפסיק לחשוב על מה הוא עושה (זו הייתה בעיית כוונה, לא שוגג). שוגג אומר שהוא שכח שזה שבת, או שהוא לא ידע שזו מלאכה/אסור. למשל, באמצע בנייה מישהו הזכיר לו שזה שבת, והוא המשיך — זה הזיד ולבסוף שגג (או להיפך).
2. קשר למלאכת מחשבת: “חצי מלאכה” (חצי שוגג חצי מזיד) אינה מלאכה שלמה, ולכן פטור. זה מתחבר לכל היסוד של “עוסק” וכוונה — המלאכה חייבת להיות מעשה שלם, עקבי מתחילה ועד סוף.
3. “פטור” לא אומר מותר: הוא פטור מכרת/סקילה/חטאת, אבל מדרבנן זה אסור.
—
הפרק מסתיים בזה — פרק עשיר שמקים את כל כללי מלאכות שבת: יסוד השביתה, העונשים, ה״קוד” של לשונות (חייב/פטור/מותר), דבר שאינו מתכוין, פסיק רישיה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מלאכת מחשבת (נתכוין למלאכה אחת ונעשית אחרת, נתכוין לדבר המותר, שחורות ולבנות, סדר הפוך, תאנה זו ותאנה אחרת, נרות), מתעסק, יתר על כוונתו/חסר מכוונתו, שיעור המלאכה, שנים שעשאוה, מסייע, מקלקל, מקלקל על מנת לתקן, וחציה בשוגג וחציה במזיד.
בוקר טוב, אנחנו לומדים ואנחנו מתחילים ברוך השם את הספר השלישי של הרמב״ם, ספר זמנים, ואנחנו הולכים להתחיל ללמוד הלכות שבת מספר זמנים. ברוך השם אנחנו זוכים, ספר שלישי, כן יעזרנו השם הלאה.
לפני שאנחנו הולכים להתחיל את השיעור, רוצים אנחנו כמו תמיד להודות לבעל הקמח, כי אם אין קמח אין תורה, הכוח היווני האדיר של השיעור הזה. אנחנו יודעים שלפני שיש בריאה, כך עומד ברמב״ם, הקדמה לתורה, לפני שיש בריאה יש כוח יווני. אז הכוח היווני של השיעור שלנו הוא חברנו ר׳ יואלי. יישר כוח, יישר כוח לכל התומכים האחרים, ושיפיצו את השיעור. מתחילים את הלכות שבת, זו הזדמנות טובה, כל יהודי רוצה לדעת הלכות שבת, כל יהודי רוצה להבין מה זה שבת, ואין דבר טוב יותר מאשר ללמוד את הרמב״ם.
דובר 1: מה מתאים? כן, אפשר לומר, כי אמרת שאפשר ללמוד ממנו הלכות שבת. אנשים שואלים כל הזמן מה הוא עושה כשהרמב״ם פוסק אחרת מהשולחן ערוך או הפוסקים המאוחרים.
אז אני קודם אגיד את התשובה החדה, אחר כך תגיד את התשובה היפה.
התשובה החדה היא, שעד עכשיו הוא פסק מהראש שלו, עכשיו הוא יפסיק לעשות טעות כי הוא חשב שהרמב״ם הוא להלכה, וזה לא. אוקיי, כבר עשינו הרבה התקדמות.
תשובה שנייה היא, שאנחנו לומדים את הרמב״ם בעיון, צריך לדעת, זה לא ממש כמו לימוד הלכה למעשה, דיברנו הרבה פעמים, הרמב״ם אפילו לא ארגן את זה בשביל זה, נכון?
כשמישהו רוצה לדעת איך מניחים את החמין בשבת, צריך לדעת איזה סוג של סיר חמין יש לו, האם זה בלך, האם זה קרוק פוט, מה ההלכות השונות לגבי זה, הרמב״ם לא הולך לומר את זה. הרמב״ם הולך לתת את הכללים, ואפילו זה כללי הכללים, לדעת מה זה הלכות שבת, אילו מצוות יש בשבת, אילו איסורים, אילו עונשים יש? כמה רמות יש? מה זה כל אחת מהל״ט מלאכות? הוא הולך לומר את הכללים עם כמה הלכות, ועל פי רוב, הכללים מוסכמים.
חלק יש מחלוקת, נראה דברים שהם הלכה שצריכה לגופה, שהרמב״ם פוסק בדרך אחת והשולחן ערוך פוסק אחרת. אוקיי, אבל באופן כללי הכללים אין אפילו כל כך הרבה מחלוקת. המחלוקת היא בפרטים הקטנים, ולומדים את זה בכלל לא כדי לדעת פרקטית. זה נעשה כדי לדעת, להיות תלמיד חכם, לדעת שבהלכות שבת יש כך וכך, ולדעת למשל באיזה פרק ברמב״ם לחפש.
נו, הוא כבר יודע שלמעשה צריך לחפש בצד של הרמב״ם, שמודפס ברוב המקומות, הרי יש שם את השולחן ערוך, הוא צריך לחפש מה הפוסקים המאוחרים אומרים. אבל זו התועלת הגדולה ביותר, שהוא יודע שהוא לומד את כל ההלכות, את כל התורה.
דובר 2: נאמר מאוד יפה. שהרמב״ם הוא לא… בדרך כלל, רוב הפרקטיקה היא ההלכות שעומדות בעיתון. אבל אתה לא רוצה להיות היהודי שיודע רק את ההלכות שעומדות בעיתון. וההלכות שעומדות בעיתון עומדות בדיוק: לפני הדלקת הנרות ילך למקווה, אחר כך ילבש את החולצה הימנית, הצד הימני קודם, אחר כך הצ׳יזקייק, ואחר כך מה כל מנהג איך נוהגים בכל מקום.
הרמב״ם לא כאן בשביל מדריך מעשי, כי החיים שלנו גדולים יותר מהחמין למעלה, החמין למטה. אנחנו צריכים לדעת מה זה שבת קודש. לא רק הענין של שבת, הענינים הקדושים, אלא מה זה כל ההלכות. עם הרמב״ם אתה יכול לכסות בזמן קצר יחסית את כל מה שחשוב מאוד שעומד בתורה שבעל פה לגבי שבת. שולחן ערוך הוא הרבה יותר ארוך והרבה יותר קשה.
אז מי שתופס כאן יותר לדעת מה זה שבת קודש, החמין שלך הרי כאן כדי ללמוד תורה, לא רק בשביל פרקטיות. פרקטיות, אולי תשאל עוד את המורה הוראה שלך, אולי תחפש באחד מספרי הקיצורים. אבל הנקודה של לימוד הרמב״ם, כשתסיים את כל הרמב״ם תדע את כל תורה שבכתב ותורה שבעל פה. זו הרי המילה. המילה היא לא ש… סוף סוף ברמב״ם, להלכות שבת יש מעלה מסוימת שזה נוגע לחיים שלנו, ועובדה היא שהדברים שהם הלכות שכיחות, הרמב״ם עצמו הולך לפי סדר מסוים של שכיחות, זה בא קודם. אבל כמו שאמרתי, הנקודה היא לא רק להיות פרקטי. לא יכול להיות שהתורה היא רק שימוש לאדם שהחיים היומיומיים שלו יהיו נוחים ושקטים. זו לא התורה.
דובר 1: כן. מאוד טוב. אני רוצה גם להזכיר, שהזכרת שאני גם לא… האנשים שאומרים שזה מנהג ליובאוויטש, מה עם רבנים חסידיים אחרים? היה להם המנהג לעשות סדר ברמב״ם, במיוחד בהלכות שבת. אני יודע שדודך, תולדות אהרן רבי, בוטה שוה, במוצאי שבת, ברמב״ם הלכות שבת? כן. אתה יודע על זה?
דובר 2: כן.
דובר 1: יודע איך הוא עצמו עשה את המנהג?
דובר 2: אני יודע.
דובר 1: ועכשיו בשבועות ראיתי מביאים מהחיד״א ומהרבה מהמקובלים מביאים את המנהג, ששבועות בלילה למדו משנה תורה לרמב״ם. כן, החיד״א, איך הוא קורא לזה? ידעת על זה?
דובר 2: לא.
דובר 1: כן. כן, המקובלים. גם, אתה יודע מי שלומד קבלה, שהרמ״ק יש לו הקדמה לקבלה באור נערב, והוא אומר כאן דין, וצריך… הרמב״ם אומר את הדין, כן, צריך ללמוד קודם משנה ופסקים, אומר הוא, הוא מתכוון שיוצאים אם לומדים רמב״ם משנה תורה, אחר כך אפשר ללמוד קבלה.
נסיים כבר את השיעור? אוקיי. כן. בסדר.
כמו כל דבר, הרמב״ם מתחיל כל ספר עם הקדמה קטנה. הקדמה לספר זמנים היא הפרק שלו. כמו שיש מנהג ישראל לכתוב למעלה בעמוד בסייעתא דשמיא, כל ספר של הרמב״ם הוא מתחיל עם לשון הפסוק “בשם ה׳ אל עולם”. זה כאילו שהספר הוא הכרזה, בשם פירושו מפרסם את השם, או שהוא עושה את זה בשם, כאילו בכוח ה׳, בשפע עליון, כאילו הקב״ה גורם לו שיוכל לכתוב את זה.
וכל ספר יש לרמב״ם כמו דרש מפסוק שמדבר בשבח התורה או משהו כזה, שיש לו איזו קצת קשר לספר, והוא משתמש בזה כמו הפרק או הכניסה, פתיחה כזו עם פסוק. זה סתם ענין כמו שרואים הרבה פעמים במדרשים, שיש ענין של שילוב אגדה עם הלכה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. כן, זה הענין, הוא מתחיל עכשיו תורה שבעל פה, מתחיל עם פסוק בתורה שבכתב.
אומר הוא את הפסוק מתהלים קי״ט, שמדבר הכל בשבח התורה, אומר דוד המלך, “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה”. אני ירשתי, אני קיבלתי, או איך שמתרגמים נחלה פירושו ירשתי, אבל אני מחזיק אותם, אני שומר אותם כמו נחלה. נחלה היא מקום שאדם שומר את חלקת הנחלה שלו שירש. אני שומר את עדותיך, התורה שהם עדות, לעולם, לנצח, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, כי הם משמחים אותי, הם השמחה של הלב שלי.
אז השייכות שיש לזה להלכות שבת, לספר זמנים, אגיד מה אני חושב, ורבי יצחק יגיד מה הוא חושב.
אני שומר את המצוות, הן עדות. אבל אני חושב ששבת היא יותר עדות, והימים טובים הם כולם עדות מאוד ברורה. רק המצוות הן עדות נוספת, כי כך הולכים עובדי עבודה זרה, לא תלך כך. אבל שבת היא ממש, כמו שאנחנו אומרים שזו עדות, זה מזכיר לנו, זו עדות על בריאת העולם, על חידוש העולם, ועל הקשר של הקב״ה ליהודים, וכו׳.
“לעולם” הייתי אומר, הרבה פעמים “לעולם” פירושו לנצח, נצחיות, אבל כאן מדברים הרי על האדם. “לעולם” פירושו כל חייו. כל חייו פירושו כל הזמנים. הוא הולך לשמור, כל יום הוא הולך לשמור את המצוות של אותו יום, אבל זה כולל גם כל יום. אז יש כאן ענין קצת רומז זמנים, כן? כשאני הולך לעשות את זה “לעולם”, פירושו הוא מכניס את זה בזמן.
הרבה פעמים הוא אומר בכל מקום, אפילו כשהוא הולך להיות באותה מלאכה, אבל כאן הוא אומר שתמיד. אין הבדל איזו תקופה זה, האם זה יום כיפור הלכות תענית, הלכות יום כיפור קשות, יום שלישי ירוק, יום שלישי ירוק קל.
“פקודי ה׳ ישרים משמחי לב”, כי הם משמחים אותי.
חלק גדול מהלכות זמנים והלכות עירובין הרי ימים של שמחה. ביום טוב יש מצווה של שמחה. בשבת גם יש, זה לא נקרא שמחה, אבל עונג הם הרי בני דודים קרובים, וכן הלאה. יש גם תעניות ודברים שהם לא שמחה. אבל בכללות, קודם כל, התורה של הקב״ה היא משמחת, זה אומר הפסוק הפשוט. אבל הדברים האלה יש להם יותר קשר ישיר עם שמחה.
דובר 2: כן, אני מסכים. לא, אני חושב, קודם כל, שאתה אומר שיש ענין, אני חושב שיש גם כמו יופי. כמו שאתה אומר שהוא עושה פתיחה. הוא עושה פתיחה לזמנים. אנשים חושבים שהרמב״ם היה טכנוקרט כזה, אומרים, כן? הוא מביא כל הלכה. אבל רואים מכל הפתיחות האלה, הוא היה גם, אפשר לקרוא לו אמן. הוא הביא פסוק יפה.
והספר של הרמב״ם הרי מסודר על סדר המצוות, אז הוא מביא הרי את הפסוקים שמדברים על מצוות. כל הפסוקים, אני חושב, של הפתיחות הרמב״ם הם על מצוות, כך אני זוכר, אם חישבתי נכון. וזה דבר אחד. למצוות יש שמות נרדפים שונים. ראיתי, הרב רבינוביץ מביא מרמב״ן מה זה תרגום עדות. צריך לחפש אצל הרמב״ם הוא מסביר את הדבר, את המצוות שנקראות עדות. צריך לחפש טוב, אני לא זוכר ברגע זה. אבל בוודאי הרמב״ם גם סובר שכל המצוות הן עדות, או במיוחד המצוות, מובן מאליו בפירוש.
רציתי רק עוד דיוק אחד על “ששון לבי”. מעניין, כי למדנו שימים טובים לומד הרמב״ם בדרך כלל יש ששון לשמחה, אבל יש יותר שמחה, כמו שעומד בהלכות יום טוב כאן ובסוף הלכות חנוכה, יותר ששון מאשר שמחה בעולם, נכון? ששון בלב צריך יהודי להיות לו כל השנה. ביום טוב מוציאים את זה החוצה, קוראים אורחים, עושים ביטוי של שמחה. אפשר לומר שזה לא רק “סטייט אוף מיינד”, אלא זה “סלברייישן”, צריך להיות עם פרסום ברבים, זו הנהגה. יום טוב יש גם, גם שבת וגם יום טוב יש להם ענינים בין אדם לחברו, “למען ינוח עבדך ואמתך” וכו׳.
וכאן הוא אומר “ששון לבי”, זה מאוד מעניין. אולי היה צריך לומר “ששון העולם”. אולי לומדים מכאן שיש שמחה פנימית של שבת ויום טוב.
זה הרי מחובר, שעושים מסיבה בגלל שכל אחד צריך להיות לו ששון בעצמו. זה הרי שני דברים שמחוברים, כמו מעשה המצווה עם חלות של המצווה.
ראיתי, מישהו ציין שהסוף בהלכות ספר אהבה הסתיים עם ההפטרה של “שוש אשיש”. אולי בגלל זה הרמב״ם התחיל עם “כי ששון לבי”. אוקיי, יפה.
אומר הרמב״ם: “ספר שלישי, והוא ספר זמנים”. הוא מונה קודם הרמב״ם את הסדר שיעמוד בספר הזה. “הלכותיו עשר”, זאת אומרת כל כרך של הלכות, כל קטגוריה נקראת הלכות. יש כאן עשר, יש לנו כאן עשרה מינים, עשר קטגוריות של הלכות. “וזהו סידורן”.
מתחיל עם הלכות שבת. בואו קודם נתן סקירה, אולי נאמר למה זה הסדר:
1. הלכות שבת
2. הלכות עירובין, שזה ענף בהלכות שבת
3. הלכות שביתת עשור – מצוות שביתת עשור, יום כיפור
4. אחר כך בא שביתת יום טוב, כל המלאכות של יום טוב שהן שונות משבת
5. ואחר כך הפרטים של ימים טובים מסוימים מתחיל עם ניסן, שהוא החודש הראשון, “החודש הזה לכם ראש חדשים”, מתחיל הלכות חמץ ומצה
6. והוא ממשיך להלכות שופר וסוכה ולולב, כל המצוות של חודש השביעי, מצוות מיוחדות של חודש תשרי
יש בכללן חמש מצוות – שתי מצוות עשה, ושלש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:
1. לשבות בשביעי
2. שלא לעשות בו מלאכה
3. שלא לענוש בשבת
4. שלא לצאת חוץ לגבול בשבת
5. לקדש היום בזכירה
וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
עשה: שביתה בשביעי ממלאכה – מצות עשה, שנאמר “וביום השביעי תשבות” (שמות כ״ג:י״ב).
ביטול עשה ולא תעשה: וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ׳:ט׳).
חיובי העושה מלאכה: ומה הוא חייב על עשיית מלאכה?
– אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת.
– ואם היו שם עדים והתראה – נסקל.
– ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.
חייב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב – הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – חייב סקילה, ואם היה שוגג – חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר “שהעושה דבר זה פטור” – הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה.
והעושה אותו בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
“אין עושין”, “אסור”: וכן, כל מקום שנאמר “אין עושין כך וכך”, או “אסור לעשות כך וכך”, בשבת, העושה אותו דבר בזדון – מכין אותו מכת מרדות.
וכל מקום שנאמר “מותר לעשות כך וכך” – הרי זה מותר לכתחילה.
וכן, כל מקום שנאמר “אינו חייב כלום”, או “פטור מכלום”, אין מכין אותו כלל.
דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה – הרי זה מותר.
כיצד?
גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוון.
וכן, מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש.
ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש.
פרצה דחוקה – מותר להיכנס בה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.
וכן כל דבר שאין מתכוון כגון זה – מותר.
עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוון לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.
כיצד? הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.
וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה – חייב עליה.
כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס – הרי זה חייב.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים – חייב. ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה, אלא להרחיק את ההזק, הרי זה חייב.
וכן כל כיוצא בזה.
כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה – פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו.
כיצד? זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג – הרי זה פטור.
נתכוון לאיסור קל ונעשית איסור חמור: קל וחומר אם נתכוון לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים, שהוא פטור.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון לדבר המותר ונעשית מלאכה: נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשית מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר – אינו חייב כלום.
וכן כל כיוצא בזה.
נתכוון ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר, וליקט תאנים בתחילה ואחר כך ענבים – פטור. אף על פי שליקט כל שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שני נרות דולקות או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק זו – חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה.
דברי הרמב״ם: ואם היו שם עדים והתראה — חייב סקילה. ואם עשה בשוגג — חייב קרבן חטאת קבוע.
ואם היו שם עדים והתראה, אם היו שם עדים והתראה, העונש הוא סקילה.
ואם עשה בשוגג, אם עשה את המלאכה בשוגג, כלומר, לא ידע שזו מלאכה, או לא ידע שזה שבת, או לא ידע איזה מעשה הוא עושה, חייב קרבן חטאת קבוע. הוא חייב קרבן חטאת קבוע. קבוע פירושו שתמיד יש לו אותו דין לגבי איזה סוג בהמה צריך להביא. יש כאשר זה קרבן עולה ויורד, אבל זה קרבן חטאת קבוע.
אומר הרמב״ם, “כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב”.
עכשיו צריך ללמוד כלל. אמרנו עכשיו שיש עונש על שבת. זה כאשר חייב, כאשר זה דבר איסור מדאורייתא בהלכות שבת, מלאכה של שבת, יש את שלושת העונשים. עכשיו צריך ללמוד כלל מסוים. יש כלל מסוים בסך הכל על הלשונות שנראה עוד בשבת. גם במשנה ובגמרא משתמשים בלשונות הללו עם הכללים, והרמב״ם עצמו ישתמש בכללים. אז מביא הוא עכשיו את שלוש הלשונות של שלוש הרמות של איסור שבת כביכול. זה שייך כאן גם מה הכלל של איזה סוג עונשים ורמות חיובים יש בשבת, וגם זו הקדמה חשובה לשאר ההלכות. תראה את הלשון “חייב”, תדע מה הוא מתכוון. תראה את הלשון “פטור”, תדע מה הוא מתכוון. יפה מאוד.
למשל, בהלכות קצרות אפשר כל פעם לכתוב “חייב כרת”, “חייב סקילה”. אבל הלכות שבת הן ארוכות, והוא הולך להביא המון גמרות. אז זה דבר טוב, הוא אומר לך עכשיו את הקוד שמשמעות “חייב”, והוא לא צריך לכתוב זאת כל פעם.
כל מקום שנאמר בו בשבת שאסור לעשות דבר זה חייב, מה פירוש חייב? הוא חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה בשוגג חייב חטאת. תמיד “חייב” פירושו שהוא מקבל את העונשים לפי המצב.
ובכל מקום שנאמר בו שאסור לעשות דבר זה פטור, זה לא אומר שזה מותר, אלא “פטור” פירושו פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, ההיפך מחייב. אבל, זה לא אומר שזה מותר, “אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות”, שזה איסור מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה. אנחנו יודעים שהחכמים הוסיפו כאשר כתוב פטור פירושו שזה לא מאיסורי דאורייתא שהיה מחייב, אלא זה אסור, כי אם היה מותר היה כתוב מותר.
“ואותה עושה בזדון”, אומר לנו הרמב״ם עכשיו כלל, שתדע איזה עונש בא על דברי סופרים, “אף על פי שאין על דברי סופרים מלקות, מכין אותו מכת מרדות”. כאשר הוא אכן עובר על דבר שהוא רק… מה שקורין שבות, זה רק איסור דרבנן, מקבל הוא מכת מרדות, סוג אחר של מלקות. ההלכות המדויקות הרמב״ם מסביר יותר, אבל הפירוש הוא מלקות מדרבנן, זה התרגום העברי. אם תעשה זאת פעם צריך ללמוד את הלכות עונשין של סנהדרין. אבל מכת מרדות אצל הרמב״ם פירושו בסך הכל שהרבנים נותנים מלקות, מובן לפי כלליהם, כמו שבדאורייתא יש כללים, אבל הוא מתכוון רק לומר שהוא חייב כמו שהרבנים אומרים.
זה חידוש מסוים, כי בדרך כלל כאשר אומרים “פטור” זה אומר שאתה לא צריך לעשות משהו, אבל כאן “פטור” פירושו שאתה פטור מהעונש הגדול אבל עדיין אסור. זה חשוב מאוד להבין.
ובכל מקום שנאמר בו שמותר לעשות דבר זה, כאשר כתוב “מותר”, “הרי זה מותר לכתחילה”, זה באמת מותר לכתחילה, “ואין בו עונש כלל”, ואין בזה שום עונש כלל. אז יש לנו שלוש רמות: חייב – זה דאורייתא עם כל העונשים, פטור – זה דרבנן עם מכת מרדות, מותר – זה באמת מותר לגמרי.
ויש דברים הרבה שהן אסורין בשבת מדברי סופרים, יש הרבה דברים שאסורים בשבת מדברי סופרים, “וזה הוא כללן”, וזה הכלל שלהם:
“כל דבר שהוא תולדה מן המלאכות”, כל דבר שהוא תולדה מהמלאכות, “או שהוא מביא לידי מלאכה”, או שהוא מביא לידי מלאכה, “או שהוא מעין מלאכה”, או שהוא דומה למלאכה, “גזרו עליו שלא יעשה”, גזרו עליו שלא לעשותו, “ודברים אלו הן הנקראין שבות”, ודברים אלו נקראים שבות.
מה זה שבות? זה גזירה של חכמים. למה? “מפני שנאמר ‘ממצוא חפצך ודבר דבר'”, כי נאמר “ממצוא חפצך ודבר דבר”, “מכלל שדיבור אסור”, מכלל שדיבור אסור. אם דיבור אסור, “קל וחומר למעשה”, קל וחומר למעשה. זה הרעיון של שבות – דברים שהם לא ממש מלאכה אבל קרובים למלאכה או עלולים להביא למלאכה.
“כיצד?” איך? “אין עולין באילן”, אין עולים בעץ, “ואין רוכבין על גבי בהמה”, ואין רוכבים על בהמה, “ואין שטין על פני המים”, ואין שטים על פני המים, “ואין מטפחין”, ואין מוחאים כפיים, “ואין מספקין”, ואין מכים על הירך, “ואין מרקדין”, ואין רוקדים. “וכל כיוצא בדברים אלו”, וכל הדומה לדברים אלו.
למה כל אלה אסורים? “גזרה שמא יתלוש”, גזירה שמא יתלוש, “או שמא יחתוך זמורה לנהוג בה”, או שמא יחתוך ענף להנהיג בו, “או שמא יעשה כלי שיט”, או שמא יעשה כלי שיט, “או שמא יתקן כלי שיר”, או שמא יתקן כלי נגינה. “וכן כל כיוצא באלו”, וכן כל הדומה לאלו.
זה הרעיון של שבות – החכמים אסרו דברים שעלולים להביא למלאכה, גם אם הם עצמם לא מלאכה.
ויש דברים שהן מותרין לעשותן בשבת, יש דברים שמותר לעשותם בשבת, “ואף על פי כן מנעו חכמים מהן”, ואף על פי כן מנעו חכמים מהם, “מפני שנאמר ‘אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'”, מפני שנאמר “אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי”, “מכלל שחפצי שמים מותרין”, מכלל שחפצי שמים מותרים.
“ואף על פי כן אמרו”, ואף על פי כן אמרו, “הילוכך בשבת לא יהא כהילוכך בחול”, הליכתך בשבת לא תהיה כהליכתך בחול, “ודיבורך בשבת לא יהא כדיבורך בחול”, ודיבורך בשבת לא יהיה כדיבורך בחול. “לפיכך אסור לחשב חשבונות”, לפיכך אסור לחשב חשבונות, “ולתקן דברים אפילו בדברים”, ולתקן דברים אפילו בדיבור, “ואסור לומר אעשה כך וכך למחר”, ואסור לומר אעשה כך וכך מחר, “או אקנה דבר פלוני”, או אקנה דבר פלוני, “או אביא דבר פלוני”, או אביא דבר פלוני. “וכן כל כיוצא בזה”, וכן כל הדומה לזה.
זה עניין של שביתת דיבור – לא רק מעשה אלא גם דיבור צריך להיות שונה בשבת.
המוציא מרשות לרשות בשבת, המוציא מרשות לרשות בשבת, “חייב”, חייב. “ואיזו היא הוצאה האמורה בתורה?” ומהי ההוצאה האמורה בתורה? “המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים”, המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד.
“וכמה הן הרשויות?” וכמה הן הרשויות? “ארבע”, ארבע: “רשות היחיד”, רשות היחיד, “ורשות הרבים”, ורשות הרבים, “וכרמלית”, וכרמלית, “ומקום פטור”, ומקום פטור.
“איזו היא רשות היחיד?” מהי רשות היחיד? “מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים”, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, “ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן”, ורחב ארבעה על ארבעה או יותר, “כגון עיר המוקפת חומה”, כגון עיר המוקפת חומה, “שדרותיה גבוהות עשרה”, שחומותיה גבוהות עשרה, “ומבואות שיש להן שלשה מחיצות וקורה או לחי ברוח רביעית”, ומבואות שיש להם שלוש מחיצות וקורה או לחי ברוח רביעית, “ובית שהוא גדול או קטן”, ובית שהוא גדול או קטן, “הרי זה רשות היחיד גמור”, הרי זה רשות היחיד גמור.
“ואיזו היא רשות הרבים?” ומהי רשות הרבים? “דרכים המפולשין מעיר לעיר”, דרכים המפולשות מעיר לעיר, “ושווקים הגדולים”, ושווקים הגדולים, “ומבואות המפולשין לדרכים ולשווקים”, ומבואות המפולשות לדרכים ולשווקים, “ובלבד שיהיה רחבן שש עשרה אמה”, ובלבד שיהיה רוחבם שש עשרה אמה, “ומדברות”, ומדברות, “הרי אלו רשות הרבים”, הרי אלו רשות הרבים.
“ואיזו היא כרמלית?” ומהי כרמלית? “ימים וביקעות בימות החמה”, ימים ובקעות בימות החמה, “ואפילו מקום שיש בו מים”, ואפילו מקום שיש בו מים, “ואסטוונית שבין הכותלים”, ואסטוונית שבין הכתלים, “אפילו רחבה הרבה”, אפילו רחבה הרבה, “ומקום שאינו מוקף ארבעה על ארבעה”, ומקום שאינו מוקף ארבעה על ארבעה, “ומקום שהוא פחות מעשרה”, ומקום שהוא פחות מעשרה, “הרי זה כרמלית”, הרי זה כרמלית.
“ואיזהו מקום פטור?” ומהו מקום פטור? “מקום שהוא למעלה מעשרה טפחים”, מקום שהוא למעלה מעשרה טפחים, “ואין בו ארבעה על ארבעה”, ואין בו ארבעה על ארבעה, “כגון חור בכותל למעלה מעשרה”, כגון חור בכותל למעלה מעשרה, “שאין בו ארבעה על ארבעה”, שאין בו ארבעה על ארבעה, “וכן מקום שהוא למטה משלשה סמוך לרשות הרבים”, וכן מקום שהוא למטה משלושה סמוך לרשות הרבים, “הרי זה מקום פטור”, הרי זה מקום פטור.
זה מסביר את ארבע הרשויות הבסיסיות בהלכות שבת לעניין הוצאה.
המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים”, המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד, “חייב”, חייב. “מרשות היחיד לכרמלית”, מרשות היחיד לכרמלית, “או מכרמלית לרשות היחיד”, או מכרמלית לרשות היחיד, “או מרשות הרבים לכרמלית”, או מרשות הרבים לכרמלית, “או מכרמלית לרשות הרבים”, או מכרמלית לרשות הרבים, “פטור אבל אסור”, פטור אבל אסור.
“המעביר ארבע אמות ברשות הרבים”, המעביר ארבע אמות ברשות הרבים, “חייב”, חייב. “המעביר מרשות לרשות דרך מקום פטור”, המעביר מרשות לרשות דרך מקום פטור, “פטור”, פטור. “כיצד?” איך? “שני בתים משני צדי רשות הרבים”, שני בתים משני צידי רשות הרבים, “והיה חלון גבוה למעלה מעשרה בין שני הבתים”, והיה חלון גבוה למעלה מעשרה בין שני הבתים, “והושיט או זרק כלים מבית לבית דרך החלון”, והושיט או זרק כלים מבית לבית דרך החלון, “פטור”, פטור, “שהרי העביר דרך מקום פטור”, שהרי העביר דרך מקום פטור.
זה מלמד שמקום פטור מפסיק את החיוב של הוצאה.
הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים”, הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, “או מרשות הרבים לרשות היחיד”, או מרשות הרבים לרשות היחיד, “חייב”, חייב. “המושיט מרשות לרשות”, המושיט מרשות לרשות, “אם היה החפץ בידו”, אם היה החפץ בידו, “פטור אבל אסור”, פטור אבל אסור.
למה יש הבדל? “שהזורק עושה מעשה גמור”, שהזורק עושה מעשה גמור, “והמושיט לא עשה מעשה גמור”, והמושיט לא עשה מעשה גמור, “עד שיניח החפץ במקום אחר”, עד שיניח החפץ במקום אחר. זריקה היא מלאכה שלמה, הושטה היא רק חצי מלאכה.
כל המוציא”, כל המוציא, “עד שיעקור מרשות זו”, עד שיעקור מרשות זו, “ויניח ברשות אחרת”, ויניח ברשות אחרת, “אינו חייב”, אינו חייב. “לפיכך אם עקר ולא הניח”, לפיכך אם עקר ולא הניח, “או הניח ולא עקר”, או הניח ולא עקר, “פטור”, פטור.
“עקר אחד והניח אחר”, עקר אחד והניח אחר, “שניהן פטורין”, שניהם פטורים. “שזה לא עשה מלאכה גמורה”, שזה לא עשה מלאכה שלמה, “וזה לא עשה מלאכה גמורה”, וזה לא עשה מלאכה שלמה.
זה מלמד שצריך עקירה והנחה על ידי אותו אדם כדי להתחייב.
כל העושה מלאכה בשבת”, כל העושה מלאכה בשבת, “צריך שתהא מלאכתו מתכוונת”, צריך שתהיה מלאכתו מכוונת. “כיצד?” איך? “אם נתכוון לחתוך”, אם נתכוון לחתוך, “וחתך”, וחתך, “חייב”, חייב. “נתכוון לחתוך”, נתכוון לחתוך, “ונקרע”, ונקרע, “פטור”, פטור.
“נתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים”, נתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, “וזרק ארבע”, וזרק ארבע, “פטור”, פטור. “נתכוון לזרוק ארבע”, נתכוון לזרוק ארבע, “וזרק שמונה”, וזרק שמונה, “חייב”, חייב.
למה? “שהרי נתכוון לעשות מלאכה”, שהרי נתכוון לעשות מלאכה, “ועשה מלאכה יתירה”, ועשה מלאכה יתירה.
נתכוון לזרוק חפץ זה”, נתכוון לזרוק חפץ זה, “וזרק חפץ אחר”, וזרק חפץ אחר, “אם שוין בשיעור”, אם שווים בשיעור, “חייב”, חייב, “ואם לאו”, ואם לאו, “פטור”, פטור.
“כיצד?” איך? “נתכוון לזרוק ככר”, נתכוון לזרוק ככר, “וזרק גוש עפר”, וזרק גוש עפר, “אם שניהם כשיעור”, אם שניהם כשיעור, “חייב”, חייב. “ואם אין בגוש עפר כשיעור”, ואם אין בגוש עפר כשיעור, “אף על פי שיש בככר כשיעור”, אף על פי שיש בככר כשיעור, “פטור”, פטור.
זה מלמד שצריך שהחפץ שעשה בו יהיה כשיעור, לא רק מה שהתכוון.
“וכן כל כיוצא בזה”, וכן כל הדומה לזה. “שנאמר ‘מלאכת מחשבת'”, שנאמר “מלאכת מחשבת”, “עד שיתכוון למלאכה ויעשנה”, עד שיתכוון למלאכה ויעשנה.
הרמב״ם מביא את הדוגמה מהגמרא: “הא למה זה דומה”, למה זה דומה, “למי שנתכוון ללקוט תאנה זו”, למי שנתכוון ללקוט תאנה זו, “וליקט תאנה אחרת”, וליקט תאנה אחרת, “או למי שנתכוון להרוג את זה”, או למי שנתכוון להרוג את זה, “והרג את זה”, והרג את זה, “שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה”, שהרי נעשתה מלאכה שחשב לעשותה.
זה מלמד שאם המלאכה שנעשתה היא מאותו סוג שחשב, חייב, גם אם לא בדיוק מה שחשב.
“אבל אם נתכוון להדליק ראשונה”, אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, “ולכבות שניה אחריה”, ולכבות שניה אחריה, “ונהפך הדבר”, ונהפך הדבר, “וכיבה ראשונה”, וכיבה ראשונה, “ואחר כך הדליק שניה אחריה”, ואחר כך הדליק שניה אחריה, “פטור”, פטור.
“כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת”, כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, “חייב”, חייב, “שאף על פי שלא הקדים ההדלקה”, שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, “הרי לא איחר אותה”, הרי לא איחר אותה, “אלא עשה שתיהן כאחת”, אלא עשה שתיהן כאחת, “ולפיכך חייב”, ולפיכך חייב.
זה מלמד שהסדר חשוב, אלא אם כן עשה את שניהם ביחד.
“כל המתכוון לעשות מלאכה”, כל המתכוון לעשות מלאכה, “ונעשת ביתר על כוונתו”, ונעשתה ביותר מכוונתו, “חייב”, חייב. “בפחות מכוונתו”, בפחות מכוונתו, “פטור”, פטור.
“כיצד?” איך? “הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו”, הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו, “ובא לו לפניו”, ובא לו לפניו, “חייב”, חייב, “שהרי נתכוון לשמירה פחותה”, שהרי נתכוון לשמירה פחותה, “ונעשת שמירה מעולה”, ונעשתה שמירה מעולה.
“אבל אם נתכוון להוציא לפניו”, אבל אם נתכוון להוציא לפניו, “ובא לו לאחריו”, ובא לו לאחריו, “פטור”, פטור, “שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה”, שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, “והוציא בשמירה מעוטה”, והוציא בשמירה מעוטה.
זה מלמד שכאשר המעשה יותר טוב ממה שחשב, חייב, אבל כאשר פחות טוב, פטור.
“היה חגור בסינר”, היה חגור בסינר, “והשליך המשא בין בשרו וחלוקו”, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו, “בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו”, בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו כדרך הזאת לפניו, “בין שבא לאחריו”, בין שבא לאחריו, “חייב”, חייב, “שכן דרכו להיות חוזר”, שכן דרכו להיות חוזר.
זה מלמד שכאשר זו דרך רגילה להוציא, לא משנה איפה בדיוק הגיע.
“כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת”, כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, “והתחיל בה”, והתחיל בה, “ועשה כשיעור”, ועשה כשיעור, “חייב”, חייב, “אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה”, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.
“כיצד?” איך? “הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת”, הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת, “אין אומרין לא יתחייב זה עד שישלים חפצו”, אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו, “ויכתוב כל האיגרת או כל השטר”, ויכתוב כל האיגרת או כל השטר, “אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב”, אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב.
“וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם”, וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם, “משיארוג שני חוטין יתחייב”, משיארוג שני חוטים יתחייב, “ואף על פי שכוונתו להשלים”, ואף על פי שכוונתו להשלים, “הואיל ועשה כשיעור בכוונה”, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, “חייב”, חייב.
זה מלמד שהשיעור הוא מה שקובע, לא השלמת כל הכוונה.
“כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו”, כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, “ועשו אותה שנים בשותפות”, ועשו אותה שנים בשותפות, “בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה”, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, “כגון שעקר זה החפץ מרשות זו”, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו, “והניחו השני ברשות אחרת”, והניחו השני ברשות אחרת, “בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף”, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, “כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו”, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, “או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות”, או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”, הרי אלו פטורים.
זה מלמד שכאשר כל אחד יכול לעשות לבד, ועשו ביחד, פטורים.
“ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו”, ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו, “עד שיצטרפו”, עד שיצטרפו, “כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים”, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, “הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו”, הואיל ואין כוח באחד מהם לעשותה לבדו, “ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף”, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף, “שניהן חייבין”, שניהם חייבים, “ושיעור אחד לשניהם”, ושיעור אחד לשניהם.
“היה כוח באחד מהן להוציא קורה זו לבדו”, היה כוח באחד מהם להוציא קורה זו לבדו, “והשני אינו יכול להוציאה לבדו”, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, “ונשתתפו שניהם והוציאוה”, ונשתתפו שניהם והוציאוה, “זה שיכול חייב”, זה שיכול חייב, “והשני מסייע הוא”, והשני מסייע הוא, “ומסייע אינו חייב כלום”, ומסייע אינו חייב כלום.
זה מלמד את ההבדל בין שותף למסייע.
“כל המקלקלין פטורין”, כל המקלקלים פטורים. “כיצד?” איך? “הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה”, הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, “וכן אם קרע בגדים או שרפן”, וכן אם קרע בגדים או שרפן, “או שבר כלים דרך השחתה”, או שבר כלים דרך השחתה, “הרי זה פטור”, הרי זה פטור.
“חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה”, חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, “הרי זה מקלקל ופטור”, הרי זה מקלקל ופטור.
למה? “אף על פי שעשו מלאכה”, אף על פי שעשו מלאכה, “הואיל וכוונתם לקלקל”, הואיל וכוונתם לקלקל, “פטורין”, פטורים.
“כל המקלקל על מנת לתקן”, כל המקלקל על מנת לתקן, “חייב”, חייב.
“כיצד?” איך? “הרי שסתר כדי לבנות במקומו”, הרי שסתר כדי לבנות במקומו, “או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק”, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, “או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות”, או חפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, “וכל כיוצא בזה”, וכל הדומה לזה, “חייב”, חייב, “ושיעורו כשיעור המתקן”, ושיעורו כשיעור המתקן.
זה מלמד שכאשר הקלקול הוא לשם תיקון, זו מלאכה וחייב.
“כל העושה מלאכה בשבת”, כל העושה מלאכה בשבת, “מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון”, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון, “בין שהזיד ולבסוף שגג”, בין שהזיד ולבסוף שגג, “בין ששגג ולבסוף הזיד”, בין ששגג ולבסוף הזיד, “פטור”, פטור.
למה? “עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון”, עד שיעשה שיעור המלאכה כולו מתחילה ועד סוף בזדון, “ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה”, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה, “או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף”, או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, “ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה”, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.
זה מלמד שצריך שכל המלאכה תהיה באותו מצב – או כולה בזדון או כולה בשגגה – כדי להתחייב.
דובר 1:
יש פחות או יותר שלושה כללים של הסדר. הכלל הראשון הוא מן החמור אל הקל, ששבת היא בסדר של שביתה. כולם יודעים שיש ארבע רמות של שביתה בימים טובים.
יש שבת שאסור לעשות אפילו מלאכת אוכל נפש. יש יום כיפור שגם כן, אבל עם פחות חומרה, אין סקילה, אבל יש גם מצוות תענית, אבל המלאכה היא כמו שבת. אחר כך יש ימים טובים שמותר לעשות אוכל נפש, זו רמה שנייה, יכול להיות הרמה השלישית: שבת, יום כיפור, ימים טובים. אחר כך יש רמה רביעית, ימים טובים חולים, כמו חנוכה, פורים, תעניות, שיש בהם איזה עניין של לא לעשות מלאכה, מנהגים מסוימים, אבל אין איסור מלאכה.
אז זה קודם כל סדר שרואים כאן, הוא הולך משבת ליום כיפור ליום טוב לימים טובים חולים, אפשר לקרוא להם.
דבר שני הוא דאורייתא דרבנן. אפשר לראות, למשל, עד הלכות קידוש החודש זה לכאורה בוודאי לגמרי דאורייתא. הלכות תענית יש לרמב״ם, יש לזה עיקר מן התורה, אבל למשל תשעה באב אינו מצווה דאורייתא, זו מצווה דרבנן. אז זה חצי דאורייתא חצי דרבנן. זה הדבר השני, הוא מתחיל עם דאורייתא, ומגילה וחנוכה זה כבר לגמרי רק מדרבנן. אז זה הדבר השני.
והדבר השלישי הוא מן הכלל אל הפרט. כמו שבמקום לעשות הלכות יום טוב איזה הלכות אחת ולדבר על הלכות פסח וסוכות כל אחת בנפרד, הוא עושה קודם את הכלל, שביתת יום טוב, שזה שווה בכל הימים טובים השביתה ממלאכה. ואחר כך המצוות הפרטיות שנוהגות בהלכות פסח. אין הלכות פסח אצל הרמב״ם, יש הלכות חמץ ומצה. פסח, השביתה עומדת כבר בהלכות שביתת יום טוב. מה שעומד רק מה שצריך בפסח עומד כבר בהלכות תפילה. זה סדר הרמב״ם. כאן הוא אומר רק מה הן המצוות המיוחדות של פסח.
אחר כך גם, אני חושב ששקלים וקידוש החודש הם שתי הלכות שלא שייכות לגמרי לסדר, כי הם בסוף של המצוות הדאורייתא, ושם הם שייכים, הוא לא מצא מקום טוב יותר לשים אותם. אמנם, כמו שאתה אומר, אפשר לשים קידוש החודש בהתחלה, אבל זה לא מתאים, זה לא נכון כאן. בספר המצוות אני חושב שקידוש החודש הוא אכן הראשון של הקבוצה.
דובר 2:
בסדר. כן.
דובר 1:
גם, למשל כמו שאתה אומר שקלים וקידוש החודש, אפשר לחשוב על מקומות אחרים שזה יכול להתאים. שקלים יכול להתאים כדין בהלכות קדשים, כסף לקרבנות. קידוש החודש אפשר לשים איפשהו כמו בין ההלכות של דינים, אני יודע, בסנהדרין, הלכות שופטים שם.
אבל צריך להבין, קודם כל נאמר יפה מאוד שהרמב״ם שם דגש על האסתטיקה. על זה הוא מתחיל עם פסוק. גם האסתטיקה היא שלא יהיו ספרים דקים מאוד וספרים עבים מאוד, וגם בהלכות.
למשל, הלכות עירובין היא ענף בהלכות שבת. אז היה יפה מאוד שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, שלושה מיני שביתות, כי עירובין הוא סניף בשביתות. אבל יש גם דברים מעשיים, שהלכות שבת נעשות ארוכות מאוד, והרמב״ם לא רוצה שאדם… צריך להיות סדר ללומדים ולספר, אז הוא הוציא את הלכות עירובין ושם אותן כענף נפרד, כי זו קטגוריה בפני עצמה. בעצם, הגמרא עשתה את זה כך, הוא הולך להתחיל.
אבל יש לי גם עוד דבר קטן, שיש כאן את המילה “שביתה”, אותה מילה כמו “שביתה” של שבת, זו אותה מילה “שביתת עשור”. כי “שביתת עשור” פירושה שני דברים: שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה. כך כתוב, הרמב״ם קורא לזה כך, “לשבות” מאכילה. כמו למשל גם שמיטה נקראת “לשבות” מלעשות את העבודה הרגילה. “לשבות” פירושו לשבור את המחזור הרגיל.
איך לוקחים את זה? זו לשון של לעצור, פירושו, משהו שעושים בדרך כלל, ועכשיו עוצרים לעשות אותו. כל יום אדם אוכל ועובד. יום כיפור עוצרים אותו מאכילה, ושבת עוצרים אותו מעבודה. ושביתת יום טוב היא סוג חלש יותר, כי פחות דברים, החיוב הוא פחות, כלומר, מותר לעשות מלאכות מסוימות של אוכל נפש, וגם זה זה זה אינו חייב סקילה, זה פחות חמור. זה בא שם.
דובר 2:
יפה מאוד.
דובר 1:
בסדר, ואת הלכות שבת, בואו נעזוב, נדלג לתחילת הלכות שבת, כי כאן הוא מביא על כל הלכה, נלמד שם. לא נלמד עוד את ספר המצוות, אלא נלמד את חמש המצוות שיש בהלכות שבת.
אומר הרמב״ם, “יש בכללן חמש מצוות”. תמיד מתחיל הרמב״ם בדרכו עם איפה נכנסות ההלכות לתרי״ג מצוות. אומר הוא, הלכות שבת יש בהן חמש מצוות, שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה, שתי מצוות עשה ושלוש לא תעשה, וזהו פרטן.
המצווה הראשונה היא לשבות בשביעי, לעצור ולהפסיק לעבוד בשביעי, שלא לעשות בו מלאכה. המצווה השנייה היא… מצוות עשה…
אז, אני רוצה לומר, הרמב״ם עושה רשימה כזו בתחילת כל הלכה. ספר הרמב״ם הוא בעצם ספר המצוות מורחב, נכון? אבל מאורגן לפי ההתאמה שנקראת הלכות. וממילא אומר הוא, בהלכות שבת זה בנוי על חמש מצוות, שתי עשה ושלוש לא תעשה.
אבל הוא לא מארגן, ברשימה שלו הוא לא אומר שתי מצוות עשה קודם ואחר כך שלוש מצוות לא תעשה, אלא נכון, הוא רואה כבר לפי העניין.
אז למשל, יש מצוות עשה, א׳, לשבות בשביעי. אחר כך ב׳, מצוות לא תעשה, כלומר שלא לעשות בו מלאכה. זה בעצם שני צדדים של אותו דבר, נראה בקרוב את ההלכה של זה.
אחר כך יש עוד שתי מצוות לא תעשה, ג׳, שלא לענוש בשבת, שלא להעניש בשבת, בית דין לא יתן עונש בשבת, לאו בפני עצמו לפי הרמב״ם. המצווה הרביעית, שלא לצאת חוץ לגבול בשבת, שלא לצאת חוץ מגבול שבת, שאינו מהלאו של “לא תעשה מלאכה”, זה לאו נוסף, מצוות תחום שבת. אז אלה כמו שתי תוספות על “לא תעשה בו מלאכה”. חוץ מלא מלאכה, יש עוד שני דברים שאינם ממש מלאכה, אבל אסור לעשותם, וזה לאו נוסף.
וחמש היא כבר מצווה חדשה, אין לזה קשר למלאכה, אלא דבר נוסף, מצוות לקדש היום בזכירה, מצוות קידוש, לקדש את היום על ידי הזכרתו, על ידי הזכרתו בתפילה, בקידוש.
ויש מצווה שהרמב״ם מסביר למה חמש, כי למשל בתורה כתוב הרבה יותר מחמש פעמים את מצוות שבת. אבל חז״ל אמרו לנו עם תורה שבעל פה אילו אמרו כתוב אותו דבר כמה פעמים כדי להזהיר יותר, ואילו היא מצווה נוספת. למשל, “שלא לענוש בשבת” למדו לנו שהתורה לא התכוונה סתם עוד פעם להזהיר על שבת, אלא התכוונה לזה ספציפית. אז זה איך תורה שבעל פה מסבירה את התורה שבכתב.
דובר 1:
ובואו נלך הלאה ברמב״ם. אז אלה המצוות. נלך עכשיו ללמוד את הפרק הראשון. הפרק הראשון מתחיל הרמב״ם כדרכו עם ההגדרה של המצווה. מה החיוב? אילו עונשים מקבלים על זה? אילו דברים הם דאורייתא ודרבנן? נראה. ואחר כך הוא הולך לומר בפר
וזה גם כן חידוש, לא תמיד צריך לומר זאת כאשר אומרים פטור. לא בכל התורה כולה כאשר כתוב פטור הכוונה פטור אבל אסור. יש מקומות שפטור פירושו פטור ומותר. אבל כאן בשבת, ואולי עוד הלכות מסוימות, צריך לדעת שכאשר כתוב פטור אל תחשוב שמותר. פטור פירושו רק שאין צריך להביא סקילה, אבל אסור לעשות, ואפילו אם עושה במזיד יש אפילו מלקות מדרבנן.
ומלקות מדרבנן רציתי להדגיש, וכפי שרבי יצחק הסביר, שיש הרבה פעמים שכופים, כלומר שבית הדין מכריח שיפסיק, אבל אין עונש אחר כך. אבל הרמב״ם לומד, הוא קורא לזה מכת מרדות, כלומר כן, ממש עונש ראוי, לא רק שכופים, כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני או משהו כזה. זה דין נוסף. אבל שוב, יכול להיות שהחכמים מחלקים שהם לא נתנו מלקות על זה, הם אמרו כן, אין חיוב. הרמב״ם מביא הכל כחיוב ממש. אוקיי, אלה לא שלנו.
כלומר, למשל, מספר המדע למדנו את העונש שחכמים משתמשים כנידוי. כאן הוצגנו לעונש חדש שחכמים משתמשים, מכת מרדות. לא ראיתי מכת מרדות, אני זוכר בהלכות מסוימות הרמב״ם אמר. והגמרא הרבה פעמים, הגמרא לא כל כך שיטתית בדרך זו. בגמרא כתוב לפעמים “חייב מלקות”, והגמרא מתכוונת לומר מכות מרדות שהוא מדרבנן. הרמב״ם עשה מזה מערכת עקבית. כאשר יש איסור דרבנן הוא כתב “מלקים אותו מכות מרדות”.
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, “וכן כל מקום שנאמר ‘אין עושין כך וכך׳ או ‘אסור לעשות כך וכך בשבת'”, כאשר כתוב כך, הכוונה בדרך כלל לא שזה דאורייתא, אלא הכוונה שזה אסור מדרבנן. ומה קורה אם עשה בזדון? הרמב״ם לא אומר לנו על עדים, צריך עדים למה, זה אנחנו לא יודעים, “מלקים אותו מכות מרדות”.
הרמב״ם אמר את כללי המילים, השפה, מה פירוש “אסור”. אם היה אסור מדרבנן לא היה כתוב “אסור”, אם היה אסור מדאורייתא לא היה כתוב “אסור”, היה כתוב “חייב”. הרי כתוב “אין עושין”, היה כתוב “חייב”, לא “אין עושין”.
“וכן כל מקום שנאמר ‘מותר לעשות כך וכך'”, כאשר כתוב “מותר”, הכוונה לא לומר שזה מותר מדאורייתא, אלא שזה מותר לכתחילה.
“וכן כל מקום שנאמר ‘אינו חייב כלום׳ או ‘פטור מכלום'”, כאשר מוסיפים את המילה “כלום”, אז הכוונה שגם לא באה העונש של מכות מרדות, “אינו מלקים אותו כלל”, לא באה שום מכה, שום עונש, גם לא עונש רבני.
דובר 1: אבל לכאורה משמע שזה עדיין אסור מדרבנן?
דובר 2: לא, לא, לא. זה גם מותר מדרבנן. כי הלשון “מכלום” באה להוציא בדיוק את זה.
כלומר, הרמב״ם שאומר בסך הכל בשני הפרטים, יש שלוש רמות בהלכות שבת: יש חייב, פטור, ומותר. עכשיו, שלוש הרמות, לא תמיד הן בדיוק בלשונות. יש עוד לשון שאומרים אצל פטור… סליחה, אצל פטור יש רק לשון אחת. אבל לא, יש עוד לשון. אצל חייב יש רק לשון אחת. פטור יש שתי לשונות או שלוש: “פטור”, אבל אפשר גם לומר “אין עושין” או “אסור לעשות”, שזה פירושו לא חייב, זה פירושו רק… סליחה, זה פירושו פטור מדאורייתא אבל חייב מדרבנן. אותו דבר, מותר יש שתי לשונות. כאשר כתוב מותר. אז מה אומר אחד חייב כלום? מה המילה כלום מוציאה? אפילו לא מכות מרדות. כאשר היה פטור אבל לפי זה היה מכות מרדות, זה מותר. כך אני מבין.
מותר לעולם לא כתוב שזה רק מותר מדאורייתא. אם כתוב מותר הכוונה גם מותר מדרבנן. אם כתוב פטור, הכוונה שהוא רק פטור מדאורייתא, ובכלל לא פטור ממכות מרדות. לדעת פטור ממכות מרדות, יכתוב “אינו חייב כלום”, אם פטור מכלום. אבל עדיין מאוד אפשרי שיש איסור דרבנן שאין עליו מכות מרדות, ועל זה כתוב “אינו חייב כלום”. כי אם לא, לא היה צורך לעשות שתי לשונות לאותו דבר.
דובר 1: לא, לא, לא. יש הרבה לשונות. למה לא תמיד יכתוב אותה לשון?
דובר 2: ההגיון של הלשונות הרי הגיוני. חייב פירושו חייב חטאת. פטור פירושו פטור, פטור ממשהו עונש. זה הרי חייב, חייב זה חייב, לא חייב לעשות שום. כאשר אומרים אסור, הכוונה לא שאתה מקבל עונש? דווקא הרמב״ם סובר שאתה מקבל מכות מרדות, יכול להיות אמת, אבל המילה אומרת אל תעשה זאת. מותר פירושו אתה רשאי לעשות זאת, זה תרגום אחר. אבל אותו דבר, “אינו חייב כלום”, למה נותנים לו את הלשון כלום? את הלשון כלום נותנים לו שזה מותר. כך אני מבין. מה יכול להיות אחרת?
אם היה מותר, קשה לומר ש״אינו חייב כלום” פירושו לומר… למה לא יעשו החכמים את אותה לשון מהתורה?
דובר 1: אמרתי ש… התורה לא כתוב פטור, התורה כתוב… אני מדבר אבל על הרמב״ם. למה הוא לא יהיה עקבי ויאמר ש״אינו חייב” פירושו רק לא העונש?
דובר 2: כי אני מאמין כבר, יש בוודאי הלכות בהלכות שבת שאין מכות מרדות אבל יש איסור דרבנן, כי זה חומרא, כי צריך לקבל את החומרא, או כי… לא נראה לנו.
אוקיי, בואו נראה אם מוצאים ראיות.
דובר 1: אני לא צריך ראיות.
דובר 2: לא, לא צריך ראיות, אבל הכסף משנה אומר דבר כזה. אבל יש ברמב״ם, כל דבר יש יותר מלשון אחת. יש לשון כללית, אפשר לזכור, כל אחד יכול לזכור פעם לומר פטור, פעם הוא אומר “אינו חייב כלום”. זה אותו דבר, זה לא בעיה כזו. נראה לנו כאן שהכסף משנה הגיוני מאוד כבר.
דובר 1: למדת את זה לפני השיעור, קודם.
דובר 2: בדרך כלל כאשר אדם מסתכל במשהו אחר כך הכוונה… לא, כבר קודם הסתכלתי בכסף משנה. לא, לא, הוא הרי אומר את זה במילים פשוטות, “אינו חייב כלום” פירושו שהוא לא… למה הוא לא יאמר פטור? כבר אמרו לנו איך אומרים מותר לכתחילה. מותר לכתחילה אומרים במילים מותר לעשות כך וכך. אחד חייב, איך יודעים שהוא לא חייב? כאשר כתוב המילה ברור. כך נראה מה… אוקיי, אנחנו אצל האחרונים, ברוך השם. אתה יכול להסתכל במפרשים אחר כך.
אומר הרמב״ם הלאה. אוקיי, עד כאן למדנו מה חייבים, מה פטורים, מה העיקר איסור של עשיית מלאכה בשבת. עכשיו נלמד שונות… לא, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מללמוד מה המלאכות, זה רק יגיע בפרק ז׳. אנחנו עכשיו נלמד כללים של מה פירושו עשה מלאכה, לשם כוונה, לשם… כלומר, הוא ייתן כאן כמה מקרים של מה פירושו לא עשה מלאכה כי חסרה כוונה. הוא יאמר לנו כאן שמלאכה באה עם כוונה, זה מה שחייב. ומה פירוש לא כוונה, יאמר לנו איזה דבר יכול להיקרא לא כוונה, ואיזה דבר נקרא כוונה אפילו שזה נראה כאילו אין לו כוונה או מה. כן, אלה ההלכות הבאות, סוגיות יפות בגמרא, מדברים על זה הרבה, אבל נלמד כאן מאוד פשוט. כן, אנחנו רוצים לדעת את הכללים, אנחנו לא רוצים לדעת למדנות שרק מבלבל אנשים. לא, לא, אנחנו צריכים להבין. אנחנו לא צריכים להבין כלום, אנחנו צריכים לדעת שזה כתוב.
דברי הרמב״ם: דברים המותרין לעשותן בשבת, אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה — אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו.
אומר הרמב״ם, “דברים המותרין לעשותן בשבת” — דברים שמותר לעשות בשבת, כמו שהוא כבר ייתן דוגמה, “אבל בשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה” — כאשר עושים את הדברים המסוימים שמותר לעשות, הרבה פעמים בדרך אגב נתפס עם זה, זה קורה, נעשית עם המעשה עוד משהו מלאכה, אבל זה רק אפשרות, פעם כן, פעם לא. אז כך, “אם לא נתכוין לאותה מלאכה אלא נתכוין לדבר המותר לעשותו הרי זה מותר” — אם לא התכוון למלאכה, אלא התכוון לדבר המותר לעשותו, הוא מותר. הכוונה לא פירושה שהוא דוחף עם עיניים עצומות והוא עושה כוונות, הוא מתכוון לעשות את המלאכה, הוא מתכוון לעשות את הדבר המותר. והדוגמה תסביר. “כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל”. אדם רשאי לגרור מיטה, או כיסא, או ספסל, וכיוצא בהן בשבת, כי זה דבר המותר לעשות בשבת, הוא רשאי לשאת דברים בשבת במקום שמותר לשאת.
אבל ובלבד שלא יתכוין לחרוץ בקרקע בשעת גרירתו, כאשר הוא גורר דבר כבד,
והדוגמה תסביר. כיצד? גורר אדם מטה וכסא וספסל, אדם רשאי לגרור מיטה, או כיסא, או ספסל, וכיוצא בהן בשבת, כי זה דבר המותר לעשות בשבת, רשאי לשאת דברים בשבת במקום שמותר לשאת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתו. כאשר הוא גורר דבר כבד עלול לעשות חריץ ברצפה. אז אם אדם רוצה לעשות חריץ ברצפה והוא גורר מיטה, אז בוודאי אז הוא עובר ממש על המלאכה של, מה שנלמד אחר כך, של חורש, של חפירה, עשיית חור ברצפה.
מה קורה אבל כאשר אדם לא רוצה לחפור את הרצפה, הוא רוצה לגרור את מיטתו, אבל גרירת המיטה הרבה פעמים עושה חריץ כזה ברצפה? אומר הרמב״ם שמותר לעשות זאת. ולפיכך, אם עשה כך, גרר דבר כבד והיה חופר עם זה את הקרקע, אינו חושש בכך, הוא לא צריך לחשוש שנכשל באיסור, לפי שלא נתכוין לחרוש, הוא לא התכוון לחרוש, הוא לא התכוון.
אותו דבר, עוד דוגמה. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, אדם רשאי ללכת על דשא בשבת, ובהליכה על דשא יכול להיעקר דשא, ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, זו הרי לא כוונתו, כוונתו הרי רק ללכת, לפיכך אם נתלשו אינו חושש, אם נעקר כן הוא לא חושש, כי זה דבר שאינו מתכוין, זה לא התכוון.
עוד דוגמה, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו. רשאי לרחוץ את הידיים בעפר הפירות, עם סוג של דבר שמשתמשים לרחוץ את הידיים, אבק, אבקה של פירות מסוימים למה, כמו שמשתמשים בסבון, ורוחצים עם זה את הידיים, ומתכוונים לרחוץ, כי בשבת מותר לרחוץ. אבל הדבר יכול גם לעקור הרבה פעמים את השערות מהידיים, אבל כיוון שזו לא כוונתו, הוא מניח בצד. כל עוד זו לא כוונתו, זה לא מה שהוא עושה, זה לא מה שהוא מחפש לעשות כאן, אז לפיכך אינו, אפילו נעקר, הוא לא חושש, כי כוונתו היתה רק הרחיצה.
עוד דוגמה, פרצה דחוקה, אם לאדם יש מעבר צר מאוד בבית שבו הוא יכול רק לעבור, או בבניין, שהבעיה היא, כאשר הוא עובר יתכן מאוד שהוא מרחיב מעט את החור, כי כאשר הוא נע נע אבן, ויכול ליפול אבן. אבל זה רק אפשר, כפי שהוא אומר, אפשר תתלוש. מותר לכנוס בשבת, מותר להיכנס לפרצה, אפילו אם נשרות, אפילו נופלות ממנו אבנים מהקיר, הוא מרחיב את הפרצה מעט, מה שהיה לכאורה איסור בונה, אבל מאחר שזו לא כוונתו, זה מותר. או בונה, הוא מרחיב את הפרצה, הוא בונה עם זה קיר כאילו, הוא בונה פתח הוא מתכוון. בכל מקרה זה איסור, זה איסור מן התורה לבנות, אבל זה איסור. אפשר לדקדק האם זה ממש איסור על כל פנים, כן.
וכן כל דבר שאינו מתכוין, כגון זה, או כל דוגמאות אחרות של דבר שאינו מתכוין, כאשר הוא עושה משהו ויש תוצאה שקורה עוד משהו, אבל זו לא כוונתו, זה מותר.
אז כאן יש שני תנאים: אחד, שהוא לא מתכוון לאיסור. כלומר, אם הוא גורר ספסל כדי לעשות חור, זה חורש כראוי. הוא גורר ספסל כי הוא צריך ספסל, במקרה נעשה חור, זה מותר. התנאי השני הוא שזה לא נעשה בהכרח, זה נעשה פעם כן, פעם לא.
אבל כאן קצת קשה להבין, כי אדם יכול הרי לראות על המיטה, אם זו מיטה כבדה מאוד היא עושה חור. לא קשה להבין, זה אומר פעם כן ופעם לא, כל פעם שנייה היא עושה חור. כפי שהוא אומר, זה תלוי במיטה, זה תלוי בזה. אבל ההלכה כאן אומרת שאדם לא צריך לבדוק האם המיטה עושה תמיד… לא צריך להיכנס לפרטים, כי הרעיון פשוט, אדם יודע שזה לא קורה כל פעם בודדת, זה קורה כל פעם שנייה, לכן הוא לא צריך חקירה. הוא לא חושב, הוא לא צריך לעמוד ולוודא.
זו המילה. לכאורה כתוב כאן שאם יש אפשרות שלא, הוא לא צריך… בדרך כלל אדם היה צריך לא להיכשל, היה צריך לחשוב שכל אדם גס עושה… אבל אם האדם כבר פעם אחת עבר ונפל…
בואו נלמד הלאה, כי כאן זה נעשה שאלה לגבי… כאשר נכנסים לפרטים נהיים מבולבלים, אבל הכלל מאוד פשוט. יש דברים שיודעים שאינם בהכרח קורים, זה קורה פעם כן ופעם לא, אולי רוב פעמים אפילו, אין הבדל, אבל לא מוכרח, אז זה אונס, ואז מותר. אבל, עכשיו אפשר ללמוד את הצד השני של המטבע שעליו דיברנו עכשיו.
כן, לכאורה. עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה. מה קרה? אדם עשה את מה שהרמב״ם אמר עכשיו. הוא עשה מעשה, ובגלל זה נעשתה מלאכה. הוא עשה משהו, למשל, ונעשתה בגלל זה מלאכה, שוודאי תצא בשביל אותה המעשה. נעשתה מלאכה כזו שזה כן ודאי שזה קורה בגלל אותו מעשה. הרמב״ם כבר יאמר את הדוגמה. אף על פי שלא נתכוין לה, אפילו הוא לא התכוון למלאכה השנייה שנעשתה כתוצאה, הוא כן חייב. למה? שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. אם אדם עושה משהו שתמיד קורה מזה כתוצאה מלאכה, אפילו כוונתו לא היתה המלאכה, אבל התוצאה מביאה בהכרח… המעשה מביא בהכרח את התוצאה, את המלאכה, הוא חייב.
הרמב״ם ממשיך. הרי שהיה צריך לראש עוף לשחק בו לקטן. יש לו עוף, והוא רוצה את הראש של העוף כדי לשחק לקטן. אז מה הוא עושה? חותך ראשו בשבת. הוא חותך את הראש של העוף כדי שיהיה לו הראש ממנו כדי שיוכל לתת לקטן. אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף אלא לחתוך ראשו בלבד. האדם יטען, “אני לא שוחט כאן, אני מישהו שרוצה לחתוך את הראש”. כך שוחטים. אבל אני לא מחפש לשחוט כאן, אני צריך בדיוק צעצוע כזה. הילד שלי חסר צעצוע כזה, אני אתן חיתוך את החתיכה. הוא כן חייב. למה? זה אמנם דבר שאינו מתכוין, הוא לא מתכוון לחתוך, הוא מתכוון רק שיהיה לו הראש. אבל אין דרך שיהיה לו הראש בלי לחתוך. זה דבר ידוע שאי אפשר יחתוך ראשו של חי אלא וימות בו בשעה. זה דבר ידוע שאי אפשר לחתוך, את הדבר הספציפי הזה אי אפשר לחתוך בלי שיהרוג עם זה. ממילא, אפילו זה דבר שאינו מתכוין, אבל אין כאן את התנאי השני שזה אפשר ולא אפשר. וכן כל כיוצא בזה.
מה שרואים כאן הוא שכאשר הקטגוריה של הדבר היא שהוא תמיד אי אפשר, אין אדם צריך להסתכל במקרה הספציפי שלו האם זה יקרה או שזה לא צריך לקרות, הוא לא צריך לחקור מראש, לעשות ניסויים. אבל אם זה מין דבר שלא תמיד קורה בהכרח תוצאה כזו, וזו לא כוונתו, אבל אם זה אבסורדי, כל אחד יודע שזה קורה, לא עוזר. אי אפשר לומר שזו לא הייתה כוונתו.
זו חקירה שהיא אחת מהנפקא מינות אבל למעשה, אבל מה שנכון, מה שנפקא מינה למעשה היא השאלה שאתה שאלת בצדק רב, האם כל פעם אפשר לעשות רוב ולבדוק את זה. מהדוגמאות לפחות שהרמב״ם הביא, הרמב״ם לא נכנס לטעמים ולמדנות, אבל מהדוגמאות שהרמב״ם מביא רואים בבירור שלפחות הפסיק רישיה ולא ימות שאנו אומרים שמודה רבי שמעון על זה שזה אסור, מביאים את הדוגמה הכי ברורה שיכולה להיות. לא אומרים “אבל אם הוא יפרוץ דחוק מאוד שזו הדרך היחידה”, זה מאוד לא זה. אז זה נשמע שזה יותר נוטה לצד הזה.
אז יש לזה קשר לקטגוריה, לא למקרה הספציפי. אותם דברים שתמיד הם הם הדברים המחוברים, תמיד להוריד את הראש של תרנגולת זה להרוג את התרנגולת, זה אסור לעשות. אבל אותו דבר כמו לעבור במקום חלש, לא אסרו את המין דבר הזה, זה נקרא עדיין דבר שאינו מתכוין. אני יכול אולי לומר את זה ככה, אבל אני יודע אפילו אם זה מילה נכונה. זה מאוד ודאי. כלומר, כל דבר בעולם הוא קצת ספק. אני גורר משא, משא כבד מאוד, מיטה, זה תמיד ספק, כי זה לא כלי מחרישה, זה מיטה. מי יודע, זה תלוי כמה חזק החול, וכמה כבדה המיטה, וכמה רע גוררים, והאם ההוא מרים אותה גבוה יותר, או נמוך יותר, תלוי באלף דברים. בסופו של דבר, אני אומר לך, יש דרך אחת בעולם שחותכים את הראש של תרנגולת והיא עדיין חיה. חוץ, אני לא יודע, אם זה באבא סאלי, אני לא יודע. בדרך הטבע אין דבר כזה. על זה מדברת הגמרא תמיד.
הייתי אומר את זה ככה, שמה שהרמב״ם אומר שזה מותר, הוא אומר שני תנאים, אבל זה לא שני תנאים שווים. הקטגוריה של הדבר היא דבר שאינו מתכוין. אלא הוא אומר כאן שיכול להיות דבר שהוא מתכוין לדבר אחד, אבל זה נקרא גם מתכוין. כשאחד חותך את הראש כדי לשחק, הוא עשה כאן שני דברים: הוא שחט תרנגולת, והוא נתן לילד שלו משהו לשחק, כי שני הדברים קרובים מחוברים. אבל דבר שבקטגוריה, לגרור חפץ בית, חפץ מהבית, זו לא הקטגוריה של משהו שעושה תמיד חור. כלומר, למשל, אם אחד גורר משהו מין דבר אחר, לא מהשלושה שהרמב״ם מנה, לא כיסא, אלא משהו שהוא דרמטית תמיד הרבה הרבה יותר כבד, כשאחד גורר חתיכה מבניין, שזו מין קטגוריה של דבר שעושה חור.
הרמב״ם לא מביא את הפרטים, ולדעתי זה לא נוגע לשאלה של הלכה למעשה. אולי נראה מאוחר יותר בהלכות, עוד הרבה הגמרא יותר מעשית, אבל זה נעשה שיבינו את הקטגוריה, לדון כל פעם. זה הרי המשמעות חרישה. חרישה משמעותה שהרב מסתכל על המקרה הספציפי, או שואלים, יודעים כבר כאן כלל, הרבנים כבר אמרו, ודנים לפי זה, אבל אנחנו יודעים את הכללים.
אגיד לך את הסוד? הסוגיא היא מחלוקת בגמרא בין רבי יהודה ורבי שמעון. כלומר דבר שאינו מתכוין. רבי יהודה אומר שחייב, ורבי שמעון פוטר.
עכשיו הרמב״ם הולך להביא עוד ענין של כוונה, שנקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אומר הרמב״ם כך: כל העושה מלאכה בשבת… אפילו הוא לא צריך את גוף המלאכה, נראה כבר מיד מה הוא מסביר מה זה אומר, חייב עליו, הוא לא צריך את גוף המלאכה. כיצד?
הרי שכיבה את הנר, שאינו צריך לשמן, אחד שמכבה, יש שני מיני דרכים למה אנשים מכבים נר. המקרה הראשון למה אדם מכבה נר זה כי הוא רוצה עוד להשאיר את השמן למחר, כדי שלא יאבד, שלא יאבד השמן, הוא צריך את זה. או כדי שלא יתעשן הבית, או כדי שלא ישרף חוט של נייר, הוא לא רוצה שהמנורה מזה תישרף, הפתיל.
אז בואו נבין בבירור, הכיבוי קצת מצחיק כי אין לנו את האינטואיציה הברורה מהו הכיבוי הרגיל. כיבוי רגיל זה לא שאחד רוצה לחוס על השמן, הוא רוצה לחסוך שמן. כיבוי רגיל זה כשאני צריך את הכיבוי. למה אני צריך כיבוי? הוא עושה גחלת, כן, זו הדוגמה מהגמרא. חשבתי שהרמב״ם הולך כמו קודם הוא הולך להביא שתי דוגמאות, הוא מביא רק את הדוגמה שנקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא חייב.
אני אגיד לך ככה, בדרך כלל האיסור של כיבוי הוא כשהוא צריך את הכיבוי. למשל, אדם רוצה לעשות גחלת. גחלת זה, הוא צריך להשיג גחלת, זה נדלק בקלות, פחם. אז מה עושה אדם? הוא מכבה חתיכת עץ, כי הוא רוצה באופן של כיבוי לעשות פחם. מה שאין כן אחד מכבה משהו שלא יעשה שריפה, כשהיה דרך אחרת לעצור את השריפה, הוא לא מחפש את הכיבוי. כיבוי הוא מין דבר שיוצר משהו, זה יוצר גחלת. כאן הוא לא מחפש ליצור גחלת, אבל הוא רק רוצה שזה יהיה מכובה. אבל זה נקרא אבל גם כיבוי, כי הואיל ואין לו שום דרך אחרת ל… אין דרך אחרת.
אוקיי, אומר הוא כך, אומר הרמב״ם, בואו נלמד בפנים חזרה ברמב״ם. זה משמעות מלאכה שאינה צריכה לגופה, אני לא צריך את גוף המלאכה, אני לא צריך את הדבר שנקרא המלאכה. כיבוי משמעותו אני לא צריך לכבות, אני צריך… אני מכבה כי אני צריך שהשמן ישאר, או כך. הרבה סתירות, למשל… אוקיי, בוא נענה לך את הגמרא. הגמרא אומרת הוא לא כיבה נר לא כדי לעשות גחלת, אלא אחד צורך לגופו, אלא פשוט כי הוא רוצה לחסוך את השמן, או שהוא לא רוצה שיעשו שריפה. מה המשמעות לא לעשות שריפה? הוא חושש שלא יעשו שריפה. זה לא צורך, אבל בואו נגיד שהנר לא ישרוף את כל… האמת היא שמכבים סתם שריפה שלא תישרף, זה דבר שנדבר עליו מאוחר יותר לגבי ספק.
אומר הוא, מנא הני מילי? הוא חייב. מנא הני מילי? כיבוי מלאכה, כיבוי הוא מלאכה, אבל אחד חייב למיחת, הוא היה לו משהו דבר אחר לכבות. אבל עד אחד צורך לגופו כיבוי, אפילו הוא לא רוצה את עצם מעשה כיבוי כמו המקרה האחר שהוא בדרך כלל יותר כיבוי, ולא כיבוי אלא לסיבה אחרת, בני חורין ובני מלכים הרי זה חייב.
בואו נביא עוד דוגמה אחת פשוטה לבהירות. למשל כשאחד שוחט, כשהוא שוחט הוא רוצה את זה כשחיטה, כי מעשה שחיטה מכשיר את הבהמה. כשהוא חותך ראש עוף בדבר שאינו מתכוין, זו גם המלאכה שחיטה. למשל, תהיה עוד דוגמה, הוא חותך כי הוא רוצה להשיג את ה… מה שלא יהיה, כי הוא צריך להשיג משהו. הוא צריך להשיג תוצאה צדדית, אבל זה האופן.
זה אבל… צריך להיות ברור, מלאכה שאינה צריכה לגופה יש לה מעט מאוד קשר לדבר שאינו מתכוין. דבר שאינו מתכוין משמעותו אני מתכוון לדבר אחד וקורה דבר שני. מלאכה שאינה צריכה לגופה משמעותה אני עושה דבר אחד וקורה הדבר האחד. אין כאן שני דברים כאן. יש חילוק, אני לא צריך את גוף פעולת המלאכה, אני צריך את המלאכה לסיבה אחרת, לא לסיבה שמשתמשים בדרך כלל במלאכה, ואני צריך את המלאכה לסיבה אחרת. מלאכה היא דבר אוטומטי שיש לו תוצאה. יכולה להיות לך התוצאה הנכונה, התוצאה הסטנדרטית. התוצאה הסטנדרטית של מלאכת כיבוי היא להותיר פחם. התוצאה הלא סטנדרטית היא לא כדי להציל את השמן. זו לא המשמעות כיבוי. למה כך? כי הבנת שזו המשמעות כיבוי. מה יכול לומר שזה סוג כיבוי? זו המשמעות מלאכת מחשבת, לא המשמעות של זה. ואני צריך את זה לתוצאה אחרת, אבל זו לא פעולה אחרת.
שלא צריך לגופו זה תמיד כששני מלאכות, אני עושה דבר אחד לא שום מלאכה, אבל שני דברים אחרים, שתי פעולות. אני עושה גרירת ספסל, ויש מלאכת חורש. אני לא עוסק בחורש. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה על אחד שעוסק בחורש, אבל הוא לא צריך את החור, הוא צריך להשיג את ה… את… להזיז את החול. זה הדבר הבא שנביא גם קצת יותר ברור.
וכן, המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים. בדרך כלל יש איסור, אחת מהל״ט מלאכות היא לשאת דבר ארבע אמות ברשות הרבים. בדרך כלל נושא הוא משהו ברשות הרבים כי הוא רוצה… יש לו הנאה מזה, הוא רוצה לשאת את זה ברשות הרבים. אדם רואה קוץ ברשות הרבים, הוא רוצה להסיר את הדבר כדי שאנשים לא ייכשלו בו. ממילא, הוא מתכוון להסיר את זה, הוא לא מתכוון לשאת ברשות הרבים. אבל זו נקראת המלאכה של נשיאה ברשות הרבים. איזה דבר שנושאים, לא עשו בזה חילוק. ממילא הוא כן חייב.
אוי, הוא לא נושא ברשות הרבים. הוא לא נושא. אני צריך שהדבר יהיה במקום השני. אני מביא את זה מכאן לשם. כאן אני לא מביא את זה מכאן לשם, אני מסיר את זה. הסרה זו לא משמעות נשיאה, זו משמעות הסרה. אני עוסק כאן בהסרת נזק, אני עוסק בהזזת דברים. אבל בכל זאת, הוא חייב. למה הוא חייב? כי זה אומר שהוא עשה את אותה מלאכה לכוונה אחרת. הכוונה היא ענין אחר. זה, לפי פסק הרמב״ם, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא חייב.
אוי, המחבר אומר חידוש מאותה סוגיא, כדי שלא יזוקו בה רבים. יש חילוק גדול בפוסקים האם אנשים יכולים להינזק מזה. הוא לא לומד את זה לשם שמים כי הוא רוצה להשיג את החילוק הגדול, אלא הוא לומד את זה לשם שמים כדי שלא ייכשל בזה. הוא גם חייב, כי זה אפילו אם זה אחד צריכה לגופה, מלאכה חייבים כי עשו את מעשה המלאכה.
כל מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא לגופה עברה אלא להרחקת הנזק, הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. כן. זו המלאכה שאינה צריכה לגופה.
זו גם אותה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון, והרמב״ם פוסק לגבי דבר שאינו מתכוין כמו רבי שמעון שזה פטור, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כמו רבי יהודה שזה חייב. וכאן נכנסות מחלוקות אחרות, ראשונים אחרים. הראב״ד לומד שגם מלאכה… נו? הראב״ד מביא את הפוסקים שאומרים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור? כן, הראב״ד, וכך רוב הפוסקים האחרים, השולחן ערוך פוסק שלרבי שמעון בשני המקומות לקולא, שמלאכה שאינה צריכה לגופה גם פטור. יוצא מהלכותיהם חומרא גדולה לפי הרמב״ם, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, סליחה, אבל לפי הראב״ד, וכך גם השולחן ערוך, ורוב הפוסקים, פוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.
גם ההלכה הקודמת של פסיק רישא יש על זה מחלוקת, ולפי פוסקים אחרים זה הרבה יותר קל, כי יש שיטה של הערוך שפסיק רישא גם לא תמיד חייב, אלא כשיש לו הנאה מזה, אבל יש דבר כמו פסיק רישא דלא איכפת ליה או שאין לו הנאה מזה. בקיצור, בשתי ההלכות האלה יש שיטות ראשונים אחרות שהן יותר מקילות, הן לגבי פסיק רישא והן לגבי ההלכה של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
—
אוקיי, בואו נבין על כל פנים את כלל הדברים. עכשיו נלמד סוג חדש של התכוונות, לא רק מתכוין לדבר שאינו מתכוין, אלא יותר, הרמב״ם קורא לזה, קוראים לזה בגמרא “מלאכת מחשבת”, שהוא לא רצה לעשות את הדבר. שני הדברים הם אולי מלאכה, אבל הוא התכוון לעשות משהו אחר.
כן, כל המתכוין… כבר, עכשיו הרמב״ם הולך לומר לנו עוד דברים על כוונה. “מלאכת מחשבת” רבי יצחק עשה את הכותרת, כך כתוב בגמרא, יש מלאכת מחשבת אסרה תורה. מלאכה שבאה עם מחשבה. אני רוצה להבהיר שכאן לא מדברים שהוא התכוון לעשות דבר אחד וקרה עם זה דבר שני. כאן מדברים באותו מעשה, שהיה לו תוכנית – כאן מדברים על התוכנית שלו – הוא תכנן לעשות בדרך אחת וזה קרה בדרך אחרת. שניהם מלאכות או שניהם לא, נראה, אבל זו קטגוריה אחרת. לא קרתה כוונת האדם. אדם עשה משהו וזה נכשל, לא קרה מה שהוא ניסה לעשות.
אז כך, כל המתכוין לעשות מלאכה, ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה – קרה לגמרי משהו אחר שלא היה לו בדעתו, והרמב״ם הולך כבר להסביר את הגמרא – פטור עליה, הוא פטור, והגם הדבר השני שהוא עשה הוא גם מלאכה, שלא נעשית מחשבתו, כי התוכנית שלו לא קרתה.
כלומר, הוא מסביר, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמתו כדי להרגם, הוא מתכוון שהוא זורק עכשיו אולי כלי שלו נגד אדם או בהמה. למעשה, האבן או החץ הלך ועשה לגמרי משהו דבר אחר, והלך וקרע אילן בהליכתו ולא הרג. במקום להרוג, לא היה שום כלי משחית לאנשים, זה היה שהוא עשה משהו בקריעת עץ. אז המעבר מאיסור הריגה לאיסור של קוצר, הרי זה פטור, כי הדבר שלו לא קרה, מה שהיה לו בדעתו לא קרה, קרה לגמרי משהו אחר.
קל וחומר, זה כששניהם אב מלאכה, שניהם אותו חומר. אומר הוא, כל שכן שפטור כשנתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כשהאדם היה לו בדעתו איסור קל וקרה איסור חמור. כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית, אדם היה לו בדעתו לזרוק משהו שיפול בכרמלית, אדם עומד בכרמלית והוא זורק, ואז היה רק איסור דרבנן, ועברה לרשות הרבים, למעשה זה נפל לא כמו שהיה לו בדעתו, זה נכנס לרשות הרבים, שהוא פטור.
זה דבר מעניין, כי זה לא מין דבר אחר, זה נפל קצת במקום אחר, אבל זו קטגוריה אחרת. זה באמת מה שהיה לו בדעתו שיפול כאן, וזה נפל לגמרי במקום אחר. המילה “היה לו בדעתו” עושה לי עצבים, הוא לא תכנן, הוא רצה שהאבן תגיע לכרמלית, זה הגיע למקום אחר, הוא לא קיבל כלום מזה, כביכול הוא לא רצה לעשות את זה, הוא לא התכוון לעשות את זה. אותו אדם לא שמח, כביכול הוא אומר, “האבן שלי לא הגיעה כמו שרציתי”.
וכן כל כיוצא בזה.
הלאה, נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, עוד מין מקרה של כשהוא פטור. נתכוין לעשות דבר המותר ונעשית מלאכה, הוא התכוון לעשות דבר שמותר לגמרי, ונעשית מלאכה. כגון שנתכוין לחתוך, הוא זרק סכין או משהו, והוא התכוון לחתוך משהו שמותר לחתוך, תלוש, אי אפשר לחתוך דבר שמחובר, אבל דבר שכבר נחתך מכוח חייו מותר לחתוך. בטעות ובטעות חותך את המחובר, הוא עבר לכאורה על קוצר, אבל איסור קצירה הוא לא התכוון בכלל, לכן כל כיוצא בזה.
כאן אנחנו הולכים לומר עוד סברא בכיוון, הרבה יותר חלשה, ולא נתכוון. זו סברא, וזו כבר נדחתה.
דובר 1:
ואין איסור מלאכה כגון שנתכוין לחתוך, הוא זרק סכין או משהו, והוא דאג לחתוך משהו שמותר לחתוך. התלוש, אסור רק לחתוך דברים שמחוברים, אבל דבר שכבר נחתך מה… מכוח חייו מותר לחתוך. בטעות ותקע לו במחובר, הוא עבר לכאורה על קוצר, אבל איסור קצירה הוא לא התכוון בכלל, וכן כל כיוצא בזה.
כאן הוא נכנס לומר דברים שהם אפילו הרבה יותר חלש לא נתכוון. אז בואו נראה. נתכוון ללקוט תאנים שחורות, מטרתו הייתה לקטוף תאנים מסוימות, השחורות, ולבסוף למעשה המלאכה שלו לא הצליחה והוא לקט לבנות. או אז נתכוון ללקוט ענבים ואחר כך תאנים, הוא רצה לקטוף ענבים ואחר כך תאנים, וזה קרה הפוך, ולקט תאנים תחלה ואחר כך ענבים, פטור.
אפילו שלקט כל שחשב, אפילו למעשה הוא עשה, בסוף היום נעשה מה שהוא רצה, כי הוא רצה שיחתכו שניהם, השחורות והלבנות, הוא רק לא עשה בסדר שהוא רצה, הרי לא לקט כסדר שחשב, פטור, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. התורה אסרה רק מלאכת מחשבת.
דובר 2:
אתה יודע אנחנו צריכים מקרה שזה אומר נתכוון? הייתי חושב ש… אה, לא. חשבתי שאפשר להסביר את זה פשוט, בואו נחלק את זה לשני מעשים. עכשיו, היה לי תוכנית לקטוף שחורות ולבנות. אני לא מאמין שתאנים הם שחור ולבן, זה אומר לכאורה כהה ובהיר.
שחורות אומר כהה, יותר כהה, אבל לא שחור. תאנים הם ירוקים או חומים, אני יודע איזה צבע, לא שחור. אבל בכל מקרה, אני רוצה עכשיו לתלוש את התאנה הזו, טעיתי ותלשתי את התאנה ההיא. זה בדיוק ההלכה הקודמת שאמרנו שפטור, כי לא התכוונתי לזה. בדיוק אחר כך היה לי עוד תוכנית, הדקה הבאה רציתי את האחרת, ורציתי את זו. אבל שניהם, אם אתה מחשיב כל מקרה ספציפי בנפרד, שניהם לא נתכוון לשחיטה. בדיוק היה לי תוכנית גדולה ששניהם יקטפו. אבל מה איכפת לי מהתוכנית הגדולה?
אני רוצה להבין מה זה אומר? הוא לא תפס מה הוא עושה? “אוי, עשיתי את הדבר הלא נכון”? עשית את זה! רצית לחתוך את הירוקה, חתכת את הירוקה. אתה היית מוסח?
דובר 1:
זה אומר כמו קודם, הוא זרק סכין וזה לא הצליח. הוא זרק סכין, הוא רצה לחתוך ענבים, אבל אם הוא עומד וחותך, מה אתה עושה? עכשיו הוא חותך ענבים, “אוי, זה ירוק, זה מחלל שבת”. לא, רגע, זה לא היה בכוונה. זה כן היה בכוונה. אה, אתה היית מוסח? “אה, באמת רציתי, התוכנית הייתה, כתבתי בפנקס שלי מה אני הולך לעשות, סדר אחר.” התוכנית שלו היא הפנקס שלו?
דובר 2:
יכול להיות, כל פעם שמדברים על מלאכה, כל מלאכה בשוגג הוא לא רצה. השוגג לא נכנס כאן.
דובר 1:
לא, זה, אתה צודק, שכנראה צריך להיות שהוא הושיט את ידו והוא לא שם לב שהוא לקח את הלא נכון. חייב להיות משהו כזה, הוא זרק סכין, או הוא הושיט את ידו כשהוא לא ראה. כי אם, אפשר לומר כל מלאכה שאדם חותך בשבת וזה שוגג, שהוא גם עשה מלאכה שלא כסדרן. כי רציתי לחתוך ביום ראשון, וחתכתי בשבת. רציתי לחתוך את הירוקה, ולקחתי את האדומה בידי. הוא עמד שם והוא חתך. מה זה אומר לא להיות בכוונה? לא להיות בכוונה יכול רק להיות כשהוא זורק וזה לא הצליח. הוא זורק סכין לחתוך, הוא זורק אותו לדבר, אבל הסכין לא הצליח כל כך טוב.
אבל שמישהו עומד ותולש ענבים, ואחר כך בידו הוא שם לב, “אה, זה הענבים הירוקים, כוונתי הייתה קודם לחתוך את האדומים ואחר כך את הירוקים.” במה הכוונה שלך לא קרתה? רציתי לחתוך את שניהם, ושניהם נחתכו.
דובר 2:
רגע, רגע, אלה שתי שאלות שונות. הם עושים איזה קודם, או מה לעשות קודם שניהם. אמרתי, כשהוא זורק משהו וזה לא הצליח, אפשר לומר שהמלאכה לא הצליחה. אבל כשאדם עומד וחותך פרי, הוא חתך תפוח, “אה, רציתי לחתוך את הירוק קודם, כוונתי היתה שאני אקטוף את הירוק, אלא שרציתי לקטוף את האדום”, וזה לא הצליח לפי השעון שלו. זו הלכה מאוד מוזרה, זה לא הגיוני. כי אני אומר, לכאורה כל אלה מדברים על משהו דומה לשם, כמו זריקה, אני זורק סכין לחתוך. זה חידוש גדול.
דובר 1:
אני ואני מסכים. אני מתכוון ש, לא, בואו לא נגיד ככה. אני מתכוון שקודם כל, אם אתה שואל את השאלה שהסדר לא מעכב, כי אני מסביר שלפי המהלך שלי איך הסדר כן מעכב, כי כל פעם הוא לא התכוון לזה. זה נראה לי הדרך הישרה של חשיבה על זה. אם אתה שואל שאלה אחרת, אם אתה לא מבין בכלל מה זה אומר “נתכוון לחתוך תאנים שחורות”, מה הוא עשה בידו? אז צריך באופן מעשי להבין, אם אתה אומר שצריך לזרוק אותו, הוא לא רואה. הושטתי את ידי, אני הולך למקרר, אני מתכוון להוציא את החלב, בטעות הוצאתי את הגבינה. לא נעשית מחשבתו. קורה שאנשים, הוא היה לו כוונה, תוכנית, הוא רצה לעשות משהו, זה לא קרה לו, הוא עשה את שניהם. אבל זה לא אומר עם כוונתו, הוא לא שוגג, הוא לא נתכוון, לא נעשית מחשבתו. אני צריך לחשוב על מקרה של משהו שאין לו שליטה מלאה בידו, משהו חייב לקרות כזה סוג דבר.
דובר 2:
אני לא מסכים. שמישהו חותך ענבים, הוא חותך ענבים. מה הוא עושה עכשיו, היהודי? הוא עומד על עץ והוא חותך ענבים, וזה האיסור של קוצר. אה, הוא רצה שהם יהיו ירוקים. הענבים שלך לא היו ירוקים, מזל רע. אמרתי לו, הרמב״ם נתן לנו דוגמה מאוד מוזרה, וחסר עוד איזה מקרה מהדוגמה.
דובר 1:
אני לא מסכים, כי ה, שוב, אתה, אתה ממשיך לקפוץ בין שתי שאלות שונות. אם אתה מבין איך זה מעשית, אני מבין מאוד טוב. הרבה פעמים אני הולך למקרר, התכוונתי להוציא מים, בטעות הוצאתי סודה. לא חשבתי, זה נפל מהמרכז. זה לא נעשית מחשבתו, לא עשיתי מלאכה. זה ממה שהוא מדבר.
עכשיו אתה שואל, אם אתה מבין… אני לא יודע אם הוא היה אומר שהוא עשה את זה אם המעשה היה מוסח, במיוחד שהוא רצה גם את הסודה. לא, תשכח מה… שוב, אתה ממשיך לקפוץ חזרה לשאלה האחרת שרציתי את שניהם. עכשיו, הדקה הזו, לא רציתי את שניהם. רציתי את התאנה ההיא, לא את ההיא. יום טוב. ועכשיו לקחתי את הלא נכונה, עשיתי טעות. איך קרתה הטעות? הייתי מוסח, היה קשה לתפוס, הייתי צריך להכניס את ידי, לא יכולתי לראות. זה בטח הגדרים שקרתה הטעות. לא נעשית מחשבתו.
אם אתה רוצה לשאול שאלה אחרת, שנראה לך ששני סוגי התאנים הם אותו דבר, או שני סוגי הענבים עם אחד הם אותו דבר, זו בעיה אחרת. עכשיו זו לא בעיה כל כך גדולה, אפשר לומר טכנית כל פעם, ואמרתי לו, אם לאדם יש כוונה כללית, אז ההלכה הנכונה צריכה להיות חייב. אם יש לו כוונה ספציפית, הוא צריך עדיין לפי המתכון השחורות, אז זה אחרת. כן. בסדר.
דובר 1:
מביא הרמב״ם עוד דוגמאות. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות. נכון. הדוגמה השנייה היא גם לפי נעשית מלאכתו, לפי נעשית כוונתו. בואו נראה. היו לו שתי נרות דולקות או כבות, ונתכוין לכבות זו וכבה זו, או להדליק זו והדליק זו, אז הוא כן חייב, שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. כלומר לא הייתה לו כוונה ספציפית איזה לכבות. הוא בדיוק תכנן לכבות את הנרות, אבל אין שום הבדל בין שני הנרות. אז… אין שום שחורות או ירוקות, זה המילה. כן. האם הוא היה צריך לעשות בדיוק את אותו הדבר.
רבינו אומר, נתכוין לקטוף תאנה זו וקטף תאנה אחרת, או שנתכוין להרוג זה והרג זה, הרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. אז כאן יש חילוק עדין יותר. אם הוא התכוון, יש הבדל בין שתי התאנים, אז הוא פטור. אם אין הבדל, הוא התכוון לקחת את התאנה, הוא לקח את התאנה האחרת, הוא התכוון לעשות מלאכת קצירת תאנים, נעשתה מלאכת קצירת תאנים. רק כשיש שני סוגי תאנים, הוא לא התכוון בכלל לתאנה, הוא התכוון למלאכת קצירת תאנים שחורות, אותה מלאכה בדיוק, אבל זה מין אחר, סוג אחר של תאנה.
דובר 2:
אם יש לך שני נרות, אחד קצת יותר גדול ואחד קצת יותר קטן, גם תגיד פטור? צריך להבין מה הרמב״ם רוצה לעשות קטגוריות בדיוק. השאלה היא מה עושה דברים לקטגוריה. אם זה שתי חברות, או אם זה אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל. הרמב״ם לא נכנס לכלל כזה מה זה החילוק.
ואיך אני מסופק זה התאנים שחורות ולבנות, זה פשט שהתאנים שחורות הם יותר כמו התאנה זו וקטף תאנה אחרת?
דובר 1:
לא, נראה שהרמב״ם אומר משהו, שיש דברים ששניהם אותו דבר, זה העתק הדבק, ויש דברים שהם ייחודיים, למשל, יש להם צבע אחר.
דובר 2:
מה הבעיה? הם אומרים, שני תפוחים לא אותו דבר, כי הם לא יוצאים מחברה, הם באים מעץ, וכשהעץ מוציא דברים כל אחד קצת אחר. וכשהחברה מוציאה נרות, מה הגדר? כל שני נרות הם שני נרות אחרים. הלהבה רוקדת קצת אחרת, אתה יודע איך נכנס האוויר. יש הבדל, בין כל שני דברים יש הבדל. צריך לעמוד בזה ואומרים לנו משהו כאן.
דובר 1:
ההבדל אומר, אתה לא משמעותי עם ההבדל. יש לך תמיד כמו המקרה השני. אני שומע, אבל אתה רואה כאן הבדל. שחורות ולבנות זה אחר. שני נרות זה שני אותם נרות, אין הבדל. יכול להיות ששחורות ולבנות זה באמת יותר בשל ופחות בשל, אז כשמשתמשים בהם, אחד הולכים לשים בסיר, אחד הולכים לאכול ואחד הולכים לשים באוצר. זה שני מיני דברים אחרים. חייב להיות איזה הבדל אמיתי אמיתי שמבין עם השלום.
דובר 2:
לא, יכול להיות אפילו… אה, הרמב״ם אומר “נתכוון להרוג זה והרג זה”, גם יש לזה חילוק. אצל אנשים, כן. אין הבדל. אני רוצה להרוג אדם. באמת מעשה מטורף. אני לא יודע. זה קשה לי. לפי מה שאני מבין זה באמת קשה המקרה השני, ה״נתכוון להרוג זה”, כי שני אנשים בטח יש הבדל. או אולי לא, אולי למשל אני יודע הוא הולך לאיזו מלחמה, אין הבדל איזה חייל הוא הורג, אחד חייל. אולי כשהוא באמת נתכוון להרוג סתם אדם מסוים… אני לא יודע, זה באמת חסר לו סתם החילוק העדין.
דובר 1:
דרך אגב, כל הסוגיה לא להלכה, כי בטוח שכל אלה פטור אבל אסור. זה רק נפקא מינה לחיוב חטאת. השולחן ערוך לא מביא בכלל את כל ההלכות האלה. זה קצת תיאורטי כל ההלכות האלה.
דובר 2:
אוקיי, אבל עוד… עוד דין. כשיש ברציחה יש גם בגמרא כזה סוג הגמרא, כשאני הייתי הורג את זה את זה את זה…
דובר 1:
אוקיי, אבל זה היה דרך. גם זה רק לענין עונש. אני אומר, לענין עונש אפשר לעשות את התיאורטיות, לא ככה?
דובר 1:
אבל נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה, ונהפך הדבר, וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. הוא כן היה לו איזה חשבון. הוא רצה קודם לכבות את הנר, כי הוא רוצה את זה לאחר כך. מה שזה לא יהיה, היה לו חשבון, וזה קרה ממש לא לפי החשבון שלו. וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה, הרי זה פטור. כי אז זה היה אחרת. אז זה כן כמו שחורות ולבנות.
דובר 2:
זו הלכה של הסדר. למדנו במפורש אצל התאנים, שאפילו הפוך מהסדר נקרא גם “תולדת מחשבת”.
דובר 1:
כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, הוא כיבה והדליק באותו זמן, הוא הדליק וכיבה נר. אפילו לא הקדים ההדלקה הרי לא איכא רעותא, אלא עושה שניהם כאחד לפיכך חייב.
זה מקרה מעניין. כלומר, היה לו תוכנית לעשות אחד לפני השני, בינתיים הוא כיבה את שניהם בנשימה אחת.
דובר 1:
זו אותה הלכה של הסדרים. למדו במפורש אצל התאנים, שאפילו הוא הפוך מהסדר נקרא גם תולדת מחשבת. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, הוא כיבה והדליק אחד באותו זמן הוא הדליק וכיבה נר. אפילו לא הקדים ההדלקה הרי לא איכא רעותא. אלא עושה שניהם כאחד המקרה המעניין. היה לו תוכנית לעשות אחד לפני השני, בינתיים שניהם כיבה בנשימה אחת.
דובר 2:
אפשר ממש על אחד לזרוק נשיפה? לא, להדליק.
דובר 1:
אה, סליחה, כיבה זו. אפשר לפעמים עם סכין בבת אחת. הוא מדבר על אחד עושה כיבוי ואחד עושה הדלקה אחרי הכיבוי, אבל בבת אחת כלומר לא יצא מחשבתו. הוא לא עשה הכל הפוך. מעניין ההלכה האחרונה. עוד יותר עדין. זה נהיה יותר ויותר עדין לחילוקים של מה זה אומר שזה קרה במחשבתו?
אה, אנחנו לא יודעים את הרקע. בצדקנו, חז״ל חיפשו להסיר חיוב סקילה מאנשים, כן? אני יודע הרבה. זו גמרא תיאורטית, והרב והמחלוקת על ההלכה ומסכת קריתות. שאני מתכוון שזו גמרא תיאורטית, התחילה. הוא רואה הרב ושהמחלוקת, בואו לא ניכנס לזה, כי זה לא נוגע למעשה, וזה גם מסובך מדי בשבילי. עכשיו תשאל אם למישהו יש זמן לעשות עמוד ושזה ייכנס לזה. תמיד הין ליב אויף.
בסדר, בכלל… בסדר, אומר הרב אבל הלאה, כאן זה כן חוזר להלכות. אז כל הענין היה לענין מיין חיוב מפטור, ואומר הרב ורט מתווכח. אבל עכשיו אומר ההלכה מה זה אומר מתעסק, שאנחנו יודעים הרבה.
בכלל איתם הלכה כמתעסק מלבד חברים, הוא בכלל לא התכוון. הוא חתך, למשל אתה יודע שהוא הניף את ידיו ומשהו נתלש. הוא בכלל לא התכוון, בתור. אבל אוקיי, אבל לא שייך מתעסק לכתחילה, בכל מקרה. הוא פטור מעונש.
אבל הבינר שפילט מתעסק, זה כן חיות, אז אי אפשר לומר על זה מתה. לא, מתעסק שמתה, יש כנראה מתכוון, זה חוזר להלכה.
עכשיו אפשר ללמוד עוד דרך איך יש חילוקים שהוא לא התכוון ולא קרה מה שהוא התכוון, כן? מה זה כן או לא נעשה בכוונתו.
אומר הרמב״ם, כל המתכוון לעשות מלאכה, והמלאכה שלו נעשתה, אלא שלא נעשתה כפי שרצה, זה כמו יתר על כוונתו. רצה להדליק נר קטן, ונעשה גדול יותר ממה שחשב. אבל למעשה מה שחשב נעשה, רק שנעשה יותר מזה, נעשה מוסיף, אבל הדבר נעשה. אבל חסר מכוונתו פטור, כי לא נעשה מה שחשב.
כיצד? רש״י אומר, נתכוון להוציא משא לאחוריו, חשב לסחוב, קשר לעצמו דברים בגב, לסחוב מהגב. והוציאה לפניו, למשל הוא סוחב ארנק, והוא יכול להחזיק אותו מהגב מכתפיו, ולמעשה זה החליק ומונח לפניו, חייב.
מדוע? כי כשאדם מחזיק על עצמו תיק, הוא סוחב על עצמו תיק, הוא שומר על התיק. וכשזה לאחוריו, זה לא נשמר כל כך טוב, כי זה מונח מאחור, הוא לא רואה אותו. מלפניו זו שמירה טובה יותר. אז היה לו במשא שהיה הענין שיוכל לשאת את המשא, והמשא נשמר, רק שנשמר עוד יותר טוב. התכוון לשמירה פחותה, ונעשתה שמירה… אין אנו אומרים שזה נקרא כאילו התכוון לדבר אחד ונעשה דבר אחר, כי העיקר שחשב היה לשמור את המשא, וזה נעשה, רק שנעשה עם שמץ יותר.
אבל אם נתכוון להוציא לפניו, חשב לשאת משא לפניו, ובאה לו לאחוריו, אז הוא כן פטור. מדוע? כי התכוון לשמירה מעולה, והוציאה בשמירה מיעוטא, לא נעשה מה שרצה, נעשה עוד יותר חלש ממה שרצה. רצה בשמירה טובה, נעשתה שמירה לא טובה. אז לענין נשיאה נעשתה הנשיאה, אבל אנו אומרים שמין נשיאה זה הוא מין נשיאה שצריך להיות גם שמירה, ולא הייתה איכות השמירה שרצה.
בכלל, כל כיוצא בזה. הראב״ד מדייק כאן, אינני רוצה להיכנס לזה, אבל נראה כאן, אפשר לחשוב מהו הפירוש “פחות מכוונתו”. “פחות מכוונתו” לא אומר שהוא שפך כוס גדולה יותר, זה יותר כמו שהמלאכה נעשתה טוב יותר, והמלאכה נעשתה טוב יותר. שנעשתה חלשה יותר. איכות המלאכה לא הייתה טובה. זו איכות המלאכה, לא הכמות, לא כמה.
עוד במה שיש כאן יוצא מן הכלל, בהלכה של “לפניו ולאחריו” יש יוצא מן הכלל, שלא תמיד הוא פטור שהתהפך. כן?
“היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו לחלוקו”, הניח דבר כבד, הניח אותו להיות בחגורה, שיהיה על גופו, החגורה תאחז אותו, כן? “בין שבא זה המשא שדרכו לצאת כדרך הזה לפניו, בין שבא לאחריו, חייב”. אז, אם הוא לא… כשהמקרה הקודם היה למשל שהונח על כתפו, וזה יכול ללכת לכאן, יכול ללכת לכאן. אבל כשהוא מניח זאת על גופו מתחת לבגד, אז אין הבדל לאיזה כיוון ה… אפילו זה התהפך באמצע, הוא חייב. “שדרכו לצאת כך”. אף שכאן הייתה לכאורה גם שמירה חלשה יותר כשזה היה לאחריו, אבל זה “דרכו לצאת חוזר”. כשדברים מונחים בצורה כזו, זה “דרכו לצאת חוזר”.
אז, זה שאמר קודם, “בא לו לפניו, בא לו לאחריו”, מדברים דווקא כשזה לא “דרכו לצאת”. זה לא קל… ארנק הוא חלק, זה מחליק לשני הכיוונים. מדברים על מקרה אחר, ש… אז, שם דבר שלא מחליק כל כך בקלות, אז הוא לא התכוון. כי כשדבר הוא “דרכו לצאת חוזר”, אי אפשר לומר שלא התכוונת. זה יחסי לגמרי. אז, זה עול. אתה אומר בדיוק, אבל זה מונח בצד, זה יוצא. אז, זה “נעשה במחשבתו”.
טוב, עוד קצת פרטים בזה של “לא נעשה כוונתו”.
“כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה ועשה כשיעור”, מישהו מתכוון לעשות מלאכה בשבת, והוא התחיל במלאכה, והוא עשה בשיעור. מאוחר יותר הרמב״ם ילך, לכל מלאכה יש שיעור. למשל, אני יודע, נניח, רצה לבשל, והוא בישל… אה, הרמב״ם כבר יאמר דוגמה, קשה לומר דוגמאות משלי.
חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתחייב לעשותה, אפילו לא נעשתה כל המלאכה שחשב להשלים, אבל הוא כן עשה שיעור מהמלאכה.
כיצד? הרוצה שנתחייב לכתוב אגרת בשבת, חשב לכתוב טקסט מסוים בשבת, מכתב מסוים. אין אומרים, היינו יכולים לומר, שכל עוד לא כתב את כל המכתב לא נעשתה כוונתו. אבל אין אומרים, לא יצא זה עד שישלים חפצו, עד שיעשה כל מה שחשב, ויכתוב כל האגרת וכל השטר, אלא משכתב שתי אותיות, הוא חייב. הדין שהשיעור של כתיבה הוא שתי אותיות אומר שזה לא נוגע לי, הוא כבר עשה מלאכה שלמה. המלאכה היא עצם הכתיבה. רצית לעשות שתי מלאכות, נניח.
דובר 2:
נכון, נכון, כשרצה לכתוב מכתב שלם, רצית לעשות כמה מלאכות. מלאכה שלמה, ורצית לעשות מלאכה שלמה. רק תכננת לעשות מלאכה גדולה יותר, לא אומר שמאחר שנעשה רק החצי הוא פטור, נכון?
דובר 1:
והרמב״ם היה יכול להישאר כנראה באותה דוגמה, למשל רצה לאסוף מאה ביצים, והוא רק לקח שתי ביצים, בשתי ביצים הוא כבר נתחייב, כן?
דובר 2:
לא, בזה אולי יותר פשוט. אולי הדוגמה…
דובר 1:
לא, אבל כאן היה יכול לומר שזו עדיין חצי עבודה, כי זה לא מכתב. רצה לכתוב מכתב מסוים.
וכן, הוא נותן עוד דוגמה. וכן אומן שנתחייב לארוג בגד כולו, חשב לארוג בגד שלם. אבל משיארוג שני חוטין יתחייב, כשאורגים שני חוטים נעשים חייבים. אף על פי שכוונתו להשלים, אפילו הכוונה הייתה כן להשלים בגד מלא. אבל הואיל ועשה בשיעור בכוונה, הוא בכל זאת כן עשה כשיעור, הוא עשה השיעור שני חוטין או שתי אותיות, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
הוא אומר בעצם שכשחז״ל אומרים שזה השיעור, לא נוגע לי שחשבת שהמלאכה תסתיים כשתהיה גדולה יותר. לא נוגע לי עם המטרה שלך. יש לך מטרה גדולה יותר, אבל המלאכה היא זו. החכמים אומרים שזה כבר נקרא חלק מהמלאכה.
דובר 2:
מלאכה שלמה.
דובר 1:
מלאכה שלמה.
אגב, מתחשבים כן במטרה שלך, כשאתה רוצה להרוג אדם מסוים. אבל… כן, כן. הוא צריך לכאורה להסתכל שזה יותר כמו… רצית לעשות שתי מלאכות או משהו כזה. עשה מספיק מלאכה שרצית לעשות.
טוב, עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה. לכאורה אין לו זה עם כוונה, הוא מדבר סתם על ההלכה של שניים שעשאוה. כאן יש עוד אופן כשזו הקדמה לכל המלאכות האחרות, שהוא הולך לומר זה כשאדם עושה את זה. מה קורה אם שני אנשים עושים את זה ביחד? או מה קורה אם… עוד מקרים.
אומר הרמב״ם, “כל מלאכה שיחיד יכול לעשותה לבדו”, שאדם יכול לעשות לבד, “ועשאוה שנים בשותפות”, למעשה עשו את זה שני אנשים בשותפות ביחד. שותפות יכולה לומר שני דרכים, אומר בית יוסף זה מקצתו וזה מקצתו, זה אומר שהם חילקו חצי וחצי את המלאכה. אתה עושה את החצי הראשון של המלאכה, אני עושה את החצי השני של המלאכה.
כגון, “שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת”. האדם הראשון עשה את העקירה, חפץ צריך להגיע מרשות אחת לרשות אחרת. הראשון עשה את העקירה, השני עשה את ההנחה ברשות אחרת. השני קיבל אותו והניח ברשות אחרת.
או שהם ביחד נשאו מרשות אחת לאחרת ואחזו את זה ביחד, “באופן שעשאוה שנים כאחד מתחלה ועד סוף, כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו”, שני אנשים אחזו בעט והם כתבו ביחד, “או כיכר והוציאוה מרשות לרשות”, או שהם שניהם ביחד אחזו בככר והוציאו אותו מרשות לרשות, “הרי אלו פטורין”. בשני המקרים הם פטורים, כי אדם אחד לא עשה מלאכה שלמה. ביניהם שניהם ביחד יצאה מלאכה, אבל לא אחד עשה את כולה. אז הם פטורים. זו הלכה של שניים, בגמרא זה נקרא “שניים שעשאוה”.
אומר אבל הרמב״ם, זה רק כמו שאמר, שכל יחיד היה יכול לעשות את זה לבד. אבל אם אין היחיד יכול לעשותה לבדו עד שיסייעו חבירו”, אם זה סוג מלאכה שצריך להיות שני אנשים שיוכלו לבצע אותה, “כגון שנים שאחזו לא כיכר”, לא ככר, לחם שכל אחד יכול לבד, אלא “קורה”, קורה גדולה וכבדה, “והוציאוה מרשות הרבים, ואם אין כח באחד מהן להוציאה לבדו”, זה אומר, שאחד משני האנשים לבד לא היה יכול לסחוב את הקורה הכבדה, ולכן, זו הסיבה שהם עשו את זה ביחד, “ועשאוה בשותפות מתחלה ועד סוף, שניהם חייבין”, הם שניהם חייבים. כי זו הדרך שעושים מלאכה כזו.
וכאן יש שאלה לגבי השיעור. כי אפשר לחשוב שאז צריך שני שיעורים, כי שני אנשים עשו את זה. לא. שיעור אחד לשניים. אם השיעור הוא רציחה זה… כן, זה אומר את זה? לכאורה. אבל זה מעניין, כי מדברים כאן על דבר כבד. אוטומטית, לכאורה שיעור אחד לשניים, אפילו אותה סיבה שאחד לא יכול. אבל… יש הבדל. יש שיעור מינימום עצמי, תראה, לכל דבר יש את השיעור שלו.
דובר:
כי זו הדרך שעושים את המלאכה.
וכאן יש שאלה לגבי השיעור. אפשר לחשוב שאז צריך שני שיעורים, כי שני אנשים עשו את זה. לא. שיעור אחד לשנים, כי אם השיעור הרצוי הוא, כן, זה אומר את זה.
לכאורה, מה שמעניין, כי מדברים כאן על דבר כבד, הייתי אוטומטית לכאורה שיעור חושב לא לא, אבל אותה סיבה שאחד לא יכול. אבל אין הבדל, יש שיעור מינימום הוצאה, נראה שלכל דבר יש את השיעור שלו.
אז המילה היא, שיעור אחד מספיק, אף שכל אחד יכול לומר “אני רק הזזתי חצי שיעור”, זה לא כך. המידה של שיעור שחכמים עשו אינה על האדם, אלא היא על המלאכה. זה כבר נקרא מלאכה חשובה. זה אומר שזה נתחלק בין שני אנשים, ובמקרה כזה לא תהיה בעיה, כי זו הדרך שעושים את המלאכה, דרך שני אנשים.
דובר:
מה קורה במקרה שיש ספק כזה? נראה. היה כח באחד מהן להוציא הקורה לבדו. יש אדם חזק, אבא עם בן מוציאים את הקורה, אדם גדול עם אדם קטן. האדם הראשון היה יכול לעשות את זה לבד, אבל האדם השני לא היה יכול לעשות את זה לבד. והשני אינו יכול להוציאה, והוציאוה שניהם ביחד, זה שיכול להוציאה חייב, אז האדם שיכול לעשות את זה לבד חייב, כי זה אומר שהוא עשה את זה. השני רק עזר לו, מסייע יפה. מסייע אינו חייב כלום, כי הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד, אז הוא לא עושה כלום. השני לא עושה כלום. מסייע אינו חייב כלום, זה אומר שהוא פטור אפילו מדרבנן, נכון? הוא פטור כשהוא לא עושה כלום.
דובר:
זה מאוד מעניין, ומי נקרא המסייע? הרבה פעמים היינו יכולים לעשות את הגדר שיהיה מי רוצה שהקורה תוזז, או מי ביקש ממי את הטובה. זה לא הולך כך. מסתכלים על מי עושה את זה. הייתי חושב כך, בעל הבית קורא לשכן שלו שהוא גדול וחזק יותר ממנו. הלה הוא בכל זאת המסייע, מבחינת סתם כך מסתכלים על זה. אבל המלאכה, לא, למעשה הם כן חילקו חמישים-חמישים בכוח שהם הכניסו, הם ביחד עשו את המלאכה. רק כי הוא לא יכול לבד הוא… נכון, זה לא אומר שהוא לא עשה את המלאכה. אתה לא יכול לומר לי שהוא כמו כלי.
נבין טוב יותר. הכלל כאן קשור למה שאפשר. זה אומר, לכאורה כמו שינוי כדרכו, כך אני רוצה לחשוב. דבר שאפשר לעשות לבד, אתה עושה עם שני אנשים, שניהם פטורים אבל אסור. דבר שאדם אחד לא יכול לעשות לבד, זו הדרך לעשות את המלאכה, כל אחד עושה כלאחר יד.
אז, באופן שזה חצי חצי, אחד יכול לעשות את זה לבד, אז מצדו הוא עשה את זה. אני שומע. והשני לא עושה כלום. למה? כי אה, פרקטית עכשיו… למה לא נאמר עכשיו מצד האדם הראשון, סליחה, מצדו היה צריך להיות שנים שעשאוה, כי הוא יכול כן לעשות את זה לבד, וכאן הוא עשה את זה בדרך מוזרה עם שני אנשים. למה אנחנו אומרים שזה נקרא שהוא עשה עם שני אנשים בכלל?
דובר:
צריך להבין קצת יותר טוב, כי למשל, מה קורה כשמי שלא יכול עשה למעשה רוב העבודה? הוא אמנם לא יכול לבד, אבל עם שני הוא יכול לעשות את זה, והוא עשה את רוב העבודה, הלה רק עזר לו קצת. אני מחזיק שהמסייע נקרא מי שיכול לעשות את זה. יכול להיות שהרמב״ם לא מתכוון לזה, הוא מתכוון למקרה כזה של אבא עם ילד, הוא מתכוון כשהמסייע הוא בוודאי מסייע.
אני צריך לחשוב מה קורה כש… הוא לא אומר, אחד יכול להוציא לבדו, הוא ביקש מהלה בכלל. שני כאלה שניים, שני מהאדם השני האם הוא היה יכול לעשות את זה? חסר משהו כאן. אבל כך כתוב בהלכה. טוב.
דובר:
אבל אתה מתכוון לומר, כששני אנשים שכל אחד מהם יכול לבד, היה בכל זאת שנים שעשאוה שהם היו פטורים. וכאן, כי יש שני שלא יכול לבד, הוא נעשה מסייע כזה, מסתכלים עליו כאילו הוא לא עשה כלום, הוא רק משחק. השני עשה… זה עושה את זה יותר מוזר.
טוב.
דובר:
עוד כלל, עוד כלל אחד, עוד שני כללים. עוד כלל בהלכות שבת. יש, כל הלכות שבת זה כשרוצים לעשות משהו. אבל כשעושים מעשה שלא נקרא בכלל, סתם מקלקל, הוא פטור.
כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, כשמישהו… יש אופנים של חובל ולהיות חייב. למשל, מישהו צריך לעשות פצע בבהמה שלו, אני יודע, להקיז דם. אבל אם הוא עושה את זה לא בשביל זה, אלא הוא עושה את זה דרך השחתה, הוא לא עשה דבר פרודוקטיבי, הוא לא עשה מלאכה.
וכן קורע בגד. קריעת בגד יכולה לפעמים להיות קורע, מלאכת קורע על מנת לתפור. אבל כשהוא קורע סתם כך דרך השחתה, הוא שורף אותו, הוא שובר אותו דרך השחתה, הרי זה פטור, זה לא נקרא מלאכה. זה לא נקרא עשיה, זה דבר שאינו חשוב, לא נעשה כלום. הוא עוד פטור על העונש.
דובר:
כופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, כשמישהו חפר בור, ובעצם הסיבה שהוא חפר את הבור היא כי הוא צריך את החול, הוא מקלקל ופטור. למה הוא נקרא מקלקל? כי הגומא היא עכשיו קלקול. עשית עכשיו דבר מכוער על הרצפה, בור שלא בא שם.
זה מעניין, הרבה פעמים אומרים להפך, כמו כשמכבים משהו כי צריכים את הגחלת. אומרים שזה נקרא חפירה. איזו חפירה נקראת במקום שיכולים שם לבנות, לעשות גומא כי רוצים גומא, רוצים לנטוע, כן. כאן הוא לא רוצה חפירה, הוא רוצה להשיג חול.
נניח בפשטות, חפירה היא תיקון בקרקע בדרך כלל, או חורש או בונה הוא תיקון בקרקע. כאן אתה מקלקל את הקרקע. אתה רק בורר מקלקל, כי אתה צריך להשיג חול, אבל אתה מקלקל את הקרקע, אז אתה פטור. אפילו אינו עושה מלאכה, אבל הוא מכוון למקלקל פטורים.
דובר:
זה אבל רק כשזה קלקול אמיתי. אבל כל המקלקל על מנת לתקן הוא כן חייב. כשהקלקול הוא הכנה לתקן, זה נקרא כאילו הוא עוסק בתיקון.
כיצד? הרוצה לסתור כדי לבנות במקומו, אחד הורס משהו, אפשר היה לומר שהוא מקלקל. אבל אם הוא הורס את זה כי הוא רוצה לבנות באותו מקום. או שמוחק, אחד מוחק משהו, הרי הוא מקלקל. אבל אם הוא מוחק כדי לכתוב במקום שמוחק. או חופר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות לבנות שם, וכיוצא בזה הרי זה חייב.
אבל איזו מלאכה זה נחשב? נקרא סותר ונקרא בונה. כי זה נקרא בונה, כן? זה נקרא סותר? לא, זה נקרא סותר מאוחר יותר, כי… אה, אז זה סותר. שיעורו כשיעור המתקן, יש להם אותו שיעור. כאשר בונים יש להם אותו שיעור מינימלי. מה שהתוצאה היא, מסתכלים מה התוצאה היא. הוא בעצם בונה, המלאכה היא סותר.
אכן שואל שאלה טובה, למה צריך מלאכה נוספת? נראה מאוחר יותר, אולי נגלה את הסוד של זה. נראה לכאורה שזו מלאכת בונה. לא, זו מלאכת סותר, שאתה רק חייב כאשר זה מקלקל שהוא בעצם בונה, או מוחק שהוא בעצם כותב, וכדומה.
אוקיי.
דובר:
עוד חילוק. מלאכה שעשה חלקה בזדון וחלקה בשוגג. בואו נראה. כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון. כלומר, באמצע המלאכה הוא נתפס במה שהוא עושה, למשל, והוא המשיך הלאה. או להיפך, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד, פטור. אם לא הייתה מלאכה שלמה מתחילה ועד סוף במזיד, אינו חייב. לא חייב חטאת, בוודאי. פטור פירושו שאינו מקבל את העונש המגיע. עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהא חייב כרת וסקילה. או, סליחה, רק אחר כך, אז הוא חייב כרת וסקילה.
יש חיוב במזיד ויש חיוב בשוגג, נכון? במזיד חייב כרת וסקילה, ובשוגג חטאת. שניהם צריכים להיות המלאכה כולה בקטגוריה אחת. אי אפשר לרקוד ביניהם. אי אפשר לומר, “עשיתי קודם במזיד, עכשיו עשיתי בשוגג, אז בואו נביא קרבן חטאת.” לא, הוא פטור מכלום. כלומר, לא מכלום, מדרבנן אסור. אבל למעשה לא היה לא זה ולא זה. נכון. או עשאה כולה בשגגה מתחילה ועד סוף. כלומר, או שהוא לגמרי זדון והוא חייב כרת וסקילה, או שהוא לגמרי שוגג והוא חייב חטאת קבועה. לא לכאן ולא לכאן, אינו חייב את העונש.
דובר:
אבל צריך להבין את המקרה. הזיד ולבסוף שגג לא אומר שהוא התבלבל והוא עושה דברים אוטומטית, כי זה בדיוק הדבר האחרון שלמדנו, זה נקרא כוונה. לא מתכוונים שהוא לא חושב, “אני בונה, אני בונה, אני בונה.” הוא שכח משהו לגמרי, כן, משהו קרה, משהו ממש שגגה. כי בדרך כלל כשאומרים זה פירושו שהיה לו בדעתו, והפסיק להיות לו בדעתו. זה לא פירוש שוגג כאן. שוגג פירושו שלא ידע שזה שבת, לא ידע שזו מלאכה, שזה אסור. אבל כאן הוא נזכר, הוא שכח, וכדומה, או שמישהו אמר לו.
דובר:
זו הלכה מעניינת. חייב להיות מתחילה ועד סוף אותו דבר. זה לכאורה מתחבר גם לעניין הכוונה ומלאכת מחשבת, כן, כי זה משהו לא שלם, זו חצי מלאכה. חצי מלאכה אפילו לא חייב חטאת, זה פטור. אבל כאן הוא בא לעמוד, אוקיי, לא נוגע לטהרות, כל הדברים האלה שלמדנו בדברים האחרונים, אלא פטור.
דובר:
אוקיי, עד כאן פרק א׳. פרק יפה מאוד, טוב מאוד.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
—
Question: What does one do when the Rambam rules differently than the Shulchan Aruch?
Two Answers:
1. “The Sharp Answer”: Until now (in previous books) the learner has been ruling from his own mind — now he will at least know that the Rambam is not always the halacha, and won’t make a mistake.
2. “The Beautiful Answer”: The Rambam is not made as a practical guide. He gives principles and meta-principles — what is Shabbat, which mitzvot, which prohibitions, which punishments, how many levels, what is each of the 39 melachot. For practical questions (how to put away a cholent, blech or crock pot) one must look in Shulchan Aruch and later poskim. The Rambam’s purpose is that one should know all of Torah she’bichtav and Torah she’be’al peh — not just “halachot that appear in the newspaper.” Our life is greater than “cholent up, cholent down.”
– Toldot Aharon Rebbe (Butash) had a custom to learn Rambam’s Laws of Shabbat on Motzaei Shabbat.
– The Chida and mekubalim bring a custom that on Shavuot night one learned Mishneh Torah of the Rambam.
– The Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) in Or Neerav (introduction to Kabbalah) says one must first learn “Mishnah and pesakim” — and he means one fulfills this through learning Rambam’s Mishneh Torah, and afterwards one can learn Kabbalah.
—
The Rambam begins each book with “B’shem Hashem El Olam” — like B”H, a declaration that he does it with the power of Hashem, with shefa elyon.
The verse for Sefer Zemanim (Psalms 119): “Nachalti edotecha le’olam ki sason libi hemah”
1. “Edotecha” — Connection to Shabbat and Yamim Tovim: Shabbat is explicitly an edut — testimony to Creation, to the renewal of the world, to the Almighty’s connection to the Jewish people. All mitzvot are called edut, but Shabbat and Yamim Tovim are more directly testimonies. Rav Rabinowitz brings from Ramban what edut means in relation to mitzvot.
2. “Le’olam” — Connection to Times: “Le’olam” can mean not only “forever” (eternity), but his entire life, all times — every day he observes the mitzvot of that day. This hints at zemanim — he places it into time. No difference whether it’s Yom Kippur (difficult halachot) or a “green Tuesday” (easy halachot).
3. “Sason libi” — Inner Joy vs. Outer Joy: The Rambam teaches that sason is more internal than simcha (as he says in Laws of Yom Tov and end of Laws of Chanukah). Sason balev a Jew must have all year; Yom Tov brings it out as a “celebration” with public expression. The verse says “sason libi” — not “sason ha’olam” — which teaches that there is an inner joy from Shabbat and Yom Tov, not just an external conduct. This is like ma’aseh hamitzvah with chalut hamitzvah — the external party serves so that everyone should have inner sason.
4. Connection to the End of Sefer Ahavah: Sefer Ahavah ended with the haftarah of “Sos asis” — perhaps therefore Sefer Zemanim begins with “ki sason libi”, a continuation of sason.
5. The Rambam as “Artist”: People think the Rambam is a “technocrat” — but from these openings we see he is also an artist who brings beautiful verses. All opening verses speak about mitzvot, because the Rambam’s book is organized according to the order of mitzvot. This is also the concept of integrating his aggadah with halacha, Torah she’bichtav with Torah she’be’al peh.
—
“The third book, which is Sefer Zemanim. Its laws are ten, and this is their order”:
1. Laws of Shabbat
2. Laws of Eruvin
3. Laws of Shevitat Asor (Yom Kippur)
4. Laws of Shevitat Yom Tov
5. Laws of Chametz and Matzah
6. Laws of Shofar, Sukkah and Lulav
7–10. Shekalim, Kiddush HaChodesh, Ta’anit, Megillah and Chanukah
Principle 1: From the Stringent to the Lenient — Four Levels of Shevitah:
1. Shabbat — even melachah of ochel nefesh is forbidden, punishable by sekilah.
2. Yom Kippur — also forbidden melachah like Shabbat, but less severe (no sekilah), plus a mitzvah of fasting.
3. Yamim Tovim — one may do ochel nefesh, less stringent.
4. Weekday Yamim Tovim (Chanukah, Purim, fasts) — some customs not to do melachah, but no prohibition of melachah.
Principle 2: D’oraita Before D’rabbanan:
Until Laws of Kiddush HaChodesh is entirely d’oraita. Laws of Ta’anit is half d’oraita half d’rabbanan (Tisha B’Av is d’rabbanan). Megillah and Chanukah are entirely d’rabbanan.
Principle 3: From the General to the Specific:
The Rambam first makes the general laws (Shevitat Yom Tov — equal for all Yamim Tovim), and only afterwards the specific mitzvot (Chametz and Matzah, Lulav, Shofar, Sukkah). Therefore there is no “Laws of Pesach” — the shevitah already appears in Laws of Shevitat Yom Tov, and what is specific to Pesach appears in Laws of Chametz and Matzah.
Shekalim and Kiddush HaChodesh don’t fit entirely in this order — Shekalim could fit in Laws of Kodashim (money for sacrifices), Kiddush HaChodesh could fit in Laws of Judges/Sanhedrin. But the Rambam places emphasis on aesthetics — he doesn’t want very thin or very thick books. This is also the reason why Laws of Eruvin is extracted from Laws of Shabbat as a separate law, even though it’s a branch of shevitah — because Laws of Shabbat would have become too long.
The word “shevitah” means to break the regular cycle — something one does normally, and now one stops. “Shevitat asor” means two things: shevitah from melachah and shevitah from eating. Like shemitah is called “shabbat” from work in the field.
—
“They include five mitzvot, two positive commandments and three negative commandments.”
Simple meaning: Two positive and three negative:
1. To rest on the seventh day (positive)
2. Not to do melachah on it (negative)
3. Not to punish on Shabbat — Beit Din should not punish (negative)
4. Not to go outside the boundary on Shabbat — techum Shabbat (negative)
5. To sanctify the day with remembrance — Kiddush (positive)
1. Order by Topic, Not by Positive/Negative: The Rambam doesn’t organize by positive commandments first and negative afterwards, but by topic: first the positive of shevitah, immediately followed by the corresponding negative (not to do melachah) — because they are two sides of the same thing.
2. Additions to “Not to Do Melachah”: Mitzvot 3 and 4 (not to punish, techum Shabbat) are additions to “not to do melachah” — things that aren’t exactly melachah but have an additional prohibition.
3. Kiddush — A New Mitzvah: Mitzvah 5 (Kiddush) is a new mitzvah that has nothing to do with melachah.
4. Shabbat in the Torah Appears Much More Than Five Times: Chazal through Torah she’be’al peh explained which verses say the same thing again (to warn more), and which are an additional mitzvah. For example “not to punish on Shabbat” — Chazal learned that the verse doesn’t mean just to warn again about Shabbat, but a specific mitzvah.
—
—
“Resting on the seventh day from melachah is a positive commandment, as it says ‘and on the seventh day you shall rest.’ And anyone who does melachah on it has nullified this positive commandment and transgressed a negative commandment, as it says ‘you shall not do any melachah.’ And what is he liable for doing melachah? If he did it willingly with intent he is liable for karet, and if there were witnesses and warning he is stoned. And if he did it inadvertently he is liable for a fixed sin offering.”
Simple meaning: Resting on the seventh day is a positive commandment, doing melachah is nullifying a positive plus a negative. Punishments: with intent — karet; with witnesses and warning — sekilah; inadvertently — fixed chatat.
1. “Resting on the Seventh” Not “Resting on Shabbat”: The Rambam intentionally says “on the seventh” (on the seventh day), because the name “Shabbat” comes only after one does shevitah. He wants the verse “and on the seventh day you shall rest” — first there is the seventh day, then one makes shevitah, and then it becomes “Shabbat.”
2. The Rambam’s Method in Bringing Verses: The Rambam always brings the simplest and shortest verse, not necessarily the first or the one the Gemara brings. The verse “and on the seventh day you shall rest” is from Exodus 23 (Parshat Mishpatim), even though Shabbat already appears earlier in the Ten Commandments and at Marah. The Rambam holds that all verses are the same mitzvah, just different formulations, and one can take whichever one wants.
3. “Bircono Bizadon” — Two Conditions: “Bizadon” means he knew it was Shabbat/melachah (not shogeg). “Bircono” means no one forced him (not ones). Both conditions must be present for karet.
4. Karet Without Witnesses: The Rambam first says “liable for karet” (without mentioning witnesses and warning), and afterwards “and if there were witnesses and warning he is stoned.” This means: karet is the punishment from Heaven even without witnesses; sekilah is only with witnesses and warning. The Rambam already explained in Sefer HaMada what karet is — that the soul is cut off.
5. Shogeg: “Shogeg” means he didn’t know it was a melachah, or didn’t know it was Shabbat, or didn’t know which action he was doing. The punishment is a fixed sin offering (a specific type of animal — not oleh v’yored which changes according to the person’s status).
6. The Rambam’s Method in the First Halacha: As is his way, the Rambam begins with the definition of the mitzvah: what is the obligation, which punishments, what is d’oraita and d’rabbanan. The Rambam’s Mishneh Torah is essentially an “expanded Sefer HaMitzvot” — organized around the mitzvot, each law begins with how it fits into the 613 mitzvot.
7. Chapters in Rambam: The Rambam himself did not make any chapters (headings) — other people added them.
—
“Wherever it says regarding Shabbat that it is forbidden to do this thing ‘chayav’ — liable for karet, and if there were witnesses and warning liable for sekilah, and if done inadvertently liable for chatat. And wherever it says ‘patur’ — exempt from karet and from sekilah and from the offering, but it is forbidden to do that thing on Shabbat, and if he does it he receives makkot mardut. And similarly wherever it says ‘one does not do thus’ or ‘it is forbidden to do thus’ — one who does it intentionally receives makkot mardut. And wherever it says ‘it is permitted to do thus’ — permitted ab initio. And wherever it says ‘he is not liable for anything’ or ‘exempt from anything’ — they do not lash him at all.”
Simple meaning: The Rambam establishes a systematic language — a “code” — for all Laws of Shabbat, so he won’t have to write out the full punishment each time. Laws of Shabbat is lengthy, and the code makes it practical.
1. Three Levels of Shabbat Prohibition: (a) Chayav = d’oraita with karet/sekilah/chatat; (b) Patur = exempt from d’oraita punishments, but forbidden d’rabbanan with makkot mardut; (c) Mutar = permitted ab initio, even d’rabbanan.
2. “Patur” Doesn’t Mean “Mutar”: In Laws of Shabbat, when it says “patur” it means patur but forbidden — he is exempt from d’oraita punishments but it’s still forbidden d’rabbanan. This is not so in all of Torah — in other laws “patur” can mean “patur and mutar.” But here in Shabbat “patur” always means it’s still forbidden, because if it were permitted it would say “mutar.”
3. Makkot Mardut — A New Punishment Concept: Here one is introduced to the concept makkot mardut as the punishment of the Sages for rabbinic prohibitions. In Sefer HaMada one could have nidui as the punishment of the Sages; here one learns a second tool — makkot mardut. The Rambam holds that makkot mardut is actually a punishment (rabbinic lashes), not just coercion (forcing to stop). This is a distinction — other opinions hold that for d’rabbanan there is only coercion (like “we force him until he says I want”), but the Rambam teaches that makkot mardut is an actual lashing-punishment according to the rules of the Sages.
4. The Rambam’s Systematization with “Makkot Mardut”: In the Gemara it sometimes says simply “liable for lashes” and means makkot mardut (d’rabbanan). The Rambam systematized this — when it’s forbidden d’rabbanan he consistently writes “they lash him makkot mardut,” to show it’s not d’oraita lashes.
5. The Language “One Does Not Do” / “It Is Forbidden to Do”: When the Rambam uses such language he means forbidden d’rabbanan (not d’oraita), because if it were d’oraita it would say “chayav.”
6. The Language “He Is Not Liable for Anything” / “Exempt from Anything”: The word “anything” is the key — it means he is exempt even from makkot mardut, not just from d’oraita punishments. Without the word “anything,” “patur” would only mean exempt from d’oraita but still liable for makkot mardut.
7. [Digression: Does “He Is Not Liable for Anything” Mean Completely Permitted or Still Forbidden Without Punishment?] A discussion is held whether “he is not liable for anything” means completely permitted (even d’rabbanan), or perhaps still forbidden d’rabbanan just without makkot mardut. If “mutar” already means permitted ab initio, why do we need another language “he is not liable for anything”? The answer: There can be laws where it’s forbidden d’rabbanan but without makkot mardut — a stringency without punishment — and for this fits the language “he is not liable for anything.” But the Kesef Mishneh holds that “he is not liable for anything” simply means permitted, and the different formulations are nothing more than stylistic variations for the same thing.
—
“Things that are permitted to do on Shabbat, and in doing them it’s possible that a melachah will be done because of them and it’s possible it won’t be done — if he didn’t intend that melachah it is permitted. How so? A person drags a bed and chair and bench and the like on Shabbat, provided he doesn’t intend to make a furrow in the ground while dragging. Therefore if he dug he need not be concerned, since he didn’t intend to plow. And similarly a person walks on grass on Shabbat provided he doesn’t intend to uproot them, therefore if they were uprooted he need not be concerned. And he washes his hands with fruit dust and the like… a narrow breach… permitted to enter on Shabbat, even if [stones] fall… And similarly anything where he doesn’t intend like this.”
Simple meaning: When someone does a permitted action on Shabbat, and it’s possible that incidentally a melachah will happen (but it’s not certain — “it’s possible it will be done and it’s possible it won’t be done”), if he didn’t intend the melachah but rather the permitted thing — it is permitted.
1. “Intent” Doesn’t Mean Thought Alone: “Intended” doesn’t mean he’s pushing with closed eyes thinking intentions — it means that he means to do the permitted action, not the melachah. The focus is on what is his goal in the action.
2. Two Conditions for the Leniency of Davar She’eino Mitkavein: (a) The person doesn’t intend (in his intent) the melachah — he drags the bed because he needs the bed, not to make a hole; (b) The result is not inevitable — it happens sometimes yes, sometimes no. Both conditions together make it permitted.
3. Must One Investigate the Specific Case? If a person sees that his bed is very heavy, must he check whether it will make a hole? The conclusion: One need not go into details — because the category of dragging furniture is generally not a category that always makes a hole. The person need not stand and make experiments beforehand.
4. Four Examples: (1) Dragging a bed/bench/closet — can make a furrow in the floor (choresh); (2) Walking on grass — can uproot grass (kotzer); (3) Washing hands with fruit dust — can pull out hair (gozez); (4) Going through a narrow breach — can break out stones (boneh/soter). In all cases, because the person doesn’t intend the melachah, he doesn’t stumble even when it happens.
5. Dispute of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon: The entire topic of davar she’eino mitkavein is a dispute in the Gemara — Rabbi Yehuda says liable, Rabbi Shimon exempts. The Rambam rules like Rabbi Shimon.
—
“He did an action and a melachah was done because of it that will certainly result from that action, even though he didn’t intend it — liable, since it’s known that it’s impossible that melachah won’t be done. If he needed a bird’s head to grind for a child, he cuts off its head on Shabbat — even though his ultimate intent is not to kill the bird but only to cut off its head — liable, since it’s known it’s impossible to cut off the head of a living thing and it won’t die. And similarly anything like this.”
Simple meaning: If a person does an action that inevitably (certainly) brings a melachah as a result, even if he didn’t have in mind the melachah, he is liable. This is the law of “pesik reisha v’lo yamut” — one cannot cut off the head of a living bird and say “I didn’t mean to kill.”
1. Category vs. Specific Case — The Main Innovation: Pesik reisha is not determined by the specific case, but by the category of the action. Cutting off the head of a living animal is a category that is always connected with killing — that is pesik reisha. But dragging furniture is a category that is not always connected with plowing — that remains davar she’eino mitkavein, even if in this specific case the bed is very heavy.
2. They Are Not Two Equal Conditions: The two conditions (no intent + not inevitable) are not two separate equal conditions. The main category is “davar she’eino mitkavein.” But the Rambam says that when an action is so closely connected with the melachah that one cannot do one without the other, then it’s also called “mitkavein” — because he has done two things here: slaughtered a chicken and given the child a toy. The two things are so closely connected that one cannot say “I only did one.”
3. The Rambam Brings Specifically the Clearest Case: He brings the clearest case of pesik reisha (cutting off a head), not a borderline case. He doesn’t say “but if he will break through a very narrow breach” — this shows that pesik reisha is only when it’s absolutely clear that the result must come, not when it’s just very likely.
4. “But It’s Still a Doubt”: Theoretically everything is a doubt — even cutting off a head, because there has occurred in the world a case like a chicken living without a head. But “in the natural way” there is no such thing, and that’s what the Gemara speaks about — according to the natural way, not according to miracles.
5. “Rabbi Shimon Agrees in Pesik Reisha V’lo Yamut”: Even Rabbi Shimon, who exempts in davar she’eino mitkavein, agrees that when it’s inevitable, one is liable.
6. [Note: Pesik Reisha D’lo Nicha Lei]: The Aruch holds that pesik reisha is not always liable, but only when he has benefit from it. There is a concept of pesik reisha d’lo ichpat lei (or d’lo nicha lei) which is a leniency. In both laws (pesik reisha and melachah she’einah tzricha l’gufa) there are opinions of Rishonim that are more lenient than the Rambam.
—
“Anyone who does a melachah on Shabbat, even though he doesn’t need the melachah itself, is liable for it. How so? One who extinguishes the lamp because he needs the oil so it won’t be lost, or so the house won’t be smoky, or so a paper wick won’t burn — he is liable. And similarly one who carries a thorn four cubits in the public domain so the public won’t be harmed by it — he is liable, and similarly anything like this.”
Simple meaning: Even when someone does a melachah not for the purpose for which the melachah is usually used, he is liable.
1. Definition of Melachah She’einah Tzricha L’gufa — Through Extinguishing: The normal extinguishing — the standard purpose of extinguishing — is when someone extinguishes a fire to make a coal (a coal that ignites easily). That is “tzricha l’gufa” — he needs the very act of extinguishing, because through the extinguishing a coal is created. However when someone extinguishes to save the oil, or so the house won’t be smoky, or so the wick won’t burn — here he is not seeking to create a coal, he’s not seeking the product of extinguishing. He uses the act of extinguishing for a different reason. That is melachah she’einah tzricha l’gufa — he does indeed do the melachah, but not for the standard result.
2. The Sharp Distinction Between Melachah She’einah Tzricha L’gufa and Davar She’eino Mitkavein: Melachah she’einah tzricha l’gufa has very little to do with davar she’eino mitkavein, even though both deal with intent:
– Davar she’eino mitkavein = I mean to do one thing (not a melachah), and a second thing (a melachah) also happens. There are two actions — for example, I drag a bench (not a melachah) and a furrow is made (a melachah). I am not engaged in plowing at all.
– Melachah she’einah tzricha l’gufa = I do one thing (a melachah) and that’s also what happens — there aren’t two things. But I do the melachah for a different reason than the standard purpose. I am indeed engaged in extinguishing, just not for the normal result of extinguishing.
3. The Example of Carrying the Thorn: In carrying a thorn four cubits in the public domain the distinction becomes even clearer. The standard purpose of hotza’ah is: I want the thing to be in the second place — I bring it from here to there. But with the thorn — he removes it, he is engaged in removal of damage, not in carrying. “Removing is not the same as carrying, that’s called removing.” But still, he has done the same melachah (hotza’ah four cubits in the public domain) for a different intent — and according to the Rambam he is liable.
4. The Rambam’s Ruling vs. Ra’avad and Shulchan Aruch: The Rambam rules in davar she’eino mitkavein like Rabbi Shimon (exempt), but in melachah she’einah tzricha l’gufa he rules like Rabbi Yehuda (liable). This is a great stringency of the Rambam. The Ra’avad and most poskim, including the Shulchan Aruch, rule that also melachah she’einah tzricha l’gufa is exempt according to Rabbi Shimon — they learn that Rabbi Shimon is lenient in both: both davar she’eino mitkavein and melachah she’einah tzricha l’gufa.
—
“Anyone who intends to do a melachah and a different melachah was done that he didn’t intend — exempt for it, since his thought was not fulfilled. How so? He threw a stone or arrow at his fellow or at his animal to kill them, and it went and tore a tree in its path and didn’t kill — he is exempt. Kal vachomer if he intended a light prohibition and a severe prohibition was done, such as he intended to throw in a karmelit and it passed into the public domain — he is exempt.”
Simple meaning: When someone had in mind to do a melachah and an entirely different melachah happened that he didn’t plan — he is exempt, because “melachet machshevet asrah Torah” — only a melachah that comes with thought (plan) is forbidden from the Torah.
1. A Third Category of Intent — Melachet Machshevet: This is different from davar she’eino mitkavein (a side result) and melachah she’einah tzricha l’gufa (the same action with a different purpose). Here we speak of a plan that didn’t happen — he planned to do one way and it happened a different way. The foundation is melachet machshevet asrah Torah (Rabbi Yitzchak’s principle in the Gemara) — only a melachah that matches the person’s thought is liable.
2. The Example of Throwing a Stone: He shot a stone at a person or animal to kill (a melachah), and instead the stone tore a tree (kotzer — also a melachah). Both are avot melachot, both are the same severity, but because his plan didn’t happen — he is exempt.
3. The Kal Vachomer — Intended a Light Prohibition and a Severe Prohibition Was Done: When he intended to throw in a karmelit (only a rabbinic prohibition) and it fell into the public domain (a Torah prohibition) — he is also exempt, kal vachomer. This is an interesting case: it’s not a different type of melachah, it’s the same melachah (hotza’ah/throwing), but it fell in a slightly different place — but it’s a different category (karmelit vs. public domain). The person “is not happy” — he didn’t want this, his stone didn’t arrive where he wanted.
—
“He intended to do a permitted thing and a melachah was done — exempt. Such as he intended to cut the detached and cut the attached — he is exempt, and similarly anything like this.”
Simple meaning: When someone intended to do a permitted thing (cutting something detached) and by mistake he cut something attached (kotzer) — he is exempt, because his thought was not on any melachah at all.
This is an even weaker case than the previous one — there he at least intended a melachah (just a different one), here he intended no prohibition at all — he meant to cut something detached which is completely permitted.
—
“He intended to pick black figs and picked white, or intended to pick grapes and then figs and picked figs first and then grapes — exempt, even though he picked all he thought, he didn’t pick in the order he thought, since the Torah only forbade melachet machshevet.”
Simple meaning: If someone planned to pick black figs and by mistake picked white, or planned a certain order (grapes first, then figs) and it happened in reverse — he is exempt, because melachet machshevet is lacking.
1. How to Understand the Case of Reverse Order: A strong question — if he ultimately picked both (grapes and figs), just in reverse order, why should he be exempt? He did everything he wanted! The answer: One must divide each action separately — at the moment he picks the figs, he didn’t mean to pick figs now (he meant grapes), and at the moment he picks grapes, he didn’t mean grapes now (he meant figs). So
So each individual action is “lo nitkavein.” The “larger plan” that both should be picked is not relevant — one considers each specific action by itself.
2. Practical Understanding — What Does “Lo Nitkavein” Mean by Picking? If someone stands by a tree and cuts off fruit, how can one say he “didn’t mean to”? He sees what he’s doing! The conclusion: The case must be like “throwing a knife” — he doesn’t have full control over what he takes. For example, he sticks in his hand without seeing well, or he throws a knife, and it doesn’t hit what he intended. This is compared to the example of going to the fridge — one wants to take out milk, by mistake one takes cheese, because one didn’t look well. That is “lo ne’esetah machshavto.”
3. Distinction Between Shogeg and Lo Nitkavein: The case is not shogeg (where he doesn’t know it’s Shabbat), but “lo nitkavein” — he had a specific intent that wasn’t carried out. If one wouldn’t understand it this way, every shogeg would also be “shelo k’seder machshavto” (he wanted to cut on Sunday, he cut on Shabbat), which is absurd.
4. General Intent vs. Specific Intent: If someone has a general intent (just to cut off figs), he is liable even if he took a different fig. But when he has a specific intent (black, not white), and it wasn’t carried out, he is exempt.
—
“He intended to pick this fig and picked another fig, or intended to kill this one and killed that one — the melachah he thought to do was done.”
Simple meaning: When both figs (or both people) are of the same category, and there’s no substantial difference, he is liable — because the melachah he planned indeed happened.
1. What Makes a “Difference” Between Two Things? With candles — if one is a bit larger and one smaller, is that also a difference? With people — two people are certainly different! The Rambam doesn’t give a clear rule for what counts as a “difference.” With black and white they are two different types (one for cooking, one for eating, for example), which is a real difference. But with two figs of the same type, or two candles, the difference is not significant.
2. “Intended to Kill This One and Killed That One” — Difficult to Understand: With people there is certainly a difference between two individuals. Perhaps we speak of a war situation where it doesn’t matter which soldier one kills. But it remains difficult.
3. [Digression: Practical Relevance] This entire topic is not really for practical halacha — all cases are “patur but forbidden,” and it’s only relevant for liability for chatat. The Shulchan Aruch doesn’t bring all these laws at all. It’s a bit theoretical.
—
“There were before him two candles lit or extinguished, and he intended to extinguish this one and extinguished that one, or to light this one and lit that one — liable, since the melachah he thought to do was done.”
Simple meaning: When two candles are the same (there’s no difference between them), and he meant to extinguish one and he extinguished the other — he is liable, because there’s no “black and white” difference here.
—
“He intended to light the first and extinguish the second after it, and it was reversed, and he extinguished the first and then lit the second after it — exempt.”
Simple meaning: He planned first to light and then to extinguish, and it happened in reverse — exempt.
1. Distinction Between Order with Candles and Order with Figs: With figs both actions are the same type of melachah (kotzer). Here with candles, lighting and extinguishing are two different melachot (mav’ir and mechabeh). Therefore the distinction is more understandable — he wanted to be mav’ir, and he did mechabeh, which is truly a different melachah.
—
“He extinguished this one and lit that one in one breath — liable.”
Simple meaning: If he extinguished one and lit the other at the same time (in one breath), he is liable — because there’s no order-problem when both happen simultaneously.
He had a plan to do one before the other, but in practice he did both at once. Because there’s no order (both are simultaneous), there’s no “shelo k’seder shechashav,” and he is liable.
—
Simple meaning: Mitaseik — when someone had nothing at all in mind, for example he waves his hands and something tears off — he is exempt from punishment.
With Shabbat mitaseik works differently because there is benefit (unlike forbidden fats and forbidden relations), so one cannot simply say mitaseik on everything. The lecture doesn’t go deeply into this.
—
“Anyone who intends to do a melachah, and his melachah was done but not as he wanted — if it was more than his intent, liable. But less than his intent, exempt.”
Simple meaning: When someone intended to do a melachah, and the melachah happened but not exactly as he wanted — if it happened more than he wanted (yater al kavnato), he is liable. If it happened less (chaser mikavnato), he is exempt.
1. Example of Lefanav and Le’achorav:
“He intended to take out a load behind him and took it out in front of him — liable. He intended to take out in front and it came to him behind — exempt.”
The distinction is not about quantity (how much), but about quality of the melachah — specifically, the quality of guarding the load:
– Le’achorav → Lefanav = liable: He intended a inferior guarding (from behind, where he doesn’t see the load), and in practice there resulted an excellent guarding (from in front, where he sees it). This is yater al kavnato — the melachah happened better than he planned.
– Lefanav → Le’achorav = exempt: He intended an excellent guarding (from in front), and in practice there resulted an inferior guarding (from behind). This is chaser mikavnato — the melachah happened weaker than he wanted.
2. Innovation in the Definition of “Yater” and “Chaser”: The concept “yater al kavnato” doesn’t mean he poured out a larger glass (quantity), but that the quality of the melachah became better. “Chaser mikavnato” means the quality of the melachah became weaker. The Ra’avad is precise about this.
3. Exception — Chagur B’sinar:
“If he was girded with an apron and threw the load between his flesh and his garment, whether it came in front or behind — liable, since this is his way to go out.”
When someone places a load under his clothing by the body (between flesh and garment), there is no difference between lefanav and le’achorav — he is always liable. The reason: with such a manner of carrying it is darko latzet chozer — it’s natural that the load slides around. Therefore one cannot say “I didn’t mean for it to turn around,” because it’s a foreseeable thing. The previous halacha (lefanav/le’achorav with exemption) speaks specifically when it’s not darko latzet — something that doesn’t slide so easily.
—
“Anyone who intends to do a melachah on Shabbat and started it and did the measure — liable, even though he didn’t complete all the melachah he intended to do. How so? One who wants to write a letter on Shabbat — we don’t say he won’t be liable until he completes his desire and writes the whole letter, but once he writes two letters he is liable. And similarly a craftsman who intended to weave an entire garment — once he weaves two threads he is liable, even though his intent is to complete.”
Simple meaning: When someone had in mind to do a large melachah (write an entire letter, weave an entire garment), and he only started — when he has already done the measure (two letters in writing, two threads in weaving), he is already liable, even if he didn’t finish his entire plan.
1. The Measure Is a Complete Melachah: When Chazal say this is the measure of a melachah, it means that this is already a complete melachah. Your personal “goal” (to write an entire letter) doesn’t matter. He has planned to do several melachot (as it were), and he has already carried out one complete melachah. One doesn’t reckon with your broader intent.
2. Distinction from Murder: With murder one does reckon with your goal (you want to kill a specific person), but with Shabbat melachot the measure is an absolute standard — one measure that defines a complete melachah, independent of your plan.
—
“Any melachah that an individual can do alone and two did it in partnership — exempt. Such as this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain, or two held a quill and wrote, or a loaf and took it out from domain to domain — these are exempt. But if the individual cannot do it alone until his fellow helps him, such as two who held a beam and took it out to the public domain and neither one has the strength to take it out alone — both are liable. One measure for both.”
Simple meaning: When a melachah can be done by one person alone, and two did it together — both are exempt, because neither did a complete melachah. But when the melachah requires two people (for example a heavy beam that one cannot carry alone), both are liable.
1. Two Types of “Partnership” (as the Beit Yosef explains): (a) Zeh miktzato v’zeh miktzato — each does a part: one does uprooting, the other does placing; (b) Shneihem k’echad mitechilah v’ad sof — both do together from beginning to end: two people grab a quill and write together, or both grab a bread and carry it out. In both cases they are exempt (when an individual can do it alone).
2. Shiur Echad Lishnayim: When two people are liable (because one cannot do it alone), the measure is not twice as much — it remains one measure for both together. The foundation: The measure of hotza’ah (minimum measure for a melachah) is not on the person, but on the melachah. One measures whether a “significant melachah” was done — a meaningful melachah — not whether the individual person did enough. When the melachah is divided between two people in a manner that this is the natural way to do the melachah, one measure is enough.
—
“If one of them has the strength to take out the beam alone and the second cannot take it out, and they took it out both together — the one who can take it out is liable. A helper is not liable for anything.”
Simple meaning: When a strong person and a weak person carry together a beam, and the strong one could have done it alone — the strong one is liable and the weak one is a mere “helper” who does nothing halachically.
1. Who Is Called “Helper”? One might have thought that the helper is the one who was called to help (the neighbor who was asked). But no — one doesn’t look at who asked whom, but who can do it alone. The one who cannot do it alone is the helper, even if he practically put in most of the strength.
2. A Difficult Question: Why is the strong one liable? He practically did the melachah with a second person — this should be “shnayim she’asuha” and he should be exempt (because he can do it alone, and he did it in a “partnership way” with two)! The answer: Because the second one cannot do anything alone, he is viewed as if he doesn’t exist — therefore it’s not “shnayim she’asuha” for the first one, but he alone did it.
3. Comparison to Shinui / K’le’achar Yad: The foundation is similar to k’darko/shelo k’darko. Something that one person cannot do alone — that is the “way” to do it with two, and each one does “k’le’achar yad” (not a full melachah). But when one can do it alone — from his side he did it alone, and the second is nothing.
4. A Paradoxical Result: When two people who each can do it alone do it together — both are exempt (shnayim she’asuha). But here, because the second cannot do it alone, he becomes a “helper” who does nothing, and therefore the first becomes liable. This means, the second one’s weakness makes the first more liable.
5. An Open Question: What is when the “weak one” practically did most of the work? He truly cannot do it alone, but he put in more strength. And what is when two such “weak” people could have done it? The Rambam doesn’t clearly give such a case.
—
“Anyone who destroys is exempt. How so? If he injured his fellow or an animal in a destructive manner — exempt. And similarly one who tears, and one who burns, in a destructive manner — he is exempt. One who digs a pit and only needs its earth — exempt.”
Simple meaning: A melachah that is not productive — but rather destructive — is not a significant melachah and one is exempt.
1. Chovel can be liable (like makiz dam — bloodletting an animal for a purpose), but in a destructive manner is exempt because it’s not productive.
2. Guma L’afrah: The innovation is that the pit itself is a destruction — an ugly hole in the ground that doesn’t belong there. Even though he obtains something (sand), the digging itself is a destruction in the ground. A “digging” is only when one wants a pit — to plant, to build — that is a repair in the ground (choresh or boneh). Here he is only “borer” sand, but destroys the ground.
—
“Anyone who destroys in order to repair — liable. How so? One who wants to demolish in order to build in its place, or erases in order to write in the place he erases, or digs a pit in order to build foundations in it — he is liable. His measure is like the measure of the repairer.”
Simple meaning: When the destruction is a preparation for repair, he is liable for the melachah of destruction (soter, mochek, chofer).
1. What Is the Melachah? Why isn’t this simply “boneh” (because the entire purpose is to build)? The answer: The melachah is soter (or mochek etc.), but one is only liable for soter when it’s “al menat letaken.” This means: He is essentially a builder, but the melachah he does now is called soter — and one is liable for soter only when it’s for the sake of building.
2. Shiuro K’shiur Hametaken: The measure of soter is the same as the measure of boneh. One measures the destruction according to the repair it will bring.
3. Why Do We Need a Separate Melachah of Soter? This remains an open question: “We will see later, perhaps we will discover the secret of this.”
—
“Anyone who does a melachah on Shabbat, part of it inadvertently and part intentionally — whether he acted intentionally and at the end inadvertently, or inadvertently and at the end intentionally — exempt. Until he does the measure of the entire melachah from beginning to end intentionally, and then he will be liable for karet and sekilah. Or he did it all inadvertently from beginning to end — liable for a fixed sin offering.”
Simple meaning: A melachah must be entirely in one category — either entirely intentional (liable for karet/sekilah) or entirely inadvertent (liable for chatat). A mixture is exempt from punishment.
1. What Does “Shogeg” Mean Here? Not that he stopped thinking about what he’s doing (that would be an intent-problem, not shogeg). Shogeg means he forgot it was Shabbat, or he didn’t know this was a melachah/forbidden. For example, in the middle of building someone reminded him it was Shabbat, and he continued — that is intentional and at the end inadvertent (or vice versa).
2. Connection to Melachet Machshevet: A “half melachah” (half shogeg half intentional) is not a complete melachah, and therefore exempt. This connects with the entire foundation of “engaged” and intent — the melachah must be a complete, consistent action from beginning to end.
3. “Patur” Doesn’t Mean Permitted: He is exempt from karet/sekilah/chatat, but rabbinically it is forbidden.
—
The chapter ends with this — a rich chapter that establishes all the principles of Shabbat melachot: the foundation of shevitah, the punishments, the “code” of terminology (chayav/patur/mutar), davar she’eino mitkavein, pesik reisha, melachah she’einah tzricha l’gufa, melachet machshevet (intended one melachah and another was done, intended a permitted thing, black and white, reverse order, this fig and that fig, candles), mitaseik, yater al kavnato/chaser mikavnato, the measure of melachah, shnayim she’asuha, helper, mekalkel, mekalkel al menat letaken, and half inadvertently and half intentionally.
Good, we are learning and we are beginning, Baruch Hashem, the third sefer of the Rambam, Sefer Zmanim, and we are going to begin learning Hilchot Shabbat from Sefer Zmanim. Baruch Hashem we are fortunate, the third sefer, may Hashem continue to help us.
Before we begin the shiur, we want, as always, to thank the baal hakemach, because if there is no kemach there is no Torah, the tremendous koach hayuli of this shiur. We know that before there is a creation, as it says in the Rambam, Hakdama LaTorah, before there is a creation there is a koach hayuli. So the koach hayuli of our shiur is our chaver R’ Yoeli. Yasher koach, yasher koach to all the other supporters, and may the shiur be spread. We are beginning Hilchot Shabbat, it’s a good opportunity, every Jew wants to know Hilchot Shabbat, every Jew wants to understand what Shabbat is, and there is nothing better than learning the Rambam.
Speaker 1: What’s good? Yes, one may say, because you said that one can learn Hilchot Shabbat from this. People constantly ask what does one do when the Rambam paskens differently than the Shulchan Aruch or the later poskim.
So I’ll first say the sharp answer, then you’ll say the nice answer.
The sharp answer is, that until now he has been paskening from his own mind, now he will at least not make a mistake because he thought that the Rambam is l’halacha, and it is not. Okay, we’ve already made a lot of progress.
A second answer is, that we are learning the Rambam b’iyun, one needs to know, it’s not really like a study of halacha l’maaseh, we’ve spoken many times, the Rambam didn’t even organize it for that, right?
When someone wants to know how to put in the cholent for Shabbat, one needs to know what kind of cholent pot he has, whether it’s a blech, whether it’s a crock pot, what are the different halachot about this, the Rambam won’t say that. The Rambam will give the klalim, and even if they are the kelalei haklalim, to know what are Hilchot Shabbat, which mitzvot are there on Shabbat, which issurim, which punishments are there? How many levels are there? What is each one of the thirty-nine melachot? He will say the klalim with a few halachot, and for the most part, the klalim are agreed upon.
There is a portion where there is a machloket, one will see devarim shehem halacha shetzricha legufa, that the Rambam paskens one way and the Shulchan Aruch paskens differently. Okay, but generally speaking the klalim don’t even have so much machloket. The machloket is in the small details, and one doesn’t learn it at all made to know practically. It’s made to know, to be a talmid chacham, to know that in Hilchot Shabbat there is such and such, and to know for example in which perek of the Rambam to look.
Well, he already knows that l’maaseh he needs to look in the side of the Rambam, which is printed in most places, there is the Shulchan Aruch, he needs to look what the later poskim say. But this is the greatest benefit, that he knows that he is learning all the halachot, all the Torah.
Speaker 2: Very well said. That the Rambam is not a… usually, most practical are the halachot that are in the newspaper. But you don’t want to be the Jew who only knows the halachot that are in the newspaper. And the halachot that are in the newspaper state precisely: before hadlakat hanerot he should go to the mikveh, then he should put on the right sleeve, the right side first, then the cheesecake, and then what each minhag is how one conducts oneself in each place.
The Rambam is not here for a practical guide, because our life is greater than the cholent up, the cholent down. We need to know what is Shabbat Kodesh. Not only the inyan of Shabbat, the holy matters, but what are all the halachot. With the Rambam you can in a relatively short time have covered everything that is very important that stands in Torah she’baal peh about Shabbat. Shulchan Aruch is much longer and much harder.
So someone who grabs hold here more to know what Shabbat Kodesh is, your cholent is here to learn Torah, not only for practicality. Practicality, perhaps you will further ask your moreh hora’ah, perhaps you will look into one of the kitzur sefarim. But the point of learning Rambam, when you finish the entire Rambam you will know the entire Torah shebichtav and Torah she’baal peh. That is the point. The point is not that… finally in the Rambam, Hilchot Shabbat has a certain advantage that it’s relevant to our lives, and the fact is the things that are halachot that are common, the Rambam himself goes according to a certain order of commonness, it comes earlier. But as I said, the point is not only to be practical. It cannot be that the Torah is only a use for a person so that his day-to-day life should be comfortable and calm. That is not the Torah.
Speaker 1: Yes. Very good. I also want to mention, that you mentioned that I also didn’t… the people who say that it’s a Lubavitcher custom, what about other Chassidic rebbes? They had the custom to make a seder in Rambam, especially in Hilchot Shabbat. I know your uncle, the Toldot Aharon Rebbe, Buta Shuva, motzaei Shabbat, in Rambam Hilchot Shabbat? Yes. Do you know about this?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Do you know how he himself made this custom?
Speaker 2: I know.
Speaker 1: And now on Shavuot I saw brought from the Chida and from many of the baalei mekubalim bringing the custom, that on Shavuot night one learned Mishneh Torah of the Rambam. Yes, the Chida, what does he call it? Did you know about this?
Speaker 2: No.
Speaker 1: Yes. Yes, the mekubalim. Also, you know whoever learns Kabbalah, that the Ramak has an introduction to Kabbalah in Or Nerev, and he says here a din, and one must… the Rambam says the din, yes, one must learn first Mishnah u’pesakim, he says, he means that one fulfills it if one learns Rambam Mishneh Torah, then one can learn Kabbalah.
Should we already finish this shiur? Okay. Yes. Already.
Like everything, the Rambam begins each sefer with a small introduction. The introduction to Sefer Zmanim is his chapter. Just as there is a minhag Yisrael to write at the top of a page b’siyata dishmaya, each sefer of the Rambam he begins with the language of the pasuk “b’shem Hashem El Olam”. This is like the sefer is a proclamation, b’shem means publicizing the Name, or that he does it b’shem, as if b’koach Hashem, b’shefa elyon, as if the Almighty makes it that he should be able to write it.
And each sefer the Rambam has like a derash from a pasuk that speaks in praise of the Torah or such a thing, which has some small connection to the sefer, and he uses it like the chapter or the entrance, such an opening like this with a pasuk. It’s simply a matter like one sees many times in the midrashim, that there is a matter of interweaving aggadah with halacha, Torah shebichtav with Torah she’baal peh. Yes, that is the matter, he is now beginning Torah she’baal peh, he begins with a pasuk in Torah shebichtav.
He says the pasuk from Tehillim 119, which speaks entirely in praise of the Torah, says David HaMelech, “nachalti edotecha l’olam ki sason libi hemah”. I have inherited, I have received, or as nachalah means I have inherited, but I hold onto them, I guard them like a nachalah. A nachalah is a place where a person guards his piece of nachalah that he inherited. I guard your edotecha, the Torah which are testimonies, l’olam, forever, pikudei Hashem yesharim mesamchei lev, because they make me happy, they are the joy of my heart.
So the connection that this has to Hilchot Shabbat, to Sefer Zmanim, I will say what I think, and Rabbi Yitzchak will say what he thinks.
I guard the mitzvot, they are a testimony. But I think that Shabbat is more testimony, and the yamim tovim are all very much a clear testimony. Only the mitzvot are a further testimony, because so go ovdei avodah zarah, you should not go so. But Shabbat is literally, as we say that it’s a testimony, it reminds us, it’s a testimony on briat ha’olam, on chidush ha’olam, and on the Almighty’s connection to Jews, etc.
“L’olam” I would say, many times “l’olam” means forever, netzchiyut, but here we’re speaking about the person. “L’olam” means his whole life. His whole life means all times. He will guard, every day he will guard the mitzvot of that day, but it also includes every day. So there is here a matter hinted at a bit of zmanim, yes? When I will do it “l’olam”, he means he puts it into time.
Many times he says in every place, even when he will be in that work, but here he says forever. There is no difference which period it is, whether it’s Yom Kippur Hilchot Ta’anit, difficult halachot of Yom Kippur, green Tuesday, easy green Tuesday.
“Pikudei Hashem yesharim mesamchei lev”, because they make me happy.
A large part of the Hilchot Zmanim and the Hilchot Eruvin are days of simcha. Yom Tov there is a mitzvah of simcha. Shabbat also there is, it’s not called simcha, but oneg are close cousins, and so on. There are also ta’aniyot and things that are not simcha. But in general, first of all, the Torah of the Almighty is mesameiach, that’s what the simple pasuk says. But these things have more a direct connection with simcha.
Speaker 2: Yes, I agree. No, I think, first of all, that you say that it’s a matter, I think that there is also like simply a beauty. Like you say that he makes an opening. He makes an opening to Zmanim. People think that the Rambam was such a technocrat, they say, yes? He brings every halacha. But one sees from all these openings, he was also a, one can call him an artist. He brought a beautiful pasuk.
And the Rambam’s sefer is arranged according to the order of mitzvot, so he brings the pesukim that speak about mitzvot. All the pesukim, I mean, from the openings of the Rambam are about mitzvot, so I remember, if I calculated correctly. And that is one thing. Mitzvot have different synonymous names. I saw, Rav Rabinowitz brings from Ramban what testimony means. One must search for the Rambam who explains the matter, whether the mitzvot that are called edot. One must search well, I don’t remember at the moment. But certainly the Rambam also holds that all mitzvot are testimonies, or specifically the mitzvot, obviously explicitly.
I just wanted one more inference on “sason libi”. Interesting, because we learned that yamim tovim the Rambam learns usually is sason l’simcha, but it’s more simcha, as it says in Hilchot Yom Tov here and the end of Hilchot Chanukah, more sason than simcha ba’olam, right? Sason balev a Jew must have the whole year. Yom Tov one brings it out, one calls guests, one makes a display of simcha. One can say that it’s not only a “state of mind”, but it’s a “celebration”, it must be with pirsumei rabbim, it’s a conduct. Yom Tov also has, also Shabbat and also Yom Tov have matters between man and his fellow, “l’maan yanuach avdecha va’amatecha” etc.
And here he says “sason libi”, it’s very interesting. Perhaps he should have said “sason ha’olam”. Perhaps one learns from here that there is an inner simcha of Shabbat and Yom Tov.
It’s connected, that one makes a party through the fact that each person should have a sason alone. It’s two things that are connected, like a maaseh hamitzvah with a chalut of the mitzvah.
I saw, someone noted that the end in Hilchot Sefer Ahavah ended with the haftarah of “sos asis”. Perhaps because of this the Rambam began with “ki sason libi”. Okay, fine.
The Rambam says: “Sefer shlishi, v’hu Sefer Zmanim”. He first counts out the Rambam the order that will stand in this sefer. “Hilchotav eser”, that is each volume of halachot, each category is called halachot. There are ten, we have here ten types, ten categories of halachot. “V’zeh siduran”.
He begins with Hilchot Shabbat. Let us first give a lineup, perhaps we will say why this is the order:
1. Hilchot Shabbat
2. Hilchot Eruvin, which is a branch in Hilchot Shabbat
3. Hilchot Shevitat Asor – the mitzvah of shevitat asor, Yom Kippur
4. Then comes shevitat Yom Tov, all the melachot of Yom Tov that are different from Shabbat
5. And then the details of certain yamim tovim he begins with Nisan, which is the first month, “hachodesh hazeh lachem rosh chadashim”, he begins Hilchot Chametz U’matzah
6. And he goes on to Hilchot Shofar V’sukkah V’lulav, all these mitzvot of the seventh month, special mitzvot of the month of Tishrei
Yesh bichlelan chamesh mitzvot – shtei mitzvot aseh, v’shalosh mitzvot lo ta’aseh, v’zeh hu peratan:
1. Lishbot bashevi’i
2. Shelo la’asot bo melacha
3. Shelo la’anosh b’Shabbat
4. Shelo latzet chutz ligvul b’Shabbat
5. L’kadesh hayom b’zechira
U’vi’ur kol hamitzvot ha’elu b’perakim elu.
Aseh: Shevita bashevi’i mimelachah – mitzvat aseh, shene’emar “u’vayom hashevi’i tishbot” (Shemot 23:12).
Bitul aseh v’lo ta’aseh: V’chol ha’oseh bo melacha – bitel mitzvat aseh, v’avar al lo ta’aseh, shene’emar “lo ta’aseh chol melacha” (Shemot 20:9).
Chiyuvei ha’oseh melacha: U’mah hu chayav al asiyat melacha?
– Im asah birtzon b’zadon – chayav karet.
– V’im hayu sham edim v’hatra’ah – niskal.
– V’im asah b’shegaga – chayav korban chatat kevua.
Chayav: Kol makom shene’emar b’hilchot Shabbat sheha’oseh davar zeh chayav – harei zeh chayav karet, v’im hayu sham edim v’hatra’ah – chayav sekila, v’im haya shogeg – chayav chatat.
V’chol makom shene’emar “sheha’oseh davar zeh patur” – harei zeh patur min hakaret u’min hasekila u’min hakorban, aval asur la’asot oto davar b’Shabbat, v’issuro midivrei sofrim, harchaka min hamelacha.
V’ha’oseh oto b’zadon – makin oto makat mardut.
“Ein osin”, “asur”: V’chen, kol makom shene’emar “ein osin kach v’chach”, o “asur la’asot kach v’chach”, b’Shabbat, ha’oseh oto davar b’zadon – makin oto makat mardut.
V’chol makom shene’emar “mutar la’asot kach v’chach” – harei zeh mutar lechatchila.
V’chen, kol makom shene’emar “eino chayav klum”, o “patur miklum”, ein makin oto klal.
Devarim hamuturin la’asotan b’Shabbat, u’vish’at asiyatan efshar shetei’aseh biglalon melacha v’efshar shelo tei’aseh, im lo nitkavein l’ota melacha – harei zeh mutar.
Keitzad?
Gorer adam mita v’chisei u’migdal v’chayotza vahen b’Shabbat, u’vilvad shelo yitkavein lachfor charitz bakarka bish’at geriratam, u’lfichach im chafru hakarka – eino choshesh b’chach, lefi shelo nitkavein.
V’chen, mehalech adam al gabei asavim b’Shabbat, u’vilvad shelo yitkavein la’akor otam, lfichach im ne’ekru eino choshesh.
V’rochetz yadav ba’afar hapeirot v’chayotza bo, u’vilvad shelo yitkavein l’hashir hase’ar, lfichach im nashar eino choshesh.
Pirtzah dechuka – mutar lehikanes bah b’Shabbat, af al pi shemashir tzerorot.
V’chen kol davar she’eino mitkavein k’gon zeh – mutar.
Asah ma’aseh v’ne’eseit biglalon melacha shevaday tei’aseh bishvil oto ma’aseh, af al pi shelo nitkavein lah – chayav, shehadavar yadu’a she’i efshar shelo tei’aseh ota melacha.
Keitzad? Harei shetzarich l’rosh of l’sachek bo l’katan, v’chatach rosho b’Shabbat, af al pi she’ein sof megamato l’harigatof ela lachtoch rosho bilvad – chayav, shehadavar yadu’a she’i efshar sheyeichatach rosh hachai ela v’hamavet ba bishvilo.
V’chen kol chayotza bazeh.
Kol ha’oseh melacha b’Shabbat, af al pi she’eino tzarich l’guf hamelacha – chayav aleha.
Keitzad, harei shekibah et haner mipnei shehu tzarich lashemen kedei shelo yovad, o kedei shelo yisaref cheres shel ner – chayav, mipnei shehakibuy melacha, vaharei nitkavein l’chabot. V’af al pi she’eino tzarich l’guf hakibuy, v’lo kibah ela mipnei hashemen o mipnei hacheres – harei zeh chayav.
V’chen, hama’avir et hakotz arba amot bireshut harabim, o hamechabeh et hagachelet, kedei shelo yizoku vahen rabim – chayav. V’af al pi she’eino tzarich l’guf hakibuy o l’guf haha’avara, ela l’harchik et hahezek, harei zeh chayav.
V’chen kol chayotza bazeh.
Kol hamitkavin la’asot melacha, v’ne’eseit lo melacha acheret shelo nitkavein lah – patur aleha, lefi shelo ne’eseit machshavto.
Keitzad? Zarak even o cheitz bachaveiro o bivhema kedei l’horgan, v’halach v’akar ilan bahalicho v’lo harag – harei zeh patur.
Nitkavein l’issur kal v’ne’eseit issur chamur: Kal vachomer im nitkavein l’issur kal v’ne’eseit issur chamur, k’gon shenitkavein lizrok b’karmelit, v’avra ha’even lireshut harabim, shehu patur.
V’chen kol chayotza bazeh.
Nitkavein l’davar hamutar v’ne’eseit melacha: Nitkavein la’asot davar hamutar, v’ne’eseit melacha, k’gon shenitkavein lachtoch et hatalush v’chatach et hamechubor – eino chayav klum.
V’chen kol chayotza bazeh.
Nitkavein lilkot te’enim shchorot v’liket levanot, o shenitkavein lilkot anavim v’achar kach te’enim, v’nehepach hadavar, v’liket te’enim bitchila v’achar kach anavim – patur. Af al pi sheliket kol shechashav, ho’il v’lo liket k’seder shechashav, patur, shelo asra Torah ela melachet machshevet.
Hayu lefanav shnei neirot dolekot o chavot, v’nitkavein l’chabot zo v’kibah et zo, o l’hadlik zo v’hidlik zo – chayav, sheharei asah min hamelacha shechashav la’asota.
200000
To what is this comparable? To one who intended to pick this fig and picked another fig, or to one who intended to kill this person and killed another person, for the labor that he intended to do was accomplished.
But if he intended to light first and extinguish second after it, and the matter was reversed, and he extinguished first and afterward lit second after it – he is exempt.
He extinguished this one and lit this one in one breath – he is liable, for even though he did not advance the lighting, he did not delay it either, but rather did both of them as one, and therefore he is liable.
And so all similar cases.
Unintentional action: And anyone who does a labor unintentionally and did not intend it – is exempt.
Anyone who intends to do a labor and it was done with more than his intention – is liable; with less than his intention – is exempt.
How so? If he intended to carry a burden behind him, and it came before him – he is liable, for he intended for lesser guarding and greater guarding was accomplished.
But if he intended to carry it before him, and it came behind him – he is exempt, for he intended to carry with superior guarding and carried with inferior guarding.
And so all similar cases.
If he was girded with an apron, and threw the burden between his flesh and his garment, whether this burden that is customarily carried in this manner came before him, or whether it came behind him – he is liable, for such is its manner to turn around.
Anyone who intends to do a labor on Shabbos, and began it and did the measure, is liable, even though he did not complete all the labor that he intended to complete.
How so? If he intended to write a letter or document on Shabbos, we do not say this one is not liable until he completes his desire and writes the entire letter or the entire document, but rather once he writes two letters he is liable.
And so if he intended to weave an entire garment, once he weaves two threads he is liable, and even though his intention is to complete, since he did the measure with intention – he is liable.
And so all similar cases.
Any labor that an individual can do alone, and two did it in partnership – whether this one did part of it and this one did part of it, such as this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain, or whether both of them did it together from beginning to end, such as both of them held the pen and wrote, or held a loaf and carried it out from domain to domain – these are exempt.
And if one of them cannot do it alone until they join together, such as two who held a beam and carried it out to the public domain, since one of them does not have the strength to do it alone and they did it in partnership from beginning to end – both of them are liable, and one measure for both of them.
One can and the second cannot: If one of them had the strength to carry out this beam alone, and the second cannot carry it out alone, and both of them partnered and carried it out – this one who can is liable, and the second is an assistant, and an assistant is not liable at all.
And so all similar cases.
All who destroy are exempt. How so? If he wounded his fellow or an animal in a destructive manner, and so if he tore garments or burned them or broke vessels in a destructive manner – he is exempt.
He dug a pit and only needs its earth – he is a destroyer and is exempt.
Even though they did a labor, since their intention is to destroy they are exempt.
Anyone who destroys in order to repair – is liable.
How so? If he demolished in order to build in its place, or erased in order to write in the place that he erased, or dug a pit in order to build foundations in it, and all similar cases – he is liable, and his measure is like the measure of one who repairs.
Anyone who does a labor on Shabbos, part of it inadvertently and part of it deliberately, whether he acted deliberately and at the end inadvertently or inadvertently and at the end deliberately – is exempt, until he does the entire measure of the labor from beginning to end deliberately, and then he is liable for kares and stoning, or does it all inadvertently from beginning to end, and then he is liable for a fixed sin-offering.
Speaker 1:
There are more or less three principles in the order. The first principle is from the stringent to the lenient, that Shabbos is in the order of cessation, everyone knows that there are four levels of cessation on holidays.
There is Shabbos where one may not do even melachos of food preparation. There is Yom Kippur which is also so, but with less stringency, there is no stoning, but there is also a mitzvah of fasting, but the labor is like Shabbos. Then there are holidays where one may do food preparation, it’s a second level, could be the third level: Shabbos, Yom Kippur, holidays. Then there is a fourth level, weekday holidays, such as Chanukah, Purim, fast days, where there is in them something of an aspect of not doing labor, certain customs, but there is no prohibition of labor.
So this is first of all an order that we see here, it goes from Shabbos to Yom Kippur to Yom Tov to weekday holidays, one can call it.
A second thing is biblical and rabbinic. You can see, for example, until the Laws of Sanctification of the Month is apparently certainly entirely biblical. The Laws of Fasts the Rambam has, it has a basis from the Torah, but for example Tisha B’Av is not a biblical mitzvah, it’s a rabbinic mitzvah. So it’s half biblical half rabbinic. This is the second thing, he begins with biblical ones, and Megillah and Chanukah is already entirely only rabbinic. So this is the second thing.
And the third thing is from the general to the specific. Such as instead of making Laws of Yom Tov something one laws and speaking Laws of Pesach and Sukkos each separately, he makes first the general, cessation of Yom Tov, which is equal in all holidays the cessation from labor. And then the specific mitzvos that are practiced in Laws of Pesach. There is no Laws of Pesach in the Rambam, there is Laws of Chametz and Matzah. Pesach, the cessation already stands in Laws of Cessation of Yom Tov. What stands only what one needs on Pesach already stands in Laws of Prayer. This is the Rambam’s order. Here he only says what are the specific mitzvos of Pesach.
Then also, I think that Shekalim and Sanctification of the Month are two laws that don’t entirely belong to the order, because they are at the end of the biblical mitzvos, and there they belong, he didn’t find a better place to put them. Although, as you say, one can put Sanctification of the Month as a father, but it doesn’t fit, it’s not truly here. In Sefer HaMitzvos I think Sanctification of the Month is actually the first of the group.
Speaker 2:
Okay. Yes.
Speaker 1:
So also, for example as you say Shekalim and Sanctification of the Month, one can think of other places where it can fit. Shekalim can fit as a law in Laws of Holy Things, money for sacrifices. Sanctification of the Month one can place somewhere like among the laws of courts, I don’t know, in Sanhedrin, Laws of Judges there.
But one must understand, first of all it’s very nicely said that the Rambam places an emphasis on aesthetics. On this he begins with a verse. Also the aesthetics is that there shouldn’t be very thin books and very thick books, and even in the laws.
For example, Laws of Eruvin is a branch in Laws of Shabbos. So it would be very nice Shabbos, Cessation of the Tenth, Cessation of Yom Tov, three types of cessations, because Eruvin is indeed a branch in the cessations. But there are also practical things, that Laws of Shabbos becomes very long, and the Rambam doesn’t want that a person… There must be an order for the learners and for the book, so he took out Laws of Eruvin and placed it as a separate branch, because it’s a category in itself. Essentially, the Gemara did it so, he goes to begin.
But I also have another small point, that there is here the word “shevisa,” the same word as “shevisa” of Shabbos, is the same word “shevisas asor.” Because “shevisas asor” means two things: cessation from labor and cessation from eating. So it says, the Rambam calls it so, “ceasing” from eating. Such as for example also shemittah is called “ceasing” from doing the regular work. “Ceasing” means breaking the regular cycle.
How do we take it? It’s a language of stopping, it means, something that one does normally, and now one stops doing it. Every day a person eats and works. Yom Kippur one stops him from eating, and Shabbos one stops him from working. And cessation of Yom Tov is a weaker sort, because fewer things, the obligation is less, it means, one may do certain melachos of food preparation, and also the the the it’s not liable to stoning, it’s less stringent. It comes there.
Speaker 2:
Very good.
Speaker 1:
Okay, and the Laws of Shabbos, let’s let, we’ll skip to the beginning of Laws of Shabbos, because here he brings up on each law, we’ll already learn there. We won’t yet learn Sefer HaMitzvos, but learn the five mitzvos that are here in Laws of Shabbos.
The Rambam says, “There are included in them five mitzvos.” Always the Rambam begins with where the laws come into the 613 mitzvos. He says, Laws of Shabbos has five mitzvos, two positive commandments and three negative commandments, two positive mitzvos and three negative ones, and this is their detail.
The first mitzvah is to cease on the seventh, to stop and cease working on the seventh, not to do labor on it. The second mitzvah is… the positive mitzvos…
So, I want to say it, the Rambam makes such a list at the beginning of each law. The Rambam’s book is essentially an expanded Sefer HaMitzvos, right? But organized according to the corresponding what’s called laws. And consequently he says, in Laws of Shabbos is built on five mitzvos, two positives and three negatives.
But he doesn’t organize, in his list he doesn’t say two positive mitzvos first and then three negative mitzvos, but correctly, he sees already according to the topic.
So for example, there is a positive mitzvah, a, to cease on the seventh. Then b, a negative mitzvah, that is not to do labor on it. It’s essentially two sides of the same thing, one will see in the few the law of it.
Then there are two more negative mitzvos, c, not to punish on Shabbos, one should not punish on Shabbos, a court should not give punishment on Shabbos, a negative in itself according to the Rambam. The fourth mitzvah, not to go out beyond the boundary on Shabbos, one should not go out beyond the Shabbos boundary, which is not from the negative of “you shall not do labor,” it’s a separate negative, the mitzvah of Shabbos boundary. So these are like two additions to “you shall not do labor on it.” Besides not labor, there are two more things that aren’t exactly labor, but one may not do them, and it’s a separate negative.
And five is already a new mitzvah, it doesn’t have to do with labor, but a separate thing, the mitzvah of sanctifying the day with remembrance, the mitzvah of Kiddush, sanctifying the day through mentioning it, through mentioning it in prayer, in Kiddush.
And there is a mitzvah that the Rambam explains why five, because for example in the Torah it says very many more times than five times the mitzvah of Shabbos. But the Sages told us with the Oral Torah which ones they said say the same thing several times to warn more, and which is a separate mitzvah. For example, “not to punish on Shabbos” they taught us that the Torah didn’t mean simply to warn again about Shabbos, but it meant this specifically. So this is how the Oral Torah explains the Written Torah.
Speaker 1:
And let’s go further in the Rambam. So these are the mitzvos. Let’s now learn the first chapter. The first chapter the Rambam begins in his way with the definition of the mitzvah. What is the obligation? Which punishments does one receive for it? Which things are biblical and rabbinic? One will see. And then he goes to say in this chapter principles of labor of Shabbos.
So, let’s learn.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
The Rambam says, law 1. The chapters of the Rambam are… ah, the Rambam didn’t make any chapters, all these chapters other people added.
The Rambam says, “Cessation on the seventh from labor is a positive commandment, as it says ‘and on the seventh day you shall cease.'” Which verse is this? Exodus 23.
Okay, let’s not get stuck on this. The Rambam always brings a verse that is the easiest and shortest to bring. He doesn’t go with the first one. The Rambam’s principle is… there is a verse in Mishpatim, it already says earlier in the Ten Commandments, and it already says earlier in Marah. No, the Rambam always brings a verse that is the easiest to bring. Sometimes it’s the same verse as the Gemara, sometimes not. He holds that all are the same mitzvah, it’s only different languages, different words. One can take one of them, for some reason the Rambam wanted.
He doesn’t say “cessation on Shabbos,” because Shabbos became after the cessation. “Cessation on the seventh,” on the seventh day. After one does cessation on the seventh, one can already call it Shabbos. He wants “and on the seventh day you shall cease.”
“And anyone who does labor on it nullified this positive commandment,” he nullifies that positive commandment that he just said, “and transgressed a negative commandment, as it says ‘you shall not do any labor.'” There is also a negative commandment.
And what is the punishment for this? One already knows, once there is a negative commandment there is a punishment. The Rambam says, “One who does labor if he did it willingly deliberately,” if he did it willingly deliberately – it’s two things: deliberately means spitefully, he didn’t know, and willingly means spitefully, someone forced him. Yes? “He is liable to kares.” He is liable to kares. It doesn’t say “without witnesses and without warning,” he is liable to kares. The Rambam already explained in Sefer HaMadda what kares is, that the soul is cut off.
“And if there were witnesses and warning,” if there were witnesses and warning the punishment is stoning. “And if he did it inadvertently,” if he did the labor inadvertently, yes? That is, as usual one says simply inadvertently, he didn’t know that it’s a labor or he didn’t know that it’s Shabbos, he didn’t know which act he’s doing, he is liable for a fixed sin-offering, he is liable for a fixed sin-offering.
The Rambam says, “Wherever it is said regarding Shabbos that it is forbidden to do this thing – liable.”
Now one must learn a principle. We just said that there is a punishment for Shabbos. This is when one is liable, when it’s a biblically forbidden matter in Laws of Shabbos, a labor of Shabbos, there are the three punishments. Now one must learn a certain principle. There is a certain principle altogether for the terminology that one will see later in Shabbos. Both in the Mishnah and the Gemara they use the terminology with the principles, and the Rambam himself will use the principles. So he now brings the three terminologies of the three levels of Shabbos prohibition so to speak. It belongs here both what is the principle of which sort of punishments and levels of obligations there are in Shabbos, and both it’s an important introduction for the rest of the laws. You’ll see the language “liable,” you’ll know what he means. You’ll see the language “exempt,” you’ll know what he means. Very good.
For example, in a short laws one can each time write “liable to kares,” “liable to stoning.” But Laws of Shabbos is lengthy, and he’s going to bring a whole city the Gemaras. So it’s a good thing, he tells you now the code that “liable” means, and he doesn’t need to write it out each time.
Wherever it is said regarding Shabbos that it is forbidden to do this thing – liable, what does liable mean? He is liable to kares, and if there were witnesses and warning liable to stoning, and if he did it inadvertently liable to a sin-offering. Always “liable” means he receives the punishments according to the situation.
And wherever it is said that it is forbidden to do this thing – exempt, it doesn’t mean that it’s permitted, but “exempt” means exempt from kares and from stoning and from the offering, the opposite of liable. But, it doesn’t mean that it’s permitted, “it is forbidden to do that thing on Shabbos, and if he did it one strikes him with lashes of rebellion,” which is a rabbinic prohibition, a distancing from the labor. We know that the Sages added when it says exempt it means that it’s not from the biblical prohibitions that would obligate, but it’s forbidden, because if it were permitted it would say permitted.
“And one who does it deliberately,” the Rambam now tells us a principle, so you should know which punishment comes on rabbinic matters, “even though there are no lashes for rabbinic matters, one strikes him with lashes of rebellion.” When he indeed transgresses on something that is only a… what’s called a shevus, it’s only a rabbinic prohibition, he receives lashes of rebellion, another sort of lashes. The precise laws the Rambam explains more, but the meaning is rabbinic lashes, that’s the Hebrew translation. If you will ever do this you must learn the laws of punishments of Sanhedrin. But lashes of rebellion in the Rambam means in general that the rabbis give lashes, understood according to their principles, just as by biblical there are principles, but he only means to say that he is liable as the rabbis say.
And this is also a novelty, not always must one say this when one says exempt. Not in the entire Torah when it says exempt does it mean exempt but forbidden. There are places where exempt means exempt and permitted. But here regarding Shabbos, and perhaps certain other laws, one must know that when it says exempt you should not think that it is allowed. Exempt means only that one does not need to bring stoning, but it is forbidden to do, and even if one does it intentionally there is even rabbinic lashes.
And rabbinic lashes I wanted to emphasize, and as Rabbi Yitzchak explained it, is that there are many times when one is coerced, meaning that the court forces him to stop, but there is no punishment afterwards. But the Rambam learns, he calls it makkos mardus, he means yes, actually a proper punishment, not just that one is forced, like “we force him until he says I want to” or until he does. This is an external law. But again, it could be that the Sages distinguish that they did not give lashes for this, they said yes, it is not an obligation. The Rambam brings it all as an actual obligation. Okay, it’s not ours.
That is, for example, from Sefer HaMada we could know the punishment that the Sages use as niddui (excommunication). Here we became introduced to a new punishment that the Sages use, makkos mardus. I haven’t seen makkos mardus, I remember in certain laws the Rambam said. And the Gemara many times, the Gemara is not so systematic in this way. In the Gemara it sometimes says “liable to lashes,” and the Gemara means to say makkos mardus which is rabbinic. The Rambam made from this a consistent system. When there is a rabbinic prohibition he wrote “we lash him makkos mardus.”
Okay, the Rambam says further, “And so every place where it says ‘we do not do such and such’ or ‘it is forbidden to do such and such on Shabbos,'” when it says this, it usually doesn’t mean that it’s biblical, rather it means that it is rabbinically forbidden. And what happens if one did it intentionally? The Rambam doesn’t tell us about witnesses, one needs witnesses for what, we don’t know this, “we lash him makkos mardus.”
The Rambam said the general rules of words, the language, what “forbidden” means. If it were rabbinically forbidden it wouldn’t say “forbidden,” if it were biblically forbidden it wouldn’t say “forbidden,” it would say “liable.” Here it says “we do not do,” it would say “liable,” not “we do not do.”
“And so every place where it says ‘it is permitted to do such and such,'” when it says “permitted,” it doesn’t mean to say that it is biblically permitted, rather it is permitted ab initio.
“And so every place where it says ‘he is not liable at all’ or ‘exempt from anything,'” when one adds the word “anything,” then it means that the punishment of makkos mardus also doesn’t come, “we do not lash him at all,” no lashing comes, no punishment, also not any rabbinic punishment.
Speaker 1: But apparently it implies that it’s still rabbinically forbidden?
Speaker 2: No, no, no. It’s also rabbinically permitted. Because the language “from anything” comes to bring out exactly that.
That is, the Rambam who says basically in these two details, there are three levels in the laws of Shabbos: there is liable, exempt, and permitted. Now, these three levels, not always do they stand in exactly these languages. There is another language that one says by exempt… sorry, by exempt there is only one language. But no, there is another language. By liable there is only one language. Exempt has two languages or three: “exempt,” but one can also say “we do not do” or “it is forbidden to do,” which this doesn’t mean liable, this means only… sorry, this means biblically exempt but rabbinically liable. The same thing, permitted has two languages. When it says permitted. So what does one say not liable at all? What does the “at all” give out? Even not makkos mardus. When it would have been exempt but according to this there would have been makkos mardus, this is permitted. That’s what I mean.
Permitted never stands that it’s only biblically permitted. If it says permitted it means also rabbinically permitted. If it says exempt, it means that he is only biblically exempt, and not at all exempt from makkos mardus. To know exempt from makkos mardus, it will say “he is not liable at all,” if exempt from anything. But it’s still very possible there’s a rabbinic prohibition where there isn’t makkos mardus on it, and on this it says “he is not liable at all.” Because if not, it wouldn’t work out to make two languages for the same thing.
Speaker 1: No, no, no. There are many languages. Why shouldn’t the same language always stand?
Speaker 2: The logic of the languages makes sense though. Liable means liable to a sin offering. Exempt means exempt, exempt from some punishment. This is liable, liable is liable, not liable to do any. When one says forbidden, doesn’t it mean that you get a punishment? The Rambam holds that you get makkos mardus, it could be true, but the word says don’t do it. Permitted means you may do it, it’s a different meaning. But the same thing, “not liable at all,” why do you give him the language “at all”? The language “at all” you give him that it’s permitted. That’s what I mean. What can be different?
If it were permitted, it’s hard to say that “not liable at all” means to say… why shouldn’t the Sages replicate the same language of the Torah?
Speaker 1: I said that… the Torah doesn’t say exempt, the Torah says… but I’m speaking about the Rambam. Why shouldn’t he be consistent and say that “not liable” means only not the punishment?
Speaker 2: Because I believe already, there are presumably laws in the laws of Shabbos where there is no makkos mardus but it is a rabbinic prohibition, because it’s a stringency, because one should adopt the stringency, or because… we don’t see.
Okay, let’s see if we find proofs.
Speaker 1: I don’t need proofs.
Speaker 2: No, one doesn’t need proofs, but the Kesef Mishneh says such a thing. But there is in the Rambam, every thing has more than one language. There is a general language, one can remember, everyone can remember sometimes to say exempt, sometimes he says “not liable at all.” It means the same, it’s not such a problem. We see here it looks like the Kesef Mishneh makes a lot of sense already.
Speaker 1: You learned it before the class, beforehand.
Speaker 2: Usually when a person looks at something afterwards he means… no, I already looked beforehand in the Kesef Mishneh. No, no, he says it with simple words, “not liable at all” means that he is not… why shouldn’t he say exempt? We were already told how one says permitted ab initio. Permitted ab initio one says with the words permitted to do such and such. One is liable, how does one know that he is not liable? When it says the word clearly. So one sees from the… okay, we’re at the Acharonim, thank God. You can look in the commentators later.
The Rambam says further. Okay, until now we have learned what one is liable for, what one is exempt from, what is the essential prohibition of doing a melachah on Shabbos. Now we are going to learn various… no, we still hold very far from learning what the melachos are, that will only come in chapter 7. We are now going to learn rules of what it means to have done a melachah, for the sake of intention, for the sake of… I mean, he is going to give here a few cases of what it means not to have done a melachah because intention is lacking. He is going to tell us here that a melachah comes with intention, that is what is liable. And what means not intention, he is going to tell us which thing can be called not intention, and which thing is called intention even though it looks like he has no intention or what. Yes, these are the next few laws, beautiful topics in the Gemara, one speaks about this a lot, but we are going to learn here very simply. Yes, we want to know the rules, we don’t want to know pilpul that only confuses people. No, no, we need to understand though. We don’t need to understand anything, we need to know that it stands.
The Rambam’s words: Things that are permitted to do on Shabbos, but at the time of doing them it is possible that a melachah will be done because of them and it is possible that it won’t be done — if he did not intend for that melachah but intended for the permitted thing to do, behold this is permitted. How so? A person drags a bed and chair and bench and the like on Shabbos, provided that he does not intend to make a furrow in the ground at the time of dragging.
The Rambam says, “Things that are permitted to do on Shabbos” — things that one may do on Shabbos, as he is going to give an example, “but at the time of doing them it is possible that a melachah will be done because of them and it is possible that it won’t be done” — when one does certain things that one may do, many times incidentally it happens with, it occurs, there is done with this action also something else, a melachah, but it is only a possibility, sometimes yes, sometimes no. So, “if he did not intend for that melachah but intended for the permitted thing to do, behold this is permitted” — if he was not intending the melachah, rather he was intending the permitted thing to do, he is permitted. The intention doesn’t mean that he pushes with closed eyes and he makes intentions, he means to do the melachah, he means to do the permitted thing. And the example will explain. “How so? A person drags a bed or chair or bench”. A person may drag a bed, or a bench, or a closet, and the like on Shabbos, because this is a permitted thing to do on Shabbos, he may carry things on Shabbos in a place where it is permitted to carry.
But provided that he does not intend to make a furrow in the ground at the time of dragging, when he drags a heavy thing it will possibly make a groove in the floor. So if a person wants to make a groove in the floor and he drags a bed, then certainly he is transgressing the melachah of, which we will learn later, of plowing, of digging, making a hole in the floor.
But what happens when a person doesn’t want to dig the floor, he wants to drag his bed, but dragging the bed many times makes such a groove in the floor? The Rambam says that one may do it. Therefore, if one did indeed do so, one dragged a heavy thing and one was plowing with this the ground, he need not worry about this, he need not fear that he stumbled with a prohibition, because he did not intend to plow, he did not have in mind to plow, he did not mean to.
The same thing, another example. And so a person walks on grass on Shabbos, a person may walk on grass on Shabbos, and by walking on grass grass can indeed be uprooted, provided that he does not intend to uproot them, this is not his intention, his intention is only to walk, therefore if they were uprooted he need not worry, if it was indeed uprooted he need not worry, because this is davar she’eino miskavein, this he did not have in mind.
Another example, and washes his hands with fruit powder and the like. One may wash one’s hands with fruit powder, with a type of thing that one uses to wash hands, dust, a powder from certain fruits for what, as one uses soap, and one washes off with this the hands, and one means to wash off, because on Shabbos one may wash. But this thing can also uproot many times the hair from the hands, but because it’s not his intention, let it be removed. As long as this is not his intention, this is not what he is doing, this is not what he seeks here to do, therefore even if it was uprooted, he need not worry, because his intention was only the washing.
Another example, a narrow breach, if a person has a very narrow passageway in the house where he can just pass through, or in the building, what is the problem, when he walks through it is very possible that he makes the hole a bit bigger, because when he moves a little stone moves, and a little stone can fall out. But it’s only a possibility, as he says, possibly it will be detached. It is permitted to enter on Shabbos, one may enter into the breach, even if stones fall, even if stones fall from him from the wall, he makes the breach a bit bigger, which would apparently be a prohibition of building, but since this is not his intention, it is permitted. Or building, he makes the breach bigger, he builds with this a wall as it were, he builds a door he means. Simply it is a prohibition, it’s a biblical prohibition to build, but it’s a prohibition. One can be precise whether it’s actually a prohibition in any case, yes.
And so any davar she’eino miskavein, like this, or any other examples of a davar she’eino miskavein, when he does something and there is a result that happens also something else, but this is not his intention, it is permitted.
So here there are two conditions: one, that he doesn’t mean the prohibition. That is, if he drags a bench in order to make a hole, it is proper plowing. He drags a bench because he needs a bench, it just makes a hole, it is permitted. The second condition is that it doesn’t happen inevitably, it happens sometimes yes, sometimes no.
But here it’s a bit hard to understand, because a person can see on the bed, if it’s a very heavy bed it makes a hole. It’s not hard to understand, it means sometimes yes and sometimes no, every second time it makes a hole. As he says, it depends on the bed, it depends on this. But the law here says that a person doesn’t need to investigate whether the bed always makes a… one doesn’t need to go into details, because the idea is simple, a person knows that this doesn’t happen every single time, it happens every second time, therefore he doesn’t need an investigation. He doesn’t think, he doesn’t need to stand and make sure.
This is the point. Apparently it stands here that if there is a possibility that not, he doesn’t need to… normally a person would not have needed to stumble, he would have needed to think that every coarse person makes a… but if the person has already once walked through and it fell…
Let’s learn further, because here it becomes a question about… when one goes into details one becomes confused, but the rule is very simple. There are things that one knows are not inevitable to happen, it happens sometimes yes and sometimes no, possibly even most times, no difference, but not inevitable, then it’s an accident, and then one may. But, now one can learn the second side of the coin that we just spoke about.
Yes, apparently. He did an action and a melachah was done because of it. What happened? A person did what the Rambam just said. He did an action, and because of it a melachah happened. He did something, for example, and there happened for the sake of this a melachah, certainly it will result because of that action. There happened such a type of melachah that this yes is certain and definite that it happens because of that action. The Rambam will already say the example. Even though he did not intend it, even though he did not have in mind the second melachah that happened as a result, he is indeed liable. Why? Because the matter is known that it is impossible that that melachah not be done. If a person does something that always happens from it as a result a melachah, even though his intention was not the melachah, but the result brings inevitably… the action brings inevitably the result, the melachah, he is liable.
The Rambam goes further. Behold if he needed the head of a bird to play with it for a child. He has a bird, and he wants to have the head of the bird to play for a child. So what does he do? He cuts off its head on Shabbos. He cuts off the head of the bird so that he will have the head from it to be able to give to a child. Even though his ultimate goal is not the killing of the bird but only to cut off its head. The person will claim, “I’m not here a slaughterer, I’m one who wants to cut off the head.” That’s how one slaughters. But I’m not seeking here to slaughter, I need to have exactly such a size toy. My boy is missing something the size toy, I’ll give a cut off the piece. He is indeed liable. Why? It’s indeed a davar she’eino miskavein, he doesn’t mean to cut, he only means to have the size head. But there is no way to have the size head without cutting. It is a known matter that it is impossible to cut off the head of a living thing without it dying at that moment. It is a known matter that one cannot cut off, the specific thing one cannot cut off without one killing with it. Therefore, even though it’s a davar she’eino miskavein, but we don’t have here the second condition that it’s possible and not possible. And so all similar to this.
So what it looks like here is that when the category of the thing is that it’s always impossible, a person doesn’t need to look at his specific case whether it will happen or shouldn’t happen, he doesn’t need to investigate beforehand, make experiments. But if it’s a type of thing that doesn’t always result in such a result, and that’s not his intention, but if it’s absurd, everyone knows that this happens, it doesn’t help. One can’t say that this wasn’t his intention.
This is an inquiry which is one of the practical differences (nafka minas), but what is correct, what is the practical nafka mina is the question that you very correctly asked, whether each time one can make a majority and check this. From the examples at least that the Rambam brought, the Rambam doesn’t go into reasons and pilpul, but from the examples that the Rambam brings one sees very clearly that at least the psik reisha v’lo yamus (inevitable consequence) that we say that Rabbi Shimon agrees about that it’s forbidden, one brings the clearest example that can be. One doesn’t say “but if he is extremely pressed and this is the only way,” it’s very much not that. So it sounds it’s more inclined to that side.
So it has to do with the category, not with the specific case. The types of things that are always are the things connected, always cutting off the head of a chicken kills the chicken, that one may not do. But the type of thing like going through a weak place, one hasn’t forbidden the type of thing, it’s still called a davar she’eino miskavein (unintended consequence). I can perhaps say it this way, but I don’t even know if it’s a correct word. This is very certain. That is, every thing in the world is somewhat doubtful. I drag a heavy, a very heavy bed, it’s still doubtful, because this isn’t a plowing implement, this is a bed. Who knows, it depends how strong the sand is, and how heavy the bed is, and how badly one drags, and whether one lifts it higher or lower, it depends on a thousand things. After all, I tell you, there is one way in the world that one cuts off the head of a chicken and it still lives. Except, I don’t know, if it’s a Baba Sali, I don’t know. In the natural way there’s no such thing. This is what the Gemara always speaks about.
I would say it this way, that what the Rambam says that it’s permitted, he says two conditions, but it’s not two equal conditions. The category of the thing is davar she’eino miskavein. But he says here that there can be a thing that is intended for one thing, but that also means intended. When someone cuts off the head to play, he has done two things here: he has slaughtered a chicken, and he has given his child something to play with, because the two things are closely connected. But a thing that by category, dragging a household item, a household object, is not the category of something that always makes a hole. That is, for example, if someone drags some other type of thing, not from the three that the Rambam enumerated, not a chair, but something that is dramatically always much much heavier, when someone drags a piece of a building, which is a type of category of a thing that makes a hole.
The Rambam doesn’t bring the details, and in my opinion this isn’t relevant to the question of practical halacha. Perhaps we’ll see later in the laws, still much the Gemara is more practical, but it’s made so one should understand the category, to judge each time. This is the meaning of plowing. Plowing means that the rabbi looks at the specific case, or one asks, one already knows a rule here, the rabbis have already said, and one judges according to that, but we know the rules.
Shall I tell you the secret? The sugya (Talmudic passage) is a dispute in the Gemara between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. That is, davar she’eino miskavein. Rabbi Yehuda says that one is liable, and Rabbi Shimon exempts.
Now the Rambam is going to bring another matter of intention, which is called melacha she’eina tzricha l’gufa. The Rambam says this: Anyone who does a melacha on Shabbos… even if he doesn’t need the essence of the melacha, we’ll soon see what he explains this means, is liable for it, he doesn’t need the essence of the melacha. How so?
If he extinguished the lamp, when he doesn’t need the oil, someone who extinguishes, there are two types of reasons why people extinguish a lamp. The first case why a person extinguishes a lamp is because he wants to still have the oil for tomorrow, so that it not be lost, it shouldn’t be lost.
The Rambam says this: Anyone who does a melacha on Shabbos, even though he doesn’t need the essence of the melacha – is liable for it. Someone does a melacha on Shabbos, even if he doesn’t need the essence of the melacha – we’ll soon see what he explains this means – liable for it, he doesn’t need the essence of the melacha.
How so? If one extinguishes the lamp because he needs the oil, someone who extinguishes, there are two types of reasons why people extinguish a lamp. The first case why a person extinguishes a lamp is because he wants to still have the oil, the oil, for tomorrow, so that it not be lost, the oil shouldn’t be used up, he needs to have it. Or so that the house not become smoky, or so that the wick not be burned, he doesn’t want the lamp’s wick to be burned.
So let’s understand clearly, extinguishing is a bit funny because we don’t have the clear intuition what is normal extinguishing. A normal extinguishing is not that someone wants to spare the oil, he wants to save oil. A normal extinguishing is when I need the extinguishing. Why do I need an extinguishing? He makes a coal, yes, that’s the example from the Gemara. I thought that the Rambam goes like earlier he’s going to bring two examples, he only brings the example which is called melacha she’eina tzricha l’gufa and he is liable.
I’ll tell you this way, usually the prohibition of extinguishing is when he needs the extinguishing. For example, a person wants to make a coal. A coal is, he needs to have a coal, it lights easily, a coal. So what does a person do? He extinguishes a piece of wood, because he wants with the manner of extinguishing to make a coal. As opposed to someone extinguishing something so it shouldn’t make a fire, when there would be another way of stopping the fire, he’s not seeking the extinguishing. Extinguishing is a type of thing that creates something, it creates a coal. Here he’s not seeking to create a coal, but he only wants that it should be extinguished. But it’s still also called extinguishing, because since there is no other way to… there’s no other way.
Okay, he says this, says the Rambam, let’s learn inside back in the Rambam. This is the meaning of melacha she’eina tzricha l’gufa, I don’t need the essence of the melacha, I don’t need the thing that is called the melacha. Extinguishing means I don’t need to extinguish, I need… I extinguish because I need to have the oil remain, or so. Many contradictions, for example… okay, let me answer you the Gemara. The Gemara says he didn’t extinguish a lamp not in order to make a coal, but one for its own sake, but simply because he wants to save the oil, or he doesn’t want to make a fire. What’s the meaning not make a fire? He’s afraid lest one make a fire. That’s not a need, but let’s say that the lamp shouldn’t burn the entire… the truth is that one extinguishes simply a fire shouldn’t burn, that’s a thing that we’ll speak about later regarding doubt.
He says, from where do we know this? Is he liable. From where do we know this? Extinguishing is a melacha, extinguishing is a melacha, but one is liable even though he had something else to extinguish. But until one needs the essence of extinguishing, even if he doesn’t want the actual act of extinguishing like the other case which is usually the more extinguishing, and not extinguishing but for another reason, free people and children of kings he is liable.
Let’s bring another simple example for clarity. For example when someone slaughters, when he slaughters he wants it as slaughtering, because the act of slaughter makes the animal permissible. When he cuts off a bird’s head by davar she’eino miskavein, it’s also the melacha of slaughter. For example, let there be another example, he cuts off because he wants to have the… whatever, because he needs to have something. He needs to have a side result, but that’s the manner.
But this is… this one must be clear, melacha she’eina tzricha l’gufa has very little to do with davar she’eino miskavein. Davar she’eino miskavein means I intend one thing and a second thing happens. Melacha she’eina tzricha l’gufa means I do one thing and the one thing happens. There aren’t two things here. It’s a distinction, I don’t need the essence of the action of the melacha, I need the melacha for another reason, not for the reason that one usually uses the melacha, and I need the melacha for another reason. A melacha is an automatic thing that has a result. You can have the correct result, the standard result. The standard result of the melacha of extinguishing is to make the coal glow. The non-standard result is not in order to save the oil. That’s not the meaning of extinguishing. Why so? Because you understood that this is the meaning of extinguishing. What can say that this is a type of extinguishing? This is the meaning of meleches machsheves, not the meaning of that. And I need this for another result, but it’s not another action.
She’eina tzricha l’gufa is always when there are two melachos, I do one thing not a melacha, but two other things, two actions. I drag a bench, and there’s a melacha of plowing. I’m not engaged in plowing. Melacha she’eina tzricha l’gufa is rather one is engaged in plowing, but he doesn’t need the hole, he needs to have the… the… move the sand. That’s the next thing that we’re also going to bring a bit clearer.
And so, one who carries a thorn four amos in the public domain. Usually there’s a prohibition, one of the 39 melachos is to carry a thing four amos in the public domain. So usually he carries something in the public domain because he wants… he has benefit from it, he wants to carry it in the public domain. A person sees a thorn in the public domain, he wants to remove the thing so people shouldn’t stumble on it. Therefore, he intends to remove it, he doesn’t intend to carry in the public domain. But that’s called the melacha of carrying in the public domain. Whatever thing carrying, one hasn’t made a distinction in this. Therefore he is indeed liable.
Oh, he’s not carrying in the public domain. He’s not carrying. I need that the thing should be in the second place. I bring it from here to there. Here I’m not bringing it from here to there, I’m removing it. Removing is not the meaning of carrying, that’s the meaning of removing. I’m engaged here in removing damage, I’m engaged in moving things. But still, he is liable. Why is he liable? Because this means that he has done the same melacha for another intention. The intention is another matter. This, according to the Rambam’s ruling, is melacha she’eina tzricha l’gufa, he is liable.
Oh, the Mechaber says a novelty from the same sugya, so that the public not be harmed by it. There’s a great distinction in the poskim whether people can be harmed from it. He doesn’t learn it for its own sake because he wants to have the great distinction, but he learns it for its own sake so he shouldn’t stumble in it. He is also liable, because this is even if it’s one tzricha l’gufa, a melacha one is liable because one has done the act of melacha.
For a melacha she’eina tzricha l’gufa even though it’s for its own sake except to distance the damage, he is liable, and so all similar cases. Yes. This is the melacha she’eina tzricha l’gufa.
It’s also the same dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, and the Rambam rules regarding davar she’eino miskavein like Rabbi Shimon that it’s exempt, and by melacha she’eina tzricha l’gufa he rules like Rabbi Yehuda that it’s liable. And here come in other disputes, other Rishonim. The Ra’avad learns that also melacha… nu? The Ra’avad brings the poskim who say that also melacha she’eina tzricha l’gufa is exempt? Yes, the Ra’avad, and so most other poskim, the Shulchan Aruch rules that according to Rabbi Shimon in both places leniently, that melacha she’eina tzricha l’gufa is also exempt. It comes out from their laws a great stringency according to the Rambam, that melacha she’eina tzricha l’gufa is liable, sorry, but according to the Ra’avad, and so also the Shulchan Aruch, and most poskim, rule that melacha she’eina tzricha l’gufa is exempt.
Also the previous law of psik reisha there’s a dispute about this, and according to other poskim it’s much easier, because there’s an opinion of the Aruch that psik reisha is also not always liable, but when he has some benefit from it, but there’s a thing like psik reisha that he doesn’t care or he doesn’t have benefit from it. In short, in both these laws there are other opinions of Rishonim that are more lenient, both regarding psik reisha and regarding the law of melacha she’eina tzricha l’gufa.
—
Okay, let’s understand in any case the general principle. Now we’re going to learn a new type of intention, not only intending for davar she’eino miskavein, but more, the Rambam calls this, it’s called in the Gemara “meleches machsheves,” that he didn’t want to do the thing. Both things are perhaps a melacha, but he intended to do something else.
Yes, Anyone who intends… now, now the Rambam is going to tell us more things about intention. “Meleches machsheves” Rabbi Yitzchak made the chapter, so it says in the Gemara, there is meleches machsheves the Torah forbade. A melacha that comes with thought. I want to make clear that here one is not going to speak about that he intended to do one thing and with it a second thing happened. Here one speaks in the same act, that he had a plan – here one speaks of his plan – he planned to do in one way and it happened in another way. Both are melachos or both not, we’ll see, but it’s another type of category. The person’s intention didn’t happen. A person did something and it flopped, what he tried to do didn’t happen.
So thus, Anyone who intends to do a melacha, and a different melacha occurred that he didn’t intend – something completely different happened that he didn’t have in mind, and the Rambam is going to explain the Gemara – is exempt for it, he is exempt, even though the second thing that he did is also a melacha, his thought was not fulfilled, because his plan didn’t happen.
That is, he explains, threw a stone or arrow at his fellow or at his animal to kill them, he intends that he’s now shooting perhaps his weapon at a person or an animal. In practice, the stone or arrow went and did something completely different, and it went and tore a tree in its path and didn’t kill. Instead of killing, there was no deadly weapon for people, it was that he did something in tearing a tree. So the going from the prohibition of killing to the prohibition of reaping, he is exempt, because his thing didn’t happen, what he had in mind didn’t happen, something completely different happened.
Kal v’chomer, this is when both are a primary melacha, both are the same severity. He says, all the more so that one is exempt when he intended a light prohibition and a severe prohibition occurred, when the person had in mind a light prohibition and a severe prohibition occurred. Such as when he intended to throw in a karmelis, a person had in mind to throw something that it should fall in the karmelis, a person stands in the karmelis and he throws, and then he would only have been a rabbinic prohibition, and it passed to the public domain, in practice it didn’t fall as he had in mind, it fell into the public domain, he is exempt.
It’s an interesting thing, because it’s not another type of thing, it fell a bit in another place, but it’s another category. It’s actually what he had in mind it should fall here, and it fell in a completely different place. The word “had in mind” makes me nervous, he didn’t plan, he wanted the stone to arrive in a karmelis, it arrived somewhere else, he has nothing from this, as if he didn’t want to do this, he didn’t intend to do this. That person isn’t happy, as if he says, “my stone didn’t arrive as I wanted.”
And so all similar cases.
Speaker 1:
And it is forbidden work, such as when he intended to cut, he threw a knife or something, and he intended to cut something that is permitted to cut. Detached, one may not cut things that are attached, but something that is already cut from its… from its life force, one may cut. By mistake he cut the attached, he indeed seemingly transgressed the prohibition of reaping, but he had no intention of reaping at all, and so too all similar cases.
Here he goes on to say things that are even much weaker cases of lo nitkavin. So let’s see. Intended to pick black figs, his goal was to cut down certain figs, the black ones, and ultimately in practice his work didn’t succeed and he picked white ones. Or he intended to pick grapes and then figs, he wanted to pick grapes and then figs, and it happened in reverse, and he picked figs first and then grapes, he is exempt.
Even though he picked everything he thought, even though in practice he did, by the end of the day what he wanted was done, because he wanted both to be cut, the black ones and the white ones, he just didn’t do it in the order he wanted, since he didn’t pick in the order he thought, he is exempt, for the Torah only prohibited purposeful work. The Torah only prohibited purposeful work.
Speaker 2:
You know we need a case of what this means “intended”? I would have thought that… ah, no. I thought that one could explain it simply, let’s divide it into two actions. Now, I had a plan to pick black ones and white ones. I don’t believe that figs are black and white, it apparently means dark and light.
Black means dark, darker, but not black. Figs are green or brown, I don’t know what color, not black. But anyways, I want now to pull out this fig, I mistakenly pulled out that fig. This properly belongs to the previous law that we said is exempt, because I didn’t mean that one. Just later I had another plan, the next minute I wanted the other one, and I wanted this one. But both, if you count each specific case separately, both times it’s lo nitkavin to cut it. Just I had a bigger plan that both should be picked. But what does the bigger plan matter to me?
I want to understand what does it mean? He didn’t realize what he was doing? “Oops, I did the wrong thing”? You did it! You wanted to cut down the green one, you cut down the green one. Were you distracted?
Speaker 1:
It means like before, he threw a knife and it didn’t reach. He threw a knife, he wanted to cut grapes, but if he stands and cuts down, what are you doing? Now he cuts down grapes, “Oops, it’s green, it’s desecrating Shabbos”. No, wait, it wasn’t intentional. It was intentional. Ah, were you distracted? “Ah, actually I wanted, the plan was, I wrote in my notebook what I’m going to do, a different order.” Is his plan his notebook?
Speaker 2:
It’s possible, every time we speak of a work, every work done inadvertently he didn’t want. The inadvertence doesn’t come in here.
Speaker 1:
No, it is, you’re right, that presumably it must be that he reached out his hand and he didn’t notice that he took the wrong one. It must be some such thing, he threw a knife, or he reached out his hand when he wasn’t looking. Because if, you could say every work that a person cuts on Shabbos and it’s inadvertent, that he also did a work not in order. Because I wanted to cut on Sunday, and I cut it on Shabbos. I wanted to cut the green one, and I took the red one in my hand. He stood there and he cut. What does it mean not to have intention? Not having intention can only mean when he throws and it doesn’t succeed. He throws a knife to cut, he throws it at the thing, but the knife didn’t land so well.
But if someone stands and pulls down grapes, and then in his hand he notices, “Ah, it’s the green grapes, my intention was first to cut the red ones and then the green ones.” In what way didn’t your intention happen? I wanted to cut down both, and both were cut down.
Speaker 2:
Wait, wait, those are two different questions. They make which one first, or what to do first with both. I said, when he throws something and it doesn’t succeed, you can say the work didn’t succeed. But when a person stands and cuts fruit, he cut down an apple, “Ah, I wanted to cut down the green one first, my intention was that I should pick the green one, but I wanted to pick the red one,” and it didn’t succeed according to his watch. It’s a very weird law, it doesn’t make any sense. Because I say, apparently all these speak of something similar to there, like throwing, I throw a knife to cut. It’s a great novelty.
Speaker 1:
I agree. I mean that, no, let’s not say so. I mean that first of all, if you ask the question that the order isn’t decisive, because I’m explaining that according to my approach how the order is indeed decisive, because each time he didn’t mean that. That seems to me the straight way of thinking about this. If you ask another question, if you don’t understand at all what is the meaning of “intended to cut black figs,” what did he do with his hand? Then one must practically understand, if you say that he must throw, he doesn’t see. I reached out my hand, I go to the fridge, I mean to take out the milk, by mistake I took out the cheese. His thought wasn’t realized. It happens that people, he had an intention, a plan, he wanted to do something, it didn’t happen to him, he did both. But it’s not called with his intention, he’s not inadvertent, he’s a lo nitkavin, his thought wasn’t realized. I need to think of a case of something where he doesn’t have full control in his hand, something must come about such a thing.
Speaker 2:
I don’t agree. If someone cuts grapes, he cuts grapes. What is the Jew doing now? He stands on a tree and he cuts grapes, and that’s the prohibition of reaping. Ah, he wanted them to be green. Your grapes weren’t green, tough luck. I told him, the Rambam gave us a very weird example, and there’s still missing some case from the example.
Speaker 1:
I don’t agree, because the, again, you, you keep on jumping between two different questions. If you understand how it is practically, I understand very well. Many times I go to the fridge, I meant to take out water, by mistake I took out seltzer. I didn’t think, it fell out from the center. It’s his thought wasn’t realized, I didn’t do any work. That’s what he’s talking about.
Now you’re asking, if you understand… I don’t know if he would say he did this if the action was distracted, especially if he wanted both the seltzer. No, forget about the… again, you keep on jumping back to the other question that I wanted both. Now, this minute, I didn’t want both. I wanted that fig, not that one. Good day. And now I took the wrong one, I made a mistake. How did the mistake happen? I was distracted, it was hard to reach, I had to stick in my hand, I couldn’t see. That’s certainly the parameters of how the mistake happened. His thought wasn’t realized.
If you want to ask another question, that it looks to you that both types of figs are the same, or both types of grapes together are the same, that’s another problem. Now it’s not such a big problem, one can say technically each time, and I told him, if a person has a general intention, then the correct law should be liable. If he has a specific intention, he still needs to follow the recipe for the black ones, then it’s different. Yes. Enough.
Speaker 1:
The Rambam brings more examples. There were before him two candles lit or extinguished. Right. The second example is also according to his thought was realized, according to his intention was realized. Let’s see. He had two candles lit or extinguished, and he intended to extinguish this one and extinguished that one, or to light this one and lit that one, then he is indeed liable, for the work he thought to do was done. Meaning he didn’t have a specific intention which one to extinguish. He just planned to extinguish the candles, but there’s no difference between the two candles. Then… there’s no black ones or green ones, that’s the point. Yes. He would have had to do exactly the same thing.
The Rambam says, Intended to pick this fig and picked another fig, or he intended to kill this one and killed that one, the work he thought to do was done. So here there’s a more subtle distinction. If he meant, there’s a distinction between the two figs, then he’s exempt. If there’s no distinction, he meant to take the fig, he took the other fig, he meant to do the work of reaping figs, the work of reaping figs was done. Only when there are two types of figs, he didn’t mean that fig at all, he meant the work of reaping black figs, a completely different work, but it’s a different gift, a different type of fig.
Speaker 2:
If you have two candles, one is a drop bigger and one is a drop smaller, would you also say exempt? One must understand what the Rambam wants to make exact categories. The question is what makes things a category. If it’s two companies, or if one is on the right side and one is on the left side. The Rambam doesn’t go into such a rule of what is the distinction.
And how I’m in doubt is the black and white figs, is it simple that the black figs are more like this fig and picked another fig?
Speaker 1:
No, it looks like the Rambam is saying something, that there are things where both are the same, it’s copy paste, and there are things that are unique, for example, it has a different color.
Speaker 2:
What’s the problem? They say, two apples aren’t the same, because they don’t come out from a company, they come from a tree, and when the tree gives out things each one is a drop different. And when the company gives out candles, what’s the parameter? Every two candles are two different candles. The little fire dances a drop differently, you know how the air comes in. There’s a distinction, between every two things there’s a distinction. One must stand in it and tell us something here.
Speaker 1:
The distinction means, you’re not significant with the distinction. You always have like the second case. I hear, but you see here a distinction. Black and white is different. Two candles are two of the same types, there’s no distinction. It could be black and white is indeed more counted and less counted, so when one uses them, one will put in a pot, one will eat and one will put away in storage. They’re two different types of things. It must be some real real distinction that understands with the peace.
Speaker 2:
No, it can even be… ah, the Rambam says “intended to kill this one and killed that one,” also it has its distinction. By people, yes. There’s no distinction. I want to kill a person. Really a crazy action. I don’t know. This is hard for me. According to what I understand, the second case is indeed difficult, the “intended to kill this one,” because two people there’s certainly a distinction. Or perhaps no, perhaps for example I know he goes into some war, there’s no distinction which soldier he kills, one is a soldier. Perhaps when he indeed intended to kill just a certain person… I don’t know, it indeed lacks just the subtle distinction.
Speaker 1:
By the way, this whole topic isn’t for practical law, because it’s certain that all these are exempt but forbidden. It’s only a practical difference for an obligation of a sin offering. The Shulchan Aruch doesn’t bring all these laws at all. It’s a bit theoretical all these laws.
Speaker 2:
Okay, but another… another law. When there is by murder there’s also in the Gemara such a type the Gemara, when I would have killed such and such and such…
Speaker 1:
Okay, but that was through. Also it’s only regarding punishment. I say, regarding punishment one may make these theoretical things, no?
Speaker 1:
But if he intended to light the first and extinguish the second after it, and the matter was reversed, and he extinguished the first and then lit the second after it, behold this one is exempt. He indeed had some calculation. He first wanted to extinguish the candle, because he wants to have it for later. Whatever, he has a calculation, and it happened completely not according to his calculation. And he extinguished the first and then lit the second after it, behold this one is exempt. Because then it was different. Then it is indeed like black and white.
Speaker 2:
But this is a law of the order. We learned explicitly by the figs, that even in reverse order is also called “offspring of thought.”
Speaker 1:
Extinguished this one and lit this one in one breath, he extinguished and lit at the same time, he lit and extinguished a candle. Even though the lighting didn’t precede, behold there’s no evil, rather he does both as one therefore he is liable.
It’s an interesting case. Meaning, he had a plan to do one before the other, meanwhile he extinguished both in one breath.
Speaker 1:
This is the same law of the orders. One learned explicitly by the claim, that even if it’s in reverse order is also called complaint of witchcraft. Extinguished this one and lit this one in one breath, he extinguished and lit one at the same time he lit and extinguished a candle. Even if the lighting didn’t precede, behold there’s no evil. Rather both as one the interesting case. He had a plan to do one before the other, until the world both extinguished in one breath.
Speaker 2:
Can you really light one with a blow? No, light.
Speaker 1:
Ah, sorry, extinguished this one. One can sometimes with a knife first. He speaks of one making an extinguishing and one making the lighting after the extinguishing, but at once meaning it came out not his thought. He didn’t do everything in reverse. Interesting the latest law. Even more subtle. This holds more and more subtle distinctions of what it means that it happened in his thought?
Ah, we don’t know the background. In truth, the Sages sought to remove the obligation of stoning from people, yes? I know he’s ten. This is a theoretical Gemara, and the Rav and the distinction on this law and the tractate of crises. That I mean that it’s a theoretical the Gemara, the beginning. He sees the Rav and that distinction, something we won’t delve into this, because it should be practically relevant, and it’s also too complicated for me. Now you should ask if someone has time to do something and it should delve into this. Time has no place.
Enough, in general… enough, says the Rav but further, here it indeed returns from practical matters. So the whole matter was regarding my obligation from exempt, and says the Rav gets into a fight. But now says the law what is called misaseik, that we know a lot.
In general there is a law like misaseik from the intention of friends, he had nothing at all in mind. He cut, for example you know that he swung his hands and something got pulled up. He had nothing at all in mind, as such. But also, but misaseik isn’t applicable initially, anyway. He is exempt from punishment.
But the bones play misaseik, it’s indeed alive, so one can’t say on this dead. No, misaseik that died, there’s probably intended, it goes back to the law.
Now one can learn another way how there are distinctions that he didn’t mean and what he meant didn’t happen, yes? What is indeed or not realized in his intention.
The Rambam says, anyone who intends to do a melacha, and his melacha happened, but it didn’t happen the way he wanted, this is like yater al kevonato (more than his intention). He wanted to light a small candle, and it became bigger than he had in mind. But in practice, what he had in mind happened, it just happened more than that, it happened with an addition, but the thing happened. But if it was less than his intention, he is exempt, because what he had in mind didn’t happen.
How so? Rashi says, he intended to carry a load behind him, he had in mind to drag, he tied things to himself on his back, to drag from the back. And he carried it in front of him, for example he’s dragging a pocketbook, and he can hold it from the back of his shoulders, and in practice it slipped and it’s lying in front of him, he is liable.
Why? Because when a person holds a bag on himself, he’s dragging a bag on himself, he’s guarding the bag. And when it’s behind him, it doesn’t get guarded as well, because it’s lying in the back, he doesn’t see it. In front of him is better guarding. So he had in mind with this load that there would be the matter that he should be able to carry the load, and the load was guarded, but it was even better guarded. He intended for lesser guarding, and it became guarding… We don’t say that this means like he had in mind one thing and a different thing happened, because the main thing he had in mind was to guard the load, and it happened, it just happened with a bit extra.
But if he intended to carry in front of him, he had in mind to carry a load in front of him, and it came to be behind him, then he is indeed exempt. Why? Because he intended for excellent guarding, and he carried it with minimal guarding, what he wanted didn’t happen, it happened even weaker than he wanted. He wanted good guarding, there was not good guarding. So regarding carrying, the carrying happened, but we say that this type of carrying is a type of carrying that must also have guarding, and there wasn’t the quality of guarding that he wanted.
In general, anything similar to this. The Raavad is precise here, I don’t want to delve into this, but it appears here, one can think what is the meaning of “less than his intention”. “Less than his intention” doesn’t mean that he poured out a larger glass, it’s more like the melacha became better, and the melacha became better. That it became weaker. It’s the quality of the melacha that wasn’t good. It’s the quality of the melacha, not the quantity, not how much.
Another exception that exists, in this law of “in front of him and behind him” there is an exception, that not always is he exempt when it turned around. Yes?
“If he was girded with an apron, and threw the load between his flesh and his garment”, he put in a heavy thing, he put it in to be in the belt, it should be on his body, the belt should catch it, yes? “Whether this load that normally goes out in this way came to be in front of him, or came to be behind him, he is liable”. Then, if he didn’t… when the previous case was for example it was laid on his shoulder, and it can go this way, it can go that way. But when he lays it on his body under the clothing, then there’s no difference which way the… even if it turned around in the middle, he is liable. “Because its normal way is to go out like this”. Although here there was also apparently weaker guarding when it was behind him, but this is “its normal way to go out turning around”. When things lie in such a case, it’s “its normal way to go out turning around”.
So, what he said earlier, “it came to be in front of him, it came to be behind him”, we’re speaking specifically when it’s not “its normal way to go out”. It’s not easy… a pocketbook is slippery, it slips both ways. We’re speaking of a different case, where… So, there a thing that doesn’t slip so easily, then he didn’t mean it. Because when a thing is “its normal way to go out turning around”, you can’t say you didn’t mean it. It’s relative to the ground. So, this is a yoke. You say exactly, but it’s laid on the side, it comes out. So, this is “done with his intention”.
Okay, a few more details in this matter of “his intention wasn’t fulfilled”.
“Anyone who intends to do a melacha on Shabbat, and began it and did the measure”, someone intends to do a melacha on Shabbat, and he began the melacha, and he did the measure. Later the Rambam will go, every melacha has a measure. For example, I know, let’s say, he wanted to cook, and he cooked a… ah, the Rambam is already going to give an example, it’s hard to give one’s own examples.
He is liable, even though he didn’t complete all the melacha that he obligated himself to do, even if the entire melacha that he had in mind to complete didn’t happen, but he did do a measure of the melacha.
How so? One who intended to write a letter on Shabbat, he had in mind to write a certain text on Shabbat, a certain letter. We don’t say, one might have been able to say, that as long as he didn’t write the entire letter his intention wasn’t fulfilled. But we don’t say, this one doesn’t go out until he completes his desire, until he does everything he has in mind, and writes the entire letter and the entire document, rather from when he writes two letters, he is liable. The law that the measure of writing is two letters says that it doesn’t concern me, he has already done a complete melacha. The melacha is the essence of writing. You intended to do two melachot, let’s say.
Speaker 2:
Right, right, when he wanted to write an entire letter, you wanted to do multiple melachot. An entire melacha, and you wanted to do an entire melacha. You just planned to do a bigger melacha, it doesn’t mean that since only half happened one is exempt, right?
Speaker 1:
And the Rambam could have stayed presumably with the same example, for example he wanted to pick up a hundred eggs, and he only took two eggs, by picking up two eggs he already became liable, yes?
Speaker 2:
No, by that it’s perhaps more simple. Perhaps the example…
Speaker 1:
No, but here he could have said that it’s still half work, because it’s not a letter. He wanted to write a certain letter.
And so, he gives another example. And so a craftsman who obligated himself to weave an entire garment, he had in mind to sew an entire garment. But from when he weaves two threads he becomes liable, when one weaves two threads one becomes liable. Even though his intention was to complete, even if the intention was yes to have a full garment. But since he did the measure intentionally, he did however do the measure, he did the measure of two threads or two letters, he is liable. And so anything similar to this.
He basically says that when the Sages say that this is the measure, it doesn’t concern me that you had in mind that the melacha would be finished when it would be bigger. It doesn’t concern me with your goal. You have a bigger goal, but the melacha is this. The Sages say that this is already a part of the melacha.
Speaker 2:
A complete melacha.
Speaker 1:
A complete melacha.
By the way, we do reckon with your goal, when you want to kill a certain person. But… yes, yes. He must apparently look at it as more like… you wanted to do two melachot or something like that. It did enough melacha that you wanted to do.
Okay, now one can learn another law. Apparently he doesn’t have it with intention, he’s just stating the law of two who did it. Here is another way when it’s an introduction with all other melachot, what he’s going to say is when a person does it. What happens if two people do it together? Or what happens if… more cases.
The Rambam says, “Any melacha that an individual can do alone”, that a person can do alone, “and two did it in partnership”, in practice two people did it in partnership together. Partnership can mean two ways, says the Beit Yosef in this one part and this one part, that means they divided half and half with the melacha. You do the first half melacha, I do the second half melacha.
For example, “this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain”. The first person made the uprooting, an object needs to come from one domain to another. The first made the uprooting, the second made the placing in another domain. The second took it over and put it in another domain.
Or they worked together from one domain to another and grabbed it together, “in a manner that two did it as one from beginning to end, for example two grabbed a quill and wrote”, two people grabbed a pen and they wrote together, “or a loaf and carried it out from domain to domain”, or they both together grabbed a bread and carried it out from domain to domain, “these are exempt”. In both cases they are exempt, because one person didn’t do a complete melacha. Between the two of them together a melacha came out, but not one did the whole thing. Then they are exempt. This is a law of two, in the Gemara it’s called “two who did it”.
But the Rambam says, this is only as he said, that each individual could have done it alone. But if the individual cannot do it alone until his friend helps him, if it’s such a type of melacha that one needs to have two people who can carry it out, “for example two who grabbed not a loaf”, not a loaf, a bread that each one can do alone, rather “a beam”, a large heavy beam, “and carried it out from the public domain, and if one of them doesn’t have the strength to carry it out alone”, that means, if one of the two people alone wouldn’t have been able to drag the heavy beam, and therefore, this is the reason why they did it together, “and they did it in partnership from beginning to end, both of them are liable”, they are both liable. Because this is the way how one does such a melacha.
And here there is a question about the measure. Because one might think that then one needs two measures, because two people did it. No. One measure for two. If the measure is killing is… yes, does that mean it? Apparently. But it’s interesting, because we’re speaking here of a heavy thing. Automatically, apparently one measure for two, even the same reason that one cannot. But… there is a difference. There is a minimum essential measure, you see, every thing has its measure.
Speaker:
Because this is how one does the melacha.
And here there is a question about the measure. One might think that then one needs two measures, because two people did it. No. One measure for two, because if the desired measure is, yes, that’s what it means.
Apparently, what’s interesting, because we’re speaking here of a heavy thing, I would automatically apparently reckon the measure not no, but the same reason that one cannot. But there’s no difference, there is a minimum measure of carrying out, we’ll see every thing has its measure.
So the point is, one measure is enough, although each one can say “I only moved half a measure”, it’s not so. The measure of shiur that the Sages made is not on the person, rather it’s on the melacha. This is already a significant melacha. This means it was divided between two people, and in such a case there won’t be a problem, because this is the way how one does the melacha, through two people.
Speaker:
What happens in a case when it’s such a doubt? Let’s see. If one of them had the strength to carry out the beam alone. There’s a strong person, a father with a son take out the beam, a big person with a small person. The first person could have done it alone, but the second person couldn’t have done it alone. And the second cannot carry it out, and the two of them carried it out together, the one who can carry it out is liable, if the person who can do it alone is liable, because it means he did it. The second only helped him out, a nice assistant. An assistant is not liable at all, because he couldn’t have done it alone, so he does nothing. The second does nothing. An assistant is not liable at all, meaning he is exempt even rabbinically, right? He is exempt when he does nothing.
Speaker:
It’s very interesting, and who is called the assistant? Many times one could make the definition be who wants the beam to be moved, or who asked whom the favor. It doesn’t go like that. We look at who does it. I would have thought like this, the homeowner calls over his neighbor who is bigger and stronger than him. That one is the assistant, from the perspective of just how we look at it. But the melacha, no, in practice they did indeed divide fifty-fifty in the strength that they put in, they did the melacha together. But because he can’t alone he is… right, that doesn’t mean he didn’t do the melacha. You can’t tell me he’s like nothing.
Let’s understand better. The principle here has to do with what one can do. That means, apparently like a change from the normal way, so I want to think. A thing that one can do alone, you do with two people, both of them are exempt but it’s forbidden. A thing that one person can’t do alone, this is the way to do the melacha, each one does it in an unusual way.
So, in the way that is half half, one can do it alone, so from his side he did this. I hear. And the second does nothing. Why? Because eh, practically now… why shouldn’t we say now from the side of the first person, sorry, from his side there should have been a two who did it, because he can indeed do it alone, and here he did it in a different way with two people. Why do we say that this means he did it with two people at all?
Speaker:
One needs to understand a bit better, because for example, what happens when the one who cannot did in practice most of the work? He indeed can’t alone, but with a second he can do it, and he did most of the work, the other only helped him a bit. I hold that the assistant means the one who can do it. It could be that the Rambam doesn’t mean this, he means such a type of case of a father with a child, he means when the assistant is certainly an assistant.
I need to think what happens when… he doesn’t say, one can carry out alone, he asked the other at all. Two such people, two of the second person could he perhaps have done it? Something is missing here. But this is how it stands in the law. Okay.
Speaker:
But you mean to say, when two people that each one of them can alone, it would have been two who did it that they would have been exempt. And here, because there’s a second who can’t alone, he becomes such an assistant, we look at him like he did nothing, he’s just playing around. The second… that makes it more different.
Okay.
Speaker:
Another principle, one more principle, two more principles. Another principle in the laws of Shabbat. There is, all laws of Shabbat are when one wants to do something. But when one does an act that isn’t called at all, just a destructive act, one is exempt.
How so? If he wounded his fellow or an animal in a destructive manner, when someone… there are ways of wounding and being liable. For example, someone needs to make a wound on his animal, I know, to let blood. But if he doesn’t do it for that, rather he does it in a destructive manner, he didn’t do a productive thing, he didn’t do any melacha.
And so tearing a garment. Tearing a garment can sometimes be tearing, the melacha of tearing in order to sew. But when he tears just like that in a destructive manner, he burns it, he breaks it around in a destructive manner, he is exempt, it’s not called a melacha. It’s not called done, this is something that isn’t significant, nothing was done. He is further exempt from the punishment.
Speaker:
Digging a pit and only needing the dirt, when someone dug a pit, and essentially the reason why he dug the pit is because he needs the sand, he is destructive and exempt. Why is he called destructive? Because the pit is now a destruction. You made now an ugly thing on the floor, a pit that doesn’t belong there.
It’s interesting, many times we say the opposite, like when one extinguishes something because one needs the coal. We say that this is called digging. Which digging is called in a place where they can build there, making a pit because one wants a pit, one wants to plant, yes. Here he doesn’t want digging, he wants to have sand.
Let’s say simply, a digging is a repair in the ground usually, or plowing or building is a repair in the ground. Here you’re destroying the ground. You’re only selecting destructively, because you need to have sand, but you’re destroying the ground, so you’re exempt. Even if he’s not doing melacha, but he intends to destroy, they are exempt.
Speaker:
But this is only when it’s a true destruction. But anyone who destroys in order to repair is indeed liable. When the destruction is a preparation to repair, it means like he is engaged in repair.
How so? One who demolishes in order to build in its place, someone breaks something, one might say he is a mekalkeil (destroyer). But if he breaks it because he wants to build in that place. Or one who erases, someone erases something, he is indeed a mekalkeil. But if he erases in order to write in the place that was erased. Or one who digs a pit in order to build foundations within it to build there, and the like, behold he is liable.
But which melacha (forbidden labor) is it? It’s called soter (demolishing) and it’s called boneh (building). Because this is called boneh, yes? This is called soter? No, this is called soter later, because… ah, so this is soter. Its measure is like the measure of the one who repairs, they have the same shiur (measure). When building they have the same minimum shiur. What the purpose is, one looks at what the purpose is. He is essentially a boneh, the melacha is soter.
Indeed you ask a good question, why do we need an extra melacha? We will see later, perhaps we will discover the secret of this. It appears that this is melachat boneh. No, this is melachat soter, that you are only liable when it’s a mekalkeil that is essentially a boneh, or a mochek (eraser) that is essentially a kotev (writer), and the like.
Okay.
Speaker:
Another distinction. A melacha that was done partly intentionally and partly inadvertently. Let’s see. Anyone who performs a melacha on Shabbat, part of it inadvertently and part of it intentionally. That is, in the middle of the melacha he caught himself what he’s doing, for example, and he continued further. Or the opposite, whether he acted intentionally and in the end inadvertently, whether inadvertently and in the end intentionally, he is exempt. If it wasn’t an entire melacha from beginning to end intentionally, one is not liable. Not liable for a chatat (sin offering), certainly. Exempt means one doesn’t receive the punishment that is due. Until he performs the measure of the melacha entirely from beginning to end intentionally, and afterwards he will be liable for karet (spiritual excision) and sekilah (stoning). Or, sorry, only afterwards, then he is liable for karet and sekilah.
There is a liability for intentional and there is a liability for inadvertent, right? For intentional one is liable for karet and sekilah, and for inadvertent a chatat. Both require the entire melacha to be in one category. You can’t dance in between. You can’t say, “I did earlier intentionally, now I did inadvertently, so let me bring a korban chatat.” No, he is exempt from everything. That is, not from everything, rabbinically it’s forbidden. But in practice it was neither this nor that. Right. Or he did it all inadvertently from beginning to end. That is, either he is entirely intentional and he is liable for karet and sekilah, or he is entirely inadvertent and he is liable for a fixed chatat. Neither here nor there, he is not liable for the punishment.
Speaker:
But one must understand the case. Intentional and in the end inadvertent doesn’t mean he became distracted and he does things automatically, because that is indeed the last thing we learned, that is kavana (intent). It doesn’t mean that he’s not thinking, “I’m building, I’m building, I’m building.” He completely forgot something, yes, something happened, something truly inadvertent. Because usually when one says this it means he had in mind, and stopped having in mind. That’s not what inadvertent means here. Inadvertent means he didn’t know it was Shabbat, he didn’t know this was a melacha, that it’s forbidden. But here he remembered, he forgot, and the like, or someone told him.
Speaker:
It’s an interesting halacha. It must be the same from beginning to end. This apparently also connects with the engaged in intent and melachet machshevet (thoughtful work), yes, because this is something not complete, it’s a half melacha. A half melacha is not even liable for a chatat, it’s exempt. But here he comes to stand, okay, not relevant in taharot (purity laws), all these things that were learned the last few things, but exempt.
Speaker:
Okay, until here chapter one. A very beautiful chapter, very good.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
—
Question: What does one do when the Rambam rules differently than the Shulchan Aruch?
Two Answers:
1. “The Sharp Answer”: Until now (in previous books) the learner has been ruling from his own mind — now he will at least know that the Rambam is not always the halacha, and won’t make a mistake.
2. “The Beautiful Answer”: The Rambam is not made as a practical guide. He gives principles and meta-principles — what is Shabbat, which mitzvot, which prohibitions, which punishments, how many levels, what is each of the 39 melachot. For practical questions (how to put away a cholent, blech or crock pot) one must look in Shulchan Aruch and later poskim. The Rambam’s purpose is that one should know all of Torah she’bichtav and Torah she’be’al peh — not just “halachot that appear in the newspaper.” Our life is greater than “cholent up, cholent down.”
– Toldot Aharon Rebbe (Butash) had a custom to learn Rambam’s Laws of Shabbat on Motzaei Shabbat.
– The Chida and mekubalim bring a custom that on Shavuot night one learned Mishneh Torah of the Rambam.
– The Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) in Or Neerav (introduction to Kabbalah) says one must first learn “Mishnah and pesakim” — and he means one fulfills this through learning Rambam’s Mishneh Torah, and afterwards one can learn Kabbalah.
—
The Rambam begins each book with “B’shem Hashem El Olam” — like B”H, a declaration that he does it with the power of Hashem, with shefa elyon.
The verse for Sefer Zemanim (Psalms 119): “Nachalti edotecha le’olam ki sason libi hemah”
1. “Edotecha” — Connection to Shabbat and Yamim Tovim: Shabbat is explicitly an edut — testimony to Creation, to the renewal of the world, to the Almighty’s connection to the Jewish people. All mitzvot are called edut, but Shabbat and Yamim Tovim are more directly testimonies. Rav Rabinowitz brings from Ramban what edut means in relation to mitzvot.
2. “Le’olam” — Connection to Times: “Le’olam” can mean not only “forever” (eternity), but his entire life, all times — every day he observes the mitzvot of that day. This hints at zemanim — he places it into time. No difference whether it’s Yom Kippur (difficult halachot) or a “green Tuesday” (easy halachot).
3. “Sason libi” — Inner Joy vs. Outer Joy: The Rambam teaches that sason is more internal than simcha (as he says in Laws of Yom Tov and end of Laws of Chanukah). Sason balev a Jew must have all year; Yom Tov brings it out as a “celebration” with public expression. The verse says “sason libi” — not “sason ha’olam” — which teaches that there is an inner joy from Shabbat and Yom Tov, not just an external conduct. This is like ma’aseh hamitzvah with chalut hamitzvah — the external party serves so that everyone should have inner sason.
4. Connection to the End of Sefer Ahavah: Sefer Ahavah ended with the haftarah of “Sos asis” — perhaps therefore Sefer Zemanim begins with “ki sason libi”, a continuation of sason.
5. The Rambam as “Artist”: People think the Rambam is a “technocrat” — but from these openings we see he is also an artist who brings beautiful verses. All opening verses speak about mitzvot, because the Rambam’s book is organized according to the order of mitzvot. This is also the concept of integrating his aggadah with halacha, Torah she’bichtav with Torah she’be’al peh.
—
“The third book, which is Sefer Zemanim. Its laws are ten, and this is their order”:
1. Laws of Shabbat
2. Laws of Eruvin
3. Laws of Shevitat Asor (Yom Kippur)
4. Laws of Shevitat Yom Tov
5. Laws of Chametz and Matzah
6. Laws of Shofar, Sukkah and Lulav
7–10. Shekalim, Kiddush HaChodesh, Ta’anit, Megillah and Chanukah
Principle 1: From the Stringent to the Lenient — Four Levels of Shevitah:
1. Shabbat — even melachah of ochel nefesh is forbidden, punishable by sekilah.
2. Yom Kippur — also forbidden melachah like Shabbat, but less severe (no sekilah), plus a mitzvah of fasting.
3. Yamim Tovim — one may do ochel nefesh, less stringent.
4. Weekday Yamim Tovim (Chanukah, Purim, fasts) — some customs not to do melachah, but no prohibition of melachah.
Principle 2: D’oraita Before D’rabbanan:
Until Laws of Kiddush HaChodesh is entirely d’oraita. Laws of Ta’anit is half d’oraita half d’rabbanan (Tisha B’Av is d’rabbanan). Megillah and Chanukah are entirely d’rabbanan.
Principle 3: From the General to the Specific:
The Rambam first makes the general laws (Shevitat Yom Tov — equal for all Yamim Tovim), and only afterwards the specific mitzvot (Chametz and Matzah, Lulav, Shofar, Sukkah). Therefore there is no “Laws of Pesach” — the shevitah already appears in Laws of Shevitat Yom Tov, and what is specific to Pesach appears in Laws of Chametz and Matzah.
Shekalim and Kiddush HaChodesh don’t fit entirely in this order — Shekalim could fit in Laws of Kodashim (money for sacrifices), Kiddush HaChodesh could fit in Laws of Judges/Sanhedrin. But the Rambam places emphasis on aesthetics — he doesn’t want very thin or very thick books. This is also the reason why Laws of Eruvin is extracted from Laws of Shabbat as a separate law, even though it’s a branch of shevitah — because Laws of Shabbat would have become too long.
The word “shevitah” means to break the regular cycle — something one does normally, and now one stops. “Shevitat asor” means two things: shevitah from melachah and shevitah from eating. Like shemitah is called “shabbat” from work in the field.
—
“They include five mitzvot, two positive commandments and three negative commandments.”
Simple meaning: Two positive and three negative:
1. To rest on the seventh day (positive)
2. Not to do melachah on it (negative)
3. Not to punish on Shabbat — Beit Din should not punish (negative)
4. Not to go outside the boundary on Shabbat — techum Shabbat (negative)
5. To sanctify the day with remembrance — Kiddush (positive)
1. Order by Topic, Not by Positive/Negative: The Rambam doesn’t organize by positive commandments first and negative afterwards, but by topic: first the positive of shevitah, immediately followed by the corresponding negative (not to do melachah) — because they are two sides of the same thing.
2. Additions to “Not to Do Melachah”: Mitzvot 3 and 4 (not to punish, techum Shabbat) are additions to “not to do melachah” — things that aren’t exactly melachah but have an additional prohibition.
3. Kiddush — A New Mitzvah: Mitzvah 5 (Kiddush) is a new mitzvah that has nothing to do with melachah.
4. Shabbat in the Torah Appears Much More Than Five Times: Chazal through Torah she’be’al peh explained which verses say the same thing again (to warn more), and which are an additional mitzvah. For example “not to punish on Shabbat” — Chazal learned that the verse doesn’t mean just to warn again about Shabbat, but a specific mitzvah.
—
—
“Resting on the seventh day from melachah is a positive commandment, as it says ‘and on the seventh day you shall rest.’ And anyone who does melachah on it has nullified this positive commandment and transgressed a negative commandment, as it says ‘you shall not do any melachah.’ And what is he liable for doing melachah? If he did it willingly with intent he is liable for karet, and if there were witnesses and warning he is stoned. And if he did it inadvertently he is liable for a fixed sin offering.”
Simple meaning: Resting on the seventh day is a positive commandment, doing melachah is nullifying a positive plus a negative. Punishments: with intent — karet; with witnesses and warning — sekilah; inadvertently — fixed chatat.
1. “Resting on the Seventh” Not “Resting on Shabbat”: The Rambam intentionally says “on the seventh” (on the seventh day), because the name “Shabbat” comes only after one does shevitah. He wants the verse “and on the seventh day you shall rest” — first there is the seventh day, then one makes shevitah, and then it becomes “Shabbat.”
2. The Rambam’s Method in Bringing Verses: The Rambam always brings the simplest and shortest verse, not necessarily the first or the one the Gemara brings. The verse “and on the seventh day you shall rest” is from Exodus 23 (Parshat Mishpatim), even though Shabbat already appears earlier in the Ten Commandments and at Marah. The Rambam holds that all verses are the same mitzvah, just different formulations, and one can take whichever one wants.
3. “Bircono Bizadon” — Two Conditions: “Bizadon” means he knew it was Shabbat/melachah (not shogeg). “Bircono” means no one forced him (not ones). Both conditions must be present for karet.
4. Karet Without Witnesses: The Rambam first says “liable for karet” (without mentioning witnesses and warning), and afterwards “and if there were witnesses and warning he is stoned.” This means: karet is the punishment from Heaven even without witnesses; sekilah is only with witnesses and warning. The Rambam already explained in Sefer HaMada what karet is — that the soul is cut off.
5. Shogeg: “Shogeg” means he didn’t know it was a melachah, or didn’t know it was Shabbat, or didn’t know which action he was doing. The punishment is a fixed sin offering (a specific type of animal — not oleh v’yored which changes according to the person’s status).
6. The Rambam’s Method in the First Halacha: As is his way, the Rambam begins with the definition of the mitzvah: what is the obligation, which punishments, what is d’oraita and d’rabbanan. The Rambam’s Mishneh Torah is essentially an “expanded Sefer HaMitzvot” — organized around the mitzvot, each law begins with how it fits into the 613 mitzvot.
7. Chapters in Rambam: The Rambam himself did not make any chapters (headings) — other people added them.
—
“Wherever it says regarding Shabbat that it is forbidden to do this thing ‘chayav’ — liable for karet, and if there were witnesses and warning liable for sekilah, and if done inadvertently liable for chatat. And wherever it says ‘patur’ — exempt from karet and from sekilah and from the offering, but it is forbidden to do that thing on Shabbat, and if he does it he receives makkot mardut. And similarly wherever it says ‘one does not do thus’ or ‘it is forbidden to do thus’ — one who does it intentionally receives makkot mardut. And wherever it says ‘it is permitted to do thus’ — permitted ab initio. And wherever it says ‘he is not liable for anything’ or ‘exempt from anything’ — they do not lash him at all.”
Simple meaning: The Rambam establishes a systematic language — a “code” — for all Laws of Shabbat, so he won’t have to write out the full punishment each time. Laws of Shabbat is lengthy, and the code makes it practical.
1. Three Levels of Shabbat Prohibition: (a) Chayav = d’oraita with karet/sekilah/chatat; (b) Patur = exempt from d’oraita punishments, but forbidden d’rabbanan with makkot mardut; (c) Mutar = permitted ab initio, even d’rabbanan.
2. “Patur” Doesn’t Mean “Mutar”: In Laws of Shabbat, when it says “patur” it means patur but forbidden — he is exempt from d’oraita punishments but it’s still forbidden d’rabbanan. This is not so in all of Torah — in other laws “patur” can mean “patur and mutar.” But here in Shabbat “patur” always means it’s still forbidden, because if it were permitted it would say “mutar.”
3. Makkot Mardut — A New Punishment Concept: Here one is introduced to the concept makkot mardut as the punishment of the Sages for rabbinic prohibitions. In Sefer HaMada one could have nidui as the punishment of the Sages; here one learns a second tool — makkot mardut. The Rambam holds that makkot mardut is actually a punishment (rabbinic lashes), not just coercion (forcing to stop). This is a distinction — other opinions hold that for d’rabbanan there is only coercion (like “we force him until he says I want”), but the Rambam teaches that makkot mardut is an actual lashing-punishment according to the rules of the Sages.
4. The Rambam’s Systematization with “Makkot Mardut”: In the Gemara it sometimes says simply “liable for lashes” and means makkot mardut (d’rabbanan). The Rambam systematized this — when it’s forbidden d’rabbanan he consistently writes “they lash him makkot mardut,” to show it’s not d’oraita lashes.
5. The Language “One Does Not Do” / “It Is Forbidden to Do”: When the Rambam uses such language he means forbidden d’rabbanan (not d’oraita), because if it were d’oraita it would say “chayav.”
6. The Language “He Is Not Liable for Anything” / “Exempt from Anything”: The word “anything” is the key — it means he is exempt even from makkot mardut, not just from d’oraita punishments. Without the word “anything,” “patur” would only mean exempt from d’oraita but still liable for makkot mardut.
7. [Digression: Does “He Is Not Liable for Anything” Mean Completely Permitted or Still Forbidden Without Punishment?] A discussion is held whether “he is not liable for anything” means completely permitted (even d’rabbanan), or perhaps still forbidden d’rabbanan just without makkot mardut. If “mutar” already means permitted ab initio, why do we need another language “he is not liable for anything”? The answer: There can be laws where it’s forbidden d’rabbanan but without makkot mardut — a stringency without punishment — and for this fits the language “he is not liable for anything.” But the Kesef Mishneh holds that “he is not liable for anything” simply means permitted, and the different formulations are nothing more than stylistic variations for the same thing.
—
“Things that are permitted to do on Shabbat, and in doing them it’s possible that a melachah will be done because of them and it’s possible it won’t be done — if he didn’t intend that melachah it is permitted. How so? A person drags a bed and chair and bench and the like on Shabbat, provided he doesn’t intend to make a furrow in the ground while dragging. Therefore if he dug he need not be concerned, since he didn’t intend to plow. And similarly a person walks on grass on Shabbat provided he doesn’t intend to uproot them, therefore if they were uprooted he need not be concerned. And he washes his hands with fruit dust and the like… a narrow breach… permitted to enter on Shabbat, even if [stones] fall… And similarly anything where he doesn’t intend like this.”
Simple meaning: When someone does a permitted action on Shabbat, and it’s possible that incidentally a melachah will happen (but it’s not certain — “it’s possible it will be done and it’s possible it won’t be done”), if he didn’t intend the melachah but rather the permitted thing — it is permitted.
1. “Intent” Doesn’t Mean Thought Alone: “Intended” doesn’t mean he’s pushing with closed eyes thinking intentions — it means that he means to do the permitted action, not the melachah. The focus is on what is his goal in the action.
2. Two Conditions for the Leniency of Davar She’eino Mitkavein: (a) The person doesn’t intend (in his intent) the melachah — he drags the bed because he needs the bed, not to make a hole; (b) The result is not inevitable — it happens sometimes yes, sometimes no. Both conditions together make it permitted.
3. Must One Investigate the Specific Case? If a person sees that his bed is very heavy, must he check whether it will make a hole? The conclusion: One need not go into details — because the category of dragging furniture is generally not a category that always makes a hole. The person need not stand and make experiments beforehand.
4. Four Examples: (1) Dragging a bed/bench/closet — can make a furrow in the floor (choresh); (2) Walking on grass — can uproot grass (kotzer); (3) Washing hands with fruit dust — can pull out hair (gozez); (4) Going through a narrow breach — can break out stones (boneh/soter). In all cases, because the person doesn’t intend the melachah, he doesn’t stumble even when it happens.
5. Dispute of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon: The entire topic of davar she’eino mitkavein is a dispute in the Gemara — Rabbi Yehuda says liable, Rabbi Shimon exempts. The Rambam rules like Rabbi Shimon.
—
“He did an action and a melachah was done because of it that will certainly result from that action, even though he didn’t intend it — liable, since it’s known that it’s impossible that melachah won’t be done. If he needed a bird’s head to grind for a child, he cuts off its head on Shabbat — even though his ultimate intent is not to kill the bird but only to cut off its head — liable, since it’s known it’s impossible to cut off the head of a living thing and it won’t die. And similarly anything like this.”
Simple meaning: If a person does an action that inevitably (certainly) brings a melachah as a result, even if he didn’t have in mind the melachah, he is liable. This is the law of “pesik reisha v’lo yamut” — one cannot cut off the head of a living bird and say “I didn’t mean to kill.”
1. Category vs. Specific Case — The Main Innovation: Pesik reisha is not determined by the specific case, but by the category of the action. Cutting off the head of a living animal is a category that is always connected with killing — that is pesik reisha. But dragging furniture is a category that is not always connected with plowing — that remains davar she’eino mitkavein, even if in this specific case the bed is very heavy.
2. They Are Not Two Equal Conditions: The two conditions (no intent + not inevitable) are not two separate equal conditions. The main category is “davar she’eino mitkavein.” But the Rambam says that when an action is so closely connected with the melachah that one cannot do one without the other, then it’s also called “mitkavein” — because he has done two things here: slaughtered a chicken and given the child a toy. The two things are so closely connected that one cannot say “I only did one.”
3. The Rambam Brings Specifically the Clearest Case: He brings the clearest case of pesik reisha (cutting off a head), not a borderline case. He doesn’t say “but if he will break through a very narrow breach” — this shows that pesik reisha is only when it’s absolutely clear that the result must come, not when it’s just very likely.
4. “But It’s Still a Doubt”: Theoretically everything is a doubt — even cutting off a head, because there has occurred in the world a case like a chicken living without a head. But “in the natural way” there is no such thing, and that’s what the Gemara speaks about — according to the natural way, not according to miracles.
5. “Rabbi Shimon Agrees in Pesik Reisha V’lo Yamut”: Even Rabbi Shimon, who exempts in davar she’eino mitkavein, agrees that when it’s inevitable, one is liable.
6. [Note: Pesik Reisha D’lo Nicha Lei]: The Aruch holds that pesik reisha is not always liable, but only when he has benefit from it. There is a concept of pesik reisha d’lo ichpat lei (or d’lo nicha lei) which is a leniency. In both laws (pesik reisha and melachah she’einah tzricha l’gufa) there are opinions of Rishonim that are more lenient than the Rambam.
—
“Anyone who does a melachah on Shabbat, even though he doesn’t need the melachah itself, is liable for it. How so? One who extinguishes the lamp because he needs the oil so it won’t be lost, or so the house won’t be smoky, or so a paper wick won’t burn — he is liable. And similarly one who carries a thorn four cubits in the public domain so the public won’t be harmed by it — he is liable, and similarly anything like this.”
Simple meaning: Even when someone does a melachah not for the purpose for which the melachah is usually used, he is liable.
1. Definition of Melachah She’einah Tzricha L’gufa — Through Extinguishing: The normal extinguishing — the standard purpose of extinguishing — is when someone extinguishes a fire to make a coal (a coal that ignites easily). That is “tzricha l’gufa” — he needs the very act of extinguishing, because through the extinguishing a coal is created. However when someone extinguishes to save the oil, or so the house won’t be smoky, or so the wick won’t burn — here he is not seeking to create a coal, he’s not seeking the product of extinguishing. He uses the act of extinguishing for a different reason. That is melachah she’einah tzricha l’gufa — he does indeed do the melachah, but not for the standard result.
2. The Sharp Distinction Between Melachah She’einah Tzricha L’gufa and Davar She’eino Mitkavein: Melachah she’einah tzricha l’gufa has very little to do with davar she’eino mitkavein, even though both deal with intent:
– Davar she’eino mitkavein = I mean to do one thing (not a melachah), and a second thing (a melachah) also happens. There are two actions — for example, I drag a bench (not a melachah) and a furrow is made (a melachah). I am not engaged in plowing at all.
– Melachah she’einah tzricha l’gufa = I do one thing (a melachah) and that’s also what happens — there aren’t two things. But I do the melachah for a different reason than the standard purpose. I am indeed engaged in extinguishing, just not for the normal result of extinguishing.
3. The Example of Carrying the Thorn: In carrying a thorn four cubits in the public domain the distinction becomes even clearer. The standard purpose of hotza’ah is: I want the thing to be in the second place — I bring it from here to there. But with the thorn — he removes it, he is engaged in removal of damage, not in carrying. “Removing is not the same as carrying, that’s called removing.” But still, he has done the same melachah (hotza’ah four cubits in the public domain) for a different intent — and according to the Rambam he is liable.
4. The Rambam’s Ruling vs. Ra’avad and Shulchan Aruch: The Rambam rules in davar she’eino mitkavein like Rabbi Shimon (exempt), but in melachah she’einah tzricha l’gufa he rules like Rabbi Yehuda (liable). This is a great stringency of the Rambam. The Ra’avad and most poskim, including the Shulchan Aruch, rule that also melachah she’einah tzricha l’gufa is exempt according to Rabbi Shimon — they learn that Rabbi Shimon is lenient in both: both davar she’eino mitkavein and melachah she’einah tzricha l’gufa.
—
“Anyone who intends to do a melachah and a different melachah was done that he didn’t intend — exempt for it, since his thought was not fulfilled. How so? He threw a stone or arrow at his fellow or at his animal to kill them, and it went and tore a tree in its path and didn’t kill — he is exempt. Kal vachomer if he intended a light prohibition and a severe prohibition was done, such as he intended to throw in a karmelit and it passed into the public domain — he is exempt.”
Simple meaning: When someone had in mind to do a melachah and an entirely different melachah happened that he didn’t plan — he is exempt, because “melachet machshevet asrah Torah” — only a melachah that comes with thought (plan) is forbidden from the Torah.
1. A Third Category of Intent — Melachet Machshevet: This is different from davar she’eino mitkavein (a side result) and melachah she’einah tzricha l’gufa (the same action with a different purpose). Here we speak of a plan that didn’t happen — he planned to do one way and it happened a different way. The foundation is melachet machshevet asrah Torah (Rabbi Yitzchak’s principle in the Gemara) — only a melachah that matches the person’s thought is liable.
2. The Example of Throwing a Stone: He shot a stone at a person or animal to kill (a melachah), and instead the stone tore a tree (kotzer — also a melachah). Both are avot melachot, both are the same severity, but because his plan didn’t happen — he is exempt.
3. The Kal Vachomer — Intended a Light Prohibition and a Severe Prohibition Was Done: When he intended to throw in a karmelit (only a rabbinic prohibition) and it fell into the public domain (a Torah prohibition) — he is also exempt, kal vachomer. This is an interesting case: it’s not a different type of melachah, it’s the same melachah (hotza’ah/throwing), but it fell in a slightly different place — but it’s a different category (karmelit vs. public domain). The person “is not happy” — he didn’t want this, his stone didn’t arrive where he wanted.
—
“He intended to do a permitted thing and a melachah was done — exempt. Such as he intended to cut the detached and cut the attached — he is exempt, and similarly anything like this.”
Simple meaning: When someone intended to do a permitted thing (cutting something detached) and by mistake he cut something attached (kotzer) — he is exempt, because his thought was not on any melachah at all.
This is an even weaker case than the previous one — there he at least intended a melachah (just a different one), here he intended no prohibition at all — he meant to cut something detached which is completely permitted.
—
“He intended to pick black figs and picked white, or intended to pick grapes and then figs and picked figs first and then grapes — exempt, even though he picked all he thought, he didn’t pick in the order he thought, since the Torah only forbade melachet machshevet.”
Simple meaning: If someone planned to pick black figs and by mistake picked white, or planned a certain order (grapes first, then figs) and it happened in reverse — he is exempt, because melachet machshevet is lacking.
1. How to Understand the Case of Reverse Order: A strong question — if he ultimately picked both (grapes and figs), just in reverse order, why should he be exempt? He did everything he wanted! The answer: One must divide each action separately — at the moment he picks the figs, he didn’t mean to pick figs now (he meant grapes), and at the moment he picks grapes, he didn’t mean grapes now (he meant figs). So
So each individual action is “lo nitkavein.” The “larger plan” that both should be picked is not relevant — one considers each specific action by itself.
2. Practical Understanding — What Does “Lo Nitkavein” Mean by Picking? If someone stands by a tree and cuts off fruit, how can one say he “didn’t mean to”? He sees what he’s doing! The conclusion: The case must be like “throwing a knife” — he doesn’t have full control over what he takes. For example, he sticks in his hand without seeing well, or he throws a knife, and it doesn’t hit what he intended. This is compared to the example of going to the fridge — one wants to take out milk, by mistake one takes cheese, because one didn’t look well. That is “lo ne’esetah machshavto.”
3. Distinction Between Shogeg and Lo Nitkavein: The case is not shogeg (where he doesn’t know it’s Shabbat), but “lo nitkavein” — he had a specific intent that wasn’t carried out. If one wouldn’t understand it this way, every shogeg would also be “shelo k’seder machshavto” (he wanted to cut on Sunday, he cut on Shabbat), which is absurd.
4. General Intent vs. Specific Intent: If someone has a general intent (just to cut off figs), he is liable even if he took a different fig. But when he has a specific intent (black, not white), and it wasn’t carried out, he is exempt.
—
“He intended to pick this fig and picked another fig, or intended to kill this one and killed that one — the melachah he thought to do was done.”
Simple meaning: When both figs (or both people) are of the same category, and there’s no substantial difference, he is liable — because the melachah he planned indeed happened.
1. What Makes a “Difference” Between Two Things? With candles — if one is a bit larger and one smaller, is that also a difference? With people — two people are certainly different! The Rambam doesn’t give a clear rule for what counts as a “difference.” With black and white they are two different types (one for cooking, one for eating, for example), which is a real difference. But with two figs of the same type, or two candles, the difference is not significant.
2. “Intended to Kill This One and Killed That One” — Difficult to Understand: With people there is certainly a difference between two individuals. Perhaps we speak of a war situation where it doesn’t matter which soldier one kills. But it remains difficult.
3. [Digression: Practical Relevance] This entire topic is not really for practical halacha — all cases are “patur but forbidden,” and it’s only relevant for liability for chatat. The Shulchan Aruch doesn’t bring all these laws at all. It’s a bit theoretical.
—
“There were before him two candles lit or extinguished, and he intended to extinguish this one and extinguished that one, or to light this one and lit that one — liable, since the melachah he thought to do was done.”
Simple meaning: When two candles are the same (there’s no difference between them), and he meant to extinguish one and he extinguished the other — he is liable, because there’s no “black and white” difference here.
—
“He intended to light the first and extinguish the second after it, and it was reversed, and he extinguished the first and then lit the second after it — exempt.”
Simple meaning: He planned first to light and then to extinguish, and it happened in reverse — exempt.
1. Distinction Between Order with Candles and Order with Figs: With figs both actions are the same type of melachah (kotzer). Here with candles, lighting and extinguishing are two different melachot (mav’ir and mechabeh). Therefore the distinction is more understandable — he wanted to be mav’ir, and he did mechabeh, which is truly a different melachah.
—
“He extinguished this one and lit that one in one breath — liable.”
Simple meaning: If he extinguished one and lit the other at the same time (in one breath), he is liable — because there’s no order-problem when both happen simultaneously.
He had a plan to do one before the other, but in practice he did both at once. Because there’s no order (both are simultaneous), there’s no “shelo k’seder shechashav,” and he is liable.
—
Simple meaning: Mitaseik — when someone had nothing at all in mind, for example he waves his hands and something tears off — he is exempt from punishment.
With Shabbat mitaseik works differently because there is benefit (unlike forbidden fats and forbidden relations), so one cannot simply say mitaseik on everything. The lecture doesn’t go deeply into this.
—
“Anyone who intends to do a melachah, and his melachah was done but not as he wanted — if it was more than his intent, liable. But less than his intent, exempt.”
Simple meaning: When someone intended to do a melachah, and the melachah happened but not exactly as he wanted — if it happened more than he wanted (yater al kavnato), he is liable. If it happened less (chaser mikavnato), he is exempt.
1. Example of Lefanav and Le’achorav:
“He intended to take out a load behind him and took it out in front of him — liable. He intended to take out in front and it came to him behind — exempt.”
The distinction is not about quantity (how much), but about quality of the melachah — specifically, the quality of guarding the load:
– Le’achorav → Lefanav = liable: He intended a inferior guarding (from behind, where he doesn’t see the load), and in practice there resulted an excellent guarding (from in front, where he sees it). This is yater al kavnato — the melachah happened better than he planned.
– Lefanav → Le’achorav = exempt: He intended an excellent guarding (from in front), and in practice there resulted an inferior guarding (from behind). This is chaser mikavnato — the melachah happened weaker than he wanted.
2. Innovation in the Definition of “Yater” and “Chaser”: The concept “yater al kavnato” doesn’t mean he poured out a larger glass (quantity), but that the quality of the melachah became better. “Chaser mikavnato” means the quality of the melachah became weaker. The Ra’avad is precise about this.
3. Exception — Chagur B’sinar:
“If he was girded with an apron and threw the load between his flesh and his garment, whether it came in front or behind — liable, since this is his way to go out.”
When someone places a load under his clothing by the body (between flesh and garment), there is no difference between lefanav and le’achorav — he is always liable. The reason: with such a manner of carrying it is darko latzet chozer — it’s natural that the load slides around. Therefore one cannot say “I didn’t mean for it to turn around,” because it’s a foreseeable thing. The previous halacha (lefanav/le’achorav with exemption) speaks specifically when it’s not darko latzet — something that doesn’t slide so easily.
—
“Anyone who intends to do a melachah on Shabbat and started it and did the measure — liable, even though he didn’t complete all the melachah he intended to do. How so? One who wants to write a letter on Shabbat — we don’t say he won’t be liable until he completes his desire and writes the whole letter, but once he writes two letters he is liable. And similarly a craftsman who intended to weave an entire garment — once he weaves two threads he is liable, even though his intent is to complete.”
Simple meaning: When someone had in mind to do a large melachah (write an entire letter, weave an entire garment), and he only started — when he has already done the measure (two letters in writing, two threads in weaving), he is already liable, even if he didn’t finish his entire plan.
1. The Measure Is a Complete Melachah: When Chazal say this is the measure of a melachah, it means that this is already a complete melachah. Your personal “goal” (to write an entire letter) doesn’t matter. He has planned to do several melachot (as it were), and he has already carried out one complete melachah. One doesn’t reckon with your broader intent.
2. Distinction from Murder: With murder one does reckon with your goal (you want to kill a specific person), but with Shabbat melachot the measure is an absolute standard — one measure that defines a complete melachah, independent of your plan.
—
“Any melachah that an individual can do alone and two did it in partnership — exempt. Such as this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain, or two held a quill and wrote, or a loaf and took it out from domain to domain — these are exempt. But if the individual cannot do it alone until his fellow helps him, such as two who held a beam and took it out to the public domain and neither one has the strength to take it out alone — both are liable. One measure for both.”
Simple meaning: When a melachah can be done by one person alone, and two did it together — both are exempt, because neither did a complete melachah. But when the melachah requires two people (for example a heavy beam that one cannot carry alone), both are liable.
1. Two Types of “Partnership” (as the Beit Yosef explains): (a) Zeh miktzato v’zeh miktzato — each does a part: one does uprooting, the other does placing; (b) Shneihem k’echad mitechilah v’ad sof — both do together from beginning to end: two people grab a quill and write together, or both grab a bread and carry it out. In both cases they are exempt (when an individual can do it alone).
2. Shiur Echad Lishnayim: When two people are liable (because one cannot do it alone), the measure is not twice as much — it remains one measure for both together. The foundation: The measure of hotza’ah (minimum measure for a melachah) is not on the person, but on the melachah. One measures whether a “significant melachah” was done — a meaningful melachah — not whether the individual person did enough. When the melachah is divided between two people in a manner that this is the natural way to do the melachah, one measure is enough.
—
“If one of them has the strength to take out the beam alone and the second cannot take it out, and they took it out both together — the one who can take it out is liable. A helper is not liable for anything.”
Simple meaning: When a strong person and a weak person carry together a beam, and the strong one could have done it alone — the strong one is liable and the weak one is a mere “helper” who does nothing halachically.
1. Who Is Called “Helper”? One might have thought that the helper is the one who was called to help (the neighbor who was asked). But no — one doesn’t look at who asked whom, but who can do it alone. The one who cannot do it alone is the helper, even if he practically put in most of the strength.
2. A Difficult Question: Why is the strong one liable? He practically did the melachah with a second person — this should be “shnayim she’asuha” and he should be exempt (because he can do it alone, and he did it in a “partnership way” with two)! The answer: Because the second one cannot do anything alone, he is viewed as if he doesn’t exist — therefore it’s not “shnayim she’asuha” for the first one, but he alone did it.
3. Comparison to Shinui / K’le’achar Yad: The foundation is similar to k’darko/shelo k’darko. Something that one person cannot do alone — that is the “way” to do it with two, and each one does “k’le’achar yad” (not a full melachah). But when one can do it alone — from his side he did it alone, and the second is nothing.
4. A Paradoxical Result: When two people who each can do it alone do it together — both are exempt (shnayim she’asuha). But here, because the second cannot do it alone, he becomes a “helper” who does nothing, and therefore the first becomes liable. This means, the second one’s weakness makes the first more liable.
5. An Open Question: What is when the “weak one” practically did most of the work? He truly cannot do it alone, but he put in more strength. And what is when two such “weak” people could have done it? The Rambam doesn’t clearly give such a case.
—
“Anyone who destroys is exempt. How so? If he injured his fellow or an animal in a destructive manner — exempt. And similarly one who tears, and one who burns, in a destructive manner — he is exempt. One who digs a pit and only needs its earth — exempt.”
Simple meaning: A melachah that is not productive — but rather destructive — is not a significant melachah and one is exempt.
1. Chovel can be liable (like makiz dam — bloodletting an animal for a purpose), but in a destructive manner is exempt because it’s not productive.
2. Guma L’afrah: The innovation is that the pit itself is a destruction — an ugly hole in the ground that doesn’t belong there. Even though he obtains something (sand), the digging itself is a destruction in the ground. A “digging” is only when one wants a pit — to plant, to build — that is a repair in the ground (choresh or boneh). Here he is only “borer” sand, but destroys the ground.
—
“Anyone who destroys in order to repair — liable. How so? One who wants to demolish in order to build in its place, or erases in order to write in the place he erases, or digs a pit in order to build foundations in it — he is liable. His measure is like the measure of the repairer.”
Simple meaning: When the destruction is a preparation for repair, he is liable for the melachah of destruction (soter, mochek, chofer).
1. What Is the Melachah? Why isn’t this simply “boneh” (because the entire purpose is to build)? The answer: The melachah is soter (or mochek etc.), but one is only liable for soter when it’s “al menat letaken.” This means: He is essentially a builder, but the melachah he does now is called soter — and one is liable for soter only when it’s for the sake of building.
2. Shiuro K’shiur Hametaken: The measure of soter is the same as the measure of boneh. One measures the destruction according to the repair it will bring.
3. Why Do We Need a Separate Melachah of Soter? This remains an open question: “We will see later, perhaps we will discover the secret of this.”
—
“Anyone who does a melachah on Shabbat, part of it inadvertently and part intentionally — whether he acted intentionally and at the end inadvertently, or inadvertently and at the end intentionally — exempt. Until he does the measure of the entire melachah from beginning to end intentionally, and then he will be liable for karet and sekilah. Or he did it all inadvertently from beginning to end — liable for a fixed sin offering.”
Simple meaning: A melachah must be entirely in one category — either entirely intentional (liable for karet/sekilah) or entirely inadvertent (liable for chatat). A mixture is exempt from punishment.
1. What Does “Shogeg” Mean Here? Not that he stopped thinking about what he’s doing (that would be an intent-problem, not shogeg). Shogeg means he forgot it was Shabbat, or he didn’t know this was a melachah/forbidden. For example, in the middle of building someone reminded him it was Shabbat, and he continued — that is intentional and at the end inadvertent (or vice versa).
2. Connection to Melachet Machshevet: A “half melachah” (half shogeg half intentional) is not a complete melachah, and therefore exempt. This connects with the entire foundation of “engaged” and intent — the melachah must be a complete, consistent action from beginning to end.
3. “Patur” Doesn’t Mean Permitted: He is exempt from karet/sekilah/chatat, but rabbinically it is forbidden.
—
The chapter ends with this — a rich chapter that establishes all the principles of Shabbat melachot: the foundation of shevitah, the punishments, the “code” of terminology (chayav/patur/mutar), davar she’eino mitkavein, pesik reisha, melachah she’einah tzricha l’gufa, melachet machshevet (intended one melachah and another was done, intended a permitted thing, black and white, reverse order, this fig and that fig, candles), mitaseik, yater al kavnato/chaser mikavnato, the measure of melachah, shnayim she’asuha, helper, mekalkel, mekalkel al menat letaken, and half inadvertently and half intentionally.
Good, we are learning and we are beginning, Baruch Hashem, the third sefer of the Rambam, Sefer Zmanim, and we are going to begin learning Hilchot Shabbat from Sefer Zmanim. Baruch Hashem we are fortunate, the third sefer, may Hashem continue to help us.
Before we begin the shiur, we want, as always, to thank the baal hakemach, because if there is no kemach there is no Torah, the tremendous koach hayuli of this shiur. We know that before there is a creation, as it says in the Rambam, Hakdama LaTorah, before there is a creation there is a koach hayuli. So the koach hayuli of our shiur is our chaver R’ Yoeli. Yasher koach, yasher koach to all the other supporters, and may the shiur be spread. We are beginning Hilchot Shabbat, it’s a good opportunity, every Jew wants to know Hilchot Shabbat, every Jew wants to understand what Shabbat is, and there is nothing better than learning the Rambam.
Speaker 1: What’s good? Yes, one may say, because you said that one can learn Hilchot Shabbat from this. People constantly ask what does one do when the Rambam paskens differently than the Shulchan Aruch or the later poskim.
So I’ll first say the sharp answer, then you’ll say the nice answer.
The sharp answer is, that until now he has been paskening from his own mind, now he will at least not make a mistake because he thought that the Rambam is l’halacha, and it is not. Okay, we’ve already made a lot of progress.
A second answer is, that we are learning the Rambam b’iyun, one needs to know, it’s not really like a study of halacha l’maaseh, we’ve spoken many times, the Rambam didn’t even organize it for that, right?
When someone wants to know how to put in the cholent for Shabbat, one needs to know what kind of cholent pot he has, whether it’s a blech, whether it’s a crock pot, what are the different halachot about this, the Rambam won’t say that. The Rambam will give the klalim, and even if they are the kelalei haklalim, to know what are Hilchot Shabbat, which mitzvot are there on Shabbat, which issurim, which punishments are there? How many levels are there? What is each one of the thirty-nine melachot? He will say the klalim with a few halachot, and for the most part, the klalim are agreed upon.
There is a portion where there is a machloket, one will see devarim shehem halacha shetzricha legufa, that the Rambam paskens one way and the Shulchan Aruch paskens differently. Okay, but generally speaking the klalim don’t even have so much machloket. The machloket is in the small details, and one doesn’t learn it at all made to know practically. It’s made to know, to be a talmid chacham, to know that in Hilchot Shabbat there is such and such, and to know for example in which perek of the Rambam to look.
Well, he already knows that l’maaseh he needs to look in the side of the Rambam, which is printed in most places, there is the Shulchan Aruch, he needs to look what the later poskim say. But this is the greatest benefit, that he knows that he is learning all the halachot, all the Torah.
Speaker 2: Very well said. That the Rambam is not a… usually, most practical are the halachot that are in the newspaper. But you don’t want to be the Jew who only knows the halachot that are in the newspaper. And the halachot that are in the newspaper state precisely: before hadlakat hanerot he should go to the mikveh, then he should put on the right sleeve, the right side first, then the cheesecake, and then what each minhag is how one conducts oneself in each place.
The Rambam is not here for a practical guide, because our life is greater than the cholent up, the cholent down. We need to know what is Shabbat Kodesh. Not only the inyan of Shabbat, the holy matters, but what are all the halachot. With the Rambam you can in a relatively short time have covered everything that is very important that stands in Torah she’baal peh about Shabbat. Shulchan Aruch is much longer and much harder.
So someone who grabs hold here more to know what Shabbat Kodesh is, your cholent is here to learn Torah, not only for practicality. Practicality, perhaps you will further ask your moreh hora’ah, perhaps you will look into one of the kitzur sefarim. But the point of learning Rambam, when you finish the entire Rambam you will know the entire Torah shebichtav and Torah she’baal peh. That is the point. The point is not that… finally in the Rambam, Hilchot Shabbat has a certain advantage that it’s relevant to our lives, and the fact is the things that are halachot that are common, the Rambam himself goes according to a certain order of commonness, it comes earlier. But as I said, the point is not only to be practical. It cannot be that the Torah is only a use for a person so that his day-to-day life should be comfortable and calm. That is not the Torah.
Speaker 1: Yes. Very good. I also want to mention, that you mentioned that I also didn’t… the people who say that it’s a Lubavitcher custom, what about other Chassidic rebbes? They had the custom to make a seder in Rambam, especially in Hilchot Shabbat. I know your uncle, the Toldot Aharon Rebbe, Buta Shuva, motzaei Shabbat, in Rambam Hilchot Shabbat? Yes. Do you know about this?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Do you know how he himself made this custom?
Speaker 2: I know.
Speaker 1: And now on Shavuot I saw brought from the Chida and from many of the baalei mekubalim bringing the custom, that on Shavuot night one learned Mishneh Torah of the Rambam. Yes, the Chida, what does he call it? Did you know about this?
Speaker 2: No.
Speaker 1: Yes. Yes, the mekubalim. Also, you know whoever learns Kabbalah, that the Ramak has an introduction to Kabbalah in Or Nerev, and he says here a din, and one must… the Rambam says the din, yes, one must learn first Mishnah u’pesakim, he says, he means that one fulfills it if one learns Rambam Mishneh Torah, then one can learn Kabbalah.
Should we already finish this shiur? Okay. Yes. Already.
Like everything, the Rambam begins each sefer with a small introduction. The introduction to Sefer Zmanim is his chapter. Just as there is a minhag Yisrael to write at the top of a page b’siyata dishmaya, each sefer of the Rambam he begins with the language of the pasuk “b’shem Hashem El Olam”. This is like the sefer is a proclamation, b’shem means publicizing the Name, or that he does it b’shem, as if b’koach Hashem, b’shefa elyon, as if the Almighty makes it that he should be able to write it.
And each sefer the Rambam has like a derash from a pasuk that speaks in praise of the Torah or such a thing, which has some small connection to the sefer, and he uses it like the chapter or the entrance, such an opening like this with a pasuk. It’s simply a matter like one sees many times in the midrashim, that there is a matter of interweaving aggadah with halacha, Torah shebichtav with Torah she’baal peh. Yes, that is the matter, he is now beginning Torah she’baal peh, he begins with a pasuk in Torah shebichtav.
He says the pasuk from Tehillim 119, which speaks entirely in praise of the Torah, says David HaMelech, “nachalti edotecha l’olam ki sason libi hemah”. I have inherited, I have received, or as nachalah means I have inherited, but I hold onto them, I guard them like a nachalah. A nachalah is a place where a person guards his piece of nachalah that he inherited. I guard your edotecha, the Torah which are testimonies, l’olam, forever, pikudei Hashem yesharim mesamchei lev, because they make me happy, they are the joy of my heart.
So the connection that this has to Hilchot Shabbat, to Sefer Zmanim, I will say what I think, and Rabbi Yitzchak will say what he thinks.
I guard the mitzvot, they are a testimony. But I think that Shabbat is more testimony, and the yamim tovim are all very much a clear testimony. Only the mitzvot are a further testimony, because so go ovdei avodah zarah, you should not go so. But Shabbat is literally, as we say that it’s a testimony, it reminds us, it’s a testimony on briat ha’olam, on chidush ha’olam, and on the Almighty’s connection to Jews, etc.
“L’olam” I would say, many times “l’olam” means forever, netzchiyut, but here we’re speaking about the person. “L’olam” means his whole life. His whole life means all times. He will guard, every day he will guard the mitzvot of that day, but it also includes every day. So there is here a matter hinted at a bit of zmanim, yes? When I will do it “l’olam”, he means he puts it into time.
Many times he says in every place, even when he will be in that work, but here he says forever. There is no difference which period it is, whether it’s Yom Kippur Hilchot Ta’anit, difficult halachot of Yom Kippur, green Tuesday, easy green Tuesday.
“Pikudei Hashem yesharim mesamchei lev”, because they make me happy.
A large part of the Hilchot Zmanim and the Hilchot Eruvin are days of simcha. Yom Tov there is a mitzvah of simcha. Shabbat also there is, it’s not called simcha, but oneg are close cousins, and so on. There are also ta’aniyot and things that are not simcha. But in general, first of all, the Torah of the Almighty is mesameiach, that’s what the simple pasuk says. But these things have more a direct connection with simcha.
Speaker 2: Yes, I agree. No, I think, first of all, that you say that it’s a matter, I think that there is also like simply a beauty. Like you say that he makes an opening. He makes an opening to Zmanim. People think that the Rambam was such a technocrat, they say, yes? He brings every halacha. But one sees from all these openings, he was also a, one can call him an artist. He brought a beautiful pasuk.
And the Rambam’s sefer is arranged according to the order of mitzvot, so he brings the pesukim that speak about mitzvot. All the pesukim, I mean, from the openings of the Rambam are about mitzvot, so I remember, if I calculated correctly. And that is one thing. Mitzvot have different synonymous names. I saw, Rav Rabinowitz brings from Ramban what testimony means. One must search for the Rambam who explains the matter, whether the mitzvot that are called edot. One must search well, I don’t remember at the moment. But certainly the Rambam also holds that all mitzvot are testimonies, or specifically the mitzvot, obviously explicitly.
I just wanted one more inference on “sason libi”. Interesting, because we learned that yamim tovim the Rambam learns usually is sason l’simcha, but it’s more simcha, as it says in Hilchot Yom Tov here and the end of Hilchot Chanukah, more sason than simcha ba’olam, right? Sason balev a Jew must have the whole year. Yom Tov one brings it out, one calls guests, one makes a display of simcha. One can say that it’s not only a “state of mind”, but it’s a “celebration”, it must be with pirsumei rabbim, it’s a conduct. Yom Tov also has, also Shabbat and also Yom Tov have matters between man and his fellow, “l’maan yanuach avdecha va’amatecha” etc.
And here he says “sason libi”, it’s very interesting. Perhaps he should have said “sason ha’olam”. Perhaps one learns from here that there is an inner simcha of Shabbat and Yom Tov.
It’s connected, that one makes a party through the fact that each person should have a sason alone. It’s two things that are connected, like a maaseh hamitzvah with a chalut of the mitzvah.
I saw, someone noted that the end in Hilchot Sefer Ahavah ended with the haftarah of “sos asis”. Perhaps because of this the Rambam began with “ki sason libi”. Okay, fine.
The Rambam says: “Sefer shlishi, v’hu Sefer Zmanim”. He first counts out the Rambam the order that will stand in this sefer. “Hilchotav eser”, that is each volume of halachot, each category is called halachot. There are ten, we have here ten types, ten categories of halachot. “V’zeh siduran”.
He begins with Hilchot Shabbat. Let us first give a lineup, perhaps we will say why this is the order:
1. Hilchot Shabbat
2. Hilchot Eruvin, which is a branch in Hilchot Shabbat
3. Hilchot Shevitat Asor – the mitzvah of shevitat asor, Yom Kippur
4. Then comes shevitat Yom Tov, all the melachot of Yom Tov that are different from Shabbat
5. And then the details of certain yamim tovim he begins with Nisan, which is the first month, “hachodesh hazeh lachem rosh chadashim”, he begins Hilchot Chametz U’matzah
6. And he goes on to Hilchot Shofar V’sukkah V’lulav, all these mitzvot of the seventh month, special mitzvot of the month of Tishrei
Yesh bichlelan chamesh mitzvot – shtei mitzvot aseh, v’shalosh mitzvot lo ta’aseh, v’zeh hu peratan:
1. Lishbot bashevi’i
2. Shelo la’asot bo melacha
3. Shelo la’anosh b’Shabbat
4. Shelo latzet chutz ligvul b’Shabbat
5. L’kadesh hayom b’zechira
U’vi’ur kol hamitzvot ha’elu b’perakim elu.
Aseh: Shevita bashevi’i mimelachah – mitzvat aseh, shene’emar “u’vayom hashevi’i tishbot” (Shemot 23:12).
Bitul aseh v’lo ta’aseh: V’chol ha’oseh bo melacha – bitel mitzvat aseh, v’avar al lo ta’aseh, shene’emar “lo ta’aseh chol melacha” (Shemot 20:9).
Chiyuvei ha’oseh melacha: U’mah hu chayav al asiyat melacha?
– Im asah birtzon b’zadon – chayav karet.
– V’im hayu sham edim v’hatra’ah – niskal.
– V’im asah b’shegaga – chayav korban chatat kevua.
Chayav: Kol makom shene’emar b’hilchot Shabbat sheha’oseh davar zeh chayav – harei zeh chayav karet, v’im hayu sham edim v’hatra’ah – chayav sekila, v’im haya shogeg – chayav chatat.
V’chol makom shene’emar “sheha’oseh davar zeh patur” – harei zeh patur min hakaret u’min hasekila u’min hakorban, aval asur la’asot oto davar b’Shabbat, v’issuro midivrei sofrim, harchaka min hamelacha.
V’ha’oseh oto b’zadon – makin oto makat mardut.
“Ein osin”, “asur”: V’chen, kol makom shene’emar “ein osin kach v’chach”, o “asur la’asot kach v’chach”, b’Shabbat, ha’oseh oto davar b’zadon – makin oto makat mardut.
V’chol makom shene’emar “mutar la’asot kach v’chach” – harei zeh mutar lechatchila.
V’chen, kol makom shene’emar “eino chayav klum”, o “patur miklum”, ein makin oto klal.
Devarim hamuturin la’asotan b’Shabbat, u’vish’at asiyatan efshar shetei’aseh biglalon melacha v’efshar shelo tei’aseh, im lo nitkavein l’ota melacha – harei zeh mutar.
Keitzad?
Gorer adam mita v’chisei u’migdal v’chayotza vahen b’Shabbat, u’vilvad shelo yitkavein lachfor charitz bakarka bish’at geriratam, u’lfichach im chafru hakarka – eino choshesh b’chach, lefi shelo nitkavein.
V’chen, mehalech adam al gabei asavim b’Shabbat, u’vilvad shelo yitkavein la’akor otam, lfichach im ne’ekru eino choshesh.
V’rochetz yadav ba’afar hapeirot v’chayotza bo, u’vilvad shelo yitkavein l’hashir hase’ar, lfichach im nashar eino choshesh.
Pirtzah dechuka – mutar lehikanes bah b’Shabbat, af al pi shemashir tzerorot.
V’chen kol davar she’eino mitkavein k’gon zeh – mutar.
Asah ma’aseh v’ne’eseit biglalon melacha shevaday tei’aseh bishvil oto ma’aseh, af al pi shelo nitkavein lah – chayav, shehadavar yadu’a she’i efshar shelo tei’aseh ota melacha.
Keitzad? Harei shetzarich l’rosh of l’sachek bo l’katan, v’chatach rosho b’Shabbat, af al pi she’ein sof megamato l’harigatof ela lachtoch rosho bilvad – chayav, shehadavar yadu’a she’i efshar sheyeichatach rosh hachai ela v’hamavet ba bishvilo.
V’chen kol chayotza bazeh.
Kol ha’oseh melacha b’Shabbat, af al pi she’eino tzarich l’guf hamelacha – chayav aleha.
Keitzad, harei shekibah et haner mipnei shehu tzarich lashemen kedei shelo yovad, o kedei shelo yisaref cheres shel ner – chayav, mipnei shehakibuy melacha, vaharei nitkavein l’chabot. V’af al pi she’eino tzarich l’guf hakibuy, v’lo kibah ela mipnei hashemen o mipnei hacheres – harei zeh chayav.
V’chen, hama’avir et hakotz arba amot bireshut harabim, o hamechabeh et hagachelet, kedei shelo yizoku vahen rabim – chayav. V’af al pi she’eino tzarich l’guf hakibuy o l’guf haha’avara, ela l’harchik et hahezek, harei zeh chayav.
V’chen kol chayotza bazeh.
Kol hamitkavin la’asot melacha, v’ne’eseit lo melacha acheret shelo nitkavein lah – patur aleha, lefi shelo ne’eseit machshavto.
Keitzad? Zarak even o cheitz bachaveiro o bivhema kedei l’horgan, v’halach v’akar ilan bahalicho v’lo harag – harei zeh patur.
Nitkavein l’issur kal v’ne’eseit issur chamur: Kal vachomer im nitkavein l’issur kal v’ne’eseit issur chamur, k’gon shenitkavein lizrok b’karmelit, v’avra ha’even lireshut harabim, shehu patur.
V’chen kol chayotza bazeh.
Nitkavein l’davar hamutar v’ne’eseit melacha: Nitkavein la’asot davar hamutar, v’ne’eseit melacha, k’gon shenitkavein lachtoch et hatalush v’chatach et hamechubor – eino chayav klum.
V’chen kol chayotza bazeh.
Nitkavein lilkot te’enim shchorot v’liket levanot, o shenitkavein lilkot anavim v’achar kach te’enim, v’nehepach hadavar, v’liket te’enim bitchila v’achar kach anavim – patur. Af al pi sheliket kol shechashav, ho’il v’lo liket k’seder shechashav, patur, shelo asra Torah ela melachet machshevet.
Hayu lefanav shnei neirot dolekot o chavot, v’nitkavein l’chabot zo v’kibah et zo, o l’hadlik zo v’hidlik zo – chayav, sheharei asah min hamelacha shechashav la’asota.
200000
To what is this comparable? To one who intended to pick this fig and picked another fig, or to one who intended to kill this person and killed another person, for the labor that he intended to do was accomplished.
But if he intended to light first and extinguish second after it, and the matter was reversed, and he extinguished first and afterward lit second after it – he is exempt.
He extinguished this one and lit this one in one breath – he is liable, for even though he did not advance the lighting, he did not delay it either, but rather did both of them as one, and therefore he is liable.
And so all similar cases.
Unintentional action: And anyone who does a labor unintentionally and did not intend it – is exempt.
Anyone who intends to do a labor and it was done with more than his intention – is liable; with less than his intention – is exempt.
How so? If he intended to carry a burden behind him, and it came before him – he is liable, for he intended for lesser guarding and greater guarding was accomplished.
But if he intended to carry it before him, and it came behind him – he is exempt, for he intended to carry with superior guarding and carried with inferior guarding.
And so all similar cases.
If he was girded with an apron, and threw the burden between his flesh and his garment, whether this burden that is customarily carried in this manner came before him, or whether it came behind him – he is liable, for such is its manner to turn around.
Anyone who intends to do a labor on Shabbos, and began it and did the measure, is liable, even though he did not complete all the labor that he intended to complete.
How so? If he intended to write a letter or document on Shabbos, we do not say this one is not liable until he completes his desire and writes the entire letter or the entire document, but rather once he writes two letters he is liable.
And so if he intended to weave an entire garment, once he weaves two threads he is liable, and even though his intention is to complete, since he did the measure with intention – he is liable.
And so all similar cases.
Any labor that an individual can do alone, and two did it in partnership – whether this one did part of it and this one did part of it, such as this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain, or whether both of them did it together from beginning to end, such as both of them held the pen and wrote, or held a loaf and carried it out from domain to domain – these are exempt.
And if one of them cannot do it alone until they join together, such as two who held a beam and carried it out to the public domain, since one of them does not have the strength to do it alone and they did it in partnership from beginning to end – both of them are liable, and one measure for both of them.
One can and the second cannot: If one of them had the strength to carry out this beam alone, and the second cannot carry it out alone, and both of them partnered and carried it out – this one who can is liable, and the second is an assistant, and an assistant is not liable at all.
And so all similar cases.
All who destroy are exempt. How so? If he wounded his fellow or an animal in a destructive manner, and so if he tore garments or burned them or broke vessels in a destructive manner – he is exempt.
He dug a pit and only needs its earth – he is a destroyer and is exempt.
Even though they did a labor, since their intention is to destroy they are exempt.
Anyone who destroys in order to repair – is liable.
How so? If he demolished in order to build in its place, or erased in order to write in the place that he erased, or dug a pit in order to build foundations in it, and all similar cases – he is liable, and his measure is like the measure of one who repairs.
Anyone who does a labor on Shabbos, part of it inadvertently and part of it deliberately, whether he acted deliberately and at the end inadvertently or inadvertently and at the end deliberately – is exempt, until he does the entire measure of the labor from beginning to end deliberately, and then he is liable for kares and stoning, or does it all inadvertently from beginning to end, and then he is liable for a fixed sin-offering.
Speaker 1:
There are more or less three principles in the order. The first principle is from the stringent to the lenient, that Shabbos is in the order of cessation, everyone knows that there are four levels of cessation on holidays.
There is Shabbos where one may not do even melachos of food preparation. There is Yom Kippur which is also so, but with less stringency, there is no stoning, but there is also a mitzvah of fasting, but the labor is like Shabbos. Then there are holidays where one may do food preparation, it’s a second level, could be the third level: Shabbos, Yom Kippur, holidays. Then there is a fourth level, weekday holidays, such as Chanukah, Purim, fast days, where there is in them something of an aspect of not doing labor, certain customs, but there is no prohibition of labor.
So this is first of all an order that we see here, it goes from Shabbos to Yom Kippur to Yom Tov to weekday holidays, one can call it.
A second thing is biblical and rabbinic. You can see, for example, until the Laws of Sanctification of the Month is apparently certainly entirely biblical. The Laws of Fasts the Rambam has, it has a basis from the Torah, but for example Tisha B’Av is not a biblical mitzvah, it’s a rabbinic mitzvah. So it’s half biblical half rabbinic. This is the second thing, he begins with biblical ones, and Megillah and Chanukah is already entirely only rabbinic. So this is the second thing.
And the third thing is from the general to the specific. Such as instead of making Laws of Yom Tov something one laws and speaking Laws of Pesach and Sukkos each separately, he makes first the general, cessation of Yom Tov, which is equal in all holidays the cessation from labor. And then the specific mitzvos that are practiced in Laws of Pesach. There is no Laws of Pesach in the Rambam, there is Laws of Chametz and Matzah. Pesach, the cessation already stands in Laws of Cessation of Yom Tov. What stands only what one needs on Pesach already stands in Laws of Prayer. This is the Rambam’s order. Here he only says what are the specific mitzvos of Pesach.
Then also, I think that Shekalim and Sanctification of the Month are two laws that don’t entirely belong to the order, because they are at the end of the biblical mitzvos, and there they belong, he didn’t find a better place to put them. Although, as you say, one can put Sanctification of the Month as a father, but it doesn’t fit, it’s not truly here. In Sefer HaMitzvos I think Sanctification of the Month is actually the first of the group.
Speaker 2:
Okay. Yes.
Speaker 1:
So also, for example as you say Shekalim and Sanctification of the Month, one can think of other places where it can fit. Shekalim can fit as a law in Laws of Holy Things, money for sacrifices. Sanctification of the Month one can place somewhere like among the laws of courts, I don’t know, in Sanhedrin, Laws of Judges there.
But one must understand, first of all it’s very nicely said that the Rambam places an emphasis on aesthetics. On this he begins with a verse. Also the aesthetics is that there shouldn’t be very thin books and very thick books, and even in the laws.
For example, Laws of Eruvin is a branch in Laws of Shabbos. So it would be very nice Shabbos, Cessation of the Tenth, Cessation of Yom Tov, three types of cessations, because Eruvin is indeed a branch in the cessations. But there are also practical things, that Laws of Shabbos becomes very long, and the Rambam doesn’t want that a person… There must be an order for the learners and for the book, so he took out Laws of Eruvin and placed it as a separate branch, because it’s a category in itself. Essentially, the Gemara did it so, he goes to begin.
But I also have another small point, that there is here the word “shevisa,” the same word as “shevisa” of Shabbos, is the same word “shevisas asor.” Because “shevisas asor” means two things: cessation from labor and cessation from eating. So it says, the Rambam calls it so, “ceasing” from eating. Such as for example also shemittah is called “ceasing” from doing the regular work. “Ceasing” means breaking the regular cycle.
How do we take it? It’s a language of stopping, it means, something that one does normally, and now one stops doing it. Every day a person eats and works. Yom Kippur one stops him from eating, and Shabbos one stops him from working. And cessation of Yom Tov is a weaker sort, because fewer things, the obligation is less, it means, one may do certain melachos of food preparation, and also the the the it’s not liable to stoning, it’s less stringent. It comes there.
Speaker 2:
Very good.
Speaker 1:
Okay, and the Laws of Shabbos, let’s let, we’ll skip to the beginning of Laws of Shabbos, because here he brings up on each law, we’ll already learn there. We won’t yet learn Sefer HaMitzvos, but learn the five mitzvos that are here in Laws of Shabbos.
The Rambam says, “There are included in them five mitzvos.” Always the Rambam begins with where the laws come into the 613 mitzvos. He says, Laws of Shabbos has five mitzvos, two positive commandments and three negative commandments, two positive mitzvos and three negative ones, and this is their detail.
The first mitzvah is to cease on the seventh, to stop and cease working on the seventh, not to do labor on it. The second mitzvah is… the positive mitzvos…
So, I want to say it, the Rambam makes such a list at the beginning of each law. The Rambam’s book is essentially an expanded Sefer HaMitzvos, right? But organized according to the corresponding what’s called laws. And consequently he says, in Laws of Shabbos is built on five mitzvos, two positives and three negatives.
But he doesn’t organize, in his list he doesn’t say two positive mitzvos first and then three negative mitzvos, but correctly, he sees already according to the topic.
So for example, there is a positive mitzvah, a, to cease on the seventh. Then b, a negative mitzvah, that is not to do labor on it. It’s essentially two sides of the same thing, one will see in the few the law of it.
Then there are two more negative mitzvos, c, not to punish on Shabbos, one should not punish on Shabbos, a court should not give punishment on Shabbos, a negative in itself according to the Rambam. The fourth mitzvah, not to go out beyond the boundary on Shabbos, one should not go out beyond the Shabbos boundary, which is not from the negative of “you shall not do labor,” it’s a separate negative, the mitzvah of Shabbos boundary. So these are like two additions to “you shall not do labor on it.” Besides not labor, there are two more things that aren’t exactly labor, but one may not do them, and it’s a separate negative.
And five is already a new mitzvah, it doesn’t have to do with labor, but a separate thing, the mitzvah of sanctifying the day with remembrance, the mitzvah of Kiddush, sanctifying the day through mentioning it, through mentioning it in prayer, in Kiddush.
And there is a mitzvah that the Rambam explains why five, because for example in the Torah it says very many more times than five times the mitzvah of Shabbos. But the Sages told us with the Oral Torah which ones they said say the same thing several times to warn more, and which is a separate mitzvah. For example, “not to punish on Shabbos” they taught us that the Torah didn’t mean simply to warn again about Shabbos, but it meant this specifically. So this is how the Oral Torah explains the Written Torah.
Speaker 1:
And let’s go further in the Rambam. So these are the mitzvos. Let’s now learn the first chapter. The first chapter the Rambam begins in his way with the definition of the mitzvah. What is the obligation? Which punishments does one receive for it? Which things are biblical and rabbinic? One will see. And then he goes to say in this chapter principles of labor of Shabbos.
So, let’s learn.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
The Rambam says, law 1. The chapters of the Rambam are… ah, the Rambam didn’t make any chapters, all these chapters other people added.
The Rambam says, “Cessation on the seventh from labor is a positive commandment, as it says ‘and on the seventh day you shall cease.'” Which verse is this? Exodus 23.
Okay, let’s not get stuck on this. The Rambam always brings a verse that is the easiest and shortest to bring. He doesn’t go with the first one. The Rambam’s principle is… there is a verse in Mishpatim, it already says earlier in the Ten Commandments, and it already says earlier in Marah. No, the Rambam always brings a verse that is the easiest to bring. Sometimes it’s the same verse as the Gemara, sometimes not. He holds that all are the same mitzvah, it’s only different languages, different words. One can take one of them, for some reason the Rambam wanted.
He doesn’t say “cessation on Shabbos,” because Shabbos became after the cessation. “Cessation on the seventh,” on the seventh day. After one does cessation on the seventh, one can already call it Shabbos. He wants “and on the seventh day you shall cease.”
“And anyone who does labor on it nullified this positive commandment,” he nullifies that positive commandment that he just said, “and transgressed a negative commandment, as it says ‘you shall not do any labor.'” There is also a negative commandment.
And what is the punishment for this? One already knows, once there is a negative commandment there is a punishment. The Rambam says, “One who does labor if he did it willingly deliberately,” if he did it willingly deliberately – it’s two things: deliberately means spitefully, he didn’t know, and willingly means spitefully, someone forced him. Yes? “He is liable to kares.” He is liable to kares. It doesn’t say “without witnesses and without warning,” he is liable to kares. The Rambam already explained in Sefer HaMadda what kares is, that the soul is cut off.
“And if there were witnesses and warning,” if there were witnesses and warning the punishment is stoning. “And if he did it inadvertently,” if he did the labor inadvertently, yes? That is, as usual one says simply inadvertently, he didn’t know that it’s a labor or he didn’t know that it’s Shabbos, he didn’t know which act he’s doing, he is liable for a fixed sin-offering, he is liable for a fixed sin-offering.
The Rambam says, “Wherever it is said regarding Shabbos that it is forbidden to do this thing – liable.”
Now one must learn a principle. We just said that there is a punishment for Shabbos. This is when one is liable, when it’s a biblically forbidden matter in Laws of Shabbos, a labor of Shabbos, there are the three punishments. Now one must learn a certain principle. There is a certain principle altogether for the terminology that one will see later in Shabbos. Both in the Mishnah and the Gemara they use the terminology with the principles, and the Rambam himself will use the principles. So he now brings the three terminologies of the three levels of Shabbos prohibition so to speak. It belongs here both what is the principle of which sort of punishments and levels of obligations there are in Shabbos, and both it’s an important introduction for the rest of the laws. You’ll see the language “liable,” you’ll know what he means. You’ll see the language “exempt,” you’ll know what he means. Very good.
For example, in a short laws one can each time write “liable to kares,” “liable to stoning.” But Laws of Shabbos is lengthy, and he’s going to bring a whole city the Gemaras. So it’s a good thing, he tells you now the code that “liable” means, and he doesn’t need to write it out each time.
Wherever it is said regarding Shabbos that it is forbidden to do this thing – liable, what does liable mean? He is liable to kares, and if there were witnesses and warning liable to stoning, and if he did it inadvertently liable to a sin-offering. Always “liable” means he receives the punishments according to the situation.
And wherever it is said that it is forbidden to do this thing – exempt, it doesn’t mean that it’s permitted, but “exempt” means exempt from kares and from stoning and from the offering, the opposite of liable. But, it doesn’t mean that it’s permitted, “it is forbidden to do that thing on Shabbos, and if he did it one strikes him with lashes of rebellion,” which is a rabbinic prohibition, a distancing from the labor. We know that the Sages added when it says exempt it means that it’s not from the biblical prohibitions that would obligate, but it’s forbidden, because if it were permitted it would say permitted.
“And one who does it deliberately,” the Rambam now tells us a principle, so you should know which punishment comes on rabbinic matters, “even though there are no lashes for rabbinic matters, one strikes him with lashes of rebellion.” When he indeed transgresses on something that is only a… what’s called a shevus, it’s only a rabbinic prohibition, he receives lashes of rebellion, another sort of lashes. The precise laws the Rambam explains more, but the meaning is rabbinic lashes, that’s the Hebrew translation. If you will ever do this you must learn the laws of punishments of Sanhedrin. But lashes of rebellion in the Rambam means in general that the rabbis give lashes, understood according to their principles, just as by biblical there are principles, but he only means to say that he is liable as the rabbis say.
And this is also a novelty, not always must one say this when one says exempt. Not in the entire Torah when it says exempt does it mean exempt but forbidden. There are places where exempt means exempt and permitted. But here regarding Shabbos, and perhaps certain other laws, one must know that when it says exempt you should not think that it is allowed. Exempt means only that one does not need to bring stoning, but it is forbidden to do, and even if one does it intentionally there is even rabbinic lashes.
And rabbinic lashes I wanted to emphasize, and as Rabbi Yitzchak explained it, is that there are many times when one is coerced, meaning that the court forces him to stop, but there is no punishment afterwards. But the Rambam learns, he calls it makkos mardus, he means yes, actually a proper punishment, not just that one is forced, like “we force him until he says I want to” or until he does. This is an external law. But again, it could be that the Sages distinguish that they did not give lashes for this, they said yes, it is not an obligation. The Rambam brings it all as an actual obligation. Okay, it’s not ours.
That is, for example, from Sefer HaMada we could know the punishment that the Sages use as niddui (excommunication). Here we became introduced to a new punishment that the Sages use, makkos mardus. I haven’t seen makkos mardus, I remember in certain laws the Rambam said. And the Gemara many times, the Gemara is not so systematic in this way. In the Gemara it sometimes says “liable to lashes,” and the Gemara means to say makkos mardus which is rabbinic. The Rambam made from this a consistent system. When there is a rabbinic prohibition he wrote “we lash him makkos mardus.”
Okay, the Rambam says further, “And so every place where it says ‘we do not do such and such’ or ‘it is forbidden to do such and such on Shabbos,'” when it says this, it usually doesn’t mean that it’s biblical, rather it means that it is rabbinically forbidden. And what happens if one did it intentionally? The Rambam doesn’t tell us about witnesses, one needs witnesses for what, we don’t know this, “we lash him makkos mardus.”
The Rambam said the general rules of words, the language, what “forbidden” means. If it were rabbinically forbidden it wouldn’t say “forbidden,” if it were biblically forbidden it wouldn’t say “forbidden,” it would say “liable.” Here it says “we do not do,” it would say “liable,” not “we do not do.”
“And so every place where it says ‘it is permitted to do such and such,'” when it says “permitted,” it doesn’t mean to say that it is biblically permitted, rather it is permitted ab initio.
“And so every place where it says ‘he is not liable at all’ or ‘exempt from anything,'” when one adds the word “anything,” then it means that the punishment of makkos mardus also doesn’t come, “we do not lash him at all,” no lashing comes, no punishment, also not any rabbinic punishment.
Speaker 1: But apparently it implies that it’s still rabbinically forbidden?
Speaker 2: No, no, no. It’s also rabbinically permitted. Because the language “from anything” comes to bring out exactly that.
That is, the Rambam who says basically in these two details, there are three levels in the laws of Shabbos: there is liable, exempt, and permitted. Now, these three levels, not always do they stand in exactly these languages. There is another language that one says by exempt… sorry, by exempt there is only one language. But no, there is another language. By liable there is only one language. Exempt has two languages or three: “exempt,” but one can also say “we do not do” or “it is forbidden to do,” which this doesn’t mean liable, this means only… sorry, this means biblically exempt but rabbinically liable. The same thing, permitted has two languages. When it says permitted. So what does one say not liable at all? What does the “at all” give out? Even not makkos mardus. When it would have been exempt but according to this there would have been makkos mardus, this is permitted. That’s what I mean.
Permitted never stands that it’s only biblically permitted. If it says permitted it means also rabbinically permitted. If it says exempt, it means that he is only biblically exempt, and not at all exempt from makkos mardus. To know exempt from makkos mardus, it will say “he is not liable at all,” if exempt from anything. But it’s still very possible there’s a rabbinic prohibition where there isn’t makkos mardus on it, and on this it says “he is not liable at all.” Because if not, it wouldn’t work out to make two languages for the same thing.
Speaker 1: No, no, no. There are many languages. Why shouldn’t the same language always stand?
Speaker 2: The logic of the languages makes sense though. Liable means liable to a sin offering. Exempt means exempt, exempt from some punishment. This is liable, liable is liable, not liable to do any. When one says forbidden, doesn’t it mean that you get a punishment? The Rambam holds that you get makkos mardus, it could be true, but the word says don’t do it. Permitted means you may do it, it’s a different meaning. But the same thing, “not liable at all,” why do you give him the language “at all”? The language “at all” you give him that it’s permitted. That’s what I mean. What can be different?
If it were permitted, it’s hard to say that “not liable at all” means to say… why shouldn’t the Sages replicate the same language of the Torah?
Speaker 1: I said that… the Torah doesn’t say exempt, the Torah says… but I’m speaking about the Rambam. Why shouldn’t he be consistent and say that “not liable” means only not the punishment?
Speaker 2: Because I believe already, there are presumably laws in the laws of Shabbos where there is no makkos mardus but it is a rabbinic prohibition, because it’s a stringency, because one should adopt the stringency, or because… we don’t see.
Okay, let’s see if we find proofs.
Speaker 1: I don’t need proofs.
Speaker 2: No, one doesn’t need proofs, but the Kesef Mishneh says such a thing. But there is in the Rambam, every thing has more than one language. There is a general language, one can remember, everyone can remember sometimes to say exempt, sometimes he says “not liable at all.” It means the same, it’s not such a problem. We see here it looks like the Kesef Mishneh makes a lot of sense already.
Speaker 1: You learned it before the class, beforehand.
Speaker 2: Usually when a person looks at something afterwards he means… no, I already looked beforehand in the Kesef Mishneh. No, no, he says it with simple words, “not liable at all” means that he is not… why shouldn’t he say exempt? We were already told how one says permitted ab initio. Permitted ab initio one says with the words permitted to do such and such. One is liable, how does one know that he is not liable? When it says the word clearly. So one sees from the… okay, we’re at the Acharonim, thank God. You can look in the commentators later.
The Rambam says further. Okay, until now we have learned what one is liable for, what one is exempt from, what is the essential prohibition of doing a melachah on Shabbos. Now we are going to learn various… no, we still hold very far from learning what the melachos are, that will only come in chapter 7. We are now going to learn rules of what it means to have done a melachah, for the sake of intention, for the sake of… I mean, he is going to give here a few cases of what it means not to have done a melachah because intention is lacking. He is going to tell us here that a melachah comes with intention, that is what is liable. And what means not intention, he is going to tell us which thing can be called not intention, and which thing is called intention even though it looks like he has no intention or what. Yes, these are the next few laws, beautiful topics in the Gemara, one speaks about this a lot, but we are going to learn here very simply. Yes, we want to know the rules, we don’t want to know pilpul that only confuses people. No, no, we need to understand though. We don’t need to understand anything, we need to know that it stands.
The Rambam’s words: Things that are permitted to do on Shabbos, but at the time of doing them it is possible that a melachah will be done because of them and it is possible that it won’t be done — if he did not intend for that melachah but intended for the permitted thing to do, behold this is permitted. How so? A person drags a bed and chair and bench and the like on Shabbos, provided that he does not intend to make a furrow in the ground at the time of dragging.
The Rambam says, “Things that are permitted to do on Shabbos” — things that one may do on Shabbos, as he is going to give an example, “but at the time of doing them it is possible that a melachah will be done because of them and it is possible that it won’t be done” — when one does certain things that one may do, many times incidentally it happens with, it occurs, there is done with this action also something else, a melachah, but it is only a possibility, sometimes yes, sometimes no. So, “if he did not intend for that melachah but intended for the permitted thing to do, behold this is permitted” — if he was not intending the melachah, rather he was intending the permitted thing to do, he is permitted. The intention doesn’t mean that he pushes with closed eyes and he makes intentions, he means to do the melachah, he means to do the permitted thing. And the example will explain. “How so? A person drags a bed or chair or bench”. A person may drag a bed, or a bench, or a closet, and the like on Shabbos, because this is a permitted thing to do on Shabbos, he may carry things on Shabbos in a place where it is permitted to carry.
But provided that he does not intend to make a furrow in the ground at the time of dragging, when he drags a heavy thing it will possibly make a groove in the floor. So if a person wants to make a groove in the floor and he drags a bed, then certainly he is transgressing the melachah of, which we will learn later, of plowing, of digging, making a hole in the floor.
But what happens when a person doesn’t want to dig the floor, he wants to drag his bed, but dragging the bed many times makes such a groove in the floor? The Rambam says that one may do it. Therefore, if one did indeed do so, one dragged a heavy thing and one was plowing with this the ground, he need not worry about this, he need not fear that he stumbled with a prohibition, because he did not intend to plow, he did not have in mind to plow, he did not mean to.
The same thing, another example. And so a person walks on grass on Shabbos, a person may walk on grass on Shabbos, and by walking on grass grass can indeed be uprooted, provided that he does not intend to uproot them, this is not his intention, his intention is only to walk, therefore if they were uprooted he need not worry, if it was indeed uprooted he need not worry, because this is davar she’eino miskavein, this he did not have in mind.
Another example, and washes his hands with fruit powder and the like. One may wash one’s hands with fruit powder, with a type of thing that one uses to wash hands, dust, a powder from certain fruits for what, as one uses soap, and one washes off with this the hands, and one means to wash off, because on Shabbos one may wash. But this thing can also uproot many times the hair from the hands, but because it’s not his intention, let it be removed. As long as this is not his intention, this is not what he is doing, this is not what he seeks here to do, therefore even if it was uprooted, he need not worry, because his intention was only the washing.
Another example, a narrow breach, if a person has a very narrow passageway in the house where he can just pass through, or in the building, what is the problem, when he walks through it is very possible that he makes the hole a bit bigger, because when he moves a little stone moves, and a little stone can fall out. But it’s only a possibility, as he says, possibly it will be detached. It is permitted to enter on Shabbos, one may enter into the breach, even if stones fall, even if stones fall from him from the wall, he makes the breach a bit bigger, which would apparently be a prohibition of building, but since this is not his intention, it is permitted. Or building, he makes the breach bigger, he builds with this a wall as it were, he builds a door he means. Simply it is a prohibition, it’s a biblical prohibition to build, but it’s a prohibition. One can be precise whether it’s actually a prohibition in any case, yes.
And so any davar she’eino miskavein, like this, or any other examples of a davar she’eino miskavein, when he does something and there is a result that happens also something else, but this is not his intention, it is permitted.
So here there are two conditions: one, that he doesn’t mean the prohibition. That is, if he drags a bench in order to make a hole, it is proper plowing. He drags a bench because he needs a bench, it just makes a hole, it is permitted. The second condition is that it doesn’t happen inevitably, it happens sometimes yes, sometimes no.
But here it’s a bit hard to understand, because a person can see on the bed, if it’s a very heavy bed it makes a hole. It’s not hard to understand, it means sometimes yes and sometimes no, every second time it makes a hole. As he says, it depends on the bed, it depends on this. But the law here says that a person doesn’t need to investigate whether the bed always makes a… one doesn’t need to go into details, because the idea is simple, a person knows that this doesn’t happen every single time, it happens every second time, therefore he doesn’t need an investigation. He doesn’t think, he doesn’t need to stand and make sure.
This is the point. Apparently it stands here that if there is a possibility that not, he doesn’t need to… normally a person would not have needed to stumble, he would have needed to think that every coarse person makes a… but if the person has already once walked through and it fell…
Let’s learn further, because here it becomes a question about… when one goes into details one becomes confused, but the rule is very simple. There are things that one knows are not inevitable to happen, it happens sometimes yes and sometimes no, possibly even most times, no difference, but not inevitable, then it’s an accident, and then one may. But, now one can learn the second side of the coin that we just spoke about.
Yes, apparently. He did an action and a melachah was done because of it. What happened? A person did what the Rambam just said. He did an action, and because of it a melachah happened. He did something, for example, and there happened for the sake of this a melachah, certainly it will result because of that action. There happened such a type of melachah that this yes is certain and definite that it happens because of that action. The Rambam will already say the example. Even though he did not intend it, even though he did not have in mind the second melachah that happened as a result, he is indeed liable. Why? Because the matter is known that it is impossible that that melachah not be done. If a person does something that always happens from it as a result a melachah, even though his intention was not the melachah, but the result brings inevitably… the action brings inevitably the result, the melachah, he is liable.
The Rambam goes further. Behold if he needed the head of a bird to play with it for a child. He has a bird, and he wants to have the head of the bird to play for a child. So what does he do? He cuts off its head on Shabbos. He cuts off the head of the bird so that he will have the head from it to be able to give to a child. Even though his ultimate goal is not the killing of the bird but only to cut off its head. The person will claim, “I’m not here a slaughterer, I’m one who wants to cut off the head.” That’s how one slaughters. But I’m not seeking here to slaughter, I need to have exactly such a size toy. My boy is missing something the size toy, I’ll give a cut off the piece. He is indeed liable. Why? It’s indeed a davar she’eino miskavein, he doesn’t mean to cut, he only means to have the size head. But there is no way to have the size head without cutting. It is a known matter that it is impossible to cut off the head of a living thing without it dying at that moment. It is a known matter that one cannot cut off, the specific thing one cannot cut off without one killing with it. Therefore, even though it’s a davar she’eino miskavein, but we don’t have here the second condition that it’s possible and not possible. And so all similar to this.
So what it looks like here is that when the category of the thing is that it’s always impossible, a person doesn’t need to look at his specific case whether it will happen or shouldn’t happen, he doesn’t need to investigate beforehand, make experiments. But if it’s a type of thing that doesn’t always result in such a result, and that’s not his intention, but if it’s absurd, everyone knows that this happens, it doesn’t help. One can’t say that this wasn’t his intention.
This is an inquiry which is one of the practical differences (nafka minas), but what is correct, what is the practical nafka mina is the question that you very correctly asked, whether each time one can make a majority and check this. From the examples at least that the Rambam brought, the Rambam doesn’t go into reasons and pilpul, but from the examples that the Rambam brings one sees very clearly that at least the psik reisha v’lo yamus (inevitable consequence) that we say that Rabbi Shimon agrees about that it’s forbidden, one brings the clearest example that can be. One doesn’t say “but if he is extremely pressed and this is the only way,” it’s very much not that. So it sounds it’s more inclined to that side.
So it has to do with the category, not with the specific case. The types of things that are always are the things connected, always cutting off the head of a chicken kills the chicken, that one may not do. But the type of thing like going through a weak place, one hasn’t forbidden the type of thing, it’s still called a davar she’eino miskavein (unintended consequence). I can perhaps say it this way, but I don’t even know if it’s a correct word. This is very certain. That is, every thing in the world is somewhat doubtful. I drag a heavy, a very heavy bed, it’s still doubtful, because this isn’t a plowing implement, this is a bed. Who knows, it depends how strong the sand is, and how heavy the bed is, and how badly one drags, and whether one lifts it higher or lower, it depends on a thousand things. After all, I tell you, there is one way in the world that one cuts off the head of a chicken and it still lives. Except, I don’t know, if it’s a Baba Sali, I don’t know. In the natural way there’s no such thing. This is what the Gemara always speaks about.
I would say it this way, that what the Rambam says that it’s permitted, he says two conditions, but it’s not two equal conditions. The category of the thing is davar she’eino miskavein. But he says here that there can be a thing that is intended for one thing, but that also means intended. When someone cuts off the head to play, he has done two things here: he has slaughtered a chicken, and he has given his child something to play with, because the two things are closely connected. But a thing that by category, dragging a household item, a household object, is not the category of something that always makes a hole. That is, for example, if someone drags some other type of thing, not from the three that the Rambam enumerated, not a chair, but something that is dramatically always much much heavier, when someone drags a piece of a building, which is a type of category of a thing that makes a hole.
The Rambam doesn’t bring the details, and in my opinion this isn’t relevant to the question of practical halacha. Perhaps we’ll see later in the laws, still much the Gemara is more practical, but it’s made so one should understand the category, to judge each time. This is the meaning of plowing. Plowing means that the rabbi looks at the specific case, or one asks, one already knows a rule here, the rabbis have already said, and one judges according to that, but we know the rules.
Shall I tell you the secret? The sugya (Talmudic passage) is a dispute in the Gemara between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. That is, davar she’eino miskavein. Rabbi Yehuda says that one is liable, and Rabbi Shimon exempts.
Now the Rambam is going to bring another matter of intention, which is called melacha she’eina tzricha l’gufa. The Rambam says this: Anyone who does a melacha on Shabbos… even if he doesn’t need the essence of the melacha, we’ll soon see what he explains this means, is liable for it, he doesn’t need the essence of the melacha. How so?
If he extinguished the lamp, when he doesn’t need the oil, someone who extinguishes, there are two types of reasons why people extinguish a lamp. The first case why a person extinguishes a lamp is because he wants to still have the oil for tomorrow, so that it not be lost, it shouldn’t be lost.
The Rambam says this: Anyone who does a melacha on Shabbos, even though he doesn’t need the essence of the melacha – is liable for it. Someone does a melacha on Shabbos, even if he doesn’t need the essence of the melacha – we’ll soon see what he explains this means – liable for it, he doesn’t need the essence of the melacha.
How so? If one extinguishes the lamp because he needs the oil, someone who extinguishes, there are two types of reasons why people extinguish a lamp. The first case why a person extinguishes a lamp is because he wants to still have the oil, the oil, for tomorrow, so that it not be lost, the oil shouldn’t be used up, he needs to have it. Or so that the house not become smoky, or so that the wick not be burned, he doesn’t want the lamp’s wick to be burned.
So let’s understand clearly, extinguishing is a bit funny because we don’t have the clear intuition what is normal extinguishing. A normal extinguishing is not that someone wants to spare the oil, he wants to save oil. A normal extinguishing is when I need the extinguishing. Why do I need an extinguishing? He makes a coal, yes, that’s the example from the Gemara. I thought that the Rambam goes like earlier he’s going to bring two examples, he only brings the example which is called melacha she’eina tzricha l’gufa and he is liable.
I’ll tell you this way, usually the prohibition of extinguishing is when he needs the extinguishing. For example, a person wants to make a coal. A coal is, he needs to have a coal, it lights easily, a coal. So what does a person do? He extinguishes a piece of wood, because he wants with the manner of extinguishing to make a coal. As opposed to someone extinguishing something so it shouldn’t make a fire, when there would be another way of stopping the fire, he’s not seeking the extinguishing. Extinguishing is a type of thing that creates something, it creates a coal. Here he’s not seeking to create a coal, but he only wants that it should be extinguished. But it’s still also called extinguishing, because since there is no other way to… there’s no other way.
Okay, he says this, says the Rambam, let’s learn inside back in the Rambam. This is the meaning of melacha she’eina tzricha l’gufa, I don’t need the essence of the melacha, I don’t need the thing that is called the melacha. Extinguishing means I don’t need to extinguish, I need… I extinguish because I need to have the oil remain, or so. Many contradictions, for example… okay, let me answer you the Gemara. The Gemara says he didn’t extinguish a lamp not in order to make a coal, but one for its own sake, but simply because he wants to save the oil, or he doesn’t want to make a fire. What’s the meaning not make a fire? He’s afraid lest one make a fire. That’s not a need, but let’s say that the lamp shouldn’t burn the entire… the truth is that one extinguishes simply a fire shouldn’t burn, that’s a thing that we’ll speak about later regarding doubt.
He says, from where do we know this? Is he liable. From where do we know this? Extinguishing is a melacha, extinguishing is a melacha, but one is liable even though he had something else to extinguish. But until one needs the essence of extinguishing, even if he doesn’t want the actual act of extinguishing like the other case which is usually the more extinguishing, and not extinguishing but for another reason, free people and children of kings he is liable.
Let’s bring another simple example for clarity. For example when someone slaughters, when he slaughters he wants it as slaughtering, because the act of slaughter makes the animal permissible. When he cuts off a bird’s head by davar she’eino miskavein, it’s also the melacha of slaughter. For example, let there be another example, he cuts off because he wants to have the… whatever, because he needs to have something. He needs to have a side result, but that’s the manner.
But this is… this one must be clear, melacha she’eina tzricha l’gufa has very little to do with davar she’eino miskavein. Davar she’eino miskavein means I intend one thing and a second thing happens. Melacha she’eina tzricha l’gufa means I do one thing and the one thing happens. There aren’t two things here. It’s a distinction, I don’t need the essence of the action of the melacha, I need the melacha for another reason, not for the reason that one usually uses the melacha, and I need the melacha for another reason. A melacha is an automatic thing that has a result. You can have the correct result, the standard result. The standard result of the melacha of extinguishing is to make the coal glow. The non-standard result is not in order to save the oil. That’s not the meaning of extinguishing. Why so? Because you understood that this is the meaning of extinguishing. What can say that this is a type of extinguishing? This is the meaning of meleches machsheves, not the meaning of that. And I need this for another result, but it’s not another action.
She’eina tzricha l’gufa is always when there are two melachos, I do one thing not a melacha, but two other things, two actions. I drag a bench, and there’s a melacha of plowing. I’m not engaged in plowing. Melacha she’eina tzricha l’gufa is rather one is engaged in plowing, but he doesn’t need the hole, he needs to have the… the… move the sand. That’s the next thing that we’re also going to bring a bit clearer.
And so, one who carries a thorn four amos in the public domain. Usually there’s a prohibition, one of the 39 melachos is to carry a thing four amos in the public domain. So usually he carries something in the public domain because he wants… he has benefit from it, he wants to carry it in the public domain. A person sees a thorn in the public domain, he wants to remove the thing so people shouldn’t stumble on it. Therefore, he intends to remove it, he doesn’t intend to carry in the public domain. But that’s called the melacha of carrying in the public domain. Whatever thing carrying, one hasn’t made a distinction in this. Therefore he is indeed liable.
Oh, he’s not carrying in the public domain. He’s not carrying. I need that the thing should be in the second place. I bring it from here to there. Here I’m not bringing it from here to there, I’m removing it. Removing is not the meaning of carrying, that’s the meaning of removing. I’m engaged here in removing damage, I’m engaged in moving things. But still, he is liable. Why is he liable? Because this means that he has done the same melacha for another intention. The intention is another matter. This, according to the Rambam’s ruling, is melacha she’eina tzricha l’gufa, he is liable.
Oh, the Mechaber says a novelty from the same sugya, so that the public not be harmed by it. There’s a great distinction in the poskim whether people can be harmed from it. He doesn’t learn it for its own sake because he wants to have the great distinction, but he learns it for its own sake so he shouldn’t stumble in it. He is also liable, because this is even if it’s one tzricha l’gufa, a melacha one is liable because one has done the act of melacha.
For a melacha she’eina tzricha l’gufa even though it’s for its own sake except to distance the damage, he is liable, and so all similar cases. Yes. This is the melacha she’eina tzricha l’gufa.
It’s also the same dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, and the Rambam rules regarding davar she’eino miskavein like Rabbi Shimon that it’s exempt, and by melacha she’eina tzricha l’gufa he rules like Rabbi Yehuda that it’s liable. And here come in other disputes, other Rishonim. The Ra’avad learns that also melacha… nu? The Ra’avad brings the poskim who say that also melacha she’eina tzricha l’gufa is exempt? Yes, the Ra’avad, and so most other poskim, the Shulchan Aruch rules that according to Rabbi Shimon in both places leniently, that melacha she’eina tzricha l’gufa is also exempt. It comes out from their laws a great stringency according to the Rambam, that melacha she’eina tzricha l’gufa is liable, sorry, but according to the Ra’avad, and so also the Shulchan Aruch, and most poskim, rule that melacha she’eina tzricha l’gufa is exempt.
Also the previous law of psik reisha there’s a dispute about this, and according to other poskim it’s much easier, because there’s an opinion of the Aruch that psik reisha is also not always liable, but when he has some benefit from it, but there’s a thing like psik reisha that he doesn’t care or he doesn’t have benefit from it. In short, in both these laws there are other opinions of Rishonim that are more lenient, both regarding psik reisha and regarding the law of melacha she’eina tzricha l’gufa.
—
Okay, let’s understand in any case the general principle. Now we’re going to learn a new type of intention, not only intending for davar she’eino miskavein, but more, the Rambam calls this, it’s called in the Gemara “meleches machsheves,” that he didn’t want to do the thing. Both things are perhaps a melacha, but he intended to do something else.
Yes, Anyone who intends… now, now the Rambam is going to tell us more things about intention. “Meleches machsheves” Rabbi Yitzchak made the chapter, so it says in the Gemara, there is meleches machsheves the Torah forbade. A melacha that comes with thought. I want to make clear that here one is not going to speak about that he intended to do one thing and with it a second thing happened. Here one speaks in the same act, that he had a plan – here one speaks of his plan – he planned to do in one way and it happened in another way. Both are melachos or both not, we’ll see, but it’s another type of category. The person’s intention didn’t happen. A person did something and it flopped, what he tried to do didn’t happen.
So thus, Anyone who intends to do a melacha, and a different melacha occurred that he didn’t intend – something completely different happened that he didn’t have in mind, and the Rambam is going to explain the Gemara – is exempt for it, he is exempt, even though the second thing that he did is also a melacha, his thought was not fulfilled, because his plan didn’t happen.
That is, he explains, threw a stone or arrow at his fellow or at his animal to kill them, he intends that he’s now shooting perhaps his weapon at a person or an animal. In practice, the stone or arrow went and did something completely different, and it went and tore a tree in its path and didn’t kill. Instead of killing, there was no deadly weapon for people, it was that he did something in tearing a tree. So the going from the prohibition of killing to the prohibition of reaping, he is exempt, because his thing didn’t happen, what he had in mind didn’t happen, something completely different happened.
Kal v’chomer, this is when both are a primary melacha, both are the same severity. He says, all the more so that one is exempt when he intended a light prohibition and a severe prohibition occurred, when the person had in mind a light prohibition and a severe prohibition occurred. Such as when he intended to throw in a karmelis, a person had in mind to throw something that it should fall in the karmelis, a person stands in the karmelis and he throws, and then he would only have been a rabbinic prohibition, and it passed to the public domain, in practice it didn’t fall as he had in mind, it fell into the public domain, he is exempt.
It’s an interesting thing, because it’s not another type of thing, it fell a bit in another place, but it’s another category. It’s actually what he had in mind it should fall here, and it fell in a completely different place. The word “had in mind” makes me nervous, he didn’t plan, he wanted the stone to arrive in a karmelis, it arrived somewhere else, he has nothing from this, as if he didn’t want to do this, he didn’t intend to do this. That person isn’t happy, as if he says, “my stone didn’t arrive as I wanted.”
And so all similar cases.
Speaker 1:
And it is forbidden work, such as when he intended to cut, he threw a knife or something, and he intended to cut something that is permitted to cut. Detached, one may not cut things that are attached, but something that is already cut from its… from its life force, one may cut. By mistake he cut the attached, he indeed seemingly transgressed the prohibition of reaping, but he had no intention of reaping at all, and so too all similar cases.
Here he goes on to say things that are even much weaker cases of lo nitkavin. So let’s see. Intended to pick black figs, his goal was to cut down certain figs, the black ones, and ultimately in practice his work didn’t succeed and he picked white ones. Or he intended to pick grapes and then figs, he wanted to pick grapes and then figs, and it happened in reverse, and he picked figs first and then grapes, he is exempt.
Even though he picked everything he thought, even though in practice he did, by the end of the day what he wanted was done, because he wanted both to be cut, the black ones and the white ones, he just didn’t do it in the order he wanted, since he didn’t pick in the order he thought, he is exempt, for the Torah only prohibited purposeful work. The Torah only prohibited purposeful work.
Speaker 2:
You know we need a case of what this means “intended”? I would have thought that… ah, no. I thought that one could explain it simply, let’s divide it into two actions. Now, I had a plan to pick black ones and white ones. I don’t believe that figs are black and white, it apparently means dark and light.
Black means dark, darker, but not black. Figs are green or brown, I don’t know what color, not black. But anyways, I want now to pull out this fig, I mistakenly pulled out that fig. This properly belongs to the previous law that we said is exempt, because I didn’t mean that one. Just later I had another plan, the next minute I wanted the other one, and I wanted this one. But both, if you count each specific case separately, both times it’s lo nitkavin to cut it. Just I had a bigger plan that both should be picked. But what does the bigger plan matter to me?
I want to understand what does it mean? He didn’t realize what he was doing? “Oops, I did the wrong thing”? You did it! You wanted to cut down the green one, you cut down the green one. Were you distracted?
Speaker 1:
It means like before, he threw a knife and it didn’t reach. He threw a knife, he wanted to cut grapes, but if he stands and cuts down, what are you doing? Now he cuts down grapes, “Oops, it’s green, it’s desecrating Shabbos”. No, wait, it wasn’t intentional. It was intentional. Ah, were you distracted? “Ah, actually I wanted, the plan was, I wrote in my notebook what I’m going to do, a different order.” Is his plan his notebook?
Speaker 2:
It’s possible, every time we speak of a work, every work done inadvertently he didn’t want. The inadvertence doesn’t come in here.
Speaker 1:
No, it is, you’re right, that presumably it must be that he reached out his hand and he didn’t notice that he took the wrong one. It must be some such thing, he threw a knife, or he reached out his hand when he wasn’t looking. Because if, you could say every work that a person cuts on Shabbos and it’s inadvertent, that he also did a work not in order. Because I wanted to cut on Sunday, and I cut it on Shabbos. I wanted to cut the green one, and I took the red one in my hand. He stood there and he cut. What does it mean not to have intention? Not having intention can only mean when he throws and it doesn’t succeed. He throws a knife to cut, he throws it at the thing, but the knife didn’t land so well.
But if someone stands and pulls down grapes, and then in his hand he notices, “Ah, it’s the green grapes, my intention was first to cut the red ones and then the green ones.” In what way didn’t your intention happen? I wanted to cut down both, and both were cut down.
Speaker 2:
Wait, wait, those are two different questions. They make which one first, or what to do first with both. I said, when he throws something and it doesn’t succeed, you can say the work didn’t succeed. But when a person stands and cuts fruit, he cut down an apple, “Ah, I wanted to cut down the green one first, my intention was that I should pick the green one, but I wanted to pick the red one,” and it didn’t succeed according to his watch. It’s a very weird law, it doesn’t make any sense. Because I say, apparently all these speak of something similar to there, like throwing, I throw a knife to cut. It’s a great novelty.
Speaker 1:
I agree. I mean that, no, let’s not say so. I mean that first of all, if you ask the question that the order isn’t decisive, because I’m explaining that according to my approach how the order is indeed decisive, because each time he didn’t mean that. That seems to me the straight way of thinking about this. If you ask another question, if you don’t understand at all what is the meaning of “intended to cut black figs,” what did he do with his hand? Then one must practically understand, if you say that he must throw, he doesn’t see. I reached out my hand, I go to the fridge, I mean to take out the milk, by mistake I took out the cheese. His thought wasn’t realized. It happens that people, he had an intention, a plan, he wanted to do something, it didn’t happen to him, he did both. But it’s not called with his intention, he’s not inadvertent, he’s a lo nitkavin, his thought wasn’t realized. I need to think of a case of something where he doesn’t have full control in his hand, something must come about such a thing.
Speaker 2:
I don’t agree. If someone cuts grapes, he cuts grapes. What is the Jew doing now? He stands on a tree and he cuts grapes, and that’s the prohibition of reaping. Ah, he wanted them to be green. Your grapes weren’t green, tough luck. I told him, the Rambam gave us a very weird example, and there’s still missing some case from the example.
Speaker 1:
I don’t agree, because the, again, you, you keep on jumping between two different questions. If you understand how it is practically, I understand very well. Many times I go to the fridge, I meant to take out water, by mistake I took out seltzer. I didn’t think, it fell out from the center. It’s his thought wasn’t realized, I didn’t do any work. That’s what he’s talking about.
Now you’re asking, if you understand… I don’t know if he would say he did this if the action was distracted, especially if he wanted both the seltzer. No, forget about the… again, you keep on jumping back to the other question that I wanted both. Now, this minute, I didn’t want both. I wanted that fig, not that one. Good day. And now I took the wrong one, I made a mistake. How did the mistake happen? I was distracted, it was hard to reach, I had to stick in my hand, I couldn’t see. That’s certainly the parameters of how the mistake happened. His thought wasn’t realized.
If you want to ask another question, that it looks to you that both types of figs are the same, or both types of grapes together are the same, that’s another problem. Now it’s not such a big problem, one can say technically each time, and I told him, if a person has a general intention, then the correct law should be liable. If he has a specific intention, he still needs to follow the recipe for the black ones, then it’s different. Yes. Enough.
Speaker 1:
The Rambam brings more examples. There were before him two candles lit or extinguished. Right. The second example is also according to his thought was realized, according to his intention was realized. Let’s see. He had two candles lit or extinguished, and he intended to extinguish this one and extinguished that one, or to light this one and lit that one, then he is indeed liable, for the work he thought to do was done. Meaning he didn’t have a specific intention which one to extinguish. He just planned to extinguish the candles, but there’s no difference between the two candles. Then… there’s no black ones or green ones, that’s the point. Yes. He would have had to do exactly the same thing.
The Rambam says, Intended to pick this fig and picked another fig, or he intended to kill this one and killed that one, the work he thought to do was done. So here there’s a more subtle distinction. If he meant, there’s a distinction between the two figs, then he’s exempt. If there’s no distinction, he meant to take the fig, he took the other fig, he meant to do the work of reaping figs, the work of reaping figs was done. Only when there are two types of figs, he didn’t mean that fig at all, he meant the work of reaping black figs, a completely different work, but it’s a different gift, a different type of fig.
Speaker 2:
If you have two candles, one is a drop bigger and one is a drop smaller, would you also say exempt? One must understand what the Rambam wants to make exact categories. The question is what makes things a category. If it’s two companies, or if one is on the right side and one is on the left side. The Rambam doesn’t go into such a rule of what is the distinction.
And how I’m in doubt is the black and white figs, is it simple that the black figs are more like this fig and picked another fig?
Speaker 1:
No, it looks like the Rambam is saying something, that there are things where both are the same, it’s copy paste, and there are things that are unique, for example, it has a different color.
Speaker 2:
What’s the problem? They say, two apples aren’t the same, because they don’t come out from a company, they come from a tree, and when the tree gives out things each one is a drop different. And when the company gives out candles, what’s the parameter? Every two candles are two different candles. The little fire dances a drop differently, you know how the air comes in. There’s a distinction, between every two things there’s a distinction. One must stand in it and tell us something here.
Speaker 1:
The distinction means, you’re not significant with the distinction. You always have like the second case. I hear, but you see here a distinction. Black and white is different. Two candles are two of the same types, there’s no distinction. It could be black and white is indeed more counted and less counted, so when one uses them, one will put in a pot, one will eat and one will put away in storage. They’re two different types of things. It must be some real real distinction that understands with the peace.
Speaker 2:
No, it can even be… ah, the Rambam says “intended to kill this one and killed that one,” also it has its distinction. By people, yes. There’s no distinction. I want to kill a person. Really a crazy action. I don’t know. This is hard for me. According to what I understand, the second case is indeed difficult, the “intended to kill this one,” because two people there’s certainly a distinction. Or perhaps no, perhaps for example I know he goes into some war, there’s no distinction which soldier he kills, one is a soldier. Perhaps when he indeed intended to kill just a certain person… I don’t know, it indeed lacks just the subtle distinction.
Speaker 1:
By the way, this whole topic isn’t for practical law, because it’s certain that all these are exempt but forbidden. It’s only a practical difference for an obligation of a sin offering. The Shulchan Aruch doesn’t bring all these laws at all. It’s a bit theoretical all these laws.
Speaker 2:
Okay, but another… another law. When there is by murder there’s also in the Gemara such a type the Gemara, when I would have killed such and such and such…
Speaker 1:
Okay, but that was through. Also it’s only regarding punishment. I say, regarding punishment one may make these theoretical things, no?
Speaker 1:
But if he intended to light the first and extinguish the second after it, and the matter was reversed, and he extinguished the first and then lit the second after it, behold this one is exempt. He indeed had some calculation. He first wanted to extinguish the candle, because he wants to have it for later. Whatever, he has a calculation, and it happened completely not according to his calculation. And he extinguished the first and then lit the second after it, behold this one is exempt. Because then it was different. Then it is indeed like black and white.
Speaker 2:
But this is a law of the order. We learned explicitly by the figs, that even in reverse order is also called “offspring of thought.”
Speaker 1:
Extinguished this one and lit this one in one breath, he extinguished and lit at the same time, he lit and extinguished a candle. Even though the lighting didn’t precede, behold there’s no evil, rather he does both as one therefore he is liable.
It’s an interesting case. Meaning, he had a plan to do one before the other, meanwhile he extinguished both in one breath.
Speaker 1:
This is the same law of the orders. One learned explicitly by the claim, that even if it’s in reverse order is also called complaint of witchcraft. Extinguished this one and lit this one in one breath, he extinguished and lit one at the same time he lit and extinguished a candle. Even if the lighting didn’t precede, behold there’s no evil. Rather both as one the interesting case. He had a plan to do one before the other, until the world both extinguished in one breath.
Speaker 2:
Can you really light one with a blow? No, light.
Speaker 1:
Ah, sorry, extinguished this one. One can sometimes with a knife first. He speaks of one making an extinguishing and one making the lighting after the extinguishing, but at once meaning it came out not his thought. He didn’t do everything in reverse. Interesting the latest law. Even more subtle. This holds more and more subtle distinctions of what it means that it happened in his thought?
Ah, we don’t know the background. In truth, the Sages sought to remove the obligation of stoning from people, yes? I know he’s ten. This is a theoretical Gemara, and the Rav and the distinction on this law and the tractate of crises. That I mean that it’s a theoretical the Gemara, the beginning. He sees the Rav and that distinction, something we won’t delve into this, because it should be practically relevant, and it’s also too complicated for me. Now you should ask if someone has time to do something and it should delve into this. Time has no place.
Enough, in general… enough, says the Rav but further, here it indeed returns from practical matters. So the whole matter was regarding my obligation from exempt, and says the Rav gets into a fight. But now says the law what is called misaseik, that we know a lot.
In general there is a law like misaseik from the intention of friends, he had nothing at all in mind. He cut, for example you know that he swung his hands and something got pulled up. He had nothing at all in mind, as such. But also, but misaseik isn’t applicable initially, anyway. He is exempt from punishment.
But the bones play misaseik, it’s indeed alive, so one can’t say on this dead. No, misaseik that died, there’s probably intended, it goes back to the law.
Now one can learn another way how there are distinctions that he didn’t mean and what he meant didn’t happen, yes? What is indeed or not realized in his intention.
The Rambam says, anyone who intends to do a melacha, and his melacha happened, but it didn’t happen the way he wanted, this is like yater al kevonato (more than his intention). He wanted to light a small candle, and it became bigger than he had in mind. But in practice, what he had in mind happened, it just happened more than that, it happened with an addition, but the thing happened. But if it was less than his intention, he is exempt, because what he had in mind didn’t happen.
How so? Rashi says, he intended to carry a load behind him, he had in mind to drag, he tied things to himself on his back, to drag from the back. And he carried it in front of him, for example he’s dragging a pocketbook, and he can hold it from the back of his shoulders, and in practice it slipped and it’s lying in front of him, he is liable.
Why? Because when a person holds a bag on himself, he’s dragging a bag on himself, he’s guarding the bag. And when it’s behind him, it doesn’t get guarded as well, because it’s lying in the back, he doesn’t see it. In front of him is better guarding. So he had in mind with this load that there would be the matter that he should be able to carry the load, and the load was guarded, but it was even better guarded. He intended for lesser guarding, and it became guarding… We don’t say that this means like he had in mind one thing and a different thing happened, because the main thing he had in mind was to guard the load, and it happened, it just happened with a bit extra.
But if he intended to carry in front of him, he had in mind to carry a load in front of him, and it came to be behind him, then he is indeed exempt. Why? Because he intended for excellent guarding, and he carried it with minimal guarding, what he wanted didn’t happen, it happened even weaker than he wanted. He wanted good guarding, there was not good guarding. So regarding carrying, the carrying happened, but we say that this type of carrying is a type of carrying that must also have guarding, and there wasn’t the quality of guarding that he wanted.
In general, anything similar to this. The Raavad is precise here, I don’t want to delve into this, but it appears here, one can think what is the meaning of “less than his intention”. “Less than his intention” doesn’t mean that he poured out a larger glass, it’s more like the melacha became better, and the melacha became better. That it became weaker. It’s the quality of the melacha that wasn’t good. It’s the quality of the melacha, not the quantity, not how much.
Another exception that exists, in this law of “in front of him and behind him” there is an exception, that not always is he exempt when it turned around. Yes?
“If he was girded with an apron, and threw the load between his flesh and his garment”, he put in a heavy thing, he put it in to be in the belt, it should be on his body, the belt should catch it, yes? “Whether this load that normally goes out in this way came to be in front of him, or came to be behind him, he is liable”. Then, if he didn’t… when the previous case was for example it was laid on his shoulder, and it can go this way, it can go that way. But when he lays it on his body under the clothing, then there’s no difference which way the… even if it turned around in the middle, he is liable. “Because its normal way is to go out like this”. Although here there was also apparently weaker guarding when it was behind him, but this is “its normal way to go out turning around”. When things lie in such a case, it’s “its normal way to go out turning around”.
So, what he said earlier, “it came to be in front of him, it came to be behind him”, we’re speaking specifically when it’s not “its normal way to go out”. It’s not easy… a pocketbook is slippery, it slips both ways. We’re speaking of a different case, where… So, there a thing that doesn’t slip so easily, then he didn’t mean it. Because when a thing is “its normal way to go out turning around”, you can’t say you didn’t mean it. It’s relative to the ground. So, this is a yoke. You say exactly, but it’s laid on the side, it comes out. So, this is “done with his intention”.
Okay, a few more details in this matter of “his intention wasn’t fulfilled”.
“Anyone who intends to do a melacha on Shabbat, and began it and did the measure”, someone intends to do a melacha on Shabbat, and he began the melacha, and he did the measure. Later the Rambam will go, every melacha has a measure. For example, I know, let’s say, he wanted to cook, and he cooked a… ah, the Rambam is already going to give an example, it’s hard to give one’s own examples.
He is liable, even though he didn’t complete all the melacha that he obligated himself to do, even if the entire melacha that he had in mind to complete didn’t happen, but he did do a measure of the melacha.
How so? One who intended to write a letter on Shabbat, he had in mind to write a certain text on Shabbat, a certain letter. We don’t say, one might have been able to say, that as long as he didn’t write the entire letter his intention wasn’t fulfilled. But we don’t say, this one doesn’t go out until he completes his desire, until he does everything he has in mind, and writes the entire letter and the entire document, rather from when he writes two letters, he is liable. The law that the measure of writing is two letters says that it doesn’t concern me, he has already done a complete melacha. The melacha is the essence of writing. You intended to do two melachot, let’s say.
Speaker 2:
Right, right, when he wanted to write an entire letter, you wanted to do multiple melachot. An entire melacha, and you wanted to do an entire melacha. You just planned to do a bigger melacha, it doesn’t mean that since only half happened one is exempt, right?
Speaker 1:
And the Rambam could have stayed presumably with the same example, for example he wanted to pick up a hundred eggs, and he only took two eggs, by picking up two eggs he already became liable, yes?
Speaker 2:
No, by that it’s perhaps more simple. Perhaps the example…
Speaker 1:
No, but here he could have said that it’s still half work, because it’s not a letter. He wanted to write a certain letter.
And so, he gives another example. And so a craftsman who obligated himself to weave an entire garment, he had in mind to sew an entire garment. But from when he weaves two threads he becomes liable, when one weaves two threads one becomes liable. Even though his intention was to complete, even if the intention was yes to have a full garment. But since he did the measure intentionally, he did however do the measure, he did the measure of two threads or two letters, he is liable. And so anything similar to this.
He basically says that when the Sages say that this is the measure, it doesn’t concern me that you had in mind that the melacha would be finished when it would be bigger. It doesn’t concern me with your goal. You have a bigger goal, but the melacha is this. The Sages say that this is already a part of the melacha.
Speaker 2:
A complete melacha.
Speaker 1:
A complete melacha.
By the way, we do reckon with your goal, when you want to kill a certain person. But… yes, yes. He must apparently look at it as more like… you wanted to do two melachot or something like that. It did enough melacha that you wanted to do.
Okay, now one can learn another law. Apparently he doesn’t have it with intention, he’s just stating the law of two who did it. Here is another way when it’s an introduction with all other melachot, what he’s going to say is when a person does it. What happens if two people do it together? Or what happens if… more cases.
The Rambam says, “Any melacha that an individual can do alone”, that a person can do alone, “and two did it in partnership”, in practice two people did it in partnership together. Partnership can mean two ways, says the Beit Yosef in this one part and this one part, that means they divided half and half with the melacha. You do the first half melacha, I do the second half melacha.
For example, “this one uprooted the object from this domain and the second placed it in another domain”. The first person made the uprooting, an object needs to come from one domain to another. The first made the uprooting, the second made the placing in another domain. The second took it over and put it in another domain.
Or they worked together from one domain to another and grabbed it together, “in a manner that two did it as one from beginning to end, for example two grabbed a quill and wrote”, two people grabbed a pen and they wrote together, “or a loaf and carried it out from domain to domain”, or they both together grabbed a bread and carried it out from domain to domain, “these are exempt”. In both cases they are exempt, because one person didn’t do a complete melacha. Between the two of them together a melacha came out, but not one did the whole thing. Then they are exempt. This is a law of two, in the Gemara it’s called “two who did it”.
But the Rambam says, this is only as he said, that each individual could have done it alone. But if the individual cannot do it alone until his friend helps him, if it’s such a type of melacha that one needs to have two people who can carry it out, “for example two who grabbed not a loaf”, not a loaf, a bread that each one can do alone, rather “a beam”, a large heavy beam, “and carried it out from the public domain, and if one of them doesn’t have the strength to carry it out alone”, that means, if one of the two people alone wouldn’t have been able to drag the heavy beam, and therefore, this is the reason why they did it together, “and they did it in partnership from beginning to end, both of them are liable”, they are both liable. Because this is the way how one does such a melacha.
And here there is a question about the measure. Because one might think that then one needs two measures, because two people did it. No. One measure for two. If the measure is killing is… yes, does that mean it? Apparently. But it’s interesting, because we’re speaking here of a heavy thing. Automatically, apparently one measure for two, even the same reason that one cannot. But… there is a difference. There is a minimum essential measure, you see, every thing has its measure.
Speaker:
Because this is how one does the melacha.
And here there is a question about the measure. One might think that then one needs two measures, because two people did it. No. One measure for two, because if the desired measure is, yes, that’s what it means.
Apparently, what’s interesting, because we’re speaking here of a heavy thing, I would automatically apparently reckon the measure not no, but the same reason that one cannot. But there’s no difference, there is a minimum measure of carrying out, we’ll see every thing has its measure.
So the point is, one measure is enough, although each one can say “I only moved half a measure”, it’s not so. The measure of shiur that the Sages made is not on the person, rather it’s on the melacha. This is already a significant melacha. This means it was divided between two people, and in such a case there won’t be a problem, because this is the way how one does the melacha, through two people.
Speaker:
What happens in a case when it’s such a doubt? Let’s see. If one of them had the strength to carry out the beam alone. There’s a strong person, a father with a son take out the beam, a big person with a small person. The first person could have done it alone, but the second person couldn’t have done it alone. And the second cannot carry it out, and the two of them carried it out together, the one who can carry it out is liable, if the person who can do it alone is liable, because it means he did it. The second only helped him out, a nice assistant. An assistant is not liable at all, because he couldn’t have done it alone, so he does nothing. The second does nothing. An assistant is not liable at all, meaning he is exempt even rabbinically, right? He is exempt when he does nothing.
Speaker:
It’s very interesting, and who is called the assistant? Many times one could make the definition be who wants the beam to be moved, or who asked whom the favor. It doesn’t go like that. We look at who does it. I would have thought like this, the homeowner calls over his neighbor who is bigger and stronger than him. That one is the assistant, from the perspective of just how we look at it. But the melacha, no, in practice they did indeed divide fifty-fifty in the strength that they put in, they did the melacha together. But because he can’t alone he is… right, that doesn’t mean he didn’t do the melacha. You can’t tell me he’s like nothing.
Let’s understand better. The principle here has to do with what one can do. That means, apparently like a change from the normal way, so I want to think. A thing that one can do alone, you do with two people, both of them are exempt but it’s forbidden. A thing that one person can’t do alone, this is the way to do the melacha, each one does it in an unusual way.
So, in the way that is half half, one can do it alone, so from his side he did this. I hear. And the second does nothing. Why? Because eh, practically now… why shouldn’t we say now from the side of the first person, sorry, from his side there should have been a two who did it, because he can indeed do it alone, and here he did it in a different way with two people. Why do we say that this means he did it with two people at all?
Speaker:
One needs to understand a bit better, because for example, what happens when the one who cannot did in practice most of the work? He indeed can’t alone, but with a second he can do it, and he did most of the work, the other only helped him a bit. I hold that the assistant means the one who can do it. It could be that the Rambam doesn’t mean this, he means such a type of case of a father with a child, he means when the assistant is certainly an assistant.
I need to think what happens when… he doesn’t say, one can carry out alone, he asked the other at all. Two such people, two of the second person could he perhaps have done it? Something is missing here. But this is how it stands in the law. Okay.
Speaker:
But you mean to say, when two people that each one of them can alone, it would have been two who did it that they would have been exempt. And here, because there’s a second who can’t alone, he becomes such an assistant, we look at him like he did nothing, he’s just playing around. The second… that makes it more different.
Okay.
Speaker:
Another principle, one more principle, two more principles. Another principle in the laws of Shabbat. There is, all laws of Shabbat are when one wants to do something. But when one does an act that isn’t called at all, just a destructive act, one is exempt.
How so? If he wounded his fellow or an animal in a destructive manner, when someone… there are ways of wounding and being liable. For example, someone needs to make a wound on his animal, I know, to let blood. But if he doesn’t do it for that, rather he does it in a destructive manner, he didn’t do a productive thing, he didn’t do any melacha.
And so tearing a garment. Tearing a garment can sometimes be tearing, the melacha of tearing in order to sew. But when he tears just like that in a destructive manner, he burns it, he breaks it around in a destructive manner, he is exempt, it’s not called a melacha. It’s not called done, this is something that isn’t significant, nothing was done. He is further exempt from the punishment.
Speaker:
Digging a pit and only needing the dirt, when someone dug a pit, and essentially the reason why he dug the pit is because he needs the sand, he is destructive and exempt. Why is he called destructive? Because the pit is now a destruction. You made now an ugly thing on the floor, a pit that doesn’t belong there.
It’s interesting, many times we say the opposite, like when one extinguishes something because one needs the coal. We say that this is called digging. Which digging is called in a place where they can build there, making a pit because one wants a pit, one wants to plant, yes. Here he doesn’t want digging, he wants to have sand.
Let’s say simply, a digging is a repair in the ground usually, or plowing or building is a repair in the ground. Here you’re destroying the ground. You’re only selecting destructively, because you need to have sand, but you’re destroying the ground, so you’re exempt. Even if he’s not doing melacha, but he intends to destroy, they are exempt.
Speaker:
But this is only when it’s a true destruction. But anyone who destroys in order to repair is indeed liable. When the destruction is a preparation to repair, it means like he is engaged in repair.
How so? One who demolishes in order to build in its place, someone breaks something, one might say he is a mekalkeil (destroyer). But if he breaks it because he wants to build in that place. Or one who erases, someone erases something, he is indeed a mekalkeil. But if he erases in order to write in the place that was erased. Or one who digs a pit in order to build foundations within it to build there, and the like, behold he is liable.
But which melacha (forbidden labor) is it? It’s called soter (demolishing) and it’s called boneh (building). Because this is called boneh, yes? This is called soter? No, this is called soter later, because… ah, so this is soter. Its measure is like the measure of the one who repairs, they have the same shiur (measure). When building they have the same minimum shiur. What the purpose is, one looks at what the purpose is. He is essentially a boneh, the melacha is soter.
Indeed you ask a good question, why do we need an extra melacha? We will see later, perhaps we will discover the secret of this. It appears that this is melachat boneh. No, this is melachat soter, that you are only liable when it’s a mekalkeil that is essentially a boneh, or a mochek (eraser) that is essentially a kotev (writer), and the like.
Okay.
Speaker:
Another distinction. A melacha that was done partly intentionally and partly inadvertently. Let’s see. Anyone who performs a melacha on Shabbat, part of it inadvertently and part of it intentionally. That is, in the middle of the melacha he caught himself what he’s doing, for example, and he continued further. Or the opposite, whether he acted intentionally and in the end inadvertently, whether inadvertently and in the end intentionally, he is exempt. If it wasn’t an entire melacha from beginning to end intentionally, one is not liable. Not liable for a chatat (sin offering), certainly. Exempt means one doesn’t receive the punishment that is due. Until he performs the measure of the melacha entirely from beginning to end intentionally, and afterwards he will be liable for karet (spiritual excision) and sekilah (stoning). Or, sorry, only afterwards, then he is liable for karet and sekilah.
There is a liability for intentional and there is a liability for inadvertent, right? For intentional one is liable for karet and sekilah, and for inadvertent a chatat. Both require the entire melacha to be in one category. You can’t dance in between. You can’t say, “I did earlier intentionally, now I did inadvertently, so let me bring a korban chatat.” No, he is exempt from everything. That is, not from everything, rabbinically it’s forbidden. But in practice it was neither this nor that. Right. Or he did it all inadvertently from beginning to end. That is, either he is entirely intentional and he is liable for karet and sekilah, or he is entirely inadvertent and he is liable for a fixed chatat. Neither here nor there, he is not liable for the punishment.
Speaker:
But one must understand the case. Intentional and in the end inadvertent doesn’t mean he became distracted and he does things automatically, because that is indeed the last thing we learned, that is kavana (intent). It doesn’t mean that he’s not thinking, “I’m building, I’m building, I’m building.” He completely forgot something, yes, something happened, something truly inadvertent. Because usually when one says this it means he had in mind, and stopped having in mind. That’s not what inadvertent means here. Inadvertent means he didn’t know it was Shabbat, he didn’t know this was a melacha, that it’s forbidden. But here he remembered, he forgot, and the like, or someone told him.
Speaker:
It’s an interesting halacha. It must be the same from beginning to end. This apparently also connects with the engaged in intent and melachet machshevet (thoughtful work), yes, because this is something not complete, it’s a half melacha. A half melacha is not even liable for a chatat, it’s exempt. But here he comes to stand, okay, not relevant in taharot (purity laws), all these things that were learned the last few things, but exempt.
Speaker:
Okay, until here chapter one. A very beautiful chapter, very good.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800114#
כללי העונשים בשבת
ביאור חיוב סקילה אם יש עדים והתראה
ענין ההתראה נובע מענין התשובה
ביאור דבר שאינו מתכוון והקשר למלאכה שאינה צריכה לגופה
לימוד הלכות שאינם נוגעות למעשה
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.