הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור לערנט מען הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב', וואס באהאנדלט תקנת ברכת המינים וואס רבן גמליאל האט צוגעלייגט צו די שמונה עשרה, און אויך די דינים פון "הביננו" - די קורצע תפילה וואס מען זאגט ווען מען איז טרוד אדער דחוק. דער שיעור דעקט אויך די הלכות פון תפילות שבת, יום טוב, ראש חודש און חול המועד, און די תוספות וואס מען לייגט צו אין שמונה עשרה ביי פארשידענע צייטן - הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, מוריד הגשם, און די ספעציעלע תוספות פון עשרת ימי תשובה.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְקָבַע אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲרוּכָה בְּפִי הַכּל. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:

בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּצָא דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וּלְשׁוֹנוֹ תְּמַהֵר לִקְרוֹת. אֲבָל אִם הָיָה טָרוּד וְדָחוּק אוֹ שֶׁקָּצְרָה לְשׁוֹנוֹ מֵהִתְפַּלֵּל יִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

וְזוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת. הֲבִינֵנוּ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתְךָ לְסוֹלֵחַ הֱיֵה לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים רַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְׁנֵנוּ וְשַׁכְּנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצְךָ וּנְפוֹצִים מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ וְהַתּוֹעִים בְּדַעְתְּךָ יִשָּׁפְטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדְךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַּׁי מְשִׁיחֶךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) ״וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע״ כִּי אַתָּה הוּא עוֹנֶה בְּכָל עֵת פּוֹדֶה וּמַצִּיל מִכָּל צוּקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְכֵן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת:

וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אֶמְצָעִית מֵעֵין אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּשַׁבָּתוֹת חוֹתְמִין בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וּבָרְגָלִים חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם הָיָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב חוֹתְמִים בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה חוֹתְמִין בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם הָיָה שַׁבָּת חוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְפִלַּת עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֲבָל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל כָּל יוֹם וְשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת. רִאשׁוֹנָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת עִנְיָנָהּ מַלְכֻיּוֹת. שְׁנִיָּה זִכְרוֹנוֹת. שְׁלִישִׁית שׁוֹפָרוֹת. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֵעִנְיָנָהּ:

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל בְּכָל תְּפִלָּה מֵחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַיּוֹם. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם בְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם צוֹם שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲבָל בְּיוֹם צוֹם שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִים תֵּשַׁע בְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהֵם אוֹתָן הַבְּרָכוֹת עַצְמָן לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:

בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה (תהילים נא יז) ״יְיָ׳‎ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ״. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר (תהילים יט טו) ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ וְגוֹ׳‎ וְאַחַר כָּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַיָּמִים וְאוֹמֵר בָּעֲבוֹדָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא. בְּמוּסָף בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִית מֵעֵין קָרְבַּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

יא

שַׁבָּת שֶׁחָלָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה שֶׁבַע בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא בָּעֲבוֹדָה. בְּמוּסָף מַתְחִיל בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית בְּעִנְיַן שַׁבָּת וּמַשְׁלִים בְּעִנְיַן שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד חוֹתֵם בָּהּ כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת:

יב

וְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בַּלַּיְלָה וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הִקְדַּשְׁתָּ (וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתְךָ) וַתִּתֵּן לָנוּ ה׳‎ אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן וְכוּ׳‎. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַבְדִּיל בְּאַתָּה חוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס:

יג

בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים מוֹסִיפִין בְּהוֹדָאָה עַל הַנִּסִּים. שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בַּחֲנֻכָּה מַזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּמוּסָף כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:

יד

בִּימֵי הַתַּעֲנִית אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְעַנָּה מוֹסִיף בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה עֲנֵנוּ וְכוּ׳‎. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וְחוֹתֵם בָּהּ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה (וּמוֹשִׁיעַ). וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים בְּרָכוֹת. בְּתִשְׁעָה בְּאָב מוֹסִיפִין בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם רַחֵם יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הָעִיר הָאֲבֵלָה כוּ׳‎:

טו

כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וּבִימוֹת הַחַמָּה מוֹרִיד הַטָּל. מֵאֵימָתַי אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג עַד תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּמִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר מוֹרִיד הַטָּל:

טז

מִשִּׁבְעָה יָמִים בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר הַגֶּשֶׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּשִׁנְעָר וּבְסוּרְיָא וּבְמִצְרַיִם וּבַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֵלּוּ וְהַדּוֹמִין לָהֶן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּיוֹם שִׁשִּׁים אַחַר תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי:

יז

מְקוֹמוֹת שֶׁהֵן צְרִיכִין לִגְשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה כְּגוֹן אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּעֵת שֶׁהֵן צְרִיכִין לָהֶן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:

יח

כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ חוֹתֵם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבְבִרְכַּת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּבַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם בַּשְּׁלִישִׁית הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וּבְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט:

יט

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה זָכְרֵנוּ לְחַיִּים כוּ׳‎ וּבַשְּׁנִיָּה מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים וְכוּ׳‎ וּבְהוֹדָאָה זְכֹר רַחֲמֶיךָ וְכוּ׳‎ וּמוֹסִיפִין בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה בְּסֵפֶר חַיִּים וְכוּ׳‎. וְכֵן יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וּבְכֵן וְכוּ׳‎ אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִנְהָג פָּשׁוּט הוּא לְהוֹסִיף בַּשְּׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וְכוּ׳‎:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’

—

כללי’ער אויפבוי פון פרק ב’

דער גאנצער פרק ב’ באהאנדלט שינויים וואס מ’האט געמאכט אין די ברכות פון שמונה עשרה. דער ערשטער שינוי איז א שינוי לדורות – רבן גמליאל’ס צוגאב פון ברכת המינים. נאכדעם קומען שינויים וואס מ’מאכט מפעם לפעם לפי הענין – ווי הביננו, יעלה ויבוא, על הנסים, עננו, מוריד הגשם, ותן טל ומטר, א”וו.

—

הלכה א’: ברכת המינים – דער היסטארישער הינטערגרונט און תקנת רבן גמליאל

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לסור מאחרי ה’. כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם, עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לעבוד אמונים, וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל.”

פשט

אין די צייטן פון רבן גמליאל האבן זיך פארמערט אפיקורסים/מינים אין כלל ישראל. זיי האבן געמאכט צרות פאר אידן און זיי מסית געווען אוועקצוגיין פון ה’. רבן גמליאל מיט זיין בית דין האבן פארשטאנען אז דאס איז א גרעסערע צורך ווי אלע אנדערע צרכי בני אדם, און האבן מתקן געווען א נייע (נײַנצנטע) ברכה אין שמונה עשרה – ברכת המינים – כדי עס זאל זיין “ערוכה בפי הכל”.

חידושים און הסברות

1. דער רמב”ם’ס היסטארישע מעטאדע:

דער רמב”ם הייבט אן מיט א היסטארישע דערציילונג, אזוי ווי ער טוט אין הלכות עבודה זרה, כדי צו געבן קאנטעקסט פאר די הלכה. ער פארציילט די מציאות וואס איז מסביר פארוואס מ’האט מתקן געווען די ברכה.

2. ווער זענען די “אפיקורסים”/מינים?

דער רבנו מנוח זאגט אז עס מיינט די נוצרים (אותו האיש), וואס איז היסטאריש פאסיג מיט דער צייט פון רבן גמליאל. ר’ שמעון בן שטח שטימט נישט היסטאריש – ער איז געווען צו פרי אין צייט (אדער צו שפעט, לויט תוספות’ס שיטה אז ס’איז געווען צוויי ישו הנוצרי’ס). דער רמב”ם האט בפשטות אזוי פארשטאנען. אין רוב מקומות אין חז”ל ווערט דאס ווארט “מינים” גענוצט אן עס זאל שטיין עקספליציט פון וועם מ’רעדט.

3. דער טייטש פון “מינים”:

דאס ווארט “מינים” מיינט ליטעראלי סארטן – אן אנדערע מין איד. נישט א גוי, נישט א נארמאלער איד, נאר א “מין ישראל” – א ספעציעלע קאטעגאריע. ער איז א איד, אבער א מין פון זיך אליין.

4. “מצירים לישראל ומסיתים” – צוויי אספעקטן:

עס ווערט דיסקוטירט צי “מצירים” מיינט גשמיות’דיגע צרות (פיזישע מלחמה, סאבאטאזש) בנוסף צו רוחניות’דיגע הסתה, אדער צי ביידע זענען איין זאך (די הסתה אליין איז די צרה). ראיות פון ירושלמי ראש השנה ווייזן אז די צדוקים/מינים האבן אקטיוו סאבאטאזשד: זיי האבן געדינגען פאלשע עדות פאר קידוש החודש, און אנגעצינדן משואות (פייער-סיגנאלן) אויף א פאלשע נאכט. דאס איז געווען א ממש’ע מרידה – זיי האבן אריינגעהעקט אין דעם סיסטעם.

דער מסקנא איז אז עס איז ביידע זאכן צוזאמען: זיי האבן געהאט אן אנדערע אמונה (רוחניות’דיגע פראבלעם) און זיי האבן אקטיוו געקעמפט פאר קאנטראל (גשמיות’דיגע מלחמה). נישט סתם א קליינע גרופע וואס טראכט אינטערעסאנטע מחשבות – עס איז געווען א ממש’ע מלחמה. אבער דער עיקר פון די ברכה איז נישט ווייל זיי זענען אן אפאזיציע (ווי צוויי ברידער וואס שלאגן זיך ווער זאל זיין כהן גדול), נאר ווייל זייער פאזיציע באשטייט פון אן אנדערע אמונה, א חלישות אין “אחר ה'”.

5. “גדול מכל צרכי בני אדם” – פארבינדונג צו פרק א’:

דער אויסדרוק “צרכי בני אדם” איז א רעפערענץ צוריק צו וואס דער רמב”ם האט געזאגט אין פרק א’ אז די י”ח ברכות זענען פאר “צרכי ציבור כולם”. יעצט האט מען געטראפן א צורך וואס איז גרעסער ווי אלע אנדערע. דער טעם: די תכלית פון אלעס איז צו וויסן דעם אייבערשטן. אויב מ’גייט עס וויסן פאלש, איז אויס די גאנצע זאך. דערפאר איז אחדות אין אמונה דער גרעסטער צורך.

6. “ערוכה בפי הכל” – פארבינדונג צו אנשי כנסת הגדולה:

דאס איז דיזעלבע לשון וואס דער רמב”ם האט גענוצט פריער וועגן אנשי כנסת הגדולה’ס תקנה פון נוסח התפילה. דאס מיינט: מ’מאכט א פעסטן נוסח כדי מענטשן זאלן וויסן וואס צו בעטן און עס גוט זאגן. צוויי מהלכים ווערן פארגעלייגט: (א) אין עיצומו של דבר האט יעדער איד געדארפט דאווענען אויף דעם, נאר ס’איז נישט געווען קיין נוסח – האט ער געמאכט א נוסח; (ב) אלטערנאטיוו, אזוי ווי ביי אנדערע צרכים (למשל שידוכים), האט מען דא באשלאסן אז דער צורך איז גרויס גענוג פאר אן אייגענע ברכה.

7. דער תכלית’דיגער אספעקט פון ברכת המינים (ר’ בנימין):

ר’ בנימין ברענגט אז די תפילה איז אויך “תכלית רודף” – פראקטיש ווירקזאם. ווי אזוי? (א) יעדער וואס זאגט די ברכה ווייזט קלאר אז ער דרייט זיך נישט צו ווערן קיין מין; (ב) עס פילטערט ארויס פון שול די רשעים – ווי עס שטייט אין משנה (יוחסין/מגילה) אז אויב איינער איז טועה אין ברכת המינים האט מען חשש אז ער איז א מין; (ג) עס מפרסם פאר מענטשן וואס מינות איז, כדי זיי זאלן וויסן זיך צו היטן.

8. פארגלייך צו ברכת ענינו ביי תענית – צורך ציבור קען מאכן אן עקסטערע ברכה:

ביי תענית זאגט א יחיד “ענינו” אין שומע תפילה, אבער דער שליח ציבור זאגט עס אלס אן עקסטערע ברכה. דער יסוד: פאר א צורך ציבור קען מען מאכן אן עקסטערע ברכה אין שמונה עשרה. א יחיד לייגט אריין זיינע פראבלעמען אין אן עקסישטירנדע ברכה, אבער א צורך ציבור קען באקומען אן אייגענע ברכה. עס ווערט דיסקוטירט צי “ענינו” איז א ברכה ווי די ספעציפישע תפילות פון ימים טובים, אדער א ברכה אויף א צרה וואס איז יעצט (ווי תענית גשמים). דער ענין בלייבט אפן.

9. קשיא פון רבנו מנוח – “יתמו חטאים ולא חוטאים”:

דער רבנו מנוח פרעגט: עס שטייט דאך אז מ’דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים” – מ’זאל בעטן אז די זינד זאלן אויפהערן, נישט אז די זינדיגער זאלן אומקומען. ווי שטימט דאס מיט ברכת המינים וואס בעט קעגן די מענטשן אליין? אויב מ’וויל זאגן אז דער חילוק איז אז “יתמו חטאים” איז נאר אויף רשעים אבער נישט אויף מינים, זאגט ר’ מנוח: ניין – עס שטייט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט דאס געזאגט אפילו אויף מינים.

עטלעכע תירוצים:

(א) תירוץ פון ר’ אלימלך: דער רמב”ם זאגט “מצירים לישראל” – דאס מיינט מען בעט אז די מינים זאלן אויפהערן צו זיין מציר, זיי זאלן זיך מבטל ווערן, זיי זאלן תשובה טון. תשובה טון איז דער גרעסטער ביטול. עס מיינט נישט דוקא אז זיי זאלן שטארבן. “שובר רעב ומכניע זדים” – דאס איז דער ענין פון הכנעה, נישט הריגה.

(ב) נאך א הסבר אויף “ולמלשינים אל תהי תקוה”: ר’ אלימלך זאגט אז “אל תהי תקוה” מיינט אז זיי זאלן נישט האבן קיין השארת הנפש — דאס איז מער א הודעה/ווארענונג פאר דער וועלט, נישט א תפילה אז זיי זאלן שטארבן.

(ג) נאך א צוגאנג: ביי רבי מאיר (ברכות י.) איז געווען א ספעציפישע סיטואציע מיט שכנים (בריונים). ברוריה האט געזאגט “יתמו חטאים” — אבער דאס איז געווען אויף אינדיווידועלע רשעים. ברכת המינים רעדט נישט פון הארגענען יעדן איינעם ווי ביי עמלק — זיי זענען דאך אידן. עס מיינט אז זייער עול זאל אויסגעריסן ווערן, נישט זיי אליין.

[דיגרעסיע: דער מונקאטשער רב] — דער מונקאטשער רב האט מיט גרויס קנאה געזאגט אז די הלכה איז נישט ווי ברוריה/רבי מאיר’ס מסקנא. ער האלט אז א פרוי האט דאס געזאגט, מען דארף איר נישט פאלגן, און מען דארף יא שעלטן רשעים. אבער עס ווערט באמערקט אז רבן גמליאל האט אנדערש געטראכט — ער האט געמיינט כפשוטו, אבער דאס איז געגעבן געווארן פאר די צורת הציבור (אלס תקנה פאר’ן ציבור).

—

פארוואס הייסט עס “י”ח ברכות” ווען עס זענען ניינצן?

דער רמב”ם ברענגט אז שמעון הפקולי (שמעון הקטן) האט צוגעלייגט ברכת המינים אין יבנה, אויף רבן גמליאל’ס בקשה. דער אמת’דיגער נאמען בלייבט “י”ח” (שמונה עשרה) אפילו נאך דער צוגאב.

חידוש בנוגע דעם רמב”ם’ס דארשטעלונג: אין דער גמרא שטייט “עמד שמואל הקטן” — דער רמב”ם אבער גיט דעם קרעדיט צו רבן גמליאל און ברענגט אריין אז עס איז געווען א “response צו א crisis” (רבו המינים). דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז רבן גמליאל, אלס נשיא און פירער פון בית דין, האט געפירט די תקנה. שמעון הקטן האט עס פארמולירט ווייל ער איז געווען באקאנט אלס ענו — ווי עס שטייט אין אבות “שמעון הקטן אומר” — און מען האט געוואוסט אז אים קען מען צוטרויען מיט ברכת המינים.

שאלה וועגן מוסיף זיין אויף מטבע שטבעו חכמים: דער רמב”ם זאגט אז מען זאל נישט משנה זיין ממטבע שטבעו חכמים. ווי האט שמעון הפקולי געקענט צולייגן א גאנצע ברכה? צוויי תירוצים:

1. א יחיד טאר נישט מוסיף זיין, אבער דא האט זיך צוזאמגעזעצט א בית דין — דאס איז אן אנדערע זאך.

2. “מוסיף ומשנה” מיינט טוישן די לשון פון אן עקזיסטירנדע ברכה; צולייגן א גאנצע נייע ברכה איז אפשר בכלל נישט אין דעם איסור.

דער רמב”ן רעדט אויך וועגן דעם. עס ווערט אויך דערמאנט אז אפשר האט מען ביי חורבן בית המקדש צוגעלייגט אדער געטוישט ברכות בנוגע ירושלים (“בונה ירושלים”).

—

הלכה ב’: ווען מען קען זאגן “הביננו” (מעין י”ח)

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות. אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר — מתפלל שלוש ראשונות, וברכה אחת מעין כל האמצעיות, ושלוש אחרונות.”

פשט

לכתחילה דארף מען זאגן אלע 19 ברכות אויפ’ן סדר. דאס איז נאר ווען מען איז רואיג, מכוון, און פליסיג. אויב מען איז טרוד/דחוק אדער מען קען נישט זאגן די גאנצע לאנגע נוסח — זאגט מען די 3 ערשטע שלם, איין ברכה מעין כל האמצעיות, און די 3 לעצטע שלם.

חידושים און הסברות

1. פירוש פון “מוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות”:

– “מכוונת” = זיין דעת איז אנגעשטעלט, goal-oriented.

– “לשונו תמהר לקרות” = ער איז פליסיג, עס גייט שנעל, עס דויערט נישט לאנג.

– דאס זענען דריי באדינגונגען: רואיגקייט, כוונה, און פליסיגקייט.

2. פירוש פון “טרוד ודחוק” און “קצרה לשונו”:

– “טרוד” = ביזי מיט מעשים (פארנומען).

– “דחוק” = פארקוועטשט, אין א שווערע סיטואציע (נישט נויטווענדיג ביזי, אבער נעבעך דחוק).

– “קצרה לשונו” = דאס איז דער אפאזיט פון “לשונו תמהר לקרות”. נישט פיזיש — נאר ער האט נישט דעם כח/חשק/קאנצענטראציע צו זאגן אזא לאנגע תפילה. ער קען נישט מכוון זיין פאר די גאנצע לאנגע לשון.

3. חידוש — דער רמב”ם’ס שיטה אין כוונה vs. אמירה:

דער עיקר פרינציפ איז: אויב מען קען נאר האבן איינע פון צוויי — אדער זאגן די גאנצע תפילה אן כוונה, אדער זאגן א קורצערע תפילה מיט כוונה — זאל מען זאגן דאס קורצערע מיט כוונה. מיר ווילן ביידע: אמירה און כוונה. אבער ווען מען קען נישט ביידע, איז כוונה וויכטיגער.

4. פארוואס דארף מען די 3 ערשטע און 3 לעצטע שלם?

ביי הלל והודאה (די לעצטע דריי) לאזט מען נישט קירצן — דארט איז נאך וויכטיגער אז מען זאל עס זאגן מיט די שיינע נוסחאות. דאס זעלבע ביי די ערשטע דריי (שבח). נאר די מיטלסטע (בקשות) קען מען צוזאמפאסן. דער טעם: הלל והודאה — דארט רעדט מען שבחים צום אייבערשטן, און די גמרא איז זייער סענסיטיוו וועגן צו פיל אדער צו ווייניק שבחים. אבער תפילה איז בעיקר בקשת צרכים — ס’איז גענוג אז מ’דערמאנט דעם ענין (ווי “רפואה”), און מ’האט שוין געבעטן.

5. פארוואס דווקא דריי באזונדערע ברכות אין אנפאנג (און אין סוף)?

ווייל דאס זענען דריי באזונדערע ענינים — שבח, גבורה, קדושה — און מ’דארף פארשטיין דעם חילוק צווישן זיי. אבער די מיטלסטע ברכות — אלע צרכים — קען מען מאכן איין לאנגע ליסטע און זאגן אויף איינמאל, ווייל זיי זענען אלע איין קאטעגאריע פון בקשות.

6. וואס מיינט “ברכה אחת מעין כל האמצעיות”?

מען מאכט פון אלע 12-13 מיטלסטע ברכות איין לאנגע ברכה — מיט נאר איין “ברוך אתה ה'” (אנהייב און סוף), נישט א באזונדערע חתימה פאר יעדע ברכה. דאס אליין מאכט עס שוין קירצער — ווייל מען זאגט נישט 12 מאל “ברוך אתה ה'”, נאר איין מאל. דער רמב”ם האלט אז עס איז דא א ספעציפישער נוסח פאר “הביננו” (אנדערש ווי אנדערע ראשונים).

—

דער נוסח פון “הביננו” — אנאליז

דער רמב”ם’ס ווערטער

“הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך…” — דאס איז א תקנה מעין כל הברכות האמצעיות.

חידושים און הסברות

1. דער עיקר פון “הביננו” — סטרוקטור, נישט קירצע:

דער עיקר פון “הביננו” איז נישט אז ס’איז קורצער אין ווערטער, נאר אז שמואל האט מסדר געווען אז אלע ענינים פליסן זיך אריין איינס אין דאס צווייטע — ווי איין לאנגע פאעם. יעדע נושא ווערט קאנעקטעד מיט דער נעקסטער:

– “הביננו… לדעת דרכיך” (=אתה חונן) קאנעקט מיט “ומול את לבבנו ליראתך” (=השיבנו) — דורך דעם וואס “דעת דרכיך” פירט נאטירלעך צו “מול את לבבנו”.

– “ותסלח לנו להיות גאולים” — פארבינדט סליחה מיט גאולה אין איין סענטענס, באזירט אויף דעם יסוד “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.

– “ורחקנו ממכאובינו” — דאס איז תפילת הרפואה.

– “ודשננו בנאות ארצך” — “דשננו” פון לשון דשן (באמיסטיגן/באפרוכטן די ערד), מיינט אז מיר זאלן באקומען שפע פון ארץ ישראל, פאראלעל צו “ברך עלינו”.

– “ופוצה מארבע תקבה” (=קיבוץ גלויות) — “מארבע” אן צו זאגן “כנפות”, זאל מען אליין פארשטיין.

2. “והתועים בדעתך תשפוט”:

דער כסף משנה און אנדערע ברענגען א שמועס פון רש”י אין גמרא — וואס מיינט “תועים בדעתך”? דער פשוט’ער טייטש (ווי רש”י) איז: די דיינים וואס זענען זיך יעצט טועה זאלן מארגן שוין גוט פסק’נען — “עושה צדקה ומשפט”. דאס קארעספאנדירט צו “השיבה שופטינו כבתחילה” — געב אונז גוטע ריכטער און נעם אוועק די שלעכטע.

3. “והרשעים תכניע… ותשמח יד צדיקים”:

דא האט דער רמב”ם אריינגעלייגט צוויי ברכות אין איינע, אבער מער ווי דאס — דער נוסח פון “הביננו” איז דא ברייטער ווי דער אריגינעלער נוסח. אין דער רעגולערער שמונה עשרה שטייט נישט אויסדריקלעך אז צדיקים זאלן דערלעבן משיח’ן, אבער אין “הביננו” קומט אריין “ובנין עירך ותיקון היכלך” — בנין ירושלים און תיקון בית המקדש.

4. דער צוזאמענהאנג פון ברכות ווערט עקספליציט:

די גמרא אין מגילה האט א דרשה וועגן דער קאנעקשן פון איין ברכה צום צווייטן. “הביננו” מאכט דעם צוזאמענהאנג עקספליציט — וואס אין דער רעגולערער שמונה עשרה איז אימפליציט (יעדע ברכה שטייט באזונדער), ווערט דא אויסגעשפראכן.

[דיגרעסיע: ימים נוראים] — אויף ימים נוראים זעט מען אז “על הצדיקים” און “ולמלשינים” זענען איין גרויסע זאך: פארוואס ווילן מיר בנין בית המקדש? נישט וועגן דער בילדינג, נאר וועגן די מענטשן — אז צדיקים (=גערעכטע אידן, נישט “צדיקים וואס נעמען קוויטלעך”) זאלן קענען דינען דעם אייבערשטן.

5. “טרם נקרא ואתה תענה”:

דאס פאסט זייער גוט אריין אין “הביננו” ווייל מ’האט קוים געבעטן — מ’האט נאר קורץ דערמאנט די צרכים. דער טייטש איז: אפילו איידער מיר רופן, ענטפערסטו שוין. דאס רעכטפארטיגט דעם קורצן נוסח — מ’דארף נישט לאנג בעטן, ווייל דער אייבערשטער הערט שוין פאר מ’רעדט.

—

הלכה: ווען זאגט מען “הביננו”? — פסק הלכה

פשט

דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי עקיבא אין דער משנה: אויב מ’האט נישט דעתו מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

חידושים און הסברות

1. חידוש אין פסק:

דער רמב”ם פארשטייט אז דאס וואס די גמרא זאגט (אביי האט געשאלטן ווער ס’זאגט “הביננו”) רעדט נאר פון ווען מ’האט יא דעתו מכוונת — דעמאלט זאל מען זאגן די פולע שמונה עשרה. אבער אויב מ’האט נישט דעתו מכוונת, איז מען מחויב צו זאגן “הביננו”. דאס איז א תקנת חכמים, נישט אז מ’מאכט אן אייגענע — “הביננו איז א תיקון”.

2. דער שולחן ערוך און רמ”א האבן אויך אזוי געפסק’נט: אויב מ’האט נישט קיין כח/דעת מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

3. קשיא — פארוואס פעלט “הביננו” אין היינטיגע סידורים?

ס’איז א הלכה פסוקה אן חולק! א מענטש וואס האט נישט קיין צייט אדער איז טרוד, דארף על פי הלכה זיך איינחזר’ן דעם נוסח פון “הביננו” אדער טרעפן א סידור וואו ס’שטייט, און עס זאגן. אין אלע אלטע סידורים איז הביננו געווען אריינגעדרוקט נאך שמונה עשרה. דאס איז א נייע זאך אז עס פעלט. אפשר האט עפעס א פוסק געזאגט א חומרא, אבער דאס איז נישט קיין חומרא — דאס איז א קולא, ווייל מענטשן וואס האבן נישט קיין כח פאר דער גאנצער שמונה עשרה, ענדיגן מיט גארנישט אנשטאט צו זאגן הביננו.

4. דער משנה ברורה’ס פסק:

דער משנה ברורה פסק’נט אז מען זאל נישט זאגן הביננו בקביעות (רעגולערלי). אבער דער חיי אדם זאגט אז דאס איז דווקא וועגן זאגן ממש דעם נוסח הביננו. אבער אויב איינער זאגט יא אלע צוועלף ברכות נאר זייער בקיצור — דאס איז לכתחילה אדער ממש לכתחילה. דער חיי אדם האט אריינגעדרוקט א נוסח פון מקצר זיין אלע צוועלף ברכות.

5. דער עיקר’דיגער טענה:

ווען מען זאגט נישט אויס דעם “מיטל וועג” (הביננו), קומט אויס אז מענטשן וואס קענען נישט דאווענען דעם גאנצן, חיפר’ן אויף דער גאנצע און זאגן גארנישט. דאס איז א שאד. מען איז יוצא מיט הביננו לכל הדעות — עס איז נישט קיין שום ספק.

[דיגרעסיע: פאראלעל צו תשעה קבין אנשטאט מקוה] — ווי ביי טבילה — ווען מענטשן ווייסן נישט אז מען קען מיט א שאוער (תשעה קבין) א כשר’ע טהרה טון פארן דאווענען ווען מען האט נישט קיין מקוה, ענדיגן זיי מיט גארנישט. ווייל מען זוכט מחמיר צו זיין (מקוה), זאגט מען נישט אויס דעם מיטל וועג, און דער מענטש טוט אויך נישט דעם מינימום.

6. פראקטישע אנווענדונג:

ווען א מענטש איז אין א טרעין סטעישאן, נערוועז און אן צייט, זאל ער דאווענען הביננו — דרייסיג סעקונדס מיט ווייניגער סטרעס — אנשטאט זיך צו מוטשען מיט דער גאנצער לאנגער שמונה עשרה. “די חכמים האבן דאך דאס געוואלט.” דאס וואס שטייט אין גמרא “ס’קען נישט זיין יעדן טאג” — דאס רעדט זיך פון איינער וואס האט יא צייט. אבער איינער מיט א דזשאב וואס ער ארבעט רוב טאג, איז יעדן טאג טרוד — דאס איז נישט בדיעבד, דאס איז זיין מציאות.

—

הלכה: הביננו אין ווינטער — באגרעניצונגען

דער רמב”ם’ס ווערטער

בימות הגשמים קען מען נישט זאגן הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.

פשט

אין זומער קען מען הביננו זאגן, אבער אין ווינטער נישט, ווייל מען דארף ספעציפיש בעטן פאר רעגן אין ברכת השנים, און דאס ווערט נישט גענוג אויסגעדריקט אין דער אלגעמיינער נוסח פון הביננו. אזוי אויך מוצאי שבת (ווייל מ’דארף הבדלה אין חונן הדעת).

חידושים און הסברות

1. פונדאמענטאלע קשיא:

פארוואס איז ביי אלע אנדערע ברכות גענוג אז מען “מענשאנט” דעם ענין הברכה אין א קורצע פארם, אבער ביי שאלת גשמים דארף מען דווקא די ספעציפישע ווערטער? ביי גאולה, ביי בנין ירושלים, ביי צדיקים — איז גענוג א קורצע דערמאנונג. אבער ביי מטר איז נישט גענוג צו זאגן “מיר זאלן לעבן מיט מנוחה” — מען דארף ממש זאגן “ותן טל ומטר לברכה.”

2. תירוץ — שאלת גשמים איז א ספעציעלע שאלה:

שאלת גשמים איז נישט סתם נאך א בקשה ווי אלע אנדערע — עס איז א ספעציעלע שאלה וואס איז צוגעבונדן צו א שעת הכושר (א באשטימטע צייט אין יאר). עס איז נישט אריינגערוקט אין א ברכה ווי א נייע ברכה, נאר עס איז א באזונדערע תפילה וואס דארף ספעציפיש אויסגעדריקט ווערן.

3. דער פראקטישער טעם:

די הביננו ברכה ווערט געזאגט שנעל — עטוואס דרייסיג סעקונדס — און אין אזא קורצע צייט וועט דער מענטש נישט האלטן קאפ צו געדענקען אריינצולייגן שאלת גשמים.

4. שיטת רבינו מנוח:

דער רבינו מנוח זאגט אז די גמרא רעדט נאר אויב דער מענטש קען נישט געדענקען. ער שטעלט צו א ראיה פון דער גמרא ביי ברכת כהנים, וואו עס שטייט אז דער שליח ציבור — “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי” — אויב ער איז זיכער אז ער וועט נישט פארפלאנטערט ווערן, מעג ער. אזוי אויך דא: אויב א מענטש ווייסט אז ער וועט יא געדענקען, אדער ער דאוונט מיט א סידור וואו עס שטייט שוין, קען ער לכאורה יא זאגן הביננו אפילו בימות הגשמים.

5. שיטת דער רי”ץ גיאות:

דער רי”ץ גיאות איז לכאורה זיכער גערעכט אז אויב מען האט א סידור וואו עס שטייט, קען מען עס זאגן — ווי מען זאגט מוסף חול המועד פון א סידור.

6. דער בית יוסף’ס פסק:

דער בית יוסף איז נישט מסכים מיט רבינו מנוח. ער זאגט: “איך האב נישט געפונען קיין חבר” — קיינער אנדערש זאגט נישט די זעלבע סברא ווי רבינו מנוח. ממילא פסק’נט ער אז מען זאגט נישט הביננו בימות הגשמים. עס ווערט באמערקט אז דאס איז אירוניש — דער בית יוסף’ס דרך איז אז יעדער דארף פשוט זאגן, אבער ער מחמיר דא.

7. דער רמב”ם’ס לשון:

דער רמב”ם זאגט נישט “אינו מתפלל” ווי א חיוב צו זאגן א לאנגע זאך — ער זאגט “דומם הוא”, ער זאל נישט מסיח דעת זיין. דאס ווייזט אז דער רמב”ם רעדט פון א פראקטישע מציאות, נישט פון א פרינציפיעלער איסור.

8. למעשה אין ווינטער:

אין ווינטער קען מען זיך סומך זיין אויף רבינו מנוח — “א גרויסער יוד, מ’קען זיך סומך זיין אויף אים” — אדער דעם חיי אדם’ס קורצע נוסח פון אלע צוועלף ברכות בקיצור.

—

הלכה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום — שלש ראשונות, שלש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.”

פשט

שבת האט פיר תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), יעדע מיט זיבן ברכות: דריי ערשטע, דריי לעצטע, און איין מיטלסטע ברכה וואס איז מעין דעם טאג.

חידושים און הסברות

1. פאראלעל צו הביננו:

הביננו איז אויך איין ברכה (אנשטאט צוועלף), סא רוב תפילות קומען אויס זיבן ברכות. אפשר האבן חז”ל דאס געמיינט — אז זיבן איז אן ענין נומער, א סוד. שבת, דער זיבעטער טאג, האט זיבן ברכות.

—

הלכה: חתימת הברכה — שבת לעומת יום טוב

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שבתות חותמין ‘מקדש השבת’. רגלים וימים טובים חותמין ‘מקדש ישראל והזמנים’.”

פשט

ביי שבת ענדיגט מען די מיטלסטע ברכה מיט “מקדש השבת”, ביי יום טוב מיט “מקדש ישראל והזמנים.”

חידושים און הסברות

1. דער חילוק צווישן שבת און יום טוב (פון דער גמרא):

ביי שבת — דער באשעפער אליין איז מקדש דעם שבת (דערפאר “מקדש השבת” — הקב”ה איז דער פועל). ביי יום טוב — הקב”ה איז מקדש ישראל, און ישראל זענען מקדש די זמנים דורך קידוש החודש (דערפאר “מקדש ישראל והזמנים” — ישראל זענען דער מיטלמאן).

2. נאך א טעם:

שבת איז געווען בעצם פון ששת ימי בראשית, פאר ס’איז געווען אידן, פאר אידן האבן באקומען די מצוה פון שבת. דערפאר איז שבת’ס קדושה נישט אפהענגיג פון ישראל — “מקדש השבת” אן דערמאנונג פון ישראל.

3. א שארפע קשיא:

פארוואס דארף מען ביי יום טוב בכלל דערמאנען “ישראל”? פארוואס נישט סתם זאגן “מקדש הזמנים” אדער “מקדש היום טוב”? — דער תירוץ: קדושת יום טוב האט אן אינערלעכן קשר מיט קדושת ישראל, וואס קדושת שבת האט נישט. יום טוב איז א מתנה פון הקב”ה צו אידן אז זיי זאלן קענען מאכן זמנים — דאס איז נישט בלויז א צדדיות’דיגע זאך (אז בית דין מאכט קידוש החודש), נאר דאס איז די מהות פון יום טוב גופא. מ’זעט דאס אויך פון “אתה בחרתנו” וואס מ’זאגט נאר ביי יום טוב, נישט ביי שבת.

4. ראש השנה:

מ’זאגט “מקדש ישראל ויום הזכרון” – מ’זאגט יא “ישראל” אבער נישט “והזמנים”. מ’לייגט אריין “מלך על כל הארץ” צוליב דער נושא פון מלכות. ראש השנה איז נישט פון די דריי רגלים, דעריבער איז עס נישט אין “זמנים”.

5. קשיא אויף “והזמנים”:

פארוואס זאגט מען נישט דעם ספעציפישן יום טוב (חג המצות, חג הסוכות) אין דער חתימה? ס’איז געווען מגיהים וואס האבן גע’טענה’ט אז “והזמנים” איז בלויז א קיצור, אבער דאס איז נישט ריכטיג – “והזמנים” איז דער עיקר נוסח, און מ’דארף פארשטיין פארוואס.

6. מוצאי שבת וואס איז יום טוב:

חותם “מקדש השבת וישראל והזמנים” – דער סדר איז: קודם שבת, דערנאך ישראל, דערנאך זמנים.

7. מוצאי שבת וואס איז ראש השנה:

חותם “מקדש השבת וישראל ויום הזכרון”.

—

הלכה: תפילת מוסף של ראש השנה – ניין ברכות

דער רמב”ם’ס ווערטער

ראש השנה איז דער איינציגער יום טוב וואס תפילת מוסף האט ניין ברכות, ווייל די מיטלסטע ברכה איז צוזאמגעשטעלט פון דריי: מלכיות, זכרונות, שופרות. שלש ראשונות + שלש אחרונות + דריי מיטלסטע = ניין. חותם כל אחת מענינה: “מלך על כל הארץ”, “זוכר הברית”, “שומע קול שופר”.

פשט

מוסף ראש השנה האט ניין ברכות אנשטאט זיבן, ווייל די מיטלסטע ברכה ווערט צעטיילט אין דריי.

—

הלכה: תפילות יום כיפור

דער רמב”ם’ס ווערטער

יום כיפור האט פינף תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), יעדע מיט זיבן ברכות – שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. חותם “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים”. ווען שבת: “מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים”.

חידושים

אויך ביי יום כיפור זאגט מען “מלך על כל הארץ”, אזוי ווי מ’זאגט “מלך המשפט” גאנץ עשרת ימי תשובה. “מקדש השבת וישראל ויום הכפורים” — דאס איז די לענגסטע חתימה.

—

הלכה: תפילת יום כיפור של שנת היובל

דער רמב”ם’ס ווערטער

אויך יאר צו יאר צו שנת היובל (דאס פופציגסטע יאר), מתפלל תפלה של תשע ברכות ביום כיפור, כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה – מיט מלכיות, זכרונות, ושופרות. וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר.

חידושים

1. פארוואס מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

ווייל ביום כיפור של יובל איז דא א חיוב תקיעת שופר מדאורייתא – “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. מלכיות זכרונות ושופרות זענען א פירוש אויף די תקיעות – זיי זענען נישט בלויז א באגלייטונג צו שופר, נאר זיי זענען דער אינהאלט פון וואס די תקיעות מיינען.

2. ראיה פון משנה ראש השנה:

“שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות” – ס’איז תקיעות מיט ברכות צוזאמען.

3. חידוש וועגן עיקר תקיעות:

לכאורה קומט אויס אז די עיקר תקיעות מדאורייתא קומען אמת’דיג “על סדר הברכות” – דאס איז דער עיקר. “תקיעות דמיושב” (פאר מוסף) איז א צוגאב, א חידוש. די תקנת חכמים איז געווען צו פארבינדן תקיעות מיט ברכות.

4. באמערקונג:

דער רמב”ם איז “זייער קיוט” אז אין הלכות תפלה האט ער אריינגעשריבן אפילו הלכות יום כיפור של יובל – א זאך וואס קומט פאר איינמאל אין פופציג יאר.

—

הלכה ט’: “ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בכל תפלה מתפלות, כל תפלה משלש תפלות, שסח קודם הברכה הראשונה ועומד – זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך’.”

פשט

פאר יעדע תפילה זאגט מען דעם פסוק פון תהלים אלס פתיחה. דאס איז באזירט אויף אמר רבי יוחנן אין גמרא.

חידושים

1. דער ענין פון “שפתי תפתח”:

ס’איז א תפילה אויף תפילה – מ’בעט דעם אייבערשטן אז מ’זאל קענען גוט דאווענען. פאר די חכמים האבן מתקן געווען א מטבע של ברכות, האט דאס זייער א סענס – ווייל מ’האט געדאוונט אין אייגענע ווערטער, און מ’האט געקענט האבן א “לשון עלג”. נאכדעם וואס די חכמים האבן שוין מתקן געווען א נוסח, איז דער ענין: אפילו די תפילת חכמים קען מען זאגן אן כוונה, אן התלהבות – מ’בעט אז מ’זאל עס גוט זאגן, מיט כוונה, “שגורה בפי”.

[דיגרעסיע: ר’ אלימלך’ס תפילה] — ר’ אלימלך האט עס שיין אויסגעדריקט: “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני” – אויב איך ווייס נישט וואס צו דאווענען, לערן מיך דאווענען. דאס איז דער טיפערער זין פון “שפתי תפתח”.

2. גרויסע מחלוקת ראשונים וועגן נוסח התפילה:

דער רשב”א און דער רמב”ן זאגן ביידע אז ווען ס’שטייט אז די חכמים (אנשי כנסת הגדולה) האבן מתקן געוו

ען ברכות, מיינט נישט אז זיי האבן געמאכט די גאנצע נוסח ווארט-ביי-ווארט. זיי האבן מתקן געווען: אז ס’דארף זיין 18 ברכות, וועלכע ענינים מ’דארף רעדן, אפשר די נוסח החתימה – אבער נישט דעם פולן טעקסט. דער רמב”ן ברענגט א ראיה: עד היום זעען מיר נישט אזא פעסטע הלכה אויף יעדע ווארט – פארשידענע נוסחאות עקזיסטירן.

3. דער רמב”ם’ס שיטה לעומת דעם:

פון רמב”ם איז “א גאנצע צייט משמע” אז זיי האבן טאקע מתקן געווען א נוסח. כאטש ער איז נישט ממש מעכב אויף יעדע ווארט, איז דער רמב”ם’ס גרונט-אויפנאם אז ס’איז געווען א מתוקנ’ע נוסח. דער רמב”ם’ס ראיה: אין בית המקדש האט מען נישט געזאגט די ערשטע ניין ברכות, נאר צוויי (עבודה וירושלים) – דאס ווייזט אז ס’האט זיך געטוישט, וואס מאכט שווער צו זאגן אז אנשי כנסת הגדולה האבן שוין מתקן געווען דעם פולן נוסח.

—

הלכה: “יהיו לרצון” – חתימה נאך תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

נאך תפילה זאגט מען “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.

חידושים

דער פשט פון “יהיו לרצון” – מ’בעט אז וואס מ’האט געזאגט (אמרי פי) און וואס מ’האט געטראכט (הגיון לבי) זאל אנגענומען ווערן. א שמייכלדיגע באמערקונג: “אסאך מאל טראכט איך אז מ’דארף נאר זאגן אמרי פי, ווייל איך האב אן ענין אויסצוהערן וואס איז געווען דער הגיון לבי דורכאויס שמונה עשרה…” – דאס מיינט, אפשר איז דער הגיון לבי נישט געווען אזוי פאסיג. אבער ס’איז א תפילה סתם – אפשר איז נישט געווען א שעת רצון, אבער ס’זאל נתקבל ווערן.

—

הלכה: פסיעות לאחוריו – יציאה פון תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

דער רמב”ם דערמאנט דעם ענין פון צוגיין צום דאווענען און אויסטרעטן פון דאווענען (יציאת לאחוריו – מ’גייט צוריק דריי טריט).

פשט

דער אויספירלעכער דיון דערפון וועט קומען שפעטער.

—

הלכה: ראשי חדשים וחולו של מועד – יעלה ויבוא

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, אלא שמוסיף בברכת העבודה יעלה ויבוא.”

פשט

אין ראש חודש און חול המועד דאוונט מען די רעגולערע 19 ברכות ביי ערבית, שחרית און מנחה, און מען לייגט נאר צו יעלה ויבוא אין ברכת רצה (עבודה).

חידושים און הסברות

1. פארוואס יעלה ויבוא שטייט אין ברכת רצה (עבודה):

א ירושלמי גיט א כלל: יעדע זאך וואס איז א בקשה להבא זאגט מען אין ברכת העבודה; יעדע זאך וואס איז לשעבר והודאה זאגט מען אין ברכת הודאה (מודים). דערפאר זאגט מען על הניסים (חנוכה/פורים) אין מודים – ווייל עס איז הודאה אויף וואס איז שוין געווען. עניני הציבור זאגט מען אין עבודה, און עניני היחיד זאגט מען אין שומע תפילה.

2. דער קשר צווישן רצה און שומע תפילה:

רצה (“ובתפילתם שעה”) און שומע קולנו זענען זייער ענליך – ביידע בעטן אז הקב”ה זאל אויסהערן תפילות. דער חילוק: שומע תפילה איז פאר פריוואטע/אינדיווידועלע בקשות, און רצה רעדט פון תפילת ישראל ברבים – צרכי ציבור. דערפאר מאכט עס זין אז יעלה ויבוא (א ציבור’דיגע בקשה) קומט אריין אין רצה.

3. סתירה: רצה איז א בקשה, אבער דער רמב”ם זאגט אז שלש אחרונות זענען הודאה:

דער רמב”ם זאגט אין פרק א אז די לעצטע דריי ברכות זענען “הודאה על הטובה”. אבער רצה איז קלאר א בקשה – “רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה” – דאס איז נישט הודאה! מודים פארשטייט מען – עס הייבט זיך אן מיט הודאה און ענדיגט “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבער רצה, וואס קומט איין ברכה פריער, איז ממש א בקשה. דאס איז א באזישע קשיא אויפן רמב”ם’ס אייגענע הגדרה. עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר איז אמאל געווען אן אנדערע נוסח פון רצה וואס איז געווען מער הודאה-דיג, אבער די קשיא בלייבט אפן.

—

הלכה: מוסף – חול המועד און ראש חודש

דער רמב”ם’ס ווערטער

“במוסף – בחולו של מועד מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב (שבע ברכות). בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות… מקדש ישראל וראשי חדשים.”

פשט

מוסף פון חול המועד איז זיבן ברכות ווי יום טוב מוסף. מוסף פון ראש חודש איז אויך זיבן ברכות מיט א חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים.” ערבית/שחרית/מנחה זענען די זעלבע פאר ראש חודש און חול המועד (19 ברכות מיט יעלה ויבוא), אבער מוסף איז אנדערש – חול המועד מוסף רעדט פון קרבנות המועד, ראש חודש מוסף רעדט פון ראש חודש.

חידושים

קלארע לייענונג פון דעם רמב”ם’ס סטרוקטור: דער רמב”ם’ס טעקסט דארף מען אזוי לייענען: ערשט רעדט ער פון ערבית/שחרית/מנחה (גלייך פאר ראש חודש און חול המועד), דערנאך רעדט ער באזונדער פון מוסף חול המועד און מוסף ראש חודש.

—

הלכה: שבת שחל להיות בראש חודש / בחול המועד

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ומוסף – מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה.”

פשט

ביי שבת ראש חודש דאוונט מען שבת’דיגע תפילות (7 ברכות) מיט יעלה ויבוא. ביי מוסף הייבט מען אן מיט שבת-ענין, ענדיגט מיט שבת-ענין, און אינמיטן דערמאנט מען קדושת היום (ראש חודש).

חידושים

1. “משלים” מיינט נישט חתימה:

דער רמב”ם’ס ווארט “משלים מעין שבת” מיינט נישט די חתימה פון דער ברכה, ווייל ביי חתימה דערמאנט מען ביידע (שבת און ראש חודש). “משלים” מיינט אז דער סוף-טייל פון דער ברכה (ווי “ישמחו במלכותך” אדער ענליכעס) איז אויך בענין שבת. די חתימה אליין כולל ביידע: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

2. “קדושת היום” מיינט דא ראש חודש, נישט שבת:

“קדושת היום באמצע הברכה” מיינט אז אינמיטן דערמאנט מען ראש חודש (אדער חול המועד) – דאס איז דער “קדושת היום” וואס מען לייגט צו. שבת איז דער עיקר, און ראש חודש ווערט מחובר אינמיטן.

3. דער רמב”ם’ס נוסח vs. אונזער נוסח “אתה יצרת”:

ביי אונז האט מען א ספעציעלע נוסח “אתה יצרת” פאר שבת ראש חודש מוסף, וואס הייבט אן מיט שבת, רעדט אינמיטן פון ראש חודש, און ענדיגט מיט “רצה במנוחתנו.” דער רמב”ם אבער זעט אויס אז ער האט נישט געהאט א גאנץ אנדערע נוסח פאר שבת ראש חודש – ער האט גענוצט די רעגולערע שבת-נוסח און נאר אריינגעלייגט ראש חודש אינמיטן. דאס איז אנדערש פון אונזער מנהג וואו “אתה יצרת” איז א גאנץ באזונדערע פיוט/נוסח.

4. אנאלאגיע צו שבת יום טוב:

דער פרינציפ איז דער זעלבער ווי שבת וואס פאלט אויס יום טוב: מען חתם’ט “מקדש השבת וישראל והזמנים” – מען פארבינדט ביידע קדושות. אזוי אויך ביי שבת ראש חודש: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”, און ביי שבת יום כיפור: “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.”

[דיגרעסיע: דער באגריף “חולו של מועד”] — דער מהרי”ד ווערט געברענגט אז דער אויסדרוק “שבת חול המועד” איז נישט לאגיש – ווי קען עס זיין “חול” ווען עס איז שבת? אין דער משנה שטייט תמיד “שבת שבתוך המועד” – שבת וואס איז אריינגעפאלן אין מועד. “חול” איז א רעלאטיווער באגריף – לגבי יום טוב זענען די טעג “חול” (חולו של מועד), אבער לגבי שבת איז עס א פולע שבת. אזוי אויך ראש חודש וואס פאלט אויס אויף א וואכנטאג איז “חולו של שבת” – חול לגבי שבת. דער ווארט “חולו של מועד” איז א לשון חז”ל, נישט א לשון תורה – אין דער תורה שטייט “מועד”, “מקרא קודש”, “שבתון”, “עצרת.”

—

הלכה: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה אין תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

ווען יום טוב פאלט אויס זונטיג (מוצאי שבת), דארף מען מאכן הבדלה אין תפילת ליל יום טוב, אין דער ברכה רביעית. מען זאגט “ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל.”

פשט

ווען שבת גייט אריין אין יום טוב, לייגט מען אריין הבדלה אין דער ברכה רביעית פון מעריב יום טוב, אנשטאט אין “אתה חוננתנו.”

חידושים

1. דער רמב”ם’ס סדר:

דער רמב”ם ברענגט קודם דעם נוסח פון יום טוב שחל במוצאי שבת, און נאכדעם דעם רעגולערן מוצאי שבת נוסח. דער הסבר: ער ברענגט קודם די מעלה (דעם נוסח), און נאכדעם די הבדלה. דין הבדלה באלאנגט אין הלכות שבת, נישט אין הלכות תפילה — ווייל הבדלה איז א דין אין שבת.

2. “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל” — דריי קאטעגאריעס:

שבת האט “קדושה”, יום טוב האט “כבוד”, און רגל האט “חגיגה”. דאס ווייזט אז יעדער טאג האט זיין אייגענע מין קדושה.

3. וואס מיינט “חגיגת הרגל”?

דאס רעפערירט צו חול המועד — ווען מען קען ברענגען קרבנות נדבה (חגיגה). ביי חול המועד איז נישטא קיין מצוות כבוד אדער קדושה ווי ביי יום טוב, אבער יא א מצוה פון חגיגה. דאס שטימט זייער גוט מיט דעם נוסח.

4. חילוק צווישן הבדלה מוצאי שבת און הבדלה מוצאי שבת ליום טוב:

ביי מוצאי שבת רעגולער זאגט מען “מבדיל בין קודש לחול” (אין “אתה חוננתנו”), וואס איז פארבונדן מיט דעת — דער כוח צו מאכן חילוקים. אבער ביי מוצאי שבת ליום טוב זאגט מען “מבדיל בין קודש לקודש” — דא איז נישטא קיין ברכת הדעת, ווייל עס איז א מער נואנסירטער הבדל צווישן צוויי מיני קדושות.

5. באמערקונג וועגן “פרדס” (דעם רמב”ם’ס סידור):

אין “פרדס” שטייען נאר די לשונות פון אינטערעסאנטע/אומגעוויינליכע זאכן — די עיקר לשונות פון תפילה זעט מען אין סידור.

—

הלכה: על הנסים — חנוכה און פורים

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בחנוכה ופורים מוסיפין בהודאה ‘על הנסים’.”

פשט

אין חנוכה און פורים לייגט מען צו “על הנסים” אין דער ברכת הודאה (מודים).

חידושים

1. מחלוקת הודאה אדער רצה:

ס’איז דא א מחלוקת צו מען לייגט “על הנסים” ביי הודאה אדער ביי רצה. דער רמב”ם האלט ביי הודאה, ווייל “על הנסים” איז אן ענין פון הודאה (לויט דעם ירושלמי’ס כלל: לשעבר והודאה — אין מודים).

2. שבת שחל בחנוכה — צו זאגט מען “על הנסים” אין מוסף?

מוסף איז א שבת’דיגע תפילה, נישט א חנוכה’דיגע — ס’איז נישטא קיין קרבן מוסף חנוכה. לכאורה זאל מען נישט דארפן זאגן “על הנסים” אין מוסף. אבער משמע אין דער גמרא אז יא — דער טאג ווערט גערופן “יום שנתחייב בכל התפילות”, הייסט מען דארף עס זאגן אין אלע תפילות. אדער מען קען זאגן אז היינט איז א “חנוכה’דיגע שבת” — דער גאנצער טאג האט דעם אופי.

—

הלכה: עננו — תענית

דער רמב”ם’ס ווערטער

“אפילו א תענית יחיד — איינער וואס פאסט על הצרה — מוסיף בשומע תפילה ‘עננו’. דער שליח ציבור אומרה בפני עצמה (אלס באזונדערע ברכה) צווישן גואל ורופא, און חותם ‘ברוך אתה ה’ העונה לעמו ישראל בעת צרה’.”

פשט

א יחיד וואס פאסט לייגט “עננו” אריין אין שומע תפילה. דער ש”ץ מאכט עס אן אייגענע ברכה מיט אן אייגענע חתימה.

חידושים

1. פארבינדונג צווישן “תענית” און “עננו”:

“עננו” (ענטפער אונז) און “תענית” (פאסטן/טענה) זענען פארשידענע שורשים. אבער “תענית” איז לשון “טענה” — מיר האבן א טענה צום אייבערשטן, און מיר בעטן ער זאל אונז ענטפערן. ווען דער אייבערשטער האלט צוריק שפע, און מען פאסט און דאוונט, ענטפערט ער — דאס איז דער “עננו.”

2. יחיד vs. ש”ץ:

א יחיד קען נישט מאכן אן אייגענע ברכה פאר זיך, דערפאר לייגט ער עס אריין אין שומע תפילה. אבער א ציבור (דורכ’ן ש”ץ) קען יא מאכן אן עקסטערע ברכה — דאס שטימט מיט דעם פרינציפ פון פריער, אז אויף א נייעם צורך ציבור קען מען מאכן נאך א ברכה, נאר א יחיד קען נישט.

3. צוואנציג ברכות:

ווען דער ש”ץ מאכט “עננו” אלס באזונדערע ברכה, קומט אויס אז א תענית ציבור האט צוואנציג ברכות אין שמונה עשרה.

—

הלכה: תשעה באב — נחם

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בתשעה באב מוסיף בברכת בונה ירושלים ‘רחם ה’ אלקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה’ — ‘נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים’.”

פשט

אין תשעה באב לייגט מען צו א ספעציעלע תפילה אין בונה ירושלים, ווייל עס איז מעין המאורע — דער חורבן ירושלים.

חידושים

1. פארוואס דווקא ביי בונה ירושלים?

ווייל דער תוכן פון “נחם” ענדיגט זיך מעין בונה ירושלים — דאס באלאנגט נאטירליך צו דער ברכה וואס האנדלט וועגן ירושלים.

2. דער רמב”ם vs. מנהג:

דער מנהג איז אז מען זאגט “נחם” נאר ביי מנחה תשעה באב. אבער דער רמב”ם זאגט לכאורה אז מען זאגט עס אלע תפילות פון תשעה באב.

3. פארוואס נישט ביי אנדערע תעניתים?

א שטארקע קשיא: פארוואס זאגט מען “נחם/רחם” נאר ביי תשעה באב? עשרה בטבת (און אנדערע תעניתים) זענען דאך אויך וועגן דעם חורבן ירושלים! די קשיא בלייבט אפן.

[דיגרעסיע: מענטשן וואס זאגן “נחם” יעדן טאג] — ס’איז געווען מענטשן וואס האבן “נחם” געזאגט יעדן טאג — “די אידן וואס זאגן יעדע זאך וואס שטייט אין סידור.”

—

הלכה: מוריד הגשם / מוריד הטל — הזכרה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם’. בימות החמה אומר ‘מוריד הטל’. מתחילין מתפילת מוסף שמיני עצרת, ומפסיקין מתפילת מוסף יום טוב ראשון של פסח.”

פשט

אין ווינטער זאגט מען “מוריד הגשם” אין דער צווייטער ברכה (גבורות), און אין זומער “מוריד הטל.” מען הייבט אן מוסף שמיני עצרת און מען הערט אויף שחרית ערשטן טאג פסח (מוסף פסח זאגט מען שוין “מוריד הטל”).

חידושים

1. “מוריד הגשם” איז שבח, נישט בקשה:

מען לויבט דעם אייבערשטן אז ער איז “מוריד הגשם” — דאס איז נישט א בקשה, נאר א שבח אין דער צווייטער ברכה (גבורות ה’).

2. טעם פון דער גמרא פאר דעם זמן:

דער גמרא’ס חשבון פארוואס מען הייבט אן ביי מוסף שמיני עצרת: מען האט געשחטן בחג הסוכות, און מען דארף ווארטן ביז דער לעצטער עולה רגל זאל קענען פארן אהיים (אן רעגן).

3. נפקא מינה פאר מחזורים:

אין ארץ ישראל, וואו מען הייבט אן משיב הרוח ומוריד הגשם פון מוסף שמיני עצרת (נישט פון שמחת תורה ווי אין חו”ל), דארף א מחזור פאר שלש רגלים כמעט נישט אריינדרוקן “מוריד הגשם” – נאר אין מוסף פון שמיני עצרת. אין חוץ לארץ אבער, וואו מען הייבט אן פון שמחת תורה, דארף מען עס יא אריינדרוקן.

[דיגרעסיע: רעגן אין ערטער וואו עס רעגנט א גאנצע יאר] — א שאלה ווערט דערמאנט: אין א סידור שטייט אז אין ערטער וואו עס רעגנט דאס גאנצע יאר, זאגט מען אייביג “לחיים טובים ולשלום” (ביי ברכת החודש). דער מקור איז נישט קלאר. אבער אויב אין א געגנט רעגנט א גאנצע יאר, איז דאס גוט פאר די נאטור דארט.

—

הלכה: ותן טל ומטר — שאלה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“מתחילין לשאול ‘ותן טל ומטר לברכה’ מז’ חשוון, און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל. אין בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים והדומים להם – שואלים ביום שישים אחר תקופת תשרי.”

פשט

דער חילוק צווישן “הזכרה” (מוריד הגשם — שבח אין ברכה שנייה) און “שאלה” (ותן טל ומטר — בקשה אין ברכת השנים). די שאלה הייבט זיך אן ז’ חשוון אין ארץ ישראל, און 60 טעג נאך תקופת תשרי אין בבל. ביידע הערן אויף צו דער זעלבער צייט – כדי שיגיע יום טוב הראשון של פסח.

חידושים

1. פארוואס ז’ חשוון אין ארץ ישראל:

מען ווארט אז די עולי רגלים זאלן צוריקקומען אהיים נאך סוכות, און מען וויל נישט אז זיי זאלן האבן טרחה פון רעגן אויפ’ן וועג. דאס איז א דין ספעציפיש פאר ארץ ישראל.

2. דער רמב”ם’ס חידוש – “דומים להם”:

דער רמב”ם שרייבט נישט נאר “סמוכים” (גיאוגראפיש נאענט), נאר אויך “דומים להם” – ערטער מיט ענלעכע קלימאט-באדינגונגען. דאס מיינט אז דער דין גייט לויט’ן קלימאט, נישט נאר לויט גיאוגראפישע נאענטקייט.

3. מנהג בבל אין אייראפע/אמעריקע:

אין אייראפע אדער אמעריקע איז נישטא קיין סיבה זיך צו פירן לויט מנהג בבל (60 טעג נאך תקופה), ווייל דער קלימאט איז אנדערש. אבער דער מנהג פון די ראשונים’ס צייטן איז געווען: וויבאלד מיר גייען לויט תלמוד בבלי, פירט מען זיך לויט מנהג בבל. דער ראש האט מעיד געווען אז ער האט געפרעגט זיין רבי’ן און אנדערע פארוואס מען טוט אזוי, און קיינער האט נישט געקענט ענטפערן – אבער ער פסק’נט אז דער מנהג איז א גוטע זאך און מען זאל עס האלטן.

4. ערטער וואס דארפן גשם אין זומער (ימות החמה):

אזעלכע ערטער זאלן נישט זאגן ותן טל ומטר אין ברכת השנים, נאר שואלין צרכיהם בשומע תפילה. דער טעם: ברכת השנים גייט לויט דער סדר פון די נארמאלע מקומות, נישט לויט יחידים, כדי נישט צו מאכן אגודות אגודות (לא תתגודדו) – אלע אידן זאלן דאווענען די זעלבע תפילה.

5. דער ב”ח’ס שיטה – און די קשיות דערויף:

דער ב”ח זאגט אז מען זאל נישט זאגן ותן טל ומטר אין אייראפע אין ימות החמה, ווייל מען איז “מטריח בשמים לעשות עולמות ליונים לצורך היחידים.” ער ברענגט א מעשה אז צוויי גדולים האבן געזאגט ותן טל ומטר אין חודש חמה און זענען געשטארבן. דער תורת זאב (און די לערנער אליין) פארשטייען נישט דעם ב”ח: (א) וואס הייסט “מטריח”? תפילה איז דאך אן עבודה, דער אייבערשטער וויל דאך אז מען זאל בעטן וואס מען דארף! (ב) וואס איז דער “כח היחיד”? מען בעט דאך נישט פאר איין איד, נאר פאר א גאנצע געגנט!

—

הלכה: עשרת ימי תשובה – שינויים אין שמונה עשרה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש’ ובאחת עשרה ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’. אבער בעשרת ימי תשובה חותם ‘המלך הקדוש’ ו’המלך המשפט’.”

פשט

אין די עשרת ימי תשובה טוישט מען די חתימות פון ברכה ג’ און ברכה י”א.

חידושים

1. פשט אין “המלך המשפט”:

דער חילוק פון “האל הקדוש” צו “המלך הקדוש” איז פשוט. אבער דער חילוק פון “מלך אוהב צדקה ומשפט” צו “המלך המשפט” איז שווער. רבנו מנוח ערקלערט: א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער “אוהב צדקה ומשפט” – ער וויל אז מענטשן זאלן טון צדקה ומשפט. אבער בעשרת ימי תשובה איז ער אליין עורך משפט – “המלך המשפט” מיינט דער מלך וואס ער אליין פירט דורך דעם משפט.

2. א צווייטער פשט:

עס איז מעגלעך אז עס זענען געווען צוויי נוסחאות, און חז”ל האבן מכריע געווען אז א גאנץ יאר זאגט מען איין נוסח, און בעשרת ימי תשובה דעם אנדערן.

3. ווען זאגט מען “המלך המשפט”?

“המלך הקדוש” זאגט מען אלע צען טעג, אבער “המלך המשפט” זאגט מען נאר זיבן פון די צען טעג – ווייל ראש השנה און יום כיפור האבן זייערע אייגענע נוסחאות.

—

הלכה: תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דער רמב”ם’ס ווערטער

“יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה ‘זכרנו לחיים’, ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים’, ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך’, ובברכה אחרונה ‘ובספר חיים’.”

פשט

דער רמב”ם פארמולירט עס אלס “יש מקומות” – נישט אלס א חיוב כל ישראל, נאר אלס א מנהג וואס עטלעכע ערטער האבן אנגענומען.

חידושים

1. סתירה מיט’ן רמב”ם’ס כלל:

דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מען טאר נישט משנה זיין פון דער נוסח התפילה וואס חז”ל האבן מתקן געווען. ווי קען ער דא ערלויבן תוספות? עטלעכע תירוצים: (א) תוספות פאר א באגרענעצטע צייט (נישט א גאנץ יאר) איז אנדערש פון א שינוי אין נוסח. (ב) אויף אן עראי’דיגע וועג (נישט קבוע) איז עס מותר. (ג) ווען דער ציבור איז מקבל א נייע מנהג, איז עס אנדערש פון אן איינצעלנער וואס מאכט אן אייגענע נוסח.

2. “יש מקומות” – נישט מנהג כל ישראל:

דער רמב”ם שרייבט “יש מקומות”, וואס באדייט אז עס איז נישט א מנהג כל ישראל און נישט א חיוב. דאס איז אנדערש פון מנהגים וואס דער רמב”ם שרייבט אלס פארפליכטנד.

3. “וכתוב לחיים” – וואו אין שמונה עשרה:

דער רמב”ם פארשטייט אז “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” ווערט געזאגט אין ברכה י”ח (מודים), נאך “בכל עת ובכל שעה” – דאס הייסט אינדערמיט פון דער ברכה, נישט ביי דער חתימה. דערנאך קומט “זכור רחמיך וכבוש כעסך.”

4. “ובספר חיים” – אן א וו:

אונזער מנהג איז צו זאגן “ובספר חיים” (אן א וו אין אנהייב), ווייל עס איז א המשך פון ברכת שלום.

5. ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה:

כאטש דער רמב”ם שרייבט “יש מקומות” בנוגע עשרת ימי תשובה, איז דער מנהג פון ראש השנה און יום כיפור נתפשט בכל ישראל – דאס הייסט, אויף ראש השנה און יום כיפור זאגט מען זיכער די תוספות, אפילו אויב מען וואלט געהאלטן אז בעשרת ימי תשובה איז עס נישט פארפליכטנד.

תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ – תקנת ברכת המינים

הקדמה: נדבן השיעור

Speaker 1: אקעי, מיר לערנען מיר הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב’. יא, זאג אונז וועגן אונזערע נדבנים.

Speaker 2: וואס איז אריינגעקומען? יא, אונזער שיעור איז נתנדב געווארן דורך אונזער טייערער ידיד, הרב החסיד, הרב הנגיד, יואל ווערצבערגער, וואס שטייט לימיננו און ער האט געמאכט די ישיבה זאל זיין א סוקסעס, און ס’איז א געוואלדיגע זכות פאר אים, און ווער ס’וויל אים נאכמאכן זאל ארויסריטשן.

חזרה: וואס האבן מיר געלערנט אין פרק א’

Speaker 1: זייער גוט. איז מיר האבן געלערנט אין די ערשטע פרק די יסודות פון הלכות תפילה, יא? דאס הייסט, תפילה מיינט מען דא בעיקר שמונה עשרה?

Speaker 2: נישט נאר בעיקר, נאר, רייט? מ’האט נישט געלערנט… אפשר שפעטער וועט מען לערנען וועגן די תשלומים און אזעלכע זאכן.

Speaker 1: יא, אפשר באלד קען מען עס לערנען שפעטער וועגן אנדערע ברכות און זאכן, אבער ביזדערווייל. איך מיין, הלכות קריאת שמע האבן מיר שוין געלערנט וועגן ברכות קריאת שמע. סאו, יעצט לערנען מיר וועגן שמונה עשרה. מיר האבן געלערנט וועגן די מדרבנן, מדרבנן, ס’איז טאקע געווען אכצן ברכות, און סאו אן.

דער אויפבוי פון פרק ב’: שינויים אין די ברכות

יעצט גייען מיר לערנען געוויסע נאך פרטים וועגן די ברכות. איך האב געזען דער רב ראבינאוויטש זאגט זייער שיין, מ’קען זען אז די גאנצע פרק איז בעצם שינויים וואס מ’האט געמאכט אין די ברכות. דא שינויים, דער ערשטער שינוי וואס מיר גייען לערנען איז א שינוי וואס רבן גמליאל האט געמאכט פאר אייביג, ער האט צוגעלייגט איין ברכה. נאכדעם איז דא שינויים וואס מ’מאכט מפעם לפעם לפי הענין, וועלן מיר זען.

הלכה א’: תקנת ברכת המינים – דער היסטארישער הינטערגרונט

די ווערטער פון רמב”ם

זאגט דער רמב”ם, “בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל”. דער רמב”ם הייבט אן אזוי ווי למשל אין הלכות עבודה זרה האט ער אזוי אנגעהויבן, ער גייט אין די היסטארישע, ער פארציילט אונז די היסטארישע מציאות וואס דאס איז מסביר הלכות, וואס דאס גיבט קאנטעקסט פאר הלכות. זאגט ער, מ’האט טאקע געזאגט י”ח ברכות, אבער ער גייט אונז דא פארציילן אז ס’איז דאך י”ט.

זאגט ער אזוי, “בימי רבן גמליאל”, דער נשיא רבן גמליאל, “רבו האפיקורסים בישראל”, האבן זיך פארמערט אפיקורסים.

ווער זענען די אפיקורסים/מינים?

Speaker 2: וועם ספעציפיש דא מיינט ער? ער מיינט די תלמידי צדוק וביתוס וואס זענען געווען בערך אין די צייט פון די תלמידי רבן גמליאל?

Speaker 1: ניין, אין די צייט פון רבן גמליאל איז געווען אותו האיש. די פשטות מיינט עס דאס. אזוי זאגט דער רבנו מנוח. ער קען רבן גמליאל, דאס איז געווען א פארט פון די מעשה. סאו, בפשטות, ר’ שמעון בן שטח שטימט נישט היסטאריש. רבן גמליאל איז היסטאריש ווען ס’איז געווען. און פאר דעם וואס תוספות זאגט אז ס’איז געווען צוויי ישו הנוצרי’ס, איז ר’ שמעון בן שטח געווען צו אין די ראנג טיים, איך געדענק נישט.

Speaker 2: צו פרי אין צייט.

Speaker 1: צו פרי אדער צו שפעט, איך געדענק נישט. על כל פנים, רבן גמליאל איז געווען בזמנו, און ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ס’מיינט דער. אזוי זאגט ר’ נח אז ס’מיינט אים.

מ’זעט דאס ווארט “מינים” גענוצט פאר די נוצרים. אין רוב פון חז”ל טרעפט מען דאס ווארט “מינים”, ס’שטייט נישט קיינמאל פון וועם ער רעדט עקזעקטלי. סאו, בפשטות, דער רמב”ם האט אזוי פארשטאנען. לאמיר ליינען די…

דער טייטש פון “מינים”

“שנתרבו המינים בישראל” – דאס הייסט אפיקורסים. מער סארטן אידן. דאס הייסט, אמת’דיג איז נאר דא איין סארט איד, אבער דא איז נאך א סארט. “מינים” מיינט פשוט סארטן, ליטעראלי. אן אנדערע מין.

Speaker 2: ניין, די אנדערע איז מלשון שטימט, מוסר, אפיקורסות איז מלשון… איז אן אנדערע… די די די… אפיקורסות.

Speaker 1: איך מיין אז “מין” איז כפשוטו, דאס הייסט, זיי זענען אידן, נאר דו ביסט א מין איד, דו ביסט נישט קיין נארמאלער איד, פארשטייסט? גוים זענען אנדערע פעלקער, דו ביסט סתם א מין פון זיך אליין, דו ביסט נישט קיין איד און דו ביסט נישט קיין גוי. ניין, דו ביסט א מין, דו ביסט א מין איד. א גוי איז א גוי, א איד איז א איד, א ישראל. און דו ביסט א מין ישראל, דו ביסט א… וויאזוי הייסט עס… דו ביסט א מין.

“מצירים לישראל ומסיתים” – גשמיות און רוחניות

“והיו מצירים לישראל” – זיי האבן געשטערט. “כל המצר לישראל נעשה ראש” מיינט מרמז צו זיין אז די… די הויפט מצירים לישראל זענען א געוויסע מין צורה. ס’איז נישט קלאר צו… איך מיין אז די… לאמיר ליינען. “ומסיתים אותם לסור מאחרי ה'” – זיי זענען מסית די אידן אוועקצוגיין פון דעם איינציגסטן באשעפער. סאו, ס’איז נישט קלאר צו “מצירים” מיינט זיי האבן געמאכט צרות בגשמיות, און חוץ פון דעם האבן זיי געמאכט צרות ברוחניות, אדער אפשר מיינט ער דאס איז הוא גופא.

ראיה פון ירושלמי ראש השנה

סאו, איך האב נעכטן געלערנט אין ירושלמי ראש השנה וועגן… און דארטן שמועסט מען… איך מיין בערך מיר שטייען אין די משנה אין ראש השנה, אבער אין ירושלמי איז אביסל מער מאריך וועגן די מינים, וואס דארט איז אויך נישט קלאר, לכאורה מיינט עס די צדוקים וואס גלייבן נישט אין תורה שבעל פה, האבן געדינגען פאלשע עדות, זיי האבן געטרייט צו סאבאטאזשן די קידוש החודש, און אויך אז זיי האבן אנגעצינדן, בתחילה היו משיאין משואות, אבער זיי האבן אנגעהויבן צינדן פייערלעך אין אן אנדערע נאכט.

סאו ס’איז טאקע, איך האב עס אנגעקוקט, לכאורה ס’זעט אפילו אויס ווי א שטיקל מרידה, יא? זיי האבן אריינגעהעקט אין די סיסטעם וואס איז מודיע אז ס’קומט א ראקעט, יא? זיי האבן אנגעצינדן פייערלעך ווען ס’איז נישט ראש חודש, זיי האבן ממש סאבאטאזשד די זאך. סאו ס’איז געווען א מציאות, ס’איז געווען אזא שטיקל אויפשטאנד.

דיסקוסיע: אויפשטאנד אדער אמונה-פראבלעם?

Speaker 2: אמת, אבער ס’קען זיין אז די עיקר, דאס הייסט, אוודאי איז דאס אמת אז מ’האט געמאכט אן אויפשטאנד, און פארדעם הייסט ער דער חמימות, ווייל ער וויל זיין דער, ער וויל פירן די זאך. ער איז אן אפאזיציע. אבער פארוואס באשטייט זיין אפאזיציע? ער האט דאך עפעס א שיטה, זיין שיטה איז אז מ’זאל גלייבן אזוי און אזוי, מ’דארף טון אזוי און אזוי.

Speaker 1: אבער זיי האבן נישט געהעצט זייערע מענטשן און זיי זענען געגאנגען ווייטער, זיי האבן אויך געטרייט צו באקומען קאנטראל. דער מלך איז געווען א צדוקי, און זיי האבן געטרייט אריינצולייגן אין בית המקדש, און מ’געדענקט דאך די אלע מעשיות. דא רעדט מען אפילו פון די נוצרים, זיי האבן דאך לכתחילה געטרייט, זיי האבן געטרייט איבערצונעמען די זאכן. אבער איבערצונעמען כדי צו קענען איינפירן זייערע מעשיות ומעשים אשר לא כן.

אבער וואס איך מיין צו זאגן איז, אז ס’איז נישט פשט אז ס’איז דא א קליינע גרופע אידן וואס טראכטן אינטערעסאנטע מחשבות, זיי קומען זיך צוזאם איינמאל א וואך, זיי מאכן מיטינגס, און מ’איז גייען זיי דימאסקן און מ’מאכט א תפילה פאר זיי. דאס איז געווען א מלחמה, ס’איז געווען אזא סארט מלחמה. זיי האבן סאבאטאזשד די סנהדרין, זיי האבן… ס’איז געווען א… די צדוקים וואס דו רעדסט פון די משנה, די מינים וואס מ’רעדט דא, די צוררי ישראל.

סאו דער רמב”ם וויל דיר געבן א פיקטשער אז זיי זענען נישט, און זיי האבן באזארגט אז זיי האבן דעת קדושה, און דאס איז אויך, דאס איז אויך גענוג וואס צו זאגן. אבער זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן, זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן. אבער זיי זענען אויך געווען א שטיקל מלחמה. זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן, זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן. ס’איז נישט סתם, צום ביישפיל ווען צוויי רבי’ס, צוויי ברידער, שלאגן זיך ווער ס’זאל זיין כהן גדול, וואטעווער, איז טאקע א מלחמה, א שטיקל סיוויל וואר, אבער דאס איז נישט די פראבלעם, פארשטייסט? נישט פארדעם מאכט מען א ברכה. אפילו די צווייטע זייט איז נישט קיין זאך היינט, מאכט מען א ברכה. ער איז די צווייטע זייט. אבער פון וואס באשטייט זיין פאזיציע? ס’באשטייט פון עפעס אן אנדערע אמונה, פון עפעס א חלישות אין “אחר ה'”. זייער גוט. ס’איז די ביידה זאכן צוזאמען. דאס איז א גרויסע פראבלעם.

“גדול מכל צרכי בני אדם” – פארבינדונג צו פרק א’

“כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם” – אז די זאך, צו פטור ווערן אדער דאס וואס ס’זאל זיין אחדות ביי אידן, אדער די זאך אז אלע אידן זאלן זיך אויפפירן על פי התורה, איז וויכטיגער ווי אלע זאכן. ווייל דער רמב”ם זאגט דאך אנדערע מאל, אזויווי דו האסט שוין געזאגט, אז ווען מ’וואוינט צווישן ערליכע אידן קומט אן די תורה גרינגער, און אזוי ווייטער.

Speaker 2: נא, ווייט, סטאפ. “צרכי בני אדם” איז אוודאי א רעפערענץ צו וואס ער האט געזאגט פריער, רייט? וואס איז געווען די לשון דארט? ביי די תפילה?

Speaker 1: ס’איז דאך געווען א לשון אז די… “ישאלות כל הדברים לצרכי ציבור כולם”.

Speaker 2: זייער גוט. ס’איז דא, ער האט געזאגט אז די י”ח ברכות זענען פאר אלע צרכי בני אדם. יעצט האט מען געטראפן אז ס’איז דא א גרעסערע צורך. ס’איז א גרויסע צורך הציבור אזאנס.

Speaker 1: זייער גוט. נישט סתם עפעס א פראבלעם, ס’איז די גרעסטע צורך. איך מיין די גרעסטע איז וועגן די לשון “ואחר ה'”, ווייל די תכלית פון אלעס איז דאך צו וויסן דעם אייבערשטן. אויב מ’גייט עס וויסן פאלש, איז דאך אויס די גאנצע זאך.

און ממילא, דאס אז דער עולם זאל בלייבן מיט א קלארע אמונה איז “גדול מכל צרכי בני אדם”. אבער “צרכי בני אדם” לייגט ער עס אריין אין שמונה עשרה, ווייל דארט באלאנגט דאך צרכי בני אדם, דאס איז דאך תפילה.

תקנת רבן גמליאל

“עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת” – ס’הייסט, איינמאל תפילה איז דאך פאר צרכי בני אדם, איינמאל מ’פארשטייט אז דאס איז פון די גרעסטע צרכי בני אדם, דארף מען מאכן א תפילה אויף דעם. “והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לעבוד אמונים” – האט ער מיט זיין בית דין געמאכט א נייע תפילה, מ’זאל בעטן דעם אייבערשטן “לעבוד אמונים”. “וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל” – האט ער עס אריינגעלייגט אין די תפילה, כדי ס’זאל זיין ארוכה בפי הכל.

“ערוכה בפי הכל” – פארבינדונג צו אנשי כנסת הגדולה

Speaker 2: זייער גוט. דאס איז ווייטער די לשון וואס ער האט געזאגט פריער אויף די אנשי כנסת הגדולה, אז זיי האבן געמאכט די נוסח התפילה כדי זיי זאלן וויסן די וויכטיגע זאכן וואס מ’דארף מתפלל זיין, און מ’זאל עס זאגן גוט.

Speaker 1: זייער גוט. די יסוד קען מען לערנען ביידע זאכן. ס’קען זיין אז ס’איז טאקע אזויווי דו האסט געזאגט, בעיצומו של דבר האט יעדער איד געדארפט דאווענען אויף דעם, נאר ס’איז נישט געווען קיין נוסח, האט ער געמאכט א נוסח. די אנדערע וועג, מ’דארף טראכטן, ס’קען זיין, לאמיר זאגן ס’איז דא א מענטש וואס האט א נייע צורך. יא, מיר האבן גערעדט ביי די פריערדיגע שיעורים, לאמיר זאגן איינער דארף א שידוך פאר די קינדער, אפשר זאל ער מאכן אן אייגענע ברכה, “ברוך אתה ה’…”. מ’זאל זאגן אזא זאך.

Speaker 2: זייער גוט. אבער דא האט ער געמאכט אן אייגענע ברכה. ווייל דאס איז צורך בני אדם, ס’איז זייער א קלארע זאך.

דיסקוסיע: קען מען היינט מאכן א נייע ברכה פאר א צורך ציבור?

Speaker 1: אבער איך האב געטראכט, וואס טוט זיך למשל, און איך ווייס אז מענטשן אין לעיקוואוד זאגן אז היינט דארף מען מאכן א ברכה אז מ’זאל קענען אננעמען די קינדער אין מוסדות. ס’איז אויך א צורך בני אדם.

Speaker 2: ס’איז אויך א צורך בני אדם, נאר מ’דארף מתפלל זיין. ס’איז די כח הנדרים אדער וואס. ס’איז די זעלבע ברכה פון די מלשינים, איך זאג נישט אז…

Speaker 1: ניין, און… ס’קען זיין. ניין, איך האב געזען שפעטער ס’שטייט ביי תענית…

Speaker 2: ניין, אבער דו זאגסט זייער גוט. קודם כל האבן זיי געזאגט אז דאס איז א צורך וואס מ’דארף מתפלל זיין. איינמאל מ’זאגט אז איינע פון די תפילות ווייסן מיר אז מ’מאכט א נוסח כדי אז מענטשן זאלן עס נישט בעטן בלשון יחיד. ווען נישט וואלט דאך נאר געווען גענוג אויפצוהענגען א צעטל “אויסער די וואס זענען מתפלל קעגן די רשעים”. אבער איך וויל אז מ’זאל אויך טון די אופן וויאזוי זיי האבן געמאכט תפילות אז ס’זאל זיין ארוך בפי הכל.

די תכלית’דיגע אספעקט פון ברכת המינים

ס’קען אויך זיכער זיין, איך מיין ר’ בנימין זאגט דאס, איך גיי זאגן נאך א שטיקל וואס ער זאגט אין א מינוט, אבער ער זאגט אויך דאס, אז ס’קען זיין אז די תפילה איז אויך תכלית רודף. פשט איז, וויאזוי, איינע פון די וועגן פון מבארר זיין די מינים, זיי האבן געזאגט קלאר א ברכה, יעדער וואס מ’עסט, דו זאגסט אין קעגנזאץ, דו ווייזט איר דרייען נישט צו ווערן קיין מין. ס’פילטערט ארויס פון די שול די רשעים וואס גייען קריצן מיט די ציין בברכת המינים. ס’שטייט אזא מעשה אין די משנה יוחסין, אויב איינער איז טועה, מ’האט חשש אז אפשר איז ער א מין, פון דעם זאגט ער נישט ברכת המינים. ס’איז דא אזא זאך. אבער אויך איז דא אז מ’פרסם אז מענטשן פארשטייען אזוי וויאזוי ס’זאל נישט זיין קיין מין.

פארגלייך צו ברכת ענינו ביי תענית

איך האב געטראכט, שפעטער שטייט אז ביי תענית איז א יחיד זאגט ער לייגט אריין אין שמע תפילה די ענינו, און ביי תענית דער שליח ציבור זאגט עס אן עקסטערע ברכה. ס’זעט אויס אז פאר א צורך ציבור קען מען מאכן אן עקסטערע ברכה. א יחיד לייגט אריין זיינע פראבלעמען אין אן אנדערע ברכה, אבער אויב דאס איז א צורך ציבור קען עס קומען אן עקסטערע ברכה.

Speaker 2: ער פרעגט א קשיא, איך געדענק נישט… ענינו איז אן ענין פון א ברכה, און דאס גייט אריין בגדר אזויווי די ימים טובים וואס האבן א ספעציפישע תפילה.

Speaker 1: בפשטות, ניין, אפשר האט עס א ספעציפישע תפילה פון… ניין, אבער איך האב עס פארבינדן. לכאורה איך טראכט, געווענליך תעניתים מאכט מען דאך אויף א צרה, דערפאר איז מען דאך גוזר תענית. די תפילת ענינו איז “רבונו של עולם, העלף אונז”. מ’זאגט דאך אז אויף תענית סיבה וואס מ’פאסט איז יעצט א שטיקל הפלאה, דאס איז דאך נאר א זכר הצרה, וואטעווער. די צרה גדולה איז אז מ’איז אין גלות, וואטעווער מ’פאסט תשעה באב וכדומה. אבער לכאורה דאס איז א נייע ברכה פאר די צרה וואס מ’איז יעצט. אז גשמים, וואטעווער די טענות איז. ועט מען אלץ זען.

קשיא פון רבנו מנוח: “יתמו חטאים ולא חוטאים”

ער פרעגט א קשיא, ר’ מנוח, אז ס’איז דאך דא, יעדער איינער ווייסט אז ס’שטייט דאך אז מ’דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אויב איינער…

Speaker 2: זייער גוט. אויב איינער וועט זאגן אז ס’איז דא א חילוק אז דאס איז נאר אויף רשעים, נישט אויף מינים, זאגט ר’ מנוח, ניין.

Speaker 1: ער פרעגט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט געזאגט אפילו אויף מינים.

ברכת המינים, מנין הברכות, ודיני הביננו

הלכה א (המשך): קשיות וביאורים בברכת המינים

קשיא: ענינו — האם זה ברכה נפרדת?

Speaker 1: ער פרעגט א קשיא, איך געדענק נישט צו איך האב עס געזאגט דארטן. ענינו איז א ברכה, ווייל עס גייט אריין בגדר אזויווי די ימים טובים וואס האבן א ספעציפישע תפילה. בפשטות, ניין. אפשר די תענית האט א ספעציפישע תפילה פון ענינו.

ניין, אבער לכאורה, איך טראכט, געווענליך תעניתים מאכט מען דאך אויף א צרה. טאקע דערפאר איז דאך דא די תענית. די תפילה פון ענינו איז אז דער אייבערשטער זאל אונז העלפן. ווען מען זאגט דאס אויף א תענית ציבור וואס מען איז יעצט, איז דאס א שטיקל פראבלעם. דאס איז דאך נאר אויף די זכר הצרות, אדער די צרות גדולות אז מיר זענען אין גלות, אדער ווען מען פאסט תשעה באב וכדומה. אבער לכאורה איז דאס א נייע ברכה פאר די צרה וואס איז יעצט, א תענית גשמים אדער וועלכע תענית עס איז. מען וועט מוזן זען.

קשיא: “יתמו חטאים ולא חוטאים” — ווי שטימט דאס מיט ברכת המינים?

Speaker 1: ער פרעגט א קשיא, רבי נח, אז ס’איז דאך דא, יעדער איינער ווייסט דאך אז ס’שטייט אז מען דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים”. און אויב איינער זאגט אז ס’איז דא א חילוק אז דאס איז נאר אויף רשעים און נישט אויף מינים, זאגט רבי אלימלך, ניין, ער פרעגט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט געזאגט אפילו אויף מינים “אל יתפלל אדם על רשעים שימותו”. מען זאל נישט שלאגן.

תירוץ א: “מצירים לישראל” — תשובה, נישט מיתה

Speaker 1: זאגט רבי אלימלך א פשוט’ע תירוץ. ער זאגט, דאס טאקע מיינט מען. די רמב”ם זאגט דאך “מצירים לישראל”. זאלן אויפהערן די מינים המצירים, זאלן זיי זיך מבטל זיין, און זיי זאלן תשובה טון. דאס איז דאך אוודאי דער גרעסטער ביטול. ס’מיינט נישט אז זיי זאלן דוקא שטארבן, נאר תשובה טון. תשובה טון איז דאך ווערן א שובר רעב ומכניע זדים.

אקעי, די נוסח התפילה איז דאך אן ענין פון קריאה ועידוד, און נאך אזעלכע זאכן. ס’קען זיין דרשות. די ערשטע זאך קען זיין קריאה ועידוד.

תירוץ ב: “אל תהי תקוה” — הודעה, נישט תפילה

Speaker 1: ער טייטשט, וויאזוי איך האב געזען איינער טייטשט, פארוואס פשט אז מען זאגט “ולמלשינים אל תהי תקוה”? פארוואס קומט דאס אריין? דאס איז דער רבי אלימלך דא. ער זאגט אז דאס איז בעצם… דאס איז אויך, דאס איז א צווייטע תירוץ וואס ער פרעגט אויף די קשיא. ניין, נישט א צווייטע תירוץ, ער פרעגט פארוואס מען זאגט דאס אויף אנדערע נוסחאות. ער זאגט אז “אל תהי תקוה” מיינט אז זיי זאלן נישט האבן קיין השארת הנפש. דאס איז פשוט א הודעה וואס מען זאגט פאר די וועלט אז “למלשינים לא תהי תקוה”. ס’איז מער א ווארענונג ווי א תפילה.

תירוץ ג: דער חילוק צווישן רשעים און מינים

Speaker 1: אבער איך מיין אז ס’איז בכלל נישט קיין קשיא, ווייל קודם כל, ס’הייבט זיך אן אז ס’זענען געווען שכנים וואס האבן געטון עבירות, ווי ס’שטייט ביי רבי מאיר. ער האט געהאט עפעס שכנים, פרענקען דארטן. דא רעדט מען פון רשעים.

Speaker 2: ניין, וואס איך מיינט צו זאגן חס ושלום, דארט שטייט קלאר די ווארט מינים.

Speaker 1: יא. אבער עס איז געווען א משפחה, ער גייט אויף זיין נבע, וואס איז געווען א מין, האט ער מתפלל געווען מיט אמת וצדק, הלוואי זאלן זיינע קינדער. דא רעדט מען זיך מער קלארער, לעבד א מינים, מיינט עס נישט צו זאגן אז האחרית מול זכר, יעדע קינד זאל שטארבן. לעבד א מינים, ס’קען זיין ער האט געטראכט אויף איין גרויסער רשות, אז ער מוז שטארבן. דאס איז נישט ער בעט נאר אויף דעם שכן דא, ער האט עפעס א שלעכטער שכן, ער בעט דעם אייבערשטן ער זאל אים אויסמעקן.

אקעי, ער זאגט דאך א חילוק. לעבד א מינים מיינט נישט צו הארגענען יעדן מענטש, ער מיינט די… עס זאגט דער רבנים נאכדעם, אז עס איז אסאך מער סימפל, ווען מען זאגט “ולמלשינים אל תהי תקוה”, ער מיינט נישט צו זאגן אז יעדער חול זכר, אזוי ווי ביי עמלק, יעדער איינער זאל שטארבן. ניין, זיי זענען דאך אידן, יא? מיינט דאך צו זאגן, אויסגעריסן ווערן איז זייער עול, זייער וויל פאר מיינער, גיב זיי די הערצל, איך ווייס די “והזדים והרשעים”, וואס די רשעים מוזן באבערן.

דיגרעסיע: דער מונקאטשער רב’ס שיטה

Speaker 1: אקעי. אקעי. יא, קען זיין, דער מונקאטשער רב געדענק איך מיט א גרויסע קנאה, ער האט א גאנצע אריכות ערגעץ אז די הלכה איז נישט ווי רבי מאיר. ניין, ער זאגט אז עס זעט אויס אז די השיחות, ברוריה האט געזאגט, א פרוי האט געזאגט, דארף מען איר נישט פאלגן, דארף יא שעלטן די רשעים. אבער עס זעט אויס אז רבן גמליאל האט געטראכט אנדערש, רבן גמליאל האט געטראכט אז ניין, ס’איז טאקע מיינט עס כפשוטו, אבער דאס איז געגעבן פאר די צורת הציבור.

פארוואס הייסט עס “י”ח ברכות” ווען עס זענען ניינצן?

Speaker 1: אקעי, צוריק צום עיקר תוספות, א ברכה וואס איז בעצם תשי”ח ברכות. אה, וועגן דעם איז מיר געבליבן די ווארט י”ח. האמיר עס זאל געדענקען אז די אמת’דיגע נאמען איז י”ח. דאס איז עפעס עקסטער דארטן. עס קען זיין נאך, אפשר אויך “בונה ירושלים”, אקעי, מען קען טוישן דעם נוסח. אפשר זאגן, דער אייבערשטער וואס ער וואוינט דארט, זאל מען עס שוין בויען, עפעס אזוי. דער רמב”ם האט ערגעץ דערמאנט די זאך, אז מען זאל נישט משנה זיין מלשון חכמים, ממטבע שטבעו חכמים.

קשיא: ווי האט שמעון הפקולי געקענט צולייגן א ברכה?

Speaker 1: קודם כל, אין ענין פון ברכות קריאת שמע האט מען עס געזען. אבער שמעון הפקולי האט נישט… ער האט געטון אנדערש. צוגעלייגט א גאנצע ברכה איז אן אנדערע זאך. אדער ער האט געמעגט ווייל ער איז געווען… וואס?

Speaker 2: ניין, ער איז געווען דער חכם, איך פארשטיי נישט.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט קעגן די חכמים. ער איז דאך געווען די חכמים אליין, איך פארשטיי נישט. ער האט זיך דא אפאר דורות לאמיר זאגן נאכדעם וואס מ’האט געמאכט די י”ח ברכות, יא, איך ווייס נישט ווי לאנג.

Speaker 2: פון אנשי כנסת הגדולה.

Speaker 1: פון אנשי כנסת הגדולה. סאו ווען מ’זאגט מ’טאר נישט מוסיף זיין מיינט דאס אז א יחיד טאר נישט, אבער דא האט זיך צוזאמגעזעצט א בית דין. אבער עס קען זיין אז אריינלייגן א גאנצע ברכה הייסט נישט מוסיף. מוסיף און משנה מיינט טוישן די לשון, זאגן די זעלבע זאך מיט אן אנדערע לשון.

דער רמב”ם’ס דארשטעלונג: response צו א crisis

Speaker 1: אבער לכאורה די תירוץ איז די ערשטע זאך, אז ער זאגט אז דאס איז געווען… דער רמב”ם זאגט, דער רמב”ם לייגט אריין, אין די גמרא שטייט נישט דאס אז ס’איז געווען רוב יא מינים. דער רמב”ם האט זיך פארגעשטעלט, דער רמב”ם זאגט וואס איז די פשט אז שמעון… ס’שטייט אפילו נישט אין די גמרא אין גמליאל, רבן גמליאל האט געבעטן די בית דין זאלן מתקן זיין, נישט ער האט עס אליינס געמאכט. אבער דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז ס’איז געווען א… וויאזוי זאלן מיר זאגן, ס’איז געווען א response צו א crisis. ער זאגט דאך, ער ברענגט אז ער געבט די קרעדיט פאר רבן גמליאל, ער זאגט נישט “עמד שמואל” ווי די גמרא זאגט. ער זאגט דאס, אבער דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז… אה, קען זיין ווייל רבן גמליאל איז געווען דער נשיא, ער איז געווען דער בית דין, ער איז געווען דער וואס האט געפירט די בית דין, ער איז געווען דער שרביט.

Speaker 2: ער איז געווען דער שרביט, ס’איז נישט קיין שרביט.

Speaker 1: ער איז דאך א באקאנטע ווארט אז אין אבות שטייט “שמעון הפקולי אומר בפני רבן גמליאל”, שמעון הקטן, “שמעון הקטן אומר בפני רבן גמליאל”, און ס’שטייט ווייטער “אז יאכלו וישבעו”. זאגט מען אז ווייל ער איז געווען דער וואס האט דאס אייביג געזאגט, האט ער געקענט, מ’האט געוואוסט אז אים קען מען טראסטן מיט די ברכת המינים.

סיכום: די ניינצנטע ברכה

Speaker 1: עניוווי, שוין. דאס איז די ניינצנטע ברכה וואס מ’האט צוגעלייגט בזמן… אויף א פראבלעם וואס איז געווען. דער אמת איז אז דער רמב”ן רעדט וועגן דעם אין א פלאץ ווען ער רעדט וועגן די ברכות. ממילא אויך וואלט איך געוואלט זאגן אז בשעת חורבן בית המקדש הוסיפו ברכות לירושלים מער, אדער וואלט מען געזאגט אז ס’איז געווען אויך א ברכה על ירושלים אויף אן אנדערע נוסח. אבער דער רמב”ם רעדט נישט וועגן דעם. אבער עכ”פ דאס איז די reason ווייל ס’הייסט דאך י”ח ברכות, דארף מען פארשטיין פארוואס הייסט עס ניינצן, פארוואס איז דא ניינצן.

הלכה ב: ווען מען קען זאגן “הביננו” (מעין י”ח)

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1: שוין, איז אט קומט דאס. יעצט גייען מיר לערנען צו מ’דארף טאקע זאגן די אלע ניינצן. דאס איז א שאלה צו אן ארימער מענטש האט געקענט זאגן אז זיי זענען א צד וואס איז יהרג ואל יעבור, זיי זענען מלשינים, לכאורה קען מען נישט טאפן. אנדערע ברכות איז דאס וואס די חכמים האבן מתקן געווען אזוי צו זאגן. ער האט אים געזאגט אז ער וואוינט אין א שטאט וואו עס וואוינען נאר פרומע אידן. זאגט ער, זאל ער שנעל אהערברענגען א שייגעץ, ער זאל קענען מקיים זיין די מצוה פון זיך שלאגן מיט די שקצים. סאו אפילו ס’איז דא אן אנדערע דעת קדושה, דארף מען מאכן אז ס’זאל זיין מאושר. סתם, אקעי.

זאגט דער רמב”ם אזוי, “בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.” לאמיר זאגן אויף דעם סדר וואס זיי האבן אונז געגעבן.

“במה דברים אמורים?” זאגט דער רמב”ם, “בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות.” ווען ער איז רואיג, זיין דעת איז אנגעשטעלט. “מכוונת” מיינט אנגעשטעלט, “מיושב” פאר א גאל, גאל-אריענטעד. “ולשונו תמהר לקרות” – און ער איז פליסיג, ער איז אין די מוד, און ס’ארבעט פאר אים, און זיין צונג גייט עס שנעל אריינזאגן, ס’גייט נישט דויערן זייער לאנג.

“אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר,” אויב ער איז אנגעשטרענגט און… די אפאזיט פון “מוטב דעתו עליו ומכוונת”. “טרוד” מיינט אזוי ווי במעשה לכאורה, ער איז ביזי מיט טון זאכן. “דחוק” מיינט ער איז פארקוועטשט, ער זיצט אין בעט אין די טארט. יא, ער טוט גארנישט, ער קלאצט, אבער ער איז נעבעך דחוק. אדער, “או שקצרה לשונו” – וואס דאס איז, כאפ איך שפעקוליר, די אפאזיט פון “לשונו תמהר לקרות”. וואס איז דאס? דאס איז פיזיקל?

Speaker 2: ניין, איך מיין אז דאס איז… ס’איז נישט פיזיקל.

פירוש “קצרה לשונו”

Speaker 1: א מענטש קען נישט זאגן אכצן ברכות. ס’איז זייער לאנג, די ניינצן ברכות, ס’איז אסאך ווערטער. אפילו צו זיין אין די ריכטיגע סיטואציע, ער קען נישט זאגן די ווערטער, צו זאגן א לאנגע ברכה. זעסט נישט מענטשן היינט וואס זיי פאלגן נישט דעם רמב”ם, און זיי זאגן, “אקעי, דו זעסט ער איז מיד, ער האט נישט קיין כח צו זאגן אזא לאנגע זאך, זאל ער מאכן א קורצע, ער האט ער כח.” ס’איז נישט קיין מוסיף דעת, ס’איז אבער שטארק דעת, אבער ס’איז נאך אלץ שטארק דעת. מ’דארף ביידע זאכן, און אונז ווילן אז ער זאל עס זאגן און ער זאל האבן כוונה. אויב קען ער נאר האבן איינע פון די צוויי, דאס הייסט, אדער קען ער האבן כוונה, אדער קען ער זאגן… ער קען זאגן א קורצערע זאך, אדער ער גייט זאגן “הביננו” אשר קצרה לשונו. איך מיין די קצרה לשונו מיינט נישט, ווייל לכאורה דער רמב”ם לערנט אז ס’איז דא א נוסח, די קצרה לשונו מיינט נישט אזויווי פריער קצרה לשונו אז מ’קען נישט מאכן א נוסח, ס’מיינט… ניין, אבער ס’איז משמע אז ס’זעט אויס דא אזויווי אז אויב קענסטו דאווענען די גאנצע דאווענען אן א דעת, אדער א קליינע דאווענען מיט דעת, זאלסטו דאווענען א קליינע מיט דעת.

אדער אפשר קען מען זאגן לשונו טמא, ער האט נישט קיין חשק, דעת מכוונת פאר די גאנצע לאנגע לשון. אבער איך מיין די עיקר דעת מכוונת מיינט, ער רעדט דא לכתחילה אפשר אזויווי, דאס וועלן מיר זען שפעטער אין די גמרא, איך מיין אז וואס דארף מען האבן קליינע כוונה, מ’קען נישט מכוון זיין. דער רמב”ם רעדט נישט אז ער האט נישט קיין כוונה, ער רעדט מער אזויווי דו ביסט אין א סיטואציע וואו דו קענסט זאגן א לענגערע תפילה, ס’איז מער א שטארק איש ודעתו, און די קענען זאגן.

די הלכה: שלוש ראשונות, ברכה אחת מעין האמצעיות, ושלוש אחרונות

Speaker 1: ס’איז אזוי, אויב איז ער טרוד ודחוק בזמן, מתפלל שלוש ראשונות, די דריי ערשטע, די שבח, זאל ער זאגן די גאנצע, און נאכדעם זאל ער זאגן ברכה אחת מעין כל האמצעיות, נאכדעם זאל ער מאכן איין ברכה פון אלע מיטלסטע ניין, זאל ער מאכן איין… די צוועלף אדער דרייצן.

Speaker 2: יא, אה, I’m sorry, יא.

Speaker 1: זאל ער נאר זאגן מעין פון זיי, דאס הייסט ער זאל זיי דערמאנען, אבער ער דארף נישט זאגן די גאנצע לאנגע נוסח, און נאכדעם זאל ער יא זאגן די גאנצע לעצטע דריי, די שלוש אחרונות.

פארוואס די שלוש אחרונות מוז מען זאגן שלם?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז ביי די הלל והודאה לאזט מען אונז נישט, דארט איז נאך וויכטיגער אז מ’זאל עס זאגן מיט די שיינע נוסחאות. אבער מ’דארף געדענקען וואס דער רמב”ם לכאורה האלט אז ס’איז דא א נוסח, אבער די ראשונים האלטן נישט אזוי. אבער ווען ס’שטייט דא אז ער מאריך, ער דארף זאגן אלע דריי ברכות, דאס ווארט איז נישט דא אז ער דארף זאגן די לענגערע נוסח, דאס ווארט איז ער דארף מאכן דריי ברכות, ס’איז שוין די לענגערע. ער דארף זאגן “ברוך אתה ה'” עקסטער, “ברוך אתה ה'”. די ברכה אחת מעין כל האמצעיות האט נישט קיין “ברוך” פאר די אלע ברכות, מ’מאכט פון זיי אלע איין ברכה.

Speaker 2: ניין, ס’איז איין לאנגע ברכה.

Speaker 1: חוץ דעם וואס ס’איז אביסל קורצער, אפילו אין די נוסח נישט. קען זיין אז די נוסח קען מען זאגן אויף יעדע שטיקל ברוך אתה ה’ ווערט עס צוועלף ברכות. ניין, אבער ס’קען זיין אז די רמב”ם וואלט געווען אפשר, איך ווייס נישט, איך טריי.

דיני “הביננו” — ווען מאכט מען איין ברכה פון די מיטלסטע ברכות

דער חילוק צווישן דריי ברכות און איין ברכה

אבער ווען ס’שטייט דא אז ער דארף זאגן אלע דריי ברכות, ס’איז די ווארט נישט דא אז ער דארף זאגן די לענגערע נוסח. די ווארט איז ער דארף מאכן דריי ברכות. דאס איז שוין די לענגערע. ער דארף זאגן “ברוך אתה ה'” עקסטערע “ברוך אתה ה'”. די תפילה אכילה ומצאה האט נישט קיין ברכה פאר די אלע ברכות. מ’האט געמאכט פון זיי אלע איין ברכה.

רייט, ס’איז איין לאנגע ברכה. חוץ דעם וואס ס’איז אביסל קערצער אפילו אין די נוסח, ס’איז נישט… ס’קען זיין אז די נוסח קען מען זאגן אויף יעדע שטיקל “ברוך אתה ה'”, און ס’וועט זיין צוועלף ברכות. עניוועי, אבער ס’קען זיין אז דער רמב”ם וואלט געווען, אפשר, איך ווייס נישט, איך טראכט, אז מ’זאל זיין מדייק ביי הלל והודאה איז וויכטיגער ווי מ’זאל זיין מדייק ביי די ווערטער פון תפילה. ווייל הלל והודאה רעדסטו צו זיך אליינס. די גמרא איז געווען מיט די טאטאל סענסיטיוויטי אויף דעם, זאגן צו סאך שבחים, צו ווייניג שבחים. תפילה איז בעיקר אז דו זאלסט דערמאנען זאכן וואס פעלט אויס. ס’איז גענוג אז דו הינטסט די זאך, רפואה, דו ביסט שוין בעטן רפואה, דו האסט שוין געזאגט רפואה.

די עיקר תפילה איז אבער די צרכים. ס’איז נישט סתם אזוי אז ס’איז געראמען געמאכט אין די רמב”ם. די אריכות איז נאר אין דעם אז ס’איז דריי ברכות. אבער מ’זאל זאגן די ספעציפישע אלע שבחים, ער זאגט נישט וועגן אלע שבחים. ער זאגט נישט מ’זאל זאגן אלע שבחים, ער זאגט מ’זאל זאגן דריי ברכות. די דריי ברכות וואס דו ווייסט ווי, וואס שטייט אין די מחזור. ער זאגט נישט אז מ’זאל סתם זאגן דריי ברכות. ס’איז נישט קלאר אז ס’איז מעכב וועלן די ווערטער וואס שטייט אין די מחזור אויף יעדע ברכה. און דאס זאל זיין די חילוק צווישן די ערשטע און די צווייטע און די דריטע, אויב נישט קיין מיט אויסגעהויבענע געוועלבען. ער זאגט דיר, מ’מאכט “ברוך אתה ה'”, ס’איז א ברכה! אוודאי! דאס איז דער עיקר דין! ער מאכט דריי ברכות!

ווייל דאס זאגסטו נישט ביי די ערשטע “מגן אברהם”, ביי די צווייטע זאגסטו נישט “מחיה מתים”, ביי די דריטע זאגסטו נישט “הקל הקדוש”, נאר זאגסט דריי מאל “ברוך אתה ה'” מיט דיין אייגענע ווערטער פון הלל. האסטו נאר געמאכט איין ברכה! דאס איז עקזעקטלי וואס דער עניני טוט! ער מאכט איין ברכה פון די גאנצע זאך! ס’איז נישט דווקא קערצער! די ווארט איז נישט אז ס’איז קערצער! די ווארט איז אז ס’איז איין גרויסע ברכה! און ס’איז פון צוועלף אנדערע!

פארוואס דריי ברכות אין אנפאנג און אין סוף?

סאו פארוואס טאקע ביי די ערשטע… ווי נעמט מען די ערשטע אפסיידערסיג? וואס עס מוז זיין דריי אין אנפאנג און דריי ביי די ענד? יא! ס’מאכט סענס! ווייל דאס איז דריי אנדערע ענינים! מ’זאל פארשטיין פונקטליך וואס איז דער חילוק. פון די ענינים. אבער די דריי אנדערע ענינים, די אלע צרכים, איז אלע צרכים, קענסט מאכן א לאנגע ליסט און זאגן אויף איינמאל. און ס’איז גארנישט דא וועגן צו מאכן קורץ די גאנצע זאך. דאס איז נאך נאר איין לעוועל פון קיצור.

יא, ס’איז נאך דא א תפילה קצרה וואס איז נאך קורצער פון דעם. יא, ס’איז דער רמב”ם זאגט ער אזוי, וזו היא הברכה, דאס איז די ברכה וואס די חכמים האבן מתקן געווען שהיא תקנה מעין כל הברכות האמצעיות, וואס נעמט אריין אלע וויכטיגע ענינים פון די מיטלסטע ברכות.

דער נוסח פון “הביננו” — אנאליז

מאכט ער עס אזוי, זאגט ער עס אזוי, זייער שיין, ר’ יצחק איז זייער שיין מסדר געווען. אתה חונן, זאגט ער מיט די שפראך, הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, געב אונז די בינה צו וויסן דיינע וועגן, צו וויסן דרך ה’. ומול את לבבנו ליראתך, אנשטאט השיבנו, ומול את לבבנו ליראתך. שנא דא אוועקגענומען דעם ערילות הלב. איך פיל דא איז מער פאעטיש. יא, יא, איך פיל דא איז מער פאעטיש. די עיקר איז נישט דאס אז ס’ווערט קורצער. הביננו מיט חוננו, איז נישט קיין סאך לענגער ווי חוננו ה’ אלוקינו דעת מאתך.

די קאנעקשן צווישן די ענינים

די עיקר איז, ער מאכט פון די גאנצע זאך איין לאנגע סענטענס כביכול. דו האסט באמערקט? ער קאנעקט. ער מאכט דערפון אזוי ווי איין לאנגע פאום, אדער וויאזוי דו ווילסט. ווען דו זאגסט חוננו דעה, נאכדעם זאגסטו ברוך אתה ה’ חונן הדעת, נאכדעם זאגסטו השיבנו אבינו לתורתך. דא האסטו געמאכט, אויך זעסטו אז די ענינים פליסן זיך אריין איינס אין די צווייטע, ווייל הביננו האט ער געלייגט צו לדעת דרכיך, כדי ס’זאל קאנעקטן מיט ומול את לבבנו. ס’גריימט אפילו אביסל. נישט נאר ס’גריימט, ס’ווערט אזוי ווי, איך ווייס נישט וויאזוי איך זאל זיך מסביר זיין, יעדע נושא האט ער קאנעקטעד מיט די צווייטע. ווען מיר זאגן צוועלף ברכות, מאכט ער עס אנגעהאקט איינס אין די אנדערע.

און ער זאגט, ותסלח לנו להיות גאולים, יא, אזוי מאכט ער עס אין איין סענטענס. ותסלח לנו, זיי אונז מוחל, און אויב אונז וועלן זיין מוחל, וועלן מיר קענען זוכה זיין צו גאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, להיות גאולים, צו ווערן אויסגעלייזט. האסטו דא אריינגעלייגט אין איין סענטענס די צוויי ברכות.

ורחקנו ממכאובינו, דערווייטער אונז פון ווייטאג, דאס איז די תפילת הרפואה.

ודשננו בנאות ארצך, וואס הייסט דשננו? יא, מלשון דשן, יא, אזוי ווי די ערד זאל זיין גוט. דשן, יא, באמיסטיגן די ערד. ווייל דער “אשרינו” מיינט דער פעלד זאל גוט וואקסן, און זעץ אונז אריין אין די שענסטע חלק פון ארץ ישראל, אין א שיינע פלאץ פון די מרעה. דער ווארט איז דאך אריין דארט, מיר זאלן האבן וואס צו האבן. מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ וואו מ’האט שפע. ניין, נישט אז מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ, נאר ס’זאל זיין שפע. אזויווי מ’זאגט ביי “ברך עלינו”, אז ס’זאל באושר’ט, די שפע ארץ זאל אונז האבן, מיר זאלן באקומען די שפע ארץ. דאס איז דער טייטש. ס’איז איין ענין מיט טובה, יא, אביסל איז עס איין ענין מיט טובה.

“ופוצה מארבע תקבה” און ווייטער

און ופוצה מארבע תקבה, זאלסט צוזאמנעמען די וואס האבן זיך פארשפרייט אין די ארבע כנפות הארץ. ער זאגט דא נישט כנפות, ער זאגט “מארבע”, טרעפן אליין וועלכע ארבע.

והתועים בדעתך תשפוט, ס’איז דא אן ענין פון תועים, אבער די וואס בלאנדזשען אין זייער דעת זאלן באקומען זייער משפט. דער כסף משנה מיט אלע האבן געברענגט א גאנצע שמועס פון רש”י אין די גמרא וואס איז טייטש “והתועים בדעתך תשפוט”, דאס איז דאך עריות און שפיכות דמים. דאס איז דאך מער ווי לאו הבא מכלל עשה. ער זאגט אז היינט זענען מיר תועים, מיר האבן דאך די יוגנט וואס ווארט. וואס שטייט דא? השיבה שופטינו כבתחילה, יא, געב אונז גוטע רבי’ס, און נעם אוועק וואס מיר האבן יעצט. און די טועים, די יגון ואנחה, זאל מען זאגן אז דאס איז אונזער רבי. זאל מען זאגן אז די יגון ואנחה איז אונזער רבי? זאל מען אוועקנעמען די יגון ואנחה, דאס איז די תועה. דער פשוט’ער טייטש, אזויווי ער ברענגט פון רש”י, “תועים בדעתך תשפוט”, די דיינים זאלן ווערן, די דיינים וואס זענען זיך יעצט טועה זאלן מארגן שוין פסק’נען גוט, זאלן זיין גוטע דיינים, “עושה צדקה ומשפט”.

“והרשעים תכניע” און “ותשמח יד צדיקים”

והרשעים תכניע בידך, זאלסט שטראפן, זאלסט אויפהייבן א יד חזקה אויף די רשעים. ותשמח יד צדיקים, און מיט דעם וועט מען משמח זיין די צדיקים. אבער ס’איז פרייליך, פשוט אזוי גייט עס א גוטן כללות. אבער דא לייגט דער רמב”ם אויך, ער האט אריינגעלייגט צוויי ברכות אין איין ברכה. אבער דא האבן זיי באקומען נאך אסאך א ברייטערע ברכה ווי אין די אריגינעלע. אין די אריגינעלע איז נישט געשטאנען אז זיי זאלן דערלעבן משיח’ן. דא שטייט אז זיי זאלן דערלעבן משיח’ן. די רשעים זאל מען אויסרייסן. דארט שטייט, יא, אלעס איז גוט, אבער דא זאגסטו אסאך מער, אז די רבי’ס זאלן דערלעבן משיח’ן. ובנין עירך ותיקון היכלך, און די עבודה איז נישט די צדיקים, ועיוה עצמות כל אויביך, וכל מבקשי רעתך יכרתו. און ס’גייט נאך ווייטער, ועיוה עצמות כל אויביך, דאס איז די ברכה וואס דער רבי האט אונז געגעבן. זיי באקומען א לאנגע ארכת ימים. און בפרט די יתמכי צדיקים מיט די פאר זאכן.

איך מיין אבער אז ווען די אלע קאנעקשענס זענען דא, קען זיין אז אמת’דיג ווען מען זאגט עס עקסטער מיינט עס אויך די דעיס. עס איז דאך דא א סדר. די גמרא אין מגילה האט דאך א גאנצע דרשה וואס איז די קאנעקשן פון איין ברכה צום צווייטן. דאס איז בעיסיקלי די קאנעקשן פון זיי. ס’איז נארמאל לעצטנס, יעדע זאך עקסטער ווערט עס אן עקסטערע זאך.

דער ענין פון צדיקים אין ימים נוראים

אבער על פי הלכה, על פי הלכה, די תפילה פון ימים נוראים זעט אויס אז די יתמכי צדיקים איז זייער א וויכטיגע פארט פון די גאנצע סיבה פון רחמנא ליצלן, נישט קיין רשעים, איז פאר די יתמכי צדיקים. די רשעים כאילו, נישט נתקלקל, איז אלעס איין גרויסע זאך. פארוואס ווילן מיר אריינשיינען אין בית המקדש? נישט וועגן די בילדינג, וועגן די מענטשן. מיר ווילן אז די מענטשן זאלן זיין פרייליך און קענען דינען דעם אייבערשטן. צדיקים מיינט די גערעכטע, יא, נישט צדיקים די וואס נעמען קוויטלעך. צדיקים מיינט די גערעכטע, די אידן. נישט די פארקערטע פון די למען רשעים אל תהי תקוה.

“טרם נקרא ואתה תענה”

נאכדעם פירט מען אויס שוין טרם נקרא ואתה תענה. דאס שטימט זייער גוט אריין, ווייל איך האב קוים געבעטן. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. דאס זאגט מען שוין יא צוויי מאל די זעלבע זאך.

כי אתה הוא… ניין, דאס אז “טרם נדבר ואתה תשמע” איז טו לעיט צו בעטן יעצט. ניין, איך מיין אבער ס’איז גערעכט, אז ס’זאגט זייער גוט אז… איך וועל עס פאר איך גיי עס זאגן באריכות, איך וועל עס זאגן באריכות, איך בין א מענטש נאר, אבער די… די נוסח זאגט עס ביי ריינע תפילות. איך מיין אז דאס איז די זעלבע מינינג, ווייל פשטות איז א מענטש אסאך מאל, אויב מען האט קורצע ווערטער… אבער אויב מען שמועסט, קען מען נישט בעטן אין א מסודר’דיגע וועג. אבער אויב איך בעט, בעט איך גוט, אבער איך האב נישט… “טרם” איז די טעם פארוואס איך זאג עס לאנג. “טרם נקרא” איז די פוינט. איך קען דאווענען, איך דארף נישט דאווענען, איך דאווען דאך יא.

די תירוץ איז, נישט אלעמאל ווערט מען מקיים, נישט אלעמאל אפשר דאווענט מען יא און ס’קומט ארויס ראנג. וועגן דעם זאגט מען די אמרות וואס געבט די סדר פארן באשעפער. דער אייבערשטער מאכט דיר דאווענען, דו זאגסט די אלע… ער נעמט די גאנצע אלף בית און מאכט פון דעם די ריכטיגע נוסח. יא.

כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל בכל צוקה, ברוך אתה ה’ שומע תפלה. שוין, אז דאס איז שומע תפלה, נאכדעם גייט מען ווייטער אויף רצה, רייט? דאס איז די ברכת העבודה.

הלכה: ווען זאגט מען “הביננו”?

דער רמב”ם האט געפסק’נט… א מינוט. יא. סאו זאכן וואלט איך געזאגט, אין די גמרא איז געווען א שטיקל מחלוקת צו מען זאגט “הביננו”, צו מען מעג זאגן “הביננו” א גאנצן טאג באופן כללי אדער נישט.

Speaker 2: אבער נאר בשעת הדחק?

Speaker 1: א מינוט. סאו בכלל, צו מען זאגט… איך מיין אז ס’איז א מחלוקת אין די משנה שוין. און דער רמב”ם האט געפסק’נט אזוי ווי רבי עקיבא אין די משנה, אז אויב מען האט ספק אויב ס’איז דעתו מכוונת וכדומה. און די גמרא איז אויך דא אז אביי האט געשאלטן ווער ס’זאגט “הביננו”. אבער דער רמב”ם ברענגט אז ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ס’איז אלעס בכלל. דאס הייסט, אויב מען איז מחריע אז ס’ווענדט זיך אויב מען איז דעתו מכוונת, וועלן מיר זאגן אז דער פשט איז אז…

Speaker 2: אויב ס’איז נישט, זאל מען זאגן א תפילה קצרה.

Speaker 1: אויב ס’איז נישט, זאל מען זאגן… ניין, יעצט רעדט מען פון “הביננו”. תפילה קצרה איז נאך א לעוועל. אויב ס’איז נישט דעתו מכוונת, דאס וואס שטייט אין גמרא אז מען טאר נישט זאגן “הביננו”, דאס רעדט זיך פון ווען ער האט יא דעתו מכוונת. דער רמב”ם פסק’נט אז ס’איז מחיר. דאס הייסט, אויב מען האט כח, אויב מען האט מוצא דעתו מכוונת ולשונו טהור, דארף ער זאגן די גאנצע. אבער אויב ער האט נישט, דעמאלטס איז ער מחויב, דאס הייסט, די הלכה איז ער זאל זאגן “הביננו”. און אזוי אויך האט ער געפסק’נט אין שולחן ערוך, וואס איז נאכגעפסק’נט אין רמ”א, אז אויב מען האט נישט קיין כח, מען האט נישט קיין דעת מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

און מיר גייען זען אין סימן ד’ די פראבלעם פון ימות הגשמים אין א מינוט, אבער אזוי איז לכאורה די הלכה פסוקה, ס’איז נישטא קיין חולק אויף דעם. דאס וואס די היינטיגע סידורים האבן עס נישט אריינגעדרוקט…

Speaker 2: דער פראבלעם דערמיט, א מינוט, וועט זיין אז ס’איז לכאורה נאר אז מ’איז משנה ממטבע שטבעו חכמים, ווייל א מענטש קען זיך אליין מתפלל זיין אויף די אלע זאכן. ס’איז נאר א מטבע המטבע.

Speaker 1: יא, יא. אבער דא רעדט מען פון די רבנן. די רבנן האבן טאקע געוואלט מ’זאל מאכן אכצן ברכות. זיי האבן נישט… בדיעבד האבן זיי טאקע געווען… איין ברכה כללית. אבער דער רמב”ם זאגט דאך אז “הביננו” איז א תיקון, יא? ס’איז נישט אז דו מאכסט אן אייגענע. ס’איז א תקנת חכמים.

אבער עד היום הזה, חוץ פון ימות הגשמים וואס מיר וועלן זען אין א מינוט, אדער מוצאי שבת, איז די הלכה פסוקה איז אז אויב מ’האט נישט קיין כח צו זאגן די גאנצע שמונה עשרה, דארף מען זאגן “הביננו”. איך פארשטיי נישט פארוואס רוב היינטיגע סידורים האבן עס בכלל נישט אריינגעדרוקט, און מ’איגנארירט עס. ס’איז נישטא קיין שום ריזן פארוואס מ’דארף זאגן אלע ברכות. א מענטש האט נישט קיין צייט אדער איז טרוד, איז על פי הלכה דארף ער זיך איינחזר’ן די נוסח אדער טרעפן א סידור וואס ס’שטייט, און עס זאגן. יא. יעצט גייען מיר זען אז ס’איז דא זמנים וואס מ’קען עס נישט טון, מ’קען נישט מאכן די “הביננו”.

Speaker 2: יא, אזוי דארף מען מזכיר זיין “ותן טל ומטר”.

Speaker 1: יא, דאס איז בימות החמה. אבער די צייט וואס מ’קען זאגן די נוסח “הביננו” איז בימות החמה אין די זומער.

הלכות תפילה: דיני הביננו, שבע ברכות בשבת ויום טוב

הלכה ד: הביננו בימות הגשמים — פארוואס מען קען נישט זאגן

ס’איז דאך נישט קיין שום ריזן פארוואס מען דארף זאגן אלע ברכות. א מענטש ער האט נישט קיין צייט אדער ער איז טרוד, איז על פי הלכה דארף ער זאגן, און דארף ער זיך איינהאנדלען די נוסח, אדער טרעפן א סידור וואו ס’שטייט און עס זאגן.

יא. אה, יעצט קען מען זען אז ס’איז דא אן זמן וואס מען קען נישט טון, מען קען נישט מאכן די הביננו אין די הביננו טרעישאן. יא, דאס וואס מען קען זאגן די נוסח הביננו איז בימות החמה אין די זומער, אבער בימות הגשמים קען מען נישט זאגן הביננו. אן אינטערעסאנטע סיבה, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ס’איז נישט גענוג אז מען זאגט אין דזשענעראל, מאך אז מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ, דאס שניידט נישט איבער אין “ותן טל ומטר לברכה”. מען דארף זאגן “ותן ברכה”, “ותן טל ומטר לברכה”. קען מען שוין פאר די זעלבע געלט זאגן די אלע צוועלף ברכות, קען מען גרינגער זאגן די אלע צוועלף ברכות מיט נישט פארגעסן ווי דאס, אויב מען הייבט אן צו זיך רעכענען…

דער חילוק צווישן שאלת גשמים און אנדערע ברכות

אבער דאס איז נאר אויב דער מענטש וואלט אליין געדארפט צולייגן שאלה, אבער אויב די חכמים וואס האבן געזאגט מיר זאלן זאגן הביננו וואלטן געקענט צולייגן נאך א ווארט, “ותן טל ומטר לברכה”, וואלטן זיי געקענט אריינלייגן א ווארט. אבער ס’קומט נישט אזוי, ס’קומט אן דעם. אלא וואס? די ברכה איז א ברכה וואס מען זאגט שנעל, און זיי לייגן אריין אין די ברכה וואס קומט שנעל, און מען גייט עס אזוי, עס נעמט דרייסיג סעקונדס, און אין דרייסיג סעקונדן גייט מען נישט האלטן קאפ אז מען זאל וואלטן נישט געדענקט אז ביי מוצאי שבת האבן זיי דא נאך א פסוק וואס זיי דארפן אריינלייגן.

שיטת רבינו מנוח: אויב מען האט א סידור קען מען זאגן

דער בני מנוח זאגט טאקע, דער בני מנוח זאגט דא גלייך אויף די זייט אז ער האלט אז די גמרא רעדט אויב מען קען נישט, און ער שטעלט צו די גמרא ביי ברכת כהנים, עס שטייט אז דער שליח ציבור, “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי”, זאגט ער אז ס’איז זיכער דא די זעלבע הלכה אז אויב א מענטש ווייסט אז ער האט יא געטראכט, אדער מען קען זאגן אנדערש, אויב א מענטש דאווענט מיט א סידור, און אין די סידור שטייט שוין אז ביי “מוריד הטל” זאגט מען “לברכה”, איז לכאורה קען ער יא זאגן אפילו ער וועט אריינפאלן.

די פונדאמענטאלע קשיא: פארוואס איז שאלת גשמים אנדערש?

אבער די שאלה איז אסאך מער פונדאמענטאל: פארוואס לגבי אלע אנדערע ברכות איז גענוג אז מען מענשאנט די ענין הברכה, און וואס איז געשען ביי “מוריד הגשם” אז מען מענשאנט נישט די ענין הברכה? אז מ’זאל האבן א גוטע, ס’זאל זיין גוט? מען דארף דא א חיוב צו בעטן פאר טל, פאר מטר, און דאס איז מער ווי די חיוב אויף די אנדערע… די חיוב וואס דו בעטסט אויף די גאולה… די גאולה מיינט, ביי די וועי, לויט רש”י א ליסטע גאולה.

פארוואס דארף מען נישט מענשאנען אז ס’זאל זיין פאר אלע מטר מיט’ן זאגן אז ס’זאל זיין “על פני הארץ”? פארוואס דארף מען נישט? פארוואס אויף אלע אנדערע תפילות איז גענוג אז דו מענשאנסט עס אין אן אינטערעסאנטע וועג אפילו? “יסוד בתי צדיקים”, “בבנין ירושלים”, און דא איז נישט גענוג צו זאגן איך וויל אז דו זאלסט אונז געבן מטר, אז מיר זאלן לעבן מיט מנוחה? מיין איך אז די מטר איז א תפילה. אבער וואס איז די חילוק פון מוריד הטל און מוריד הגשם? איך פארשטיי נישט, דא איז דא א הלכה…

תירוץ: שאלת גשמים איז א ספעציעלע שאלה

אין די רגיל’ע שמונה עשרה ביסטו גערעכט, ווייל דארט איז מען מקפיד אויף די עקזעקט ווערטער. אבער איינמאל מ’גייט אוועק פון די עקזעקט ווערטער, מען מענשאנט יעדע ענין כדי דער מענטש זאל געדענקען אז אויף דעם בין איך מתפלל. אז מען איז נישט יוצא מיט די ווערטער, די ווערטער ברענגען נישט גענוג ארויס די גאנצע ענין.

ביי די שמונה עשרה, חז”ל האבן אונז מתקן געווען א לאנגע שמונה עשרה. דו ביסט נישט מחויב דווקא צו זאגן די ווערטער אין די ברכה. זיי האבן געמאכט צוועלף ברכות. די ווערטער איז אויך נישט דווקא אנדערש פון די ווערטער וואס מ’זאגט ביי די צוועלף ברכות. יא אנדערש. סתם אזוי זאגט מען. זיי האבן געמאכט אז ס’זאל זיין אסאך קורצער. זיי האבן עס געמאכט אין א וועג אז ס’זאל זיין קורצער און ס’זאל זיין גרינגער צו געדענקען אלס איינס צענטל פון די צוועלף. איך קען דיר געבן די נוסח, דו קענסט אריינקוקן אין אינטערנעט, ס’איז דא א נוסח וואס איז זייער לאנג, אבער דו וועסט זען אז ס’איז נישט דא קיין איין ברכה דארט וואס איז אנדערש די תוכן השאלה ווי אין די צוועלף ברכות. ס’איז נישט דא. דו בעטסט פאר דעת, דו בעטסט פאר תשובה, דו בעטסט פאר די אלע זאכן. מער פיוטים, ווייניגער פיוטים, דאס איז שוין א שאלה וואס מ’שמועסט נישט דא, ווי אזוי מ’זאגט עס, מ’איז נישט מקפיד אויף די אלע זאכן.

אבער דא, די שאלה איז א חלק פון דעם אז מ’זאל האבן שעת הכושר. אלעס איז א חלק פון אלעס. דאס איז נישט אז מ’האט עס אריינגערוקט אין א ברכה, מ’האט נישט געמאכט א נייע ברכה פון מאכן א ברכה אויף מטר. ניין, גוט, אבער ס’איז א ספעציעלע שאלה. ס’איז נישט די זעלבע שאלה ווי סתם זאגן גוט. ס’איז א ספעציעלע שאלה. עס זאל רעגענען… עס זאל רעגענען שטייט נישט אין דעם נוסח פונעם ‘ברכנו’, דא קענסטו עס דיר אריינלייגן, אבער עס שטייט נישט. איך ווייס נישט וואס ער האט געמאכט ‘והשבענו’, איך ווייס נישט וואס ער האט געמיינט. עס וואלט… עס וואלט זיך נישט געפאסט, עס איז נישט דא קיין ווארט. עס וואלט אויסגעזען פאני.

דער רי”ץ גיאות און דער בית יוסף

דער ‘רי”ץ גיאות’ איז לכאורה זיכער גערעכט, אז אויב מען קען, אויב מען האט א סידור וואס עס שטייט עניוועי, קען מען עס זאגן ווי ‘מוסף חול המועד’, דער ‘בית יוסף’ איז נישט מסכים ווייל ער איז מחמיר. קען מען משלים זיין ביי דיר? ער זאגט אז דער ‘רבינו מנוח’ איז מחמיר, ער זאגט אז ער זאל יא, טריי עס צו זאגן. איך ווייס נישט, דער ‘רמב”ם’ זאגט נישט ‘אינו מתפלל ענינו’ ווי א חיוב צו זאגן א לאנגע זאך, ער זאגט ‘דומם הוא’, ער זאל נישט מסיח דעת זיין, דער ‘רמב”ם’ זאגט עס אויך אין אנהייב פון די הלכה. נאכדעם שפעטער גייט ער זאגן דברים המעכבים, ער קען זאגן… ער קען זאגן. ‘רבינו מנוח’ איז מחמיר, ער זאגט אז ער זאל יא, טריי עס צו זאגן. איך ווייס נישט, דער ‘רמב”ם’ זאגט נישט ‘אינו מתפלל ענינו’ ווי א חיוב. יא, יא, די גמרא איז זיכער אז דאס מיינט עס. פשוט מיינט עס אז ער פארשטייט נישט די ווערטער וואס ער קען יא. און ער האט דאך נישט, ער קען נישט זאגן ‘ענינו’ לדעת רש”י, ער דארף זאגן ‘ומבדיל בין קודש לחול’, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי. דאס גייט ער נישט געדענקען, אבער ס’איז די זעלבע הלכה.

דער ‘בית יוסף’ זאגט אויף דעם ‘רבינו מנוח’, איך האב נישט געפונען קיין חבר, איך האב נישט געטראפן קיינעם וואס זאל זאגן די זעלבע סברה, אז ממילא איז דער פסק אז ער זאגט עס נישט, אבער עס איז זייער פאני, אז דאס איז דער דרך פונעם ‘בית יוסף’, וואס יעדער דארף עס פשוט זאגן. איז די פשוט’ע סברה אז עס רעדט זיך אויף אן אופן וואס מען גייט נישט געדענקען.

הלכה למעשה: פראקטישע פסקים

דער משנה ברורה און דער חיי אדם

עניוועי, איך זאג הלכה למעשה, און איך דארף זאגן נאך א וויכטיגע הלכה, דער ‘משנה ברורה’ פאסקנט עס אויך אזוי, איך ווייס נישט פארוואס דער עולם קען נישט ‘הלכות תענית’, מען דארף אויסלערנען פאר די קינדער די הלכה. דער ‘משנה ברורה’ זאגט אז אפילו דער… דער ‘שלחן ערוך’ זאגט, אדער דער ‘משנה ברורה’ אט-ליסט זאגט, אז מען זאל נישט זאגן ‘ענינו’ בקביעות, אויף דעם נאר האט מען טאקע נישט קיין דעת, זאגט אבער דער ‘חיי אדם’ אז דאס איז דווקא וואס איך האב געזאגט, זאגן ‘ענינו’ ממש דעם נוסח, אבער אויב איינער זאגט יא אלע צוועלף ברכות, אבער ער זאגט עס זייער בקיצור. און דער חיי אדם האט אריינגעדרוקט א נוסח פון מקצר זיין אלע צוועלף ברכות. דאס איז לכתחילה, אדער ממש לכתחילה. עניוועי, ווען מ’האט נישט קיין כח, מוז מען זאגן די נוסח פון חיי אדם. דאס דארף מען אויך אריינדרוקן אין אלע סידורים. איך האב נישט קיין אהנונג פארוואס אלע סידורים שרייבן נישט אלע ברכות.

פארוואס מען דרוקט נישט אריין די קורצע נוסח אין סידורים

איך וועל דיר זאגן פארוואס. מיך האט געבאדערט, אזוי ווי ביי כבוד האב איך אויסגעטון אין דעם, אז מענטשן ווייסן נישט אז ווען מ’האט נישט קיין מקוה, איז דא אין רמב”ם און אין הלכה געדרוקט פון אנדערע אפשענס פון תשעה קבין, און מ’קען לכאורה מיט א שאוער, לויט רוב פוסקים, מיט א שאוער אדער תשעה קבין. און ס’איז דא אזא ענין אז ווייל מ’זוכט מחמיר צו זיין, זאגט מען נישט אויס די מעמד בינוני. סאו קומט אויס איינער וואס גייט נישט אין מקוה, טוט אויך נישט קיין תשעה קבין. יא, יעדער איינער מאכט א שאוער, אבער אויב ער ווייסט אז ווען ער טוט א שאוער רייניגט ער זיך, און ער וואלט געפילט אז ער האט געטון א טהרה, כוונה גייט דאך אסאך צו, זאל ער עס טון, זאל ער וויסן אז ביי א שאוער עט ליעסט טוט ער תשעה קבין, וואס דאס איז א כשר’ע וועג פון טהרה פארן דאווענען, מינימום, ווען מ’האט נישט קיין מקוה, וואס מ’וועט זען שפעטער אין רמב”ם.

איך מיין אז ס’איז די זעלבע סיבה דא אויך. ווייל מ’וויל אוודאי פון אונז אייביג דאווענען די גאנצע שמונה עשרה ווען מ’האט כח, סאו מ’זאגט אונז נישט אויס די מיטל וועג. אבער ס’איז נישט בדיעבד. א דזשאב וואס מ’דארף רוב טאג ארבעטן, איז יעדן טאג טרוד. דאס איז נישט קיין… דאס וואס שטייט אין גמרא אז ס’קען נישט זיין יעדן טאג, רעדט זיך איינער וואס האט יא צייט, אדער שבת, איך ווייס נישט וואס שבת. עניוועי, זאגט מען נישט קיין אכצן ברכות. אבער אויב איינער… דאס וואס דו זאגסט אז מ’וויל זיך זיין אויך בעסער, דאס איז נישט וואס געשעט. וואס געשעט איז אז מ’חיפר’ט אויף די גאנצע, און מ’זאגט קיין איין ברכה נישט. ס’איז א שאד. מ’דארף זאגן די נוסח הביננו. מ’איז יוצא לכל הדעות, ס’איז נישט קיין שום ספק. חוץ אין די זומער, אין די ווינטער דארף מען זיך סומך זיין אויף רבינו מנוח. נאר רבינו מנוח איז א גרויסער יוד, מ’קען זיך סומך זיין אויף אים. אדער דער חיי אדם…

ווען מען זאל זאגן הביננו

דער יוד, אז ביי שמונה עשרה האט ער שוין נישט די כח, ער האט געזאגט די תפילה פאר רבי ר’ אלימלך נעמט אריין אלעס. ער האט שוין געדאוונט אזויפיל. איך רעד פון מנחה, איך רעד פון יוצר, יוצר אור ובורא חושך, און ער גייט ביז יוצר המאורות. אבער ער דאוונט דאך עניוועי, ער דאוונט דארט לענגער, שמונה עשרה איז נאר נאך דריי מינוט, סא לאז אים שוין. דארט איז ער זיך אביסל אפגעוואוינט.

אבער דו ביסט גערעכט, אז ווען א מענטש איז אין א טרעין סטעישאן און ער איז נערוועז, און ער שטעלט זיך דאוונען די גאנצע לאנגע דאווענען, אנשטאט דעם זאל ער דאווענען די קורצע, די הביננו. וואס נעמט דרייסיג סעקונדס, מיט ווייניגער סטרעס. די חכמים האבן דאך דאס געוואלט. דאס איז נישט קיין חומרא. דער חכם איז אויף אלע אלטע סידורים, ביז פאר אפאר יאר צוריק, איז געווען אריינגעדרוקט הביננו נאך שמונה עשרה. ס’איז א נייע זאך אז ס’איז נישט דא. איך ווייס נישט פארוואס. איך ווייס נישט פארוואס, אפשר ווייל עפעס א פוסק האט געזאגט א חומרא. וואסערע חומרא? דאס איז א קולא. ס’איז נישט קיין חומרא, ס’איז א קולא.

מ’ווערט צוגעוואוינט אז דאווענען מיינט עפענען א פעידזש און כאפן א גאנצן פסוק אונטערדעם. ס’איז נישט קיין שום הלכה. אקעי, האב איך שוין גענוג געהאקט. לאמיר צוריקגיין צו שמונה עשרה.

הלכה ה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

סא, עד כאן האבן מיר געלערנט די עיקר הלכות פון קריאת שמע און פון שמונה עשרה. יעצט גייען מיר לערנען וואס טוט מען שבת און יום טוב, און אזוי ווייטער, וואס איז דער סדר וואס מ’טוט.

שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום. שבת איז דא פיר תפילות, וואס איז אויך דא מוסף. אלע פיר תפילות איז שבע ברכות. וואס זענען די שבע? די שלש ראשונות, די שלש אחרונות, און די ברכה אמצעית מעין אותו היום.

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל הביננו איז אויך איין ברכה, סא רוב תפילות איז שבע. אפשר האבן חז”ל געמיינט צו זאגן אז דאס איז וועגן… ס’איז דאך דא אז שבע איז אויך א סוד, ס’איז אן ענין פון זיבן, זיבן איז אן ענין נומער. אפשר איז עס טאקע וועגן דעם, אז ס’זאל זיין זיבן. שבת, דער זיבעטער טאג, האט זיבן ברכות.

חתימת הברכה אמצעית — שבת לעומת יום טוב

שבתות חותמין, אקעי, וואס איז די מיטלסטע, וואס איז די ברכה אמצעית? די ברכה אמצעית איז וואס מ’ענדיגט מיט מקדש השבת. אבל רגלים וימים טובים חותמין מקדש ישראל והזמנים.

שבתות וימים טובים, וואס איז די חילוק צווישן שבת און יום טוב? איז קודם שבת, “מקדש השבת”, און נאכדעם קומט “וישראל והזמנים”. יא, די ריזען איז, דאס שטייט אין די גמרא, דער זעלבער באשעפער איז מקדש די שבת, און ער איז מקדש די ישראל, און מיר ישראל זענען מקדש די זמנים. יא, ווייל אידן מאכן קידוש החודש, דורך דעם ווערט די זמנים. און איך טראכט אויך אז ווייל שבת איז דאך געווען בעצם פון ששת ימי בראשית, פאר ס’איז געווען אידן, פאר ס’איז געווען אידן האבן באקומען די מצוה פון שבת.

חתימת ברכות שבת ויום טוב, תפילת ראש השנה ויום כיפור, ופתיחה וסיום לתפילה

חתימת ברכות שבת ויום טוב – “מקדש השבת” vs. “מקדש ישראל והזמנים”

Speaker 1:

ווערט יעצט א גרויסע פייט. איז קודם שבת, “מקדש השבת”, און נאכדעם “וישראל והזמנים”.

יא, די ריזען איז, דאס שטייט אין די גמרא, דער זעלבער באשעפער איז מקדש שבת, און ער איז מקדש די ישראל, און די ישראל זענען מקדש די זמנים. יא, ווייל די אידן מאכן קידוש החודש, דורך דעם ווערט… איך טראכט אויך אז ביי שבת איז דאך געווען בעצם ששת ימי בראשית, ס’איז שוין געווען פאר די תורה, פאר ס’זענען געווען אידן וואס האבן באקומען די תורה. די מענטשן זענען געווען פרייטאג, אבער יא. ניין, איך מיין אבער די אידן, יא, פאר די תורה, פאר די מענטשן.

Speaker 2:

ס’איז א גוטע ראש השנה.

Speaker 1:

ניין, ישראל, יא, וואס ישראל מיינט, די פאלק וואס האט מקבל געווען די תורה. אבער ס’איז נאך אלץ נישט פארשטענדליך פארוואס עפעס יום טוב דארף מען זיך דעסיידן צו זאגן “מקדש ישראל והזמנים”. עפעס פעלט מיר א הסבר. פארוואס דארף מען עס בכלל דערמאנען? דאס פרעג איך אויך א קשיא. למילא דאס אז מ’דערמאנט עס אין שבת מאכט מען עס נישט, דאס פארשטיי איך. אבער פארוואס בכלל? פארוואס זאל מען נישט זאגן “מקדש הזמנים”, “מקדש היום טוב”? וואס פעלט אויס די ישראל בכלל? עפעס האט יום טוב מיט די קדושת ישראל, נישט נאר מיט די קדושת יום טוב. די קדושת השבת האט נישט מיט קדושת ישראל, און קדושת יום טוב האט מיט קדושת ישראל, עפעס שטייט דא.

שוין, באלד וועט זיין יאך א יום טוב, וועט מען טראכטן וועגן דעם. אין ראש השנה, וואס זאגט מען? אה, מ’זאגט דאך עפעס א יום טוב. ראש השנה זאגט מען…

Speaker 2:

נאר נאכאמאל, אויב נעמסטו אן די גמרא’ס תירוץ, שבת איז די זיבעטע טאג פון נאטור, ס’האט נישט צוטון מיט קיין חודש, מיט קידוש החודש.

Speaker 1:

דאס זאג איך, אבער דאס איז נישט קיין תירוץ לכתחילה פארוואס מ’דארף, ס’איז אמת, ישראל מקדשין זמנים, אקעי, פארוואס דארף מען עס דערמאנען? איך פיל אז… דו זעסט אז יום טוב אויך זאגט מען “אתה בחרתנו” אין די אנהייב פון די ברכה, א גאנצע רשימה וואלט מען געזאגט שבת אויך נישט.

Speaker 2:

ניין, איך זאג אז שבת איז א יצירה פון די אייבערשטער כביכול, וואס האט צוטון מיט נאטור, מיט טעג, דאס איז “יום ולילה לא ישבותו”. און וואס איז יום טוב?

Speaker 1:

אבער יום טוב האט צוטון מיט אידן, ס’איז נישט קיין מתנה פון די אייבערשטער? ס’איז א מתנה פון די אייבערשטער, די אייבערשטער האט געגעבן א מתנה פאר אידן אז זיי זאלן קענען מאכן זמנים.

Speaker 2:

יא, אבער לכאורה איז דאך דאס א זייטיגע זאך, אז קידוש החודש מאכט די בית דין. אקעי, ס’זעט נישט אויס אז דאס איז די מהות פון יום טוב, ס’זעט אויס אז ס’איז יא.

Speaker 1:

אקעי. ווען מוצאי שבת איז יום טוב זאגט מען ביידע, מקדש השבת ישראל והזמנים. ביי ראש השנה זאגט מען נישט מקדש ישראל והזמנים.

Speaker 2:

ס’איז אינטערעסאנט, איך האב געוואוסט אז ראש השנה איז נישט אזוי שטארק תלוי אין קידוש החודש די זעלבע וועג ווי די אנדערע ימים טובים.

Speaker 1:

ניין, ס’איז נישט קיין תלוי, יא תלוי, ס’איז ראש חודש. פארוואס?

Speaker 2:

ניין, מ’זאגט יא, מ’זאגט נאר נישט והזמנים, מ’זאגט מקדש ישראל.

Speaker 1:

צוויי זאכן, מ’לייגט אריין “מלך על כל הארץ” צוליב די נושא פון מלכות. יא, ס’איז דא א טעם, אזא קשיא, פארוואס זאגט מען נישט די יום טוב עקסטערע חתימה? פארוואס זאל מען נישט זאגן חג המצות, חג הסוכות? פארוואס דארף מען זאגן “והזמנים”? ס’איז דאך א פלא.

Speaker 2:

אין ראשונים האט מען יא געמאכט עקסטער.

Speaker 1:

אקעי, ראש השנה איז נישט פון די דריי רגלים, איז נישט די זמנים. ס’איז דא אפילו וואס האבן גע’טענה’ט, אבער ס’איז לכאורה נישט ריכטיג, ס’איז געווען עפעס אזעלכע מגיהים וואס האבן גע’טענה’ט אז “והזמנים” איז א קיצור, צו זאגן יעדע מאל… יא, אבער ס’איז נישט דאס אמת. מ’דארף זאגן “והזמנים”, אבער מ’דארף פארשטיין פארוואס.

ווען מוצאי שבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. ס’איז די זעלבע סדר.

תפילת מוסף של ראש השנה – ניין ברכות (הלכה ו)

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם, אז דאס זענען די זיבן ברכות, די תפילות ערבית, שחרית און מנחה. די תפילת המוספין של ראש השנה, אה, פון ראש השנה, ער זאגט אז ראש השנה איז איין יום טוב וואס די תפילת המוספין האט אן אנדערע אמאונט פון ברכות, ווייל די מיטלסטע איז צוזאמגעשטעלט פון דריי ברכות: מלכיות, זכרונות, שופרות. זאגט דער רמב”ם, ממילא קומט עס אויס ניין ברכות. ער זאגט וועלכע ניין ברכות? שלש ראשונות און שלש אחרונות של כל יום, די מגן אברהם, מחיה מתים, הקל הקדוש, און די ווייטערדיגע הודאה. און אינמיטן איז דא דריי. וועלכע דריי? שלש ראשונות און מעין צוואות ענינא, די ענינים פון וואס מ’בעט, די פסוקים איז צוזאמגעשטעלט פון די זאכן וואס מ’רעדט, מלכיות, שנית זכרונות, ושלישית שופרות. סאו די מיטלסטע ברכה איז צוזאמגעשטעלט פון דריי, פון מלכיות, זכרונות, שופרות, ממילא איז עס א תפילה פון ניין. חותם כל אחת מענינה, אויך די חתימה פון יעדע ברכה איז נישט נאר די ענינא, ענינא מיינט די נוסח התפילה און די פסוקים וואס מ’ברענגט. די חתימה איז “מלך על כל הארץ” איז די ערשטע, און “זוכר הברית”, און אזוי ווייטער, “שומע קול שופר”.

תפילות יום כיפור (הלכה ז)

Speaker 2:

וואס איז מיט יום כיפור?

Speaker 1:

מתפלל חול תפלה, מחומש תפלה, מחומש תפלה, שבע ברכות. יום כיפור האט פינף, ווייל ס’האט אויך נעילה. יא. וואס מ’האט שוין געלערנט אין א פריערדיגע פרק.

ס’איז דא א באזונדערע תפלה, שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעות מעין היום. די מיטלסטע איינס, יום כיפור האט איין לאנגע מיטן. חותם במלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. אויך דא מלך על כל הארץ, יום כיפור, אינטערעסאנט.

Speaker 2:

אה, אזוי ווי מ’זאגט א מלך המשפט גאנץ עשרת ימי תשובה, וועלן מיר זען באלד.

Speaker 1:

אויב ס’איז שבת, ווארט, מ’זאגט מקדש השבת וישראל ויום הכפורים. אה, מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים. זייער א לאנגע חתימה, איך מיין אז דאס איז די לענגסטע. אונז מאכן מיר עס אפילו די ניגון, אונז זאגן אפילו מלך על כל הארץ, מ’מאכט אפילו א ניגון אויף דעם, רייט? ווי זאגט מען יום כיפור, מ’מאכט אפילו א ניגון אויף די חתימה? מלך על כל הארץ. יא.

תפילת יום כיפור של שנת היובל (הלכה ח)

Speaker 1:

איז דאס איז אלעס יעדע יאר יום כיפור. אבער מ’דארף וויסן אז איינמאל אין פופציג יאר איז דא אן אנדערע סארט תפלה. אויך יאר צו יאר צו שנת היובל, וואס מיר האבן שוין געלערנט פריער אין די מצוות, אז דא א פופציגסטע יאר איז יובל, מתפלל תפלות של תשע ברכות. איז דא שטייט זיבן ברכות, דא שטייט ניין ברכות. כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה, כך שנת היובל ביום כיפור. די תפלה פון יום כיפור פון שנת היובל האט אויך מלכיות זכרונות ושופרות. מתפלל תפלה של תשע ברכות במוסף של ראש השנה, וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר. מ’זאגט די זעלבע, ממש די זעלבע נוסח פון מלכיות זכרונות ושופרות זאגט מען אויף יום כיפור תפלת היובל.

דיסקוסיע: פארוואס מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

Speaker 2:

יא, פארוואס זאגט מען עס אזוי? וואס קומט עס אריין? וואס איז די פשט פון דעם? איך ווייס נישט, אפשר האבן מיר געלערנט אמאל וועגן דעם? וועגן יובל? איך ווייס פארוואס מ’דארף זאגן מלכיות זכרונות ושופרות יום כיפור של יובל?

Speaker 1:

יא, איך ווייס, ווייל ס’האט א קשר צו, ס’איז ענליך צו ראש השנה אז די תקיעת שופר איז א דאורייתא. אקעי.

Speaker 2:

אה, אה, זייער גוט, זייער גוט. דאס איז די תקיעות. סאו לכאורה מלכיות זכרונות ושופרות האט מען תקיעות. דאס איז די סארט. דאס איז א פירוש אויף די תקיעות.

Speaker 1:

אה, ס’איז א פירוש אויף די תקיעות. אה, דאס איז וואס מלכיות זכרונות איז אויך פשטים אין די שופר. אזוי, דאס איז די תירוץ. דאס איז די פשט. וואס איז די מינינג?

Speaker 2:

די זכריות ברחם, יא? אה, די זכרונות. די רמב”ם האט אונז געזאגט. מ’דערמאנט די אייבערשטער, ברענגט ער… יא. זייער גוט.

Speaker 1:

וואס איז דער פשט וועט מען טראכטן? אבער יובל בלאזט מען דאך שופר. ווען בלאזט מען דאס? אויף יום כיפור בלאזט מען דאס. “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. יא. דאס דארף מען נאר ווען ס’איז יובל. היינו, ווען ס’איז דא די תקיעת שופר של יובל. זייער גוט.

Speaker 2:

יא, און די משנה ראשונה שטייט דאך “שובע יובל ראשונה לתקיעות לפני הברכות”. זייער גוט. ס’איז תקיעות מיט די ברכות. דאס איז די משנה. ס’איז איין סעט, אזוי ווי איך האב געלערנט.

Speaker 1:

לכאורה, ווען מ’לערנט אין הלכות ראשונות, אין די סוגיא האבן מיר נישט געלערנט, אבער דארט איז אויסגעקומען פאר מיר אז די עיקר תקיעות קומט אמת’דיג על סדר הברכות. יא, תקיעות דמיושב איז דאך א חידוש, מ’לייגט צו. אונז מיינט מען אז תקיעות מדאורייתא איז אן עקסטערע זאך, אבער די תקנת חכמים איז געווען צו מאכן תקיעות על סדר הברכות. ס’איז די זעלבע זאך.

אקעי. ווייטער זאגט דער רמב”ם: “בכל תפלה מתפלות”. דער רמב”ם איז זייער קיוט אז אין הלכות תפלה האט ער קוים געטראכט אז מ’דארף אריינשרייבן הלכות יום כיפור של יובל. ס’איז א זאך וואס מ’דארף זיך מאכן. מ’פרעגט דיר אפשר, ניין, דער רמב”ם זאגט אלעס.

“ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה (הלכה ט)

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “בכל תפלה מתפלות”, א נייע אינטערעסאנטע הלכה וואס איך האב נישט געוואוסט, “כל תפלה משלש תפלות שסח קודם הברכה הראשונה ועומד, זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'”. ס’שטייט אין די גמרא, ס’איז א פסוק אין תהלים. די גמרא זאגט אז די חכמים, אמר רבי יוחנן, אזוי זאל מען טון. יא. אינטערעסאנט. ס’איז בעצם א תפלה אויף תפלה, מ’בעט דעם אייבערשטן אז מ’זאל קענען גוט דאווענען. דאס איז די ערשטע תפלה קודם א תפלה.

דיסקוסיע: דער ענין פון “שפתי תפתח” נאך די תקנת חכמים

Speaker 1:

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל פאר די חכמים האבן געמאכט א מטבע של ברכות חכמים, האט די תפלה אסאך סענס, ווייל ס’קען זיין א לשון עלג, מ’בעט דעם אייבערשטן אז ס’זאל געלונגען. איינמאל די חכמים האבן עס געמאכט, איז וואס שייך? ס’קען זיין אז מ’קען אפילו די תפילת חכמים זאגן באופן עלג, אן א כוונה.

און איך וויל דערמאנען אז ס’איז דא א מחלוקת, דאס הייסט, ס’שטייט נישט בפירוש. ס’איז דא א גרויסע מחלוקת ראשונים, דער רשב”א און דער רמב”ן, איך מיין אז ביידע פון זיי זאגן בפירוש, אז ווען ס’שטייט אז די חכמים האבן מתקן געווען ברכות, מיינט נישט אז זיי האבן געמאכט די גאנצע נוסח. ס’מיינט אז זיי האבן געמאכט געוויסע הלכות, ווי אזוי ס’דארף זיין אכצן ברכות, אז מ’דארף רעדן וועגן וואס מ’דארף רעדן, די נוסח החתימה אפשר, אבער ס’איז נישט… דער רמב”ן זאגט אז ס’איז מדרש זיין. דער רמב”ן ברענגט די ראיה, ווייל נישט נאר שפעטער, נאר נאך עד היום זעען מיר נישט אזא הלכה. דער רמב”ן זאגט אז ס’איז א קבלה.

Speaker 2:

ניין, ווייל נישט אלע.

Speaker 1:

דער רמב”ם זאגט וויאזוי קען זיין אז בזמן הבית האט מען נישט געזאגט די ניין ראשונים? מען האט געזאגט די צוויי עבודות ישראל וירושלים, עפעס אזוי האט ער א נוסח. מוז זיין אז ס’האט זיך געטוישט, איז דאך נישט דא קיין ענין. וויאזוי קען מען זאגן אז די אנשי כנסת הגדולה האבן שוין מתקן געווען די נוסח? אלא מאי, זיי האבן מתקן געווען אז מ’זאל רעדן וועגן דעם סובדזשעקט. אבער פון די רמב”ם איז א גאנצע צייט משמע אז זיי האבן מתקן געווען א נוסח. הגם, ער איז ממש מעכב די נוסח, קען מען נישט אריינזאגן. אבער וועגן דעם, ס’קען זיין אז אפילו ר’ יוחנן האט נאך, יא, ער האט זיך געפירט אזוי ווי ער האט געזאגט אן אייגענע נוסח אביסל אויף דעם.

און השם שפתי תפתח, דער רמב”ם זאגט, איך זאג, אפילו ווען ס’איז דא א נוסח פון תפילה, איך זאל עס גוט זאגן, איך זאל האבן כוונה אין די ווערטער, איך זאל האבן געלערנט לשוני תמה לקרוא, אבער ס’איז אביסל א דוחק. פארגעסן די עברה.

Speaker 2:

ניין, איך זאג דאס איז מער אזוי ווי די חסיד’ישע ווארט, אז חננו השם אז בעת יעלה על דעתי דאווענען, איך זאל קענען דאווענען. דאס איז די פשט. אבער קענען דאווענען, ס’קען מיינען, בשלמא, עשה שתהא תפילתי שגורה בפי עבדך. רייט, אבער שגורה בפי מיינט לכאורה אויך דאס. מ’זאל זיך גוט דאווענען. איך זאל האבן א גוטע ווארט. אבער אמת, יעדע זאך האט אפאר דעווילס, קען זיין מער.

Speaker 1:

ר’ ר’ אלימלך האט עס טאקע געלייגט אין שיינע ווערטער, ער האט געזאגט, “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני”, אויב איך ווייס נישט וואס צו דאווענען, מאך איך זאל יא גוט דאווענען. א גוטע תפילה פון ר’ ר’ אלימלך.

“יהיו לרצון” – חתימה נאך תפילה

Speaker 1:

אבער יא, כשחושב. כשחושב זאגט ער א תפילה, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, אז וואס איך האב געזאגט און וואס איך האב געטראכט זאל ווערן אנגענומען. ואחור וקדם צרתני. אסאך מאל טראכט איך אז מ’דארף נאר זאגן אמרי פי, ווייל איך האב אן ענין ווייטער אויסצוהערן וואס איז געווען די הגיון לבי דורכאויס שמונה עשרה. נו נו, ער הערט עניוועי, ס’איז א תפילה סתם. יהיו לרצון איז פשט אזוי ווי, איך ווייס נישט, איך קען דיך נישט אזוי גוט אייבערשטער, איך ווייס נישט פונקטליך ווען, אפשר איז נישט געווען א שעת רצון, אבער ס’זאל דאך זיין יהיו לרצון אמרי פי, ס’זאל נתקבל ווערן. וואטעווער איך האב געטון זאל נתקבל ווערן. ואחור וקדם צרתני.

Speaker 2:

אה, זייער גוט. נאכדעם גייט ער צוריק, צורת לאחוריו.

Speaker 1:

דא זאגט דער רמב”ם, וואס איז דא די הלכה פון צוגיין צום דאווענען און אויסטרעטן פון דאווענען? אונז וועלן עס גיין לערנען, מיין איך. ער זאגט, ער ברענגט אז ס’איז נאך פני רוקח, גייט זאגן מער וועגן די יציאת לאחוריו. איך זע עס נישט אויף די סעקונדע, אבער קריאה…

Speaker 2:

יא, אפשר עומד לפני המלך. יא, ס’גייט זיין, ס’גייט זיין. יא.

Speaker 1:

ס’גייט זיין, ס’גייט זיין. יא. די ציטערניש שטייט נאך נישט דא, אבער התלהבות שטייט.

און ער מיינט נאך צו זאגן ווען, איך האב געמיינט ער מיינט נאך צו זאגן ווען מ’זאגט די יהי רצון, און די לפני יציאת לאחוריו, ס’איז דאך דא א שטיקל ספר, און מ’זאגט וואס נאך נאך זאכן לייגט מען צו.

הלכות תפילה – ראש חודש, חול המועד, שבת, והבדלה

הלכה י: תפילת ראש חודש וחול המועד – ערבית, שחרית ומנחה

Speaker 1: איך זע נישט אויף די סעקונדע, אבער כשגומר התפילה, כראוי. אונז גייען זען, אונז גייען זען, יא.

ווען נאך, וואסערע נאך זאכן לייגט מען צו אין תפילה? זאגט דער רמב”ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים. זייער ספעציפיש, ער לייגט נאר צו אז מען לייגט נישט צו אין נאך א תפילה אויסער… איך… אנדערש ווי מוסף. ערבית שחרית ומנחה, די רעגולערע תפילות, לייגט מען צו, אלא שמוסיף בברכת העבודה… ער זאגט די זעלבע זאך, ער זאגט מען זאגט נאר יעלה ויבוא בעבודה.

קשיא: פארוואס זאגט מען יעלה ויבוא בברכת רצה?

איך האב קיינמאל נישט… קוק שפעטער אין מיין נוסח התפילה וואס איך גיי קענען זאגן די נוסח. איך פארשטיי קיינמאל נישט, איין קשיא וואס איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען, פארוואס זאגט מען יעלה ויבוא בברכת רצה? וואס קומט עס דארט אריין?

איך ווייס, איך האלט נישט די תירוץ, אבער איך האב געזען דא אז ער ברענגט אז אין ירושלמי שטייט אז יעדע זאך וואס איז א בקשה להבא זאגט מען בעבודה. יעדע זאך וואס איז לשעבר און הודאה זאגט מען אין הודאה. דאס הייסט חנוכה און פורים זאגט מען דאך אויך הוספות אין על הניסים, זאגט מען עס אין הודאה, ווייל עס איז צו דאנקען און לויבן זיך אויף וואס איז געווען. עניני הציבור זאגט מען בעבודה, און עניני היחיד זאגט מען בשומע תפילה. דאס הייסט, ווען חז”ל האבן געוואלט צולייגן, האבן זיי עס נישט אויך געלייגט ביי שומע תפילה.

ס’זעט אויס, איך מיין אז ס’איז דא א שטיקל טיילונג. שומע תפילה איז, ביי דעפינישאן, שמע קולנו, הער מיין קול, דארט לייגט מען צו אן אייגענעם נוסח. איך ווייס נישט. אבער ווען ס’האט צו טון מיט עבודה, וואס האט צו טון מיט רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה, וואס האט צו טון מיט עבודה, ויהיו לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, אבער רחם נא ה’ אלוקינו, שמע קולנו, און רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה, איז זייער ענליך, יא? ובתפילתם שעה איז ממש די זעלבע זאך ווי שמע קולנו. אזוי ווי שמע קולנו זאגט ער, הער אויס מיין קול, און ווען ער זאגט “תפילת ישראל” מיינט ער די תפילת ישראל וואס מ’זאגט ברבים. די קשר איז פארוואס די שלש אחרונות איז הודאה. און פארדעם מאכט עס אסאך סענס אז די צרכים פרטיים זאל מען זאגן ביי שומע תפילה, און די צרכי המקדש אזויווי יעלה ויבוא זאגט מען דאך אז מ’רעדט דארט פון עבודות.

קשיא: רצה איז דאך א בקשה, נישט הודאה

ס’איז דאך אויף סדר היום, אין אנדערע ווערטער, ס’איז דאך דא א קשיא וואס מ’פרעגט, און מ’זאגט דאך אז שלש אחרונות איז הודאה, אז מ’זאגט שבח. דער רמב”ם האט דאך עס געזאגט אין ערשטן פרק, אבער ס’זעט נישט אויס. דא זעט אויס אז נאר פון הודאה הייבט זיך אן הודאה.

רצה איז דאך א בקשה. פארוואס פאלט עס אריין? פארוואס זאגט בכלל דער רמב”ם אין די ערשטע פרק אז די לעצטע דריי ברכות זענען נותן שבח, נותן… וויאזוי זאגט ער עס? נותן הודאה. מודים פארשטיי איך. מודים הייבט זיך אן און ס’ענדיגט זיך ביי “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבער דו זאגסט עס שוין איינס פארדעם, רצה דארף שוין צו זיין א שבח. אזוי שטייט אין רמב”ם אין די ערשטע פרק, רייט? אזוי האט ער געזאגט אז די ערשטע איז… דאס איז נישט, ס’איז א בקשה. דא זעסטו קלאר אז ווען ס’איז דא א בקשה, לייגט מען עס טאקע דארט צו. אפשר אזויווי דו זאגסט, די בקשה איז א ציבור, לייגט מען דארט צו.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט פארוואס… “שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה על הטובה”.

Speaker 1: יא, אזוי זאגט דער רמב”ם, און אזוי זאגט דער רמב”ם “תקנו… תקנו…”. איך פארשטיי נישט די לשון אז די לעצטע דריי איז דאס.

Speaker 2: יא, “שלוש ראשונות ושלוש אחרונות” זאגט ער אסאך מאל. וואו, וואו?

Speaker 1: אה, “שלוש אחרונות הודאה”. יא, וואס איז דאס? וואס עפעס? וואס שטייט דא? ס’איז זייער נישט קלאר וואס קומט אריין הודאה מיט רצה. רצה איז א בקשה אויף קבלת התפילה, קבלת העבודה, אדער קבלת התפילה. נישט קלאר. עפעס איז מיסינג זייער בעיסיק.

מ’האט דאך בעצם אסאך תפילה. אה, מ’זאל רצה… קען מען מיר הייסן, קען מען דא ענדיגן. וואו, פנחס, ס’איז נישט שוין געגעבן תורת חיים.

Speaker 2: ניין, נישט אזוי דא, ס’איז נישט ממש אזוי דא, ס’איז נושא שלום לרבים, שטעלט מען עס אריין.

Speaker 1: דאס קען מען דורכגיין, אבער רצה איז נאך שווערער. רצה איז ממש א בקשה.

איי דאונט נאו, אפשר איז געווען אן אנדערע נוסח אמאל וואס איז געווען מער הודאה אין דעם. עפעס מוז זיין א פשוט’ע תירוץ אויף אזא קשיא. ס’קען נישט זיין אזוי פאני.

הלכה י (המשך): תפילת מוסף – חול המועד וראש חודש

על כל פנים, דאס איז קיצור ראש חודש און חלק של מועד. און ביי מוסף? אה, מוסף אבער, בחולו של מועד לייגט מען צו מוסף, מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב. דאס מיינט מ’דאווענט זיבן ברכות ביי מוסף, נישט ניינצן ברכות מיט מעין המאורע, נאר זיבן ברכות. בראשי חדשים איז מתפלל שבע ברכות, און ער זאגט די זעלבע זאך ווי ראש חודש. אה, ער זאגט נאך דעם “תשלום”, “מקדש ישראל וראשי חדשים”. און צו איז די מיטלסטע פון… יא, די מיטלסטע פון די מוסף פון ראש חודש.

דיון: קלארע לייענונג פון דעם רמב”ם’ס סטרוקטור

Speaker 2: אה, די ווארט “במוסף” מאך אזוי, נאך די ווארט “במוסף” הייב אן אזוי: “במוסף” איז אזוי, “בחולו של מועד”… ניין, מוסף יום טוב און מוסף חול המועד. דאס איז בעיסיקלי וואס ער טוט, רייט?

Speaker 1: ניין, ער זאגט נאך די ווארט “במוסף” דא, האק אפ, און “במוסף”, און יעצט איז אזוי, “בחולו של מועד” איז אזוי, און בראשי חדשים איז אזוי. רייט, סאו מוסף יום טוב, און מוסף חול המועד, רייט? אדער בחולו של מועד און מוסף… רייט? שטימט? דאס מיינסטו צו זאגן? עפעס אזוי.

Speaker 2: ניין, וואס איך האב געמיינט צו זאגן אז ס’דארף צו זיין, לייג די ווארט “במוסף” פון די רמב”ם דא.

Speaker 1: יא, אבער וועלכע מוסף? בחולו של מועד איז אזוי די מוסף? ער מאכט ראש חודש, חול המועד און ראש חודש. די ווארט “בראשי חדשים” גייט ארויף אויף די ווארט “במוסף”. ער זאגט “במוסף”, און דאן זאגט ער… אה, אה, אה, אזוי. בראשי חדשים, יא. דאס הייסט ערבית, שחרית און מנחה איז די זעלבע ראש חודש… מ’קען נעמען ארויס דא און שרייבן “מוסף יום טוב ראש חודש”.

Speaker 2: אה, אקעי, זייער גוט. אקעי, יא, יא. אבער די פוינט איז… ניין, דאס איז א סענטענס, איך פארשטיי. זייער גוט.

Speaker 1: סאו די אנדערע ווערטער, ערבית, שחרית און מנחה איז די זעלבע ראש חודש און חול המועד. מוסף איז אנדערש. איז דא א מוסף בחולו של מועד און א מוסף בראש חודש.

Speaker 2: יא, ס’איז די זעלבע, ווייל דא רעדט מען פון חול המועד ראש חודש, און דארט רעדט מען וועגן קרבנות פון די מועד.

Speaker 1: יא. זייער גוט.

קשיא: שבת שחל להיות בחולו של מועד

Speaker 2: וואס איז מיט שבת שחל להיות בחולו של מועד?

Speaker 1: אה, דאס איז וואס דו האסט געזאגט, די מהרי”ד. די מהרי”ד זאגט אז ס’מאכט נישט קיין סענס צו זאגן “שבת חול המועד”. וואס איז חול? ס’איז נישט שבת. וואס איז נישט חול? און טאקע אין די משנה שטייט נישט, אין די משנה שטייט אלעמאל “שבת שבתוך המועד”. שטייט “שחל להיות”, וואס איז אריינגעפאלן אין די… אין די חול המועד. אבער יענע… רייט. ס’מיינט נישט אז ס’איז דא צוויי סארט וואכן. ס’איז דא די וואכן לגבי יום טוב, די וואכן לגבי שבת. לגבי שבת איז עס שבת. אבער ווען דו ווילסט וועלן לגבי די יום טוב וואס איז די וואכן, די וואך איז חולו של מועד.

בחינת ראש חודש איז עס חולו של שבת. מיר זענען יעצט מוצאי שבת, איז חולו של שבת, נישט חולו של מועד. ס’איז צוויי אנדערע חולות. חולו של… מבחינת מועד איז עס חול, און מבחינת שבת איז עס א רעגולערע שבת.

הלכה יא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד

Speaker 2: ראש חודש שחל להיות בשבת, יא, וואס טוט ער?

Speaker 1: יא, דאס איז די שאלה. אין די תורה איז דאך נישטא דאס ווארט חולו של מועד, ס’איז א לשון חז”ל, רייט? ס’שטייט מועד און… מקרא קודש הייסט יום טוב, רייט? אדער עצרת, מקרא קודש, שבתון, און אנדערע ווערטער וואס די תורה רופט.

און וואס טוט מען ווען ס’איז שבת? ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ער דאווענט פולע שבת, אויך יעלה ויבוא, וואס מ’לייגט אויך אין די שבת’דיגע תפילה. רייט.

תפילת מוסף – שבת ראש חודש

ומוסף מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה. איז דאס איז אן אינטערעסאנטע לשון פון די רמב”ם. ער זאגט, מ’הייבט אן פון שבת, מ’ענדיגט פון שבת, און מ’זאגט אינמיטן קדושת היום. אבער ווען ער זאגט “משלים”, מיינט ער נישט צו זאגן די חתימה, ווייל די חתימה גייט ער זאגן אז מ’זאגט ביידע. נאר “משלים” מיינט ער צו זאגן אז מ’זאגט “ישמחו במלכותך” שפעטער, אדער עפעס אזא סארט זאך. די מפרשים זאגן דא אז דאס איז די רמב”ם’ס טייטש אויף די גמרא. פשטות האט די גמרא געמיינט צו זאגן די חתימה, אבער די רמב”ם האט עפעס אזוי געלערנט אז מ’רעדט בעיקר וועגן שבת, אבער אויך…

דיון: דער רמב”ם’ס נוסח פון “אתה יצרת”

אבער ביי אונז האבן מיר א ספעציעלע “אתה יצרת” וואס מ’זאגט יא גאנץ אן ענין חול המועד אויך.

Speaker 2: דו מיינסט אז די רמב”ם וואלט ביי ראש חודש שבת חול המועד נאר געזאגט “מקדש השבת” און נישט “וראשי חודשים”?

Speaker 1: ניין, דו רעדסט פון אלע אנדערע שבת ראש חודש. נאר ביי אונזער נוסח שטימט עס, אז ווען מ’הייבט זיך אן מיט שבת, הייבט זיך אן מיט “אתה יצרת”, ס’ענדיגט זיך אויך “רצה במנוחתנו”, און אינדערמיטן רעדט איך עס פון…

Speaker 2: יא, יא, איך זאג, אבער די לעצטע שטיקל “וחותם בראשי חודשים”, דאס טייטשט אז די רמב”ם האט ביי ראש חודש געהאט די זעלבע נוסח התפילה פון שבת און נאר נישט געטוישט די גאנצע מיטלסטע נוסח. אונז האבן די “אתה יצרת”, וואס אונז זאגן נאר ביי ראש חודש.

Speaker 1: יא, האט יא, די פיוט איז אנדערש. אונז האבן אויך, אונז האבן אויך, אונז האבן אויך “אתה יצרת”. שבת ראש חודש, מ’הייבט אן בענין שבת, מ’ענדיגט בענין שבת, ער זאגט נישט אז ס’איז נישט די זעלבע נוסח. ער זאגט נישט אז מ’הייבט אן די נוסח פון שבת, וואטעווער די נוסח פון שבת איז, “ישמח משה”, איך ווייס נישט וואס.

Speaker 2: וואס איז די טייטש? “משכיל” מיינט אז ער רעדט פון אום ראש חודש, אדער ער רעדט פון שבת?

Speaker 1: ער זאגט אז מ’זאגט די שבת חלק, און ס’איז שבת. וואס איז שבת? שבת איז א תפילה פון היינט, וואס די פאר צורות פון שבת. אלע מוספים זענען נישט אנדערע תפילות שבת. אלע תפילות שבת זענען די זעלבע, נאר ס’איז א פראבלעם אז שבת איז אויך ראש חודש. וואס טוט מען? ווייל ראש חודש האט מוסף, און שבת האט אויך מוסף. איז די תירוץ איז אז מ’טוט ביידע.

Speaker 2: אהא, אהא. סאמהאו ביידע. אבער עיקר שבת.

Speaker 1: אבער דא משכיל איז די דין הלכות אתה יצרת, אתה חוננתנו. אתה יצרת גייט אזוי. מ’דארף זען אין די… איך האב געמיינט אז ער וואלט געגאנגען ארויף באריכות און זאגן אז די מוסף פון שבת איז געווענליך בענין שבת, און שבת ראש חודש איז בענין ראש חודש.

Speaker 2: ניין, ניין. קדושת היום מיינט ראש חודש יעצט. אויך אינמיטן די ברכה דערמאנט מען די גאנצע ראש חודש. קדושת היום איז נישט טייטש שבת דא. קדושת היום איז טייטש ראש חודש אדער חול המועד.

Speaker 1: אז ווען ס’איז ראש חודש אויך אינמיטן, און די ענד דערמאנט מען ראש חודש ביי די ענד. מ’איז מחבר די תפילה פון מועד, מ’איז מחבר מיט ביידע. שבת ישראל וראש חודש, אזויווי שבת וואס איז יום טוב, די זעלבע אידיע. שבת ישראל וראש חודש, אזויווי שבת ישראל וזמנים, אזויווי שבת ישראל ויום הכיפורים.

אנהייב פון הבדלה-דיון

יעצט גייען מיר לערנען וועגן הבדלה. וואס געשעט הבדלה? מ’האט שוין גערעדט וועגן הבדלה? מ’האט שוין געזאגט וועגן הבדלה בחונן הדעת א גאנצע וואך? מ’האט נישט געדענקט נישט. מ’האט נאך נישט געזאגט, אמת? מ’האט נאך נישט געזאגט. ער גייט זאגן שפעטער. אבער יעצט רעדט ער, פאר סאם ריזען האט ער שוין גערעדט וועגן יום טוב’ן, זאגט ער וועגן וויאזוי מ’זאגט הבדלה ווען ס’איז שבת. ער האט נישט אמאל געזאגט אז מוצאי שבת איז א תפילה קצרה, קען מען נישט. אבער ער האט נאך נישט געזאגט עצם מוצאי שבת. גייט ער דאס זאגן דאס שפעטער אין די נעקסטע פרק?

ער זאגט עס מוצאי שבת נאר.

Speaker 2: ניין, ניין, נישט מוצאי שבת. ער מיינט הבדלה נאר. ס’איז זיכער דא.

Speaker 1: אה, ס’איז אמת אז ער זאגט הבדלה מוצאי שבת, ער גייט זאגן. אבער איך בין כמעט זיכער אז ס’שטייט דא ערגעץ. ס’קען נאך נישט זיין.

דיני תוספות בשמונה עשרה: הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, ומוריד הגשם

הלכה י: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. וואס טוט מען אין יום טוב שחל להיות באחד בשבת? ס’איז ווירד אז ער וואלט געדארפט זאגן דעם. אפשר גייט ער זאגן באלד?

Speaker 2: ער גייט זאגן שאלות ותשובות נעקסט אין דעם פרק. איך זע נישט אז ער זאגט… אפשר שטייט יא צוגעברענגט וואס דו האסט דערמאנט פריער, ער גייט מיר אזאגן אז מ’דארף זאגן די תפילה כסדרה.

Speaker 1: אבער לעת עתה זאגט ער אז ער האלט אז דאס קומט אין הלכות שבת, ווייל די דין הבדלה איז אפשר א דין אין שבת, נישט קיין דין אין תפילה.

Speaker 2: ער האט מיר דערמאנט נאכדעם אינמיטן… אבער ס’שטייט טאקע די הבדלה ביין, אבער איך גלייב נישט אז ס’איז פארלאנגט דארט. איך דארף זען אז ס’שטייט דא שפעטער.

Speaker 1: אקעי.

נוסח ההבדלה בתפילה

Speaker 1: אקעי, זאגט ער, יום טוב שחל להיות באחד בשבת דארף מען מאכן הבדלה בליל יום טוב. איז די נוסח הבדלה לייגט מען אריין אזוי. ער זאגט נישט ווי אין די ברכה רביעית מ’זאגט עס.

Speaker 2: ניין, מתפלל נישט ווי, דאס איז די ברכה רביעית.

Speaker 1: מתפלל וועלכע ברכה רביעית?

Speaker 2: בליל יום טוב. דאס הייסט, ער הייבט אן…

Speaker 1: און דער רמב”ם זאגט ער הייבט אזוי אן. אבער אונז הייבן אן “אתה בחרתנו”. וואס זעט מען…

Speaker 2: ניין, איך בין מסכים. דאס איז די “ותודיענו משפטי צדקך”.

Speaker 1: איך מיין אז דער רמב”ם איז אויך אזוי, ותודיענו ערגעץ.

Speaker 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותתנו לנו.

Speaker 1: ניין, ותתנו לנו.

Speaker 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.

Speaker 1: וואס האט ער דאס אויסגעלאזט, און נישט א חילוק?

Speaker 2: ניין, ס’איז דא למען ידעו מיינט אויסגעלערנט, און למען ידעו מיינט צוגעוואוינט. איך מיין אז ס’איז דאפלטע לשון.

דריי מיני קדושות: שבת, יום טוב, ורגל

Speaker 1: “ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. שבת איז הייליג, יום טוב איז מכובד’יג, און רגל איז חגיגה’דיג. ס’איז אן אנדערע אופן.

Speaker 2: חגיגה מיינט לכאורה א חגיגה, לכאורה. אבער דו ווייסט, ס’קומט אריין. אין קורצן, דער עיקר איז דער עיקר.

Speaker 1: אבער די שבת, די יום טוב, האסטו דאך געמאכט א הבדלה. בחונן הדעת איז דאך אלעס אבאוט מאכן הבדלות, מאכן עקסטרע קאטעגאריעס, אז די וועלט איז נישט וואן-דיימענשאנעל. אז ס’איז אונז געגעבן דעת צו וויסן צווישן א חשוב’ע טאג, א ווייניגער חשוב’ע טאג, נאך א חשוב’ע טאג.

אבער דא זאגט מען נישט קודם א דעת, דא איז נישט קיין ברכה פון דעת. ס’איז דאך סתם אזוי די ברכה פון “אתה חוננתנו” פון וואס דו געדענקסט דאס.

Speaker 2: אמת, אמת, אבער ס’איז נישט…

Speaker 1: און איך זאג נאר, די זעלבע זאך, און דא איז די הבדלה נאך מער א נואנס, ווייל ס’איז צוויי מיני קדושות, און ס’איז דא א הבדל צווישן זיי.

Speaker 2: “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת”. “ותתן לנו ה’ אלקינו באהבה ובשמחה”, און מ’גייט ווייטער.

דיסקוסיע: פארוואס איז דער רמב”ם’ס סדר “בעקווארדס”?

Speaker 1: אה, דא זאגט ער, מוצאי שבת. פארוואס גייט ער אן בעקווארדס? איך כאפ נישט.

Speaker 2: סתם. ער זאגט מוצאי שבת, ער זאגט די לשון, “אתה חוננתנו”, און ער זאגט די לשון, “מבדיל בין קודש לחול”, און נאכדעם זאגט ער, “מבדיל בין קודש לקודש”.

Speaker 1: ער זאגט “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. ס’איז דאך דריי זייער וויכטיגע חילוקים, ווייל ער זאגט אז ס’איז דא חילוקים אין די קדושות.

Speaker 2: יא, יא, אבער חגיגת הרגל איז אן אנדערע מין קדושה.

Speaker 1: חגיגת הרגל מיינט חול המועד? וואס מיינט חגיגת הרגל?

Speaker 2: ס’קען זיין אז די טעג חול המועד, וואס דעמאלטס קען מען ברענגען די קרבנות נדבה? חגיגה? קען זיין.

Speaker 1: ווער ברענגט אויך? ס’איז דאך דעמאלטס נישט דא קיין מצוות כבוד, נישט דא קיין מצווה פון קדושה, אבער ס’איז דא א מצווה פון חגיגה. און פאר דעם איז דא די תפילה. ס’שטימט זייער גוט.

מ’זאגט “קדושת שבת” איז א געוואלדיגע קדושה, יעדער יום טוב האט זיך זיינע כללי כללים און קאטעגאריעס פון קדושה. און שבת איז גאר הייליג, “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת” מער פון אלע אנדערע.

Speaker 2: מוצאי שבת, מוצאי יום טוב, זאגט ער די לשון, אה, דא גייט ער זאגן, “מבדיל בין קודש לחול”. אה, דא זאגט ער עס.

Speaker 1: יא, יא, איך ווייס שוין פארוואס ס’איז בעקווארדס. ער זאגט קודם די מעלה, און נאכדעם זאגט ער די הבדלה. די לשון האט ער געזאלט זאגן שפעטער.

אין די פרדס שטייט נאר די לשונות פון אינטערעסאנטע זאכן. די עיקר לשונות אין תפילה גייט מען שוין זען אין סידור שפעטער.

זאלן מיר גיין ווייטער.

הלכה יג: על הנסים — חנוכה ופורים

Speaker 1: “ובחנוכה ופורים אומר על הנסים”. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס מ’לייגט צו לכבוד ראש חודש אדער חול המועד, אדער לכבוד מוצאי שבת. יעצט גייען מיר לערנען וואס מ’לייגט צו לכבוד חנוכה און פורים.

וואס לייגט מען צו אין חנוכה און פורים? מוסיפין בהודאה. ביי ברכת ההודאה לייגט מען צו “על הנסים”.

ס’איז דא וואס זאגן מ’לייגט ביי הודאה, אנדערע זאגן מ’לייגט ביי רצה. ניין, ביי הודאה שטייט אז מ’לייגט אן ענין פון הודאה, “על הנסים”.

אבער ס’איז דא א קושיא, ביי די בקשות.

דיסקוסיע: שבת שחל בחנוכה — צו זאגט מען “על הנסים” אין מוסף?

Speaker 1: שבת שחל להיות בחנוכה ופורים, וואס טוט מען ווען ס’איז שבת? איז דא א שאלה, ס’איז דא א חקירה אין די גמרא צו מ’דארף אין מוסף זאגן “על הנסים”.

ווייל חנוכה קומט נישט קיין מוסף, שבת איז דאך חנוכה איז נישט קיין מוסף. מוסף איז א שבת’דיגע תפילה, נישט קיין חנוכה’דיגע תפילה. ס’איז נישט דא קיין עקסטערע קרבן מוסף חנוכה.

סאו, ווען א טעם דארף מען נישט דארפן זאגן “על הנסים” אין מוסף, ווייל ס’איז נישטא קיין חנוכה אין מוסף.

אבער משמע אין די גמרא אז יא, די גמרא רופט עס “יום שנתחייב בכל התפילות”, היינט דארף מען אין אלע תפילות זאגן. אדער וועט מען קענען זאגן אז היינט איז יא א שבת חנוכה, ס’איז א חנוכה’דיגע שבת, אדער סתם אזוי, אזוי איז די טאג.

הלכה יד: עננו — תענית

Speaker 1: וואס טוט מען ביי א תענית? אפילו א יחיד וואס פאסט, אה, זעסטו, אפילו א תענית יחיד, איינער וואס פאסט על הצרה, א מענטש האט א צרה, מוסיף בשומע תפילה “עננו”. און ווייטער זאגט ער נישט די נוסח.

ס’איז דא א נוסח וואס מ’בעט א ספעציעלע ברכה, און איך מיין אז ווי איך האב געזאגט פריער, דאס איז א ברכה, מ’פאסט דאך געווענליך פאר עפעס א ריזן, פאר עפעס א צרה, בעט מען דעם אייבערשטן זאל אונז העלפן פון דעם צרה, וויאזוי מ’זאל אונז העלפן.

דיסקוסיע: די פארבינדונג צווישן “תענית” און “עננו”

Speaker 1: ס’איז דא די ווארט “תענית” מיט די ווארט “עננו” איז עפעס קאנעקטעד. אין תענית איז דא די ווארט, בעט מען “עננו” אז דער אייבערשטער זאל אונז ענטפערן. ס’איז אמת’דיג גאנץ אנדערע שורשים, אבער א קפיצה קבלה.

Speaker 2: ס’איז נישט פון די זעלבע שורש?

Speaker 1: סתם נישט. דאס איז “עננו”, און איינס איז “תענית”. ס’איז נישט “ענינות” און “תענינות”.

Speaker 2: יא יא, אוודאי אוודאי.

Speaker 1: ניין, איך זאג אבער די נוסח התפילה פון עננו איז דאך ספעציפיש פאר א תענית.

Speaker 2: אה, עננו זאגט מען נאר אויף א תענית?

Speaker 1: אויך מי שענה, יא, דאס איז דאך תענית. מי שענה און עננו.

Speaker 2: יא, אבער די תירוץ איז פשוט, ווייל תענית, די עיקר פשט פון תענית איז, אונז האבן א טענה, אונז האבן אן ערנסטע טענה.

Speaker 1: ניין, איך מיין א געווענליך ווען דער אייבערשטער גיבט דיר שפע, האט ער זיך נישט געענטפערט. ווען ער איז צוריקגעהאלטן, און יעצט הייבט אן רעגענען, ווען דו זאגסט די תפילה, ענטפערט ער דיר. ס’איז א רילעישאנשיפ, ס’איז א מין ענטפערן. דעריבער האבן מיר א טענה. מ’קען שוין איינזאגן אז תענית איז לשון טענה. אונז האבן א טענה, ער זאל אונז ענטפערן.

יחיד vs. שליח ציבור — צוואנציק ברכות

Speaker 1: אקעי, דער שליח ציבור אומרה בפני עצמה, די עננו ווי אין יחיד זאגט עס בשומע תפילה, און ער ענדיגט צו ברוך אתה ה’ שומע תפילה. אבער א שליח ציבור זאגט עס מער מיט א גאנצע אייגענע ברכה, מיט א גאנצע אנדערע ענדינג.

ווי זאגט ער עס? ביים גואל או רופא. אלזא, דארט איז דאך א ברכה, דער אייבערשטער זאל אונז ראטעווען פון אונזערע צרות יעצט, און זעט אויס אז דאס באלאנגט דארט. און ער ענדיגט אויך מיט די זעלבע ענדינג, “עונה לעמו ישראל בעת צרה”. הייסט אן אייגענע חתימה.

בשומע תפילה ענדיגט מען שומע תפילה, אזויווי דו זאגסט. און אויב מ’מאכט עס אן עקסטערע ברכה, קומט אן ברוך אתה ה’ העונה בעת צרה.

קומט אויס אז ס’איז צוואנציק ברכות. יא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: קומט אויס אז א תענית ציבור זאגט מען צוואנציק ברכות. און לכאורה, אזויווי איך האב געזאגט פריער, איך האב עס גענומען פון פריער, אז בעצם אויף א נייע צורך וואלט מען געדארפט מאכן נאך א ברכה, נאר א יחיד קען נישט מאכן קיין אייגענע ברכה פאר זיך, זאגט ער עס אינאיינעם מיט שומע תפילה. אבער א ציבור קען יא, מאכן זיי אן עקסטערע ברכה.

הלכה יד (המשך): נחם — תשעה באב

Speaker 1: נאך א זאך, תשעה באב. תשעה באב איז אסור צו פאסטן. אבער מ’איז מוסיף ביי די ברכה פון בונה ירושלים, וואס איז דאך מעין המאורע, לייגט מען צו “רחם ה’ אלוקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה”.

יא, ס’איז אינטערעסאנט, פארוואס ביי אנדערע אלע תעניתים… זעט אויס אז מ’האט עס נישט צוגעלייגט דארט. מ’האט עס געזאגט ביי בונה ירושלים, ווייל ס’ענדיגט זיך מעין בונה ירושלים. בונה ירושלים איז דאך די ברכה פון דעם.

“נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.

דאס איז נישט קלאר. יא.

דיסקוסיע: מנהג vs. רמב”ם — ווען זאגט מען “נחם”?

Speaker 1: די מנהג איז אז מ’זאגט עס נאר ביי מנחה תשעה באב. דער רמב”ם זאגט נישט, דער רמב”ם זאגט לכאורה אלע תפילות.

אויך איז דאס נישט מוסכם אז ס’איז נאר א סוף פון א ברכה, מ’קען עס זאגן ווען מ’וויל. ס’איז געווען מענטשן וואס האבן עס געזאגט יעדן טאג. די אידן וואס זאגן יעדע זאך וואס שטייט אין סידור.

Speaker 2: אה, דו מיינסט דעי וואס מען זאגט “אלקי אלקי ואל אבותי”?

Speaker 1: אה, “אתה ברחמיך הרבים תחתור בורות ושיחין”.

קשיא: פארוואס נישט ביי אנדערע תעניתים?

Speaker 1: אה, נאך א זאך. איך וויל וויסן פארוואס אויף עשרה בטבת זאל מען נישט זאגן רחם? מען זאל זיך אויך דערמאנען דעם חורבן ירושלים. וואס פונקט תשעה באב? אלע תעניתים זענען בעיסיקלי וועגן דעם.

Speaker 2: אקעי.

הלכה טו-טז: מוריד הגשם ומוריד הטל — הזכרה ושאלה

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען א וויכטיגע הלכה, ס’האט זיך יעצט געטוישט, יא? נאך א זאך וואס מען דארף צולייגן. אינטערעסאנט אז דער רמב”ם לייגט עס אריין אין די קאטעגאריע. ס’איז דא זאכן וואס מען לייגט צו אין די ברכות פון שמונה עשרה, אז מען גייט צולייגן א וויכטיגע זאך.

דער רמב”ם זאגט, פון מתי אומרים אין די ברכות “מוריד הגשם”?

יא, דער רמב”ם זאגט, “כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם'”.

קודם, מיר דאנקען דעם אייבערשטן.

Speaker 2: מיר לויבן.

Speaker 1: מיר לויבן, נישט מיר דאנקען. מיר לויבן דעם אייבערשטן אויף “מוריד הגשם”. מיר לויבן, יא. מיר זענען משבח אז דאס איז “מוריד הגשם”.

בימות החמה זאגט מען “מוריד הטל”, ווייל בימות החמה רעגנט ווייניגער. ס’רעגנט בכלל נישט, אפילו צייט מאל.

Speaker 2: ביי אונז רעגנט.

דיגרעסיע: ערטער וואו עס רעגנט א גאנצע יאר

Speaker 1: מיין מנהל האט מיר אמאל געפרעגט אז אין די ברכת החודש בענטשן אין די סידור שטייט ביי “מי החורף” זאגט מען “לחיים טובים ולשלום”, און אין זיין סידור שטייט אז אין פלעצער וואו ס’רעגנט אייביג, זאגט מען אייביג “לחיים טובים ולשלום”.

ווער האט עס אריינגעשריבן אין דעם סידור? איך געדענק נישט דעם מקור. ווארשיינליך איז געווען א איד וואס האט אזוי געטראכט.

אקעי. ניין, וואס איך מיין צו זאגן, אויב ס’איז דא אן ענין פון אז אין די געגנט רעגנט א גאנצע יאר, איז פשט אז ס’איז גוט פאר די נאטור דא.

Speaker 2: נו, נו.

Speaker 1: יא, מיר וועלן זען.

זמן התחלת מוריד הגשם

Speaker 1: און דעריבער, פון ווען הייבט מען אן דעם “מוריד הגשם”? איז אזוי, פון ווען ווערט דער ווינטער?

דער רמב”ם זאגט אזוי: דער ווינטער ווערט מוסף פון שמיני עצרת. די גמרא האט דאך א חשבון פארוואס, יא, ווייל מ’האט געשחטן בחג הסוכות, און מ’דארף ווארטן ביז דער לעצטער זאל פארן.

ווען ענדיגט זיך דער ווינטער? שחרית יום טוב ראשון פון פסח.

דער רמב”ם איז פון די עכטע גרויסע צדיקים, און ער גייט אריין אין א שאלה פון מוצאי שמחת תורה ביז ערב פסח. אזוי שטייט אין די גמרא, אז דעמאלט איז מוסף שמיני עצרת, ווייל דעמאלט איז די וועטער. פארשטייסט? דאס איז די הלכה’דיגע זייט. יא.

און פון תפילת מוסף פון ערשטן טאג פסח זאגט מען “מוריד הטל”. אונז מאכן א גאנצע פיוט, תפילת טל, תפילת גשם.

חילוק צווישן הזכרה און שאלה

Speaker 1: יעצט איז אזוי, פון ווען מאכט מען די שאלה? אבער שאלה איז נישט דאס זעלבע. יא, דאס איז נאר אן הזכרה וואס מ’איז מזכיר אין די צווייטע ברכה.

יעצט גייט מען לערנען אז מ’איז אויך… ס’איז דא אויך אן ענין פון שאלה. שאלה איז “גשמים לברכה השנה”. פון ווען הייבט מען עס אן?

פון די זיבעטע טאג אין חשוון. דעמאלטס… פון ז’ חשוון בעט מען “גשמים לברכה השנה”, “ותן טל ומטר”. און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל.

שאלת גשמים ושינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה

שאלת גשמים – פון ווען מען הייבט אן

Speaker 1:

יעצט איז אזוי, פון ווען מאכט מען שאלה? אבער שאלה איז נישט די זעלבע, יא? דאס איז נאר אן הזכרה, וואס מען מאכט אין די צווייטע ברכה. יעצט, אבער מיר גייען לערנען אז מען איז אויך, ס’איז דא אויך אן שאלה. שאלה איז א גשם בימות השנה. פון ווען הייבט מען עס אן?

משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

פון די זיבעטע טאג אין חשוון, דעמאלטס, פון זיבן טעג אין חשוון בעט מען גשמים בימות השנה, דאס הייסט סתם טל ומטר. און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל, וואס דארט דארף מען רעגן פון ז’ חשוון. אבער אין שנער, בבל, סוריא, מצרים, אדער אנדערע, כל זמן וואס מ’איז מזכיר א גשם איז מען שואל אויף גשמים.

Speaker 2:

נישט די זעלבע צייט?

Speaker 1:

ניין, פון ווען זיבן טעג אין חשוון ביז כל זמן שמזכיר א גשם.

Speaker 2:

אה, יא יא, רייט. ווען סטאפט מען?

Speaker 1:

מ’סטאפט ביי כדי שיגיע יום טוב הראשון. עקזעקטלי.

Speaker 2:

זיי גייען מדברים על מתים.

Speaker 1:

די אנהייב איז אנדערש, אבער די ענדיגונג ענדיגט זיך די זעלבע צייט.

Speaker 2:

פארוואס איז עס אנדערש? ווייל יום טוב איז דאך נישט קיין…

Speaker 1:

נאכאמאל, נאכאמאל. די ז’ חשוון איז נאר ווייל מ’דארף ווארטן אז די אידן זאלן צוריקקומען, און מ’וויל נישט אז ס’זאל רעגענען. מ’בעט פון די הויעכע זאל רעגענען גלייך. אז די עולי רגלים זאלן נישט האבן קיין טרחה. ס’איז ז’ חשוון. אבער דאס איז א זאך וואס איז דווקא אין ארץ ישראל. אין אנדערע פלעצער… אין ארץ ישראל פעלט אויס צו רעגענען פון ז’ חשוון, פון גלייך. אבער אין שנער, בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים להם והדומים להם, שואלים את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

דער מנהג בבל איז געווען, אין בבל האבן זיי געהאלטן אז זיי דארפן נישט רעגן גלייך, זיי דארפן נאר רעגן זעכציג טעג נאך די תקופה. ממילא אין בבל, און דער רמב”ם לייגט צו נישט נאר בבל, נאר אנדערע פלעצער, מצרים, ווי דער רמב”ם האט געוואוינט, דומים להם. דאס איז אינטערעסאנט, נישט נאר סמוכות, דומים להם, מ’מיינט די קליימעט דארף האבן יענע מאנט. זיי דארפן עס האבן פון זעכציג טעג נאך די תקופה.

אין יוראפ אדער אין אמעריקע איז נישט דא קיין שום ריזן זיך צו פירן מנהג בבל, אבער דער מנהג פון די צייטן פון די ראשונים איז געווען, וויבאלד אונז גייען מיט די תלמוד בבלי, איז זיך צו פירן מנהג בבל, און ממילא איז מען שואל פון שישים יום קודם די תקופה. דער ראש האט געזאגט אז ער האט געפרעגט זיין רבי’ן, ער האט געפרעגט אלע מענטשן פארוואס צו טון אזוי, קיינער האט נישט געוואוסט צו זאגן די תירוץ. ווען דען? ווען מ’דארף, איך ווייס נישט, ווען מ’דארף… פיינד אויט ווען מ’דארף האבן רעגן אין בית אלול. אבער דער ראש זאגט אז אזוי ווי מ’איז געוואוינט טוט אזוי, דער מנהג איז א גוטע זאך.

מקומות שצריכין גשם בימות החמה

Speaker 1:

אקעי, ווייטער, וואס טוט זיך אין פלעצער וואס דארפן האבן גשם אין נוסח חמה? טאקע אזוי איז דארט גוט פאר יענע אקלימים, עס קען זיין א מחלוקת, זאלן זיי זאגן גשם, “ושואלין צרכיהם בשומע תפילה”. אבער זיי זאגן נישט אין ברכת השנים, פארוואס? ווייל ברכת השנים גייט מיט די סדר פון די נארמאלע פלעצער, נישט פון די יחידים. עס איז נישט קיין “לא תתגודדו”, קיין אגודות אגודות, אלע אידן זאלן דאווענען די זעלבע תפילה. צו וואס? זיי זאלן בעטן אין שומע תפילה.

דיון: דער ב”ח’ס שיטה

Speaker 1:

אבער אין מקומות שאין עושין יום טוב, א מינוט… אזוי זאגט דער… עס איז אינטערעסאנט, מען מעג מאכן אנדערש ווי ארץ ישראל, ווייל “לא שינו את סדרי מצרים” האבן זיי געטון. אבער דא גייט ער ווייטער…

Speaker 2:

ניין, אבער עס איז אנדערש.

Speaker 1:

נא, “לא שינו את סדרי מצרים”, די זאך וואס מ’שטופט אביסל אפ די התחלה. די התחלה איז געווען…

Speaker 2:

אבער ווי דו האסט געזאגט, די גאנצע יאר איז דאך שוין נישט.

Speaker 1:

אבער דו דארפסט אין די זומער רעגן, די זומער איז שוין אן אנדערע זאך.

ער ברענגט אפ א פאני זאך, אז דער ב”ח זאגט אז מ’זאל נישט, פארוואס זאל מען מטריח זיין אין הימל צו מאכן עולמות ליונים, לצורך היחידים. איך פארשטיי נישט וואס דאס מיינט. וואס הייסט גאנץ ארץ ישראל, די גאנצע י”א יום דארף מען בעטן פאר די איין איד? מ’בעט נישט פאר די איין איד, מ’בעט פאר יענע געגנט. איך פארשטיי נישט וואס דער ב”ח זאגט. אזוי ברענגט ער, מ’דארף אריינקוקן אין ב”ח.

דער תורת זאב זאגט טאקע אזוי ווי מיר, ער זאגט ער פארשטייט נישט וואס דער ב”ח האט געוואלט. אבער דער תורת זאב האט געפרעגט… איך זאג נאך נישט וואס שטייט דא אונטן. דער תורת זאב פארשטייט טאקע נישט. ער זאגט, קודם כל, וואס איז די כח היחיד? און צווייטנס, דער אייבערשטער איז דאך א ברוגז אז מ’בעט עפעס וואס מ’דארף? וואס מיינט דאס “מטריח”? דאס איז דאך אן עבודה.

דער ב”ח רעדט פון איינס. דער ב”ח רעדט פון אייראפע. דארט איז געווען אמאל א צורך וואס זאל זיין גשם בחודש חמה, און ער דערציילט א מעשה, אז צוויי גדולים האבן געזאגט “ותן טל ומטר” בשעת תפילה בחודש חמה, און זיי זענען געשטארבן. זאגט ער, פארוואס זענען זיי געשטארבן? ווייל זיי האבן געזאגט “ותן טל ומטר”? זיי זענען מטריח אינגאנצן. ס’איז א טרחה. דאס איז תפילה, מ’דארף דאווענען וואס מ’דארף. איך האב נישט קיין אנונג וואס ער מיינט. עפעס, עפעס, עפעס טעותים אין דער תורה, אין דעם פאל פארשטיי איך נישט. און דער תירוץ אויף דעם פארשטיי איך נישט, איך בין נישט דער וואס פארשטייט נישט. געווענליך, ווען ס’איז דא א שווערע זאך… אקעי.

יום טוב שני של גלויות – מוריד הגשם

Speaker 1:

לאמיר גיין ווייטער. פארוואס זאג איך די אלע זאכן? סתם, איך פרוביר צו קוקן אין די זייטן וואס די רמ”א זאגט. די רמ”א זאגט אזוי: “יעצט וועלן מיר זאגן וועגן יום טוב שני של גלויות. מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפללין אותו כל ימות המועד.” ס’קומט אויס א וויכטיגע נפקא מינה, אז אין די סידור, אויב מ’האט א יום טוב מחזור פאר שלש רגלים, אויב ס’איז אן ארץ ישראל’דיגע מחזור, דארף מען כמעט נישט אריינדרוקן דארט “ותן… מוריד הגשם”, חוץ אין מוסף. דאס הייסט, ביי שחרית קען מען זיך מאכן שחרית פון… וויאזוי הייסט עס, שחרית פון ערשטן טאג פסח זאגט מען נאך מוריד הגשם, אבער פון מוסף און ווייטער דארף מען בכלל נישט אריינדרוקן מוריד הגשם, חוץ…

Speaker 2:

סארי, וואס האב איך געזאגט? אין ארץ ישראל, נאר אין חוץ לארץ.

Speaker 1:

ניין, אין חוץ לארץ דארף מען יא. ווייל אין חוץ לארץ זאגט מען שוין מוריד הגשם שמחת תורה.

Speaker 2:

זייער גוט.

עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט

Speaker 1:

זאגט די רמ”א נאך ספעציפישע דעיטס וואס האבן ספעציפישע צווייפלען. זאגט די רמ”א אזוי: “כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש'”. אין די דריטע ברכה איז די חתימה פון די ברכה “האל הקדוש”. און אין די עלפטע ברכה איז “מלך אוהב צדקה ומשפט”. אבער דאס טוישט זיך דאך צענטער און יום הכיפורים, וואס מ’חותמ’ט אין די דריטע “המלך הקדוש”, און אין די עלפטע “המלך המשפט”.

דיון: פשט אין “המלך המשפט”

Speaker 2:

יא, דעם חילוק פון “האל הקדוש” און “המלך הקדוש” פארשטיי איך. דער חילוק פון “מלך אוהב צדקה ומשפט” און “המלך המשפט” האב איך קיינמאל נישט פארשטאנען, און איך פארשטיי עס נאך אלץ נישט. איך האב געזען רבנו יונה האט געזאגט א תירוץ צו זאגן אויף דעם א פשט, איך האב עס נישט פארשטאנען זיין פשט. קענסטו מיר זאגן א פשט?

Speaker 1:

א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער אוהב צדקה ומשפט. און ער וויל אז מענטשן זאלן טון צדקה ומשפט, און ער וויל אז מיר זאלן אויסערוועלן זיין משפט.

Speaker 2:

און ראשונה איז וואס?

Speaker 1:

ראשונה איז ער אליין טוט משפט.

Speaker 2:

וואס טייטש “המלך המשפט”?

Speaker 1:

א שופט דארף זאגן. דער מלך וואס ער אליין טוט משפט. אזוי זאגט דער רבנו מנוח, אזוי ווי דו האסט געזאגט. אבער איך האב נישט געוואוסט וואס איז די טייטש. “המלך המשפט”? א מלך א שופט?

Speaker 2:

ניין. א מלך עורך משפט.

Speaker 1:

אקעי.

איך מיין אז די פשוט’ע פשט פון דעם איז אז ס’איז געווען צוויי נוסחאות, און די חכמים האבן געמאכט א הכרעה אז א גאנץ יאר טוט מען אזוי. און “המלך הקדוש” זאגט מען א גאנצע צען טעג, “המלך המשפט” זאגט מען נאר זיבן פון די צען טעג. דער רמב”ם זאגט אין די הלכות עשרת ימי תשובה…

Speaker 2:

אה, ער זאגט אז ס’איז געווען אין די וואכן. ווייל ראש השנה און יום כיפור זאגט מען עס נישט.

Speaker 1:

אה, ס’איז נישט אין די וואכן, ס’איז אמת.

תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה” – צוצולייגן די תפילה פון “זכרנו לחיים”, “ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים'”, “ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים'”.

דיון: סתירה מיט’ן רמב”ם’ס כלל

Speaker 2:

א רגע, דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מ’זאל נישט משנה זיין פון די נוסח התפילה פון וואס חז”ל האבן געזאגט, אבער דא זאגט ער אז אין די מקומות האט מען זיך ערלויבט. איך פארשטיי עס נישט.

Speaker 1:

ס’קען אויך זיין אז תוספות א גאנץ יאר טאר מען נישט, אבער א געוויסע צייט וואס מ’לייגט צו אפאר ווערטער. ס’קען אויך זיין אז אויף א מסודר’דיגע וועג, אבער אויף אן עראי’דיגע וועג איז עס אקעי. ס’קען זיין אז לכתחילה טוישן מיינט אז דו קומסט און דו מאכסט אן אייגענע נוסח, אבער אז דער ציבור איז עס מקבל און ס’ווערט א נייע מנהג איז נישט קיין פראבלעם.

Speaker 2:

זייער גוט.

וואו זאגט מען “וכתוב לחיים”

Speaker 1:

אין די אכצנטע ברכה זאגט דער רמב”ם אז מ’לייגט צו “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. דאס איז “זכרנו לחיים”, “מי כמוך אב הרחמים”, און “וכתוב לחיים טובים”. דאס איז “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. דאס איז די חתימה.

Speaker 2:

אה, דאס איז “זכור רחמיך”, דאס איז “פארדיכעניש”.

Speaker 1:

יא, אבער ס’איז דאך א תוספת.

Speaker 2:

יום טוב זאגט מען דאס, “אז יתפרנסו בו בשחרית ובערבית”.

Speaker 1:

פשטות איז דאך אזוי ווי כולם, “זכור רחמיך”.

Speaker 2:

ניין, מ’זאגט נישט “זכור רחמיך”. מ’זאגט “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”.

Speaker 1:

ניין, “זכור רחמיך” זאגט מען פאר “וכתוב”.

Speaker 2:

אין די אכצנטע ברכה, נאך “בכל עת ובכל שעה”, זאגט מען “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. און דערנאך זאגט מען “זכור רחמיך וכבוש כעסך”.

Speaker 1:

יא, ראש השנה, יום כיפור. אבער אין עשרת ימי תשובה זאגט מען עס נאר די ענדע פון… ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דאס איז בעטן אינדערמיט. אדער אזוי איז געווען זיין נוסח. אויב מ’איז מוסיף אין ברכה אחרונה “ובספר חיים”. דער זאגט דאך “יש מקומות”, יא? ס’איז נישט א מנהג כל ישראל, ס’איז נישט אזוי ווי די מנהגי כל ישראל אז מ’איז מחויב. אונז זאגן “ובספר חיים” אן א וו, רייט? “ובספר חיים”. מ’דארף זען וואס דער רמב”ן’ס “ובספר חיים” איז. לכאורה ווייל ס’איז א המשך פון וואטעווער מ’זאגט דארט “ברכת שלום”, “ובספר חיים”.

זאגט דער רמב”ן ווייטער, די אלע שטיקלעך, אויב דו וועסט קומען אריין צו מטבל זיין די נוסח, ס’קאנעקט זיך מיט די נוסח התפילה. אזוי ווי “וזכרנו לחיים”, דו קענסט נישט אריינלייגן “וזכרנו לחיים” אין די קאנטעקסט. די אויבערשטע זאך איז “מי כמוך בעל גבורות”, “מי כמוך אב הרחמן”, וכו’ וכו’.

ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה

Speaker 1:

און כאטש “יש מקומות”, קען מען נישט קומען משנה זיין להוסיף בעשרת ימי תשובה אין ברכה שלישית “ובספר חיים”. אדער “ובספר חיים” אן א וו, און נאכדעם “ובספר חיים צדיקים יראו וישמחו”, וואטעווער. אבער ראש השנה ויום כיפורים איז דער מנהג פשוט. דו ווייסט אז מ’זאגט א גאנצע עשרת ימי תשובה דאס, אבער ראש השנה ויום כיפור איז דער מנהג פשוט. איך מיין נישט אז ס’איז א פשוט’ער מנהג, נאר א מנהג וואס איז פשוט געווארן. איך מיין לכאורה בכל ישראל, נישט? מנהג נתפשט. הילכך, אויסער ברכה שלישית, אויב ראש השנה ויום כיפורים קומט אריין, לייגט מען זיכער צו די “ובספר חיים”.

Speaker 2:

ס’איז דא דער וואס האלט אז מ’זאגט עס אפילו אין עשרת ימי תשובה.

Speaker 1:

איי, גוט, שוין. דער רמב”ן ווען ער זאגט “וכולי” און די אלע זאכן, מיינט ער צו טשעקן בעק פון ספר אהבה, האב איך געזען ער ברענגט מער נוסחאות אלס ראיה. האט ער איבערגעטייטשט אין זיין אייגענעם סידור. ער האט געפונען אז דא שרייבט ער נישט די נוסח התפילה, נאר זאכן וואס זענען אזוי קורץ און מ’דארף זאגן געווענליך.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ — כללי’ע…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’

—

המבנה הכללי של פרק ב’

כל פרק ב’ עוסק בשינויים שנעשו בברכות שמונה עשרה. השינוי הראשון הוא שינוי לדורות – תוספת ברכת המינים של רבן גמליאל. לאחר מכן באים שינויים שנעשים מפעם לפעם לפי הענין – כגון הביננו, יעלה ויבוא, על הנסים, עננו, מוריד הגשם, ותן טל ומטר, וכו’.

—

הלכה א’: ברכת המינים – הרקע ההיסטורי ותקנת רבן גמליאל

דברי הרמב”ם

פשט

בימי רבן גמליאל התרבו אפיקורסים/מינים בכלל ישראל. הם הצרו לישראל והסיתו אותם לסור מאחרי ה’. רבן גמליאל ובית דינו הבינו שזהו צורך גדול מכל שאר צרכי בני אדם, ותיקנו ברכה חדשה (תשע עשרה) בשמונה עשרה – ברכת המינים – כדי שתהא “ערוכה בפי הכל”.

חידושים והסברות

1. השיטה ההיסטורית של הרמב”ם:

הרמב”ם פותח בתיאור היסטורי, כפי שעושה בהלכות עבודה זרה, כדי לתת הקשר להלכה. הוא מתאר את המציאות המסבירה מדוע תיקנו את הברכה.

2. מי הם “האפיקורסים”/מינים?

רבנו מנוח אומר שהכוונה לנוצרים (אותו האיש), וזה מתאים היסטורית לתקופת רבן גמליאל. ר’ שמעון בן שטח אינו מתאים היסטורית – הוא היה מוקדם מדי (או מאוחר מדי, לפי שיטת תוספות שהיו שני ישו הנוצרי). הרמב”ם הבין זאת כפשוטו. ברוב המקומות בחז”ל נעשה שימוש במילה “מינים” מבלי שיצוין במפורש על מי מדובר.

3. משמעות המילה “מינים”:

המילה “מינים” פירושה המילולי מינים – מין אחר של יהודי. לא גוי, לא יהודי רגיל, אלא “מין ישראל” – קטגוריה מיוחדת. הוא יהודי, אבל מין בפני עצמו.

4. “מצירים לישראל ומסיתים” – שני היבטים:

נדון האם “מצירים” פירושו צרות גשמיות (מלחמה פיזית, חבלה) בנוסף להסתה רוחנית, או ששניהם דבר אחד (ההסתה עצמה היא הצרה). ראיות מירושלמי ראש השנה מראות שהצדוקים/מינים חיבלו באופן אקטיבי: שכרו עדי שקר לקידוש החודש, והדליקו משואות (אותות אש) בלילה הלא נכון. זו הייתה מרידה ממש – הם חדרו למערכת.

המסקנה היא ששני הדברים ביחד: היו להם אמונות שונות (בעיה רוחנית) וגם נלחמו באופן אקטיבי על השליטה (מלחמה גשמית). לא קבוצה קטנה שחושבת מחשבות מעניינות – זו הייתה מלחמה ממש. אבל העיקר בברכה אינו משום שהם אופוזיציה (כמו שני אחים שנלחמים מי יהיה כהן גדול), אלא משום שעמדתם מורכבת מאמונה שונה, חולשה ב”אחר ה'”.

5. “גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א’:

הביטוי “צרכי בני אדם” הוא התייחסות חזרה למה שאמר הרמב”ם בפרק א’ שי”ח הברכות הן עבור “צרכי ציבור כולם”. כעת נמצא צורך שגדול מכל האחרים. הטעם: תכלית הכל היא לדעת את ה’. אם ידעו זאת בטעות, הכל אבוד. לכן אחדות באמונה היא הצורך הגדול ביותר.

6. “ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה:

זו אותה לשון שהשתמש בה הרמב”ם קודם לגבי תקנת אנשי כנסת הגדולה של נוסח התפילה. המשמעות: קובעים נוסח קבוע כדי שאנשים ידעו מה לבקש ויאמרו זאת היטב. שתי דרכים מוצעות: (א) בעצם כל יהודי היה צריך להתפלל על כך, אלא שלא היה נוסח – עשה נוסח; (ב) לחלופין, כמו בצרכים אחרים (למשל שידוכים), כאן הוחלט שהצורך גדול מספיק לברכה נפרדת.

7. ההיבט התכליתי של ברכת המינים (ר’ בנימין):

ר’ בנימין מביא שהתפילה גם “תכלית רודפת” – יעילה מעשית. כיצד? (א) כל מי שאומר את הברכה מראה בבירור שאינו הולך להיות מין; (ב) זה מסנן מבית הכנסת את הרשעים – כמו שעולה מהמשנה (יוחסין/מגילה) שאם מישהו טועה בברכת המינים יש חשש שהוא מין; (ג) זה מפרסם לאנשים מהי מינות, כדי שידעו להישמר.

8. השוואה לברכת עננו בתענית – צורך ציבור יכול ליצור ברכה נוספת:

בתענית יחיד אומר “עננו” בשומע תפילה, אבל שליח ציבור אומר אותה כברכה נפרדת. העיקרון: עבור צורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת בשמונה עשרה. יחיד מכניס את בעיותיו לברכה קיימת, אבל צורך ציבור יכול לקבל ברכה משלו. נדון האם “עננו” היא ברכה כמו התפילות הספציפיות של ימים טובים, או ברכה על צרה שכעת (כמו תענית גשמים). הענין נשאר פתוח.

9. קושיית רבנו מנוח – “יתמו חטאים ולא חוטאים”:

רבנו מנוח שואל: הרי כתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים” – לבקש שהחטאים יפסקו, לא שהחוטאים ימותו. כיצד זה מתיישב עם ברכת המינים שמבקשת נגד האנשים עצמם? אם רוצים לומר שההבדל הוא ש”יתמו חטאים” הוא רק על רשעים אבל לא על מינים, אומר ר’ מנוח: לא – יש גמרא מפורשת שרבא אמר זאת אפילו על מינים.

כמה תירוצים:

(א) תירוץ ר’ אלימלך: הרמב”ם אומר “מצירים לישראל” – המשמעות שמבקשים שהמינים יפסיקו להציר, שיתבטלו, שיעשו תשובה. תשובה היא הביטול הגדול ביותר. אין הכוונה דווקא שימותו. “שובר רעב ומכניע זדים” – זה ענין של הכנעה, לא הריגה.

(ב) הסבר נוסף על “ולמלשינים אל תהי תקוה”: ר’ אלימלך אומר ש”אל תהי תקוה” פירושו שלא תהיה להם השארת הנפש — זו יותר הודעה/אזהרה לעולם, לא תפילה שימותו.

(ג) גישה נוספת: אצל רבי מאיר (ברכות י.) היה מצב ספציפי עם שכנים (בריונים). ברוריה אמרה “יתמו חטאים” — אבל זה היה על רשעים בודדים. ברכת המינים אינה מדברת על הריגת כל אחד כמו בעמלק — הרי הם יהודים. הכוונה שהעול שלהם יעקר, לא הם עצמם.

[דיגרסיה: המונקאטשער רב] — המונקאטשער רב אמר בקנאות גדולה שההלכה אינה כמסקנת ברוריה/רבי מאיר. הוא סובר שאישה אמרה זאת, אין צורך לפסוק כמותה, וצריך לגנות רשעים. אבל מצוין שרבן גמליאל חשב אחרת — הוא התכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורת הציבור (כתקנה לציבור).

—

מדוע נקרא “י”ח ברכות” כשיש תשע עשרה?

הרמב”ם מביא ששמעון הפקולי (שמעון הקטן) הוסיף את ברכת המינים ביבנה, לבקשת רבן גמליאל. השם האמיתי נשאר “י”ח” (שמונה עשרה) אפילו לאחר התוספת.

חידוש בנוגע לתיאור הרמב”ם: בגמרא כתוב “עמד שמואל הקטן” — אבל הרמב”ם נותן את הקרדיט לרבן גמליאל ומביא שזו הייתה “תגובה למשבר” (רבו המינים). הרמב”ם רוצה להדגיש שרבן גמליאל, כנשיא וראש בית דין, הוביל את התקנה. שמעון הקטן ניסח אותה כי היה ידוע כענו — כמו שכתוב באבות “שמעון הקטן אומר” — וידעו שאפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.

שאלה על הוספה למטבע שטבעו חכמים: הרמב”ם אומר שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. כיצד יכול היה שמעון הפקולי להוסיף ברכה שלמה? שני תירוצים:

1. יחיד אינו רשאי להוסיף, אבל כאן התכנס בית דין — זה דבר אחר.

2. “מוסיף ומשנה” פירושו לשנות את הלשון של ברכה קיימת; להוסיף ברכה חדשה לגמרי אולי בכלל אינו באיסור זה.

הרמב”ן גם מדבר על כך. גם מוזכר שאולי בחורבן בית המקדש הוסיפו או שינו ברכות בנוגע לירושלים (“בונה ירושלים”).

—

הלכה ב’: מתי אומרים “הביננו” (מעין י”ח)

דברי הרמב”ם

פשט

לכתחילה צריך לומר את כל 19 הברכות על הסדר. זה רק כשאדם רגוע, מכוון, וזריז. אם הוא טרוד/דחוק או אינו יכול לומר את כל הנוסח הארוך — אומר את 3 הראשונות שלמות, ברכה אחת מעין כל האמצעיות, ו-3 האחרונות שלמות.

חידושים והסברות

1. פירוש “מוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות”:

– “מכוונת” = דעתו מכוונת, ממוקדת במטרה.

– “לשונו תמהר לקרות” = הוא זריז, זה הולך מהר, לא לוקח זמן רב.

– אלו שלושה תנאים: רוגע, כוונה, וזריזות.

2. פירוש “טרוד ודחוק” ו”קצרה לשונו”:

– “טרוד” = עסוק במעשים (תפוס).

– “דחוק” = לחוץ, במצב קשה (לא בהכרח עסוק, אבל דחוק).

– “קצרה לשונו” = זה ההיפך מ”לשונו תמהר לקרות”. לא פיזית — אלא אין לו את הכוח/החשק/הריכוז לומר תפילה כל כך ארוכה. הוא לא יכול להתכוון לכל הלשון הארוך.

3. חידוש — שיטת הרמב”ם בכוונה מול אמירה:

העיקרון המרכזי: אם יכול להיות רק אחד משניים — או לומר את כל התפילה בלי כוונה, או לומר תפילה קצרה יותר עם כוונה — יאמר את הקצר עם כוונה. אנו רוצים שניהם: אמירה וגם כוונה. אבל כשאי אפשר לשניהם, כוונה חשובה יותר.

4. מדוע צריך את 3 הראשונות ו-3 האחרונות שלמות?

בהלל והודאה (שלוש אחרונות) אין לקצר — שם חשוב יותר שיאמר זאת עם הנוסחאות היפות. כך גם בשלוש ראשונות (שבח). רק האמצעיות (בקשות) אפשר לרכז. הטעם: הלל והודאה — שם מדברים שבחים לה’, והגמרא רגישה מאוד לגבי יותר מדי או מעט מדי שבחים. אבל תפילה היא בעיקר בקשת צרכים — מספיק שמזכיר את הענין (כמו “רפואה”), וכבר ביקש.

5. מדוע דווקא שלוש ברכות נפרדות בהתחלה (ובסוף)?

כי אלו שלושה ענינים נפרדים — שבח, גבורה, קדושה — וצריך להבין את ההבדל ביניהם. אבל הברכות האמצעיות — כל הצרכים — אפשר לעשות רשימה ארוכה אחת ולומר בבת אחת, כי כולם קטגוריה אחת של בקשות.

6. מה פירוש “ברכה אחת מעין כל האמצעיות”?

עושים מכל 12-13 הברכות האמצעיות ברכה ארוכה אחת — עם רק אחד “ברוך אתה ה'” (פתיחה וסיום), לא חתימה נפרדת לכל ברכה. זה לבדו כבר מקצר — כי לא אומרים 12 פעמים “ברוך אתה ה'”, אלא פעם אחת. הרמב”ם סובר שיש נוסח ספציפי ל”הביננו” (שלא כראשונים אחרים).

—

נוסח “הביננו” — ניתוח

דברי הרמב”ם

“הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך…” — זו תקנה מעין כל הברכות האמצעיות.

חידושים והסברות

1. עיקר “הביננו” — מבנה, לא קיצור:

עיקר “הביננו” אינו שהוא קצר יותר במילים, אלא ששמואל סידר שכל הענינים זורמים זה לתוך זה — כמו שיר ארוך אחד. כל נושא מתחבר לבא אחריו:

– “הביננו… לדעת דרכיך” (=אתה חונן) מתחבר ל”ומול את לבבנו ליראתך” (=השיבנו) — דרך ש”דעת דרכיך” מוביל באופן טבעי ל”מול את לבבנו”.

– “ותסלח לנו להיות גאולים” — מחבר סליחה עם גאולה במשפט אחד, על יסוד “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.

– “ורחקנו ממכאובינו” — זו תפילת הרפואה.

– “ודשננו בנאות ארצך” — “דשננו” מלשון דשן (להפרות את האדמה), פירושו שנקבל שפע מארץ ישראל, מקביל ל”ברך עלינו”.

– “ופוצה מארבע תקבה” (=קיבוץ גלויות) — “מארבע” בלי לומר “כנפות”, יובן מאליו.

2. “והתועים בדעתך תשפוט”:

כסף משנה ואחרים מביאים דיון מרש”י בגמרא — מה פירוש “תועים בדעתך”? הפירוש הפשוט (כרש”י) הוא: הדיינים שטועים כעת ימחר כבר יפסקו נכון — “עושה צדקה ומשפט”. זה מקביל ל”השיבה שופטינו כבראשונה” — תן לנו שופטים טובים והסר את הרעים.

3. “והרשעים תכניע… ותשמח יד צדיקים”:

כאן הרמב”ם הכניס שתי ברכות לאחת, אבל יותר מכך — נוסח “הביננו” כאן רחב יותר מהנוסח המקורי. בשמונה עשרה הרגילה לא כתוב במפורש שצדיקים יזכו למשיח, אבל ב”הביננו” נכנס “ובנין עירך ותיקון היכלך” — בנין ירושלים ותיקון בית המקדש.

4. הקשר בין הברכות נעשה מפורש:

הגמרא במגילה יש דרשה על הקשר של ברכה לברכה. “הביננו” עושה את הקשר מפורש — מה שבשמונה עשרה הרגילה הוא משתמע (כל ברכה עומדת בפני עצמה), כאן נאמר בפירוש.

[דיגרסיה: ימים נוראים] — בימים נוראים רואים ש”על הצדיקים” ו”ולמלשינים” הם דבר גדול אחד: מדוע אנו רוצים בנין בית המקדש? לא בגלל הבניין, אלא בגלל האנשים — שצדיקים (=יהודים צדיקים, לא “צדיקים שמקבלים קוויטלעך”) יוכלו לעבוד את ה’.

5. “טרם נקרא ואתה תענה”:

זה מתאים מאוד ל”הביננו” כי בקושי ביקשנו — רק הזכרנו בקצרה את הצרכים. המשמעות: אפילו לפני שנקרא, אתה כבר עונה. זה מצדיק את הנוסח הקצר — אין צורך לבקש הרבה, כי ה’ שומע עוד לפני שמדברים.

—

הלכה: מתי אומרים “הביננו”? — פסק הלכה

פשט

הרמב”ם פוסק כרבי עקיבא במשנה: אם אין דעתו מכוונת, אומר “הביננו”.

חידושים והסברות

1. חידוש בפסק:

הרמב”ם מבין שמה שהגמרא אומרת (אביי גער במי שאומר “הביננו”) מדבר רק כשיש לו דעתו מכוונת — אז יאמר את שמונה עשרה המלאה. אבל אם אין לו דעתו מכוונת, הוא חייב לומר “הביננו”. זו תקנת חכמים, לא שעושה משלו — “הביננו הוא תיקון”.

2. השולחן ערוך והרמ”א גם כן פסקו כך: אם אין לו כוח/דעת מכוונת, אומר “הביננו”.

3. קושיה — מדוע חסר “הביננו” בסידורים של היום?

זו הלכה פסוקה בלי חולק! אדם שאין לו זמן או שהוא טרוד, צריך על פי ההלכה לשנן את נוסח “הביננו” או למצוא סידור שבו זה כתוב, ולומר אותו. בכל הסידורים הישנים הביננו היה מודפס אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שזה חסר. אולי איזה פוסק אמר חומרא, אבל זו לא חומרא — זו קולא, כי אנשים שאין להם כוח לכל שמונה עשרה, מסיימים בלי כלום במקום לומר הביננו.

4. פסק המשנה ברורה:

משנה ברורה פוסק שלא לומר הביננו בקביעות (באופן קבוע). אבל חיי אדם אומר שזה דווקא על אמירת ממש נוסח הביננו. אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה הברכות אבל בקיצור רב — זה לכתחילה או ממש לכתחילה. החיי אדם הדפיס נוסח של קיצור כל שתים עשרה הברכות.

5. הטענה העיקרית:

כשלא אומרים את “דרך האמצע” (הביננו), יוצא שאנשים שלא יכולים להתפלל את כולה, מוותרים על הכל ולא אומרים כלום. זה חבל. יוצאים ידי חובה בהביננו לכל הדעות — אין שום ספק.

[דיגרסיה: מקבילה לתשעה קבין במקום מקוה] — כמו בטב

ילה — כשאנשים לא יודעים שאפשר במקלחת (תשעה קבין) לעשות טהרה כשרה לפני התפילה כשאין מקוה, הם מסיימים בלי כלום. כי מחפשים להחמיר (מקוה), לא אומרים את דרך האמצע, והאדם גם לא עושה את המינימום.

6. יישום מעשי:

כשאדם בתחנת רכבת, עצבני וללא זמן, שיתפלל הביננו — שלושים שניות עם פחות לחץ — במקום להתייסר עם כל שמונה עשרה הארוכה. “החכמים רצו בכך.” מה שכתוב בגמרא “לא יכול להיות כל יום” — זה מדבר על מי שיש לו זמן. אבל מי שיש לו עבודה שהוא עובד רוב היום, הוא טרוד כל יום — זה לא בדיעבד, זו המציאות שלו.

—

הלכה: הביננו בחורף — מגבלות

דברי הרמב”ם

בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.

פשט

בקיץ אפשר לומר הביננו, אבל בחורף לא, כי צריך לבקש במפורש גשם בברכת השנים, וזה לא מובע מספיק בנוסח הכללי של הביננו. כך גם במוצאי שבת (כי צריך הבדלה בחונן הדעת).

חידושים והסברות

1. קושיה יסודית:

מדוע בכל שאר הברכות מספיק ש”מזכירים” את ענין הברכה בצורה קצרה, אבל בשאלת גשמים צריך דווקא את המילים הספציפיות? בגאולה, בבנין ירושלים, בצדיקים — מספיק הזכרה קצרה. אבל במטר לא מספיק לומר “נחיה במנוחה” — צריך לומר ממש “ותן טל ומטר לברכה.”

2. תירוץ — שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת:

שאלת גשמים אינה סתם עוד בקשה כמו כל האחרות — זו שאלה מיוחדת שקשורה לשעת הכושר (זמן מסוים בשנה). היא לא מוכנסת בברכה כברכה חדשה, אלא היא תפילה מיוחדת שצריכה להיאמר במפורש.

3. הטעם המעשי:

ברכת הביננו נאמרת במהירות — בערך שלושים שניות — ובזמן כה קצר האדם לא יזכור להכניס שאלת גשמים.

4. שיטת רבינו מנוח:

רבינו מנוח אומר שהגמרא מדברת רק אם האדם לא יכול לזכור. הוא מביא ראיה מהגמרא בברכת כהנים, שם כתוב ששליח הציבור — “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי” — אם הוא בטוח שלא יתבלבל, מותר לו. כך גם כאן: אם אדם יודע שיזכור, או שהוא מתפלל מסידור שבו זה כתוב, לכאורה יכול לומר הביננו אפילו בימות הגשמים.

5. שיטת הרי”ץ גיאות:

רי”ץ גיאות לכאורה בטוח צודק שאם יש סידור שבו זה כתוב, אפשר לומר זאת — כמו שאומרים מוסף חול המועד מסידור.

6. פסק הבית יוסף:

בית יוסף לא מסכים עם רבינו מנוח. הוא אומר: “לא מצאתי חבר” — אף אחד אחר לא אומר את אותה סברא כמו רבינו מנוח. לפיכך פוסק שלא אומרים הביננו בימות הגשמים. מצוין שזה אירוני — דרכו של בית יוסף היא שכל אחד צריך לומר פשוט, אבל הוא מחמיר כאן.

7. לשון הרמב”ם:

הרמב”ם לא אומר “אינו מתפלל” כמו חיוב לומר דבר ארוך — הוא אומר “דומם הוא”, שלא יסיח דעת. זה מראה שהרמב”ם מדבר על מציאות מעשית, לא על איסור עקרוני.

8. למעשה בחורף:

בחורף אפשר לסמוך על רבינו מנוח — “גדול יהודי, אפשר לסמוך עליו” — או על הנוסח הקצר של החיי אדם של כל שתים עשרה הברכות בקיצור.

—

הלכה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

דברי הרמב”ם

פשט

לשבת יש ארבע תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), כל אחת עם שבע ברכות: שלוש ראשונות, שלוש אחרונות, וברכה אמצעית אחת שהיא מעין היום.

חידושים והסברות

1. מקבילה להביננו:

הביננו הוא גם ברכה אחת (במקום שתים עשרה), כך שרוב התפילות יוצאות שבע ברכות. אולי חז”ל התכוונו לכך — ששבע הוא מספר בעל משמעות, סוד. שבת, היום השביעי, יש בו שבע ברכות.

—

הלכה: חתימת הברכה — שבת לעומת יום טוב

דברי הרמב”ם

“שבתות חותמין ‘מקדש השבת’. רגלים וימים טובים חותמין ‘מקדש ישראל והזמנים’.”

פשט

בשבת חותמים את הברכה האמצעית ב”מקדש השבת”, ביום טוב ב”מקדש ישראל והזמנים.”

חידושים והסברות

1. ההבדל בין שבת ליום טוב (מהגמרא):

בשבת — הבורא עצמו מקדש את השבת (לכן “מקדש השבת” — הקב”ה הוא הפועל). ביום טוב — הקב”ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים דרך קידוש החודש (לכן “מקדש ישראל והזמנים” — ישראל הם המתווך).

2. טעם נוסף:

שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שישראל קיבלו את מצוות השבת. לכן קדושת השבת אינה תלויה בישראל — “מקדש השבת” בלי הזכרת ישראל.

3. קושיה חריפה:

מדוע צריך ביום טוב בכלל להזכיר “ישראל”? מדוע לא פשוט לומר “מקדש הזמנים” או “מקדש היום טוב”? — התירוץ: קדושת יום טוב יש לה קשר פנימי עם קדושת ישראל, שלקדושת שבת אין. יום טוב הוא מתנה מהקב”ה לישראל שיוכלו לעשות זמנים — זה לא רק דבר צדדי (שבית דין עושה קידוש החודש), אלא זו מהות יום טוב עצמו. רואים זאת גם מ”אתה בחרתנו” שאומרים רק ביום טוב, לא בשבת.

4. ראש השנה:

אומרים “מקדש ישראל ויום הזכרון” – אומרים כן “ישראל” אבל לא “והזמנים”. מכניסים “מלך על כל הארץ” בגלל נושא המלכות. ראש השנה אינו משלושת הרגלים, לכן אינו ב”זמנים”.

5. קושיה על “והזמנים”:

מדוע לא אומרים את יום הטוב הספציפי (חג המצות, חג הסוכות) בחתימה? היו מגיהים שטענו ש”והזמנים” הוא רק קיצור, אבל זה לא נכון – “והזמנים” הוא הנוסח העיקרי, וצריך להבין מדוע.

6. מוצאי שבת שהוא יום טוב:

חותם “מקדש השבת וישראל והזמנים” – הסדר הוא: קודם שבת, אחר כך ישראל, אחר כך זמנים.

7. מוצאי שבת שהוא ראש השנה:

חותם “מקדש השבת וישראל ויום הזכרון”.

—

הלכה: תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות

דברי הרמב”ם

ראש השנה הוא יום הטוב היחיד שתפילת מוסף שלו יש בה תשע ברכות, כי הברכה האמצעית מורכבת משלוש: מלכיות, זכרונות, שופרות. שלש ראשונות + שלש אחרונות + שלוש אמצעיות = תשע. חותם כל אחת מענינה: “מלך על כל הארץ”, “זוכר הברית”, “שומע קול שופר”.

פשט

מוסף ראש השנה יש בו תשע ברכות במקום שבע, כי הברכה האמצעית מתחלקת לשלוש.

—

הלכה: תפילות יום כיפור

דברי הרמב”ם

יום כיפור יש בו חמש תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), כל אחת עם שבע ברכות – שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. חותם “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים”. כשחל בשבת: “מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים”.

חידושים

גם ביום כיפור אומרים “מלך על כל הארץ”, כמו שאומרים “מלך המשפט” בכל עשרת ימי תשובה. “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים” — זו החתימה הארוכה ביותר.

—

הלכה: תפילת יום כיפור של שנת היובל

דברי הרמב”ם

גם משנה לשנה בשנת היובל (השנה החמישים), מתפלל תפלה של תשע ברכות ביום כיפור, כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה – עם מלכיות, זכרונות, ושופרות. וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר.

חידושים

1. מדוע מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

כי ביום כיפור של יובל יש חיוב תקיעת שופר מדאורייתא – “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. מלכיות זכרונות ושופרות הם פירוש על התקיעות – הם לא רק ליווי לשופר, אלא הם התוכן של מה שהתקיעות מבטאות.

2. ראיה ממשנה ראש השנה:

“שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות” – זה תקיעות עם ברכות ביחד.

3. חידוש על עיקר התקיעות:

לכאורה יוצא שעיקר התקיעות מדאורייתא באות באמת “על סדר הברכות” – זה העיקר. “תקיעות דמיושב” (לפני מוסף) הוא תוספת, חידוש. תקנת חכמים הייתה לקשר תקיעות עם ברכות.

4. הערה:

הרמב”ם “חמוד מאוד” שבהלכות תפילה כתב אפילו הלכות יום כיפור של יובל – דבר שקורה פעם בחמישים שנה.

—

הלכה ט’: “ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה

דברי הרמב”ם

פשט

לפני כל תפילה אומרים את הפסוק מתהלים כפתיחה. זה מבוסס על אמר רבי יוחנן בגמרא.

חידושים

1. ענין “שפתי תפתח”:

זו תפילה על תפילה – מבקשים מה’ שנוכל להתפלל היטב. לפני שחכמים תיקנו מטבע של ברכות, היה לזה הגיון רב – כי התפללו במילים משלהם, ויכלו להיות בעלי “לשון עלג”. לאחר שחכמים כבר תיקנו נוסח, הענין הוא: אפילו תפילת חכמים אפשר לומר בלי כוונה, בלי התלהבות – מבקשים שנאמר זאת היטב, בכוונה, “שגורה בפי”.

[דיגרסיה: תפילת ר’ אלימלך] — ר’ אלימלך ביטא זאת יפה: “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני” – אם אינני יודע מה להתפלל, למדני להתפלל. זה המשמעות העמוקה של “שפתי תפתח”.

2. מחלוקת גדולה בראשונים על נוסח התפילה:

רשב”א ורמב”ן שניהם אומרים שכשכתוב שחכמים (אנשי כנסת הגדולה) תיקנו ברכות, אין הכוונה שעשו את כל הנוסח מילה במילה. הם תיקנו: שצריך להיות 18 ברכות, אילו ענינים צריך לדבר, אולי נוסח החתימה – אבל לא את הטקסט המלא. הרמב”ן מביא ראיה: עד היום אין הלכה כה קבועה על כל מילה – נוסחאות שונות קיימות.

3. שיטת הרמב”ם לעומת זאת:

מהרמב”ם “משמע כל הזמן” שהם תיקנו ממש נוסח. אף שהוא לא מעכב על כל מילה, עמדת היסוד של הרמב”ם היא שהיה נוסח מתוקן. ראיית הרמב”ם: בבית המקדש לא אמרו את תשע הברכות הראשונות, אלא שתיים (עבודה וירושלים) – זה מראה שהשתנה, מה שמקשה לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח המלא.

—

הלכה: “יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה

דברי הרמב”ם

אחרי תפילה אומרים “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.

חידושים

פשט “יהיו לרצון” – מבקשים שמה שאמרנו (אמרי פי) ומה שחשבנו (הגיון לבי) יתקבל. הערה מחייכת: “הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי אין לי ענין לשמוע מה היה הגיון לבי לאורך שמונה עשרה…” – כלומר, אולי הגיון לבי לא היה כל כך מתאים. אבל זו תפילה סתם – אולי לא הייתה שעת רצון, אבל שיתקבל.

—

הלכה: פסיעות לאחוריו – יציאה מתפילה

דברי הרמב”ם

הרמב”ם מזכיר את ענין הליכה לתפילה ויציאה מתפילה (יציאת לאחוריו – הולכים אחורה שלושה צעדים).

פשט

הדיון המפורט בזה יבוא מאוחר יותר.

—

הלכה: ראשי חדשים וחולו של מועד – יעלה ויבוא

דברי הרמב”ם

פשט

בראש חודש וחול המועד מתפללים את 19 הברכות הרגילות בערבית, שחרית ומנחה, ורק מוסיפים יעלה ויבוא בברכת רצה (עבודה).

חידושים והסברות

1. מדוע יעלה ויבוא נמצא בברכת רצה (עבודה):

ירושלמי נותן כלל: כל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בברכת העבודה; כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בברכת הודאה (מודים). לכן אומרים על הנסים (חנוכה/פורים) במודים – כי זו הודאה על מה שכבר היה. עניני הציבור אומרים בעבודה, ועניני היחיד אומרים בשומע תפילה.

2. הקשר בין רצה ושומע תפילה:

רצה (“ובתפילתם שעה”) ושומע קולנו דומים מאוד – שניהם מבקשים שה’ ישמע תפילות. ההבדל: שומע תפילה הוא לבקשות פרטיות/אישיות, ורצה מדבר על תפילת ישראל ברבים – צרכי ציבור. לכן הגיוני שיעלה ויבוא (בקשה ציבורית) נכנס ברצה.

3. סתירה: רצה היא בקשה, אבל הרמב”ם אומר ששלש אחרונות הן הודאה:

הרמב”ם אומר בפרק א’ ששלוש הברכות האחרונות הן “הודאה על הטובה”. אבל רצה היא בבירור בקשה – “רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה” – זו לא הודאה! מודים מובן – זה מתחיל בהודאה ומסיים “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל רצה, שבאה ברכה אחת קודם, היא ממש בקשה. זו קושיה בסיסית על הגדרת הרמב”ם עצמו. מוצע שאולי פעם היה נוסח אחר של רצה שהיה יותר הודאה, אבל הקושיה נשארת פתוחה.

—

הלכה: מוסף – חול המועד וראש חודש

דברי הרמב”ם

פשט

מוסף של חול המועד הוא שבע ברכות כמו מוסף יום טוב. מוסף של ראש חודש הוא גם שבע ברכות עם חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים.” ערבית/שחרית/מנחה זהים לראש חודש וחול המועד (19 ברכות עם יעלה ויבוא), אבל מוסף שונה – מוסף חול המועד מדבר על קרבנות המועד, מוסף ראש חודש מדבר על ראש חודש.

חידושים

קריאה ברורה של מבנה הרמב”ם: את טקסט הרמב”ם צריך לקרוא כך: תחילה הוא מדבר על ערבית/שחרית/מנחה (זהה לראש חודש וחול המועד), אחר כך הוא מדבר בנפרד על מוסף חול המועד ומוסף ראש חודש.

—

הלכה: שבת שחל להיות בראש חודש / בחול המועד

דברי הרמב”ם

פשט

בשבת ראש חודש מתפללים תפילות שבת (7 ברכות) עם יעלה ויבוא. במוסף מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, ובאמצע מזכירים את קדושת היום (ראש חודש).

חידושים

1. “משלים” אינו פירושו חתימה:

המילה “משלים מעין שבת” של הרמב”ם אינה פירושה חתימת הברכה, כי בחתימה מזכירים את שניהם (שבת וראש חודש). “משלים” פירושו שחלק הסיום של הברכה (כמו “ישמחו במלכותך” או דומה) הוא גם בענין שבת. החתימה עצמה כוללת את שניהם: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

2. “קדושת היום” פירושו כאן ראש חודש, לא שבת:

“קדושת היום באמצע הברכה” פירושו שבאמצע מזכירים את ראש חודש (או חול המועד) – זו “קדושת היום” שמוסיפים. שבת הוא העיקר, וראש חודש מתחבר באמצע.

3. נוסח הרמב”ם מול הנוסח שלנו “אתה יצרת”:

אצלנו יש נוסח מיוחד “אתה יצרת” למוסף שבת ראש חודש, שמתחיל בשבת, מדבר באמצע על ראש חודש, ומסיים ב”רצה במנוחתנו.” אבל הרמב”ם נראה שלא היה לו נוסח אחר לגמרי לשבת ראש חודש – הוא השתמש בנוסח השבת הרגיל ורק הכניס ראש חודש באמצע. זה שונה ממנהגנו שבו “אתה יצרת” הוא פיוט/נוסח מיוחד לגמרי.

4. אנלוגיה לשבת יום טוב:

העיקרון זהה לשבת שחל ביום טוב: חותמים “מק

דש השבת וישראל והזמנים” – מחברים את שתי הקדושות. כך גם בשבת ראש חודש: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”, ובשבת יום כיפור: “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.”

[דיגרסיה: המושג “חולו של מועד”] — המהרי”ד מובא שהביטוי “שבת חול המועד” אינו לוגי – איך יכול להיות “חול” כשזה שבת? במשנה תמיד כתוב “שבת שבתוך המועד” – שבת שחל במועד. “חול” הוא מושג יחסי – ביחס ליום טוב הימים הם “חול” (חולו של מועד), אבל ביחס לשבת זו שבת מלאה. כך גם ראש חודש שחל ביום חול הוא “חולו של שבת” – חול ביחס לשבת. המילה “חולו של מועד” היא לשון חז”ל, לא לשון תורה – בתורה כתוב “מועד”, “מקרא קודש”, “שבתון”, “עצרת.”

—

הלכה: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

דברי הרמב”ם

כשיום טוב חל ביום ראשון (מוצאי שבת), צריך לעשות הבדלה בתפילת ליל יום טוב, בברכה רביעית. אומרים “ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל.”

פשט

כששבת נכנס ליום טוב, מכניסים הבדלה בברכה רביעית של מעריב יום טוב, במקום ב”אתה חוננתנו.”

חידושים

1. סדר הרמב”ם:

הרמב”ם מביא תחילה את נוסח יום טוב שחל במוצאי שבת, ואחר כך את נוסח מוצאי שבת הרגיל. ההסבר: הוא מביא תחילה את המעלה (הנוסח), ואחר כך את ההבדלה. דין הבדלה שייך להלכות שבת, לא להלכות תפילה — כי הבדלה היא דין בשבת.

2. “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל” — שלוש קטגוריות:

שבת יש לו “קדושה”, יום טוב יש לו “כבוד”, ורגל יש לו “חגיגה”. זה מראה שלכל יום יש את סוג הקדושה שלו.

3. מה פירוש “חגיגת הרגל”?

זה מתייחס לחול המועד — כשאפשר להביא קרבנות נדבה (חגיגה). בחול המועד אין מצוות כבוד או קדושה כמו ביום טוב, אבל יש מצוה של חגיגה. זה מתאים מאוד לנוסח.

4. הבדל בין הבדלה מוצאי שבת והבדלה מוצאי שבת ליום טוב:

במוצאי שבת רגיל אומרים “מבדיל בין קודש לחול” (ב”אתה חוננתנו”), שקשור לדעת — הכוח לעשות הבחנות. אבל במוצאי שבת ליום טוב אומרים “מבדיל בין קודש לקודש” — כאן אין ברכת הדעת, כי זה הבדל יותר עדין בין שני מיני קדושות.

5. הערה על “פרדס” (סידור הרמב”ם):

ב”פרדס” כתובים רק הלשונות של דברים מעניינים/לא שגרתיים — לשונות העיקר של תפילה רואים בסידור.

—

הלכה: על הנסים — חנוכה ופורים

דברי הרמב”ם

“בחנוכה ופורים מוסיפין בהודאה ‘על הנסים’.”

פשט

בחנוכה ופורים מוסיפים “על הנסים” בברכת הודאה (מודים).

חידושים

1. מחלוקת הודאה או רצה:

יש מחלוקת אם מכניסים “על הנסים” בהודאה או ברצה. הרמב”ם סובר בהודאה, כי “על הנסים” הוא ענין של הודאה (לפי כלל הירושלמי: לשעבר והודאה — במודים).

2. שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?

מוסף הוא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה — אין קרבן מוסף חנוכה. לכאורה לא צריך לומר “על הנסים” במוסף. אבל משמע בגמרא שכן — היום נקרא “יום שנתחייב בכל התפילות”, כלומר צריך לומר זאת בכל התפילות. או אפשר לומר שהיום הוא “שבת חנוכית” — כל היום יש לו את האופי הזה.

—

הלכה: עננו — תענית

דברי הרמב”ם

“אפילו תענית יחיד — מי שמתענה על הצרה — מוסיף בשומע תפילה ‘עננו’. שליח הציבור אומרה בפני עצמה (כברכה נפרדת) בין גואל ורופא, וחותם ‘ברוך אתה ה’ העונה לעמו ישראל בעת צרה’.”

פשט

יחיד שמתענה מכניס “עננו” בשומע תפילה. הש”ץ עושה אותה ברכה נפרדת עם חתימה משלה.

חידושים

1. הקשר בין “תענית” ו”עננו”:

“עננו” (ענה אותנו) ו”תענית” (צום/טענה) הם שורשים שונים. אבל “תענית” הוא מלשון “טענה” — יש לנו טענה לה’, ואנו מבקשים שיענה אותנו. כשה’ מעכב שפע, ומתענים ומתפללים, הוא עונה — זה ה”עננו.”

2. יחיד מול ש”ץ:

יחיד לא יכול לעשות ברכה נפרדת לעצמו, לכן מכניס זאת בשומע תפילה. אבל ציבור (דרך הש”ץ) יכול לעשות ברכה נוספת — זה מתאים לעיקרון מקודם, שעל צורך ציבור חדש אפשר לעשות עוד ברכה, אבל יחיד לא יכול.

3. עשרים ברכות:

כשהש”ץ עושה “עננו” כברכה נפרדת, יוצא שתענית ציבור יש בה עשרים ברכות בשמונה עשרה.

—

הלכה: תשעה באב — נחם

דברי הרמב”ם

פשט

בתשעה באב מוסיפים תפילה מיוחדת בבונה ירושלים, כי זה מעין המאורע — חורבן ירושלים.

חידושים

1. מדוע דווקא בבונה ירושלים?

כי תוכן “נחם” מסתיים מעין בונה ירושלים — זה שייך באופן טבעי לברכה שעוסקת בירושלים.

2. הרמב”ם מול המנהג:

המנהג הוא שאומרים “נחם” רק במנחה תשעה באב. אבל הרמב”ם לכאורה אומר שאומרים זאת בכל תפילות תשעה באב.

3. מדוע לא בתעניות אחרות?

קושיה חזקה: מדוע אומרים “נחם/רחם” רק בתשעה באב? עשרה בטבת (ותעניות אחרות) הם גם על חורבן ירושלים! הקושיה נשארת פתוחה.

[דיגרסיה: אנשים שאומרים “נחם” כל יום] — היו אנשים שאמרו “נחם” כל יום — “היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.”

—

הלכה: מוריד הגשם / מוריד הטל — הזכרה

דברי הרמב”ם

פשט

בחורף אומרים “מוריד הגשם” בברכה שנייה (גבורות), ובקיץ “מוריד הטל.” מתחילים ממוסף שמיני עצרת ומפסיקים משחרית יום ראשון של פסח (במוסף פסח כבר אומרים “מוריד הטל”).

חידושים

1. “מוריד הגשם” הוא שבח, לא בקשה:

משבחים את ה’ שהוא “מוריד הגשם” — זו לא בקשה, אלא שבח בברכה שנייה (גבורות ה’).

2. טעם הגמרא לזמן:

חשבון הגמרא מדוע מתחילים במוסף שמיני עצרת: שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהעולה רגל האחרון יוכל לנסוע הביתה (בלי גשם).

3. נפקא מינה למחזורים:

בארץ ישראל, שם מתחילים משיב הרוח ומוריד הגשם ממוסף שמיני עצרת (לא משמחת תורה כמו בחו”ל), מחזור לשלוש רגלים כמעט לא צריך להדפיס “מוריד הגשם” – רק במוסף של שמיני עצרת. בחוץ לארץ לעומת זאת, שם מתחילים משמחת תורה, צריך להדפיס זאת.

[דיגרסיה: גשם במקומות שגשום כל השנה] — שאלה מוזכרת: בסידור כתוב שבמקומות שגשום כל השנה, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום” (בברכת החודש). המקור לא ברור. אבל אם באזור גשום כל השנה, זה טוב לטבע שם.

—

הלכה: ותן טל ומטר — שאלה

דברי הרמב”ם

“מתחילין לשאול ‘ותן טל ומטר לברכה’ מז’ חשוון, וזה דווקא בארץ ישראל. בבבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים והדומים להם – שואלים ביום שישים אחר תקופת תשרי.”

פשט

ההבדל בין “הזכרה” (מוריד הגשם — שבח בברכה שנייה) ל”שאלה” (ותן טל ומטר — בקשה בברכת השנים). השאלה מתחילה בז’ חשוון בארץ ישראל, ו-60 יום אחרי תקופת תשרי בבבל. שניהם מפסיקים באותו זמן – כדי שיגיע יום טוב הראשון של פסח.

חידושים

1. מדוע ז’ חשוון בארץ ישראל:

מחכים שעולי הרגלים יחזרו הביתה אחרי סוכות, ולא רוצים שיהיה להם טורח מגשם בדרך. זה דין ספציפי לארץ ישראל.

2. חידוש הרמב”ם – “דומים להם”:

הרמב”ם כותב לא רק “סמוכים” (קרובים גיאוגרפית), אלא גם “דומים להם” – מקומות עם תנאי אקלים דומים. המשמעות שהדין הולך לפי האקלים, לא רק לפי קרבה גיאוגרפית.

3. מנהג בבל באירופה/אמריקה:

באירופה או אמריקה אין סיבה לנהוג כמנהג בבל (60 יום אחרי תקופה), כי האקלים שונה. אבל מנהג הראשונים היה: מאחר שאנו הולכים לפי תלמוד בבלי, נוהגים כמנהג בבל. הרא”ש העיד ששאל את רבו ואחרים מדוע עושים כך, ואף אחד לא ידע לענות – אבל הוא פוסק שהמנהג הוא דבר טוב וצריך לשמור עליו.

4. מקומות שצריכים גשם בקיץ (ימות החמה):

מקומות כאלה לא יאמרו ותן טל ומטר בברכת השנים, אלא שואלין צרכיהם בשומע תפילה. הטעם: ברכת השנים הולכת לפי סדר המקומות הרגילים, לא לפי יחידים, כדי לא לעשות אגודות אגודות (לא תתגודדו) – כל היהודים יתפללו את אותה תפילה.

5. שיטת הב”ח – והקושיות עליה:

ב”ח אומר שלא יאמרו ותן טל ומטר באירופה בימות החמה, כי “מטריחים בשמים לעשות עולמות ליונים לצורך היחידים.” הוא מביא מעשה ששני גדולים אמרו ותן טל ומטר בחודש חמה ומתו. תורת זאב (והלומד עצמו) לא מבינים את הב”ח: (א) מה פירוש “מטריח”? תפילה היא עבודה, ה’ רוצה שנבקש מה שאנו צריכים! (ב) מהו “כח היחיד”? אין מבקשים עבור יהודי אחד, אלא עבור אזור שלם!

—

הלכה: עשרת ימי תשובה – שינויים בשמונה עשרה

דברי הרמב”ם

“כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש’ ובאחת עשרה ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’. אבל בעשרת ימי תשובה חותם ‘המלך הקדוש’ ו’המלך המשפט’.”

פשט

בעשרת ימי תשובה משנים את החתימות של ברכה ג’ וברכה י”א.

חידושים

1. פשט ב”המלך המשפט”:

ההבדל מ”האל הקדוש” ל”המלך הקדוש” הוא פשוט. אבל ההבדל מ”מלך אוהב צדקה ומשפט” ל”המלך המשפט” קשה. רבנו מנוח מסביר: כל השנה ה’ “אוהב צדקה ומשפט” – הוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט. אבל בעשרת ימי תשובה הוא עצמו עורך משפט – “המלך המשפט” פירושו המלך שהוא עצמו מנהל את המשפט.

2. פשט שני:

ייתכן שהיו שני נוסחאות, וחז”ל הכריעו שכל השנה אומרים נוסח אחד, ובעשרת ימי תשובה את השני.

3. מתי אומרים “המלך המשפט”?

“המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, אבל “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים – כי ראש השנה ויום כיפור יש להם נוסחאות משלהם.

—

הלכה: תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דברי הרמב”ם

פשט

הרמב”ם מנסח זאת כ”יש מקומות” – לא כחיוב כל ישראל, אלא כמנהג שכמה מקומות קיבלו.

חידושים

1. סתירה לכלל הרמב”ם:

הרמב”ם אמר קודם שאסור לשנות מנוסח התפילה שחז”ל תיקנו. איך הוא יכול כאן להתיר תוספות? כמה תירוצים: (א) תוספות לזמן מוגבל (לא כל השנה) שונה משינוי בנוסח. (ב) בדרך עראי (לא קבוע) מותר. (ג) כשהציבור מקבל מנהג חדש, זה שונה מיחיד שעושה נוסח משלו.

2. “יש מקומות” – לא מנהג כל ישראל:

הרמב”ם כותב “יש מקומות”, שמשמעו שזה לא מנהג כל ישראל ולא חיוב. זה שונה ממנהגים שהרמב”ם כותב כמחייבים.

3. “וכתוב לחיים” – היכן בשמונה עשרה:

הרמב”ם מבין ש”וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” נאמר בברכה י”ח (מודים), אחרי “בכל עת ובכל שעה” – כלומר באמצע הברכה, לא בחתימה. אחר כך בא “זכור רחמיך וכבוש כעסך.”

4. “ובספר חיים” – בלי וו:

מנהגנו לומר “ובספר חיים” (בלי וו בהתחלה), כי זה המשך של ברכת שלום.

5. ראש השנה ויום כיפור מול עשרת ימי תשובה:

אף שהרמב”ם כותב “יש מקומות” לגבי עשרת ימי תשובה, מנהג ראש השנה ויום כיפור נתפשט בכל ישראל – כלומר, בראש השנה ויום כיפור בוודאי אומרים את התוספות, אפילו אם היינו סוברים שבעשרת ימי תשובה זה לא מחייב.

תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ – תקנת ברכת המינים

הקדמה: נדבן השיעור

דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב’. כן, ספר לנו על הנדבנים שלנו.

דובר 2: מה נכנס? כן, השיעור שלנו נתנדב על ידי ידידנו היקר, הרב החסיד, הרב הנגיד, יואל ורצברגר, שעומד לימיננו והוא עשה שהישיבה תהיה הצלחה, וזו זכות גדולה עבורו, ומי שרוצה לחקות אותו שיתקשר.

חזרה: מה למדנו בפרק א’

דובר 1: טוב מאוד. אז למדנו בפרק הראשון את היסודות של הלכות תפילה, כן? כלומר, תפילה מתכוונים כאן בעיקר לשמונה עשרה?

דובר 2: לא רק בעיקר, אלא, נכון? לא למדנו… אולי מאוחר יותר ילמדו על התשלומין ודברים כאלה.

דובר 1: כן, אולי בקרוב אפשר ללמוד מאוחר יותר על ברכות אחרות ודברים, אבל בינתיים. אני מתכוון, הלכות קריאת שמע כבר למדנו על ברכות קריאת שמע. אז עכשיו לומדים על שמונה עשרה. למדנו על המדרבנן, מדרבנן, זה באמת היה שמונה עשרה ברכות, וכן הלאה.

המבנה של פרק ב’: שינויים בברכות

עכשיו הולכים ללמוד פרטים נוספים מסוימים על הברכות. ראיתי שהרב רבינוביץ אומר יפה מאוד, אפשר לראות שכל הפרק הוא בעצם שינויים שנעשו בברכות. כאן שינויים, השינוי הראשון שהולכים ללמוד הוא שינוי שרבן גמליאל עשה לעד עולם, הוא הוסיף ברכה אחת. אחר כך יש שינויים שעושים מפעם לפעם לפי הענין, נראה.

הלכה א’: תקנת ברכת המינים – הרקע ההיסטורי

דברי הרמב”ם

אומר הרמב”ם, “בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל”. הרמב”ם מתחיל כמו למשל בהלכות עבודה זרה שהתחיל כך, הוא נכנס להיסטוריה, הוא מספר לנו את המציאות ההיסטורית שזה מסביר הלכות, שזה נותן קונטקסט להלכות. אומר, נאמר אמנם י”ח ברכות, אבל הוא הולך לספר לנו כאן שזה בעצם י”ט.

אומר כך, “בימי רבן גמליאל”, הנשיא רבן גמליאל, “רבו האפיקורסים בישראל”, התרבו אפיקורסים.

מי הם האפיקורסים/מינים?

דובר 2: את מי בדיוק כאן הוא מתכוון? הוא מתכוון לתלמידי צדוק וביתוס שהיו בערך בזמן של תלמידי רבן גמליאל?

דובר 1: לא, בזמן של רבן גמליאל היה אותו האיש. הפשט מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח. הוא מכיר את רבן גמליאל, זה היה חלק מהמעשה. אז בפשטות, רבי שמעון בן שטח לא מסתדר היסטורית. רבן גמליאל הוא היסטורית כשזה היה. ולפי מה שתוספות אומר שהיו שני ישו הנוצרי, אז רבי שמעון בן שטח היה גם בטווח הזמן, אני לא זוכר.

דובר 2: מוקדם מדי בזמן.

דובר 1: מוקדם מדי או מאוחר מדי, אני לא זוכר. על כל פנים, רבן גמליאל היה בזמנו, ונראה שהרמב”ם הבין שזה מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח שזה מתכוון לו.

רואים את המילה “מינים” משמשת לנוצרים. ברוב חז”ל מוצאים את המילה “מינים”, לא כתוב אף פעם על מי הוא מדבר בדיוק. אז בפשטות, הרמב”ם הבין כך. בואו נקרא את…

המשמעות של “מינים”

“שנתרבו המינים בישראל” – כלומר אפיקורסים. יותר מינים של יהודים. כלומר, באמת יש רק מין אחד של יהודי, אבל כאן יש עוד מין. “מינים” פירושו פשוט מינים, ממש. מין אחר.

דובר 2: לא, השני הוא מלשון שונה, מוסר, אפיקורסות הוא מלשון… זה אחר… זה זה זה… אפיקורסות.

דובר 1: אני מתכוון ש”מין” הוא כפשוטו, כלומר, הם יהודים, אבל אתה מין יהודי, אתה לא יהודי רגיל, מבין? גויים הם עמים אחרים, אתה סתם מין בפני עצמך, אתה לא יהודי ואתה לא גוי. לא, אתה מין, אתה מין יהודי. גוי הוא גוי, יהודי הוא יהודי, ישראל. ואתה מין ישראל, אתה… איך אומרים… אתה מין.

“מצירים לישראל ומסיתים” – גשמיות ורוחניות

“והיו מצירים לישראל” – הם הפריעו. “כל המצר לישראל נעשה ראש” מרמז להיות שה… המצירים העיקריים לישראל הם צורה מסוימת. לא ברור ל… אני מתכוון שה… בואו נקרא. “ומסיתים אותם לסור מאחרי ה'” – הם מסיתים את היהודים להתרחק מהבורא היחיד. אז לא ברור אם “מצירים” פירושו שהם עשו צרות בגשמיות, ומלבד זה עשו צרות ברוחניות, או אולי מתכוון שזה הוא גופא.

ראיה מירושלמי ראש השנה

אז למדתי אתמול בירושלמי ראש השנה על… ושם מדברים… אני מתכוון בערך אנחנו עומדים במשנה בראש השנה, אבל בירושלמי מאריך קצת יותר על המינים, שגם שם לא ברור, לכאורה מתכוון לצדוקים שלא מאמינים בתורה שבעל פה, שהעידו עדות שקר, הם ניסו לחבל בקידוש החודש, וגם שהם הדליקו, בתחילה היו משיאין משואות, אבל הם התחילו להדליק אש בלילה אחר.

אז זה באמת, הסתכלתי, לכאורה זה נראה אפילו כמו מעין מרד, כן? הם חדרו למערכת שמודיעה שמגיע טיל, כן? הם הדליקו אש כשזה לא ראש חודש, הם ממש חיבלו בדבר. אז הייתה מציאות, היה מעין מרד.

דיון: מרד או בעיית אמונה?

דובר 2: אמת, אבל יכול להיות שהעיקר, כלומר, בוודאי זה אמת שעשו מרד, ובגלל זה נקרא המינות, כי הוא רוצה להיות ה, הוא רוצה להנהיג את הדבר. הוא אופוזיציה. אבל למה מורכבת האופוזיציה שלו? יש לו איזו שיטה, השיטה שלו היא שצריך להאמין כך וכך, צריך לעשות כך וכך.

דובר 1: אבל הם לא הסיתו את אנשיהם והם הלכו הלאה, הם גם ניסו לקבל שליטה. המלך היה צדוקי, והם ניסו להכניס לבית המקדש, וזוכרים את כל המעשיות האלה. כאן מדברים אפילו על הנוצרים, הם בהתחלה ניסו, הם ניסו להשתלט על הדברים. אבל להשתלט כדי שיוכלו להנהיג את מעשיהם ומעשים אשר לא כן.

אבל מה שאני מתכוון לומר, שזה לא פשט שיש קבוצה קטנה של יהודים שחושבים מחשבות מעניינות, הם מתכנסים פעם בשבוע, הם עושים פגישות, והולכים לחשוף אותם ועושים תפילה עליהם. זו הייתה מלחמה, זה היה סוג של מלחמה. הם חיבלו בסנהדרין, הם… זה היה… הצדוקים שאתה מדבר עליהם מהמשנה, המינים שמדברים כאן, צוררי ישראל.

אז הרמב”ם רוצה לתת לך תמונה שהם לא, והם דאגו שיש להם דעת קדושה, וזה גם, זה גם מספיק מה לומר. אבל הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. אבל הם גם היו מעין מלחמה. הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. זה לא סתם, למשל כששני רבנים, שני אחים, נלחמים מי יהיה כהן גדול, מה שלא יהיה, זה באמת מלחמה, מעין מלחמת אזרחים, אבל זו לא הבעיה, מבין? לא בגלל זה עושים ברכה. אפילו הצד השני לא דבר היום, עושים ברכה. הוא הצד השני. אבל ממה מורכבת העמדה שלו? זה מורכב מאמונה אחרת, מחולשה כלשהי ב”אחר ה'”. טוב מאוד. זה שני הדברים ביחד. זו בעיה גדולה.

“גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א’

“כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם” – שהדבר, להיפטר או שיהיה אחדות ביהודים, או הדבר שכל היהודים יתנהגו על פי התורה, חשוב יותר מכל דבר. כי הרמב”ם אומר פעמים אחרות, כמו שכבר אמרת, שכשגרים בין יהודים ישרים התורה באה יותר בקלות, וכן הלאה.

דובר 2: רגע, עצור. “צרכי בני אדם” הוא בוודאי התייחסות למה שאמר קודם, נכון? מה הייתה הלשון שם? אצל התפילה?

דובר 1: זו הייתה לשון ש… “ישאלות כל הדברים לצרכי ציבור כולם”.

דובר 2: טוב מאוד. יש, הוא אמר שי”ח הברכות הן לכל צרכי בני אדם. עכשיו מצאו שיש צורך גדול יותר. זה צורך ציבור גדול כזה.

דובר 1: טוב מאוד. לא סתם איזו בעיה, זה הצורך הגדול ביותר. אני מתכוון הגדול ביותר הוא על הלשון “ואחר ה'”, כי התכלית של הכל היא לדעת את ה’. אם הולכים לדעת זאת בטעות, אז כל הדבר אבוד.

וממילא, שהעולם ישאר עם אמונה ברורה הוא “גדול מכל צרכי בני אדם”. אבל “צרכי בני אדם” הוא מכניס זאת לשמונה עשרה, כי שם שייך צרכי בני אדם, זו תפילה.

תקנת רבן גמליאל

“עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת” – כלומר, מצד אחד תפילה היא לצרכי בני אדם, מצד שני מבינים שזה מהצרכים הגדולים ביותר של בני אדם, צריך לעשות תפילה על זה. “והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לאבד אמונים” – הוא עם בית דינו עשה תפילה חדשה, שיבקשו מה’ “לאבד אמונים”. “וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל” – הוא הכניס זאת לתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכל.

“ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה

דובר 2: טוב מאוד. זו עוד הלשון שאמר קודם על אנשי כנסת הגדולה, שהם עשו את נוסח התפילה כדי שידעו את הדברים החשובים שצריך להתפלל עליהם, ושיאמרו זאת טוב.

דובר 1: טוב מאוד. היסוד אפשר ללמוד שני דברים. יכול להיות שזה באמת כמו שאמרת, בעיצומו של דבר כל יהודי היה צריך להתפלל על זה, אלא שלא היה נוסח, אז הוא עשה נוסח. הדרך האחרת, צריך לחשוב, יכול להיות, בואו נגיד יש אדם שיש לו צורך חדש. כן, דיברנו בשיעורים הקודמים, בואו נגיד מישהו צריך שידוך לילדים, אולי יעשה ברכה משלו, “ברוך אתה ה’…”. שיאמרו דבר כזה.

דובר 2: טוב מאוד. אבל כאן הוא עשה ברכה משלו. כי זה צורך בני אדם, זה דבר ברור מאוד.

דיון: האם אפשר היום לעשות ברכה חדשה לצורך ציבור?

דובר 1: אבל חשבתי, מה קורה למשל, ואני יודע שאנשים בלייקווד אומרים שהיום צריך לעשות ברכה שיוכלו לקבל את הילדים למוסדות. זה גם צורך בני אדם.

דובר 2: זה גם צורך בני אדם, אבל צריך להתפלל. זה כח הנדרים או מה. זו אותה ברכה של המלשינים, אני לא אומר ש…

דובר 1: לא, ו… יכול להיות. לא, ראיתי מאוחר יותר כתוב בתענית…

דובר 2: לא, אבל אתה אומר טוב מאוד. קודם כל הם אמרו שזה צורך שצריך להתפלל עליו. מצד אחד מהתפילות אנחנו יודעים שעושים נוסח כדי שאנשים לא יבקשו זאת בלשון יחיד. כי אם לא היה מספיק רק לתלות שלט “מלבד אלה שמתפללים נגד הרשעים”. אבל אני רוצה שגם יעשו את האופן איך הם עשו תפילות שיהיה ערוך בפי הכל.

ההיבט התכליתי של ברכת המינים

יכול גם בוודאי להיות, אני מתכוון רבי בנימין אומר זאת, אני הולך לומר עוד קצת מה שהוא אומר בעוד רגע, אבל הוא אומר גם זאת, שיכול להיות שהתפילה היא גם תכלית רודפת. הפשט הוא, איך, אחת הדרכים לברר את המינים, הם אמרו ברכה ברורה, כל מי שאוכל, אתה אומר בניגוד, אתה מראה שלא להפוך להיות מין. זה מסנן מהבית כנסת את הרשעים שהולכים לחרוק שיניים בברכת המינים. כתובה מעשה כזו במשנה יוחסין, אם מישהו טועה, יש חשש שאולי הוא מין, מזה הוא לא אומר ברכת המינים. יש דבר כזה. אבל גם יש שמפרסמים שאנשים מבינים איך שלא יהיה מין.

השוואה לברכת ענינו בתענית

חשבתי, מאוחר יותר כתוב שבתענית יחיד אומר הוא מכניס בשמע תפילה את ענינו, ובתענית שליח ציבור אומר זאת ברכה נוספת. נראה שלצורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת. יחיד מכניס את בעיותיו בברכה אחרת, אבל אם זה צורך ציבור יכולה לבוא ברכה נוספת.

דובר 2: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר… ענינו הוא ענין של ברכה, וזה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית.

דובר 1: בפשטות, לא, אולי יש לזה תפילה ספציפית של… לא, אבל קישרתי את זה. לכאורה אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה, בגלל זה גוזרים תענית. תפילת ענינו היא “רבונו של עולם, עזור לנו”. אומרים שעל תענית הסיבה שמתענים היא עכשיו קצת הפלאה, זה רק זכר הצרה, מה שלא יהיה. הצרה הגדולה היא שאנחנו בגלות, מה שלא יהיה מתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו. אם גשמים, מה שלא יהיה הטענות. נראה הכל.

קושיית רבנו מנוח: “יתמו חטאים ולא חוטאים”

הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אם מישהו…

דובר 2: טוב מאוד. אם מישהו יאמר שיש חילוק שזה רק על רשעים, לא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא.

דובר 1: הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים.

ברכת המינים, מנין הברכות, ודיני הבננו

הלכה א (המשך): קושיות וביאורים בברכת המינים

קושיה: ענינו — האם זו ברכה נפרדת?

דובר 1: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר אם אמרתי זאת שם. ענינו הוא ברכה, כי זה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית. בפשטות, לא. אולי לתענית יש תפילה ספציפית של ענינו.

לא, אבל לכאורה, אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה. בדיוק בגלל זה יש את התענית. התפילה של ענינו היא שה’ יעזור לנו. כשאומרים זאת על תענית ציבור שיש עכשיו, זו קצת בעיה. זה רק על זכר הצרות, או הצרות הגדולות שאנחנו בגלות, או כשמתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו, תענית גשמים או איזו תענית שזה. נצטרך לראות.

קושיה: “יתמו חטאים ולא חוטאים” — איך זה מסתדר עם ברכת המינים?

דובר 1: הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. ואם מישהו אומר שיש חילוק שזה רק על רשעים ולא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא, הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים “אל יתפלל אדם על רשעים שימותו”. לא להכות.

תירוץ א: “מצירים לישראל” — תשובה, לא מיתה

דובר 1: אומר רבנו מנוח תירוץ פשוט. הוא אומר, זה בדיוק מה שמתכוונים. הרמב”ם אומר “מצירים לישראל”. שיפסקו המינים המצירים, שיתבטלו, ושיעשו תשובה. זה בוודאי הביטול הגדול ביותר. לא מתכוון שהם דווקא ימותו, אלא יעשו תשובה. תשובה היא להיות שובר רעב ומכניע זדים.

אוקיי, נוסח התפילה הוא ענין של קריאה ועידוד, ועוד דברים כאלה. יכול להיות דרשות. הדבר הראשון יכול להיות קריאה ועידוד.

תירוץ ב: “אל תהי תקוה” — הודעה, לא תפילה

דובר 1: הוא מפרש, איך ראיתי שמישהו מפרש, למה הפשט שאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”? למה זה נכנס? זה רבנו מנוח כאן. הוא אומר שזה בעצם… זה גם, זה תירוץ שני שהוא שואל על הקושיה. לא, לא תירוץ שני, הוא שואל למה אומרים זאת בנוסחאות אחרות. הוא אומר ש”אל תהי תקוה” פירושו שלא יהיה להם שארית הנפש. זו פשוט הודעה שאומרים לעולם ש”למלשינים לא תהי תקוה”. זו יותר אזהרה מאשר תפילה.

תירוץ ג: החילוק בין רשעים למינים

דובר 1: אבל אני מתכוון שזו בכלל לא קושיה, כי קודם כל, זה מתחיל שהיו שכנים שעשו עבירות, כמו שכתוב אצל רבי מאיר. היו לו איזה שכנים, פורעים שם. כאן מדברים על רשעים.

דובר 2: לא, מה שאני מתכוון לומר חס ושלום, שם כתוב ברור המילה מינים.

תרגום לעברית

דובר 1: כן. אבל היתה משפחה, הוא הולך על נביאו, שהיה מין, הוא התפלל באמת ובצדק, הלוואי שילדיו. כאן מדברים יותר בבירור, לעבד א מינים, זה לא אומר שהאחרית מול זכר, שכל ילד ימות. לעבד א מינים, יכול להיות שהוא חשב על איזה רשע גדול, שהוא צריך למות. זה לא שהוא מתפלל רק על השכן הזה, יש לו איזה שכן רע, הוא מתפלל לקב”ה שיכלה אותו.

אוקיי, הוא אומר חילוק. לעבד א מינים לא אומר להרוג כל אדם, הוא מתכוון ל… אומר הרמב”ם אחר כך, שזה הרבה יותר פשוט, כשאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”, הוא לא מתכוון לומר שכל חול זכר, כמו בעמלק, כל אחד ימות. לא, הם יהודים, כן? זה אומר, שיעקר עולם, רצונם לרעה, תן להם את הלב, אני יודע “והזדים והרשעים”, מה הרשעים צריכים לאבד.

דיגרסיה: שיטת המונקאטשער רב

דובר 1: אוקיי. אוקיי. כן, יכול להיות, המונקאטשער רב אני זוכר בקנאה גדולה, יש לו אריכות שלמה איפשהו שההלכה היא לא כרבי מאיר. לא, הוא אומר שנראה שבשיחות, ברוריה אמרה, אישה אמרה, לא צריך לעקוב אחריה, צריך כן לגעור ברשעים. אבל נראה שרבן גמליאל חשב אחרת, רבן גמליאל חשב שלא, זה באמת מתכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורך הציבור.

למה קוראים לזה “י”ח ברכות” כשיש תשע עשרה?

דובר 1: אוקיי, חזרה לעיקר התוספות, ברכה שהיא בעצם תשע עשרה ברכות. אה, בגלל זה נשאר לי המילה י”ח. שנזכור שהשם האמיתי הוא י”ח. זה משהו נוסף שם. יכול להיות עוד, אולי גם “בונה ירושלים”, אוקיי, אפשר לשנות את הנוסח. אולי לומר, הקב”ה שהוא שוכן שם, שיבנו אותו כבר, משהו כזה. הרמב”ם הזכיר איפשהו את הדבר, שלא צריך להשתנות מלשון חכמים, ממטבע שטבעו חכמים.

קושיא: איך שמעון הפקולי יכול היה להוסיף ברכה?

דובר 1: קודם כל, בענין ברכות קריאת שמע ראינו את זה. אבל שמעון הפקולי לא… הוא עשה אחרת. להוסיף ברכה שלמה זה דבר אחר. או שהוא יכול היה כי הוא היה… מה?

דובר 2: לא, הוא היה החכם, אני לא מבין.

דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר נגד החכמים. הוא היה החכמים עצמם, אני לא מבין. הוא היה כאן כמה דורות נגיד אחרי שעשו את י”ח ברכות, כן, אני לא יודע כמה זמן.

דובר 2: מאנשי כנסת הגדולה.

דובר 1: מאנשי כנסת הגדולה. אז כשאומרים שאסור להוסיף זה אומר שיחיד אסור, אבל כאן התכנס בית דין. אבל יכול להיות שלהכניס ברכה שלמה לא נקרא מוסיף. מוסיף ומשנה זה אומר לשנות את הלשון, לומר את אותו הדבר בלשון אחרת.

תיאור הרמב”ם: תגובה למשבר

דובר 1: אבל לכאורה התירוץ הוא הדבר הראשון, שהוא אומר שזה היה… הרמב”ם אומר, הרמב”ם מכניס, בגמרא לא כתוב שהיה רוב מינים. הרמב”ם דימה לעצמו, הרמב”ם אומר מה הפשט ששמעון… אפילו לא כתוב בגמרא על גמליאל, רבן גמליאל ביקש מבית הדין שיתקנו, לא הוא עשה את זה לבד. אבל הרמב”ם רוצה להוציא שזה היה… איך נגיד, זה היה תגובה למשבר. הוא אומר, הוא מביא שהוא נותן את הקרדיט לרבן גמליאל, הוא לא אומר “עמד שמואל” כמו שהגמרא אומרת. הוא אומר את זה, אבל הרמב”ם רוצה להוציא ש… אה, יכול להיות כי רבן גמליאל היה הנשיא, הוא היה בית הדין, הוא היה זה שהנהיג את בית הדין, הוא היה השרביט.

דובר 2: הוא היה השרביט, זה לא שרביט.

דובר 1: זה מילה ידועה שבאבות כתוב “שמעון הפקולי אומר בפני רבן גמליאל”, שמעון הקטן, “שמעון הקטן אומר בפני רבן גמליאל”, וכתוב הלאה “אז יאכלו וישבעו”. אומרים שכיון שהוא היה זה שתמיד אמר את זה, הוא יכול היה, ידעו שאותו אפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.

סיכום: הברכה התשע עשרה

דובר 1: בכל מקרה, נו. זו הברכה התשע עשרה שהוספו בזמן… על בעיה שהיתה. האמת שהרמב”ן מדבר על זה במקום כשהוא מדבר על הברכות. ממילא גם הייתי רוצה לומר שבשעת חורבן בית המקדש הוסיפו ברכות לירושלים יותר, או היו אומרים שהיתה גם ברכה על ירושלים בנוסח אחר. אבל הרמב”ם לא מדבר על זה. אבל בכל מקרה זו הסיבה כי קוראים לזה י”ח ברכות, צריך להבין למה קוראים לזה תשע עשרה, למה יש תשע עשרה.

הלכה ב: מתי אפשר לומר “הביננו” (מעין י”ח)

לשון הרמב”ם

דובר 1: נו, הנה בא זה. עכשיו נלמד האם צריך באמת לומר את כל התשע עשרה. זו שאלה לאדם עני יכול היה לומר שהם צד שהוא יהרג ואל יעבור, הם מלשינים, לכאורה אי אפשר לדלג. ברכות אחרות זה מה שהחכמים תקנו לומר כך. הוא אמר לו שהוא גר בעיר שגרים בה רק יהודים שומרי תורה. אומר לו, שיביא מהר שייגץ, שיוכל לקיים את המצווה להכות את השקצים. אז אפילו יש דעה קדושה אחרת, צריך לעשות שיהיה מאושר. סתם, אוקיי.

אומר הרמב”ם כך, “בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.” נגיד על הסדר שהם נתנו לנו.

“במה דברים אמורים?” אומר הרמב”ם, “בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות.” כשהוא רגוע, דעתו מכוונת. “מכוונת” זה אומר מכוונת, “מיושב” למטרה, מכוון למטרה. “ולשונו תמהר לקרות” – והוא זריז, הוא במצב רוח, וזה עובד לו, ולשונו הולכת לומר את זה מהר, זה לא יקח הרבה זמן.

“אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר,” אם הוא מתוח ו… ההיפך מ”מוטב דעתו עליו ומכוונת”. “טרוד” זה אומר כמו במעשה לכאורה, הוא עסוק בעשיית דברים. “דחוק” זה אומר שהוא דחוק, הוא יושב בבית בטורח. כן, הוא לא עושה כלום, הוא יושב, אבל הוא נדחק. או, “או שקצרה לשונו” – מה זה, אני משער, ההיפך מ”לשונו תמהר לקרות”. מה זה? זה פיזי?

דובר 2: לא, אני חושב שזה… זה לא פיזי.

פירוש “קצרה לשונו”

דובר 1: אדם לא יכול לומר שמונה עשרה ברכות. זה מאוד ארוך, התשע עשרה ברכות, זה הרבה מילים. אפילו להיות במצב הנכון, הוא לא יכול לומר את המילים, לומר ברכה ארוכה. לא רואים אנשים היום שהם לא עוקבים אחרי הרמב”ם, והם אומרים, “אוקיי, אתה רואה הוא עייף, אין לו כוח לומר דבר כל כך ארוך, שיעשה קצר, יש לו כוח.” זה לא מוסיף דעת, זה אבל חזק דעת, אבל זה עדיין חזק דעת. צריך שני דברים, ואנחנו רוצים שהוא יגיד את זה ושיהיה לו כוונה. אם הוא יכול רק לקיים אחד משניהם, זה אומר, או שהוא יכול לכוון, או שהוא יכול לומר… הוא יכול לומר דבר קצר יותר, או שהוא הולך לומר “הביננו” אשר קצרה לשונו. אני חושב שקצרה לשונו לא אומר, כי לכאורה הרמב”ם לומד שיש נוסח, קצרה לשונו לא אומר כמו קודם קצרה לשונו שאי אפשר לעשות נוסח, זה אומר… לא, אבל משמע שנראה כאן כאילו שאם אתה יכול להתפלל את כל התפילה בלי דעת, או תפילה קטנה עם דעת, תתפלל קטנה עם דעת.

או אולי אפשר לומר לשונו טמא, אין לו חשק, דעת מכוונת לכל הלשון הארוכה. אבל אני חושב שעיקר דעת מכוונת אומר, הוא מדבר כאן לכתחילה אולי כמו, זה נראה אחר כך בגמרא, אני חושב שמה צריך להיות כוונה קטנה, אי אפשר לכוון. הרמב”ם לא מדבר שאין לו כוונה, הוא מדבר יותר כמו שאתה במצב שאתה יכול לומר תפילה ארוכה יותר, זה יותר חזק איש ודעתו, והם יכולים לומר.

ההלכה: שלוש ראשונות, ברכה אחת מעין האמצעיות, ושלוש אחרונות

דובר 1: זה ככה, אם הוא טרוד ודחוק בזמן, מתפלל שלוש ראשונות, שלוש הראשונות, השבח, שיגיד את כולן, ואחר כך שיגיד ברכה אחת מעין כל האמצעיות, אחר כך שיעשה ברכה אחת מכל האמצעיות תשע, שיעשה אחת… שתים עשרה או שלוש עשרה.

דובר 2: כן, אה, I’m sorry, כן.

דובר 1: שיגיד רק מעין שלהן, זה אומר שיזכיר אותן, אבל הוא לא צריך לומר את כל הנוסח הארוך, ואחר כך שיגיד כן את כל שלוש האחרונות, שלוש אחרונות.

למה את שלוש האחרונות צריך לומר שלם?

דובר 1: מעניין שבהלל והודאה לא מרשים לנו, שם עוד יותר חשוב שנגיד את זה עם הנוסחאות היפות. אבל צריך לזכור שהרמב”ם לכאורה סובר שיש נוסח, אבל הראשונים לא סוברים כך. אבל כשכתוב כאן שהוא מאריך, הוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר, המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות, זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה'” נוסף, “ברוך אתה ה'”. ברכה אחת מעין כל האמצעיות אין “ברוך” לכל הברכות, עושים מהן כולן ברכה אחת.

דובר 2: לא, זו ברכה ארוכה אחת.

דובר 1: חוץ מזה שזה קצת יותר קצר, אפילו בנוסח לא. יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק ברוך אתה ה’ ויהיה שתים עשרה ברכות. לא, אבל יכול להיות שהרמב”ם היה אולי, אני לא יודע, אני מנסה.

דיני “הביננו” — מתי עושים ברכה אחת מהברכות האמצעיות

החילוק בין שלוש ברכות לברכה אחת

אבל כשכתוב כאן שהוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר. המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות. זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה'” נוסף “ברוך אתה ה'”. תפילה אחילה ומצאה אין ברכה לכל הברכות. עשו מהן כולן ברכה אחת.

נכון, זו ברכה ארוכה אחת. חוץ מזה שזה קצת יותר קצר אפילו בנוסח, זה לא… יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק “ברוך אתה ה'”, ויהיה שתים עשרה ברכות. בכל מקרה, אבל יכול להיות שהרמב”ם היה, אולי, אני לא יודע, אני חושב, שלהיות מדויק בהלל והודאה חשוב יותר מאשר להיות מדויק במילים של תפילה. כי הלל והודאה אתה מדבר לעצמך. הגמרא היתה עם הרגישות המוחלטת על זה, לומר יותר מדי שבחים, מעט מדי שבחים. תפילה היא בעיקר שתזכיר דברים שחסרים. מספיק שתרמוז על הדבר, רפואה, אתה כבר מבקש רפואה, כבר אמרת רפואה.

עיקר התפילה הוא הצרכים. זה לא סתם ככה שזה נרמז ברמב”ם. האריכות היא רק בזה שיש שלוש ברכות. אבל לומר את כל השבחים הספציפיים, הוא לא אומר על כל השבחים. הוא לא אומר שצריך לומר כל השבחים, הוא אומר שצריך לומר שלוש ברכות. שלוש הברכות שאתה יודע איך, שכתוב במחזור. הוא לא אומר שצריך סתם לומר שלוש ברכות. לא ברור שזה מעכב את המילים שכתובות במחזור על כל ברכה. וזה יהיה החילוק בין הראשונה והשנייה והשלישית, אם לא עם קמרונות מודגשים. הוא אומר לך, עושים “ברוך אתה ה'”, זו ברכה! בוודאי! זה עיקר הדין! הוא עושה שלוש ברכות!

כי זה לא אומרים בראשונה “מגן אברהם”, בשנייה לא אומרים “מחיה מתים”, בשלישית לא אומרים “הקל הקדוש”, אלא אומרים שלוש פעמים “ברוך אתה ה'” עם המילים שלך של הלל. עשית רק ברכה אחת! זה בדיוק מה שהעניין עושה! הוא עושה ברכה אחת מכל הדבר! זה לא דווקא יותר קצר! המילה היא לא שזה יותר קצר! המילה היא שזו ברכה גדולה אחת! וזה משתים עשרה אחרות!

למה שלוש ברכות בהתחלה ובסוף?

אז למה באמת בראשונות… איך לוקחים את הראשונות בנפרד? מה זה חייב להיות שלוש בהתחלה ושלוש בסוף? כן! זה הגיוני! כי זה שלושה ענינים אחרים! צריך להבין בדיוק מה ההבדל. מהענינים. אבל שלושה ענינים אחרים, כל הצרכים, זה כל הצרכים, אפשר לעשות רשימה ארוכה ולומר בבת אחת. ואין כאן שום דבר על לעשות קצר את כל הדבר. זו רק רמה אחת של קיצור.

כן, יש עוד תפילה קצרה שהיא עוד יותר קצרה מזה. כן, הרמב”ם אומר כך, וזו היא הברכה, זו הברכה שהחכמים תקנו שהיא תקנה מעין כל הברכות האמצעיות, שלוקחת את כל הענינים החשובים מהברכות האמצעיות.

נוסח “הביננו” — ניתוח

הוא עושה את זה ככה, אומר את זה ככה, יפה מאוד, ר’ יצחק סידר את זה יפה מאוד. אתה חונן, אומר הוא בשפה, הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, תן לנו את הבינה לדעת את דרכיך, לדעת דרך ה’. ומול את לבבנו ליראתך, במקום השיבנו, ומול את לבבנו ליראתך. כאן הסיר את ערלות הלב. אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. כן, כן, אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. העיקר הוא לא שזה נעשה יותר קצר. הביננו עם חוננו, זה לא הרבה יותר ארוך מחוננו ה’ אלוקינו דעת מאתך.

הקשר בין הענינים

העיקר הוא, הוא עושה מכל הדבר משפט ארוך אחד כביכול. שמת לב? הוא מחבר. הוא עושה מזה כמו פואמה ארוכה אחת, או איך שאתה רוצה. כשאתה אומר חוננו דעה, אחר כך אתה אומר ברוך אתה ה’ חונן הדעת, אחר כך אתה אומר השיבנו אבינו לתורתך. כאן עשית, גם אתה רואה שהענינים זורמים אחד לתוך השני, כי הביננו הוא הוסיף לדעת דרכיך, כדי שיתחבר עם ומול את לבבנו. זה אפילו מתחרז קצת. לא רק שזה מתחרז, זה נעשה כמו, אני לא יודע איך להסביר, כל נושא הוא חיבר עם השני. כשאנחנו אומרים שתים עשרה ברכות, הוא עושה את זה מחובר אחד לשני.

והוא אומר, ותסלח לנו להיות גאולים, כן, כך הוא עושה את זה במשפט אחד. ותסלח לנו, תמחל לנו, ואם תמחל לנו, נוכל לזכות לגאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, להיות גאולים, להיגאל. הכנסת כאן במשפט אחד את שתי הברכות.

ורחקנו ממכאובינו, הרחק אותנו מכאב, זו תפילת הרפואה.

ודשננו בנאות ארצך, מה זה דשננו? כן, מלשון דשן, כן, כמו שהאדמה תהיה טובה. דשן, כן, לדשן את האדמה. כי “אשרינו” אומר שהשדה יגדל טוב, ושים אותנו בחלק היפה של ארץ ישראל, במקום יפה של המרעה. המילה היא שם, שיהיה לנו מה שיהיה. שנגור במקום טוב שיש שפע. לא, לא שנגור במקום טוב, אלא שיהיה שפע. כמו שאומרים ב”ברך עלינו”, שיהיה מבורך, שפע הארץ יהיה לנו, נקבל את שפע הארץ. זה הפירוש. זה ענין אחד עם טובה, כן, קצת זה ענין אחד עם טובה.

“ופוצה מארבע תקבץ” והלאה

ופוצה מארבע תקבץ, תאסוף את אלה שהתפזרו בארבע כנפות הארץ. הוא לא אומר כאן כנפות, הוא אומר “מארבע”, תמצא בעצמך איזה ארבע.

והתועים בדעתך תשפוט, יש ענין של תועים, אבל אלה שתועים בדעתם יקבלו את משפטם. הכסף משנה עם כולם הביאו שיחה שלמה מרש”י בגמרא מה זה “והתועים בדעתך תשפוט”, זה עריות ושפיכות דמים. זה יותר מלאו הבא מכלל עשה. הוא אומר שהיום אנחנו תועים, יש לנו את הנוער שמחכה. מה כתוב כאן? השיבה שופטינו כבתחילה, כן, תן לנו רבנים טובים, והסר את מה שיש לנו עכשיו. והתועים, היגון והאנחה, נאמר שזה הרבי שלנו. נאמר שהיגון והאנחה הוא הרבי שלנו? נסיר את היגון והאנחה, זה התועה. הפירוש הפשוט, כמו שהוא מביא מרש”י, “תועים בדעתך תשפוט”, הדיינים יהיו, הדיינים שתועים עכשיו יפסקו מחר טוב, יהיו דיינים טובים, “עושה צדקה ומשפט”.

“והרשעים תכניע” ו”ותשמח יד צדיקים”

תרגום לעברית

והרשעים תכניע בידך, שתעניש, שתרים יד חזקה על הרשעים. ותשמח יד צדיקים, ובכך ישמחו הצדיקים. אבל זה שמח, פשוט כך הולך כלל טוב. אבל כאן מניח הרמב”ם גם, הוא הכניס שתי ברכות לתוך ברכה אחת. אבל כאן הם קיבלו עוד הרבה יותר ברכה רחבה מאשר במקור. במקור לא היה כתוב שיזכו לראות את המשיח. כאן כתוב שיזכו לראות את המשיח. הרשעים יעקרו. שם כתוב, כן, הכל טוב, אבל כאן אתה אומר הרבה יותר, שהרבנים יזכו לראות את המשיח. ובנין עירך ותיקון היכלך, והעבודה היא לא הצדיקים, ועקירת עצמות כל אויביך, וכל מבקשי רעתך יכרתו. וזה ממשיך עוד, ועקירת עצמות כל אויביך, זו הברכה שהרבי נתן לנו. הם מקבלים אריכות ימים. ובפרט יתמכי הצדיקים עם הדברים האלה.

אני חושב אבל שכאשר כל הקשרים האלה קיימים, יכול להיות שבאמת כשאומרים את זה בחוץ זה גם מתכוון לדעות. הרי יש סדר. הגמרא במגילה הרי יש דרשה שלמה מה הקשר של ברכה אחת לשנייה. זה בעצם הקשר שלהם. זה נורמלי לאחרונה, כל דבר בחוץ הופך לדבר חיצוני.

הענין של צדיקים בימים נוראים

אבל על פי הלכה, על פי הלכה, התפילה של ימים נוראים נראה שיתמכי הצדיקים הוא חלק מאוד חשוב מכל הסיבה של רחמנא ליצלן, לא רשעים, זה בשביל יתמכי הצדיקים. הרשעים כביכול, לא נתקלקל, זה הכל דבר גדול. למה אנחנו רוצים להיכנס לבית המקדש? לא בגלל הבניין, בגלל האנשים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו שמחים ויוכלו לעבוד את ה’. צדיקים פירושו הצדיקים, כן, לא צדיקים שמקבלים קוויטלעך. צדיקים פירושו הצדיקים, היהודים. לא ההפך מ”למען רשעים אל תהי תקוה”.

“טרם נקרא ואתה תענה”

אחר כך מוסיפים כבר טרם נקרא ואתה תענה. זה מתאים מאוד, כי בקושי התפללתי. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. זה אומרים כבר כן פעמיים את אותו הדבר.

כי אתה הוא… לא, זה ש”טרם נדבר ואתה תשמע” זה מאוחר מדי להתפלל עכשיו. לא, אני חושב אבל שזה נכון, שזה אומר מאוד יפה ש… אני אגיד את זה לפני שאני אומר את זה בארוכה, אני אגיד את זה בארוכה, אני אדם פשוט, אבל ה… הנוסח אומר את זה בתפילות טהורות. אני חושב שזה אותו המשמעות, כי פשוט אדם הרבה פעמים, אם יש מילים קצרות… אבל אם מדברים, אי אפשר להתפלל בצורה מסודרת. אבל אם אני מתפלל, אני מתפלל טוב, אבל אין לי… “טרם” זה הטעם למה אני אומר את זה ארוך. “טרם נקרא” זה הנקודה. אני יכול להתפלל, אני לא צריך להתפלל, אני מתפלל כן.

התירוץ הוא, לא תמיד מקיימים, לא תמיד אולי מתפללים כן וזה יוצא לא נכון. בגלל זה אומרים את האמירות שנותנות את הסדר לבורא. הקב”ה גורם לך להתפלל, אתה אומר את כל ה… הוא לוקח את כל האלף בית ועושה מזה את הנוסח הנכון. כן.

כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל בכל צוקה, ברוך אתה ה’ שומע תפלה. כבר, אם זה שומע תפלה, אחר כך ממשיכים לרצה, נכון? זו ברכת העבודה.

הלכה: מתי אומרים “הביננו”?

הרמב”ם פסק… רגע. כן. כמה דברים הייתי אומר, בגמרא היה קצת מחלוקת אם אומרים “הביננו”, אם מותר לומר “הביננו” כל היום באופן כללי או לא.

דובר 2: אבל רק בשעת הדחק?

דובר 1: רגע. כמה בכלל, אם אומרים… אני חושב שזו מחלוקת במשנה כבר. והרמב”ם פסק כמו רבי עקיבא במשנה, שאם יש ספק אם דעתו מכוונת וכדומה. והגמרא גם כאן שאביי גער במי שאומר “הביננו”. אבל הרמב”ם מביא שנראה שהרמב”ם הבין שהכל בכלל. כלומר, אם תלוי אם דעתו מכוונת, נאמר שהפשט הוא ש…

דובר 2: אם לא, צריך לומר תפילה קצרה.

דובר 1: אם לא, צריך לומר… לא, עכשיו מדברים על “הביננו”. תפילה קצרה זה עוד רמה. אם אין דעתו מכוונת, מה שכתוב בגמרא שאסור לומר “הביננו”, זה מדבר על כשיש לו כן דעתו מכוונת. הרמב”ם פוסק שזה תלוי. כלומר, אם יש לו כוח, אם יש לו דעתו מכוונת ולשונו טהור, צריך לומר את כולה. אבל אם אין לו, אז הוא מחויב, כלומר, ההלכה היא שצריך לומר “הביננו”. וכך גם פסק בשולחן ערוך, שנפסק ברמ”א, שאם אין לו כוח, אין לו דעת מכוונת, אומרים “הביננו”.

ונראה בסימן ד’ את הבעיה של ימות הגשמים בעוד רגע, אבל כך לכאורה ההלכה פסוקה, אין חולק על זה. מה שהסידורים של היום לא הדפיסו את זה…

דובר 2: הבעיה עם זה, רגע, תהיה שזה לכאורה רק שמשנה ממטבע שטבעו חכמים, כי אדם יכול להתפלל בעצמו על כל הדברים האלה. זה רק מטבע המטבע.

דובר 1: כן, כן. אבל כאן מדברים על הרבנן. הרבנן באמת רצו שיעשו שמונה עשרה ברכות. הם לא… בדיעבד הם באמת היו… ברכה אחת כללית. אבל הרמב”ם אומר הרי ש”הביננו” זה תיקון, כן? זה לא שאתה עושה משלך. זה תקנת חכמים.

אבל עד היום הזה, חוץ מימות הגשמים שנראה בעוד רגע, או מוצאי שבת, ההלכה פסוקה היא שאם אין כוח לומר את כל שמונה עשרה, צריך לומר “הביננו”. אני לא מבין למה רוב הסידורים של היום בכלל לא הדפיסו את זה, ומתעלמים מזה. אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לחזור על הנוסח או למצוא סידור שזה כתוב בו, ולומר את זה. כן. עכשיו נראה שיש זמנים שאי אפשר לעשות את זה, אי אפשר לעשות את ה”הביננו”.

דובר 2: כן, אז צריך להזכיר “ותן טל ומטר”.

דובר 1: כן, זה בימות החמה. אבל הזמן שאפשר לומר את הנוסח “הביננו” הוא בימות החמה בקיץ.

הלכות תפילה: דיני הביננו, שבע ברכות בשבת ויום טוב

הלכה ד: הביננו בימות הגשמים — למה אי אפשר לומר

הרי אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לומר, וצריך להשיג את הנוסח, או למצוא סידור שזה כתוב בו ולומר את זה.

כן. אה, עכשיו אפשר לראות שיש זמן שאי אפשר לעשות, אי אפשר לעשות את ההביננו במסורת ההביננו. כן, מה שאפשר לומר את הנוסח הביננו הוא בימות החמה בקיץ, אבל בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו. סיבה מעניינת, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. לא מספיק שאומרים בכלל, תעשה שנגור במקום טוב, זה לא עובר ב”ותן טל ומטר לברכה”. צריך לומר “ותן ברכה”, “ותן טל ומטר לברכה”. אם כבר באותו מחיר אומרים את כל שתים עשרה הברכות, קל יותר לומר את כל שתים עשרה הברכות מאשר לא לשכוח את זה, אם מתחילים להתחשב…

החילוק בין שאלת גשמים לברכות אחרות

אבל זה רק אם האדם היה צריך בעצמו להוסיף שאלה, אבל אם החכמים שאמרו שנאמר הביננו היו יכולים להוסיף עוד מילה, “ותן טל ומטר לברכה”, היו יכולים להכניס מילה. אבל זה לא בא כך, זה בא בלי זה. אלא מה? הברכה היא ברכה שאומרים מהר, והם מכניסים לתוך הברכה שבאה מהר, והולכים עם זה כך, זה לוקח שלושים שניות, ובשלושים שניות לא יחשבו שלא יזכרו שבמוצאי שבת יש כאן עוד פסוק שצריכים להכניס.

שיטת רבינו מנוח: אם יש סידור אפשר לומר

רבינו מנוח אומר באמת, רבינו מנוח אומר כאן מיד בצד שהוא סובר שהגמרא מדברת אם אי אפשר, והוא משווה את הגמרא לברכת כהנים, כתוב שהשליח ציבור, “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי”, אומר שבוודאי יש כאן את אותה ההלכה שאם אדם יודע שהוא כן חשב, או אפשר לומר אחרת, אם אדם מתפלל עם סידור, ובסידור כתוב כבר שב”מוריד הטל” אומרים “לברכה”, לכאורה הוא כן יכול לומר אפילו הוא ייכשל.

השאלה הפונדמנטלית: למה שאלת גשמים שונה?

אבל השאלה היא הרבה יותר פונדמנטלית: למה לגבי כל שאר הברכות מספיק שמזכירים את ענין הברכה, ומה קרה ב”מוריד הגשם” שלא מזכירים את ענין הברכה? שיהיה טוב, שיהיה טוב? צריך כאן חיוב לבקש טל, מטר, וזה יותר מהחיוב על שאר ה… החיוב שמבקשים על הגאולה… הגאולה פירושה, דרך אגב, לפי רש”י רשימת גאולה.

למה לא צריך להזכיר שיהיה לכל מטר באמירה שיהיה “על פני הארץ”? למה לא צריך? למה על כל שאר התפילות מספיק שמזכיר את זה בצורה מעניינת אפילו? “יסוד בתי צדיקים”, “בבנין ירושלים”, וכאן לא מספיק לומר אני רוצה שתיתן לנו מטר, שנחיה בנחת? אני חושב שהמטר הוא תפילה. אבל מה ההבדל בין מוריד הטל למוריד הגשם? אני לא מבין, כאן יש הלכה…

תירוץ: שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת

בשמונה עשרה הרגילה אתה צודק, כי שם מקפידים על המילים המדויקות. אבל ברגע שיוצאים מהמילים המדויקות, מזכירים כל ענין כדי שהאדם יזכור שעל זה אני מתפלל. כשלא יוצאים עם המילים, המילים לא מביאות מספיק את כל הענין.

בשמונה עשרה, חז”ל תיקנו לנו שמונה עשרה ארוכה. אתה לא מחויב דווקא לומר את המילים בברכה. הם עשו שתים עשרה ברכות. המילים גם לא דווקא שונות מהמילים שאומרים בשתים עשרה ברכות. כן שונות. סתם כך אומרים. הם עשו שיהיה הרבה יותר קצר. הם עשו את זה בצורה שיהיה קצר ויהיה קל יותר לזכור מאשר אחת עשרה משתים עשרה. אני יכול לתת לך את הנוסח, אתה יכול לחפש באינטרנט, יש נוסח שהוא מאוד ארוך, אבל תראה שאין שם אף ברכה אחת שהתוכן השאלה שונה מאשר בשתים עשרה ברכות. אין. אתה מבקש דעת, אתה מבקש תשובה, אתה מבקש את כל הדברים. יותר פיוטים, פחות פיוטים, זו כבר שאלה שלא מדברים כאן, איך אומרים את זה, לא מקפידים על כל הדברים.

אבל כאן, השאלה היא חלק מזה שיהיה שעת הכושר. הכל הוא חלק מהכל. זה לא שהכניסו את זה לתוך ברכה, לא עשו ברכה חדשה לעשות ברכה על מטר. לא, טוב, אבל זו שאלה מיוחדת. זו לא אותה שאלה כמו סתם לומר טוב. זו שאלה מיוחדת. שירד גשם… שירד גשם לא כתוב בנוסח של ‘ברכנו’, כאן אתה יכול להכניס את זה, אבל זה לא כתוב. אני לא יודע מה הוא עשה ‘והשבענו’, אני לא יודע מה הוא התכוון. זה היה… זה לא היה מתאים, אין כאן מילה. זה היה נראה מוזר.

הרי”ץ גיאות והבית יוסף

ה’רי”ץ גיאות’ לכאורה בוודאי צודק, שאם אפשר, אם יש סידור שזה כתוב בו בכל מקרה, אפשר לומר את זה כמו ‘מוסף חול המועד’, ה’בית יוסף’ לא מסכים כי הוא מחמיר. אפשר להשלים אצלך? הוא אומר שה’רבינו מנוח’ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה’רמב”ם’ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו’ כחיוב לומר דבר ארוך, הוא אומר ‘דומם הוא’, שלא יסיח דעת, ה’רמב”ם’ אומר את זה גם בתחילת ההלכה. אחר כך מאוחר יותר הוא יאמר דברים המעכבים, הוא יכול לומר… הוא יכול לומר. ‘רבינו מנוח’ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה’רמב”ם’ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו’ כחיוב. כן, כן, הגמרא בוודאי שזה מתכוון לזה. פשוט מתכוון שהוא לא מבין את המילים שהוא כן. והוא הרי לא, הוא לא יכול לומר ‘ענינו’ לדעת רש”י, הוא צריך לומר ‘ומבדיל בין קודש לחול’, אני לא יודע בדיוק איך. את זה הוא לא יזכור, אבל זו אותה הלכה.

ה’בית יוסף’ אומר על ה’רבינו מנוח’, לא מצאתי חבר, לא מצאתי אף אחד שיאמר את אותה הסברה, שממילא הפסק הוא שהוא לא אומר את זה, אבל זה מאוד מוזר, שזו הדרך של ה’בית יוסף’, שכל אחד צריך לומר את זה פשוט. אז הסברה הפשוטה היא שזה מדבר על אופן שלא יזכרו.

הלכה למעשה: פסקים מעשיים

המשנה ברורה והחיי אדם

בכל מקרה, אני אומר הלכה למעשה, ואני צריך לומר עוד הלכה חשובה, ה’משנה ברורה’ פוסק את זה גם כך, אני לא יודע למה העולם לא יכול ‘הלכות תענית’, צריך ללמד לילדים את ההלכה. ה’משנה ברורה’ אומר שאפילו ה… ה’שולחן ערוך’ אומר, או ה’משנה ברורה’ לפחות אומר, שלא יאמרו ‘ענינו’ בקביעות, על זה רק באמת אין דעת, אבל אומר ה’חיי אדם’ שזה דווקא מה שאמרתי, לומר ‘ענינו’ ממש את הנוסח, אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה ברכות, אבל הוא אומר את זה בקיצור רב. והחיי אדם הדפיס נוסח של לקצר את כל שתים עשרה ברכות. זה לכתחילה, או ממש לכתחילה. בכל מקרה, כשאין כוח, חייבים לומר את הנוסח של חיי אדם. את זה גם צריך להדפיס בכל הסידורים. אין לי מושג למה כל הסידורים לא כותבים את כל הברכות.

למה לא מדפיסים את הנוסח הקצר בסידורים

אני אגיד לך למה. אותי הטריד, כמו בכבוד עשיתי בזה, שאנשים לא יודעים שכשאין מקווה, יש ברמב”ם ובהלכה מודפס אפשרויות אחרות של תשעה קבין, ואפשר לכאורה עם מקלחת, לפי רוב הפוסקים, עם מקלחת או תשעה קבין. ויש ענין כזה שבגלל שמחפשים להחמיר, לא אומרים את המצב הבינוני. אז יוצא מישהו שלא הולך למקווה, גם לא עושה תשעה קבין. כן, כל אחד עושה מקלחת, אבל אם הוא יודע שכשהוא עושה מקלחת הוא מטהר את עצמו, והוא היה מרגיש שהוא עשה טהרה, כוונה הולכת הרבה, שיעשה את זה, שידע שבמקלחת לפחות הוא עושה תשעה קבין, שזו דרך כשרה של טהרה לתפילה, מינימום, כשאין מקווה, שנראה מאוחר יותר ברמב”ם.

אני חושב שזו אותה סיבה כאן גם. כי רוצים בוודאי מאיתנו תמיד להתפלל את כל שמונה עשרה כשיש כוח, אז לא אומרים לנו את הדרך האמצעית. אבל זה לא בדיעבד. עבודה שצריך רוב היום לעבוד, זה כל יום עייף. זה לא… מה שכתוב בגמרא שלא יכול להיות כל יום, מדבר על מישהו שיש לו כן זמן, או שבת, אני לא יודע מה שבת. בכל מקרה, לא אומרים שמונה עשרה ברכות. אבל אם מישהו… מה שאתה אומר שרוצים להיות גם יותר טוב, זה לא מה שקורה. מה שקורה הוא שמוותרים על הכל, ולא אומרים אף ברכה אחת. זה חבל. צריך לומר את נוסח הביננו. יוצאים לכל הדעות, אין שום ספק. חוץ מבקיץ, בחורף צריך לסמוך על רבינו מנוח. רק רבינו מנוח הוא יהודי גדול, אפשר לסמוך עליו. או החיי אדם…

מתי צריך לומר הביננו

היהודי, שבשמונה עשרה כבר אין לו את הכוח, הוא אמר את התפילה של רבי ר’ אלימלך שכוללת הכל. הוא כבר התפלל כל כך הרבה. אני מדבר על מנחה, אני מדבר על יוצר, יוצר אור ובורא חושך, והוא הולך עד יוצר המאורות. אבל הוא מתפלל בכל מקרה, הוא מתפלל שם יותר זמן, שמונה עשרה זה רק עוד שלוש דקות, אז תן לו כבר. שם הוא קצת התרגל.

תרגום לעברית

אבל אתה צודק, שכאשר אדם נמצא בתחנת רכבת והוא עצבני, והוא עומד להתפלל את כל התפילה הארוכה, במקום זה עליו להתפלל את הקצרה, את הביננו. שלוקחת שלושים שניות, עם פחות לחץ. החכמים רצו זאת. זו לא חומרא. החכם, בכל הסידורים הישנים, עד לפני כמה שנים, היה מודפס הביננו אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שאין את זה. אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אולי כי איזה פוסק אמר חומרא. איזו חומרא? זו קולא. זו לא חומרא, זו קולא.

מתרגלים שתפילה פירושה לפתוח עמוד ולתפוס פסוק שלם מתחת. אין שום הלכה כזו. אוקיי, כבר הספקתי להקניט. בואו נחזור לשמונה עשרה.

הלכה ה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

עד כאן למדנו את עיקר הלכות קריאת שמע ושל שמונה עשרה. עכשיו נלמד מה עושים בשבת וביום טוב, וכן הלאה, מה הסדר שעושים.

שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום. בשבת יש ארבע תפילות, שיש גם מוסף. בכל ארבע התפילות יש שבע ברכות. מהן השבע? שלש ראשונות, שלש אחרונות, והברכה האמצעית מעין אותו היום.

זה מעניין, כי הביננו היא גם ברכה אחת, אז רוב התפילות הן שבע. אולי חז”ל התכוונו לומר שזה בגלל… יש שבע שהוא גם סוד, יש ענין של שבע, שבע היא מספר מיוחד. אולי זה באמת בגלל זה, שיהיה שבע. שבת, היום השביעי, יש לו שבע ברכות.

חתימת הברכה האמצעית — שבת לעומת יום טוב

שבתות חותמין, אוקיי, מה היא האמצעית, מה היא הברכה האמצעית? הברכה האמצעית היא מה שמסיימים במקדש השבת. אבל רגלים וימים טובים חותמין מקדש ישראל והזמנים.

שבתות וימים טובים, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך בא “וישראל והזמנים”. כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב”ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, ואנחנו ישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי יהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשים הזמנים. ואני חושב גם שכן שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שהיו יהודים שקיבלו את המצווה של שבת.

חתימת ברכות שבת ויום טוב, תפילת ראש השנה ויום כיפור, ופתיחה וסיום לתפילה

חתימת ברכות שבת ויום טוב – “מקדש השבת” vs. “מקדש ישראל והזמנים”

דובר 1:

נעשה עכשיו ויכוח גדול. קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך “וישראל והזמנים”.

כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב”ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי היהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשה… אני חושב גם שבשבת היה בעצם ששת ימי בראשית, זה כבר היה לפני התורה, לפני שהיו יהודים שקיבלו את התורה. האנשים היו ביום שישי, אבל כן. לא, אני מתכוון אבל היהודים, כן, לפני התורה, לפני האנשים.

דובר 2:

זה ראש השנה טוב.

דובר 1:

לא, ישראל, כן, מה שישראל פירושו, העם שקיבל את התורה. אבל עדיין לא מובן למה ביום טוב צריך להחליט לומר “מקדש ישראל והזמנים”. משהו חסר לי הסבר. למה צריך בכלל להזכיר את זה? זו גם שאלה שלי. למילא זה שמזכירים את זה בשבת לא עושים את זה, את זה אני מבין. אבל למה בכלל? למה לא לומר “מקדש הזמנים”, “מקדש היום טוב”? מה חסר את ישראל בכלל? משהו יש ליום טוב עם קדושת ישראל, לא רק עם קדושת יום טוב. קדושת השבת אין לה עם קדושת ישראל, וקדושת יום טוב יש לה עם קדושת ישראל, משהו כתוב כאן.

טוב, בקרוב יהיה עוד יום טוב, נחשוב על זה. בראש השנה, מה אומרים? אה, אומרים משהו יום טוב. בראש השנה אומרים…

דובר 2:

רק שוב, אם לוקחים את התירוץ של הגמרא, שבת היא היום השביעי של הטבע, אין לזה קשר לשום חודש, לקידוש החודש.

דובר 1:

את זה אני אומר, אבל זה לא תירוץ לכתחילה למה צריך, זה נכון, ישראל מקדשין זמנים, אוקיי, למה צריך להזכיר את זה? אני מרגיש ש… אתה רואה שביום טוב גם אומרים “אתה בחרתנו” בתחילת הברכה, רשימה שלמה שהיינו אומרים בשבת גם לא.

דובר 2:

לא, אני אומר ששבת היא יצירה של הקב”ה כביכול, שיש לה קשר לטבע, לימים, זה “יום ולילה לא ישבותו”. ומה זה יום טוב?

דובר 1:

אבל יום טוב יש לו קשר ליהודים, זו לא מתנה מהקב”ה? זו מתנה מהקב”ה, הקב”ה נתן מתנה ליהודים שיוכלו לעשות זמנים.

דובר 2:

כן, אבל לכאורה זה דבר צדדי, שקידוש החודש עושה בית הדין. אוקיי, זה לא נראה שזו המהות של יום טוב, זה נראה שזה כן.

דובר 1:

אוקיי. כשמוצאי שבת הוא יום טוב אומרים שניהם, מקדש השבת ישראל והזמנים. בראש השנה לא אומרים מקדש ישראל והזמנים.

דובר 2:

זה מעניין, ידעתי שראש השנה לא כל כך תלוי בקידוש החודש באותה צורה כמו שאר ימים טובים.

דובר 1:

לא, זה לא תלוי, כן תלוי, זה ראש חודש. למה?

דובר 2:

לא, אומרים כן, אומרים רק לא והזמנים, אומרים מקדש ישראל.

דובר 1:

שני דברים, מוסיפים “מלך על כל הארץ” בגלל הנושא של מלכות. כן, יש טעם, שאלה כזו, למה לא אומרים את החתימה המיוחדת של יום טוב? למה לא לומר חג המצות, חג הסוכות? למה צריך לומר “והזמנים”? זה פלא.

דובר 2:

בראשונים עשו כן מיוחד.

דובר 1:

אוקיי, ראש השנה אינו משלושת הרגלים, אינו הזמנים. יש אפילו מי שטענו, אבל זה לכאורה לא נכון, היו איזה מגיהים שטענו ש”והזמנים” הוא קיצור, לומר כל פעם… כן, אבל זה לא האמת. צריך לומר “והזמנים”, אבל צריך להבין למה.

כשמוצאי שבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. זה אותו סדר.

תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות (הלכה ו)

דובר 1:

אומר הרמב”ם, שאלו הן שבע הברכות, התפילות ערבית, שחרית ומנחה. תפילת המוספין של ראש השנה, אה, של ראש השנה, הוא אומר שראש השנה הוא יום טוב אחד שתפילת המוספין שלו יש לה כמות אחרת של ברכות, כי האמצעית מורכבת משלוש ברכות: מלכיות, זכרונות, שופרות. אומר הרמב”ם, ממילא יוצא תשע ברכות. הוא אומר אילו תשע ברכות? שלש ראשונות ושלש אחרונות של כל יום, מגן אברהם, מחיה מתים, הקל הקדוש, והמשך ההודאה. ובאמצע יש שלוש. אילו שלוש? שלש ראשונות ומעין שלושת הענינים, הענינים של מה שמבקשים, הפסוקים מורכבים מהדברים שמדברים עליהם, מלכיות, שנית זכרונות, ושלישית שופרות. אז הברכה האמצעית מורכבת משלוש, ממלכיות, זכרונות, שופרות, ממילא זו תפילה של תשע. חותם כל אחת מענינה, גם החתימה של כל ברכה היא לא רק הענינא, ענינא פירושו נוסח התפילה והפסוקים שמביאים. החתימה היא “מלך על כל הארץ” היא הראשונה, ו“זוכר הברית”, וכן הלאה, “שומע קול שופר”.

תפילות יום כיפור (הלכה ז)

דובר 2:

מה עם יום כיפור?

דובר 1:

מתפלל חמש תפילות, חמש תפילות, שבע ברכות. יום כיפור יש חמש, כי יש גם נעילה. כן. מה שכבר למדנו בפרק קודם.

יש תפילה מיוחדת, שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. האמצעית, יום כיפור יש אחת ארוכה באמצע. חותם במלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים. גם כאן מלך על כל הארץ, יום כיפור, מעניין.

דובר 2:

אה, כמו שאומרים מלך המשפט כל עשרת ימי תשובה, נראה בקרוב.

דובר 1:

אם זה שבת, רגע, אומרים מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. אה, מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. חתימה ארוכה מאוד, אני חושב שזו הארוכה ביותר. אצלנו עושים אפילו ניגון, אצלנו אומרים אפילו מלך על כל הארץ, עושים אפילו ניגון על זה, נכון? איך אומרים יום כיפור, עושים אפילו ניגון על החתימה? מלך על כל הארץ. כן.

תפילת יום כיפור של שנת היובל (הלכה ח)

דובר 1:

אז זה הכל כל שנה יום כיפור. אבל צריך לדעת שפעם בחמישים שנה יש סוג אחר של תפילה. גם שנה אחר שנה לשנת היובל, שכבר למדנו קודם במצוות, שיש שנה חמישים שהיא יובל, מתפלל תפילות של תשע ברכות. יש כאן כתוב שבע ברכות, כאן כתוב תשע ברכות. כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה, כך שנת היובל ביום כיפור. התפילה של יום כיפור של שנת היובל יש גם מלכיות זכרונות ושופרות. מתפלל תפילה של תשע ברכות במוסף של ראש השנה, וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר. אומרים את אותו הדבר, ממש אותו נוסח של מלכיות זכרונות ושופרות אומרים ביום כיפור תפילת היובל.

דיון: למה מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

דובר 2:

כן, למה אומרים את זה ככה? מה זה בא? מה הפשט של זה? אני לא יודע, אולי למדנו פעם על זה? על יובל? אני יודע למה צריך לומר מלכיות זכרונות ושופרות יום כיפור של יובל?

דובר 1:

כן, אני יודע, כי יש לזה קשר ל, זה דומה לראש השנה שתקיעת שופר היא דאורייתא. אוקיי.

דובר 2:

אה, אה, טוב מאוד, טוב מאוד. זה התקיעות. אז לכאורה מלכיות זכרונות ושופרות יש תקיעות. זה הסוג. זה פירוש על התקיעות.

דובר 1:

אה, זה פירוש על התקיעות. אה, זה מה שמלכיות זכרונות הם גם פשטים בשופר. אז, זה התירוץ. זה הפשט. מה המשמעות?

דובר 2:

הזכרונות ברחם, כן? אה, הזכרונות. הרמב”ם אמר לנו. מזכירים את הקב”ה, הוא מביא… כן. טוב מאוד.

דובר 1:

מה הפשט נחשוב? אבל ביובל תוקעים שופר. מתי תוקעים את זה? ביום כיפור תוקעים את זה. “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. כן. את זה צריך רק כשזה יובל. היינו, כשיש תקיעת שופר של יובל. טוב מאוד.

דובר 2:

כן, והמשנה הראשונה כתוב “שובע יובל ראש השנה לתקיעות לפני הברכות”. טוב מאוד. זה תקיעות עם הברכות. זו המשנה. זה סט אחד, כמו שלמדתי.

דובר 1:

לכאורה, כשלומדים בהלכות ראש השנה, בסוגיא לא למדנו, אבל שם יצא לנו שעיקר התקיעות באות באמת על סדר הברכות. כן, תקיעות דמיושב הוא חידוש, מוסיפים. אצלנו חושבים שתקיעות מדאורייתא הוא דבר נפרד, אבל תקנת חכמים הייתה לעשות תקיעות על סדר הברכות. זה אותו דבר.

אוקיי. הלאה אומר הרמב”ם: “בכל תפלה מתפלות”. הרמב”ם מאוד חמוד שבהלכות תפילה הוא בקושי חשב שצריך לכתוב הלכות יום כיפור של יובל. זה דבר שצריך לעשות. אולי שואלים אותך, לא, הרמב”ם אומר הכל.

“ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה (הלכה ט)

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה: “בכל תפלה מתפלות”, הלכה חדשה מעניינת שלא ידעתי, “כל תפלה משלש תפלות שאומר קודם הברכה הראשונה ועומד, זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'”. זה כתוב בגמרא, זה פסוק בתהלים. הגמרא אומרת שהחכמים, אמר רבי יוחנן, כך צריך לעשות. כן. מעניין. זו בעצם תפילה על תפילה, מבקשים מהקב”ה שנוכל להתפלל טוב. זו התפילה הראשונה לפני תפילה.

דיון: הענין של “שפתי תפתח” אחרי תקנת חכמים

דובר 1:

זה מעניין, כי לפני שהחכמים עשו מטבע של ברכות חכמים, לתפילה היה הרבה סנס, כי יכול להיות לשון עלג, מבקשים מהקב”ה שיצליח. פעם שהחכמים עשו את זה, מה שייך? יכול להיות שאפילו את תפילת חכמים אפשר לומר באופן עלג, בלי כוונה.

ואני רוצה להזכיר שיש מחלוקת, כלומר, זה לא כתוב בפירוש. יש מחלוקת גדולה בראשונים, הרשב”א והרמב”ן, אני חושב ששניהם אומרים בפירוש, שכשכתוב שהחכמים תיקנו ברכות, זה לא אומר שהם עשו את כל הנוסח. זה אומר שהם עשו הלכות מסוימות, איך צריך להיות שמונה עשרה ברכות, שצריך לדבר על מה שצריך לדבר, נוסח החתימה אולי, אבל זה לא… הרמב”ן אומר שזה מדרש. הרמב”ן מביא את הראיה, כי לא רק מאוחר יותר, אלא עד היום אנחנו לא רואים הלכה כזו. הרמב”ן אומר שזו קבלה.

דובר 2:

לא, כי לא כולם.

דובר 1:

הרמב”ם אומר איך יכול להיות שבזמן הבית לא אמרו את התשע הראשונות? אמרו את שתי העבודות ישראל וירושלים, משהו כזה יש לו נוסח. חייב להיות שזה השתנה, אז אין שום ענין. איך אפשר לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח? אלא מאי, הם תיקנו שצריך לדבר על הנושא. אבל מהרמב”ם כל הזמן משמע שהם תיקנו נוסח. אמנם, הוא ממש מעכב את הנוסח, אי אפשר להכניס. אבל על זה, יכול להיות שאפילו ר’ יוחנן עוד, כן, הוא התנהג כמו שהוא אמר נוסח משלו קצת על זה.

והשם שפתי תפתח, הרמב”ם אומר, אני אומר, אפילו כשיש נוסח של תפילה, שאני אומר את זה טוב, שיהיה לי כוונה במילים, שלמדתי לשוני תמה לקרוא, אבל זה קצת דוחק. שכחתי את העברה.

דובר 2:

לא, אני אומר שזה יותר כמו הדבר החסידי, שחננו ה’ שבעת שיעלה על דעתי להתפלל, שאוכל להתפלל. זה הפשט. אבל לוכל להתפלל, יכול לומר, בשלמא, עשה שתהא תפילתי שגורה בפי עבדך. נכון, אבל שגורה בפי פירושו לכאורה גם זה. שמתפללים טוב. שיהיה לי מילה טובה. אבל אמת, לכל דבר יש כמה רמות, יכול להיות יותר.

דובר 1:

ר’ אלימלך אמר את זה במילים יפות, הוא אמר, “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני”, אם אני לא יודע מה להתפלל, תעשה שאתפלל טוב. תפילה טובה של ר’ אלימלך.

“יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה

דובר 1:

אבל כן, כשחותם. כשחותם הוא אומר תפילה, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שמה שאמרתי ומה שחשבתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני. הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי יש לי ענין נוסף לשמוע מה היה ההגיון לבי במהלך שמונה עשרה. נו נו, הוא שומע בכל מקרה, זו תפילה סתם. יהיו לרצון זה פשט כמו, אני לא יודע, אני לא מכיר אותך כל כך טוב הקב”ה, אני לא יודע בדיוק מתי, אולי לא היה שעת רצון, אבל שיהיה יהיו לרצון אמרי פי, שיתקבל. מה שעשיתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני.

דובר 2:

אה, טוב מאוד. אחר כך הוא חוזר, צורת לאחוריו.

דובר 1:

כאן אומר הרמב”ם, מה ההלכה של הכניסה לתפילה והיציאה מהתפילה? אנחנו נלמד את זה, אני חושב. הוא אומר, הוא מביא שזה עוד פני רוקח, הולך לומר יותר על היציאה לאחוריו. אני לא רואה את זה בשנייה, אבל קריאה…

דובר 2:

כן, אולי עומד לפני המלך. כן, זה יהיה, זה יהיה. כן.

דובר 1:

זה יהיה, זה יהיה. כן. הציטרניש עוד לא כתוב כאן, אבל התלהבות כתובה.

והוא מתכוון עוד לומר מתי, חשבתי שהוא מתכוון עוד לומר מתי אומרים את יהי רצון, ואת לפני יציאת לאחוריו, יש קטע, ואומרים מה עוד דברים מוסיפים.

הלכות תפילה – ראש חודש, חול המועד, שבת, והבדלה

הלכה י: תפילת ראש חודש וחול המועד – ערבית, שחרית ומנחה

דובר 1: אני לא רואה בשנייה, אבל כשגומר התפילה, כראוי. אנחנו נראה, אנחנו נראה, כן.

מתי עוד, אילו דברים נוספים מוסיפים בתפילה? אומר הרמב”ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים. מאוד ספציפי, הוא מוסיף רק שלא מוסיפים בתפילה נוספת חוץ מ… אני… אחרת ממוסף. ערבית שחרית ומנחה, התפילות הרגילות, מוסיפים, אלא שמוסיף בברכת העבודה… הוא אומר את אותו הדבר, הוא אומר שאומרים רק יעלה ויבוא בעבודה.

קושיה: למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה?

אני אף פעם לא… תסתכל אחר כך בנוסח התפילה שלי שאני הולך לומר את הנוסח. אני אף פעם לא מבין, שאלה אחת שאני אף פעם לא הבנתי, למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה? מה זה בא שם?

תרגום לעברית

אני יודע, אני לא מחזיק בתירוץ הזה, אבל ראיתי כאן שהוא מביא שבירושלמי כתוב שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בעבודה. כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בהודאה. כלומר חנוכה ופורים אומרים גם הוספות בעל הנסים, אומרים אותו בהודאה, כי זה להודות ולשבח על מה שהיה. ענייני הציבור אומרים בעבודה, וענייני היחיד אומרים בשומע תפילה. כלומר, כשחז”ל רצו להוסיף, הם לא הוסיפו גם בשומע תפילה.

נראה, אני חושב שיש כאן קצת חלוקה. שומע תפילה הוא, בהגדרה, שמע קולנו, שמע את קולי, שם מוסיפים נוסח משלהם. אני לא יודע. אבל כשיש קשר לעבודה, שיש קשר ל”רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, שיש קשר לעבודה, “ויהיו לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”, אבל “רחם נא ה’ אלוקינו”, “שמע קולנו”, ו”רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, הם דומים מאוד, כן? “ובתפילתם שעה” זה ממש אותו דבר כמו “שמע קולנו”. כמו ש”שמע קולנו” הוא אומר, שמע את קולי, וכשהוא אומר “תפילת ישראל” הוא מתכוון לתפילת ישראל שאומרים ברבים. הקשר הוא למה שלוש אחרונות הן הודאה. ולכן הגיוני מאוד שהצרכים הפרטיים יאמרו בשומע תפילה, וצרכי המקדש כמו יעלה ויבוא אומרים שמדברים שם על עבודות.

קושיא: רצה היא בקשה, לא הודאה

זה על סדר היום, במילים אחרות, יש כאן קושיא ששואלים, ואומרים ששלוש אחרונות הן הודאה, שאומרים שבח. הרמב”ם אמר זאת בפרק הראשון, אבל זה לא נראה כך. כאן נראה שרק מהודאה מתחילה הודאה.

רצה היא בקשה. למה זה נכנס? למה בכלל הרמב”ם אומר בפרק הראשון שהשלוש ברכות האחרונות הן נותן שבח, נותן… איך הוא אומר זאת? נותן הודאה. מודים אני מבין. מודים מתחיל ומסתיים ב”הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל אתה אומר זאת כבר אחד לפני כן, רצה צריך כבר להיות שבח. כך כתוב ברמב”ם בפרק הראשון, נכון? כך הוא אמר שהראשון הוא… זה לא, זו בקשה. כאן אתה רואה ברור שכשיש בקשה, מוסיפים אותה דווקא שם. אולי כמו שאתה אומר, הבקשה היא ציבור, מוסיפים שם.

דובר 2: אני לא מבין למה… “שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה על הטובה”.

דובר 1: כן, כך אומר הרמב”ם, וכך אומר הרמב”ם “תקנו… תקנו…”. אני לא מבין את הלשון שהשלוש האחרונות הן זה.

דובר 2: כן, “שלוש ראשונות ושלוש אחרונות” הוא אומר הרבה פעמים. איפה, איפה?

דובר 1: אה, “שלוש אחרונות הודאה”. כן, מה זה? מה זה? מה כתוב כאן? מאוד לא ברור מה נכנס הודאה עם רצה. רצה היא בקשה על קבלת התפילה, קבלת העבודה, או קבלת התפילה. לא ברור. משהו חסר מאוד בסיסי.

יש בעצם הרבה תפילה. אה, שירצה… אפשר לקרוא לי, אפשר לסיים כאן. איפה, פנחס, לא ניתן כבר תורת חיים.

דובר 2: לא, לא כך כאן, זה לא ממש כך כאן, זה נושא שלום לרבים, שמים אותו.

דובר 1: אפשר לעבור על זה, אבל רצה עוד יותר קשה. רצה היא ממש בקשה.

אני לא יודע, אולי היה נוסח אחר פעם שהיה יותר הודאה בזה. משהו חייב להיות תירוץ פשוט לקושיא כזו. לא יכול להיות כל כך מצחיק.

הלכה י (המשך): תפילת מוסף – חול המועד וראש חודש

על כל פנים, זה קיצור ראש חודש וחלק של מועד. ובמוסף? אה, מוסף אבל, בחולו של מועד מוסיפים מוסף, מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב. זה אומר מתפללים שבע ברכות במוסף, לא תשע עשרה ברכות עם מעין המאורע, אלא שבע ברכות. בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות, והוא אומר אותו דבר כמו ראש חודש. אה, הוא אומר אחר כך “תשלום”, “מקדש ישראל וראשי חדשים”. וזו האמצעית של… כן, האמצעית של המוסף של ראש חודש.

דיון: קריאה ברורה של מבנה הרמב”ם

דובר 2: אה, את המילה “במוסף” עשה כך, אחרי המילה “במוסף” התחל כך: “במוסף” זה כך, “בחולו של מועד”… לא, מוסף יום טוב ומוסף חול המועד. זה בעיקרון מה שהוא עושה, נכון?

דובר 1: לא, הוא אומר אחרי המילה “במוסף” כאן, חתוך, ו”במוסף”, ועכשיו זה כך, “בחולו של מועד” זה כך, ובראשי חדשים זה כך. נכון, אז מוסף יום טוב, ומוסף חול המועד, נכון? או בחולו של מועד ומוסף… נכון? נכון? זה מה שאתה מתכוון לומר? משהו כזה.

דובר 2: לא, מה שהתכוונתי לומר שזה צריך להיות, שים את המילה “במוסף” של הרמב”ם כאן.

דובר 1: כן, אבל איזה מוסף? בחולו של מועד זה כך המוסף? הוא עושה ראש חודש, חול המועד וראש חודש. המילה “בראשי חדשים” עולה על המילה “במוסף”. הוא אומר “במוסף”, ואז הוא אומר… אה, אה, אה, כך. בראשי חדשים, כן. זה אומר ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש… אפשר להוציא כאן ולכתוב “מוסף יום טוב ראש חודש”.

דובר 2: אה, אוקיי, טוב מאוד. אוקיי, כן, כן. אבל הנקודה היא… לא, זה משפט, אני מבין. טוב מאוד.

דובר 1: אז במילים אחרות, ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש וחול המועד. מוסף שונה. יש מוסף בחולו של מועד ומוסף בראש חודש.

דובר 2: כן, זה אותו דבר, כי כאן מדברים על חול המועד ראש חודש, ושם מדברים על קרבנות של המועד.

דובר 1: כן. טוב מאוד.

קושיא: שבת שחל להיות בחולו של מועד

דובר 2: מה עם שבת שחל להיות בחולו של מועד?

דובר 1: אה, זה מה שאמרת, המהרי”ד. המהרי”ד אומר שזה לא הגיוני לומר “שבת חול המועד”. מה זה חול? זה לא שבת. מה זה לא חול? ודווקא במשנה לא כתוב, במשנה כתוב תמיד “שבת שבתוך המועד”. כתוב “שחל להיות”, שנפל ב… בחול המועד. אבל אותו… נכון. זה לא אומר שיש שני סוגי שבועות. יש את השבוע ביחס ליום טוב, את השבוע ביחס לשבת. ביחס לשבת זה שבת. אבל כשאתה רוצה ביחס ליום טוב מה השבוע, השבוע הוא חולו של מועד.

מבחינת ראש חודש זה חולו של שבת. אנחנו עכשיו מוצאי שבת, זה חולו של שבת, לא חולו של מועד. זה שני חולות שונים. חולו של… מבחינת מועד זה חול, ומבחינת שבת זה שבת רגילה.

הלכה יא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד

דובר 2: ראש חודש שחל להיות בשבת, כן, מה הוא עושה?

דובר 1: כן, זו השאלה. בתורה אין את המילה חולו של מועד, זו לשון חז”ל, נכון? כתוב מועד ו… מקרא קודש זה יום טוב, נכון? או עצרת, מקרא קודש, שבתון, ומילים אחרות שהתורה קוראת.

ומה עושים כשזה שבת? ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. הוא מתפלל שבת מלאה, גם יעלה ויבוא, שמוסיפים גם בתפילת השבת. נכון.

תפילת מוסף – שבת ראש חודש

ומוסף מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה. זו לשון מעניינת של הרמב”ם. הוא אומר, מתחילים משבת, מסיימים משבת, ואומרים באמצע קדושת היום. אבל כשהוא אומר “משלים”, הוא לא מתכוון לומר את החתימה, כי את החתימה הוא הולך לומר ששניהם. אלא “משלים” הוא מתכוון לומר שאומרים “ישמחו במלכותך” אחר כך, או משהו כזה. המפרשים אומרים כאן שזה פירוש הרמב”ם על הגמרא. פשוטו של דבר הגמרא התכוונה לומר את החתימה, אבל הרמב”ם למד איכשהו שמדברים בעיקר על שבת, אבל גם…

דיון: נוסח הרמב”ם של “אתה יצרת”

אבל אצלנו יש לנו “אתה יצרת” מיוחדת שאומרים כן לגמרי ענין חול המועד גם.

דובר 2: אתה מתכוון שהרמב”ם היה בשבת ראש חודש חול המועד רק אומר “מקדש השבת” ולא “וראשי חודשים”?

דובר 1: לא, אתה מדבר על כל שבת ראש חודש אחר. רק בנוסח שלנו זה מסתדר, שכשמתחילים עם שבת, מתחילים עם “אתה יצרת”, זה מסתיים גם “רצה במנוחתנו”, ובאמצע אני מדבר על זה מ…

דובר 2: כן, כן, אני אומר, אבל החלק האחרון “וחותם בראשי חודשים”, זה אומר שהרמב”ם היה בראש חודש עם אותו נוסח התפילה של שבת ורק לא משנה את כל הנוסח האמצעי. אנחנו יש לנו את “אתה יצרת”, שאנחנו אומרים רק בראש חודש.

דובר 1: כן, יש כן, הפיוט שונה. אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם “אתה יצרת”. שבת ראש חודש, מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, הוא לא אומר שזה לא אותו נוסח. הוא לא אומר שמתחילים את הנוסח של שבת, מה שהנוסח של שבת, “ישמח משה”, אני לא יודע מה.

דובר 2: מה הפירוש? “משלים” אומר שהוא מדבר על ראש חודש, או הוא מדבר על שבת?

דובר 1: הוא אומר שאומרים את חלק השבת, וזה שבת. מה זה שבת? שבת היא תפילה של היום, שיש ארבע צורות של שבת. כל המוספים אינם תפילות שבת אחרות. כל תפילות השבת הן אותו דבר, רק יש בעיה ששבת היא גם ראש חודש. מה עושים? כי לראש חודש יש מוסף, ולשבת יש גם מוסף. אז התירוץ הוא שעושים שניהם.

דובר 2: אהא, אהא. איכשהו שניהם. אבל עיקר שבת.

דובר 1: אבל כאן משלים הוא הדין הלכות אתה יצרת, אתה חוננתנו. אתה יצרת הולך כך. צריך לראות ב… חשבתי שהוא היה הולך בארוכה ואומר שהמוסף של שבת הוא בדרך כלל בענין שבת, ושבת ראש חודש הוא בענין ראש חודש.

דובר 2: לא, לא. קדושת היום אומר ראש חודש עכשיו. גם באמצע הברכה מזכירים את כל ראש חודש. קדושת היום לא אומר שבת כאן. קדושת היום אומר ראש חודש או חול המועד.

דובר 1: אז כשזה ראש חודש גם באמצע, ובסוף מזכירים ראש חודש בסוף. מחברים את התפילה של מועד, מחברים עם שניהם. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת שהיא יום טוב, אותה רעיון. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת ישראל וזמנים, כמו שבת ישראל ויום הכיפורים.

התחלת דיון הבדלה

עכשיו נלמד על הבדלה. מה קורה הבדלה? דיברנו כבר על הבדלה? אמרנו כבר על הבדלה בחונן הדעת שבוע שלם? לא הזכרנו לא. עוד לא אמרנו, אמת? עוד לא אמרנו. הוא הולך לומר אחר כך. אבל עכשיו הוא מדבר, מסיבה כלשהי הוא כבר דיבר על יום טוב, אומר על איך אומרים הבדלה כשזה שבת. הוא לא אמר אפילו שמוצאי שבת היא תפילה קצרה, אי אפשר. אבל הוא עוד לא אמר עצם מוצאי שבת. הוא הולך לומר את זה אחר כך בפרק הבא?

הוא אומר את זה מוצאי שבת רק.

דובר 2: לא, לא, לא מוצאי שבת. הוא מתכוון להבדלה רק. זה בטוח כאן.

דובר 1: אה, זה נכון שהוא אומר הבדלה מוצאי שבת, הוא הולך לומר. אבל אני כמעט בטוח שזה כתוב כאן איפשהו. זה עוד לא יכול להיות.

דיני תוספות בשמונה עשרה: הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, ומוריד הגשם

הלכה י: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. מה עושים ביום טוב שחל להיות באחד בשבת? זה מוזר שהוא היה צריך לומר את זה. אולי הוא הולך לומר מיד?

דובר 2: הוא הולך לומר שאלות ותשובות הבא בפרק הזה. אני לא רואה שהוא אומר… אולי כתוב כן מובא מה שהזכרת קודם, הוא הולך לומר לי שצריך לומר את התפילה כסדרה.

דובר 1: אבל לעת עתה הוא אומר שהוא סובר שזה בא בהלכות שבת, כי דין ההבדלה הוא אולי דין בשבת, לא דין בתפילה.

דובר 2: הוא הזכיר לי אחר כך באמצע… אבל כתוב באמת ההבדלה ביין, אבל אני לא חושב שזה נדרש שם. אני צריך לראות שזה כתוב כאן אחר כך.

דובר 1: אוקיי.

נוסח ההבדלה בתפילה

דובר 1: אוקיי, הוא אומר, יום טוב שחל להיות באחד בשבת צריך לעשות הבדלה בליל יום טוב. אז נוסח ההבדלה מכניסים כך. הוא לא אומר איך בברכה רביעית אומרים אותו.

דובר 2: לא, מתפלל לא איך, זו הברכה רביעית.

דובר 1: מתפלל איזו ברכה רביעית?

דובר 2: בליל יום טוב. כלומר, הוא מתחיל…

דובר 1: והרמב”ם אומר הוא מתחיל כך. אבל אנחנו מתחילים “אתה בחרתנו”. מה רואים…

דובר 2: לא, אני מסכים. זה “ותודיענו משפטי צדקך”.

דובר 1: אני חושב שהרמב”ם גם כך, ותודיענו איפשהו.

דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותתן לנו.

דובר 1: לא, ותתן לנו.

דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.

דובר 1: מה הוא השמיט את זה, ולא חילוק?

דובר 2: לא, יש למען ידעו אומר למדו, ולמען ידעו אומר התרגלו. אני חושב שזו לשון כפולה.

שלושה מיני קדושות: שבת, יום טוב, ורגל

דובר 1: “ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. שבת קדושה, יום טוב מכובד, ורגל חגיגי. זה אופן אחר.

דובר 2: חגיגה אומר לכאורה חגיגה, לכאורה. אבל אתה יודע, זה נכנס. בקיצור, העיקר הוא העיקר.

דובר 1: אבל השבת, יום טוב, עשית הבדלה. בחונן הדעת זה הכל על לעשות הבדלות, לעשות קטגוריות נוספות, שהעולם לא חד-ממדי. שניתן לנו דעת לדעת בין יום חשוב, יום פחות חשוב, עוד יום חשוב.

אבל כאן לא אומרים קודם דעת, כאן אין ברכה של דעת. זו סתם ככה הברכה של “אתה חוננתנו” של מה שאתה זוכר את זה.

דובר 2: אמת, אמת, אבל זה לא…

דובר 1: ואני אומר רק, אותו דבר, וכאן ההבדלה עוד יותר ניואנס, כי זה שני מיני קדושות, ויש הבדל ביניהם.

דובר 2: “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת”. “ותתן לנו ה’ אלקינו באהבה ובשמחה”, וממשיכים.

דיסקוסיה: למה סדר הרמב”ם “הפוך”?

דובר 1: אה, כאן הוא אומר, מוצאי שבת. למה הוא הולך הפוך? אני לא תופס.

דובר 2: סתם. הוא אומר מוצאי שבת, הוא אומר את הלשון, “אתה חוננתנו”, והוא אומר את הלשון, “מבדיל בין קודש לחול”, ואחר כך אומר, “מבדיל בין קודש לקודש”.

דובר 1: הוא אומר “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. זה שלושה חילוקים חשובים מאוד, כי הוא אומר שיש חילוקים בקדושות.

דובר 2: כן, כן, אבל חגיגת הרגל היא מין קדושה אחר.

דובר 1: חגיגת הרגל אומר חול המועד? מה אומר חגיגת הרגל?

דובר 2: יכול להיות שימי חול המועד, שאז אפשר להביא את קרבנות נדבה? חגיגה? יכול להיות.

דובר 1: מי מביא גם? זה אז אין שום מצוות כבוד, אין שום מצווה של קדושה, אבל יש מצווה של חגיגה. ולכן יש את התפילה. זה מסתדר מאוד יפה.

אומרים “קדושת שבת” היא קדושה אדירה, כל יום טוב יש לו כללים וקטגוריות משלו של קדושה. ושבת היא לגמרי קדושה, “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת” יותר מכל האחרים.

דובר 2: מוצאי שבת, מוצאי יום טוב, הוא אומר את הלשון, אה, כאן הוא הולך לומר, “מבדיל בין קודש לחול”. אה, כאן הוא אומר את זה.

דובר 1: כן, כן, אני כבר יודע למה זה הפוך. הוא אומר קודם את המעלה, ואחר כך אומר את ההבדלה. את הלשון הוא היה צריך לומר אחר כך.

בפרדס כתוב רק הלשונות של דברים מעניינים. הלשונות העיקריות בתפילה הולכים כבר לראות בסידור אחר כך.

בואו נמשיך.

הלכה יג: על הנסים — חנוכה ופורים

דובר 1: “ובחנוכה ופורים אומר על הנסים”. עד עכשיו למדנו מה מוסיפים לכבוד ראש חודש או חול המועד, או לכבוד מוצאי שבת. עכשיו נלמד מה מוסיפים לכבוד חנוכה ופורים.

מה מוסיפים בחנוכה ופורים? מוסיפין בהודאה. בברכת ההודאה מוסיפים “על הנסים”.

יש מי שאומרים מוסיפים בהודאה, אחרים אומרים מוסיפים ברצה. לא, בהודאה כתוב שמוסיפים ענין של הודאה, “על הנסים”.

אבל יש קושיא, בבקשות.

דיסקוסיה: שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?

דובר 1: שבת שחל להיות בחנוכה ופורים, מה עושים כשזה שבת? יש שאלה, יש חקירה בגמרא האם צריך במוסף לומר “על הנסים”.

כי חנוכה לא בא מוסף, שבת זה חנוכה אין מוסף. מוסף היא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה. אין קרבן מוסף נוסף של חנוכה.

אז, מצד טעם אחד לא צריך לומר “על הנסים” במוסף, כי אין חנוכה במוסף.

אבל משמע בגמרא שכן, הגמרא קוראת לזה “יום שנתחייב בכל התפילות”, היום צריך בכל התפילות לומר. או אפשר לומר שהיום הוא כן שבת חנוכה, זו שבת חנוכתית, או סתם כך, כך הוא היום.

הלכה יד: עננו — תענית

מה עושים בתענית?

דובר 1: מה עושים בתענית? אפילו יחיד שמתענה, אה, אתה רואה, אפילו תענית יחיד, אחד שמתענה על הצרה, אדם שיש לו צרה, מוסיף בשומע תפילה “עננו”. והלאה הוא לא אומר את הנוסח.

יש נוסח שבו מבקשים ברכה מיוחדת, ואני חושב שכמו שאמרתי קודם, זו ברכה, הרי בדרך כלל מתענים בגלל משהו גדול, בגלל איזו צרה, מבקשים מהקב”ה שיעזור לנו מהצרה הזו, איך שיעזור לנו.

דיון: הקשר בין “תענית” ו”עננו”

דובר 1: יש את המילה “תענית” עם המילה “עננו” שזה משהו מחובר. בתענית יש את המילה, מבקשים “עננו” שהקב”ה יענה לנו. זה נכון שהם שורשים שונים לגמרי, אבל זו קפיצה קבלית.

דובר 2: זה לא מאותו שורש?

דובר 1: בהחלט לא. זה “עננו”, ואחד זה “תענית”. זה לא “עניינות” ו”תעניינות”.

דובר 2: כן כן, בוודאי בוודאי.

דובר 1: לא, אני אומר אבל נוסח התפילה של עננו הוא דווקא ספציפי לתענית.

דובר 2: אה, עננו אומרים רק בתענית?

דובר 1: גם מי שענה, כן, זה הרי תענית. מי שענה ועננו.

דובר 2: כן, אבל התירוץ הוא פשוט, כי תענית, העיקר פשט של תענית הוא, יש לנו טענה, יש לנו טענה רצינית.

דובר 1: לא, אני מתכוון בדרך כלל כשהקב”ה נותן לך שפע, הוא לא ענה. כשהוא מעכב, ועכשיו מתחיל לרדת גשם, כשאתה אומר את התפילה, הוא עונה לך. זה מערכת יחסים, זה סוג של עניה. לכן יש לנו טענה. אפשר כבר לומר שתענית הוא לשון טענה. יש לנו טענה, שהוא יענה לנו.

יחיד לעומת שליח ציבור — עשרים ברכות

דובר 1: אוקיי, השליח ציבור אומרה בפני עצמה, את העננו כמו שיחיד אומר אותה בשומע תפילה, והוא מסיים ברוך אתה ה’ שומע תפילה. אבל שליח ציבור אומר אותה יותר כברכה עצמאית שלמה, עם סיום אחר לגמרי.

איך הוא אומר אותה? בין גואל לרופא. אז, שם הרי יש ברכה, שהקב”ה יושיע אותנו מצרותינו עכשיו, ונראה שזה שייך שם. והוא גם מסיים עם אותו סיום, “עונה לעמו ישראל בעת צרה”. כלומר חתימה עצמאית.

בשומע תפילה מסיימים שומע תפילה, כמו שאתה אומר. ואם עושים את זה ברכה נוספת, יוצא ברוך אתה ה’ העונה בעת צרה.

יוצא שיש עשרים ברכות. כן?

דובר 2: כן.

דובר 1: יוצא שבתענית ציבור אומרים עשרים ברכות. ולכאורה, כמו שאמרתי קודם, לקחתי את זה מקודם, שבעצם על צורך חדש היה צריך לעשות עוד ברכה, אלא שיחיד לא יכול לעשות ברכה עצמאית לעצמו, אז הוא אומר את זה ביחד עם שומע תפילה. אבל ציבור כן יכול, אז הם עושים ברכה נוספת.

הלכה יד (המשך): נחם — תשעה באב

דובר 1: עוד דבר, תשעה באב. תשעה באב אסור להתענות. אבל מוסיפים בברכת בונה ירושלים, שהיא הרי מעין המאורע, מוסיפים “רחם ה’ אלוקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה”.

כן, זה מעניין, למה בכל התעניות האחרות… נראה שלא הוסיפו את זה שם. אמרו את זה בבונה ירושלים, כי זה מסתיים מעין בונה ירושלים. בונה ירושלים היא הרי הברכה של זה.

“נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.

זה לא ברור. כן.

דיון: מנהג לעומת רמב”ם — מתי אומרים “נחם”?

דובר 1: המנהג הוא שאומרים את זה רק במנחה של תשעה באב. הרמב”ם לא אומר, הרמב”ם אומר לכאורה בכל התפילות.

גם זה לא מוסכם שזה רק סוף של ברכה, אפשר לומר את זה מתי שרוצים. היו אנשים שאמרו את זה כל יום. היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.

דובר 2: אה, אתה מתכוון לאלה שאומרים “אלוקי אלוקי ואלוקי אבותי”?

דובר 1: אה, “אתה ברחמיך הרבים תחתור בורות ושיחין”.

קושיה: למה לא בתעניות אחרות?

דובר 1: אה, עוד דבר. אני רוצה לדעת למה בעשרה בטבת לא יגידו רחם? שגם יזכרו את חורבן ירושלים. מה דווקא תשעה באב? כל התעניות הן בעיקר על זה.

דובר 2: אוקיי.

הלכה טו-טז: מוריד הגשם ומוריד הטל — הזכרה ושאלה

דובר 1: עכשיו נלמד הלכה חשובה, זה השתנה עכשיו, כן? עוד דבר שצריך להוסיף. מעניין שהרמב”ם מכניס את זה לקטגוריה. יש דברים שמוסיפים בברכות של שמונה עשרה, כשהולכים להוסיף דבר חשוב.

הרמב”ם אומר, מאימתי אומרים בברכות “מוריד הגשם”?

כן, הרמב”ם אומר, “כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם'”.

קודם, אנחנו מודים לקב”ה.

דובר 2: אנחנו משבחים.

דובר 1: אנחנו משבחים, לא מודים. אנחנו משבחים את הקב”ה על “מוריד הגשם”. אנחנו משבחים, כן. אנחנו משבחים שזה “מוריד הגשם”.

בימות החמה אומרים “מוריד הטל”, כי בימות החמה יורד פחות גשם. בכלל לא יורד, אפילו לפעמים.

דובר 2: אצלנו יורד.

סטייה: מקומות שיורד גשם כל השנה

דובר 1: המנהל שלי שאל אותי פעם שבברכת החודש בסידור כתוב שב”חודשי החורף” אומרים “לחיים טובים ולשלום”, ובסידור שלו כתוב שבמקומות שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום”.

מי כתב את זה בסידור? אני לא זוכר את המקור. כנראה היה יהודי שחשב כך.

אוקיי. לא, מה שאני מתכוון לומר, אם יש ענין של שבאזור יורד גשם כל השנה, פשוט שזה טוב לטבע שם.

דובר 2: נו, נו.

דובר 1: כן, נראה.

זמן התחלת מוריד הגשם

דובר 1: ולכן, מאימתי מתחילים את “מוריד הגשם”? אז כך, מאימתי מתחיל החורף?

הרמב”ם אומר כך: החורף מתחיל ממוסף של שמיני עצרת. הגמרא הרי יש חשבון למה, כן, כי שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהאחרון יסע.

מתי מסתיים החורף? שחרית יום טוב ראשון של פסח.

הרמב”ם הוא מהצדיקים הגדולים האמיתיים, והוא נכנס לשאלה של מוצאי שמחת תורה עד ערב פסח. כך כתוב בגמרא, שאז זה מוסף שמיני עצרת, כי אז זה מזג האוויר. מבין? זה הצד ההלכתי. כן.

ומתפילת מוסף של יום ראשון של פסח אומרים “מוריד הטל”. אנחנו עושים פיוט שלם, תפילת טל, תפילת גשם.

חילוק בין הזכרה לשאלה

דובר 1: עכשיו כך, מאימתי עושים את השאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר. כן, זה רק הזכרה שמזכירים בברכה השנייה.

עכשיו נלמד שיש גם… יש גם ענין של שאלה. שאלה זה “גשמים לברכה השנה”. מאימתי מתחילים את זה?

מהיום השביעי במרחשוון. אז… מז’ חשוון מבקשים “גשמים לברכה השנה”, “ותן טל ומטר”. וזה דווקא בארץ ישראל.

שאלת גשמים ושינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה

שאלת גשמים – מאימתי מתחילים

דובר 1:

עכשיו כך, מאימתי עושים שאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר, כן? זה רק הזכרה, שעושים בברכה השנייה. עכשיו, אבל אנחנו הולכים ללמוד שיש גם, יש גם שאלה. שאלה זה גשם בברכת השנים. מאימתי מתחילים את זה?

משבעה ימים במרחשוון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

מהיום השביעי בחשוון, אז, משבעה ימים בחשוון מבקשים גשמים בברכת השנים, כלומר סתם טל ומטר. וזה דווקא בארץ ישראל, שהם צריכים גשם מז’ חשוון. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, או אחרים, כל זמן שמזכירים גשם שואלים על גשמים.

דובר 2:

לא באותו זמן?

דובר 1:

לא, מאימתי שבעה ימים בחשוון עד כל זמן שמזכיר גשם.

דובר 2:

אה, כן כן, נכון. מתי מפסיקים?

דובר 1:

מפסיקים עד שיגיע יום טוב הראשון. בדיוק.

דובר 2:

הם מדברים על מתים.

דובר 1:

ההתחלה שונה, אבל הסיום מסתיים באותו זמן.

דובר 2:

למה זה שונה? כי יום טוב הרי לא…

דובר 1:

שוב, שוב. ז’ חשוון זה רק כי צריך לחכות שהיהודים יחזרו, ולא רוצים שירד גשם. מבקשים מהשמים שירד גשם מיד. שהעולי רגלים לא יהיה להם טורח. זה ז’ חשוון. אבל זה דבר שהוא דווקא בארץ ישראל. במקומות אחרים… בארץ ישראל צריך לרדת גשם מז’ חשוון, מיד. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים להם והדומים להם, שואלים את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

המנהג בבבל היה, בבבל החזיקו שהם לא צריכים גשם מיד, הם צריכים רק גשם שישים יום אחרי התקופה. ממילא בבבל, והרמב”ם מוסיף לא רק בבל, אלא מקומות אחרים, מצרים, איפה שהרמב”ם גר, דומים להם. זה מעניין, לא רק סמוכות, דומים להם, כלומר האקלים צריך להיות אותו חודש. הם צריכים את זה משישים יום אחרי התקופה.

באירופה או באמריקה אין שום סיבה לנהוג מנהג בבל, אבל המנהג מזמן הראשונים היה, מאחר ואנחנו הולכים עם התלמוד בבלי, לנהוג מנהג בבל, וממילא שואלים משישים יום לפני התקופה. הרב אמר שהוא שאל את רבו, הוא שאל את כל האנשים למה לעשות כך, אף אחד לא ידע לומר את התירוץ. מתי אז? מתי צריך, אני לא יודע, מתי צריך… תגלה מתי צריך גשם באלול. אבל הרב אומר שכמו שרגילים עושים כך, המנהג הוא דבר טוב.

מקומות שצריכים גשם בימות החמה

דובר 1:

אוקיי, הלאה, מה קורה במקומות שצריכים גשם בימות החמה? ממש כך זה טוב לאקלים ההוא, יכול להיות מחלוקת, האם יאמרו גשם, “ושואלין צרכיהם בשומע תפילה”. אבל הם לא אומרים בברכת השנים, למה? כי ברכת השנים הולכת עם הסדר של המקומות הרגילים, לא של היחידים. זה לא “לא תתגודדו”, לא אגודות אגודות, כל היהודים יתפללו אותה תפילה. למה? הם יבקשו בשומע תפילה.

דיון: שיטת הב”ח

דובר 1:

אבל במקומות שאין עושין יום טוב, רגע… כך אומר ה… זה מעניין, מותר לעשות אחרת מארץ ישראל, כי “לא שינו את סדרי מצרים” הם עשו. אבל כאן הוא הולך הלאה…

דובר 2:

לא, אבל זה שונה.

דובר 1:

לא, “לא שינו את סדרי מצרים”, הדבר שדוחים קצת את ההתחלה. ההתחלה הייתה…

דובר 2:

אבל כמו שאמרת, כל השנה זה כבר לא.

דובר 1:

אבל אתה צריך בקיץ גשם, הקיץ זה כבר דבר אחר.

הוא מביא דבר מעניין, שהב”ח אומר שלא צריך, למה להטריח בשמים לעשות עולמות ליחידים, לצורך היחידים. אני לא מבין מה זה אומר. מה זה אומר כל ארץ ישראל, כל י”א יום צריך לבקש בשביל היהודי האחד? לא מבקשים בשביל היהודי האחד, מבקשים בשביל האזור ההוא. אני לא מבין מה הב”ח אומר. כך הוא מביא, צריך להסתכל בב”ח.

התורת זאב אומר ממש כמו שאנחנו, הוא אומר הוא לא מבין מה הב”ח רצה. אבל התורת זאב שאל… אני עוד לא אומר מה כתוב כאן למטה. התורת זאב ממש לא מבין. הוא אומר, קודם כל, מה זה כוח היחיד? ושנית, הקב”ה כועס שמבקשים משהו שצריך? מה זה אומר “מטריח”? זו הרי עבודה.

הב”ח מדבר על אחד. הב”ח מדבר על אירופה. שם היה פעם צורך שיהיה גשם בחודש החמה, והוא מספר מעשה, ששני גדולים אמרו “ותן טל ומטר” בשעת תפילה בחודש החמה, והם מתו. אומר הוא, למה הם מתו? כי הם אמרו “ותן טל ומטר”? הם מטריחים לגמרי. זו טרחה. זו תפילה, צריך להתפלל על מה שצריך. אין לי מושג מה הוא מתכוון. משהו, משהו, משהו טעויות בתורה, במקרה הזה אני לא מבין. והתירוץ על זה אני לא מבין, אני לא זה שלא מבין. בדרך כלל, כשיש דבר קשה… אוקיי.

יום טוב שני של גלויות – מוריד הגשם

דובר 1:

בואו נמשיך. למה אני אומר את כל הדברים האלה? סתם, אני מנסה להסתכל בעמודים שהרמ”א אומר. הרמ”א אומר כך: “עכשיו נדבר על יום טוב שני של גלויות. מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפללין אותו כל ימות המועד.” יוצא נפקא מינה חשובה, שבסידור, אם יש מחזור ליום טוב לשלוש רגלים, אם זה מחזור של ארץ ישראל, כמעט לא צריך להדפיס שם “ותן… מוריד הגשם”, חוץ במוסף. כלומר, בשחרית אפשר לעשות שחרית של… איך קוראים לזה, שחרית של יום ראשון של פסח אומרים עוד מוריד הגשם, אבל ממוסף והלאה בכלל לא צריך להדפיס מוריד הגשם, חוץ…

דובר 2:

סליחה, מה אמרתי? בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ.

דובר 1:

לא, בחוץ לארץ צריך כן. כי בחוץ לארץ כבר אומרים מוריד הגשם בשמחת תורה.

דובר 2:

מצוין.

עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט

דובר 1:

אומר הרמ”א עוד תאריכים ספציפיים שיש להם ספקות ספציפיים. אומר הרמ”א כך: “כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש'”. בברכה השלישית החתימה של הברכה היא “האל הקדוש”. ובברכה האחת עשרה היא “מלך אוהב צדקה ומשפט”. אבל זה משתנה הרי בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שחותמים בשלישית “המלך הקדוש”, ובאחת עשרה “המלך המשפט”.

דיון: פשט ב”המלך המשפט”

דובר 2:

כן, את החילוק של “האל הקדוש” ו”המלך הקדוש” אני מבין. את החילוק של “מלך אוהב צדקה ומשפט” ו”המלך המשפט” מעולם לא הבנתי, ואני עדיין לא מבין. ראיתי שרבנו יונה אמר תירוץ לומר על זה פשט, לא הבנתי את הפשט שלו. אתה יכול לומר לי פשט?

דובר 1:

כל השנה הקב”ה אוהב צדקה ומשפט. והוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט, והוא רוצה שנבחר את משפטו.

דובר 2:

וראש השנה מה?

דובר 1:

בראש השנה הוא עצמו עושה משפט.

דובר 2:

מה פירוש “המלך המשפט”?

דובר 1:

שופט צריך לומר. המלך שהוא עצמו עושה משפט. כך אומר רבנו מנוח, כמו שאמרת. אבל לא ידעתי מה הפירוש. “המלך המשפט”? מלך שופט?

דובר 2:

לא. מלך עורך משפט.

דובר 1:

אוקיי.

אני חושב שהפשט הפשוט של זה הוא שהיו שני נוסחאות, והחכמים עשו הכרעה שכל השנה עושים כך. ו”המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים. הרמב”ם אומר בהלכות עשרת ימי תשובה…

דובר 2:

אה, הוא אומר שזה בימים שבאמצע. כי ראש השנה ויום כיפור לא אומרים את זה.

דובר 1:

אה, זה לא בימים שבאמצע, זה נכון.

תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה: “יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה” – להוסיף את התפילה של “זכרנו לחיים”, “ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים'”, “ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים'”.

דיון: סתירה לכלל של הרמב”ם

דובר 2:

רגע, הרמב”ם אמר קודם שלא צריך לשנות מנוסח התפילה של מה שחז”ל אמרו, אבל כאן הוא אומר שבמקומות התירו לעצמם. אני לא מבין את זה.

דובר 1:

יכול להיות שתוספות כל השנה אסור, אבל זמן מסוים שמוסיפים כמה מילים. יכול להיות שבאופן מסודר, אבל באופן עראי זה בסדר. יכול להיות שלכתחילה לשנות פירושו שאתה בא ואתה עושה נוסח עצמאי, אבל שהציבור מקבל את זה וזה הופך למנהג חדש אין בעיה.

דובר 2:

מצוין.

איפה אומרים “וכתוב לחיים”

דובר 1:

בברכה השמונה עשרה אומר הרמב”ם שמוסיפים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זה “זכרנו לחיים”, “מי כמוך אב הרחמים”, ו”וכתוב לחיים טובים”. זה “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זו החתימה.

דובר 2:

אה, זה “זכור רחמיך”, זה “פרדיכעניש”.

דובר 1:

כן, אבל זו תוספת.

דובר 2:

ביום טוב אומרים את זה, “שיתפרנסו בו בשחרית ובערבית”.

דובר 1:

פשוט זה הרי כמו כולם, “זכור רחמיך”.

דובר 2:

לא, לא אומרים “זכור רחמיך”. אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”.

דובר 1:

לא, “זכור רחמיך” אומרים לפני “וכתוב”.

דובר 2:

בברכה השמונה עשרה, אחרי “בכל עת ובכל שעה”, אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. ואחר כך אומרים “זכור רחמיך וכבוש כעסך”.

דובר 1:

כן, ראש השנה, יום כיפור. אבל בעשרת ימי תשובה אומרים את זה רק בסוף… נראה שהרמב”ם הבין שזו בקשה באמצע. או שכך היה נוסחו. אם מוסיפים בברכה אחרונה “ובספר חיים”. הרי הוא אומר “יש מקומות”, כן? זה לא מנהג כל ישראל, זה לא כמו מנהגי כל ישראל שמחויבים. אנחנו אומרים “ובספר חיים” בלי וו, נכון? “ובספר חיים”. צריך לראות מה ה”ובספר חיים” של הרמב”ן. לכאורה כי זה המשך של מה שאומרים שם “ברכת שלום”, “ובספר חיים”.

אומר הרמב”ן הלאה, כל הקטעים האלה, אם תבוא להטביל את הנוסח, זה מתחבר עם נוסח התפילה. כמו “וזכרנו לחיים”, אי אפשר להכניס “וזכרנו לחיים” בהקשר. הדבר העליון הוא “מי כמוך בעל גבורות”, “מי כמוך אב הרחמן”, וכו’ וכו’.

ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה

דובר 1:

ואף על פי “יש מקומות”, אי אפשר לבוא לשנות להוסיף בעשרת ימי תשובה בברכה שלישית “ובספר חיים”. או “ובספר חיים” בלי וו, ואחר כך “ובספר חיים צדיקים יראו וישמחו”, מה שיהיה. אבל ראש השנה ויום הכיפורים המנהג פשוט. אתה יודע שאומרים כל עשרת ימי תשובה את זה, אבל ראש השנה ויום כיפור המנהג פשוט. אני לא מתכוון שזה מנהג פשוט, אלא מנהג שנעשה פשוט. אני מתכוון לכאורה בכל ישראל, לא? מנהג נתפשט. הלכך, מלבד ברכה שלישית, אם ראש השנה ויום הכיפורים נכנס, מוסיפים בוודאי את ה”ובספר חיים”.

דובר 2:

יש את מי שסובר שאומרים את זה אפילו בעשרת ימי תשובה.

דובר 1:

אה, טוב, בסדר. הרמב”ן כשהוא אומר “וכולי” וכל הדברים האלה, מתכוון לבדוק בחזרה בספר אהבה, ראיתי שהוא מביא יותר נוסחאות כראיה. הוא תרגם בסידור שלו. הוא מצא שכאן הוא לא כותב את נוסח התפילה, אלא דברים שהם כל כך קצרים וצריך לומר בדרך כלל.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות תפילה וברכת…

…

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Rambam Lecture – Laws of the Text of Prayer: Blessings of Shema (Morning and Evening) and Shemoneh Esrei

—

General Overview of the Blessings of Shema

The Rambam’s approach: In the morning there are two blessings before Shema and one after; in the evening – two before and two after.

Explanation: The structure of the blessings of Shema:

– First blessing before (morning and evening): A blessing on natural phenomena – morning (light) or night (darkness).

– Second blessing before: A type of blessing on Torah – God’s love and the giving of the Torah.

– First blessing after: A review of truth, matters of Shema, mentions the Exodus from Egypt.

– Fourth blessing (evening only): A prayer/request for a successful night.

Novel insights:

1. Why is there no fourth blessing in the morning (a request for the day)? During the day one prays and requests regularly, gives thanks for good news, etc. But at night one goes to sleep – one won’t be praying in the middle of sleep – therefore one needs a special request-blessing beforehand. This is like “Shema with a situation.”

—

First Blessing Before Morning Shema — “Yotzer Or”

A. Opening — “Baruch Atah Hashem… Yotzer Or Uvorei Choshech”

The Rambam’s text: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam Yotzer Or Uvorei Choshech Oseh Shalom Uvorei Et HaKol.”

Explanation: We thank the Almighty for the new morning, for the light, and what the new day brings with it as testimony to the Almighty. This is the language of the verse (Isaiah 45:7) – “Yotzer Or Uvorei Choshech Oseh Shalom Uvorei Et HaRa.” But in prayer we say “Uvorei Et HaKol” instead of “Et HaRa” – because we don’t want to mention evil, although the Almighty created everything.

Novel insights:

1. The emphasis on light is stronger here than before: Until now in prayer (Pesukei DeZimra, etc.) there wasn’t such a strong emphasis on the fact that it became morning, that it became light. Only here, at Yotzer Or, comes the main expression of this.

2. The historical connection between Shema and morning: Shema is originally a “response” to the morning – this is how the Sages established it. When one says Shema at sunrise, Yotzer Or fits very well – one thanks for the light exactly when it comes. But historically, as prayer developed and became longer (with Pesukei DeZimra, Yishtabach, etc.), it turns out that by the time one reaches Yotzer Or, half an hour has already passed in prayer, and the sun rose an hour ago. Originally it “made a lot of sense” – but we understand that essentially it belongs to Shema which belongs to morning.

3. Birkat HaMappil vs. HaMaariv Aravim: Birkat HaMappil (before sleep) speaks of the human aspect – “HaMappil Chavlei Sheinah Al Einai.” But “HaMaariv Aravim” (first blessing for evening) speaks of the sun/nature – parallel to Yotzer Or. These are two separate matters.

B. “HaMechadesh Betuvo BeChol Yom Tamid Maaseh Bereishit”

Explanation: The Almighty created the luminaries in Creation, and He renews them every day so they should come out – the world is renewed every day.

C. “Mah Rabu Maasecha Hashem” / “Maleah HaAretz Kinyanecha”

Explanation: “Kinyanecha” – the Almighty is the Creator, He “acquires” things through creation, and everything is full of things He made. “HaMelech HaMeromam… Mimot Olam” – also speaks of eternity.

D. “Elokei Olam Malkeinu BeRachamecha HaRabbim Rachem Aleinu”

Novel insight – why does “Rachem Aleinu” come in? It’s unclear why in the middle of a blessing that praises the Almighty for the luminaries comes in a request – “Rachem Aleinu.” It’s a small prayer/request in the middle. Perhaps “BeRachamecha HaRabbim Rachem Aleinu” means He should give us luminaries, it should be light.

Note: “Adon Uzeinu, Tzur Misgaveinu, Magen Yisheinu, Misgav Badeinu” – all four essentially mean the same thing: the Almighty is the master of all kinds of counsels, salvations, virtues.

E. From Luminaries to Angels — “Keter Yitnu Lach” / “HaTibarech”

Explanation: After speaking of the sun and luminaries, we move to the angels. The Almighty created the sun and all luminaries with wisdom, they are all an honor and praise the Almighty.

Novel insights:

1. The Rambam’s view that luminaries have intelligence: The Rambam holds that when we say the luminaries “praise” the Almighty, it means literally – because the luminaries (heavenly bodies) have intelligence (possess souls) and they praise the Almighty. Alternatively, one can say that from seeing the beautiful order of sun and moon, this itself praises the Almighty.

2. “Selah” at “HaTibarech”: “Selah” is like an end-marker. In Tanach (according to Ibn Ezra and the plain meaning commentators) “Selah” is a sign for the singers to make a musical pause. But in prayer “Selah” always means “forever” (as Chazal interpreted). Perhaps the tune/sound at “Selah” should also symbolize eternity – a sound that doesn’t end.

3. “Selah” as a structural marker: “Selah” marks the end of the section about luminaries, and from “HaTibarech” begins the section about angels.

F. “HaTibarech Shem Elokeinu BaShamayim MiMaal VeAl HaAretz MiTachat”

Novel insight – BaShamayim MiMaal vs. Al HaAretz MiTachat: “BaShamayim MiMaal” – the Almighty is praised by the luminaries and angels. “VeAl HaAretz MiTachat” – by us Jews who pray here below. This is the whole matter: we speak of how it looks above in heaven (the angels’ song), and then we do the same thing here below with our song.

G. “Borei Kedoshim” / “Yotzer Mesharetav”

Explanation: “Borei Kedoshim” – He created holy ones, meaning angels. “Yotzer Mesharetav” – the same as “Borei Kedoshim,” twice the same thing.

Novel insight – “Kedoshim” can also mean the sun: The sun is very holy – it always does God’s will, not like people who one day yes and one day no.

[Digression: Angels and holiness] Actually there’s a matter that angels are “mostly not holy at all” – there’s ascent and descent, but the matter isn’t developed.

H. “Pinnot” — What does this mean?

Novel insight: There are interpretations that “Pinnot” means “heads of hosts.” According to the Rambam it fits very well that we go from luminaries to angels – all heavenly bodies, all possessing souls, but different kinds of levels. (Garmei = bodies, but Mesharetav = angels.)

I. Kedushah in Yotzer — The Rambam’s view that an individual doesn’t say it

The Rambam (Laws of Prayer Chapter 7): An individual doesn’t say Kedushah – “skips Kedushah with the blessing before it.” Only the prayer leader / with a congregation.

Novel insight: Seemingly from “HaTibarech” begins the topic of Kedushah, and this is what the individual skips. “We don’t conduct ourselves this way, but this is the Rambam’s approach.”

Practical difference: According to the Rambam’s view that an individual doesn’t say Kedushah, the commentators in Shulchan Aruch understand that one doesn’t say the verses “Kadosh Kadosh” alone. But also the introduction that comes before it doesn’t make sense to say without a minyan. From this comes a practical difference: whether an individual begins again at “LaKel Baruch” or at “Kahal VeEdah” — this is a practical question from the dispute.

J. The angels say Kedushah — “Asher Mesharetav Kulam Omdim BeRum Olam UMashmiim BeKol Yachad BeDivrei Elokim Chayim UMelech Olam”

Explanation: The angels stand in the higher worlds and they “make heard with one voice.”

Novel insights:

1. What does “Divrei Elokim Chayim” mean? Several interpretations: (a) They speak about the living God – they praise the Almighty. (b) They also have a kind of “text of prayer” from the words of the living God – they thank the Almighty with holy words. (c) This is an introduction to Kadosh Kadosh Kadosh – “Divrei Elokim Chayim” refers to the verse of Kedushah that appears in Torah/Prophets. The Rambam’s text “BeDivrei Elokim Chayim” makes more sense than other versions.

K. “Kulam Ahuvim… VeNotnim Reshut Zeh LaZeh”

Explanation: We praise the angels — they are beloved, clear, mighty, do the will of the Creator, and give permission one to another to say Kedushah.

Novel insights:

1. “BeAhavah” — among themselves or to the Almighty? There’s doubt whether this means love among themselves (among the angels) or love for the Almighty. From the fact that immediately after it says “VeNotnim Reshut Zeh LaZeh” it appears it speaks of love among themselves — an interesting matter that among the heavenly servants there is love for one another.

2. “Zeh LaZeh” — receiving abundance: “Zeh LaZeh” is connected with the principle from Moreh Nevuchim that angels receive abundance one from another — a contraction of intellect, each angel receives from the higher angel, as if from “his teacher”.

L. Kadosh Kadosh Kadosh and Baruch Kevod Hashem MiMekomo

Explanation: The servants (Seraphim) say “Kadosh Kadosh Kadosh Hashem Tzevakot Melo Chol HaAretz Kevodo”, and the Ofanim and Chayot HaKodesh respond “Baruch Kevod Hashem MiMekomo”.

Novel insights:

1. Two prophets: “Kadosh” comes from Isaiah (Seraphim standing above Him, and one called to another and said Kadosh), and “Baruch Kevod Hashem MiMekomo” comes from Ezekiel (and I heard behind me the sound of a great noise).

2. “VeKara Zeh El Zeh” is explained through the text “Notnim Reshut Zeh LaZeh” — this is an explanation of the verse.

3. According to the Rambam in Laws of Foundations of Torah (Book of Knowledge) Ofanim and Chayot HaKodesh are the first two (highest) levels of angels. From this it emerges that according to the Rambam all angels say “Kadosh”, but the next higher level — Ofanim and Chayot — say “Baruch Kevod Hashem MiMekomo”.

4. The secret of how people say Kedushah: “Kadosh” and “Baruch Kevod Hashem MiMekomo” are verses we want to say, but we don’t say them in our own name — we insert that this is what the angels say, and automatically when the prayer leader says it and the congregation calls out “Kadosh”, we say it in practice. We are attributed to the angels, we don’t have the audacity to say it ourselves, so to speak. Here lies something of a secret.

[Digression:] On Shavuot we read the Merkavah of Ezekiel, and there we will learn more about this.

M. “LaKel Baruch Neimot Yitenu” — Bridging back to luminaries

Explanation: After the Kedushah we return to the conclusion of the blessing that began with “Yotzer Or Uvorei Choshech”.

Novel insights:

1. This last piece is a way to bridge from the angels back to the luminaries — we began with luminaries, brought in angels, and must return to luminaries for the conclusion.

2. There’s doubt whether “LaKel Baruch Neimot Yitenu” speaks of people (we say pleasant things) or still of angels.

N. Conclusion — “HaMechadesh Betuvo BeChol Yom Tamid Maaseh Bereishit… Baruch Atah Hashem Yotzer HaMeorot”

Explanation: The conclusion of the blessing repeats similar to the opening — it began with “HaMechadesh Betuvo” and brings a verse “LeOseh Orim Gedolim Ki LeOlam Chasdo” as proof. “Ki LeOlam Chasdo” shows it goes on forever. The blessing ends with “Yotzer HaMeorot” — back to the theme of luminaries. This is a rule in blessings — similar conclusion close to the conclusion.

Novel insight: “LeSameach Olamo” — He rejoices from seeing the luminaries. What is the connection between “BeRachamim” (which the Rambam says) and “Simchah”? Perhaps mercy and joy are the same.

—

Second Blessing Before Morning Shema — Blessing of Love (Ahavah Rabbah)

Nature of the blessing

Explanation: The second blessing speaks of God’s love for Israel, the choosing of the Jewish people, the giving of the Torah, and we request redemption and the Land of Israel. The blessing doesn’t open with “Baruch” because it’s adjacent to its companion.

Novel insights:

1. The connection to Shema: Shema is the first thing a Jew does (“when you lie down and when you rise”), therefore we first praise the Creator for the soul (morning blessings), praise for the luminaries (Yotzer Or), and then speak about the choosing of the Jewish people and the giving of the Torah — which Shema Yisrael is the essence of Torah words, for which we also said the blessing on Torah earlier.

The Rambam’s text — “Meloch Aleinu”

The Rambam’s text: “Meloch Aleinu Meherah Atah Levadecha, Ki Shem Kodshecha BeEmet Nikra Aleinu… BeOsher UveOsher UveHod VeHadar VeChavod UveOz UveGevurah UveGilah UveRinah Meherah VeHava Tarim Karneinu VeToshieinu LeMaan Shemecha”

Novel insight: The Rambam’s text is unique — “Ki Shem Kodshecha BeEmet Nikra Aleinu” means that the Almighty called His name upon the Jews, this is through Shema. Also the order of “Kavod VeOz UveGevurah UveGilah UveRinah” is different from the regular text.

“Ki Vanu Bacharta MiKol Am VeLashon” — Conclusion

Explanation: Because the Almighty chose us from all peoples, we have Torah and the Land of Israel comes to us.

Novel insights:

1. “VeKeravtanu LeShimcha HaGadol LeHodot Lach” — to pray; “Ahavah VeShimcha” — to say Shema, which speaks of “VeAhavta” — love of Your name.

2. The structure of the blessing: It begins with “God’s love for us” and concludes “Ki Vanu Bacharta… BeAhavah” — love and choosing are the same, just as “VeAhavta” and “Atah Bechartanu”. In between come details — prayer for the giving of Torah, redemption, Land of Israel — but the main structure is: love → choosing → with love.

3. We request redemption “BeKomah Zekufah” — with an uplifted head, with pride — “to our land”.

—

Blessing After Morning Shema — “Emet VeYatziv”

The Rambam’s words: The final blessing after morning Shema — we confirm that everything we said in Shema is true, with various expressions of truth, and we mention the Exodus from Egypt, the splitting of the Sea of Reeds, and conclude with “Gaal Yisrael”.

Explanation: After Shema we say a blessing that confirms that everything we said — the unity of God, His love, acceptance of the yoke of commandments — is true. We enumerate various expressions of truth (true and firm, correct, enduring, straight, faithful, beloved, dear, etc.), speak of God’s eternity, of God as Redeemer of Israel, of the Exodus from Egypt and the splitting of the Sea of Reeds, and conclude with “Baruch Atah Hashem Gaal Yisrael”. The blessing doesn’t begin with “Baruch” because it’s a blessing adjacent to its companion.

Novel insights:

1. Structure of “Emet” as a piyyut — parallel to “Baruch SheAmar”: “Emet VeYatziv” is structurally similar to “Baruch SheAmar”. Just as “Baruch SheAmar” is a piyyut built on the word “Baruch” (we say “Baruch” many times with different praises), so “Emet VeYatziv” is a piyyut built on the word “Emet” — we enumerate various synonyms and aspects of truth.

2. “Hashem Elokeichem Emet” — how it connects: Shema ends with “Ani Hashem Elokeichem” and we say “Hashem Elokeichem Emet”. There’s a verse “VaHashem Elokim Emet” (Jeremiah 10:10), and the piyyut “Emet VeYatziv” is built on that verse — Hashem Elokeichem is true, He is the necessary existence, He is eternal, and from there we go on to enumerate other things that are also true.

3. Where does the blessing begin — “Emet VeYatziv” not “VeYatziv”: There’s no “VeYatziv” alone — it’s “Emet VeYatziv”. One must connect “Hashem Elokeichem” to “Emet VeYatziv”, not that “Hashem Elokeichem Emet” is a separate unit. The reason we say “Hashem Elokeichem” is because we wait for the prayer leader (who ends “Hashem Elokeichem”), but the text of the blessing is “Emet VeYatziv”.

4. Content structure of Emet VeYatziv — four parts:

– First part: General confirmation that everything we said is true, with synonyms for truth (and firm, and correct, and enduring, and straight, and faithful, and beloved, and dear, etc.). In our siddur there are eight expressions, in the Rambam differently, and the prayer leader often leaves out in the wrong places.

– Second part: Eternity — “VeHaDavar HaZeh LeOlam VaEd”, that the Almighty is eternal, our God and God of our fathers, shield of our salvation, from generation to generation. Strong focus on eternity, parallel to “Baruch SheAmar” and “Yishtabach” which also have a great eternity theme.

– Third part: The Almighty with the Jewish people — “Emet Atah Hu Adon LeAmecha”, Redeemer of our fathers, we have no other besides Him, help of our fathers shield and savior to their children after them. “Ezrat” is not a new beginning — it’s a continuation of the “Emet” theme.

– Fourth part: Faith declarations — “Emet Ashrei Ish SheYishma LeMitzvotecha” — like “I believe”, faith in reward and punishment, acceptance of the yoke of commandments. The Kuzari learns entire explanations into this. Simple explanation: “Ashrei Ish SheYishma LeMitzvotecha” refers back to the commandments we just learned in Shema — whoever listens to the commandments we just said is fortunate.

5. Exodus from Egypt and splitting of the Sea of Reeds — “Emet MiMitzrayim Gealtanu”: The last major section speaks of the Exodus from Egypt: the plague of the firstborn (which is called “Davar”), redemption of the Jewish firstborn (“UVechorcha Gaalta” — the Rambam doesn’t say “Yisrael” there), splitting of the Sea of Reeds. The Jews are called “Yedidim” — parallel to “Yeshar Kedesh Yedidim MiBeten”, because the Almighty loves them.

6. Verses from the Song at the Sea in the blessings of Shema — parallel to Pesukei DeZimra: In Pesukei DeZimra there’s a custom (Chazal say “one says the Song at the Sea every day”) to say the Song at the Sea. But also here, in the blessings of Shema, we bring two main verses from the Song at the Sea — “Mi Chamocha BaElim Hashem” and “Hashem Yimloch LeOlam VaEd”. These are the declarations of accepting the yoke of God’s kingship that appear in the Song. This is for those who don’t say the entire Song — at least we mention it here.

A parallel: Just as we say every day “Tefillah LeDavid” (a collection of the most beautiful verses of David), and “VaYevarech David” from Chronicles, and the song of the angels — so we also bring pieces from the song of the Children of Israel. The Almighty is “Bocher BeShirei Zimrah” — we bring songs from different sources.

7. “Moshe UVnei Yisrael Lecha Anu BeSimchah Rabbah”: It doesn’t begin “Moshe Anah” — rather “Tehillah LaKel Elyon, Moshe UVnei Yisrael Lecha Anu BeSimchah Rabbah VeAmru Chulam”. This is a beautiful poetic way to preface the praise to the Almighty, and only then mention who said it.

8. Conclusion “Gaal Yisrael” — first redeemer and final redeemer: We bring the verse “Hashem Yimloch LeOlam VaEd” — that the Redeemer from Egypt should continue to redeem. We also bring a verse from Isaiah (“Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael”) which speaks of the redemption of Israel, and conclude “Baruch Atah Hashem Gaal Yisrael”.

9. Remembering the Exodus from Egypt — double mention: Chazal say the matter of Shema is “to remember the Exodus from Egypt” (the portion of tzitzit), and here in the blessing of Emet VeYatziv we mention again the Exodus from Egypt and the splitting of the Sea of Reeds — a double mention.

—

Blessings of Evening Shema

A. First Blessing Before Evening Shema — “HaMaariv Aravim”

The Rambam’s text: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam Asher BiDvaro Maariv Aravim, BeChochmah Poteach Shearim…” — we thank the Almighty who makes it become night, He brings in the sun, brings out the stars in their watches, He moves away light for darkness and darkness for light, makes distinction between day and night. “Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael. Baruch Atah Hashem HaMaariv Aravim.”

Explanation: Similar structure to Yotzer Or of morning, but we speak of the night and it’s shorter. Just as in the morning we thank for the light, at night we thank for the darkness. Begins with “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam” (begins with Baruch).

Novel insights:

1. “Hashem Tzevakot” — why specifically here: The expression “Hashem Tzevakot” fits with the content of the blessing, because “the host of heaven” — the Almighty rules over the hosts, He brings in the host (sun) and brings out (stars), “BeChochmah Poteach Shearim” — it’s a matter of making order in the hosts, day and night.

2. The verse “Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael”: This comes from Isaiah, where it says “Goaleinu Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael” — but here we removed the word “Goaleinu”. Interesting: the same verse is used at the end of morning (at Gaal Yisrael) with “Goaleinu”, and here at the beginning of evening without “Goaleinu”.

3. “Masechim Middat Yom BaLailah UMiddat Lailah BaYom” (Gemara): In the morning we say “Yotzer Or Uvorei Choshech” — we also mention the night. At night we also say “Maavir Yom UMevi Lailah” — we also mention the day. But at night we speak more about it. The novel insight: In the morning it’s simple — we thank for the light, as in Creation. But at night there’s a problem — now comes “the bad thing” (darkness), therefore we must emphasize more that the King of the world runs a system, don’t worry, morning will come again.

4. Night as preparation: Night is preparation for the next morning — just as for a person sleep is a matter of death, but one prepares for the next morning, and the Almighty now makes order so tomorrow the sun can shine again.

5. “Kel Chai Tamid Yimloch Aleinu LeOlam VaEd”: This appears in our text but the Rambam doesn’t bring it. Interesting — we speak of creation (nature) and suddenly we speak uniquely that “Kedosh Yisrael”, a specific connection to the Jewish people.

—

B. Second Blessing Before Evening Shema — “Ahavat Olam”

The Rambam’s text: “Ahavat Olam Beit Yisrael Amcha Ahavta, Torah UMitzvot Chukim UMishpatim Otanu Limadta…” — we request that we should always merit to speak in the laws of Your will, “VeNismach VeNaaloz”, because Torah is “our life and the length of our days and in them we will meditate day and night”. “VeAhavatcha Al Tasir Mimenu… Baruch Atah Hashem Ohev Amo Yisrael LaEd.”

Explanation: The same matter as Ahavah Rabbah of morning — we speak of the love with which the Almighty gave the Torah. Doesn’t begin with “Baruch” (blessing adjacent to its companion).

Novel insights:

1. Comparison with “VeHaarev Na” (blessing on Torah): “VeNismach VeNaaloz” is exactly the same thought as “VeHaarev Na Hashem Elokeinu Et Divrei Toratecha” — both request that Torah should come with joy. It’s a prayer because we request “VeNismach VeNaaloz”.

2. “VeAhavatcha Al Tasir Mimenu” — special meaning at night: At night one goes to sleep, one doesn’t learn as much Torah, but still we request that God’s love in giving us the Torah should never go away — even at night, even in a general way (“this world is like night”). This is the difference between morning (“HaBocher BeAmo Yisrael BeAhavah”) and evening (“Ohev Amo Yisrael LaEd“) — at night we emphasize the eternity, that it goes on forever even in darkness.

3. “Yomam VaLailah” — continuation from first blessing: It’s a continuation of what we spoke about in the first blessing about day and night — at night one doesn’t learn as much Torah, but “in them we will meditate day and night”, one can still learn a little at night too.

4. “Ki Hi Chayeinu” — feminine language: “Hi” is feminine — it refers to Torah. But one can also think it refers to God’s love.

—

C. Blessing After Evening Shema — “Emet VeEmunah” / Gaal Yisrael

The Rambam’s text: “Emet VeEmunah Kol Zot…” — that the Almighty is our God and we are His people. Then we go directly to the Exodus from Egypt, splitting of the Sea of Reeds, “Mi Chamocha BaElim Hashem”, “Hashem Yimloch LeOlam VaEd”, “Gealanu Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael, Baruch Atah Hashem Gaal Yisrael.”

Explanation: Similar to “Emet VeYatziv” of morning, but shorter. The first part (“Emet VeEmunah”) is short, and we go quickly to the Exodus from Egypt.

Novel insights:

1. “Pedanu” — general redemption, not just Egypt: We thank in general — the Almighty redeems us from all troubles, He lets us live, He leads us over our enemies. Also in the morning there was “Motzi Asurim, Podeh Anavim” — the Exodus from Egypt is also learned as a general attribute that the Almighty has mercy on Jews, on poor people.

2. Past, present, and future: The Almighty took us out of Egypt (past), He supports the fallen and lives constantly (present), and “Gealanu” speaks of a redemption that goes on forever — perhaps like “Hashem Melech Hashem Malach Hashem Yimloch LeOlam VaEd”. Egypt is one of the instances of a general attribute — He is Redeemer from the hand of tyrants, and from this we learn further.

3. “Mi Chamocha” — accepting the yoke of God’s kingship at the Song at the Sea: How did the Jews accept God’s kingship at the Song at the Sea? Through “Mi Chamocha BaElim Hashem” — they saw that He is the greatest, and said “Hashem Yimloch LeOlam VaEd”. This appears clearer here than in the morning: “Malchuto BeRatzon Kiblu Aleihem.”

4. Song at the Sea — two parts: The Song at the Sea is divided into two parts, each part ends with accepting the yoke of God’s kingship or praise. The first part ends with “Mi Chamocha” (after Pharaoh’s chariots and army), and the second with “Hashem Yimloch LeOlam VaEd” (after “You will bring them and plant them” — which speaks of the future, until

“a foundation for Your dwelling”). So the Song at the Sea itself shows that it’s not only about then, it’s also about the future.

5. “Gealanu Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael” — connection to “HaMaariv Aravim”: The same verse “Hashem Tzevakot Shemo Kedosh Yisrael” is used both times — at the first blessing (HaMaariv Aravim) and at the last (Gaal Yisrael). The connection: At HaMaariv Aravim “Hashem Tzevakot” means the One who conducts the host of heaven (sun, stars). At Gaal Yisrael “Hashem Tzevakot” means the One who led the host of Israel through the sea, drowned the host of Egypt — He was the commander, the mighty man of war. This is a deep connection: Just as the Almighty makes distinction between day and night (first blessing), so He distinguished between Egypt and Israel (at the splitting of the Sea of Reeds).

6. Why the verse “Gealanu”: We bring the verse “Gealanu Hashem Tzevakot” because we want to bring a language of redemption — in “Mi Chamocha” itself the word redemption doesn’t appear, and we must end with “Gaal Yisrael”.

—

D. Blessing of “Hashkiveinu” — Fourth Blessing of Evening

The Rambam’s text: “Hashkiveinu Hashem Elokeinu LeShalom…” — a request for the night, that we should go to sleep in peace, arise in peace, not die at night. “UFros Aleinu Sukkat Shelomecha” — we request peace, protection, good counsel, guarded and saved from bad things, from “fear of night”. “UShvor Satan MiLefaneinu UMeAchareinu, UShemor Tzeteinu UVoeinu.”

Explanation: A blessing that exists only at evening (not at morning), a request specifically for the night.

Novel insights:

1. Night is a frightening time: The entire matter of “Hashkiveinu” shows that night is a time of danger — “fear of night”. This fits with the previous novel insight that at night we need more strengthening, because “the bad thing” (darkness) comes.

2. “Sukkat Shelomecha” is military language: “UFros Aleinu Sukkat Shelomecha” is plainly military language — a sukkah is a shelter, a defense (like protection). Proof from many verses in Psalms that are built on the fact that night is a dangerous time — one goes into camp at night and there can come a surprise attack (like “at midnight”). The language of Torah is always about war.

3. “UShvor Satan” — different interpretations: The Rambam doesn’t just want to remove the Satan, but to “break” him. What “Satan” means: (a) evil inclination, (b) evil forces of impurity, (c) an enemy — like Hadad who was a “Satan” to Solomon, or the angel who was “Satan to him” on Balaam’s donkey. Satan can mean simply an enemy in a war context.

4. “UShemor Tzeteinu UVoeinu” — two interpretations: (a) Like “Shomer Tzetcha UVoecha” — going out from the city and coming in, going to war. (b) When the soul goes out (during sleep) and returns — that it shouldn’t “catch” in the process.

—

E. The Rambam’s view: “Baruch Hashem LeOlam” is an expansion of Hashkiveinu, not a separate blessing

The Rambam’s view: The entire section from “Baruch Hashem LeOlam Amen VeAmen” until “Baruch Atah Hashem” at the end is all an expansion of the blessing of Hashkiveinu — not a third separate blessing after Shema.

Explanation: At evening most Jews (outside the Land of Israel) conduct themselves to say “Baruch Hashem LeOlam” after Hashkiveinu. The Rambam understands that this is a continuation of Hashkiveinu, not a new blessing.

Novel insights:

1. Proof from the Mishnah: The Mishnah says that after Shema at night there are two blessings (not three). The Rambam therefore holds that one cannot make a third conclusion — “Shomer Amo Yisrael LaEd” is not a separate blessing, rather we expand the blessing of Hashkiveinu. This is a clear dispute with other texts that do make a separate conclusion. The Rambam brings this in the name of “some sages of Spain” who also held that one shouldn’t make another conclusion.

2. Comparison to Birkat HaMazon: Just as at Birkat HaMazon one can say “Baruch” many times until one comes to the word, so also here — he makes “Baruch Shomer Amo Yisrael LaEd”, then “Baruch Hashem LeOlam” is a continuation, three times “Baruch”, and finally he comes to “Baruch Atah Hashem” at the end.

3. “Amen VeAmen” — not Amen on a blessing: Because “Baruch Hashem LeOlam Amen VeAmen” is not a “Baruch Atah Hashem” that the congregation answers Amen to, such a formulation was made. This is similar to the “Amen VeAmen” at the end of the opening of praise — it’s a conclusion of an entire process.

4. The Rambam and Amen on the blessing: The Rambam said in another place that on the blessing (of Hashkiveinu/Shomer Amo Yisrael LaEd) one shouldn’t say Amen, because it’s adjacent to prayer (interruption between redemption and prayer). But Amen on one’s own blessing one says only after a set of blessings — like the conclusion of the blessings of Shema.

—

F. The Rambam’s two versions of the blessing of Hashkiveinu

The Rambam brings two versions:

First version: From the beginning until “Ki El Shover Oyveinu VeShomer Rachamenu Atah Hu, Baruch Atah Hashem Shomer Et Amo Yisrael LaEd” — a “contained” prayer that requests protection for the night.

Another version: “From the beginning of the blessing until ‘Shomer Et Amo Yisrael LaEd’ everything is the same, except they add and say ‘VaYehi Chol HaAm Onim VeOmrim'” — and then come verses. The Rambam relies on the Yerushalmi in Taanit which says that one must add additional verses in the middle of the blessing.

Novel insights:

1. Content of the verses: “VaYehi Chol HaAm Onim VeOmrim” — this comes from Elijah’s deed with the angels (on Mount Carmel), when everyone acknowledged “Hashem Hu HaElokim”. Then come verses of redemption: “Ki Lo Yitosh Hashem Et Amo” (Samuel), “VeAlu Moshiim BeHar Tzion” (Obadiah), “VeHayah Hashem LeMelech Al Kol HaAretz” (Zechariah).

2. “BeYadcha Afkid Ruchi” — depositing the soul during sleep: The Rambam’s text contains “BeYadcha Afkid Ruchi Padit Oti Hashem El Emet” — a prayer specifically for going to sleep soon, one deposits one’s spirit with the Almighty. In the holy Zohar there’s an explanation of how one deposits the spirit in the Tree of Life.

3. Accepting the yoke of God’s kingship in the longer version: The second version is much more about accepting the yoke of God’s kingship — “Melech BiChvodo Chai VeKayam Tamid Yimloch Aleinu LeOlam VaEd”. We request God’s kingship, redemption — “Ki Im LeTzion Melech Elokecha”. The Almighty is already King, but He will again “Yimloch” — He will reveal His kingship.

4. Small differences between versions: The Rambam says “HaMelech BiChvodo Chai VeKayam Tamid Yimloch Aleinu”, our text says “HaMelech BiChvodo Yimloch Aleinu” — small differences but generally the same idea.

5. “Baruch” as the center of the piyyut: “Baruch” is the center of this piece — “Baruch Shomer Amo Yisrael LaEd” fits very well, and it ends with “Baruch Hashem BaYom Baruch Hashem BaLailah” — many “Baruch”s, like multiple blessings.

6. Verses from King Solomon: The text contains “Baruch Hashem Asher Natan Menuchah LeAmo Yisrael” — this is from Kings I chapter 8 (Solomon’s prayer at the dedication of the Temple).

—

General note about the Rambam’s approach

Novel insight: We see how the Rambam deals with different customs — he brings two versions, “another version”, and notes what different communities conduct themselves. This is interesting because he doesn’t just rule one way, but gives legitimacy to different customs.

—

General Note About Shemoneh Esrei

The Rambam’s language: The Rambam calls the Shemoneh Esrei by the name “Tefillah” (simply “the prayer”).

Explanation: When the Rambam writes “Tefillah” he means the Shemoneh Esrei, which is the essence of prayer.

Novel insights:

1. “Shemoneh Esrei” — eighteen or nineteen? We (in general language usage) call it “Shemoneh Esrei” — eighteen, but in truth there are nineteen blessings because the blessing against heretics was added later, in the days of Rabban Gamliel of Yavneh (Gemara Berachot 28b — Shmuel HaKatan established the blessing against heretics). The name “Shemoneh Esrei” remained from the original number of eighteen blessings, even after another one was added.

📝 Full Transcript

Rambam Shiur – Laws of the Text of Prayer: Blessings of Shema in Shacharit

Introduction: Fundraising for Beit Midrash Ein LaMachshava

We continue learning Rambam, Sefer Ahava, near the end, Laws of the Text of Prayer, the Order of Prayer.

These days the fundraising campaign is ending for the tremendous enterprise of spreading Torah of my friend the Gaon Rabbi Yitzchak, that is Beit Midrash Ein LaMachshava, groups gather together in all cities to delve deeply into the foundations of Judaism and its secrets, walking in the Pardes HaTorah with tremendous spiritual pleasure. And part of Ein LaMachshava is our Rambam shiur, and I ask everyone who hasn’t yet supported, those who listen through the hotline, there is a special number where one can call in also with donations, the number is 732-217-4634, where one can call in to strengthen the enterprise of Torah, so they can continue and expand the boundaries of holiness.

General Principles of the Blessings of Kriat Shema

We are in the middle of the verses, the text of prayer, we have already learned until after Yishtabach, now we go to the blessings of Kriat Shema.

One thing, says the Rambam, we already said in the previous shiur that we are not really explaining the meaning of the words, but we say on each piece more or less what it is.

Structure of the Blessings

Says the Rambam, the first blessing before Kriat Shema in the morning, after Yishtabach come the blessings of Kriat Shema, the first blessing in the morning this is its text, this is the text.

Basically, one thanks the Almighty for the new dawn, for the new day, and what the new day brings with it as testimony to the Almighty. We already said before, but here it stands out more strongly. I mean the emphasis, until now there wasn’t such a strong emphasis on the fact that it became dawn, it became light.

Two things. First of all, let’s just recall the principles, yes? The Rambam already said which is Kriat Shema:

In the morning come two blessings before Kriat Shema and one after.

At night come two blessings before and two blessings after.

Content of the Blessings

The first blessing before is always a blessing on the preceding events – dawn, at night, the order, and at night.

The second blessing before is always like a kind of blessing on Torah, a blessing on the love of Hashem that gave the Torah.

The blessing after, the first blessing is both times like a review of the truth, the matters of love of Hashem that were spoken about in Kriat Shema itself, and also one mentions the Exodus from Egypt there always.

The fourth blessing at night is like a blessing on the night, a prayer actually that it should be a successful night.

Question: Why is there no fourth blessing in the morning?

Interesting that in the morning there is no such blessing. I don’t know why. Such a prayer is appropriate for the night. Yes, why is there no blessing in the morning that the Almighty should help you today, I don’t know.

I mean because in the morning one says it the whole time, yes, one thanks every time there is good news and bad news, and so on. Here one goes to sleep, one should have a peaceful night, one won’t be praying in the middle of sleep, in the middle of a dream. This is like Kriat Shema with a situation.

First Blessing Before Kriat Shema in the Morning – Yotzer Or

The Connection Between Yotzer Or and Dawn

Yes, but here is very interesting the matter of the blessing of Yotzer Or. Because when it becomes dawn it is very beautiful, a person says Yotzer Or, it became dawn. And with Kriat Shema it fits very strongly, that Kriat Shema is also something that is a response, as the Rabbis said, when it becomes dawn.

Afterwards the Sages added that Kriat Shema should come with the blessings of Kriat Shema, so it is also very beautiful, because it is also dawn before one says Kriat Shema.

The Historical Development of Prayer

But if one says Kriat Shema when it becomes dawn, and afterwards one goes to the Beit Midrash and says the long text, it comes out that one is already holding half an hour into davening, yasher koach to the Creator for the sun. The sun already came out an hour ago. It’s a bit interesting, but one can see how it developed. Originally it makes a lot of sense.

Yes, okay, I’m not talking about us Chassidim. Even the Yekke, and even the one who follows the Rambam and he says Kriat Shema at sunrise, by the time he gets here it’s normally, unless he’s rushing and he wants to daven specifically vatikkin, but he’s there half an hour. It’s a bit interesting, but one understands that actually it belongs to Kriat Shema which belongs to dawn. Even if history has made that the prayer developed, it became a longer prayer. And yes, here we’re talking about Shabbat morning one can already say this by us, 11 o’clock, 11:30, so… yes.

Text of the Blessing: Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech HaOlam

So, Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech HaOlam, one thanks for the light.

Discussion: Birkat HaMapil and HaMaariv Aravim

And I mean that Birkat HaMapil is like the pre-blessing before that. In Birkat HaMapil one speaks about it becoming dark. But here you don’t need to say, you can say the blessing “HaMaariv Aravim.”

Ah, HaMaariv Aravim, yes, yes, yes. HaMapil is like “HaMapil chevlei sheina al einai,” that’s the people, here we’re talking about the sun.

Yotzer Or U’Vorei Choshech

So, one thanks the Almighty who created light and creates darkness. It’s the language of the verse, Yotzer or u’vorei choshech, oseh shalom u’vorei et hara. But in the verse they said oseh shalom u’vorei et hakol. It’s that ra means even evil, the Almighty created everything. But we don’t want to mention evil, so “u’vorei et hakol.”

HaMeir LaAretz VeHaMechadesh B’Tuvo B’Chol Yom Tamid Maaseh Bereishit

And one thanks the Almighty, the Almighty who illuminates the earth, lights up the world, and the people who live on the earth, vehamechadesh b’tuvo b’chol yom tamid maaseh bereishit.

Yes, the literal translation means like the Almighty made in the first week that the sun should come out, made the luminaries, He makes every day that the luminaries should come out. That’s the translation. Yes, the world is renewed every day, yes.

Ma Rabu Maasecha Hashem

Ma rabu maasecha Hashem, kulam b’chochma asita, malah ha’aretz kinyanecha. Like the verse of “Ma rabu maasecha Hashem.” Everything in Tehillim, yes.

Malah ha’aretz kinyanecha means the Almighty is the Creator, He acquires things through creation, and everything is full of things that the Almighty made. The Almighty’s name is exalted, praised and glorified from the days of the world. One also speaks of eternity.

Elokei Olam Malkeinu – A Request in the Middle

And here one enters such a prayer, Elokei Olam Malkeinu, ah, Elokei Olam, here one says “Malkeinu.” B’rachamecha harabim rachem aleinu, Adon uzeinu, our Master, our strength, “Adon uzeinu,” the Master over our strength.

Let’s say clearly, why does “rachem aleinu” come in? I have no idea. This is such a small prayer like this. It’s a request like this in the middle. But one says four times the same thing: Adon uzeinu, tzur misgabeinu, magen yisheinu, misgav badeinu. These four things all mean the same thing.

In short, the Almighty is the Master of all kinds of counsels and salvations and virtues, He is the Master of all, exalted above the proud.

From Luminaries to Angels – Keter Yitnu Lach

Yes, let me go a bit faster, because we won’t have time. Now comes such a small piyut Keter Yitnu Lach. Alef-bet, it speaks about the sun, and perhaps also about the angels, we’ll see in a minute.

The Luminaries Praise the Almighty

In any case, it speaks of the sun, it says that the Almighty with His great wisdom made the sun and all the luminaries, they are all an honor and they praise the Almighty.

The Rambam held that this means literally, because the luminaries have intellect and they praise the Almighty, or it means that from seeing the beautiful order of the sun and moon, this praises the Almighty.

And so he explains that blessed, the Almighty is blessed from heaven, from earth, from all the things He made, they praise the Almighty. Yes? Right?

Discussion: What Does “Pinot” Mean?

Yes. Pinot? What does pinot mean? I have no idea.

Aha, okay. There are translations that it means heads of hosts, but the Rambam writes that it’s in the language of pinot which is a wonder, but according to the Rambam it fits very well that one goes from the luminaries to the angels, which are all heavenly bodies, all possessors of soul, but different kinds of levels. Very good.

Hitbarach – The Song of the Angels

Here one speaks of the angels, the song that the angels do. Very good.

The Rambam’s Position: An Individual Does Not Say Kedusha

And here he brings that the Rambam in Laws of Prayer chapter 7 said that an individual does not say Kedusha. I don’t know exactly when he begins to skip, the Rambam says one skips Kedusha with the blessing before it. Apparently from Hitbarach basically begins the topic of Kedusha, the Rambam holds that an individual doesn’t say it, only the prayer leader, only the rabbi, only joining with the congregation. We don’t conduct ourselves this way, but this is the position of the Rambam.

Hitbarach Shem Elokeinu BaShamayim MiMaal V’Al HaAretz MiTachat

Very good. Hitbarach shem Elokeinu bashamayim mimaal v’al ha’aretz mitachat, the Almighty’s name should be blessed in heaven above and on earth below.

It’s interesting, because in heaven above it happens through the luminaries and the angels, and on earth below it happens through us, through us Jews who pray here. That’s the whole thing here, one speaks how it looks above in heaven, and afterwards we do the same thing here below with our song.

Discussion: What Does “Selah” Mean?

Yes, this piece I now thought that selah is like the end of the blessing on the luminaries in this piece, and from Hitbarach begins on the angels. You just wanted to say that selah is such a language of end of verse, yes?

I say selah in the, in the, in the verse in Tanach the translation is something a note, so says the Ibn Ezra and all the commentators of the plain meaning, that it’s some sign for the singers to make some tra-la-la-la-la, I don’t know one word, no one knows what. But in prayer this always means forever, as Chazal translated, selah means forever, therefore when you say selah it means that one should praise the Almighty eternally.

It could be that one uses it at the end, because that’s how one sees in the verses it always comes more at the end. Could be that the melody must also symbolize something that is eternal, like the melody continues, some kind of sound that doesn’t end. There is a sound that brings out the matter of selah, of eternity.

Baruch L’Netzach Tzureinu Malkeinu – Borei Kedoshim V’Yotzer Mesharetim

Now, further, Baruch l’netzach tzureinu malkeinu goaleinu borei kedoshim. He created souls of holy ones, righteous people or angels?

Kedoshim means here the angels, yes. Angels, ah. Perhaps also, by the way, perhaps also the sun. The sun is very holy, it always does the will of Hashem, not like us who one day yes and one day no. The sun is always…

Actually there is a matter that the angels are mostly not holy at all, there is ascending and descending, we’re not getting into the contradiction. But we are not holy. The things are null… one shouldn’t be stringent, but like… yes.

Yishtabach shimcha la’ad malkeinu yotzer mesharetav. Ah, yotzer mesharetav is the same as borei kedoshim. Twice the same thing. The Almighty, asher mesharetav kulam omdim b’rum olam.

Discussion: Garmei HaShamayim and Mesharetav

The mesharetav are the heavenly bodies. The Rambam says the word garmei hashamayim. Mesharetav here means, garmei means bodies, but mesharetav here means the angels, not the…

Right, you’re already at kedoshim now. Ah, here the angels, omdim b’rum olam. B’rum olam means a high place, yes, as if in the upper worlds, u’mashmiim b’kol yachad.

Discussion: What Does “Divrei Elokim Chaim” Mean?

Mashmiim b’kol yachad, u’mashmiim b’kol yachad b’divrei Elokim chaim u’melech olam.

The Rambam’s text makes more sense. It means to say that they give out the words that speak about… they speak about the living God? Or perhaps they also have something like a text of prayer of divrei Elokim chaim? As if they thank the Almighty with divrei Elokim chaim.

One is going to bring the language of the verse “kadosh kadosh.” It’s all an introduction to the Kedusha, right? That they are proclaiming their voice, “v’divrei Elokim chaim,” which this is kadosh, which is Elokim chaim because it’s written in the Torah, yes?

Could be. I would have said a simple translation, it doesn’t make so much sense. I would have said a simple translation that they speak about the living God. “V’dibru Elokim chaim,” like… I mean, I don’t know.

The Angels Say Kedusha

The Rambam says the word garmei hashamayim. Mesharetei, here means garmei means bodies, but mesharetei, here means the angels, not so?

He’s already at Kedusha now, so he says. Ah, here the angels omdim b’rum olam. B’rum olam means a high place, yes, as if in the upper worlds, u’mashmiim et kolam yachad b’divrei Elokim chaim u’melech olam.

The Rambam’s text makes more sense. It means to say that they give out the words that speak about the living God. They speak about the living God. Perhaps they also have something like a text of prayer of divrei Elokim chaim? As if they thank the Almighty with divrei Elokim chaim. One is going to bring the language of the verse “kadosh kadosh.” It’s all an introduction to the Kedusha, right? They are proclaiming their voice b’divrei Elokim chaim, which this is kadosh, which is Elokim chaim because it’s written in the Torah, yes? Could be. I would have said a simple translation, it already makes a bit of sense. I would have said a simple translation that they speak about the living God, b’dibro Elokim chaim, like.

“Kulam Ahuvim… V’Notnim Reshut Zeh LaZeh”

Well, nu. And now one says in praise of the angels: Kulam ahuvim, kulam berurim, kulam giborim, osim b’eima retzon konam b’ahava, v’chulam mekablim aleihem ol malchut shamayim zeh mizeh. There was a simple meaning of partnership between the angels. V’notnim reshut zeh lazeh l’hakdish l’yotzram. It could be that here b’ahava goes love between them, or ahava means apparently love to the Almighty. But from what one says immediately afterwards “v’notnim reshut zeh lazeh,” could be that this is a state of love. Interesting that by the heavenly servants there is a matter of love zeh lazeh, so it looks here.

I remember in Sefer HaTorah, I don’t remember anymore alef or bet, I remember that the angels receive zeh mizeh the abundance, the contractions, it’s literally foundations. By this there is the language “zeh lazeh.” Yes. That means, he gives intellect, from where does he receive intellect? From his teacher as it were, from the higher angel, etc.

The Song of the Angels

L’hakdish l’yotzram b’nachat ruach, b’safa berura… okay, let’s finish this piece. B’nachat ruach, they give permission one to the other, they say nicely, they say b’safa berura u’vneima, they say nicely. Tahara, an angelic voice, kulam k’echad onim b’yira v’omrim, they say the verse of kadosh kadosh kadosh Hashem tzeva’ot malei chol ha’aretz kevodo. This is the song that the angels say. Automatically we say it when we say what the angels say, we catch a ride with them. The Almighty is holy, abstract, but it is also malei chol ha’aretz kevodo. What we will learn in Tanya with all other books that speak of malei chol ha’aretz kevodo, or one must remember the Rambam in many places.

Ofanim V’Chayot HaKodesh

V’ofanim v’chayot hakodesh, these are the servants that were already counted, the servants that were already counted, he tells us more names for them, the servants say kadosh, and the ofanim v’chayot hakodesh, which are other kinds of servants, yachad mitnas’im l’umatam, they take together the choir, and they answer meshabchim v’omrim with the verse baruch kevod Hashem mimkomo.

Yes, the literal translation is that this comes from two other prophets, right? What’s his name, Isaiah the prophet saw servants or seraphim standing above him, and they say kadosh, v’kara zeh el zeh v’amar kadosh. This was now explained with the notlin reshut zeh lazeh, it was such an explanation on the verse v’kara zeh el zeh. And the second piece is from Ezekiel, not by the Merkava, by later at the end it says that va’eshma acharai kol ra’ash gadol baruch kevod Hashem mimkomo. These are the chayot v’ofanim that Ezekiel saw.

And the Rambam in Laws in Sefer HaMada said that the ofanim v’chayot hakodesh are the first two, yes, are the higher levels of servants. So here apparently the Rambam would have looked that all say kadosh, and the next higher level is those who say baruch kevod Hashem mimkomo. We know what is about these two verses, which verse has more with the servants, which verse has more with the ofanim, and what is the matter, that baruch kevod Hashem mimkomo is like a piece of completion or an answer to kadosh Hashem tzeva’ot malei chol ha’aretz kevodo, baruch kevod Hashem mimkomo is a simple difficult question, but we’ll learn later to discuss.

That’s what you said, it comes from the two other like chariots that Isaiah saw and Ezekiel saw, and the connection we’ll learn by Shavuot the Merkava, because Shavuot we read the Merkava. Ezekiel, should one because of doubts another? Whoever wants can come further. Okay.

The Secret of How People Say Kedusha

Continuation of Yotzer Or Blessing

Further, “To God, the blessed One, they give pleasantness”. This is explained as the end of the blessing. Here we’re already coming to the conclusion of the blessing, which begins with “Yotzer Or u’Vorei Choshech” (Creator of light and Former of darkness). It seems, ostensibly, that the last section is somehow a way to bridge back from the angels back to the luminaries. We began earlier with the luminaries, and we brought in the angels. So somehow we’re saying that they say pleasantness before God and so forth, “ki hu” (for He is) because He is the One who makes the ma’aseh bereishit (act of creation). That’s what I think, but it doesn’t fit so well.

Do you understand what I’m saying? We want to return to the luminaries, we need to end with the luminaries, not with the angels. Or perhaps here we’re already speaking of people, “To God, the blessed One, they give pleasantness” – we are going to say pleasantness, we are going to say Kriat Shema and so forth, “to the King, the living and enduring God.”

But we see something like “Kadosh Kadosh” (Holy, Holy) and “Baruch Kevod Hashem Mimkomo” (Blessed is the glory of God from His place) are verses that we want to say, but we don’t say them in our own name. We insert that this is what the angels say, and when automatically the prayer leader says it, and everyone shouts “Kadosh,” the congregation shouts, it means in practice we are saying it. We are attributed to the angels, we somehow don’t have the chutzpah (audacity) to say it. One needs to know the secret here, but there lies some secret here.

Practical Difference – Individual in Kedusha

And here we return, we people, “To God, the blessed One,” before the Creator whom we know, and we say pleasantness, songs, praises, “the congregation and assembly, Doer of mighty acts.” I would say the practical difference of this inquiry, because if one follows the opinion of the Rambam that an individual doesn’t say Kedusha, so the commentators in Shulchan Aruch understand that it simply means the verses, one doesn’t say “Kadosh Kadosh.” But certainly the introduction that comes before it also doesn’t make sense to say.

One needs to know whether we begin again from “To God, the blessed One” or “the congregation and assembly.” It’s a practical difference from our dispute.

Conclusion of Yotzer Blessing – “Who Renews in His Goodness Daily, Continuously, the Work of Creation”

Okay, by “the congregation and assembly,” our text is a bit different, our text the Rama learns: Doer of mighty acts, Maker of new things, Sower of righteousness, Sprouter of salvations, Creator of remedies, Who renews in His goodness daily, continuously, the work of creation. Didn’t we already say once, “as it says, ‘To the Maker of great lights, for His kindness is eternal'”? This is proof that the Almighty renews in His goodness daily, continuously, the work of creation, “for His kindness is eternal,” it goes on forever. “He established luminaries to gladden His world”, “Blessed are You, God, Creator of the luminaries.” This is like a conclusion. It means “ki” (for), every time with the “ki” at the end of a blessing, here we return to the conclusion, and he repeats the essence of the opening. He began with renewing in His goodness, and he brings on this a verse “to the Maker of great lights.”

Discussion: “To Gladden His World” and “With Mercy”

There’s another piece, “to gladden His world,” He becomes joyful from seeing the luminaries. Yes, but there is “His counsel is given to His beloved, full of mercy.” We do say “with mercy,” but… perhaps mercy and joy are the same thing? The Rambam says “with mercy.” He meant something with mercy. Ah, “in Your abundant mercy have mercy on us”? Perhaps “have mercy on us” means to give us the luminaries, that it should be light for us. But what does a thank you have to do with the luminaries? Something doesn’t fit for me here. Yes, I know. This piece needs to be understood better, what’s coming in.

I think that the luminaries are something… it could be that it’s like astrology, the Rambam doesn’t agree with astrology, but from seeing them comes some abundance of all kinds of good things.

Yes, in any case, so this is the first blessing of the blessings of Kriat Shema. It’s interesting, because this isn’t really connected to Kriat Shema, but it seems that Kriat Shema is the first thing a Jew does, we do “when you lie down and when you rise up,” and therefore we say thank you to the Creator for the soul, thank you to the Creator for the luminaries. And this is already more connected, here we speak about the choosing of the people of Israel, receiving the Torah, where Shema Yisrael is the essence of the words of Torah, about which we also said the previous blessing of the Torah.

—

Birkat Ahava – Second Blessing of Blessings of Kriat Shema

Nature of the Blessing

We recount, we speak of the love and compassion that the Almighty had, and gave the Torah, and we ask “for our fathers who trusted in You,” and the merit of the fathers who trusted in the Almighty, and who received the Torah, they were indeed recipients of the Torah, or there are the fathers who received the Torah, we ask the Almighty, our Father, merciful Father, to continue to have mercy on us, that we should merit all levels of Torah, to keep and to do, all the commandments that exist in the Torah, and also to fulfill the Torah, which isn’t only Torah study, but Torah and its fulfillment. And we ask that we should merit “enlighten our eyes in Your commandments” and so forth, that we should truly merit Torah study and its fulfillment.

Rambam’s Text – “Reign Over Us”

And we ask for the Kingdom of Heaven. Here the Rambam’s text is unique, not everyone knows it, “Reign over us speedily, You alone, for Your holy Name is truly called upon us.” The Almighty called His Name upon the Jews, this is through Kriat Shema. “In happiness and wealth and splendor and glory and honor and might and strength and gladness and joy, speedily raise our horn and save us for Your Name’s sake.” Even the language isn’t different from what we’re accustomed to, the “honor and might and strength and gladness and joy” is in our text at the beginning, yes.

“In Your abundant goodness we shall not be ashamed, in Your Name we take refuge, we shall not be humiliated, we shall not stumble forever and ever, for You are our King, we shall rejoice and be glad in Your salvation. The mercies of God, our Lord, and Your kindnesses,” the merciful Almighty should never abandon us, and should bring us “blessing and peace from the four corners of the earth,” and we ask for the redemption, but it should come up “with upright stature,” that means with a raised head, with pride, “to our land.”

“For You Have Chosen Us From All Peoples and Tongues” – Conclusion

“For You have chosen us from all peoples and tongues.” Here we connect, the Almighty loves us, therefore He gave us the Torah, and therefore He will give us the Land of Israel. It seems because we are chosen from all peoples, we have Torah and we get the Land of Israel. “And You have brought us close to Your great Name.” All these things have to do with Kriat Shema, yes, this is everything. “And You have brought us close to Your great Name,” that we were brought close “to thank You,” that we should be grateful, that means we should pray the prayer that we say here, “love and Your Name,” that means we should say Kriat Shema, “and you shall love,” which speaks of “love of Your Name.”

“Blessed are You, God, Who chooses His people Israel with love.” Let’s go over it a bit more simplified. Like every blessing, it says at the beginning one thing twice, and it doesn’t open with “Blessed” because it’s adjacent to its companion, we’ve learned. But it also opens with one thing, “the love of God upon us,” and it concludes “for You have chosen us,” this is the love of God. Just as we say “and you shall love” and “You have chosen us,” it’s the same thing. And it concludes that the Almighty chose us “with love,” this is the blessing. Meanwhile, it comes in that we pray that the love is the giving of the Torah, and the love is also “Your Name is called upon us,” it should bring the redemptions, everything is details that come in, but this is very important to me.

Blessings of Kriat Shema – Final Blessing After Kriat Shema in Shacharit (Emet V’Yatziv)

But it’s also connected to one thing, the love of God upon us, and it concludes “for You have chosen us.” This is the love of God. Just as it says “You have loved us and You have chosen us,” it’s the same thing. And it concludes that the Almighty chose us with love, this is the blessing.

And meanwhile it comes in that we pray that the love, the giving of the Torah, should succeed with the Torah, and the love is also “Your Name is called upon us,” it should succeed with the redemptions. This is all the details that come in.

But it’s very important to me that we say the text of the siddur and we catch every word exactly, it has no meaning. A person who has a sermon, just like that, like the receiving of the Torah is there, the Almighty gave the Torah with love, because the Almighty loves Jews. It’s very relevant, because right after this we’re going to say “and you shall love the Lord your God,” we’re going to love back. The Almighty asks us that we should love back.

And also at the end is “so that you shall remember and do all My commandments and be holy to your God,” that the love should be on both sides. Further, the blessing is already.

Text of the Blessing – Emet V’Yatziv

And here comes Kriat Shema, and now the Rambam will say the blessings after Kriat Shema.

The final blessing after Kriat Shema in the morning, this we remember, also it’s not simple that we say “Blessed” because it’s a blessing adjacent to its companion and we clarify. Um, so said the Rambam, and it’s also counted exactly sometimes, but yes.

Now we say that all these things that they said in Kriat Shema, where they spoke there about the unity of God and His love, is true, we confirm it.

We count out various expressions, one two three four five… how many expressions of truth? Thirteen? In our siddur it says eight, I already know how many it says in the Rambam. The world doesn’t know, because the prayer leader also here leaves out in the wrong place.

Before “ezrat” (help) isn’t a stop. Ezrat is the continuation of one truth. So, truth, the first thing, everything we said. Truth, let’s say…

Structure of Emet V’Yatziv – Poem on the Word “Emet”

It’s interesting, earlier for example “Baruch She’amar” was many times “Baruch,” the first word was “Baruch,” and we thanked the Almighty. This is such a poem on the word “emet” (truth). We don’t end with “Hashem Elokeichem emet” (the Lord your God is truth). With this we end Kriat Shema, and now we make like a poem on the word emet, that everything we learned is true, but we add more things about the praise of God and important things that are true.

Discussion: How Does “Hashem Elokeichem Emet” Connect?

I thought, we say in Kriat Shema there isn’t the word emet, it goes a bit backwards, it’s something that the world is a bit confused. I always understand myself, because there’s a poem that begins emet v’yatziv, or at night emet ve’emuna. So?

Since there’s another verse “and the Lord your God is truth,” so the poem is built on that verse, because the Lord your God comes truth, it explains that everything is true. Therefore we want to connect this way, we begin “the Lord your God is truth and certain.”

But there isn’t any… I spoke with someone, he says, yes, the second blessing after Kriat Shema begins “v’yatziv” (and certain). There isn’t “v’yatziv,” it’s “emet v’yatziv.” And we’re adjacent, simply we need to say “Hashem Elokeichem emet v’yatziv,” not “Hashem Elokeichem emet, v’yatziv.”

No, the reason why it happened this way is because we wait for the rabbi with “Hashem Elokeichem,” and the arrangers of the prayer arranged it this way, it’s exactly… we need to be adjacent, but we need to be adjacent to “emet v’yatziv,” not “Hashem Elokeichem emet,” the text goes v’yatziv.

Parallel to Baruch She’amar

It’s very interesting that it’s a bit of a similar poem to Baruch She’amar, in the manner that the theme here is emet. And just as it’s true the testimony that we learned “Hashem Elokeichem,” and about this we said that “Hashem Elokeichem emet,” just as “Hashem Elokeichem emet,” the blessing of tzitzit ends with “I am the Lord your God,” and therefore we added “Hashem Elokeichem” is true, it’s eternal, it’s true, it’s necessarily existent.

And now we begin to count out more things that are also true, things that we count as a truth, that we believe or a truth that we ask for.

Content of Emet V’Yatziv

First Part: Expressions of Truth

So first we count out various emet v’yatziv (true and certain), it’s eternal, it’s good, it’s believed, it’s beloved, and so forth. Everything is all expressions that have a connection to truth, about this we say it’s true. It’s fourteen or sixteen, I don’t know exactly how many. True and good, and…

Yes, emet isn’t in the narrow knowledge that emet is the crown of the sefirot, emet means that there’s also more than that. All these are perhaps conditions in truth.

Second Part: Eternity

And this matter forever and ever, eternal knowledge of truth, the Lord God, and here we speak more, that the Almighty, our God and God of our fathers, the Almighty is our strength, shield of our salvation, and He is also eternal.

Further we speak much about kingship, forever and ever, and the truth was both eternal and will be for our coming generations, for the first ones and for the last ones. There’s a strong focus on eternity, just as we had in the blessings of Kriat Shema, that the Almighty is eternal and we believe in Him eternally. Right, Baruch She’amar had great eternity, and also there in Yishtabach we speak further about eternity.

So let’s say this way, in short, the first piece of emet says simply in general all these things that we’re saying now is true, not any other synonyms for emet. Then we say that the Almighty is eternally true, and we believe in Him eternally, as you say.

Third Part: The Almighty with the Jewish People

The third thing we speak more about the Almighty with the Jews, the Almighty is the God of Israel. We say, and this is also eternally true, that the great Creator who is eternal that we just said, is the Redeemer of our fathers, and He is our God, because “we have no other besides Him,” we have no other God, and He is the help of our fathers.

This is because we indeed said, he says ezrat, it’s a continuation with the emet, the chapters. The Almighty is the help of our fathers, and the same Creator who helped our fathers is “the Savior of children after them,” He will always help the Jews.

And “in the heights of the world is Your dwelling,” I don’t know why this verse isn’t so strongly the meaning, but in any case, yes, “in the heights of the world is Your dwelling and Your judgments and Your righteousness to the ends of the earth,” and further emet. It’s like another way of saying in every generation, from heaven to earth, from forever to forever.

Fourth Part: Faith Declarations

And here is more the truth more declarations of faith, like a person says “I believe.” So in the Kuzari he says it this way, the Kuzari learns entire interpretations into these blessings here. “Emet, happy is the man” etc., here we take like faith in reward and punishment and so forth, the acceptance of the yoke of commandments. “Emet, You are the Master of Your people.”

I think now that ostensibly the simple interpretation is, I should put it in context, you just said Shema Yisrael, you said the commandments, now we say happy is the man who heard Shema Yisrael, Your commandments that we just learned. Yes, very good.

“Emet, You are the Master of Your people,” mighty King and great to fight their fight, okay, very similar to “help of our fathers.” Yes. And again we go again with eternity, “fear not and be not dismayed,” eternity, and the unity of God. And these two are like a summary of the previous two. Ah, there it was exactly. Ah, and the next one is another continuation on the unity that God is the God of Israel, that the Almighty saved the Jews.

The Exodus from Egypt and the Splitting of the Sea

Emet, From Egypt You Redeemed Us

“Emet, from Egypt You redeemed us, Lord our God, and from the house of bondage You ransomed us, all their firstborn You slew.” Yes, the plague, the plague of the firstborn is called here dever (pestilence), yes. “And Your firstborn” – the Rambam doesn’t say Israel – “and Your firstborn You redeemed,” which are the Jews, the Almighty chose the Jews. “And the Sea of Reeds You split,” the Egyptians drowned, and all of them died, and the Jews passed through.

Why are the Jews called “beloved ones”? Ah, very good, just as “upright as the dawn, beloved from the womb,” the Jews, the Almighty loves them.

Songs and Praises

And for this we should thank the Almighty. It means, we end the blessings of Kriat Shema with thanking for the Exodus from Egypt and the Sea. What we want to arrive at the two verses “Mi Chamocha” (Who is like You) and “Hashem Yimloch L’olam Va’ed” (The Lord shall reign forever and ever).

It’s interesting, we saw earlier, there’s a custom, it says in Chazal, the Rambam didn’t bring it, that we say the Song every day, “one says the Song of the Sea every day,” this is a midrash, that this is songs for the Almighty. But you see that also here we bring a bit from the Song, two verses, which are the main verses from the Song, the declaration of acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven that’s in the Song, we bring every day by the blessings of Kriat Shema at the end, and this is like an introduction to it. Very interesting.

Parallel to David’s Prayer and the Song of the Angels

It means, just as we say every day the prayer of David, which is a collection of the most beautiful verses of David, after that we say the song of the angels, and here we want to at least mention a verse that the Jews say in the Song, for those who don’t say the entire Song. And we also have David’s prayer from “And David blessed” from Chronicles for David, because he is “the chooser of songs of praise,” we bring the pieces from the Song.

And because of this, because we believe in this truth, it’s fitting that every day one should… It’s very quiet here, which is good, because Chazal say that the matter of this is to remember the Exodus from Egypt, and the tzitzis remind us to remember the Exodus from Egypt, where one remembers again the Exodus from Egypt and the splitting of the Sea of Reeds, that the redeemed ones, the Jews were redeemed, and the beloved ones passed through the entire, and they gave songs and praises to the King, living and eternal, exalted and uplifted, great and awesome, who humbles the proud to the earth, all these things that He showed at the Exodus from Egypt, that He humbled the Egyptians and He redeemed the Jews, this showed that He is a living, active Creator, who frees prisoners and redeems the poor and helps the needy, these are all expressions for taking out the Jews, and who answers His people Israel when they cry out to Him, when the Jews cried out to the Almighty in Egypt, and further, praises to God Most High, Moses gave them the… the… this doesn’t begin with emes, perhaps a continuation.

The Text of “Tehilah L’El Elyon”

Sorry, let’s go, all this… this is what I told you, the true… so I look at it, I don’t have a proof from the Rambam, but this is like two pieces, but it’s all under the same heading, the last emes, emes mimitzrayim gealtanu, but essentially here comes a new piece, because one wants to bring the Mi Chamocha and Hashem yimloch, which begins as if the praise is to the Almighty who is… what is the praise? Moshe u’vnei Yisrael, so it says here so beautifully Moshe u’vnei Yisrael.

The piyut is this, it doesn’t begin Moshe anu, it says tehilah l’El elyon, Moshe u’vnei Yisrael lecha anu b’simchah rabah v’amru kulam, written in a very interesting way, “Mi chamocha ba’elim Hashem,” the verse from the splitting of the Sea of Reeds, from the Song at the Sea, “Mi chamocha ne’dar bakodesh,” how the Creator is glorious in holiness, “Nora tehilos oseh feleh,” one ends with “Hashem yimloch l’olam va’ed,” that the first redeemer, the redeemer from Egypt, should continue… or the Almighty is the redeemer, as if “Hashem tzeva’os shemo kedosh Yisrael,” a verse in Isaiah that speaks about the redemption of Israel, “Baruch atah Hashem ga’al Yisrael,” and with this one ends the blessing of Krias Shema, and here comes the blessing of Shemoneh Esrei.

Ah, actually, here ends the blessing of Krias Shema of the morning, and now the Rambam will bring the blessings of Krias Shema of the night, which has a similar structure.

Blessings of Krias Shema of Maariv

Yes, good, they learned at night first the same, and then with the other, one speaks about the night, and this must be shorter than the morning, ah, at night one thanks for the night, for the darkness.

The first blessing before Krias Shema of Maariv, says the Rambam, this is its text, Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam, beginning with Baruch, what makes it evening, that it should be night? B’chochmah pose’ach she’arim, one opens the gates, and He brings in the sun, and He lets out the stars in their watches according to their order. And one thanks the Almighty who is the Creator of both, day and night, light and darkness, and He moves light before darkness, and darkness before light. He exchanges the day and the night, He moves away the day and He brings the night, and exactly the opposite He brings out the twilight, and He makes a separation between the two. Hashem tzeva’os shemo kedosh Yisrael.

The Verse “Hashem Tzeva’os Shemo Kedosh Yisrael”

Ah, so, wait, let me think first about one thing. Kedosh Yisrael… one speaks about the Almighty… no, one speaks that the Almighty is the Creator of the world, and one ends that He is kedosh Yisrael. Baruch atah Hashem hama’ariv aravim. We have another verse, Hashem kedosh Yisrael negdo miyom v’ad olam. What comes in here? It’s in Isaiah. Ah, go’aleinu Hashem tzeva’os shemo kedosh Yisrael. Ah, so the word “go’aleinu” has been removed. Hashem tzeva’os shemo kedosh Yisrael, yes? Interesting, this fits into this. So what comes in here? One ends again with the same verse, but one has removed the “go’aleinu”. Now it’s the end of Shacharis, and here is the beginning of Maariv.

I think though, “Hashem tzeva’os” fits, because tzeva hashamayim, “Hashem tzeva’os” rules over the hosts. He brings in the host, He takes out, b’chochmah pose’ach she’arim. It’s a matter of order, making order in the hosts, day and night. “Kedosh Yisrael”.

Mixing the Attribute of Day in Night and the Attribute of Night in Day

It seems to me like this: the Gemara says that one must mix the attribute of day in night and the attribute of night in day. In the morning one says, when one mentions something from the night, one says yotzer or u’vorei choshech. And at night one also says something about ma’avir yom u’mevi laylah. Yes, one says both sides, that the Almighty takes away the night and brings the day.

Seemingly the simple meaning is that at night, but I see that at night one speaks more about this, one speaks a lot about mesir sheinah me’eineinu, hama’avir chavlei sheinah. Seemingly because night is a problem, in the morning it’s simple, one thanks for the light, just like the darkness, the Almighty made the light, like the work of Creation. But at night it’s the opposite, now comes the bad thing, the King of the world don’t worry, morning comes again, the Almighty runs a system, the Almighty manages everything.

Or you can say perhaps like this, that the King of the world says at night that it’s a preparation for the next morning, just like what a person does essentially, it’s a matter of death, but one prepares for the next morning, and the Almighty now makes order so that tomorrow the sun can shine again.

We still have Kel chai tamid yimloch aleinu l’olam va’ed, simply like with kedosh Yisrael, You are our kedosh Yisrael, tamid yimloch aleinu. But the Rambam doesn’t bring it, it’s a bit the kedosh Yisrael, in the sense that it’s a bit interesting, one speaks about creation, and here one speaks uniquely that kedosh Yisrael. Habocher b’amo Yisrael b’ahavah, one notices until now that it’s the same verse that one says in the morning by ga’al Yisrael.

The Second Blessing Before Krias Shema of Maariv — “Ahavas Olam”

Now one can learn the next blessing. Now the ahavas olam, the second blessing of Krias Shema of the night, is also the same matter, one speaks about the love that the Almighty gave the Torah, it’s also a blessing that doesn’t begin with Baruch, ahavas olam beis Yisrael amcha ahavta, Torah u’mitzvos chukim u’mishpatim osanu limadta. One asks that one should always merit to speak in the laws of Your will, and to rejoice, v’nismach v’na’aloz. Did we already have that one should rejoice with the Torah? V’ha’arev na by the blessing of the Torah, that one should rejoice with the words of Your Torah, because this is chayeinu v’orech yameinu, u’vahem nehgeh yomam valaylah.

V’ahavascha al tasir mimenu, because it is the Torah, it is our Torah, the Torah is our Torah, yes? In Mishlei one says so, the Torah is our Torah, Baruch atah Hashem ohev amo Yisrael la’ad.

Comparison with Elokai Neshamah

So, I’m not an expert, you said it’s a prayer, I’m not sure that Elokai Neshamah is a prayer, I tell you now that it’s more like a promise, or like he says that it does so, and it seems to me also that it’s also the continuation of what was spoken earlier in the first blessing, one speaks that the Almighty makes the day and night, it’s a cycle, so essentially at night one doesn’t learn much Torah.

Certainly, but still, you can go in your ways, a bit of Torah, one goes now to learn at night also, yomam valaylah, and we ask v’ahavascha al tasir mimenu l’olamim, you’re going to sleep now, but still, the love of Hashem that He gives us the Torah, you should never forget, even at night, or even in a general way, this world is like night and so on.

“Ki Hi” — Feminine Language

A Torah’s second, yes, it says ki livyas chen hem l’roshecha va’anakim l’gargrosecha, something, perhaps similar, a Torah puts on an aggressive, yes, something possessive, according to the simple meaning it goes on the Torah, as if the Torah is a Torah, but it seems that “hi” is feminine language, the Torah, no? The love of Hashem, yes, aha, the love of Hashem is a Torah’s second.

It can be that it’s a prayer because one asks v’nismach v’na’aloz, like this is more than v’ha’arev na, it’s also a prayer, it’s exactly the same thought as v’ha’arev na, and “make it sweet for us”, but it should come with joy already. Here comes Krias Shema after this, because in the morning one says habocher b’amo Yisrael b’ahavah, and here one speaks about the continuation, that it goes on forever, even at night, even when… that it goes on forever, the eternity of this.

The First Blessing After Krias Shema of Maariv — “Emes Ve’emunah” / Ga’al Yisrael

And after Krias Shema there is also just as there is the blessing after Krias Shema in the morning, which connects to Hashem Elokeichem, one adds the word emes, there is also such a thing that brings out also the remembrance of the Exodus from Egypt and… right, so here it’s a bit shorter, the first part goes rather quickly, emes ve’emunah kol zos that the Almighty is our God and we are His people, this has already been said four times in Shacharis in four different ways, right?

And then it goes directly to the Exodus from Egypt more or less, right? Yes, and it goes to the Exodus from Egypt, and also one should be able to end with the same conclusion of saying Mi chamocha ba’elim Hashem, what was discussed, the mighty prayer of the splitting of the Sea of Reeds, the praise of the splitting of the Sea of Reeds, and one ends with the same verse Hashem yimloch l’olam va’ed, one speaks about the redemption. So in between does emes malkeinu emes fit? Emes malkeinu efes zulaso?

“Pedanu” — General Redemption

A pedanu. We don’t say, the second emes you should, you should actually pedanu, because one thanks in general, the Almighty redeems us from all troubles, He lets us live, He leads us over our enemies. I thought that one goes specifically to Pharaoh. I mean that also in the morning it was like motzi asurim, podeh anavim. It seems to me that the Exodus from Egypt also teaches the general thing that the Almighty has mercy on the Jews, on the poor people.

Past, Present, and Future

Also regarding the love of Hashem, one counts it was once, it is forever. The Almighty took us out of Egypt, but He is always present, perhaps like Hashem malach Hashem melech Hashem yimloch l’olam va’ed, past present and future, He took us out of Egypt, He is somech noflim and lives constantly, and ga’aleinu one speaks already yes presumably about the redemption, something more than our forefathers, one speaks about a future redemption or what, the eternal redemption, yes? Because I think only, past and present is more like simply a general attribute, He is go’el mikaf aritzim. One of the instances was Egypt, and from this one learns further, yes.

The Splitting of the Sea of Reeds and Acceptance of the Yoke of Heaven

Just like habocher b’amo Yisrael b’ahavah, that the Almighty is somech noflim and lives, He helps us in the present as we say, and here one recounts a blessing on the Exodus from Egypt and the splitting of the Sea of Reeds, just as one does in the morning, and the Almighty split the Sea of Reeds, and He drowned the pursuers with the enemies the Egyptians, and when the Jews saw them they said the song of Mi Chamocha, and accepted the yoke of the kingdom of Heaven with joy, willingly and with joy, and said the verse Mi chamocha ba’elim Hashem mi chamocha ne’dar bakodesh.

It says in the morning texts that this is the peak of the splitting of the Sea of Reeds, of the Song at the Sea, this is like the most important verse, Mi chamocha ba’elim Hashem mi chamocha ne’dar bakodesh nora sehilos oseh feleh, Hashem yimloch l’olam va’ed.

And one ends with the same verse, go’aleinu Hashem tzeva’os shemo kedosh Yisrael, Baruch atah Hashem ga’al Yisrael. Seemingly the verse go’aleinu, and one simply wants to bring a language of redemption, one wants to say ga’al Yisrael, so the verse go’aleinu, in Mi Chamocha the word redemption doesn’t appear.

It’s also clear, because one wants to bring the, as it says here clearer than in the previous one, malchuso b’ratzon kiblu aleihem, how did the Jews accept the kingdom of Heaven at the Song at the Sea? Through Mi chamocha ba’elim Hashem, that they saw that He is the greatest God, and they said Hashem yimloch l’olam va’ed.

The Song at the Sea — Two Parts

And one can see afterwards, there is an order, and one can see in the Song at the Sea that it’s divided into two parts, and each part ends with this sort of matter, acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven or praise.

And I mean that the first half ends with Mi Chamocha, and the second Hashem yimloch l’olam va’ed. It’s also very interesting that the go’aleinu Hashem tzeva’os shimcha kedosh Yisrael they specifically said at Ma’ariv Aravim.

The Connection Between “Hashem Tzeva’os” by HaMa’ariv Aravim and by Ga’al Yisrael

And I mean that here there is also a connection, just as the Almighty brings in the heavenly host, there is a time for the sun, there is a time, the Almighty made this, just as the sea should be on the side, He brought across the host of Israel, He drowned the host of Egypt, He was the commander, He was the mighty man of war. This is the Hashem tzeva’os there means the Almighty who conducts Himself with the heavenly host, and here go’aleinu Hashem tzeva’os who did at the sea the work, as it were protected the Jews.

And I now grasp that there is a Pesach Shavuos situation, ah, there is for me an allusion. Just as the verse says here both, He separated between Egypt and Israel.

The Song at the Sea Also Speaks About the Future

I now grasp that the Song at the Sea also pointed to the future also then, because Mi Chamocha is after what one speaks about the chariots of Pharaoh and his army, afterwards one goes further and says tevi’emo v’sita’emo, all these things, about this it says Hashem yimloch l’olam va’ed, about this that the Almighty redeems the Jews and He brings them to the place of the Temple, the entire continuation. So in the Song at the Sea it also says clearly that it’s not only about then, it’s also about the future.

The Last Blessing After Krias Shema of Maariv — “Hashkiveinu”

Okay, now comes another blessing, by Maariv comes another blessing after this. Ah, yes, we already mentioned the blessing, it’s a request for the night, Hashkiveinu Hashem Elokeinu l’shalom, that one should go to sleep in peace, and one should wake up in peace, one shouldn’t die at night, nothing should happen. U’fros aleinu sukas shlomecha, one should continue to pray for peace and protection, that should give good advice, one should be guarded and saved from bad things, from the fear of night.

At night it looks, it’s a frightening time, how hard does the Satan, when one says “what is the Satan?”, the Ramban wants more, the Ramban doesn’t want that one should take away free choice, and from Jews my teachers, that one shouldn’t

The Blessing of Hashkiveinu — Text, Explanation, and the Rambam’s Dispute

Text of “U’fros Aleinu Sukas Shlomecha” — Language of War and Protection

Speaker 1: U’fros aleinu sukas shlomecha, that there should continue to be all prayers for peace and protection, there should be good advice, one should be guarded and saved from bad things, from the fear of night, at night it appears it’s a frightening time, u’shvor ha’satan, let’s say what is the Satan, the Rambam wants more, the Rambam doesn’t want to simply remove, break, milfaneinu u’me’achareinu, that one shouldn’t stumble in any… what Satan means, because at night, a person makes an accounting of the soul, or what it means, Satan means the evil inclination, or what it means… one can mean all the evil forces of impurity, whatever they should be called. U’shmor tzeiseinu u’vo’einu, it means as one goes and comes, that perhaps when the soul goes out and comes back that it shouldn’t catch.

Seemingly, u’fros aleinu sukas shlomecha is simply the language of war, yes, a sukkah is today they said a shelter, a defense, like missiles are coming. And one sees in many verses in Tehillim that this is seemingly built on that night is a very dangerous time, one goes into the camp at night and there can come a surprise attack, like at midnight, right? So always the language of the Torah is about war.

Speaker 2: Aha. Like a shomer tzeis’cha u’vo’acha, when you go out.

Speaker 1: Like a shomer tzeis’cha u’vo’acha in war. Yes, yes, when yes, should guard the animals, it’s a matter that says there something the… yes. Tzeiseinu u’vo’einu means going out from the city, going into the city, going to war, or he is seen that he didn’t look not at what they explain here, but so I understand.

The Rambam’s Position: “Baruch Hashem L’olam” is an Expansion of Hashkiveinu

Speaker 1: By us it goes like this, at Maariv (evening prayer) most Jews conduct themselves outside of Israel to say Baruch Hashem l’olam, then we can say, Kol Yisrael yesh lahem chelek, then Shomer amo Yisrael la’ad comes like a blessing, then a whole piece. It appears that the Rambam understood that that is all an expansion on Birkat Hashkiveinu, and it’s like they saw for example by Birkat Hamazon (Grace after Meals), one can say Baruch many times until one comes to the word, here too, he makes Baruch Shomer amo Yisrael la’ad, Baruch Hashem l’olam is a continuation, so three times Baruch, and finally he comes to Baruch Atah Hashem at the end.

So he says, or, but the Rambam already mentioned the Baruch Shomer amo Yisrael la’ad regarding Amen something, yes? You see in the siddur it says Baruch Hashem l’olam Amen v’Amen, that’s the Amen on that. And one says again Yimloch Hashem l’olam Amen v’Amen. Here he brings from Eliyahu or angels, Va’yanu kol ha’am vayomru before Him, and everyone acknowledged Hashem hu ha’Elokim, Baruch shem kevod malchuto l’olam va’ed, that the whole earth heard. For the One who supports is the Almighty.

Baruch Hashem in all ways, bayom balayla baboker ba’erev, shochveinu v’nakuma, v’al asher b’yado nefashot hachayim v’hameitim, asher b’yado nefesh kol chai v’ruach kol basar ish. This is literally a prayer for what one is about to go to sleep, v’ruach kol basar ish, and Your commandments remain, p’doto oti Hashem El emet, You will redeem me, You will return my soul to me, You protect me, You keep me from death.

The Depositing of the Soul During Sleep

Speaker 2: Yes, ya’iru einai, this is indeed a wonder, what does it mean that You deposit the spirit?

Speaker 1: But in the holy Zohar it says plainly how one deposits the spirit, how one deposits the spirit in the Etz HaChaim (Tree of Life), and how one does it. Ya’iru einai, v’yismach libeinu, one says it’s beautiful, meshuvi ezer, here one prays for the redemption, the redemption, ki im l’Tzion melech Elokecha, for the redemption, and because we know that the Almighty is already King, but He will again yimloch, He will reveal His kingship, and one prays for the kingdom of Hashem. Melech bichvodo chai v’kayam tamid yimloch aleinu l’olam va’ed.

When the Rambam says HaMelech bichvodo, we say HaMelech bichvodo yimloch aleinu, the Rambam says HaMelech bichvodo chai v’kayam tamid yimloch aleinu. These are all small differences, generally it’s the same idea. But the Rambam says, and our siddur is much longer, and the Rambam has slightly different versions.

The Two Versions That the Rambam Brings

Speaker 1: The Rambam says, there are those who conduct themselves to add also the V’hayah kol ha’am onim v’omrim a second time. No, no, he doesn’t say that. He just stated the version of Birkat Hashkiveinu according to the Rambam. It says ki El shomer oyveinu v’shomer rachamenu Atah hu, Baruch Atah Hashem shomer et amo Yisrael la’ad.

Now he brings the other version, he says, nusach acher: umitchilat habracha ad ‘shomer et amo Yisrael la’ad’ hakol shaveh, ela shemosifen v’omrim ‘v’hayah kol ha’am onim v’omrim’. And here begins what one also says, one begins to say all these verses. The Gemara in Ta’anit says that one must add the addition of verses within the seventh blessing.

The Verses in the Longer Version

Speaker 1: And it goes like this: V’hayah kol ha’am onim v’omrim b’shem Elokim, vayira Yaakov me’od vayeitzer lo, and here begins what according to the communities they say, asher yomru ba’et hahi la’am hazeh v’liYerushalayim mah davar Hashem aleihem, lo yevoshu ki yedabru et oyvim bashaar, already prayed for the redemption, yes? Ki lo yitosh Hashem et amo ba’avur shemo hagadol, also redemption. V’alu moshi’im b’har Tzion lishpot et har Eisav v’hayta laHashem hamlucha, this is a verse in Shmuel, I think I remember, yes? V’alu moshi’im is in Ovadiah. V’hayta laHashem hamlucha, v’haya Hashem l’melech al kol ha’aretz bayom hahu yihyeh Hashem echad ushmo echad, this is in Zechariah. Various verses of redemption.

And further, Elokeinu shebashamayim kayem shimcha umalchutcha aleinu tamid. B’yadcha nefesh hachayim v’nefesh hameitim, asher b’yadcha nefesh kol chai v’ruach kol basar ish, b’yadcha afkid ruchi padita oti Hashem El emet. It’s interesting, because the communities don’t say the Rambam’s version, or… no, that’s not what it says. Because in the Rambam’s version he also calculated the ways of afkid ruchi. This is his version of afkid ruchi: b’yadcha afkid ruchi padita oti Hashem El emet.

Va’anachnu amcha v’tzon mar’itecha, we Jews are amcha v’tzon mar’itecha, v’nodeh lecha u’nesaper tehilatecha, that we should always be able to give thanks and recount Your praise. Hashem yatzileinu nafsheinu misefat sheker umilashon remiya, a wonder. Yisrael nosha baHashem teshu’at olamim, lo tevoshu v’lo tikalmu ad olmei ad. Yoshev meloneinu, yoshev malveh oseinu, al tizbacheinu v’al titasheinu. This is from the prayer of David. Latet lanu erva b’lechtenu b’chol dracheinu, and not from troubles, but from the counsel of our enemies.

Speaker 2: Shlomo… I remember he says it by one of the haftarot. Melachim Alef, chapter 8, okay.

Speaker 1: Yes, but this is Shlomo by David ben Melachim, after the king… Sefer Melachim doesn’t dwell on the king. Baruch Hashem asher natan menucha l’amo Yisrael. Baruch Hashem hayom, Baruch Hashem layla, the same blessing that he said, he took the hidden one. Here they took Hashem Elokeinu, nasi be’emunatecha. This is not at the end. Baruch Hashem HaMolech bichvodo chai v’kayam tamid yimloch l’olam va’ed. The Rambam calculated a slightly longer version of the end of Birkat Hashkiveinu. So the Rambam learns.

The Rambam’s Position: It’s Not a Third Blessing

Speaker 1: The second… end of Birkat Kriat Shema, the third prayer of Birkat Kriat Shema. Not the third, the second. This is… for us it’s a third blessing. You see that the Rambam understood that this is an expansion of Birkat Hashkiveinu. It’s a longer Hashkiveinu. And he brings two versions of it. It’s very interesting. You see how the Rambam reckons with different customs. There’s a custom like this, there’s a custom like that.

It’s interesting, one can hear in our version, because Hashkiveinu, as we say it, is a whole “contained” prayer that asks for protection for the night. The next one is much larger, I mean it’s much more acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. I mean acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven has nothing to do with Hashkiveinu.

Speaker 2: But you can understand that it’s an expansion of the idea.

Speaker 1: I can hear it. Certainly according to my interpretation that tashimeinu and ta’ireinu means we’re going to war, Mashiach will come, whatever.

Discussion: Different Interpretations of “Satan”

Speaker 2: Satan can also mean, as it says that Hadad was a satan to Shlomo. Satan is not one thing. It can mean on his right, satan lo on Bilam’s donkey. It can mean simply an enemy, kinat sofrim tarbeh chochma.

Speaker 1: Yes, so this is the beautiful prayer. And also with what you said that Baruch is the center of this piyut, Baruch shem amo Yisrael la’ad fits in very well. It’s not the end, in our Ashkenaz version, but it’s a beginning of a certain repetitive word of “Baruch”, and it ends with Baruch Hashem bayom Baruch Hashem balayla, which has literally many Baruchs, like multiple blessings in one year.

The Dispute: Two Blessings or Three?

Speaker 1: He actually brings… ah, I’m already wrong. He actually brings from the Rambam, he actually says that one shouldn’t make another closing, as some Spanish sages instructed. There can’t be three blessings, the Mishnah says there are only two blessings. He actually says, the Rambam, one doesn’t close with shomer amo Yisrael la’ad, rather one expands the blessing. So I was right until I understood.

It’s actually a clear dispute of the Rambam with the other versions that do make it. It’s actually a question how can we make three blessings after Kriat Shema, the Mishnah says two. There’s an answer to this, the Rambam held that because of this one should include it in the blessing.

Discussion: The Matter of “Amen v’Amen”

Speaker 2: But I remember something the Rambam talks about Amen on the blessing. When the Rambam spoke about Amen, he said that on the blessing one shouldn’t say Amen, why? Because it’s adjacent to the prayer.

Speaker 1: But we learned that Amen al birkat atzmo (Amen on one’s own blessing) one only says after a set of blessings, like for example at the end of the conclusion of the blessings of Kriat Shema. But you’re touching on something else, perhaps it’s an interruption between redemption and prayer, I remember. But it could be that the Amen v’Amen that one says here is such a thing. You also see at the end of Pesukei D’Zimra we had such a thing, yes, Baruch Hashem l’olam Amen v’Amen. It’s interesting that at the end of a piece, of a whole process, comes such an Amen v’Amen.

Speaker 2: No, because there’s no Baruch Atah Hashem shomer amo Yisrael la’ad that the congregation answers Amen to, they made such a… I don’t know what to say. Is it us that people are afraid to say Amen because they’ll be interrupting, so they make such eighteen blessings of Amen. It’s a whole lengthy matter.

Speaker 1: Okay, until here… until here the laws of blessings. Blessings of Kriat Shema. The next piece will be the blessings of Kriat Shema.

Birkat Shemoneh Esreh — The Rambam’s Terminology

The Rambam’s Language for Shemoneh Esreh

Birkat Shemoneh, the Rambam calls this the tefillah (prayer), which we call Shemoneh Esreh (Eighteen), but there are nineteen blessings.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Rambam Lecture – …

…

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa

🎧 שמיעה / Listen

⬇ הורדה / Download

✍ עוד על פרק זה / More on This Chapter

Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 2 (Auto Translated)

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Lecture – Laws of Prayer and Birkat Kohanim, Chapter …