אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב

🎓 שיעורים / Shiurim
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור לערנט מען הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב', וואס באהאנדלט תקנת ברכת המינים וואס רבן גמליאל האט צוגעלייגט צו די שמונה עשרה, און אויך די דינים פון "הביננו" - די קורצע תפילה וואס מען זאגט ווען מען איז טרוד אדער דחוק. דער שיעור דעקט אויך די הלכות פון תפילות שבת, יום טוב, ראש חודש און חול המועד, און די תוספות וואס מען לייגט צו אין שמונה עשרה ביי פארשידענע צייטן - הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, מוריד הגשם, און די ספעציעלע תוספות פון עשרת ימי תשובה.

▶ וידאו / Video
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְקָבַע אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲרוּכָה בְּפִי הַכּל. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:
ב
בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּצָא דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וּלְשׁוֹנוֹ תְּמַהֵר לִקְרוֹת. אֲבָל אִם הָיָה טָרוּד וְדָחוּק אוֹ שֶׁקָּצְרָה לְשׁוֹנוֹ מֵהִתְפַּלֵּל יִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
ג
וְזוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת. הֲבִינֵנוּ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתְךָ לְסוֹלֵחַ הֱיֵה לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים רַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְׁנֵנוּ וְשַׁכְּנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצְךָ וּנְפוֹצִים מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ וְהַתּוֹעִים בְּדַעְתְּךָ יִשָּׁפְטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדְךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַּׁי מְשִׁיחֶךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) ״וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע״ כִּי אַתָּה הוּא עוֹנֶה בְּכָל עֵת פּוֹדֶה וּמַצִּיל מִכָּל צוּקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְכֵן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת:
ה
וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אֶמְצָעִית מֵעֵין אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּשַׁבָּתוֹת חוֹתְמִין בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וּבָרְגָלִים חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם הָיָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב חוֹתְמִים בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה חוֹתְמִין בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם הָיָה שַׁבָּת חוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
ו
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְפִלַּת עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֲבָל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל כָּל יוֹם וְשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת. רִאשׁוֹנָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת עִנְיָנָהּ מַלְכֻיּוֹת. שְׁנִיָּה זִכְרוֹנוֹת. שְׁלִישִׁית שׁוֹפָרוֹת. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֵעִנְיָנָהּ:
ז
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל בְּכָל תְּפִלָּה מֵחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַיּוֹם. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם בְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
ח
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם צוֹם שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲבָל בְּיוֹם צוֹם שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִים תֵּשַׁע בְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהֵם אוֹתָן הַבְּרָכוֹת עַצְמָן לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:
ט
בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה (תהילים נא יז) ״יְיָ׳‎ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ״. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר (תהילים יט טו) ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ וְגוֹ׳‎ וְאַחַר כָּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:
י
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַיָּמִים וְאוֹמֵר בָּעֲבוֹדָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא. בְּמוּסָף בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִית מֵעֵין קָרְבַּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
יא
שַׁבָּת שֶׁחָלָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה שֶׁבַע בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא בָּעֲבוֹדָה. בְּמוּסָף מַתְחִיל בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית בְּעִנְיַן שַׁבָּת וּמַשְׁלִים בְּעִנְיַן שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד חוֹתֵם בָּהּ כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת:
יב
וְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בַּלַּיְלָה וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הִקְדַּשְׁתָּ (וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתְךָ) וַתִּתֵּן לָנוּ ה׳‎ אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן וְכוּ׳‎. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַבְדִּיל בְּאַתָּה חוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס:
יג
בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים מוֹסִיפִין בְּהוֹדָאָה עַל הַנִּסִּים. שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בַּחֲנֻכָּה מַזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּמוּסָף כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:
יד
בִּימֵי הַתַּעֲנִית אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְעַנָּה מוֹסִיף בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה עֲנֵנוּ וְכוּ׳‎. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וְחוֹתֵם בָּהּ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה (וּמוֹשִׁיעַ). וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים בְּרָכוֹת. בְּתִשְׁעָה בְּאָב מוֹסִיפִין בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם רַחֵם יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הָעִיר הָאֲבֵלָה כוּ׳‎:
טו
כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וּבִימוֹת הַחַמָּה מוֹרִיד הַטָּל. מֵאֵימָתַי אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג עַד תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּמִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר מוֹרִיד הַטָּל:
טז
מִשִּׁבְעָה יָמִים בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר הַגֶּשֶׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּשִׁנְעָר וּבְסוּרְיָא וּבְמִצְרַיִם וּבַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֵלּוּ וְהַדּוֹמִין לָהֶן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּיוֹם שִׁשִּׁים אַחַר תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי:
יז
מְקוֹמוֹת שֶׁהֵן צְרִיכִין לִגְשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה כְּגוֹן אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּעֵת שֶׁהֵן צְרִיכִין לָהֶן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:
יח
כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ חוֹתֵם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבְבִרְכַּת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּבַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם בַּשְּׁלִישִׁית הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וּבְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט:
יט
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה זָכְרֵנוּ לְחַיִּים כוּ׳‎ וּבַשְּׁנִיָּה מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים וְכוּ׳‎ וּבְהוֹדָאָה זְכֹר רַחֲמֶיךָ וְכוּ׳‎ וּמוֹסִיפִין בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה בְּסֵפֶר חַיִּים וְכוּ׳‎. וְכֵן יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וּבְכֵן וְכוּ׳‎ אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִנְהָג פָּשׁוּט הוּא לְהוֹסִיף בַּשְּׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וְכוּ׳‎:
↗ קרא בספריה
📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ — כללי’ע…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’

כללי’ער אויפבוי פון פרק ב’

דער גאנצער פרק ב’ באהאנדלט שינויים וואס מ’האט געמאכט אין די ברכות פון שמונה עשרה. דער ערשטער שינוי איז א שינוי לדורות – רבן גמליאל’ס צוגאב פון ברכת המינים. נאכדעם קומען שינויים וואס מ’מאכט מפעם לפעם לפי הענין – ווי הביננו, יעלה ויבוא, על הנסים, עננו, מוריד הגשם, ותן טל ומטר, א”וו.

הלכה א’: ברכת המינים – דער היסטארישער הינטערגרונט און תקנת רבן גמליאל

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לסור מאחרי ה’. כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם, עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לעבוד אמונים, וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל.”

פשט

אין די צייטן פון רבן גמליאל האבן זיך פארמערט אפיקורסים/מינים אין כלל ישראל. זיי האבן געמאכט צרות פאר אידן און זיי מסית געווען אוועקצוגיין פון ה’. רבן גמליאל מיט זיין בית דין האבן פארשטאנען אז דאס איז א גרעסערע צורך ווי אלע אנדערע צרכי בני אדם, און האבן מתקן געווען א נייע (נײַנצנטע) ברכה אין שמונה עשרה – ברכת המינים – כדי עס זאל זיין “ערוכה בפי הכל”.

חידושים און הסברות

1. דער רמב”ם’ס היסטארישע מעטאדע:

דער רמב”ם הייבט אן מיט א היסטארישע דערציילונג, אזוי ווי ער טוט אין הלכות עבודה זרה, כדי צו געבן קאנטעקסט פאר די הלכה. ער פארציילט די מציאות וואס איז מסביר פארוואס מ’האט מתקן געווען די ברכה.

2. ווער זענען די “אפיקורסים”/מינים?

דער רבנו מנוח זאגט אז עס מיינט די נוצרים (אותו האיש), וואס איז היסטאריש פאסיג מיט דער צייט פון רבן גמליאל. ר’ שמעון בן שטח שטימט נישט היסטאריש – ער איז געווען צו פרי אין צייט (אדער צו שפעט, לויט תוספות’ס שיטה אז ס’איז געווען צוויי ישו הנוצרי’ס). דער רמב”ם האט בפשטות אזוי פארשטאנען. אין רוב מקומות אין חז”ל ווערט דאס ווארט “מינים” גענוצט אן עס זאל שטיין עקספליציט פון וועם מ’רעדט.

3. דער טייטש פון “מינים”:

דאס ווארט “מינים” מיינט ליטעראלי סארטן – אן אנדערע מין איד. נישט א גוי, נישט א נארמאלער איד, נאר א “מין ישראל” – א ספעציעלע קאטעגאריע. ער איז א איד, אבער א מין פון זיך אליין.

4. “מצירים לישראל ומסיתים” – צוויי אספעקטן:

עס ווערט דיסקוטירט צי “מצירים” מיינט גשמיות’דיגע צרות (פיזישע מלחמה, סאבאטאזש) בנוסף צו רוחניות’דיגע הסתה, אדער צי ביידע זענען איין זאך (די הסתה אליין איז די צרה). ראיות פון ירושלמי ראש השנה ווייזן אז די צדוקים/מינים האבן אקטיוו סאבאטאזשד: זיי האבן געדינגען פאלשע עדות פאר קידוש החודש, און אנגעצינדן משואות (פייער-סיגנאלן) אויף א פאלשע נאכט. דאס איז געווען א ממש’ע מרידה – זיי האבן אריינגעהעקט אין דעם סיסטעם.

דער מסקנא איז אז עס איז ביידע זאכן צוזאמען: זיי האבן געהאט אן אנדערע אמונה (רוחניות’דיגע פראבלעם) און זיי האבן אקטיוו געקעמפט פאר קאנטראל (גשמיות’דיגע מלחמה). נישט סתם א קליינע גרופע וואס טראכט אינטערעסאנטע מחשבות – עס איז געווען א ממש’ע מלחמה. אבער דער עיקר פון די ברכה איז נישט ווייל זיי זענען אן אפאזיציע (ווי צוויי ברידער וואס שלאגן זיך ווער זאל זיין כהן גדול), נאר ווייל זייער פאזיציע באשטייט פון אן אנדערע אמונה, א חלישות אין “אחר ה'”.

5. “גדול מכל צרכי בני אדם” – פארבינדונג צו פרק א’:

דער אויסדרוק “צרכי בני אדם” איז א רעפערענץ צוריק צו וואס דער רמב”ם האט געזאגט אין פרק א’ אז די י”ח ברכות זענען פאר “צרכי ציבור כולם”. יעצט האט מען געטראפן א צורך וואס איז גרעסער ווי אלע אנדערע. דער טעם: די תכלית פון אלעס איז צו וויסן דעם אייבערשטן. אויב מ’גייט עס וויסן פאלש, איז אויס די גאנצע זאך. דערפאר איז אחדות אין אמונה דער גרעסטער צורך.

6. “ערוכה בפי הכל” – פארבינדונג צו אנשי כנסת הגדולה:

דאס איז דיזעלבע לשון וואס דער רמב”ם האט גענוצט פריער וועגן אנשי כנסת הגדולה’ס תקנה פון נוסח התפילה. דאס מיינט: מ’מאכט א פעסטן נוסח כדי מענטשן זאלן וויסן וואס צו בעטן און עס גוט זאגן. צוויי מהלכים ווערן פארגעלייגט: (א) אין עיצומו של דבר האט יעדער איד געדארפט דאווענען אויף דעם, נאר ס’איז נישט געווען קיין נוסח – האט ער געמאכט א נוסח; (ב) אלטערנאטיוו, אזוי ווי ביי אנדערע צרכים (למשל שידוכים), האט מען דא באשלאסן אז דער צורך איז גרויס גענוג פאר אן אייגענע ברכה.

7. דער תכלית’דיגער אספעקט פון ברכת המינים (ר’ בנימין):

ר’ בנימין ברענגט אז די תפילה איז אויך “תכלית רודף” – פראקטיש ווירקזאם. ווי אזוי? (א) יעדער וואס זאגט די ברכה ווייזט קלאר אז ער דרייט זיך נישט צו ווערן קיין מין; (ב) עס פילטערט ארויס פון שול די רשעים – ווי עס שטייט אין משנה (יוחסין/מגילה) אז אויב איינער איז טועה אין ברכת המינים האט מען חשש אז ער איז א מין; (ג) עס מפרסם פאר מענטשן וואס מינות איז, כדי זיי זאלן וויסן זיך צו היטן.

8. פארגלייך צו ברכת ענינו ביי תענית – צורך ציבור קען מאכן אן עקסטערע ברכה:

ביי תענית זאגט א יחיד “ענינו” אין שומע תפילה, אבער דער שליח ציבור זאגט עס אלס אן עקסטערע ברכה. דער יסוד: פאר א צורך ציבור קען מען מאכן אן עקסטערע ברכה אין שמונה עשרה. א יחיד לייגט אריין זיינע פראבלעמען אין אן עקסישטירנדע ברכה, אבער א צורך ציבור קען באקומען אן אייגענע ברכה. עס ווערט דיסקוטירט צי “ענינו” איז א ברכה ווי די ספעציפישע תפילות פון ימים טובים, אדער א ברכה אויף א צרה וואס איז יעצט (ווי תענית גשמים). דער ענין בלייבט אפן.

9. קשיא פון רבנו מנוח – “יתמו חטאים ולא חוטאים”:

דער רבנו מנוח פרעגט: עס שטייט דאך אז מ’דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים” – מ’זאל בעטן אז די זינד זאלן אויפהערן, נישט אז די זינדיגער זאלן אומקומען. ווי שטימט דאס מיט ברכת המינים וואס בעט קעגן די מענטשן אליין? אויב מ’וויל זאגן אז דער חילוק איז אז “יתמו חטאים” איז נאר אויף רשעים אבער נישט אויף מינים, זאגט ר’ מנוח: ניין – עס שטייט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט דאס געזאגט אפילו אויף מינים.

עטלעכע תירוצים:

(א) תירוץ פון ר’ אלימלך: דער רמב”ם זאגט “מצירים לישראל” – דאס מיינט מען בעט אז די מינים זאלן אויפהערן צו זיין מציר, זיי זאלן זיך מבטל ווערן, זיי זאלן תשובה טון. תשובה טון איז דער גרעסטער ביטול. עס מיינט נישט דוקא אז זיי זאלן שטארבן. “שובר רעב ומכניע זדים” – דאס איז דער ענין פון הכנעה, נישט הריגה.

(ב) נאך א הסבר אויף “ולמלשינים אל תהי תקוה”: ר’ אלימלך זאגט אז “אל תהי תקוה” מיינט אז זיי זאלן נישט האבן קיין השארת הנפש — דאס איז מער א הודעה/ווארענונג פאר דער וועלט, נישט א תפילה אז זיי זאלן שטארבן.

(ג) נאך א צוגאנג: ביי רבי מאיר (ברכות י.) איז געווען א ספעציפישע סיטואציע מיט שכנים (בריונים). ברוריה האט געזאגט “יתמו חטאים” — אבער דאס איז געווען אויף אינדיווידועלע רשעים. ברכת המינים רעדט נישט פון הארגענען יעדן איינעם ווי ביי עמלק — זיי זענען דאך אידן. עס מיינט אז זייער עול זאל אויסגעריסן ווערן, נישט זיי אליין.

[דיגרעסיע: דער מונקאטשער רב] — דער מונקאטשער רב האט מיט גרויס קנאה געזאגט אז די הלכה איז נישט ווי ברוריה/רבי מאיר’ס מסקנא. ער האלט אז א פרוי האט דאס געזאגט, מען דארף איר נישט פאלגן, און מען דארף יא שעלטן רשעים. אבער עס ווערט באמערקט אז רבן גמליאל האט אנדערש געטראכט — ער האט געמיינט כפשוטו, אבער דאס איז געגעבן געווארן פאר די צורת הציבור (אלס תקנה פאר’ן ציבור).

פארוואס הייסט עס “י”ח ברכות” ווען עס זענען ניינצן?

דער רמב”ם ברענגט אז שמעון הפקולי (שמעון הקטן) האט צוגעלייגט ברכת המינים אין יבנה, אויף רבן גמליאל’ס בקשה. דער אמת’דיגער נאמען בלייבט “י”ח” (שמונה עשרה) אפילו נאך דער צוגאב.

חידוש בנוגע דעם רמב”ם’ס דארשטעלונג: אין דער גמרא שטייט “עמד שמואל הקטן” — דער רמב”ם אבער גיט דעם קרעדיט צו רבן גמליאל און ברענגט אריין אז עס איז געווען א “response צו א crisis” (רבו המינים). דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז רבן גמליאל, אלס נשיא און פירער פון בית דין, האט געפירט די תקנה. שמעון הקטן האט עס פארמולירט ווייל ער איז געווען באקאנט אלס ענו — ווי עס שטייט אין אבות “שמעון הקטן אומר” — און מען האט געוואוסט אז אים קען מען צוטרויען מיט ברכת המינים.

שאלה וועגן מוסיף זיין אויף מטבע שטבעו חכמים: דער רמב”ם זאגט אז מען זאל נישט משנה זיין ממטבע שטבעו חכמים. ווי האט שמעון הפקולי געקענט צולייגן א גאנצע ברכה? צוויי תירוצים:

1. א יחיד טאר נישט מוסיף זיין, אבער דא האט זיך צוזאמגעזעצט א בית דין — דאס איז אן אנדערע זאך.

2. “מוסיף ומשנה” מיינט טוישן די לשון פון אן עקזיסטירנדע ברכה; צולייגן א גאנצע נייע ברכה איז אפשר בכלל נישט אין דעם איסור.

דער רמב”ן רעדט אויך וועגן דעם. עס ווערט אויך דערמאנט אז אפשר האט מען ביי חורבן בית המקדש צוגעלייגט אדער געטוישט ברכות בנוגע ירושלים (“בונה ירושלים”).

הלכה ב’: ווען מען קען זאגן “הביננו” (מעין י”ח)

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות. אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר — מתפלל שלוש ראשונות, וברכה אחת מעין כל האמצעיות, ושלוש אחרונות.”

פשט

לכתחילה דארף מען זאגן אלע 19 ברכות אויפ’ן סדר. דאס איז נאר ווען מען איז רואיג, מכוון, און פליסיג. אויב מען איז טרוד/דחוק אדער מען קען נישט זאגן די גאנצע לאנגע נוסח — זאגט מען די 3 ערשטע שלם, איין ברכה מעין כל האמצעיות, און די 3 לעצטע שלם.

חידושים און הסברות

1. פירוש פון “מוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות”:

– “מכוונת” = זיין דעת איז אנגעשטעלט, goal-oriented.

– “לשונו תמהר לקרות” = ער איז פליסיג, עס גייט שנעל, עס דויערט נישט לאנג.

– דאס זענען דריי באדינגונגען: רואיגקייט, כוונה, און פליסיגקייט.

2. פירוש פון “טרוד ודחוק” און “קצרה לשונו”:

– “טרוד” = ביזי מיט מעשים (פארנומען).

– “דחוק” = פארקוועטשט, אין א שווערע סיטואציע (נישט נויטווענדיג ביזי, אבער נעבעך דחוק).

– “קצרה לשונו” = דאס איז דער אפאזיט פון “לשונו תמהר לקרות”. נישט פיזיש — נאר ער האט נישט דעם כח/חשק/קאנצענטראציע צו זאגן אזא לאנגע תפילה. ער קען נישט מכוון זיין פאר די גאנצע לאנגע לשון.

3. חידוש — דער רמב”ם’ס שיטה אין כוונה vs. אמירה:

דער עיקר פרינציפ איז: אויב מען קען נאר האבן איינע פון צוויי — אדער זאגן די גאנצע תפילה אן כוונה, אדער זאגן א קורצערע תפילה מיט כוונה — זאל מען זאגן דאס קורצערע מיט כוונה. מיר ווילן ביידע: אמירה און כוונה. אבער ווען מען קען נישט ביידע, איז כוונה וויכטיגער.

4. פארוואס דארף מען די 3 ערשטע און 3 לעצטע שלם?

ביי הלל והודאה (די לעצטע דריי) לאזט מען נישט קירצן — דארט איז נאך וויכטיגער אז מען זאל עס זאגן מיט די שיינע נוסחאות. דאס זעלבע ביי די ערשטע דריי (שבח). נאר די מיטלסטע (בקשות) קען מען צוזאמפאסן. דער טעם: הלל והודאה — דארט רעדט מען שבחים צום אייבערשטן, און די גמרא איז זייער סענסיטיוו וועגן צו פיל אדער צו ווייניק שבחים. אבער תפילה איז בעיקר בקשת צרכים — ס’איז גענוג אז מ’דערמאנט דעם ענין (ווי “רפואה”), און מ’האט שוין געבעטן.

5. פארוואס דווקא דריי באזונדערע ברכות אין אנפאנג (און אין סוף)?

ווייל דאס זענען דריי באזונדערע ענינים — שבח, גבורה, קדושה — און מ’דארף פארשטיין דעם חילוק צווישן זיי. אבער די מיטלסטע ברכות — אלע צרכים — קען מען מאכן איין לאנגע ליסטע און זאגן אויף איינמאל, ווייל זיי זענען אלע איין קאטעגאריע פון בקשות.

6. וואס מיינט “ברכה אחת מעין כל האמצעיות”?

מען מאכט פון אלע 12-13 מיטלסטע ברכות איין לאנגע ברכה — מיט נאר איין “ברוך אתה ה'” (אנהייב און סוף), נישט א באזונדערע חתימה פאר יעדע ברכה. דאס אליין מאכט עס שוין קירצער — ווייל מען זאגט נישט 12 מאל “ברוך אתה ה'”, נאר איין מאל. דער רמב”ם האלט אז עס איז דא א ספעציפישער נוסח פאר “הביננו” (אנדערש ווי אנדערע ראשונים).

דער נוסח פון “הביננו” — אנאליז

דער רמב”ם’ס ווערטער

“הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך…” — דאס איז א תקנה מעין כל הברכות האמצעיות.

חידושים און הסברות

1. דער עיקר פון “הביננו” — סטרוקטור, נישט קירצע:

דער עיקר פון “הביננו” איז נישט אז ס’איז קורצער אין ווערטער, נאר אז שמואל האט מסדר געווען אז אלע ענינים פליסן זיך אריין איינס אין דאס צווייטע — ווי איין לאנגע פאעם. יעדע נושא ווערט קאנעקטעד מיט דער נעקסטער:

– “הביננו… לדעת דרכיך” (=אתה חונן) קאנעקט מיט “ומול את לבבנו ליראתך” (=השיבנו) — דורך דעם וואס “דעת דרכיך” פירט נאטירלעך צו “מול את לבבנו”.

– “ותסלח לנו להיות גאולים” — פארבינדט סליחה מיט גאולה אין איין סענטענס, באזירט אויף דעם יסוד “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.

– “ורחקנו ממכאובינו” — דאס איז תפילת הרפואה.

– “ודשננו בנאות ארצך” — “דשננו” פון לשון דשן (באמיסטיגן/באפרוכטן די ערד), מיינט אז מיר זאלן באקומען שפע פון ארץ ישראל, פאראלעל צו “ברך עלינו”.

– “ופוצה מארבע תקבה” (=קיבוץ גלויות) — “מארבע” אן צו זאגן “כנפות”, זאל מען אליין פארשטיין.

2. “והתועים בדעתך תשפוט”:

דער כסף משנה און אנדערע ברענגען א שמועס פון רש”י אין גמרא — וואס מיינט “תועים בדעתך”? דער פשוט’ער טייטש (ווי רש”י) איז: די דיינים וואס זענען זיך יעצט טועה זאלן מארגן שוין גוט פסק’נען — “עושה צדקה ומשפט”. דאס קארעספאנדירט צו “השיבה שופטינו כבתחילה” — געב אונז גוטע ריכטער און נעם אוועק די שלעכטע.

3. “והרשעים תכניע… ותשמח יד צדיקים”:

דא האט דער רמב”ם אריינגעלייגט צוויי ברכות אין איינע, אבער מער ווי דאס — דער נוסח פון “הביננו” איז דא ברייטער ווי דער אריגינעלער נוסח. אין דער רעגולערער שמונה עשרה שטייט נישט אויסדריקלעך אז צדיקים זאלן דערלעבן משיח’ן, אבער אין “הביננו” קומט אריין “ובנין עירך ותיקון היכלך” — בנין ירושלים און תיקון בית המקדש.

4. דער צוזאמענהאנג פון ברכות ווערט עקספליציט:

די גמרא אין מגילה האט א דרשה וועגן דער קאנעקשן פון איין ברכה צום צווייטן. “הביננו” מאכט דעם צוזאמענהאנג עקספליציט — וואס אין דער רעגולערער שמונה עשרה איז אימפליציט (יעדע ברכה שטייט באזונדער), ווערט דא אויסגעשפראכן.

[דיגרעסיע: ימים נוראים] — אויף ימים נוראים זעט מען אז “על הצדיקים” און “ולמלשינים” זענען איין גרויסע זאך: פארוואס ווילן מיר בנין בית המקדש? נישט וועגן דער בילדינג, נאר וועגן די מענטשן — אז צדיקים (=גערעכטע אידן, נישט “צדיקים וואס נעמען קוויטלעך”) זאלן קענען דינען דעם אייבערשטן.

5. “טרם נקרא ואתה תענה”:

דאס פאסט זייער גוט אריין אין “הביננו” ווייל מ’האט קוים געבעטן — מ’האט נאר קורץ דערמאנט די צרכים. דער טייטש איז: אפילו איידער מיר רופן, ענטפערסטו שוין. דאס רעכטפארטיגט דעם קורצן נוסח — מ’דארף נישט לאנג בעטן, ווייל דער אייבערשטער הערט שוין פאר מ’רעדט.

הלכה: ווען זאגט מען “הביננו”? — פסק הלכה

פשט

דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי עקיבא אין דער משנה: אויב מ’האט נישט דעתו מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

חידושים און הסברות

1. חידוש אין פסק:

דער רמב”ם פארשטייט אז דאס וואס די גמרא זאגט (אביי האט געשאלטן ווער ס’זאגט “הביננו”) רעדט נאר פון ווען מ’האט יא דעתו מכוונת — דעמאלט זאל מען זאגן די פולע שמונה עשרה. אבער אויב מ’האט נישט דעתו מכוונת, איז מען מחויב צו זאגן “הביננו”. דאס איז א תקנת חכמים, נישט אז מ’מאכט אן אייגענע — “הביננו איז א תיקון”.

2. דער שולחן ערוך און רמ”א האבן אויך אזוי געפסק’נט: אויב מ’האט נישט קיין כח/דעת מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

3. קשיא — פארוואס פעלט “הביננו” אין היינטיגע סידורים?

ס’איז א הלכה פסוקה אן חולק! א מענטש וואס האט נישט קיין צייט אדער איז טרוד, דארף על פי הלכה זיך איינחזר’ן דעם נוסח פון “הביננו” אדער טרעפן א סידור וואו ס’שטייט, און עס זאגן. אין אלע אלטע סידורים איז הביננו געווען אריינגעדרוקט נאך שמונה עשרה. דאס איז א נייע זאך אז עס פעלט. אפשר האט עפעס א פוסק געזאגט א חומרא, אבער דאס איז נישט קיין חומרא — דאס איז א קולא, ווייל מענטשן וואס האבן נישט קיין כח פאר דער גאנצער שמונה עשרה, ענדיגן מיט גארנישט אנשטאט צו זאגן הביננו.

4. דער משנה ברורה’ס פסק:

דער משנה ברורה פסק’נט אז מען זאל נישט זאגן הביננו בקביעות (רעגולערלי). אבער דער חיי אדם זאגט אז דאס איז דווקא וועגן זאגן ממש דעם נוסח הביננו. אבער אויב איינער זאגט יא אלע צוועלף ברכות נאר זייער בקיצור — דאס איז לכתחילה אדער ממש לכתחילה. דער חיי אדם האט אריינגעדרוקט א נוסח פון מקצר זיין אלע צוועלף ברכות.

5. דער עיקר’דיגער טענה:

ווען מען זאגט נישט אויס דעם “מיטל וועג” (הביננו), קומט אויס אז מענטשן וואס קענען נישט דאווענען דעם גאנצן, חיפר’ן אויף דער גאנצע און זאגן גארנישט. דאס איז א שאד. מען איז יוצא מיט הביננו לכל הדעות — עס איז נישט קיין שום ספק.

[דיגרעסיע: פאראלעל צו תשעה קבין אנשטאט מקוה] — ווי ביי טבילה — ווען מענטשן ווייסן נישט אז מען קען מיט א שאוער (תשעה קבין) א כשר’ע טהרה טון פארן דאווענען ווען מען האט נישט קיין מקוה, ענדיגן זיי מיט גארנישט. ווייל מען זוכט מחמיר צו זיין (מקוה), זאגט מען נישט אויס דעם מיטל וועג, און דער מענטש טוט אויך נישט דעם מינימום.

6. פראקטישע אנווענדונג:

ווען א מענטש איז אין א טרעין סטעישאן, נערוועז און אן צייט, זאל ער דאווענען הביננו — דרייסיג סעקונדס מיט ווייניגער סטרעס — אנשטאט זיך צו מוטשען מיט דער גאנצער לאנגער שמונה עשרה. “די חכמים האבן דאך דאס געוואלט.” דאס וואס שטייט אין גמרא “ס’קען נישט זיין יעדן טאג” — דאס רעדט זיך פון איינער וואס האט יא צייט. אבער איינער מיט א דזשאב וואס ער ארבעט רוב טאג, איז יעדן טאג טרוד — דאס איז נישט בדיעבד, דאס איז זיין מציאות.

הלכה: הביננו אין ווינטער — באגרעניצונגען

דער רמב”ם’ס ווערטער

בימות הגשמים קען מען נישט זאגן הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.

פשט

אין זומער קען מען הביננו זאגן, אבער אין ווינטער נישט, ווייל מען דארף ספעציפיש בעטן פאר רעגן אין ברכת השנים, און דאס ווערט נישט גענוג אויסגעדריקט אין דער אלגעמיינער נוסח פון הביננו. אזוי אויך מוצאי שבת (ווייל מ’דארף הבדלה אין חונן הדעת).

חידושים און הסברות

1. פונדאמענטאלע קשיא:

פארוואס איז ביי אלע אנדערע ברכות גענוג אז מען “מענשאנט” דעם ענין הברכה אין א קורצע פארם, אבער ביי שאלת גשמים דארף מען דווקא די ספעציפישע ווערטער? ביי גאולה, ביי בנין ירושלים, ביי צדיקים — איז גענוג א קורצע דערמאנונג. אבער ביי מטר איז נישט גענוג צו זאגן “מיר זאלן לעבן מיט מנוחה” — מען דארף ממש זאגן “ותן טל ומטר לברכה.”

2. תירוץ — שאלת גשמים איז א ספעציעלע שאלה:

שאלת גשמים איז נישט סתם נאך א בקשה ווי אלע אנדערע — עס איז א ספעציעלע שאלה וואס איז צוגעבונדן צו א שעת הכושר (א באשטימטע צייט אין יאר). עס איז נישט אריינגערוקט אין א ברכה ווי א נייע ברכה, נאר עס איז א באזונדערע תפילה וואס דארף ספעציפיש אויסגעדריקט ווערן.

3. דער פראקטישער טעם:

די הביננו ברכה ווערט געזאגט שנעל — עטוואס דרייסיג סעקונדס — און אין אזא קורצע צייט וועט דער מענטש נישט האלטן קאפ צו געדענקען אריינצולייגן שאלת גשמים.

4. שיטת רבינו מנוח:

דער רבינו מנוח זאגט אז די גמרא רעדט נאר אויב דער מענטש קען נישט געדענקען. ער שטעלט צו א ראיה פון דער גמרא ביי ברכת כהנים, וואו עס שטייט אז דער שליח ציבור — “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי” — אויב ער איז זיכער אז ער וועט נישט פארפלאנטערט ווערן, מעג ער. אזוי אויך דא: אויב א מענטש ווייסט אז ער וועט יא געדענקען, אדער ער דאוונט מיט א סידור וואו עס שטייט שוין, קען ער לכאורה יא זאגן הביננו אפילו בימות הגשמים.

5. שיטת דער רי”ץ גיאות:

דער רי”ץ גיאות איז לכאורה זיכער גערעכט אז אויב מען האט א סידור וואו עס שטייט, קען מען עס זאגן — ווי מען זאגט מוסף חול המועד פון א סידור.

6. דער בית יוסף’ס פסק:

דער בית יוסף איז נישט מסכים מיט רבינו מנוח. ער זאגט: “איך האב נישט געפונען קיין חבר” — קיינער אנדערש זאגט נישט די זעלבע סברא ווי רבינו מנוח. ממילא פסק’נט ער אז מען זאגט נישט הביננו בימות הגשמים. עס ווערט באמערקט אז דאס איז אירוניש — דער בית יוסף’ס דרך איז אז יעדער דארף פשוט זאגן, אבער ער מחמיר דא.

7. דער רמב”ם’ס לשון:

דער רמב”ם זאגט נישט “אינו מתפלל” ווי א חיוב צו זאגן א לאנגע זאך — ער זאגט “דומם הוא”, ער זאל נישט מסיח דעת זיין. דאס ווייזט אז דער רמב”ם רעדט פון א פראקטישע מציאות, נישט פון א פרינציפיעלער איסור.

8. למעשה אין ווינטער:

אין ווינטער קען מען זיך סומך זיין אויף רבינו מנוח — “א גרויסער יוד, מ’קען זיך סומך זיין אויף אים” — אדער דעם חיי אדם’ס קורצע נוסח פון אלע צוועלף ברכות בקיצור.

הלכה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום — שלש ראשונות, שלש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.”

פשט

שבת האט פיר תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), יעדע מיט זיבן ברכות: דריי ערשטע, דריי לעצטע, און איין מיטלסטע ברכה וואס איז מעין דעם טאג.

חידושים און הסברות

1. פאראלעל צו הביננו:

הביננו איז אויך איין ברכה (אנשטאט צוועלף), סא רוב תפילות קומען אויס זיבן ברכות. אפשר האבן חז”ל דאס געמיינט — אז זיבן איז אן ענין נומער, א סוד. שבת, דער זיבעטער טאג, האט זיבן ברכות.

הלכה: חתימת הברכה — שבת לעומת יום טוב

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שבתות חותמין ‘מקדש השבת’. רגלים וימים טובים חותמין ‘מקדש ישראל והזמנים’.”

פשט

ביי שבת ענדיגט מען די מיטלסטע ברכה מיט “מקדש השבת”, ביי יום טוב מיט “מקדש ישראל והזמנים.”

חידושים און הסברות

1. דער חילוק צווישן שבת און יום טוב (פון דער גמרא):

ביי שבת — דער באשעפער אליין איז מקדש דעם שבת (דערפאר “מקדש השבת” — הקב”ה איז דער פועל). ביי יום טוב — הקב”ה איז מקדש ישראל, און ישראל זענען מקדש די זמנים דורך קידוש החודש (דערפאר “מקדש ישראל והזמנים” — ישראל זענען דער מיטלמאן).

2. נאך א טעם:

שבת איז געווען בעצם פון ששת ימי בראשית, פאר ס’איז געווען אידן, פאר אידן האבן באקומען די מצוה פון שבת. דערפאר איז שבת’ס קדושה נישט אפהענגיג פון ישראל — “מקדש השבת” אן דערמאנונג פון ישראל.

3. א שארפע קשיא:

פארוואס דארף מען ביי יום טוב בכלל דערמאנען “ישראל”? פארוואס נישט סתם זאגן “מקדש הזמנים” אדער “מקדש היום טוב”? — דער תירוץ: קדושת יום טוב האט אן אינערלעכן קשר מיט קדושת ישראל, וואס קדושת שבת האט נישט. יום טוב איז א מתנה פון הקב”ה צו אידן אז זיי זאלן קענען מאכן זמנים — דאס איז נישט בלויז א צדדיות’דיגע זאך (אז בית דין מאכט קידוש החודש), נאר דאס איז די מהות פון יום טוב גופא. מ’זעט דאס אויך פון “אתה בחרתנו” וואס מ’זאגט נאר ביי יום טוב, נישט ביי שבת.

4. ראש השנה:

מ’זאגט “מקדש ישראל ויום הזכרון” – מ’זאגט יא “ישראל” אבער נישט “והזמנים”. מ’לייגט אריין “מלך על כל הארץ” צוליב דער נושא פון מלכות. ראש השנה איז נישט פון די דריי רגלים, דעריבער איז עס נישט אין “זמנים”.

5. קשיא אויף “והזמנים”:

פארוואס זאגט מען נישט דעם ספעציפישן יום טוב (חג המצות, חג הסוכות) אין דער חתימה? ס’איז געווען מגיהים וואס האבן גע’טענה’ט אז “והזמנים” איז בלויז א קיצור, אבער דאס איז נישט ריכטיג – “והזמנים” איז דער עיקר נוסח, און מ’דארף פארשטיין פארוואס.

6. מוצאי שבת וואס איז יום טוב:

חותם “מקדש השבת וישראל והזמנים” – דער סדר איז: קודם שבת, דערנאך ישראל, דערנאך זמנים.

7. מוצאי שבת וואס איז ראש השנה:

חותם “מקדש השבת וישראל ויום הזכרון”.

הלכה: תפילת מוסף של ראש השנה – ניין ברכות

דער רמב”ם’ס ווערטער

ראש השנה איז דער איינציגער יום טוב וואס תפילת מוסף האט ניין ברכות, ווייל די מיטלסטע ברכה איז צוזאמגעשטעלט פון דריי: מלכיות, זכרונות, שופרות. שלש ראשונות + שלש אחרונות + דריי מיטלסטע = ניין. חותם כל אחת מענינה: “מלך על כל הארץ”, “זוכר הברית”, “שומע קול שופר”.

פשט

מוסף ראש השנה האט ניין ברכות אנשטאט זיבן, ווייל די מיטלסטע ברכה ווערט צעטיילט אין דריי.

הלכה: תפילות יום כיפור

דער רמב”ם’ס ווערטער

יום כיפור האט פינף תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), יעדע מיט זיבן ברכות – שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. חותם “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים”. ווען שבת: “מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים”.

חידושים

אויך ביי יום כיפור זאגט מען “מלך על כל הארץ”, אזוי ווי מ’זאגט “מלך המשפט” גאנץ עשרת ימי תשובה. “מקדש השבת וישראל ויום הכפורים” — דאס איז די לענגסטע חתימה.

הלכה: תפילת יום כיפור של שנת היובל

דער רמב”ם’ס ווערטער

אויך יאר צו יאר צו שנת היובל (דאס פופציגסטע יאר), מתפלל תפלה של תשע ברכות ביום כיפור, כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה – מיט מלכיות, זכרונות, ושופרות. וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר.

חידושים

1. פארוואס מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

ווייל ביום כיפור של יובל איז דא א חיוב תקיעת שופר מדאורייתא – “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. מלכיות זכרונות ושופרות זענען א פירוש אויף די תקיעות – זיי זענען נישט בלויז א באגלייטונג צו שופר, נאר זיי זענען דער אינהאלט פון וואס די תקיעות מיינען.

2. ראיה פון משנה ראש השנה:

“שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות” – ס’איז תקיעות מיט ברכות צוזאמען.

3. חידוש וועגן עיקר תקיעות:

לכאורה קומט אויס אז די עיקר תקיעות מדאורייתא קומען אמת’דיג “על סדר הברכות” – דאס איז דער עיקר. “תקיעות דמיושב” (פאר מוסף) איז א צוגאב, א חידוש. די תקנת חכמים איז געווען צו פארבינדן תקיעות מיט ברכות.

4. באמערקונג:

דער רמב”ם איז “זייער קיוט” אז אין הלכות תפלה האט ער אריינגעשריבן אפילו הלכות יום כיפור של יובל – א זאך וואס קומט פאר איינמאל אין פופציג יאר.

הלכה ט’: “ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בכל תפלה מתפלות, כל תפלה משלש תפלות, שסח קודם הברכה הראשונה ועומד – זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך’.”

פשט

פאר יעדע תפילה זאגט מען דעם פסוק פון תהלים אלס פתיחה. דאס איז באזירט אויף אמר רבי יוחנן אין גמרא.

חידושים

1. דער ענין פון “שפתי תפתח”:

ס’איז א תפילה אויף תפילה – מ’בעט דעם אייבערשטן אז מ’זאל קענען גוט דאווענען. פאר די חכמים האבן מתקן געווען א מטבע של ברכות, האט דאס זייער א סענס – ווייל מ’האט געדאוונט אין אייגענע ווערטער, און מ’האט געקענט האבן א “לשון עלג”. נאכדעם וואס די חכמים האבן שוין מתקן געווען א נוסח, איז דער ענין: אפילו די תפילת חכמים קען מען זאגן אן כוונה, אן התלהבות – מ’בעט אז מ’זאל עס גוט זאגן, מיט כוונה, “שגורה בפי”.

[דיגרעסיע: ר’ אלימלך’ס תפילה] — ר’ אלימלך האט עס שיין אויסגעדריקט: “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני” – אויב איך ווייס נישט וואס צו דאווענען, לערן מיך דאווענען. דאס איז דער טיפערער זין פון “שפתי תפתח”.

2. גרויסע מחלוקת ראשונים וועגן נוסח התפילה:

דער רשב”א און דער רמב”ן זאגן ביידע אז ווען ס’שטייט אז די חכמים (אנשי כנסת הגדולה) האבן מתקן געוו

ען ברכות, מיינט נישט אז זיי האבן געמאכט די גאנצע נוסח ווארט-ביי-ווארט. זיי האבן מתקן געווען: אז ס’דארף זיין 18 ברכות, וועלכע ענינים מ’דארף רעדן, אפשר די נוסח החתימה – אבער נישט דעם פולן טעקסט. דער רמב”ן ברענגט א ראיה: עד היום זעען מיר נישט אזא פעסטע הלכה אויף יעדע ווארט – פארשידענע נוסחאות עקזיסטירן.

3. דער רמב”ם’ס שיטה לעומת דעם:

פון רמב”ם איז “א גאנצע צייט משמע” אז זיי האבן טאקע מתקן געווען א נוסח. כאטש ער איז נישט ממש מעכב אויף יעדע ווארט, איז דער רמב”ם’ס גרונט-אויפנאם אז ס’איז געווען א מתוקנ’ע נוסח. דער רמב”ם’ס ראיה: אין בית המקדש האט מען נישט געזאגט די ערשטע ניין ברכות, נאר צוויי (עבודה וירושלים) – דאס ווייזט אז ס’האט זיך געטוישט, וואס מאכט שווער צו זאגן אז אנשי כנסת הגדולה האבן שוין מתקן געווען דעם פולן נוסח.

הלכה: “יהיו לרצון” – חתימה נאך תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

נאך תפילה זאגט מען “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.

חידושים

דער פשט פון “יהיו לרצון” – מ’בעט אז וואס מ’האט געזאגט (אמרי פי) און וואס מ’האט געטראכט (הגיון לבי) זאל אנגענומען ווערן. א שמייכלדיגע באמערקונג: “אסאך מאל טראכט איך אז מ’דארף נאר זאגן אמרי פי, ווייל איך האב אן ענין אויסצוהערן וואס איז געווען דער הגיון לבי דורכאויס שמונה עשרה…” – דאס מיינט, אפשר איז דער הגיון לבי נישט געווען אזוי פאסיג. אבער ס’איז א תפילה סתם – אפשר איז נישט געווען א שעת רצון, אבער ס’זאל נתקבל ווערן.

הלכה: פסיעות לאחוריו – יציאה פון תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

דער רמב”ם דערמאנט דעם ענין פון צוגיין צום דאווענען און אויסטרעטן פון דאווענען (יציאת לאחוריו – מ’גייט צוריק דריי טריט).

פשט

דער אויספירלעכער דיון דערפון וועט קומען שפעטער.

הלכה: ראשי חדשים וחולו של מועד – יעלה ויבוא

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, אלא שמוסיף בברכת העבודה יעלה ויבוא.”

פשט

אין ראש חודש און חול המועד דאוונט מען די רעגולערע 19 ברכות ביי ערבית, שחרית און מנחה, און מען לייגט נאר צו יעלה ויבוא אין ברכת רצה (עבודה).

חידושים און הסברות

1. פארוואס יעלה ויבוא שטייט אין ברכת רצה (עבודה):

א ירושלמי גיט א כלל: יעדע זאך וואס איז א בקשה להבא זאגט מען אין ברכת העבודה; יעדע זאך וואס איז לשעבר והודאה זאגט מען אין ברכת הודאה (מודים). דערפאר זאגט מען על הניסים (חנוכה/פורים) אין מודים – ווייל עס איז הודאה אויף וואס איז שוין געווען. עניני הציבור זאגט מען אין עבודה, און עניני היחיד זאגט מען אין שומע תפילה.

2. דער קשר צווישן רצה און שומע תפילה:

רצה (“ובתפילתם שעה”) און שומע קולנו זענען זייער ענליך – ביידע בעטן אז הקב”ה זאל אויסהערן תפילות. דער חילוק: שומע תפילה איז פאר פריוואטע/אינדיווידועלע בקשות, און רצה רעדט פון תפילת ישראל ברבים – צרכי ציבור. דערפאר מאכט עס זין אז יעלה ויבוא (א ציבור’דיגע בקשה) קומט אריין אין רצה.

3. סתירה: רצה איז א בקשה, אבער דער רמב”ם זאגט אז שלש אחרונות זענען הודאה:

דער רמב”ם זאגט אין פרק א אז די לעצטע דריי ברכות זענען “הודאה על הטובה”. אבער רצה איז קלאר א בקשה – “רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה” – דאס איז נישט הודאה! מודים פארשטייט מען – עס הייבט זיך אן מיט הודאה און ענדיגט “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבער רצה, וואס קומט איין ברכה פריער, איז ממש א בקשה. דאס איז א באזישע קשיא אויפן רמב”ם’ס אייגענע הגדרה. עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר איז אמאל געווען אן אנדערע נוסח פון רצה וואס איז געווען מער הודאה-דיג, אבער די קשיא בלייבט אפן.

הלכה: מוסף – חול המועד און ראש חודש

דער רמב”ם’ס ווערטער

“במוסף – בחולו של מועד מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב (שבע ברכות). בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות… מקדש ישראל וראשי חדשים.”

פשט

מוסף פון חול המועד איז זיבן ברכות ווי יום טוב מוסף. מוסף פון ראש חודש איז אויך זיבן ברכות מיט א חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים.” ערבית/שחרית/מנחה זענען די זעלבע פאר ראש חודש און חול המועד (19 ברכות מיט יעלה ויבוא), אבער מוסף איז אנדערש – חול המועד מוסף רעדט פון קרבנות המועד, ראש חודש מוסף רעדט פון ראש חודש.

חידושים

קלארע לייענונג פון דעם רמב”ם’ס סטרוקטור: דער רמב”ם’ס טעקסט דארף מען אזוי לייענען: ערשט רעדט ער פון ערבית/שחרית/מנחה (גלייך פאר ראש חודש און חול המועד), דערנאך רעדט ער באזונדער פון מוסף חול המועד און מוסף ראש חודש.

הלכה: שבת שחל להיות בראש חודש / בחול המועד

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ומוסף – מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה.”

פשט

ביי שבת ראש חודש דאוונט מען שבת’דיגע תפילות (7 ברכות) מיט יעלה ויבוא. ביי מוסף הייבט מען אן מיט שבת-ענין, ענדיגט מיט שבת-ענין, און אינמיטן דערמאנט מען קדושת היום (ראש חודש).

חידושים

1. “משלים” מיינט נישט חתימה:

דער רמב”ם’ס ווארט “משלים מעין שבת” מיינט נישט די חתימה פון דער ברכה, ווייל ביי חתימה דערמאנט מען ביידע (שבת און ראש חודש). “משלים” מיינט אז דער סוף-טייל פון דער ברכה (ווי “ישמחו במלכותך” אדער ענליכעס) איז אויך בענין שבת. די חתימה אליין כולל ביידע: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

2. “קדושת היום” מיינט דא ראש חודש, נישט שבת:

“קדושת היום באמצע הברכה” מיינט אז אינמיטן דערמאנט מען ראש חודש (אדער חול המועד) – דאס איז דער “קדושת היום” וואס מען לייגט צו. שבת איז דער עיקר, און ראש חודש ווערט מחובר אינמיטן.

3. דער רמב”ם’ס נוסח vs. אונזער נוסח “אתה יצרת”:

ביי אונז האט מען א ספעציעלע נוסח “אתה יצרת” פאר שבת ראש חודש מוסף, וואס הייבט אן מיט שבת, רעדט אינמיטן פון ראש חודש, און ענדיגט מיט “רצה במנוחתנו.” דער רמב”ם אבער זעט אויס אז ער האט נישט געהאט א גאנץ אנדערע נוסח פאר שבת ראש חודש – ער האט גענוצט די רעגולערע שבת-נוסח און נאר אריינגעלייגט ראש חודש אינמיטן. דאס איז אנדערש פון אונזער מנהג וואו “אתה יצרת” איז א גאנץ באזונדערע פיוט/נוסח.

4. אנאלאגיע צו שבת יום טוב:

דער פרינציפ איז דער זעלבער ווי שבת וואס פאלט אויס יום טוב: מען חתם’ט “מקדש השבת וישראל והזמנים” – מען פארבינדט ביידע קדושות. אזוי אויך ביי שבת ראש חודש: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”, און ביי שבת יום כיפור: “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.”

[דיגרעסיע: דער באגריף “חולו של מועד”] — דער מהרי”ד ווערט געברענגט אז דער אויסדרוק “שבת חול המועד” איז נישט לאגיש – ווי קען עס זיין “חול” ווען עס איז שבת? אין דער משנה שטייט תמיד “שבת שבתוך המועד” – שבת וואס איז אריינגעפאלן אין מועד. “חול” איז א רעלאטיווער באגריף – לגבי יום טוב זענען די טעג “חול” (חולו של מועד), אבער לגבי שבת איז עס א פולע שבת. אזוי אויך ראש חודש וואס פאלט אויס אויף א וואכנטאג איז “חולו של שבת” – חול לגבי שבת. דער ווארט “חולו של מועד” איז א לשון חז”ל, נישט א לשון תורה – אין דער תורה שטייט “מועד”, “מקרא קודש”, “שבתון”, “עצרת.”

הלכה: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה אין תפילה

דער רמב”ם’ס ווערטער

ווען יום טוב פאלט אויס זונטיג (מוצאי שבת), דארף מען מאכן הבדלה אין תפילת ליל יום טוב, אין דער ברכה רביעית. מען זאגט “ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל.”

פשט

ווען שבת גייט אריין אין יום טוב, לייגט מען אריין הבדלה אין דער ברכה רביעית פון מעריב יום טוב, אנשטאט אין “אתה חוננתנו.”

חידושים

1. דער רמב”ם’ס סדר:

דער רמב”ם ברענגט קודם דעם נוסח פון יום טוב שחל במוצאי שבת, און נאכדעם דעם רעגולערן מוצאי שבת נוסח. דער הסבר: ער ברענגט קודם די מעלה (דעם נוסח), און נאכדעם די הבדלה. דין הבדלה באלאנגט אין הלכות שבת, נישט אין הלכות תפילה — ווייל הבדלה איז א דין אין שבת.

2. “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל” — דריי קאטעגאריעס:

שבת האט “קדושה”, יום טוב האט “כבוד”, און רגל האט “חגיגה”. דאס ווייזט אז יעדער טאג האט זיין אייגענע מין קדושה.

3. וואס מיינט “חגיגת הרגל”?

דאס רעפערירט צו חול המועד — ווען מען קען ברענגען קרבנות נדבה (חגיגה). ביי חול המועד איז נישטא קיין מצוות כבוד אדער קדושה ווי ביי יום טוב, אבער יא א מצוה פון חגיגה. דאס שטימט זייער גוט מיט דעם נוסח.

4. חילוק צווישן הבדלה מוצאי שבת און הבדלה מוצאי שבת ליום טוב:

ביי מוצאי שבת רעגולער זאגט מען “מבדיל בין קודש לחול” (אין “אתה חוננתנו”), וואס איז פארבונדן מיט דעת — דער כוח צו מאכן חילוקים. אבער ביי מוצאי שבת ליום טוב זאגט מען “מבדיל בין קודש לקודש” — דא איז נישטא קיין ברכת הדעת, ווייל עס איז א מער נואנסירטער הבדל צווישן צוויי מיני קדושות.

5. באמערקונג וועגן “פרדס” (דעם רמב”ם’ס סידור):

אין “פרדס” שטייען נאר די לשונות פון אינטערעסאנטע/אומגעוויינליכע זאכן — די עיקר לשונות פון תפילה זעט מען אין סידור.

הלכה: על הנסים — חנוכה און פורים

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בחנוכה ופורים מוסיפין בהודאה ‘על הנסים’.”

פשט

אין חנוכה און פורים לייגט מען צו “על הנסים” אין דער ברכת הודאה (מודים).

חידושים

1. מחלוקת הודאה אדער רצה:

ס’איז דא א מחלוקת צו מען לייגט “על הנסים” ביי הודאה אדער ביי רצה. דער רמב”ם האלט ביי הודאה, ווייל “על הנסים” איז אן ענין פון הודאה (לויט דעם ירושלמי’ס כלל: לשעבר והודאה — אין מודים).

2. שבת שחל בחנוכה — צו זאגט מען “על הנסים” אין מוסף?

מוסף איז א שבת’דיגע תפילה, נישט א חנוכה’דיגע — ס’איז נישטא קיין קרבן מוסף חנוכה. לכאורה זאל מען נישט דארפן זאגן “על הנסים” אין מוסף. אבער משמע אין דער גמרא אז יא — דער טאג ווערט גערופן “יום שנתחייב בכל התפילות”, הייסט מען דארף עס זאגן אין אלע תפילות. אדער מען קען זאגן אז היינט איז א “חנוכה’דיגע שבת” — דער גאנצער טאג האט דעם אופי.

הלכה: עננו — תענית

דער רמב”ם’ס ווערטער

“אפילו א תענית יחיד — איינער וואס פאסט על הצרה — מוסיף בשומע תפילה ‘עננו’. דער שליח ציבור אומרה בפני עצמה (אלס באזונדערע ברכה) צווישן גואל ורופא, און חותם ‘ברוך אתה ה’ העונה לעמו ישראל בעת צרה’.”

פשט

א יחיד וואס פאסט לייגט “עננו” אריין אין שומע תפילה. דער ש”ץ מאכט עס אן אייגענע ברכה מיט אן אייגענע חתימה.

חידושים

1. פארבינדונג צווישן “תענית” און “עננו”:

“עננו” (ענטפער אונז) און “תענית” (פאסטן/טענה) זענען פארשידענע שורשים. אבער “תענית” איז לשון “טענה” — מיר האבן א טענה צום אייבערשטן, און מיר בעטן ער זאל אונז ענטפערן. ווען דער אייבערשטער האלט צוריק שפע, און מען פאסט און דאוונט, ענטפערט ער — דאס איז דער “עננו.”

2. יחיד vs. ש”ץ:

א יחיד קען נישט מאכן אן אייגענע ברכה פאר זיך, דערפאר לייגט ער עס אריין אין שומע תפילה. אבער א ציבור (דורכ’ן ש”ץ) קען יא מאכן אן עקסטערע ברכה — דאס שטימט מיט דעם פרינציפ פון פריער, אז אויף א נייעם צורך ציבור קען מען מאכן נאך א ברכה, נאר א יחיד קען נישט.

3. צוואנציג ברכות:

ווען דער ש”ץ מאכט “עננו” אלס באזונדערע ברכה, קומט אויס אז א תענית ציבור האט צוואנציג ברכות אין שמונה עשרה.

הלכה: תשעה באב — נחם

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בתשעה באב מוסיף בברכת בונה ירושלים ‘רחם ה’ אלקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה’ — ‘נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים’.”

פשט

אין תשעה באב לייגט מען צו א ספעציעלע תפילה אין בונה ירושלים, ווייל עס איז מעין המאורע — דער חורבן ירושלים.

חידושים

1. פארוואס דווקא ביי בונה ירושלים?

ווייל דער תוכן פון “נחם” ענדיגט זיך מעין בונה ירושלים — דאס באלאנגט נאטירליך צו דער ברכה וואס האנדלט וועגן ירושלים.

2. דער רמב”ם vs. מנהג:

דער מנהג איז אז מען זאגט “נחם” נאר ביי מנחה תשעה באב. אבער דער רמב”ם זאגט לכאורה אז מען זאגט עס אלע תפילות פון תשעה באב.

3. פארוואס נישט ביי אנדערע תעניתים?

א שטארקע קשיא: פארוואס זאגט מען “נחם/רחם” נאר ביי תשעה באב? עשרה בטבת (און אנדערע תעניתים) זענען דאך אויך וועגן דעם חורבן ירושלים! די קשיא בלייבט אפן.

[דיגרעסיע: מענטשן וואס זאגן “נחם” יעדן טאג] — ס’איז געווען מענטשן וואס האבן “נחם” געזאגט יעדן טאג — “די אידן וואס זאגן יעדע זאך וואס שטייט אין סידור.”

הלכה: מוריד הגשם / מוריד הטל — הזכרה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם’. בימות החמה אומר ‘מוריד הטל’. מתחילין מתפילת מוסף שמיני עצרת, ומפסיקין מתפילת מוסף יום טוב ראשון של פסח.”

פשט

אין ווינטער זאגט מען “מוריד הגשם” אין דער צווייטער ברכה (גבורות), און אין זומער “מוריד הטל.” מען הייבט אן מוסף שמיני עצרת און מען הערט אויף שחרית ערשטן טאג פסח (מוסף פסח זאגט מען שוין “מוריד הטל”).

חידושים

1. “מוריד הגשם” איז שבח, נישט בקשה:

מען לויבט דעם אייבערשטן אז ער איז “מוריד הגשם” — דאס איז נישט א בקשה, נאר א שבח אין דער צווייטער ברכה (גבורות ה’).

2. טעם פון דער גמרא פאר דעם זמן:

דער גמרא’ס חשבון פארוואס מען הייבט אן ביי מוסף שמיני עצרת: מען האט געשחטן בחג הסוכות, און מען דארף ווארטן ביז דער לעצטער עולה רגל זאל קענען פארן אהיים (אן רעגן).

3. נפקא מינה פאר מחזורים:

אין ארץ ישראל, וואו מען הייבט אן משיב הרוח ומוריד הגשם פון מוסף שמיני עצרת (נישט פון שמחת תורה ווי אין חו”ל), דארף א מחזור פאר שלש רגלים כמעט נישט אריינדרוקן “מוריד הגשם” – נאר אין מוסף פון שמיני עצרת. אין חוץ לארץ אבער, וואו מען הייבט אן פון שמחת תורה, דארף מען עס יא אריינדרוקן.

[דיגרעסיע: רעגן אין ערטער וואו עס רעגנט א גאנצע יאר] — א שאלה ווערט דערמאנט: אין א סידור שטייט אז אין ערטער וואו עס רעגנט דאס גאנצע יאר, זאגט מען אייביג “לחיים טובים ולשלום” (ביי ברכת החודש). דער מקור איז נישט קלאר. אבער אויב אין א געגנט רעגנט א גאנצע יאר, איז דאס גוט פאר די נאטור דארט.

הלכה: ותן טל ומטר — שאלה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“מתחילין לשאול ‘ותן טל ומטר לברכה’ מז’ חשוון, און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל. אין בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים והדומים להם – שואלים ביום שישים אחר תקופת תשרי.”

פשט

דער חילוק צווישן “הזכרה” (מוריד הגשם — שבח אין ברכה שנייה) און “שאלה” (ותן טל ומטר — בקשה אין ברכת השנים). די שאלה הייבט זיך אן ז’ חשוון אין ארץ ישראל, און 60 טעג נאך תקופת תשרי אין בבל. ביידע הערן אויף צו דער זעלבער צייט – כדי שיגיע יום טוב הראשון של פסח.

חידושים

1. פארוואס ז’ חשוון אין ארץ ישראל:

מען ווארט אז די עולי רגלים זאלן צוריקקומען אהיים נאך סוכות, און מען וויל נישט אז זיי זאלן האבן טרחה פון רעגן אויפ’ן וועג. דאס איז א דין ספעציפיש פאר ארץ ישראל.

2. דער רמב”ם’ס חידוש – “דומים להם”:

דער רמב”ם שרייבט נישט נאר “סמוכים” (גיאוגראפיש נאענט), נאר אויך “דומים להם” – ערטער מיט ענלעכע קלימאט-באדינגונגען. דאס מיינט אז דער דין גייט לויט’ן קלימאט, נישט נאר לויט גיאוגראפישע נאענטקייט.

3. מנהג בבל אין אייראפע/אמעריקע:

אין אייראפע אדער אמעריקע איז נישטא קיין סיבה זיך צו פירן לויט מנהג בבל (60 טעג נאך תקופה), ווייל דער קלימאט איז אנדערש. אבער דער מנהג פון די ראשונים’ס צייטן איז געווען: וויבאלד מיר גייען לויט תלמוד בבלי, פירט מען זיך לויט מנהג בבל. דער ראש האט מעיד געווען אז ער האט געפרעגט זיין רבי’ן און אנדערע פארוואס מען טוט אזוי, און קיינער האט נישט געקענט ענטפערן – אבער ער פסק’נט אז דער מנהג איז א גוטע זאך און מען זאל עס האלטן.

4. ערטער וואס דארפן גשם אין זומער (ימות החמה):

אזעלכע ערטער זאלן נישט זאגן ותן טל ומטר אין ברכת השנים, נאר שואלין צרכיהם בשומע תפילה. דער טעם: ברכת השנים גייט לויט דער סדר פון די נארמאלע מקומות, נישט לויט יחידים, כדי נישט צו מאכן אגודות אגודות (לא תתגודדו) – אלע אידן זאלן דאווענען די זעלבע תפילה.

5. דער ב”ח’ס שיטה – און די קשיות דערויף:

דער ב”ח זאגט אז מען זאל נישט זאגן ותן טל ומטר אין אייראפע אין ימות החמה, ווייל מען איז “מטריח בשמים לעשות עולמות ליונים לצורך היחידים.” ער ברענגט א מעשה אז צוויי גדולים האבן געזאגט ותן טל ומטר אין חודש חמה און זענען געשטארבן. דער תורת זאב (און די לערנער אליין) פארשטייען נישט דעם ב”ח: (א) וואס הייסט “מטריח”? תפילה איז דאך אן עבודה, דער אייבערשטער וויל דאך אז מען זאל בעטן וואס מען דארף! (ב) וואס איז דער “כח היחיד”? מען בעט דאך נישט פאר איין איד, נאר פאר א גאנצע געגנט!

הלכה: עשרת ימי תשובה – שינויים אין שמונה עשרה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש’ ובאחת עשרה ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’. אבער בעשרת ימי תשובה חותם ‘המלך הקדוש’ ו’המלך המשפט’.”

פשט

אין די עשרת ימי תשובה טוישט מען די חתימות פון ברכה ג’ און ברכה י”א.

חידושים

1. פשט אין “המלך המשפט”:

דער חילוק פון “האל הקדוש” צו “המלך הקדוש” איז פשוט. אבער דער חילוק פון “מלך אוהב צדקה ומשפט” צו “המלך המשפט” איז שווער. רבנו מנוח ערקלערט: א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער “אוהב צדקה ומשפט” – ער וויל אז מענטשן זאלן טון צדקה ומשפט. אבער בעשרת ימי תשובה איז ער אליין עורך משפט – “המלך המשפט” מיינט דער מלך וואס ער אליין פירט דורך דעם משפט.

2. א צווייטער פשט:

עס איז מעגלעך אז עס זענען געווען צוויי נוסחאות, און חז”ל האבן מכריע געווען אז א גאנץ יאר זאגט מען איין נוסח, און בעשרת ימי תשובה דעם אנדערן.

3. ווען זאגט מען “המלך המשפט”?

“המלך הקדוש” זאגט מען אלע צען טעג, אבער “המלך המשפט” זאגט מען נאר זיבן פון די צען טעג – ווייל ראש השנה און יום כיפור האבן זייערע אייגענע נוסחאות.

הלכה: תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דער רמב”ם’ס ווערטער

“יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה ‘זכרנו לחיים’, ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים’, ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך’, ובברכה אחרונה ‘ובספר חיים’.”

פשט

דער רמב”ם פארמולירט עס אלס “יש מקומות” – נישט אלס א חיוב כל ישראל, נאר אלס א מנהג וואס עטלעכע ערטער האבן אנגענומען.

חידושים

1. סתירה מיט’ן רמב”ם’ס כלל:

דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מען טאר נישט משנה זיין פון דער נוסח התפילה וואס חז”ל האבן מתקן געווען. ווי קען ער דא ערלויבן תוספות? עטלעכע תירוצים: (א) תוספות פאר א באגרענעצטע צייט (נישט א גאנץ יאר) איז אנדערש פון א שינוי אין נוסח. (ב) אויף אן עראי’דיגע וועג (נישט קבוע) איז עס מותר. (ג) ווען דער ציבור איז מקבל א נייע מנהג, איז עס אנדערש פון אן איינצעלנער וואס מאכט אן אייגענע נוסח.

2. “יש מקומות” – נישט מנהג כל ישראל:

דער רמב”ם שרייבט “יש מקומות”, וואס באדייט אז עס איז נישט א מנהג כל ישראל און נישט א חיוב. דאס איז אנדערש פון מנהגים וואס דער רמב”ם שרייבט אלס פארפליכטנד.

3. “וכתוב לחיים” – וואו אין שמונה עשרה:

דער רמב”ם פארשטייט אז “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” ווערט געזאגט אין ברכה י”ח (מודים), נאך “בכל עת ובכל שעה” – דאס הייסט אינדערמיט פון דער ברכה, נישט ביי דער חתימה. דערנאך קומט “זכור רחמיך וכבוש כעסך.”

4. “ובספר חיים” – אן א וו:

אונזער מנהג איז צו זאגן “ובספר חיים” (אן א וו אין אנהייב), ווייל עס איז א המשך פון ברכת שלום.

5. ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה:

כאטש דער רמב”ם שרייבט “יש מקומות” בנוגע עשרת ימי תשובה, איז דער מנהג פון ראש השנה און יום כיפור נתפשט בכל ישראל – דאס הייסט, אויף ראש השנה און יום כיפור זאגט מען זיכער די תוספות, אפילו אויב מען וואלט געהאלטן אז בעשרת ימי תשובה איז עס נישט פארפליכטנד.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ – תקנת ברכת המינים

הקדמה: נדבן השיעור

Speaker 1: אקעי, מיר לערנען מיר הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב’. יא, זאג אונז וועגן אונזערע נדבנים.

Speaker 2: וואס איז אריינגעקומען? יא, אונזער שיעור איז נתנדב געווארן דורך אונזער טייערער ידיד, הרב החסיד, הרב הנגיד, יואל ווערצבערגער, וואס שטייט לימיננו און ער האט געמאכט די ישיבה זאל זיין א סוקסעס, און ס’איז א געוואלדיגע זכות פאר אים, און ווער ס’וויל אים נאכמאכן זאל ארויסריטשן.

חזרה: וואס האבן מיר געלערנט אין פרק א’

Speaker 1: זייער גוט. איז מיר האבן געלערנט אין די ערשטע פרק די יסודות פון הלכות תפילה, יא? דאס הייסט, תפילה מיינט מען דא בעיקר שמונה עשרה?

Speaker 2: נישט נאר בעיקר, נאר, רייט? מ’האט נישט געלערנט… אפשר שפעטער וועט מען לערנען וועגן די תשלומים און אזעלכע זאכן.

Speaker 1: יא, אפשר באלד קען מען עס לערנען שפעטער וועגן אנדערע ברכות און זאכן, אבער ביזדערווייל. איך מיין, הלכות קריאת שמע האבן מיר שוין געלערנט וועגן ברכות קריאת שמע. סאו, יעצט לערנען מיר וועגן שמונה עשרה. מיר האבן געלערנט וועגן די מדרבנן, מדרבנן, ס’איז טאקע געווען אכצן ברכות, און סאו אן.

דער אויפבוי פון פרק ב’: שינויים אין די ברכות

יעצט גייען מיר לערנען געוויסע נאך פרטים וועגן די ברכות. איך האב געזען דער רב ראבינאוויטש זאגט זייער שיין, מ’קען זען אז די גאנצע פרק איז בעצם שינויים וואס מ’האט געמאכט אין די ברכות. דא שינויים, דער ערשטער שינוי וואס מיר גייען לערנען איז א שינוי וואס רבן גמליאל האט געמאכט פאר אייביג, ער האט צוגעלייגט איין ברכה. נאכדעם איז דא שינויים וואס מ’מאכט מפעם לפעם לפי הענין, וועלן מיר זען.

הלכה א’: תקנת ברכת המינים – דער היסטארישער הינטערגרונט

די ווערטער פון רמב”ם

זאגט דער רמב”ם, “בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל”. דער רמב”ם הייבט אן אזוי ווי למשל אין הלכות עבודה זרה האט ער אזוי אנגעהויבן, ער גייט אין די היסטארישע, ער פארציילט אונז די היסטארישע מציאות וואס דאס איז מסביר הלכות, וואס דאס גיבט קאנטעקסט פאר הלכות. זאגט ער, מ’האט טאקע געזאגט י”ח ברכות, אבער ער גייט אונז דא פארציילן אז ס’איז דאך י”ט.

זאגט ער אזוי, “בימי רבן גמליאל”, דער נשיא רבן גמליאל, “רבו האפיקורסים בישראל”, האבן זיך פארמערט אפיקורסים.

ווער זענען די אפיקורסים/מינים?

Speaker 2: וועם ספעציפיש דא מיינט ער? ער מיינט די תלמידי צדוק וביתוס וואס זענען געווען בערך אין די צייט פון די תלמידי רבן גמליאל?

Speaker 1: ניין, אין די צייט פון רבן גמליאל איז געווען אותו האיש. די פשטות מיינט עס דאס. אזוי זאגט דער רבנו מנוח. ער קען רבן גמליאל, דאס איז געווען א פארט פון די מעשה. סאו, בפשטות, ר’ שמעון בן שטח שטימט נישט היסטאריש. רבן גמליאל איז היסטאריש ווען ס’איז געווען. און פאר דעם וואס תוספות זאגט אז ס’איז געווען צוויי ישו הנוצרי’ס, איז ר’ שמעון בן שטח געווען צו אין די ראנג טיים, איך געדענק נישט.

Speaker 2: צו פרי אין צייט.

Speaker 1: צו פרי אדער צו שפעט, איך געדענק נישט. על כל פנים, רבן גמליאל איז געווען בזמנו, און ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ס’מיינט דער. אזוי זאגט ר’ נח אז ס’מיינט אים.

מ’זעט דאס ווארט “מינים” גענוצט פאר די נוצרים. אין רוב פון חז”ל טרעפט מען דאס ווארט “מינים”, ס’שטייט נישט קיינמאל פון וועם ער רעדט עקזעקטלי. סאו, בפשטות, דער רמב”ם האט אזוי פארשטאנען. לאמיר ליינען די…

דער טייטש פון “מינים”

“שנתרבו המינים בישראל” – דאס הייסט אפיקורסים. מער סארטן אידן. דאס הייסט, אמת’דיג איז נאר דא איין סארט איד, אבער דא איז נאך א סארט. “מינים” מיינט פשוט סארטן, ליטעראלי. אן אנדערע מין.

Speaker 2: ניין, די אנדערע איז מלשון שטימט, מוסר, אפיקורסות איז מלשון… איז אן אנדערע… די די די… אפיקורסות.

Speaker 1: איך מיין אז “מין” איז כפשוטו, דאס הייסט, זיי זענען אידן, נאר דו ביסט א מין איד, דו ביסט נישט קיין נארמאלער איד, פארשטייסט? גוים זענען אנדערע פעלקער, דו ביסט סתם א מין פון זיך אליין, דו ביסט נישט קיין איד און דו ביסט נישט קיין גוי. ניין, דו ביסט א מין, דו ביסט א מין איד. א גוי איז א גוי, א איד איז א איד, א ישראל. און דו ביסט א מין ישראל, דו ביסט א… וויאזוי הייסט עס… דו ביסט א מין.

“מצירים לישראל ומסיתים” – גשמיות און רוחניות

“והיו מצירים לישראל” – זיי האבן געשטערט. “כל המצר לישראל נעשה ראש” מיינט מרמז צו זיין אז די… די הויפט מצירים לישראל זענען א געוויסע מין צורה. ס’איז נישט קלאר צו… איך מיין אז די… לאמיר ליינען. “ומסיתים אותם לסור מאחרי ה'” – זיי זענען מסית די אידן אוועקצוגיין פון דעם איינציגסטן באשעפער. סאו, ס’איז נישט קלאר צו “מצירים” מיינט זיי האבן געמאכט צרות בגשמיות, און חוץ פון דעם האבן זיי געמאכט צרות ברוחניות, אדער אפשר מיינט ער דאס איז הוא גופא.

ראיה פון ירושלמי ראש השנה

סאו, איך האב נעכטן געלערנט אין ירושלמי ראש השנה וועגן… און דארטן שמועסט מען… איך מיין בערך מיר שטייען אין די משנה אין ראש השנה, אבער אין ירושלמי איז אביסל מער מאריך וועגן די מינים, וואס דארט איז אויך נישט קלאר, לכאורה מיינט עס די צדוקים וואס גלייבן נישט אין תורה שבעל פה, האבן געדינגען פאלשע עדות, זיי האבן געטרייט צו סאבאטאזשן די קידוש החודש, און אויך אז זיי האבן אנגעצינדן, בתחילה היו משיאין משואות, אבער זיי האבן אנגעהויבן צינדן פייערלעך אין אן אנדערע נאכט.

סאו ס’איז טאקע, איך האב עס אנגעקוקט, לכאורה ס’זעט אפילו אויס ווי א שטיקל מרידה, יא? זיי האבן אריינגעהעקט אין די סיסטעם וואס איז מודיע אז ס’קומט א ראקעט, יא? זיי האבן אנגעצינדן פייערלעך ווען ס’איז נישט ראש חודש, זיי האבן ממש סאבאטאזשד די זאך. סאו ס’איז געווען א מציאות, ס’איז געווען אזא שטיקל אויפשטאנד.

דיסקוסיע: אויפשטאנד אדער אמונה-פראבלעם?

Speaker 2: אמת, אבער ס’קען זיין אז די עיקר, דאס הייסט, אוודאי איז דאס אמת אז מ’האט געמאכט אן אויפשטאנד, און פארדעם הייסט ער דער חמימות, ווייל ער וויל זיין דער, ער וויל פירן די זאך. ער איז אן אפאזיציע. אבער פארוואס באשטייט זיין אפאזיציע? ער האט דאך עפעס א שיטה, זיין שיטה איז אז מ’זאל גלייבן אזוי און אזוי, מ’דארף טון אזוי און אזוי.

Speaker 1: אבער זיי האבן נישט געהעצט זייערע מענטשן און זיי זענען געגאנגען ווייטער, זיי האבן אויך געטרייט צו באקומען קאנטראל. דער מלך איז געווען א צדוקי, און זיי האבן געטרייט אריינצולייגן אין בית המקדש, און מ’געדענקט דאך די אלע מעשיות. דא רעדט מען אפילו פון די נוצרים, זיי האבן דאך לכתחילה געטרייט, זיי האבן געטרייט איבערצונעמען די זאכן. אבער איבערצונעמען כדי צו קענען איינפירן זייערע מעשיות ומעשים אשר לא כן.

אבער וואס איך מיין צו זאגן איז, אז ס’איז נישט פשט אז ס’איז דא א קליינע גרופע אידן וואס טראכטן אינטערעסאנטע מחשבות, זיי קומען זיך צוזאם איינמאל א וואך, זיי מאכן מיטינגס, און מ’איז גייען זיי דימאסקן און מ’מאכט א תפילה פאר זיי. דאס איז געווען א מלחמה, ס’איז געווען אזא סארט מלחמה. זיי האבן סאבאטאזשד די סנהדרין, זיי האבן… ס’איז געווען א… די צדוקים וואס דו רעדסט פון די משנה, די מינים וואס מ’רעדט דא, די צוררי ישראל.

סאו דער רמב”ם וויל דיר געבן א פיקטשער אז זיי זענען נישט, און זיי האבן באזארגט אז זיי האבן דעת קדושה, און דאס איז אויך, דאס איז אויך גענוג וואס צו זאגן. אבער זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן, זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן. אבער זיי זענען אויך געווען א שטיקל מלחמה. זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן, זיי האבן געלייגט צו די צוויי זאכן. ס’איז נישט סתם, צום ביישפיל ווען צוויי רבי’ס, צוויי ברידער, שלאגן זיך ווער ס’זאל זיין כהן גדול, וואטעווער, איז טאקע א מלחמה, א שטיקל סיוויל וואר, אבער דאס איז נישט די פראבלעם, פארשטייסט? נישט פארדעם מאכט מען א ברכה. אפילו די צווייטע זייט איז נישט קיין זאך היינט, מאכט מען א ברכה. ער איז די צווייטע זייט. אבער פון וואס באשטייט זיין פאזיציע? ס’באשטייט פון עפעס אן אנדערע אמונה, פון עפעס א חלישות אין “אחר ה'”. זייער גוט. ס’איז די ביידה זאכן צוזאמען. דאס איז א גרויסע פראבלעם.

“גדול מכל צרכי בני אדם” – פארבינדונג צו פרק א’

“כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם” – אז די זאך, צו פטור ווערן אדער דאס וואס ס’זאל זיין אחדות ביי אידן, אדער די זאך אז אלע אידן זאלן זיך אויפפירן על פי התורה, איז וויכטיגער ווי אלע זאכן. ווייל דער רמב”ם זאגט דאך אנדערע מאל, אזויווי דו האסט שוין געזאגט, אז ווען מ’וואוינט צווישן ערליכע אידן קומט אן די תורה גרינגער, און אזוי ווייטער.

Speaker 2: נא, ווייט, סטאפ. “צרכי בני אדם” איז אוודאי א רעפערענץ צו וואס ער האט געזאגט פריער, רייט? וואס איז געווען די לשון דארט? ביי די תפילה?

Speaker 1: ס’איז דאך געווען א לשון אז די… “ישאלות כל הדברים לצרכי ציבור כולם”.

Speaker 2: זייער גוט. ס’איז דא, ער האט געזאגט אז די י”ח ברכות זענען פאר אלע צרכי בני אדם. יעצט האט מען געטראפן אז ס’איז דא א גרעסערע צורך. ס’איז א גרויסע צורך הציבור אזאנס.

Speaker 1: זייער גוט. נישט סתם עפעס א פראבלעם, ס’איז די גרעסטע צורך. איך מיין די גרעסטע איז וועגן די לשון “ואחר ה'”, ווייל די תכלית פון אלעס איז דאך צו וויסן דעם אייבערשטן. אויב מ’גייט עס וויסן פאלש, איז דאך אויס די גאנצע זאך.

און ממילא, דאס אז דער עולם זאל בלייבן מיט א קלארע אמונה איז “גדול מכל צרכי בני אדם”. אבער “צרכי בני אדם” לייגט ער עס אריין אין שמונה עשרה, ווייל דארט באלאנגט דאך צרכי בני אדם, דאס איז דאך תפילה.

תקנת רבן גמליאל

“עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת” – ס’הייסט, איינמאל תפילה איז דאך פאר צרכי בני אדם, איינמאל מ’פארשטייט אז דאס איז פון די גרעסטע צרכי בני אדם, דארף מען מאכן א תפילה אויף דעם. “והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לעבוד אמונים” – האט ער מיט זיין בית דין געמאכט א נייע תפילה, מ’זאל בעטן דעם אייבערשטן “לעבוד אמונים”. “וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל” – האט ער עס אריינגעלייגט אין די תפילה, כדי ס’זאל זיין ארוכה בפי הכל.

“ערוכה בפי הכל” – פארבינדונג צו אנשי כנסת הגדולה

Speaker 2: זייער גוט. דאס איז ווייטער די לשון וואס ער האט געזאגט פריער אויף די אנשי כנסת הגדולה, אז זיי האבן געמאכט די נוסח התפילה כדי זיי זאלן וויסן די וויכטיגע זאכן וואס מ’דארף מתפלל זיין, און מ’זאל עס זאגן גוט.

Speaker 1: זייער גוט. די יסוד קען מען לערנען ביידע זאכן. ס’קען זיין אז ס’איז טאקע אזויווי דו האסט געזאגט, בעיצומו של דבר האט יעדער איד געדארפט דאווענען אויף דעם, נאר ס’איז נישט געווען קיין נוסח, האט ער געמאכט א נוסח. די אנדערע וועג, מ’דארף טראכטן, ס’קען זיין, לאמיר זאגן ס’איז דא א מענטש וואס האט א נייע צורך. יא, מיר האבן גערעדט ביי די פריערדיגע שיעורים, לאמיר זאגן איינער דארף א שידוך פאר די קינדער, אפשר זאל ער מאכן אן אייגענע ברכה, “ברוך אתה ה’…”. מ’זאל זאגן אזא זאך.

Speaker 2: זייער גוט. אבער דא האט ער געמאכט אן אייגענע ברכה. ווייל דאס איז צורך בני אדם, ס’איז זייער א קלארע זאך.

דיסקוסיע: קען מען היינט מאכן א נייע ברכה פאר א צורך ציבור?

Speaker 1: אבער איך האב געטראכט, וואס טוט זיך למשל, און איך ווייס אז מענטשן אין לעיקוואוד זאגן אז היינט דארף מען מאכן א ברכה אז מ’זאל קענען אננעמען די קינדער אין מוסדות. ס’איז אויך א צורך בני אדם.

Speaker 2: ס’איז אויך א צורך בני אדם, נאר מ’דארף מתפלל זיין. ס’איז די כח הנדרים אדער וואס. ס’איז די זעלבע ברכה פון די מלשינים, איך זאג נישט אז…

Speaker 1: ניין, און… ס’קען זיין. ניין, איך האב געזען שפעטער ס’שטייט ביי תענית…

Speaker 2: ניין, אבער דו זאגסט זייער גוט. קודם כל האבן זיי געזאגט אז דאס איז א צורך וואס מ’דארף מתפלל זיין. איינמאל מ’זאגט אז איינע פון די תפילות ווייסן מיר אז מ’מאכט א נוסח כדי אז מענטשן זאלן עס נישט בעטן בלשון יחיד. ווען נישט וואלט דאך נאר געווען גענוג אויפצוהענגען א צעטל “אויסער די וואס זענען מתפלל קעגן די רשעים”. אבער איך וויל אז מ’זאל אויך טון די אופן וויאזוי זיי האבן געמאכט תפילות אז ס’זאל זיין ארוך בפי הכל.

די תכלית’דיגע אספעקט פון ברכת המינים

ס’קען אויך זיכער זיין, איך מיין ר’ בנימין זאגט דאס, איך גיי זאגן נאך א שטיקל וואס ער זאגט אין א מינוט, אבער ער זאגט אויך דאס, אז ס’קען זיין אז די תפילה איז אויך תכלית רודף. פשט איז, וויאזוי, איינע פון די וועגן פון מבארר זיין די מינים, זיי האבן געזאגט קלאר א ברכה, יעדער וואס מ’עסט, דו זאגסט אין קעגנזאץ, דו ווייזט איר דרייען נישט צו ווערן קיין מין. ס’פילטערט ארויס פון די שול די רשעים וואס גייען קריצן מיט די ציין בברכת המינים. ס’שטייט אזא מעשה אין די משנה יוחסין, אויב איינער איז טועה, מ’האט חשש אז אפשר איז ער א מין, פון דעם זאגט ער נישט ברכת המינים. ס’איז דא אזא זאך. אבער אויך איז דא אז מ’פרסם אז מענטשן פארשטייען אזוי וויאזוי ס’זאל נישט זיין קיין מין.

פארגלייך צו ברכת ענינו ביי תענית

איך האב געטראכט, שפעטער שטייט אז ביי תענית איז א יחיד זאגט ער לייגט אריין אין שמע תפילה די ענינו, און ביי תענית דער שליח ציבור זאגט עס אן עקסטערע ברכה. ס’זעט אויס אז פאר א צורך ציבור קען מען מאכן אן עקסטערע ברכה. א יחיד לייגט אריין זיינע פראבלעמען אין אן אנדערע ברכה, אבער אויב דאס איז א צורך ציבור קען עס קומען אן עקסטערע ברכה.

Speaker 2: ער פרעגט א קשיא, איך געדענק נישט… ענינו איז אן ענין פון א ברכה, און דאס גייט אריין בגדר אזויווי די ימים טובים וואס האבן א ספעציפישע תפילה.

Speaker 1: בפשטות, ניין, אפשר האט עס א ספעציפישע תפילה פון… ניין, אבער איך האב עס פארבינדן. לכאורה איך טראכט, געווענליך תעניתים מאכט מען דאך אויף א צרה, דערפאר איז מען דאך גוזר תענית. די תפילת ענינו איז “רבונו של עולם, העלף אונז”. מ’זאגט דאך אז אויף תענית סיבה וואס מ’פאסט איז יעצט א שטיקל הפלאה, דאס איז דאך נאר א זכר הצרה, וואטעווער. די צרה גדולה איז אז מ’איז אין גלות, וואטעווער מ’פאסט תשעה באב וכדומה. אבער לכאורה דאס איז א נייע ברכה פאר די צרה וואס מ’איז יעצט. אז גשמים, וואטעווער די טענות איז. ועט מען אלץ זען.

קשיא פון רבנו מנוח: “יתמו חטאים ולא חוטאים”

ער פרעגט א קשיא, ר’ מנוח, אז ס’איז דאך דא, יעדער איינער ווייסט אז ס’שטייט דאך אז מ’דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אויב איינער…

Speaker 2: זייער גוט. אויב איינער וועט זאגן אז ס’איז דא א חילוק אז דאס איז נאר אויף רשעים, נישט אויף מינים, זאגט ר’ מנוח, ניין.

Speaker 1: ער פרעגט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט געזאגט אפילו אויף מינים.

ברכת המינים, מנין הברכות, ודיני הביננו

הלכה א (המשך): קשיות וביאורים בברכת המינים

קשיא: ענינו — האם זה ברכה נפרדת?

Speaker 1: ער פרעגט א קשיא, איך געדענק נישט צו איך האב עס געזאגט דארטן. ענינו איז א ברכה, ווייל עס גייט אריין בגדר אזויווי די ימים טובים וואס האבן א ספעציפישע תפילה. בפשטות, ניין. אפשר די תענית האט א ספעציפישע תפילה פון ענינו.

ניין, אבער לכאורה, איך טראכט, געווענליך תעניתים מאכט מען דאך אויף א צרה. טאקע דערפאר איז דאך דא די תענית. די תפילה פון ענינו איז אז דער אייבערשטער זאל אונז העלפן. ווען מען זאגט דאס אויף א תענית ציבור וואס מען איז יעצט, איז דאס א שטיקל פראבלעם. דאס איז דאך נאר אויף די זכר הצרות, אדער די צרות גדולות אז מיר זענען אין גלות, אדער ווען מען פאסט תשעה באב וכדומה. אבער לכאורה איז דאס א נייע ברכה פאר די צרה וואס איז יעצט, א תענית גשמים אדער וועלכע תענית עס איז. מען וועט מוזן זען.

קשיא: “יתמו חטאים ולא חוטאים” — ווי שטימט דאס מיט ברכת המינים?

Speaker 1: ער פרעגט א קשיא, רבי נח, אז ס’איז דאך דא, יעדער איינער ווייסט דאך אז ס’שטייט אז מען דארף זאגן “יתמו חטאים ולא חוטאים”. און אויב איינער זאגט אז ס’איז דא א חילוק אז דאס איז נאר אויף רשעים און נישט אויף מינים, זאגט רבי אלימלך, ניין, ער פרעגט א מפורש’ע גמרא אז רבא האט געזאגט אפילו אויף מינים “אל יתפלל אדם על רשעים שימותו”. מען זאל נישט שלאגן.

תירוץ א: “מצירים לישראל” — תשובה, נישט מיתה

Speaker 1: זאגט רבי אלימלך א פשוט’ע תירוץ. ער זאגט, דאס טאקע מיינט מען. די רמב”ם זאגט דאך “מצירים לישראל”. זאלן אויפהערן די מינים המצירים, זאלן זיי זיך מבטל זיין, און זיי זאלן תשובה טון. דאס איז דאך אוודאי דער גרעסטער ביטול. ס’מיינט נישט אז זיי זאלן דוקא שטארבן, נאר תשובה טון. תשובה טון איז דאך ווערן א שובר רעב ומכניע זדים.

אקעי, די נוסח התפילה איז דאך אן ענין פון קריאה ועידוד, און נאך אזעלכע זאכן. ס’קען זיין דרשות. די ערשטע זאך קען זיין קריאה ועידוד.

תירוץ ב: “אל תהי תקוה” — הודעה, נישט תפילה

Speaker 1: ער טייטשט, וויאזוי איך האב געזען איינער טייטשט, פארוואס פשט אז מען זאגט “ולמלשינים אל תהי תקוה”? פארוואס קומט דאס אריין? דאס איז דער רבי אלימלך דא. ער זאגט אז דאס איז בעצם… דאס איז אויך, דאס איז א צווייטע תירוץ וואס ער פרעגט אויף די קשיא. ניין, נישט א צווייטע תירוץ, ער פרעגט פארוואס מען זאגט דאס אויף אנדערע נוסחאות. ער זאגט אז “אל תהי תקוה” מיינט אז זיי זאלן נישט האבן קיין השארת הנפש. דאס איז פשוט א הודעה וואס מען זאגט פאר די וועלט אז “למלשינים לא תהי תקוה”. ס’איז מער א ווארענונג ווי א תפילה.

תירוץ ג: דער חילוק צווישן רשעים און מינים

Speaker 1: אבער איך מיין אז ס’איז בכלל נישט קיין קשיא, ווייל קודם כל, ס’הייבט זיך אן אז ס’זענען געווען שכנים וואס האבן געטון עבירות, ווי ס’שטייט ביי רבי מאיר. ער האט געהאט עפעס שכנים, פרענקען דארטן. דא רעדט מען פון רשעים.

Speaker 2: ניין, וואס איך מיינט צו זאגן חס ושלום, דארט שטייט קלאר די ווארט מינים.

Speaker 1: יא. אבער עס איז געווען א משפחה, ער גייט אויף זיין נבע, וואס איז געווען א מין, האט ער מתפלל געווען מיט אמת וצדק, הלוואי זאלן זיינע קינדער. דא רעדט מען זיך מער קלארער, לעבד א מינים, מיינט עס נישט צו זאגן אז האחרית מול זכר, יעדע קינד זאל שטארבן. לעבד א מינים, ס’קען זיין ער האט געטראכט אויף איין גרויסער רשות, אז ער מוז שטארבן. דאס איז נישט ער בעט נאר אויף דעם שכן דא, ער האט עפעס א שלעכטער שכן, ער בעט דעם אייבערשטן ער זאל אים אויסמעקן.

אקעי, ער זאגט דאך א חילוק. לעבד א מינים מיינט נישט צו הארגענען יעדן מענטש, ער מיינט די… עס זאגט דער רבנים נאכדעם, אז עס איז אסאך מער סימפל, ווען מען זאגט “ולמלשינים אל תהי תקוה”, ער מיינט נישט צו זאגן אז יעדער חול זכר, אזוי ווי ביי עמלק, יעדער איינער זאל שטארבן. ניין, זיי זענען דאך אידן, יא? מיינט דאך צו זאגן, אויסגעריסן ווערן איז זייער עול, זייער וויל פאר מיינער, גיב זיי די הערצל, איך ווייס די “והזדים והרשעים”, וואס די רשעים מוזן באבערן.

דיגרעסיע: דער מונקאטשער רב’ס שיטה

Speaker 1: אקעי. אקעי. יא, קען זיין, דער מונקאטשער רב געדענק איך מיט א גרויסע קנאה, ער האט א גאנצע אריכות ערגעץ אז די הלכה איז נישט ווי רבי מאיר. ניין, ער זאגט אז עס זעט אויס אז די השיחות, ברוריה האט געזאגט, א פרוי האט געזאגט, דארף מען איר נישט פאלגן, דארף יא שעלטן די רשעים. אבער עס זעט אויס אז רבן גמליאל האט געטראכט אנדערש, רבן גמליאל האט געטראכט אז ניין, ס’איז טאקע מיינט עס כפשוטו, אבער דאס איז געגעבן פאר די צורת הציבור.

פארוואס הייסט עס “י”ח ברכות” ווען עס זענען ניינצן?

Speaker 1: אקעי, צוריק צום עיקר תוספות, א ברכה וואס איז בעצם תשי”ח ברכות. אה, וועגן דעם איז מיר געבליבן די ווארט י”ח. האמיר עס זאל געדענקען אז די אמת’דיגע נאמען איז י”ח. דאס איז עפעס עקסטער דארטן. עס קען זיין נאך, אפשר אויך “בונה ירושלים”, אקעי, מען קען טוישן דעם נוסח. אפשר זאגן, דער אייבערשטער וואס ער וואוינט דארט, זאל מען עס שוין בויען, עפעס אזוי. דער רמב”ם האט ערגעץ דערמאנט די זאך, אז מען זאל נישט משנה זיין מלשון חכמים, ממטבע שטבעו חכמים.

קשיא: ווי האט שמעון הפקולי געקענט צולייגן א ברכה?

Speaker 1: קודם כל, אין ענין פון ברכות קריאת שמע האט מען עס געזען. אבער שמעון הפקולי האט נישט… ער האט געטון אנדערש. צוגעלייגט א גאנצע ברכה איז אן אנדערע זאך. אדער ער האט געמעגט ווייל ער איז געווען… וואס?

Speaker 2: ניין, ער איז געווען דער חכם, איך פארשטיי נישט.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט קעגן די חכמים. ער איז דאך געווען די חכמים אליין, איך פארשטיי נישט. ער האט זיך דא אפאר דורות לאמיר זאגן נאכדעם וואס מ’האט געמאכט די י”ח ברכות, יא, איך ווייס נישט ווי לאנג.

Speaker 2: פון אנשי כנסת הגדולה.

Speaker 1: פון אנשי כנסת הגדולה. סאו ווען מ’זאגט מ’טאר נישט מוסיף זיין מיינט דאס אז א יחיד טאר נישט, אבער דא האט זיך צוזאמגעזעצט א בית דין. אבער עס קען זיין אז אריינלייגן א גאנצע ברכה הייסט נישט מוסיף. מוסיף און משנה מיינט טוישן די לשון, זאגן די זעלבע זאך מיט אן אנדערע לשון.

דער רמב”ם’ס דארשטעלונג: response צו א crisis

Speaker 1: אבער לכאורה די תירוץ איז די ערשטע זאך, אז ער זאגט אז דאס איז געווען… דער רמב”ם זאגט, דער רמב”ם לייגט אריין, אין די גמרא שטייט נישט דאס אז ס’איז געווען רוב יא מינים. דער רמב”ם האט זיך פארגעשטעלט, דער רמב”ם זאגט וואס איז די פשט אז שמעון… ס’שטייט אפילו נישט אין די גמרא אין גמליאל, רבן גמליאל האט געבעטן די בית דין זאלן מתקן זיין, נישט ער האט עס אליינס געמאכט. אבער דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז ס’איז געווען א… וויאזוי זאלן מיר זאגן, ס’איז געווען א response צו א crisis. ער זאגט דאך, ער ברענגט אז ער געבט די קרעדיט פאר רבן גמליאל, ער זאגט נישט “עמד שמואל” ווי די גמרא זאגט. ער זאגט דאס, אבער דער רמב”ם וויל ארויסברענגען אז… אה, קען זיין ווייל רבן גמליאל איז געווען דער נשיא, ער איז געווען דער בית דין, ער איז געווען דער וואס האט געפירט די בית דין, ער איז געווען דער שרביט.

Speaker 2: ער איז געווען דער שרביט, ס’איז נישט קיין שרביט.

Speaker 1: ער איז דאך א באקאנטע ווארט אז אין אבות שטייט “שמעון הפקולי אומר בפני רבן גמליאל”, שמעון הקטן, “שמעון הקטן אומר בפני רבן גמליאל”, און ס’שטייט ווייטער “אז יאכלו וישבעו”. זאגט מען אז ווייל ער איז געווען דער וואס האט דאס אייביג געזאגט, האט ער געקענט, מ’האט געוואוסט אז אים קען מען טראסטן מיט די ברכת המינים.

סיכום: די ניינצנטע ברכה

Speaker 1: עניוווי, שוין. דאס איז די ניינצנטע ברכה וואס מ’האט צוגעלייגט בזמן… אויף א פראבלעם וואס איז געווען. דער אמת איז אז דער רמב”ן רעדט וועגן דעם אין א פלאץ ווען ער רעדט וועגן די ברכות. ממילא אויך וואלט איך געוואלט זאגן אז בשעת חורבן בית המקדש הוסיפו ברכות לירושלים מער, אדער וואלט מען געזאגט אז ס’איז געווען אויך א ברכה על ירושלים אויף אן אנדערע נוסח. אבער דער רמב”ם רעדט נישט וועגן דעם. אבער עכ”פ דאס איז די reason ווייל ס’הייסט דאך י”ח ברכות, דארף מען פארשטיין פארוואס הייסט עס ניינצן, פארוואס איז דא ניינצן.

הלכה ב: ווען מען קען זאגן “הביננו” (מעין י”ח)

דער רמב”ם’ס לשון

Speaker 1: שוין, איז אט קומט דאס. יעצט גייען מיר לערנען צו מ’דארף טאקע זאגן די אלע ניינצן. דאס איז א שאלה צו אן ארימער מענטש האט געקענט זאגן אז זיי זענען א צד וואס איז יהרג ואל יעבור, זיי זענען מלשינים, לכאורה קען מען נישט טאפן. אנדערע ברכות איז דאס וואס די חכמים האבן מתקן געווען אזוי צו זאגן. ער האט אים געזאגט אז ער וואוינט אין א שטאט וואו עס וואוינען נאר פרומע אידן. זאגט ער, זאל ער שנעל אהערברענגען א שייגעץ, ער זאל קענען מקיים זיין די מצוה פון זיך שלאגן מיט די שקצים. סאו אפילו ס’איז דא אן אנדערע דעת קדושה, דארף מען מאכן אז ס’זאל זיין מאושר. סתם, אקעי.

זאגט דער רמב”ם אזוי, “בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.” לאמיר זאגן אויף דעם סדר וואס זיי האבן אונז געגעבן.

“במה דברים אמורים?” זאגט דער רמב”ם, “בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות.” ווען ער איז רואיג, זיין דעת איז אנגעשטעלט. “מכוונת” מיינט אנגעשטעלט, “מיושב” פאר א גאל, גאל-אריענטעד. “ולשונו תמהר לקרות” – און ער איז פליסיג, ער איז אין די מוד, און ס’ארבעט פאר אים, און זיין צונג גייט עס שנעל אריינזאגן, ס’גייט נישט דויערן זייער לאנג.

“אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר,” אויב ער איז אנגעשטרענגט און… די אפאזיט פון “מוטב דעתו עליו ומכוונת”. “טרוד” מיינט אזוי ווי במעשה לכאורה, ער איז ביזי מיט טון זאכן. “דחוק” מיינט ער איז פארקוועטשט, ער זיצט אין בעט אין די טארט. יא, ער טוט גארנישט, ער קלאצט, אבער ער איז נעבעך דחוק. אדער, “או שקצרה לשונו” – וואס דאס איז, כאפ איך שפעקוליר, די אפאזיט פון “לשונו תמהר לקרות”. וואס איז דאס? דאס איז פיזיקל?

Speaker 2: ניין, איך מיין אז דאס איז… ס’איז נישט פיזיקל.

פירוש “קצרה לשונו”

Speaker 1: א מענטש קען נישט זאגן אכצן ברכות. ס’איז זייער לאנג, די ניינצן ברכות, ס’איז אסאך ווערטער. אפילו צו זיין אין די ריכטיגע סיטואציע, ער קען נישט זאגן די ווערטער, צו זאגן א לאנגע ברכה. זעסט נישט מענטשן היינט וואס זיי פאלגן נישט דעם רמב”ם, און זיי זאגן, “אקעי, דו זעסט ער איז מיד, ער האט נישט קיין כח צו זאגן אזא לאנגע זאך, זאל ער מאכן א קורצע, ער האט ער כח.” ס’איז נישט קיין מוסיף דעת, ס’איז אבער שטארק דעת, אבער ס’איז נאך אלץ שטארק דעת. מ’דארף ביידע זאכן, און אונז ווילן אז ער זאל עס זאגן און ער זאל האבן כוונה. אויב קען ער נאר האבן איינע פון די צוויי, דאס הייסט, אדער קען ער האבן כוונה, אדער קען ער זאגן… ער קען זאגן א קורצערע זאך, אדער ער גייט זאגן “הביננו” אשר קצרה לשונו. איך מיין די קצרה לשונו מיינט נישט, ווייל לכאורה דער רמב”ם לערנט אז ס’איז דא א נוסח, די קצרה לשונו מיינט נישט אזויווי פריער קצרה לשונו אז מ’קען נישט מאכן א נוסח, ס’מיינט… ניין, אבער ס’איז משמע אז ס’זעט אויס דא אזויווי אז אויב קענסטו דאווענען די גאנצע דאווענען אן א דעת, אדער א קליינע דאווענען מיט דעת, זאלסטו דאווענען א קליינע מיט דעת.

אדער אפשר קען מען זאגן לשונו טמא, ער האט נישט קיין חשק, דעת מכוונת פאר די גאנצע לאנגע לשון. אבער איך מיין די עיקר דעת מכוונת מיינט, ער רעדט דא לכתחילה אפשר אזויווי, דאס וועלן מיר זען שפעטער אין די גמרא, איך מיין אז וואס דארף מען האבן קליינע כוונה, מ’קען נישט מכוון זיין. דער רמב”ם רעדט נישט אז ער האט נישט קיין כוונה, ער רעדט מער אזויווי דו ביסט אין א סיטואציע וואו דו קענסט זאגן א לענגערע תפילה, ס’איז מער א שטארק איש ודעתו, און די קענען זאגן.

די הלכה: שלוש ראשונות, ברכה אחת מעין האמצעיות, ושלוש אחרונות

Speaker 1: ס’איז אזוי, אויב איז ער טרוד ודחוק בזמן, מתפלל שלוש ראשונות, די דריי ערשטע, די שבח, זאל ער זאגן די גאנצע, און נאכדעם זאל ער זאגן ברכה אחת מעין כל האמצעיות, נאכדעם זאל ער מאכן איין ברכה פון אלע מיטלסטע ניין, זאל ער מאכן איין… די צוועלף אדער דרייצן.

Speaker 2: יא, אה, I’m sorry, יא.

Speaker 1: זאל ער נאר זאגן מעין פון זיי, דאס הייסט ער זאל זיי דערמאנען, אבער ער דארף נישט זאגן די גאנצע לאנגע נוסח, און נאכדעם זאל ער יא זאגן די גאנצע לעצטע דריי, די שלוש אחרונות.

פארוואס די שלוש אחרונות מוז מען זאגן שלם?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז ביי די הלל והודאה לאזט מען אונז נישט, דארט איז נאך וויכטיגער אז מ’זאל עס זאגן מיט די שיינע נוסחאות. אבער מ’דארף געדענקען וואס דער רמב”ם לכאורה האלט אז ס’איז דא א נוסח, אבער די ראשונים האלטן נישט אזוי. אבער ווען ס’שטייט דא אז ער מאריך, ער דארף זאגן אלע דריי ברכות, דאס ווארט איז נישט דא אז ער דארף זאגן די לענגערע נוסח, דאס ווארט איז ער דארף מאכן דריי ברכות, ס’איז שוין די לענגערע. ער דארף זאגן “ברוך אתה ה'” עקסטער, “ברוך אתה ה'”. די ברכה אחת מעין כל האמצעיות האט נישט קיין “ברוך” פאר די אלע ברכות, מ’מאכט פון זיי אלע איין ברכה.

Speaker 2: ניין, ס’איז איין לאנגע ברכה.

Speaker 1: חוץ דעם וואס ס’איז אביסל קורצער, אפילו אין די נוסח נישט. קען זיין אז די נוסח קען מען זאגן אויף יעדע שטיקל ברוך אתה ה’ ווערט עס צוועלף ברכות. ניין, אבער ס’קען זיין אז די רמב”ם וואלט געווען אפשר, איך ווייס נישט, איך טריי.

דיני “הביננו” — ווען מאכט מען איין ברכה פון די מיטלסטע ברכות

דער חילוק צווישן דריי ברכות און איין ברכה

אבער ווען ס’שטייט דא אז ער דארף זאגן אלע דריי ברכות, ס’איז די ווארט נישט דא אז ער דארף זאגן די לענגערע נוסח. די ווארט איז ער דארף מאכן דריי ברכות. דאס איז שוין די לענגערע. ער דארף זאגן “ברוך אתה ה'” עקסטערע “ברוך אתה ה'”. די תפילה אכילה ומצאה האט נישט קיין ברכה פאר די אלע ברכות. מ’האט געמאכט פון זיי אלע איין ברכה.

רייט, ס’איז איין לאנגע ברכה. חוץ דעם וואס ס’איז אביסל קערצער אפילו אין די נוסח, ס’איז נישט… ס’קען זיין אז די נוסח קען מען זאגן אויף יעדע שטיקל “ברוך אתה ה'”, און ס’וועט זיין צוועלף ברכות. עניוועי, אבער ס’קען זיין אז דער רמב”ם וואלט געווען, אפשר, איך ווייס נישט, איך טראכט, אז מ’זאל זיין מדייק ביי הלל והודאה איז וויכטיגער ווי מ’זאל זיין מדייק ביי די ווערטער פון תפילה. ווייל הלל והודאה רעדסטו צו זיך אליינס. די גמרא איז געווען מיט די טאטאל סענסיטיוויטי אויף דעם, זאגן צו סאך שבחים, צו ווייניג שבחים. תפילה איז בעיקר אז דו זאלסט דערמאנען זאכן וואס פעלט אויס. ס’איז גענוג אז דו הינטסט די זאך, רפואה, דו ביסט שוין בעטן רפואה, דו האסט שוין געזאגט רפואה.

די עיקר תפילה איז אבער די צרכים. ס’איז נישט סתם אזוי אז ס’איז געראמען געמאכט אין די רמב”ם. די אריכות איז נאר אין דעם אז ס’איז דריי ברכות. אבער מ’זאל זאגן די ספעציפישע אלע שבחים, ער זאגט נישט וועגן אלע שבחים. ער זאגט נישט מ’זאל זאגן אלע שבחים, ער זאגט מ’זאל זאגן דריי ברכות. די דריי ברכות וואס דו ווייסט ווי, וואס שטייט אין די מחזור. ער זאגט נישט אז מ’זאל סתם זאגן דריי ברכות. ס’איז נישט קלאר אז ס’איז מעכב וועלן די ווערטער וואס שטייט אין די מחזור אויף יעדע ברכה. און דאס זאל זיין די חילוק צווישן די ערשטע און די צווייטע און די דריטע, אויב נישט קיין מיט אויסגעהויבענע געוועלבען. ער זאגט דיר, מ’מאכט “ברוך אתה ה'”, ס’איז א ברכה! אוודאי! דאס איז דער עיקר דין! ער מאכט דריי ברכות!

ווייל דאס זאגסטו נישט ביי די ערשטע “מגן אברהם”, ביי די צווייטע זאגסטו נישט “מחיה מתים”, ביי די דריטע זאגסטו נישט “הקל הקדוש”, נאר זאגסט דריי מאל “ברוך אתה ה'” מיט דיין אייגענע ווערטער פון הלל. האסטו נאר געמאכט איין ברכה! דאס איז עקזעקטלי וואס דער עניני טוט! ער מאכט איין ברכה פון די גאנצע זאך! ס’איז נישט דווקא קערצער! די ווארט איז נישט אז ס’איז קערצער! די ווארט איז אז ס’איז איין גרויסע ברכה! און ס’איז פון צוועלף אנדערע!

פארוואס דריי ברכות אין אנפאנג און אין סוף?

סאו פארוואס טאקע ביי די ערשטע… ווי נעמט מען די ערשטע אפסיידערסיג? וואס עס מוז זיין דריי אין אנפאנג און דריי ביי די ענד? יא! ס’מאכט סענס! ווייל דאס איז דריי אנדערע ענינים! מ’זאל פארשטיין פונקטליך וואס איז דער חילוק. פון די ענינים. אבער די דריי אנדערע ענינים, די אלע צרכים, איז אלע צרכים, קענסט מאכן א לאנגע ליסט און זאגן אויף איינמאל. און ס’איז גארנישט דא וועגן צו מאכן קורץ די גאנצע זאך. דאס איז נאך נאר איין לעוועל פון קיצור.

יא, ס’איז נאך דא א תפילה קצרה וואס איז נאך קורצער פון דעם. יא, ס’איז דער רמב”ם זאגט ער אזוי, וזו היא הברכה, דאס איז די ברכה וואס די חכמים האבן מתקן געווען שהיא תקנה מעין כל הברכות האמצעיות, וואס נעמט אריין אלע וויכטיגע ענינים פון די מיטלסטע ברכות.

דער נוסח פון “הביננו” — אנאליז

מאכט ער עס אזוי, זאגט ער עס אזוי, זייער שיין, ר’ יצחק איז זייער שיין מסדר געווען. אתה חונן, זאגט ער מיט די שפראך, הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, געב אונז די בינה צו וויסן דיינע וועגן, צו וויסן דרך ה’. ומול את לבבנו ליראתך, אנשטאט השיבנו, ומול את לבבנו ליראתך. שנא דא אוועקגענומען דעם ערילות הלב. איך פיל דא איז מער פאעטיש. יא, יא, איך פיל דא איז מער פאעטיש. די עיקר איז נישט דאס אז ס’ווערט קורצער. הביננו מיט חוננו, איז נישט קיין סאך לענגער ווי חוננו ה’ אלוקינו דעת מאתך.

די קאנעקשן צווישן די ענינים

די עיקר איז, ער מאכט פון די גאנצע זאך איין לאנגע סענטענס כביכול. דו האסט באמערקט? ער קאנעקט. ער מאכט דערפון אזוי ווי איין לאנגע פאום, אדער וויאזוי דו ווילסט. ווען דו זאגסט חוננו דעה, נאכדעם זאגסטו ברוך אתה ה’ חונן הדעת, נאכדעם זאגסטו השיבנו אבינו לתורתך. דא האסטו געמאכט, אויך זעסטו אז די ענינים פליסן זיך אריין איינס אין די צווייטע, ווייל הביננו האט ער געלייגט צו לדעת דרכיך, כדי ס’זאל קאנעקטן מיט ומול את לבבנו. ס’גריימט אפילו אביסל. נישט נאר ס’גריימט, ס’ווערט אזוי ווי, איך ווייס נישט וויאזוי איך זאל זיך מסביר זיין, יעדע נושא האט ער קאנעקטעד מיט די צווייטע. ווען מיר זאגן צוועלף ברכות, מאכט ער עס אנגעהאקט איינס אין די אנדערע.

און ער זאגט, ותסלח לנו להיות גאולים, יא, אזוי מאכט ער עס אין איין סענטענס. ותסלח לנו, זיי אונז מוחל, און אויב אונז וועלן זיין מוחל, וועלן מיר קענען זוכה זיין צו גאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, להיות גאולים, צו ווערן אויסגעלייזט. האסטו דא אריינגעלייגט אין איין סענטענס די צוויי ברכות.

ורחקנו ממכאובינו, דערווייטער אונז פון ווייטאג, דאס איז די תפילת הרפואה.

ודשננו בנאות ארצך, וואס הייסט דשננו? יא, מלשון דשן, יא, אזוי ווי די ערד זאל זיין גוט. דשן, יא, באמיסטיגן די ערד. ווייל דער “אשרינו” מיינט דער פעלד זאל גוט וואקסן, און זעץ אונז אריין אין די שענסטע חלק פון ארץ ישראל, אין א שיינע פלאץ פון די מרעה. דער ווארט איז דאך אריין דארט, מיר זאלן האבן וואס צו האבן. מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ וואו מ’האט שפע. ניין, נישט אז מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ, נאר ס’זאל זיין שפע. אזויווי מ’זאגט ביי “ברך עלינו”, אז ס’זאל באושר’ט, די שפע ארץ זאל אונז האבן, מיר זאלן באקומען די שפע ארץ. דאס איז דער טייטש. ס’איז איין ענין מיט טובה, יא, אביסל איז עס איין ענין מיט טובה.

“ופוצה מארבע תקבה” און ווייטער

און ופוצה מארבע תקבה, זאלסט צוזאמנעמען די וואס האבן זיך פארשפרייט אין די ארבע כנפות הארץ. ער זאגט דא נישט כנפות, ער זאגט “מארבע”, טרעפן אליין וועלכע ארבע.

והתועים בדעתך תשפוט, ס’איז דא אן ענין פון תועים, אבער די וואס בלאנדזשען אין זייער דעת זאלן באקומען זייער משפט. דער כסף משנה מיט אלע האבן געברענגט א גאנצע שמועס פון רש”י אין די גמרא וואס איז טייטש “והתועים בדעתך תשפוט”, דאס איז דאך עריות און שפיכות דמים. דאס איז דאך מער ווי לאו הבא מכלל עשה. ער זאגט אז היינט זענען מיר תועים, מיר האבן דאך די יוגנט וואס ווארט. וואס שטייט דא? השיבה שופטינו כבתחילה, יא, געב אונז גוטע רבי’ס, און נעם אוועק וואס מיר האבן יעצט. און די טועים, די יגון ואנחה, זאל מען זאגן אז דאס איז אונזער רבי. זאל מען זאגן אז די יגון ואנחה איז אונזער רבי? זאל מען אוועקנעמען די יגון ואנחה, דאס איז די תועה. דער פשוט’ער טייטש, אזויווי ער ברענגט פון רש”י, “תועים בדעתך תשפוט”, די דיינים זאלן ווערן, די דיינים וואס זענען זיך יעצט טועה זאלן מארגן שוין פסק’נען גוט, זאלן זיין גוטע דיינים, “עושה צדקה ומשפט”.

“והרשעים תכניע” און “ותשמח יד צדיקים”

והרשעים תכניע בידך, זאלסט שטראפן, זאלסט אויפהייבן א יד חזקה אויף די רשעים. ותשמח יד צדיקים, און מיט דעם וועט מען משמח זיין די צדיקים. אבער ס’איז פרייליך, פשוט אזוי גייט עס א גוטן כללות. אבער דא לייגט דער רמב”ם אויך, ער האט אריינגעלייגט צוויי ברכות אין איין ברכה. אבער דא האבן זיי באקומען נאך אסאך א ברייטערע ברכה ווי אין די אריגינעלע. אין די אריגינעלע איז נישט געשטאנען אז זיי זאלן דערלעבן משיח’ן. דא שטייט אז זיי זאלן דערלעבן משיח’ן. די רשעים זאל מען אויסרייסן. דארט שטייט, יא, אלעס איז גוט, אבער דא זאגסטו אסאך מער, אז די רבי’ס זאלן דערלעבן משיח’ן. ובנין עירך ותיקון היכלך, און די עבודה איז נישט די צדיקים, ועיוה עצמות כל אויביך, וכל מבקשי רעתך יכרתו. און ס’גייט נאך ווייטער, ועיוה עצמות כל אויביך, דאס איז די ברכה וואס דער רבי האט אונז געגעבן. זיי באקומען א לאנגע ארכת ימים. און בפרט די יתמכי צדיקים מיט די פאר זאכן.

איך מיין אבער אז ווען די אלע קאנעקשענס זענען דא, קען זיין אז אמת’דיג ווען מען זאגט עס עקסטער מיינט עס אויך די דעיס. עס איז דאך דא א סדר. די גמרא אין מגילה האט דאך א גאנצע דרשה וואס איז די קאנעקשן פון איין ברכה צום צווייטן. דאס איז בעיסיקלי די קאנעקשן פון זיי. ס’איז נארמאל לעצטנס, יעדע זאך עקסטער ווערט עס אן עקסטערע זאך.

דער ענין פון צדיקים אין ימים נוראים

אבער על פי הלכה, על פי הלכה, די תפילה פון ימים נוראים זעט אויס אז די יתמכי צדיקים איז זייער א וויכטיגע פארט פון די גאנצע סיבה פון רחמנא ליצלן, נישט קיין רשעים, איז פאר די יתמכי צדיקים. די רשעים כאילו, נישט נתקלקל, איז אלעס איין גרויסע זאך. פארוואס ווילן מיר אריינשיינען אין בית המקדש? נישט וועגן די בילדינג, וועגן די מענטשן. מיר ווילן אז די מענטשן זאלן זיין פרייליך און קענען דינען דעם אייבערשטן. צדיקים מיינט די גערעכטע, יא, נישט צדיקים די וואס נעמען קוויטלעך. צדיקים מיינט די גערעכטע, די אידן. נישט די פארקערטע פון די למען רשעים אל תהי תקוה.

“טרם נקרא ואתה תענה”

נאכדעם פירט מען אויס שוין טרם נקרא ואתה תענה. דאס שטימט זייער גוט אריין, ווייל איך האב קוים געבעטן. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. דאס זאגט מען שוין יא צוויי מאל די זעלבע זאך.

כי אתה הוא… ניין, דאס אז “טרם נדבר ואתה תשמע” איז טו לעיט צו בעטן יעצט. ניין, איך מיין אבער ס’איז גערעכט, אז ס’זאגט זייער גוט אז… איך וועל עס פאר איך גיי עס זאגן באריכות, איך וועל עס זאגן באריכות, איך בין א מענטש נאר, אבער די… די נוסח זאגט עס ביי ריינע תפילות. איך מיין אז דאס איז די זעלבע מינינג, ווייל פשטות איז א מענטש אסאך מאל, אויב מען האט קורצע ווערטער… אבער אויב מען שמועסט, קען מען נישט בעטן אין א מסודר’דיגע וועג. אבער אויב איך בעט, בעט איך גוט, אבער איך האב נישט… “טרם” איז די טעם פארוואס איך זאג עס לאנג. “טרם נקרא” איז די פוינט. איך קען דאווענען, איך דארף נישט דאווענען, איך דאווען דאך יא.

די תירוץ איז, נישט אלעמאל ווערט מען מקיים, נישט אלעמאל אפשר דאווענט מען יא און ס’קומט ארויס ראנג. וועגן דעם זאגט מען די אמרות וואס געבט די סדר פארן באשעפער. דער אייבערשטער מאכט דיר דאווענען, דו זאגסט די אלע… ער נעמט די גאנצע אלף בית און מאכט פון דעם די ריכטיגע נוסח. יא.

כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל בכל צוקה, ברוך אתה ה’ שומע תפלה. שוין, אז דאס איז שומע תפלה, נאכדעם גייט מען ווייטער אויף רצה, רייט? דאס איז די ברכת העבודה.

הלכה: ווען זאגט מען “הביננו”?

דער רמב”ם האט געפסק’נט… א מינוט. יא. סאו זאכן וואלט איך געזאגט, אין די גמרא איז געווען א שטיקל מחלוקת צו מען זאגט “הביננו”, צו מען מעג זאגן “הביננו” א גאנצן טאג באופן כללי אדער נישט.

Speaker 2: אבער נאר בשעת הדחק?

Speaker 1: א מינוט. סאו בכלל, צו מען זאגט… איך מיין אז ס’איז א מחלוקת אין די משנה שוין. און דער רמב”ם האט געפסק’נט אזוי ווי רבי עקיבא אין די משנה, אז אויב מען האט ספק אויב ס’איז דעתו מכוונת וכדומה. און די גמרא איז אויך דא אז אביי האט געשאלטן ווער ס’זאגט “הביננו”. אבער דער רמב”ם ברענגט אז ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז ס’איז אלעס בכלל. דאס הייסט, אויב מען איז מחריע אז ס’ווענדט זיך אויב מען איז דעתו מכוונת, וועלן מיר זאגן אז דער פשט איז אז…

Speaker 2: אויב ס’איז נישט, זאל מען זאגן א תפילה קצרה.

Speaker 1: אויב ס’איז נישט, זאל מען זאגן… ניין, יעצט רעדט מען פון “הביננו”. תפילה קצרה איז נאך א לעוועל. אויב ס’איז נישט דעתו מכוונת, דאס וואס שטייט אין גמרא אז מען טאר נישט זאגן “הביננו”, דאס רעדט זיך פון ווען ער האט יא דעתו מכוונת. דער רמב”ם פסק’נט אז ס’איז מחיר. דאס הייסט, אויב מען האט כח, אויב מען האט מוצא דעתו מכוונת ולשונו טהור, דארף ער זאגן די גאנצע. אבער אויב ער האט נישט, דעמאלטס איז ער מחויב, דאס הייסט, די הלכה איז ער זאל זאגן “הביננו”. און אזוי אויך האט ער געפסק’נט אין שולחן ערוך, וואס איז נאכגעפסק’נט אין רמ”א, אז אויב מען האט נישט קיין כח, מען האט נישט קיין דעת מכוונת, זאגט מען “הביננו”.

און מיר גייען זען אין סימן ד’ די פראבלעם פון ימות הגשמים אין א מינוט, אבער אזוי איז לכאורה די הלכה פסוקה, ס’איז נישטא קיין חולק אויף דעם. דאס וואס די היינטיגע סידורים האבן עס נישט אריינגעדרוקט…

Speaker 2: דער פראבלעם דערמיט, א מינוט, וועט זיין אז ס’איז לכאורה נאר אז מ’איז משנה ממטבע שטבעו חכמים, ווייל א מענטש קען זיך אליין מתפלל זיין אויף די אלע זאכן. ס’איז נאר א מטבע המטבע.

Speaker 1: יא, יא. אבער דא רעדט מען פון די רבנן. די רבנן האבן טאקע געוואלט מ’זאל מאכן אכצן ברכות. זיי האבן נישט… בדיעבד האבן זיי טאקע געווען… איין ברכה כללית. אבער דער רמב”ם זאגט דאך אז “הביננו” איז א תיקון, יא? ס’איז נישט אז דו מאכסט אן אייגענע. ס’איז א תקנת חכמים.

אבער עד היום הזה, חוץ פון ימות הגשמים וואס מיר וועלן זען אין א מינוט, אדער מוצאי שבת, איז די הלכה פסוקה איז אז אויב מ’האט נישט קיין כח צו זאגן די גאנצע שמונה עשרה, דארף מען זאגן “הביננו”. איך פארשטיי נישט פארוואס רוב היינטיגע סידורים האבן עס בכלל נישט אריינגעדרוקט, און מ’איגנארירט עס. ס’איז נישטא קיין שום ריזן פארוואס מ’דארף זאגן אלע ברכות. א מענטש האט נישט קיין צייט אדער איז טרוד, איז על פי הלכה דארף ער זיך איינחזר’ן די נוסח אדער טרעפן א סידור וואס ס’שטייט, און עס זאגן. יא. יעצט גייען מיר זען אז ס’איז דא זמנים וואס מ’קען עס נישט טון, מ’קען נישט מאכן די “הביננו”.

Speaker 2: יא, אזוי דארף מען מזכיר זיין “ותן טל ומטר”.

Speaker 1: יא, דאס איז בימות החמה. אבער די צייט וואס מ’קען זאגן די נוסח “הביננו” איז בימות החמה אין די זומער.

הלכות תפילה: דיני הביננו, שבע ברכות בשבת ויום טוב

הלכה ד: הביננו בימות הגשמים — פארוואס מען קען נישט זאגן

ס’איז דאך נישט קיין שום ריזן פארוואס מען דארף זאגן אלע ברכות. א מענטש ער האט נישט קיין צייט אדער ער איז טרוד, איז על פי הלכה דארף ער זאגן, און דארף ער זיך איינהאנדלען די נוסח, אדער טרעפן א סידור וואו ס’שטייט און עס זאגן.

יא. אה, יעצט קען מען זען אז ס’איז דא אן זמן וואס מען קען נישט טון, מען קען נישט מאכן די הביננו אין די הביננו טרעישאן. יא, דאס וואס מען קען זאגן די נוסח הביננו איז בימות החמה אין די זומער, אבער בימות הגשמים קען מען נישט זאגן הביננו. אן אינטערעסאנטע סיבה, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ס’איז נישט גענוג אז מען זאגט אין דזשענעראל, מאך אז מיר זאלן וואוינען אין א גוטע פלאץ, דאס שניידט נישט איבער אין “ותן טל ומטר לברכה”. מען דארף זאגן “ותן ברכה”, “ותן טל ומטר לברכה”. קען מען שוין פאר די זעלבע געלט זאגן די אלע צוועלף ברכות, קען מען גרינגער זאגן די אלע צוועלף ברכות מיט נישט פארגעסן ווי דאס, אויב מען הייבט אן צו זיך רעכענען…

דער חילוק צווישן שאלת גשמים און אנדערע ברכות

אבער דאס איז נאר אויב דער מענטש וואלט אליין געדארפט צולייגן שאלה, אבער אויב די חכמים וואס האבן געזאגט מיר זאלן זאגן הביננו וואלטן געקענט צולייגן נאך א ווארט, “ותן טל ומטר לברכה”, וואלטן זיי געקענט אריינלייגן א ווארט. אבער ס’קומט נישט אזוי, ס’קומט אן דעם. אלא וואס? די ברכה איז א ברכה וואס מען זאגט שנעל, און זיי לייגן אריין אין די ברכה וואס קומט שנעל, און מען גייט עס אזוי, עס נעמט דרייסיג סעקונדס, און אין דרייסיג סעקונדן גייט מען נישט האלטן קאפ אז מען זאל וואלטן נישט געדענקט אז ביי מוצאי שבת האבן זיי דא נאך א פסוק וואס זיי דארפן אריינלייגן.

שיטת רבינו מנוח: אויב מען האט א סידור קען מען זאגן

דער בני מנוח זאגט טאקע, דער בני מנוח זאגט דא גלייך אויף די זייט אז ער האלט אז די גמרא רעדט אויב מען קען נישט, און ער שטעלט צו די גמרא ביי ברכת כהנים, עס שטייט אז דער שליח ציבור, “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי”, זאגט ער אז ס’איז זיכער דא די זעלבע הלכה אז אויב א מענטש ווייסט אז ער האט יא געטראכט, אדער מען קען זאגן אנדערש, אויב א מענטש דאווענט מיט א סידור, און אין די סידור שטייט שוין אז ביי “מוריד הטל” זאגט מען “לברכה”, איז לכאורה קען ער יא זאגן אפילו ער וועט אריינפאלן.

די פונדאמענטאלע קשיא: פארוואס איז שאלת גשמים אנדערש?

אבער די שאלה איז אסאך מער פונדאמענטאל: פארוואס לגבי אלע אנדערע ברכות איז גענוג אז מען מענשאנט די ענין הברכה, און וואס איז געשען ביי “מוריד הגשם” אז מען מענשאנט נישט די ענין הברכה? אז מ’זאל האבן א גוטע, ס’זאל זיין גוט? מען דארף דא א חיוב צו בעטן פאר טל, פאר מטר, און דאס איז מער ווי די חיוב אויף די אנדערע… די חיוב וואס דו בעטסט אויף די גאולה… די גאולה מיינט, ביי די וועי, לויט רש”י א ליסטע גאולה.

פארוואס דארף מען נישט מענשאנען אז ס’זאל זיין פאר אלע מטר מיט’ן זאגן אז ס’זאל זיין “על פני הארץ”? פארוואס דארף מען נישט? פארוואס אויף אלע אנדערע תפילות איז גענוג אז דו מענשאנסט עס אין אן אינטערעסאנטע וועג אפילו? “יסוד בתי צדיקים”, “בבנין ירושלים”, און דא איז נישט גענוג צו זאגן איך וויל אז דו זאלסט אונז געבן מטר, אז מיר זאלן לעבן מיט מנוחה? מיין איך אז די מטר איז א תפילה. אבער וואס איז די חילוק פון מוריד הטל און מוריד הגשם? איך פארשטיי נישט, דא איז דא א הלכה…

תירוץ: שאלת גשמים איז א ספעציעלע שאלה

אין די רגיל’ע שמונה עשרה ביסטו גערעכט, ווייל דארט איז מען מקפיד אויף די עקזעקט ווערטער. אבער איינמאל מ’גייט אוועק פון די עקזעקט ווערטער, מען מענשאנט יעדע ענין כדי דער מענטש זאל געדענקען אז אויף דעם בין איך מתפלל. אז מען איז נישט יוצא מיט די ווערטער, די ווערטער ברענגען נישט גענוג ארויס די גאנצע ענין.

ביי די שמונה עשרה, חז”ל האבן אונז מתקן געווען א לאנגע שמונה עשרה. דו ביסט נישט מחויב דווקא צו זאגן די ווערטער אין די ברכה. זיי האבן געמאכט צוועלף ברכות. די ווערטער איז אויך נישט דווקא אנדערש פון די ווערטער וואס מ’זאגט ביי די צוועלף ברכות. יא אנדערש. סתם אזוי זאגט מען. זיי האבן געמאכט אז ס’זאל זיין אסאך קורצער. זיי האבן עס געמאכט אין א וועג אז ס’זאל זיין קורצער און ס’זאל זיין גרינגער צו געדענקען אלס איינס צענטל פון די צוועלף. איך קען דיר געבן די נוסח, דו קענסט אריינקוקן אין אינטערנעט, ס’איז דא א נוסח וואס איז זייער לאנג, אבער דו וועסט זען אז ס’איז נישט דא קיין איין ברכה דארט וואס איז אנדערש די תוכן השאלה ווי אין די צוועלף ברכות. ס’איז נישט דא. דו בעטסט פאר דעת, דו בעטסט פאר תשובה, דו בעטסט פאר די אלע זאכן. מער פיוטים, ווייניגער פיוטים, דאס איז שוין א שאלה וואס מ’שמועסט נישט דא, ווי אזוי מ’זאגט עס, מ’איז נישט מקפיד אויף די אלע זאכן.

אבער דא, די שאלה איז א חלק פון דעם אז מ’זאל האבן שעת הכושר. אלעס איז א חלק פון אלעס. דאס איז נישט אז מ’האט עס אריינגערוקט אין א ברכה, מ’האט נישט געמאכט א נייע ברכה פון מאכן א ברכה אויף מטר. ניין, גוט, אבער ס’איז א ספעציעלע שאלה. ס’איז נישט די זעלבע שאלה ווי סתם זאגן גוט. ס’איז א ספעציעלע שאלה. עס זאל רעגענען… עס זאל רעגענען שטייט נישט אין דעם נוסח פונעם ‘ברכנו’, דא קענסטו עס דיר אריינלייגן, אבער עס שטייט נישט. איך ווייס נישט וואס ער האט געמאכט ‘והשבענו’, איך ווייס נישט וואס ער האט געמיינט. עס וואלט… עס וואלט זיך נישט געפאסט, עס איז נישט דא קיין ווארט. עס וואלט אויסגעזען פאני.

דער רי”ץ גיאות און דער בית יוסף

דער ‘רי”ץ גיאות’ איז לכאורה זיכער גערעכט, אז אויב מען קען, אויב מען האט א סידור וואס עס שטייט עניוועי, קען מען עס זאגן ווי ‘מוסף חול המועד’, דער ‘בית יוסף’ איז נישט מסכים ווייל ער איז מחמיר. קען מען משלים זיין ביי דיר? ער זאגט אז דער ‘רבינו מנוח’ איז מחמיר, ער זאגט אז ער זאל יא, טריי עס צו זאגן. איך ווייס נישט, דער ‘רמב”ם’ זאגט נישט ‘אינו מתפלל ענינו’ ווי א חיוב צו זאגן א לאנגע זאך, ער זאגט ‘דומם הוא’, ער זאל נישט מסיח דעת זיין, דער ‘רמב”ם’ זאגט עס אויך אין אנהייב פון די הלכה. נאכדעם שפעטער גייט ער זאגן דברים המעכבים, ער קען זאגן… ער קען זאגן. ‘רבינו מנוח’ איז מחמיר, ער זאגט אז ער זאל יא, טריי עס צו זאגן. איך ווייס נישט, דער ‘רמב”ם’ זאגט נישט ‘אינו מתפלל ענינו’ ווי א חיוב. יא, יא, די גמרא איז זיכער אז דאס מיינט עס. פשוט מיינט עס אז ער פארשטייט נישט די ווערטער וואס ער קען יא. און ער האט דאך נישט, ער קען נישט זאגן ‘ענינו’ לדעת רש”י, ער דארף זאגן ‘ומבדיל בין קודש לחול’, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי. דאס גייט ער נישט געדענקען, אבער ס’איז די זעלבע הלכה.

דער ‘בית יוסף’ זאגט אויף דעם ‘רבינו מנוח’, איך האב נישט געפונען קיין חבר, איך האב נישט געטראפן קיינעם וואס זאל זאגן די זעלבע סברה, אז ממילא איז דער פסק אז ער זאגט עס נישט, אבער עס איז זייער פאני, אז דאס איז דער דרך פונעם ‘בית יוסף’, וואס יעדער דארף עס פשוט זאגן. איז די פשוט’ע סברה אז עס רעדט זיך אויף אן אופן וואס מען גייט נישט געדענקען.

הלכה למעשה: פראקטישע פסקים

דער משנה ברורה און דער חיי אדם

עניוועי, איך זאג הלכה למעשה, און איך דארף זאגן נאך א וויכטיגע הלכה, דער ‘משנה ברורה’ פאסקנט עס אויך אזוי, איך ווייס נישט פארוואס דער עולם קען נישט ‘הלכות תענית’, מען דארף אויסלערנען פאר די קינדער די הלכה. דער ‘משנה ברורה’ זאגט אז אפילו דער… דער ‘שלחן ערוך’ זאגט, אדער דער ‘משנה ברורה’ אט-ליסט זאגט, אז מען זאל נישט זאגן ‘ענינו’ בקביעות, אויף דעם נאר האט מען טאקע נישט קיין דעת, זאגט אבער דער ‘חיי אדם’ אז דאס איז דווקא וואס איך האב געזאגט, זאגן ‘ענינו’ ממש דעם נוסח, אבער אויב איינער זאגט יא אלע צוועלף ברכות, אבער ער זאגט עס זייער בקיצור. און דער חיי אדם האט אריינגעדרוקט א נוסח פון מקצר זיין אלע צוועלף ברכות. דאס איז לכתחילה, אדער ממש לכתחילה. עניוועי, ווען מ’האט נישט קיין כח, מוז מען זאגן די נוסח פון חיי אדם. דאס דארף מען אויך אריינדרוקן אין אלע סידורים. איך האב נישט קיין אהנונג פארוואס אלע סידורים שרייבן נישט אלע ברכות.

פארוואס מען דרוקט נישט אריין די קורצע נוסח אין סידורים

איך וועל דיר זאגן פארוואס. מיך האט געבאדערט, אזוי ווי ביי כבוד האב איך אויסגעטון אין דעם, אז מענטשן ווייסן נישט אז ווען מ’האט נישט קיין מקוה, איז דא אין רמב”ם און אין הלכה געדרוקט פון אנדערע אפשענס פון תשעה קבין, און מ’קען לכאורה מיט א שאוער, לויט רוב פוסקים, מיט א שאוער אדער תשעה קבין. און ס’איז דא אזא ענין אז ווייל מ’זוכט מחמיר צו זיין, זאגט מען נישט אויס די מעמד בינוני. סאו קומט אויס איינער וואס גייט נישט אין מקוה, טוט אויך נישט קיין תשעה קבין. יא, יעדער איינער מאכט א שאוער, אבער אויב ער ווייסט אז ווען ער טוט א שאוער רייניגט ער זיך, און ער וואלט געפילט אז ער האט געטון א טהרה, כוונה גייט דאך אסאך צו, זאל ער עס טון, זאל ער וויסן אז ביי א שאוער עט ליעסט טוט ער תשעה קבין, וואס דאס איז א כשר’ע וועג פון טהרה פארן דאווענען, מינימום, ווען מ’האט נישט קיין מקוה, וואס מ’וועט זען שפעטער אין רמב”ם.

איך מיין אז ס’איז די זעלבע סיבה דא אויך. ווייל מ’וויל אוודאי פון אונז אייביג דאווענען די גאנצע שמונה עשרה ווען מ’האט כח, סאו מ’זאגט אונז נישט אויס די מיטל וועג. אבער ס’איז נישט בדיעבד. א דזשאב וואס מ’דארף רוב טאג ארבעטן, איז יעדן טאג טרוד. דאס איז נישט קיין… דאס וואס שטייט אין גמרא אז ס’קען נישט זיין יעדן טאג, רעדט זיך איינער וואס האט יא צייט, אדער שבת, איך ווייס נישט וואס שבת. עניוועי, זאגט מען נישט קיין אכצן ברכות. אבער אויב איינער… דאס וואס דו זאגסט אז מ’וויל זיך זיין אויך בעסער, דאס איז נישט וואס געשעט. וואס געשעט איז אז מ’חיפר’ט אויף די גאנצע, און מ’זאגט קיין איין ברכה נישט. ס’איז א שאד. מ’דארף זאגן די נוסח הביננו. מ’איז יוצא לכל הדעות, ס’איז נישט קיין שום ספק. חוץ אין די זומער, אין די ווינטער דארף מען זיך סומך זיין אויף רבינו מנוח. נאר רבינו מנוח איז א גרויסער יוד, מ’קען זיך סומך זיין אויף אים. אדער דער חיי אדם…

ווען מען זאל זאגן הביננו

דער יוד, אז ביי שמונה עשרה האט ער שוין נישט די כח, ער האט געזאגט די תפילה פאר רבי ר’ אלימלך נעמט אריין אלעס. ער האט שוין געדאוונט אזויפיל. איך רעד פון מנחה, איך רעד פון יוצר, יוצר אור ובורא חושך, און ער גייט ביז יוצר המאורות. אבער ער דאוונט דאך עניוועי, ער דאוונט דארט לענגער, שמונה עשרה איז נאר נאך דריי מינוט, סא לאז אים שוין. דארט איז ער זיך אביסל אפגעוואוינט.

אבער דו ביסט גערעכט, אז ווען א מענטש איז אין א טרעין סטעישאן און ער איז נערוועז, און ער שטעלט זיך דאוונען די גאנצע לאנגע דאווענען, אנשטאט דעם זאל ער דאווענען די קורצע, די הביננו. וואס נעמט דרייסיג סעקונדס, מיט ווייניגער סטרעס. די חכמים האבן דאך דאס געוואלט. דאס איז נישט קיין חומרא. דער חכם איז אויף אלע אלטע סידורים, ביז פאר אפאר יאר צוריק, איז געווען אריינגעדרוקט הביננו נאך שמונה עשרה. ס’איז א נייע זאך אז ס’איז נישט דא. איך ווייס נישט פארוואס. איך ווייס נישט פארוואס, אפשר ווייל עפעס א פוסק האט געזאגט א חומרא. וואסערע חומרא? דאס איז א קולא. ס’איז נישט קיין חומרא, ס’איז א קולא.

מ’ווערט צוגעוואוינט אז דאווענען מיינט עפענען א פעידזש און כאפן א גאנצן פסוק אונטערדעם. ס’איז נישט קיין שום הלכה. אקעי, האב איך שוין גענוג געהאקט. לאמיר צוריקגיין צו שמונה עשרה.

הלכה ה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

סא, עד כאן האבן מיר געלערנט די עיקר הלכות פון קריאת שמע און פון שמונה עשרה. יעצט גייען מיר לערנען וואס טוט מען שבת און יום טוב, און אזוי ווייטער, וואס איז דער סדר וואס מ’טוט.

שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום. שבת איז דא פיר תפילות, וואס איז אויך דא מוסף. אלע פיר תפילות איז שבע ברכות. וואס זענען די שבע? די שלש ראשונות, די שלש אחרונות, און די ברכה אמצעית מעין אותו היום.

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל הביננו איז אויך איין ברכה, סא רוב תפילות איז שבע. אפשר האבן חז”ל געמיינט צו זאגן אז דאס איז וועגן… ס’איז דאך דא אז שבע איז אויך א סוד, ס’איז אן ענין פון זיבן, זיבן איז אן ענין נומער. אפשר איז עס טאקע וועגן דעם, אז ס’זאל זיין זיבן. שבת, דער זיבעטער טאג, האט זיבן ברכות.

חתימת הברכה אמצעית — שבת לעומת יום טוב

שבתות חותמין, אקעי, וואס איז די מיטלסטע, וואס איז די ברכה אמצעית? די ברכה אמצעית איז וואס מ’ענדיגט מיט מקדש השבת. אבל רגלים וימים טובים חותמין מקדש ישראל והזמנים.

שבתות וימים טובים, וואס איז די חילוק צווישן שבת און יום טוב? איז קודם שבת, “מקדש השבת”, און נאכדעם קומט “וישראל והזמנים”. יא, די ריזען איז, דאס שטייט אין די גמרא, דער זעלבער באשעפער איז מקדש די שבת, און ער איז מקדש די ישראל, און מיר ישראל זענען מקדש די זמנים. יא, ווייל אידן מאכן קידוש החודש, דורך דעם ווערט די זמנים. און איך טראכט אויך אז ווייל שבת איז דאך געווען בעצם פון ששת ימי בראשית, פאר ס’איז געווען אידן, פאר ס’איז געווען אידן האבן באקומען די מצוה פון שבת.

חתימת ברכות שבת ויום טוב, תפילת ראש השנה ויום כיפור, ופתיחה וסיום לתפילה

חתימת ברכות שבת ויום טוב – “מקדש השבת” vs. “מקדש ישראל והזמנים”

Speaker 1:

ווערט יעצט א גרויסע פייט. איז קודם שבת, “מקדש השבת”, און נאכדעם “וישראל והזמנים”.

יא, די ריזען איז, דאס שטייט אין די גמרא, דער זעלבער באשעפער איז מקדש שבת, און ער איז מקדש די ישראל, און די ישראל זענען מקדש די זמנים. יא, ווייל די אידן מאכן קידוש החודש, דורך דעם ווערט… איך טראכט אויך אז ביי שבת איז דאך געווען בעצם ששת ימי בראשית, ס’איז שוין געווען פאר די תורה, פאר ס’זענען געווען אידן וואס האבן באקומען די תורה. די מענטשן זענען געווען פרייטאג, אבער יא. ניין, איך מיין אבער די אידן, יא, פאר די תורה, פאר די מענטשן.

Speaker 2:

ס’איז א גוטע ראש השנה.

Speaker 1:

ניין, ישראל, יא, וואס ישראל מיינט, די פאלק וואס האט מקבל געווען די תורה. אבער ס’איז נאך אלץ נישט פארשטענדליך פארוואס עפעס יום טוב דארף מען זיך דעסיידן צו זאגן “מקדש ישראל והזמנים”. עפעס פעלט מיר א הסבר. פארוואס דארף מען עס בכלל דערמאנען? דאס פרעג איך אויך א קשיא. למילא דאס אז מ’דערמאנט עס אין שבת מאכט מען עס נישט, דאס פארשטיי איך. אבער פארוואס בכלל? פארוואס זאל מען נישט זאגן “מקדש הזמנים”, “מקדש היום טוב”? וואס פעלט אויס די ישראל בכלל? עפעס האט יום טוב מיט די קדושת ישראל, נישט נאר מיט די קדושת יום טוב. די קדושת השבת האט נישט מיט קדושת ישראל, און קדושת יום טוב האט מיט קדושת ישראל, עפעס שטייט דא.

שוין, באלד וועט זיין יאך א יום טוב, וועט מען טראכטן וועגן דעם. אין ראש השנה, וואס זאגט מען? אה, מ’זאגט דאך עפעס א יום טוב. ראש השנה זאגט מען…

Speaker 2:

נאר נאכאמאל, אויב נעמסטו אן די גמרא’ס תירוץ, שבת איז די זיבעטע טאג פון נאטור, ס’האט נישט צוטון מיט קיין חודש, מיט קידוש החודש.

Speaker 1:

דאס זאג איך, אבער דאס איז נישט קיין תירוץ לכתחילה פארוואס מ’דארף, ס’איז אמת, ישראל מקדשין זמנים, אקעי, פארוואס דארף מען עס דערמאנען? איך פיל אז… דו זעסט אז יום טוב אויך זאגט מען “אתה בחרתנו” אין די אנהייב פון די ברכה, א גאנצע רשימה וואלט מען געזאגט שבת אויך נישט.

Speaker 2:

ניין, איך זאג אז שבת איז א יצירה פון די אייבערשטער כביכול, וואס האט צוטון מיט נאטור, מיט טעג, דאס איז “יום ולילה לא ישבותו”. און וואס איז יום טוב?

Speaker 1:

אבער יום טוב האט צוטון מיט אידן, ס’איז נישט קיין מתנה פון די אייבערשטער? ס’איז א מתנה פון די אייבערשטער, די אייבערשטער האט געגעבן א מתנה פאר אידן אז זיי זאלן קענען מאכן זמנים.

Speaker 2:

יא, אבער לכאורה איז דאך דאס א זייטיגע זאך, אז קידוש החודש מאכט די בית דין. אקעי, ס’זעט נישט אויס אז דאס איז די מהות פון יום טוב, ס’זעט אויס אז ס’איז יא.

Speaker 1:

אקעי. ווען מוצאי שבת איז יום טוב זאגט מען ביידע, מקדש השבת ישראל והזמנים. ביי ראש השנה זאגט מען נישט מקדש ישראל והזמנים.

Speaker 2:

ס’איז אינטערעסאנט, איך האב געוואוסט אז ראש השנה איז נישט אזוי שטארק תלוי אין קידוש החודש די זעלבע וועג ווי די אנדערע ימים טובים.

Speaker 1:

ניין, ס’איז נישט קיין תלוי, יא תלוי, ס’איז ראש חודש. פארוואס?

Speaker 2:

ניין, מ’זאגט יא, מ’זאגט נאר נישט והזמנים, מ’זאגט מקדש ישראל.

Speaker 1:

צוויי זאכן, מ’לייגט אריין “מלך על כל הארץ” צוליב די נושא פון מלכות. יא, ס’איז דא א טעם, אזא קשיא, פארוואס זאגט מען נישט די יום טוב עקסטערע חתימה? פארוואס זאל מען נישט זאגן חג המצות, חג הסוכות? פארוואס דארף מען זאגן “והזמנים”? ס’איז דאך א פלא.

Speaker 2:

אין ראשונים האט מען יא געמאכט עקסטער.

Speaker 1:

אקעי, ראש השנה איז נישט פון די דריי רגלים, איז נישט די זמנים. ס’איז דא אפילו וואס האבן גע’טענה’ט, אבער ס’איז לכאורה נישט ריכטיג, ס’איז געווען עפעס אזעלכע מגיהים וואס האבן גע’טענה’ט אז “והזמנים” איז א קיצור, צו זאגן יעדע מאל… יא, אבער ס’איז נישט דאס אמת. מ’דארף זאגן “והזמנים”, אבער מ’דארף פארשטיין פארוואס.

ווען מוצאי שבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. ס’איז די זעלבע סדר.

תפילת מוסף של ראש השנה – ניין ברכות (הלכה ו)

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם, אז דאס זענען די זיבן ברכות, די תפילות ערבית, שחרית און מנחה. די תפילת המוספין של ראש השנה, אה, פון ראש השנה, ער זאגט אז ראש השנה איז איין יום טוב וואס די תפילת המוספין האט אן אנדערע אמאונט פון ברכות, ווייל די מיטלסטע איז צוזאמגעשטעלט פון דריי ברכות: מלכיות, זכרונות, שופרות. זאגט דער רמב”ם, ממילא קומט עס אויס ניין ברכות. ער זאגט וועלכע ניין ברכות? שלש ראשונות און שלש אחרונות של כל יום, די מגן אברהם, מחיה מתים, הקל הקדוש, און די ווייטערדיגע הודאה. און אינמיטן איז דא דריי. וועלכע דריי? שלש ראשונות און מעין צוואות ענינא, די ענינים פון וואס מ’בעט, די פסוקים איז צוזאמגעשטעלט פון די זאכן וואס מ’רעדט, מלכיות, שנית זכרונות, ושלישית שופרות. סאו די מיטלסטע ברכה איז צוזאמגעשטעלט פון דריי, פון מלכיות, זכרונות, שופרות, ממילא איז עס א תפילה פון ניין. חותם כל אחת מענינה, אויך די חתימה פון יעדע ברכה איז נישט נאר די ענינא, ענינא מיינט די נוסח התפילה און די פסוקים וואס מ’ברענגט. די חתימה איז “מלך על כל הארץ” איז די ערשטע, און “זוכר הברית”, און אזוי ווייטער, “שומע קול שופר”.

תפילות יום כיפור (הלכה ז)

Speaker 2:

וואס איז מיט יום כיפור?

Speaker 1:

מתפלל חול תפלה, מחומש תפלה, מחומש תפלה, שבע ברכות. יום כיפור האט פינף, ווייל ס’האט אויך נעילה. יא. וואס מ’האט שוין געלערנט אין א פריערדיגע פרק.

ס’איז דא א באזונדערע תפלה, שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעות מעין היום. די מיטלסטע איינס, יום כיפור האט איין לאנגע מיטן. חותם במלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. אויך דא מלך על כל הארץ, יום כיפור, אינטערעסאנט.

Speaker 2:

אה, אזוי ווי מ’זאגט א מלך המשפט גאנץ עשרת ימי תשובה, וועלן מיר זען באלד.

Speaker 1:

אויב ס’איז שבת, ווארט, מ’זאגט מקדש השבת וישראל ויום הכפורים. אה, מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים. זייער א לאנגע חתימה, איך מיין אז דאס איז די לענגסטע. אונז מאכן מיר עס אפילו די ניגון, אונז זאגן אפילו מלך על כל הארץ, מ’מאכט אפילו א ניגון אויף דעם, רייט? ווי זאגט מען יום כיפור, מ’מאכט אפילו א ניגון אויף די חתימה? מלך על כל הארץ. יא.

תפילת יום כיפור של שנת היובל (הלכה ח)

Speaker 1:

איז דאס איז אלעס יעדע יאר יום כיפור. אבער מ’דארף וויסן אז איינמאל אין פופציג יאר איז דא אן אנדערע סארט תפלה. אויך יאר צו יאר צו שנת היובל, וואס מיר האבן שוין געלערנט פריער אין די מצוות, אז דא א פופציגסטע יאר איז יובל, מתפלל תפלות של תשע ברכות. איז דא שטייט זיבן ברכות, דא שטייט ניין ברכות. כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה, כך שנת היובל ביום כיפור. די תפלה פון יום כיפור פון שנת היובל האט אויך מלכיות זכרונות ושופרות. מתפלל תפלה של תשע ברכות במוסף של ראש השנה, וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר. מ’זאגט די זעלבע, ממש די זעלבע נוסח פון מלכיות זכרונות ושופרות זאגט מען אויף יום כיפור תפלת היובל.

דיסקוסיע: פארוואס מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

Speaker 2:

יא, פארוואס זאגט מען עס אזוי? וואס קומט עס אריין? וואס איז די פשט פון דעם? איך ווייס נישט, אפשר האבן מיר געלערנט אמאל וועגן דעם? וועגן יובל? איך ווייס פארוואס מ’דארף זאגן מלכיות זכרונות ושופרות יום כיפור של יובל?

Speaker 1:

יא, איך ווייס, ווייל ס’האט א קשר צו, ס’איז ענליך צו ראש השנה אז די תקיעת שופר איז א דאורייתא. אקעי.

Speaker 2:

אה, אה, זייער גוט, זייער גוט. דאס איז די תקיעות. סאו לכאורה מלכיות זכרונות ושופרות האט מען תקיעות. דאס איז די סארט. דאס איז א פירוש אויף די תקיעות.

Speaker 1:

אה, ס’איז א פירוש אויף די תקיעות. אה, דאס איז וואס מלכיות זכרונות איז אויך פשטים אין די שופר. אזוי, דאס איז די תירוץ. דאס איז די פשט. וואס איז די מינינג?

Speaker 2:

די זכריות ברחם, יא? אה, די זכרונות. די רמב”ם האט אונז געזאגט. מ’דערמאנט די אייבערשטער, ברענגט ער… יא. זייער גוט.

Speaker 1:

וואס איז דער פשט וועט מען טראכטן? אבער יובל בלאזט מען דאך שופר. ווען בלאזט מען דאס? אויף יום כיפור בלאזט מען דאס. “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. יא. דאס דארף מען נאר ווען ס’איז יובל. היינו, ווען ס’איז דא די תקיעת שופר של יובל. זייער גוט.

Speaker 2:

יא, און די משנה ראשונה שטייט דאך “שובע יובל ראשונה לתקיעות לפני הברכות”. זייער גוט. ס’איז תקיעות מיט די ברכות. דאס איז די משנה. ס’איז איין סעט, אזוי ווי איך האב געלערנט.

Speaker 1:

לכאורה, ווען מ’לערנט אין הלכות ראשונות, אין די סוגיא האבן מיר נישט געלערנט, אבער דארט איז אויסגעקומען פאר מיר אז די עיקר תקיעות קומט אמת’דיג על סדר הברכות. יא, תקיעות דמיושב איז דאך א חידוש, מ’לייגט צו. אונז מיינט מען אז תקיעות מדאורייתא איז אן עקסטערע זאך, אבער די תקנת חכמים איז געווען צו מאכן תקיעות על סדר הברכות. ס’איז די זעלבע זאך.

אקעי. ווייטער זאגט דער רמב”ם: “בכל תפלה מתפלות”. דער רמב”ם איז זייער קיוט אז אין הלכות תפלה האט ער קוים געטראכט אז מ’דארף אריינשרייבן הלכות יום כיפור של יובל. ס’איז א זאך וואס מ’דארף זיך מאכן. מ’פרעגט דיר אפשר, ניין, דער רמב”ם זאגט אלעס.

“ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה (הלכה ט)

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “בכל תפלה מתפלות”, א נייע אינטערעסאנטע הלכה וואס איך האב נישט געוואוסט, “כל תפלה משלש תפלות שסח קודם הברכה הראשונה ועומד, זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'”. ס’שטייט אין די גמרא, ס’איז א פסוק אין תהלים. די גמרא זאגט אז די חכמים, אמר רבי יוחנן, אזוי זאל מען טון. יא. אינטערעסאנט. ס’איז בעצם א תפלה אויף תפלה, מ’בעט דעם אייבערשטן אז מ’זאל קענען גוט דאווענען. דאס איז די ערשטע תפלה קודם א תפלה.

דיסקוסיע: דער ענין פון “שפתי תפתח” נאך די תקנת חכמים

Speaker 1:

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל פאר די חכמים האבן געמאכט א מטבע של ברכות חכמים, האט די תפלה אסאך סענס, ווייל ס’קען זיין א לשון עלג, מ’בעט דעם אייבערשטן אז ס’זאל געלונגען. איינמאל די חכמים האבן עס געמאכט, איז וואס שייך? ס’קען זיין אז מ’קען אפילו די תפילת חכמים זאגן באופן עלג, אן א כוונה.

און איך וויל דערמאנען אז ס’איז דא א מחלוקת, דאס הייסט, ס’שטייט נישט בפירוש. ס’איז דא א גרויסע מחלוקת ראשונים, דער רשב”א און דער רמב”ן, איך מיין אז ביידע פון זיי זאגן בפירוש, אז ווען ס’שטייט אז די חכמים האבן מתקן געווען ברכות, מיינט נישט אז זיי האבן געמאכט די גאנצע נוסח. ס’מיינט אז זיי האבן געמאכט געוויסע הלכות, ווי אזוי ס’דארף זיין אכצן ברכות, אז מ’דארף רעדן וועגן וואס מ’דארף רעדן, די נוסח החתימה אפשר, אבער ס’איז נישט… דער רמב”ן זאגט אז ס’איז מדרש זיין. דער רמב”ן ברענגט די ראיה, ווייל נישט נאר שפעטער, נאר נאך עד היום זעען מיר נישט אזא הלכה. דער רמב”ן זאגט אז ס’איז א קבלה.

Speaker 2:

ניין, ווייל נישט אלע.

Speaker 1:

דער רמב”ם זאגט וויאזוי קען זיין אז בזמן הבית האט מען נישט געזאגט די ניין ראשונים? מען האט געזאגט די צוויי עבודות ישראל וירושלים, עפעס אזוי האט ער א נוסח. מוז זיין אז ס’האט זיך געטוישט, איז דאך נישט דא קיין ענין. וויאזוי קען מען זאגן אז די אנשי כנסת הגדולה האבן שוין מתקן געווען די נוסח? אלא מאי, זיי האבן מתקן געווען אז מ’זאל רעדן וועגן דעם סובדזשעקט. אבער פון די רמב”ם איז א גאנצע צייט משמע אז זיי האבן מתקן געווען א נוסח. הגם, ער איז ממש מעכב די נוסח, קען מען נישט אריינזאגן. אבער וועגן דעם, ס’קען זיין אז אפילו ר’ יוחנן האט נאך, יא, ער האט זיך געפירט אזוי ווי ער האט געזאגט אן אייגענע נוסח אביסל אויף דעם.

און השם שפתי תפתח, דער רמב”ם זאגט, איך זאג, אפילו ווען ס’איז דא א נוסח פון תפילה, איך זאל עס גוט זאגן, איך זאל האבן כוונה אין די ווערטער, איך זאל האבן געלערנט לשוני תמה לקרוא, אבער ס’איז אביסל א דוחק. פארגעסן די עברה.

Speaker 2:

ניין, איך זאג דאס איז מער אזוי ווי די חסיד’ישע ווארט, אז חננו השם אז בעת יעלה על דעתי דאווענען, איך זאל קענען דאווענען. דאס איז די פשט. אבער קענען דאווענען, ס’קען מיינען, בשלמא, עשה שתהא תפילתי שגורה בפי עבדך. רייט, אבער שגורה בפי מיינט לכאורה אויך דאס. מ’זאל זיך גוט דאווענען. איך זאל האבן א גוטע ווארט. אבער אמת, יעדע זאך האט אפאר דעווילס, קען זיין מער.

Speaker 1:

ר’ ר’ אלימלך האט עס טאקע געלייגט אין שיינע ווערטער, ער האט געזאגט, “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני”, אויב איך ווייס נישט וואס צו דאווענען, מאך איך זאל יא גוט דאווענען. א גוטע תפילה פון ר’ ר’ אלימלך.

“יהיו לרצון” – חתימה נאך תפילה

Speaker 1:

אבער יא, כשחושב. כשחושב זאגט ער א תפילה, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, אז וואס איך האב געזאגט און וואס איך האב געטראכט זאל ווערן אנגענומען. ואחור וקדם צרתני. אסאך מאל טראכט איך אז מ’דארף נאר זאגן אמרי פי, ווייל איך האב אן ענין ווייטער אויסצוהערן וואס איז געווען די הגיון לבי דורכאויס שמונה עשרה. נו נו, ער הערט עניוועי, ס’איז א תפילה סתם. יהיו לרצון איז פשט אזוי ווי, איך ווייס נישט, איך קען דיך נישט אזוי גוט אייבערשטער, איך ווייס נישט פונקטליך ווען, אפשר איז נישט געווען א שעת רצון, אבער ס’זאל דאך זיין יהיו לרצון אמרי פי, ס’זאל נתקבל ווערן. וואטעווער איך האב געטון זאל נתקבל ווערן. ואחור וקדם צרתני.

Speaker 2:

אה, זייער גוט. נאכדעם גייט ער צוריק, צורת לאחוריו.

Speaker 1:

דא זאגט דער רמב”ם, וואס איז דא די הלכה פון צוגיין צום דאווענען און אויסטרעטן פון דאווענען? אונז וועלן עס גיין לערנען, מיין איך. ער זאגט, ער ברענגט אז ס’איז נאך פני רוקח, גייט זאגן מער וועגן די יציאת לאחוריו. איך זע עס נישט אויף די סעקונדע, אבער קריאה…

Speaker 2:

יא, אפשר עומד לפני המלך. יא, ס’גייט זיין, ס’גייט זיין. יא.

Speaker 1:

ס’גייט זיין, ס’גייט זיין. יא. די ציטערניש שטייט נאך נישט דא, אבער התלהבות שטייט.

און ער מיינט נאך צו זאגן ווען, איך האב געמיינט ער מיינט נאך צו זאגן ווען מ’זאגט די יהי רצון, און די לפני יציאת לאחוריו, ס’איז דאך דא א שטיקל ספר, און מ’זאגט וואס נאך נאך זאכן לייגט מען צו.

הלכות תפילה – ראש חודש, חול המועד, שבת, והבדלה

הלכה י: תפילת ראש חודש וחול המועד – ערבית, שחרית ומנחה

Speaker 1: איך זע נישט אויף די סעקונדע, אבער כשגומר התפילה, כראוי. אונז גייען זען, אונז גייען זען, יא.

ווען נאך, וואסערע נאך זאכן לייגט מען צו אין תפילה? זאגט דער רמב”ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים. זייער ספעציפיש, ער לייגט נאר צו אז מען לייגט נישט צו אין נאך א תפילה אויסער… איך… אנדערש ווי מוסף. ערבית שחרית ומנחה, די רעגולערע תפילות, לייגט מען צו, אלא שמוסיף בברכת העבודה… ער זאגט די זעלבע זאך, ער זאגט מען זאגט נאר יעלה ויבוא בעבודה.

קשיא: פארוואס זאגט מען יעלה ויבוא בברכת רצה?

איך האב קיינמאל נישט… קוק שפעטער אין מיין נוסח התפילה וואס איך גיי קענען זאגן די נוסח. איך פארשטיי קיינמאל נישט, איין קשיא וואס איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען, פארוואס זאגט מען יעלה ויבוא בברכת רצה? וואס קומט עס דארט אריין?

איך ווייס, איך האלט נישט די תירוץ, אבער איך האב געזען דא אז ער ברענגט אז אין ירושלמי שטייט אז יעדע זאך וואס איז א בקשה להבא זאגט מען בעבודה. יעדע זאך וואס איז לשעבר און הודאה זאגט מען אין הודאה. דאס הייסט חנוכה און פורים זאגט מען דאך אויך הוספות אין על הניסים, זאגט מען עס אין הודאה, ווייל עס איז צו דאנקען און לויבן זיך אויף וואס איז געווען. עניני הציבור זאגט מען בעבודה, און עניני היחיד זאגט מען בשומע תפילה. דאס הייסט, ווען חז”ל האבן געוואלט צולייגן, האבן זיי עס נישט אויך געלייגט ביי שומע תפילה.

ס’זעט אויס, איך מיין אז ס’איז דא א שטיקל טיילונג. שומע תפילה איז, ביי דעפינישאן, שמע קולנו, הער מיין קול, דארט לייגט מען צו אן אייגענעם נוסח. איך ווייס נישט. אבער ווען ס’האט צו טון מיט עבודה, וואס האט צו טון מיט רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה, וואס האט צו טון מיט עבודה, ויהיו לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, אבער רחם נא ה’ אלוקינו, שמע קולנו, און רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה, איז זייער ענליך, יא? ובתפילתם שעה איז ממש די זעלבע זאך ווי שמע קולנו. אזוי ווי שמע קולנו זאגט ער, הער אויס מיין קול, און ווען ער זאגט “תפילת ישראל” מיינט ער די תפילת ישראל וואס מ’זאגט ברבים. די קשר איז פארוואס די שלש אחרונות איז הודאה. און פארדעם מאכט עס אסאך סענס אז די צרכים פרטיים זאל מען זאגן ביי שומע תפילה, און די צרכי המקדש אזויווי יעלה ויבוא זאגט מען דאך אז מ’רעדט דארט פון עבודות.

קשיא: רצה איז דאך א בקשה, נישט הודאה

ס’איז דאך אויף סדר היום, אין אנדערע ווערטער, ס’איז דאך דא א קשיא וואס מ’פרעגט, און מ’זאגט דאך אז שלש אחרונות איז הודאה, אז מ’זאגט שבח. דער רמב”ם האט דאך עס געזאגט אין ערשטן פרק, אבער ס’זעט נישט אויס. דא זעט אויס אז נאר פון הודאה הייבט זיך אן הודאה.

רצה איז דאך א בקשה. פארוואס פאלט עס אריין? פארוואס זאגט בכלל דער רמב”ם אין די ערשטע פרק אז די לעצטע דריי ברכות זענען נותן שבח, נותן… וויאזוי זאגט ער עס? נותן הודאה. מודים פארשטיי איך. מודים הייבט זיך אן און ס’ענדיגט זיך ביי “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבער דו זאגסט עס שוין איינס פארדעם, רצה דארף שוין צו זיין א שבח. אזוי שטייט אין רמב”ם אין די ערשטע פרק, רייט? אזוי האט ער געזאגט אז די ערשטע איז… דאס איז נישט, ס’איז א בקשה. דא זעסטו קלאר אז ווען ס’איז דא א בקשה, לייגט מען עס טאקע דארט צו. אפשר אזויווי דו זאגסט, די בקשה איז א ציבור, לייגט מען דארט צו.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט פארוואס… “שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה על הטובה”.

Speaker 1: יא, אזוי זאגט דער רמב”ם, און אזוי זאגט דער רמב”ם “תקנו… תקנו…”. איך פארשטיי נישט די לשון אז די לעצטע דריי איז דאס.

Speaker 2: יא, “שלוש ראשונות ושלוש אחרונות” זאגט ער אסאך מאל. וואו, וואו?

Speaker 1: אה, “שלוש אחרונות הודאה”. יא, וואס איז דאס? וואס עפעס? וואס שטייט דא? ס’איז זייער נישט קלאר וואס קומט אריין הודאה מיט רצה. רצה איז א בקשה אויף קבלת התפילה, קבלת העבודה, אדער קבלת התפילה. נישט קלאר. עפעס איז מיסינג זייער בעיסיק.

מ’האט דאך בעצם אסאך תפילה. אה, מ’זאל רצה… קען מען מיר הייסן, קען מען דא ענדיגן. וואו, פנחס, ס’איז נישט שוין געגעבן תורת חיים.

Speaker 2: ניין, נישט אזוי דא, ס’איז נישט ממש אזוי דא, ס’איז נושא שלום לרבים, שטעלט מען עס אריין.

Speaker 1: דאס קען מען דורכגיין, אבער רצה איז נאך שווערער. רצה איז ממש א בקשה.

איי דאונט נאו, אפשר איז געווען אן אנדערע נוסח אמאל וואס איז געווען מער הודאה אין דעם. עפעס מוז זיין א פשוט’ע תירוץ אויף אזא קשיא. ס’קען נישט זיין אזוי פאני.

הלכה י (המשך): תפילת מוסף – חול המועד וראש חודש

על כל פנים, דאס איז קיצור ראש חודש און חלק של מועד. און ביי מוסף? אה, מוסף אבער, בחולו של מועד לייגט מען צו מוסף, מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב. דאס מיינט מ’דאווענט זיבן ברכות ביי מוסף, נישט ניינצן ברכות מיט מעין המאורע, נאר זיבן ברכות. בראשי חדשים איז מתפלל שבע ברכות, און ער זאגט די זעלבע זאך ווי ראש חודש. אה, ער זאגט נאך דעם “תשלום”, “מקדש ישראל וראשי חדשים”. און צו איז די מיטלסטע פון… יא, די מיטלסטע פון די מוסף פון ראש חודש.

דיון: קלארע לייענונג פון דעם רמב”ם’ס סטרוקטור

Speaker 2: אה, די ווארט “במוסף” מאך אזוי, נאך די ווארט “במוסף” הייב אן אזוי: “במוסף” איז אזוי, “בחולו של מועד”… ניין, מוסף יום טוב און מוסף חול המועד. דאס איז בעיסיקלי וואס ער טוט, רייט?

Speaker 1: ניין, ער זאגט נאך די ווארט “במוסף” דא, האק אפ, און “במוסף”, און יעצט איז אזוי, “בחולו של מועד” איז אזוי, און בראשי חדשים איז אזוי. רייט, סאו מוסף יום טוב, און מוסף חול המועד, רייט? אדער בחולו של מועד און מוסף… רייט? שטימט? דאס מיינסטו צו זאגן? עפעס אזוי.

Speaker 2: ניין, וואס איך האב געמיינט צו זאגן אז ס’דארף צו זיין, לייג די ווארט “במוסף” פון די רמב”ם דא.

Speaker 1: יא, אבער וועלכע מוסף? בחולו של מועד איז אזוי די מוסף? ער מאכט ראש חודש, חול המועד און ראש חודש. די ווארט “בראשי חדשים” גייט ארויף אויף די ווארט “במוסף”. ער זאגט “במוסף”, און דאן זאגט ער… אה, אה, אה, אזוי. בראשי חדשים, יא. דאס הייסט ערבית, שחרית און מנחה איז די זעלבע ראש חודש… מ’קען נעמען ארויס דא און שרייבן “מוסף יום טוב ראש חודש”.

Speaker 2: אה, אקעי, זייער גוט. אקעי, יא, יא. אבער די פוינט איז… ניין, דאס איז א סענטענס, איך פארשטיי. זייער גוט.

Speaker 1: סאו די אנדערע ווערטער, ערבית, שחרית און מנחה איז די זעלבע ראש חודש און חול המועד. מוסף איז אנדערש. איז דא א מוסף בחולו של מועד און א מוסף בראש חודש.

Speaker 2: יא, ס’איז די זעלבע, ווייל דא רעדט מען פון חול המועד ראש חודש, און דארט רעדט מען וועגן קרבנות פון די מועד.

Speaker 1: יא. זייער גוט.

קשיא: שבת שחל להיות בחולו של מועד

Speaker 2: וואס איז מיט שבת שחל להיות בחולו של מועד?

Speaker 1: אה, דאס איז וואס דו האסט געזאגט, די מהרי”ד. די מהרי”ד זאגט אז ס’מאכט נישט קיין סענס צו זאגן “שבת חול המועד”. וואס איז חול? ס’איז נישט שבת. וואס איז נישט חול? און טאקע אין די משנה שטייט נישט, אין די משנה שטייט אלעמאל “שבת שבתוך המועד”. שטייט “שחל להיות”, וואס איז אריינגעפאלן אין די… אין די חול המועד. אבער יענע… רייט. ס’מיינט נישט אז ס’איז דא צוויי סארט וואכן. ס’איז דא די וואכן לגבי יום טוב, די וואכן לגבי שבת. לגבי שבת איז עס שבת. אבער ווען דו ווילסט וועלן לגבי די יום טוב וואס איז די וואכן, די וואך איז חולו של מועד.

בחינת ראש חודש איז עס חולו של שבת. מיר זענען יעצט מוצאי שבת, איז חולו של שבת, נישט חולו של מועד. ס’איז צוויי אנדערע חולות. חולו של… מבחינת מועד איז עס חול, און מבחינת שבת איז עס א רעגולערע שבת.

הלכה יא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד

Speaker 2: ראש חודש שחל להיות בשבת, יא, וואס טוט ער?

Speaker 1: יא, דאס איז די שאלה. אין די תורה איז דאך נישטא דאס ווארט חולו של מועד, ס’איז א לשון חז”ל, רייט? ס’שטייט מועד און… מקרא קודש הייסט יום טוב, רייט? אדער עצרת, מקרא קודש, שבתון, און אנדערע ווערטער וואס די תורה רופט.

און וואס טוט מען ווען ס’איז שבת? ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ער דאווענט פולע שבת, אויך יעלה ויבוא, וואס מ’לייגט אויך אין די שבת’דיגע תפילה. רייט.

תפילת מוסף – שבת ראש חודש

ומוסף מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה. איז דאס איז אן אינטערעסאנטע לשון פון די רמב”ם. ער זאגט, מ’הייבט אן פון שבת, מ’ענדיגט פון שבת, און מ’זאגט אינמיטן קדושת היום. אבער ווען ער זאגט “משלים”, מיינט ער נישט צו זאגן די חתימה, ווייל די חתימה גייט ער זאגן אז מ’זאגט ביידע. נאר “משלים” מיינט ער צו זאגן אז מ’זאגט “ישמחו במלכותך” שפעטער, אדער עפעס אזא סארט זאך. די מפרשים זאגן דא אז דאס איז די רמב”ם’ס טייטש אויף די גמרא. פשטות האט די גמרא געמיינט צו זאגן די חתימה, אבער די רמב”ם האט עפעס אזוי געלערנט אז מ’רעדט בעיקר וועגן שבת, אבער אויך…

דיון: דער רמב”ם’ס נוסח פון “אתה יצרת”

אבער ביי אונז האבן מיר א ספעציעלע “אתה יצרת” וואס מ’זאגט יא גאנץ אן ענין חול המועד אויך.

Speaker 2: דו מיינסט אז די רמב”ם וואלט ביי ראש חודש שבת חול המועד נאר געזאגט “מקדש השבת” און נישט “וראשי חודשים”?

Speaker 1: ניין, דו רעדסט פון אלע אנדערע שבת ראש חודש. נאר ביי אונזער נוסח שטימט עס, אז ווען מ’הייבט זיך אן מיט שבת, הייבט זיך אן מיט “אתה יצרת”, ס’ענדיגט זיך אויך “רצה במנוחתנו”, און אינדערמיטן רעדט איך עס פון…

Speaker 2: יא, יא, איך זאג, אבער די לעצטע שטיקל “וחותם בראשי חודשים”, דאס טייטשט אז די רמב”ם האט ביי ראש חודש געהאט די זעלבע נוסח התפילה פון שבת און נאר נישט געטוישט די גאנצע מיטלסטע נוסח. אונז האבן די “אתה יצרת”, וואס אונז זאגן נאר ביי ראש חודש.

Speaker 1: יא, האט יא, די פיוט איז אנדערש. אונז האבן אויך, אונז האבן אויך, אונז האבן אויך “אתה יצרת”. שבת ראש חודש, מ’הייבט אן בענין שבת, מ’ענדיגט בענין שבת, ער זאגט נישט אז ס’איז נישט די זעלבע נוסח. ער זאגט נישט אז מ’הייבט אן די נוסח פון שבת, וואטעווער די נוסח פון שבת איז, “ישמח משה”, איך ווייס נישט וואס.

Speaker 2: וואס איז די טייטש? “משכיל” מיינט אז ער רעדט פון אום ראש חודש, אדער ער רעדט פון שבת?

Speaker 1: ער זאגט אז מ’זאגט די שבת חלק, און ס’איז שבת. וואס איז שבת? שבת איז א תפילה פון היינט, וואס די פאר צורות פון שבת. אלע מוספים זענען נישט אנדערע תפילות שבת. אלע תפילות שבת זענען די זעלבע, נאר ס’איז א פראבלעם אז שבת איז אויך ראש חודש. וואס טוט מען? ווייל ראש חודש האט מוסף, און שבת האט אויך מוסף. איז די תירוץ איז אז מ’טוט ביידע.

Speaker 2: אהא, אהא. סאמהאו ביידע. אבער עיקר שבת.

Speaker 1: אבער דא משכיל איז די דין הלכות אתה יצרת, אתה חוננתנו. אתה יצרת גייט אזוי. מ’דארף זען אין די… איך האב געמיינט אז ער וואלט געגאנגען ארויף באריכות און זאגן אז די מוסף פון שבת איז געווענליך בענין שבת, און שבת ראש חודש איז בענין ראש חודש.

Speaker 2: ניין, ניין. קדושת היום מיינט ראש חודש יעצט. אויך אינמיטן די ברכה דערמאנט מען די גאנצע ראש חודש. קדושת היום איז נישט טייטש שבת דא. קדושת היום איז טייטש ראש חודש אדער חול המועד.

Speaker 1: אז ווען ס’איז ראש חודש אויך אינמיטן, און די ענד דערמאנט מען ראש חודש ביי די ענד. מ’איז מחבר די תפילה פון מועד, מ’איז מחבר מיט ביידע. שבת ישראל וראש חודש, אזויווי שבת וואס איז יום טוב, די זעלבע אידיע. שבת ישראל וראש חודש, אזויווי שבת ישראל וזמנים, אזויווי שבת ישראל ויום הכיפורים.

אנהייב פון הבדלה-דיון

יעצט גייען מיר לערנען וועגן הבדלה. וואס געשעט הבדלה? מ’האט שוין גערעדט וועגן הבדלה? מ’האט שוין געזאגט וועגן הבדלה בחונן הדעת א גאנצע וואך? מ’האט נישט געדענקט נישט. מ’האט נאך נישט געזאגט, אמת? מ’האט נאך נישט געזאגט. ער גייט זאגן שפעטער. אבער יעצט רעדט ער, פאר סאם ריזען האט ער שוין גערעדט וועגן יום טוב’ן, זאגט ער וועגן וויאזוי מ’זאגט הבדלה ווען ס’איז שבת. ער האט נישט אמאל געזאגט אז מוצאי שבת איז א תפילה קצרה, קען מען נישט. אבער ער האט נאך נישט געזאגט עצם מוצאי שבת. גייט ער דאס זאגן דאס שפעטער אין די נעקסטע פרק?

ער זאגט עס מוצאי שבת נאר.

Speaker 2: ניין, ניין, נישט מוצאי שבת. ער מיינט הבדלה נאר. ס’איז זיכער דא.

Speaker 1: אה, ס’איז אמת אז ער זאגט הבדלה מוצאי שבת, ער גייט זאגן. אבער איך בין כמעט זיכער אז ס’שטייט דא ערגעץ. ס’קען נאך נישט זיין.

דיני תוספות בשמונה עשרה: הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, ומוריד הגשם

הלכה י: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. וואס טוט מען אין יום טוב שחל להיות באחד בשבת? ס’איז ווירד אז ער וואלט געדארפט זאגן דעם. אפשר גייט ער זאגן באלד?

Speaker 2: ער גייט זאגן שאלות ותשובות נעקסט אין דעם פרק. איך זע נישט אז ער זאגט… אפשר שטייט יא צוגעברענגט וואס דו האסט דערמאנט פריער, ער גייט מיר אזאגן אז מ’דארף זאגן די תפילה כסדרה.

Speaker 1: אבער לעת עתה זאגט ער אז ער האלט אז דאס קומט אין הלכות שבת, ווייל די דין הבדלה איז אפשר א דין אין שבת, נישט קיין דין אין תפילה.

Speaker 2: ער האט מיר דערמאנט נאכדעם אינמיטן… אבער ס’שטייט טאקע די הבדלה ביין, אבער איך גלייב נישט אז ס’איז פארלאנגט דארט. איך דארף זען אז ס’שטייט דא שפעטער.

Speaker 1: אקעי.

נוסח ההבדלה בתפילה

Speaker 1: אקעי, זאגט ער, יום טוב שחל להיות באחד בשבת דארף מען מאכן הבדלה בליל יום טוב. איז די נוסח הבדלה לייגט מען אריין אזוי. ער זאגט נישט ווי אין די ברכה רביעית מ’זאגט עס.

Speaker 2: ניין, מתפלל נישט ווי, דאס איז די ברכה רביעית.

Speaker 1: מתפלל וועלכע ברכה רביעית?

Speaker 2: בליל יום טוב. דאס הייסט, ער הייבט אן…

Speaker 1: און דער רמב”ם זאגט ער הייבט אזוי אן. אבער אונז הייבן אן “אתה בחרתנו”. וואס זעט מען…

Speaker 2: ניין, איך בין מסכים. דאס איז די “ותודיענו משפטי צדקך”.

Speaker 1: איך מיין אז דער רמב”ם איז אויך אזוי, ותודיענו ערגעץ.

Speaker 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותתנו לנו.

Speaker 1: ניין, ותתנו לנו.

Speaker 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.

Speaker 1: וואס האט ער דאס אויסגעלאזט, און נישט א חילוק?

Speaker 2: ניין, ס’איז דא למען ידעו מיינט אויסגעלערנט, און למען ידעו מיינט צוגעוואוינט. איך מיין אז ס’איז דאפלטע לשון.

דריי מיני קדושות: שבת, יום טוב, ורגל

Speaker 1: “ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. שבת איז הייליג, יום טוב איז מכובד’יג, און רגל איז חגיגה’דיג. ס’איז אן אנדערע אופן.

Speaker 2: חגיגה מיינט לכאורה א חגיגה, לכאורה. אבער דו ווייסט, ס’קומט אריין. אין קורצן, דער עיקר איז דער עיקר.

Speaker 1: אבער די שבת, די יום טוב, האסטו דאך געמאכט א הבדלה. בחונן הדעת איז דאך אלעס אבאוט מאכן הבדלות, מאכן עקסטרע קאטעגאריעס, אז די וועלט איז נישט וואן-דיימענשאנעל. אז ס’איז אונז געגעבן דעת צו וויסן צווישן א חשוב’ע טאג, א ווייניגער חשוב’ע טאג, נאך א חשוב’ע טאג.

אבער דא זאגט מען נישט קודם א דעת, דא איז נישט קיין ברכה פון דעת. ס’איז דאך סתם אזוי די ברכה פון “אתה חוננתנו” פון וואס דו געדענקסט דאס.

Speaker 2: אמת, אמת, אבער ס’איז נישט…

Speaker 1: און איך זאג נאר, די זעלבע זאך, און דא איז די הבדלה נאך מער א נואנס, ווייל ס’איז צוויי מיני קדושות, און ס’איז דא א הבדל צווישן זיי.

Speaker 2: “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת”. “ותתן לנו ה’ אלקינו באהבה ובשמחה”, און מ’גייט ווייטער.

דיסקוסיע: פארוואס איז דער רמב”ם’ס סדר “בעקווארדס”?

Speaker 1: אה, דא זאגט ער, מוצאי שבת. פארוואס גייט ער אן בעקווארדס? איך כאפ נישט.

Speaker 2: סתם. ער זאגט מוצאי שבת, ער זאגט די לשון, “אתה חוננתנו”, און ער זאגט די לשון, “מבדיל בין קודש לחול”, און נאכדעם זאגט ער, “מבדיל בין קודש לקודש”.

Speaker 1: ער זאגט “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. ס’איז דאך דריי זייער וויכטיגע חילוקים, ווייל ער זאגט אז ס’איז דא חילוקים אין די קדושות.

Speaker 2: יא, יא, אבער חגיגת הרגל איז אן אנדערע מין קדושה.

Speaker 1: חגיגת הרגל מיינט חול המועד? וואס מיינט חגיגת הרגל?

Speaker 2: ס’קען זיין אז די טעג חול המועד, וואס דעמאלטס קען מען ברענגען די קרבנות נדבה? חגיגה? קען זיין.

Speaker 1: ווער ברענגט אויך? ס’איז דאך דעמאלטס נישט דא קיין מצוות כבוד, נישט דא קיין מצווה פון קדושה, אבער ס’איז דא א מצווה פון חגיגה. און פאר דעם איז דא די תפילה. ס’שטימט זייער גוט.

מ’זאגט “קדושת שבת” איז א געוואלדיגע קדושה, יעדער יום טוב האט זיך זיינע כללי כללים און קאטעגאריעס פון קדושה. און שבת איז גאר הייליג, “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת” מער פון אלע אנדערע.

Speaker 2: מוצאי שבת, מוצאי יום טוב, זאגט ער די לשון, אה, דא גייט ער זאגן, “מבדיל בין קודש לחול”. אה, דא זאגט ער עס.

Speaker 1: יא, יא, איך ווייס שוין פארוואס ס’איז בעקווארדס. ער זאגט קודם די מעלה, און נאכדעם זאגט ער די הבדלה. די לשון האט ער געזאלט זאגן שפעטער.

אין די פרדס שטייט נאר די לשונות פון אינטערעסאנטע זאכן. די עיקר לשונות אין תפילה גייט מען שוין זען אין סידור שפעטער.

זאלן מיר גיין ווייטער.

הלכה יג: על הנסים — חנוכה ופורים

Speaker 1: “ובחנוכה ופורים אומר על הנסים”. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס מ’לייגט צו לכבוד ראש חודש אדער חול המועד, אדער לכבוד מוצאי שבת. יעצט גייען מיר לערנען וואס מ’לייגט צו לכבוד חנוכה און פורים.

וואס לייגט מען צו אין חנוכה און פורים? מוסיפין בהודאה. ביי ברכת ההודאה לייגט מען צו “על הנסים”.

ס’איז דא וואס זאגן מ’לייגט ביי הודאה, אנדערע זאגן מ’לייגט ביי רצה. ניין, ביי הודאה שטייט אז מ’לייגט אן ענין פון הודאה, “על הנסים”.

אבער ס’איז דא א קושיא, ביי די בקשות.

דיסקוסיע: שבת שחל בחנוכה — צו זאגט מען “על הנסים” אין מוסף?

Speaker 1: שבת שחל להיות בחנוכה ופורים, וואס טוט מען ווען ס’איז שבת? איז דא א שאלה, ס’איז דא א חקירה אין די גמרא צו מ’דארף אין מוסף זאגן “על הנסים”.

ווייל חנוכה קומט נישט קיין מוסף, שבת איז דאך חנוכה איז נישט קיין מוסף. מוסף איז א שבת’דיגע תפילה, נישט קיין חנוכה’דיגע תפילה. ס’איז נישט דא קיין עקסטערע קרבן מוסף חנוכה.

סאו, ווען א טעם דארף מען נישט דארפן זאגן “על הנסים” אין מוסף, ווייל ס’איז נישטא קיין חנוכה אין מוסף.

אבער משמע אין די גמרא אז יא, די גמרא רופט עס “יום שנתחייב בכל התפילות”, היינט דארף מען אין אלע תפילות זאגן. אדער וועט מען קענען זאגן אז היינט איז יא א שבת חנוכה, ס’איז א חנוכה’דיגע שבת, אדער סתם אזוי, אזוי איז די טאג.

הלכה יד: עננו — תענית

Speaker 1: וואס טוט מען ביי א תענית? אפילו א יחיד וואס פאסט, אה, זעסטו, אפילו א תענית יחיד, איינער וואס פאסט על הצרה, א מענטש האט א צרה, מוסיף בשומע תפילה “עננו”. און ווייטער זאגט ער נישט די נוסח.

ס’איז דא א נוסח וואס מ’בעט א ספעציעלע ברכה, און איך מיין אז ווי איך האב געזאגט פריער, דאס איז א ברכה, מ’פאסט דאך געווענליך פאר עפעס א ריזן, פאר עפעס א צרה, בעט מען דעם אייבערשטן זאל אונז העלפן פון דעם צרה, וויאזוי מ’זאל אונז העלפן.

דיסקוסיע: די פארבינדונג צווישן “תענית” און “עננו”

Speaker 1: ס’איז דא די ווארט “תענית” מיט די ווארט “עננו” איז עפעס קאנעקטעד. אין תענית איז דא די ווארט, בעט מען “עננו” אז דער אייבערשטער זאל אונז ענטפערן. ס’איז אמת’דיג גאנץ אנדערע שורשים, אבער א קפיצה קבלה.

Speaker 2: ס’איז נישט פון די זעלבע שורש?

Speaker 1: סתם נישט. דאס איז “עננו”, און איינס איז “תענית”. ס’איז נישט “ענינות” און “תענינות”.

Speaker 2: יא יא, אוודאי אוודאי.

Speaker 1: ניין, איך זאג אבער די נוסח התפילה פון עננו איז דאך ספעציפיש פאר א תענית.

Speaker 2: אה, עננו זאגט מען נאר אויף א תענית?

Speaker 1: אויך מי שענה, יא, דאס איז דאך תענית. מי שענה און עננו.

Speaker 2: יא, אבער די תירוץ איז פשוט, ווייל תענית, די עיקר פשט פון תענית איז, אונז האבן א טענה, אונז האבן אן ערנסטע טענה.

Speaker 1: ניין, איך מיין א געווענליך ווען דער אייבערשטער גיבט דיר שפע, האט ער זיך נישט געענטפערט. ווען ער איז צוריקגעהאלטן, און יעצט הייבט אן רעגענען, ווען דו זאגסט די תפילה, ענטפערט ער דיר. ס’איז א רילעישאנשיפ, ס’איז א מין ענטפערן. דעריבער האבן מיר א טענה. מ’קען שוין איינזאגן אז תענית איז לשון טענה. אונז האבן א טענה, ער זאל אונז ענטפערן.

יחיד vs. שליח ציבור — צוואנציק ברכות

Speaker 1: אקעי, דער שליח ציבור אומרה בפני עצמה, די עננו ווי אין יחיד זאגט עס בשומע תפילה, און ער ענדיגט צו ברוך אתה ה’ שומע תפילה. אבער א שליח ציבור זאגט עס מער מיט א גאנצע אייגענע ברכה, מיט א גאנצע אנדערע ענדינג.

ווי זאגט ער עס? ביים גואל או רופא. אלזא, דארט איז דאך א ברכה, דער אייבערשטער זאל אונז ראטעווען פון אונזערע צרות יעצט, און זעט אויס אז דאס באלאנגט דארט. און ער ענדיגט אויך מיט די זעלבע ענדינג, “עונה לעמו ישראל בעת צרה”. הייסט אן אייגענע חתימה.

בשומע תפילה ענדיגט מען שומע תפילה, אזויווי דו זאגסט. און אויב מ’מאכט עס אן עקסטערע ברכה, קומט אן ברוך אתה ה’ העונה בעת צרה.

קומט אויס אז ס’איז צוואנציק ברכות. יא?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: קומט אויס אז א תענית ציבור זאגט מען צוואנציק ברכות. און לכאורה, אזויווי איך האב געזאגט פריער, איך האב עס גענומען פון פריער, אז בעצם אויף א נייע צורך וואלט מען געדארפט מאכן נאך א ברכה, נאר א יחיד קען נישט מאכן קיין אייגענע ברכה פאר זיך, זאגט ער עס אינאיינעם מיט שומע תפילה. אבער א ציבור קען יא, מאכן זיי אן עקסטערע ברכה.

הלכה יד (המשך): נחם — תשעה באב

Speaker 1: נאך א זאך, תשעה באב. תשעה באב איז אסור צו פאסטן. אבער מ’איז מוסיף ביי די ברכה פון בונה ירושלים, וואס איז דאך מעין המאורע, לייגט מען צו “רחם ה’ אלוקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה”.

יא, ס’איז אינטערעסאנט, פארוואס ביי אנדערע אלע תעניתים… זעט אויס אז מ’האט עס נישט צוגעלייגט דארט. מ’האט עס געזאגט ביי בונה ירושלים, ווייל ס’ענדיגט זיך מעין בונה ירושלים. בונה ירושלים איז דאך די ברכה פון דעם.

“נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.

דאס איז נישט קלאר. יא.

דיסקוסיע: מנהג vs. רמב”ם — ווען זאגט מען “נחם”?

Speaker 1: די מנהג איז אז מ’זאגט עס נאר ביי מנחה תשעה באב. דער רמב”ם זאגט נישט, דער רמב”ם זאגט לכאורה אלע תפילות.

אויך איז דאס נישט מוסכם אז ס’איז נאר א סוף פון א ברכה, מ’קען עס זאגן ווען מ’וויל. ס’איז געווען מענטשן וואס האבן עס געזאגט יעדן טאג. די אידן וואס זאגן יעדע זאך וואס שטייט אין סידור.

Speaker 2: אה, דו מיינסט דעי וואס מען זאגט “אלקי אלקי ואל אבותי”?

Speaker 1: אה, “אתה ברחמיך הרבים תחתור בורות ושיחין”.

קשיא: פארוואס נישט ביי אנדערע תעניתים?

Speaker 1: אה, נאך א זאך. איך וויל וויסן פארוואס אויף עשרה בטבת זאל מען נישט זאגן רחם? מען זאל זיך אויך דערמאנען דעם חורבן ירושלים. וואס פונקט תשעה באב? אלע תעניתים זענען בעיסיקלי וועגן דעם.

Speaker 2: אקעי.

הלכה טו-טז: מוריד הגשם ומוריד הטל — הזכרה ושאלה

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען א וויכטיגע הלכה, ס’האט זיך יעצט געטוישט, יא? נאך א זאך וואס מען דארף צולייגן. אינטערעסאנט אז דער רמב”ם לייגט עס אריין אין די קאטעגאריע. ס’איז דא זאכן וואס מען לייגט צו אין די ברכות פון שמונה עשרה, אז מען גייט צולייגן א וויכטיגע זאך.

דער רמב”ם זאגט, פון מתי אומרים אין די ברכות “מוריד הגשם”?

יא, דער רמב”ם זאגט, “כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם'”.

קודם, מיר דאנקען דעם אייבערשטן.

Speaker 2: מיר לויבן.

Speaker 1: מיר לויבן, נישט מיר דאנקען. מיר לויבן דעם אייבערשטן אויף “מוריד הגשם”. מיר לויבן, יא. מיר זענען משבח אז דאס איז “מוריד הגשם”.

בימות החמה זאגט מען “מוריד הטל”, ווייל בימות החמה רעגנט ווייניגער. ס’רעגנט בכלל נישט, אפילו צייט מאל.

Speaker 2: ביי אונז רעגנט.

דיגרעסיע: ערטער וואו עס רעגנט א גאנצע יאר

Speaker 1: מיין מנהל האט מיר אמאל געפרעגט אז אין די ברכת החודש בענטשן אין די סידור שטייט ביי “מי החורף” זאגט מען “לחיים טובים ולשלום”, און אין זיין סידור שטייט אז אין פלעצער וואו ס’רעגנט אייביג, זאגט מען אייביג “לחיים טובים ולשלום”.

ווער האט עס אריינגעשריבן אין דעם סידור? איך געדענק נישט דעם מקור. ווארשיינליך איז געווען א איד וואס האט אזוי געטראכט.

אקעי. ניין, וואס איך מיין צו זאגן, אויב ס’איז דא אן ענין פון אז אין די געגנט רעגנט א גאנצע יאר, איז פשט אז ס’איז גוט פאר די נאטור דא.

Speaker 2: נו, נו.

Speaker 1: יא, מיר וועלן זען.

זמן התחלת מוריד הגשם

Speaker 1: און דעריבער, פון ווען הייבט מען אן דעם “מוריד הגשם”? איז אזוי, פון ווען ווערט דער ווינטער?

דער רמב”ם זאגט אזוי: דער ווינטער ווערט מוסף פון שמיני עצרת. די גמרא האט דאך א חשבון פארוואס, יא, ווייל מ’האט געשחטן בחג הסוכות, און מ’דארף ווארטן ביז דער לעצטער זאל פארן.

ווען ענדיגט זיך דער ווינטער? שחרית יום טוב ראשון פון פסח.

דער רמב”ם איז פון די עכטע גרויסע צדיקים, און ער גייט אריין אין א שאלה פון מוצאי שמחת תורה ביז ערב פסח. אזוי שטייט אין די גמרא, אז דעמאלט איז מוסף שמיני עצרת, ווייל דעמאלט איז די וועטער. פארשטייסט? דאס איז די הלכה’דיגע זייט. יא.

און פון תפילת מוסף פון ערשטן טאג פסח זאגט מען “מוריד הטל”. אונז מאכן א גאנצע פיוט, תפילת טל, תפילת גשם.

חילוק צווישן הזכרה און שאלה

Speaker 1: יעצט איז אזוי, פון ווען מאכט מען די שאלה? אבער שאלה איז נישט דאס זעלבע. יא, דאס איז נאר אן הזכרה וואס מ’איז מזכיר אין די צווייטע ברכה.

יעצט גייט מען לערנען אז מ’איז אויך… ס’איז דא אויך אן ענין פון שאלה. שאלה איז “גשמים לברכה השנה”. פון ווען הייבט מען עס אן?

פון די זיבעטע טאג אין חשוון. דעמאלטס… פון ז’ חשוון בעט מען “גשמים לברכה השנה”, “ותן טל ומטר”. און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל.

שאלת גשמים ושינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה

שאלת גשמים – פון ווען מען הייבט אן

Speaker 1:

יעצט איז אזוי, פון ווען מאכט מען שאלה? אבער שאלה איז נישט די זעלבע, יא? דאס איז נאר אן הזכרה, וואס מען מאכט אין די צווייטע ברכה. יעצט, אבער מיר גייען לערנען אז מען איז אויך, ס’איז דא אויך אן שאלה. שאלה איז א גשם בימות השנה. פון ווען הייבט מען עס אן?

משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

פון די זיבעטע טאג אין חשוון, דעמאלטס, פון זיבן טעג אין חשוון בעט מען גשמים בימות השנה, דאס הייסט סתם טל ומטר. און דאס איז דווקא אין ארץ ישראל, וואס דארט דארף מען רעגן פון ז’ חשוון. אבער אין שנער, בבל, סוריא, מצרים, אדער אנדערע, כל זמן וואס מ’איז מזכיר א גשם איז מען שואל אויף גשמים.

Speaker 2:

נישט די זעלבע צייט?

Speaker 1:

ניין, פון ווען זיבן טעג אין חשוון ביז כל זמן שמזכיר א גשם.

Speaker 2:

אה, יא יא, רייט. ווען סטאפט מען?

Speaker 1:

מ’סטאפט ביי כדי שיגיע יום טוב הראשון. עקזעקטלי.

Speaker 2:

זיי גייען מדברים על מתים.

Speaker 1:

די אנהייב איז אנדערש, אבער די ענדיגונג ענדיגט זיך די זעלבע צייט.

Speaker 2:

פארוואס איז עס אנדערש? ווייל יום טוב איז דאך נישט קיין…

Speaker 1:

נאכאמאל, נאכאמאל. די ז’ חשוון איז נאר ווייל מ’דארף ווארטן אז די אידן זאלן צוריקקומען, און מ’וויל נישט אז ס’זאל רעגענען. מ’בעט פון די הויעכע זאל רעגענען גלייך. אז די עולי רגלים זאלן נישט האבן קיין טרחה. ס’איז ז’ חשוון. אבער דאס איז א זאך וואס איז דווקא אין ארץ ישראל. אין אנדערע פלעצער… אין ארץ ישראל פעלט אויס צו רעגענען פון ז’ חשוון, פון גלייך. אבער אין שנער, בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים להם והדומים להם, שואלים את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

דער מנהג בבל איז געווען, אין בבל האבן זיי געהאלטן אז זיי דארפן נישט רעגן גלייך, זיי דארפן נאר רעגן זעכציג טעג נאך די תקופה. ממילא אין בבל, און דער רמב”ם לייגט צו נישט נאר בבל, נאר אנדערע פלעצער, מצרים, ווי דער רמב”ם האט געוואוינט, דומים להם. דאס איז אינטערעסאנט, נישט נאר סמוכות, דומים להם, מ’מיינט די קליימעט דארף האבן יענע מאנט. זיי דארפן עס האבן פון זעכציג טעג נאך די תקופה.

אין יוראפ אדער אין אמעריקע איז נישט דא קיין שום ריזן זיך צו פירן מנהג בבל, אבער דער מנהג פון די צייטן פון די ראשונים איז געווען, וויבאלד אונז גייען מיט די תלמוד בבלי, איז זיך צו פירן מנהג בבל, און ממילא איז מען שואל פון שישים יום קודם די תקופה. דער ראש האט געזאגט אז ער האט געפרעגט זיין רבי’ן, ער האט געפרעגט אלע מענטשן פארוואס צו טון אזוי, קיינער האט נישט געוואוסט צו זאגן די תירוץ. ווען דען? ווען מ’דארף, איך ווייס נישט, ווען מ’דארף… פיינד אויט ווען מ’דארף האבן רעגן אין בית אלול. אבער דער ראש זאגט אז אזוי ווי מ’איז געוואוינט טוט אזוי, דער מנהג איז א גוטע זאך.

מקומות שצריכין גשם בימות החמה

Speaker 1:

אקעי, ווייטער, וואס טוט זיך אין פלעצער וואס דארפן האבן גשם אין נוסח חמה? טאקע אזוי איז דארט גוט פאר יענע אקלימים, עס קען זיין א מחלוקת, זאלן זיי זאגן גשם, “ושואלין צרכיהם בשומע תפילה”. אבער זיי זאגן נישט אין ברכת השנים, פארוואס? ווייל ברכת השנים גייט מיט די סדר פון די נארמאלע פלעצער, נישט פון די יחידים. עס איז נישט קיין “לא תתגודדו”, קיין אגודות אגודות, אלע אידן זאלן דאווענען די זעלבע תפילה. צו וואס? זיי זאלן בעטן אין שומע תפילה.

דיון: דער ב”ח’ס שיטה

Speaker 1:

אבער אין מקומות שאין עושין יום טוב, א מינוט… אזוי זאגט דער… עס איז אינטערעסאנט, מען מעג מאכן אנדערש ווי ארץ ישראל, ווייל “לא שינו את סדרי מצרים” האבן זיי געטון. אבער דא גייט ער ווייטער…

Speaker 2:

ניין, אבער עס איז אנדערש.

Speaker 1:

נא, “לא שינו את סדרי מצרים”, די זאך וואס מ’שטופט אביסל אפ די התחלה. די התחלה איז געווען…

Speaker 2:

אבער ווי דו האסט געזאגט, די גאנצע יאר איז דאך שוין נישט.

Speaker 1:

אבער דו דארפסט אין די זומער רעגן, די זומער איז שוין אן אנדערע זאך.

ער ברענגט אפ א פאני זאך, אז דער ב”ח זאגט אז מ’זאל נישט, פארוואס זאל מען מטריח זיין אין הימל צו מאכן עולמות ליונים, לצורך היחידים. איך פארשטיי נישט וואס דאס מיינט. וואס הייסט גאנץ ארץ ישראל, די גאנצע י”א יום דארף מען בעטן פאר די איין איד? מ’בעט נישט פאר די איין איד, מ’בעט פאר יענע געגנט. איך פארשטיי נישט וואס דער ב”ח זאגט. אזוי ברענגט ער, מ’דארף אריינקוקן אין ב”ח.

דער תורת זאב זאגט טאקע אזוי ווי מיר, ער זאגט ער פארשטייט נישט וואס דער ב”ח האט געוואלט. אבער דער תורת זאב האט געפרעגט… איך זאג נאך נישט וואס שטייט דא אונטן. דער תורת זאב פארשטייט טאקע נישט. ער זאגט, קודם כל, וואס איז די כח היחיד? און צווייטנס, דער אייבערשטער איז דאך א ברוגז אז מ’בעט עפעס וואס מ’דארף? וואס מיינט דאס “מטריח”? דאס איז דאך אן עבודה.

דער ב”ח רעדט פון איינס. דער ב”ח רעדט פון אייראפע. דארט איז געווען אמאל א צורך וואס זאל זיין גשם בחודש חמה, און ער דערציילט א מעשה, אז צוויי גדולים האבן געזאגט “ותן טל ומטר” בשעת תפילה בחודש חמה, און זיי זענען געשטארבן. זאגט ער, פארוואס זענען זיי געשטארבן? ווייל זיי האבן געזאגט “ותן טל ומטר”? זיי זענען מטריח אינגאנצן. ס’איז א טרחה. דאס איז תפילה, מ’דארף דאווענען וואס מ’דארף. איך האב נישט קיין אנונג וואס ער מיינט. עפעס, עפעס, עפעס טעותים אין דער תורה, אין דעם פאל פארשטיי איך נישט. און דער תירוץ אויף דעם פארשטיי איך נישט, איך בין נישט דער וואס פארשטייט נישט. געווענליך, ווען ס’איז דא א שווערע זאך… אקעי.

יום טוב שני של גלויות – מוריד הגשם

Speaker 1:

לאמיר גיין ווייטער. פארוואס זאג איך די אלע זאכן? סתם, איך פרוביר צו קוקן אין די זייטן וואס די רמ”א זאגט. די רמ”א זאגט אזוי: “יעצט וועלן מיר זאגן וועגן יום טוב שני של גלויות. מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפללין אותו כל ימות המועד.” ס’קומט אויס א וויכטיגע נפקא מינה, אז אין די סידור, אויב מ’האט א יום טוב מחזור פאר שלש רגלים, אויב ס’איז אן ארץ ישראל’דיגע מחזור, דארף מען כמעט נישט אריינדרוקן דארט “ותן… מוריד הגשם”, חוץ אין מוסף. דאס הייסט, ביי שחרית קען מען זיך מאכן שחרית פון… וויאזוי הייסט עס, שחרית פון ערשטן טאג פסח זאגט מען נאך מוריד הגשם, אבער פון מוסף און ווייטער דארף מען בכלל נישט אריינדרוקן מוריד הגשם, חוץ…

Speaker 2:

סארי, וואס האב איך געזאגט? אין ארץ ישראל, נאר אין חוץ לארץ.

Speaker 1:

ניין, אין חוץ לארץ דארף מען יא. ווייל אין חוץ לארץ זאגט מען שוין מוריד הגשם שמחת תורה.

Speaker 2:

זייער גוט.

עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט

Speaker 1:

זאגט די רמ”א נאך ספעציפישע דעיטס וואס האבן ספעציפישע צווייפלען. זאגט די רמ”א אזוי: “כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש'”. אין די דריטע ברכה איז די חתימה פון די ברכה “האל הקדוש”. און אין די עלפטע ברכה איז “מלך אוהב צדקה ומשפט”. אבער דאס טוישט זיך דאך צענטער און יום הכיפורים, וואס מ’חותמ’ט אין די דריטע “המלך הקדוש”, און אין די עלפטע “המלך המשפט”.

דיון: פשט אין “המלך המשפט”

Speaker 2:

יא, דעם חילוק פון “האל הקדוש” און “המלך הקדוש” פארשטיי איך. דער חילוק פון “מלך אוהב צדקה ומשפט” און “המלך המשפט” האב איך קיינמאל נישט פארשטאנען, און איך פארשטיי עס נאך אלץ נישט. איך האב געזען רבנו יונה האט געזאגט א תירוץ צו זאגן אויף דעם א פשט, איך האב עס נישט פארשטאנען זיין פשט. קענסטו מיר זאגן א פשט?

Speaker 1:

א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער אוהב צדקה ומשפט. און ער וויל אז מענטשן זאלן טון צדקה ומשפט, און ער וויל אז מיר זאלן אויסערוועלן זיין משפט.

Speaker 2:

און ראשונה איז וואס?

Speaker 1:

ראשונה איז ער אליין טוט משפט.

Speaker 2:

וואס טייטש “המלך המשפט”?

Speaker 1:

א שופט דארף זאגן. דער מלך וואס ער אליין טוט משפט. אזוי זאגט דער רבנו מנוח, אזוי ווי דו האסט געזאגט. אבער איך האב נישט געוואוסט וואס איז די טייטש. “המלך המשפט”? א מלך א שופט?

Speaker 2:

ניין. א מלך עורך משפט.

Speaker 1:

אקעי.

איך מיין אז די פשוט’ע פשט פון דעם איז אז ס’איז געווען צוויי נוסחאות, און די חכמים האבן געמאכט א הכרעה אז א גאנץ יאר טוט מען אזוי. און “המלך הקדוש” זאגט מען א גאנצע צען טעג, “המלך המשפט” זאגט מען נאר זיבן פון די צען טעג. דער רמב”ם זאגט אין די הלכות עשרת ימי תשובה…

Speaker 2:

אה, ער זאגט אז ס’איז געווען אין די וואכן. ווייל ראש השנה און יום כיפור זאגט מען עס נישט.

Speaker 1:

אה, ס’איז נישט אין די וואכן, ס’איז אמת.

תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה” – צוצולייגן די תפילה פון “זכרנו לחיים”, “ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים'”, “ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים'”.

דיון: סתירה מיט’ן רמב”ם’ס כלל

Speaker 2:

א רגע, דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מ’זאל נישט משנה זיין פון די נוסח התפילה פון וואס חז”ל האבן געזאגט, אבער דא זאגט ער אז אין די מקומות האט מען זיך ערלויבט. איך פארשטיי עס נישט.

Speaker 1:

ס’קען אויך זיין אז תוספות א גאנץ יאר טאר מען נישט, אבער א געוויסע צייט וואס מ’לייגט צו אפאר ווערטער. ס’קען אויך זיין אז אויף א מסודר’דיגע וועג, אבער אויף אן עראי’דיגע וועג איז עס אקעי. ס’קען זיין אז לכתחילה טוישן מיינט אז דו קומסט און דו מאכסט אן אייגענע נוסח, אבער אז דער ציבור איז עס מקבל און ס’ווערט א נייע מנהג איז נישט קיין פראבלעם.

Speaker 2:

זייער גוט.

וואו זאגט מען “וכתוב לחיים”

Speaker 1:

אין די אכצנטע ברכה זאגט דער רמב”ם אז מ’לייגט צו “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. דאס איז “זכרנו לחיים”, “מי כמוך אב הרחמים”, און “וכתוב לחיים טובים”. דאס איז “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. דאס איז די חתימה.

Speaker 2:

אה, דאס איז “זכור רחמיך”, דאס איז “פארדיכעניש”.

Speaker 1:

יא, אבער ס’איז דאך א תוספת.

Speaker 2:

יום טוב זאגט מען דאס, “אז יתפרנסו בו בשחרית ובערבית”.

Speaker 1:

פשטות איז דאך אזוי ווי כולם, “זכור רחמיך”.

Speaker 2:

ניין, מ’זאגט נישט “זכור רחמיך”. מ’זאגט “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”.

Speaker 1:

ניין, “זכור רחמיך” זאגט מען פאר “וכתוב”.

Speaker 2:

אין די אכצנטע ברכה, נאך “בכל עת ובכל שעה”, זאגט מען “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. און דערנאך זאגט מען “זכור רחמיך וכבוש כעסך”.

Speaker 1:

יא, ראש השנה, יום כיפור. אבער אין עשרת ימי תשובה זאגט מען עס נאר די ענדע פון… ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דאס איז בעטן אינדערמיט. אדער אזוי איז געווען זיין נוסח. אויב מ’איז מוסיף אין ברכה אחרונה “ובספר חיים”. דער זאגט דאך “יש מקומות”, יא? ס’איז נישט א מנהג כל ישראל, ס’איז נישט אזוי ווי די מנהגי כל ישראל אז מ’איז מחויב. אונז זאגן “ובספר חיים” אן א וו, רייט? “ובספר חיים”. מ’דארף זען וואס דער רמב”ן’ס “ובספר חיים” איז. לכאורה ווייל ס’איז א המשך פון וואטעווער מ’זאגט דארט “ברכת שלום”, “ובספר חיים”.

זאגט דער רמב”ן ווייטער, די אלע שטיקלעך, אויב דו וועסט קומען אריין צו מטבל זיין די נוסח, ס’קאנעקט זיך מיט די נוסח התפילה. אזוי ווי “וזכרנו לחיים”, דו קענסט נישט אריינלייגן “וזכרנו לחיים” אין די קאנטעקסט. די אויבערשטע זאך איז “מי כמוך בעל גבורות”, “מי כמוך אב הרחמן”, וכו’ וכו’.

ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה

Speaker 1:

און כאטש “יש מקומות”, קען מען נישט קומען משנה זיין להוסיף בעשרת ימי תשובה אין ברכה שלישית “ובספר חיים”. אדער “ובספר חיים” אן א וו, און נאכדעם “ובספר חיים צדיקים יראו וישמחו”, וואטעווער. אבער ראש השנה ויום כיפורים איז דער מנהג פשוט. דו ווייסט אז מ’זאגט א גאנצע עשרת ימי תשובה דאס, אבער ראש השנה ויום כיפור איז דער מנהג פשוט. איך מיין נישט אז ס’איז א פשוט’ער מנהג, נאר א מנהג וואס איז פשוט געווארן. איך מיין לכאורה בכל ישראל, נישט? מנהג נתפשט. הילכך, אויסער ברכה שלישית, אויב ראש השנה ויום כיפורים קומט אריין, לייגט מען זיכער צו די “ובספר חיים”.

Speaker 2:

ס’איז דא דער וואס האלט אז מ’זאגט עס אפילו אין עשרת ימי תשובה.

Speaker 1:

איי, גוט, שוין. דער רמב”ן ווען ער זאגט “וכולי” און די אלע זאכן, מיינט ער צו טשעקן בעק פון ספר אהבה, האב איך געזען ער ברענגט מער נוסחאות אלס ראיה. האט ער איבערגעטייטשט אין זיין אייגענעם סידור. ער האט געפונען אז דא שרייבט ער נישט די נוסח התפילה, נאר זאכן וואס זענען אזוי קורץ און מ’דארף זאגן געווענליך.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות תפילה וברכת…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’

המבנה הכללי של פרק ב’

כל פרק ב’ עוסק בשינויים שנעשו בברכות שמונה עשרה. השינוי הראשון הוא שינוי לדורות – תוספת ברכת המינים של רבן גמליאל. לאחר מכן באים שינויים שנעשים מפעם לפעם לפי הענין – כגון הביננו, יעלה ויבוא, על הנסים, עננו, מוריד הגשם, ותן טל ומטר, וכו’.

הלכה א’: ברכת המינים – הרקע ההיסטורי ותקנת רבן גמליאל

דברי הרמב”ם

“בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לסור מאחרי ה’. כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם, עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לעבוד אמונים, וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל.”

פשט

בימי רבן גמליאל התרבו אפיקורסים/מינים בכלל ישראל. הם הצרו לישראל והסיתו אותם לסור מאחרי ה’. רבן גמליאל ובית דינו הבינו שזהו צורך גדול מכל שאר צרכי בני אדם, ותיקנו ברכה חדשה (תשע עשרה) בשמונה עשרה – ברכת המינים – כדי שתהא “ערוכה בפי הכל”.

חידושים והסברות

1. השיטה ההיסטורית של הרמב”ם:

הרמב”ם פותח בתיאור היסטורי, כפי שעושה בהלכות עבודה זרה, כדי לתת הקשר להלכה. הוא מתאר את המציאות המסבירה מדוע תיקנו את הברכה.

2. מי הם “האפיקורסים”/מינים?

רבנו מנוח אומר שהכוונה לנוצרים (אותו האיש), וזה מתאים היסטורית לתקופת רבן גמליאל. ר’ שמעון בן שטח אינו מתאים היסטורית – הוא היה מוקדם מדי (או מאוחר מדי, לפי שיטת תוספות שהיו שני ישו הנוצרי). הרמב”ם הבין זאת כפשוטו. ברוב המקומות בחז”ל נעשה שימוש במילה “מינים” מבלי שיצוין במפורש על מי מדובר.

3. משמעות המילה “מינים”:

המילה “מינים” פירושה המילולי מינים – מין אחר של יהודי. לא גוי, לא יהודי רגיל, אלא “מין ישראל” – קטגוריה מיוחדת. הוא יהודי, אבל מין בפני עצמו.

4. “מצירים לישראל ומסיתים” – שני היבטים:

נדון האם “מצירים” פירושו צרות גשמיות (מלחמה פיזית, חבלה) בנוסף להסתה רוחנית, או ששניהם דבר אחד (ההסתה עצמה היא הצרה). ראיות מירושלמי ראש השנה מראות שהצדוקים/מינים חיבלו באופן אקטיבי: שכרו עדי שקר לקידוש החודש, והדליקו משואות (אותות אש) בלילה הלא נכון. זו הייתה מרידה ממש – הם חדרו למערכת.

המסקנה היא ששני הדברים ביחד: היו להם אמונות שונות (בעיה רוחנית) וגם נלחמו באופן אקטיבי על השליטה (מלחמה גשמית). לא קבוצה קטנה שחושבת מחשבות מעניינות – זו הייתה מלחמה ממש. אבל העיקר בברכה אינו משום שהם אופוזיציה (כמו שני אחים שנלחמים מי יהיה כהן גדול), אלא משום שעמדתם מורכבת מאמונה שונה, חולשה ב”אחר ה'”.

5. “גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א’:

הביטוי “צרכי בני אדם” הוא התייחסות חזרה למה שאמר הרמב”ם בפרק א’ שי”ח הברכות הן עבור “צרכי ציבור כולם”. כעת נמצא צורך שגדול מכל האחרים. הטעם: תכלית הכל היא לדעת את ה’. אם ידעו זאת בטעות, הכל אבוד. לכן אחדות באמונה היא הצורך הגדול ביותר.

6. “ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה:

זו אותה לשון שהשתמש בה הרמב”ם קודם לגבי תקנת אנשי כנסת הגדולה של נוסח התפילה. המשמעות: קובעים נוסח קבוע כדי שאנשים ידעו מה לבקש ויאמרו זאת היטב. שתי דרכים מוצעות: (א) בעצם כל יהודי היה צריך להתפלל על כך, אלא שלא היה נוסח – עשה נוסח; (ב) לחלופין, כמו בצרכים אחרים (למשל שידוכים), כאן הוחלט שהצורך גדול מספיק לברכה נפרדת.

7. ההיבט התכליתי של ברכת המינים (ר’ בנימין):

ר’ בנימין מביא שהתפילה גם “תכלית רודפת” – יעילה מעשית. כיצד? (א) כל מי שאומר את הברכה מראה בבירור שאינו הולך להיות מין; (ב) זה מסנן מבית הכנסת את הרשעים – כמו שעולה מהמשנה (יוחסין/מגילה) שאם מישהו טועה בברכת המינים יש חשש שהוא מין; (ג) זה מפרסם לאנשים מהי מינות, כדי שידעו להישמר.

8. השוואה לברכת עננו בתענית – צורך ציבור יכול ליצור ברכה נוספת:

בתענית יחיד אומר “עננו” בשומע תפילה, אבל שליח ציבור אומר אותה כברכה נפרדת. העיקרון: עבור צורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת בשמונה עשרה. יחיד מכניס את בעיותיו לברכה קיימת, אבל צורך ציבור יכול לקבל ברכה משלו. נדון האם “עננו” היא ברכה כמו התפילות הספציפיות של ימים טובים, או ברכה על צרה שכעת (כמו תענית גשמים). הענין נשאר פתוח.

9. קושיית רבנו מנוח – “יתמו חטאים ולא חוטאים”:

רבנו מנוח שואל: הרי כתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים” – לבקש שהחטאים יפסקו, לא שהחוטאים ימותו. כיצד זה מתיישב עם ברכת המינים שמבקשת נגד האנשים עצמם? אם רוצים לומר שההבדל הוא ש”יתמו חטאים” הוא רק על רשעים אבל לא על מינים, אומר ר’ מנוח: לא – יש גמרא מפורשת שרבא אמר זאת אפילו על מינים.

כמה תירוצים:

(א) תירוץ ר’ אלימלך: הרמב”ם אומר “מצירים לישראל” – המשמעות שמבקשים שהמינים יפסיקו להציר, שיתבטלו, שיעשו תשובה. תשובה היא הביטול הגדול ביותר. אין הכוונה דווקא שימותו. “שובר רעב ומכניע זדים” – זה ענין של הכנעה, לא הריגה.

(ב) הסבר נוסף על “ולמלשינים אל תהי תקוה”: ר’ אלימלך אומר ש”אל תהי תקוה” פירושו שלא תהיה להם השארת הנפש — זו יותר הודעה/אזהרה לעולם, לא תפילה שימותו.

(ג) גישה נוספת: אצל רבי מאיר (ברכות י.) היה מצב ספציפי עם שכנים (בריונים). ברוריה אמרה “יתמו חטאים” — אבל זה היה על רשעים בודדים. ברכת המינים אינה מדברת על הריגת כל אחד כמו בעמלק — הרי הם יהודים. הכוונה שהעול שלהם יעקר, לא הם עצמם.

[דיגרסיה: המונקאטשער רב] — המונקאטשער רב אמר בקנאות גדולה שההלכה אינה כמסקנת ברוריה/רבי מאיר. הוא סובר שאישה אמרה זאת, אין צורך לפסוק כמותה, וצריך לגנות רשעים. אבל מצוין שרבן גמליאל חשב אחרת — הוא התכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורת הציבור (כתקנה לציבור).

מדוע נקרא “י”ח ברכות” כשיש תשע עשרה?

הרמב”ם מביא ששמעון הפקולי (שמעון הקטן) הוסיף את ברכת המינים ביבנה, לבקשת רבן גמליאל. השם האמיתי נשאר “י”ח” (שמונה עשרה) אפילו לאחר התוספת.

חידוש בנוגע לתיאור הרמב”ם: בגמרא כתוב “עמד שמואל הקטן” — אבל הרמב”ם נותן את הקרדיט לרבן גמליאל ומביא שזו הייתה “תגובה למשבר” (רבו המינים). הרמב”ם רוצה להדגיש שרבן גמליאל, כנשיא וראש בית דין, הוביל את התקנה. שמעון הקטן ניסח אותה כי היה ידוע כענו — כמו שכתוב באבות “שמעון הקטן אומר” — וידעו שאפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.

שאלה על הוספה למטבע שטבעו חכמים: הרמב”ם אומר שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. כיצד יכול היה שמעון הפקולי להוסיף ברכה שלמה? שני תירוצים:

1. יחיד אינו רשאי להוסיף, אבל כאן התכנס בית דין — זה דבר אחר.

2. “מוסיף ומשנה” פירושו לשנות את הלשון של ברכה קיימת; להוסיף ברכה חדשה לגמרי אולי בכלל אינו באיסור זה.

הרמב”ן גם מדבר על כך. גם מוזכר שאולי בחורבן בית המקדש הוסיפו או שינו ברכות בנוגע לירושלים (“בונה ירושלים”).

הלכה ב’: מתי אומרים “הביננו” (מעין י”ח)

דברי הרמב”ם

“בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות. אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר — מתפלל שלוש ראשונות, וברכה אחת מעין כל האמצעיות, ושלוש אחרונות.”

פשט

לכתחילה צריך לומר את כל 19 הברכות על הסדר. זה רק כשאדם רגוע, מכוון, וזריז. אם הוא טרוד/דחוק או אינו יכול לומר את כל הנוסח הארוך — אומר את 3 הראשונות שלמות, ברכה אחת מעין כל האמצעיות, ו-3 האחרונות שלמות.

חידושים והסברות

1. פירוש “מוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות”:

– “מכוונת” = דעתו מכוונת, ממוקדת במטרה.

– “לשונו תמהר לקרות” = הוא זריז, זה הולך מהר, לא לוקח זמן רב.

– אלו שלושה תנאים: רוגע, כוונה, וזריזות.

2. פירוש “טרוד ודחוק” ו”קצרה לשונו”:

– “טרוד” = עסוק במעשים (תפוס).

– “דחוק” = לחוץ, במצב קשה (לא בהכרח עסוק, אבל דחוק).

– “קצרה לשונו” = זה ההיפך מ”לשונו תמהר לקרות”. לא פיזית — אלא אין לו את הכוח/החשק/הריכוז לומר תפילה כל כך ארוכה. הוא לא יכול להתכוון לכל הלשון הארוך.

3. חידוש — שיטת הרמב”ם בכוונה מול אמירה:

העיקרון המרכזי: אם יכול להיות רק אחד משניים — או לומר את כל התפילה בלי כוונה, או לומר תפילה קצרה יותר עם כוונה — יאמר את הקצר עם כוונה. אנו רוצים שניהם: אמירה וגם כוונה. אבל כשאי אפשר לשניהם, כוונה חשובה יותר.

4. מדוע צריך את 3 הראשונות ו-3 האחרונות שלמות?

בהלל והודאה (שלוש אחרונות) אין לקצר — שם חשוב יותר שיאמר זאת עם הנוסחאות היפות. כך גם בשלוש ראשונות (שבח). רק האמצעיות (בקשות) אפשר לרכז. הטעם: הלל והודאה — שם מדברים שבחים לה’, והגמרא רגישה מאוד לגבי יותר מדי או מעט מדי שבחים. אבל תפילה היא בעיקר בקשת צרכים — מספיק שמזכיר את הענין (כמו “רפואה”), וכבר ביקש.

5. מדוע דווקא שלוש ברכות נפרדות בהתחלה (ובסוף)?

כי אלו שלושה ענינים נפרדים — שבח, גבורה, קדושה — וצריך להבין את ההבדל ביניהם. אבל הברכות האמצעיות — כל הצרכים — אפשר לעשות רשימה ארוכה אחת ולומר בבת אחת, כי כולם קטגוריה אחת של בקשות.

6. מה פירוש “ברכה אחת מעין כל האמצעיות”?

עושים מכל 12-13 הברכות האמצעיות ברכה ארוכה אחת — עם רק אחד “ברוך אתה ה'” (פתיחה וסיום), לא חתימה נפרדת לכל ברכה. זה לבדו כבר מקצר — כי לא אומרים 12 פעמים “ברוך אתה ה'”, אלא פעם אחת. הרמב”ם סובר שיש נוסח ספציפי ל”הביננו” (שלא כראשונים אחרים).

נוסח “הביננו” — ניתוח

דברי הרמב”ם

“הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך…” — זו תקנה מעין כל הברכות האמצעיות.

חידושים והסברות

1. עיקר “הביננו” — מבנה, לא קיצור:

עיקר “הביננו” אינו שהוא קצר יותר במילים, אלא ששמואל סידר שכל הענינים זורמים זה לתוך זה — כמו שיר ארוך אחד. כל נושא מתחבר לבא אחריו:

– “הביננו… לדעת דרכיך” (=אתה חונן) מתחבר ל”ומול את לבבנו ליראתך” (=השיבנו) — דרך ש”דעת דרכיך” מוביל באופן טבעי ל”מול את לבבנו”.

– “ותסלח לנו להיות גאולים” — מחבר סליחה עם גאולה במשפט אחד, על יסוד “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.

– “ורחקנו ממכאובינו” — זו תפילת הרפואה.

– “ודשננו בנאות ארצך” — “דשננו” מלשון דשן (להפרות את האדמה), פירושו שנקבל שפע מארץ ישראל, מקביל ל”ברך עלינו”.

– “ופוצה מארבע תקבה” (=קיבוץ גלויות) — “מארבע” בלי לומר “כנפות”, יובן מאליו.

2. “והתועים בדעתך תשפוט”:

כסף משנה ואחרים מביאים דיון מרש”י בגמרא — מה פירוש “תועים בדעתך”? הפירוש הפשוט (כרש”י) הוא: הדיינים שטועים כעת ימחר כבר יפסקו נכון — “עושה צדקה ומשפט”. זה מקביל ל”השיבה שופטינו כבראשונה” — תן לנו שופטים טובים והסר את הרעים.

3. “והרשעים תכניע… ותשמח יד צדיקים”:

כאן הרמב”ם הכניס שתי ברכות לאחת, אבל יותר מכך — נוסח “הביננו” כאן רחב יותר מהנוסח המקורי. בשמונה עשרה הרגילה לא כתוב במפורש שצדיקים יזכו למשיח, אבל ב”הביננו” נכנס “ובנין עירך ותיקון היכלך” — בנין ירושלים ותיקון בית המקדש.

4. הקשר בין הברכות נעשה מפורש:

הגמרא במגילה יש דרשה על הקשר של ברכה לברכה. “הביננו” עושה את הקשר מפורש — מה שבשמונה עשרה הרגילה הוא משתמע (כל ברכה עומדת בפני עצמה), כאן נאמר בפירוש.

[דיגרסיה: ימים נוראים] — בימים נוראים רואים ש”על הצדיקים” ו”ולמלשינים” הם דבר גדול אחד: מדוע אנו רוצים בנין בית המקדש? לא בגלל הבניין, אלא בגלל האנשים — שצדיקים (=יהודים צדיקים, לא “צדיקים שמקבלים קוויטלעך”) יוכלו לעבוד את ה’.

5. “טרם נקרא ואתה תענה”:

זה מתאים מאוד ל”הביננו” כי בקושי ביקשנו — רק הזכרנו בקצרה את הצרכים. המשמעות: אפילו לפני שנקרא, אתה כבר עונה. זה מצדיק את הנוסח הקצר — אין צורך לבקש הרבה, כי ה’ שומע עוד לפני שמדברים.

הלכה: מתי אומרים “הביננו”? — פסק הלכה

פשט

הרמב”ם פוסק כרבי עקיבא במשנה: אם אין דעתו מכוונת, אומר “הביננו”.

חידושים והסברות

1. חידוש בפסק:

הרמב”ם מבין שמה שהגמרא אומרת (אביי גער במי שאומר “הביננו”) מדבר רק כשיש לו דעתו מכוונת — אז יאמר את שמונה עשרה המלאה. אבל אם אין לו דעתו מכוונת, הוא חייב לומר “הביננו”. זו תקנת חכמים, לא שעושה משלו — “הביננו הוא תיקון”.

2. השולחן ערוך והרמ”א גם כן פסקו כך: אם אין לו כוח/דעת מכוונת, אומר “הביננו”.

3. קושיה — מדוע חסר “הביננו” בסידורים של היום?

זו הלכה פסוקה בלי חולק! אדם שאין לו זמן או שהוא טרוד, צריך על פי ההלכה לשנן את נוסח “הביננו” או למצוא סידור שבו זה כתוב, ולומר אותו. בכל הסידורים הישנים הביננו היה מודפס אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שזה חסר. אולי איזה פוסק אמר חומרא, אבל זו לא חומרא — זו קולא, כי אנשים שאין להם כוח לכל שמונה עשרה, מסיימים בלי כלום במקום לומר הביננו.

4. פסק המשנה ברורה:

משנה ברורה פוסק שלא לומר הביננו בקביעות (באופן קבוע). אבל חיי אדם אומר שזה דווקא על אמירת ממש נוסח הביננו. אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה הברכות אבל בקיצור רב — זה לכתחילה או ממש לכתחילה. החיי אדם הדפיס נוסח של קיצור כל שתים עשרה הברכות.

5. הטענה העיקרית:

כשלא אומרים את “דרך האמצע” (הביננו), יוצא שאנשים שלא יכולים להתפלל את כולה, מוותרים על הכל ולא אומרים כלום. זה חבל. יוצאים ידי חובה בהביננו לכל הדעות — אין שום ספק.

[דיגרסיה: מקבילה לתשעה קבין במקום מקוה] — כמו בטב

ילה — כשאנשים לא יודעים שאפשר במקלחת (תשעה קבין) לעשות טהרה כשרה לפני התפילה כשאין מקוה, הם מסיימים בלי כלום. כי מחפשים להחמיר (מקוה), לא אומרים את דרך האמצע, והאדם גם לא עושה את המינימום.

6. יישום מעשי:

כשאדם בתחנת רכבת, עצבני וללא זמן, שיתפלל הביננו — שלושים שניות עם פחות לחץ — במקום להתייסר עם כל שמונה עשרה הארוכה. “החכמים רצו בכך.” מה שכתוב בגמרא “לא יכול להיות כל יום” — זה מדבר על מי שיש לו זמן. אבל מי שיש לו עבודה שהוא עובד רוב היום, הוא טרוד כל יום — זה לא בדיעבד, זו המציאות שלו.

הלכה: הביננו בחורף — מגבלות

דברי הרמב”ם

בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.

פשט

בקיץ אפשר לומר הביננו, אבל בחורף לא, כי צריך לבקש במפורש גשם בברכת השנים, וזה לא מובע מספיק בנוסח הכללי של הביננו. כך גם במוצאי שבת (כי צריך הבדלה בחונן הדעת).

חידושים והסברות

1. קושיה יסודית:

מדוע בכל שאר הברכות מספיק ש”מזכירים” את ענין הברכה בצורה קצרה, אבל בשאלת גשמים צריך דווקא את המילים הספציפיות? בגאולה, בבנין ירושלים, בצדיקים — מספיק הזכרה קצרה. אבל במטר לא מספיק לומר “נחיה במנוחה” — צריך לומר ממש “ותן טל ומטר לברכה.”

2. תירוץ — שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת:

שאלת גשמים אינה סתם עוד בקשה כמו כל האחרות — זו שאלה מיוחדת שקשורה לשעת הכושר (זמן מסוים בשנה). היא לא מוכנסת בברכה כברכה חדשה, אלא היא תפילה מיוחדת שצריכה להיאמר במפורש.

3. הטעם המעשי:

ברכת הביננו נאמרת במהירות — בערך שלושים שניות — ובזמן כה קצר האדם לא יזכור להכניס שאלת גשמים.

4. שיטת רבינו מנוח:

רבינו מנוח אומר שהגמרא מדברת רק אם האדם לא יכול לזכור. הוא מביא ראיה מהגמרא בברכת כהנים, שם כתוב ששליח הציבור — “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי” — אם הוא בטוח שלא יתבלבל, מותר לו. כך גם כאן: אם אדם יודע שיזכור, או שהוא מתפלל מסידור שבו זה כתוב, לכאורה יכול לומר הביננו אפילו בימות הגשמים.

5. שיטת הרי”ץ גיאות:

רי”ץ גיאות לכאורה בטוח צודק שאם יש סידור שבו זה כתוב, אפשר לומר זאת — כמו שאומרים מוסף חול המועד מסידור.

6. פסק הבית יוסף:

בית יוסף לא מסכים עם רבינו מנוח. הוא אומר: “לא מצאתי חבר” — אף אחד אחר לא אומר את אותה סברא כמו רבינו מנוח. לפיכך פוסק שלא אומרים הביננו בימות הגשמים. מצוין שזה אירוני — דרכו של בית יוסף היא שכל אחד צריך לומר פשוט, אבל הוא מחמיר כאן.

7. לשון הרמב”ם:

הרמב”ם לא אומר “אינו מתפלל” כמו חיוב לומר דבר ארוך — הוא אומר “דומם הוא”, שלא יסיח דעת. זה מראה שהרמב”ם מדבר על מציאות מעשית, לא על איסור עקרוני.

8. למעשה בחורף:

בחורף אפשר לסמוך על רבינו מנוח — “גדול יהודי, אפשר לסמוך עליו” — או על הנוסח הקצר של החיי אדם של כל שתים עשרה הברכות בקיצור.

הלכה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

דברי הרמב”ם

“שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום — שלש ראשונות, שלש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.”

פשט

לשבת יש ארבע תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), כל אחת עם שבע ברכות: שלוש ראשונות, שלוש אחרונות, וברכה אמצעית אחת שהיא מעין היום.

חידושים והסברות

1. מקבילה להביננו:

הביננו הוא גם ברכה אחת (במקום שתים עשרה), כך שרוב התפילות יוצאות שבע ברכות. אולי חז”ל התכוונו לכך — ששבע הוא מספר בעל משמעות, סוד. שבת, היום השביעי, יש בו שבע ברכות.

הלכה: חתימת הברכה — שבת לעומת יום טוב

דברי הרמב”ם

“שבתות חותמין ‘מקדש השבת’. רגלים וימים טובים חותמין ‘מקדש ישראל והזמנים’.”

פשט

בשבת חותמים את הברכה האמצעית ב”מקדש השבת”, ביום טוב ב”מקדש ישראל והזמנים.”

חידושים והסברות

1. ההבדל בין שבת ליום טוב (מהגמרא):

בשבת — הבורא עצמו מקדש את השבת (לכן “מקדש השבת” — הקב”ה הוא הפועל). ביום טוב — הקב”ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים דרך קידוש החודש (לכן “מקדש ישראל והזמנים” — ישראל הם המתווך).

2. טעם נוסף:

שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שישראל קיבלו את מצוות השבת. לכן קדושת השבת אינה תלויה בישראל — “מקדש השבת” בלי הזכרת ישראל.

3. קושיה חריפה:

מדוע צריך ביום טוב בכלל להזכיר “ישראל”? מדוע לא פשוט לומר “מקדש הזמנים” או “מקדש היום טוב”? — התירוץ: קדושת יום טוב יש לה קשר פנימי עם קדושת ישראל, שלקדושת שבת אין. יום טוב הוא מתנה מהקב”ה לישראל שיוכלו לעשות זמנים — זה לא רק דבר צדדי (שבית דין עושה קידוש החודש), אלא זו מהות יום טוב עצמו. רואים זאת גם מ”אתה בחרתנו” שאומרים רק ביום טוב, לא בשבת.

4. ראש השנה:

אומרים “מקדש ישראל ויום הזכרון” – אומרים כן “ישראל” אבל לא “והזמנים”. מכניסים “מלך על כל הארץ” בגלל נושא המלכות. ראש השנה אינו משלושת הרגלים, לכן אינו ב”זמנים”.

5. קושיה על “והזמנים”:

מדוע לא אומרים את יום הטוב הספציפי (חג המצות, חג הסוכות) בחתימה? היו מגיהים שטענו ש”והזמנים” הוא רק קיצור, אבל זה לא נכון – “והזמנים” הוא הנוסח העיקרי, וצריך להבין מדוע.

6. מוצאי שבת שהוא יום טוב:

חותם “מקדש השבת וישראל והזמנים” – הסדר הוא: קודם שבת, אחר כך ישראל, אחר כך זמנים.

7. מוצאי שבת שהוא ראש השנה:

חותם “מקדש השבת וישראל ויום הזכרון”.

הלכה: תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות

דברי הרמב”ם

ראש השנה הוא יום הטוב היחיד שתפילת מוסף שלו יש בה תשע ברכות, כי הברכה האמצעית מורכבת משלוש: מלכיות, זכרונות, שופרות. שלש ראשונות + שלש אחרונות + שלוש אמצעיות = תשע. חותם כל אחת מענינה: “מלך על כל הארץ”, “זוכר הברית”, “שומע קול שופר”.

פשט

מוסף ראש השנה יש בו תשע ברכות במקום שבע, כי הברכה האמצעית מתחלקת לשלוש.

הלכה: תפילות יום כיפור

דברי הרמב”ם

יום כיפור יש בו חמש תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), כל אחת עם שבע ברכות – שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. חותם “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים”. כשחל בשבת: “מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים”.

חידושים

גם ביום כיפור אומרים “מלך על כל הארץ”, כמו שאומרים “מלך המשפט” בכל עשרת ימי תשובה. “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים” — זו החתימה הארוכה ביותר.

הלכה: תפילת יום כיפור של שנת היובל

דברי הרמב”ם

גם משנה לשנה בשנת היובל (השנה החמישים), מתפלל תפלה של תשע ברכות ביום כיפור, כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה – עם מלכיות, זכרונות, ושופרות. וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר.

חידושים

1. מדוע מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

כי ביום כיפור של יובל יש חיוב תקיעת שופר מדאורייתא – “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. מלכיות זכרונות ושופרות הם פירוש על התקיעות – הם לא רק ליווי לשופר, אלא הם התוכן של מה שהתקיעות מבטאות.

2. ראיה ממשנה ראש השנה:

“שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות” – זה תקיעות עם ברכות ביחד.

3. חידוש על עיקר התקיעות:

לכאורה יוצא שעיקר התקיעות מדאורייתא באות באמת “על סדר הברכות” – זה העיקר. “תקיעות דמיושב” (לפני מוסף) הוא תוספת, חידוש. תקנת חכמים הייתה לקשר תקיעות עם ברכות.

4. הערה:

הרמב”ם “חמוד מאוד” שבהלכות תפילה כתב אפילו הלכות יום כיפור של יובל – דבר שקורה פעם בחמישים שנה.

הלכה ט’: “ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה

דברי הרמב”ם

“בכל תפלה מתפלות, כל תפלה משלש תפלות, שסח קודם הברכה הראשונה ועומד – זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך’.”

פשט

לפני כל תפילה אומרים את הפסוק מתהלים כפתיחה. זה מבוסס על אמר רבי יוחנן בגמרא.

חידושים

1. ענין “שפתי תפתח”:

זו תפילה על תפילה – מבקשים מה’ שנוכל להתפלל היטב. לפני שחכמים תיקנו מטבע של ברכות, היה לזה הגיון רב – כי התפללו במילים משלהם, ויכלו להיות בעלי “לשון עלג”. לאחר שחכמים כבר תיקנו נוסח, הענין הוא: אפילו תפילת חכמים אפשר לומר בלי כוונה, בלי התלהבות – מבקשים שנאמר זאת היטב, בכוונה, “שגורה בפי”.

[דיגרסיה: תפילת ר’ אלימלך] — ר’ אלימלך ביטא זאת יפה: “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני” – אם אינני יודע מה להתפלל, למדני להתפלל. זה המשמעות העמוקה של “שפתי תפתח”.

2. מחלוקת גדולה בראשונים על נוסח התפילה:

רשב”א ורמב”ן שניהם אומרים שכשכתוב שחכמים (אנשי כנסת הגדולה) תיקנו ברכות, אין הכוונה שעשו את כל הנוסח מילה במילה. הם תיקנו: שצריך להיות 18 ברכות, אילו ענינים צריך לדבר, אולי נוסח החתימה – אבל לא את הטקסט המלא. הרמב”ן מביא ראיה: עד היום אין הלכה כה קבועה על כל מילה – נוסחאות שונות קיימות.

3. שיטת הרמב”ם לעומת זאת:

מהרמב”ם “משמע כל הזמן” שהם תיקנו ממש נוסח. אף שהוא לא מעכב על כל מילה, עמדת היסוד של הרמב”ם היא שהיה נוסח מתוקן. ראיית הרמב”ם: בבית המקדש לא אמרו את תשע הברכות הראשונות, אלא שתיים (עבודה וירושלים) – זה מראה שהשתנה, מה שמקשה לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח המלא.

הלכה: “יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה

דברי הרמב”ם

אחרי תפילה אומרים “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.

חידושים

פשט “יהיו לרצון” – מבקשים שמה שאמרנו (אמרי פי) ומה שחשבנו (הגיון לבי) יתקבל. הערה מחייכת: “הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי אין לי ענין לשמוע מה היה הגיון לבי לאורך שמונה עשרה…” – כלומר, אולי הגיון לבי לא היה כל כך מתאים. אבל זו תפילה סתם – אולי לא הייתה שעת רצון, אבל שיתקבל.

הלכה: פסיעות לאחוריו – יציאה מתפילה

דברי הרמב”ם

הרמב”ם מזכיר את ענין הליכה לתפילה ויציאה מתפילה (יציאת לאחוריו – הולכים אחורה שלושה צעדים).

פשט

הדיון המפורט בזה יבוא מאוחר יותר.

הלכה: ראשי חדשים וחולו של מועד – יעלה ויבוא

דברי הרמב”ם

“בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, אלא שמוסיף בברכת העבודה יעלה ויבוא.”

פשט

בראש חודש וחול המועד מתפללים את 19 הברכות הרגילות בערבית, שחרית ומנחה, ורק מוסיפים יעלה ויבוא בברכת רצה (עבודה).

חידושים והסברות

1. מדוע יעלה ויבוא נמצא בברכת רצה (עבודה):

ירושלמי נותן כלל: כל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בברכת העבודה; כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בברכת הודאה (מודים). לכן אומרים על הנסים (חנוכה/פורים) במודים – כי זו הודאה על מה שכבר היה. עניני הציבור אומרים בעבודה, ועניני היחיד אומרים בשומע תפילה.

2. הקשר בין רצה ושומע תפילה:

רצה (“ובתפילתם שעה”) ושומע קולנו דומים מאוד – שניהם מבקשים שה’ ישמע תפילות. ההבדל: שומע תפילה הוא לבקשות פרטיות/אישיות, ורצה מדבר על תפילת ישראל ברבים – צרכי ציבור. לכן הגיוני שיעלה ויבוא (בקשה ציבורית) נכנס ברצה.

3. סתירה: רצה היא בקשה, אבל הרמב”ם אומר ששלש אחרונות הן הודאה:

הרמב”ם אומר בפרק א’ ששלוש הברכות האחרונות הן “הודאה על הטובה”. אבל רצה היא בבירור בקשה – “רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה” – זו לא הודאה! מודים מובן – זה מתחיל בהודאה ומסיים “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל רצה, שבאה ברכה אחת קודם, היא ממש בקשה. זו קושיה בסיסית על הגדרת הרמב”ם עצמו. מוצע שאולי פעם היה נוסח אחר של רצה שהיה יותר הודאה, אבל הקושיה נשארת פתוחה.

הלכה: מוסף – חול המועד וראש חודש

דברי הרמב”ם

“במוסף – בחולו של מועד מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב (שבע ברכות). בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות… מקדש ישראל וראשי חדשים.”

פשט

מוסף של חול המועד הוא שבע ברכות כמו מוסף יום טוב. מוסף של ראש חודש הוא גם שבע ברכות עם חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים.” ערבית/שחרית/מנחה זהים לראש חודש וחול המועד (19 ברכות עם יעלה ויבוא), אבל מוסף שונה – מוסף חול המועד מדבר על קרבנות המועד, מוסף ראש חודש מדבר על ראש חודש.

חידושים

קריאה ברורה של מבנה הרמב”ם: את טקסט הרמב”ם צריך לקרוא כך: תחילה הוא מדבר על ערבית/שחרית/מנחה (זהה לראש חודש וחול המועד), אחר כך הוא מדבר בנפרד על מוסף חול המועד ומוסף ראש חודש.

הלכה: שבת שחל להיות בראש חודש / בחול המועד

דברי הרמב”ם

“ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ומוסף – מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה.”

פשט

בשבת ראש חודש מתפללים תפילות שבת (7 ברכות) עם יעלה ויבוא. במוסף מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, ובאמצע מזכירים את קדושת היום (ראש חודש).

חידושים

1. “משלים” אינו פירושו חתימה:

המילה “משלים מעין שבת” של הרמב”ם אינה פירושה חתימת הברכה, כי בחתימה מזכירים את שניהם (שבת וראש חודש). “משלים” פירושו שחלק הסיום של הברכה (כמו “ישמחו במלכותך” או דומה) הוא גם בענין שבת. החתימה עצמה כוללת את שניהם: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

2. “קדושת היום” פירושו כאן ראש חודש, לא שבת:

“קדושת היום באמצע הברכה” פירושו שבאמצע מזכירים את ראש חודש (או חול המועד) – זו “קדושת היום” שמוסיפים. שבת הוא העיקר, וראש חודש מתחבר באמצע.

3. נוסח הרמב”ם מול הנוסח שלנו “אתה יצרת”:

אצלנו יש נוסח מיוחד “אתה יצרת” למוסף שבת ראש חודש, שמתחיל בשבת, מדבר באמצע על ראש חודש, ומסיים ב”רצה במנוחתנו.” אבל הרמב”ם נראה שלא היה לו נוסח אחר לגמרי לשבת ראש חודש – הוא השתמש בנוסח השבת הרגיל ורק הכניס ראש חודש באמצע. זה שונה ממנהגנו שבו “אתה יצרת” הוא פיוט/נוסח מיוחד לגמרי.

4. אנלוגיה לשבת יום טוב:

העיקרון זהה לשבת שחל ביום טוב: חותמים “מק

דש השבת וישראל והזמנים” – מחברים את שתי הקדושות. כך גם בשבת ראש חודש: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”, ובשבת יום כיפור: “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.”

[דיגרסיה: המושג “חולו של מועד”] — המהרי”ד מובא שהביטוי “שבת חול המועד” אינו לוגי – איך יכול להיות “חול” כשזה שבת? במשנה תמיד כתוב “שבת שבתוך המועד” – שבת שחל במועד. “חול” הוא מושג יחסי – ביחס ליום טוב הימים הם “חול” (חולו של מועד), אבל ביחס לשבת זו שבת מלאה. כך גם ראש חודש שחל ביום חול הוא “חולו של שבת” – חול ביחס לשבת. המילה “חולו של מועד” היא לשון חז”ל, לא לשון תורה – בתורה כתוב “מועד”, “מקרא קודש”, “שבתון”, “עצרת.”

הלכה: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

דברי הרמב”ם

כשיום טוב חל ביום ראשון (מוצאי שבת), צריך לעשות הבדלה בתפילת ליל יום טוב, בברכה רביעית. אומרים “ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל.”

פשט

כששבת נכנס ליום טוב, מכניסים הבדלה בברכה רביעית של מעריב יום טוב, במקום ב”אתה חוננתנו.”

חידושים

1. סדר הרמב”ם:

הרמב”ם מביא תחילה את נוסח יום טוב שחל במוצאי שבת, ואחר כך את נוסח מוצאי שבת הרגיל. ההסבר: הוא מביא תחילה את המעלה (הנוסח), ואחר כך את ההבדלה. דין הבדלה שייך להלכות שבת, לא להלכות תפילה — כי הבדלה היא דין בשבת.

2. “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל” — שלוש קטגוריות:

שבת יש לו “קדושה”, יום טוב יש לו “כבוד”, ורגל יש לו “חגיגה”. זה מראה שלכל יום יש את סוג הקדושה שלו.

3. מה פירוש “חגיגת הרגל”?

זה מתייחס לחול המועד — כשאפשר להביא קרבנות נדבה (חגיגה). בחול המועד אין מצוות כבוד או קדושה כמו ביום טוב, אבל יש מצוה של חגיגה. זה מתאים מאוד לנוסח.

4. הבדל בין הבדלה מוצאי שבת והבדלה מוצאי שבת ליום טוב:

במוצאי שבת רגיל אומרים “מבדיל בין קודש לחול” (ב”אתה חוננתנו”), שקשור לדעת — הכוח לעשות הבחנות. אבל במוצאי שבת ליום טוב אומרים “מבדיל בין קודש לקודש” — כאן אין ברכת הדעת, כי זה הבדל יותר עדין בין שני מיני קדושות.

5. הערה על “פרדס” (סידור הרמב”ם):

ב”פרדס” כתובים רק הלשונות של דברים מעניינים/לא שגרתיים — לשונות העיקר של תפילה רואים בסידור.

הלכה: על הנסים — חנוכה ופורים

דברי הרמב”ם

“בחנוכה ופורים מוסיפין בהודאה ‘על הנסים’.”

פשט

בחנוכה ופורים מוסיפים “על הנסים” בברכת הודאה (מודים).

חידושים

1. מחלוקת הודאה או רצה:

יש מחלוקת אם מכניסים “על הנסים” בהודאה או ברצה. הרמב”ם סובר בהודאה, כי “על הנסים” הוא ענין של הודאה (לפי כלל הירושלמי: לשעבר והודאה — במודים).

2. שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?

מוסף הוא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה — אין קרבן מוסף חנוכה. לכאורה לא צריך לומר “על הנסים” במוסף. אבל משמע בגמרא שכן — היום נקרא “יום שנתחייב בכל התפילות”, כלומר צריך לומר זאת בכל התפילות. או אפשר לומר שהיום הוא “שבת חנוכית” — כל היום יש לו את האופי הזה.

הלכה: עננו — תענית

דברי הרמב”ם

“אפילו תענית יחיד — מי שמתענה על הצרה — מוסיף בשומע תפילה ‘עננו’. שליח הציבור אומרה בפני עצמה (כברכה נפרדת) בין גואל ורופא, וחותם ‘ברוך אתה ה’ העונה לעמו ישראל בעת צרה’.”

פשט

יחיד שמתענה מכניס “עננו” בשומע תפילה. הש”ץ עושה אותה ברכה נפרדת עם חתימה משלה.

חידושים

1. הקשר בין “תענית” ו”עננו”:

“עננו” (ענה אותנו) ו”תענית” (צום/טענה) הם שורשים שונים. אבל “תענית” הוא מלשון “טענה” — יש לנו טענה לה’, ואנו מבקשים שיענה אותנו. כשה’ מעכב שפע, ומתענים ומתפללים, הוא עונה — זה ה”עננו.”

2. יחיד מול ש”ץ:

יחיד לא יכול לעשות ברכה נפרדת לעצמו, לכן מכניס זאת בשומע תפילה. אבל ציבור (דרך הש”ץ) יכול לעשות ברכה נוספת — זה מתאים לעיקרון מקודם, שעל צורך ציבור חדש אפשר לעשות עוד ברכה, אבל יחיד לא יכול.

3. עשרים ברכות:

כשהש”ץ עושה “עננו” כברכה נפרדת, יוצא שתענית ציבור יש בה עשרים ברכות בשמונה עשרה.

הלכה: תשעה באב — נחם

דברי הרמב”ם

“בתשעה באב מוסיף בברכת בונה ירושלים ‘רחם ה’ אלקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה’ — ‘נחם ה’ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים’.”

פשט

בתשעה באב מוסיפים תפילה מיוחדת בבונה ירושלים, כי זה מעין המאורע — חורבן ירושלים.

חידושים

1. מדוע דווקא בבונה ירושלים?

כי תוכן “נחם” מסתיים מעין בונה ירושלים — זה שייך באופן טבעי לברכה שעוסקת בירושלים.

2. הרמב”ם מול המנהג:

המנהג הוא שאומרים “נחם” רק במנחה תשעה באב. אבל הרמב”ם לכאורה אומר שאומרים זאת בכל תפילות תשעה באב.

3. מדוע לא בתעניות אחרות?

קושיה חזקה: מדוע אומרים “נחם/רחם” רק בתשעה באב? עשרה בטבת (ותעניות אחרות) הם גם על חורבן ירושלים! הקושיה נשארת פתוחה.

[דיגרסיה: אנשים שאומרים “נחם” כל יום] — היו אנשים שאמרו “נחם” כל יום — “היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.”

הלכה: מוריד הגשם / מוריד הטל — הזכרה

דברי הרמב”ם

“כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם’. בימות החמה אומר ‘מוריד הטל’. מתחילין מתפילת מוסף שמיני עצרת, ומפסיקין מתפילת מוסף יום טוב ראשון של פסח.”

פשט

בחורף אומרים “מוריד הגשם” בברכה שנייה (גבורות), ובקיץ “מוריד הטל.” מתחילים ממוסף שמיני עצרת ומפסיקים משחרית יום ראשון של פסח (במוסף פסח כבר אומרים “מוריד הטל”).

חידושים

1. “מוריד הגשם” הוא שבח, לא בקשה:

משבחים את ה’ שהוא “מוריד הגשם” — זו לא בקשה, אלא שבח בברכה שנייה (גבורות ה’).

2. טעם הגמרא לזמן:

חשבון הגמרא מדוע מתחילים במוסף שמיני עצרת: שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהעולה רגל האחרון יוכל לנסוע הביתה (בלי גשם).

3. נפקא מינה למחזורים:

בארץ ישראל, שם מתחילים משיב הרוח ומוריד הגשם ממוסף שמיני עצרת (לא משמחת תורה כמו בחו”ל), מחזור לשלוש רגלים כמעט לא צריך להדפיס “מוריד הגשם” – רק במוסף של שמיני עצרת. בחוץ לארץ לעומת זאת, שם מתחילים משמחת תורה, צריך להדפיס זאת.

[דיגרסיה: גשם במקומות שגשום כל השנה] — שאלה מוזכרת: בסידור כתוב שבמקומות שגשום כל השנה, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום” (בברכת החודש). המקור לא ברור. אבל אם באזור גשום כל השנה, זה טוב לטבע שם.

הלכה: ותן טל ומטר — שאלה

דברי הרמב”ם

“מתחילין לשאול ‘ותן טל ומטר לברכה’ מז’ חשוון, וזה דווקא בארץ ישראל. בבבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים והדומים להם – שואלים ביום שישים אחר תקופת תשרי.”

פשט

ההבדל בין “הזכרה” (מוריד הגשם — שבח בברכה שנייה) ל”שאלה” (ותן טל ומטר — בקשה בברכת השנים). השאלה מתחילה בז’ חשוון בארץ ישראל, ו-60 יום אחרי תקופת תשרי בבבל. שניהם מפסיקים באותו זמן – כדי שיגיע יום טוב הראשון של פסח.

חידושים

1. מדוע ז’ חשוון בארץ ישראל:

מחכים שעולי הרגלים יחזרו הביתה אחרי סוכות, ולא רוצים שיהיה להם טורח מגשם בדרך. זה דין ספציפי לארץ ישראל.

2. חידוש הרמב”ם – “דומים להם”:

הרמב”ם כותב לא רק “סמוכים” (קרובים גיאוגרפית), אלא גם “דומים להם” – מקומות עם תנאי אקלים דומים. המשמעות שהדין הולך לפי האקלים, לא רק לפי קרבה גיאוגרפית.

3. מנהג בבל באירופה/אמריקה:

באירופה או אמריקה אין סיבה לנהוג כמנהג בבל (60 יום אחרי תקופה), כי האקלים שונה. אבל מנהג הראשונים היה: מאחר שאנו הולכים לפי תלמוד בבלי, נוהגים כמנהג בבל. הרא”ש העיד ששאל את רבו ואחרים מדוע עושים כך, ואף אחד לא ידע לענות – אבל הוא פוסק שהמנהג הוא דבר טוב וצריך לשמור עליו.

4. מקומות שצריכים גשם בקיץ (ימות החמה):

מקומות כאלה לא יאמרו ותן טל ומטר בברכת השנים, אלא שואלין צרכיהם בשומע תפילה. הטעם: ברכת השנים הולכת לפי סדר המקומות הרגילים, לא לפי יחידים, כדי לא לעשות אגודות אגודות (לא תתגודדו) – כל היהודים יתפללו את אותה תפילה.

5. שיטת הב”ח – והקושיות עליה:

ב”ח אומר שלא יאמרו ותן טל ומטר באירופה בימות החמה, כי “מטריחים בשמים לעשות עולמות ליונים לצורך היחידים.” הוא מביא מעשה ששני גדולים אמרו ותן טל ומטר בחודש חמה ומתו. תורת זאב (והלומד עצמו) לא מבינים את הב”ח: (א) מה פירוש “מטריח”? תפילה היא עבודה, ה’ רוצה שנבקש מה שאנו צריכים! (ב) מהו “כח היחיד”? אין מבקשים עבור יהודי אחד, אלא עבור אזור שלם!

הלכה: עשרת ימי תשובה – שינויים בשמונה עשרה

דברי הרמב”ם

“כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש’ ובאחת עשרה ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’. אבל בעשרת ימי תשובה חותם ‘המלך הקדוש’ ו’המלך המשפט’.”

פשט

בעשרת ימי תשובה משנים את החתימות של ברכה ג’ וברכה י”א.

חידושים

1. פשט ב”המלך המשפט”:

ההבדל מ”האל הקדוש” ל”המלך הקדוש” הוא פשוט. אבל ההבדל מ”מלך אוהב צדקה ומשפט” ל”המלך המשפט” קשה. רבנו מנוח מסביר: כל השנה ה’ “אוהב צדקה ומשפט” – הוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט. אבל בעשרת ימי תשובה הוא עצמו עורך משפט – “המלך המשפט” פירושו המלך שהוא עצמו מנהל את המשפט.

2. פשט שני:

ייתכן שהיו שני נוסחאות, וחז”ל הכריעו שכל השנה אומרים נוסח אחד, ובעשרת ימי תשובה את השני.

3. מתי אומרים “המלך המשפט”?

“המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, אבל “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים – כי ראש השנה ויום כיפור יש להם נוסחאות משלהם.

הלכה: תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דברי הרמב”ם

“יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה ‘זכרנו לחיים’, ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים’, ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך’, ובברכה אחרונה ‘ובספר חיים’.”

פשט

הרמב”ם מנסח זאת כ”יש מקומות” – לא כחיוב כל ישראל, אלא כמנהג שכמה מקומות קיבלו.

חידושים

1. סתירה לכלל הרמב”ם:

הרמב”ם אמר קודם שאסור לשנות מנוסח התפילה שחז”ל תיקנו. איך הוא יכול כאן להתיר תוספות? כמה תירוצים: (א) תוספות לזמן מוגבל (לא כל השנה) שונה משינוי בנוסח. (ב) בדרך עראי (לא קבוע) מותר. (ג) כשהציבור מקבל מנהג חדש, זה שונה מיחיד שעושה נוסח משלו.

2. “יש מקומות” – לא מנהג כל ישראל:

הרמב”ם כותב “יש מקומות”, שמשמעו שזה לא מנהג כל ישראל ולא חיוב. זה שונה ממנהגים שהרמב”ם כותב כמחייבים.

3. “וכתוב לחיים” – היכן בשמונה עשרה:

הרמב”ם מבין ש”וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” נאמר בברכה י”ח (מודים), אחרי “בכל עת ובכל שעה” – כלומר באמצע הברכה, לא בחתימה. אחר כך בא “זכור רחמיך וכבוש כעסך.”

4. “ובספר חיים” – בלי וו:

מנהגנו לומר “ובספר חיים” (בלי וו בהתחלה), כי זה המשך של ברכת שלום.

5. ראש השנה ויום כיפור מול עשרת ימי תשובה:

אף שהרמב”ם כותב “יש מקומות” לגבי עשרת ימי תשובה, מנהג ראש השנה ויום כיפור נתפשט בכל ישראל – כלומר, בראש השנה ויום כיפור בוודאי אומרים את התוספות, אפילו אם היינו סוברים שבעשרת ימי תשובה זה לא מחייב.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב’ – תקנת ברכת המינים

הקדמה: נדבן השיעור

דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב’. כן, ספר לנו על הנדבנים שלנו.

דובר 2: מה נכנס? כן, השיעור שלנו נתנדב על ידי ידידנו היקר, הרב החסיד, הרב הנגיד, יואל ורצברגר, שעומד לימיננו והוא עשה שהישיבה תהיה הצלחה, וזו זכות גדולה עבורו, ומי שרוצה לחקות אותו שיתקשר.

חזרה: מה למדנו בפרק א’

דובר 1: טוב מאוד. אז למדנו בפרק הראשון את היסודות של הלכות תפילה, כן? כלומר, תפילה מתכוונים כאן בעיקר לשמונה עשרה?

דובר 2: לא רק בעיקר, אלא, נכון? לא למדנו… אולי מאוחר יותר ילמדו על התשלומין ודברים כאלה.

דובר 1: כן, אולי בקרוב אפשר ללמוד מאוחר יותר על ברכות אחרות ודברים, אבל בינתיים. אני מתכוון, הלכות קריאת שמע כבר למדנו על ברכות קריאת שמע. אז עכשיו לומדים על שמונה עשרה. למדנו על המדרבנן, מדרבנן, זה באמת היה שמונה עשרה ברכות, וכן הלאה.

המבנה של פרק ב’: שינויים בברכות

עכשיו הולכים ללמוד פרטים נוספים מסוימים על הברכות. ראיתי שהרב רבינוביץ אומר יפה מאוד, אפשר לראות שכל הפרק הוא בעצם שינויים שנעשו בברכות. כאן שינויים, השינוי הראשון שהולכים ללמוד הוא שינוי שרבן גמליאל עשה לעד עולם, הוא הוסיף ברכה אחת. אחר כך יש שינויים שעושים מפעם לפעם לפי הענין, נראה.

הלכה א’: תקנת ברכת המינים – הרקע ההיסטורי

דברי הרמב”ם

אומר הרמב”ם, “בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל”. הרמב”ם מתחיל כמו למשל בהלכות עבודה זרה שהתחיל כך, הוא נכנס להיסטוריה, הוא מספר לנו את המציאות ההיסטורית שזה מסביר הלכות, שזה נותן קונטקסט להלכות. אומר, נאמר אמנם י”ח ברכות, אבל הוא הולך לספר לנו כאן שזה בעצם י”ט.

אומר כך, “בימי רבן גמליאל”, הנשיא רבן גמליאל, “רבו האפיקורסים בישראל”, התרבו אפיקורסים.

מי הם האפיקורסים/מינים?

דובר 2: את מי בדיוק כאן הוא מתכוון? הוא מתכוון לתלמידי צדוק וביתוס שהיו בערך בזמן של תלמידי רבן גמליאל?

דובר 1: לא, בזמן של רבן גמליאל היה אותו האיש. הפשט מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח. הוא מכיר את רבן גמליאל, זה היה חלק מהמעשה. אז בפשטות, רבי שמעון בן שטח לא מסתדר היסטורית. רבן גמליאל הוא היסטורית כשזה היה. ולפי מה שתוספות אומר שהיו שני ישו הנוצרי, אז רבי שמעון בן שטח היה גם בטווח הזמן, אני לא זוכר.

דובר 2: מוקדם מדי בזמן.

דובר 1: מוקדם מדי או מאוחר מדי, אני לא זוכר. על כל פנים, רבן גמליאל היה בזמנו, ונראה שהרמב”ם הבין שזה מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח שזה מתכוון לו.

רואים את המילה “מינים” משמשת לנוצרים. ברוב חז”ל מוצאים את המילה “מינים”, לא כתוב אף פעם על מי הוא מדבר בדיוק. אז בפשטות, הרמב”ם הבין כך. בואו נקרא את…

המשמעות של “מינים”

“שנתרבו המינים בישראל” – כלומר אפיקורסים. יותר מינים של יהודים. כלומר, באמת יש רק מין אחד של יהודי, אבל כאן יש עוד מין. “מינים” פירושו פשוט מינים, ממש. מין אחר.

דובר 2: לא, השני הוא מלשון שונה, מוסר, אפיקורסות הוא מלשון… זה אחר… זה זה זה… אפיקורסות.

דובר 1: אני מתכוון ש”מין” הוא כפשוטו, כלומר, הם יהודים, אבל אתה מין יהודי, אתה לא יהודי רגיל, מבין? גויים הם עמים אחרים, אתה סתם מין בפני עצמך, אתה לא יהודי ואתה לא גוי. לא, אתה מין, אתה מין יהודי. גוי הוא גוי, יהודי הוא יהודי, ישראל. ואתה מין ישראל, אתה… איך אומרים… אתה מין.

“מצירים לישראל ומסיתים” – גשמיות ורוחניות

“והיו מצירים לישראל” – הם הפריעו. “כל המצר לישראל נעשה ראש” מרמז להיות שה… המצירים העיקריים לישראל הם צורה מסוימת. לא ברור ל… אני מתכוון שה… בואו נקרא. “ומסיתים אותם לסור מאחרי ה'” – הם מסיתים את היהודים להתרחק מהבורא היחיד. אז לא ברור אם “מצירים” פירושו שהם עשו צרות בגשמיות, ומלבד זה עשו צרות ברוחניות, או אולי מתכוון שזה הוא גופא.

ראיה מירושלמי ראש השנה

אז למדתי אתמול בירושלמי ראש השנה על… ושם מדברים… אני מתכוון בערך אנחנו עומדים במשנה בראש השנה, אבל בירושלמי מאריך קצת יותר על המינים, שגם שם לא ברור, לכאורה מתכוון לצדוקים שלא מאמינים בתורה שבעל פה, שהעידו עדות שקר, הם ניסו לחבל בקידוש החודש, וגם שהם הדליקו, בתחילה היו משיאין משואות, אבל הם התחילו להדליק אש בלילה אחר.

אז זה באמת, הסתכלתי, לכאורה זה נראה אפילו כמו מעין מרד, כן? הם חדרו למערכת שמודיעה שמגיע טיל, כן? הם הדליקו אש כשזה לא ראש חודש, הם ממש חיבלו בדבר. אז הייתה מציאות, היה מעין מרד.

דיון: מרד או בעיית אמונה?

דובר 2: אמת, אבל יכול להיות שהעיקר, כלומר, בוודאי זה אמת שעשו מרד, ובגלל זה נקרא המינות, כי הוא רוצה להיות ה, הוא רוצה להנהיג את הדבר. הוא אופוזיציה. אבל למה מורכבת האופוזיציה שלו? יש לו איזו שיטה, השיטה שלו היא שצריך להאמין כך וכך, צריך לעשות כך וכך.

דובר 1: אבל הם לא הסיתו את אנשיהם והם הלכו הלאה, הם גם ניסו לקבל שליטה. המלך היה צדוקי, והם ניסו להכניס לבית המקדש, וזוכרים את כל המעשיות האלה. כאן מדברים אפילו על הנוצרים, הם בהתחלה ניסו, הם ניסו להשתלט על הדברים. אבל להשתלט כדי שיוכלו להנהיג את מעשיהם ומעשים אשר לא כן.

אבל מה שאני מתכוון לומר, שזה לא פשט שיש קבוצה קטנה של יהודים שחושבים מחשבות מעניינות, הם מתכנסים פעם בשבוע, הם עושים פגישות, והולכים לחשוף אותם ועושים תפילה עליהם. זו הייתה מלחמה, זה היה סוג של מלחמה. הם חיבלו בסנהדרין, הם… זה היה… הצדוקים שאתה מדבר עליהם מהמשנה, המינים שמדברים כאן, צוררי ישראל.

אז הרמב”ם רוצה לתת לך תמונה שהם לא, והם דאגו שיש להם דעת קדושה, וזה גם, זה גם מספיק מה לומר. אבל הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. אבל הם גם היו מעין מלחמה. הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. זה לא סתם, למשל כששני רבנים, שני אחים, נלחמים מי יהיה כהן גדול, מה שלא יהיה, זה באמת מלחמה, מעין מלחמת אזרחים, אבל זו לא הבעיה, מבין? לא בגלל זה עושים ברכה. אפילו הצד השני לא דבר היום, עושים ברכה. הוא הצד השני. אבל ממה מורכבת העמדה שלו? זה מורכב מאמונה אחרת, מחולשה כלשהי ב”אחר ה'”. טוב מאוד. זה שני הדברים ביחד. זו בעיה גדולה.

“גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א’

“כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם” – שהדבר, להיפטר או שיהיה אחדות ביהודים, או הדבר שכל היהודים יתנהגו על פי התורה, חשוב יותר מכל דבר. כי הרמב”ם אומר פעמים אחרות, כמו שכבר אמרת, שכשגרים בין יהודים ישרים התורה באה יותר בקלות, וכן הלאה.

דובר 2: רגע, עצור. “צרכי בני אדם” הוא בוודאי התייחסות למה שאמר קודם, נכון? מה הייתה הלשון שם? אצל התפילה?

דובר 1: זו הייתה לשון ש… “ישאלות כל הדברים לצרכי ציבור כולם”.

דובר 2: טוב מאוד. יש, הוא אמר שי”ח הברכות הן לכל צרכי בני אדם. עכשיו מצאו שיש צורך גדול יותר. זה צורך ציבור גדול כזה.

דובר 1: טוב מאוד. לא סתם איזו בעיה, זה הצורך הגדול ביותר. אני מתכוון הגדול ביותר הוא על הלשון “ואחר ה'”, כי התכלית של הכל היא לדעת את ה’. אם הולכים לדעת זאת בטעות, אז כל הדבר אבוד.

וממילא, שהעולם ישאר עם אמונה ברורה הוא “גדול מכל צרכי בני אדם”. אבל “צרכי בני אדם” הוא מכניס זאת לשמונה עשרה, כי שם שייך צרכי בני אדם, זו תפילה.

תקנת רבן גמליאל

“עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת” – כלומר, מצד אחד תפילה היא לצרכי בני אדם, מצד שני מבינים שזה מהצרכים הגדולים ביותר של בני אדם, צריך לעשות תפילה על זה. “והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה’ לאבד אמונים” – הוא עם בית דינו עשה תפילה חדשה, שיבקשו מה’ “לאבד אמונים”. “וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל” – הוא הכניס זאת לתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכל.

“ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה

דובר 2: טוב מאוד. זו עוד הלשון שאמר קודם על אנשי כנסת הגדולה, שהם עשו את נוסח התפילה כדי שידעו את הדברים החשובים שצריך להתפלל עליהם, ושיאמרו זאת טוב.

דובר 1: טוב מאוד. היסוד אפשר ללמוד שני דברים. יכול להיות שזה באמת כמו שאמרת, בעיצומו של דבר כל יהודי היה צריך להתפלל על זה, אלא שלא היה נוסח, אז הוא עשה נוסח. הדרך האחרת, צריך לחשוב, יכול להיות, בואו נגיד יש אדם שיש לו צורך חדש. כן, דיברנו בשיעורים הקודמים, בואו נגיד מישהו צריך שידוך לילדים, אולי יעשה ברכה משלו, “ברוך אתה ה’…”. שיאמרו דבר כזה.

דובר 2: טוב מאוד. אבל כאן הוא עשה ברכה משלו. כי זה צורך בני אדם, זה דבר ברור מאוד.

דיון: האם אפשר היום לעשות ברכה חדשה לצורך ציבור?

דובר 1: אבל חשבתי, מה קורה למשל, ואני יודע שאנשים בלייקווד אומרים שהיום צריך לעשות ברכה שיוכלו לקבל את הילדים למוסדות. זה גם צורך בני אדם.

דובר 2: זה גם צורך בני אדם, אבל צריך להתפלל. זה כח הנדרים או מה. זו אותה ברכה של המלשינים, אני לא אומר ש…

דובר 1: לא, ו… יכול להיות. לא, ראיתי מאוחר יותר כתוב בתענית…

דובר 2: לא, אבל אתה אומר טוב מאוד. קודם כל הם אמרו שזה צורך שצריך להתפלל עליו. מצד אחד מהתפילות אנחנו יודעים שעושים נוסח כדי שאנשים לא יבקשו זאת בלשון יחיד. כי אם לא היה מספיק רק לתלות שלט “מלבד אלה שמתפללים נגד הרשעים”. אבל אני רוצה שגם יעשו את האופן איך הם עשו תפילות שיהיה ערוך בפי הכל.

ההיבט התכליתי של ברכת המינים

יכול גם בוודאי להיות, אני מתכוון רבי בנימין אומר זאת, אני הולך לומר עוד קצת מה שהוא אומר בעוד רגע, אבל הוא אומר גם זאת, שיכול להיות שהתפילה היא גם תכלית רודפת. הפשט הוא, איך, אחת הדרכים לברר את המינים, הם אמרו ברכה ברורה, כל מי שאוכל, אתה אומר בניגוד, אתה מראה שלא להפוך להיות מין. זה מסנן מהבית כנסת את הרשעים שהולכים לחרוק שיניים בברכת המינים. כתובה מעשה כזו במשנה יוחסין, אם מישהו טועה, יש חשש שאולי הוא מין, מזה הוא לא אומר ברכת המינים. יש דבר כזה. אבל גם יש שמפרסמים שאנשים מבינים איך שלא יהיה מין.

השוואה לברכת ענינו בתענית

חשבתי, מאוחר יותר כתוב שבתענית יחיד אומר הוא מכניס בשמע תפילה את ענינו, ובתענית שליח ציבור אומר זאת ברכה נוספת. נראה שלצורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת. יחיד מכניס את בעיותיו בברכה אחרת, אבל אם זה צורך ציבור יכולה לבוא ברכה נוספת.

דובר 2: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר… ענינו הוא ענין של ברכה, וזה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית.

דובר 1: בפשטות, לא, אולי יש לזה תפילה ספציפית של… לא, אבל קישרתי את זה. לכאורה אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה, בגלל זה גוזרים תענית. תפילת ענינו היא “רבונו של עולם, עזור לנו”. אומרים שעל תענית הסיבה שמתענים היא עכשיו קצת הפלאה, זה רק זכר הצרה, מה שלא יהיה. הצרה הגדולה היא שאנחנו בגלות, מה שלא יהיה מתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו. אם גשמים, מה שלא יהיה הטענות. נראה הכל.

קושיית רבנו מנוח: “יתמו חטאים ולא חוטאים”

הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אם מישהו…

דובר 2: טוב מאוד. אם מישהו יאמר שיש חילוק שזה רק על רשעים, לא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא.

דובר 1: הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים.

ברכת המינים, מנין הברכות, ודיני הבננו

הלכה א (המשך): קושיות וביאורים בברכת המינים

קושיה: ענינו — האם זו ברכה נפרדת?

דובר 1: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר אם אמרתי זאת שם. ענינו הוא ברכה, כי זה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית. בפשטות, לא. אולי לתענית יש תפילה ספציפית של ענינו.

לא, אבל לכאורה, אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה. בדיוק בגלל זה יש את התענית. התפילה של ענינו היא שה’ יעזור לנו. כשאומרים זאת על תענית ציבור שיש עכשיו, זו קצת בעיה. זה רק על זכר הצרות, או הצרות הגדולות שאנחנו בגלות, או כשמתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו, תענית גשמים או איזו תענית שזה. נצטרך לראות.

קושיה: “יתמו חטאים ולא חוטאים” — איך זה מסתדר עם ברכת המינים?

דובר 1: הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. ואם מישהו אומר שיש חילוק שזה רק על רשעים ולא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא, הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים “אל יתפלל אדם על רשעים שימותו”. לא להכות.

תירוץ א: “מצירים לישראל” — תשובה, לא מיתה

דובר 1: אומר רבנו מנוח תירוץ פשוט. הוא אומר, זה בדיוק מה שמתכוונים. הרמב”ם אומר “מצירים לישראל”. שיפסקו המינים המצירים, שיתבטלו, ושיעשו תשובה. זה בוודאי הביטול הגדול ביותר. לא מתכוון שהם דווקא ימותו, אלא יעשו תשובה. תשובה היא להיות שובר רעב ומכניע זדים.

אוקיי, נוסח התפילה הוא ענין של קריאה ועידוד, ועוד דברים כאלה. יכול להיות דרשות. הדבר הראשון יכול להיות קריאה ועידוד.

תירוץ ב: “אל תהי תקוה” — הודעה, לא תפילה

דובר 1: הוא מפרש, איך ראיתי שמישהו מפרש, למה הפשט שאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”? למה זה נכנס? זה רבנו מנוח כאן. הוא אומר שזה בעצם… זה גם, זה תירוץ שני שהוא שואל על הקושיה. לא, לא תירוץ שני, הוא שואל למה אומרים זאת בנוסחאות אחרות. הוא אומר ש”אל תהי תקוה” פירושו שלא יהיה להם שארית הנפש. זו פשוט הודעה שאומרים לעולם ש”למלשינים לא תהי תקוה”. זו יותר אזהרה מאשר תפילה.

תירוץ ג: החילוק בין רשעים למינים

דובר 1: אבל אני מתכוון שזו בכלל לא קושיה, כי קודם כל, זה מתחיל שהיו שכנים שעשו עבירות, כמו שכתוב אצל רבי מאיר. היו לו איזה שכנים, פורעים שם. כאן מדברים על רשעים.

דובר 2: לא, מה שאני מתכוון לומר חס ושלום, שם כתוב ברור המילה מינים.

תרגום לעברית

דובר 1: כן. אבל היתה משפחה, הוא הולך על נביאו, שהיה מין, הוא התפלל באמת ובצדק, הלוואי שילדיו. כאן מדברים יותר בבירור, לעבד א מינים, זה לא אומר שהאחרית מול זכר, שכל ילד ימות. לעבד א מינים, יכול להיות שהוא חשב על איזה רשע גדול, שהוא צריך למות. זה לא שהוא מתפלל רק על השכן הזה, יש לו איזה שכן רע, הוא מתפלל לקב”ה שיכלה אותו.

אוקיי, הוא אומר חילוק. לעבד א מינים לא אומר להרוג כל אדם, הוא מתכוון ל… אומר הרמב”ם אחר כך, שזה הרבה יותר פשוט, כשאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”, הוא לא מתכוון לומר שכל חול זכר, כמו בעמלק, כל אחד ימות. לא, הם יהודים, כן? זה אומר, שיעקר עולם, רצונם לרעה, תן להם את הלב, אני יודע “והזדים והרשעים”, מה הרשעים צריכים לאבד.

דיגרסיה: שיטת המונקאטשער רב

דובר 1: אוקיי. אוקיי. כן, יכול להיות, המונקאטשער רב אני זוכר בקנאה גדולה, יש לו אריכות שלמה איפשהו שההלכה היא לא כרבי מאיר. לא, הוא אומר שנראה שבשיחות, ברוריה אמרה, אישה אמרה, לא צריך לעקוב אחריה, צריך כן לגעור ברשעים. אבל נראה שרבן גמליאל חשב אחרת, רבן גמליאל חשב שלא, זה באמת מתכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורך הציבור.

למה קוראים לזה “י”ח ברכות” כשיש תשע עשרה?

דובר 1: אוקיי, חזרה לעיקר התוספות, ברכה שהיא בעצם תשע עשרה ברכות. אה, בגלל זה נשאר לי המילה י”ח. שנזכור שהשם האמיתי הוא י”ח. זה משהו נוסף שם. יכול להיות עוד, אולי גם “בונה ירושלים”, אוקיי, אפשר לשנות את הנוסח. אולי לומר, הקב”ה שהוא שוכן שם, שיבנו אותו כבר, משהו כזה. הרמב”ם הזכיר איפשהו את הדבר, שלא צריך להשתנות מלשון חכמים, ממטבע שטבעו חכמים.

קושיא: איך שמעון הפקולי יכול היה להוסיף ברכה?

דובר 1: קודם כל, בענין ברכות קריאת שמע ראינו את זה. אבל שמעון הפקולי לא… הוא עשה אחרת. להוסיף ברכה שלמה זה דבר אחר. או שהוא יכול היה כי הוא היה… מה?

דובר 2: לא, הוא היה החכם, אני לא מבין.

דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר נגד החכמים. הוא היה החכמים עצמם, אני לא מבין. הוא היה כאן כמה דורות נגיד אחרי שעשו את י”ח ברכות, כן, אני לא יודע כמה זמן.

דובר 2: מאנשי כנסת הגדולה.

דובר 1: מאנשי כנסת הגדולה. אז כשאומרים שאסור להוסיף זה אומר שיחיד אסור, אבל כאן התכנס בית דין. אבל יכול להיות שלהכניס ברכה שלמה לא נקרא מוסיף. מוסיף ומשנה זה אומר לשנות את הלשון, לומר את אותו הדבר בלשון אחרת.

תיאור הרמב”ם: תגובה למשבר

דובר 1: אבל לכאורה התירוץ הוא הדבר הראשון, שהוא אומר שזה היה… הרמב”ם אומר, הרמב”ם מכניס, בגמרא לא כתוב שהיה רוב מינים. הרמב”ם דימה לעצמו, הרמב”ם אומר מה הפשט ששמעון… אפילו לא כתוב בגמרא על גמליאל, רבן גמליאל ביקש מבית הדין שיתקנו, לא הוא עשה את זה לבד. אבל הרמב”ם רוצה להוציא שזה היה… איך נגיד, זה היה תגובה למשבר. הוא אומר, הוא מביא שהוא נותן את הקרדיט לרבן גמליאל, הוא לא אומר “עמד שמואל” כמו שהגמרא אומרת. הוא אומר את זה, אבל הרמב”ם רוצה להוציא ש… אה, יכול להיות כי רבן גמליאל היה הנשיא, הוא היה בית הדין, הוא היה זה שהנהיג את בית הדין, הוא היה השרביט.

דובר 2: הוא היה השרביט, זה לא שרביט.

דובר 1: זה מילה ידועה שבאבות כתוב “שמעון הפקולי אומר בפני רבן גמליאל”, שמעון הקטן, “שמעון הקטן אומר בפני רבן גמליאל”, וכתוב הלאה “אז יאכלו וישבעו”. אומרים שכיון שהוא היה זה שתמיד אמר את זה, הוא יכול היה, ידעו שאותו אפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.

סיכום: הברכה התשע עשרה

דובר 1: בכל מקרה, נו. זו הברכה התשע עשרה שהוספו בזמן… על בעיה שהיתה. האמת שהרמב”ן מדבר על זה במקום כשהוא מדבר על הברכות. ממילא גם הייתי רוצה לומר שבשעת חורבן בית המקדש הוסיפו ברכות לירושלים יותר, או היו אומרים שהיתה גם ברכה על ירושלים בנוסח אחר. אבל הרמב”ם לא מדבר על זה. אבל בכל מקרה זו הסיבה כי קוראים לזה י”ח ברכות, צריך להבין למה קוראים לזה תשע עשרה, למה יש תשע עשרה.

הלכה ב: מתי אפשר לומר “הביננו” (מעין י”ח)

לשון הרמב”ם

דובר 1: נו, הנה בא זה. עכשיו נלמד האם צריך באמת לומר את כל התשע עשרה. זו שאלה לאדם עני יכול היה לומר שהם צד שהוא יהרג ואל יעבור, הם מלשינים, לכאורה אי אפשר לדלג. ברכות אחרות זה מה שהחכמים תקנו לומר כך. הוא אמר לו שהוא גר בעיר שגרים בה רק יהודים שומרי תורה. אומר לו, שיביא מהר שייגץ, שיוכל לקיים את המצווה להכות את השקצים. אז אפילו יש דעה קדושה אחרת, צריך לעשות שיהיה מאושר. סתם, אוקיי.

אומר הרמב”ם כך, “בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.” נגיד על הסדר שהם נתנו לנו.

“במה דברים אמורים?” אומר הרמב”ם, “בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות.” כשהוא רגוע, דעתו מכוונת. “מכוונת” זה אומר מכוונת, “מיושב” למטרה, מכוון למטרה. “ולשונו תמהר לקרות” – והוא זריז, הוא במצב רוח, וזה עובד לו, ולשונו הולכת לומר את זה מהר, זה לא יקח הרבה זמן.

“אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר,” אם הוא מתוח ו… ההיפך מ”מוטב דעתו עליו ומכוונת”. “טרוד” זה אומר כמו במעשה לכאורה, הוא עסוק בעשיית דברים. “דחוק” זה אומר שהוא דחוק, הוא יושב בבית בטורח. כן, הוא לא עושה כלום, הוא יושב, אבל הוא נדחק. או, “או שקצרה לשונו” – מה זה, אני משער, ההיפך מ”לשונו תמהר לקרות”. מה זה? זה פיזי?

דובר 2: לא, אני חושב שזה… זה לא פיזי.

פירוש “קצרה לשונו”

דובר 1: אדם לא יכול לומר שמונה עשרה ברכות. זה מאוד ארוך, התשע עשרה ברכות, זה הרבה מילים. אפילו להיות במצב הנכון, הוא לא יכול לומר את המילים, לומר ברכה ארוכה. לא רואים אנשים היום שהם לא עוקבים אחרי הרמב”ם, והם אומרים, “אוקיי, אתה רואה הוא עייף, אין לו כוח לומר דבר כל כך ארוך, שיעשה קצר, יש לו כוח.” זה לא מוסיף דעת, זה אבל חזק דעת, אבל זה עדיין חזק דעת. צריך שני דברים, ואנחנו רוצים שהוא יגיד את זה ושיהיה לו כוונה. אם הוא יכול רק לקיים אחד משניהם, זה אומר, או שהוא יכול לכוון, או שהוא יכול לומר… הוא יכול לומר דבר קצר יותר, או שהוא הולך לומר “הביננו” אשר קצרה לשונו. אני חושב שקצרה לשונו לא אומר, כי לכאורה הרמב”ם לומד שיש נוסח, קצרה לשונו לא אומר כמו קודם קצרה לשונו שאי אפשר לעשות נוסח, זה אומר… לא, אבל משמע שנראה כאן כאילו שאם אתה יכול להתפלל את כל התפילה בלי דעת, או תפילה קטנה עם דעת, תתפלל קטנה עם דעת.

או אולי אפשר לומר לשונו טמא, אין לו חשק, דעת מכוונת לכל הלשון הארוכה. אבל אני חושב שעיקר דעת מכוונת אומר, הוא מדבר כאן לכתחילה אולי כמו, זה נראה אחר כך בגמרא, אני חושב שמה צריך להיות כוונה קטנה, אי אפשר לכוון. הרמב”ם לא מדבר שאין לו כוונה, הוא מדבר יותר כמו שאתה במצב שאתה יכול לומר תפילה ארוכה יותר, זה יותר חזק איש ודעתו, והם יכולים לומר.

ההלכה: שלוש ראשונות, ברכה אחת מעין האמצעיות, ושלוש אחרונות

דובר 1: זה ככה, אם הוא טרוד ודחוק בזמן, מתפלל שלוש ראשונות, שלוש הראשונות, השבח, שיגיד את כולן, ואחר כך שיגיד ברכה אחת מעין כל האמצעיות, אחר כך שיעשה ברכה אחת מכל האמצעיות תשע, שיעשה אחת… שתים עשרה או שלוש עשרה.

דובר 2: כן, אה, I’m sorry, כן.

דובר 1: שיגיד רק מעין שלהן, זה אומר שיזכיר אותן, אבל הוא לא צריך לומר את כל הנוסח הארוך, ואחר כך שיגיד כן את כל שלוש האחרונות, שלוש אחרונות.

למה את שלוש האחרונות צריך לומר שלם?

דובר 1: מעניין שבהלל והודאה לא מרשים לנו, שם עוד יותר חשוב שנגיד את זה עם הנוסחאות היפות. אבל צריך לזכור שהרמב”ם לכאורה סובר שיש נוסח, אבל הראשונים לא סוברים כך. אבל כשכתוב כאן שהוא מאריך, הוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר, המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות, זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה'” נוסף, “ברוך אתה ה'”. ברכה אחת מעין כל האמצעיות אין “ברוך” לכל הברכות, עושים מהן כולן ברכה אחת.

דובר 2: לא, זו ברכה ארוכה אחת.

דובר 1: חוץ מזה שזה קצת יותר קצר, אפילו בנוסח לא. יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק ברוך אתה ה’ ויהיה שתים עשרה ברכות. לא, אבל יכול להיות שהרמב”ם היה אולי, אני לא יודע, אני מנסה.

דיני “הביננו” — מתי עושים ברכה אחת מהברכות האמצעיות

החילוק בין שלוש ברכות לברכה אחת

אבל כשכתוב כאן שהוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר. המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות. זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה'” נוסף “ברוך אתה ה'”. תפילה אחילה ומצאה אין ברכה לכל הברכות. עשו מהן כולן ברכה אחת.

נכון, זו ברכה ארוכה אחת. חוץ מזה שזה קצת יותר קצר אפילו בנוסח, זה לא… יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק “ברוך אתה ה'”, ויהיה שתים עשרה ברכות. בכל מקרה, אבל יכול להיות שהרמב”ם היה, אולי, אני לא יודע, אני חושב, שלהיות מדויק בהלל והודאה חשוב יותר מאשר להיות מדויק במילים של תפילה. כי הלל והודאה אתה מדבר לעצמך. הגמרא היתה עם הרגישות המוחלטת על זה, לומר יותר מדי שבחים, מעט מדי שבחים. תפילה היא בעיקר שתזכיר דברים שחסרים. מספיק שתרמוז על הדבר, רפואה, אתה כבר מבקש רפואה, כבר אמרת רפואה.

עיקר התפילה הוא הצרכים. זה לא סתם ככה שזה נרמז ברמב”ם. האריכות היא רק בזה שיש שלוש ברכות. אבל לומר את כל השבחים הספציפיים, הוא לא אומר על כל השבחים. הוא לא אומר שצריך לומר כל השבחים, הוא אומר שצריך לומר שלוש ברכות. שלוש הברכות שאתה יודע איך, שכתוב במחזור. הוא לא אומר שצריך סתם לומר שלוש ברכות. לא ברור שזה מעכב את המילים שכתובות במחזור על כל ברכה. וזה יהיה החילוק בין הראשונה והשנייה והשלישית, אם לא עם קמרונות מודגשים. הוא אומר לך, עושים “ברוך אתה ה'”, זו ברכה! בוודאי! זה עיקר הדין! הוא עושה שלוש ברכות!

כי זה לא אומרים בראשונה “מגן אברהם”, בשנייה לא אומרים “מחיה מתים”, בשלישית לא אומרים “הקל הקדוש”, אלא אומרים שלוש פעמים “ברוך אתה ה'” עם המילים שלך של הלל. עשית רק ברכה אחת! זה בדיוק מה שהעניין עושה! הוא עושה ברכה אחת מכל הדבר! זה לא דווקא יותר קצר! המילה היא לא שזה יותר קצר! המילה היא שזו ברכה גדולה אחת! וזה משתים עשרה אחרות!

למה שלוש ברכות בהתחלה ובסוף?

אז למה באמת בראשונות… איך לוקחים את הראשונות בנפרד? מה זה חייב להיות שלוש בהתחלה ושלוש בסוף? כן! זה הגיוני! כי זה שלושה ענינים אחרים! צריך להבין בדיוק מה ההבדל. מהענינים. אבל שלושה ענינים אחרים, כל הצרכים, זה כל הצרכים, אפשר לעשות רשימה ארוכה ולומר בבת אחת. ואין כאן שום דבר על לעשות קצר את כל הדבר. זו רק רמה אחת של קיצור.

כן, יש עוד תפילה קצרה שהיא עוד יותר קצרה מזה. כן, הרמב”ם אומר כך, וזו היא הברכה, זו הברכה שהחכמים תקנו שהיא תקנה מעין כל הברכות האמצעיות, שלוקחת את כל הענינים החשובים מהברכות האמצעיות.

נוסח “הביננו” — ניתוח

הוא עושה את זה ככה, אומר את זה ככה, יפה מאוד, ר’ יצחק סידר את זה יפה מאוד. אתה חונן, אומר הוא בשפה, הביננו ה’ אלוקינו לדעת דרכיך, תן לנו את הבינה לדעת את דרכיך, לדעת דרך ה’. ומול את לבבנו ליראתך, במקום השיבנו, ומול את לבבנו ליראתך. כאן הסיר את ערלות הלב. אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. כן, כן, אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. העיקר הוא לא שזה נעשה יותר קצר. הביננו עם חוננו, זה לא הרבה יותר ארוך מחוננו ה’ אלוקינו דעת מאתך.

הקשר בין הענינים

העיקר הוא, הוא עושה מכל הדבר משפט ארוך אחד כביכול. שמת לב? הוא מחבר. הוא עושה מזה כמו פואמה ארוכה אחת, או איך שאתה רוצה. כשאתה אומר חוננו דעה, אחר כך אתה אומר ברוך אתה ה’ חונן הדעת, אחר כך אתה אומר השיבנו אבינו לתורתך. כאן עשית, גם אתה רואה שהענינים זורמים אחד לתוך השני, כי הביננו הוא הוסיף לדעת דרכיך, כדי שיתחבר עם ומול את לבבנו. זה אפילו מתחרז קצת. לא רק שזה מתחרז, זה נעשה כמו, אני לא יודע איך להסביר, כל נושא הוא חיבר עם השני. כשאנחנו אומרים שתים עשרה ברכות, הוא עושה את זה מחובר אחד לשני.

והוא אומר, ותסלח לנו להיות גאולים, כן, כך הוא עושה את זה במשפט אחד. ותסלח לנו, תמחל לנו, ואם תמחל לנו, נוכל לזכות לגאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, להיות גאולים, להיגאל. הכנסת כאן במשפט אחד את שתי הברכות.

ורחקנו ממכאובינו, הרחק אותנו מכאב, זו תפילת הרפואה.

ודשננו בנאות ארצך, מה זה דשננו? כן, מלשון דשן, כן, כמו שהאדמה תהיה טובה. דשן, כן, לדשן את האדמה. כי “אשרינו” אומר שהשדה יגדל טוב, ושים אותנו בחלק היפה של ארץ ישראל, במקום יפה של המרעה. המילה היא שם, שיהיה לנו מה שיהיה. שנגור במקום טוב שיש שפע. לא, לא שנגור במקום טוב, אלא שיהיה שפע. כמו שאומרים ב”ברך עלינו”, שיהיה מבורך, שפע הארץ יהיה לנו, נקבל את שפע הארץ. זה הפירוש. זה ענין אחד עם טובה, כן, קצת זה ענין אחד עם טובה.

“ופוצה מארבע תקבץ” והלאה

ופוצה מארבע תקבץ, תאסוף את אלה שהתפזרו בארבע כנפות הארץ. הוא לא אומר כאן כנפות, הוא אומר “מארבע”, תמצא בעצמך איזה ארבע.

והתועים בדעתך תשפוט, יש ענין של תועים, אבל אלה שתועים בדעתם יקבלו את משפטם. הכסף משנה עם כולם הביאו שיחה שלמה מרש”י בגמרא מה זה “והתועים בדעתך תשפוט”, זה עריות ושפיכות דמים. זה יותר מלאו הבא מכלל עשה. הוא אומר שהיום אנחנו תועים, יש לנו את הנוער שמחכה. מה כתוב כאן? השיבה שופטינו כבתחילה, כן, תן לנו רבנים טובים, והסר את מה שיש לנו עכשיו. והתועים, היגון והאנחה, נאמר שזה הרבי שלנו. נאמר שהיגון והאנחה הוא הרבי שלנו? נסיר את היגון והאנחה, זה התועה. הפירוש הפשוט, כמו שהוא מביא מרש”י, “תועים בדעתך תשפוט”, הדיינים יהיו, הדיינים שתועים עכשיו יפסקו מחר טוב, יהיו דיינים טובים, “עושה צדקה ומשפט”.

“והרשעים תכניע” ו”ותשמח יד צדיקים”

תרגום לעברית

והרשעים תכניע בידך, שתעניש, שתרים יד חזקה על הרשעים. ותשמח יד צדיקים, ובכך ישמחו הצדיקים. אבל זה שמח, פשוט כך הולך כלל טוב. אבל כאן מניח הרמב”ם גם, הוא הכניס שתי ברכות לתוך ברכה אחת. אבל כאן הם קיבלו עוד הרבה יותר ברכה רחבה מאשר במקור. במקור לא היה כתוב שיזכו לראות את המשיח. כאן כתוב שיזכו לראות את המשיח. הרשעים יעקרו. שם כתוב, כן, הכל טוב, אבל כאן אתה אומר הרבה יותר, שהרבנים יזכו לראות את המשיח. ובנין עירך ותיקון היכלך, והעבודה היא לא הצדיקים, ועקירת עצמות כל אויביך, וכל מבקשי רעתך יכרתו. וזה ממשיך עוד, ועקירת עצמות כל אויביך, זו הברכה שהרבי נתן לנו. הם מקבלים אריכות ימים. ובפרט יתמכי הצדיקים עם הדברים האלה.

אני חושב אבל שכאשר כל הקשרים האלה קיימים, יכול להיות שבאמת כשאומרים את זה בחוץ זה גם מתכוון לדעות. הרי יש סדר. הגמרא במגילה הרי יש דרשה שלמה מה הקשר של ברכה אחת לשנייה. זה בעצם הקשר שלהם. זה נורמלי לאחרונה, כל דבר בחוץ הופך לדבר חיצוני.

הענין של צדיקים בימים נוראים

אבל על פי הלכה, על פי הלכה, התפילה של ימים נוראים נראה שיתמכי הצדיקים הוא חלק מאוד חשוב מכל הסיבה של רחמנא ליצלן, לא רשעים, זה בשביל יתמכי הצדיקים. הרשעים כביכול, לא נתקלקל, זה הכל דבר גדול. למה אנחנו רוצים להיכנס לבית המקדש? לא בגלל הבניין, בגלל האנשים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו שמחים ויוכלו לעבוד את ה’. צדיקים פירושו הצדיקים, כן, לא צדיקים שמקבלים קוויטלעך. צדיקים פירושו הצדיקים, היהודים. לא ההפך מ”למען רשעים אל תהי תקוה”.

“טרם נקרא ואתה תענה”

אחר כך מוסיפים כבר טרם נקרא ואתה תענה. זה מתאים מאוד, כי בקושי התפללתי. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. זה אומרים כבר כן פעמיים את אותו הדבר.

כי אתה הוא… לא, זה ש”טרם נדבר ואתה תשמע” זה מאוחר מדי להתפלל עכשיו. לא, אני חושב אבל שזה נכון, שזה אומר מאוד יפה ש… אני אגיד את זה לפני שאני אומר את זה בארוכה, אני אגיד את זה בארוכה, אני אדם פשוט, אבל ה… הנוסח אומר את זה בתפילות טהורות. אני חושב שזה אותו המשמעות, כי פשוט אדם הרבה פעמים, אם יש מילים קצרות… אבל אם מדברים, אי אפשר להתפלל בצורה מסודרת. אבל אם אני מתפלל, אני מתפלל טוב, אבל אין לי… “טרם” זה הטעם למה אני אומר את זה ארוך. “טרם נקרא” זה הנקודה. אני יכול להתפלל, אני לא צריך להתפלל, אני מתפלל כן.

התירוץ הוא, לא תמיד מקיימים, לא תמיד אולי מתפללים כן וזה יוצא לא נכון. בגלל זה אומרים את האמירות שנותנות את הסדר לבורא. הקב”ה גורם לך להתפלל, אתה אומר את כל ה… הוא לוקח את כל האלף בית ועושה מזה את הנוסח הנכון. כן.

כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל בכל צוקה, ברוך אתה ה’ שומע תפלה. כבר, אם זה שומע תפלה, אחר כך ממשיכים לרצה, נכון? זו ברכת העבודה.

הלכה: מתי אומרים “הביננו”?

הרמב”ם פסק… רגע. כן. כמה דברים הייתי אומר, בגמרא היה קצת מחלוקת אם אומרים “הביננו”, אם מותר לומר “הביננו” כל היום באופן כללי או לא.

דובר 2: אבל רק בשעת הדחק?

דובר 1: רגע. כמה בכלל, אם אומרים… אני חושב שזו מחלוקת במשנה כבר. והרמב”ם פסק כמו רבי עקיבא במשנה, שאם יש ספק אם דעתו מכוונת וכדומה. והגמרא גם כאן שאביי גער במי שאומר “הביננו”. אבל הרמב”ם מביא שנראה שהרמב”ם הבין שהכל בכלל. כלומר, אם תלוי אם דעתו מכוונת, נאמר שהפשט הוא ש…

דובר 2: אם לא, צריך לומר תפילה קצרה.

דובר 1: אם לא, צריך לומר… לא, עכשיו מדברים על “הביננו”. תפילה קצרה זה עוד רמה. אם אין דעתו מכוונת, מה שכתוב בגמרא שאסור לומר “הביננו”, זה מדבר על כשיש לו כן דעתו מכוונת. הרמב”ם פוסק שזה תלוי. כלומר, אם יש לו כוח, אם יש לו דעתו מכוונת ולשונו טהור, צריך לומר את כולה. אבל אם אין לו, אז הוא מחויב, כלומר, ההלכה היא שצריך לומר “הביננו”. וכך גם פסק בשולחן ערוך, שנפסק ברמ”א, שאם אין לו כוח, אין לו דעת מכוונת, אומרים “הביננו”.

ונראה בסימן ד’ את הבעיה של ימות הגשמים בעוד רגע, אבל כך לכאורה ההלכה פסוקה, אין חולק על זה. מה שהסידורים של היום לא הדפיסו את זה…

דובר 2: הבעיה עם זה, רגע, תהיה שזה לכאורה רק שמשנה ממטבע שטבעו חכמים, כי אדם יכול להתפלל בעצמו על כל הדברים האלה. זה רק מטבע המטבע.

דובר 1: כן, כן. אבל כאן מדברים על הרבנן. הרבנן באמת רצו שיעשו שמונה עשרה ברכות. הם לא… בדיעבד הם באמת היו… ברכה אחת כללית. אבל הרמב”ם אומר הרי ש”הביננו” זה תיקון, כן? זה לא שאתה עושה משלך. זה תקנת חכמים.

אבל עד היום הזה, חוץ מימות הגשמים שנראה בעוד רגע, או מוצאי שבת, ההלכה פסוקה היא שאם אין כוח לומר את כל שמונה עשרה, צריך לומר “הביננו”. אני לא מבין למה רוב הסידורים של היום בכלל לא הדפיסו את זה, ומתעלמים מזה. אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לחזור על הנוסח או למצוא סידור שזה כתוב בו, ולומר את זה. כן. עכשיו נראה שיש זמנים שאי אפשר לעשות את זה, אי אפשר לעשות את ה”הביננו”.

דובר 2: כן, אז צריך להזכיר “ותן טל ומטר”.

דובר 1: כן, זה בימות החמה. אבל הזמן שאפשר לומר את הנוסח “הביננו” הוא בימות החמה בקיץ.

הלכות תפילה: דיני הביננו, שבע ברכות בשבת ויום טוב

הלכה ד: הביננו בימות הגשמים — למה אי אפשר לומר

הרי אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לומר, וצריך להשיג את הנוסח, או למצוא סידור שזה כתוב בו ולומר את זה.

כן. אה, עכשיו אפשר לראות שיש זמן שאי אפשר לעשות, אי אפשר לעשות את ההביננו במסורת ההביננו. כן, מה שאפשר לומר את הנוסח הביננו הוא בימות החמה בקיץ, אבל בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו. סיבה מעניינת, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. לא מספיק שאומרים בכלל, תעשה שנגור במקום טוב, זה לא עובר ב”ותן טל ומטר לברכה”. צריך לומר “ותן ברכה”, “ותן טל ומטר לברכה”. אם כבר באותו מחיר אומרים את כל שתים עשרה הברכות, קל יותר לומר את כל שתים עשרה הברכות מאשר לא לשכוח את זה, אם מתחילים להתחשב…

החילוק בין שאלת גשמים לברכות אחרות

אבל זה רק אם האדם היה צריך בעצמו להוסיף שאלה, אבל אם החכמים שאמרו שנאמר הביננו היו יכולים להוסיף עוד מילה, “ותן טל ומטר לברכה”, היו יכולים להכניס מילה. אבל זה לא בא כך, זה בא בלי זה. אלא מה? הברכה היא ברכה שאומרים מהר, והם מכניסים לתוך הברכה שבאה מהר, והולכים עם זה כך, זה לוקח שלושים שניות, ובשלושים שניות לא יחשבו שלא יזכרו שבמוצאי שבת יש כאן עוד פסוק שצריכים להכניס.

שיטת רבינו מנוח: אם יש סידור אפשר לומר

רבינו מנוח אומר באמת, רבינו מנוח אומר כאן מיד בצד שהוא סובר שהגמרא מדברת אם אי אפשר, והוא משווה את הגמרא לברכת כהנים, כתוב שהשליח ציבור, “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי”, אומר שבוודאי יש כאן את אותה ההלכה שאם אדם יודע שהוא כן חשב, או אפשר לומר אחרת, אם אדם מתפלל עם סידור, ובסידור כתוב כבר שב”מוריד הטל” אומרים “לברכה”, לכאורה הוא כן יכול לומר אפילו הוא ייכשל.

השאלה הפונדמנטלית: למה שאלת גשמים שונה?

אבל השאלה היא הרבה יותר פונדמנטלית: למה לגבי כל שאר הברכות מספיק שמזכירים את ענין הברכה, ומה קרה ב”מוריד הגשם” שלא מזכירים את ענין הברכה? שיהיה טוב, שיהיה טוב? צריך כאן חיוב לבקש טל, מטר, וזה יותר מהחיוב על שאר ה… החיוב שמבקשים על הגאולה… הגאולה פירושה, דרך אגב, לפי רש”י רשימת גאולה.

למה לא צריך להזכיר שיהיה לכל מטר באמירה שיהיה “על פני הארץ”? למה לא צריך? למה על כל שאר התפילות מספיק שמזכיר את זה בצורה מעניינת אפילו? “יסוד בתי צדיקים”, “בבנין ירושלים”, וכאן לא מספיק לומר אני רוצה שתיתן לנו מטר, שנחיה בנחת? אני חושב שהמטר הוא תפילה. אבל מה ההבדל בין מוריד הטל למוריד הגשם? אני לא מבין, כאן יש הלכה…

תירוץ: שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת

בשמונה עשרה הרגילה אתה צודק, כי שם מקפידים על המילים המדויקות. אבל ברגע שיוצאים מהמילים המדויקות, מזכירים כל ענין כדי שהאדם יזכור שעל זה אני מתפלל. כשלא יוצאים עם המילים, המילים לא מביאות מספיק את כל הענין.

בשמונה עשרה, חז”ל תיקנו לנו שמונה עשרה ארוכה. אתה לא מחויב דווקא לומר את המילים בברכה. הם עשו שתים עשרה ברכות. המילים גם לא דווקא שונות מהמילים שאומרים בשתים עשרה ברכות. כן שונות. סתם כך אומרים. הם עשו שיהיה הרבה יותר קצר. הם עשו את זה בצורה שיהיה קצר ויהיה קל יותר לזכור מאשר אחת עשרה משתים עשרה. אני יכול לתת לך את הנוסח, אתה יכול לחפש באינטרנט, יש נוסח שהוא מאוד ארוך, אבל תראה שאין שם אף ברכה אחת שהתוכן השאלה שונה מאשר בשתים עשרה ברכות. אין. אתה מבקש דעת, אתה מבקש תשובה, אתה מבקש את כל הדברים. יותר פיוטים, פחות פיוטים, זו כבר שאלה שלא מדברים כאן, איך אומרים את זה, לא מקפידים על כל הדברים.

אבל כאן, השאלה היא חלק מזה שיהיה שעת הכושר. הכל הוא חלק מהכל. זה לא שהכניסו את זה לתוך ברכה, לא עשו ברכה חדשה לעשות ברכה על מטר. לא, טוב, אבל זו שאלה מיוחדת. זו לא אותה שאלה כמו סתם לומר טוב. זו שאלה מיוחדת. שירד גשם… שירד גשם לא כתוב בנוסח של ‘ברכנו’, כאן אתה יכול להכניס את זה, אבל זה לא כתוב. אני לא יודע מה הוא עשה ‘והשבענו’, אני לא יודע מה הוא התכוון. זה היה… זה לא היה מתאים, אין כאן מילה. זה היה נראה מוזר.

הרי”ץ גיאות והבית יוסף

ה’רי”ץ גיאות’ לכאורה בוודאי צודק, שאם אפשר, אם יש סידור שזה כתוב בו בכל מקרה, אפשר לומר את זה כמו ‘מוסף חול המועד’, ה’בית יוסף’ לא מסכים כי הוא מחמיר. אפשר להשלים אצלך? הוא אומר שה’רבינו מנוח’ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה’רמב”ם’ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו’ כחיוב לומר דבר ארוך, הוא אומר ‘דומם הוא’, שלא יסיח דעת, ה’רמב”ם’ אומר את זה גם בתחילת ההלכה. אחר כך מאוחר יותר הוא יאמר דברים המעכבים, הוא יכול לומר… הוא יכול לומר. ‘רבינו מנוח’ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה’רמב”ם’ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו’ כחיוב. כן, כן, הגמרא בוודאי שזה מתכוון לזה. פשוט מתכוון שהוא לא מבין את המילים שהוא כן. והוא הרי לא, הוא לא יכול לומר ‘ענינו’ לדעת רש”י, הוא צריך לומר ‘ומבדיל בין קודש לחול’, אני לא יודע בדיוק איך. את זה הוא לא יזכור, אבל זו אותה הלכה.

ה’בית יוסף’ אומר על ה’רבינו מנוח’, לא מצאתי חבר, לא מצאתי אף אחד שיאמר את אותה הסברה, שממילא הפסק הוא שהוא לא אומר את זה, אבל זה מאוד מוזר, שזו הדרך של ה’בית יוסף’, שכל אחד צריך לומר את זה פשוט. אז הסברה הפשוטה היא שזה מדבר על אופן שלא יזכרו.

הלכה למעשה: פסקים מעשיים

המשנה ברורה והחיי אדם

בכל מקרה, אני אומר הלכה למעשה, ואני צריך לומר עוד הלכה חשובה, ה’משנה ברורה’ פוסק את זה גם כך, אני לא יודע למה העולם לא יכול ‘הלכות תענית’, צריך ללמד לילדים את ההלכה. ה’משנה ברורה’ אומר שאפילו ה… ה’שולחן ערוך’ אומר, או ה’משנה ברורה’ לפחות אומר, שלא יאמרו ‘ענינו’ בקביעות, על זה רק באמת אין דעת, אבל אומר ה’חיי אדם’ שזה דווקא מה שאמרתי, לומר ‘ענינו’ ממש את הנוסח, אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה ברכות, אבל הוא אומר את זה בקיצור רב. והחיי אדם הדפיס נוסח של לקצר את כל שתים עשרה ברכות. זה לכתחילה, או ממש לכתחילה. בכל מקרה, כשאין כוח, חייבים לומר את הנוסח של חיי אדם. את זה גם צריך להדפיס בכל הסידורים. אין לי מושג למה כל הסידורים לא כותבים את כל הברכות.

למה לא מדפיסים את הנוסח הקצר בסידורים

אני אגיד לך למה. אותי הטריד, כמו בכבוד עשיתי בזה, שאנשים לא יודעים שכשאין מקווה, יש ברמב”ם ובהלכה מודפס אפשרויות אחרות של תשעה קבין, ואפשר לכאורה עם מקלחת, לפי רוב הפוסקים, עם מקלחת או תשעה קבין. ויש ענין כזה שבגלל שמחפשים להחמיר, לא אומרים את המצב הבינוני. אז יוצא מישהו שלא הולך למקווה, גם לא עושה תשעה קבין. כן, כל אחד עושה מקלחת, אבל אם הוא יודע שכשהוא עושה מקלחת הוא מטהר את עצמו, והוא היה מרגיש שהוא עשה טהרה, כוונה הולכת הרבה, שיעשה את זה, שידע שבמקלחת לפחות הוא עושה תשעה קבין, שזו דרך כשרה של טהרה לתפילה, מינימום, כשאין מקווה, שנראה מאוחר יותר ברמב”ם.

אני חושב שזו אותה סיבה כאן גם. כי רוצים בוודאי מאיתנו תמיד להתפלל את כל שמונה עשרה כשיש כוח, אז לא אומרים לנו את הדרך האמצעית. אבל זה לא בדיעבד. עבודה שצריך רוב היום לעבוד, זה כל יום עייף. זה לא… מה שכתוב בגמרא שלא יכול להיות כל יום, מדבר על מישהו שיש לו כן זמן, או שבת, אני לא יודע מה שבת. בכל מקרה, לא אומרים שמונה עשרה ברכות. אבל אם מישהו… מה שאתה אומר שרוצים להיות גם יותר טוב, זה לא מה שקורה. מה שקורה הוא שמוותרים על הכל, ולא אומרים אף ברכה אחת. זה חבל. צריך לומר את נוסח הביננו. יוצאים לכל הדעות, אין שום ספק. חוץ מבקיץ, בחורף צריך לסמוך על רבינו מנוח. רק רבינו מנוח הוא יהודי גדול, אפשר לסמוך עליו. או החיי אדם…

מתי צריך לומר הביננו

היהודי, שבשמונה עשרה כבר אין לו את הכוח, הוא אמר את התפילה של רבי ר’ אלימלך שכוללת הכל. הוא כבר התפלל כל כך הרבה. אני מדבר על מנחה, אני מדבר על יוצר, יוצר אור ובורא חושך, והוא הולך עד יוצר המאורות. אבל הוא מתפלל בכל מקרה, הוא מתפלל שם יותר זמן, שמונה עשרה זה רק עוד שלוש דקות, אז תן לו כבר. שם הוא קצת התרגל.

תרגום לעברית

אבל אתה צודק, שכאשר אדם נמצא בתחנת רכבת והוא עצבני, והוא עומד להתפלל את כל התפילה הארוכה, במקום זה עליו להתפלל את הקצרה, את הביננו. שלוקחת שלושים שניות, עם פחות לחץ. החכמים רצו זאת. זו לא חומרא. החכם, בכל הסידורים הישנים, עד לפני כמה שנים, היה מודפס הביננו אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שאין את זה. אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אולי כי איזה פוסק אמר חומרא. איזו חומרא? זו קולא. זו לא חומרא, זו קולא.

מתרגלים שתפילה פירושה לפתוח עמוד ולתפוס פסוק שלם מתחת. אין שום הלכה כזו. אוקיי, כבר הספקתי להקניט. בואו נחזור לשמונה עשרה.

הלכה ה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות

עד כאן למדנו את עיקר הלכות קריאת שמע ושל שמונה עשרה. עכשיו נלמד מה עושים בשבת וביום טוב, וכן הלאה, מה הסדר שעושים.

שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום. בשבת יש ארבע תפילות, שיש גם מוסף. בכל ארבע התפילות יש שבע ברכות. מהן השבע? שלש ראשונות, שלש אחרונות, והברכה האמצעית מעין אותו היום.

זה מעניין, כי הביננו היא גם ברכה אחת, אז רוב התפילות הן שבע. אולי חז”ל התכוונו לומר שזה בגלל… יש שבע שהוא גם סוד, יש ענין של שבע, שבע היא מספר מיוחד. אולי זה באמת בגלל זה, שיהיה שבע. שבת, היום השביעי, יש לו שבע ברכות.

חתימת הברכה האמצעית — שבת לעומת יום טוב

שבתות חותמין, אוקיי, מה היא האמצעית, מה היא הברכה האמצעית? הברכה האמצעית היא מה שמסיימים במקדש השבת. אבל רגלים וימים טובים חותמין מקדש ישראל והזמנים.

שבתות וימים טובים, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך בא “וישראל והזמנים”. כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב”ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, ואנחנו ישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי יהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשים הזמנים. ואני חושב גם שכן שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שהיו יהודים שקיבלו את המצווה של שבת.

חתימת ברכות שבת ויום טוב, תפילת ראש השנה ויום כיפור, ופתיחה וסיום לתפילה

חתימת ברכות שבת ויום טוב – “מקדש השבת” vs. “מקדש ישראל והזמנים”

דובר 1:

נעשה עכשיו ויכוח גדול. קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך “וישראל והזמנים”.

כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב”ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי היהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשה… אני חושב גם שבשבת היה בעצם ששת ימי בראשית, זה כבר היה לפני התורה, לפני שהיו יהודים שקיבלו את התורה. האנשים היו ביום שישי, אבל כן. לא, אני מתכוון אבל היהודים, כן, לפני התורה, לפני האנשים.

דובר 2:

זה ראש השנה טוב.

דובר 1:

לא, ישראל, כן, מה שישראל פירושו, העם שקיבל את התורה. אבל עדיין לא מובן למה ביום טוב צריך להחליט לומר “מקדש ישראל והזמנים”. משהו חסר לי הסבר. למה צריך בכלל להזכיר את זה? זו גם שאלה שלי. למילא זה שמזכירים את זה בשבת לא עושים את זה, את זה אני מבין. אבל למה בכלל? למה לא לומר “מקדש הזמנים”, “מקדש היום טוב”? מה חסר את ישראל בכלל? משהו יש ליום טוב עם קדושת ישראל, לא רק עם קדושת יום טוב. קדושת השבת אין לה עם קדושת ישראל, וקדושת יום טוב יש לה עם קדושת ישראל, משהו כתוב כאן.

טוב, בקרוב יהיה עוד יום טוב, נחשוב על זה. בראש השנה, מה אומרים? אה, אומרים משהו יום טוב. בראש השנה אומרים…

דובר 2:

רק שוב, אם לוקחים את התירוץ של הגמרא, שבת היא היום השביעי של הטבע, אין לזה קשר לשום חודש, לקידוש החודש.

דובר 1:

את זה אני אומר, אבל זה לא תירוץ לכתחילה למה צריך, זה נכון, ישראל מקדשין זמנים, אוקיי, למה צריך להזכיר את זה? אני מרגיש ש… אתה רואה שביום טוב גם אומרים “אתה בחרתנו” בתחילת הברכה, רשימה שלמה שהיינו אומרים בשבת גם לא.

דובר 2:

לא, אני אומר ששבת היא יצירה של הקב”ה כביכול, שיש לה קשר לטבע, לימים, זה “יום ולילה לא ישבותו”. ומה זה יום טוב?

דובר 1:

אבל יום טוב יש לו קשר ליהודים, זו לא מתנה מהקב”ה? זו מתנה מהקב”ה, הקב”ה נתן מתנה ליהודים שיוכלו לעשות זמנים.

דובר 2:

כן, אבל לכאורה זה דבר צדדי, שקידוש החודש עושה בית הדין. אוקיי, זה לא נראה שזו המהות של יום טוב, זה נראה שזה כן.

דובר 1:

אוקיי. כשמוצאי שבת הוא יום טוב אומרים שניהם, מקדש השבת ישראל והזמנים. בראש השנה לא אומרים מקדש ישראל והזמנים.

דובר 2:

זה מעניין, ידעתי שראש השנה לא כל כך תלוי בקידוש החודש באותה צורה כמו שאר ימים טובים.

דובר 1:

לא, זה לא תלוי, כן תלוי, זה ראש חודש. למה?

דובר 2:

לא, אומרים כן, אומרים רק לא והזמנים, אומרים מקדש ישראל.

דובר 1:

שני דברים, מוסיפים “מלך על כל הארץ” בגלל הנושא של מלכות. כן, יש טעם, שאלה כזו, למה לא אומרים את החתימה המיוחדת של יום טוב? למה לא לומר חג המצות, חג הסוכות? למה צריך לומר “והזמנים”? זה פלא.

דובר 2:

בראשונים עשו כן מיוחד.

דובר 1:

אוקיי, ראש השנה אינו משלושת הרגלים, אינו הזמנים. יש אפילו מי שטענו, אבל זה לכאורה לא נכון, היו איזה מגיהים שטענו ש”והזמנים” הוא קיצור, לומר כל פעם… כן, אבל זה לא האמת. צריך לומר “והזמנים”, אבל צריך להבין למה.

כשמוצאי שבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. זה אותו סדר.

תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות (הלכה ו)

דובר 1:

אומר הרמב”ם, שאלו הן שבע הברכות, התפילות ערבית, שחרית ומנחה. תפילת המוספין של ראש השנה, אה, של ראש השנה, הוא אומר שראש השנה הוא יום טוב אחד שתפילת המוספין שלו יש לה כמות אחרת של ברכות, כי האמצעית מורכבת משלוש ברכות: מלכיות, זכרונות, שופרות. אומר הרמב”ם, ממילא יוצא תשע ברכות. הוא אומר אילו תשע ברכות? שלש ראשונות ושלש אחרונות של כל יום, מגן אברהם, מחיה מתים, הקל הקדוש, והמשך ההודאה. ובאמצע יש שלוש. אילו שלוש? שלש ראשונות ומעין שלושת הענינים, הענינים של מה שמבקשים, הפסוקים מורכבים מהדברים שמדברים עליהם, מלכיות, שנית זכרונות, ושלישית שופרות. אז הברכה האמצעית מורכבת משלוש, ממלכיות, זכרונות, שופרות, ממילא זו תפילה של תשע. חותם כל אחת מענינה, גם החתימה של כל ברכה היא לא רק הענינא, ענינא פירושו נוסח התפילה והפסוקים שמביאים. החתימה היא “מלך על כל הארץ” היא הראשונה, ו“זוכר הברית”, וכן הלאה, “שומע קול שופר”.

תפילות יום כיפור (הלכה ז)

דובר 2:

מה עם יום כיפור?

דובר 1:

מתפלל חמש תפילות, חמש תפילות, שבע ברכות. יום כיפור יש חמש, כי יש גם נעילה. כן. מה שכבר למדנו בפרק קודם.

יש תפילה מיוחדת, שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. האמצעית, יום כיפור יש אחת ארוכה באמצע. חותם במלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים. גם כאן מלך על כל הארץ, יום כיפור, מעניין.

דובר 2:

אה, כמו שאומרים מלך המשפט כל עשרת ימי תשובה, נראה בקרוב.

דובר 1:

אם זה שבת, רגע, אומרים מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. אה, מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. חתימה ארוכה מאוד, אני חושב שזו הארוכה ביותר. אצלנו עושים אפילו ניגון, אצלנו אומרים אפילו מלך על כל הארץ, עושים אפילו ניגון על זה, נכון? איך אומרים יום כיפור, עושים אפילו ניגון על החתימה? מלך על כל הארץ. כן.

תפילת יום כיפור של שנת היובל (הלכה ח)

דובר 1:

אז זה הכל כל שנה יום כיפור. אבל צריך לדעת שפעם בחמישים שנה יש סוג אחר של תפילה. גם שנה אחר שנה לשנת היובל, שכבר למדנו קודם במצוות, שיש שנה חמישים שהיא יובל, מתפלל תפילות של תשע ברכות. יש כאן כתוב שבע ברכות, כאן כתוב תשע ברכות. כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה, כך שנת היובל ביום כיפור. התפילה של יום כיפור של שנת היובל יש גם מלכיות זכרונות ושופרות. מתפלל תפילה של תשע ברכות במוסף של ראש השנה, וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר. אומרים את אותו הדבר, ממש אותו נוסח של מלכיות זכרונות ושופרות אומרים ביום כיפור תפילת היובל.

דיון: למה מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?

דובר 2:

כן, למה אומרים את זה ככה? מה זה בא? מה הפשט של זה? אני לא יודע, אולי למדנו פעם על זה? על יובל? אני יודע למה צריך לומר מלכיות זכרונות ושופרות יום כיפור של יובל?

דובר 1:

כן, אני יודע, כי יש לזה קשר ל, זה דומה לראש השנה שתקיעת שופר היא דאורייתא. אוקיי.

דובר 2:

אה, אה, טוב מאוד, טוב מאוד. זה התקיעות. אז לכאורה מלכיות זכרונות ושופרות יש תקיעות. זה הסוג. זה פירוש על התקיעות.

דובר 1:

אה, זה פירוש על התקיעות. אה, זה מה שמלכיות זכרונות הם גם פשטים בשופר. אז, זה התירוץ. זה הפשט. מה המשמעות?

דובר 2:

הזכרונות ברחם, כן? אה, הזכרונות. הרמב”ם אמר לנו. מזכירים את הקב”ה, הוא מביא… כן. טוב מאוד.

דובר 1:

מה הפשט נחשוב? אבל ביובל תוקעים שופר. מתי תוקעים את זה? ביום כיפור תוקעים את זה. “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. כן. את זה צריך רק כשזה יובל. היינו, כשיש תקיעת שופר של יובל. טוב מאוד.

דובר 2:

כן, והמשנה הראשונה כתוב “שובע יובל ראש השנה לתקיעות לפני הברכות”. טוב מאוד. זה תקיעות עם הברכות. זו המשנה. זה סט אחד, כמו שלמדתי.

דובר 1:

לכאורה, כשלומדים בהלכות ראש השנה, בסוגיא לא למדנו, אבל שם יצא לנו שעיקר התקיעות באות באמת על סדר הברכות. כן, תקיעות דמיושב הוא חידוש, מוסיפים. אצלנו חושבים שתקיעות מדאורייתא הוא דבר נפרד, אבל תקנת חכמים הייתה לעשות תקיעות על סדר הברכות. זה אותו דבר.

אוקיי. הלאה אומר הרמב”ם: “בכל תפלה מתפלות”. הרמב”ם מאוד חמוד שבהלכות תפילה הוא בקושי חשב שצריך לכתוב הלכות יום כיפור של יובל. זה דבר שצריך לעשות. אולי שואלים אותך, לא, הרמב”ם אומר הכל.

“ה’ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה (הלכה ט)

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה: “בכל תפלה מתפלות”, הלכה חדשה מעניינת שלא ידעתי, “כל תפלה משלש תפלות שאומר קודם הברכה הראשונה ועומד, זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'”. זה כתוב בגמרא, זה פסוק בתהלים. הגמרא אומרת שהחכמים, אמר רבי יוחנן, כך צריך לעשות. כן. מעניין. זו בעצם תפילה על תפילה, מבקשים מהקב”ה שנוכל להתפלל טוב. זו התפילה הראשונה לפני תפילה.

דיון: הענין של “שפתי תפתח” אחרי תקנת חכמים

דובר 1:

זה מעניין, כי לפני שהחכמים עשו מטבע של ברכות חכמים, לתפילה היה הרבה סנס, כי יכול להיות לשון עלג, מבקשים מהקב”ה שיצליח. פעם שהחכמים עשו את זה, מה שייך? יכול להיות שאפילו את תפילת חכמים אפשר לומר באופן עלג, בלי כוונה.

ואני רוצה להזכיר שיש מחלוקת, כלומר, זה לא כתוב בפירוש. יש מחלוקת גדולה בראשונים, הרשב”א והרמב”ן, אני חושב ששניהם אומרים בפירוש, שכשכתוב שהחכמים תיקנו ברכות, זה לא אומר שהם עשו את כל הנוסח. זה אומר שהם עשו הלכות מסוימות, איך צריך להיות שמונה עשרה ברכות, שצריך לדבר על מה שצריך לדבר, נוסח החתימה אולי, אבל זה לא… הרמב”ן אומר שזה מדרש. הרמב”ן מביא את הראיה, כי לא רק מאוחר יותר, אלא עד היום אנחנו לא רואים הלכה כזו. הרמב”ן אומר שזו קבלה.

דובר 2:

לא, כי לא כולם.

דובר 1:

הרמב”ם אומר איך יכול להיות שבזמן הבית לא אמרו את התשע הראשונות? אמרו את שתי העבודות ישראל וירושלים, משהו כזה יש לו נוסח. חייב להיות שזה השתנה, אז אין שום ענין. איך אפשר לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח? אלא מאי, הם תיקנו שצריך לדבר על הנושא. אבל מהרמב”ם כל הזמן משמע שהם תיקנו נוסח. אמנם, הוא ממש מעכב את הנוסח, אי אפשר להכניס. אבל על זה, יכול להיות שאפילו ר’ יוחנן עוד, כן, הוא התנהג כמו שהוא אמר נוסח משלו קצת על זה.

והשם שפתי תפתח, הרמב”ם אומר, אני אומר, אפילו כשיש נוסח של תפילה, שאני אומר את זה טוב, שיהיה לי כוונה במילים, שלמדתי לשוני תמה לקרוא, אבל זה קצת דוחק. שכחתי את העברה.

דובר 2:

לא, אני אומר שזה יותר כמו הדבר החסידי, שחננו ה’ שבעת שיעלה על דעתי להתפלל, שאוכל להתפלל. זה הפשט. אבל לוכל להתפלל, יכול לומר, בשלמא, עשה שתהא תפילתי שגורה בפי עבדך. נכון, אבל שגורה בפי פירושו לכאורה גם זה. שמתפללים טוב. שיהיה לי מילה טובה. אבל אמת, לכל דבר יש כמה רמות, יכול להיות יותר.

דובר 1:

ר’ אלימלך אמר את זה במילים יפות, הוא אמר, “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני”, אם אני לא יודע מה להתפלל, תעשה שאתפלל טוב. תפילה טובה של ר’ אלימלך.

“יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה

דובר 1:

אבל כן, כשחותם. כשחותם הוא אומר תפילה, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שמה שאמרתי ומה שחשבתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני. הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי יש לי ענין נוסף לשמוע מה היה ההגיון לבי במהלך שמונה עשרה. נו נו, הוא שומע בכל מקרה, זו תפילה סתם. יהיו לרצון זה פשט כמו, אני לא יודע, אני לא מכיר אותך כל כך טוב הקב”ה, אני לא יודע בדיוק מתי, אולי לא היה שעת רצון, אבל שיהיה יהיו לרצון אמרי פי, שיתקבל. מה שעשיתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני.

דובר 2:

אה, טוב מאוד. אחר כך הוא חוזר, צורת לאחוריו.

דובר 1:

כאן אומר הרמב”ם, מה ההלכה של הכניסה לתפילה והיציאה מהתפילה? אנחנו נלמד את זה, אני חושב. הוא אומר, הוא מביא שזה עוד פני רוקח, הולך לומר יותר על היציאה לאחוריו. אני לא רואה את זה בשנייה, אבל קריאה…

דובר 2:

כן, אולי עומד לפני המלך. כן, זה יהיה, זה יהיה. כן.

דובר 1:

זה יהיה, זה יהיה. כן. הציטרניש עוד לא כתוב כאן, אבל התלהבות כתובה.

והוא מתכוון עוד לומר מתי, חשבתי שהוא מתכוון עוד לומר מתי אומרים את יהי רצון, ואת לפני יציאת לאחוריו, יש קטע, ואומרים מה עוד דברים מוסיפים.

הלכות תפילה – ראש חודש, חול המועד, שבת, והבדלה

הלכה י: תפילת ראש חודש וחול המועד – ערבית, שחרית ומנחה

דובר 1: אני לא רואה בשנייה, אבל כשגומר התפילה, כראוי. אנחנו נראה, אנחנו נראה, כן.

מתי עוד, אילו דברים נוספים מוסיפים בתפילה? אומר הרמב”ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים. מאוד ספציפי, הוא מוסיף רק שלא מוסיפים בתפילה נוספת חוץ מ… אני… אחרת ממוסף. ערבית שחרית ומנחה, התפילות הרגילות, מוסיפים, אלא שמוסיף בברכת העבודה… הוא אומר את אותו הדבר, הוא אומר שאומרים רק יעלה ויבוא בעבודה.

קושיה: למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה?

אני אף פעם לא… תסתכל אחר כך בנוסח התפילה שלי שאני הולך לומר את הנוסח. אני אף פעם לא מבין, שאלה אחת שאני אף פעם לא הבנתי, למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה? מה זה בא שם?

תרגום לעברית

אני יודע, אני לא מחזיק בתירוץ הזה, אבל ראיתי כאן שהוא מביא שבירושלמי כתוב שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בעבודה. כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בהודאה. כלומר חנוכה ופורים אומרים גם הוספות בעל הנסים, אומרים אותו בהודאה, כי זה להודות ולשבח על מה שהיה. ענייני הציבור אומרים בעבודה, וענייני היחיד אומרים בשומע תפילה. כלומר, כשחז”ל רצו להוסיף, הם לא הוסיפו גם בשומע תפילה.

נראה, אני חושב שיש כאן קצת חלוקה. שומע תפילה הוא, בהגדרה, שמע קולנו, שמע את קולי, שם מוסיפים נוסח משלהם. אני לא יודע. אבל כשיש קשר לעבודה, שיש קשר ל”רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, שיש קשר לעבודה, “ויהיו לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”, אבל “רחם נא ה’ אלוקינו”, “שמע קולנו”, ו”רצה ה’ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, הם דומים מאוד, כן? “ובתפילתם שעה” זה ממש אותו דבר כמו “שמע קולנו”. כמו ש”שמע קולנו” הוא אומר, שמע את קולי, וכשהוא אומר “תפילת ישראל” הוא מתכוון לתפילת ישראל שאומרים ברבים. הקשר הוא למה שלוש אחרונות הן הודאה. ולכן הגיוני מאוד שהצרכים הפרטיים יאמרו בשומע תפילה, וצרכי המקדש כמו יעלה ויבוא אומרים שמדברים שם על עבודות.

קושיא: רצה היא בקשה, לא הודאה

זה על סדר היום, במילים אחרות, יש כאן קושיא ששואלים, ואומרים ששלוש אחרונות הן הודאה, שאומרים שבח. הרמב”ם אמר זאת בפרק הראשון, אבל זה לא נראה כך. כאן נראה שרק מהודאה מתחילה הודאה.

רצה היא בקשה. למה זה נכנס? למה בכלל הרמב”ם אומר בפרק הראשון שהשלוש ברכות האחרונות הן נותן שבח, נותן… איך הוא אומר זאת? נותן הודאה. מודים אני מבין. מודים מתחיל ומסתיים ב”הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל אתה אומר זאת כבר אחד לפני כן, רצה צריך כבר להיות שבח. כך כתוב ברמב”ם בפרק הראשון, נכון? כך הוא אמר שהראשון הוא… זה לא, זו בקשה. כאן אתה רואה ברור שכשיש בקשה, מוסיפים אותה דווקא שם. אולי כמו שאתה אומר, הבקשה היא ציבור, מוסיפים שם.

דובר 2: אני לא מבין למה… “שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה על הטובה”.

דובר 1: כן, כך אומר הרמב”ם, וכך אומר הרמב”ם “תקנו… תקנו…”. אני לא מבין את הלשון שהשלוש האחרונות הן זה.

דובר 2: כן, “שלוש ראשונות ושלוש אחרונות” הוא אומר הרבה פעמים. איפה, איפה?

דובר 1: אה, “שלוש אחרונות הודאה”. כן, מה זה? מה זה? מה כתוב כאן? מאוד לא ברור מה נכנס הודאה עם רצה. רצה היא בקשה על קבלת התפילה, קבלת העבודה, או קבלת התפילה. לא ברור. משהו חסר מאוד בסיסי.

יש בעצם הרבה תפילה. אה, שירצה… אפשר לקרוא לי, אפשר לסיים כאן. איפה, פנחס, לא ניתן כבר תורת חיים.

דובר 2: לא, לא כך כאן, זה לא ממש כך כאן, זה נושא שלום לרבים, שמים אותו.

דובר 1: אפשר לעבור על זה, אבל רצה עוד יותר קשה. רצה היא ממש בקשה.

אני לא יודע, אולי היה נוסח אחר פעם שהיה יותר הודאה בזה. משהו חייב להיות תירוץ פשוט לקושיא כזו. לא יכול להיות כל כך מצחיק.

הלכה י (המשך): תפילת מוסף – חול המועד וראש חודש

על כל פנים, זה קיצור ראש חודש וחלק של מועד. ובמוסף? אה, מוסף אבל, בחולו של מועד מוסיפים מוסף, מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב. זה אומר מתפללים שבע ברכות במוסף, לא תשע עשרה ברכות עם מעין המאורע, אלא שבע ברכות. בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות, והוא אומר אותו דבר כמו ראש חודש. אה, הוא אומר אחר כך “תשלום”, “מקדש ישראל וראשי חדשים”. וזו האמצעית של… כן, האמצעית של המוסף של ראש חודש.

דיון: קריאה ברורה של מבנה הרמב”ם

דובר 2: אה, את המילה “במוסף” עשה כך, אחרי המילה “במוסף” התחל כך: “במוסף” זה כך, “בחולו של מועד”… לא, מוסף יום טוב ומוסף חול המועד. זה בעיקרון מה שהוא עושה, נכון?

דובר 1: לא, הוא אומר אחרי המילה “במוסף” כאן, חתוך, ו”במוסף”, ועכשיו זה כך, “בחולו של מועד” זה כך, ובראשי חדשים זה כך. נכון, אז מוסף יום טוב, ומוסף חול המועד, נכון? או בחולו של מועד ומוסף… נכון? נכון? זה מה שאתה מתכוון לומר? משהו כזה.

דובר 2: לא, מה שהתכוונתי לומר שזה צריך להיות, שים את המילה “במוסף” של הרמב”ם כאן.

דובר 1: כן, אבל איזה מוסף? בחולו של מועד זה כך המוסף? הוא עושה ראש חודש, חול המועד וראש חודש. המילה “בראשי חדשים” עולה על המילה “במוסף”. הוא אומר “במוסף”, ואז הוא אומר… אה, אה, אה, כך. בראשי חדשים, כן. זה אומר ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש… אפשר להוציא כאן ולכתוב “מוסף יום טוב ראש חודש”.

דובר 2: אה, אוקיי, טוב מאוד. אוקיי, כן, כן. אבל הנקודה היא… לא, זה משפט, אני מבין. טוב מאוד.

דובר 1: אז במילים אחרות, ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש וחול המועד. מוסף שונה. יש מוסף בחולו של מועד ומוסף בראש חודש.

דובר 2: כן, זה אותו דבר, כי כאן מדברים על חול המועד ראש חודש, ושם מדברים על קרבנות של המועד.

דובר 1: כן. טוב מאוד.

קושיא: שבת שחל להיות בחולו של מועד

דובר 2: מה עם שבת שחל להיות בחולו של מועד?

דובר 1: אה, זה מה שאמרת, המהרי”ד. המהרי”ד אומר שזה לא הגיוני לומר “שבת חול המועד”. מה זה חול? זה לא שבת. מה זה לא חול? ודווקא במשנה לא כתוב, במשנה כתוב תמיד “שבת שבתוך המועד”. כתוב “שחל להיות”, שנפל ב… בחול המועד. אבל אותו… נכון. זה לא אומר שיש שני סוגי שבועות. יש את השבוע ביחס ליום טוב, את השבוע ביחס לשבת. ביחס לשבת זה שבת. אבל כשאתה רוצה ביחס ליום טוב מה השבוע, השבוע הוא חולו של מועד.

מבחינת ראש חודש זה חולו של שבת. אנחנו עכשיו מוצאי שבת, זה חולו של שבת, לא חולו של מועד. זה שני חולות שונים. חולו של… מבחינת מועד זה חול, ומבחינת שבת זה שבת רגילה.

הלכה יא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד

דובר 2: ראש חודש שחל להיות בשבת, כן, מה הוא עושה?

דובר 1: כן, זו השאלה. בתורה אין את המילה חולו של מועד, זו לשון חז”ל, נכון? כתוב מועד ו… מקרא קודש זה יום טוב, נכון? או עצרת, מקרא קודש, שבתון, ומילים אחרות שהתורה קוראת.

ומה עושים כשזה שבת? ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. הוא מתפלל שבת מלאה, גם יעלה ויבוא, שמוסיפים גם בתפילת השבת. נכון.

תפילת מוסף – שבת ראש חודש

ומוסף מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה. זו לשון מעניינת של הרמב”ם. הוא אומר, מתחילים משבת, מסיימים משבת, ואומרים באמצע קדושת היום. אבל כשהוא אומר “משלים”, הוא לא מתכוון לומר את החתימה, כי את החתימה הוא הולך לומר ששניהם. אלא “משלים” הוא מתכוון לומר שאומרים “ישמחו במלכותך” אחר כך, או משהו כזה. המפרשים אומרים כאן שזה פירוש הרמב”ם על הגמרא. פשוטו של דבר הגמרא התכוונה לומר את החתימה, אבל הרמב”ם למד איכשהו שמדברים בעיקר על שבת, אבל גם…

דיון: נוסח הרמב”ם של “אתה יצרת”

אבל אצלנו יש לנו “אתה יצרת” מיוחדת שאומרים כן לגמרי ענין חול המועד גם.

דובר 2: אתה מתכוון שהרמב”ם היה בשבת ראש חודש חול המועד רק אומר “מקדש השבת” ולא “וראשי חודשים”?

דובר 1: לא, אתה מדבר על כל שבת ראש חודש אחר. רק בנוסח שלנו זה מסתדר, שכשמתחילים עם שבת, מתחילים עם “אתה יצרת”, זה מסתיים גם “רצה במנוחתנו”, ובאמצע אני מדבר על זה מ…

דובר 2: כן, כן, אני אומר, אבל החלק האחרון “וחותם בראשי חודשים”, זה אומר שהרמב”ם היה בראש חודש עם אותו נוסח התפילה של שבת ורק לא משנה את כל הנוסח האמצעי. אנחנו יש לנו את “אתה יצרת”, שאנחנו אומרים רק בראש חודש.

דובר 1: כן, יש כן, הפיוט שונה. אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם “אתה יצרת”. שבת ראש חודש, מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, הוא לא אומר שזה לא אותו נוסח. הוא לא אומר שמתחילים את הנוסח של שבת, מה שהנוסח של שבת, “ישמח משה”, אני לא יודע מה.

דובר 2: מה הפירוש? “משלים” אומר שהוא מדבר על ראש חודש, או הוא מדבר על שבת?

דובר 1: הוא אומר שאומרים את חלק השבת, וזה שבת. מה זה שבת? שבת היא תפילה של היום, שיש ארבע צורות של שבת. כל המוספים אינם תפילות שבת אחרות. כל תפילות השבת הן אותו דבר, רק יש בעיה ששבת היא גם ראש חודש. מה עושים? כי לראש חודש יש מוסף, ולשבת יש גם מוסף. אז התירוץ הוא שעושים שניהם.

דובר 2: אהא, אהא. איכשהו שניהם. אבל עיקר שבת.

דובר 1: אבל כאן משלים הוא הדין הלכות אתה יצרת, אתה חוננתנו. אתה יצרת הולך כך. צריך לראות ב… חשבתי שהוא היה הולך בארוכה ואומר שהמוסף של שבת הוא בדרך כלל בענין שבת, ושבת ראש חודש הוא בענין ראש חודש.

דובר 2: לא, לא. קדושת היום אומר ראש חודש עכשיו. גם באמצע הברכה מזכירים את כל ראש חודש. קדושת היום לא אומר שבת כאן. קדושת היום אומר ראש חודש או חול המועד.

דובר 1: אז כשזה ראש חודש גם באמצע, ובסוף מזכירים ראש חודש בסוף. מחברים את התפילה של מועד, מחברים עם שניהם. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת שהיא יום טוב, אותה רעיון. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת ישראל וזמנים, כמו שבת ישראל ויום הכיפורים.

התחלת דיון הבדלה

עכשיו נלמד על הבדלה. מה קורה הבדלה? דיברנו כבר על הבדלה? אמרנו כבר על הבדלה בחונן הדעת שבוע שלם? לא הזכרנו לא. עוד לא אמרנו, אמת? עוד לא אמרנו. הוא הולך לומר אחר כך. אבל עכשיו הוא מדבר, מסיבה כלשהי הוא כבר דיבר על יום טוב, אומר על איך אומרים הבדלה כשזה שבת. הוא לא אמר אפילו שמוצאי שבת היא תפילה קצרה, אי אפשר. אבל הוא עוד לא אמר עצם מוצאי שבת. הוא הולך לומר את זה אחר כך בפרק הבא?

הוא אומר את זה מוצאי שבת רק.

דובר 2: לא, לא, לא מוצאי שבת. הוא מתכוון להבדלה רק. זה בטוח כאן.

דובר 1: אה, זה נכון שהוא אומר הבדלה מוצאי שבת, הוא הולך לומר. אבל אני כמעט בטוח שזה כתוב כאן איפשהו. זה עוד לא יכול להיות.

דיני תוספות בשמונה עשרה: הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, ומוריד הגשם

הלכה י: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה

דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. מה עושים ביום טוב שחל להיות באחד בשבת? זה מוזר שהוא היה צריך לומר את זה. אולי הוא הולך לומר מיד?

דובר 2: הוא הולך לומר שאלות ותשובות הבא בפרק הזה. אני לא רואה שהוא אומר… אולי כתוב כן מובא מה שהזכרת קודם, הוא הולך לומר לי שצריך לומר את התפילה כסדרה.

דובר 1: אבל לעת עתה הוא אומר שהוא סובר שזה בא בהלכות שבת, כי דין ההבדלה הוא אולי דין בשבת, לא דין בתפילה.

דובר 2: הוא הזכיר לי אחר כך באמצע… אבל כתוב באמת ההבדלה ביין, אבל אני לא חושב שזה נדרש שם. אני צריך לראות שזה כתוב כאן אחר כך.

דובר 1: אוקיי.

נוסח ההבדלה בתפילה

דובר 1: אוקיי, הוא אומר, יום טוב שחל להיות באחד בשבת צריך לעשות הבדלה בליל יום טוב. אז נוסח ההבדלה מכניסים כך. הוא לא אומר איך בברכה רביעית אומרים אותו.

דובר 2: לא, מתפלל לא איך, זו הברכה רביעית.

דובר 1: מתפלל איזו ברכה רביעית?

דובר 2: בליל יום טוב. כלומר, הוא מתחיל…

דובר 1: והרמב”ם אומר הוא מתחיל כך. אבל אנחנו מתחילים “אתה בחרתנו”. מה רואים…

דובר 2: לא, אני מסכים. זה “ותודיענו משפטי צדקך”.

דובר 1: אני חושב שהרמב”ם גם כך, ותודיענו איפשהו.

דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותתן לנו.

דובר 1: לא, ותתן לנו.

דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.

דובר 1: מה הוא השמיט את זה, ולא חילוק?

דובר 2: לא, יש למען ידעו אומר למדו, ולמען ידעו אומר התרגלו. אני חושב שזו לשון כפולה.

שלושה מיני קדושות: שבת, יום טוב, ורגל

דובר 1: “ותתן לנו ה’ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. שבת קדושה, יום טוב מכובד, ורגל חגיגי. זה אופן אחר.

דובר 2: חגיגה אומר לכאורה חגיגה, לכאורה. אבל אתה יודע, זה נכנס. בקיצור, העיקר הוא העיקר.

דובר 1: אבל השבת, יום טוב, עשית הבדלה. בחונן הדעת זה הכל על לעשות הבדלות, לעשות קטגוריות נוספות, שהעולם לא חד-ממדי. שניתן לנו דעת לדעת בין יום חשוב, יום פחות חשוב, עוד יום חשוב.

אבל כאן לא אומרים קודם דעת, כאן אין ברכה של דעת. זו סתם ככה הברכה של “אתה חוננתנו” של מה שאתה זוכר את זה.

דובר 2: אמת, אמת, אבל זה לא…

דובר 1: ואני אומר רק, אותו דבר, וכאן ההבדלה עוד יותר ניואנס, כי זה שני מיני קדושות, ויש הבדל ביניהם.

דובר 2: “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת”. “ותתן לנו ה’ אלקינו באהבה ובשמחה”, וממשיכים.

דיסקוסיה: למה סדר הרמב”ם “הפוך”?

דובר 1: אה, כאן הוא אומר, מוצאי שבת. למה הוא הולך הפוך? אני לא תופס.

דובר 2: סתם. הוא אומר מוצאי שבת, הוא אומר את הלשון, “אתה חוננתנו”, והוא אומר את הלשון, “מבדיל בין קודש לחול”, ואחר כך אומר, “מבדיל בין קודש לקודש”.

דובר 1: הוא אומר “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. זה שלושה חילוקים חשובים מאוד, כי הוא אומר שיש חילוקים בקדושות.

דובר 2: כן, כן, אבל חגיגת הרגל היא מין קדושה אחר.

דובר 1: חגיגת הרגל אומר חול המועד? מה אומר חגיגת הרגל?

דובר 2: יכול להיות שימי חול המועד, שאז אפשר להביא את קרבנות נדבה? חגיגה? יכול להיות.

דובר 1: מי מביא גם? זה אז אין שום מצוות כבוד, אין שום מצווה של קדושה, אבל יש מצווה של חגיגה. ולכן יש את התפילה. זה מסתדר מאוד יפה.

אומרים “קדושת שבת” היא קדושה אדירה, כל יום טוב יש לו כללים וקטגוריות משלו של קדושה. ושבת היא לגמרי קדושה, “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת” יותר מכל האחרים.

דובר 2: מוצאי שבת, מוצאי יום טוב, הוא אומר את הלשון, אה, כאן הוא הולך לומר, “מבדיל בין קודש לחול”. אה, כאן הוא אומר את זה.

דובר 1: כן, כן, אני כבר יודע למה זה הפוך. הוא אומר קודם את המעלה, ואחר כך אומר את ההבדלה. את הלשון הוא היה צריך לומר אחר כך.

בפרדס כתוב רק הלשונות של דברים מעניינים. הלשונות העיקריות בתפילה הולכים כבר לראות בסידור אחר כך.

בואו נמשיך.

הלכה יג: על הנסים — חנוכה ופורים

דובר 1: “ובחנוכה ופורים אומר על הנסים”. עד עכשיו למדנו מה מוסיפים לכבוד ראש חודש או חול המועד, או לכבוד מוצאי שבת. עכשיו נלמד מה מוסיפים לכבוד חנוכה ופורים.

מה מוסיפים בחנוכה ופורים? מוסיפין בהודאה. בברכת ההודאה מוסיפים “על הנסים”.

יש מי שאומרים מוסיפים בהודאה, אחרים אומרים מוסיפים ברצה. לא, בהודאה כתוב שמוסיפים ענין של הודאה, “על הנסים”.

אבל יש קושיא, בבקשות.

דיסקוסיה: שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?

דובר 1: שבת שחל להיות בחנוכה ופורים, מה עושים כשזה שבת? יש שאלה, יש חקירה בגמרא האם צריך במוסף לומר “על הנסים”.

כי חנוכה לא בא מוסף, שבת זה חנוכה אין מוסף. מוסף היא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה. אין קרבן מוסף נוסף של חנוכה.

אז, מצד טעם אחד לא צריך לומר “על הנסים” במוסף, כי אין חנוכה במוסף.

אבל משמע בגמרא שכן, הגמרא קוראת לזה “יום שנתחייב בכל התפילות”, היום צריך בכל התפילות לומר. או אפשר לומר שהיום הוא כן שבת חנוכה, זו שבת חנוכתית, או סתם כך, כך הוא היום.

הלכה יד: עננו — תענית

מה עושים בתענית?

דובר 1: מה עושים בתענית? אפילו יחיד שמתענה, אה, אתה רואה, אפילו תענית יחיד, אחד שמתענה על הצרה, אדם שיש לו צרה, מוסיף בשומע תפילה “עננו”. והלאה הוא לא אומר את הנוסח.

יש נוסח שבו מבקשים ברכה מיוחדת, ואני חושב שכמו שאמרתי קודם, זו ברכה, הרי בדרך כלל מתענים בגלל משהו גדול, בגלל איזו צרה, מבקשים מהקב”ה שיעזור לנו מהצרה הזו, איך שיעזור לנו.

דיון: הקשר בין “תענית” ו”עננו”

דובר 1: יש את המילה “תענית” עם המילה “עננו” שזה משהו מחובר. בתענית יש את המילה, מבקשים “עננו” שהקב”ה יענה לנו. זה נכון שהם שורשים שונים לגמרי, אבל זו קפיצה קבלית.

דובר 2: זה לא מאותו שורש?

דובר 1: בהחלט לא. זה “עננו”, ואחד זה “תענית”. זה לא “עניינות” ו”תעניינות”.

דובר 2: כן כן, בוודאי בוודאי.

דובר 1: לא, אני אומר אבל נוסח התפילה של עננו הוא דווקא ספציפי לתענית.

דובר 2: אה, עננו אומרים רק בתענית?

דובר 1: גם מי שענה, כן, זה הרי תענית. מי שענה ועננו.

דובר 2: כן, אבל התירוץ הוא פשוט, כי תענית, העיקר פשט של תענית הוא, יש לנו טענה, יש לנו טענה רצינית.

דובר 1: לא, אני מתכוון בדרך כלל כשהקב”ה נותן לך שפע, הוא לא ענה. כשהוא מעכב, ועכשיו מתחיל לרדת גשם, כשאתה אומר את התפילה, הוא עונה לך. זה מערכת יחסים, זה סוג של עניה. לכן יש לנו טענה. אפשר כבר לומר שתענית הוא לשון טענה. יש לנו טענה, שהוא יענה לנו.

יחיד לעומת שליח ציבור — עשרים ברכות

דובר 1: אוקיי, השליח ציבור אומרה בפני עצמה, את העננו כמו שיחיד אומר אותה בשומע תפילה, והוא מסיים ברוך אתה ה’ שומע תפילה. אבל שליח ציבור אומר אותה יותר כברכה עצמאית שלמה, עם סיום אחר לגמרי.

איך הוא אומר אותה? בין גואל לרופא. אז, שם הרי יש ברכה, שהקב”ה יושיע אותנו מצרותינו עכשיו, ונראה שזה שייך שם. והוא גם מסיים עם אותו סיום, “עונה לעמו ישראל בעת צרה”. כלומר חתימה עצמאית.

בשומע תפילה מסיימים שומע תפילה, כמו שאתה אומר. ואם עושים את זה ברכה נוספת, יוצא ברוך אתה ה’ העונה בעת צרה.

יוצא שיש עשרים ברכות. כן?

דובר 2: כן.

דובר 1: יוצא שבתענית ציבור אומרים עשרים ברכות. ולכאורה, כמו שאמרתי קודם, לקחתי את זה מקודם, שבעצם על צורך חדש היה צריך לעשות עוד ברכה, אלא שיחיד לא יכול לעשות ברכה עצמאית לעצמו, אז הוא אומר את זה ביחד עם שומע תפילה. אבל ציבור כן יכול, אז הם עושים ברכה נוספת.

הלכה יד (המשך): נחם — תשעה באב

דובר 1: עוד דבר, תשעה באב. תשעה באב אסור להתענות. אבל מוסיפים בברכת בונה ירושלים, שהיא הרי מעין המאורע, מוסיפים “רחם ה’ אלוקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה”.

כן, זה מעניין, למה בכל התעניות האחרות… נראה שלא הוסיפו את זה שם. אמרו את זה בבונה ירושלים, כי זה מסתיים מעין בונה ירושלים. בונה ירושלים היא הרי הברכה של זה.

“נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.

זה לא ברור. כן.

דיון: מנהג לעומת רמב”ם — מתי אומרים “נחם”?

דובר 1: המנהג הוא שאומרים את זה רק במנחה של תשעה באב. הרמב”ם לא אומר, הרמב”ם אומר לכאורה בכל התפילות.

גם זה לא מוסכם שזה רק סוף של ברכה, אפשר לומר את זה מתי שרוצים. היו אנשים שאמרו את זה כל יום. היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.

דובר 2: אה, אתה מתכוון לאלה שאומרים “אלוקי אלוקי ואלוקי אבותי”?

דובר 1: אה, “אתה ברחמיך הרבים תחתור בורות ושיחין”.

קושיה: למה לא בתעניות אחרות?

דובר 1: אה, עוד דבר. אני רוצה לדעת למה בעשרה בטבת לא יגידו רחם? שגם יזכרו את חורבן ירושלים. מה דווקא תשעה באב? כל התעניות הן בעיקר על זה.

דובר 2: אוקיי.

הלכה טו-טז: מוריד הגשם ומוריד הטל — הזכרה ושאלה

דובר 1: עכשיו נלמד הלכה חשובה, זה השתנה עכשיו, כן? עוד דבר שצריך להוסיף. מעניין שהרמב”ם מכניס את זה לקטגוריה. יש דברים שמוסיפים בברכות של שמונה עשרה, כשהולכים להוסיף דבר חשוב.

הרמב”ם אומר, מאימתי אומרים בברכות “מוריד הגשם”?

כן, הרמב”ם אומר, “כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם'”.

קודם, אנחנו מודים לקב”ה.

דובר 2: אנחנו משבחים.

דובר 1: אנחנו משבחים, לא מודים. אנחנו משבחים את הקב”ה על “מוריד הגשם”. אנחנו משבחים, כן. אנחנו משבחים שזה “מוריד הגשם”.

בימות החמה אומרים “מוריד הטל”, כי בימות החמה יורד פחות גשם. בכלל לא יורד, אפילו לפעמים.

דובר 2: אצלנו יורד.

סטייה: מקומות שיורד גשם כל השנה

דובר 1: המנהל שלי שאל אותי פעם שבברכת החודש בסידור כתוב שב”חודשי החורף” אומרים “לחיים טובים ולשלום”, ובסידור שלו כתוב שבמקומות שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום”.

מי כתב את זה בסידור? אני לא זוכר את המקור. כנראה היה יהודי שחשב כך.

אוקיי. לא, מה שאני מתכוון לומר, אם יש ענין של שבאזור יורד גשם כל השנה, פשוט שזה טוב לטבע שם.

דובר 2: נו, נו.

דובר 1: כן, נראה.

זמן התחלת מוריד הגשם

דובר 1: ולכן, מאימתי מתחילים את “מוריד הגשם”? אז כך, מאימתי מתחיל החורף?

הרמב”ם אומר כך: החורף מתחיל ממוסף של שמיני עצרת. הגמרא הרי יש חשבון למה, כן, כי שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהאחרון יסע.

מתי מסתיים החורף? שחרית יום טוב ראשון של פסח.

הרמב”ם הוא מהצדיקים הגדולים האמיתיים, והוא נכנס לשאלה של מוצאי שמחת תורה עד ערב פסח. כך כתוב בגמרא, שאז זה מוסף שמיני עצרת, כי אז זה מזג האוויר. מבין? זה הצד ההלכתי. כן.

ומתפילת מוסף של יום ראשון של פסח אומרים “מוריד הטל”. אנחנו עושים פיוט שלם, תפילת טל, תפילת גשם.

חילוק בין הזכרה לשאלה

דובר 1: עכשיו כך, מאימתי עושים את השאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר. כן, זה רק הזכרה שמזכירים בברכה השנייה.

עכשיו נלמד שיש גם… יש גם ענין של שאלה. שאלה זה “גשמים לברכה השנה”. מאימתי מתחילים את זה?

מהיום השביעי במרחשוון. אז… מז’ חשוון מבקשים “גשמים לברכה השנה”, “ותן טל ומטר”. וזה דווקא בארץ ישראל.

שאלת גשמים ושינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה

שאלת גשמים – מאימתי מתחילים

דובר 1:

עכשיו כך, מאימתי עושים שאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר, כן? זה רק הזכרה, שעושים בברכה השנייה. עכשיו, אבל אנחנו הולכים ללמוד שיש גם, יש גם שאלה. שאלה זה גשם בברכת השנים. מאימתי מתחילים את זה?

משבעה ימים במרחשוון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

מהיום השביעי בחשוון, אז, משבעה ימים בחשוון מבקשים גשמים בברכת השנים, כלומר סתם טל ומטר. וזה דווקא בארץ ישראל, שהם צריכים גשם מז’ חשוון. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, או אחרים, כל זמן שמזכירים גשם שואלים על גשמים.

דובר 2:

לא באותו זמן?

דובר 1:

לא, מאימתי שבעה ימים בחשוון עד כל זמן שמזכיר גשם.

דובר 2:

אה, כן כן, נכון. מתי מפסיקים?

דובר 1:

מפסיקים עד שיגיע יום טוב הראשון. בדיוק.

דובר 2:

הם מדברים על מתים.

דובר 1:

ההתחלה שונה, אבל הסיום מסתיים באותו זמן.

דובר 2:

למה זה שונה? כי יום טוב הרי לא…

דובר 1:

שוב, שוב. ז’ חשוון זה רק כי צריך לחכות שהיהודים יחזרו, ולא רוצים שירד גשם. מבקשים מהשמים שירד גשם מיד. שהעולי רגלים לא יהיה להם טורח. זה ז’ חשוון. אבל זה דבר שהוא דווקא בארץ ישראל. במקומות אחרים… בארץ ישראל צריך לרדת גשם מז’ חשוון, מיד. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים להם והדומים להם, שואלים את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.

המנהג בבבל היה, בבבל החזיקו שהם לא צריכים גשם מיד, הם צריכים רק גשם שישים יום אחרי התקופה. ממילא בבבל, והרמב”ם מוסיף לא רק בבל, אלא מקומות אחרים, מצרים, איפה שהרמב”ם גר, דומים להם. זה מעניין, לא רק סמוכות, דומים להם, כלומר האקלים צריך להיות אותו חודש. הם צריכים את זה משישים יום אחרי התקופה.

באירופה או באמריקה אין שום סיבה לנהוג מנהג בבל, אבל המנהג מזמן הראשונים היה, מאחר ואנחנו הולכים עם התלמוד בבלי, לנהוג מנהג בבל, וממילא שואלים משישים יום לפני התקופה. הרב אמר שהוא שאל את רבו, הוא שאל את כל האנשים למה לעשות כך, אף אחד לא ידע לומר את התירוץ. מתי אז? מתי צריך, אני לא יודע, מתי צריך… תגלה מתי צריך גשם באלול. אבל הרב אומר שכמו שרגילים עושים כך, המנהג הוא דבר טוב.

מקומות שצריכים גשם בימות החמה

דובר 1:

אוקיי, הלאה, מה קורה במקומות שצריכים גשם בימות החמה? ממש כך זה טוב לאקלים ההוא, יכול להיות מחלוקת, האם יאמרו גשם, “ושואלין צרכיהם בשומע תפילה”. אבל הם לא אומרים בברכת השנים, למה? כי ברכת השנים הולכת עם הסדר של המקומות הרגילים, לא של היחידים. זה לא “לא תתגודדו”, לא אגודות אגודות, כל היהודים יתפללו אותה תפילה. למה? הם יבקשו בשומע תפילה.

דיון: שיטת הב”ח

דובר 1:

אבל במקומות שאין עושין יום טוב, רגע… כך אומר ה… זה מעניין, מותר לעשות אחרת מארץ ישראל, כי “לא שינו את סדרי מצרים” הם עשו. אבל כאן הוא הולך הלאה…

דובר 2:

לא, אבל זה שונה.

דובר 1:

לא, “לא שינו את סדרי מצרים”, הדבר שדוחים קצת את ההתחלה. ההתחלה הייתה…

דובר 2:

אבל כמו שאמרת, כל השנה זה כבר לא.

דובר 1:

אבל אתה צריך בקיץ גשם, הקיץ זה כבר דבר אחר.

הוא מביא דבר מעניין, שהב”ח אומר שלא צריך, למה להטריח בשמים לעשות עולמות ליחידים, לצורך היחידים. אני לא מבין מה זה אומר. מה זה אומר כל ארץ ישראל, כל י”א יום צריך לבקש בשביל היהודי האחד? לא מבקשים בשביל היהודי האחד, מבקשים בשביל האזור ההוא. אני לא מבין מה הב”ח אומר. כך הוא מביא, צריך להסתכל בב”ח.

התורת זאב אומר ממש כמו שאנחנו, הוא אומר הוא לא מבין מה הב”ח רצה. אבל התורת זאב שאל… אני עוד לא אומר מה כתוב כאן למטה. התורת זאב ממש לא מבין. הוא אומר, קודם כל, מה זה כוח היחיד? ושנית, הקב”ה כועס שמבקשים משהו שצריך? מה זה אומר “מטריח”? זו הרי עבודה.

הב”ח מדבר על אחד. הב”ח מדבר על אירופה. שם היה פעם צורך שיהיה גשם בחודש החמה, והוא מספר מעשה, ששני גדולים אמרו “ותן טל ומטר” בשעת תפילה בחודש החמה, והם מתו. אומר הוא, למה הם מתו? כי הם אמרו “ותן טל ומטר”? הם מטריחים לגמרי. זו טרחה. זו תפילה, צריך להתפלל על מה שצריך. אין לי מושג מה הוא מתכוון. משהו, משהו, משהו טעויות בתורה, במקרה הזה אני לא מבין. והתירוץ על זה אני לא מבין, אני לא זה שלא מבין. בדרך כלל, כשיש דבר קשה… אוקיי.

יום טוב שני של גלויות – מוריד הגשם

דובר 1:

בואו נמשיך. למה אני אומר את כל הדברים האלה? סתם, אני מנסה להסתכל בעמודים שהרמ”א אומר. הרמ”א אומר כך: “עכשיו נדבר על יום טוב שני של גלויות. מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפללין אותו כל ימות המועד.” יוצא נפקא מינה חשובה, שבסידור, אם יש מחזור ליום טוב לשלוש רגלים, אם זה מחזור של ארץ ישראל, כמעט לא צריך להדפיס שם “ותן… מוריד הגשם”, חוץ במוסף. כלומר, בשחרית אפשר לעשות שחרית של… איך קוראים לזה, שחרית של יום ראשון של פסח אומרים עוד מוריד הגשם, אבל ממוסף והלאה בכלל לא צריך להדפיס מוריד הגשם, חוץ…

דובר 2:

סליחה, מה אמרתי? בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ.

דובר 1:

לא, בחוץ לארץ צריך כן. כי בחוץ לארץ כבר אומרים מוריד הגשם בשמחת תורה.

דובר 2:

מצוין.

עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט

דובר 1:

אומר הרמ”א עוד תאריכים ספציפיים שיש להם ספקות ספציפיים. אומר הרמ”א כך: “כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש'”. בברכה השלישית החתימה של הברכה היא “האל הקדוש”. ובברכה האחת עשרה היא “מלך אוהב צדקה ומשפט”. אבל זה משתנה הרי בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שחותמים בשלישית “המלך הקדוש”, ובאחת עשרה “המלך המשפט”.

דיון: פשט ב”המלך המשפט”

דובר 2:

כן, את החילוק של “האל הקדוש” ו”המלך הקדוש” אני מבין. את החילוק של “מלך אוהב צדקה ומשפט” ו”המלך המשפט” מעולם לא הבנתי, ואני עדיין לא מבין. ראיתי שרבנו יונה אמר תירוץ לומר על זה פשט, לא הבנתי את הפשט שלו. אתה יכול לומר לי פשט?

דובר 1:

כל השנה הקב”ה אוהב צדקה ומשפט. והוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט, והוא רוצה שנבחר את משפטו.

דובר 2:

וראש השנה מה?

דובר 1:

בראש השנה הוא עצמו עושה משפט.

דובר 2:

מה פירוש “המלך המשפט”?

דובר 1:

שופט צריך לומר. המלך שהוא עצמו עושה משפט. כך אומר רבנו מנוח, כמו שאמרת. אבל לא ידעתי מה הפירוש. “המלך המשפט”? מלך שופט?

דובר 2:

לא. מלך עורך משפט.

דובר 1:

אוקיי.

אני חושב שהפשט הפשוט של זה הוא שהיו שני נוסחאות, והחכמים עשו הכרעה שכל השנה עושים כך. ו”המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים. הרמב”ם אומר בהלכות עשרת ימי תשובה…

דובר 2:

אה, הוא אומר שזה בימים שבאמצע. כי ראש השנה ויום כיפור לא אומרים את זה.

דובר 1:

אה, זה לא בימים שבאמצע, זה נכון.

תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה: “יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה” – להוסיף את התפילה של “זכרנו לחיים”, “ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים'”, “ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים'”.

דיון: סתירה לכלל של הרמב”ם

דובר 2:

רגע, הרמב”ם אמר קודם שלא צריך לשנות מנוסח התפילה של מה שחז”ל אמרו, אבל כאן הוא אומר שבמקומות התירו לעצמם. אני לא מבין את זה.

דובר 1:

יכול להיות שתוספות כל השנה אסור, אבל זמן מסוים שמוסיפים כמה מילים. יכול להיות שבאופן מסודר, אבל באופן עראי זה בסדר. יכול להיות שלכתחילה לשנות פירושו שאתה בא ואתה עושה נוסח עצמאי, אבל שהציבור מקבל את זה וזה הופך למנהג חדש אין בעיה.

דובר 2:

מצוין.

איפה אומרים “וכתוב לחיים”

דובר 1:

בברכה השמונה עשרה אומר הרמב”ם שמוסיפים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זה “זכרנו לחיים”, “מי כמוך אב הרחמים”, ו”וכתוב לחיים טובים”. זה “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זו החתימה.

דובר 2:

אה, זה “זכור רחמיך”, זה “פרדיכעניש”.

דובר 1:

כן, אבל זו תוספת.

דובר 2:

ביום טוב אומרים את זה, “שיתפרנסו בו בשחרית ובערבית”.

דובר 1:

פשוט זה הרי כמו כולם, “זכור רחמיך”.

דובר 2:

לא, לא אומרים “זכור רחמיך”. אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”.

דובר 1:

לא, “זכור רחמיך” אומרים לפני “וכתוב”.

דובר 2:

בברכה השמונה עשרה, אחרי “בכל עת ובכל שעה”, אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. ואחר כך אומרים “זכור רחמיך וכבוש כעסך”.

דובר 1:

כן, ראש השנה, יום כיפור. אבל בעשרת ימי תשובה אומרים את זה רק בסוף… נראה שהרמב”ם הבין שזו בקשה באמצע. או שכך היה נוסחו. אם מוסיפים בברכה אחרונה “ובספר חיים”. הרי הוא אומר “יש מקומות”, כן? זה לא מנהג כל ישראל, זה לא כמו מנהגי כל ישראל שמחויבים. אנחנו אומרים “ובספר חיים” בלי וו, נכון? “ובספר חיים”. צריך לראות מה ה”ובספר חיים” של הרמב”ן. לכאורה כי זה המשך של מה שאומרים שם “ברכת שלום”, “ובספר חיים”.

אומר הרמב”ן הלאה, כל הקטעים האלה, אם תבוא להטביל את הנוסח, זה מתחבר עם נוסח התפילה. כמו “וזכרנו לחיים”, אי אפשר להכניס “וזכרנו לחיים” בהקשר. הדבר העליון הוא “מי כמוך בעל גבורות”, “מי כמוך אב הרחמן”, וכו’ וכו’.

ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה

דובר 1:

ואף על פי “יש מקומות”, אי אפשר לבוא לשנות להוסיף בעשרת ימי תשובה בברכה שלישית “ובספר חיים”. או “ובספר חיים” בלי וו, ואחר כך “ובספר חיים צדיקים יראו וישמחו”, מה שיהיה. אבל ראש השנה ויום הכיפורים המנהג פשוט. אתה יודע שאומרים כל עשרת ימי תשובה את זה, אבל ראש השנה ויום כיפור המנהג פשוט. אני לא מתכוון שזה מנהג פשוט, אלא מנהג שנעשה פשוט. אני מתכוון לכאורה בכל ישראל, לא? מנהג נתפשט. הלכך, מלבד ברכה שלישית, אם ראש השנה ויום הכיפורים נכנס, מוסיפים בוודאי את ה”ובספר חיים”.

דובר 2:

יש את מי שסובר שאומרים את זה אפילו בעשרת ימי תשובה.

דובר 1:

אה, טוב, בסדר. הרמב”ן כשהוא אומר “וכולי” וכל הדברים האלה, מתכוון לבדוק בחזרה בספר אהבה, ראיתי שהוא מביא יותר נוסחאות כראיה. הוא תרגם בסידור שלו. הוא מצא שכאן הוא לא כותב את נוסח התפילה, אלא דברים שהם כל כך קצרים וצריך לומר בדרך כלל.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Lecture – Law…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Lecture – Laws of Prayer and Birkat Kohanim, Chapter 2

General Structure of Chapter 2

The entire Chapter 2 deals with changes that were made in the blessings of the Shemoneh Esrei. The first change is a permanent change for all generations – Rabban Gamliel’s addition of Birkat HaMinim. After that come changes that are made from time to time according to the situation – like Havineinu, Ya’aleh V’yavo, Al HaNisim, Anneinu, Morid HaGeshem, V’ten Tal U’matar, etc.

Law 1: Birkat HaMinim – The Historical Background and the Enactment of Rabban Gamliel

The Rambam’s Words

“In the days of Rabban Gamliel, the heretics multiplied in Israel, and they caused distress to Israel and incited them to turn away from following Hashem. When they saw that this was greater than all the needs of people, he and his court arose and enacted one blessing that would contain a request before Hashem to destroy the faithless, and he fixed it in the prayer so that it would be fluent in everyone’s mouth.”

Explanation

In the times of Rabban Gamliel, heretics/minim multiplied among the Jewish people. They caused trouble for Jews and incited them to turn away from Hashem. Rabban Gamliel with his court understood that this was a greater need than all other human needs, and they enacted a new (nineteenth) blessing in the Shemoneh Esrei – Birkat HaMinim – so that it would be “fluent in everyone’s mouth.”

Insights and Explanations

1. The Rambam’s Historical Method:

The Rambam begins with a historical narrative, as he does in Hilchot Avodah Zarah, in order to give context for the law. He describes the reality that explains why the blessing was enacted.

2. Who are the “heretics”/minim?

Rabbeinu Manoach says it refers to the Christians (that man), which fits historically with the time of Rabban Gamliel. Rabbi Shimon ben Shetach doesn’t fit historically – he was either too early in time (or too late, according to Tosafot’s position that there were two Yeshu HaNotzri’s). The Rambam understood it simply this way. In most places in Chazal, the word “minim” is used without explicitly stating whom it refers to.

3. The Meaning of “Minim”:

The word “minim” literally means types – a different type of Jew. Not a gentile, not a normal Jew, but a “min Yisrael” – a special category. He is a Jew, but a type unto himself.

4. “Causing distress to Israel and inciting” – Two Aspects:

It is discussed whether “causing distress” means physical troubles (physical warfare, sabotage) in addition to spiritual incitement, or whether both are one thing (the incitement itself is the trouble). Evidence from Yerushalmi Rosh Hashanah shows that the Sadducees/minim actively sabotaged: they hired false witnesses for the sanctification of the new month, and lit signal fires on the wrong night. This was a real rebellion – they hacked into the system.

The conclusion is that it’s both things together: they had a different faith (spiritual problem) and they actively fought for control (physical warfare). Not just a small group thinking interesting thoughts – it was a real war. But the essence of the blessing is not because they are an opposition (like two brothers fighting over who should be High Priest), but because their position consists of a different faith, a weakness in “following Hashem.”

5. “Greater than all the needs of people” – Connection to Chapter 1:

The expression “needs of people” is a reference back to what the Rambam said in Chapter 1 that the 18 blessings are for “all the needs of the community.” Now they encountered a need that is greater than all others. The reason: the purpose of everything is to know the Almighty. If one knows it falsely, the whole thing is lost. Therefore, unity in faith is the greatest need.

6. “Fluent in everyone’s mouth” – Connection to Anshei Knesset HaGedolah:

This is the same language that the Rambam used earlier regarding Anshei Knesset HaGedolah’s enactment of the prayer text. This means: a fixed text is made so that people will know what to request and say it well. Two approaches are suggested: (a) fundamentally, every Jew had to pray about this, but there was no fixed text – so he made a text; (b) alternatively, just as with other needs (for example, matchmaking), here it was decided that the need is great enough for a separate blessing.

7. The Purposeful Aspect of Birkat HaMinim (Rabbi Binyamin):

Rabbi Binyamin brings that the prayer is also “purpose-driven” – practically effective. How? (a) Everyone who says the blessing shows clearly that he is not turning to become a min; (b) it filters out the wicked from the synagogue – as stated in the Mishnah (Yuchsin/Megillah) that if someone errs in Birkat HaMinim, there is suspicion that he is a min; (c) it publicizes to people what heresy is, so they will know to guard themselves.

8. Comparison to Birkat Anneinu on a Fast Day – A Public Need Can Create an Extra Blessing:

On a fast day, an individual says “Anneinu” in Shomei’a Tefillah, but the prayer leader says it as a separate blessing. The principle: for a public need one can make an extra blessing in the Shemoneh Esrei. An individual inserts his problems into an existing blessing, but a public need can receive its own blessing. It is discussed whether “Anneinu” is a blessing like the specific prayers of holidays, or a blessing for a trouble that is now (like a fast for rain). The matter remains open.

9. Question from Rabbeinu Manoach – “May sins cease, not sinners”:

Rabbeinu Manoach asks: Doesn’t it say that one should say “May sins cease, not sinners” – one should pray that the sins should cease, not that the sinners should perish. How does this fit with Birkat HaMinim which prays against the people themselves? If one wants to say that the distinction is that “may sins cease” applies only to the wicked but not to minim, Rabbeinu Manoach says: No – there is an explicit Gemara that Rava said this even about minim.

Several Answers:

(a) Answer from Rabbi Elimelech: The Rambam says “causing distress to Israel” – this means one prays that the minim should stop being distressful, they should be nullified, they should repent. Repentance is the greatest nullification. It doesn’t necessarily mean they should die. “Breaking the hungry and subduing the arrogant” – this is the concept of subjugation, not killing.

(b) Another explanation of “and for the slanderers let there be no hope”: Rabbi Elimelech says that “let there be no hope” means they should not have survival of the soul — this is more of a declaration/warning to the world, not a prayer that they should die.

(c) Another approach: With Rabbi Meir (Berachot 10a) there was a specific situation with neighbors (thugs). Beruriah said “may sins cease” — but that was about individual wicked people. Birkat HaMinim doesn’t speak of killing everyone like with Amalek — they are Jews after all. It means that their yoke should be uprooted, not they themselves.

[Digression: The Munkatcher Rebbe] — The Munkatcher Rebbe said with great zealousness that the law is not like Beruriah/Rabbi Meir’s conclusion. He holds that a woman said this, one need not follow her, and one must indeed rebuke the wicked. But it is noted that Rabban Gamliel thought differently — he meant it literally, but this was given for the form of the community (as an enactment for the community).

Why is it Called “18 Blessings” When There Are Nineteen?

The Rambam brings that Shimon HaPakuli (Shimon HaKatan) added Birkat HaMinim in Yavneh, at Rabban Gamliel’s request. The actual name remains “18” (Shemoneh Esrei) even after the addition.

Innovation Regarding the Rambam’s Presentation: In the Gemara it says “Shmuel HaKatan arose” — but the Rambam gives the credit to Rabban Gamliel and introduces that it was a “response to a crisis” (the minim multiplied). The Rambam wants to bring out that Rabban Gamliel, as Nasi and leader of the court, led the enactment. Shimon HaKatan formulated it because he was known as humble — as it says in Avot “Shimon HaKatan says” — and they knew he could be trusted with Birkat HaMinim.

Question About Adding to the Coin the Sages Minted: The Rambam says one should not change from the coin the Sages minted. How could Shimon HaPakuli add an entire blessing? Two answers:

1. An individual may not add, but here a court assembled — that’s a different matter.

2. “Adding and changing” means changing the language of an existing blessing; adding a completely new blessing may not be included in this prohibition at all.

The Ramban also discusses this. It is also mentioned that perhaps at the time of the destruction of the Temple, blessings regarding Jerusalem were added or changed (“Builder of Jerusalem”).

Law 2: When One Can Say “Havineinu” (Abridged Shemoneh Esrei)

The Rambam’s Words

“In each and every prayer of the three prayers that are prayed every day, a person must pray these nineteen blessings in order. When does this apply? When his mind is settled and focused, and he sits calmly, and his tongue is quick to read. But if he was troubled and pressed, or his tongue was too short to pray the nineteen blessings in order — he prays the first three, one blessing encompassing all the middle ones, and the last three.”

Explanation

Ideally, one must say all 19 blessings in order. This is only when one is calm, focused, and fluent. If one is troubled/pressed or cannot say the entire long text — one says the first 3 complete, one blessing encompassing all the middle ones, and the last 3 complete.

Insights and Explanations

1. Interpretation of “his mind is settled and focused, and he sits calmly, and his tongue is quick to read”:

– “focused” = his mind is set, goal-oriented.

– “his tongue is quick to read” = he is fluent, it goes quickly, it doesn’t take long.

– These are three conditions: calmness, intention, and fluency.

2. Interpretation of “troubled and pressed” and “his tongue was too short”:

– “troubled” = busy with activities (occupied).

– “pressed” = squeezed, in a difficult situation (not necessarily busy, but unfortunately pressed).

– “his tongue was too short” = this is the opposite of “his tongue is quick to read.” Not physical — rather he doesn’t have the strength/desire/concentration to say such a long prayer. He cannot be focused for the entire long text.

3. Innovation — The Rambam’s Position on Intention vs. Recitation:

The fundamental principle is: If one can only have one of two — either say the entire prayer without intention, or say a shorter prayer with intention — one should say the shorter one with intention. We want both: recitation and intention. But when one cannot have both, intention is more important.

4. Why Must the First 3 and Last 3 Be Complete?

With praise and thanksgiving (the last three), one doesn’t shorten — there it’s even more important that one say it with the beautiful formulations. The same with the first three (praise). Only the middle ones (requests) can be condensed. The reason: praise and thanksgiving — there one speaks praises to the Almighty, and the Gemara is very sensitive about too many or too few praises. But prayer is primarily requesting needs — it’s enough that one mentions the topic (like “healing”), and one has already requested.

5. Why Specifically Three Separate Blessings at the Beginning (and at the End)?

Because these are three separate topics — praise, might, holiness — and one must understand the distinction between them. But the middle blessings — all needs — can be made into one long list and said at once, because they are all one category of requests.

6. What Does “One Blessing Encompassing All the Middle Ones” Mean?

One makes from all 12-13 middle blessings one long blessing — with only one “Blessed are You, Hashem” (beginning and end), not a separate conclusion for each blessing. This itself makes it shorter — because one doesn’t say “Blessed are You, Hashem” 12 times, but only once. The Rambam holds that there is a specific text for “Havineinu” (unlike other Rishonim).

The Text of “Havineinu” — Analysis

The Rambam’s Words

“Havineinu Hashem our God to know Your ways, and circumcise our hearts to fear You…” — This is an enactment encompassing all the middle blessings.

Insights and Explanations

1. The Essence of “Havineinu” — Structure, Not Brevity:

The essence of “Havineinu” is not that it’s shorter in words, but that Shmuel arranged that all topics flow into one another — like one long poem. Each topic is connected with the next:

– “Havineinu… to know Your ways” (=Atah Chonen) connects with “and circumcise our hearts to fear You” (=Hashiveinu) — through the fact that “knowing Your ways” naturally leads to “circumcising our hearts.”

– “And forgive us so that we may be redeemed” — connects forgiveness with redemption in one sentence, based on the principle “Israel is only redeemed through repentance.”

– “And distance us from our pains” — this is the prayer for healing.

– “And fatten us in the pastures of Your land” — “fatten us” from the language of fat (enriching/fertilizing the earth), means that we should receive abundance from the Land of Israel, parallel to “Bless upon us.”

– “And gather from the four corners” (=Kibbutz Galuyot) — “from the four” without saying “corners,” one should understand on one’s own.

2. “And those who err in Your knowledge You shall judge”:

The Kesef Mishneh and others bring a discussion from Rashi in the Gemara — what does “those who err in Your knowledge” mean? The simple interpretation (like Rashi) is: the judges who are now erring should tomorrow judge well — “doing righteousness and justice.” This corresponds to “Restore our judges as at first” — give us good judges and remove the bad ones.

3. “And the wicked You shall subdue… and gladden the hand of the righteous”:

Here the Rambam incorporated two blessings into one, but more than that — the text of “Havineinu” here is broader than the original text. In the regular Shemoneh Esrei it doesn’t explicitly state that the righteous should experience the Messiah, but in “Havineinu” comes in “and the building of Your city and the restoration of Your sanctuary” — the building of Jerusalem and restoration of the Temple.

4. The Connection of Blessings Becomes Explicit:

The Gemara in Megillah has a teaching about the connection of one blessing to the next. “Havineinu” makes the connection explicit — what in the regular Shemoneh Esrei is implicit (each blessing stands separately), is here expressed.

[Digression: Yamim Noraim] — On the High Holy Days one sees that “Al HaTzaddikim” and “V’lamalshinim” are one great thing: why do we want the building of the Temple? Not about the building, but about the people — that the righteous (=righteous Jews, not “tzaddikim who take kvitlach”) should be able to serve the Almighty.

5. “Before we call, You answer”:

This fits very well into “Havineinu” because one has barely requested — one has only briefly mentioned the needs. The meaning is: even before we call, You already answer. This justifies the short text — one doesn’t need to request at length, because the Almighty hears even before one speaks.

Law: When Does One Say “Havineinu”? — Halachic Ruling

Explanation

The Rambam rules like Rabbi Akiva in the Mishnah: if one doesn’t have focused intention, one says “Havineinu.”

Insights and Explanations

1. Innovation in the Ruling:

The Rambam understands that what the Gemara says (Abaye rebuked whoever says “Havineinu”) speaks only of when one does have focused intention — then one should say the full Shemoneh Esrei. But if one does not have focused intention, one is obligated to say “Havineinu.” This is an enactment of the Sages, not that one makes one’s own — “Havineinu is a correction.”

2. The Shulchan Aruch and Rema also ruled this way: if one doesn’t have the strength/focused intention, one says “Havineinu.”

3. Question — Why is “Havineinu” Missing in Today’s Siddurim?

It’s an undisputed halachic ruling! A person who doesn’t have time or is troubled, must according to halacha review the text of “Havineinu” or find a siddur where it’s written, and say it. In all old siddurim, Havineinu was printed after Shemoneh Esrei. This is a new thing that it’s missing. Perhaps some posek said a stringency, but this isn’t a stringency — this is a leniency, because people who don’t have strength for the entire Shemoneh Esrei end up with nothing instead of saying Havineinu.

4. The Mishnah Berurah’s Ruling:

The Mishnah Berurah rules that one should not say Havineinu regularly. But the Chayei Adam says that this is specifically about saying the actual Havineinu text. But if someone says all twelve blessings but very briefly — that is acceptable or even ideally acceptable. The Chayei Adam printed a text of abbreviating all twelve blessings.

5. The Main Argument:

When one doesn’t offer the “middle way” (Havineinu), it turns out that people who cannot pray the entire thing skip the whole thing and say nothing. This is a shame. One fulfills one’s obligation with Havineinu according to all opinions — there is no doubt whatsoever.

[Digression: Parallel to Nine Kabin Instead of Mikveh] — Like with immersion — when people don’t know that one can achieve proper purification before prayer with a shower (nine kabin) when one doesn’t have a mikveh, they end up with nothing. Because one seeks to be stringent (mikveh), one doesn’t offer the middle way, and the person doesn’t even do the minimum.

6. Practical Application:

When a person is in a train station, nervous and without time, he should pray Havineinu — thirty seconds with less stress — instead of struggling with the entire long Shemoneh Esrei. “The Sages wanted this.” What it says in the Gemara “it cannot be every day” — that speaks of someone who does have time. But someone with a job who works most of the day, is troubled every day — this isn’t post facto, this is his reality.

Law: Havineinu in Winter — Limitations

The Rambam’s Words

In the rainy season one cannot say Havineinu, because one must say the request in Birkat HaShanim.

Explanation

In summer one can say Havineinu, but not in winter, because one must specifically request rain in Birkat HaShanim, and this is not sufficiently expressed in the general text of Havineinu. Similarly on Saturday night (because one must say Havdalah in Chonen HaDa’at).

Insights and Explanations

1. Fundamental Question:

Why is it that for all other blessings it’s enough that one “mentions” the topic of the blessing in a short form, but for the request for rain one must specifically say the exact words? For redemption, for the building of Jerusalem, for the righteous — a brief mention is enough. But for rain it’s not enough to say “we should live in tranquility” — one must actually say “Grant dew and rain for blessing.”

2. Answer — The Request for Rain is a Special Request:

The request for rain is not just another request like all the others — it’s a special request that is tied to a specific time (a certain time of year). It’s not inserted into a blessing as a new blessing, but it’s a special prayer that must be specifically expressed.

3. The Practical Reason:

The Havineinu blessing is said quickly — about thirty seconds — and in such a short time the person won’t keep in mind to remember to insert the request for rain.

4. The Position of Rabbeinu Manoach:

Rabbeinu Manoach says that the Gemara speaks only if the person cannot remember. He brings a proof from the Gemara regarding Birkat Kohanim, where it says that the prayer leader — “if he is confident that he will not become confused, he is permitted” — if he is sure he won’t get confused, he may. So too here: if a person knows he will indeed remember, or he prays with a siddur where it’s already written, he can apparently say Havineinu even in the rainy season.

5. The Position of the Ri”tz Giat:

The Ri”tz Giat is apparently certainly correct that if one has a siddur where it’s written, one can say it — like one says Musaf of Chol HaMoed from a siddur.

6. The Beit Yosef’s Ruling:

The Beit Yosef doesn’t agree with Rabbeinu Manoach. He says: “I haven’t found a colleague” — no one else says the same reasoning as Rabbeinu Manoach. Therefore he rules that one doesn’t say Havineinu in the rainy season. It is noted that this is ironic — the Beit Yosef’s way is that everyone should simply say it, but he is stringent here.

7. The Rambam’s Language:

The Rambam doesn’t say “one does not pray” as an obligation to say a long thing — he says “he is silent,” he should not be distracted. This shows that the Rambam speaks of a practical reality, not of a fundamental prohibition.

8. In Practice in Winter:

In winter one can rely on Rabbeinu Manoach — “a great Jew, one can rely on him” — or on the Chayei Adam’s short text of all twelve blessings briefly.

Law: Shabbat and Holidays — Seven Blessings

The Rambam’s Words

“On Shabbat and holidays one prays seven blessings in each and every prayer of the four prayers of that day — the first three, the last three, and one middle blessing appropriate to that day.”

Explanation

Shabbat has four prayers (Maariv, Shacharit, Musaf, Minchah), each with seven blessings: three first, three last, and one middle blessing that is appropriate to the day.

Insights and Explanations

1. Parallel to Havineinu:

Havineinu is also one blessing (instead of twelve), so most prayers come out to seven blessings. Perhaps Chazal meant this — that seven is a significant number, a secret. Shabbat, the seventh day, has seven blessings.

Law: Conclusion of the Blessing — Shabbat Versus Holiday

The Rambam’s Words

“On Shabbat one concludes ‘Who sanctifies the Shabbat.’ On festivals and holidays one concludes ‘Who sanctifies Israel and the seasons.'”

Explanation

On Shabbat one ends the middle blessing with “Who sanctifies the Shabbat,” on holidays with “Who sanctifies Israel and the seasons.”

Insights and Explanations

1. The Distinction Between Shabbat and Holiday (from the Gemara):

On Shabbat — the Creator Himself sanctifies the Shabbat (therefore “Who sanctifies the Shabbat” — Hashem is the actor). On holidays — Hashem sanctifies Israel, and Israel sanctifies the seasons through sanctification of the new month (therefore “Who sanctifies Israel and the seasons” — Israel is the intermediary).

2. Another Reason:

Shabbat existed from the six days of Creation, before there were Jews, before Jews received the commandment of Shabbat. Therefore Shabbat’s holiness is not dependent on Israel — “Who sanctifies the Shabbat” without mentioning Israel.

3. A Sharp Question:

Why must one mention “Israel” on holidays at all? Why not simply say “Who sanctifies the seasons” or “Who sanctifies the holiday”? — The answer: The holiness of holidays has an intrinsic connection with the holiness of Israel, which the holiness of Shabbat does not have. Holidays are a gift from Hashem to Jews that they should be able to make seasons — this is not merely an incidental thing (that the court makes sanctification of the new month), but this is the very essence of holidays. One also sees this from “You have chosen us” which is said only on holidays, not on Shabbat.

4. Rosh Hashanah:

One says “Who sanctifies Israel and the Day of Remembrance” – one does say “Israel” but not “and the seasons.” One inserts “King over all the earth” because of the theme of kingship. Rosh Hashanah is not one of the three festivals, therefore it’s not in “seasons.”

5. Question on “and the seasons”:

Why doesn’t one say the specific holiday (Festival of Matzot, Festival of Sukkot) in the conclusion? There were proofreaders who argued that “and the seasons” is merely an abbreviation, but this is not correct – “and the seasons” is the essential text, and one must understand why.

6. Saturday Night That is a Holiday:

One concludes “Who sanctifies the Shabbat and Israel and the seasons” – the order is: first Shabbat, then Israel, then seasons.

7. Saturday Night That is Rosh Hashanah:

One concludes “Who sanctifies the Shabbat and Israel and the Day of Remembrance.”

Law: Musaf Prayer of Rosh Hashanah – Nine Blessings

The Rambam’s Words

Rosh Hashanah is the only holiday where the Musaf prayer has nine blessings, because the middle blessing is composed of three: Malchuyot, Zichronot, Shofarot. Three first + three last + three middle = nine. One concludes each according to its topic: “King over all the earth,” “Who remembers the covenant,” “Who hears the sound of the shofar.”

Explanation

Musaf of Rosh Hashanah has nine blessings instead of seven, because the middle blessing is divided into three.

Law: Prayers of Yom Kippur

The Rambam’s Words

Yom Kippur has five prayers (Maariv, Shacharit, Musaf, Minchah, Ne’ilah), each with seven blessings – three first, three last, one middle appropriate to the day. One concludes “King over all the earth, Who sanctifies Israel and the Day of Atonement.” When it’s Shabbat: “King over all the earth, Who sanctifies the Shabbat and Israel and the Day of Atonement.”

Insights

Also on Yom Kippur one says “King over all the earth,” just as one says “King of Justice” throughout the Ten Days of Repentance. “Who sanctifies the Shabbat and Israel and the Day of Atonement” — this is the longest conclusion.

Law: Yom Kippur Prayer of the Jubilee Year

The Rambam’s Words

Also year after year until the Jubilee year (the fiftieth year), one prays a prayer of nine blessings on Yom Kippur, just as one prays in Musaf of Rosh Hashanah – with Malchuyot, Zichronot, and Shofarot. And so one does in the blessings themselves, no less and no more.

Insights

1. Why Malchuyot Zichronot and Shofarot on Yom Kippur of the Jubilee?

Because on Yom Kippur of the Jubilee there is an obligation to blow the shofar from the Torah – “You shall sound the shofar blast in the seventh month on the tenth of the month.” Malchuyot Zichronot and Shofarot are an explanation of the shofar blasts – they are not merely an accompaniment to the shofar, but they are the content of what the blasts mean.

2. Proof from Mishnah Rosh Hashanah:

“The Jubilee is equal to Rosh Hashanah for blasts and for blessings” – it’s blasts with blessings together.

3. Innovation Regarding the Essential Blasts:

Apparently it emerges that the essential blasts from the Torah truly come “in the order of the blessings” – this is the essence. “Blasts while seated” (before Musaf) is an addition, an innovation. The enactment of the Sages was to connect blasts with blessings.

4. Observation:

The Rambam is “very cute” that in Hilchot Tefillah he wrote even the laws of Yom Kippur of the Jubilee – something that occurs once in fifty years.

Law 9: “Hashem, Open My Lips” – Opening for Prayer

The Rambam’s Words

“In every prayer of the three prayers, one who speaks before the first blessing while standing – this is an opening for them, and it is that one says ‘Hashem, open my lips and my mouth shall declare Your praise.'”

Explanation

Before each prayer one says the verse from Psalms as an opening. This is based on Rabbi Yochanan’s statement in the Gemara.

Insights

1. The Concept of “Open My Lips”:

It’s a prayer about prayer – one asks the Almighty that one should be able to pray well. Before the Sages enacted a fixed text of blessings, this made great sense – because one prayed in one’s own words, and one could have had “a stammering tongue.” After the Sages already enacted a text, the concept is: even the prayer of the Sages can be said without intention, without enthusiasm – one requests that one should say it well, with intention, “fluent in my mouth.”

[Digression: Rabbi Elimelech’s Prayer] — Rabbi Elimelech expressed it beautifully: “And if I did not know, You will teach me” – if I don’t know what to pray, teach me to pray. This is the deeper meaning of “open my lips.”

2. Great Dispute Among Rishonim Regarding the Prayer Text:

The Rashba and the Ramban both say that when it says that the Sages (Anshei Knesset HaGedolah) enacted blessings, it doesn’t mean they made the entire text word-by-word. They enacted: that there should be 18 blessings, which topics one must speak about, perhaps the text of the conclusion – but not the full text. The Ramban brings a proof: to this day we don’t see such a fixed law on every word – different versions exist.

**3. The R

ambam’s Position Versus This:**

From the Rambam it is “implied throughout” that they did indeed enact a text. Although he doesn’t absolutely require every word, the Rambam’s basic understanding is that there was a fixed text. The Rambam’s proof: in the Temple they didn’t say the first nine blessings, but two (Avodah and Jerusalem) – this shows that it changed, which makes it difficult to say that Anshei Knesset HaGedolah already enacted the full text.

Law: “May the Words” – Conclusion After Prayer

The Rambam’s Words

After prayer one says “May the words of my mouth and the meditation of my heart be acceptable before You.”

Insights

The simple meaning of “May they be acceptable” – one requests that what one said (words of my mouth) and what one thought (meditation of my heart) should be accepted. A smiling observation: “Often I think that one should only say ‘words of my mouth,’ because I have no idea what the ‘meditation of my heart’ was throughout Shemoneh Esrei…” – this means, perhaps the meditation of my heart wasn’t so appropriate. But it’s just a general prayer – perhaps it wasn’t an auspicious time, but may it be accepted.

Law: Steps Backward – Leaving Prayer

The Rambam’s Words

The Rambam mentions the concept of approaching prayer and leaving prayer (going backward – one goes back three steps).

Explanation

The detailed discussion of this will come later.

Law: Rosh Chodesh and Chol HaMoed – Ya’aleh V’yavo

The Rambam’s Words

“On Rosh Chodesh and Chol HaMoed one prays Maariv, Shacharit and Minchah nineteen blessings like other days, except that one adds in the blessing of Avodah ‘Ya’aleh V’yavo.'”

Explanation

On Rosh Chodesh and Chol HaMoed one prays the regular 19 blessings at Maariv, Shacharit and Minchah, and one only adds Ya’aleh V’yavo in Birkat Retzeh (Avodah).

Insights and Explanations

1. Why Ya’aleh V’yavo is in Birkat Retzeh (Avodah):

A Yerushalmi gives a rule: anything that is a request for the future is said in Birkat HaAvodah; anything that is about the past and thanksgiving is said in Birkat HaHoda’ah (Modim). Therefore one says Al HaNisim (Chanukah/Purim) in Modim – because it’s thanksgiving for what already was. Matters of the community are said in Avodah, and matters of the individual are said in Shomei’a Tefillah.

2. The Connection Between Retzeh and Shomei’a Tefillah:

Retzeh (“and in their prayer take pleasure”) and Shomei’a Koleinu are very similar – both request that Hashem should hear prayers. The distinction: Shomei’a Tefillah is for private/individual requests, and Retzeh speaks of the prayer of Israel in public – communal needs. Therefore it makes sense that Ya’aleh V’yavo (a communal request) comes into Retzeh.

3. Contradiction: Retzeh is a Request, But the Rambam Says the Last Three are Thanksgiving:

The Rambam says in Chapter 1 that the last three blessings are “thanksgiving for the good.” But Retzeh is clearly a request – “Find favor, Hashem our God, in Your people Israel and in their prayer take pleasure” – this is not thanksgiving! Modim one understands – it begins with thanksgiving and ends “the Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks.” But Retzeh, which comes one blessing earlier, is truly a request. This is a basic question on the Rambam’s own definition. It is suggested that perhaps there once was a different version of Retzeh that was more thanksgiving-oriented, but the question remains open.

Law: Musaf – Chol HaMoed and Rosh Chodesh

The Rambam’s Words

“In Musaf – on Chol HaMoed one prays the Musaf prayer as one prays on a holiday (seven blessings). On Rosh Chodesh one prays seven blessings… Who sanctifies Israel and Rosh Chodesh.”

Explanation

Musaf of Chol HaMoed is seven blessings like holiday Musaf. Musaf of Rosh Chodesh is also seven blessings with a conclusion “Who sanctifies Israel and Rosh Chodesh.” Maariv/Shacharit/Minchah are the same for Rosh Chodesh and Chol HaMoed (19 blessings with Ya’aleh V’yavo), but Musaf is different – Chol HaMoed Musaf speaks of the festival offerings, Rosh Chodesh Musaf speaks of Rosh Chodesh.

Insights

Clear Reading of the Rambam’s Structure: The Rambam’s text should be read thus: first he speaks of Maariv/Shacharit/Minchah (the same for Rosh Chodesh and Chol HaMoed), then he speaks separately of Musaf Chol HaMoed and Musaf Rosh Chodesh.

Law: Shabbat That Falls on Rosh Chodesh / Chol HaMoed

The Rambam’s Words

“Rosh Chodesh that falls on Shabbat, one prays Maariv, Shacharit and Minchah seven blessings like the order of Shabbat, and says Ya’aleh V’yavo in Avodah. And Musaf – one begins the middle blessing with the theme of Shabbat, and completes with the theme of Shabbat, and says the sanctity of the day in the middle of the blessing.”

Explanation

On Shabbat Rosh Chodesh one prays Shabbat prayers (7 blessings) with Ya’aleh V’yavo. In Musaf one begins with the Shabbat theme, ends with the Shabbat theme, and in the middle mentions the sanctity of the day (Rosh Chodesh).

Insights

1. “Completes” Doesn’t Mean the Conclusion:

The Rambam’s word “completes with the theme of Shabbat” doesn’t mean the conclusion of the blessing, because in the conclusion one mentions both (Shabbat and Rosh Chodesh). “Completes” means that the ending part of the blessing (like “They shall rejoice in Your kingdom” or similar) is also about Shabbat. The conclusion itself includes both: “Who sanctifies the Shabbat and Israel and Rosh Chodesh.”

2. “Sanctity of the Day” Here Means Rosh Chodesh, Not Shabbat:

“The sanctity of the day in the middle of the blessing” means that in the middle one mentions Rosh Chodesh (or Chol HaMoed) – this is the “sanctity of the day” that one adds. Shabbat is the essence, and Rosh Chodesh is joined in the middle.

3. The Rambam’s Text vs. Our Text “Atah Yatzarta”:

We have a special text “Atah Yatzarta” for Shabbat Rosh Chodesh Musaf, which begins with Shabbat, speaks in the middle of Rosh Chodesh, and ends with “Find favor in our rest.” But the Rambam appears not to have had a completely different text for Shabbat Rosh Chodesh – he used the regular Shabbat text and only inserted Rosh Chodesh in the middle. This is different from our custom where “Atah Yatzarta” is a completely separate piyyut/text.

4. Analogy to Shabbat Holiday:

The principle is the same as Shabbat that falls on a holiday: one concludes “Who sanctifies the Shabbat and Israel and the seasons” – one connects both sanctities. So too on Shabbat Rosh Chodesh: “Who sanctifies the Shabbat and Israel and Rosh Chodesh,” and on Shabbat Yom Kippur: “Who sanctifies the Shabbat and Israel and the Day of Atonement.”

[Digression: The Concept “Chol HaMoed”] — The Maharid is brought that the expression “Shabbat Chol HaMoed” is not logical – how can it be “chol” when it’s Shabbat? In the Mishnah it always says “Shabbat that is within the festival” – Shabbat that fell during the festival. “Chol” is a relative concept – relative to the holiday the days are “chol” (Chol HaMoed), but relative to Shabbat it’s a full Shabbat. So too Rosh Chodesh that falls on a weekday is “chol of Shabbat” – chol relative to Shabbat. The term “Chol HaMoed” is a language of Chazal, not a language of the Torah – in the Torah it says “festival,” “holy convocation,” “Shabbaton,” “assembly.”

Law: Holiday That Falls on Sunday — Havdalah in Prayer

The Rambam’s Words

When a holiday falls on Sunday (Saturday night), one must make Havdalah in the evening prayer of the holiday, in the fourth blessing. One says “And You made known to us the judgments of Your righteousness, and You taught us to do the statutes of Your will, and You gave us, Hashem our God, the holiness of Shabbat, the honor of the holiday, and the celebration of the festival.”

Explanation

When Shabbat goes into a holiday, one inserts Havdalah in the fourth blessing of Maariv of the holiday, instead of in “Atah Chonantanu.”

Insights

1. The Rambam’s Order:

The Rambam brings first the text of a holiday that falls on Saturday night, and afterward the regular Saturday night text. The explanation: he brings first the novelty (the text), and afterward the Havdalah. The law of Havdalah belongs in Hilchot Shabbat, not in Hilchot Tefillah — because Havdalah is a law of Shabbat.

2. “The Holiness of Shabbat, the Honor of the Holiday, and the Celebration of the Festival” — Three Categories:

Shabbat has “holiness,” the holiday has “honor,” and the festival has “celebration.” This shows that each day has its own type of holiness.

3. What Does “Celebration of the Festival” Mean?

This refers to Chol HaMoed — when one can bring voluntary offerings (chagigah). On Chol HaMoed there is no commandment of honor or holiness like on the holiday, but there is a commandment of chagigah. This fits very well with the text.

4. Distinction Between Havdalah Saturday Night and Havdalah Saturday Night to Holiday:

On a regular Saturday night one says “Who distinguishes between holy and profane” (in “Atah Chonantanu”), which is connected with knowledge — the ability to make distinctions. But on Saturday night to a holiday one says “Who distinguishes between holy and holy” — here there is no blessing of knowledge, because it’s a more nuanced distinction between two types of holiness.

5. Observation About “Pardes” (the Rambam’s Siddur):

In “Pardes” only the texts of interesting/unusual things appear — the essential texts of prayer are seen in the siddur.

Law: Al HaNisim — Chanukah and Purim

The Rambam’s Words

“On Chanukah and Purim one adds in Hoda’ah ‘Al HaNisim.'”

Explanation

On Chanukah and Purim one adds “Al HaNisim” in the blessing of thanksgiving (Modim).

Insights

1. Dispute: Hoda’ah or Retzeh:

There is a dispute whether one inserts “Al HaNisim” in Hoda’ah or in Retzeh. The Rambam holds in Hoda’ah, because “Al HaNisim” is a matter of thanksgiving (according to the Yerushalmi’s rule: about the past and thanksgiving — in Modim).

2. Shabbat That Falls on Chanukah — Does One Say “Al HaNisim” in Musaf?

Musaf is a Shabbat prayer, not a Chanukah prayer — there is no Musaf offering for Chanukah. Apparently one shouldn’t need to say “Al HaNisim” in Musaf. But it’s implied in the Gemara that yes — the day is called “a day that is obligated in all prayers,” meaning one must say it in all prayers. Or one can say that today is a “Chanukah Shabbat” — the entire day has that character.

Law: Anneinu — Fast Day

The Rambam’s Words

“Even an individual fast day — one who fasts for trouble — adds in Shomei’a Tefillah ‘Anneinu.’ The prayer leader says it by itself (as a separate blessing) between Redeemer and Healer, and concludes ‘Blessed are You, Hashem, Who answers His people Israel in time of trouble.'”

Explanation

An individual who fasts inserts “Anneinu” into Shomei’a Tefillah. The prayer leader makes it a separate blessing with its own conclusion.

Insights

1. Connection Between “Ta’anit” and “Anneinu”:

“Anneinu” (answer us) and “ta’anit” (fasting/claim) are different roots. But “ta’anit” is from the language of “claim” — we have a claim to the Almighty, and we request that He answer us. When the Almighty withholds abundance, and one fasts and prays, He answers — this is the “Anneinu.”

2. Individual vs. Prayer Leader:

An individual cannot make a separate blessing for himself, therefore he inserts it into Shomei’a Tefillah. But a community (through the prayer leader) can indeed make an extra blessing — this fits with the principle from earlier, that for a new communal need one can make another blessing, but an individual cannot.

3. Twenty Blessings:

When the prayer leader makes “Anneinu” as a separate blessing, it turns out that a communal fast has twenty blessings in the Shemoneh Esrei.

Law: Tisha B’Av — Nachem

The Rambam’s Words

“On Tisha B’Av one adds in the blessing of Builder of Jerusalem ‘Have mercy, Hashem our God, on Israel Your people… and on Jerusalem Your city, the destroyed, the desolate, the shamed and the ruined’ — ‘Console, Hashem our God, the mourners of Zion and the mourners of Jerusalem.'”

Explanation

On Tisha B’Av one adds a special prayer in Builder of Jerusalem, because it is appropriate to the event — the destruction of Jerusalem.

Insights

1. Why Specifically in Builder of Jerusalem?

Because the content of “Nachem” ends in the theme of building Jerusalem — it naturally belongs to the blessing that deals with Jerusalem.

2. The Rambam vs. Custom:

The custom is that one says “Nachem” only at Minchah of Tisha B’Av. But the Rambam apparently says that one says it at all prayers of Tisha B’Av.

3. Why Not on Other Fast Days?

A strong question: why does one say “Nachem/Have mercy” only on Tisha B’Av? The Tenth of Tevet (and other fast days) are also about the destruction of Jerusalem! The question remains open.

[Digression: People Who Say “Nachem” Every Day] — There were people who said “Nachem” every day — “the Jews who say everything that’s written in the siddur.”

Law: Morid HaGeshem / Morid HaTal — Mention

The Rambam’s Words

“All the rainy days one says in the second blessing ‘Who causes the rain to fall.’ In the summer days one says ‘Who causes the dew to fall.’ One begins from the Musaf prayer of Shemini Atzeret, and stops from the Musaf prayer of the first day of Pesach.”

Explanation

In winter one says “Who causes the rain to fall” in the second blessing (Gevurot), and in summer “Who causes the dew to fall.” One begins at Musaf of Shemini Atzeret and stops at Shacharit of the first day of Pesach (at Musaf of Pesach one already says “Who causes the dew to fall”).

Insights

1. “Morid HaGeshem” is Praise, Not Request:

One praises the Almighty that He is “Who causes the rain to fall” — this is not a request, but praise in the second blessing (Powers of Hashem).

2. Reason from the Gemara for the Time:

The Gemara’s calculation for why one begins at Musaf of Shemini Atzeret: one slaughtered on the Festival of Sukkot, and one must wait until the last pilgrim can go home (without rain).

3. Practical Difference for Machzorim:

In the Land of Israel, where one begins Mashiv HaRuach U’Morid HaGeshem from Musaf of Shemini Atzeret (not from Simchat Torah as in the Diaspora), a machzor for the three festivals almost doesn’t need to print “Morid HaGeshem” – only in Musaf of Shemini Atzeret. In the Diaspora, however, where one begins from Simchat Torah, one must indeed print it.

[Digression: Rain in Places Where It Rains All Year] — A question is mentioned: in a siddur it says that in places where it rains the entire year, one always says “for good life and for peace” (at the blessing of the new month). The source is not clear. But if in a region it rains the entire year, that’s good for the nature there.

Law: V’ten Tal U’matar — Request

The Rambam’s Words

“One begins to request ‘Grant dew and rain for blessing’ from the seventh of Cheshvan, and this is specifically in the Land of Israel. In Babylonia, Syria, Egypt, and places adjacent and similar to them – one requests on the sixtieth day after the autumnal equinox.”

Explanation

The distinction between “mention” (Morid HaGeshem — praise in the second blessing) and “request” (V’ten Tal U’matar — request in Birkat HaShanim). The request begins on the seventh of Cheshvan in the Land of Israel, and 60 days after the autumnal equinox in Babylonia. Both stop at the same time – so that the first day of Pesach arrives.

Insights

1. Why the Seventh of Cheshvan in the Land of Israel:

One waits for the pilgrims to return home after Sukkot, and one doesn’t want them to have the burden of rain on the way. This is a law specific to the Land of Israel.

2. The Rambam’s Innovation – “Similar to Them”:

The Rambam writes not only “adjacent” (geographically close), but also “similar to them” – places with similar climate conditions. This means that the law goes according to climate, not only according to geographical proximity.

3. The Custom of Babylonia in Europe/America:

In Europe or America there is no reason to follow the custom of Babylonia (60 days after the equinox), because the climate is different. But the custom from the times of the Rishonim was: since we follow the Babylonian Talmud, one follows the custom of Babylonia. The Rosh testified that he asked his teacher and others why one does this, and no one could answer – but he rules that the custom is a good thing and one should maintain it.

4. Places That Need Rain in Summer (Summer Days):

Such places should not say V’ten Tal U’matar in Birkat HaShanim, but request their needs in Shomei’a Tefillah. The reason: Birkat HaShanim goes according to the order of normal places, not according to individuals, so as not to make separate groups (do not make divisions) – all Jews should pray the same prayer.

5. The Bach’s Position – And the Questions on It:

The Bach says that one should not say V’ten Tal U’matar in Europe in the summer days, because one is “troubling Heaven to make worlds for the Greeks for the sake of individuals.” He brings a story that two great scholars said V’ten Tal U’matar in the summer month and died. The Torat Zev (and the learner himself) don’t understand the Bach: (a) What does “troubling” mean? Prayer is service, the Almighty wants one to request what one needs! (b) What is the “power of the individual”? One is not requesting for one Jew, but for an entire region!

Law: Ten Days of Repentance – Changes in Shemoneh Esrei

The Rambam’s Words

“The entire year one concludes in the third blessing ‘The holy God’ and in the eleventh ‘King Who loves righteousness and justice.’ But in the Ten Days of Repentance one concludes ‘The holy King’ and ‘The King of justice.'”

Explanation

In the Ten Days of Repentance one changes the conclusions of blessing 3 and blessing 11.

Insights

1. Simple Meaning of “The King of Justice”:

The distinction from “The holy God” to “The holy King” is simple. But the distinction from “King Who loves righteousness and justice” to “The King of justice” is difficult. Rabbeinu Manoach explains: all year the Almighty is “Who loves righteousness and justice” – He wants people to do righteousness and justice. But in the Ten Days of Repentance He Himself conducts judgment – “The King of justice” means the King who Himself carries out the judgment.

2. A Second Explanation:

It’s possible that there were two versions, and Chazal decided that all year one says one version, and in the Ten Days of Repentance the other.

3. When Does One Say “The King of Justice”?

“The holy King” is said all ten days, but “The King of justice” is said only seven of the ten days – because Rosh Hashanah and Yom Kippur have their own versions.

Law: Additions in the Ten Days of Repentance – Zachreinu, Mi Chamocha, U’chtov, U’vsefer Chaim

The Rambam’s Words

“There are places that customarily add in these ten days in the first blessing ‘Remember us for life,’ and in the second ‘Who is like You, Father of mercy,’ and in the eighteenth ‘And inscribe for a good life all the children of Your covenant,’ and in the last blessing ‘And in the book of life.'”

Explanation

The Rambam formulates it as “there are places” – not as an obligation for all Israel, but as a custom that some places adopted.

Insights

1. Contradiction with the Rambam’s Rule:

The Rambam said earlier that one may not change from the prayer text that Chazal enacted. How can he here permit additions? Several answers: (a) Additions for a limited time (not all year) are different from a change in text. (b) In a temporary way (not fixed) it is permitted. (c) When the community accepts a new custom, it’s different from an individual who makes his own text.

2. “There Are Places” – Not the Custom of All Israel:

The Rambam writes “there are places,” which means it’s not a custom of all Israel and not an obligation. This is different from customs that the Rambam writes as obligatory.

3. “U’chtov for Life” – Where in Shemoneh Esrei:

The Rambam understands that “And inscribe for a good life all the children of Your covenant” is said in blessing 18 (Modim), after “at every time and every hour” – that is, in the middle of the blessing, not at the conclusion. Then comes “Remember Your mercies and suppress Your anger.”

4. “U’vsefer Chaim” – Without a Vav:

Our custom is to say “U’vsefer chaim” (without a vav at the beginning), because it’s a continuation of Birkat Shalom.

5. Rosh Hashanah and Yom Kippur vs. Ten Days of Repentance:

Although the Rambam writes “there are places” regarding the Ten Days of Repentance, the custom of Rosh Hashanah and Yom Kippur has spread throughout all Israel – that is, on Rosh Hashanah and Yom Kippur one certainly says the additions, even if one would hold that in the Ten Days of Repentance it’s not obligatory.


📝 Full Transcript

Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 2 – The Enactment of Birkat HaMinim

Introduction: The Sponsor of the Shiur

Speaker 1: Okay, we are learning Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 2. Yes, tell us about our sponsors.

Speaker 2: What came in? Yes, our shiur has been sponsored by our dear friend, the pious rabbi, the generous rabbi, Yoel Wertzberger, who stands with us and he has made the yeshiva a success, and it’s a tremendous merit for him, and whoever wants to emulate him should reach out.

Review: What We Learned in Chapter 1

Speaker 1: Very good. So we learned in the first chapter the foundations of the laws of prayer, yes? That is, prayer here primarily means the Shemoneh Esrei?

Speaker 2: Not just primarily, but, right? We didn’t learn… perhaps later we’ll learn about the compensatory prayers and such things.

Speaker 1: Yes, perhaps soon we can learn later about other blessings and things, but for now. I mean, we already learned the laws of Kriat Shema about the blessings of Kriat Shema. So, now we’re learning about Shemoneh Esrei. We learned about the rabbinic [ordinance], rabbinic, it was actually eighteen blessings, and so on.

The Structure of Chapter 2: Changes in the Blessings

Now we’re going to learn certain additional details about the blessings. I saw that Rabbi Rabinowitz says very nicely, one can see that the entire chapter is essentially changes that were made in the blessings. Here are changes, the first change that we’re going to learn is a change that Rabban Gamliel made forever, he added one blessing. Afterwards there are changes that are made from time to time according to the situation, which we’ll see.

Law 1: The Enactment of Birkat HaMinim – The Historical Background

The Words of the Rambam

The Rambam says, “In the days of Rabban Gamliel, the heretics multiplied in Israel”. The Rambam begins like, for example, in the laws of idolatry he began that way, he goes into the historical, he tells us the historical reality that explains laws, that gives context for laws. He says, they did indeed say eighteen blessings, but he’s going to tell us here that it’s actually nineteen.

He says thus, “In the days of Rabban Gamliel”, the Nasi Rabban Gamliel, “the heretics multiplied in Israel”, heretics multiplied.

Who Are the Heretics/Minim?

Speaker 2: Whom specifically does he mean here? Does he mean the disciples of Tzadok and Baitus who were around in the time of the disciples of Rabban Gamliel?

Speaker 1: No, in the time of Rabban Gamliel was that man. The simple meaning is that. So says Rabbeinu Manoach. He knows Rabban Gamliel, that was part of the story. So, simply, Rabbi Shimon ben Shetach doesn’t fit historically. Rabban Gamliel is historically when it was. And for those who Tosafot says that there were two Yeshu HaNotzris, whether Rabbi Shimon ben Shetach was in the range time, I don’t remember.

Speaker 2: Too early in time.

Speaker 1: Too early or too late, I don’t remember. In any case, Rabban Gamliel was in his time, and it appears that the Rambam understood that it means him. So says Rabbi Noach that it means him.

We see the word “minim” used for the Christians. In most of Chazal one finds the word “minim”, it never says exactly whom he’s talking about. So, simply, the Rambam understood it that way. Let’s read the…

The Meaning of “Minim”

“The minim multiplied in Israel” – that is, heretics. More types of Jews. That is, truly there is only one type of Jew, but here is another type. “Minim” simply means types, literally. Another type.

Speaker 2: No, the other is from the language of agreement, informing, heresy is from the language… is another… the the the… heresy.

Speaker 1: I mean that “min” is literal, that is, they are Jews, but you are a type of Jew, you’re not a normal Jew, understand? Gentiles are other nations, you’re just a type unto yourself, you’re not a Jew and you’re not a gentile. No, you’re a min, you’re a type of Jew. A gentile is a gentile, a Jew is a Jew, a Yisrael. And you’re a type of Yisrael, you’re a… how do you say it… you’re a min.

“Metzarim L’Yisrael U’Mesitim” – Physical and Spiritual

“And they were metzarim to Israel” – they caused trouble. “Kol hametzar l’Yisrael na’aseh rosh” seems to hint that the… the main metzarim to Israel are a certain type of form. It’s not clear to… I mean that the… let’s read. “U’mesitim otam lasur me’acharei Hashem” – they incite the Jews to turn away from the One Creator. So, it’s not clear whether “metzarim” means they made troubles physically, and besides that they made troubles spiritually, or perhaps he means this is the very thing.

Proof from Yerushalmi Rosh Hashanah

So, I learned last night in Yerushalmi Rosh Hashanah about… and there they discuss… I mean roughly we’re standing in the Mishnah in Rosh Hashanah, but in the Yerushalmi it’s a bit more elaborate about the minim, where there also it’s not clear, apparently it means the Sadducees who don’t believe in the Oral Torah, they hired false witnesses, they tried to sabotage the sanctification of the new month, and also that they lit, initially they would light signal fires, but they began lighting fires on a different night.

So it’s actually, I looked at it, apparently it even looks like a bit of a rebellion, yes? They hacked into the system that announces that a rocket is coming, yes? They lit fires when it wasn’t Rosh Chodesh, they literally sabotaged the thing. So there was a reality, there was such a bit of an uprising.

Discussion: Uprising or Belief Problem?

Speaker 2: True, but it could be that the main thing, that is, certainly it’s true that an uprising was made, and therefore he’s called the zealot, because he wants to be the, he wants to lead the thing. He’s an opposition. But why does his opposition exist? He has some system, his system is that one should believe thus and so, one must do thus and so.

Speaker 1: But they didn’t just incite their people and they went further, they also tried to gain control. The king was a Sadducee, and they tried to install in the Temple, and one remembers all those stories. Here we’re even talking about the Christians, they initially tried, they tried to take over things. But to take over in order to be able to implement their deeds and actions that were not proper.

But what I mean to say is, it’s not simple that there’s a small group of Jews who think interesting thoughts, they get together once a week, they have meetings, and we’re going to unmask them and make a prayer for them. This was a war, it was a kind of war. They sabotaged the Sanhedrin, they… it was a… the Sadducees that you’re talking about from the Mishnah, the minim that are discussed here, the enemies of Israel.

So the Rambam wants to give you a picture that they’re not, and they were concerned that they have holy knowledge, and that’s also, that’s also enough to say. But they added the two things, they added the two things. But they were also a bit of a war. They added the two things, they added the two things. It’s not just, for example when two rabbis, two brothers, fight over who should be Kohen Gadol, whatever, it’s actually a war, a bit of a civil war, but that’s not the problem, understand? Not for that do we make a blessing. Even the second side is not a thing today, we make a blessing. He’s the second side. But what does his position consist of? It consists of some other belief, of some weakness in “acharei Hashem”. Very good. It’s both things together. This is a great problem.

“Gadol Mikol Tzorchei Bnei Adam” – Connection to Chapter 1

“When they saw that this is greater than all the needs of people” – that the thing, to be free or that there should be unity among Jews, or the thing that all Jews should conduct themselves according to the Torah, is more important than all things. Because the Rambam says elsewhere, as you already said, that when one lives among upright Jews the Torah comes easier, and so forth.

Speaker 2: No, wait, stop. “Tzorchei bnei adam” is certainly a reference to what he said earlier, right? What was the language there? By the prayer?

Speaker 1: There was a language that the… “they ask for all the things for the needs of the entire community”.

Speaker 2: Very good. There is, he said that the eighteen blessings are for all the needs of people. Now they found that there is a greater need. It’s a great communal need at once.

Speaker 1: Very good. Not just some problem, it’s the greatest need. I mean the greatest is about the language “v’acharei Hashem”, because the purpose of everything is to know the Almighty. If one will know it falsely, then the whole thing is over.

And consequently, that the world should remain with a clear faith is “greater than all the needs of people”. But “needs of people” he puts it into Shemoneh Esrei, because there belongs the needs of people, that’s prayer.

The Enactment of Rabban Gamliel

“He and his court stood and enacted one blessing” – that is, once prayer is for the needs of people, once we understand that this is one of the greatest needs of people, we must make a prayer for this. “And they enacted one blessing that should contain a request before Hashem to destroy the wicked” – he with his court made a new prayer, to ask the Almighty “to destroy the wicked”. “And he fixed it in the prayer so that it would be arranged in everyone’s mouth” – he inserted it into the prayer, so that it would be arranged in everyone’s mouth.

“Arucha B’fi Hakol” – Connection to Anshei Knesset HaGedolah

Speaker 2: Very good. This is further the language that he said earlier about the Anshei Knesset HaGedolah, that they made the text of the prayer so they would know the important things that one must pray for, and one should say it well.

Speaker 1: Very good. The principle can be learned both ways. It could be that it’s actually as you said, essentially every Jew had to pray for this, but there was no text, so he made a text. The other way, one must think, it could be, let’s say there’s a person who has a new need. Yes, we spoke in the previous shiurim, let’s say someone needs a match for the children, perhaps he should make his own blessing, “Baruch Atah Hashem…”. One should say such a thing.

Speaker 2: Very good. But here he made a separate blessing. Because this is a need of people, it’s a very clear thing.

Discussion: Can We Today Make a New Blessing for a Communal Need?

Speaker 1: But I was thinking, what happens for example, and I know that people in Lakewood say that today we need to make a blessing that we should be able to accept the children into institutions. It’s also a need of people.

Speaker 2: It’s also a need of people, but one must pray. It’s the power of vows or what. It’s the same blessing of the informers, I’m not saying that…

Speaker 1: No, and… it could be. No, I saw later it says by fast…

Speaker 2: No, but you say very well. First of all they said that this is a need that one must pray for. Once we say that one of the prayers we know that we make a text so that people shouldn’t request it in singular language. When not, it would have been enough just to hang a note “except those who pray against the wicked”. But I want that one should also do the manner how they made prayers that it should be arranged in everyone’s mouth.

The Purposeful Aspect of Birkat HaMinim

It can also certainly be, I mean Rabbi Binyamin says this, I’m going to say another piece that he says in a minute, but he also says this, that it could be that the prayer is also purpose-driven. The simple meaning is, how, one of the ways to clarify the minim, they said a clear blessing, everyone who eats, you say the opposite, you show not to become a min. It filters out from the synagogue the wicked who will grind their teeth at Birkat HaMinim. There’s such a story in the Mishna Yuchsin, if someone errs, there’s a suspicion that perhaps he’s a min, therefore he doesn’t say Birkat HaMinim. There’s such a thing. But there’s also that we publicize that people understand how there shouldn’t be a min.

Comparison to Birkat Aneinu by Fast Days

I was thinking, later it says that on a fast day an individual says he inserts into Shema Koleinu the Aneinu, and on a fast day the prayer leader says it as an extra blessing. It appears that for a communal need one can make an extra blessing. An individual inserts his problems into another blessing, but if this is a communal need there can come an extra blessing.

Speaker 2: He asks a question, I don’t remember… Aneinu is a matter of a blessing, and this goes in the category like the festivals that have a specific prayer.

Speaker 1: Simply, no, perhaps it has a specific prayer of… No, but I connected it. Apparently I think, usually fasts are made for a trouble, therefore one decrees a fast. The prayer of Aneinu is “Master of the Universe, help us”. One says that on a fast the reason that one fasts is now a bit of a plea, this is just a remembrance of the trouble, whatever. The great trouble is that we’re in exile, whatever we fast Tisha B’Av and the like. But apparently this is a new blessing for the trouble that is now. If rain, whatever the claim is. We’ll still see.

Question from Rabbeinu Manoach: “Yitamu Chata’im V’Lo Chot’im”

He asks a question, Rabbeinu Manoach, that there is, everyone knows that it says that one must say “Yitamu chata’im v’lo chot’im” (let sins cease, not sinners). If someone…

Speaker 2: Very good. If someone will say that there’s a distinction that this is only on the wicked, not on minim, says Rabbeinu Manoach, no.

Speaker 1: He asks from an explicit Gemara that Rava said even on minim.

Birkat HaMinim, the Count of Blessings, and Laws of HaBinenu

Law 1 (Continued): Questions and Explanations in Birkat HaMinim

Question: Aneinu — Is This a Separate Blessing?

Speaker 1: He asks a question, I don’t remember if I said it there. Aneinu is a blessing, because it goes in the category like the festivals that have a specific prayer. Simply, no. Perhaps the fast has a specific prayer of Aneinu.

No, but apparently, I think, usually fasts are made for a trouble. Actually therefore there is the fast. The prayer of Aneinu is that the Almighty should help us. When one says this on a communal fast that one is now, this is a bit of a problem. This is just on the remembrance of troubles, or the great troubles that we are in exile, or when one fasts Tisha B’Av and the like. But apparently this is a new blessing for the trouble that is now, a fast for rain or which fast it is. We’ll have to see.

Question: “Yitamu Chata’im V’Lo Chot’im” — How Does This Fit with Birkat HaMinim?

Speaker 1: He asks a question, Rabbi Noach, that there is, everyone knows that it says that one must say “Yitamu chata’im v’lo chot’im”. And if someone says that there’s a distinction that this is only on the wicked and not on minim, says Rabbi Elimelech, no, he asks from an explicit Gemara that Rava said even on minim “a person should not pray for the wicked that they should die”. One shouldn’t strike.

Answer 1: “Metzarim L’Yisrael” — Repentance, Not Death

Speaker 1: Says Rabbi Elimelech a simple answer. He says, that’s actually what is meant. The Rambam says “metzarim l’Yisrael”. Let the minim who are metzarim cease, let them be nullified, and let them do teshuvah. That’s certainly the greatest nullification. It doesn’t mean that they should specifically die, but do teshuvah. Doing teshuvah is becoming a breaker of evil and subduer of the arrogant.

Okay, the text of the prayer is a matter of calling and encouragement, and other such things. It could be sermons. The first thing can be calling and encouragement.

Answer 2: “Al Tehi Tikva” — Announcement, Not Prayer

Speaker 1: He explains, as I saw someone explain, why the simple meaning that one says “v’lamalshinim al tehi tikva”? Why does this come in? This is Rabbi Elimelech here. He says that this is essentially… this is also, this is a second answer that he asks on the question. No, not a second answer, he asks why one says this in other versions. He says that “al tehi tikva” means that they shouldn’t have any survival of the soul. This is simply an announcement that one says to the world that “lamalshinim lo tehi tikva”. It’s more a warning than a prayer.

Answer 3: The Distinction Between Wicked and Minim

Speaker 1: But I mean that it’s not a question at all, because first of all, it begins that there were neighbors who committed transgressions, as it says by Rabbi Meir. He had some neighbors, hooligans there. Here we’re talking about wicked people.

Speaker 2: No, what I mean to say God forbid, there it clearly says the word minim.

Translation

Speaker 1: Yes. But there was a family, he goes to his prophet, who was a heretic, he prayed with truth and righteousness, if only his children. Here one speaks more clearly, “le’abed a minim” (to destroy the heretics), it doesn’t mean to say that the end should be male, every child should die. “Le’abed a minim,” it could be he thought about one great wicked person, that he must die. This isn’t that he’s only praying about the neighbor here, he has some bad neighbor, he’s asking the Almighty that He should wipe him out.

Okay, he says a distinction. “Le’abed a minim” doesn’t mean to kill every person, he means the… The Rabbis say afterwards, that it’s much more simple, when one says “ve’lamalshinim al tehi tikvah” (and for the informers let there be no hope), he doesn’t mean to say that every male child, like by Amalek, everyone should die. No, they’re Jews, yes? It means to say, uprooted should be their yoke, their will for evil, give them the heart, I know the “ve’hazeidim ve’haresha’im” (and the insolent and the wicked), what the wicked must lose.

Digression: The Munkatcher Rav’s Approach

Speaker 1: Okay. Okay. Yes, it could be, the Munkatcher Rav I remember with great zealousness, he has a whole lengthy discussion somewhere that the halacha is not like Rabbi Meir. No, he says that it appears that in the conversation, Bruriah said, a woman said, one shouldn’t follow her, one should indeed curse the wicked. But it appears that Rabban Gamliel thought differently, Rabban Gamliel thought that no, it’s actually meant literally, but this was given for the needs of the community.

Why Is It Called “Eighteen Blessings” When There Are Nineteen?

Speaker 1: Okay, back to the main point of Tosafot, a blessing which is essentially the eighteen blessings. Ah, about this the word “eighteen” remained. So that it should be remembered that the true name is eighteen. This is something extra there. It could be also “Boneh Yerushalayim” (Builder of Jerusalem), okay, one can change the text. Perhaps to say, the Almighty who dwells there, one should already build it, something like that. The Rambam mentioned somewhere this thing, that one should not change from the language of the Sages, from the formula that the Sages established.

Question: How Could Shimon HaPakuli Add a Blessing?

Speaker 1: First of all, regarding the blessings of Kriat Shema we saw it. But Shimon HaPakuli didn’t… he did differently. Adding a whole blessing is a different thing. Or he was able to because he was… what?

Speaker 2: No, he was the sage, I don’t understand.

Speaker 1: I don’t understand what you’re saying against the Sages. He was the Sages themselves, I don’t understand. He was here a few generations let’s say after they made the eighteen blessings, yes, I don’t know how long.

Speaker 2: From the Men of the Great Assembly.

Speaker 1: From the Men of the Great Assembly. So when one says one may not add, that means an individual may not, but here a beit din assembled. But it could be that inserting a whole blessing doesn’t mean adding. Adding and changing means changing the language, saying the same thing with different language.

The Rambam’s Presentation: Response to a Crisis

Speaker 1: But apparently the answer is the first thing, that he says that this was… The Rambam says, the Rambam inserts, in the Gemara it doesn’t say this that there was an abundance of heretics. The Rambam imagined, the Rambam says what’s the explanation that Shimon… It doesn’t even say in the Gemara about Gamliel, Rabban Gamliel asked the beit din to establish it, not that he made it himself. But the Rambam wants to bring out that it was a… how should we say, it was a response to a crisis. He says indeed, he brings that he gives the credit to Rabban Gamliel, he doesn’t say “Shmuel stood up” as the Gemara says. He says this, but the Rambam wants to bring out that… ah, it could be because Rabban Gamliel was the Nasi, he was the beit din, he was the one who led the beit din, he was the scepter.

Speaker 2: He was the scepter, it’s not a scepter.

Speaker 1: It’s a well-known saying that in Avot it says “Shimon HaPakuli said before Rabban Gamliel,” Shimon HaKatan, “Shimon HaKatan said before Rabban Gamliel,” and it says further “when they ate and were satisfied.” One says that because he was the one who always said this, he was able, they knew that him they could trust with the blessing against the heretics.

Summary: The Nineteenth Blessing

Speaker 1: Anyway, already. This is the nineteenth blessing that was added at the time… to a problem that existed. The truth is that the Ramban speaks about this in a place when he speaks about the blessings. Therefore I would also want to say that at the time of the destruction of the Temple they added blessings to Jerusalem more, or one would have said that there was also a blessing about Jerusalem in a different text. But the Rambam doesn’t speak about this. But in any case this is the reason why it’s called eighteen blessings, one must understand why it’s called nineteen, why there are nineteen.

Halacha 2: When One Can Say “Havineinu” (Abridged Eighteen)

The Rambam’s Language

Speaker 1: Already, so now comes this. Now we’re going to learn whether one must actually say all nineteen. This is a question whether a poor person could have said that they are something that is yehareg ve’al ya’avor (better to die than transgress), they are informers, apparently one cannot skip. Other blessings are what the Sages established to say this way. He told him that he lives in a city where only pious Jews live. He says, he should quickly bring a gentile, he should be able to fulfill the mitzvah of fighting with the gentiles. So even if there’s another holy opinion, one must make it so it should be confirmed. Just so, okay.

The Rambam says thus, “In every prayer of the three prayers that one prays every day, a person must pray these nineteen blessings in order.” Let’s say in the order that they gave us.

“When does this apply?” says the Rambam, “When his mind is settled upon him and focused, and he sits calmly, and his tongue is quick to read.” When he is calm, his mind is settled. “Focused” means settled, “settled” for a goal, goal-oriented. “And his tongue is quick to read” – and he is diligent, he is in the mood, and it works for him, and his tongue goes to say it quickly, it won’t take very long.

“But if he was troubled and pressed, or his tongue was too short to pray the nineteen blessings in order,” if he is strained and… the opposite of “his mind is settled upon him and focused.” “Troubled” means like in action apparently, he is busy doing things. “Pressed” means he is squeezed, he sits in bed in the dark. Yes, he does nothing, he sits, but he is unfortunately pressed. Or, “or his tongue was too short” – what is this, I catch myself speculating, the opposite of “his tongue is quick to read.” What is this? Is this physical?

Speaker 2: No, I mean that it’s… it’s not physical.

Explanation of “His Tongue Was Too Short”

Speaker 1: A person cannot say eighteen blessings. It’s very long, the nineteen blessings, it’s many words. Even to be in the right situation, he cannot say the words, to say a long blessing. Don’t you see people today who don’t follow the Rambam, and they say, “Okay, you see he is tired, he doesn’t have strength to say such a long thing, let him make it short, he has strength.” It’s not lack of mind, it’s actually strong mind, but it’s still strong mind. One needs both things, and we want that he should say it and he should have intention. If he can only have one of the two, that is, either he can have intention, or he can say… he can say a shorter thing, or he will say “Havineinu” when his tongue is too short. I mean the “his tongue is too short” doesn’t mean, because apparently the Rambam learns that there is a text, the “his tongue is too short” doesn’t mean like before “his tongue is too short” that one cannot make a text, it means… no, but it’s implied that it appears here like if you can pray the whole prayer without mind, or a small prayer with mind, you should pray a small one with mind.

Or perhaps one can say his tongue is impure, he doesn’t have desire, focused mind for the whole long language. But I mean the main focused mind means, he speaks here ideally perhaps like, this we will see later in the Gemara, I mean that what one needs to have small intention, one cannot be focused. The Rambam doesn’t speak that he has no intention, he speaks more like you are in a situation where you can say a longer prayer, it’s more a strong person and mind, and they can say.

The Law: Three First, One Blessing Summarizing the Middle Ones, and Three Last

Speaker 1: It’s like this, if he is troubled and pressed for time, he prays the three first ones, the first three, the praise, he should say the whole thing, and then he should say one blessing summarizing all the middle ones, then he should make one blessing from all the middle nine, he should make one… the twelve or thirteen.

Speaker 2: Yes, ah, I’m sorry, yes.

Speaker 1: He should only say a summary of them, that is he should mention them, but he doesn’t need to say the whole long text, and then he should indeed say the whole last three, the three last ones.

Why Must One Say the Three Last Ones Completely?

Speaker 1: It’s interesting that by praise and thanksgiving they don’t let us, there it’s even more important that one should say it with the beautiful texts. But one must remember what the Rambam apparently holds that there is a text, but the Rishonim don’t hold so. But when it says here that he lengthens, he must say all three blessings, the word isn’t here that he must say the longer text, the word is he must make three blessings, that’s already the longer one. He must say “Baruch Atah Hashem” extra, “Baruch Atah Hashem.” The one blessing summarizing all the middle ones doesn’t have “Baruch” for all the blessings, one makes from them all one blessing.

Speaker 2: No, it’s one long blessing.

Speaker 1: Besides that it’s a bit shorter, even in the text not. It could be that the text one can say on each piece “Baruch Atah Hashem” it becomes twelve blessings. No, but it could be that the Rambam would have been perhaps, I don’t know, I’m trying.

Laws of “Havineinu” — When One Makes One Blessing from the Middle Blessings

The Distinction Between Three Blessings and One Blessing

But when it says here that he must say all three blessings, the word isn’t here that he must say the longer text. The word is he must make three blessings. That’s already the longer one. He must say “Baruch Atah Hashem” extra “Baruch Atah Hashem.” The one blessing summarizing all the middle ones doesn’t have a blessing for all the blessings. One has made from them all one blessing.

Right, it’s one long blessing. Besides that it’s a bit shorter even in the text, it’s not… It could be that the text one can say on each piece “Baruch Atah Hashem,” and it will be twelve blessings. Anyway, but it could be that the Rambam would have been, perhaps, I don’t know, I think, that one should be precise by praise and thanksgiving is more important than one should be precise by the words of prayer. Because praise and thanksgiving you speak to yourself. The Gemara was with total sensitivity to this, saying too many praises, too few praises. Prayer is mainly that you should mention things that are lacking. It’s enough that you hint at the thing, healing, you are already asking for healing, you have already said healing.

The main prayer is the needs. It’s not just so that it was framed made in the Rambam. The length is only in that it’s three blessings. But one should say the specific all praises, he doesn’t say about all praises. He doesn’t say one should say all praises, he says one should say three blessings. The three blessings that you know how, that are in the machzor. He doesn’t say that one should just say three blessings. It’s not clear that it’s indispensable will the words that are in the machzor on each blessing. And this should be the distinction between the first and the second and the third, if not with elevated vaults. He tells you, one makes “Baruch Atah Hashem,” it’s a blessing! Certainly! This is the main law! He makes three blessings!

Because this you don’t say by the first “Magen Avraham,” by the second you don’t say “Mechayeh Meitim,” by the third you don’t say “HaKel HaKadosh,” rather you say three times “Baruch Atah Hashem” with your own words of praise. You have only made one blessing! This is exactly what the matter does! He makes one blessing from the whole thing! It’s not necessarily shorter! The word isn’t that it’s shorter! The word is that it’s one big blessing! And it’s from twelve others!

Why Three Blessings at the Beginning and at the End?

So why indeed by the first… how does one take the first separately? What that it must be three at the beginning and three at the end? Yes! It makes sense! Because these are three different subjects! One should understand precisely what is the distinction. From the subjects. But the three different subjects, all the needs, are all needs, you can make a long list and say at once. And there’s nothing here about making short the whole thing. This is still only one level of abbreviation.

Yes, there is still a short prayer that is even shorter than this. Yes, the Rambam says it thus, and this is the blessing, this is the blessing that the Sages established that is an establishment summarizing all the middle blessings, which includes all the important subjects from the middle blessings.

The Text of “Havineinu” — Analysis

He makes it thus, he says it thus, very nicely, Rabbi Yitzchak was very nicely organized. You grant, he says with the language, Havineinu Hashem Elokeinu to know Your ways, give us the understanding to know Your ways, to know the way of Hashem. And circumcise our hearts to fear You, instead of “return us,” and circumcise our hearts to fear You. Here he has removed the foreskin of the heart. I feel here is more poetic. Yes, yes, I feel here is more poetic. The main thing isn’t that it becomes shorter. “Havineinu” with “Choneinu,” is not much longer than “Choneinu Hashem Elokeinu knowledge from You.”

The Connection Between the Subjects

The main thing is, he makes from the whole thing one long sentence so to speak. Did you notice? He connects. He makes from it like one long poem, or however you want. When you say “Choneinu da’at,” then you say “Baruch Atah Hashem chonen hada’at,” then you say “Hashiveinu Avinu leToratecha.” Here you have made, also you see that the subjects flow into one another, because “Havineinu” he added “to know Your ways,” so it should connect with “and circumcise our hearts.” It even rhymes a bit. Not only does it rhyme, it becomes like, I don’t know how I should explain myself, each subject he has connected with the second. When we say twelve blessings, he makes it chopped one into the other.

And he says, and forgive us to be redeemed, yes, so he makes it in one sentence. And forgive us, forgive us, and if we will be forgiven, we will be able to merit redemption, for Israel is only redeemed through repentance, to be redeemed, to be released. You have here inserted in one sentence the two blessings.

And distance us from our pains, distance us from pain, this is the prayer for healing.

And fatten us in the pastures of Your land, what does “fatten us” mean? Yes, from the language of fat, yes, like the earth should be good. Fat, yes, fertilize the earth. Because the “enrich us” means the field should grow well, and place us in the best part of the Land of Israel, in a nice place of the pasture. The word is indeed in there, we should have what to have. We should live in a good place where there is abundance. No, not that we should live in a good place, rather there should be abundance. Like one says by “Barech Aleinu,” that it should be blessed, the abundance of the land should have us, we should receive the abundance of the land. This is the meaning. It’s one subject with goodness, yes, a bit it’s one subject with goodness.

“And Gather from the Four Corners” and Further

And gather from the four corners, You should gather those who have spread to the four corners of the earth. He doesn’t say here “corners,” he says “from the four,” meeting themselves which four.

And those who err in Your knowledge You shall judge, there is a subject of erring, but those who wander in their knowledge should receive their judgment. The Kesef Mishneh with all have brought a whole discussion from Rashi in the Gemara what is the meaning of “and those who err in Your knowledge You shall judge,” this is indeed forbidden relations and bloodshed. This is indeed more than a negative commandment derived from a positive one. He says that today we are erring, we have the youth who wait. What does it say here? Restore our judges as at first, yes, give us good rabbis, and take away what we have now. And the erring ones, the sorrow and sighing, should one say that this is our rabbi. Should one say that the sorrow and sighing is our rabbi? One should take away the sorrow and sighing, this is the erring one. The simple meaning, as he brings from Rashi, “those who err in Your knowledge You shall judge,” the judges should become, the judges who are now erring should tomorrow already rule well, should be good judges, “doing righteousness and justice.”

“And Humble the Wicked” and “And the Righteous Shall Rejoice”

The Concept of Tzaddikim in the Days of Awe

“And the wicked You shall subdue with Your hand”, You shall punish, You shall raise a strong hand against the wicked. “And the hand of the righteous shall rejoice”, and with this the righteous will be gladdened. But it’s joyful, simply that’s how a good general principle goes. But here the Rambam also, he incorporated two blessings into one blessing. But here they received an even broader blessing than in the original. In the original it didn’t say that they should live to see Mashiach. Here it says that they should live to see Mashiach. The wicked should be uprooted. There it says, yes, everything is good, but here you say much more, that the rabbis should live to see Mashiach. “And the building of Your city and the establishment of Your sanctuary”, and the service is not the tzaddikim, “and uproot the arrogance of all Your enemies, and all who seek evil shall be cut off”. And it goes further, “and uproot the arrogance of all Your enemies”, this is the blessing that the Rebbe gave us. They receive long life. And especially the supporters of the righteous with these things.

But I think that when all these connections are there, it may be that truly when one says it extra it also means the ideas. There is indeed an order. The Gemara in Megillah has an entire exposition about what is the connection from one blessing to the next. This is basically their connection. It’s normal lately, each thing extra becomes an extra thing.

The Matter of Tzaddikim in the Days of Awe

But according to halacha, according to halacha, the prayer of the Days of Awe appears that the supporters of the righteous is a very important part of the entire reason for, God forbid, not the wicked, it’s for the supporters of the righteous. The wicked as if, not corrupted, is all one great thing. Why do we want to enter the Beit HaMikdash? Not because of the building, because of the people. We want the people to be joyful and able to serve the Almighty. Tzaddikim means the righteous, yes, not tzaddikim who take kvitlach. Tzaddikim means the righteous, the Jews. Not the opposite of “for the wicked let there be no hope.”

“Before We Call, You Answer”

Afterwards one says “Before we call, You answer”. This fits in very well, because I’ve barely asked. “Before we call, You answer, before we speak, You hear”. This is already saying the same thing twice.

“For You are”… no, that “before we speak, You hear” is too late to ask now. No, but I think it’s correct, that it says very well that… I’ll say it before I say it at length, I’ll say it at length, I’m only a person, but the… the nusach says it in pure prayers. I think that this is the same meaning, because simply a person many times, if one has short words… but if one talks, one cannot ask in an orderly way. But if I ask, I ask well, but I don’t have… “before” is the reason why I say it long. “Before we call” is the point. I can pray, I don’t have to pray, I do pray.

The answer is, not always does one fulfill, not always perhaps one prays and it comes out wrong. Therefore one says the statements that give order to the Creator. The Almighty makes you pray, you say all these… He takes the entire alef-beis and makes from it the correct nusach. Yes.

“For You are He who answers in every time of trouble, redeems and saves in every distress, blessed are You, Hashem, who hears prayer”. Now, if this is “who hears prayer,” afterwards one goes further to Retzeh, right? This is the blessing of the service.

Halacha: When Does One Say “Havineinu”?

The Rambam ruled… one moment. Yes. So I would have said, in the Gemara there was a bit of a dispute whether one says “Havineinu,” whether one may say “Havineinu” the entire day in a general manner or not.

Speaker 2: But only in a time of pressing need?

Speaker 1: One moment. So in general, whether one says… I think there’s a dispute already in the Mishnah. And the Rambam ruled like Rabbi Akiva in the Mishnah, that if one has doubt whether his mind is focused and the like. And the Gemara is also here that Abaye scolded whoever says “Havineinu.” But the Rambam brings that it appears that the Rambam understood that it’s all included. That is, if one determines that it depends on whether one’s mind is focused, we will say that the simple meaning is that…

Speaker 2: If it’s not, one should say a short prayer.

Speaker 1: If it’s not, one should say… no, now we’re talking about “Havineinu.” A short prayer is another level. If one’s mind is not focused, what it says in the Gemara that one may not say “Havineinu,” that’s talking about when he does have his mind focused. The Rambam rules that it’s obligatory. That is, if one has strength, if one has his mind focused and his tongue pure, he must say the entire thing. But if he doesn’t have it, then he is obligated, that is, the halacha is he should say “Havineinu.” And so too he ruled in the Shulchan Aruch, which is followed in the Rema, that if one doesn’t have strength, one doesn’t have a focused mind, one says “Havineinu.”

And we’ll see in siman dalet the problem of the rainy season in a moment, but so is apparently the halacha decided, there’s no one who disputes this. The fact that today’s siddurim haven’t printed it…

Speaker 2: The problem with it, one moment, will be that it’s apparently only that one is changing from the formula that the Sages established, because a person can himself pray for all these things. It’s only a formula.

Speaker 1: Yes, yes. But here we’re talking about the Rabbanan. The Rabbanan indeed wanted one to make eighteen blessings. They didn’t… after the fact they were indeed… one general blessing. But the Rambam says that “Havineinu” is an enactment, yes? It’s not that you make your own. It’s an enactment of the Sages.

But until this day, except for the rainy season which we’ll see in a moment, or Motzaei Shabbat, the halacha is decided that if one doesn’t have strength to say the entire Shemoneh Esrei, one must say “Havineinu.” I don’t understand why most of today’s siddurim haven’t printed it at all, and ignore it. There’s no reason at all why one must say all the blessings. A person doesn’t have time or is weary, according to halacha he must review the nusach or find a siddur where it’s written, and say it. Yes. Now we’ll see that there are times when one cannot do it, one cannot make the “Havineinu.”

Speaker 2: Yes, so one must mention “grant dew and rain.”

Speaker 1: Yes, that’s in the summer season. But the time when one can say the nusach “Havineinu” is in the summer season in the summer.

Laws of Prayer: Laws of Havineinu, Seven Blessings on Shabbat and Yom Tov

Halacha 4: Havineinu in the Rainy Season — Why One Cannot Say It

There’s no reason at all why one must say all the blessings. A person who doesn’t have time or is weary, according to halacha must say it, and must obtain the nusach, or find a siddur where it’s written and say it.

Yes. Ah, now one can see that there’s a time when one cannot do it, one cannot make the Havineinu in the Havineinu tradition. Yes, what one can say the nusach Havineinu is in the summer season in the summer, but in the rainy season one cannot say Havineinu. An interesting reason, “because one needs to say the request in the blessing of the years”. It’s not enough that one says in general, make it so we should live in a good place, that doesn’t cut it for “grant dew and rain for blessing.” One must say “grant blessing,” “grant dew and rain for blessing.” Can one already for the same money say all twelve blessings, can one more easily say all twelve blessings without forgetting than this, if one starts to calculate…

The Distinction Between Requesting Rain and Other Blessings

But this is only if the person himself would have to add the request, but if the Sages who said we should say Havineinu could have added another word, “grant dew and rain for blessing,” they could have inserted a word. But it doesn’t come that way, it comes without it. Rather what? The blessing is a blessing that one says quickly, and they insert in the blessing that comes quickly, and one goes through it like this, it takes thirty seconds, and in thirty seconds one won’t keep in mind that one wouldn’t have remembered that on Motzaei Shabbat they have here another verse that they need to insert.

The Position of Rabbeinu Menachem: If One Has a Siddur One Can Say It

The Beit Menachem says indeed, the Beit Menachem says here right on the side that he holds that the Gemara speaks if one cannot, and he compares the Gemara to Birkat Kohanim, it says that the shaliach tzibbur, “if he is confident that he won’t go back, he is not permitted,” he says that certainly there’s the same halacha here that if a person knows that he has indeed thought, or one can say differently, if a person prays with a siddur, and in the siddur it already says that by “who brings down the dew” one says “for blessing,” apparently he can indeed say it even if he’ll make a mistake.

The Fundamental Question: Why Is Requesting Rain Different?

But the question is much more fundamental: why regarding all other blessings is it enough that one mentions the subject of the blessing, and what happened by “who brings down the rain” that one doesn’t mention the subject of the blessing? That one should have a good, it should be good? One needs here an obligation to ask for dew, for rain, and this is more than the obligation on the other… the obligation that you ask for the redemption… the redemption means, by the way, according to Rashi a list of redemption.

Why doesn’t one need to mention that it should be for all rain by saying that it should be “on the face of the earth”? Why doesn’t one need to? Why on all other prayers is it enough that you mention it in an interesting way even? “Foundation of the houses of the righteous,” “in the building of Jerusalem,” and here it’s not enough to say I want You to give us rain, that we should live in tranquility? I think that rain is a prayer. But what is the distinction between bringing down dew and bringing down rain? I don’t understand, here there’s a halacha…

Answer: Requesting Rain Is a Special Request

In the regular Shemoneh Esrei you’re right, because there one is particular about the exact words. But once one goes away from the exact words, one mentions each subject so the person should remember that for this I am praying. That one is not fulfilled with the words, the words don’t bring out enough the entire subject.

By the Shemoneh Esrei, Chazal enacted for us a long Shemoneh Esrei. You are not obligated specifically to say the words in the blessing. They made twelve blessings. The words are also not specifically different from the words that one says in the twelve blessings. Yes different. Just like that one says. They made it so it should be much shorter. They made it in a way that it should be shorter and it should be easier to remember all as one instead of the twelve. I can give you the nusach, you can look on the internet, there’s a nusach that is very long, but you’ll see that there’s not one blessing there that is different in the content of the request than in the twelve blessings. There isn’t. You ask for knowledge, you ask for repentance, you ask for all these things. More piyutim, fewer piyutim, that’s already a question that one doesn’t discuss here, how one says it, one is not particular about all these things.

But here, the request is a part of having the opportune time. Everything is a part of everything. This is not that one inserted it into a blessing, one didn’t make a new blessing of making a blessing on rain. No, fine, but it’s a special request. It’s not the same request as just saying good. It’s a special request. It should rain… it should rain doesn’t say in the nusach of ‘bless us,’ here you can insert it, but it doesn’t say. I don’t know what he made ‘return us,’ I don’t know what he meant. It would… it wouldn’t fit, there’s no such word. It would look funny.

The Ritz Geonim and the Beit Yosef

The ‘Ritz Geonim’ is apparently certainly right, that if one can, if one has a siddur where it says anyway, one can say it like ‘Mussaf Chol HaMoed,’ the ‘Beit Yosef’ doesn’t agree because he is stringent. Can one complete by you? He says that ‘Rabbeinu Menachem’ is stringent, he says that he should yes, try to say it. I don’t know, the ‘Rambam’ doesn’t say ‘he doesn’t pray Aneinu’ as an obligation to say a long thing, he says ‘he is silent,’ he shouldn’t be distracted, the ‘Rambam’ says it also at the beginning of the halacha. Afterwards later he’ll say things that prevent, he can say… he can say. ‘Rabbeinu Menachem’ is stringent, he says that he should yes, try to say it. I don’t know, the ‘Rambam’ doesn’t say ‘he doesn’t pray Aneinu’ as an obligation. Yes, yes, the Gemara is certain that that’s what it means. Simply it means that he doesn’t understand the words that he can yes. And he doesn’t have, he can’t say ‘Aneinu’ according to Rashi, he must say ‘who distinguishes between holy and profane,’ I don’t know exactly how. He won’t remember that, but it’s the same halacha.

The ‘Beit Yosef’ says on this ‘Rabbeinu Menachem,’ I haven’t found a friend, I haven’t found anyone who should say the same reasoning, that therefore the ruling is that he doesn’t say it, but it’s very funny, that this is the way of the ‘Beit Yosef,’ which everyone must simply say. So the simple reasoning is that it’s talking about a manner that one won’t remember.

Halacha L’maaseh: Practical Rulings

The Mishnah Berurah and the Chayei Adam

Anyway, I say halacha l’maaseh, and I must say another important halacha, the ‘Mishnah Berurah’ also rules this way, I don’t know why the world can’t ‘Laws of Fasts,’ one must teach the children the halacha. The ‘Mishnah Berurah’ says that even the… the ‘Shulchan Aruch’ says, or the ‘Mishnah Berurah’ at least says, that one shouldn’t say ‘Aneinu’ regularly, on this one indeed doesn’t have knowledge, but the ‘Chayei Adam’ says that this is specifically what I said, to say ‘Aneinu’ exactly the nusach, but if someone says yes all twelve blessings, but he says it very briefly. And the Chayei Adam printed a nusach of abbreviating all twelve blessings. This is l’chatchilah, or really l’chatchilah. Anyway, when one doesn’t have strength, one must say the nusach of Chayei Adam. This must also be printed in all siddurim. I have no idea why all siddurim don’t write all the blessings.

Why the Short Nusach Isn’t Printed in Siddurim

I’ll tell you why. It bothered me, just like by honor I explained in this, that people don’t know that when one doesn’t have a mikveh, there is in the Rambam and in halacha printed from other options of nine kabin, and one can apparently with a shower, according to most poskim, with a shower or nine kabin. And there’s such a thing that because one seeks to be stringent, one doesn’t say the intermediate position. So it comes out someone who doesn’t go to the mikveh, also doesn’t do nine kabin. Yes, everyone takes a shower, but if he knows that when he takes a shower he purifies himself, and he would feel that he did a purification, intention goes a lot, let him do it, let him know that with a shower at least he does nine kabin, which is a valid way of purification for prayer, minimum, when one doesn’t have a mikveh, which we’ll see later in the Rambam.

I think it’s the same reason here too. Because one certainly wants from us to always pray the entire Shemoneh Esrei when one has strength, so one doesn’t tell us the middle way. But it’s not after the fact. A job where one must work most of the day, is weary every day. This is not… what it says in the Gemara that it can’t be every day, is talking about someone who does have time, or Shabbat, I don’t know what Shabbat. Anyway, one doesn’t say eighteen blessings. But if someone… what you say that one wants to be also better, that’s not what happens. What happens is that one skips the entire thing, and says not one blessing. It’s a shame. One must say the nusach Havineinu. One fulfills according to all opinions, there’s no doubt at all. Except in the summer, in the winter one must rely on Rabbeinu Menachem. Only Rabbeinu Menachem is a great Jew, one can rely on him. Or the Chayei Adam…

When One Should Say Havineinu

The Jew, that by Shemoneh Esrei he already doesn’t have the strength, he said the prayer before Rabbi R’ Elimelech includes everything. He already prayed so much. I’m talking about Minchah, I’m talking about Yotzer, Yotzer Or u’Vorei Choshech, and he goes until Yotzer HaMeorot. But he prays anyway, he prays there longer, Shemoneh Esrei is only another three minutes, so let him already. There he’s gotten a bit used to it.

But you’re right, that when a person is in a train station and he’s nervous, and he stands to pray the entire long prayer, instead he should pray the short one, the Havineinu. Which takes thirty seconds, with less stress. The Chachamim (Sages) wanted this. This is not a chumra (stringency). The Chacham – in all old siddurim, until a few years ago, Havineinu was printed after Shemoneh Esrei. It’s a new thing that it’s not there. I don’t know why. I don’t know why, maybe because some posek (halachic authority) said a chumra. What kind of chumra? This is a kula (leniency). It’s not a chumra, it’s a kula.

We’ve become accustomed that davening means opening a page and grabbing a whole pasuk (verse) underneath. It’s not any halacha. Okay, I’ve already chopped enough. Let’s go back to Shemoneh Esrei.

Halacha 5: Shabbos and Yom Tov — Seven Blessings

So, until now we’ve learned the main halachos of Krias Shema and of Shemoneh Esrei. Now we’re going to learn what one does on Shabbos and Yom Tov, and so on, what is the order that one does.

On Shabbos and Yom Tov one prays seven blessings in each and every prayer of the four prayers of that day. Shabbos has four prayers, because there’s also Musaf. All four prayers are seven blessings. What are the seven? The three first ones, the three last ones, and the middle blessing appropriate to that day.

It’s interesting, because Havineinu is also one blessing, so most prayers are seven. Perhaps Chazal (our Sages) meant to say that this is about… there is that seven is also a secret, it’s a concept of seven, seven is a concept number. Perhaps it’s really about this, that it should be seven. Shabbos, the seventh day, has seven blessings.

The Conclusion of the Middle Blessing — Shabbos versus Yom Tov

On Shabbos one concludes, okay, what is the middle one, what is the middle blessing? The middle blessing is what one ends with Mekadesh HaShabbos. But on Regalim and Yamim Tovim one concludes Mekadesh Yisrael VeHazmanim.

Shabbos and Yamim Tovim, what is the difference between Shabbos and Yom Tov? First is Shabbos, “Mekadesh HaShabbos”, and afterwards comes “VeYisrael VeHazmanim”. Yes, the reason is, this is stated in the Gemara, the Creator Himself sanctifies Shabbos, and He sanctifies Yisrael, and we Yisrael sanctify the times. Yes, because Jews make Kiddush HaChodesh (sanctification of the new month), through this the times become. And I also think that because Shabbos was essentially from the six days of Creation, before there were Jews, before there were Jews who received the mitzvah of Shabbos.

Conclusions of Shabbos and Yom Tov Blessings, Prayers of Rosh Hashanah and Yom Kippur, and Opening and Closing of Prayer

Conclusions of Shabbos and Yom Tov Blessings – “Mekadesh HaShabbos” vs. “Mekadesh Yisrael VeHazmanim”

Speaker 1:

Now there’s a big question. First is Shabbos, “Mekadesh HaShabbos”, and afterwards “VeYisrael VeHazmanim”.

Yes, the reason is, this is stated in the Gemara, the Creator Himself sanctifies Shabbos, and He sanctifies Yisrael, and Yisrael sanctify the times. Yes, because the Jews make Kiddush HaChodesh, through this becomes… I also think that by Shabbos it was essentially from the six days of Creation, it already was before the Torah, before there were Jews who received the Torah. People were Friday, but yes. No, I mean but the Jews, yes, before the Torah, before the people.

Speaker 2:

It’s a good Rosh Hashanah.

Speaker 1:

No, Yisrael, yes, what Yisrael means, the nation that received the Torah. But it’s still not understandable why on Yom Tov one needs to decide to say “Mekadesh Yisrael VeHazmanim”. Something is missing an explanation for me. Why does one need to mention it at all? That’s also a question I’m asking. At least that one mentions it on Shabbos one doesn’t do it, that I understand. But why at all? Why shouldn’t one say “Mekadesh Hazmanim”, “Mekadesh HaYom Tov”? What’s missing the Yisrael at all? Something Yom Tov has to do with the holiness of Yisrael, not just with the holiness of Yom Tov. The holiness of Shabbos doesn’t have to do with the holiness of Yisrael, and the holiness of Yom Tov has to do with the holiness of Yisrael, something stands here.

Soon there will be a Yom Tov, we’ll think about this. On Rosh Hashanah, what does one say? Ah, one says something of a Yom Tov. On Rosh Hashanah one says…

Speaker 2:

But again, if you take the Gemara’s answer, Shabbos is the seventh day of nature, it has nothing to do with any month, with Kiddush HaChodesh.

Speaker 1:

That’s what I’m saying, but that’s not an answer initially why one must, it’s true, Yisrael sanctify times, okay, why does one need to mention it? I feel that… You see that on Yom Tov one also says “Atah Bechartanu” at the beginning of the blessing, a whole list one would have said on Shabbos also not.

Speaker 2:

No, I’m saying that Shabbos is a creation of the Almighty as it were, which has to do with nature, with days, this is “yom valayla lo yishbotu”. And what is Yom Tov?

Speaker 1:

But Yom Tov has to do with Jews, it’s not a gift from the Almighty? It’s a gift from the Almighty, the Almighty gave a gift to Jews that they should be able to make times.

Speaker 2:

Yes, but apparently this is a side thing, that Kiddush HaChodesh the Beis Din makes. Okay, it doesn’t look like that’s the essence of Yom Tov, it looks like it’s yes.

Speaker 1:

Okay. When Motzaei Shabbos is Yom Tov one says both, Mekadesh HaShabbos Yisrael VeHazmanim. On Rosh Hashanah one doesn’t say Mekadesh Yisrael VeHazmanim.

Speaker 2:

It’s interesting, I knew that Rosh Hashanah isn’t as strongly dependent on Kiddush HaChodesh the same way as the other Yamim Tovim.

Speaker 1:

No, it’s not dependent, yes dependent, it’s Rosh Chodesh. Why?

Speaker 2:

No, one says yes, one just doesn’t say VeHazmanim, one says Mekadesh Yisrael.

Speaker 1:

Two things, one adds “Melech Al Kol HaAretz” because of the theme of Malchus (Kingship). Yes, there’s a reason, such a question, why doesn’t one say the Yom Tov extra conclusion? Why shouldn’t one say Chag HaMatzos, Chag HaSukkos? Why must one say “VeHazmanim”? It’s a wonder.

Speaker 2:

In the Rishonim one did make it extra.

Speaker 1:

Okay, Rosh Hashanah is not from the three Regalim, it’s not the times. There are even those who argued, but it’s apparently not correct, there were some proofreaders who argued that “VeHazmanim” is an abbreviation, to say each time… Yes, but that’s not the truth. One must say “VeHazmanim”, but one must understand why.

When Motzaei Shabbos, one concludes Mekadesh HaShabbos VeYisrael VeYom HaZikaron. It’s the same order.

Musaf Prayer of Rosh Hashanah – Nine Blessings (Halacha 6)

Speaker 1:

Says the Rambam, that these are the seven blessings, the prayers of Maariv, Shacharis and Mincha. The Tefilat HaMusafin of Rosh Hashanah, ah, of Rosh Hashanah, he says that Rosh Hashanah is one Yom Tov where the Tefilat HaMusafin has a different amount of blessings, because the middle one is composed of three blessings: Malchiyos, Zichronos, Shofros. Says the Rambam, therefore it comes out nine blessings. He says which nine blessings? The three first and three last of every day, the Magen Avraham, Mechayeh Meisim, HaKel HaKadosh, and the further Hoda’ah. And in the middle there are three. Which three? The three first and appropriate to the matters of the subject, the subjects of what one requests, the verses are composed of the things that one speaks about, Malchiyos, second Zichronos, and third Shofros. So the middle blessing is composed of three, of Malchiyos, Zichronos, Shofros, therefore it’s a prayer of nine. One concludes each one according to its subject, also the conclusion of each blessing is not just the subject, subject means the text of the prayer and the verses that one brings. The conclusion is “Melech Al Kol HaAretz” is the first, and “Zocher HaBris”, and so on, “Shomea Kol Shofar”.

Prayers of Yom Kippur (Halacha 7)

Speaker 2:

What about Yom Kippur?

Speaker 1:

One prays weekday prayer, five prayers, five prayers, seven blessings. Yom Kippur has five, because it also has Neilah. Yes. Which we already learned in a previous chapter.

There’s a special prayer, three first, three last, middle appropriate to the day. The middle one, Yom Kippur has one long middle. One concludes with Melech Al Kol HaAretz Mekadesh Yisrael VeYom HaKippurim. Also here Melech Al Kol HaAretz, Yom Kippur, interesting.

Speaker 2:

Ah, just as one says HaMelech HaMishpat throughout the ten days of Teshuva, we’ll see soon.

Speaker 1:

If it’s Shabbos, wait, one says Mekadesh HaShabbos VeYisrael VeYom HaKippurim. Ah, Melech Al Kol HaAretz Mekadesh HaShabbos VeYisrael VeYom HaKippurim. A very long conclusion, I think this is the longest. We even make it a tune, we even say Melech Al Kol HaAretz, one even makes a tune on this, right? How does one say Yom Kippur, one even makes a tune on the conclusion? Melech Al Kol HaAretz. Yes.

Yom Kippur Prayer of the Jubilee Year (Halacha 8)

Speaker 1:

So this is all every year Yom Kippur. But one must know that once in fifty years there’s a different kind of prayer. Also year to year to the Jubilee year, which we already learned earlier in the mitzvos, that there’s a fiftieth year which is Yovel, one prays prayers of nine blessings. Here it says seven blessings, here it says nine blessings. Just as one prays in the Musaf of Rosh Hashanah, so the Jubilee year on Yom Kippur. The prayer of Yom Kippur of the Jubilee year also has Malchiyos Zichronos and Shofros. One prays a prayer of nine blessings in the Musaf of Rosh Hashanah, and so one does in the blessings themselves, no less and no more. One says the same, exactly the same text of Malchiyos Zichronos and Shofros one says on Yom Kippur of the Yovel prayer.

Discussion: Why Malchiyos Zichronos and Shofros on Yom Kippur of Yovel?

Speaker 2:

Yes, why does one say it so? What comes in? What is the meaning of this? I don’t know, maybe we learned once about this? About Yovel? I know why one must say Malchiyos Zichronos and Shofros on Yom Kippur of Yovel?

Speaker 1:

Yes, I know, because it has a connection to, it’s similar to Rosh Hashanah that the blowing of the shofar is from the Torah. Okay.

Speaker 2:

Ah, ah, very good, very good. That’s the blasts. So apparently Malchiyos Zichronos and Shofros one has blasts. That’s the kind. That’s an explanation of the blasts.

Speaker 1:

Ah, it’s an explanation of the blasts. Ah, that’s what Malchiyos Zichronos are also explanations in the shofar. So, that’s the answer. That’s the meaning. What is the meaning?

Speaker 2:

The Zichronos with mercy, yes? Ah, the Zichronos. The Rambam told us. One reminds the Almighty, he brings… Yes. Very good.

Speaker 1:

What is the meaning we’ll think? But on Yovel one blows shofar. When does one blow it? On Yom Kippur one blows it. “VeHa’avarta shofar teruah bachodesh hashevi’i be’asor lachodesh”. Yes. This one only needs when it’s Yovel. That is, when there’s the blowing of the shofar of Yovel. Very good.

Speaker 2:

Yes, and the first Mishnah states “Yovel and Rosh Hashanah are equal regarding blasts before the blessings”. Very good. It’s blasts with the blessings. That’s the Mishnah. It’s one set, as I learned.

Speaker 1:

Apparently, when one learns in the laws of Rosh Hashanah, in the sugya we didn’t learn, but it came out for me there that the main blasts come truly according to the order of the blessings. Yes, the seated blasts are really an innovation, one adds. We think that blasts from the Torah are an extra thing, but the enactment of the Sages was to make blasts according to the order of the blessings. It’s the same thing.

Okay. Further says the Rambam: “In every prayer of the prayers”. The Rambam is very cute that in the laws of prayer he barely thought that one needs to write in laws of Yom Kippur of Yovel. It’s a thing that one needs to do. One asks you perhaps, no, the Rambam says everything.

“Hashem Sefasai Tiftach” – Opening to Prayer (Halacha 9)

Speaker 1:

Says the Rambam further: “In every prayer of the prayers”, a new interesting halacha which I didn’t know, “every prayer of the three prayers, one says before the first blessing while standing, this is an opening to them, and it is that one says ‘Hashem sefasai tiftach ufi yagid tehilasecha'”. It’s stated in the Gemara, it’s a verse in Tehillim. The Gemara says that the Sages, said Rabbi Yochanan, so one should do. Yes. Interesting. It’s essentially a prayer for prayer, one asks the Almighty that one should be able to pray well. This is the first prayer before a prayer.

Discussion: The Concept of “Sefasai Tiftach” After the Enactment of the Sages

Speaker 1:

It’s interesting, because before the Sages made a fixed text of blessings of the Sages, the prayer makes a lot of sense, because it can be stammering, one asks the Almighty that it should succeed. Once the Sages made it, what’s relevant? It can be that one can even say the prayer of the Sages in a stammering manner, without intention.

And I want to mention that there’s a dispute, that is, it’s not stated explicitly. There’s a great dispute of Rishonim, the Rashba and the Ramban, I think both of them say explicitly, that when it says that the Sages enacted blessings, doesn’t mean that they made the entire text. It means that they made certain laws, how it should be eighteen blessings, that one must speak about what one must speak about, the text of the conclusion perhaps, but it’s not… The Ramban says it’s from Midrash. The Ramban brings the proof, because not only later, but even until today we don’t see such a law. The Ramban says it’s a tradition.

Speaker 2:

No, because not all.

Speaker 1:

The Rambam says how can it be that in the time of the Temple one didn’t say the first nine? One said the two services of Yisrael and Yerushalayim, something like that he has a text. It must be that it changed, so there’s no concept. How can one say that the Anshei Knesses HaGedolah already enacted the text? Rather what, they enacted that one should speak about this subject. But from the Rambam it’s implied the whole time that they enacted a text. Although, he’s really not particular about the text, one can’t insert. But about this, it can be that even Rabbi Yochanan still, yes, he conducted himself as he said his own text a bit on this.

And Hashem sefasai tiftach, the Rambam says, I say, even when there’s a text of prayer, I should say it well, I should have intention in the words, I should have learned to read properly, but it’s a bit forced. Forget the transgression.

Speaker 2:

No, I say this is more like the Chassidic saying, that Chanenu Hashem that when it comes to my mind to pray, I should be able to pray. That’s the meaning. But to be able to pray, it can mean, granted, make that my prayer should be fluent in the mouth of Your servant. Right, but fluent in the mouth apparently also means this. One should pray well. I should have a good word. But truly, every thing has several levels, it can be more.

Speaker 1:

Rebbe Reb Elimelech really put it in beautiful words, he said, “and if I don’t know, You will teach me”, if I don’t know what to pray, make that I should pray well. A good prayer from Rebbe Reb Elimelech.

“Yihyu LeRatzon” – Conclusion After Prayer

Speaker 1:

But yes, when he finishes. When he finishes he says a prayer, Yihyu leratzon imrei fi vehegyon libi lefanecha, that what I said and what I thought should be accepted. Many times I think that one only needs to say imrei fi, because I have a matter further to hear what was the hegyon libi throughout Shemoneh Esrei. Well well, He hears anyway, it’s just a prayer. Yihyu leratzon is simply like, I don’t know, I don’t know You so well Almighty, I don’t know exactly when, maybe it wasn’t a favorable time, but it should be Yihyu leratzon imrei fi, it should be accepted. Whatever I did should be accepted.

Speaker 2:

Ah, very good. Afterwards he goes back, steps back.

Speaker 1:

Here says the Rambam, what is the law of approaching prayer and leaving prayer? We’ll go learn it, I think. He says, he brings that it’s before the face of the Ruler, he’ll say more about the stepping back. I don’t see it at the moment, but reading…

Speaker 2:

Yes, perhaps standing before the King. Yes, it will be, it will be. Yes.

Speaker 1:

It will be, it will be. Yes. The trembling isn’t stated yet, but enthusiasm is stated.

And he means to say when, I thought he means to say when one says the Yehi Ratzon, and the before stepping back, there’s a piece of a book, and one says what other things one adds.

Laws of Prayer – Rosh Chodesh, Chol HaMoed, Shabbos, and Havdalah

Halacha 10: Prayer of Rosh Chodesh and Chol HaMoed – Maariv, Shacharis and Mincha

Speaker 1: I don’t see at the moment, but when one finishes the prayer, properly. We’ll see, we’ll see, yes.

When else, what other things does one add in prayer? Says the Rambam, on Rosh Chodesh and on Chol HaMoed one prays Maariv Shacharis and Mincha nineteen blessings like other days. Very specific, he only adds that one doesn’t add in another prayer except… I… unlike Musaf. Maariv Shacharis and Mincha, the regular prayers, one adds, except that one adds in the blessing of the Service… He says the same thing, he says one only says Ya’aleh VeYavo in the Service.

Question: Why Does One Say Ya’aleh VeYavo in Birkas Retzeh?

I never… Look later in my prayer text which I’ll be able to say the text. I never understand, one question that I never understood, why does one say Ya’aleh VeYavo in Birkas Retzeh? What does it come in there?

I know, I don’t hold this answer, but I saw here that he brings that in the Yerushalmi it says that everything that is a request for the future, one says in Avodah. Everything that is about the past and thanksgiving, one says in Hoda’ah. That means Chanukah and Purim, where we also say additions in Al HaNissim, we say it in Hoda’ah, because it’s to thank and praise for what was. Communal matters one says in Avodah, and individual matters one says in Shome’a Tefillah. That means, when Chazal wanted to add, they didn’t also put it by Shome’a Tefillah.

It seems, I think there’s a bit of a division. Shome’a Tefillah is, by definition, “Shema Koleinu,” hear my voice, there one adds one’s own text. I don’t know. But when it has to do with Avodah, which has to do with “Retzeh Hashem Elokeinu b’amcha Yisrael u’vitfilatam she’eh,” which has to do with Avodah, “v’yihiyu l’ratzon tamid avodat Yisrael amecha,” but “Rachem na Hashem Elokeinu,” “Shema Koleinu,” and “Retzeh Hashem Elokeinu b’amcha Yisrael u’vitfilatam she’eh,” are very similar, yes? “U’vitfilatam she’eh” is exactly the same thing as “Shema Koleinu.” Just as “Shema Koleinu” says, hear my voice, and when he says “tefilat Yisrael” he means the tefilat Yisrael that is said publicly. The connection is why the last three is Hoda’ah. And therefore it makes a lot of sense that private needs should be said by Shome’a Tefillah, and the needs of the Temple like Ya’aleh V’yavo, we say that we’re speaking there about the Temple service.

Question: Retzeh is a request, not thanksgiving

It’s on the agenda, in other words, there is a question that’s asked, and we say that the last three is Hoda’ah, that we say praise. The Rambam said it in the first chapter, but it doesn’t look like it. Here it looks like only from Hoda’ah does Hoda’ah begin.

Retzeh is a request. Why does it fall in? Why does the Rambam say at all in the first chapter that the last three blessings are giving praise, giving… how does he say it? Giving thanks. Modim I understand. Modim begins and ends with “HaTov shimcha u’lecha na’eh l’hodot.” But you’re saying it already one before, Retzeh should already be praise. That’s what it says in the Rambam in the first chapter, right? So he said that the first is… that’s not, it’s a request. Here you see clearly that when there’s a request, one actually adds it there. Perhaps as you say, the request is communal, one adds it there.

Speaker 2: I don’t understand why… “Three first are praise, three last are thanksgiving for the good.”

Speaker 1: Yes, that’s what the Rambam says, and that’s what the Rambam says “they established… they established…” I don’t understand the language that the last three is that.

Speaker 2: Yes, “three first and three last” he says many times. Where, where?

Speaker 1: Ah, “three last are thanksgiving.” Yes, what is that? What something? What does it say here? It’s very unclear what comes in thanksgiving with Retzeh. Retzeh is a request for acceptance of prayer, acceptance of service, or acceptance of prayer. Not clear. Something is missing very basically.

We have actually a lot of prayer. Ah, that we should… can one tell me, can we finish here. Where, Pinchas, hasn’t Torat Chaim been given yet.

Speaker 2: No, not so here, it’s not exactly so here, it’s “nosein shalom l’rabim,” one puts it in.

Speaker 1: That one can go through, but Retzeh is even harder. Retzeh is really a request.

I don’t know, perhaps there was a different text once that was more thanksgiving in it. Something must be a simple answer to such a question. It can’t be so funny.

Halacha 10 (continued): Mussaf Prayer – Chol HaMoed and Rosh Chodesh

In any case, this is the summary of Rosh Chodesh and part of the festival. And by Mussaf? Ah, Mussaf however, on Chol HaMoed one adds Mussaf, one prays the Mussaf prayer as one prays on Yom Tov. This means one prays seven blessings by Mussaf, not nineteen blessings with Me’ein HaMeora, but seven blessings. On Rosh Chodesh one prays seven blessings, and he says the same thing as Rosh Chodesh. Ah, he says after that “completion,” “Mekadesh Yisrael v’Roshei Chadashim.” And what is the middle one of… yes, the middle one of the Mussaf of Rosh Chodesh.

Discussion: Clear reading of the Rambam’s structure

Speaker 2: Ah, the word “b’Mussaf” do like this, after the word “b’Mussaf” start like this: “b’Mussaf” is like this, “b’cholo shel moed”… no, Mussaf Yom Tov and Mussaf Chol HaMoed. That’s basically what he does, right?

Speaker 1: No, he says after the word “b’Mussaf” here, chop off, and “b’Mussaf,” and now it’s like this, “b’cholo shel moed” is like this, and on Roshei Chadashim is like this. Right, so Mussaf Yom Tov, and Mussaf Chol HaMoed, right? Or b’cholo shel moed and Mussaf… right? Right? That’s what you mean to say? Something like that.

Speaker 2: No, what I meant to say is that it should be, put the word “b’Mussaf” from the Rambam here.

Speaker 1: Yes, but which Mussaf? B’cholo shel moed is like this the Mussaf? He makes Rosh Chodesh, Chol HaMoed and Rosh Chodesh. The word “b’Roshei Chadashim” goes up to the word “b’Mussaf.” He says “b’Mussaf,” and then he says… ah, ah, ah, like this. B’Roshei Chadashim, yes. That means Arvit, Shacharit and Mincha is the same Rosh Chodesh… one can take out here and write “Mussaf Yom Tov Rosh Chodesh.”

Speaker 2: Ah, okay, very good. Okay, yes, yes. But the point is… no, that’s a sentence, I understand. Very good.

Speaker 1: So in other words, Arvit, Shacharit and Mincha is the same Rosh Chodesh and Chol HaMoed. Mussaf is different. There is a Mussaf b’cholo shel moed and a Mussaf b’Rosh Chodesh.

Speaker 2: Yes, it’s the same, because here we’re talking about Chol HaMoed Rosh Chodesh, and there we’re talking about the sacrifices of the festival.

Speaker 1: Yes. Very good.

Question: Shabbat that falls on Chol HaMoed

Speaker 2: What about Shabbat that falls on Chol HaMoed?

Speaker 1: Ah, that’s what you said, the Maharid. The Maharid says it doesn’t make sense to say “Shabbat Chol HaMoed.” What is chol? It’s not Shabbat. What is not chol? And actually in the Mishnah it doesn’t say, in the Mishnah it always says “Shabbat she’b’toch haMoed.” It says “she’chal lihiyot,” which fell in the… in the Chol HaMoed. But that… right. It doesn’t mean there are two kinds of weeks. There’s the week regarding Yom Tov, the week regarding Shabbat. Regarding Shabbat it’s Shabbat. But when you want regarding the Yom Tov what is the week, the week is Cholo shel Moed.

Regarding Rosh Chodesh it’s Cholo shel Shabbat. We are now Motzaei Shabbat, it’s Cholo shel Shabbat, not Cholo shel Moed. It’s two different chols. Cholo shel… regarding the festival it’s chol, and regarding Shabbat it’s a regular Shabbat.

Halacha 11: Shabbat that falls on Rosh Chodesh or on Chol HaMoed

Speaker 2: Rosh Chodesh that falls on Shabbat, yes, what does he do?

Speaker 1: Yes, that’s the question. In the Torah there isn’t the word Cholo shel Moed, it’s a language of Chazal, right? It says moed and… Mikra Kodesh means Yom Tov, right? Or Atzeret, Mikra Kodesh, Shabbaton, and other words that the Torah calls.

And what does one do when it’s Shabbat? Rosh Chodesh that falls on Shabbat, one prays Arvit, Shacharit and Mincha seven blessings like the order of Shabbatot, and says Ya’aleh V’yavo in Avodah. He prays full Shabbat, also Ya’aleh V’yavo, which is also put in the Shabbat prayer. Right.

Mussaf Prayer – Shabbat Rosh Chodesh

U’Mussaf begins in the middle blessing like Shabbat, and completes like Shabbat, and says the sanctity of the day in the middle of the blessing. So this is an interesting language from the Rambam. He says, one begins from Shabbat, one ends from Shabbat, and one says in the middle Kedushat HaYom. But when he says “completes,” he doesn’t mean to say the closing, because the closing he’s going to say that one says both. Rather “completes” he means to say that one says “Yismechu b’malchutcha” later, or something like that. The commentators say here that this is the Rambam’s interpretation of the Gemara. Simply the Gemara meant to say the closing, but the Rambam learned something like this that one speaks mainly about Shabbat, but also…

Discussion: The Rambam’s text of “Atah Yatzarta”

But by us we have a special “Atah Yatzarta” that we say yes completely a matter of Chol HaMoed also.

Speaker 2: You mean that the Rambam would by Rosh Chodesh Shabbat Chol HaMoed only say “Mekadesh HaShabbat” and not “v’Roshei Chadashim”?

Speaker 1: No, you’re talking about all other Shabbat Rosh Chodesh. Only by our text it fits, that when one begins with Shabbat, begins with “Atah Yatzarta,” it also ends “Retzeh b’menuchateinu,” and in the middle I speak about it from…

Speaker 2: Yes, yes, I say, but the last piece “v’choteim b’Roshei Chadashim,” that means that the Rambam had by Rosh Chodesh the same text of prayer from Shabbat and just didn’t change the whole middle text. We have the “Atah Yatzarta,” which we only say by Rosh Chodesh.

Speaker 1: Yes, has yes, the piyyut is different. We also have, we also have, we also have “Atah Yatzarta.” Shabbat Rosh Chodesh, one begins regarding Shabbat, one ends regarding Shabbat, he doesn’t say it’s not the same text. He doesn’t say one begins the text of Shabbat, whatever the text of Shabbat is, “Yismach Moshe,” I don’t know what.

Speaker 2: What is the meaning? “Completes” means he’s talking about Rosh Chodesh, or he’s talking about Shabbat?

Speaker 1: He says that one says the Shabbat part, and it’s Shabbat. What is Shabbat? Shabbat is a prayer of today, which the forms of Shabbat. All Mussafs are not different Shabbat prayers. All Shabbat prayers are the same, only there’s a problem that Shabbat is also Rosh Chodesh. What does one do? Because Rosh Chodesh has Mussaf, and Shabbat also has Mussaf. So the answer is that one does both.

Speaker 2: Aha, aha. Somehow both. But mainly Shabbat.

Speaker 1: But here completes is the law of halachot Atah Yatzarta, Atah Chonantanu. Atah Yatzarta goes like this. One must see in the… I thought he would go into detail and say that the Mussaf of Shabbat is usually regarding Shabbat, and Shabbat Rosh Chodesh is regarding Rosh Chodesh.

Speaker 2: No, no. Kedushat HaYom means Rosh Chodesh now. Also in the middle of the blessing one mentions the whole Rosh Chodesh. Kedushat HaYom doesn’t mean Shabbat here. Kedushat HaYom means Rosh Chodesh or Chol HaMoed.

Speaker 1: That when it’s Rosh Chodesh also in the middle, and the end one mentions Rosh Chodesh at the end. One combines the prayer of the festival, one combines with both. Shabbat Yisrael v’Rosh Chodesh, just like Shabbat which is Yom Tov, the same idea. Shabbat Yisrael v’Rosh Chodesh, just like Shabbat Yisrael v’Zemanim, just like Shabbat Yisrael v’Yom HaKippurim.

Beginning of Havdalah discussion

Now we’re going to learn about Havdalah. What happens Havdalah? Have we already talked about Havdalah? Have we already said about Havdalah in Chonen HaDa’at a whole week? We haven’t mentioned not. We haven’t said yet, true? We haven’t said yet. He’s going to say later. But now he’s talking, for some reason he’s already talked about Yom Tov, he says about how one says Havdalah when it’s Shabbat. He hasn’t even said that Motzaei Shabbat is a short prayer, one can’t. But he hasn’t said yet the essence of Motzaei Shabbat. Is he going to say that later in the next chapter?

He says it Motzaei Shabbat only.

Speaker 2: No, no, not Motzaei Shabbat. He means Havdalah only. It’s certainly here.

Speaker 1: Ah, it’s true that he says Havdalah Motzaei Shabbat, he’s going to say. But I’m almost certain it says here somewhere. It can’t be yet.

Laws of Additions in the Eighteen: Havdalah, Al HaNissim, Anenu, Nachem, and Morid HaGeshem

Halacha 10: Yom Tov that falls on Sunday — Havdalah in prayer

Speaker 1: Okay, let’s go further. What does one do on Yom Tov that falls on Sunday? It’s weird that he would have to say this. Perhaps he’s going to say soon?

Speaker 2: He’s going to say questions and answers next in this chapter. I don’t see that he says… perhaps it says yes brought what you mentioned earlier, he’s going to tell me that one must say the prayer in order.

Speaker 1: But for now he says that he holds that this comes in Laws of Shabbat, because the law of Havdalah is perhaps a law in Shabbat, not a law in prayer.

Speaker 2: He reminded me afterwards in the middle… but it actually says the Havdalah by wine, but I don’t believe it’s required there. I need to see that it says here later.

Speaker 1: Okay.

Text of Havdalah in prayer

Speaker 1: Okay, he says, Yom Tov that falls on Sunday one must make Havdalah on the night of Yom Tov. So the text of Havdalah one puts in like this. He doesn’t say how in the fourth blessing one says it.

Speaker 2: No, one prays not how, that’s the fourth blessing.

Speaker 1: One prays which fourth blessing?

Speaker 2: On the night of Yom Tov. That means, he begins…

Speaker 1: And the Rambam says he begins like this. But we begin “Atah Bechartanu.” What does one see…

Speaker 2: No, I agree. That’s the “v’todieinu mishpatei tzidkecha.”

Speaker 1: I think the Rambam is also like this, v’todieinu somewhere.

Speaker 2: V’todieinu mishpatei tzidkecha, v’titenu lanu.

Speaker 1: No, v’titenu lanu.

Speaker 2: V’todieinu mishpatei tzidkecha, v’talamdeinu la’asot chukei retzonecha.

Speaker 1: Why did he leave that out, and not a distinction?

Speaker 2: No, there’s l’ma’an yede’u means learned, and l’ma’an yede’u means accustomed. I think it’s double language.

Three types of holiness: Shabbat, Yom Tov, and Festival

Speaker 1: “V’titein lanu Hashem Elokeinu kedushat Shabbat, kevod Yom Tov, v’chagigat haRegel.” Shabbat is holy, Yom Tov is honored, and Regel is festive. It’s a different manner.

Speaker 2: Chagigah means apparently a celebration, apparently. But you know, it comes in. In short, the main thing is the main thing.

Speaker 1: But the Shabbat, the Yom Tov, you’ve made a Havdalah. In Chonen HaDa’at it’s all about making distinctions, making extra categories, that the world is not one-dimensional. That we’ve been given da’at to know between an important day, a less important day, another important day.

But here one doesn’t say first a da’at, here there’s no blessing of da’at. It’s just like this the blessing of “Atah Chonantanu” from what you remember this.

Speaker 2: True, true, but it’s not…

Speaker 1: And I’m just saying, the same thing, and here the Havdalah is even more a nuance, because it’s two types of holiness, and there’s a distinction between them.

Speaker 2: “Et yom hashevi’i hagadol v’hakadosh kidashta.” “V’titein lanu Hashem Elokeinu b’ahavah u’v’simchah,” and one goes further.

Discussion: Why is the Rambam’s order “backwards”?

Speaker 1: Ah, here he says, Motzaei Shabbat. Why does he go backwards? I don’t get it.

Speaker 2: Just. He says Motzaei Shabbat, he says the language, “Atah Chonantanu,” and he says the language, “Mavdil bein kodesh l’chol,” and afterwards he says, “Mavdil bein kodesh l’kodesh.”

Speaker 1: He says “kedushat Shabbat, kevod Yom Tov, v’chagigat haRegel.” It’s three very important distinctions, because he says there are distinctions in the holinesses.

Speaker 2: Yes, yes, but chagigat haRegel is a different type of holiness.

Speaker 1: Chagigat haRegel means Chol HaMoed? What does chagigat haRegel mean?

Speaker 2: It could be that the days of Chol HaMoed, when one can then bring the voluntary sacrifices? Chagigah? Could be.

Speaker 1: Who also brings? It’s then not there any commandment of honor, not there any commandment of holiness, but there is a commandment of chagigah. And therefore there’s the prayer. It fits very well.

One says “kedushat Shabbat” is a tremendous holiness, every Yom Tov has its own general rules and categories of holiness. And Shabbat is completely holy, “et yom hashevi’i hagadol v’hakadosh kidashta” more than all others.

Speaker 2: Motzaei Shabbat, Motzaei Yom Tov, he says the language, ah, here he’s going to say, “mavdil bein kodesh l’chol.” Ah, here he says it.

Speaker 1: Yes, yes, I already know why it’s backwards. He says first the virtue, and afterwards he says the Havdalah. The language he should have said later.

In the Pardes it only says the languages of interesting things. The main languages in prayer one will see in the Siddur later.

Let’s go further.

Halacha 13: Al HaNissim — Chanukah and Purim

Speaker 1: “On Chanukah and Purim one says Al HaNissim.” Until now we’ve learned what one adds in honor of Rosh Chodesh or Chol HaMoed, or in honor of Motzaei Shabbat. Now we’re going to learn what one adds in honor of Chanukah and Purim.

What does one add on Chanukah and Purim? One adds in Hoda’ah. By the blessing of Hoda’ah one adds “Al HaNissim.”

There are those who say one puts by Hoda’ah, others say one puts by Retzeh. No, by Hoda’ah it says that one puts a matter of thanksgiving, “Al HaNissim.”

But there’s a question, by the requests.

Discussion: Shabbat that falls on Chanukah — does one say “Al HaNissim” in Mussaf?

Speaker 1: Shabbat that falls on Chanukah and Purim, what does one do when it’s Shabbat? There’s a question, there’s an inquiry in the Gemara whether one must say “Al HaNissim” in Mussaf.

Because Chanukah doesn’t come with Mussaf, Shabbat is Chanukah is not Mussaf. Mussaf is a Shabbat prayer, not a Chanukah prayer. There’s no extra Mussaf sacrifice for Chanukah.

So, for one reason one shouldn’t need to say “Al HaNissim” in Mussaf, because there’s no Chanukah in Mussaf.

But it’s implied in the Gemara that yes, the Gemara calls it “a day that is obligated in all prayers,” today one must say in all prayers. Or one will be able to say that today is yes a Shabbat Chanukah, it’s a Chanukah Shabbat, or just like that, that’s the day.

Halacha 14: Anenu — Fast day

What Does One Do on a Fast Day?

Speaker 1: What does one do on a fast day? Even an individual who fasts, ah, you see, even an individual fast, someone who fasts because of a tzara (trouble), a person has a tzara, one adds in Shomei’a Tefillah “Aneinu”. And further he doesn’t say the nusach (formula).

There is a nusach where one requests a special blessing, and I think as I said earlier, this is a blessing, one usually fasts for some great matter, for some tzara, one asks the Almighty to help us from this tzara, how He should help us.

Discussion: The Connection Between “Ta’anis” and “Aneinu”

Speaker 1: There is the word “ta’anis” with the word “aneinu” is somehow connected. In ta’anis there is the word, one requests “aneinu” that the Almighty should answer us. It’s true they’re completely different roots, but a kabbalistic leap.

Speaker 2: It’s not from the same root?

Speaker 1: Simply not. This is “aneinu”, and one is “ta’anis”. It’s not “iniyus” and “ta’aniyus”.

Speaker 2: Yes yes, certainly certainly.

Speaker 1: No, but I’m saying the nusach of the prayer of aneinu is specifically for a ta’anis.

Speaker 2: Ah, aneinu is only said on a ta’anis?

Speaker 1: Also Mi She’ana, yes, that’s a ta’anis. Mi She’ana and aneinu.

Speaker 2: Yes, but the answer is simple, because ta’anis, the main meaning of ta’anis is, we have a complaint, we have a serious complaint.

Speaker 1: No, I mean usually when the Almighty gives you abundance, He hasn’t answered. When He holds back, and now it begins to rain, when you say the prayer, He answers you. It’s a relationship, it’s a kind of answering. Therefore we have a complaint. One can already say that ta’anis is from the language of complaint. We have a complaint, He should answer us.

Individual vs. Shaliach Tzibur — Twenty Blessings

Speaker 1: Okay, the shaliach tzibur (prayer leader) says it as its own blessing, the aneinu that an individual says in Shomei’a Tefillah, and he concludes Baruch Atah Hashem Shomei’a Tefillah. But a shaliach tzibur says it more as a complete separate blessing, with a completely different ending.

How does he say it? Between Go’el and Rofei. So, there is a blessing, the Almighty should save us from our troubles now, and it seems that belongs there. And he also concludes with the same ending, “Oneh le’amo Yisrael be’eis tzara” (Who answers His people Israel in time of trouble). Meaning a separate chatima (conclusion).

In Shomei’a Tefillah one concludes Shomei’a Tefillah, as you say. And if one makes it an extra blessing, comes Baruch Atah Hashem Ha’oneh be’eis tzara.

It comes out that there are twenty blessings. Yes?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: It comes out that on a communal fast one says twenty blessings. And seemingly, as I said earlier, I took it from earlier, that essentially for a new need one would have to make another blessing, but an individual cannot make his own blessing, so he says it together with Shomei’a Tefillah. But a community can, so they make an extra blessing.

Law 14 (Continued): Nachem — Tisha B’Av

Speaker 1: Another thing, Tisha B’Av. Tisha B’Av it’s forbidden to fast. But one adds in the blessing of Boneh Yerushalayim, which is me’ein hame’ora (related to the event), one adds “Rachem Hashem Elokeinu al Yisrael amecha… ve’al Yerushalayim ircha hachareva hashomema vehamevusha vehahareisa” (Have mercy, Hashem our God, on Israel Your people… and on Jerusalem Your city that is destroyed, desolate, shamed and ruined).

Yes, it’s interesting, why on all other fasts… it seems that it wasn’t added there. It was said in Boneh Yerushalayim, because it concludes similar to Boneh Yerushalayim. Boneh Yerushalayim is the blessing about this.

“Nachem Hashem Elokeinu es avelei Tzion ve’es avelei Yerushalayim” (Console, Hashem our God, the mourners of Zion and the mourners of Jerusalem).

This is not clear. Yes.

Discussion: Custom vs. Rambam — When Does One Say “Nachem”?

Speaker 1: The custom is that one says it only at Mincha of Tisha B’Av. The Rambam doesn’t say, the Rambam says seemingly all prayers.

Also it’s not agreed that it’s only an ending of a blessing, one can say it whenever one wants. There were people who said it every day. The Jews who say everything that’s written in the siddur.

Speaker 2: Ah, you mean those who say “Elokai Elokai ve’Elokei avosai”?

Speaker 1: Ah, “Ata berachamecha harabim tachtor boros veshichin” (You in Your great mercy will dig wells and pits).

Question: Why Not on Other Fasts?

Speaker 1: Ah, another thing. I want to know why on Asara B’Teves shouldn’t one say Rachem? One should also remember the destruction of Jerusalem. What specifically Tisha B’Av? All the fasts are basically about this.

Speaker 2: Okay.

Laws 15-16: Morid HaGeshem and Morid HaTal — Mention and Request

Speaker 1: Now we’re going to learn an important law, it just changed, yes? Another thing that one needs to add. Interesting that the Rambam puts it in this category. There are things that one adds in the blessings of Shemoneh Esrei, when one is going to add an important thing.

The Rambam says, from when does one say in the blessings “Morid HaGeshem” (Who causes the rain to fall)?

Yes, the Rambam says, “All the days of the rainy season one says in the second blessing ‘Morid HaGeshem'”.

First, we thank the Almighty.

Speaker 2: We praise.

Speaker 1: We praise, not we thank. We praise the Almighty for “Morid HaGeshem”. We praise, yes. We are praising that this is “Morid HaGeshem”.

In the summer season one says “Morid HaTal” (Who causes the dew to fall), because in the summer season it rains less. It doesn’t rain at all, even sometimes.

Speaker 2: By us it rains.

Digression: Places Where It Rains All Year

Speaker 1: My principal once asked me that in Birkas HaChodesh (Blessing of the New Month) in the siddur it says for “winter months” one says “lechaim tovim uleshalom” (for good life and peace), and in his siddur it said that in places where it always rains, one always says “lechaim tovim uleshalom”.

Who wrote this in the siddur? I don’t remember the source. Probably there was a Jew who thought this way.

Okay. No, what I mean to say, if there is a matter that in the region it rains all year, it’s obvious that it’s good for the nature there.

Speaker 2: Well, well.

Speaker 1: Yes, we’ll see.

Time to Begin Morid HaGeshem

Speaker 1: And therefore, from when does one begin “Morid HaGeshem”? So, from when does winter become?

The Rambam says thus: Winter becomes Musaf of Shemini Atzeres. The Gemara has a calculation why, yes, because one slaughtered on Chag HaSukkos, and one must wait until the last one travels home.

When does winter end? Shacharis of the first day of Pesach.

The Rambam is one of the truly great tzaddikim, and he goes into a question from Motzaei Simchas Torah until Erev Pesach. So it says in the Gemara, that then is Musaf Shemini Atzeres, because then is the weather. Understand? This is the halachic side. Yes.

And from the Musaf prayer of the first day of Pesach one says “Morid HaTal”. We make a whole piyut (liturgical poem), Tefilas Tal, Tefilas Geshem.

Distinction Between Mention and Request

Speaker 1: Now it’s like this, from when does one make the request? But the request is not the same. Yes, this is only a mention that one mentions in the second blessing.

Now we’re going to learn that one is also… there is also a matter of request. Request is “geshamim livracha hashanah” (rain for blessing this year). From when does one begin it?

From the seventh day of Cheshvan. Then… From the seventh of Cheshvan one requests “geshamim livracha hashanah”, “ve’sen tal umatar” (and give dew and rain). And this is specifically in Eretz Yisrael.

Request for Rain and Changes in Prayer During the Ten Days of Repentance

Request for Rain – From When One Begins

Speaker 1:

Now it’s like this, from when does one make the request? But the request is not the same, yes? This is only a mention, that one makes in the second blessing. Now, but we’re going to learn that one is also, there is also a request. Request is rain during the year. From when does one begin it?

“From seven days in Marcheshvan one requests rain in Birkas HaShanim, all the time that one mentions rain. When are these words said? In Eretz Yisrael, but in Shinar and Syria and Egypt, and places adjacent to these and similar to them, one requests rain on the sixtieth day after the tekufa (season) of Tishrei.”

From the seventh day of Cheshvan, then, from seven days in Cheshvan one requests rain during the year, that is simply dew and rain. And this is specifically in Eretz Yisrael, where there they need rain from the seventh of Cheshvan. But in Shinar, Babylonia, Syria, Egypt, or others, all the time that one mentions rain one requests for rain.

Speaker 2:

Not the same time?

Speaker 1:

No, from when seven days in Cheshvan until all the time that one mentions rain.

Speaker 2:

Ah, yes yes, right. When does one stop?

Speaker 1:

One stops at until the first day of Yom Tov arrives. Exactly.

Speaker 2:

They’re speaking about the dead.

Speaker 1:

The beginning is different, but the ending ends at the same time.

Speaker 2:

Why is it different? Because Yom Tov isn’t…

Speaker 1:

Again, again. The seventh of Cheshvan is only because one must wait for the Jews to return, and one doesn’t want it to rain. One requests from the High One that it should rain immediately. So that the festival pilgrims shouldn’t have any trouble. It’s the seventh of Cheshvan. But this is something that is specifically in Eretz Yisrael. In other places… in Eretz Yisrael it happens to rain from the seventh of Cheshvan, immediately. But in Shinar, Babylonia, Syria, Egypt, “and places adjacent to them and similar to them, one requests rain on the sixtieth day after the tekufa of Tishrei.”

The custom of Babylonia was, in Babylonia they held that they don’t need rain immediately, they only need rain sixty days after the tekufa. Therefore in Babylonia, and the Rambam adds not only Babylonia, but other places, Egypt, where the Rambam lived, similar to them. This is interesting, not only adjacent, similar to them, meaning the climate must have that month. They need to have it from sixty days after the tekufa.

In Europe or in America there is no reason at all to follow the custom of Babylonia, but the custom from the times of the Rishonim was, since we follow the Babylonian Talmud, to follow the custom of Babylonia, and therefore one requests from sixty days before the tekufa. The Rosh said that he asked his rabbi, he asked all people why to do so, no one knew to say the answer. When then? When one needs, I don’t know, when one needs… find out when one needs to have rain in Beis Elul. But the Rosh says that as one is accustomed to do so, the custom is a good thing.

Places That Need Rain in the Summer

Speaker 1:

Okay, further, what happens in places that need to have rain in the summer? Actually so it’s good there for those climates, there can be a dispute, should they say rain, “and they request their needs in Shomei’a Tefillah”. But they don’t say in Birkas HaShanim, why? Because Birkas HaShanim goes with the order of the normal places, not of the individuals. It’s not “lo sisgodedu” (you shall not cut yourselves), no separate groups, all Jews should pray the same prayer. To what? They should request in Shomei’a Tefillah.

Discussion: The Bach’s Position

Speaker 1:

But in places that don’t observe Yom Tov, one moment… so says the… it’s interesting, one may do differently than Eretz Yisrael, because “they didn’t change the order of Egypt” they did. But here he goes further…

Speaker 2:

No, but it’s different.

Speaker 1:

Well, “they didn’t change the order of Egypt”, the thing that one pushes off a bit the beginning. The beginning was…

Speaker 2:

But as you said, the whole year is already not.

Speaker 1:

But you need in the summer rain, the summer is already a different thing.

He brings up an interesting thing, that the Bach says that one shouldn’t, why should one trouble Heaven to make changes for the sake of individuals. I don’t understand what this means. What does it mean the whole Eretz Yisrael, the whole eleven days one must request for the one Jew? One doesn’t request for the one Jew, one requests for that region. I don’t understand what the Bach says. So he brings, one must look into the Bach.

The Toras Zeev says actually like us, he says he doesn’t understand what the Bach wanted. But the Toras Zeev asked… I’m not yet saying what it says below. The Toras Zeev actually doesn’t understand. He says, first of all, what is the power of the individual? And second, is the Almighty angry that one requests something that one needs? What does “troubling” mean? This is service.

The Bach speaks of one thing. The Bach speaks of Europe. There was once a need that there should be rain in the summer month, and he tells a story, that two great scholars said “ve’sen tal umatar” in Shomei’a Tefillah in the summer month, and they died. He says, why did they die? Because they said “ve’sen tal umatar”? They troubled entirely. It’s a trouble. This is prayer, one must pray for what one needs. I have no idea what he means. Something, something, something errors in the Torah, in this case I don’t understand. And the answer to this I don’t understand, I’m not the one who doesn’t understand. Usually, when there’s a difficult thing… okay.

Second Day of Yom Tov in the Diaspora – Morid HaGeshem

Speaker 1:

Let’s go further. Why am I saying all these things? Simply, I’m trying to look at the sides that the Rema says. The Rema says thus: “Now we will say about the second day of Yom Tov in the Diaspora. Musaf of the first day of Shemini Atzeres, and we pray it all the days of the festival.” It comes out an important practical difference, that in the siddur, if one has a Yom Tov machzor for the three festivals, if it’s an Eretz Yisrael machzor, one almost doesn’t need to print there “ve’sen… Morid HaGeshem”, except in Musaf. That is, at Shacharis one can make Shacharis of… what’s it called, Shacharis of the first day of Pesach one still says Morid HaGeshem, but from Musaf and on one doesn’t need to print Morid HaGeshem at all, except…

Speaker 2:

Sorry, what did I say? In Eretz Yisrael, only in chutz la’aretz.

Speaker 1:

No, in chutz la’aretz one needs to. Because in chutz la’aretz one already says Morid HaGeshem on Simchas Torah.

Speaker 2:

Very good.

The Ten Days of Repentance – HaMelech HaKadosh and HaMelech HaMishpat

Speaker 1:

The Rema says more specific dates that have specific doubts. The Rema says thus: “All year long one concludes in the third blessing ‘Ha’El HaKadosh'” (The Holy God). In the third blessing the conclusion of the blessing is “Ha’El HaKadosh”. And in the eleventh blessing is “Melech ohev tzedaka umishpat” (King who loves righteousness and justice). But this changes on Rosh Hashanah and Yom Kippur, when one concludes in the third “HaMelech HaKadosh” (The Holy King), and in the eleventh “HaMelech HaMishpat” (The King of Justice).

Discussion: Meaning of “HaMelech HaMishpat”

Speaker 2:

Yes, the difference between “Ha’El HaKadosh” and “HaMelech HaKadosh” I understand. The difference between “Melech ohev tzedaka umishpat” and “HaMelech HaMishpat” I’ve never understood, and I still don’t understand it. I saw Rabbeinu Yonah said an answer to say a meaning for this, I didn’t understand his meaning. Can you tell me a meaning?

Speaker 1:

All year the Almighty loves righteousness and justice. And He wants people to do righteousness and justice, and He wants us to choose His justice.

Speaker 2:

And on Rosh Hashanah what?

Speaker 1:

On Rosh Hashanah He Himself does justice.

Speaker 2:

What does “HaMelech HaMishpat” mean?

Speaker 1:

A judge must say. The King who Himself does justice. So says Rabbeinu Menachem, as you said. But I didn’t know what the meaning is. “HaMelech HaMishpat”? A king a judge?

Speaker 2:

No. A king who conducts justice.

Speaker 1:

Okay.

I think the simple meaning of this is that there were two versions, and the Sages made a decision that all year one does so. And “HaMelech HaKadosh” one says for ten days, “HaMelech HaMishpat” one says only seven of the ten days. The Rambam says in the laws of the Ten Days of Repentance…

Speaker 2:

Ah, he says it’s in the weekdays. Because Rosh Hashanah and Yom Kippur one doesn’t say it.

Speaker 1:

Ah, it’s not in the weekdays, it’s true.

Additions in the Ten Days of Repentance – Zachreinu, Mi Chamocha, Uchsov, Uvesefer Chaim

Speaker 1:

The Rambam says further: “There are places that had the custom during these ten days to add in the first blessing” – to add the prayer of “Zachreinu lechaim” (Remember us for life), “and in the second ‘Mi chamocha av harachamim’ (Who is like You, Father of mercy)”, “and in the eighteenth ‘Uchsov lechaim’ (And write for life)”.

Discussion: Contradiction with the Rambam’s Principle

Speaker 2:

Wait, the Rambam said earlier that one shouldn’t change from the nusach of the prayer that Chazal said, but here he says that in these places they permitted themselves. I don’t understand it.

Speaker 1:

It could also be that additions all year one may not, but a certain time when one adds a few words. It could also be that in an organized way, but in a temporary way it’s okay. It could be that initially changing means that you come and you make your own nusach, but if the community accepts it and it becomes a new custom there’s no problem.

Speaker 2:

Very good.

Where Does One Say “Uchsov Lechaim”

Speaker 1:

In the eighteenth blessing the Rambam says that one adds “Uchsov lechaim tovim kol benei verisecha” (And write for good life all the children of Your covenant). This is “Zachreinu lechaim”, “Mi chamocha av harachamim”, and “Uchsov lechaim tovim”. This is “Uchsov lechaim tovim kol benei verisecha”. This is the conclusion.

Speaker 2:

Ah, this is “Zachor rachamecha”, this is “forgiveness”.

Speaker 1:

Yes, but it’s an addition.

Speaker 2:

On Yom Tov one says this, “that they should be sustained in it morning and evening”.

Speaker 1:

Simply it’s like everyone, “Zachor rachamecha”.

Speaker 2:

No, one doesn’t say “Zachor rachamecha”. One says “Uchsov lechaim tovim kol benei verisecha”.

Speaker 1:

No, “Zachor rachamecha” one says before “Uchsov”.

Speaker 2:

In the eighteenth blessing, after “bechol eis uvechol sha’ah” (at every time and every hour), one says “Uchsov lechaim tovim kol benei verisecha”. And then one says “Zachor rachamecha uchevosh kas’echa” (Remember Your mercy and suppress Your anger).

Speaker 1:

yes, Rosh Hashanah, Yom Kippur. But during the Ten Days of Repentance (aseres yemei teshuva) one says it only at the end of… It appears that the Rambam understood that this is a request in the middle. Or that was his nusach (version). If one adds in the final blessing “u’vesefer chaim”. He says “yesh mekomos” (there are places), right? It’s not a minhag (custom) of all Israel, it’s not like the customs of all Israel that one is obligated. We say “u’vesefer chaim” without a vav, right? “U’vesefer chaim”. One needs to see what the Ramban’s “u’vesefer chaim” is. Apparently because it’s a continuation of whatever one says there in “Birkas Shalom”, “u’vesefer chaim”.

The Ramban says further, all these pieces, if you come to immerse yourself in the nusach, it connects with the nusach of the prayer. Like “v’zachreinu l’chaim” (and remember us for life), you can’t insert “v’zachreinu l’chaim” into the context. The highest thing is “mi chamocha ba’al gevuros” (who is like You, Master of mighty deeds), “mi chamocha av harachamim” (who is like You, Father of mercy), etc. etc.

Rosh Hashanah and Yom Kippur vs. The Ten Days of Repentance

Speaker 1:

And even though “yesh mekomos”, one cannot come to change and add during the Ten Days of Repentance in the third blessing “u’vesefer chaim”. Or “u’vesefer chaim” without a vav, and then “u’vesefer chaim tzadikim yir’u v’yismach’u” (and in the book of life the righteous will see and rejoice), whatever. But on Rosh Hashanah and Yom Kippur the custom is simple. You know that one says this the entire Ten Days of Repentance, but on Rosh Hashanah and Yom Kippur the custom is simple. I don’t mean that it’s a simple custom, but rather a custom that has become simple. I mean apparently among all Israel, no? A custom that has spread (minhag nitpashet). Therefore, besides the third blessing, if Rosh Hashanah and Yom Kippur come in, one certainly adds the “u’vesefer chaim”.

Speaker 2:

There are those who hold that one says it even during the Ten Days of Repentance.

Speaker 1:

Ah, good, fine. The Ramban when he says “v’chuli” (and all that) and all these things, he means to check back in Sefer Ahavah, I saw he brings more versions (nuschaos) as proof. He translated it in his own siddur. He found that here he doesn’t write the nusach of the prayer, but rather things that are so short and one needs to say them regularly.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
🎧 שמיעה / Listen