סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב׳
—
המבנה הכללי של פרק ב׳
כל פרק ב׳ עוסק בשינויים שנעשו בברכות שמונה עשרה. השינוי הראשון הוא שינוי לדורות – תוספת ברכת המינים של רבן גמליאל. לאחר מכן באים שינויים שנעשים מפעם לפעם לפי הענין – כגון הביננו, יעלה ויבוא, על הנסים, עננו, מוריד הגשם, ותן טל ומטר, וכו׳.
—
הלכה א׳: ברכת המינים – הרקע ההיסטורי ותקנת רבן גמליאל
דברי הרמב״ם
“בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתים אותם לסור מאחרי ה׳. כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם, עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה׳ לעבוד אמונים, וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל.”
פשט
בימי רבן גמליאל התרבו אפיקורסים/מינים בכלל ישראל. הם הצרו לישראל והסיתו אותם לסור מאחרי ה׳. רבן גמליאל ובית דינו הבינו שזהו צורך גדול מכל שאר צרכי בני אדם, ותיקנו ברכה חדשה (תשע עשרה) בשמונה עשרה – ברכת המינים – כדי שתהא “ערוכה בפי הכל”.
חידושים והסברות
1. השיטה ההיסטורית של הרמב״ם:
הרמב״ם פותח בתיאור היסטורי, כפי שעושה בהלכות עבודה זרה, כדי לתת הקשר להלכה. הוא מתאר את המציאות המסבירה מדוע תיקנו את הברכה.
2. מי הם “האפיקורסים”/מינים?
רבנו מנוח אומר שהכוונה לנוצרים (אותו האיש), וזה מתאים היסטורית לתקופת רבן גמליאל. ר׳ שמעון בן שטח אינו מתאים היסטורית – הוא היה מוקדם מדי (או מאוחר מדי, לפי שיטת תוספות שהיו שני ישו הנוצרי). הרמב״ם הבין זאת כפשוטו. ברוב המקומות בחז״ל נעשה שימוש במילה “מינים” מבלי שיצוין במפורש על מי מדובר.
3. משמעות המילה “מינים”:
המילה “מינים” פירושה המילולי מינים – מין אחר של יהודי. לא גוי, לא יהודי רגיל, אלא “מין ישראל” – קטגוריה מיוחדת. הוא יהודי, אבל מין בפני עצמו.
4. “מצירים לישראל ומסיתים” – שני היבטים:
נדון האם “מצירים” פירושו צרות גשמיות (מלחמה פיזית, חבלה) בנוסף להסתה רוחנית, או ששניהם דבר אחד (ההסתה עצמה היא הצרה). ראיות מירושלמי ראש השנה מראות שהצדוקים/מינים חיבלו באופן אקטיבי: שכרו עדי שקר לקידוש החודש, והדליקו משואות (אותות אש) בלילה הלא נכון. זו הייתה מרידה ממש – הם חדרו למערכת.
המסקנה היא ששני הדברים ביחד: היו להם אמונות שונות (בעיה רוחנית) וגם נלחמו באופן אקטיבי על השליטה (מלחמה גשמית). לא קבוצה קטנה שחושבת מחשבות מעניינות – זו הייתה מלחמה ממש. אבל העיקר בברכה אינו משום שהם אופוזיציה (כמו שני אחים שנלחמים מי יהיה כהן גדול), אלא משום שעמדתם מורכבת מאמונה שונה, חולשה ב״אחר ה׳”.
5. “גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א׳:
הביטוי “צרכי בני אדם” הוא התייחסות חזרה למה שאמר הרמב״ם בפרק א׳ שי״ח הברכות הן עבור “צרכי ציבור כולם”. כעת נמצא צורך שגדול מכל האחרים. הטעם: תכלית הכל היא לדעת את ה׳. אם ידעו זאת בטעות, הכל אבוד. לכן אחדות באמונה היא הצורך הגדול ביותר.
6. “ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה:
זו אותה לשון שהשתמש בה הרמב״ם קודם לגבי תקנת אנשי כנסת הגדולה של נוסח התפילה. המשמעות: קובעים נוסח קבוע כדי שאנשים ידעו מה לבקש ויאמרו זאת היטב. שתי דרכים מוצעות: (א) בעצם כל יהודי היה צריך להתפלל על כך, אלא שלא היה נוסח – עשה נוסח; (ב) לחלופין, כמו בצרכים אחרים (למשל שידוכים), כאן הוחלט שהצורך גדול מספיק לברכה נפרדת.
7. ההיבט התכליתי של ברכת המינים (ר׳ בנימין):
ר׳ בנימין מביא שהתפילה גם “תכלית רודפת” – יעילה מעשית. כיצד? (א) כל מי שאומר את הברכה מראה בבירור שאינו הולך להיות מין; (ב) זה מסנן מבית הכנסת את הרשעים – כמו שעולה מהמשנה (יוחסין/מגילה) שאם מישהו טועה בברכת המינים יש חשש שהוא מין; (ג) זה מפרסם לאנשים מהי מינות, כדי שידעו להישמר.
8. השוואה לברכת עננו בתענית – צורך ציבור יכול ליצור ברכה נוספת:
בתענית יחיד אומר “עננו” בשומע תפילה, אבל שליח ציבור אומר אותה כברכה נפרדת. העיקרון: עבור צורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת בשמונה עשרה. יחיד מכניס את בעיותיו לברכה קיימת, אבל צורך ציבור יכול לקבל ברכה משלו. נדון האם “עננו” היא ברכה כמו התפילות הספציפיות של ימים טובים, או ברכה על צרה שכעת (כמו תענית גשמים). הענין נשאר פתוח.
9. קושיית רבנו מנוח – “יתמו חטאים ולא חוטאים”:
רבנו מנוח שואל: הרי כתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים” – לבקש שהחטאים יפסקו, לא שהחוטאים ימותו. כיצד זה מתיישב עם ברכת המינים שמבקשת נגד האנשים עצמם? אם רוצים לומר שההבדל הוא ש״יתמו חטאים” הוא רק על רשעים אבל לא על מינים, אומר ר׳ מנוח: לא – יש גמרא מפורשת שרבא אמר זאת אפילו על מינים.
כמה תירוצים:
(א) תירוץ ר׳ אלימלך: הרמב״ם אומר “מצירים לישראל” – המשמעות שמבקשים שהמינים יפסיקו להציר, שיתבטלו, שיעשו תשובה. תשובה היא הביטול הגדול ביותר. אין הכוונה דווקא שימותו. “שובר רעב ומכניע זדים” – זה ענין של הכנעה, לא הריגה.
(ב) הסבר נוסף על “ולמלשינים אל תהי תקוה”: ר׳ אלימלך אומר ש״אל תהי תקוה” פירושו שלא תהיה להם השארת הנפש — זו יותר הודעה/אזהרה לעולם, לא תפילה שימותו.
(ג) גישה נוספת: אצל רבי מאיר (ברכות י.) היה מצב ספציפי עם שכנים (בריונים). ברוריה אמרה “יתמו חטאים” — אבל זה היה על רשעים בודדים. ברכת המינים אינה מדברת על הריגת כל אחד כמו בעמלק — הרי הם יהודים. הכוונה שהעול שלהם יעקר, לא הם עצמם.
[דיגרסיה: המונקאטשער רב] — המונקאטשער רב אמר בקנאות גדולה שההלכה אינה כמסקנת ברוריה/רבי מאיר. הוא סובר שאישה אמרה זאת, אין צורך לפסוק כמותה, וצריך לגנות רשעים. אבל מצוין שרבן גמליאל חשב אחרת — הוא התכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורת הציבור (כתקנה לציבור).
—
מדוע נקרא “י״ח ברכות” כשיש תשע עשרה?
הרמב״ם מביא ששמעון הפקולי (שמעון הקטן) הוסיף את ברכת המינים ביבנה, לבקשת רבן גמליאל. השם האמיתי נשאר “י״ח” (שמונה עשרה) אפילו לאחר התוספת.
חידוש בנוגע לתיאור הרמב״ם: בגמרא כתוב “עמד שמואל הקטן” — אבל הרמב״ם נותן את הקרדיט לרבן גמליאל ומביא שזו הייתה “תגובה למשבר” (רבו המינים). הרמב״ם רוצה להדגיש שרבן גמליאל, כנשיא וראש בית דין, הוביל את התקנה. שמעון הקטן ניסח אותה כי היה ידוע כענו — כמו שכתוב באבות “שמעון הקטן אומר” — וידעו שאפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.
שאלה על הוספה למטבע שטבעו חכמים: הרמב״ם אומר שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. כיצד יכול היה שמעון הפקולי להוסיף ברכה שלמה? שני תירוצים:
1. יחיד אינו רשאי להוסיף, אבל כאן התכנס בית דין — זה דבר אחר.
2. “מוסיף ומשנה” פירושו לשנות את הלשון של ברכה קיימת; להוסיף ברכה חדשה לגמרי אולי בכלל אינו באיסור זה.
הרמב״ן גם מדבר על כך. גם מוזכר שאולי בחורבן בית המקדש הוסיפו או שינו ברכות בנוגע לירושלים (“בונה ירושלים”).
—
הלכה ב׳: מתי אומרים “הביננו” (מעין י״ח)
דברי הרמב״ם
“בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר. במה דברים אמורים? בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות. אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר — מתפלל שלוש ראשונות, וברכה אחת מעין כל האמצעיות, ושלוש אחרונות.”
פשט
לכתחילה צריך לומר את כל 19 הברכות על הסדר. זה רק כשאדם רגוע, מכוון, וזריז. אם הוא טרוד/דחוק או אינו יכול לומר את כל הנוסח הארוך — אומר את 3 הראשונות שלמות, ברכה אחת מעין כל האמצעיות, ו-3 האחרונות שלמות.
חידושים והסברות
1. פירוש “מוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות”:
– “מכוונת” = דעתו מכוונת, ממוקדת במטרה.
– “לשונו תמהר לקרות” = הוא זריז, זה הולך מהר, לא לוקח זמן רב.
– אלו שלושה תנאים: רוגע, כוונה, וזריזות.
2. פירוש “טרוד ודחוק” ו״קצרה לשונו”:
– “טרוד” = עסוק במעשים (תפוס).
– “דחוק” = לחוץ, במצב קשה (לא בהכרח עסוק, אבל דחוק).
– “קצרה לשונו” = זה ההיפך מ״לשונו תמהר לקרות”. לא פיזית — אלא אין לו את הכוח/החשק/הריכוז לומר תפילה כל כך ארוכה. הוא לא יכול להתכוון לכל הלשון הארוך.
3. חידוש — שיטת הרמב״ם בכוונה מול אמירה:
העיקרון המרכזי: אם יכול להיות רק אחד משניים — או לומר את כל התפילה בלי כוונה, או לומר תפילה קצרה יותר עם כוונה — יאמר את הקצר עם כוונה. אנו רוצים שניהם: אמירה וגם כוונה. אבל כשאי אפשר לשניהם, כוונה חשובה יותר.
4. מדוע צריך את 3 הראשונות ו-3 האחרונות שלמות?
בהלל והודאה (שלוש אחרונות) אין לקצר — שם חשוב יותר שיאמר זאת עם הנוסחאות היפות. כך גם בשלוש ראשונות (שבח). רק האמצעיות (בקשות) אפשר לרכז. הטעם: הלל והודאה — שם מדברים שבחים לה׳, והגמרא רגישה מאוד לגבי יותר מדי או מעט מדי שבחים. אבל תפילה היא בעיקר בקשת צרכים — מספיק שמזכיר את הענין (כמו “רפואה”), וכבר ביקש.
5. מדוע דווקא שלוש ברכות נפרדות בהתחלה (ובסוף)?
כי אלו שלושה ענינים נפרדים — שבח, גבורה, קדושה — וצריך להבין את ההבדל ביניהם. אבל הברכות האמצעיות — כל הצרכים — אפשר לעשות רשימה ארוכה אחת ולומר בבת אחת, כי כולם קטגוריה אחת של בקשות.
6. מה פירוש “ברכה אחת מעין כל האמצעיות”?
עושים מכל 12-13 הברכות האמצעיות ברכה ארוכה אחת — עם רק אחד “ברוך אתה ה׳” (פתיחה וסיום), לא חתימה נפרדת לכל ברכה. זה לבדו כבר מקצר — כי לא אומרים 12 פעמים “ברוך אתה ה׳”, אלא פעם אחת. הרמב״ם סובר שיש נוסח ספציפי ל״הביננו” (שלא כראשונים אחרים).
—
נוסח “הביננו” — ניתוח
דברי הרמב״ם
“הביננו ה׳ אלוקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך…” — זו תקנה מעין כל הברכות האמצעיות.
חידושים והסברות
1. עיקר “הביננו” — מבנה, לא קיצור:
עיקר “הביננו” אינו שהוא קצר יותר במילים, אלא ששמואל סידר שכל הענינים זורמים זה לתוך זה — כמו שיר ארוך אחד. כל נושא מתחבר לבא אחריו:
– “הביננו… לדעת דרכיך” (=אתה חונן) מתחבר ל”ומול את לבבנו ליראתך” (=השיבנו) — דרך ש״דעת דרכיך” מוביל באופן טבעי ל״מול את לבבנו”.
– “ותסלח לנו להיות גאולים” — מחבר סליחה עם גאולה במשפט אחד, על יסוד “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”.
– “ורחקנו ממכאובינו” — זו תפילת הרפואה.
– “ודשננו בנאות ארצך” — “דשננו” מלשון דשן (להפרות את האדמה), פירושו שנקבל שפע מארץ ישראל, מקביל ל״ברך עלינו”.
– “ופוצה מארבע תקבה” (=קיבוץ גלויות) — “מארבע” בלי לומר “כנפות”, יובן מאליו.
2. “והתועים בדעתך תשפוט”:
כסף משנה ואחרים מביאים דיון מרש״י בגמרא — מה פירוש “תועים בדעתך”? הפירוש הפשוט (כרש״י) הוא: הדיינים שטועים כעת ימחר כבר יפסקו נכון — “עושה צדקה ומשפט”. זה מקביל ל״השיבה שופטינו כבראשונה” — תן לנו שופטים טובים והסר את הרעים.
3. “והרשעים תכניע… ותשמח יד צדיקים”:
כאן הרמב״ם הכניס שתי ברכות לאחת, אבל יותר מכך — נוסח “הביננו” כאן רחב יותר מהנוסח המקורי. בשמונה עשרה הרגילה לא כתוב במפורש שצדיקים יזכו למשיח, אבל ב״הביננו” נכנס “ובנין עירך ותיקון היכלך” — בנין ירושלים ותיקון בית המקדש.
4. הקשר בין הברכות נעשה מפורש:
הגמרא במגילה יש דרשה על הקשר של ברכה לברכה. “הביננו” עושה את הקשר מפורש — מה שבשמונה עשרה הרגילה הוא משתמע (כל ברכה עומדת בפני עצמה), כאן נאמר בפירוש.
[דיגרסיה: ימים נוראים] — בימים נוראים רואים ש״על הצדיקים” ו״ולמלשינים” הם דבר גדול אחד: מדוע אנו רוצים בנין בית המקדש? לא בגלל הבניין, אלא בגלל האנשים — שצדיקים (=יהודים צדיקים, לא “צדיקים שמקבלים קוויטלעך”) יוכלו לעבוד את ה׳.
5. “טרם נקרא ואתה תענה”:
זה מתאים מאוד ל״הביננו” כי בקושי ביקשנו — רק הזכרנו בקצרה את הצרכים. המשמעות: אפילו לפני שנקרא, אתה כבר עונה. זה מצדיק את הנוסח הקצר — אין צורך לבקש הרבה, כי ה׳ שומע עוד לפני שמדברים.
—
הלכה: מתי אומרים “הביננו”? — פסק הלכה
פשט
הרמב״ם פוסק כרבי עקיבא במשנה: אם אין דעתו מכוונת, אומר “הביננו”.
חידושים והסברות
1. חידוש בפסק:
הרמב״ם מבין שמה שהגמרא אומרת (אביי גער במי שאומר “הביננו”) מדבר רק כשיש לו דעתו מכוונת — אז יאמר את שמונה עשרה המלאה. אבל אם אין לו דעתו מכוונת, הוא חייב לומר “הביננו”. זו תקנת חכמים, לא שעושה משלו — “הביננו הוא תיקון”.
2. השולחן ערוך והרמ״א גם כן פסקו כך: אם אין לו כוח/דעת מכוונת, אומר “הביננו”.
3. קושיה — מדוע חסר “הביננו” בסידורים של היום?
זו הלכה פסוקה בלי חולק! אדם שאין לו זמן או שהוא טרוד, צריך על פי ההלכה לשנן את נוסח “הביננו” או למצוא סידור שבו זה כתוב, ולומר אותו. בכל הסידורים הישנים הביננו היה מודפס אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שזה חסר. אולי איזה פוסק אמר חומרא, אבל זו לא חומרא — זו קולא, כי אנשים שאין להם כוח לכל שמונה עשרה, מסיימים בלי כלום במקום לומר הביננו.
4. פסק המשנה ברורה:
משנה ברורה פוסק שלא לומר הביננו בקביעות (באופן קבוע). אבל חיי אדם אומר שזה דווקא על אמירת ממש נוסח הביננו. אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה הברכות אבל בקיצור רב — זה לכתחילה או ממש לכתחילה. החיי אדם הדפיס נוסח של קיצור כל שתים עשרה הברכות.
5. הטענה העיקרית:
כשלא אומרים את “דרך האמצע” (הביננו), יוצא שאנשים שלא יכולים להתפלל את כולה, מוותרים על הכל ולא אומרים כלום. זה חבל. יוצאים ידי חובה בהביננו לכל הדעות — אין שום ספק.
[דיגרסיה: מקבילה לתשעה קבין במקום מקוה] — כמו בטב
ילה — כשאנשים לא יודעים שאפשר במקלחת (תשעה קבין) לעשות טהרה כשרה לפני התפילה כשאין מקוה, הם מסיימים בלי כלום. כי מחפשים להחמיר (מקוה), לא אומרים את דרך האמצע, והאדם גם לא עושה את המינימום.
6. יישום מעשי:
כשאדם בתחנת רכבת, עצבני וללא זמן, שיתפלל הביננו — שלושים שניות עם פחות לחץ — במקום להתייסר עם כל שמונה עשרה הארוכה. “החכמים רצו בכך.” מה שכתוב בגמרא “לא יכול להיות כל יום” — זה מדבר על מי שיש לו זמן. אבל מי שיש לו עבודה שהוא עובד רוב היום, הוא טרוד כל יום — זה לא בדיעבד, זו המציאות שלו.
—
הלכה: הביננו בחורף — מגבלות
דברי הרמב״ם
בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים.
פשט
בקיץ אפשר לומר הביננו, אבל בחורף לא, כי צריך לבקש במפורש גשם בברכת השנים, וזה לא מובע מספיק בנוסח הכללי של הביננו. כך גם במוצאי שבת (כי צריך הבדלה בחונן הדעת).
חידושים והסברות
1. קושיה יסודית:
מדוע בכל שאר הברכות מספיק ש״מזכירים” את ענין הברכה בצורה קצרה, אבל בשאלת גשמים צריך דווקא את המילים הספציפיות? בגאולה, בבנין ירושלים, בצדיקים — מספיק הזכרה קצרה. אבל במטר לא מספיק לומר “נחיה במנוחה” — צריך לומר ממש “ותן טל ומטר לברכה.”
2. תירוץ — שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת:
שאלת גשמים אינה סתם עוד בקשה כמו כל האחרות — זו שאלה מיוחדת שקשורה לשעת הכושר (זמן מסוים בשנה). היא לא מוכנסת בברכה כברכה חדשה, אלא היא תפילה מיוחדת שצריכה להיאמר במפורש.
3. הטעם המעשי:
ברכת הביננו נאמרת במהירות — בערך שלושים שניות — ובזמן כה קצר האדם לא יזכור להכניס שאלת גשמים.
4. שיטת רבינו מנוח:
רבינו מנוח אומר שהגמרא מדברת רק אם האדם לא יכול לזכור. הוא מביא ראיה מהגמרא בברכת כהנים, שם כתוב ששליח הציבור — “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי” — אם הוא בטוח שלא יתבלבל, מותר לו. כך גם כאן: אם אדם יודע שיזכור, או שהוא מתפלל מסידור שבו זה כתוב, לכאורה יכול לומר הביננו אפילו בימות הגשמים.
5. שיטת הרי״ץ גיאות:
רי״ץ גיאות לכאורה בטוח צודק שאם יש סידור שבו זה כתוב, אפשר לומר זאת — כמו שאומרים מוסף חול המועד מסידור.
6. פסק הבית יוסף:
בית יוסף לא מסכים עם רבינו מנוח. הוא אומר: “לא מצאתי חבר” — אף אחד אחר לא אומר את אותה סברא כמו רבינו מנוח. לפיכך פוסק שלא אומרים הביננו בימות הגשמים. מצוין שזה אירוני — דרכו של בית יוסף היא שכל אחד צריך לומר פשוט, אבל הוא מחמיר כאן.
7. לשון הרמב״ם:
הרמב״ם לא אומר “אינו מתפלל” כמו חיוב לומר דבר ארוך — הוא אומר “דומם הוא”, שלא יסיח דעת. זה מראה שהרמב״ם מדבר על מציאות מעשית, לא על איסור עקרוני.
8. למעשה בחורף:
בחורף אפשר לסמוך על רבינו מנוח — “גדול יהודי, אפשר לסמוך עליו” — או על הנוסח הקצר של החיי אדם של כל שתים עשרה הברכות בקיצור.
—
הלכה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות
דברי הרמב״ם
“שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום — שלש ראשונות, שלש אחרונות, וברכה אמצעית מעין אותו היום.”
פשט
לשבת יש ארבע תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), כל אחת עם שבע ברכות: שלוש ראשונות, שלוש אחרונות, וברכה אמצעית אחת שהיא מעין היום.
חידושים והסברות
1. מקבילה להביננו:
הביננו הוא גם ברכה אחת (במקום שתים עשרה), כך שרוב התפילות יוצאות שבע ברכות. אולי חז״ל התכוונו לכך — ששבע הוא מספר בעל משמעות, סוד. שבת, היום השביעי, יש בו שבע ברכות.
—
הלכה: חתימת הברכה — שבת לעומת יום טוב
דברי הרמב״ם
“שבתות חותמין ‘מקדש השבת׳. רגלים וימים טובים חותמין ‘מקדש ישראל והזמנים׳.”
פשט
בשבת חותמים את הברכה האמצעית ב״מקדש השבת”, ביום טוב ב״מקדש ישראל והזמנים.”
חידושים והסברות
1. ההבדל בין שבת ליום טוב (מהגמרא):
בשבת — הבורא עצמו מקדש את השבת (לכן “מקדש השבת” — הקב״ה הוא הפועל). ביום טוב — הקב״ה מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים דרך קידוש החודש (לכן “מקדש ישראל והזמנים” — ישראל הם המתווך).
2. טעם נוסף:
שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שישראל קיבלו את מצוות השבת. לכן קדושת השבת אינה תלויה בישראל — “מקדש השבת” בלי הזכרת ישראל.
3. קושיה חריפה:
מדוע צריך ביום טוב בכלל להזכיר “ישראל”? מדוע לא פשוט לומר “מקדש הזמנים” או “מקדש היום טוב”? — התירוץ: קדושת יום טוב יש לה קשר פנימי עם קדושת ישראל, שלקדושת שבת אין. יום טוב הוא מתנה מהקב״ה לישראל שיוכלו לעשות זמנים — זה לא רק דבר צדדי (שבית דין עושה קידוש החודש), אלא זו מהות יום טוב עצמו. רואים זאת גם מ״אתה בחרתנו” שאומרים רק ביום טוב, לא בשבת.
4. ראש השנה:
אומרים “מקדש ישראל ויום הזכרון” – אומרים כן “ישראל” אבל לא “והזמנים”. מכניסים “מלך על כל הארץ” בגלל נושא המלכות. ראש השנה אינו משלושת הרגלים, לכן אינו ב״זמנים”.
5. קושיה על “והזמנים”:
מדוע לא אומרים את יום הטוב הספציפי (חג המצות, חג הסוכות) בחתימה? היו מגיהים שטענו ש״והזמנים” הוא רק קיצור, אבל זה לא נכון – “והזמנים” הוא הנוסח העיקרי, וצריך להבין מדוע.
6. מוצאי שבת שהוא יום טוב:
חותם “מקדש השבת וישראל והזמנים” – הסדר הוא: קודם שבת, אחר כך ישראל, אחר כך זמנים.
7. מוצאי שבת שהוא ראש השנה:
חותם “מקדש השבת וישראל ויום הזכרון”.
—
הלכה: תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות
דברי הרמב״ם
ראש השנה הוא יום הטוב היחיד שתפילת מוסף שלו יש בה תשע ברכות, כי הברכה האמצעית מורכבת משלוש: מלכיות, זכרונות, שופרות. שלש ראשונות + שלש אחרונות + שלוש אמצעיות = תשע. חותם כל אחת מענינה: “מלך על כל הארץ”, “זוכר הברית”, “שומע קול שופר”.
פשט
מוסף ראש השנה יש בו תשע ברכות במקום שבע, כי הברכה האמצעית מתחלקת לשלוש.
—
הלכה: תפילות יום כיפור
דברי הרמב״ם
יום כיפור יש בו חמש תפילות (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), כל אחת עם שבע ברכות – שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. חותם “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים”. כשחל בשבת: “מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים”.
חידושים
גם ביום כיפור אומרים “מלך על כל הארץ”, כמו שאומרים “מלך המשפט” בכל עשרת ימי תשובה. “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים” — זו החתימה הארוכה ביותר.
—
הלכה: תפילת יום כיפור של שנת היובל
דברי הרמב״ם
גם משנה לשנה בשנת היובל (השנה החמישים), מתפלל תפלה של תשע ברכות ביום כיפור, כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה – עם מלכיות, זכרונות, ושופרות. וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר.
חידושים
1. מדוע מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?
כי ביום כיפור של יובל יש חיוב תקיעת שופר מדאורייתא – “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. מלכיות זכרונות ושופרות הם פירוש על התקיעות – הם לא רק ליווי לשופר, אלא הם התוכן של מה שהתקיעות מבטאות.
2. ראיה ממשנה ראש השנה:
“שוה יובל לראש השנה לתקיעות ולברכות” – זה תקיעות עם ברכות ביחד.
3. חידוש על עיקר התקיעות:
לכאורה יוצא שעיקר התקיעות מדאורייתא באות באמת “על סדר הברכות” – זה העיקר. “תקיעות דמיושב” (לפני מוסף) הוא תוספת, חידוש. תקנת חכמים הייתה לקשר תקיעות עם ברכות.
4. הערה:
הרמב״ם “חמוד מאוד” שבהלכות תפילה כתב אפילו הלכות יום כיפור של יובל – דבר שקורה פעם בחמישים שנה.
—
הלכה ט׳: “ה׳ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה
דברי הרמב״ם
“בכל תפלה מתפלות, כל תפלה משלש תפלות, שסח קודם הברכה הראשונה ועומד – זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך׳.”
פשט
לפני כל תפילה אומרים את הפסוק מתהלים כפתיחה. זה מבוסס על אמר רבי יוחנן בגמרא.
חידושים
1. ענין “שפתי תפתח”:
זו תפילה על תפילה – מבקשים מה׳ שנוכל להתפלל היטב. לפני שחכמים תיקנו מטבע של ברכות, היה לזה הגיון רב – כי התפללו במילים משלהם, ויכלו להיות בעלי “לשון עלג”. לאחר שחכמים כבר תיקנו נוסח, הענין הוא: אפילו תפילת חכמים אפשר לומר בלי כוונה, בלי התלהבות – מבקשים שנאמר זאת היטב, בכוונה, “שגורה בפי”.
[דיגרסיה: תפילת ר׳ אלימלך] — ר׳ אלימלך ביטא זאת יפה: “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני” – אם אינני יודע מה להתפלל, למדני להתפלל. זה המשמעות העמוקה של “שפתי תפתח”.
2. מחלוקת גדולה בראשונים על נוסח התפילה:
רשב״א ורמב״ן שניהם אומרים שכשכתוב שחכמים (אנשי כנסת הגדולה) תיקנו ברכות, אין הכוונה שעשו את כל הנוסח מילה במילה. הם תיקנו: שצריך להיות 18 ברכות, אילו ענינים צריך לדבר, אולי נוסח החתימה – אבל לא את הטקסט המלא. הרמב״ן מביא ראיה: עד היום אין הלכה כה קבועה על כל מילה – נוסחאות שונות קיימות.
3. שיטת הרמב״ם לעומת זאת:
מהרמב״ם “משמע כל הזמן” שהם תיקנו ממש נוסח. אף שהוא לא מעכב על כל מילה, עמדת היסוד של הרמב״ם היא שהיה נוסח מתוקן. ראיית הרמב״ם: בבית המקדש לא אמרו את תשע הברכות הראשונות, אלא שתיים (עבודה וירושלים) – זה מראה שהשתנה, מה שמקשה לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח המלא.
—
הלכה: “יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה
דברי הרמב״ם
אחרי תפילה אומרים “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.
חידושים
פשט “יהיו לרצון” – מבקשים שמה שאמרנו (אמרי פי) ומה שחשבנו (הגיון לבי) יתקבל. הערה מחייכת: “הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי אין לי ענין לשמוע מה היה הגיון לבי לאורך שמונה עשרה…” – כלומר, אולי הגיון לבי לא היה כל כך מתאים. אבל זו תפילה סתם – אולי לא הייתה שעת רצון, אבל שיתקבל.
—
הלכה: פסיעות לאחוריו – יציאה מתפילה
דברי הרמב״ם
הרמב״ם מזכיר את ענין הליכה לתפילה ויציאה מתפילה (יציאת לאחוריו – הולכים אחורה שלושה צעדים).
פשט
הדיון המפורט בזה יבוא מאוחר יותר.
—
הלכה: ראשי חדשים וחולו של מועד – יעלה ויבוא
דברי הרמב״ם
“בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, אלא שמוסיף בברכת העבודה יעלה ויבוא.”
פשט
בראש חודש וחול המועד מתפללים את 19 הברכות הרגילות בערבית, שחרית ומנחה, ורק מוסיפים יעלה ויבוא בברכת רצה (עבודה).
חידושים והסברות
1. מדוע יעלה ויבוא נמצא בברכת רצה (עבודה):
ירושלמי נותן כלל: כל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בברכת העבודה; כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בברכת הודאה (מודים). לכן אומרים על הנסים (חנוכה/פורים) במודים – כי זו הודאה על מה שכבר היה. עניני הציבור אומרים בעבודה, ועניני היחיד אומרים בשומע תפילה.
2. הקשר בין רצה ושומע תפילה:
רצה (“ובתפילתם שעה”) ושומע קולנו דומים מאוד – שניהם מבקשים שה׳ ישמע תפילות. ההבדל: שומע תפילה הוא לבקשות פרטיות/אישיות, ורצה מדבר על תפילת ישראל ברבים – צרכי ציבור. לכן הגיוני שיעלה ויבוא (בקשה ציבורית) נכנס ברצה.
3. סתירה: רצה היא בקשה, אבל הרמב״ם אומר ששלש אחרונות הן הודאה:
הרמב״ם אומר בפרק א׳ ששלוש הברכות האחרונות הן “הודאה על הטובה”. אבל רצה היא בבירור בקשה – “רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה” – זו לא הודאה! מודים מובן – זה מתחיל בהודאה ומסיים “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל רצה, שבאה ברכה אחת קודם, היא ממש בקשה. זו קושיה בסיסית על הגדרת הרמב״ם עצמו. מוצע שאולי פעם היה נוסח אחר של רצה שהיה יותר הודאה, אבל הקושיה נשארת פתוחה.
—
הלכה: מוסף – חול המועד וראש חודש
דברי הרמב״ם
“במוסף – בחולו של מועד מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב (שבע ברכות). בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות… מקדש ישראל וראשי חדשים.”
פשט
מוסף של חול המועד הוא שבע ברכות כמו מוסף יום טוב. מוסף של ראש חודש הוא גם שבע ברכות עם חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים.” ערבית/שחרית/מנחה זהים לראש חודש וחול המועד (19 ברכות עם יעלה ויבוא), אבל מוסף שונה – מוסף חול המועד מדבר על קרבנות המועד, מוסף ראש חודש מדבר על ראש חודש.
חידושים
קריאה ברורה של מבנה הרמב״ם: את טקסט הרמב״ם צריך לקרוא כך: תחילה הוא מדבר על ערבית/שחרית/מנחה (זהה לראש חודש וחול המועד), אחר כך הוא מדבר בנפרד על מוסף חול המועד ומוסף ראש חודש.
—
הלכה: שבת שחל להיות בראש חודש / בחול המועד
דברי הרמב״ם
“ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. ומוסף – מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה.”
פשט
בשבת ראש חודש מתפללים תפילות שבת (7 ברכות) עם יעלה ויבוא. במוסף מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, ובאמצע מזכירים את קדושת היום (ראש חודש).
חידושים
1. “משלים” אינו פירושו חתימה:
המילה “משלים מעין שבת” של הרמב״ם אינה פירושה חתימת הברכה, כי בחתימה מזכירים את שניהם (שבת וראש חודש). “משלים” פירושו שחלק הסיום של הברכה (כמו “ישמחו במלכותך” או דומה) הוא גם בענין שבת. החתימה עצמה כוללת את שניהם: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”
2. “קדושת היום” פירושו כאן ראש חודש, לא שבת:
“קדושת היום באמצע הברכה” פירושו שבאמצע מזכירים את ראש חודש (או חול המועד) – זו “קדושת היום” שמוסיפים. שבת הוא העיקר, וראש חודש מתחבר באמצע.
3. נוסח הרמב״ם מול הנוסח שלנו “אתה יצרת”:
אצלנו יש נוסח מיוחד “אתה יצרת” למוסף שבת ראש חודש, שמתחיל בשבת, מדבר באמצע על ראש חודש, ומסיים ב״רצה במנוחתנו.” אבל הרמב״ם נראה שלא היה לו נוסח אחר לגמרי לשבת ראש חודש – הוא השתמש בנוסח השבת הרגיל ורק הכניס ראש חודש באמצע. זה שונה ממנהגנו שבו “אתה יצרת” הוא פיוט/נוסח מיוחד לגמרי.
4. אנלוגיה לשבת יום טוב:
העיקרון זהה לשבת שחל ביום טוב: חותמים “מק
דש השבת וישראל והזמנים” – מחברים את שתי הקדושות. כך גם בשבת ראש חודש: “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”, ובשבת יום כיפור: “מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים.”
[דיגרסיה: המושג “חולו של מועד”] — המהרי״ד מובא שהביטוי “שבת חול המועד” אינו לוגי – איך יכול להיות “חול” כשזה שבת? במשנה תמיד כתוב “שבת שבתוך המועד” – שבת שחל במועד. “חול” הוא מושג יחסי – ביחס ליום טוב הימים הם “חול” (חולו של מועד), אבל ביחס לשבת זו שבת מלאה. כך גם ראש חודש שחל ביום חול הוא “חולו של שבת” – חול ביחס לשבת. המילה “חולו של מועד” היא לשון חז״ל, לא לשון תורה – בתורה כתוב “מועד”, “מקרא קודש”, “שבתון”, “עצרת.”
—
הלכה: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה
דברי הרמב״ם
כשיום טוב חל ביום ראשון (מוצאי שבת), צריך לעשות הבדלה בתפילת ליל יום טוב, בברכה רביעית. אומרים “ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה׳ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל.”
פשט
כששבת נכנס ליום טוב, מכניסים הבדלה בברכה רביעית של מעריב יום טוב, במקום ב״אתה חוננתנו.”
חידושים
1. סדר הרמב״ם:
הרמב״ם מביא תחילה את נוסח יום טוב שחל במוצאי שבת, ואחר כך את נוסח מוצאי שבת הרגיל. ההסבר: הוא מביא תחילה את המעלה (הנוסח), ואחר כך את ההבדלה. דין הבדלה שייך להלכות שבת, לא להלכות תפילה — כי הבדלה היא דין בשבת.
2. “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל” — שלוש קטגוריות:
שבת יש לו “קדושה”, יום טוב יש לו “כבוד”, ורגל יש לו “חגיגה”. זה מראה שלכל יום יש את סוג הקדושה שלו.
3. מה פירוש “חגיגת הרגל”?
זה מתייחס לחול המועד — כשאפשר להביא קרבנות נדבה (חגיגה). בחול המועד אין מצוות כבוד או קדושה כמו ביום טוב, אבל יש מצוה של חגיגה. זה מתאים מאוד לנוסח.
4. הבדל בין הבדלה מוצאי שבת והבדלה מוצאי שבת ליום טוב:
במוצאי שבת רגיל אומרים “מבדיל בין קודש לחול” (ב״אתה חוננתנו”), שקשור לדעת — הכוח לעשות הבחנות. אבל במוצאי שבת ליום טוב אומרים “מבדיל בין קודש לקודש” — כאן אין ברכת הדעת, כי זה הבדל יותר עדין בין שני מיני קדושות.
5. הערה על “פרדס” (סידור הרמב״ם):
ב״פרדס” כתובים רק הלשונות של דברים מעניינים/לא שגרתיים — לשונות העיקר של תפילה רואים בסידור.
—
הלכה: על הנסים — חנוכה ופורים
דברי הרמב״ם
“בחנוכה ופורים מוסיפין בהודאה ‘על הנסים׳.”
פשט
בחנוכה ופורים מוסיפים “על הנסים” בברכת הודאה (מודים).
חידושים
1. מחלוקת הודאה או רצה:
יש מחלוקת אם מכניסים “על הנסים” בהודאה או ברצה. הרמב״ם סובר בהודאה, כי “על הנסים” הוא ענין של הודאה (לפי כלל הירושלמי: לשעבר והודאה — במודים).
2. שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?
מוסף הוא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה — אין קרבן מוסף חנוכה. לכאורה לא צריך לומר “על הנסים” במוסף. אבל משמע בגמרא שכן — היום נקרא “יום שנתחייב בכל התפילות”, כלומר צריך לומר זאת בכל התפילות. או אפשר לומר שהיום הוא “שבת חנוכית” — כל היום יש לו את האופי הזה.
—
הלכה: עננו — תענית
דברי הרמב״ם
“אפילו תענית יחיד — מי שמתענה על הצרה — מוסיף בשומע תפילה ‘עננו׳. שליח הציבור אומרה בפני עצמה (כברכה נפרדת) בין גואל ורופא, וחותם ‘ברוך אתה ה׳ העונה לעמו ישראל בעת צרה׳.”
פשט
יחיד שמתענה מכניס “עננו” בשומע תפילה. הש״ץ עושה אותה ברכה נפרדת עם חתימה משלה.
חידושים
1. הקשר בין “תענית” ו״עננו”:
“עננו” (ענה אותנו) ו״תענית” (צום/טענה) הם שורשים שונים. אבל “תענית” הוא מלשון “טענה” — יש לנו טענה לה׳, ואנו מבקשים שיענה אותנו. כשה׳ מעכב שפע, ומתענים ומתפללים, הוא עונה — זה ה״עננו.”
2. יחיד מול ש״ץ:
יחיד לא יכול לעשות ברכה נפרדת לעצמו, לכן מכניס זאת בשומע תפילה. אבל ציבור (דרך הש״ץ) יכול לעשות ברכה נוספת — זה מתאים לעיקרון מקודם, שעל צורך ציבור חדש אפשר לעשות עוד ברכה, אבל יחיד לא יכול.
3. עשרים ברכות:
כשהש״ץ עושה “עננו” כברכה נפרדת, יוצא שתענית ציבור יש בה עשרים ברכות בשמונה עשרה.
—
הלכה: תשעה באב — נחם
דברי הרמב״ם
“בתשעה באב מוסיף בברכת בונה ירושלים ‘רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה׳ — ‘נחם ה׳ אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים׳.”
פשט
בתשעה באב מוסיפים תפילה מיוחדת בבונה ירושלים, כי זה מעין המאורע — חורבן ירושלים.
חידושים
1. מדוע דווקא בבונה ירושלים?
כי תוכן “נחם” מסתיים מעין בונה ירושלים — זה שייך באופן טבעי לברכה שעוסקת בירושלים.
2. הרמב״ם מול המנהג:
המנהג הוא שאומרים “נחם” רק במנחה תשעה באב. אבל הרמב״ם לכאורה אומר שאומרים זאת בכל תפילות תשעה באב.
3. מדוע לא בתעניות אחרות?
קושיה חזקה: מדוע אומרים “נחם/רחם” רק בתשעה באב? עשרה בטבת (ותעניות אחרות) הם גם על חורבן ירושלים! הקושיה נשארת פתוחה.
[דיגרסיה: אנשים שאומרים “נחם” כל יום] — היו אנשים שאמרו “נחם” כל יום — “היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.”
—
הלכה: מוריד הגשם / מוריד הטל — הזכרה
דברי הרמב״ם
“כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם׳. בימות החמה אומר ‘מוריד הטל׳. מתחילין מתפילת מוסף שמיני עצרת, ומפסיקין מתפילת מוסף יום טוב ראשון של פסח.”
פשט
בחורף אומרים “מוריד הגשם” בברכה שנייה (גבורות), ובקיץ “מוריד הטל.” מתחילים ממוסף שמיני עצרת ומפסיקים משחרית יום ראשון של פסח (במוסף פסח כבר אומרים “מוריד הטל”).
חידושים
1. “מוריד הגשם” הוא שבח, לא בקשה:
משבחים את ה׳ שהוא “מוריד הגשם” — זו לא בקשה, אלא שבח בברכה שנייה (גבורות ה׳).
2. טעם הגמרא לזמן:
חשבון הגמרא מדוע מתחילים במוסף שמיני עצרת: שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהעולה רגל האחרון יוכל לנסוע הביתה (בלי גשם).
3. נפקא מינה למחזורים:
בארץ ישראל, שם מתחילים משיב הרוח ומוריד הגשם ממוסף שמיני עצרת (לא משמחת תורה כמו בחו״ל), מחזור לשלוש רגלים כמעט לא צריך להדפיס “מוריד הגשם” – רק במוסף של שמיני עצרת. בחוץ לארץ לעומת זאת, שם מתחילים משמחת תורה, צריך להדפיס זאת.
[דיגרסיה: גשם במקומות שגשום כל השנה] — שאלה מוזכרת: בסידור כתוב שבמקומות שגשום כל השנה, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום” (בברכת החודש). המקור לא ברור. אבל אם באזור גשום כל השנה, זה טוב לטבע שם.
—
הלכה: ותן טל ומטר — שאלה
דברי הרמב״ם
“מתחילין לשאול ‘ותן טל ומטר לברכה׳ מז׳ חשוון, וזה דווקא בארץ ישראל. בבבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים והדומים להם – שואלים ביום שישים אחר תקופת תשרי.”
פשט
ההבדל בין “הזכרה” (מוריד הגשם — שבח בברכה שנייה) ל״שאלה” (ותן טל ומטר — בקשה בברכת השנים). השאלה מתחילה בז׳ חשוון בארץ ישראל, ו-60 יום אחרי תקופת תשרי בבבל. שניהם מפסיקים באותו זמן – כדי שיגיע יום טוב הראשון של פסח.
חידושים
1. מדוע ז׳ חשוון בארץ ישראל:
מחכים שעולי הרגלים יחזרו הביתה אחרי סוכות, ולא רוצים שיהיה להם טורח מגשם בדרך. זה דין ספציפי לארץ ישראל.
2. חידוש הרמב״ם – “דומים להם”:
הרמב״ם כותב לא רק “סמוכים” (קרובים גיאוגרפית), אלא גם “דומים להם” – מקומות עם תנאי אקלים דומים. המשמעות שהדין הולך לפי האקלים, לא רק לפי קרבה גיאוגרפית.
3. מנהג בבל באירופה/אמריקה:
באירופה או אמריקה אין סיבה לנהוג כמנהג בבל (60 יום אחרי תקופה), כי האקלים שונה. אבל מנהג הראשונים היה: מאחר שאנו הולכים לפי תלמוד בבלי, נוהגים כמנהג בבל. הרא״ש העיד ששאל את רבו ואחרים מדוע עושים כך, ואף אחד לא ידע לענות – אבל הוא פוסק שהמנהג הוא דבר טוב וצריך לשמור עליו.
4. מקומות שצריכים גשם בקיץ (ימות החמה):
מקומות כאלה לא יאמרו ותן טל ומטר בברכת השנים, אלא שואלין צרכיהם בשומע תפילה. הטעם: ברכת השנים הולכת לפי סדר המקומות הרגילים, לא לפי יחידים, כדי לא לעשות אגודות אגודות (לא תתגודדו) – כל היהודים יתפללו את אותה תפילה.
5. שיטת הב״ח – והקושיות עליה:
ב״ח אומר שלא יאמרו ותן טל ומטר באירופה בימות החמה, כי “מטריחים בשמים לעשות עולמות ליונים לצורך היחידים.” הוא מביא מעשה ששני גדולים אמרו ותן טל ומטר בחודש חמה ומתו. תורת זאב (והלומד עצמו) לא מבינים את הב״ח: (א) מה פירוש “מטריח”? תפילה היא עבודה, ה׳ רוצה שנבקש מה שאנו צריכים! (ב) מהו “כח היחיד”? אין מבקשים עבור יהודי אחד, אלא עבור אזור שלם!
—
הלכה: עשרת ימי תשובה – שינויים בשמונה עשרה
דברי הרמב״ם
“כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש׳ ובאחת עשרה ‘מלך אוהב צדקה ומשפט׳. אבל בעשרת ימי תשובה חותם ‘המלך הקדוש׳ ו׳המלך המשפט׳.”
פשט
בעשרת ימי תשובה משנים את החתימות של ברכה ג׳ וברכה י״א.
חידושים
1. פשט ב״המלך המשפט”:
ההבדל מ״האל הקדוש” ל״המלך הקדוש” הוא פשוט. אבל ההבדל מ״מלך אוהב צדקה ומשפט” ל״המלך המשפט” קשה. רבנו מנוח מסביר: כל השנה ה׳ “אוהב צדקה ומשפט” – הוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט. אבל בעשרת ימי תשובה הוא עצמו עורך משפט – “המלך המשפט” פירושו המלך שהוא עצמו מנהל את המשפט.
2. פשט שני:
ייתכן שהיו שני נוסחאות, וחז״ל הכריעו שכל השנה אומרים נוסח אחד, ובעשרת ימי תשובה את השני.
3. מתי אומרים “המלך המשפט”?
“המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, אבל “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים – כי ראש השנה ויום כיפור יש להם נוסחאות משלהם.
—
הלכה: תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים
דברי הרמב״ם
“יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה ‘זכרנו לחיים׳, ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים׳, ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך׳, ובברכה אחרונה ‘ובספר חיים׳.”
פשט
הרמב״ם מנסח זאת כ״יש מקומות” – לא כחיוב כל ישראל, אלא כמנהג שכמה מקומות קיבלו.
חידושים
1. סתירה לכלל הרמב״ם:
הרמב״ם אמר קודם שאסור לשנות מנוסח התפילה שחז״ל תיקנו. איך הוא יכול כאן להתיר תוספות? כמה תירוצים: (א) תוספות לזמן מוגבל (לא כל השנה) שונה משינוי בנוסח. (ב) בדרך עראי (לא קבוע) מותר. (ג) כשהציבור מקבל מנהג חדש, זה שונה מיחיד שעושה נוסח משלו.
2. “יש מקומות” – לא מנהג כל ישראל:
הרמב״ם כותב “יש מקומות”, שמשמעו שזה לא מנהג כל ישראל ולא חיוב. זה שונה ממנהגים שהרמב״ם כותב כמחייבים.
3. “וכתוב לחיים” – היכן בשמונה עשרה:
הרמב״ם מבין ש״וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך” נאמר בברכה י״ח (מודים), אחרי “בכל עת ובכל שעה” – כלומר באמצע הברכה, לא בחתימה. אחר כך בא “זכור רחמיך וכבוש כעסך.”
4. “ובספר חיים” – בלי וו:
מנהגנו לומר “ובספר חיים” (בלי וו בהתחלה), כי זה המשך של ברכת שלום.
5. ראש השנה ויום כיפור מול עשרת ימי תשובה:
אף שהרמב״ם כותב “יש מקומות” לגבי עשרת ימי תשובה, מנהג ראש השנה ויום כיפור נתפשט בכל ישראל – כלומר, בראש השנה ויום כיפור בוודאי אומרים את התוספות, אפילו אם היינו סוברים שבעשרת ימי תשובה זה לא מחייב.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ב׳ – תקנת ברכת המינים
הקדמה: נדבן השיעור
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב׳. כן, ספר לנו על הנדבנים שלנו.
דובר 2: מה נכנס? כן, השיעור שלנו נתנדב על ידי ידידנו היקר, הרב החסיד, הרב הנגיד, יואל ורצברגר, שעומד לימיננו והוא עשה שהישיבה תהיה הצלחה, וזו זכות גדולה עבורו, ומי שרוצה לחקות אותו שיתקשר.
חזרה: מה למדנו בפרק א׳
דובר 1: טוב מאוד. אז למדנו בפרק הראשון את היסודות של הלכות תפילה, כן? כלומר, תפילה מתכוונים כאן בעיקר לשמונה עשרה?
דובר 2: לא רק בעיקר, אלא, נכון? לא למדנו… אולי מאוחר יותר ילמדו על התשלומין ודברים כאלה.
דובר 1: כן, אולי בקרוב אפשר ללמוד מאוחר יותר על ברכות אחרות ודברים, אבל בינתיים. אני מתכוון, הלכות קריאת שמע כבר למדנו על ברכות קריאת שמע. אז עכשיו לומדים על שמונה עשרה. למדנו על המדרבנן, מדרבנן, זה באמת היה שמונה עשרה ברכות, וכן הלאה.
המבנה של פרק ב׳: שינויים בברכות
עכשיו הולכים ללמוד פרטים נוספים מסוימים על הברכות. ראיתי שהרב רבינוביץ אומר יפה מאוד, אפשר לראות שכל הפרק הוא בעצם שינויים שנעשו בברכות. כאן שינויים, השינוי הראשון שהולכים ללמוד הוא שינוי שרבן גמליאל עשה לעד עולם, הוא הוסיף ברכה אחת. אחר כך יש שינויים שעושים מפעם לפעם לפי הענין, נראה.
הלכה א׳: תקנת ברכת המינים – הרקע ההיסטורי
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “בימי רבן גמליאל רבו האפיקורסים בישראל”. הרמב״ם מתחיל כמו למשל בהלכות עבודה זרה שהתחיל כך, הוא נכנס להיסטוריה, הוא מספר לנו את המציאות ההיסטורית שזה מסביר הלכות, שזה נותן קונטקסט להלכות. אומר, נאמר אמנם י״ח ברכות, אבל הוא הולך לספר לנו כאן שזה בעצם י״ט.
אומר כך, “בימי רבן גמליאל”, הנשיא רבן גמליאל, “רבו האפיקורסים בישראל”, התרבו אפיקורסים.
מי הם האפיקורסים/מינים?
דובר 2: את מי בדיוק כאן הוא מתכוון? הוא מתכוון לתלמידי צדוק וביתוס שהיו בערך בזמן של תלמידי רבן גמליאל?
דובר 1: לא, בזמן של רבן גמליאל היה אותו האיש. הפשט מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח. הוא מכיר את רבן גמליאל, זה היה חלק מהמעשה. אז בפשטות, רבי שמעון בן שטח לא מסתדר היסטורית. רבן גמליאל הוא היסטורית כשזה היה. ולפי מה שתוספות אומר שהיו שני ישו הנוצרי, אז רבי שמעון בן שטח היה גם בטווח הזמן, אני לא זוכר.
דובר 2: מוקדם מדי בזמן.
דובר 1: מוקדם מדי או מאוחר מדי, אני לא זוכר. על כל פנים, רבן גמליאל היה בזמנו, ונראה שהרמב״ם הבין שזה מתכוון לזה. כך אומר רבנו מנוח שזה מתכוון לו.
רואים את המילה “מינים” משמשת לנוצרים. ברוב חז״ל מוצאים את המילה “מינים”, לא כתוב אף פעם על מי הוא מדבר בדיוק. אז בפשטות, הרמב״ם הבין כך. בואו נקרא את…
המשמעות של “מינים”
“שנתרבו המינים בישראל” – כלומר אפיקורסים. יותר מינים של יהודים. כלומר, באמת יש רק מין אחד של יהודי, אבל כאן יש עוד מין. “מינים” פירושו פשוט מינים, ממש. מין אחר.
דובר 2: לא, השני הוא מלשון שונה, מוסר, אפיקורסות הוא מלשון… זה אחר… זה זה זה… אפיקורסות.
דובר 1: אני מתכוון ש״מין” הוא כפשוטו, כלומר, הם יהודים, אבל אתה מין יהודי, אתה לא יהודי רגיל, מבין? גויים הם עמים אחרים, אתה סתם מין בפני עצמך, אתה לא יהודי ואתה לא גוי. לא, אתה מין, אתה מין יהודי. גוי הוא גוי, יהודי הוא יהודי, ישראל. ואתה מין ישראל, אתה… איך אומרים… אתה מין.
“מצירים לישראל ומסיתים” – גשמיות ורוחניות
“והיו מצירים לישראל” – הם הפריעו. “כל המצר לישראל נעשה ראש” מרמז להיות שה… המצירים העיקריים לישראל הם צורה מסוימת. לא ברור ל… אני מתכוון שה… בואו נקרא. “ומסיתים אותם לסור מאחרי ה׳” – הם מסיתים את היהודים להתרחק מהבורא היחיד. אז לא ברור אם “מצירים” פירושו שהם עשו צרות בגשמיות, ומלבד זה עשו צרות ברוחניות, או אולי מתכוון שזה הוא גופא.
ראיה מירושלמי ראש השנה
אז למדתי אתמול בירושלמי ראש השנה על… ושם מדברים… אני מתכוון בערך אנחנו עומדים במשנה בראש השנה, אבל בירושלמי מאריך קצת יותר על המינים, שגם שם לא ברור, לכאורה מתכוון לצדוקים שלא מאמינים בתורה שבעל פה, שהעידו עדות שקר, הם ניסו לחבל בקידוש החודש, וגם שהם הדליקו, בתחילה היו משיאין משואות, אבל הם התחילו להדליק אש בלילה אחר.
אז זה באמת, הסתכלתי, לכאורה זה נראה אפילו כמו מעין מרד, כן? הם חדרו למערכת שמודיעה שמגיע טיל, כן? הם הדליקו אש כשזה לא ראש חודש, הם ממש חיבלו בדבר. אז הייתה מציאות, היה מעין מרד.
דיון: מרד או בעיית אמונה?
דובר 2: אמת, אבל יכול להיות שהעיקר, כלומר, בוודאי זה אמת שעשו מרד, ובגלל זה נקרא המינות, כי הוא רוצה להיות ה, הוא רוצה להנהיג את הדבר. הוא אופוזיציה. אבל למה מורכבת האופוזיציה שלו? יש לו איזו שיטה, השיטה שלו היא שצריך להאמין כך וכך, צריך לעשות כך וכך.
דובר 1: אבל הם לא הסיתו את אנשיהם והם הלכו הלאה, הם גם ניסו לקבל שליטה. המלך היה צדוקי, והם ניסו להכניס לבית המקדש, וזוכרים את כל המעשיות האלה. כאן מדברים אפילו על הנוצרים, הם בהתחלה ניסו, הם ניסו להשתלט על הדברים. אבל להשתלט כדי שיוכלו להנהיג את מעשיהם ומעשים אשר לא כן.
אבל מה שאני מתכוון לומר, שזה לא פשט שיש קבוצה קטנה של יהודים שחושבים מחשבות מעניינות, הם מתכנסים פעם בשבוע, הם עושים פגישות, והולכים לחשוף אותם ועושים תפילה עליהם. זו הייתה מלחמה, זה היה סוג של מלחמה. הם חיבלו בסנהדרין, הם… זה היה… הצדוקים שאתה מדבר עליהם מהמשנה, המינים שמדברים כאן, צוררי ישראל.
אז הרמב״ם רוצה לתת לך תמונה שהם לא, והם דאגו שיש להם דעת קדושה, וזה גם, זה גם מספיק מה לומר. אבל הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. אבל הם גם היו מעין מלחמה. הם הוסיפו את שני הדברים, הם הוסיפו את שני הדברים. זה לא סתם, למשל כששני רבנים, שני אחים, נלחמים מי יהיה כהן גדול, מה שלא יהיה, זה באמת מלחמה, מעין מלחמת אזרחים, אבל זו לא הבעיה, מבין? לא בגלל זה עושים ברכה. אפילו הצד השני לא דבר היום, עושים ברכה. הוא הצד השני. אבל ממה מורכבת העמדה שלו? זה מורכב מאמונה אחרת, מחולשה כלשהי ב״אחר ה׳”. טוב מאוד. זה שני הדברים ביחד. זו בעיה גדולה.
“גדול מכל צרכי בני אדם” – קשר לפרק א׳
“כיון שראו שזה גדול מכל צרכי בני אדם” – שהדבר, להיפטר או שיהיה אחדות ביהודים, או הדבר שכל היהודים יתנהגו על פי התורה, חשוב יותר מכל דבר. כי הרמב״ם אומר פעמים אחרות, כמו שכבר אמרת, שכשגרים בין יהודים ישרים התורה באה יותר בקלות, וכן הלאה.
דובר 2: רגע, עצור. “צרכי בני אדם” הוא בוודאי התייחסות למה שאמר קודם, נכון? מה הייתה הלשון שם? אצל התפילה?
דובר 1: זו הייתה לשון ש… “ישאלות כל הדברים לצרכי ציבור כולם”.
דובר 2: טוב מאוד. יש, הוא אמר שי״ח הברכות הן לכל צרכי בני אדם. עכשיו מצאו שיש צורך גדול יותר. זה צורך ציבור גדול כזה.
דובר 1: טוב מאוד. לא סתם איזו בעיה, זה הצורך הגדול ביותר. אני מתכוון הגדול ביותר הוא על הלשון “ואחר ה׳”, כי התכלית של הכל היא לדעת את ה׳. אם הולכים לדעת זאת בטעות, אז כל הדבר אבוד.
וממילא, שהעולם ישאר עם אמונה ברורה הוא “גדול מכל צרכי בני אדם”. אבל “צרכי בני אדם” הוא מכניס זאת לשמונה עשרה, כי שם שייך צרכי בני אדם, זו תפילה.
תקנת רבן גמליאל
“עמדו הוא ובית דינו והתקינו ברכה אחת” – כלומר, מצד אחד תפילה היא לצרכי בני אדם, מצד שני מבינים שזה מהצרכים הגדולים ביותר של בני אדם, צריך לעשות תפילה על זה. “והתקינו ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה׳ לאבד אמונים” – הוא עם בית דינו עשה תפילה חדשה, שיבקשו מה׳ “לאבד אמונים”. “וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל” – הוא הכניס זאת לתפילה, כדי שתהיה ערוכה בפי הכל.
“ערוכה בפי הכל” – קשר לאנשי כנסת הגדולה
דובר 2: טוב מאוד. זו עוד הלשון שאמר קודם על אנשי כנסת הגדולה, שהם עשו את נוסח התפילה כדי שידעו את הדברים החשובים שצריך להתפלל עליהם, ושיאמרו זאת טוב.
דובר 1: טוב מאוד. היסוד אפשר ללמוד שני דברים. יכול להיות שזה באמת כמו שאמרת, בעיצומו של דבר כל יהודי היה צריך להתפלל על זה, אלא שלא היה נוסח, אז הוא עשה נוסח. הדרך האחרת, צריך לחשוב, יכול להיות, בואו נגיד יש אדם שיש לו צורך חדש. כן, דיברנו בשיעורים הקודמים, בואו נגיד מישהו צריך שידוך לילדים, אולי יעשה ברכה משלו, “ברוך אתה ה׳…”. שיאמרו דבר כזה.
דובר 2: טוב מאוד. אבל כאן הוא עשה ברכה משלו. כי זה צורך בני אדם, זה דבר ברור מאוד.
דיון: האם אפשר היום לעשות ברכה חדשה לצורך ציבור?
דובר 1: אבל חשבתי, מה קורה למשל, ואני יודע שאנשים בלייקווד אומרים שהיום צריך לעשות ברכה שיוכלו לקבל את הילדים למוסדות. זה גם צורך בני אדם.
דובר 2: זה גם צורך בני אדם, אבל צריך להתפלל. זה כח הנדרים או מה. זו אותה ברכה של המלשינים, אני לא אומר ש…
דובר 1: לא, ו… יכול להיות. לא, ראיתי מאוחר יותר כתוב בתענית…
דובר 2: לא, אבל אתה אומר טוב מאוד. קודם כל הם אמרו שזה צורך שצריך להתפלל עליו. מצד אחד מהתפילות אנחנו יודעים שעושים נוסח כדי שאנשים לא יבקשו זאת בלשון יחיד. כי אם לא היה מספיק רק לתלות שלט “מלבד אלה שמתפללים נגד הרשעים”. אבל אני רוצה שגם יעשו את האופן איך הם עשו תפילות שיהיה ערוך בפי הכל.
ההיבט התכליתי של ברכת המינים
יכול גם בוודאי להיות, אני מתכוון רבי בנימין אומר זאת, אני הולך לומר עוד קצת מה שהוא אומר בעוד רגע, אבל הוא אומר גם זאת, שיכול להיות שהתפילה היא גם תכלית רודפת. הפשט הוא, איך, אחת הדרכים לברר את המינים, הם אמרו ברכה ברורה, כל מי שאוכל, אתה אומר בניגוד, אתה מראה שלא להפוך להיות מין. זה מסנן מהבית כנסת את הרשעים שהולכים לחרוק שיניים בברכת המינים. כתובה מעשה כזו במשנה יוחסין, אם מישהו טועה, יש חשש שאולי הוא מין, מזה הוא לא אומר ברכת המינים. יש דבר כזה. אבל גם יש שמפרסמים שאנשים מבינים איך שלא יהיה מין.
השוואה לברכת ענינו בתענית
חשבתי, מאוחר יותר כתוב שבתענית יחיד אומר הוא מכניס בשמע תפילה את ענינו, ובתענית שליח ציבור אומר זאת ברכה נוספת. נראה שלצורך ציבור אפשר לעשות ברכה נוספת. יחיד מכניס את בעיותיו בברכה אחרת, אבל אם זה צורך ציבור יכולה לבוא ברכה נוספת.
דובר 2: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר… ענינו הוא ענין של ברכה, וזה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית.
דובר 1: בפשטות, לא, אולי יש לזה תפילה ספציפית של… לא, אבל קישרתי את זה. לכאורה אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה, בגלל זה גוזרים תענית. תפילת ענינו היא “רבונו של עולם, עזור לנו”. אומרים שעל תענית הסיבה שמתענים היא עכשיו קצת הפלאה, זה רק זכר הצרה, מה שלא יהיה. הצרה הגדולה היא שאנחנו בגלות, מה שלא יהיה מתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו. אם גשמים, מה שלא יהיה הטענות. נראה הכל.
קושיית רבנו מנוח: “יתמו חטאים ולא חוטאים”
הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. אם מישהו…
דובר 2: טוב מאוד. אם מישהו יאמר שיש חילוק שזה רק על רשעים, לא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא.
דובר 1: הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים.
ברכת המינים, מנין הברכות, ודיני הבננו
הלכה א (המשך): קושיות וביאורים בברכת המינים
קושיה: ענינו — האם זו ברכה נפרדת?
דובר 1: הוא שואל קושיה, אני לא זוכר אם אמרתי זאת שם. ענינו הוא ברכה, כי זה נכנס בגדר כמו הימים טובים שיש להם תפילה ספציפית. בפשטות, לא. אולי לתענית יש תפילה ספציפית של ענינו.
לא, אבל לכאורה, אני חושב, בדרך כלל תעניות עושים על צרה. בדיוק בגלל זה יש את התענית. התפילה של ענינו היא שה׳ יעזור לנו. כשאומרים זאת על תענית ציבור שיש עכשיו, זו קצת בעיה. זה רק על זכר הצרות, או הצרות הגדולות שאנחנו בגלות, או כשמתענים תשעה באב וכדומה. אבל לכאורה זו ברכה חדשה לצרה שיש עכשיו, תענית גשמים או איזו תענית שזה. נצטרך לראות.
קושיה: “יתמו חטאים ולא חוטאים” — איך זה מסתדר עם ברכת המינים?
דובר 1: הוא שואל קושיה, רבנו מנוח, שיש, כל אחד יודע שכתוב שצריך לומר “יתמו חטאים ולא חוטאים”. ואם מישהו אומר שיש חילוק שזה רק על רשעים ולא על מינים, אומר רבנו מנוח, לא, הוא שואל גמרא מפורשת שרבא אמר אפילו על מינים “אל יתפלל אדם על רשעים שימותו”. לא להכות.
תירוץ א: “מצירים לישראל” — תשובה, לא מיתה
דובר 1: אומר רבנו מנוח תירוץ פשוט. הוא אומר, זה בדיוק מה שמתכוונים. הרמב״ם אומר “מצירים לישראל”. שיפסקו המינים המצירים, שיתבטלו, ושיעשו תשובה. זה בוודאי הביטול הגדול ביותר. לא מתכוון שהם דווקא ימותו, אלא יעשו תשובה. תשובה היא להיות שובר רעב ומכניע זדים.
אוקיי, נוסח התפילה הוא ענין של קריאה ועידוד, ועוד דברים כאלה. יכול להיות דרשות. הדבר הראשון יכול להיות קריאה ועידוד.
תירוץ ב: “אל תהי תקוה” — הודעה, לא תפילה
דובר 1: הוא מפרש, איך ראיתי שמישהו מפרש, למה הפשט שאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”? למה זה נכנס? זה רבנו מנוח כאן. הוא אומר שזה בעצם… זה גם, זה תירוץ שני שהוא שואל על הקושיה. לא, לא תירוץ שני, הוא שואל למה אומרים זאת בנוסחאות אחרות. הוא אומר ש״אל תהי תקוה” פירושו שלא יהיה להם שארית הנפש. זו פשוט הודעה שאומרים לעולם ש״למלשינים לא תהי תקוה”. זו יותר אזהרה מאשר תפילה.
תירוץ ג: החילוק בין רשעים למינים
דובר 1: אבל אני מתכוון שזו בכלל לא קושיה, כי קודם כל, זה מתחיל שהיו שכנים שעשו עבירות, כמו שכתוב אצל רבי מאיר. היו לו איזה שכנים, פורעים שם. כאן מדברים על רשעים.
דובר 2: לא, מה שאני מתכוון לומר חס ושלום, שם כתוב ברור המילה מינים.
תרגום לעברית
דובר 1: כן. אבל היתה משפחה, הוא הולך על נביאו, שהיה מין, הוא התפלל באמת ובצדק, הלוואי שילדיו. כאן מדברים יותר בבירור, לעבד א מינים, זה לא אומר שהאחרית מול זכר, שכל ילד ימות. לעבד א מינים, יכול להיות שהוא חשב על איזה רשע גדול, שהוא צריך למות. זה לא שהוא מתפלל רק על השכן הזה, יש לו איזה שכן רע, הוא מתפלל לקב״ה שיכלה אותו.
אוקיי, הוא אומר חילוק. לעבד א מינים לא אומר להרוג כל אדם, הוא מתכוון ל… אומר הרמב״ם אחר כך, שזה הרבה יותר פשוט, כשאומרים “ולמלשינים אל תהי תקוה”, הוא לא מתכוון לומר שכל חול זכר, כמו בעמלק, כל אחד ימות. לא, הם יהודים, כן? זה אומר, שיעקר עולם, רצונם לרעה, תן להם את הלב, אני יודע “והזדים והרשעים”, מה הרשעים צריכים לאבד.
דיגרסיה: שיטת המונקאטשער רב
דובר 1: אוקיי. אוקיי. כן, יכול להיות, המונקאטשער רב אני זוכר בקנאה גדולה, יש לו אריכות שלמה איפשהו שההלכה היא לא כרבי מאיר. לא, הוא אומר שנראה שבשיחות, ברוריה אמרה, אישה אמרה, לא צריך לעקוב אחריה, צריך כן לגעור ברשעים. אבל נראה שרבן גמליאל חשב אחרת, רבן גמליאל חשב שלא, זה באמת מתכוון כפשוטו, אבל זה ניתן לצורך הציבור.
למה קוראים לזה “י״ח ברכות” כשיש תשע עשרה?
דובר 1: אוקיי, חזרה לעיקר התוספות, ברכה שהיא בעצם תשע עשרה ברכות. אה, בגלל זה נשאר לי המילה י״ח. שנזכור שהשם האמיתי הוא י״ח. זה משהו נוסף שם. יכול להיות עוד, אולי גם “בונה ירושלים”, אוקיי, אפשר לשנות את הנוסח. אולי לומר, הקב״ה שהוא שוכן שם, שיבנו אותו כבר, משהו כזה. הרמב״ם הזכיר איפשהו את הדבר, שלא צריך להשתנות מלשון חכמים, ממטבע שטבעו חכמים.
קושיא: איך שמעון הפקולי יכול היה להוסיף ברכה?
דובר 1: קודם כל, בענין ברכות קריאת שמע ראינו את זה. אבל שמעון הפקולי לא… הוא עשה אחרת. להוסיף ברכה שלמה זה דבר אחר. או שהוא יכול היה כי הוא היה… מה?
דובר 2: לא, הוא היה החכם, אני לא מבין.
דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר נגד החכמים. הוא היה החכמים עצמם, אני לא מבין. הוא היה כאן כמה דורות נגיד אחרי שעשו את י״ח ברכות, כן, אני לא יודע כמה זמן.
דובר 2: מאנשי כנסת הגדולה.
דובר 1: מאנשי כנסת הגדולה. אז כשאומרים שאסור להוסיף זה אומר שיחיד אסור, אבל כאן התכנס בית דין. אבל יכול להיות שלהכניס ברכה שלמה לא נקרא מוסיף. מוסיף ומשנה זה אומר לשנות את הלשון, לומר את אותו הדבר בלשון אחרת.
תיאור הרמב״ם: תגובה למשבר
דובר 1: אבל לכאורה התירוץ הוא הדבר הראשון, שהוא אומר שזה היה… הרמב״ם אומר, הרמב״ם מכניס, בגמרא לא כתוב שהיה רוב מינים. הרמב״ם דימה לעצמו, הרמב״ם אומר מה הפשט ששמעון… אפילו לא כתוב בגמרא על גמליאל, רבן גמליאל ביקש מבית הדין שיתקנו, לא הוא עשה את זה לבד. אבל הרמב״ם רוצה להוציא שזה היה… איך נגיד, זה היה תגובה למשבר. הוא אומר, הוא מביא שהוא נותן את הקרדיט לרבן גמליאל, הוא לא אומר “עמד שמואל” כמו שהגמרא אומרת. הוא אומר את זה, אבל הרמב״ם רוצה להוציא ש… אה, יכול להיות כי רבן גמליאל היה הנשיא, הוא היה בית הדין, הוא היה זה שהנהיג את בית הדין, הוא היה השרביט.
דובר 2: הוא היה השרביט, זה לא שרביט.
דובר 1: זה מילה ידועה שבאבות כתוב “שמעון הפקולי אומר בפני רבן גמליאל”, שמעון הקטן, “שמעון הקטן אומר בפני רבן גמליאל”, וכתוב הלאה “אז יאכלו וישבעו”. אומרים שכיון שהוא היה זה שתמיד אמר את זה, הוא יכול היה, ידעו שאותו אפשר לסמוך עליו עם ברכת המינים.
סיכום: הברכה התשע עשרה
דובר 1: בכל מקרה, נו. זו הברכה התשע עשרה שהוספו בזמן… על בעיה שהיתה. האמת שהרמב״ן מדבר על זה במקום כשהוא מדבר על הברכות. ממילא גם הייתי רוצה לומר שבשעת חורבן בית המקדש הוסיפו ברכות לירושלים יותר, או היו אומרים שהיתה גם ברכה על ירושלים בנוסח אחר. אבל הרמב״ם לא מדבר על זה. אבל בכל מקרה זו הסיבה כי קוראים לזה י״ח ברכות, צריך להבין למה קוראים לזה תשע עשרה, למה יש תשע עשרה.
הלכה ב: מתי אפשר לומר “הביננו” (מעין י״ח)
לשון הרמב״ם
דובר 1: נו, הנה בא זה. עכשיו נלמד האם צריך באמת לומר את כל התשע עשרה. זו שאלה לאדם עני יכול היה לומר שהם צד שהוא יהרג ואל יעבור, הם מלשינים, לכאורה אי אפשר לדלג. ברכות אחרות זה מה שהחכמים תקנו לומר כך. הוא אמר לו שהוא גר בעיר שגרים בה רק יהודים שומרי תורה. אומר לו, שיביא מהר שייגץ, שיוכל לקיים את המצווה להכות את השקצים. אז אפילו יש דעה קדושה אחרת, צריך לעשות שיהיה מאושר. סתם, אוקיי.
אומר הרמב״ם כך, “בכל תפלה ותפלה משלש תפלות שמתפללין בכל יום, צריך אדם להתפלל אותן תשע עשרה ברכות אלו על הסדר.” נגיד על הסדר שהם נתנו לנו.
“במה דברים אמורים?” אומר הרמב״ם, “בשמוטב דעתו עליו ומכוונת, ויושב על נחת, ולשונו תמהר לקרות.” כשהוא רגוע, דעתו מכוונת. “מכוונת” זה אומר מכוונת, “מיושב” למטרה, מכוון למטרה. “ולשונו תמהר לקרות” – והוא זריז, הוא במצב רוח, וזה עובד לו, ולשונו הולכת לומר את זה מהר, זה לא יקח הרבה זמן.
“אבל אם היה טרוד ודחוק, או שקצרה לשונו מלהתפלל תשע עשרה ברכות על הסדר,” אם הוא מתוח ו… ההיפך מ״מוטב דעתו עליו ומכוונת”. “טרוד” זה אומר כמו במעשה לכאורה, הוא עסוק בעשיית דברים. “דחוק” זה אומר שהוא דחוק, הוא יושב בבית בטורח. כן, הוא לא עושה כלום, הוא יושב, אבל הוא נדחק. או, “או שקצרה לשונו” – מה זה, אני משער, ההיפך מ״לשונו תמהר לקרות”. מה זה? זה פיזי?
דובר 2: לא, אני חושב שזה… זה לא פיזי.
פירוש “קצרה לשונו”
דובר 1: אדם לא יכול לומר שמונה עשרה ברכות. זה מאוד ארוך, התשע עשרה ברכות, זה הרבה מילים. אפילו להיות במצב הנכון, הוא לא יכול לומר את המילים, לומר ברכה ארוכה. לא רואים אנשים היום שהם לא עוקבים אחרי הרמב״ם, והם אומרים, “אוקיי, אתה רואה הוא עייף, אין לו כוח לומר דבר כל כך ארוך, שיעשה קצר, יש לו כוח.” זה לא מוסיף דעת, זה אבל חזק דעת, אבל זה עדיין חזק דעת. צריך שני דברים, ואנחנו רוצים שהוא יגיד את זה ושיהיה לו כוונה. אם הוא יכול רק לקיים אחד משניהם, זה אומר, או שהוא יכול לכוון, או שהוא יכול לומר… הוא יכול לומר דבר קצר יותר, או שהוא הולך לומר “הביננו” אשר קצרה לשונו. אני חושב שקצרה לשונו לא אומר, כי לכאורה הרמב״ם לומד שיש נוסח, קצרה לשונו לא אומר כמו קודם קצרה לשונו שאי אפשר לעשות נוסח, זה אומר… לא, אבל משמע שנראה כאן כאילו שאם אתה יכול להתפלל את כל התפילה בלי דעת, או תפילה קטנה עם דעת, תתפלל קטנה עם דעת.
או אולי אפשר לומר לשונו טמא, אין לו חשק, דעת מכוונת לכל הלשון הארוכה. אבל אני חושב שעיקר דעת מכוונת אומר, הוא מדבר כאן לכתחילה אולי כמו, זה נראה אחר כך בגמרא, אני חושב שמה צריך להיות כוונה קטנה, אי אפשר לכוון. הרמב״ם לא מדבר שאין לו כוונה, הוא מדבר יותר כמו שאתה במצב שאתה יכול לומר תפילה ארוכה יותר, זה יותר חזק איש ודעתו, והם יכולים לומר.
ההלכה: שלוש ראשונות, ברכה אחת מעין האמצעיות, ושלוש אחרונות
דובר 1: זה ככה, אם הוא טרוד ודחוק בזמן, מתפלל שלוש ראשונות, שלוש הראשונות, השבח, שיגיד את כולן, ואחר כך שיגיד ברכה אחת מעין כל האמצעיות, אחר כך שיעשה ברכה אחת מכל האמצעיות תשע, שיעשה אחת… שתים עשרה או שלוש עשרה.
דובר 2: כן, אה, I’m sorry, כן.
דובר 1: שיגיד רק מעין שלהן, זה אומר שיזכיר אותן, אבל הוא לא צריך לומר את כל הנוסח הארוך, ואחר כך שיגיד כן את כל שלוש האחרונות, שלוש אחרונות.
למה את שלוש האחרונות צריך לומר שלם?
דובר 1: מעניין שבהלל והודאה לא מרשים לנו, שם עוד יותר חשוב שנגיד את זה עם הנוסחאות היפות. אבל צריך לזכור שהרמב״ם לכאורה סובר שיש נוסח, אבל הראשונים לא סוברים כך. אבל כשכתוב כאן שהוא מאריך, הוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר, המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות, זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה׳” נוסף, “ברוך אתה ה׳”. ברכה אחת מעין כל האמצעיות אין “ברוך” לכל הברכות, עושים מהן כולן ברכה אחת.
דובר 2: לא, זו ברכה ארוכה אחת.
דובר 1: חוץ מזה שזה קצת יותר קצר, אפילו בנוסח לא. יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק ברוך אתה ה׳ ויהיה שתים עשרה ברכות. לא, אבל יכול להיות שהרמב״ם היה אולי, אני לא יודע, אני מנסה.
דיני “הביננו” — מתי עושים ברכה אחת מהברכות האמצעיות
החילוק בין שלוש ברכות לברכה אחת
אבל כשכתוב כאן שהוא צריך לומר כל שלוש ברכות, המילה לא כאן שהוא צריך לומר את הנוסח הארוך יותר. המילה היא שהוא צריך לעשות שלוש ברכות. זה כבר הארוך יותר. הוא צריך לומר “ברוך אתה ה׳” נוסף “ברוך אתה ה׳”. תפילה אחילה ומצאה אין ברכה לכל הברכות. עשו מהן כולן ברכה אחת.
נכון, זו ברכה ארוכה אחת. חוץ מזה שזה קצת יותר קצר אפילו בנוסח, זה לא… יכול להיות שהנוסח אפשר לומר על כל חלק “ברוך אתה ה׳”, ויהיה שתים עשרה ברכות. בכל מקרה, אבל יכול להיות שהרמב״ם היה, אולי, אני לא יודע, אני חושב, שלהיות מדויק בהלל והודאה חשוב יותר מאשר להיות מדויק במילים של תפילה. כי הלל והודאה אתה מדבר לעצמך. הגמרא היתה עם הרגישות המוחלטת על זה, לומר יותר מדי שבחים, מעט מדי שבחים. תפילה היא בעיקר שתזכיר דברים שחסרים. מספיק שתרמוז על הדבר, רפואה, אתה כבר מבקש רפואה, כבר אמרת רפואה.
עיקר התפילה הוא הצרכים. זה לא סתם ככה שזה נרמז ברמב״ם. האריכות היא רק בזה שיש שלוש ברכות. אבל לומר את כל השבחים הספציפיים, הוא לא אומר על כל השבחים. הוא לא אומר שצריך לומר כל השבחים, הוא אומר שצריך לומר שלוש ברכות. שלוש הברכות שאתה יודע איך, שכתוב במחזור. הוא לא אומר שצריך סתם לומר שלוש ברכות. לא ברור שזה מעכב את המילים שכתובות במחזור על כל ברכה. וזה יהיה החילוק בין הראשונה והשנייה והשלישית, אם לא עם קמרונות מודגשים. הוא אומר לך, עושים “ברוך אתה ה׳”, זו ברכה! בוודאי! זה עיקר הדין! הוא עושה שלוש ברכות!
כי זה לא אומרים בראשונה “מגן אברהם”, בשנייה לא אומרים “מחיה מתים”, בשלישית לא אומרים “הקל הקדוש”, אלא אומרים שלוש פעמים “ברוך אתה ה׳” עם המילים שלך של הלל. עשית רק ברכה אחת! זה בדיוק מה שהעניין עושה! הוא עושה ברכה אחת מכל הדבר! זה לא דווקא יותר קצר! המילה היא לא שזה יותר קצר! המילה היא שזו ברכה גדולה אחת! וזה משתים עשרה אחרות!
למה שלוש ברכות בהתחלה ובסוף?
אז למה באמת בראשונות… איך לוקחים את הראשונות בנפרד? מה זה חייב להיות שלוש בהתחלה ושלוש בסוף? כן! זה הגיוני! כי זה שלושה ענינים אחרים! צריך להבין בדיוק מה ההבדל. מהענינים. אבל שלושה ענינים אחרים, כל הצרכים, זה כל הצרכים, אפשר לעשות רשימה ארוכה ולומר בבת אחת. ואין כאן שום דבר על לעשות קצר את כל הדבר. זו רק רמה אחת של קיצור.
כן, יש עוד תפילה קצרה שהיא עוד יותר קצרה מזה. כן, הרמב״ם אומר כך, וזו היא הברכה, זו הברכה שהחכמים תקנו שהיא תקנה מעין כל הברכות האמצעיות, שלוקחת את כל הענינים החשובים מהברכות האמצעיות.
נוסח “הביננו” — ניתוח
הוא עושה את זה ככה, אומר את זה ככה, יפה מאוד, ר׳ יצחק סידר את זה יפה מאוד. אתה חונן, אומר הוא בשפה, הביננו ה׳ אלוקינו לדעת דרכיך, תן לנו את הבינה לדעת את דרכיך, לדעת דרך ה׳. ומול את לבבנו ליראתך, במקום השיבנו, ומול את לבבנו ליראתך. כאן הסיר את ערלות הלב. אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. כן, כן, אני מרגיש שכאן זה יותר פואטי. העיקר הוא לא שזה נעשה יותר קצר. הביננו עם חוננו, זה לא הרבה יותר ארוך מחוננו ה׳ אלוקינו דעת מאתך.
הקשר בין הענינים
העיקר הוא, הוא עושה מכל הדבר משפט ארוך אחד כביכול. שמת לב? הוא מחבר. הוא עושה מזה כמו פואמה ארוכה אחת, או איך שאתה רוצה. כשאתה אומר חוננו דעה, אחר כך אתה אומר ברוך אתה ה׳ חונן הדעת, אחר כך אתה אומר השיבנו אבינו לתורתך. כאן עשית, גם אתה רואה שהענינים זורמים אחד לתוך השני, כי הביננו הוא הוסיף לדעת דרכיך, כדי שיתחבר עם ומול את לבבנו. זה אפילו מתחרז קצת. לא רק שזה מתחרז, זה נעשה כמו, אני לא יודע איך להסביר, כל נושא הוא חיבר עם השני. כשאנחנו אומרים שתים עשרה ברכות, הוא עושה את זה מחובר אחד לשני.
והוא אומר, ותסלח לנו להיות גאולים, כן, כך הוא עושה את זה במשפט אחד. ותסלח לנו, תמחל לנו, ואם תמחל לנו, נוכל לזכות לגאולה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, להיות גאולים, להיגאל. הכנסת כאן במשפט אחד את שתי הברכות.
ורחקנו ממכאובינו, הרחק אותנו מכאב, זו תפילת הרפואה.
ודשננו בנאות ארצך, מה זה דשננו? כן, מלשון דשן, כן, כמו שהאדמה תהיה טובה. דשן, כן, לדשן את האדמה. כי “אשרינו” אומר שהשדה יגדל טוב, ושים אותנו בחלק היפה של ארץ ישראל, במקום יפה של המרעה. המילה היא שם, שיהיה לנו מה שיהיה. שנגור במקום טוב שיש שפע. לא, לא שנגור במקום טוב, אלא שיהיה שפע. כמו שאומרים ב״ברך עלינו”, שיהיה מבורך, שפע הארץ יהיה לנו, נקבל את שפע הארץ. זה הפירוש. זה ענין אחד עם טובה, כן, קצת זה ענין אחד עם טובה.
“ופוצה מארבע תקבץ” והלאה
ופוצה מארבע תקבץ, תאסוף את אלה שהתפזרו בארבע כנפות הארץ. הוא לא אומר כאן כנפות, הוא אומר “מארבע”, תמצא בעצמך איזה ארבע.
והתועים בדעתך תשפוט, יש ענין של תועים, אבל אלה שתועים בדעתם יקבלו את משפטם. הכסף משנה עם כולם הביאו שיחה שלמה מרש״י בגמרא מה זה “והתועים בדעתך תשפוט”, זה עריות ושפיכות דמים. זה יותר מלאו הבא מכלל עשה. הוא אומר שהיום אנחנו תועים, יש לנו את הנוער שמחכה. מה כתוב כאן? השיבה שופטינו כבתחילה, כן, תן לנו רבנים טובים, והסר את מה שיש לנו עכשיו. והתועים, היגון והאנחה, נאמר שזה הרבי שלנו. נאמר שהיגון והאנחה הוא הרבי שלנו? נסיר את היגון והאנחה, זה התועה. הפירוש הפשוט, כמו שהוא מביא מרש״י, “תועים בדעתך תשפוט”, הדיינים יהיו, הדיינים שתועים עכשיו יפסקו מחר טוב, יהיו דיינים טובים, “עושה צדקה ומשפט”.
“והרשעים תכניע” ו״ותשמח יד צדיקים”
תרגום לעברית
והרשעים תכניע בידך, שתעניש, שתרים יד חזקה על הרשעים. ותשמח יד צדיקים, ובכך ישמחו הצדיקים. אבל זה שמח, פשוט כך הולך כלל טוב. אבל כאן מניח הרמב״ם גם, הוא הכניס שתי ברכות לתוך ברכה אחת. אבל כאן הם קיבלו עוד הרבה יותר ברכה רחבה מאשר במקור. במקור לא היה כתוב שיזכו לראות את המשיח. כאן כתוב שיזכו לראות את המשיח. הרשעים יעקרו. שם כתוב, כן, הכל טוב, אבל כאן אתה אומר הרבה יותר, שהרבנים יזכו לראות את המשיח. ובנין עירך ותיקון היכלך, והעבודה היא לא הצדיקים, ועקירת עצמות כל אויביך, וכל מבקשי רעתך יכרתו. וזה ממשיך עוד, ועקירת עצמות כל אויביך, זו הברכה שהרבי נתן לנו. הם מקבלים אריכות ימים. ובפרט יתמכי הצדיקים עם הדברים האלה.
אני חושב אבל שכאשר כל הקשרים האלה קיימים, יכול להיות שבאמת כשאומרים את זה בחוץ זה גם מתכוון לדעות. הרי יש סדר. הגמרא במגילה הרי יש דרשה שלמה מה הקשר של ברכה אחת לשנייה. זה בעצם הקשר שלהם. זה נורמלי לאחרונה, כל דבר בחוץ הופך לדבר חיצוני.
הענין של צדיקים בימים נוראים
אבל על פי הלכה, על פי הלכה, התפילה של ימים נוראים נראה שיתמכי הצדיקים הוא חלק מאוד חשוב מכל הסיבה של רחמנא ליצלן, לא רשעים, זה בשביל יתמכי הצדיקים. הרשעים כביכול, לא נתקלקל, זה הכל דבר גדול. למה אנחנו רוצים להיכנס לבית המקדש? לא בגלל הבניין, בגלל האנשים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו שמחים ויוכלו לעבוד את ה׳. צדיקים פירושו הצדיקים, כן, לא צדיקים שמקבלים קוויטלעך. צדיקים פירושו הצדיקים, היהודים. לא ההפך מ״למען רשעים אל תהי תקוה”.
“טרם נקרא ואתה תענה”
אחר כך מוסיפים כבר טרם נקרא ואתה תענה. זה מתאים מאוד, כי בקושי התפללתי. טרם נקרא ואתה תענה, טרם נדבר ואתה תשמע. זה אומרים כבר כן פעמיים את אותו הדבר.
כי אתה הוא… לא, זה ש״טרם נדבר ואתה תשמע” זה מאוחר מדי להתפלל עכשיו. לא, אני חושב אבל שזה נכון, שזה אומר מאוד יפה ש… אני אגיד את זה לפני שאני אומר את זה בארוכה, אני אגיד את זה בארוכה, אני אדם פשוט, אבל ה… הנוסח אומר את זה בתפילות טהורות. אני חושב שזה אותו המשמעות, כי פשוט אדם הרבה פעמים, אם יש מילים קצרות… אבל אם מדברים, אי אפשר להתפלל בצורה מסודרת. אבל אם אני מתפלל, אני מתפלל טוב, אבל אין לי… “טרם” זה הטעם למה אני אומר את זה ארוך. “טרם נקרא” זה הנקודה. אני יכול להתפלל, אני לא צריך להתפלל, אני מתפלל כן.
התירוץ הוא, לא תמיד מקיימים, לא תמיד אולי מתפללים כן וזה יוצא לא נכון. בגלל זה אומרים את האמירות שנותנות את הסדר לבורא. הקב״ה גורם לך להתפלל, אתה אומר את כל ה… הוא לוקח את כל האלף בית ועושה מזה את הנוסח הנכון. כן.
כי אתה הוא עונה בכל עת צרה, פודה ומציל בכל צוקה, ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. כבר, אם זה שומע תפלה, אחר כך ממשיכים לרצה, נכון? זו ברכת העבודה.
הלכה: מתי אומרים “הביננו”?
הרמב״ם פסק… רגע. כן. כמה דברים הייתי אומר, בגמרא היה קצת מחלוקת אם אומרים “הביננו”, אם מותר לומר “הביננו” כל היום באופן כללי או לא.
דובר 2: אבל רק בשעת הדחק?
דובר 1: רגע. כמה בכלל, אם אומרים… אני חושב שזו מחלוקת במשנה כבר. והרמב״ם פסק כמו רבי עקיבא במשנה, שאם יש ספק אם דעתו מכוונת וכדומה. והגמרא גם כאן שאביי גער במי שאומר “הביננו”. אבל הרמב״ם מביא שנראה שהרמב״ם הבין שהכל בכלל. כלומר, אם תלוי אם דעתו מכוונת, נאמר שהפשט הוא ש…
דובר 2: אם לא, צריך לומר תפילה קצרה.
דובר 1: אם לא, צריך לומר… לא, עכשיו מדברים על “הביננו”. תפילה קצרה זה עוד רמה. אם אין דעתו מכוונת, מה שכתוב בגמרא שאסור לומר “הביננו”, זה מדבר על כשיש לו כן דעתו מכוונת. הרמב״ם פוסק שזה תלוי. כלומר, אם יש לו כוח, אם יש לו דעתו מכוונת ולשונו טהור, צריך לומר את כולה. אבל אם אין לו, אז הוא מחויב, כלומר, ההלכה היא שצריך לומר “הביננו”. וכך גם פסק בשולחן ערוך, שנפסק ברמ״א, שאם אין לו כוח, אין לו דעת מכוונת, אומרים “הביננו”.
ונראה בסימן ד׳ את הבעיה של ימות הגשמים בעוד רגע, אבל כך לכאורה ההלכה פסוקה, אין חולק על זה. מה שהסידורים של היום לא הדפיסו את זה…
דובר 2: הבעיה עם זה, רגע, תהיה שזה לכאורה רק שמשנה ממטבע שטבעו חכמים, כי אדם יכול להתפלל בעצמו על כל הדברים האלה. זה רק מטבע המטבע.
דובר 1: כן, כן. אבל כאן מדברים על הרבנן. הרבנן באמת רצו שיעשו שמונה עשרה ברכות. הם לא… בדיעבד הם באמת היו… ברכה אחת כללית. אבל הרמב״ם אומר הרי ש״הביננו” זה תיקון, כן? זה לא שאתה עושה משלך. זה תקנת חכמים.
אבל עד היום הזה, חוץ מימות הגשמים שנראה בעוד רגע, או מוצאי שבת, ההלכה פסוקה היא שאם אין כוח לומר את כל שמונה עשרה, צריך לומר “הביננו”. אני לא מבין למה רוב הסידורים של היום בכלל לא הדפיסו את זה, ומתעלמים מזה. אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לחזור על הנוסח או למצוא סידור שזה כתוב בו, ולומר את זה. כן. עכשיו נראה שיש זמנים שאי אפשר לעשות את זה, אי אפשר לעשות את ה״הביננו”.
דובר 2: כן, אז צריך להזכיר “ותן טל ומטר”.
דובר 1: כן, זה בימות החמה. אבל הזמן שאפשר לומר את הנוסח “הביננו” הוא בימות החמה בקיץ.
הלכות תפילה: דיני הביננו, שבע ברכות בשבת ויום טוב
הלכה ד: הביננו בימות הגשמים — למה אי אפשר לומר
הרי אין שום סיבה למה צריך לומר את כל הברכות. אדם שאין לו זמן או שהוא עייף, על פי הלכה צריך לומר, וצריך להשיג את הנוסח, או למצוא סידור שזה כתוב בו ולומר את זה.
כן. אה, עכשיו אפשר לראות שיש זמן שאי אפשר לעשות, אי אפשר לעשות את ההביננו במסורת ההביננו. כן, מה שאפשר לומר את הנוסח הביננו הוא בימות החמה בקיץ, אבל בימות הגשמים אי אפשר לומר הביננו. סיבה מעניינת, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. לא מספיק שאומרים בכלל, תעשה שנגור במקום טוב, זה לא עובר ב״ותן טל ומטר לברכה”. צריך לומר “ותן ברכה”, “ותן טל ומטר לברכה”. אם כבר באותו מחיר אומרים את כל שתים עשרה הברכות, קל יותר לומר את כל שתים עשרה הברכות מאשר לא לשכוח את זה, אם מתחילים להתחשב…
החילוק בין שאלת גשמים לברכות אחרות
אבל זה רק אם האדם היה צריך בעצמו להוסיף שאלה, אבל אם החכמים שאמרו שנאמר הביננו היו יכולים להוסיף עוד מילה, “ותן טל ומטר לברכה”, היו יכולים להכניס מילה. אבל זה לא בא כך, זה בא בלי זה. אלא מה? הברכה היא ברכה שאומרים מהר, והם מכניסים לתוך הברכה שבאה מהר, והולכים עם זה כך, זה לוקח שלושים שניות, ובשלושים שניות לא יחשבו שלא יזכרו שבמוצאי שבת יש כאן עוד פסוק שצריכים להכניס.
שיטת רבינו מנוח: אם יש סידור אפשר לומר
רבינו מנוח אומר באמת, רבינו מנוח אומר כאן מיד בצד שהוא סובר שהגמרא מדברת אם אי אפשר, והוא משווה את הגמרא לברכת כהנים, כתוב שהשליח ציבור, “אם הבטחתו שאינו חוזר אינו רשאי”, אומר שבוודאי יש כאן את אותה ההלכה שאם אדם יודע שהוא כן חשב, או אפשר לומר אחרת, אם אדם מתפלל עם סידור, ובסידור כתוב כבר שב״מוריד הטל” אומרים “לברכה”, לכאורה הוא כן יכול לומר אפילו הוא ייכשל.
השאלה הפונדמנטלית: למה שאלת גשמים שונה?
אבל השאלה היא הרבה יותר פונדמנטלית: למה לגבי כל שאר הברכות מספיק שמזכירים את ענין הברכה, ומה קרה ב״מוריד הגשם” שלא מזכירים את ענין הברכה? שיהיה טוב, שיהיה טוב? צריך כאן חיוב לבקש טל, מטר, וזה יותר מהחיוב על שאר ה… החיוב שמבקשים על הגאולה… הגאולה פירושה, דרך אגב, לפי רש״י רשימת גאולה.
למה לא צריך להזכיר שיהיה לכל מטר באמירה שיהיה “על פני הארץ”? למה לא צריך? למה על כל שאר התפילות מספיק שמזכיר את זה בצורה מעניינת אפילו? “יסוד בתי צדיקים”, “בבנין ירושלים”, וכאן לא מספיק לומר אני רוצה שתיתן לנו מטר, שנחיה בנחת? אני חושב שהמטר הוא תפילה. אבל מה ההבדל בין מוריד הטל למוריד הגשם? אני לא מבין, כאן יש הלכה…
תירוץ: שאלת גשמים היא שאלה מיוחדת
בשמונה עשרה הרגילה אתה צודק, כי שם מקפידים על המילים המדויקות. אבל ברגע שיוצאים מהמילים המדויקות, מזכירים כל ענין כדי שהאדם יזכור שעל זה אני מתפלל. כשלא יוצאים עם המילים, המילים לא מביאות מספיק את כל הענין.
בשמונה עשרה, חז״ל תיקנו לנו שמונה עשרה ארוכה. אתה לא מחויב דווקא לומר את המילים בברכה. הם עשו שתים עשרה ברכות. המילים גם לא דווקא שונות מהמילים שאומרים בשתים עשרה ברכות. כן שונות. סתם כך אומרים. הם עשו שיהיה הרבה יותר קצר. הם עשו את זה בצורה שיהיה קצר ויהיה קל יותר לזכור מאשר אחת עשרה משתים עשרה. אני יכול לתת לך את הנוסח, אתה יכול לחפש באינטרנט, יש נוסח שהוא מאוד ארוך, אבל תראה שאין שם אף ברכה אחת שהתוכן השאלה שונה מאשר בשתים עשרה ברכות. אין. אתה מבקש דעת, אתה מבקש תשובה, אתה מבקש את כל הדברים. יותר פיוטים, פחות פיוטים, זו כבר שאלה שלא מדברים כאן, איך אומרים את זה, לא מקפידים על כל הדברים.
אבל כאן, השאלה היא חלק מזה שיהיה שעת הכושר. הכל הוא חלק מהכל. זה לא שהכניסו את זה לתוך ברכה, לא עשו ברכה חדשה לעשות ברכה על מטר. לא, טוב, אבל זו שאלה מיוחדת. זו לא אותה שאלה כמו סתם לומר טוב. זו שאלה מיוחדת. שירד גשם… שירד גשם לא כתוב בנוסח של ‘ברכנו׳, כאן אתה יכול להכניס את זה, אבל זה לא כתוב. אני לא יודע מה הוא עשה ‘והשבענו׳, אני לא יודע מה הוא התכוון. זה היה… זה לא היה מתאים, אין כאן מילה. זה היה נראה מוזר.
הרי״ץ גיאות והבית יוסף
ה׳רי״ץ גיאות׳ לכאורה בוודאי צודק, שאם אפשר, אם יש סידור שזה כתוב בו בכל מקרה, אפשר לומר את זה כמו ‘מוסף חול המועד׳, ה׳בית יוסף׳ לא מסכים כי הוא מחמיר. אפשר להשלים אצלך? הוא אומר שה׳רבינו מנוח׳ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה׳רמב״ם׳ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו׳ כחיוב לומר דבר ארוך, הוא אומר ‘דומם הוא׳, שלא יסיח דעת, ה׳רמב״ם׳ אומר את זה גם בתחילת ההלכה. אחר כך מאוחר יותר הוא יאמר דברים המעכבים, הוא יכול לומר… הוא יכול לומר. ‘רבינו מנוח׳ מחמיר, הוא אומר שהוא כן, נסה לומר. אני לא יודע, ה׳רמב״ם׳ לא אומר ‘אינו מתפלל ענינו׳ כחיוב. כן, כן, הגמרא בוודאי שזה מתכוון לזה. פשוט מתכוון שהוא לא מבין את המילים שהוא כן. והוא הרי לא, הוא לא יכול לומר ‘ענינו׳ לדעת רש״י, הוא צריך לומר ‘ומבדיל בין קודש לחול׳, אני לא יודע בדיוק איך. את זה הוא לא יזכור, אבל זו אותה הלכה.
ה׳בית יוסף׳ אומר על ה׳רבינו מנוח׳, לא מצאתי חבר, לא מצאתי אף אחד שיאמר את אותה הסברה, שממילא הפסק הוא שהוא לא אומר את זה, אבל זה מאוד מוזר, שזו הדרך של ה׳בית יוסף׳, שכל אחד צריך לומר את זה פשוט. אז הסברה הפשוטה היא שזה מדבר על אופן שלא יזכרו.
הלכה למעשה: פסקים מעשיים
המשנה ברורה והחיי אדם
בכל מקרה, אני אומר הלכה למעשה, ואני צריך לומר עוד הלכה חשובה, ה׳משנה ברורה׳ פוסק את זה גם כך, אני לא יודע למה העולם לא יכול ‘הלכות תענית׳, צריך ללמד לילדים את ההלכה. ה׳משנה ברורה׳ אומר שאפילו ה… ה׳שולחן ערוך׳ אומר, או ה׳משנה ברורה׳ לפחות אומר, שלא יאמרו ‘ענינו׳ בקביעות, על זה רק באמת אין דעת, אבל אומר ה׳חיי אדם׳ שזה דווקא מה שאמרתי, לומר ‘ענינו׳ ממש את הנוסח, אבל אם מישהו אומר כן את כל שתים עשרה ברכות, אבל הוא אומר את זה בקיצור רב. והחיי אדם הדפיס נוסח של לקצר את כל שתים עשרה ברכות. זה לכתחילה, או ממש לכתחילה. בכל מקרה, כשאין כוח, חייבים לומר את הנוסח של חיי אדם. את זה גם צריך להדפיס בכל הסידורים. אין לי מושג למה כל הסידורים לא כותבים את כל הברכות.
למה לא מדפיסים את הנוסח הקצר בסידורים
אני אגיד לך למה. אותי הטריד, כמו בכבוד עשיתי בזה, שאנשים לא יודעים שכשאין מקווה, יש ברמב״ם ובהלכה מודפס אפשרויות אחרות של תשעה קבין, ואפשר לכאורה עם מקלחת, לפי רוב הפוסקים, עם מקלחת או תשעה קבין. ויש ענין כזה שבגלל שמחפשים להחמיר, לא אומרים את המצב הבינוני. אז יוצא מישהו שלא הולך למקווה, גם לא עושה תשעה קבין. כן, כל אחד עושה מקלחת, אבל אם הוא יודע שכשהוא עושה מקלחת הוא מטהר את עצמו, והוא היה מרגיש שהוא עשה טהרה, כוונה הולכת הרבה, שיעשה את זה, שידע שבמקלחת לפחות הוא עושה תשעה קבין, שזו דרך כשרה של טהרה לתפילה, מינימום, כשאין מקווה, שנראה מאוחר יותר ברמב״ם.
אני חושב שזו אותה סיבה כאן גם. כי רוצים בוודאי מאיתנו תמיד להתפלל את כל שמונה עשרה כשיש כוח, אז לא אומרים לנו את הדרך האמצעית. אבל זה לא בדיעבד. עבודה שצריך רוב היום לעבוד, זה כל יום עייף. זה לא… מה שכתוב בגמרא שלא יכול להיות כל יום, מדבר על מישהו שיש לו כן זמן, או שבת, אני לא יודע מה שבת. בכל מקרה, לא אומרים שמונה עשרה ברכות. אבל אם מישהו… מה שאתה אומר שרוצים להיות גם יותר טוב, זה לא מה שקורה. מה שקורה הוא שמוותרים על הכל, ולא אומרים אף ברכה אחת. זה חבל. צריך לומר את נוסח הביננו. יוצאים לכל הדעות, אין שום ספק. חוץ מבקיץ, בחורף צריך לסמוך על רבינו מנוח. רק רבינו מנוח הוא יהודי גדול, אפשר לסמוך עליו. או החיי אדם…
מתי צריך לומר הביננו
היהודי, שבשמונה עשרה כבר אין לו את הכוח, הוא אמר את התפילה של רבי ר׳ אלימלך שכוללת הכל. הוא כבר התפלל כל כך הרבה. אני מדבר על מנחה, אני מדבר על יוצר, יוצר אור ובורא חושך, והוא הולך עד יוצר המאורות. אבל הוא מתפלל בכל מקרה, הוא מתפלל שם יותר זמן, שמונה עשרה זה רק עוד שלוש דקות, אז תן לו כבר. שם הוא קצת התרגל.
תרגום לעברית
אבל אתה צודק, שכאשר אדם נמצא בתחנת רכבת והוא עצבני, והוא עומד להתפלל את כל התפילה הארוכה, במקום זה עליו להתפלל את הקצרה, את הביננו. שלוקחת שלושים שניות, עם פחות לחץ. החכמים רצו זאת. זו לא חומרא. החכם, בכל הסידורים הישנים, עד לפני כמה שנים, היה מודפס הביננו אחרי שמונה עשרה. זה דבר חדש שאין את זה. אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אולי כי איזה פוסק אמר חומרא. איזו חומרא? זו קולא. זו לא חומרא, זו קולא.
מתרגלים שתפילה פירושה לפתוח עמוד ולתפוס פסוק שלם מתחת. אין שום הלכה כזו. אוקיי, כבר הספקתי להקניט. בואו נחזור לשמונה עשרה.
הלכה ה: שבתות וימים טובים — שבע ברכות
עד כאן למדנו את עיקר הלכות קריאת שמע ושל שמונה עשרה. עכשיו נלמד מה עושים בשבת וביום טוב, וכן הלאה, מה הסדר שעושים.
שבתות וימים טובים מתפללין שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום. בשבת יש ארבע תפילות, שיש גם מוסף. בכל ארבע התפילות יש שבע ברכות. מהן השבע? שלש ראשונות, שלש אחרונות, והברכה האמצעית מעין אותו היום.
זה מעניין, כי הביננו היא גם ברכה אחת, אז רוב התפילות הן שבע. אולי חז״ל התכוונו לומר שזה בגלל… יש שבע שהוא גם סוד, יש ענין של שבע, שבע היא מספר מיוחד. אולי זה באמת בגלל זה, שיהיה שבע. שבת, היום השביעי, יש לו שבע ברכות.
חתימת הברכה האמצעית — שבת לעומת יום טוב
שבתות חותמין, אוקיי, מה היא האמצעית, מה היא הברכה האמצעית? הברכה האמצעית היא מה שמסיימים במקדש השבת. אבל רגלים וימים טובים חותמין מקדש ישראל והזמנים.
שבתות וימים טובים, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך בא “וישראל והזמנים”. כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב״ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, ואנחנו ישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי יהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשים הזמנים. ואני חושב גם שכן שבת היה בעצם מששת ימי בראשית, לפני שהיו יהודים, לפני שהיו יהודים שקיבלו את המצווה של שבת.
חתימת ברכות שבת ויום טוב, תפילת ראש השנה ויום כיפור, ופתיחה וסיום לתפילה
חתימת ברכות שבת ויום טוב – “מקדש השבת” vs. “מקדש ישראל והזמנים”
דובר 1:
נעשה עכשיו ויכוח גדול. קודם שבת, “מקדש השבת”, ואחר כך “וישראל והזמנים”.
כן, הסיבה היא, זה כתוב בגמרא, הקב״ה מקדש את השבת, והוא מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים. כן, כי היהודים עושים קידוש החודש, דרך זה נעשה… אני חושב גם שבשבת היה בעצם ששת ימי בראשית, זה כבר היה לפני התורה, לפני שהיו יהודים שקיבלו את התורה. האנשים היו ביום שישי, אבל כן. לא, אני מתכוון אבל היהודים, כן, לפני התורה, לפני האנשים.
דובר 2:
זה ראש השנה טוב.
דובר 1:
לא, ישראל, כן, מה שישראל פירושו, העם שקיבל את התורה. אבל עדיין לא מובן למה ביום טוב צריך להחליט לומר “מקדש ישראל והזמנים”. משהו חסר לי הסבר. למה צריך בכלל להזכיר את זה? זו גם שאלה שלי. למילא זה שמזכירים את זה בשבת לא עושים את זה, את זה אני מבין. אבל למה בכלל? למה לא לומר “מקדש הזמנים”, “מקדש היום טוב”? מה חסר את ישראל בכלל? משהו יש ליום טוב עם קדושת ישראל, לא רק עם קדושת יום טוב. קדושת השבת אין לה עם קדושת ישראל, וקדושת יום טוב יש לה עם קדושת ישראל, משהו כתוב כאן.
טוב, בקרוב יהיה עוד יום טוב, נחשוב על זה. בראש השנה, מה אומרים? אה, אומרים משהו יום טוב. בראש השנה אומרים…
דובר 2:
רק שוב, אם לוקחים את התירוץ של הגמרא, שבת היא היום השביעי של הטבע, אין לזה קשר לשום חודש, לקידוש החודש.
דובר 1:
את זה אני אומר, אבל זה לא תירוץ לכתחילה למה צריך, זה נכון, ישראל מקדשין זמנים, אוקיי, למה צריך להזכיר את זה? אני מרגיש ש… אתה רואה שביום טוב גם אומרים “אתה בחרתנו” בתחילת הברכה, רשימה שלמה שהיינו אומרים בשבת גם לא.
דובר 2:
לא, אני אומר ששבת היא יצירה של הקב״ה כביכול, שיש לה קשר לטבע, לימים, זה “יום ולילה לא ישבותו”. ומה זה יום טוב?
דובר 1:
אבל יום טוב יש לו קשר ליהודים, זו לא מתנה מהקב״ה? זו מתנה מהקב״ה, הקב״ה נתן מתנה ליהודים שיוכלו לעשות זמנים.
דובר 2:
כן, אבל לכאורה זה דבר צדדי, שקידוש החודש עושה בית הדין. אוקיי, זה לא נראה שזו המהות של יום טוב, זה נראה שזה כן.
דובר 1:
אוקיי. כשמוצאי שבת הוא יום טוב אומרים שניהם, מקדש השבת ישראל והזמנים. בראש השנה לא אומרים מקדש ישראל והזמנים.
דובר 2:
זה מעניין, ידעתי שראש השנה לא כל כך תלוי בקידוש החודש באותה צורה כמו שאר ימים טובים.
דובר 1:
לא, זה לא תלוי, כן תלוי, זה ראש חודש. למה?
דובר 2:
לא, אומרים כן, אומרים רק לא והזמנים, אומרים מקדש ישראל.
דובר 1:
שני דברים, מוסיפים “מלך על כל הארץ” בגלל הנושא של מלכות. כן, יש טעם, שאלה כזו, למה לא אומרים את החתימה המיוחדת של יום טוב? למה לא לומר חג המצות, חג הסוכות? למה צריך לומר “והזמנים”? זה פלא.
דובר 2:
בראשונים עשו כן מיוחד.
דובר 1:
אוקיי, ראש השנה אינו משלושת הרגלים, אינו הזמנים. יש אפילו מי שטענו, אבל זה לכאורה לא נכון, היו איזה מגיהים שטענו ש״והזמנים” הוא קיצור, לומר כל פעם… כן, אבל זה לא האמת. צריך לומר “והזמנים”, אבל צריך להבין למה.
כשמוצאי שבת, חותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. זה אותו סדר.
תפילת מוסף של ראש השנה – תשע ברכות (הלכה ו)
דובר 1:
אומר הרמב״ם, שאלו הן שבע הברכות, התפילות ערבית, שחרית ומנחה. תפילת המוספין של ראש השנה, אה, של ראש השנה, הוא אומר שראש השנה הוא יום טוב אחד שתפילת המוספין שלו יש לה כמות אחרת של ברכות, כי האמצעית מורכבת משלוש ברכות: מלכיות, זכרונות, שופרות. אומר הרמב״ם, ממילא יוצא תשע ברכות. הוא אומר אילו תשע ברכות? שלש ראשונות ושלש אחרונות של כל יום, מגן אברהם, מחיה מתים, הקל הקדוש, והמשך ההודאה. ובאמצע יש שלוש. אילו שלוש? שלש ראשונות ומעין שלושת הענינים, הענינים של מה שמבקשים, הפסוקים מורכבים מהדברים שמדברים עליהם, מלכיות, שנית זכרונות, ושלישית שופרות. אז הברכה האמצעית מורכבת משלוש, ממלכיות, זכרונות, שופרות, ממילא זו תפילה של תשע. חותם כל אחת מענינה, גם החתימה של כל ברכה היא לא רק הענינא, ענינא פירושו נוסח התפילה והפסוקים שמביאים. החתימה היא “מלך על כל הארץ” היא הראשונה, ו“זוכר הברית”, וכן הלאה, “שומע קול שופר”.
תפילות יום כיפור (הלכה ז)
דובר 2:
מה עם יום כיפור?
דובר 1:
מתפלל חמש תפילות, חמש תפילות, שבע ברכות. יום כיפור יש חמש, כי יש גם נעילה. כן. מה שכבר למדנו בפרק קודם.
יש תפילה מיוחדת, שלש ראשונות, שלש אחרונות, אמצעית מעין היום. האמצעית, יום כיפור יש אחת ארוכה באמצע. חותם במלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים. גם כאן מלך על כל הארץ, יום כיפור, מעניין.
דובר 2:
אה, כמו שאומרים מלך המשפט כל עשרת ימי תשובה, נראה בקרוב.
דובר 1:
אם זה שבת, רגע, אומרים מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. אה, מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. חתימה ארוכה מאוד, אני חושב שזו הארוכה ביותר. אצלנו עושים אפילו ניגון, אצלנו אומרים אפילו מלך על כל הארץ, עושים אפילו ניגון על זה, נכון? איך אומרים יום כיפור, עושים אפילו ניגון על החתימה? מלך על כל הארץ. כן.
תפילת יום כיפור של שנת היובל (הלכה ח)
דובר 1:
אז זה הכל כל שנה יום כיפור. אבל צריך לדעת שפעם בחמישים שנה יש סוג אחר של תפילה. גם שנה אחר שנה לשנת היובל, שכבר למדנו קודם במצוות, שיש שנה חמישים שהיא יובל, מתפלל תפילות של תשע ברכות. יש כאן כתוב שבע ברכות, כאן כתוב תשע ברכות. כשם שמתפלל במוסף של ראש השנה, כך שנת היובל ביום כיפור. התפילה של יום כיפור של שנת היובל יש גם מלכיות זכרונות ושופרות. מתפלל תפילה של תשע ברכות במוסף של ראש השנה, וכן עושה בברכות עצמן, בלא פחות ובלא יתר. אומרים את אותו הדבר, ממש אותו נוסח של מלכיות זכרונות ושופרות אומרים ביום כיפור תפילת היובל.
דיון: למה מלכיות זכרונות ושופרות ביום כיפור של יובל?
דובר 2:
כן, למה אומרים את זה ככה? מה זה בא? מה הפשט של זה? אני לא יודע, אולי למדנו פעם על זה? על יובל? אני יודע למה צריך לומר מלכיות זכרונות ושופרות יום כיפור של יובל?
דובר 1:
כן, אני יודע, כי יש לזה קשר ל, זה דומה לראש השנה שתקיעת שופר היא דאורייתא. אוקיי.
דובר 2:
אה, אה, טוב מאוד, טוב מאוד. זה התקיעות. אז לכאורה מלכיות זכרונות ושופרות יש תקיעות. זה הסוג. זה פירוש על התקיעות.
דובר 1:
אה, זה פירוש על התקיעות. אה, זה מה שמלכיות זכרונות הם גם פשטים בשופר. אז, זה התירוץ. זה הפשט. מה המשמעות?
דובר 2:
הזכרונות ברחם, כן? אה, הזכרונות. הרמב״ם אמר לנו. מזכירים את הקב״ה, הוא מביא… כן. טוב מאוד.
דובר 1:
מה הפשט נחשוב? אבל ביובל תוקעים שופר. מתי תוקעים את זה? ביום כיפור תוקעים את זה. “והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש”. כן. את זה צריך רק כשזה יובל. היינו, כשיש תקיעת שופר של יובל. טוב מאוד.
דובר 2:
כן, והמשנה הראשונה כתוב “שובע יובל ראש השנה לתקיעות לפני הברכות”. טוב מאוד. זה תקיעות עם הברכות. זו המשנה. זה סט אחד, כמו שלמדתי.
דובר 1:
לכאורה, כשלומדים בהלכות ראש השנה, בסוגיא לא למדנו, אבל שם יצא לנו שעיקר התקיעות באות באמת על סדר הברכות. כן, תקיעות דמיושב הוא חידוש, מוסיפים. אצלנו חושבים שתקיעות מדאורייתא הוא דבר נפרד, אבל תקנת חכמים הייתה לעשות תקיעות על סדר הברכות. זה אותו דבר.
אוקיי. הלאה אומר הרמב״ם: “בכל תפלה מתפלות”. הרמב״ם מאוד חמוד שבהלכות תפילה הוא בקושי חשב שצריך לכתוב הלכות יום כיפור של יובל. זה דבר שצריך לעשות. אולי שואלים אותך, לא, הרמב״ם אומר הכל.
“ה׳ שפתי תפתח” – פתיחה לתפילה (הלכה ט)
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה: “בכל תפלה מתפלות”, הלכה חדשה מעניינת שלא ידעתי, “כל תפלה משלש תפלות שאומר קודם הברכה הראשונה ועומד, זו היא פתיחה להם, והוא שאומר ‘ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך׳”. זה כתוב בגמרא, זה פסוק בתהלים. הגמרא אומרת שהחכמים, אמר רבי יוחנן, כך צריך לעשות. כן. מעניין. זו בעצם תפילה על תפילה, מבקשים מהקב״ה שנוכל להתפלל טוב. זו התפילה הראשונה לפני תפילה.
דיון: הענין של “שפתי תפתח” אחרי תקנת חכמים
דובר 1:
זה מעניין, כי לפני שהחכמים עשו מטבע של ברכות חכמים, לתפילה היה הרבה סנס, כי יכול להיות לשון עלג, מבקשים מהקב״ה שיצליח. פעם שהחכמים עשו את זה, מה שייך? יכול להיות שאפילו את תפילת חכמים אפשר לומר באופן עלג, בלי כוונה.
ואני רוצה להזכיר שיש מחלוקת, כלומר, זה לא כתוב בפירוש. יש מחלוקת גדולה בראשונים, הרשב״א והרמב״ן, אני חושב ששניהם אומרים בפירוש, שכשכתוב שהחכמים תיקנו ברכות, זה לא אומר שהם עשו את כל הנוסח. זה אומר שהם עשו הלכות מסוימות, איך צריך להיות שמונה עשרה ברכות, שצריך לדבר על מה שצריך לדבר, נוסח החתימה אולי, אבל זה לא… הרמב״ן אומר שזה מדרש. הרמב״ן מביא את הראיה, כי לא רק מאוחר יותר, אלא עד היום אנחנו לא רואים הלכה כזו. הרמב״ן אומר שזו קבלה.
דובר 2:
לא, כי לא כולם.
דובר 1:
הרמב״ם אומר איך יכול להיות שבזמן הבית לא אמרו את התשע הראשונות? אמרו את שתי העבודות ישראל וירושלים, משהו כזה יש לו נוסח. חייב להיות שזה השתנה, אז אין שום ענין. איך אפשר לומר שאנשי כנסת הגדולה כבר תיקנו את הנוסח? אלא מאי, הם תיקנו שצריך לדבר על הנושא. אבל מהרמב״ם כל הזמן משמע שהם תיקנו נוסח. אמנם, הוא ממש מעכב את הנוסח, אי אפשר להכניס. אבל על זה, יכול להיות שאפילו ר׳ יוחנן עוד, כן, הוא התנהג כמו שהוא אמר נוסח משלו קצת על זה.
והשם שפתי תפתח, הרמב״ם אומר, אני אומר, אפילו כשיש נוסח של תפילה, שאני אומר את זה טוב, שיהיה לי כוונה במילים, שלמדתי לשוני תמה לקרוא, אבל זה קצת דוחק. שכחתי את העברה.
דובר 2:
לא, אני אומר שזה יותר כמו הדבר החסידי, שחננו ה׳ שבעת שיעלה על דעתי להתפלל, שאוכל להתפלל. זה הפשט. אבל לוכל להתפלל, יכול לומר, בשלמא, עשה שתהא תפילתי שגורה בפי עבדך. נכון, אבל שגורה בפי פירושו לכאורה גם זה. שמתפללים טוב. שיהיה לי מילה טובה. אבל אמת, לכל דבר יש כמה רמות, יכול להיות יותר.
דובר 1:
ר׳ אלימלך אמר את זה במילים יפות, הוא אמר, “ואם לא ידעתי, אתה תלמדני”, אם אני לא יודע מה להתפלל, תעשה שאתפלל טוב. תפילה טובה של ר׳ אלימלך.
“יהיו לרצון” – חתימה אחרי תפילה
דובר 1:
אבל כן, כשחותם. כשחותם הוא אומר תפילה, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שמה שאמרתי ומה שחשבתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני. הרבה פעמים אני חושב שצריך רק לומר אמרי פי, כי יש לי ענין נוסף לשמוע מה היה ההגיון לבי במהלך שמונה עשרה. נו נו, הוא שומע בכל מקרה, זו תפילה סתם. יהיו לרצון זה פשט כמו, אני לא יודע, אני לא מכיר אותך כל כך טוב הקב״ה, אני לא יודע בדיוק מתי, אולי לא היה שעת רצון, אבל שיהיה יהיו לרצון אמרי פי, שיתקבל. מה שעשיתי יתקבל. ואחור וקדם צרתני.
דובר 2:
אה, טוב מאוד. אחר כך הוא חוזר, צורת לאחוריו.
דובר 1:
כאן אומר הרמב״ם, מה ההלכה של הכניסה לתפילה והיציאה מהתפילה? אנחנו נלמד את זה, אני חושב. הוא אומר, הוא מביא שזה עוד פני רוקח, הולך לומר יותר על היציאה לאחוריו. אני לא רואה את זה בשנייה, אבל קריאה…
דובר 2:
כן, אולי עומד לפני המלך. כן, זה יהיה, זה יהיה. כן.
דובר 1:
זה יהיה, זה יהיה. כן. הציטרניש עוד לא כתוב כאן, אבל התלהבות כתובה.
והוא מתכוון עוד לומר מתי, חשבתי שהוא מתכוון עוד לומר מתי אומרים את יהי רצון, ואת לפני יציאת לאחוריו, יש קטע, ואומרים מה עוד דברים מוסיפים.
הלכות תפילה – ראש חודש, חול המועד, שבת, והבדלה
הלכה י: תפילת ראש חודש וחול המועד – ערבית, שחרית ומנחה
דובר 1: אני לא רואה בשנייה, אבל כשגומר התפילה, כראוי. אנחנו נראה, אנחנו נראה, כן.
מתי עוד, אילו דברים נוספים מוסיפים בתפילה? אומר הרמב״ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים. מאוד ספציפי, הוא מוסיף רק שלא מוסיפים בתפילה נוספת חוץ מ… אני… אחרת ממוסף. ערבית שחרית ומנחה, התפילות הרגילות, מוסיפים, אלא שמוסיף בברכת העבודה… הוא אומר את אותו הדבר, הוא אומר שאומרים רק יעלה ויבוא בעבודה.
קושיה: למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה?
אני אף פעם לא… תסתכל אחר כך בנוסח התפילה שלי שאני הולך לומר את הנוסח. אני אף פעם לא מבין, שאלה אחת שאני אף פעם לא הבנתי, למה אומרים יעלה ויבוא בברכת רצה? מה זה בא שם?
תרגום לעברית
אני יודע, אני לא מחזיק בתירוץ הזה, אבל ראיתי כאן שהוא מביא שבירושלמי כתוב שכל דבר שהוא בקשה להבא אומרים בעבודה. כל דבר שהוא לשעבר והודאה אומרים בהודאה. כלומר חנוכה ופורים אומרים גם הוספות בעל הנסים, אומרים אותו בהודאה, כי זה להודות ולשבח על מה שהיה. ענייני הציבור אומרים בעבודה, וענייני היחיד אומרים בשומע תפילה. כלומר, כשחז״ל רצו להוסיף, הם לא הוסיפו גם בשומע תפילה.
נראה, אני חושב שיש כאן קצת חלוקה. שומע תפילה הוא, בהגדרה, שמע קולנו, שמע את קולי, שם מוסיפים נוסח משלהם. אני לא יודע. אבל כשיש קשר לעבודה, שיש קשר ל״רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, שיש קשר לעבודה, “ויהיו לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”, אבל “רחם נא ה׳ אלוקינו”, “שמע קולנו”, ו״רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם שעה”, הם דומים מאוד, כן? “ובתפילתם שעה” זה ממש אותו דבר כמו “שמע קולנו”. כמו ש״שמע קולנו” הוא אומר, שמע את קולי, וכשהוא אומר “תפילת ישראל” הוא מתכוון לתפילת ישראל שאומרים ברבים. הקשר הוא למה שלוש אחרונות הן הודאה. ולכן הגיוני מאוד שהצרכים הפרטיים יאמרו בשומע תפילה, וצרכי המקדש כמו יעלה ויבוא אומרים שמדברים שם על עבודות.
קושיא: רצה היא בקשה, לא הודאה
זה על סדר היום, במילים אחרות, יש כאן קושיא ששואלים, ואומרים ששלוש אחרונות הן הודאה, שאומרים שבח. הרמב״ם אמר זאת בפרק הראשון, אבל זה לא נראה כך. כאן נראה שרק מהודאה מתחילה הודאה.
רצה היא בקשה. למה זה נכנס? למה בכלל הרמב״ם אומר בפרק הראשון שהשלוש ברכות האחרונות הן נותן שבח, נותן… איך הוא אומר זאת? נותן הודאה. מודים אני מבין. מודים מתחיל ומסתיים ב״הטוב שמך ולך נאה להודות”. אבל אתה אומר זאת כבר אחד לפני כן, רצה צריך כבר להיות שבח. כך כתוב ברמב״ם בפרק הראשון, נכון? כך הוא אמר שהראשון הוא… זה לא, זו בקשה. כאן אתה רואה ברור שכשיש בקשה, מוסיפים אותה דווקא שם. אולי כמו שאתה אומר, הבקשה היא ציבור, מוסיפים שם.
דובר 2: אני לא מבין למה… “שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה על הטובה”.
דובר 1: כן, כך אומר הרמב״ם, וכך אומר הרמב״ם “תקנו… תקנו…”. אני לא מבין את הלשון שהשלוש האחרונות הן זה.
דובר 2: כן, “שלוש ראשונות ושלוש אחרונות” הוא אומר הרבה פעמים. איפה, איפה?
דובר 1: אה, “שלוש אחרונות הודאה”. כן, מה זה? מה זה? מה כתוב כאן? מאוד לא ברור מה נכנס הודאה עם רצה. רצה היא בקשה על קבלת התפילה, קבלת העבודה, או קבלת התפילה. לא ברור. משהו חסר מאוד בסיסי.
יש בעצם הרבה תפילה. אה, שירצה… אפשר לקרוא לי, אפשר לסיים כאן. איפה, פנחס, לא ניתן כבר תורת חיים.
דובר 2: לא, לא כך כאן, זה לא ממש כך כאן, זה נושא שלום לרבים, שמים אותו.
דובר 1: אפשר לעבור על זה, אבל רצה עוד יותר קשה. רצה היא ממש בקשה.
אני לא יודע, אולי היה נוסח אחר פעם שהיה יותר הודאה בזה. משהו חייב להיות תירוץ פשוט לקושיא כזו. לא יכול להיות כל כך מצחיק.
הלכה י (המשך): תפילת מוסף – חול המועד וראש חודש
על כל פנים, זה קיצור ראש חודש וחלק של מועד. ובמוסף? אה, מוסף אבל, בחולו של מועד מוסיפים מוסף, מתפללין תפילת מוסף כמו שמתפללין ביום טוב. זה אומר מתפללים שבע ברכות במוסף, לא תשע עשרה ברכות עם מעין המאורע, אלא שבע ברכות. בראשי חדשים מתפלל שבע ברכות, והוא אומר אותו דבר כמו ראש חודש. אה, הוא אומר אחר כך “תשלום”, “מקדש ישראל וראשי חדשים”. וזו האמצעית של… כן, האמצעית של המוסף של ראש חודש.
דיון: קריאה ברורה של מבנה הרמב״ם
דובר 2: אה, את המילה “במוסף” עשה כך, אחרי המילה “במוסף” התחל כך: “במוסף” זה כך, “בחולו של מועד”… לא, מוסף יום טוב ומוסף חול המועד. זה בעיקרון מה שהוא עושה, נכון?
דובר 1: לא, הוא אומר אחרי המילה “במוסף” כאן, חתוך, ו״במוסף”, ועכשיו זה כך, “בחולו של מועד” זה כך, ובראשי חדשים זה כך. נכון, אז מוסף יום טוב, ומוסף חול המועד, נכון? או בחולו של מועד ומוסף… נכון? נכון? זה מה שאתה מתכוון לומר? משהו כזה.
דובר 2: לא, מה שהתכוונתי לומר שזה צריך להיות, שים את המילה “במוסף” של הרמב״ם כאן.
דובר 1: כן, אבל איזה מוסף? בחולו של מועד זה כך המוסף? הוא עושה ראש חודש, חול המועד וראש חודש. המילה “בראשי חדשים” עולה על המילה “במוסף”. הוא אומר “במוסף”, ואז הוא אומר… אה, אה, אה, כך. בראשי חדשים, כן. זה אומר ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש… אפשר להוציא כאן ולכתוב “מוסף יום טוב ראש חודש”.
דובר 2: אה, אוקיי, טוב מאוד. אוקיי, כן, כן. אבל הנקודה היא… לא, זה משפט, אני מבין. טוב מאוד.
דובר 1: אז במילים אחרות, ערבית, שחרית ומנחה זה אותו ראש חודש וחול המועד. מוסף שונה. יש מוסף בחולו של מועד ומוסף בראש חודש.
דובר 2: כן, זה אותו דבר, כי כאן מדברים על חול המועד ראש חודש, ושם מדברים על קרבנות של המועד.
דובר 1: כן. טוב מאוד.
קושיא: שבת שחל להיות בחולו של מועד
דובר 2: מה עם שבת שחל להיות בחולו של מועד?
דובר 1: אה, זה מה שאמרת, המהרי״ד. המהרי״ד אומר שזה לא הגיוני לומר “שבת חול המועד”. מה זה חול? זה לא שבת. מה זה לא חול? ודווקא במשנה לא כתוב, במשנה כתוב תמיד “שבת שבתוך המועד”. כתוב “שחל להיות”, שנפל ב… בחול המועד. אבל אותו… נכון. זה לא אומר שיש שני סוגי שבועות. יש את השבוע ביחס ליום טוב, את השבוע ביחס לשבת. ביחס לשבת זה שבת. אבל כשאתה רוצה ביחס ליום טוב מה השבוע, השבוע הוא חולו של מועד.
מבחינת ראש חודש זה חולו של שבת. אנחנו עכשיו מוצאי שבת, זה חולו של שבת, לא חולו של מועד. זה שני חולות שונים. חולו של… מבחינת מועד זה חול, ומבחינת שבת זה שבת רגילה.
הלכה יא: שבת שחל להיות בראש חודש או בחול המועד
דובר 2: ראש חודש שחל להיות בשבת, כן, מה הוא עושה?
דובר 1: כן, זו השאלה. בתורה אין את המילה חולו של מועד, זו לשון חז״ל, נכון? כתוב מועד ו… מקרא קודש זה יום טוב, נכון? או עצרת, מקרא קודש, שבתון, ומילים אחרות שהתורה קוראת.
ומה עושים כשזה שבת? ראש חודש שחל להיות בשבת, מתפלל ערבית שחרית ומנחה שבע ברכות כסדר השבתות, ואומר יעלה ויבוא בעבודה. הוא מתפלל שבת מלאה, גם יעלה ויבוא, שמוסיפים גם בתפילת השבת. נכון.
תפילת מוסף – שבת ראש חודש
ומוסף מתחיל בברכה אמצעית מעין שבת, ומשלים מעין שבת, ואומר קדושת היום באמצע הברכה. זו לשון מעניינת של הרמב״ם. הוא אומר, מתחילים משבת, מסיימים משבת, ואומרים באמצע קדושת היום. אבל כשהוא אומר “משלים”, הוא לא מתכוון לומר את החתימה, כי את החתימה הוא הולך לומר ששניהם. אלא “משלים” הוא מתכוון לומר שאומרים “ישמחו במלכותך” אחר כך, או משהו כזה. המפרשים אומרים כאן שזה פירוש הרמב״ם על הגמרא. פשוטו של דבר הגמרא התכוונה לומר את החתימה, אבל הרמב״ם למד איכשהו שמדברים בעיקר על שבת, אבל גם…
דיון: נוסח הרמב״ם של “אתה יצרת”
אבל אצלנו יש לנו “אתה יצרת” מיוחדת שאומרים כן לגמרי ענין חול המועד גם.
דובר 2: אתה מתכוון שהרמב״ם היה בשבת ראש חודש חול המועד רק אומר “מקדש השבת” ולא “וראשי חודשים”?
דובר 1: לא, אתה מדבר על כל שבת ראש חודש אחר. רק בנוסח שלנו זה מסתדר, שכשמתחילים עם שבת, מתחילים עם “אתה יצרת”, זה מסתיים גם “רצה במנוחתנו”, ובאמצע אני מדבר על זה מ…
דובר 2: כן, כן, אני אומר, אבל החלק האחרון “וחותם בראשי חודשים”, זה אומר שהרמב״ם היה בראש חודש עם אותו נוסח התפילה של שבת ורק לא משנה את כל הנוסח האמצעי. אנחנו יש לנו את “אתה יצרת”, שאנחנו אומרים רק בראש חודש.
דובר 1: כן, יש כן, הפיוט שונה. אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם, אנחנו יש לנו גם “אתה יצרת”. שבת ראש חודש, מתחילים בענין שבת, מסיימים בענין שבת, הוא לא אומר שזה לא אותו נוסח. הוא לא אומר שמתחילים את הנוסח של שבת, מה שהנוסח של שבת, “ישמח משה”, אני לא יודע מה.
דובר 2: מה הפירוש? “משלים” אומר שהוא מדבר על ראש חודש, או הוא מדבר על שבת?
דובר 1: הוא אומר שאומרים את חלק השבת, וזה שבת. מה זה שבת? שבת היא תפילה של היום, שיש ארבע צורות של שבת. כל המוספים אינם תפילות שבת אחרות. כל תפילות השבת הן אותו דבר, רק יש בעיה ששבת היא גם ראש חודש. מה עושים? כי לראש חודש יש מוסף, ולשבת יש גם מוסף. אז התירוץ הוא שעושים שניהם.
דובר 2: אהא, אהא. איכשהו שניהם. אבל עיקר שבת.
דובר 1: אבל כאן משלים הוא הדין הלכות אתה יצרת, אתה חוננתנו. אתה יצרת הולך כך. צריך לראות ב… חשבתי שהוא היה הולך בארוכה ואומר שהמוסף של שבת הוא בדרך כלל בענין שבת, ושבת ראש חודש הוא בענין ראש חודש.
דובר 2: לא, לא. קדושת היום אומר ראש חודש עכשיו. גם באמצע הברכה מזכירים את כל ראש חודש. קדושת היום לא אומר שבת כאן. קדושת היום אומר ראש חודש או חול המועד.
דובר 1: אז כשזה ראש חודש גם באמצע, ובסוף מזכירים ראש חודש בסוף. מחברים את התפילה של מועד, מחברים עם שניהם. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת שהיא יום טוב, אותה רעיון. שבת ישראל וראש חודש, כמו שבת ישראל וזמנים, כמו שבת ישראל ויום הכיפורים.
התחלת דיון הבדלה
עכשיו נלמד על הבדלה. מה קורה הבדלה? דיברנו כבר על הבדלה? אמרנו כבר על הבדלה בחונן הדעת שבוע שלם? לא הזכרנו לא. עוד לא אמרנו, אמת? עוד לא אמרנו. הוא הולך לומר אחר כך. אבל עכשיו הוא מדבר, מסיבה כלשהי הוא כבר דיבר על יום טוב, אומר על איך אומרים הבדלה כשזה שבת. הוא לא אמר אפילו שמוצאי שבת היא תפילה קצרה, אי אפשר. אבל הוא עוד לא אמר עצם מוצאי שבת. הוא הולך לומר את זה אחר כך בפרק הבא?
הוא אומר את זה מוצאי שבת רק.
דובר 2: לא, לא, לא מוצאי שבת. הוא מתכוון להבדלה רק. זה בטוח כאן.
דובר 1: אה, זה נכון שהוא אומר הבדלה מוצאי שבת, הוא הולך לומר. אבל אני כמעט בטוח שזה כתוב כאן איפשהו. זה עוד לא יכול להיות.
דיני תוספות בשמונה עשרה: הבדלה, על הנסים, עננו, נחם, ומוריד הגשם
הלכה י: יום טוב שחל להיות באחד בשבת — הבדלה בתפילה
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. מה עושים ביום טוב שחל להיות באחד בשבת? זה מוזר שהוא היה צריך לומר את זה. אולי הוא הולך לומר מיד?
דובר 2: הוא הולך לומר שאלות ותשובות הבא בפרק הזה. אני לא רואה שהוא אומר… אולי כתוב כן מובא מה שהזכרת קודם, הוא הולך לומר לי שצריך לומר את התפילה כסדרה.
דובר 1: אבל לעת עתה הוא אומר שהוא סובר שזה בא בהלכות שבת, כי דין ההבדלה הוא אולי דין בשבת, לא דין בתפילה.
דובר 2: הוא הזכיר לי אחר כך באמצע… אבל כתוב באמת ההבדלה ביין, אבל אני לא חושב שזה נדרש שם. אני צריך לראות שזה כתוב כאן אחר כך.
דובר 1: אוקיי.
נוסח ההבדלה בתפילה
דובר 1: אוקיי, הוא אומר, יום טוב שחל להיות באחד בשבת צריך לעשות הבדלה בליל יום טוב. אז נוסח ההבדלה מכניסים כך. הוא לא אומר איך בברכה רביעית אומרים אותו.
דובר 2: לא, מתפלל לא איך, זו הברכה רביעית.
דובר 1: מתפלל איזו ברכה רביעית?
דובר 2: בליל יום טוב. כלומר, הוא מתחיל…
דובר 1: והרמב״ם אומר הוא מתחיל כך. אבל אנחנו מתחילים “אתה בחרתנו”. מה רואים…
דובר 2: לא, אני מסכים. זה “ותודיענו משפטי צדקך”.
דובר 1: אני חושב שהרמב״ם גם כך, ותודיענו איפשהו.
דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותתן לנו.
דובר 1: לא, ותתן לנו.
דובר 2: ותודיענו משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חוקי רצונך.
דובר 1: מה הוא השמיט את זה, ולא חילוק?
דובר 2: לא, יש למען ידעו אומר למדו, ולמען ידעו אומר התרגלו. אני חושב שזו לשון כפולה.
שלושה מיני קדושות: שבת, יום טוב, ורגל
דובר 1: “ותתן לנו ה׳ אלקינו קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. שבת קדושה, יום טוב מכובד, ורגל חגיגי. זה אופן אחר.
דובר 2: חגיגה אומר לכאורה חגיגה, לכאורה. אבל אתה יודע, זה נכנס. בקיצור, העיקר הוא העיקר.
דובר 1: אבל השבת, יום טוב, עשית הבדלה. בחונן הדעת זה הכל על לעשות הבדלות, לעשות קטגוריות נוספות, שהעולם לא חד-ממדי. שניתן לנו דעת לדעת בין יום חשוב, יום פחות חשוב, עוד יום חשוב.
אבל כאן לא אומרים קודם דעת, כאן אין ברכה של דעת. זו סתם ככה הברכה של “אתה חוננתנו” של מה שאתה זוכר את זה.
דובר 2: אמת, אמת, אבל זה לא…
דובר 1: ואני אומר רק, אותו דבר, וכאן ההבדלה עוד יותר ניואנס, כי זה שני מיני קדושות, ויש הבדל ביניהם.
דובר 2: “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת”. “ותתן לנו ה׳ אלקינו באהבה ובשמחה”, וממשיכים.
דיסקוסיה: למה סדר הרמב״ם “הפוך”?
דובר 1: אה, כאן הוא אומר, מוצאי שבת. למה הוא הולך הפוך? אני לא תופס.
דובר 2: סתם. הוא אומר מוצאי שבת, הוא אומר את הלשון, “אתה חוננתנו”, והוא אומר את הלשון, “מבדיל בין קודש לחול”, ואחר כך אומר, “מבדיל בין קודש לקודש”.
דובר 1: הוא אומר “קדושת שבת, כבוד יום טוב, וחגיגת הרגל”. זה שלושה חילוקים חשובים מאוד, כי הוא אומר שיש חילוקים בקדושות.
דובר 2: כן, כן, אבל חגיגת הרגל היא מין קדושה אחר.
דובר 1: חגיגת הרגל אומר חול המועד? מה אומר חגיגת הרגל?
דובר 2: יכול להיות שימי חול המועד, שאז אפשר להביא את קרבנות נדבה? חגיגה? יכול להיות.
דובר 1: מי מביא גם? זה אז אין שום מצוות כבוד, אין שום מצווה של קדושה, אבל יש מצווה של חגיגה. ולכן יש את התפילה. זה מסתדר מאוד יפה.
אומרים “קדושת שבת” היא קדושה אדירה, כל יום טוב יש לו כללים וקטגוריות משלו של קדושה. ושבת היא לגמרי קדושה, “את יום השביעי הגדול והקדוש קדשת” יותר מכל האחרים.
דובר 2: מוצאי שבת, מוצאי יום טוב, הוא אומר את הלשון, אה, כאן הוא הולך לומר, “מבדיל בין קודש לחול”. אה, כאן הוא אומר את זה.
דובר 1: כן, כן, אני כבר יודע למה זה הפוך. הוא אומר קודם את המעלה, ואחר כך אומר את ההבדלה. את הלשון הוא היה צריך לומר אחר כך.
בפרדס כתוב רק הלשונות של דברים מעניינים. הלשונות העיקריות בתפילה הולכים כבר לראות בסידור אחר כך.
בואו נמשיך.
הלכה יג: על הנסים — חנוכה ופורים
דובר 1: “ובחנוכה ופורים אומר על הנסים”. עד עכשיו למדנו מה מוסיפים לכבוד ראש חודש או חול המועד, או לכבוד מוצאי שבת. עכשיו נלמד מה מוסיפים לכבוד חנוכה ופורים.
מה מוסיפים בחנוכה ופורים? מוסיפין בהודאה. בברכת ההודאה מוסיפים “על הנסים”.
יש מי שאומרים מוסיפים בהודאה, אחרים אומרים מוסיפים ברצה. לא, בהודאה כתוב שמוסיפים ענין של הודאה, “על הנסים”.
אבל יש קושיא, בבקשות.
דיסקוסיה: שבת שחל בחנוכה — האם אומרים “על הנסים” במוסף?
דובר 1: שבת שחל להיות בחנוכה ופורים, מה עושים כשזה שבת? יש שאלה, יש חקירה בגמרא האם צריך במוסף לומר “על הנסים”.
כי חנוכה לא בא מוסף, שבת זה חנוכה אין מוסף. מוסף היא תפילת שבת, לא תפילת חנוכה. אין קרבן מוסף נוסף של חנוכה.
אז, מצד טעם אחד לא צריך לומר “על הנסים” במוסף, כי אין חנוכה במוסף.
אבל משמע בגמרא שכן, הגמרא קוראת לזה “יום שנתחייב בכל התפילות”, היום צריך בכל התפילות לומר. או אפשר לומר שהיום הוא כן שבת חנוכה, זו שבת חנוכתית, או סתם כך, כך הוא היום.
הלכה יד: עננו — תענית
מה עושים בתענית?
דובר 1: מה עושים בתענית? אפילו יחיד שמתענה, אה, אתה רואה, אפילו תענית יחיד, אחד שמתענה על הצרה, אדם שיש לו צרה, מוסיף בשומע תפילה “עננו”. והלאה הוא לא אומר את הנוסח.
יש נוסח שבו מבקשים ברכה מיוחדת, ואני חושב שכמו שאמרתי קודם, זו ברכה, הרי בדרך כלל מתענים בגלל משהו גדול, בגלל איזו צרה, מבקשים מהקב״ה שיעזור לנו מהצרה הזו, איך שיעזור לנו.
דיון: הקשר בין “תענית” ו״עננו”
דובר 1: יש את המילה “תענית” עם המילה “עננו” שזה משהו מחובר. בתענית יש את המילה, מבקשים “עננו” שהקב״ה יענה לנו. זה נכון שהם שורשים שונים לגמרי, אבל זו קפיצה קבלית.
דובר 2: זה לא מאותו שורש?
דובר 1: בהחלט לא. זה “עננו”, ואחד זה “תענית”. זה לא “עניינות” ו״תעניינות”.
דובר 2: כן כן, בוודאי בוודאי.
דובר 1: לא, אני אומר אבל נוסח התפילה של עננו הוא דווקא ספציפי לתענית.
דובר 2: אה, עננו אומרים רק בתענית?
דובר 1: גם מי שענה, כן, זה הרי תענית. מי שענה ועננו.
דובר 2: כן, אבל התירוץ הוא פשוט, כי תענית, העיקר פשט של תענית הוא, יש לנו טענה, יש לנו טענה רצינית.
דובר 1: לא, אני מתכוון בדרך כלל כשהקב״ה נותן לך שפע, הוא לא ענה. כשהוא מעכב, ועכשיו מתחיל לרדת גשם, כשאתה אומר את התפילה, הוא עונה לך. זה מערכת יחסים, זה סוג של עניה. לכן יש לנו טענה. אפשר כבר לומר שתענית הוא לשון טענה. יש לנו טענה, שהוא יענה לנו.
יחיד לעומת שליח ציבור — עשרים ברכות
דובר 1: אוקיי, השליח ציבור אומרה בפני עצמה, את העננו כמו שיחיד אומר אותה בשומע תפילה, והוא מסיים ברוך אתה ה׳ שומע תפילה. אבל שליח ציבור אומר אותה יותר כברכה עצמאית שלמה, עם סיום אחר לגמרי.
איך הוא אומר אותה? בין גואל לרופא. אז, שם הרי יש ברכה, שהקב״ה יושיע אותנו מצרותינו עכשיו, ונראה שזה שייך שם. והוא גם מסיים עם אותו סיום, “עונה לעמו ישראל בעת צרה”. כלומר חתימה עצמאית.
בשומע תפילה מסיימים שומע תפילה, כמו שאתה אומר. ואם עושים את זה ברכה נוספת, יוצא ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה.
יוצא שיש עשרים ברכות. כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: יוצא שבתענית ציבור אומרים עשרים ברכות. ולכאורה, כמו שאמרתי קודם, לקחתי את זה מקודם, שבעצם על צורך חדש היה צריך לעשות עוד ברכה, אלא שיחיד לא יכול לעשות ברכה עצמאית לעצמו, אז הוא אומר את זה ביחד עם שומע תפילה. אבל ציבור כן יכול, אז הם עושים ברכה נוספת.
הלכה יד (המשך): נחם — תשעה באב
דובר 1: עוד דבר, תשעה באב. תשעה באב אסור להתענות. אבל מוסיפים בברכת בונה ירושלים, שהיא הרי מעין המאורע, מוסיפים “רחם ה׳ אלוקינו על ישראל עמך… ועל ירושלים עירך החריבה השוממה והמבוישת וההרוסה”.
כן, זה מעניין, למה בכל התעניות האחרות… נראה שלא הוסיפו את זה שם. אמרו את זה בבונה ירושלים, כי זה מסתיים מעין בונה ירושלים. בונה ירושלים היא הרי הברכה של זה.
“נחם ה׳ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.
זה לא ברור. כן.
דיון: מנהג לעומת רמב״ם — מתי אומרים “נחם”?
דובר 1: המנהג הוא שאומרים את זה רק במנחה של תשעה באב. הרמב״ם לא אומר, הרמב״ם אומר לכאורה בכל התפילות.
גם זה לא מוסכם שזה רק סוף של ברכה, אפשר לומר את זה מתי שרוצים. היו אנשים שאמרו את זה כל יום. היהודים שאומרים כל דבר שכתוב בסידור.
דובר 2: אה, אתה מתכוון לאלה שאומרים “אלוקי אלוקי ואלוקי אבותי”?
דובר 1: אה, “אתה ברחמיך הרבים תחתור בורות ושיחין”.
קושיה: למה לא בתעניות אחרות?
דובר 1: אה, עוד דבר. אני רוצה לדעת למה בעשרה בטבת לא יגידו רחם? שגם יזכרו את חורבן ירושלים. מה דווקא תשעה באב? כל התעניות הן בעיקר על זה.
דובר 2: אוקיי.
הלכה טו-טז: מוריד הגשם ומוריד הטל — הזכרה ושאלה
דובר 1: עכשיו נלמד הלכה חשובה, זה השתנה עכשיו, כן? עוד דבר שצריך להוסיף. מעניין שהרמב״ם מכניס את זה לקטגוריה. יש דברים שמוסיפים בברכות של שמונה עשרה, כשהולכים להוסיף דבר חשוב.
הרמב״ם אומר, מאימתי אומרים בברכות “מוריד הגשם”?
כן, הרמב״ם אומר, “כל ימות הגשמים אומר בברכה שנייה ‘מוריד הגשם׳”.
קודם, אנחנו מודים לקב״ה.
דובר 2: אנחנו משבחים.
דובר 1: אנחנו משבחים, לא מודים. אנחנו משבחים את הקב״ה על “מוריד הגשם”. אנחנו משבחים, כן. אנחנו משבחים שזה “מוריד הגשם”.
בימות החמה אומרים “מוריד הטל”, כי בימות החמה יורד פחות גשם. בכלל לא יורד, אפילו לפעמים.
דובר 2: אצלנו יורד.
סטייה: מקומות שיורד גשם כל השנה
דובר 1: המנהל שלי שאל אותי פעם שבברכת החודש בסידור כתוב שב״חודשי החורף” אומרים “לחיים טובים ולשלום”, ובסידור שלו כתוב שבמקומות שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד “לחיים טובים ולשלום”.
מי כתב את זה בסידור? אני לא זוכר את המקור. כנראה היה יהודי שחשב כך.
אוקיי. לא, מה שאני מתכוון לומר, אם יש ענין של שבאזור יורד גשם כל השנה, פשוט שזה טוב לטבע שם.
דובר 2: נו, נו.
דובר 1: כן, נראה.
זמן התחלת מוריד הגשם
דובר 1: ולכן, מאימתי מתחילים את “מוריד הגשם”? אז כך, מאימתי מתחיל החורף?
הרמב״ם אומר כך: החורף מתחיל ממוסף של שמיני עצרת. הגמרא הרי יש חשבון למה, כן, כי שחטו בחג הסוכות, וצריך לחכות עד שהאחרון יסע.
מתי מסתיים החורף? שחרית יום טוב ראשון של פסח.
הרמב״ם הוא מהצדיקים הגדולים האמיתיים, והוא נכנס לשאלה של מוצאי שמחת תורה עד ערב פסח. כך כתוב בגמרא, שאז זה מוסף שמיני עצרת, כי אז זה מזג האוויר. מבין? זה הצד ההלכתי. כן.
ומתפילת מוסף של יום ראשון של פסח אומרים “מוריד הטל”. אנחנו עושים פיוט שלם, תפילת טל, תפילת גשם.
חילוק בין הזכרה לשאלה
דובר 1: עכשיו כך, מאימתי עושים את השאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר. כן, זה רק הזכרה שמזכירים בברכה השנייה.
עכשיו נלמד שיש גם… יש גם ענין של שאלה. שאלה זה “גשמים לברכה השנה”. מאימתי מתחילים את זה?
מהיום השביעי במרחשוון. אז… מז׳ חשוון מבקשים “גשמים לברכה השנה”, “ותן טל ומטר”. וזה דווקא בארץ ישראל.
שאלת גשמים ושינויים בתפילה בעשרת ימי תשובה
שאלת גשמים – מאימתי מתחילים
דובר 1:
עכשיו כך, מאימתי עושים שאלה? אבל שאלה זה לא אותו דבר, כן? זה רק הזכרה, שעושים בברכה השנייה. עכשיו, אבל אנחנו הולכים ללמוד שיש גם, יש גם שאלה. שאלה זה גשם בברכת השנים. מאימתי מתחילים את זה?
משבעה ימים במרחשוון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.
מהיום השביעי בחשוון, אז, משבעה ימים בחשוון מבקשים גשמים בברכת השנים, כלומר סתם טל ומטר. וזה דווקא בארץ ישראל, שהם צריכים גשם מז׳ חשוון. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, או אחרים, כל זמן שמזכירים גשם שואלים על גשמים.
דובר 2:
לא באותו זמן?
דובר 1:
לא, מאימתי שבעה ימים בחשוון עד כל זמן שמזכיר גשם.
דובר 2:
אה, כן כן, נכון. מתי מפסיקים?
דובר 1:
מפסיקים עד שיגיע יום טוב הראשון. בדיוק.
דובר 2:
הם מדברים על מתים.
דובר 1:
ההתחלה שונה, אבל הסיום מסתיים באותו זמן.
דובר 2:
למה זה שונה? כי יום טוב הרי לא…
דובר 1:
שוב, שוב. ז׳ חשוון זה רק כי צריך לחכות שהיהודים יחזרו, ולא רוצים שירד גשם. מבקשים מהשמים שירד גשם מיד. שהעולי רגלים לא יהיה להם טורח. זה ז׳ חשוון. אבל זה דבר שהוא דווקא בארץ ישראל. במקומות אחרים… בארץ ישראל צריך לרדת גשם מז׳ חשוון, מיד. אבל בשנער, בבל, סוריא, מצרים, ומקומות הסמוכים להם והדומים להם, שואלים את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי.
המנהג בבבל היה, בבבל החזיקו שהם לא צריכים גשם מיד, הם צריכים רק גשם שישים יום אחרי התקופה. ממילא בבבל, והרמב״ם מוסיף לא רק בבל, אלא מקומות אחרים, מצרים, איפה שהרמב״ם גר, דומים להם. זה מעניין, לא רק סמוכות, דומים להם, כלומר האקלים צריך להיות אותו חודש. הם צריכים את זה משישים יום אחרי התקופה.
באירופה או באמריקה אין שום סיבה לנהוג מנהג בבל, אבל המנהג מזמן הראשונים היה, מאחר ואנחנו הולכים עם התלמוד בבלי, לנהוג מנהג בבל, וממילא שואלים משישים יום לפני התקופה. הרב אמר שהוא שאל את רבו, הוא שאל את כל האנשים למה לעשות כך, אף אחד לא ידע לומר את התירוץ. מתי אז? מתי צריך, אני לא יודע, מתי צריך… תגלה מתי צריך גשם באלול. אבל הרב אומר שכמו שרגילים עושים כך, המנהג הוא דבר טוב.
מקומות שצריכים גשם בימות החמה
דובר 1:
אוקיי, הלאה, מה קורה במקומות שצריכים גשם בימות החמה? ממש כך זה טוב לאקלים ההוא, יכול להיות מחלוקת, האם יאמרו גשם, “ושואלין צרכיהם בשומע תפילה”. אבל הם לא אומרים בברכת השנים, למה? כי ברכת השנים הולכת עם הסדר של המקומות הרגילים, לא של היחידים. זה לא “לא תתגודדו”, לא אגודות אגודות, כל היהודים יתפללו אותה תפילה. למה? הם יבקשו בשומע תפילה.
דיון: שיטת הב״ח
דובר 1:
אבל במקומות שאין עושין יום טוב, רגע… כך אומר ה… זה מעניין, מותר לעשות אחרת מארץ ישראל, כי “לא שינו את סדרי מצרים” הם עשו. אבל כאן הוא הולך הלאה…
דובר 2:
לא, אבל זה שונה.
דובר 1:
לא, “לא שינו את סדרי מצרים”, הדבר שדוחים קצת את ההתחלה. ההתחלה הייתה…
דובר 2:
אבל כמו שאמרת, כל השנה זה כבר לא.
דובר 1:
אבל אתה צריך בקיץ גשם, הקיץ זה כבר דבר אחר.
הוא מביא דבר מעניין, שהב״ח אומר שלא צריך, למה להטריח בשמים לעשות עולמות ליחידים, לצורך היחידים. אני לא מבין מה זה אומר. מה זה אומר כל ארץ ישראל, כל י״א יום צריך לבקש בשביל היהודי האחד? לא מבקשים בשביל היהודי האחד, מבקשים בשביל האזור ההוא. אני לא מבין מה הב״ח אומר. כך הוא מביא, צריך להסתכל בב״ח.
התורת זאב אומר ממש כמו שאנחנו, הוא אומר הוא לא מבין מה הב״ח רצה. אבל התורת זאב שאל… אני עוד לא אומר מה כתוב כאן למטה. התורת זאב ממש לא מבין. הוא אומר, קודם כל, מה זה כוח היחיד? ושנית, הקב״ה כועס שמבקשים משהו שצריך? מה זה אומר “מטריח”? זו הרי עבודה.
הב״ח מדבר על אחד. הב״ח מדבר על אירופה. שם היה פעם צורך שיהיה גשם בחודש החמה, והוא מספר מעשה, ששני גדולים אמרו “ותן טל ומטר” בשעת תפילה בחודש החמה, והם מתו. אומר הוא, למה הם מתו? כי הם אמרו “ותן טל ומטר”? הם מטריחים לגמרי. זו טרחה. זו תפילה, צריך להתפלל על מה שצריך. אין לי מושג מה הוא מתכוון. משהו, משהו, משהו טעויות בתורה, במקרה הזה אני לא מבין. והתירוץ על זה אני לא מבין, אני לא זה שלא מבין. בדרך כלל, כשיש דבר קשה… אוקיי.
יום טוב שני של גלויות – מוריד הגשם
דובר 1:
בואו נמשיך. למה אני אומר את כל הדברים האלה? סתם, אני מנסה להסתכל בעמודים שהרמ״א אומר. הרמ״א אומר כך: “עכשיו נדבר על יום טוב שני של גלויות. מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, ומתפללין אותו כל ימות המועד.” יוצא נפקא מינה חשובה, שבסידור, אם יש מחזור ליום טוב לשלוש רגלים, אם זה מחזור של ארץ ישראל, כמעט לא צריך להדפיס שם “ותן… מוריד הגשם”, חוץ במוסף. כלומר, בשחרית אפשר לעשות שחרית של… איך קוראים לזה, שחרית של יום ראשון של פסח אומרים עוד מוריד הגשם, אבל ממוסף והלאה בכלל לא צריך להדפיס מוריד הגשם, חוץ…
דובר 2:
סליחה, מה אמרתי? בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ.
דובר 1:
לא, בחוץ לארץ צריך כן. כי בחוץ לארץ כבר אומרים מוריד הגשם בשמחת תורה.
דובר 2:
מצוין.
עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט
דובר 1:
אומר הרמ״א עוד תאריכים ספציפיים שיש להם ספקות ספציפיים. אומר הרמ״א כך: “כל השנה כולה חותם בברכה שלישית ‘האל הקדוש׳”. בברכה השלישית החתימה של הברכה היא “האל הקדוש”. ובברכה האחת עשרה היא “מלך אוהב צדקה ומשפט”. אבל זה משתנה הרי בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שחותמים בשלישית “המלך הקדוש”, ובאחת עשרה “המלך המשפט”.
דיון: פשט ב״המלך המשפט”
דובר 2:
כן, את החילוק של “האל הקדוש” ו״המלך הקדוש” אני מבין. את החילוק של “מלך אוהב צדקה ומשפט” ו״המלך המשפט” מעולם לא הבנתי, ואני עדיין לא מבין. ראיתי שרבנו יונה אמר תירוץ לומר על זה פשט, לא הבנתי את הפשט שלו. אתה יכול לומר לי פשט?
דובר 1:
כל השנה הקב״ה אוהב צדקה ומשפט. והוא רוצה שאנשים יעשו צדקה ומשפט, והוא רוצה שנבחר את משפטו.
דובר 2:
וראש השנה מה?
דובר 1:
בראש השנה הוא עצמו עושה משפט.
דובר 2:
מה פירוש “המלך המשפט”?
דובר 1:
שופט צריך לומר. המלך שהוא עצמו עושה משפט. כך אומר רבנו מנוח, כמו שאמרת. אבל לא ידעתי מה הפירוש. “המלך המשפט”? מלך שופט?
דובר 2:
לא. מלך עורך משפט.
דובר 1:
אוקיי.
אני חושב שהפשט הפשוט של זה הוא שהיו שני נוסחאות, והחכמים עשו הכרעה שכל השנה עושים כך. ו״המלך הקדוש” אומרים כל עשרת הימים, “המלך המשפט” אומרים רק שבעה מעשרת הימים. הרמב״ם אומר בהלכות עשרת ימי תשובה…
דובר 2:
אה, הוא אומר שזה בימים שבאמצע. כי ראש השנה ויום כיפור לא אומרים את זה.
דובר 1:
אה, זה לא בימים שבאמצע, זה נכון.
תוספות בעשרת ימי תשובה – זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה: “יש מקומות שנהגו בעשרת הימים האלו להוסיף בברכה ראשונה” – להוסיף את התפילה של “זכרנו לחיים”, “ובשניה ‘מי כמוך אב הרחמים׳”, “ובשמונה עשרה ‘וכתוב לחיים׳”.
דיון: סתירה לכלל של הרמב״ם
דובר 2:
רגע, הרמב״ם אמר קודם שלא צריך לשנות מנוסח התפילה של מה שחז״ל אמרו, אבל כאן הוא אומר שבמקומות התירו לעצמם. אני לא מבין את זה.
דובר 1:
יכול להיות שתוספות כל השנה אסור, אבל זמן מסוים שמוסיפים כמה מילים. יכול להיות שבאופן מסודר, אבל באופן עראי זה בסדר. יכול להיות שלכתחילה לשנות פירושו שאתה בא ואתה עושה נוסח עצמאי, אבל שהציבור מקבל את זה וזה הופך למנהג חדש אין בעיה.
דובר 2:
מצוין.
איפה אומרים “וכתוב לחיים”
דובר 1:
בברכה השמונה עשרה אומר הרמב״ם שמוסיפים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זה “זכרנו לחיים”, “מי כמוך אב הרחמים”, ו״וכתוב לחיים טובים”. זה “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. זו החתימה.
דובר 2:
אה, זה “זכור רחמיך”, זה “פרדיכעניש”.
דובר 1:
כן, אבל זו תוספת.
דובר 2:
ביום טוב אומרים את זה, “שיתפרנסו בו בשחרית ובערבית”.
דובר 1:
פשוט זה הרי כמו כולם, “זכור רחמיך”.
דובר 2:
לא, לא אומרים “זכור רחמיך”. אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”.
דובר 1:
לא, “זכור רחמיך” אומרים לפני “וכתוב”.
דובר 2:
בברכה השמונה עשרה, אחרי “בכל עת ובכל שעה”, אומרים “וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך”. ואחר כך אומרים “זכור רחמיך וכבוש כעסך”.
דובר 1:
כן, ראש השנה, יום כיפור. אבל בעשרת ימי תשובה אומרים את זה רק בסוף… נראה שהרמב״ם הבין שזו בקשה באמצע. או שכך היה נוסחו. אם מוסיפים בברכה אחרונה “ובספר חיים”. הרי הוא אומר “יש מקומות”, כן? זה לא מנהג כל ישראל, זה לא כמו מנהגי כל ישראל שמחויבים. אנחנו אומרים “ובספר חיים” בלי וו, נכון? “ובספר חיים”. צריך לראות מה ה״ובספר חיים” של הרמב״ן. לכאורה כי זה המשך של מה שאומרים שם “ברכת שלום”, “ובספר חיים”.
אומר הרמב״ן הלאה, כל הקטעים האלה, אם תבוא להטביל את הנוסח, זה מתחבר עם נוסח התפילה. כמו “וזכרנו לחיים”, אי אפשר להכניס “וזכרנו לחיים” בהקשר. הדבר העליון הוא “מי כמוך בעל גבורות”, “מי כמוך אב הרחמן”, וכו׳ וכו׳.
ראש השנה ויום כיפור vs. עשרת ימי תשובה
דובר 1:
ואף על פי “יש מקומות”, אי אפשר לבוא לשנות להוסיף בעשרת ימי תשובה בברכה שלישית “ובספר חיים”. או “ובספר חיים” בלי וו, ואחר כך “ובספר חיים צדיקים יראו וישמחו”, מה שיהיה. אבל ראש השנה ויום הכיפורים המנהג פשוט. אתה יודע שאומרים כל עשרת ימי תשובה את זה, אבל ראש השנה ויום כיפור המנהג פשוט. אני לא מתכוון שזה מנהג פשוט, אלא מנהג שנעשה פשוט. אני מתכוון לכאורה בכל ישראל, לא? מנהג נתפשט. הלכך, מלבד ברכה שלישית, אם ראש השנה ויום הכיפורים נכנס, מוסיפים בוודאי את ה״ובספר חיים”.
דובר 2:
יש את מי שסובר שאומרים את זה אפילו בעשרת ימי תשובה.
דובר 1:
אה, טוב, בסדר. הרמב״ן כשהוא אומר “וכולי” וכל הדברים האלה, מתכוון לבדוק בחזרה בספר אהבה, ראיתי שהוא מביא יותר נוסחאות כראיה. הוא תרגם בסידור שלו. הוא מצא שכאן הוא לא כותב את נוסח התפילה, אלא דברים שהם כל כך קצרים וצריך לומר בדרך כלל.