רמב"ם הלכות מזוזה פרק ה' - וויאזוי מ'שרייבט א מזוזה (צוויי פרשיות אויף איין יריעה, רווח מלמעלה ומלמטה, תגין), די השקפה'דיגע יסודות פון מזוזה (נישט קיין קמיע נאר עבודת השם), און בדיקת מזוזות (פעמיים בשבוע פאר יחיד, פעמיים ביובל פאר רבים). אויך דיני שוכר בית - אין ארץ ישראל חייב מיד, אין חוץ לארץ נאך דרייסיג טעג, און מ'טאר נישט אראפנעמען מזוזות ביים ארויסגיין פון א הויז.
---
פרק ה' איז דער ערשטער פרק וואס האנדלט ספעציפיש וועגן מזוזה. ספר תורה, תפילין, און מזוזה האבן משותפ'ע הלכות (סארט קלף, קדושה פון שרייבן), אבער דא גייט מען אריין אין די פרטיות פון מזוזה. פרק ה' האנדלט וועגן וויאזוי מ'שרייבט די מזוזה און וויאזוי מ'לייגט זי אויף. פרק ו' האנדלט וועגן וועלכע פלעצער/הייזער זענען מחויב במזוזה.
דאס ווארט "מזוזה" מיינט אייגנטליך די שוועל — דער ברעט ביי די זייט פון דער טיר. דער קלף וואס מ'לייגט דארט האט באקומען דעם נאמען "מזוזה" פון דער שוועל. ביידע — דער קלף און דער בית (די שוועל/הויז) — זענען חלקים פון דער מצוה, און ביידע ווערן גערופן "מזוזה." פרק ו' האנדלט וועגן דער "שוועל"-זייט (וועלכע מיני שוועלן/הייזער זענען מחויב), בעת פרק ה' האנדלט וועגן דעם קלף-זייט.
---
דער רמב"ם: כותב שתי פרשיות — שמע והיה אם שמוע — על דף אחד ביריעה אחת.
פשט: מ'שרייבט צוויי פרשיות — "שמע" און "והיה אם שמוע" — אויף איין קאלום (דף) אויף איין שטיקל הויט (יריעה). חז"ל האבן פעסטגעשטעלט אז מזוזה האט נאר צוויי פרשיות (נישט פיר ווי תפילין), ווייל אין "קדש" און "והיה כי יביאך" ווערט נישט דערמאנט מזוזה, נאר תפילין.
חידושים:
- "דף אחד" מיינט איין קאלום פון טעקסט (ווי אין ספר תורה, וואו "דף" מיינט אלעמאל א קאלום). "יריעה אחת" מיינט איין שטיקל הויט. לכתחילה דארף עס זיין איין קאלום, נישט צוויי אדער דריי.
---
דער רמב"ם: ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן.
פשט: מ'הייבט נישט אן שרייבן גלייך אויבן פון דער קלף, און מ'ענדיגט נישט גלייך אונטן. מ'לאזט א רווח אויבן און אונטן — דער שיעור איז ווי א האלבער פינגערנאגל.
חידושים:
- ביי תפילין שטייט נישט אזא דין פון רווח מלמעלה ומלמטה. דער חילוק: תפילין ליגן אין א באקס וואס שיצט זיי, אבער מזוזה האט נישט קיין מטלית און נישט קיין שוץ ארום זיך — זי ליגט אפן. דעריבער דארף מען א רווח כדי (א) עס זאל שיין אויסזען, און (ב) פראקטיש — אז דער טעקסט זאל נישט אויסגעריבן ווערן אדער איינגעריסן ווערן אויבן/אונטן.
- ביי ספר תורה איז אויך דא א הלכה פון רווח, וואס שטימט — ספר תורה איז אויך גרעסער און אפן.
---
דער רמב"ם: ואם כתבן בשתים שלש דפין — כשירה.
פשט: אויב מ'האט געשריבן אויף צוויי אדער דריי קאלומס (אויף דער זעלבער הויט) — איז עס בדיעבד כשר.
חידוש: "דפין" מיינט דא נישט יריעות (באזונדערע שטיקלעך הויט), נאר קאלומס אויף דער זעלבער הויט. לכתחילה דארף עס זיין איין קאלום, אבער בדיעבד מיט מערערע קאלומס איז כשר.
---
דער רמב"ם: שתי עורות — אפילו בשתי טבלאות, ואפילו חיברן ותפרן — פסולה.
פשט: לכתחילה דארף עס זיין אויף איין הויט (יריעה אחת). צוויי קאלומס אויף איין הויט — בדיעבד כשר. אבער צוויי באזונדערע שטיקלעך הויט — אפילו מ'האט זיי צוזאמגענייט — איז פסול.
---
דער רמב"ם: לא יעשנה כזנב... או כמעין עגול... או כקובע.
פשט: מ'טאר נישט שרייבן די מזוזה אין פאנטאזיע-פארמאטן:
- זנב = א טרייענגל, ברייט פון אויבן און שמאל פון אונטן (ווי א שוואנץ).
- כמעין עגול = ווי א באל/קרייז.
- כקובע = א פארקערטער טרייענגל (ברייט פון אונטן, שמאל פון אויבן) — ווי אן אוהל/פיראמיד.
חידושים:
- אזעלכע דיזיינס זעט מען אויף אלטע כתובות און דאקומענטן — עס איז א דעקאראטיווער שטייגער. אבער פאר מזוזה איז עס פסול, ווייל מזוזה דארף מען קענען ליינען, און אזעלכע פארמאטן זענען נישט געמאכט פאר ליינען.
- מזוזה איז געווען אן אפענע זאך (נישט פארמאכט אין א באקס ווי תפילין), דעריבער האבן מענטשן אפשר געוואלט מאכן שיינע דיזיינס — דעריבער דארף דער רמב"ם אפזאגן אז מ'טאר נישט.
---
דער רמב"ם: כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה — פסולה.
פשט: אויב מ'האט געשריבן "והיה אם שמוע" פאר "שמע" — איז עס פסול.
חידושים:
- א לענגערע דיסקוסיע וואס "שלא כסדרן" מיינט: מיינט עס אז ער האט פיזיש געשריבן "והיה אם שמוע" אויבן און "שמע" אונטן (סדר אויפן קלף)? אדער מיינט עס אז ער האט צייטליש געשריבן "והיה אם שמוע" ערשט, און דערנאך "שמע" (סדר אין צייט)?
- איין שיטה: "שלא כסדרן" מיינט פשוט דעם סדר אויפן קלף — ער האט עס אפסייד-דאון געשריבן. א צווייטע שיטה פרעגט: וואס איז דער חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס? ס'איז נישטא קיין קלארע סיבה צו טראכטן אז צייט-סדר מאכט א חילוק.
- ביי תפילין נעמען פוסקים אן אז מ'דארף שרייבן כסדרן אין צייט, אבער אויך דארט איז עס נישט קלאר אין רמב"ם.
- דער כסף משנה ברענגט גארנישט צו דער פראגע, ער לאזט עס סתם ווי דער רמב"ם'ס לשון. די שאלה בלייבט אפן.
---
דער רמב"ם דערמאנט א הלכה וועגן ספר תורה שבלה — אז מ'טאר נישט מוריד זיין פון קדושה לקדושה (מעלין בקודש ואין מורידין).
פשט: מ'טאר נישט "אראפרייטעווען" דעם ספר תורה שבלה — אנשטאט גניזה, זאל מען עס ניצן פאר עפעס מיט א נידריגערע קדושה (למשל, מאכן פון דעם א מזוזה). מעלין בקודש ואין מורידין.
חידושים:
- "בלה" מיינט נישט אז ס'איז צעריסן געווארן, נאר אז ס'איז אלט געווארן — אויסגעריבן, שוואכער, נישט מער אין גוטן צושטאנד. ווי "בלואות" ביי קליידער — ס'איז נאך דא, אבער אויסגעניצט. דער פסוק "אחרי בלותי" מיינט אלט געווארן. אזוי אויך ביי ספרי תורה — מיט דער צייט ווערט דער קלף אויסגעריבן, באקומט לעכער.
- ס'ווערט דיסקוטירט אויב "בלה" מיינט דווקא פסול, אדער אפשר נאר אז ס'איז אלט און מ'וויל א נייע. דער רמב"ם רעדט נישט דווקא פון א פסול'ע ספר תורה, נאר פון א פראקטישע באשלוס אז מ'וויל עס נישט מער נוצן.
- שאלה וועגן גניזה vs. רעציקלינג: צי זאל מען עס גאנץ אוועקלייגן אין גניזה, אדער צי מעג מען אראפשניידן שטיקלעך קלף און ניצן פאר אנדערע קדושה-צוועקן (ווי מזוזות)? רב שלא האט פארקויפט זוזות פון תפילין — ער האט אויסגעשניטן פרשיות פון אלטע כתבי קודש.
- קשיא: צי איז עס נישט א גרעסערער כבוד פאר דעם ספר תורה אז מען זאל אים באגראבן גאנצערהייט אין גניזה? דער ספר תורה איז דאך חשוב — מען לייגט אים אין ארון קודש, מען טאנצט מיט אים שמחת תורה, אפילו ווען מען ליינט אים שוין נישט. משל: עס איז ענליך צו א תלמיד חכם וואס איז אלט געווארן — מען דארף אים נישט "דאונגרעידן", ווי ביי כהן גדול שטייט "אל לך כהן גדול שאולה" — ער קען נישט ארויפגיין, אבער מען דאונגרעידט אים נישט.
- תשובה: אין פראקטיק ענדיגט א ספר תורה אין גניזה ווען עס איז ממש צעפאלן — ווען עס האלט זיך שוין נישט אויף די צוויי עצי חיים. אבער ביז דאן לאזט מען עס אין ארון קודש. דער נודע ביהודה האט גערעדט וועגן דער שאלה צו דער רמ"א מיינט אז מען שניידט נישט, אדער אז ווען עס איז שוין געשניטן מעג מען עס ניצן.
---
דער רמב"ם: אפילו דער גליון (דער ליידיגער ראנד אויבן און אונטן) פון א ספר תורה טאר מען נישט ניצן פאר א מזוזה.
פשט: כאטש עס איז נישט דער כתב אליין, נאר סתם א שטיקל קלף — טאר מען נישט.
חידושים:
- דער טעם: אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — דער קלף פון א ספר תורה האט א העכערע קדושה ווי א מזוזה, און מען טאר נישט דאונגרעידן. ער איז דארט א "זנב" (עק) אבער אין ספר תורה, און דא וואלט ער געווארן א "זנב ולא ראש" אין א מזוזה — בעסער צו זיין א זנב ביי לייבן ווי א קאפ ביי פוקסן.
---
דער רמב"ם: מצוה לכתחילה אז "והיה אם שמוע" זאל זיך אנהייבן אויף דער זעלבער שורה וואו "שמע" ענדיגט זיך — ווי א פרשת סתומה.
פשט: מען לאזט א רווח אויף דער זעלבער ליין (נישט אנהייבן א נייע ליין ווי פתוחה).
חידושים:
- דער טעם: ווייל "והיה אם שמוע" איז א פרשת סתומה אין דער תורה, דארף מען עס אויך אזוי מאכן אין דער מזוזה.
- עס איז נישט מעכב בדיעבד — אויב מען האט עס געמאכט אנדערש, איז די מזוזה כשר.
- ביי תפילין איז מען זיך מחמיר צו טון אזוי, ווייל דארט איז אויך נישט סמוך מיטן אות.
---
דער רמב"ם פארשטייט אז דער דין פון שעטנ"ז ג"ץ (מנחות כ"ט ע"ב — "אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ") גייט נישט אויף דער גאנצער תורה, נאר ספעציפיש אויף מזוזה. דער רמב"ם רעכנט אויס וועלכע ספעציפישע אותיות אין די צוויי פרשיות פון מזוזה דארפן דריי זיינין.
חידושים:
- ביי תפילין איז דא אן אנדערע מסורה וועלכע אותיות באקומען תגין — נישט די זעלבע ווי מזוזה. דאס ווייזט אז די תגין זענען נישט א דין אין דער אות כשלעצמה, נאר א דין אין דעם ספעציפישן כתב (מזוזה אדער תפילין).
- רש"י פארשטייט אז תגין זענען נישט גאנצע קרוינען/זיינין העכער דער אות, נאר דער אופן וויאזוי מען מאכט שארף די אות — אז די עקן זאלן זיין שיין און שארף. לויט רש"י וואלט שעטנ"ז ג"ץ געגאלטן איבעראל (אין גאנצער תורה), ווייל עס איז בסך הכל א דין אין וויאזוי מען שרייבט יענע אות.
- רמב"ם פארשטייט אז תגין זענען ממשות'דיגע זיינין (קליינע שטריכלעך) וואס שטייען אויבן אויף דער אות.
ר' יחיאל מאיר איז מסביר אז אונזער מנהג נעמט אן ביידע: מיר מאכן זיינין אזוי ווי דער רמב"ם, און מיר האלטן שעטנ"ז ג"ץ איבעראל אזוי ווי רש"י. דערפאר האבן מיר ביידע מנהגים צוזאמען. (די הגהות מיימוניות אין פרק ב' האט א גרויסע הגה וועגן דעם.)
פרשה ראשונה (שמע) — זיבן אותיות, יעדע מיט דריי זיינין:
- ש' און ע' פון "שמע"
- נ' פון "ונפשך"
- ח' [?]
- צוויי דל"ת'ן פון "מזוזות"
אינטערעסאנטער חידוש: דער רמב"ם מדגיש אין מזוזה דווקא דאס וואס שטייט "מזוזות", און אין תפילין מדגיש מען "וקשרתם". דאס ווייזט אז יעדער כתב האט זיין אייגענע מסורה — אין מזוזה בעטאנט מען דעם מזוזה-ענין, אין תפילין דעם תפילין-ענין. אבער אינטערעסאנט: אין מזוזה איז מען יא מדגיש "טוטפות" (וואס געהערט צו תפילין), אבער אין תפילין איז מען נישט מדגיש "מזוזות".
פרשה שניה (והיה אם שמוע) — זעקס אותיות מיט דריי זיינין יעדע, צווישן זיי ג' פון "דגנ"ח" (וואס ביי תפילין האט מען אנשטאט דעם "ואספת").
דער רמב"ם: ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל.
פשט: אויב מען האט נישט צוגעלייגט תגין, אדער מען האט צוגעלייגט תגין נישט לויט דעם ריכטיגן סדר, איז עס נישט פסול.
חידושים:
- ס'ווערט דיסקוטירט פארוואס דווקא די ג' איז דער דאמינאנטער אות פון דגנ"ח, און נישט די ד' (דער ערשטער אות). א מעגליכע תירוץ: אפשר זענען נאר געוויסע אותיות פראקטיש מסוגל צו טראגן א תג — למשל, ווי לייגט מען א תג אויף אן אל"ף?
- אונזער מנהג איז נאר צו מאכן שעטנ"ז ג"ץ תגין (באופן כללי), אבער נישט אונבאדינגט די ספעציפישע תגין וואס דער רמב"ם ברענגט. ווייל עס פאסלט נישט סיי ווי, איז עס נישט קריטיש.
- [דיגרעסיע:] אמאל האט יעדער סופר געהאט זיינע אייגענע מנהגים ווי ער מאכט א זיי"ן, א גימ"ל, א.א.וו. — "דייווערסיטי." היינט גייט אלעס מער סטאנדארד.
---
דער רמב"ם: מזוזה שלא בסרטוט... או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת — הרי זה פסולה.
פשט: א מזוזה אן סרטוט, אדער מיט צוגעלייגטע/אוועקגענומענע אותיות, איז פסול.
- שיטה א': סרטוט מיינט דער אקט פון קראצן ליניעס פארדעם מען שרייבט. דאס איז א דין בעצם — מען מוז פיזיש אריינקראצן ליניעס אין דעם קלף, און ערשט דערנאך שרייבן. אויב מען האט געשריבן גראד אבער אן אריינגעקריצטע ליניעס, איז עס פסול. ראיה: מען קען נישט צולייגן סרטוט נאכדעם — דאס באווייזט אז סרטוט איז א פארבעדינגונג פאר'ן שרייבן, נישט בלויז א רעזולטאט.
- שיטה ב': סרטוט איז א שם נרדף (סינאנים) פאר "שורה" — עס מיינט אז מען זאל שרייבן גראד. דער עיקר איז דער רעזולטאט — ישרות פון די שורות.
- מסקנא: דער ערשטער שיטה ווערט שטארקער אנגענומען. ראיה: אויב סרטוט וואלט בלויז געמיינט "גראד שרייבן," וואלט מען געקענט צולייגן סרטוט נאכדעם. אבער מען קען נישט. אויך: "מ'קען נישט שרייבן גראד אן א ליין" — פראקטיש איז עס כמעט אוממעגליך.
ס'ווערט געפרעגט: וויאזוי קומט עס אז איינער לייגט צו אן אות? דער ענטפער: "מנהג פשוט" — עס איז פארשפרייט געווען אז מענטשן האבן צוגעלייגט זאכן צו דער מזוזה (שמות, סגולות, א.א.וו.).
דער רמב"ם: אויף דער אויסערליכער זייט פון דער מזוזה שרייבט מען דעם שם שד"י.
חידוש: מבפנים — אריינלייגן איז א הפסד (פסול), דערפאר שרייבט מען עס מבחוץ. אבער דער רמב"ם פארגינט נישט דעם מנהג — ער זאגט נישט אז מען זאל עס טון, נאר אז מען טוט עס בחוץ. דער רמב"ם'ס שטעלונג איז אז אפילו דאס שרייבן מבחוץ איז א פראבלעם, ווייל איינמאל מען הויבט אן שרייבן שמות, וועלן מענטשן מיינען אז מען קען צולייגן נאך שמות. דאס שרייבן ש-ד-י פון דרויסן איז נישט בתורת סגולה, נאר בתורת זיך דערמאנען דעם אייבערשטן. ס'איז דא א פראקטישע סיבה — די מזוזה איז פארקנייטשט (צוגעדרייט), מען זעט גארנישט, דערפאר שרייבט מען עפעס פון דרויסן צו דערמאנען. דאס איז נישט א חלק פון דער מצוה, ממילא איז עס אויך נישט קיין סגולה.
דער רמב"ם: אפילו שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול.
חידושים:
- "שמות הקדושים" = שמות של הקב"ה (ווי שם אלקים א.א.וו.), נישט נעמען פון הייליגע מענטשן — "דאס איז נישט איינגעפאלן אפילו פאר'ן רמב"ם צו שרייבן רבי שמעון, רבי משה."
- חותמות = א סארט דיזיינס/סימבאלן פון קמיעות-וועלט. ספעציפישע ציורים וואס האבן פארשטעלט מלאכים אדער ספיריטועלע כוחות. דער מגן דוד ווערט דערמאנט אלס א ביישפיל פון אזא סארט סימבאל, כאטש עס איז נישט דירעקט שייך.
---
דער רמב"ם: שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
פשט: די נארישע מענטשן ווייסן נישט אז זיי האבן מבטל געווען די מצוה. זיי מאכן פון א מצוה גדולה — יחוד שמו של הקב"ה, אהבתו ועבודתו — א קמיע פאר זייער אייגענע הנאה, ווייל זיי מיינען אז דאס קען העלפן אין עניני העולם.
חידושים:
(1) פראקטיש — מען האט פסול געמאכט די מזוזה דורך צולייגן אותיות. (2) השקפה'דיג — דער גאנצער צוגאנג איז פארקערט. די אמת'דיגע מצוה גדולה איז יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו — דאס איז וואס שטייט אין שמע און והיה אם שמוע. דער מענטש וואס לייגט צו שמות/סגולות באהאנדלט די מזוזה ווי א קמיע — ער מיינט אז שמות קדושים קענען העלפן פאר "הנאת עצמן" און "הבל העולם."
גמרא (עבודה זרה יא.): אונקלוס הגר, א פרינץ אין דער רוימישער מלוכה, איז אנטלאפן צו לערנען תורה. ווען מען האט געשיקט סאלדאטן נאך אים, האט ער געזאגט: ביי אייך (רוימער) היטן די סאלדאטן אויף דעם קעניג. ביי אונז, דער קעניג (הקב"ה) היט אויף די סאלדאטן — און דאס איז דער ענין פון מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
קשיא: דאס איז א גרויסע קשיא אויף דעם רמב"ם — די גמרא זאגט בפירוש אז מזוזה האט אן אספעקט פון שמירה. ווי שטימט דאס מיט דעם רמב"ם'ס שטארקע שטעלונג אז מזוזה איז נישט קיין קמיע?
אונקלוס האט דאס נאר געזאגט פאר די רומיים, ווייל זיי האבן דאס געקענט פארשטיין אויף זייער מדרגה. דער רמב"ם אבער זאגט דעם אמת: די שמירה קומט נישט פון דער פיזישער מזוזה אליין, נאר פון דעם וואס די מזוזה דערמאנט — יחוד שמו ועבודתו — און איינער וואס איז א עובד השם האט א השגחה פרטית. דער רבינו מנוח (אדער רמ"ק) ברענגט דעם פשט אז לויטן רמב"ם, וואס היט די הויז איז דאס אז די מזוזה דערמאנט דעם אייבערשטן, און דורך דעם קומט השגחה פרטית.
דער רמב"ם'ס שיטה דא איז די זעלבע ווי וואס ער האט שוין געזאגט אין הלכות עבודה זרה וועגן לוחשי המכה. די משנה זאגט אז איינער וואס זאגט א פסוק ("כל המחלה אשר שמתי במצרים") אויף א מכה — מאכט פון דברי תורה א רפואת הגוף, בעת זיי זענען באמת רפואת הנפש. די תורה איז געמאכט מען זאל וויסן די ריכטיגע דעות, נישט אלס פיזישע רפואה.
א העכסט אריגינעלער חידוש: די שמירה פון מזוזה ארבעט נאר ווען מען דארף עס נישט — ד.ה., ווען מען טוט די מצוה לשמה, נישט פאר דער שמירה. ווען מען מאכט די שמירה צום "ענד גאול" (end goal), גייט מען עס נישט האבן. ווען ס'איז א "סייד עפעקט" (side effect) פון דער אמת'ער עבודה, גייט מען עס האבן — אזוי ווי שכר עולם הבא ווי דער רמב"ם לערנט אין הלכות תשובה. אוודאי זאגט די תורה צו שכר בעולם הזה, אבער דאס קומט נאר אלס רעזולטאט פון אמת'ער עבודת השם, נישט אלס דער ציל.
דער עיקר חילוק: א קמיע דינט דיך, און א מזוזה — דינסטו דעם אייבערשטן. דער רמב"ם זאגט נישט אז ס'איז אן עבירה צו מאכן א קמיע (ער ברענגט אליין הלכות פון קמיע מומחה אין הלכות שבת). אבער א מזוזה איז נישט קיין קמיע — א מזוזה איז עבודת השם. ווען חז"ל האבן תפילין אנגערופן "קמיע", האבן זיי געמיינט טעכניש וואסערע סארט זאך עס איז (א זאך וואס מען טראגט), נישט אז עס פונקציאנירט ווי א קמיע.
די הגהות מיימוניות ברענגט דעם מנהג אשכנז צו שרייבן "כוזו במוכסז כוזו" פון דרויסן אויף דער מזוזה (די אותיות נאך "ה' אלקינו ה'"). אן אינטערעסאנטע באמערקונג: אמאל פלעגט מען שרייבן שמות מלאכים און חותמות, און נאכדעם האט מען עס "מינימייזד" — מ'האט עס אראפגעברענגט צו נאר דעם רמז. און וואס טרעפט מען אין דעם רמז? נאר נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד" — ס'איז נישטא גארנישט אין דער זייט אויסער דעם! דאס אליין באווייזט דעם פוינט: מענטשן וואס טראכטן אז "שמע ישראל" איז נישט גענוג, זוכן צוצולייגן נאך עפעס — און ענדליך טרעפן זיי... נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד".
דער מנהג צו שרייבן שמות מלאכים אויף מזוזות איז געווען אן אלטער, באדייטנדער מנהג נאך פאר דעם רמב"ם. דער רמב"ם האט עס "געקענסלט", און לכבוד דעם רמב"ם האט מען אויפגעהערט, און ס'איז געבליבן נאר אביסל (כוזו). דאס ווערט פארגליכן צו דעם רמב"ם'ס שיטה אויף קרבנות — אז דער אייבערשטער האט געגעבן קרבנות ווייל דער עולם האט עס געוואלט, אזוי אויך דא: דער עולם וויל שטארק לייגן שמות, לאזט מען א מינימאלע פארם.
דער מענטש וואס מיינט אז די מזוזה איז א סגולה, איז נישט צופרידן — ס'איז נישט גענוג א גוטע סגולה. ער גייט צושרייבן נאך שמות און זאכן. ער האט א "קמיע" און ער איז נישט "העפי" דערמיט — אפשר גייט עס נישט ארבעטן? ער דארף צולייגן. דאס באווייזט אז דער גאנצער אפראוטש איז פארקערט.
מענטשן טראכטן אז א "פרומער" גלייבט אין קמיעות, קברים, סגולות, בעת אן "אויפגעקלערטער" גלייבט נישט. אבער ווען מען פרעגט דעם "פרומען" פארוואס ער גייט צו סגולות — ענטפערט ער: כדי צו האבן גוטע קינדער, כדי צו מאכן געלט. קומט אויס אז אלע זיינע עבודת השם איז ריעלי וויאזוי צו מאכן "ישועות" — וואס איז הבל עולם הזה. דעם רמב"ם שטערט דאס זייער שטארק: דער גאנצער פוינט פון אידישקייט איז מען זאל אביסל ווייניגער קערן וועגן הבל עולם הזה. און דא קומט איינער און זאגט אז אידישקייט איז א סגולה צו ווערן א גרעסערער פרעסער? דאס איז פונקט פארקערט! חוץ פון דעם וואס דער רמב"ם זאגט אז ס'העלפט נישט (פיזיש), איז אויך דא דער פראבלעם אז דו מיינסט אז ס'העלפט פאר הבל עולם הזה — כאילו דער אייבערשטער האט געגעבן א קמיע כדי מען זאל מער פרעסן.
דער מנהג צו לערנען רמב"ם "לזכות" אדער "לרפואת" עמעצן — דער רמב"ם וואלט עס געשטערט אויב מען לערנט תורה כדי צו האבן מער געלט — "נישט נאר ביסטו א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין דעם אייבערשטן אין דיין פרעסן." אבער — אויב איינער וויל געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם, דאס איז שוין אנדערש. דער רמב"ם אליין איז געגאנגען צו קברי צדיקים, סאו מ'דארף זיין אוועיר פון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" אבער אויך נישט איבערטרייבן.
---
דער רמב"ם: מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה — בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה.
פשט: די לעצטע צוויי ווערטער פון פרשת "והיה אם שמוע" — "על הארץ" — זאלן זיין אויף דער לעצטער שורה פון דער מזוזה. ס'מאכט נישט אויס צי זיי שטייען אין אנהייב פון דער שורה אדער אין מיטן.
חידושים:
- דער מנהג הסופרים איז צו שרייבן 22 שיטות (שורות), כנגד 22 אותיות פון דער אלף-בית. דער רמב"ם ברענגט אז יעדע שורה הייבט זיך אן מיט א באשטימטע אות, און ער גיט דעם סדר פון ווערטער וואס הייבן אן יעדע שורה: "שמע", "השם אלקינו", "השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו..." אא"וו.
- דא ליגן "גרויסע סודות" אין דעם סדר.
- נאך "על הארץ" מאכט מען א פרשה סתומה (שטח), וואס איז א באזונדערע שאלה.
---
דער רמב"ם: גולל אותה מסוף השיטה לתחלתה, ואחר שגוללה מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחברה במזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.
פשט: מ'רולט צו דעם קלף פון לינקס צו רעכטס (פון סוף שיטה צו אנהייב), לייגט עס אריין אין א האלטער (שפופרת) פון קנה, האלץ, אדער אנדער מאטעריאל, און באפעסטיגט עס מיט א נאגל אויף דער טירפאסט, אדער מ'גראבט א קליינע פלאץ אין דער טירפאסט און לייגט עס אריין.
חידושים:
- גולל vs. כופל: דער רמב"ם באטאנט אז מ'רולט (גולל) דעם קלף, נישט צוזאמלייגן (כופל). דאס רולן גייט פון סוף שיטה צו תחלתה — כדי אז די רעכטע זייט (אנהייב) זאל זיין אויבן/אויסנווייניג, נישט געקנייטשט.
- שפופרת: א שפופרת איז ווי א שטרוי אדער קנה — א פשוט'ע האלטער. ס'איז נישט קיין פארמאכטע באקס. עס איז זייער גרינג ארויסצונעמען — "איך גיב עס א נאך אויף און איך נעם עס ארויס."
- חילוק פון תפילין: ביי תפילין לייגט מען דעם קלף אריין אין א מטלית (שמאטעלע) און דאן אין דער בית. ביי מזוזה איז נישטא קיין מטלית — נאר א שפופרת.
- קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק: היינט לייגט מען מזוזות אריין אין א פלאסטיק קעיס וואס איז זייער שווער צו עפענען. דאס איז פראבלעמאטיש, ווייל: (א) א מזוזה טאר נישט זיין צוגעדעקט (צו פארמאכט). (ב) ס'איז דא א דין פון "תפוסת יד" — מ'דארף קענען עפענען און צוגיין צו דער מזוזה. ביי תפילין איז אנדערש — דארט איז נישטא קיין דין אז מ'זאל עס עפענען; ס'שטייט נישט אין דער תורה אז מ'דארף עס עפענען. אבער ביי מזוזה יא.
- צי מ'דארף מסמרים אדער גענוג גלו/סטיקער: מ'זעט נישט פון דער רמב"ם אז ס'דארף זיין א שטארקע קביעות. דער רמב"ם זאגט מסמר אדער חופר — ביידע זענען פראקטישע וועגן, נישט דווקא א גרויסע קביעות. "איך זע נישט אז ס'איז אן ענין של קביעות... מ'זעט נישט פון וואו די אחרונים האבן גענומען די חידושים" וועגן שטארקע באפעסטיגונג.
---
דער רמב"ם: תלה במקל — פסולה, שאין זו קביעה. עשה חור במזוזת הפתח והכניס בה המזוזה כמין נגר — לא עשו כלום. העמיקה טפח — פסולה.
פשט: (1) אויפהענגען אויף א שטעקן (נישט קאנעקטעד צו דער טיר) איז פסול — ס'איז נישט קיין קביעה. (2) אריינשטעקן אין א לאך אין דער טירפאסט ווי א בריח (נגר) — אויך פסול. (3) צו טיף אריינגראבן (א טפח) — פסול.
חידושים:
- תלה במקל: "מקל" מיינט א שטעקן וואס איז נישט קאנעקטעד צו דער טיר — ער האט עפעס א שטעקן ביים טיר און לייגט די מזוזה דארויף. דאס איז נישט קביעה.
- כמין נגר: ער האט די מזוזה אריינגעשטעקט גלייך אריין אין דער טירפאסט ווי א בריח (ווי די בריחים פון דער משכן). די מזוזה דארף הענגען/ליגן אויף דער מזוזת הפתח, נישט אריינגעשטעקט אין דער טיר ווי א נאגל.
- העמיקה טפח: דער חילוק צווישן דעם "חופר" פון פריער (וואס איז כשר) און "העמיקה טפח" (וואס איז פסול) איז דער טיפקייט — א קליינע גראבונג איז גוט, אבער א גאנצן טפח טיף איז צו פיל, ווייל מ'דארף נישט זוכן און אריינלייגן א האנט צו געפינען די מזוזה.
- טעם פון דער הלכה: דער לבוש ברענגט א דרשה: "על מזוזות" — נישט "תוך מזוזות." ס'דארף זיין אויף דער טירפאסט, נישט אין דער טירפאסט.
- [דיגרעסיע: דער לבוש'ס מעטאדע] — דער לבוש האט א שיטה אז מ'קען אליין טראכטן טעמים פאר הלכות, אפילו אן צוריקצוגיין צו דער גמרא. דער רמב"ם אליין טוט אזוי אין הלכות נדרים — מ'קוקט אויף די הלכה און מ'פארשטייט דעם טעם.
---
דער רמב"ם: מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה", שקביעתה היא המצוה.
פשט: די ברכה ווערט געזאגט בשעת מ'לייגט (קובע) די מזוזה, נישט בשעת מ'שרייבט זי. דער נוסח איז "לקבוע מזוזה" ווייל די מצוה איז דאס קובע זיין.
חידושים:
- פארוואס "לקבוע" און נישט "לכתוב"? אין דער תורה שטייט "וכתבתם על מזוזות ביתך" — משמע אז שרייבן איז די מצוה. פונדעסטוועגן זאגט דער רמב"ם אז די מצוה איז דאס קובע זיין (באפעסטיגן), נישט דאס שרייבן. "נישט בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה."
- [דיגרעסיע: צי מ'קען שרייבן אויף דער וואנט?] פארוואס קען מען נישט נעמען א פען און שרייבן גלייך אויף דער וואנט/טיר? דאן וואלט "וכתבתם" און קביעה געווען איינס. אפשר האט מען אמאל טאקע אזוי געטון — אויפגעשריבן גלייך אויף דער טיר. צדוקים אדער קראים האבן אפשר אזוי געטון.
- פראקטישער תירוץ: אין מדבר האבן אידן געוואוינט אין אוהלים פון קלף — דארט איז נישט געווען קיין שטיינערנע טירפאסט צו שרייבן אויף. דאס קען ערקלערן פארוואס דער מנהג איז געווארן צו שרייבן אויף א באזונדער קלף.
- פארוואס הייסט עס "מזוזה"? "נאכדעם פארשטיי איך פארוואס ס'הייסט מזוזה — ווייל אמאל פלעגט דאס זיין די מזוזה" — אמאל האט מען געשריבן גלייך אויף דער ט
ירפאסט (מזוזה), דעריבער הייסט דער קלף אויך "מזוזה."
---
דער רמב"ם: חתך חוליות וקבען במזוזה, וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה — פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פשט: ווען מ'נעמט קנים (באמבוס-שטעקנס) און מ'בינדט זיי צוזאמען צו מאכן א מזוזת הפתח (טיר-פאסטן), איז דאס פסול ווייל אזא מזוזה קען נישט שטיין אליין.
חידושים:
- דאס ווארט "מזוזה" האט דא א דאפּלטע באדייטונג: (1) די מזוזת הפתח — דער פיזישער טיר-פאסטן, און (2) די מזוזה — דאס קלף מיט די פרשיות. דער דין איז אז מ'דארף קודם מאכן א מזוזה (פאסטן), און דערנאך אויף דעם לייגן א מזוזה (קלף). מ'קען נישט נוצן איין זאך פאר ביידע צוועקן.
- אפילו אויב מ'האט שוין א מזוזה (קלף) געהאט, דארף מען עס אראפנעמען און צוריק ארויפלייגן — ווייל ס'איז נישט געווען קיין קביעות מזוזה כדבעי, ווייל דער פאסטן אליין איז נישט כשר.
---
דער רמב"ם: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע (שמיטה), ושל רבים פעמיים ביובל.
פשט: א פּריוואטע מזוזה דארף מען בודק זיין צוויי מאל אין א שמיטה-ציקל (7 יאר), און א ציבור'ישע מזוזה צוויי מאל אין א יובל (50 יאר).
חידושים:
וואס מיינט "צוויי מאל אין זיבן יאר"? איז דאס איינמאל אין דריי-און-א-האלב יאר? אדער אפשר דריי מאל אין א שמיטה? בלייבט אלס א קשיא.
א סברא-קשיא: פארוואס גיט מען די רבים א קולא (נאר צוויי מאל אין 50 יאר) ווען ביי א יחיד איז מען מחמיר (צוויי מאל אין 7 יאר)?
דער ערוך השולחן (א "שיינער פוסק") זאגט אז דער שיעור פון בדיקה איז א מידיום — ס'ווענדט זיך אין די אומשטענדן: אויב ס'איז א נאסע פלאץ, א הייסע פלאץ, דארף מען עפטער. אויב ס'איז א גוטע פלאץ, איז איינמאל א יאר גענוג.
דער רמב"ם'ס טעם: שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה... מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות — ס'קען שימל ווערן ווייל ס'ליגט נאענט צו די וואנט.
פּראקטישע נפקא מינה: היינטיגע מזוזות וואס מ'לייגט אריין אין א שטארקע פּלאסטיק קעיס, און מ'קען אפילו דורכזען אז ס'איז גאנץ — לכאורה דארף מען נישט בודק זיין, ווייל דער גאנצער טעם איז נאר ווען ס'קען פארשימלט ווערן.
א שארפע חילוק: דער דין פון בדיקה איז צו טשעקן שמא יתלחלח ויחסר כשרותן — צו ס'איז פיזיש צוריבן/פארשימלט. אבער בפועל טשעקט דער סופר אויב דער אריגינעלער סופר האט ריכטיג געשריבן — דאס איז נישט דער דין פון בדיקה! סופרים אין לעיקוואוד באשטעטיגן אז יא, ס'מאכט זיך אז א מזוזה ווערט פיזיש צוריבן, אבער ס'איז נישט זיכער אז ס'מאכט זיך גענוג אפט צו מאכן פון דעם א חיוב.
א חידוש'דיגע סברא: לכאורה דארף מען בכלל נישט קיין סופר פאר די בדיקה. דער בעל הבית אליין קען עפענען די מזוזה, קוקן צו אלע אותיות זענען גאנץ, צו ס'פעלט א ווארט. אויב ס'איז דא א ספק, פרעגט מען א רב — אבער דאס טוט דער סופר אויך! מענטשן מיינען א ספר תורה אדער מזוזה איז עפעס וואס "קיינער קען נישט וויסן" — אבער יעדער איד קען עס אליין זען.
---
דער רמב"ם ברענגט: הלל הזקן האט גע'ירש'נט תפילין פון זיין זיידע און זיי געלייגט אן צו בודק זיין.
פשט: דער רמב"ם פסק'נט אז תפילין דארף מען נישט בודק זיין (בניגוד צו מזוזות), און ער ברענגט ראיה פון הלל הזקן.
חידושים:
דער קאזשניצער (רב) זאגט אז פון רמב"ם איז משמע אז ביי תפילין איז עס א מעלה גאר נישט צו טשעקן. דער רמב"ם וואלט נישט געשריבן א סתם מעשה בעלמא — ער ברענגט עס ווייל ער וויל זאגן אז ס'איז "highly recommended" כביכול צו פארלאזן זיך אויף די חזקה. אבער אויב ס'איז דא א ריעותא (ס'איז געווארן נאס, אד"ג), מודה אויך דער רמב"ם אז מ'דארף טשעקן.
דער ליובאוויטשער רבי'ס באקאנטע הנהגה צו זאגן מ'זאל אפט טשעקן תפילין און מזוזות — פארוואס? ביי תפילין זאגט דער רמב"ם בפירוש אז מ'דארף נישט, און ביי מזוזות איז דער שיעור נאר צוויי מאל אין זיבן יאר.
עטלעכע תירוצים:
- אפשר האט דער רבי חושש געווען אז אסאך מענטשן האבן פסול'ע תפילין, אדער זיי לייגן בכלל נישט קיין תפילין, און דאס איז געווען א "שיינע וועג" זיי צו דערמאנען.
- אפשר איז דאס א וועג פון מאכן שליחים — אז מ'זאל האבן משא ומתן מיט אידן איבעראל, פארקויפן כיסויים פאר מזוזות, פרנסות, אד"ג.
- אפשר איז דאס פארבונדן מיט דעם רמ"א'ס דין אז ווען א איד האט א צרה, דארף ער נישט זאגן ס'איז מקרה, נאר ער זאל תשובה טון. דער ליובאוויטשער רבי האט אפשר געמיינט: "טשעק דיין עבודת השם" — אבער וויאזוי זאגט מען דאס פאר א פשוט'ן איד? דורך א מעשה: טשעק דיינע מזוזות און תפילין. דאס איז א פּראקטישע וועג צו דערמאנען א איד וועגן זיין פארבינדונג מיט'ן אייבערשטן.
אנדערע גדולי ישראל פירן זיך נישט אזוי היינט צוטאגס, און ס'איז שווער צו געפינען א קלארע מקור פאר דעם מנהג.
ס'איז דא א מנהג צו טשעקן מזוזות און תפילין אין חודש אלול. וואו שטייט דאס? ס'איז סתם א חומרא — אזוי ווי חודש אלול דערמאנט מען זיך פון אידישקייט.
א העכסט וויכטיגע יסוד'דיגע נקודה: אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין — פון א מוחזק'ן סופר, מיט אלע הלכות — און ס'שטעלט זיך ארויס אז זיי זענען פסול, האט ער יוצא געווען זיין חיוב. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי אז אין משך היסטאריע זענען געווען צדיקים וואס האבן א גאנץ לעבן געלייגט פסול'ע תפילין — ווייל זיי האבן זיך געפירט לויט'ן דין. ס'איז נישט קיין שום שאלה — א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט, און ער האט עס געטון.
די באקאנטע מעשה פון א ליובאוויטשער חסיד וואס האט זיך געוואויר אז ער האט קיינמאל נישט געלייגט כשר'ע תפילין — דער רמב"ם וואלט "ליב געהאט" די מעשה, ווייל: אויב דער חסיד האט נישט פארלוירן זיין שמחה און דביקות ווען ער האט דאס דערוואוסט, האט ער בעצם געטון דעם מאקסימום פון אהבת השם ויראתו. דער עיקר פון תפילין איז צו דערמאנען — און אויב ער האט געטון וואס די תורה זאגט, איז ער יוצא.
צי מ'מאכט א ברכה ווען מ'ענדיגט מאכן תפילין של ראש (ווייל מ'גייט עס אריינלייגן אין ריכטיגן ארט)? די מצוה איז די קשירה — דאס לייגן יעדן טאג. ביי מזוזה איז אנדערש — דער וואס לייגט עס האט די פעולת המצוה, אבער דער וואס גייט אריין אין הויז האט נאר דעם קיום המצוה (אן די פעולה).
---
דער רמב"ם: השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. בחוץ לארץ — פטור מן המזוזה שלושים יום. הדר בפונדק בארץ ישראל — פטור מן המזוזה.
פשט: איינער וואס דינגט א הויז אין ארץ ישראל איז גלייך חייב אין מזוזה. אין חוץ לארץ איז ער פטור די ערשטע דרייסיג טעג. א פונדק (האטעל/עכסניא) אין ארץ ישראל איז פטור פון מזוזה.
חידושים:
אין ארץ ישראל איז דאס דער אמת'דיגער פלאץ וואו א איד באלאנגט — „א איד אמת'דיג וואוינט אין ארץ ישראל." ווען מ'דינגט אויס אין ארץ ישראל, וואוינט מען שוין דארט, און די דירה אליין הייסט שוין א קבועה. אין חוץ לארץ איז אלעס צייטווייליג — „דא אין גלות, טעמפּערערי" — אפילו א קויפער. נאך דרייסיג טעג ערשט באקומט מען א מדרגה פון קביעות.
א פונדק (האטעל) איז פטור אפילו אין ארץ ישראל, ווייל עס איז געמאכט פאר צייטווייליגע דירה. דער שיעור ווען עפעס הערט אויף צו זיין „דירת עראי" און ווערט א „שכירות" ווערט נישט קלאר אויסגעטייטשט. מענטשן וואס פארן אויף זומער-וואקאציע אין ארץ ישראל און דינגען א צימער — לכאורה איז עס נישט מחויב, ווייל עס איז א „דור בפונדק."
די חכמים ווילן אז מענטשן זאלן בלייבן אין זייערע הייזער, דערפאר האבן זיי מתקן געווען מזוזה — אז ער זאל שוין בלייבן דארט. אבער א פונדק איז נישט נוגע צו דעם, ווייל א פונדק איז געמאכט פאר צייטווייליג און ער גייט דאך אוועק. לויט דעם איז נישט קיין חילוק אפילו אויב ער דינגט א הויז פאר א זומער — כל זמן עס איז נישט א ממש'דיגע שכירות.
---
דער רמב"ם: השוכר — עליו לקבוע מזוזה, ואפילו נתן שכר על קביעתה.
פשט: די מצוה פון מזוזה ליגט אויפן שוכר (דער וואס דינגט), נישט אויפן משכיר (בעל הבית). אפילו ער באצאלט דעם משכיר עס צו טון — דער שוכר דארף צאלן פאר די מזוזה.
חידושים:
- חובת הדר, נישט חובת הבית: מזוזה איז א חובה אויפן דר (דער וואס וואוינט), נישט אויפן בית (דער הויז). דערפאר איז דער שוכר חייב, נישט דער משכיר.
---
דער רמב"ם: וכשיוצא — לא יטול מזוזותיו. ומותר ליטול מבית של גוי.
פשט: ווען א מענטש גייט ארויס פון זיין דירה, נעמט ער נישט אראפ זיינע מזוזות. אבער אויב א גוי גייט אריינציען, מעג מען אראפנעמען.
חידושים:
דער פשוט'ער טעם איז: מ'טוט אפ דעם נעקסטן מענטש וואס גייט אריינציען. אבער דאס שטימט נישט אזוי גוט. תוספות זאגט אז דער טעם איז ווייל מזיקין קומען אין א הויז וואו ס'איז נישטא קיין מזוזות — „כולו ביתא מזיקא הוי" — קומט אויס אז דו מאכסט א פני היזק פארן נעקסטן. דער רמב"ם האלט לכאורה נישט פון דעם טעם פון היזק. אפשר וועט ער זאגן פשוט: ס'איז נישט קיין כבוד פאר א מזוזה — „א אידישע הויז קומט א מזוזה."
ווייל ס'איז דא א חשש אז דער גוי וועט מחלל זיין די מזוזה, איז דא אן ענין עס אוועקצונעמען.
דער מנהג אין אמעריקע איז אז מ'איז זייער מקפיד נישט אראפצונעמען מזוזות. ר' משה פיינשטיין האט געזאגט: ווען מ'פעינט איבער א הויז, נעמט מען אוודאי אראפ די מזוזות צום פעינטן — נישט חס ושלום אוועקצונעמען, נאר צום פעינטן. אין דעם מאמענט איז שוין אנגענומען אז מ'איז חייב צוריקצולייגן פאר דעם נעקסטן. דאס איז ר' משה'ס תירוץ ווי אזוי מ'קען פראקטיש אויסטוישן מזוזות.
- ביים פעינטן דרייען זיך אפט גוים (פעינטערס), און אסאך מאל נעמען זיי אראפ די מזוזות און טשעפּען עס. ממילא ווערט עס די הלכה פון „עומד בבית לגוי" — פארקערט, דא טוט מען עס אראפ לכבוד די מזוזה.
- פראקטישע עצה פאר ספעציעלע מזוזות: אויב א מענטש האט טייערע/ספעציעלע מזוזות, לייגט ער שוואכערע, ביליגערע מזוזות אריין, און רעכנט זיך אפ מיטן נייעם דייר.
- לענדלארד'ס חיוב: ביי סטארטער-הומס וואו יעדע יאר טוישט זיך א כולל יונגערמאן, דארף דער לענדלארד האבן א גאנצע סעט מזוזות. אויב דער לענדלארד לייגט עס, האט ער זיינע קבוע'דיגע מזוזות — ס'איז שוין פארט פון די רענט.
---
חידוש: א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט — זיין חובה המוטלת עליו. דער ביישפיל: איינער וואס האט געקויפט תפילין כדת וכדין, אבער עס האט זיך ארויסגעשטעלט אז ער האט געלייגט פסול'ע תפילין זיבעציג יאר — ער האט יא מקיים געווען זיין חובה (ער האט געטון וואס ער האט געדארפט). דער צווייטער וואס האט נישט געטון זיין חובה פון קויפן תפילין כדין, אבער האט צופעליג געלייגט כשר'ע תפילין — ער האט נישט מקיים געווען זיין מצוה. דער ערשטער האט נישט געהאט דעם זכי פון כשר'ע תפילין אויפן קאפ, אבער ער האט געטון וואס אויף אים ליגט.
Speaker 1: א גוטן, מיר לערנען רמב"ם הלכות ספר תורה תפילין ומזוזה, פרק ה'. דער פרק איז דער ערשטער וואס רעדט שוין הלכות מזוזה. ס'איז דא עפעס וואס איז אין קאמאן די דריי, אלע דריי האבן די זעלבע הלכות וואספארא סארט קלף מ'שרייבט, און וועלכע קדושה מ'שרייבט. און מיר האבן דא הלכות פרטיות אויף די דריי, און יעצט גייען מיר לערנען די הלכות פרטיות פון מזוזה.
א גוטן, מיר דארפן לערנען, ער זאגט צוויי זאכן וועגן מזוזה, די פרטים פון שרייבן די מזוזה, וויאזוי מ'לייגט עס קען מען זאגן, און דערנאך די צווייטע נעקסטע פרק גייט זיין וועגן וועלכע פלעצער זענען מחויב במזוזה, אדער וועלכע הויז איז מחויב במזוזה. מער ווייניגער די צוויי פרקים פון הלכות מזוזה וואס מיר לערנען דא.
שוין גוט, קודם דארפן מיר לערנען וואס דאס איז א מזוזה. וויאזוי שרייבט מען די מזוזה? וויאזוי שרייבט מען די קלף וואס מ'לייגט אויף די... ס'איז אינטערעסאנט אז די מזוזה ווערט גערופן מזוזה. מזוזה מיינט אין לשון הקודש, מזוזה מיינט די שוועל, די ברעט ביי די זייט פון די טיר. און אויף דעם שטעלט מען א קלף, אדער א תפילה האט מען עס גערופן פריער, אדער א שטיקל פון ספר תורה, א שטיקל וואס איז ענליך צו א ספר תורה, וואס איז צוזאמגעדרייט האט דער רמב"ם געזאגט, און מ'לייגט עס אויף די שוועל, און דאס האט באקומען דעם נאמען די "הא מזוזה".
די נעקסטע פרק, פרק ו', איז אויך אלע הלכות פון "הא מזוזה", באט יעצט זענען די הלכות פון די שוועל, וועלכע מיני שוועל איז מחויב במזוזה. דארט קומט אויך מער די בית. יא, די בית. אויך די שוועל. ס'זעט אויס אז די בית איז א האלב פון די מצוה, אזויווי ס'איז א קאמבינאציע, ס'איז דא דא א בית מיט א קלף, וואס זיי קומען זיך צוזאם און זיי מאכן א מצוה, ווייל ביידע רופט מען מזוזה דא. מזוזה איז די טייטש די מזוזה. א איד האט נאר א שוועל כדי ער זאל קענען לייגן אויף דעם א מזוזה. סאו די מזוזה איז מער די מזוזה ווי די מזוזה, פארשטייסט? אזויווי א איד איז מחויב צו עסן א שטיקל קעיק, זאגט ער, מאך א ברכה, מאך א מזונות. זייער גוט. מ'קויפט א נייע הויז כדי מ'זאל קענען שטעלן א נייע מזוזה. אה, כדי צו שטעלן א נייע מזוזה דארף מען קויפן א הויז? אקעי, מ'קויפט א הויז.
קיצור, די שאלה איז וואס מ'שרייבט אויף די מזוזה? וועלכע פרשיות איז די ערשטע זאך? זאגט דער רמב"ם, כותב שתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, על דף אחד ביריעה אחת. אונז ווייסן אז חז"ל האבן געזאגט אז תפילין זאל האבן פיר פרשיות און מזוזה נאר צוויי, ווייל אין "קדש" און "והיה כי יביאך" ווערט נישט דערמאנט מזוזה, עס ווערט נאר דערמאנט תפילין. זייער גוט.
עס דארף זיין געשריבן, ער איז נישט וואריד וועגן אונזערע קאנווענשאנס. עס איז דא אזעלכע וואס ביי תפילין זענען זיי נישט וואריד פון אונזערע קאנווענשאנס מיט וועלכע פרשיות צו שרייבן, און אויך דא זאגט ער פשוט די הלכה, ער זאגט וואס מ'טוט. ער זאגט מ'דארף עס טון "על דף אחד ביריעה אחת", אויף די זעלבע פארמעט, "ביריעה אחת". וואס טייטשט "וזהו זה"? עס זאל נישט זיין צוויי קאלומס, עס זאל זיין געשריבן איינס אויפן אנדערן ווי "יריעה אחת". ער לערנט אז גאנץ וואס אונז רופן אן עמוד, אין ספר תורה רופט מען עס א דף אלעמאל, דף מיינט א קאלום פון טעקסט. עס זאל זיין אויף איין שטיקל הויט, און עס זאל זיין איין קאלום, איין שורה גלייך אראפ.
זאגט דער רמב"ם ווייטער, "ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן". מ'הייבט נישט אן שרייבן גלייך אויבן פון די קלף, און מ'ענדיגט נישט גלייך אונטן, נאר מ'לאזט איבער אביסל רווח אויבן און אונטן. די שיעור איז ווי א האלבער פינגער נאגל.
Speaker 2: איך געדענק נישט, אבער איך געדענק נישט אויב אין הלכות תפילין האבן מיר אויך געהאט אזא זאך "רווח מלמעלה ולמטה" געשטאנען.
Speaker 1: ניין, ניין, תפילין דארף נישט קיין רווח. מסתמא איז דא א חילוק. עס איז דא אזא זאך אז עס דארף זיין ספעיס צווישן אלע אותיות, עס דארף זיין די בעיסיק ספעיס, עס זאל נישט זיין אלע חורים געפערעכט.
Speaker 2: דו מיינסט צו זאגן מוקף גויל?
Speaker 1: יא, אבער די באקס אליין זע איך נישט. לכאורה די סברא איז אז די רווח איז אן ענין פון שיינקייט, אבער עס קען אויך זיין אז עס האלט זיך. שטעל דיך פאר ס'הייבט זיך אן גלייך די טעקסט, גלייך די ווערטער, עס קען גרינגער איינרייסן, עס איז שוין אפגעריבן די טעקסט.
פארוואס איז אנדערש תפילין פון מזוזה? אה, ווייל מזוזה ליגט אפן. א ספר תורה איז געווענליך גרויסער, א ספר תורה איז יא דא א הלכה פון רווח, מיר האבן עס נאך נישט געלערנט וועגן ספר תורה. אבער יעצט לערנען מיר ביי תפילין, קענסטו פארשטיין אז עס פעלט נישט אויס, ווייל עס ליגט דאך אין א באקס. מיר האבן דאך שוין געלערנט אז מ'דארף עס נישט טשעקן וועגן דעם, ווייל די באקס היט עס גוט אפ. א מזוזה האט דאך נישט אפילו א דין, ס'איז נישט קיין מטלית, ס'האט נישט גארנישט ארום, סאו דארף מען מאכן אז עס זאל זיין שיין ארומגענומען אביסל. אזוי טראכט איך, אבער איך האב נישט אויסגעטראכט די טעם. איך ווייס נישט אויב ס'איז אמת.
יא. ואם כתבן בשתים שלש דפין, איז יא כשר. דאס הייסט, דפין מיינט נישט יריעות. ער האט געמאכט צוויי קאלומס אויף די זעלבע שטיקל קלף, איז כשירה, צוויי אדער דריי. אבער ס'איז יא דא הלכות וואס מ'טאר נישט.
למשל, לא יעשנה כזנב. ס'איז דא אנדערע מיני וועגן וויאזוי מענטשן פלעגן שרייבן, און מ'קען עס אסאך מאל זען אויף אלטע כתובות, אויף דאקומענטן, די ארט פון פאנטס, די דיזיין. ס'איז דא אזא דיזיין ווי א זנב. א זנב מיינט א טרייענגל. ס'הייבט זיך אן ברייט און נאכדעם ווערט עס אזוי ווי א שוואנץ. או כמעין עגול, מ'האט עס געשריבן ווי א באל. מ'זעט עס אויף אלטע כתובות זעט מען עס אפט, אז די טעקסט פון די פעידזש איז ארגאנייזד כאילו פון אויבן קלענער און נאכדעם ווערט עס גרעסער, וכדומה. או כקובע, וואס איז א קובע פונקטליך? א קובע זאגט ער איז א אוהל. ס'איז פארקערט, א קובע איז ברייט פון אונטן, אן אפסייד דאון טרייענגל. א זנב איז א טרייענגל פון ברייט פון אויבן. א קובע מיינט א קובע איז א פיראמיד, א טרייענגל די פארקערטע אנדערע וועג, און מ'הייבט אן פון די שמאלע זייט.
ואם עשה כן מלמעלה פסולה. אויב די תורה וואלט געוואלט מ'זאל שרייבן באופן וואס איז אן אונטערהאלטונג, יא, ס'איז נישט קיין פראבלעם. פארגעס, מ'טוט עס פאר א סיבה, מ'טוט עס ווייל ס'איז שיין. ס'איז נישט פאר א ציבור, ס'איז נישט קיין וועג. מ'קען עס נישט ליינען אזוי. ס'איז נישט געמאכט פאר זאכן וואס מ'וויל ליינען. ס'איז שיין פאר א כתובה, אפשר פאר א כתובה איז עס אויך נישט שיין, איך ווייס נישט.
קיצור, ס'איז נישט קיין וועג. ס'איז נישט קיין וועג. ס'איז נישט איינגעפאלן. די ערשטע פראגע וואס איך האב דיר געפרעגט איז ס'איז קיינעם נישט איינגעפאלן. ס'האט דאך צוטון מיט די הלכה אז מזוזה איז געווען אן אפענע זאך, ממילא האבן מענטשן אפשר געוואלט מאכן שיינע דיזיינס און זאכן וועגן דעם. אדער פארקערט, ביי תפילין דארף מען קענען ליינען, באלד וועלן מיר זען מ'דעקט עס צו. עניוועי, מיר האבן שוין געזען מער ווי איין הלכה וואס ס'זעט אויס אז תפילין בעצם קען מען סאמהאו ליינען, מ'איז זיך מתווכח וועגן דעם. אבער סאמהאו איז עס געמאכט אז אויב מ'וויל קען מען עס עפענען און ליינען, סא דארף מען עס קענען ליינען. ס'איז שווער צו ליינען ווען ס'איז כעיגול וכו'.
יא. כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה, ער האט אנגעהויבן שרייבן "והיה אם שמוע" פאר "שמע".
Speaker 2: לכאורה מיינט דאס שלא לסדר נישט אז ער האט געשריבן קודם פון אים, ס'מיינט אז ער האט...דאס פרעג איך דיך, ס'מיינט אז ער האט געשריבן די נעקסטע טאג אויף "שמע"?ער איז געגאנגען פארקערט?
Speaker 1: ס'מיינט אז ער האט געשריבן "והיה אם שמוע", און די נעקסטע טאג האט ער געשריבן "שמע".ער איז געגאנגען פארקערט.נישט די טעג, די סדר מיט צייט.
Speaker 2: ווער זאגט אז סדר מיינט צייט?איך מיין אז שלא לסדר מיינט פשוט...הקדים מיינט פשוט...ער האט געשריבן אויבן...
Speaker 1: ניין, ער שרייבט פון אויבן.די הלכה איז אז מ'דארף שרייבן קודם "שמע" אויף די פעיפער.איך ווייס נישט, איך ווייס נישט פארוואס מ'זאל אנהייבן, מ'דארף שרייבן אויף די צייט.וואס איז די חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס?ס'איז אזוי ווי לערנען תורה?ס'איז נישטא קיין עכטע ריזן צו טראכטן אז ס'איז א חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס.מיר האבן געלערנט ביי תפילין אויך, איז דא וואס די פוסקים נעמען אן אז מ'דארף עס שרייבן אין צייט, אבער ס'איז נישט קלאר, ס'שטייט נישט קלאר די הלכה אין רמב"ם.
איך מיין אז דא, איך זע נישט אז איינער זאגט, איך מיין אז מסתמא מיינט עס אז מ'שרייבט עס אפסייד-דאון.ס'קען נישט זיין.פארוואס זאל מען לערנען אז ס'מיינט אין צייט?יא, שלא לסדר, ס'מיינט פשוט אז מ'זאל שרייבן גראד.וואס זאל איך דיר זאגן?איך ווייס נישט.אפשר יא אין צייט?איי דאונט נאו.טשעק וואס זאגט די כסף משנה.מענטשן זאגן אלע מיני זאכן.שוין, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 2: וואס זאגט די כסף משנה?מ'טאר נישט קוקן אין א בוך האבן מיר גערעדט.איך מיין, זאג גיין אן עניוועי.
Speaker 1: אקעי, זאג ווייטער דערווייל.ס'שטייט נישט!ער ברענגט גארנישט צו די כסף משנה, ס'שטייט נישט!איך האב דיר שוין געזאגט, ס'שטייט נישט!ס'שטייט שלא לסדר!אבער וואס איז טייטש שלא לסדר, דאס ווייסן מיר נישט.די זעלבע לשון וואס ס'שטייט סתם ביי ר' שמואל אלתר, אדער וואטעווער.
אקעי.דא זאגט ער שתי עורות, אפילו בשתי טבלאות, און אפילו ער האט זיי צוזאמגענייט און זיי זענען יעצט מחובר.אה, צוויי דפים, לכתחילה דארף עס זיין אויף איין דף און אויף איין עור, איין יריעה.אבער פאר קאלומס איז בסדר.בדיעבד.אבער צוויי הויט, אפילו מ'האט זיי צוזאמגעבינדן און יעצט זענען זיי אזויווי זיי ליינען זיך צוזאמען, אבער ס'איז א פסול, ס'קען נישט זיין שתי עורות.
שוין, זאגט ער א נייע הלכה פון כבוד, זאל איך מיין אז ס'האט צו טון מיט כבוד פון ספר תורה צו האבן א נייע? בעצם א המשך, איך קען זיין אז זיי האבן געלערנט די הלכות שוין ביי הלכות בית הכנסת. יא, מען טאר נישט מוריד זיין פון קדושה לקדושה. מען טאר נישט זיין יורד פון קדושה קלה. א מענטש טאר נישט פאלן פון זיין מדריגה. זייער גוט. מוצאי שבת בכלל, ס'טאר נישט ווערן פון שבת מוצאי שבת. פארדעם מאכט מען א ברכה "אתה חוננתנו", בלייב נישט אזוי געמאכט, וואס קען מען טון. מוצאי שבת דארף מען זיך מחזק זיין אז ס'גייט קומען א נייע שבת. אבער א ספר תורה שבלה איז נישט קיין זמן. דא זעט מען אז דער זמן איז נישט קיין חידוש הקדושה, ווייל ער ווערט נישט מוצאי שבת קיינמאל נישט.
ניין, איך זאג, ווען ספר תורה שבלה וואלט געווארן צוריק אויפגעפרישט א וואך דערנאך, האט מען געמערקט אז ספר תורה שבלה גייט יעצט א וועג, ס'איז מער אזוי ווי א תלמיד חכם שנפטר, ס'איז נישט אזוי ווי מוצאי שבת.
אקעי, בקיצור, דער חידוש איז לכאורה א ספר תורה שבלה, דאס הייסט ס'האט זיך צעריסן א תורה, אפשר זאל מען נעמען דעם שטיקל... נישט צעריסן, "בלה" מיינט אז ס'איז אלט געווארן. אה, ס'איז אלט געווארן. זייער גוט, ס'איז נישט... ס'קען זיין לעכער, ס'קען זיין פארשידענע וועגן לכאורה. יעדעס וועט זיין מיט אלע אנדערע... ס'איז געווארן פסול. ס'איז געווארן אלט, ס'איז געווארן צו בלה, ס'איז שוין מער נישט גוט. וואס מיינט איר נישט גוט? איך וועל אייך מסביר זיין.
ניין, ווייל איך האב געטראכט, ווען אונזער שול האט אן אלטע תורה, און די עדים הייבן אן צו זאגן אז ס'איז אפשר פסול... איך ווייס נישט אויב ס'איז פסול. ס'קען זיין אז ס'איז א שיינע זאך צו מאכן א נייע. מ'זעט דא א סדר אז יעדע שטיק צייט שרייבט מען א נייע. ער רעדט נישט דא פון פסול ספר תורה. ער וויל דא זאגן וועגן די הערה. ווען א מענטש האט מחליט געווען אז די ספר תורה איז שוין צו אלט, און זיי ווילן עס... וועגן פראקטישע ריזאנס. ווייל ס'שטייט נישט אויב ס'איז צעריסן א שטיקל. ער רעדט נישט דא די הלכה פון... ס'קען זיין פשוט אז ס'מיינט... געווענליך "בלה" מיינט... די ספר תורה גייט שטיין שפעטער.
איך זאג, אבער איך זאג "בלה", זיי האבן אפשר דארטן געזען מער. אבער "בלה" לכאורה איז די טייטש אזויווי די בלואות וואס מ'האט געלערנט אין הלכות נשים. מ'געבט פאר א פרוי... מ'גייט לערנען... יא, מ'געבט פאר א פרוי קליידער, און די שטיקלעך קליידער וואס האט צוויי... ס'איז שוין אויסגע... "בלואות" מיינט, קענסט אנטון. ס'שטייט "מכסה בבלואים ומתעטף בחמה". יא? ס'איז א יוזד.
"מרוב טובה" זאגט יתרו פאר משה. אלץ די זעלבע זאכן, זיי ווערן אלט און אנגעמוטשעט, ס'ווערט אויסגעריבן, יא? סאו די תפילין און ספר תורה ווערט אויסגעריבן, מ'ניצט עס, ס'ווערט אביסל אויסגעריבן, ס'ווערט אביסל שוואכער. זאגט מען, רבונו של עולם, מ'וויל עס נישט נוצן פאר דברים שבקדושה. וועט א מענטש איינפאלן, אנשטאט מ'זאל עס לייגן אין די בעק פון די גניזה, זאל מען מאכן די פונד פון די ליסט, אראפרייטעווען די פונד מעקסימום. איז דאס א קלוגע איד, און פארוואס איז ארגער געשען, און פון דעם איז געווארן א הלכה.
Speaker 1: גרייט, האב איך געזאגט בלו זאל לאבן די אפשר דער טיילט און מען זעהן מער, אבער בלו לכאורה איז דעטייטש אזוי ווי די בלוי איז ווען מען געלערנט אין נחת נשים און מען גייט פאר א פרוי קליידער און די... די שטיקליך קליינער וואס האט ס'אווייערסט. עס איז שוין אויסגע... בלוי בלוי איז מיינט קענסט אן טון, עס שטייט מסקתר בבלוי סיום ומותי חמה, יא? ביי א פרוי, מען געט איר אין די ווינטער נייע קליידער און זיי טוט אן די... אויסגעריסט! בלוי בלוי נישט טייטש משחות, עס זענען נישט ריכטיג דער טייטש. איך טייטש אויסגעריבן. אויסגעריבן. אחרי בלוי הוסר ועדנא. אלט געווארן. אייבער גוט. אלט. אויסגעריבן. רייט. ס'איז א יאר'ס דער וויל טעבוי, זאגט ישרוי פון משה, עס איז אלץ די ז זאכן, עס ווערן אלט און אפגעמוטשעט. אויסגעריבן. סאו די טיידער און אסאך דער טויער ווערט אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן.
Speaker 1: וויל מען אבער נישט וואס נישט נישט פאר דברים משה בקדושה, עט א מענטש איינפאלן אנשטאט מיר זאל עס לייגן אין די בעק פון די גנוזה. אין די גנוזה. זאל מען זאל מען מאכן דערפון at least אראפשניידן און ראטעווען דערפון די מעקסימאל, וואס ער עס איז א קלוגער איד, און סתם עס איז ארגעץ געשען, און איבער דעם איז געווארן א הלכה. עס איז געווען איינער רב שלא ביזנעסמאן, און ער ער האט פארקווענט מען זוזות אין תפילין פון דעם. זיי געווען, ער קעטן שטען אז די הרדים אין קדושי חמירים אין קדושי כלה. דא מיינסט פשוט אויסשניידן די פרשה מיט כלי, אפשניידן די פרשה.
Speaker 2: אבער איך פרעגט דיר טאקע א גוטער כאשר, עס איז א גרעסערע כבוד פאר די ספרי תורה, מען די לייגט אים אין גענוזן גאנצערהייט, מען באגראבט אים, איך האב א חשוב'ע דאך.
Speaker 1: טליסט אבער גראטעוועט, דו וויסן אז מען גיין דארטעווען. דאנקסט אויס די זעלבע שאלה פון א מענטש וואס ער שטארקט, און מען זאל נעמען זיין אן אייבער און מיר אריינגען אן אנדערע מענטשן. נעמען אראפ די וואס סיסע כנוכושי, די שטיקלעכן וואס מען זאגט פון פאר'נט, אז א מיר איז א רעצייקלינג ביזנעס פון א אלטע ספר תורה. אויף דעם טאקע רעדט די הלכה פון די רעצייקלינג.
Speaker 2: ניין, נעמען מיר זאגט, דער גענוזער איז מער כבוד, ס'קען זיין א יא, עס איז א אלטע ספר תורה, זאגט מיר שכח תלמידי, שבע רליכות, מען לייקט אים אין די בעק, מען טאנצט פאר דעם ספר תורה, אבער מען ליינט אים נישט.
Speaker 1: ניין, ס'מיינט אויך למשל אז א רב וואס איז געווארן זייער על, זאל מען אים נישט מאכן יעצט ער שוין נישט מקוועל. וואס עס קען אים נישט? זאל מען אים נישט מאכן יעצט צו זעהן אז ער ווערט דער ראש הקהל. דער גארט דאונגריידן! עפעסט ענדערשט ס'איז א תורה שבנים, און מען לייגט אים אריין.
און מען זעט קלאר, ביי כהן גדול שטייט "אייל לך יא כהן גדול שאולה", אריין, ער קען נישט ארויפגיין.
Speaker 2: ניין, איך זאג דיר, ס'איז דא אפשר א מעמד פאר די ספר תורה שבלה. מען נעמט עס אפילו ווען מען וויל טשעקן וויאזוי מען האט אמאל געשריבן אדער וואס. און די זעלבע זאך, א תלמיד חכם נאך'ן האלטן, האט עס עפעס א גניזה. איך מיין, לכאורה גייט עס אין גניזה שפעטער, מען לייגט עס אין גניזה. אבער קען זיין, דו האסט אמאל געזען אז מען נעמט אן אלטע ספר תורה און מען לייגט עס אין גניזה?
Speaker 1: ניין, מען לאזט עס אין ארון קודש, מען טאנצט מיט דעם שמחת תורה.
Speaker 2: אבער רוב זענען געגאנגען אין גניזה, ווייל נישט וואלט מען געהאט מיליאנען ספרי תורות פון במשך די דורות, אדער הונדערטער טויזנטער. די שולן האבן אסאך, די נאציס האבן עס פארברענט, איך ווייס נישט, וואס אלעמאל איז דא אזעלכע תירוצים, נו?
Speaker 1: אפשר, איך מיין אז ס'ענדט אפ אין גניזה ווען ס'איז שוין ממש צעפאלן. טראכט, ווען ס'האלט זיך שוין נישט אויף די צוויי העלצער. דאס איז נישט די באקוועמסטע וועג פון עס האלטן פערמאנענטלי, שטייענדיג אין אן ארון קודש אויף צוויי העלצער. ווען ס'ווערט זייער אלט, ווערט עס צוריבן, ס'באקומט לעכער. אויב מען ניצט עס נישט, באקומט עס נישט לעכער. אבער מען לייגט עס אריין אפ אין א געוויסע וועג, און מען לייגט עס אריין אפ אין א מינוט.
Speaker 2: אקעי, איך מיין, דער עצם התורה קען זיך האלטן זייער לאנג אויב מען האלט עס גוט. אבער אויב מען ניצט עס, ווערט עס אויסגענוצט, ווייל ס'ווערט אויסגעריבן, און דערנאך ווערט עס בלה.
Speaker 1: אקעי, ניין, די חוקי הטבע איז אז ערגעץ וואו... איך מיין, ס'איז נישט דא קיין פארמעט פון טויזנטער יארן צוריק. ס'איז דא אין א מוזיאום, האלט עס גוט.
Speaker 2: ניין, ס'איז גראדע יא דא. וואס האט מען עס געהאלטן אין א מוזיאום מיט א פריזער, איך ווייס ווי זיי האלטן עס. איך ווייס טאקע נישט וואס דו רעדסט.
Speaker 1: אקעי, בקיצור, מיר מאכן פשוט א מוזיאום.
Speaker 1: די זעלבע זאך, ולא... נאך א זאך, ולא מן הגליון של ספר, אפילו דער גליון פון די ספר איז טהור. אויבן און אונטן וואס מ'האט פריער געזאגט, די רחב מלמעלה ומלמטה. אה, אין כל שהוא עולה למזוזה.
Speaker 2: יא גוט, הגם ס'איז נישט די כתב, ס'איז סתם א שטיקל וואס איז געווען פאר א ספר תורה. אזוי ווי די שמות פון די ספר תורה איז חשוב'ער ווי די מזוזה.
Speaker 1: ער איז נישט די שמות, ער איז די קלף פון א ספר תורה. הגם ער איז נישט די... יעצט גייט ער ווערן אפגרעידעד אז אויף אים עקטשולי גייט שטיין די פרשה, אבער דארטן איז ער אזא זנב ולא ראש. ענדערש דא האסטו א זנב ולא ראש ולא ראש לשועלים, בשעה אין מלין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
Speaker 2: זייער גוט. ניין, איך מיין דאך אויך אז מ'שניידט נישט קיין תורות, אבער דאס איז איינער צו שניידן די אלטע תורה, עס נעמען שטיקלעך. מ'שניידט נישט. ער זעט דא אויס אז עס איז זייער סימבאליש אז אפילו ווען ס'איז בלה און אפילו ווען ס'איז גליון איז דאך א ספר תורה און קדושה.
Speaker 1: אינטערעסאנט ער ברענגט אונזשן אז דער נודע ביהודה האט גערעדט וועגן די שאלה, צו דער רמ"א מיינט אז מ'שניידט נישט, דארף איז עס שוין געווען געשניטן נאך אלץ. מ'וואלט עס נישט נישט. אבער ביזסטו מיר ביידע. עס איז זייער גוט.
Speaker 1: יעצט אן קיין האט מען געלערנט וועגן די כתיבה, יא דער קלף, ווי מען מאכט עס איז דער מזוזה. עס איז גוט. יעצט נאך א הלכה וועגן ווי מען שרייבט עס איז די פרשת סתומה. ענליכע איז געשטאנען אין בית תנעל, אבער דאס איז אנדערש און נישט מעכב. דער רמ"א, במצוה לאז עס איז א רווח שבאן פרשת שמרא, און דער רווח פון פרשת סתומה.
Speaker 2: יא האבן זיי געלערנט, פרשת סתומה מיינט אז עס איז דא א ליידיגע ליין, אזוי טוהן אינז, אז איך וואלד אים זעהן צו דער רמ"א. מען האלט אויך אזוי. און אז סתומה הייבט מען אויף די נעקסטע, אויף די זעלבע ליין. סא דערלך. מצוה איז אז עס זאל זיך אנהייבן די פרשת והוים שמואל אויכעט אויף די זעלבע ליין ווי ענדיגט זיך. ווי שריכל פון שמרא.
Speaker 1: יא, אזוי טוהט מען אינעם די מזוזה?
Speaker 2: אבער... אבער וועט עס יא געטון אין פתוחה? בשורה? ווי שאינת שמיכל על מן התורה?
Speaker 1: נע, גוט. עס זאל זיך נישט איינס נאכ'ן צווייטן אין די תורה. נארווייל ווי הוים שמואל איז א פרשת סתומה דארטן ווי זי איז, זאגט מען אז ווען מען לייגט זיך ווי מין מיינט אז מען זאל זיי אויך טון אזוי. סאו לכתחילה, אבער ס'איז נישט קיין מעכב בדיעבד. אזוי איז די זאך. און מ'איז זיך מחמיר צו טון אזוי ביי תפילין.
Speaker 2: ביי תפילין שטייט לכאורה אין רמב"ם אז מ'דארף עס אויך טון, ווייל דארט איז אויך נישט סמוך מיטן אות. ס'איז די זעלבע פרשיות, יא? אבער ס'איז נישט קלאר. כדי שיקל ויחנה מיט אסמ"ך. קיינע פרשיות איז נישט... ווייל דארט שטייט יוסף מעקב ועוד? ס'סאונדט אזוי דארט. איך מיין אז אפשר שטייט מפורש, איך געדענק נישט. איך געדענק אז מ'האט זיך געמוטשעט דארט פארוואס שטייט אזוי.
Speaker 1: אקעי. זאגט דער רמב"ם ווייטער, "וצריך לזהר בתגין שבה". מ'דארף מאכן די תגין, די קרוינדלעך וואס מ'זעט אויבן אויף די אותיות פון די תפילין. "ואלו הן התגין שעושין במזוזה". גייט דער רמב"ם אויסרעכענען וועלכע אותיות אין די מזוזה... זייער אינטערעסאנט, דא האב איך דיסקאווערט וואס איך האב געזוכט דעמאלטס און איך האב פארגעסן. איך האב דיסקאווערט וואס איז די היסטאריע פון די תגין.
ביי אונזער מנהג איז צו מאכן יעדע מאל וואס ס'שטייט די אותיות שעטנ"ז ג"ץ אין די תורה, מאכן אונז דריי תגין. אזוי איז אונזער מנהג. איך מיין אז תוספות אדער אנדערע האבן געלערנט אזוי. דער רמב"ם האט אבער פארשטאנען, אז דאס וואס שטייט אין די גמרא אין מנחות, "שעטנ"ז ג"ץ צריכין שלשה תיוגין", און אזוי שטייט "אמר רבא" אין מנחות כ"ט ע"ב, "שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ", האט דער רמב"ם פארשטאנען אז רבא מיינט צו זאגן אז ווען מ'שרייבט א מזוזה, און ער גייט יעצט אויסרעכענען א שי"ן און א עי"ן און א תי"ו און אזוי ווייטער פון די מזוזה, אויף יענע אותיות דארף מען דריי תגין. נישט אין די גאנצע תורה כולה, און נישט אין א תפילין. תפילין האט אנדערע אותיות וואס דארפן תגין. און אין א מזוזה דארף שעטנ"ז ג"ץ, אבער די רעשט פון די תורה האט דער רמב"ם נישט געהערט בכלל פון די זאך אז ס'דארף תגין.
יעצט האסטו געכאפט וואס די סטארי איז. זאגט דער רמב"ם, און ער גייט דיר אויסרעכענען אין די צוויי פרשיות אלע אותיות וואס האבן תגין.
Speaker 2: ניין, אבער פאריגע וואך האבן מיר צוגעלייגט נאך א לעוועל פון אינטערעסאנטקייט, אז לשיטת רש"י איז די תגין נישט קיין גאנצע קרוינען העכער די אות אזויווי דער רמב"ם זאגט, אזויווי זינין, נאר ס'איז די אופן וויאזוי מ'מאכט שארף די אות. אן עקסטערע דין אז די אותיות זאלן זיין אזא שיינע אות, אז זיי זאלן זיין שארף, די קרוין פון די שי"ן, די עק פון די שי"ן זאל זיין שיין, אזא סארט זאך. וואלט מען געגאנגען מיט רש"י אז שעטנ"ז גע"ץ מיינט איבעראל, ווייל בסך הכל די הקפדה דארף זיין וויאזוי מ'שרייבט יענע אות, נישט קיין תגין העכער דעם.
Speaker 1: וואס אונז האבן, אונז האבן ביידע מנהגים צוזאמען. אונז נעמען אן די זיינין אזויווי דער רמב"ם, און אונז נעמען אן די שעטנ"ז גע"ץ שיטת רש"י. אקעי, אזוי האט ר' יחיאל מאיר מסביר געווען.
Speaker 2: יא. מ'דארף זען צו דו ביסט מסכים, אבער יא. אזוי איז זיכער די... יא. די הגהות מיימוניות זאגט מען דאך אלעמאל קוקן אין פרק ב', דארט איז דא א גרויסע הגה.
Speaker 1: אקעי. בקיצור, דאס איז די מעשה.
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב"ם, ביי וועלכע אותיות? זאגט דער רמב"ם אזוי, אין פרשה ראשונה איז דא זיבן אותיות וואס יעדע איינס האט זיבן זיינין, און דאס איז ש' און ע' פון "שמע". פארוואס איז ער מסביר אזוי צו זאגן די ע'? איך ווייס נישט. ו' און נ' פון "ונפשך".
Speaker 2: יא, אבער די ש' פון "שמע" און די ע' דארפן האבן דריי זיינין.
Speaker 1: ש' און ע', נ' פון "ונפשך", ח' און די צוויי דל"ת'ן פון "מזוזות".
Speaker 2: זייער גוט. ביי מזוזות, דא דרך אגב זעסטו אז ס'מאכט סענס אביסל. די דל"ת'ן ביי מזוזות, די שמיעה און די נפש, אזויווי צוויי זאכן וואס מ'דערמאנט דעם מענטש אדער וואס? און פארוואס רעכנט ער אויס מזוזות?
Speaker 1: ווייל דאס איז מזוזות, און מ'מאכט דאך... מזוזה און תפילין זענען דאך נאנטע ברידער. רייט. און ביי מזוזה, צו געדענקען, ביי מזוזה איז געשטאנען אז מ'מאכט די תגין אויף די זעלבע פרשה. איך וויל נאר קוקן צו די זעלבע. וועלכע פרשה איז די פרשה של מזוזה, של תפילין?
Speaker 2: יא, דער רמב"ם זאגט, דארט איז אנדערש, דארט שרייבט מען ביי "קוממיות" און ביי "וקשרתם". פארוואס? ווייל דארט... ס'האט אן אנדערע מסורה ביי מזוזה און אן אנדערע ביי תפילין.
Speaker 1: יא, ס'איז נישט... די זיינין איז נישט קיין דין אין די תורה, ס'איז א דין אין די מזוזה, ווייל אין די תפילין איז מען מדגיש דאס וואס ס'שטייט "וקשרתם", און דא איז מען מדגיש דאס וואס ס'שטייט "מזוזות". זעסט אז די זיינין...
Speaker 2: און אין תפילין איז מען נישט מדגיש די מזוזות?
Speaker 1: ניין.
Speaker 2: אבער אין מזוזות איז מען יא מדגיש די טוטפות?
Speaker 1: יא. אינטרעסאנט.
Speaker 2: אקעי. אבער זעסט אז די מזוזה איז נייסער. נייסער, א חבר. על כל פנים, זעסטו אז ס'האט עפעס צו טון.
Speaker 1: אינטערעסאנט. דער "ונפשך" איז "שמע" איין מאל, און "תתנח" איז די צווייטע פרשה, דארט איז דא זעקס אותיות, יעדע איינס איז אויף דריי זיילן. די ג' פון די "גנח" איז אינטערעסאנט, דארט האט מען געמאכט "ואספת" אויף די תפילין, און דא איז דא די "גנח".
Speaker 1: ניין. אבער אין מזוזות איז מען יא מדגיש די טוטפות.
Speaker 2: יא, אינטערעסאנט.
Speaker 1: אקעי. די מזוזות איז מעשר. מעשר. על כל פנים, מען זעט קלאר אז ס'האט עפעס צו טון. אינטערעסאנט.
און דא נפשך, שמע איינס אין טוטפות, און דאך אין די צווייטע פרשה איז דא זעקס אותיות, יעדע איינס אויף דריי זיינין, די ג' פון דגנחא. ס'איז אינטערעסאנט, אין די... דארט האט מען געמאכט ואספת, אויף די ואספת, און דא איז דא די גנחא. ס'איז אינטערעסאנט. ס'איז דא פשטות אין דעם, מ'קען היינט נישט פארשטיין די סודות.
Speaker 2: ניין, דו הייבסט אן צו כאפן, עפעס א מהלך איז דא פון די צוויי זיינין פון מזוזות, די צוויי תי"ו'ס פון די טוטפות, און די צדי"ק פון "על הארץ". דארט איז נישט געווען די "על הארץ" אויך נישט. אקעי, אינטערעסאנט.
Speaker 1: ס'איז אינטערעסאנט אויך וועלכע אות פון א ווארט. די ג' איז די מערסטע דאמינענט אות פון דגנחא. איך ווייס נישט. די גנחא, ס'איז די מערסטע מרומז אויף די ג', אבער איך ווייס נישט פארוואס מ'קען נישט טראכטן אויף די ד', די ערשטע אות פון דגנחא. איך ווייס נישט פארוואס. אפשר פשוט ווייל דאס איז די מזוזה, און דאס איז די ווארט. ס'קען זיין אז ס'איז פשוט, ס'קען זיין פשוט אז די אותיות קען מען אריינפיטן א תג. איך ווייס נישט. אפשר איז דא א פראקטישע זאך אין דעם, אז דו פיטסט אריין א תג אין אן אל"ף, גיי ווייס ווי אזוי דו גייסט מאכן די תג, למשל. איך ווייס נישט. צדי"ק איז "על הארץ".
עניוועיס, "ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל". ס'איז נישט פסול. אונזער מנהג איז נישט צו מאכן די תגין. אונז מאכן נאר אויף ספר תורה דאך.
Speaker 2: ניין, אונז מאכן שעתנ"ז ג"ץ, דאס איז באופן כללי. אבער די רמב"ם'ס זאכן, איך ווייס נישט צו מ'מאכט עס על פי הרמב"ם. איז דא א מארקעט פאר דעם?
Speaker 1: דו קענסט מאכן וואס דו ווילסט, ס'פאסלט דאך נישט סיי ווי. אקעי, איך האב א ביזנעס איידיע, לאמיר רעדן נאכן שיעור.
Speaker 2: ניין, ס'איז דא, ס'איז דא, איך געדענק אז ס'קען זיין א חלק טוט מען. יא, ס'איז דא זיכער זאכן וואס מ'דארף קוקן וואס מ'טוט למעשה. פארוואס זאל מען נישט רופן א סופר? דו וועסט רופן א סופר צו זאגן די שיעור.
Speaker 1: און דא אויך נאך, דרך אגב, דו זעסט אז די רמב"ם וועט שוין זען אין ספר תורה, ס'איז דא נאך זאכן וואס פלעגט אמאל מאכן. היינט רוב תורות איז היינט גייט אלעס סטאנדארד. אבער אמאל, יעדער סופר האט זיך געהאט זיינע מנהגים ווי ער מאכט א זיי"ן, ווי ער מאכט א גימ"ל, וכדומה. דייווערסיטי. אבער היינט זענען מיר איין קאמיוניטי מיט אחדות. היינט האבן מיר מער אחדות.
Speaker 2: אחדות שיעור לחם. גוט.
Speaker 1: אקעי, מנהג פשוט, זאג דיר אן. אה, נאכאמאל, וועם קאלסטו "שלא בסרטוט"? שלא בסרטוט... אה, סרטוט האט ער אונז שוין פארציילט אין הלכות תפילין, אז אלעס, סיי ספר תורה, סיי תפילין, אז אלעס דארף סרטוט. אות שלא דקדק בה... אויך האבן מיר שוין געלערנט אין הלכות תפילין אז עס דארף זיין... ריכטיג. או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת, הרי זה פסולה.
Speaker 2: וויאזוי פשט אז ער האט צוגעלייגט א אות? איך קען נישט זאגן אז אלעס סרטוט איז פאר די טובה פון די ליינער, וואלט מען זיך געקענט צולייגן סרטוט נאכדעם. סאו זעט אויס אז סרטוט איז אז דער סופר זאל עס שרייבן. סרטוט מיינט אז די ש... יא, גוט, אז מ'זאל קענען ליינען גראד. אבער אויב ס'איז געשריבן אן א רולער, אבער ס'איז קרום, ס'איז נישט גראד, איז עס נישט די ווארט "שלא בשורה"?
Speaker 1: אוודאי, כדי אז מ'זאל שרייבן גראד. מ'דארף מאכן די קראץ פארדעם.
Speaker 2: ניין, מ'קען נישט צולייגן נאכדעם. דאס פרעג איך. מ'קען נישט צולייגן. סרטוט מיינט "שלא בשורה", אז ס'איז איין ישרות.
Speaker 1: יא, אוודאי! אוודאי! אוודאי! אוודאי! די ריעל פוינט פון די סרטוט איז מ'זאל שרייבן דערויף. אויב האסטו געשריבן קרום, וואס העלפט דיר די ליינס? ס'העלפט דיר גארנישט.
די פוינט איז אז מיר האבן געלערנט, תפילין דארף נישט סרטוט, אבער יא, ספר תורה דארף יא סרטוט. אויב ער האט געשריבן גראד, אבער ער האט נישט געמאכט פארדעם די איינגעקריצטע ליין. דאס הייסט סרטוט. איך ווייס נישט וואס סרטוט מיינט מאכן א ליין. סרטוט מיינט שרייבן גראד.
Speaker 2: וואס זאגט דער רמב"ם?
Speaker 1: איך זאג דיר, איך בין א רב. איך האב דיר געזאגט "שלא בסרטוט". איך זאג פאר דיר וואס איך ווייס זאגן. דאס איז די טייטש, איך פארשטיי נישט די שאלה. סרטוט מיינט נישט די ליין אליין. די פוינט פון די סרטוט איז אז איך זאל שרייבן גראד.
מיר האבן געלערנט פריער, פריער, פריער, איז געווען די אופן אז מ'קראצט פארדעם. אויב ער האט נישט געקראצט, אפילו דער מענטש האט זיך אויסגעלערנט צו שרייבן גראד.
Speaker 2: סרטוט און שורה איז נישט די זעלבע זאך.
Speaker 1: יא, דאס איז די זעלבע זאך. דאס איז די זעלבע זאך. מ'לערנט קלאר אין די... סרטוט איז די עקט פון קראצן.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים. אויב איינער קראצט און ער שרייבט נישט גראד, איז ער נישט יוצא.
Speaker 1: איך בין נישט מסכים. דאס קען זיין, ווייל די גאנצע תכלית פון סרטוט איז אז מ'זאל שרייבן אויף דעם. סאו דאס וואס דו זאגסט אז סרטוט איז א שם נרדף לשורה, איז נישט ריכטיג. מ'שרייבט אויף די ליינס. דאס איז די טייטש. אז דו שרייבסט ליינס און דו שרייבסט נישט אויף די ליינס, איז דאס די פוינט. איך בין מסכים אויף לחומרא, אבער איך בין נישט מסכים אז אויב איינער האט געשריבן גראד און ס'איז נישט דא קיין ליין, ער האט נישט געמאכט די... מ'קען נישט שרייבן גראד אן א ליין. איז דאס כשר בדיעבד? איך וואלט נישט מסכים געווען.
Speaker 2: קען נישט. ס'זעט נישט אויס אזוי אינדערהיים. דער היידער רבי כיוועגער האט שוין געזאגט אזוי ווי מיר, אז מ'קען נישט צולייגן מיינד מיט די כסיפה. אה, מ'סט מיט די טראפן. ווייל עס איז געווען שיף. איך פרעג, ווען עס גראד איז איז גראד איז גראד.
Speaker 1: ניין, עס שוואל נישט אז עס געווען שיף. ס'עמען קרייג איז נישט איינגעפארן אז עס וואלט זיין גראד. ס'פשוט, אז דער איז מיינד עס. איך וויי נישט פארוואס דא זוכסט פרוילנצט. אקעי. ווי האלטן אונז?
Speaker 2: יא. עס איז פסול.
Speaker 1: אה, אויך הוסר וואלעמען פרעמד, דאס האבן מיר געליינד. אבער מען מאכט א חסר'ע מאל, איז עס ווי הוסר ווי פרעמד. אדער סתם, א לייג. פארוואס ווייל איינער צולייגן?
Speaker 2: ניין, עס ווייס איך נישט, עס ווערט פרעג. אקעי, עס שוין זעהן פארוואס מען לייגט צו. אה, עס קוק, זאג דערהיים. מען לייגט צו. עס איז א מנהג פשוט עס איז דא א מנהג וואס איז פארשפרייט. אקעי.
Speaker 1: יא. ער זאגט נישט, בחול ישראל, ס'איז נישט מחייב. ער זאגט נאר אז עס איז דא פארשפרייט. שקזן עלעמזיזם מבחוץ, כנגד ארבע, אכשמיים. פרשעי פרשעי. אקעי. אקעי. בע די שטיקל וואס מען האט געמאכט סתומה, לייגט מען שרייבט מען שדאי, שם שדאי דער אייד. עראינו איימאל איז א הפסד, צעשייט נישט, לפי שריבט מען חוץ. אריינמאל אינדארסט עס נישט. ער זאגט נישט, ער פארגינט נישט. ער זאגט נישט אז מ'קען עס טון, אדער מ'זאל עס טון, ווייל ענערוועמען חוץ. אריינמאל איז א הפסד, די מייר פיר שריבט מען חוץ.
אבעל אלי יישר קאסמן באבער פון אים, איינמאל מ'האט אנגעהויבן שרייבן דאס, וואלט מענטשט און געמיינט אז מען קען דא צולייגן מיין שמות. חוץ פון דערסט, האסט דא צוויי קראפס. אויב מען שרייבט עס אויף געט, איך בין נישט זיכער, רבי, יא, אבער איך וויל זיין פארשטיין קלאר. פון איינער, דערסט איז דער רבי, מ'זאגט הוסף אסאך, אז עס מיינט אז עס ולייגט צו די פרשה. ער שרייבט די גנח אן מיט צוויי כאפס, איך ווייס וואס. אבער עס שרייבט אויף דער זייט.
Speaker 2: יא, דער רבי מיינט נישט אז עס שרייבט אריין אין דער פרשה. קיינער מיינט נישט אז דער שימות מלכים זענען פארט פון דער מזילה. אפשר צווישן די שורות, אזוי ווי ער האט געטון בחוץ, טוט ער. אקעי, נאר דאס איז נישט נויסן. דער רבי, זאג נישט אז ס'פאסלט. קוק, קענסטו זעק? גיי, דער זאג, איך זאג, איך זאג צו ערגער.
Speaker 1: יא. אףילא היינוסע קדושים. אבער דער רבי איז גוטייש מלכים. שימות קדושים, מיינט הייליגע מענטשן.
Speaker 2: אן, און שמות הקדושים מיינט אז מען שרייבט דארט שמות של הקדוש ברוך הוא, שמות.
Speaker 1: ניין, ניין, דאס האב איך נישט אויסגערעכנט, נאך שמות מלאכים.
Speaker 2: יא, יא. שמות שטייט דאך שוין, יישר כח, שטייט דאך שוין, יא, אלוקים. שמות הקדושים, נעמען פון הייליגע מענטשן. פליז, שרייבט עס נישט פאר די שרייבער שטארק. אזוי ווי מלאכים, פארוואס נישט? רבי שמעון, רבי משה?
Speaker 1: יא, יא, אבער רבי שמעון איז הקדוש. דאס איז נישט איינגעפאלן אפילו פאר די רמב"ם צו שרייבן רבי שמעון, רבי משה שלא כתיב בתורה. פאר דעם שטייט "מצוות צדיקים".
אוי פסול, אויך חותמות. איינער האט אריינגעלייגט א... חותמות איז געווען אזא מין... א זיגל מיינט נישט א זיגל, עס מיינט... שיינקייט אדער א דיזיין אדער אזאנס? עס איז געווען אזעלכע... עס הייסט דאך קמיע, און די קמיע איז ביזנעס. איז דא זאכן וואס הייסן די חותמות. עס איז אזוי ווי זיגלעך, אבער עס איז אזעלכע דיזיינס וואס דאס הייסט אז דאס איז ווי ער זעט אויס יעדער מלאך, אזעלכע פיקטשערלעך, אזעלכע זאכן. די ספרדים האבן געהאט די סארט... די מגן דוד למשל, איז א סיגנעטשער וואס האט אבער די גאנצע... יא, יא, אמת, אבער עס האט נישט מיט יעצט. חותמות איז א ווארט פאר א געוויסע סארט זאכן וואס מען מאכט אין קמיעות. פארוואס עס הייסט א חותם ווייס איך נישט. איך זאג דיר, איינער גייט איינפאלן אז ער גייט דארט אריינלייגן, שרייבן עפעס וועגן עניטינג וואס ער סופארט. סאטמאר, די מדינה.
Speaker 1: ער זאגט דא, ער זאגט אז עס איז פסול. אבער ער זאגט, ער איז אן אלטער מענטש, און ער איז בכלל נישט אריינגעקומען אין די נושא. ער זאגט יא, ס'איז פסול. אין די נעקסטע ליין זאגט ער: "שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן."
די טיפשים מאכן עס א סיין ווי די מזוזה איז א קמיע להנאת עצמן. און באמת איז עס אן ענין, די אמת'דיגע מצוה גדולה איז יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, ווי עס שטייט אין "שמע" און "והיה אם שמוע". און וועגן דעם הענגט עס. נאר דער מענטש לייגט דארטן אויך נאך סגולות, ווייל ער מיינט אז די גאנצע זאך איז א סגולה, סאו לאמיר שוין לייגן נאך סגולות. וואס איז די סגולה פאר? פאר הנאת עצמן. כמו שעלה בלבם הסכל, שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
אזוי, ווייל די מענטשן האבן געטראכט אויף די קמיע אליין אז דאס קען העלפן להנאת עצמן, יעצט רייסט דער רמב"ם אראפ די עצם המנהג אז עני סגולה אדער עני שמות קען העלפן, שמות קודש קען העלפן אויף הבל העולם, קען העלפן פאר א מענטש הנאת עצמן, הבל העולם. כמו שעלה בלבם הסכל, אזוי ווי זיי האבן געטראכט אויף זייער נארישע הארץ אז שרייבן שמות קדושים אדער שמות מלאכים וכדומה קען מאכן א מענטש'ס לעבן באקוועמער, אז ער וועט הנאה האבן פון זיין הבל העולם בעסער, אז ער וועט האבן מער געלט אדער מער כבוד אדער א זאך פון הבל העולם.
יעצט מיינט ער נאך אז די מזוזה איז אויך אזוי. אבער ס'איז אינטערעסאנט, ס'איז דאך נאך א טראפ מער. בעיסיקלי, ער האט ריפלעיסד די מזוזה מיט די הבל העולם, ווייל די מזוזה איז דאך יעצט געווארן פסול. וואס האסטו יא דא? די שמות פון מלאכים.
Speaker 2: נישט ביידע. ער מאכט דאך... אקעי, דאס איז דער רמב"ם. איך פארשטיי אז ער האט עס ריפלעיסד. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז פסול, איך ווייס. וואלט איך געוואוסט אז ס'איז עכט פסול? איך האב מורא אז דער רמב"ם ווייסט בעסער.
Speaker 1: יעצט קומט אריין א גרויסע קשיא. ס'איז געווען א איד וואס האט געהייסן רבי אונקלוס. ער איז געווען א פרינץ אין דער רוימישער מלוכה, און ער איז אנטלאפן צו די חכמים און ער האט אנגעהויבן לערנען תורה. און מ'האט געשיקט נאך אים, האט ער געזאגט פאר די סאלדאטן פארשידענע שיינע זאכן וואס ער האט געטראפן אין אידישקייט, שיינע טאלקינג פוינטס, פארשידענע מצוות וואס דאס ווייזט די שיינקייט פון די תורה און מצוות. אזוי פארציילט די גמרא. און ער האט געזאגט אזא זאך: ביי ענק מלכים, ענקערע קעניגן, ווער היט אויף וועם? די סאלדאטן היטן אויף די קעניג. ביי אונז, דער קעניג היט אויף די סאלדאטן, וועגן דעם האבן מיר אונזער מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
יא. וואס זאגט דער רמב"ם דערויף? לאמיר פארשטיין, לאמיר קודם... לאמיר קודם זאגן די שאלה. לאמיר קודם זיך דערמאנען די השקפה'דיגע פראבלעם צו טראכטן די מציאות העלפט פאר הבא לעולם, און נאכדעם קומט צו נאך א לערער לכבוד די אליער.
אזוי פארציילט די גמרא, און ער האט געזאגט אזא זאך: ביי ענק מלכים, ביי ענק קעניגן, ווער היט אויף וועם? די סאלדאטן היטן אויף די קעניג. ביי אונז, דער קעניג היט אויף די סאלדאטן, וועגן דעם האבן מיר א מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
יא, וויאזוי וואלט דער רמב"ם אונז פארשטייטשט דעם? לאמיר פארשטיין, לאמיר קודם זיך דערמאנען. דער פראבלעם איז די השקפה'דיגע פראבלעם צו טראכטן אז די מזוזה העלפט פאר הבלי עולם, און נאכדעם קומט צו נאך א לערער, לכבוד דעם שרייבט מען נאך צו שמות און זאכן. דאס איז די אפאזיט.
אונקלוס זאגט דאך פארקערט. אונקלוס, קודם כל איז דא א פסוק אין די מזוזה, ער קוועטשט אריין אין די מזוזה א פסוק וואס איך האב אפילו קיינמאל נישט געזען. דאס איז דאך שווערע השגות, און דאס איז די ריכטיגע השקפה. לאמיר נישט גיין אזוי שטארק.
אבער וואס אונקלוס זאגט, ער זאגט אז די שכר וואס מ'זאל נישט טראכטן צו... ווייט, ווייט, ווייט, לאמיר טראכטן א סעקונדע.
וואס דער רמב"ם זאגט אין הלכות תפילין איז לכאורה די זעלבע זאך וואס ער האט געזאגט שוין אין הלכות עבודה זרה וועגן לוחשי המכה, ווייל דאס איז א משנה, ס'איז נישט קיין חידוש פון רמב"ם. די משנה זאגט, איינער זאגט א לוחש על המכה, ער זאגט "כל המחלה אשר שמתי במצרים", ער זאגט א פסוק, איז ער אין הלכות תפילין. פארוואס? האט דער רמב"ם מסביר געווען, שאותן דברי תורה רפואת הגוף, ואלו רפואת הנפש. די תורה איז געמאכט דו זאלסט וויסן די ריכטיגע דעות, נישט כדי... א הייליגע פסוק אין די תורה, אוודאי.
איינער האט געפרעגט פאר'ן רמב"ם, די תורה זאגט נישט צו שכר בעולם הזה? די תורה היט נישט? אוודאי. אבער וויאזוי היט עס? דורכדעם וואס דו טוסט די מצוה פון מזוזה, און אין די מזוזה שטייט וואס סוף טוב די גנחל. אויב דו דינסט דעם אייבערשטן...
דארט זאגט דער רבינו מנוח אדער רמ"ק, ר"מ ק', איך געדענק נישט ווער ער ברענגט. ער זאגט, אז לויט'ן רמב"ם, וואס היט די הויז איז דאס אז די מזוזה דערמאנט דעם אייבערשטן, דערמאנט יחוד שמו ועבודתו, און איינער וואס איז א עובד השם האט א השגחה פרטית וכו' וכו', דאס היט. אבער אויב דו מיינסט אז ס'איז די שארטקאט, אז די תפילין אליין וואס היט, דאס איז די פראבלעם.
סאו אונקלוס איז אין חילוקים. אונקלוס האט געזאגט נאר פאר די רומיים, ווייל די רומיים האבן געקענט פארשטיין, אבער דער רמב"ם האט געזאגט דעם אמת.
ס'איז אויך נישט נאר די שארטקאט, און אויך די פיר סגולות. ער זאגט אז ס'שטערט אים דא די הבל עולם. אין אנדערע ווערטער, אוודאי אויב איינער דינט דעם אייבערשטן וואס איז נישט הבל עולם, גייט אים אויך נישט אנגיין די עולם אזוי. אבער אויב איינער מיינט אז א מזוזה איז עפעס א סגולה כדי צו האבן א גוטע פרנסה, און ער כאפט נישט בכלל די גאנצע נושא פון "ידע את ה' ועבדהו", ער כאפט נישט די גאנצע זאך, גייט ער אויך נישט האבן די שמירה.
ווייל די שמירה ארבעט נאר ווען דו דארפסט עס נישט. ווייל דאס איז נישט די "ענד גאול". דו טארסט נישט מאכן די "ענד גאול". ווען ס'איז די "ענד גאול", גייסטו עס נישט האבן. ווען ס'איז א גוטע "סייד עפעקט" פון די "גאול", אזויווי אלע זאכן, גייסטו עס האבן. אזויווי שכר עולם הבא, אזויווי שכר וואס אונז האבן געלערנט, אזויווי שכר וואס דער רמב"ם האט געלערנט אין הלכות תשובה.
און אויך איז אמת אז דער רמב"ם האלט אז א קמיע ארבעט בכלל נישט. דאס איז זיכער אז ער האלט אז שרייבן שמות מלאכים טוט נישט גארנישט אויף. נאר ס'איז אינטערעסאנט, ווייל דארטן האט דער רמב"ם די נעקסטע זאך געזאגט אז מען מעג יא געוויסע זאכן.
און דא אויך, ש-ד-י האט ער יא, מען מעג שרייבן ש-ד-י. אפילו א גאנצע רמב"ם, מ'דארף עס נישט. יא, ווי שמים מבחוץ. וואס איז דאס? סתם צו דערמאנען דעם אייבערשטן. ער זאגט, לכאורה טראכט אריין, מ'שרייבט ש-ד-י פון אינדרויסן, פשוט צו דערמאנען דעם אייבערשטן.
ס'איז דאך א פראבלעם, די מזוזה, טראכט אריין, די שמות הקדושים זענען אינעווייניג ערגעץ. הער אויס, באטראכטן נישט מענטשן אז ס'איז א סגולה? ניין, מ'שרייבט עס נישט בתורת סגולה, מ'שרייבט עס בתורת זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן. ס'איז דא א פראבלעם אז די מזוזה איז פארקנייטשט, זעט מען גארנישט, שרייבט מען עפעס אינדרויסן זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן.
אזוי גייט ער זאגן. מ'האט געזאגט אז ס'איז קלאר אז דאס איז נישט א חלק פון די מצוה. ממילא איז עס אויך נישט קיין סגולה, און דער אייבערשטער וועט נישט געבן קיין הפסד וועגן דעם. אה, קען אויך זיין. אבער דער וואס שרייבט אינעווייניג, ער מיינט אז דאס וואס ס'שטייט א נאמען אויף מיין הויז, דאס גייט זיין א שמירה. דאס איז וואס דער רמב"ם זאגט אז איינער איז קורא פסוקים איינצושלאפן וכדומה, אויב ער מיינט עס כדי אז דאס גייט אים אפהיטן און דאס איז די מטרה, איז דאס די זעלבע זאך.
ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דו זעסט דא נאך א זייער אינטערעסאנטע זאך. דער טיפוס וואס מיינט אז ס'איז א סגולה, ער איז אבער נישט צופרידן, ס'איז נאך נישט גענוג א גוטע סגולה. ער גייט נאך צושרייבן שמות און זאכן. דער האט א מוטרוחם, ער גייט נישט צושרייבן נאך שיינע "קוואוטס". דאס איז נישט דא, ווייל ס'איז זייער שיין, שמעו שמים ושמעו, ער דערמאנט דעם אייבערשטן. דער טפש דארף צולייגן, ער זאגט צו, אפישעלי, ער האט דאך דא א קמיע, ער איז נישט העפי מיט די קמיע. אפשר גייט נישט די קמיע ארבעטן? ס'ארבעט נישט.
מנהג ישראל, אבער אזוי ווי ס'ווערט דא געברענגט אין הגהות מיימוניות, אז ס'איז יא צוצולייגן נאך עפעס אויף די מזוזה, און אונז לייגן צו אויף אינדרויסן, קעגן אונז שטייט "ה' אלקינו", שרייבן אונז צו די ווערטער, די אותיות נאך "ה' אלקינו", יא? כוזו, וואס מ'לייגט דא, כוזו, און אזוי ווייטער. לכאורה דא איז א סגולה.
פשוט פשט, ס'שטייט דא אין הגהות מיימוניות, ס'שטייט אויך אין אנדערע פלעצער, יא, מנהגי, יא, השם מתחלף. ער ברענגט פשוט אז מנהגי חותמים שמות, ער ברענגט אהער די מנהג אשכנז. ער זאגט אז ס'איז געווען, ס'זעט אויס אז אמאל פלעגט יא זיין די מנהג צו שרייבן די חותמות ושמות מלאכים, און נאכדעם האט מען עס מינימייזד און געזאגט מ'זאל קענען אריינלייגן די שם, די רמז. ס'איז געווען די אותיות, אז דער רבינו מנוח זאגט אז מ'לייגט די אותיות וואס שטייט נאך "ה' אלקינו ה' אחד", דאס קומט אויס כוזו במוכסז, כוזו. סאו, מענטשן אליינס, ס'סאונדט עפעס אזוי ווי מיסטעריעז ווערטער.
אדער אפשר איז נאך עפעס א רמז אז די איינציגסטע זאך וואס אונז ווילן פאוקעסן איז "ה' אלקינו ה' אחד". טראכט, טראכט וואס געשעט דא. מענטשן וואס טראכטן אז "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" און "ואהבת" איז נישט גענוג גוט, זיי ווילן צושרייבן נאך עפעס. און איינער, אה, ענדליך האט ער געטראפן אז מ'שרייבט א קריאציע, און ער גייט עס יעצט שרייען צו די ספר. און וואס גייט ער טרעפן? אז ס'איז נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד". ס'איז נישטא גארנישט אין די זייט אויסער דעם. זעסטו די פוינט פון שרייבן? יא, דאס איז א טייטש.
ס'זעט אויס אבער אז די פאקט איז אז די מנהג צו שרייבן שמות און מלאכים און אזוי ווייטער איז אן אלטער מנהג נאך פאר די רמב"ם, ס'איז געווען גאר א משמעות'דיגער מנהג. די רמב"ם לכאורה האט עס געקענסלט. לכבוד די רמב"ם האט מען עס אויפגעהערט צו טון, און ס'איז געבליבן נאר אביסל.
ס'קען זיין די רמב"ם האט טאקע פארשטאנען אז דער וואס שרייבט די שמות, דו זאגסט נאר צו דערמאנען, און די זעלבע זאך מוז מען לערנען אויף די חובות נישט. אבער דער אמת איז, אז אויף די תפילין דארף מען שרייבן די שמות, נישט אזא מאדנע קאוד וואס מ'דארף דעציפערן. געווענליך די קאודס, די שמות שטייט נישט שוין, ניין, איך זאג אז ס'איז א פאקט אז מ'האט עס אריינגעלייגט פאר די מענטשן וואס האבן עס געזוכט צו ווערן.
דער פאקט איז, אז די אלע קאודס קומען יא פון די איידיעס פון סגולות און קמיעות און אזוי ווייטער. עס קען זיין אז מ'האט געוואלט, אז דו ביסט גערעכט, אפשר וועגן דעם מאכט מען א מינימייזער, נישט אזוי ווי ס'איז געווען... קמיעות, איך ווייס נישט. אזוי ווי קרבנות. אויב איינער האט עס שוין נישט, איז עס זיכער א מזוזה כשרה. אזוי ווי דער רמב"ם'ס קרבנות, אביסל. יא, ווייל דער עולם וויל עס, און דער רמב"ם זאגט אסאך מאל די געדאנק. דער עולם וויל זייער שטארק לייגן שמות, אקעי, דא איז שוין נישט שמות, פון דרויסן לאז איך דיר.
ניין, צו פארשטיין, דער רמב"ם שטערט די עיקר די איידיע פון לייגן א שם דיך אפצוהיטן, נישט אלע נישט די שמות. דער רמב"ם שטערט אז דו מיינסט אז א מזוזה איז א קמיע. ער איז קעגן די איידיע. א מזוזה איז נישט קיין קמיע. א קמיע? דער רמב"ם זאגט נישט אז ס'איז אן עבירה צו מאכן א קמיע. ס'איז דא אזא זאך א קמיע מומחה וואס דער רמב"ם ברענגט די הלכות נכסים שבת. א מזוזה איז נישט קיין קמיע, א מזוזה איז עבודת השם.
א קמיע דינט דיך, און א מזוזה דינסטו די אייבערשטער. דאס איז די עיקר חילוק.
מ'האט דאך געשמועסט אז ס'איז דא א זיין אויף די טוטפות וואס שטייט אין מזוזה. וואס דו מיינסט צו זאגן אז דאס איז די קמיע, האסטו די טוטפות, דאס איז די שלוח פון די קמיע. ניין, די דארפסט נישט קיין קמיע, דו דארפסט דיך געדענקען, דו דארפסט נישט האבן לויט אים אזוי בכלל. ס'הייסט ביידע, די מזוזה און די תפילין, זענען כלים וואס נוצן די זעלבע פרשה, איינמאל איז עס באופן קמיע, איינמאל איז עס מער באופן גלוי.
איך זאג, תפילין ווערן אויך אנגערופן קמיע. יא יא יא, באט נאר אין דיס וועי, נישט אין די פיזיקל וועי. ווען זיי האבן געזאגט אז תפילין איז טייטש קמיע, האבן זיי געזאגט אז תפילין איז א שמירה אזוי ווי א קמיע. ווען דער רמב"ם זאגט דא קמיע, מיינט ער נישט יענץ, ער מיינט אז מ'האט געזאגט דעמאלטס טעקניקל וואסערע סארט זאך איז עס.
אבער איך מיין אז ס'איז דא נאך א זאך, אז ס'איז דא א פראבלעם מיט מענטשן וואס מאכן סגולות. ס'איז זייער אינטערעסאנט, אמאל טראכט מען אז עפעס א שטיקל אויפגעקלערטער, ער גלייבט נישט אין קמיעות און אין קברים און אזעלכע זאכן, אבער א פרומער, ער גלייבט אין דעם. נאכדעם פרעגט מען אים, פארוואס גייסטו צו אלע סגולות? אה, כדי איך זאל האבן גוטע קינדער, כדי איך זאל מאכן געלט, קומט אויס אז ער ליגט אינגאנצן אין הבל עולם הזה. אלע זיינע עבודת השם איז ריעלי וויאזוי צו מאכן ישועות. ישועות איז הבל עולם הזה.
פרנסה איז געלט. פרנסה, זאגט דער הייליגער מעליצער, אדער איך ווייס נישט ווער, איז געלט.
סאו דעם רמב"ם שטערט דאס זייער שטארק. דער רמב"ם קוקט עס אן אז דער גאנצער פוינט פון אידישקייט איז מען זאל אביסל ווייניגער קערן וועגן הבל עולם הזה, אביסל ווייניגער. און דא קומסטו גייסטו מיר זאגן אז אידישקייט איז א סגולה צו ווערן א גרעסערער פרעסער? איך מאך עס דאך פונקט פארקערט. סאו חוץ פון דעם וואס ער זאגט אז ס'העלפט נישט, אויך גייט אריין אין דעם אז דו מיינסט אז ס'העלפט פאר הבל עולם הזה. כאילו פארדעם האט דער אייבערשטער געגעבן א קמיע כדי מען זאל מער פרעסן. דאס קען נישט זיין.
שוין, עד כאן די רמב"ם'ס שיטה. ס'קען זיין פשוט, ס'קען גראדע זיין אז מיר פסק'ענען נישט ווי דער רמב"ם, און מיר זאלן שרייבן יא, ווייל מיר האלטן יא אז ס'איז א סגולה, איך ווייס נישט. מ'וועט נישט אלעס פארענטפערן.
אויב איינער זוכט א גוטע סגולה פאר פרנסה, רבותי, די בעסטע סגולה פאר פרנסה איז לערנען יעדן טאג א פרק רמב"ם. מיר האבן דאך פאר א רפואה, פאר סיי וואס. אבער די תורה איז נישט געגעבן פאר א סגולה. מנהג ישראל איז אז מ'מעג. דער רמב"ם וואלט... אונזער שיעור קען זיכער העלפן אויך פאר פרנסה, פאר סגולות, פאר רפואות, אזוי שטארק ווי פארן צו עני קבר פון עני צדיק.
זאגט דער נעקסטער רמב"ם... איי איי איי איי... דו ווייסט מאיר, אז דער רמב"ם וואלט נישט געלאזט מ'זאל לערנען רמב"ם לזכות? ניין, וואס שטערט אים? אגעין, אויב דער רמב"ם איז אויפגעגאנגען צו קברי צדיקים, און מ'האט עס נישט פונקט נאכגעזאגט וואס דער רמב"ם האט למעשה געטאן. איך זאג, לערנען די שיעור איז מוקדש לכבוד, לזכות, לרפואת... איך מיין אז ס'איז א פראבלעם, יא. מ'דארף אביסל געדענקען ווייל דער רמב"ם איז געווען א שארפער יוד, ער איז נישט געווען... מ'דארף געדענקען זיין שיטה.
אבער היינט זענען דאך שוין קולאני חכמים. אלע פון אונז לערנען תניא און ספר הקדוש. מ'דארף געדענקען פון די שטרענגע. אלעס איז... מיר ווייסן, מיר זענען אוועיר פון דעם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אז דא איז נישט אוועיר. רוב עולם איז נישט אוועיר נאך.
ער איז נישט... דו דרייסט זיך בסדר, א גרויסער צדיק, מענטשן האבן נאר איינגעזען אז זיי ווערן רייך ווייל זיי זענען אירע אידן, זיי טוען אידישע זאכן, זיי זענען מחויב צו הלכה. אבער ס'וואלט יא געשטערט, איך מיין אז ס'וואלט אים געשטערט. מען דארף עס טון ווייל ס'איז א "וירא אלוקים הוא". מ'דארף געדענקען אביסל די... ס'וואלט געשטערט פאר די רמב"ם בשעת אה, דו לערנסט תורה כדי צו האבן מער געלט?
קיצור, דו ביסט נאך א גרעסערע... נישט נאר דו ביסט א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין די אייבערשטער אין דיין פרעסן. העלאו, דו ווילסט פרעסן? פרעס אליין. וואס דארפסטו די אייבערשטער שולדיג זיין?
און די רמב"ם וואלט געזעצן מיט דעם איד אפאר מינוט, און ער איז מסביר געווען אז ער וויל די געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם. אה, אקעי, אקעי, נאו פראבלעם. נאר אמת, אבער דעמאלטס דארפסטו טון.
Speaker 1: אבער ס'וואלט יא געשטערט. איך מיין אז ס'וואלט געשטערט. איך קען זיין אז מ'דארף עס טון ווייל ס'איז א "והיה אם שמוע". מ'דארף געדענקען אביסל די... ס'וואלט געשטערט פאר די רבי'ן, אה, אז דו לערנסט תורה כדי צו האבן מער געלט. בקיצור, דו ביסט נאך א גרעסערע... נישט נאר דו ביסט א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין די אייבערשטער אין דיין פרעסן. העלא, דו ווילסט פרעסן? פרעס אליין. וואס דארפסטו די אייבערשטער שולדיג?
דער רבי וואלט געזעסן מיט דעם איד אפאר מינוט און אים מסביר געווען אז ער וויל די געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם. אה, אקעי, אקעי, no problem. אמת. אבער דעמאלט דארפסטו נישט טון עבודת השם כדי צו באקומען געלט. מ'קריגט עס סייווי. דו דארפסט נישט די רבי'ן זאל דיר זאגן די תורה. דו ווילסט עבודת השם? דו קענסט שוין האבן געלט אויך.
אקעי, שוין. יעצט גייען מיר לערנען אויך צוריק. אינטערעסאנט וויאזוי זיי האבן עס גערופן. אה, מ'לערנט דאך ווייטער בעזרת השם.
Speaker 1: אקעי. מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה. די לעצטע שורה פון די סוף פון די מזוזה זאל זיין "על הארץ". נישט ביים אנהייב פון די שורה, נישט ביים סוף פון די שורה. בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דאס איז. וויאזוי דענק איך אז ס'קען זיין? יא, אז ס'מוז זיין ביי די ענד, פארשטיי איך קלאר. אפשר אז ס'קען לאכן נאך א קליינע ליין נאכדעם? משמע אז ניין, דאס איז דאך די ענד. איך כאפ נישט פונקט.
Speaker 2: דו מיינסט אז די צוויי ווערטער "על הארץ" זאלן זיין אויף א ליין פאר זיך און מיט דעם ענדיגן?
Speaker 1: אזוי סאונדט עס. אזוי גייט מען טון, right?
Speaker 2: האסט א picture פון א מזוזה אפשר וויאזוי ס'זעט אויס?
Speaker 1: היינט מיין איך פירן זיי זיך אז זיי מאכן עס צו און זיי לייגן עס ארויף. ס'איז א problem.
Speaker 2: וואס הייסט זיי מאכן עס צו?
Speaker 1: ניין, זיי טוען אזוי. אז אפשר וויאזוי מ'לאזט הענגען א מזוזה.
Speaker 2: ניין, נישט דאס.
Speaker 1: יא יא, אבער קוק סתם א מזוזה וויאזוי ס'זעט אויס א היינטיגע מזוזה. ס'זעט אויס אזוי, "על הארץ", און נאך דעם מאכט מען דא א פרשה סתומה, שתילי, whatever. דאס איז א different שאלה. אונז מאכן נישט... מיר וועלן זען. אה, ס'איז דא די דיאמנט פון זיינעם?
Speaker 2: ליינען.
Speaker 1: ער מאכט נישט דאס. אונז מאכן אויף אלעס. דא, דא, דא, דא, דא, דא. איין נחם פשוט דארט שטעלן איז גוט. אקעי.
קום, איך ווייס, דאס איז יעצט נישט די picture וואס איז די problem יעצט. לאמיר זאגן די רמב"ם... אבער זאגט די רמב"ם, "אבל נהגו כל הסופרים", די מנהג איז, די עצם עיקר הדין איז נישט צו זיין "על הארץ" בראש שיטה. הגם איך פארשטיי נישט וויאזוי ס'קען זיין באמצע שיטה.
Speaker 2: אה, ס'קען זיין מער ווערטער אויף יענע שורה.
Speaker 1: ס'קען זיך שרייבן מער ווערטער, אבער דער מנהג איז צו שרייבן 22 שיטות, ס'איז משמע דאך אז א שיטה איז טאקע א ליין.
Speaker 2: יא, "ואות בראש שיטה אחרונה", דאס איז די לעצטע ליין.
Speaker 1: ס'איז דא א רמב"ם, "ואות של ראש כל שיטה ושיטה על הסדר", מיט וועלכע אותיות ס'דארף זיך אנהייבן יעדער ליין לויטן רמב"ם, ביז ער גייט שרייבן שפעטער אין הלכות ספר תורה, גייט ער זאגן ענליכע הלכות דארט, ווי ס'איז דא הלכה "שמע השם אלקינו השם אחד", דאס איז מנהג הסופרים, "שמע השם אלקינו השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את השם אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ס'איז דא סתם זכור גרויסע סודות אין דעם, דא מוז עס אלעס זיין, אלע מזוזות שרייבט מען אזוי עניוועיס, אבער ס'איז דא די "טוטפות בין עיניך", 22 שורות קעגן די 22 אותיות פון די תורה.
Speaker 1: ביז אהער האבן מיר געלערנט וויאזוי מ'שרייבט די מזוזה, יעצט וועלן מיר לערנען וויאזוי מ'לייגט די מזוזה, וויאזוי מ'לייגט דעם שטיק קלף. "כופל אותה", "גולל אותה", די וועג וויאזוי מ'מאכט עס צו איז דורך... נישט כופל זיין דורך צוזאמלייגן, נאר גולל זיין, און מ'טוט עס מסוף השיטה לתחלתה. ס'טייטש אזוי, אז ס'האט אויסגעקומען געשריבן, יא, פסוק, גולל, לכתוב, עיקר, מראש השיטה לסופה. ס'זאל נישט זיין געקנייטש די לינקע זייט, נאר פארקערט, ס'זאל זיין געקנייטש די רעכטע זייט.
"ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר", דאס וואלט געווען די עקוויוועלענט ביי תפילין איז געשטאנען אין אזא שמאטעלע וואס ס'איז אריינגעלייגט געווען, א מטלית.
Speaker 2: ניין, תפילין איז נישט קיין עקוויוועלענט, ניין, דעם קלף לייגט מען אריין אין א מטלית און דאס לייגט מען אריין אין די תפילין, יעצט רעדט מען פון די שפופרת של קנה ושל עץ, אויך דאס איז נישט קיין חיוב, דאמאלטס איז עס געווען הלכה למשה מסיני, דאס איז מיין איך נאר א פראקטישע זאך.
Speaker 1: ניין, איך זאג די חלק פון די מטלית רעד איך נאך.
Speaker 2: ער זאגט דא נישט קיין מטלית.
Speaker 1: ניין, ס'איז נישטא קיין מטלית, מען לייגט די מזוזה אריין אין א באקס און דאס לייגט מען אויף די וואנט.
Speaker 2: יא, "או של עץ או של כל דבר", ס'איז היינט געווארן א גאנצן צוגעמאכט.
Speaker 1: "ומחברה במזוזת הפתח במסמר", אדער "חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה", ס'איז צוגעמאכט אין דעם סענס אז ס'ליגט אין א באקס, אבער מ'מוז עס לייגן מיט א סיעל. ס'איז נישט קיין sealed box, ס'איז סתם א שפופרת.
Speaker 2: וואס איז א שפופרת?
Speaker 1: א האלטער, אזא... א שפופרת איז אזא שטרוי, איך ווייס נישט, א קנה.
Speaker 2: יא, א קנה, ס'איז א זאך וואס וואקסט.
Speaker 1: ווי גרינג איז עס ארויסצונעמען און ליינען?
Speaker 2: דער זאגט אונז.
Speaker 1: Very easy. איך גיב עס א נאך אויף, און איך נעם עס ארויס. Obviously לייגט מען עס באופן אז ס'זאל זיין שטארק, ס'זאל נישט ארויספאלן, אבער ס'איז נישט stuck, ס'איז נישט צוזאמגעפרעסט פון אלע זייטן. היינט איז דא אנדערע material. מ'קען עס ארויסציען אויב דו ווילסט, דאס אראפנעמען פון די וואנט.
Speaker 1: היינט לייגט מען עס אריין אין א גרויסע פלעסטיק וואס מ'קען נישט נארמאל עפענען. דאס איז די עיקר זאך וואס שטערט צו עפענען. די היינטיגע מזוזות, ווען דו גייסט צו מזוזות לייגט מען עס אריין אין אזא פלעסטיק. לכאורה האלט מען אז ס'זאל זיך האלטן בעסער, אבער מצד שני קען מען עס נישט עפענען בכלל. און דו האסט פריער געלערנט אז א מזוזה טאר נישט זיין צוגעדעקט.
Speaker 2: טוט מען נישט מיט תפילין אז די תפילין זאלן זיין זייער שטארק הארט, ס'זאל נישט זיין קיין וועג עס צו עפענען.
Speaker 1: אבער תפילין איז נישט געמאכט צו עפענען. ס'איז נישט דא אין די תורה אז מ'זאל עס עפענען. "ארבעה בגדים נתונים על ראשו של אהרן". דא ביי מזוזה איז דא א דין אז מ'דארף עס קענען עפענען. ס'איז דא א דין פון "תפוסת יד". מ'דארף עס קענען עפענען. היינט פירט מען זיך עס צו לייגן אין אזא פלעסטיק וואס איז זייער שווער צו עפענען.
Speaker 2: אקעי, מ'קען עס עפענען.
Speaker 1: א אנדערע שאלה איז דא צו מ'דארף לייגן עפעס שטערקער ווי א שטארקע גלו. לכאורה איז גענוג עני גלו אדער סטיקער. ס'זעט נישט אז מ'דארף עס... דו זעסט דא א מסמר אדער מ'גראבט. די גראבן מוז אויך נישט זיין אזוי שטארק. ער מאכט א קליינע פלאץ אין די טיר און מ'קען עס אריינלייגן. ס'איז ווי א פראקטישע זאך. איך זע נישט אז ס'איז אן ענין של קביעות. ס'דארף זיכער זיין א געוויסע שטארקייט, אבער מ'זעט נישט פון וואו די אחרונים האבן גענומען די חידושים. מ'זעט נישט. די רמב"ם איז קלאר אז מ'קען עס לייגן אין א לאך. ער חופר, ער מאכט א לעכל, און ער לייגט עס אריין. ס'איז אזא קליינע... ער גראבט אביסל אריין אין די האלץ.
Speaker 2: יא, סאו מ'זעט נישט אז ס'איז אן אישו פון פסחא דלא חזי למסמרים.
Speaker 1: יא גוט.
Speaker 1: ווייטער זאגט די רמב"ם, "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". יעצט גייט ער רעדן וועגן די ברכת המצוות פון די ערשטע מאל ווען מ'לייגט א מזוזה. "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". די ברכה איז "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".
Speaker 2: יא, גוט.
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, פארוואס זאגט מען די ברכה בשעת... אויך די נוסח הברכה, די מצוה איז די קביעה, נישט די עצם שרייבן, און זיי זאגן דאך "לקבוע", אזויווי דו זאגסט.
Speaker 2: יא, דו זאגסט נישט בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה.
Speaker 1: די מצוה איז דאס קובע זיין די מזוזה אויף די טיר, נישט די עצם שרייבן.
Speaker 2: הגם אין די תורה, לשון התורה שטייט "וכתבתם". שטייט נישט "וקבעתם".
Speaker 1: דו מיינסט די תורה "וכתבתם" און "וקבעתם". אבער ס'איז געווען אמאל א געוויסע צייט וואס מ'האט עס אויפגעשריבן אויף די וואנט, אויף די טיר, פאר ס'איז געווען קלף. מ'האט נישט געהאט קיין קלף.
Speaker 2: ווייסטו וואס איך זאל דיר זאגן? כתיבה, כתיבה לכאורה מוז זיין אויף א... שטייט דאך "וכתבתם", נישט קיין לכאורה. און פארוואס האבן די חכמים געזאגט אז מ'שרייבט אויף א קלף? ס'איז נישט געווען קיין וועג פון שרייבן אויף די וואנט? ס'הייסט נישט כתיבה? אזויווי א ספר, אזויווי איך ווייס נישט וואס. איך ווייס נישט.
Speaker 1: יא, אין הלכות שבת, יא. איך זאג דיר, אויב דו טראכטסט אז פריערדיגע אידן האבן געהאט הייזער פאזעסיוו אין ארץ ישראל, אין מדבר האבן זיי שוין אויפגעשריבן אויף די... אויב מ'וואוינט אין אן אוהל של קלף. אזויווי אן אוהל. איך ווייס נישט.
Speaker 2: סאו פארשטייסטו שוין פארוואס זיי האבן גע'אסר'ט צו מאכן קיין קביעה? ווייל וואו זאלסטו עס טון? זיי זענען דאך געווען אין אן אוהל. ס'שטייט נישט "וכתבתם באוהל".
Speaker 1: אה, נאכדעם פארשטיי איך פארוואס ס'הייסט מזוזה, ווייל אמאל פלעגט דאס זיין די מזוזה. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. ס'איז דא ענינים, ס'איז דא... איך מיין אז ס'איז געווען צדוקים אדער קראים וואס מ'האט אויפגעשריבן סטרעיט, אבער... אויף די...
Speaker 2: ניין, די "וכתבתם" איז די אישו. דו זעסט, דא איז דאך אראן די קביעותא דמצוה.
Speaker 1: יא, די "וכתבתם" זאלסט שרייבן און האבן וואס צו לייגן. ס'איז דאך פשוט, אונז לעבן אין א מציאות אז ס'איז דא א סיסטעם, ס'איז דא סופרים, ס'איז דא...
Speaker 2: יא, איך פרעג דיך, פארוואס קענסטו נישט נעמען א פען און גיין שרייבן אויף די וואנט? מ'שרייבט און מ'מאכט די... מ'מאכט די קובע זיין די מזוזה. דו דארפסט שרייבן און קובע זיין. פארשטייסט וואס איך זאג?
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט. ס'קען זיין אז אמאל איז געווען עפעס א זאך.
Speaker 1: שיין. זאגט ער יעצט, וויאזוי הענגט מען עס אויף? "תלה במקל", אינטערעסאנט. "תליה במקל פסולה, שאין זו קביעה." לכאורה מיינט מקל אז ס'איז נישט קאנעקטעד צו די טיר. ער האט עפעס א שטעקן וואס ליגט ביים טיר, און ער לייגט עס אויפ'ן שטעקן. אזוי מיין איך איז די טייטש.
Speaker 2: נישט אז ס'איז דא א מקל אויף די טיר.
Speaker 1: אויף די דלת, וואס איז די חילוק? שטייט עס דאך אזוי. עס דארף זיין בולט אין די דלת, אין די מזוזה. ניחא חור הדלת, לא עשו כלום. ווייטער, ער האט סתם געלייגט, דאס איז די ווארט, יא? ער האט סתם פלעין געלייגט, האט ער נישט געטון, ווייל דאס איז פשוט, ווייל מען דארף עס דאך לייגן.
Speaker 1: נאכאמאל, ער האט געמאכט א חור במזוזת הפתח, און ער האט אריינגעלייגט די מזוזה כמין נגר, ווי א בריח הקרושה מיט א טבעת. ער האט געמאכט א לעכל אין מזוזת הפתח און אריינגעלייגט די מזוזה כמין נגר, ווי א בריח הקרושה מיט א טבעת. דאס הייסט, ער האט עס געלייגט סטרעיט אריין געסטרעקט. בריח איז אזויווי א נאגל, אזויווי א בריח איז געווען אין די משכן, יא, אזויווי די בריחים אינסייד, און ער האט געלייגט די מזוזה פארדעם, ער האט דארטן אריינגעלייגט די מזוזה. עס איז נישט געלייגט אויף דעם, נאר ער האט עס גלייך אריינגעלייגט אין א וועג. די מזוזה דארף הענגען אזויווי מען איז לייגט אין א חופה מזוזת הפתח, אבער דו קענסט נישט אריינשטעקן אינגאנצן אין די טיר אזויווי א בריח.
Speaker 1: העמיקה טפח, אויב ער האט געגראבן אין די ווענט און ער האט געמאכט זייער טיף די דאס, איז אויך פסולה. וואס איז דאס אנדערש פון די חפר פריער?
Speaker 2: ניין, חפר קענסטו נישט מאכן קיין גאנצן טפח.
Speaker 1: דא זאגט ער, אויב ער האט געמאכט א גאנצן טפח אריין, איז עס שוין זיין פסול, ווייל עס דארף זיין ביי די טיר, נישט אז מען זאל זוכן און מען זאל דארפן אריינלייגן א האנט און גראבן פאר א מזוזה. דאס מיינט עס, נישט זיין צו טיף און ווייט.
Speaker 2: וואס? איך הער.
Speaker 1: יא, א טפח.
Speaker 2: ניין, ער זאגט אז עס האט צו טון מיט טעם פון די מנחות, ברענגט ער.
Speaker 1: וואס טייטש? איך האב וואס? העמיקה טפח? ווי קומט דא אריין היינט?
Speaker 2: ניין, טעם פון די מנחות איז אפשר די נעקסטע שטיקל.
Speaker 1: אה, די נעקסטע שטיקל איז די טעם פון די מנחות.
Speaker 1: ער זאגט אריין אז די חובת הדר איז ביי מזוזה, אז עס דארף זיין על מזוזות, נישט תוך מזוזות. ער האט געמאכט זיינע אייגענע דרשות, די לבוש.
Speaker 2: אזוי? על מזוזות.
Speaker 1: די לבוש האט געהאט א שיטה פון כללא, אזוי ווי דער רמב"ם ברענגט שוין אפילו אין הלכות נדרים, מ'דארף נישט צוריקגיין צו די גמרא צו זאגן די טעם. מ'קען קוקן אויף די הלכה און טראכטן אליין זיין טעם. מ'טוט עס א גאנצע צייט. ער זאגט זיינע אייגענע טעמים, על אף אז איך בין נישט סומך אז אסאך מענטשן לערנען די רמב"ם און איך ווייס נישט פונקטליך וואס די גמרא זאגט די טעם, מ'קען אליין זאגן ווייל דער רמב"ם האט נישט געברענגט די טעם. מ'קען פארשטיין פון די דעה וואס ס'זעט אויס אז ס'מאכט סענס.
Speaker 2: עניוועיס, ס'האט זיך מיר געדאכט אז ער האט א שטארקע דעת תורה.
Speaker 1: יא, יא, אזוי ווי מיר.
אקעי, ס'איז נישט נאר... יא, ווייל גוט. די לעצטע שטיקל ווייל ס'איז שטארק אין די טעם.
Speaker 1: מ'קען קוקן אויף די הלכה און טראכטן אליין די טעם. מ'טוט עס א גאנצע צייט, ער זאגט זיינע אייגענע טעמים. על אחת כמה וכמה ווען מ'לערנט דעם רמב"ם און איך ווייס נישט פון וואו די גמרא זאגט די טעם, קען מען אליין זאגן, ווייל דער רמב"ם האט נישט געברענגט די טעם. מ'קען פארשטיין פון די דעה וואס ער זאגט אויס, ס'מאכט סענס.
עניוועיס, דאס טייטש מיר אז ער האט א שטארקע דעת תורה.
Speaker 2: יא, יא, אזויווי מיר.
Speaker 1: אקעי, איז דא א משנה, יא, אזוי גייט עס. די נעקסטע שטיקל איז תשעה פרקים נ"א. חתך חוליות וקבען במזוזה. ער האט גענומען א באנטש קנים, און ער וויל מאכן פון דעם א געזימס. מ'בינדט זיי צוזאם, מ'שטעלט עס אויף, און דאס ווערט א מזוזה. אויף דעם קען מען לייגן א דלת. וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פארוואס? ווייל ס'איז שוין געווען דארט א מזוזה, און ס'איז פסול געווארן א טיר. דאס הייסט די מזוזה האט געדינט פאר צוויי צילן: צו זיין א מזוזה, צו זיין א שטיקל קלף וואס האט די מצוות מזוזה, און צו זיין די מזוזה, די שוועל. סאו מ'דארף קודם מאכן א מזוזה, און אויף די מזוזה לייגן א מזוזה. מ'קען נישט מאכן א מזוזה און עס נוצן פאר א מזוזה.
Speaker 1: אקעי. אבער לכאורה, אפילו אויב דו האסט עס געדינגען, דארפסטו עס אראפלייגן און צוריק ארויפלייגן. ס'איז נישט פשוט.
Speaker 2: יא, ס'איז פשוט, ס'איז נישט געווען קיין קביעות מזוזה.
Speaker 1: ס'איז זייער אינטערעסאנט, ס'האט א דין קביעות מזוזה. I don't know where this came from.
יעצט קען מען לערנען אז מ'דארף עס טשעקן.
Speaker 2: יא?
Speaker 1: יא.
Speaker 1: מזוזת יחיד, דאס איז א זאך למשל, ס'איז נישט דא אזא זאך למשל, אבער וועט מען מאכן א ברכה ווען מ'ענדיגט מאכן די תפילין של ראש, ווייל מ'גייט עס אריינלייגן אין די ריכטיגע ארט? ווייל די מצוה איז די קשירה, די מצוה איז דאס לייגן יעדן טאג אויפן קאפ. אבער דא איז נישט דא עפעס א יעדן-טאג'יגע, אבער ס'דארף דאך אבער זיין א געוויסע צייט. אדער די מצוה איז דאס לייגן, דער וואס לייגט עס. דער וואס לייגט עס, ווען ער גייט אריין אין הויז, ער האט נישט די מצוה, ווייל... ער האט די קיום המצוה, אבער ער טוט נישט די פעולת המצוה.
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, סתם א דין בודק זיין די מזוזה. און אין תפילין האט דער רמב"ם געזאגט אז ר' אליעזר בן הורקנוס, דער בעל המשניות, האט גע'ירש'נט אלטע מזוזות פון זיין... הלל, אנטשולדיג, הלל הזקן האט גע'ירש'נט די זיידע פון רבי יהודה הנשיא, האט גע'ירש'נט תפילין פון זיין זיידע, און דער רמב"ם זאגט מ'דארף נישט בודק זיין, אבער מזוזות דארף מען יא בודק זיין.
איז דאס איז לויט רבי יצחק, ווייל ס'ליגט אין עפעס אזא שוואכע פלאץ וואו מ'קען עס עפענען. דער רמב"ם זאגט אבער נישט אזוי. דער רמב"ם זאגט פארוואס? מזוזה איז א יחיד, דו בודקסט פעמיים בשבוע. דער רמב"ם זאגט פעמיים ביובל. אינטערעסאנט.
Speaker 1: צוויי מאל א שמיטה אדער צוויי מאל א יובל? ווענדט זיך. א יחיד א יעדע שמיטה, און א רבים א יעדע יובל. אקעי.
פעמיים בשבוע איז אויך אן אינטערעסאנטע שיעור. פארוואס גייסטו אוועקגעבן פאר די רבים ווען די געמיינסטע גייסטו עס לאזן? ס'איז זייער אינטערעסאנט. וואס איז די שיעור פון פעמיים בשבוע? אנשטאט זאגן איינמאל אין דריי יאר, זאגט ער צוויי מאל אין זיבן יאר. ס'איז אויך שווער אויסצופירן. ס'מיינט נישט איינמאל אין דריי יאר. וואס מיינט עס? איינמאל אין דריי און א האלב יאר?
Speaker 2: יא, אבער דאן וואס מיינט צוויי מאל א שמיטה? אפשר אין יעדע שמיטה דריי מאל?
Speaker 1: ער ברענגט פון די ערוך השולחן, וואס איך האלט זייער שטארק פון אים, ער איז א שיינער פוסק, אז דאס איז א זאך, דאס איז א מידיום, אז א מענטש דארף אמאל אמאל חושש זיין אויב ס'איז א נאסע פלאץ, אדער ס'איז געלעגן אין א הייסע פלאץ אפט. Whatever, אויב א מענטש האט ענדליך מקום צו טראכטן, דארף מען בודק זיין איינמאל א יאר.
Speaker 1: אבער אויך פארקערט, לאמיר זען. קוק, דו קוקסט אריין פארוואס דארף מען עס בודק זיין? שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה. ס'קען זיך אביסל צוריסן אדער אויסגעמעקט. פארוואס? מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות, מאכט זיך שימל.
סאו, לכאורה, די היינטיגע מזוזות למשל וואס מ'קויפט, מ'לייגט עס גוט אריין אין א שטארקע פלעסטיק, און מ'קען אפילו זען אסאך וואס איז קלאר, מ'קען עס דורך זען אז ס'איז גאנץ. סא דארף מען נישט בודק זיין. דאס איז נאר אויף אן אופן וואס ס'מאכט זיך און ווערט פארשימלט. איך גלייב נישט.
Speaker 1: פון די אנדערע זייט, איך וויל דיר זאגן אזוי. אפילו רוב, איך האב א פאקט. לאמיר טראכטן א פאקט. דו גייסט צום סופר. מענטשן זענען נישט מקיים די הלכות. מ'האט זיי געזאגט מ'זאל טשעקן די מזוזות. ווי אפט טרעפט מען א פסול? וואס טשעקט דער סופר? ניין, וואס טשעקט ער בכלל? ער טשעקט געווענליך אויב די פסולים וואס דער אריגינעלער סופר האט געמאכט איז נישט די הלכה. דאס איז נישט די הלכה. די הלכה איז צו טשעקן שמא יתלחלח ויחסר כשרותן. דאס איז נישט די נושא.
איך פרעג די סופר, ס'מאכט זיך בכלל אין גאנץ לעיקוואוד אז ס'האט זיך צוריבן די מזוזה? ער זאגט יא, ס'מאכט זיך. איך ווייס נישט אויב ס'מאכט זיך אזוי פיל אז מ'זאל מאכן פון דעם א חיוב.
Speaker 1: איך פרעג אויב ס'איז גוט פאר מיר. ס'קען שוין מיינען אז מ'דארף בכלל נישט א סופר וואס זאל בודק זיין, נאר פאר די זעלבע געלט קען דער בעל הבית עפענען און זען. ס'איז געווען עפעס שימל.
Speaker 2: א סופר דארף מען זען נישט, קוק, דער רב זאגט אז מ'דארף א סופר. דער סופר טשעקט עס פערפעקט.
Speaker 1: אקעי, אקעי.
Speaker 2: דער חכם זאגט אז מ'דארף בכלל נישט קיין סופר, ער האט נישט קיין ספקות. אפילו די טשעקן וואס דער סופר טשעקט, קענסטו דאך אויך אליין טשעקן. קוק אויף דעם, ס'פעלט אלע ווערטער, קוק אויף די אלע אותיות זענען גאנץ. ס'פעלט א שאלה, פרעגט דער רב, וואס דער סופר טוט די זעלבע זאך, ער פרעגט אויך דער רב.
Speaker 1: אוי, איך וויל נישט טארן דאס זאגן, ווייל איך וויל נישט זיין ברוגז. ניין, דאס איז נישט קיין... מענטשן מיינען אז א ספר תורה אדער א מזוזה איז עפעס זאכן וואס קיינער קען נישט וויסן וואס ס'איז. יעדער איד קען עס אליין, ער קען זען צו די אותיות מאכן סענס, צו ס'פעלט א אות, צו ס'איז... אבער דאס איז נישט די עיקר, די חיוב איז נישט צו זאגן אז מ'האט פארפאסט א אות, די חיוב איז צו טשעקן צו ס'איז געווארן נרקב. קענסטו געבן א טשעק, נעמען עס אראפ, קוקן אויב ס'איז גוט, לייגן עס צוריק. לכאורה אויבן אויף.
Speaker 2: איך גלייב אז ס'איז דא פוסקים וואס וועלן זאגן אז איינמאל מ'האט געמאכט א גזירה איז עס שוין געווארן א... וואס, אז מ'זאל טשעקן אז מ'האט פארפאסט א... איך האב פארפאסט א אות ווען איך האב עס געשריבן.
Speaker 1: ניין, א חובת בדיקה דארף מען.
Speaker 2: חובת בדיקה אויף דעם.
Speaker 1: איך בין מסכים, איך בין מסכים.
Speaker 2: ס'מאכט נישט קיין סענס אז מ'זאל האבן א חיוב צו טשעקן אז יענער האט פארפאסט א אות ווען ער האט עס געשריבן.
Speaker 2: דער ליובאוויטשער רבי האט דאך אלעמאל געזאגט צו טשעקן די תפילין און מזוזות.
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2: אפשר איז דאס נישט די זעלבע מצוה ווי גניבה?
Speaker 1: איך בין נישט מסכים מיט דיר.
Speaker 2: ניין, אבער ס'איז דאך א הלכה, די תורה זאגט אז ס'איז דא אזא זאך. ווי קומט דאס אריין אין שכל?
Speaker 1: מ'דארף אייביג טשעקן די ציצית אז די ציצית האבן נישט עפעס אראפגעריסן.
Speaker 2: ציצית דארף מען טאקע טשעקן, ווייל ס'ווערט אסאך אראפגעריסן.
Speaker 1: און דאס איז נישט גילוי.
Speaker 2: וואלט מען געזען אין הלכות ציצית.
Speaker 1: ניין, איך ווייס נישט. מן הסתם האט ער געהאט א תירוץ אויף מיין קשיא, איך בין נישט געווען אזא יודע וואס האט אים געזאגט זאכן. מן הסתם האט ער מיר געפרעגט.
Speaker 2: ניין, אבער איך זאג דיר א זאך, אז ווען ער וואלט עס געטון נאר אויף מזוזות וואלסטו געווען גערעכט, אבער ער האט עס געזאגט אויף תפילין אויך.
Speaker 1: תפילין איז אסאך א גרעסערע קשיא, יא. חב"ד, וואס ס'איז געשען, שיקט מיר אז מ'זאל טשעקן די תפילין און מזוזות.
Speaker 2: טאקע פארשטיי איך נישט, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 1: איך מיין אז דער ליובאוויטשער רבי האט אפשר מער גערעדט וועגן מזוזות, אז מ'דארף עס ליגן צו ווי אויך. אפשר האט ער געמיינט צו זאגן אז אויב ער וויל מאכן זיך א מהודר אין מזוזות, איז ער נישט געווען א... אויב איינער פון אונזערע מקשיבי השיעור איז א חב"ד'סקער, קען ער אריינשיקן די אינסייד אינפארמאציע. ער זאל אריינשיקן די ענין פארוואס דער רבי האט געזאגט די ענינים.
Speaker 2: אבער דאס איז די ארבעה ועשרים שנים, נעמט דער ליובאוויטשער רבי.
Speaker 1: אבער דאס איז אייך.
Speaker 2: צוויי מאל אין זיבן מיינט קלאר, נישט אז... טאקע זייער אן אינטערעסאנטע שיעור, אבער וואס זאגט מיר איינמאל וואס האט דאס צו טון מיט שמיטה אדער מיט יובל? אקעי, דאס איז א וועג פון זאגן א שיעור, איך ווייס נישט צו דאס איז שווער, אבער צוויי מאל אין זיבן יאר סאונדט דאס... אבער וואס האט דאס געברענגט דעם רבי'ן א גאנצע טאג? איך מיין, איך האב מורא אז דער רבי האט געמיינט אז...
Speaker 1: דא שטייט בדיקת תפילין, אה, דאס איז בדיקת תפילין, דאס איז די שמועס, דאס איז די אויבערשטע שמועס. יא, אבער איך זע נישט קיין ספעציעלע מקור, מען דארף זוכן אין די... און דאס איז אלעס די זעלבע זאך, ער ברענגט אז דער רבי האט געזאגט מען זאל טשעקן יעדע יאר, ס'איז אויך דא א צווייטע פוסק, ווען יעדע אלול זאל מען טשעקן די מזוזות און די תפילין. ס'זעט דאך אויך נישט קלאר אויס פארוואס... פארוואס... וואו שטייט די זאך אז מען זאל עס טון חודש אלול? אלס א חומרא אזוי? אקעי, דאס איז סתם, אזוי ווי חודש אלול דערמאנט מען זיך פון אידישקייט. אבער... יא, ס'איז אזא חומרא, באט איך זע נישט פארוואס...
איך האב מורא אז דער ליובאוויטשער רבי האט פשוט חושש געווען אז אסאך מענטשן האבן פסול'ע תפילין, אדער זיי לייגן בכלל נישט קיין תפילין, און דאס איז געווען אזא שיינע וועג וויאזוי... יא, ס'איז מער אזא שיינע וועג וואס ס'וועט זיי דערמאנען.
איך זע פארשידענע דא, און איך זע נישט קיינער וואס ברענגט די מקורות. ס'איז אויך א וועג פון מאכן אזעלכע שליחים, מ'זאל האבן משא ומתן מיט אידן איבעראל, זאלן פארקויפן כיסויים פאר מזוזות. אדער דארף איך האבן א ביזנעס.
Speaker 2: יא, גוט. און פרנסות.
Speaker 1: אה, אבער מענטשן וואס ווייסן טאקע נישט וואס מיינט א מזוזה, קען אוודאי זיין. אבער... טאקע, אבער ס'איז נישט קלאר, אפשר איז דאס פשוט געווען אזא וועג פון באהאלטן זיינע מופתים, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס דער רבי האט דארפן זאגן, איך האב נישט קיין אהנונג. ער פלעגט אסאך מאל זאגן מ'זאל טשעקן די מזוזות און די תפילין.
Speaker 1: וואס זאגט דער רמ"א ווען א איד האט א צרה? ער ברענגט נישט דא קיין מקור. קען מען זאגן, ווען א מענטש האט א צרה, דארף ער זאגן אז ס'איז נישט קיין מקרה, און ער זאל תשובה טון.
Speaker 2: יא, עקזעקטלי, דער רמ"א וואלט נישט ליב געהאט דאס אזוי שטארק, ווייל דער עיקר פון די מזוזה איז דאך צו דערמאנען, ס'זאל דיר דערמאנען יחוד השם. אה, אבער וויאזוי קענסטו דאס זאגן פאר א איד? טשעק דיין עבודת השם.
Speaker 1: דער ליובאוויטשער רבי האט דאס טאקע געמיינט, זאלסט מער קערן וועגן די מזוזות און תפילין, זאלסט טון א מעשה. וואס זאל ער מיט דיר טון? ער דארף דיר דערמאנען זאלסט טשעקן די מזוזות און תפילין? ניין, זאלסט... דו האסט א צרה? אפשר טשעקסטו דיין עבודת השם, וויאזוי זאגסטו דאס פאר א איד? שטעל דיר פאר למשל וואס א פרוי שרייבט דא צום ליובאוויטשער רבי, זאגט ער, דו טשעקסט אז דו גלייבסט אין דעם אייבערשטן? ניין, דאס איז א וועג, אזוי האט די תורה געגעבן די עצה וויאזוי צו שרייבן די תפילין. אקעי, ודאי אין צריך תלמוד, אז דו זעסט אז נישט אלע אנדערע גדולי ישראל פירן זיך נישט אזוי מער היינט צוטאגס, סאו איך ווייס נישט.
Speaker 1: עניוועי, צוריק צו די נושא, הכל חייבין. אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן די, אקעי, נאך איין הלכה.
דער קאזשניצער רבי זאגט אביסל מער, אז פון די רמב"ם איז משמע ביי תפילין עט ליעסט אז ס'איז א מעלה גאר נישט צו טשעקן. אזא איידעלע לשון איז דא, פארוואס ברענגט דער רמב"ם אז הלל הזקן האט זיך מסתפק געווען אז ס'איז זיין זיידע'ס תפילין? ס'איז נישט אזוי, ס'איז גאר א מעלה. דער רמב"ם וואלט דאך ווי, ניין, דער רמב"ם וואלט נישט געשריבן אזא מעשה סתם אזוי. ס'איז נישט אזוי אז ס'איז נישט קיין סתם שטח'דיגע מעשה בעלמא. ס'איז זיכער, דאס בין איך מסכים, ס'איז זיכער אז מ'קען נוצן די זיידע'ס תפילין, אבער דער הייליגער תנא הלל הזקן האט עס געלייגט, ער האט געלייגט יעדן טאג זיין זיידע'ס תפילין, ער האט נישט איינגעפאלן צו טשעקן. ניין, דער רמב"ם ברענגט עס פאר א סיבה, אז ער וויל זאגן אז ס'איז highly recommended כביכול, ער זאגט נישט די ווארט, אבער ס'איז דא די אנדערע זייט אויך, אויב ס'איז דא א ריעותא פון אינעווייניג אין די זיידע'ס תפילין, דארף מען עס טשעקן, אויב ס'איז געווארן נאס, איך ווייס וואס.
Speaker 1: ס'איז דאך באוודאי מודה, און ס'איז דא די מעשה פון די ליובאוויטשער חסיד וואס איז געוואויר געווארן אז ער האט קיינמאל נישט געלייגט קיין כשר'ע תפילין. ס'איז דא אזעלכע מעשיות אלעמאל, אבער יעדע מעשה, און דער רמב"ם וואלט גראדע ליב געהאט די מעשה, פארוואס? ווייל אויב דער ליובאוויטשער חסיד איז געווען אזא מדריגה אז ער האט נישט פארלוירן זיין שמחה און זיין דביקות אויך ווען ער איז געוואויר געווארן אז ער האט געטון די מצוה פאר יארן, האט ער דאך בעצם געטון די מאקסימום פון אהבת השם ויראתו.
Speaker 2: ניין, ס'האט אויך צוטון מיט די תשובה, די תשובה בין אדם לחבירו, איך געדענק אז ער זאגט אז ער האט נישט געמאכט קיין ברוגז אויף די אנדערע, ער האט געטראפן אז זיינע תפילין זענען געווען פסול.
Speaker 1: ס'איז פשוט, ווייל די תורה, אונז זענען מקיים די תורה, אונז זענען נישט קיין מאשין, די תפילין איז צו דערמאנען. די תורה זאגט אז דו האסט א חזקה, דו האסט געקויפט פון א ירא שמים'דיגער סופר, מוחזק, וואטעווער, די אלע זאכן. אבער אויב דו האסט געטון וואס די תורה זאגט, ס'איז מן הדין צו זיין אז אין די משך היסטאריע דארפסטו זיך פארשטעלן אז ס'איז געווען אין די משך היסטאריע צוואנציק מיליאן צדיקים, איך ווייס וואס, און צוואנציק פון זיי האבן גאנץ לעבן געלייגט פסול'ע תפילין ווייל זיי האבן זיך געפירט די הלכה. געוואוסט אין די אויבער חכמות.
אזוי גייט, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי, וואס ווייסן מיר פארוואס? ס'איז זייער פאני דאס, מ'מיינט אז ס'איז א תגליות וואס ס'איז א... האסט געטון כדין, און האסטו יוצא געווען, ס'איז נישט קיין שום שאלה, און וואס איז דער... א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט... און אנדערע ווערטער, אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין, און ער האט געטון זיין מצווה, און ער האט געלייגט פאר זיבעציק יאר פסול'ע תפילין.
אזוי גייט עס, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי, וואס ווייסן מיר פארוואס? ס'איז זייער פאני, דו ווייסט, מ'מיינט אז ס'איז א גילוי, האסט געטון כדת וכדין, האסטו יוצא געווען, ס'איז נישט קיין שום שאלה.
א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט. אין אנדערע ווערטער, אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין און ער האט געטון זיין מצוה, און ער האט געלייגט פאר זיבעציג יאר פסול'ע תפילין, און דער צווייטער האט נישט געטון די מצוה המוטלת צו קויפן מיט די געלט, איך ווייס וואס, ער האט נישט געטון די חוב המוטל עליו פון קויפן תפילין, און ער האט געלייגט אלע יארן כשר'ע תפילין, האט יענער נאך אלץ געטון זיין מצוה, און יענער האט נישט געטון זיין מצוה. דער איז זוכה געווען יעדן טאג צו האבן די געוואלדיגע זאך פון כשר'ע תפילין אויף זיין קאפ, און ער נישט.
ער האט יא, ווייל מצד די אמת'ע... וואס האט ער געטון? ער האט געטון לשם יחודו. אבער דאס איז נישט קיין תירוץ, ער האט געוואלט דערפאן נישט, ער האט געלייגט לשם יחודו. אבער איך קען נישט זאגן למדנות, ער האט מקיים געווען גאנצע הלכות תפילין יעדן טאג. ניין, איך זאג אין די פאל פון דער אויבער, וואס ער האט דארט געטון, וואס ער האט געקענט טון? זאג מיר איינס, אז די תפילין האט אויפגעטון, דו מערקסט אז די תפילין דארף אויפטון. האסטו נישט געמאכט פאר אויבער לשם יחודו? ניין, דאס איז שוין צו חסידיש. אבער נישט, איך מיין צו זאגן, ס'איז נאר א זכר, ס'זאל זיין לכל הפחות עפעס אן אנדערע זאך אפשר. איך ווייס נישט, ס'איז דאך דא א הלכה אז מ'זאל לייגן תפילין. אבער ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם. ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם. מ'דארף טראכטן אויב ס'וואלט געווען א רבי וואס אנשטאט זאגן מ'זאל טשעקן די תפילין, יעדע מאל איינער וואס פרעגט א שאלה זאל ער זאגן ער זאל שיקן אן אקאונטענט צו טשעקן זיינע אלע אקאונטס, צו ער ווערט חלילה נישט בא'גנב'עט, רייט? צו ער איז נישט געווען אונעסט מיט די ווייב, און צו ער האט... א חוב המוטל עליו. אקעי, א חוב המוטל עליו, זאגט די רמב"ם, יעדער גייט אריין ביים לערנען, ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם, יעדער האט פולע נשים ועבדים וואס ס'איז נישט מיין געראם אדער וואס ס'איז נישט ליב. מיין קרן. מקרן, ווייל א מזוזה קען... ער לייגט זיך נישט א חינוך ביי די קינד... אבער וואס איז די חינוך, אפילו א בעיבי? נייער, א קינד באמערקט שוין, אדער א קינד וואס... עס זאגט נישט... אקעי אפשר סתם, מגילה חינוך, וואפן קלאר, און איך נישט געפער יעדע מאל דא א פרטור דעם גלייך. איז א חסלא שוועות וחסלאהרץ, ווייל אדער בפינדיג בעץ ישראל. ס'טוט זיך אויב איינער דינגט א הויז אין חסלאהרץ. אדער איינער וואוינט בפינדיג און וואוינט אין אן האטעל בעץ ישראל, הסחיד פון תחירות. פטר מנם עזיזה שלושם יום. די ערשטע דרייסיג טעג פון דינגען אין דער פרטור. פארוואס זאגט ער דרייסיג טעג פון דינגען? וויילט עס זענען אבא, אבא, אכוחר בית, אבא, אכוחר בית, ארץ ישראל, חייב מזיזים ווייד, איינער וואס דינגט אויס אין ארץ ישראל איז דער משם חייב מזיזים, וואס איז דער חילוק? מאנסט שוין קיין א פינדיג, ארץ ישראל איז א איד, ווי וואוינט א איד, א איד אמת'דיג וואוינט יעדער איד אין ארץ ישראל, ווען די דינגסט אויס אין ארץ ישראל, דו וואוינסט שוין דארט, איי, מארגן איז ער ארויסגייט, און חוץ לארץ איז אלעמאל, אלעס איז צייטווייליג. אפילו א חוחד, נאך דרייזיגע טעג, אקע, האט שוין א קבועות. אבער פאר דרייזיגע טעג, ער האט נאך נישט קבועה, אפשר צו מארגן טוישן זיין מיין.
אז זענען מיר ממש יעצט געלערנט, אז די מזוזים מוז זיך ענדיגן מיט די ווערטער אלע ארץ, אבער א ספעשיעל ליין, אלעס איז אלע ארץ. דארטן איז ווי א איד באלאנגט, זענען מיר דא צייטווייליג, דא אין גלות, טעמס, ריבווער, אדער הויל. עס זאל זאגט דער עמבה, אז ווען א מענטש איז נאך בא אופן אריי אין א הויז, איז נאך נישט פאר חובה, ווען עס איז נאר ווערן שוין מער קבועות'דיג. אין ארץ ישראל, די זכירה אליין הייסט שוין א קבועה.
אבער אין ארץ ישראל איז נאך אלס דא א תנאים, ווען א אין א דור בפינדיג, א פינדיג איז אזא חייטרי, א פינדיג אין אויף די דרכים, יא? האטעל אין שויט אויף ברעזל. יא, אזוי סאלענטערס. איך מיין א פינדיג טייטש א האטעל, אדער א עכסניה אזא. אזוי איז די הלכה, פארוואס איך דענק אז דא מענטשן וואס זענען חושבות אין ארץ ישראל, זיי גייען אריין און זיי וואלט דינגען א צימער, אדער דארט א זאכן און ער ברענגט מיט זיינע מזיזות. לכאורה דא זעט מען קלאר אז עס איז נישט מחווא, ווייל א דור בפינדיג. אזוי סאלענטערס. איך ווייס שוין פארוואס מענטשן זענען נישט מאכט בייסן. האסט געהערט פון דעם? איך געזעט מענטשן זענען עפעס וואריעט. זיי טראכטן אז דאס איז א סוחר בייס. יא, אבער לכאורה איז עס נישט קיין שכירות הבית, ס'איז א דירת עראי, א פונדק.
די גאונים און ראשונים וואס דו זאגסט, ער דינגט א צימער, אפשר טאקע טוט ער נישט ווען ער פארט אויף גרענד זומער צען טעג, גייט ער ארום אן א מזוזה. איך ווייס נישט. אפשר דעמאלטס הייסט ער שוין א שוכר? איך ווייס נישט. ער זאגט דאך נישט די שיעור ווען ווערט עס אויס דירת עראי און א פונדק. ער טייטשט, דער רב דומ"ן, אז די פשט איז די חכמים ווילן אז מענטשן זאלן בלייבן אין זייערע הייזער, דערפאר האבן זיי געלייגט אז מען זאל לייגן א מזוזה, אז ער זאל שוין בלייבן דארט. אבער א פונדק איז דאך נישט נוגע, א פונדק איז דאך געמאכט פאר צייטווייליג און ער גייט דאך אוועקגיין. לויט דעם איז נישט קיין חילוק אפילו אויב ער דינגט א הויז פאר די זומער. אקעי, אפשר אט סאם לעוועל ווערט עס שוין ממש א שכירות.
אקעי, נאך איין הלכה וועגן א שוכר, א וויכטיגע הלכה. איינער וואס פארדינגט א הויז אין ארץ ישראל, א שוכר להו"ב מזוזה לקבוע, אז די מצוה איז אויף די שוכר, אויף דער וואס דינגט. אפילו נתן שכר על קביעתה, פארוואס? אפילו ער באצאלט אז דער משכיר זאל עס טון, אפילו... דאס מיינט צו זאגן אז דער שוכר דארף צאלן. הייסט עס צו זאגן אז דער משכיר דארף מחייב זיין יענעם צו צאלן דערפאר? ניין. די געלט דארף אויך דער שוכר צאלן. די מזוזה איז חובת הדר, נישט חובת הבית. די מזוזה איז איינס פון די פריערדיגע הלכות וואס מיר האבן געלערנט, אז ס'האט צו טון מיט די בית, וועגן דעם זאגט מען שוכר נישט. זאגט מען ניין, ס'האט צו טון... ס'זאגט נישט עפעס עקסטרע, די מזוזה זאגט נישט אז ס'איז חובת הבית, אבער יא, אקעי.
וכשיוצא, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, ווען א מענטש גייט ארויס פון זיין שכירות, נעמט ער נישט זיינע מזוזות. מ'ליידיגט נישט אויס א הויז פון מזוזות. דאס גייט אן, די הויז איז געווען דארט מזוזות, דו גייסט עס נישט יעצט אראפנעמען און ארויסוואקן.
וואס איז די ריזן וואס ס'שטייט? דו טוסט אפ דעם נעקסטן מענטש וואס גייט אריינגיין. אבער דאס שטימט נישט אזוי גוט. די תוספות זאגט אז די ריזן איז אז מזיקין קומען אין הויז וואו ס'איז נישטא קיין מזוזות, כולו ביתא מיזקא הוי. קומט אויס אז דו מאכסט א פני היזק, דו טוסט א היזק פארן נעקסטן. דער רמב"ם האלט לכאורה נישט פון די היזק. אפשר וועט ער זאגן פשוט, ס'איז נישט קיין כבוד פאר א מזוזה. א אידישע הויז קומט א מזוזה. אזוי וואלט איך געטראכט, וואס איז פתאום די איידיע.
ומותר ליטול מבית של גוי, מילא איז דא, לויט ווי איך האב עס געלערנט, מילא איז דא א חשש אז מ'וועט מחלל זיין די מזוזה, איז דא אן ענין אז מ'זאל עס אוועקנעמען כשיוצא, ווען מ'גייט ארויס.
די מנהג אין אמעריקע איז אז מ'איז זייער מקפיד אויף דעם. רבי משה פיינשטיין האט געזאגט אז מען נעמט געווענליך ווען מ'בייט איבער א צבע, פעינט מען איבער די הויז, ממילא איז דאך נישט דריינגענד. ניין, בשעת'ן פעינטן נעמט מען עניוועיס אראפ די מזוזות צו פעינטן. אז מ'נעמט אראפ די מזוזות, נישט חס ושלום אוועקצונעמען, מ'נעמט עס אראפ צו פעינטן, איז שוין אנגענומען די הלכה שחייב צוריקצולייגן פאר יענעם. דאס איז געווען רבי משה פיינשטיין'ס תירוץ.
איר וואלט געדארפט זאגן אז צו די פעינטן איז צוגעקומען נאך עפעס, אז ביים פעינטן דרייען זיך גוים, און אסאך מאל נעמען זיי אראפ די מזוזות און זיי טשעפען עס, און מ'וויל עס צוריקלייגן. ממילא ווערט עס די הלכה פון עומד בבית לגוי, אז פארקערט, דא טוסטו עס לכבוד די מזוזה.
ס'איז דא אנדערע מענטשן וואס האבן אן היתר, אז אויב א מענטש האט ספעציעלע מזוזות, לייגט ער שוואכערע, ביליגערע מזוזות, און ער רעכנט זיך אפ מיט די מענטש וואס מוופט אריין.
א תקנה, מ'קען זיך אפ רעכענען. דער אמת איז אז מ'קען זיך אפ רעכענען פשוט מיט די יודעת וואס מ'טוט אריין. אסאך מאל איז עס א פראבלעם, ביז יענער טרעפט א מעתיק, גיי ווייס. ס'איז דאך נישט דא די חיוב וואס רבי משה פיינשטיין זאגט, ווען ער האט געמאכט די תקנה, ער האט געזאגט אז מ'רעדט פון א בעל הבית וואס איז פינאנציעל אינוועסטעד. אבער א יוסף איז אן ענין פון כבוד התורה, אדער די מזוזה, איז זייער מסתבר אז א לאנג-טורם אוינער וואס נעמט אריין יעדע שטיק צייט אנדערע מענטשן, דארף האבן א סעט מזוזות און ער זאל לייגן ווען איינער גייט ארויס, פשוט גרינגער מאכן פאר די עולם, ווייל דאס איז דאך די פראבלעם.
אדער מ'זאגט אז די לענדלארדס וואס יעדע יאר טוישט זיך דארטן א כולל יונגערמאן, וואס די סטארטער האומס וואס מ'האלט אין איין טוישן, יעדער לענדלארד דארף האבן א גאנצע סעט מזוזות. אויב די לענדלארד לייגט עס, האט ער דאן זיינע קבועות'דיגע מזוזות. ס'איז שוין פארט פון די רענט, וואטעווער. אזוי טוט מען טאקע, אין געוויסע מקומות. אז ס'איז דא א חיוב אז די שכנים זאלן מאכן. אויב שוין דא איז א אידישער בעל הבית וואס האט עס שוין געלייגט, איז עס שוין געלייגט, און ס'בלייבט דארטן שוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
---
פרק ה' איז דער ערשטער פרק וואס האנדלט ספעציפיש וועגן מזוזה. ספר תורה, תפילין, און מזוזה האבן משותפ'ע הלכות (סארט קלף, קדושה פון שרייבן), אבער דא גייט מען אריין אין די פרטיות פון מזוזה. פרק ה' האנדלט וועגן וויאזוי מ'שרייבט די מזוזה און וויאזוי מ'לייגט זי אויף. פרק ו' האנדלט וועגן וועלכע פלעצער/הייזער זענען מחויב במזוזה.
דאס ווארט "מזוזה" מיינט אייגנטליך די שוועל — דער ברעט ביי די זייט פון דער טיר. דער קלף וואס מ'לייגט דארט האט באקומען דעם נאמען "מזוזה" פון דער שוועל. ביידע — דער קלף און דער בית (די שוועל/הויז) — זענען חלקים פון דער מצוה, און ביידע ווערן גערופן "מזוזה." פרק ו' האנדלט וועגן דער "שוועל"-זייט (וועלכע מיני שוועלן/הייזער זענען מחויב), בעת פרק ה' האנדלט וועגן דעם קלף-זייט.
---
דער רמב"ם: כותב שתי פרשיות — שמע והיה אם שמוע — על דף אחד ביריעה אחת.
פשט: מ'שרייבט צוויי פרשיות — "שמע" און "והיה אם שמוע" — אויף איין קאלום (דף) אויף איין שטיקל הויט (יריעה). חז"ל האבן פעסטגעשטעלט אז מזוזה האט נאר צוויי פרשיות (נישט פיר ווי תפילין), ווייל אין "קדש" און "והיה כי יביאך" ווערט נישט דערמאנט מזוזה, נאר תפילין.
חידושים:
- "דף אחד" מיינט איין קאלום פון טעקסט (ווי אין ספר תורה, וואו "דף" מיינט אלעמאל א קאלום). "יריעה אחת" מיינט איין שטיקל הויט. לכתחילה דארף עס זיין איין קאלום, נישט צוויי אדער דריי.
---
דער רמב"ם: ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן.
פשט: מ'הייבט נישט אן שרייבן גלייך אויבן פון דער קלף, און מ'ענדיגט נישט גלייך אונטן. מ'לאזט א רווח אויבן און אונטן — דער שיעור איז ווי א האלבער פינגערנאגל.
חידושים:
- ביי תפילין שטייט נישט אזא דין פון רווח מלמעלה ומלמטה. דער חילוק: תפילין ליגן אין א באקס וואס שיצט זיי, אבער מזוזה האט נישט קיין מטלית און נישט קיין שוץ ארום זיך — זי ליגט אפן. דעריבער דארף מען א רווח כדי (א) עס זאל שיין אויסזען, און (ב) פראקטיש — אז דער טעקסט זאל נישט אויסגעריבן ווערן אדער איינגעריסן ווערן אויבן/אונטן.
- ביי ספר תורה איז אויך דא א הלכה פון רווח, וואס שטימט — ספר תורה איז אויך גרעסער און אפן.
---
דער רמב"ם: ואם כתבן בשתים שלש דפין — כשירה.
פשט: אויב מ'האט געשריבן אויף צוויי אדער דריי קאלומס (אויף דער זעלבער הויט) — איז עס בדיעבד כשר.
חידוש: "דפין" מיינט דא נישט יריעות (באזונדערע שטיקלעך הויט), נאר קאלומס אויף דער זעלבער הויט. לכתחילה דארף עס זיין איין קאלום, אבער בדיעבד מיט מערערע קאלומס איז כשר.
---
דער רמב"ם: שתי עורות — אפילו בשתי טבלאות, ואפילו חיברן ותפרן — פסולה.
פשט: לכתחילה דארף עס זיין אויף איין הויט (יריעה אחת). צוויי קאלומס אויף איין הויט — בדיעבד כשר. אבער צוויי באזונדערע שטיקלעך הויט — אפילו מ'האט זיי צוזאמגענייט — איז פסול.
---
דער רמב"ם: לא יעשנה כזנב... או כמעין עגול... או כקובע.
פשט: מ'טאר נישט שרייבן די מזוזה אין פאנטאזיע-פארמאטן:
- זנב = א טרייענגל, ברייט פון אויבן און שמאל פון אונטן (ווי א שוואנץ).
- כמעין עגול = ווי א באל/קרייז.
- כקובע = א פארקערטער טרייענגל (ברייט פון אונטן, שמאל פון אויבן) — ווי אן אוהל/פיראמיד.
חידושים:
- אזעלכע דיזיינס זעט מען אויף אלטע כתובות און דאקומענטן — עס איז א דעקאראטיווער שטייגער. אבער פאר מזוזה איז עס פסול, ווייל מזוזה דארף מען קענען ליינען, און אזעלכע פארמאטן זענען נישט געמאכט פאר ליינען.
- מזוזה איז געווען אן אפענע זאך (נישט פארמאכט אין א באקס ווי תפילין), דעריבער האבן מענטשן אפשר געוואלט מאכן שיינע דיזיינס — דעריבער דארף דער רמב"ם אפזאגן אז מ'טאר נישט.
---
דער רמב"ם: כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה — פסולה.
פשט: אויב מ'האט געשריבן "והיה אם שמוע" פאר "שמע" — איז עס פסול.
חידושים:
- א לענגערע דיסקוסיע וואס "שלא כסדרן" מיינט: מיינט עס אז ער האט פיזיש געשריבן "והיה אם שמוע" אויבן און "שמע" אונטן (סדר אויפן קלף)? אדער מיינט עס אז ער האט צייטליש געשריבן "והיה אם שמוע" ערשט, און דערנאך "שמע" (סדר אין צייט)?
- איין שיטה: "שלא כסדרן" מיינט פשוט דעם סדר אויפן קלף — ער האט עס אפסייד-דאון געשריבן. א צווייטע שיטה פרעגט: וואס איז דער חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס? ס'איז נישטא קיין קלארע סיבה צו טראכטן אז צייט-סדר מאכט א חילוק.
- ביי תפילין נעמען פוסקים אן אז מ'דארף שרייבן כסדרן אין צייט, אבער אויך דארט איז עס נישט קלאר אין רמב"ם.
- דער כסף משנה ברענגט גארנישט צו דער פראגע, ער לאזט עס סתם ווי דער רמב"ם'ס לשון. די שאלה בלייבט אפן.
---
דער רמב"ם דערמאנט א הלכה וועגן ספר תורה שבלה — אז מ'טאר נישט מוריד זיין פון קדושה לקדושה (מעלין בקודש ואין מורידין).
פשט: מ'טאר נישט "אראפרייטעווען" דעם ספר תורה שבלה — אנשטאט גניזה, זאל מען עס ניצן פאר עפעס מיט א נידריגערע קדושה (למשל, מאכן פון דעם א מזוזה). מעלין בקודש ואין מורידין.
חידושים:
- "בלה" מיינט נישט אז ס'איז צעריסן געווארן, נאר אז ס'איז אלט געווארן — אויסגעריבן, שוואכער, נישט מער אין גוטן צושטאנד. ווי "בלואות" ביי קליידער — ס'איז נאך דא, אבער אויסגעניצט. דער פסוק "אחרי בלותי" מיינט אלט געווארן. אזוי אויך ביי ספרי תורה — מיט דער צייט ווערט דער קלף אויסגעריבן, באקומט לעכער.
- ס'ווערט דיסקוטירט אויב "בלה" מיינט דווקא פסול, אדער אפשר נאר אז ס'איז אלט און מ'וויל א נייע. דער רמב"ם רעדט נישט דווקא פון א פסול'ע ספר תורה, נאר פון א פראקטישע באשלוס אז מ'וויל עס נישט מער נוצן.
- שאלה וועגן גניזה vs. רעציקלינג: צי זאל מען עס גאנץ אוועקלייגן אין גניזה, אדער צי מעג מען אראפשניידן שטיקלעך קלף און ניצן פאר אנדערע קדושה-צוועקן (ווי מזוזות)? רב שלא האט פארקויפט זוזות פון תפילין — ער האט אויסגעשניטן פרשיות פון אלטע כתבי קודש.
- קשיא: צי איז עס נישט א גרעסערער כבוד פאר דעם ספר תורה אז מען זאל אים באגראבן גאנצערהייט אין גניזה? דער ספר תורה איז דאך חשוב — מען לייגט אים אין ארון קודש, מען טאנצט מיט אים שמחת תורה, אפילו ווען מען ליינט אים שוין נישט. משל: עס איז ענליך צו א תלמיד חכם וואס איז אלט געווארן — מען דארף אים נישט "דאונגרעידן", ווי ביי כהן גדול שטייט "אל לך כהן גדול שאולה" — ער קען נישט ארויפגיין, אבער מען דאונגרעידט אים נישט.
- תשובה: אין פראקטיק ענדיגט א ספר תורה אין גניזה ווען עס איז ממש צעפאלן — ווען עס האלט זיך שוין נישט אויף די צוויי עצי חיים. אבער ביז דאן לאזט מען עס אין ארון קודש. דער נודע ביהודה האט גערעדט וועגן דער שאלה צו דער רמ"א מיינט אז מען שניידט נישט, אדער אז ווען עס איז שוין געשניטן מעג מען עס ניצן.
---
דער רמב"ם: אפילו דער גליון (דער ליידיגער ראנד אויבן און אונטן) פון א ספר תורה טאר מען נישט ניצן פאר א מזוזה.
פשט: כאטש עס איז נישט דער כתב אליין, נאר סתם א שטיקל קלף — טאר מען נישט.
חידושים:
- דער טעם: אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — דער קלף פון א ספר תורה האט א העכערע קדושה ווי א מזוזה, און מען טאר נישט דאונגרעידן. ער איז דארט א "זנב" (עק) אבער אין ספר תורה, און דא וואלט ער געווארן א "זנב ולא ראש" אין א מזוזה — בעסער צו זיין א זנב ביי לייבן ווי א קאפ ביי פוקסן.
---
דער רמב"ם: מצוה לכתחילה אז "והיה אם שמוע" זאל זיך אנהייבן אויף דער זעלבער שורה וואו "שמע" ענדיגט זיך — ווי א פרשת סתומה.
פשט: מען לאזט א רווח אויף דער זעלבער ליין (נישט אנהייבן א נייע ליין ווי פתוחה).
חידושים:
- דער טעם: ווייל "והיה אם שמוע" איז א פרשת סתומה אין דער תורה, דארף מען עס אויך אזוי מאכן אין דער מזוזה.
- עס איז נישט מעכב בדיעבד — אויב מען האט עס געמאכט אנדערש, איז די מזוזה כשר.
- ביי תפילין איז מען זיך מחמיר צו טון אזוי, ווייל דארט איז אויך נישט סמוך מיטן אות.
---
דער רמב"ם פארשטייט אז דער דין פון שעטנ"ז ג"ץ (מנחות כ"ט ע"ב — "אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ") גייט נישט אויף דער גאנצער תורה, נאר ספעציפיש אויף מזוזה. דער רמב"ם רעכנט אויס וועלכע ספעציפישע אותיות אין די צוויי פרשיות פון מזוזה דארפן דריי זיינין.
חידושים:
- ביי תפילין איז דא אן אנדערע מסורה וועלכע אותיות באקומען תגין — נישט די זעלבע ווי מזוזה. דאס ווייזט אז די תגין זענען נישט א דין אין דער אות כשלעצמה, נאר א דין אין דעם ספעציפישן כתב (מזוזה אדער תפילין).
- רש"י פארשטייט אז תגין זענען נישט גאנצע קרוינען/זיינין העכער דער אות, נאר דער אופן וויאזוי מען מאכט שארף די אות — אז די עקן זאלן זיין שיין און שארף. לויט רש"י וואלט שעטנ"ז ג"ץ געגאלטן איבעראל (אין גאנצער תורה), ווייל עס איז בסך הכל א דין אין וויאזוי מען שרייבט יענע אות.
- רמב"ם פארשטייט אז תגין זענען ממשות'דיגע זיינין (קליינע שטריכלעך) וואס שטייען אויבן אויף דער אות.
ר' יחיאל מאיר איז מסביר אז אונזער מנהג נעמט אן ביידע: מיר מאכן זיינין אזוי ווי דער רמב"ם, און מיר האלטן שעטנ"ז ג"ץ איבעראל אזוי ווי רש"י. דערפאר האבן מיר ביידע מנהגים צוזאמען. (די הגהות מיימוניות אין פרק ב' האט א גרויסע הגה וועגן דעם.)
פרשה ראשונה (שמע) — זיבן אותיות, יעדע מיט דריי זיינין:
- ש' און ע' פון "שמע"
- נ' פון "ונפשך"
- ח' [?]
- צוויי דל"ת'ן פון "מזוזות"
אינטערעסאנטער חידוש: דער רמב"ם מדגיש אין מזוזה דווקא דאס וואס שטייט "מזוזות", און אין תפילין מדגיש מען "וקשרתם". דאס ווייזט אז יעדער כתב האט זיין אייגענע מסורה — אין מזוזה בעטאנט מען דעם מזוזה-ענין, אין תפילין דעם תפילין-ענין. אבער אינטערעסאנט: אין מזוזה איז מען יא מדגיש "טוטפות" (וואס געהערט צו תפילין), אבער אין תפילין איז מען נישט מדגיש "מזוזות".
פרשה שניה (והיה אם שמוע) — זעקס אותיות מיט דריי זיינין יעדע, צווישן זיי ג' פון "דגנ"ח" (וואס ביי תפילין האט מען אנשטאט דעם "ואספת").
דער רמב"ם: ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל.
פשט: אויב מען האט נישט צוגעלייגט תגין, אדער מען האט צוגעלייגט תגין נישט לויט דעם ריכטיגן סדר, איז עס נישט פסול.
חידושים:
- ס'ווערט דיסקוטירט פארוואס דווקא די ג' איז דער דאמינאנטער אות פון דגנ"ח, און נישט די ד' (דער ערשטער אות). א מעגליכע תירוץ: אפשר זענען נאר געוויסע אותיות פראקטיש מסוגל צו טראגן א תג — למשל, ווי לייגט מען א תג אויף אן אל"ף?
- אונזער מנהג איז נאר צו מאכן שעטנ"ז ג"ץ תגין (באופן כללי), אבער נישט אונבאדינגט די ספעציפישע תגין וואס דער רמב"ם ברענגט. ווייל עס פאסלט נישט סיי ווי, איז עס נישט קריטיש.
- [דיגרעסיע:] אמאל האט יעדער סופר געהאט זיינע אייגענע מנהגים ווי ער מאכט א זיי"ן, א גימ"ל, א.א.וו. — "דייווערסיטי." היינט גייט אלעס מער סטאנדארד.
---
דער רמב"ם: מזוזה שלא בסרטוט... או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת — הרי זה פסולה.
פשט: א מזוזה אן סרטוט, אדער מיט צוגעלייגטע/אוועקגענומענע אותיות, איז פסול.
- שיטה א': סרטוט מיינט דער אקט פון קראצן ליניעס פארדעם מען שרייבט. דאס איז א דין בעצם — מען מוז פיזיש אריינקראצן ליניעס אין דעם קלף, און ערשט דערנאך שרייבן. אויב מען האט געשריבן גראד אבער אן אריינגעקריצטע ליניעס, איז עס פסול. ראיה: מען קען נישט צולייגן סרטוט נאכדעם — דאס באווייזט אז סרטוט איז א פארבעדינגונג פאר'ן שרייבן, נישט בלויז א רעזולטאט.
- שיטה ב': סרטוט איז א שם נרדף (סינאנים) פאר "שורה" — עס מיינט אז מען זאל שרייבן גראד. דער עיקר איז דער רעזולטאט — ישרות פון די שורות.
- מסקנא: דער ערשטער שיטה ווערט שטארקער אנגענומען. ראיה: אויב סרטוט וואלט בלויז געמיינט "גראד שרייבן," וואלט מען געקענט צולייגן סרטוט נאכדעם. אבער מען קען נישט. אויך: "מ'קען נישט שרייבן גראד אן א ליין" — פראקטיש איז עס כמעט אוממעגליך.
ס'ווערט געפרעגט: וויאזוי קומט עס אז איינער לייגט צו אן אות? דער ענטפער: "מנהג פשוט" — עס איז פארשפרייט געווען אז מענטשן האבן צוגעלייגט זאכן צו דער מזוזה (שמות, סגולות, א.א.וו.).
דער רמב"ם: אויף דער אויסערליכער זייט פון דער מזוזה שרייבט מען דעם שם שד"י.
חידוש: מבפנים — אריינלייגן איז א הפסד (פסול), דערפאר שרייבט מען עס מבחוץ. אבער דער רמב"ם פארגינט נישט דעם מנהג — ער זאגט נישט אז מען זאל עס טון, נאר אז מען טוט עס בחוץ. דער רמב"ם'ס שטעלונג איז אז אפילו דאס שרייבן מבחוץ איז א פראבלעם, ווייל איינמאל מען הויבט אן שרייבן שמות, וועלן מענטשן מיינען אז מען קען צולייגן נאך שמות. דאס שרייבן ש-ד-י פון דרויסן איז נישט בתורת סגולה, נאר בתורת זיך דערמאנען דעם אייבערשטן. ס'איז דא א פראקטישע סיבה — די מזוזה איז פארקנייטשט (צוגעדרייט), מען זעט גארנישט, דערפאר שרייבט מען עפעס פון דרויסן צו דערמאנען. דאס איז נישט א חלק פון דער מצוה, ממילא איז עס אויך נישט קיין סגולה.
דער רמב"ם: אפילו שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול.
חידושים:
- "שמות הקדושים" = שמות של הקב"ה (ווי שם אלקים א.א.וו.), נישט נעמען פון הייליגע מענטשן — "דאס איז נישט איינגעפאלן אפילו פאר'ן רמב"ם צו שרייבן רבי שמעון, רבי משה."
- חותמות = א סארט דיזיינס/סימבאלן פון קמיעות-וועלט. ספעציפישע ציורים וואס האבן פארשטעלט מלאכים אדער ספיריטועלע כוחות. דער מגן דוד ווערט דערמאנט אלס א ביישפיל פון אזא סארט סימבאל, כאטש עס איז נישט דירעקט שייך.
---
דער רמב"ם: שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
פשט: די נארישע מענטשן ווייסן נישט אז זיי האבן מבטל געווען די מצוה. זיי מאכן פון א מצוה גדולה — יחוד שמו של הקב"ה, אהבתו ועבודתו — א קמיע פאר זייער אייגענע הנאה, ווייל זיי מיינען אז דאס קען העלפן אין עניני העולם.
חידושים:
(1) פראקטיש — מען האט פסול געמאכט די מזוזה דורך צולייגן אותיות. (2) השקפה'דיג — דער גאנצער צוגאנג איז פארקערט. די אמת'דיגע מצוה גדולה איז יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו — דאס איז וואס שטייט אין שמע און והיה אם שמוע. דער מענטש וואס לייגט צו שמות/סגולות באהאנדלט די מזוזה ווי א קמיע — ער מיינט אז שמות קדושים קענען העלפן פאר "הנאת עצמן" און "הבל העולם."
גמרא (עבודה זרה יא.): אונקלוס הגר, א פרינץ אין דער רוימישער מלוכה, איז אנטלאפן צו לערנען תורה. ווען מען האט געשיקט סאלדאטן נאך אים, האט ער געזאגט: ביי אייך (רוימער) היטן די סאלדאטן אויף דעם קעניג. ביי אונז, דער קעניג (הקב"ה) היט אויף די סאלדאטן — און דאס איז דער ענין פון מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
קשיא: דאס איז א גרויסע קשיא אויף דעם רמב"ם — די גמרא זאגט בפירוש אז מזוזה האט אן אספעקט פון שמירה. ווי שטימט דאס מיט דעם רמב"ם'ס שטארקע שטעלונג אז מזוזה איז נישט קיין קמיע?
אונקלוס האט דאס נאר געזאגט פאר די רומיים, ווייל זיי האבן דאס געקענט פארשטיין אויף זייער מדרגה. דער רמב"ם אבער זאגט דעם אמת: די שמירה קומט נישט פון דער פיזישער מזוזה אליין, נאר פון דעם וואס די מזוזה דערמאנט — יחוד שמו ועבודתו — און איינער וואס איז א עובד השם האט א השגחה פרטית. דער רבינו מנוח (אדער רמ"ק) ברענגט דעם פשט אז לויטן רמב"ם, וואס היט די הויז איז דאס אז די מזוזה דערמאנט דעם אייבערשטן, און דורך דעם קומט השגחה פרטית.
דער רמב"ם'ס שיטה דא איז די זעלבע ווי וואס ער האט שוין געזאגט אין הלכות עבודה זרה וועגן לוחשי המכה. די משנה זאגט אז איינער וואס זאגט א פסוק ("כל המחלה אשר שמתי במצרים") אויף א מכה — מאכט פון דברי תורה א רפואת הגוף, בעת זיי זענען באמת רפואת הנפש. די תורה איז געמאכט מען זאל וויסן די ריכטיגע דעות, נישט אלס פיזישע רפואה.
א העכסט אריגינעלער חידוש: די שמירה פון מזוזה ארבעט נאר ווען מען דארף עס נישט — ד.ה., ווען מען טוט די מצוה לשמה, נישט פאר דער שמירה. ווען מען מאכט די שמירה צום "ענד גאול" (end goal), גייט מען עס נישט האבן. ווען ס'איז א "סייד עפעקט" (side effect) פון דער אמת'ער עבודה, גייט מען עס האבן — אזוי ווי שכר עולם הבא ווי דער רמב"ם לערנט אין הלכות תשובה. אוודאי זאגט די תורה צו שכר בעולם הזה, אבער דאס קומט נאר אלס רעזולטאט פון אמת'ער עבודת השם, נישט אלס דער ציל.
דער עיקר חילוק: א קמיע דינט דיך, און א מזוזה — דינסטו דעם אייבערשטן. דער רמב"ם זאגט נישט אז ס'איז אן עבירה צו מאכן א קמיע (ער ברענגט אליין הלכות פון קמיע מומחה אין הלכות שבת). אבער א מזוזה איז נישט קיין קמיע — א מזוזה איז עבודת השם. ווען חז"ל האבן תפילין אנגערופן "קמיע", האבן זיי געמיינט טעכניש וואסערע סארט זאך עס איז (א זאך וואס מען טראגט), נישט אז עס פונקציאנירט ווי א קמיע.
די הגהות מיימוניות ברענגט דעם מנהג אשכנז צו שרייבן "כוזו במוכסז כוזו" פון דרויסן אויף דער מזוזה (די אותיות נאך "ה' אלקינו ה'"). אן אינטערעסאנטע באמערקונג: אמאל פלעגט מען שרייבן שמות מלאכים און חותמות, און נאכדעם האט מען עס "מינימייזד" — מ'האט עס אראפגעברענגט צו נאר דעם רמז. און וואס טרעפט מען אין דעם רמז? נאר נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד" — ס'איז נישטא גארנישט אין דער זייט אויסער דעם! דאס אליין באווייזט דעם פוינט: מענטשן וואס טראכטן אז "שמע ישראל" איז נישט גענוג, זוכן צוצולייגן נאך עפעס — און ענדליך טרעפן זיי... נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד".
דער מנהג צו שרייבן שמות מלאכים אויף מזוזות איז געווען אן אלטער, באדייטנדער מנהג נאך פאר דעם רמב"ם. דער רמב"ם האט עס "געקענסלט", און לכבוד דעם רמב"ם האט מען אויפגעהערט, און ס'איז געבליבן נאר אביסל (כוזו). דאס ווערט פארגליכן צו דעם רמב"ם'ס שיטה אויף קרבנות — אז דער אייבערשטער האט געגעבן קרבנות ווייל דער עולם האט עס געוואלט, אזוי אויך דא: דער עולם וויל שטארק לייגן שמות, לאזט מען א מינימאלע פארם.
דער מענטש וואס מיינט אז די מזוזה איז א סגולה, איז נישט צופרידן — ס'איז נישט גענוג א גוטע סגולה. ער גייט צושרייבן נאך שמות און זאכן. ער האט א "קמיע" און ער איז נישט "העפי" דערמיט — אפשר גייט עס נישט ארבעטן? ער דארף צולייגן. דאס באווייזט אז דער גאנצער אפראוטש איז פארקערט.
מענטשן טראכטן אז א "פרומער" גלייבט אין קמיעות, קברים, סגולות, בעת אן "אויפגעקלערטער" גלייבט נישט. אבער ווען מען פרעגט דעם "פרומען" פארוואס ער גייט צו סגולות — ענטפערט ער: כדי צו האבן גוטע קינדער, כדי צו מאכן געלט. קומט אויס אז אלע זיינע עבודת השם איז ריעלי וויאזוי צו מאכן "ישועות" — וואס איז הבל עולם הזה. דעם רמב"ם שטערט דאס זייער שטארק: דער גאנצער פוינט פון אידישקייט איז מען זאל אביסל ווייניגער קערן וועגן הבל עולם הזה. און דא קומט איינער און זאגט אז אידישקייט איז א סגולה צו ווערן א גרעסערער פרעסער? דאס איז פונקט פארקערט! חוץ פון דעם וואס דער רמב"ם זאגט אז ס'העלפט נישט (פיזיש), איז אויך דא דער פראבלעם אז דו מיינסט אז ס'העלפט פאר הבל עולם הזה — כאילו דער אייבערשטער האט געגעבן א קמיע כדי מען זאל מער פרעסן.
דער מנהג צו לערנען רמב"ם "לזכות" אדער "לרפואת" עמעצן — דער רמב"ם וואלט עס געשטערט אויב מען לערנט תורה כדי צו האבן מער געלט — "נישט נאר ביסטו א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין דעם אייבערשטן אין דיין פרעסן." אבער — אויב איינער וויל געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם, דאס איז שוין אנדערש. דער רמב"ם אליין איז געגאנגען צו קברי צדיקים, סאו מ'דארף זיין אוועיר פון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" אבער אויך נישט איבערטרייבן.
---
דער רמב"ם: מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה — בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה.
פשט: די לעצטע צוויי ווערטער פון פרשת "והיה אם שמוע" — "על הארץ" — זאלן זיין אויף דער לעצטער שורה פון דער מזוזה. ס'מאכט נישט אויס צי זיי שטייען אין אנהייב פון דער שורה אדער אין מיטן.
חידושים:
- דער מנהג הסופרים איז צו שרייבן 22 שיטות (שורות), כנגד 22 אותיות פון דער אלף-בית. דער רמב"ם ברענגט אז יעדע שורה הייבט זיך אן מיט א באשטימטע אות, און ער גיט דעם סדר פון ווערטער וואס הייבן אן יעדע שורה: "שמע", "השם אלקינו", "השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו..." אא"וו.
- דא ליגן "גרויסע סודות" אין דעם סדר.
- נאך "על הארץ" מאכט מען א פרשה סתומה (שטח), וואס איז א באזונדערע שאלה.
---
דער רמב"ם: גולל אותה מסוף השיטה לתחלתה, ואחר שגוללה מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחברה במזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.
פשט: מ'רולט צו דעם קלף פון לינקס צו רעכטס (פון סוף שיטה צו אנהייב), לייגט עס אריין אין א האלטער (שפופרת) פון קנה, האלץ, אדער אנדער מאטעריאל, און באפעסטיגט עס מיט א נאגל אויף דער טירפאסט, אדער מ'גראבט א קליינע פלאץ אין דער טירפאסט און לייגט עס אריין.
חידושים:
- גולל vs. כופל: דער רמב"ם באטאנט אז מ'רולט (גולל) דעם קלף, נישט צוזאמלייגן (כופל). דאס רולן גייט פון סוף שיטה צו תחלתה — כדי אז די רעכטע זייט (אנהייב) זאל זיין אויבן/אויסנווייניג, נישט געקנייטשט.
- שפופרת: א שפופרת איז ווי א שטרוי אדער קנה — א פשוט'ע האלטער. ס'איז נישט קיין פארמאכטע באקס. עס איז זייער גרינג ארויסצונעמען — "איך גיב עס א נאך אויף און איך נעם עס ארויס."
- חילוק פון תפילין: ביי תפילין לייגט מען דעם קלף אריין אין א מטלית (שמאטעלע) און דאן אין דער בית. ביי מזוזה איז נישטא קיין מטלית — נאר א שפופרת.
- קריטיק אויף היינטיגע פראקטיק: היינט לייגט מען מזוזות אריין אין א פלאסטיק קעיס וואס איז זייער שווער צו עפענען. דאס איז פראבלעמאטיש, ווייל: (א) א מזוזה טאר נישט זיין צוגעדעקט (צו פארמאכט). (ב) ס'איז דא א דין פון "תפוסת יד" — מ'דארף קענען עפענען און צוגיין צו דער מזוזה. ביי תפילין איז אנדערש — דארט איז נישטא קיין דין אז מ'זאל עס עפענען; ס'שטייט נישט אין דער תורה אז מ'דארף עס עפענען. אבער ביי מזוזה יא.
- צי מ'דארף מסמרים אדער גענוג גלו/סטיקער: מ'זעט נישט פון דער רמב"ם אז ס'דארף זיין א שטארקע קביעות. דער רמב"ם זאגט מסמר אדער חופר — ביידע זענען פראקטישע וועגן, נישט דווקא א גרויסע קביעות. "איך זע נישט אז ס'איז אן ענין של קביעות... מ'זעט נישט פון וואו די אחרונים האבן גענומען די חידושים" וועגן שטארקע באפעסטיגונג.
---
דער רמב"ם: תלה במקל — פסולה, שאין זו קביעה. עשה חור במזוזת הפתח והכניס בה המזוזה כמין נגר — לא עשו כלום. העמיקה טפח — פסולה.
פשט: (1) אויפהענגען אויף א שטעקן (נישט קאנעקטעד צו דער טיר) איז פסול — ס'איז נישט קיין קביעה. (2) אריינשטעקן אין א לאך אין דער טירפאסט ווי א בריח (נגר) — אויך פסול. (3) צו טיף אריינגראבן (א טפח) — פסול.
חידושים:
- תלה במקל: "מקל" מיינט א שטעקן וואס איז נישט קאנעקטעד צו דער טיר — ער האט עפעס א שטעקן ביים טיר און לייגט די מזוזה דארויף. דאס איז נישט קביעה.
- כמין נגר: ער האט די מזוזה אריינגעשטעקט גלייך אריין אין דער טירפאסט ווי א בריח (ווי די בריחים פון דער משכן). די מזוזה דארף הענגען/ליגן אויף דער מזוזת הפתח, נישט אריינגעשטעקט אין דער טיר ווי א נאגל.
- העמיקה טפח: דער חילוק צווישן דעם "חופר" פון פריער (וואס איז כשר) און "העמיקה טפח" (וואס איז פסול) איז דער טיפקייט — א קליינע גראבונג איז גוט, אבער א גאנצן טפח טיף איז צו פיל, ווייל מ'דארף נישט זוכן און אריינלייגן א האנט צו געפינען די מזוזה.
- טעם פון דער הלכה: דער לבוש ברענגט א דרשה: "על מזוזות" — נישט "תוך מזוזות." ס'דארף זיין אויף דער טירפאסט, נישט אין דער טירפאסט.
- [דיגרעסיע: דער לבוש'ס מעטאדע] — דער לבוש האט א שיטה אז מ'קען אליין טראכטן טעמים פאר הלכות, אפילו אן צוריקצוגיין צו דער גמרא. דער רמב"ם אליין טוט אזוי אין הלכות נדרים — מ'קוקט אויף די הלכה און מ'פארשטייט דעם טעם.
---
דער רמב"ם: מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה", שקביעתה היא המצוה.
פשט: די ברכה ווערט געזאגט בשעת מ'לייגט (קובע) די מזוזה, נישט בשעת מ'שרייבט זי. דער נוסח איז "לקבוע מזוזה" ווייל די מצוה איז דאס קובע זיין.
חידושים:
- פארוואס "לקבוע" און נישט "לכתוב"? אין דער תורה שטייט "וכתבתם על מזוזות ביתך" — משמע אז שרייבן איז די מצוה. פונדעסטוועגן זאגט דער רמב"ם אז די מצוה איז דאס קובע זיין (באפעסטיגן), נישט דאס שרייבן. "נישט בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה."
- [דיגרעסיע: צי מ'קען שרייבן אויף דער וואנט?] פארוואס קען מען נישט נעמען א פען און שרייבן גלייך אויף דער וואנט/טיר? דאן וואלט "וכתבתם" און קביעה געווען איינס. אפשר האט מען אמאל טאקע אזוי געטון — אויפגעשריבן גלייך אויף דער טיר. צדוקים אדער קראים האבן אפשר אזוי געטון.
- פראקטישער תירוץ: אין מדבר האבן אידן געוואוינט אין אוהלים פון קלף — דארט איז נישט געווען קיין שטיינערנע טירפאסט צו שרייבן אויף. דאס קען ערקלערן פארוואס דער מנהג איז געווארן צו שרייבן אויף א באזונדער קלף.
- פארוואס הייסט עס "מזוזה"? "נאכדעם פארשטיי איך פארוואס ס'הייסט מזוזה — ווייל אמאל פלעגט דאס זיין די מזוזה" — אמאל האט מען געשריבן גלייך אויף דער ט
ירפאסט (מזוזה), דעריבער הייסט דער קלף אויך "מזוזה."
---
דער רמב"ם: חתך חוליות וקבען במזוזה, וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה — פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פשט: ווען מ'נעמט קנים (באמבוס-שטעקנס) און מ'בינדט זיי צוזאמען צו מאכן א מזוזת הפתח (טיר-פאסטן), איז דאס פסול ווייל אזא מזוזה קען נישט שטיין אליין.
חידושים:
- דאס ווארט "מזוזה" האט דא א דאפּלטע באדייטונג: (1) די מזוזת הפתח — דער פיזישער טיר-פאסטן, און (2) די מזוזה — דאס קלף מיט די פרשיות. דער דין איז אז מ'דארף קודם מאכן א מזוזה (פאסטן), און דערנאך אויף דעם לייגן א מזוזה (קלף). מ'קען נישט נוצן איין זאך פאר ביידע צוועקן.
- אפילו אויב מ'האט שוין א מזוזה (קלף) געהאט, דארף מען עס אראפנעמען און צוריק ארויפלייגן — ווייל ס'איז נישט געווען קיין קביעות מזוזה כדבעי, ווייל דער פאסטן אליין איז נישט כשר.
---
דער רמב"ם: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע (שמיטה), ושל רבים פעמיים ביובל.
פשט: א פּריוואטע מזוזה דארף מען בודק זיין צוויי מאל אין א שמיטה-ציקל (7 יאר), און א ציבור'ישע מזוזה צוויי מאל אין א יובל (50 יאר).
חידושים:
וואס מיינט "צוויי מאל אין זיבן יאר"? איז דאס איינמאל אין דריי-און-א-האלב יאר? אדער אפשר דריי מאל אין א שמיטה? בלייבט אלס א קשיא.
א סברא-קשיא: פארוואס גיט מען די רבים א קולא (נאר צוויי מאל אין 50 יאר) ווען ביי א יחיד איז מען מחמיר (צוויי מאל אין 7 יאר)?
דער ערוך השולחן (א "שיינער פוסק") זאגט אז דער שיעור פון בדיקה איז א מידיום — ס'ווענדט זיך אין די אומשטענדן: אויב ס'איז א נאסע פלאץ, א הייסע פלאץ, דארף מען עפטער. אויב ס'איז א גוטע פלאץ, איז איינמאל א יאר גענוג.
דער רמב"ם'ס טעם: שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה... מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות — ס'קען שימל ווערן ווייל ס'ליגט נאענט צו די וואנט.
פּראקטישע נפקא מינה: היינטיגע מזוזות וואס מ'לייגט אריין אין א שטארקע פּלאסטיק קעיס, און מ'קען אפילו דורכזען אז ס'איז גאנץ — לכאורה דארף מען נישט בודק זיין, ווייל דער גאנצער טעם איז נאר ווען ס'קען פארשימלט ווערן.
א שארפע חילוק: דער דין פון בדיקה איז צו טשעקן שמא יתלחלח ויחסר כשרותן — צו ס'איז פיזיש צוריבן/פארשימלט. אבער בפועל טשעקט דער סופר אויב דער אריגינעלער סופר האט ריכטיג געשריבן — דאס איז נישט דער דין פון בדיקה! סופרים אין לעיקוואוד באשטעטיגן אז יא, ס'מאכט זיך אז א מזוזה ווערט פיזיש צוריבן, אבער ס'איז נישט זיכער אז ס'מאכט זיך גענוג אפט צו מאכן פון דעם א חיוב.
א חידוש'דיגע סברא: לכאורה דארף מען בכלל נישט קיין סופר פאר די בדיקה. דער בעל הבית אליין קען עפענען די מזוזה, קוקן צו אלע אותיות זענען גאנץ, צו ס'פעלט א ווארט. אויב ס'איז דא א ספק, פרעגט מען א רב — אבער דאס טוט דער סופר אויך! מענטשן מיינען א ספר תורה אדער מזוזה איז עפעס וואס "קיינער קען נישט וויסן" — אבער יעדער איד קען עס אליין זען.
---
דער רמב"ם ברענגט: הלל הזקן האט גע'ירש'נט תפילין פון זיין זיידע און זיי געלייגט אן צו בודק זיין.
פשט: דער רמב"ם פסק'נט אז תפילין דארף מען נישט בודק זיין (בניגוד צו מזוזות), און ער ברענגט ראיה פון הלל הזקן.
חידושים:
דער קאזשניצער (רב) זאגט אז פון רמב"ם איז משמע אז ביי תפילין איז עס א מעלה גאר נישט צו טשעקן. דער רמב"ם וואלט נישט געשריבן א סתם מעשה בעלמא — ער ברענגט עס ווייל ער וויל זאגן אז ס'איז "highly recommended" כביכול צו פארלאזן זיך אויף די חזקה. אבער אויב ס'איז דא א ריעותא (ס'איז געווארן נאס, אד"ג), מודה אויך דער רמב"ם אז מ'דארף טשעקן.
דער ליובאוויטשער רבי'ס באקאנטע הנהגה צו זאגן מ'זאל אפט טשעקן תפילין און מזוזות — פארוואס? ביי תפילין זאגט דער רמב"ם בפירוש אז מ'דארף נישט, און ביי מזוזות איז דער שיעור נאר צוויי מאל אין זיבן יאר.
עטלעכע תירוצים:
- אפשר האט דער רבי חושש געווען אז אסאך מענטשן האבן פסול'ע תפילין, אדער זיי לייגן בכלל נישט קיין תפילין, און דאס איז געווען א "שיינע וועג" זיי צו דערמאנען.
- אפשר איז דאס א וועג פון מאכן שליחים — אז מ'זאל האבן משא ומתן מיט אידן איבעראל, פארקויפן כיסויים פאר מזוזות, פרנסות, אד"ג.
- אפשר איז דאס פארבונדן מיט דעם רמ"א'ס דין אז ווען א איד האט א צרה, דארף ער נישט זאגן ס'איז מקרה, נאר ער זאל תשובה טון. דער ליובאוויטשער רבי האט אפשר געמיינט: "טשעק דיין עבודת השם" — אבער וויאזוי זאגט מען דאס פאר א פשוט'ן איד? דורך א מעשה: טשעק דיינע מזוזות און תפילין. דאס איז א פּראקטישע וועג צו דערמאנען א איד וועגן זיין פארבינדונג מיט'ן אייבערשטן.
אנדערע גדולי ישראל פירן זיך נישט אזוי היינט צוטאגס, און ס'איז שווער צו געפינען א קלארע מקור פאר דעם מנהג.
ס'איז דא א מנהג צו טשעקן מזוזות און תפילין אין חודש אלול. וואו שטייט דאס? ס'איז סתם א חומרא — אזוי ווי חודש אלול דערמאנט מען זיך פון אידישקייט.
א העכסט וויכטיגע יסוד'דיגע נקודה: אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין — פון א מוחזק'ן סופר, מיט אלע הלכות — און ס'שטעלט זיך ארויס אז זיי זענען פסול, האט ער יוצא געווען זיין חיוב. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי אז אין משך היסטאריע זענען געווען צדיקים וואס האבן א גאנץ לעבן געלייגט פסול'ע תפילין — ווייל זיי האבן זיך געפירט לויט'ן דין. ס'איז נישט קיין שום שאלה — א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט, און ער האט עס געטון.
די באקאנטע מעשה פון א ליובאוויטשער חסיד וואס האט זיך געוואויר אז ער האט קיינמאל נישט געלייגט כשר'ע תפילין — דער רמב"ם וואלט "ליב געהאט" די מעשה, ווייל: אויב דער חסיד האט נישט פארלוירן זיין שמחה און דביקות ווען ער האט דאס דערוואוסט, האט ער בעצם געטון דעם מאקסימום פון אהבת השם ויראתו. דער עיקר פון תפילין איז צו דערמאנען — און אויב ער האט געטון וואס די תורה זאגט, איז ער יוצא.
צי מ'מאכט א ברכה ווען מ'ענדיגט מאכן תפילין של ראש (ווייל מ'גייט עס אריינלייגן אין ריכטיגן ארט)? די מצוה איז די קשירה — דאס לייגן יעדן טאג. ביי מזוזה איז אנדערש — דער וואס לייגט עס האט די פעולת המצוה, אבער דער וואס גייט אריין אין הויז האט נאר דעם קיום המצוה (אן די פעולה).
---
דער רמב"ם: השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. בחוץ לארץ — פטור מן המזוזה שלושים יום. הדר בפונדק בארץ ישראל — פטור מן המזוזה.
פשט: איינער וואס דינגט א הויז אין ארץ ישראל איז גלייך חייב אין מזוזה. אין חוץ לארץ איז ער פטור די ערשטע דרייסיג טעג. א פונדק (האטעל/עכסניא) אין ארץ ישראל איז פטור פון מזוזה.
חידושים:
אין ארץ ישראל איז דאס דער אמת'דיגער פלאץ וואו א איד באלאנגט — „א איד אמת'דיג וואוינט אין ארץ ישראל." ווען מ'דינגט אויס אין ארץ ישראל, וואוינט מען שוין דארט, און די דירה אליין הייסט שוין א קבועה. אין חוץ לארץ איז אלעס צייטווייליג — „דא אין גלות, טעמפּערערי" — אפילו א קויפער. נאך דרייסיג טעג ערשט באקומט מען א מדרגה פון קביעות.
א פונדק (האטעל) איז פטור אפילו אין ארץ ישראל, ווייל עס איז געמאכט פאר צייטווייליגע דירה. דער שיעור ווען עפעס הערט אויף צו זיין „דירת עראי" און ווערט א „שכירות" ווערט נישט קלאר אויסגעטייטשט. מענטשן וואס פארן אויף זומער-וואקאציע אין ארץ ישראל און דינגען א צימער — לכאורה איז עס נישט מחויב, ווייל עס איז א „דור בפונדק."
די חכמים ווילן אז מענטשן זאלן בלייבן אין זייערע הייזער, דערפאר האבן זיי מתקן געווען מזוזה — אז ער זאל שוין בלייבן דארט. אבער א פונדק איז נישט נוגע צו דעם, ווייל א פונדק איז געמאכט פאר צייטווייליג און ער גייט דאך אוועק. לויט דעם איז נישט קיין חילוק אפילו אויב ער דינגט א הויז פאר א זומער — כל זמן עס איז נישט א ממש'דיגע שכירות.
---
דער רמב"ם: השוכר — עליו לקבוע מזוזה, ואפילו נתן שכר על קביעתה.
פשט: די מצוה פון מזוזה ליגט אויפן שוכר (דער וואס דינגט), נישט אויפן משכיר (בעל הבית). אפילו ער באצאלט דעם משכיר עס צו טון — דער שוכר דארף צאלן פאר די מזוזה.
חידושים:
- חובת הדר, נישט חובת הבית: מזוזה איז א חובה אויפן דר (דער וואס וואוינט), נישט אויפן בית (דער הויז). דערפאר איז דער שוכר חייב, נישט דער משכיר.
---
דער רמב"ם: וכשיוצא — לא יטול מזוזותיו. ומותר ליטול מבית של גוי.
פשט: ווען א מענטש גייט ארויס פון זיין דירה, נעמט ער נישט אראפ זיינע מזוזות. אבער אויב א גוי גייט אריינציען, מעג מען אראפנעמען.
חידושים:
דער פשוט'ער טעם איז: מ'טוט אפ דעם נעקסטן מענטש וואס גייט אריינציען. אבער דאס שטימט נישט אזוי גוט. תוספות זאגט אז דער טעם איז ווייל מזיקין קומען אין א הויז וואו ס'איז נישטא קיין מזוזות — „כולו ביתא מזיקא הוי" — קומט אויס אז דו מאכסט א פני היזק פארן נעקסטן. דער רמב"ם האלט לכאורה נישט פון דעם טעם פון היזק. אפשר וועט ער זאגן פשוט: ס'איז נישט קיין כבוד פאר א מזוזה — „א אידישע הויז קומט א מזוזה."
ווייל ס'איז דא א חשש אז דער גוי וועט מחלל זיין די מזוזה, איז דא אן ענין עס אוועקצונעמען.
דער מנהג אין אמעריקע איז אז מ'איז זייער מקפיד נישט אראפצונעמען מזוזות. ר' משה פיינשטיין האט געזאגט: ווען מ'פעינט איבער א הויז, נעמט מען אוודאי אראפ די מזוזות צום פעינטן — נישט חס ושלום אוועקצונעמען, נאר צום פעינטן. אין דעם מאמענט איז שוין אנגענומען אז מ'איז חייב צוריקצולייגן פאר דעם נעקסטן. דאס איז ר' משה'ס תירוץ ווי אזוי מ'קען פראקטיש אויסטוישן מזוזות.
- ביים פעינטן דרייען זיך אפט גוים (פעינטערס), און אסאך מאל נעמען זיי אראפ די מזוזות און טשעפּען עס. ממילא ווערט עס די הלכה פון „עומד בבית לגוי" — פארקערט, דא טוט מען עס אראפ לכבוד די מזוזה.
- פראקטישע עצה פאר ספעציעלע מזוזות: אויב א מענטש האט טייערע/ספעציעלע מזוזות, לייגט ער שוואכערע, ביליגערע מזוזות אריין, און רעכנט זיך אפ מיטן נייעם דייר.
- לענדלארד'ס חיוב: ביי סטארטער-הומס וואו יעדע יאר טוישט זיך א כולל יונגערמאן, דארף דער לענדלארד האבן א גאנצע סעט מזוזות. אויב דער לענדלארד לייגט עס, האט ער זיינע קבוע'דיגע מזוזות — ס'איז שוין פארט פון די רענט.
---
חידוש: א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט — זיין חובה המוטלת עליו. דער ביישפיל: איינער וואס האט געקויפט תפילין כדת וכדין, אבער עס האט זיך ארויסגעשטעלט אז ער האט געלייגט פסול'ע תפילין זיבעציג יאר — ער האט יא מקיים געווען זיין חובה (ער האט געטון וואס ער האט געדארפט). דער צווייטער וואס האט נישט געטון זיין חובה פון קויפן תפילין כדין, אבער האט צופעליג געלייגט כשר'ע תפילין — ער האט נישט מקיים געווען זיין מצוה. דער ערשטער האט נישט געהאט דעם זכי פון כשר'ע תפילין אויפן קאפ, אבער ער האט געטון וואס אויף אים ליגט.
Speaker 1: א גוטן, מיר לערנען רמב"ם הלכות ספר תורה תפילין ומזוזה, פרק ה'. דער פרק איז דער ערשטער וואס רעדט שוין הלכות מזוזה. ס'איז דא עפעס וואס איז אין קאמאן די דריי, אלע דריי האבן די זעלבע הלכות וואספארא סארט קלף מ'שרייבט, און וועלכע קדושה מ'שרייבט. און מיר האבן דא הלכות פרטיות אויף די דריי, און יעצט גייען מיר לערנען די הלכות פרטיות פון מזוזה.
א גוטן, מיר דארפן לערנען, ער זאגט צוויי זאכן וועגן מזוזה, די פרטים פון שרייבן די מזוזה, וויאזוי מ'לייגט עס קען מען זאגן, און דערנאך די צווייטע נעקסטע פרק גייט זיין וועגן וועלכע פלעצער זענען מחויב במזוזה, אדער וועלכע הויז איז מחויב במזוזה. מער ווייניגער די צוויי פרקים פון הלכות מזוזה וואס מיר לערנען דא.
שוין גוט, קודם דארפן מיר לערנען וואס דאס איז א מזוזה. וויאזוי שרייבט מען די מזוזה? וויאזוי שרייבט מען די קלף וואס מ'לייגט אויף די... ס'איז אינטערעסאנט אז די מזוזה ווערט גערופן מזוזה. מזוזה מיינט אין לשון הקודש, מזוזה מיינט די שוועל, די ברעט ביי די זייט פון די טיר. און אויף דעם שטעלט מען א קלף, אדער א תפילה האט מען עס גערופן פריער, אדער א שטיקל פון ספר תורה, א שטיקל וואס איז ענליך צו א ספר תורה, וואס איז צוזאמגעדרייט האט דער רמב"ם געזאגט, און מ'לייגט עס אויף די שוועל, און דאס האט באקומען דעם נאמען די "הא מזוזה".
די נעקסטע פרק, פרק ו', איז אויך אלע הלכות פון "הא מזוזה", באט יעצט זענען די הלכות פון די שוועל, וועלכע מיני שוועל איז מחויב במזוזה. דארט קומט אויך מער די בית. יא, די בית. אויך די שוועל. ס'זעט אויס אז די בית איז א האלב פון די מצוה, אזויווי ס'איז א קאמבינאציע, ס'איז דא דא א בית מיט א קלף, וואס זיי קומען זיך צוזאם און זיי מאכן א מצוה, ווייל ביידע רופט מען מזוזה דא. מזוזה איז די טייטש די מזוזה. א איד האט נאר א שוועל כדי ער זאל קענען לייגן אויף דעם א מזוזה. סאו די מזוזה איז מער די מזוזה ווי די מזוזה, פארשטייסט? אזויווי א איד איז מחויב צו עסן א שטיקל קעיק, זאגט ער, מאך א ברכה, מאך א מזונות. זייער גוט. מ'קויפט א נייע הויז כדי מ'זאל קענען שטעלן א נייע מזוזה. אה, כדי צו שטעלן א נייע מזוזה דארף מען קויפן א הויז? אקעי, מ'קויפט א הויז.
קיצור, די שאלה איז וואס מ'שרייבט אויף די מזוזה? וועלכע פרשיות איז די ערשטע זאך? זאגט דער רמב"ם, כותב שתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, על דף אחד ביריעה אחת. אונז ווייסן אז חז"ל האבן געזאגט אז תפילין זאל האבן פיר פרשיות און מזוזה נאר צוויי, ווייל אין "קדש" און "והיה כי יביאך" ווערט נישט דערמאנט מזוזה, עס ווערט נאר דערמאנט תפילין. זייער גוט.
עס דארף זיין געשריבן, ער איז נישט וואריד וועגן אונזערע קאנווענשאנס. עס איז דא אזעלכע וואס ביי תפילין זענען זיי נישט וואריד פון אונזערע קאנווענשאנס מיט וועלכע פרשיות צו שרייבן, און אויך דא זאגט ער פשוט די הלכה, ער זאגט וואס מ'טוט. ער זאגט מ'דארף עס טון "על דף אחד ביריעה אחת", אויף די זעלבע פארמעט, "ביריעה אחת". וואס טייטשט "וזהו זה"? עס זאל נישט זיין צוויי קאלומס, עס זאל זיין געשריבן איינס אויפן אנדערן ווי "יריעה אחת". ער לערנט אז גאנץ וואס אונז רופן אן עמוד, אין ספר תורה רופט מען עס א דף אלעמאל, דף מיינט א קאלום פון טעקסט. עס זאל זיין אויף איין שטיקל הויט, און עס זאל זיין איין קאלום, איין שורה גלייך אראפ.
זאגט דער רמב"ם ווייטער, "ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן". מ'הייבט נישט אן שרייבן גלייך אויבן פון די קלף, און מ'ענדיגט נישט גלייך אונטן, נאר מ'לאזט איבער אביסל רווח אויבן און אונטן. די שיעור איז ווי א האלבער פינגער נאגל.
Speaker 2: איך געדענק נישט, אבער איך געדענק נישט אויב אין הלכות תפילין האבן מיר אויך געהאט אזא זאך "רווח מלמעלה ולמטה" געשטאנען.
Speaker 1: ניין, ניין, תפילין דארף נישט קיין רווח. מסתמא איז דא א חילוק. עס איז דא אזא זאך אז עס דארף זיין ספעיס צווישן אלע אותיות, עס דארף זיין די בעיסיק ספעיס, עס זאל נישט זיין אלע חורים געפערעכט.
Speaker 2: דו מיינסט צו זאגן מוקף גויל?
Speaker 1: יא, אבער די באקס אליין זע איך נישט. לכאורה די סברא איז אז די רווח איז אן ענין פון שיינקייט, אבער עס קען אויך זיין אז עס האלט זיך. שטעל דיך פאר ס'הייבט זיך אן גלייך די טעקסט, גלייך די ווערטער, עס קען גרינגער איינרייסן, עס איז שוין אפגעריבן די טעקסט.
פארוואס איז אנדערש תפילין פון מזוזה? אה, ווייל מזוזה ליגט אפן. א ספר תורה איז געווענליך גרויסער, א ספר תורה איז יא דא א הלכה פון רווח, מיר האבן עס נאך נישט געלערנט וועגן ספר תורה. אבער יעצט לערנען מיר ביי תפילין, קענסטו פארשטיין אז עס פעלט נישט אויס, ווייל עס ליגט דאך אין א באקס. מיר האבן דאך שוין געלערנט אז מ'דארף עס נישט טשעקן וועגן דעם, ווייל די באקס היט עס גוט אפ. א מזוזה האט דאך נישט אפילו א דין, ס'איז נישט קיין מטלית, ס'האט נישט גארנישט ארום, סאו דארף מען מאכן אז עס זאל זיין שיין ארומגענומען אביסל. אזוי טראכט איך, אבער איך האב נישט אויסגעטראכט די טעם. איך ווייס נישט אויב ס'איז אמת.
יא. ואם כתבן בשתים שלש דפין, איז יא כשר. דאס הייסט, דפין מיינט נישט יריעות. ער האט געמאכט צוויי קאלומס אויף די זעלבע שטיקל קלף, איז כשירה, צוויי אדער דריי. אבער ס'איז יא דא הלכות וואס מ'טאר נישט.
למשל, לא יעשנה כזנב. ס'איז דא אנדערע מיני וועגן וויאזוי מענטשן פלעגן שרייבן, און מ'קען עס אסאך מאל זען אויף אלטע כתובות, אויף דאקומענטן, די ארט פון פאנטס, די דיזיין. ס'איז דא אזא דיזיין ווי א זנב. א זנב מיינט א טרייענגל. ס'הייבט זיך אן ברייט און נאכדעם ווערט עס אזוי ווי א שוואנץ. או כמעין עגול, מ'האט עס געשריבן ווי א באל. מ'זעט עס אויף אלטע כתובות זעט מען עס אפט, אז די טעקסט פון די פעידזש איז ארגאנייזד כאילו פון אויבן קלענער און נאכדעם ווערט עס גרעסער, וכדומה. או כקובע, וואס איז א קובע פונקטליך? א קובע זאגט ער איז א אוהל. ס'איז פארקערט, א קובע איז ברייט פון אונטן, אן אפסייד דאון טרייענגל. א זנב איז א טרייענגל פון ברייט פון אויבן. א קובע מיינט א קובע איז א פיראמיד, א טרייענגל די פארקערטע אנדערע וועג, און מ'הייבט אן פון די שמאלע זייט.
ואם עשה כן מלמעלה פסולה. אויב די תורה וואלט געוואלט מ'זאל שרייבן באופן וואס איז אן אונטערהאלטונג, יא, ס'איז נישט קיין פראבלעם. פארגעס, מ'טוט עס פאר א סיבה, מ'טוט עס ווייל ס'איז שיין. ס'איז נישט פאר א ציבור, ס'איז נישט קיין וועג. מ'קען עס נישט ליינען אזוי. ס'איז נישט געמאכט פאר זאכן וואס מ'וויל ליינען. ס'איז שיין פאר א כתובה, אפשר פאר א כתובה איז עס אויך נישט שיין, איך ווייס נישט.
קיצור, ס'איז נישט קיין וועג. ס'איז נישט קיין וועג. ס'איז נישט איינגעפאלן. די ערשטע פראגע וואס איך האב דיר געפרעגט איז ס'איז קיינעם נישט איינגעפאלן. ס'האט דאך צוטון מיט די הלכה אז מזוזה איז געווען אן אפענע זאך, ממילא האבן מענטשן אפשר געוואלט מאכן שיינע דיזיינס און זאכן וועגן דעם. אדער פארקערט, ביי תפילין דארף מען קענען ליינען, באלד וועלן מיר זען מ'דעקט עס צו. עניוועי, מיר האבן שוין געזען מער ווי איין הלכה וואס ס'זעט אויס אז תפילין בעצם קען מען סאמהאו ליינען, מ'איז זיך מתווכח וועגן דעם. אבער סאמהאו איז עס געמאכט אז אויב מ'וויל קען מען עס עפענען און ליינען, סא דארף מען עס קענען ליינען. ס'איז שווער צו ליינען ווען ס'איז כעיגול וכו'.
יא. כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה, ער האט אנגעהויבן שרייבן "והיה אם שמוע" פאר "שמע".
Speaker 2: לכאורה מיינט דאס שלא לסדר נישט אז ער האט געשריבן קודם פון אים, ס'מיינט אז ער האט...דאס פרעג איך דיך, ס'מיינט אז ער האט געשריבן די נעקסטע טאג אויף "שמע"?ער איז געגאנגען פארקערט?
Speaker 1: ס'מיינט אז ער האט געשריבן "והיה אם שמוע", און די נעקסטע טאג האט ער געשריבן "שמע".ער איז געגאנגען פארקערט.נישט די טעג, די סדר מיט צייט.
Speaker 2: ווער זאגט אז סדר מיינט צייט?איך מיין אז שלא לסדר מיינט פשוט...הקדים מיינט פשוט...ער האט געשריבן אויבן...
Speaker 1: ניין, ער שרייבט פון אויבן.די הלכה איז אז מ'דארף שרייבן קודם "שמע" אויף די פעיפער.איך ווייס נישט, איך ווייס נישט פארוואס מ'זאל אנהייבן, מ'דארף שרייבן אויף די צייט.וואס איז די חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס?ס'איז אזוי ווי לערנען תורה?ס'איז נישטא קיין עכטע ריזן צו טראכטן אז ס'איז א חילוק וועלכע צייט מ'שרייבט עס.מיר האבן געלערנט ביי תפילין אויך, איז דא וואס די פוסקים נעמען אן אז מ'דארף עס שרייבן אין צייט, אבער ס'איז נישט קלאר, ס'שטייט נישט קלאר די הלכה אין רמב"ם.
איך מיין אז דא, איך זע נישט אז איינער זאגט, איך מיין אז מסתמא מיינט עס אז מ'שרייבט עס אפסייד-דאון.ס'קען נישט זיין.פארוואס זאל מען לערנען אז ס'מיינט אין צייט?יא, שלא לסדר, ס'מיינט פשוט אז מ'זאל שרייבן גראד.וואס זאל איך דיר זאגן?איך ווייס נישט.אפשר יא אין צייט?איי דאונט נאו.טשעק וואס זאגט די כסף משנה.מענטשן זאגן אלע מיני זאכן.שוין, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 2: וואס זאגט די כסף משנה?מ'טאר נישט קוקן אין א בוך האבן מיר גערעדט.איך מיין, זאג גיין אן עניוועי.
Speaker 1: אקעי, זאג ווייטער דערווייל.ס'שטייט נישט!ער ברענגט גארנישט צו די כסף משנה, ס'שטייט נישט!איך האב דיר שוין געזאגט, ס'שטייט נישט!ס'שטייט שלא לסדר!אבער וואס איז טייטש שלא לסדר, דאס ווייסן מיר נישט.די זעלבע לשון וואס ס'שטייט סתם ביי ר' שמואל אלתר, אדער וואטעווער.
אקעי.דא זאגט ער שתי עורות, אפילו בשתי טבלאות, און אפילו ער האט זיי צוזאמגענייט און זיי זענען יעצט מחובר.אה, צוויי דפים, לכתחילה דארף עס זיין אויף איין דף און אויף איין עור, איין יריעה.אבער פאר קאלומס איז בסדר.בדיעבד.אבער צוויי הויט, אפילו מ'האט זיי צוזאמגעבינדן און יעצט זענען זיי אזויווי זיי ליינען זיך צוזאמען, אבער ס'איז א פסול, ס'קען נישט זיין שתי עורות.
שוין, זאגט ער א נייע הלכה פון כבוד, זאל איך מיין אז ס'האט צו טון מיט כבוד פון ספר תורה צו האבן א נייע? בעצם א המשך, איך קען זיין אז זיי האבן געלערנט די הלכות שוין ביי הלכות בית הכנסת. יא, מען טאר נישט מוריד זיין פון קדושה לקדושה. מען טאר נישט זיין יורד פון קדושה קלה. א מענטש טאר נישט פאלן פון זיין מדריגה. זייער גוט. מוצאי שבת בכלל, ס'טאר נישט ווערן פון שבת מוצאי שבת. פארדעם מאכט מען א ברכה "אתה חוננתנו", בלייב נישט אזוי געמאכט, וואס קען מען טון. מוצאי שבת דארף מען זיך מחזק זיין אז ס'גייט קומען א נייע שבת. אבער א ספר תורה שבלה איז נישט קיין זמן. דא זעט מען אז דער זמן איז נישט קיין חידוש הקדושה, ווייל ער ווערט נישט מוצאי שבת קיינמאל נישט.
ניין, איך זאג, ווען ספר תורה שבלה וואלט געווארן צוריק אויפגעפרישט א וואך דערנאך, האט מען געמערקט אז ספר תורה שבלה גייט יעצט א וועג, ס'איז מער אזוי ווי א תלמיד חכם שנפטר, ס'איז נישט אזוי ווי מוצאי שבת.
אקעי, בקיצור, דער חידוש איז לכאורה א ספר תורה שבלה, דאס הייסט ס'האט זיך צעריסן א תורה, אפשר זאל מען נעמען דעם שטיקל... נישט צעריסן, "בלה" מיינט אז ס'איז אלט געווארן. אה, ס'איז אלט געווארן. זייער גוט, ס'איז נישט... ס'קען זיין לעכער, ס'קען זיין פארשידענע וועגן לכאורה. יעדעס וועט זיין מיט אלע אנדערע... ס'איז געווארן פסול. ס'איז געווארן אלט, ס'איז געווארן צו בלה, ס'איז שוין מער נישט גוט. וואס מיינט איר נישט גוט? איך וועל אייך מסביר זיין.
ניין, ווייל איך האב געטראכט, ווען אונזער שול האט אן אלטע תורה, און די עדים הייבן אן צו זאגן אז ס'איז אפשר פסול... איך ווייס נישט אויב ס'איז פסול. ס'קען זיין אז ס'איז א שיינע זאך צו מאכן א נייע. מ'זעט דא א סדר אז יעדע שטיק צייט שרייבט מען א נייע. ער רעדט נישט דא פון פסול ספר תורה. ער וויל דא זאגן וועגן די הערה. ווען א מענטש האט מחליט געווען אז די ספר תורה איז שוין צו אלט, און זיי ווילן עס... וועגן פראקטישע ריזאנס. ווייל ס'שטייט נישט אויב ס'איז צעריסן א שטיקל. ער רעדט נישט דא די הלכה פון... ס'קען זיין פשוט אז ס'מיינט... געווענליך "בלה" מיינט... די ספר תורה גייט שטיין שפעטער.
איך זאג, אבער איך זאג "בלה", זיי האבן אפשר דארטן געזען מער. אבער "בלה" לכאורה איז די טייטש אזויווי די בלואות וואס מ'האט געלערנט אין הלכות נשים. מ'געבט פאר א פרוי... מ'גייט לערנען... יא, מ'געבט פאר א פרוי קליידער, און די שטיקלעך קליידער וואס האט צוויי... ס'איז שוין אויסגע... "בלואות" מיינט, קענסט אנטון. ס'שטייט "מכסה בבלואים ומתעטף בחמה". יא? ס'איז א יוזד.
"מרוב טובה" זאגט יתרו פאר משה. אלץ די זעלבע זאכן, זיי ווערן אלט און אנגעמוטשעט, ס'ווערט אויסגעריבן, יא? סאו די תפילין און ספר תורה ווערט אויסגעריבן, מ'ניצט עס, ס'ווערט אביסל אויסגעריבן, ס'ווערט אביסל שוואכער. זאגט מען, רבונו של עולם, מ'וויל עס נישט נוצן פאר דברים שבקדושה. וועט א מענטש איינפאלן, אנשטאט מ'זאל עס לייגן אין די בעק פון די גניזה, זאל מען מאכן די פונד פון די ליסט, אראפרייטעווען די פונד מעקסימום. איז דאס א קלוגע איד, און פארוואס איז ארגער געשען, און פון דעם איז געווארן א הלכה.
Speaker 1: גרייט, האב איך געזאגט בלו זאל לאבן די אפשר דער טיילט און מען זעהן מער, אבער בלו לכאורה איז דעטייטש אזוי ווי די בלוי איז ווען מען געלערנט אין נחת נשים און מען גייט פאר א פרוי קליידער און די... די שטיקליך קליינער וואס האט ס'אווייערסט. עס איז שוין אויסגע... בלוי בלוי איז מיינט קענסט אן טון, עס שטייט מסקתר בבלוי סיום ומותי חמה, יא? ביי א פרוי, מען געט איר אין די ווינטער נייע קליידער און זיי טוט אן די... אויסגעריסט! בלוי בלוי נישט טייטש משחות, עס זענען נישט ריכטיג דער טייטש. איך טייטש אויסגעריבן. אויסגעריבן. אחרי בלוי הוסר ועדנא. אלט געווארן. אייבער גוט. אלט. אויסגעריבן. רייט. ס'איז א יאר'ס דער וויל טעבוי, זאגט ישרוי פון משה, עס איז אלץ די ז זאכן, עס ווערן אלט און אפגעמוטשעט. אויסגעריבן. סאו די טיידער און אסאך דער טויער ווערט אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן, עס ווערט אפיסל אויסגעריבן.
Speaker 1: וויל מען אבער נישט וואס נישט נישט פאר דברים משה בקדושה, עט א מענטש איינפאלן אנשטאט מיר זאל עס לייגן אין די בעק פון די גנוזה. אין די גנוזה. זאל מען זאל מען מאכן דערפון at least אראפשניידן און ראטעווען דערפון די מעקסימאל, וואס ער עס איז א קלוגער איד, און סתם עס איז ארגעץ געשען, און איבער דעם איז געווארן א הלכה. עס איז געווען איינער רב שלא ביזנעסמאן, און ער ער האט פארקווענט מען זוזות אין תפילין פון דעם. זיי געווען, ער קעטן שטען אז די הרדים אין קדושי חמירים אין קדושי כלה. דא מיינסט פשוט אויסשניידן די פרשה מיט כלי, אפשניידן די פרשה.
Speaker 2: אבער איך פרעגט דיר טאקע א גוטער כאשר, עס איז א גרעסערע כבוד פאר די ספרי תורה, מען די לייגט אים אין גענוזן גאנצערהייט, מען באגראבט אים, איך האב א חשוב'ע דאך.
Speaker 1: טליסט אבער גראטעוועט, דו וויסן אז מען גיין דארטעווען. דאנקסט אויס די זעלבע שאלה פון א מענטש וואס ער שטארקט, און מען זאל נעמען זיין אן אייבער און מיר אריינגען אן אנדערע מענטשן. נעמען אראפ די וואס סיסע כנוכושי, די שטיקלעכן וואס מען זאגט פון פאר'נט, אז א מיר איז א רעצייקלינג ביזנעס פון א אלטע ספר תורה. אויף דעם טאקע רעדט די הלכה פון די רעצייקלינג.
Speaker 2: ניין, נעמען מיר זאגט, דער גענוזער איז מער כבוד, ס'קען זיין א יא, עס איז א אלטע ספר תורה, זאגט מיר שכח תלמידי, שבע רליכות, מען לייקט אים אין די בעק, מען טאנצט פאר דעם ספר תורה, אבער מען ליינט אים נישט.
Speaker 1: ניין, ס'מיינט אויך למשל אז א רב וואס איז געווארן זייער על, זאל מען אים נישט מאכן יעצט ער שוין נישט מקוועל. וואס עס קען אים נישט? זאל מען אים נישט מאכן יעצט צו זעהן אז ער ווערט דער ראש הקהל. דער גארט דאונגריידן! עפעסט ענדערשט ס'איז א תורה שבנים, און מען לייגט אים אריין.
און מען זעט קלאר, ביי כהן גדול שטייט "אייל לך יא כהן גדול שאולה", אריין, ער קען נישט ארויפגיין.
Speaker 2: ניין, איך זאג דיר, ס'איז דא אפשר א מעמד פאר די ספר תורה שבלה. מען נעמט עס אפילו ווען מען וויל טשעקן וויאזוי מען האט אמאל געשריבן אדער וואס. און די זעלבע זאך, א תלמיד חכם נאך'ן האלטן, האט עס עפעס א גניזה. איך מיין, לכאורה גייט עס אין גניזה שפעטער, מען לייגט עס אין גניזה. אבער קען זיין, דו האסט אמאל געזען אז מען נעמט אן אלטע ספר תורה און מען לייגט עס אין גניזה?
Speaker 1: ניין, מען לאזט עס אין ארון קודש, מען טאנצט מיט דעם שמחת תורה.
Speaker 2: אבער רוב זענען געגאנגען אין גניזה, ווייל נישט וואלט מען געהאט מיליאנען ספרי תורות פון במשך די דורות, אדער הונדערטער טויזנטער. די שולן האבן אסאך, די נאציס האבן עס פארברענט, איך ווייס נישט, וואס אלעמאל איז דא אזעלכע תירוצים, נו?
Speaker 1: אפשר, איך מיין אז ס'ענדט אפ אין גניזה ווען ס'איז שוין ממש צעפאלן. טראכט, ווען ס'האלט זיך שוין נישט אויף די צוויי העלצער. דאס איז נישט די באקוועמסטע וועג פון עס האלטן פערמאנענטלי, שטייענדיג אין אן ארון קודש אויף צוויי העלצער. ווען ס'ווערט זייער אלט, ווערט עס צוריבן, ס'באקומט לעכער. אויב מען ניצט עס נישט, באקומט עס נישט לעכער. אבער מען לייגט עס אריין אפ אין א געוויסע וועג, און מען לייגט עס אריין אפ אין א מינוט.
Speaker 2: אקעי, איך מיין, דער עצם התורה קען זיך האלטן זייער לאנג אויב מען האלט עס גוט. אבער אויב מען ניצט עס, ווערט עס אויסגענוצט, ווייל ס'ווערט אויסגעריבן, און דערנאך ווערט עס בלה.
Speaker 1: אקעי, ניין, די חוקי הטבע איז אז ערגעץ וואו... איך מיין, ס'איז נישט דא קיין פארמעט פון טויזנטער יארן צוריק. ס'איז דא אין א מוזיאום, האלט עס גוט.
Speaker 2: ניין, ס'איז גראדע יא דא. וואס האט מען עס געהאלטן אין א מוזיאום מיט א פריזער, איך ווייס ווי זיי האלטן עס. איך ווייס טאקע נישט וואס דו רעדסט.
Speaker 1: אקעי, בקיצור, מיר מאכן פשוט א מוזיאום.
Speaker 1: די זעלבע זאך, ולא... נאך א זאך, ולא מן הגליון של ספר, אפילו דער גליון פון די ספר איז טהור. אויבן און אונטן וואס מ'האט פריער געזאגט, די רחב מלמעלה ומלמטה. אה, אין כל שהוא עולה למזוזה.
Speaker 2: יא גוט, הגם ס'איז נישט די כתב, ס'איז סתם א שטיקל וואס איז געווען פאר א ספר תורה. אזוי ווי די שמות פון די ספר תורה איז חשוב'ער ווי די מזוזה.
Speaker 1: ער איז נישט די שמות, ער איז די קלף פון א ספר תורה. הגם ער איז נישט די... יעצט גייט ער ווערן אפגרעידעד אז אויף אים עקטשולי גייט שטיין די פרשה, אבער דארטן איז ער אזא זנב ולא ראש. ענדערש דא האסטו א זנב ולא ראש ולא ראש לשועלים, בשעה אין מלין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
Speaker 2: זייער גוט. ניין, איך מיין דאך אויך אז מ'שניידט נישט קיין תורות, אבער דאס איז איינער צו שניידן די אלטע תורה, עס נעמען שטיקלעך. מ'שניידט נישט. ער זעט דא אויס אז עס איז זייער סימבאליש אז אפילו ווען ס'איז בלה און אפילו ווען ס'איז גליון איז דאך א ספר תורה און קדושה.
Speaker 1: אינטערעסאנט ער ברענגט אונזשן אז דער נודע ביהודה האט גערעדט וועגן די שאלה, צו דער רמ"א מיינט אז מ'שניידט נישט, דארף איז עס שוין געווען געשניטן נאך אלץ. מ'וואלט עס נישט נישט. אבער ביזסטו מיר ביידע. עס איז זייער גוט.
Speaker 1: יעצט אן קיין האט מען געלערנט וועגן די כתיבה, יא דער קלף, ווי מען מאכט עס איז דער מזוזה. עס איז גוט. יעצט נאך א הלכה וועגן ווי מען שרייבט עס איז די פרשת סתומה. ענליכע איז געשטאנען אין בית תנעל, אבער דאס איז אנדערש און נישט מעכב. דער רמ"א, במצוה לאז עס איז א רווח שבאן פרשת שמרא, און דער רווח פון פרשת סתומה.
Speaker 2: יא האבן זיי געלערנט, פרשת סתומה מיינט אז עס איז דא א ליידיגע ליין, אזוי טוהן אינז, אז איך וואלד אים זעהן צו דער רמ"א. מען האלט אויך אזוי. און אז סתומה הייבט מען אויף די נעקסטע, אויף די זעלבע ליין. סא דערלך. מצוה איז אז עס זאל זיך אנהייבן די פרשת והוים שמואל אויכעט אויף די זעלבע ליין ווי ענדיגט זיך. ווי שריכל פון שמרא.
Speaker 1: יא, אזוי טוהט מען אינעם די מזוזה?
Speaker 2: אבער... אבער וועט עס יא געטון אין פתוחה? בשורה? ווי שאינת שמיכל על מן התורה?
Speaker 1: נע, גוט. עס זאל זיך נישט איינס נאכ'ן צווייטן אין די תורה. נארווייל ווי הוים שמואל איז א פרשת סתומה דארטן ווי זי איז, זאגט מען אז ווען מען לייגט זיך ווי מין מיינט אז מען זאל זיי אויך טון אזוי. סאו לכתחילה, אבער ס'איז נישט קיין מעכב בדיעבד. אזוי איז די זאך. און מ'איז זיך מחמיר צו טון אזוי ביי תפילין.
Speaker 2: ביי תפילין שטייט לכאורה אין רמב"ם אז מ'דארף עס אויך טון, ווייל דארט איז אויך נישט סמוך מיטן אות. ס'איז די זעלבע פרשיות, יא? אבער ס'איז נישט קלאר. כדי שיקל ויחנה מיט אסמ"ך. קיינע פרשיות איז נישט... ווייל דארט שטייט יוסף מעקב ועוד? ס'סאונדט אזוי דארט. איך מיין אז אפשר שטייט מפורש, איך געדענק נישט. איך געדענק אז מ'האט זיך געמוטשעט דארט פארוואס שטייט אזוי.
Speaker 1: אקעי. זאגט דער רמב"ם ווייטער, "וצריך לזהר בתגין שבה". מ'דארף מאכן די תגין, די קרוינדלעך וואס מ'זעט אויבן אויף די אותיות פון די תפילין. "ואלו הן התגין שעושין במזוזה". גייט דער רמב"ם אויסרעכענען וועלכע אותיות אין די מזוזה... זייער אינטערעסאנט, דא האב איך דיסקאווערט וואס איך האב געזוכט דעמאלטס און איך האב פארגעסן. איך האב דיסקאווערט וואס איז די היסטאריע פון די תגין.
ביי אונזער מנהג איז צו מאכן יעדע מאל וואס ס'שטייט די אותיות שעטנ"ז ג"ץ אין די תורה, מאכן אונז דריי תגין. אזוי איז אונזער מנהג. איך מיין אז תוספות אדער אנדערע האבן געלערנט אזוי. דער רמב"ם האט אבער פארשטאנען, אז דאס וואס שטייט אין די גמרא אין מנחות, "שעטנ"ז ג"ץ צריכין שלשה תיוגין", און אזוי שטייט "אמר רבא" אין מנחות כ"ט ע"ב, "שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ", האט דער רמב"ם פארשטאנען אז רבא מיינט צו זאגן אז ווען מ'שרייבט א מזוזה, און ער גייט יעצט אויסרעכענען א שי"ן און א עי"ן און א תי"ו און אזוי ווייטער פון די מזוזה, אויף יענע אותיות דארף מען דריי תגין. נישט אין די גאנצע תורה כולה, און נישט אין א תפילין. תפילין האט אנדערע אותיות וואס דארפן תגין. און אין א מזוזה דארף שעטנ"ז ג"ץ, אבער די רעשט פון די תורה האט דער רמב"ם נישט געהערט בכלל פון די זאך אז ס'דארף תגין.
יעצט האסטו געכאפט וואס די סטארי איז. זאגט דער רמב"ם, און ער גייט דיר אויסרעכענען אין די צוויי פרשיות אלע אותיות וואס האבן תגין.
Speaker 2: ניין, אבער פאריגע וואך האבן מיר צוגעלייגט נאך א לעוועל פון אינטערעסאנטקייט, אז לשיטת רש"י איז די תגין נישט קיין גאנצע קרוינען העכער די אות אזויווי דער רמב"ם זאגט, אזויווי זינין, נאר ס'איז די אופן וויאזוי מ'מאכט שארף די אות. אן עקסטערע דין אז די אותיות זאלן זיין אזא שיינע אות, אז זיי זאלן זיין שארף, די קרוין פון די שי"ן, די עק פון די שי"ן זאל זיין שיין, אזא סארט זאך. וואלט מען געגאנגען מיט רש"י אז שעטנ"ז גע"ץ מיינט איבעראל, ווייל בסך הכל די הקפדה דארף זיין וויאזוי מ'שרייבט יענע אות, נישט קיין תגין העכער דעם.
Speaker 1: וואס אונז האבן, אונז האבן ביידע מנהגים צוזאמען. אונז נעמען אן די זיינין אזויווי דער רמב"ם, און אונז נעמען אן די שעטנ"ז גע"ץ שיטת רש"י. אקעי, אזוי האט ר' יחיאל מאיר מסביר געווען.
Speaker 2: יא. מ'דארף זען צו דו ביסט מסכים, אבער יא. אזוי איז זיכער די... יא. די הגהות מיימוניות זאגט מען דאך אלעמאל קוקן אין פרק ב', דארט איז דא א גרויסע הגה.
Speaker 1: אקעי. בקיצור, דאס איז די מעשה.
Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב"ם, ביי וועלכע אותיות? זאגט דער רמב"ם אזוי, אין פרשה ראשונה איז דא זיבן אותיות וואס יעדע איינס האט זיבן זיינין, און דאס איז ש' און ע' פון "שמע". פארוואס איז ער מסביר אזוי צו זאגן די ע'? איך ווייס נישט. ו' און נ' פון "ונפשך".
Speaker 2: יא, אבער די ש' פון "שמע" און די ע' דארפן האבן דריי זיינין.
Speaker 1: ש' און ע', נ' פון "ונפשך", ח' און די צוויי דל"ת'ן פון "מזוזות".
Speaker 2: זייער גוט. ביי מזוזות, דא דרך אגב זעסטו אז ס'מאכט סענס אביסל. די דל"ת'ן ביי מזוזות, די שמיעה און די נפש, אזויווי צוויי זאכן וואס מ'דערמאנט דעם מענטש אדער וואס? און פארוואס רעכנט ער אויס מזוזות?
Speaker 1: ווייל דאס איז מזוזות, און מ'מאכט דאך... מזוזה און תפילין זענען דאך נאנטע ברידער. רייט. און ביי מזוזה, צו געדענקען, ביי מזוזה איז געשטאנען אז מ'מאכט די תגין אויף די זעלבע פרשה. איך וויל נאר קוקן צו די זעלבע. וועלכע פרשה איז די פרשה של מזוזה, של תפילין?
Speaker 2: יא, דער רמב"ם זאגט, דארט איז אנדערש, דארט שרייבט מען ביי "קוממיות" און ביי "וקשרתם". פארוואס? ווייל דארט... ס'האט אן אנדערע מסורה ביי מזוזה און אן אנדערע ביי תפילין.
Speaker 1: יא, ס'איז נישט... די זיינין איז נישט קיין דין אין די תורה, ס'איז א דין אין די מזוזה, ווייל אין די תפילין איז מען מדגיש דאס וואס ס'שטייט "וקשרתם", און דא איז מען מדגיש דאס וואס ס'שטייט "מזוזות". זעסט אז די זיינין...
Speaker 2: און אין תפילין איז מען נישט מדגיש די מזוזות?
Speaker 1: ניין.
Speaker 2: אבער אין מזוזות איז מען יא מדגיש די טוטפות?
Speaker 1: יא. אינטרעסאנט.
Speaker 2: אקעי. אבער זעסט אז די מזוזה איז נייסער. נייסער, א חבר. על כל פנים, זעסטו אז ס'האט עפעס צו טון.
Speaker 1: אינטערעסאנט. דער "ונפשך" איז "שמע" איין מאל, און "תתנח" איז די צווייטע פרשה, דארט איז דא זעקס אותיות, יעדע איינס איז אויף דריי זיילן. די ג' פון די "גנח" איז אינטערעסאנט, דארט האט מען געמאכט "ואספת" אויף די תפילין, און דא איז דא די "גנח".
Speaker 1: ניין. אבער אין מזוזות איז מען יא מדגיש די טוטפות.
Speaker 2: יא, אינטערעסאנט.
Speaker 1: אקעי. די מזוזות איז מעשר. מעשר. על כל פנים, מען זעט קלאר אז ס'האט עפעס צו טון. אינטערעסאנט.
און דא נפשך, שמע איינס אין טוטפות, און דאך אין די צווייטע פרשה איז דא זעקס אותיות, יעדע איינס אויף דריי זיינין, די ג' פון דגנחא. ס'איז אינטערעסאנט, אין די... דארט האט מען געמאכט ואספת, אויף די ואספת, און דא איז דא די גנחא. ס'איז אינטערעסאנט. ס'איז דא פשטות אין דעם, מ'קען היינט נישט פארשטיין די סודות.
Speaker 2: ניין, דו הייבסט אן צו כאפן, עפעס א מהלך איז דא פון די צוויי זיינין פון מזוזות, די צוויי תי"ו'ס פון די טוטפות, און די צדי"ק פון "על הארץ". דארט איז נישט געווען די "על הארץ" אויך נישט. אקעי, אינטערעסאנט.
Speaker 1: ס'איז אינטערעסאנט אויך וועלכע אות פון א ווארט. די ג' איז די מערסטע דאמינענט אות פון דגנחא. איך ווייס נישט. די גנחא, ס'איז די מערסטע מרומז אויף די ג', אבער איך ווייס נישט פארוואס מ'קען נישט טראכטן אויף די ד', די ערשטע אות פון דגנחא. איך ווייס נישט פארוואס. אפשר פשוט ווייל דאס איז די מזוזה, און דאס איז די ווארט. ס'קען זיין אז ס'איז פשוט, ס'קען זיין פשוט אז די אותיות קען מען אריינפיטן א תג. איך ווייס נישט. אפשר איז דא א פראקטישע זאך אין דעם, אז דו פיטסט אריין א תג אין אן אל"ף, גיי ווייס ווי אזוי דו גייסט מאכן די תג, למשל. איך ווייס נישט. צדי"ק איז "על הארץ".
עניוועיס, "ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל". ס'איז נישט פסול. אונזער מנהג איז נישט צו מאכן די תגין. אונז מאכן נאר אויף ספר תורה דאך.
Speaker 2: ניין, אונז מאכן שעתנ"ז ג"ץ, דאס איז באופן כללי. אבער די רמב"ם'ס זאכן, איך ווייס נישט צו מ'מאכט עס על פי הרמב"ם. איז דא א מארקעט פאר דעם?
Speaker 1: דו קענסט מאכן וואס דו ווילסט, ס'פאסלט דאך נישט סיי ווי. אקעי, איך האב א ביזנעס איידיע, לאמיר רעדן נאכן שיעור.
Speaker 2: ניין, ס'איז דא, ס'איז דא, איך געדענק אז ס'קען זיין א חלק טוט מען. יא, ס'איז דא זיכער זאכן וואס מ'דארף קוקן וואס מ'טוט למעשה. פארוואס זאל מען נישט רופן א סופר? דו וועסט רופן א סופר צו זאגן די שיעור.
Speaker 1: און דא אויך נאך, דרך אגב, דו זעסט אז די רמב"ם וועט שוין זען אין ספר תורה, ס'איז דא נאך זאכן וואס פלעגט אמאל מאכן. היינט רוב תורות איז היינט גייט אלעס סטאנדארד. אבער אמאל, יעדער סופר האט זיך געהאט זיינע מנהגים ווי ער מאכט א זיי"ן, ווי ער מאכט א גימ"ל, וכדומה. דייווערסיטי. אבער היינט זענען מיר איין קאמיוניטי מיט אחדות. היינט האבן מיר מער אחדות.
Speaker 2: אחדות שיעור לחם. גוט.
Speaker 1: אקעי, מנהג פשוט, זאג דיר אן. אה, נאכאמאל, וועם קאלסטו "שלא בסרטוט"? שלא בסרטוט... אה, סרטוט האט ער אונז שוין פארציילט אין הלכות תפילין, אז אלעס, סיי ספר תורה, סיי תפילין, אז אלעס דארף סרטוט. אות שלא דקדק בה... אויך האבן מיר שוין געלערנט אין הלכות תפילין אז עס דארף זיין... ריכטיג. או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת, הרי זה פסולה.
Speaker 2: וויאזוי פשט אז ער האט צוגעלייגט א אות? איך קען נישט זאגן אז אלעס סרטוט איז פאר די טובה פון די ליינער, וואלט מען זיך געקענט צולייגן סרטוט נאכדעם. סאו זעט אויס אז סרטוט איז אז דער סופר זאל עס שרייבן. סרטוט מיינט אז די ש... יא, גוט, אז מ'זאל קענען ליינען גראד. אבער אויב ס'איז געשריבן אן א רולער, אבער ס'איז קרום, ס'איז נישט גראד, איז עס נישט די ווארט "שלא בשורה"?
Speaker 1: אוודאי, כדי אז מ'זאל שרייבן גראד. מ'דארף מאכן די קראץ פארדעם.
Speaker 2: ניין, מ'קען נישט צולייגן נאכדעם. דאס פרעג איך. מ'קען נישט צולייגן. סרטוט מיינט "שלא בשורה", אז ס'איז איין ישרות.
Speaker 1: יא, אוודאי! אוודאי! אוודאי! אוודאי! די ריעל פוינט פון די סרטוט איז מ'זאל שרייבן דערויף. אויב האסטו געשריבן קרום, וואס העלפט דיר די ליינס? ס'העלפט דיר גארנישט.
די פוינט איז אז מיר האבן געלערנט, תפילין דארף נישט סרטוט, אבער יא, ספר תורה דארף יא סרטוט. אויב ער האט געשריבן גראד, אבער ער האט נישט געמאכט פארדעם די איינגעקריצטע ליין. דאס הייסט סרטוט. איך ווייס נישט וואס סרטוט מיינט מאכן א ליין. סרטוט מיינט שרייבן גראד.
Speaker 2: וואס זאגט דער רמב"ם?
Speaker 1: איך זאג דיר, איך בין א רב. איך האב דיר געזאגט "שלא בסרטוט". איך זאג פאר דיר וואס איך ווייס זאגן. דאס איז די טייטש, איך פארשטיי נישט די שאלה. סרטוט מיינט נישט די ליין אליין. די פוינט פון די סרטוט איז אז איך זאל שרייבן גראד.
מיר האבן געלערנט פריער, פריער, פריער, איז געווען די אופן אז מ'קראצט פארדעם. אויב ער האט נישט געקראצט, אפילו דער מענטש האט זיך אויסגעלערנט צו שרייבן גראד.
Speaker 2: סרטוט און שורה איז נישט די זעלבע זאך.
Speaker 1: יא, דאס איז די זעלבע זאך. דאס איז די זעלבע זאך. מ'לערנט קלאר אין די... סרטוט איז די עקט פון קראצן.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים. אויב איינער קראצט און ער שרייבט נישט גראד, איז ער נישט יוצא.
Speaker 1: איך בין נישט מסכים. דאס קען זיין, ווייל די גאנצע תכלית פון סרטוט איז אז מ'זאל שרייבן אויף דעם. סאו דאס וואס דו זאגסט אז סרטוט איז א שם נרדף לשורה, איז נישט ריכטיג. מ'שרייבט אויף די ליינס. דאס איז די טייטש. אז דו שרייבסט ליינס און דו שרייבסט נישט אויף די ליינס, איז דאס די פוינט. איך בין מסכים אויף לחומרא, אבער איך בין נישט מסכים אז אויב איינער האט געשריבן גראד און ס'איז נישט דא קיין ליין, ער האט נישט געמאכט די... מ'קען נישט שרייבן גראד אן א ליין. איז דאס כשר בדיעבד? איך וואלט נישט מסכים געווען.
Speaker 2: קען נישט. ס'זעט נישט אויס אזוי אינדערהיים. דער היידער רבי כיוועגער האט שוין געזאגט אזוי ווי מיר, אז מ'קען נישט צולייגן מיינד מיט די כסיפה. אה, מ'סט מיט די טראפן. ווייל עס איז געווען שיף. איך פרעג, ווען עס גראד איז איז גראד איז גראד.
Speaker 1: ניין, עס שוואל נישט אז עס געווען שיף. ס'עמען קרייג איז נישט איינגעפארן אז עס וואלט זיין גראד. ס'פשוט, אז דער איז מיינד עס. איך וויי נישט פארוואס דא זוכסט פרוילנצט. אקעי. ווי האלטן אונז?
Speaker 2: יא. עס איז פסול.
Speaker 1: אה, אויך הוסר וואלעמען פרעמד, דאס האבן מיר געליינד. אבער מען מאכט א חסר'ע מאל, איז עס ווי הוסר ווי פרעמד. אדער סתם, א לייג. פארוואס ווייל איינער צולייגן?
Speaker 2: ניין, עס ווייס איך נישט, עס ווערט פרעג. אקעי, עס שוין זעהן פארוואס מען לייגט צו. אה, עס קוק, זאג דערהיים. מען לייגט צו. עס איז א מנהג פשוט עס איז דא א מנהג וואס איז פארשפרייט. אקעי.
Speaker 1: יא. ער זאגט נישט, בחול ישראל, ס'איז נישט מחייב. ער זאגט נאר אז עס איז דא פארשפרייט. שקזן עלעמזיזם מבחוץ, כנגד ארבע, אכשמיים. פרשעי פרשעי. אקעי. אקעי. בע די שטיקל וואס מען האט געמאכט סתומה, לייגט מען שרייבט מען שדאי, שם שדאי דער אייד. עראינו איימאל איז א הפסד, צעשייט נישט, לפי שריבט מען חוץ. אריינמאל אינדארסט עס נישט. ער זאגט נישט, ער פארגינט נישט. ער זאגט נישט אז מ'קען עס טון, אדער מ'זאל עס טון, ווייל ענערוועמען חוץ. אריינמאל איז א הפסד, די מייר פיר שריבט מען חוץ.
אבעל אלי יישר קאסמן באבער פון אים, איינמאל מ'האט אנגעהויבן שרייבן דאס, וואלט מענטשט און געמיינט אז מען קען דא צולייגן מיין שמות. חוץ פון דערסט, האסט דא צוויי קראפס. אויב מען שרייבט עס אויף געט, איך בין נישט זיכער, רבי, יא, אבער איך וויל זיין פארשטיין קלאר. פון איינער, דערסט איז דער רבי, מ'זאגט הוסף אסאך, אז עס מיינט אז עס ולייגט צו די פרשה. ער שרייבט די גנח אן מיט צוויי כאפס, איך ווייס וואס. אבער עס שרייבט אויף דער זייט.
Speaker 2: יא, דער רבי מיינט נישט אז עס שרייבט אריין אין דער פרשה. קיינער מיינט נישט אז דער שימות מלכים זענען פארט פון דער מזילה. אפשר צווישן די שורות, אזוי ווי ער האט געטון בחוץ, טוט ער. אקעי, נאר דאס איז נישט נויסן. דער רבי, זאג נישט אז ס'פאסלט. קוק, קענסטו זעק? גיי, דער זאג, איך זאג, איך זאג צו ערגער.
Speaker 1: יא. אףילא היינוסע קדושים. אבער דער רבי איז גוטייש מלכים. שימות קדושים, מיינט הייליגע מענטשן.
Speaker 2: אן, און שמות הקדושים מיינט אז מען שרייבט דארט שמות של הקדוש ברוך הוא, שמות.
Speaker 1: ניין, ניין, דאס האב איך נישט אויסגערעכנט, נאך שמות מלאכים.
Speaker 2: יא, יא. שמות שטייט דאך שוין, יישר כח, שטייט דאך שוין, יא, אלוקים. שמות הקדושים, נעמען פון הייליגע מענטשן. פליז, שרייבט עס נישט פאר די שרייבער שטארק. אזוי ווי מלאכים, פארוואס נישט? רבי שמעון, רבי משה?
Speaker 1: יא, יא, אבער רבי שמעון איז הקדוש. דאס איז נישט איינגעפאלן אפילו פאר די רמב"ם צו שרייבן רבי שמעון, רבי משה שלא כתיב בתורה. פאר דעם שטייט "מצוות צדיקים".
אוי פסול, אויך חותמות. איינער האט אריינגעלייגט א... חותמות איז געווען אזא מין... א זיגל מיינט נישט א זיגל, עס מיינט... שיינקייט אדער א דיזיין אדער אזאנס? עס איז געווען אזעלכע... עס הייסט דאך קמיע, און די קמיע איז ביזנעס. איז דא זאכן וואס הייסן די חותמות. עס איז אזוי ווי זיגלעך, אבער עס איז אזעלכע דיזיינס וואס דאס הייסט אז דאס איז ווי ער זעט אויס יעדער מלאך, אזעלכע פיקטשערלעך, אזעלכע זאכן. די ספרדים האבן געהאט די סארט... די מגן דוד למשל, איז א סיגנעטשער וואס האט אבער די גאנצע... יא, יא, אמת, אבער עס האט נישט מיט יעצט. חותמות איז א ווארט פאר א געוויסע סארט זאכן וואס מען מאכט אין קמיעות. פארוואס עס הייסט א חותם ווייס איך נישט. איך זאג דיר, איינער גייט איינפאלן אז ער גייט דארט אריינלייגן, שרייבן עפעס וועגן עניטינג וואס ער סופארט. סאטמאר, די מדינה.
Speaker 1: ער זאגט דא, ער זאגט אז עס איז פסול. אבער ער זאגט, ער איז אן אלטער מענטש, און ער איז בכלל נישט אריינגעקומען אין די נושא. ער זאגט יא, ס'איז פסול. אין די נעקסטע ליין זאגט ער: "שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן."
די טיפשים מאכן עס א סיין ווי די מזוזה איז א קמיע להנאת עצמן. און באמת איז עס אן ענין, די אמת'דיגע מצוה גדולה איז יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, ווי עס שטייט אין "שמע" און "והיה אם שמוע". און וועגן דעם הענגט עס. נאר דער מענטש לייגט דארטן אויך נאך סגולות, ווייל ער מיינט אז די גאנצע זאך איז א סגולה, סאו לאמיר שוין לייגן נאך סגולות. וואס איז די סגולה פאר? פאר הנאת עצמן. כמו שעלה בלבם הסכל, שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
אזוי, ווייל די מענטשן האבן געטראכט אויף די קמיע אליין אז דאס קען העלפן להנאת עצמן, יעצט רייסט דער רמב"ם אראפ די עצם המנהג אז עני סגולה אדער עני שמות קען העלפן, שמות קודש קען העלפן אויף הבל העולם, קען העלפן פאר א מענטש הנאת עצמן, הבל העולם. כמו שעלה בלבם הסכל, אזוי ווי זיי האבן געטראכט אויף זייער נארישע הארץ אז שרייבן שמות קדושים אדער שמות מלאכים וכדומה קען מאכן א מענטש'ס לעבן באקוועמער, אז ער וועט הנאה האבן פון זיין הבל העולם בעסער, אז ער וועט האבן מער געלט אדער מער כבוד אדער א זאך פון הבל העולם.
יעצט מיינט ער נאך אז די מזוזה איז אויך אזוי. אבער ס'איז אינטערעסאנט, ס'איז דאך נאך א טראפ מער. בעיסיקלי, ער האט ריפלעיסד די מזוזה מיט די הבל העולם, ווייל די מזוזה איז דאך יעצט געווארן פסול. וואס האסטו יא דא? די שמות פון מלאכים.
Speaker 2: נישט ביידע. ער מאכט דאך... אקעי, דאס איז דער רמב"ם. איך פארשטיי אז ער האט עס ריפלעיסד. דער רמב"ם זאגט אז ס'איז פסול, איך ווייס. וואלט איך געוואוסט אז ס'איז עכט פסול? איך האב מורא אז דער רמב"ם ווייסט בעסער.
Speaker 1: יעצט קומט אריין א גרויסע קשיא. ס'איז געווען א איד וואס האט געהייסן רבי אונקלוס. ער איז געווען א פרינץ אין דער רוימישער מלוכה, און ער איז אנטלאפן צו די חכמים און ער האט אנגעהויבן לערנען תורה. און מ'האט געשיקט נאך אים, האט ער געזאגט פאר די סאלדאטן פארשידענע שיינע זאכן וואס ער האט געטראפן אין אידישקייט, שיינע טאלקינג פוינטס, פארשידענע מצוות וואס דאס ווייזט די שיינקייט פון די תורה און מצוות. אזוי פארציילט די גמרא. און ער האט געזאגט אזא זאך: ביי ענק מלכים, ענקערע קעניגן, ווער היט אויף וועם? די סאלדאטן היטן אויף די קעניג. ביי אונז, דער קעניג היט אויף די סאלדאטן, וועגן דעם האבן מיר אונזער מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
יא. וואס זאגט דער רמב"ם דערויף? לאמיר פארשטיין, לאמיר קודם... לאמיר קודם זאגן די שאלה. לאמיר קודם זיך דערמאנען די השקפה'דיגע פראבלעם צו טראכטן די מציאות העלפט פאר הבא לעולם, און נאכדעם קומט צו נאך א לערער לכבוד די אליער.
אזוי פארציילט די גמרא, און ער האט געזאגט אזא זאך: ביי ענק מלכים, ביי ענק קעניגן, ווער היט אויף וועם? די סאלדאטן היטן אויף די קעניג. ביי אונז, דער קעניג היט אויף די סאלדאטן, וועגן דעם האבן מיר א מזוזה וואס היט אויף אונזער טיר.
יא, וויאזוי וואלט דער רמב"ם אונז פארשטייטשט דעם? לאמיר פארשטיין, לאמיר קודם זיך דערמאנען. דער פראבלעם איז די השקפה'דיגע פראבלעם צו טראכטן אז די מזוזה העלפט פאר הבלי עולם, און נאכדעם קומט צו נאך א לערער, לכבוד דעם שרייבט מען נאך צו שמות און זאכן. דאס איז די אפאזיט.
אונקלוס זאגט דאך פארקערט. אונקלוס, קודם כל איז דא א פסוק אין די מזוזה, ער קוועטשט אריין אין די מזוזה א פסוק וואס איך האב אפילו קיינמאל נישט געזען. דאס איז דאך שווערע השגות, און דאס איז די ריכטיגע השקפה. לאמיר נישט גיין אזוי שטארק.
אבער וואס אונקלוס זאגט, ער זאגט אז די שכר וואס מ'זאל נישט טראכטן צו... ווייט, ווייט, ווייט, לאמיר טראכטן א סעקונדע.
וואס דער רמב"ם זאגט אין הלכות תפילין איז לכאורה די זעלבע זאך וואס ער האט געזאגט שוין אין הלכות עבודה זרה וועגן לוחשי המכה, ווייל דאס איז א משנה, ס'איז נישט קיין חידוש פון רמב"ם. די משנה זאגט, איינער זאגט א לוחש על המכה, ער זאגט "כל המחלה אשר שמתי במצרים", ער זאגט א פסוק, איז ער אין הלכות תפילין. פארוואס? האט דער רמב"ם מסביר געווען, שאותן דברי תורה רפואת הגוף, ואלו רפואת הנפש. די תורה איז געמאכט דו זאלסט וויסן די ריכטיגע דעות, נישט כדי... א הייליגע פסוק אין די תורה, אוודאי.
איינער האט געפרעגט פאר'ן רמב"ם, די תורה זאגט נישט צו שכר בעולם הזה? די תורה היט נישט? אוודאי. אבער וויאזוי היט עס? דורכדעם וואס דו טוסט די מצוה פון מזוזה, און אין די מזוזה שטייט וואס סוף טוב די גנחל. אויב דו דינסט דעם אייבערשטן...
דארט זאגט דער רבינו מנוח אדער רמ"ק, ר"מ ק', איך געדענק נישט ווער ער ברענגט. ער זאגט, אז לויט'ן רמב"ם, וואס היט די הויז איז דאס אז די מזוזה דערמאנט דעם אייבערשטן, דערמאנט יחוד שמו ועבודתו, און איינער וואס איז א עובד השם האט א השגחה פרטית וכו' וכו', דאס היט. אבער אויב דו מיינסט אז ס'איז די שארטקאט, אז די תפילין אליין וואס היט, דאס איז די פראבלעם.
סאו אונקלוס איז אין חילוקים. אונקלוס האט געזאגט נאר פאר די רומיים, ווייל די רומיים האבן געקענט פארשטיין, אבער דער רמב"ם האט געזאגט דעם אמת.
ס'איז אויך נישט נאר די שארטקאט, און אויך די פיר סגולות. ער זאגט אז ס'שטערט אים דא די הבל עולם. אין אנדערע ווערטער, אוודאי אויב איינער דינט דעם אייבערשטן וואס איז נישט הבל עולם, גייט אים אויך נישט אנגיין די עולם אזוי. אבער אויב איינער מיינט אז א מזוזה איז עפעס א סגולה כדי צו האבן א גוטע פרנסה, און ער כאפט נישט בכלל די גאנצע נושא פון "ידע את ה' ועבדהו", ער כאפט נישט די גאנצע זאך, גייט ער אויך נישט האבן די שמירה.
ווייל די שמירה ארבעט נאר ווען דו דארפסט עס נישט. ווייל דאס איז נישט די "ענד גאול". דו טארסט נישט מאכן די "ענד גאול". ווען ס'איז די "ענד גאול", גייסטו עס נישט האבן. ווען ס'איז א גוטע "סייד עפעקט" פון די "גאול", אזויווי אלע זאכן, גייסטו עס האבן. אזויווי שכר עולם הבא, אזויווי שכר וואס אונז האבן געלערנט, אזויווי שכר וואס דער רמב"ם האט געלערנט אין הלכות תשובה.
און אויך איז אמת אז דער רמב"ם האלט אז א קמיע ארבעט בכלל נישט. דאס איז זיכער אז ער האלט אז שרייבן שמות מלאכים טוט נישט גארנישט אויף. נאר ס'איז אינטערעסאנט, ווייל דארטן האט דער רמב"ם די נעקסטע זאך געזאגט אז מען מעג יא געוויסע זאכן.
און דא אויך, ש-ד-י האט ער יא, מען מעג שרייבן ש-ד-י. אפילו א גאנצע רמב"ם, מ'דארף עס נישט. יא, ווי שמים מבחוץ. וואס איז דאס? סתם צו דערמאנען דעם אייבערשטן. ער זאגט, לכאורה טראכט אריין, מ'שרייבט ש-ד-י פון אינדרויסן, פשוט צו דערמאנען דעם אייבערשטן.
ס'איז דאך א פראבלעם, די מזוזה, טראכט אריין, די שמות הקדושים זענען אינעווייניג ערגעץ. הער אויס, באטראכטן נישט מענטשן אז ס'איז א סגולה? ניין, מ'שרייבט עס נישט בתורת סגולה, מ'שרייבט עס בתורת זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן. ס'איז דא א פראבלעם אז די מזוזה איז פארקנייטשט, זעט מען גארנישט, שרייבט מען עפעס אינדרויסן זיך צו דערמאנען דעם אייבערשטן.
אזוי גייט ער זאגן. מ'האט געזאגט אז ס'איז קלאר אז דאס איז נישט א חלק פון די מצוה. ממילא איז עס אויך נישט קיין סגולה, און דער אייבערשטער וועט נישט געבן קיין הפסד וועגן דעם. אה, קען אויך זיין. אבער דער וואס שרייבט אינעווייניג, ער מיינט אז דאס וואס ס'שטייט א נאמען אויף מיין הויז, דאס גייט זיין א שמירה. דאס איז וואס דער רמב"ם זאגט אז איינער איז קורא פסוקים איינצושלאפן וכדומה, אויב ער מיינט עס כדי אז דאס גייט אים אפהיטן און דאס איז די מטרה, איז דאס די זעלבע זאך.
ס'איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דו זעסט דא נאך א זייער אינטערעסאנטע זאך. דער טיפוס וואס מיינט אז ס'איז א סגולה, ער איז אבער נישט צופרידן, ס'איז נאך נישט גענוג א גוטע סגולה. ער גייט נאך צושרייבן שמות און זאכן. דער האט א מוטרוחם, ער גייט נישט צושרייבן נאך שיינע "קוואוטס". דאס איז נישט דא, ווייל ס'איז זייער שיין, שמעו שמים ושמעו, ער דערמאנט דעם אייבערשטן. דער טפש דארף צולייגן, ער זאגט צו, אפישעלי, ער האט דאך דא א קמיע, ער איז נישט העפי מיט די קמיע. אפשר גייט נישט די קמיע ארבעטן? ס'ארבעט נישט.
מנהג ישראל, אבער אזוי ווי ס'ווערט דא געברענגט אין הגהות מיימוניות, אז ס'איז יא צוצולייגן נאך עפעס אויף די מזוזה, און אונז לייגן צו אויף אינדרויסן, קעגן אונז שטייט "ה' אלקינו", שרייבן אונז צו די ווערטער, די אותיות נאך "ה' אלקינו", יא? כוזו, וואס מ'לייגט דא, כוזו, און אזוי ווייטער. לכאורה דא איז א סגולה.
פשוט פשט, ס'שטייט דא אין הגהות מיימוניות, ס'שטייט אויך אין אנדערע פלעצער, יא, מנהגי, יא, השם מתחלף. ער ברענגט פשוט אז מנהגי חותמים שמות, ער ברענגט אהער די מנהג אשכנז. ער זאגט אז ס'איז געווען, ס'זעט אויס אז אמאל פלעגט יא זיין די מנהג צו שרייבן די חותמות ושמות מלאכים, און נאכדעם האט מען עס מינימייזד און געזאגט מ'זאל קענען אריינלייגן די שם, די רמז. ס'איז געווען די אותיות, אז דער רבינו מנוח זאגט אז מ'לייגט די אותיות וואס שטייט נאך "ה' אלקינו ה' אחד", דאס קומט אויס כוזו במוכסז, כוזו. סאו, מענטשן אליינס, ס'סאונדט עפעס אזוי ווי מיסטעריעז ווערטער.
אדער אפשר איז נאך עפעס א רמז אז די איינציגסטע זאך וואס אונז ווילן פאוקעסן איז "ה' אלקינו ה' אחד". טראכט, טראכט וואס געשעט דא. מענטשן וואס טראכטן אז "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" און "ואהבת" איז נישט גענוג גוט, זיי ווילן צושרייבן נאך עפעס. און איינער, אה, ענדליך האט ער געטראפן אז מ'שרייבט א קריאציע, און ער גייט עס יעצט שרייען צו די ספר. און וואס גייט ער טרעפן? אז ס'איז נאך א רמז אויף "ה' אלקינו ה' אחד". ס'איז נישטא גארנישט אין די זייט אויסער דעם. זעסטו די פוינט פון שרייבן? יא, דאס איז א טייטש.
ס'זעט אויס אבער אז די פאקט איז אז די מנהג צו שרייבן שמות און מלאכים און אזוי ווייטער איז אן אלטער מנהג נאך פאר די רמב"ם, ס'איז געווען גאר א משמעות'דיגער מנהג. די רמב"ם לכאורה האט עס געקענסלט. לכבוד די רמב"ם האט מען עס אויפגעהערט צו טון, און ס'איז געבליבן נאר אביסל.
ס'קען זיין די רמב"ם האט טאקע פארשטאנען אז דער וואס שרייבט די שמות, דו זאגסט נאר צו דערמאנען, און די זעלבע זאך מוז מען לערנען אויף די חובות נישט. אבער דער אמת איז, אז אויף די תפילין דארף מען שרייבן די שמות, נישט אזא מאדנע קאוד וואס מ'דארף דעציפערן. געווענליך די קאודס, די שמות שטייט נישט שוין, ניין, איך זאג אז ס'איז א פאקט אז מ'האט עס אריינגעלייגט פאר די מענטשן וואס האבן עס געזוכט צו ווערן.
דער פאקט איז, אז די אלע קאודס קומען יא פון די איידיעס פון סגולות און קמיעות און אזוי ווייטער. עס קען זיין אז מ'האט געוואלט, אז דו ביסט גערעכט, אפשר וועגן דעם מאכט מען א מינימייזער, נישט אזוי ווי ס'איז געווען... קמיעות, איך ווייס נישט. אזוי ווי קרבנות. אויב איינער האט עס שוין נישט, איז עס זיכער א מזוזה כשרה. אזוי ווי דער רמב"ם'ס קרבנות, אביסל. יא, ווייל דער עולם וויל עס, און דער רמב"ם זאגט אסאך מאל די געדאנק. דער עולם וויל זייער שטארק לייגן שמות, אקעי, דא איז שוין נישט שמות, פון דרויסן לאז איך דיר.
ניין, צו פארשטיין, דער רמב"ם שטערט די עיקר די איידיע פון לייגן א שם דיך אפצוהיטן, נישט אלע נישט די שמות. דער רמב"ם שטערט אז דו מיינסט אז א מזוזה איז א קמיע. ער איז קעגן די איידיע. א מזוזה איז נישט קיין קמיע. א קמיע? דער רמב"ם זאגט נישט אז ס'איז אן עבירה צו מאכן א קמיע. ס'איז דא אזא זאך א קמיע מומחה וואס דער רמב"ם ברענגט די הלכות נכסים שבת. א מזוזה איז נישט קיין קמיע, א מזוזה איז עבודת השם.
א קמיע דינט דיך, און א מזוזה דינסטו די אייבערשטער. דאס איז די עיקר חילוק.
מ'האט דאך געשמועסט אז ס'איז דא א זיין אויף די טוטפות וואס שטייט אין מזוזה. וואס דו מיינסט צו זאגן אז דאס איז די קמיע, האסטו די טוטפות, דאס איז די שלוח פון די קמיע. ניין, די דארפסט נישט קיין קמיע, דו דארפסט דיך געדענקען, דו דארפסט נישט האבן לויט אים אזוי בכלל. ס'הייסט ביידע, די מזוזה און די תפילין, זענען כלים וואס נוצן די זעלבע פרשה, איינמאל איז עס באופן קמיע, איינמאל איז עס מער באופן גלוי.
איך זאג, תפילין ווערן אויך אנגערופן קמיע. יא יא יא, באט נאר אין דיס וועי, נישט אין די פיזיקל וועי. ווען זיי האבן געזאגט אז תפילין איז טייטש קמיע, האבן זיי געזאגט אז תפילין איז א שמירה אזוי ווי א קמיע. ווען דער רמב"ם זאגט דא קמיע, מיינט ער נישט יענץ, ער מיינט אז מ'האט געזאגט דעמאלטס טעקניקל וואסערע סארט זאך איז עס.
אבער איך מיין אז ס'איז דא נאך א זאך, אז ס'איז דא א פראבלעם מיט מענטשן וואס מאכן סגולות. ס'איז זייער אינטערעסאנט, אמאל טראכט מען אז עפעס א שטיקל אויפגעקלערטער, ער גלייבט נישט אין קמיעות און אין קברים און אזעלכע זאכן, אבער א פרומער, ער גלייבט אין דעם. נאכדעם פרעגט מען אים, פארוואס גייסטו צו אלע סגולות? אה, כדי איך זאל האבן גוטע קינדער, כדי איך זאל מאכן געלט, קומט אויס אז ער ליגט אינגאנצן אין הבל עולם הזה. אלע זיינע עבודת השם איז ריעלי וויאזוי צו מאכן ישועות. ישועות איז הבל עולם הזה.
פרנסה איז געלט. פרנסה, זאגט דער הייליגער מעליצער, אדער איך ווייס נישט ווער, איז געלט.
סאו דעם רמב"ם שטערט דאס זייער שטארק. דער רמב"ם קוקט עס אן אז דער גאנצער פוינט פון אידישקייט איז מען זאל אביסל ווייניגער קערן וועגן הבל עולם הזה, אביסל ווייניגער. און דא קומסטו גייסטו מיר זאגן אז אידישקייט איז א סגולה צו ווערן א גרעסערער פרעסער? איך מאך עס דאך פונקט פארקערט. סאו חוץ פון דעם וואס ער זאגט אז ס'העלפט נישט, אויך גייט אריין אין דעם אז דו מיינסט אז ס'העלפט פאר הבל עולם הזה. כאילו פארדעם האט דער אייבערשטער געגעבן א קמיע כדי מען זאל מער פרעסן. דאס קען נישט זיין.
שוין, עד כאן די רמב"ם'ס שיטה. ס'קען זיין פשוט, ס'קען גראדע זיין אז מיר פסק'ענען נישט ווי דער רמב"ם, און מיר זאלן שרייבן יא, ווייל מיר האלטן יא אז ס'איז א סגולה, איך ווייס נישט. מ'וועט נישט אלעס פארענטפערן.
אויב איינער זוכט א גוטע סגולה פאר פרנסה, רבותי, די בעסטע סגולה פאר פרנסה איז לערנען יעדן טאג א פרק רמב"ם. מיר האבן דאך פאר א רפואה, פאר סיי וואס. אבער די תורה איז נישט געגעבן פאר א סגולה. מנהג ישראל איז אז מ'מעג. דער רמב"ם וואלט... אונזער שיעור קען זיכער העלפן אויך פאר פרנסה, פאר סגולות, פאר רפואות, אזוי שטארק ווי פארן צו עני קבר פון עני צדיק.
זאגט דער נעקסטער רמב"ם... איי איי איי איי... דו ווייסט מאיר, אז דער רמב"ם וואלט נישט געלאזט מ'זאל לערנען רמב"ם לזכות? ניין, וואס שטערט אים? אגעין, אויב דער רמב"ם איז אויפגעגאנגען צו קברי צדיקים, און מ'האט עס נישט פונקט נאכגעזאגט וואס דער רמב"ם האט למעשה געטאן. איך זאג, לערנען די שיעור איז מוקדש לכבוד, לזכות, לרפואת... איך מיין אז ס'איז א פראבלעם, יא. מ'דארף אביסל געדענקען ווייל דער רמב"ם איז געווען א שארפער יוד, ער איז נישט געווען... מ'דארף געדענקען זיין שיטה.
אבער היינט זענען דאך שוין קולאני חכמים. אלע פון אונז לערנען תניא און ספר הקדוש. מ'דארף געדענקען פון די שטרענגע. אלעס איז... מיר ווייסן, מיר זענען אוועיר פון דעם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אז דא איז נישט אוועיר. רוב עולם איז נישט אוועיר נאך.
ער איז נישט... דו דרייסט זיך בסדר, א גרויסער צדיק, מענטשן האבן נאר איינגעזען אז זיי ווערן רייך ווייל זיי זענען אירע אידן, זיי טוען אידישע זאכן, זיי זענען מחויב צו הלכה. אבער ס'וואלט יא געשטערט, איך מיין אז ס'וואלט אים געשטערט. מען דארף עס טון ווייל ס'איז א "וירא אלוקים הוא". מ'דארף געדענקען אביסל די... ס'וואלט געשטערט פאר די רמב"ם בשעת אה, דו לערנסט תורה כדי צו האבן מער געלט?
קיצור, דו ביסט נאך א גרעסערע... נישט נאר דו ביסט א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין די אייבערשטער אין דיין פרעסן. העלאו, דו ווילסט פרעסן? פרעס אליין. וואס דארפסטו די אייבערשטער שולדיג זיין?
און די רמב"ם וואלט געזעצן מיט דעם איד אפאר מינוט, און ער איז מסביר געווען אז ער וויל די געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם. אה, אקעי, אקעי, נאו פראבלעם. נאר אמת, אבער דעמאלטס דארפסטו טון.
Speaker 1: אבער ס'וואלט יא געשטערט. איך מיין אז ס'וואלט געשטערט. איך קען זיין אז מ'דארף עס טון ווייל ס'איז א "והיה אם שמוע". מ'דארף געדענקען אביסל די... ס'וואלט געשטערט פאר די רבי'ן, אה, אז דו לערנסט תורה כדי צו האבן מער געלט. בקיצור, דו ביסט נאך א גרעסערע... נישט נאר דו ביסט א פרעסער, נאר דו נעמסט אריין די אייבערשטער אין דיין פרעסן. העלא, דו ווילסט פרעסן? פרעס אליין. וואס דארפסטו די אייבערשטער שולדיג?
דער רבי וואלט געזעסן מיט דעם איד אפאר מינוט און אים מסביר געווען אז ער וויל די געלט כדי ער זאל קענען טון נאך בעסער עבודת השם. אה, אקעי, אקעי, no problem. אמת. אבער דעמאלט דארפסטו נישט טון עבודת השם כדי צו באקומען געלט. מ'קריגט עס סייווי. דו דארפסט נישט די רבי'ן זאל דיר זאגן די תורה. דו ווילסט עבודת השם? דו קענסט שוין האבן געלט אויך.
אקעי, שוין. יעצט גייען מיר לערנען אויך צוריק. אינטערעסאנט וויאזוי זיי האבן עס גערופן. אה, מ'לערנט דאך ווייטער בעזרת השם.
Speaker 1: אקעי. מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה. די לעצטע שורה פון די סוף פון די מזוזה זאל זיין "על הארץ". נישט ביים אנהייב פון די שורה, נישט ביים סוף פון די שורה. בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דאס איז. וויאזוי דענק איך אז ס'קען זיין? יא, אז ס'מוז זיין ביי די ענד, פארשטיי איך קלאר. אפשר אז ס'קען לאכן נאך א קליינע ליין נאכדעם? משמע אז ניין, דאס איז דאך די ענד. איך כאפ נישט פונקט.
Speaker 2: דו מיינסט אז די צוויי ווערטער "על הארץ" זאלן זיין אויף א ליין פאר זיך און מיט דעם ענדיגן?
Speaker 1: אזוי סאונדט עס. אזוי גייט מען טון, right?
Speaker 2: האסט א picture פון א מזוזה אפשר וויאזוי ס'זעט אויס?
Speaker 1: היינט מיין איך פירן זיי זיך אז זיי מאכן עס צו און זיי לייגן עס ארויף. ס'איז א problem.
Speaker 2: וואס הייסט זיי מאכן עס צו?
Speaker 1: ניין, זיי טוען אזוי. אז אפשר וויאזוי מ'לאזט הענגען א מזוזה.
Speaker 2: ניין, נישט דאס.
Speaker 1: יא יא, אבער קוק סתם א מזוזה וויאזוי ס'זעט אויס א היינטיגע מזוזה. ס'זעט אויס אזוי, "על הארץ", און נאך דעם מאכט מען דא א פרשה סתומה, שתילי, whatever. דאס איז א different שאלה. אונז מאכן נישט... מיר וועלן זען. אה, ס'איז דא די דיאמנט פון זיינעם?
Speaker 2: ליינען.
Speaker 1: ער מאכט נישט דאס. אונז מאכן אויף אלעס. דא, דא, דא, דא, דא, דא. איין נחם פשוט דארט שטעלן איז גוט. אקעי.
קום, איך ווייס, דאס איז יעצט נישט די picture וואס איז די problem יעצט. לאמיר זאגן די רמב"ם... אבער זאגט די רמב"ם, "אבל נהגו כל הסופרים", די מנהג איז, די עצם עיקר הדין איז נישט צו זיין "על הארץ" בראש שיטה. הגם איך פארשטיי נישט וויאזוי ס'קען זיין באמצע שיטה.
Speaker 2: אה, ס'קען זיין מער ווערטער אויף יענע שורה.
Speaker 1: ס'קען זיך שרייבן מער ווערטער, אבער דער מנהג איז צו שרייבן 22 שיטות, ס'איז משמע דאך אז א שיטה איז טאקע א ליין.
Speaker 2: יא, "ואות בראש שיטה אחרונה", דאס איז די לעצטע ליין.
Speaker 1: ס'איז דא א רמב"ם, "ואות של ראש כל שיטה ושיטה על הסדר", מיט וועלכע אותיות ס'דארף זיך אנהייבן יעדער ליין לויטן רמב"ם, ביז ער גייט שרייבן שפעטער אין הלכות ספר תורה, גייט ער זאגן ענליכע הלכות דארט, ווי ס'איז דא הלכה "שמע השם אלקינו השם אחד", דאס איז מנהג הסופרים, "שמע השם אלקינו השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את השם אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ס'איז דא סתם זכור גרויסע סודות אין דעם, דא מוז עס אלעס זיין, אלע מזוזות שרייבט מען אזוי עניוועיס, אבער ס'איז דא די "טוטפות בין עיניך", 22 שורות קעגן די 22 אותיות פון די תורה.
Speaker 1: ביז אהער האבן מיר געלערנט וויאזוי מ'שרייבט די מזוזה, יעצט וועלן מיר לערנען וויאזוי מ'לייגט די מזוזה, וויאזוי מ'לייגט דעם שטיק קלף. "כופל אותה", "גולל אותה", די וועג וויאזוי מ'מאכט עס צו איז דורך... נישט כופל זיין דורך צוזאמלייגן, נאר גולל זיין, און מ'טוט עס מסוף השיטה לתחלתה. ס'טייטש אזוי, אז ס'האט אויסגעקומען געשריבן, יא, פסוק, גולל, לכתוב, עיקר, מראש השיטה לסופה. ס'זאל נישט זיין געקנייטש די לינקע זייט, נאר פארקערט, ס'זאל זיין געקנייטש די רעכטע זייט.
"ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר", דאס וואלט געווען די עקוויוועלענט ביי תפילין איז געשטאנען אין אזא שמאטעלע וואס ס'איז אריינגעלייגט געווען, א מטלית.
Speaker 2: ניין, תפילין איז נישט קיין עקוויוועלענט, ניין, דעם קלף לייגט מען אריין אין א מטלית און דאס לייגט מען אריין אין די תפילין, יעצט רעדט מען פון די שפופרת של קנה ושל עץ, אויך דאס איז נישט קיין חיוב, דאמאלטס איז עס געווען הלכה למשה מסיני, דאס איז מיין איך נאר א פראקטישע זאך.
Speaker 1: ניין, איך זאג די חלק פון די מטלית רעד איך נאך.
Speaker 2: ער זאגט דא נישט קיין מטלית.
Speaker 1: ניין, ס'איז נישטא קיין מטלית, מען לייגט די מזוזה אריין אין א באקס און דאס לייגט מען אויף די וואנט.
Speaker 2: יא, "או של עץ או של כל דבר", ס'איז היינט געווארן א גאנצן צוגעמאכט.
Speaker 1: "ומחברה במזוזת הפתח במסמר", אדער "חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה", ס'איז צוגעמאכט אין דעם סענס אז ס'ליגט אין א באקס, אבער מ'מוז עס לייגן מיט א סיעל. ס'איז נישט קיין sealed box, ס'איז סתם א שפופרת.
Speaker 2: וואס איז א שפופרת?
Speaker 1: א האלטער, אזא... א שפופרת איז אזא שטרוי, איך ווייס נישט, א קנה.
Speaker 2: יא, א קנה, ס'איז א זאך וואס וואקסט.
Speaker 1: ווי גרינג איז עס ארויסצונעמען און ליינען?
Speaker 2: דער זאגט אונז.
Speaker 1: Very easy. איך גיב עס א נאך אויף, און איך נעם עס ארויס. Obviously לייגט מען עס באופן אז ס'זאל זיין שטארק, ס'זאל נישט ארויספאלן, אבער ס'איז נישט stuck, ס'איז נישט צוזאמגעפרעסט פון אלע זייטן. היינט איז דא אנדערע material. מ'קען עס ארויסציען אויב דו ווילסט, דאס אראפנעמען פון די וואנט.
Speaker 1: היינט לייגט מען עס אריין אין א גרויסע פלעסטיק וואס מ'קען נישט נארמאל עפענען. דאס איז די עיקר זאך וואס שטערט צו עפענען. די היינטיגע מזוזות, ווען דו גייסט צו מזוזות לייגט מען עס אריין אין אזא פלעסטיק. לכאורה האלט מען אז ס'זאל זיך האלטן בעסער, אבער מצד שני קען מען עס נישט עפענען בכלל. און דו האסט פריער געלערנט אז א מזוזה טאר נישט זיין צוגעדעקט.
Speaker 2: טוט מען נישט מיט תפילין אז די תפילין זאלן זיין זייער שטארק הארט, ס'זאל נישט זיין קיין וועג עס צו עפענען.
Speaker 1: אבער תפילין איז נישט געמאכט צו עפענען. ס'איז נישט דא אין די תורה אז מ'זאל עס עפענען. "ארבעה בגדים נתונים על ראשו של אהרן". דא ביי מזוזה איז דא א דין אז מ'דארף עס קענען עפענען. ס'איז דא א דין פון "תפוסת יד". מ'דארף עס קענען עפענען. היינט פירט מען זיך עס צו לייגן אין אזא פלעסטיק וואס איז זייער שווער צו עפענען.
Speaker 2: אקעי, מ'קען עס עפענען.
Speaker 1: א אנדערע שאלה איז דא צו מ'דארף לייגן עפעס שטערקער ווי א שטארקע גלו. לכאורה איז גענוג עני גלו אדער סטיקער. ס'זעט נישט אז מ'דארף עס... דו זעסט דא א מסמר אדער מ'גראבט. די גראבן מוז אויך נישט זיין אזוי שטארק. ער מאכט א קליינע פלאץ אין די טיר און מ'קען עס אריינלייגן. ס'איז ווי א פראקטישע זאך. איך זע נישט אז ס'איז אן ענין של קביעות. ס'דארף זיכער זיין א געוויסע שטארקייט, אבער מ'זעט נישט פון וואו די אחרונים האבן גענומען די חידושים. מ'זעט נישט. די רמב"ם איז קלאר אז מ'קען עס לייגן אין א לאך. ער חופר, ער מאכט א לעכל, און ער לייגט עס אריין. ס'איז אזא קליינע... ער גראבט אביסל אריין אין די האלץ.
Speaker 2: יא, סאו מ'זעט נישט אז ס'איז אן אישו פון פסחא דלא חזי למסמרים.
Speaker 1: יא גוט.
Speaker 1: ווייטער זאגט די רמב"ם, "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". יעצט גייט ער רעדן וועגן די ברכת המצוות פון די ערשטע מאל ווען מ'לייגט א מזוזה. "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". די ברכה איז "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".
Speaker 2: יא, גוט.
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, פארוואס זאגט מען די ברכה בשעת... אויך די נוסח הברכה, די מצוה איז די קביעה, נישט די עצם שרייבן, און זיי זאגן דאך "לקבוע", אזויווי דו זאגסט.
Speaker 2: יא, דו זאגסט נישט בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה.
Speaker 1: די מצוה איז דאס קובע זיין די מזוזה אויף די טיר, נישט די עצם שרייבן.
Speaker 2: הגם אין די תורה, לשון התורה שטייט "וכתבתם". שטייט נישט "וקבעתם".
Speaker 1: דו מיינסט די תורה "וכתבתם" און "וקבעתם". אבער ס'איז געווען אמאל א געוויסע צייט וואס מ'האט עס אויפגעשריבן אויף די וואנט, אויף די טיר, פאר ס'איז געווען קלף. מ'האט נישט געהאט קיין קלף.
Speaker 2: ווייסטו וואס איך זאל דיר זאגן? כתיבה, כתיבה לכאורה מוז זיין אויף א... שטייט דאך "וכתבתם", נישט קיין לכאורה. און פארוואס האבן די חכמים געזאגט אז מ'שרייבט אויף א קלף? ס'איז נישט געווען קיין וועג פון שרייבן אויף די וואנט? ס'הייסט נישט כתיבה? אזויווי א ספר, אזויווי איך ווייס נישט וואס. איך ווייס נישט.
Speaker 1: יא, אין הלכות שבת, יא. איך זאג דיר, אויב דו טראכטסט אז פריערדיגע אידן האבן געהאט הייזער פאזעסיוו אין ארץ ישראל, אין מדבר האבן זיי שוין אויפגעשריבן אויף די... אויב מ'וואוינט אין אן אוהל של קלף. אזויווי אן אוהל. איך ווייס נישט.
Speaker 2: סאו פארשטייסטו שוין פארוואס זיי האבן גע'אסר'ט צו מאכן קיין קביעה? ווייל וואו זאלסטו עס טון? זיי זענען דאך געווען אין אן אוהל. ס'שטייט נישט "וכתבתם באוהל".
Speaker 1: אה, נאכדעם פארשטיי איך פארוואס ס'הייסט מזוזה, ווייל אמאל פלעגט דאס זיין די מזוזה. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. ס'איז דא ענינים, ס'איז דא... איך מיין אז ס'איז געווען צדוקים אדער קראים וואס מ'האט אויפגעשריבן סטרעיט, אבער... אויף די...
Speaker 2: ניין, די "וכתבתם" איז די אישו. דו זעסט, דא איז דאך אראן די קביעותא דמצוה.
Speaker 1: יא, די "וכתבתם" זאלסט שרייבן און האבן וואס צו לייגן. ס'איז דאך פשוט, אונז לעבן אין א מציאות אז ס'איז דא א סיסטעם, ס'איז דא סופרים, ס'איז דא...
Speaker 2: יא, איך פרעג דיך, פארוואס קענסטו נישט נעמען א פען און גיין שרייבן אויף די וואנט? מ'שרייבט און מ'מאכט די... מ'מאכט די קובע זיין די מזוזה. דו דארפסט שרייבן און קובע זיין. פארשטייסט וואס איך זאג?
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט. ס'קען זיין אז אמאל איז געווען עפעס א זאך.
Speaker 1: שיין. זאגט ער יעצט, וויאזוי הענגט מען עס אויף? "תלה במקל", אינטערעסאנט. "תליה במקל פסולה, שאין זו קביעה." לכאורה מיינט מקל אז ס'איז נישט קאנעקטעד צו די טיר. ער האט עפעס א שטעקן וואס ליגט ביים טיר, און ער לייגט עס אויפ'ן שטעקן. אזוי מיין איך איז די טייטש.
Speaker 2: נישט אז ס'איז דא א מקל אויף די טיר.
Speaker 1: אויף די דלת, וואס איז די חילוק? שטייט עס דאך אזוי. עס דארף זיין בולט אין די דלת, אין די מזוזה. ניחא חור הדלת, לא עשו כלום. ווייטער, ער האט סתם געלייגט, דאס איז די ווארט, יא? ער האט סתם פלעין געלייגט, האט ער נישט געטון, ווייל דאס איז פשוט, ווייל מען דארף עס דאך לייגן.
Speaker 1: נאכאמאל, ער האט געמאכט א חור במזוזת הפתח, און ער האט אריינגעלייגט די מזוזה כמין נגר, ווי א בריח הקרושה מיט א טבעת. ער האט געמאכט א לעכל אין מזוזת הפתח און אריינגעלייגט די מזוזה כמין נגר, ווי א בריח הקרושה מיט א טבעת. דאס הייסט, ער האט עס געלייגט סטרעיט אריין געסטרעקט. בריח איז אזויווי א נאגל, אזויווי א בריח איז געווען אין די משכן, יא, אזויווי די בריחים אינסייד, און ער האט געלייגט די מזוזה פארדעם, ער האט דארטן אריינגעלייגט די מזוזה. עס איז נישט געלייגט אויף דעם, נאר ער האט עס גלייך אריינגעלייגט אין א וועג. די מזוזה דארף הענגען אזויווי מען איז לייגט אין א חופה מזוזת הפתח, אבער דו קענסט נישט אריינשטעקן אינגאנצן אין די טיר אזויווי א בריח.
Speaker 1: העמיקה טפח, אויב ער האט געגראבן אין די ווענט און ער האט געמאכט זייער טיף די דאס, איז אויך פסולה. וואס איז דאס אנדערש פון די חפר פריער?
Speaker 2: ניין, חפר קענסטו נישט מאכן קיין גאנצן טפח.
Speaker 1: דא זאגט ער, אויב ער האט געמאכט א גאנצן טפח אריין, איז עס שוין זיין פסול, ווייל עס דארף זיין ביי די טיר, נישט אז מען זאל זוכן און מען זאל דארפן אריינלייגן א האנט און גראבן פאר א מזוזה. דאס מיינט עס, נישט זיין צו טיף און ווייט.
Speaker 2: וואס? איך הער.
Speaker 1: יא, א טפח.
Speaker 2: ניין, ער זאגט אז עס האט צו טון מיט טעם פון די מנחות, ברענגט ער.
Speaker 1: וואס טייטש? איך האב וואס? העמיקה טפח? ווי קומט דא אריין היינט?
Speaker 2: ניין, טעם פון די מנחות איז אפשר די נעקסטע שטיקל.
Speaker 1: אה, די נעקסטע שטיקל איז די טעם פון די מנחות.
Speaker 1: ער זאגט אריין אז די חובת הדר איז ביי מזוזה, אז עס דארף זיין על מזוזות, נישט תוך מזוזות. ער האט געמאכט זיינע אייגענע דרשות, די לבוש.
Speaker 2: אזוי? על מזוזות.
Speaker 1: די לבוש האט געהאט א שיטה פון כללא, אזוי ווי דער רמב"ם ברענגט שוין אפילו אין הלכות נדרים, מ'דארף נישט צוריקגיין צו די גמרא צו זאגן די טעם. מ'קען קוקן אויף די הלכה און טראכטן אליין זיין טעם. מ'טוט עס א גאנצע צייט. ער זאגט זיינע אייגענע טעמים, על אף אז איך בין נישט סומך אז אסאך מענטשן לערנען די רמב"ם און איך ווייס נישט פונקטליך וואס די גמרא זאגט די טעם, מ'קען אליין זאגן ווייל דער רמב"ם האט נישט געברענגט די טעם. מ'קען פארשטיין פון די דעה וואס ס'זעט אויס אז ס'מאכט סענס.
Speaker 2: עניוועיס, ס'האט זיך מיר געדאכט אז ער האט א שטארקע דעת תורה.
Speaker 1: יא, יא, אזוי ווי מיר.
אקעי, ס'איז נישט נאר... יא, ווייל גוט. די לעצטע שטיקל ווייל ס'איז שטארק אין די טעם.
Speaker 1: מ'קען קוקן אויף די הלכה און טראכטן אליין די טעם. מ'טוט עס א גאנצע צייט, ער זאגט זיינע אייגענע טעמים. על אחת כמה וכמה ווען מ'לערנט דעם רמב"ם און איך ווייס נישט פון וואו די גמרא זאגט די טעם, קען מען אליין זאגן, ווייל דער רמב"ם האט נישט געברענגט די טעם. מ'קען פארשטיין פון די דעה וואס ער זאגט אויס, ס'מאכט סענס.
עניוועיס, דאס טייטש מיר אז ער האט א שטארקע דעת תורה.
Speaker 2: יא, יא, אזויווי מיר.
Speaker 1: אקעי, איז דא א משנה, יא, אזוי גייט עס. די נעקסטע שטיקל איז תשעה פרקים נ"א. חתך חוליות וקבען במזוזה. ער האט גענומען א באנטש קנים, און ער וויל מאכן פון דעם א געזימס. מ'בינדט זיי צוזאם, מ'שטעלט עס אויף, און דאס ווערט א מזוזה. אויף דעם קען מען לייגן א דלת. וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פארוואס? ווייל ס'איז שוין געווען דארט א מזוזה, און ס'איז פסול געווארן א טיר. דאס הייסט די מזוזה האט געדינט פאר צוויי צילן: צו זיין א מזוזה, צו זיין א שטיקל קלף וואס האט די מצוות מזוזה, און צו זיין די מזוזה, די שוועל. סאו מ'דארף קודם מאכן א מזוזה, און אויף די מזוזה לייגן א מזוזה. מ'קען נישט מאכן א מזוזה און עס נוצן פאר א מזוזה.
Speaker 1: אקעי. אבער לכאורה, אפילו אויב דו האסט עס געדינגען, דארפסטו עס אראפלייגן און צוריק ארויפלייגן. ס'איז נישט פשוט.
Speaker 2: יא, ס'איז פשוט, ס'איז נישט געווען קיין קביעות מזוזה.
Speaker 1: ס'איז זייער אינטערעסאנט, ס'האט א דין קביעות מזוזה. I don't know where this came from.
יעצט קען מען לערנען אז מ'דארף עס טשעקן.
Speaker 2: יא?
Speaker 1: יא.
Speaker 1: מזוזת יחיד, דאס איז א זאך למשל, ס'איז נישט דא אזא זאך למשל, אבער וועט מען מאכן א ברכה ווען מ'ענדיגט מאכן די תפילין של ראש, ווייל מ'גייט עס אריינלייגן אין די ריכטיגע ארט? ווייל די מצוה איז די קשירה, די מצוה איז דאס לייגן יעדן טאג אויפן קאפ. אבער דא איז נישט דא עפעס א יעדן-טאג'יגע, אבער ס'דארף דאך אבער זיין א געוויסע צייט. אדער די מצוה איז דאס לייגן, דער וואס לייגט עס. דער וואס לייגט עס, ווען ער גייט אריין אין הויז, ער האט נישט די מצוה, ווייל... ער האט די קיום המצוה, אבער ער טוט נישט די פעולת המצוה.
Speaker 1: זאגט דער רמב"ם, סתם א דין בודק זיין די מזוזה. און אין תפילין האט דער רמב"ם געזאגט אז ר' אליעזר בן הורקנוס, דער בעל המשניות, האט גע'ירש'נט אלטע מזוזות פון זיין... הלל, אנטשולדיג, הלל הזקן האט גע'ירש'נט די זיידע פון רבי יהודה הנשיא, האט גע'ירש'נט תפילין פון זיין זיידע, און דער רמב"ם זאגט מ'דארף נישט בודק זיין, אבער מזוזות דארף מען יא בודק זיין.
איז דאס איז לויט רבי יצחק, ווייל ס'ליגט אין עפעס אזא שוואכע פלאץ וואו מ'קען עס עפענען. דער רמב"ם זאגט אבער נישט אזוי. דער רמב"ם זאגט פארוואס? מזוזה איז א יחיד, דו בודקסט פעמיים בשבוע. דער רמב"ם זאגט פעמיים ביובל. אינטערעסאנט.
Speaker 1: צוויי מאל א שמיטה אדער צוויי מאל א יובל? ווענדט זיך. א יחיד א יעדע שמיטה, און א רבים א יעדע יובל. אקעי.
פעמיים בשבוע איז אויך אן אינטערעסאנטע שיעור. פארוואס גייסטו אוועקגעבן פאר די רבים ווען די געמיינסטע גייסטו עס לאזן? ס'איז זייער אינטערעסאנט. וואס איז די שיעור פון פעמיים בשבוע? אנשטאט זאגן איינמאל אין דריי יאר, זאגט ער צוויי מאל אין זיבן יאר. ס'איז אויך שווער אויסצופירן. ס'מיינט נישט איינמאל אין דריי יאר. וואס מיינט עס? איינמאל אין דריי און א האלב יאר?
Speaker 2: יא, אבער דאן וואס מיינט צוויי מאל א שמיטה? אפשר אין יעדע שמיטה דריי מאל?
Speaker 1: ער ברענגט פון די ערוך השולחן, וואס איך האלט זייער שטארק פון אים, ער איז א שיינער פוסק, אז דאס איז א זאך, דאס איז א מידיום, אז א מענטש דארף אמאל אמאל חושש זיין אויב ס'איז א נאסע פלאץ, אדער ס'איז געלעגן אין א הייסע פלאץ אפט. Whatever, אויב א מענטש האט ענדליך מקום צו טראכטן, דארף מען בודק זיין איינמאל א יאר.
Speaker 1: אבער אויך פארקערט, לאמיר זען. קוק, דו קוקסט אריין פארוואס דארף מען עס בודק זיין? שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה. ס'קען זיך אביסל צוריסן אדער אויסגעמעקט. פארוואס? מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות, מאכט זיך שימל.
סאו, לכאורה, די היינטיגע מזוזות למשל וואס מ'קויפט, מ'לייגט עס גוט אריין אין א שטארקע פלעסטיק, און מ'קען אפילו זען אסאך וואס איז קלאר, מ'קען עס דורך זען אז ס'איז גאנץ. סא דארף מען נישט בודק זיין. דאס איז נאר אויף אן אופן וואס ס'מאכט זיך און ווערט פארשימלט. איך גלייב נישט.
Speaker 1: פון די אנדערע זייט, איך וויל דיר זאגן אזוי. אפילו רוב, איך האב א פאקט. לאמיר טראכטן א פאקט. דו גייסט צום סופר. מענטשן זענען נישט מקיים די הלכות. מ'האט זיי געזאגט מ'זאל טשעקן די מזוזות. ווי אפט טרעפט מען א פסול? וואס טשעקט דער סופר? ניין, וואס טשעקט ער בכלל? ער טשעקט געווענליך אויב די פסולים וואס דער אריגינעלער סופר האט געמאכט איז נישט די הלכה. דאס איז נישט די הלכה. די הלכה איז צו טשעקן שמא יתלחלח ויחסר כשרותן. דאס איז נישט די נושא.
איך פרעג די סופר, ס'מאכט זיך בכלל אין גאנץ לעיקוואוד אז ס'האט זיך צוריבן די מזוזה? ער זאגט יא, ס'מאכט זיך. איך ווייס נישט אויב ס'מאכט זיך אזוי פיל אז מ'זאל מאכן פון דעם א חיוב.
Speaker 1: איך פרעג אויב ס'איז גוט פאר מיר. ס'קען שוין מיינען אז מ'דארף בכלל נישט א סופר וואס זאל בודק זיין, נאר פאר די זעלבע געלט קען דער בעל הבית עפענען און זען. ס'איז געווען עפעס שימל.
Speaker 2: א סופר דארף מען זען נישט, קוק, דער רב זאגט אז מ'דארף א סופר. דער סופר טשעקט עס פערפעקט.
Speaker 1: אקעי, אקעי.
Speaker 2: דער חכם זאגט אז מ'דארף בכלל נישט קיין סופר, ער האט נישט קיין ספקות. אפילו די טשעקן וואס דער סופר טשעקט, קענסטו דאך אויך אליין טשעקן. קוק אויף דעם, ס'פעלט אלע ווערטער, קוק אויף די אלע אותיות זענען גאנץ. ס'פעלט א שאלה, פרעגט דער רב, וואס דער סופר טוט די זעלבע זאך, ער פרעגט אויך דער רב.
Speaker 1: אוי, איך וויל נישט טארן דאס זאגן, ווייל איך וויל נישט זיין ברוגז. ניין, דאס איז נישט קיין... מענטשן מיינען אז א ספר תורה אדער א מזוזה איז עפעס זאכן וואס קיינער קען נישט וויסן וואס ס'איז. יעדער איד קען עס אליין, ער קען זען צו די אותיות מאכן סענס, צו ס'פעלט א אות, צו ס'איז... אבער דאס איז נישט די עיקר, די חיוב איז נישט צו זאגן אז מ'האט פארפאסט א אות, די חיוב איז צו טשעקן צו ס'איז געווארן נרקב. קענסטו געבן א טשעק, נעמען עס אראפ, קוקן אויב ס'איז גוט, לייגן עס צוריק. לכאורה אויבן אויף.
Speaker 2: איך גלייב אז ס'איז דא פוסקים וואס וועלן זאגן אז איינמאל מ'האט געמאכט א גזירה איז עס שוין געווארן א... וואס, אז מ'זאל טשעקן אז מ'האט פארפאסט א... איך האב פארפאסט א אות ווען איך האב עס געשריבן.
Speaker 1: ניין, א חובת בדיקה דארף מען.
Speaker 2: חובת בדיקה אויף דעם.
Speaker 1: איך בין מסכים, איך בין מסכים.
Speaker 2: ס'מאכט נישט קיין סענס אז מ'זאל האבן א חיוב צו טשעקן אז יענער האט פארפאסט א אות ווען ער האט עס געשריבן.
Speaker 2: דער ליובאוויטשער רבי האט דאך אלעמאל געזאגט צו טשעקן די תפילין און מזוזות.
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2: אפשר איז דאס נישט די זעלבע מצוה ווי גניבה?
Speaker 1: איך בין נישט מסכים מיט דיר.
Speaker 2: ניין, אבער ס'איז דאך א הלכה, די תורה זאגט אז ס'איז דא אזא זאך. ווי קומט דאס אריין אין שכל?
Speaker 1: מ'דארף אייביג טשעקן די ציצית אז די ציצית האבן נישט עפעס אראפגעריסן.
Speaker 2: ציצית דארף מען טאקע טשעקן, ווייל ס'ווערט אסאך אראפגעריסן.
Speaker 1: און דאס איז נישט גילוי.
Speaker 2: וואלט מען געזען אין הלכות ציצית.
Speaker 1: ניין, איך ווייס נישט. מן הסתם האט ער געהאט א תירוץ אויף מיין קשיא, איך בין נישט געווען אזא יודע וואס האט אים געזאגט זאכן. מן הסתם האט ער מיר געפרעגט.
Speaker 2: ניין, אבער איך זאג דיר א זאך, אז ווען ער וואלט עס געטון נאר אויף מזוזות וואלסטו געווען גערעכט, אבער ער האט עס געזאגט אויף תפילין אויך.
Speaker 1: תפילין איז אסאך א גרעסערע קשיא, יא. חב"ד, וואס ס'איז געשען, שיקט מיר אז מ'זאל טשעקן די תפילין און מזוזות.
Speaker 2: טאקע פארשטיי איך נישט, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 1: איך מיין אז דער ליובאוויטשער רבי האט אפשר מער גערעדט וועגן מזוזות, אז מ'דארף עס ליגן צו ווי אויך. אפשר האט ער געמיינט צו זאגן אז אויב ער וויל מאכן זיך א מהודר אין מזוזות, איז ער נישט געווען א... אויב איינער פון אונזערע מקשיבי השיעור איז א חב"ד'סקער, קען ער אריינשיקן די אינסייד אינפארמאציע. ער זאל אריינשיקן די ענין פארוואס דער רבי האט געזאגט די ענינים.
Speaker 2: אבער דאס איז די ארבעה ועשרים שנים, נעמט דער ליובאוויטשער רבי.
Speaker 1: אבער דאס איז אייך.
Speaker 2: צוויי מאל אין זיבן מיינט קלאר, נישט אז... טאקע זייער אן אינטערעסאנטע שיעור, אבער וואס זאגט מיר איינמאל וואס האט דאס צו טון מיט שמיטה אדער מיט יובל? אקעי, דאס איז א וועג פון זאגן א שיעור, איך ווייס נישט צו דאס איז שווער, אבער צוויי מאל אין זיבן יאר סאונדט דאס... אבער וואס האט דאס געברענגט דעם רבי'ן א גאנצע טאג? איך מיין, איך האב מורא אז דער רבי האט געמיינט אז...
Speaker 1: דא שטייט בדיקת תפילין, אה, דאס איז בדיקת תפילין, דאס איז די שמועס, דאס איז די אויבערשטע שמועס. יא, אבער איך זע נישט קיין ספעציעלע מקור, מען דארף זוכן אין די... און דאס איז אלעס די זעלבע זאך, ער ברענגט אז דער רבי האט געזאגט מען זאל טשעקן יעדע יאר, ס'איז אויך דא א צווייטע פוסק, ווען יעדע אלול זאל מען טשעקן די מזוזות און די תפילין. ס'זעט דאך אויך נישט קלאר אויס פארוואס... פארוואס... וואו שטייט די זאך אז מען זאל עס טון חודש אלול? אלס א חומרא אזוי? אקעי, דאס איז סתם, אזוי ווי חודש אלול דערמאנט מען זיך פון אידישקייט. אבער... יא, ס'איז אזא חומרא, באט איך זע נישט פארוואס...
איך האב מורא אז דער ליובאוויטשער רבי האט פשוט חושש געווען אז אסאך מענטשן האבן פסול'ע תפילין, אדער זיי לייגן בכלל נישט קיין תפילין, און דאס איז געווען אזא שיינע וועג וויאזוי... יא, ס'איז מער אזא שיינע וועג וואס ס'וועט זיי דערמאנען.
איך זע פארשידענע דא, און איך זע נישט קיינער וואס ברענגט די מקורות. ס'איז אויך א וועג פון מאכן אזעלכע שליחים, מ'זאל האבן משא ומתן מיט אידן איבעראל, זאלן פארקויפן כיסויים פאר מזוזות. אדער דארף איך האבן א ביזנעס.
Speaker 2: יא, גוט. און פרנסות.
Speaker 1: אה, אבער מענטשן וואס ווייסן טאקע נישט וואס מיינט א מזוזה, קען אוודאי זיין. אבער... טאקע, אבער ס'איז נישט קלאר, אפשר איז דאס פשוט געווען אזא וועג פון באהאלטן זיינע מופתים, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס דער רבי האט דארפן זאגן, איך האב נישט קיין אהנונג. ער פלעגט אסאך מאל זאגן מ'זאל טשעקן די מזוזות און די תפילין.
Speaker 1: וואס זאגט דער רמ"א ווען א איד האט א צרה? ער ברענגט נישט דא קיין מקור. קען מען זאגן, ווען א מענטש האט א צרה, דארף ער זאגן אז ס'איז נישט קיין מקרה, און ער זאל תשובה טון.
Speaker 2: יא, עקזעקטלי, דער רמ"א וואלט נישט ליב געהאט דאס אזוי שטארק, ווייל דער עיקר פון די מזוזה איז דאך צו דערמאנען, ס'זאל דיר דערמאנען יחוד השם. אה, אבער וויאזוי קענסטו דאס זאגן פאר א איד? טשעק דיין עבודת השם.
Speaker 1: דער ליובאוויטשער רבי האט דאס טאקע געמיינט, זאלסט מער קערן וועגן די מזוזות און תפילין, זאלסט טון א מעשה. וואס זאל ער מיט דיר טון? ער דארף דיר דערמאנען זאלסט טשעקן די מזוזות און תפילין? ניין, זאלסט... דו האסט א צרה? אפשר טשעקסטו דיין עבודת השם, וויאזוי זאגסטו דאס פאר א איד? שטעל דיר פאר למשל וואס א פרוי שרייבט דא צום ליובאוויטשער רבי, זאגט ער, דו טשעקסט אז דו גלייבסט אין דעם אייבערשטן? ניין, דאס איז א וועג, אזוי האט די תורה געגעבן די עצה וויאזוי צו שרייבן די תפילין. אקעי, ודאי אין צריך תלמוד, אז דו זעסט אז נישט אלע אנדערע גדולי ישראל פירן זיך נישט אזוי מער היינט צוטאגס, סאו איך ווייס נישט.
Speaker 1: עניוועי, צוריק צו די נושא, הכל חייבין. אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן די, אקעי, נאך איין הלכה.
דער קאזשניצער רבי זאגט אביסל מער, אז פון די רמב"ם איז משמע ביי תפילין עט ליעסט אז ס'איז א מעלה גאר נישט צו טשעקן. אזא איידעלע לשון איז דא, פארוואס ברענגט דער רמב"ם אז הלל הזקן האט זיך מסתפק געווען אז ס'איז זיין זיידע'ס תפילין? ס'איז נישט אזוי, ס'איז גאר א מעלה. דער רמב"ם וואלט דאך ווי, ניין, דער רמב"ם וואלט נישט געשריבן אזא מעשה סתם אזוי. ס'איז נישט אזוי אז ס'איז נישט קיין סתם שטח'דיגע מעשה בעלמא. ס'איז זיכער, דאס בין איך מסכים, ס'איז זיכער אז מ'קען נוצן די זיידע'ס תפילין, אבער דער הייליגער תנא הלל הזקן האט עס געלייגט, ער האט געלייגט יעדן טאג זיין זיידע'ס תפילין, ער האט נישט איינגעפאלן צו טשעקן. ניין, דער רמב"ם ברענגט עס פאר א סיבה, אז ער וויל זאגן אז ס'איז highly recommended כביכול, ער זאגט נישט די ווארט, אבער ס'איז דא די אנדערע זייט אויך, אויב ס'איז דא א ריעותא פון אינעווייניג אין די זיידע'ס תפילין, דארף מען עס טשעקן, אויב ס'איז געווארן נאס, איך ווייס וואס.
Speaker 1: ס'איז דאך באוודאי מודה, און ס'איז דא די מעשה פון די ליובאוויטשער חסיד וואס איז געוואויר געווארן אז ער האט קיינמאל נישט געלייגט קיין כשר'ע תפילין. ס'איז דא אזעלכע מעשיות אלעמאל, אבער יעדע מעשה, און דער רמב"ם וואלט גראדע ליב געהאט די מעשה, פארוואס? ווייל אויב דער ליובאוויטשער חסיד איז געווען אזא מדריגה אז ער האט נישט פארלוירן זיין שמחה און זיין דביקות אויך ווען ער איז געוואויר געווארן אז ער האט געטון די מצוה פאר יארן, האט ער דאך בעצם געטון די מאקסימום פון אהבת השם ויראתו.
Speaker 2: ניין, ס'האט אויך צוטון מיט די תשובה, די תשובה בין אדם לחבירו, איך געדענק אז ער זאגט אז ער האט נישט געמאכט קיין ברוגז אויף די אנדערע, ער האט געטראפן אז זיינע תפילין זענען געווען פסול.
Speaker 1: ס'איז פשוט, ווייל די תורה, אונז זענען מקיים די תורה, אונז זענען נישט קיין מאשין, די תפילין איז צו דערמאנען. די תורה זאגט אז דו האסט א חזקה, דו האסט געקויפט פון א ירא שמים'דיגער סופר, מוחזק, וואטעווער, די אלע זאכן. אבער אויב דו האסט געטון וואס די תורה זאגט, ס'איז מן הדין צו זיין אז אין די משך היסטאריע דארפסטו זיך פארשטעלן אז ס'איז געווען אין די משך היסטאריע צוואנציק מיליאן צדיקים, איך ווייס וואס, און צוואנציק פון זיי האבן גאנץ לעבן געלייגט פסול'ע תפילין ווייל זיי האבן זיך געפירט די הלכה. געוואוסט אין די אויבער חכמות.
אזוי גייט, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי, וואס ווייסן מיר פארוואס? ס'איז זייער פאני דאס, מ'מיינט אז ס'איז א תגליות וואס ס'איז א... האסט געטון כדין, און האסטו יוצא געווען, ס'איז נישט קיין שום שאלה, און וואס איז דער... א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט... און אנדערע ווערטער, אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין, און ער האט געטון זיין מצווה, און ער האט געלייגט פאר זיבעציק יאר פסול'ע תפילין.
אזוי גייט עס, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי, וואס ווייסן מיר פארוואס? ס'איז זייער פאני, דו ווייסט, מ'מיינט אז ס'איז א גילוי, האסט געטון כדת וכדין, האסטו יוצא געווען, ס'איז נישט קיין שום שאלה.
א מענטש איז מחויב צו טון זיין פארט. אין אנדערע ווערטער, אויב איינער האט געקויפט תפילין כדת וכדין און ער האט געטון זיין מצוה, און ער האט געלייגט פאר זיבעציג יאר פסול'ע תפילין, און דער צווייטער האט נישט געטון די מצוה המוטלת צו קויפן מיט די געלט, איך ווייס וואס, ער האט נישט געטון די חוב המוטל עליו פון קויפן תפילין, און ער האט געלייגט אלע יארן כשר'ע תפילין, האט יענער נאך אלץ געטון זיין מצוה, און יענער האט נישט געטון זיין מצוה. דער איז זוכה געווען יעדן טאג צו האבן די געוואלדיגע זאך פון כשר'ע תפילין אויף זיין קאפ, און ער נישט.
ער האט יא, ווייל מצד די אמת'ע... וואס האט ער געטון? ער האט געטון לשם יחודו. אבער דאס איז נישט קיין תירוץ, ער האט געוואלט דערפאן נישט, ער האט געלייגט לשם יחודו. אבער איך קען נישט זאגן למדנות, ער האט מקיים געווען גאנצע הלכות תפילין יעדן טאג. ניין, איך זאג אין די פאל פון דער אויבער, וואס ער האט דארט געטון, וואס ער האט געקענט טון? זאג מיר איינס, אז די תפילין האט אויפגעטון, דו מערקסט אז די תפילין דארף אויפטון. האסטו נישט געמאכט פאר אויבער לשם יחודו? ניין, דאס איז שוין צו חסידיש. אבער נישט, איך מיין צו זאגן, ס'איז נאר א זכר, ס'זאל זיין לכל הפחות עפעס אן אנדערע זאך אפשר. איך ווייס נישט, ס'איז דאך דא א הלכה אז מ'זאל לייגן תפילין. אבער ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם. ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם. מ'דארף טראכטן אויב ס'וואלט געווען א רבי וואס אנשטאט זאגן מ'זאל טשעקן די תפילין, יעדע מאל איינער וואס פרעגט א שאלה זאל ער זאגן ער זאל שיקן אן אקאונטענט צו טשעקן זיינע אלע אקאונטס, צו ער ווערט חלילה נישט בא'גנב'עט, רייט? צו ער איז נישט געווען אונעסט מיט די ווייב, און צו ער האט... א חוב המוטל עליו. אקעי, א חוב המוטל עליו, זאגט די רמב"ם, יעדער גייט אריין ביים לערנען, ווער איז חייב? מ'זאגט די רמב"ם, יעדער האט פולע נשים ועבדים וואס ס'איז נישט מיין געראם אדער וואס ס'איז נישט ליב. מיין קרן. מקרן, ווייל א מזוזה קען... ער לייגט זיך נישט א חינוך ביי די קינד... אבער וואס איז די חינוך, אפילו א בעיבי? נייער, א קינד באמערקט שוין, אדער א קינד וואס... עס זאגט נישט... אקעי אפשר סתם, מגילה חינוך, וואפן קלאר, און איך נישט געפער יעדע מאל דא א פרטור דעם גלייך. איז א חסלא שוועות וחסלאהרץ, ווייל אדער בפינדיג בעץ ישראל. ס'טוט זיך אויב איינער דינגט א הויז אין חסלאהרץ. אדער איינער וואוינט בפינדיג און וואוינט אין אן האטעל בעץ ישראל, הסחיד פון תחירות. פטר מנם עזיזה שלושם יום. די ערשטע דרייסיג טעג פון דינגען אין דער פרטור. פארוואס זאגט ער דרייסיג טעג פון דינגען? וויילט עס זענען אבא, אבא, אכוחר בית, אבא, אכוחר בית, ארץ ישראל, חייב מזיזים ווייד, איינער וואס דינגט אויס אין ארץ ישראל איז דער משם חייב מזיזים, וואס איז דער חילוק? מאנסט שוין קיין א פינדיג, ארץ ישראל איז א איד, ווי וואוינט א איד, א איד אמת'דיג וואוינט יעדער איד אין ארץ ישראל, ווען די דינגסט אויס אין ארץ ישראל, דו וואוינסט שוין דארט, איי, מארגן איז ער ארויסגייט, און חוץ לארץ איז אלעמאל, אלעס איז צייטווייליג. אפילו א חוחד, נאך דרייזיגע טעג, אקע, האט שוין א קבועות. אבער פאר דרייזיגע טעג, ער האט נאך נישט קבועה, אפשר צו מארגן טוישן זיין מיין.
אז זענען מיר ממש יעצט געלערנט, אז די מזוזים מוז זיך ענדיגן מיט די ווערטער אלע ארץ, אבער א ספעשיעל ליין, אלעס איז אלע ארץ. דארטן איז ווי א איד באלאנגט, זענען מיר דא צייטווייליג, דא אין גלות, טעמס, ריבווער, אדער הויל. עס זאל זאגט דער עמבה, אז ווען א מענטש איז נאך בא אופן אריי אין א הויז, איז נאך נישט פאר חובה, ווען עס איז נאר ווערן שוין מער קבועות'דיג. אין ארץ ישראל, די זכירה אליין הייסט שוין א קבועה.
אבער אין ארץ ישראל איז נאך אלס דא א תנאים, ווען א אין א דור בפינדיג, א פינדיג איז אזא חייטרי, א פינדיג אין אויף די דרכים, יא? האטעל אין שויט אויף ברעזל. יא, אזוי סאלענטערס. איך מיין א פינדיג טייטש א האטעל, אדער א עכסניה אזא. אזוי איז די הלכה, פארוואס איך דענק אז דא מענטשן וואס זענען חושבות אין ארץ ישראל, זיי גייען אריין און זיי וואלט דינגען א צימער, אדער דארט א זאכן און ער ברענגט מיט זיינע מזיזות. לכאורה דא זעט מען קלאר אז עס איז נישט מחווא, ווייל א דור בפינדיג. אזוי סאלענטערס. איך ווייס שוין פארוואס מענטשן זענען נישט מאכט בייסן. האסט געהערט פון דעם? איך געזעט מענטשן זענען עפעס וואריעט. זיי טראכטן אז דאס איז א סוחר בייס. יא, אבער לכאורה איז עס נישט קיין שכירות הבית, ס'איז א דירת עראי, א פונדק.
די גאונים און ראשונים וואס דו זאגסט, ער דינגט א צימער, אפשר טאקע טוט ער נישט ווען ער פארט אויף גרענד זומער צען טעג, גייט ער ארום אן א מזוזה. איך ווייס נישט. אפשר דעמאלטס הייסט ער שוין א שוכר? איך ווייס נישט. ער זאגט דאך נישט די שיעור ווען ווערט עס אויס דירת עראי און א פונדק. ער טייטשט, דער רב דומ"ן, אז די פשט איז די חכמים ווילן אז מענטשן זאלן בלייבן אין זייערע הייזער, דערפאר האבן זיי געלייגט אז מען זאל לייגן א מזוזה, אז ער זאל שוין בלייבן דארט. אבער א פונדק איז דאך נישט נוגע, א פונדק איז דאך געמאכט פאר צייטווייליג און ער גייט דאך אוועקגיין. לויט דעם איז נישט קיין חילוק אפילו אויב ער דינגט א הויז פאר די זומער. אקעי, אפשר אט סאם לעוועל ווערט עס שוין ממש א שכירות.
אקעי, נאך איין הלכה וועגן א שוכר, א וויכטיגע הלכה. איינער וואס פארדינגט א הויז אין ארץ ישראל, א שוכר להו"ב מזוזה לקבוע, אז די מצוה איז אויף די שוכר, אויף דער וואס דינגט. אפילו נתן שכר על קביעתה, פארוואס? אפילו ער באצאלט אז דער משכיר זאל עס טון, אפילו... דאס מיינט צו זאגן אז דער שוכר דארף צאלן. הייסט עס צו זאגן אז דער משכיר דארף מחייב זיין יענעם צו צאלן דערפאר? ניין. די געלט דארף אויך דער שוכר צאלן. די מזוזה איז חובת הדר, נישט חובת הבית. די מזוזה איז איינס פון די פריערדיגע הלכות וואס מיר האבן געלערנט, אז ס'האט צו טון מיט די בית, וועגן דעם זאגט מען שוכר נישט. זאגט מען ניין, ס'האט צו טון... ס'זאגט נישט עפעס עקסטרע, די מזוזה זאגט נישט אז ס'איז חובת הבית, אבער יא, אקעי.
וכשיוצא, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, ווען א מענטש גייט ארויס פון זיין שכירות, נעמט ער נישט זיינע מזוזות. מ'ליידיגט נישט אויס א הויז פון מזוזות. דאס גייט אן, די הויז איז געווען דארט מזוזות, דו גייסט עס נישט יעצט אראפנעמען און ארויסוואקן.
וואס איז די ריזן וואס ס'שטייט? דו טוסט אפ דעם נעקסטן מענטש וואס גייט אריינגיין. אבער דאס שטימט נישט אזוי גוט. די תוספות זאגט אז די ריזן איז אז מזיקין קומען אין הויז וואו ס'איז נישטא קיין מזוזות, כולו ביתא מיזקא הוי. קומט אויס אז דו מאכסט א פני היזק, דו טוסט א היזק פארן נעקסטן. דער רמב"ם האלט לכאורה נישט פון די היזק. אפשר וועט ער זאגן פשוט, ס'איז נישט קיין כבוד פאר א מזוזה. א אידישע הויז קומט א מזוזה. אזוי וואלט איך געטראכט, וואס איז פתאום די איידיע.
ומותר ליטול מבית של גוי, מילא איז דא, לויט ווי איך האב עס געלערנט, מילא איז דא א חשש אז מ'וועט מחלל זיין די מזוזה, איז דא אן ענין אז מ'זאל עס אוועקנעמען כשיוצא, ווען מ'גייט ארויס.
די מנהג אין אמעריקע איז אז מ'איז זייער מקפיד אויף דעם. רבי משה פיינשטיין האט געזאגט אז מען נעמט געווענליך ווען מ'בייט איבער א צבע, פעינט מען איבער די הויז, ממילא איז דאך נישט דריינגענד. ניין, בשעת'ן פעינטן נעמט מען עניוועיס אראפ די מזוזות צו פעינטן. אז מ'נעמט אראפ די מזוזות, נישט חס ושלום אוועקצונעמען, מ'נעמט עס אראפ צו פעינטן, איז שוין אנגענומען די הלכה שחייב צוריקצולייגן פאר יענעם. דאס איז געווען רבי משה פיינשטיין'ס תירוץ.
איר וואלט געדארפט זאגן אז צו די פעינטן איז צוגעקומען נאך עפעס, אז ביים פעינטן דרייען זיך גוים, און אסאך מאל נעמען זיי אראפ די מזוזות און זיי טשעפען עס, און מ'וויל עס צוריקלייגן. ממילא ווערט עס די הלכה פון עומד בבית לגוי, אז פארקערט, דא טוסטו עס לכבוד די מזוזה.
ס'איז דא אנדערע מענטשן וואס האבן אן היתר, אז אויב א מענטש האט ספעציעלע מזוזות, לייגט ער שוואכערע, ביליגערע מזוזות, און ער רעכנט זיך אפ מיט די מענטש וואס מוופט אריין.
א תקנה, מ'קען זיך אפ רעכענען. דער אמת איז אז מ'קען זיך אפ רעכענען פשוט מיט די יודעת וואס מ'טוט אריין. אסאך מאל איז עס א פראבלעם, ביז יענער טרעפט א מעתיק, גיי ווייס. ס'איז דאך נישט דא די חיוב וואס רבי משה פיינשטיין זאגט, ווען ער האט געמאכט די תקנה, ער האט געזאגט אז מ'רעדט פון א בעל הבית וואס איז פינאנציעל אינוועסטעד. אבער א יוסף איז אן ענין פון כבוד התורה, אדער די מזוזה, איז זייער מסתבר אז א לאנג-טורם אוינער וואס נעמט אריין יעדע שטיק צייט אנדערע מענטשן, דארף האבן א סעט מזוזות און ער זאל לייגן ווען איינער גייט ארויס, פשוט גרינגער מאכן פאר די עולם, ווייל דאס איז דאך די פראבלעם.
אדער מ'זאגט אז די לענדלארדס וואס יעדע יאר טוישט זיך דארטן א כולל יונגערמאן, וואס די סטארטער האומס וואס מ'האלט אין איין טוישן, יעדער לענדלארד דארף האבן א גאנצע סעט מזוזות. אויב די לענדלארד לייגט עס, האט ער דאן זיינע קבועות'דיגע מזוזות. ס'איז שוין פארט פון די רענט, וואטעווער. אזוי טוט מען טאקע, אין געוויסע מקומות. אז ס'איז דא א חיוב אז די שכנים זאלן מאכן. אויב שוין דא איז א אידישער בעל הבית וואס האט עס שוין געלייגט, איז עס שוין געלייגט, און ס'בלייבט דארטן שוין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
---
פרק ה' הוא הפרק הראשון העוסק באופן ספציפי במזוזה. ספר תורה, תפילין ומזוזה יש להם הלכות משותפות (סוג קלף, קדושת כתיבה), אבל כאן נכנסים לפרטי דיני מזוזה. פרק ה' עוסק באופן כתיבת המזוזה ובאופן קביעתה. פרק ו' עוסק באילו מקומות/בתים חייבים במזוזה.
המילה "מזוזה" פירושה למעשה המשקוף — הקורה בצד הפתח. הקלף שמניחים שם קיבל את השם "מזוזה" מהמשקוף. שניהם — הקלף והבית (המשקוף/הבית) — הם חלקים מהמצווה, ושניהם נקראים "מזוזה". פרק ו' עוסק בצד ה"משקוף" (אילו סוגי משקופים/בתים חייבים), בעוד פרק ה' עוסק בצד הקלף.
---
הרמב"ם: כותב שתי פרשיות — שמע והיה אם שמוע — על דף אחד ביריעה אחת.
פשט: כותבים שתי פרשיות — "שמע" ו"והיה אם שמוע" — על עמוד אחד (דף) על גבי עור אחד (יריעה). חז"ל קבעו שמזוזה כוללת רק שתי פרשיות (לא ארבע כמו תפילין), משום שב"קדש" וב"והיה כי יביאך" לא מוזכרת מזוזה, אלא תפילין.
חידושים:
- "דף אחד" פירושו עמוד אחד של טקסט (כמו בספר תורה, שבו "דף" פירושו תמיד עמוד). "יריעה אחת" פירושה חתיכת עור אחת. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, לא שניים או שלושה.
---
הרמב"ם: ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן.
פשט: אין מתחילים לכתוב ממש בראש הקלף, ואין מסיימים ממש בתחתיתו. משאירים רווח למעלה ולמטה — השיעור הוא כחצי ציפורן.
חידושים:
- בתפילין אין דין כזה של רווח מלמעלה ומלמטה. ההבדל: תפילין מונחים בקופסה המגינה עליהם, אבל למזוזה אין מטלית ואין הגנה סביבה — היא מונחת חשופה. לכן צריך רווח כדי (א) שייראה יפה, ו-(ב) מעשית — שהטקסט לא יימחק או ייקרע מלמעלה/מלמטה.
- בספר תורה יש גם הלכה של רווח, וזה מתאים — ספר תורה גם גדול יותר וחשוף.
---
הרמב"ם: ואם כתבן בשתים שלש דפין — כשירה.
פשט: אם כתב על שני או שלושה עמודים (על אותו עור) — כשרה בדיעבד.
חידוש: "דפין" פירושו כאן לא יריעות (חתיכות עור נפרדות), אלא עמודים על אותו עור. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, אבל בדיעבד עם מספר עמודים כשרה.
---
הרמב"ם: שתי עורות — אפילו בשתי טבלאות, ואפילו חיברן ותפרן — פסולה.
פשט: לכתחילה צריך להיות על עור אחד (יריעה אחת). שני עמודים על עור אחד — בדיעבד כשר. אבל שתי חתיכות עור נפרדות — אפילו תפרן יחד — פסולה.
---
הרמב"ם: לא יעשנה כזנב... או כמעין עגול... או כקובע.
פשט: אסור לכתוב את המזוזה בצורות פנטזיה:
- זנב = משולש, רחב מלמעלה וצר מלמטה (כמו זנב).
- כמעין עגול = כמו כדור/עיגול.
- כקובע = משולש הפוך (רחב מלמטה, צר מלמעלה) — כמו אוהל/פירמידה.
חידושים:
- עיצובים כאלה נראים בכתובות ובמסמכים עתיקים — זהו סגנון דקורטיבי. אבל למזוזה זה פסול, משום שמזוזה צריכה להיות ניתנת לקריאה, ועיצובים כאלה אינם מיועדים לקריאה.
- מזוזה הייתה דבר גלוי (לא סגורה בקופסה כמו תפילין), לכן אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים — לכן הרמב"ם צריך לומר שאסור.
---
הרמב"ם: כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה — פסולה.
פשט: אם כתב "והיה אם שמוע" לפני "שמע" — פסולה.
חידושים:
- דיון ארוך מה פירוש "שלא כסדרן": האם פירושו שפיזית כתב "והיה אם שמוע" למעלה ו"שמע" למטה (סדר על הקלף)? או שמא פירושו שזמנית כתב "והיה אם שמוע" תחילה, ואחר כך "שמע" (סדר בזמן)?
- שיטה אחת: "שלא כסדרן" פירושו פשוט הסדר על הקלף — כתב אותו הפוך. שיטה שנייה שואלת: מה ההבדל באיזה זמן כותבים? אין סיבה ברורה לחשוב שסדר הזמן משנה.
- בתפילין פוסקים מניחים שצריך לכתוב כסדרן בזמן, אבל גם שם זה לא ברור ברמב"ם.
- הכסף משנה לא מביא כלום לשאלה, הוא משאיר את זה סתם כלשון הרמב"ם. השאלה נשארת פתוחה.
---
הרמב"ם מזכיר הלכה על ספר תורה שבלה — שאסור להוריד אותו מקדושה לקדושה (מעלין בקודש ואין מורידין).
פשט: אסור "להציל" את ספר התורה שבלה — במקום גניזה, להשתמש בו למשהו עם קדושה נמוכה יותר (למשל, לעשות ממנו מזוזה). מעלין בקודש ואין מורידין.
חידושים:
- "בלה" פירושו לא שנקרע, אלא שהתיישן — נשחק, נחלש, אינו במצב טוב יותר. כמו "בלואות" בבגדים — זה עדיין קיים, אבל משומש. הפסוק "אחרי בלותי" פירושו התיישנתי. כך גם בספרי תורה — עם הזמן הקלף נשחק, מקבל חורים.
- נדון האם "בלה" פירושו דווקא פסול, או אולי רק שהוא ישן ורוצים חדש. הרמב"ם לא מדבר דווקא על ספר תורה פסול, אלא על החלטה מעשית שלא רוצים להשתמש בו יותר.
- שאלה על גניזה לעומת מיחזור: האם צריך להניחו לגמרי בגניזה, או שמא מותר לחתוך חתיכות קלף ולהשתמש למטרות קדושה אחרות (כמו מזוזות)? רב שלא מכר זוזות מתפילין — הוא חתך פרשיות מכתבי קודש ישנים.
- קושיא: האם זה לא כבוד גדול יותר לספר התורה שיקבר כולו בגניזה? ספר התורה הרי חשוב — מניחים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה, אפילו כשלא קורים בו יותר. משל: זה דומה לתלמיד חכם שהזדקן — אין צריך "להוריד" אותו, כמו שכהן גדול נאמר "אל לך כהן גדול שאולה" — הוא לא יכול לעלות, אבל לא מורידים אותו.
- תשובה: בפועל ספר תורה מסתיים בגניזה כשממש מתפרק — כשהוא כבר לא מחזיק על שני עצי החיים. אבל עד אז משאירים אותו בארון קודש. הנודע ביהודה דיבר על השאלה האם הרמ"א מתכוון שלא חותכים, או שכאשר כבר חתוך מותר להשתמש.
---
הרמב"ם: אפילו הגליון (השוליים הריקים למעלה ולמטה) של ספר תורה אסור להשתמש למזוזה.
פשט: אף על פי שזה לא הכתב עצמו, אלא סתם חתיכת קלף — אסור.
חידושים:
- הטעם: אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — לקלף של ספר תורה יש קדושה גבוהה יותר ממזוזה, ואסור להוריד. הוא שם "זנב" (קצה) אבל בספר תורה, וכאן היה הופך ל"זנב ולא ראש" במזוזה — עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים.
---
הרמב"ם: מצווה לכתחילה ש"והיה אם שמוע" תתחיל באותה שורה שבה "שמע" מסתיימת — כמו פרשה סתומה.
פשט: משאירים רווח באותה שורה (לא מתחילים שורה חדשה כמו פתוחה).
חידושים:
- הטעם: מכיוון ש"והיה אם שמוע" היא פרשה סתומה בתורה, צריך לעשות כך גם במזוזה.
- זה לא מעכב בדיעבד — אם עשו אחרת, המזוזה כשרה.
- בתפילין מחמירים לעשות כך, משום שגם שם זה לא סמוך לאות.
---
הרמב"ם מבין שדין שעטנ"ז ג"ץ (מנחות כ"ט ע"ב — "אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ") אינו על כל התורה, אלא ספציפית על מזוזה. הרמב"ם מונה אילו אותיות ספציפיות בשתי הפרשיות של מזוזה צריכות שלושה זייני"ן.
חידושים:
- בתפילין יש מסורה אחרת אילו אותיות מקבלות תגין — לא אותן כמו במזוזה. זה מראה שהתגין אינם דין באות עצמה, אלא דין בכתב הספציפי (מזוזה או תפילין).
- רש"י מבין שתגין אינם כתרים/זייני"ן שלמים מעל האות, אלא האופן שבו עושים חדות לאות — שהפינות יהיו יפות וחדות. לפי רש"י שעטנ"ז ג"ץ היה תקף בכל מקום (בכל התורה), משום שזה בעצם דין באופן כתיבת אותה אות.
- הרמב"ם מבין שתגין הם זייני"ן ממשיים (קווים קטנים) העומדים למעלה על האות.
ר' יחיאל מאיר מסביר שמנהגנו מקבל את שתיהן: אנו עושים זייני"ן כמו הרמב"ם, ואנו מקיימים שעטנ"ז ג"ץ בכל מקום כמו רש"י. לכן יש לנו את שני המנהגים ביחד. (ההגהות מיימוניות בפרק ב' יש לו הגהה גדולה על כך.)
פרשה ראשונה (שמע) — שבע אותיות, כל אחת עם שלושה זייני"ן:
- ש' וע' של "שמע"
- נ' של "ונפשך"
- ח' [?]
- שני דלתי"ן של "מזוזות"
חידוש מעניין: הרמב"ם מדגיש במזוזה דווקא את מה שכתוב "מזוזות", ובתפילין מדגישים "וקשרתם". זה מראה שלכל כתב יש מסורה משלו — במזוזה מדגישים את ענין המזוזה, בתפילין את ענין התפילין. אבל מעניין: במזוזה כן מדגישים "טוטפות" (השייך לתפילין), אבל בתפילין לא מדגישים "מזוזות".
פרשה שנייה (והיה אם שמוע) — שש אותיות עם שלושה זייני"ן כל אחת, ביניהן ג' של "דגנך" (שבתפילין יש במקומו "ואספת").
הרמב"ם: ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל.
פשט: אם לא הוסיף תגין, או הוסיף תגין שלא לפי הסדר הנכון, אינו פסול.
חידושים:
- נדון מדוע דווקא הג' היא האות הדומיננטית של דגנ"ח, ולא הד' (האות הראשונה). תירוץ אפשרי: אולי רק אותיות מסוימות מעשית מסוגלות לשאת תג — למשל, איך שמים תג על אל"ף?
- מנהגנו הוא רק לעשות תגי שעטנ"ז ג"ץ (באופן כללי), אבל לא בהכרח את התגין הספציפיים שהרמב"ם מביא. מכיוון שזה לא פוסל בכל מקרה, זה לא קריטי.
- [סטייה:] פעם לכל סופר היו מנהגים משלו איך הוא עושה זיי"ן, גימ"ל, וכו' — "גיוון". היום הכל הולך יותר לסטנדרטיזציה.
---
הרמב"ם: מזוזה שלא בסרטוט... או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת — הרי זה פסולה.
פשט: מזוזה ללא סרטוט, או עם אותיות מוספות/חסרות, פסולה.
- שיטה א': סרטוט פירושו מעשה שריטת קווים מראש לפני שכותבים. זה דין בעצם — חייבים לשרוט קווים פיזית בקלף, ורק אחר כך לכתוב. אם כתב ישר אבל בלי קווים שרוטים, זה פסול. ראיה: אי אפשר להוסיף סרטוט אחר כך — זה מוכיח שסרטוט הוא תנאי מוקדם לכתיבה, לא רק תוצאה.
- שיטה ב': סרטוט הוא שם נרדף (מילה נרדפת) ל"שורה" — פירושו שצריך לכתוב ישר. העיקר הוא התוצאה — ישרות השורות.
- מסקנה: השיטה הראשונה מתקבלת יותר. ראיה: אם סרטוט היה רק פירושו "לכתוב ישר," היה אפשר להוסיף סרטוט אחר כך. אבל אי אפשר. גם: "אי אפשר לכתוב ישר בלי קו" — מעשית זה כמעט בלתי אפשרי.
נשאלת השאלה: איך קורה שמישהו מוסיף אות? התשובה: "מנהג פשוט" — היה נפוץ שאנשים הוסיפו דברים למזוזה (שמות, סגולות, וכו').
הרמב"ם: בצד החיצוני של המזוזה כותבים את השם שד"י.
חידוש: מבפנים — להכניס זה הפסד (פסול), לכן כותבים אותו מבחוץ. אבל הרמב"ם לא מעודד את המנהג — הוא לא אומר שצריך לעשות זאת, אלא שעושים זאת בחוץ. עמדת הרמב"ם היא שאפילו הכתיבה מבחוץ היא בעיה, משום שברגע שמתחילים לכתוב שמות, אנשים יחשבו שאפשר להוסיף עוד שמות. כתיבת ש-ד-י מבחוץ אינה בתורת סגולה, אלא בתורת זכרון להקב"ה. יש סיבה מעשית — המזוזה מגוללת (מקופלת), לא רואים כלום, לכן כותבים משהו מבחוץ להזכיר. זה לא חלק מהמצווה, ממילא זה גם לא סגולה.
הרמב"ם: אפילו שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול.
חידושים:
- "שמות הקדושים" = שמות של הקב"ה (כמו שם אלקים וכו'), לא שמות של אנשים קדושים — "זה לא עלה אפילו בדעת הרמב"ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה."
- חותמות = סוג של עיצובים/סמלים מעולם הקמיעות. ציורים ספציפיים שייצגו מלאכים או כוחות רוחניים. מגן דוד מוזכר כדוגמה לסוג כזה של סמל, אף על פי שזה לא ישירות קשור.
---
הרמב"ם: שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
פשט: הטיפשים אינם יודעים שביטלו את המצווה. הם עושים ממצווה גדולה — ייחוד שמו של הקב"ה, אהבתו ועבודתו — קמיע להנאתם העצמית, משום שהם חושבים שזה יכול לעזור בעניני העולם.
חידושים:
(1) מעשית — פסלו את המזוזה על ידי הוספת אותיות. (2) השקפתית — כל הגישה הפוכה. המצווה האמיתית הגדולה היא ייחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו — זה מה שכתוב בשמע ובוהיה אם שמוע. האדם שמוסיף שמות/סגולות מתייחס למזוזה כקמיע — הוא חושב ששמות קדושים יכולים לעזור ל"הנאת עצמן" ול"הבל העולם."
גמרא (עבודה זרה יא.): אונקלוס הגר, נסיך במלכות הרומית, ברח ללמוד תורה. כשנשלחו אחריו חיילים, אמר: אצלכם (רומאים) החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך (הקב"ה) שומר על החיילים — וזה ענין המזוזה השומרת על פתחנו.
קושיא: זו קושיא גדולה על הרמב"ם — הגמרא אומרת בפירוש שלמזוזה יש היבט של שמירה. איך זה מתאים לעמדה החזקה של הרמב"ם שמזוזה אינה קמיע?
אונקלוס אמר זאת רק לרומאים, משום שהם יכלו להבין זאת ברמתם. אבל הרמב"ם אומר את האמת: השמירה לא באה מהמזוזה הפיזית עצמה, אלא ממה שהמזוזה מזכירה — ייחוד שמו ועבודתו — ומי שהוא עובד ה' יש לו השגחה פרטית. הרבינו מנוח (או רמ"ק) מביא את הפירוש שלפי הרמב"ם, מה ששומר על הבית הוא שהמזוזה מזכיר
ה את הקב"ה, ודרך זה באה השגחה פרטית.
שיטת הרמב"ם כאן זהה למה שכבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה. המשנה אומרת שמי שאומר פסוק ("כל המחלה אשר שמתי במצרים") על מכה — עושה מדברי תורה רפואת הגוף, בעוד שהם באמת רפואת הנפש. התורה נועדה שידעו את הדעות הנכונות, לא כרפואה פיזית.
חידוש מקורי ביותר: השמירה של מזוזה עובדת רק כשלא צריכים אותה — כלומר, כשעושים את המצווה לשמה, לא בשביל השמירה. כשעושים את השמירה ל"מטרה סופית" (end goal), לא יקבלו אותה. כשזה "תוצר לוואי" (side effect) של העבודה האמיתית, יקבלו אותה — כמו שכר עולם הבא כפי שהרמב"ם לומד בהלכות תשובה. בוודאי התורה מבטיחה שכר בעולם הזה, אבל זה בא רק כתוצאה מעבודת ה' אמיתית, לא כמטרה.
ההבדל העיקרי: קמיע משרת אותך, ומזוזה — אתה משרת את הקב"ה. הרמב"ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע (הוא עצמו מביא הלכות של קמיע מומחה בהלכות שבת). אבל מזוזה אינה קמיע — מזוזה היא עבודת ה'. כשחז"ל קראו לתפילין "קמיע", התכוונו טכנית לאיזה סוג דבר זה (דבר שנושאים), לא שזה מתפקד כקמיע.
ההגהות מיימוניות מביא את מנהג אשכנז לכתוב "כוזו במוכסז כוזו" מבחוץ על המזוזה (האותיות אחרי "ה' אלקינו ה'"). הערה מעניינת: פעם נהגו לכתוב שמות מלאכים וחותמות, ואחר כך "מיזערו" את זה — הורידו את זה לרק הרמז. ומה מוצאים ברמז? רק עוד רמז על "ה' אלקינו ה' אחד" — אין שם שום דבר מלבד זה! זה עצמו מוכיח את הנקודה: אנשים שחושבים ש"שמע ישראל" לא מספיק, מחפשים להוסיף עוד משהו — ובסופו של דבר מוצאים... עוד רמז על "ה' אלקינו ה' אחד".
המנהג לכתוב שמות מלאכים על מזוזות היה מנהג ישן ומשמעותי עוד לפני הרמב"ם. הרמב"ם "ביטל" אותו, ולכבוד הרמב"ם הפסיקו, ונשאר רק מעט (כוזו). זה מושווה לשיטת הרמב"ם על קרבנות — שהקב"ה נתן קרבנות משום שהעולם רצה בכך, כך גם כאן: העולם רוצה מאוד לשים שמות, משאירים צורה מינימלית.
האדם שחושב שהמזוזה היא סגולה, אינו מרוצה — זו לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. יש לו "קמיע" והוא לא "מרוצה" ממנו — אולי זה לא יעבוד? הוא צריך להוסיף. זה מוכיח שכל הגישה הפוכה.
אנשים חושבים ש"דתי" מאמין בקמיעות, קברים, סגולות, בעוד "משכיל" לא מאמין. אבל כשמישהו שואל את ה"דתי" למה הוא הולך לסגולות — הוא עונה: כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי להרוויח כסף. יוצא שכל עבודת ה' שלו היא באמת איך לעשות "ישועות" — שזה הבל עולם הזה. זה מאוד מפריע לרמב"ם: כל הנקודה של יהדות היא שיהיה פחות אכפת מהבל עולם הזה. והנה בא מישהו ואומר שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? זה בדיוק הפוך! מלבד מה שהרמב"ם אומר שזה לא עוזר (פיזית), יש גם את הבעיה שאתה חושב שזה עוזר להבל עולם הזה — כאילו הקב"ה נתן קמיע כדי שיאכלו יותר.
המנהג ללמוד רמב"ם "לזכות" או "לרפואת" מישהו — הרמב"ם היה מוטרד אם לומדים תורה כדי להרוויח יותר כסף — "לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את הקב"ה לאכילה שלך." אבל — אם מישהו רוצה כסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טוב יותר, זה כבר אחרת. הרמב"ם עצמו הלך לקברי צדיקים, אז צריך להיזהר מ"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" אבל גם לא להגזים.
---
הרמב"ם: מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה — בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה.
פשט: שתי המילים האחרונות של פרשת "והיה אם שמוע" — "על הארץ" — יהיו בשורה האחרונה של המזוזה. לא משנה אם הן בתחילת השורה או באמצעה.
חידושים:
- מנהג הסופרים הוא לכתוב 22 שיטות (שורות), כנגד 22 אותיות האלף-בית. הרמב"ם מביא שכל שורה מתחילה באות מסוימת, והוא נותן את סדר המילים שמתחילות כל שורה: "שמע", "השם אלקינו", "השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו..." וכו'.
- כאן טמונים "סודות גדולים" בסדר.
- אחרי "על הארץ" עושים פרשה סתומה (רווח), שזו שאלה נפרדת.
---
הרמב"ם: גולל אותה מסוף השיטה לתחלתה, ואחר שגוללה מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחברה במזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.
פשט: מגוללים את הקלף משמאל לימין (מסוף שיטה לתחילה), מכניסים אותו למחזיק (שפופרת) של קנה, עץ, או חומר אחר, ומקבעים אותו במסמר על משקוף הדלת, או חופרים מקום קטן במשקוף הדלת ומכניסים אותו פנימה.
חידושים:
- גולל לעומת כופל: הרמב"ם מדגיש שמגוללים (גולל) את הקלף, לא מקפלים (כופל). הגלילה הולכת מסוף שיטה לתחילתה — כדי שהצד הימני (התחלה) יהיה למעלה/בחוץ, לא מקומט.
- שפופרת: שפופרת היא כמו קש או קנה — מחזיק פשוט. זה לא קופסה סגורה. זה מאוד קל להוציא — "אני נותן לזה דחיפה קטנה ואני מוציא אותו."
- הבדל מתפילין: בתפילין מכניסים את הקלף למטלית (בד) ואז לבית. במזוזה אין מטלית — רק שפופרת.
- ביקורת על הנוהג כיום: היום מכניסים מזוזות לקופסת פלסטיק שקשה מאוד לפתוח. זה בעייתי, משום ש: (א) מזוזה לא צריכה להיות מכוסה (סגורה מדי). (ב) יש דין של "תפיסת יד" — צריך להיות אפשר לפתוח ולגשת למזוזה. בתפילין זה אחרת — שם אין דין שצריך לפתוח; לא כתוב בתורה שצריך לפתוח. אבל במזוזה כן.
- האם צריך מסמרים או מספיק דבק/מדבקה: לא נראה מהרמב"ם שצריכה להיות קביעות חזקה. הרמב"ם אומר מסמר או חופר — שניהם דרכים מעשיות, לא בהכרח קביעות גדולה. "אני לא רואה שזה ענין של קביעות... לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים" על קביעה חזקה.
---
הרמב"ם: תלה במקל — פסולה, שאין זו קביעה. עשה חור במזוזת הפתח והכניס בה המזוזה כמין נגר — לא עשו כלום. העמיקה טפח — פסולה.
פשט: (1) תלייה על מקל (לא מחובר לדלת) פסולה — זו לא קביעה. (2) תקיעה בחור במשקוף הדלת כמו בריח (נגר) — גם פסולה. (3) חפירה עמוקה מדי (טפח) — פסולה.
חידושים:
- תלה במקל: "מקל" פירושו מקל שאינו מחובר לדלת — יש לו איזה מקל ליד הדלת והוא שם את המזוזה עליו. זו לא קביעה.
- כמין נגר: הוא תקע את המזוזה ישירות לתוך משקוף הדלת כמו בריח (כמו בריחי המשכן). המזוזה צריכה לתלות/לשכב על משקוף הפתח, לא להיות תקועה בתוך הדלת כמו מסמר.
- העמיקה טפח: ההבדל בין ה"חופר" מקודם (שכשר) ל"העמיקה טפח" (שפסול) הוא העומק — חפירה קטנה טובה, אבל טפח שלם עמוק זה יותר מדי, משום שלא צריך לחפש ולהכניס יד כדי למצוא את המזוזה.
- טעם ההלכה: הלבוש מביא דרשה: "על מזוזות" — לא "תוך מזוזות". צריך להיות על משקוף הדלת, לא בתוך משקוף הדלת.
- [סטייה: שיטת הלבוש] — ללבוש יש שיטה שאפשר לחשוב בעצמנו טעמים להלכות, אפילו בלי לחזור לגמרא. הרמב"ם עצמו עושה כך בהלכות נדרים — מסתכלים על ההלכה ומבינים את הטעם.
---
הרמב"ם: מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה", שקביעתה היא המצוה.
פשט: הברכה נאמרת בעת קביעת המזוזה, לא בעת כתיבתה. הנוסח הוא "לקבוע מזוזה" משום שהמצווה היא הקביעה.
חידושים:
- למה "לקבוע" ולא "לכתוב"? בתורה כתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך" — משמע שכתיבה היא המצווה. למרות זאת אומר הרמב"ם שהמצווה היא הקביעה (הקיבוע), לא הכתיבה. "לא בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה."
- [סטייה: האם אפשר לכתוב על הקיר?] למה אי אפשר לקחת עט ולכתוב ישירות על הקיר/הדלת? אז "וכתבתם" והקביעה היו אחד. אולי פעם אכן עשו כך — כתבו ישירות על הדלת. צדוקים או קראים אולי עשו כך.
- תירוץ מעשי: במדבר ישראל גרו באוהלים של עור — שם לא היה משקוף אבן לכתוב עליו. זה יכול להסביר למה המנהג נעשה לכתוב על קלף נפרד.
- למה זה נקרא "מזוזה"? "עכשיו אני מבין למה זה נקרא מזוזה — כי פעם זה היה המזוזה" — פעם כתבו ישירות על משקוף הדלת (מזוזה), לכן גם הקלף נקרא "מזוזה."
---
הרמב"ם: חתך חוליות וקבען במזוזה, וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה — פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פשט: כשלוקחים קנים (מקלות במבוק) וקושרים אותם יחד לעשות משקוף דלת (מזוזת הפתח), זה פסול משום שמזוזה כזו לא יכולה לעמוד בפני עצמה.
חידושים:
- המילה "מזוזה" כאן יש לה משמעות כפולה: (1) מזוזת הפתח — משקוף הדלת הפיזי, ו-(2) המזוזה — הקלף עם הפרשיות. הדין הוא שצריך תחילה לעשות מזוזה (משקוף), ואחר כך לשים עליו מזוזה (קלף). אי אפשר להשתמש באותו דבר לשני המטרות.
- אפילו אם כבר הייתה מזוזה (קלף), צריך להוריד אותה ולהחזיר אותה — משום שלא הייתה קביעת מזוזה כראוי, כי המשקוף עצמו אינו כשר.
---
הרמב"ם: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע (שמיטה), ושל רבים פעמיים ביובל.
פשט: מזוזה פרטית צריך לבדוק פעמיים במחזור שמיטה (7 שנים), ומזוזה ציבורית פעמיים ביובל (50 שנה).
חידושים:
מה פירוש "פעמיים בשבע שנים"? האם זה פעם בשלוש וחצי שנים? או אולי שלוש פעמים בשמיטה? נשאר כקושיא.
קושיית סברא: למה נותנים לרבים קולא (רק פעמיים ב-50 שנה) כשביחיד מחמירים (פעמיים ב-7 שנים)?
הערוך השולחן ("פוסק יפה") אומר ששיעור הבדיקה הוא ממוצע — תלוי בנסיבות: אם זה מקום לח, מקום חם, צריך לבדוק יותר. אם זה מקום טוב, פעם בשנה מספיק.
טעם הרמב"ם: שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה... מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות — יכול להתעפש משום שזה קרוב לקירות.
נפקא מינה מעשית: מזוזות של היום שמכניסים לקופסת פלסטיק חזקה, ואפשר אפילו לראות שהיא שלמה — לכאורה לא צריך לבדוק, משום שכל הטעם הוא רק כשיכול להתעפש.
הבדל חד: דין הבדיקה הוא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן — האם זה נשחק/התעפש פיזית. אבל בפועל הסופר בודק האם הסופר המקורי כתב נכון — זה לא דין הבדיקה! סופרים בלייקווד מאשרים שכן, קורה שמזוזה נשחקת פיזית, אבל לא בטוח שזה קורה מספיק תכוף כדי לעשות מזה חיוב.
סברא חידושית: לכאורה לא צריך בכלל סופר לבדיקה. בעל הבית עצמו יכול לפתוח את המזוזה, לבדוק שכל האותיות שלמות, שלא חסרה מילה. אם יש ספק, שואלים רב — אבל גם הסופר עושה זאת! אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה משהו ש"אף אחד לא יכול לדעת" — אבל כל יהודי יכול לראות זאת בעצמו.
---
הרמב"ם מביא: הלל הזקן ירש תפילין מסבו והניחן לבדוק.
פשט: הרמב"ם פוסק שתפילין לא צריך לבדוק (בניגוד למזוזות), והוא מביא ראיה מהלל הזקן.
חידושים:
הקוז'ניצר (רב) אומר שמהרמב"ם משמע שבתפילין זו מעלה שלא לבדוק בכלל. הרמב"ם לא היה כותב סתם מעשה — הוא מביא זאת משום שהוא רוצה לומר שזה "מומלץ מאוד" כביכול להסתמך על החזקה. אבל אם יש ריעותא (נרטב, וכו'), גם הרמב"ם מודה שצריך לבדוק.
ההנהגה המפורסמת של הרבי מליובאוויטש לומר לבדוק תפילין ומזוזות לעתים קרובות — למה? בתפילין הרמב"ם אומר בפירוש שלא צריך, ובמזוזות השיעור הוא רק פעמיים בשבע שנים.
כמה תירוצים:
- אולי הרבי חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה "דרך יפה" להזכיר להם.
- אולי זו דרך ליצור שליחים — שיהיה קשר עם יהודים בכל מקום, למכור כיסויים למזוזות, פרנסות, וכו'.
- אולי זה קשור לדין הרמ"א שכשיהודי יש לו צרה, לא צריך לומר שזה מקרה, אלא הוא צריך לעשות תשובה. הרבי מליובאוויטש אולי התכוון: "בדוק את עבודת ה' שלך" — אבל איך אומרים זאת ליהודי פשוט? דרך מעשה: בדוק את המזוזות והתפילין שלך. זו דרך מעשית להזכיר ליהודי את הקשר שלו עם הקב"ה.
גדולי ישראל אחרים לא נוהגים כך כיום, וקשה למצוא מקור ברור למנהג הזה.
יש מנהג לבדוק מזוזות ותפילין בחודש אלול. איפה זה כתוב? זו סתם חומרא — כמו שבחודש אלול נזכרים ביהדות.
עיקרון יסודי חשוב ביותר: אם מישהו קנה תפילין כדת וכדין — מסופר מומחה, עם כל ההלכות — ומתברר שהן פסולות, הוא יצא ידי חובתו. הקב"ה עשה את העולם כך שבמהלך ההיסטוריה היו צדיקים שהניחו תפילין פסולות כל החיים — משום שהם נהגו לפי הדין. אין שום שאלה — אדם חייב לעשות את חלקו, והוא עשה זאת.
המעשה המפורסמת של חסיד ליובאוויטש שגילה שמעולם לא הניח תפילין כשרות — הרמב"ם היה "אוהב" את המעשה, משום ש: אם החסיד לא איבד את שמחתו ודבקותו כשגילה זאת, הוא למעשה עשה את המקסימום של אהבת ה' ויראתו. העיקר של תפילין הוא להזכיר — ואם הוא עשה מ
ה שהתורה אומרת, הוא יצא.
האם מברכים כשמסיימים לעשות תפילין של ראש (משום שהולכים להניחן במקום הנכון)? המצווה היא הקשירה — ההנחה בכל יום. במזוזה זה אחרת — מי שמניח אותה יש לו את פעולת המצווה, אבל מי שנכנס לבית יש לו רק את קיום המצווה (בלי הפעולה).
---
הרמב"ם: השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. בחוץ לארץ — פטור מן המזוזה שלושים יום. הדר בפונדק בארץ ישראל — פטור מן המזוזה.
פשט: מי ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה. בחוץ לארץ פטור שלושים יום הראשונים. פונדק (מלון/אכסניה) בארץ ישראל פטור ממזוזה.
חידושים:
בארץ ישראל זה המקום האמיתי שבו יהודי שייך — "יהודי באמת גר בארץ ישראל." כששוכרים בארץ ישראל, כבר גרים שם, והדירה עצמה כבר נקראת קבועה. בחוץ לארץ הכל זמני — "כאן בגלות, זמני" — אפילו קונה. רק אחרי שלושים יום מקבלים מדרגה של קביעות.
פונדק (מלון) פטור אפילו בארץ ישראל, משום שהוא מיועד למגורים זמניים. השיעור מתי משהו מפסיק להיות "דירת עראי" והופך ל"שכירות" לא מבואר בבירור. אנשים שנוסעים לחופשת קיץ בארץ ישראל ושוכרים חדר — לכאורה אינו חייב, משום שזה "דר בפונדק."
החכמים רוצים שאנשים יישארו בבתיהם, לכן תיקנו מזוזה — שישאר שם. אבל פונדק לא נוגע לזה, משום שפונדק מיועד לזמני והוא ממילא הולך. לפי זה אין הבדל אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ — כל עוד זו לא שכירות ממשית.
---
הרמב"ם: השוכר — עליו לקבוע מזוזה, ואפילו נתן שכר על קביעתה.
פשט: מצוות המזוזה על השוכר (מי ששוכר), לא על המשכיר (בעל הבית). אפילו הוא משלם למשכיר לעשות זאת — השוכר צריך לשלם עבור המזוזה.
חידושים:
- חובת הדר, לא חובת הבית: מזוזה היא חובה על הדר (מי שגר), לא על הבית (הבית). לכן השוכר חייב, לא המשכיר.
---
הרמב"ם: וכשיוצא — לא יטול מזוזותיו. ומותר ליטול מבית של גוי.
פשט: כשאדם יוצא מדירתו, לא מוריד את מזוזותיו. אבל אם גוי הולך להיכנס, מותר להוריד.
חידושים:
הטעם הפשוט הוא: עושים טובה לאדם הבא שיכנס. אבל זה לא מתאים כל כך. תוספות אומר שהטעם הוא משום שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות — "כולו ביתא מזיקא הוי" — יוצא שאתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב"ם לכאורה לא סובר בטעם של נזק. אולי הוא יאמר פשוט: זה לא כבוד למזוזה — "בית יהודי מגיע לו מזוזה."
משום שיש חשש שהגוי יחלל את המזוזה, יש ענין להוריד אותה.
המנהג באמריקה הוא להקפיד מאוד לא להוריד מזוזות. ר' משה פיינשטיין אמר: כשצובעים בית, בוודאי מורידים את המזוזות לצביעה — לא חס ושלום להוריד, אלא לצביעה. באותו רגע כבר מקובל שחייבים להחזיר עבור הבא. זה תירוצו של ר' משה איך אפשר מעשית להחליף מזוזות.
- בעת צביעה לעתים קרובות מסתובבים גויים (צבעים), והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות וזורקים אותן. ממילא זה הופך להלכה של "עומד בבית לגוי" — להיפך, כאן מורידים אותן לכבוד המזוזה.
- עצה מעשית למזוזות מיוחדות: אם לאדם יש מזוזות יקרות/מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, ומתחשבן עם הדייר החדש.
- חיוב בעל הבית: בבתי התחלה שבהם כל שנה מתחלף בחור כולל, בעל הבית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם בעל הבית שם אותן, יש לו את מזוזותיו הקבועות — זה כבר חלק מהשכירות.
---
חידוש: אדם חייב לעשות את חלקו — חובתו המוטלת עליו. הדוגמה: מי שקנה תפילין כדת וכדין, אבל התברר שהניח תפילין פסולות שבעים שנה — הוא כן קיים את חובתו (הוא עשה מה שהיה צריך). השני שלא עשה את חובתו לקנות תפילין כדין, אבל במקרה הניח תפילין כשרות — הוא לא קיים את מצוותו. הראשון לא היה לו את הזכות של תפילין כשרות על הראש, אבל הוא עשה מה שמוטל עליו.
דובר 1: טוב, אנחנו לומדים רמב"ם הלכות ספר תורה תפילין ומזוזה, פרק ה'. הפרק הוא הראשון שמדבר כבר הלכות מזוזה. יש משהו שמשותף לשלושתם, לכולם יש אותן הלכות לגבי איזה סוג קלף כותבים, ואיזו קדושה כותבים. ויש לנו כאן הלכות פרטיות על השלושה, ועכשיו נלך ללמוד את ההלכות הפרטיות של מזוזה.
טוב, אנחנו צריכים ללמוד, הוא אומר שני דברים לגבי מזוזה, הפרטים של כתיבת המזוזה, איך מניחים אותה אפשר לומר, ואחר כך הפרק השני הבא יהיה לגבי אילו מקומות חייבים במזוזה, או איזה בית חייב במזוזה. פחות או יותר שני הפרקים של הלכות מזוזה שאנחנו לומדים כאן.
טוב, קודם כל צריכים אנחנו ללמוד מהי מזוזה. איך כותבים את המזוזה? איך כותבים את הקלף שמניחים על ה... מעניין שהמזוזה נקראת מזוזה. מזוזה פירושה בלשון הקודש, מזוזה פירושה המשקוף, הקרש בצד הדלת. ועל זה מניחים קלף, או תפילה קראו לזה פעם, או חתיכה מספר תורה, חתיכה שדומה לספר תורה, שמגוללת אמר הרמב"ם, ומניחים אותה על המשקוף, וזה קיבל את השם "המזוזה".
הפרק הבא, פרק ו', הוא גם כל ההלכות של "המזוזה", אבל עכשיו הן ההלכות של המשקוף, אילו סוגי משקופים חייבים במזוזה. שם מגיע גם יותר הבית. כן, הבית. גם המשקוף. נראה שהבית הוא חצי מהמצווה, כאילו זו קומבינציה, יש כאן בית עם קלף, שהם באים ביחד והם עושים מצווה, כי לשניהם קוראים מזוזה כאן. מזוזה זה התרגום של מזוזה. יהודי יש לו רק משקוף כדי שיוכל להניח עליו מזוזה. אז המזוזה היא יותר המזוזה מהמזוזה, מבינים? כמו שיהודי חייב לאכול חתיכת עוגה, אומר הוא, עשה ברכה, עשה מזונות. טוב מאוד. קונים בית חדש כדי שיוכלו לשים מזוזה חדשה. אה, כדי לשים מזוזה חדשה צריך לקנות בית? אוקיי, קונים בית.
בקיצור, השאלה היא מה כותבים על המזוזה? אילו פרשיות זה הדבר הראשון? אומר הרמב"ם, כותב שתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, על דף אחד ביריעה אחת. אנחנו יודעים שחז"ל אמרו שתפילין יהיו להםארבע פרשיות ומזוזה רק שתיים, כי ב"קדש" וב"והיה כי יביאך" לא מוזכרת מזוזה, מוזכרים רק תפילין. טוב מאוד.
זה צריך להיות כתוב, הוא לא מודאג מהקונבנציות שלנו. יש כאלה שבתפילין הם לא מודאגים מהקונבנציות שלנו לגבי אילו פרשיות לכתוב, וגם כאן הוא אומר פשוט את ההלכה, הוא אומר מה עושים. הוא אומר צריך לעשות את זה "על דף אחד ביריעה אחת", על אותו פורמט, "ביריעה אחת". מה פירוש "וזהו זה"? שלא יהיו שתי עמודות, זה יהיה כתוב אחד על השני כמו "יריעה אחת". הוא לומד שכל מה שאנחנו קוראים עמוד, בספר תורה קוראים לזה דף תמיד, דף פירושו עמודה של טקסט. זה יהיה על חתיכת עור אחת, וזה יהיה עמוד אחד, שורה אחת ישר למטה.
אומר הרמב"ם הלאה, "ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן". לא מתחילים לכתוב ממש למעלה מהקלף, ולא מסיימים ממש למטה, אלא משאירים קצת רווח למעלה ולמטה. השיעור הוא כמו חצי ציפורן.
דובר 2: אני לא זוכר, אבל אני לא זוכר אם בהלכות תפילין היה לנו גם דבר כזה "רווח מלמעלה ולמטה" כתוב.
דובר 1: לא, לא, תפילין לא צריך רווח. כנראה יש הבדל. יש דבר כזה שצריך להיות רווח בין כל האותיות, צריך להיות הרווח הבסיסי, שלא יהיו כל החורים דחוסים.
דובר 2: אתה מתכוון לומר מוקף גויל?
דובר 1: כן, אבל הקופסאות עצמן אני לא רואה. לכאורה הסברא היא שהרווח הוא ענין של יופי, אבל יכול להיות שזה מחזיק. תדמיין שמתחיל מיד הטקסט, מיד המילים, זה יכול להיקרע יותר בקלות, זה כבר שחוק הטקסט.
למה שונה תפילין ממזוזה? אה, כי מזוזה מונחת בחוץ. ספר תורה בדרך כלל גדול יותר, ספר תורה כן יש הלכה של רווח, עדיין לא למדנו זאת לגבי ספר תורה. אבל עכשיו אנחנו לומדים בתפילין, אתה יכול להבין שזה לא חסר, כי זה מונח בקופסה. הרי כבר למדנו שלא צריך לבדוק את זה בגלל זה, כי הקופסה שומרת עליו היטב. למזוזה אין אפילו דין, זה לא מטלית, אין לה שום דבר מסביב, אז צריך לעשות שזה יהיה יפה מוקף קצת. כך אני חושב, אבל לא חשבתי על הטעם. אני לא יודע אם זה אמת.
כן. ואם כתבן בשתים שלש דפין, הרי זה כשר. כלומר, דפין לא פירושו יריעות. הוא עשה שתי עמודות על אותה חתיכת קלף, זה כשר, שתיים או שלוש. אבל יש כן הלכות שאסור.
למשל, לא יעשנה כזנב. יש סוגים אחרים של איך אנשים היו כותבים, ואפשר לראות את זה הרבה פעמים על כתובות ישנות, על מסמכים, סוג הפונטים, העיצוב. יש עיצוב כזה כמו זנב. זנב פירושו משולש. זה מתחיל רחב ואחר כך נעשה כמו זנב. או כמעין עגול, כתבו את זה כמו כדור. רואים את זה על כתובות ישנות רואים את זה לעתים קרובות, שהטקסט של העמוד מאורגן כאילו מלמעלה קטן יותר ואחר כך נעשה גדול יותר, וכדומה. או כקובע, מה זה בדיוק קובע? קובע אומר הוא זה אוהל. זה הפוך, קובע הוא רחב מלמטה, משולש הפוך. זנב הוא משולש רחב מלמעלה. קובע פירושו קובע הוא פירמידה, משולש הפוך לכיוון השני, ומתחילים מהצד הצר.
ואם עשה כן מלמעלה פסולה. אם התורה היתה רוצה שנכתוב באופן שהוא בידור, כן, אין בעיה. תשכח, עושים את זה מסיבה, עושים את זה כי זה יפה. זה לא לציבור, זה לא דרך. אי אפשר לקרוא את זה ככה. זה לא נעשה לדברים שרוצים לקרוא. זה יפה לכתובה, אולי לכתובה זה גם לא יפה, אני לא יודע.
בקיצור, זה לא דרך. זה לא דרך. זה לא עלה על הדעת. השאלה הראשונה ששאלתי אותך היא שלא עלה על הדעת לאף אחד. זה קשור להלכה שמזוזה היתה דבר פתוח, ממילא אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים ודברים בגלל זה. או להפך, בתפילין צריך לדעת לקרוא, בקרוב נראה שמכסים את זה. בכל מקרה, כבר ראינו יותר מהלכה אחת שנראה שתפילין בעצם אפשר איכשהו לקרוא, מתווכחים על זה. אבל איכשהו זה עשוי שאם רוצים אפשר לפתוח ולקרוא, אז צריך לדעת לקרוא. קשה לקרוא כשזה כעיגול וכו'.
כן. כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה, הוא התחיל לכתוב "והיה אם שמוע" לפני "שמע".
דובר 2: לכאורה פירוש זה שלא לסדר לא שהוא כתב קודם ממנו, זה אומר שהוא... זה אני שואל אותך, זה אומר שהוא כתב למחרת על "שמע"? הוא הלך הפוך?
דובר 1: זה אומר שהוא כתב "והיה אם שמוע", ולמחרת הוא כתב "שמע". הוא הלך הפוך. לא הימים, הסדר עם הזמן.
דובר 2: מי אומר שסדר פירושו זמן? אני מתכוון ששלא לסדר פירושו פשוט... הקדים פירושו פשוט... הוא כתב למעלה...
דובר 1: לא, הוא כותב מלמעלה. ההלכה היא שצריך לכתוב קודם "שמע" על הנייר. אני לא יודע, אני לא יודע למה צריך להתחיל, צריך לכתוב על הזמן. מה ההבדל באיזה זמן כותבים את זה? זה כמו ללמוד תורה? אין סיבה אמיתית לחשוב שיש הבדל באיזה זמן כותבים את זה. למדנו גם בתפילין, יש שהפוסקים מניחים שצריך לכתוב את זה בזמן, אבל זה לא ברור, זה לא כתוב ברור ההלכה ברמב"ם.
אני מתכוון שכאן, אני לא רואה שאחד אומר, אני מתכוון שכנראה פירושו שכותבים את זה הפוך. זה לא יכול להיות. למה צריך ללמוד שזה פירושו בזמן? כן, שלא לסדר, זה פירושו פשוט שצריך לכתוב ישר. מה אני אגיד לך? אני לא יודע. אולי כן בזמן? אני לא יודע. תבדוק מה אומר הכסף משנה. אנשים אומרים כל מיני דברים. טוב, בוא נמשיך.
דובר 2: מה אומר הכסף משנה? לא מותר להסתכל בספר דיברנו. אני מתכוון, תגיד תמשיך בכל מקרה.
דובר 1: אוקיי, תגיד הלאה בינתיים. לא כתוב! הוא לא מביא שום דבר הכסף משנה, לא כתוב! כבר אמרתי לך, לא כתוב! כתוב שלא לסדר! אבל מה פירוש שלא לסדר, זה אנחנו לא יודעים. אותה לשון שכתוב סתם אצל ר' שמואל אלתר, או מה שזה לא יהיה.
אוקיי. כאן הוא אומר שתי עורות, אפילו בשתי טבלאות, ואפילו הוא תפר אותם ביחד והם עכשיו מחוברים. אה, שני דפים, לכתחילה צריך להיות על דף אחד ועל עור אחד, יריעה אחת. אבל שתי עמודות זה בסדר. בדיעבד. אבל שני עורות, אפילו חיברנו אותם ועכשיו הם כאילו הם נקראים ביחד, אבל זה פסול, לא יכול להיות שתי עורות.
טוב, הוא אומר הלכה חדשה של כבוד, אני אחשוב שזה קשור לכבוד של ספר תורה להיות חדש? בעצם המשך, יכול להיות שהם למדו את ההלכות כבר בהלכות בית הכנסת. כן, אסור להוריד מקדושה לקדושה. אסור לרדת מקדושה קלה. אדם לא יכול ליפול ממדרגתו. טוב מאוד. מוצאי שבת בכלל, אסור שיהיה משבת מוצאי שבת. בגלל זה עושים ברכה "אתה חוננתנו", לא להישאר ככה, מה אפשר לעשות. מוצאי שבת צריך להתחזק שיבוא שבת חדש. אבל ספר תורה שבלה זה לא זמן. כאן רואים שהזמן הוא לא חידוש הקדושה, כי הוא לא נעשה מוצאי שבת אף פעם.
לא, אני אומר, כשספר תורה שבלה היה מתחדש שבוע אחר כך, שמו לב שספר תורה שבלה הולך עכשיו בדרך, זה יותר כמו תלמיד חכם שנפטר, זה לא כמו מוצאי שבת.
אוקיי, בקיצור, החידוש הוא לכאורה ספר תורה שבלה, כלומר נקרע ספר תורה, אולי צריך לקחת את החתיכה... לא נקרע, "בלה" פירושו שנעשה ישן. אה, נעשה ישן. טוב מאוד, זה לא... יכול להיות חורים, יכול להיות דרכים שונות לכאורה. כל אחד יהיה עם כל האחרים... זה נעשה פסול. זה נעשה ישן, זה נעשה בלה, זה כבר לא טוב יותר. מה אתם מתכוונים לא טוב? אני אסביר לכם.
לא, כי חשבתי, כשלבית הכנסת שלנו יש תורה ישנה, והעדים מתחילים לומר שזה אולי פסול... אני לא יודע אם זה פסול. יכול להיות שזה דבר יפה לעשות חדש. רואים כאן סדר שכל פרק זמן כותבים חדש. הוא לא מדבר כאן על ספר תורה פסול. הוא רוצה כאן לומר על ההערה. כשאדם החליט שספר התורה כבר ישן מדי, והם רוצים את זה... בגלל סיבות מעשיות. כי לא כתוב אם זה קרוע קצת. הוא לא מדבר כאן על ההלכה של... יכול להיות פשוט שזה אומר... בדרך כלל "בלה" פירושו... ספר התורה יעמוד מאוחר יותר.
אני אומר, אבל אני אומר "בלה", הם אולי ראו שם יותר. אבל "בלה" לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים. נותנים לאישה... הולכים ללמוד... כן, נותנים לאישה בגדים, וחתיכות הבגדים שיש שתיים... זה כבר בלוי... "בלואות" פירושו, אפשר ללבוש. כתוב "מכסה בבלואים ומתעטף בחמה". כן? זה משומש.
"מרוב טובה" אומר יתרו למשה. כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים, זה נשחק, כן? אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נעשה קצת חלש יותר. אומרים, רבונו של עולם, לא רוצים להשתמש בזה לדברים שבקדושה. יעלה על דעתו של אדם, במקום שישימו את זה בשק של הגניזה, שיעשו מזה לפחות, יחתכו מזה וינצלו מזה את המקסימום. זה יהודי חכם, ולמה קרה משהו רע, ומזה נעשתה הלכה.
דובר 1: טוב, אמרתי בלה צריך לחיות אולי הפרט ורואים יותר, אבל בלה לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים ונותנים לאישה בגדים וה... החתיכות הקטנות שיש ש... זה כבר בלוי... בלואות פירושו אפשר ללבוש, כתוב מכסה בבלואים ומתעטף בחמה, כן? אצל אישה, נותנים לה בחורף בגדים חדשים והיא לובשת את ה... שחוקים! בלואות לא פירושו משומשים, הם לא ממש התרגום. אני מתרגם שחוק. שחוק. אחרי בלותי היתה לי עדנה. נעשה ישן. טוב מאוד. ישן. שחוק. נכון. זה יוזד. מרוב טובה, אומר יתרו למשה, כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים. שחוקים. אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת.
דובר 1: רוצים אבל לא להשתמש בזה לדברים שבקדושה, יעלה על דעתו של אדם במקום שישימו את זה בשק של הגניזה. בגניזה. שיעשו מזה לפחות, יחתכו וינצלו מזה את המקסימום, מה שאפשר. זה יהודי חכם, וסתם קרה משהו איפשהו, ומזה נעשתה הלכה. היה מישהו רב שלא היה איש עסקים, והוא מכר מזוזות ותפילין מזה. הם היו, הוא יכול לעמוד שהדברים הקדושים החמורים בקדושה קלה. כאן פירושו פשוט לחתוך את הפרשה בכלי, לחתוך את הפרשה.
דובר 2: אבל אני שואל אותך ממש שאלה טובה, זה כבוד גדול יותר לספר התורה, כשמניחים אותו בגניזה בשלמותו, קוברים אותו, יש לי חשוב הרי.
דובר 1: תקשיב אבל תציל, אתה יודע שהולכים לשם להציל. אותה שאלה מאדם שהוא מת, ושיקחו את האיברים שלו וישימו באנשים אחרים. לקחת את מה שעדיין קדוש, החתיכות שאומרים מהן, שיש מיחזור עסקי של ספר תורה ישן. על זה ממש מדברת ההלכה של המיחזור.
דובר 2: לא, נניח אומרים, הגניזה היא יותר כבוד, יכול להיות כן, זה ספר תורה ישן, אומרים תלמיד חכם שבלה, שבע רליכות, מניחים אותו בשק, רוקדים לספר התורה, אבל לא קוראים בו.
דובר 1: לא, זה אומר גם למשל שרב שנעשה מאוד זקן, לא יעשו אותו עכשיו הוא כבר לא מסוגל. מה הוא לא יכול? לא יעשו אותו עכשיו לראות שהוא נעשה ראש הקהל. הדרגה למטה! משהו אחר זה תורה שבלה, ומניחים אותו פנימה.
ורואים ברור, אצל כהן גדול כתוב "אל יכהן גדול שאלמן", פנימה, הוא לא יכול לעלות.
דובר 2: לא, אני אומר לך, יש אולי מעמד לספר התורה שבלה. לוקחים אותו אפילו כשרוצים לבדוק איך כתבו פעם או מה. ואותו דבר, תלמיד חכם אחרי שהחזיק, יש לזה איזושהי גניזה. אני מתכוון, לכאורה זה הולך לגניזה מאוחר יותר, מניחים את זה בגניזה. אבל יכול להיות, ראית פעם שלוקחים ספר תורה ישן ומניחים אותו בגניזה?
דובר 1: לא, משאירים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה.
דובר 2: אבל רובם הלכו לגניזה, כי אחרת היו לנו מיליוני ספרי תורה לאורך הדורות, או מאות אלפים. לבתי הכנסת יש הרבה, הנאצים שרפו את זה, אני לא יודע, מה תמיד יש תירוצים כאלה, נו?
דובר 1: אולי, אני מתכוון שזה מסתיים בגניזה כשזה כבר ממש מתפורר. תחשוב, כשזה כבר לא מחזיק על שני העצים. זו לא הדרך הכי נוחה להחזיק את זה לצמיתות, עומד בארון קודש על שני עצים. כשזה נעשה מאוד ישן, נעשה שחוק, מקבל חורים. אם לא משתמשים בזה, לא מקבל חורים. אבל מניחים את זה באיזושהי דרך, ומניחים את זה ברגע.
דובר 2: אוקיי, אני מתכוון, עצם התורה יכול להחזיק מאוד זמן רב אם שומרים עליו טוב. אבל אם משתמשים בו, הוא נשחק, כי הוא נשחק, ואחר כך הוא נעשה בלה.
דובר 1: אוקיי, לא, חוקי הטבע הם שאיפשהו... אני מתכוון, אין שום פורמט מלפני אלפי שנים. יש במוזיאון, שומרים את זה טוב.
דובר 2: לא, יש בדיוק כן. מה שהחזיקו את זה במוזיאון עם מקפיא, אני יודע איך הם שומרים את זה. אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.
דובר 1: אוקיי, בקיצור, אנחנו פשוט עושים מוזיאון.
דובר 1: אותו דבר, ולא... עוד דבר, ולא מן הגליון של ספר, אפילו הגליון של הספר טהור. למעלה ולמטה שאמרנו קודם, הרחב מלמעלה ומלמטה. אה, בכל שהוא עולה למזוזה.
דובר 2: כן טוב, אף על פי שזה לא הכתב, זה סתם חתיכה שהייתה של ספר תורה. כמו ששמות של ספר תורה חשובים יותר מהמזוזה.
דובר 1: זה לא השמות, זה הקלף של ספר תורה. אף על פי שהוא לא... עכשיו הוא הולך להיות משודרג שעליו בפועל יעמוד הפרשה, אבל שם הוא זנב ולא ראש. אחרת כאן יש לך זנב ולא ראש ולא ראש לשועלים, בשעה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
דובר 2: יפה מאוד. לא, אני מתכוון גם שלא חותכים תורות, אבל זה אחד לחתוך את התורה הישנה, לוקחים חתיכות. לא חותכים. הוא נראה כאן שזה מאוד סימבולי שאפילו כשזה בלה ואפילו כשזה גליון זה בכל זאת ספר תורה וקדושה.
דובר 1: מעניין הוא מביא עכשיו שהנודע ביהודה דיבר על השאלה, האם הרמ"א מתכוון שלא חותכים, אז זה כבר היה חתוך מכל מקום. לא היינו לא. אבל אתה צודק. זה יפה מאוד.
דובר 1: עכשיו בכל מקרה למדנו על הכתיבה, כן הקלף, איך עושים את זה במזוזה. זה טוב. עכשיו עוד הלכה על איך כותבים את זה היא פרשה סתומה. דומה עמד בבית יוסף, אבל זה שונה ולא מעכב. הרמ"א, במצווה שיהיה רווח שבין פרשת שמע, והרווח של פרשה סתומה.
דובר 2: כן למדו, פרשה סתומה פירושה שיש שורה ריקה, כך עושים אנחנו, אז אני רוצה לראות את הרמ"א. מחזיקים גם כך. ובסתומה מתחילים בשורה הבאה, באותה שורה. אז כך. מצווה שיתחיל פרשת והיה אם שמוע גם באותה שורה שבה מסתיימת. כמו סוף שמע.
דובר 1: כן, כך עושים במזוזה?
דובר 2: אבל... אבל האם זה נעשה בפתוחה? בשורה? כמו שאינה סמוכה על מן התורה?
דובר 1: לא, טוב. שלא יהיה אחד אחרי השני בתורה. רק כיון שוהיה אם שמוע היא פרשה סתומה שם כמו שהיא, אומרים שכשכותבים כאן מתכוונים שגם יעשו כך. אז לכתחילה, אבל זה לא מעכב בדיעבד. כך הדבר. ומחמירים לעשות כך בתפילין.
דובר 2: בתפילין עומד לכאורה ברמב"ם שצריך גם לעשות, כי שם גם לא סמוך עם האות. זה אותן פרשיות, כן? אבל זה לא ברור. כדי שיקל ויחנה עם אסמ"ך. אף פרשה לא... כי שם עומד יוסף מעקב ועוד? זה נשמע כך שם. אני מתכוון שאולי עומד מפורש, אני לא זוכר. אני זוכר שהתלבטו שם למה עומד כך.
דובר 1: אוקיי. אומר הרמב"ם הלאה, "וצריך ליזהר בתגין שבה". צריך לעשות את התגין, הכתרים שרואים למעלה על האותיות של התפילין. "ואלו הן התגין שעושין במזוזה". הולך הרמב"ם למנות אילו אותיות במזוזה... מאוד מעניין, כאן גיליתי מה שחיפשתי אז ושכחתי. גיליתי מה ההיסטוריה של התגין.
במנהגנו זה לעשות כל פעם שעומדות האותיות שעטנ"ז ג"ץ בתורה, עושים אנחנו שלושה תגין. כך המנהג שלנו. אני מתכוון שתוספות או אחרים למדו כך. הרמב"ם הבין לעומת זאת, שמה שעומד בגמרא במנחות, "שעטנ"ז ג"ץ צריכין שלושה תיוגין", וכך עומד "אמר רבא" במנחות כ"ט ע"ב, "שבע אותיות צריכות שלושה שלושה זינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ", הרמב"ם הבין שרבא מתכוון לומר שכשכותבים מזוזה, והוא הולך עכשיו למנות ש' וע' ות' וכן הלאה מהמזוזה, על אותן אותיות צריך שלושה תגין. לא בכל התורה כולה, ולא בתפילין. תפילין יש אותיות אחרות שצריכות תגין. ובמזוזה צריך שעטנ"ז ג"ץ, אבל שאר התורה הרמב"ם לא שמע בכלל מהדבר שצריך תגין.
עכשיו תפסת מה הסיפור. אומר הרמב"ם, והוא הולך למנות לך בשתי הפרשיות את כל האותיות שיש להן תגין.
דובר 2: לא, אבל בשבוע שעבר הוספנו עוד רמה של עניין, שלשיטת רש"י התגין אינם כתרים שלמים מעל האות כמו שהרמב"ם אומר, כמו זיינין, אלא זה האופן שבו עושים חדה את האות. דין נוסף שהאותיות יהיו אות יפה כזו, שיהיו חדות, הכתר של הש', הפינה של הש' תהיה יפה, מעין דבר כזה. אם היינו הולכים עם רש"י ששעטנ"ז ג"ץ פירושו בכל מקום, כי בסך הכל ההקפדה צריכה להיות איך כותבים אותה אות, לא תגין מעל לזה.
דובר 1: מה שיש לנו, יש לנו את שני המנהגים ביחד. אנחנו לוקחים את הזיינין כמו הרמב"ם, ואנחנו לוקחים את שעטנ"ז ג"ץ שיטת רש"י. אוקיי, כך היה ר' יחיאל מאיר מסביר.
דובר 2: כן. צריך לראות אם אתה מסכים, אבל כן. כך זה בוודאי... כן. ההגהות מיימוניות אומרים תמיד לעיין בפרק ב', שם יש הגהה גדולה.
דובר 1: אוקיי. בקיצור, זה המעשה.
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב"ם, באילו אותיות? אומר הרמב"ם כך, בפרשה ראשונה יש שבע אותיות שלכל אחת שבעה זיינין, וזה ש' וע' של "שמע". למה הוא מסביר כך לומר הע'? אני לא יודע. ו' ונ' של "ונפשך".
דובר 2: כן, אבל הש' של "שמע" והע' צריכות להיות עם שלושה זיינין.
דובר 1: ש' וע', נ' של "ונפשך", ח' ושתי הדלתי"ן של "מזוזות".
דובר 2: יפה מאוד. במזוזות, כאן דרך אגב רואים שזה הגיוני קצת. הדלתי"ן במזוזות, השמיעה והנפש, כמו שני דברים שמזכירים לאדם או מה? ולמה הוא מונה מזוזות?
דובר 1: כי זה מזוזות, ועושים בכל זאת... מזוזה ותפילין הם אחים קרובים. נכון. ובמזוזה, לזכור, במזוזה עמד שעושים את התגין על אותה פרשה. אני רק רוצה לראות אם אותה. איזו פרשה היא הפרשה של מזוזה, של תפילין?
דובר 2: כן, הרמב"ם אומר, שם זה שונה, שם כותבים ב"קוממיות" וב"וקשרתם". למה? כי שם... יש מסורה אחרת במזוזה ואחרת בתפילין.
דובר 1: כן, זה לא... הזיינין זה לא דין בתורה, זה דין במזוזה, כי בתפילין מדגישים את מה שעומד "וקשרתם", וכאן מדגישים את מה שעומד "מזוזות". רואה שהזיינין...
דובר 2: ובתפילין לא מדגישים את המזוזות?
דובר 1: לא.
דובר 2: אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות?
דובר 1: כן. מעניין.
דובר 2: אוקיי. אבל רואה שהמזוזה יותר נחמדה. יותר נחמדה, חבר. על כל פנים, רואה שיש לזה קשר למשהו.
דובר 1: מעניין. ה"ונפשך" הוא "שמע" פעם אחת, ו"והיה" היא הפרשה השנייה, שם יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיילין. הג' של "דגנך" זה מעניין, שם עשו "ואספת" על התפילין, וכאן יש את ה"דגנך".
דובר 1: לא. אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות.
דובר 2: כן, מעניין.
דובר 1: אוקיי. המזוזות זה מעשר. מעשר. על כל פנים, רואים ברור שיש לזה קשר למשהו. מעניין.
וכאן נפשך, שמע אחד וטוטפות, וגם בפרשה השנייה יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיינין, הג' של דגנך. זה מעניין, ב... שם עשו ואספת, על הואספת, וכאן יש את הדגנך. זה מעניין. יש פשטות בזה, אי אפשר היום להבין את הסודות.
דובר 2: לא, אתה מתחיל לתפוס, איזה מהלך יש כאן משתי הזיינין של מזוזות, שתי התווי"ן של הטוטפות, והצדי"ק של "על הארץ". שם לא היה ה"על הארץ" גם לא. אוקיי, מעניין.
דובר 1: מעניין גם איזו אות ממילה. הג' היא האות הדומיננטית ביותר של דגנך. אני לא יודע. הדגנך, זה הכי מרומז על הג', אבל אני לא יודע למה אי אפשר לחשוב על הד', האות הראשונה של דגנך. אני לא יודע למה. אולי פשוט כי זה המזוזה, וזה המילה. יכול להיות שזה פשוט, יכול להיות פשוט שהאותיות אפשר להכניס תג. אני לא יודע. אולי יש דבר מעשי בזה, שאתה מכניס תג באל"ף, תדע איך אתה הולך לעשות את התג, למשל. אני לא יודע. צדי"ק זה "על הארץ".
בכל מקרה, "ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל". זה לא פסול. המנהג שלנו הוא לא לעשות את התגין. אנחנו עושים רק על ספר תורה בכל זאת.
דובר 2: לא, אנחנו עושים שעטנ"ז ג"ץ, זה באופן כללי. אבל הדברים של הרמב"ם, אני לא יודע אם עושים את זה על פי הרמב"ם. יש שוק לזה?
דובר 1: אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זה לא פוסל בכל מקרה. אוקיי, יש לי רעיון עסקי, בוא נדבר אחרי השיעור.
דובר 2: לא, יש, יש, אני זוכר שיכול להיות חלק עושים. כן, יש בוודאי דברים שצריך לראות מה עושים למעשה. למה לא לקרוא לסופר? אתה תקרא לסופר להגיד את השיעור.
דובר 1: וגם כאן עוד, דרך אגב, אתה רואה שהרמב"ם כבר יראה בספר תורה, יש עוד דברים שהיו נוהגים פעם לעשות. היום רוב תורות היום הולך הכל סטנדרטי. אבל פעם, כל סופר היה לו את המנהגים שלו איך הוא עושה זי"ן, איך הוא עושה גימ"ל, וכדומה. גיוון. אבל היום אנחנו קהילה אחת עם אחדות. היום יש לנו יותר אחדות.
דובר 2: אחדות שיעור לחם. טוב.
דובר 1: אוקיי, מנהג פשוט, אגיד לך. אה, שוב, מי שקוראים "שלא בשרטוט"? שלא בשרטוט... אה, שרטוט כבר סיפר לנו בהלכות תפילין, שהכל, בין ספר תורה, בין תפילין, שהכל צריך שרטוט. אות שלא דקדק בה... גם כבר למדנו בהלכות תפילין שצריך להיות... נכון. או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת, הרי זו פסולה.
דובר 2: איך פשט שהוא הוסיף אות? אני לא יכול לומר שכל השרטוט הוא לטובת הקורא, אז היינו יכולים להוסיף שרטוט אחר כך. אז נראה ששרטוט הוא שהסופר יכתוב. שרטוט פירושו שה... כן, טוב, שאפשר יהיה לקרוא ישר. אבל אם זה כתוב בלי סרגל, אבל זה עקום, זה לא ישר, האם זה לא המילה "שלא בשורה"?
דובר 1: בוודאי, כדי שיכתבו ישר. צריך לעשות את השריטה לפני כן.
דובר 2: לא, אי אפשר להוסיף אחר כך. זה אני שואל. אי אפשר להוסיף. שרטוט פירושו "שלא בשורה", שיש ישרות.
דובר 1: כן, בוודאי! בוודאי! בוודאי! בוודאי! הנקודה האמיתית של השרטוט היא שיכתבו עליו. אם כתבת עקום, מה עוזר לך הקווים? זה לא עוזר לך כלום.
הנקודה היא שלמדנו, תפילין לא צריך שרטוט, אבל כן, ספר תורה צריך כן שרטוט. אם הוא כתב ישר, אבל הוא לא עשה לפני כן את הקו המשורטט. זה נקרא שרטוט. אני לא יודע מה שרטוט פירושו לעשות קו. שרטוט פירושו לכתוב ישר.
דובר 2: מה אומר הרמב"ם?
דובר 1: אני אומר לך, אני רב. אמרתי לך "שלא בשרטוט". אני אומר לך מה שאני יודע לומר. זה התרגום, אני לא מבין את השאלה. שרטוט לא פירושו הקו עצמו. הנקודה של השרטוט היא שאני אכתוב ישר.
למדנו קודם, קודם, קודם, היה האופן שמשרטטים לפני כן. אם הוא לא שרטט, אפילו האדם למד לכתוב ישר.
דובר 2: שרטוט ושורה זה לא אותו דבר.
דובר 1: כן, זה אותו דבר. זה אותו דבר. לומדים ברור ב... שרטוט זה המעשה של שריטה.
דובר 2: אני לא מסכים. אם מישהו משרטט והוא כותב לא ישר, הוא לא יוצא.
דובר 1: אני לא מסכים. זה יכול להיות, כי כל התכלית של שרטוט היא שיכתבו על זה. אז מה שאתה אומר ששרטוט הוא שם נרדף לשורה, זה לא נכון. כותבים על הקווים. זה התרגום. אם אתה כותב קווים ואתה כותב לא על הקווים, זו הנקודה. אני מסכים לחומרא, אבל אני לא מסכים שאם מישהו כתב ישר ואין שום קו, הוא לא עשה את... אי אפשר לכתוב ישר בלי קו. האם זה כשר בדיעבד? אני לא הייתי מסכים.
דובר 2: לא יכול. זה לא נראה כך בפנים. רבי החדר כבר אמר כמונו, שאי אפשר להוסיף מאוחר יותר עם הכסיפה. אה, מוסיף עם הטיפה. כי זה היה ספינה. אני שואל, כשזה ישר זה ישר זה ישר.
דובר 1: לא, זה לא משנה שזה היה ספינה. המריבה שלנו לא נכנסה שזה היה ישר. פשוט, שזה המיינד שלו. אני לא יודע למה אתה מחפש בעיות. אוקיי. איך אנחנו מחזיקים?
דובר 2: כן. זה פסול.
דובר 1: אה, גם הוסר או חיסר, זה למדנו. אבל עושים חסר פעם, האם זה כמו הוסר או חיסר. או סתם, הוסיף. למה שמישהו יוסיף?
דובר 2: לא, זה אני לא יודע, זה נעשה שאלה. אוקיי, זה כבר רואים למה מוסיפים. אה, זה תראה, תגיד בבית. מוסיפים. זה מנהג פשוט יש מנהג שמפורסם. אוקיי.
דובר 1: כן. הוא לא אומר, בחוץ ישראל, זה לא מחייב. הוא אומר רק שזה מפורסם. שקזן אלמנטים מבחוץ, כנגד הרווח, כשמיים. פרשה פרשה. אוקיי. אוקיי. בחלק שעשו סתומה, כותבים שדי, שם שדי מבחוץ. אם לא הוסיף, לא נפסל, לפי שכותב מבחוץ. בפנים זה לא. הוא לא אומר, הוא לא מתנגד. הוא לא אומר שאפשר לעשות את זה, או שצריך לעשות את זה, כי בכל מקרה מבחוץ. בפנים זה הפסד, כי מיד כותבים מבחוץ.
אבל אלה ישר קוסמן אבל ממנו, פעם התחילו לכתוב את זה, אז אנשים חשבו שאפשר כאן להוסיף עוד שמות. מלבד זה, יש לך שתי קבוצות. אם כותבים את זה על גט, אני לא בטוח, רבי, כן, אבל אני רוצה להבין ברור. מאחד, זה הרבי, אומרים הוסיף הרבה, שזה אומר שהוא מוסיף לפרשה. הוא כותב את הדגנך עם שתי כפות, אני יודע מה. אבל זה כותב בצד.
דובר 2: כן, הרבי לא מתכוון שזה כותב בתוך הפרשה. אף אחד לא מתכוון ששמות מלכים הם חלק מהמזוזה. אולי בין השורות, כמו שהוא עשה בחוץ, הוא עושה. אוקיי, רק זה לא נכון. הרבי, לא אומר שזה פוסל. תראה, אתה יכול לראות? לך, זה אומר, אני אומר, אני אומר יותר גרוע.
דובר 1: כן. אפילו הוסיף קדושים. אבל הרבי הוא גם מלאכים. שמות קדושים, פירושו אנשים קדושים.
דובר 2: אה, ושמות הקדושים פירושו שכותבים שם שמות של הקדוש ברוך הוא, שמות.
דובר 1: לא, לא, זה לא מנינו, עוד שמות מלאכים.
דובר 2: כן, כן. שמות עומד כבר, ישר כוח, עומד כבר, כן, אלוקים. שמות הקדושים, שמות של אנשים קדושים. בבקשה, לא כותבים את זה לסופרים חזק. כמו מלאכים, למה לא? רבי שמעון, רבי משה?
דובר 1: כן, כן, אבל רבי שמעון הוא הקדוש. זה לא עלה אפילו לרמב"ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה שלא כתיב בתורה. לכן עומד "מצוות צדיקים".
אוי פסול, גם חותמות. מישהו הכניס... חותמות היה סוג של... חותם לא מתכוון חותם, זה מתכוון... יופי או עיצוב או משהו כזה? היו כאלה... זה נקרא קמיע, והקמיע זה עסק. יש דברים שנקראים החותמות. זה כמו חותמות, אבל זה עיצובים כאלה שזה אומר שכך נראה כל מלאך, תמונות כאלה, דברים כאלה. הספרדים היה להם את הסוג הזה... מגן דוד למשל, זה חתימה שיש לה את כל... כן, כן, אמת, אבל זה לא קשור לעכשיו. חותמות זה מילה לסוג מסוים של דברים שעושים בקמיעות. למה זה נקרא חותם אני לא יודע. אני אומר לך, מישהו יחשוב שהוא הולך להכניס שם, לכתוב משהו על כל דבר שהוא תומך בו. סאטמר, המדינה.
דובר 1: הוא אומר כאן, הוא אומר שזה פסול. אבל הוא אומר, הוא אדם זקן, והוא בכלל לא נכנס לנושא. הוא אומר כן, זה פסול. בשורה הבאה הוא אומר: "שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן."
הטיפשים עושים את זה סימן שהמזוזה היא קמיע להנאת עצמן. ובאמת זה עניין, המצווה הגדולה האמיתית היא יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כמו שכתוב ב"שמע" וב"והיה אם שמוע". ועל זה זה תלוי. אבל האדם מכניס שם גם סגולות נוספות, כי הוא חושב שכל העניין הוא סגולה, אז בואו נכניס עוד סגולות. בשביל מה הסגולה? בשביל הנאת עצמן. כמו שעלה בלבם הסכל, שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
אז, כיוון שהאנשים חשבו על הקמיע עצמה שזה יכול לעזור להנאת עצמן, עכשיו הרמב"ם קורע את עצם המנהג שאיזו סגולה או איזה שמות יכול לעזור, שמות קודש יכול לעזור על הבלי העולם, יכול לעזור לאדם הנאת עצמן, הבלי העולם. כמו שעלה בלבם הסכל, כמו שחשבו בלבם הטיפשי שלהם שכתיבת שמות קדושים או שמות מלאכים וכדומה יכול לעשות את חיי האדם נוחים יותר, שיהיה לו הנאה מהבלי העולם שלו יותר טוב, שיהיה לו יותר כסף או יותר כבוד או דבר מהבלי העולם.
עכשיו הוא חושב עוד שהמזוזה היא גם כך. אבל זה מעניין, זה עוד שלב נוסף. בעצם, הוא החליף את המזוזה עם הבלי העולם, כי המזוזה עכשיו נעשתה פסולה. מה יש לך כאן? השמות של מלאכים.
דובר 2: לא שניהם. הוא עושה... אוקיי, זה הרמב"ם. אני מבין שהוא החליף את זה. הרמב"ם אומר שזה פסול, אני יודע. האם הייתי יודע שזה באמת פסול? אני חושש שהרמב"ם יודע יותר טוב.
דובר 1: עכשיו נכנסת קושיה גדולה. היה יהודי ששמו רבי אונקלוס. הוא היה נסיך במלכות הרומית, והוא ברח לחכמים והוא התחיל ללמוד תורה. ושלחו אחריו, והוא אמר לחיילים דברים יפים שונים שמצא ביהדות, נקודות דיבור יפות, מצוות שונות שמראות את היופי של התורה והמצוות. כך מספרת הגמרא. והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, המלכים שלכם, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו את המזוזה שלנו ששומרת על הדלת שלנו.
כן. מה הרמב"ם אומר על זה? בואו נבין, בואו קודם... בואו קודם נאמר את השאלה. בואו קודם נזכור את הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמציאות עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה לכבוד העולה.
כך מספרת הגמרא, והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, אצלכם מלכים, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו מזוזה ששומרת על הדלת שלנו.
כן, איך הרמב"ם היה מסביר לנו את זה? בואו נבין, בואו קודם נזכור. הבעיה היא הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמזוזה עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה, לכבוד זה כותבים עוד שמות ודברים. זה ההיפך.
אונקלוס אומר הפוך. אונקלוס, קודם כל יש פסוק במזוזה, הוא דוחס למזוזה פסוק שאני אפילו מעולם לא ראיתי. זה השגות קשות, וזו ההשקפה הנכונה. בואו לא נלך כל כך חזק.
אבל מה שאונקלוס אומר, הוא אומר שהשכר שלא צריך לחשוב ל... רגע, רגע, רגע, בואו נחשוב רגע.
מה שהרמב"ם אומר בהלכות תפילין הוא לכאורה אותו דבר שהוא כבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה, כי זו משנה, זה לא חידוש של רמב"ם. המשנה אומרת, מישהו אומר לוחש על המכה, הוא אומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים", הוא אומר פסוק, הוא בהלכות תפילין. למה? הרמב"ם הסביר, שאותן דברי תורה רפואת הגוף, ואלו רפואת הנפש. התורה נעשתה שתדע את הדעות הנכונות, לא כדי... פסוק קדוש בתורה, בוודאי.
מישהו שאל את הרמב"ם, התורה לא אומרת שכר בעולם הזה? התורה לא שומרת? בוודאי. אבל איך היא שומרת? דרך זה שאתה עושה את מצוות המזוזה, ובמזוזה כתוב מה סוף טוב הנחל. אם אתה עובד את ה'...
שם אומר רבינו מנוח או רמ"ק, ר"מ ק', אני לא זוכר מי הוא מביא. הוא אומר, שלפי הרמב"ם, מה ששומר על הבית זה שהמזוזה מזכירה את ה', מזכירה יחוד שמו ועבודתו, ומי שהוא עובד ה' יש לו השגחה פרטית וכו' וכו', זה שומר. אבל אם אתה חושב שזה קיצור דרך, שהתפילין עצמם שומרים, זו הבעיה.
אז אונקלוס בחילוקים. אונקלוס אמר רק לרומיים, כי הרומיים יכלו להבין, אבל הרמב"ם אמר את האמת.
זה גם לא רק קיצור הדרך, וגם לא בשביל סגולות. הוא אומר שמפריע לו כאן הבלי עולם. במילים אחרות, בוודאי אם מישהו עובד את ה' שזה לא הבלי עולם, גם לא יעסוק בעולם כל כך. אבל אם מישהו חושב שמזוזה היא איזו סגולה כדי שיהיה לו פרנסה טובה, והוא לא מבין בכלל את כל הנושא של "ידע את ה' ועבדהו", הוא לא מבין את כל העניין, הוא גם לא יקבל את השמירה.
כי השמירה עובדת רק כשאתה לא צריך אותה. כי זה לא ה"מטרה הסופית". אתה לא יכול לעשות את זה ל"מטרה הסופית". כשזו ה"מטרה הסופית", אתה לא תקבל את זה. כשזו "תופעת לוואי טובה" של ה"מטרה", כמו כל הדברים, אתה תקבל את זה. כמו שכר עולם הבא, כמו שכר שלמדנו, כמו שכר שהרמב"ם למד בהלכות תשובה.
וגם נכון שהרמב"ם סובר שקמיע בכלל לא עובד. זה בטוח שהוא סובר שכתיבת שמות מלאכים לא עושה כלום. אבל זה מעניין, כי שם הרמב"ם אמר את הדבר הבא שמותר כן דברים מסוימים.
וגם כאן, ש-ד-י הוא כן, מותר לכתוב ש-ד-י. אפילו רמב"ם שלם, לא צריך את זה. כן, כמו שמים מבחוץ. מה זה? סתם להזכיר את ה'. הוא אומר, לכאורה תחשוב, כותבים ש-ד-י מבחוץ, פשוט להזכיר את ה'.
זו בעיה, המזוזה, תחשוב, השמות הקדושים הם בפנים איפשהו. שמע, האם אנשים לא חושבים שזו סגולה? לא, לא כותבים את זה בתורת סגולה, כותבים את זה בתורת להזכיר את ה'. יש בעיה שהמזוזה מקופלת, לא רואים כלום, כותבים משהו בחוץ להזכיר את ה'.
כך הוא הולך לומר. אמרו שברור שזה לא חלק מהמצווה. ממילא זה גם לא סגולה, וה' לא ייתן הפסד בגלל זה. אה, יכול גם להיות. אבל מי שכותב בפנים, הוא חושב שזה ששם כתוב שם על הבית שלי, זה יהיה שמירה. זה מה שהרמב"ם אומר שמי שקורא פסוקים כדי להירדם וכדומה, אם הוא מתכוון לזה כדי שזה ישמור עליו וזו המטרה, זה אותו דבר.
זה מאוד מעניין, כי אתה רואה כאן עוד דבר מאוד מעניין. הטיפוס שחושב שזו סגולה, הוא לא מרוצה, זה עדיין לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. למי שיש מוטרח, הוא לא הולך לכתוב עוד "ציטוטים" יפים. זה לא קיים, כי זה מאוד יפה, שמעו שמים ושמעו, הוא מזכיר את ה'. הטיפש צריך להוסיף, הוא אומר, רשמית, יש לו כאן קמיע, הוא לא מרוצה מהקמיע. אולי הקמיע לא יעבוד? זה לא עובד.
מנהג ישראל, אבל כמו שמובא כאן בהגהות מיימוניות, שכן צריך להוסיף עוד משהו על המזוזה, ואנחנו מוסיפים בחוץ, מול "ה' אלקינו", כותבים את המילים, האותיות אחרי "ה' אלקינו", כן? כוזו, מה שכותבים כאן, כוזו, וכן הלאה. לכאורה כאן יש סגולה.
פשט פשוט, כתוב כאן בהגהות מיימוניות, כתוב גם במקומות אחרים, כן, מנהגי, כן, השם מתחלף. הוא מביא פשוט שמנהגי חותמים שמות, הוא מביא לכאן את מנהג אשכנז. הוא אומר שהיה, נראה שפעם היה המנהג לכתוב את החותמות ושמות מלאכים, ואחר כך צמצמו את זה ואמרו שאפשר להכניס את השם, הרמז. היו האותיות, שרבינו מנוח אומר שכותבים את האותיות שכתוב אחרי "ה' אלקינו ה' אחד", זה יוצא כוזו במוכסז, כוזו. אז, אנשים בעצמם, זה נשמע כמו מילים מסתוריות.
או אולי זה עוד רמז שהדבר היחיד שאנחנו רוצים להתמקד בו הוא "ה' אלקינו ה' אחד". תחשוב, תחשוב מה קורה כאן. אנשים שחושבים ש"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ו"ואהבת" זה לא מספיק טוב, הם רוצים לכתוב עוד משהו. ומישהו, אה, סוף סוף הוא מצא שכותבים יצירה, והוא עכשיו הולך לצעוק את זה לספר. ומה הוא ימצא? שזה עוד רמז ל"ה' אלקינו ה' אחד". אין כלום בצד מלבד זה. אתה רואה את הנקודה של הכתיבה? כן, זה פירוש.
נראה אבל שהעובדה היא שהמנהג לכתוב שמות ומלאכים וכן הלאה הוא מנהג עתיק לפני הרמב"ם, היה מנהג משמעותי מאוד. הרמב"ם לכאורה ביטל את זה. לכבוד הרמב"ם הפסיקו לעשות את זה, ונשאר רק קצת.
יכול להיות שהרמב"ם הבין שמי שכותב את השמות, אתה אומר רק להזכיר, ואותו דבר צריך ללמוד על החובות לא. אבל האמת היא, שעל התפילין צריך לכתוב את השמות, לא קוד מטורף כזה שצריך לפענח. בדרך כלל הקודים, השמות לא כתוב כבר, לא, אני אומר שזו עובדה שהכניסו את זה בשביל האנשים שחיפשו להיות.
העובדה היא, שכל הקודים האלה באים כן מהרעיונות של סגולות וקמיעות וכן הלאה. יכול להיות שרצו, שאתה צודק, אולי בגלל זה עושים מינימום, לא כמו שהיה... קמיעות, אני לא יודע. כמו קרבנות. אם למישהו אין את זה כבר, זה בטוח מזוזה כשרה. כמו קרבנות של הרמב"ם, קצת. כן, כי העולם רוצה את זה, והרמב"ם אומר הרבה פעמים את המחשבה. העולם רוצה מאוד לשים שמות, אוקיי, הנה כבר לא שמות, מבחוץ אני נותן לך.
לא, להבין, הרמב"ם מפריע לו בעיקר הרעיון של לשים שם כדי להגן עליך, לא כל השמות. הרמב"ם מפריע שאתה חושב שמזוזה היא קמיע. הוא נגד הרעיון. מזוזה אינה קמיע. קמיע? הרמב"ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע. יש דבר כזה קמיע מומחה שהרמב"ם מביא בהלכות נכסים שבת. מזוזה אינה קמיע, מזוזה היא עבודת ה'.
קמיע משרת אותך, ומזוזה אתה משרת את ה'. זה החילוק העיקרי.
דיברו שיש רמז על הטוטפות שכתוב במזוזה. מה שאתה מתכוון לומר שזו הקמיע, יש לך את הטוטפות, זה השליח של הקמיע. לא, אתה לא צריך קמיע, אתה צריך לזכור, אתה לא צריך לקבל לפיו כל כך בכלל. זה אומר שניהם, המזוזה והתפילין, הם כלים שמשתמשים באותה פרשה, פעם אחת זה באופן קמיע, פעם אחת זה יותר באופן גלוי.
אני אומר, תפילין גם נקראים קמיע. כן כן כן, אבל רק בדרך הזו, לא בדרך הפיזית. כשאמרו שתפילין זה תרגום קמיע, אמרו שתפילין זה שמירה כמו קמיע. כשהרמב"ם אומר כאן קמיע, הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון שאמרו אז טכנית איזה סוג דבר זה.
אבל אני חושב שיש עוד דבר, שיש בעיה עם אנשים שעושים סגולות. זה מאוד מעניין, לפעמים חושבים שמישהו קצת יותר נאור, הוא לא מאמין בקמיעות ובקברים ובדברים כאלה, אבל חרדי, הוא מאמין בזה. אחר כך שואלים אותו, למה אתה הולך לכל הסגולות? אה, כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי שאעשה כסף, יוצא שהוא שקוע לגמרי בהבלי עולם הזה. כל עבודת ה' שלו היא באמת איך לעשות ישועות. ישועות זה הבלי עולם הזה.
פרנסה זה כסף. פרנסה, אומר המליץ הקדוש, או אני לא יודע מי, זה כסף.
אז זה מפריע מאוד לרמב"ם. הרמב"ם מסתכל על זה שכל הנקודה של יהדות היא שצריך קצת פחות לדאוג להבלי עולם הזה, קצת פחות. והנה אתה בא ותגיד לי שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? אני עושה את זה בדיוק הפוך. אז חוץ מזה שהוא אומר שזה לא עוזר, גם נכנס בזה שאתה חושב שזה עוזר להבלי עולם הזה. כאילו בשביל זה ה' נתן קמיע כדי שיאכלו יותר. זה לא יכול להיות.
טוב, עד כאן שיטת הרמב"ם. יכול להיות פשוט, יכול בדיוק להיות שאנחנו לא פוסקים כמו הרמב"ם, ואנחנו צריכים לכתוב כן, כי אנחנו סוברים כן שזו סגולה, אני לא יודע. לא נענה על הכל.
אם מישהו מחפש סגולה טובה לפרנסה, רבותי, הסגולה הטובה ביותר לפרנסה היא ללמוד כל יום פרק רמב"ם. יש לנו בשביל רפואה, בשביל מה שזה לא יהיה. אבל התורה לא ניתנה בשביל סגולה. מנהג ישראל הוא שמותר. הרמב"ם היה... השיעור שלנו יכול בטוח לעזור גם לפרנסה, לסגולות, לרפואות, באותה מידה כמו לנסוע לקבר של צדיק.
אומר הרמב"ם הבא... איי איי איי איי... אתה יודע מאיר, שהרמב"ם לא היה נותן ללמוד רמב"ם לזכות? לא, מה מפריע לו? שוב, אם הרמב"ם עלה לקברי צדיקים, ולא בדיוק אמרו מה הרמב"ם עשה למעשה. אני אומר, ללמוד את השיעור מוקדש לכבוד, לזכות, לרפואת... אני חושב שזו בעיה, כן. צריך קצת לזכור כי הרמב"ם היה יהודי חד, הוא לא היה... צריך לזכור את שיטתו.
אבל היום כבר יש חכמים מקילים. כולנו לומדים תניא וספר הקדוש. צריך לזכור את המחמירים. הכל... אנחנו יודעים, אנחנו מודעים לזה ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, שכאן לא מודעים. רוב העולם עדיין לא מודע.
הוא לא... אתה מסתובב בסדר, צדיק גדול, אנשים רק ראו שהם נעשים עשירים כי הם יהודים טובים, הם עושים דברים יהודיים, הם מחויבים להלכה. אבל זה כן היה מפריע, אני חושב שזה היה מפריע לו. צריך לעשות את זה כי זה "ויראת אלוקים היא". צריך לזכור קצת את... זה היה מפריע לרמב"ם בזמן שאה, אתה לומד תורה כדי שיהיה לך יותר כסף?
בקיצור, אתה עוד יותר... לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את ה' לאכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לה'?
והרמב"ם היה יושב עם היהודי כמה דקות, והוא היה מסביר שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון, אבל אז אתה צריך לעשות.
דובר 1: אבל זה כן היה מפריע. אני מתכוון שזה היה מפריע. יכול להיות שצריך לעשות את זה כי זה "והיה אם שמוע". צריך לזכור קצת את... זה היה מפריע לרבנים, אה, שאתה לומד תורה כדי להרויח יותר כסף. בקיצור, אתה עוד יותר גדול... לא רק שאתה אוכלן, אלא אתה מכניס את הקב"ה לתוך האכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לקב"ה?
הרבי היה יושב עם היהודי כמה דקות ומסביר לו שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון. אבל אז אתה לא צריך לעשות עבודת ה' כדי לקבל כסף. מקבלים את זה ממילא. אתה לא צריך שהרבנים יגידו לך את התורה. אתה רוצה עבודת ה'? אתה יכול כבר להרויח כסף גם.
אוקיי, טוב. עכשיו נלך ללמוד גם בחזרה. מעניין איך הם קראו לזה. אה, לומדים הלאה בעזרת ה'.
דובר 1: אוקיי. מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה. השורה האחרונה בסוף המזוזה תהיה "על הארץ". לא בתחילת השורה, לא בסוף השורה. בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה. אני לא מבין בדיוק מה זה. איך אני חושב שזה יכול להיות? כן, שזה חייב להיות בסוף, מבין אני בבירור. אולי שיכול להיות עוד שורה קטנה אחרי זה? משמע שלא, זה הרי הסוף. אני לא תופס בדיוק.
דובר 2: אתה מתכוון ששתי המילים "על הארץ" יהיו על שורה בפני עצמן ובזה לסיים?
דובר 1: ככה זה נשמע. ככה עושים, נכון?
דובר 2: יש לך תמונה של מזוזה אולי איך זה נראה?
דובר 1: היום אני חושב שהם נוהגים לסגור את זה והם שמים את זה. זו בעיה.
דובר 2: מה זאת אומרת הם סוגרים את זה?
דובר 1: לא, הם עושים ככה. שאולי איך תולים מזוזה.
דובר 2: לא, לא זה.
דובר 1: כן כן, אבל תראה סתם מזוזה איך נראית מזוזה של היום. זה נראה ככה, "על הארץ", ואחר כך עושים כאן פרשה סתומה, שתילי, מה שזה לא יהיה. זו שאלה אחרת. אנחנו לא עושים... נראה. אה, יש כאן את הדיאמנט שלו?
דובר 2: לקרוא.
דובר 1: הוא לא עושה את זה. אנחנו עושים על הכל. כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן. אחד נחם פשוט שם לשים זה טוב. אוקיי.
בוא, אני יודע, זו לא התמונה שהיא הבעיה עכשיו. נגיד הרמב"ם... אבל אומר הרמב"ם, "אבל נהגו כל הסופרים", המנהג הוא, עיקר הדין הוא לא להיות "על הארץ" בראש שיטה. אף על פי שאני לא מבין איך זה יכול להיות באמצע שיטה.
דובר 2: אה, יכול להיות יותר מילים על אותה שורה.
דובר 1: אפשר לכתוב יותר מילים, אבל המנהג הוא לכתוב 22 שיטות, משמע שכן ששיטה היא ממש שורה.
דובר 2: כן, "ואות בראש שיטה אחרונה", זו השורה האחרונה.
דובר 1: יש רמב"ם, "ואות של ראש כל שיטה ושיטה על הסדר", באילו אותיות צריך להתחיל כל שורה לפי הרמב"ם, עד שהוא הולך לכתוב מאוחר יותר בהלכות ספר תורה, הוא הולך לומר הלכות דומות שם, שיש הלכה "שמע ה' אלקינו ה' אחד", זה מנהג הסופרים, "שמע ה' אלקינו ה' אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", יש כאן סתם זכור סודות גדולים בזה, כאן חייב להיות הכל, כל המזוזות כותבים ככה בכל מקרה, אבל יש את ה"טוטפות בין עיניך", 22 שורות כנגד 22 האותיות של התורה.
דובר 1: עד כאן למדנו איך כותבים את המזוזה, עכשיו נלמד איך שמים את המזוזה, איך שמים את פיסת הקלף. "כופל אותה", "גולל אותה", הדרך איך מקפלים אותה היא דרך... לא לקפל על ידי הנחה, אלא לגלול, ועושים את זה מסוף השיטה לתחלתה. זה אומר ככה, שזה יצא כתוב, כן, פסוק, גולל, לכתוב, עיקר, מראש השיטה לסופה. שלא יהיה מקומט הצד השמאלי, אלא להיפך, יהיה מקומט הצד הימני.
"ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר", זה היה המקביל בתפילין שהיה מונח באיזו מטלית שהיה מונח בה, מטלית.
דובר 2: לא, תפילין אין מקבילה, לא, את הקלף שמים בתוך מטלית ואת זה שמים בתוך התפילין, עכשיו מדברים על השפופרת של קנה ושל עץ, גם זה לא חיוב, אז זה לדעתי רק דבר מעשי.
דובר 1: לא, אני אומר את החלק של המטלית אני עוד מדבר.
דובר 2: הוא לא אומר כאן מטלית.
דובר 1: לא, אין מטלית, שמים את המזוזה בתוך קופסה ואת זה שמים על הקיר.
דובר 2: כן, "או של עץ או של כל דבר", זה היום נעשה לגמרי סגור.
דובר 1: "ומחברה במזוזת הפתח במסמר", או "חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה", זה סגור במובן שזה מונח בקופסה, אבל צריך לשים את זה עם חותם. זו לא קופסה אטומה, זה סתם שפופרת.
דובר 2: מה זה שפופרת?
דובר 1: מחזיק, כזה... שפופרת זה כזה קש, אני לא יודע, קנה.
דובר 2: כן, קנה, זה דבר שגדל.
דובר 1: כמה קל להוציא ולקרוא?
דובר 2: הוא אומר לנו.
דובר 1: מאוד קל. אני נותן לזה דחיפה, ואני מוציא את זה. ברור ששמים את זה באופן שיהיה חזק, שלא ייפול, אבל זה לא תקוע, זה לא דחוס מכל הצדדים. היום יש חומרים אחרים. אפשר למשוך את זה אם אתה רוצה, להוריד את זה מהקיר.
דובר 1: היום שמים את זה בתוך פלסטיק גדול שאי אפשר לפתוח אותו בדרך רגילה. זה העיקר שמפריע לפתוח. המזוזות של היום, כשהולכים למזוזות שמים את זה בתוך פלסטיק כזה. לכאורה סוברים שזה ישמר טוב יותר, אבל מצד שני אי אפשר לפתוח את זה בכלל. ואתה למדת קודם שמזוזה אסור שתהיה מכוסה.
דובר 2: לא עושים עם תפילין שהתפילין יהיו מאוד חזקות קשות, שלא יהיה שום דרך לפתוח את זה.
דובר 1: אבל תפילין לא נעשו כדי לפתוח. אין בתורה שצריך לפתוח את זה. "ארבעה בגדים נתונים על ראשו של אהרן". כאן במזוזה יש דין שצריך לדעת לפתוח. יש דין של "תפיסת יד". צריך לדעת לפתוח. היום נוהגים לשים את זה בפלסטיק כזה שמאוד קשה לפתוח.
דובר 2: אוקיי, אפשר לפתוח את זה.
דובר 1: שאלה אחרת היא האם צריך לשים משהו חזק יותר מאשר דבק חזק. לכאורה מספיק כל דבק או מדבקה. לא נראה שצריך... אתה רואה כאן מסמר או חופר. החפירה גם לא צריכה להיות כל כך חזקה. הוא עושה מקום קטן בדלת ואפשר להכניס את זה. זה כמו דבר מעשי. אני לא רואה שזה ענין של קביעות. צריך בוודאי להיות חוזק מסוים, אבל לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים. לא רואים. הרמב"ם ברור שאפשר לשים את זה בחור. הוא חופר, הוא עושה חור קטן, והוא שם את זה בפנים. זה כזה קטן... הוא חופר קצת בתוך העץ.
דובר 2: כן, אז לא רואים שזה ענין של פסח דלא חזי למסמרים.
דובר 1: כן טוב.
דובר 1: הלאה אומר הרמב"ם, "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". עכשיו הוא הולך לדבר על ברכת המצוות של הפעם הראשונה כששמים מזוזה. "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". הברכה היא "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".
דובר 2: כן, טוב.
דובר 1: אומר הרמב"ם, למה אומרים את הברכה בשעת... גם נוסח הברכה, המצווה היא הקביעה, לא עצם הכתיבה, והם אומרים "לקבוע", כמו שאתה אומר.
דובר 2: כן, אתה לא אומר בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצווה.
דובר 1: המצווה היא לקבוע את המזוזה על הדלת, לא עצם הכתיבה.
דובר 2: אף על פי שבתורה, לשון התורה כתוב "וכתבתם". לא כתוב "וקבעתם".
דובר 1: אתה מתכוון התורה "וכתבתם" ו"וקבעתם". אבל היה פעם זמן מסוים שכתבו את זה על הקיר, על הדלת, לפני שהיה קלף. לא היה קלף.
דובר 2: אתה יודע מה אני אגיד לך? כתיבה, כתיבה לכאורה חייבת להיות על... כתוב "וכתבתם", לא לכאורה. ולמה החכמים אמרו שכותבים על קלף? לא היתה דרך של כתיבה על הקיר? זה לא נקרא כתיבה? כמו ספר, כמו אני לא יודע מה. אני לא יודע.
דובר 1: כן, בהלכות שבת, כן. אני אומר לך, אם אתה חושב שיהודים קודמים היו להם בתים קבועים בארץ ישראל, במדבר הם כבר כתבו על ה... אם גרים באוהל של קלף. כמו אוהל. אני לא יודע.
דובר 2: אז מבין אתה למה הם אסרו לעשות קביעה? כי איפה תעשה את זה? הם היו באוהל. לא כתוב "וכתבתם באוהל".
דובר 1: אה, אחר כך אני מבין למה זה נקרא מזוזה, כי פעם זו היתה המזוזה. אני לא יודע. אני לא יודע. יש עניינים, יש... אני חושב שהיו צדוקים או קראים שכתבו ישר, אבל... על ה...
דובר 2: לא, ה"וכתבתם" היא הענין. אתה רואה, כאן זו הקביעות של המצווה.
דובר 1: כן, ה"וכתבתם" שתכתוב ויהיה לך מה לשים. זה פשוט, אנחנו חיים במציאות שיש מערכת, יש סופרים, יש...
דובר 2: כן, אני שואל אותך, למה אתה לא יכול לקחת עט וללכת לכתוב על הקיר? כותבים ועושים את ה... עושים את הקביעה של המזוזה. אתה צריך לכתוב ולקבוע. מבין מה אני אומר?
דובר 1: כן, אני לא יודע. יכול להיות שפעם היה משהו.
דובר 1: יפה. אומר הוא עכשיו, איך תולים את זה? "תלה במקל", מעניין. "תליה במקל פסולה, שאין זו קביעה." לכאורה מתכוון מקל שזה לא מחובר לדלת. יש לו איזה מקל שמונח ליד הדלת, והוא שם את זה על המקל. ככה אני חושב שזה הפירוש.
דובר 2: לא שיש מקל על הדלת.
דובר 1: על הדלת, מה ההבדל? כתוב ככה. זה צריך להיות בולט בדלת, במזוזה. ניחא חור הדלת, לא עשו כלום. הלאה, הוא סתם שם, זו המילה, כן? הוא סתם שם בפשטות, לא עשה, כי זה פשוט, כי צריך לשים את זה.
דובר 1: שוב, הוא עשה חור במזוזת הפתח, והוא הכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. הוא עשה חור במזוזת הפתח והכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. זאת אומרת, הוא שם את זה ישר בפנים מתוח. בריח זה כמו מסמר, כמו בריח שהיה במשכן, כן, כמו הבריחים בפנים, והוא שם את המזוזה לפני כן, הוא הכניס שם את המזוזה. זה לא מונח על זה, אלא הוא הכניס את זה ישר בדרך. המזוזה צריכה להיתלות כמו ששמים בחופה מזוזת הפתח, אבל אתה לא יכול לתקוע לגמרי בתוך הדלת כמו בריח.
דובר 1: העמיקה טפח, אם הוא חפר בקיר והוא עשה מאוד עמוק את זה, גם פסולה. מה זה שונה מהחפר קודם?
דובר 2: לא, חפר אתה לא יכול לעשות טפח שלם.
דובר 1: כאן הוא אומר, אם הוא עשה טפח שלם בפנים, זה כבר פסול, כי זה צריך להיות ליד הדלת, לא שצריך לחפש ולהכניס יד ולחפור אחרי מזוזה. זה מה שזה אומר, לא להיות עמוק ורחוק מדי.
דובר 2: מה? אני שומע.
דובר 1: כן, טפח.
דובר 2: לא, הוא אומר שיש לזה קשר לטעם של המנחות, מביא הוא.
דובר 1: מה הפירוש? יש לי מה? העמיקה טפח? איך נכנס כאן היום?
דובר 2: לא, טעם של המנחות זה אולי החלק הבא.
דובר 1: אה, החלק הבא זה הטעם של המנחות.
דובר 1: הוא אומר בפנים שחובת הדר היא במזוזה, שזה צריך להיות על מזוזות, לא תוך מזוזות. הוא עשה דרשות משלו, הלבוש.
דובר 2: כן? על מזוזות.
דובר 1: הלבוש היה לו שיטה של כללא, כמו שהרמב"ם מביא אפילו בהלכות נדרים, לא צריך לחזור לגמרא כדי לומר את הטעם. אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן. הוא אומר טעמים משלו, אף על פי שאני לא סומך שהרבה אנשים לומדים את הרמב"ם ואני לא יודע בדיוק מה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר כי הרמב"ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שנראה שזה הגיוני.
דובר 2: בכל מקרה, נדמה לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 1: כן, כן, כמונו.
אוקיי, זה לא רק... כן, כי טוב. החלק האחרון כי זה חזק בטעם.
דובר 1: אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן, הוא אומר טעמים משלו. על אחת כמה וכמה כשלומדים את הרמב"ם ואני לא יודע מאיפה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר, כי הרמב"ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שהוא אומר, זה הגיוני.
בכל מקרה, זה אומר לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 2: כן, כן, כמונו.
דובר 1: אוקיי, יש משנה, כן, ככה זה הולך. החלק הבא זה תשעה פרקים נ"א. חתך חוליות וקבען במזוזה. הוא לקח אגד של קנים, והוא רוצה לעשות מזה משקוף. קושרים אותם ביחד, מעמידים את זה, וזה הופך למזוזה. על זה אפשר לשים דלת. וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
למה? כי כבר היתה שם מזוזה, וזה נפסל כדלת. זאת אומרת המזוזה שימשה לשני מטרות: להיות מזוזה, להיות פיסת קלף שיש עליה מצוות מזוזה, ולהיות המזוזה, המשקוף. אז צריך קודם לעשות מזוזה, ועל המזוזה לשים מזוזה. אי אפשר לעשות מזוזה ולהשתמש בה כמזוזה.
דובר 1: אוקיי. אבל לכאורה, אפילו אם השתמשת בזה, צריך להוריד את זה ולהחזיר. זה לא פשוט.
דובר 2: כן, זה פשוט, לא היתה קביעות מזוזה.
דובר 1: זה מאוד מעניין, יש דין של קביעות מזוזה. אני לא יודע מאיפה זה בא.
עכשיו אפשר ללמוד שצריך לבדוק את זה.
דובר 2: כן?
דובר 1: כן.
דובר 1: מזוזת יחיד, זה דבר למשל, אין דבר כזה למשל, אבל האם יעשו ברכה כשגומרים לעשות את התפילין של ראש, כי הולכים לשים את זה במקום הנכון? כי המצווה היא הקשירה, המצווה היא השימה כל יום על הראש. אבל כאן אין משהו יומיומי, אבל צריך להיות זמן מסוים. או שהמצווה היא השימה, מי ששם את זה. מי ששם את זה, כשהוא נכנס לבית, אין לו את המצווה, כי... יש לו את קיום המצווה, אבל הוא לא עושה את פעולת המצווה.
דובר 1: אומר הרמב"ם, סתם דין לבדוק את המזוזה. ובתפילין אמר הרמב"ם שרבי אליעזר בן הורקנוס, בעל המשניות, ירש מזוזות ישנות מ... הלל, סליחה, הלל הזקן ירש את סבו של רבי יהודה הנשיא, ירש תפילין מסבו, והרמב"ם אומר לא צריך לבדוק, אבל מזוזות כן צריך לבדוק.
האם זה לפי רבי יצחק, כי זה מונח באיזה מקום חלש שאפשר לפתוח אותו. הרמב"ם לא אומר ככה. הרמב"ם אומר למה? מזוזה היא יחיד, בודקים פעמיים בשבוע. הרמב"ם אומר פעמיים ביובל. מעניין.
דובר 1: פעמיים שמיטה או פעמיים יובל? תלוי. יחיד - כל שמיטה, ורבים - כל יובל. אוקיי.
פעמיים בשבוע זה גם שיעור מעניין. למה אתה הולך לוותר לרבים כשהנפוץ ביותר אתה משאיר? זה מאוד מעניין. מה השיעור של פעמיים בשבוע? במקום לומר פעם בשלוש שנים, הוא אומר פעמיים בשבע שנים. זה גם קשה לבצע. זה לא אומר פעם בשלוש שנים. מה זה אומר? פעם בשלוש שנים וחצי?
דובר 2: כן, אבל אז מה זה אומר פעמיים בשמיטה? אולי בכל שמיטה שלוש פעמים?
דובר 1: הוא מביא מהערוך השולחן, שאני מחזיק ממנו מאוד, הוא פוסק יפה, שזה דבר, זה ממוצע, שאדם צריך לפעמים לחשוש אם זה מקום לח, או שזה מונח במקום חם לעתים קרובות. Whatever, אם לאדם יש סוף סוף מקום לחשוב, צריך לבדוק פעם בשנה.
דובר 1: אבל גם להיפך, בוא נראה. תראה, אתה מסתכל פנימה למה צריך לבדוק את זה? שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה. יכול להיקרע קצת או להימחק. למה? מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות, נעשה עובש.
אז לכאורה, המזוזות של היום למשל שקונים, שמים אותן היטב בתוך פלסטיק חזק, ואפילו אפשר לראות הרבה מה שברור, אפשר לראות דרכן שהן שלמות. אז לא צריך לבדוק. זה רק באופן שזה נעשה ונהיה מעופש. אני לא מאמין.
דובר 1: מהצד השני, אני רוצה להגיד לך כך. אפילו רוב, יש לי עובדה. בוא נחשוב עובדה. אתה הולך לסופר. אנשים לא מקיימים את ההלכות. אמרו להם לבדוק את המזוזות. כמה פעמים מוצאים פסול? מה הסופר בודק? לא, מה הוא בודק בכלל? הוא בודק בדרך כלל אם הפסולים שהסופר המקורי עשה זה לא ההלכה. זה לא ההלכה. ההלכה היא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן. זה לא הנושא.
אני שואל את הסופר, האם בכלל קורה בכל לייקווד שנקרעה המזוזה? הוא אומר כן, זה קורה. אני לא יודע אם זה קורה כל כך הרבה שצריך לעשות מזה חיוב.
דובר 1: אני שואל אם זה טוב לי. זה יכול כבר להיות שלא צריך בכלל סופר שיבדוק, אלא באותו כסף יכול בעל הבית לפתוח ולראות. היה איזה עובש.
דובר 2: סופר צריך לראות לא, תראה, הרב אומר שצריך סופר. הסופר בודק את זה בצורה מושלמת.
דובר 1: אוקיי, אוקיי.
דובר 2: החכם אומר שלא צריך בכלל סופר, אין לו ספקות. אפילו הבדיקות שהסופר בודק, אתה יכול גם לבדוק בעצמך. תסתכל על זה, חסרים כל המילים, תסתכל על כל האותיות שלמות. חסרה שאלה, שואל הרב, מה הסופר עושה אותו דבר, הוא גם שואל את הרב.
דובר 1: אוי, אני לא רוצה להעז לומר את זה, כי אני לא רוצה להיות כועס. לא, זה לא... אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה דברים שאף אחד לא יכול לדעת מה זה. כל יהודי יכול בעצמו, הוא יכול לראות אם האותיות הגיוניות, אם חסרה אות, אם זה... אבל זה לא העיקר, החיוב לא לומר שפספסת אות, החיוב לבדוק אם זה נרקב. אתה יכול לתת צ'ק, להוריד את זה, לראות אם זה טוב, להחזיר את זה. לכאורה למעלה.
דובר 2: אני מאמין שיש פוסקים שיגידו שפעם שעשו גזירה זה כבר נהיה... מה, שצריך לבדוק שפספסת... פספסתי אות כשכתבתי את זה.
דובר 1: לא, חובת בדיקה צריך.
דובר 2: חובת בדיקה על זה.
דובר 1: אני מסכים, אני מסכים.
דובר 2: זה לא הגיוני שיהיה חיוב לבדוק שהלה פספס אות כשכתב את זה.
דובר 2: הרבי מליובאוויטש תמיד אמר לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 1: כן, אני לא יודע למה.
דובר 2: אולי זה לא אותה מצווה כמו גניבה?
דובר 1: אני לא מסכים איתך.
דובר 2: לא, אבל זו הלכה, התורה אומרת שיש דבר כזה. איך זה נכנס לשכל?
דובר 1: צריך תמיד לבדוק את הציצית שהציצית לא נקרעו משהו.
דובר 2: ציצית צריך באמת לבדוק, כי הרבה נקרע.
דובר 1: וזה לא גילוי.
דובר 2: היינו רואים בהלכות ציצית.
דובר 1: לא, אני לא יודע. מן הסתם היה לו תירוץ לקושיה שלי, אני לא הייתי כזה יודע שאמר לו דברים. מן הסתם הוא שאל אותי.
דובר 2: לא, אבל אני אומר לך דבר, שאם הוא היה עושה את זה רק על מזוזות היית צודק, אבל הוא אמר את זה על תפילין גם.
דובר 1: תפילין זו קושיה הרבה יותר גדולה, כן. חב"ד, מה שקרה, שולחים לי שצריך לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 2: באמת לא מבין, אני לא יודע למה.
דובר 1: אני חושב שהרבי מליובאוויטש אולי דיבר יותר על מזוזות, שצריך לשים אותן כמו שצריך. אולי הוא התכוון לומר שאם הוא רוצה להיות מהודר במזוזות, הוא לא היה... אם אחד ממאזיני השיעור שלנו הוא חב"דניק, הוא יכול לשלוח את המידע הפנימי. שישלח את הענין למה הרבי אמר את הענינים.
דובר 2: אבל זה הארבעה ועשרים שנים, לוקח הרבי מליובאוויטש.
דובר 1: אבל זה יחיד.
דובר 2: פעמיים בשבע אומר ברור, לא ש... באמת שיעור מאוד מעניין, אבל מה אומר לי פעם מה זה קשור לשמיטה או ליובל? אוקיי, זו דרך לומר שיעור, אני לא יודע אם זה קשה, אבל פעמיים בשבע שנים נשמע זה... אבל מה זה הביא לרבי יום שלם? אני מתכוון, אני חושש שהרבי התכוון ש...
דובר 1: כאן כתוב בדיקת תפילין, אה, זו בדיקת תפילין, זו השמועה, זו השמועה העליונה. כן, אבל אני לא רואה מקור מיוחד, צריך לחפש ב... וזה הכל אותו דבר, הוא מביא שהרבי אמר צריך לבדוק כל שנה, יש גם פוסק שני, שבכל אלול צריך לבדוק את המזוזות והתפילין. זה גם לא נראה ברור למה... למה... איפה כתוב הדבר שצריך לעשות את זה חודש אלול? הכל כחומרא כך? אוקיי, זה סתם, כמו חודש אלול נזכרים ביהדות. אבל... כן, זו חומרא כזו, אבל אני לא רואה למה...
אני חושש שהרבי מליובאוויטש פשוט חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה דרך יפה איך... כן, זו יותר דרך יפה שזה יזכיר להם.
אני רואה שונים כאן, ואני לא רואה אף אחד שמביא את המקורות. זו גם דרך לעשות שליחים כאלה, שיהיה משא ומתן עם יהודים בכל מקום, שימכרו כיסויים למזוזות. או שאני צריך עסק.
דובר 2: כן, טוב. ופרנסות.
דובר 1: אה, אבל אנשים שבאמת לא יודעים מה זה אומר מזוזה, בוודאי יכול להיות. אבל... באמת, אבל זה לא ברור, אולי זו פשוט הייתה דרך לשמור על מופתיו, אני לא יודע. אני לא יודע מה הרבי היה צריך לומר, אין לי מושג. הוא היה אומר הרבה פעמים צריך לבדוק את המזוזות והתפילין.
דובר 1: מה אומר הרמ"א כשליהודי יש צרה? הוא לא מביא כאן מקור. אפשר לומר, כשלאדם יש צרה, הוא צריך לומר שזה לא מקרה, והוא צריך לעשות תשובה.
דובר 2: כן, בדיוק, הרמ"א לא היה אוהב את זה כל כך חזק, כי העיקר של המזוזה הוא להזכיר, שזה יזכיר לך יחוד השם. אה, אבל איך אתה יכול לומר את זה ליהודי? בדוק את עבודת השם שלך.
דובר 1: הרבי מליובאוויטש באמת התכוון לזה, שתדאג יותר למזוזות ותפילין, שתעשה מעשה. מה הוא יעשה איתך? הוא צריך להזכיר לך שתבדוק את המזוזות והתפילין? לא, שתעשה... יש לך צרה? אולי תבדוק את עבודת השם שלך, איך אומרים את זה ליהודי? תדמיין למשל מה אישה כותבת כאן לרבי מליובאוויטש, הוא אומר, את בודקת שאת מאמינה בקב"ה? לא, זו דרך, כך התורה נתנה את העצה איך לכתוב את התפילין. אוקיי, ודאי אין צריך תלמוד, שאתה רואה שלא כל שאר גדולי ישראל לא נוהגים כך יותר היום, אז אני לא יודע.
דובר 1: בכל מקרה, חזרה לנושא, הכל חייבין. אוקיי, עד כאן למדנו על ה, אוקיי, עוד הלכה אחת.
הקוז'ניצר רבי אומר קצת יותר, שמהרמב"ם משמע בתפילין שקורא שזו מעלה בכלל לא לבדוק. לשון עדינה כזו יש, למה הרמב"ם מביא שהלל הזקן היה מסתפק שזה תפילין של סבו? זה לא כך, זו בכלל מעלה. הרמב"ם היה איך, לא, הרמב"ם לא היה כותב מעשה כזה סתם כך. זה לא שזה לא מעשה סתם בעלמא. זה בטוח, בזה אני מסכים, זה בטוח שאפשר להשתמש בתפילין של הסבא, אבל התנא הקדוש הלל הזקן הניח, הוא הניח כל יום את תפילין של סבו, לא עלה בדעתו לבדוק. לא, הרמב"ם מביא את זה מסיבה, שהוא רוצה לומר שזה highly recommended כביכול, הוא לא אומר את המילה, אבל יש את הצד השני גם, אם יש ריעותא מבפנים בתפילין של הסבא, צריך לבדוק, אם זה נעשה רטוב, אני יודע מה.
דובר 1: זה בוודאי מודה, ויש את המעשה של החסיד ליובאוויטש שנודע לו שהוא מעולם לא הניח תפילין כשרות. יש מעשיות כאלה תמיד, אבל כל מעשה, והרמב"ם היה דווקא אוהב את המעשה, למה? כי אם החסיד ליובאוויטש היה במדרגה כזו שהוא לא איבד את שמחתו ודבקותו גם כשנודע לו שהוא עשה את המצווה שנים, הוא בעצם עשה את המקסימום של אהבת השם ויראתו.
דובר 2: לא, זה קשור גם לתשובה, התשובה בין אדם לחברו, אני זוכר שהוא אומר שהוא לא כעס על האחר, הוא מצא שהתפילין שלו היו פסולות.
דובר 1: זה פשוט, כי התורה, אנחנו מקיימים את התורה, אנחנו לא מכונות, התפילין זה להזכיר. התורה אומרת שיש לך חזקה, קנית מסופר ירא שמים, מוחזק, ווטאבר, כל הדברים האלה. אבל אם עשית מה שהתורה אומרת, זה מן הדין להיות שבמשך ההיסטוריה צריך לדמיין שהיו במשך ההיסטוריה עשרים מיליון צדיקים, אני יודע מה, ועשרים מהם הניחו כל החיים תפילין פסולות כי הם נהגו לפי ההלכה. ידוע בחכמות העליונות.
כך זה הולך, שהקב"ה עשה את העולם כך, מה אנחנו יודעים למה? זה מאוד מצחיק, חושבים שזה גילוי מה ש... עשית כדין, ויצאת, אין שום שאלה, ומה ה... אדם חייב לעשות את חלקו... במילים אחרות, אם אחד קנה תפילין כדת וכדין, והוא עשה את מצוותו, והוא הניח שבעים שנה תפילין פסולות, והשני לא עשה את המצווה המוטלת לקנות בכסף, אני יודע מה, הוא לא עשה את החוב המוטל עליו מלקנות תפילין, והוא הניח כל השנים תפילין כשרות, הלה עדיין עשה את מצוותו, והלה לא עשה את מצוותו. הזה זכה כל יום להיות לו את הדבר הנפלא של תפילין כשרות על ראשו, והוא לא.
הוא כן, כי מצד האמת... מה הוא עשה? הוא עשה לשם יחודו. אבל זה לא תירוץ, הוא רצה מזה לא, הוא הניח לשם יחודו. אבל אני לא יכול לומר למדנות, הוא קיים כל הלכות תפילין כל יום. לא, אני אומר במקרה של העליון, מה הוא עשה שם, מה הוא יכול היה לעשות? תגיד לי אחד, שהתפילין נפתחו, אתה מבחין שהתפילין צריכות להיפתח. לא עשית קודם לעליון לשם יחודו? לא, זה כבר חסידי מדי. אבל לא, אני מתכוון לומר, זה רק זכר, שיהיה לכל הפחות משהו אחר אולי. אני לא יודע, יש הלכה שצריך להניח תפילין. אבל מי חייב? אומר הרמב"ם. מי חייב? אומר הרמב"ם. צריך לחשוב אם היה רבי שבמקום לומר צריך לבדוק את התפילין, כל פעם שאחד שואל שאלה הוא יגיד שהוא ישלח רואה חשבון לבדוק את כל החשבונות שלו, אם הוא חלילה לא נגנב, נכון? אם הוא לא היה לא ישר עם האישה, ואם הוא... חוב המוטל עליו. אוקיי, חוב המוטל עליו, אומר הרמב"ם, כל אחד נכנס ללמוד, מי חייב? אומר הרמב"ם, לכל יש נשים ועבדים שזה לא הרעיון שלי או שזה לא אהוב. הקרן שלי. מקרן, כי מזוזה יכולה... הוא לא שם חינוך אצל הילד... אבל מה החינוך, אפילו תינוק? לא, ילד כבר מבחין, או ילד ש... זה לא אומר... אוקיי אולי סתם, מגילה חינוך, ברור לגמרי, ואני לא פטור כל פעם כאן פטור מיד. יש חסלא שבועות וחסלא הארץ, כי או בפנדיג בארץ ישראל. קורה אם אחד שוכר בית בחסלא הארץ. או אחד גר בפנדיג וגר במלון בארץ ישראל, הסחיד מתחירות. פטור מנם עזיזה שלושים יום. שלושים הימים הראשונים של שכירות בפטור. למה הוא אומר שלושים יום של שכירות? כי יש אבא, אבא, אכוחר בית, אבא, אכוחר בית, ארץ ישראל, חייב מזוזה מיד, מי ששוכר בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, מה ההבדל? כבר לא פנדיג, ארץ ישראל זה יהודי, איך גר יהודי, יהודי באמת גר כל יהודי בארץ ישראל, כששוכר בארץ ישראל, אתה כבר גר שם, איי, מחר הוא יוצא, וחוץ לארץ זה תמיד, הכל זמני. אפילו חוחד, אחרי שלושים יום, אוקיי, יש כבר קביעות. אבל לפני שלושים יום, עדיין אין לו קביעה, אולי מחר ישנה את דעתו.
שאנחנו ממש עכשיו למדנו, שהמזוזות חייבות להסתיים במילים כל הארץ, אבל קו מיוחד, הכל כל הארץ. שם זה איפה שיהודי שייך, אנחנו כאן זמנית, כאן בגלות, טמס, ריבוור, או הול. אומר העמבה, שכשאדם עדיין באופן אריי בבית, עדיין לא חובה, כשזה רק נעשה יותר קבוע. בארץ ישראל, הזכירה עצמה כבר נקראת קביעות.
אבל בארץ ישראל עדיין יש תנאים, כשבדור בפנדיג, פנדיג זה חייטרי, פנדיג על הדרכים, כן? מלון בשויט על ברזל. כן, כך סאלנטרס. אני מתכוון פנדיג פירושו מלון, או עכסניה כזו. כך ההלכה, למה אני חושב שיש אנשים שחושבים בארץ ישראל, הם נכנסים והם היו שוכרים חדר, או שם דברים והוא מביא עמו את המזוזות שלו. לכאורה כאן רואים ברור שזה לא חובה, כי דור בפנדיג. כך סאלנטרס. אני כבר יודע למה אנשים לא עושים ביסן. שמעת על זה? ראיתי אנשים שהם משהו וואריעט. הם חושבים שזה סוחר ביס. כן, אבל לכאורה זה לא שכירות הבית, זו דירת עראי, פונדק.
הגאונים והראשונים שאתה אומר, הוא שוכר חדר, אולי באמת הוא לא עושה כשהוא נוסע לגרנד סאמר עשרה ימים, הוא מסתובב בלי מזוזה. אני לא יודע. אולי אז כבר קוראים לו שוכר? אני לא יודע. הוא לא אומר את השיעור מתי זה נעשה דירת עראי ופונדק. הוא מסביר, הרב דומ"ן, שהפשט הוא שהחכמים רוצים שאנשים ישארו בבתיהם, לכן הם קבעו שצריך לשים מזוזה, כדי שהוא כבר ישאר שם. אבל פונדק זה לא נוגע, פונדק זה עשוי לזמני והוא הולך ללכת משם. לפי זה אין שום חילוק אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ. אוקיי, אולי ברמה מסוימת זה כבר ממש שכירות.
אוקיי, עוד הלכה אחת לגבי שוכר, הלכה חשובה. מי ששוכר בית בארץ ישראל, שוכר חייב במזוזה לקבוע, שהמצווה היא על השוכר, על מי שדר. אפילו נתן שכר על קביעתה, למה? אפילו הוא משלם שהמשכיר יעשה את זה, אפילו... זה אומר שהשוכר צריך לשלם. האם זה אומר שהמשכיר צריך לחייב את האחר לשלם על זה? לא. את הכסף גם השוכר צריך לשלם. המזוזה היא חובת הדר, לא חובת הבית. המזוזה היא אחת מההלכות הקודמות שלמדנו, שזה קשור לבית, על זה אומרים שוכר לא. אומרים לא, זה קשור... לא אומר משהו נוסף, המזוזה לא אומרת שזה חובת הבית, אבל כן, אוקיי.
וכשיוצא, עוד הלכה מעניינת, כשאדם יוצא מהשכירות שלו, הוא לא לוקח את המזוזות שלו. לא מרוקנים בית ממזוזות. זה לא הולך, הבית היה שם עם מזוזות, אתה לא הולך עכשיו להוריד ולהוציא.
מה הסיבה שכתוב? אתה פוגע באדם הבא שהולך להיכנס. אבל זה לא מסתדר כל כך טוב. התוספות אומר שהסיבה היא שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות, כולו ביתא מזקא הוי. יוצא שאתה עושה פני היזק, אתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב"ם מחזיק לכאורה לא מההיזק. אולי הוא יאמר פשוט, זה לא כבוד למזוזה. בית יהודי מגיעה מזוזה. כך הייתי חושב, מה פתאום הרעיון.
ומותר ליטול מבית של גוי, מילא יש כאן, לפי מה שלמדתי, מילא יש כאן חשש שיחללו את המזוזה, יש ענין שצריך להוריד כשיוצא, כשיוצאים.
המנהג באמריקה הוא שמקפידים מאוד על זה. רבי משה פיינשטיין אמר שלוקחים בדרך כלל כשצובעים, צובעים את הבית, ממילא זה לא דחוף. לא, בשעת הצביעה לוקחים בכל מקרה את המזוזות לצבוע. אם מורידים את המזוזות, לא חס ושלום להוציא, מורידים אותן לצבוע, אז כבר מקובלת ההלכה שחייב להחזיר עבור האחר. זה היה התירוץ של רבי משה פיינשטיין.
היית צריך לומר שלצביעה התווסף עוד משהו, שבצביעה מסתובבים גויים, והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות והם זורקים אותן, ורוצים להחזיר. ממילא זה נעשה ההלכה של עומד בבית לגוי, שלהיפך, כאן אתה עושה את זה לכבוד המזוזה.
יש אנשים אחרים שיש להם היתר, שאם לאדם יש מזוזות מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, והוא מתחשבן עם האדם שנכנס.
תקנה, אפשר להתחשבן. האמת היא שאפשר להתחשבן פשוט עם היהודי שנכנס. הרבה פעמים זו בעיה, עד שהאחר מוצא מזוזות, מי יודע. אין כאן את החיוב שרבי משה פיינשטיין אומר, כשהוא עשה את התקנה, הוא אמר שמדברים על בעל בית שהוא מושקע כלכלית. אבל יש ענין של כבוד התורה, או המזוזה, מאוד מסתבר שבעל בית לטווח ארוך שמכניס כל פעם אנשים אחרים, צריך להיות לו סט מזוזות והוא צריך לשים כשאחד יוצא, פשוט להקל על הציבור, כי זו הבעיה.
או אומרים שהבעלים שכל שנה מתחלף שם בחור כולל, שהדירות ההתחלתיות שממשיכים להחליף, כל בעל בית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם הבעלים שם אותן, יש לו אז את המזוזות הקבועות שלו. זה כבר חלק מהשכירות, מה שלא יהיה. כך עושים באמת, במקומות מסוימים. שיש חיוב שהשכנים יעשו. אם כבר יש כאן בעל בית יהודי שכבר שם, זה כבר מונח, וזה נשאר שם כבר.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
---
פרק ה' הוא הפרק הראשון העוסק באופן ספציפי במזוזה. ספר תורה, תפילין ומזוזה יש להם הלכות משותפות (סוג קלף, קדושת כתיבה), אבל כאן נכנסים לפרטי דיני מזוזה. פרק ה' עוסק באופן כתיבת המזוזה ובאופן קביעתה. פרק ו' עוסק באילו מקומות/בתים חייבים במזוזה.
המילה "מזוזה" פירושה למעשה המשקוף — הקורה בצד הפתח. הקלף שמניחים שם קיבל את השם "מזוזה" מהמשקוף. שניהם — הקלף והבית (המשקוף/הבית) — הם חלקים מהמצווה, ושניהם נקראים "מזוזה". פרק ו' עוסק בצד ה"משקוף" (אילו סוגי משקופים/בתים חייבים), בעוד פרק ה' עוסק בצד הקלף.
---
הרמב"ם: כותב שתי פרשיות — שמע והיה אם שמוע — על דף אחד ביריעה אחת.
פשט: כותבים שתי פרשיות — "שמע" ו"והיה אם שמוע" — על עמוד אחד (דף) על גבי עור אחד (יריעה). חז"ל קבעו שמזוזה כוללת רק שתי פרשיות (לא ארבע כמו תפילין), משום שב"קדש" וב"והיה כי יביאך" לא מוזכרת מזוזה, אלא תפילין.
חידושים:
- "דף אחד" פירושו עמוד אחד של טקסט (כמו בספר תורה, שבו "דף" פירושו תמיד עמוד). "יריעה אחת" פירושה חתיכת עור אחת. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, לא שניים או שלושה.
---
הרמב"ם: ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן.
פשט: אין מתחילים לכתוב ממש בראש הקלף, ואין מסיימים ממש בתחתיתו. משאירים רווח למעלה ולמטה — השיעור הוא כחצי ציפורן.
חידושים:
- בתפילין אין דין כזה של רווח מלמעלה ומלמטה. ההבדל: תפילין מונחים בקופסה המגינה עליהם, אבל למזוזה אין מטלית ואין הגנה סביבה — היא מונחת חשופה. לכן צריך רווח כדי (א) שייראה יפה, ו-(ב) מעשית — שהטקסט לא יימחק או ייקרע מלמעלה/מלמטה.
- בספר תורה יש גם הלכה של רווח, וזה מתאים — ספר תורה גם גדול יותר וחשוף.
---
הרמב"ם: ואם כתבן בשתים שלש דפין — כשירה.
פשט: אם כתב על שני או שלושה עמודים (על אותו עור) — כשרה בדיעבד.
חידוש: "דפין" פירושו כאן לא יריעות (חתיכות עור נפרדות), אלא עמודים על אותו עור. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, אבל בדיעבד עם מספר עמודים כשרה.
---
הרמב"ם: שתי עורות — אפילו בשתי טבלאות, ואפילו חיברן ותפרן — פסולה.
פשט: לכתחילה צריך להיות על עור אחד (יריעה אחת). שני עמודים על עור אחד — בדיעבד כשר. אבל שתי חתיכות עור נפרדות — אפילו תפרן יחד — פסולה.
---
הרמב"ם: לא יעשנה כזנב... או כמעין עגול... או כקובע.
פשט: אסור לכתוב את המזוזה בצורות פנטזיה:
- זנב = משולש, רחב מלמעלה וצר מלמטה (כמו זנב).
- כמעין עגול = כמו כדור/עיגול.
- כקובע = משולש הפוך (רחב מלמטה, צר מלמעלה) — כמו אוהל/פירמידה.
חידושים:
- עיצובים כאלה נראים בכתובות ובמסמכים עתיקים — זהו סגנון דקורטיבי. אבל למזוזה זה פסול, משום שמזוזה צריכה להיות ניתנת לקריאה, ועיצובים כאלה אינם מיועדים לקריאה.
- מזוזה הייתה דבר גלוי (לא סגורה בקופסה כמו תפילין), לכן אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים — לכן הרמב"ם צריך לומר שאסור.
---
הרמב"ם: כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה — פסולה.
פשט: אם כתב "והיה אם שמוע" לפני "שמע" — פסולה.
חידושים:
- דיון ארוך מה פירוש "שלא כסדרן": האם פירושו שפיזית כתב "והיה אם שמוע" למעלה ו"שמע" למטה (סדר על הקלף)? או שמא פירושו שזמנית כתב "והיה אם שמוע" תחילה, ואחר כך "שמע" (סדר בזמן)?
- שיטה אחת: "שלא כסדרן" פירושו פשוט הסדר על הקלף — כתב אותו הפוך. שיטה שנייה שואלת: מה ההבדל באיזה זמן כותבים? אין סיבה ברורה לחשוב שסדר הזמן משנה.
- בתפילין פוסקים מניחים שצריך לכתוב כסדרן בזמן, אבל גם שם זה לא ברור ברמב"ם.
- הכסף משנה לא מביא כלום לשאלה, הוא משאיר את זה סתם כלשון הרמב"ם. השאלה נשארת פתוחה.
---
הרמב"ם מזכיר הלכה על ספר תורה שבלה — שאסור להוריד אותו מקדושה לקדושה (מעלין בקודש ואין מורידין).
פשט: אסור "להציל" את ספר התורה שבלה — במקום גניזה, להשתמש בו למשהו עם קדושה נמוכה יותר (למשל, לעשות ממנו מזוזה). מעלין בקודש ואין מורידין.
חידושים:
- "בלה" פירושו לא שנקרע, אלא שהתיישן — נשחק, נחלש, אינו במצב טוב יותר. כמו "בלואות" בבגדים — זה עדיין קיים, אבל משומש. הפסוק "אחרי בלותי" פירושו התיישנתי. כך גם בספרי תורה — עם הזמן הקלף נשחק, מקבל חורים.
- נדון האם "בלה" פירושו דווקא פסול, או אולי רק שהוא ישן ורוצים חדש. הרמב"ם לא מדבר דווקא על ספר תורה פסול, אלא על החלטה מעשית שלא רוצים להשתמש בו יותר.
- שאלה על גניזה לעומת מיחזור: האם צריך להניחו לגמרי בגניזה, או שמא מותר לחתוך חתיכות קלף ולהשתמש למטרות קדושה אחרות (כמו מזוזות)? רב שלא מכר זוזות מתפילין — הוא חתך פרשיות מכתבי קודש ישנים.
- קושיא: האם זה לא כבוד גדול יותר לספר התורה שיקבר כולו בגניזה? ספר התורה הרי חשוב — מניחים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה, אפילו כשלא קורים בו יותר. משל: זה דומה לתלמיד חכם שהזדקן — אין צריך "להוריד" אותו, כמו שכהן גדול נאמר "אל לך כהן גדול שאולה" — הוא לא יכול לעלות, אבל לא מורידים אותו.
- תשובה: בפועל ספר תורה מסתיים בגניזה כשממש מתפרק — כשהוא כבר לא מחזיק על שני עצי החיים. אבל עד אז משאירים אותו בארון קודש. הנודע ביהודה דיבר על השאלה האם הרמ"א מתכוון שלא חותכים, או שכאשר כבר חתוך מותר להשתמש.
---
הרמב"ם: אפילו הגליון (השוליים הריקים למעלה ולמטה) של ספר תורה אסור להשתמש למזוזה.
פשט: אף על פי שזה לא הכתב עצמו, אלא סתם חתיכת קלף — אסור.
חידושים:
- הטעם: אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — לקלף של ספר תורה יש קדושה גבוהה יותר ממזוזה, ואסור להוריד. הוא שם "זנב" (קצה) אבל בספר תורה, וכאן היה הופך ל"זנב ולא ראש" במזוזה — עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים.
---
הרמב"ם: מצווה לכתחילה ש"והיה אם שמוע" תתחיל באותה שורה שבה "שמע" מסתיימת — כמו פרשה סתומה.
פשט: משאירים רווח באותה שורה (לא מתחילים שורה חדשה כמו פתוחה).
חידושים:
- הטעם: מכיוון ש"והיה אם שמוע" היא פרשה סתומה בתורה, צריך לעשות כך גם במזוזה.
- זה לא מעכב בדיעבד — אם עשו אחרת, המזוזה כשרה.
- בתפילין מחמירים לעשות כך, משום שגם שם זה לא סמוך לאות.
---
הרמב"ם מבין שדין שעטנ"ז ג"ץ (מנחות כ"ט ע"ב — "אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ") אינו על כל התורה, אלא ספציפית על מזוזה. הרמב"ם מונה אילו אותיות ספציפיות בשתי הפרשיות של מזוזה צריכות שלושה זייני"ן.
חידושים:
- בתפילין יש מסורה אחרת אילו אותיות מקבלות תגין — לא אותן כמו במזוזה. זה מראה שהתגין אינם דין באות עצמה, אלא דין בכתב הספציפי (מזוזה או תפילין).
- רש"י מבין שתגין אינם כתרים/זייני"ן שלמים מעל האות, אלא האופן שבו עושים חדות לאות — שהפינות יהיו יפות וחדות. לפי רש"י שעטנ"ז ג"ץ היה תקף בכל מקום (בכל התורה), משום שזה בעצם דין באופן כתיבת אותה אות.
- הרמב"ם מבין שתגין הם זייני"ן ממשיים (קווים קטנים) העומדים למעלה על האות.
ר' יחיאל מאיר מסביר שמנהגנו מקבל את שתיהן: אנו עושים זייני"ן כמו הרמב"ם, ואנו מקיימים שעטנ"ז ג"ץ בכל מקום כמו רש"י. לכן יש לנו את שני המנהגים ביחד. (ההגהות מיימוניות בפרק ב' יש לו הגהה גדולה על כך.)
פרשה ראשונה (שמע) — שבע אותיות, כל אחת עם שלושה זייני"ן:
- ש' וע' של "שמע"
- נ' של "ונפשך"
- ח' [?]
- שני דלתי"ן של "מזוזות"
חידוש מעניין: הרמב"ם מדגיש במזוזה דווקא את מה שכתוב "מזוזות", ובתפילין מדגישים "וקשרתם". זה מראה שלכל כתב יש מסורה משלו — במזוזה מדגישים את ענין המזוזה, בתפילין את ענין התפילין. אבל מעניין: במזוזה כן מדגישים "טוטפות" (השייך לתפילין), אבל בתפילין לא מדגישים "מזוזות".
פרשה שנייה (והיה אם שמוע) — שש אותיות עם שלושה זייני"ן כל אחת, ביניהן ג' של "דגנך" (שבתפילין יש במקומו "ואספת").
הרמב"ם: ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל.
פשט: אם לא הוסיף תגין, או הוסיף תגין שלא לפי הסדר הנכון, אינו פסול.
חידושים:
- נדון מדוע דווקא הג' היא האות הדומיננטית של דגנ"ח, ולא הד' (האות הראשונה). תירוץ אפשרי: אולי רק אותיות מסוימות מעשית מסוגלות לשאת תג — למשל, איך שמים תג על אל"ף?
- מנהגנו הוא רק לעשות תגי שעטנ"ז ג"ץ (באופן כללי), אבל לא בהכרח את התגין הספציפיים שהרמב"ם מביא. מכיוון שזה לא פוסל בכל מקרה, זה לא קריטי.
- [סטייה:] פעם לכל סופר היו מנהגים משלו איך הוא עושה זיי"ן, גימ"ל, וכו' — "גיוון". היום הכל הולך יותר לסטנדרטיזציה.
---
הרמב"ם: מזוזה שלא בסרטוט... או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת — הרי זה פסולה.
פשט: מזוזה ללא סרטוט, או עם אותיות מוספות/חסרות, פסולה.
- שיטה א': סרטוט פירושו מעשה שריטת קווים מראש לפני שכותבים. זה דין בעצם — חייבים לשרוט קווים פיזית בקלף, ורק אחר כך לכתוב. אם כתב ישר אבל בלי קווים שרוטים, זה פסול. ראיה: אי אפשר להוסיף סרטוט אחר כך — זה מוכיח שסרטוט הוא תנאי מוקדם לכתיבה, לא רק תוצאה.
- שיטה ב': סרטוט הוא שם נרדף (מילה נרדפת) ל"שורה" — פירושו שצריך לכתוב ישר. העיקר הוא התוצאה — ישרות השורות.
- מסקנה: השיטה הראשונה מתקבלת יותר. ראיה: אם סרטוט היה רק פירושו "לכתוב ישר," היה אפשר להוסיף סרטוט אחר כך. אבל אי אפשר. גם: "אי אפשר לכתוב ישר בלי קו" — מעשית זה כמעט בלתי אפשרי.
נשאלת השאלה: איך קורה שמישהו מוסיף אות? התשובה: "מנהג פשוט" — היה נפוץ שאנשים הוסיפו דברים למזוזה (שמות, סגולות, וכו').
הרמב"ם: בצד החיצוני של המזוזה כותבים את השם שד"י.
חידוש: מבפנים — להכניס זה הפסד (פסול), לכן כותבים אותו מבחוץ. אבל הרמב"ם לא מעודד את המנהג — הוא לא אומר שצריך לעשות זאת, אלא שעושים זאת בחוץ. עמדת הרמב"ם היא שאפילו הכתיבה מבחוץ היא בעיה, משום שברגע שמתחילים לכתוב שמות, אנשים יחשבו שאפשר להוסיף עוד שמות. כתיבת ש-ד-י מבחוץ אינה בתורת סגולה, אלא בתורת זכרון להקב"ה. יש סיבה מעשית — המזוזה מגוללת (מקופלת), לא רואים כלום, לכן כותבים משהו מבחוץ להזכיר. זה לא חלק מהמצווה, ממילא זה גם לא סגולה.
הרמב"ם: אפילו שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול.
חידושים:
- "שמות הקדושים" = שמות של הקב"ה (כמו שם אלקים וכו'), לא שמות של אנשים קדושים — "זה לא עלה אפילו בדעת הרמב"ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה."
- חותמות = סוג של עיצובים/סמלים מעולם הקמיעות. ציורים ספציפיים שייצגו מלאכים או כוחות רוחניים. מגן דוד מוזכר כדוגמה לסוג כזה של סמל, אף על פי שזה לא ישירות קשור.
---
הרמב"ם: שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
פשט: הטיפשים אינם יודעים שביטלו את המצווה. הם עושים ממצווה גדולה — ייחוד שמו של הקב"ה, אהבתו ועבודתו — קמיע להנאתם העצמית, משום שהם חושבים שזה יכול לעזור בעניני העולם.
חידושים:
(1) מעשית — פסלו את המזוזה על ידי הוספת אותיות. (2) השקפתית — כל הגישה הפוכה. המצווה האמיתית הגדולה היא ייחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו — זה מה שכתוב בשמע ובוהיה אם שמוע. האדם שמוסיף שמות/סגולות מתייחס למזוזה כקמיע — הוא חושב ששמות קדושים יכולים לעזור ל"הנאת עצמן" ול"הבל העולם."
גמרא (עבודה זרה יא.): אונקלוס הגר, נסיך במלכות הרומית, ברח ללמוד תורה. כשנשלחו אחריו חיילים, אמר: אצלכם (רומאים) החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך (הקב"ה) שומר על החיילים — וזה ענין המזוזה השומרת על פתחנו.
קושיא: זו קושיא גדולה על הרמב"ם — הגמרא אומרת בפירוש שלמזוזה יש היבט של שמירה. איך זה מתאים לעמדה החזקה של הרמב"ם שמזוזה אינה קמיע?
אונקלוס אמר זאת רק לרומאים, משום שהם יכלו להבין זאת ברמתם. אבל הרמב"ם אומר את האמת: השמירה לא באה מהמזוזה הפיזית עצמה, אלא ממה שהמזוזה מזכירה — ייחוד שמו ועבודתו — ומי שהוא עובד ה' יש לו השגחה פרטית. הרבינו מנוח (או רמ"ק) מביא את הפירוש שלפי הרמב"ם, מה ששומר על הבית הוא שהמזוזה מזכיר
ה את הקב"ה, ודרך זה באה השגחה פרטית.
שיטת הרמב"ם כאן זהה למה שכבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה. המשנה אומרת שמי שאומר פסוק ("כל המחלה אשר שמתי במצרים") על מכה — עושה מדברי תורה רפואת הגוף, בעוד שהם באמת רפואת הנפש. התורה נועדה שידעו את הדעות הנכונות, לא כרפואה פיזית.
חידוש מקורי ביותר: השמירה של מזוזה עובדת רק כשלא צריכים אותה — כלומר, כשעושים את המצווה לשמה, לא בשביל השמירה. כשעושים את השמירה ל"מטרה סופית" (end goal), לא יקבלו אותה. כשזה "תוצר לוואי" (side effect) של העבודה האמיתית, יקבלו אותה — כמו שכר עולם הבא כפי שהרמב"ם לומד בהלכות תשובה. בוודאי התורה מבטיחה שכר בעולם הזה, אבל זה בא רק כתוצאה מעבודת ה' אמיתית, לא כמטרה.
ההבדל העיקרי: קמיע משרת אותך, ומזוזה — אתה משרת את הקב"ה. הרמב"ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע (הוא עצמו מביא הלכות של קמיע מומחה בהלכות שבת). אבל מזוזה אינה קמיע — מזוזה היא עבודת ה'. כשחז"ל קראו לתפילין "קמיע", התכוונו טכנית לאיזה סוג דבר זה (דבר שנושאים), לא שזה מתפקד כקמיע.
ההגהות מיימוניות מביא את מנהג אשכנז לכתוב "כוזו במוכסז כוזו" מבחוץ על המזוזה (האותיות אחרי "ה' אלקינו ה'"). הערה מעניינת: פעם נהגו לכתוב שמות מלאכים וחותמות, ואחר כך "מיזערו" את זה — הורידו את זה לרק הרמז. ומה מוצאים ברמז? רק עוד רמז על "ה' אלקינו ה' אחד" — אין שם שום דבר מלבד זה! זה עצמו מוכיח את הנקודה: אנשים שחושבים ש"שמע ישראל" לא מספיק, מחפשים להוסיף עוד משהו — ובסופו של דבר מוצאים... עוד רמז על "ה' אלקינו ה' אחד".
המנהג לכתוב שמות מלאכים על מזוזות היה מנהג ישן ומשמעותי עוד לפני הרמב"ם. הרמב"ם "ביטל" אותו, ולכבוד הרמב"ם הפסיקו, ונשאר רק מעט (כוזו). זה מושווה לשיטת הרמב"ם על קרבנות — שהקב"ה נתן קרבנות משום שהעולם רצה בכך, כך גם כאן: העולם רוצה מאוד לשים שמות, משאירים צורה מינימלית.
האדם שחושב שהמזוזה היא סגולה, אינו מרוצה — זו לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. יש לו "קמיע" והוא לא "מרוצה" ממנו — אולי זה לא יעבוד? הוא צריך להוסיף. זה מוכיח שכל הגישה הפוכה.
אנשים חושבים ש"דתי" מאמין בקמיעות, קברים, סגולות, בעוד "משכיל" לא מאמין. אבל כשמישהו שואל את ה"דתי" למה הוא הולך לסגולות — הוא עונה: כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי להרוויח כסף. יוצא שכל עבודת ה' שלו היא באמת איך לעשות "ישועות" — שזה הבל עולם הזה. זה מאוד מפריע לרמב"ם: כל הנקודה של יהדות היא שיהיה פחות אכפת מהבל עולם הזה. והנה בא מישהו ואומר שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? זה בדיוק הפוך! מלבד מה שהרמב"ם אומר שזה לא עוזר (פיזית), יש גם את הבעיה שאתה חושב שזה עוזר להבל עולם הזה — כאילו הקב"ה נתן קמיע כדי שיאכלו יותר.
המנהג ללמוד רמב"ם "לזכות" או "לרפואת" מישהו — הרמב"ם היה מוטרד אם לומדים תורה כדי להרוויח יותר כסף — "לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את הקב"ה לאכילה שלך." אבל — אם מישהו רוצה כסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טוב יותר, זה כבר אחרת. הרמב"ם עצמו הלך לקברי צדיקים, אז צריך להיזהר מ"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" אבל גם לא להגזים.
---
הרמב"ם: מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה — בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה.
פשט: שתי המילים האחרונות של פרשת "והיה אם שמוע" — "על הארץ" — יהיו בשורה האחרונה של המזוזה. לא משנה אם הן בתחילת השורה או באמצעה.
חידושים:
- מנהג הסופרים הוא לכתוב 22 שיטות (שורות), כנגד 22 אותיות האלף-בית. הרמב"ם מביא שכל שורה מתחילה באות מסוימת, והוא נותן את סדר המילים שמתחילות כל שורה: "שמע", "השם אלקינו", "השם אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו..." וכו'.
- כאן טמונים "סודות גדולים" בסדר.
- אחרי "על הארץ" עושים פרשה סתומה (רווח), שזו שאלה נפרדת.
---
הרמב"ם: גולל אותה מסוף השיטה לתחלתה, ואחר שגוללה מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחברה במזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.
פשט: מגוללים את הקלף משמאל לימין (מסוף שיטה לתחילה), מכניסים אותו למחזיק (שפופרת) של קנה, עץ, או חומר אחר, ומקבעים אותו במסמר על משקוף הדלת, או חופרים מקום קטן במשקוף הדלת ומכניסים אותו פנימה.
חידושים:
- גולל לעומת כופל: הרמב"ם מדגיש שמגוללים (גולל) את הקלף, לא מקפלים (כופל). הגלילה הולכת מסוף שיטה לתחילתה — כדי שהצד הימני (התחלה) יהיה למעלה/בחוץ, לא מקומט.
- שפופרת: שפופרת היא כמו קש או קנה — מחזיק פשוט. זה לא קופסה סגורה. זה מאוד קל להוציא — "אני נותן לזה דחיפה קטנה ואני מוציא אותו."
- הבדל מתפילין: בתפילין מכניסים את הקלף למטלית (בד) ואז לבית. במזוזה אין מטלית — רק שפופרת.
- ביקורת על הנוהג כיום: היום מכניסים מזוזות לקופסת פלסטיק שקשה מאוד לפתוח. זה בעייתי, משום ש: (א) מזוזה לא צריכה להיות מכוסה (סגורה מדי). (ב) יש דין של "תפיסת יד" — צריך להיות אפשר לפתוח ולגשת למזוזה. בתפילין זה אחרת — שם אין דין שצריך לפתוח; לא כתוב בתורה שצריך לפתוח. אבל במזוזה כן.
- האם צריך מסמרים או מספיק דבק/מדבקה: לא נראה מהרמב"ם שצריכה להיות קביעות חזקה. הרמב"ם אומר מסמר או חופר — שניהם דרכים מעשיות, לא בהכרח קביעות גדולה. "אני לא רואה שזה ענין של קביעות... לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים" על קביעה חזקה.
---
הרמב"ם: תלה במקל — פסולה, שאין זו קביעה. עשה חור במזוזת הפתח והכניס בה המזוזה כמין נגר — לא עשו כלום. העמיקה טפח — פסולה.
פשט: (1) תלייה על מקל (לא מחובר לדלת) פסולה — זו לא קביעה. (2) תקיעה בחור במשקוף הדלת כמו בריח (נגר) — גם פסולה. (3) חפירה עמוקה מדי (טפח) — פסולה.
חידושים:
- תלה במקל: "מקל" פירושו מקל שאינו מחובר לדלת — יש לו איזה מקל ליד הדלת והוא שם את המזוזה עליו. זו לא קביעה.
- כמין נגר: הוא תקע את המזוזה ישירות לתוך משקוף הדלת כמו בריח (כמו בריחי המשכן). המזוזה צריכה לתלות/לשכב על משקוף הפתח, לא להיות תקועה בתוך הדלת כמו מסמר.
- העמיקה טפח: ההבדל בין ה"חופר" מקודם (שכשר) ל"העמיקה טפח" (שפסול) הוא העומק — חפירה קטנה טובה, אבל טפח שלם עמוק זה יותר מדי, משום שלא צריך לחפש ולהכניס יד כדי למצוא את המזוזה.
- טעם ההלכה: הלבוש מביא דרשה: "על מזוזות" — לא "תוך מזוזות". צריך להיות על משקוף הדלת, לא בתוך משקוף הדלת.
- [סטייה: שיטת הלבוש] — ללבוש יש שיטה שאפשר לחשוב בעצמנו טעמים להלכות, אפילו בלי לחזור לגמרא. הרמב"ם עצמו עושה כך בהלכות נדרים — מסתכלים על ההלכה ומבינים את הטעם.
---
הרמב"ם: מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה", שקביעתה היא המצוה.
פשט: הברכה נאמרת בעת קביעת המזוזה, לא בעת כתיבתה. הנוסח הוא "לקבוע מזוזה" משום שהמצווה היא הקביעה.
חידושים:
- למה "לקבוע" ולא "לכתוב"? בתורה כתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך" — משמע שכתיבה היא המצווה. למרות זאת אומר הרמב"ם שהמצווה היא הקביעה (הקיבוע), לא הכתיבה. "לא בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה."
- [סטייה: האם אפשר לכתוב על הקיר?] למה אי אפשר לקחת עט ולכתוב ישירות על הקיר/הדלת? אז "וכתבתם" והקביעה היו אחד. אולי פעם אכן עשו כך — כתבו ישירות על הדלת. צדוקים או קראים אולי עשו כך.
- תירוץ מעשי: במדבר ישראל גרו באוהלים של עור — שם לא היה משקוף אבן לכתוב עליו. זה יכול להסביר למה המנהג נעשה לכתוב על קלף נפרד.
- למה זה נקרא "מזוזה"? "עכשיו אני מבין למה זה נקרא מזוזה — כי פעם זה היה המזוזה" — פעם כתבו ישירות על משקוף הדלת (מזוזה), לכן גם הקלף נקרא "מזוזה."
---
הרמב"ם: חתך חוליות וקבען במזוזה, וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה — פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פשט: כשלוקחים קנים (מקלות במבוק) וקושרים אותם יחד לעשות משקוף דלת (מזוזת הפתח), זה פסול משום שמזוזה כזו לא יכולה לעמוד בפני עצמה.
חידושים:
- המילה "מזוזה" כאן יש לה משמעות כפולה: (1) מזוזת הפתח — משקוף הדלת הפיזי, ו-(2) המזוזה — הקלף עם הפרשיות. הדין הוא שצריך תחילה לעשות מזוזה (משקוף), ואחר כך לשים עליו מזוזה (קלף). אי אפשר להשתמש באותו דבר לשני המטרות.
- אפילו אם כבר הייתה מזוזה (קלף), צריך להוריד אותה ולהחזיר אותה — משום שלא הייתה קביעת מזוזה כראוי, כי המשקוף עצמו אינו כשר.
---
הרמב"ם: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע (שמיטה), ושל רבים פעמיים ביובל.
פשט: מזוזה פרטית צריך לבדוק פעמיים במחזור שמיטה (7 שנים), ומזוזה ציבורית פעמיים ביובל (50 שנה).
חידושים:
מה פירוש "פעמיים בשבע שנים"? האם זה פעם בשלוש וחצי שנים? או אולי שלוש פעמים בשמיטה? נשאר כקושיא.
קושיית סברא: למה נותנים לרבים קולא (רק פעמיים ב-50 שנה) כשביחיד מחמירים (פעמיים ב-7 שנים)?
הערוך השולחן ("פוסק יפה") אומר ששיעור הבדיקה הוא ממוצע — תלוי בנסיבות: אם זה מקום לח, מקום חם, צריך לבדוק יותר. אם זה מקום טוב, פעם בשנה מספיק.
טעם הרמב"ם: שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה... מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות — יכול להתעפש משום שזה קרוב לקירות.
נפקא מינה מעשית: מזוזות של היום שמכניסים לקופסת פלסטיק חזקה, ואפשר אפילו לראות שהיא שלמה — לכאורה לא צריך לבדוק, משום שכל הטעם הוא רק כשיכול להתעפש.
הבדל חד: דין הבדיקה הוא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן — האם זה נשחק/התעפש פיזית. אבל בפועל הסופר בודק האם הסופר המקורי כתב נכון — זה לא דין הבדיקה! סופרים בלייקווד מאשרים שכן, קורה שמזוזה נשחקת פיזית, אבל לא בטוח שזה קורה מספיק תכוף כדי לעשות מזה חיוב.
סברא חידושית: לכאורה לא צריך בכלל סופר לבדיקה. בעל הבית עצמו יכול לפתוח את המזוזה, לבדוק שכל האותיות שלמות, שלא חסרה מילה. אם יש ספק, שואלים רב — אבל גם הסופר עושה זאת! אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה משהו ש"אף אחד לא יכול לדעת" — אבל כל יהודי יכול לראות זאת בעצמו.
---
הרמב"ם מביא: הלל הזקן ירש תפילין מסבו והניחן לבדוק.
פשט: הרמב"ם פוסק שתפילין לא צריך לבדוק (בניגוד למזוזות), והוא מביא ראיה מהלל הזקן.
חידושים:
הקוז'ניצר (רב) אומר שמהרמב"ם משמע שבתפילין זו מעלה שלא לבדוק בכלל. הרמב"ם לא היה כותב סתם מעשה — הוא מביא זאת משום שהוא רוצה לומר שזה "מומלץ מאוד" כביכול להסתמך על החזקה. אבל אם יש ריעותא (נרטב, וכו'), גם הרמב"ם מודה שצריך לבדוק.
ההנהגה המפורסמת של הרבי מליובאוויטש לומר לבדוק תפילין ומזוזות לעתים קרובות — למה? בתפילין הרמב"ם אומר בפירוש שלא צריך, ובמזוזות השיעור הוא רק פעמיים בשבע שנים.
כמה תירוצים:
- אולי הרבי חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה "דרך יפה" להזכיר להם.
- אולי זו דרך ליצור שליחים — שיהיה קשר עם יהודים בכל מקום, למכור כיסויים למזוזות, פרנסות, וכו'.
- אולי זה קשור לדין הרמ"א שכשיהודי יש לו צרה, לא צריך לומר שזה מקרה, אלא הוא צריך לעשות תשובה. הרבי מליובאוויטש אולי התכוון: "בדוק את עבודת ה' שלך" — אבל איך אומרים זאת ליהודי פשוט? דרך מעשה: בדוק את המזוזות והתפילין שלך. זו דרך מעשית להזכיר ליהודי את הקשר שלו עם הקב"ה.
גדולי ישראל אחרים לא נוהגים כך כיום, וקשה למצוא מקור ברור למנהג הזה.
יש מנהג לבדוק מזוזות ותפילין בחודש אלול. איפה זה כתוב? זו סתם חומרא — כמו שבחודש אלול נזכרים ביהדות.
עיקרון יסודי חשוב ביותר: אם מישהו קנה תפילין כדת וכדין — מסופר מומחה, עם כל ההלכות — ומתברר שהן פסולות, הוא יצא ידי חובתו. הקב"ה עשה את העולם כך שבמהלך ההיסטוריה היו צדיקים שהניחו תפילין פסולות כל החיים — משום שהם נהגו לפי הדין. אין שום שאלה — אדם חייב לעשות את חלקו, והוא עשה זאת.
המעשה המפורסמת של חסיד ליובאוויטש שגילה שמעולם לא הניח תפילין כשרות — הרמב"ם היה "אוהב" את המעשה, משום ש: אם החסיד לא איבד את שמחתו ודבקותו כשגילה זאת, הוא למעשה עשה את המקסימום של אהבת ה' ויראתו. העיקר של תפילין הוא להזכיר — ואם הוא עשה מ
ה שהתורה אומרת, הוא יצא.
האם מברכים כשמסיימים לעשות תפילין של ראש (משום שהולכים להניחן במקום הנכון)? המצווה היא הקשירה — ההנחה בכל יום. במזוזה זה אחרת — מי שמניח אותה יש לו את פעולת המצווה, אבל מי שנכנס לבית יש לו רק את קיום המצווה (בלי הפעולה).
---
הרמב"ם: השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. בחוץ לארץ — פטור מן המזוזה שלושים יום. הדר בפונדק בארץ ישראל — פטור מן המזוזה.
פשט: מי ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה. בחוץ לארץ פטור שלושים יום הראשונים. פונדק (מלון/אכסניה) בארץ ישראל פטור ממזוזה.
חידושים:
בארץ ישראל זה המקום האמיתי שבו יהודי שייך — "יהודי באמת גר בארץ ישראל." כששוכרים בארץ ישראל, כבר גרים שם, והדירה עצמה כבר נקראת קבועה. בחוץ לארץ הכל זמני — "כאן בגלות, זמני" — אפילו קונה. רק אחרי שלושים יום מקבלים מדרגה של קביעות.
פונדק (מלון) פטור אפילו בארץ ישראל, משום שהוא מיועד למגורים זמניים. השיעור מתי משהו מפסיק להיות "דירת עראי" והופך ל"שכירות" לא מבואר בבירור. אנשים שנוסעים לחופשת קיץ בארץ ישראל ושוכרים חדר — לכאורה אינו חייב, משום שזה "דר בפונדק."
החכמים רוצים שאנשים יישארו בבתיהם, לכן תיקנו מזוזה — שישאר שם. אבל פונדק לא נוגע לזה, משום שפונדק מיועד לזמני והוא ממילא הולך. לפי זה אין הבדל אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ — כל עוד זו לא שכירות ממשית.
---
הרמב"ם: השוכר — עליו לקבוע מזוזה, ואפילו נתן שכר על קביעתה.
פשט: מצוות המזוזה על השוכר (מי ששוכר), לא על המשכיר (בעל הבית). אפילו הוא משלם למשכיר לעשות זאת — השוכר צריך לשלם עבור המזוזה.
חידושים:
- חובת הדר, לא חובת הבית: מזוזה היא חובה על הדר (מי שגר), לא על הבית (הבית). לכן השוכר חייב, לא המשכיר.
---
הרמב"ם: וכשיוצא — לא יטול מזוזותיו. ומותר ליטול מבית של גוי.
פשט: כשאדם יוצא מדירתו, לא מוריד את מזוזותיו. אבל אם גוי הולך להיכנס, מותר להוריד.
חידושים:
הטעם הפשוט הוא: עושים טובה לאדם הבא שיכנס. אבל זה לא מתאים כל כך. תוספות אומר שהטעם הוא משום שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות — "כולו ביתא מזיקא הוי" — יוצא שאתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב"ם לכאורה לא סובר בטעם של נזק. אולי הוא יאמר פשוט: זה לא כבוד למזוזה — "בית יהודי מגיע לו מזוזה."
משום שיש חשש שהגוי יחלל את המזוזה, יש ענין להוריד אותה.
המנהג באמריקה הוא להקפיד מאוד לא להוריד מזוזות. ר' משה פיינשטיין אמר: כשצובעים בית, בוודאי מורידים את המזוזות לצביעה — לא חס ושלום להוריד, אלא לצביעה. באותו רגע כבר מקובל שחייבים להחזיר עבור הבא. זה תירוצו של ר' משה איך אפשר מעשית להחליף מזוזות.
- בעת צביעה לעתים קרובות מסתובבים גויים (צבעים), והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות וזורקים אותן. ממילא זה הופך להלכה של "עומד בבית לגוי" — להיפך, כאן מורידים אותן לכבוד המזוזה.
- עצה מעשית למזוזות מיוחדות: אם לאדם יש מזוזות יקרות/מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, ומתחשבן עם הדייר החדש.
- חיוב בעל הבית: בבתי התחלה שבהם כל שנה מתחלף בחור כולל, בעל הבית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם בעל הבית שם אותן, יש לו את מזוזותיו הקבועות — זה כבר חלק מהשכירות.
---
חידוש: אדם חייב לעשות את חלקו — חובתו המוטלת עליו. הדוגמה: מי שקנה תפילין כדת וכדין, אבל התברר שהניח תפילין פסולות שבעים שנה — הוא כן קיים את חובתו (הוא עשה מה שהיה צריך). השני שלא עשה את חובתו לקנות תפילין כדין, אבל במקרה הניח תפילין כשרות — הוא לא קיים את מצוותו. הראשון לא היה לו את הזכות של תפילין כשרות על הראש, אבל הוא עשה מה שמוטל עליו.
דובר 1: טוב, אנחנו לומדים רמב"ם הלכות ספר תורה תפילין ומזוזה, פרק ה'. הפרק הוא הראשון שמדבר כבר הלכות מזוזה. יש משהו שמשותף לשלושתם, לכולם יש אותן הלכות לגבי איזה סוג קלף כותבים, ואיזו קדושה כותבים. ויש לנו כאן הלכות פרטיות על השלושה, ועכשיו נלך ללמוד את ההלכות הפרטיות של מזוזה.
טוב, אנחנו צריכים ללמוד, הוא אומר שני דברים לגבי מזוזה, הפרטים של כתיבת המזוזה, איך מניחים אותה אפשר לומר, ואחר כך הפרק השני הבא יהיה לגבי אילו מקומות חייבים במזוזה, או איזה בית חייב במזוזה. פחות או יותר שני הפרקים של הלכות מזוזה שאנחנו לומדים כאן.
טוב, קודם כל צריכים אנחנו ללמוד מהי מזוזה. איך כותבים את המזוזה? איך כותבים את הקלף שמניחים על ה... מעניין שהמזוזה נקראת מזוזה. מזוזה פירושה בלשון הקודש, מזוזה פירושה המשקוף, הקרש בצד הדלת. ועל זה מניחים קלף, או תפילה קראו לזה פעם, או חתיכה מספר תורה, חתיכה שדומה לספר תורה, שמגוללת אמר הרמב"ם, ומניחים אותה על המשקוף, וזה קיבל את השם "המזוזה".
הפרק הבא, פרק ו', הוא גם כל ההלכות של "המזוזה", אבל עכשיו הן ההלכות של המשקוף, אילו סוגי משקופים חייבים במזוזה. שם מגיע גם יותר הבית. כן, הבית. גם המשקוף. נראה שהבית הוא חצי מהמצווה, כאילו זו קומבינציה, יש כאן בית עם קלף, שהם באים ביחד והם עושים מצווה, כי לשניהם קוראים מזוזה כאן. מזוזה זה התרגום של מזוזה. יהודי יש לו רק משקוף כדי שיוכל להניח עליו מזוזה. אז המזוזה היא יותר המזוזה מהמזוזה, מבינים? כמו שיהודי חייב לאכול חתיכת עוגה, אומר הוא, עשה ברכה, עשה מזונות. טוב מאוד. קונים בית חדש כדי שיוכלו לשים מזוזה חדשה. אה, כדי לשים מזוזה חדשה צריך לקנות בית? אוקיי, קונים בית.
בקיצור, השאלה היא מה כותבים על המזוזה? אילו פרשיות זה הדבר הראשון? אומר הרמב"ם, כותב שתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, על דף אחד ביריעה אחת. אנחנו יודעים שחז"ל אמרו שתפילין יהיו להםארבע פרשיות ומזוזה רק שתיים, כי ב"קדש" וב"והיה כי יביאך" לא מוזכרת מזוזה, מוזכרים רק תפילין. טוב מאוד.
זה צריך להיות כתוב, הוא לא מודאג מהקונבנציות שלנו. יש כאלה שבתפילין הם לא מודאגים מהקונבנציות שלנו לגבי אילו פרשיות לכתוב, וגם כאן הוא אומר פשוט את ההלכה, הוא אומר מה עושים. הוא אומר צריך לעשות את זה "על דף אחד ביריעה אחת", על אותו פורמט, "ביריעה אחת". מה פירוש "וזהו זה"? שלא יהיו שתי עמודות, זה יהיה כתוב אחד על השני כמו "יריעה אחת". הוא לומד שכל מה שאנחנו קוראים עמוד, בספר תורה קוראים לזה דף תמיד, דף פירושו עמודה של טקסט. זה יהיה על חתיכת עור אחת, וזה יהיה עמוד אחד, שורה אחת ישר למטה.
אומר הרמב"ם הלאה, "ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן". לא מתחילים לכתוב ממש למעלה מהקלף, ולא מסיימים ממש למטה, אלא משאירים קצת רווח למעלה ולמטה. השיעור הוא כמו חצי ציפורן.
דובר 2: אני לא זוכר, אבל אני לא זוכר אם בהלכות תפילין היה לנו גם דבר כזה "רווח מלמעלה ולמטה" כתוב.
דובר 1: לא, לא, תפילין לא צריך רווח. כנראה יש הבדל. יש דבר כזה שצריך להיות רווח בין כל האותיות, צריך להיות הרווח הבסיסי, שלא יהיו כל החורים דחוסים.
דובר 2: אתה מתכוון לומר מוקף גויל?
דובר 1: כן, אבל הקופסאות עצמן אני לא רואה. לכאורה הסברא היא שהרווח הוא ענין של יופי, אבל יכול להיות שזה מחזיק. תדמיין שמתחיל מיד הטקסט, מיד המילים, זה יכול להיקרע יותר בקלות, זה כבר שחוק הטקסט.
למה שונה תפילין ממזוזה? אה, כי מזוזה מונחת בחוץ. ספר תורה בדרך כלל גדול יותר, ספר תורה כן יש הלכה של רווח, עדיין לא למדנו זאת לגבי ספר תורה. אבל עכשיו אנחנו לומדים בתפילין, אתה יכול להבין שזה לא חסר, כי זה מונח בקופסה. הרי כבר למדנו שלא צריך לבדוק את זה בגלל זה, כי הקופסה שומרת עליו היטב. למזוזה אין אפילו דין, זה לא מטלית, אין לה שום דבר מסביב, אז צריך לעשות שזה יהיה יפה מוקף קצת. כך אני חושב, אבל לא חשבתי על הטעם. אני לא יודע אם זה אמת.
כן. ואם כתבן בשתים שלש דפין, הרי זה כשר. כלומר, דפין לא פירושו יריעות. הוא עשה שתי עמודות על אותה חתיכת קלף, זה כשר, שתיים או שלוש. אבל יש כן הלכות שאסור.
למשל, לא יעשנה כזנב. יש סוגים אחרים של איך אנשים היו כותבים, ואפשר לראות את זה הרבה פעמים על כתובות ישנות, על מסמכים, סוג הפונטים, העיצוב. יש עיצוב כזה כמו זנב. זנב פירושו משולש. זה מתחיל רחב ואחר כך נעשה כמו זנב. או כמעין עגול, כתבו את זה כמו כדור. רואים את זה על כתובות ישנות רואים את זה לעתים קרובות, שהטקסט של העמוד מאורגן כאילו מלמעלה קטן יותר ואחר כך נעשה גדול יותר, וכדומה. או כקובע, מה זה בדיוק קובע? קובע אומר הוא זה אוהל. זה הפוך, קובע הוא רחב מלמטה, משולש הפוך. זנב הוא משולש רחב מלמעלה. קובע פירושו קובע הוא פירמידה, משולש הפוך לכיוון השני, ומתחילים מהצד הצר.
ואם עשה כן מלמעלה פסולה. אם התורה היתה רוצה שנכתוב באופן שהוא בידור, כן, אין בעיה. תשכח, עושים את זה מסיבה, עושים את זה כי זה יפה. זה לא לציבור, זה לא דרך. אי אפשר לקרוא את זה ככה. זה לא נעשה לדברים שרוצים לקרוא. זה יפה לכתובה, אולי לכתובה זה גם לא יפה, אני לא יודע.
בקיצור, זה לא דרך. זה לא דרך. זה לא עלה על הדעת. השאלה הראשונה ששאלתי אותך היא שלא עלה על הדעת לאף אחד. זה קשור להלכה שמזוזה היתה דבר פתוח, ממילא אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים ודברים בגלל זה. או להפך, בתפילין צריך לדעת לקרוא, בקרוב נראה שמכסים את זה. בכל מקרה, כבר ראינו יותר מהלכה אחת שנראה שתפילין בעצם אפשר איכשהו לקרוא, מתווכחים על זה. אבל איכשהו זה עשוי שאם רוצים אפשר לפתוח ולקרוא, אז צריך לדעת לקרוא. קשה לקרוא כשזה כעיגול וכו'.
כן. כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה, הוא התחיל לכתוב "והיה אם שמוע" לפני "שמע".
דובר 2: לכאורה פירוש זה שלא לסדר לא שהוא כתב קודם ממנו, זה אומר שהוא... זה אני שואל אותך, זה אומר שהוא כתב למחרת על "שמע"? הוא הלך הפוך?
דובר 1: זה אומר שהוא כתב "והיה אם שמוע", ולמחרת הוא כתב "שמע". הוא הלך הפוך. לא הימים, הסדר עם הזמן.
דובר 2: מי אומר שסדר פירושו זמן? אני מתכוון ששלא לסדר פירושו פשוט... הקדים פירושו פשוט... הוא כתב למעלה...
דובר 1: לא, הוא כותב מלמעלה. ההלכה היא שצריך לכתוב קודם "שמע" על הנייר. אני לא יודע, אני לא יודע למה צריך להתחיל, צריך לכתוב על הזמן. מה ההבדל באיזה זמן כותבים את זה? זה כמו ללמוד תורה? אין סיבה אמיתית לחשוב שיש הבדל באיזה זמן כותבים את זה. למדנו גם בתפילין, יש שהפוסקים מניחים שצריך לכתוב את זה בזמן, אבל זה לא ברור, זה לא כתוב ברור ההלכה ברמב"ם.
אני מתכוון שכאן, אני לא רואה שאחד אומר, אני מתכוון שכנראה פירושו שכותבים את זה הפוך. זה לא יכול להיות. למה צריך ללמוד שזה פירושו בזמן? כן, שלא לסדר, זה פירושו פשוט שצריך לכתוב ישר. מה אני אגיד לך? אני לא יודע. אולי כן בזמן? אני לא יודע. תבדוק מה אומר הכסף משנה. אנשים אומרים כל מיני דברים. טוב, בוא נמשיך.
דובר 2: מה אומר הכסף משנה? לא מותר להסתכל בספר דיברנו. אני מתכוון, תגיד תמשיך בכל מקרה.
דובר 1: אוקיי, תגיד הלאה בינתיים. לא כתוב! הוא לא מביא שום דבר הכסף משנה, לא כתוב! כבר אמרתי לך, לא כתוב! כתוב שלא לסדר! אבל מה פירוש שלא לסדר, זה אנחנו לא יודעים. אותה לשון שכתוב סתם אצל ר' שמואל אלתר, או מה שזה לא יהיה.
אוקיי. כאן הוא אומר שתי עורות, אפילו בשתי טבלאות, ואפילו הוא תפר אותם ביחד והם עכשיו מחוברים. אה, שני דפים, לכתחילה צריך להיות על דף אחד ועל עור אחד, יריעה אחת. אבל שתי עמודות זה בסדר. בדיעבד. אבל שני עורות, אפילו חיברנו אותם ועכשיו הם כאילו הם נקראים ביחד, אבל זה פסול, לא יכול להיות שתי עורות.
טוב, הוא אומר הלכה חדשה של כבוד, אני אחשוב שזה קשור לכבוד של ספר תורה להיות חדש? בעצם המשך, יכול להיות שהם למדו את ההלכות כבר בהלכות בית הכנסת. כן, אסור להוריד מקדושה לקדושה. אסור לרדת מקדושה קלה. אדם לא יכול ליפול ממדרגתו. טוב מאוד. מוצאי שבת בכלל, אסור שיהיה משבת מוצאי שבת. בגלל זה עושים ברכה "אתה חוננתנו", לא להישאר ככה, מה אפשר לעשות. מוצאי שבת צריך להתחזק שיבוא שבת חדש. אבל ספר תורה שבלה זה לא זמן. כאן רואים שהזמן הוא לא חידוש הקדושה, כי הוא לא נעשה מוצאי שבת אף פעם.
לא, אני אומר, כשספר תורה שבלה היה מתחדש שבוע אחר כך, שמו לב שספר תורה שבלה הולך עכשיו בדרך, זה יותר כמו תלמיד חכם שנפטר, זה לא כמו מוצאי שבת.
אוקיי, בקיצור, החידוש הוא לכאורה ספר תורה שבלה, כלומר נקרע ספר תורה, אולי צריך לקחת את החתיכה... לא נקרע, "בלה" פירושו שנעשה ישן. אה, נעשה ישן. טוב מאוד, זה לא... יכול להיות חורים, יכול להיות דרכים שונות לכאורה. כל אחד יהיה עם כל האחרים... זה נעשה פסול. זה נעשה ישן, זה נעשה בלה, זה כבר לא טוב יותר. מה אתם מתכוונים לא טוב? אני אסביר לכם.
לא, כי חשבתי, כשלבית הכנסת שלנו יש תורה ישנה, והעדים מתחילים לומר שזה אולי פסול... אני לא יודע אם זה פסול. יכול להיות שזה דבר יפה לעשות חדש. רואים כאן סדר שכל פרק זמן כותבים חדש. הוא לא מדבר כאן על ספר תורה פסול. הוא רוצה כאן לומר על ההערה. כשאדם החליט שספר התורה כבר ישן מדי, והם רוצים את זה... בגלל סיבות מעשיות. כי לא כתוב אם זה קרוע קצת. הוא לא מדבר כאן על ההלכה של... יכול להיות פשוט שזה אומר... בדרך כלל "בלה" פירושו... ספר התורה יעמוד מאוחר יותר.
אני אומר, אבל אני אומר "בלה", הם אולי ראו שם יותר. אבל "בלה" לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים. נותנים לאישה... הולכים ללמוד... כן, נותנים לאישה בגדים, וחתיכות הבגדים שיש שתיים... זה כבר בלוי... "בלואות" פירושו, אפשר ללבוש. כתוב "מכסה בבלואים ומתעטף בחמה". כן? זה משומש.
"מרוב טובה" אומר יתרו למשה. כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים, זה נשחק, כן? אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נעשה קצת חלש יותר. אומרים, רבונו של עולם, לא רוצים להשתמש בזה לדברים שבקדושה. יעלה על דעתו של אדם, במקום שישימו את זה בשק של הגניזה, שיעשו מזה לפחות, יחתכו מזה וינצלו מזה את המקסימום. זה יהודי חכם, ולמה קרה משהו רע, ומזה נעשתה הלכה.
דובר 1: טוב, אמרתי בלה צריך לחיות אולי הפרט ורואים יותר, אבל בלה לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים ונותנים לאישה בגדים וה... החתיכות הקטנות שיש ש... זה כבר בלוי... בלואות פירושו אפשר ללבוש, כתוב מכסה בבלואים ומתעטף בחמה, כן? אצל אישה, נותנים לה בחורף בגדים חדשים והיא לובשת את ה... שחוקים! בלואות לא פירושו משומשים, הם לא ממש התרגום. אני מתרגם שחוק. שחוק. אחרי בלותי היתה לי עדנה. נעשה ישן. טוב מאוד. ישן. שחוק. נכון. זה יוזד. מרוב טובה, אומר יתרו למשה, כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים. שחוקים. אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת.
דובר 1: רוצים אבל לא להשתמש בזה לדברים שבקדושה, יעלה על דעתו של אדם במקום שישימו את זה בשק של הגניזה. בגניזה. שיעשו מזה לפחות, יחתכו וינצלו מזה את המקסימום, מה שאפשר. זה יהודי חכם, וסתם קרה משהו איפשהו, ומזה נעשתה הלכה. היה מישהו רב שלא היה איש עסקים, והוא מכר מזוזות ותפילין מזה. הם היו, הוא יכול לעמוד שהדברים הקדושים החמורים בקדושה קלה. כאן פירושו פשוט לחתוך את הפרשה בכלי, לחתוך את הפרשה.
דובר 2: אבל אני שואל אותך ממש שאלה טובה, זה כבוד גדול יותר לספר התורה, כשמניחים אותו בגניזה בשלמותו, קוברים אותו, יש לי חשוב הרי.
דובר 1: תקשיב אבל תציל, אתה יודע שהולכים לשם להציל. אותה שאלה מאדם שהוא מת, ושיקחו את האיברים שלו וישימו באנשים אחרים. לקחת את מה שעדיין קדוש, החתיכות שאומרים מהן, שיש מיחזור עסקי של ספר תורה ישן. על זה ממש מדברת ההלכה של המיחזור.
דובר 2: לא, נניח אומרים, הגניזה היא יותר כבוד, יכול להיות כן, זה ספר תורה ישן, אומרים תלמיד חכם שבלה, שבע רליכות, מניחים אותו בשק, רוקדים לספר התורה, אבל לא קוראים בו.
דובר 1: לא, זה אומר גם למשל שרב שנעשה מאוד זקן, לא יעשו אותו עכשיו הוא כבר לא מסוגל. מה הוא לא יכול? לא יעשו אותו עכשיו לראות שהוא נעשה ראש הקהל. הדרגה למטה! משהו אחר זה תורה שבלה, ומניחים אותו פנימה.
ורואים ברור, אצל כהן גדול כתוב "אל יכהן גדול שאלמן", פנימה, הוא לא יכול לעלות.
דובר 2: לא, אני אומר לך, יש אולי מעמד לספר התורה שבלה. לוקחים אותו אפילו כשרוצים לבדוק איך כתבו פעם או מה. ואותו דבר, תלמיד חכם אחרי שהחזיק, יש לזה איזושהי גניזה. אני מתכוון, לכאורה זה הולך לגניזה מאוחר יותר, מניחים את זה בגניזה. אבל יכול להיות, ראית פעם שלוקחים ספר תורה ישן ומניחים אותו בגניזה?
דובר 1: לא, משאירים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה.
דובר 2: אבל רובם הלכו לגניזה, כי אחרת היו לנו מיליוני ספרי תורה לאורך הדורות, או מאות אלפים. לבתי הכנסת יש הרבה, הנאצים שרפו את זה, אני לא יודע, מה תמיד יש תירוצים כאלה, נו?
דובר 1: אולי, אני מתכוון שזה מסתיים בגניזה כשזה כבר ממש מתפורר. תחשוב, כשזה כבר לא מחזיק על שני העצים. זו לא הדרך הכי נוחה להחזיק את זה לצמיתות, עומד בארון קודש על שני עצים. כשזה נעשה מאוד ישן, נעשה שחוק, מקבל חורים. אם לא משתמשים בזה, לא מקבל חורים. אבל מניחים את זה באיזושהי דרך, ומניחים את זה ברגע.
דובר 2: אוקיי, אני מתכוון, עצם התורה יכול להחזיק מאוד זמן רב אם שומרים עליו טוב. אבל אם משתמשים בו, הוא נשחק, כי הוא נשחק, ואחר כך הוא נעשה בלה.
דובר 1: אוקיי, לא, חוקי הטבע הם שאיפשהו... אני מתכוון, אין שום פורמט מלפני אלפי שנים. יש במוזיאון, שומרים את זה טוב.
דובר 2: לא, יש בדיוק כן. מה שהחזיקו את זה במוזיאון עם מקפיא, אני יודע איך הם שומרים את זה. אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.
דובר 1: אוקיי, בקיצור, אנחנו פשוט עושים מוזיאון.
דובר 1: אותו דבר, ולא... עוד דבר, ולא מן הגליון של ספר, אפילו הגליון של הספר טהור. למעלה ולמטה שאמרנו קודם, הרחב מלמעלה ומלמטה. אה, בכל שהוא עולה למזוזה.
דובר 2: כן טוב, אף על פי שזה לא הכתב, זה סתם חתיכה שהייתה של ספר תורה. כמו ששמות של ספר תורה חשובים יותר מהמזוזה.
דובר 1: זה לא השמות, זה הקלף של ספר תורה. אף על פי שהוא לא... עכשיו הוא הולך להיות משודרג שעליו בפועל יעמוד הפרשה, אבל שם הוא זנב ולא ראש. אחרת כאן יש לך זנב ולא ראש ולא ראש לשועלים, בשעה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
דובר 2: יפה מאוד. לא, אני מתכוון גם שלא חותכים תורות, אבל זה אחד לחתוך את התורה הישנה, לוקחים חתיכות. לא חותכים. הוא נראה כאן שזה מאוד סימבולי שאפילו כשזה בלה ואפילו כשזה גליון זה בכל זאת ספר תורה וקדושה.
דובר 1: מעניין הוא מביא עכשיו שהנודע ביהודה דיבר על השאלה, האם הרמ"א מתכוון שלא חותכים, אז זה כבר היה חתוך מכל מקום. לא היינו לא. אבל אתה צודק. זה יפה מאוד.
דובר 1: עכשיו בכל מקרה למדנו על הכתיבה, כן הקלף, איך עושים את זה במזוזה. זה טוב. עכשיו עוד הלכה על איך כותבים את זה היא פרשה סתומה. דומה עמד בבית יוסף, אבל זה שונה ולא מעכב. הרמ"א, במצווה שיהיה רווח שבין פרשת שמע, והרווח של פרשה סתומה.
דובר 2: כן למדו, פרשה סתומה פירושה שיש שורה ריקה, כך עושים אנחנו, אז אני רוצה לראות את הרמ"א. מחזיקים גם כך. ובסתומה מתחילים בשורה הבאה, באותה שורה. אז כך. מצווה שיתחיל פרשת והיה אם שמוע גם באותה שורה שבה מסתיימת. כמו סוף שמע.
דובר 1: כן, כך עושים במזוזה?
דובר 2: אבל... אבל האם זה נעשה בפתוחה? בשורה? כמו שאינה סמוכה על מן התורה?
דובר 1: לא, טוב. שלא יהיה אחד אחרי השני בתורה. רק כיון שוהיה אם שמוע היא פרשה סתומה שם כמו שהיא, אומרים שכשכותבים כאן מתכוונים שגם יעשו כך. אז לכתחילה, אבל זה לא מעכב בדיעבד. כך הדבר. ומחמירים לעשות כך בתפילין.
דובר 2: בתפילין עומד לכאורה ברמב"ם שצריך גם לעשות, כי שם גם לא סמוך עם האות. זה אותן פרשיות, כן? אבל זה לא ברור. כדי שיקל ויחנה עם אסמ"ך. אף פרשה לא... כי שם עומד יוסף מעקב ועוד? זה נשמע כך שם. אני מתכוון שאולי עומד מפורש, אני לא זוכר. אני זוכר שהתלבטו שם למה עומד כך.
דובר 1: אוקיי. אומר הרמב"ם הלאה, "וצריך ליזהר בתגין שבה". צריך לעשות את התגין, הכתרים שרואים למעלה על האותיות של התפילין. "ואלו הן התגין שעושין במזוזה". הולך הרמב"ם למנות אילו אותיות במזוזה... מאוד מעניין, כאן גיליתי מה שחיפשתי אז ושכחתי. גיליתי מה ההיסטוריה של התגין.
במנהגנו זה לעשות כל פעם שעומדות האותיות שעטנ"ז ג"ץ בתורה, עושים אנחנו שלושה תגין. כך המנהג שלנו. אני מתכוון שתוספות או אחרים למדו כך. הרמב"ם הבין לעומת זאת, שמה שעומד בגמרא במנחות, "שעטנ"ז ג"ץ צריכין שלושה תיוגין", וכך עומד "אמר רבא" במנחות כ"ט ע"ב, "שבע אותיות צריכות שלושה שלושה זינין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ", הרמב"ם הבין שרבא מתכוון לומר שכשכותבים מזוזה, והוא הולך עכשיו למנות ש' וע' ות' וכן הלאה מהמזוזה, על אותן אותיות צריך שלושה תגין. לא בכל התורה כולה, ולא בתפילין. תפילין יש אותיות אחרות שצריכות תגין. ובמזוזה צריך שעטנ"ז ג"ץ, אבל שאר התורה הרמב"ם לא שמע בכלל מהדבר שצריך תגין.
עכשיו תפסת מה הסיפור. אומר הרמב"ם, והוא הולך למנות לך בשתי הפרשיות את כל האותיות שיש להן תגין.
דובר 2: לא, אבל בשבוע שעבר הוספנו עוד רמה של עניין, שלשיטת רש"י התגין אינם כתרים שלמים מעל האות כמו שהרמב"ם אומר, כמו זיינין, אלא זה האופן שבו עושים חדה את האות. דין נוסף שהאותיות יהיו אות יפה כזו, שיהיו חדות, הכתר של הש', הפינה של הש' תהיה יפה, מעין דבר כזה. אם היינו הולכים עם רש"י ששעטנ"ז ג"ץ פירושו בכל מקום, כי בסך הכל ההקפדה צריכה להיות איך כותבים אותה אות, לא תגין מעל לזה.
דובר 1: מה שיש לנו, יש לנו את שני המנהגים ביחד. אנחנו לוקחים את הזיינין כמו הרמב"ם, ואנחנו לוקחים את שעטנ"ז ג"ץ שיטת רש"י. אוקיי, כך היה ר' יחיאל מאיר מסביר.
דובר 2: כן. צריך לראות אם אתה מסכים, אבל כן. כך זה בוודאי... כן. ההגהות מיימוניות אומרים תמיד לעיין בפרק ב', שם יש הגהה גדולה.
דובר 1: אוקיי. בקיצור, זה המעשה.
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב"ם, באילו אותיות? אומר הרמב"ם כך, בפרשה ראשונה יש שבע אותיות שלכל אחת שבעה זיינין, וזה ש' וע' של "שמע". למה הוא מסביר כך לומר הע'? אני לא יודע. ו' ונ' של "ונפשך".
דובר 2: כן, אבל הש' של "שמע" והע' צריכות להיות עם שלושה זיינין.
דובר 1: ש' וע', נ' של "ונפשך", ח' ושתי הדלתי"ן של "מזוזות".
דובר 2: יפה מאוד. במזוזות, כאן דרך אגב רואים שזה הגיוני קצת. הדלתי"ן במזוזות, השמיעה והנפש, כמו שני דברים שמזכירים לאדם או מה? ולמה הוא מונה מזוזות?
דובר 1: כי זה מזוזות, ועושים בכל זאת... מזוזה ותפילין הם אחים קרובים. נכון. ובמזוזה, לזכור, במזוזה עמד שעושים את התגין על אותה פרשה. אני רק רוצה לראות אם אותה. איזו פרשה היא הפרשה של מזוזה, של תפילין?
דובר 2: כן, הרמב"ם אומר, שם זה שונה, שם כותבים ב"קוממיות" וב"וקשרתם". למה? כי שם... יש מסורה אחרת במזוזה ואחרת בתפילין.
דובר 1: כן, זה לא... הזיינין זה לא דין בתורה, זה דין במזוזה, כי בתפילין מדגישים את מה שעומד "וקשרתם", וכאן מדגישים את מה שעומד "מזוזות". רואה שהזיינין...
דובר 2: ובתפילין לא מדגישים את המזוזות?
דובר 1: לא.
דובר 2: אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות?
דובר 1: כן. מעניין.
דובר 2: אוקיי. אבל רואה שהמזוזה יותר נחמדה. יותר נחמדה, חבר. על כל פנים, רואה שיש לזה קשר למשהו.
דובר 1: מעניין. ה"ונפשך" הוא "שמע" פעם אחת, ו"והיה" היא הפרשה השנייה, שם יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיילין. הג' של "דגנך" זה מעניין, שם עשו "ואספת" על התפילין, וכאן יש את ה"דגנך".
דובר 1: לא. אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות.
דובר 2: כן, מעניין.
דובר 1: אוקיי. המזוזות זה מעשר. מעשר. על כל פנים, רואים ברור שיש לזה קשר למשהו. מעניין.
וכאן נפשך, שמע אחד וטוטפות, וגם בפרשה השנייה יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיינין, הג' של דגנך. זה מעניין, ב... שם עשו ואספת, על הואספת, וכאן יש את הדגנך. זה מעניין. יש פשטות בזה, אי אפשר היום להבין את הסודות.
דובר 2: לא, אתה מתחיל לתפוס, איזה מהלך יש כאן משתי הזיינין של מזוזות, שתי התווי"ן של הטוטפות, והצדי"ק של "על הארץ". שם לא היה ה"על הארץ" גם לא. אוקיי, מעניין.
דובר 1: מעניין גם איזו אות ממילה. הג' היא האות הדומיננטית ביותר של דגנך. אני לא יודע. הדגנך, זה הכי מרומז על הג', אבל אני לא יודע למה אי אפשר לחשוב על הד', האות הראשונה של דגנך. אני לא יודע למה. אולי פשוט כי זה המזוזה, וזה המילה. יכול להיות שזה פשוט, יכול להיות פשוט שהאותיות אפשר להכניס תג. אני לא יודע. אולי יש דבר מעשי בזה, שאתה מכניס תג באל"ף, תדע איך אתה הולך לעשות את התג, למשל. אני לא יודע. צדי"ק זה "על הארץ".
בכל מקרה, "ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל". זה לא פסול. המנהג שלנו הוא לא לעשות את התגין. אנחנו עושים רק על ספר תורה בכל זאת.
דובר 2: לא, אנחנו עושים שעטנ"ז ג"ץ, זה באופן כללי. אבל הדברים של הרמב"ם, אני לא יודע אם עושים את זה על פי הרמב"ם. יש שוק לזה?
דובר 1: אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זה לא פוסל בכל מקרה. אוקיי, יש לי רעיון עסקי, בוא נדבר אחרי השיעור.
דובר 2: לא, יש, יש, אני זוכר שיכול להיות חלק עושים. כן, יש בוודאי דברים שצריך לראות מה עושים למעשה. למה לא לקרוא לסופר? אתה תקרא לסופר להגיד את השיעור.
דובר 1: וגם כאן עוד, דרך אגב, אתה רואה שהרמב"ם כבר יראה בספר תורה, יש עוד דברים שהיו נוהגים פעם לעשות. היום רוב תורות היום הולך הכל סטנדרטי. אבל פעם, כל סופר היה לו את המנהגים שלו איך הוא עושה זי"ן, איך הוא עושה גימ"ל, וכדומה. גיוון. אבל היום אנחנו קהילה אחת עם אחדות. היום יש לנו יותר אחדות.
דובר 2: אחדות שיעור לחם. טוב.
דובר 1: אוקיי, מנהג פשוט, אגיד לך. אה, שוב, מי שקוראים "שלא בשרטוט"? שלא בשרטוט... אה, שרטוט כבר סיפר לנו בהלכות תפילין, שהכל, בין ספר תורה, בין תפילין, שהכל צריך שרטוט. אות שלא דקדק בה... גם כבר למדנו בהלכות תפילין שצריך להיות... נכון. או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת, הרי זו פסולה.
דובר 2: איך פשט שהוא הוסיף אות? אני לא יכול לומר שכל השרטוט הוא לטובת הקורא, אז היינו יכולים להוסיף שרטוט אחר כך. אז נראה ששרטוט הוא שהסופר יכתוב. שרטוט פירושו שה... כן, טוב, שאפשר יהיה לקרוא ישר. אבל אם זה כתוב בלי סרגל, אבל זה עקום, זה לא ישר, האם זה לא המילה "שלא בשורה"?
דובר 1: בוודאי, כדי שיכתבו ישר. צריך לעשות את השריטה לפני כן.
דובר 2: לא, אי אפשר להוסיף אחר כך. זה אני שואל. אי אפשר להוסיף. שרטוט פירושו "שלא בשורה", שיש ישרות.
דובר 1: כן, בוודאי! בוודאי! בוודאי! בוודאי! הנקודה האמיתית של השרטוט היא שיכתבו עליו. אם כתבת עקום, מה עוזר לך הקווים? זה לא עוזר לך כלום.
הנקודה היא שלמדנו, תפילין לא צריך שרטוט, אבל כן, ספר תורה צריך כן שרטוט. אם הוא כתב ישר, אבל הוא לא עשה לפני כן את הקו המשורטט. זה נקרא שרטוט. אני לא יודע מה שרטוט פירושו לעשות קו. שרטוט פירושו לכתוב ישר.
דובר 2: מה אומר הרמב"ם?
דובר 1: אני אומר לך, אני רב. אמרתי לך "שלא בשרטוט". אני אומר לך מה שאני יודע לומר. זה התרגום, אני לא מבין את השאלה. שרטוט לא פירושו הקו עצמו. הנקודה של השרטוט היא שאני אכתוב ישר.
למדנו קודם, קודם, קודם, היה האופן שמשרטטים לפני כן. אם הוא לא שרטט, אפילו האדם למד לכתוב ישר.
דובר 2: שרטוט ושורה זה לא אותו דבר.
דובר 1: כן, זה אותו דבר. זה אותו דבר. לומדים ברור ב... שרטוט זה המעשה של שריטה.
דובר 2: אני לא מסכים. אם מישהו משרטט והוא כותב לא ישר, הוא לא יוצא.
דובר 1: אני לא מסכים. זה יכול להיות, כי כל התכלית של שרטוט היא שיכתבו על זה. אז מה שאתה אומר ששרטוט הוא שם נרדף לשורה, זה לא נכון. כותבים על הקווים. זה התרגום. אם אתה כותב קווים ואתה כותב לא על הקווים, זו הנקודה. אני מסכים לחומרא, אבל אני לא מסכים שאם מישהו כתב ישר ואין שום קו, הוא לא עשה את... אי אפשר לכתוב ישר בלי קו. האם זה כשר בדיעבד? אני לא הייתי מסכים.
דובר 2: לא יכול. זה לא נראה כך בפנים. רבי החדר כבר אמר כמונו, שאי אפשר להוסיף מאוחר יותר עם הכסיפה. אה, מוסיף עם הטיפה. כי זה היה ספינה. אני שואל, כשזה ישר זה ישר זה ישר.
דובר 1: לא, זה לא משנה שזה היה ספינה. המריבה שלנו לא נכנסה שזה היה ישר. פשוט, שזה המיינד שלו. אני לא יודע למה אתה מחפש בעיות. אוקיי. איך אנחנו מחזיקים?
דובר 2: כן. זה פסול.
דובר 1: אה, גם הוסר או חיסר, זה למדנו. אבל עושים חסר פעם, האם זה כמו הוסר או חיסר. או סתם, הוסיף. למה שמישהו יוסיף?
דובר 2: לא, זה אני לא יודע, זה נעשה שאלה. אוקיי, זה כבר רואים למה מוסיפים. אה, זה תראה, תגיד בבית. מוסיפים. זה מנהג פשוט יש מנהג שמפורסם. אוקיי.
דובר 1: כן. הוא לא אומר, בחוץ ישראל, זה לא מחייב. הוא אומר רק שזה מפורסם. שקזן אלמנטים מבחוץ, כנגד הרווח, כשמיים. פרשה פרשה. אוקיי. אוקיי. בחלק שעשו סתומה, כותבים שדי, שם שדי מבחוץ. אם לא הוסיף, לא נפסל, לפי שכותב מבחוץ. בפנים זה לא. הוא לא אומר, הוא לא מתנגד. הוא לא אומר שאפשר לעשות את זה, או שצריך לעשות את זה, כי בכל מקרה מבחוץ. בפנים זה הפסד, כי מיד כותבים מבחוץ.
אבל אלה ישר קוסמן אבל ממנו, פעם התחילו לכתוב את זה, אז אנשים חשבו שאפשר כאן להוסיף עוד שמות. מלבד זה, יש לך שתי קבוצות. אם כותבים את זה על גט, אני לא בטוח, רבי, כן, אבל אני רוצה להבין ברור. מאחד, זה הרבי, אומרים הוסיף הרבה, שזה אומר שהוא מוסיף לפרשה. הוא כותב את הדגנך עם שתי כפות, אני יודע מה. אבל זה כותב בצד.
דובר 2: כן, הרבי לא מתכוון שזה כותב בתוך הפרשה. אף אחד לא מתכוון ששמות מלכים הם חלק מהמזוזה. אולי בין השורות, כמו שהוא עשה בחוץ, הוא עושה. אוקיי, רק זה לא נכון. הרבי, לא אומר שזה פוסל. תראה, אתה יכול לראות? לך, זה אומר, אני אומר, אני אומר יותר גרוע.
דובר 1: כן. אפילו הוסיף קדושים. אבל הרבי הוא גם מלאכים. שמות קדושים, פירושו אנשים קדושים.
דובר 2: אה, ושמות הקדושים פירושו שכותבים שם שמות של הקדוש ברוך הוא, שמות.
דובר 1: לא, לא, זה לא מנינו, עוד שמות מלאכים.
דובר 2: כן, כן. שמות עומד כבר, ישר כוח, עומד כבר, כן, אלוקים. שמות הקדושים, שמות של אנשים קדושים. בבקשה, לא כותבים את זה לסופרים חזק. כמו מלאכים, למה לא? רבי שמעון, רבי משה?
דובר 1: כן, כן, אבל רבי שמעון הוא הקדוש. זה לא עלה אפילו לרמב"ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה שלא כתיב בתורה. לכן עומד "מצוות צדיקים".
אוי פסול, גם חותמות. מישהו הכניס... חותמות היה סוג של... חותם לא מתכוון חותם, זה מתכוון... יופי או עיצוב או משהו כזה? היו כאלה... זה נקרא קמיע, והקמיע זה עסק. יש דברים שנקראים החותמות. זה כמו חותמות, אבל זה עיצובים כאלה שזה אומר שכך נראה כל מלאך, תמונות כאלה, דברים כאלה. הספרדים היה להם את הסוג הזה... מגן דוד למשל, זה חתימה שיש לה את כל... כן, כן, אמת, אבל זה לא קשור לעכשיו. חותמות זה מילה לסוג מסוים של דברים שעושים בקמיעות. למה זה נקרא חותם אני לא יודע. אני אומר לך, מישהו יחשוב שהוא הולך להכניס שם, לכתוב משהו על כל דבר שהוא תומך בו. סאטמר, המדינה.
דובר 1: הוא אומר כאן, הוא אומר שזה פסול. אבל הוא אומר, הוא אדם זקן, והוא בכלל לא נכנס לנושא. הוא אומר כן, זה פסול. בשורה הבאה הוא אומר: "שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן."
הטיפשים עושים את זה סימן שהמזוזה היא קמיע להנאת עצמן. ובאמת זה עניין, המצווה הגדולה האמיתית היא יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו, כמו שכתוב ב"שמע" וב"והיה אם שמוע". ועל זה זה תלוי. אבל האדם מכניס שם גם סגולות נוספות, כי הוא חושב שכל העניין הוא סגולה, אז בואו נכניס עוד סגולות. בשביל מה הסגולה? בשביל הנאת עצמן. כמו שעלה בלבם הסכל, שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
אז, כיוון שהאנשים חשבו על הקמיע עצמה שזה יכול לעזור להנאת עצמן, עכשיו הרמב"ם קורע את עצם המנהג שאיזו סגולה או איזה שמות יכול לעזור, שמות קודש יכול לעזור על הבלי העולם, יכול לעזור לאדם הנאת עצמן, הבלי העולם. כמו שעלה בלבם הסכל, כמו שחשבו בלבם הטיפשי שלהם שכתיבת שמות קדושים או שמות מלאכים וכדומה יכול לעשות את חיי האדם נוחים יותר, שיהיה לו הנאה מהבלי העולם שלו יותר טוב, שיהיה לו יותר כסף או יותר כבוד או דבר מהבלי העולם.
עכשיו הוא חושב עוד שהמזוזה היא גם כך. אבל זה מעניין, זה עוד שלב נוסף. בעצם, הוא החליף את המזוזה עם הבלי העולם, כי המזוזה עכשיו נעשתה פסולה. מה יש לך כאן? השמות של מלאכים.
דובר 2: לא שניהם. הוא עושה... אוקיי, זה הרמב"ם. אני מבין שהוא החליף את זה. הרמב"ם אומר שזה פסול, אני יודע. האם הייתי יודע שזה באמת פסול? אני חושש שהרמב"ם יודע יותר טוב.
דובר 1: עכשיו נכנסת קושיה גדולה. היה יהודי ששמו רבי אונקלוס. הוא היה נסיך במלכות הרומית, והוא ברח לחכמים והוא התחיל ללמוד תורה. ושלחו אחריו, והוא אמר לחיילים דברים יפים שונים שמצא ביהדות, נקודות דיבור יפות, מצוות שונות שמראות את היופי של התורה והמצוות. כך מספרת הגמרא. והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, המלכים שלכם, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו את המזוזה שלנו ששומרת על הדלת שלנו.
כן. מה הרמב"ם אומר על זה? בואו נבין, בואו קודם... בואו קודם נאמר את השאלה. בואו קודם נזכור את הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמציאות עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה לכבוד העולה.
כך מספרת הגמרא, והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, אצלכם מלכים, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו מזוזה ששומרת על הדלת שלנו.
כן, איך הרמב"ם היה מסביר לנו את זה? בואו נבין, בואו קודם נזכור. הבעיה היא הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמזוזה עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה, לכבוד זה כותבים עוד שמות ודברים. זה ההיפך.
אונקלוס אומר הפוך. אונקלוס, קודם כל יש פסוק במזוזה, הוא דוחס למזוזה פסוק שאני אפילו מעולם לא ראיתי. זה השגות קשות, וזו ההשקפה הנכונה. בואו לא נלך כל כך חזק.
אבל מה שאונקלוס אומר, הוא אומר שהשכר שלא צריך לחשוב ל... רגע, רגע, רגע, בואו נחשוב רגע.
מה שהרמב"ם אומר בהלכות תפילין הוא לכאורה אותו דבר שהוא כבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה, כי זו משנה, זה לא חידוש של רמב"ם. המשנה אומרת, מישהו אומר לוחש על המכה, הוא אומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים", הוא אומר פסוק, הוא בהלכות תפילין. למה? הרמב"ם הסביר, שאותן דברי תורה רפואת הגוף, ואלו רפואת הנפש. התורה נעשתה שתדע את הדעות הנכונות, לא כדי... פסוק קדוש בתורה, בוודאי.
מישהו שאל את הרמב"ם, התורה לא אומרת שכר בעולם הזה? התורה לא שומרת? בוודאי. אבל איך היא שומרת? דרך זה שאתה עושה את מצוות המזוזה, ובמזוזה כתוב מה סוף טוב הנחל. אם אתה עובד את ה'...
שם אומר רבינו מנוח או רמ"ק, ר"מ ק', אני לא זוכר מי הוא מביא. הוא אומר, שלפי הרמב"ם, מה ששומר על הבית זה שהמזוזה מזכירה את ה', מזכירה יחוד שמו ועבודתו, ומי שהוא עובד ה' יש לו השגחה פרטית וכו' וכו', זה שומר. אבל אם אתה חושב שזה קיצור דרך, שהתפילין עצמם שומרים, זו הבעיה.
אז אונקלוס בחילוקים. אונקלוס אמר רק לרומיים, כי הרומיים יכלו להבין, אבל הרמב"ם אמר את האמת.
זה גם לא רק קיצור הדרך, וגם לא בשביל סגולות. הוא אומר שמפריע לו כאן הבלי עולם. במילים אחרות, בוודאי אם מישהו עובד את ה' שזה לא הבלי עולם, גם לא יעסוק בעולם כל כך. אבל אם מישהו חושב שמזוזה היא איזו סגולה כדי שיהיה לו פרנסה טובה, והוא לא מבין בכלל את כל הנושא של "ידע את ה' ועבדהו", הוא לא מבין את כל העניין, הוא גם לא יקבל את השמירה.
כי השמירה עובדת רק כשאתה לא צריך אותה. כי זה לא ה"מטרה הסופית". אתה לא יכול לעשות את זה ל"מטרה הסופית". כשזו ה"מטרה הסופית", אתה לא תקבל את זה. כשזו "תופעת לוואי טובה" של ה"מטרה", כמו כל הדברים, אתה תקבל את זה. כמו שכר עולם הבא, כמו שכר שלמדנו, כמו שכר שהרמב"ם למד בהלכות תשובה.
וגם נכון שהרמב"ם סובר שקמיע בכלל לא עובד. זה בטוח שהוא סובר שכתיבת שמות מלאכים לא עושה כלום. אבל זה מעניין, כי שם הרמב"ם אמר את הדבר הבא שמותר כן דברים מסוימים.
וגם כאן, ש-ד-י הוא כן, מותר לכתוב ש-ד-י. אפילו רמב"ם שלם, לא צריך את זה. כן, כמו שמים מבחוץ. מה זה? סתם להזכיר את ה'. הוא אומר, לכאורה תחשוב, כותבים ש-ד-י מבחוץ, פשוט להזכיר את ה'.
זו בעיה, המזוזה, תחשוב, השמות הקדושים הם בפנים איפשהו. שמע, האם אנשים לא חושבים שזו סגולה? לא, לא כותבים את זה בתורת סגולה, כותבים את זה בתורת להזכיר את ה'. יש בעיה שהמזוזה מקופלת, לא רואים כלום, כותבים משהו בחוץ להזכיר את ה'.
כך הוא הולך לומר. אמרו שברור שזה לא חלק מהמצווה. ממילא זה גם לא סגולה, וה' לא ייתן הפסד בגלל זה. אה, יכול גם להיות. אבל מי שכותב בפנים, הוא חושב שזה ששם כתוב שם על הבית שלי, זה יהיה שמירה. זה מה שהרמב"ם אומר שמי שקורא פסוקים כדי להירדם וכדומה, אם הוא מתכוון לזה כדי שזה ישמור עליו וזו המטרה, זה אותו דבר.
זה מאוד מעניין, כי אתה רואה כאן עוד דבר מאוד מעניין. הטיפוס שחושב שזו סגולה, הוא לא מרוצה, זה עדיין לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. למי שיש מוטרח, הוא לא הולך לכתוב עוד "ציטוטים" יפים. זה לא קיים, כי זה מאוד יפה, שמעו שמים ושמעו, הוא מזכיר את ה'. הטיפש צריך להוסיף, הוא אומר, רשמית, יש לו כאן קמיע, הוא לא מרוצה מהקמיע. אולי הקמיע לא יעבוד? זה לא עובד.
מנהג ישראל, אבל כמו שמובא כאן בהגהות מיימוניות, שכן צריך להוסיף עוד משהו על המזוזה, ואנחנו מוסיפים בחוץ, מול "ה' אלקינו", כותבים את המילים, האותיות אחרי "ה' אלקינו", כן? כוזו, מה שכותבים כאן, כוזו, וכן הלאה. לכאורה כאן יש סגולה.
פשט פשוט, כתוב כאן בהגהות מיימוניות, כתוב גם במקומות אחרים, כן, מנהגי, כן, השם מתחלף. הוא מביא פשוט שמנהגי חותמים שמות, הוא מביא לכאן את מנהג אשכנז. הוא אומר שהיה, נראה שפעם היה המנהג לכתוב את החותמות ושמות מלאכים, ואחר כך צמצמו את זה ואמרו שאפשר להכניס את השם, הרמז. היו האותיות, שרבינו מנוח אומר שכותבים את האותיות שכתוב אחרי "ה' אלקינו ה' אחד", זה יוצא כוזו במוכסז, כוזו. אז, אנשים בעצמם, זה נשמע כמו מילים מסתוריות.
או אולי זה עוד רמז שהדבר היחיד שאנחנו רוצים להתמקד בו הוא "ה' אלקינו ה' אחד". תחשוב, תחשוב מה קורה כאן. אנשים שחושבים ש"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ו"ואהבת" זה לא מספיק טוב, הם רוצים לכתוב עוד משהו. ומישהו, אה, סוף סוף הוא מצא שכותבים יצירה, והוא עכשיו הולך לצעוק את זה לספר. ומה הוא ימצא? שזה עוד רמז ל"ה' אלקינו ה' אחד". אין כלום בצד מלבד זה. אתה רואה את הנקודה של הכתיבה? כן, זה פירוש.
נראה אבל שהעובדה היא שהמנהג לכתוב שמות ומלאכים וכן הלאה הוא מנהג עתיק לפני הרמב"ם, היה מנהג משמעותי מאוד. הרמב"ם לכאורה ביטל את זה. לכבוד הרמב"ם הפסיקו לעשות את זה, ונשאר רק קצת.
יכול להיות שהרמב"ם הבין שמי שכותב את השמות, אתה אומר רק להזכיר, ואותו דבר צריך ללמוד על החובות לא. אבל האמת היא, שעל התפילין צריך לכתוב את השמות, לא קוד מטורף כזה שצריך לפענח. בדרך כלל הקודים, השמות לא כתוב כבר, לא, אני אומר שזו עובדה שהכניסו את זה בשביל האנשים שחיפשו להיות.
העובדה היא, שכל הקודים האלה באים כן מהרעיונות של סגולות וקמיעות וכן הלאה. יכול להיות שרצו, שאתה צודק, אולי בגלל זה עושים מינימום, לא כמו שהיה... קמיעות, אני לא יודע. כמו קרבנות. אם למישהו אין את זה כבר, זה בטוח מזוזה כשרה. כמו קרבנות של הרמב"ם, קצת. כן, כי העולם רוצה את זה, והרמב"ם אומר הרבה פעמים את המחשבה. העולם רוצה מאוד לשים שמות, אוקיי, הנה כבר לא שמות, מבחוץ אני נותן לך.
לא, להבין, הרמב"ם מפריע לו בעיקר הרעיון של לשים שם כדי להגן עליך, לא כל השמות. הרמב"ם מפריע שאתה חושב שמזוזה היא קמיע. הוא נגד הרעיון. מזוזה אינה קמיע. קמיע? הרמב"ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע. יש דבר כזה קמיע מומחה שהרמב"ם מביא בהלכות נכסים שבת. מזוזה אינה קמיע, מזוזה היא עבודת ה'.
קמיע משרת אותך, ומזוזה אתה משרת את ה'. זה החילוק העיקרי.
דיברו שיש רמז על הטוטפות שכתוב במזוזה. מה שאתה מתכוון לומר שזו הקמיע, יש לך את הטוטפות, זה השליח של הקמיע. לא, אתה לא צריך קמיע, אתה צריך לזכור, אתה לא צריך לקבל לפיו כל כך בכלל. זה אומר שניהם, המזוזה והתפילין, הם כלים שמשתמשים באותה פרשה, פעם אחת זה באופן קמיע, פעם אחת זה יותר באופן גלוי.
אני אומר, תפילין גם נקראים קמיע. כן כן כן, אבל רק בדרך הזו, לא בדרך הפיזית. כשאמרו שתפילין זה תרגום קמיע, אמרו שתפילין זה שמירה כמו קמיע. כשהרמב"ם אומר כאן קמיע, הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון שאמרו אז טכנית איזה סוג דבר זה.
אבל אני חושב שיש עוד דבר, שיש בעיה עם אנשים שעושים סגולות. זה מאוד מעניין, לפעמים חושבים שמישהו קצת יותר נאור, הוא לא מאמין בקמיעות ובקברים ובדברים כאלה, אבל חרדי, הוא מאמין בזה. אחר כך שואלים אותו, למה אתה הולך לכל הסגולות? אה, כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי שאעשה כסף, יוצא שהוא שקוע לגמרי בהבלי עולם הזה. כל עבודת ה' שלו היא באמת איך לעשות ישועות. ישועות זה הבלי עולם הזה.
פרנסה זה כסף. פרנסה, אומר המליץ הקדוש, או אני לא יודע מי, זה כסף.
אז זה מפריע מאוד לרמב"ם. הרמב"ם מסתכל על זה שכל הנקודה של יהדות היא שצריך קצת פחות לדאוג להבלי עולם הזה, קצת פחות. והנה אתה בא ותגיד לי שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? אני עושה את זה בדיוק הפוך. אז חוץ מזה שהוא אומר שזה לא עוזר, גם נכנס בזה שאתה חושב שזה עוזר להבלי עולם הזה. כאילו בשביל זה ה' נתן קמיע כדי שיאכלו יותר. זה לא יכול להיות.
טוב, עד כאן שיטת הרמב"ם. יכול להיות פשוט, יכול בדיוק להיות שאנחנו לא פוסקים כמו הרמב"ם, ואנחנו צריכים לכתוב כן, כי אנחנו סוברים כן שזו סגולה, אני לא יודע. לא נענה על הכל.
אם מישהו מחפש סגולה טובה לפרנסה, רבותי, הסגולה הטובה ביותר לפרנסה היא ללמוד כל יום פרק רמב"ם. יש לנו בשביל רפואה, בשביל מה שזה לא יהיה. אבל התורה לא ניתנה בשביל סגולה. מנהג ישראל הוא שמותר. הרמב"ם היה... השיעור שלנו יכול בטוח לעזור גם לפרנסה, לסגולות, לרפואות, באותה מידה כמו לנסוע לקבר של צדיק.
אומר הרמב"ם הבא... איי איי איי איי... אתה יודע מאיר, שהרמב"ם לא היה נותן ללמוד רמב"ם לזכות? לא, מה מפריע לו? שוב, אם הרמב"ם עלה לקברי צדיקים, ולא בדיוק אמרו מה הרמב"ם עשה למעשה. אני אומר, ללמוד את השיעור מוקדש לכבוד, לזכות, לרפואת... אני חושב שזו בעיה, כן. צריך קצת לזכור כי הרמב"ם היה יהודי חד, הוא לא היה... צריך לזכור את שיטתו.
אבל היום כבר יש חכמים מקילים. כולנו לומדים תניא וספר הקדוש. צריך לזכור את המחמירים. הכל... אנחנו יודעים, אנחנו מודעים לזה ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, שכאן לא מודעים. רוב העולם עדיין לא מודע.
הוא לא... אתה מסתובב בסדר, צדיק גדול, אנשים רק ראו שהם נעשים עשירים כי הם יהודים טובים, הם עושים דברים יהודיים, הם מחויבים להלכה. אבל זה כן היה מפריע, אני חושב שזה היה מפריע לו. צריך לעשות את זה כי זה "ויראת אלוקים היא". צריך לזכור קצת את... זה היה מפריע לרמב"ם בזמן שאה, אתה לומד תורה כדי שיהיה לך יותר כסף?
בקיצור, אתה עוד יותר... לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את ה' לאכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לה'?
והרמב"ם היה יושב עם היהודי כמה דקות, והוא היה מסביר שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון, אבל אז אתה צריך לעשות.
דובר 1: אבל זה כן היה מפריע. אני מתכוון שזה היה מפריע. יכול להיות שצריך לעשות את זה כי זה "והיה אם שמוע". צריך לזכור קצת את... זה היה מפריע לרבנים, אה, שאתה לומד תורה כדי להרויח יותר כסף. בקיצור, אתה עוד יותר גדול... לא רק שאתה אוכלן, אלא אתה מכניס את הקב"ה לתוך האכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לקב"ה?
הרבי היה יושב עם היהודי כמה דקות ומסביר לו שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה' טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון. אבל אז אתה לא צריך לעשות עבודת ה' כדי לקבל כסף. מקבלים את זה ממילא. אתה לא צריך שהרבנים יגידו לך את התורה. אתה רוצה עבודת ה'? אתה יכול כבר להרויח כסף גם.
אוקיי, טוב. עכשיו נלך ללמוד גם בחזרה. מעניין איך הם קראו לזה. אה, לומדים הלאה בעזרת ה'.
דובר 1: אוקיי. מצוה לכתוב "על הארץ" בשיטה אחרונה. השורה האחרונה בסוף המזוזה תהיה "על הארץ". לא בתחילת השורה, לא בסוף השורה. בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה. אני לא מבין בדיוק מה זה. איך אני חושב שזה יכול להיות? כן, שזה חייב להיות בסוף, מבין אני בבירור. אולי שיכול להיות עוד שורה קטנה אחרי זה? משמע שלא, זה הרי הסוף. אני לא תופס בדיוק.
דובר 2: אתה מתכוון ששתי המילים "על הארץ" יהיו על שורה בפני עצמן ובזה לסיים?
דובר 1: ככה זה נשמע. ככה עושים, נכון?
דובר 2: יש לך תמונה של מזוזה אולי איך זה נראה?
דובר 1: היום אני חושב שהם נוהגים לסגור את זה והם שמים את זה. זו בעיה.
דובר 2: מה זאת אומרת הם סוגרים את זה?
דובר 1: לא, הם עושים ככה. שאולי איך תולים מזוזה.
דובר 2: לא, לא זה.
דובר 1: כן כן, אבל תראה סתם מזוזה איך נראית מזוזה של היום. זה נראה ככה, "על הארץ", ואחר כך עושים כאן פרשה סתומה, שתילי, מה שזה לא יהיה. זו שאלה אחרת. אנחנו לא עושים... נראה. אה, יש כאן את הדיאמנט שלו?
דובר 2: לקרוא.
דובר 1: הוא לא עושה את זה. אנחנו עושים על הכל. כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן. אחד נחם פשוט שם לשים זה טוב. אוקיי.
בוא, אני יודע, זו לא התמונה שהיא הבעיה עכשיו. נגיד הרמב"ם... אבל אומר הרמב"ם, "אבל נהגו כל הסופרים", המנהג הוא, עיקר הדין הוא לא להיות "על הארץ" בראש שיטה. אף על פי שאני לא מבין איך זה יכול להיות באמצע שיטה.
דובר 2: אה, יכול להיות יותר מילים על אותה שורה.
דובר 1: אפשר לכתוב יותר מילים, אבל המנהג הוא לכתוב 22 שיטות, משמע שכן ששיטה היא ממש שורה.
דובר 2: כן, "ואות בראש שיטה אחרונה", זו השורה האחרונה.
דובר 1: יש רמב"ם, "ואות של ראש כל שיטה ושיטה על הסדר", באילו אותיות צריך להתחיל כל שורה לפי הרמב"ם, עד שהוא הולך לכתוב מאוחר יותר בהלכות ספר תורה, הוא הולך לומר הלכות דומות שם, שיש הלכה "שמע ה' אלקינו ה' אחד", זה מנהג הסופרים, "שמע ה' אלקינו ה' אחד", "דברים על לבבך", "היום על לבבך", "מצוה בכל יום", "אשר אנכי מצוך היום", "ושננתם לבניך", "ודברת בם", "בשבתך בביתך", "ובלכתך בדרך", "ובקומך", "וקשרתם לאות על ידך", "והיו לטוטפות בין עיניך", "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", יש כאן סתם זכור סודות גדולים בזה, כאן חייב להיות הכל, כל המזוזות כותבים ככה בכל מקרה, אבל יש את ה"טוטפות בין עיניך", 22 שורות כנגד 22 האותיות של התורה.
דובר 1: עד כאן למדנו איך כותבים את המזוזה, עכשיו נלמד איך שמים את המזוזה, איך שמים את פיסת הקלף. "כופל אותה", "גולל אותה", הדרך איך מקפלים אותה היא דרך... לא לקפל על ידי הנחה, אלא לגלול, ועושים את זה מסוף השיטה לתחלתה. זה אומר ככה, שזה יצא כתוב, כן, פסוק, גולל, לכתוב, עיקר, מראש השיטה לסופה. שלא יהיה מקומט הצד השמאלי, אלא להיפך, יהיה מקומט הצד הימני.
"ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר", זה היה המקביל בתפילין שהיה מונח באיזו מטלית שהיה מונח בה, מטלית.
דובר 2: לא, תפילין אין מקבילה, לא, את הקלף שמים בתוך מטלית ואת זה שמים בתוך התפילין, עכשיו מדברים על השפופרת של קנה ושל עץ, גם זה לא חיוב, אז זה לדעתי רק דבר מעשי.
דובר 1: לא, אני אומר את החלק של המטלית אני עוד מדבר.
דובר 2: הוא לא אומר כאן מטלית.
דובר 1: לא, אין מטלית, שמים את המזוזה בתוך קופסה ואת זה שמים על הקיר.
דובר 2: כן, "או של עץ או של כל דבר", זה היום נעשה לגמרי סגור.
דובר 1: "ומחברה במזוזת הפתח במסמר", או "חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה", זה סגור במובן שזה מונח בקופסה, אבל צריך לשים את זה עם חותם. זו לא קופסה אטומה, זה סתם שפופרת.
דובר 2: מה זה שפופרת?
דובר 1: מחזיק, כזה... שפופרת זה כזה קש, אני לא יודע, קנה.
דובר 2: כן, קנה, זה דבר שגדל.
דובר 1: כמה קל להוציא ולקרוא?
דובר 2: הוא אומר לנו.
דובר 1: מאוד קל. אני נותן לזה דחיפה, ואני מוציא את זה. ברור ששמים את זה באופן שיהיה חזק, שלא ייפול, אבל זה לא תקוע, זה לא דחוס מכל הצדדים. היום יש חומרים אחרים. אפשר למשוך את זה אם אתה רוצה, להוריד את זה מהקיר.
דובר 1: היום שמים את זה בתוך פלסטיק גדול שאי אפשר לפתוח אותו בדרך רגילה. זה העיקר שמפריע לפתוח. המזוזות של היום, כשהולכים למזוזות שמים את זה בתוך פלסטיק כזה. לכאורה סוברים שזה ישמר טוב יותר, אבל מצד שני אי אפשר לפתוח את זה בכלל. ואתה למדת קודם שמזוזה אסור שתהיה מכוסה.
דובר 2: לא עושים עם תפילין שהתפילין יהיו מאוד חזקות קשות, שלא יהיה שום דרך לפתוח את זה.
דובר 1: אבל תפילין לא נעשו כדי לפתוח. אין בתורה שצריך לפתוח את זה. "ארבעה בגדים נתונים על ראשו של אהרן". כאן במזוזה יש דין שצריך לדעת לפתוח. יש דין של "תפיסת יד". צריך לדעת לפתוח. היום נוהגים לשים את זה בפלסטיק כזה שמאוד קשה לפתוח.
דובר 2: אוקיי, אפשר לפתוח את זה.
דובר 1: שאלה אחרת היא האם צריך לשים משהו חזק יותר מאשר דבק חזק. לכאורה מספיק כל דבק או מדבקה. לא נראה שצריך... אתה רואה כאן מסמר או חופר. החפירה גם לא צריכה להיות כל כך חזקה. הוא עושה מקום קטן בדלת ואפשר להכניס את זה. זה כמו דבר מעשי. אני לא רואה שזה ענין של קביעות. צריך בוודאי להיות חוזק מסוים, אבל לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים. לא רואים. הרמב"ם ברור שאפשר לשים את זה בחור. הוא חופר, הוא עושה חור קטן, והוא שם את זה בפנים. זה כזה קטן... הוא חופר קצת בתוך העץ.
דובר 2: כן, אז לא רואים שזה ענין של פסח דלא חזי למסמרים.
דובר 1: כן טוב.
דובר 1: הלאה אומר הרמב"ם, "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". עכשיו הוא הולך לדבר על ברכת המצוות של הפעם הראשונה כששמים מזוזה. "וכל שאינו קבוע במזוזה פטור". הברכה היא "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".
דובר 2: כן, טוב.
דובר 1: אומר הרמב"ם, למה אומרים את הברכה בשעת... גם נוסח הברכה, המצווה היא הקביעה, לא עצם הכתיבה, והם אומרים "לקבוע", כמו שאתה אומר.
דובר 2: כן, אתה לא אומר בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצווה.
דובר 1: המצווה היא לקבוע את המזוזה על הדלת, לא עצם הכתיבה.
דובר 2: אף על פי שבתורה, לשון התורה כתוב "וכתבתם". לא כתוב "וקבעתם".
דובר 1: אתה מתכוון התורה "וכתבתם" ו"וקבעתם". אבל היה פעם זמן מסוים שכתבו את זה על הקיר, על הדלת, לפני שהיה קלף. לא היה קלף.
דובר 2: אתה יודע מה אני אגיד לך? כתיבה, כתיבה לכאורה חייבת להיות על... כתוב "וכתבתם", לא לכאורה. ולמה החכמים אמרו שכותבים על קלף? לא היתה דרך של כתיבה על הקיר? זה לא נקרא כתיבה? כמו ספר, כמו אני לא יודע מה. אני לא יודע.
דובר 1: כן, בהלכות שבת, כן. אני אומר לך, אם אתה חושב שיהודים קודמים היו להם בתים קבועים בארץ ישראל, במדבר הם כבר כתבו על ה... אם גרים באוהל של קלף. כמו אוהל. אני לא יודע.
דובר 2: אז מבין אתה למה הם אסרו לעשות קביעה? כי איפה תעשה את זה? הם היו באוהל. לא כתוב "וכתבתם באוהל".
דובר 1: אה, אחר כך אני מבין למה זה נקרא מזוזה, כי פעם זו היתה המזוזה. אני לא יודע. אני לא יודע. יש עניינים, יש... אני חושב שהיו צדוקים או קראים שכתבו ישר, אבל... על ה...
דובר 2: לא, ה"וכתבתם" היא הענין. אתה רואה, כאן זו הקביעות של המצווה.
דובר 1: כן, ה"וכתבתם" שתכתוב ויהיה לך מה לשים. זה פשוט, אנחנו חיים במציאות שיש מערכת, יש סופרים, יש...
דובר 2: כן, אני שואל אותך, למה אתה לא יכול לקחת עט וללכת לכתוב על הקיר? כותבים ועושים את ה... עושים את הקביעה של המזוזה. אתה צריך לכתוב ולקבוע. מבין מה אני אומר?
דובר 1: כן, אני לא יודע. יכול להיות שפעם היה משהו.
דובר 1: יפה. אומר הוא עכשיו, איך תולים את זה? "תלה במקל", מעניין. "תליה במקל פסולה, שאין זו קביעה." לכאורה מתכוון מקל שזה לא מחובר לדלת. יש לו איזה מקל שמונח ליד הדלת, והוא שם את זה על המקל. ככה אני חושב שזה הפירוש.
דובר 2: לא שיש מקל על הדלת.
דובר 1: על הדלת, מה ההבדל? כתוב ככה. זה צריך להיות בולט בדלת, במזוזה. ניחא חור הדלת, לא עשו כלום. הלאה, הוא סתם שם, זו המילה, כן? הוא סתם שם בפשטות, לא עשה, כי זה פשוט, כי צריך לשים את זה.
דובר 1: שוב, הוא עשה חור במזוזת הפתח, והוא הכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. הוא עשה חור במזוזת הפתח והכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. זאת אומרת, הוא שם את זה ישר בפנים מתוח. בריח זה כמו מסמר, כמו בריח שהיה במשכן, כן, כמו הבריחים בפנים, והוא שם את המזוזה לפני כן, הוא הכניס שם את המזוזה. זה לא מונח על זה, אלא הוא הכניס את זה ישר בדרך. המזוזה צריכה להיתלות כמו ששמים בחופה מזוזת הפתח, אבל אתה לא יכול לתקוע לגמרי בתוך הדלת כמו בריח.
דובר 1: העמיקה טפח, אם הוא חפר בקיר והוא עשה מאוד עמוק את זה, גם פסולה. מה זה שונה מהחפר קודם?
דובר 2: לא, חפר אתה לא יכול לעשות טפח שלם.
דובר 1: כאן הוא אומר, אם הוא עשה טפח שלם בפנים, זה כבר פסול, כי זה צריך להיות ליד הדלת, לא שצריך לחפש ולהכניס יד ולחפור אחרי מזוזה. זה מה שזה אומר, לא להיות עמוק ורחוק מדי.
דובר 2: מה? אני שומע.
דובר 1: כן, טפח.
דובר 2: לא, הוא אומר שיש לזה קשר לטעם של המנחות, מביא הוא.
דובר 1: מה הפירוש? יש לי מה? העמיקה טפח? איך נכנס כאן היום?
דובר 2: לא, טעם של המנחות זה אולי החלק הבא.
דובר 1: אה, החלק הבא זה הטעם של המנחות.
דובר 1: הוא אומר בפנים שחובת הדר היא במזוזה, שזה צריך להיות על מזוזות, לא תוך מזוזות. הוא עשה דרשות משלו, הלבוש.
דובר 2: כן? על מזוזות.
דובר 1: הלבוש היה לו שיטה של כללא, כמו שהרמב"ם מביא אפילו בהלכות נדרים, לא צריך לחזור לגמרא כדי לומר את הטעם. אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן. הוא אומר טעמים משלו, אף על פי שאני לא סומך שהרבה אנשים לומדים את הרמב"ם ואני לא יודע בדיוק מה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר כי הרמב"ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שנראה שזה הגיוני.
דובר 2: בכל מקרה, נדמה לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 1: כן, כן, כמונו.
אוקיי, זה לא רק... כן, כי טוב. החלק האחרון כי זה חזק בטעם.
דובר 1: אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן, הוא אומר טעמים משלו. על אחת כמה וכמה כשלומדים את הרמב"ם ואני לא יודע מאיפה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר, כי הרמב"ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שהוא אומר, זה הגיוני.
בכל מקרה, זה אומר לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 2: כן, כן, כמונו.
דובר 1: אוקיי, יש משנה, כן, ככה זה הולך. החלק הבא זה תשעה פרקים נ"א. חתך חוליות וקבען במזוזה. הוא לקח אגד של קנים, והוא רוצה לעשות מזה משקוף. קושרים אותם ביחד, מעמידים את זה, וזה הופך למזוזה. על זה אפשר לשים דלת. וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
למה? כי כבר היתה שם מזוזה, וזה נפסל כדלת. זאת אומרת המזוזה שימשה לשני מטרות: להיות מזוזה, להיות פיסת קלף שיש עליה מצוות מזוזה, ולהיות המזוזה, המשקוף. אז צריך קודם לעשות מזוזה, ועל המזוזה לשים מזוזה. אי אפשר לעשות מזוזה ולהשתמש בה כמזוזה.
דובר 1: אוקיי. אבל לכאורה, אפילו אם השתמשת בזה, צריך להוריד את זה ולהחזיר. זה לא פשוט.
דובר 2: כן, זה פשוט, לא היתה קביעות מזוזה.
דובר 1: זה מאוד מעניין, יש דין של קביעות מזוזה. אני לא יודע מאיפה זה בא.
עכשיו אפשר ללמוד שצריך לבדוק את זה.
דובר 2: כן?
דובר 1: כן.
דובר 1: מזוזת יחיד, זה דבר למשל, אין דבר כזה למשל, אבל האם יעשו ברכה כשגומרים לעשות את התפילין של ראש, כי הולכים לשים את זה במקום הנכון? כי המצווה היא הקשירה, המצווה היא השימה כל יום על הראש. אבל כאן אין משהו יומיומי, אבל צריך להיות זמן מסוים. או שהמצווה היא השימה, מי ששם את זה. מי ששם את זה, כשהוא נכנס לבית, אין לו את המצווה, כי... יש לו את קיום המצווה, אבל הוא לא עושה את פעולת המצווה.
דובר 1: אומר הרמב"ם, סתם דין לבדוק את המזוזה. ובתפילין אמר הרמב"ם שרבי אליעזר בן הורקנוס, בעל המשניות, ירש מזוזות ישנות מ... הלל, סליחה, הלל הזקן ירש את סבו של רבי יהודה הנשיא, ירש תפילין מסבו, והרמב"ם אומר לא צריך לבדוק, אבל מזוזות כן צריך לבדוק.
האם זה לפי רבי יצחק, כי זה מונח באיזה מקום חלש שאפשר לפתוח אותו. הרמב"ם לא אומר ככה. הרמב"ם אומר למה? מזוזה היא יחיד, בודקים פעמיים בשבוע. הרמב"ם אומר פעמיים ביובל. מעניין.
דובר 1: פעמיים שמיטה או פעמיים יובל? תלוי. יחיד - כל שמיטה, ורבים - כל יובל. אוקיי.
פעמיים בשבוע זה גם שיעור מעניין. למה אתה הולך לוותר לרבים כשהנפוץ ביותר אתה משאיר? זה מאוד מעניין. מה השיעור של פעמיים בשבוע? במקום לומר פעם בשלוש שנים, הוא אומר פעמיים בשבע שנים. זה גם קשה לבצע. זה לא אומר פעם בשלוש שנים. מה זה אומר? פעם בשלוש שנים וחצי?
דובר 2: כן, אבל אז מה זה אומר פעמיים בשמיטה? אולי בכל שמיטה שלוש פעמים?
דובר 1: הוא מביא מהערוך השולחן, שאני מחזיק ממנו מאוד, הוא פוסק יפה, שזה דבר, זה ממוצע, שאדם צריך לפעמים לחשוש אם זה מקום לח, או שזה מונח במקום חם לעתים קרובות. Whatever, אם לאדם יש סוף סוף מקום לחשוב, צריך לבדוק פעם בשנה.
דובר 1: אבל גם להיפך, בוא נראה. תראה, אתה מסתכל פנימה למה צריך לבדוק את זה? שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה. יכול להיקרע קצת או להימחק. למה? מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות, נעשה עובש.
אז לכאורה, המזוזות של היום למשל שקונים, שמים אותן היטב בתוך פלסטיק חזק, ואפילו אפשר לראות הרבה מה שברור, אפשר לראות דרכן שהן שלמות. אז לא צריך לבדוק. זה רק באופן שזה נעשה ונהיה מעופש. אני לא מאמין.
דובר 1: מהצד השני, אני רוצה להגיד לך כך. אפילו רוב, יש לי עובדה. בוא נחשוב עובדה. אתה הולך לסופר. אנשים לא מקיימים את ההלכות. אמרו להם לבדוק את המזוזות. כמה פעמים מוצאים פסול? מה הסופר בודק? לא, מה הוא בודק בכלל? הוא בודק בדרך כלל אם הפסולים שהסופר המקורי עשה זה לא ההלכה. זה לא ההלכה. ההלכה היא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן. זה לא הנושא.
אני שואל את הסופר, האם בכלל קורה בכל לייקווד שנקרעה המזוזה? הוא אומר כן, זה קורה. אני לא יודע אם זה קורה כל כך הרבה שצריך לעשות מזה חיוב.
דובר 1: אני שואל אם זה טוב לי. זה יכול כבר להיות שלא צריך בכלל סופר שיבדוק, אלא באותו כסף יכול בעל הבית לפתוח ולראות. היה איזה עובש.
דובר 2: סופר צריך לראות לא, תראה, הרב אומר שצריך סופר. הסופר בודק את זה בצורה מושלמת.
דובר 1: אוקיי, אוקיי.
דובר 2: החכם אומר שלא צריך בכלל סופר, אין לו ספקות. אפילו הבדיקות שהסופר בודק, אתה יכול גם לבדוק בעצמך. תסתכל על זה, חסרים כל המילים, תסתכל על כל האותיות שלמות. חסרה שאלה, שואל הרב, מה הסופר עושה אותו דבר, הוא גם שואל את הרב.
דובר 1: אוי, אני לא רוצה להעז לומר את זה, כי אני לא רוצה להיות כועס. לא, זה לא... אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה דברים שאף אחד לא יכול לדעת מה זה. כל יהודי יכול בעצמו, הוא יכול לראות אם האותיות הגיוניות, אם חסרה אות, אם זה... אבל זה לא העיקר, החיוב לא לומר שפספסת אות, החיוב לבדוק אם זה נרקב. אתה יכול לתת צ'ק, להוריד את זה, לראות אם זה טוב, להחזיר את זה. לכאורה למעלה.
דובר 2: אני מאמין שיש פוסקים שיגידו שפעם שעשו גזירה זה כבר נהיה... מה, שצריך לבדוק שפספסת... פספסתי אות כשכתבתי את זה.
דובר 1: לא, חובת בדיקה צריך.
דובר 2: חובת בדיקה על זה.
דובר 1: אני מסכים, אני מסכים.
דובר 2: זה לא הגיוני שיהיה חיוב לבדוק שהלה פספס אות כשכתב את זה.
דובר 2: הרבי מליובאוויטש תמיד אמר לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 1: כן, אני לא יודע למה.
דובר 2: אולי זה לא אותה מצווה כמו גניבה?
דובר 1: אני לא מסכים איתך.
דובר 2: לא, אבל זו הלכה, התורה אומרת שיש דבר כזה. איך זה נכנס לשכל?
דובר 1: צריך תמיד לבדוק את הציצית שהציצית לא נקרעו משהו.
דובר 2: ציצית צריך באמת לבדוק, כי הרבה נקרע.
דובר 1: וזה לא גילוי.
דובר 2: היינו רואים בהלכות ציצית.
דובר 1: לא, אני לא יודע. מן הסתם היה לו תירוץ לקושיה שלי, אני לא הייתי כזה יודע שאמר לו דברים. מן הסתם הוא שאל אותי.
דובר 2: לא, אבל אני אומר לך דבר, שאם הוא היה עושה את זה רק על מזוזות היית צודק, אבל הוא אמר את זה על תפילין גם.
דובר 1: תפילין זו קושיה הרבה יותר גדולה, כן. חב"ד, מה שקרה, שולחים לי שצריך לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 2: באמת לא מבין, אני לא יודע למה.
דובר 1: אני חושב שהרבי מליובאוויטש אולי דיבר יותר על מזוזות, שצריך לשים אותן כמו שצריך. אולי הוא התכוון לומר שאם הוא רוצה להיות מהודר במזוזות, הוא לא היה... אם אחד ממאזיני השיעור שלנו הוא חב"דניק, הוא יכול לשלוח את המידע הפנימי. שישלח את הענין למה הרבי אמר את הענינים.
דובר 2: אבל זה הארבעה ועשרים שנים, לוקח הרבי מליובאוויטש.
דובר 1: אבל זה יחיד.
דובר 2: פעמיים בשבע אומר ברור, לא ש... באמת שיעור מאוד מעניין, אבל מה אומר לי פעם מה זה קשור לשמיטה או ליובל? אוקיי, זו דרך לומר שיעור, אני לא יודע אם זה קשה, אבל פעמיים בשבע שנים נשמע זה... אבל מה זה הביא לרבי יום שלם? אני מתכוון, אני חושש שהרבי התכוון ש...
דובר 1: כאן כתוב בדיקת תפילין, אה, זו בדיקת תפילין, זו השמועה, זו השמועה העליונה. כן, אבל אני לא רואה מקור מיוחד, צריך לחפש ב... וזה הכל אותו דבר, הוא מביא שהרבי אמר צריך לבדוק כל שנה, יש גם פוסק שני, שבכל אלול צריך לבדוק את המזוזות והתפילין. זה גם לא נראה ברור למה... למה... איפה כתוב הדבר שצריך לעשות את זה חודש אלול? הכל כחומרא כך? אוקיי, זה סתם, כמו חודש אלול נזכרים ביהדות. אבל... כן, זו חומרא כזו, אבל אני לא רואה למה...
אני חושש שהרבי מליובאוויטש פשוט חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה דרך יפה איך... כן, זו יותר דרך יפה שזה יזכיר להם.
אני רואה שונים כאן, ואני לא רואה אף אחד שמביא את המקורות. זו גם דרך לעשות שליחים כאלה, שיהיה משא ומתן עם יהודים בכל מקום, שימכרו כיסויים למזוזות. או שאני צריך עסק.
דובר 2: כן, טוב. ופרנסות.
דובר 1: אה, אבל אנשים שבאמת לא יודעים מה זה אומר מזוזה, בוודאי יכול להיות. אבל... באמת, אבל זה לא ברור, אולי זו פשוט הייתה דרך לשמור על מופתיו, אני לא יודע. אני לא יודע מה הרבי היה צריך לומר, אין לי מושג. הוא היה אומר הרבה פעמים צריך לבדוק את המזוזות והתפילין.
דובר 1: מה אומר הרמ"א כשליהודי יש צרה? הוא לא מביא כאן מקור. אפשר לומר, כשלאדם יש צרה, הוא צריך לומר שזה לא מקרה, והוא צריך לעשות תשובה.
דובר 2: כן, בדיוק, הרמ"א לא היה אוהב את זה כל כך חזק, כי העיקר של המזוזה הוא להזכיר, שזה יזכיר לך יחוד השם. אה, אבל איך אתה יכול לומר את זה ליהודי? בדוק את עבודת השם שלך.
דובר 1: הרבי מליובאוויטש באמת התכוון לזה, שתדאג יותר למזוזות ותפילין, שתעשה מעשה. מה הוא יעשה איתך? הוא צריך להזכיר לך שתבדוק את המזוזות והתפילין? לא, שתעשה... יש לך צרה? אולי תבדוק את עבודת השם שלך, איך אומרים את זה ליהודי? תדמיין למשל מה אישה כותבת כאן לרבי מליובאוויטש, הוא אומר, את בודקת שאת מאמינה בקב"ה? לא, זו דרך, כך התורה נתנה את העצה איך לכתוב את התפילין. אוקיי, ודאי אין צריך תלמוד, שאתה רואה שלא כל שאר גדולי ישראל לא נוהגים כך יותר היום, אז אני לא יודע.
דובר 1: בכל מקרה, חזרה לנושא, הכל חייבין. אוקיי, עד כאן למדנו על ה, אוקיי, עוד הלכה אחת.
הקוז'ניצר רבי אומר קצת יותר, שמהרמב"ם משמע בתפילין שקורא שזו מעלה בכלל לא לבדוק. לשון עדינה כזו יש, למה הרמב"ם מביא שהלל הזקן היה מסתפק שזה תפילין של סבו? זה לא כך, זו בכלל מעלה. הרמב"ם היה איך, לא, הרמב"ם לא היה כותב מעשה כזה סתם כך. זה לא שזה לא מעשה סתם בעלמא. זה בטוח, בזה אני מסכים, זה בטוח שאפשר להשתמש בתפילין של הסבא, אבל התנא הקדוש הלל הזקן הניח, הוא הניח כל יום את תפילין של סבו, לא עלה בדעתו לבדוק. לא, הרמב"ם מביא את זה מסיבה, שהוא רוצה לומר שזה highly recommended כביכול, הוא לא אומר את המילה, אבל יש את הצד השני גם, אם יש ריעותא מבפנים בתפילין של הסבא, צריך לבדוק, אם זה נעשה רטוב, אני יודע מה.
דובר 1: זה בוודאי מודה, ויש את המעשה של החסיד ליובאוויטש שנודע לו שהוא מעולם לא הניח תפילין כשרות. יש מעשיות כאלה תמיד, אבל כל מעשה, והרמב"ם היה דווקא אוהב את המעשה, למה? כי אם החסיד ליובאוויטש היה במדרגה כזו שהוא לא איבד את שמחתו ודבקותו גם כשנודע לו שהוא עשה את המצווה שנים, הוא בעצם עשה את המקסימום של אהבת השם ויראתו.
דובר 2: לא, זה קשור גם לתשובה, התשובה בין אדם לחברו, אני זוכר שהוא אומר שהוא לא כעס על האחר, הוא מצא שהתפילין שלו היו פסולות.
דובר 1: זה פשוט, כי התורה, אנחנו מקיימים את התורה, אנחנו לא מכונות, התפילין זה להזכיר. התורה אומרת שיש לך חזקה, קנית מסופר ירא שמים, מוחזק, ווטאבר, כל הדברים האלה. אבל אם עשית מה שהתורה אומרת, זה מן הדין להיות שבמשך ההיסטוריה צריך לדמיין שהיו במשך ההיסטוריה עשרים מיליון צדיקים, אני יודע מה, ועשרים מהם הניחו כל החיים תפילין פסולות כי הם נהגו לפי ההלכה. ידוע בחכמות העליונות.
כך זה הולך, שהקב"ה עשה את העולם כך, מה אנחנו יודעים למה? זה מאוד מצחיק, חושבים שזה גילוי מה ש... עשית כדין, ויצאת, אין שום שאלה, ומה ה... אדם חייב לעשות את חלקו... במילים אחרות, אם אחד קנה תפילין כדת וכדין, והוא עשה את מצוותו, והוא הניח שבעים שנה תפילין פסולות, והשני לא עשה את המצווה המוטלת לקנות בכסף, אני יודע מה, הוא לא עשה את החוב המוטל עליו מלקנות תפילין, והוא הניח כל השנים תפילין כשרות, הלה עדיין עשה את מצוותו, והלה לא עשה את מצוותו. הזה זכה כל יום להיות לו את הדבר הנפלא של תפילין כשרות על ראשו, והוא לא.
הוא כן, כי מצד האמת... מה הוא עשה? הוא עשה לשם יחודו. אבל זה לא תירוץ, הוא רצה מזה לא, הוא הניח לשם יחודו. אבל אני לא יכול לומר למדנות, הוא קיים כל הלכות תפילין כל יום. לא, אני אומר במקרה של העליון, מה הוא עשה שם, מה הוא יכול היה לעשות? תגיד לי אחד, שהתפילין נפתחו, אתה מבחין שהתפילין צריכות להיפתח. לא עשית קודם לעליון לשם יחודו? לא, זה כבר חסידי מדי. אבל לא, אני מתכוון לומר, זה רק זכר, שיהיה לכל הפחות משהו אחר אולי. אני לא יודע, יש הלכה שצריך להניח תפילין. אבל מי חייב? אומר הרמב"ם. מי חייב? אומר הרמב"ם. צריך לחשוב אם היה רבי שבמקום לומר צריך לבדוק את התפילין, כל פעם שאחד שואל שאלה הוא יגיד שהוא ישלח רואה חשבון לבדוק את כל החשבונות שלו, אם הוא חלילה לא נגנב, נכון? אם הוא לא היה לא ישר עם האישה, ואם הוא... חוב המוטל עליו. אוקיי, חוב המוטל עליו, אומר הרמב"ם, כל אחד נכנס ללמוד, מי חייב? אומר הרמב"ם, לכל יש נשים ועבדים שזה לא הרעיון שלי או שזה לא אהוב. הקרן שלי. מקרן, כי מזוזה יכולה... הוא לא שם חינוך אצל הילד... אבל מה החינוך, אפילו תינוק? לא, ילד כבר מבחין, או ילד ש... זה לא אומר... אוקיי אולי סתם, מגילה חינוך, ברור לגמרי, ואני לא פטור כל פעם כאן פטור מיד. יש חסלא שבועות וחסלא הארץ, כי או בפנדיג בארץ ישראל. קורה אם אחד שוכר בית בחסלא הארץ. או אחד גר בפנדיג וגר במלון בארץ ישראל, הסחיד מתחירות. פטור מנם עזיזה שלושים יום. שלושים הימים הראשונים של שכירות בפטור. למה הוא אומר שלושים יום של שכירות? כי יש אבא, אבא, אכוחר בית, אבא, אכוחר בית, ארץ ישראל, חייב מזוזה מיד, מי ששוכר בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, מה ההבדל? כבר לא פנדיג, ארץ ישראל זה יהודי, איך גר יהודי, יהודי באמת גר כל יהודי בארץ ישראל, כששוכר בארץ ישראל, אתה כבר גר שם, איי, מחר הוא יוצא, וחוץ לארץ זה תמיד, הכל זמני. אפילו חוחד, אחרי שלושים יום, אוקיי, יש כבר קביעות. אבל לפני שלושים יום, עדיין אין לו קביעה, אולי מחר ישנה את דעתו.
שאנחנו ממש עכשיו למדנו, שהמזוזות חייבות להסתיים במילים כל הארץ, אבל קו מיוחד, הכל כל הארץ. שם זה איפה שיהודי שייך, אנחנו כאן זמנית, כאן בגלות, טמס, ריבוור, או הול. אומר העמבה, שכשאדם עדיין באופן אריי בבית, עדיין לא חובה, כשזה רק נעשה יותר קבוע. בארץ ישראל, הזכירה עצמה כבר נקראת קביעות.
אבל בארץ ישראל עדיין יש תנאים, כשבדור בפנדיג, פנדיג זה חייטרי, פנדיג על הדרכים, כן? מלון בשויט על ברזל. כן, כך סאלנטרס. אני מתכוון פנדיג פירושו מלון, או עכסניה כזו. כך ההלכה, למה אני חושב שיש אנשים שחושבים בארץ ישראל, הם נכנסים והם היו שוכרים חדר, או שם דברים והוא מביא עמו את המזוזות שלו. לכאורה כאן רואים ברור שזה לא חובה, כי דור בפנדיג. כך סאלנטרס. אני כבר יודע למה אנשים לא עושים ביסן. שמעת על זה? ראיתי אנשים שהם משהו וואריעט. הם חושבים שזה סוחר ביס. כן, אבל לכאורה זה לא שכירות הבית, זו דירת עראי, פונדק.
הגאונים והראשונים שאתה אומר, הוא שוכר חדר, אולי באמת הוא לא עושה כשהוא נוסע לגרנד סאמר עשרה ימים, הוא מסתובב בלי מזוזה. אני לא יודע. אולי אז כבר קוראים לו שוכר? אני לא יודע. הוא לא אומר את השיעור מתי זה נעשה דירת עראי ופונדק. הוא מסביר, הרב דומ"ן, שהפשט הוא שהחכמים רוצים שאנשים ישארו בבתיהם, לכן הם קבעו שצריך לשים מזוזה, כדי שהוא כבר ישאר שם. אבל פונדק זה לא נוגע, פונדק זה עשוי לזמני והוא הולך ללכת משם. לפי זה אין שום חילוק אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ. אוקיי, אולי ברמה מסוימת זה כבר ממש שכירות.
אוקיי, עוד הלכה אחת לגבי שוכר, הלכה חשובה. מי ששוכר בית בארץ ישראל, שוכר חייב במזוזה לקבוע, שהמצווה היא על השוכר, על מי שדר. אפילו נתן שכר על קביעתה, למה? אפילו הוא משלם שהמשכיר יעשה את זה, אפילו... זה אומר שהשוכר צריך לשלם. האם זה אומר שהמשכיר צריך לחייב את האחר לשלם על זה? לא. את הכסף גם השוכר צריך לשלם. המזוזה היא חובת הדר, לא חובת הבית. המזוזה היא אחת מההלכות הקודמות שלמדנו, שזה קשור לבית, על זה אומרים שוכר לא. אומרים לא, זה קשור... לא אומר משהו נוסף, המזוזה לא אומרת שזה חובת הבית, אבל כן, אוקיי.
וכשיוצא, עוד הלכה מעניינת, כשאדם יוצא מהשכירות שלו, הוא לא לוקח את המזוזות שלו. לא מרוקנים בית ממזוזות. זה לא הולך, הבית היה שם עם מזוזות, אתה לא הולך עכשיו להוריד ולהוציא.
מה הסיבה שכתוב? אתה פוגע באדם הבא שהולך להיכנס. אבל זה לא מסתדר כל כך טוב. התוספות אומר שהסיבה היא שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות, כולו ביתא מזקא הוי. יוצא שאתה עושה פני היזק, אתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב"ם מחזיק לכאורה לא מההיזק. אולי הוא יאמר פשוט, זה לא כבוד למזוזה. בית יהודי מגיעה מזוזה. כך הייתי חושב, מה פתאום הרעיון.
ומותר ליטול מבית של גוי, מילא יש כאן, לפי מה שלמדתי, מילא יש כאן חשש שיחללו את המזוזה, יש ענין שצריך להוריד כשיוצא, כשיוצאים.
המנהג באמריקה הוא שמקפידים מאוד על זה. רבי משה פיינשטיין אמר שלוקחים בדרך כלל כשצובעים, צובעים את הבית, ממילא זה לא דחוף. לא, בשעת הצביעה לוקחים בכל מקרה את המזוזות לצבוע. אם מורידים את המזוזות, לא חס ושלום להוציא, מורידים אותן לצבוע, אז כבר מקובלת ההלכה שחייב להחזיר עבור האחר. זה היה התירוץ של רבי משה פיינשטיין.
היית צריך לומר שלצביעה התווסף עוד משהו, שבצביעה מסתובבים גויים, והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות והם זורקים אותן, ורוצים להחזיר. ממילא זה נעשה ההלכה של עומד בבית לגוי, שלהיפך, כאן אתה עושה את זה לכבוד המזוזה.
יש אנשים אחרים שיש להם היתר, שאם לאדם יש מזוזות מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, והוא מתחשבן עם האדם שנכנס.
תקנה, אפשר להתחשבן. האמת היא שאפשר להתחשבן פשוט עם היהודי שנכנס. הרבה פעמים זו בעיה, עד שהאחר מוצא מזוזות, מי יודע. אין כאן את החיוב שרבי משה פיינשטיין אומר, כשהוא עשה את התקנה, הוא אמר שמדברים על בעל בית שהוא מושקע כלכלית. אבל יש ענין של כבוד התורה, או המזוזה, מאוד מסתבר שבעל בית לטווח ארוך שמכניס כל פעם אנשים אחרים, צריך להיות לו סט מזוזות והוא צריך לשים כשאחד יוצא, פשוט להקל על הציבור, כי זו הבעיה.
או אומרים שהבעלים שכל שנה מתחלף שם בחור כולל, שהדירות ההתחלתיות שממשיכים להחליף, כל בעל בית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם הבעלים שם אותן, יש לו אז את המזוזות הקבועות שלו. זה כבר חלק מהשכירות, מה שלא יהיה. כך עושים באמת, במקומות מסוימים. שיש חיוב שהשכנים יעשו. אם כבר יש כאן בעל בית יהודי שכבר שם, זה כבר מונח, וזה נשאר שם כבר.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
---
Chapter 5 is the first chapter that deals specifically with mezuzah. Sefer Torah, tefillin, and mezuzah have shared halachos (type of parchment, sanctity of writing), but here we enter into the details of mezuzah. Chapter 5 deals with how one writes the mezuzah and how one affixes it. Chapter 6 deals with which places/houses are obligated in mezuzah.
The word "mezuzah" actually means the doorpost — the plank at the side of the door. The parchment that one places there received the name "mezuzah" from the doorpost. Both — the parchment and the house (the doorpost/house) — are parts of the mitzvah, and both are called "mezuzah." Chapter 6 deals with the "doorpost" side (which types of doorposts/houses are obligated), while Chapter 5 deals with the parchment side.
---
The Rambam: One writes two parshiyos — Shema and Vehaya im shamoa — on one column on one sheet.
Explanation: One writes two parshiyos — "Shema" and "Vehaya im shamoa" — on one column (daf) on one piece of hide (yeriah). Chazal established that mezuzah has only two parshiyos (not four like tefillin), because in "Kadesh" and "Vehaya ki yeviacha" mezuzah is not mentioned, only tefillin.
Insights:
- "Daf echad" means one column of text (as in a Sefer Torah, where "daf" always means a column). "Yeriah achas" means one piece of hide. Lechatchila it must be one column, not two or three.
---
The Rambam: And space above and space below like half a fingernail.
Explanation: One doesn't begin writing right at the top of the parchment, and one doesn't end right at the bottom. One leaves space above and below — the measure is like half a fingernail.
Insights:
- For tefillin there is no such law of space above and below. The difference: tefillin lie in a box that protects them, but mezuzah has no cloth and no protection around it — it lies exposed. Therefore one needs space so that (a) it should look nice, and (b) practically — so that the text won't be rubbed out or torn at the top/bottom.
- For Sefer Torah there is also a halacha of space, which makes sense — Sefer Torah is also larger and exposed.
---
The Rambam: If one wrote them in two or three columns — it is valid.
Explanation: If one wrote on two or three columns (on the same hide) — it is valid bedieved.
Insight: "Dafin" here doesn't mean yeriyos (separate pieces of hide), but columns on the same hide. Lechatchila it must be one column, but bedieved with multiple columns it is valid.
---
The Rambam: Two hides — even in two compartments, and even if one connected them and sewed them — it is invalid.
Explanation: Lechatchila it must be on one hide (yeriah achas). Two columns on one hide — bedieved valid. But two separate pieces of hide — even if one sewed them together — it is invalid.
---
The Rambam: One should not make it like a tail... or like a circle... or like a dome.
Explanation: One may not write the mezuzah in fancy formats:
- Zanav = a triangle, wide at the top and narrow at the bottom (like a tail).
- Kemein igul = like a ball/circle.
- Kekova = an inverted triangle (wide at the bottom, narrow at the top) — like a tent/pyramid.
Insights:
- Such designs are seen on old kesubos and documents — it's a decorative style. But for mezuzah it is invalid, because mezuzah must be readable, and such formats are not made for reading.
- Mezuzah was an open thing (not sealed in a box like tefillin), therefore people perhaps wanted to make beautiful designs — therefore the Rambam must say that one may not.
---
The Rambam: If one wrote it out of order, such as putting one parsha before another — it is invalid.
Explanation: If one wrote "Vehaya im shamoa" before "Shema" — it is invalid.
Insights:
- A longer discussion of what "out of order" means: Does it mean that he physically wrote "Vehaya im shamoa" on top and "Shema" below (order on the parchment)? Or does it mean that he temporally wrote "Vehaya im shamoa" first, and then "Shema" (order in time)?
- One approach: "Out of order" simply means the order on the parchment — he wrote it upside-down. A second approach asks: What difference does it make which time one writes it? There's no clear reason to think that time-order makes a difference.
- For tefillin poskim assume that one must write in order in time, but even there it's not clear in the Rambam.
- The Kesef Mishneh brings nothing to the question, he leaves it as the Rambam's language. The question remains open.
---
The Rambam mentions a halacha about a worn-out Sefer Torah — that one may not demote it from sanctity to sanctity (maalin bakodesh ve'ein moridin).
Explanation: One may not "salvage" the worn-out Sefer Torah — instead of genizah, use it for something with a lower sanctity (for example, make a mezuzah from it). Maalin bakodesh ve'ein moridin.
Insights:
- "Balah" doesn't mean that it was torn, but that it became old — worn out, weaker, no longer in good condition. Like "belos" by clothing — it's still there, but worn out. The verse "acharei belosi" means becoming old. So too with Sifrei Torah — with time the parchment becomes worn, gets holes.
- It is discussed whether "balah" specifically means invalid, or perhaps just that it's old and one wants a new one. The Rambam doesn't speak specifically of an invalid Sefer Torah, but of a practical decision that one doesn't want to use it anymore.
- Question about genizah vs. recycling: Should one put it entirely in genizah, or may one cut off pieces of parchment and use them for other sanctity purposes (like mezuzos)? Rav Shela sold zuzos from tefillin — he cut out parshiyos from old holy writings.
- Question: Isn't it a greater honor for the Sefer Torah that one should bury it entirely in genizah? The Sefer Torah is important — one places it in the aron kodesh, one dances with it on Simchas Torah, even when one no longer reads from it. Analogy: It's similar to a talmid chacham who has become old — one shouldn't "downgrade" him, as with a Kohen Gadol it says "Al lecha Kohen Gadol she'ala" — he can't go up, but one doesn't downgrade him.
- Answer: In practice a Sefer Torah ends up in genizah when it is completely fallen apart — when it no longer holds on the two atzei chaim. But until then one leaves it in the aron kodesh. The Noda BiYehuda spoke about the question whether the Rema means that one doesn't cut, or that when it's already cut one may use it.
---
The Rambam: Even the margin (the empty border above and below) of a Sefer Torah one may not use for a mezuzah.
Explanation: Although it's not the writing itself, just a piece of parchment — one may not.
Insights:
- The reason: Ein moridin mikedusha chamura likedusha kalah — the parchment of a Sefer Torah has a higher sanctity than a mezuzah, and one may not downgrade. It is there a "tail" (corner) but in a Sefer Torah, and here it would become a "tail and not a head" in a mezuzah — better to be a tail among lions than a head among foxes.
---
The Rambam: It is a mitzvah lechatchila that "Vehaya im shamoa" should begin on the same line where "Shema" ends — like a closed parsha.
Explanation: One leaves a space on the same line (not beginning a new line like an open parsha).
Insights:
- The reason: Because "Vehaya im shamoa" is a closed parsha in the Torah, one must do it this way in the mezuzah as well.
- It is not me'akev bedieved — if one did it differently, the mezuzah is valid.
- For tefillin one is stringent to do this, because there too it is not adjacent to the letter.
---
The Rambam understands that the law of Sha'atnez Gatz (Menachos 29b — "Said Rava: Seven letters require three zayin each, and these are Sha'atnez Gatz") does not apply to the entire Torah, but specifically to mezuzah. The Rambam calculates which specific letters in the two parshiyos of mezuzah need three zayins.
Insights:
- For tefillin there is a different tradition of which letters receive tagin — not the same as mezuzah. This shows that the tagin are not a law in the letter itself, but a law in the specific writing (mezuzah or tefillin).
- Rashi understands that tagin are not complete crowns/zayins above the letter, but the manner in which one makes the letter sharp — that the corners should be nice and sharp. According to Rashi, Sha'atnez Gatz would apply everywhere (in the entire Torah), because it's essentially a law in how one writes that letter.
- Rambam understands that tagin are actual zayins (small strokes) that stand on top of the letter.
Rav Yechiel Meir explains that our custom accepts both: We make zayins like the Rambam, and we maintain Sha'atnez Gatz everywhere like Rashi. Therefore we have both customs together. (The Hagahos Maimoniyos in Chapter 2 has a large note about this.)
First Parsha (Shema) — Seven letters, each with three zayins:
- Shin and Ayin of "Shema"
- Nun of "venafshecha"
- Ches [?]
- Two Dalets of "mezuzos"
Interesting insight: The Rambam emphasizes in mezuzah specifically what says "mezuzos", and in tefillin one emphasizes "ukshartam". This shows that each writing has its own tradition — in mezuzah one emphasizes the mezuzah matter, in tefillin the tefillin matter. But interesting: In mezuzah one does emphasize "totafos" (which belongs to tefillin), but in tefillin one does not emphasize "mezuzos".
Second Parsha (Vehaya im shamoa) — Six letters with three zayins each, among them Gimmel of "degane'ach" (which in tefillin one has "ve'asafta" instead).
The Rambam: If one did not add tagin or added tagin not according to their order, it is not invalid.
Explanation: If one didn't add tagin, or one added tagin not according to the correct order, it is not invalid.
Insights:
- It is discussed why specifically the gimmel is the dominant letter of degane'ach, and not the dalet (the first letter). A possible answer: Perhaps only certain letters are practically able to carry a tag — for example, how does one put a tag on an alef?
- Our custom is only to make Sha'atnez Gatz tagin (in general), but not necessarily the specific tagin that the Rambam brings. Since it doesn't invalidate either way, it's not critical.
- [Digression:] Once every scribe had his own customs how he makes a zayin, a gimmel, etc. — "diversity." Today everything goes more standard.
---
The Rambam: A mezuzah without sirtut... or if one added even one letter inside, or removed even one letter — it is invalid.
Explanation: A mezuzah without sirtut, or with added/removed letters, is invalid.
- Approach 1: Sirtut means the act of scratching lines beforehand before one writes. This is an essential law — one must physically scratch lines into the parchment, and only then write. If one wrote straight but without scratched lines, it is invalid. Proof: One cannot add sirtut afterward — this proves that sirtut is a prerequisite for writing, not just a result.
- Approach 2: Sirtut is a synonym for "line" — it means that one should write straight. The main thing is the result — straightness of the lines.
- Conclusion: The first approach is more strongly accepted. Proof: If sirtut only meant "write straight," one could add sirtut afterward. But one cannot. Also: "One cannot write straight without a line" — practically it's almost impossible.
It is asked: How does it happen that someone adds a letter? The answer: "Common custom" — it was widespread that people added things to the mezuzah (names, segulos, etc.).
The Rambam: On the outer side of the mezuzah one writes the name Sha-dai.
Insight: Inside — adding is a loss (invalid), therefore one writes it outside. But the Rambam doesn't approve of the custom — he doesn't say that one should do it, only that one does it outside. The Rambam's position is that even this writing outside is a problem, because once one starts writing names, people will think one can add more names. This writing of Shin-Dalet-Yud outside is not as a segulah, but as a reminder of Hashem. There's a practical reason — the mezuzah is rolled up (twisted), one sees nothing, therefore one writes something outside to remind. This is not part of the mitzvah, therefore it's also not a segulah.
The Rambam: Even holy names, names of angels, seals — invalid.
Insights:
- "Holy names" = names of Hashem (like the name Elokim etc.), not names of holy people — "it didn't even occur to the Rambam to write Rabbi Shimon, Rabbi Moshe."
- Seals = a type of designs/symbols from the amulet world. Specific drawings that represented angels or spiritual forces. The Magen David is mentioned as an example of such a symbol, though it's not directly relevant.
---
The Rambam: These fools don't know that they have nullified the mitzvah, for we say that adding one letter invalidates, these who make a great mitzvah that unifies the Name of Hashem and His love and service as if it were an amulet for their own benefit, as arose in their foolish hearts that this thing helps in worldly matters.
Explanation: The foolish people don't know that they have nullified the mitzvah. They make from a great mitzvah — unifying the Name of Hashem, His love and service — an amulet for their own benefit, because they think that this can help in worldly matters.
Insights:
(1) Practically — one has invalidated the mezuzah by adding letters. (2) Hashkafically — the entire approach is backwards. The true great mitzvah is unifying the Name of Hashem and His love and service — that's what's written in Shema and Vehaya im shamoa. The person who adds names/segulos treats the mezuzah like an amulet — he thinks that holy names can help for "his own benefit" and "worldly vanity."
Gemara (Avodah Zarah 11a): Onkelos the convert, a prince in the Roman kingdom, fled to learn Torah. When soldiers were sent after him, he said: By you (Romans) the soldiers guard the king. By us, the King (Hashem) guards the soldiers — and this is the matter of mezuzah that guards our door.
Question: This is a major question on the Rambam — the Gemara says explicitly that mezuzah has an aspect of protection. How does this fit with the Rambam's strong position that mezuzah is not an amulet?
Onkelos only said this to the Romans, because they could understand it on their level. But the Rambam says the truth: The protection doesn't come from the physical mezuzah itself, but from what the mezuzah reminds — unifying His Name and His service — and one who is a servant of Hashem has Divine Providence. The Rabbeinu Manoach (or Ramak) brings the explanation that according to the Rambam, what guards the house is that the mezuzah reminds of Hashem, and through this comes Divine Providence.
The Rambam's approach here is the same as what he already said in Hilchos Avodah Zarah about those who whisper over a wound. The Mishnah says that one who says a verse ("All the sickness that I placed in Egypt") over a wound — makes words of Torah a physical healing, while they are truly healing of the soul. The Torah is made so one should know the correct beliefs, not as physical medicine.
A highly original insight: The protection of mezuzah only works when one doesn't need it — i.e., when one does the mitzvah for its own sake, not for the protection. When one makes the protection the "end goal," one won't have it. When it's a "side effect" of true service, one will have it — just like reward in the World to Come as the Rambam teaches in Hilchos Teshuva. Certainly the Torah promises reward in this world, but this only comes as a result of true service of Hashem, not as the goal.
The main difference: An amulet serves you, and a mezuzah — you serve Hashem. The Rambam doesn't say it's a sin to make an amulet (he himself brings laws of an expert amulet in Hilchos Shabbos). But a mezuzah is not an amulet — a mezuzah is service of Hashem. When Chazal called tefillin an "amulet," they meant technically what type of thing it is (something one wears), not that it functions like an amulet.
The Hagahos Maimoniyos brings the Ashkenazic custom to write "Kuzu Bemuchsaz Kuzu" outside on the mezuzah (the letters after "Hashem Elokeinu Hashem"). An interesting observation: Once people used to write names of angels and seals, and later it was "minimized" — it was reduced to just the hint. And what does one find in the hint? Just another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad" — there's nothing on the side except this! This itself proves the point: People who think that "Shema Yisrael" is not enough, seek to add something else — and finally they find... another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad".
The custom to write names of angels on mezuzos was an old, significant custom before the Rambam. The Rambam "canceled" it, and in honor of the Rambam people stopped, and only a little remained (Kuzu). This is compared to the Rambam's approach to sacrifices — that Hashem gave sacrifices because the people wanted it, so too here: The people strongly want to put names, so one leaves a minimal form.
The person who thinks the mezuzah is a segulah is not satisfied — it's not enough a good segulah. He will write more names and things. He has an "amulet" and he's not "happy" with it — maybe it won't work? He needs to add. This proves that the entire approach is backwards.
People think that a "religious person" believes in amulets, graves, segulos, while an "enlightened person" doesn't believe. But when one asks the "religious person" why he goes to segulos — he answers: In order to have good children, in order to make money. It turns out that all his service of Hashem is really how to make "salvations" — which is worldly vanity. This bothers the Rambam very much: The whole point of Judaism is that one should care a little less about worldly vanity. And here comes someone and says that Judaism is a segulah to become a bigger glutton? This is exactly backwards! Besides what the Rambam says that it doesn't help (physically), there's also the problem that you think it helps for worldly vanity — as if Hashem gave an amulet so one should eat more.
The custom to learn Rambam "to merit" or "for the healing of" someone — the Rambam would be bothered if one learns Torah in order to have more money — "not only are you a glutton, but you bring Hashem into your gluttony." But — if someone wants money so he can do even better service of Hashem, that's different. The Rambam himself went to graves of tzaddikim, so one must be aware of "there is no reward for mitzvos in this world" but also not exaggerate.
---
The Rambam: It is a mitzvah to write "al ha'aretz" on the last line — whether at the beginning of the line or in the middle of the line.
Explanation: The last two words of the parsha "Vehaya im shamoa" — "al ha'aretz" — should be on the last line of the mezuzah. It doesn't matter whether they're at the beginning of the line or in the middle.
Insights:
- The custom of scribes is to write 22 lines, corresponding to 22 letters of the alphabet. The Rambam brings that each line begins with a specific letter, and he gives the order of words that begin each line: "Shema", "Hashem Elokeinu", "Hashem Echad", "devarim al levavecha", "hayom al levavecha", "mitzvah bechol yom", "asher anochi metzavecha hayom", "veshinantam levanecha", "vedibarta bam", "beshivtecha beveitecha", "uvelechtech baderech", "uvekumecha", "ukshartam le'os al yadecha", "vehayu letotafos bein einecha", "uchsavtam al mezuzos beitecha uvish'arecha", "vehaya im shamoa tishme'u..." etc.
- There are "great secrets" in this order.
- After "al ha'aretz" one makes a closed parsha (space), which is a separate question.
---
The Rambam: One rolls it from the end of the line to its beginning, and after rolling it one inserts it into a tube of reed or wood or anything, and attaches it to the doorpost with a nail, or digs into the doorpost and inserts the mezuzah in it.
Explanation: One rolls the parchment from left to right (from end of line to beginning), places it in a holder (tube) of reed, wood, or other material, and fastens it with a nail on the doorpost, or one digs a small place in the doorpost and places it in.
Insights:
- Rolling vs. Folding: The Rambam emphasizes that one rolls (golel) the parchment, not folds (kofel). This rolling goes from end of line to beginning — so that the right side (beginning) should be on top/outside, not crushed.
- Tube: A tube is like a straw or reed — a simple holder. It's not a sealed box. It's very easy to remove — "I give it a push and I take it out."
- Difference from Tefillin: For tefillin one places the parchment in a cloth (small cloth) and then in the box. For mezuzah there's no cloth — just a tube.
- Critique of Today's Practice: Today one places mezuzos in a plastic case that is very hard to open. This is problematic, because: (a) A mezuzah may not be too covered (too sealed). (b) There's a law of "hand-grasp" — one must be able to open and access the mezuzah. For tefillin it's different — there's no law that one should open it; it doesn't say in the Torah that one must open it. But for mezuzah yes.
- Whether One Needs Nails or Glue/Sticker Is Enough: One doesn't see from the Rambam that it must be a strong fastening. The Rambam says nail or dig — both are practical ways, not necessarily a great fastening. "I don't see that it's a matter of fastening... one doesn't see from where the later authorities took the innovations" about strong fastening.
---
The Rambam: If one hung it on a stick — invalid, for this is not affixing. If one made a hole in the doorpost and inserted the mezuzah in it like a bolt — one has done nothing. If one deepened it a tefach — invalid.
Explanation: (1) Hanging on a stick (not connected to the door) is invalid — it's not affixing. (2) Inserting into a hole in the doorpost like a bolt (neger) — also invalid. (3) Digging too deep (a tefach) — invalid.
Insights:
- Hanging on a stick: "Stick" means a stick that's not connected to the door — he has some stick by the door and places the mezuzah on it. This is not affixing.
- Like a bolt: He inserted the mezuzah straight into the doorpost like a bolt (like the bolts of the Mishkan). The mezuzah must hang/lie on the doorpost, not be inserted in the door like a nail.
- Deepened a tefach: The difference between the "dig" from earlier (which is valid) and "deepened a tefach" (which is invalid) is the depth — a small digging is good, but a whole tefach deep is too much, because one shouldn't have to search and put in a hand to find the mezuzah.
- Reason for the halacha: The Levush brings a derasha: "Al mezuzos" — not "toch mezuzos." It must be on the doorpost, not in the doorpost.
- [Digression: The Levush's method] — The Levush has an approach that one can think of reasons for halachos oneself, even without going back to the Gemara. The Rambam himself does this in Hilchos Nedarim — one looks at the halacha and understands the reason.
---
The Rambam: One blesses "who sanctified us with His commandments and commanded us to affix a mezuzah", for its affixing is the mitzvah.
Explanation: The blessing is said when one affixes the mezuzah, not when one writes it. The text is "to affix a mezuzah" because the mitzvah is the affixing.
Insights:
- Why "to affix" and not "to write"? In the Torah it says "and you shall write them on the doorposts of your house" — implying that writing is the mitzvah. Nevertheless the Rambam says that the mitzvah is the affixing, not the writing. "Not at the time of its writing, for its affixing is the mitzvah."
- [Digression: Can one write on the wall?] Why can't one take a pen and write directly on the wall/door? Then "and you shall write" and affixing would be one. Perhaps people actually did this once — wrote directly on the door. Tzedokim or Karaites perhaps did this.
- Practical answer: In the desert Jews lived in tents of hide — there was no stone doorpost to write on. This can explain why the custom became to write on a separate parchment.
- Why is it called "mezuzah"? "Now I understand why it's called mezuzah — because once this was the mezuzah" — once people used to write directly on the doorpost (mezuzah), therefore the parchment is also called "mezuzah."
---
The Rambam: If one cut reeds and affixed them as a mezuzah, and similarly if one connected reeds and made from them a mezuzah — invalid, because any mezuzah that cannot stand by itself is not a mezuzah.
Explanation: When one takes reeds (bamboo sticks) and binds them together to make a doorpost, this is invalid because such a mezuzah cannot stand on its own.
Insights:
- The word "mezuzah" here has a double meaning: (1) the doorpost — the physical doorpost, and (2) the mezuzah — the parchment with the parshiyos. The law is that one must first make a mezuzah (doorpost), and then on it place a mezuzah (parchment). One cannot use one thing for both purposes.
- Even if one
- Even if one already had a mezuzah (parchment), one must take it down and put it back up — because there was no proper affixing of mezuzah, since the doorpost itself is not valid.
---
The Rambam: An individual's mezuzah is checked twice in a shemittah (seven-year cycle), and a public one twice in a jubilee.
Explanation: A private mezuzah must be checked twice in a shemittah cycle (7 years), and a public mezuzah twice in a jubilee (50 years).
Insights:
What does "twice in seven years" mean? Is it once every three-and-a-half years? Or perhaps three times in a shemittah? Remains a question.
A logical question: Why does one give the public a leniency (only twice in 50 years) when for an individual one is stringent (twice in 7 years)?
The Aruch HaShulchan (a "beautiful posek") says that the measure of checking is a medium — it depends on the circumstances: if it's a damp place, a hot place, one needs more often. If it's a good place, once a year is enough.
The Rambam's reason: Lest a letter was uprooted or erased... because of proximity to walls they rot — it can get moldy because it lies close to the walls.
Practical implication: Today's mezuzos that one places in a strong plastic case, and one can even see through that it's whole — seemingly one doesn't need to check, because the entire reason is only when it can get moldy.
A sharp distinction: The law of checking is to check lest it became damp and lost its validity — whether it's physically rubbed out/moldy. But in practice the scribe checks whether the original scribe wrote correctly — this is not the law of checking! Scribes in Lakewood confirm that yes, it happens that a mezuzah becomes physically rubbed out, but it's not certain that it happens often enough to make it an obligation.
An innovative reasoning: Seemingly one doesn't even need a scribe for the checking. The homeowner himself can open the mezuzah, look whether all the letters are whole, whether a word is missing. If there's a doubt, one asks a rav — but the scribe does this too! People think a Sefer Torah or mezuzah is something that "no one can know" — but every Jew can see it himself.
---
The Rambam brings: Hillel the Elder inherited tefillin from his grandfather and put them on to check them.
Explanation: The Rambam rules that tefillin do not need to be checked (unlike mezuzos), and he brings proof from Hillel the Elder.
Insights:
The Kozhnitzer (Rav) says that from the Rambam it's implied that for tefillin it is a virtue not to check at all. The Rambam wouldn't write just any story — he brings it because he wants to say that it's "highly recommended" as it were to rely on the presumption. But if there's a concern (it became wet, etc.), even the Rambam agrees that one must check.
The Lubavitcher Rebbe's well-known practice to say one should frequently check tefillin and mezuzos — why? For tefillin the Rambam says explicitly that one doesn't need to, and for mezuzos the measure is only twice in seven years.
Several answers:
- Perhaps the Rebbe was concerned that many people have invalid tefillin, or they don't put on tefillin at all, and this was a "nice way" to remind them.
- Perhaps this is a way of making emissaries — that one should have dealings with Jews everywhere, sell covers for mezuzos, livelihoods, etc.
- Perhaps this is connected with the Rema's law that when a Jew has a trouble, he shouldn't say it's coincidence, but he should do teshuvah. The Lubavitcher Rebbe perhaps meant: "Check your service of Hashem" — but how does one say this to a simple Jew? Through an action: Check your mezuzos and tefillin. This is a practical way to remind a Jew about his connection with Hashem.
Other gedolei Yisrael don't conduct themselves this way nowadays, and it's hard to find a clear source for this custom.
There's a custom to check mezuzos and tefillin in the month of Elul. Where does this come from? It's just a stringency — just as the month of Elul one reminds oneself of Judaism.
A highly important fundamental point: If someone bought tefillin properly — from an established scribe, with all the halachos — and it turns out that they are invalid, he has fulfilled his obligation. Hashem made the world such that throughout history there were tzaddikim who put on invalid tefillin their whole lives — because they conducted themselves according to the law. There is no question — a person is obligated to do his part, and he did it.
The well-known story of a Lubavitcher chassid who realized he had never put on valid tefillin — the Rambam would "love" the story, because: if the chassid didn't lose his joy and devotion when he discovered this, he essentially did the maximum of love and fear of Hashem. The essence of tefillin is to remind — and if he did what the Torah says, he has fulfilled.
Does one make a blessing when one finishes making tefillin shel rosh (because one will place it in the right place)? The mitzvah is the binding — the putting on each day. For mezuzah it's different — the one who places it has the action of the mitzvah, but the one who enters the house has only the fulfillment of the mitzvah (without the action).
---
The Rambam: One who rents a house in Eretz Yisrael is obligated in mezuzah immediately. Outside of Israel — exempt from mezuzah for thirty days. One who dwells in an inn in Eretz Yisrael — exempt from mezuzah.
Explanation: One who rents a house in Eretz Yisrael is immediately obligated in mezuzah. Outside of Israel he is exempt the first thirty days. An inn (hotel/guest house) in Eretz Yisrael is exempt from mezuzah.
Insights:
In Eretz Yisrael this is the true place where a Jew belongs — "a Jew truly lives in Eretz Yisrael." When one rents in Eretz Yisrael, one already lives there, and the dwelling itself is already called permanent. Outside of Israel everything is temporary — "here in exile, temporary" — even a buyer. Only after thirty days does one acquire a level of permanence.
An inn (hotel) is exempt even in Eretz Yisrael, because it's made for temporary dwelling. The measure of when something stops being "temporary dwelling" and becomes "rental" is not clearly explained. People who go on summer vacation in Eretz Yisrael and rent a room — seemingly it's not obligated, because it's "dwelling in an inn."
The Sages want people to remain in their homes, therefore they instituted mezuzah — so he should stay there. But an inn is not relevant to this, because an inn is made for temporary and he's going to leave anyway. According to this there's no difference even if he rents a house for a summer — as long as it's not a real rental.
---
The Rambam: The renter — upon him is to affix a mezuzah, even if he gave payment for its affixing.
Explanation: The mitzvah of mezuzah lies on the renter (the one who rents), not on the landlord (homeowner). Even if he pays the landlord to do it — the renter must pay for the mezuzah.
Insights:
- Obligation of the dweller, not the house: Mezuzah is an obligation on the dweller, not on the house. Therefore the renter is obligated, not the landlord.
---
The Rambam: And when he leaves — he should not take his mezuzos. And it is permitted to take them from a non-Jew's house.
Explanation: When a person leaves his dwelling, he doesn't take down his mezuzos. But if a non-Jew is moving in, one may take them down.
Insights:
The simple reason is: One benefits the next person who moves in. But this doesn't fit so well. Tosafos says that the reason is because harmful spirits come into a house where there are no mezuzos — "the whole house becomes harmful" — it turns out that you're creating potential damage for the next person. The Rambam seemingly doesn't hold of this reason of damage. Perhaps he'll say simply: It's not respectful for a mezuzah — "a Jewish house gets a mezuzah."
Because there's a concern that the non-Jew will desecrate the mezuzah, there's a matter to remove it.
The custom in America is that one is very careful not to remove mezuzos. Rav Moshe Feinstein said: When one paints a house, one certainly takes down the mezuzos for painting — not God forbid to remove them, but for painting. At that moment it's already accepted that one is obligated to put them back for the next person. This is Rav Moshe's answer for how one can practically exchange mezuzos.
- When painting, often non-Jews (painters) are involved, and many times they take down the mezuzos and throw them away. Therefore it becomes the law of "standing in a house for a non-Jew" — on the contrary, here one takes it down in honor of the mezuzah.
- Practical advice for special mezuzos: If a person has expensive/special mezuzos, he puts in weaker, cheaper mezuzos, and settles with the new tenant.
- Landlord's obligation: For starter homes where every year a kollel young man changes, the landlord must have a whole set of mezuzos. If the landlord puts them, he has his permanent mezuzos — it's already part of the rent.
---
Insight: A person is obligated to do his part — his obligation incumbent upon him. The example: Someone who bought tefillin properly, but it turned out that he put on invalid tefillin for seventy years — he did fulfill his obligation (he did what he was supposed to). The second one who didn't do his obligation of buying tefillin properly, but happened to put on valid tefillin — he didn't fulfill his mitzvah. The first one didn't have the merit of valid tefillin on his head, but he did what lies upon him.
Speaker 1: Good, we are learning Rambam Laws of Sefer Torah, Tefillin and Mezuzah, Chapter 5. This chapter is the first one that discusses the laws of mezuzah. There is something that is common to all three; all three have the same laws regarding what type of parchment one writes on, and with what sanctity one writes. And we have here particular laws for the three, and now we are going to learn the particular laws of mezuzah.
Good, we need to learn, he says two things about mezuzah: the details of writing the mezuzah, how one places it you could say, and then the next chapter will be about which places are obligated in mezuzah, or which house is obligated in mezuzah. More or less the two chapters of the laws of mezuzah that we are learning here.
Now good, first we need to learn what a mezuzah is. How does one write the mezuzah? How does one write the parchment that one places on the... It's interesting that the mezuzah is called mezuzah. Mezuzah means in lashon hakodesh, mezuzah means the doorpost, the board at the side of the door. And on this one places a parchment, or a prayer as it was called earlier, or a piece from a Sefer Torah, a piece that is similar to a Sefer Torah, which is rolled up the Rambam said, and one places it on the doorpost, and this received the name "the mezuzah."
The next chapter, Chapter 6, is also all laws of "the mezuzah," but now they are the laws of the doorpost, which types of doorposts are obligated in mezuzah. There it also involves more the house. Yes, the house. Also the doorpost. It seems that the house is half of the mitzvah, just as it's a combination, there is here a house with a parchment, which come together and they make a mitzvah, because both are called mezuzah here. Mezuzah is the translation of mezuzah. A Jew only has a doorpost so that he can place on it a mezuzah. So the mezuzah is more the mezuzah than the mezuzah, understand? Just as a Jew is obligated to eat a piece of cake, he says, make a blessing, make a mezonot. Very good. One buys a new house in order to be able to put up a new mezuzah. Ah, in order to put up a new mezuzah one needs to buy a house? Okay, one buys a house.
In short, the question is what does one write on the mezuzah? Which passages is the first thing? Says the Rambam, one writes two passages, Shema and Vehaya im shamoa, on one page in one sheet. We know that Chazal said that tefillin should have four passages and mezuzah only two, because in "Kadesh" and "Vehaya ki yeviacha" mezuzah is not mentioned, only tefillin is mentioned. Very good.
It must be written, he is not concerned about our conventions. There are some that by tefillin they are not concerned about our conventions with which passages to write, and also here he simply says the law, he says what one does. He says one must do it "on one page in one sheet," on the same format, "in one sheet." What does "and this is this" mean? It should not be two columns, it should be written one after the other like "one sheet." He learns that what we call a column, in a Sefer Torah it is always called a daf, daf means a column of text. It should be on one piece of hide, and it should be one column, one line straight down.
Says the Rambam further, "and space above and space below like half a fingernail." One doesn't begin writing right at the top of the parchment, and one doesn't finish right at the bottom, rather one leaves a bit of space above and below. The measure is like half a fingernail.
Speaker 2: I don't remember, but I don't remember if in the laws of tefillin we also had such a thing "space above and below" stated.
Speaker 1: No, no, tefillin doesn't need any space. Presumably there is a difference. There is such a thing that there must be space between all letters, there must be the basic space, it shouldn't be all holes packed together.
Speaker 2: Do you mean to say mukaf gevil?
Speaker 1: Yes, but the boxes themselves I don't see. Apparently the reasoning is that the space is a matter of beauty, but it could also be that it holds. Imagine it begins right away the text, right away the words, it can tear more easily, the text is already rubbed off.
Why is tefillin different from mezuzah? Ah, because mezuzah lies open. A Sefer Torah is usually larger, a Sefer Torah yes there is a law of space, we haven't yet learned about Sefer Torah. But now we're learning by tefillin, you can understand that it's not missing, because it lies in a box. We already learned that one doesn't need to check it because of this, because the box protects it well. A mezuzah doesn't even have a law, it's not a cloth, it has nothing around it, so one needs to make it so that it will be nicely surrounded a bit. That's what I think, but I haven't thought out the reason. I don't know if it's true.
Yes. And if he wrote them in two or three pages, it is yes kosher. That means, pages doesn't mean sheets. He made two columns on the same piece of parchment, it is kosher, two or three. But there are yes laws that one may not do.
For example, one may not make it like a tail. There are other types of ways how people used to write, and one can see it often on old ketubot, on documents, the type of fonts, the design. There is such a design like a tail. A tail means a triangle. It begins wide and then it becomes like a tail. Or like a circle, one wrote it like a ball. One sees it on old ketubot one sees it often, that the text of the page is organized as if from above smaller and then it becomes larger, and so forth. Or like a tent, what exactly is a tent? A tent he says is an ohel. It's the opposite, a tent is wide from below, an upside down triangle. A tail is a triangle wide from above. A tent means a tent is a pyramid, a triangle the opposite other way, and one begins from the narrow side.
And if one did so from above it is invalid. If the Torah would have wanted one to write in a manner that is entertaining, yes, it's no problem. Forget it, one does it for a reason, one does it because it's beautiful. It's not for an audience, it's not a way. One cannot read it that way. It's not made for things that one wants to read. It's beautiful for a ketubah, perhaps for a ketubah it's also not beautiful, I don't know.
In short, it's not a way. It's not a way. It didn't occur. The first question that I asked you is it didn't occur to anyone. It has to do with the law that mezuzah was an open thing, therefore people perhaps wanted to make beautiful designs and things about this. Or the opposite, by tefillin one must be able to read, soon we will see one covers it. Anyway, we have already seen more than one law that it seems that tefillin basically one can somehow read, one argues about this. But somehow it is made that if one wants one can open it and read, so one must be able to read it. It's hard to read when it's circular etc.
Yes. If he wrote it not in order, such as if he put one passage before another passage, he began writing "Vehaya im shamoa" before "Shema."
Speaker 2: Apparently this means not in order doesn't mean that he wrote before it, it means that he...this I ask you, does it mean that he wrote the next day on "Shema"? He went backwards?
Speaker 1: It means that he wrote "Vehaya im shamoa," and the next day he wrote "Shema." He went backwards. Not the days, the order with time.
Speaker 2: Who says that order means time? I mean that not in order means simply...preceded means simply...he wrote above...
Speaker 1: No, he writes from above. The law is that one must write first "Shema" on the paper. I don't know, I don't know why one should begin, one must write in time. What is the difference which time one writes it? It's like learning Torah? There isn't any real reason to think that it's a difference which time one writes it. We learned by tefillin also, there are those the poskim assume that one must write it in time, but it's not clear, the law is not stated clearly in the Rambam.
I mean that here, I don't see that anyone says, I mean that presumably it means that one writes it upside-down. It can't be. Why should one learn that it means in time? Yes, not in order, it means simply that one should write straight. What should I tell you? I don't know. Perhaps yes in time? I don't know. Check what the Kesef Mishneh says. People say all kinds of things. Now, let's go further.
Speaker 2: What does the Kesef Mishneh say? One may not look in a book we said. I mean, say go on anyway.
Speaker 1: Okay, say further meanwhile. It doesn't say! He brings nothing the Kesef Mishneh, it doesn't say! I already told you, it doesn't say! It says not in order! But what is the translation of not in order, that we don't know. The same language that it says simply by Rabbi Shmuel Alter, or whatever.
Okay. Here he says two hides, even in two tablets, and even if he sewed them together and they are now connected. Ah, two pages, lechatchila it must be on one page and on one hide, one sheet. But for columns it's okay. Bedieved. But two hides, even if one bound them together and now they are as if they read together, but it's invalid, it cannot be two hides.
Now, he says a new law of honor, should I think that it has to do with honor of Sefer Torah to have a new one? Actually a continuation, I can be that they already learned the laws by the laws of Beit Haknesset. Yes, one may not be descending from holiness to holiness. One may not be descending from lesser holiness. A person may not fall from his level. Very good. Motzaei Shabbat in general, it may not become from Shabbat motzaei Shabbat. Therefore one makes a blessing "Ata chonantanu," don't remain so made, what can one do. Motzaei Shabbat one must strengthen oneself that a new Shabbat will come. But a Sefer Torah that wore out is not a time. Here one sees that the time is not a novelty of holiness, because it never becomes motzaei Shabbat.
No, I say, when a Sefer Torah that wore out would be refreshed a week later, one noticed that a Sefer Torah that wore out now goes a way, it's more like a Torah scholar who passed away, it's not like motzaei Shabbat.
Okay, in short, the novelty is apparently a Sefer Torah that wore out, that means a Torah tore, perhaps one should take that piece... Not tore, "balah" means that it became old. Ah, it became old. Very good, it's not... It can be holes, it can be different ways apparently. Each will be with all others... It became invalid. It became old, it became too worn, it's no longer good. What do you mean not good? I will explain to you.
No, because I thought, when our shul has an old Torah, and the witnesses begin to say that it's perhaps invalid... I don't know if it's invalid. It can be that it's a nice thing to make a new one. One sees here an order that every period of time one writes a new one. He's not talking here about an invalid Sefer Torah. He wants to say here about the note. When a person decided that the Sefer Torah is already too old, and they want to... for practical reasons. Because it doesn't say if a piece tore. He's not talking here the law of... It can be simply that it means... Usually "balah" means... The Sefer Torah will stand later.
I say, but I say "balah," they perhaps saw more there. But "balah" apparently is the translation just like the worn clothes that one learned in the laws of women. One gives to a woman... One will learn... Yes, one gives to a woman clothes, and the pieces of clothes that have two... It's already worn out... "Worn clothes" means, you can wear. It says "covered with worn clothes and wrapped in heat." Yes? It's used.
"From abundant goodness" says Yitro to Moshe. All the same things, they become old and worn out, it becomes rubbed off, yes? So the tefillin and Sefer Torah become rubbed off, one uses it, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit weaker. One says, Master of the Universe, one doesn't want to use it for holy matters. A person will think, instead of placing it in the bag of the genizah, one should make from it at least cut down and save from it the maximum. This is a clever Jew, and why did worse happen, and from this became a law.
Speaker 1: Right, I said worn out should perhaps be divided and one sees more, but worn out apparently is the translation just like the worn clothes when one learned in women's laws and one gives to a woman clothes and the... the little pieces of clothes that have worn out. It's already worn out... Worn clothes means you can wear, it says covered with worn clothes and wrapped in heat, yes? By a woman, one gives her in the winter new clothes and she wears the... worn out! Worn clothes doesn't mean torn, they are not exactly the translation. I translate rubbed off. Rubbed off. After worn out was removed and still. Became old. Very good. Old. Rubbed off. Right. It's a year's worth of use, says Yitro to Moshe, all the same things, they become old and worn out. Rubbed off. So the tefillin and Sefer Torah become rubbed off, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit rubbed off.
Speaker 1: One doesn't want but not what not for holy matters, a person will think instead we should place it in the bag of the genizah. In the genizah. One should make from it at least cut down and save from it the maximum, which it is a clever Jew, and simply it happened somewhere, and from this became a law. There was one rabbi who was not a businessman, and he sold mezuzot and tefillin from this. They were, he could say that the stringent holiness in lesser holiness. Here you mean simply cutting out the passage with a knife, cutting off the passage.
Speaker 2: But I ask you actually a good question, it is a greater honor for the Sefer Torah, when one places it in genizah entirely, one buries it, I have an important thing.
Speaker 1: Listen but saved, you know that one goes there. You're asking the same question about a person who dies, and one should take his organs and we put in other people. Taking off what these holy things, the pieces that one says from before, that we have a recycling business of an old Sefer Torah. On this actually speaks the law of the recycling.
Speaker 2: No, let's say, the genizah is more honor, it can be a yes, it's an old Sefer Torah, let's say a Torah scholar's student, seven qualities, one places it in the bag, one dances for the Sefer Torah, but one doesn't read it.
Speaker 1: No, it means also for example that a rabbi who became very old, one shouldn't make him now he's no longer capable. What can't he? One shouldn't make him now to see that he becomes the head of the community. The garden downgraded! Something else it's a Torah scholar, and one places him in.
And one sees clearly, by Kohen Gadol it says "go yes Kohen Gadol borrowed", in, he cannot go up.
Speaker 2: No, I tell you, there is perhaps a status for the Sefer Torah that wore out. One takes it even when one wants to check how one once wrote or what. And the same thing, a Torah scholar after holding, it has something a genizah. I mean, apparently it goes into genizah later, one places it in genizah. But can be, have you ever seen that one takes an old Sefer Torah and one places it in genizah?
Speaker 1: No, one leaves it in the ark, one dances with it on Simchat Torah.
Speaker 2: But most went into genizah, because otherwise one would have had millions of Sifrei Torah from throughout the generations, or hundreds of thousands. The shuls have a lot, the Nazis burned it, I don't know, what always there are such answers, nu?
Speaker 1: Perhaps, I mean that it ends up in genizah when it's really completely fallen apart. Think, when it no longer holds on the two wooden poles. That's not the most convenient way of holding it permanently, standing in an ark on two wooden poles. When it becomes very old, it becomes torn, it gets holes. If one doesn't use it, it doesn't get holes. But one places it in somehow, and one places it in in a minute.
Speaker 2: Okay, I mean, the essence of the Torah can hold very long if one keeps it well. But if one uses it, it becomes used up, because it becomes rubbed off, and then it becomes worn out.
Speaker 1: Okay, no, the laws of nature are that somewhere... I mean, there isn't any format from thousands of years ago. There is in a museum, they preserve it well.
Speaker 2: No, there actually is. They kept it in a museum with a freezer, I know how they preserve it. I really don't know what you're talking about.
Speaker 1: Okay, in short, we simply make a museum.
Speaker 1: The same thing, and not... another thing, not from the margin of a sefer, even the margin of the sefer is pure (tahor). The top and bottom that was mentioned earlier, the rechav milma'alah umilmatah (width from above and below). Ah, in kol shehu oleh limezuzah (anything that can be used for a mezuzah).
Speaker 2: Yes good, although it's not the writing, it's just a piece that was for a sefer Torah. Just as the names in the sefer Torah are more important than the mezuzah.
Speaker 1: It's not the names, it's the parchment of a sefer Torah. Although it's not the... now it's going to be upgraded that on it will actually stand the parsha (section), but there it's such a tail and not a head. Otherwise here you have a tail and not a head and not a head for foxes, when we descend from a stricter sanctity to a lighter sanctity.
Speaker 2: Very good. No, I also mean that we don't cut up Torah scrolls, but this is one to cut the old Torah, taking pieces. We don't cut. It appears here that it's very symbolic that even when it's worn out and even when it's the margin it's still a sefer Torah and sanctity.
Speaker 1: Interesting, he brings that the Noda BiYehuda spoke about this question, whether the Rama means that we don't cut, it must have already been cut before everything. We wouldn't not. But you're both right. It's very good.
Speaker 1: Now without any, we learned about the writing, yes the parchment, how we make it is the mezuzah. It's good. Now another halacha about how we write it is the parsha setumah. Similar was stated in Beit Tana'el, but this is different and not me'akev (invalidating). The Rama, it's a mitzvah that there should be a space between the parsha of Shema, and the space of a parsha setumah.
Speaker 2: Yes they learned, parsha setumah means that there is an empty line, so we do, if I would see it according to the Rama. We also hold this way. And for setumah we begin on the next, on the same line. So therefore. It's a mitzvah that the parsha of Vehaya im shamo'a should also begin on the same line as it ends. Like the end of Shema.
Speaker 1: Yes, so do we do in the mezuzah?
Speaker 2: But... but would it be done in petucha (open section)? In a line? Like it's not on the Torah?
Speaker 1: No, good. It shouldn't be one after the other in the Torah. Only since Vehaya im shamo'a is a parsha setumah there where it is, we say that when we write it we mean that we should also do it this way. So lechatchila (ideally), but it's not me'akev bedi'eved (invalidating after the fact). That's how it is. And we are stringent to do this with tefillin.
Speaker 2: In tefillin it appears in the Rambam that we must also do it, because there it's also not adjacent with the letter. It's the same parshiyot (sections), yes? But it's not clear. So that it should be light with adjacent. No parshiyot is not... because there it says Yosef me'akev and more? It sounds like that there. I mean perhaps it's stated explicitly, I don't remember. I remember that we struggled there why it's stated that way.
Speaker 1: Okay. The Rambam says further, "And one must be careful with the tagin." We must make the tagin, the little crowns that we see on top of the letters of the tefillin. "And these are the tagin that we make in a mezuzah." The Rambam goes on to enumerate which letters in the mezuzah... very interesting, here I discovered what I searched for then and I forgot. I discovered what is the history of the tagin.
According to our custom, every time the letters sha'atnez getz appear in the Torah, we make three tagin. That's our custom. I mean that Tosafot or others learned this way. But the Rambam understood, that what's stated in the Gemara in Menachot, "sha'atnez getz require three crowns," and so it states "Rava said" in Menachot 29b, "seven letters require three three zayin, and these are sha'atnez getz," the Rambam understood that Rava means to say that when we write a mezuzah, and he now goes on to enumerate a shin and an ayin and a tav and so forth from the mezuzah, on those letters we need three tagin. Not in the entire Torah at all, and not in tefillin. Tefillin has other letters that need tagin. And in a mezuzah sha'atnez getz needs them, but the rest of the Torah the Rambam didn't hear at all about this thing that it needs tagin.
Now you've caught what the story is. The Rambam says, and he goes on to enumerate for you in the two parshiyot all the letters that have tagin.
Speaker 2: No, but last week we added another level of interest, that according to Rashi's position the tagin aren't entire crowns higher than the letter like the Rambam says, like zayin, rather it's the manner in which we make the letter sharp. An extra law that the letters should be such a beautiful letter, that they should be sharp, the crown of the shin, the corner of the shin should be beautiful, that sort of thing. If we went with Rashi that sha'atnez getz means everywhere, because after all the stringency must be how we write that letter, not any tagin higher than it.
Speaker 1: What we have, we have both customs together. We take the zayin like the Rambam, and we take the sha'atnez getz according to Rashi's position. Okay, that's how Rav Yechiel Meir explained it.
Speaker 2: Yes. We need to see if you agree, but yes. That's certainly the... yes. The Hagahot Maimoniyot we always say to look in chapter 2, there is a great note there.
Speaker 1: Okay. In short, that's the story.
Speaker 1: Okay, the Rambam says, on which letters? The Rambam says thus, in the first parsha there are seven letters that each one has seven zayin, and that is the shin and ayin of "Shema." Why does he explain to say the ayin? I don't know. Vav and nun of "uvnafshecha" (and with your soul).
Speaker 2: Yes, but the shin of "Shema" and the ayin must have three zayin.
Speaker 1: Shin and ayin, nun of "uvnafshecha," chet and the two dalets of "mezuzot."
Speaker 2: Very good. By mezuzot, here by the way you see that it makes sense a bit. The dalets by mezuzot, the hearing and the soul, like two things that remind the person or what? And why does he enumerate mezuzot?
Speaker 1: Because that's mezuzot, and we make... mezuzah and tefillin are close brothers. Right. And by mezuzah, to remember, by mezuzah it was stated that we make the tagin on the same parsha. I just want to see if the same. Which parsha is the parsha of mezuzah, of tefillin?
Speaker 2: Yes, the Rambam says, there it's different, there we write by "komemiyut" (upright) and by "ukshartam" (and you shall bind them). Why? Because there... it has a different tradition by mezuzah and a different one by tefillin.
Speaker 1: Yes, it's not... the zayin is not a law in the Torah, it's a law in the mezuzah, because in the tefillin we emphasize what's stated "ukshartam," and here we emphasize what's stated "mezuzot." You see that the zayin...
Speaker 2: And in tefillin we don't emphasize the mezuzot?
Speaker 1: No.
Speaker 2: But in mezuzot we do emphasize the totafot?
Speaker 1: Yes. Interesting.
Speaker 2: Okay. But you see that the mezuzah is nicer. Nicer, a friend. In any case, you see that it has something to do with it.
Speaker 1: Interesting. The "uvnafshecha" is "Shema" once, and "titnach" is the second parsha, there are six letters, each one is on three lines. The gimmel of the "ganach" is interesting, there we made "ve'asafta" on the tefillin, and here there is the "ganach."
Speaker 1: No. But in mezuzot we do emphasize the totafot.
Speaker 2: Yes, interesting.
Speaker 1: Okay. The mezuzot is ma'aser. Ma'aser. In any case, we see clearly that it has something to do with it. Interesting.
And here nafshecha, Shema once in totafot, and also in the second parsha there are six letters, each one on three zayin, the gimmel of degancha. It's interesting, in the... there we made ve'asafta, on the ve'asafta, and here there is the gancha. It's interesting. There is simplicity in this, we can't understand the secrets today.
Speaker 2: No, you're starting to catch, some approach is here from the two zayin of mezuzot, the two tavs of the totafot, and the tzadik of "al ha'aretz" (on the land). There wasn't the "al ha'aretz" there either. Okay, interesting.
Speaker 1: It's also interesting which letter of a word. The gimmel is the most dominant letter of degancha. I don't know. The gancha, it's the most alluded to the gimmel, but I don't know why we can't think about the dalet, the first letter of degancha. I don't know why. Perhaps simply because that's the mezuzah, and that's the word. It could be that it's simple, it could be simple that the letters you can fit in a tag. I don't know. Perhaps there's a practical thing in this, that you fit in a tag in an alef, who knows how you'll make the tag, for example. I don't know. Tzadik is "al ha'aretz."
Anyway, "And if he didn't add tagin or added tagin not according to their law, it's not invalid." It's not invalid. Our custom is not to make the tagin. We only make on a sefer Torah. Right?
Speaker 2: No, we make sha'atnez getz, that's generally. But the Rambam's things, I don't know if we make it according to the Rambam. Is there a market for this?
Speaker 1: You can make what you want, it doesn't invalidate either way. Okay, I have a business idea, let's talk after the shiur.
Speaker 2: No, there is, there is, I remember that it could be a part is done. Yes, there are certainly things that we need to see what we do in practice. Why shouldn't we call a sofer? You'll call a sofer to say the shiur.
Speaker 1: And here also by the way, you see that the Rambam will already see in a sefer Torah, there are other things that they used to make. Today most Torahs today everything goes standard. But once, every sofer had his customs how he makes a zayin, how he makes a gimmel, and the like. Diversity. But today we are one community with unity. Today we have more unity.
Speaker 2: Unity shiur lechem. Good.
Speaker 1: Okay, simple custom, I'll tell you. Ah, again, whom do you call "shelo besirtut" (without ruling)? Shelo besirtut... ah, sirtut he already told us in the laws of tefillin, that everything, whether sefer Torah, whether tefillin, that everything needs sirtut. A letter that he wasn't careful with... we also already learned in the laws of tefillin that it must be... correct. Or he added even one letter inside, or removed even one letter, behold it is invalid.
Speaker 2: How does it make sense that he added a letter? I can't say that all sirtut is for the good of the reader, we could add sirtut afterwards. So it appears that sirtut is that the sofer should write it. Sirtut means that the... yes, good, that we should be able to read straight. But if it's written without a ruler, but it's crooked, it's not straight, isn't it the word "shelo beshura" (not in a line)?
Speaker 1: Certainly, so that we should write straight. We must make the scratch beforehand.
Speaker 2: No, we can't add afterwards. That's what I'm asking. We can't add. Sirtut means "shelo beshura," that it's one straightness.
Speaker 1: Yes, certainly! Certainly! Certainly! Certainly! The real point of the sirtut is that we should write on it. If you wrote crooked, what does the lines help you? It helps you nothing.
The point is that we learned, tefillin doesn't need sirtut, but yes, sefer Torah does need sirtut. If he wrote straight, but he didn't make beforehand the scratched line. That's called sirtut. I don't know what sirtut means to make a line. Sirtut means to write straight.
Speaker 2: What does the Rambam say?
Speaker 1: I'm telling you, I'm a rav. I told you "shelo besirtut." I'm telling you what I know to say. That's the translation, I don't understand the question. Sirtut doesn't mean the line itself. The point of the sirtut is that I should write straight.
We learned earlier, earlier, earlier, it was the manner that we scratch beforehand. If he didn't scratch, even if the person learned to write straight.
Speaker 2: Sirtut and shura (line) is not the same thing.
Speaker 1: Yes, that's the same thing. That's the same thing. We learn clearly in the... sirtut is the act of scratching.
Speaker 2: I don't agree. If someone scratches and he doesn't write straight, he's not yotzei (fulfilled).
Speaker 1: I don't agree. That could be, because the entire purpose of sirtut is that we should write on it. So what you're saying that sirtut is a synonym for shura, is not correct. We write on the lines. That's the translation. If you write lines and you don't write on the lines, that's the point. I agree for stringency, but I don't agree that if someone wrote straight and there's no line, he didn't make the... we can't write straight without a line. Is that kosher bedi'eved? I wouldn't have agreed.
Speaker 2: Can't. It doesn't look that way at home. The cheder rebbe already said like us, that we can't add mind with the covering. Ah, we must with the drops. Because it was a ship. I ask, when it's straight is straight is straight.
Speaker 1: No, it won't that it was a ship. The war didn't enter that it would be straight. It's simple, that this is the mind. I don't know why you're looking for trouble here. Okay. How do we hold?
Speaker 2: Yes. It's invalid.
Speaker 1: Ah, also removed sometimes, that we learned. But we make a chaser (missing) sometimes, is it like removed or added. Or just, a lie. Why would someone add?
Speaker 2: No, I don't know, it becomes a question. Okay, we already see why one adds. Ah, look, say at home. One adds. It's a simple custom there is a custom that is widespread. Okay.
Speaker 1: Yes. He doesn't say, in Chutz Yisrael (outside Israel), it's not obligatory. He only says that it's widespread. Shekezen elements on the outside, opposite the space, like heaven. Parshei parshei. Okay. Okay. By the piece that was made setumah, we write Sha-dai, the name Sha-dai outside. Once it's a loss, it doesn't matter, according to what's written outside. Once inside it's not. He doesn't say, he doesn't begrudge. He doesn't say that we can do it, or we should do it, because anywhere outside. Once it's a loss, the four we write outside.
But all straight Kosman but from him, once we started writing that, people would think that we can add here names. Outside of this, you have two powers. If we write it on a get (divorce document), I'm not sure, Rebbe, yes, but I want to understand clearly. From one, this is the Rebbe, we say add a lot, that it means that it adds to the parsha. He writes the ganach with two powers, I know what. But it writes on the side.
Speaker 2: Yes, the Rebbe doesn't mean that it writes into the parsha. No one means that the names of kings are part of the mezuzah. Perhaps between the lines, just as he did outside, he does. Okay, but that's not necessary. The Rebbe, don't say that it invalidates. Look, can you see? Go, say, I say, I say worse.
Speaker 1: Yes. Even if he added holy ones. But the Rebbe is good angels. Names of holy ones, means holy people.
Speaker 2: Ah, and names of the holy ones means that we write there names of the Holy One Blessed Be He, names.
Speaker 1: No, no, I didn't enumerate that, nor names of angels.
Speaker 2: Yes, yes. Names it already states, yasher koach (well done), it already states, yes, Elokim. Names of the holy ones, names of holy people. Please, don't write it for the scribes strongly. Like angels, why not? Rabbi Shimon, Rabbi Moshe?
Speaker 1: Yes, yes, but Rabbi Shimon is the holy one. It didn't even occur to the Rambam to write Rabbi Shimon, Rabbi Moshe that's not written in the Torah. For that it states "commandments of the righteous."
Speaker 1: He says here, he says that it's invalid. But he says, he's an old man, and he didn't get into the topic at all. He says yes, it's invalid. In the next line he says: "These fools don't know that they've nullified the mitzvah, because we say that adding one letter invalidates it, those who make a great mitzvah of unifying the Name of the Holy One Blessed Be He and His love and His service as if it were an amulet for their own benefit."
The fools make it a sign as if the mezuzah is an amulet for their own benefit. And in truth it's a matter, the true great mitzvah is the unification of His Name of the Holy One Blessed Be He and His love and His service, as it says in "Shema" and "Vehaya im shamoa." And that's what it depends on. But the person also puts in there additional segulos (mystical remedies), because he thinks that the whole thing is a segulah, so let's add more segulos. What is the segulah for? For their own benefit. As arose in their foolish heart, that this thing helps in worldly matters.
So, because people thought about the kamea itself that this can help for their own benefit, now the Rambam tears down the very custom that any segulah or any names can help, holy names can help for worldly vanity, can help a person for their own benefit, worldly vanity. As arose in their foolish heart, as they thought in their foolish heart that writing holy names or names of angels and the like can make a person's life more comfortable, that he will have benefit from his worldly vanity better, that he will have more money or more honor or something from worldly vanity.
Now he also thinks that the mezuzah is also like that. But it's interesting, it's actually another level more. Basically, he has replaced the mezuzah with worldly vanity, because the mezuzah has now become invalid. What do you have here? The names of angels.
Speaker 2: Not both. He makes... okay, that's the Rambam. I understand that he replaced it. The Rambam says it's invalid, I know. Would I have known that it's really invalid? I'm afraid that the Rambam knows better.
Speaker 1: Now comes a great question. There was a Jew named Rabbi Onkelos. He was a prince in the Roman kingdom, and he ran away to the sages and he began learning Torah. And they sent after him, so he told the soldiers various beautiful things that he found in Judaism, beautiful talking points, various mitzvos that show the beauty of the Torah and mitzvos. So the Gemara relates. And he said such a thing: By you kings, your kings, who guards whom? The soldiers guard the king. By us, the King guards the soldiers, that's why we have our mezuzah that guards our door.
Yes. What does the Rambam say about this? Let's understand, let's first... let's first say the question. Let's first remember the hashkafic problem of thinking that reality helps for this world, and then comes another teacher in honor of the higher level.
So the Gemara relates, and he said such a thing: By you kings, by you kings, who guards whom? The soldiers guard the king. By us, the King guards the soldiers, that's why we have a mezuzah that guards our door.
Yes, how would the Rambam explain this to us? Let's understand, let's first remember. The problem is the hashkafic problem of thinking that the mezuzah helps for worldly vanities, and then comes another teacher, in honor of that one writes additional names and things. That's the opposite.
Onkelos says the opposite. Onkelos, first of all there's a verse in the mezuzah, he squeezes into the mezuzah a verse that I've never even seen. That's serious objections, and that's the correct hashkafa. Let's not go so strongly.
But what Onkelos says, he says that the reward that one shouldn't think to... wait, wait, wait, let's think for a second.
What the Rambam says in Hilchos Tefillin is apparently the same thing that he already said in Hilchos Avodah Zarah about those who whisper over a wound, because that's a Mishnah, it's not a chiddush (novelty) of the Rambam. The Mishnah says, someone says a whisper over a wound, he says "kol hamachalah asher samti b'Mitzrayim," he says a verse, he's in Hilchos Tefillin. Why? The Rambam explained, that those words of Torah are healing for the body, but these are healing for the soul. The Torah is made so you should know the correct beliefs, not in order to... a holy verse in the Torah, certainly.
Someone asked the Rambam, doesn't the Torah promise reward in this world? Doesn't the Torah protect? Certainly. But how does it protect? Through the fact that you do the mitzvah of mezuzah, and in the mezuzah it says what is ultimately good. If you serve the Almighty...
There the Rabbeinu Menuach or Rama"k, R"M K', I don't remember who he brings. He says, that according to the Rambam, what guards the house is that the mezuzah reminds one of the Almighty, reminds of the unification of His Name and His service, and one who is a servant of Hashem has Divine Providence etc. etc., that guards. But if you think it's the shortcut, that the tefillin itself guards, that's the problem.
So Onkelos is in distinctions. Onkelos only said it for the Romans, because the Romans could understand, but the Rambam said the truth.
It's also not just the shortcut, and also for segulos. He says that what bothers him here is worldly vanity. In other words, certainly if someone serves the Almighty which is not worldly vanity, he also won't be concerned with the world that way. But if someone thinks that a mezuzah is some kind of segulah in order to have a good livelihood, and he doesn't grasp at all the whole topic of "know Hashem and serve Him," he doesn't grasp the whole thing, he also won't have the protection.
Because the protection works only when you don't need it. Because that's not the "end goal." You can't make it the "end goal." When it's the "end goal," you won't have it. When it's a good "side effect" of the "goal," like all things, you'll have it. Like the reward of the World to Come, like the reward that we learned, like the reward that the Rambam taught in Hilchos Teshuvah.
And it's also true that the Rambam holds that an amulet doesn't work at all. It's certain that he holds that writing names of angels doesn't do anything at all. But it's interesting, because there the Rambam said the next thing that one may do certain things.
And here too, Shin-Dalet-Yud he does have, one may write Shin-Dalet-Yud. Even a whole Rambam, one doesn't have to. Yes, like the Name from outside. What is that? Simply to remember the Almighty. He says, apparently think about it, one writes Shin-Dalet-Yud from outside, simply to remember the Almighty.
It's a problem, the mezuzah, think about it, the holy Names are inside somewhere. Listen, don't people consider it a segulah? No, one doesn't write it as a segulah, one writes it to remember the Almighty. There's a problem that the mezuzah is crumpled, one doesn't see anything, so one writes something outside to remember the Almighty.
So he'll say. It was said that it's clear that this is not part of the mitzvah. Therefore it's also not a segulah, and the Almighty won't give any loss because of it. Ah, could also be. But the one who writes inside, he thinks that what's written as a name on my house, that will be a protection. That's what the Rambam says that someone recites verses to fall asleep and the like, if he means it so that it will protect him and that's the purpose, it's the same thing.
It's very interesting, because you see here another very interesting thing. The type who thinks it's a segulah, but he's not satisfied, it's still not a good enough segulah. He'll also write names and things. He has a concern, he won't write more beautiful "quotes." That's not there, because it's very beautiful, "listen heavens and listen," he remembers the Almighty. The fool needs to add, he says, officially, he has here an amulet, he's not happy with the amulet. Maybe the amulet won't work? It doesn't work.
The custom of Israel, but as it's brought here in Hagahos Maimoniyos, that one should add something more on the mezuzah, and we add on the outside, opposite where it says "Hashem Elokeinu," we write the words, the letters after "Hashem Elokeinu," yes? Kuzu, what one puts here, kuzu, and so on. Apparently here is a segulah.
Simple explanation, it says here in Hagahos Maimoniyos, it also says in other places, yes, my custom, yes, the Name is exchanged. He simply brings that the custom is to seal names, he brings here the Ashkenazic custom. He says that it was, it seems that once there was the custom to write the seals and names of angels, and afterwards it was minimized and said that one should be able to put in the Name, the hint. It was the letters, that the Rabbeinu Menuach says that one puts the letters that come after "Hashem Elokeinu Hashem Echad," that comes out kuzu bemuchsaz, kuzu. So, people themselves, it sounds something like mysterious words.
Or perhaps it's another hint that the only thing we want to focus on is "Hashem Elokeinu Hashem Echad." Think, think what happens here. People who think that "Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad" and "Ve'ahavta" is not good enough, they want to write something more. And someone, ah, finally he found that one writes a creation, and he'll now shout it to the book. And what will he find? That it's another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad." There's nothing on the side except this. Do you see the point of writing? Yes, that's an interpretation.
But it seems that the fact is that the custom to write names and angels and so on is an old custom from before the Rambam, it was quite a significant custom. The Rambam apparently canceled it. In honor of the Rambam, people stopped doing it, and only a little remained.
It could be the Rambam actually understood that the one who writes the names, you only say to remember, and the same thing must be learned about the obligations not. But the truth is, that on the tefillin one must write the names, not such a modern code that one needs to decipher. Usually the codes, the names don't stand already, no, I say that it's a fact that it was put in for the people who sought to become.
The fact is, that all these codes do come from the ideas of segulos and amulets and so on. It could be that one wanted, that you're right, perhaps that's why one makes it minimized, not like it was... amulets, I don't know. Like sacrifices. If someone doesn't have it anymore, it's certainly a kosher mezuzah. Like the Rambam's sacrifices, a little. Yes, because the world wants it, and the Rambam says many times this thought. The world wants very much to put names, okay, here it's not names anymore, from outside I let you.
No, to understand, the Rambam is bothered by the main idea of putting a Name to protect you, not all the names. The Rambam is bothered that you think that a mezuzah is an amulet. He's against the idea. A mezuzah is not an amulet. An amulet? The Rambam doesn't say it's a sin to make an amulet. There's such a thing as an expert amulet that the Rambam brings in Hilchos Shabbos. A mezuzah is not an amulet, a mezuzah is service of Hashem.
An amulet serves you, and a mezuzah you serve the Almighty. That's the main distinction.
We discussed that there's a sign on the totafos that's written in mezuzah. What you mean to say that this is the amulet, you have the totafos, that's the messenger of the amulet. No, you don't need an amulet, you need to remember, you don't need to have according to him at all. It means both, the mezuzah and the tefillin, are vessels that use the same passage, once it's in the manner of an amulet, once it's more in an open manner.
I say, tefillin are also called an amulet. Yes yes yes, but only in this way, not in the physical way. When they said that tefillin means amulet, they said that tefillin is a protection like an amulet. When the Rambam says here amulet, he doesn't mean that, he means that they said then technically what sort of thing it is.
But I think there's another thing, that there's a problem with people who make segulos. It's very interesting, sometimes one thinks that someone a bit more enlightened, he doesn't believe in amulets and in graves and such things, but a religious person, he believes in this. Then one asks him, why do you go to all the segulos? Ah, so I should have good children, so I should make money, it turns out that he lies completely in worldly vanity. All his service of Hashem is really how to make salvations. Salvations is worldly vanity.
Livelihood is money. Livelihood, says the holy Melitzer, or I don't know who, is money.
So this bothers the Rambam very much. The Rambam looks at it that the whole point of Judaism is that one should care a little less about worldly vanity, a little less. And here you come and tell me that Judaism is a segulah to become a bigger glutton? I'm doing exactly the opposite. So besides what he says that it doesn't help, it also goes into this that you think it helps for worldly vanity. As if the Almighty gave an amulet so that one should eat more. That can't be.
So, until here the Rambam's approach. It could be simple, it could actually be that we don't rule like the Rambam, and we should write yes, because we hold yes that it's a segulah, I don't know. One won't answer everything.
If someone seeks a good segulah for livelihood, gentlemen, the best segulah for livelihood is learning every day a chapter of Rambam. We have for healing, for whatever. But the Torah wasn't given as a segulah. The custom of Israel is that one may. The Rambam would... our class can certainly help also for livelihood, for segulos, for healings, as strongly as traveling to a grave of a tzaddik.
Says the next Rambam... ay ay ay ay... you know Meir, that the Rambam wouldn't allow learning Rambam for merit? No, what bothers him? Again, if the Rambam went up to graves of tzaddikim, and one didn't exactly follow what the Rambam actually did. I say, learning the class is dedicated in honor of, for the merit of, for the healing of... I think it's a problem, yes. One needs to remember a bit because the Rambam was a sharp Jew, he wasn't... one needs to remember his approach.
But today there are already lenient sages. All of us learn Tanya and the holy book. One needs to remember the strict ones. Everything is... we know, we're aware of the reward of mitzvah in this world there isn't, that here one isn't aware. Most of the world isn't aware yet.
He's not... you turn around fine, a great tzaddik, people only saw that they become rich because they're his Jews, they do Jewish things, they're obligated to halacha. But it would bother, I think it would bother him. One must do it because it's "fear of God." One needs to remember a bit the... it would bother the Rambam when ah, you learn Torah in order to have more money?
In short, you're an even bigger... not only are you a glutton, but you bring in the Almighty into your gluttony. Hello, you want to eat? Eat alone. Why do you need to owe the Almighty?
And the Rambam would sit with this Jew for a few minutes, and he would explain that he wants the money so that he can do even better avodas Hashem (service of God). Ah, okay, okay, no problem. True, but then you need to do it.
Speaker 1: But it would indeed be disturbing. I mean that it would be disturbing. It could be that one must do it because it's a "v'haya im shamoa" (and it shall be if you listen). One must remember a bit the... It would be disturbing for the Rebbes, ah, that you learn Torah in order to have more money. In short, you're an even greater... Not only are you a glutton, but you're bringing the Almighty into your gluttony. Hello, you want to be a glutton? Be a glutton alone. Why do you need to involve the Almighty?
The Rebbe would sit with this Jew for a few minutes and explain to him that he wants the money so that he can do even better avodas Hashem. Ah, okay, okay, no problem. True. But then you don't need to do avodas Hashem in order to receive money. You get it anyway. You don't need the Rebbe to tell you the Torah. You want avodas Hashem? You can already have money too.
Okay, fine. Now let's go back to learning. Interesting how they called it. Ah, we continue learning with God's help.
Speaker 1: Okay. It is a mitzvah to write "al ha'aretz" (upon the land) in the last line. The last line at the end of the mezuzah should be "al ha'aretz". Not at the beginning of the line, not at the end of the line. Whether at the beginning of the line or in the middle of the line. I don't understand exactly what this is. How do I think it can be? Yes, that it must be at the end, I understand clearly. Perhaps that there can be another small line after it? It seems that no, this is indeed the end. I don't quite grasp it.
Speaker 2: You mean that the two words "al ha'aretz" should be on a line by themselves and end with that?
Speaker 1: That's how it sounds. That's how one does it, right?
Speaker 2: Do you have a picture of a mezuzah perhaps, how it looks?
Speaker 1: Today I think they conduct themselves that they close it up and they put it up. It's a problem.
Speaker 2: What do you mean they close it up?
Speaker 1: No, they do it that way. That perhaps how one hangs a mezuzah.
Speaker 2: No, not that.
Speaker 1: Yes yes, but just look at a mezuzah how a contemporary mezuzah looks. It looks like this, "al ha'aretz", and after that one makes here a closed paragraph, open, whatever. That's a different question. We don't make... We'll see. Ah, is there the diamond of his?
Speaker 2: Lines.
Speaker 1: He doesn't do that. We make on everything. Here, here, here, here, here, here. One simple comfort there to place is good. Okay.
Come, I know, this is now not the picture which is the problem now. Let's say the Rambam... But the Rambam says, "but all the scribes have the custom", the custom is, the essential law itself is not to have "al ha'aretz" at the beginning of a line. Although I don't understand how it can be in the middle of a line.
Speaker 2: Ah, there can be more words on that line.
Speaker 1: More words can be written, but the custom is to write 22 lines, it seems indeed that a line is actually a line.
Speaker 2: Yes, "and the letter at the beginning of the last line", that's the last line.
Speaker 1: There is a Rambam, "and the letter at the beginning of each and every line in order", with which letters each line should begin according to the Rambam, until he goes to write later in the Laws of a Torah Scroll, he will say similar laws there, as there is a law "Shema Hashem Elokeinu Hashem echad" (Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One), this is the custom of the scribes, "Shema Hashem Elokeinu Hashem echad", "words upon your heart", "today upon your heart", "commandment every day", "which I command you today", "and you shall teach them to your children", "and you shall speak of them", "when you sit in your house", "and when you walk on the way", "and when you rise", "and you shall bind them as a sign upon your hand", "and they shall be as frontlets between your eyes", "and you shall write them on the doorposts of your house and on your gates", "and it shall be if you listen to my commandments which I command you today to love the Lord your God and to serve Him with all your heart and with all your soul", there are simply great secrets remembered in this, here everything must be, all mezuzos are written this way anyway, but there is the "totafos between your eyes", 22 lines corresponding to the 22 letters of the Torah.
Speaker 1: Until here we have learned how one writes the mezuzah, now we will learn how one places the mezuzah, how one places the piece of parchment. "Folds it", "rolls it", the way how one closes it is through... Not folding it by putting together, but rolling it, and one does it from the end of the line to its beginning. This means, that it came out written, yes, verse, roll, to write, essentially, from the beginning of the line to its end. It should not be crumpled on the left side, but on the contrary, it should be crumpled on the right side.
"And after rolling it, one inserts it into a tube of reed or of wood or of anything", this would have been the equivalent by tefillin it was placed in such a small cloth that it was inserted into, a cloth.
Speaker 2: No, tefillin is not an equivalent, no, the parchment is placed into a cloth and that is placed into the tefillin, now we're talking about the tube of reed and of wood, also that is not an obligation, then it was halacha l'Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), that is I think just a practical thing.
Speaker 1: No, I'm talking about the part of the cloth still.
Speaker 2: He doesn't say here any cloth.
Speaker 1: No, there is no cloth, one places the mezuzah into a box and that is placed on the wall.
Speaker 2: Yes, "or of wood or of anything", it has today become completely closed up.
Speaker 1: "And attaches it to the doorpost with a nail", or "digs into the doorpost and inserts the mezuzah into it", it's closed up in the sense that it lies in a box, but one must place it with a seal. It's not a sealed box, it's simply a tube.
Speaker 2: What is a tube?
Speaker 1: A holder, such a... a tube is such a straw, I don't know, a reed.
Speaker 2: Yes, a reed, it's something that grows.
Speaker 1: How easy is it to take out and read?
Speaker 2: He tells us.
Speaker 1: Very easy. I give it a knock, and I take it out. Obviously one places it in a way that it should be strong, it shouldn't fall out, but it's not stuck, it's not pressed from all sides. Today there are other materials. One can pull it out if you want, take it down from the wall.
Speaker 1: Today one places it into a large plastic that one cannot normally open. That's the main thing that prevents opening. Today's mezuzos, when you go to mezuzos one places it into such a plastic. Apparently one holds that it should be preserved better, but on the other hand one cannot open it at all. And you learned earlier that a mezuzah may not be covered.
Speaker 2: Don't they do with tefillin that the tefillin should be very strongly hard, there should be no way to open it.
Speaker 1: But tefillin is not made to be opened. There is nothing in the Torah that one should open it. "Four garments placed on Aaron's head". Here by mezuzah there is a law that one must be able to open it. There is a law of "grasping by hand". One must be able to open it. Today one conducts oneself to place it in such a plastic which is very difficult to open.
Speaker 2: Okay, one can open it.
Speaker 1: Another question is whether one needs to place something stronger than a strong glue. Apparently any glue or sticker is enough. It doesn't seem that one needs to... You see here a nail or digging. The digging also doesn't need to be so strong. He makes a small place in the door and one can insert it. It's like a practical thing. I don't see that it's a matter of affixing. There certainly needs to be a certain strength, but one doesn't see from where the later authorities took the innovations. One doesn't see. The Rambam is clear that one can place it in a hole. He digs, he makes a small hole, and he places it in. It's such a small... He digs a bit into the wood.
Speaker 2: Yes, so one doesn't see that it's an issue of Pesach that is not fit for nails.
Speaker 1: Yes good.
Speaker 1: Further the Rambam says, "and anyone who is not affixed with a mezuzah is exempt". Now he's going to talk about the blessing for the mitzvah from the first time when one places a mezuzah. "And anyone who is not affixed with a mezuzah is exempt". The blessing is "Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us to affix a mezuzah".
Speaker 2: Yes, good.
Speaker 1: The Rambam says, why does one say the blessing at the time... Also the text of the blessing, the mitzvah is the affixing, not the actual writing, and they indeed say "to affix", as you say.
Speaker 2: Yes, you don't say at the time of its writing, that its affixing is the mitzvah.
Speaker 1: The mitzvah is affixing the mezuzah on the door, not the actual writing.
Speaker 2: Although in the Torah, the language of the Torah says "u'chtavtam" (and you shall write them). It doesn't say "u'kvatem" (and you shall affix them).
Speaker 1: You mean the Torah "u'chtavtam" and "u'kvatem". But there was once a certain time when one wrote it on the wall, on the door, before there was parchment. One didn't have any parchment.
Speaker 2: You know what I'll tell you? Writing, writing apparently must be on a... It says indeed "u'chtavtam", not any apparently. And why did the Sages say that one writes on parchment? There was no way of writing on the wall? That's not called writing? Like a book, like I don't know what. I don't know.
Speaker 1: Yes, in the Laws of Shabbos, yes. I tell you, if you think that earlier Jews had houses possessively in the Land of Israel, in the desert they already wrote on the... If one lives in a tent of leather. Like a tent. I don't know.
Speaker 2: So you understand already why they forbade making any affixing? Because where would you do it? They were indeed in a tent. It doesn't say "u'chtavtam ba'ohel" (and you shall write them in the tent).
Speaker 1: Ah, then I understand why it's called mezuzah, because once that used to be the mezuzah. I don't know. I don't know. There are matters, there are... I think there were Sadducees or Karaites who wrote straight, but... On the...
Speaker 2: No, the "u'chtavtam" is the issue. You see, here is indeed the essence of the mitzvah of affixing.
Speaker 1: Yes, the "u'chtavtam" you should write and have what to place. It's indeed simple, we live in a reality where there is a system, there are scribes, there are...
Speaker 2: Yes, I ask you, why can't you take a pen and go write on the wall? One writes and one makes the... One makes affixing the mezuzah. You need to write and affix. Do you understand what I'm saying?
Speaker 1: Yes, I don't know. It could be that once there was something.
Speaker 1: Fine. He now says, how does one hang it up? "Hung it on a stick", interesting. "Hanging on a stick is invalid, because this is not affixing." Apparently stick means that it's not connected to the door. He has some stick that lies by the door, and he places it on the stick. That's how I think is the meaning.
Speaker 2: Not that there is a stick on the door.
Speaker 1: On the door, what's the difference? It says so. It must be built into the door, into the mezuzah. Fine, a hole in the door, they did nothing. Further, he simply placed it, that's the word, yes? He simply plain placed it, he didn't do it, because that's simple, because one needs to place it.
Speaker 1: Again, he made a hole in the doorpost, and he inserted the mezuzah like a bolt, like a bar that is attached with a ring. He made a small hole in the doorpost and inserted the mezuzah like a bolt, like a bar that is attached with a ring. That means, he placed it straight in stretched. A bar is like a nail, like a bar was in the Tabernacle, yes, like the bars inside, and he placed the mezuzah before it, he inserted the mezuzah there. It's not placed on it, but he inserted it straight in a way. The mezuzah must hang as one places in a doorpost of the entrance, but you cannot insert it completely into the door like a bar.
Speaker 1: Deepened a tefach (handbreadth), if he dug into the wall and he made very deep this, it's also invalid. What is this different from the digging earlier?
Speaker 2: No, digging you cannot make a whole tefach.
Speaker 1: Here he says, if he made a whole tefach in, it's already invalid, because it must be by the door, not that one should search and one should need to insert a hand and dig for a mezuzah. That's what it means, not to be too deep and far.
Speaker 2: What? I hear.
Speaker 1: Yes, a tefach.
Speaker 2: No, he says that it has to do with the reason from the meal offerings, he brings.
Speaker 1: What does it mean? I have what? Deepened a tefach? How does this come in today?
Speaker 2: No, the reason from the meal offerings is perhaps the next piece.
Speaker 1: Ah, the next piece is the reason from the meal offerings.
Speaker 1: He says that the obligation of beautification is by mezuzah, that it must be "al mezuzos" (on the doorposts), not "toch mezuzos" (inside the doorposts). He made his own interpretations, the Levush.
Speaker 2: Really? Al mezuzos.
Speaker 1: The Levush had a system of rules, just as the Rambam brings already even in the Laws of Vows, one doesn't need to go back to the Gemara to say the reason. One can look at the law and think one's own reason. One does it all the time. He says his own reasons, even though I'm not relying that many people learn the Rambam and I don't know exactly what the Gemara says the reason, one can say oneself because the Rambam didn't bring the reason. One can understand from the opinion what it looks like that it makes sense.
Speaker 2: Anyway, it seemed to me that he has a strong Torah opinion.
Speaker 1: Yes, yes, like us.
Okay, it's not only... Yes, because good. The last piece because it's strong in the reason.
Speaker 1: One can look at the law and think oneself the reason. One does it all the time, he says his own reasons. All the more so when one learns the Rambam and I don't know from where the Gemara says the reason, one can say oneself, because the Rambam didn't bring the reason. One can understand from the opinion that he says, it makes sense.
Anyway, this means to me that he has a strong Torah opinion.
Speaker 2: Yes, yes, like us.
Speaker 1: Okay, there is a Mishnah, yes, that's how it goes. The next piece is chapter nine, law 51. Cut reeds and affixed them as a mezuzah. He took a bunch of reeds, and he wants to make from this a frame. One binds them together, one sets it up, and that becomes a mezuzah. On this one can place a door. And likewise joined the reeds and made from them a mezuzah, it's invalid, because any mezuzah that cannot stand by itself is not a mezuzah.
Why? Because there was already a mezuzah there, and it became invalid as a door. That means the mezuzah served two purposes: to be a mezuzah, to be a piece of parchment that has the mitzvah of mezuzah, and to be the mezuzah, the doorpost. So one must first make a mezuzah, and on the mezuzah place a mezuzah. One cannot make a mezuzah and use it for a mezuzah.
Speaker 1: Okay. But apparently, even if you served it, you need to take it down and put it back up. It's not simple.
Speaker 2: Yes, it's simple, there was no affixing of a mezuzah.
Speaker 1: It's very interesting, it has a law of affixing a mezuzah. I don't know where this came from.
Now one can learn that one must check it.
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Yes.
Speaker 1: An individual's mezuzah, that's something for example, there is no such thing for example, but will one make a blessing when one finishes making the tefillin shel rosh (head tefillin), because one is going to place it in the proper place? Because the mitzvah is the binding, the mitzvah is the placing each day on the head. But here there is no something daily, but there must indeed be a certain time. Or the mitzvah is the placing, the one who places it. The one who places it, when he enters the house, he doesn't have the mitzvah, because... He has the fulfillment of the mitzvah, but he doesn't do the action of the mitzvah.
Speaker 1: The Rambam says, simply a law of checking the mezuzah. And in tefillin the Rambam said that Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, the master of the Mishnah, inherited old mezuzos from his... Hillel, excuse me, Hillel the Elder inherited the grandfather of Rabbi Yehuda HaNasi, inherited tefillin from his grandfather, and the Rambam says one doesn't need to check, but mezuzos one does indeed need to check.
Is this according to Rabbi Yitzchak, because it lies in some weak place where one can open it. But the Rambam doesn't say so. The Rambam says why? Mezuzah is an individual, you check twice in seven years. The Rambam says twice in a jubilee. Interesting.
Speaker 1: Twice a shemittah (sabbatical year) or twice a yovel (jubilee)? It depends. An individual - every shemittah, and for the public - every yovel. Okay.
Twice a week is also an interesting shiur (measure). Why would you give away for the public when you're going to leave the most common one? It's very interesting. What is the shiur of twice a week? Instead of saying once in three years, he says twice in seven years. It's also hard to carry out. It doesn't mean once in three years. What does it mean? Once in three and a half years?
Speaker 2: Yes, but then what does twice a shemittah mean? Perhaps in every shemittah three times?
Speaker 1: He brings from the Aruch HaShulchan, whom I hold very highly, he's a beautiful posek (halachic decisor), that this is a thing, this is a medium, that a person needs to sometimes be concerned if it's a damp place, or it's located in a hot place often. Whatever, if a person has finally a place to think about, one needs to check once a year.
Speaker 1: But also the opposite, let's see. Look, you look in - why does one need to check it? Perhaps a letter was uprooted or erased. It can tear a bit or get erased. Why? Because of proximity to walls it rots, mold forms.
So, seemingly, today's mezuzos for example that one buys, one puts it in well in a strong plastic, and one can even see a lot that is clear, one can see through it that it's whole. So one doesn't need to check. This is only in a manner where it forms and becomes moldy. I don't believe it.
Speaker 1: On the other hand, I want to tell you this. Even most, I have a fact. Let's think of a fact. You go to the sofer. People aren't keeping the halachos. They were told to check the mezuzos. How often does one find a pasul (invalidation)? What does the sofer check? No, what does he check at all? He usually checks if the pesulim (invalidations) that the original sofer made is not the halacha. That's not the halacha. The halacha is to check perhaps it deteriorated and lost its kashrus. That's not the topic.
I ask the sofer, does it happen at all in all of Lakewood that the mezuzah tore? He says yes, it happens. I don't know if it happens so much that one should make from this an obligation.
Speaker 1: I ask if it's good for me. It can already mean that one doesn't need a sofer at all to check, rather for the same money the homeowner can open and see. There was some mold.
Speaker 2: A sofer one doesn't need to see, look, the Rav says that one needs a sofer. The sofer checks it perfectly.
Speaker 1: Okay, okay.
Speaker 2: The chacham (sage) says that one doesn't need a sofer at all, he has no doubts. Even the checking that the sofer checks, you can also check yourself. Look at this, all the words are missing, look at all these letters are whole. A question is missing, the Rav asks, what the sofer does the same thing, he also asks the Rav.
Speaker 1: Oh, I don't want to dare say this, because I don't want to be angry. No, this isn't... People think that a Sefer Torah or a mezuzah is something that no one can know what it is. Every Jew can do it himself, he can see if the letters make sense, if a letter is missing, if it's... But this isn't the main thing, the obligation isn't to say that one missed a letter, the obligation is to check if it became rotten. Can you give a check, take it down, look if it's good, put it back. Seemingly on top of it.
Speaker 2: I believe that there are poskim who will say that once a decree was made it already became a... what, that one should check that one missed a... I missed a letter when I wrote it.
Speaker 1: No, an obligation of checking one needs.
Speaker 2: An obligation of checking on that.
Speaker 1: I agree, I agree.
Speaker 2: It doesn't make sense that one should have an obligation to check that someone missed a letter when he wrote it.
Speaker 2: The Lubavitcher Rebbe always said to check the tefillin and mezuzos.
Speaker 1: Yes, I don't know why.
Speaker 2: Perhaps this isn't the same mitzvah as theft?
Speaker 1: I don't agree with you.
Speaker 2: No, but it's a halacha, the Torah says that there is such a thing. How does this come into logic?
Speaker 1: One must always check the tzitzis that the tzitzis haven't torn off something.
Speaker 2: Tzitzis one actually needs to check, because it tears off a lot.
Speaker 1: And this isn't revelation.
Speaker 2: One would see in the laws of tzitzis.
Speaker 1: No, I don't know. Presumably he had an answer to my question, I wasn't such a scholar who told him things. Presumably he asked me.
Speaker 2: No, but I'm telling you something, that if he would have done it only on mezuzos you would have been right, but he said it on tefillin too.
Speaker 1: Tefillin is a much greater question, yes. Chabad, what happened, sends me that one should check the tefillin and mezuzos.
Speaker 2: Actually I don't understand, I don't know why.
Speaker 1: I think that the Lubavitcher Rebbe perhaps spoke more about mezuzos, that one needs to place them properly as well. Perhaps he meant to say that if he wants to make himself mehudar (beautified) in mezuzos, he wasn't a... If one of our listeners to the shiur is a Chabadnik, he can send in the inside information. He should send in the matter of why the Rebbe said these matters.
Speaker 2: But this is the twenty-four years, the Lubavitcher Rebbe takes.
Speaker 1: But this is you.
Speaker 2: Twice in seven clearly means, not that... Actually a very interesting shiur, but what tells me once what does this have to do with shemittah or with yovel? Okay, this is a way of saying a shiur, I don't know if this is difficult, but twice in seven years sounds like... But what brought the Rebbe a whole day? I mean, I'm afraid that the Rebbe meant that...
Speaker 1: Here it says checking tefillin, ah, this is checking tefillin, this is the discussion, this is the top discussion. Yes, but I don't see any special source, one needs to search in the... And this is all the same thing, he brings that the Rebbe said one should check every year, there's also a second posek, when every Elul one should check the mezuzos and the tefillin. It also doesn't look clear why... why... where does it say the thing that one should do it in the month of Elul? All as a chumra (stringency) like this? Okay, this is just, like the month of Elul one remembers Jewishness. But... yes, it's such a chumra, but I don't see why...
I'm afraid that the Lubavitcher Rebbe was simply concerned that many people have invalid tefillin, or they don't put on tefillin at all, and this was such a nice way how... yes, it's more such a nice way that will remind them.
I see different ones here, and I don't see anyone who brings the sources. It's also a way of making such emissaries, one should have dealings with Jews everywhere, should sell covers for mezuzos. Or I need to have a business.
Speaker 2: Yes, good. And livelihoods.
Speaker 1: Ah, but people who really don't know what a mezuzah means, can certainly be. But... actually, but it's not clear, perhaps this was simply such a way of maintaining his wonders, I don't know. I don't know what the Rebbe had to say, I have no idea. He used to say many times one should check the mezuzos and the tefillin.
Speaker 1: What does the Rema say when a Jew has trouble? He doesn't bring any source here. Can one say, when a person has trouble, he needs to say that it's not a coincidence, and he should do teshuvah (repentance).
Speaker 2: Yes, exactly, the Rema wouldn't have liked this so strongly, because the main thing of the mezuzah is to remind, it should remind you of the unity of Hashem. Ah, but how can you say this to a Jew? Check your service of Hashem.
Speaker 1: The Lubavitcher Rebbe actually meant this, you should care more about the mezuzos and tefillin, you should do an action. What should he do with you? He needs to remind you to check the mezuzos and tefillin? No, you should... You have trouble? Perhaps check your service of Hashem, how do you say this to a Jew? Imagine for example what a woman writes here to the Lubavitcher Rebbe, he says, do you check that you believe in the Almighty? No, this is a way, so the Torah gave the advice how to write the tefillin. Okay, certainly it needs no proof, that you see that not all other great scholars of Israel don't conduct themselves this way anymore nowadays, so I don't know.
Speaker 1: Anyway, back to the topic, everyone is obligated. Okay, until now we've learned about the, okay, one more halacha.
The Kozhnitzer Rebbe says a bit more, that from the Rambam it's implied by tefillin you read that it's a virtue not to check at all. Such a refined language there is, why does the Rambam bring that Hillel the Elder was in doubt that it's his grandfather's tefillin? It's not so, it's actually a virtue. The Rambam would like, no, the Rambam wouldn't have written such a story just like that. It's not that it's not just a simple story. It's certain, this I agree, it's certain that one can use the grandfather's tefillin, but the holy Tanna Hillel the Elder put them on, he put on every day his grandfather's tefillin, he didn't think to check. No, the Rambam brings it for a reason, that he wants to say that it's highly recommended as it were, he doesn't say the word, but there's the other side too, if there's a concern from inside in the grandfather's tefillin, one needs to check it, if it became wet, I know what.
Speaker 1: It's certainly agreed, and there's the story of the Lubavitcher chassid who became aware that he never put on kosher tefillin. There are such stories always, but every story, and the Rambam would have actually liked the story, why? Because if the Lubavitcher chassid was such a level that he didn't lose his joy and his devotion even when he became aware that he did the mitzvah for years, he actually did the maximum of love and fear of Hashem.
Speaker 2: No, it also has to do with teshuvah, the teshuvah between man and his fellow, I remember that he says that he didn't make angry at the other, he found that his tefillin were invalid.
Speaker 1: It's simple, because the Torah, we fulfill the Torah, we're not machines, the tefillin is to remind. The Torah says that you have a chazakah (presumption), you bought from a God-fearing sofer, established, whatever, all these things. But if you did what the Torah says, it's proper to be that in the course of history you need to imagine that there were in the course of history twenty million tzaddikim (righteous people), I know what, and twenty of them put on invalid tefillin their whole lives because they followed the halacha. Known in the upper wisdoms.
So it goes, that the Almighty made the world this way, what do we know why? It's very funny, you know, one thinks that it's a revelation what it's a... You did properly, and were you yotzei (fulfilled), there's no question at all, and what is the... A person is obligated to do his part... In other words, if someone bought tefillin according to law, and he did his mitzvah, and he put on for seventy years invalid tefillin, and the second one didn't do the mitzvah incumbent to buy with the money, I know what, he didn't do the obligation incumbent upon him to buy tefillin, and he put on all years kosher tefillin, that one still did his mitzvah, and that one didn't do his mitzvah. This one merited every day to have the tremendous thing of kosher tefillin on his head, and he not.
He did yes, because from the side of truth... What did he do? He did it for the sake of His unification. But this isn't an answer, he didn't want from it, he put on for the sake of His unification. But I can't say in learning, he fulfilled all the laws of tefillin every day. No, I say in the case of the above, what did he do there, what could he do? Tell me one thing, that the tefillin opened up, you notice that the tefillin needs to open. Didn't you do it above for the sake of His unification? No, this is already too Chassidic. But not, I mean to say, it's only a remembrance, it should be at least something else perhaps. I don't know, there is a halacha that one should put on tefillin. But who is obligated? The Rambam says. Who is obligated? The Rambam says. One needs to think if there would be a Rebbe who instead of saying one should check the tefillin, every time someone who asks a question he should say he should send an accountant to check all his accounts, if he's not God forbid being stolen from, right? If he wasn't dishonest with the wife, and if he had... an obligation incumbent upon him. Okay, an obligation incumbent upon him, says the Rambam, everyone goes in when learning, who is obligated? The Rambam says, everyone has full women and slaves that it's not my concern or what it's not dear. My principle. From principle, because a mezuzah can... He doesn't put himself an education by the child... But what is the education, even a baby? Newer, a child already notices, or a child that... It doesn't say... Okay perhaps just, from the age of education, weapons clear, and I'm not exempt every time here an exemption the same. Is a Jew obligated and a Jew's heart, because or outside Israel. It happens if someone rents a house outside Israel. Or someone lives outside and lives in a hotel in Israel, the obligation of immediately. Exempt from mezuzah for thirty days. The first thirty days of renting in the exemption. Why does he say thirty days of renting? Because they are father, father, renter of a house, father, renter of a house, Land of Israel, obligated in mezuzos immediately, one who rents out in the Land of Israel is immediately obligated in mezuzos, what is the difference? You're already no outside, the Land of Israel is a Jew, where does a Jew live, a Jew truly lives every Jew in the Land of Israel, when you rent out in the Land of Israel, you're already living there, eh, tomorrow he's going out, and outside Israel is always, everything is temporary. Even a Jew, after thirty days, okay, already has permanence. But before thirty days, he still doesn't have permanence, perhaps tomorrow he'll change his mind.
That we just now learned, that the mezuzos must end with the words all land, but a special line, everything is all land. There is where a Jew belongs, we are here temporarily, here in exile, Thames, Ribver, or wherever. It should say the Rambam, that when a person is still in a manner of entry into a house, it's still not an obligation, when it becomes already more permanent. In the Land of Israel, the dwelling itself is already called permanence.
But in the Land of Israel there's still a condition, when in a dwelling outside, an outside is such a thing, an outside is on the roads, yes? Hotel is shown on Brazil. Yes, so travelers. I mean an outside means a hotel, or an inn like that. So is the halacha, why I think that there are people who are thinking in the Land of Israel, they go in and they would rent a room, or there such things and he brings with his mezuzos. Seemingly here one sees clearly that it's not an obligation, because a dwelling outside. So travelers. I already know why people aren't making bites. Have you heard of this? I've seen people are somewhat worried. They think that this is a merchant's house. Yes, but seemingly it's not a rental of the house, it's a temporary dwelling, an inn.
The Geonim and Rishonim that you mention, he rents a room, perhaps indeed he doesn't - when he goes to the Grand for ten days in the summer, does he go around without a mezuzah? I don't know. Perhaps then he's already called a renter (shokher)? I don't know. He doesn't say the measure of when it becomes a temporary dwelling (diras arai) and an inn (pundak). He explains, the Rav Domb"n, that the simple meaning is that the Chachamim want people to remain in their homes, therefore they established that one should put up a mezuzah, so that he should remain there. But an inn isn't relevant, an inn is made for temporary stays and he's going to leave. According to this, there's no difference even if he rents a house for the summer. Okay, perhaps at some level it already becomes an actual rental (sechirus).
Okay, another law regarding a renter, an important law. Someone who rents a house in Eretz Yisrael, a renter is obligated to affix a mezuzah, meaning the mitzvah is on the renter, on the one who rents. Even if he gave payment for its affixing, why? Even if he pays that the landlord (mashkir) should do it, even... This means to say that the renter must pay. Does this mean to say that the landlord must obligate the other one to pay for it? No. The money must also be paid by the renter. The mezuzah is an obligation of the resident (chovas hadar), not an obligation of the house (chovas habayis). The mezuzah is one of the earlier laws that we learned, that it has to do with the house, regarding this one doesn't say renter. One says no, it has to do with... It doesn't say something extra, the mezuzah doesn't say that it's an obligation of the house, but yes, okay.
And when he leaves (vechesheyotzei), another interesting law, when a person leaves his rental, he doesn't take his mezuzos. One doesn't empty a house of mezuzos. This goes without saying, the house had mezuzos there, you're not now going to take them down and remove them.
What is the reason that it says? You harm the next person who's going to move in. But this doesn't fit so well. The Tosafos says that the reason is that harmful spirits (mazzikin) come into a house where there are no mezuzos, the entire house becomes damaged (kulo beisa mizka havi). It turns out that you're causing damage (pnei heizek), you're doing harm to the next person. The Rambam apparently doesn't hold of this damage. Perhaps he'll say simply, it's not respectful (kavod) to a mezuzah. A Jewish house gets a mezuzah. That's how I would have thought, what's suddenly the idea.
And it's permitted to take from a non-Jew's house (umutar litol mibeis shel goy), granted there is, according to how I learned it, granted there is a concern that one will desecrate (mechalel) the mezuzah, there is a matter that one should remove it when leaving (kesheyotzei), when one leaves.
The custom (minhag) in America is that one is very careful about this. Rabbi Moshe Feinstein said that one usually takes when one paints over, one paints over the house, so it's not urgent. No, during the painting one anyway takes down the mezuzos to paint. If one takes down the mezuzos, not God forbid to remove them, one takes them down to paint, then it's already accepted in the law that one is obligated to replace them for the other person. This was Rabbi Moshe Feinstein's answer (teirutz).
You would have to say that to the painting has come something else, that during painting non-Jews are involved, and many times they take down the mezuzos and they throw them away, and one wants to replace them. So it becomes the law of standing in a house for a non-Jew (omeid bebayis legoy), that on the contrary, here you're doing it for the honor (lekavod) of the mezuzah.
There are other people who have a permission (heiter), that if a person has special mezuzos, he puts up weaker, cheaper mezuzos, and he settles accounts with the person who's moving in.
An enactment (takana), one can settle accounts. The truth is that one can settle accounts simply with the Jew who's moving in. Many times it's a problem, until the other one finds a scribe (meseik), who knows. There isn't the obligation that Rabbi Moshe Feinstein says, when he made the enactment, he said that we're talking about a homeowner (baal habayis) who is financially invested. But a matter of honor of the Torah (kavod haTorah), or the mezuzah, it's very reasonable (mesubar) that a long-term owner who takes in every period of time different people, should have a set of mezuzos and he should put them up when someone leaves, simply make it easier for the people, because that's the problem.
Or one says that the landlords where every year a kollel young man changes there, where the starter homes that one keeps exchanging, every landlord should have a whole set of mezuzos. If the landlord puts them up, then he has his permanent (kevuos'dige) mezuzos. It's already part of the rent, whatever. This is indeed what's done, in certain places. That there's an obligation that the neighbors should do. If there's already a Jewish homeowner who already put them up, they're already put up, and they remain there already.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
---
Chapter 5 is the first chapter that deals specifically with mezuzah. Sefer Torah, tefillin, and mezuzah have shared halachos (type of parchment, sanctity of writing), but here we enter into the details of mezuzah. Chapter 5 deals with how one writes the mezuzah and how one affixes it. Chapter 6 deals with which places/houses are obligated in mezuzah.
The word "mezuzah" actually means the doorpost — the plank at the side of the door. The parchment that one places there received the name "mezuzah" from the doorpost. Both — the parchment and the house (the doorpost/house) — are parts of the mitzvah, and both are called "mezuzah." Chapter 6 deals with the "doorpost" side (which types of doorposts/houses are obligated), while Chapter 5 deals with the parchment side.
---
The Rambam: One writes two parshiyos — Shema and Vehaya im shamoa — on one column on one sheet.
Explanation: One writes two parshiyos — "Shema" and "Vehaya im shamoa" — on one column (daf) on one piece of hide (yeriah). Chazal established that mezuzah has only two parshiyos (not four like tefillin), because in "Kadesh" and "Vehaya ki yeviacha" mezuzah is not mentioned, only tefillin.
Insights:
- "Daf echad" means one column of text (as in a Sefer Torah, where "daf" always means a column). "Yeriah achas" means one piece of hide. Lechatchila it must be one column, not two or three.
---
The Rambam: And space above and space below like half a fingernail.
Explanation: One doesn't begin writing right at the top of the parchment, and one doesn't end right at the bottom. One leaves space above and below — the measure is like half a fingernail.
Insights:
- For tefillin there is no such law of space above and below. The difference: tefillin lie in a box that protects them, but mezuzah has no cloth and no protection around it — it lies exposed. Therefore one needs space so that (a) it should look nice, and (b) practically — so that the text won't be rubbed out or torn at the top/bottom.
- For Sefer Torah there is also a halacha of space, which makes sense — Sefer Torah is also larger and exposed.
---
The Rambam: If one wrote them in two or three columns — it is valid.
Explanation: If one wrote on two or three columns (on the same hide) — it is valid bedieved.
Insight: "Dafin" here doesn't mean yeriyos (separate pieces of hide), but columns on the same hide. Lechatchila it must be one column, but bedieved with multiple columns it is valid.
---
The Rambam: Two hides — even in two compartments, and even if one connected them and sewed them — it is invalid.
Explanation: Lechatchila it must be on one hide (yeriah achas). Two columns on one hide — bedieved valid. But two separate pieces of hide — even if one sewed them together — it is invalid.
---
The Rambam: One should not make it like a tail... or like a circle... or like a dome.
Explanation: One may not write the mezuzah in fancy formats:
- Zanav = a triangle, wide at the top and narrow at the bottom (like a tail).
- Kemein igul = like a ball/circle.
- Kekova = an inverted triangle (wide at the bottom, narrow at the top) — like a tent/pyramid.
Insights:
- Such designs are seen on old kesubos and documents — it's a decorative style. But for mezuzah it is invalid, because mezuzah must be readable, and such formats are not made for reading.
- Mezuzah was an open thing (not sealed in a box like tefillin), therefore people perhaps wanted to make beautiful designs — therefore the Rambam must say that one may not.
---
The Rambam: If one wrote it out of order, such as putting one parsha before another — it is invalid.
Explanation: If one wrote "Vehaya im shamoa" before "Shema" — it is invalid.
Insights:
- A longer discussion of what "out of order" means: Does it mean that he physically wrote "Vehaya im shamoa" on top and "Shema" below (order on the parchment)? Or does it mean that he temporally wrote "Vehaya im shamoa" first, and then "Shema" (order in time)?
- One approach: "Out of order" simply means the order on the parchment — he wrote it upside-down. A second approach asks: What difference does it make which time one writes it? There's no clear reason to think that time-order makes a difference.
- For tefillin poskim assume that one must write in order in time, but even there it's not clear in the Rambam.
- The Kesef Mishneh brings nothing to the question, he leaves it as the Rambam's language. The question remains open.
---
The Rambam mentions a halacha about a worn-out Sefer Torah — that one may not demote it from sanctity to sanctity (maalin bakodesh ve'ein moridin).
Explanation: One may not "salvage" the worn-out Sefer Torah — instead of genizah, use it for something with a lower sanctity (for example, make a mezuzah from it). Maalin bakodesh ve'ein moridin.
Insights:
- "Balah" doesn't mean that it was torn, but that it became old — worn out, weaker, no longer in good condition. Like "belos" by clothing — it's still there, but worn out. The verse "acharei belosi" means becoming old. So too with Sifrei Torah — with time the parchment becomes worn, gets holes.
- It is discussed whether "balah" specifically means invalid, or perhaps just that it's old and one wants a new one. The Rambam doesn't speak specifically of an invalid Sefer Torah, but of a practical decision that one doesn't want to use it anymore.
- Question about genizah vs. recycling: Should one put it entirely in genizah, or may one cut off pieces of parchment and use them for other sanctity purposes (like mezuzos)? Rav Shela sold zuzos from tefillin — he cut out parshiyos from old holy writings.
- Question: Isn't it a greater honor for the Sefer Torah that one should bury it entirely in genizah? The Sefer Torah is important — one places it in the aron kodesh, one dances with it on Simchas Torah, even when one no longer reads from it. Analogy: It's similar to a talmid chacham who has become old — one shouldn't "downgrade" him, as with a Kohen Gadol it says "Al lecha Kohen Gadol she'ala" — he can't go up, but one doesn't downgrade him.
- Answer: In practice a Sefer Torah ends up in genizah when it is completely fallen apart — when it no longer holds on the two atzei chaim. But until then one leaves it in the aron kodesh. The Noda BiYehuda spoke about the question whether the Rema means that one doesn't cut, or that when it's already cut one may use it.
---
The Rambam: Even the margin (the empty border above and below) of a Sefer Torah one may not use for a mezuzah.
Explanation: Although it's not the writing itself, just a piece of parchment — one may not.
Insights:
- The reason: Ein moridin mikedusha chamura likedusha kalah — the parchment of a Sefer Torah has a higher sanctity than a mezuzah, and one may not downgrade. It is there a "tail" (corner) but in a Sefer Torah, and here it would become a "tail and not a head" in a mezuzah — better to be a tail among lions than a head among foxes.
---
The Rambam: It is a mitzvah lechatchila that "Vehaya im shamoa" should begin on the same line where "Shema" ends — like a closed parsha.
Explanation: One leaves a space on the same line (not beginning a new line like an open parsha).
Insights:
- The reason: Because "Vehaya im shamoa" is a closed parsha in the Torah, one must do it this way in the mezuzah as well.
- It is not me'akev bedieved — if one did it differently, the mezuzah is valid.
- For tefillin one is stringent to do this, because there too it is not adjacent to the letter.
---
The Rambam understands that the law of Sha'atnez Gatz (Menachos 29b — "Said Rava: Seven letters require three zayin each, and these are Sha'atnez Gatz") does not apply to the entire Torah, but specifically to mezuzah. The Rambam calculates which specific letters in the two parshiyos of mezuzah need three zayins.
Insights:
- For tefillin there is a different tradition of which letters receive tagin — not the same as mezuzah. This shows that the tagin are not a law in the letter itself, but a law in the specific writing (mezuzah or tefillin).
- Rashi understands that tagin are not complete crowns/zayins above the letter, but the manner in which one makes the letter sharp — that the corners should be nice and sharp. According to Rashi, Sha'atnez Gatz would apply everywhere (in the entire Torah), because it's essentially a law in how one writes that letter.
- Rambam understands that tagin are actual zayins (small strokes) that stand on top of the letter.
Rav Yechiel Meir explains that our custom accepts both: We make zayins like the Rambam, and we maintain Sha'atnez Gatz everywhere like Rashi. Therefore we have both customs together. (The Hagahos Maimoniyos in Chapter 2 has a large note about this.)
First Parsha (Shema) — Seven letters, each with three zayins:
- Shin and Ayin of "Shema"
- Nun of "venafshecha"
- Ches [?]
- Two Dalets of "mezuzos"
Interesting insight: The Rambam emphasizes in mezuzah specifically what says "mezuzos", and in tefillin one emphasizes "ukshartam". This shows that each writing has its own tradition — in mezuzah one emphasizes the mezuzah matter, in tefillin the tefillin matter. But interesting: In mezuzah one does emphasize "totafos" (which belongs to tefillin), but in tefillin one does not emphasize "mezuzos".
Second Parsha (Vehaya im shamoa) — Six letters with three zayins each, among them Gimmel of "degane'ach" (which in tefillin one has "ve'asafta" instead).
The Rambam: If one did not add tagin or added tagin not according to their order, it is not invalid.
Explanation: If one didn't add tagin, or one added tagin not according to the correct order, it is not invalid.
Insights:
- It is discussed why specifically the gimmel is the dominant letter of degane'ach, and not the dalet (the first letter). A possible answer: Perhaps only certain letters are practically able to carry a tag — for example, how does one put a tag on an alef?
- Our custom is only to make Sha'atnez Gatz tagin (in general), but not necessarily the specific tagin that the Rambam brings. Since it doesn't invalidate either way, it's not critical.
- [Digression:] Once every scribe had his own customs how he makes a zayin, a gimmel, etc. — "diversity." Today everything goes more standard.
---
The Rambam: A mezuzah without sirtut... or if one added even one letter inside, or removed even one letter — it is invalid.
Explanation: A mezuzah without sirtut, or with added/removed letters, is invalid.
- Approach 1: Sirtut means the act of scratching lines beforehand before one writes. This is an essential law — one must physically scratch lines into the parchment, and only then write. If one wrote straight but without scratched lines, it is invalid. Proof: One cannot add sirtut afterward — this proves that sirtut is a prerequisite for writing, not just a result.
- Approach 2: Sirtut is a synonym for "line" — it means that one should write straight. The main thing is the result — straightness of the lines.
- Conclusion: The first approach is more strongly accepted. Proof: If sirtut only meant "write straight," one could add sirtut afterward. But one cannot. Also: "One cannot write straight without a line" — practically it's almost impossible.
It is asked: How does it happen that someone adds a letter? The answer: "Common custom" — it was widespread that people added things to the mezuzah (names, segulos, etc.).
The Rambam: On the outer side of the mezuzah one writes the name Sha-dai.
Insight: Inside — adding is a loss (invalid), therefore one writes it outside. But the Rambam doesn't approve of the custom — he doesn't say that one should do it, only that one does it outside. The Rambam's position is that even this writing outside is a problem, because once one starts writing names, people will think one can add more names. This writing of Shin-Dalet-Yud outside is not as a segulah, but as a reminder of Hashem. There's a practical reason — the mezuzah is rolled up (twisted), one sees nothing, therefore one writes something outside to remind. This is not part of the mitzvah, therefore it's also not a segulah.
The Rambam: Even holy names, names of angels, seals — invalid.
Insights:
- "Holy names" = names of Hashem (like the name Elokim etc.), not names of holy people — "it didn't even occur to the Rambam to write Rabbi Shimon, Rabbi Moshe."
- Seals = a type of designs/symbols from the amulet world. Specific drawings that represented angels or spiritual forces. The Magen David is mentioned as an example of such a symbol, though it's not directly relevant.
---
The Rambam: These fools don't know that they have nullified the mitzvah, for we say that adding one letter invalidates, these who make a great mitzvah that unifies the Name of Hashem and His love and service as if it were an amulet for their own benefit, as arose in their foolish hearts that this thing helps in worldly matters.
Explanation: The foolish people don't know that they have nullified the mitzvah. They make from a great mitzvah — unifying the Name of Hashem, His love and service — an amulet for their own benefit, because they think that this can help in worldly matters.
Insights:
(1) Practically — one has invalidated the mezuzah by adding letters. (2) Hashkafically — the entire approach is backwards. The true great mitzvah is unifying the Name of Hashem and His love and service — that's what's written in Shema and Vehaya im shamoa. The person who adds names/segulos treats the mezuzah like an amulet — he thinks that holy names can help for "his own benefit" and "worldly vanity."
Gemara (Avodah Zarah 11a): Onkelos the convert, a prince in the Roman kingdom, fled to learn Torah. When soldiers were sent after him, he said: By you (Romans) the soldiers guard the king. By us, the King (Hashem) guards the soldiers — and this is the matter of mezuzah that guards our door.
Question: This is a major question on the Rambam — the Gemara says explicitly that mezuzah has an aspect of protection. How does this fit with the Rambam's strong position that mezuzah is not an amulet?
Onkelos only said this to the Romans, because they could understand it on their level. But the Rambam says the truth: The protection doesn't come from the physical mezuzah itself, but from what the mezuzah reminds — unifying His Name and His service — and one who is a servant of Hashem has Divine Providence. The Rabbeinu Manoach (or Ramak) brings the explanation that according to the Rambam, what guards the house is that the mezuzah reminds of Hashem, and through this comes Divine Providence.
The Rambam's approach here is the same as what he already said in Hilchos Avodah Zarah about those who whisper over a wound. The Mishnah says that one who says a verse ("All the sickness that I placed in Egypt") over a wound — makes words of Torah a physical healing, while they are truly healing of the soul. The Torah is made so one should know the correct beliefs, not as physical medicine.
A highly original insight: The protection of mezuzah only works when one doesn't need it — i.e., when one does the mitzvah for its own sake, not for the protection. When one makes the protection the "end goal," one won't have it. When it's a "side effect" of true service, one will have it — just like reward in the World to Come as the Rambam teaches in Hilchos Teshuva. Certainly the Torah promises reward in this world, but this only comes as a result of true service of Hashem, not as the goal.
The main difference: An amulet serves you, and a mezuzah — you serve Hashem. The Rambam doesn't say it's a sin to make an amulet (he himself brings laws of an expert amulet in Hilchos Shabbos). But a mezuzah is not an amulet — a mezuzah is service of Hashem. When Chazal called tefillin an "amulet," they meant technically what type of thing it is (something one wears), not that it functions like an amulet.
The Hagahos Maimoniyos brings the Ashkenazic custom to write "Kuzu Bemuchsaz Kuzu" outside on the mezuzah (the letters after "Hashem Elokeinu Hashem"). An interesting observation: Once people used to write names of angels and seals, and later it was "minimized" — it was reduced to just the hint. And what does one find in the hint? Just another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad" — there's nothing on the side except this! This itself proves the point: People who think that "Shema Yisrael" is not enough, seek to add something else — and finally they find... another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad".
The custom to write names of angels on mezuzos was an old, significant custom before the Rambam. The Rambam "canceled" it, and in honor of the Rambam people stopped, and only a little remained (Kuzu). This is compared to the Rambam's approach to sacrifices — that Hashem gave sacrifices because the people wanted it, so too here: The people strongly want to put names, so one leaves a minimal form.
The person who thinks the mezuzah is a segulah is not satisfied — it's not enough a good segulah. He will write more names and things. He has an "amulet" and he's not "happy" with it — maybe it won't work? He needs to add. This proves that the entire approach is backwards.
People think that a "religious person" believes in amulets, graves, segulos, while an "enlightened person" doesn't believe. But when one asks the "religious person" why he goes to segulos — he answers: In order to have good children, in order to make money. It turns out that all his service of Hashem is really how to make "salvations" — which is worldly vanity. This bothers the Rambam very much: The whole point of Judaism is that one should care a little less about worldly vanity. And here comes someone and says that Judaism is a segulah to become a bigger glutton? This is exactly backwards! Besides what the Rambam says that it doesn't help (physically), there's also the problem that you think it helps for worldly vanity — as if Hashem gave an amulet so one should eat more.
The custom to learn Rambam "to merit" or "for the healing of" someone — the Rambam would be bothered if one learns Torah in order to have more money — "not only are you a glutton, but you bring Hashem into your gluttony." But — if someone wants money so he can do even better service of Hashem, that's different. The Rambam himself went to graves of tzaddikim, so one must be aware of "there is no reward for mitzvos in this world" but also not exaggerate.
---
The Rambam: It is a mitzvah to write "al ha'aretz" on the last line — whether at the beginning of the line or in the middle of the line.
Explanation: The last two words of the parsha "Vehaya im shamoa" — "al ha'aretz" — should be on the last line of the mezuzah. It doesn't matter whether they're at the beginning of the line or in the middle.
Insights:
- The custom of scribes is to write 22 lines, corresponding to 22 letters of the alphabet. The Rambam brings that each line begins with a specific letter, and he gives the order of words that begin each line: "Shema", "Hashem Elokeinu", "Hashem Echad", "devarim al levavecha", "hayom al levavecha", "mitzvah bechol yom", "asher anochi metzavecha hayom", "veshinantam levanecha", "vedibarta bam", "beshivtecha beveitecha", "uvelechtech baderech", "uvekumecha", "ukshartam le'os al yadecha", "vehayu letotafos bein einecha", "uchsavtam al mezuzos beitecha uvish'arecha", "vehaya im shamoa tishme'u..." etc.
- There are "great secrets" in this order.
- After "al ha'aretz" one makes a closed parsha (space), which is a separate question.
---
The Rambam: One rolls it from the end of the line to its beginning, and after rolling it one inserts it into a tube of reed or wood or anything, and attaches it to the doorpost with a nail, or digs into the doorpost and inserts the mezuzah in it.
Explanation: One rolls the parchment from left to right (from end of line to beginning), places it in a holder (tube) of reed, wood, or other material, and fastens it with a nail on the doorpost, or one digs a small place in the doorpost and places it in.
Insights:
- Rolling vs. Folding: The Rambam emphasizes that one rolls (golel) the parchment, not folds (kofel). This rolling goes from end of line to beginning — so that the right side (beginning) should be on top/outside, not crushed.
- Tube: A tube is like a straw or reed — a simple holder. It's not a sealed box. It's very easy to remove — "I give it a push and I take it out."
- Difference from Tefillin: For tefillin one places the parchment in a cloth (small cloth) and then in the box. For mezuzah there's no cloth — just a tube.
- Critique of Today's Practice: Today one places mezuzos in a plastic case that is very hard to open. This is problematic, because: (a) A mezuzah may not be too covered (too sealed). (b) There's a law of "hand-grasp" — one must be able to open and access the mezuzah. For tefillin it's different — there's no law that one should open it; it doesn't say in the Torah that one must open it. But for mezuzah yes.
- Whether One Needs Nails or Glue/Sticker Is Enough: One doesn't see from the Rambam that it must be a strong fastening. The Rambam says nail or dig — both are practical ways, not necessarily a great fastening. "I don't see that it's a matter of fastening... one doesn't see from where the later authorities took the innovations" about strong fastening.
---
The Rambam: If one hung it on a stick — invalid, for this is not affixing. If one made a hole in the doorpost and inserted the mezuzah in it like a bolt — one has done nothing. If one deepened it a tefach — invalid.
Explanation: (1) Hanging on a stick (not connected to the door) is invalid — it's not affixing. (2) Inserting into a hole in the doorpost like a bolt (neger) — also invalid. (3) Digging too deep (a tefach) — invalid.
Insights:
- Hanging on a stick: "Stick" means a stick that's not connected to the door — he has some stick by the door and places the mezuzah on it. This is not affixing.
- Like a bolt: He inserted the mezuzah straight into the doorpost like a bolt (like the bolts of the Mishkan). The mezuzah must hang/lie on the doorpost, not be inserted in the door like a nail.
- Deepened a tefach: The difference between the "dig" from earlier (which is valid) and "deepened a tefach" (which is invalid) is the depth — a small digging is good, but a whole tefach deep is too much, because one shouldn't have to search and put in a hand to find the mezuzah.
- Reason for the halacha: The Levush brings a derasha: "Al mezuzos" — not "toch mezuzos." It must be on the doorpost, not in the doorpost.
- [Digression: The Levush's method] — The Levush has an approach that one can think of reasons for halachos oneself, even without going back to the Gemara. The Rambam himself does this in Hilchos Nedarim — one looks at the halacha and understands the reason.
---
The Rambam: One blesses "who sanctified us with His commandments and commanded us to affix a mezuzah", for its affixing is the mitzvah.
Explanation: The blessing is said when one affixes the mezuzah, not when one writes it. The text is "to affix a mezuzah" because the mitzvah is the affixing.
Insights:
- Why "to affix" and not "to write"? In the Torah it says "and you shall write them on the doorposts of your house" — implying that writing is the mitzvah. Nevertheless the Rambam says that the mitzvah is the affixing, not the writing. "Not at the time of its writing, for its affixing is the mitzvah."
- [Digression: Can one write on the wall?] Why can't one take a pen and write directly on the wall/door? Then "and you shall write" and affixing would be one. Perhaps people actually did this once — wrote directly on the door. Tzedokim or Karaites perhaps did this.
- Practical answer: In the desert Jews lived in tents of hide — there was no stone doorpost to write on. This can explain why the custom became to write on a separate parchment.
- Why is it called "mezuzah"? "Now I understand why it's called mezuzah — because once this was the mezuzah" — once people used to write directly on the doorpost (mezuzah), therefore the parchment is also called "mezuzah."
---
The Rambam: If one cut reeds and affixed them as a mezuzah, and similarly if one connected reeds and made from them a mezuzah — invalid, because any mezuzah that cannot stand by itself is not a mezuzah.
Explanation: When one takes reeds (bamboo sticks) and binds them together to make a doorpost, this is invalid because such a mezuzah cannot stand on its own.
Insights:
- The word "mezuzah" here has a double meaning: (1) the doorpost — the physical doorpost, and (2) the mezuzah — the parchment with the parshiyos. The law is that one must first make a mezuzah (doorpost), and then on it place a mezuzah (parchment). One cannot use one thing for both purposes.
- Even if one
- Even if one already had a mezuzah (parchment), one must take it down and put it back up — because there was no proper affixing of mezuzah, since the doorpost itself is not valid.
---
The Rambam: An individual's mezuzah is checked twice in a shemittah (seven-year cycle), and a public one twice in a jubilee.
Explanation: A private mezuzah must be checked twice in a shemittah cycle (7 years), and a public mezuzah twice in a jubilee (50 years).
Insights:
What does "twice in seven years" mean? Is it once every three-and-a-half years? Or perhaps three times in a shemittah? Remains a question.
A logical question: Why does one give the public a leniency (only twice in 50 years) when for an individual one is stringent (twice in 7 years)?
The Aruch HaShulchan (a "beautiful posek") says that the measure of checking is a medium — it depends on the circumstances: if it's a damp place, a hot place, one needs more often. If it's a good place, once a year is enough.
The Rambam's reason: Lest a letter was uprooted or erased... because of proximity to walls they rot — it can get moldy because it lies close to the walls.
Practical implication: Today's mezuzos that one places in a strong plastic case, and one can even see through that it's whole — seemingly one doesn't need to check, because the entire reason is only when it can get moldy.
A sharp distinction: The law of checking is to check lest it became damp and lost its validity — whether it's physically rubbed out/moldy. But in practice the scribe checks whether the original scribe wrote correctly — this is not the law of checking! Scribes in Lakewood confirm that yes, it happens that a mezuzah becomes physically rubbed out, but it's not certain that it happens often enough to make it an obligation.
An innovative reasoning: Seemingly one doesn't even need a scribe for the checking. The homeowner himself can open the mezuzah, look whether all the letters are whole, whether a word is missing. If there's a doubt, one asks a rav — but the scribe does this too! People think a Sefer Torah or mezuzah is something that "no one can know" — but every Jew can see it himself.
---
The Rambam brings: Hillel the Elder inherited tefillin from his grandfather and put them on to check them.
Explanation: The Rambam rules that tefillin do not need to be checked (unlike mezuzos), and he brings proof from Hillel the Elder.
Insights:
The Kozhnitzer (Rav) says that from the Rambam it's implied that for tefillin it is a virtue not to check at all. The Rambam wouldn't write just any story — he brings it because he wants to say that it's "highly recommended" as it were to rely on the presumption. But if there's a concern (it became wet, etc.), even the Rambam agrees that one must check.
The Lubavitcher Rebbe's well-known practice to say one should frequently check tefillin and mezuzos — why? For tefillin the Rambam says explicitly that one doesn't need to, and for mezuzos the measure is only twice in seven years.
Several answers:
- Perhaps the Rebbe was concerned that many people have invalid tefillin, or they don't put on tefillin at all, and this was a "nice way" to remind them.
- Perhaps this is a way of making emissaries — that one should have dealings with Jews everywhere, sell covers for mezuzos, livelihoods, etc.
- Perhaps this is connected with the Rema's law that when a Jew has a trouble, he shouldn't say it's coincidence, but he should do teshuvah. The Lubavitcher Rebbe perhaps meant: "Check your service of Hashem" — but how does one say this to a simple Jew? Through an action: Check your mezuzos and tefillin. This is a practical way to remind a Jew about his connection with Hashem.
Other gedolei Yisrael don't conduct themselves this way nowadays, and it's hard to find a clear source for this custom.
There's a custom to check mezuzos and tefillin in the month of Elul. Where does this come from? It's just a stringency — just as the month of Elul one reminds oneself of Judaism.
A highly important fundamental point: If someone bought tefillin properly — from an established scribe, with all the halachos — and it turns out that they are invalid, he has fulfilled his obligation. Hashem made the world such that throughout history there were tzaddikim who put on invalid tefillin their whole lives — because they conducted themselves according to the law. There is no question — a person is obligated to do his part, and he did it.
The well-known story of a Lubavitcher chassid who realized he had never put on valid tefillin — the Rambam would "love" the story, because: if the chassid didn't lose his joy and devotion when he discovered this, he essentially did the maximum of love and fear of Hashem. The essence of tefillin is to remind — and if he did what the Torah says, he has fulfilled.
Does one make a blessing when one finishes making tefillin shel rosh (because one will place it in the right place)? The mitzvah is the binding — the putting on each day. For mezuzah it's different — the one who places it has the action of the mitzvah, but the one who enters the house has only the fulfillment of the mitzvah (without the action).
---
The Rambam: One who rents a house in Eretz Yisrael is obligated in mezuzah immediately. Outside of Israel — exempt from mezuzah for thirty days. One who dwells in an inn in Eretz Yisrael — exempt from mezuzah.
Explanation: One who rents a house in Eretz Yisrael is immediately obligated in mezuzah. Outside of Israel he is exempt the first thirty days. An inn (hotel/guest house) in Eretz Yisrael is exempt from mezuzah.
Insights:
In Eretz Yisrael this is the true place where a Jew belongs — "a Jew truly lives in Eretz Yisrael." When one rents in Eretz Yisrael, one already lives there, and the dwelling itself is already called permanent. Outside of Israel everything is temporary — "here in exile, temporary" — even a buyer. Only after thirty days does one acquire a level of permanence.
An inn (hotel) is exempt even in Eretz Yisrael, because it's made for temporary dwelling. The measure of when something stops being "temporary dwelling" and becomes "rental" is not clearly explained. People who go on summer vacation in Eretz Yisrael and rent a room — seemingly it's not obligated, because it's "dwelling in an inn."
The Sages want people to remain in their homes, therefore they instituted mezuzah — so he should stay there. But an inn is not relevant to this, because an inn is made for temporary and he's going to leave anyway. According to this there's no difference even if he rents a house for a summer — as long as it's not a real rental.
---
The Rambam: The renter — upon him is to affix a mezuzah, even if he gave payment for its affixing.
Explanation: The mitzvah of mezuzah lies on the renter (the one who rents), not on the landlord (homeowner). Even if he pays the landlord to do it — the renter must pay for the mezuzah.
Insights:
- Obligation of the dweller, not the house: Mezuzah is an obligation on the dweller, not on the house. Therefore the renter is obligated, not the landlord.
---
The Rambam: And when he leaves — he should not take his mezuzos. And it is permitted to take them from a non-Jew's house.
Explanation: When a person leaves his dwelling, he doesn't take down his mezuzos. But if a non-Jew is moving in, one may take them down.
Insights:
The simple reason is: One benefits the next person who moves in. But this doesn't fit so well. Tosafos says that the reason is because harmful spirits come into a house where there are no mezuzos — "the whole house becomes harmful" — it turns out that you're creating potential damage for the next person. The Rambam seemingly doesn't hold of this reason of damage. Perhaps he'll say simply: It's not respectful for a mezuzah — "a Jewish house gets a mezuzah."
Because there's a concern that the non-Jew will desecrate the mezuzah, there's a matter to remove it.
The custom in America is that one is very careful not to remove mezuzos. Rav Moshe Feinstein said: When one paints a house, one certainly takes down the mezuzos for painting — not God forbid to remove them, but for painting. At that moment it's already accepted that one is obligated to put them back for the next person. This is Rav Moshe's answer for how one can practically exchange mezuzos.
- When painting, often non-Jews (painters) are involved, and many times they take down the mezuzos and throw them away. Therefore it becomes the law of "standing in a house for a non-Jew" — on the contrary, here one takes it down in honor of the mezuzah.
- Practical advice for special mezuzos: If a person has expensive/special mezuzos, he puts in weaker, cheaper mezuzos, and settles with the new tenant.
- Landlord's obligation: For starter homes where every year a kollel young man changes, the landlord must have a whole set of mezuzos. If the landlord puts them, he has his permanent mezuzos — it's already part of the rent.
---
Insight: A person is obligated to do his part — his obligation incumbent upon him. The example: Someone who bought tefillin properly, but it turned out that he put on invalid tefillin for seventy years — he did fulfill his obligation (he did what he was supposed to). The second one who didn't do his obligation of buying tefillin properly, but happened to put on valid tefillin — he didn't fulfill his mitzvah. The first one didn't have the merit of valid tefillin on his head, but he did what lies upon him.
Speaker 1: Good, we are learning Rambam Laws of Sefer Torah, Tefillin and Mezuzah, Chapter 5. This chapter is the first one that discusses the laws of mezuzah. There is something that is common to all three; all three have the same laws regarding what type of parchment one writes on, and with what sanctity one writes. And we have here particular laws for the three, and now we are going to learn the particular laws of mezuzah.
Good, we need to learn, he says two things about mezuzah: the details of writing the mezuzah, how one places it you could say, and then the next chapter will be about which places are obligated in mezuzah, or which house is obligated in mezuzah. More or less the two chapters of the laws of mezuzah that we are learning here.
Now good, first we need to learn what a mezuzah is. How does one write the mezuzah? How does one write the parchment that one places on the... It's interesting that the mezuzah is called mezuzah. Mezuzah means in lashon hakodesh, mezuzah means the doorpost, the board at the side of the door. And on this one places a parchment, or a prayer as it was called earlier, or a piece from a Sefer Torah, a piece that is similar to a Sefer Torah, which is rolled up the Rambam said, and one places it on the doorpost, and this received the name "the mezuzah."
The next chapter, Chapter 6, is also all laws of "the mezuzah," but now they are the laws of the doorpost, which types of doorposts are obligated in mezuzah. There it also involves more the house. Yes, the house. Also the doorpost. It seems that the house is half of the mitzvah, just as it's a combination, there is here a house with a parchment, which come together and they make a mitzvah, because both are called mezuzah here. Mezuzah is the translation of mezuzah. A Jew only has a doorpost so that he can place on it a mezuzah. So the mezuzah is more the mezuzah than the mezuzah, understand? Just as a Jew is obligated to eat a piece of cake, he says, make a blessing, make a mezonot. Very good. One buys a new house in order to be able to put up a new mezuzah. Ah, in order to put up a new mezuzah one needs to buy a house? Okay, one buys a house.
In short, the question is what does one write on the mezuzah? Which passages is the first thing? Says the Rambam, one writes two passages, Shema and Vehaya im shamoa, on one page in one sheet. We know that Chazal said that tefillin should have four passages and mezuzah only two, because in "Kadesh" and "Vehaya ki yeviacha" mezuzah is not mentioned, only tefillin is mentioned. Very good.
It must be written, he is not concerned about our conventions. There are some that by tefillin they are not concerned about our conventions with which passages to write, and also here he simply says the law, he says what one does. He says one must do it "on one page in one sheet," on the same format, "in one sheet." What does "and this is this" mean? It should not be two columns, it should be written one after the other like "one sheet." He learns that what we call a column, in a Sefer Torah it is always called a daf, daf means a column of text. It should be on one piece of hide, and it should be one column, one line straight down.
Says the Rambam further, "and space above and space below like half a fingernail." One doesn't begin writing right at the top of the parchment, and one doesn't finish right at the bottom, rather one leaves a bit of space above and below. The measure is like half a fingernail.
Speaker 2: I don't remember, but I don't remember if in the laws of tefillin we also had such a thing "space above and below" stated.
Speaker 1: No, no, tefillin doesn't need any space. Presumably there is a difference. There is such a thing that there must be space between all letters, there must be the basic space, it shouldn't be all holes packed together.
Speaker 2: Do you mean to say mukaf gevil?
Speaker 1: Yes, but the boxes themselves I don't see. Apparently the reasoning is that the space is a matter of beauty, but it could also be that it holds. Imagine it begins right away the text, right away the words, it can tear more easily, the text is already rubbed off.
Why is tefillin different from mezuzah? Ah, because mezuzah lies open. A Sefer Torah is usually larger, a Sefer Torah yes there is a law of space, we haven't yet learned about Sefer Torah. But now we're learning by tefillin, you can understand that it's not missing, because it lies in a box. We already learned that one doesn't need to check it because of this, because the box protects it well. A mezuzah doesn't even have a law, it's not a cloth, it has nothing around it, so one needs to make it so that it will be nicely surrounded a bit. That's what I think, but I haven't thought out the reason. I don't know if it's true.
Yes. And if he wrote them in two or three pages, it is yes kosher. That means, pages doesn't mean sheets. He made two columns on the same piece of parchment, it is kosher, two or three. But there are yes laws that one may not do.
For example, one may not make it like a tail. There are other types of ways how people used to write, and one can see it often on old ketubot, on documents, the type of fonts, the design. There is such a design like a tail. A tail means a triangle. It begins wide and then it becomes like a tail. Or like a circle, one wrote it like a ball. One sees it on old ketubot one sees it often, that the text of the page is organized as if from above smaller and then it becomes larger, and so forth. Or like a tent, what exactly is a tent? A tent he says is an ohel. It's the opposite, a tent is wide from below, an upside down triangle. A tail is a triangle wide from above. A tent means a tent is a pyramid, a triangle the opposite other way, and one begins from the narrow side.
And if one did so from above it is invalid. If the Torah would have wanted one to write in a manner that is entertaining, yes, it's no problem. Forget it, one does it for a reason, one does it because it's beautiful. It's not for an audience, it's not a way. One cannot read it that way. It's not made for things that one wants to read. It's beautiful for a ketubah, perhaps for a ketubah it's also not beautiful, I don't know.
In short, it's not a way. It's not a way. It didn't occur. The first question that I asked you is it didn't occur to anyone. It has to do with the law that mezuzah was an open thing, therefore people perhaps wanted to make beautiful designs and things about this. Or the opposite, by tefillin one must be able to read, soon we will see one covers it. Anyway, we have already seen more than one law that it seems that tefillin basically one can somehow read, one argues about this. But somehow it is made that if one wants one can open it and read, so one must be able to read it. It's hard to read when it's circular etc.
Yes. If he wrote it not in order, such as if he put one passage before another passage, he began writing "Vehaya im shamoa" before "Shema."
Speaker 2: Apparently this means not in order doesn't mean that he wrote before it, it means that he...this I ask you, does it mean that he wrote the next day on "Shema"? He went backwards?
Speaker 1: It means that he wrote "Vehaya im shamoa," and the next day he wrote "Shema." He went backwards. Not the days, the order with time.
Speaker 2: Who says that order means time? I mean that not in order means simply...preceded means simply...he wrote above...
Speaker 1: No, he writes from above. The law is that one must write first "Shema" on the paper. I don't know, I don't know why one should begin, one must write in time. What is the difference which time one writes it? It's like learning Torah? There isn't any real reason to think that it's a difference which time one writes it. We learned by tefillin also, there are those the poskim assume that one must write it in time, but it's not clear, the law is not stated clearly in the Rambam.
I mean that here, I don't see that anyone says, I mean that presumably it means that one writes it upside-down. It can't be. Why should one learn that it means in time? Yes, not in order, it means simply that one should write straight. What should I tell you? I don't know. Perhaps yes in time? I don't know. Check what the Kesef Mishneh says. People say all kinds of things. Now, let's go further.
Speaker 2: What does the Kesef Mishneh say? One may not look in a book we said. I mean, say go on anyway.
Speaker 1: Okay, say further meanwhile. It doesn't say! He brings nothing the Kesef Mishneh, it doesn't say! I already told you, it doesn't say! It says not in order! But what is the translation of not in order, that we don't know. The same language that it says simply by Rabbi Shmuel Alter, or whatever.
Okay. Here he says two hides, even in two tablets, and even if he sewed them together and they are now connected. Ah, two pages, lechatchila it must be on one page and on one hide, one sheet. But for columns it's okay. Bedieved. But two hides, even if one bound them together and now they are as if they read together, but it's invalid, it cannot be two hides.
Now, he says a new law of honor, should I think that it has to do with honor of Sefer Torah to have a new one? Actually a continuation, I can be that they already learned the laws by the laws of Beit Haknesset. Yes, one may not be descending from holiness to holiness. One may not be descending from lesser holiness. A person may not fall from his level. Very good. Motzaei Shabbat in general, it may not become from Shabbat motzaei Shabbat. Therefore one makes a blessing "Ata chonantanu," don't remain so made, what can one do. Motzaei Shabbat one must strengthen oneself that a new Shabbat will come. But a Sefer Torah that wore out is not a time. Here one sees that the time is not a novelty of holiness, because it never becomes motzaei Shabbat.
No, I say, when a Sefer Torah that wore out would be refreshed a week later, one noticed that a Sefer Torah that wore out now goes a way, it's more like a Torah scholar who passed away, it's not like motzaei Shabbat.
Okay, in short, the novelty is apparently a Sefer Torah that wore out, that means a Torah tore, perhaps one should take that piece... Not tore, "balah" means that it became old. Ah, it became old. Very good, it's not... It can be holes, it can be different ways apparently. Each will be with all others... It became invalid. It became old, it became too worn, it's no longer good. What do you mean not good? I will explain to you.
No, because I thought, when our shul has an old Torah, and the witnesses begin to say that it's perhaps invalid... I don't know if it's invalid. It can be that it's a nice thing to make a new one. One sees here an order that every period of time one writes a new one. He's not talking here about an invalid Sefer Torah. He wants to say here about the note. When a person decided that the Sefer Torah is already too old, and they want to... for practical reasons. Because it doesn't say if a piece tore. He's not talking here the law of... It can be simply that it means... Usually "balah" means... The Sefer Torah will stand later.
I say, but I say "balah," they perhaps saw more there. But "balah" apparently is the translation just like the worn clothes that one learned in the laws of women. One gives to a woman... One will learn... Yes, one gives to a woman clothes, and the pieces of clothes that have two... It's already worn out... "Worn clothes" means, you can wear. It says "covered with worn clothes and wrapped in heat." Yes? It's used.
"From abundant goodness" says Yitro to Moshe. All the same things, they become old and worn out, it becomes rubbed off, yes? So the tefillin and Sefer Torah become rubbed off, one uses it, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit weaker. One says, Master of the Universe, one doesn't want to use it for holy matters. A person will think, instead of placing it in the bag of the genizah, one should make from it at least cut down and save from it the maximum. This is a clever Jew, and why did worse happen, and from this became a law.
Speaker 1: Right, I said worn out should perhaps be divided and one sees more, but worn out apparently is the translation just like the worn clothes when one learned in women's laws and one gives to a woman clothes and the... the little pieces of clothes that have worn out. It's already worn out... Worn clothes means you can wear, it says covered with worn clothes and wrapped in heat, yes? By a woman, one gives her in the winter new clothes and she wears the... worn out! Worn clothes doesn't mean torn, they are not exactly the translation. I translate rubbed off. Rubbed off. After worn out was removed and still. Became old. Very good. Old. Rubbed off. Right. It's a year's worth of use, says Yitro to Moshe, all the same things, they become old and worn out. Rubbed off. So the tefillin and Sefer Torah become rubbed off, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit rubbed off, it becomes a bit rubbed off.
Speaker 1: One doesn't want but not what not for holy matters, a person will think instead we should place it in the bag of the genizah. In the genizah. One should make from it at least cut down and save from it the maximum, which it is a clever Jew, and simply it happened somewhere, and from this became a law. There was one rabbi who was not a businessman, and he sold mezuzot and tefillin from this. They were, he could say that the stringent holiness in lesser holiness. Here you mean simply cutting out the passage with a knife, cutting off the passage.
Speaker 2: But I ask you actually a good question, it is a greater honor for the Sefer Torah, when one places it in genizah entirely, one buries it, I have an important thing.
Speaker 1: Listen but saved, you know that one goes there. You're asking the same question about a person who dies, and one should take his organs and we put in other people. Taking off what these holy things, the pieces that one says from before, that we have a recycling business of an old Sefer Torah. On this actually speaks the law of the recycling.
Speaker 2: No, let's say, the genizah is more honor, it can be a yes, it's an old Sefer Torah, let's say a Torah scholar's student, seven qualities, one places it in the bag, one dances for the Sefer Torah, but one doesn't read it.
Speaker 1: No, it means also for example that a rabbi who became very old, one shouldn't make him now he's no longer capable. What can't he? One shouldn't make him now to see that he becomes the head of the community. The garden downgraded! Something else it's a Torah scholar, and one places him in.
And one sees clearly, by Kohen Gadol it says "go yes Kohen Gadol borrowed", in, he cannot go up.
Speaker 2: No, I tell you, there is perhaps a status for the Sefer Torah that wore out. One takes it even when one wants to check how one once wrote or what. And the same thing, a Torah scholar after holding, it has something a genizah. I mean, apparently it goes into genizah later, one places it in genizah. But can be, have you ever seen that one takes an old Sefer Torah and one places it in genizah?
Speaker 1: No, one leaves it in the ark, one dances with it on Simchat Torah.
Speaker 2: But most went into genizah, because otherwise one would have had millions of Sifrei Torah from throughout the generations, or hundreds of thousands. The shuls have a lot, the Nazis burned it, I don't know, what always there are such answers, nu?
Speaker 1: Perhaps, I mean that it ends up in genizah when it's really completely fallen apart. Think, when it no longer holds on the two wooden poles. That's not the most convenient way of holding it permanently, standing in an ark on two wooden poles. When it becomes very old, it becomes torn, it gets holes. If one doesn't use it, it doesn't get holes. But one places it in somehow, and one places it in in a minute.
Speaker 2: Okay, I mean, the essence of the Torah can hold very long if one keeps it well. But if one uses it, it becomes used up, because it becomes rubbed off, and then it becomes worn out.
Speaker 1: Okay, no, the laws of nature are that somewhere... I mean, there isn't any format from thousands of years ago. There is in a museum, they preserve it well.
Speaker 2: No, there actually is. They kept it in a museum with a freezer, I know how they preserve it. I really don't know what you're talking about.
Speaker 1: Okay, in short, we simply make a museum.
Speaker 1: The same thing, and not... another thing, not from the margin of a sefer, even the margin of the sefer is pure (tahor). The top and bottom that was mentioned earlier, the rechav milma'alah umilmatah (width from above and below). Ah, in kol shehu oleh limezuzah (anything that can be used for a mezuzah).
Speaker 2: Yes good, although it's not the writing, it's just a piece that was for a sefer Torah. Just as the names in the sefer Torah are more important than the mezuzah.
Speaker 1: It's not the names, it's the parchment of a sefer Torah. Although it's not the... now it's going to be upgraded that on it will actually stand the parsha (section), but there it's such a tail and not a head. Otherwise here you have a tail and not a head and not a head for foxes, when we descend from a stricter sanctity to a lighter sanctity.
Speaker 2: Very good. No, I also mean that we don't cut up Torah scrolls, but this is one to cut the old Torah, taking pieces. We don't cut. It appears here that it's very symbolic that even when it's worn out and even when it's the margin it's still a sefer Torah and sanctity.
Speaker 1: Interesting, he brings that the Noda BiYehuda spoke about this question, whether the Rama means that we don't cut, it must have already been cut before everything. We wouldn't not. But you're both right. It's very good.
Speaker 1: Now without any, we learned about the writing, yes the parchment, how we make it is the mezuzah. It's good. Now another halacha about how we write it is the parsha setumah. Similar was stated in Beit Tana'el, but this is different and not me'akev (invalidating). The Rama, it's a mitzvah that there should be a space between the parsha of Shema, and the space of a parsha setumah.
Speaker 2: Yes they learned, parsha setumah means that there is an empty line, so we do, if I would see it according to the Rama. We also hold this way. And for setumah we begin on the next, on the same line. So therefore. It's a mitzvah that the parsha of Vehaya im shamo'a should also begin on the same line as it ends. Like the end of Shema.
Speaker 1: Yes, so do we do in the mezuzah?
Speaker 2: But... but would it be done in petucha (open section)? In a line? Like it's not on the Torah?
Speaker 1: No, good. It shouldn't be one after the other in the Torah. Only since Vehaya im shamo'a is a parsha setumah there where it is, we say that when we write it we mean that we should also do it this way. So lechatchila (ideally), but it's not me'akev bedi'eved (invalidating after the fact). That's how it is. And we are stringent to do this with tefillin.
Speaker 2: In tefillin it appears in the Rambam that we must also do it, because there it's also not adjacent with the letter. It's the same parshiyot (sections), yes? But it's not clear. So that it should be light with adjacent. No parshiyot is not... because there it says Yosef me'akev and more? It sounds like that there. I mean perhaps it's stated explicitly, I don't remember. I remember that we struggled there why it's stated that way.
Speaker 1: Okay. The Rambam says further, "And one must be careful with the tagin." We must make the tagin, the little crowns that we see on top of the letters of the tefillin. "And these are the tagin that we make in a mezuzah." The Rambam goes on to enumerate which letters in the mezuzah... very interesting, here I discovered what I searched for then and I forgot. I discovered what is the history of the tagin.
According to our custom, every time the letters sha'atnez getz appear in the Torah, we make three tagin. That's our custom. I mean that Tosafot or others learned this way. But the Rambam understood, that what's stated in the Gemara in Menachot, "sha'atnez getz require three crowns," and so it states "Rava said" in Menachot 29b, "seven letters require three three zayin, and these are sha'atnez getz," the Rambam understood that Rava means to say that when we write a mezuzah, and he now goes on to enumerate a shin and an ayin and a tav and so forth from the mezuzah, on those letters we need three tagin. Not in the entire Torah at all, and not in tefillin. Tefillin has other letters that need tagin. And in a mezuzah sha'atnez getz needs them, but the rest of the Torah the Rambam didn't hear at all about this thing that it needs tagin.
Now you've caught what the story is. The Rambam says, and he goes on to enumerate for you in the two parshiyot all the letters that have tagin.
Speaker 2: No, but last week we added another level of interest, that according to Rashi's position the tagin aren't entire crowns higher than the letter like the Rambam says, like zayin, rather it's the manner in which we make the letter sharp. An extra law that the letters should be such a beautiful letter, that they should be sharp, the crown of the shin, the corner of the shin should be beautiful, that sort of thing. If we went with Rashi that sha'atnez getz means everywhere, because after all the stringency must be how we write that letter, not any tagin higher than it.
Speaker 1: What we have, we have both customs together. We take the zayin like the Rambam, and we take the sha'atnez getz according to Rashi's position. Okay, that's how Rav Yechiel Meir explained it.
Speaker 2: Yes. We need to see if you agree, but yes. That's certainly the... yes. The Hagahot Maimoniyot we always say to look in chapter 2, there is a great note there.
Speaker 1: Okay. In short, that's the story.
Speaker 1: Okay, the Rambam says, on which letters? The Rambam says thus, in the first parsha there are seven letters that each one has seven zayin, and that is the shin and ayin of "Shema." Why does he explain to say the ayin? I don't know. Vav and nun of "uvnafshecha" (and with your soul).
Speaker 2: Yes, but the shin of "Shema" and the ayin must have three zayin.
Speaker 1: Shin and ayin, nun of "uvnafshecha," chet and the two dalets of "mezuzot."
Speaker 2: Very good. By mezuzot, here by the way you see that it makes sense a bit. The dalets by mezuzot, the hearing and the soul, like two things that remind the person or what? And why does he enumerate mezuzot?
Speaker 1: Because that's mezuzot, and we make... mezuzah and tefillin are close brothers. Right. And by mezuzah, to remember, by mezuzah it was stated that we make the tagin on the same parsha. I just want to see if the same. Which parsha is the parsha of mezuzah, of tefillin?
Speaker 2: Yes, the Rambam says, there it's different, there we write by "komemiyut" (upright) and by "ukshartam" (and you shall bind them). Why? Because there... it has a different tradition by mezuzah and a different one by tefillin.
Speaker 1: Yes, it's not... the zayin is not a law in the Torah, it's a law in the mezuzah, because in the tefillin we emphasize what's stated "ukshartam," and here we emphasize what's stated "mezuzot." You see that the zayin...
Speaker 2: And in tefillin we don't emphasize the mezuzot?
Speaker 1: No.
Speaker 2: But in mezuzot we do emphasize the totafot?
Speaker 1: Yes. Interesting.
Speaker 2: Okay. But you see that the mezuzah is nicer. Nicer, a friend. In any case, you see that it has something to do with it.
Speaker 1: Interesting. The "uvnafshecha" is "Shema" once, and "titnach" is the second parsha, there are six letters, each one is on three lines. The gimmel of the "ganach" is interesting, there we made "ve'asafta" on the tefillin, and here there is the "ganach."
Speaker 1: No. But in mezuzot we do emphasize the totafot.
Speaker 2: Yes, interesting.
Speaker 1: Okay. The mezuzot is ma'aser. Ma'aser. In any case, we see clearly that it has something to do with it. Interesting.
And here nafshecha, Shema once in totafot, and also in the second parsha there are six letters, each one on three zayin, the gimmel of degancha. It's interesting, in the... there we made ve'asafta, on the ve'asafta, and here there is the gancha. It's interesting. There is simplicity in this, we can't understand the secrets today.
Speaker 2: No, you're starting to catch, some approach is here from the two zayin of mezuzot, the two tavs of the totafot, and the tzadik of "al ha'aretz" (on the land). There wasn't the "al ha'aretz" there either. Okay, interesting.
Speaker 1: It's also interesting which letter of a word. The gimmel is the most dominant letter of degancha. I don't know. The gancha, it's the most alluded to the gimmel, but I don't know why we can't think about the dalet, the first letter of degancha. I don't know why. Perhaps simply because that's the mezuzah, and that's the word. It could be that it's simple, it could be simple that the letters you can fit in a tag. I don't know. Perhaps there's a practical thing in this, that you fit in a tag in an alef, who knows how you'll make the tag, for example. I don't know. Tzadik is "al ha'aretz."
Anyway, "And if he didn't add tagin or added tagin not according to their law, it's not invalid." It's not invalid. Our custom is not to make the tagin. We only make on a sefer Torah. Right?
Speaker 2: No, we make sha'atnez getz, that's generally. But the Rambam's things, I don't know if we make it according to the Rambam. Is there a market for this?
Speaker 1: You can make what you want, it doesn't invalidate either way. Okay, I have a business idea, let's talk after the shiur.
Speaker 2: No, there is, there is, I remember that it could be a part is done. Yes, there are certainly things that we need to see what we do in practice. Why shouldn't we call a sofer? You'll call a sofer to say the shiur.
Speaker 1: And here also by the way, you see that the Rambam will already see in a sefer Torah, there are other things that they used to make. Today most Torahs today everything goes standard. But once, every sofer had his customs how he makes a zayin, how he makes a gimmel, and the like. Diversity. But today we are one community with unity. Today we have more unity.
Speaker 2: Unity shiur lechem. Good.
Speaker 1: Okay, simple custom, I'll tell you. Ah, again, whom do you call "shelo besirtut" (without ruling)? Shelo besirtut... ah, sirtut he already told us in the laws of tefillin, that everything, whether sefer Torah, whether tefillin, that everything needs sirtut. A letter that he wasn't careful with... we also already learned in the laws of tefillin that it must be... correct. Or he added even one letter inside, or removed even one letter, behold it is invalid.
Speaker 2: How does it make sense that he added a letter? I can't say that all sirtut is for the good of the reader, we could add sirtut afterwards. So it appears that sirtut is that the sofer should write it. Sirtut means that the... yes, good, that we should be able to read straight. But if it's written without a ruler, but it's crooked, it's not straight, isn't it the word "shelo beshura" (not in a line)?
Speaker 1: Certainly, so that we should write straight. We must make the scratch beforehand.
Speaker 2: No, we can't add afterwards. That's what I'm asking. We can't add. Sirtut means "shelo beshura," that it's one straightness.
Speaker 1: Yes, certainly! Certainly! Certainly! Certainly! The real point of the sirtut is that we should write on it. If you wrote crooked, what does the lines help you? It helps you nothing.
The point is that we learned, tefillin doesn't need sirtut, but yes, sefer Torah does need sirtut. If he wrote straight, but he didn't make beforehand the scratched line. That's called sirtut. I don't know what sirtut means to make a line. Sirtut means to write straight.
Speaker 2: What does the Rambam say?
Speaker 1: I'm telling you, I'm a rav. I told you "shelo besirtut." I'm telling you what I know to say. That's the translation, I don't understand the question. Sirtut doesn't mean the line itself. The point of the sirtut is that I should write straight.
We learned earlier, earlier, earlier, it was the manner that we scratch beforehand. If he didn't scratch, even if the person learned to write straight.
Speaker 2: Sirtut and shura (line) is not the same thing.
Speaker 1: Yes, that's the same thing. That's the same thing. We learn clearly in the... sirtut is the act of scratching.
Speaker 2: I don't agree. If someone scratches and he doesn't write straight, he's not yotzei (fulfilled).
Speaker 1: I don't agree. That could be, because the entire purpose of sirtut is that we should write on it. So what you're saying that sirtut is a synonym for shura, is not correct. We write on the lines. That's the translation. If you write lines and you don't write on the lines, that's the point. I agree for stringency, but I don't agree that if someone wrote straight and there's no line, he didn't make the... we can't write straight without a line. Is that kosher bedi'eved? I wouldn't have agreed.
Speaker 2: Can't. It doesn't look that way at home. The cheder rebbe already said like us, that we can't add mind with the covering. Ah, we must with the drops. Because it was a ship. I ask, when it's straight is straight is straight.
Speaker 1: No, it won't that it was a ship. The war didn't enter that it would be straight. It's simple, that this is the mind. I don't know why you're looking for trouble here. Okay. How do we hold?
Speaker 2: Yes. It's invalid.
Speaker 1: Ah, also removed sometimes, that we learned. But we make a chaser (missing) sometimes, is it like removed or added. Or just, a lie. Why would someone add?
Speaker 2: No, I don't know, it becomes a question. Okay, we already see why one adds. Ah, look, say at home. One adds. It's a simple custom there is a custom that is widespread. Okay.
Speaker 1: Yes. He doesn't say, in Chutz Yisrael (outside Israel), it's not obligatory. He only says that it's widespread. Shekezen elements on the outside, opposite the space, like heaven. Parshei parshei. Okay. Okay. By the piece that was made setumah, we write Sha-dai, the name Sha-dai outside. Once it's a loss, it doesn't matter, according to what's written outside. Once inside it's not. He doesn't say, he doesn't begrudge. He doesn't say that we can do it, or we should do it, because anywhere outside. Once it's a loss, the four we write outside.
But all straight Kosman but from him, once we started writing that, people would think that we can add here names. Outside of this, you have two powers. If we write it on a get (divorce document), I'm not sure, Rebbe, yes, but I want to understand clearly. From one, this is the Rebbe, we say add a lot, that it means that it adds to the parsha. He writes the ganach with two powers, I know what. But it writes on the side.
Speaker 2: Yes, the Rebbe doesn't mean that it writes into the parsha. No one means that the names of kings are part of the mezuzah. Perhaps between the lines, just as he did outside, he does. Okay, but that's not necessary. The Rebbe, don't say that it invalidates. Look, can you see? Go, say, I say, I say worse.
Speaker 1: Yes. Even if he added holy ones. But the Rebbe is good angels. Names of holy ones, means holy people.
Speaker 2: Ah, and names of the holy ones means that we write there names of the Holy One Blessed Be He, names.
Speaker 1: No, no, I didn't enumerate that, nor names of angels.
Speaker 2: Yes, yes. Names it already states, yasher koach (well done), it already states, yes, Elokim. Names of the holy ones, names of holy people. Please, don't write it for the scribes strongly. Like angels, why not? Rabbi Shimon, Rabbi Moshe?
Speaker 1: Yes, yes, but Rabbi Shimon is the holy one. It didn't even occur to the Rambam to write Rabbi Shimon, Rabbi Moshe that's not written in the Torah. For that it states "commandments of the righteous."
Speaker 1: He says here, he says that it's invalid. But he says, he's an old man, and he didn't get into the topic at all. He says yes, it's invalid. In the next line he says: "These fools don't know that they've nullified the mitzvah, because we say that adding one letter invalidates it, those who make a great mitzvah of unifying the Name of the Holy One Blessed Be He and His love and His service as if it were an amulet for their own benefit."
The fools make it a sign as if the mezuzah is an amulet for their own benefit. And in truth it's a matter, the true great mitzvah is the unification of His Name of the Holy One Blessed Be He and His love and His service, as it says in "Shema" and "Vehaya im shamoa." And that's what it depends on. But the person also puts in there additional segulos (mystical remedies), because he thinks that the whole thing is a segulah, so let's add more segulos. What is the segulah for? For their own benefit. As arose in their foolish heart, that this thing helps in worldly matters.
So, because people thought about the kamea itself that this can help for their own benefit, now the Rambam tears down the very custom that any segulah or any names can help, holy names can help for worldly vanity, can help a person for their own benefit, worldly vanity. As arose in their foolish heart, as they thought in their foolish heart that writing holy names or names of angels and the like can make a person's life more comfortable, that he will have benefit from his worldly vanity better, that he will have more money or more honor or something from worldly vanity.
Now he also thinks that the mezuzah is also like that. But it's interesting, it's actually another level more. Basically, he has replaced the mezuzah with worldly vanity, because the mezuzah has now become invalid. What do you have here? The names of angels.
Speaker 2: Not both. He makes... okay, that's the Rambam. I understand that he replaced it. The Rambam says it's invalid, I know. Would I have known that it's really invalid? I'm afraid that the Rambam knows better.
Speaker 1: Now comes a great question. There was a Jew named Rabbi Onkelos. He was a prince in the Roman kingdom, and he ran away to the sages and he began learning Torah. And they sent after him, so he told the soldiers various beautiful things that he found in Judaism, beautiful talking points, various mitzvos that show the beauty of the Torah and mitzvos. So the Gemara relates. And he said such a thing: By you kings, your kings, who guards whom? The soldiers guard the king. By us, the King guards the soldiers, that's why we have our mezuzah that guards our door.
Yes. What does the Rambam say about this? Let's understand, let's first... let's first say the question. Let's first remember the hashkafic problem of thinking that reality helps for this world, and then comes another teacher in honor of the higher level.
So the Gemara relates, and he said such a thing: By you kings, by you kings, who guards whom? The soldiers guard the king. By us, the King guards the soldiers, that's why we have a mezuzah that guards our door.
Yes, how would the Rambam explain this to us? Let's understand, let's first remember. The problem is the hashkafic problem of thinking that the mezuzah helps for worldly vanities, and then comes another teacher, in honor of that one writes additional names and things. That's the opposite.
Onkelos says the opposite. Onkelos, first of all there's a verse in the mezuzah, he squeezes into the mezuzah a verse that I've never even seen. That's serious objections, and that's the correct hashkafa. Let's not go so strongly.
But what Onkelos says, he says that the reward that one shouldn't think to... wait, wait, wait, let's think for a second.
What the Rambam says in Hilchos Tefillin is apparently the same thing that he already said in Hilchos Avodah Zarah about those who whisper over a wound, because that's a Mishnah, it's not a chiddush (novelty) of the Rambam. The Mishnah says, someone says a whisper over a wound, he says "kol hamachalah asher samti b'Mitzrayim," he says a verse, he's in Hilchos Tefillin. Why? The Rambam explained, that those words of Torah are healing for the body, but these are healing for the soul. The Torah is made so you should know the correct beliefs, not in order to... a holy verse in the Torah, certainly.
Someone asked the Rambam, doesn't the Torah promise reward in this world? Doesn't the Torah protect? Certainly. But how does it protect? Through the fact that you do the mitzvah of mezuzah, and in the mezuzah it says what is ultimately good. If you serve the Almighty...
There the Rabbeinu Menuach or Rama"k, R"M K', I don't remember who he brings. He says, that according to the Rambam, what guards the house is that the mezuzah reminds one of the Almighty, reminds of the unification of His Name and His service, and one who is a servant of Hashem has Divine Providence etc. etc., that guards. But if you think it's the shortcut, that the tefillin itself guards, that's the problem.
So Onkelos is in distinctions. Onkelos only said it for the Romans, because the Romans could understand, but the Rambam said the truth.
It's also not just the shortcut, and also for segulos. He says that what bothers him here is worldly vanity. In other words, certainly if someone serves the Almighty which is not worldly vanity, he also won't be concerned with the world that way. But if someone thinks that a mezuzah is some kind of segulah in order to have a good livelihood, and he doesn't grasp at all the whole topic of "know Hashem and serve Him," he doesn't grasp the whole thing, he also won't have the protection.
Because the protection works only when you don't need it. Because that's not the "end goal." You can't make it the "end goal." When it's the "end goal," you won't have it. When it's a good "side effect" of the "goal," like all things, you'll have it. Like the reward of the World to Come, like the reward that we learned, like the reward that the Rambam taught in Hilchos Teshuvah.
And it's also true that the Rambam holds that an amulet doesn't work at all. It's certain that he holds that writing names of angels doesn't do anything at all. But it's interesting, because there the Rambam said the next thing that one may do certain things.
And here too, Shin-Dalet-Yud he does have, one may write Shin-Dalet-Yud. Even a whole Rambam, one doesn't have to. Yes, like the Name from outside. What is that? Simply to remember the Almighty. He says, apparently think about it, one writes Shin-Dalet-Yud from outside, simply to remember the Almighty.
It's a problem, the mezuzah, think about it, the holy Names are inside somewhere. Listen, don't people consider it a segulah? No, one doesn't write it as a segulah, one writes it to remember the Almighty. There's a problem that the mezuzah is crumpled, one doesn't see anything, so one writes something outside to remember the Almighty.
So he'll say. It was said that it's clear that this is not part of the mitzvah. Therefore it's also not a segulah, and the Almighty won't give any loss because of it. Ah, could also be. But the one who writes inside, he thinks that what's written as a name on my house, that will be a protection. That's what the Rambam says that someone recites verses to fall asleep and the like, if he means it so that it will protect him and that's the purpose, it's the same thing.
It's very interesting, because you see here another very interesting thing. The type who thinks it's a segulah, but he's not satisfied, it's still not a good enough segulah. He'll also write names and things. He has a concern, he won't write more beautiful "quotes." That's not there, because it's very beautiful, "listen heavens and listen," he remembers the Almighty. The fool needs to add, he says, officially, he has here an amulet, he's not happy with the amulet. Maybe the amulet won't work? It doesn't work.
The custom of Israel, but as it's brought here in Hagahos Maimoniyos, that one should add something more on the mezuzah, and we add on the outside, opposite where it says "Hashem Elokeinu," we write the words, the letters after "Hashem Elokeinu," yes? Kuzu, what one puts here, kuzu, and so on. Apparently here is a segulah.
Simple explanation, it says here in Hagahos Maimoniyos, it also says in other places, yes, my custom, yes, the Name is exchanged. He simply brings that the custom is to seal names, he brings here the Ashkenazic custom. He says that it was, it seems that once there was the custom to write the seals and names of angels, and afterwards it was minimized and said that one should be able to put in the Name, the hint. It was the letters, that the Rabbeinu Menuach says that one puts the letters that come after "Hashem Elokeinu Hashem Echad," that comes out kuzu bemuchsaz, kuzu. So, people themselves, it sounds something like mysterious words.
Or perhaps it's another hint that the only thing we want to focus on is "Hashem Elokeinu Hashem Echad." Think, think what happens here. People who think that "Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad" and "Ve'ahavta" is not good enough, they want to write something more. And someone, ah, finally he found that one writes a creation, and he'll now shout it to the book. And what will he find? That it's another hint to "Hashem Elokeinu Hashem Echad." There's nothing on the side except this. Do you see the point of writing? Yes, that's an interpretation.
But it seems that the fact is that the custom to write names and angels and so on is an old custom from before the Rambam, it was quite a significant custom. The Rambam apparently canceled it. In honor of the Rambam, people stopped doing it, and only a little remained.
It could be the Rambam actually understood that the one who writes the names, you only say to remember, and the same thing must be learned about the obligations not. But the truth is, that on the tefillin one must write the names, not such a modern code that one needs to decipher. Usually the codes, the names don't stand already, no, I say that it's a fact that it was put in for the people who sought to become.
The fact is, that all these codes do come from the ideas of segulos and amulets and so on. It could be that one wanted, that you're right, perhaps that's why one makes it minimized, not like it was... amulets, I don't know. Like sacrifices. If someone doesn't have it anymore, it's certainly a kosher mezuzah. Like the Rambam's sacrifices, a little. Yes, because the world wants it, and the Rambam says many times this thought. The world wants very much to put names, okay, here it's not names anymore, from outside I let you.
No, to understand, the Rambam is bothered by the main idea of putting a Name to protect you, not all the names. The Rambam is bothered that you think that a mezuzah is an amulet. He's against the idea. A mezuzah is not an amulet. An amulet? The Rambam doesn't say it's a sin to make an amulet. There's such a thing as an expert amulet that the Rambam brings in Hilchos Shabbos. A mezuzah is not an amulet, a mezuzah is service of Hashem.
An amulet serves you, and a mezuzah you serve the Almighty. That's the main distinction.
We discussed that there's a sign on the totafos that's written in mezuzah. What you mean to say that this is the amulet, you have the totafos, that's the messenger of the amulet. No, you don't need an amulet, you need to remember, you don't need to have according to him at all. It means both, the mezuzah and the tefillin, are vessels that use the same passage, once it's in the manner of an amulet, once it's more in an open manner.
I say, tefillin are also called an amulet. Yes yes yes, but only in this way, not in the physical way. When they said that tefillin means amulet, they said that tefillin is a protection like an amulet. When the Rambam says here amulet, he doesn't mean that, he means that they said then technically what sort of thing it is.
But I think there's another thing, that there's a problem with people who make segulos. It's very interesting, sometimes one thinks that someone a bit more enlightened, he doesn't believe in amulets and in graves and such things, but a religious person, he believes in this. Then one asks him, why do you go to all the segulos? Ah, so I should have good children, so I should make money, it turns out that he lies completely in worldly vanity. All his service of Hashem is really how to make salvations. Salvations is worldly vanity.
Livelihood is money. Livelihood, says the holy Melitzer, or I don't know who, is money.
So this bothers the Rambam very much. The Rambam looks at it that the whole point of Judaism is that one should care a little less about worldly vanity, a little less. And here you come and tell me that Judaism is a segulah to become a bigger glutton? I'm doing exactly the opposite. So besides what he says that it doesn't help, it also goes into this that you think it helps for worldly vanity. As if the Almighty gave an amulet so that one should eat more. That can't be.
So, until here the Rambam's approach. It could be simple, it could actually be that we don't rule like the Rambam, and we should write yes, because we hold yes that it's a segulah, I don't know. One won't answer everything.
If someone seeks a good segulah for livelihood, gentlemen, the best segulah for livelihood is learning every day a chapter of Rambam. We have for healing, for whatever. But the Torah wasn't given as a segulah. The custom of Israel is that one may. The Rambam would... our class can certainly help also for livelihood, for segulos, for healings, as strongly as traveling to a grave of a tzaddik.
Says the next Rambam... ay ay ay ay... you know Meir, that the Rambam wouldn't allow learning Rambam for merit? No, what bothers him? Again, if the Rambam went up to graves of tzaddikim, and one didn't exactly follow what the Rambam actually did. I say, learning the class is dedicated in honor of, for the merit of, for the healing of... I think it's a problem, yes. One needs to remember a bit because the Rambam was a sharp Jew, he wasn't... one needs to remember his approach.
But today there are already lenient sages. All of us learn Tanya and the holy book. One needs to remember the strict ones. Everything is... we know, we're aware of the reward of mitzvah in this world there isn't, that here one isn't aware. Most of the world isn't aware yet.
He's not... you turn around fine, a great tzaddik, people only saw that they become rich because they're his Jews, they do Jewish things, they're obligated to halacha. But it would bother, I think it would bother him. One must do it because it's "fear of God." One needs to remember a bit the... it would bother the Rambam when ah, you learn Torah in order to have more money?
In short, you're an even bigger... not only are you a glutton, but you bring in the Almighty into your gluttony. Hello, you want to eat? Eat alone. Why do you need to owe the Almighty?
And the Rambam would sit with this Jew for a few minutes, and he would explain that he wants the money so that he can do even better avodas Hashem (service of God). Ah, okay, okay, no problem. True, but then you need to do it.
Speaker 1: But it would indeed be disturbing. I mean that it would be disturbing. It could be that one must do it because it's a "v'haya im shamoa" (and it shall be if you listen). One must remember a bit the... It would be disturbing for the Rebbes, ah, that you learn Torah in order to have more money. In short, you're an even greater... Not only are you a glutton, but you're bringing the Almighty into your gluttony. Hello, you want to be a glutton? Be a glutton alone. Why do you need to involve the Almighty?
The Rebbe would sit with this Jew for a few minutes and explain to him that he wants the money so that he can do even better avodas Hashem. Ah, okay, okay, no problem. True. But then you don't need to do avodas Hashem in order to receive money. You get it anyway. You don't need the Rebbe to tell you the Torah. You want avodas Hashem? You can already have money too.
Okay, fine. Now let's go back to learning. Interesting how they called it. Ah, we continue learning with God's help.
Speaker 1: Okay. It is a mitzvah to write "al ha'aretz" (upon the land) in the last line. The last line at the end of the mezuzah should be "al ha'aretz". Not at the beginning of the line, not at the end of the line. Whether at the beginning of the line or in the middle of the line. I don't understand exactly what this is. How do I think it can be? Yes, that it must be at the end, I understand clearly. Perhaps that there can be another small line after it? It seems that no, this is indeed the end. I don't quite grasp it.
Speaker 2: You mean that the two words "al ha'aretz" should be on a line by themselves and end with that?
Speaker 1: That's how it sounds. That's how one does it, right?
Speaker 2: Do you have a picture of a mezuzah perhaps, how it looks?
Speaker 1: Today I think they conduct themselves that they close it up and they put it up. It's a problem.
Speaker 2: What do you mean they close it up?
Speaker 1: No, they do it that way. That perhaps how one hangs a mezuzah.
Speaker 2: No, not that.
Speaker 1: Yes yes, but just look at a mezuzah how a contemporary mezuzah looks. It looks like this, "al ha'aretz", and after that one makes here a closed paragraph, open, whatever. That's a different question. We don't make... We'll see. Ah, is there the diamond of his?
Speaker 2: Lines.
Speaker 1: He doesn't do that. We make on everything. Here, here, here, here, here, here. One simple comfort there to place is good. Okay.
Come, I know, this is now not the picture which is the problem now. Let's say the Rambam... But the Rambam says, "but all the scribes have the custom", the custom is, the essential law itself is not to have "al ha'aretz" at the beginning of a line. Although I don't understand how it can be in the middle of a line.
Speaker 2: Ah, there can be more words on that line.
Speaker 1: More words can be written, but the custom is to write 22 lines, it seems indeed that a line is actually a line.
Speaker 2: Yes, "and the letter at the beginning of the last line", that's the last line.
Speaker 1: There is a Rambam, "and the letter at the beginning of each and every line in order", with which letters each line should begin according to the Rambam, until he goes to write later in the Laws of a Torah Scroll, he will say similar laws there, as there is a law "Shema Hashem Elokeinu Hashem echad" (Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One), this is the custom of the scribes, "Shema Hashem Elokeinu Hashem echad", "words upon your heart", "today upon your heart", "commandment every day", "which I command you today", "and you shall teach them to your children", "and you shall speak of them", "when you sit in your house", "and when you walk on the way", "and when you rise", "and you shall bind them as a sign upon your hand", "and they shall be as frontlets between your eyes", "and you shall write them on the doorposts of your house and on your gates", "and it shall be if you listen to my commandments which I command you today to love the Lord your God and to serve Him with all your heart and with all your soul", there are simply great secrets remembered in this, here everything must be, all mezuzos are written this way anyway, but there is the "totafos between your eyes", 22 lines corresponding to the 22 letters of the Torah.
Speaker 1: Until here we have learned how one writes the mezuzah, now we will learn how one places the mezuzah, how one places the piece of parchment. "Folds it", "rolls it", the way how one closes it is through... Not folding it by putting together, but rolling it, and one does it from the end of the line to its beginning. This means, that it came out written, yes, verse, roll, to write, essentially, from the beginning of the line to its end. It should not be crumpled on the left side, but on the contrary, it should be crumpled on the right side.
"And after rolling it, one inserts it into a tube of reed or of wood or of anything", this would have been the equivalent by tefillin it was placed in such a small cloth that it was inserted into, a cloth.
Speaker 2: No, tefillin is not an equivalent, no, the parchment is placed into a cloth and that is placed into the tefillin, now we're talking about the tube of reed and of wood, also that is not an obligation, then it was halacha l'Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), that is I think just a practical thing.
Speaker 1: No, I'm talking about the part of the cloth still.
Speaker 2: He doesn't say here any cloth.
Speaker 1: No, there is no cloth, one places the mezuzah into a box and that is placed on the wall.
Speaker 2: Yes, "or of wood or of anything", it has today become completely closed up.
Speaker 1: "And attaches it to the doorpost with a nail", or "digs into the doorpost and inserts the mezuzah into it", it's closed up in the sense that it lies in a box, but one must place it with a seal. It's not a sealed box, it's simply a tube.
Speaker 2: What is a tube?
Speaker 1: A holder, such a... a tube is such a straw, I don't know, a reed.
Speaker 2: Yes, a reed, it's something that grows.
Speaker 1: How easy is it to take out and read?
Speaker 2: He tells us.
Speaker 1: Very easy. I give it a knock, and I take it out. Obviously one places it in a way that it should be strong, it shouldn't fall out, but it's not stuck, it's not pressed from all sides. Today there are other materials. One can pull it out if you want, take it down from the wall.
Speaker 1: Today one places it into a large plastic that one cannot normally open. That's the main thing that prevents opening. Today's mezuzos, when you go to mezuzos one places it into such a plastic. Apparently one holds that it should be preserved better, but on the other hand one cannot open it at all. And you learned earlier that a mezuzah may not be covered.
Speaker 2: Don't they do with tefillin that the tefillin should be very strongly hard, there should be no way to open it.
Speaker 1: But tefillin is not made to be opened. There is nothing in the Torah that one should open it. "Four garments placed on Aaron's head". Here by mezuzah there is a law that one must be able to open it. There is a law of "grasping by hand". One must be able to open it. Today one conducts oneself to place it in such a plastic which is very difficult to open.
Speaker 2: Okay, one can open it.
Speaker 1: Another question is whether one needs to place something stronger than a strong glue. Apparently any glue or sticker is enough. It doesn't seem that one needs to... You see here a nail or digging. The digging also doesn't need to be so strong. He makes a small place in the door and one can insert it. It's like a practical thing. I don't see that it's a matter of affixing. There certainly needs to be a certain strength, but one doesn't see from where the later authorities took the innovations. One doesn't see. The Rambam is clear that one can place it in a hole. He digs, he makes a small hole, and he places it in. It's such a small... He digs a bit into the wood.
Speaker 2: Yes, so one doesn't see that it's an issue of Pesach that is not fit for nails.
Speaker 1: Yes good.
Speaker 1: Further the Rambam says, "and anyone who is not affixed with a mezuzah is exempt". Now he's going to talk about the blessing for the mitzvah from the first time when one places a mezuzah. "And anyone who is not affixed with a mezuzah is exempt". The blessing is "Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us to affix a mezuzah".
Speaker 2: Yes, good.
Speaker 1: The Rambam says, why does one say the blessing at the time... Also the text of the blessing, the mitzvah is the affixing, not the actual writing, and they indeed say "to affix", as you say.
Speaker 2: Yes, you don't say at the time of its writing, that its affixing is the mitzvah.
Speaker 1: The mitzvah is affixing the mezuzah on the door, not the actual writing.
Speaker 2: Although in the Torah, the language of the Torah says "u'chtavtam" (and you shall write them). It doesn't say "u'kvatem" (and you shall affix them).
Speaker 1: You mean the Torah "u'chtavtam" and "u'kvatem". But there was once a certain time when one wrote it on the wall, on the door, before there was parchment. One didn't have any parchment.
Speaker 2: You know what I'll tell you? Writing, writing apparently must be on a... It says indeed "u'chtavtam", not any apparently. And why did the Sages say that one writes on parchment? There was no way of writing on the wall? That's not called writing? Like a book, like I don't know what. I don't know.
Speaker 1: Yes, in the Laws of Shabbos, yes. I tell you, if you think that earlier Jews had houses possessively in the Land of Israel, in the desert they already wrote on the... If one lives in a tent of leather. Like a tent. I don't know.
Speaker 2: So you understand already why they forbade making any affixing? Because where would you do it? They were indeed in a tent. It doesn't say "u'chtavtam ba'ohel" (and you shall write them in the tent).
Speaker 1: Ah, then I understand why it's called mezuzah, because once that used to be the mezuzah. I don't know. I don't know. There are matters, there are... I think there were Sadducees or Karaites who wrote straight, but... On the...
Speaker 2: No, the "u'chtavtam" is the issue. You see, here is indeed the essence of the mitzvah of affixing.
Speaker 1: Yes, the "u'chtavtam" you should write and have what to place. It's indeed simple, we live in a reality where there is a system, there are scribes, there are...
Speaker 2: Yes, I ask you, why can't you take a pen and go write on the wall? One writes and one makes the... One makes affixing the mezuzah. You need to write and affix. Do you understand what I'm saying?
Speaker 1: Yes, I don't know. It could be that once there was something.
Speaker 1: Fine. He now says, how does one hang it up? "Hung it on a stick", interesting. "Hanging on a stick is invalid, because this is not affixing." Apparently stick means that it's not connected to the door. He has some stick that lies by the door, and he places it on the stick. That's how I think is the meaning.
Speaker 2: Not that there is a stick on the door.
Speaker 1: On the door, what's the difference? It says so. It must be built into the door, into the mezuzah. Fine, a hole in the door, they did nothing. Further, he simply placed it, that's the word, yes? He simply plain placed it, he didn't do it, because that's simple, because one needs to place it.
Speaker 1: Again, he made a hole in the doorpost, and he inserted the mezuzah like a bolt, like a bar that is attached with a ring. He made a small hole in the doorpost and inserted the mezuzah like a bolt, like a bar that is attached with a ring. That means, he placed it straight in stretched. A bar is like a nail, like a bar was in the Tabernacle, yes, like the bars inside, and he placed the mezuzah before it, he inserted the mezuzah there. It's not placed on it, but he inserted it straight in a way. The mezuzah must hang as one places in a doorpost of the entrance, but you cannot insert it completely into the door like a bar.
Speaker 1: Deepened a tefach (handbreadth), if he dug into the wall and he made very deep this, it's also invalid. What is this different from the digging earlier?
Speaker 2: No, digging you cannot make a whole tefach.
Speaker 1: Here he says, if he made a whole tefach in, it's already invalid, because it must be by the door, not that one should search and one should need to insert a hand and dig for a mezuzah. That's what it means, not to be too deep and far.
Speaker 2: What? I hear.
Speaker 1: Yes, a tefach.
Speaker 2: No, he says that it has to do with the reason from the meal offerings, he brings.
Speaker 1: What does it mean? I have what? Deepened a tefach? How does this come in today?
Speaker 2: No, the reason from the meal offerings is perhaps the next piece.
Speaker 1: Ah, the next piece is the reason from the meal offerings.
Speaker 1: He says that the obligation of beautification is by mezuzah, that it must be "al mezuzos" (on the doorposts), not "toch mezuzos" (inside the doorposts). He made his own interpretations, the Levush.
Speaker 2: Really? Al mezuzos.
Speaker 1: The Levush had a system of rules, just as the Rambam brings already even in the Laws of Vows, one doesn't need to go back to the Gemara to say the reason. One can look at the law and think one's own reason. One does it all the time. He says his own reasons, even though I'm not relying that many people learn the Rambam and I don't know exactly what the Gemara says the reason, one can say oneself because the Rambam didn't bring the reason. One can understand from the opinion what it looks like that it makes sense.
Speaker 2: Anyway, it seemed to me that he has a strong Torah opinion.
Speaker 1: Yes, yes, like us.
Okay, it's not only... Yes, because good. The last piece because it's strong in the reason.
Speaker 1: One can look at the law and think oneself the reason. One does it all the time, he says his own reasons. All the more so when one learns the Rambam and I don't know from where the Gemara says the reason, one can say oneself, because the Rambam didn't bring the reason. One can understand from the opinion that he says, it makes sense.
Anyway, this means to me that he has a strong Torah opinion.
Speaker 2: Yes, yes, like us.
Speaker 1: Okay, there is a Mishnah, yes, that's how it goes. The next piece is chapter nine, law 51. Cut reeds and affixed them as a mezuzah. He took a bunch of reeds, and he wants to make from this a frame. One binds them together, one sets it up, and that becomes a mezuzah. On this one can place a door. And likewise joined the reeds and made from them a mezuzah, it's invalid, because any mezuzah that cannot stand by itself is not a mezuzah.
Why? Because there was already a mezuzah there, and it became invalid as a door. That means the mezuzah served two purposes: to be a mezuzah, to be a piece of parchment that has the mitzvah of mezuzah, and to be the mezuzah, the doorpost. So one must first make a mezuzah, and on the mezuzah place a mezuzah. One cannot make a mezuzah and use it for a mezuzah.
Speaker 1: Okay. But apparently, even if you served it, you need to take it down and put it back up. It's not simple.
Speaker 2: Yes, it's simple, there was no affixing of a mezuzah.
Speaker 1: It's very interesting, it has a law of affixing a mezuzah. I don't know where this came from.
Now one can learn that one must check it.
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Yes.
Speaker 1: An individual's mezuzah, that's something for example, there is no such thing for example, but will one make a blessing when one finishes making the tefillin shel rosh (head tefillin), because one is going to place it in the proper place? Because the mitzvah is the binding, the mitzvah is the placing each day on the head. But here there is no something daily, but there must indeed be a certain time. Or the mitzvah is the placing, the one who places it. The one who places it, when he enters the house, he doesn't have the mitzvah, because... He has the fulfillment of the mitzvah, but he doesn't do the action of the mitzvah.
Speaker 1: The Rambam says, simply a law of checking the mezuzah. And in tefillin the Rambam said that Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, the master of the Mishnah, inherited old mezuzos from his... Hillel, excuse me, Hillel the Elder inherited the grandfather of Rabbi Yehuda HaNasi, inherited tefillin from his grandfather, and the Rambam says one doesn't need to check, but mezuzos one does indeed need to check.
Is this according to Rabbi Yitzchak, because it lies in some weak place where one can open it. But the Rambam doesn't say so. The Rambam says why? Mezuzah is an individual, you check twice in seven years. The Rambam says twice in a jubilee. Interesting.
Speaker 1: Twice a shemittah (sabbatical year) or twice a yovel (jubilee)? It depends. An individual - every shemittah, and for the public - every yovel. Okay.
Twice a week is also an interesting shiur (measure). Why would you give away for the public when you're going to leave the most common one? It's very interesting. What is the shiur of twice a week? Instead of saying once in three years, he says twice in seven years. It's also hard to carry out. It doesn't mean once in three years. What does it mean? Once in three and a half years?
Speaker 2: Yes, but then what does twice a shemittah mean? Perhaps in every shemittah three times?
Speaker 1: He brings from the Aruch HaShulchan, whom I hold very highly, he's a beautiful posek (halachic decisor), that this is a thing, this is a medium, that a person needs to sometimes be concerned if it's a damp place, or it's located in a hot place often. Whatever, if a person has finally a place to think about, one needs to check once a year.
Speaker 1: But also the opposite, let's see. Look, you look in - why does one need to check it? Perhaps a letter was uprooted or erased. It can tear a bit or get erased. Why? Because of proximity to walls it rots, mold forms.
So, seemingly, today's mezuzos for example that one buys, one puts it in well in a strong plastic, and one can even see a lot that is clear, one can see through it that it's whole. So one doesn't need to check. This is only in a manner where it forms and becomes moldy. I don't believe it.
Speaker 1: On the other hand, I want to tell you this. Even most, I have a fact. Let's think of a fact. You go to the sofer. People aren't keeping the halachos. They were told to check the mezuzos. How often does one find a pasul (invalidation)? What does the sofer check? No, what does he check at all? He usually checks if the pesulim (invalidations) that the original sofer made is not the halacha. That's not the halacha. The halacha is to check perhaps it deteriorated and lost its kashrus. That's not the topic.
I ask the sofer, does it happen at all in all of Lakewood that the mezuzah tore? He says yes, it happens. I don't know if it happens so much that one should make from this an obligation.
Speaker 1: I ask if it's good for me. It can already mean that one doesn't need a sofer at all to check, rather for the same money the homeowner can open and see. There was some mold.
Speaker 2: A sofer one doesn't need to see, look, the Rav says that one needs a sofer. The sofer checks it perfectly.
Speaker 1: Okay, okay.
Speaker 2: The chacham (sage) says that one doesn't need a sofer at all, he has no doubts. Even the checking that the sofer checks, you can also check yourself. Look at this, all the words are missing, look at all these letters are whole. A question is missing, the Rav asks, what the sofer does the same thing, he also asks the Rav.
Speaker 1: Oh, I don't want to dare say this, because I don't want to be angry. No, this isn't... People think that a Sefer Torah or a mezuzah is something that no one can know what it is. Every Jew can do it himself, he can see if the letters make sense, if a letter is missing, if it's... But this isn't the main thing, the obligation isn't to say that one missed a letter, the obligation is to check if it became rotten. Can you give a check, take it down, look if it's good, put it back. Seemingly on top of it.
Speaker 2: I believe that there are poskim who will say that once a decree was made it already became a... what, that one should check that one missed a... I missed a letter when I wrote it.
Speaker 1: No, an obligation of checking one needs.
Speaker 2: An obligation of checking on that.
Speaker 1: I agree, I agree.
Speaker 2: It doesn't make sense that one should have an obligation to check that someone missed a letter when he wrote it.
Speaker 2: The Lubavitcher Rebbe always said to check the tefillin and mezuzos.
Speaker 1: Yes, I don't know why.
Speaker 2: Perhaps this isn't the same mitzvah as theft?
Speaker 1: I don't agree with you.
Speaker 2: No, but it's a halacha, the Torah says that there is such a thing. How does this come into logic?
Speaker 1: One must always check the tzitzis that the tzitzis haven't torn off something.
Speaker 2: Tzitzis one actually needs to check, because it tears off a lot.
Speaker 1: And this isn't revelation.
Speaker 2: One would see in the laws of tzitzis.
Speaker 1: No, I don't know. Presumably he had an answer to my question, I wasn't such a scholar who told him things. Presumably he asked me.
Speaker 2: No, but I'm telling you something, that if he would have done it only on mezuzos you would have been right, but he said it on tefillin too.
Speaker 1: Tefillin is a much greater question, yes. Chabad, what happened, sends me that one should check the tefillin and mezuzos.
Speaker 2: Actually I don't understand, I don't know why.
Speaker 1: I think that the Lubavitcher Rebbe perhaps spoke more about mezuzos, that one needs to place them properly as well. Perhaps he meant to say that if he wants to make himself mehudar (beautified) in mezuzos, he wasn't a... If one of our listeners to the shiur is a Chabadnik, he can send in the inside information. He should send in the matter of why the Rebbe said these matters.
Speaker 2: But this is the twenty-four years, the Lubavitcher Rebbe takes.
Speaker 1: But this is you.
Speaker 2: Twice in seven clearly means, not that... Actually a very interesting shiur, but what tells me once what does this have to do with shemittah or with yovel? Okay, this is a way of saying a shiur, I don't know if this is difficult, but twice in seven years sounds like... But what brought the Rebbe a whole day? I mean, I'm afraid that the Rebbe meant that...
Speaker 1: Here it says checking tefillin, ah, this is checking tefillin, this is the discussion, this is the top discussion. Yes, but I don't see any special source, one needs to search in the... And this is all the same thing, he brings that the Rebbe said one should check every year, there's also a second posek, when every Elul one should check the mezuzos and the tefillin. It also doesn't look clear why... why... where does it say the thing that one should do it in the month of Elul? All as a chumra (stringency) like this? Okay, this is just, like the month of Elul one remembers Jewishness. But... yes, it's such a chumra, but I don't see why...
I'm afraid that the Lubavitcher Rebbe was simply concerned that many people have invalid tefillin, or they don't put on tefillin at all, and this was such a nice way how... yes, it's more such a nice way that will remind them.
I see different ones here, and I don't see anyone who brings the sources. It's also a way of making such emissaries, one should have dealings with Jews everywhere, should sell covers for mezuzos. Or I need to have a business.
Speaker 2: Yes, good. And livelihoods.
Speaker 1: Ah, but people who really don't know what a mezuzah means, can certainly be. But... actually, but it's not clear, perhaps this was simply such a way of maintaining his wonders, I don't know. I don't know what the Rebbe had to say, I have no idea. He used to say many times one should check the mezuzos and the tefillin.
Speaker 1: What does the Rema say when a Jew has trouble? He doesn't bring any source here. Can one say, when a person has trouble, he needs to say that it's not a coincidence, and he should do teshuvah (repentance).
Speaker 2: Yes, exactly, the Rema wouldn't have liked this so strongly, because the main thing of the mezuzah is to remind, it should remind you of the unity of Hashem. Ah, but how can you say this to a Jew? Check your service of Hashem.
Speaker 1: The Lubavitcher Rebbe actually meant this, you should care more about the mezuzos and tefillin, you should do an action. What should he do with you? He needs to remind you to check the mezuzos and tefillin? No, you should... You have trouble? Perhaps check your service of Hashem, how do you say this to a Jew? Imagine for example what a woman writes here to the Lubavitcher Rebbe, he says, do you check that you believe in the Almighty? No, this is a way, so the Torah gave the advice how to write the tefillin. Okay, certainly it needs no proof, that you see that not all other great scholars of Israel don't conduct themselves this way anymore nowadays, so I don't know.
Speaker 1: Anyway, back to the topic, everyone is obligated. Okay, until now we've learned about the, okay, one more halacha.
The Kozhnitzer Rebbe says a bit more, that from the Rambam it's implied by tefillin you read that it's a virtue not to check at all. Such a refined language there is, why does the Rambam bring that Hillel the Elder was in doubt that it's his grandfather's tefillin? It's not so, it's actually a virtue. The Rambam would like, no, the Rambam wouldn't have written such a story just like that. It's not that it's not just a simple story. It's certain, this I agree, it's certain that one can use the grandfather's tefillin, but the holy Tanna Hillel the Elder put them on, he put on every day his grandfather's tefillin, he didn't think to check. No, the Rambam brings it for a reason, that he wants to say that it's highly recommended as it were, he doesn't say the word, but there's the other side too, if there's a concern from inside in the grandfather's tefillin, one needs to check it, if it became wet, I know what.
Speaker 1: It's certainly agreed, and there's the story of the Lubavitcher chassid who became aware that he never put on kosher tefillin. There are such stories always, but every story, and the Rambam would have actually liked the story, why? Because if the Lubavitcher chassid was such a level that he didn't lose his joy and his devotion even when he became aware that he did the mitzvah for years, he actually did the maximum of love and fear of Hashem.
Speaker 2: No, it also has to do with teshuvah, the teshuvah between man and his fellow, I remember that he says that he didn't make angry at the other, he found that his tefillin were invalid.
Speaker 1: It's simple, because the Torah, we fulfill the Torah, we're not machines, the tefillin is to remind. The Torah says that you have a chazakah (presumption), you bought from a God-fearing sofer, established, whatever, all these things. But if you did what the Torah says, it's proper to be that in the course of history you need to imagine that there were in the course of history twenty million tzaddikim (righteous people), I know what, and twenty of them put on invalid tefillin their whole lives because they followed the halacha. Known in the upper wisdoms.
So it goes, that the Almighty made the world this way, what do we know why? It's very funny, you know, one thinks that it's a revelation what it's a... You did properly, and were you yotzei (fulfilled), there's no question at all, and what is the... A person is obligated to do his part... In other words, if someone bought tefillin according to law, and he did his mitzvah, and he put on for seventy years invalid tefillin, and the second one didn't do the mitzvah incumbent to buy with the money, I know what, he didn't do the obligation incumbent upon him to buy tefillin, and he put on all years kosher tefillin, that one still did his mitzvah, and that one didn't do his mitzvah. This one merited every day to have the tremendous thing of kosher tefillin on his head, and he not.
He did yes, because from the side of truth... What did he do? He did it for the sake of His unification. But this isn't an answer, he didn't want from it, he put on for the sake of His unification. But I can't say in learning, he fulfilled all the laws of tefillin every day. No, I say in the case of the above, what did he do there, what could he do? Tell me one thing, that the tefillin opened up, you notice that the tefillin needs to open. Didn't you do it above for the sake of His unification? No, this is already too Chassidic. But not, I mean to say, it's only a remembrance, it should be at least something else perhaps. I don't know, there is a halacha that one should put on tefillin. But who is obligated? The Rambam says. Who is obligated? The Rambam says. One needs to think if there would be a Rebbe who instead of saying one should check the tefillin, every time someone who asks a question he should say he should send an accountant to check all his accounts, if he's not God forbid being stolen from, right? If he wasn't dishonest with the wife, and if he had... an obligation incumbent upon him. Okay, an obligation incumbent upon him, says the Rambam, everyone goes in when learning, who is obligated? The Rambam says, everyone has full women and slaves that it's not my concern or what it's not dear. My principle. From principle, because a mezuzah can... He doesn't put himself an education by the child... But what is the education, even a baby? Newer, a child already notices, or a child that... It doesn't say... Okay perhaps just, from the age of education, weapons clear, and I'm not exempt every time here an exemption the same. Is a Jew obligated and a Jew's heart, because or outside Israel. It happens if someone rents a house outside Israel. Or someone lives outside and lives in a hotel in Israel, the obligation of immediately. Exempt from mezuzah for thirty days. The first thirty days of renting in the exemption. Why does he say thirty days of renting? Because they are father, father, renter of a house, father, renter of a house, Land of Israel, obligated in mezuzos immediately, one who rents out in the Land of Israel is immediately obligated in mezuzos, what is the difference? You're already no outside, the Land of Israel is a Jew, where does a Jew live, a Jew truly lives every Jew in the Land of Israel, when you rent out in the Land of Israel, you're already living there, eh, tomorrow he's going out, and outside Israel is always, everything is temporary. Even a Jew, after thirty days, okay, already has permanence. But before thirty days, he still doesn't have permanence, perhaps tomorrow he'll change his mind.
That we just now learned, that the mezuzos must end with the words all land, but a special line, everything is all land. There is where a Jew belongs, we are here temporarily, here in exile, Thames, Ribver, or wherever. It should say the Rambam, that when a person is still in a manner of entry into a house, it's still not an obligation, when it becomes already more permanent. In the Land of Israel, the dwelling itself is already called permanence.
But in the Land of Israel there's still a condition, when in a dwelling outside, an outside is such a thing, an outside is on the roads, yes? Hotel is shown on Brazil. Yes, so travelers. I mean an outside means a hotel, or an inn like that. So is the halacha, why I think that there are people who are thinking in the Land of Israel, they go in and they would rent a room, or there such things and he brings with his mezuzos. Seemingly here one sees clearly that it's not an obligation, because a dwelling outside. So travelers. I already know why people aren't making bites. Have you heard of this? I've seen people are somewhat worried. They think that this is a merchant's house. Yes, but seemingly it's not a rental of the house, it's a temporary dwelling, an inn.
The Geonim and Rishonim that you mention, he rents a room, perhaps indeed he doesn't - when he goes to the Grand for ten days in the summer, does he go around without a mezuzah? I don't know. Perhaps then he's already called a renter (shokher)? I don't know. He doesn't say the measure of when it becomes a temporary dwelling (diras arai) and an inn (pundak). He explains, the Rav Domb"n, that the simple meaning is that the Chachamim want people to remain in their homes, therefore they established that one should put up a mezuzah, so that he should remain there. But an inn isn't relevant, an inn is made for temporary stays and he's going to leave. According to this, there's no difference even if he rents a house for the summer. Okay, perhaps at some level it already becomes an actual rental (sechirus).
Okay, another law regarding a renter, an important law. Someone who rents a house in Eretz Yisrael, a renter is obligated to affix a mezuzah, meaning the mitzvah is on the renter, on the one who rents. Even if he gave payment for its affixing, why? Even if he pays that the landlord (mashkir) should do it, even... This means to say that the renter must pay. Does this mean to say that the landlord must obligate the other one to pay for it? No. The money must also be paid by the renter. The mezuzah is an obligation of the resident (chovas hadar), not an obligation of the house (chovas habayis). The mezuzah is one of the earlier laws that we learned, that it has to do with the house, regarding this one doesn't say renter. One says no, it has to do with... It doesn't say something extra, the mezuzah doesn't say that it's an obligation of the house, but yes, okay.
And when he leaves (vechesheyotzei), another interesting law, when a person leaves his rental, he doesn't take his mezuzos. One doesn't empty a house of mezuzos. This goes without saying, the house had mezuzos there, you're not now going to take them down and remove them.
What is the reason that it says? You harm the next person who's going to move in. But this doesn't fit so well. The Tosafos says that the reason is that harmful spirits (mazzikin) come into a house where there are no mezuzos, the entire house becomes damaged (kulo beisa mizka havi). It turns out that you're causing damage (pnei heizek), you're doing harm to the next person. The Rambam apparently doesn't hold of this damage. Perhaps he'll say simply, it's not respectful (kavod) to a mezuzah. A Jewish house gets a mezuzah. That's how I would have thought, what's suddenly the idea.
And it's permitted to take from a non-Jew's house (umutar litol mibeis shel goy), granted there is, according to how I learned it, granted there is a concern that one will desecrate (mechalel) the mezuzah, there is a matter that one should remove it when leaving (kesheyotzei), when one leaves.
The custom (minhag) in America is that one is very careful about this. Rabbi Moshe Feinstein said that one usually takes when one paints over, one paints over the house, so it's not urgent. No, during the painting one anyway takes down the mezuzos to paint. If one takes down the mezuzos, not God forbid to remove them, one takes them down to paint, then it's already accepted in the law that one is obligated to replace them for the other person. This was Rabbi Moshe Feinstein's answer (teirutz).
You would have to say that to the painting has come something else, that during painting non-Jews are involved, and many times they take down the mezuzos and they throw them away, and one wants to replace them. So it becomes the law of standing in a house for a non-Jew (omeid bebayis legoy), that on the contrary, here you're doing it for the honor (lekavod) of the mezuzah.
There are other people who have a permission (heiter), that if a person has special mezuzos, he puts up weaker, cheaper mezuzos, and he settles accounts with the person who's moving in.
An enactment (takana), one can settle accounts. The truth is that one can settle accounts simply with the Jew who's moving in. Many times it's a problem, until the other one finds a scribe (meseik), who knows. There isn't the obligation that Rabbi Moshe Feinstein says, when he made the enactment, he said that we're talking about a homeowner (baal habayis) who is financially invested. But a matter of honor of the Torah (kavod haTorah), or the mezuzah, it's very reasonable (mesubar) that a long-term owner who takes in every period of time different people, should have a set of mezuzos and he should put them up when someone leaves, simply make it easier for the people, because that's the problem.
Or one says that the landlords where every year a kollel young man changes there, where the starter homes that one keeps exchanging, every landlord should have a whole set of mezuzos. If the landlord puts them up, then he has his permanent (kevuos'dige) mezuzos. It's already part of the rent, whatever. This is indeed what's done, in certain places. That there's an obligation that the neighbors should do. If there's already a Jewish homeowner who already put them up, they're already put up, and they remain there already.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80082#
Iyun Lemchshava 2026 Campaign
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.