הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד
אין דעם שיעור לערנט מען הלכות תפילין פרק ד' פון רמב"ם, וואס באהאנדלט דעם סדר פון הנחת תפילין - וואו מען לייגט די תפילין של יד און של ראש, די ברכות וואס מען מאכט, און ווער איז חייב אין דער מצוה. עס ווערט אויך דורכגענומען די הלכות פון גוף נקי, אז מען טאר נישט שלאפן מיט תפילין, די דינים פון בית הכסא און מרחץ, און אז מען דארף זיך אלעמאל דערמאנען אז מען גייט תפילין. דער רמב"ם שליסט אפ מיט א שמועס אז תפילין מאכט א מענטש עניו וירא און העלפט אים אפהיטן פון שיחה בטילה און מחשבות רעות.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות תפילין פרק ד׳
הקדמה
ביז יעצט האט מען געלערנט וויאזוי מ׳שרייבט תפילין, וויאזוי מ׳מאכט די בתים און רצועות. יעצט גייט מען לערנען וויאזוי מ׳לייגט די תפילין – „דער ענד-יוזער׳ס מצוה.”
—
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
רמב״ם: „היכן מניחין את התפילין? של ראש מניחין אותה על הקדקד, שיהא סוף השערה שכנגד הפנים, המקום שמוחו של תינוק רופס בו.”
פשט: די תפילין של ראש לייגט מען אויפן קדקד – דער פלאץ אויבן אויפן קאפ וואו ביי א תינוק איז דער מוח רופס (דער ווייכער פלאץ), ביים סוף פון די האר כנגד הפנים.
חידושים:
– דער פסוק זאגט „לטוטפת בין עיניך” – חז״ל טייטשן „בין עיניך” נישט ממש צווישן די אויגן, נאר אקעגנאיבער די אויגן אויבן אויפן קאפ. „בין עיניך” מיינט אינמיטן פון קאפ (אזוי ווי די אויגן זענען פאזיציאנירט), אבער אויבן, נישט אויף דער שטערן.
—
רמב״ם: „וצריך להניח אותה באמצע כדי שתהא בין העינים.”
פשט: מ׳דארף לייגן אינמיטן פונעם קאפ, כדי עס זאל זיין אקעגנאיבער צווישן די אויגן.
—
רמב״ם: „וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת.”
פשט: דער קשר פון הינטן בינדט מען ביים אויבן פון גענאק – דער סוף פון דער גולגולת (שעדל-ביין).
חידושים:
– פון דער גמרא: „קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה” – דער קשר דארף זיין העכער ווי די באקן פון טראוט. „והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור” – „כלפי פנים” מיינט אז די שיינע שווארצע זייט פון קשר איז כלפי חוץ (צום מענטש צו).
—
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
רמב״ם: „של יד… על הקיבורת, והיכן הוא? בשר התפוח שבין מרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע. ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות תהא התפילה כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך.”
פשט: די של יד לייגט מען אויף דער קיבורת – דער פלייש-הויכונג צווישן דער שולטער-דזשוינט און דער עלבאגן-דזשוינט. ווען מ׳דריקט דעם עלבאגן צו די צלעות, קומט אויס די תפילין כנגד דעם הארץ.
חידושים:
– דער רמב״ם פארבינדט צוויי פסוקים: „על ידך” (וואו מ׳לייגט) מיט „והיו הדברים האלה על לבבך” (כנגד הארץ). מ׳האט נישט געהייסן בינדן אויפן הארץ אליין, נאר בינדן אויף דער האנט אקעגן דעם הארץ.
– אלע מקומות הנחה זענען הלכה למשה מסיני – „מפי השמועה למדו” – נישט סתם א דרשה נאר א קבלה.
—
דרך המינות – אויף פס ידו אדער מצחו
רמב״ם: „ואם הניחה על פס ידו… או של ראשו על מצחו, הרי זו דרך המינות.”
פשט: ווער עס לייגט של יד אויף דער פלאכע האנט (פאלם) אדער של ראש אויף דער שטערן – דאס איז דרך המינות.
חידושים:
– דער רמב״ם זאגט נישט „לא יצא” – ער זאגט „דרך המינות”, וואס איז ערגער ווי נישט יוצא זיין. ער האט אפשר יוצא געווען (ווייל ער האט עפעס געטון), אבער ער האט געטון ווי די מינים.
– דער רמב״ם דעפינירט: „המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו” – מינות איז ווען מ׳טייטשט פסוקים לויט אייגענעם שכל, אן קבלת חז״ל.
—
עגולות תפילין
רמב״ם: „העושה תפילתו עגולות… ואין בו מצוה כלל.”
פשט: רונדע תפילין – קיין מצוה בכלל, נישט אמאל א האלבע מצוה.
חידושים:
– דער לשון „ואין בו מצוה כלל” (נישט סתם „פסול”) איז לשון המשנה: „עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה.” דער רמב״ם איז מעתיק דעם לשון.
– דער רמב״ם ברענגט נישט דעם חלק פון „סכנה” (רש״י טייטשט סכנה אז עס קען אריינגיין אין קאפ).
– פראקטיש פאר מענטשן מיט OCD-חששות: „עגול” מיינט ווי א ניסל – אויב דיינע תפילין זעען נישט אויס ווי א ניסל, ביסטו גוט.
—
איטר (לינקס-הענטיגער)
רמב״ם: „איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל.”
פשט: א לינקס-הענטיגער לייגט אויף זיין רעכטע האנט, ווייל דאס איז פאר אים די „שמאל” (שוואכע האנט).
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס שיטה: „ימין” און „שמאל” ווערן דעפינירט לויט פונקציע (וועלכע האנט איז דאמינאנט), נישט לויט פאזיציע.
—
רמב״ם: „ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם.”
פשט: אן אמבידעקסטרער לייגט אויף שמאל ווי אלע מענטשן, ווייל ביי אים איז קיין האנט נישט שוואכער, גייט מען צוריק צום נארמאלן דין.
—
הלכה ב – צוויי באזונדערע מצוות
רמב״ם: „תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה.”
פשט: של ראש און של יד זענען צוויי באזונדערע מצוות – נישט ווי ארבעה מינים וואס איז א סעט. האט מען נאר איינס, לייגט מען איינס.
חידושים:
– ווייל ס׳איז צוויי מצוות, קומען צוויי באזונדערע ברכות מיט צוויי באזונדערע נוסחאות.
– „לא מעכב זה את זה” – וואס מיינט עס? ס׳מיינט נישט אז מ׳מעג לכתחילה לייגן נאר איינס. מ׳איז מחויב צו לייגן ביידע תפילין יעדן טאג – ס׳איז צוויי באזונדערע מצוות. „לא מעכב” מיינט נאר: אויב מ׳האט נישט איינס (למשל מ׳האט נישט קיין של ראש), זאל מען נישט מיינען אז מ׳איז פטור פון של יד אויך. מ׳קען מקיים זיין איין מצוה אן דער אנדערער.
– [דיגרעסיע – חסידישע תורה:] פארוואס זענען דא תפילין של יד און של ראש? ווייל אין אידישקייט דארף דער קאפ (שכל) האלטן צוזאמען מיט דער הארץ (רגש).
—
הלכה ב (המשך) – ברכות תפילין
רמב״ם: על של ראש – „על מצות תפילין”; על של יד – „להניח תפילין”.
חידושים:
– פארוואס „להניח” און נישט „לקשור”? ביי של יד שטייט אין פסוק „וקשרתם” (קשירה/טון), ביי של ראש שטייט „והיו לטוטפות” (זיין/הנחה). „להניח” פאסט צו של יד ווייל די האנט טוט זאכן – ס׳איז אן אקטיווע הנחה.
—
רמב״ם: „אם הניח שתיהן [בלי הפסק], מברך ברכה אחת – להניח תפילין, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש.”
פשט: ווען מ׳לייגט ביידע אן הפסק, מאכט מען נאר איין ברכה – „להניח תפילין.” אבער אויב מ׳האט גערעדט צווישן זיי (דיבר ביניהם) אדער געווארט, מאכט מען צוויי ברכות.
חידושים:
– דער רמב״ם הלט: איין ברכה ווען מ׳לייגט ביידע אן הפסק.
– מנהג אשכנז (רמ״א): מ׳מאכט צוויי ברכות אפילו אן הפסק.
– כדי יוצא זיין דעם רמב״ם, זאגן מאנכע די צווייטע ברכה שטיל און זאגן „ברוך שם כבוד מלכותו” דערנאך, אויס חשש ברכה לבטלה. דער רמ״א אליין זאגט מ׳זאל זאגן „ברוך שם” – דאס איז א שפעטערע צוגאב.
– תשובות הרמב״ם – איין ברכה אויף צוויי מצוות: דער רמב״ם האט בפירוש געזאגט אין זיינע תשובות אז ס׳איז טאקע צוויי באזונדערע מצוות, נאר חכמים האבן געגעבן איין ענין – מ׳קען מאכן איין ברכה אויף צוויי מצוות כל זמן זיי זענען אין דעם זעלבן נושא (סאבדזשעקט). דאס איז א כלל׳דיגע יסוד: איין ברכה קען דעקן צוויי מצוות ווען זיי געהערן צום זעלבן ענין.
– פשטות פון „להניח”: דער לשון „להניח” קען באמת גיין אויף ביידע תפילין – ס׳איז א לשון וואס שטימט אויף ביידע. די פשטות פון דער גמרא שטייט אזוי ווי דער רמב״ם – אז סתם מאכט מען איין ברכה, און נאר אויב מ׳מאכט א הפסק מאכט מען צוויי.
—
רמב״ם: „וכשחולץ, חולץ של ראש תחלה ואחר כך חולץ של יד.”
פשט: ביים אויסטון – קודם של ראש, דערנאך של יד. מ׳בלייבט קיינמאל נישט מיט נאר של ראש.
—
הלכה ו – הפסק בדיבור צווישן של יד און של ראש
רמב״ם: מי שבירך „להניח תפילין” וקשר תפילין של יד — אסור לו לספר, ואפילו להשיב שלום לרבו, עד שיניח של ראש. ואם שח — הרי זה עבירה בידו, וצריך לברך ברכה שנייה „על מצות תפילין.”
פשט: ווייל די איין ברכה דעקט ביידע תפילין, טאר מען נישט מפסיק זיין צווישן זיי. אויב מ׳האט גערעדט, דארף מען מאכן א נייע ברכה אויף של ראש.
חידושים:
1. וואס איז די „עבירה”? נישט ברכה לבטלה. דער הפסק אליין איז די עבירה – דאס וואס מ׳האט גורם געווען אז מ׳דארף מאכן נאך א ברכה. מ׳האט „פארלוירן” די מצוה פון איין ברכה אויף ביידע.
2. מקור פון „הרי זה עבירה” – גמרא סוטה (משוח מלחמה): דער רמב״ם נוצט דעם לשון חז״ל פון דער גמרא וועגן משוח מלחמה וואס שיקט צוריק פונעם מלחמה דעם „ירא ורך הלבב.” דער מדרש פרעגט: וואס הייסט „ירא”? איינער וואס האט מורא פון זיינע עבירות. וואס פאר א עבירה? למשל, איינער וואס האט גערעדט צווישן של יד לשל ראש. דאס באווייזט אז ס׳איז א זייער שוואכע עבירה – ווייל דער גמרא׳ס פוינט איז אז מ׳שיקט צוריק אפילו פאר אזא קליינציגע עבירה. ס׳איז א קלה שבקלות.
3. דער רמב״ם׳ס חידוש אז ס׳איז „אסור”: אין דער גמרא שטייט סתם: אויב שח מאכט ער צוויי ברכות, אויב נישט שח מאכט ער איין ברכה. דאס אליין קען מיינען אז מ׳מעג לכתחילה רעדן – מ׳וועט פשוט דארפן מאכן נאך א ברכה. דער רמב״ם האט אבער געזען פון דעם „הרי זה עבירה” אז ס׳איז אסור לכתחילה. אן דעם מקור וואלט מען נישט געוואוסט אז ס׳איז אסור – מ׳וואלט געמיינט ס׳איז נאר א הלכתישע קאנסעקווענץ (צוויי ברכות), נישט א איסור.
4. איינער וואס לייגט נאר של יד (אן של ראש): אזא מענטש מעג רעדן נאכדעם, ווייל ער האט נישט אינזין ביידע. ער מאכט „על מצות תפילין” נאר אויף של יד, און ס׳איז נישטא קיין הפסק-פראבלעם. דער איסור פון הפסק איז נאר ווען מ׳פלאנט צו לייגן ביידע, ווייל דעמאלט גייט די ברכה ארויף אויף ביידע.
—
הלכה ז – ברכה ביי יעדע הנחה מחדש
רמב״ם: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום — מאכט מען יעדעס מאל א ברכה.
פשט: יעדע מאל וואס מ׳לייגט אן תפילין מחדש, אפילו הונדערט מאל א טאג, מאכט מען א ברכה.
חידושים:
– פראקטישע אפליקאציע: אמאל פלעגט מען גיין א לאנגע צייט מיט תפילין. ווען מ׳האט אויסגעטון (למשל פאר בית הכסא) און צוריק אנגעטון, מאכט מען ווידער א ברכה.
– דער רמ״א זאגט אז אויב מ׳נעמט אראפ תפילין על מנת צוריקצולייגן, דארף מען נישט מאכן קיין ברכה – אבער דאס איז א מחלוקת.
—
הלכה ח – ברכה קודם לעשייה, סדר הנחה
רמב״ם: בכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן. לפיכך, מברך על תפילין של יד אחר הנחה קודם קשירה — ווייל די קשירה איז די עשיה.
פשט: מ׳לייגט די תפילין אויף דער קיבורת (ארויפלייגן), מאכט די ברכה, און דערנאך קושר (קניפט) – ווייל די קשירה איז דער גמר פון דער מצוה.
חידושים:
– של ראש – קיין קשירה: לויט׳ן רמב״ם איז נישטא אזא זאך ווי קשירה אויף של ראש. ביי של ראש איז די הנחה גופא (דאס ארויפלייגן אויפ׳ן קאפ אין דעם עקזאקטן פלאץ) שוין די מצוה. דער חילוק צווישן „לייגן” און „ליגן” איז נישטא, ווייל מ׳לייגט עס אין דעם פרעסייז פלאץ וואו ס׳דארף ליגן.
—
הלכה ט – כבוד תפילין, סדר הנחה אין בעטל
רמב״ם: מי שחולץ תפילין — אל יניחם על הארץ. לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. ווייל בשעה שירצה ללובשן יפגע בשל ראש תחילה, נמצא שהוא מניחה ולובש של יד — ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת.
פשט: ווען מ׳לייגט אוועק תפילין אין א בעטל, זאל מען אויסרעכענען אז נעקסטע מאל ווען מ׳עפנט דעם בעטל, זאל מען ערשט טרעפן די של יד (וואס מ׳לייגט קודם), נישט די של ראש.
חידושים:
1. יסוד פון „אין מעבירין על המצוות”: דער רמב״ם׳ס טעם איז דער כלל „מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה” – ווען דיין האנט באגעגנט א מצוה (של ראש), טארסטו זי נישט איבערגיין צו א אנדערע מצוה (של יד). ממילא דארף מען לייגן אוועק באופן אז מ׳זאל נישט אריינקומען אין דעם דילעמא.
2. דילעמע ווען מען טרעפט של ראש קודם: אויב מען האט שוין אריינגעבאמפט אין די של ראש בדיעבד, וואס טוט מען? עס איז דא א סתירה צווישן צוויי עקרונות: (א) „מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” – דו האסט שוין אנגערירט די של ראש, לייג עס אן; (ב) די מצוה פון של יד תחילה – מען מוז אנטון של יד פריער. לכאורה איז די מצוה פון של יד תחילה גובר, און מען גייט עובר זיין אויף „אין מעבירין על המצוות.” דער בית יוסף האט גע׳טענה׳ט אז פונעם רמב״ם איז משמע אז מען דארף של יד תחילה סיי ווי סיי.
3. אינערליכע סתירה אין דעם קאנצעפט: דער זעלבער עקרון פון „מצוה הבאה לידך” איז אן „עטיטוד” פון ספאנטאנעם מצוה-טון (וואס דו טרעפסט, דאס טוסטו). דער זעלבער מהלך וואלט נישט געזאגט אז מען דארף בנוגע צו תפילין אזוי סטרוקטורירט אריינלייגן אין בייטל כדי צו פארמיידן דעם פראבלעם. דער רמב״ם קאמבינירט צוויי אנדערע גישות: (א) זארגן זיך פאר א סדר (לייגן של יד אויבן), און (ב) דער ספאנטאנער עקרון פון „אין מעבירין.”
—
תפילין בייטלעך – אמאל און היינט
חידושים:
1. מחלוקת רבינו מנוח מיט מגן אברהם: רבינו מנוח (און דער בן איש חי) האלטן אז מען זאל קויפן א שמאלע תפילין בייטל (ווי דער רמב״ם רעדט – איינס אויף דעם אנדערן), כדי מ׳זאל קענען מקיים זיין די הלכה פון של יד למעלה. דער מגן אברהם האלט פארקערט – בעסער א ברייטערע בייטל וואו ביידע ליגן נעבן אנאנד, און מען האט שוין נישט דעם פראבלעם פון אריינבאמפן אין של ראש קודם.
2. היינטיגע תפילין בייטלעך: די היינטיגע בייטלעך (מיט צוויי באזונדערע פעכער זייט ביי זייט) זענען זייער גוט – מען ווייסט וואו של יד ליגט און וואו של ראש ליגט, און מען נעמט ארויס של יד תחילה אן קיין פראבלעם. אבער דאס איז נישט דער טיפוס בייטל וואס די גמרא רעדט וועגן.
—
הלכה ה – קדושת כלי תפילין
רמב״ם: „כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו — נתקדש, ואסור להשתמש בו דברי חול. הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו ארעי ולא הכינו — הרי הן כחול.”
פשט: א כלי (בייטל) וואס מען האט אנגעגרייט פאר תפילין און מען האט טאקע אריינגעלייגט תפילין – באקומט קדושה און מען טאר עס נישט ניצן פאר חולדיגע זאכן. אבער בלויז הכנה אן שימוש, אדער בלויז ארעי׳דיגער שימוש אן הכנה – בלייבט חול.
חידושים:
1. פאראלעל צו תיבה של ספר תורה: ביי א תיבה פון ספר תורה איז אויך דא קדושה – מען טאר עס נישט פארקויפן פאר א נידריגערע קדושה. דער עקרון פון הכנה + שימוש = קדושה איז דער זעלבער.
2. פראקטישע נפקא מינה – אריינלייגן חולדיגע זאכן אין תפילין בייטל: מען טאר נישט אריינלייגן א פען, באטעריעס, ווייערס, אדער אנדערע חולדיגע זאכן אין א תפילין בייטל. „מנהג ישראל” איז אז אין תפילין בייטלעך ליגט אלערליי „דזשאנק” – אבער דער רמב״ם (און שולחן ערוך) זאגט אז מען טאר נישט.
3. פלעסטיק קאווער: עס איז א ספק צי די פלעסטיק קאווער (אויסערליכע שיץ) האט אויך קדושה. די סברא איז אז די פלעסטיק איז בלויז געמאכט אז עס זאל נישט שמוציג ווערן, און הייסט נישט א „כלי” – דעריבער קען מען זיך מקיל זיין.
4. [דיגרעסיע – חסידישע תפילין בייטלעך:] ביי א ליטוואק ליגט נאר תפילין אין בייטל, אבער ביי א חסידישן איד ליגט אויך א גארטל, ליכט, מעטשעס, אמאל אפילו א קרעיזי גלו פאר צובראכענע ברילן – וואס שטעלט אויף די שאלה פון דברי חול.
5. תנאי: עס ווערט אויפגעברענגט צי מען קען מאכן א תנאי בשעת מען קויפט דעם בייטל אז עס זאל נישט באקומען קדושה, אבער דאס ווערט נישט אויסגעפירט.
—
ליטולו של תפילין – טראגן תפילין
חידושים:
1. וואס מיינט „ליטולו של תפילין”: „תולה” (הענגען) מיינט נישט האלטן דעם תפילין בייטל ביי די רצועה – נאר עס גייט אויף די תפילין עצמן. מען האלט עס אין א כיס.
2. כיסויים פון תפילין: אמאל פלעגט מען איינוויקלען תפילין אין מערערע שיכטן – א שמאטע, א לעדער, נאך א כיסוי – און דערנאך אריינלייגן אין דעם בייטל.
3. שאלדער סטרעפ: מאדערנע תפילין בייטלעך קומען מיט א שאלדער סטרעפ. עטליכע אידן האלטן אז מען מוז האלטן תפילין בייטל מיט צוויי הענט (ליטולו של תפילין = מיט די האנט), אבער דאס איז א „חומרא יתירה” – ליטולו של תפילין גייט אויף די תפילין אליין, נישט אויף ווי מען טראגט דעם בייטל.
—
הלכה ו – זמן הנחת תפילין: ביום ולא בלילה
רמב״ם: „זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר ‘מימים ימימה׳. ושבתות וימים טובים אינן זמן תפילין, שנאמר ‘והיה לך לאות׳ — ושבתות וימים טובים הן עצמן אות.”
פשט: תפילין לייגט מען נאר ביי טאג, נישט ביי נאכט. שבת און יום טוב איז אויך נישט קיין צייט פאר תפילין, ווייל שבת/יו״ט זענען אליין אן „אות” (ווי עס שטייט „אות היא ביני וביניכם”), און תפילין איז אויך אן „אות” – מען דארף נישט צוויי אותות.
חידושים:
1. מקור פון „מימים ימימה”: דער פסוק „והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – פשוט גייט עס אויף קרבן פסח, אבער די חכמים דרשנ׳ען עס אויף תפילין. רבינו תם האט געלערנט אז „מימים” מיינט „מיום” – ביי טאג.
2. תפילין אלס „קמיע”: תפילין איז א סארט „קמיע” – עס דערמאנט דעם איד ווער ער איז, אהבת השם, אחדות השם, יראתו. אויף שבת און יום טוב לעבט מען שוין אין דער גאנצער אווירה פון קדושה – „וואס טוט מען גאנץ שבת חוץ לשם?” – דעריבער דארף מען נישט דעם נאכאמאלדיגן דערמאן. אין א רגיל׳דיגן טאג, ווען מען איז פארנומען מיט וועלטליכע זאכן, דארף מען דעם „קמיע” כדי זיך צו דערמאנען.
3. קשיא פון ציצית: ציצית איז אויך אן „אות” און א „זכר” (ווי עס שטייט „וראיתם אותו וזכרתם”), פארוואס איז ציצית נישט פטור אויף שבת אזוי ווי תפילין? אויך א קאפל, א שטריימל, א ווייסע העמד – דאס אלעס דערמאנט אן איד ווער ער איז. די קשיא ווערט אנערקענט אבער נישט פולשטענדיג געענטפערט. עס ווערט באמערקט אז ציצית האט א באזונדערע סברא פארוואס עס ווערט נישט פטור.
4. וואס מיינט „אות”: עס ווערט דיסקוטירט צי „אות” מיינט אן אות פאר אנדערע מענטשן (אז מען זעט אז ער איז א איד), אדער אן אות פאר דעם מענטש אליין (א זכרון). ציצית איז א זכרון פאר דעם מענטש אליין („וראיתם אותו וזכרתם”), בעת תפילין איז אויך אן אות וואס אנדערע זעען. שבת איז אן אנדערע ערליבניש – דאס עסן, דער גאנצער אופן, ווי די גמרא זאגט וועגן „תבלין של שבת” – מען זעט אז ער איז א איד וואס פראוועט שבת.
5. „צו פיל אות”: ווען מען האט צו פיל זכרונות (שבת + תפילין), ווערט יעדער איינציגער פארשוואכט – „ס׳ווערט פארלוירן די פּאַוער, ס׳ווערט סתם נאך א זאך.” ווען שבת איז דער איינציגער אות, האט עס מער כוח; ווען מען מישט אריין תפילין, ווערט עס „נאך א זאך.”
6. דער רמב״ם׳ס שטארקערע פשט: דער רמב״ם מאכט עס נישט בלויז אז שבת/יום טוב איז אליין אן אות און דערפאר „פעלט נישט אויס” תפילין, נאר דער פסוק איז מרמז אז מען זאל עס נישט טון – „ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – דאס ווערט אויסגעטייטשט אז נאר געוויסע טעג לייגט מען, אבער אנדערע טעג (שבת/יום טוב) נישט. דאס איז ממש א מיעוט פון דער תורה.
—
הלכה ד (המשך) – דער עקזאקטער זמן
רמב״ם: דער זמן פון תפילין איז פון ווען מען קען דערקענען א חבר אויף ארבע אמות (משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות) ביז שקיעת החמה.
פשט: דער זמן הנחת תפילין איז ביום – פון פריה מארגן (ווען עס ווערט ליכטיג גענוג צו דערקענען א מענטש אויף ארבע אמות אוועק) ביז שקיעה. דאס איז דער זעלבער זמן ווי קריאת שמע שחרית.
—
הלכה ד-ה – תפילין בלילה: מי שהניח קודם שקיעה
רמב״ם: „מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה והן עליו, אפילו הן עליו כל הלילה – מותר. אין מורין דבר זה ברבים.”
פשט: איינער וואס האט אנגעטון תפילין פאר שקיעה און עס איז געווארן נאכט, מעג ער זיי לאזן – אפילו די גאנצע נאכט. אבער מען זאגט דאס נישט ברבים.
חידושים:
1. „אין מורין דבר זה ברבים”: דער יד פשוטה ברענגט א שיינע הסברה: ביינאכט תפילין האט א מעלה (מען האט לענגער אן תפילין), אבער עס קען ברענגען א חסרון – מען קען איינשלאפן דערמיט, עס פעלט נקיות, עס פעלט כוונה, עס פעלט כבוד פון תפילין. ביחיד – ווען איינער קומט פרעגן ווייל ער וויל מהדר זיין – זאגט מען אים יא. ברבים – קען עס שאטן, ווייל מענטשן וועלן אויפהערן מכבד זיין תפילין.
2. א שאלה אויף דעם רמב״ם אליין: ווי קען דער רמב״ם שרייבן „אין מורין ברבים” אין א ספר וואס איז דאך ברבים? עטליכע תירוצים:
– ווער עס לערנט שוין רמב״ם, ער האלט שוין ביי תפילין, ער איז נישט פון די וואס מען האט מורא.
– איינמאל ער האט עס שוין געלערנט, איז עס נישט אזוי געפערלעך, ווייל ער געדענקט אז ביים לערנען האט מען אנגעווארנט וועגן נקיות.
– דער רמב״ם (ווי די גמרא) איז א „פריוואטער ספר” פאר תלמידי חכמים, נישט פאר המון עם. „ברבים” מיינט ווען א רב זאגט א שיעור פאר המון עם – דעמאלט פאקוסט ער אויף נקיות פון תפילין, נישט אויף דעם היתר.
—
הלכה ה – מניח תפילין לכתחילה בלילה
רמב״ם: „וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו, שנאמר ‘ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה.'”
פשט: איינער וואס לייגט תפילין לכתחילה נאך שקיעה איז עובר א לאו.
חידושים:
1. „ושמרת” = לאו: ווי אסאך מאל ווען עס שטייט „ושמרת” מיינט עס א לאו (שמירה = לאו).
2. פארוואס רעכנט דער רמב״ם נישט דעם לאו אין מנין המצוות? דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז ווען א מצוה האט פארשידענע פרטי דינים, רעכנט ער נישט יעדן פרט אלס באזונדערע מצוה. דאס אז תפילין דארף זיין ביום איז א תנאי אין דער מצוה פון הנחת תפילין, נישט א באזונדערע מצוה.
3. חילוק צווישן רמב״ם און שולחן ערוך: דער רמב״ם פסק׳נט אז לילה לאו זמן תפילין מדאורייתא – עובר בלאו. דער שולחן ערוך האלט אז לילה איז נישט זמן תפילין נאר מדרבנן (שמא יפיח בהן), ממילא איז עס נאר אן איסור דרבנן, נישט קיין לאו דאורייתא. פראקטיש איז נישט קיין חילוק, אבער לומדיש יא.
4. דער בריסקער רב׳ס מעשה: ווען ער האט זיך פארגעסן תפילין א גאנצן טאג, האט ער געלייגט ביינאכט, ווייל לויט די שיטות אז לילה איז זמן תפילין, איז בעסער צו לייגן ביינאכט אלס צו פארפאסן א גאנצן טאג. דאס זאגט מען נישט ברבים, אבער ביחיד יא.
—
הלכה ו – בא בדרך ושקעה עליו חמה
רמב״ם: „היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולצן.”
פשט: איינער וואס גייט אויפן וועג מיט תפילין און עס ווערט נאכט, זאל ער לייגן זיין האנט אויף די תפילין (אז זיי זאלן נישט זיין גלוי/נראה) ביז ער קומט אהיים, און דארט טוט ער זיי אויס.
חידושים:
– פארוואס נישט אויסטון? ווייל אויסטון און טראגן אין טאש אדער האנט איז אפשר נישט כבוד׳דיג פאר תפילין. די בעסטע וועג צו האלטן תפילין איז אנגעטון – דאס איז זייער נאטירלעכער פלאץ.
– „מניח ידו עליהן” – דאס האט צו טון מיט דעם וואס דער רמב״ם פסק׳נט לילה לאו זמן תפילין: מען זאל נישט זען אז ער גייט מיט תפילין ביינאכט.
– מאנכע לערנען אז דאס רעדט זיך וועגן שבת (ער טאר נישט טראגן), אבער דער רמב״ם האט דאס פארענטפערט.
—
הלכה ו (המשך) – יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
רמב״ם: „היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש עליו היום – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.”
פשט: אויב ער זיצט אין בית המדרש מיט תפילין און עס ווערט שבת, לייגט ער זיין האנט דערויף און גייט אהיים.
חידושים:
– „בא בדרך” vs. „יושב בבית המדרש”: ביי „בא בדרך” מאכט זיך לייכטער אז מען איז נאענט צו שקיעה אויפן וועג. ביי בית המדרש – ווי מאכט זיך אזא טעות? ער זיצט און לערנט און פארגעסט דעם זמן.
– ער האט נישט קיין מנין אין בית המדרש, ער דארף אהיים גיין. מסתמא גייט ער אהיים מאכן זיכער אז די ווייב צינדט ליכט, מאכן קידוש, א.א.וו.
– בית הסמוך לחומה: מ׳לייגט דארט אוועק די תפילין. ביי שבת פארשטייט מען עס, ווייל מ׳טראגט נישט. עס איז אבער נישט קלאר צי דער רמב״ם רעדט דא פון שבת אדער אינדערוואכן.
– אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה לפי שלא מצא מקום לשמרם – אויב א מענטש האט נישט אויסגעטון תפילין ווייל ער האט נישט געהאט א זיכערן פלאץ, מעג ער עס לאזן אויף זיך. ער דארף נישט מניח ידו עליהם זיין.
—
ווער איז פטור פון תפילין
רמב״ם: „כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין.”
פשט: ביידע זענען מצוות עשה שהזמן גרמא, ממילא ווער ס׳איז פטור פון איינס איז פטור פון ביידע.
—
קטן שיודע לשמור תפיליו
רמב״ם: „קטן שיודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.”
פשט: א קטן וואס קען אפהיטן זיינע תפילין, זיין פאטער קויפט אים תפילין פאר חינוך.
חידושים:
– אונזער מנהג איז נישט אזוי – מיר גיבן נישט תפילין פאר קטנים, נאר פאר גדולים (פון בר מצוה). דער שולחן ערוך ברענגט דעם מנהג.
– דער ספר העיטור טייטשט אז „קטן” מיינט נישט קטן ממש, נאר פארקערט – אפילו ווען ער איז שוין י״ג, זאל מען נאך ווארטן ביז ער האט ידיעה לשמור תפילין.
– „לשמור תפילין” מיינט נישט בלויז נישט צוברעכן – עס מיינט אז ער קען זיך פירן מיט דעם ערנסט, ער גייט נישט אין בית הכסא דערמיט, א.א.וו.
– אונזער מנהג איז אז פון דרייצן לייגט מען תפילין, נישט ווי דער ספר העיטור.
—
חולי מעיים
רמב״ם: „חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין.”
חידושים:
– אפילו ער קען זיך יא שומר זיין נקביו אבער עס איז אים שווער און ער מוטשעט זיך – איז ער פטור. מ׳איז נישט מחויב זיך צו מיטשענען פאר א מצוה.
– חילוק צווישן תפילין און קריאת שמע/תפילה: ביי קריאת שמע און תפילה איז נישט דא די הלכה פון חולי מעיים, ווייל ער קען גלייך אפשטעלן – ער זאגט עס שנעל. אבער תפילין דארף ער אויסטון, ווייל תפילין איז א מצוה וואס גייט אן א לענגערע צייט.
– „וכל הטמאים קורין” – טמאים מעגן ליינען קריאת שמע און לייגן תפילין. טומאה איז א רוחניות׳דיגע זאך, נישט א פראבלעם פאר תפילין.
– שאלה וועגן בעל קרי: צי אפילו לויט תקנת עזרא (אז א בעל קרי דארף מקוה פאר תורה לערנען) איז ער חייב אין תפילין? די גמרא זאגט אז בעל קרי מעגן לייגן תפילין. עס בלייבט נישט קלאר צי דאס איז אפילו בזמן תקנת עזרא אדער נאר נאכדעם וואס מ׳האט מבטל געווען די תקנה.
—
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
רמב״ם: „וכל המצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו – פטור מן התפילין.”
חידושים:
– דאס איז מער קל ווי קריאת שמע – ביי קריאת שמע איז נאר א חתן אדער אבל (טורד טרדת המצוה) פטור, אבער ביי תפילין איז יעדער „מי שאין דעתו מיושבת עליו” פטור.
– דער טעם: תפילין דארף ישוב הדעת – סתם מניח תפילין אן ישוב הדעת איז מען נישט יוצא. ביי קריאת שמע איז דאס נישט אזא תנאי.
– א מצטער – ער איז קראנק, אדער ער האט א גרויסע שטארקע טרדה – דארף נישט לייגן תפילין.
– אונן לייגט נישט קיין תפילין – דאס פאסט אויך אריין אין דעם כלל.
– תשעה באב: דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳לייגט נישט תפילין תשעה באב שחרית (און ביי מנחה יא). מ׳קען זיך טועה זיין אז דאס קומט פון „מצטער פטור.”
—
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
רמב״ם: „כהנים בשעת עבודתן, ולוים בשעת שירן, ואנשי מעמד בשעת מעמדן – פטורים מן התפילין.”
פשט: אלע דריי גרופעס וואס זענען פארנומען מיט בית המקדש עבודה זענען פטור.
חידושים:
– דער יסוד׳דיגער טעם: עוסק במצוה פטור מן המצוה.
– א צווייטער טעם: עס איז א סתירה צווישן תפילין און עבודה. תפילין דארף „שלא יסיח דעתו” – אבער ביי עבודה מוז ער מסיח דעת זיין פון תפילין ווייל ער מוז פאקוסן אויף די קרבנות. מ׳קען נישט טון ביידע אויפאמאל.
– עיקר חידוש: תפילין איז נישט קיין מצוה במעשה בלויז – תפילין איז קודם כל א מצוה פון דעת. דאס מאכט דעם סתירה מיט עבודה נאך שטארקער.
—
חייב אדם למשמש בתפיליו
רמב״ם: „חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ושעה, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד.”
חידושים:
– דער משל פון אויטאמאטישע קארס – דו דארפסט פון צייט צו צייט ווייזן אז דו ביסט נאך דא, ריקערירן די תפילין, לאזן די תפילין פילן דיין טאטש.
– „כל זמן” מיינט נישט ממש יעדע סעקונדע – עס מיינט אז כל זמן שהן עליו זאל ער נישט מסיח דעת זיין אפילו רגע אחד.
—
קדושת תפילין גדולה מקדושת הציץ
רמב״ם: „שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואילו יש בתפילין כ״א שמות.”
חידושים:
– אין די פיר פרשיות פון תפילין שטייט איין און צוואנציק מאל דער שם המפורש.
– דער ציץ האט נאר איין שם – „קודש לה'”.
– דער מקור פאר היסח הדעת ביי ציץ: „והיה על מצחו תמיד” – פון דעם לערנט מען אז מ׳טאר נישט מסיח דעת זיין. קל וח
ומר ביי תפילין מיט כ״א שמות.
– קשיא: ביי דעם כהן גדול איז עס נישט צופיל געבעטן, אבער ביי יעדן איד וואס לייגט תפילין – דאס איז א גרעסערע פאדערונג.
– דער ציץ האט נאך אנדערע מעלות (שטיקל גאלד, מנושב בשם הקודש), אבער דער רמב״ם רעכנט נאר די שמות.
—
תפילין צריכין גוף נקי
רמב״ם: „תפילין צריכין גוף נקי – שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו.”
רמב״ם: „לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם כן הניח עליהן סודר.”
רמב״ם: „ואם היתה אשתו עמו” – אויב זיין ווייב איז מיט אים, טאר ער נישט שלאפן אפילו שינת עראי.
פשט: „גוף נקי” האט צוויי אספעקטן: (1) נישט מפיח זיין, (2) נישט שלאפן דערמיט. שינת קבע איז אסור. שינת עראי איז מותר אויב ער לייגט א סודר אויף די תפילין. אבער אויב זיין ווייב איז מיט אים, טאר ער נישט שלאפן אפילו שינת עראי, ווייל ער וועט טראכטן פון איר, און דאס איז נישט גוף נקי.
חידושים:
– א בעל קרי איז מותר בתפילין (ד.ה. נאכדעם), אבער טון די מעשה גופא בשעת ער טראגט תפילין איז אסור. דער חשש ביי „אשתו עמו” איז נישט דער מעשה אליין נאר דער הרהור, וואס איז שוין נישט גוף נקי.
– כיצד יעשה שינת עראי – מניח ראשו בין ברכיו. עס ווערט דערמאנט א מנהג אז מען לייגט אראפ די הענט אויפן טיש, לייגט איבער די טלית אויף די תפילין, און שלאפט שינת עראי.
—
אכילה מיט תפילין
רמב״ם: „ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. אבל אם נכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר.”
פשט: אכילת עראי איז מותר מיט תפילין. פאר א סעודת קבע דארף מען אויסטון די תפילין, זיי אוועקלייגן אין א באהיטן פלאץ, און נאכדעם צוריק אנטון.
חידושים:
– „יטול ידיו” ווערט אויסגעטייטשט אלס מים אחרונים, נישט נטילת ידים לסעודה. דער סדר איז: ער טוט אויס תפילין פאר דער סעודה, עסט, נאכדעם וואשט ער מים אחרונים, טוט צוריק אן תפילין, און בענטשט מיט תפילין.
– בענטשן מיט תפילין איז א שיינע זאך. עס איז א מנהג ביי פרומע אידן אז זיי לייגן די תפילין אויפן טיש (נישט אויף א שעלוו ערגעץ), כדי זיי זאלן בלייבן נעבן זיך – דער מנוחת השולחן זאגט דעם ענין. נאכדעם טוען זיי עס צוריק אן פארן בענטשן.
—
בית הכסא מיט תפילין
רמב״ם: „חייב אדם למשמש בתפילין… אפילו צריך להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ד׳ אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח… וכשיצא ירחיק ד׳ אמות מבית הכסא” ונאכדעם טוט ער עס צוריק אן.
פשט: אפילו פאר א קורצע באזוך אין בית הכסא דארף מען אויסטון תפילין, זיי איינוויקלען אין זיין בגד, האלטן אין רעכטע האנט קעגן הארץ, און אכטונג געבן אז קיין רצועה זאל נישט ארויסגיין א טפח.
חידושים:
– בית הכסא קבועה vs. עראי: א בית הכסא קבועה איז אויסגעשטעלט אז ניצוצות נישט ניתזין (עס שפריצט נישט). דארט מעג מען אריינגיין מיט תפילין גלולין בבגדו. אבער א בית הכסא עראי, וואו עס שפריצט ארום, טאר מען בכלל נישט אריינגיין אפילו מיט גלולין – מען מוז עס איבערגעבן צו א חבר זאל עס היטן.
– יש אומרים אז אפילו בית הכסא קבועה איז נאר מותר בישיבה (נישט בעמידה), ווייל ישיבה פארמיידט דעם שפריצן.
– היינטיגע בתי כסאות זענען ברוך השם גרינגער – דער גאנצער חשש פון ניצוצות איז פראקטיש נישט שייך.
—
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
רמב״ם: „שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, מניח ידו עליהם” ביז ער ענדיגט דעם ערשטן שטיקל, „ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.”
חידושים:
– פארוואס טאר מען נישט סטאפן אינמיטן? ווייל עס איז א סכנה גדולה צו מפסיק זיין אינמיטן נקבים. דערפאר לייגט ער נאר זיין האנט אויף די תפילין (אלס שמירה/כיסוי) און ענדיגט וואס ער האלט, גייט ארויס, לייגט אוועק די תפילין כדין, און גייט צוריק אריין.
—
תפילין אין א כלי ביים בית הכסא / ביינאכט
חידושים:
– אויב מען גייט נישט צוריק אנטון די תפילין גלייך (למשל עס ווערט נאכט), טאר מען זיי נישט האלטן גלולין בבגדו. מען מוז זיי אריינלייגן אין א כלי.
– כלי שלהם (דער אייגענער תפילין-זעקל) דארף האבן טפח גרויס. אבער אן אנדערע כלי (נישט מיוחד פאר תפילין) מאכט א גאנצע הפסק אפילו אן א טפח.
—
תפילין אין מרחץ (באדהויז)
רמב״ם: „הנכנס למרחץ” – עס ווענדט זיך וואו מען איז: „מקום שבני אדם עומדין לבושין” – מותר מיט תפילין. „מקום שמקצתם ערומים ומקצתם לבושין” – מען מוז נישט אויסטון, אבער מען טאר נישט אנטון. „מקום שבני אדם עומדין שם ערומים” – מען טוט אויס און קיינער טאר נישט אנטון.
—
תפילין אין בית הקברות
רמב״ם: „לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו.”
חידושים:
– דער טעם איז לועג לרש – עס איז נישט שיין צו גיין נעבן א מת און ווייזן אז מען לעבט דורך מקיים זיין מצוות. דער מת קען נישט מקיים זיין. אפילו א מת אונטער דער ערד, וואו מען קען אים נישט זען, גילט דער דין. עס ווערט צוגעבראכט דער פסוק „וילבש צדקה כשריון”.
– דאס איז פאראלעל צו דעם דין אז מען זאגט נישט קריאת שמע נעבן א קבר, און מען דארף מאכן ד׳ אמות הפסק.
—
נושא משא על ראשו
רמב״ם: „נושא משא על ראשו” – מען טאר נישט טראגן א לאסט אויפן קאפ ווען מען האט תפילין. „אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין” – מען טאר נישט לייגן עפעס אויפן קאפ וואו תפילין ליגן.
חידושים:
– דער טעם איז ווייל תפילין דארף זיין די עיקר זאך אויפן קאפ – עס איז א זלזול אין כבוד התפילין צו האבן נאך עפעס דארט.
– א וויכטיגע נפקא מינה: דאווענען אן א הוט מיט נאר תפילין אויפן קאפ איז נישט א קולא נאר א חומרא – עס איז מער מהודר לויט שולחן ערוך אז תפילין זאל זיין דאס איינציגע אויפן קאפ. דער וואס גייט אן א הוט צום דאווענען איז א „פרומער,” נישט א קול׳ניק. אויב א משגיח וויל איינעם ארויסווארפן פאר נישט טראגן א הוט ביים דאווענען, זאל מען ברענגען דעם רמב״ם אליין.
—
תשמיש המטה בצימער מיט תפילין/ספר תורה
רמב״ם: „בעת שיש בו תפילין או ספר תורה, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים… אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובים.”
פשט: מען דארף שני כיסויים (צוויי באדעקונגען). א כלי וואס איז מיוחד פאר תפילין/ספר תורה ציילט נישט אלס באזונדערע כיסוי.
חידושים:
– א כלי וואס איז מיוחד פאר תפילין/ספר תורה (ווי א מענטעלע פון ספר תורה, אן ארון קודש) ציילט נישט אלס באזונדערע כיסוי – אפילו צען אזעלכע כלים ציילן ווי איינס, ווייל זיי זענען אלע תשמישי קדושה און געהערן צו דער זעלבער קדושה.
– מען דארף א כלי וואס איז נישט מיוחד פאר די תפילין – דאס מאכט ערשט א ריכטיגע הפסק.
– כנגד ראשו: דער דין פון שני כיסויים איז ספעציפיש כנגד ראשו (קעגן זיין קאפ). אויב עס איז נישט כנגד ראשו (למשל אונטער דער מיטה, נישט ביים קאפ-זייט), איז עס גרינגער – אפילו איין כיסוי גענוגט.
—
שמירת תפילין אין א כר (קישן)
רמב״ם׳ס שיטה: ווען מ׳איז מתקן א כר להניחו תחתיו ועל ראשו (נישט אקעגן ראשו) כדי לשומרו – דעמאלט ווערט דער כר „קודש בתוך קודש” און מ׳קען עס אפילו האלטן ווען ער איז נישט דערביי.
פשט: ביז מ׳האט נישט מייחד געווען דעם כר פאר שמירת תפילין, איז עס נישט אפיציעל קודש. ערשט ווען מ׳איז עס מתקן ספעציעל פאר דעם צוועק, באקומט עס א קדושה-סטאטוס.
—
סוף הלכות תפילין – קדושת תפילין (מוסר-ענין)
רמב״ם: „קדושת תפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו — הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק.”
פשט: דער רמב״ם שליסט אפ הלכות תפילין מיט א מוסר-שמועס וועגן דער גרויסער קדושה פון תפילין – אז זיי ברענגען דעם מענטש צו ענוה, יראה, און ריינע מחשבות.
חידושים:
1. „עניו” מיינט יראת הרוממות – נישט סתם באשיידנקייט, נאר א יראת הרוממות, א יראת כבוד – א רעספעקט פאר דער אייבערשטער.
2. א סירקולארע לאגיק – אבער מיט א טיפן פונקט: פריער האט מען געלערנט אז תפילין פאדערט „אין הסח הדעת” – מ׳מוז ממשיך זיין מיט כוונה. דא לערנט מען אז דער רעזולטאט פון תפילין איז אז מ׳טראכט נישט מחשבות זרות. דאס שיינט סירקולאר – מ׳דארף כוונה כדי צו האבן כוונה. אבער דער חידוש איז: דער רמב״ם זאגט נישט אז תפילין איז א „סגולה” וואס שלעפט דיך אוועק פון מחשבות זרות אויטאמאטיש. ער זאגט אז מ׳לייגט תפילין, און דער חיוב פון אין הסח הדעת צווינגט דיך צו פאקוסירן – און דער רעזולטאט איז אז מ׳רעדט נישט קיין שיחה בטילה.
3. „אינו נמשך” – נישט „אסור”: דער רמב״ם זאגט נישט אז א איד טאר נישט רעדן שיחה בטילה אין תפילין (ווי אן איסור), נאר אז ווען מ׳גייט מיט תפילין, ממילא רעדט מען נישט קיין שיחה בטילה. דאס איז א תיאור פון דער מציאות, נישט א ציווי. דאס מאכט עס צו א מעלה אינערלעכע, נישט א פארבאט פון אויסן.
—
„שמצוותן כך היא” – די עיקר מצוה איז כל היום
רמב״ם: „לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא.”
פשט: ווייל תפילין ברענגען צו ענוה און יראה, דארף מען זיך משתדל זיין זיי צו טראגן דעם גאנצן טאג – ווייל אזוי איז די מצוה.
חידושים:
1. „שמצוותן כך היא” – דער רמב״ם מיינט: די מצוה איז טאקע אז תפילין זאלן דיך אפהיטן פון שטותים. דאס איז נישט א צדדי׳גע מעלה – עס איז דער עיקר פון דער מצוה.
2. ווי מער צייט מיט תפילין, אלץ ווייניגער צייט פאר שטותים – א פראקטישער חידוש: דער גאנצער טאג מיט תפילין מיינט אז מ׳האט ווייניגער צייט צו זיין ביזי מיט שטותים.
—
רב – „שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”
רמב״ם ברענגט: רב האט געזאגט „שלא ילך ארבע אמות בלא תורה” (פריער אויך „שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”).
חידושים:
– דער רמב״ם האט א באזונדערע חיבה צו רב (רב הונא הקדוש׳ס תלמיד). רב איז „תנא ופליג” – ער שטייט צווישן צוויי דורות. דער רמב״ם האט אים שוין געברענגט אין דער הקדמה פון משנה תורה. דער רמב״ם האט ליב דברים וואס זענען מקשר דורות. רב׳ס דביקות – נישט גיין אן תורה, אן ציצית, אן תפילין – איז א צוגאנג וואס דער רמב״ם שעצט: כדי אייביג צו זיין אין אן ערנסטן מצב רוח.
—
פארגלייך מיט ציצית – „וראיתם אותו וזכרתם”
רמב״ם: „וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה””
חידושים:
– ביי ציצית איז דער מעכאניזם „וראיתם אותו” – מ׳זעט עס און מ׳דערמאנט זיך. ביי תפילין איז דער מעכאניזם אנדערש – עס העלפט ווייל ס׳איז דא אן איסור פון הסח הדעת, וואס איז מחייב אותו למשמש. ביידע מעכאניזמען ארבעטן צוזאמען – סיי דער זכרון, סיי דער חיוב.
—
קריאת שמע בלא תפילין – עדות שקר
רמב״ם: „כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.”
פשט: ווייל אין קריאת שמע זאגט מען „וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” – און ווען מ׳האט נישט תפילין אויף זיך, איז עס ווי עדות שקר.
חידושים:
1. דער קשר צווישן קריאת שמע און תפילין: דער רמב״ם וויל דערמאנען אז קריאת שמע מיט תפילין האבן א נאנטע קשר – סיי ס׳מאכט די קריאת שמע בעסער (נישט אן הפסק), סיי ס׳דערמאנט דיר וואס תפילין איז – ווייל תפילין איז די זאך וואס ווערט דערמאנט אין קריאת שמע.
2. א פגם אין קריאת שמע, נישט אין תפילין: דער „עדות שקר” איז א פגם אין דער קריאת שמע, נישט אין דער מצות תפילין. דאס מיינט אז תפילין ביים דאווענען איז א סניף פון מצות קריאת שמע. פון דא קען מען פארשטיין דעם מנהג פון „של מניחין תפילין רק בשעת התפילה” – ווייל דעמאלט איז די צייט וואס איז מער מחייב.
3. שמונה עשה: „כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה” – אין די ארבע פרשיות תפילין איז דא אכט מאל דער ציווי, און ער איז ממש עובר אויף אלע אכט.
—
„וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים”
רמב״ם: „וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו.”
חידושים:
– „ה׳ עליהם” – אין תפילין זענען דא 21 שמות ה׳. ווען דער שם ה׳ איז „עליהם” (אויף אים), „יחיו” – לעבט מען.
– נאך א געדאנק: בייטאג גייט מען תפילין, ביינאכט נישט. דער שכר פון „מאריך ימים” מיינט אז ער וועט לעבן טאג – „והיה ה׳ לך לאור עולם” – מ׳וועט אייביג זיין בייטאג, און וועט קענען אייביג גיין מיט תפילין.
—
סיום
עד כאן הלכות תפילין. דער שיעור ענדיגט מיט א ברכה: דער אייבערשטער זאל העלפן יעדער איינער זאל זוכה זיין צו הנחת תפילין.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין פרק ד׳ – מקום הנחת תפילין וסדר ההנחה
הקדמה
Speaker 1: אקעי, מיר לערנען היינט הלכות תפילין. הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, אבער דא איז הלכות תפילין פרק ד׳. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וויאזוי מ׳שרייבט די ספר תורה און תפילין, און וויאזוי מ׳מאכט די כתב פון די תפילין, און וויאזוי מ׳מאכט די בתים און די רצועות פון די תפילין. יעצט גייען מיר פיינער לערנען וויאזוי מ׳לייגט די תפילין.
דער ענד-יוזער׳ס מצוה. מיר דאנקען פאר די משפיעים וואס העלפן אונז ארויס צו מאכן די שיעור, הרב רבי יואל ווערצבערגער, און אלע אנדערע מענטשן וואס העלפן און וואס גייען העלפן און וואס האבן געהאלפן. און ווער ס׳וויל מקדיש זיין א שיעור זאל זיך מעלדן, און מ׳וועט אים שטארק מפרסם זיין און מכיר טובה זיין.
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “היכן מניחין את התפילין?” וואו לייגט מען די תפילין? וואס שטייט אין די תורה “והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. דאס איז חז״ל האבן געהאט קלארע הלכות ווי מ׳לייגט עס.
זאגט דער רמב״ם, “של ראש מניחין אותה על הקדקד”. מ׳לייגט עס אויף די אויבן פון די קאפ. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”. וואס טייטש פונקטליך קדקד? וועלן מיר זען. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”, ביי די ענד פון די אויבן פון די קאפ, דארטן וואו ס׳ענדיגט זיך די האר כנגד הפנים. דער פלאץ ווערט גערופן קדקד. און וואו? “המקום שמוחו של תינוק רופס בו”. דאס איז דער טייטש. דאס הייסט, דער טייטש פון דער ווארט “לטוטפת בין עיניך” טייטשן חז״ל קדקד, און נאכדעם זאגן זיי, וואס איז דער קדקד? דאס איז דער פלאץ “שמוחו של תינוק רופס”.
“וצריך להניח אותה באמצע”, מ׳דארף לייגן די תפילין אינמיטן פון די קאפ, “כדי שתהא בין העינים”. ווען די חז״ל זאגן “בין העינים”, מיינען זיי נישט צו זאגן אז ס׳זאל ליגן צווישן די אויגן, נאר אז ס׳זאל ליגן אקעגנאיבער די אויגן, אבער ס׳זאל זיין אין די זעלבע עריע וואו ס׳זאל אויסקומען צווישן די אויגן, אינמיטן פון די קאפ, צווישן די אויגן.
“וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת”. און וואו בינדט מען עס צו פון די בעק? ביי די ענד פון די קאפ, אזוי אז ס׳נעמט ארום די גאנצע קאפ, און דער קשר איז ביי די אויבן פון די גענאק, וואס דאס איז די סוף פון די גולגולת, פון די ביין פון די קאפ.
אקעי. ס׳שטייט אין די גמרא אזוי, קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה, ס׳דארף זיין העכער די… ווי זאגט מען דאס? העכער די… ווי זאגט מען דאס? די גענאק? העכער די… די… די… וויאזוי רופט מען דאס? די באקן פון די טראוט. כדי ס׳זאל זיין העכער, והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור. וואס מיינט כלפי פנים? אז די קשר בינדט מען צו אין די וועג וואס הייסט כלפי פנים. אקעי. ס׳איז א רמז. איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כלפי פנים”?
Speaker 2: די קשר איז אז די אינדרויסן קלאפט די מענטש, נישט… נישט די… מיט די קאפ אראפ צו די… כלפי פנים מיינט צו די מענטש, נישט צו די… נישט צו די…
Speaker 1: וואס הייסט דו ווייסט נישט וואס דו רופסט קשר? וואס איז די טייטש כלפי פנים? דו ווייסט נישט וואס איז די טייטש? די קשר אין בעק פון די תפילין, יא, די שווארצע שיינעדיגע זייט דערפון איז כלפי חוץ. נאר א רבי יוד האט געזאגט אנדערש. איך ווייס שוין וואס דו מיינסט צו זאגן אנדערש. אפשר דו מיינסט דאס, דו ווייסט נאר נישט די טייטש.
אקעי, עניוועיס, דאס איז די פלאץ וואו מ׳לייגט די של ראש. יא.
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
Speaker 1: ווייטער, של יד, וואו לייגט מען די תפילין של יד? דאס איז אזוי, וקשרתם על שמאלך על הקיבורת, מוז עס קושרן, מ׳בינדט עס ארום אויף די לינקע האנט, אויף די קיבורת, אויף די חלק פון די האנט. והיכן הוא? וואס איז דאס? וואס טייטשט קיבורת? בשר התפוח, יא, די הויט, די וואוסטע, וואס שטעקט זיך ארויס, שבין מרפק, אויף די עלבאו, שבין פרק הכתף, פונקט אינמיטן צווישן די ביין… פרק הכתף איז די דזשוינט, יא, ווי ס׳קאנעקט די ביין צו די… צו די אקסל, ובין פרק הזרוע, און צו די דזשוינט וואס קאנעקט די עלבאו האנט צו די איבריגע חלק פון די פראנט פון די האנט.
ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות, ס׳קומט אויס אז ווען ער גייט טריקן זיין האנט און ער גייט עס לייגן אויף זיינע צלעות, אויף זיין פראנט קילע, אזוי, יא, צלעות איז די ריבס, רייט? תהא התפילה כנגד לבו, וועט אויסקומען אז די תפילין איז כנגד זיין הארץ, ונמצא מקיים “והיו הדברים האלה על לבבך”, וואס איז אויף זיין הארץ, וואס איז גלייך קעגנאיבער זיין הארץ. על ידך, און די דברים האלה על לבבך, וואס איז דער פשט דערפון? מען האט נישט געהייסן א מענטש זאל אריינבינדן אויף זיין הארץ, נאר מען האט געהייסן בינדן אויף די האנט אקעגן די הארץ.
דיסקוסיע: “על ידך” און “על לבבך”
Speaker 2: אזוי שטייט, אין איין פלאץ שטייט “על ידך”, און אין איין פלאץ שטייט “על לבבך”.
Speaker 1: אה, ער זאגט נאר ווייל “על לבבך” איז נישט… דאס איז די זעלבע, ס׳איז די זעלבע יד פאר מיילע, און אזוי זאגט ער, אזוי לערנט ער. אקעי, זייער גוט.
הלכה א (המשך) – הלכה למשה מסיני
Speaker 1: סא חז״ל האבן געהאט די הלכה למשה מסיני, דער רמב״ם פירט דאך אויס די הלכה למשה מסיני. ער גייט אויספירן יעצט, אז ס׳דארף ליגן אויבן פון די קאפ. אפילו ס׳שטייט “בין עיניך”, “בין עיניך” מיינט אז ס׳איז אינמיטן, אזויווי די אויגן זענען און ליגן אין א ספעציפיש פלאץ אויף די פנים פון די מענטש, ס׳איז דא א געוויסע פלאץ וואס הייסט “בין עיניך”, אבער נישט דארטן, נאר אויבן אקעגן איבער “בין עיניך”. דאס איז וואס חז״ל האבן מקבל געווען.
אבער איינער טוט אנדערש, די זעלבע זאך מיט די האנט, זאגן זיי נישט אז די האנט מיינט אויף די פאלם, נאר אויף די קיבורת, וואס ס׳איז אויך אקעגן ליבו. און איינער לייגט עס על פס ידו, אויף זיין האנט, ווייל ער מיינט אז “על ידך” מיינט אויף די האנט ווי מען געווענליך מיינט האנט, או של ראשו על מצחו, ער לייגט עס אויף זיין שטערן, הרי זו דרך המינות. ווען מען טוט דאס, טוט מען אזויווי די וואס האבן נישט מסכים געווען צו חכמים. מען טוט דאס, מען איז אנגענומען א חלק פון די חצופים, פון די מתנגדים, פון די מינים, די וואס מאכן זיך זייער אייגענע פשטים.
דיסקוסיע: איז ער יוצא אדער נישט?
Speaker 2: ניין, ער זאגט נישט אזויווי “לא יצא”. ס׳קען זיין אז ער האט יצא געווען, ווייל ער האט נאך אלץ געטון. אבער די פראבלעם מיט טון דאס איז אז ס׳איז געטון דרך מינים, ס׳איז געטון אזויווי די מינים טוען.
Speaker 1: ניין, די מינים איז א מחלוקת, איך האב געמיינט אז דו האסט געשריבן אז ער איז נישט יצא, סתם איז ער נישט יצא. אבער ס׳איז נאך ערגער פון נישט יצא זיין. יא, ווייל די מינים, דער רמב״ם זאגט, “המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו”. מינות איז די חברה וואס זאגן זייער אייגענע פשטים בוסר, זיי גלייבן נישט דארט.
זייער גוט.
הלכה א (המשך) – עגולות תפילין
Speaker 1: דער רמב״ם גייט ווייטער, “העושה תפילתו עגולות”. פריער האבן מיר געלערנט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די תפילין דארף זיין באקסעדיג. אויב איינער האט נישט געפאלגט און ער האט עס געמאכט אין א חוק, וואס זאגט ער “כעגות”? אה, איך ווייס נישט. אזוי שטייט אין די גמרא, עס איז דא א מחלוקת. יא. “ואין בו מצוה כלל”. ער האט נישט געטון קיין שום מצוה. דאס מיינט נישט אז ער האט געטון א האלב מצוה, ער האט נישט געטון קיין מצוה.
דיסקוסיע: פארוואס “ואין בו מצוה כלל”?
Speaker 2: איז דאך אן ענטפער, פארוואס נוצט ער די לשון? ער זאגט דאך נישט “פסול”.
Speaker 1: דאס איז א לשון המשנה, “עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה”. דער רמב״ם איז מעתיק די לשון המשנה.
Speaker 2: אה, אזוי זאגט רש״י, ער זאגט אז עס קען אריינגיין אין די קאפ.
Speaker 1: איך ווייס נישט קלאר. דער רמב״ם ברענגט נישט די נוסח פון סכנה, אפשר נישט… אבער עס איז נישט קיין מצוה בכלל. און דא זעט מען יא קלאר אז וואס? אז ווען מ׳טוט עס נישט מרובע, יא, איז עס בכלל נישט קיין שום מצוה.
יא. סכנה זאגט ער, כנגד אונז האבן מיר נעכטן גערעדט, וואס טוט זיך מיט די מענטשן וואס האבן OCD און זיי זענען נישט עקזעקטלי, עקזעקטלי מרובע? איך וויל איך דיר זאגן, האניש מורא. עגול מיינט אזוי ווי א ניסל. טשעק אויף דיין תפילין, זעט עס אויס ווי א ניסל? ניין, איז עס מסתמא גוט.
הלכה א (המשך) – איטר
Speaker 1: אממ… איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל. אונז האבן מיר פריער געלערנט אז מ׳לייגט אויף די לינקע האנט. דער רמב״ם האט געזאגט “יד כהה”, ער האט געזאגט “על שמאלו”. ער ברענגט נישט די מקורות פון די זאכן, ער זאגט נאר “על שמאלו”. אבער א איטר, איינער וואס איז פארקערט, ער נוצט זיין לינקע האנט בעיקר, איז זיין יד כהה, זיין שוואכע האנט, איז זיין רעכטע האנט, זאל ער לייגן אויף זיין רעכטע האנט, שהיא לו כשמאל, צו אים איז עס ווי א לינקע. עס האט איין קוואליטי פון די לינקע האנט, די שוואכקייט. דער רמב״ם זאגט נישט די נוסח פון די שוואכקייט, ער זאגט די… איך מיין ער שטייט. יא, דער רמב״ם זאגט אנדערש, “יד ימין כשמאל”, ווייל ער, רעכט מיינט דאס וואס מ׳נוצט בעיקר, דאס וואס איז שולט, און שמאל איז דאס וואס איז נישט שולט.
ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם, ווייל… ווייל דעמאלטס גייט עס צוריק צו די נארמאל. צו דיר איז עס אויך א שמאל.
ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן, די אלע זאכן וואס אונז האבן מיר פריער געלערנט, אז מ׳טוט נישט ווי די מינים נאר מ׳טוט אזוי ווי חז״ל, מ׳לייגט אויבן אויף די שטערן אדער אויבן אויף די האנט, איז מפי השמועה למדו, דאס האט מען געלערנט מפי השמועה, דאס איז הלכה למשה מסיני.
הלכה ב – ברכות תפילין
Speaker 1: יעצט גייען מיר זען וועגן די ברכות פון תפילין. זאגט דער רמב״ם, קען מען זאגן אזוי ווי די סדר ההנחה, מיר לערנען די גאנצע סדר ההנחה, וויאזוי דארף מען עס טון. קודם דארף מען מאכן א ברכה.
זאגט דער רמב״ם אזוי: תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. אז תפילין של ראש איז אן אייגענע מצוה, און של יד איז אן אייגענע מצוה. ס׳איז נישט אזוי ווי למשל ארבעה מינים, וואס ס׳איז א סעט, וואס אויב מ׳האט נישט די גאנצע סעט קען מען עס נישט טון. אויב א מענטש לייגט תפילין של ראש, האט ער א מצוה, און אויב ער לייגט תפילין של יד, האט ער א מצוה. ס׳איז נישט מעכב איינס די צווייטע. דערפאר אויב ער האט נאר איינס, לייגט ער איינס.
וכשמברך עליהם, איז אזוי, על של ראש, וואסערע ברכות מאכט מען? אויף תפילין של ראש זאגט מען “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין”. ס׳איז גאנץ קלאר, אזוי ווי מ׳האט געזאגט, וויבאלד ס׳איז צוויי אנדערע מצוות, ממילא איז דא צוויי ברכות. ס׳איז צוויי אנדערע מצוות, קומט צוויי אנדערע ברכות, אפילו צוויי אנדערע נוסחאות פון די ברכה. אויף של ראש זאגט מען “על מצות תפילין”, און אויף של יד זאגט מען “אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין”.
און ער זאגט די גאנצע סדר, די חילוק, פארוואס שטייט דא “להניח”, “לקשור”. אבער ער זאגט, מיר האבן געלערנט פריער אפאר מאל, אז ביי די של ראש שטייט “והיו לטוטפות”, און ביי די של יד שטייט “לקשור”. קען זיין אז “להניח” איז בעצם ארויפצולייגן. איך ווייס נישט פונקטליך פארוואס ס׳שטייט “להניח” און נישט “לקשור”, אבער ער זאגט אז ביי די של יד, וואס ס׳מאכט אויך סענס, ווייל די האנט טוט זאכן, ביי די של יד דארף מען טון, און ביי די של ראש איז די מצוה זאל זיין תפילין.
הלכה ב (המשך) – סדר ההנחה
Speaker 1: אקעי. אם דיבר ביניהם, אה, שוין, ווייל ס׳איז צוויי מצוות איז דא צוויי ברכות. זאגט דער רמב״ם, אם דיבר ביניהם או ששהה אחת מהם, דעמאלטס זאגט ער וועלכע תפילין האט וועלכע ברכה. אבער אם הניח שתיהן, דעמאלטס איז נישט נוגע די הלכה וואס איך האב דיר געזאגט אז ס׳איז דא צוויי ברכות, נאר מברך ברכה אחת, וועלכע? מ׳זאגט נאר די ברכה פון “להניח תפילין”, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש, און מ׳מאכט נישט קיין עקסטערע ברכה.
וכשחולץ, ווען מ׳טוט אויס די תפילין, חולץ של ראש תחלה, מ׳טוט קודם אויס די של ראש, וואס מ׳לייגט שפעטער טוט מען קודם אויס, ואחר כך חולץ של יד, און דערנאך טוט מען אויס די של יד. אזוי אז מ׳בלייבט קיינמאל נישט מיט די של ראש אליין.
מחלוקת ראשונים – מנהג אשכנז
Speaker 1: אונז טוען אנדערש. מ׳מוז אויפזוכן די ליובאוויטשער… ער ברענגט דא די שולחן ערוך. אונז טוען, און למעשה פירט זיך די רוב וועלט… אז מען מאכט יא צוויי ברכות. און ס׳איז דא וואס זאגן אז די צווייטע ברכה זאגט מען שטיל, און מ׳זאל זאגן “ברוך שם כבוד מלכותו”, ווייל מ׳וויל יוצא זיין לויט די רמב״ם, נישט צו האבן די חשש אז ס׳איז א ברכה לבטלה.
דער מנהג אשכנזים, ס׳איז א מחלוקת מחבר און רמ״א, יא? און די אשכנזים פירן זיך על פי רוב, פשוט ווי יעדער, אזוי ווי דער רמ״א. אזוי ווי דו זאגסט, מ׳מאכט צוויי ברכות. דער רמ״א זאגט מ׳זאל זאגן “ברוך שם”, ווייל דאס האט שפעטער איינער צוגעגעבן.
הלכה ה — ברכה אחת על שתי תפילין
Speaker 1:
מ׳זאגט די ברכה נאר די ברכה אויף להניח תפילין, וקושרן על ידו תחילה, ואחר כך מניח של ראש, און מ׳מאכט נישט קיין עקסטערע ברכה. וכשהוא חולץ, ווען ער טוט עס אויס, חולץ של ראש תחילה, ער טוט קודם אויס די של ראש, וואס מ׳לייגט שפעטער טוט מען קודם אויס, ואחר כך חולץ של יד, און נאכדעם טוט מען אויס די של יד, כדי שלא ישאר בלא מצוה אפילו רגע אחד, כדי מ׳זאל קיינמאל נישט בלייבן מיט די של ראש אליין.
מנהג אשכנזים — צוויי ברכות
אונז טוען אנדערש, נישט אויפמישן די ליובאוויטשער, ער ברענגט די שולחן ערוך, אונז טוען, ולמעשה פירט זיך די רוב וועלט אז מ׳מאכט יא צוויי ברכות. די צווייטע ברכה זאגט מען שטיל, און מ׳זאגט “ברוך שם כבוד מלכותו”, ווייל מ׳וויל יוצא זיין לדעת הרמב״ם וואס איז חושש אז ס׳איז א ברכה לבטלה.
מנהג אשכנזים, ס׳איז א מחלוקת אין די רמ״א אויך, יא? אונז אשכנזים פירן זיך על פי רוב, איך ווייס נישט אויב יעדער, אז מ׳מאכט צוויי ברכות. די רמ״א זאגט מ׳זאל זאגן “ברוך שם”, דאס האט שפעטער איינער צוגעלייגט, איך ווייס נישט ווער ס׳זאגט עס, אפשר יא, איך געדענק נישט.
פשטות פון “להניח” — איין ברכה אויף צוויי מצוות
די פוינט איז, ס׳איז א שאלה וויאזוי מ׳לערנט די גמרא, אבער אונז לערנען אפ די רמב״ם׳ס שיטה. לכאורה וואס איז די פשטות פון די רמב״ם? “להניח” קען דאך באמת גיין אויף ביידע, דאס הייסט, מ׳קען מאכן די זעלבע, א גאנץ אנדערע לשון, ס׳קען שטימען אויף ביידע, פארשטייסטו? ס׳קען שטימען אויף ביידע. נאר… דאס וואס ס׳איז דא אן עקסטערע ברכה, דאס איז ווי ס׳שטייט אין די גמרא. לכאורה די פשטות פון די גמרא שטייט אזוי ווי די רמב״ם, אז נאר סתם אזוי מאכט מען צוויי ברכות, אויב מ׳מאכט א הפסק אדער מ׳טוט נאר איינס. דאס איז די סאונד אין די גמרא.
תשובות הרמב״ם — צוויי מצוות, איין נושא
אקעי, ער ברענגט די תשובות הרמב״ם האט טאקע געזאגט אז ס׳איז טאקע צוויי מצוות, נאר חכמים האבן געגעבן איין ענין, ס׳איז איין נושא אז מ׳קען מאכן איין ברכה אויף צוויי מצוות. דא לערנט מען א זאך, אז מ׳קען מאכן איין ברכה אויף צוויי מצוות ווי לאנג זיי זענען אין די זעלבע סאבדזשעקט.
הלכה ו — הפסק בדיבור צווישן של יד און של ראש
אקעי, ווי ס׳איז, לאמיר לערנען אין וואו. יא, הלכה אין די ברכות בעצם, מי שבירך להניח תפילין, איינער האט געמאכט די ברכה “להניח תפילין” און געקניפט די תפילין של יד, און זיין פלאן איז צו גיין ווייטער און לייגן תפילין של ראש. אסור לו לספר, טאר ער נישט רעדן גארנישט. ואפילו להשיב שלום לרבו, ניטאמאל א וויכטיגע רעדן, אזוי ווי זיין דרך ארץ צו א רבי, ענטפערן שלום, ביז ער ענדיגט די של ראש. ווייל די ברכה גייט דאך ארויף אויף ביידע.
זענען דא אזעלכע וואס פארשטייען אז מען קען לייגן עקסטערע תפילין, סאו וואס טוט זיך ווען איינער לייגט נאר של יד? דעמאלטס האט ער נישט קיין פראבלעם, ווייל ער מאכט דאך נישט… ער מאכט דאך ביידע. איז ווייל דו האסט אינזין ביידע, און מער עלול די ברכה גיין אויף ביידע, זאלסטו נישט רעדן ווייטער.
ואם שח, הרי זה עבירה בידו. דו זאלסט וויסן אז דאס איז עובר געווען אויף עפעס וואס הייסט א עבירה. וצריך לברך ברכה שנייה “על מצות תפילין”, און מען דארף מאכן נאכאמאל א ברכה “על מצות תפילין”, ווייל דו האסט מפסיק געווען מיט די ברכה.
וואס איז די “עבירה”?
א הרי זה עבירה איז עס, לכאורה די עבירה איז אז דו האסט געמאכט א חשש פון ברכה לבטלה? ניין, נישט ברכה לבטלה, דו האסט געמאכט א הפסק. דער הפסק איז די עבירה, דאס אז דו האסט גורם געווען צו מאכן נאך א ברכה. ניין, נישט ברכה לבטלה, יעצט האסטו פשוט פארלוירן די מצוה, ממילא לכתחילה מוז מען זאגן איין ברכה. יא וודאי, דאס מאל האסטו געמאכט שוין די ברכה אויף דעם, יעצט האסטו מפסיק געווען, ממילא ביסטו סטאק, דארפסטו מאכן נאכאמאל.
מקור פון “הרי זה עבירה” — גמרא סוטה (משוח מלחמה)
סאו די הרי זה עבירה איז בעיסיקלי, גייט דער רמב״ם מיט דעם לשון חז״ל אז דער משוח מלחמה שיקט צוריק פונעם מלחמה “מי אשר ירא ורך הלבב”. וואס זאגט דער מדרש? וואס הייסט ירא? איינער וואס האט מורא פון זיינע עבירות. וואס איז זיין עבירה? למשל, איינער וואס האט גערעדט צווישן של יד לשל ראש.
סאו איך מיין אז אויב ווען דארטן איז א ראיה אז ס׳איז א זייער שוואכע עבירה, ווייל די גמרא דארטן וויל ארויסברענגען אז מען שיקט צוריק אפילו איינער וואס האט געטאן אזא קליינציגע פיצי עבירה ווי רעדן צווישן של יד לשל ראש. סאו הרי זה עבירה וואס דער רמב״ם ברענגט איז אביסל אינטערעסאנט וואס ער ברענגט דא הרי זה עבירה. אלע הלכות דא זענען אויסגערעכנט זאכן וואס מען זאל נישט טון, אויב טוט מען נישט איז עס א עבירה.
דער רמב״ם׳ס חידוש — “אסור לספר”
אמת, אמת, אבער דא איז דא א וויכטיגע זאך. די “צריך לברך”… דאס “אסור”, ניין, די “אסור לספר”. ווייל אין די גמרא, לאמיר פארשטיין, אין די גמרא האט געשטאנען אז אויב שח מאכט ער צוויי ברכות, סתם אויב נישט שח מאכט ער איין ברכה. דאס קען מיינען אז א מענטש מעג לכתחילה טון אזוי, ער מעג אויסרעדן, דעמאלטס וועט ער פשוט דארפן מאכן נאך א ברכה. אבער ס׳איז נישט קיין שום פראבלעם. פון דעם זעסטו אז ס׳שטייט אן עבירה, פון דארט האט דער רמב״ם געזען אז ס׳איז אסור. מ׳טאר נישט, לכתחילה אויב מ׳לייגט נארמאל תפילין דארף מען מאכן איין ברכה אויף ביידע און נישט מפסיק זיין. בדיעבד דארף מען מאכן צוויי ברכות, אבער איך מיין אז ס׳איז נישטא קיין אנדערע מקור אויף דעם אז מ׳טאר נישט דאס טון לכתחילה, נאר די גמרא אזוי הייסט רבי יהודה.
איינער וואס לייגט נאר של יד
אבער אויב אזוי פארשטיי איך זייער גוט פארוואס מ׳כאפט עס אן ביי איינער וואס גייט אין מלחמה. טייטשט אזוי, איינער וואס ער פלאנט יעצט צו לייגן נאר תפילין של יד מעג ער. אזוי זאגט דער רמב״ם, איינער מייקר זה את זה, און ער קען מאכן נאר די ברכה על מצות תפילין, און ער קען שמועסן נאכדעם. ווייל וואטעווער, ס׳שטייט נישט ער איז מסיח דעת, אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳טאר נישט מפסיק זיין. נאר אויב פלאנט מען צו לייגן ביידע, דעמאלט זאל מען לייגן ביידע, מ׳קען זיך נישט ארומשפילן.
אבער איינער וואס איז וואשי וואשי, קודם מאכט ער, ער טראכט פון יא לייגן צוזאמען, אבער ער הייבט אן צו שמועסן, און נאר ער דיסיידט ער, אקעי, ווייסטו וואס, לאמיך טאקע יא לייגן, נאכאמאל, דו דארפסט אהיימגיין פון די מיליטער.
דיסקוסיע: “לא מעכב זה את זה” — וואס מיינט עס?
Speaker 2:
יא, איך טראכט, איך ווייס נישט ווי שטארק ס׳איז א נושא פון א פלאן, ס׳קען זיין אז מ׳איז מחויב, מ׳איז מחויב צו לייגן ביידע תפילין אין טאג. ס׳איז נישט קיין, מ׳רעדט דאך ווען איינער איז מעכב זה את זה פאר א סיבה.
Speaker 1:
יא, דאס מיינט ער צו זאגן, אויב דו האסט נישט, איינער האט נישט, זאל נישט מיינען אז ער איז פטור פון לייגן תפילין.
Speaker 2:
איז די טאקע.
Speaker 1:
יא, איז די טאקע. אבער די רמב״ם איז, טו מיר נישט לכתחילה נאר לייגן איינס. אוודאי נישט, איך האב א מצוה, ס׳איז צוויי מצוות, ס׳איז צוויי עקסטערע מצוות. ס׳איז צוויי מצוות. דו דארפסט האבן צוויי ברכות.
Speaker 2:
יא, אבער, ניין, ס׳איז נישט קיין רשות די גאנצע זאך, ס׳איז א מצוה. מ׳איז מחויב צו לייגן ביידע. ס׳איז א מצוה וואס איז אין די זעלבע צייט, וואס ביידע ווילן לייגן של יד אנהייב טאג, אוודאי, א גאנצע טאג.
Speaker 1:
איז אויספיר פונקטליך וואס איז די הלכה? די הלכה, די נארמאלע הלכה איז ביידע מצוות, ווען אימער מ׳איז מחויב אויף די מצוה איז מען מחויב ביידע. די לא מעכב זה את זה, איך מיין אז אלעמאל מיינט עס אויב מ׳האט נישט. די לא מעכב זה את זה מיינט אז אויב דו וואלסט ווען מעכב, וואלט מען נישט געהאט, וואלסטו נישט געטון קיין איינס, ווייל דו קענסט נישט טון א האלבע מצוה. למשל, אן ענין זאלסטו טון איינס. אבער אוודאי, יעדן טאג איז מען מחויב צו לייגן ביידע. ס׳איז נישט נאר ער פלאנט, נאר ער איז מחויב בעצם. אזוי טראכט איך.
דיגרעסיע — חסידישע תורה
Speaker 2:
יא, ס׳איז דא חסיד׳ישע תורות, דו ווייסט, פארוואס ס׳דא תפילין של יד און תפילין של ראש, ווייל די אידישקייט, די קאפ זאל האלטן צוזאמען מיט די הארץ. שיין.
Speaker 1:
דאס איז די חסיד׳ישע תורה. איך גיי ווייטער לערנען וועגן די ברכה, יא? זייער גוט.
הלכה ז — ברכה ביי יעדע הנחה מחדש
Speaker 2:
לערן, לערן. דו האסט דאך עפעס געמיינט?
Speaker 1:
יא, איך האב געוואלט פרעגן.
Speaker 2:
האסטו געטראפן עפעס?
Speaker 1:
יא, תפילין כל זמן שמניחן.
Speaker 2:
יא, זאג עס.
Speaker 1:
תפילין כל זמן שמניחן, זאגט דער רמב״ם דא, תפילין כל זמן שמניחן, ווען מען לייגט זיי נאר, מברך עליהן. אמאל האט מען געציילט, פלעגט מען גיין א לאנגע צייט, סאו ווען מען טוט עס אן, אויסגעטון, צוריק אנגעטון, ווייטער צו לערנען, און אזוי ווייטער. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום, אפילו אויב מען טוט עס אן און אויס הונדערט מאל א טאג, קען מען מאכן הונדערט ברכות.
Speaker 2:
א גאנצע וואך איז נישט קיין פראבלעם, עניוועיס, נאר שבת, און שבת לייגט מען נישט קיין תפילין.
Speaker 1:
בכל המצוות כולן, מברך עליהן קודם לעשייתן. אלע מצוות טוט מען פאר… זאגט מען די ברכה פאר די עשיה. לפיכך, מברך על תפילין של יד גלייך פאר די עשיה, פארדעם, נישט נאכדעם. ער מאכט די ברכה פארדעם, און נישט א לאנגע צייט פארדעם. לפיכך, איז קודם גרייט מען אן די תפילין, און מען לייגט עס לעבן דעם פלאץ וואו מען לייגט עס. סאו מען לייגט די צורך, מברך על תפילין, אחר הנחה, נאכדעם וואס מען לייגט עס אויף די קיבורת, פארן עס קושרין, ווייל די קשירה איז שוין די עשיה, און די ברכה ווילן מיר מאכן גלייך פאר די עשיה.
Speaker 2:
יא, גוט.
דיסקוסיע: ברכה ביי חזרה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, און דאס איז דאך די זאך, דאס איז מהיברון ביום, איז נישט נאר אמאל. ער האט זיך אויפגעטאן, ער האט געגייעט אין בית הכסא, ער האט געדאוונט, און ער לייגט נאכאמאל אן די תפילין. דארף ער מאכן נאך א ברכה?
אבער עס שטייט דא אין רמב״ם, טוב, דו האסט עפעס אן ענין נישט אזוי צו טון, דאס וועלן מיר זאגן. אבער אזוי איז לכאורה די… אזוי איז לכאורה די הלכה, יא?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
ס׳איז דא וואס… יא. ס׳איז דא אפשר א וועג ארויס פון די זאך, אזוי איז די הלכה. ער זאגט אז ס׳איז נישט אזוי קלאר אויף די של ראש, אויב ס׳איז דא וואס טוען אויף די של ראש אזוי, אז זיי לייגן אן די תפילין אויפ׳ן קאפ, און דערפאר מאכן זיי עס קלאר. אבער לויט זיי, גוט, לויט׳ן רמב״ם שטומט דאס נישט, ווייל אונז לערנען א גאנצע צייט אז ס׳איז נישטא אזא זאך קשירה אויף די של ראש. זיי האבן נישט געטראפן א מציאות פון קשירה אויף די של ראש. ס׳איז קיין זאך נישט אויף די של ראש. דאס איז די וועג פון וויאזוי ס׳ליגט. ממילא, האט עס נישט צוטון מיט דאס זאל זיין הידוק, הייסט הידוק וכדומה, אבער ס׳ליגט נישט אז ס׳איז א פשוט׳ע זאך. דער רמב״ם איז מדקדק אז מ׳לייגט עס ארויף גלייך וויאזוי ס׳ליגט אויפ׳ן קאפ. און נישט נאר פאר דו לייגסט עס ארויף אויפ׳ן קאפ, אזוי ווי דו ווילסט, וואס איז די חילוק פון לייגן און ליגן? ס׳איז די זעלבע זאך. ניין, מ׳לייגט עס אין די עקזעקט פלאץ, אזוי די זאך ווערט ווי וואס ס׳הייסט שוין אז ס׳ליגט שוין, ס׳ליגט שוין באקוועם.
אה, דער רמ״א זאגט אז אויב מ׳נעמט אראפ די תפילין לכתחילה כדי על מנת מ׳גייט עס צוריקלייגן, דארף מען נישט מאכן קיין ברכה. אבער דעם דעם איז נישט אזוי פשוט אז יעדע מאל וואס מ׳נעמט עס אראפ דארף מען מאכן א ברכה. אקעי.
הלכה ח — סדר הצנעת התפילין בכלי
אקעי, יעצט גייט דער רמב״ם רעדן וועגן די תפילין בעטל. יעדער איינער האט דאך שיינע תפילין בעטלעך. סאו די ענין איז ווייל מ׳דארף תפילין דארף מען מכבד זיין, מ׳דארף עס האלטן בכבוד. זאגט דער רמב״ם, מי שחולץ תפילין… יא, אבער ער גייט דעסיידן וויאזוי ער לייגט עס, יא? אל יניחם על הארץ, ער זאל עס נישט לייגן אויף דער ערד, נאר… לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. אז מ׳לייגט עס אין אזא מין בעטל וואס איז… ס׳שטייט די ברייט און די הויך, יא? און מ׳גייט לייגן איינס אויף די אנדערע, זאל מען נישט לייגן די של יד אויף די של ראש. פארוואס? בשעה שירצה ללובשן, ווען ער גייט זיי וועלן נעקסטע מאל אנטון, איז גייט ער… יפגע בשל ראש תחילה, זיין האנט גייט באגעגענען די של ראש. נמצא שהוא מניחה, ווען ער גייט עס ארויסנעמען, גייט ער… אונז ווילן נישט אז ער זאל ארויסנעמען די ראנג תפילין. אונז ווילן אז ער זאל עס לייגן באופן אז ווען ער לייגט עס אוועק, וועט ער… זאל נעקסטע מאל ווען ער גייט עס עפענען זאל ער טרעפן די של יד.
פארוואס? ווי שאין לובשין של ראש קודם של יד. מ׳טוט נישט אן די של ראש פאר די של יד, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט, מ׳מאכט די ברכה פאר די של יד, נו, און ווייטער. ממילא, ווילן אונז נישט אז דו זאלסט אריינלייגן א וועג אז דו זאלסט דארפן זוכן די של יד. פארוואס? ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת. אז ווען דיין האנט גייט אריינגיין אין די בעטל, גייט דיין האנט קודם אריינבאמפן אין די מצוה וואס הייסט מצות של ראש. אבער דו ווילסט נישט יעצט גיין לייגן מצות של ראש, נאר דו ווילסט לייגן של יד תחילה. דו גייסט האבן א דילעמא. איז ווייל די מצוה איז דא אן ענין אז א מענטש זאל נישט איבערלאזן א מצוה, מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה, בתחילה באים מתעסק, אזוי ווי ער האט באמבאסט אריין אין שרשרת, אז יעצט דארף ער לכאורה אנהייבן טון די שרשרת, און זוכן דאס נישט, זאל ער עס לייגן באופן אז ס׳איז נישט אריינגעוואלטן קודם אין די שרשרת. דער רבי זאגט ס׳איז נישט וואס איז געשען מיט די עבד, אויב מ׳האט טאקע אריינגעוואלטן אין די שרשרת, לכאורה דארף מען טאקע אנטון די שרשרת,
הלכה ח (המשך) — דילעמע ווען מען טרעפט של ראש קודם
Speaker 1:
אבער דו ביסט נישט גרייט צו לייגן די מצוה של ראש, ווייל דו ווילסט לייגן של יד תחילה, און דו גייסט יעצט האבן א דילעמע.
ווייל די מצוה איז דאך אן ענין אז א מענטש זאל נישט איבערלאזן א מצוה, “ולמצוה שתבא לידך תחילה בה אתה מתעסק”. אזוי ווי דו האסט אריינגעבאמפט אין די של ראש, דארפסטו לכאורה אנטון די של ראש, און ווען דו זוכן זיך דאס נישט, זאלסטו עס לייגן באופן אז דו זאלסט נישט אריינבאמפן קודם אין די של ראש.
דער רמב״ם זאגט נישט וואס איז געשען בדיעבד אויב מ׳האט טאקע אריינגעבאמפט אין די של ראש. לכאורה דארף מען אנטון די של ראש קודם. אפשר פארקערט, אפשר דארף מען נישט, אפשר איז די של יד תחילה אויף דעם וואלט נישט געווען קיין פראבלעם, ווייל דאס קומט אן קודם. איך זע נישט פונעם רמב״ם פארקערט, אפשר אויב מ׳טרעפט די של ראש קודם, אפשר לאו דווקא אזוי.
די שאלה איז יעצט, וועלכע איז דוחה מי? די מצוה פון של יד תחילה, אדער די ענין פון “מצוה הבאה לידך תחילה”? לכאורה די מצוה של יד איז גובר, און דו גייסט עובר זיין אויף די ענין פון “מצוה הבאה לידך אל תקראנה”, און “אין מעבירין על המצוות”.
איך ווייס נישט. ער ברענגט אז דער בית יוסף האט גע׳טענה׳ט אז דער רמב״ם איז משמע אז מ׳דארף טון אנדערש, אז מ׳דארף טון די של יד תחילה אויב מ׳לייגט עס פארקערט, סיי ווי אזוי דו לייגסט עס, אפילו אויב דו לייגסט די של ראש תחילה, איך בין מודה אז ס׳איז פארקערט, איך ווייס נישט.
אינערליכע סתירה אין דעם קאנצעפט פון “אין מעבירין על המצוות”
די עצם ווארט איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל די קאנצעפט פון “אין מעבירין על המצוות” איז לכאורה אויך אז ס׳איז דא ווייניגער סטרוקטור, נאר וואס דו טרעפסט, דאס טוסטו. ס׳זעט אויס ווי א שטיקל עטיטוד, די מצוה הבאה לידך, דאס טוסטו. דער זעלבער מאן דאמר וואס זאגט “מצוה וואס דו טרעפסט, דאס טוסטו”, וואלט נישט געזאגט אז דו זאלסט בינדן די תפילין אויף א געוויסע וועג, אז דו זאלסט נישט אריינבאמפן אין עס. כאפסט? אונז טו מיר דא ביידע, אונז טו מיר אונז זארגן זיך פאר די שיטה, און נישט אריינבאמפן אין עפעס.
נו, וואס הייסט מיר זארגן זיך אז מ׳זאל נישט דארפן מעביר זיין על המצוות? דער רמב״ם זאגט נישט פארקערט, אויב דעמאלטס וואלט מען געלייגט פארקערט, וואלט מען זיך נישט געדארפט זארגן, ער זאגט אויך. חוץ וואס דו זאגסט אז ס׳איז צוויי זאכן דא, אבער ער זעט נישט וואס איז די ענין פון לייגן די של יד תחילה בכלל. וועלכע מצוה איז עס? וואס זאל דאסיידן דא?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נעמען קענסטו. דא זעט מען אויך אז מ׳דארף האבן אזא תפילין בייטל וואס מ׳לייגט אריין איינס לעבן די צווייטע. די היינטיגע תפילין בייטלעך גייען אנדערש, מ׳איז נישט מקיים די הלכה. פונקט פארקערט, די אמאליגע תפילין בייטלעך, דער שניידער האט נאר געקענט די תפילין בייטלעך וואס דער רמב״ם האט גערעדט דערפון, דאס איז געווען וואס ער האט געמאכט, און ס׳האט זיך געקענט מאכן פראבלעמען. למשל היינט האבן זיי עס געפיקסט, און ער דארף נישט זוכן אין פינצטער, ס׳איז דא איינס לעבן די אנדערע, ער קען דאס געבן א טאפ שנעלער און נעמען די וואן וואס ער דארף, ער דארף נישט ארויסנעמען.
מחלוקת רבינו מנוח מיט מגן אברהם — תפילין בייטלעך
אונזער היינטיגער איז זייער גוט, ווייל ער ווייסט וואו די של יד ליגט, וואו די של ראש ליגט, און ער נעמט ארויס די של יד תחילה. דא אויך, ביי די רמב״ם זאגט ער אויך אז ס׳איז שווער, וואס טוט זיך אז ער דארף ארויסנעמען ביידע? ער דארף ארויסנעמען ביידע, ער נעמט ארויס קודם די של יד, דערנאך נעמט ער ארויס די של ראש. אויב נישט, וואס איז די וועג? ער דארף ארויסנעמען ביידע, ער וועט קודם ארויסנעמען די של ראש. זייער גוט.
אונזער היינטיגע תפילין בייטלעך זענען זייער פיין. אבער די היינטיגע תפילין בייטלעך זענען נישט די וואס די גמרא רעדט וועגן, ס׳איז קלאר אז ס׳איז געווען אנדערש ווי די גמרא רעדט. אה, אבער דו האסט געזען גרויסע תפילין בייטלעך? פשיטא, איך האב א קליינע וואס ס׳איז גרינגער צו לייגן אין טלית וועג.
Speaker 2:
ניין, איך האב געטון אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט מ׳זאל טון, דו האסט איבערגעקליגט די סיסטעם.
Speaker 1:
ניין, אונז פאלגן אונזערע, אונז גייען מיר צו די לאקאלע מקווה יוד, וואטעווער וואס איז אנגענומען אין יענע שטאט צו קויפן תפילין בייטלעך, און מיר קויפן די תפילין בייטלעך וואס איז אנגענומען ביי רוב היימישע יונגעלייט. מיר זענען נישט קיין עוברי חכם. ער מאכט נישט נאר די בעסטע. פשיטא, ערשטנס קען מען דאך נישט וויסן פשיטא, צורך להניח של יד למעלה, האבן זיי געטון אזוי. זייער גוט.
נעקסטע הלכה.
דיסקוסיע: די מחלוקת רבינו מנוח מיט משנה ברורה
זאגט דער רמב״ם, כלי שהכינו להניח בו תפילין, די בייטל, ס׳איז גרייט. איך מיין מ׳האט אויך אנגעגרייט א נאמען פאר א מין כלי פאר תפילין, מ׳רופט עס בייטל. ער האט אויך אזוי, “הכינו להניח בו תפילין”. אמאליגע צייטן פלעגט מען האבן בייטלעך פאר אנדערע זאכן אויך, היינט האט מען פאר געלט, אבער ס׳קען זיין אז מ׳האט געהאט בייטלעך. וואס טייטשט א בייטל? א בערזל? ניין, ס׳איז ענליך צו א בערזל. א גרעסערע בערזל? ניין, די יאפסעס. א כלי בקיצור.
הלכה ט — קדושת כלי תפילין
א כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו, יא, די כלי איז געווארן נתקדש. פיין, וואס איז די ענין? אז ס׳איז אסור צו נוצן פאר דברי חול. מ׳דארף עס שוין מכבד זיין. הכינו ולא הניח בו, ער האט אנגעגרייט א כלי און ער האט עס נישט אנגעהויבן ניצן. או שהניח בו ארעי ולא הכינו, אדער ער האט יא אמאל אריינגעלייגט א ספר תורה, אבער נישט מיט קיין הכנה. דהיינו תפילין, אם הם אילנות קדוש, הרי הן כחול, והרי הן כחול כמו שהיו, והרי הן כחול.
ביי די תיבה שמניחין בה ספר תורה, האט ער עפעס דערמאנט די ענין? צו די תיבה האט א קדושה? וואס זאגט מען דארט? אז ס׳האט א קדושה, מ׳טאר עס נישט אויסשפייען, מ׳טאר אפילו נישט פארקויפן די תיבה און קויפן אן אנדערע זאך. אויב מ׳האט עס אנגעגרייט אדער הניחו בו, אדער דאס אדער דאס. יא, ס׳איז געשטאנען. ס׳איז געשטאנען.
אין ענין פון הזמנה? יא, לאמיר געדענקען. די תיבה? יא, לאמיר זען. אה, זעסט? די מחלוקת וואס איך האב געהאט מיט דיר איז א מחלוקת רבינו מנוח מיט די משנה ברורה. רבינו מנוח, און אזוי אויך דער בא״ח, האבן געזאגט אזוי ווי מיר אין די טעג, אז מ׳דארף קויפן א תפילין באטל וואס איז שמאל, אזוי מ׳זאל קענען טון אזוי ווי די שורה שטייט. און דער אברהם האט גע׳טענה׳ט פארקערט, אזוי ווי דו, אז בעסער זאל מען עס לייגן אין א ברייטערע, און מ׳האט שוין נישט די פראבלעם. יא. אה, די הייליגע זיידע, די מגן אברהם. סאו, ס׳איז א מחלוקת. א מחלוקת הפוסקים. שיין, די טאטעס זענען אויך פוסקים, און מיר האבן די זעלבע מחלוקת וואס די פוסקים האבן געהאט. קיין מאל. מיר האלטן אן די טראדיציע, מיר קריגן זיך ווייטער.
פראקטישע נפקא מינה — דברי חול אין תפילין בייטל
עניוועיס, ס׳איז געשטאנען דארט אז ס׳איז דא הכנה, יא, אזוי געדענק איך. די ווארט איז, זיי דארפן וויסן אז מ׳טאר שוין נישט אריינלייגן קיין פען אין די תפילין בייטל. אזוי קומט אויס די הלכה. אפשר נאר אין די פלעסטיק? לאמיר זען. איך וואלט געזאגט אז די פלעסטיק אינדרויסן הייסט שוין נישט, ס׳איז געמאכט אז ס׳זאל נישט שמוציג ווערן, ס׳הייסט נישט קיין כלי. אקעי, זאל זיין אזוי. די מנהג ישראל איז אז דארט ליגט ווייערס מיט בעטעריס, מיט א פען, מיט אלע וויכטיגע זאכן. איך ווייס נישט, קען זיין די מנהג ישראל, אבער די רמב״ם שטייט, איך מיין די שולחן ערוך שטייט אז מ׳טאר נישט. איך ווייס נישט.
Speaker 2:
ניין, געווענליך די יונגע בחורים האבן תפילין און זיי האבן א פלעסטיק וואס ליגט אין א פלעסטיק. די טאטעס האבן שוין נישט קיין פלעסטיק.
Speaker 1:
דאס האבן מיר גע׳ירש׳נט פון די גוי׳אישע טאטעס. אין אונזערע צייטן פלעגן די טאטעס האבן, איך מיין מער ווי די ווארעמע אידישע סטעיט, און די פלעסטיקס, די חסיד׳ישע פלעסטיקס, געליגן נאך תפילין געצייג. ווייל א ליטוואק האט נאר תפילין דארט. א חסידישער איד, דו מוזט האבן… דו קומסט אן צו א קאר, דו מוזט האבן א גארטל. יא, א גארטל. און אביסל ליכט פאר א ציור, מיט א מעטשעס. און אז א איד גייט זיך אים צוברעכן זיין גלעזער, דארפסטו נישט האבן קיין קרעיזי גלו דארטן. איך הער.
אפשר מען דארף וויסן די דברי חול. די שאלה איז צו אפשר אין א סידור מעג מען לייגן, עס הייסט נישט קיין דברי חול. דברי חול מיינט א… אקעי, איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין אהנונג. איך ווייס נישט. קיין אהנונג האב איך נישט. איך ווייס נישט צו זאגן קיין דברי חול. וואס א איד האט נאר דארט אין זיין תפילין בייטל איז א דזשאנק. אמת זאגסטו, אפשר ביסטו גערעכט. אפשר אויב מען מאכט עס ספעציעל, מען זאגט א תנאי, קען עס העלפן? קען זיין אז אויב מען מאכט… די אלע תירוצים קען זיין. נישט געפערליך. מען קען עס איינפאקן, און די פלעסטיק קען מען זיך מקיל זיין.
ליטולו של תפילין — טראגן תפילין
זאגט די וויידערער רב, אדרבה, זאגט ער, וואס איז די ליטולו של תפילין? ערשטנס, אויפהענגען די תפילין. ווייל מען קען נישט… הענגען מיינט נישט האלטן די תפילין בייטל מיט די רצועה אליין. ניין, די תפילין עצמה. שטעל דיר פאר א מענטש גייט און ער האט א האק, און ער גייט ארויפלייגן די תפילין. אבער תולה איז א קשר, דאס וועלן מיר נאך רעדן. מ׳האלט עס סיי ווי אין א כיס.
און די תפילין עצמן, אז דו קוקסט אן, וואס איז אין די תפילין, אין וויפיל כיסויים מ׳לייגט עס אריין. מ׳לייגט עס אריין אין א שמאטע, און מ׳מאכט עס גוט צו מיט א סארע. און נאכדעם מאכט מען עס צו מיט הויט, און נאכדעם מאכט מען עס צו מיט… און נאכדעם לייגט מען עס אריין אין די כיסויים מניחים בו התפילין. און דו זאגסט אז אפילו די פלעסטיק… דו לייגסט נאך א פלעסטיק אויך. זאגט די רמ״א, ווען לייגט מען תפילין? ס׳איז דא צדיקים וואס האלטן אז מ׳טאר נישט לייגן די תפילין אין אזא בעקפעק. אבער נישט דאס מיינט ליטולו של תפילין. ליטולו של תפילין מיינט הענגען די תפילין אליין. און מ׳לייגט עס אריין אין א… ס׳איז נישט קיין שום חיוב אז ווען מ׳גייט אין שול טאר מען נישט קענען האלטן קיין שום אנדערע זאכן, און מ׳דארף האלטן די תפילין בייטל מיט צוויי הענט. דאס איז א חומרא יתירה, לדעתי.
און נאכאמאל, איך וויל דיר זאגן נאך עפעס. היינט אז מ׳גייט אין די מאדערנע תפילין סטארס, קומט עס מיט אזא… אזא שטרעפ וואס דו קענסט האלטן, דו דארפסט נישט האלטן, דו קענסט מיטהאלטן נאך א זאך. ס׳איז דא אידן וואס האלטן אז דאס איז נישט קיין מיינונג, אז די ליטולו של תפילין מיינט די האנט. ניין, דאס מיינט די תפילין אליין. אז ס׳קומט מיט א שאלדער סטרעפ, דו קענסט עס האלטן נארמאל. ס׳איז נישט קיין חיוב.
און אפילו דאס וואס דו גייסט זאגן ליטולו של תפילין איז גאר גוט, ווייל דער מענטש מאכט זיכער יעצט פאר א קליינע קלייניגקייט, הענגען אויף אים הייסט געוואונגען? א הענגער מיינט נאך א הענגער. אבער יא, בקיצור, נישט דאס איז די זאך, דאס איז די נקודה. יא, ווייטער.
הלכה י — זמן הנחת תפילין
זמן הנחת תפילין, טוט מען די תפילין לייגן. אקעי, זאגט דער רמב״ם, מיר גייען מיר לערנען די הלכה פון זמן הנחת תפילין. זאגט דער רמב״ם, זמן הנחת תפילין הויא ביום ולא בלילה, פון די תנאים אין די משנה, די פוסקים, זמן הנחת תפילין איז ביום ולא בלילה, שנאמר “מימים ימימה”. שטייט אין פסוק “והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. די חוקה פשוט׳ס מיינט עס די קרבן פסח, אבער די חכמים האבן געדרשנ׳ט אז ס׳מיינט די תפילין. די חוקה פון תפילין וואס דערמאנט אויף יציאת מצרים איז… וואס שטייט דארט אויך, רבינו תם האט דאך געלערנט אז ס׳גייט אויף די ענין פון מצוות תפילין, אז ס׳שטייט “מימים”, “מימים” איז מיום.
תפילין אלס “קמיע” — פארוואס שבת/יו״ט פטור׳ט
די זעלבע זאך, שבתות וימים טובים איז אויך אן הנחת תפילין, שנאמר “והיה לך לאות”, אז די תפילין דאס איז די אות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות, דארף מען נישט די אות, ווייל שבת ויום טוב אליין שטייט דאך אין די תורה “אות היא ביני וביניכם”, אז שבת איז אן אות.
איז א זייער שיינע זאך, ווייל תפילין איז נישט אריינגענומען אין די זאכן, זיי האבן געלערנט אז תפילין איז א סארט קמיע וואס שטייט דארט וויכטיגע זאכן וואס דאס דערמאנט א איד ווען ער לייגט זיך עס, ער געט זיך א דערמאן ווער ער איז און וואס ער איז. שבת און יום טוב, די גאנצע אווירה, מען לעבט זיך מיט אהבת השם, אחדות השם, יראתו, וואס טוט מען גאנץ שבת חוץ לשם? מ׳דארף נישט דאס, מ׳דארף נישט דאס, ווייל אנדערע צייטן, ווייל ס׳זאל נישט סתם ליגן דארטן, ס׳ליגט דארטן ווייל ס׳איז א קמיע, ס׳דארף דיר דערמאנען.
קשיא פון ציצית
און איך פרעג דיך אלע, ציצית איז אן אות, ציצית איז אן אות, א זכר, איך ווייס אז ס׳הייסט אן אות, א פאות ביי דיר, א קאפל איז אן אות, און א שטריימל איז אן אות, און די ווייסע העמד וואס דו האסט געטראגן, פארוואס ציצית דארף מען נאר נישט? נישט נאר דערמאנט א קאפל און דערמאנט א ווייסע העמד, וואס איז נאר אידיש געווענליך און ס׳איז א קשיא אויף די תורה, און ווען דו זאגסט ווען דו כאפסט דאס דארף, וואס דו האסט נישט געהאט נישט א תירוץ און זיכער נישט נאכדעם א קשיא. דו ביסט גוט דיר, און דו מיינסט מיר פון יענער וואס האט געזאגט דו קענסט… ניין, דאס איז זייער א שיינע ווארט, ס׳איז שטימט אזוי אויך אזוי די ווארט פאר דער משכן איז מיין, איך זאג אבער דאס דארף פארשטיין, ווייל ס׳זעט מיר אויס אז דאס איז עפעס א וועג פון עקספרעסן עפעס וואס וועט ווערן אביעס פאר די חכמים עפעס, אז די יום טוב גייט מיר נישט. ווייל איך וויל דערקענען גאנץ גוט פארשטיין, מען דארף קענען שרייבן, ס׳איז א הייליגע טאג, גייט מיר נאך תפילין. ניין, איך וועל דיר זאגן, ס׳איז שטימט אויך גוט, ווייל ציצית איז יא פארשטומט.
הלכה י: זמן הנחת תפילין – משיכיר עד שקיעת החמה
Speaker 1:
דו ביסט גוט די, און דו מיינסט מיר פון יענעם וואס האט געזאגט דו קענסט… ניין, דאס איז זייער א שיינע ווארט, ס׳שטימט אזוי אויך אזוי די ווארט פאר דער משכן איז מיין. ניין רבי, אבער דארף עס פארשטיין, ווייל ס׳זעקט מיר אויס אז דאס איז עפעס א וועג פון עקספרעס אין עפעס וואס איז געווען אווויס פאר דער חכמים און עפעס און די יום טוב גייט מען נישט, ווייל איך וויל דיר קענסט גוט פארשטיין, דווקא שבת עס א הייליגע טאג, גייט מען אויך ת ציצות איז יא פאר דער מענטש אליין, דער מענטש אליין זאל זיך דערמאנען, דעם זונה אחת, ס׳זאל דערמאנט דעם מענטש אליין, תפילין זיך א גאנצע צייט יענער זאל זעהן.
דיסקוסיע: וואס מיינט “אות” – פאר אנדערע אדער פאר זיך אליין?
Speaker 2:
סאוי, שבת איז אן אנדערע אבירה ביי איד, אין די עסן האט אכאנדער עסן, אזוי ווי שטייט דארט דעם מעשיות אין די גמרא, תבלים פון שבת, ס׳זעהט אויס ענערוועי אנדערש, אויב איינער זעהט, מ׳זעהט אז ער איז א איד און ער פראוועט שבת. אפשר איז דא א א… איז אן אינטערעזאנטע איידיע. סאוי, דאס איז אליין אן עוס. אויב עוס מיינט פאר אנדערע מענטשן, אזוי ווי דערמאן האט פארשטאנען אז די עוס מיינט א עוס פאר מענטשן…
Speaker 1:
דער חגבי דער רבי׳ן סוף דעי פייער גייט עס מאכן יא פאר די מענטש אליין, ער גייט זאגן דער שואלד משה תפילין עליו, ס׳קען זיין אז עס לופט א ענין נישט צו מאכן צו פיל זכער, עס מאכט צו פיל זכער, ס׳ווערט פארלירט די פעווער, ס׳איז א פערדיגע כדי די באשוטפע, דער טראכטסט ווען די האלב זכער איז געשען פון שבת, האלב פון תפילין, ס׳איז פארלירט די פעווער, ס׳ווערט סתם נאך א זאך, איינס אויף אמאל שבת, אסט שבת, וואכען תפילין, מילא לפידעי שיטה, ווען מ׳גייט תפילין דארף נישט קיין קאפל, עה, ס׳האט נישט טון, תפילין קאפל איז נישט קיין אויס קאפל, עס איז עפעס אנדערע ענין.
Speaker 2:
ס׳איז אינטערסאנט, אבער דער רמב״ם מאכט עס אסאך מער פאווערפול, נישט פשט אז שבת ווי יום טוב איז אליין אויס, מילא פעלט עס נישט אויס, נאר דער פסוק איז דאך מרמז אז מ׳זאל עס נישט טון שבת, ווען דער פסוק זאגט דאך אז זאלסט עס לייגן די טעג וואס איז לחלה אויס, אבער אנדערע טעג זאלסט עס נישט לייגן. אה, ווען דו דארפסט אן אויס. וועסט וואס וועט דער רב״ם זאגט עס, ושבת ווי יום טוב אין היין נעצים אויס, די סימן פארוואס דו לייגסט עס נישט וועגן שבת שמים טובים, היי נצחים, וואס נאר ווייל די תורה זאגט ואוללכא לעות, עס איז ממש א מיוט פון די תורה. וואס זייט דאס איז ער אינטערסאנטע.
זמן הנחת תפילין – משיכיר את חבירו
Speaker 1:
אקעי, ווען מעטן דער פריער אזוי, לפי דער פשוט׳סטער איז לכאורה די נץ החמה, אדער די עלות השחר, וועלכע איז אזוי.
Speaker 2:
“כדי שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות ויקיראי”. ער זאל זען זיין חבר וואס שטייט נישט, ארבע אמות איז אזוי ווי גרירת רשות היחיד, דער חבר וואס שטייט אביסל אהינצו, און ער זאל אים דערקענען. מיינט אז ס׳איז שוין נישט אזוי שטארק, ס׳איז שוין נישט אזוי טונקל. דאס איז אויך די זמן ווען מ׳הייבט אן צו ליינען. ס׳איז שוין דא אביסל לעכטיגקייט.
Speaker 1:
אה, ביז ווען איז דאס? פון די צופרי, יא, דאס איז ווען מ׳ליינט קריאת שמע. עד שתשקע החמה ביז… שקיעת החמה. מ׳גייט אראפ די זון.
איך האב זיך פארגעצייכנט חובות הלבבות, וכדומה. לאמיר זען.
הלכה יא: מי שהניח תפילין קודם שקיעה – אין מורין דבר זה ברבים
Speaker 2:
איז ער זאגט, “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה”. איינער וואס האט געלייגט תפילין ווען מ׳האט נאך געמעגט, פארנאכט, און ער האט עס נישט אויסגעטון פארנאכט. “וחשכה”, ס׳איז געווארן טונקל פאר אים, “והן עליו”, ער האט עס נאך אנגעטון, אפילו “הן עליו כל הלילה”, איז “מותר”. נישט קיין פראבלעם. אפילו ער איז געשטאנען פריער אז די מצוה פון הנחת תפילין איז “ביום ולא בלילה”, מיינט דעמאלטס דארף מען עס לייגן, אבער ס׳איז אן עבירה צו לייגן אויף דעם. ס׳איז נישט קיין עבירה.
זאגט דער רמב״ם, אבער דאס איז א זאך וואס “אין מורין דבר זה ברבים”. דאס איז עפעס וואס מ׳לערנט נישט אויס ברבים.
הסברה פון “אין מורין דבר זה ברבים”
Speaker 1:
די יד פשוטה ברענגט זייער א שיינע לעזונג. “אין מורין דבר זה ברבים”, זאגט דער רמב״ם, עפעס וואס ס׳האט א מעלה אבער ס׳קען ברענגען א חסרון. ביינאכט תפילין, לכאורה איז די פראבלעם אז ס׳פעלט נקיות, ס׳פעלט כוונה, מ׳קען איינשלאפן דערמיט, ס׳פעלט די אלע כבוד פון תפילין. פון די אנדערע זייט, איז נישט קיין חסרון. אדרבה, זאל א מענטש גיין וואס לענגער זיין תפילין.
סאו פאר די מענטש שטילערהייט קען מען זאגן, דו גייסט עס גיין ווי לאנג דו געדענקסט די הלכות פון וואטשן אויף די באדי, זאגט מען דאס אים. אבער דו גייסט זאגן ברבים פאר די מענטשן, גייט עס שאטן פאר די עולם, און מ׳גייט אויפהערן מכבד זיין די תפילין.
אלא, דער רמב״ם פסק׳נט, “שלא יניח תפילין עליו אלא יחלוץ אותם עד שתשקע החמה”. ווייל דער איין מענטש וואס קומט פרעגן, פארוואס קומט ער פרעגן? ווייל ער וויל נאך מהדר זיין, ער וויל יא האבן וואס מער זיין תפילין. “אין מורין כן ברבים, אבל ביחיד מורין לו”. ביחיד יא.
ער ברענגט דא פלעצער וואו ס׳שטייט אז “אין מורין כן”. אזוי ווי אז אויב מ׳פרעגט צו דער אייבערשטער זאגט נישט. דאס איז א זאך וואס ס׳איז נישט קיין אזא גרויסע חסרון, ס׳האט א מעלה אפילו, אבער ס׳קען דאך ברענגען א מכשול אז מענטשן וועלן ווייניגער מקפיד זיין אויף קדושת תפילין. דאס איז די מסקנא.
דיסקוסיע: וואס מיינט “ברבים” אין א ספר?
Speaker 2:
און ווי אזוי מ׳לערנט מיר אין די רמב״ם, וואס איז די דעת וואס דער רמב״ם שרייבט וואס מ׳לערנט אין די רמב״ם? וואס הייסט דאס? ברבים? ווען דו טשעקסט וויפיל מענטשן הערן אויס שטותים פון פאדקעסטס וואו צוויי מענטשן זעצן זיך אוועק איינער קעגן צווייטן, “זאג, וואס זאלן מיר רעדן די וואך? אה, איך האב געהאט טראומא.” העלאו? די מענטשן האבן צענדליגער טויזנטער ליסענערס, און אונז האבן אויסגע… יא, א פאר הונדערט, א פאר טויזנט, כמעט קיין עין הרע א שיינע ציבור, אבער העלאו? אויב דאס הייסט ברבים, אויך מיר א ברבים.
אבער עס איז דאך אן אמת׳דיגע שאלה, אויב דו שרייבסט א ספר, וואס איז די טייטש ברבים? ס׳מוז זיין אדער אז דו זאגסט, ווער ס׳לערנט שוין די רמב״ם, ער האלט שוין נאך די תפילין, ער איז נישט פון די וואס מ׳האט מורא. ניין, ווייל ס׳איז געווען די רמב״ם, ווייל ס׳ברענגט א מכשול אין האלטן נקי די תפילין. מ׳רעדט זיך, די גאנצע פאלק דארף האבן נקי די תפילין, מ׳רעדט זיך פון תלמידי חכמים וואס לערנען רמב״ם.
אדער דו קענסט נאר זאגן אז איינמאל ער האט עס שוין געלערנט איז שוין אויך נישט אזוי דעינדזשערעס, ווייל ער געדענקט אז ביים לערנען האט מען אנגעווארנט אז מ׳דארף האלטן נקיות. וואס וועט זיך בייטן דא? די דילעמא גייט אים דערמאנען, ער גייט געדענקען אז ס׳איז געווען א הלכה׳דיגע דילעמא.
Speaker 1:
ס׳קען זיין אזא ספר, דאס איז אלעמאל ווי א שאלה וואס איך האב אמת׳דיג, צו איז ווי די גמרא. די גמרא שטייט דאך שוין דאס, די גמרא איז נישט קיין פובליק ספר, די גמרא איז א פריוואטע ספר פאר תלמידי חכמים. פונקט אזוי די רמב״ם איז אויך נישט אזוי… איז אויך א פריוואטע ספר. פרעג א רענדאם מענטש אויף וועלכע זאך שטייט אן הלכה ווי מ׳לערנט קיינער, גייט ער נישט וויסן אויף וועלכע הלכה עס איז. ער מאכט טאקע פאר א מיעוטא דחיים.
אבער לערנען ברבים מיינט ווען דער רב זאגט א פרק שיעור, דעמאלטס זאגט ער נישט די גאנצע זאך, ער זאגט… דעמאלטס פאוקעסט ער אויף דעם וואס ס׳פעלט אויס פאר די המון עם, מ׳דארף נקיות פון תפילין, ממילא זאל מען עס נישט האבן ביינאכט.
הלכה יא (המשך): המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו
Speaker 2:
אקעי. וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה, לא יניחם עד שיבוא הלילה, אלא יסירם. ער הייבט אן לייגן שפעט, עובר בלאו, שנאמר “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”.
ושמרת, אסאך מאל ווען ס׳שטייט א לשון ושמרת מיינט עס א לאו.
פארוואס רעכנט דער רמב״ם נישט דעם לאו אין מנין המצוות?
Speaker 1:
ער ברענגט אריין אן אינטערעסאנטע זאך, אז די רמב״ם רעכנט נישט אויס די לאו צווישן די מצוות אין מנין המצוות. זאגט ער אז די רמב״ם איז מסביר אין מנין המצוות, אז אסאך מאל ווען ער רעכנט אויס איין מצוה וואס האט פארשידענע פרטי דינים, גייט ער נישט אויסרעכענען יעדע פרט עקסטער, ווייל סוף כל סוף איז עס א תנאי אין די מצוה פון הנחת תפילין אז ס׳זאל זיין ביום, איז אויך דא א לאו.
ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט ממש א לאו. דאס איז דאך נישט די רבנן. רייט, אפילו אויב יא, די תורה זאגט אז דו זאלסט נישט, ווייל ס׳שטייט נישט מרתא, דאס מיינט אז נאר ביום, אבער ס׳איז נישט פשט אז ער איז עובר און ער איז חייב מלקות. ס׳איז א געוויסע זלזול אדער וואס אין די זמנים אויף תפילין, אבער ס׳איז נישט קיין חטא וואס זיין פארשטאנד איז אז ער האט נישט געלייגט תפילין.
Speaker 2:
מען רעדט אפילו אויב ער האט שוין געלייגט א גאנצן טאג, און ער טוט נאר אמאל נישט תפילין? אדער נישט ווייל ער איז נישט געווען נזהר ביום?
Speaker 1:
ניין, ס׳איז א לאו. און דאס מיינט, יא, קלאר איז נישט צאלן לך תחילה.
Speaker 2:
ניין, נאר לך תחילה מיינט… מען איז ערשטע מאל, אדער ווען נישט געלייגט. דאס מיינט א מיניחי עולה. אקער פון געלייגט.
Speaker 1:
יא. עס איז נישט עפעס אזא מער א זאך, אזוי ווי… עס איז עס א פראבלעם.
חילוק צווישן רמב״ם און שולחן ערוך
Speaker 2:
מען דארף נישט קאנעקטן מיט דעם איין מורן דאס איבער רבי׳ן, אז די קינדערלעך, אדער הויבער אונז זארגן זיך זייער שטארק פאר זייער נקוחות, גייען עובדים גיין בנחת. אבער דאס איז נישט די ריזן פון די עסי׳ פון לח התחילה. יעצט איז די רעלבע רידער עס פרעגט, וואס עס איז די זעלבע ריזן איז עסלעך לח התחילה? אבער דאס איז א גרעסערע זאך, פאסטער אזוי ווי ער מאכט א ברכה דברת revision, ווייל עס איז נישט קיין מצווה צו לייגן צווילן בראך. אדער ס׳פעדלערט אים איינערע ברכה, ס׳פעדלערט אים דער ליגן צו לויף מראכך.
אדער עס איז דא א סאך אנדערע שיטות, יא דער רבי׳ן האט גע׳פסקינט אז לילע לאויזמאן תפילה, און נאר… אבער די חלון׳ס הלכה ועמורן קיינער צו לאזן די תפילה, האבן מיר דא נישט אנהייליגער זענען די תחילות. דא אנדערע זענען לכאורה מחלוקת הנאים, וואס דא אנדערע פסקים וואס פלאסקען בכלל אז ליילא איז יאזמאן תפילה. מילא קומט אויס אנדערש די הלכה׳ס. אז ס׳איז יאזמאן תפילה, ס׳קומט אויס אנדערש, ס׳קומט אויס אז די לייב איז נאר עם אדער רמנן. ס׳איז מיין החלוקים.
Speaker 1:
ניין, די חגה, די איז אויך די הלכה ועמורן קיין. עס איז אויך די הלכה ועמורן קיין, אבער די בריסק רב מיינער פלעגט זאגן, האט זיך ביינערסט פארגעסן, האט ער געווען אן עונות פון דער רדב וואס זאל לייגן ביינאכט, ווייל… נאך די השיטות פון לילה איז יאזמאן. יא, ער האט ער ליצט האבן עטשט צו זיין נישט פארפאסן א גאנצע טאגן קיין תפילה. דאס איז איין זאך, קודם כל ווייל דאס זאגט מען נישט ברבים, אבער ביי יחיד אויך יא גייט מען מורא׳ן קיין.
Speaker 2:
און די צווייטע זאך איז אז ס׳איז דא א חילוק, די טעקניקל זאך. די רמב״ם פסק׳נט אז א מעלה האבן נישט תפילין בלילה עובד בלאו, אבער די שולחן ערוך האלט נישט אזוי. די שולחן ערוך האלט אז לילה האט נישט קיין זמן תפילין, די גאנצע זאך איז נאר מדרבנן שמא יפיח בהן, ממילא קומט אויס אז ס׳איז נישט קיין לאו, ס׳איז נאר א איסור דרבנן. די רמב״ם זאגט אז יא, מדאורייתא האלט ער אז ס׳איז א לאו. ס׳איז א חילוק להלכה, פראקטיש איז נישט קיין חילוק, אבער לומדיש פון די הלכה איז א חילוק.
הלכה יב: בא בדרך ושקעה עליו חמה
Speaker 1:
זאגט די רמב״ם ווייטער אזא זאך: היה בא בדרך ותפילין בראשו, א מענטש קומט, ער איז בא בדרך, די זעלבע בא בדרך האבן מיר שוין געטראפן אין קריאת שמע און תפילה. מענטשן פרעגן, ס׳מאכט זיך, די סאמע זאך וואס מענטשן גייען אויף די וועג, איינע פון די זאכן וואס מענטשן גייען טון. תפילין בראשו, ער גייט מיט תפילין אויף די זוהר. ושקעה עליו חמה, יא, ושקעה עליו חמה, ס׳איז געווארן טונקל, די זון איז אונטערגעגאנגען, און ער האט נאך זיין תפילין.
וואס זאל ער יעצט טון? אונז ווילן נישט אז ער זאל מזלזל זיין אין זיין תפילין, אבער פון די אנדערע זייט איז דא אן ענין פון נישט גיין תפילין ביינאכט. אבער זאגט מען ניין, ער זאל יא לאזן די תפילין אנגעטון, נאר וואס דען, ער זאל לייגן זיין האנט דערויף, אז ס׳זאל נישט זיין גלוי, אז ווען ער וואקט דורך די שטאט זאל אים יעדער זען גיין מיט תפילין, ווייל לכתחילה גייט מען נישט מיט תפילין ביינאכט. און ווען ער קומט אן אהיים, חולצן דארטן אויס. ענדערש ווי ער זאל זיך ארומדרייען מיט תפילין אין זיין האנט, זעט אויס אז דאס איז אפשר נישט קיין כבוד.
Speaker 2:
אה, ס׳איז דא וואס לערנען אז דאס רעדט זיך שבת, און ער טאר נישט טראגן. אבער די רמב״ם האט דאס פארענטפערט. אה, ס׳זאל נאר וואס? דארף מען זען. ס׳איז ווייטער וועגן די עין הרע. ענדערש זאל מען נישט זען אז ער גייט מיט תפילין ביינאכט. ס׳האט צו טון מיט דעם וואס די רמב״ם פסק׳נט לילה לאו זמן תפילין.
Speaker 1:
וואס איז די שלעכטע זאל ער עס אויסטון און לייגן אין זיין טאש אדער עפעס? קען זיין אז ס׳איז נישט קיין כבוד, ער איז נישט תולה זיי. די בעסטע וועג וואס ער האט צו האלטן תפילין איז די וועג וואס ער גייט. אפשר איז עס נישט פראקטיש, איז דאס א זאך.
הלכה יב (המשך): יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
Speaker 2:
אקעי. וואס איז אויב ער איז אין בית המדרש? היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקידש עליו היום, ס׳איז געווארן שבת. איז אה, דעמאלטס איז נישט קיין צייט ווען, ער איז נישט בא בדרך. דא איז בא בדרך, און מ׳גייט נישט אין וועג אזוי נאנט צום זמן. סאו ווי מאכט זיך די טעות? ווען מ׳זיצט אין בית המדרש מיט תפילין, יא, וקידש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. ס׳איז דאך די זעלבע, מ׳דארף נישט מער חומרא ווען, קודם גייט מען אהיים מאכן קידוש, וויאזוי נישט די אלע הלכות.
ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א שיידער, אבער ער האט דאך עס אזוי געמאכט. ער איז אין בית המדרש, ער האט נישט קיין מנין אין זיין בית המדרש.
Speaker 1:
יא, מסתמא גייט ער קודם אהיים מאכן זיכער אז די ווייב צינדט לעכט וכו׳, און פרעגן די שאלות פון יום טוב. יענץ איז שוין שפעט פאר יענץ, יענץ דארף מען טון “מבעוד יום”. ער האט שוין מגיה לביתו. יענץ האבן די חכמים זיצן אין די בית המדרש, ער ווייסט נישט די אלע מעשיות.
קיצור, מעג ער אהיים גיין מיט די תפילין אנגעטון, אפילו שבת גייט מען נישט תפילין, אבער ער זאל נישט
בית סמוך לחומה – דיון בפשט הרמב״ם
Speaker 1: אפשר איז א ענין פון עס זאל נישט זיין א גדות הגדות, כדי מ׳זאל נישט זען ברבים מענטשן טון אנדערש ווי די אנגענומענע הלכה. אה, אים דא נישט וואכן. ויום י״ט בית סמוך לחומה שמשתמרים בו? רעדט מען דא צוריק פונעם מענטש וואס… אה… הוי בבא דרך. אה, נישט דער שבת.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אבער דער אפשר אויך, יא, שבת וועלן די וואכן, וואס גייט מכנה אז עס איז געקומען ביז לביתו.
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: נישט קלאר. דער עולם מוטשעט זיך דא דער פשט פון די זאכן צי דא רעדט מען שבת צי אינדערוואכן.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אקעי, לאמיר אויספירן. אבער וואס וועט ער טון? ומניחן שם, לייגט ער אין דעם פלאץ פון…
Speaker 2: יא?
Speaker 1: יא. ביי די בית סמוך לחומה. אבער ביי שבת פארשטיי איך עס, אז ער טאר נישט וואקן מער וואס ער פעלט אויס. מיר טראגן… מיר טראגן נישט. זיי טוען עס דאך חוץ, וואס הייסט טראגן?
אפשר פשט אז ס׳איז מער א ענין אז שבת גייט מען נישט קיין תפילין, אדער ביינאכט גייט מען נישט קיין תפילין. ואם לא חלץ תפילין מששקעה חמה לפי שלא מצא מקום לשמרם, ונמצאו עליו כדי לשמרם. אויב א מענטש גייט נאך מיט תפילין פון בייטאג, ער האט נישט אויסגעטון ווייל ער האט נישט געהאט וויאזוי עס אויסצוטון, און ס׳ליגט אויף אים ווייל דארטן איז עס דער בעסטער באקוועמסטער פלאץ און מ׳דארף עס היטן. ער דארף נישט זיין מניח ידו עליהם.
דאס רעדט זיך פון די בית הסמוך לחומה, אדער בבא דרך, און אויב האלט ער עס, מ׳דארף עס דאך היטן ביי די חומה זאל ער עס דארטן אריינלייגן. מען רעדט עס פון שבת. איך ווייס נישט, מ׳כאפט נישט פון וואס מען רעדט. צוריק פאר שבת, וואס דער רמב״ם רעדט דא, איך כאפ נישט קיין ווארט.
בכלל דא איז סתם א הלכה בכלל. אז איינער האט נישט שמירה על התפילין, איז נישט נאר קען ער דאס נישט טון אויך ברבים, נאר דאס קען מען זאגן ביים שיעור, אויב איינער איז דאך האט נישט געצילייגט זיין תפילין, נאר ער האט עס אנגעטון, מעג ער עס לאזן אנגעטון אפילו ביינאכט אדער אפילו שבת.
Speaker 2: שוין, אזוי זעט אויס.
הלכה יג: החייבים בתפילין
Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר רעדן ווער איז דאך לייגן תפילין. זאגט דער רמב״ם, כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין. יא, פשוט ביידע זענען די זעלבע מצוה, פטור ממצוה, די אלע מצוות עשה שהזמן גרמא.
קטן שיודע לשמור תפיליו
זאגט דער רמב״ם, קטן שידע לשמור תפיליו, אזויווי מיר האבן געלערנט א קטן וואס קען שוין זאגן עפעס, קען ליינען קריאת שמע, אזויווי, יא, וואס זאלן מיר עס לערנען? יא, יא, א קטן שידע לדבר. אזוי זאגט ער, א קטן וואס קען אפהיטן זיין תפילין, איז שוין גענוג מצטרף פאר תפילין, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.
זייער גוט. אונזער מנהג איז נישט אזוי, אונזער מנהג איז אז מיר זענען מקפיד צו דאס מאכן אביסל פארדעם, אבער עס שטייט בפשטות אין שולחן ערוך דא, אז מיר פירן זיך נישט צו געבן תפילין פאר קטנים, נאר פאר גדולים.
Speaker 2: אפשר לשמור תפילין מיינט נישט נאר עס נישט צו צוברעכן, עס מיינט אז ער קען מיט די הארן, ער קען נישט גיין אין טשארן. א צען יעריג אינגל קען נאך אזוי גוט ווי א דרייצן יעריג אינגל.
Speaker 1: ניין, ניין, ס׳קען זיין וועגן דעם, ס׳קען זיין וועגן דעם, אבער דער שולחן ערוך זאגט אז מיר פירן זיך, דער ספר העיטור האט געזאגט אז דאס וואס שטייט קטן מיינט נישט קטן ממש, עס מיינט קטן פארקערט, אפילו ווען ער איז י״ג, לאמיר נאך ווארטן ביז ער וועט האבן א ידיעה לשמור תפילין. און אונז פירן זיך אזוי אויך נישט, אונז פירן זיך אז פון די דרייצן לייגט מען תפילין.
חולי מעיים
חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין. אקעי. אז אפילו ער קען זיך יא שומר זיין נקביו, אבער ס׳איז אים שווער, ער וועט זיך מיטשענען, איז ער פטור. מ׳איז נישט מחויב זיך צו מיטשענען פאר א מצוה.
אבער ביי תפילה און קריאת שמע איז נישט דא די הלכה פון חולי מעיים, ווייל ער קען גלייך סטאפן. ער דארף נישט האלטן אן און ווייטער, ער סטאפט שנעל. תפילין דארף ער אויסטון.
דארט איז אויך דא אן ענין פון אז אויב מ׳איז מפיח דארף מען סטאפן ווייל ער איז גוף נקי. ס׳איז נישט ממש גענוג פון גוף נקי, ס׳איז אויך א זאך פון הכרת, ס׳איז א מינוט, אקעי, פאר די מינוט האט ער… איך מיין אז ס׳איז נישט… ניין, ס׳קען אויך זיין אז תפילין דארף ער עס אויך אויסטון, ער האט מורא אז… אבער ס׳שטאפט, ס׳שטאפט די מינוט ווען דו פילסט נישט גוט, קענסטו טאפן און דאווענען.
Speaker 2: אקעי.
וכל הטמאים קורין
Speaker 1: “וכל הטמאים קורין”. און קען נאך געבן מיט תפילין קריאת שמע. פארשטייסט, ס׳איז נישט דא קיין תקנת תפילת עזרא.
Speaker 2: אפילו ביי עזרא׳ס צייטן איז דאס געווען, אדער דאס איז נאר היינט וואס ס׳איז נישטא קיין תפילת עזרא?
Speaker 1: ווייס איך נישט. דו זאגסט אז דו ווייסט אז מ׳איז מצרף, אז הגמרא זאגט “וכל הטמאים קורין”.
Speaker 2: אה, אבער איך פרעג אפילו א בעל קרי וואס עזרא האט געזאגט אז מ׳זאל נישט לערנען קיין תורה, איז פון תפילין האט ער יא געזאגט? אז זיי זענען חייב. עזרא האט געזאגט אז זיי זענען חייב, מ׳זאל זיין חייב צו גיין אין מקוה.
Speaker 1: ניין, איך פארשטיי. אזוי ווי ווען עזרא זאגט אז ער איז מחויב צו ליינען קריאת שמע, אבער אויב ער איז נישט געגאנגען אין מקוה פאר׳ן ליינען קריאת שמע איז ער פטור לויט עזרא, אמת?
Speaker 2: לכאורה, איך פארשטיי וואס דו מיינסט.
Speaker 1: אפילו אפיקי חולי מים, זאלסט נישט מיינען אז א טמא איז אויך אזוי ווי חולי מים, ווייל אונז האבן מורא פון זיין טמא. אה, טומאה איז א רוחניות׳דיגע זאך, טומאה איז נישט קיין פראבלעם.
Speaker 2: יא, דאס איז אמת, איך פארשטיי. אבער איך פרעג דיך צוליב וועגן בעל קרי. די גמרא זאגט אז בעל קרי, ניין, אז בעל קרי מעגן לייגן תפילין. איז דאס אפילו לויט וואס מ׳האט געמאכט תפילת עזרא?
Speaker 1: איך בין נישט זיכער. פארשטייסט וואס איך פרעג?
Speaker 2: יולדת ונידה טהורות.
Speaker 1: אקעי. יא.
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
ווען ער שלאפט, די גמרא זאגט אז ביים שלאפן טאר ער נישט. אקעי, וואויל. לאמיר גיין ווייטער. אה, וואו האלטן מיר דא?
“וכל המצטער”, יא, א וויכטיגע זאך. “מצטער”, אדער “מי שאין דעתו מיושבת עליו”, איינער וואס איז נערוועז, וואטעווער, ער איז בנפש צעזעצט, פטור מן התפילין.
דא שטייט נישט די תנאי, דאס איז לכאורה מער קל ווי קריאת שמע. ווייל ביי קריאת שמע איז דא א הלכה נאר טורד טרדת המצוה איז ער פטור פון קריאת שמע, נאר א חתן אדער אן אבל, ער איז פטור פון… אבער תפילין יא געווען, “מי שאין דעתו מיושבת עליו”.
Speaker 2: יא, יא, וועגן כוונה, אמת. ווייל ער קען נישט… א תפילין אויך.
Speaker 1: אבער דא, ביי תפילין איז נישט שייך מצטער, אפשר איז תפילין נישט שייך מצטער, איך ווייס נישט. אבער סתם מניח תפילין אן ישוב הדעת, מ׳איז נישט יוצא. אבער איינער וואס איז מצטער, ער איז קראנק, אדער ער קען נישט, ער האט א גרויסע זייער שטארקע טרדה, דארף ער נישט לייגן קיין תפילין. אזוי שטייט אין רמב״ם.
Speaker 2: יא?
Speaker 1: פונעם טאקע אן אונן לייגט נישט קיין תפילין, אזוי זעהט מען אויס. אבער דארט איז אנדערש, ווייל דארט איז א… דאס הייסט, אה, מיר האבן געלערנט, מיר גייען לערנען, למשל, דער רמב״ם זאגט נישט תשעה באב אז ס׳איז דא א מנהג וואס מ׳לייגט נישט תפילין תשעה באב. דער רמב״ם זאגט נישט אז ביי מנחה זאל מען יא לייגן. דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל בכלל נישט לייגן, אז מ׳לייגט נישט תפילין שחרית. קען מען זיך טאקע טועה זיין מיט די זאך, אז מצטער איז פטור.
Speaker 2: אקעי.
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
Speaker 1: נאך איינער וואס איז פטור. ווער נאך איז פטור? זאגט דער רמב״ם, כהנים ווען זיי טוען די עבודה, לוים ווען זיי טוען די עבודה פון מאכן שיר, מאכן מוזיק, אלע די זאכן. אלע די זאכן, אויף די דוכן. מ׳שטייט ביים דוכן דארטן, ווי די כהנים, מיר האבן פריער געלערנט די כהנים דוכן׳ען, דארט איז געווען די פלאץ אין בית המקדש ווי זיי האבן געהאט זייער ארקעסטערע פון ישראל.
בשעת׳ן עבודה איז געווען דריי גרופעס: ס׳איז געווען כהנים האבן געטון די עבודה, לוים האבן געזינגען, און ס׳איז געווען א גרופע פון אידן וואס האבן געקוקט, וואס האבן געווען דארטן אנשי מעמד, און די זענען געווען שליחים פון אנדערע אידן. יעדע וואך איז געווען אן אנדערע מעמד, א גרופע פון אנדערע געגנטער וואס זענען געגאנגען אבזערווען די עבודה אין בית המקדש.
די אלע דריי זענען עבודות וואס האט צו טון מיט די בית המקדש. זיי זענען שוין עוסק במצוה. אזוי קומט די עבודה מיט די דריי גרופעס. ממילא, די אלע זענען פטורים פון תפילין, ווייל זיי זענען שוין עוסק במצוה.
אינטערעסאנט. און אויך, לכאורה קענען זיי נישט מסיח דעת זיין פון די תפילין, אבער דא מוזן זיי מסיח דעת זיין, ווייל זיי דארפן אנהאלטן די קרבנות. זיי דארפן פאוקעסן אויף די קרבנות. א חילוק.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אה, אפשר האט עס צו טון מיט דעת. דאס הייסט, וויבאלד מ׳דארף, ווען בשעת מ׳לייגט תפילין, ס׳איז נישט נאר מ׳לייגט תפילין, מ׳קען נישט לייגן תפילין פאר א מינוט. א גאנצע צייט וואס מ׳האט אן תפילין דארף מען געדענקען אז מ׳גייט תפילין. און ממילא, בשעת די עבודה וועט דאס זיין א סתירה, מ׳קען נישט טון ביידע אויפאמאל. איז א חילוק, ער דארף שטיין און קוקן אויף די עבודה, ער טאר נישט טון עפעס אנדערש. ס׳איז א סתירה, ווייל תפילין דארף שלא יסיח דעתו, און משא״כ דא איז א סתירה. תפילין איז נישט קיין מצוה במעשה, תפילין איז א מצוה וואס איז קודם כל א מצוה פון דעת.
הלכה יד: חייב אדם למשמש בתפילין
חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה. ס׳איז דאך א הלכה, ס׳איז אויסגעבויט אין די גמרא. זאגט ער, חייב אדם למשמש בתפילין דערמאנט מיר אזוי ווי די אויטאמאטישע קארס, וואס זיי ווילן אבער יא אז דו זאלסט לייגן די הענט אויף די רעדל פון צייט צו צייט, אויב נישט הייבט ער אן קלינגען. ער זאגט, די תפילין ארבעט, אבער דו דארפסט זיין דא, דו דארפסט פון צייט צו צייט ווייזן אז דו ביסט נאך דא, ריקערירן די תפילין, די תפילין זאל פילן דיין טאטש.
ער זאגט אז ס׳קען זיין אז דער רמב״ם, אזוי ווי ס׳איז דא איינער וואס לערנט אז דער רמב״ם לערנט אז יעדע סעקונדע דארף ער עס טאטשן, ס׳מאכט נישט קיין סענס, כל זמן, יעדע סעקונדע? ניין. חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד. ער טאר אפילו איין רגע נישט.
פארוואס? שקדושתן גדולה מקדושת הציץ. שציץ אין בו אלא שם אחד, וואס איז די מקדש פון די ציץ? די שם. און די ציץ האט נאר איין שם. ואילו יש שם אחד ועשרים שם של יד, וכן בשל ראש. ס׳האט איין און צוואנציג מאל די שם. מ׳דארף קוקן אין די פרשה ציילן, אז ס׳שטייט סך הכל אין די פיר פרשיות שטייט איין און צוואנציג מאל די שם המפורש. קומט אויס אז ס׳איז איין און צוואנציג מאל אזוי חשוב ווי די ציץ. ממילא דארף מען טאקע נישט מסיח דעת זיין.
Speaker 2: די ציץ האט דאך אויך מעלות, ס׳איז א שטיקל גאלד וואס איז מנושב בשם הקודש.
Speaker 1: אה, זעט אויס אז ס׳איז גארנישט. ס׳איז אלעס א חלק דערפון. ניין, ער זאגט נישט פיר און צוואנציג מאל אזוי. יא, די ציץ האט נאך מעלות. איך הער, איך ווייס נישט.
און ווייל די ציץ איז דאך א מקור אז מ׳טאר נישט מסיח דעת זיין, יא, ס׳שטייט “והיה על מצחו תמיד”, איז דא עפעס א מקור אז מ׳טאר נישט מסיח דעת זיין, ממילא קל וחומר אז די תפילין זאל מען זיך טאטשן. יא, ווייל דו קענסט גרינג זאגן אז אויף די כהן גדול איז נישט צופיל געבעטן, אבער אויף יעדן איד וואס לייגט תפילין, יעדער איד.
הלכה טו: תפילין צריכין גוף נקי
נאך א זאך, תפילין צריכין גוף נקי. ס׳איז נאך אן ענין פון זהירות, ענליך צו דעם למשמש בהן. יא, שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו. די תפילין זאל נאר זיין רוח מלמעלה און נישט מלמטה.
לפיכך, אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי. מ׳טאר נישט שלאפן דערמיט, אלא אם כן הניח סודר, נאר אויב ער האט באדעקט די תפילין מיט עפעס.
ואם היתה אשתו עמו, אויב האט ער מיט זיך זיין ווייב… אויב לערנען מיר נאכאמאל, תפילין מ׳טאר נישט שלאפן מיט די תפילין. מצד שני, אויב ער גייט טון מכניע זיין נישט שלאפן, פארוואס זאל ער דען גיין טוען מפייס זיין? דעמאלטס איז נישט קיין גיבן. מצד שני, עריות, וואס א מענטש קען זיך יא היטן פון דעם, דארט איז דא צוויי מיני עריות. עס איז דא איין גדר, “ולא היתה אשת איש”, דעמאלטס אויב איז אן אשת איש, דעמאלטס גייט ער טון פיוס מיט די ווייב, ווען דער אשת איש זעט אז עס איז אויך נישט געווען.
שינה מיט תפילין
Speaker 1:
ואם היתה אשתו עמו, אויב ער האט מיט זיך די ווייב…
אויב לערנען מיר נאכאמאל, תפילין טאר מען נישט שלאפן מיט די תפילין. שינת קבע טאר מען בכלל נישט שלאפן, ווייל דעמאלטס גייט ער מפיח זיין, דעמאלטס האט ער נישט קיין גוף נקי. שינת עראי, וואס מענטשן קענען זיך יא היטן פון דעם טייל, שינת עראי, ולא הניח עליו סודר, און ער האט נישט געלייגט א סודר, אם היתה אשתו עמו, דעמאלטס, אויב איז זיין אשתו עמו, דעמאלטס גייט ער טראכטן פון די ווייב, און דאס איז אויך נישט קיין גוף נקי. דאס הייסט, א בעל קרי איז מותר בתפילין, אבער טון די מעשה מיט די תפילין, דאס איז נישט קיין וועג.
ממילא, אויב נישט, איז מותר לישן בה שינת עראי. כיצד יעשה שינת עראי? יא? מניח ראשו בין ברכיו וישן. אקעי. ס׳איז דא א מנהג אזוי ווי דו זאגסט, דאס מיינט אז ער לייגט אראפ די הענט אויפן טיש. וואס איז דאס פאר א זאך? ער לייגט אראפ די הענט אויפן טיש. יא, ער קען עס אויפן טיש אויך, ער לייגט איבער די טלית אויף די תפילין, און ער מעג שלאפן שינת עראי מיט תפילין, אבער נישט קיין שינת קבע.
הוא הדין שלא יפרוש ידיו, ער איז נישט אנגעטון, ער האלט עס סתם אויף זיינע הענט. אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט, מען האלט עס, עס הענגט אויף דיר, אזא סארט זאך, האט ער עס אנגעבינדן מיט לישן בהם תפילין, נישט דירעקט, נישט אין די… יענע.
אכילה מיט תפילין
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער, ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. מ׳טאר נישט עסן אכילת קבע מיט די תפילין, נאר אכילת עראי. זאגט ער ווייטער, אבל אם נכנס לסעודת קבע, נאר וואס דען? וואס די הלכה איז, אויב גייט מען צו א סעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר, אשר יטול ידיו, ער דארף עס אויסטון און זיך וואשן, און נאכדעם קען ער צוריקגיין צו די תפילין, ויברך על נטילת ידים.
Speaker 2:
ווען נאכדעם? די זאכן, ווייל די נטילת ידים טאר מען נישט מאכן ווען מ׳איז אנגעטון תפילין? אויך נישט עסן? סא ווען טוט ער עס אן?
Speaker 1:
ואחר כך, נאכדעם וואס ער ענדיגט די סעודה. אה, יטול ידיו, יטול ידיו, דאס מיינט מים אחרונים. יטול ידיו מיינט נישט נטילת ידים. מ׳קומט אריין אין א סעודה, אכילת עראי קודם כל מעג מען עסן מיט די תפילין, וואטעווער איז די שיעור אכילת עראי. דאס איז די סעודה. ס׳איז דא אסאך פרומע מענטשן, זיי גייען, זיי לייגן עס אראפ, זיי לייגן עס אויפן טיש. איך מיין אז די מנוחת השולחן זאגט אן ענין, ס׳זאל זיין אויפן טיש, ער זאל נישט לייגן אויף א שעלוו ערגעץ. ער איז נאך האלט נעבן זיין תפילין. און פארן בענטשן די תפילין של ראש, ער מאכט נטילת ידים, מים אחרונים, טוט ער זיך אן צוריק די תפילין, ער בענטשט מיט די תפילין. א שיינע זאך צו בענטשן מיט די תפילין. איך האב נאכנישט געקענט זען קיין תורה דעי, בסדר, מסתמא די אידן אין ירושלים פירן זיך אזוי דארט.
בית הכסא מיט תפילין
Speaker 1:
און די הלכה איז תפילין ווען ס׳איז פאר א בית הכסא, וואס מ׳האט פריער געשמועסט אז ער דארף גיין נקבים, “לא יניח תפילין בחורים הסמוכים לרשות הרבים”, אין די אמאליגע בתי כסאות זענען געווען עפעס סארטן חורים, לעכער, און דארטן קען מען געלייגט די תפילין. “חושש אני שמא יטלוה עוברי דרכים”.
“חייב אדם לעשות, אפילו צריך להשתין מים, אפילו איינער דארף נאר גיין א קורצע בית הכסא להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ארבע אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה”, ער זאל עס אריינדרייען אין זיין בגד כמין ספר תורה, דאס הייסט ער זאל עס אזוי ווי איינהילן מיט זיין בגד, “ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח, כדי שלא תראה רצועה יוצאת מתחת ידו טפח”, ס׳זאל נישט ארויסגיין קיין רצועה, ער טאטשט אפילו אויב ס׳שטעקט זיך ארויס אביסל, אבער ס׳זאל נישט זיין קיין טפח. “ונכנס”, איינמאל ער איז איינגעהילט מעג ער אריינגיין בבית צרכיו, “וכשיצא, ירחיק ארבע אמות מבית הכסא”, דעמאלטס קען ער עס צוריק אנטון, ער זאל זיך פארדערן ווייטער די ד׳ אמות, אז ס׳זאל נישט זיין קאנעקטעד, ער זאל מאכן א הפסק צווישן די בית הכסא און די תפילין.
בית הכסא קבועה און עראי
Speaker 1:
“במה דברים אמורים? בבית הכסא קבועה, שאין ניצוצות ניתזין עליו”, א בית הכסא קבועה איז אויסגעשטעלט אין א סיסטעם אז א מענטש זאל נישט ווערן נאס פון גיין אין יענע בית הכסא, ס׳איז געמאכט א בארג אראפ אדער וואס. “אבל בית הכסא עראי”, ער האט פארשטאנען אז ס׳שפריצט ארום, “לא יכנס בהן כלל, אפילו כשהן גלולין ונתונין בידו”, אפילו אזוי, “אלא חולצן ונותנן לחברו שישמרם”, ער זאל עס אינגאנצן אויסטון און עס איבערגעבן פאר איינעם זאל עס אהיטן, און נישט אריינגיין אין יענע צימער, ווייל יענע צימער איז מער שמוציג. “ויש אומרים שאין חילוק אפילו בבית הכסא קבועה, אלא בישיבה”.
Speaker 2:
וואס איז די הלכה? וואס קומט נישט דא אריין? וואס וויל ער דערפון? ס׳איז אין סוף מסכת ברכות, די דינים פון נקבים. יא, אבער וואס קומט נישט דא אריין? ס׳איז נישט פאר אונז. ווי מויעפט תחכך?
Speaker 1:
ער מיינט צו זאגן מ׳זאל אזוי טון, מ׳זאל מאכן מיט זיין פאפעט מיט די תפילין.
Speaker 2:
אה, ווייל דו ווילסט פארן די גוט נקי? נאכדעם ווען דו טוסט עס צוריק אן, זאל דאן געבן זיין אריין. יא. דאס איז א הלכה, מ׳דארף אזוי טון כולי. ווי מויעפט תחכך אפילו בעל מידה. דענקסט אז דאס איז גענוג? ווייל עפעס תחכך, עס דארף זיין גלייך הייס, עס שפריצט נישט צוריק.
Speaker 1:
איינמאל דאס קילן איז פשוט, אז ער האט מורא אז עס גייט אים שפריצן, ממילא אין לאטייניש אינגאנצן, ס׳איז קולות זיין. אויב עס איז דא א פלאטע וואס איז מסודר, עס איז גרינגער, האט עס נישט קיין חכמות. א גרויסע מעלה פון א ישיבה. יא. ווי מען אפענט א חייך. אפילו בעל מידה, מען איז איין חייך. אבער אויב מקום קשה, עס האט אן עצה, יא, מקום המדרון, אזוי איז עס דא.
כדי דאס זאל זיצן ארויס די תחתית, עס איז אן עצה פשוטה, אבער לכאורה האט ער עס געטון מיט א גוף נקי. האבן זיי דאס געטון כדי עס זאל זיין א גוף נקי? איך ווייס נישט. ברוך השם, היינט דארף מען נישט קיין עצה, אבער גייט זיך חייך.
היה לבוש בתפילין. עס איז דא אופן אז ער לייגט וואסער, וואס א חילוק ס׳איז זעלבע ביי דיר. יא, ס׳איז היינטיגע בית הכסא, איז ברוך השם דאס אלעס שוין גרינגער געווארן.
תפילין ביינאכט אין בית הכסא
Speaker 1:
היה לבוש בתפילין. נישט דא קיין… אוקעי. איז ער געגאנגען אין תפילין, ווי ער איז נאך לבוש בבית הכסא לעת ערב?
ביינאכט, עס האט שוין געבליבן, ער האט פריער געלערנט אזוי מיט א משכונה ווי עס קען בלייבן. אבער ער האט נישט קיין צייט, יא, סאו מיינענדיג ער האט געדארפט גיין נאך פארן בית הכסא פאר עס ווערט נאכט. גלייך פאר די שקיעה, אזוי ווי… און ער גייט עס שוין נישט צוריק אנטון. רייט. סיום במידה האט ער דא די הערות. אבער זייער זייער אפשר יצא שוין סוף טאג.
פריער האבן מיר געהאט א היתר, אז מען קען עס איינהילן אין די בגד און גיין נאכדעם עס צוריק אנטון, אבער דא קען ער עס נישט טון. אבער דאס איז נאר אויב דו גייסט עס גלייך נאכדעם צוריק אנטון, מעג מען עס האלטן אויף די בגד. אבער אויב דו גייסט עס נישט נאכדעם צוריק אנטון, טאר מען עס נישט האלטן גלילים בבגדו, אפילו לאזן מיינענדיג א בית הכסא הקבוע ווי ס׳איז ריין. אלא בבית הכסא, וואס דארף מען טון? ער זאל עס אריינלייגן אין א כלי.
הייער גאד. איך האלט צו נישט ארויסטון די תפילין, מניחן בכלי, דארט לייגן אין א כלי, אם היו בו טפח. און דעמאלטס מעג ער גיין מיט דעם אין בית הכסא אויך. ווייל די תפילה מאכט עס ווי א… ווי א הרחקה. אדער סיי וועלכע כלי, איינע כלי, אפילו איין טפח. אין די כלי, וואס הייסט עס איז נאך פארט א כלי פון די תפילין, און עס דארף האבן א גרעסערע הפסק. אבער אן אנדערע כלי, עס מאכט א גאנצע הפסק, ווייל אויך איז א כלי ביודא ונכנס.
במחנה ובמצרח תפילה, איז א מניחן בכלי, ווייל אויך איז א כלי ביודא ונכנס. איז ווייטער, אדער די אייגענע כלי פון די תפילין מיט א טפח, אדער אן אנדערע כלי, אפילו אן א טפח.
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
Speaker 1:
וואס ער האט פארגעסן? שכח, איך קען דא זיך אביסל ריקן דא. שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, ער האט פארגעסן אז ער האט תפילין און ער איז שוין אין בית הכסא, אז מניח ידו עליהם, האט שוין די גמרא און מדרשים ביז ער ענדיגט וואטעווער ער האלט יעצט אינמיטן, די ערשטע שטיקל, ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.
Speaker 2:
אקעי, פארוואס טאר מען נישט… פארוואס איז מען נישט מחייב זיך צו לייגן אין א… פארוואס איז ער אין א קלעמעניש? פארוואס זאל ער אים מפסיק זיין?
Speaker 1:
די תשובה איז, אזוי ווי ס׳איז מסביר די גדולי האחרונים, ירא על דאך חלום שיש בו סכנה גדולה. מ׳טאר נישט סטאפן… סכנה איז גובלת ממש אינמיטן.
וואס טוט זיך שולחן ערוך, ושימש מטתו בתפילין? א רגע, אז לא יחזיר לא בצד זה ולא בצד זה עד שיטלם, אבער זאל בלייבן ווי ס׳ליגט, ווייל זיין הענט איז יעצט שמוציג, און א שינוי המקום איז א סכנה.
Speaker 2:
ניין, גוט. דער סדר פון הענט איז צו טון זאכן, ס׳איז א סכנה. ניין, די רמב״ם איז דא א שטיקל חוסר הבנה. אקעי, אקעי, אקעי, אקעי.
Speaker 1:
אויב אזוי, די הלכה איז, אפילו איינער זאגט מיין הענט זענען יא קלין, זאגסטו ס׳איז נישט. וואס איז?
תפילין אין מרחץ
Speaker 1:
הנכנס למרחץ, איז אזוי, ס׳ווענדט זיך וואו ער גייט. מקום שבני אדם עומדין לבושין, די חלק פון די מרחץ וואו מענטשן זענען אנגעטון מיט די לבוש העליון, מקום שבני אדם עומדין שם מקצתם ערומים ומקצתם לבושין, דארטן וואו ס׳איז יש ויש, איז מוז מען נישט אויסטון די תפילין, ס׳איז נישט אזא מקום מגונה. למשל, אונזער מקום וואו מ׳טוט זיך אן. אבער מ׳טאר נישט גיין אנטון תפילין, ווייל ס׳איז דאך א מקום של ערומים.
מקום שבני אדם עומדין שם ערומים, וואו יעדער איינער איז אינגאנצן אן א מלבוש, דארט טוט מען זיך אויס די תפילין, ואף אחד לא יניח.
נאך א פלאץ, מ׳גייט נישט אריין מיט תפילין אין בית הכסא.
תפילין אין בית הקברות
Speaker 1:
לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו, מ׳גייט נישט אין בית הקברות מיט תפילין. אזוי האבן מיר געלערנט, מ׳זאגט נישט קיין קריאת שמע דארט, רייט? אפילו ס׳איז נישט קיין בית הקברות, נאר ס׳איז פונקט דא א קבר ערגעץ, אויך דארף מען מאכן א ד׳ אמות. א מת איז אונטער די ערד, קען מען נישט מסתכל זיין אויף די מת. פארוואס? ניין, ס׳איז אויך וועגן די ענין פון ס׳איז לועג לרש. ס׳איז נישט קיין שיינע זאך צו גיין נעבן א טויטן און זאגן, “ניי, איך לעב דאך.” וואס הייסט דו לעבסט? דו פרעסט? ניין, דו גייסט תפילין, דו ווייזט אז דו לעבסט. וילבוש צדקה כשריון, וילבש בגדי נקם תלבושת. נאך א זאך, אזוי ווי… אזוי ווי עס איז די זעלבע לעוועל פון קריאת שמע און תפילה, איז נישט קלאר. ניין, ווייל “ירוץ בגדו” איז ממש וואס זיין בכבודי.
נושא משא על ראשו – נישט לייגן זאכן אויפן קאפ מיט תפילין
Speaker 1:
ס׳איז דא א הלכה, “נושא משא על ראשו” – מ׳קען נישט, מ׳טאר נישט שלעפן זאכן אויף די קאפ און אויך שלעפן תפילין אויף די קאפ. איז דער וואס איז שואל צו תפילין של ראש האט א תשובה רמה. דאס איז ווייל כלי די תפילין איז אויף די קאפ, און יענץ איז אויך, איז דאס איז ווי א קאמפעטישן, וואס זאל זיין.
אבער אפילו מיט פחות, “אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין”. מ׳טאר נישט לייגן א שמאטע, א קאפל. אבער צנועים, צנועים, אבער שיינער שיינער. תפילין דארף זיין די עיקר זאך וואס גייט אויפ׳ן קאפ. דארף זיין די תפילין, נישט מיט א הוט. קוים מ׳לייגט ארויף די תפילין און ער געבט א שטעקעריי.
דיסקוסיע: דאווענען אן א הוט
Speaker 2:
עניוועי, דו ביסט נישט מסכים. דו דארפסט זיך דינגען. יא, אבער אויב איינער דארף, די משגיח גייט אים ארויסווארפן פאר נישט גיין מיט א הוט צום דאווענען, זאל ער קומען, רבי יצחק, רבי יצחק.
Speaker 1:
איך זאג אז מ׳זאל ברענגען די רמב״ם זעלבסט. העלאו, ער זאל קומען צום שיעור. ער האט אונזער שיעור אויף יוטוב. מ׳דארף נישט קיין בית המדרש, מ׳דארף נישט קיין משגיח, מ׳דארף נישט גיין אין ערגעץ. ער האט א שיעור אויף יוטוב.
Speaker 2:
ניין, אבער איך וויל נאר ארויסברענגען אז ס׳איז דא א חומרא אין דעם. ער איז א פרומער, נישט ער איז א קול גיי וואס ער גייט נישט קיין הוט. ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז ס׳איז מער מהודר. ס׳איז אן ענין אז די תפילין זאל זיין אויפ׳ן קאפ.
Speaker 1:
אבער מ׳זעט אויס אז די ענין דא איז ווייל דו האסט נאך עפעס אויסער די תפילין. יא, דאס זאג איך. ס׳איז א זלזול. ס׳איז א זלזול אין כבוד התפילין.
מ׳רעדט פון צוויי אותיות.
תשמיש המטה בצימער מיט תפילין/ספר תורה
Speaker 1:
“בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. אה, נאך א גוטע הלכה. “אסור לשמש בו מטתו”. אגב, ווען מ׳רעדט וועגן קדושה, וויאזוי מ׳דארף זיך מתגבר זיין, מ׳גייט מיט תפילין די גאנצע טאג. “בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. “אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים”. אויסער די כלי, די כלי זאל ליגן אין נאך א כלי. דאס ווערט גערופן שני כיסויים. “אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים, ככלי אחד חשובים”. ווי לאנג… אויב א מענטש לייגט עס אריין אין א… א מענטעלע פון א ספר תורה, אפילו ער טוט אן דריי מענטעלעך און ער לייגט עס נאך אין די ארון, הייסט עס נאך ווייל ס׳איז נאך אלץ א כבוד פאר די ספר תורה. און א נישט אפישעל כלי. ווייל מנוח בכלי בתוך כלי, מטה לא נחה תחתיו, מה שאין כן בכלי כסף שלא כנגד ראשו, גדולה שמירתן, אפילו איסטומא מטה. ווייל עס איז נישט יא כלי בתוך כלי, דעמאלטס קען עס אפילו זיין אין זיין קישן אפילו איסטומא, פארוואס? ווייל דאס הייסט שוין צוגעדעקט. דא רעדט מען א וויכטיגע זאך, אז נאך וואס עס פארלאנגט פאר די זאך כנגד ראשו, מיר האבן פריער אויך געוואלט זאגן.
הלכה: הנחת תפילין בכר (קישן)
Speaker 1:
דאס איז נאך נישט אפיציעל קודש. ווען ווערט עס יא קודש? ווען מ׳איז עס מתקן להניחו תחתיו ועל ראשו, שלא כנגד ראשו, כדי לשומרו אפילו אינו עמו. דאס הייסט ווען ס׳ווערט יא קודש בתוך קודש, דעמאלטס קען עס אפילו זיין אין זיין קישן אפילו אינו עמו. פארוואס? ווייל דאס הייסט שוין צוגעדעקט.
דא רעדט מען א וויכטיגע זאך, א זאך וואס באלאנגט פאר די זאך. פריער אויך, ווען מ׳האט גערעדט פון תפילין, אז מ׳לייגט עס אויפ׳ן קאפ כדי לשומרו. רייט, קען עס זיין ביי אים אין שטוב. ס׳איז בעסער אז מ׳זאל עס לייגן אין א סעיף אין זיין פארעם שטוב, אבער ס׳איז כבוד פון די זאך.
הלכה כה: קדושת תפילין קדושה גדולה היא
Speaker 1:
יעצט פירט אויס דער רמב״ם מיט א שיינע ענין של מוסר, א שמועס, א נייע בבא מציעא בוחר. זאגט ער אזוי, קדושת תפילין קדושה גדולה היא, וואס איז דאס? די אלטע בחורים דארפן נישט? ניין, יעדער אלטער בחור דארף זיין א פרישער בחור פון צייט צו צייט. קדושת תפילין איז א גרויסע קדושה.
שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו, עניו וירא. ס׳דערמאנט אים צו זיין א עניו, ס׳דערמאנט אים צו זיין א מורא׳דיג. עניו מיינט לכאורה אז ער האט א יראת הרוממות, ער האט א יראת כבוד. ס׳איז א רעספעקט.
תוצאות הנחת תפילין
Speaker 1:
ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ווי לאנג דער מענטש גייט תפילין ווערט ער נישט נמשך בשחוק ובשיחה בטילה. ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק. ער מאכט זיין הארץ פנוי, אזוי ווי ס׳איז געשטאנען ביי די נביא, אזוי ווי ס׳איז געשטאנען ביי דעם וואס גייט דאווענען, לדברי אמת וצדק, זייער גוט.
דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל מיר האבן פריער געלערנט אזוי, אז תפילין דארף מען האבן אן הסח הדעת און מ׳דארף ממשיך זיין. דא לערנט מען אז די סיבה פארוואס מ׳דארף ממשיך זיין איז ווייל אזוי טראכט מען נישט פון מחשבות זרות. ס׳איז א סירקולאר. ס׳העלפט.
דער רמב״ם זאגט נישט אז די סגולה טראגט דיך צו אוועקשלעפן פון מחשבות זרות, נאר מ׳מאכט דיך מאכן תפילין, מ׳לייגט תפילין, און נאכדעם זאגט מען דיר די תפילין מוז מען גיין מיט כוונה. דער רמב״ם זאגט נישט דא אז א איד טאר נישט רעדן שיחה בטילה אין תפילין, ער זאגט ווען מ׳גייט תפילין, ממילא רעדט מען נישט קיין שיחה בטילה. ס׳איז א גאנץ אנדערע שמועס דאס.
פארשטייט זיך אז מ׳דארף עס טון, ווייל אויב איינער ווייסט נישט פון דעם, וועט ער נישט כאפן בכלל די חשיבות דערפון. אבער ער דארף עס דרייען מיט זיך. אבער דער רמב״ם זאגט אז עס איז כאילו אזוי איז עס, אזוי גייט עס.
Speaker 2:
יא.
לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום
Speaker 1:
אמר רבא, על פי כך צריך אדם להשתדל להיות עליו כל היום. אזוי, איך האב א געוואלדיגע זאך, ווי מער צייט ער גייט, אלץ ווייניגער צייט האט ער צו זיין ביזי מיט שטותים.
“שמצוותן כך היא”. אזוי איז די מצוה, די מצוה איז טאקע אז די תפילין זאלן דיך אפהיטן פון שטותים.
דער רמב״ם׳ס חיבה צו רב
Speaker 1:
אמר רבא, רב וואס ער איז געווען דער באקאנטער תלמיד רב הונא הקדוש. דאס איז נישט די ערשטע מאל וואס ער איז שוין אין דעם פלאץ וואס ער האט אים אריינגעברענגט. איך ווער זייער עקסייטעד פון דעם אז רב איז תנא ופליג, ווייל אזוי איז ער צוויי דורות. אזוי ווי ער איז געשטאנען אין די הקדמה פון משנה תורה, ער האט ליב דברים וואס זענען מקשר דורות. איך קען עס אריינלייגן אין מיין ליסט פון רמב״ם׳ס וואס ער ברענגט לשונות.
“שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”. ער האט אויך געברענגט רב׳ס “שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”, האסט געדענקט? עס איז זייער א הערליכע זאך. יא, עס איז קאנעקטעד. ער האט ליב געהאט רב׳ס דביקות. עפעס איז רב׳ס דביקות. אלע זיינע צוגאנג האט מען געזען נישט גיין אדער תורה, אדער ציצית, אדער תפילין. ווייל די סיבה איז כדי ער זאל אייביג זיין אין אן ערנסטן מצב רוח.
Speaker 2:
זייער גוט. מיר פארן אריבער צו די דברי רמ״ז באצדק.
פארגלייך מיט ציצית
Speaker 1:
“וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו'”, שעדיין לא למדנו ציצית, אבל ציצית דארף מען אויך האבן שמירה ווען מען האט ציצית? ‘וראיתם אותו׳ וזכרתם את כל מצוות ה'”.
Speaker 2:
ניין, אבער ביי תפילין האט ער נישט געזאגט אז עס העלפט, ער האט געזאגט אז עס העלפט ווייל ס׳איז דא א איסור.
Speaker 1:
ניין, איך האב נישט געוואוסט די משנה.
Speaker 2:
דאס איז וואס ער האט געזאגט, אז עס העלפט ווייל ס׳איז דא א איסור פון מחייב אותו למשמש.
Speaker 1:
ניין ניין, איך מיין אז ס׳איז פארקערט. ס׳איז ביידע, עס גייט ביידע.
הלכה כו: מצותן ללבשן כל היום
Speaker 1:
אקעי, יעצט זאל ער לערנען אריין ביי מצות עשה של תפילין, מצותן ללבשן כל היום, די עיקר מצוה. איך מיין, מען קען אייביג טון די מצוה פון תפילין. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, “שמצותן כך היא”. די עיקר מצוה איז צו גיין א גאנצן טאג. “ומשתדל להיותן עליו כל היום כולו”. איז מער א חיוב, מער א חיוב כולל, און מער א מצוה צו גיין מיט תפילין.
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר
Speaker 1:
פארוואס? זאגט ער, ווייל חז״ל זאגן אזוי, אז “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”. כאילו מעיד עדות שקר, ווייל ער זאגט די לשון פון די תפילין וואס אונז זאגן ביי “שמע”, “והיו הדברים האלה”, “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך”, און ער האט נישט די תפילין אויף זיך. איז עס אזא עדות שקר, ער איז נאר דורכדעם ווייל ער איז נאר מקיים, דאס הייסט עדות שקר.
דאס הייסט, די מצוה איז א סניף פון מצות קריאת שמע, נישט א סניף פון מצות תפילין. אבער ער לייגט עס אויס אזוי, אז די תפילין… ס׳איז א פגם אין די קריאת שמע. מיין אבער, ער וויל דא מודיע זיין אז מ׳דארף לייגן תפילין בשעת׳ן דאווענען, ווייל דעמאלט איז די צייט וואס איז מער מחייב. פון דא קען מען אנהייבן של מניחין תפילין רק בשעת התפילה.
איך טראכט אנדערש. איך טראכט אז די הלכה דא טוט אביסל מער. די הלכה וויל דיך דערמאנען אז קריאת שמע מיט תפילין האבן א נאנטע קשר. סיי ס׳מאכט די קריאת שמע בעסער, ווייל ס׳איז נישט אן הפסק, אבער ס׳מאכט אויך אז דו זאלסט געדענקען וואס די תפילין איז. די תפילין איז די זאך וואס ווערט דערמאנט אין קריאת שמע, אז ס׳דערמאנט אונז.
כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה
Speaker 1:
אקעי, איך וואלט געזאגט אז ס׳איז מער… אקעי, איך דארף נישט קיין קריאת שמע. כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. ס׳איז נישט קיין ראיה, ווייל אין ארבע פרשיות תפילין איז דא אכט מאל די זאך. ער זאגט אז די אכט מצוות טוט ער נישט, איז ער עובר, ער איז ממש עובר.
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים
Speaker 1:
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו. איך האב געטראכט אז די טייטש איז, ה׳ עליהם, אז ווען דו לערנסט אין תפילין איז דא 21 שמות, ווען די שם ה׳ איז עליהם, יחיו, לעבט מען. איך מיין אז די ווארט איז אינטערעסאנט, ווייל בייטאג גייט מען תפילין, ביינאכט נישט. סא, די שכר איז אז ער וועט לעבן טאג, והיה ה׳ לך לאור עולם, מ׳וועט אייביג זיין בייטאג, וועט ער קענען גיין אייביג תפילין.
סיום
Speaker 1:
אקעי, עד כאן הלכות תפילין. דער אייבערשטער זאל העלפן יעדער איינער זאל זוכה זיין צו הנחת תפילין.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות תפילין פרק ד׳
הקדמה
עד עכשיו למדנו כיצד כותבים תפילין, כיצד עושים את הבתים והרצועות. עכשיו נלמד כיצד מניחים את התפילין – “מצות המשתמש הסופי.”
—
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
רמב״ם: “היכן מניחין את התפילין? של ראש מניחין אותה על הקדקד, שיהא סוף השערה שכנגד הפנים, המקום שמוחו של תינוק רופס בו.”
פשט: תפילין של ראש מניחים על הקדקד – המקום למעלה על הראש שאצל תינוק המוח רופס שם (המקום הרך), בסוף השיער כנגד הפנים.
חידושים:
– הפסוק אומר “לטוטפת בין עיניך” – חז״ל מפרשים “בין עיניך” לא ממש בין העיניים, אלא כנגד העיניים למעלה על הראש. “בין עיניך” פירושו באמצע הראש (כמו שהעיניים ממוקמות), אבל למעלה, לא על המצח.
—
רמב״ם: “וצריך להניח אותה באמצע כדי שתהא בין העינים.”
פשט: צריך להניח באמצע הראש, כדי שתהיה כנגד בין העיניים.
—
רמב״ם: “וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת.”
פשט: הקשר מאחורה קושרים בגובה העורף – סוף הגולגולת (עצם הגולגולת).
חידושים:
– מהגמרא: “קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה” – הקשר צריך להיות גבוה יותר מעצם הלחי. “והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור” – “כלפי פנים” פירושו שהצד השחור היפה של הקשר הוא כלפי חוץ (לעבר האדם).
—
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
רמב״ם: “של יד… על הקיבורת, והיכן הוא? בשר התפוח שבין מרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע. ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות תהא התפילה כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך.”
פשט: של יד מניחים על הקיבורת – בליטת הבשר שבין מפרק הכתף ומפרק המרפק. כשמדביק את המרפק לצלעות, יוצא שהתפילין כנגד הלב.
חידושים:
– הרמב״ם מחבר שני פסוקים: “על ידך” (היכן מניחים) עם “והיו הדברים האלה על לבבך” (כנגד הלב). לא נצטווינו לקשור על הלב עצמו, אלא לקשור על היד כנגד הלב.
– כל מקומות ההנחה הם הלכה למשה מסיני – “מפי השמועה למדו” – לא סתם דרשה אלא קבלה.
—
דרך המינות – על פס ידו או מצחו
רמב״ם: “ואם הניחה על פס ידו… או של ראשו על מצחו, הרי זו דרך המינות.”
פשט: מי שמניח של יד על כף היד השטוחה או של ראש על המצח – זו דרך המינות.
חידושים:
– הרמב״ם אומר לא “לא יצא” – הוא אומר “דרך המינות”, שזה גרוע יותר מאי יציאה. אולי יצא (כי עשה משהו), אבל עשה כמו המינים.
– הרמב״ם מגדיר: “המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו” – מינות היא כשמפרשים פסוקים לפי שכלו, בלי קבלת חז״ל.
—
עגולות תפילין
רמב״ם: “העושה תפילתו עגולות… ואין בו מצוה כלל.”
פשט: תפילין עגולות – אין בהן מצוה כלל, אפילו לא חצי מצוה.
חידושים:
– הלשון “ואין בו מצוה כלל” (ולא סתם “פסול”) הוא לשון המשנה: “עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה.” הרמב״ם מעתיק את הלשון.
– הרמב״ם לא מביא את החלק של “סכנה” (רש״י מפרש סכנה שיכול להיכנס לראש).
– מעשית לאנשים עם חששות OCD: “עגול” פירושו כמו אגוז – אם התפילין שלך לא נראות כמו אגוז, אתה בסדר.
—
איטר (שמאלי)
רמב״ם: “איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל.”
פשט: שמאלי מניח על ידו הימנית, כי זו עבורו ה״שמאל” (היד החלשה).
חידושים:
– שיטת הרמב״ם: “ימין” ו״שמאל” מוגדרים לפי תפקוד (איזו יד דומיננטית), לא לפי מיקום.
—
רמב״ם: “ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם.”
פשט: אמבידקסטר מניח על שמאל כמו כל אדם, כי אצלו אין יד חלשה, חוזרים לדין הרגיל.
—
הלכה ב – שתי מצוות נפרדות
רמב״ם: “תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה.”
פשט: של ראש ושל יד הן שתי מצוות נפרדות – לא כמו ארבעה מינים שהוא סט. אם יש רק אחת, מניחים אחת.
חידושים:
– מכיוון שאלו שתי מצוות, באות שתי ברכות נפרדות עם שתי נוסחאות נפרדות.
– “לא מעכב זה את זה” – מה פירוש הדבר? זה לא אומר שמותר לכתחילה להניח רק אחת. חייבים להניח שתי תפילין כל יום – אלו שתי מצוות נפרדות. “לא מעכב” פירושו רק: אם אין אחת (למשל אין של ראש), לא לחשוב שפטור גם מהשל יד. אפשר לקיים מצוה אחת בלי השנייה.
– [דיגרסיה – תורה חסידית:] מדוע יש תפילין של יד ושל ראש? כי ביהדות השכל (הראש) צריך להיות ביחד עם הלב (הרגש).
—
הלכה ב (המשך) – ברכות תפילין
רמב״ם: על של ראש – “על מצות תפילין”; על של יד – “להניח תפילין”.
חידושים:
– מדוע “להניח” ולא “לקשור”? בשל יד כתוב בפסוק “וקשרתם” (קשירה/עשייה), בשל ראש כתוב “והיו לטוטפות” (היות/הנחה). “להניח” מתאים לשל יד כי היד עושה דברים – זו הנחה פעילה.
—
רמב״ם: “אם הניח שתיהן [בלי הפסק], מברך ברכה אחת – להניח תפילין, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש.”
פשט: כשמניחים שתיהן בלי הפסק, מברכים ברכה אחת בלבד – “להניח תפילין.” אבל אם דיבר ביניהם או המתין, מברך שתי ברכות.
חידושים:
– הרמב״ם סובר: ברכה אחת כשמניחים שתיהן בלי הפסק.
– מנהג אשכנז (רמ״א): מברכים שתי ברכות אפילו בלי הפסק.
– כדי לצאת לדעת הרמב״ם, יש שאומרים את הברכה השנייה בלחש ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו” אחריה, מחשש ברכה לבטלה. הרמ״א עצמו אומר לומר “ברוך שם” – זו תוספת מאוחרת יותר.
– תשובות הרמב״ם – ברכה אחת על שתי מצוות: הרמב״ם אמר במפורש בתשובותיו שאלו אכן שתי מצוות נפרדות, אלא שחכמים נתנו ענין אחד – אפשר לברך ברכה אחת על שתי מצוות כל עוד הן באותו נושא. זהו יסוד כללי: ברכה אחת יכולה לכסות שתי מצוות כשהן שייכות לאותו ענין.
– פשטות של “להניח”: הלשון “להניח” יכול באמת ללכת על שתי התפילין – זה לשון שמתאים לשתיהן. פשטות הגמרא היא כמו הרמב״ם – שסתם מברכים ברכה אחת, ורק אם מפסיקים מברכים שתיים.
—
רמב״ם: “וכשחולץ, חולץ של ראש תחלה ואחר כך חולץ של יד.”
פשט: בחליצה – קודם של ראש, אחר כך של יד. לעולם לא נשארים רק עם של ראש.
—
הלכה ו – הפסק בדיבור בין של יד לשל ראש
רמב״ם: מי שבירך “להניח תפילין” וקשר תפילין של יד — אסור לו לספר, ואפילו להשיב שלום לרבו, עד שיניח של ראש. ואם שח — הרי זה עבירה בידו, וצריך לברך ברכה שנייה “על מצות תפילין.”
פשט: מכיוון שהברכה האחת מכסה את שתי התפילין, אסור להפסיק ביניהן. אם דיבר, צריך לברך ברכה חדשה על של ראש.
חידושים:
1. מהי ה״עבירה”? לא ברכה לבטלה. ההפסק עצמו הוא העבירה – שגרם לכך שצריך לברך ברכה נוספת. “איבד” את המצוה של ברכה אחת על שתיהן.
2. מקור “הרי זה עבירה” – גמרא סוטה (משוח מלחמה): הרמב״ם משתמש בלשון חז״ל מהגמרא על משוח מלחמה ששולח חזרה מהמלחמה את ה״ירא ורך הלבב.” המדרש שואל: מהו “ירא”? מי שירא מעבירותיו. איזו עבירה? למשל, מי שדיבר בין של יד לשל ראש. זה מוכיח שזו עבירה קלה מאוד – כי נקודת הגמרא היא שמחזירים אפילו על עבירה כה קלה. זו קלה שבקלות.
3. חידוש הרמב״ם שזה “אסור”: בגמרא כתוב סתם: אם שח מברך שתי ברכות, אם לא שח מברך ברכה אחת. זה לבדו יכול להיות שמותר לכתחילה לדבר – פשוט יצטרך לברך ברכה נוספת. אבל הרמב״ם ראה מה״הרי זה עבירה” שזה אסור לכתחילה. בלי המקור הזה לא היינו יודעים שזה אסור – היינו חושבים שזה רק תוצאה הלכתית (שתי ברכות), לא איסור.
4. מי שמניח רק של יד (בלי של ראש): אדם כזה מותר לדבר אחר כך, כי לא התכוון לשתיהן. הוא מברך “על מצות תפילין” רק על של יד, ואין בעיית הפסק. איסור ההפסק הוא רק כשמתכוון להניח שתיהן, כי אז הברכה עולה על שתיהן.
—
הלכה ז – ברכה בכל הנחה מחדש
רמב״ם: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום — מברכים כל פעם.
פשט: כל פעם שמניחים תפילין מחדש, אפילו מאה פעמים ביום, מברכים.
חידושים:
– יישום מעשי: פעם היו הולכים זמן רב עם תפילין. כשחלצו (למשל לבית הכסא) והחזירו, מברכים שוב.
– הרמ״א אומר שאם חולץ על מנת להחזיר, לא צריך לברך – אבל זו מחלוקת.
—
הלכה ח – ברכה קודם לעשייה, סדר הנחה
רמב״ם: בכל המצוות כולן מברך עליהן קודם לעשייתן. לפיכך, מברך על תפילין של יד אחר הנחה קודם קשירה — כי הקשירה היא העשייה.
פשט: מניחים את התפילין על הקיבורת (הנחה), מברכים, ואחר כך קושרים – כי הקשירה היא גמר המצוה.
חידושים:
– של ראש – אין קשירה: לפי הרמב״ם אין דבר כזה קשירה על של ראש. בשל ראש ההנחה עצמה (הנחתה על הראש במקום המדויק) היא כבר המצוה. ההבדל בין “להניח” ל״מונח” אינו קיים, כי מניחים אותה במקום המדויק שבו היא צריכה להיות.
—
הלכה ט – כבוד תפילין, סדר הנחה בתיק
רמב״ם: מי שחולץ תפילין — אל יניחם על הארץ. לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. כי בשעה שירצה ללובשן יפגע בשל ראש תחילה, נמצא שהוא מניחה ולובש של יד — ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת.
פשט: כשמניחים תפילין בתיק, יש לסדר כך שבפעם הבאה שפותחים את התיק, יפגשו קודם את של יד (שמניחים קודם), לא את של ראש.
חידושים:
1. יסוד “אין מעבירין על המצוות”: טעם הרמב״ם הוא הכלל “מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה” – כשידך פוגשת מצוה (של ראש), אסור לעבור ממנה למצוה אחרת (של יד). לכן צריך להניח כך שלא ייכנסו לדילמה הזו.
2. דילמה כשפוגשים של ראש קודם: אם כבר נתקלו בשל ראש בדיעבד, מה עושים? יש סתירה בין שני עקרונות: (א) “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” – כבר נגעת בשל ראש, הנח אותה; (ב) המצוה של של יד תחילה – חייבים להניח של יד קודם. לכאורה המצוה של של יד תחילה גוברת, ועוברים על “אין מעבירין על המצוות.” בית יוסף טען שמהרמב״ם משמע שצריך של יד תחילה בכל מקרה.
3. סתירה פנימית בקונספט: אותו עקרון של “מצוה הבאה לידך” הוא “גישה” של קיום מצוות ספונטני (מה שנתקלת, זה עושה). אותה שיטה לא הייתה אומרת שצריך בנוגע לתפילין לסדר כל כך מובנה בתיק כדי למנוע את הבעיה. הרמב״ם משלב שתי גישות: (א) לדאוג לסדר (להניח של יד למעלה), ו-(ב) העקרון הספונטני של “אין מעבירין.”
—
תיקי תפילין – פעם והיום
חידושים:
1. מחלוקת רבינו מנוח עם מגן אברהם: רבינו מנוח (והבן איש חי) סוברים שיש לקנות תיק תפילין צר (כמו שהרמב״ם מדבר – אחד על השני), כדי שיוכלו לקיים את ההלכה של של יד למעלה. המגן אברהם סובר להיפך – עדיף תיק רחב יותר שבו שתיהן מונחות זו ליד זו, ואז אין את הבעיה של נתקלות בשל ראש קודם.
2. תיקי תפילין של היום: התיקים של היום (עם שני תאים נפרדים זה ליד זה) טובים מאוד – יודעים היכן של יד מונחת והיכן של ראש מונחת, ומוציאים של יד תחילה בלי בעיה. אבל זה לא סוג התיק שהגמרא מדברת עליו.
—
הלכה ה – קדושת כלי תפילין
רמב״ם: “כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו — נתקדש, ואסור להשתמש בו דברי חול. הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו ארעי ולא הכינו — הרי הן כחול.”
פשט: כלי (תיק) שהוכן לתפילין והונחו בו תפילין בפועל – מקבל קדושה ואסור להשתמש בו לדברי חול. אבל רק הכנה בלי שימוש, או רק שימוש ארעי בלי הכנה – נשאר חול.
חידושים:
1. מקבילה לתיבה של ספר תורה: גם בתיבה של ספר תורה יש קדושה – אסור למוכרה לקדושה נמוכה יותר. העקרון של הכנה + שימוש = קדושה הוא זהה.
2. נפקא מינה מעשית – הכנסת דברי חול לתיק תפילין: אסור להכניס עט, סוללות, חוטים, או דברי חול אחרים לתיק תפילין. “מנהג ישראל” הוא שבתיקי תפילין מונחים כל מיני “דברים” – אבל הרמב״ם (ושולחן ערוך) אומרים שאסור.
3. כיסוי פלסטיק: יש ספק אם כיסוי הפלסטיק (המגן החיצוני) גם יש לו קדושה. הסברא היא שהפלסטיק נעשה רק כדי שלא יתלכלך, ולא נקרא “כלי” – לכן אפשר להקל.
4. [דיגרסיה – תיקי תפילין חסידיים:] אצל ליטאי מונח רק תפילין בתיק, אבל אצל יהודי חסידי מונח גם גרטל, נרות, גפרורים, לפעמים אפילו דבק מטורף למשקפיים שבורים – מה שמעלה את השאלה של דברי חול.
5. תנאי: מועלה אם אפשר לעשות תנאי בשעת קניית התיק שלא יקבל קדושה, אבל זה לא מבוצע.
—
ליטולו של תפילין – נשיאת תפילין
חידושים:
1. מה פירוש “ליטולו של תפילין”: “תולה” (תלייה) לא פירושו להחזיק את תיק התפילין ברצועה – אלא זה הולך על התפילין עצמן. מחזיקים אותן בכיס.
2. כיסויים של תפילין: פעם היו עוטפים תפילין במספר שכבות – בד, עור, כיסוי נוסף – ואחר כך מכניסים לתיק.
3. רצועת כתף: תיקי תפילין מודרניים באים עם רצועת כתף. יש יהודים שסוברים שצריך להחזיק תיק תפילין בשתי ידיים (ליטולו של תפילין = ביד), אבל זו “חומרא יתירה” – ליטולו של תפילין הולך על התפילין עצמן, לא על איך נושאים את התיק.
—
הלכה ו – זמן הנחת תפילין: ביום ולא בלילה
רמב״ם: “זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר ‘מימים ימימה׳. ושבתות וימים טובים אינן זמן תפילין, שנאמר ‘והיה לך לאות׳ — ושבתות וימים טובים הן עצמן אות.”
פשט: תפילין מניחים רק ביום, לא בלילה. שבת ויום טוב גם אינם זמן תפילין, כי שבת/יו״ט הם עצמם “אות” (כמו שכתוב “אות היא ביני וביניכם”), ותפילין גם הוא “אות” – אין צורך בשני אותות.
חידושים:
1. מקור “מימים ימימה”: הפסוק “והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – פשוטו הולך על קרבן פסח, אבל חכמים דורשים אותו על תפילין. רבינו תם למד ש״מימים” פירושו “מיום” – ביום.
2. תפילין כ״קמיע”: תפילין הוא מעין “קמיע” – הוא מזכיר ליהודי מי הוא, אהבת ה׳, אחדות ה׳, יראתו. בשבת ויום טוב כבר חיים באווירה שלמה של קדושה – “מה עושים כל השבת חוץ לשם?” – לכן אין צורך בהזכרה הנוספת. ביום רגיל, כשעסוקים בעניינים עולמיים, צריכים את ה״קמיע” כדי להזכיר.
3. קושיא מציצית: ציצית גם הוא “אות” ו״זכר” (כמו שכתוב “וראיתם אותו וזכרתם”), מדוע ציצית לא פטור בשבת כמו תפילין? גם כיפה, שטריימל, חולצה לבנה – כל אלה מזכירים ליהודי מי הוא. הקושיא מוכרת אבל לא נענית במלואה. מוזכר שלציצית יש סברא מיוחד
ת מדוע לא נפטר.
4. מה פירוש “אות”: נדון האם “אות” פירושו אות לאחרים (שרואים שהוא יהודי), או אות לאדם עצמו (זיכרון). ציצית הוא זיכרון לאדם עצמו (“וראיתם אותו וזכרתם”), בעוד תפילין הוא גם אות שאחרים רואים. שבת הוא חוויה אחרת – האוכל, כל האופן, כמו שהגמרא אומרת על “תבלין של שבת” – רואים שהוא יהודי ששומר שבת.
5. “יותר מדי אות”: כשיש יותר מדי זיכרונות (שבת + תפילין), כל אחד נחלש – “זה מאבד את הכוח, זה הופך לעוד דבר.” כששבת הוא האות היחיד, יש לו יותר כוח; כשמערבבים תפילין, זה הופך ל״עוד דבר.”
6. הפשט החזק יותר של הרמב״ם: הרמב״ם לא רק עושה את זה ששבת/יום טוב הוא עצמו אות ולכן “לא חסר” תפילין, אלא הפסוק מרמז שלא צריך לעשות זאת – “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה” – זה מתפרש שרק ימים מסוימים מניחים, אבל ימים אחרים (שבת/יום טוב) לא. זהו ממש מיעוט מהתורה.
—
הלכה ד (המשך) – הזמן המדויק
רמב״ם: זמן תפילין הוא משיכול להכיר את חברו במרחק ארבע אמות (משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות) עד שקיעת החמה.
פשט: זמן הנחת תפילין הוא ביום – מהבוקר המוקדם (כשמתחיל להיות מספיק אור להכיר אדם במרחק ארבע אמות) עד השקיעה. זהו אותו זמן כמו קריאת שמע של שחרית.
—
הלכה ד-ה – תפילין בלילה: מי שהניח קודם שקיעה
רמב״ם: “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה והן עליו, אפילו הן עליו כל הלילה – מותר. אין מורין דבר זה ברבים.”
פשט: מי שהניח תפילין לפני השקיעה והגיע הלילה, מותר לו להשאירן – אפילו כל הלילה. אבל אין אומרים זאת ברבים.
חידושים:
1. “אין מורין דבר זה ברבים”: יד פשוטה מביא הסבר יפה: תפילין בלילה יש בו מעלה (יש תפילין זמן רב יותר), אבל יכול להביא לחיסרון – יכול להירדם איתן, חסר נקיות, חסר כוונה, חסר כבוד התפילין. ביחיד – כשמישהו בא לשאול כי רוצה להדר – אומרים לו כן. ברבים – יכול להזיק, כי אנשים יפסיקו לכבד את התפילין.
2. שאלה על הרמב״ם עצמו: איך יכול הרמב״ם לכתוב “אין מורין ברבים” בספר שהוא ברבים? כמה תירוצים:
– מי שכבר לומד רמב״ם, הוא כבר מגיע לתפילין, הוא לא מאלה שחוששים להם.
– ברגע שכבר למד זאת, זה לא כל כך מסוכן, כי הוא זוכר שבלימוד הזהירו על נקיות.
– הרמב״ם (כמו הגמרא) הוא ספר “פרטי” לתלמידי חכמים, לא להמון עם. “ברבים” פירושו כשרב נותן שיעור להמון עם – אז הוא מתמקד בנקיות התפילין, לא בהיתר.
—
הלכה ה – מניח תפילין לכתחילה בלילה
רמב״ם: “וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו, שנאמר ‘ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה.'”
פשט: מי שמניח תפילין לכתחילה אחרי השקיעה עובר על לאו.
חידושים:
1. “ושמרת” = לאו: כמו פעמים רבות כשכתוב “ושמרת” פירושו לאו (שמירה = לאו).
2. מדוע הרמב״ם לא מונה את הלאו במנין המצוות? שיטת הרמב״ם היא שכאשר למצוה יש פרטי דינים שונים, הוא לא מונה כל פרט כמצוה נפרדת. זה שתפילין צריך להיות ביום הוא תנאי במצות הנחת תפילין, לא מצוה נפרדת.
3. חילוק בין רמב״ם ושולחן ערוך: הרמב״ם פוסק שלילה לאו זמן תפילין מדאורייתא – עובר בלאו. השולחן ערוך סובר שלילה אינו זמן תפילין רק מדרבנן (שמא יפיח בהן), ולכן זה רק איסור דרבנן, לא לאו דאורייתא. למעשה אין הבדל, אבל בלימוד כן.
4. מעשה הבריסקר רב: כשהוא שכח תפילין יום שלם, הניח בלילה, כי לפי השיטות שלילה הוא זמן תפילין, עדיף להניח בלילה מאשר לפספס יום שלם. זה לא אומרים ברבים, אבל ביחיד כן.
—
הלכה ו – בא בדרך ושקעה עליו חמה
רמב״ם: “היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולצן.”
פשט: מי שהולך בדרך עם תפילין והגיע הלילה, ישים את ידו על התפילין (שלא יהיו גלויים/נראים) עד שמגיע לביתו, ושם חולצן.
חידושים:
– מדוע לא לחלוץ? כי חליצה ונשיאה בתיק או ביד אולי אינה מכבדת לתפילין. הדרך הטובה ביותר להחזיק תפילין היא כשהן מונחות – זה מקומן הטבעי.
– “מניח ידו עליהן” – זה קשור לכך שהרמב״ם פוסק שלילה לאו זמן תפילין: שלא יראו שהוא הולך עם תפילין בלילה.
– יש שלומדים שזה מדבר על שבת (אסור לו לטלטל), אבל הרמב״ם ענה על כך.
—
הלכה ו (המשך) – יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
רמב״ם: “היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש עליו היום – מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.”
פשט: אם יושב בבית המדרש עם תפילין והגיע השבת, מניח את ידו עליהן והולך הביתה.
חידושים:
– “בא בדרך” לעומת “יושב בבית המדרש”: ב״בא בדרך” מובן יותר שקרוב לשקיעה בדרך. בבית המדרש – איך קורה טעות כזו? הוא יושב ולומד ושוכח את הזמן.
– אין לו מנין בבית המדרש, הוא צריך ללכת הביתה. כנראה הולך הביתה לוודא שהאישה מדליקה נרות, לעשות קידוש, וכו׳.
– בית הסמוך לחומה: מניחים שם את התפילין. בשבת מובן, כי אין טלטול. אבל לא ברור אם הרמב״ם מדבר כאן על שבת או בחול.
– אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה לפי שלא מצא מקום לשמרם – אם אדם לא חלץ תפילין כי לא היה לו מקום בטוח, מותר לו להשאירן עליו. אינו צריך להניח ידו עליהם.
—
מי פטור מתפילין
רמב״ם: “כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין.”
פשט: שניהם מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן מי שפטור מאחת פטור משתיהן.
—
קטן שיודע לשמור תפיליו
רמב״ם: “קטן שיודע לשמור תפיליו, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.”
פשט: קטן שיכול לשמור על תפיליו, אביו קונה לו תפילין לחינוך.
חידושים:
– מנהגנו אינו כך – אין נותנים תפילין לקטנים, אלא לגדולים (מבר מצווה). השולחן ערוך מביא את המנהג.
– ספר העיטור מפרש ש״קטן” לא פירושו קטן ממש, אלא להיפך – אפילו כשהוא כבר י״ג, יש להמתין עד שיש לו ידיעה לשמור תפילין.
– “לשמור תפילין” לא פירושו רק לא לשבור – פירושו שהוא יכול להתנהג ברצינות, הוא לא נכנס לבית הכסא איתן, וכו׳.
– מנהגנו הוא שמשלוש עשרה מניחים תפילין, לא כספר העיטור.
—
חולי מעיים
רמב״ם: “חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין.”
חידושים:
– אפילו הוא כן יכול לשמור את נקביו אבל זה קשה לו והוא מתייסר – פטור. אין חיוב להצטער למצוה.
– חילוק בין תפילין לקריאת שמע/תפילה: בקריאת שמע ותפילה אין את ההלכה של חולי מעיים, כי הוא יכול להפסיק מיד – הוא אומר במהירות. אבל תפילין צריך לחלוץ, כי תפילין היא מצוה שנמשכת זמן ארוך.
– “וכל הטמאים קורין” – טמאים מותרים לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין. טומאה היא עניין רוחני, לא בעיה לתפילין.
– שאלה על בעל קרי: האם אפילו לפי תקנת עזרא (שבעל קרי צריך מקווה ללימוד תורה) חייב בתפילין? הגמרא אומרת שבעל קרי מותר להניח תפילין. נשאר לא ברור אם זה אפילו בזמן תקנת עזרא או רק אחרי שביטלו את התקנה.
—
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
רמב״ם: “וכל המצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו – פטור מן התפילין.”
חידושים:
– זה יותר קל מקריאת שמע – בקריאת שמע רק חתן או אבל (טרוד טרדת המצוה) פטור, אבל בתפילין כל “מי שאין דעתו מיושבת עליו” פטור.
– הטעם: תפילין צריך ישוב הדעת – סתם מניח תפילין בלי ישוב הדעת אינו יוצא. בקריאת שמע זה לא תנאי כזה.
– מצטער – הוא חולה, או יש לו טרדה גדולה וחזקה – אינו צריך להניח תפילין.
– אונן אינו מניח תפילין – זה גם נכנס לכלל הזה.
– תשעה באב: הרמב״ם לא אומר שאין מניחים תפילין בתשעה באב שחרית (ובמנחה כן). אפשר לטעות שזה בא מ״מצטער פטור.”
—
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
רמב״ם: “כהנים בשעת עבודתן, ולוים בשעת שירן, ואנשי מעמד בשעת מעמדן – פטורים מן התפילין.”
פשט: כל שלוש הקבוצות העסוקות בעבודת בית המקדש פטורות.
חידושים:
– הטעם היסודי: עוסק במצוה פטור מן המצוה.
– טעם שני: יש סתירה בין תפילין ועבודה. תפילין צריך “שלא יסיח דעתו” – אבל בעבודה חייב להסיח דעת מהתפילין כי צריך להתמקד בקרבנות. אי אפשר לעשות שניהם יחד.
– עיקר החידוש: תפילין אינה רק מצות מעשה – תפילין היא קודם כל מצות דעת. זה עושה את הסתירה עם העבודה חזקה עוד יותר.
—
חייב אדם למשמש בתפיליו
רמב״ם: “חייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה ושעה, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד.”
חידושים:
– המשל של מכוניות אוטומטיות – צריך מזמן לזמן להראות שאתה עדיין כאן, לחדש את התפילין, לתת לתפילין להרגיש את מגעך.
– “כל זמן” לא פירושו ממש כל שנייה – פירושו שכל זמן שהן עליו לא יסיח דעת אפילו רגע אחד.
—
קדושת תפילין גדולה מקדושת הציץ
רמב״ם: “שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואילו יש בתפילין כ״א שמות.”
חידושים:
– בארבע הפרשיות של תפילין כתוב עשרים ואחד פעמים שם המפורש.
– הציץ יש בו רק שם אחד – “קודש לה'”.
– המקור להיסח הדעת בציץ: “והיה על מצחו תמיד” – מזה לומדים שאסור להסיח דעת. קל וחומר בתפילין עם כ״א שמות.
– קושיא: אצל הכהן הגדול זה לא יותר מדי נדרש, אבל אצל כל יהודי שמניח תפילין – זו דרישה גדולה יותר.
– לציץ יש מעלות נוספות (חתיכת זהב, מנושב בשם הקודש), אבל הרמב״ם מונה רק את השמות.
—
תפילין צריכין גוף נקי
רמב״ם: “תפילין צריכין גוף נקי – שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו.”
רמב״ם: “לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם כן הניח עליהן סודר.”
רמב״ם: “ואם היתה אשתו עמו” – אם אשתו עמו, אסור לישון אפילו שינת עראי.
פשט: “גוף נקי” יש לו שני היבטים: (1) לא להפיח, (2) לא לישון איתן. שינת קבע אסורה. שינת עראי מותרת אם מניח סודר על התפילין. אבל אם אשתו עמו, אסור לישון אפילו שינת עראי, כי יחשוב עליה, וזה לא גוף נקי.
חידושים:
– בעל קרי מותר בתפילין (כלומר אחר כך), אבל לעשות את המעשה עצמו בשעה שמניח תפילין אסור. החשש ב״אשתו עמו” אינו המעשה עצמו אלא ההרהור, שזה כבר לא גוף נקי.
– כיצד יעשה שינת עראי – מניח ראשו בין ברכיו. מוזכר מנהג שמניחים את הידיים על השולחן, מכסים בטלית על התפילין, וישנים שינת עראי.
—
אכילה עם תפילין
רמב״ם: “ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. אבל אם נכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר.”
פשט: אכילת עראי מותרת עם תפילין. לסעודת קבע צריך לחלוץ את התפילין, להניחן במקום שמור, ואחר כך להחזירן.
חידושים:
– “יטול ידיו” מתפרש כמים אחרונים, לא נטילת ידיים לסעודה. הסדר הוא: חולץ תפילין לפני הסעודה, אוכל, אחר כך נוטל מים אחרונים, מחזיר תפילין, ומברך ברכת המזון עם תפילין.
– ברכת המזון עם תפילין הוא דבר יפה. יש מנהג אצל יהודים יראי שמים שמניחים את התפילין על השולחן (לא על מדף איפשהו), כדי שישארו לידם – מנוחת השולחן אומר את הענין. אחר כך מחזירים אותן לפני ברכת המזון.
—
בית הכסא עם תפילין
רמב״ם: “חייב אדם למשמש בתפילין… אפילו צריך להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ד׳ אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח… וכשיצא ירחיק ד׳ אמות מבית הכסא” ואחר כך מחזירן.
פשט: אפילו לביקור קצר בבית הכסא צריך לחלוץ תפילין, לעוטפן בבגדו, להחזיק ביד ימין כנגד הלב, ולהיזהר שלא תצא רצועה טפח.
חידושים:
– בית הכסא קבוע לעומת עראי: בית הכסא קבוע מסודר כך שניצוצות אינן ניתזין (לא מתיז). שם מותר להיכנס עם תפילין גלולין בבגדו. אבל בית הכסא עראי, שמתיז, אסור להיכנס בכלל אפילו עם גלולין – צריך למסור לחבר שישמור.
– יש אומרים שאפילו בית הכסא קבוע מותר רק בישיבה (לא בעמידה), כי ישיבה מונעת את ההתזה.
– בתי כסא של היום הם ברוך השם קלים יותר – כל החשש של ניצוצות כמעט לא שייך.
—
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
רמב״ם: “שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, מניח ידו עליהם” עד שמסיים את החלק הראשון, “ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.”
חידושים:
– מדוע אסור להפסיק באמצע? כי יש סכנה גדולה להפסיק באמצע נקבים. לכן מניח רק את ידו על התפילין (כשמירה/כיסוי) ומסיים מה שהתחיל, יוצא, מניח את התפילין כדין, וחוזר להיכנס.
—
תפילין בכלי בבית הכסא / בלילה
חידושים:
– אם לא חוזר להניח את התפילין מיד (למשל מגיע הלילה), אסור להחזיקן גלולין בבגדו. צריך להכניסן לכלי.
– כלי שלהם (תיק התפילין עצמו) צריך להיות טפח גדול. אבל כלי אחר (לא מיוחד לתפילין) עושה הפסק שלם אפילו בלי טפח.
—
תפילין במרחץ (בית מרחץ)
רמב״ם: “הנכנס למרחץ” – תלוי היכן הוא: “מקום שבני אדם עומדין לבושין” – מותר עם תפילין. “מקום שמקצתם ערומים ומקצתם לבושין” – אין צריך לחלוץ, אבל אסור להניח. “מקום שבני אדם עומדין שם ערומים” – חולץ ואיש לא יניח.
—
תפילין בבית הקברות
רמב״ם: “לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו.”
חידושים:
– הטעם הוא לועג לרש – לא יפה ללכת ליד מת ולהראות שחי על ידי קיום מצוות. המת אינו יכול לקיים. אפילו מת מתחת לאדמה, שאי אפשר לראותו, הדין חל. מובא הפסוק “וילבש צדקה כשריון”.
– זה מקביל לדין שאין אומרים קריאת שמע ליד קבר, וצריך לעשות ד׳ אמות הפסק.
—
נושא משא על ראשו
רמב״ם: “נושא משא על ראשו” – אסור לשאת משא על הראש כשיש תפילין. “אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין” – אסור להניח משהו על הראש שבו תפילין.
חידושים:
– הטעם הוא כי תפילין צריך להיות העיקר על הראש – זה זלזול בכבוד התפילין שיהיה עוד משהו שם.
– נפקא מינה חשובה: להתפלל בלי כובע עם רק תפילין על הראש אינו קולא אלא חומרא – זה יותר מהודר לפי שולחן ערוך שתפילין יהיה הדבר היחיד על הראש. מי שהולך בלי כובע להתפלל הוא “יותר דתי,” לא מקל. אם משגיח רוצה להוציא מישהו על אי לבישת כובע בתפילה, יש להביא את הרמב״ם עצמו.
—
תשמיש המטה בחדר עם תפילין/ספר
תורה
רמב״ם: “בעת שיש בו תפילין או ספר תורה, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים… אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובים.”
פשט: צריכים שני כיסויים (שתי כיסויים). כלי שמיוחד לתפילין/ספר תורה לא נחשב ככיסוי נפרד.
חידושים:
– כלי שהוא מיוחד לתפילין/ספר תורה (כמו מעיל של ספר תורה, ארון קודש) לא נחשב ככיסוי נפרד – אפילו עשרה כלים כאלה נחשבים כאחד, כי כולם תשמישי קדושה ושייכים לאותה קדושה.
– צריך כלי שהוא לא מיוחד לתפילין – זה עושה הפסק אמיתי.
– כנגד ראשו: דין שני כיסויים הוא ספציפית כנגד ראשו (כנגד ראשו). אם זה לא כנגד ראשו (למשל מתחת למיטה, לא בצד הראש), זה קל יותר – אפילו כיסוי אחד מספיק.
—
שמירת תפילין בכר (כרית)
שיטת הרמב״ם: כשמתקנים כר להניחו תחתיו ועל ראשו (לא כנגד ראשו) כדי לשומרו – אז הכר הופך ל״קודש בתוך קודש” ואפשר להחזיקו אפילו כשהוא לא שם.
פשט: עד שלא ייחדו את הכר לשמירת תפילין, הוא לא קדוש רשמית. רק כשמתקנים אותו במיוחד למטרה זו, הוא מקבל מעמד קדושה.
—
סוף הלכות תפילין – קדושת תפילין (ענין מוסרי)
רמב״ם: “קדושת תפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו — הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק.”
פשט: הרמב״ם מסיים את הלכות תפילין בשיחת מוסר על הקדושה הגדולה של תפילין – שהן מביאות את האדם לענווה, יראה, ומחשבות טהורות.
חידושים:
1. “עניו” פירושו יראת הרוממות – לא סתם ענווה, אלא יראת הרוממות, יראת כבוד – כבוד להקב״ה.
2. לוגיקה מעגלית – אבל עם נקודה עמוקה: קודם למדנו שתפילין דורש “אין הסח הדעת” – צריך להמשיך בכוונה. כאן לומדים שהתוצאה של תפילין היא שלא חושבים מחשבות זרות. זה נראה מעגלי – צריך כוונה כדי שתהיה כוונה. אבל החידוש הוא: הרמב״ם לא אומר שתפילין היא “סגולה” שמושכת אותך מחשבות זרות אוטומטית. הוא אומר שמניחים תפילין, והחיוב של אין הסח הדעת מכריח אותך להתמקד – והתוצאה היא שלא מדברים שיחה בטלה.
3. “אינו נמשך” – לא “אסור”: הרמב״ם לא אומר שיהודי אסור לדבר שיחה בטלה בתפילין (כאיסור), אלא שכשהולכים עם תפילין, ממילא לא מדברים שיחה בטלה. זהו תיאור המציאות, לא ציווי. זה הופך את זה למעלה פנימית, לא איסור מבחוץ.
—
“שמצוותן כך היא” – העיקר מצוה היא כל היום
רמב״ם: “לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא.”
פשט: מכיוון שתפילין מביאות לענווה ויראה, צריך להשתדל ללבוש אותן כל היום – כי כך היא המצוה.
חידושים:
1. “שמצוותן כך היא” – הרמב״ם מתכוון: המצוה היא אכן שתפילין ישמרו אותך משטויות. זה לא מעלה צדדית – זה עיקר המצוה.
2. יותר זמן עם תפילין, פחות זמן לשטויות – חידוש מעשי: כל היום עם תפילין פירושו שיש פחות זמן להיות עסוק בשטויות.
—
רב – “שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”
הרמב״ם מביא: רב אמר “שלא ילך ארבע אמות בלא תורה” (קודם גם “שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”).
חידושים:
– לרמב״ם יש חיבה מיוחדת לרב (תלמיד רב הונא הקדוש). רב הוא “תנא ופליג” – הוא עומד בין שני דורות. הרמב״ם כבר הביאו בהקדמה למשנה תורה. הרמב״ם אוהב דברים שמקשרים דורות. הדבקות של רב – לא ללכת בלי תורה, בלי ציצית, בלי תפילין – היא גישה שהרמב״ם מעריך: כדי להיות תמיד במצב רוח רציני.
—
השוואה לציצית – “וראיתם אותו וזכרתם”
רמב״ם: “וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה””
חידושים:
– בציצית המנגנון הוא “וראיתם אותו” – רואים אותו ונזכרים. בתפילין המנגנון שונה – זה עוזר כי יש איסור של הסח הדעת, שמחייב אותו למשמש. שני המנגנונים עובדים יחד – גם הזיכרון, גם החיוב.
—
קריאת שמע בלא תפילין – עדות שקר
רמב״ם: “כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.”
פשט: כי בקריאת שמע אומרים “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” – וכשאין תפילין עליו, זה כמו עדות שקר.
חידושים:
1. הקשר בין קריאת שמע ותפילין: הרמב״ם רוצה להזכיר שקריאת שמע ותפילין יש להם קשר הדוק – גם זה עושה את קריאת שמע טובה יותר (בלי הפסק), גם זה מזכיר לך מהן תפילין – כי תפילין הוא הדבר שמוזכר בקריאת שמע.
2. פגם בקריאת שמע, לא בתפילין: ה״עדות שקר” הוא פגם בקריאת שמע, לא במצוות תפילין. זה אומר שתפילין בתפילה הוא ענף של מצוות קריאת שמע. מכאן אפשר להבין את המנהג של “שמניחים תפילין רק בשעת התפילה” – כי אז הזמן שיותר מחייב.
3. שמונה עשה: “כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה” – בארבע פרשיות תפילין יש שמונה פעמים את הציווי, והוא ממש עובר על כל שמונה.
—
“וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים”
רמב״ם: “וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו.”
חידושים:
– “ה׳ עליהם” – בתפילין יש 21 שמות ה׳. כש״ה׳ עליהם” (עליו), “יחיו” – חיים.
– מחשבה נוספת: ביום הולכים עם תפילין, בלילה לא. השכר של “מאריך ימים” פירושו שיחיה יום – “והיה ה׳ לך לאור עולם” – תמיד יהיה יום, ויוכל תמיד ללכת עם תפילין.
—
סיום
עד כאן הלכות תפילין. השיעור מסתיים בברכה: הקב״ה יעזור שכל אחד יזכה להנחת תפילין.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין פרק ד׳ – מקום הנחת תפילין וסדר ההנחה
הקדמה
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים היום הלכות תפילין. הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, אבל כאן זה הלכות תפילין פרק ד׳. עד עכשיו למדנו איך כותבים את ספר התורה ותפילין, ואיך עושים את הכתב של התפילין, ואיך עושים את הבתים ואת הרצועות של התפילין. עכשיו נלמד ביתר פירוט איך מניחים את התפילין.
מצוות המשתמש הסופי. אנחנו מודים למשפיעים שעוזרים לנו להוציא את השיעור, הרב רבי יואל ורצברגר, וכל שאר האנשים שעוזרים ושיעזרו ושעזרו. ומי שרוצה להקדיש שיעור שיתקשר, ונפרסם אותו מאוד ונכיר לו טובה.
הלכה א – מקום הנחת תפילין של ראש
דובר 1: אומר הרמב״ם, “היכן מניחין את התפילין?” איפה מניחים את התפילין? מה כתוב בתורה “והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. זה חז״ל היו להם הלכות ברורות איך מניחים את זה.
אומר הרמב״ם, “של ראש מניחין אותה על הקדקד”. מניחים אותה על החלק העליון של הראש. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”. מה המשמעות המדויקת של קדקד? נראה. “שיהא סוף השערה שכנגד הפנים”, בסוף החלק העליון של הראש, שם שמסתיים השיער כנגד הפנים. המקום הזה נקרא קדקד. ואיפה? “המקום שמוחו של תינוק רופס בו”. זה הפירוש. כלומר, הפירוש של המילה “לטוטפת בין עיניך” מפרשים חז״ל קדקד, ואחר כך אומרים, מה זה הקדקד? זה המקום “שמוחו של תינוק רופס”.
“וצריך להניח אותה באמצע”, צריך להניח את התפילין באמצע הראש, “כדי שתהא בין העינים”. כשחז״ל אומרים “בין העינים”, הם לא מתכוונים לומר שזה צריך להיות ממש בין העיניים, אלא שזה צריך להיות מול העיניים, אבל זה צריך להיות באותו אזור שיצא בין העיניים, באמצע הראש, בין העיניים.
“וקושרה בגובה העורף כדי שתהא סוף הגולגולת”. ואיפה קושרים אותה מאחור? בסוף הראש, כך שזה עוטף את כל הראש, והקשר הוא בחלק העליון של העורף, שזה סוף הגולגולת, של עצם הראש.
אוקיי. כתוב בגמרא כך, קשר של תפילין שיעורו שיהא למעלה כדי שיהא ישראל למעלה ולא למטה, זה צריך להיות גבוה יותר מה… איך אומרים את זה? גבוה יותר מה… איך אומרים את זה? העורף? גבוה יותר מה… איך קוראים לזה? עצמות הלחי. כדי שיהא גבוה יותר, והוא שיהא כלפי פנים כדי שיהא ישראל לפנים ולא לאחור. מה המשמעות של כלפי פנים? שהקשר קושרים אותו בצורה שנקראת כלפי פנים. אוקיי. זה רמז. אני לא יודע.
דיון: מה המשמעות של “כלפי פנים”?
דובר 2: הקשר הוא שהחלק הפנימי פונה לאדם, לא… לא… עם הראש כלפי מטה אל ה… כלפי פנים פירושו לכיוון האדם, לא ל… לא ל…
דובר 1: מה זאת אומרת אתה לא יודע איך קוראים לקשר? מה הפירוש של כלפי פנים? אתה לא יודע מה הפירוש? הקשר בחלק האחורי של התפילין, כן, הצד השחור היפה שלו הוא כלפי חוץ. אבל רבי יהודה אמר אחרת. אני כבר יודע מה אתה מתכוון לומר אחרת. אולי אתה מתכוון לזה, אתה יודע רק לא את הפירוש.
אוקיי, בכל מקרה, זה המקום שבו מניחים את של ראש. כן.
הלכה א (המשך) – מקום הנחת תפילין של יד
דובר 1: הלאה, של יד, איפה מניחים את תפילין של יד? זה כך, וקשרתם על שמאלך על הקיבורת, מוז עס קושרן, קושרים אותה על היד השמאלית, על הקיבורת, על חלק היד. והיכן הוא? מה זה? מה פירוש קיבורת? בשר התפוח, כן, העור, הבליטה, שבין מרפק, על המרפק, שבין פרק הכתף, בדיוק באמצע בין העצם… פרק הכתף הוא המפרק, כן, איך שמתחבר העצם אל… אל הכתף, ובין פרק הזרוע, ואל המפרק שמחבר את המרפק לשאר החלק הקדמי של היד.
ונמצא שכשימדבק מרפקו לצלעות, יוצא שכאשר הוא הולך ללחוץ את ידו והוא הולך להניח אותה על צלעותיו, על החזה הקדמי שלו, כך, כן, צלעות זה הצלעות, נכון? תהא התפילה כנגד לבו, יוצא שהתפילין היא כנגד ליבו, ונמצא מקיים “והיו הדברים האלה על לבבך”, שהוא על ליבו, שהוא ממש מול ליבו. על ידך, והדברים האלה על לבבך, מה הפשט בזה? לא ציוו לאדם לקשור על ליבו, אלא ציוו לקשור על היד מול הלב.
דיון: “על ידך” ו״על לבבך”
דובר 2: כך כתוב, במקום אחד כתוב “על ידך”, ובמקום אחד כתוב “על לבבך”.
דובר 1: אה, הוא אומר רק כי “על לבבך” לא… זה אותו הדבר, זה אותה יד למעשה, וכך הוא אומר, כך הוא לומד. אוקיי, טוב מאוד.
הלכה א (המשך) – הלכה למשה מסיני
דובר 1: אז חז״ל היו להם הלכה למשה מסיני, הרמב״ם מביא את ההלכה למשה מסיני. הוא הולך להביא עכשיו, שזה צריך להיות על החלק העליון של הראש. אפילו כתוב “בין עיניך”, “בין עיניך” פירושו שזה באמצע, כמו שהעיניים נמצאות במקום ספציפי על פני האדם, יש מקום מסוים שנקרא “בין עיניך”, אבל לא שם, אלא למעלה מול “בין עיניך”. זה מה שחז״ל קיבלו.
אבל מישהו עושה אחרת, אותו דבר עם היד, הם לא אומרים שהיד פירושה על כף היד, אלא על הקיבורת, שזה גם מול ליבו. ומישהו מניח אותה על פס ידו, על כף ידו, כי הוא חושב ש״על ידך” פירושו על היד כפי שבדרך כלל מתכוונים ליד, או של ראשו על מצחו, הוא מניח אותה על מצחו, הרי זו דרך המינות. כשעושים כך, עושים כמו אלה שלא הסכימו עם חכמים. עושים כך, מצטרפים לחלק של החצופים, של המתנגדים, של המינים, אלה שעושים לעצמם פירושים משלהם.
דיון: האם הוא יצא או לא?
דובר 2: לא, הוא לא אומר כמו “לא יצא”. יכול להיות שהוא יצא, כי הוא בכל זאת עשה. אבל הבעיה בלעשות כך היא שזה נעשה דרך מינים, זה נעשה כמו שהמינים עושים.
דובר 1: לא, המינים זו מחלוקת, חשבתי שכתבת שהוא לא יצא, סתם הוא לא יצא. אבל זה אפילו יותר גרוע מלא לצאת. כן, כי המינים, הרמב״ם אומר, “המינות היא שפוטר את המקראות לפי דעתו”. מינות היא החבורה שאומרים פירושים משלהם בעצמם, הם לא מאמינים שם.
טוב מאוד.
הלכה א (המשך) – עגולות תפילין
דובר 1: הרמב״ם ממשיך, “העושה תפילתו עגולות”. קודם למדנו שהרמב״ם אמר שהתפילין צריכות להיות מרובעות. אם מישהו לא ציית והוא עשה אותן בצורת עיגול, מה הוא אומר “כעגות”? אה, אני לא יודע. כך כתוב בגמרא, יש מחלוקת. כן. “ואין בו מצוה כלל”. הוא לא עשה שום מצווה. זה לא אומר שהוא עשה חצי מצווה, הוא לא עשה שום מצווה.
דיון: למה “ואין בו מצוה כלל”?
דובר 2: יש תשובה, למה הוא משתמש בלשון הזו? הוא לא אומר “פסול”.
דובר 1: זו לשון המשנה, “עושה תפילתו עגולה סכנה ואין בו מצוה”. הרמב״ם מעתיק את לשון המשנה.
דובר 2: אה, כך אומר רש״י, הוא אומר שזה יכול להיכנס לראש.
דובר 1: אני לא יודע בדיוק. הרמב״ם לא מביא את הנוסח של סכנה, אולי לא… אבל זה לא מצווה בכלל. וכאן רואים כן בבירור שמה? שכאשר לא עושים אותה מרובעת, כן, זה בכלל לא שום מצווה.
כן. סכנה הוא אומר, נגדנו דיברנו אתמול, מה קורה עם האנשים שיש להם OCD והם לא בדיוק, בדיוק מרובעים? אני רוצה לומר לך, אל תדאג. עגול פירושו כמו כדור. בדוק את התפילין שלך, האם זה נראה כמו כדור? לא, אז זה כנראה טוב.
הלכה א (המשך) – איטר
דובר 1: אממ… איטר מניח תפילין בימינו שהיא לו כשמאל. אנחנו למדנו קודם שמניחים על היד השמאלית. הרמב״ם אמר “יד כהה”, הוא אמר “על שמאלו”. הוא לא מביא את המקורות של הדברים, הוא רק אומר “על שמאלו”. אבל איטר, מישהו שהוא הפוך, הוא משתמש ביד השמאלית שלו בעיקר, אז יד כהה שלו, היד החלשה שלו, היא יד ימין שלו, ישים על יד ימין שלו, שהיא לו כשמאל, לגביו זה כמו שמאל. יש לה תכונה אחת של יד שמאל, החולשה. הרמב״ם לא אומר את הנוסח של החולשה, הוא אומר את… אני מתכוון הוא עומד. כן, הרמב״ם אומר אחרת, “יד ימין כשמאל”, כי אצלו, ימין פירושו מה שמשתמשים בעיקר, מה שהוא שליט, ושמאל זה מה שלא שליט.
ואם היה שולט בשתיהן, מניחן בשמאלו שהיא שמאל כל אדם, כי… כי אז זה חוזר לנורמלי. גם לגביך זה שמאל.
ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן, כל הדברים האלה שלמדנו קודם, שלא עושים כמו המינים אלא עושים כמו חז״ל, מניחים למעלה על המצח או למעלה על היד, זה מפי השמועה למדו, זה למדו מפי השמועה, זו הלכה למשה מסיני.
הלכה ב – ברכות תפילין
דובר 1: עכשיו נראה לגבי הברכות של תפילין. אומר הרמב״ם, אפשר לומר כמו סדר ההנחה, אנחנו לומדים את כל סדר ההנחה, איך צריך לעשות את זה. קודם צריך לעשות ברכה.
אומר הרמב״ם כך: תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, אלא שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. אז תפילין של ראש היא מצווה בפני עצמה, ושל יד היא מצווה בפני עצמה. זה לא כמו למשל ארבעה מינים, שזה סט, שאם אין את כל הסט אי אפשר לעשות את זה. אם אדם מניח תפילין של ראש, יש לו מצווה, ואם הוא מניח תפילין של יד, יש לו מצווה. זה לא מעכב אחת את השנייה. לכן אם יש לו רק אחת, מניח אחת.
וכשמברך עליהם, אז, על של ראש, אילו ברכות עושים? על תפילין של ראש אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין”. זה ממש ברור, כמו שאמר, מאחר שזה שתי מצוות שונות, ממילא יש שתי ברכות. זה שתי מצוות שונות, יוצא שתי ברכות שונות, אפילו שני נוסחאות שונים של הברכה. על של ראש אומרים “על מצות תפילין”, ועל של יד אומרים “אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין”.
והוא אומר את כל הסדר, ההבדל, למה כתוב כאן “להניח”, “לקשור”. אבל הוא אומר, למדנו קודם כמה פעמים, שבשל ראש כתוב “והיו לטוטפות”, ובשל יד כתוב “לקשור”. יכול להיות ש״להניח” זה בעצם להניח. אני לא יודע בדיוק למה כתוב “להניח” ולא “לקשור”, אבל הוא אומר שבשל יד, וזה גם הגיוני, כי היד עושה דברים, בשל יד צריך לעשות, ובשל ראש המצווה היא שיהיו תפילין.
הלכה ב (המשך) – סדר ההנחה
דובר 1: אוקיי. אם דיבר ביניהם, אה, כבר, כי זה שתי מצוות יש שתי ברכות. אומר הרמב״ם, אם דיבר ביניהם או ששהה אחת מהם, אז הוא אומר איזו תפילין יש לה איזו ברכה. אבל אם הניח שתיהן, אז לא רלוונטית ההלכה שאמרתי לך שיש שתי ברכות, אלא מברך ברכה אחת, איזו? אומרים רק את הברכה של “להניח תפילין”, וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש, ולא עושים שום ברכה נוספת.
וכשחולץ, כשמורידים את התפילין, חולץ של ראש תחלה, מורידים קודם את של ראש, מה שמניחים מאוחר יותר מורידים קודם, ואחר כך חולץ של יד, ואחר כך מורידים את של יד. כך שלעולם לא נשארים עם של ראש לבד.
מחלוקת ראשונים – מנהג אשכנז
דובר 1: אנחנו עושים אחרת. צריך לחפש את הליובאוויטשער… הוא מביא כאן את השולחן ערוך. אנחנו עושים, ולמעשה רוב העולם נוהג… שעושים כן שתי ברכות. ויש מי שאומרים שהברכה השנייה אומרים בלחש, ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו”, כי רוצים לצאת לפי הרמב״ם, שלא יהיה חשש שזו ברכה לבטלה.
מנהג אשכנזים, יש מחלוקת מחבר ורמ״א, כן? והאשכנזים נוהגים על פי רוב, פשוט כמו כולם, כמו הרמ״א. כמו שאתה אומר, עושים שתי ברכות. הרמ״א אומר שיאמרו “ברוך שם”, כי זה מישהו הוסיף מאוחר יותר.
הלכה ה — ברכה אחת על שתי תפילין
דובר 1:
אומרים את הברכה רק את הברכה על להניח תפילין, וקושרן על ידו תחילה, ואחר כך מניח של ראש, ולא עושים שום ברכה נוספת. וכשהוא חולץ, כשהוא מוריד אותן, חולץ של ראש תחילה, הוא מוריד קודם את של ראש, מה שמניחים מאוחר יותר מורידים קודם, ואחר כך חולץ של יד, ואחר כך מורידים את של יד, כדי שלא ישאר בלא מצוה אפילו רגע אחד, כדי שלעולם לא נשארים עם של ראש לבד.
מנהג אשכנזים — שתי ברכות
אנחנו עושים אחרת, לא לבלבל את הליובאוויטשער, הוא מביא את השולחן ערוך, אנחנו עושים, ולמעשה רוב העולם נוהג שעושים כן שתי ברכות. הברכה השנייה אומרים בלחש, ואומרים “ברוך שם כבוד מלכותו”, כי רוצים לצאת לדעת הרמב״ם שחושש שזו ברכה לבטלה.
מנהג אשכנזים, יש מחלוקת ברמ״א גם, כן? אנחנו האשכנזים נוהגים על פי רוב, אני לא יודע אם כולם, שעושים שתי ברכות. הרמ״א אומר שיאמרו “ברוך שם”, זה מישהו הוסיף מאוחר יותר, אני לא יודע מי אומר את זה, אולי כן, אני לא זוכר.
פשטות של “להניח” — ברכה אחת על שתי מצוות
העניין הוא, יש שאלה איך לומדים את הגמרא, אבל אנחנו לומדים את שיטת הרמב״ם. לכאורה מה הפשטות של הרמב״ם? “להניח” יכול באמת ללכת על שניהם, כלומר, אפשר לעשות את אותה, לשון אחרת לגמרי, זה יכול להתאים לשניהם, מבין? זה יכול להתאים לשניהם. רק… מה שיש ברכה נוספת, זה כמו שכתוב בגמרא. לכאורה הפשטות של הגמרא כתובה כמו הרמב״ם, שרק סתם כך עושים שתי ברכות, אם עושים הפסק או עושים רק אחת. זה הנשמע בגמרא.
תשובות הרמב״ם — שתי מצוות, נושא אחד
אוקיי, הוא מביא את תשובות הרמב״ם שאמר באמת שזה באמת שתי מצוות, רק חכמים נתנו ענין אחד, זה נושא אחד שאפשר לעשות ברכה אחת על שתי מצוות. כאן לומדים דבר, שאפשר לעשות ברכה אחת על שתי מצוות כל עוד הן באותו נושא.
הלכה ו — הפסק בדיבור בין של יד לשל ראש
אוקיי, כמו שזה, בואו נלמד באיזה. כן, הלכה בברכות בעצם, מי שבירך להניח תפילין, מישהו בירך “להניח תפילין” וקשר את תפילין של יד, והתוכנית שלו היא להמשיך ולהניח תפילין של ראש. אסור לו לספר, אסור לו לדבר כלום. ואפילו להשיב שלום לרבו, אפילו דיבור חשוב, כמו דרך ארץ לרב, להשיב שלום, עד שיניח של ראש. כי הברכה הולכת על שניהם.
יש כאלה שמבינים שאפשר להניח תפילין נוספות, אז מה קורה כשמישהו מניח רק של יד? אז אין לו בעיה, כי הוא לא עושה… הוא עושה שניהם. אז כי יש לך בדעתך שניהם, ויותר עלולה הברכה ללכת על שניהם, לא תדבר יותר.
ואם שח, הרי זה עבירה בידו. אתה צריך לדעת שזה היה עובר על משהו שנקרא עבירה. וצריך לברך ברכה שנייה “על מצות תפילין”, וצריך לברך שוב ברכה “על מצות תפילין”, כי הפסקת עם הברכה.
מהי ה״עבירה”?
הרי זה עבירה זה, לכאורה העבירה היא שעשית חשש של ברכה לבטלה? לא, לא ברכה לבטלה, עשית הפסק. ההפסק הוא העבירה, זה שגרמת לעשות עוד ברכה. לא, לא ברכה לבטלה, עכשיו פשוט איבדת את המצווה, ממילא לכתחילה צריך לומר ברכה אחת. כן בוודאי, הפעם כבר עשית את הברכה על זה, עכשיו הפסקת, ממילא אתה תקוע, צריך לעשות שוב.
מקור של “הרי זה עבירה” — גמרא סוטה (משוח מלחמה)
אז הרי זה עבירה זה בעצם, הולך הרמב״ם עם הלשון של חז״ל שהמשוח מלחמה מחזיר מהמלחמה “מי אשר ירא ורך הלבב”. מה אומר המדרש? מה פירוש ירא? מישהו שיש לו פחד מהעבירות שלו. מה העבירה שלו? למשל, מישהו שדיבר בין של יד לשל ראש.
אז אני חושב שאם שם יש ראיה שזו עבירה מאוד קלה, כי הגמרא שם רוצה להוציא שמחזירים אפילו מישהו שעשה עבירה קטנה כל כך כמו לדבר בין של יד לשל ראש. אז הרי זה עבירה שהרמב״ם מביא זה קצת מעניין שהוא מביא כאן הרי זה עבירה. כל ההלכות כאן הן בדיוק דברים שלא צריך לעשות, אם לא עושים זו עבירה.
חידושו של הרמב״ם — “אסור לספר”
תרגום לעברית
אמת, אמת, אבל יש כאן דבר חשוב. ה״צריך לברך”… ה״אסור”, לא, ה״אסור לספר”. כי בגמרא, הבה נבין, בגמרא כתוב שאם שח עושה שתי ברכות, סתם אם לא שח עושה ברכה אחת. זה יכול להיות שאדם רשאי לכתחילה לעשות כך, הוא רשאי לדבר, אז הוא פשוט יצטרך לעשות עוד ברכה. אבל אין בזה שום בעיה. מזה אתה רואה שזו עבירה, משם הרמב״ם ראה שזה אסור. אסור, לכתחילה אם מניחים תפילין רגיל צריך לעשות ברכה אחת על שניהם ולא להפסיק. בדיעבד צריך לעשות שתי ברכות, אבל אני חושב שאין שום מקור אחר על כך שאסור לעשות זאת לכתחילה, אלא הגמרא כך אומר רבי יהודה.
מי שמניח רק של יד
אבל אם כך אני מבין מאוד למה תופסים את זה אצל מי שהולך למלחמה. כלומר כך, מי שהוא מתכנן עכשיו להניח רק תפילין של יד רשאי. כך אומר הרמב״ם, אחד מייקר זה את זה, והוא יכול לעשות רק את הברכה על מצות תפילין, והוא יכול לדבר אחר כך. כי מה שלא, לא כתוב שהוא מסיח דעת, אבל לא כתוב שאסור להפסיק. אלא אם מתכננים להניח שניהם, אז צריך להניח שניהם, אי אפשר להשתעשע.
אבל מי שהוא כזה וכזה, קודם הוא עושה, הוא חושב כן להניח ביחד, אבל הוא מתחיל לדבר, ורק אז הוא מחליט, אוקיי, אתה יודע מה, אולי כן אניח, שוב, אתה צריך לחזור הביתה מהצבא.
דיון: “לא מעכב זה את זה” — מה זה אומר?
דובר 2:
כן, אני חושב, אני לא יודע כמה זה עניין של תכנון, יכול להיות שחייבים, חייבים להניח שני התפילין ביום. זה לא, מדברים כשאחד מעכב זה את זה מסיבה.
דובר 1:
כן, זה הוא רוצה לומר, אם אין לך, אחד אין לו, לא יחשוב שהוא פטור מהנחת תפילין.
דובר 2:
זה בדיוק.
דובר 1:
כן, זה בדיוק. אבל הרמב״ם הוא, אל תעשה לכתחילה רק להניח אחד. בוודאי לא, יש לי מצווה, זה שתי מצוות, זה שתי מצוות נפרדות. זה שתי מצוות. אתה צריך לעשות שתי ברכות.
דובר 2:
כן, אבל, לא, זה לא רשות כל העניין, זה מצווה. חייבים להניח שניהם. זה מצווה שהיא באותו זמן, ששניהם רוצים להניח של יד בתחילת היום, בוודאי, כל היום.
דובר 1:
אז תסביר בדיוק מה ההלכה? ההלכה, ההלכה הרגילה היא שתי מצוות, מתי שחייבים במצווה חייבים בשניהם. ה״לא מעכב זה את זה”, אני חושב שתמיד זה אומר אם אין. ה״לא מעכב זה את זה” אומר שאם היית מעכב, לא היה לך, לא היית עושה אף אחד, כי אתה לא יכול לעשות חצי מצווה. לכן, בכל אופן צריך לעשות אחד. אבל בוודאי, כל יום חייבים להניח שניהם. זה לא רק שהוא מתכנן, אלא הוא חייב בעצם. כך אני חושב.
סטייה — תורה חסידית
דובר 2:
כן, יש תורות חסידיות, אתה יודע, למה יש תפילין של יד ותפילין של ראש, כי היהדות, הראש יחזיק ביחד עם הלב. יפה.
דובר 1:
זו התורה החסידית. אני ממשיך ללמוד על הברכה, כן? טוב מאוד.
הלכה ז — ברכה בכל הנחה מחדש
דובר 2:
למד, למד. התכוונת למשהו?
דובר 1:
כן, רציתי לשאול.
דובר 2:
מצאת משהו?
דובר 1:
כן, תפילין כל זמן שמניחן.
דובר 2:
כן, אמור.
דובר 1:
תפילין כל זמן שמניחן, אומר הרמב״ם כאן, תפילין כל זמן שמניחן, כשמניחים אותם רק, מברך עליהן. פעם היו סופרים, היו הולכים זמן רב, אז כשעושים זאת, חולצים, חוזרים ולובשים, ממשיכים ללמוד, וכן הלאה. אפילו חולץ ולובש מאה פעמים ביום, אפילו אם עושים זאת מאה פעמים ביום, יכולים לעשות מאה ברכות.
דובר 2:
שבוע שלם אין בעיה, בכל מקרה, רק שבת, ובשבת לא מניחים תפילין.
דובר 1:
בכל המצוות כולן, מברך עליהן קודם לעשייתן. כל המצוות עושים לפני… אומרים את הברכה לפני העשייה. לפיכך, מברך על תפילין של יד ממש לפני העשייה, לפני זה, לא אחרי. הוא עושה את הברכה לפני, ולא זמן רב לפני. לפיכך, קודם מכינים את התפילין, ומניחים אותן ליד המקום שבו מניחים אותן. אז מניחים את הצורך, מברך על תפילין, אחר הנחה, אחרי שמניחים אותן על הקיבורת, לפני שקושרין, כי הקשירה היא כבר העשייה, ואת הברכה אנו רוצים לעשות ממש לפני העשייה.
דובר 2:
כן, טוב.
דיון: ברכה בחזרה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, וזה הדבר, זה מאה פעמים ביום, זה לא רק פעם אחת. הוא חלץ, הוא הלך לבית הכסא, הוא התפלל, והוא מניח שוב את התפילין. צריך לעשות עוד ברכה?
אבל כתוב כאן ברמב״ם, טוב, יש לך איזה עניין לא לעשות כך, זה נאמר. אבל כך זה לכאורה ה… כך זה לכאורה ההלכה, כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
יש מי ש… כן. יש אולי דרך לצאת מהדבר, כך היא ההלכה. הוא אומר שזה לא כל כך ברור על של ראש, אם יש מי שעושים על של ראש כך, שהם מניחים את התפילין על הראש, ולכן הם עושים זאת ברור. אבל לפיהם, טוב, לפי הרמב״ם זה לא מסתדר, כי אנחנו לומדים כל הזמן שאין דבר כזה קשירה על של ראש. הם לא מצאו מציאות של קשירה על של ראש. אין שום דבר על של ראש. זו הדרך של איך שזה מונח. ממילא, אין לזה קשר עם שזה יהיה הידוק, כלומר הידוק וכדומה, אבל לא מונח שזה דבר פשוט. הרמב״ם מדקדק שמניחים אותו ממש איך שזה מונח על הראש. ולא רק לפני שמניחים אותו על הראש, איך שאתה רוצה, מה ההבדל בין הנחה והנחה? זה אותו דבר. לא, מניחים אותו במקום המדויק, כך הדבר נעשה כמו שנקרא שכבר זה מונח, זה מונח בנוחות.
אה, הרמ״א אומר שאם חולצים את התפילין לכתחילה על מנת שהולכים להניחם שוב, לא צריך לעשות ברכה. אבל זה לא כל כך פשוט שכל פעם שחולצים צריך לעשות ברכה. אוקיי.
הלכה ח — סדר הצנעת התפילין בכלי
אוקיי, עכשיו הרמב״ם הולך לדבר על תיק התפילין. כל אחד יש לו תיקי תפילין יפים. אז העניין הוא כי צריך תפילין צריך לכבד, צריך להחזיק בכבוד. אומר הרמב״ם, מי שחולץ תפילין… כן, אבל הוא הולך להחליט איך הוא מניח אותם, כן? אל יניחם על הארץ, הוא לא יניח אותם על הארץ, אלא… לא יניח של יד למטה ושל ראש למעלה. אם מניחים אותם בתיק כזה שהוא… זה עומד ברוחב ובגובה, כן? והולכים להניח אחד על השני, לא יניחו את של יד על של ראש. למה? בשעה שירצה ללובשן, כשהוא ירצה להניח אותם בפעם הבאה, אז הוא… יפגע בשל ראש תחילה, ידו תפגוש את של ראש. נמצא שהוא מניחה, כשהוא הולך להוציא אותו, הוא… אנחנו לא רוצים שהוא יוציא את התפילין הלא נכונות. אנחנו רוצים שהוא יניח אותם באופן שכשהוא מניח אותם, יהיה… בפעם הבאה כשהוא הולך לפתוח אותם יפגוש את של יד.
למה? כי אין לובשין של ראש קודם של יד. לא לובשים את של ראש לפני של יד, כמו שאמרנו קודם, עושים את הברכה על של יד, נו, והלאה. ממילא, אנחנו לא רוצים שתניח בדרך שתצטרך לחפש את של יד. למה? ואסור לו לאדם להניח מצוה ולעבור ממנה למצוה אחרת. אז כשידך הולכת להיכנס לתיק, ידך קודם תיתקל במצווה שנקראת מצוות של ראש. אבל אתה לא רוצה עכשיו ללכת להניח מצוות של ראש, אלא אתה רוצה להניח של יד תחילה. יהיה לך דילמה. אז כי המצווה יש בה עניין שאדם לא יעבור על מצווה, מצוה שתבוא לידו אל יחמיצנה, בתחילה באים מתעסק, כמו שהוא נתקל בשל ראש, שעכשיו צריך הוא לכאורה להתחיל לעשות את של ראש, ולחפש את זה לא, יניח אותם באופן שלא יתקל קודם בשל ראש. הרב אומר שזה לא מה שקרה עם העבד, אם נתקלו בשל ראש, לכאורה צריך להניח את של ראש,
הלכה ח (המשך) — דילמה כשפוגשים של ראש קודם
דובר 1:
אבל אתה לא מוכן להניח את מצוות של ראש, כי אתה רוצה להניח של יד תחילה, ויהיה לך עכשיו דילמה.
כי המצווה היא עניין שאדם לא יעבור על מצווה, “ומצוה שתבא לידך תחילה בה אתה מתעסק”. כמו שנתקלת בשל ראש, צריך אתה לכאורה להניח את של ראש, וכשאתה מחפש את זה לא, תניח אותם באופן שלא תיתקל קודם בשל ראש.
הרמב״ם לא אומר מה קרה בדיעבד אם נתקלו בשל ראש. לכאורה צריך להניח את של ראש קודם. אולי להיפך, אולי לא צריך, אולי של יד תחילה על זה לא היתה בעיה, כי זה בא קודם. אני לא רואה מהרמב״ם להיפך, אולי אם פוגשים את של ראש קודם, אולי לאו דווקא כך.
השאלה היא עכשיו, איזה דוחה את מי? המצווה של של יד תחילה, או העניין של “מצוה הבאה לידך תחילה”? לכאורה המצווה של יד גוברת, ואתה עובר על העניין של “מצוה הבאה לידך אל תקראנה”, ו״אין מעבירין על המצוות”.
אני לא יודע. הוא מביא שבית יוסף טען שהרמב״ם משמע שצריך לעשות אחרת, שצריך לעשות את של יד תחילה אם מניחים אותם הפוך, איך שמניחים אותם, אפילו אם מניחים את של ראש תחילה, אני מודה שזה הפוך, אני לא יודע.
סתירה פנימית במושג “אין מעבירין על המצוות”
עצם הדבר הוא דבר מעניין, כי המושג של “אין מעבירין על המצוות” הוא לכאורה גם שיש פחות מבנה, אלא מה שפוגשים, זה עושים. זה נראה כמו קצת גישה, המצווה הבאה לידך, זה עושים. אותו אדם שאומר “מצווה שאתה פוגש, זה עושים”, לא היה אומר שצריך לקשור את התפילין בדרך מסוימת, שלא תיתקל בזה. מבין? אנחנו עושים כאן שניהם, אנחנו דואגים לשיטה, ולא נתקלים במשהו.
נו, מה זה אומר שאנחנו דואגים שלא נצטרך להיות מעביר על המצוות? הרמב״ם לא אומר להיפך, אם אז היו מניחים הפוך, לא היו צריכים לדאוג, הוא אומר גם. חוץ ממה שאתה אומר שיש שני דברים כאן, אבל הוא לא רואה מה העניין של הנחת של יד תחילה בכלל. איזו מצווה זו? מה יחליט כאן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לקחת אתה יכול. כאן רואים גם שצריך להיות תיק תפילין כזה שמניחים אחד ליד השני. תיקי התפילין של היום הולכים אחרת, לא מקיימים את ההלכה. בדיוק להיפך, תיקי התפילין הישנים, החייט רק ידע את תיקי התפילין שהרמב״ם דיבר עליהם, זה מה שהוא עשה, וזה יכול היה לעשות בעיות. למשל היום הם תיקנו את זה, והוא לא צריך לחפש בחושך, יש אחד ליד השני, הוא יכול לתת טאפ מהר ולקחת את זה שהוא צריך, הוא לא צריך להוציא.
מחלוקת רבינו מנוח עם מגן אברהם — תיקי תפילין
שלנו של היום הוא טוב מאוד, כי הוא יודע איפה של יד מונח, איפה של ראש מונח, והוא מוציא את של יד תחילה. כאן גם, אצל הרמב״ם הוא אומר גם שזה קשה, מה קורה שהוא צריך להוציא שניהם? הוא צריך להוציא שניהם, הוא מוציא קודם את של יד, אחר כך הוא מוציא את של ראש. אם לא, מה הדרך? הוא צריך להוציא שניהם, הוא קודם יוציא את של ראש. טוב מאוד.
תיקי התפילין שלנו של היום הם טובים מאוד. אבל תיקי התפילין של היום אינם אלה שהגמרא מדברת עליהם, ברור שהיה אחרת ממה שהגמרא מדברת. אה, אבל ראית תיקי תפילין גדולים? פשיטא, יש לי קטן שיותר קל להניח בדרך הטלית.
דובר 2:
לא, עשיתי כמו שהרמב״ם אמר לעשות, עקפת את המערכת.
דובר 1:
לא, אנחנו הולכים אחרי שלנו, אנחנו הולכים למקווה המקומי, מה שמקובל באותה עיר לקנות תיקי תפילין, ואנחנו קונים את תיקי התפילין שמקובלים אצל רוב הבחורים החרדים. אנחנו לא עוברי חכם. הוא לא עושה רק את הטוב ביותר. פשיטא, קודם כל אי אפשר לדעת פשיטא, צריך להניח של יד למעלה, עשו כך. טוב מאוד.
הלכה הבאה.
דיון: המחלוקת רבינו מנוח עם משנה ברורה
אומר הרמב״ם, כלי שהכינו להניח בו תפילין, התיק, זה מוכן. אני חושב שגם הכינו שם למין כלי לתפילין, קוראים לזה תיק. הוא גם כך, “הכינו להניח בו תפילין”. בזמנים הישנים היו תיקים לדברים אחרים גם, היום יש לכסף, אבל יכול להיות שהיו תיקים. מה זה תיק? ארנק? לא, זה דומה לארנק. ארנק גדול יותר? לא, היפנים. כלי בקיצור.
הלכה ט — קדושת כלי תפילין
כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחן בו, כן, הכלי נתקדש. טוב, מה העניין? שאסור להשתמש בו לדברי חול. צריך לכבד אותו. הכינו ולא הניח בו, הוא הכין כלי והוא לא התחיל להשתמש. או שהניח בו ארעי ולא הכינו, או שהוא כן פעם הניח ספר תורה, אבל לא בהכנה. דהיינו תפילין, אם הם אילנות קדוש, הרי הן כחול, והרי הן כחול כמו שהיו, והרי הן כחול.
אצל התיבה שמניחין בה ספר תורה, הוא הזכיר משהו את העניין? האם לתיבה יש קדושה? מה אומרים שם? שיש לה קדושה, אסור לזרוק אותה, אסור אפילו למכור את התיבה ולקנות דבר אחר. אם הכינו אותה או הניחו בה, או זה או זה. כן, זה כתוב. זה כתוב.
בעניין של הזמנה? כן, הבה נזכור. התיבה? כן, הבה נראה. אה, רואה? המחלוקת שהיתה לי איתך היא מחלוקת רבינו מנוח עם המשנה ברורה. רבינו מנוח, וכך גם הבא״ח, אמרו כמו בימינו, שצריך לקנות תיק תפילין שהוא צר, כדי שיוכלו לעשות כמו שהשורה עומדת. והמגן אברהם טען להיפך, כמוך, שעדיף להניח אותם ברחב יותר, ואין את הבעיה. כן. אה, הזקן הקדוש, המגן אברהם. אז, זו מחלוקת. מחלוקת הפוסקים. יפה, האבות גם פוסקים, ויש לנו אותה מחלוקת שהפוסקים היו להם. אין בעיה. אנחנו מחזיקים במסורת, אנחנו ממשיכים להתווכח.
נפקא מינה מעשית — דברי חול בתיק תפילין
בכל מקרה, כתוב שם שיש הכנה, כן, כך אני זוכר. הדבר הוא, הם צריכים לדעת שאסור להניח עט בתיק התפילין. כך יוצא ההלכה. אולי רק בפלסטיק? הבה נראה. הייתי אומר שהפלסטיק בחוץ לא נקרא, זה נעשה שלא יתלכלך, זה לא נקרא כלי. אוקיי, יהיה כך. המנהג ישראל הוא ששם מונח חוטים עם סוללות, עם עט, עם כל הדברים החשובים. אני לא יודע, יכול להיות המנהג ישראל, אבל הרמב״ם עומד, אני חושב שהשולחן ערוך עומד שאסור. אני לא יודע.
דובר 2:
לא, בדרך כלל הבחורים הצעירים יש להם תפילין והם מונחים בפלסטיק. האבות כבר אין להם פלסטיק.
דובר 1:
זה ירשנו מהאבות הגויים. בזמנינו האבות היו, אני חושב יותר מהמצב היהודי החם, והפלסטיקים, הפלסטיקים החסידיים, מונחים עוד ציוד תפילין. כי ליטאי יש רק תפילין שם. חסיד, אתה חייב להיות… אתה בא למכונית, אתה חייב להיות עם גרטל. כן, גרטל. וקצת אור לתמונה, עם גפרורים. ואם יהודי הולך לשבור את המשקפיים שלו, אתה לא צריך להיות עם דבק מטורף שם. אני שומע.
אולי צריך לדעת את דברי החול. השאלה היא האם אולי בסידור מותר להניח, זה לא נקרא דברי חול. דברי חול אומר… אוקיי, אני לא יודע. אין לי מושג. אני לא יודע. אין לי מושג. אני לא יודע מה לומר דברי חול. מה שיהודי יש רק שם בתיק התפילין שלו זה זבל. אמת אתה אומר, אולי אתה צודק. אולי אם עושים זאת במיוחד, אומרים תנאי, זה יכול לעזור? יכול להיות שאם עושים… כל התירוצים האלה יכולים להיות. לא מסוכן. אפשר לארוז, ובפלסטיק אפשר להקל.
ליטולו של תפילין — נשיאת תפילין
אומר הרב הוידרר, אדרבה, אומר הוא, מהו ליטולו של תפילין? ראשית, תליית התפילין. כי אי אפשר… תלייה אינה אומרת להחזיק את תיק התפילין עם הרצועה בלבד. לא, התפילין עצמן. דמיין לך אדם הולך ויש לו וו, והוא הולך להניח את התפילין. אבל תולה הוא קשר, על כך נדבר עוד. מחזיקים אותן בכל אופן בכיס.
והתפילין עצמן, כשאתה מסתכל, מה יש בתפילין, בכמה כיסויים מכניסים אותן. מכניסים אותן בבד, וקושרים אותן היטב בחוט. ואחר כך עוטפים אותן בעור, ואחר כך עוטפים אותן ב… ואחר כך מכניסים אותן לכיסויים שמניחים בהם התפילין. ואתה אומר שאפילו הפלסטיק… אתה שם עוד פלסטיק גם כן. אומר הרמ״א, מתי מניחים תפילין? יש צדיקים הסוברים שאסור להניח את התפילין בתרמיל כזה. אבל לא זה הכוונה בליטולו של תפילין. ליטולו של תפילין פירושו תליית התפילין עצמן. ומכניסים אותן ל… אין שום חיובה שכאשר הולכים לבית הכנסת אסור להחזיק שום דברים אחרים, וצריך להחזיק את תיק התפילין בשתי ידיים. זו חומרה יתירה, לדעתי.
ושוב, אני רוצה לומר לך עוד משהו. היום כשהולכים לחנויות תפילין המודרניות, זה מגיע עם… עם רצועה כזו שאתה יכול להחזיק, אתה לא צריך להחזיק, אתה יכול להחזיק עוד דבר. יש יהודים הסוברים שזה לא נכון, שליטולו של תפילין פירושו היד. לא, זה פירושו התפילין עצמן. אם זה מגיע עם רצועת כתף, אתה יכול להחזיק אותן רגיל. אין חיוב.
ואפילו מה שאתה הולך לומר ליטולו של תפילין הוא טוב מאוד, כי האדם מוודא עכשיו לפני דבר קטן, תלייה עליו פירושה כפייה? תלייה פירושה עדיין תלייה. אבל כן, בקיצור, לא זה העניין, זו הנקודה. כן, הלאה.
הלכה י — זמן הנחת תפילין
זמן הנחת תפילין, מתי מניחים את התפילין. אוקיי, אומר הרמב״ם, אנו הולכים ללמוד את ההלכה של זמן הנחת תפילין. אומר הרמב״ם, זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, מהתנאים במשנה, הפוסקים, זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר “מימים ימימה”. כתוב בפסוק “והיה לך… את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. החוקה פשוטו כמשמעו פירושה קרבן פסח, אבל החכמים דרשו שזה פירושו התפילין. חוקת התפילין שמזכירה את יציאת מצרים היא… מה כתוב שם גם, רבינו תם למד שזה הולך על עניין מצוות תפילין, שכתוב “מימים”, “מימים” הוא מיום.
תפילין כ״קמיע” — מדוע שבת/יום טוב פטורים
אותו דבר, שבתות וימים טובים אין גם הנחת תפילין, שנאמר “והיה לך לאות”, שהתפילין זה האות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות, אין צורך באות, כי שבת ויום טוב עצמם כתוב בתורה “אות היא ביני וביניכם”, ששבת הוא אות.
זה דבר יפה מאוד, כי תפילין אינן נכללות בדברים, הם למדו שתפילין הן מעין קמיע שכתובים בהן דברים חשובים שזה מזכיר ליהודי כשהוא מניח אותן, הוא מקבל תזכורת מי הוא ומה הוא. שבת ויום טוב, כל האווירה, חיים עם אהבת ה׳, אחדות ה׳, יראתו, מה עושים כל השבת חוץ מזה? אין צורך בזה, אין צורך בזה, כי בזמנים אחרים, כדי שלא יהיה מונח שם סתם, זה מונח שם כי זה קמיע, זה צריך להזכיר לך.
קושיה מציצית
ואני שואל אתכם את כולכם, ציצית היא אות, ציצית היא אות, זכר, אני יודע שזה נקרא אות, פאה אצלך, כיפה היא אות, ושטריימל הוא אות, והחולצה הלבנה שלבשת, מדוע ציצית צריך רק לא? לא רק מזכיר כיפה ומזכיר חולצה לבנה, מה הוא רק יהודי רגיל וזו קושיה על התורה, וכשאתה אומר כשאתה תופס את זה צריך, מה שלא היה לך לא תירוץ ובוודאי לא אחר כך קושיה. אתה טוב לך, ואתה חושב מי מזה ששאמר אתה יכול… לא, זה דבר יפה מאוד, זה נכון גם ככה הדבר לפני המשכן הוא שלי, אני אומר אבל צריך להבין, כי נראה לי שזה איזושהי דרך של ביטוי משהו שיהיה ברור לחכמים משהו, שיום טוב הולך לא. כי אני רוצה להכיר טוב להבין, צריך לדעת לכתוב, זה יום קדוש, הולך גם תפילין. לא, אני אומר לך, זה נכון גם טוב, כי ציצית כן נועדה.
הלכה י: זמן הנחת תפילין – משיכיר עד שקיעת החמה
דובר 1:
אתה טוב לך, ואתה חושב מי מזה ששאמר אתה יכול… לא, זה דבר יפה מאוד, זה נכון גם ככה הדבר לפני המשכן הוא שלי. לא רבי, אבל צריך להבין, כי נראה לי שזה איזושהי דרך של ביטוי משהו שהיה ברור לחכמים ומשהו ויום טוב הולכים לא, כי אני רוצה שתוכל להבין טוב, דווקא שבת זה יום קדוש, הולכים גם ציצית כן נועדה לאדם עצמו, האדם עצמו יזכור, את הזונה אחת, זה יזכיר את האדם עצמו, תפילין כל הזמן שאחרים יראו.
דיון: מה פירוש “אות” – לאחרים או לעצמו?
דובר 2:
אז, שבת היא אווירה אחרת אצל יהודי, באכילה יש אכילה אחרת, כמו שכתוב שם המעשיות בגמרא, תבלין של שבת, זה נראה בכל מקרה אחרת, אם מישהו רואה, רואים שהוא יהודי והוא שומר שבת. אולי יש… זה רעיון מעניין. אז, זה עצמו אות. אם אות פירושה לאנשים אחרים, כמו שדרמן הבין שהאות פירושה אות לאנשים…
דובר 1:
החכם הרב בסוף הפרק הולך לומר כן לאדם עצמו, הוא הולך לומר שמא ישן בתפילין עליו, יכול להיות שזה עניין לא לעשות יותר מדי זכרים, זה עושה יותר מדי זכרים, זה מאבד את הכוח, זה פרדיגמה כדי הבעיה, אתה חושב כשחצי זכר הוא של שבת, חצי של תפילין, זה מאבד את הכוח, זה הופך לעוד דבר סתם, אחד בבת אחת שבת, זה שבת, שבוע תפילין, מילא לפי השיטה, כשהולכים תפילין לא צריך כיפה, אה, זה לא נכון, תפילין כיפה אינה אות כיפה, זה עניין אחר.
דובר 2:
זה מעניין, אבל הרמב״ם עושה את זה הרבה יותר חזק, לא פשט ששבת ויום טוב הם עצמם אות, מילא חסר אות, אלא הפסוק מרמז שלא לעשות זאת בשבת, כשהפסוק אומר שתניח אותן בימים שצריך אות, אבל בימים אחרים לא תניח. אה, כשאתה צריך אות. יודע מה הרמב״ם אומר, ושבת ויום טוב הן עצמן אות, הסיבה מדוע אתה לא מניח בגלל שבת וימים טובים, הן עצמן, מה רק כי התורה אומרת והיה לך לאות, זה ממש מיעוט מהתורה. מה שאתה אומר זה מעניין.
זמן הנחת תפילין – משיכיר את חבירו
דובר 1:
אוקיי, מתי מוקדם יותר כך, לכאורה הפשוט ביותר הוא נץ החמה, או עלות השחר, מה שהוא כך.
דובר 2:
“כדי שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו”. הוא יראה את חברו שעומד לא, ארבע אמות זה כמו גרירת רשות היחיד, החבר שעומד קצת הצידה, והוא יכיר אותו. פירוש שכבר לא כל כך, כבר לא כל כך חשוך. זה גם הזמן שמתחילים לקרוא. כבר יש קצת אור.
דובר 1:
אה, עד מתי זה? מהצפרא, כן, זה מתי קוראים קריאת שמע. עד שתשקע החמה עד… שקיעת החמה. השמש יורדת.
רשמתי לעצמי חובות הלבבות, וכדומה. בוא נראה.
הלכה יא: מי שהניח תפילין קודם שקיעה – אין מורין דבר זה ברבים
דובר 2:
הוא אומר, “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה”. מי שהניח תפילין כשעדיין מותר, לפנות ערב, והוא לא הסיר אותן לפנות ערב. “וחשכה”, החשיך עליו, “והן עליו”, הן עדיין עליו, אפילו “הן עליו כל הלילה”, “מותר”. אין בעיה. אף על פי שעמד קודם שמצוות הנחת תפילין היא “ביום ולא בלילה”, פירוש אז צריך להניח אותן, אבל זו לא עבירה להניח אותן. זו לא עבירה.
אומר הרמב״ם, אבל זה דבר ש“אין מורין דבר זה ברבים”. זה משהו שלא מלמדים ברבים.
הסבר של “אין מורין דבר זה ברבים”
דובר 1:
היד פשוטה מביא הסבר יפה מאוד. “אין מורין דבר זה ברבים”, אומר הרמב״ם, משהו שיש בו מעלה אבל יכול להביא חיסרון. תפילין בלילה, לכאורה הבעיה היא שחסר נקיות, חסרה כוונה, אפשר להירדם איתן, חסר כל הכבוד של תפילין. מצד שני, אין חיסרון. אדרבה, שאדם ילך כמה שיותר זמן עם תפילין.
אז לאדם בפרטיות אפשר לומר, תלך איתן כמה שאתה זוכר את ההלכות של לשמור על הגוף, אומרים לו זאת. אבל תאמר ברבים לאנשים, זה יזיק לציבור, ואנשים יפסיקו לכבד את התפילין.
אלא, הרמב״ם פוסק, “שלא יניח תפילין עליו אלא יחלוץ אותם עד שתשקע החמה”. כי האדם האחד שבא לשאול, למה הוא בא לשאול? כי הוא רוצה עוד להדר, הוא רוצה כן להיות כמה שיותר זמן עם תפילין. “אין מורין כן ברבים, אבל ביחיד מורין לו”. ביחיד כן.
הוא מביא מקומות שכתוב “אין מורין כן”. כמו שאם שואלים האם העליון אומר לא. זה דבר שאין בו חיסרון כל כך גדול, יש בו מעלה אפילו, אבל זה יכול להביא מכשול שאנשים יהיו פחות מקפידים על קדושת תפילין. זו המסקנה.
דיון: מה פירוש “ברבים” בספר?
דובר 2:
ואיך אנחנו לומדים ברמב״ם, מה הדעת שהרמב״ם כותב שלומדים ברמב״ם? מה זה אומר? ברבים? כשאתה בודק כמה אנשים שומעים שטויות מפודקאסטים שבהם שני אנשים יושבים אחד מול השני, “תגיד, על מה נדבר השבוע? אה, היה לי טראומה.” הלו? לאנשים יש עשרות אלפי מאזינים, ולנו יש… כן, כמה מאות, כמה אלפים, כמעט בלי עין הרע קהל יפה, אבל הלו? אם זה נקרא ברבים, גם אנחנו ברבים.
אבל זו באמת שאלה, אם אתה כותב ספר, מה המשמעות של ברבים? זה חייב להיות או שאתה אומר, מי שלומד את הרמב״ם, הוא כבר שומר על התפילין, הוא לא מאלה שחוששים. לא, כי זה היה הרמב״ם, כי זה מביא מכשול בשמירת נקיות התפילין. מדברים, כל העם צריך לשמור נקיות התפילין, מדברים על תלמידי חכמים שלומדים רמב״ם.
או שאתה יכול רק לומר שברגע שהוא כבר למד את זה כבר גם לא כל כך מסוכן, כי הוא זוכר שבלימוד הזהירו שצריך לשמור נקיות. מה יקרה כאן? הדילמה תזכיר לו, הוא יזכור שהייתה דילמה הלכתית.
דובר 1:
יכול להיות ספר כזה, זו תמיד שאלה שיש לי באמת, האם זה כמו הגמרא. הגמרא כתוב בה זאת, הגמרא אינה ספר ציבורי, הגמרא היא ספר פרטי לתלמידי חכמים. בדיוק כך הרמב״ם גם לא כל כך… הוא גם ספר פרטי. שאל אדם אקראי על איזה דבר כתובה הלכה שלומדים אותה אף אחד, הוא לא יידע על איזו הלכה זה. הוא עושה באמת למיעוטא דחיים.
אבל ללמד ברבים פירושו כשהרב אומר שיעור פרק, אז הוא לא אומר את כל הדבר, הוא אומר… אז הוא מתמקד במה שחסר לציבור, צריך נקיות של תפילין, לכן לא יהיו אותן בלילה.
הלכה יא (המשך): המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה – עובר בלאו
דובר 2:
אוקיי. וכל המניח תפילין לכתחילה משתשקע החמה, לא יניחם עד שיבוא הלילה, אלא יסירם. הוא מתחיל להניח מאוחר, עובר בלאו, שנאמר “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”.
ושמרת, הרבה פעמים כשכתוב לשון ושמרת פירושו לאו.
מדוע הרמב״ם לא מונה את הלאו במנין המצוות?
דובר 1:
הוא מביא דבר מעניין, שהרמב״ם לא מונה את הלאו בין המצוות במנין המצוות. אומר שהרמב״ם מסביר במנין המצוות, שהרבה פעמים כשהוא מונה מצווה אחת שיש לה פרטי דינים שונים, הוא לא ימנה כל פרט בנפרד, כי סוף כל סוף זה תנאי במצוות הנחת תפילין שיהיה ביום, יש גם לאו.
יכול להיות שזה לא ממש לאו. זה לא מדרבנן. נכון, אפילו אם כן, התורה אומרת שלא, כי לא כתוב מפורש, זה פירושו רק ביום, אבל לא פשוט שהוא עובר והוא חייב מלקות. יש איזושהי זלזול או משהו בזמנים של תפילין, אבל זו לא חטא שההבנה שלו היא שהוא לא הניח תפילין.
דובר 2:
מדברים אפילו אם הוא כבר הניח כל היום, והוא רק פעם אחת לא תפילין? או לא כי הוא לא היה נזהר ביום?
דובר 1:
לא, זה לאו. וזה פירושו, כן, ברור שזה לא לכתחילה.
דובר 2:
לא, רק לכתחילה פירושו… אדם פעם ראשונה, או כשלא הניח. זה פירושו מניח לכתחילה. אחרי שהניח.
דובר 1:
כן. זה לא משהו כל כך יותר דבר, כמו… זו בעיה.
חילוק בין רמב״ם ושולחן ערוך
דובר 2:
לא צריך לקשר עם זה אין מורין זאת ברבים, שהילדים, או שאנחנו דואגים מאוד מאוד לנקיותם, הולכים לעבור בנחת. אבל זו לא הסיבה של העניין של לכתחילה. עכשיו זו אותה סיבה של לכתחילה? אבל זה דבר גדול יותר, יותר כמו שהוא עושה ברכה לבטלה, כי אין מצווה להניח בלילה. או שזה מבטל ברכה, זה מבטל את ההנחה לכתחילה.
או שיש הרבה שיטות אחרות, כן הרמב״ם פסק שלילה לא זמן תפילין, ורק… אבל השולחן ערוך ועוד אף אחד לא לעזוב את התפילין, יש לנו כאן לא אנשים קדושים התחלות. יש אחרים שהם לכאורה מחלוקת תנאים, שיש פסקים אחרים שפוסקים בכלל שלילה זמן תפילין. מילא יוצא אחרת ההלכה. אם זה זמן תפילין, יוצא אחרת, יוצא שהלאו הוא רק מדרבנן. אלה המחלוקות.
דובר 1:
לא, השולחן ערוך, הוא גם השולחן ערוך, אבל הרב מבריסק היה אומר, היה מעניין, היה עונש מהרדב שיניח בלילה, כי… לפי השיטות של לילה זמן. כן, הוא היה רוצה להיות לא לפספס יום שלם בלי תפילין. זה דבר אחד, קודם כל כי זה אומרים לא ברבים, אבל ביחיד גם כן הולכים למורא.
דובר 2:
והדבר השני הוא שיש חילוק, הדבר הטכני. הרמב״ם פוסק שמעלה שאין תפילין בלילה עובר בלאו, אבל השולחן ערוך לא סובר כך. השולחן ערוך סובר שלילה אין זמן תפילין, כל הדבר הוא רק מדרבנן שמא יישן בהן, לכן יוצא שאין לאו, זה רק איסור דרבנן. הרמב״ם אומר שכן, מדאורייתא הוא סובר שזה לאו. זה חילוק להלכה, למעשה אין חילוק, אבל מבחינה לימודית של ההלכה יש חילוק.
הלכה יב: בא בדרך ושקעה עליו חמה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה דבר כזה: היה בא בדרך ותפילין בראשו, אדם בא, הוא בא בדרך, אותו בא בדרך כבר מצאנו בקריאת שמע ותפילה. אנשים שואלים, זה קורה, אותו דבר שאנשים הולכים בדרך, אחד הדברים שאנשים הולכים לעשות. תפילין בראשו, הוא הולך עם תפילין על הראש. ושקעה עליו חמה, כן, ושקעה עליו חמה, החשיך, השמש שקעה, ועדיין יש לו תפילין.
מה הוא יעשה עכשיו? אנחנו לא רוצים שהוא יזלזל בתפיליו, אבל מצד שני יש עניין של לא ללכת עם תפילין בלילה. אבל אומרים לא, הוא כן ישאיר את התפילין, רק מה אז, הוא ישים את ידו עליהן, שלא יהיו גלויות, שכשהוא הולך ברחוב כולם יראו אותו הולך עם תפילין, כי לכתחילה לא הולכים עם תפילין בלילה. וכשהוא מגיע הביתה, חולץ אותן שם. אחרת שהוא יסתובב עם תפילין בידו, נראה שזה אולי לא כבוד.
תרגום לעברית
דובר 2:
אה, יש שלומדים שזה מדבר על שבת, ואסור לו לשאת. אבל הרמב״ם ענה על זה. אה, מה שצריך? צריך לראות. זה עוד בגלל עין הרע. אחרת לא יראו שהוא הולך עם תפילין בלילה. זה קשור לכך שהרמב״ם פוסק לילה לאו זמן תפילין.
דובר 1:
מה הבעיה שיוציא אותם וישים בתיקו או משהו? יכול להיות שזה לא כבוד, הוא לא תולה אותם. הדרך הטובה ביותר שיש לו לשמור על התפילין היא הדרך שהוא הולך. אולי זה לא מעשי, זה דבר.
הלכה יב (המשך): יושב בבית המדרש וקידש עליו היום
דובר 2:
בסדר. מה אם הוא בבית המדרש? היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקידש עליו היום, נעשה שבת. אז אה, אז זה לא זמן שהוא, הוא לא בא בדרך. שם זה בא בדרך, ולא הולכים בדרך כל כך קרוב לזמן. אז איך נעשה הטעות? כשיושבים בבית המדרש עם תפילין, כן, וקידש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. זה אותו דבר, לא צריך יותר חומרא כש, קודם הולכים הביתה לעשות קידוש, למה לא כל ההלכות האלה.
יכול להיות שיש הבדל, אבל הוא עשה את זה ככה. הוא בבית המדרש, אין לו מנין בבית המדרש שלו.
דובר 1:
כן, כנראה הוא הולך קודם הביתה לוודא שהאישה מדליקה נרות וכו׳, ולשאול את השאלות של יום טוב. זה כבר מאוחר לזה, את זה צריך לעשות “מבעוד יום”. הוא כבר מגיע לביתו. את זה חכמים יושבים בבית המדרש, הוא לא יודע את כל המעשיות.
בקיצור, מותר לו ללכת הביתה עם התפילין לבושות, אף על פי שבשבת לא הולכים עם תפילין, אבל הוא לא צריך
בית סמוך לחומה – דיון בפשט הרמב״ם
דובר 1: אולי זה ענין של שלא יהיה גדות הגדות, כדי שלא יראו ברבים אנשים עושים אחרת מההלכה המקובלת. אה, אותו דבר בחול. וביום טוב בית סמוך לחומה שמשתמרים בו? מדברים כאן חזרה על האדם ש… אה… הבא בדרך. אה, לא השבת.
דובר 2: כן.
דובר 1: אבל זה אולי גם, כן, שבת יהיו בחול, מה שמכוון שזה הגיע עד לביתו.
דובר 2: אהא.
דובר 1: לא ברור. העולם מתלבט כאן בפשט של הדברים האם כאן מדברים על שבת או על חול.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: בסדר, בואו נמשיך. אבל מה יעשה? ומניחן שם, מניח אותם במקום של…
דובר 2: כן?
דובר 1: כן. בבית סמוך לחומה. אבל בשבת אני מבין את זה, שאסור לו ללכת יותר ממה שחסר לו. אנחנו נושאים… אנחנו לא נושאים. הם עושים את זה בחוץ, מה זה אומר לשאת?
אולי הפשט שזה יותר ענין ששבת לא הולכים עם תפילין, או בלילה לא הולכים עם תפילין. ואם לא חלץ תפילין מששקעה החמה לפי שלא מצא מקום לשמרם, ונמצאו עליו כדי לשמרם. אם אדם הולך עוד עם תפילין מהיום, הוא לא הוציא כי לא היה לו איך להוציא, וזה מונח עליו כי שם זה המקום הנוח והטוב ביותר וצריך לשמור עליו. הוא לא צריך להיות מניח ידו עליהם.
זה מדבר על בית הסמוך לחומה, או בא בדרך, ואם הוא מחזיק את זה, צריך לשמור עליו בחומה אז ישים אותו שם. מדברים על שבת. אני לא יודע, לא מבינים על מה מדברים. חזרה לפני שבת, מה הרמב״ם מדבר כאן, אני לא מבין מילה.
בכלל זו סתם הלכה בכלל. שמי שאין לו שמירה על התפילין, זה לא רק שהוא לא יכול לעשות את זה גם ברבים, אלא אפשר לומר בשיעור, אם מישהו לא הניח את תפיליו, אלא הוא לבש אותם, מותר לו להשאיר אותם לבושות אפילו בלילה או אפילו בשבת.
דובר 2: נכון, כך נראה.
הלכה יג: החייבים בתפילין
דובר 1: נכון, עכשיו נדבר מי חייב להניח תפילין. אומר הרמב״ם, כל הפטור מקריאת שמע פטור מן התפילין. כן, פשוט שניהם אותה מצווה, פטור ממצווה, כל מצוות עשה שהזמן גרמא.
קטן שיודע לשמור תפיליו
אומר הרמב״ם, קטן שיודע לשמור תפיליו, כמו שלמדנו קטן שיכול כבר לומר משהו, יכול לקרוא קריאת שמע, כמו, כן, מה נלמד את זה? כן, כן, קטן שיודע לדבר. כך הוא אומר, קטן שיכול לשמור על תפיליו, זה כבר מספיק להצטרף לתפילין, אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות.
טוב מאוד. המנהג שלנו לא כך, המנהג שלנו שאנחנו מקפידים לעשות את זה קצת לפני, אבל כתוב בפשטות בשולחן ערוך כאן, שאנחנו לא נוהגים לתת תפילין לקטנים, אלא לגדולים.
דובר 2: אולי לשמור תפילין לא אומר רק לא לשבור אותם, זה אומר שהוא יכול עם הראש, הוא לא יכול ללכת לשירותים. ילד בן עשר יכול כמו ילד בן שלוש עשרה.
דובר 1: לא, לא, יכול להיות בגלל זה, יכול להיות בגלל זה, אבל השולחן ערוך אומר שאנחנו נוהגים, הספר העיטור אמר שמה שכתוב קטן לא מתכוון לקטן ממש, זה מתכוון לקטן להיפך, אפילו כשהוא בן י״ג, בואו עוד נחכה עד שיהיה לו ידיעה לשמור תפילין. ואנחנו לא נוהגים כך גם, אנחנו נוהגים שמגיל שלוש עשרה מניחים תפילין.
חולי מעיים
חולי מעיים, כל מי שאינו יכול לשמור את נקביו אפילו רגע, פטור מן התפילין. בסדר. שאפילו הוא יכול כן לשמור את נקביו, אבל זה קשה לו, הוא יצטער, הוא פטור. לא חייבים להצטער בשביל מצווה.
אבל בתפילה וקריאת שמע אין את ההלכה של חולי מעיים, כי הוא יכול מיד לעצור. הוא לא צריך להמשיך והלאה, הוא עוצר מהר. תפילין הוא צריך להוציא.
שם יש גם ענין של שאם מפיח צריך לעצור כי הוא גוף נקי. זה לא ממש מספיק מגוף נקי, זה גם דבר של הכרה, זה רגע, בסדר, לרגע הזה הוא… אני מתכוון שזה לא… לא, יכול גם להיות שתפילין הוא צריך גם להוציא, הוא חושש ש… אבל זה עוצר, זה עוצר את הרגע שאתה לא מרגיש טוב, אתה יכול לעצור ולהתפלל.
דובר 2: בסדר.
וכל הטמאים קורין
דובר 1: “וכל הטמאים קורין”. ויכול עוד להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע. מובן, אין תקנת עזרא לתפילין.
דובר 2: אפילו בזמן עזרא זה היה, או זה רק היום שאין תקנת עזרא?
דובר 1: לא יודע. אתה אומר שאתה יודע שמצרפים, שהגמרא אומרת “וכל הטמאים קורין”.
דובר 2: אה, אבל אני שואל אפילו בעל קרי שעזרא אמר שלא ילמדו תורה, האם על תפילין הוא כן אמר? שהם חייבים. עזרא אמר שהם חייבים, שצריך להיות חייב ללכת למקווה.
דובר 1: לא, אני מבין. כמו שכשעזרא אומר שהוא חייב לקרוא קריאת שמע, אבל אם הוא לא הלך למקווה לפני קריאת שמע הוא פטור לפי עזרא, נכון?
דובר 2: לכאורה, אני מבין מה אתה מתכוון.
דובר 1: אפילו חולי מעיים, לא תחשוב שטמא הוא גם כמו חולי מעיים, כי אנחנו חוששים מלהיות טמא. אה, טומאה היא דבר רוחני, טומאה היא לא בעיה.
דובר 2: כן, זה נכון, אני מבין. אבל אני שואל אותך בגלל בעל קרי. הגמרא אומרת שבעל קרי, לא, שבעל קרי מותרים להניח תפילין. האם זה אפילו לפי מה שעשו תקנת עזרא?
דובר 1: אני לא בטוח. מבין מה אני שואל?
דובר 2: יולדת ונידה טהורות.
דובר 1: בסדר. כן.
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת
כשהוא ישן, הגמרא אומרת שבשינה אסור לו. בסדר, טוב. בואו נמשיך. אה, איפה אנחנו כאן?
“וכל המצטער”, כן, דבר חשוב. “מצטער”, או “מי שאין דעתו מיושבת עליו”, מי שעצבני, מה שלא יהיה, הוא נסער בנפשו, פטור מן התפילין.
כאן לא כתוב התנאי, זה לכאורה יותר קל מקריאת שמע. כי בקריאת שמע יש הלכה רק טרוד טרדת המצווה הוא פטור מקריאת שמע, רק חתן או אבל, הוא פטור מ… אבל תפילין כן היה, “מי שאין דעתו מיושבת עליו”.
דובר 2: כן, כן, בגלל כוונה, נכון. כי הוא לא יכול… תפילין גם.
דובר 1: אבל כאן, בתפילין לא שייך מצטער, אולי תפילין לא שייך מצטער, אני לא יודע. אבל סתם מניח תפילין בלי ישוב הדעת, לא יוצאים. אבל מי שמצטער, הוא חולה, או שהוא לא יכול, יש לו טרדה גדולה מאוד חזקה, הוא לא צריך להניח תפילין. כך כתוב ברמב״ם.
דובר 2: כן?
דובר 1: מהאבל ממש לא מניח תפילין, כך נראה. אבל שם זה אחרת, כי שם יש… זאת אומרת, אה, למדנו, נלמד, למשל, הרמב״ם לא אומר בתשעה באב שיש מנהג שלא מניחים תפילין בתשעה באב. הרמב״ם לא אומר שבמנחה צריך כן להניח. הרמב״ם אומר שבכלל לא צריך להניח, שלא מניחים תפילין בשחרית. אפשר באמת לטעות בדבר הזה, שמצטער פטור.
דובר 2: בסדר.
כהנים, לוים, ואנשי מעמד
דובר 1: עוד מי שפטור. מי עוד פטור? אומר הרמב״ם, כהנים כשהם עושים את העבודה, לוים כשהם עושים את העבודה של לשיר, לעשות מוזיקה, כל הדברים האלה. כל הדברים האלה, על הדוכן. עומדים על הדוכן שם, כמו הכהנים, למדנו קודם הכהנים מדוכנים, שם היה המקום בבית המקדש שהיה להם התזמורת שלהם מישראל.
בשעת העבודה היו שלוש קבוצות: היו כהנים שעשו את העבודה, לוים שרו, והיתה קבוצה של יהודים שצפו, שהיו שם אנשי מעמד, והם היו שליחים של יהודים אחרים. כל שבוע היה מעמד אחר, קבוצה מאזורים אחרים שהלכו לצפות בעבודה בבית המקדש.
כל השלושה הם עבודות שקשורות לבית המקדש. הם כבר עוסקים במצווה. אז באה העבודה עם שלוש הקבוצות. ממילא, כל אלה פטורים מתפילין, כי הם כבר עוסקים במצווה.
מעניין. וגם, לכאורה הם לא יכולים להסיח דעת מהתפילין, אבל כאן הם חייבים להסיח דעת, כי הם צריכים להקשיב לקרבנות. הם צריכים להתמקד בקרבנות. חילוק.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: אה, אולי זה קשור לדעת. זאת אומרת, מכיוון שצריך, כשמניחים תפילין, זה לא רק שמניחים תפילין, לא יכולים להניח תפילין לרגע. כל הזמן שיש תפילין צריך לזכור שיש תפילין. וממילא, בשעת העבודה זו תהיה סתירה, לא יכולים לעשות שניהם ביחד. אז חילוק, הוא צריך לעמוד ולהסתכל על העבודה, הוא לא יכול לעשות משהו אחר. זו סתירה, כי תפילין צריך שלא יסיח דעתו, ומשא״כ כאן יש סתירה. תפילין היא לא מצוות במעשה, תפילין היא מצווה שהיא קודם כל מצוות של דעת.
הלכה יד: חייב אדם למשמש בתפילין
חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה. זו הלכה, זה מבואר בגמרא. הוא אומר, חייב אדם למשמש בתפילין מזכיר לי את המכוניות האוטומטיות, שהם רוצים אבל כן שתניח את הידיים על ההגה מזמן לזמן, אם לא הוא מתחיל לצפצף. הוא אומר, התפילין עובדות, אבל אתה צריך להיות שם, אתה צריך מזמן לזמן להראות שאתה עוד שם, לגעת בתפילין, התפילין צריכות להרגיש את המגע שלך.
הוא אומר שיכול להיות שהרמב״ם, כמו שיש מי שלומד שהרמב״ם לומד שכל שנייה הוא צריך לגעת בהם, זה לא הגיוני, כל זמן, כל שנייה? לא. חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד. הוא לא יכול אפילו רגע אחד.
למה? שקדושתן גדולה מקדושת הציץ. שציץ אין בו אלא שם אחד, מה הקדושה של הציץ? השם. והציץ יש בו רק שם אחד. ואילו יש שם אחד ועשרים שם של יד, וכן בשל ראש. יש עשרים ואחד פעמים את השם. צריך להסתכל בפרשה ולספור, שכתוב סך הכל בארבע הפרשיות כתוב עשרים ואחד פעמים השם המפורש. יוצא שזה עשרים ואחד פעמים יותר חשוב מהציץ. ממילא צריך באמת לא להסיח דעת.
דובר 2: לציץ יש גם מעלות, זה חתיכת זהב שמנוקב בשם הקודש.
דובר 1: אה, נראה שזה כלום. הכל חלק מזה. לא, הוא לא אומר עשרים וארבע פעמים כך. כן, לציץ יש עוד מעלות. אני שומע, אני לא יודע.
ומכיוון שהציץ הוא מקור שאסור להסיח דעת, כן, כתוב “והיה על מצחו תמיד”, יש איזה מקור שאסור להסיח דעת, ממילא קל וחומר שהתפילין צריך לגעת בהם. כן, כי אתה יכול בקלות לומר שעל הכהן גדול לא מבקשים יותר מדי, אבל על כל יהודי שמניח תפילין, כל יהודי.
הלכה טו: תפילין צריכין גוף נקי
עוד דבר, תפילין צריכין גוף נקי. זה עוד ענין של זהירות, דומה ללמשמש בהן. כן, שיזהר שלא תצא מהן רוח מלמטה כל זמן שהן עליו. התפילין צריכות להיות רק רוח מלמעלה ולא מלמטה.
לפיכך, אסור לישן בהן שינת קבע ולא שינת עראי. אסור לישון איתן, אלא אם כן הניח סודר, אלא אם כן כיסה את התפילין במשהו.
ואם היתה אשתו עמו, אם יש לו איתו את אשתו… אם נלמד שוב, תפילין אסור לישון עם התפילין. מצד שני, אם הוא הולך לישון ולא לישון, למה אז הוא ילך להרגיע? אז אין נתינה. מצד שני, עריות, שאדם יכול כן להישמר מזה, שם יש שני מיני עריות. יש גדר אחד, “ולא היתה אשת איש”, אז אם יש אשת איש, אז הוא הולך לפייס את האישה, כשאשת האיש רואה שגם לא היה.
שינה עם תפילין
דובר 1:
ואם היתה אשתו עמו, אם יש לו איתו את האישה…
אם נלמד שוב, תפילין אסור לישון עם התפילין. שינת קבע אסור בכלל לישון, כי אז הוא יפיח, אז אין לו גוף נקי. שינת עראי, שאנשים יכולים כן להישמר מהחלק הזה, שינת עראי, ולא הניח עליו סודר, והוא לא שם סודר, אם היתה אשתו עמו, אז, אם אשתו עמו, אז הוא יחשוב על האישה, וגם זה לא גוף נקי. זאת אומרת, בעל קרי מותר בתפילין, אבל לעשות את המעשה עם התפילין, זה לא דרך.
ממילא, אם לא, מותר לישן בה שינת עראי. כיצד יעשה שינת עראי? כן? מניח ראשו בין ברכיו וישן. בסדר. יש מנהג כמו שאתה אומר, זה אומר שהוא מניח את הידיים על השולחן. מה זה? הוא מניח את הידיים על השולחן. כן, הוא יכול גם על השולחן, הוא שם את הטלית על התפילין, והוא מותר לישון שינת עראי עם תפילין, אבל לא שינת קבע.
הוא הדין שלא יפרוש ידיו, הוא לא לבוש, הוא סתם מחזיק את זה על ידיו. כמו שאמרת קודם, מחזיקים את זה, זה תלוי עליך, משהו כזה, יש לו את זה קשור עם לישן בהם תפילין, לא ישירות, לא ב… זה.
אכילה עם תפילין
דובר 1:
הוא אומר הלאה, ואין אוכלין בהם אלא אכילת עראי. אסור לאכול אכילת קבע עם התפילין, אלא אכילת עראי. הוא אומר הלאה, אבל אם נכנס לסעודת קבע, אבל מה אז? מה ההלכה, אם הולכים לסעודת קבע, חולצן ומניחן במקום משומר, אחר יטול ידיו, הוא צריך להוציא אותם ולרחוץ ידיים, ואחר כך הוא יכול לחזור לתפילין, ויברך על נטילת ידים.
דובר 2:
מתי אחר כך? הדברים, כי נטילת ידים אסור לעשות כשלבושים תפילין? גם לא לאכול? אז מתי הוא שם אותן?
דובר 1:
ואחר כך, אחרי שהוא מסיים את הסעודה. אה, יטול ידיו, יטול ידיו, זה אומר מים אחרונים. יטול ידיו לא אומר נטילת ידים. נכנסים לסעודה, אכילת עראי קודם כל מותר לאכול עם התפילין, מה שזה לא יהיה השיעור של אכילת עראי. זו הסעודה. יש הרבה אנשים דתיים, הם הולכים, הם מניחים אותן, הם שמים אותן על השולחן. אני מתכוון שהמשנה ברורה אומרת ענין, שיהיה על השולחן, הוא לא ישים על מדף איפשהו. הוא עוד מחזיק ליד התפילין שלו. ולפני הברכה התפילין של ראש, הוא עושה נטילת ידים, מים אחרונים, הוא שם שוב את התפילין, הוא מברך עם התפילין. דבר יפה לברך עם התפילין. עדיין לא יכולתי לראות שום תורה דעי, בסדר, כנראה היהודים בירושלים נוהגים כך שם.
בית הכסא עם תפילין
דובר 1:
וההלכה היא תפילין כשזה לפני בית הכסא, שדיברנו קודם שהוא צריך ללכת לנקבים, “לא יניח תפילין בחורים הסמוכים לרשות הרבים”, בבתי הכסאות הישנים היו סוגים של חורים, חורים, ושם אפשר היה לשים את התפילין. “חושש אני שמא יטלוה עוברי דרכים”.
תרגום לעברית
“חייב אדם לעשות, אפילו צריך להשתין מים, אפילו אם אדם צריך רק ללכת קצת לבית הכסא להשתין מים, חולץ תפילין ויוצא ארבע אמות מאותו מקום, גוללן בבגדו כמין ספר תורה”, הוא צריך לגוללן בבגדו כמו ספר תורה, זאת אומרת הוא צריך לעטוף אותן בבגדו, “ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח, כדי שלא תראה רצועה יוצאת מתחת ידו טפח”, שלא תצא שום רצועה, זה נכון אפילו אם יוצא קצת, אבל שלא יהיה טפח. “ונכנס”, ברגע שהוא עטוף הוא רשאי להיכנס לבית הכסא, “וכשיצא, ירחיק ארבע אמות מבית הכסא”, אז הוא יכול להחזירן, הוא צריך להתרחק עוד ארבע אמות, כדי שלא יהיה מחובר, הוא צריך לעשות הפסק בין בית הכסא לתפילין.
בית הכסא קבועה ועראי
דובר 1:
“במה דברים אמורים? בבית הכסא קבועה, שאין ניצוצות ניתזין עליו”, בית הכסא קבועה מסודרת במערכת כך שאדם לא יירטב מהליכה לאותו בית הכסא, זה עשוי במדרון או משהו. “אבל בית הכסא עראי”, הוא הבין שזה מתיז סביב, “לא יכנס בהן כלל, אפילו כשהן גלולין ונתונין בידו”, אפילו כך, “אלא חולצן ונותנן לחברו שישמרם”, הוא צריך לחלוץ אותן לגמרי ולמסור למישהו שישמור אותן, ולא להיכנס לאותו חדר, כי אותו חדר יותר מלוכלך. “ויש אומרים שאין חילוק אפילו בבית הכסא קבועה, אלא בישיבה”.
דובר 2:
מה ההלכה? מה לא נכנס כאן? מה הוא רוצה מזה? זה בסוף מסכת ברכות, הדינים של נקבים. כן, אבל מה לא נכנס כאן? זה לא בשבילנו. איך זה עובד?
דובר 1:
הוא מתכוון לומר שצריך לעשות כך, צריך לעשות עם הנייר עם התפילין.
דובר 2:
אה, כי אתה רוצה שיהיה נקי? אחר כך כשאתה מחזיר אותן, אז תיתן להיכנס. כן. זו הלכה, צריך לעשות כך וכולי. איך זה עובד אפילו במקום קבוע. אתה חושב שזה מספיק? כי משהו, זה צריך להיות ממש חם, זה לא מתיז בחזרה.
דובר 1:
ברגע שהקילון פשוט, שהוא חושש שזה יתיז עליו, ממילא בלטינית לגמרי, זה קל יותר. אם יש רצפה שמסודרת, זה יותר קל, אין בזה חכמות. מעלה גדולה של ישיבה. כן. איך פותחים חור. אפילו במקום קבוע, זה חור אחד. אבל אם מקום קשה, יש עצה, כן, מקום המדרון, כך זה כאן.
כדי שיצא התחתית, זו עצה פשוטה, אבל לכאורה הוא עשה זאת עם גוף נקי. האם הם עשו זאת כדי שיהיה גוף נקי? אני לא יודע. ברוך השם, היום לא צריך שום עצה, אבל הולכים חור.
היה לבוש בתפילין. יש אופן שהוא מטיל מים, מה ההבדל זה אותו דבר אצלך. כן, זה בית הכסא של היום, ברוך השם הכל כבר יותר קל.
תפילין בלילה ובבית הכסא
דובר 1:
היה לבוש בתפילין. אין כאן שום… אוקיי. אז הוא הלך בתפילין, איך הוא עדיין לבוש בבית הכסא לעת ערב?
בלילה, זה כבר נשאר, הוא למד קודם כך עם משנה איך זה יכול להישאר. אבל אין לו זמן, כן, כלומר הוא היה צריך ללכת עוד לבית הכסא לפני שנעשה לילה. ממש לפני השקיעה, כמו… והוא לא הולך להחזיר אותן. נכון. סוף במידה יש לו כאן הערות. אבל אולי מאוד מאוד יצא כבר סוף היום.
קודם היה לנו היתר, שאפשר לעטוף אותן בבגד וללכת ואחר כך להחזירן, אבל כאן הוא לא יכול לעשות זאת. אבל זה רק אם אתה הולך להחזירן מיד אחר כך, מותר להחזיק אותן על הבגד. אבל אם אתה לא הולך להחזירן מיד אחר כך, אסור להחזיק אותן גלולין בבגדו, אפילו כלומר בבית הכסא הקבוע שזה נקי. אלא בבית הכסא, מה צריך לעשות? הוא צריך להניח אותן בכלי.
הייער גאד. אני מפסיק לחלוץ את התפילין, מניחן בכלי, שם מניח בכלי, אם היו בו טפח. ואז הוא רשאי ללכת עם זה לבית הכסא גם. כי התפילה עושה את זה כמו… כמו הרחקה. או כל כלי, כלי אחד, אפילו טפח אחד. בכלי, מה זה אומר זה עדיין כלי של התפילין, וזה צריך להיות הפסק גדול יותר. אבל כלי אחר, זה עושה הפסק שלם, כי גם זה כלי בידו ונכנס.
במחנה ובמצרח תפילה, אז מניחן בכלי, כי גם זה כלי בידו ונכנס. אז עוד, או הכלי שלו של התפילין עם טפח, או כלי אחר, אפילו בלי טפח.
שכח ונכנס לבית הכסא בתפילין
דובר 1:
מה הוא שכח? שכח, אני יכול להזיז קצת כאן. שכח ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין, הוא שכח שיש לו תפילין והוא כבר בבית הכסא, אז מניח ידו עליהם, כבר הגמרא ומדרשים עד שהוא מסיים מה שהוא מחזיק עכשיו באמצע, החלק הראשון, ויוצא וחוזר, ואחר כך נכנס ועושה כל צרכיו.
דובר 2:
אוקיי, למה אסור… למה הוא לא מחויב לשים ב… למה הוא בקלמניש? למה הוא יפסיק אותו?
דובר 1:
התשובה היא, כמו שמסבירים גדולי האחרונים, ירא על דבר חלום שיש בו סכנה גדולה. אסור לעצור… סכנה היא ממש באמצע.
מה קורה בשולחן ערוך, ושימש מטתו בתפילין? רגע, אז לא יחזיר לא בצד זה ולא בצד זה עד שיטלם, אבל שישאר כמו שזה מונח, כי ידיו עכשיו מלוכלכות, ושינוי המקום הוא סכנה.
דובר 2:
לא, טוב. הסדר של ידיים הוא לעשות דברים, זו סכנה. לא, הרמב״ם יש כאן קצת חוסר הבנה. אוקיי, אוקיי, אוקיי, אוקיי.
דובר 1:
אם כך, ההלכה היא, אפילו אחד אומר הידיים שלי כן נקיות, אתה אומר זה לא. מה זה?
תפילין במרחץ
דובר 1:
הנכנס למרחץ, אז כך, זה תלוי לאן הוא הולך. מקום שבני אדם עומדין לבושין, החלק של המרחץ שבו אנשים לבושים בלבוש העליון, מקום שבני אדם עומדין שם מקצתם ערומים ומקצתם לבושין, שם שיש ויש, אז לא צריך לחלוץ את התפילין, זה לא מקום מגונה כזה. למשל, המקום שלנו שבו מתלבשים. אבל אסור ללכת להניח תפילין, כי זה בכל זאת מקום של ערומים.
מקום שבני אדם עומדין שם ערומים, שבו כל אחד לגמרי בלי לבוש, שם חולצים את התפילין, ואף אחד לא יניח.
עוד מקום, לא הולכים עם תפילין לבית הכסא.
תפילין בבית הקברות
דובר 1:
לא יעבור אדם לפני המתים בבית הקברות ותפילין בראשו, לא הולכים לבית הקברות עם תפילין. כך למדנו, לא אומרים שום קריאת שמע שם, נכון? אפילו זה לא בית הקברות, אלא יש פשוט קבר איפשהו, גם צריך לעשות ארבע אמות. מת הוא מתחת לאדמה, אי אפשר להסתכל על המת. למה? לא, זה גם בענין של זה לועג לרש. זה לא דבר יפה ללכת ליד מת ולומר, “הנה, אני חי בכל זאת.” מה זה אומר שאתה חי? אתה אוכל? לא, אתה הולך בתפילין, אתה מראה שאתה חי. וילבוש צדקה כשריון, וילבש בגדי נקם תלבושת. עוד דבר, כמו… כמו שזה אותה רמה של קריאת שמע ותפילה, זה לא ברור. לא, כי “ירוץ בגדו” זה ממש מה שהוא בכבודי.
נושא משא על ראשו – אסור לשים דברים על הראש עם תפילין
דובר 1:
יש הלכה, “נושא משא על ראשו” – אי אפשר, אסור לסחוב דברים על הראש וגם לסחוב תפילין על הראש. אז מי ששואל על תפילין של ראש יש תשובה רמה. זה כי כלי התפילין הוא על הראש, וזה גם, אז זה כמו תחרות, מה יהיה.
אבל אפילו פחות, “אסור להניח על ראשו שיש בו תפילין”. אסור לשים סמרטוט, כיפה. אבל צנועים, צנועים, אבל יפה יפה. תפילין צריכות להיות הדבר העיקרי שעולה על הראש. צריכות להיות התפילין, לא עם כובע. כמעט שמניחים את התפילין והוא נותן כובע.
דיון: להתפלל בלי כובע
דובר 2:
בכל מקרה, אתה לא מסכים. אתה צריך להתווכח. כן, אבל אם מישהו צריך, המשגיח הולך לזרוק אותו בגלל שלא הולך עם כובע להתפלל, שיבוא, רבי יצחק, רבי יצחק.
דובר 1:
אני אומר שצריך להביא את הרמב״ם עצמו. הלו, הוא צריך לבוא לשיעור. יש לו את השיעור שלנו ביוטיוב. לא צריך שום בית מדרש, לא צריך שום משגיח, לא צריך ללכת לשום מקום. יש לו שיעור ביוטיוב.
דובר 2:
לא, אבל אני רק רוצה להוציא שיש חומרא בזה. הוא חרדי, לא הוא קל שהוא לא הולך בכובע. כתוב בשולחן ערוך שזה יותר מהודר. יש ענין שהתפילין יהיו על הראש.
דובר 1:
אבל נראה שהענין כאן הוא כי יש לך עוד משהו מלבד התפילין. כן, זה מה שאני אומר. זה זלזול. זה זלזול בכבוד התפילין.
מדברים על שתי אותיות.
תשמיש המטה בחדר עם תפילין/ספר תורה
דובר 1:
“בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. אה, עוד הלכה טובה. “אסור לשמש בו מטתו”. אגב, כשמדברים על קדושה, איך צריך להתגבר, הולכים עם תפילין כל היום. “בעת שיש בו תפילין או ספר תורה”. “אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי, והניח הכלי בכלי אחר שאינן כלים”. מלבד הכלי, הכלי יונח בכלי נוסף. זה נקרא שני כיסויים. “אבל אם היה הכלי חשוב ומיוחד להם, אפילו עשרה כלים, ככלי אחד חשובים”. כל עוד… אם אדם מניח את זה ב… מעיל של ספר תורה, אפילו הוא שם שלושה מעילים והוא מניח את זה עוד בארון, זה נקרא עדיין כי זה עדיין כבוד לספר תורה. וכלי לא רשמי. כי מנוח בכלי בתוך כלי, מטה לא נחה תחתיו, מה שאין כן בכלי כסף שלא כנגד ראשו, גדולה שמירתן, אפילו איסטומא מטה. כי זה לא כן כלי בתוך כלי, אז זה יכול להיות אפילו בכרית שלו אפילו איסטומא, למה? כי זה אומר כבר מכוסה. כאן מדברים על דבר חשוב, שעוד מה שזה דורש לדבר כנגד ראשו, גם רצינו לומר קודם.
הלכה: הנחת תפילין בכר (כרית)
דובר 1:
זה עוד לא רשמית קודש. מתי זה כן קודש? כשהוא מתקן להניחו תחתיו ועל ראשו, שלא כנגד ראשו, כדי לשומרו אפילו אינו עמו. זאת אומרת כשזה כן קודש בתוך קודש, אז זה יכול להיות אפילו בכרית שלו אפילו אינו עמו. למה? כי זה אומר כבר מכוסה.
כאן מדברים על דבר חשוב, דבר ששייך לדבר. קודם גם, כשדיברנו על תפילין, שמניחים אותן על הראש כדי לשומרו. נכון, זה יכול להיות אצלו בבית. עדיף שיניח אותן בסעיף בחדר הקדמי שלו, אבל זה כבוד של הדבר.
הלכה כה: קדושת תפילין קדושה גדולה היא
דובר 1:
עכשיו מוציא הרמב״ם עם ענין יפה של מוסר, שמועה, בבא חדשה מציעא בוחר. אומר הוא כך, קדושת תפילין קדושה גדולה היא, מה זה? הבחורים הישנים לא צריכים? לא, כל בחור ישן צריך להיות בחור טרי מזמן לזמן. קדושת תפילין היא קדושה גדולה.
שכל זמן שהתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו, עניו וירא. זה מזכיר לו להיות עניו, זה מזכיר לו להיות ירא. עניו פירושו לכאורה שיש לו יראת הרוממות, יש לו יראת כבוד. זה כבוד.
תוצאות הנחת תפילין
דובר 1:
ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, כל עוד האדם הולך בתפילין הוא לא נמשך בשחוק ובשיחה בטילה. ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק. הוא עושה את ליבו פנוי, כמו שעמד אצל הנביא, כמו שעמד אצל מי שהולך להתפלל, לדברי אמת וצדק, טוב מאוד.
זה דבר מעניין, כי למדנו קודם כך, שתפילין צריך להיות בלי הסח הדעת וצריך להמשיך. כאן לומדים שהסיבה שצריך להמשיך היא כי כך לא חושבים על מחשבות זרות. זה מעגלי. זה עוזר.
הרמב״ם לא אומר שהסגולה נושאת אותך להתרחק ממחשבות זרות, אלא עושים אותך לעשות תפילין, מניחים תפילין, ואחר כך אומרים לך התפילין צריך ללכת עם כוונה. הרמב״ם לא אומר כאן שיהודי אסור לדבר שיחה בטילה בתפילין, הוא אומר כשהולכים בתפילין, ממילא לא מדברים שיחה בטילה. זו שמועה אחרת לגמרי.
מובן שצריך לעשות את זה, כי אם מישהו לא יודע על זה, הוא לא יתפוס בכלל את החשיבות של זה. אבל הוא צריך לסובב את זה עם עצמו. אבל הרמב״ם אומר שזה כאילו כך זה, כך זה הולך.
דובר 2:
כן.
לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום
דובר 1:
אמר רבא, על פי כך צריך אדם להשתדל להיות עליו כל היום. אז, יש לי דבר נפלא, ככל שיותר זמן הוא הולך, כך פחות זמן יש לו להיות עסוק בשטויות.
“שמצוותן כך היא”. כך היא המצווה, המצווה היא באמת שהתפילין ישמרו אותך משטויות.
חיבת הרמב״ם לרבא
דובר 1:
אמר רבא, רבא שהיה התלמיד המפורסם של רב הונא הקדוש. זו לא הפעם הראשונה שהוא כבר במקום הזה שהוא הכניס אותו. אני מתרגש מאוד מזה שרבא הוא תנא ופליג, כי כך הוא שני דורות. כמו שעמד בהקדמה למשנה תורה, הוא אוהב דברים שמקשרים דורות. אני יכול לשים את זה ברשימה של הרמב״ם שהוא מביא לשונות.
“שלא ילך ארבע אמות בלא תורה”. הוא גם הביא של רבא “שלא תסיח דעתך ממנה כל היום כולו”, זכרת? זה דבר נפלא מאוד. כן, זה מחובר. הוא אהב את הדבקות של רבא. משהו הוא הדבקות של רבא. כל הגישה שלו ראינו לא ללכת בלי תורה, או ציצית, או תפילין. כי הסיבה היא כדי שהוא תמיד יהיה במצב רוח רציני.
דובר 2:
טוב מאוד. אנחנו עוברים לדברי רמ״ז באצדק.
השוואה לציצית
דובר 1:
“וזהו שאמרו על ציצית ‘וראיתם אותו'”, שעדיין לא למדנו ציצית, אבל ציצית צריך גם להיות שמירה כשיש ציצית? ‘וראיתם אותו׳ וזכרתם את כל מצוות ה'”.
דובר 2:
לא, אבל בתפילין הוא לא אמר שזה עוזר, הוא אמר שזה עוזר כי יש איסור.
דובר 1:
לא, לא ידעתי את המשנה.
דובר 2:
זה מה שהוא אמר, שזה עוזר כי יש איסור של מחייב אותו למשמש.
דובר 1:
לא לא, אני מתכוון שזה הפוך. זה שניהם, זה הולך לשניהם.
הלכה כו: מצוותן ללבשן כל היום
דובר 1:
אוקיי, עכשיו הוא ילמד מצות עשה של תפילין, מצוותן ללבשן כל היום, המצווה העיקרית. אני מתכוון, אפשר תמיד לעשות את המצווה של תפילין. כמו שהרמב״ם אומר, “שמצוותן כך היא”. המצווה העיקרית היא ללכת כל היום. “ומשתדל להיותן עליו כל היום כולו”. זה יותר חיוב, יותר חיוב כללי, ויותר מצווה ללכת עם תפילין.
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר
דובר 1:
למה? אומר הוא, כי חז״ל אומרים כך, ש“כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו”. כאילו מעיד עדות שקר, כי הוא אומר את הלשון של התפילין שאנחנו אומרים ב״שמע”, “והיו הדברים האלה”, “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך”, ואין לו את התפילין עליו. אז זו עדות שקר, הוא רק בגלל שהוא רק מקיים, זאת אומרת עדות שקר.
זאת אומרת, המצווה היא ענף של מצוות קריאת שמע, לא ענף של מצוות תפילין. אבל הוא מוציא את זה כך, שהתפילין… זה פגם בקריאת שמע. אני מתכוון, הוא רוצה כאן להודיע שצריך להניח תפילין בשעת התפילה, כי אז הזמן שיותר מחייב. מכאן אפשר להתחיל של מניחין תפילין רק בשעת התפילה.
אני חושב אחרת. אני חושב שההלכה כאן עושה קצת יותר. ההלכה רוצה להזכיר לך שקריאת שמע עם תפילין יש להם קשר קרוב. גם זה עושה את קריאת שמע טובה יותר, כי זה לא הפסק, אבל זה גם עושה שתזכור מה התפילין הן. התפילין הן הדבר שמוזכר בקריאת שמע, שזה מזכיר לנו.
כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה
דובר 1:
אוקיי, הייתי אומר שזה יותר… אוקיי, אני לא צריך שום קריאת שמע. כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. זו לא ראיה, כי בארבע פרשיות תפילין יש שמונה פעמים את הדבר. הוא אומר שהשמונה מצוות הוא לא עושה, אז הוא עובר, הוא ממש עובר.
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים
דובר 1:
וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה׳ עליהם יחיו. חשבתי שהפירוש הוא, ה׳ עליהם, שכשלומדים בתפילין יש 21 שמות, כששם ה׳ עליהם, יחיו, חיים. אני מתכוון שהמילה מעניינת, כי ביום הולכים בתפילין, בלילה לא. אז, השכר הוא שהוא יחיה יום, והיה ה׳ לך לאור עולם, תמיד יהיה יום, הוא יוכל ללכת תמיד בתפילין.
סיום
דובר 1:
הנה, עד כאן הלכות תפילין. הקדוש ברוך הוא יעזור שכל אחד יזכה להנחת תפילין.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Laws of Tefillin Chapter 4
Introduction
Until now we have learned how one writes tefillin, how one makes the batim (boxes) and retzuos (straps). Now we will learn how one puts on the tefillin – “the end-user’s mitzvah.”
—
Halacha 1 – The Place for Putting on Tefillin Shel Rosh
Rambam: “Where does one place the tefillin? The shel rosh one places on the kodkod, so that the end of the hair that is opposite the face, the place where the infant’s brain is soft.”
Explanation: The tefillin shel rosh is placed on the kodkod – the place on top of the head where by an infant the brain is soft (the soft spot), at the end of the hair opposite the face.
Insights:
– The verse says “letotafos bein einecha” – Chazal interpret “bein einecha” not literally between the eyes, but rather opposite the eyes on top of the head. “Bein einecha” means in the middle of the head (as the eyes are positioned), but on top, not on the forehead.
—
Rambam: “And one must place it in the middle so that it will be between the eyes.”
Explanation: One must place it in the middle of the head, so that it will be opposite between the eyes.
—
Rambam: “And tie it at the height of the back of the neck so that it will be at the end of the skull.”
Explanation: The knot in back is tied at the top of the neck – the end of the skull (skull bone).
Insights:
– From the Gemara: “The knot of tefillin, its measure is that it should be above so that Israel should be above and not below” – the knot must be higher than the back of the neck. “And it should be facing forward so that Israel should be forward and not backward” – “facing forward” means that the beautiful black side of the knot is facing outward (toward the person).
—
Halacha 1 (continued) – The Place for Putting on Tefillin Shel Yad
Rambam: “The shel yad… on the kibores, and where is it? The flesh of the muscle that is between the joint of the shoulder and the joint of the forearm. And it turns out that when he presses his elbow to his ribs the tefillin will be opposite his heart, and thus he fulfills ‘and these words shall be upon your heart.'”
Explanation: The shel yad is placed on the kibores – the fleshy protrusion between the shoulder joint and the elbow joint. When one presses the elbow to the ribs, the tefillin comes out opposite the heart.
Insights:
– The Rambam connects two verses: “al yadecha” (where one places) with “vehayu hadevarim ha’eleh al levavecha” (opposite the heart). We were not commanded to bind on the heart itself, but to bind on the hand opposite the heart.
– All places of placement are halacha leMoshe miSinai – “mipi hashmuah lamdu” – not just a derasha but a tradition.
—
Derech HaMinim – On the Palm of His Hand or His Forehead
Rambam: “And if he placed it on the palm of his hand… or the shel rosh on his forehead, this is the way of the minim.”
Explanation: Whoever places the shel yad on the flat hand (palm) or the shel rosh on the forehead – this is the way of the minim.
Insights:
– The Rambam says not “lo yatza” – he says “derech haminim,” which is worse than not being yotzei. He perhaps was yotzei (because he did something), but he did it like the minim.
– The Rambam defines: “Haminut is that one interprets the verses according to his own understanding” – minut is when one interprets verses according to one’s own intellect, without accepting the tradition of Chazal.
—
Round Tefillin
Rambam: “One who makes his tefillin round… there is no mitzvah in it at all.”
Explanation: Round tefillin – no mitzvah at all, not even half a mitzvah.
Insights:
– The language “ve’ein bo mitzvah klal” (not just “pasul”) is the language of the Mishnah: “One who makes his tefillin round, there is danger and there is no mitzvah in it.” The Rambam is copying this language.
– The Rambam does not bring the part about “danger” (Rashi interprets danger as it can enter the head).
– Practically for people with OCD concerns: “round” means like a nut – if your tefillin don’t look like a nut, you’re fine.
—
Iter (Left-Handed Person)
Rambam: “An iter places tefillin on his right hand which is for him like the left.”
Explanation: A left-handed person places on his right hand, because that is for him the “semol” (weak hand).
Insights:
– The Rambam’s approach: “yamin” and “semol” are defined according to function (which hand is dominant), not according to position.
—
Rambam: “And if he was ambidextrous, he places them on his left which is the left of all people.”
Explanation: An ambidextrous person places on the left like all people, because for him no hand is weaker, so we return to the normal law.
—
Halacha 2 – Two Separate Mitzvos
Rambam: “The tefillin shel rosh does not prevent the shel yad, and the shel yad does not prevent the shel rosh, rather they are two mitzvos, this one by itself and this one by itself.”
Explanation: Shel rosh and shel yad are two separate mitzvos – not like the four species which is a set. If one has only one, one puts on one.
Insights:
– Because they are two mitzvos, there are two separate berachos with two separate formulations.
– “Lo me’akev zeh es zeh” – what does it mean? It doesn’t mean that one may lechatchila put on only one. One is obligated to put on both tefillin every day – they are two separate mitzvos. “Lo me’akev” only means: if one doesn’t have one (for example one doesn’t have a shel rosh), one should not think that one is exempt from shel yad as well. One can fulfill one mitzvah without the other.
– [Digression – Chassidic Torah:] Why are there tefillin shel yad and shel rosh? Because in Judaism the head (intellect) must hold together with the heart (emotion).
—
Halacha 2 (continued) – Berachos on Tefillin
Rambam: On shel rosh – “al mitzvas tefillin”; on shel yad – “lehaniach tefillin.”
Insights:
– Why “lehaniach” and not “likshur”? By shel yad it says in the verse “ukshartam” (binding/doing), by shel rosh it says “vehayu letotafos” (being/placement). “Lehaniach” fits the shel yad because the hand does things – it is an active placement.
—
Rambam: “If he placed both [without interruption], he makes one beracha – lehaniach tefillin, and ties the shel yad first and afterwards places the shel rosh.”
Explanation: When one puts on both without interruption, one makes only one beracha – “lehaniach tefillin.” But if one spoke between them (diber beineihem) or waited, one makes two berachos.
Insights:
– The Rambam holds: one beracha when putting on both without interruption.
– Ashkenazic custom (Rema): One makes two berachos even without interruption.
– To fulfill the Rambam’s opinion, some say the second beracha quietly and say “Baruch shem kevod malchuso” afterwards, out of concern for beracha levatala. The Rema himself says one should say “Baruch shem” – this is a later addition.
– Teshuvos HaRambam – one beracha on two mitzvos: The Rambam explicitly said in his responsa that they are indeed two separate mitzvos, but the Sages gave one matter – one can make one beracha on two mitzvos as long as they are in the same subject. This is a general principle: one beracha can cover two mitzvos when they belong to the same matter.
– The plain meaning of “lehaniach”: The language “lehaniach” can actually apply to both tefillin – it is a language that fits both. The plain meaning of the Gemara is like the Rambam – that normally one makes one beracha, and only if one makes an interruption does one make two.
—
Rambam: “And when he removes them, he removes the shel rosh first and afterwards removes the shel yad.”
Explanation: When removing – first shel rosh, then shel yad. One never remains with only shel rosh.
—
Halacha 6 – Interruption by Speaking Between Shel Yad and Shel Rosh
Rambam: One who blessed “lehaniach tefillin” and tied the tefillin shel yad — it is forbidden for him to speak, even to return greetings to his teacher, until he places the shel rosh. And if he spoke — this is a transgression, and he needs to make a second beracha “al mitzvas tefillin.”
Explanation: Because the one beracha covers both tefillin, one may not interrupt between them. If one spoke, one must make a new beracha on the shel rosh.
Insights:
1. What is the “transgression”? Not beracha levatala. The interruption itself is the transgression – that one caused the need to make another beracha. One “lost” the mitzvah of one beracha on both.
2. Source of “harei zeh aveira” – Gemara Sotah (meshuach milchama): The Rambam uses the language of Chazal from the Gemara about the meshuach milchama who sends back from war the “yarei verach halevav.” The midrash asks: what does “yarei” mean? Someone who is afraid of his transgressions. What transgression? For example, someone who spoke between shel yad and shel rosh. This proves that it is a very minor transgression – because the Gemara’s point is that one sends back even for such a minor transgression. It is a kala shebkalos.
3. The Rambam’s chiddush that it is “asur”: In the Gemara it simply says: if he spoke he makes two berachos, if he didn’t speak he makes one beracha. This alone could mean that one may lechatchila speak – one will simply need to make another beracha. But the Rambam saw from the “harei zeh aveira” that it is forbidden lechatchila. Without this source we would not have known that it is forbidden – we would have thought it is only a halachic consequence (two berachos), not a prohibition.
4. Someone who puts on only shel yad (without shel rosh): Such a person may speak afterwards, because he doesn’t intend both. He makes “al mitzvas tefillin” only on the shel yad, and there is no interruption problem. The prohibition of interruption is only when one plans to put on both, because then the beracha goes on both.
—
Halacha 7 – Beracha at Each New Placement
Rambam: Tefillin, whenever one places them one makes a beracha on them. Even if one removes and puts on a hundred times a day — one makes a beracha each time.
Explanation: Every time one puts on tefillin anew, even a hundred times a day, one makes a beracha.
Insights:
– Practical application: In the past people would go a long time with tefillin. When one removed them (for example for the bathroom) and put them back on, one makes a beracha again.
– The Rema says that if one removes tefillin with intention to put them back on, one doesn’t need to make a beracha – but this is a dispute.
—
Halacha 8 – Beracha Before Action, Order of Placement
Rambam: For all mitzvos one makes a beracha on them before doing them. Therefore, one makes a beracha on the tefillin shel yad after placement before tying — because the tying is the action.
Explanation: One places the tefillin on the kibores (placing it on), makes the beracha, and then ties (tightens) – because the tying is the completion of the mitzvah.
Insights:
– Shel rosh – no tying: According to the Rambam there is no such thing as tying on the shel rosh. By shel rosh the placement itself (putting it on the head in the exact place) is already the mitzvah. The distinction between “placing” and “lying” doesn’t exist, because one places it in the precise place where it must lie.
—
Halacha 9 – Honor of Tefillin, Order of Placement in Bag
Rambam: “One who removes tefillin — should not place them on the ground. One should not place the shel yad below and the shel rosh above. Because when he wants to put them on he will encounter the shel rosh first, and it turns out that he leaves it and puts on the shel yad — and it is forbidden for a person to leave a mitzvah and pass to another mitzvah.”
Explanation: When one puts away tefillin in a bag, one should arrange it so that next time when one opens the bag, one should first find the shel yad (which one puts on first), not the shel rosh.
Insights:
1. Principle of “ein maavirin al hamitzvos”: The Rambam’s reason is the rule “mitzvah sheteivoi leyado al yachmitzena” – when your hand encounters a mitzvah (shel rosh), you may not pass it over to another mitzvah (shel yad). Therefore one must put away in such a way that one won’t come into this dilemma.
2. Dilemma when one encounters shel rosh first: If one has already bumped into the shel rosh bediavad, what does one do? There is a contradiction between two principles: (a) “mitzvah haba’ah leyadcha al tachmitzena” – you have already touched the shel rosh, put it on; (b) the mitzvah of shel yad first – one must put on shel yad earlier. Seemingly the mitzvah of shel yad first is stronger, and one will transgress “ein maavirin al hamitzvos.” The Beis Yosef argued that from the Rambam it is implied that one must do shel yad first in any case.
3. Internal contradiction in the concept: The same principle of “mitzvah haba’ah leyadcha” is an “attitude” of spontaneous mitzvah-doing (what you find, that you do). The same approach would not say that regarding tefillin one must so structurally arrange in the bag to avoid the problem. The Rambam combines two different approaches: (a) care for an order (place shel yad on top), and (b) the spontaneous principle of “ein maavirin.”
—
Tefillin Bags – Then and Now
Insights:
1. Dispute of Rabbeinu Menachem with Magen Avraham: Rabbeinu Menachem (and the Ben Ish Chai) hold that one should buy a narrow tefillin bag (as the Rambam speaks – one on top of the other), so that one can fulfill the law of shel yad on top. The Magen Avraham holds the opposite – better a wider bag where both lie next to each other, and one already doesn’t have the problem of bumping into shel rosh first.
2. Today’s tefillin bags: Today’s bags (with two separate compartments side by side) are very good – one knows where shel yad lies and where shel rosh lies, and one takes out shel yad first without any problem. But this is not the type of bag that the Gemara speaks about.
—
Halacha 5 – Sanctity of Tefillin Vessels
Rambam: “A vessel that one prepared to place tefillin in it and placed them in it — it became sanctified, and it is forbidden to use it for mundane matters. If one prepared it but did not place in it, or placed in it temporarily but did not prepare it — they are like mundane.”
Explanation: A vessel (bag) that one prepared for tefillin and one actually placed tefillin in it – acquires sanctity and one may not use it for mundane things. But only preparation without use, or only temporary use without preparation – remains mundane.
Insights:
1. Parallel to the ark of a Sefer Torah: By an ark of a Sefer Torah there is also sanctity – one may not sell it for a lower sanctity. The principle of preparation + use = sanctity is the same.
2. Practical difference – placing mundane things in a tefillin bag: One may not place a pen, batteries, wires, or other mundane things in a tefillin bag. “Minhag Yisrael” is that in tefillin bags lies all kinds of “junk” – but the Rambam (and Shulchan Aruch) says that one may not.
3. Plastic cover: There is a doubt whether the plastic cover (outer case) also has sanctity. The reasoning is that the plastic is only made so it shouldn’t get dirty, and is not called a “vessel” – therefore one can be lenient.
4. [Digression – Chassidic tefillin bags:] By a Litvak only tefillin lies in the bag, but by a Chassidic Jew also lies a gartel, candles, matches, sometimes even crazy glue for broken glasses – which raises the question of mundane items.
5. Condition: It is brought up whether one can make a condition when buying the bag that it should not acquire sanctity, but this is not carried out.
—
Litulo Shel Tefillin – Carrying Tefillin
Insights:
1. What does “litulo shel tefillin” mean: “Toleh” (hanging) doesn’t mean holding the tefillin bag by the strap – rather it refers to the tefillin themselves. One holds it in a pocket.
2. Coverings of tefillin: In the past people would wrap tefillin in multiple layers – a cloth, a leather, another covering – and then place in the bag.
3. Shoulder strap: Modern tefillin bags come with a shoulder strap. Some Jews hold that one must hold the tefillin bag with two hands (litulo shel tefillin = with the hand), but this is a “chumra yeseira” – litulo shel tefillin refers to the tefillin themselves, not to how one carries the bag.
—
Halacha 6 – Time for Putting on Tefillin: By Day and Not at Night
Rambam: “The time for putting on tefillin is by day and not at night, as it says ‘miyamim yamima.’ And Shabbosos and Yamim Tovim are not a time for tefillin, as it says ‘and it shall be for you a sign’ — and Shabbosos and Yamim Tovim are themselves a sign.”
Explanation: Tefillin one puts on only by day, not at night. Shabbos and Yom Tov is also not a time for tefillin, because Shabbos/Yom Tov are themselves an “os” (as it says “os hi beini uveinechem”), and tefillin is also an “os” – one doesn’t need two signs.
Insights:
1. Source of “miyamim yamima”: The verse “vehaya lecha… es hachukas hazos lemoadah miyamim yamima” – simply it refers to the Korban Pesach, but the Sages expound it on tefillin. Rabbeinu Tam learned that “miyamim” means “miyom” – by day.
2. Tefillin as a “kamea”: Tefillin is a type of “kamea” – it reminds the Jew who he is, love of Hashem, unity of Hashem, fear of Him. On Shabbos and Yom Tov one already lives in the entire atmosphere of sanctity – “what does one do all Shabbos besides for His Name?” – therefore one doesn’t need the additional reminder. On a regular day, when one is occupied with worldly matters, one needs the “kamea” to remind oneself.
3. Question from tzitzis: Tzitzis is also an “os” and a “zecher” (as it says “ur’isem oso uzchartem”), why is tzitzis not exempt on Shabbos like tefillin? Also a kappel, a shtreimel, a white shirt – all this reminds a Jew who he is. The question is acknowledged but not fully answered. It is noted that tzitzis has a special reasoning why it is not exempt.
4. What does “os” mean: It is discussed whether “os” means a sign for other people (that one sees that he is a Jew), or a sign for the person himself (a reminder). Tzitzis is a reminder for the person himself (“ur’isem oso uzchartem”), while tefillin is also a sign that others see. Shabbos is a different experience – the food, the entire manner, as the Gemara says about “tavlin shel Shabbos” – one sees that he is a Jew who tastes Shabbos.
5. “Too much os”: When one has too many reminders (Shabbos + tefillin), each individual one becomes weakened – “the power is lost, it becomes just another thing.” When Shabbos is the only os, it has more strength; when one mixes in tefillin, it becomes “just another thing.”
6. The Rambam’s stronger interpretation: The Rambam makes it not only that Shabbos/Yom Tov is itself an os and therefore tefillin is “not missing” – rather the verse hints that one should not do it – “veshamarta es hachukas hazos lemoadah miyamim yamima” – this is interpreted that only certain days one puts on, but other days (Shabbos/Yom Tov) not. This is actually an exclusion from the Torah.
—
Halacha 4 (continued) – The Exact Time
Rambam: The time for tefillin is from when one can recognize a friend at four amos (misheyakir es chaveiro berachok arba amos) until sunset.
Explanation: The time for putting on tefillin is by day – from early morning (when it becomes light enough to recognize a person at four amos away) until sunset. This is the same time as Krias Shema of Shacharis.
—
Halacha 4-5 – Tefillin at Night: One Who Put Them On Before Sunset
Rambam: “One who put on tefillin before the sun set and it became dark while they are on him, even if they are on him all night – it is permitted. We do not instruct this matter in public.”
Explanation: Someone who put on tefillin before sunset and it became night, he may leave them – even the entire night. But we don’t say this in public.
Insights:
1. “Ein morin davar zeh berabim”: The Yad Peshutah brings a beautiful explanation: Tefillin at night has an advantage (one has tefillin on longer), but it can bring a deficiency – one can fall asleep with them, there is a lack of cleanliness, there is a lack of kavana, there is a lack of honor for tefillin. Individually – when someone comes to ask because he wants to be mehadrin – we tell him yes. In public – it can harm, because people will stop honoring tefillin.
2. A question on the Rambam himself: How can the Rambam write “ein morin berabim” in a book which is in public? Several answers:
– Whoever learns Rambam already, he is already at tefillin, he is not from those we are afraid of.
– Once he has already learned it, it is not so dangerous, because he remembers that when learning there was a warning about cleanliness.
– The Rambam (like the Gemara) is a “private book” for talmidei chachamim, not for the masses. “Berabim” means when a rav gives a shiur to the masses – then he focuses on cleanliness of tefillin, not on this leniency.
—
Halacha 5 – Putting on Tefillin Lechatchila at Night
Rambam: “And anyone who puts on tefillin lechatchila after the sun sets – transgresses a prohibition, as it says ‘veshamarta es hachukas hazos lemoadah miyamim yamima.'”
Explanation: Someone who puts on tefillin lechatchila after sunset transgresses a prohibition.
Insights:
1. “Veshamarta” = prohibition: As many times when it says “veshamarta” it means a prohibition (guarding = prohibition).
2. Why doesn’t the Rambam count this prohibition in the count of mitzvos? The Rambam’s approach is that when a mitzvah has various details, he doesn’t count each detail as a separate mitzvah. That tefillin must be by day is a condition in the mitzvah of putting on tefillin, not a separate mitzvah.
3. Difference between Rambam and Shulchan Aruch: The Rambam rules that night is not a time for tefillin from the Torah – one transgresses a prohibition. The Shulchan Aruch holds that night is not a time for tefillin only rabbinically (lest he fall asleep in them), therefore it is only a rabbinic prohibition, not a Torah prohibition. Practically there is no difference, but in learning yes.
4. The Brisker Rov’s story: When he forgot tefillin an entire day, he put them on at night, because according to the opinions that night is a time for tefillin, it is better to put on at night than to miss an entire day. This is not said in public, but individually yes.
—
Halacha 6 – Coming on the Road and the Sun Set on Him
Rambam: “If he was coming on the road with tefillin on his head and the sun set on him – he places his hand on them until he reaches his home and removes them.”
Explanation: Someone who is walking on the road with tefillin and it becomes night, he should place his hand on the tefillin (so they won’t be exposed/visible) until he comes home, and there he removes them.
Insights:
– Why not remove them? Because removing and carrying in a bag or hand is perhaps not honorable for tefillin. The best way to hold tefillin is when worn – that is their natural place.
– “Maniach yado aleihen” – this has to do with the fact that the Rambam rules night is not a time for tefillin: one should not see that he is walking with tefillin at night.
– Some learn that this speaks about Shabbos (he may not carry), but the Rambam answered this.
—
Halacha 6 (continued) – Sitting in the Beis Medrash and the Day Became Holy on Him
Rambam: “If he was sitting in the beis medrash with tefillin on his head and the day became holy on him – he places his hand on them until he reaches his home.”
Explanation: If he is sitting in the beis medrash with tefillin and it becomes Shabbos, he places his hand on them and goes home.
Insights:
– “Ba baderech” vs. “yoshev bebeis hamedrash”: By “ba baderech” it is easier that one is close to sunset on the road. By beis medrash – how does such a mistake happen? He sits and learns and forgets the time.
– He doesn’t have a minyan in the beis medrash, he must go home. Presumably he goes home to make sure the wife lights candles, make kiddush, etc.
– Bais hasamuch lechoma: One puts away the tefillin there. By Shabbos we understand it, because one doesn’t carry. It is not clear whether the Rambam speaks here of Shabbos or during the week.
– If he did not remove tefillin from when the sun set because he did not find a place to guard them – if a person did not remove tefillin because he didn’t have a safe place, he may leave them on himself. He doesn’t need to place his hand on them.
—
Who is Exempt from Tefillin
Rambam: “Anyone who is exempt from Krias Shema is exempt from tefillin.”
Explanation: Both are positive time-bound commandments, therefore whoever is exempt from one is exempt from both.
—
A Minor Who Knows How to Guard His Tefillin
Rambam: “A minor who knows how to guard his tefillin, his father buys him tefillin in order to educate him in mitzvos.”
Explanation: A minor who can guard his tefillin, his father buys him tefillin for education.
Insights:
– Our custom is not so – we don’t give tefillin to minors, but to adults (from bar mitzvah). The Shulchan Aruch brings this custom.
– The Sefer HaItur interprets that “katan” doesn’t mean a minor actually, but rather the opposite – even when he is already thirteen, one should still wait until he has knowledge to guard tefillin.
– “To guard tefillin” doesn’t mean only not to break – it means that he can conduct himself with seriousness, he doesn’t go to the bathroom with them, etc.
– Our custom is that from thirteen one puts on tefillin, not like the Sefer HaItur.
—
Intestinal Illness
Rambam: “Intestinal illness, anyone who cannot guard his orifices even for a moment, is exempt from tefillin.”
Insights:
– Even if he can indeed guard his orifices but it is difficult for him and he suffers – he is exempt. One is not obligated to suffer for a mitzvah.
– Difference between tefillin and Krias Shema/prayer: By Krias Shema and prayer there is not this law of intestinal illness, because he can stop immediately – he says it quickly. But tefillin he must remove, because tefillin is a mitzvah that goes on for a longer time.
– “Vechol hateme’im korin” – impure people may read Krias Shema and put on tefillin. Tumah is a spiritual matter, not a problem for tefillin.
– Question about a baal keri: Whether even according to the decree of Ezra (that a baal keri must go to mikvah before learning Torah) is he obligated in tefillin? The Gemara says that a baal keri may put on tefillin. It remains unclear whether this is even during the time of Ezra’s decree or only after the decree was nullified.
—
Distressed and One Whose Mind is Not Settled
Rambam: “And anyone who is distressed, and one whose mind is not settled on him – is exempt from tefillin.”
Insights:
– This is more lenient than Krias Shema – by Krias Shema only a groom or mourner (distracted by the mitzvah
Distressed and One Whose Mind is Not Settled (continued)
Rambam: “And anyone who is distressed, and one whose mind is not settled on him – is exempt from tefillin.”
Insights:
– This is more lenient than Krias Shema – by Krias Shema only a groom or mourner (distracted by the mitzvah) is exempt, but by tefillin anyone “whose mind is not settled on him” is exempt.
– The reason: tefillin requires yishuv hadaas – simply putting on tefillin without yishuv hadaas one is not yotzei. By Krias Shema this is not such a condition.
– A distressed person – he is sick, or he has a great strong worry – doesn’t need to put on tefillin.
– Onen doesn’t put on tefillin – this also fits into this rule.
– Tisha B’Av: The Rambam doesn’t say that one doesn’t put on tefillin Tisha B’Av in the morning (and at Mincha yes). One could mistakenly think that this comes from “distressed is exempt.”
—
Kohanim, Levi’im, and Anshei Ma’amad
Rambam: “Kohanim during their service, and Levi’im during their song, and anshei ma’amad during their ma’amad – are exempt from tefillin.”
Explanation: All three groups who are occupied with Beis HaMikdash service are exempt.
Insights:
– The fundamental reason: oseik bemitzvah patur min hamitzvah.
– A second reason: There is a contradiction between tefillin and the service. Tefillin requires “shelo yasiach daato” – but during the service he must be masiach daas from tefillin because he must focus on the korbanos. One cannot do both at once.
– Main chiddush: Tefillin is not a mitzvah in action alone – tefillin is primarily a mitzvah of daas. This makes the contradiction with the service even stronger.
—
A Person Must Touch His Tefillin
Rambam: “A person is obligated to touch his tefillin every hour, so that he will not remove his mind from them even for one moment.”
Insights:
– The analogy of automatic cars – you need from time to time to show that you are still there, to touch the tefillin again, to let the tefillin feel your touch.
– “Kol zman” doesn’t mean literally every second – it means that as long as they are on him he should not be masiach daas even for one moment.
—
The Sanctity of Tefillin is Greater Than the Sanctity of the Tzitz
Rambam: “For their sanctity is greater than the sanctity of the tzitz, for the tzitz has only one Name, while tefillin have twenty-one Names.”
Insights:
– In the four parshiyos of tefillin the Shem HaMeforash appears twenty-one times.
– The tzitz has only one Name – “Kodesh LaHashem.”
– The source for hesech hadaas by the tzitz: “Vehaya al mitzcho tamid” – from this we learn that one may not be masiach daas. Kal vachomer by tefillin with twenty-one Names.
– Question: By the Kohen Gadol it is not too much to ask, but by every Jew who puts on tefillin – this is a greater demand.
– The tzitz has other advantages (a piece of gold, engraved with the Holy Name), but the Rambam counts only the Names.
—
Tefillin Require a Clean Body
Rambam: “Tefillin require a clean body – that he should be careful that no wind should come out from below all the time they are on him.”
Rambam: “Therefore it is forbidden to sleep in them a permanent sleep or even a temporary sleep, unless he placed a cloth over them.”
Rambam: “And if his wife is with him” – if his wife is with him, he may not sleep even a temporary sleep.
Explanation: “Clean body” has two aspects: (1) not to pass gas, (2) not to sleep with them. Permanent sleep is forbidden. Temporary sleep is permitted if he places a cloth on the tefillin. But if his wife is with him, he may not sleep even a temporary sleep, because he will think of her, and this is not a clean body.
Insights:
– A baal keri is permitted in tefillin (i.e. afterwards), but doing the act itself while wearing tefillin is forbidden. The concern by “his wife is with him” is not the act itself but the thoughts, which is already not a clean body.
– How does one do temporary sleep – he places his head between his knees. A custom is mentioned that one places the hands on the table, places the tallis over the tefillin, and sleeps a temporary sleep.
—
Eating with Tefillin
Rambam: “And one does not eat in them except a casual meal. But if he enters for a fixed meal, he removes them and places them in a guarded place.”
Explanation: A casual meal is permitted with tefillin. For a fixed meal one must remove the tefillin, put them away in a safe place, and afterwards put them back on.
Insights:
– “Yitol yadav” is interpreted as mayim acharonim, not netilas yadayim for the meal. The order is: he removes tefillin before the meal, eats, afterwards washes mayim acharonim, puts back on tefillin, and benches with tefillin.
– Benching with tefillin is a beautiful thing. There is a custom among pious Jews that they place the tefillin on the table (not on a shelf somewhere), so they will remain near them – the Menucha VeSimcha says this matter. Afterwards they put them back on for benching.
—
Bathroom with Tefillin
Rambam: “A person is obligated to touch his tefillin… even if he needs to urinate, he removes the tefillin and goes four amos from that place, rolls them in his garment like a Sefer Torah, and holds them in his right hand opposite his heart, and he should be careful that no strap should come out from under his hand a tefach… and when he leaves he distances four amos from the bathroom” and then he puts them back on.
Explanation: Even for a short visit to the bathroom one must remove tefillin, wrap them in his garment, hold them in the right hand opposite the heart, and be careful that no strap should protrude a tefach.
Insights:
– Permanent bathroom vs. temporary: A permanent bathroom is set up so that droplets don’t spray (it doesn’t splash). There one may enter with tefillin rolled in his garment. But a temporary bathroom, where it splashes around, one may not enter at all even with them rolled – one must give them to a friend to guard.
– Yesh omrim that even a permanent bathroom is only permitted sitting (not standing), because sitting avoids the splashing.
– Today’s bathrooms are baruch Hashem easier – the entire concern of droplets is practically not relevant.
—
Forgot and Entered the Bathroom with Tefillin
Rambam: “If he forgot and entered the bathroom while wearing tefillin, he places his hand on them” until he finishes the first part, “and goes out and returns, and afterwards enters and does all his needs.”
Insights:
– Why may one not stop in the middle? Because it is a great danger to interrupt in the middle of relieving oneself. Therefore he only places his hand on the tefillin (as guarding/covering) and finishes what he is doing, goes out, puts away the tefillin properly, and goes back in.
—
Tefillin in a Vessel by the Bathroom / At Night
Insights:
– If one is not going to put the tefillin back on immediately (for example it becomes night), one may not hold them rolled in his garment. One must place them in a vessel.
– Their own vessel (one’s own tefillin bag) must be a tefach large. But another vessel (not designated for tefillin) makes a complete separation even without a tefach.
—
Tefillin in a Bathhouse
Rambam: “One who enters a bathhouse” – it depends where one is: “A place where people stand clothed” – permitted with tefillin. “A place where some are naked and some are clothed” – one doesn’t need to remove, but one may not put on. “A place where people stand there naked” – one removes and no one may put on.
—
Tefillin in a Cemetery
Rambam: “A person should not pass before the dead in a cemetery with tefillin on his head.”
Insights:
– The reason is lo’eig larash – it is not proper to walk next to a dead person and show that one is living by fulfilling mitzvos. The dead person cannot fulfill. Even a dead person under the ground, where one cannot see him, the law applies. The verse “vayilbash tzedakah kashiryon” is brought.
– This is parallel to the law that one doesn’t say Krias Shema next to a grave, and one must make a separation of four amos.
—
Carrying a Load on One’s Head
Rambam: “One who carries a load on his head” – one may not carry a load on the head when one has tefillin. “It is forbidden to place on his head that has tefillin on it” – one may not place anything on the head where tefillin lie.
Insights:
– The reason is because tefillin must be the main thing on the head – it is a disgrace to the honor of tefillin to have something else there.
– An important practical difference: Davening without a hat with only tefillin on the head is not a leniency but a stringency – it is more mehudar according to the Shulchan Aruch that tefillin should be the only thing on the head. One who goes without a hat for davening is a “frummer,” not lenient. If a mashgiach wants to throw someone out for not wearing a hat during davening, one should bring the Rambam himself.
—
Marital Relations in a Room with Tefillin/Sefer Torah
Rambam: “When there are tefillin or a Sefer Torah in it, it is forbidden to have relations in it until he takes them out or places them in a vessel, and places the vessel in another vessel that are not their vessels… but if the vessel was important and designated for them, even ten vessels are considered like one vessel.”
Explanation: One needs two coverings (two covers). A vessel that is designated for tefillin/Sefer Torah doesn’t count as a separate covering.
Insights:
– A vessel that is designated for tefillin/Sefer Torah (like a mantle of a Sefer Torah, an aron kodesh) doesn’t count as a separate covering – even ten such vessels count as one, because they are all tashmishei kedusha and belong to the same sanctity.
– One needs a vessel that is not designated for the tefillin – that first makes a proper separation.
– Opposite his head: The law of two coverings is specifically opposite his head (toward his head). If it is not opposite his head (for example under the bed, not at the head side), it is easier – even one covering suffices.
—
Guarding Tefillin in a Pillow
Rambam’s approach: When one prepares a pillow to place under him and on his head (not opposite his head) in order to guard it – then the pillow becomes “kodesh within kodesh” and one can even hold it when he is not there.
Explanation: Until one has not designated the pillow for guarding tefillin, it is not officially holy. Only when one prepares it especially for this purpose does it acquire a sanctity status.
—
End of Hilchos Tefillin – Sanctity of Tefillin (Mussar Matter)
Rambam: “The sanctity of tefillin is a great sanctity, for all the time that the tefillin are on a person’s head and on his arm — he is humble and God-fearing, and is not drawn to laughter and idle talk, and does not think evil thoughts, but rather turns his heart to words of truth and righteousness.”
Explanation: The Rambam concludes Hilchos Tefillin with a mussar talk about the great sanctity of tefillin – that they bring the person to humility, fear, and pure thoughts.
Insights:
1. “Anav” means yiras haromemos – not just humility, but a yiras haromemos, a yiras kavod – a respect for the Almighty.
2. A circular logic – but with a deep point: Earlier we learned that tefillin requires “no hesech hadaas” – one must continue with kavana. Here we learn that the result of tefillin is that one doesn’t think foreign thoughts. This seems circular – one needs kavana in order to have kavana. But the chiddush is: The Rambam doesn’t say that tefillin is a “segulah” that pulls you away from foreign thoughts automatically. He says that one puts on tefillin, and the obligation of no hesech hadaas forces you to focus – and the result is that one doesn’t speak idle talk.
3. “Eino nimshach” – not “asur”: The Rambam doesn’t say that a Jew may not speak idle talk in tefillin (like a prohibition), but rather that when one goes with tefillin, naturally one doesn’t speak idle talk. This is a description of reality, not a command. This makes it an internal virtue, not an external prohibition.
—
“Shemitzvasan kach hi” – The Main Mitzvah is All Day
Rambam: “Therefore a person must strive to have them on him all day, for their mitzvah is thus.”
Explanation: Because tefillin bring to humility and fear, one must strive to wear them the entire day – because this is the mitzvah.
Insights:
1. “Shemitzvasan kach hi” – The Rambam means: the mitzvah is indeed that tefillin should guard you from foolishness. This is not a side virtue – it is the essence of the mitzvah.
2. The more time with tefillin, the less time for foolishness – a practical chiddush: The entire day with tefillin means that one has less time to be busy with foolishness.
—
Rav – “That He Should Not Walk Four Amos Without Torah”
Rambam brings: Rav said “that he should not walk four amos without Torah” (earlier also “that you should not remove your mind from it all day long”).
Insights:
– The Rambam has a special affection for Rav (student of Rav Huna HaKadosh). Rav is “tana uflig” – he stands between two generations. The Rambam already brought him in the introduction to Mishneh Torah. The Rambam loves things that connect generations. Rav’s devotion – not going without Torah, without tzitzis, without tefillin – is an approach that the Rambam values: in order to always be in a serious state of mind.
—
Comparison with Tzitzis – “Ur’isem Oso Uzchartem”
Rambam: “And this is what they said about tzitzis ‘ur’isem oso uzchartem es kol mitzvos Hashem'”
Insights:
– By tzitzis the mechanism is “ur’isem oso” – one sees it and remembers. By tefillin the mechanism is different – it helps because there is a prohibition of hesech hadaas, which obligates him to touch them. Both mechanisms work together – both the remembrance and the obligation.
—
Reading Shema Without Tefillin – False Testimony
Rambam: “Anyone who reads Krias Shema without tefillin is as if he testifies false testimony about himself.”
Explanation: Because in Krias Shema one says “ukshartam le’os al yadecha vehayu letotafos bein einecha” – and when one doesn’t have tefillin on oneself, it is like false testimony.
Insights:
1. The connection between Krias Shema and tefillin: The Rambam wants to remind that Krias Shema with tefillin have a close connection – either it makes the Krias Shema better (without interruption), or it reminds you what tefillin is – because tefillin is the thing that is mentioned in Krias Shema.
2. A deficiency in Krias Shema, not in tefillin: The “false testimony” is a deficiency in the Krias Shema, not in the mitzvah of tefillin. This means that tefillin during davening is a branch of the mitzvah of Krias Shema. From here one can understand the custom of “those who put on tefillin only during prayer” – because then is the time that is more obligating.
3. Eight positive commandments: “Anyone who doesn’t put on tefillin transgresses eight positive commandments” – in the four parshiyos of tefillin there are eight times the command, and he actually transgresses all eight.
—
“And Anyone Who is Regular with Tefillin Lengthens Days”
Rambam: “And anyone who is regular with tefillin lengthens days, as it says ‘Hashem aleihem yichyu.'”
Insights:
– “Hashem aleihem” – in tefillin there are 21 Names of Hashem. When the Name of Hashem is “aleihem” (on him), “yichyu” – one lives.
– Another thought: By day one goes with tefillin, at night not. The reward of “lengthens days” means that he will live day – “vehaya Hashem lecha le’or olam” – one will always be by day, and will be able to always go with tefillin.
—
Conclusion
Until here Hilchos Tefillin. The shiur ends with a blessing: May the Almighty help that everyone should merit the putting on of tefillin.
📝 Full Transcript
Laws of Tefillin Chapter 4 – The Place of Laying Tefillin and the Order of Laying
Introduction
Speaker 1: Okay, we’re learning today the Laws of Tefillin. Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, but here it’s Laws of Tefillin Chapter 4. Until now we’ve learned how one writes the Sefer Torah and tefillin, and how one makes the script of the tefillin, and how one makes the batim (boxes) and the straps of the tefillin. Now we’re going to learn in detail how one lays the tefillin.
The end-user’s mitzvah. We thank the supporters who help us make the shiur, Rabbi Yoel Wertzberger, and all the other people who help and who will help and who have helped. And whoever wants to dedicate a shiur should contact us, and we will publicize them greatly and be grateful to them.
Law 1 – The Place of Laying Tefillin of the Head
Speaker 1: The Rambam says, “Where does one lay the tefillin?” Where does one lay the tefillin? What does it say in the Torah “and it shall be for a sign on your hand and for totafot between your eyes.” This is – Chazal had clear laws how one lays it.
The Rambam says, “The head tefillin one lays on the kodkod”. One lays it on the top of the head. “That the end of the hair that is opposite the face”. What exactly does kodkod mean? We’ll see. “That the end of the hair that is opposite the face,” at the end of the top of the head, there where the hair ends opposite the face. That place is called kodkod. And where? “The place where a baby’s brain is soft”. That’s the meaning. That is, the meaning of the word “totafot between your eyes” Chazal translate as kodkod, and then they say, what is the kodkod? That’s the place “where a baby’s brain is soft.”
“And one must lay it in the middle”, one must lay the tefillin in the middle of the head, “so that it will be between the eyes”. When Chazal say “between the eyes,” they don’t mean to say that it should lie between the eyes, but that it should lie opposite the eyes, but it should be in the same area so that it comes out between the eyes, in the middle of the head, between the eyes.
“And one ties it at the height of the back of the neck so that it will be at the end of the skull”. And where does one tie it in the back? At the end of the head, so that it goes around the entire head, and the knot is at the top of the neck, which is the end of the skull, of the bone of the head.
Okay. It says in the Gemara like this, the knot of tefillin its measure is that it should be above so that Israel will be above and not below, it must be higher the… how do you say that? Higher the… how do you say that? The neck? Higher the… the… the… what do you call that? The Adam’s apple. So that it will be higher, and it should be facing inward so that Israel will be facing forward and not backward. What does facing inward mean? That one ties the knot in the way that’s called facing inward. Okay. It’s a hint. I don’t know.
Discussion: What Does “Facing Inward” Mean?
Speaker 2: The knot is that the inside hits the person, not… not the… with the head down to the… facing inward means toward the person, not to the… not to the…
Speaker 1: What do you mean you don’t know what you call a knot? What’s the meaning of facing inward? You don’t know what the meaning is? The knot in the back of the tefillin, yes, the black shiny side of it is facing outward. But Rabbi Yud said differently. I already know what you mean to say differently. Maybe you mean this, you just don’t know the meaning.
Okay, anyways, that’s the place where one lays the head tefillin. Yes.
Law 1 (Continued) – The Place of Laying Tefillin of the Hand
Speaker 1: Further, the hand tefillin, where does one lay the tefillin of the hand? It’s like this, “and you shall bind them on your left arm on the kiboret,” one must bind it, one binds it around on the left hand, on the kiboret, on the part of the hand. And where is it? What is that? What does kiboret mean? The flesh of the muscle, yes, the skin, the bulge, that protrudes, between the elbow, on the elbow, between the shoulder joint, exactly in the middle between the bone… the shoulder joint is the joint, yes, where it connects the bone to the… to the shoulder, and between the joint of the arm, and to the joint that connects the elbow hand to the rest of the front part of the hand.
And it comes out that when he presses his elbow to his ribs, it comes out that when he’s going to press his hand and he’s going to lay it on his ribs, on his front ribs, like this, yes, ribs is the ribs, right? The tefillin will be opposite his heart, it will come out that the tefillin is opposite his heart, and it comes out fulfilling “and these words shall be on your heart,” which is on his heart, which is directly opposite his heart. On your hand, and these words on your heart, what is the plain meaning of this? One wasn’t commanded to bind on his heart, but one was commanded to bind on the hand opposite the heart.
Discussion: “On Your Hand” and “On Your Heart”
Speaker 2: So it says, in one place it says “on your hand,” and in one place it says “on your heart.”
Speaker 1: Ah, he’s just saying because “on your heart” isn’t… that’s the same, it’s the same verse for example, and so he says, so he learns. Okay, very good.
Law 1 (Continued) – Halacha L’Moshe MiSinai
Speaker 1: So Chazal had the halacha l’Moshe miSinai, the Rambam brings out the halacha l’Moshe miSinai. He’s going to bring out now, that it must lie on top of the head. Even though it says “between your eyes,” “between your eyes” means that it’s in the middle, just as the eyes are and lie in a specific place on the face of the person, there’s a certain place that’s called “between your eyes,” but not there, but above opposite “between your eyes.” That’s what Chazal received.
But one who does differently, the same thing with the hand, they don’t say that the hand means on the palm, but on the kiboret, which also makes sense, because the hand does things, with the hand one must do, and with the head the mitzvah is that there should be tefillin.
And one who lays it on the palm of his hand, on his hand, because he thinks that “on your hand” means on the hand as one usually means hand, or on his head on his forehead, he lays it on his forehead, this is the way of the heretics. When one does this, one does like those who didn’t agree with the Sages. One does this, one has joined a part of the insolent ones, of the opponents, of the heretics, those who make their own interpretations.
Discussion: Is He Yotzei or Not?
Speaker 2: No, he doesn’t say like “he didn’t fulfill.” It could be that he fulfilled, because he still did it. But the problem with doing this is that it’s done in the way of heretics, it’s done like the heretics do.
Speaker 1: No, the heretics is a dispute, I thought you wrote that he didn’t fulfill, simply he didn’t fulfill. But it’s even worse than not fulfilling. Yes, because the heretics, the Rambam says, “heresy is that one interprets the verses according to his own opinion.” Heresy is the group that says their own interpretations without basis, they don’t believe there.
Very good.
Law 1 (Continued) – Round Tefillin
Speaker 1: The Rambam continues, “One who makes his tefillin round”. Earlier we learned that the Rambam said that the tefillin must be square. If one didn’t follow and he made it in a circle, what does he say “like a circle”? Ah, I don’t know. So it says in the Gemara, there’s a dispute. Yes. “And there’s no mitzvah in it at all”. He didn’t do any mitzvah at all. This doesn’t mean that he did half a mitzvah, he didn’t do any mitzvah.
Discussion: Why “And There’s No Mitzvah in It at All”?
Speaker 2: Is there an answer, why does he use this language? He doesn’t say “invalid.”
Speaker 1: That’s the language of the Mishnah, “one who makes his tefillin round is a danger and there’s no mitzvah in it.” The Rambam is copying the language of the Mishnah.
Speaker 2: Ah, so Rashi says, he says that it can go into the head.
Speaker 1: I don’t know clearly. The Rambam doesn’t bring the version of danger, maybe not… but it’s not a mitzvah at all. And here one sees yes clearly that what? That when one doesn’t do it square, yes, it’s not any mitzvah at all.
Yes. Danger he says, opposite us we spoke yesterday, what happens with people who have OCD and they’re not exactly, exactly square? I want to tell you, don’t be afraid. Round means like a ball. Check on your tefillin, does it look like a ball? No, then it’s probably good.
Law 1 (Continued) – Left-Handed Person
Speaker 1: Um… A left-handed person lays tefillin on his right which is to him like the left. We learned earlier that one lays on the left hand. The Rambam said “weak hand,” he said “on his left.” He doesn’t bring the sources of these things, he just says “on his left.” But a left-handed person, one who is reversed, he uses his left hand primarily, his weak hand, his weak hand, is his right hand, he should lay on his right hand, which is to him like the left, to him it’s like a left. It has one quality of the left hand, the weakness. The Rambam doesn’t say the version of the weakness, he says the… I mean he says. Yes, the Rambam says differently, “right hand like left,” because for him, right means what one uses primarily, what is dominant, and left is what is not dominant.
And if he was ambidextrous, he lays them on his left which is the left of every person, because… because then it goes back to the normal. To you it’s also a left.
And the place of binding the tefillin and the place of laying them, all these things that we learned earlier, that one doesn’t do like the heretics but one does like Chazal, one lays above on the forehead or above on the hand, they learned from oral tradition, this was learned from oral tradition, this is halacha l’Moshe miSinai.
Law 2 – Blessings on Tefillin
Speaker 1: Now we’re going to see about the blessings on tefillin. The Rambam says, one can say like the order of laying, we’re learning the entire order of laying, how one must do it. First one must make a blessing.
The Rambam says like this: The head tefillin doesn’t prevent the hand tefillin, and the hand tefillin doesn’t prevent the head tefillin, rather they are two mitzvot, this one by itself and this one by itself. So head tefillin is its own mitzvah, and hand tefillin is its own mitzvah. It’s not like for example the four species, which is a set, that if one doesn’t have the whole set one can’t do it. If a person lays head tefillin, he has a mitzvah, and if he lays hand tefillin, he has a mitzvah. One doesn’t prevent the other. Therefore if he only has one, he lays one.
And when he blesses on them, so, on the head tefillin, which blessings does one make? On head tefillin one says “who sanctified us with His commandments and commanded us on the mitzvah of tefillin”. It’s quite clear, as was said, since they’re two different mitzvot, therefore there are two blessings. They’re two different mitzvot, comes two different blessings, even two different versions of the blessing. On the head tefillin one says “on the mitzvah of tefillin,” and on the hand tefillin one says “who sanctified us with His commandments and commanded us to lay tefillin”.
And he says the whole order, the difference, why it says here “to lay,” “to bind.” But he says, we learned earlier a few times, that by the head tefillin it says “and they shall be for totafot,” and by the hand tefillin it says “to bind.” It could be that “to lay” is basically to place on. I don’t know exactly why it says “to lay” and not “to bind,” but he says that by the hand tefillin, which also makes sense, because the hand does things, by the hand tefillin one must do, and by the head tefillin the mitzvah is that there should be tefillin.
Law 2 (Continued) – Order of Laying
Speaker 1: Okay. If he spoke between them, ah, already, because they’re two mitzvot there are two blessings. The Rambam says, if he spoke between them or delayed one of them, then he says which tefillin has which blessing. But if he lays both of them, then the law I told you that there are two blessings isn’t relevant, but he blesses one blessing, which one? One only says the blessing of “to lay tefillin,” and he binds the hand tefillin first and afterwards lays the head tefillin, and one doesn’t make an extra blessing.
And when he removes, when one removes the tefillin, he removes the head tefillin first, one removes first the head tefillin, what one lays later one removes first, and afterwards he removes the hand tefillin, and then one removes the hand tefillin. So one never remains with the head tefillin alone.
Dispute of Rishonim – Ashkenazi Custom
Speaker 1: We do differently. One must look up the Lubavitcher… he brings here the Shulchan Aruch. We do, and in practice most of the world conducts… that one does make yes two blessings. And there are those who say that the second blessing one says quietly, and one should say “Baruch shem kevod malchuto,” because one wants to fulfill according to the Rambam, not to have the concern that it’s a blessing in vain.
The Ashkenazi custom, there’s a dispute between the Mechaber and the Rama, yes? And the Ashkenazim conduct themselves for the most part, simply like everyone, like the Rama. As you say, one makes two blessings. The Rama says one should say “Baruch shem,” because someone later added this.
Law 5 – One Blessing on Both Tefillin
Speaker 1:
One says the blessing only the blessing on “to lay tefillin,” and he binds them on his hand first, and afterwards lays the head tefillin, and one doesn’t make an extra blessing. And when he removes, when he removes them, he removes the head tefillin first, he removes first the head tefillin, what one lays later one removes first, and afterwards he removes the hand tefillin, and then one removes the hand tefillin, so that one should never remain without a mitzvah even for one moment, so that one should never remain with the head tefillin alone.
Ashkenazi Custom – Two Blessings
We do differently, not to confuse the Lubavitcher, he brings the Shulchan Aruch, we do, and in practice most of the world conducts that one does make yes two blessings. The second blessing one says quietly, and one says “Baruch shem kevod malchuto,” because one wants to fulfill according to the opinion of the Rambam who is concerned that it’s a blessing in vain.
Ashkenazi custom, there’s a dispute in the Rama also, yes? We Ashkenazim conduct ourselves for the most part, I don’t know if everyone, that one makes two blessings. The Rama says one should say “Baruch shem,” someone later added this, I don’t know who says it, maybe yes, I don’t remember.
The Plain Meaning of “To Lay” – One Blessing on Two Mitzvot
The point is, there’s a question how one learns the Gemara, but we’re learning the Rambam’s approach. Apparently what is the plain meaning of the Rambam? “To lay” can actually go on both, that is, one can make the same, a completely different language, it can apply to both, do you understand? It can apply to both. But… that there’s an extra blessing, that’s as it says in the Gemara. Apparently the plain meaning of the Gemara says like the Rambam, that just normally one makes two blessings, if one makes an interruption or one does only one. That’s the sound in the Gemara.
Responsa of the Rambam – Two Mitzvot, One Subject
Okay, he brings the responsa of the Rambam actually said that they’re actually two mitzvot, but the Sages gave one matter, it’s one subject that one can make one blessing on two mitzvot. Here one learns something, that one can make one blessing on two mitzvot as long as they’re in the same subject.
Law 6 – Interruption with Speech Between Hand and Head Tefillin
Okay, as it is, let’s learn in where. Yes, the law in the blessings actually, One who blessed “to lay tefillin”, one who made the blessing “to lay tefillin” and tied the hand tefillin, and his plan is to go further and lay the head tefillin. He is forbidden to speak, he may not speak anything. And even to return greetings to his teacher, not even an important speech, like his derech eretz to a rabbi, answering greetings, until he finishes the head tefillin. Because the blessing goes on both.
There are those who understand that one can lay extra tefillin, so what happens when one lays only hand tefillin? Then he doesn’t have a problem, because he doesn’t make… he makes both. So because you have in mind both, and the blessing is more likely to go on both, you shouldn’t speak further.
And if he spoke, this is a transgression in his hand. You should know that this was transgressing on something that’s called a transgression. And he needs to bless a second blessing “on the mitzvah of tefillin”, and one must make again a blessing “on the mitzvah of tefillin,” because you interrupted with the blessing.
What Is the “Transgression”?
A “this is a transgression” is it, apparently the transgression is that you made a concern of a blessing in vain? No, not a blessing in vain, you made an interruption. The interruption is the transgression, that you caused to make another blessing. No, not a blessing in vain, now you simply lost the mitzvah, therefore initially one must say one blessing. Yes certainly, this time you already made the blessing on this, now you interrupted, therefore you’re stuck, you must make again.
Source of “This Is a Transgression” – Gemara Sotah (Anointed for War)
So the “this is a transgression” is basically, the Rambam goes with this language of Chazal that the anointed for war sends back from the war “whoever is fearful and soft-hearted.” What does the Midrash say? What does fearful mean? One who is afraid of his transgressions. What is his transgression? For example, one who spoke between hand and head tefillin.
So I think that if there’s a proof there that it’s a very weak transgression, because the Gemara there wants to bring out that one sends back even one who did such a tiny small transgression like speaking between hand and head tefillin. So “this is a transgression” that the Rambam brings is a bit interesting that he brings here “this is a transgression.” All the laws here are calculated things that one shouldn’t do, if one doesn’t do it’s a transgression.
The Rambam’s Innovation – “Forbidden to Speak”
English Translation
True, true, but here there is an important thing. The “tzarich levarech” (must bless)… that “assur” (forbidden), no, the “assur lesaper” (forbidden to speak). Because in the Gemara, let’s understand, in the Gemara it said that if he spoke he makes two blessings, simply if he didn’t speak he makes one blessing. This could mean that a person may do so lechatchila (from the outset), he may speak, then he will simply need to make another blessing. But it’s not any problem at all. From this you see that it’s stated as a transgression, from there the Rambam saw that it’s forbidden. One may not, lechatchila if one puts on tefillin normally one must make one blessing on both and not interrupt. Bedi’eved (after the fact) one must make two blessings, but I think that there is no other source for this that one may not do this lechatchila, only the Gemara so says Rabbi Yehuda.
One Who Puts On Only Shel Yad
But if so I understand very well why one grasps it by one who goes to war. That means, one who plans now to put on only tefillin shel yad, he may. So says the Rambam, one honors this one with that one, and he can make only the blessing “al mitzvat tefillin,” and he can speak afterwards. Because whatever, it doesn’t say he is mesiyach da’at (distracted), but it doesn’t say that one may not interrupt. But if one plans to put on both, then one should put on both, one cannot play around.
But one who is wishy-washy, first he does, he thinks to put them on together, but he starts to speak, and only then he decides, okay, you know what, let me actually put them on, again, you have to go home from the military.
Discussion: “Lo Me’akev Zeh Et Zeh” — What Does It Mean?
Speaker 2:
Yes, I think, I don’t know how much it’s a matter of a plan, it could be that one is obligated, one is obligated to put on both tefillin during the day. It’s not that, we’re talking about when one is me’akev zeh et zeh (prevents one from the other) for a reason.
Speaker 1:
Yes, that’s what he means to say, if you don’t have, one doesn’t have, he shouldn’t think that he is exempt from putting on tefillin.
Speaker 2:
That’s exactly it.
Speaker 1:
Yes, that’s exactly it. But the Rambam is, don’t lechatchila only put on one. Certainly not, I have a mitzvah, it’s two mitzvot, it’s two separate mitzvot. It’s two mitzvot. You must have two blessings.
Speaker 2:
Yes, but, no, it’s not a reshut (optional matter) the whole thing, it’s a mitzvah. One is obligated to put on both. It’s a mitzvah that is at the same time, that both want to put on shel yad at the beginning of the day, certainly, the whole day.
Speaker 1:
So explain precisely what is the halacha? The halacha, the normal halacha is both mitzvot, whenever one is obligated in the mitzvah one is obligated in both. The lo me’akev zeh et zeh, I think it always means if one doesn’t have. The lo me’akev zeh et zeh means that if you were me’akev, you wouldn’t have, you wouldn’t do either one, because you can’t do half a mitzvah. For example, there’s no such thing you should do one. But certainly, every day one is obligated to put on both. It’s not only he plans, but he is obligated essentially. That’s what I think.
Digression — Chassidic Torah
Speaker 2:
Yes, there are Chassidic torahs, you know, why there is tefillin shel yad and tefillin shel rosh, because in Judaism, the head should hold together with the heart. Beautiful.
Speaker 1:
That’s the Chassidic torah. I’m going to continue learning about the blessing, yes? Very good.
Halacha 7 — Blessing at Each New Placement
Speaker 2:
Learn, learn. You meant something?
Speaker 1:
Yes, I wanted to ask.
Speaker 2:
Did you find something?
Speaker 1:
Yes, tefillin kol zman shemanicha.
Speaker 2:
Yes, say it.
Speaker 1:
Tefillin kol zman shemanicha, says the Rambam here, tefillin kol zman shemanicha, when one puts them on only, mevarech aleihen. Once upon a time, people used to go for a long time, so when one puts them on, takes them off, puts them back on, continues to learn, and so on. Afilu cholets velovesh me’ah pe’amim bayom, even if one puts them on and off a hundred times a day, one can make a hundred blessings.
Speaker 2:
A whole week is no problem, anyway, only Shabbat, and on Shabbat one doesn’t put on tefillin.
Speaker 1:
Bechol hamitzvot kulan, mevarech aleihen kodem la’asiyatan. All mitzvot one does before… one says the blessing before the action. Lefichach, mevarech al tefillin shel yad right before the action, beforehand, not afterwards. He makes the blessing beforehand, and not a long time beforehand. Lefichach, so first one prepares the tefillin, and one places it next to the place where one puts it. So one places the tzorech, mevarech al tefillin, achar hanacha, after one places it on the kiboret, before one ties it, because the tying is already the action, and the blessing we want to make right before the action.
Speaker 2:
Yes, good.
Discussion: Blessing Upon Return
Speaker 1:
The Rambam says further, and this is indeed the thing, this is me’ah pe’amim bayom, it’s not just once. He took them off, he went to the bathroom, he davened, and he puts on the tefillin again. Must he make another blessing?
But it says here in the Rambam, good, you have some way not to do so, that we will say. But so is apparently the… so is apparently the halacha, yes?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
There is what… yes. There is perhaps a way out of this thing, so is the halacha. He says that it’s not so clear about the shel rosh, if there is what to do about the shel rosh so, that they put on the tefillin on the head, and therefore they make it clear. But according to them, good, according to the Rambam this doesn’t make sense, because we learn all the time that there is no such thing as tying on the shel rosh. They didn’t find a reality of tying on the shel rosh. There is no such thing on the shel rosh. That is the way of how it lies. Therefore, it has nothing to do with it should be tightening, meaning tightening and the like, but it’s not that it’s a simple thing. The Rambam is medakdek (precise) that one places it exactly how it lies on the head. And not just before you place it on the head, however you want, what is the difference between placing and lying? It’s the same thing. No, one places it in the exact place, so the thing becomes as what it means that it already lies, it already lies comfortably.
Ah, the Rema says that if one removes the tefillin lechatchila in order that one is going to put them back on, one doesn’t need to make a blessing. But this is not so simple that every time one removes them one must make a blessing. Okay.
Halacha 8 — Order of Storing Tefillin in a Case
Okay, now the Rambam is going to talk about the tefillin bag. Everyone has beautiful tefillin bags. So the matter is because one must have tefillin one must honor them, one must keep them with honor. Says the Rambam, mi shecholetz tefillin… yes, but he’s going to decide how he places them, yes? Al yanicha al ha’aretz, he should not place them on the ground, but… lo yaniach shel yad lemata veshel rosh lema’ala. When one places them in such a bag that is… it stands in width and height, yes? And one is going to place one on the other, one should not place the shel yad on the shel rosh. Why? Besha’ah sheyirtze lilovshen, when he is going to want to put them on next time, so he is going to… yifga beshel rosh techila, his hand is going to encounter the shel rosh. Nimtza shehu manicha, when he is going to take it out, he is going to… we don’t want him to take out the wrong tefillin. We want him to place it in such a way that when he puts it away, will… next time when he is going to open it he should find the shel yad.
Why? Ki she’ein lovshin shel rosh kodem shel yad. One doesn’t put on the shel rosh before the shel yad, as we said earlier, one makes the blessing before the shel yad, well, and further. Therefore, we don’t want you to place it in a way that you will have to search for the shel yad. Why? Ve’assur lo le’adam lehaniach mitzvah vela’avor mimena lemitzvah acheret. When your hand is going to go into the bag, your hand is first going to bump into the mitzvah which is called mitzvat shel rosh. But you don’t want to now go put on mitzvat shel rosh, but you want to put on shel yad first. You’re going to have a dilemma. So because the mitzvah is a matter that a person should not pass over a mitzvah, mitzvah sheteivo leyadcha al tachmitzena, at first you’re busy, as you bumped into the chain, that now you must apparently start doing the chain, and search for that not, you should place it in such a way that it’s not fallen first into the chain. The Rebbe says it’s not what happened with the slave, if one actually bumped into the chain, apparently one must actually put on the chain,
Halacha 8 (Continued) — Dilemma When One Encounters Shel Rosh First
Speaker 1:
But you’re not ready to put on the mitzvah shel rosh, because you want to put on shel yad first, and you’re now going to have a dilemma.
Because the mitzvah is indeed a matter that a person should not pass over a mitzvah, “ulemitzvah shetavo leyadcha techila ba ata mit’asek”. As you have bumped into the shel rosh, you must apparently put on the shel rosh, and when you search for that not, you should place it in such a way that you should not bump first into the shel rosh.
The Rambam doesn’t say what happened bedi’eved if one actually bumped into the shel rosh. Apparently one must put on the shel rosh first. Perhaps the opposite, perhaps one doesn’t need to, perhaps the shel yad first on this wouldn’t have been any problem, because that comes first. I don’t see from the Rambam the opposite, perhaps if one encounters the shel rosh first, perhaps not necessarily so.
The question is now, which is docheh (overrides) which? The mitzvah of shel yad first, or the matter of “mitzvah haba’ah leyadcha techila”? Apparently the mitzvah shel yad is gover (prevails), and you are going to transgress the matter of “mitzvah haba’ah leyadcha al takrana,” and “ein ma’avirin al hamitzvot.”
I don’t know. He brings that the Beit Yosef argued that the Rambam implies that one must do differently, that one must do the shel yad first if one places it backwards, however you place it, even if you place the shel rosh first, I admit that it’s backwards, I don’t know.
Internal Contradiction in the Concept of “Ein Ma’avirin Al Hamitzvot”
The essential point is an interesting thing, because the concept of “ein ma’avirin al hamitzvot” is apparently also that there is less structure, but what you encounter, that you do. It looks like a bit of an attitude, the mitzvah that comes to your hand, that you do. The same man damar (one who says) who says “a mitzvah that you encounter, that you do”, wouldn’t have said that you should tie the tefillin in a certain way, that you shouldn’t bump into it. Do you understand? We do here both, we do we worry about the system, and not bump into something.
Well, what does it mean we worry that one shouldn’t have to be ma’avir al hamitzvot? The Rambam doesn’t say the opposite, if then one would have placed it backwards, one wouldn’t have had to worry, he says also. Except that you say that there are two things here, but he doesn’t see what is the matter of placing the shel yad first at all. Which mitzvah is it? What should decide here?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
You can take. Here one also sees that one must have such a tefillin bag that one places in one next to the other. Today’s tefillin bags go differently, one is not mekayem (fulfilling) the halacha. On the contrary, the old tefillin bags, the tailor only knew the tefillin bags that the Rambam spoke about, that’s what he made, and it could make problems. For example today they fixed it, and he doesn’t need to search in the dark, there is one next to the other, he can give it a tap quickly and take the one he needs, he doesn’t need to take out.
Dispute of Rabbeinu Menachem with Magen Avraham — Tefillin Bags
Our current one is very good, because he knows where the shel yad lies, where the shel rosh lies, and he takes out the shel yad first. Here also, by the Rambam he also says that it’s difficult, what happens if he must take out both? He must take out both, he takes out first the shel yad, then he takes out the shel rosh. If not, what is the way? He must take out both, he will first take out the shel rosh. Very good.
Our current tefillin bags are very fine. But the current tefillin bags are not what the Gemara speaks about, it’s clear that it was different from what the Gemara speaks. Ah, but have you seen large tefillin bags? Obviously, I have a small one that it’s easier to place in the tallit bag.
Speaker 2:
No, I did as the Rambam said one should do, you overcame the system.
Speaker 1:
No, we follow ours, we go to the local mikveh Yid, whatever is accepted in that city to buy tefillin bags, and we buy the tefillin bags that are accepted by most heimishe yungeleit. We are not ovrei chacham (transgressors of the wise). He doesn’t only make the best. Obviously, first of all one can’t know obviously, tzorech lehaniach shel yad lema’ala, they did so. Very good.
Next halacha.
Discussion: The Dispute of Rabbeinu Menachem with Mishna Berura
Says the Rambam, kli shehechino lehaniach bo tefillin, the bag, it’s ready. I think one also prepared a name for a type of vessel for tefillin, one calls it a bag. He also has so, “hechino lehaniach bo tefillin”. In olden times one used to have bags for other things also, today one has for money, but it could be that one had bags. What does a bag mean? A purse? No, it’s similar to a purse. A larger purse? No, the Japanese. A vessel in short.
Halacha 9 — Sanctity of Tefillin Vessel
Kli shehechino lehaniach bo tefillin vehinicha bo, yes, the vessel has become sanctified. Fine, what is the matter? That it’s forbidden to use for mundane matters. One must already honor it. Hechino velo hiniach bo, he prepared a vessel and he didn’t start using it. O shehiniach bo ara’i velo hechino, or he once placed a Sefer Torah in it, but not with any preparation. That is tefillin, im hem ilanot kadosh, harei hen kechol, veharei hen kechol kemo shehayu, veharei hen kechol.
By the box in which one places a Sefer Torah, did he mention the matter? Does the box have sanctity? What does one say there? That it has sanctity, one may not spit it out, one may not even sell the box and buy another thing. If one prepared it or placed it in it, or this or that. Yes, it was stated. It was stated.
Regarding designation? Yes, let’s remember. The box? Yes, let’s see. Ah, you see? The dispute that I had with you is a dispute of Rabbeinu Menachem with the Mishna Berura. Rabbeinu Menachem, and so also the Ba”ch, said as we in those days, that one must buy a tefillin bag that is narrow, so one can do as the line states. And the Magen Avraham argued the opposite, as you, that it’s better to place it in a wider one, and one no longer has the problem. Yes. Ah, the holy grandfather, the Magen Avraham. So, it’s a dispute. A dispute of the poskim. Fine, the fathers are also poskim, and we have the same dispute that the poskim had. Never mind. We hold the tradition, we continue to argue.
Practical Nafka Mina — Mundane Items in Tefillin Bag
Anyway, it was stated there that there is preparation, yes, so I remember. The point is, they need to know that one may no longer place any pen in the tefillin bag. So comes out the halacha. Perhaps only in the plastic? Let’s see. I would have said that the plastic outside doesn’t mean already, it’s made so it shouldn’t get dirty, it doesn’t mean any vessel. Okay, let it be so. The custom of Israel is that there lies wires with batteries, with a pen, with all important things. I don’t know, it could be the custom of Israel, but the Rambam states, I think the Shulchan Aruch states that one may not. I don’t know.
Speaker 2:
No, usually the young bachurim have tefillin and they have a plastic that lies in a plastic. The fathers no longer have any plastic.
Speaker 1:
This we inherited from the non-Jewish fathers. In our times the fathers used to have, I mean more than the warm Jewish state, and the plastics, the Chassidic plastics, still had tefillin gear. Because a Litvak has only tefillin there. A Chassidic Jew, you must have… you come to a car, you must have a gartel. Yes, a gartel. And a bit of light for a picture, with matches. And when a Jew is going to break his glasses, you don’t need to have any crazy glue there. I hear.
Perhaps one needs to know the mundane matters. The question is whether perhaps in a siddur one may place, it doesn’t mean any mundane matters. Mundane matters means a… okay, I don’t know. I have no idea. I don’t know. No idea do I have. I don’t know what to say mundane matters. What a Jew has only there in his tefillin bag is junk. You’re telling the truth, perhaps you’re right. Perhaps if one makes it special, one makes a condition, can it help? It could be that if one makes… all these solutions could be. Not dangerous. One can wrap it, and the plastic one can be lenient.
Litulo of Tefillin — Carrying Tefillin
Says the Viderer Rav, on the contrary, he says, what is litulo of tefillin? First, hanging up the tefillin. Because one cannot… hanging doesn’t mean holding the tefillin bag with the strap alone. No, the tefillin itself. Imagine a person walking and he has a hook, and he’s going to hang up the tefillin. But toleh is a knot, we’ll talk about that later. One holds it either way in a pocket.
And the tefillin themselves, when you look at what’s in the tefillin, in how many coverings one puts it in. One puts it in a cloth, and one ties it well with a string. And afterwards one closes it with leather, and afterwards one closes it with… and afterwards one puts it in the coverings in which the tefillin are placed. And you say that even the plastic… you put on another plastic too. Says the Rema, when does one put on tefillin? There are tzaddikim who hold that one may not put the tefillin in such a backpack. But that’s not what litulo of tefillin means. Litulo of tefillin means hanging the tefillin themselves. And one puts it in a… there’s no obligation at all that when one goes to shul one may not hold any other things, and one must hold the tefillin bag with two hands. That’s an excessive stringency, in my opinion.
And again, I want to tell you something else. Today when one goes to the modern tefillin stores, it comes with such a… such a strap that you can hold, you don’t have to hold, you can carry another thing along. There are Jews who hold that this is not proper, that the litulo of tefillin means the hand. No, it means the tefillin themselves. If it comes with a shoulder strap, you can hold it normally. There’s no obligation.
And even what you’re going to say litulo of tefillin is quite good, because the person is now making sure for a small detail, hanging on him means forced? A hanger means still a hanger. But yes, in short, that’s not the thing, that’s the point. Yes, further.
Halacha 10 — Time for Putting on Tefillin
The time for putting on tefillin, when one puts on the tefillin. Okay, says the Rambam, we’re going to learn the halacha of the time for putting on tefillin. Says the Rambam, the time for putting on tefillin is during the day and not at night, from the Tannaim in the Mishna, the poskim, the time for putting on tefillin is during the day and not at night, as it says “miyamim yamima”. It says in the verse “and it shall be for you… this statute at its appointed time miyamim yamima”. The statute simply means the Korban Pesach, but the Sages expounded that it means the tefillin. The statute of tefillin which recalls the Exodus from Egypt is… what does it also say there, Rabbeinu Tam learned that it refers to the matter of the mitzvah of tefillin, that it says “miyamim”, “miyamim” is from day.
Tefillin as a “Kamea” — Why Shabbat/Yom Tov Exempts
The same thing, Shabbat and Yamim Tovim are also exempt from putting on tefillin, as it says “and it shall be for you as a sign”, that the tefillin is the sign, and Shabbat and Yamim Tovim are themselves a sign, one doesn’t need the sign, because Shabbat and Yom Tov themselves, it says in the Torah “it is a sign between Me and you”, that Shabbat is a sign.
It’s a very beautiful thing, because tefillin is not included in the things, they learned that tefillin is a kind of kamea that contains important things that remind a Jew when he puts it on, he gets a reminder of who he is and what he is. Shabbat and Yom Tov, the entire atmosphere, one lives with love of Hashem, unity of Hashem, fear of Him, what does one do all Shabbat besides this? One doesn’t need this, one doesn’t need this, because other times, so it shouldn’t just lie there, it lies there because it’s a kamea, it should remind you.
Question from Tzitzit
And I ask you all, tzitzit is a sign, tzitzit is a sign, a reminder, I know it’s called a sign, a yarmulke for you, a kappel is a sign, and a shtreimel is a sign, and the white shirt that you wore, why doesn’t one need tzitzit? Not only does a kappel remind and a white shirt remind, what is only Jewishly customary and it’s a question on the Torah, and when you say when you grasp that point, that you didn’t have an answer and certainly not afterwards a question. You’re good to yourself, and you mean from that one who said you can… No, that’s a very beautiful word, it’s correct that way also the word before the Mishkan is mine, I say but that point understand, because it seems to me that this is some way of expressing something that will become obvious to the Sages something, that the Yom Tov doesn’t work for me. Because I want to recognize very well understand, one must be able to write, it’s a holy day, one still wears tefillin. No, I’ll tell you, it’s also correct, because tzitzit is indeed for the person himself, the person himself should remember, the zonah achat, it should remind the person himself, tefillin the whole time that one should see.
Halacha 10: Time for Putting on Tefillin – From Misheyakir Until Sunset
Speaker 1:
You’re good at this, and you mean from that one who said you can… No, that’s a very beautiful word, it’s correct that way also the word before the Mishkan is mine. No Rabbi, but one must understand it, because it seems to me that this is some way of expressing something that was obvious to the Sages and something and on Yom Tov one doesn’t go, because I want you to be able to understand well, specifically Shabbat it’s a holy day, one also wears… tzitzit is indeed for the person himself, the person himself should remember, the zonah achat, it should remind the person himself, tefillin the whole time that one should see.
Discussion: What Does “Sign” Mean – For Others or For Oneself?
Speaker 2:
So, Shabbat is a different atmosphere for a Jew, in the eating one eats differently, as it says there in the stories in the Gemara, spices of Shabbat, it looks anyway different, if someone sees, one sees that he’s a Jew and he observes Shabbat. Perhaps there’s a… it’s an interesting idea. So, that itself is a sign. If sign means for other people, as Derman understood that the sign means a sign for people…
Speaker 1:
The Chagavi the Rebbe at the end of the verse is going to make it yes for the person himself, he’s going to say the should Moshe tefillin alav, it could be that it’s a matter of not making too many reminders, it makes too many reminders, it loses the power, it’s a ready-made thing for the protection, you think when half the reminder is from Shabbat, half from tefillin, it loses the power, it becomes just another thing, one at a time Shabbat, it’s Shabbat, during the week tefillin, at least according to that opinion, when one wears tefillin one doesn’t need a kappel, eh, it doesn’t do, tefillin kappel is not a sign kappel, it’s something else entirely.
Speaker 2:
It’s interesting, but the Rambam makes it much more powerful, not simply that Shabbat and Yom Tov are themselves signs, at least it doesn’t lack a sign, rather the verse is indeed hinting that one shouldn’t do it on Shabbat, when the verse says that you should put it on the days when it’s specifically a sign, but other days you shouldn’t put it on. Ah, when you need a sign. You know what the Rambam says, and Shabbat and Yom Tov are themselves signs, the reason why you don’t put it on because of Shabbat and Yamim Tovim, they are eternal, what only because the Torah says v’hayah lecha l’ot, it’s literally an exclusion from the Torah. Which side this is interesting.
Time for Putting on Tefillin – Misheyakir Et Chaveiro
Speaker 1:
Okay, when does one put it on earlier, according to the simplest understanding it’s apparently sunrise, or dawn, which is so.
Speaker 2:
“Kedei sheyakir et chaveiro berachok arba amot veyikra’ei”. He should see his friend who is standing not, four amot is like the definition of a private domain, the friend who is standing a bit over there, and he should recognize him. Means that it’s already not so strong, it’s already not so dark. That’s also the time when one begins to read. There’s already a bit of light.
Speaker 1:
Ah, until when is this? From the early morning, yes, that’s when one reads Kriat Shema. Until sunset until… sunset. The sun goes down.
I noted Chovot HaLevavot, and the like. Let’s see.
Halacha 11: One Who Put on Tefillin Before Sunset – We Don’t Teach This Publicly
Speaker 2:
So he says, “One who put on tefillin before the sun set”. Someone who put on tefillin when one was still allowed to, in the evening, and he didn’t take them off in the evening. “And it became dark”, it became dark for him, “and they are on him”, he still has them on, even “they are on him all night”, it’s “permitted”. No problem. Even though he established earlier that the mitzvah of putting on tefillin is “during the day and not at night”, means then one must put them on, but it’s not a sin to put them on then. It’s not a sin.
Says the Rambam, but this is something that “we don’t teach this publicly”. This is something that one doesn’t teach publicly.
Explanation of “We Don’t Teach This Publicly”
Speaker 1:
The Yad Peshuta brings a very beautiful explanation. “We don’t teach this publicly”, says the Rambam, something that has a virtue but can bring a deficiency. Tefillin at night, apparently the problem is that it lacks cleanliness, it lacks concentration, one can fall asleep with them, it lacks all the honor of tefillin. On the other hand, there’s no deficiency. On the contrary, let a person wear his tefillin longer.
So for the person privately one can say, you’re going to wear them as long as you remember the laws of watching over the body, one tells him that. But you’re going to say publicly for the people, it will harm the public, and people will stop honoring the tefillin.
Rather, the Rambam rules, “that one should not put tefillin on except he should remove them until the sun sets”. Because the one person who comes to ask, why does he come to ask? Because he wants to be more meticulous, he wants to have his tefillin on more. “We don’t teach so publicly, but privately we teach him”. Privately yes.
He brings here places where it says that “we don’t teach so”. Like if one asks whether the Almighty says no. This is something that’s not such a great deficiency, it even has a virtue, but it can indeed bring a stumbling block that people will be less careful about the sanctity of tefillin. That’s the conclusion.
Discussion: What Does “Publicly” Mean in a Book?
Speaker 2:
And how do we learn in the Rambam, what is the opinion that the Rambam writes that we learn in the Rambam? What does this mean? Publicly? When you check how many people listen to nonsense from podcasts where two people sit down one opposite the other, “Say, what should we talk about this week? Ah, I had trauma.” Hello? The people have tens of thousands of listeners, and we have… yes, a few hundred, a few thousand, almost no evil eye a nice audience, but hello? If that’s called publicly, we’re also publicly.
But it’s indeed a true question, if you write a book, what’s the meaning of publicly? It must be either that you say, whoever learns the Rambam already, he already keeps the tefillin, he’s not one of those we’re afraid of. No, because it was the Rambam, because it brings a stumbling block in keeping the tefillin clean. We’re talking, the entire people must have clean tefillin, we’re talking about Torah scholars who learn Rambam.
Or you can only say that once he’s already learned it it’s already also not so dangerous, because he remembers that when learning one was warned that one must maintain cleanliness. What will happen here? The dilemma will remind him, he’ll remember that it was a halachic dilemma.
Speaker 1:
It could be such a book, that’s always like a question that I truly have, whether it’s like the Gemara. The Gemara already says this, the Gemara is not a public book, the Gemara is a private book for Torah scholars. Exactly so the Rambam is also not so… is also a private book. Ask a random person on which thing a halacha stands that one learns no one, he won’t know on which halacha it is. He makes it indeed for a minority of the wise.
But learning publicly means when the Rav gives a chapter shiur, then he doesn’t say the whole thing, he says… then he focuses on what’s lacking for the common people, one needs cleanliness of tefillin, therefore one shouldn’t have them at night.
Halacha 11 (Continued): One Who Puts on Tefillin Initially After Sunset – Violates a Prohibition
Speaker 2:
Okay. And anyone who puts on tefillin initially after the sun sets, should not put them on until night comes, rather he should remove them. One who begins to put them on late, violates a prohibition, as it says “and you shall observe this statute at its appointed time miyamim yamima”.
And you shall observe, many times when it says the language v’shamarta it means a prohibition.
Why Doesn’t the Rambam Count This Prohibition in the Count of Mitzvot?
Speaker 1:
He brings in an interesting thing, that the Rambam doesn’t count this prohibition among the mitzvot in the count of mitzvot. He says that the Rambam explains in the count of mitzvot, that many times when he counts one mitzvah that has various detailed laws, he won’t count each detail extra, because after all it’s a condition in the mitzvah of putting on tefillin that it should be during the day, so there’s also a prohibition.
It could be that it’s not really a prohibition. This isn’t from the Rabbis. Right, even if yes, the Torah says that you shouldn’t, because it doesn’t say explicitly, this means only during the day, but it’s not simple that he transgresses and he’s liable to lashes. It’s a certain disrespect or something in the times regarding tefillin, but it’s not a sin whose understanding is that he didn’t put on tefillin.
Speaker 2:
Are we talking even if he already put on all day, and he just once doesn’t wear tefillin? Or not because he wasn’t careful during the day?
Speaker 1:
No, it’s a prohibition. And that means, yes, clearly it’s not initially.
Speaker 2:
No, but initially means… one is the first time, or when not put on. That means one who puts on initially. Okay from put on.
Speaker 1:
Yes. It’s not something such a more a thing, like… it’s a problem.
Distinction Between Rambam and Shulchan Aruch
Speaker 2:
One doesn’t need to connect with that one teaches this publicly, that the children, or let us worry very strongly for their cleanliness, they will transgress calmly. But that’s not the reason for the matter of initially. Now the same Rebbe asks, what is the same reason for the matter of initially? But that’s a greater thing, faster like he makes a blessing levatalah, because it’s not a mitzvah to put on at night. Or it wastes him one blessing, it wastes him the lying to run from blessing.
Or there are many other opinions, yes the Rebbe ruled that night is not the time for tefillah, and only… but the final halacha and practice no one to leave the tefillah, we have here not holy are the beginnings. There others are apparently a dispute of the Tannaim, that there others rulings that rule at all that night is the time for tefillah. At least it comes out differently the halacha. If it’s the time for tefillah, it comes out differently, it comes out that the prohibition is only from the Rabbis. These are the distinctions.
Speaker 1:
No, the Chagah, that’s also the halacha and practice no. It’s also the halacha and practice no, but the Brisker Rav my teacher used to say, he was once a punishment from the Rav that he should put on at night, because… according to the opinions that night is time. Yes, he had he at least had something to be not miss an entire day no tefillin. That’s one thing, first of all because this one doesn’t say publicly, but privately also yes one will be afraid no.
Speaker 2:
And the second thing is that there’s a distinction, the technical thing. The Rambam rules that a virtue to have not tefillin at night violates a prohibition, but the Shulchan Aruch doesn’t hold so. The Shulchan Aruch holds that night has no time for tefillin, the whole thing is only from the Rabbis lest he sleep in them, therefore it comes out that it’s not a prohibition, it’s only a rabbinic prohibition. The Rambam says that yes, from the Torah he holds that it’s a prohibition. It’s a distinction in halacha, practically there’s no distinction, but in the learning of the halacha there’s a distinction.
Halacha 12: One Coming on the Road and the Sun Set on Him
Speaker 1:
Says the Rambam further such a thing: One was coming on the road and tefillin on his head, a person comes, he’s coming on the road, the same coming on the road we already encountered in Kriat Shema and tefillah. People ask, it happens, the same thing that people go on the road, one of the things that people go to do. Tefillin on his head, he’s walking with tefillin on his head. And the sun set on him, yes, and the sun set on him, it became dark, the sun went down, and he still has his tefillin.
What should he do now? We don’t want him to be disrespectful with his tefillin, but on the other hand there’s a matter of not wearing tefillin at night. But one says no, he should indeed leave the tefillin on, but what then, he should place his hand on them, so it shouldn’t be exposed, so when he walks through the city everyone should see him walking with tefillin, because initially one doesn’t go with tefillin at night. And when he arrives home, he takes them off there. Rather than he should turn around with tefillin in his hand, it seems that this is perhaps not respectful.
English Translation
Speaker 2:
Ah, there are those who learn that this refers to Shabbos, and he’s not allowed to carry. But the Rambam answered this. Ah, it should just be what? One needs to see. It’s further about the evil eye. Otherwise, people shouldn’t see that he’s going with tefillin at night. It has to do with the fact that the Rambam rules that night is not a time for tefillin.
Speaker 1:
What’s so bad that he should take them off and put them in his bag or something? It could be that it’s not respectful, he’s not hanging them. The best way he has to keep the tefillin is the way he’s going. Perhaps it’s not practical, that’s one thing.
Halacha 12 (continued): Sitting in the Beis Midrash When the Day Became Holy
Speaker 2:
Okay. What if he’s in the beis midrash? “If he was sitting in the beis midrash with tefillin on his head, and the day became holy”, it became Shabbos. So ah, then it’s not a time when, he’s not on the road. Here it’s on the road, and one doesn’t go on the road so close to the time. So how does the mistake happen? When one sits in the beis midrash with tefillin, yes, and the day became holy, “he places his hand on them until he reaches his house”. It’s the same thing, one doesn’t need more stringency when, first one goes home to make kiddush, why not all these laws.
It could be that there’s a difference, but he did it this way. He’s in the beis midrash, he doesn’t have a minyan in his beis midrash.
Speaker 1:
Yes, presumably he first goes home to make sure that the wife lights candles etc., and to ask the questions of Yom Tov. That’s already too late for that, that needs to be done “while it’s still day”. He’s already on his way home. That’s what the sages sitting in the beis midrash, he doesn’t know all these stories.
In short, he may go home with the tefillin on, even though on Shabbos one doesn’t wear tefillin, but he shouldn’t…
House Adjacent to the Wall – Discussion of the Rambam’s Plain Meaning
Speaker 1: Perhaps it’s a matter of it shouldn’t be a breach of boundaries, so that people shouldn’t see in public people doing differently than the accepted halacha. Ah, he’s not watching there. And Yom Tov, a house adjacent to the wall where they guard them? Are we talking here again about the person who… ah… was on the road. Ah, not Shabbos.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: But perhaps also, yes, Shabbos they’ll watch, what makes it that it came until his house.
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: Not clear. People struggle here with the plain meaning of these things whether we’re talking about Shabbos or weekdays.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Okay, let’s continue. But what will he do? “And he places them there”, he puts them in the place of…
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Yes. By the house adjacent to the wall. But by Shabbos I understand it, that he’s not allowed to walk more than what he’s missing. We carry… we don’t carry. They do it outside, what does carrying mean?
Perhaps the plain meaning is that it’s more a matter that on Shabbos one doesn’t wear tefillin, or at night one doesn’t wear tefillin. “And if he didn’t remove the tefillin from when the sun set because he didn’t find a place to guard them, and they remained on him in order to guard them.” If a person is still going with tefillin from daytime, he didn’t take them off because he didn’t have a way to take them off, and it’s on him because there it’s the best most convenient place and one needs to guard them. He doesn’t need to place his hand on them.
This is talking about the house adjacent to the wall, or on the road, and if he’s holding them, one needs to guard them by the wall so he should put them in there. We’re talking about Shabbos. I don’t know, one doesn’t understand what we’re talking about. Back before Shabbos, what the Rambam is talking about here, I don’t understand a word.
In general, here is just a halacha in general. That if someone doesn’t have guarding for the tefillin, it’s not just that he can’t do this in public, but one can say at the shiur, if someone indeed didn’t put away his tefillin, but he has them on, he may leave them on even at night or even on Shabbos.
Speaker 2: So, that’s how it looks.
Halacha 13: Those Obligated in Tefillin
Speaker 1: Now, we’re going to talk about who is obligated to put on tefillin. The Rambam says, “Anyone who is exempt from reciting Shema is exempt from tefillin.” Yes, obviously both are the same mitzvah, exempt from mitzvah, all these positive time-bound commandments.
A Minor Who Knows How to Guard His Tefillin
The Rambam says, “A minor who knows how to guard his tefillin”, just as we learned a minor who can already say something, can read Shema, just as, yes, what should we learn it from? Yes, yes, a minor who knows how to speak. So he says, a minor who can guard his tefillin, is already mature enough for tefillin, “his father buys him tefillin in order to train him in mitzvos.”
Very good. Our custom is not like this, our custom is that we’re careful to do this a bit before, but it states plainly in the Shulchan Aruch here, that we don’t conduct ourselves to give tefillin to minors, but to adults.
Speaker 2: Perhaps guarding tefillin doesn’t just mean not breaking them, it means that he can with his hair, he can’t go to the bathroom. A ten-year-old boy can do as well as a thirteen-year-old boy.
Speaker 1: No, no, it could be about that, it could be about that, but the Shulchan Aruch says that we conduct ourselves, the Sefer HaIttur said that what it says “minor” doesn’t mean an actual minor, it means minor in reverse, even when he’s thirteen, let’s still wait until he’ll have knowledge to guard tefillin. And we don’t conduct ourselves that way either, we conduct ourselves that from thirteen one puts on tefillin.
Intestinal Illness
“Intestinal illness, anyone who cannot control his orifices even for a moment, is exempt from tefillin.” Okay. That even if he can yes guard his orifices, but it’s difficult for him, he’ll suffer, he’s exempt. One is not obligated to suffer for a mitzvah.
But by prayer and Shema there isn’t this law of intestinal illness, because he can stop immediately. He doesn’t need to hold on and continue, he stops quickly. Tefillin he needs to take off.
There’s also a matter that if one is passing gas one needs to stop because it’s guf naki. It’s not really enough about guf naki, it’s also a thing of awareness, it’s a minute, okay, for that minute he has… I mean it’s not… no, it could also be that tefillin he also needs to take off, he’s afraid that… but it stops, it stops the minute when you don’t feel well, you can stop and pray.
Speaker 2: Okay.
And All the Impure May Read
Speaker 1: “And all the impure may read”. And can still give with tefillin Shema. You understand, there’s no decree of Ezra’s immersion.
Speaker 2: Even in Ezra’s times was this so, or is this only today that there’s no Ezra’s immersion?
Speaker 1: I don’t know. You’re saying that you know that one combines, that the Gemara says “and all the impure may read”.
Speaker 2: Ah, but I’m asking even a baal keri that Ezra said shouldn’t learn any Torah, so about tefillin did he say yes? That they’re obligated. Ezra said that they’re obligated, one should be obligated to go to the mikveh.
Speaker 1: No, I understand. Just as when Ezra says that he’s obligated to read Shema, but if he didn’t go to the mikveh before reading Shema he’s exempt according to Ezra, right?
Speaker 2: Apparently, I understand what you mean.
Speaker 1: Even intestinal illness, you shouldn’t think that an impure person is also like intestinal illness, because we’re afraid of being impure. Ah, impurity is a spiritual thing, impurity isn’t a problem.
Speaker 2: Yes, that’s true, I understand. But I’m asking you because of baal keri. The Gemara says that baal keri, no, that baal keri may put on tefillin. Is this even according to what was made Ezra’s immersion?
Speaker 1: I’m not sure. Do you understand what I’m asking?
Speaker 2: A woman who gave birth and a niddah are pure.
Speaker 1: Okay. Yes.
One Who Is Distressed and One Whose Mind Is Not Settled
When he sleeps, the Gemara says that while sleeping he’s not allowed. Okay, well. Let’s go further. Ah, where are we holding here?
“And anyone who is distressed”, yes, an important thing. “Distressed”, or “one whose mind is not settled on him”, someone who is nervous, whatever, he’s mentally upset, is exempt from tefillin.
Here it doesn’t state the condition, this is apparently more lenient than Shema. Because by Shema there’s a law only one distressed by the distress of a mitzvah is exempt from Shema, only a groom or a mourner, he’s exempt from… but tefillin yes was, “one whose mind is not settled on him”.
Speaker 2: Yes, yes, about intention, true. Because he can’t… tefillin also.
Speaker 1: But here, by tefillin distressed isn’t relevant, perhaps by tefillin distressed isn’t relevant, I don’t know. But simply putting on tefillin without settled mind, one doesn’t fulfill. But someone who is distressed, he’s sick, or he can’t, he has a very strong distress, he doesn’t need to put on tefillin. So it states in the Rambam.
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Actually a mourner doesn’t put on tefillin, so it seems. But there it’s different, because there it’s a… that is, ah, we learned, we’re going to learn, for example, the Rambam doesn’t say Tisha B’Av that there’s a custom that one doesn’t put on tefillin on Tisha B’Av. The Rambam doesn’t say that at Mincha one should yes put them on. The Rambam says that one shouldn’t put them on at all, that one doesn’t put on tefillin in the morning. One can indeed be mistaken about this thing, that distressed is exempt.
Speaker 2: Okay.
Kohanim, Levites, and Men of the Ma’amad
Speaker 1: Another one who is exempt. Who else is exempt? The Rambam says, Kohanim when they do the service, Levites when they do the service of making song, making music, all these things. All these things, on the platform. One stands by the platform there, like the Kohanim, we learned earlier the Kohanim bless, there was the place in the Beis HaMikdash where they had their orchestra of Israel.
During the service there were three groups: there were Kohanim who did the service, Levites who sang, and there was a group of Jews who watched, who were there as anshei ma’amad, and they were emissaries of other Jews. Each week was a different ma’amad, a group from different regions who went to observe the service in the Beis HaMikdash.
All these three are services that have to do with the Beis HaMikdash. They’re already engaged in a mitzvah. So comes the service with the three groups. Therefore, all of these are exempt from tefillin, because they’re already engaged in a mitzvah.
Interesting. And also, apparently they can’t be distracted from the tefillin, but here they must be distracted, because they need to hold the sacrifices. They need to focus on the sacrifices. A difference.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Ah, perhaps it has to do with mind. That is, because one needs, when while putting on tefillin, it’s not just putting on tefillin, one can’t put on tefillin for a minute. The whole time that one has tefillin on one needs to remember that one is wearing tefillin. And therefore, during the service this will be a contradiction, one can’t do both at once. So it’s a difference, he needs to stand and look at the service, he’s not allowed to do anything else. It’s a contradiction, because tefillin requires that he not be distracted, and here in contrast is a contradiction. Tefillin isn’t a mitzvah in action, tefillin is a mitzvah that is first of all a mitzvah of mind.
Halacha 14: A Person Must Touch His Tefillin
“A person must touch his tefillin every single hour.” This is indeed a law, it’s built up in the Gemara. He says, a person must touch his tefillin reminds me of automatic cars, that they want but yes that you should put your hands on the wheel from time to time, if not it starts ringing. He says, the tefillin work, but you need to be there, you need from time to time to show that you’re still there, to reaffirm the tefillin, the tefillin should feel your touch.
He says that it could be that the Rambam, just as there’s someone who learns that the Rambam learns that every second he needs to touch them, it doesn’t make sense, every time, every second? No. “A person must touch his tefillin the entire time they’re on him, so that he not be distracted from them even for one moment.” He’s not allowed even one moment.
Why? “Because their holiness is greater than the holiness of the tzitz. For the tzitz has only one Name”, what is the holiness of the tzitz? The Name. And the tzitz has only one Name. “But there are twenty-one Names in the hand tefillin, and likewise in the head tefillin.” It has twenty-one times the Name. One needs to look in the parsha and count, that it states altogether in the four parshiyos the explicit Name appears twenty-one times. It comes out that it’s twenty-one times as important as the tzitz. Therefore one must indeed not be distracted.
Speaker 2: The tzitz also has virtues, it’s a piece of gold that is engraved with the holy Name.
Speaker 1: Ah, it seems that it’s nothing. It’s all part of it. No, he doesn’t say twenty-four times as much. Yes, the tzitz has other virtues. I hear, I don’t know.
And because the tzitz is indeed a source that one may not be distracted, yes, it states “and it shall be on his forehead always”, there’s something a source that one may not be distracted, therefore kal vachomer that the tefillin one should touch. Yes, because you could easily say that from the Kohen Gadol it’s not too much to ask, but from every Jew who puts on tefillin, every Jew.
Halacha 15: Tefillin Require a Clean Body
Another thing, “Tefillin require a clean body.” It’s another matter of carefulness, similar to touching them. Yes, “that he be careful that no wind come out from below the entire time they’re on him.” The tefillin should only be wind from above and not from below.
“Therefore, it’s forbidden to sleep in them a permanent sleep or even a temporary sleep.” One may not sleep with them, “unless he placed a cloth”, only if he covered the tefillin with something.
“And if his wife was with him”, if he has his wife with him… If we learn again, tefillin one may not sleep with the tefillin. On the one hand, if he’s going to do subjugation not sleeping, why should he then go do appeasement? Then it’s not giving. On the other hand, forbidden relations, which a person can yes guard himself from, there are two types of forbidden relations. There’s one fence, “and she wasn’t a married woman”, then if she’s a married woman, then he’s going to do appeasement with the wife, when the married woman sees that it also wasn’t.
Sleeping with Tefillin
Speaker 1:
And if his wife was with him, if he has his wife with him…
If we learn again, tefillin one may not sleep with the tefillin. A permanent sleep one may not sleep at all, because then he’ll pass gas, then he doesn’t have a clean body. A temporary sleep, which people can yes guard themselves from that part, a temporary sleep, and he didn’t place a cloth on them, and he didn’t put a cloth, if his wife was with him, then, if his wife is with him, then he’ll think about the wife, and that’s also not a clean body. That is, a baal keri is permitted with tefillin, but to do the act with the tefillin, that’s not a way.
Therefore, if not, it’s permitted to sleep in them a temporary sleep. How should he do a temporary sleep? Yes? “He places his head between his knees and sleeps.” Okay. There’s a custom as you say, this means that he puts his hands down on the table. What kind of thing is this? He puts his hands down on the table. Yes, he can on the table also, he puts the tallis over the tefillin, and he may sleep a temporary sleep with tefillin, but not a permanent sleep.
The same law that he shouldn’t spread out his hands, he’s not wearing them, he’s simply holding them in his hands. As you said earlier, one holds them, they’re hanging on you, such a thing, he has them tied with sleeping in them tefillin, not directly, not in the… that one.
Eating with Tefillin
Speaker 1:
He says further, “And one doesn’t eat in them except a casual meal.” One may not eat a fixed meal with the tefillin, only a casual meal. He says further, “But if he enters for a fixed meal,” but what then? What the law is, if one goes to a fixed meal, “he removes them and places them in a guarded place,” after he washes his hands, he needs to take them off and wash himself, and afterwards he can return to the tefillin, and he blesses on washing hands.
Speaker 2:
When afterwards? These things, because washing hands one may not do when one is wearing tefillin? Also not eating? So when does he put them on?
Speaker 1:
And afterwards, after he finishes the meal. Ah, he washes his hands, he washes his hands, this means mayim acharonim. Washing hands doesn’t mean washing hands. One comes into a meal, a casual meal first of all one may eat with the tefillin, whatever is the measure of a casual meal. This is the meal. There are many pious people, they go, they put them down, they put them on the table. I mean that the Menuchas HaShulchan says a matter, it should be on the table, he shouldn’t put them on a shelf somewhere. He’s still holding next to his tefillin. And before bentching the head tefillin, he does mayim acharonim, he puts back on the tefillin, he bentches with the tefillin. A beautiful thing to bentch with the tefillin. I haven’t yet been able to see any Torah Jew, okay, presumably the Jews in Jerusalem conduct themselves that way there.
Bathroom with Tefillin
Speaker 1:
And the law is tefillin when it’s before a bathroom, which was discussed earlier that he needs to go to relieve himself, “he shouldn’t place tefillin in holes adjacent to the public domain,” in the ancient bathrooms there were some sort of holes, openings, and there one could place the tefillin. “I’m concerned lest passersby take them.”
English Translation
“A person is obligated to do so, even if he needs to urinate,” even if someone just needs to go briefly to the bathroom to urinate, “he removes the tefillin and goes four amos from that place, rolls them in his garment like a sefer Torah,” he should roll them into his garment like a sefer Torah, meaning he should wrap them with his garment, “and holds them in his right hand against his heart, and he should be careful that no strap extends from under his hand a tefach, so that no strap should be seen extending from under his hand a tefach,” no strap should extend, even if it sticks out a bit, but it shouldn’t be a tefach. “And he enters,” once he has wrapped them he may enter the bathroom, “and when he exits, he should distance four amos from the bathroom,” then he can put them back on, he should move further the four amos, so that it won’t be connected, he should make a separation between the bathroom and the tefillin.
Permanent and Temporary Bathroom
Speaker 1:
“When does this apply? In a permanent bathroom, where drops don’t splash on him,” a permanent bathroom is set up in a system so that a person won’t get wet from going to that bathroom, it’s made with a slope downward or something. “But in a temporary bathroom,” he understands that it splashes around, “he should not enter at all, even when they are rolled and held in his hand,” even so, “rather he removes them and gives them to his friend to guard them,” he should completely remove them and give them to someone to guard them, and not enter that room, because that room is more dirty. “And some say there is no distinction even in a permanent bathroom, except when sitting.”
Speaker 2:
What is the halacha? What doesn’t come in here? What does he want from this? It’s at the end of tractate Berachos, the laws of orifices. Yes, but what doesn’t come in here? It’s not for us. How tired are you?
Speaker 1:
He means to say one should do so, one should do with one’s paper with the tefillin.
Speaker 2:
Ah, because you want to go cleanly? After when you put it back on, should it then be given in. Yes. This is a halacha, one must do so and so on. How tired are you even with measure. Do you think this is enough? Because something tired, it must be equally hot, it doesn’t splash back.
Speaker 1:
Once the cooling is simple, if he’s afraid it will splash on him, automatically in Latin completely, it’s lenient. If there is a platform that is arranged, it’s easier, it has no tricks. A great advantage of a yeshiva. Yes. How one opens a smile. Even with measure, one is one smile. But if a difficult place, it has a solution, yes, a sloped place, so it is there.
So that the bottom should sit out, it’s a simple solution, but seemingly he did it with a clean body. Did they do this so that it should be a clean body? I don’t know. Baruch Hashem, today one doesn’t need a solution, but one goes smiling.
He was wearing tefillin. There is a way that he lays water, what difference is it the same by you. Yes, it’s today’s bathroom, baruch Hashem all this has already become easier.
Tefillin at Night in the Bathroom
Speaker 1:
He was wearing tefillin. There’s no… Okay. So he went in tefillin, when he’s still wearing them in the bathroom in the evening?
At night, it already remained, he learned earlier so with a mishna how it can remain. But he doesn’t have time, yes, so meaning he had to go still before the bathroom before it becomes night. Right before sunset, just like… And he’s not going to put it back on. Right. End with measure he has here the notes. But very very perhaps it’s already end of day.
Earlier we had a leniency, that one can wrap it in the garment and go then put it back on, but here he can’t do it. But that’s only if you’re going to put it back on right after, one may hold it on the garment. But if you’re not going to put it back on right after, one may not hold it rolled in his garment, even leaving meaning a permanent bathroom where it’s clean. Rather in the bathroom, what must one do? He should place it in a vessel.
Higher God. I hold not to remove the tefillin, places them in a vessel, there place in a vessel, if it had a tefach. And then he may go with this into the bathroom also. Because the tefillin makes it like a… like a distancing. Or any vessel, one vessel, even one tefach. In the vessel, meaning it’s still a vessel of the tefillin, and it needs to have a greater separation. But another vessel, it makes a complete separation, because also it’s a vessel in his hand and he enters.
In the camp and in the bathroom tefillin, so he places them in a vessel, because also it’s a vessel in his hand and he enters. So further, either the own vessel of the tefillin with a tefach, or another vessel, even without a tefach.
Forgot and Entered the Bathroom with Tefillin
Speaker 1:
What did he forget? He forgot, I can move a bit here. He forgot and entered the bathroom and he is wearing tefillin, he forgot that he has tefillin and he’s already in the bathroom, so he places his hand on them, the gemara and midrashim already say until he finishes whatever he’s holding now in the middle, the first piece, and exits and returns, and afterwards enters and does all his needs.
Speaker 2:
Okay, why may one not… why is one not obligated to place in a… why is he in a bind? Why should he interrupt himself?
Speaker 1:
The answer is, as the great Acharonim explain, he is afraid of them lest there is great danger. One may not stop… danger borders on right in the middle.
What does Shulchan Aruch say, and he had relations with tefillin? Wait, that he should not turn neither to this side nor to that side until he removes them, but should remain as it lies, because his hands are now dirty, and a change of place is a danger.
Speaker 2:
No, good. The order of hands is to do things, it’s a danger. No, the Rambam here is a piece of lack of understanding. Okay, okay, okay, okay.
Speaker 1:
If so, the halacha is, even if one says my hands are yes clean, you say it’s not. What is it?
Tefillin in the Bathhouse
Speaker 1:
One who enters the bathhouse, so it depends where he goes. A place where people stand clothed, the part of the bathhouse where people are dressed with outer garments, a place where people stand there some naked and some clothed, there where it’s yes and yes, so one need not remove the tefillin, it’s not such an indecent place. For example, our place where one gets dressed. But one may not go put on tefillin, because it is indeed a place of naked people.
A place where people stand there naked, where everyone is completely without clothing, there one removes the tefillin, and no one should lay them.
Another place, one doesn’t enter with tefillin into the bathroom.
Tefillin in the Cemetery
Speaker 1:
A person should not pass before the dead in the cemetery with tefillin on his head, one doesn’t go in the cemetery with tefillin. So we learned, one doesn’t say any Shema there, right? Even if it’s not a cemetery, but there’s just a grave somewhere, also one must make four amos. A dead person is under the ground, one cannot look at the dead. Why? No, it’s also about the matter of it’s mocking the poor. It’s not a nice thing to go next to a dead person and say, “Well, I’m living.” What do you mean you’re living? You’re eating? No, you’re going with tefillin, you’re showing that you’re living. And he shall wear righteousness as a breastplate, and he shall wear garments of vengeance as clothing. Another thing, just as… just as it’s the same level of Shema and tefillin, is not clear. No, because “runs his garment” is exactly what is in his honor.
Carrying a Burden on One’s Head – Not Placing Things on the Head with Tefillin
Speaker 1:
There is a halacha, “one who carries a burden on his head” – one cannot, one may not carry things on the head and also carry tefillin on the head. So the one who asks about tefillin of the head has a high answer. This is because the vessel of the tefillin is on the head, and that is also, so this is like a competition, what should be.
But even with less, “it is forbidden to place on his head that has tefillin on it”. One may not place a cloth, a cap. But modest ones, modest ones, but nicer nicer. Tefillin must be the main thing that goes on the head. Must be the tefillin, not with a hat. As soon as one puts on the tefillin and he gives a poke.
Discussion: Davening Without a Hat
Speaker 2:
Anyway, you don’t agree. You need to argue. Yes, but if someone must, the mashgiach will throw him out for not going with a hat to davening, let him come, Rabbi Yitzchak, Rabbi Yitzchak.
Speaker 1:
I say that one should bring the Rambam himself. Hello, he should come to the shiur. He has our shiur on YouTube. One doesn’t need a beis medrash, one doesn’t need a mashgiach, one doesn’t need to go anywhere. He has a shiur on YouTube.
Speaker 2:
No, but I just want to bring out that there is a stringency in this. He is pious, not he is a lenient one who doesn’t go with a hat. It says in Shulchan Aruch that it’s more mehudar. It’s a matter that the tefillin should be on the head.
Speaker 1:
But one sees that the matter here is because you have something else besides the tefillin. Yes, that’s what I say. It’s a disgrace. It’s a disgrace to the honor of the tefillin.
One speaks of two letters.
Marital Relations in a Room with Tefillin/Sefer Torah
Speaker 1:
“At a time when there are tefillin or a sefer Torah in it”. Ah, another good halacha. “It is forbidden to have relations in it”. By the way, when one speaks about holiness, how one must overcome oneself, one goes with tefillin the whole day. “At a time when there are tefillin or a sefer Torah in it”. “It is forbidden to have relations in it until he takes them out or places them in a vessel, and places the vessel in another vessel that are not their vessels”. Besides the vessel, the vessel should lie in another vessel. This is called two coverings. “But if the vessel was important and designated for them, even ten vessels, are considered like one vessel”. How long… if a person places it in a… a mantle of a sefer Torah, even if he puts on three mantles and he places it still in the ark, it means still because it’s still all an honor for the sefer Torah. And not an official vessel. Because resting in a vessel within a vessel, a bed not resting under it, which is not so in a silver vessel not opposite his head, great is their guarding, even on the bed. Because it’s not yes vessel within vessel, then it can even be in his pillow even on the bed, why? Because that means already covered. Here one speaks an important thing, that still what it requires for the thing opposite his head, we also wanted to say earlier.
Halacha: Placing Tefillin in a Pillow
Speaker 1:
This is still not officially holy. When does it become yes holy? When one prepares it to place it under him and on his head, not opposite his head, in order to guard it even when it’s not with him. That means when it becomes yes holy within holy, then it can even be in his pillow even when it’s not with him. Why? Because that means already covered.
Here one speaks an important thing, a thing that belongs to the thing. Earlier also, when one spoke of tefillin, that one places it on the head in order to guard it. Right, it can be by him in the house. It’s better that one should place it in a safe in his front room, but it’s honor of the thing.
Halacha 25: The Holiness of Tefillin is a Great Holiness
Speaker 1:
Now the Rambam brings out with a beautiful matter of mussar, a talk, a new bava metzia bocher. He says so, the holiness of tefillin is a great holiness, what is this? The old bachurim don’t need? No, every old bachur needs to be a fresh bachur from time to time. The holiness of tefillin is a great holiness.
As long as the tefillin are on a person’s head and on his arm, he is humble and God-fearing. It reminds him to be humble, it reminds him to be fearful. Humble means seemingly that he has fear of exaltedness, he has fear of honor. It’s respect.
Results of Wearing Tefillin
Speaker 1:
And he is not drawn to laughter and idle talk, as long as the person goes with tefillin he is not drawn to laughter and idle talk. And he does not think evil thoughts, rather he turns his heart to words of truth and righteousness. He makes his heart available, as it stood by the prophet, as it stood by the one who goes to daven, to words of truth and righteousness, very good.
This is an interesting thing, because we learned earlier so, that tefillin one must have no distraction and one must continue. Here one learns that the reason why one must continue is because so one doesn’t think of foreign thoughts. It’s circular. It helps.
The Rambam doesn’t say that the segula carries you to pull away from foreign thoughts, rather one makes you make tefillin, one lays tefillin, and afterwards one tells you the tefillin one must go with intention. The Rambam doesn’t say here that a Jew may not speak idle talk in tefillin, he says when one goes with tefillin, automatically one doesn’t speak any idle talk. It’s a completely different talk this.
It’s understood that one must do it, because if someone doesn’t know of this, he won’t grasp at all the importance of it. But he must turn it with himself. But the Rambam says that it is as if so it is, so it goes.
Speaker 2:
Yes.
Therefore a Person Must Strive to Have Them On All Day
Speaker 1:
Rava said, therefore a person must strive to have them on all day. So, I have a tremendous thing, the more time he goes, the less time he has to be busy with foolishness.
“For their commandment is so”. So is the mitzvah, the mitzvah is indeed that the tefillin should guard you from foolishness.
The Rambam’s Affection for Rav
Speaker 1:
Rava said, Rav who was the famous student of Rav Huna the Holy. This is not the first time that he is already in this place that he brought him in. I get very excited from this that Rav is tanna upalig, because so he is two generations. Just as he stood in the introduction of Mishneh Torah, he loves things that connect generations. I can put it in my list of Rambam’s that he brings expressions.
“That he should not walk four amos without Torah”. He also brought Rav’s “that you should not remove your mind from it all day long”, did you remember? It’s a very wonderful thing. Yes, it’s connected. He loved Rav’s devotion. Something is Rav’s devotion. All his approach one saw not to go either Torah, or tzitzis, or tefillin. Because the reason is so that he should always be in a serious mood.
Speaker 2:
Very good. We move over to the words of Ramaz Batzedek.
Comparison with Tzitzis
Speaker 1:
“And this is what they said about tzitzis ‘and you shall see it'”, that we haven’t yet learned tzitzis, but tzitzis one must also have guarding when one has tzitzis? ‘And you shall see it’ and you shall remember all the commandments of Hashem’.
Speaker 2:
No, but by tefillin he didn’t say that it helps, he said that it helps because there is a prohibition.
Speaker 1:
No, I didn’t know the mishna.
Speaker 2:
That’s what he said, that it helps because there is a prohibition of obligating him to touch.
Speaker 1:
No no, I mean that it’s opposite. It’s both, it goes both.
Halacha 26: Their Commandment is to Wear Them All Day
Speaker 1:
Okay, now he should learn in by the positive commandment of tefillin, their commandment is to wear them all day, the main mitzvah. I mean, one can always do the mitzvah of tefillin. As the Rambam says, “for their commandment is so”. The main mitzvah is to go a whole day. “And one strives to have them on all day long”. So more an obligation, more a general obligation, and more a mitzvah to go with tefillin.
Whoever Recites Shema Without Tefillin is as if He Testifies False Testimony
Speaker 1:
Why? He says, because Chazal say so, that “whoever recites Shema without tefillin is as if he testifies false testimony about himself”. As if testifies false testimony, because he says the language of the tefillin that we say by “Shema”, “and these words shall be”, “and you shall bind them for a sign on your hand and they shall be for frontlets between your eyes”, and he doesn’t have the tefillin on himself. So it’s such false testimony, he is only through that because he is only fulfilling, that means false testimony.
That means, the mitzvah is a branch of the mitzvah of Shema, not a branch of the mitzvah of tefillin. But he lays it out so, that the tefillin… it’s a flaw in the Shema. My but, he wants here to announce that one must lay tefillin during davening, because then is the time that is more obligating. From here one can begin that one lays tefillin only during prayer.
I think differently. I think that the halacha here does a bit more. The halacha wants to remind you that Shema with tefillin have a close connection. Either it makes the Shema better, because it’s not an interruption, but it also makes that you should remember what the tefillin is. The tefillin is the thing that is mentioned in Shema, that it reminds us.
Whoever Does Not Lay Tefillin Transgresses Eight Positive Commandments
Speaker 1:
Okay, I would say that it’s more… Okay, I don’t need any Shema. Whoever does not lay tefillin transgresses eight positive commandments. It’s not a proof, because in the four parshiyos of tefillin there is eight times the thing. He says that the eight mitzvos he doesn’t do, so he transgresses, he actually transgresses.
And Whoever is Regular with Tefillin Lengthens Days
Speaker 1:
And whoever is regular with tefillin lengthens days, as it says Hashem is upon them they shall live. I thought that the interpretation is, Hashem upon them, that when you learn in tefillin there are 21 names, when the name of Hashem is upon them, they shall live, one lives. I mean that the word is interesting, because by day one goes with tefillin, at night not. So, the reward is that he will live day, and Hashem will be for you an eternal light, one will always be by day, he will be able to go always with tefillin.
Conclusion
Speaker 1:
Okay, until here the laws of tefillin. The Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) should help that each person should merit the laying of tefillin.