איכה פרק ד

קינה הרביעית על המצור

קינה זו נראית קינה על מוראות המצור שצר האויב על ירושלים, וניתן לראות בה תהליך העובר מן התחלת הרעב שעוד ניכרת גדולת גדולי העיר, כפי שהוא מתחיל אשר בני ציון היקרים היו כזהב וככתם וכאבני קדש, ולאט לאט הרעב בעיר מתגבר והם מאבדים את צורתם, והדבר הראשון הוא שתינוקות קטנים אין להם לאכול כי אין לאביהם ואמם מספיק בשבילם, והם מתחילים להסתובב בחוצות לחבק אשתפות אולי ימצאו. והמצור מתמשך ואפילו תקוה של סוף מר ומהיר של מהפכת סדום כבר אין להם, וכבר אפילו הנזירים החשובים או הפרושים מסתובים בחוצות לבקש לחם ואין ניכר עליהם מי הם, וכבר הכל אומרים עוד פעם עדיף היה שנמות מחרב האויב מאשר המצב הזה, והנשים הרחמניות כבר מתגבר רעבונם עוד יותר שהם מבשלים את ילדיהם, כבר אין העוללים שואלים לחם הם הלחם, היו לברות למי בשבר בת עמי. ועל כל זה לא הספיק אלא חומת ויסודות העיר מתחילים להישרף, גבר האויב ותבקע העיר, ועכשיו לא הרעב הוא הבעיה בכלל פתאום אלא ממש הדבר שאף אחד לא האמין מעולם שיקרה לא רק אנחנו אפילו מלכי ארץ כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים. נכון אף אחד לא האמין לא מלכים ולא יושבי תבל, היה אחד שהאמין, הנביא שדיבר על חטאות הכהנים והנביאים מקודם. ואהה איזה אסון הוא עכשיו, כן אותם הכהנים המכובדים כביכול שהיו שופכים דם צדיקים אבל היו מסתובבים ואין מי שיכול לגעת בהם הם כביכול קוראים לכולם לסור מהם כי הם טהורים, ולא שמים לב שבגדיהם כבר נגואלו בדם הצדיקים, עכשיו זה כבר ברור לכולם, עכשיו הם אלה שהגוים קוראים עליהם סורו טמא, לא תוסיפו לגור, אתם עלינו כמצורעים מגואלים, באמת מה שהנביא הוכיח את הנביאים ואת הכהנים נגלה לעין כל, ועכשיו כבר ברור לכולם שאין הבדל השונא לא נושא פני כהן וזקן, כנראה לא באמת היה להם איזה היכרות מיוחדת עם פני ה׳, ובכל זאת עדיין כולם ציפו אולי יבוא לנו ישועה אולי יבוא גוי אחר להילחם עברונו ולהוציאנו מן המצב הזה, והנה מתברר כי זה היה עזרת הבל ציפיה אל גוי לא יושיע, שום עזרה לא מגיעה, והאויב כבר מסתובב לנו בתוך אותם הרחובות שלנו. כבר אין אפילו רעבים מסתובבים שם צרו צעדינו מלכת ברחובותנו, הנה הסוף הגיע הסוף הגיע. בא ננסה להינצל בטכסיס אחרון נברח מן העיר אל ההרים או המדברות אולי שם נמצא מנוחה, והנה הרודפים קלים מנשרי שמים לא ההרים מפריעים בעדם ובמדבר כבר הכינו מארבם, אפילו המלך משיח ה׳ אשר סמכנו עליו נלכד באותם המארבים שהכינו, (משמע ממש שמדבר על צדקיהו שזה הסיפור שלו), וזהו. אין עוד תקוה. מה יש לנו להגיד. אפילו את שם המלך לא נוכל. אבל אנחנו בישבנו בגולה או במאסר הרודפים האלה או מי יודע איפה, אשר אנחנו רואים את שמחת וששון ושלוות אדום, אנחנו יכולים רק להגיב במרירות, הנה שישו ושמחי, אולי האדום הוא רק האח שחשבנו שהוא אח שבסוף בגד בנו והצטרף לצד השני, אוקיי תשמח תשמח, גם אני שמחתי פעם הייתי קריה עליזה, גם יומך יבוא, כך הוא סדר העולם. אני את עוני סיימתי, כבר אי אפשר שיהיה גרוע מזה, מכאן ואילך לא יכול להיות אלא יותר טוב. עם אדום עוד נשאר חשבון, עוד יתגלה הצביעות שלכם חכו.

(אכן גם בקינות אחרות נרמזים מוראות המצור, כמו אותיות ק׳ ר׳ בקינה ראשונה, קראתי למאהבי המה רמוני, כהני וזקני בעיר גוועו, כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם. ראה יי כי צר לי מעי חמרמרו, נהפך ליבי בקרבי כי מרו מריתי, מחוץ שכלה חרב בבית כמות׳, שאלה הפסוקים מדברים על אותה תקופת המתנה נוראית שבו המתינו למאהבים שיבואו לעזור להם, ובינתיים הכהנים והזקנים גוועו מרעב והאויב מסתובב בחוץ וברחובות הורג וגם בבית מות, שהם בעצמם העניינים המתוארים בקינה הרביעית, מאות מ׳ ועד פ איך הכהנים והזקנים לא חננו, ואות ע׳ איך ציפינו אל גוי לא יושיע. וכן בקינה שניה אות ל׳ ‘לאומתם יאמרו איה דגן ויין, בהתעטפם כחלל ברחובות עיר׳, שמדבר גם הוא על הרעב שבזמן המצור ואיך הילדים מבקשים מאימותיהם אוכל, שהוא המתואר כאן ביתר חריפות באותיות ג וד)

מוראות תקופת המצור

אך קינה זו כולה נראית מסודרת על סדר המצור, והיא מכולם נראית מספרת תהליך ברור של כיבוש העיר. אשר היא מן החלקים המפחידים והמצערים ביותר של כל תהליך חורבן. וניתן לנו לראות שגם תוכחת בחקותי וגם תוכחת כי תבוא וגם שירת האזינו מתמקדים מאד באיום ותיאור זמן המצור. כי יש את זמן התוכחה כאשר הכל נראה שליו והנביא מפחיד שיכול להיות רע, שהכל חשים בטוב רק היודע להביט אל הנולד רואה את הרע, והוא כואב ובודד. ויש את התקופה אחר שנגמר הכל ואנחנו יושבים בגולה נזכרים וכואבים וצופים מרחוק, שאז אכן כולם כואבים ואבלים ואין בדידות כזו באבלה, וגם הכל כבר קרה בעצם אפשר רק לצפות שיהיה יותר טוב, אכן בוכים וכואבים מאד אבל זה לא מאיים. אבל תקופת המצור היא התקופה הנוראית ביותר, אכן הנביא כבר לא בודד הכל רואים וחשים שהכל עומד להיחרב. מצד שני אין עוד שום דבר בטוח, זה המצב שעליו נאמר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה, (צ״ע ששם משמע שזה נאמר כבר בגולה גם), ועצם זה שיש איזה תקוה, אולי יבוא בסוף איזה גוי אחר ויעמוד לצד שלנו, אולי הלוחמים שלנו יצליחו איכשהו לפרוץ את המצור ולנצח, אולי המלך יצליח לברוח ולהקים התקוממות ממקום אחר, אולי לפחות אנחנו נצליח לברוח ולהינצל באיזה מדבר או יער ממוראות הרעב. כל יום גרוע מקודמו שכן הלחם והמים אוזלים והרעב מתגבר. חוסר הוודאות והפחד הוא הדבר הכי קשה, ואין לנו דרך לפנינו אין אנו רואים מה יכול לקרות ומה להתכונן ליום מחר.

וזה הכאב התבטא בפרק זה הכי בחריפות בהשוואת עון בת עמי לחטאת סדום ועמורה, שהיא הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים. אכן סדום ועמורה הם הדימוי האוליטמטיבי לעיר מרושעת שנהרסת, ככתוב ואמר הדור האחרון וכו׳ גפרית ומלח שריפה כל ארצם כמהפכת סדום ועמורה אשר הפך יי באפו ובחמתו. ואהה גדלה כאב עמי אפילו מזה שהרי סדום ועמורה לא צר עליהם אויב אלא כמו רגע נהפכו ולא ראו חרפת רעב ולא חלו בה ידי אויב, וכבר אמר דוד מלכנו נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, אפילו רחמים כאלה כמו שזכה להם סדום שלפחות היתה מפלתם כרגע שהכל נהפכו ונשרפו, גם רחמים אלה לא זכינו להם, ואין בטבע בריה מסוגלת לגרום אכזריות לאדם כמו אדם כמותו, ועל התלונה הזו חזר ואמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב, עדיף היה שיבוא עליהם חרב פתאום, ואף באותו המצור עצמו טובים היו חללי חרב, לפחות לא באה עליהם אותו הרעה המתארכת, שבה ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהם. היה עדיף להרוג את האם על הבנים מאשר הכאב הממושך הזה.

ובאמת שכל זה יש לו סיבה עמוקה כי באמת צעקת סדום רבה וחטאתם כבדה מאד נתמלאה סאתם ולא נשאר בעיר אפילו עשרה צדיקים. אבל בת עמי למרות כי גדלה עונם על חטאת סדום, מעולם לא הגיעה למדרגה כזו של מילוי הסאה, וכמאמר קדימת ב׳ שנים לנושנתם. ובאמת אילו חיכה עד שיתמלא הסאה לגמרי אז לא היה הכאב הזה אבל מצד שני היו כלים לחלוטין כי לא נשאר בהם אפילו ניצוץ טוב. אבל דווקא הניצוצות הטובים האלה בשעת צרה מגבירים את הכאב למרות שאולי בסוף זה לטובה כי מזה נבנה שוב, וכמו שאמר ה׳ לשטן על איוב אך את נפשו שמור, שהוא גורם לאפשרות יסורים אכזריים, ובכל זאת הוא המאפשר את ה׳ ברך את אחרית איוב מראשיתו. וכך אומר בסוף הקינה, תם עונך בת ציון. תם עונך ואת לא תמת. אבל פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך, כי לא שתתה את הכוס עד סופה ולכן כאשר יפקוד אותה תהיה זו פקידה נצחית, בגלל שהיא ששה ושמחה עכשיו ואין קשה לה אפילו קצת.

איכה יועם זהב

איכה יועם זהב. המקונן פותח במילת איכה, כמו שפתח בשתי הקינות האחרות, איכה ישבה בדד, איכה יעיב באפו. איכה הראשונה היא תמיהה על ציון העיר שישבה בדד, איכה השניה היא תמיהה על בעלה אדני אשר עשה כן לבת ציון. איכה זו השלישית היא תמיהה על בני ציון, איכה הועם זהבם. הרי לנו איש ואשה ובניהם, ועל שלשתם קינת איכה. (אני הגבר אומר האיש הנודד ממקומו, וזכור אומרים הבנים המתרחקים ממקומם בוכים יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות. רק ציון העיר עצמה לא זזה ממקומה והיא בודדת מבעלה ומבניה וממקומה אומרת, ולכן ישנם חמש קינות ולא שש).

הבנים האלה הם המקשרים את השכינה עם בעלה, ועל כן עליהם באה קינה גדולה ועצומה. ונכפלה ‘איכה׳ שלהם, שכן נאמר בהם איכה בשתי הפסוקים הראשונים, איכה יועם זהב, איכה נחשבו לנבלי חרש. ב׳ פסוקים אלה הם כמו משל ונמשל מפורש, איכה יועם זהב, והוא מפרש מי הזהב הזה, בני ציון המסולאים בפז, איכה נחשבו, חזר ופירש את תמיהת האיכה. והוא כי תפקיד הבנים הוא להיות המפרש את הנמשל של המשל, גם אם המשל הוא על אבני העיר והקדש, הרי זה עצמו אינו אלא משל לבאים בתוכה המשרים בה את השכינה.

ולפי שהועם זהב והשתנה הכתם הטוב ונשפכו אבני קדש בראש כל חוצות, לכן נאמר בקינה ראשונה, ‘מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים׳, כי מילות המשלים שהייתי שואל מהם ומשתמש בהם, הועם זהבם והשתנה טובתם, וכבר אין לי מילה אף להמשיל בו את יופייך ירושלים, אפילו המשלים נחשכו, ואם אני אשווה את זה לאיזה יופי של איזה מלכות אחרת, הרי זו אסוני ובכיי ומריבתי, אל מה נשווה את אהבת אלהי אמת אל בורות נשברים כבר אין לנו מילה לתאר בו את האמת שניזקק לדמות לו אלהים אחרים, עדיף שלא לעשות את זה כלל, מה אשווה לך ואנחמך בתולת בת ציון.

וכל זה לא עזר לי, תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, אבנים שהם מילים קדושת נשפכו בראש חוצות. הזהב הם הבנים כפי שהוא מפרש בפירוש, והם אבני קדש, או אבני קדש הם הבנות.

תמיהת איכה

איכה. עיקר התחושה והקושי בבא על האדם אסון גדול הוא שהוא איננו יכול להכיל אותו, שזה אינו נכנס לראש שלו, שאין לו מקום בלב שלו. לפעמים האסון כה גדול עד שהוא מעיק על הלב כאבן גדולה וכבדה והוא משא שאיננו יכול לישא. כמו ‘איכה׳ הראשונה שבתורה ‘איכה אשא לבדי׳. אי אפשר לשאת את זה.

איכה יועם זהב. מתנאי הזהב שהוא איננו מתעמעם, כיצד הייתכן כדבר הזה שהזהב יועם. ומי יוכל לעשות כדבר הזה.

ישנה הכתם הטוב. השתנה הכתם הטוב. מתנאי הטוב שהוא איננו משתנה. הכיצד השתנה.

תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. ‘אבני קדש׳, כאן יש לו ב׳ משמעויות, שהם אבנים קדושות ואיך נשפכו בראש כל חוצות של חולין. ושאבני קדש הם אבנים יקרות, ודרך אבנים יקרות ופנינים שמסתירים אותם במקום מסתור, ואיך נשפכו בראש כל חוצות. גם זה משל שהוא נמשל, כי כוונת המשל של אבני קדש אינו לקדושתם אלא ליוקרם והצנעתם. אבל הנמשל וודאי על אבני קדש ממש, ויותר מכך על בני ציון היקרים שהם אבני קדש ממש, למרות שהפסוק הבא איננו מפרש את נמשל האבנים אלא את נמשל הזהב, מובן הוא שהזהב הזה הוא אחד עם הכתם ואבני קדש, וכן דרך אבני קדש להיות יושבות על מלאת, משובצים זהב יהיו במלואתם. שהרמז בוודאי על אבני החושן והאפוד שבהם נושא הכהן הגדול את שמות בני ישראל לזכרון על ליבו, הרי כי אבני קדש עצמם אינם כי אם זכרון לבני ישראל שהם הנמשל של אבני קדש.

ויש להבין כי הדימוי השלישי הזה הוא כמו הסבר על הדימויים הקודמים. כי עיקר הקינה איך השתנה צבע הזהב, הרומז על צבע הפנים הרומז על אור הנשמה כדלהלן בהמשך הפרק. ובאמת איכה תיתכן כדבר הזה, כפי שביארנו במילת איכה. התשובה הוא ‘בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן׳. ובאמת אין הפנים עצמם משתנות אלא בהיותם מסתתרות במקום שאינו שלהם אז הם נראים כאילו הועם הזהב והושנא הכתם הטוב, אבל הזהב מצד עצמו בעצמו עומד והכתם הפז עודנו פז, בדיוק כמו אבני קדש אשר אי אפשר להורידם מקדושתם ויופיים, אבל הצער והאבל הוא על היותם משתפכים במקום שאינו שלהם.

ודע עוד כי אם יש דבר שאיננו נשפך הרי הוא האבנים, שכן אם יש מדרג בין המים הנשפכים דרך הדבש ודומיו הנשפכים לאט ובמתינות, הרי בקצה השני נמצאים אבנים שאינו מסוג החומר הנשפך כלל. (ולא מצאתי כרגע בשום פסוק שפיכה אצל אבנים אלא כאן) אבל כוונת שפיכת האבנים כאילו הבית שהיה בנוי מהם נהרס ועכשיו נשפכו האבנים, ולעיל תמצא שפיכה אצל האבנים באהל בת ציון שפך כאש חמתו, והאש לפחות אפשר לדמותה כנשפכת, והיא על האבנים נשפכה כלשונם ‘שפך חמתו על עצים ואבנים׳, אבל לאמיתו של דבר הנרמז באבנים באמת לא נשפכה כי האבנים לעצמם עומדים אלא שסידורם נהרס ונשפך זה פה וזה שם. ועיין במדרש להלן על ‘ספיר גזרתם׳ כי הספיר הזה כל פטיש שבעולם אינו שוברו. והוא נמשל האבנים האלה.

ולכן עדיין מי שהולך וסובב בכל החוצות יכול לראות את האבנים האלה כי הם בקדושתם למרות שאינם מסודרים כמין אהל ובית, והם אבני קדש בראש כל חוצות. והוא החכמה כנאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, והאבן היא החכמה או המלכות המקבלת מן החכמה, והם קוראים עדיין בראש כל חוצות שכל הנכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים שומע שם בת קול מנהמת והיא האבנים האלה.

ובזמן הטוב נאמר ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, ונמצא באמת אבני קדש שהם כסף וזהב נשפכים בראש כל חוצות מרוב שפע הכסף, ולא לביזיון אלא לשבח. ושם

ולעיל נאמר שפכי כמים לבך.. על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות. כי הלב הוא שיש לשברו עד שהוא נשפך כמים ואז הוא מצטרף אל הנפשות שהם האבנים העטופים בראש כל חוצות.

ופשוטו יש לומר, לפי התפרשות הכתובים את עצמם, שהישפכות אבני קדש בראש כל חוצות הוא ‘לא ניכרו בחוצות׳. כלומר באמת עיקר התלונה פה אינו אלא השפיכה בראש חוצות אלא הוא המשך ענין עמעום הזהב והכתם, שהסיבה שאבני קדש נשפכים בראש כל חוצות הוא שלא ניכר תארם היותם אבני קדש ולכן הרואה אותם בחוצות אינו יודע את שלפניו.

החשכת אור הפנים

ונמצא עיקר הקינה הזו על אובדן מאור הפנים, שהוא נובע מתוך אכילה והשביעה, כטעם ‘לחם הפנים׳, ככתוב ‘ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד׳, ובזמן המצור כאשר רעבים ללחם אז נחשך אור הפנים, ואותם הפנים שהיו מאירות כספיר וכפנינים אי אפשר להביט בהם כלל כי הם מראים פנים חשוכות ועצובות. והחשכה זו היא גם מילולית הפנים של כל אחד נחשכים, חשך משחור תארם לא ניכרו בחוצות, אותם אשר כל רואים יכירום כי הם זרע ברך יי לא ניכרו, צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. וגם החשכת פני הרחמים, שכן בת עמי לאכזר כיענים במדבר, וזה המידה הפנימית של הארת פנים שגדולה שבהם וודאי אם מפרנסת את בניה, בגילוי פנים ואף גילוי שדים, כפי הראוי לבנים לראות את אמותיהם ביניקתם, הרי בזמן החורבן גם תנים חלצו שד אבל בת עמי לאכזר, אפילו אותו הגילוי שאפילו התנים אשר פניהם מכוסות בשעת ההנקה כדבר המדרש שלא יאכלו את בניהם, הרי לפחות השד מתגלה לבנים היונקים, אבל בת עמי בכזה הסתרת פנים שהאמהות לא יכולות להסתכל בפני בניהם אפילו את שדיהן אינם יכולים לגלות, כיעינים במדבר, שהוא בת היענה שאומרים עליה שהיא נותנת פניה בקרקע כדי שלא לראות פני הרעה, ואומרים עליה שהיא מולידה ממבט עינים בלבד, שהוא רומז לאור העיניים העליון כמובא בע״ח, גם זה נסתר כיענים במדבר.

וכביכול גם פנים שלמעלה נחשכים, ‘פני יי חלקם לא יוסיף להביטם׳. ולמדנו שהקב״ה נושא פנים לישראל לפי שהם מדקדקים על עצמם גם בשביעה מועטה של כזית לברך בצהלת פנים. אבל בזמן שאין לחם אז פניהם של הבריות גרועות זו לזו, ואז אין הפנים יכולים להביט זה לזה. ולכן מסיים בסוף הקינה כי כל זה הוא כוס תרעלה אשר שתינו מצינו, והיא כוס המהפכת את הפנים, אבל גם עליך יעבור כוס ותתערי, שהוא מלשון ערווה שהוא היפך הפנים או גילוי שאינו גילוי פנים כי אם גילוי ערווה, אבל עון בת ציון תם ויחזור לה את פניו. ואילו בת אדום, גלה על חטאותיך.

הדימויים המתפרשים להלן

כלל פסוקים אלה הם כמשל המפרש את עצמו בפירוש בהמשך הפסוקים.

איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב. הכתם הוא התכשיט הנעשה מזהב, והזהב שלו הוא שהועם. ומהו הזהב הזה, בני ציון היקרים המסולאים בפז. וזהב היינו פז. איכה נחשבו לנבלי חרש, כפל את המילה ‘איכה׳ להודיע שהוא מפרש את ‘איכה׳ הראשון. נבלי חרש הם ההיפך מזהב, שזה יופיו מזהיר וזה חשוך. מעשה ידי יוצר הוא היפך הכתם הטוב, כי דרך הכתם הטוב לא להשתנות כי אם להישאר בצורתו, ונבל חרש בגלל היותו מעשה ידי יוצר הרי ‘וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר׳, כי הוא כמו כלים חד פעמיים שאפשר להשתמש בהם פעם אחת ולזרוק, שהרי היוצר יוצר חדשים מן העפר כרצונו.

תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות. מפרט את עמעום הזהב והשתנות הכתם הטוב, שהוא על ידי שפיכת אבני קדש בראש כל חוצות. שעל ידי שלא ניכר היותו זהב הרי הוא מתגולל בראש כל חוצות כדבר פחות. ומפרש להלן את נמשלו שלשה פעמים. ראשונה האוכלים למעדנים נשמו בחוצות. האוכלים למעדנים הם אבני קדש, שפניהם מאירים כאבנים, עכשיו נשמו בחוצות. שניה, מפרש יותר בפירוש על הנזירים, אדמו עצם מפנינים, שהוא אבני קדש, ספיר גזרתם, שגם הוא מאבני קדש, חשך משאור תארם לא ניכרו בחוצות. שלישית, נעו עורים בחוצות נגואלו בדם, אותם הנביאים והכהנים, עכשיו נעים עיוורים בחוצות כאילו כבה מאור עיניהם ואינם יודעים מה לראות, ובגדיהם מגואלים בדם כמו הדם שאומרים עליו תמיד סורו סורו אל תגעו.

גם תנים חלצו שד.

איכה יועם זהב

כוונת מגילת איכה.

זהב , כתם טוב, אבני קדש

אבני קדש – הוא המשל לא הנמשל, כי אבני קדש הם יקרות,

איכה הוא פירוש על איכה

איכה – יועם זהב

איכה – נחשבו לנבלי חרש

מסולאים בפז – זה גם משל ונמשל, מהוללים שמדמים אותם לפז

ר״י קרא – יועם זהב זה מה שמתואר להלן, חשך משחור תארם

ב

תנין

יענים

בעלי חיים שנזכרים בהקשר של הקינה

משמע שעוסק ברעב במצור ולא בקינה על יאשיהו

אוכלים – נשמו – תמד עסוקם בעדון ועכשיו פוסטעווען זי ברחוב (י״א)

בגדים – תולע

ו

עון לכאורה גם העונש ולא רק החטא (ורשי מפרש שזה

–