יש נידון בגמרא אם יש מעלה לאדם להתוודות על חטאיו ברבים "מכסה פשעיו לא יצליח" או דווקא המעלה הוא לכסות את החטאים ולהתוודות בינו לבין קונו בלבד "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"
מחלקים חילוקים שונים, בין חטא מפורסם לשאינו, ובין חטא בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
הזוהר מכריע כנראה שיש לכסות כל חטא, וכך נראה לי הכרעת מנהג ישראל, התוודות פומבית נמצאת באיזה כנסיות אבל לא זכור לי שיהיה כזה מנהג יהודי מעולם, אפילו לא בתור תיקון תשובה ואפילו לא בתקופה שהרבנים היו נוהגים להורות על תיקוני תשובה קשים, אלא הכי הרבה הוא שאמרו ווידוי בנוסח כללי. אפילו על התוודות בפני רב ומורה דרך שנהגו בו איזה חסידים רבו מאד המקטרגים ורבי נחמן שהנהיג את המנהג ביטלו בהמשך.
ופשוט שהסיבה לכך הוא ככל שמכירים יותר את הרבדים האישיים והפרטיים של האדם, ככל שמכירים שעבודת יי קיימת בפנימיות הנפש, כך מכירים יותר שגם החטאים של האדם אינם ענין לאף אחד ואפילו לא לעצמו ברבדים חיצוניים שלו אלא במקום הקדש הקדשים. לא החטא באמת ולא הסליחה באמת יש להם קיום ברובד פחות מופנם מזה.
הגמרא אומרת שת"ח רגיל לשנות בדיבורו בקשר לעניינים הפרטיים שלו, ולהכחיש שהם קיימים אם הוא נשאל. אני מפרש דהיינו שאם שואלים אותך אם חטאת ראוי לך לענות חלילה, אני, לא חטאתי מימי אף לא עלה על דעתי לחטוא. לא מתוך איזה הצגה שקרית, אלא מתוך שכבוד האדם כבוד האל וכבוד הציבור מחייבים לענות כך, ובציבור אני אחראי לכבודם יותר משאני אחראי להצגת האמת הפנימית שלי. אם אני חטאתי אין לך שום סיבה לדעת על זה.