ונכתב בספר
כאשר מסתלק האדם מעולם לעולם, (בין כאשר עולה נשמתו בשעה המכונה לבני אדם מיתה, בין כאשר עולה נשמתו למעלה בלילה, בין כאשר עולה נשמתו מכח עצמו בהכנתו, או בכח עליות השבת), מגיע תחילה לשער אותו העולם. ובשער העולם יושבת הישיבה והבית דין של מעלה של אותו העולם, שהוא בית דין וישיבה שלמעלה ביחס לבית דין וישיבה שלמטה שבעולם הקודם. ואז הישיבה שלמעלה מתחילה ללמוד את הסוגיה הנקראת נפש אותו האדם.
ואל תטעה לחשוב שלימוד זה הוא הדין הידוע בשעת מיתתו של אדם, שהרי הדין בהכרח חל בטרם מת שכך למדנו אין מיתה בלא עון, ואם כבר נידון האדם למיתה ומת מה צורך יש לדין מחודש, ואם תאמר הדין הוא על שכרו בעולם העליון הלא גם זה הוא בכלל הדין שקדם למיתתו, שהרי כך למדנו שמיתת ויסורי האדם בעולם הזה מתקזזים נגד שכרו בעולם הבא, אם כן גם שכר העולם הבא השייך למעשיו בעולם הזה נידונו בחדא מחתא עם הדין על ייסוריו או מיתתו.
אלא הישיבה מתחילה לעיין בספרו. שכן כל אדם במשך חייו מחדש חידושי תורה והם נכתבים בספר. ככתוב אז נדברו וגו' ויכתב בספר זכרון לפניו. ואל תטעה לחשוב שכאשר האדם רושם חידושי תורתו בספר בעולם הזה שהוא הראשון שכתב אותם החידושים. אלא תיכף בשעה שחידש את החידושים הרי הם נכתבים על ידי מלאכים מסוימים ממונים על כך בישיבתו שלמעלה, וספר זה נחתם עד שבא המחבר אל המקום שבו ראוי ללמוד אותם ומתחילים לעיין בספרו. ואם יש אדם שכותב ספרים בעולם הזה דע שאינו אלא כמעתיק מספרו שבעולם העליון הנכתב שם על ידי המלאך ספריאל.
ואל תטעה לחשוב שחידושי תורה אינם אלא חידושים שיש להם דיבור המתחיל ואם תאמר ויש לומר. שכן יש מי שמחדש ניגונים חדשים וגם הם נכתבים בספר תווים שלמעלה בישיבתו. ויש מי שמחדש אנחה על מצבו בעולם הזה וגם זה נכתב בספר מיוחד שהוא ספר אנחות, ויש מי שאינו מבטא דבר כלל אבל מעשי חייו נכתבים בספר סיפורי מעשיות שלמעלה, וכל הספרים האלה חתומים בהיכל ישיבתו העליונה.
וכאשר מגיע המחבר שם תיכף מתעוררים כל הנשמות השייכים לישיבתו אשר שם, הן אלה הראויים להיות רבותיו הן אלה הראויים להיות חבריו הן אלה הראויים להיות תלמידיו, והם אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, הנה הזמן שחכינו שעמד המחבר ליד ספרו כעת ראוי לנו להתחיל לעיין בחידושיו, שכן אין ראוי לדון את האדם שלא בפניו ואין ראוי ללמוד מתורתו עד שבעל השמועה עומד נגד הלומד.
ואם היה בחידושיו פגם כלשהו, דהיינו שעלה בליבו קושיא על מנת לקנטר, או חידש חידוש שידע שאינו אמת על מנת להגיע למטרה חיצונית כלשהו, ממילא מתעוררים כנגדו מלאכים הבאים לסתור את חידושיו, והם מקנטרים כנגדו לומר ראו זה אמר דבר ומפורש בגמרא אחרת נגדו, או ראו זה חידש ניגון והוא מזייף בניגונו. ואז מתחילים בני הישיבה להתווכח אם צדק בדבריו אם לאו, והמחבר מביא לעצמו ראיות לכאן ולכאן, ואם חלילה מתברר שאכן חידש חידוש שאינו נכון, אז קורעים את ספרו ואין הספר נכלל בספריה העליונה וזה נקרא שנגמר דינו למוות העליון.
ולפעמים נמשך בישיבה שלמעלה זמן רב וויכוח לפרש את דברי החכם בסוגיה פלונית זה אומר ככה וזה אומר ככה ואפילו הקב"ה בעצמו לפעמים מתערב ומביע את דעתו. ואז כאשר החכם עולה לישיבתו מיד נאספים הכל סביבו ושואלים אותו הנה סוף סוף ראינו אותך האם נתכוונת כך או כך, ולפעמים מפרש החכם בחידושו שלא כפי שהקב"ה עצמו הבין, והיינו גם בחידושי הסיפורים והניגונים לפעמים נדמה להקב"ה שעשה אדם משהו באופן כזה אבל בשעת הסתלקותו הוא מפרש את דבריו באופן אחר והקב"ה מקבל את דבריו שהרי הוא מחבר הספר, וזה נקרא שנגמר דינו לחיים.
ולפעמים מתווכחים כל כך החולקים על דבריו עד שהם אומרים שזה בוודאי טועה בדבר משנה ובשיקול הדעת והם מוחקים את הכתוב בספרו וכותבים על הספר עצמו היפך דבריו, ואז נכנס הספר בספריה העליונה אלא שהוא בהיפוך כוונת המחבר, ולפעמים אומרים זה דרוש הוא לפעמים אומרים אכן המחבר חטא ויש להפוך דבריו, ואז הוא נכנס לספריה העליונה במהופך. [עד כאן מבואר בזוהר בלק קפה, ב עיי"ש כי פירשתי]
ודע, שזהו סוד ספרי אחשורש והמן. כי המן הזמין את סופרי המלך דהיינו המלאכים העליונים הנקראים סופרי המלך, וביקש שיכתבו שם את חידושיו שהוא היה מחדש בידיעת דת ודין, וכאשר נכתב שם אשר לא תבוא ושתי וכו' הסכימו כל המלאכים העליונים ואמרו אכן לא תבא ושתי. אבל כאשר התחיל לכתוב על ספרו את הגזירה להשמיד ולהרוג, ויצא הדבר, מיד נכנסו מרדכי ואסתר אל הישיבה שלמעלה והם היו באותו הזמן ראשי הישיבה שעל כל הישיבות ואמרו שאי אפשר שכך עלה בגורל המן והרי דבריו מופרכים מכל התורה כולה ומן השכל ומן הסברא והכיצד ייתכן להרוג את כל היהודים, אלא בוודאי כוונת הספר העליון שהוא פור העליון אינו להרוג את היהודים ולתלות את מרדכי על העץ אלא להרוג את כל שונאי היהודים ולתלות את המן על העץ. וכאשר בא הדבר לפני המלך בזמן עלייתו לאות ישיבה בלילה ההוא וקרא בספר את גדולת מרדכי הסכים גם הוא בוודאי שאין הפירוש כך, אך אמרו מהרו להביא את המן שכן המחבר הוא היודע את כוונת ספרו, הביאו את המן והוא דרש בכבוד עצמו, עד שבאה אסתר ובא חרבונא ואמר הלא הנה העץ אשר הכין המן, היינו יש עוד כוונה עמוקה גבוהה בספרו של המן, ואמר המלך אכן תעלו את המן לאותו המדרגה העליונה, ושם נגלה לעיני כל כי אכן כוונת הספר היה להרוג את אויבי היהודים, ונהפוך הוא, ואז כתבו מרדכי ואסתר כטוב בעיניהם בספרים המפורשים ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר.