כמדומה לי שהציבור לא משיג את הפשט הפשוט הכתוב בכל ספרי הקבלה והחסידות למה את עמלק מוחקים לגמרי ולא כן שאר האומות.
ההבדל הוא כמו ההבדל בין כשאני משלים פשרה עם חברי על ממון או שום דבר גשמי, ובין כשיש לי וויכוח עם חברי בדבר עיוני.
שכל וויכוח שהוא על דבר גשמי, בהכרח שאפילו אם יש לי 'ניצחון מוחלט' שעדיין אני מפסיד משהו ואין ביטול גמור של המנגד, שהרי לכל ניצחון יש מחיר ודברים גשמיים לא ניתנים לביטול מוחלט כי אם לתמורה פושט צורה ולובש צורה. וגם אם יש ניצחון עצום שמהפך את יחסי הכוחות לגמרי עדיין העבר שבו היה מחיר לא נמחק.
אבל וויכוח שהוא על שכל, הרי כאשר אני מוכיח במופת שהשכל של המנגד מוטעה, אז לא נשאר ממנו כלום אפילו פירור אחד. שהרי טעות שיש לו חלות במציאות מכל מקום יש רושם במציאות, אבל טעות שכלית לגמרי אם הוא טעות אז הוא בטל במציאות ומעולם לא התקיים כי איפה הוא הטעות.
והמחלוקת שלנו עם עמלק הוא סימן למחלוקת רעיונית שכלית לא מחלוקת פיזית או ממונית, ומלחמה כזו בלבד אפשר שתהיה בה ניצחון מוחלט.
ואם תחשוב אם כן הרי זה כביכול יותר אכזרי, או תקשה הרי גם בכל טעות שכלית יש איזה נקודה נכונה שאחרת לא היה בזה טעות. התשובה הוא שאדרבה ככל שהמנגד היה בכלל צודק הרי אין לנו איתו וויכוח כלל, הוויכוח הוא רק על עצם הצורה של הטעות שלו שבו הוא מנגד לנו. ולכן הניצחון השכלי הגמור הוא גם השלום השכלי הגמור כי לא התבטל לחלוטין מכל וכל ולמפרע אלא עצם ההמשגה שיש ניגוד ומחלוקת, וברגע שהכל מודים אז לא היה עמלק מעולם וגם אין שום מחלוקת בעולם.
ואם גם לנו יש אמת חלקית ואיזה טעות אם כן אדרבה גם העמלק שלנו יתבטל.