אברהם אבינו היה הסיפור עצמו. יי לא התגלה אליו ואמר 'אני אלהי אביך'. או אפילו 'ואהיה לך לאלהים'. הוא פשוט היה אלהיו. והוא הלך איתו.
יצחק אבינו פשוט הצטרף לסיפור של אביו 'אנכי אלהי אברהם אביך.. בעבור אברהם עבדי".
אצל יעקב אבינו הכל כבר היה מודע מדי. הוא התפלל 'אם יהיה אלהים עמדי וגו'. והודה 'לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק' אבל תמיד הדבר נמצא אצלו בספק, במין מרחק שכזה. כאשר רחל מתלוננת בפניו שאין לה ילדים הוא אומר לה מה את רוצה ממני, אני לא אלהים, זה היה תודעתו כל חייו, התחת אלהים אנכי. לפעמים הולך לי עם אלהי אבותי. רוב הזמן אני פשוט עושה לעצמי. הוא מתפלל 'אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו'. ולמעשה, עושה הכל לבד.
יוסף כבר ביקש פתרון לבעיית אביו. הוא גם אינו מחכה להתערבות אקטיבית על כל צעד כאברהם ויצחק. אבל הוא גם לא בורח ועושה הכל לבד כיעקב. הוא אינו אומר 'התחת אלהים אנכי'. כאילו היה ראוי שאהיה תחת אלהים, שאקרא ויאמר הנני, אבל אינו כן. הוא מבין שהכל מנוהל מלמעלה. 'לאלהים פתרונים'. למחיה שלחני אלהים לפניכם'. הוא אמנם אינו רואה את ה' מדבר אליו וגם אינו מתפלל אליו בעת צרתו. אבל הוא מאמין שהכל משמים והוא יפרשן מדעתו את הנראה לו. ספרו נא לי.
אפשר לקרוא לזה רגע הולדת הגישה הפרשנית להשגחה. אנחנו לא גורמים לה והיא לא גורמת לנו אבל אנחנו מזהים את דפוסיה בעולם ואנחנו יכולים לפתור את חלום העולם על ידי הקדמות מושכלות לנו ורמזים נרמזים לנו.