סיכום השיעור 📋
ספר דברים פרק כ׳ — דיני מלחמה (פרשת שופטים)
הקשר והמיקום בתוך פרשת שופטים
כל פרשת שופטים עוסקת במשפט ציבורי ובסדר הציבורי. פרק כ׳ פונה באופן ספציפי לדיני מלחמה — דינים שהם חדשים לחלוטין לספר דברים ללא מקבילה בארבעת הספרים הקודמים. זה מתאים לדפוס שהרמב״ן מדגיש שוב ושוב: חלק מהדינים במשנה תורה חוזרים על ספרים קודמים, חלק שונים במסגרת או בפרטים, וחלק הם חדשים לחלוטין, שייכים באופן ספציפי להקשר של עם על סף כניסה וכיבוש הארץ.
אמנם היו קודם לכן *סיפורים* על מלחמות שמשה נלחם (סוף ספר במדבר), וחלק מההלכות מאותם סיפורים עשויות לתפקד כדיני מלחמה כלליים (למשל, טהרה מטומאת מת לאחר קרב, דיני מלחמת מדין), אך פרק כ׳ מספק את המסגרת החיובית והכללית — כיצד נלחמים מלחמה, מגבלות על לחימה, ותנאים לשלום לצד השלכות לדחיית שלום. שני הצדדים הללו בהכרח הולכים יחד: אי אפשר לקיים דינים המציעים מרחב לשלום בתוך מלחמה מבלי שיהיה גם הרתעה למי שדוחה את השלום.
נעדר באופן בולט מהדיון הזה השאלה שנקראת מאוחר יותר “מלחמת צדק” — אילו מלחמות בכלל צריך לנהל. הפסוק פשוט מניח כי תצא למלחמה על אויביך. ההחלטה *האם* לצאת למלחמה שייכת למלך (שנדון קודם לכן בפרשה) ואולי דורשת אישור של הסנהדרין (לפי התלמוד). זה כנראה לא משהו שניתן לחוקק; רק *ניהול* המלחמה מחוקק.
—
פסוק כ׳:א׳ — הדין הראשון: אל תירא
ההוראה הפותחת: כשאתה יוצא למלחמה ורואה סוסים, רכב ופרשים המרובים ממך בהרבה — לא תירא מהם, כי ה׳ אלוהיך עמך, המעלך מארץ מצרים.
זה מתחבר לנושא מרכזי בספר דברים: יציאת מצרים כפרדיגמה. מצרים הייתה מפורסמת דווקא ברכבה (שש מאות רכב בחור), והקב״ה הושיע את ישראל דרך מעין קרב בקריעת ים סוף. הלקח: כשם שה׳ הביס אז את הכוח הצבאי של מצרים, כך הוא יכול לעזור עכשיו — בהנחה שהמלחמה מתנהלת על פי ערכיו של האלוהים שגאל אותך.
הרמב״ם מונה זאת כמצווה/דין ממשי. השאלה המובנת: איך אפשר *לצוות* על מישהו לא לפחד? התשובה היא ש״ציווי” כאן פירושו שזו דרישה מבנית של יציאה למלחמה. פחדנות ואובדן מורל הם הגורמים הגדולים ביותר לתבוסה, במיוחד בלחימה עתיקה (אם כי זה נשאר נכון גם היום). התייחסות לפחד אינה רק עידוד — זה מרכיב יסודי במסגרת החוקית של מלחמה.
—
פסוקים כ׳:ב׳-ד׳ — נאום הכהן לפני הקרב
כשהצבא מתקרב לקרב, הכהן צועד קדימה ופונה אל העם. הוא פותח בשמע ישראל — “שמע ישראל” — הדרך הסטנדרטית שבה נאומים מתחילים בספר דברים (מקביל לשמע היומי המפורסם, אך כאן מתפקד פשוט כ״הקשיבו”).
הנאום: אתם הולכים למלחמה על אויביכם. אל תיראו. המשנה מדגישה באופן מעניין את המילים על אויביכם — “על *אויביכם*”. לפעמים חיילים צריכים תזכורת שהכוח המנוגד הוא באמת האויב. זו לא מלחמת אחים; אלה אויבים שפועלים כאויבים, ואתם חייבים להגיב בהתאם. אל תתבלבלו.
ארבעה מונחים כמעט נרדפים לפחד משמשים: אל תיראו, אל תחפזו (אל תמהרו לברוח), אל תערצו (אל תישברו/תתמוטטו) — כולם מבטאים את אותו רעיון מרכזי: אל תתנו לפחד לשבור אתכם, כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם.
—
פסוקים כ׳:ה׳-ח׳ — ארבע קטגוריות של פטור מקרב
מהעיקרון שהמורל הוא עליון נובעת השלכה מעשית: אנשים שסביר שיפחדו או יוסחו צריכים להישלח הביתה, כי הם יערערו את יעילות הצבא. זה מניב שלוש רמות של אותו רעיון: (1) המצווה הכללית לא לפחד, (2) נאום המורל של הכהן, ו-(3) השוטרים (קצינים/אוכפים מתחילת הפרשה) מכריזים על פטורים.
שלושה פטורים המבוססים על נסיבות חיים לגיטימיות
1. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו — הוא חושש למות לפני שאי פעם גר בו; מישהו אחר ייקח את ביתו.
2. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו — אותו היגיון. הפועל חלל בהקשר של כרם פירושו אכילה מפירותיו הראשונים.
3. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה — זה אחד המקורות הטקסטואליים להבחנה בין אירוסין לנישואין. הוא השקיע מאמץ בהשגת אישה אך מעולם לא השלים את הנישואין.
העיקרון הבסיסי לשלושתם: אנשים אלה נמצאים בשלב בחיים שבו מוות יהיה *במיוחד* מר — לא שמוות במלחמת צדק הוא אובייקטיבית לא נכון עבורם, אלא שהפחד שלהם למות לפני השלמת משהו חשוב יפגע ביכולת הלחימה שלהם. הפסוק מביע את דאגתם הפנימית (“פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו/יחללנו/ייקחנה”), והמסקנה המעשית היא: לך הביתה.
פטור רביעי, רחב יותר
מי האיש הירא ורך הלבב — כל מי שפשוט פחדן או רך לב צריך גם כן ללכת הביתה, כדי לא להוריד את המורל של אחרים. קטגוריה רביעית זו שונה משלוש הראשונות: אותן שלוש יש להן סיבות ספציפיות מוצדקות; זו היא כלל גורף כללי לכל מי שהפחד שלו, ללא קשר לסיבה, יידבק בשאר הצבא.
מחלוקת תנאים מפורסמת עוסקת בשאלה האם האיש הפחדן הזה הוא מישהו שפוחד בגלל *עוונותיו* (חטאים שגורמים לו להרגיש לא ראוי להגנה אלוהית) או פשוט מישהו שממש חסר אומץ ואינו יכול להתמודד עם מראה הקרב. כך או כך, הוא צריך ללכת הביתה.
—
פסוק כ׳:ט׳ — מעבר לקרב: מינוי שרי צבאות
לאחר שה*שוטרים* מסיימים לדבר, ופקדו שרי צבאות בראש העם — שרי צבאות ממונים להוביל את העם לקרב. הרצף חשוב: תחילה יש לוודא שכולם מוכנים ושאלה שצריכים לעזוב עזבו, ואז לארגן את סדר הקרב. המשנה קוראת זאת כקביעת נקודת אל חזור — ברגע שההזדמנות לעזוב חלפה, עזיבה הופכת לעריקה, הניתנת לעונש ונמנעת פיזית.
—
פסוקים כ׳:י׳-י״ד — הצעת השלום לערי האויב
דין קריטי שולט באופן שבו מציעים תנאים לאויב. לפני הקרב, וקראת אליה לשלום. “שלום” זה הוא באמת הצעה של שליטה/כניעה, לא נסיגה. נקודה קריטית ולעתים קרובות לא מובנת: הצעת השלום מניחה מלחמה *מוצדקת*. התורה לא אומרת “אל תילחמו מלחמות מיותרות” — זה ברור. אלא, אפילו כשהמלחמה מוצדקת, אפילו כשהאויב ראוי לכיבוש, עדיין חייבים להציע תנאי כניעה.
שתי תוצאות
1. אם הם מקבלים שלום — הם פותחים את שעריהם, והאוכלוסייה הופכת ל*מס* (נתיני מס/מחווה). *מס* עתיק לא היה בהכרח כספי — זה יכול היה להיות לקיחת יבולים או גיוס עבודה. האנשים נשארים בחיים כעיר נתינה תחת המלך הכובש.
2. אם הם דוחים שלום — מטילים מצור. עם הניצחון, כל הזכרים (*כל זכורה* — כלומר חיילים/גברים בגיל צבאי, לא ילדים) נהרגים. נשים, ילדים, בהמה ורכוש הופכים לשלל מלחמה.
התנאים הקשים לסירוב חיוניים כדי להפוך את הצעת השלום לאמינה — זה מקביל למשפט הרומי שבו ברגע שכבש המצור נוגע בחומה, תנאי השלום פוקעים. ללא השלכות אמיתיות לסירוב, אויבים פשוט היו מקבלים שלום ברגע האחרון, מה שהופך את ההצעה לחסרת משמעות.
—
פסוקים כ׳:ט״ו-י״ח — החריג של שבעת העממים
הרמב״ם, בהסתמך על גמרא, סובר שאפילו לשבעת עממי כנען (*שבע אומות*) הוצע שלום בתחילה. ההבחנה חלה רק לאחר שהשלום נדחה:
– ערים רחוקות — התנאים הסטנדרטיים לעיל חלים (כיבוש או מצור עם הרס חלקי).
– שבעת העממים (חתי, אמורי, כנעני, פריזי, חוי, יבוסי) — אם הם דוחים שלום, לא תחיה כל נשמה — שום דבר חי לא נשאר בחיים, כולל נשים וילדים. יתרה מזאת, *חרם* (איסור מוחלט) חל: אפילו רכושם ותרבותם החומרית חייבים להיהרס, לא להילקח כשלל.
הסיבה מוצהרת במפורש: מכיוון שעממים אלה יחיו לצד ישראל, אויבים כבושים ימשיכו לתרגל את תרבותם המתועבת — כולל הקרבת ילדים — וילמדו אותה לישראל. ככל תועבותם — השפעתם התרבותית היא הסכנה. זה מתחבר לאזהרה במקום אחר: פן תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך — אפילו לקיחת הזהב, הכסף או החפצים האטרקטיביים שלהם מסתכנת בייבוא תרבות עבודה זרה שלהם. ה*חרם* פירושו אפוא השמדת כל התרבות החומרית, לא רק אנשים.
—
פסוקים כ׳:י״ט-כ׳ — דין עצי פרי בזמן מצור
מגבלה אחרונה על לוחמת מצור: לא תשחית את עצה — אל תשמיד עצי פרי במהלך מצור ממושך. השאלה הרטורית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור — “האם עץ הוא אדם שצריך להיכנס במצור נגדך?” — מבהירה את ההיגיון.
העיקרון הרחב יותר: מחוץ להקשר של שבעת העממים, המטרה אינה לעולם הרס מוחלט. המטרה היא לכבוש ו*לשמר* את העיר כמקום מתפקד. הרס תשתית חיונית — עצי פרי המספקים מזון — הוא לא פרודוקטיבי. אתה צריך את העצים האלה לעצמך לאחר הכיבוש.
עם זאת, עצים שאינם עצי פרי *מותר* לכרות לבניית ציוד מצור (מגדלים וכו׳). האיזון המעשי: שמירה על תשתית פרודוקטיבית תוך שימוש במשאבים לא פרודוקטיביים למטרות צבאיות. המצור נמשך עד רדתה — עד שהעיר נכנעת.
תמלול מלא 📝
דיני מלחמה בספר דברים פרק כ׳
מבוא: ההקשר של דיני המלחמה בפרשת שופטים
אנחנו קוראים בספר דברים, פרק כ׳. כפי שדיברנו, כל הסדרה הזאת — כל פרשת שופטים — עוסקת במשפט ציבורי או בדיני הסדר הציבורי. ועכשיו, באופן ספציפי יותר, יש לנו דיני מלחמה.
הפרשה שמתחילה כי תצא למלחמה — כולם מכירים את הדין הזה, שהוא תחילת הפרשה הבאה, הנקראת כי תצא על שם פתיחתה — עוסקת בדינים ספציפיים של מלחמה. אבל כאן יש לנו את ההסדרה, את דיני המלחמה, יותר את תחילת המלחמה, את הדינים הכלליים של מלחמה. יש קצת הלוך ושוב לחלקים אחרים ואז זה חוזר לזה, כפי שנראה בפרקים הבאים.
זה, כמובן, חלק מהדין, או סוג של דין, שלא מוזכר כלל בספרים הקודמים. הרבה ממשנה תורה — אחד הדברים שתמיד צריך לשים לב אליהם, והרמב״ן כל הזמן מדבר על זה — זה אילו דינים הם חזרות על ארבעת הספרים הקודמים, אילו דינים יש בהם הבדל כלשהו באופן שהם ממוסגרים או בפרטים שלהם מארבעת הספרים הקודמים, ואילו דינים הם חדשים לגמרי, שייכים רק להקשר הזה של התורה שניתנת לעם שנמצא על סף הכניסה לארץ וכיבושה. ודי ברור שדיני המלחמה הם אלה ששייכים לקטגוריה הזאת.
סיפורי מלחמה קודמים והדינים שלהם
כמובן, כבר היו לנו סיפורים על משה שנלחם מלחמות, במיוחד בסוף ספר במדבר, שדיברנו עליהם שם. ויש כמה דינים שאפשר להבין שהם דינים כלליים של מלחמה, איך צריך להילחם במלחמות — במיוחד הלכות המלחמה נגד מדין, הלכות הטהרה מטומאת מת, שבאות אחרי דיני המלחמה. וחלק גדול מזה הוא שצריך להיטהר מנגיעה באנשים מתים, או אולי אפילו ממעשה ההריגה שלהם במלחמה.
אבל כאן יש לנו דינים כלליים יותר של מלחמה. במילים אחרות, גם את ההיבטים החיוביים — גם איך נלחמת המלחמה, וכמה דינים על זה, וכמה הגבלות, או כמה, מה שהיינו קוראים עכשיו, דיני מלחמה, כמה הגבלות על המידה שבה אפשר להילחם במלחמות, אבל גם קצת מההיפך. ואלה הולכים ביחד, כפי שנסביר, וזה די ברור לכל מי שעוקב אחרי איך הדברים האלה עובדים. אי אפשר לקיים דיני שלום, של איך נותנים מקום לשלום בתוך מלחמה, אם אין גם את הצד השני, שהוא סוג של עונש או הרתעה על אי קבלת השלום הזה, או על אי שיתוף פעולה עם המלחמה.
היעדר תורת “מלחמת צדק”
כמובן, מה שחסר לגמרי בדיונים האלה הוא השאלה, שנקראת מאוחר יותר שאלת מלחמת הצדק — כמו לאילו מלחמות בכלל צריך לצאת? השאלה הזאת לא נדונה כאן. וזה ברור שמניחים כפי שהפסוק מתחיל: תצא למלחמה על אויביך. אז כמובן, אפשר לומר שהאויבים שלהם הם אויבים כי הם יצאו למלחמה נגדם. אבל לקרוא את זה בצורה יותר הגיונית, שזה, כמובן, ההחלטה לעשות מלחמה היא כנראה ההחלטה שהמלך עושה, שראינו קודם, או אולי השופטים — בתלמוד, נראה שזה דין, אז צריך לשאול את השופטים. אבל בוודאי, זו עבודת המלך, וזו עבודתו של מלך צדיק להחליט — אחת מעבודותיו העיקריות היא להחליט אילו מלחמות נכון וראוי להילחם.
זה לא נדון כאן ואולי לא נראה כמשהו שאפשר לחוקק. הדבר היחיד שמחוקק הוא הדרך שבה נלחמים. ויש כמה הבדלים ספציפיים בין סוגים שונים של מלחמה ואיזה סוג של תנאים צריך לתת בכל אחת מהן, כפי שנראה. זה נראה שזה הדין.
הדין הראשון של מלחמה: אל תפחד (פסוקים כ׳:א׳)
עכשיו, הדבר הראשון שצריך להתחיל בו בהתחלה. הדין הראשון של מלחמה, ההוראה הראשונה למלחמה — קשה להחליט אם זה דין. הרמב״ם חושב שזה ממש דין. אבל כמובן, אפילו הרמב״ם הבין מה זה אומר. זה לא כמו דין במובן של דין פולחני, שהוא כזה.
הדין הראשון הוא: כשתצא למלחמה, תראה סוסים, תראה רכב, רוכבים, הרבה יותר אנשים ממך. וכמובן, צריך לחשב מראש אם יש סיכוי לנצח. זה לא אומר שצריך לצאת למלחמות שבהן אתה במיעוט. מה שזה אומר הוא שגם אם אתה יוצא למלחמה ואתה רואה הרבה סוסים, הרבה רוכבים, הרבה רכב, יותר ממך, אל תפחד מהם כי ה׳ אלוקיך עמך, אשר העלך מארץ מצרים.
הלקח של יציאת מצרים
זה אחד הלקחים החשובים של יציאת מצרים, שאנחנו לומדים לאורך ספר דברים מההתחלה שלו, מהנאום הגדול של משה בהתחלה. ובדין כאן, בדיוק כמו שאלוקים הוציא אותנו ממצרים, שברור שהיו להם גם רכב — זה הדבר שהיה למצרים בצורה המפורסמת ביותר, שש מאות רכב בחור שלהם מיציאת מצרים — ואלוקים הציל אותנו במלחמה, נכון, ובסוג של מלחמה, בקריעת ים סוף מהמצרים, אז באותה דרך, הוא יכול לעזור לך במלחמה הזאת. כמובן, בהנחה שזה נעשה לפי המידות, לפי הערכים של האלוקים שהוציא אותך ממצרים, כפי שדיברנו בשיעורים קודמים, איך אתה פועל בדרך של האלוקים הזה שמלמד אותך והסיפור הזה שמראה לך.
למה זה נחשב דין
וכאן יש את ההצהרה הכללית הזאת: אל תפחד מהם. כמובן, הרמב״ם אומר שזה כמו דין, כי כמובן כולם יודעים שפחדנות ואובדן המורל הוא הדבר הכי גדול שגורם לאנשים להפסיד מלחמות, ובמיוחד בדרך שבה נלחמו מלחמות עתיקות, שבהן יש אפילו פחות דגש במובן מסוים על כוח חומרי, טכני, אבל גם בדרך — זה עדיין ככה במובנים רבים. וזו הסיבה שזה הגיוני לאנשים כמו הרמב״ם לומר שזה דין, כי אלה הדברים הבסיסיים שצריך לטפל בהם בדין.
אי אפשר לומר, טוב, זה צריך להיות רק הבטחות או חיזוק, צריך להגיד לאנשים שהם לא צריכים לפחד, אבל איך אפשר לצוות עליהם לא לפחד? אבל כשאנחנו אומרים לצוות, אנחנו רק מתכוונים לומר שזה אחד הדברים המבניים שצריך לטפל בהם אם יוצאים למלחמה. צריך לצאת למלחמה, צריך לטפל בפחד, צריך לטפל בפחדנות, ולכן צריך להגיד לאנשים, קודם כל, שהדין עצמו, התורה עצמה אומרת לאנשים: אל תפחד מהם.
נאום הכהן לפני הקרב (פסוקים כ׳:ב׳-ד׳)
ואז יש לנו את החלק הבא של הדין הזה. כשמתקרבים למלחמה, לקרב — כנראה מתורגם ככה כאן — אז הכהן ניגש ומדבר אל העם והוא אומר להם בדיוק את הדבר הזה שאמרתי לכם באופן כללי. הוא אומר להם את זה, והוא מתחיל נאום: שמע ישראל.
ככה מתחילים נאומים בספר דברים, אחת הדרכים העיקריות שמתחילים נאומים. שמע ישראל — כמובן אנחנו מכירים את השמע ישראל המפורסם שאנחנו אומרים כל יום, אבל זה כמו, עכשיו אנחנו אומרים “תקשיבו”, שמע, שמע ישראל.
תוכן הנאום
אתם עכשיו יוצאים למלחמה על אויביכם, אל תיראו. המשנה באופן מעניין קוראת את זה, על אויביכם, שצריך להדגיש את זה לאנשים. לפעמים אנשים לא מבינים שהאנשים שהם יוצאים נגדם למלחמה הם האויבים שלהם. כאילו אתה לא יוצא — זו לא מלחמת אחים. אם תהיה מלחמת אחים אז הדינים האלה לא חלים, אז צריך למצוא אחר — כלומר לא צריך לעשות את המלחמה הזאת. אבל אתה יוצא למלחמה על אויביך, נגד אויביך, מה שאומר שהם פועלים כלפיך כאויבים, ולכן אתה צריך לפעול אליהם כאויבים. אל תתבלבל.
ולכן אל ירך לבבכם, וזה לא אומר, או לפחות לא רק אומר, תהיו קשים — זה אומר אל תפחדו, נכון, אל תפחדו. ויש ארבע מילים שונות שסוג של אומרות את אותו הדבר: אל תיראו, אל תחפזו, אל תערצו, אל תעריצו. אלה כולן דרכים לומר את אותו הדבר: אל תישברו מהפחד, כי ה׳ אלוקיכם ההולך עמכם, להילחם לכם, להושיע אתכם.
היישום המעשי: פטורים מהקרב (פסוקים כ׳:ה׳-ח׳)
עכשיו יש לנו — אז זה נאום חיזוק המורל שהכהן צריך לתת, או נאמר לו לתת עכשיו, בתחילת המלחמה, כשמתקרבים לקרב. עכשיו יש גם תוצאה מעשית מהרעיון הזה.
העיקרון מאחורי הפטורים
מכיוון שאנחנו מבינים שהדבר המסוכן ביותר במלחמה הוא לאבד אומץ, לאבד את המורל, יש גם דינים מעשיים שאומרים שאנשים שבדרכים רבות יהרסו את המורל, או לעצמם או לחבריהם, עדיף שלא ייקחו אותם למלחמה. לא יוצאים למלחמה עם אנשים שהולכים לפחד; הם רק יגרמו לך להפסיד. אז אפילו אל תצא למלחמה עם האנשים האלה.
אז יש שלוש רמות של אותו רעיון, שהכל קשור לאומץ ולכוח הפנימי שאנשים צריכים כדי לצאת למלחמה:
1. המצווה בכלל: אל תפחד
2. הכהן נותן את הנאום הזה: אל תפחד
3. אחר כך השוטרים, שראינו בתחילת הפרשה, נכון, שופטים ושוטרים — האנשים שהם, לא ברור מה שוטרים אומר, נכון, אנחנו מתרגמים כמשטרה, משהו כמו האוכפים, המנהיגים — מדברים אל העם והם אומרים להם את ארבעת הדברים האלה, ארבעה אנשים שצריכים לחזור, שצריכים לחזור הביתה.
ארבע קטגוריות של פטור
והם מחולקים לשלושה ואחד, כי הם קצת שונים. השלושה הם כאלה שיש להם קצת תירוץ טוב לפחד מלצאת למלחמה, לא להיות מוכנים, לא להיות במצב של חיים שבו רוצים לצאת למלחמה.
אם רוצים לצאת למלחמה צריך להיות בסוג של מצב בחיים שבו מוכנים לצאת למלחמה, וחלק מלצאת למלחמה אומר שמוכנים למות בשלב הזה וזה לא יהיה הדבר הכי גרוע למות. כמובן למות זה תמיד דבר רע, במיוחד למות בקרב — כלומר זה לא מוות צפוי או חיים — אבל עדיין יש אנשים שנמצאים בשלב של חיים שבו זה יותר גרוע להם. ומכיוון שזה יותר גרוע להם הם לא ילחמו במלוא היכולת שלהם. זו הבעיה האמיתית: הם לא ילחמו במלוא היכולת שלהם ולכן אנחנו לא יכולים לקחת את האנשים האלה למלחמה.
פטור ראשון: הבית החדש
והאנשים האלה הם: האדם הראשון שבנה בית חדש ועדיין לא עבר לגור בו, או לא בדיוק ברור, אבל לא התחיל לגור בו. אני לא בדיוק ברור מה זה אומר — הוא לא התחיל, כמו, לבסס אותו, לא חנך אותו. אז הוא דואג לגבי הבית שלו. הוא כמו, אני לא יכול למות, השקעתי את כל המאמץ הזה בבניית בית חדש ואז לעולם לא יהיה לי אפילו יום אחד של מגורים בו. והפסוק אומר, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. אבל כמובן זה מדבר בשביל הפחדים של האדם.
אין שום דבר רע באדם שמת אם יש מלחמת צדק, אז מנקודת המבט האובייקטיבית של המלחמה הזאת, אין שום דבר רע בבחור שיש לו בית חדש שמת במלחמה. אבל הנקודה היא שהוא — זו הסיבה שאני מבין — הוא יחשוב את זה וזה כמו להיות תמיד מודאג: רגע, מישהו אחר הולך לקחת את הבית שלי שהשקעתי בו את כל המאמץ הזה ואני לעולם לא אגור בו. וזה יגרום לו לא להיות מסוגל להילחם. אז לכן לך הביתה.
פטור שני: הכרם החדש
אותו דבר: מישהו שנטע כרם ומעולם לא שתה מהפירות הראשונים שלו. זה מה שהפועל חלל אומר, התוכן של כרם. אותו דבר: לך הביתה כי אתה פחדת שמישהו — אתה תמות ומישהו אחר יעשה את זה במקומך.
פטור שלישי: המאורס
אותו דבר: אם ארשת אישה. זה אחד המקומות שבהם אנחנו רואים שיש מושג של אירוסין, נבדל מנישואין, נכון. זה אומר שהבטחת לאישה שתתחתן איתה, גרמת לה להבטיח או לאביה, מי שאחראי עליה, שתתחתן איתה. ואותו דבר: יצאתי לכל המאמץ הזה כדי להשיג אישה ומעולם לא קיימתי נישואין. אותו דבר: לך הביתה.
פטור רביעי: הפחדן ורך הלבב
ואז הם מוסיפים עוד דבר אחד. אז אלה שלושה אנשים שיש להם משהו של תירוץ טוב. אבל אז הם מוסיפים אחרי כל זה, הם אומרים: כל מי שירא, כל מי שירא, שיש לו רכות לב, בבקשה שילך הביתה ולא ירכך את לבב אחיו—
החייל הפחדן ונקודת האל-חזור
אז זו, אני חושב, הנקודה הכללית של כל הדינים האלה, אבל יש עוד אחד מפורש, ולגביו, כמי שירא בישראל, זה אומר מישהו שפחד שעשה עבירה ולכן לא כדאי לו לצאת למלחמה, או השיטה האחרת, שיטה מילולית היא פשוט פחדן, מישהו שאין לו את האומץ, יש אנשים שלא יכולים לראות חרבות פתוחות, לא יכולים לראות, ממש לא יכולים לראות את המלחמה, אז אין לו את האומץ לזה, אז לכן עדיף לו ללכת הביתה.
ואז, אחרי שעושים את כל זה, אז הם מוכנים, אחרי שהשוטרים סיימו לדבר אל העם, הם נותנים למנהיגים, למפקדים, ללכת בראש העם ולהוביל אותם לקרב. אז אלה כל ההכנות לקרב ובמילים אחרות, צריך לארגן סדר קרב לפני שיודעים עם מי הולכים להילחם, אז קודם צריך לוודא שכולם מוכנים ואז מסדרים את זה.
אולי יש גם משמעות בזה, שזה כמו, אחרי זה, אין לך סיכוי להפסיד, ככה המשנה קוראת את זה, אחרי שאתה, אתה לא אחד מהאנשים שניצלו את ההזדמנות, נותנים הזדמנות לאנשים ללכת הביתה, אחרי זה, אין לך הזדמנות ללכת הביתה, אתה נחשב עריק, אתה מקבל עונש, אתה נחסם פיזית מללכת הביתה, אתה לא יכול, אין דרך חזרה.
אז זה הדין מנקודת המבט של האנשים שיוצאים למלחמה, הלוחמים, החיילים.
הצעת השלום: שליטה, לא נסיגה
עכשיו יש לנו חשוב, הדין החשוב השני של מלחמה, הצד השני, שהוא איך נותנים את התנאים לאויב, איך מתמודדים עם האויב, ויש שוב דין חשוב מלפני הקרב. הדבר הראשון הוא, כשמתקרבים לעיר ורוצים להילחם עליה, קודם קוראים לה, נותנים לה הצעת שלום.
וכאן יש שתי אפשרויות, חשוב מאוד לשים לב שהצעת השלום עובדת עם שתי האפשרויות האלה. כמובן שיש הצעת שלום, באמת זו הצעת שליטה, נכון, זו לא הצעת שלום במובן שהולכים להסתלק, כי ברור שיש סיבה למלחמה הזאת, כפי שדיברנו, התורה לא דנה למה יוצאים למלחמה מלכתחילה, ברור שיוצאים למלחמה מלכתחילה מאיזושהי סיבה, היה משהו, האנשים האלה עשו משהו לא בסדר, יש איזושהי סיבה למה מגיע לך לצאת למלחמה נגדם ולנצח אותם.
למה להציע שלום במלחמה מוצדקת?
אבל בכל זאת, זו הסיבה שזה חשוב, אנשים לא מבינים, אנשים חושבים שאם אני אומר את זה ככה, אוקיי אז למה בכלל אנחנו מציעים שלום, לא, אתה מציע שלום דווקא כשהמלחמה הייתה מוצדקת, אם היא לא מוצדקת אז אין טעם בכל העניין. הצעת השלום לא אומרת אל תעשה מלחמה כשאתה לא צריך, זה ברור. הצעת השלום אומרת שאפילו מישהו שמגיע לו להיות משועבד, מגיעה להם מלחמה נגדם, אתה עדיין צריך להציע להם שלום, שבעצם אומר להציע להם כניעה, זה אומר להציע להם איזשהו תחושה של פחד, תנאי כניעה, זה באמת סוג הכניעה שהתורה מדמיינת.
שתי התוצאות: כניעה או מצור
זה ככה: אם יענו אותך לשלום, אם יפתחו לך את הדלת עכשיו, אם יפתחו לך את שערי העיר, אז תיקח את האנשים והם יהיו, שזו דרך לומר שהם יהיו עבדים שלך, או בדרך כלל אנחנו מתרגמים מס כמס, אבל המס העתיק לא תמיד היה בהכרח כסף, זה יכול להיות לקיחת היבול שלהם, זה יכול להיות לקיחת חלק מהאנשים שלהם לעבוד בשבילך, אבל הם יישארו בחיים, הם פשוט יהיו מה שנקרא עיר תחת האימפריה, תחת מלך אחר.
אבל אם לא, אם לא יעשו שלום ויעשו עמך מלחמה, אז תצור על העיר, נכון, הם לא פתחו לך אז אתה צריך לצור עליהם, והתורה מבטיחה או מקווה שה׳ יתננה בידך, אתה תנצח בקרב.
התנאים חייבים להיות אמינים
ואז, זו התוצאה של קרב, וזה גם, אני חושב שהתנאים האלה צריכים להיות מאוד ברורים כי אחרת לאנשים אף פעם אין תמריץ לעשות שלום, הם תמיד אומרים אוקיי, אני אעשה שלום ברגע האחרון, זה מאוד חשוב, וזה גם היה כמו חוק רומי, ברגע שכבש המצור נוגע בחומת העיר, אין יותר תנאי שלום, כי זו הדרך היחידה שהצעת השלום שלך יכולה להיות אמינה. הצעת השלום הזו היא לא כמו שלום נחמד, זה שלום חזק, נכון, זה שלום שבו נאמר, האופציה השנייה שלהם היא זו, אז זו הסיבה שהאופציה השנייה הזו חייבת להיות שם, אני לא חושב שזה יכול לעבוד בלי זה.
גורל הנכבשים
אז אתה הורג את כל הגברים, נכון, כל הזכרים, אבל זה אומר כל הגברים, לא ילדים, נכון, במילים אחרות, כל החיילים, כי במלחמה העתיקה, ובאמת גם היום, אנשים, אנחנו אוהבים לדמיין שיש גברים שהם לא חיילים, אבל הם די תמיד, אם יש מצור אמיתי על העיר שלך, אז כברירת מחדל, כל הכשירים שלך, מה שקורים לפעמים גברים בגיל צבאי, כולם החיילים שלך, אז כולם נהרגים. אני לא יודע עד כמה, כאילו, כן, אולי אפשר להשאיר כמה, זה לא אומר, כי ברור שרק בפסוק הבא, כאילו, בסיפור של שבע עממין, זה אומר לך במפורש לא להשאיר שום דבר חי, אז, אבל זה חייב להיות, זה חייב להיות כמו הפסד מלא.
אבל תיקח את הנשים שלהם, הילדים שלהם, החיות שלהם, המקנה שלהם, הכל, כל הרכוש שלהם, אתה לוקח אותם, וזה שלל המלחמה, שה׳ נתן לך, ויש לך את זה, אז אלו שתי האופציות של יציאה למלחמה.
החריג של שבעת העממים
עכשיו, יש חריג לאופציה הזו, לא לגמרי ברור לאיזה חריג, באיזה שלב החריג הזה נקבע, אני חושב שכנראה צריך לקרוא את זה, ואני חושב שהרמב״ם ואחרים קוראים את זה ככה, כשזה אחרי ששלום לא התקבל. אז הרמב״ם מצטט במפורש גמרא שאומרת, אפילו למלחמות, והאנשים האלה, אפילו שבע עממין, שבעת עממי כנען, הייתה הצעת שלום, הם יכלו לקבל את זה, אבל אחרי זה, יש הבדל.
ערים רחוקות מול שבעת העממים
ב, בכל עיר שרחוקה ממך, שהיא לא חלק מהמקום שבו אתה באמת צריך לחיות, אז יש אופציה של, כאילו, לשעבד אותם, והם להיות תחתיך. אבל מהערים האלה, אם הם לא יקבלו תנאי שלום, שזה שהם מקבלים באמת לחיות תחתיך, ועל פי התנאים שלך, אז תצטרך לעשות משהו יותר מזה, לא תחיה כל נשמה, כל נשמה, אל תשאיר שום דבר חי, וזה כנראה אומר שזו הנקודה הבסיסית.
דין החרם
ו, אבל, אתה צריך לעשות חרם, נכון, חרם אומר להרוס את זה לגמרי, במילים אחרות, אתה אפילו לא הולך לקחת את השלל שלהם, נכון? כמובן, זה לא נעשה לגמרי, אפילו יהושע עשה קצת חרם, לא לגמרי, רק ערים מסוימות, אבל מה שזה אומר גם זה אל תיקח שום דבר מהחפצים שלהם, ואנחנו יודעים בספר דברים, הרבה פעמים יש דאגה שתיקח את החפצים שלהם, תיקח את האלילים שלהם, תיקח את ה, ואז בסוף תעשה את אותו הדבר.
אבל, תשים אותם בחרם, אבל תעשה חרם, וזה נותן רשימה של בדיוק מי, אז זה חוק מאוד מדויק, שבעת העמים האלה, כמו שאלוקים מצווה אותך.
הסיבה: זיהום תרבותי
והסיבה לזה, זה לא, אין, יש סיבה חשובה לזה, מכיוון שאלה אנשים שהולכים לחיות איתך, אז אם הם מקבלים לגמרי, זה דבר אחד, אבל כל עוד הם אויבים, אויבים משועבדים, הבעיה היא שהם ימשיכו עם התרבות הרעה שלהם, ואתה לא רוצה שהם ילמדו אותך את כל התועבות שלהם, שהם עושים לאלוהיהם, כמו שהתורה אומרת במקומות אחרים, זה אומר שהם ילמדו אותך הקרבת ילדים, ודברים כאלה, ותחטא לה׳ אלוקיך, אז אתה לא רוצה שהם ילמדו את זה אותך.
אז אתה צריך להרוס אותם לגמרי, לא להרוס את כל התרבות שלהם, אפילו התרבות החומרית שלהם, נכון, אל תיקח אפילו את הזהב והכסף שלהם, הדברים היפים שלהם, וכן הלאה. זה דין החרם של שבעת העממים. זה, אז, וזה כמו הגבלה לדין של מה שאתה עושה כשאתה מנצח עיר. אז, לזה, יש הגבלה שזה לא בדיוק אותו דבר, כשאתה מדבר על העמים האלה, שאתה צריך לחיות איתם, כי אז אתה צריך לדאוג מההשפעה שלהם, אפילו אחרי שניצחת, זה דבר חשוב.
דין אילני מאכל במצור
עכשיו יש עוד חוק אחד, שוב, הגבלה על המלחמה, אז דיברנו, וזו גם הגבלה, משהו שלמדנו, דיברנו שאם אתה, שכל זה עוסק במלחמת מצור, על כיבוש ערים במצור, אז יש הגבלה חשובה על המצור, זה מאוד מעניין להבין את החוק הזה, מה הנקודה שלו.
שימור תשתית פרודוקטיבית
והחוק הוא, אם כשאתה שם מצור על עיר, ימים רבים, נכון, זה ההיגיון של מצור, אתה צריך לעשות את זה ימים רבים עד שהעיר נכנעת, או שאתה מוצא שאתה פורץ אותה, אז אתה לא צריך להרוס את העצים שלה. אתה לא כורת את העצים, אתה לא נותן לגרזן ליפול על העצים שלהם, במילים אחרות, העצים שמייצרים פרי, זה העץ הרגיל שמוזכר בתנ״ך, זה לא רק עץ עם עלים, זה העצים שמייצרים פרי, אבל אתה צריך לאכול ממנו, אבל אל תכרות אותו.
השאלה הרטורית
וזה נותן סוג של סיבה ל, כעץ, כלא, נכון, זה דבר ושאלה, זו שאלה רטורית, האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור? במילים אחרות, אנחנו מניחים, וזה תואם למה שאמרנו, המטרה כאן, ובמיוחד לא משבע עממין, היא לא הרס מוחלט, אנחנו תמיד רוצים לכבוש את העיר, אנחנו רוצים שתהיה לנו את העיר כמה שיותר אפשר, אנחנו רוצים לא להרוס יותר ממה שאנחנו צריכים.
אז אם יש תשתית, זו הדרך, הדרך הרחבה יותר לומר את זה, נכון, יש תשתית, יש עצי פרי שנותנים פרי, אל תהרוס את העצים האלה, אתה צריך אותם לאכול בעצמך, אתה צריך אותם, ברגע שאתה כובש את העיר, אתה לא רוצה שהעיר תהיה הרוסה לגמרי, אז אל תהרוס את התשתית החיונית שלהם שנותנת להם אוכל, כי זה לא חכם. בני אדם, אתה לא הורס, הם הולכים להיות תקועים במצור, וכן, אתה רוצה שהם ייכנעו בסוף, אתה באמת רוצה שהם יישארו. אבל עץ, פשוט להרוס ככה, זה לא מה שאתה יכול לעשות.
שימוש בעצים שאינם עצי פרי לציוד מצור
אבל כמובן, אתה צריך עצים למצור שלך, נכון, מצור, אתה בונה כל מיני דברים מעץ, מגדלי מצור ודברים כאלה, אז זה מה שזה אומר, אתה תכרות את העצים שהם לא, לא עצים שנותנים אוכל, לא עצי פרי, אתה תכרות ותבנה מצור, ואז תצור על העיר עד שהיא יורדת, עד שהיא נכנעת לפניך.