סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות תפלה וברכת כהנים, פרק א
—
הקדמה — ספר אהבה, מנין המצוות
רמב”ם: „הלכות תפלה וברכת כהנים, יש בכללן שתי מצוות עשה: א) לעבוד את ה’ בתפלה בכל יום, ב) לברך כהנים את ישראל בכל יום.”
פשט: ציווי מצוות עשה: כל יום להתפלל, וכל יום ברכת כהנים.
חידושים והסברות:
1. מדוע ברכת כהנים יחד עם תפלה: ברכת כהנים היא מצווה על הכהן — מדוע לא להכניס בהלכות כהנים? כמה תירוצים:
– א) דרך הרמב”ם — הוא מכניס הלכות קצרות ב”משפחה” של מצוות שבהן הן מתאימות יותר מבחינת תוכן. ברכת כהנים היא חלק מסדר התפלה (חז”ל הכניסוה בשמונה עשרה), לכן מתאימה יותר בהלכות תפלה.
– ב) ברכת כהנים עצמה היא מין תפלה — הכהן מתפלל עבור כלל ישראל. „יברכך ה’” היא תפלה עבור יהודים. לכהן יש דרך משלו להתפלל — לברך את ישראל. משווים זאת לשליח ציבור האומר „ברוך אתה ה’ רופא חולי עמו ישראל” — גם זו מין ברכה עבור ישראל.
– ג) בארץ ישראל (שבה דוכנים כל יום) רואים בבירור שיש שלוש מצוות עיקריות מהתורה בסדר התפלה: קריאת שמע, שמונה עשרה, וברכת כהנים. (אשכנזים בחו”ל אינם רגילים בכך כי דוכנים רק ביום טוב.)
2. הלשון „לעבוד את ה’ בתפלה” (ולא סתם „להתפלל”): הרמב”ם כותב „לעבוד את ה’ בתפלה בכל יום”, ולא סתם „להתפלל”. פירוש: לעבוד את ה’ *באמצעות* תפלה. תפלה היא צורה של עבודה.
3. מקור ל”בכל יום”: בספר המצוות אינו כתוב במפורש „בכל יום”. הכסף משנה מדבר על כך — רואים זאת מההלכה והמנהג, אבל אין מקור מפורש ברור.
4. ספר אהבה = מצוות תמידיות: „אהבה” פירושה „באהבתה תשגה תמיד” — דברים שעושים באופן קבוע, יום יום, כמה פעמים ביום. שתי המצוות כאן הן „בכל יום”.
[דיגרסיה: לימוד בחול המועד / שבת / יום טוב]
מדברים מדוע השיעור ממשיך בחול המועד. סדרי לימוד קודמים (כמו דף היומי) הפסיקו בשבת/יום טוב, אבל סדרים חדשים יותר (כמו עמוד היומי) ממשיכים. הטעם: בעבר כל השיעורים היו מקומיים, עם הפקת טכנולוגיה שאינה מתאימה לשבת/יום טוב. כיום, כשלומדים ביחידות, זה כמעט כמו “זוגכטס” — אולי מותר אפילו בתשעה באב.
הענין של „חציו לה’ וחציו לכם”: מדוע לא עושים ממש חצי-חצי עם שעון? תשובה (עם המעשה של ר’ ברוך מרדכי עם הפופקורן): אצל יהודים „לכם” גם מעורב עם „לה’” (זמירות, דברי תורה בסעודה) ו”לה’” גם מעורב עם „לכם” (קפה בעת הלימוד). זו הדרך החסידית — הכל חבילה אחת. הרמ”א (סימן תרנ”ט) רוצה לכאורה לעשות ממש חצי-חצי, אבל זו מחלוקת.
ענינו של ספר החינוך במצוות תמידיות: אפילו ביום טוב צריך להמשיך בדברים התמידיים. תלמוד תורה הוא 24 שעות ביום, כל יום. זה מושווה לאכילה: אדם צריך לאכול גשמית, וכך גם הנשמה צריכה “לאכול” — להתפלל וללמוד. אפילו בפסח, כשאוכלים אחרת, עדיין אוכלים.
—
הלכה א — מצות עשה להתפלל בכל יום
רמב”ם: „מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה’ אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה. ונאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפלה.”
פשט: תפלה היא מצות עשה מן התורה. המקור הוא „ועבדתם את ה’ אלקיכם” — מפי השמועה (הלכה למשה מסיני / תורה שבעל פה) למדו ש”עבודה” פירושה תפלה. הפסוק השני „ולעבדו בכל לבבכם” — חז”ל אומרים: עבודה שבלב = תפלה.
חידושים והסברות:
1. קושיה על הפסוק הראשון „ועבדתם את ה’ אלקיכם”: הפסוק „ועבדתם את ה’ אלקיכם וברך את לחמך” — בהקשר זו *ברכה/הבטחה*, ולא *ציווי*! הרמב”ם “מתקשה מעט” עם מקור זה. לא ברור אם יש מדרש הדורש פסוק זה במיוחד על תפילה. „ועבדתם” יכול לפרש כעבודת ה’ בכלל.
2. הפסוק השני „ולעבדו בכל לבבכם” — מקור חזק יותר: כאן כבר יותר ברור: חז”ל אומרים בפירוש „איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה.” החידוש: „עבודה” עצמה היינו מבינים כעבודת המקדש / קרבנות. „בלב” הוא לאפוקי קרבנות — זו לא עבודה מעשית עם כבש, אלא עבודה פנימית, בין האדם לקב”ה.
3. פירושים אלטרנטיביים ב”ולעבדו בכל לבבכם” שנדחים: היינו יכולים לומר ש”ולעבדו” פירושו כלל המצוות — להיות עובד ה’, לקיים כל מה שה’ מצווה. „בכל לבבכם” היה פירושו: עשה זאת בכל הלב, באהבה, בלי צביעות. אבל דרשת חז”ל היא חידוש: יש סוג מיוחד של עבודה שהיא בלב — לא במקדש, לא בקרבן — וזו תפלה.
4. עבודה שבלב — עיקר התפלה הוא פנימי: תפלה פירושה להוציא מילים — אבל חז”ל קוראים לה „עבודה שבלב”. פירוש: עיקר התפלה היא העבודה הפנימית שבלב, והמילים הן רק *ביטוי* לכך, הדרך שבה העבודה שבלב יוצאת לפועל. אי אפשר לראות מבחוץ את העבודה שבלב, אבל התפלה מגלה אותה. הרמב”ם עצמו (בפרקים מאוחרים יותר) מדגיש שצריך לדעת שמדברים עם ה’ — זו העבודה שבלב.
5. „עבודה” = תפלה, תלמוד, מקדש: הרמב”ם מביא ש”עבודה” נקראת על שלושה דברים: תפלה, תלמוד תורה, ועבודת המקדש. לגבי מקדש — הרמב”ם מפרש „במקדשו” שצריך להתפלל במקום המקדש (במקום אחר — ראה להלן ב”נוכח המקדש”).
„בכל יום” — מהיכן?
6. בפסוקים לא כתוב „בכל יום”: שני הפסוקים אינם אומרים שיעור של בכל יום. הרמב”ם אומר אבל „בכל יום.”
7. תירוץ הכסף משנה — מצווה ללא זמן חייבת להיות כל יום: הכסף משנה מביא שהרמב”ן חולק על הרמב”ם וסובר שתפלה בכל יום היא רק מדרבנן. תירוץ הכסף משנה לרמב”ם: מצווה שאין לה זמן קבוע חייבת להיעשות כל יום — כי אם לא, מתי תקוים? לא יכולים לומר פעם אחת בחיים.
8. ראיה מתפילין: בתורה לא כתוב בפירוש שמניחים תפילין כל יום, אבל כל הפוסקים מקבלים זאת בפשטות. הכלל: מצווה הקשורה לנפש האדם, לעבודת ה’, להיותו עובד ה’ — היא מצווה בכל יום. תפילין, ציצית, תפלה — כולן חלק מדרך החיים של יהודי, כמו אכילה, שינה, עבודה. תפלה הפכה לחלק מהחיים — עבודה שבלב.
9. „בכל יום” אינו בהכרח פעם אחת ביום: „בכל יום” אינו מינימום של פעם אחת ביום, אלא פירושו שתפלה היא סדר החיים — אדם הוא מתפלל. זה מתאים למה שהרמב”ם אומר מאוחר יותר שזמן התפלה אינו מן התורה. מן התורה הענין הוא שאדם יהיה מתפלל, לא שזה דווקא פעם אחת.
שיטת הרמב”ן לעומת הרמב”ם
10. שיטת הרמב”ן — תפלה רק בעת צרה: הרמב”ן סובר שמן התורה תפלה רק בעת צרה. אבל “תפלה בעת צרה” של הרמב”ן אינה אותו דבר כמו “זעקה בעת צרה” של הרמב”ם (שהוא ענין התענית). הרמב”ן מתכוון להתפלל על הצרכים — עם שבח, הודאה, ושאלת צרכים — אבל לא בכל יום. זעקה בעת צרה של הרמב”ם היא מצווה אחרת לגמרי, הקשורה לתשובה, שכר ועונש, שאין דבר מקרה.
11. חילוק בין תפלה בכל יום ותפילת תענית — ממורה נבוכים: במורה נבוכים (טעמי המצוות) הרמב”ם עושה בפירוש חילוק: תפלה בכל יום היא עבודה שבלב — זכירת ה’. תפילת תענית היא נושא אחר — להראות שהכל שכר ועונש, לא מקרה, ומתרפאים דרך תשובה. תפלה רגילה אינה קשורה לתשובה.
12. עיקר המחלוקת רמב”ם/רמב”ן: אולי עיקר המחלוקת אינה האם תפלה היא בעת צרה או לא, אלא האם מקבלים את הכלל שמצווה ללא זמן קבוע חייבת להיות כל יום. הרמב”ן אינו מקבל כלל זה.
[דיגרסיה: סדר של פסח]: בסדר רואים שני יסודות: שבח והודאה (כמו תפלה רגילה), וגם „ונצעק” — מדגימים צעקה בעת צרה, נזכרים בצרה של מצרים, אוכלים מרור כדי להרגיש את הצעקה.
„ולא משנה התפילה הזאת מן התורה”
רמב”ם: „ולא משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זו מנין קבוע מן התורה, ואין לה זמן קבוע מן התורה.”
פשט: מן התורה אין נוסח קבוע, אין מנין (מספר), אין זמן.
חידושים והסברות:
13. זה מתאים לכל המהלך: מן התורה תפלה היא דרך חיים, לא מבנה פורמלי. הרמב”ם עונה בכך על קושיית הרמב”ן מהגמרא האומרת „תפילה דרבנן”: הגמרא מתכוונת שהנוסח, הזמן, מטבע התפלה הם מדרבנן — לא עצם המהות של להתפלל.
14. שבח והודאה הם מן התורה: מועלה צד: אולי עיקר הסדר — להתחיל בשבח ולסיים בהודאה — כן מן התורה, כחלק מעצם העבודה שבלב. אבל לא נראה שהרמב”ם סובר כך.
נשים ועבדים חייבין בתפילה
רמב”ם: „לפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא.”
פשט: מכיוון שזמן התפלה אינו מן התורה, תפלה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ולכן נשים ועבדים חייבים.
חידושים והסברות:
15. חילוק מקריאת שמע: קריאת שמע נשים פטורות כי היא מצות עשה שהזמן גרמא (יש לה זמן קבוע). זמן התפלה הוא רק מדרבנן, לכן נשארת מצווה שלא הזמן גרמא.
16. חילוק בין הרמב”ם והגמרא: הגמרא (ברכות כ ע”ב) אומרת שנשים חייבות בתפלה כי „דרחמי נינהו” — תפלה היא רחמים, ואישה גם צריכה רחמים מה’. הרמב”ם נותן הסבר למדני: מדאורייתא תפלה אינה שהזמן גרמא, כי עצם המצווה אינה קשורה לזמן. זמני התפלה הם רק מדרבנן. זה מעניין כי הסבר הרמב”ם אינו בספר המצוות שלו.
17. שאלה לגבי תפילות קבועות: הרב רבינוביץ’ שוקל: האם נשים פטורות מהתפילות הקבועות שבכל יום (שיש להן זמן, מדרבנן), ונשארות רק עם החיוב העצמי של תפלה מדאורייתא? הוא עונה: אולי הכלל שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא רק על מצוות דאורייתא. אבל זה לא ברור, כי בחנוכה ופורים (מצוות דרבנן שהזמן גרמא) צריך סיבה מיוחדת — „אף הן היו באותו הנס” — כדי שנשים יהיו חייבות. הפוסקים של היום חלוקים בזה.
18. שיטת המגן אברהם: המגן אברהם אומר שנשים מחויבות בתפלה, אבל יוצאות בברכות השחר, מודה אני, וכדומה — כי הוא הולך בדרך שהנוסח אינו מעכב. זה מתאים ליסוד הרמב”ם שעצם המצווה אינה שהזמן גרמא.
19. למעשה — המנהג: ברוב הדורות לא רואים שנשים התפללו שחרית מנחה מערבית. אפילו הרביצין (בת) של הרמ”א — כשהיתה עסוקה, עשו לה תפילות/תחנות ביידיש, כי לא התפללו את התפילות הרגילות. אבל פוסקים של היום, במיוחד ליטאים, סוברים שנשים מחויבות להתפלל לפחות פעמיים ביום. המנהג אבל הוא שנשים מתפללות — הן אומרות מודה אני, יש להן נוסחאות משלהן.
—
הלכה ב — „חיוב מצוה זו כך הוא”
רמב”ם: „אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שצריך להם בבקשה ובתחנונים, ואחר כך נותן שבח והודאה להשם על הטובה שהשפיע לו. כל אחד ואחד כפי כחו. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו, בכל עת שירצה.”
פשט: צורת התפלה מדאורייתא היא: (1) שבח — לשבח את גדולת ה’, (2) בקשה — לבקש צרכים אישיים, (3) הודאה — להודות על מה שכבר קיבל. כל אחד לפי יכולתו, מתי שרוצה.
חידושים והסברות:
1. מבנה הרמב”ם — מה הוא מסביר: עד כה הרמב”ם הסביר את עיקר הדין (שתפלה היא מדאורייתא). עכשיו הוא מסביר מהי עצם התפלה — הגדרתה וצורתה. זה עדיין לפני תקנת חכמים של מטבע התפלה; הוא מתאר את המצב ההיסטורי כיצד התפללו בעבר.
2. תפלה אינה רק “רשימת משימות”: אם תפלה היתה רק “אני צריך פרנסה, תן לי פרנסה” — זה בכלל לא היה נקרא עבודת ה’. זה היה כמו עני הקורא לעשרה אנשים כל יום לבקש. תפלה צריכה להיות בעלת חשיבות, צורה של הכנעה — צריך תחילה להכיר בגדולת ה’, שאינו חייב לך כלום, ורק אז לבקש.
3. האם הסדר (שבח-בקשה-הודאה) מעכב? יש שאלה האם הסדר מעכב מדאורייתא. לשון הרמב”ם „חיוב מצוה זו כך הוא” נשמע כדין. אבל כוונת הרמב”ם היא יותר להסביר מדוע השתנה — פעם כל אחד התפלל בעצמו, אחר כך תיקנו נוסח.
4. מקור הסדר — „לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל”: הגמרא (ברכות לב ע”א) מביאה כלל זה ומוכיחה אותו ממשה רבינו — „שכן מצינו במשה, אתה החילות להראות”. הרמב”ם סבר שמ”שכן מצינו במשה” עולה שזה כבר מדאורייתא — זו צורת התפלה עוד לפני תקנת חכמים.
5. חילוק בין „שבח” בתחילה ו”שבח והודאה” בסוף: השבח הראשון אינו אישי — „ה’ גדול, מלך מלכי המלכים, הגדול הגבור והנורא.” הסוף — „שבח והודאה” — הוא אישי: להודות על „הטובה שהשפיע לו.” „הודאה” (תודה) אינה אותו דבר כמו „שבח” (שבח). אבל הרמב”ם כותב „שבח והודאה” יחד בסוף. ההסבר: הרמב”ם סובר שסתם להודות לה’ אינו כמו להודות לאדם (ה’ אינו צריך “תודה”), אלא התודה היא בעצם סוג של שבח — שבח על הפרטים שה’ עשה לו. כמו בשמונה עשרה יש גם שבח על הודאה.
6. „כל אחד ואחד כפי כחו”: זו החירות של תפלה דאורייתא — אין נוסח קבוע, אין אורך קבוע, אין שפה קבועה. „כח” פירושו כאן לא כוח פיזי, אלא שפתו, יכולתו, הבנתו. „רגיל” פירושו „מלומד” — יש לו שפה טובה, הוא יודע להתבטא. „ערל שפתים” פירושו אין לו שפה מסודרת — הוא מדבר מה שהוא יכול.
7. „בכל עת שירצה”: כשתופס אותו רצון להתפלל. מדאורייתא לא היה חילוק בין בוקר, אחר הצהריים, או לילה — רק צריך כל יום.
8. „תחנה ובקשה” לעומת „מתפלל ומתחנן”: הרמב”ם משתמש במילים שונות — „מתפלל ומתחנן”, „תחנה ובקשה”, „בבקשה ובתחנונים”. אלו בעיקר מילים נרדפות, אי אפשר לדייק ביניהן יותר מדי כי הרמב”ם אינו שומר על אותה שפה באופן עקבי. אבל באופן כללי, עיקר התפלה היא התחנה/בקשה — כל השאר (שבח, הודאה) הוא סביבה לכך.
[דיגרסיה: האם מותר לומר “תודה” לבורא?] „תודה” פירושה ממש הודיה/תודה (לא „ישר כוח”). אנשים שואלים האם מותר לומר „תודה בורא עולם” — פשוט שתודה פירושה הודיה. אבל מאוחר יותר הרמב”ם אומר שאסור להתפלל בלשון עילג, ואולי „תודה” היא לשון עילג.
נוכח המקדש
רמב”ם: „וכולם היו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה.”
פשט: כל היהודים היו מתפללים לכיוון מקום המקדש, איפה שלא היו.
חידושים והסברות:
9. נוכח המקדש הוא דבר בסיסי של עיקר התפלה, לא רק תקנת חכמים: זה נראה כחלק מעיקר התפלה, לא תקנה מאוחרת. זה לא ממש מדאורייתא במובן של לאו או עשה, אבל זה “דבר כללי” — דבר שתמיד עשו, עוד לפני תקנות חכמים.
10. **מקורות לנו
כח המקדש:**
– הפסוק „והתפללו אל הבית הזה” — אף על פי שזו קצת דרשה, כי יכול להיות שבאו ממש לשם.
– אצל יעקב: „אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים.”
– אצל דניאל כתוב בפירוש שהתפלל כנגד ירושלים עם חלון פתוח — ודניאל היה בזמן החורבן, לא בזמן בית המקדש.
11. הרמב”ם במורה נבוכים — אברהם אבינו תיקן את כיוון התפלה: הרמב”ם במורה נבוכים אומר שאברהם אבינו תיקן שיתפללו לכיוון הר המוריה, מבוסס על „אשר יאמר היום בהר ה’ יראה.” הרמב”ם מסביר גם מדוע ירושלים לא מוזכרת בפירוש בתורה — הוא מביא טעמים שלא רצו שהגויים “יתפסו” אותה, וסיבות אחרות. משמע שזו תקנה מאברהם אבינו, וכבר מאותם זמנים יהודים התפללו לכיוון ירושלים.
12. שני פירושי הכסף משנה על „בכל מקום שיהיה”: הכסף משנה אומר ש”בכל מקום שהיא” יכול לפרש שני דברים:
– (א) בכל מקום שהיהודים נמצאים — באמריקה, במדבר — מתפללים לכיוון בית המקדש.
– (ב) בכל מקום שהמקדש נמצא — אם הוא בשילה, אם הוא בגלגל, אם הוא במדבר — „המקדש” פירושו לא דווקא בית המקדש, אלא המשכן.
לפי המקור ממורה נבוכים בוודאי כדרך הראשונה — זה על איפה שהיהודים נמצאים.
13. „שכינה במערב” — הסבר הרמב”ם: הרמב”ם מביא ש”שכינה במערב” פירושו שאברהם אבינו הלך נגד עבודה זרה — כל עובדי עבודה זרה השתחוו למזרח (כי השמש עולה שם), אברהם עשה הפוך. אבל „מערב” אינו פירושו מערב ספציפית, אלא המערב של הר הבית. אנחנו מתפללים למזרח כי אנחנו במקרה ממערב לארץ ישראל, אבל בעצם העיקר הוא „שכינה במערב.”
14. ראיית הכסף משנה מ”עבדיהו בתורתו, עבדיהו במקדשו”: הכסף משנה מביא ש”עבדיהו במקדשו” נכתב עוד לפני שהיה בית המקדש — זה מוכיח שנוכח המקדש הוא דבר בסיסי מלפני תקנות חכמים. הרמב”ם בפירוש המשניות ובספר המצוות לומד ש”במקדשו” פירושו לא “במקדשו” אלא “אל מקדשו” — מתפללים לכיוון מקום המקדש.
15. כיוון תפלה הוא דבר אנושי בסיסי — השוואה למוסלמים: אפילו המוסלמים החזיקו בזה כדבר בסיסי — הם מתפללים למכה. תחילה לכתחילה גם הם התפללו לירושלים, אחר כך רצו להיות שונים. הרמב”ם מבין שזה דבר יסודי: אנשים לא יכולים סתם להתפלל “לאוויר” — מתפללים לכיוון. אברהם אבינו קיבל זאת אבל הפוך מעבודה זרה — זה כיוון תפלה, אבל הפוך מההיכל שלהם. תמיד יש שני סוגי דברים: קצת עושים אותו דבר אבל אחרת, קצת לא עושים בכלל.
16. נפקא מינה מעשית — דיוק הכיוון: אנחנו רחוקים מאוד מירושלים, ומעולם לא מביאים בדיוק איזה כיוון (למשל דרום-מזרח). בוודאי שהעיקר הוא להיות איזשהו כיוון, לא דווקא מדויק. אם זה היה ממש מדאורייתא כמו תפילין, לא היו משחקים עם זה.
[דיגרסיה: ר’ נחמן מברסלב והתבודדות כתפלה מדאורייתא]: ר’ נחמן ברסלבר טען שאדם העושה התבודדות (תפלה פרטית) מקיים תפלה מדאורייתא, מבוסס על הרמב”ם שעיקר התפלה היא „כפי יכולתו” — להשתפך בפני הקב”ה. אם נוכח המקדש הוא “תקנה כללית” מלפני תקנות חכמים, יצא שגם בהתבודדות צריך להתפלל למזרח (לכיוון ירושלים). גם יצא שצריך להיות בטהרת הגוף והידים. פעם לאנשים היתה תודעה טבעית לאיזה צד הוא מזרח — היום לא חיים כל כך עם הרעיון של כיוונים, כי יש מפות ו-GPS.
„וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא”
רמב”ם: „וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.”
פשט: ממשה ועד עזרא תפלה היתה מסורה לכל אדם — כמה פעמים להתפלל, הנוסח, וכו’.
חידושים והסברות:
17. ראיה מתנ”ך: יעקב אבינו, דניאל, ירמיהו — כולם אמרו תפילות, אבל אף אחד לא אמר „ברוך אתה ה’” או סדר שמונה עשרה. הם אמרו לפי הצורך, לפי הענין.
18. שיטת הרמב”ם — חכמים לא עושים דברים חדשים, אלא מגיבים למציאות: הרמב”ם מייחס כל שינוי גדול לגלות וקשיים. זה בא אולי מהרגישות שלו לבל תוסיף — שלא לעשות שינוי גדול בתורה. אבל כשהמציאות משתנה, צריך לעדכן. חכמים אינם “דיקטטורים” המחפשים לשנות דברים — הם כאן כדי לעדכן את התורה כשהתורה צריכה להסתגל. כמו שמשה רבינו לא סתם הוריד שליו — העם היה רעב. לא הולכים סתם לעשות סידור — זה בא כשצריך. זה מסביר גם מדוע כל פורמליזציה (משנה, תלמוד, חיבור הרמב”ם עצמו) באה אחרי צרה גדולה.
—
הלכה ג (הלכה ד בדפוסים מסוימים) — „כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע”
רמב”ם: „כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה… כיוון שראו עזרא ובית דינו כך, תקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר — שלוש ראשונות שבח, שלוש אחרונות הודאה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצורך הציבור כולם. כדי שתהא ערוכה בפי הכל וילמדוה מהר, ותהא תפילת אלו העלגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה.”
פשט: בגלות בבל יהודים איבדו את לשון הקודש הטהורה, בגלל מגורים בין פרסים, יוונים, ועמים אחרים. זה הוביל לכך שאנשים לא יכלו להתבטא בתפלה. עזרא ובית דינו (אנשי כנסת הגדולה) תיקנו לכן נוסח קבוע של שמונה עשרה ברכות, כדי שכל יהודי — אפילו ה”עלג” — יוכל להתפלל תפלה שלמה.
חידושים והסברות:
1. „נתערבו בפרס ויון ושאר האומות” — לא רק אימפריות, גם אנשים: הרמב”ם מתכוון לא רק שנכנסו לאימפריה הפרסית או היוונית — הוא מתכוון גם שהתערבבו עם האנשים של אותן ארצות. יכול להיות אפילו שנשארו בארץ ישראל, אבל ארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה הפרסית.
2. „נתבלבלה שפתם” — תופעת גלות: כשעם יושב זמן רב במקום אחד ללא הגירה, השפה נשארת ברורה. אבל בגלות השפה מתערבבת. זה מתקשר לענין „שמרנו את לשוננו” — שבמצרים יהודים שמרו על שפתם, אבל בגלות בבל „נתבלבלה שפתם.”
3. „שלא שינו את לשונם” — ענין לאומי, לא רק ענין תפלה: תיאור הרמב”ם של בלבול הלשון משקף את הענין של „שלא שינו את לשונם” שמוזכר ביציאת מצרים. זה לא רק קושי מעשי לתפלה, אלא סימפטום של שבירה לאומית עמוקה יותר — יהודים “כבר לא עם אחד” כשהם לא מדברים שפה אחת.
4. הפסוק „חצי מדבר אשדודית” — פירוש הרמב”ם: הפסוק בנחמיה מדבר בהקשר של נישואין עם נשים נכריות (אשדודיות, עמוניות, מואביות). תלונת נחמיה אינה (רק) על עבודה זרה, אלא על כך שהילדים לא ידעו לשון הקודש. הרמב”ם אבל מביא את הפסוק לא בהקשר של נשים נכריות, אלא כהוכחה לעצם המגורים בין גויים שמוביל לבלבול לשון.
5. „שיבוש” — הערכה חמורה של הרמב”ם על ערבוב שפות: הרמב”ם קורא לערבוב השפות „שיבוש” — דבר מקולקל. זה לא רק תיאור נייטרלי. הרבה אנשים רואים בערבוב שפות (יידיש-אנגלית בלייקווד, יידיש-הונגרית בהונגריה) כמשהו נורמלי. אבל הרמב”ם רואה זאת כך שאדם צריך להיות בעל שפה ברורה — זה “לא דרך לדבר עם מלך”. הרמב”ם היה אדם פורמלי שהחזיק בשפה יפה וטהורה.
6. שני טעמים לתקנה — לאומי ותפלה:
– דין בכלל ישראל (לא רק תפלה): יהודים צריכים להיות בעלי שפה שבה הם יכולים. השיבוש הוא סימן של גלות ושבירה. דרך נוסח קבוע בלשון הקודש כל יהודי הופך “ליהודי שלם” לפחות בתפלה, אפילו אם הוא “חצי אשדודית” כל היום.
– דין בתפלה גופא: עומדים “לפני מלך” — צריך לדבר יפה ומסודר, לא תערובת. הרמב”ם סובר שיש פורמליות באיך מדברים עם ה’.
אף על פי ש”מעיקר הדין תפלה בכל לשון”, בכל זאת הנוסח הקבוע בלשון הקודש חשוב כדי שלא ירגישו זרים בתפלה.
7. „אבות לכל חפצי איש” — כמו אבות ותולדות: המושג „אבות” פירושו ששתים עשרה הברכות הן קטגוריות ראשיות (רפואה, פרנסה, גאולה, דעת, תשובה וכו’) הכוללות את כל הצרכים הספציפיים כ”תולדות”. חקלאי צריך סוג ספציפי של פרנסה — זו תולדה של ברכת השנים.
8. מדוע חסרים שידוכים וחינוך ילדים בשמונה עשרה? שני דברים גדולים שאנשים נאבקים בהם — שידוכים וחינוך הבנים — אינם בשמונה עשרה. זה בולט, כי תפלה על ילדים היא אחת התפילות הראשונות בתורה (ויעתר יצחק), ואליעזר התפלל על שידוך ליצחק. תירוץ אפשרי: ברכות שמונה עשרה הן לדברים ש”בכל יום” — כל יום אדם צריך פרנסה, רפואה, דעת. שידוכים וילדים הם דברים “פעם אחת בחיים”, לא צרכים יומיומיים. אולי רוצים דווקא שתפילות כאלה לא יהיו בשמונה עשרה הקבועה. (חז”ל עשו „שומע תפילה” כמקום שבו אפשר להוסיף את כל הצרכים האישיים.)
9. סדר הברכות — קודם חפצי איש, אחר כך צרכי ציבור: הרמב”ם אומר „חפצי איש ואיש” קודם, ו”צורכי הציבור” אחר כך. זה משתקף בסדר שמונה עשרה: מתחילים בדעת, תשובה, רפואה (צרכים אישיים), ואחר כך גאולה, בנין ירושלים (צרכי ציבור).
10. מטרת התקנה העיקרית — איכות התפלה: כל הסיבה לתקנה היא איכות — שגם ה”עלג” יוכל להתפלל תפלה שלמה כמו מי שיש לו “לשון צחה”. זו נקודה יפה מאוד — התקנה אינה רק לאחדות, אלא כדי להעלות את הסטנדרט המינימלי של תפלה לכל יהודי.
11. בעל הלשון הצחה אולי לא היה צריך את הנוסח: מהלשון נראה שהטעם העיקרי לקביעת נוסח הוא לעלגים. בעל לשון צחה היה בעצם יכול להישאר עם לשונו שלו. אבל עשו “לא פלוג” — כולם מצטרפים לאותו נוסח.
12. פורמליות מול אותנטיות: חז”ל “העדיפו” פורמליות על פני אותנטיות. אף על פי שכאשר אדם מתפלל בשפתו שלו זה יותר אותנטי וקל יותר לכוון, החכמים סברו שחשוב יותר שהתפלה תהיה יפה, מסודרת, ללא סתירות, ולא מגושמת. במיוחד חסידים שמים דגש גדול על אותנטיות ושוכחים שסדר, ארגון ופורמליות הם חשובים מאוד.
13. ר’ נחמן מברסלב ולקוטי תפילות: אף על פי שר’ נחמן אומר לעשות תפילות משלך (התבודדות), ר’ נתן הלך וכתב ספר שלם „לקוטי תפילות” — כי אנשים חוזרים מהתבודדות ואומרים „אני לא יודע מה לומר.” זה מראה שהאדם אינו מסודר בראשו מה הוא צריך. חלק מהתפלה הוא גופא להיות מסודר בראש מה צריך — לדעת “רשימה,” לא רק לומר „בורא עולם, עזור לי.” האחרון גם טוב כזעקה של שבירה, אבל החכמים באו לעזור לעלגים — זו אהבת ישראל, לרומם את היהודים הפשוטים.
14. מקום לתפלה אישית: אפשר לעשות זמן מיוחד לתחנונים — אחרי התפלה תחנון, או בשומע תפלה וכדומה.
15. הפניה צולבת להלכות קריאת שמע פרק א’: הרמב”ם כותב שם: „ברכות אלו וכן שאר כל הברכות ערוכות בפי כל ישראל… עזרא וב”ד תקנום.” זה מתאים למה שהוא אומר כאן שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את כל הברכות. „ערוכות בפי כל ישראל” פירושו תורה שבעל פה — כל היהודים יודעים זאת.
16. שבח בסוף התפלה — קירוב וריחוק: מהיכן לוקחים שצריך שבח גם בסוף (לא רק בהתחלה)? הגמרא „לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל” מדברת רק על לפני. החידוש: צריך תמיד להתקרב לה’ (קירוב) אבל גם לשמור מרחק (ריחוק) — לזכור שהוא מלך גדול. כשאדם מבקש את “רשימת המשימות” שלו, הוא יכול להיות פמיליארי מדי. השבח לפני ואחרי מחזק את ההרגשה שה’ גדול — זה הענין של קירוב וריחוק.
[דיגרסיה: יישום מעשי — ארץ ישראל לעומת אמריקה]: בארץ ישראל ילד רגיל יכול לפתוח סידור ובערך להבין. באמריקה אבל, אפילו ילדים שיודעים לתרגם גמרא, פותחים סידור ולא יודעים מה הם אומרים — “ממש מה שהרמב”ם אמר.”
[דיגרסיה: תפלה ביידיש כפתרון?]: אם הציבור לא מרגיש מחובר לסידור, האם להתפלל ביידיש? זו עצה ש”עוזרת בצד אחד והורסת בצד השני” — כי מתנתקים משפת לשון הקודש. כל המטרה של תקנת עזרא היתה שיהודים יהיו בעלי נוסח קבוע בלשון הקודש, לא לתרגם.
—
הלכה ד — מספר תפילות ביום
רמב”ם: „תיקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות — שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידים… וכל יום שיש בו קרבן מוסף תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף.”
פשט: החכמים קבעו שמתפללים פעמיים ביום כנגד שני התמידים, ובימים עם קרבן מוסף הוסיפו תפלה שלישית.
חידושים והסברות:
1. שני דינים נפרדים — מספר וזמן: ברמב”ם נראה שיש שני דינים נפרדים: (א) כמה פעמים ביום מתפללים, (ב) זמן כל תפלה. אלו לא אותו דבר. זה אולי הפשט של תפילות תשלומין — משלימים את המספר: „היום התפללתי שלוש פעמים” — זה נוסף על מה שהיום צריך להתפלל בבוקר, אחר הצהריים ובלילה.
2. „תפילות כנגד קרבנות” — לא „במקום קרבנות”: פשט הרמב”ם אינו שמתפללים כי לא יכולים להקריב קרבנות (כמו „ונשלמה פרים שפתינו”). ראיה: היתה תפלה גם בזמן הקרבנות. הפשט הוא שמתפללים מוסף מאותה סיבה שמקריבים קרבן מוסף — כי היום הוא יום טוב/חול המועד, יש תפלה נוספת. לא מדברים על הבעיה שלא יכולים להקריב קרבן מוסף.
3. הענין העיקרי — יותר תפילות בימים קדושים יותר: ממה שהרמב”ם אמר קודם „לפי כוחו” ו”הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו,” רואים שיש ענין להתפלל יותר מפעם אחת ביום. החכמים פורמלו זאת, והשתמשו במבנה הקרבנות. יום קדוש יותר — יום שלא עובדים, יום טוב — מתאים לעשות יותר תפילות. יום כיפור/תענית יש חמש תפילות — לא כי יש יותר זמן, אלא כי זו מעלה לעשות יותר תפילות.
4. חילוק בין ארץ ישראל ובבל: לפני התקנה היה חילוק — בארץ ישראל התפללו שבע פעמים ביום, בבבל פעמיים ביום. החכמים פורמלו זאת.
5. תפלה וקריאת שמע — במקור לא קשורים: אף על פי שאנחנו מצרפים היום ברכות קריאת שמע עם שמונה עשרה (סומך גאולה לתפילה), נראה שבמקור לא היה להם קשר. יכולנו לומר שמתפללים פעמיים ביום כי קוראים קריאת שמע פעמיים — אבל מנחה אין בה קריאת שמע, ומעריב היא רשות.
6. מוסף הוא סוג אחר של עבודה: מוסף אינו שאלת צרכים של יחיד — מבקשים רק על גאולה, זו שאלת צרכים של כלל.
תפילת ערבית — רשות או חובה
רמב”ם: „וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אימורי תמיד של בין הערביים מתעכלין והולכין כל הלילה, שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר… ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה.”
פשט: תיקנו תפלה בלילה כנגד אימורי תמיד של בין הער
ביים שנשרפים כל הלילה. אבל ערבית אינה חובה כמו שחרית ומנחה — אלא כלל ישראל קיבלו אותה כחובה.
חידושים והסברות:
7. שני טעמים לערבית: הרמב”ם מביא שני יסודות לתפילת ערבית: (א) הפסוק „ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה” — שהגמרא מביאה כמקור שצריך להתפלל שלוש פעמים ביום; (ב) הקשר המעשי שערבית הולכת כנגד האימורים הנשרפים כל הלילה.
8. לילה — זמן של געגועים: ביום הוא כשאדם מסדר צרכיו — יש לו רשימה גדולה של בקשות. אבל בלילה הוא זמן של געגועים ובכי, כמו שהפסוק אומר „על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי”.
9. סתירה בפירוש הרמב”ם ל”ערב”: הרמב”ם מפרש את הפסוק „ערב ובקר וצהרים” ש”ערב” פירושו מעריב, „בקר” פירושו שחרית, „צהרים” פירושו מנחה. אבל קודם לכן הרמב”ם עצמו קרא לתפילת מנחה „תפילת ערב” — שפירושו ש”ערב” הוא מנחה, לא מעריב. זו סתירה בלשון הרמב”ם.
10. טעם רבנו יונה מדוע ערבית רשות: רבנו יונה אומר שערבית אינה חובה כי האימורים הנשרפים בלילה גם אינם חובה — זה רק מנהג שכאשר עדיין מתבשל על המזבח, מקריבים זאת. אבל הקשר לקרבנות הוא רק סימן — הטעם האמיתי מדוע זו רשות הוא אולי כי בלילה רוב האנשים כבר הולכים לישון, זה לא ממש זמן מיוחד.
11. כוח קבלת כלל ישראל — חזק יותר מתקנה: מקבילה מרתקת: בטבילת עזרא עזרא ובית דינו תיקנו תקנה, אבל כלל ישראל לא קיבלו אותה — ממילא לא נשארה חובה. בתפילת ערבית להפך — לא תיקנו אותה בתורת חובה, אבל כלל ישראל כן קיבלו אותה כחובה — והיא הפכה לחובה. זה מראה שהקבלה של כלל ישראל חזקה יותר מהתקנה של חכמים עצמם.
12. קושיה על סברת הגאונים: הגאונים אומרים שמי שלא מתפלל מעריב נחשב כפורץ גדר, כי הציבור לא יודע שזו רשות — זה כמו מראית עין. אבל בזמן התנאים גם התפללו מעריב, ובכל זאת החכמים פסקו שזו רשות. מה השתנה? אולי בזמן התנאים לא כולם התפללו מעריב — זה משתמע מכך שבכלל היתה שאלה האם ערבית רשות.
13. הערה מעשית: לאנשים מסוימים קל יותר לפספס מנחה מאשר מעריב, במיוחד בחורף — אבל מנחה היא חובה, מה שהופך את זה לקשה יותר.
השם „מנחה” — דיון
רמב”ם: „ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים היא נקראת תפילת מנחה.”
חידושים:
14. מדוע נקראת „מנחה”? הרמב”ם אינו נותן הסבר. בפירוש המשניות הוא אומר ש”מנחה” הוא השם לאחר הצהריים, אבל מדוע זה השם נשאר לא ברור. אפשרויות שונות:
– (א) „מנוחת השמש” — כשהשמש שוקעת (אבל מנחה אינה מלשון מנוחה — אלו אותן אותיות אבל מילה אחרת).
– (ב) מ”כלות המנחה” בנביא — „בעלות המנחה” אצל אליהו הנביא פירושו לפי המפרשים: בזמן קרבן תמיד של בין הערביים.
– (ג) מנחה כ”מתנה/gift” (כמו „מנחה היא שלוחה”). גם בקרבנות — סולת, מחבת, מרחשת — כולם מתנות למזבח.
– (ד) קשור לקרבן מנחה (סולת).
– (ה) הרד”ק בספר השורשים אומר שעולת הערב נקראת מנחה. אבל לא ממש ברור מדוע, כי עם כל תמיד (גם בבוקר) היתה מנחה.
– (ו) הפסוק „תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב” מראה שמנחה קשורה לערב. אבל בבוקר זה לא נקרא מנחה — משהו מיוחד באחר הצהריים.
– אולי אחר הצהריים היו מביאים את המנחות, ולכן זה נקרא כך — אבל זה נשאר לא ברור. „אני לא יודע הסבר טוב לזה.”
תפילת נעילה
רמב”ם: „וכן תיקנו תפילה אחרת, תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית. והיא תפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר שננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.”
פשט: בתענית תיקנו תפלה נוספת סמוך לשקיעה — נעילה — כדי להוסיף תחינה ובקשה.
חידושים והסברות:
15. מדוע אחרי מנחה? מנחה לא באה מיד לפני שקיעה — נשאר זמן פנוי בין מנחה לשקיעה. בתענית ממלאים את אותו זמן בנעילה.
16. סדר התקנות: תחילה קבעו את תפילות התורה (שחרית, מנחה), ורק אחר כך הוסיפו נעילה — כי היא חשובה יותר ממעריב, ועשו אותה לפני מעריב, כי מעריב היא כבר היום הבא.
17. מה פירוש „שערי שמים” בנעילה — מחלוקת ראשונים: יש מחלוקת האם „נעילה” פירושה נעילת שערי היכל של בית המקדש או נעילת שערי שמים. שיטת הרמב”ם היא ש”שערי שמים” פירושו פשוט השמים הפיזיים — כמו „פתח דלתות” בברכת יוצר — שיש שערים שנפתחים לשמש, ועכשיו נסגר השמים. אבל יש בזה דימוי: יום התענית הוא יום עצור, יום שהשמים סגורים, ונעילה היא הרגע שבו זה נסגר.
18. מבט חסידי: בחסידות כותבים שבנעילה לא צריך לבקש כלום — כי כל היום היה פתוח, ועכשיו בנעילה זה נסגר.
סיכום — מספר תפילות
רמב”ם: „נמצא… בכל יום מתפלל אדם שלוש תפילות: ערבית שחרית ומנחה. ובשבתות ומועדים וראשי חדשים ארבע… וביום הכיפורים חמש.”
פשט: יום רגיל — 3 תפילות; שבת/יו”ט/ר”ח — 4 (עם מוסף); יום כיפור — 5 (עם נעילה).
חידושים:
19. מדוע „ביום הכיפורים חמש” ולא „ביום התענית”? תענית רגילה (לא יוה”כ) יש גם 4 תפילות — שחרית, מנחה, נעילה, מעריב — כי תענית רגילה אין בה מוסף, אבל כן נעילה. יום כיפור יש 5 כי יש גם מוסף וגם נעילה.
—
הלכה ה (הלכה ג בדפוסים מסוימים) — תפילת נדבה
רמב”ם: „תפילות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו הרשות בידו.”
פשט: אסור להפחית מהתקנה, אבל אפשר להוסיף תפילות נדבה כמה שרוצה.
חידושים והסברות:
1. זה מתאים ליסוד שמדאורייתא צריך רק תפלה אחת: חז”ל עשו “לוח זמנים” — שלוש, אר��ע, חמש — אבל זה רק המינימום. הענין העיקרי של להרבות בתפילות נשאר קיים.
2. „שיתפלל כל היום כולו”: זה לא פירושו שמונה עשרה אחת ארוכה כל היום, אלא הרבה שמונה עשרה — חמש מאות שמונה עשרה אם הוא רוצה.
3. תפילת נדבה = קרבן נדבה: הרמב”ם משווה תפילת נדבה לקרבן נדבה — „כל תפילה שיוסיף מקריב נדבות.” בקרבנות גם אפשר להוסיף נדרים ונדבות כמה שרוצה — המבנה זהה.
חידוש דבר בתפילת נדבה
רמב”ם: „לפיכך צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות… ואם חידש אפילו בברכה אחת כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה.”
פשט: בתפילת נדבה צריך לחדש משהו בברכות האמצעיות — לכתחילה בכל ברכה, בדיעבד מספיק באחת — כדי שיהיה ברור שזו נדבה.
חידושים:
4. „להודיע” — למי? שני פירושים: (א) לאחרים — כמו בקרבנות, אם קרבן של שחר כבר הוקרב, אי אפשר להקריב שוב את אותו הדבר; צריך להביא דבר חדש. (ב) למתפלל עצמו — שיזכור אילו תפילות חובה ואילו נדבה. כי אם יום אחד הוא “לא במצב רוח”, שעדיין יתפלל לפחות את תפילות החובה. חשוב לשמור על החילוק בין נדבה לחובה.
שלש ראשונות ושלש אחרונות
רמב”ם: „שלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהם ולא פוחתין מהם, שאין משנה ממטבע שטבעו חכמים.”
פשט: שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות לא משנים — לא מוסיפים, לא מפחיתים.
חידושים:
5. הרמב”ם פוסק כר’ אליעזר שאין מוסיפין בהם.
6. הערת רבנו יונה: אין מוסיפין בהם תפילות פרטיות, אבל צרכי ציבור אפשר להוסיף — כמו „זכרנו לחיים” וכדומה. הרמב”ם עצמו מביא מאוחר יותר שזה מנהג.
7. קושיה על הרמב”ם: באמצעיות מותר להוסיף כי יש צרכים. אבל מדוע לא להוסיף במודים — אדם יש לו גם הודאות אישיות? לא רואים שיש תפילות פרטיות על הודאות.
8. שאלה: האם אפשר להוסיף באמצעיות גם בתפילת חובה (לא רק נדבה)? הרמב”ם לא אומר זאת בבירור, אבל לכאורה כן — הרי הוא אמר קודם שאפשר להזכיר צרכים.
—
הלכה ו (הלכה ד בדפוסים מסוימים) — אין הציבור מתפללין תפילת נדבה
רמב”ם: „אין הציבור מתפללין תפילת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה.”
פשט: תפילת נדבה היא רק ליחיד, לא לציבור, כי הציבור אינו מביא קרבן נדבה.
חידושים והסברות:
1. חתם סופר (תשובה נ”ה): עניני חסידות / לפנים משורת הדין / “קרדיט נוסף” חייבים לבוא מהלב של היחיד. כשזה הופך לחובת ציבור, זה מאבד את כל החילוק בין נדבה לחובה. זו ביקורתו על חסידות — שכאשר חומרות נלמדות בחדר כחובה, הן מאבדות את האופי של נדבה.
2. קושיה: הרי יש עולת קיץ המזבח — סוג של נדבת ציבור? הרמב”ם עונה: דבר שאינו שכיח — זה לא שכיח מספיק כדי להיות ראיה.
תפילת נדבה בשבתות וימים טובים
רמב”ם: „יש מן הגאונים הראשונים שאסרו להתפלל תפילות נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד.”
פשט: כמה גאונים אסרו תפילת נדבה בשבת/יו”ט, כי אין מקריבים נדבות ביו”ט.
חידושים:
3. קושיה: הסיבה שאין מקריבים נדבה ביו”ט היא כי שחיטה היא מלאכה, ויש רק היתר לקדשי חובה — לא לסתם נדבה. תפלה אינה מלאכה, מה הקשר?
4. פירוש משלי (בשם רב האי גאון): זה דווקא בתפילות בקשות — אדם יכול לבקש רחמים תמיד, אבל בשבת ויו”ט לא מביאים בקשות. על הודאות אין איסור זה. זה מתאים לכלל שלא רואים שיש תפילות פרטיות על הודאות — רק על צרכים/בקשות.
מוסף שתים
רמב”ם: „לא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים, אחת חובה ואחת נדבה.”
פשט: אי אפשר להתפלל מוסף פעמיים — אחת חובה ואחת נדבה.
חידושים:
5. הקשר בין תפלה לקרבנות הוא יותר מסתם זכר — נראה שלתפלה יש קשר משלה לקרבנות שמגביל מה אפשר לעשות.
[דיגרסיה: “תודה ה’” — הודיה פרטית]:
מהפשט שתפילת נדבה הולכת רק על בקשות, לא הודאות, יוצא שהמנהג של היום לומר „ברוך השם” / “תודה ה’” תמיד אינו כל כך פשוט מצד הלכה. הראב”ד טוען שאין ענין להוסיף הודאות יותר ממה שחז”ל תיקנו.
קושיה: אבל בסוף הלכות ברכות הרמב”ם מדבר כן שאדם צריך להלל את ה’ יותר — „ובכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”? תירוץ: שם הוא מדבר על ברכות על דברים ספציפיים (אכילה, הנאות), לא על הוספת ברכות חדשות סתם. לא אומרים ברכה שאינה צריכה.
מוסר השכל: כשאומרים „ברוך השם” זה הופך כל כך שגור בפי הלשון שזה כבר לא אומר כלום — זה קצת זלזול. צריך לומר זאת עם כוונה אמיתית, עם משהו בראש. זה קשור לענין של כבוד לה’ — לא להפוך את שם ה’ למשהו שלא אומר כלום.
תמלול מלא 📝
הלכות תפלה וברכת כהנים — מצוות עשה להתפלל בכל יום
הקדמה — חסות וסגולת תמיכת התורה
מועד טוב. אנחנו הולכים היום להתחיל ללמוד בעזרת ה’ את הרמב”ם ספר אהבה, מתחילים הלכות תפלה.
בואו נזכיר את החסות החשוב שלנו, תומך התורה ואוהב התורה החשוב ר’ יואל ויינברגר, שתרם את השיעורים הראשונים, וממנו ילמדו וכן יעשו. כן, רבותי, מי שרוצה להיות כמו העשיר, שילמד שזו גם סגולה, מי שנותן כסף לשיעור, זו סגולה “עשר בשביל שתתעשר”. גם יש הלכה, אוהבי רבנן, האוהב את החכמים, האוהב את התורה, מקבל ילדים או חתנים תלמידי חכמים, או הוא עצמו הופך לתלמיד חכם. יכול להיות שאם נותנים כסף לתורה, יזכו להבין את התורה טוב יותר. זה בדוק ומנוסה.
מאה אחוז. אם מישהו תורם לשיעור שלנו והוא יושב ללמוד, והוא לא הופך לתלמיד חכם אחרי עשרים וחמש שנה של לימוד, החזר כסף מובטח. לא, לא, אני מתכוון שזה עוזר, זה בטח סגולה שעוזרת. אמת, צריך עדיין ללמוד, אבל זה משנה. זה החשיבות, כן. כשאדם מחשיב דבר, פשוט שכשאדם משקיע את הכסף, הוא מחשיב את זה, הוא מייקר את זה.
למה ברכת כהנים ביחד עם הלכות תפלה
אוקיי, הלכות תפלה וברכת כהנים. אז הרמב”ם חיבר את זה ביחד. זה הסדר של הרמב”ם הרבה פעמים, שאם למשל בהלכות עבודה זרה הוא הכניס דברים שקשורים לעבודה זרה. למשל, ברכת כהנים היא קצת סוג אחר של ברכות, זו מצוה שמוטלת על כהן, אבל זה דבר שעושים בתפילה, זה חלק מהתפלה. כלומר, חז”ל הכניסו את זה בנוסח התפלה שברכת כהנים עושים בשמונה עשרה. אז הוא הכניס את זה כי זה קצר, אין בו כל כך הרבה הלכות, אבל העיקר שלו הוא הלכות תפלה, כל ההלכות שקשורות לתפילה.
דיון: ברכת כהנים כסוג של תפילה
הערה מעניינת, לא חשבתי על זה קודם, מה הפשט שהלכות ברכת כהנים. יכול גם להיות שהפשט, אנחנו לא חושבים כך כי אנחנו לא מרגישים שאומרים ברכת כהנים כל יום, אבל ברכת כהנים היא גם סוג של תפילה שהכהנים מתפללים על היהודים. כן, רציתי לומר דבר יותר פשוט, גם זה נכון. אנחנו לא רגילים, כי אצלנו דוכנים רק ביום טוב, שזה לא כל כך מושרש. אבל למשל בארץ ישראל, זה כמעט כאילו יש שלוש מצוות שצריך כל בוקר, יש קריאת שמע, זה קריאת שמע של שחרית, אחר כך יש שמונה עשרה תפילה, ויש ברכת כהנים. אז זה העיקר מצוה מדאורייתא מסדר התפילה. יש הרבה דברים, אפשר לומר סדר התפילה יש ישתבח, נשמת, כל מיני דברים יפים שמכניסים, אבל זה לא סתם מדרבנן או… אפשר גם להסתכל, כמו שאמרתי, שזו הדרך שבה הכהן מתפלל. תפילת הכהן היא חלק מ… שיש לו מצוה של ברכה, להתפלל. מה הוא עושה? ברכה פירושה להתפלל על היהודים. הוא מתפלל על היהודים. הוא אומר “יברכך ה’”, הוא מתפלל על היהודים. זו מצוה שהיא התפילה שלנו. יש לו שני סוגי תפילות. זה לא שלישראל יש סוג אחד של תפילה, התפילה שלנו, להתפלל על עצמנו, או שאפשר להתפלל גם על אחרים, אבל זה האופן של תפילה, ולו יש סוג של אופן של תפילה של לברך יהודים.
לא, אולי התפילה שלנו, התפילה שלנו היא גם ברכות. אומרים “ברוך אתה ה’”. ויכול עוד להיות ששליח ציבור לא כל כך שונה מברכת כהנים. אומרים חלק “ברוך אתה ה’ רופא חולי עמו ישראל”. הכהן הוא סוג של דרך לברך את כל היהודים. כן, זה מאוד שונה מ”יברכך ה’ וישמרך”, אבל זה נוסח של הכנעה ליהודים, לברך אותם. אמת, אמת, אמת. אבל אני חושב שיותר פשוט כי הוא, כמו שהוא עושה הרבה פעמים, שהוא לוקח מצוה קצרה והוא שם אותה למשפחת המצוות. הוא היה יכול להכניס את זה בהלכות כהנים אחרות, טומאת כהן, אבל זה מתאים יותר שהצורה שבה המצוה היא קשורה הרבה יותר לתפילה.
הקדמה — מצוות תמידיות בספר אהבה
נכון, לגבי “לברך כל יום”. לגבי זה, כי יש שני דברים שאפשר לומר בספר האהבה, מצוות תמידיות. אלו שני הדברים שעושים כל יום. אהבה ויראה. שניים, שניים. עושים את זה גם בתפילה, אולי זה רק מדרבנן, עושים את זה בתפילה, אני לא יודע, אבל אלו דברים שהם כל יום. טוב מאוד, אתה צודק שהרמב”ם אומר על שני הדברים בכל יום. כמו בספר האהבה, כמו שכבר דיברנו כמה פעמים, שאהבה זה שממשיכים לעשות עבודת ה’ יום יום, כל יום, כמה פעמים ביום. זה “באהבתה תשגה תמיד”, זה מה שפירושו אהבה.
לשון הרמב”ם: שתי מצוות עשה
אומר הרמב”ם כך: הלכות תפלה וברכת כהנים יש בכללן שתי מצוות עשה. מצות עשה א’ לעבוד את ה’ בתפילה בכל יום. לעבוד את הקב”ה בתפילה כל יום. זו לשון מעניינת, לא “להתפלל בכל יום”, כי הרמב”ם הוא כותב שכל מילה אצלו היא מילה. “לעבוד את ה’ בתפילה בכל יום”, לעבוד את הקב”ה דרך תפילה. השנייה היא “לברך כהנים את ישראל בכל יום”. על שני הדברים האלה לא ברור מאיפה המקור שזה בכל יום. גם תפילה, תזכור, לא יביא כראוי מקור שזה פעם ביום. הרמב”ם עומד על “לעבדה ולעבד את ה’”, לומדים מזה שזה כל יום. אני אומר לך, אני אומר לך, בכסף משנה הוא מדבר על זה. אני אומר לך, בכסף משנה לא כתוב ברור שזה כל יום, אבל כך אנחנו רואים מההלכה, מהמנהג, מהדרך שבה עושים את זה, שזה כל יום.
דיון: המקור ל”בכל יום”
אה, רבי יצחק רשם כאן את ספר המצוות. אה, שם כתוב כן? “שצונו לעבדו”, כך כתוב בפסוק “ועבדתם”, “ואשר תעבוד”. כן, אני לא רואה אבל שכתוב. הוא אומר, הרמב”ם, שבעצם “ועבדתם את ה’ אלקיכם” פירושו כל, לעשות כל המצוות, כלומר להיות עובד ה’. אבל חז”ל אומרים שהפירוש היותר ספציפי של עבודה פירושו תפילה. נו, טוב, אני לא רואה שהוא הביא את ספר המצוות מבחוקותיכם. על כל פנים, הוא מביא את זה כאן, אבל לא כתוב שם כלום. מעניין.
כאן עצמו מביא הרמב”ם שעבודה נקראת תפילה, תלמוד, ומקדש. על התורה, על המקדש? הרמב”ם מפרש, במקדשו פירושו שצריך להתפלל במקום המקדש. הוא אומר כך הרמב”ם במקום אחר.
דיגרסיה: לימוד בחול המועד וענין “חציו לה’ וחציו לכם”
אולי צריך לומר תורה, כי זה ערב, אומרים, לומדים עכשיו חול המועד. צריך לומר תורה, שתדיר ושאינו תדיר, קצת קשה לנו ללמוד, זה יום טוב. ולפעמים האנשים שעשו סדרי לימוד, עשו שזה עובר שבת, יום טוב, וכן הלאה. עד לאחרונה, כשהתחילו לעשות סדרים חדשים, ה, איך קוראים לזה, העמוד היומי. כן, כל הסדרים של השנים האחרונות כבר לא עושים את הטעות, הם עושים, זה לא נעצר בשבת ויום טוב.
אני חושב שהטעם פשוט, כי כמה זמן שלא היה הדבר של טכנולוגיה, עכשיו יש דבר שאדם שומע שיעורים, אז כל השיעורים היו מקומיים. אז עם יהודים מקומיים, צריך איפשהו ללמוד “חציו לה’ וחציו לכם” כל יום. אוקיי, יום כיפור, נעשה לפעמים יום יום כיפור, פורים, עשו כבר לא פלוג. אבל שבת, למה לא ללמוד את הדף היומי? או חול המועד, “ונתנו מהלכין לדעת”. רוצים לשמור על חול המועד רגיל, רוצים ללמוד משהו מענייני דיומא. אבל כשלימוד הוא כל הפרודוקציה, וצריך לוודא שהמיקרופונים עובדים, ושהמערכת עובדת, זה באמת לא דבר של שבת יום טוב.
מישהו רצה לשתף שיכול להיות שאלה שעשו את סדרי הלימוד הקודמים, הם לא חשבו שילמדו ביוניון. ביוניון זה כל אחד בצד שלו, והלימוד הוא כזה אמירה, זה כמעט כזה דברים. יכול להיות שמותר אפילו לומר את זה תשעה באב, כי זה סתם סדר היום שכתוב בפוסקים. התורות שלנו הן תפילות קינות.
דיון: למה לא מודדים ממש “חציו לה’ וחציו לכם”
היתה לי מחשבה אחרת, אני מבקש לסלוח על הסטייה, אבל שאלתי, למה אנחנו לא רואים יהודים שהם מחמירים גדולים, האנשים שיש להם על שולחן הסדר טבלה של שיעורים, למה לא יהיה להם שעון שימדוד את הדקות, ושיעשו ש”חציו לה’ וחציו לכם” יהיה ממש חציו?
והתשובה שלי היתה עם הקדמה של מעשה ידועה מר’ ברוך מרדכי. יהודי ראה את ר’ ברוך מרדכי יושב עם גמרא ואוכל פופקורן. שואל אותו את ראש הישיבה, “ככה לומדים גמרא?” אומר לו, “לא, ככה אוכלים פופקורן.”
אז פשוט, התשובה שלי היא כך, שאצלנו ה”חציו לכם” הוא גם “לכם”. איך אוכלים את הסעודה? פותחים זמירות, שרים זמירות, אומרים דבר תורה. ה”לכם” הוא גם מעורב עם “לה’”. וה”לה’” הוא גם, כשיושבים ולומדים, מחזיקים גם קפה, נהנים מהלימוד. ה”לכם” וה”לה’” הוא הדרך החסידית שזה מעורב, זה נעשה חבילה גדולה אחת. אז על זה, זו תשובה טובה, לא? על זה לא צריך לחלק חצי וחצי ממש.
מעניין, כן. כשיגיעו לסימן תרנ”ט, נראה איך הרמ”א רוצה כן לכאורה לעשות ממש שיהיה חצי וחצי. כן, הוא אומר את הצבי, שהולכים לבית המדרש והולכים הביתה. אבל הרמ”א גם לא חשב שיאמרו זמירות בסעודה או דברי תורה? אני לא יודע. אני חושב שההוא הוא באמת “לכם”. “לה’” פירושו שלא שותים קפה. זה תירוץ טוב, אל תבטל את התירוץ. לא, זה אמת.
מצוות תמידיות — תלמוד תורה ותפילה
על כל פנים, כן, גם הייתי רוצה לומר שצריך לתפוס ספר החינוך מתכוון למצוות תמידיות. חשבתי כך, שאפילו יום טוב, הרבה פעמים מתבלבלים. בא יום טוב, זה סדר יום אחר לגמרי. אבל בעצם המצוות התמידיות, הדברים החמורים, צריך להמשיך. אפילו אם לאדם יש שיעור מסוים. אבל תלמוד תורה לא בחצאים. תלמוד תורה במידה. כתוב כאן שתי מידות, תמידיות. כאן תמידיות פירושו 24 שעות ביממה. תלמוד תורה לא כל יום, אלא כל היום, כל יום כל היום. דיברת כך אמת. חשבתי שזה כמו דומה, להביא תורה, לאדם יש צרכים רוחניים וצרכים גשמיים, כן? גשמיות צריך לאכול, מה שלא יהיה, שתיים שלוש פעמים ביום, וזה צריך להחזיק אדם בנפש. הנפש צריכה להתפלל וצריכה ללמוד. אז זה כאילו מישהו יאמר, אוקיי, פסח אוכלים רק מצה, לא אוכלים את המאכלים הרגילים שאוכלים כל השנה, אבל עדיין ממשיכים לאכול. יש פעם אחת יום כיפור שלא אוכלים, גם, אוכלים לפני ואחרי. אי אפשר להתנתק. יש, אתה רוצה לעשות מסיבה מיוחדת, דבר מיוחד, קודם צריך לאכול. אז קודם אדם צריך לאכול קצת, ללמוד כל יום, להתפלל קצת כל יום. קריאת שמע אומרת לנו את אותו הדבר. לפעמים מוסיפים פיוט, וכדומה. אוקיי, בכל מקרה, אומר הרמב”ם כך.
הלכה א — מצות עשה להתפלל בכל יום
אני הולך ללמוד את מצוות התפילה. אומר הרמב”ם, ההלכה הראשונה של פרק ראשון, הלכה ראשונה של תפילה, אומר הרמב”ם, מצוה להתפלל כל יום, מצות עשה, מצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, שנאמר, מביא את הפסוקים, “ועבדתם את ה’ אלקיכם”. מפי השמועה אמרו חז”ל, מפי השמועה למדו שהלכה למשה מסיני, כתוב שזה בא ממשה רבינו, תורה שבעל פה, הם אמרו שעבודה זו, העבודה שהתורה מדברת כאן היא תפילה.
קושיא: הפסוק הראשון הוא ברכה, לא ציווי
ראיתי במפרשים, הרמב”ם מתקשה קצת, “ועבדתם את ה’ אלקיכם”, לכאורה בתורה זו ברכה. הקב”ה אומר, “ועבדתם את ה’ אלקיכם וברך את לחמך”. למה לא מביא “עשו את העבודה”? מה מביא בוקי ודעת כן באופן עשה? אז אולי על זה המדרש? לא? אין מדרש שעומד על הפסוק הזה ומפרשים אותו שזו תפילה? לא בטוח.
הפסוק השני: “עבודה שבלב זו תפילה”
וגם, אה, ונאמר, הפסוק השני שהוא מביא מ”והיה אם שמוע” הוא “ולעבדו בכל לבבכם”. אמרו חכמים, איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. כאן כתוב כבר יותר ברור. מלבד שבכלליות עבודה היא תפילה, עבודה שבלב היא בוודאי תפילה.
חידוש: עבודה שבלב היא העיקר, המילים הן הביטוי
עבודה שבלב, זה מאוד מעניין, כי תפילה פירושה לומר את המילים, אבל תפילה היא רק כאילו הסוף. כלומר, קודם יש עבודה שבלב, ואת זה מוציאים במילים. זה מאוד מעניין, כן? אבל אומרים, עבודה שבלב זו תפילה. פירושו שממש עיקר התפילה, כמו שנראה אחר כך ברמב”ם בפרקים המאוחרים יותר, הרמב”ם יש לו עיקר מצוות עשה של תפילה, וצריך לדעת שמדברים אל הקב”ה. כן, הייתי חושב… כי התפילה היא רק, איך אני אומר, ביטוי, הדרך שבה עבודת שבלב יוצאת במעשים… אי אפשר לראות על אנשים בחוץ אם יש להם עבודת שבלב, אבל התפילה מראה החוצה. אבל העיקר הוא עבודת שבלב, זה מה שמובן כאן.
הלכה א (המשך) — מקור המצוה של תפילה מן התורה
דברי הרמב”ם והדרש של “עבודה שבלב”
דובר 1:
לא. אין מדרש שעומד על הפסוק הזה ומפרשים אותו שזו תפילה. לא בטוח.
וגם, אה, כשלוקחים את הפסוק השני שמובא מ“והיה אם שמוע” הוא “ולעבדו בכל לבבכם”, אמרו חכמים “איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה.” כאן כתוב כבר יותר ברור. מלבד שבכלליות עבודה היא תפילה, עבודה שבלב היא בוודאי תפילה.
עבודה שבלב — עיקר התפילה הוא בלב
עבודה שבלב, זה מאוד מעניין, כי תפילה פירושה לומר את המילים, אבל תפילה היא רק כאילו הסוף. כלומר, קודם יש עבודה שבלב, ואת זה מוציאים במילים. זה מאוד מעניין, כן? שאומרים עבודה שבלב זו תפילה, פירושו שממש עיקר התפילה, כמו שנראה אחר כך ברמב”ם בפרקים המאוחרים יותר, הדברים המעכבים את התפילה, צריך לדעת שמדברים אל הקב”ה.
כי התפילה היא רק… איך אני אומר, ביטוי, הדרך שבה העבודה שבלב יוצאת במעשה. אי אפשר לראות על אדם בחוץ אם יש לו עבודה שבלב. התפילה מראה החוצה. אבל העיקר הוא העבודה שבלב, זה מה שכתוב כאן.
פירושים אלטרנטיביים ב”ולעבדו בכל לבבכם”
אז הייתי חושב שכשאומרים עבודה זו תפילה, פירושו מה היתה עבודה חוץ מתפילה? לפני שנכנסים לחילוק של דיבור או הלב, כוונת הלב או המילים שאומרים, הייתי חושב שבדרך כלל מה שכתוב עבודה, לכאורה אדם שיודע חומש, שלומד תורה… עבודת המקדש, כן. פשט הוא, פירושו עבודת המקדש, פירושו קרבנות. ו”לב” פירושו לאפוקי קרבנות. כלומר, בוודאי לא להביא קרבן שהוא במעשה, מביאים כבש או דבר. עבודה שהיא בלב היא לא במעשה קרבנות. נכון. עכשיו, האם עיקר התפילה הוא בלב, בראש, במילים, אוקיי, זה כבר פרטים של זה.
אבל הייתי אומר “ולעבדו בכל לבבכם” וגם “אותו תעבוד”, לכאורה היו יכולים לומר פירושו לעשות כל המצוות. זה שם כללי להיות עובד ה’, כלומר לציית לכל מה שהקב”ה מצווה, כמו שזו העבודה של עבד. אני חושב שזה מה שמתכוונים היום. עבודת ה’, מה פירושו עבודת ה’? שצריך לעשות לא בחצי לב. “ואהבת את ה’ אלוקיך” ו“ולעבדו בכל לבבכם”. כלומר, אתה צריך להתנהג כמו יהודי, בעצם. זה רק שם כללי. וגם “בכל לבבכם” לא פירושו שתעשה דבר רק דברים שהם בלב. לעשות בכל הלב, לעשות באהבה, כמו “ואהבת את ה’ אלוקיך… בכל לבבך”. שהלב לא יהיה עם צביעות, לא כמו שכתוב עם שקר, שהוא אומר “מצא נשים ולמדו” וכו’, הוא אומר כמו…
החידוש של הדרשה
אבל זו דרשה אחת. הדרשה הבינו שזה חידוש לכאורה, יש סוג כזה של עבודה, שזו תפילה. איפה העבודה? לא במקדש, לא בקרבן, אלא בלב. זו עבודה אישית בין כל אדם להקב”ה, או משהו כזה, וזו תפילה. יפה מאוד.
“בכל יום” — מאיפה?
הפסוקים לא אומרים “בכל יום”
אבל זה מאוד מעניין, כי בשני הפסוקים לא ראינו שום שיעור בכל יום. הרמב”ם אומר אבל “בכל יום”.
תפילה מדאורייתא ומדרבנן — נשים חייבות בתפילה, צורת התפילה, ומנין התפילות
תירוץ הכסף משנה — מצוה בלי זמן צריכה להיות כל יום
אמת, אני כבר יודע מאיפה לקחתם שהכסף משנה מביא שהרמב”ן חולק על הרמב”ם, והוא אומר שזו רק מצווה דרבנן, וכך הוא מוציא מהגמרות. והוא מביא שהרמב”ם עצמו רואה יותר שלפעמים אדם בוודאי צריך להתפלל מן התורה, אבל ה”בכל יום” אינו… הוא לא רואה “בכל יום”. כך אומר הכסף משנה, ולכאורה הרמב”ם היה סובר שדבר שאין לו זמן צריך לעשותו כל יום, כי אם לא, מה תאמר, פעם אחת בחיים צריך להתפלל? הצד הרגיל, כשמכניסים משהו לזמן, אומרים שזה דבר יומיומי, אלא אם כן זו מצוה פעם בשנה, כמו מצה. אבל אם אין זו מצוה התלויה באיזה זמן, יום טוב מסוים, אלא זו מצוה שצריך להתפלל לפעמים, אז צריך להתפלל כל יום, כי אם לא מתי זה יקרה? אולי פעם בשנה, זה “שמא יפנה”.
ראיה מתפילין
חשבתי להוסיף לזה, שיש מצוות תפילין, ואנחנו יודעים כולנו שמניחים כל יום תפילין. לא כתוב ברור בתורה, או אפילו אולי באחרים… אני לא זוכר אם בתורה שבעל פה כתוב כן, צריך כל יום. אבל כל הפוסקים קיבלו בפשטות, שכאשר מצוה היא ענין של עבודת ה’, שהיא מצוה שצריך לפעמים, אתה יודע, צריך לעשות מחאה פעם אחת, אף אחד לא אומר שצריך לעשות מחאה כל יום. אוקיי, ללכת להשם כדי לא לעצור דברים טובים. אבל משהו שהוא עבודת ה’, משהו שקשור לנפש האדם, ללב האדם, שהוא יהיה עובד ה’, זו מצוה בכל יום. תפילין מזכירים, מזכירים לאדם שהוא צריך להיות עובד ה’, או ציצית, זו מצוה בכל יום. כך היינו לומדים את הרמב”ם.
תפילה היא דרך החיים
מה היה רע אם זה פעם בשבוע? אני מתכוון, שבת היא פעם בשבוע. תאמר כל שאר הדברים. זה כל יום, כמו שאדם אוכל כל יום. בעצם הם עשו את זה כחלק מהלייפסטייל. שלייפסטייל של יהודי הוא תפילה. כמו שכל יום אדם אוכל, ואדם ישן, ואדם עובד, וכל יום אדם עוסק עם אשתו. אלו דברים שקשורים לדרך החיים של אדם. כתוב בתורה שצריך להתפלל, לא כתוב מתי. אבל תפילה היא דרך החיים. זו אחת מהעבודה שבלב, זו אחת מהדברים שאדם צריך תמיד להיות מכוון אל הקב”ה, תמיד להודות להקב”ה. בכל יום היא הסדר החיים הרגיל, הכל קורה בכל יום.
דיון: מה משמעות “בכל יום” — פעם ביום או סדר החיים?
דובר 2:
צריך לשאול, כמו שאמרתי שצריך לאכול כל יום. צריך לשאול האם “בכל יום” פירושו דווקא פעם ביום, או שפירושו כל יום. יכול להיות ש”בכל יום” הוא קצת לאו דווקא, כי נראה מאוחר יותר שהרמב”ם אומר בבירור שזמן התפילה אינו מן התורה. אז מה פירוש “בכל יום”? לאו דווקא פירושו פעם ביום. אתה מבין? כשהוא אומר “בכל יום תהא תפילתו של אדם”…
דובר 1:
נראה כן, כי יש תשלומין. אוקיי, תשלומין אולי רק מדרבנן על הדבר. אני לא יודע בדיוק, אתה מבין? אני לא יודע בדיוק. יכול להיות, אתה צודק לפי הרמב”ם. אני יודע שלפעמים אדם מפסיד יום, הוא הולך לחתונה, למחרת זה יום הרוס לגמרי, הוא לא אוכל כראוי, הוא לא עובד, זה יום כל כך הרוס. הוא אומר שהוא לא קיים את אותו יום על התורה עם החשבון הזה.
התירוץ הוא שכל יום, יום רגיל שאדם עושה את כל מה שהוא עושה, כל יום אדם עושה את כל הבסיסיים. אדם רגיל, הוא רואה את ילדיו כל יום, הוא עושה חינוך כל יום באיזו צורה, זה לא שהוא רואה את ילדיו, הוא מסתכל עליהם, הוא רואה את אשתו כל יום, הוא נכנס לעבודה כל יום. אנשים עושים דברים כל יום. אז תפילה גם נעשתה חלק מהחיים, עבודה שבלב.
דובר 2:
טוב מאוד. אז “בכל יום” לא אומר שיש מינימום של פעם ביום. זה יותר כמו שאתה אומר, זה הסדר, או משהו כזה הייתי חושב שזה הגיוני יותר.
דובר 1:
כך אפשר לחשוב, כן.
דיון: שיטת הרמב”ן — תפילה רק בעת צרה
מעניין לראות, אתה מזכיר שהרמב”ן… העולם לא תופס, הרמב”ן אומר שיש מצוה רק בעת צרה, אבל לרמב”ן יש גם מצוה נוספת של מתפלל בעת צרה, שזו המצוה של תענית. לפי הרמב”ן יש מצוה דאורייתא שכאשר יש צרה… על הציבור או על היחיד, צריך לזעוק להשם, וזה ענין של לזעוק, וזה תענית.
חילוק בין תפילה בכל יום ותפילת תענית — ממורה נבוכים
ראיתי בפירוש, ואתמול עברתי במורה נבוכים בטעמי המצוות, הוא כותב בפירוש את החילוק, הוא עושה חילוק בין תפילה בכל יום ותפילת תענית, שיש לה משמעות אחרת, כי… יש לה גם סוג אחר של תפילה, כי הוא אומר שם לא להתחיל בשבח ו… נכון, גם התענית, מה צריך להיות ענין התענית, כל אחד זוכר, התענית היא יותר ענין להראות שכל דבר שבא, בא… לא עבודה שבלב, זה יותר להראות שכר ועונש, שכל דבר אינו מקרה, ומתרפאים על ידי עשיית תשובה. זה קשור לתשובה. למשל, תפילה רגילה אינה קשורה לתשובה, זה קשור לעבודה שבלב, אפשר לומר לזכור את הקב”ה, מה שתרצה, זה לא הנושא של עשיית תשובה. זה לא העיקר, תפילה של בכל יום אינה הנושא של בקשת צרכים, זה לומר שמה שעושים, מה שמקבלים, זה שכר ועונש. זה נושא אחר.
תפילת הרמב”ן אינה אותו דבר כמו זעקה בעת צרה של הרמב”ם
אם כאשר הרמב”ן אומר שהתפילה היא רק כשיש צרה, הוא לא אומר שיש רק את המצוה של צעקה בעת צרה כמו צעקת הרמב”ם בעת צרה. הוא אומר שלתפילה אין זמן של בכל יום. אולי בסך הכל הוא לא קיבל את הדרך שבית יוסף אומר בכסף משנה, שאם יש מצוה והתורה לא אומרת מתי היא, צריך שתהיה כל יום. אולי זה איפה שהמחלוקת העיקרית שלו היא. כן, כן. אני מתכוון שהפשט של הרמב”ן, נאמר בדרך אחרת, הרמב”ן… שהתפילה שהרמב”ן כן מחייב, תהיה גם שתהיה שבח והודאה ושאלת צרכים. זו לא הזעקה של עת צרה. זו לא זעקת הרמב”ם. זה לא אותו דבר. הרמב”ם קורא לזה זעקה בעת צרה, מה שהרמב”ן קורא להתפלל על הצרכים, אולי לאו דווקא בעת צרה, אלא להתפלל על הצרכים, אבל לא בכל יום. אלו גדרים אחרים, זה לא אותו דבר. המחלוקת אינה בדיוק שווה. הרמב”ן בקי, הוא לא מביא את לשון הרמב”ם.
סטייה: סדר של פסח
אבל אני חושב בסדר, שבסדר אנחנו… אומרים שם שבח והודאה, אני יודע, אומרים תפילה גם, ואומרים גם, מבקשים את הגאולה. אבל יש שם גם כמו שאנחנו אוכלים מרור ו”ונצעק”, אנחנו מדגימים גם צעקה כזו בעת צרה. אנחנו מזכירים איך היתה עת הצרה במצרים, יש בזה את הענין של צעקה בעת צרה, ואוכלים את המרור ממש כאילו מרגישים את הצעקה. אוקיי.
דובר 2:
כן. אוקיי, אז זו המצוה, זו מצוה, מצוות עשה. לרמב”ן יש טענה טובה, הרי כתוב בגמרא שקריאת שמע היא דאורייתא ותפילה היא דרבנן.
תירוץ הרמב”ם — הגמרא מתכוונת לנוסח וזמן, לא לעצם התפילה
אבל התירוץ הוא תירוץ הרמב”ם, וזה מה שהוא אומר כאן, שהגמרא אומרת שתפילה היא דרבנן פירושו נוסח התפילה או זמן התפילה וכדומה. הגמרא לא מתכוונת לומר את עצם המהות של להתפלל. זה חילוק הרמב”ם, ולכאורה זה מה שהוא מתכוון לענות על קושיית הרמב”ן.
אז מה הוא הולך לומר עכשיו? כן, אחד…
הלכה א (המשך) — “ולא משנה התפילה הזאת מן התורה”
דובר 1:
כן. לא רק שעצם התפילה היא דאורייתא, אבל בוודאי יש מינימום. מינימום אחד של תפילה הוא מן התורה. זה… הוא הולך לומר מאוחר יותר שאנחנו מתפללים פעמיים ביום לכל הפחות, או שלוש פעמים ביום, אז… מן התורה צריך רק להתפלל פעם אחת. אומר הוא, “ולא משנה התפילה הזאת מן התורה”.
לפי מה שהגענו עכשיו, אפשר להבין את זה אפילו יותר טוב. לא רק פעם אחת, אלא שיהיה מינימום מן התורה גם. מן התורה זה ענין, כמו שאתה אומר, אדם הוא מתפלל. הוא צריך להתפלל. “מהו אדם”, אדם הוא מתפלל. אין לי צומרה, אני לא רוצה אחת. אה, הרמב”ם, נכון, נכון. הוא לא אומר את המינימום, צריך להיות רק אחד. טוב מאוד, מעניין מאוד.
מן התורה אין נוסח, אין מנין, אין זמן
אממ… כן. “ולא משנה התפילה הזאת מן התורה”. מעניין מאוד. גם הנוסח, “משנה התפילה” שקורים לזה מטבע התפילה, הדרך שבה אנחנו מתפללים אינה מן התורה, “ואין לתפילה זו מנין קבוע מן התורה”. אני מתכוון שהקטע הזה נכנס מאוד ברור לדרך שבה אמרנו את זה, שלתפילה אין נוסח או… מן התורה, הכוונה שאין נוסח או זמן. אלא אולי היה מספיק, אולי גם מן התורה, צריך לחשוב על זה, שצריך תמיד להתחיל בשבח ולסיים בהודאה, האם זה כן מן התורה. יכול להיות שהעצם הוא מן התורה, ומודים בזה שכל יום אדם נזכר בקב”ה והוא מתפלל עבודה שבלב. כן.
הלכה א (המשך) — נשים ועבדים חייבין בתפילה
דובר 2:
כן, לא נראה כך. אומר הרמב”ם, “לפיכך, הואיל ואין זמן התפילה מן התורה”, והזמן אינו מן התורה, “נשים ועבדים חייבין בתפילה”. לפי שאין מצות עשה שהזמן גרמא, לא הזמן גורם, אלא המצוה היא מצוה תמידית. לכן צריך לומר. קריאת שמע שדיברנו עליה אתמול, הרי קריאת שמע הסיבה, אמרנו שקריאת שמע נשים פטורות, למה? כי זו מצוות עשה שהזמן גרמא. אבל תפילה הרי אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, אחד שיש לה זמן, הזמן הוא מדרבנן. אז ממילא הן חייבות בתפילה. הגמרא אומרת אפילו לא,
תפילה מדאורייתא ומדרבנן — נשים חייבות בתפילה, צורת התפילה, ומנין התפילות
הלכה א (המשך) — נשים חייבות בתפילה
תפילה אינה מצות עשה שהזמן גרמא
דובר 1: לא הזמן גורם, אלא המצוה היא מצוה תמידית כזו. כמו קריאת שמע, מה אמר הרמב”ם? בקריאת שמע הסיבה, למדנו שקריאת שמע נשים פטורות, למה? כי זו מצות עשה שהזמן גרמא. אבל תפילה הרי אינה מצות עשה שהזמן גרמא. אה, יש לה זמן, הזמן הוא מדרבנן. מה פירוש שהן חייבות בתפילה? הגמרא אומרת אחרת.
לכאורה, לכאורה, מזמן התפילה היו אכן נשארות פטורות, או שהמצוה היא דרבנן זה אחרת? נשים ועבדים אולי רק חייבים בעצם התפילה? לכאורה.
חילוק בין הגמרא והרמב”ם
מעניין, הגמרא אומרת אחרת מהרמב”ם. הגמרא אומרת, למה… כן, זו משנה שנשים פטורות מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבות בתפילה. אומרת הגמרא, למה תפילה? “דרחמי נינהו”. הגמרא אומרת שהן חייבות בתפילה כי תפילה היא פשוט רחמים. תפילה אישה גם צריכה, אישה לא צריכה להתפלל שהקב”ה יעזור לה? היא גם צריכה את זה. אבל הגמרא אומרת שזה הרי פשוט. הגמרא, לא, כי הוא חשב שזו מצות עשה שהזמן גרמא. עונה הרמב”ם עם הלמדנות שלו שזה נכון, מדאורייתא זה לא מצות עשה שהזמן גרמא, אלא הרחמים הם הדאורייתא. אבל מעניין שלא כתוב בספר המצוות של הרמב”ם.
שאלה: האם נשים פטורות מתפילות קבועות?
אבל אני רואה שהרב רבינוביץ’ גם שוקל את זה, האם הנשים היו צריכות להיות פטורות מהתפילות הקבועות שבכל יום, אולי ישארו עם החיוב העצמי. ומה הוא אומר? הוא לא אומר כך, כי יכול להיות שהכלל שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא על הדאורייתא. לא, לאו דווקא, כי אנחנו רואים שבחנוכה ופורים יש איזו סיבה אחרת, כי “אף הן היו באותו הנס”. זה לא ברור. יש פוסקים מאוחר יותר, פוסקים מאוחר יותר, שחלוקים על זה.
שיטת המגן אברהם
אני זוכר למשל, כל אחד יודע שהמגן אברהם אמר שנשים חייבות בתפילה, אומר המגן אברהם, אם נשים לא מתפללות, אבל הוא אומר שכנראה הן כן מתפללות. כל אישה אומרת איזה ברכות השחר, איזה מודה אני, ויוצאים בזה, כי הוא הולך עם הדרך שהנוסח אינו מעכב. הנוסח והמנין, הנוסח הוא דבר נוסף, אבל הזמן שלו הרי שהזמן גרמא. אבל יכול להיות שהרמב”ם למד שפעם שהנשים חייבות כי זו מצוה שאין הזמן גרמא, אלא כשתיקנו את האופן איך לעשות את זה, הן כן חייבות, כי עצם המצוה אינה מצוה שהזמן גרמא.
המנהג למעשה
אבל למעשה לא רואים, רוב הדורות לא רואים שנשים היו מתפללות שחרית מנחה מעריב. אפילו לא נשים בסמינרים, אפילו לא… אפילו הרבנית של הבעלזער מיידל, הרבנית של הרמ”א, בת הרמ”א, כשהיא כבר היתה עסוקה, עשו לה תפילות, תחנות כאלה ביידיש, כי הן לא התפללו את התפילות הרגילות. אבל רואים שלכאורה, המנהג ישראל על פי רוב, הפוסקים של היום, בפרט הליטאים, כן סוברים שנשים חייבות להתפלל, לפחות פעמיים ביום. לא נראה לי המנהג, נראה לי שהמנהג הוא שהן חייבות בתפילות, שהן מתפללות, הן אומרות מודה אני, יש להן נוסחאות התפילה שלהן. כך אפשר לומר לפי הרמב”ם. אפשר לומר אחרת, שמה שהגמרא אומרת “נשים חייבות בתפילה”, ואני לא יודע מתי המשנה אומרת “תפילה”, הרי זה כן הנוסח, הסדר והנוסח. אני לא יודע. אוקיי.
הלכה ב — צורת התפילה מדאורייתא
“חיוב מצוה זו כך הוא”
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “אלא חיוב מצוה זו כך הוא”. אה, עכשיו מה כן מדאורייתא? עכשיו הרמב”ם הולך להסביר, עד עכשיו הרמב”ם הסביר את עיקר הדין, עכשיו הרמב”ם הולך להסביר בעצם איך נעשה שכן יש נוסח התפילה. הוא מתחיל עם זה איך היסטורית, אבל כאן הוא מסביר מהי עצם התפילה. עצם התפילה, ההגדרה כשאומרים “זו תפילה”, מה פירוש תפילה? תפילה לא אומרת רק לתת “רשימת מטלות” לבורא “אני צריך את זה ואת זה”, אלא יש לזה אופן. יש לזה אופן שזה אומר דרך יפה של הכנעה של בקשה ממלך. צריך לומר קודם את השבח ולבקש ולסיים בשבח. אני לא יודע אם זה מעכב. אני לא יודע אם זה… אני לא יודע האם זה מעכב, אבל הרמב”ם כן נראה שעצם צורת התפילה… נכון, נכון. אבל אתה יכול לתת לעצמך נוסח. אבל זה לא פשוט שיש עיקר הדין, הרמב”ם מציב את עיקר הדין, אחר כך איך יוצאים, או שאתה יכול בעצמך או לעשות נוסח. זה יותר שזה הוא אומר כדי להסביר למה זה השתנה. שפעם אכן כך היה המנהג, התפללו בכל יום כל אחד בעצמו, אחר כך זה השתנה.
דיון: תפילה צריכה להיות בצורה של עבודת השם
דובר 2: לא, אבל אני הייתי אולי כן אומר, שאם תפילה תהיה רק “אני צריך פרנסה, בבקשה תן לי פרנסה”, המילים למשל, כמו שאדם היה חושב כאן, זה בכלל לא עבודת השם. לא הודית ולא הכרת שהקב”ה גדול, ושהקב”ה לא חייב לך כלום. זו תפילה, זה כמו כשאדם הוא עני, הוא קורא כל יום לעשרה אנשים לבקש. כן, הוא גם מבקש מהקב”ה. זה לא היה נקרא בכלל תפילה. תפילה צריכה להיות בה איזו חשיבות מסוימת, איזו עבודת השם מסוימת.
תפילה מן התורה ותקנת אנשי כנסת הגדולה — נוכח המקדש, מנין התפילות, ונוסח התפילה
נוכח המקדש — כיוון התפילה מן התורה
דובר 1: אני מסכים, אני מסכים. אני רק רוצה להוציא, אני לא רוצה להבין שזה הדין. אם למשל מישהו, בדיעבד, למשל כמו הנשים שהמגן אברהם אומר וכדומה, מישהו שלא מתפלל עם הסדר, הוא כן מתפלל, אני כבר יודע שיש הלכות, כי הרי היה יפה שתעשה על הסדר הנכון, אבל אין חיוב שאתה חייב לעשות כך. הרמב”ם מניח את זה כך, “חיוב מצוה זו כך הוא”. מאיפה לוקח את זה הרמב”ם? יש גמרא שאומרת על זה שצריך להיות שבח? אני זוכר דבר כזה, אבל הגמרא אומרת שזה יהיה מדאורייתא? הרמב”ם סבר שזה עיקר תפילה או יסוד התפילה? זה בוודאי מאחורי הסדר, המבנה של התפילה שיש לנו, והגמרא אומרת את זה מחוץ למבנה. הגמרא מביאה לשונות כאלה, “לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל”, ונראה שזה משהו שהיה קדום. הגמרא אומרת “לעולם יסדר אדם שבחו של מקום”, שכן מצינו במשה, אומר, “אתה החילות להראות”. ברור מזה ש”שכן מצינו במשה”, הרמב”ם סבר שזה אומר שזה כבר מדאורייתא. זו צורת התפילה.
דובר 2: זה לא חלק מתקנת חכמים של מטבע התפילה, אלא זה עוד לפני מטבע התפילה.
דובר 1: אבל זה היה עוד לפני מתקני התפילה.
דובר 2: אבל משה רבינו גם התפלל על הנוסח הזה.
דובר 1: כן.
דובר 2: זה כבר היה מונהג אז.
דובר 1: טוב, בסדר. כן, בוא נקרא. “אלו”.
דובר 2: כן.
לשון הרמב”ם: שבח, בקשה, והודאה
דובר 1: “אלו”, איך עושים את זה? “חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום”. אדם צריך כל יום… יש הבדל בין המילים “מתפלל” ו”מתחנן”?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: להתחנן. הוא אומר, איך עושים את זה? “ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא”. אומרים את השבח של הקב”ה, כלומר כמה גדול הקב”ה. השבח הראשון אינו שבח אישי. הקב”ה הוא… שבח פירושו לשבח, לא להודות. כן, אחר כך הוא גם אומר “נותן שבח והודאה”, אבל קודם זה לא שבח אישי, אלא הקב”ה גדול, הקב”ה הוא מלך כל העולם, “מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הגדול הגבור והנורא”, גדולתו של הקב”ה.
“ואחר כך שואל צרכיו שצריך להם”, מבקש את הצרכים שהוא צריך, והוא מבקש את זה “בבקשה ובתחנונים”. רואים כאן ממש ברור, מבקשים את הצרכים האישיים. לא מבקשים כאן על הגאולה, ואני לא יודע על כלל ישראל. מבקשים על… מה שאישי. “צרכים רבים”, זה גם צרכים רבים. “שצריך להם”, הוא אומר כאן קצת על… כל אדם צריך גם… “מתפלל ומתחנן”. הצליל כאן הוא קצת דבר אישי.
אוקיי. “ואחר כך נותן”, אחר כך נותן שבח והודאה… זה נכון, אבל הרמב”ם מספר את המעשה שהיה בזמנים קדומים, בתפילה קצרה, שזו תפילה בציבור וכן הלאה. אומר, “ואחר כך אחר שאלת צרכיו נותן שבח והודאה להשם על הטובה שהשפיע לו”. הוא מודה לקב”ה באופן אישי. הוא אומר את שבחו, הוא מתחיל בשבח, “בורא גדול, אתה מלך העולם”, ואחר כך אומר, “בורא גדול שעשה לי כל כך הרבה טוב”. והוא מודה לקב”ה, “שבח והודאה”.
דיון: הבדל בין שבח והודאה
דובר 2: הייתי אומר שאם לא היתה המילה “שבח”, לא היה צריך להיות כל כך דחוק. היית יכול לומר פשוט, קודם אומר את גדולת הקב”ה, ואחר כך אומר הודאה. הודיה אינה אותו דבר כמו שבח. אבל אתה יכול לומר שהרמב”ם סבר… הרמב”ם כותב בשמונה עשרה יש גם שניהם, יש שבח לפני הודאה. ולכן אומר שהרמב”ם סבר שסתם להודות לקב”ה, לא כפשוטו שמודים לקב”ה, הקב”ה אינו אדם שצריך לומר לו תודה. הרבה יותר ברור כשאתה אומר, זה שבח על הדברים הפרטיים שהשפיע לו, על הטובה שהשפיע לו.
דובר 1: יוצא מזה שהתודה היא גם בעצם שבח, רק כמו שאתה אומר, זה סוג אחר של שבח. אבל הייתי אומר פשוט, יותר בגשמיות הייתי אומר שזה בכלל שני דברים אחרים. כאן אתה רואה, הקב”ה גדול. כאן אתה אומר, “ריבונו של עולם, תודה שנתת לי”. תודה אי אפשר לומר לקב”ה, אני מתכוון, תודה זו ברכה, כן? יישר כוחך. אבל תודה… ראיתי אנשים שואלים אם מותר לומר “תודה לבורא עולם”, אבל ברור שתודה פירושה הכרת הטוב. זה היה מוציא עם פשיטא.
דובר 2: אמת, אמת, זה דחיקה רחוקה. אני רק אומר שזה טכנית… תודה פירושה הודיה, או? אומרים תמיד תודה. תודה היא… המשמעות של המילה היא הודיה. אחר כך אומר הרמב”ם שאסור להתפלל בלשון עלגה. יכול להיות שלומר “תודה” זו לשון עלגה. אולי זו הבעיה. “תודה לך יש לי”. “תודה” לא פירושה “יישר כוחך”. “תודה” היא משהו מילה חדשה בלילה. “תודה” היא הודיה, זה אומר ת-ו-ד-ה. אוקיי.
“כל אחד ואחד כפי כחו”
דובר 1: אומר הרמב”ם, “כל אחד ואחד כפי כחו”. מה שהוא אמר עכשיו, השבח, השאלה, וההודאה, זה “כל אחד ואחד כפי כחו”. כן, כלומר זו החירות. אתה לא חייב להיות לך מהלך כמה, מתי, ובאיזה נוסח. כל אחד לפי מה שהוא מבין, לפי כוחו. “כוח” לא פירושו כאן כוח, זה אומר את שפתו, יכולתו, הבנתו.
והרמב”ם הולך להסביר את זה, את “כפי כחו”: “אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה”. הוא אומר שוב “מתפלל ומתחנן”, וכאן אומר “תחנה ובקשה”. המילה “תחנה”… אלה כולם שמות נרדפים כאן, לפי מה שאני רואה. אולי כל דבר פירושו במקור משהו, אבל אני לא רואה שאפשר לדייק כאן, כי הוא היה צריך לשמור על אותה לשון כמו כאן. אני מתכוון שזה לא דווקא “תחנה ובקשה”. אולי בעיקר, באופן כללי, בעיקר, למעשה, עיקר התפילה היא התחנה. הכל סביב זה. אי אפשר סתם להיות מסכן ביחד בעולם? לא, אומרים קודם “אתה גדול” וכו’. “רגיל” כאן גם לא פירושו רגיל, “רגיל” פירושו יותר כמו “למוד”, כמו שהוא ראה את זה כמה פעמים. “למוד” ו”רגיל” פירושם אותו דבר. זה אומר שיש לו שפה טובה.
“ואם היה ערל שפתים”, יש לו פה סתום, הוא מדבר בקושי, “מדבר כפי יכלתו”. גם לא מדברים, כי לכאורה הדבר יכול אפילו להיות חצי במחשבה. כן, הוא חלש, הוא לא יכול להחזיק מעמד בתפילה. זה אומר שאין לו סדר, הוא לא חושב בצורה מסודרת. “ערל שפתים” פירושו כמו בדרך כלל, שאם אתה נותן לבחור של היום לכתוב תפילה, זה ייראה כך: יהיה זכר, נקבה, יחיד, רבים, יידיש, אנגלית. זה “ערל שפתים”, בקיצור. אבל אם הוא לא יכול, הוא מדבר מה שהוא יכול.
זמן התפילה מדאורייתא
ומתי עושים את זה? “בכל עת שירצה”, כשתופס אותו חשק להתפלל. הוא צריך פעם אחת ביום, אבל לא היה הבדל בבוקר, אחר הצהריים, בלילה. הוא צריך כל יום. אדם לא צריך כל יום.
הלכה ג — מנין התפילות מדאורייתא
דובר 1: אוקיי, וחיוב, אומר, וחיוב מנין התפילות, כל אחד כפי כחו. גם היה כל אחד לפי יכולתו. יש מתפלל פעם אחת ביום, אנשים מסוימים היו מתפללים פעם אחת ביום. ויש מתפלל
תפילה מן התורה ותקנת אנשי כנסת הגדולה — נוכח המקדש, מנין התפילות, ונוסח התפילה
נוכח המקדש — כיוון התפילה מן התורה
דובר 1: אני לא יודע מה הוא צריך לדעת את זה, אנחנו מכניסים כאן רגשות. אני לא יודע, אולי לפי מה שהוא מבין שיפה לעשות רמז, להתפלל פעם אחת או פעמיים וכדומה.
אוקיי. אומר הרמב”ם הלאה, אבל דבר אחד, מעניין לראות, לאיזה כיוון התפללו. גם זה נראה מן התורה. וכולם היו מתפללין נוכח המקדש. נראה שגם זה היה מעיקר התפילה. כן, וכשזה לא מן התורה, פירושו שזה ממש מדאורייתא, אבל זה דבר כללי, זה לא תקנת חכמים, אבל את זה תמיד עשו. התפללו נוכח המקדש, לכיוון מקום המקדש, בכל מקום שיהיה, בכל מקום שהיו, התפללו, כמו שכתוב בפסוק, “והתפללו אל הבית הזה”. בכל מקום שהיו התפללו.
מאוד טוב. וגם כתוב, אצל דניאל כתוב במפורש. ה”והתפללו אל הבית הזה” הוא קצת דרש, כי יכול להיות שבאו לשם. יכול להיות שרואים גם קצת אצל יעקב, “אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים”, כתוב שהוא אמר שכאן המקום ש”אין זה כי אם בית אלקים”. על דניאל כתוב במפורש שהוא התפלל כנגד ירושלים, עם חלון פתוח.
וזה מעניין, כי צריך לחשוב, זה לכאורה, הוא מדבר עוד לפני שהיה בית המקדש.
דובר 2: מאוד טוב.
דובר 1: לא, דניאל היה בזמן החורבן.
דובר 2: אבל אני אומר, שהחיוב הוא מן התורה, כתוב שזה מהר סיני.
דובר 1: מאוד טוב, זה מאוד טוב. זה אמור טוב. בוא נאמר שהמקדש אז היה המשכן.
הרמב”ם במורה נבוכים — אברהם אבינו תיקן כיוון התפילה
אה, יש דבר מעניין שראיתי. הרמב”ם במורה אומר שאברהם אבינו תיקן את מקום התפילה, כי כתוב “כיוון התפילה”, הוא קבע את התפילה. שם כתוב “אשר יאמר היום בהר ה’ יראה”. אז אברהם אבינו תיקן את הדבר שיתפללו לכיוון הר המוריה. כך אומר הרמב”ם.
הרמב”ם רק אומר, והוא אפילו אומר טעם למה, אבל… והוא אומר שאפילו לא כתוב בתורה במפורש שמקום המקדש יהיה שם, הוא אומר שהוא נותן טעמים, כי לא רצו שהגויים יתפסו את זה, וכדומה, סיבות אחרות למה לא כתוב ירושלים. אבל משמע מהרמב”ם, כך נראה, שזו תקנה של אברהם אבינו. אז כבר כל היהודים היו מתפללים לכיוון, אוקיי, קח את זה, לכיוון ירושלים עוד מאותם זמנים, רק לא כתוב במפורש. אבל כך נשמע מהרמב”ם.
הכסף משנה — שני פירושים על “בכל מקום שיהיה”
אבל הכסף משנה אומר “בכל מקום שהיא” יכול לומר שני דברים: או שזה אומר בכל מקום שהיהודים נמצאים, אם הם באמריקה, אם הם במדבר, מתפללים לכיוון בית המקדש. או אומר, המקדש בכל מקום שהיא, אם זה בשילה, אם זה בגלגל, אם זה במדבר. “המקדש” לא פירושו בית המקדש, זה אומר המשכן, משכן שילה, מה שזה לא יהיה.
אני אומר, אז לפי המקור שלי בטוח שזה אומר את הדרך הראשונה.
דובר 2: כן, כן, אני מבין.
“שכינה במערב” — הסבר הרמב”ם
דובר 1: הרמב”ם גם מביא שהוא לומד שכתוב “שכינה במערב”. “שכינה במערב” אומר הרמב”ם, מה פשט “שכינה במערב”? שאברהם אבינו הלך נגד עבודה זרה. כל עובדי עבודה זרה משתחווים למזרח, כי השמש עולה שם. אז הוא עשה בדיוק הפוך.
אבל גם “מערב” לא פירושו ספציפית מערב, זה אומר במערב של מקום המקדש, של הר הבית. מעניין, אנחנו מתפללים למזרח משם, כי במקרה אנחנו מערב לארץ ישראל, אבל בעצם זה לא מזרח, זה בעצם “שכינה במערב”.
הכסף משנה — ראיה מ”עבדיהו בתורתו, עבדיהו במקדשו”
הכסף משנה גם אומר, מאיפה יודעים שהנוכח המקדש הוא דבר בסיסי עוד לפני תקנות חכמים? אומר, הוא מביא שם “עבדיהו בתורתו, עבדיהו במקדשו”. אומר, “במקדשו” נכתב עוד לפני שהיה בית המקדש. אז, כך למד הרמב”ם, לעבוד למקום המקדש. כך למד הרמב”ם פשט. הוא מביא הרמב”ם בפירוש המשניות ובספר המצוות ביחד, ש”עבדיהו במקדשו” לא פירושו “במקדשו”, זה אומר “למקדשו”.
נראה מהרמב”ם שכאילו זה… למדנו גם שעבודה זרה נקראת, לא עמדנו כראוי על זה, אבל העניין הוא, כשיש מקום תפילה, אפילו שאינו שם, מתפללים לכיוון מקום המקדש, הרמב”ם הבין שזה דבר בסיסי.
השוואה למוסלמים — כיוון תפילה הוא דבר בסיסי אנושי
גם כי למשל המוסלמים גם החזיקו בזה כדבר בסיסי. הרמב”ם רצה לומר שהם מתפללים למכה, הם גם עשו את זה להכעיס את היהודים. קודם לכתחילה גם הם התפללו לירושלים, אחר כך רצו להיות שונים, עשו כך. הוא הבין שזה פסול, ולכן אומר שאברהם אבינו הלך אחרת מעבודה זרה. עבודה זרה גם היתה לה דרך איך מתפללים, מתפללים למזרח כי שם השמש. אז זה דבר בסיסי, להתפלל לכיוון מסוים.
אצל אברהם אבינו גם ראינו הפוך, שאנחנו לא אוהבים את הדבר שחייב להיות היכל שצריך להתפלל בו, אבל לכיוון כן יש, אבל הפוך מההיכל שלהם. זה תמיד שני סוגי דברים: קצת עושים אותו סוג דבר אבל אחרת, קצת לא עושים בכלל. זה מהדברים שעושים, עושים כיוון תפילה, לא מתפללים סתם לעולם.
נראה שלאנשים יש שזה חסר, אי אפשר סתם להתפלל, להתפלל באוויר. מתפללים לאיזה כיוון. למה? אני לא יודע, כך זה הולך.
דיון: נפקא מינה להתבודדות — צריך להתפלל למזרח?
זה לא סתם, כי אני חושב למשל חידוש חדש, חידוש חדש להלכה של היום. הם אמרו, כן, והם אומרים תמיד, אני מתכוון, אני יודע שזו הלכה, אבל ר’ נחמן מברסלב טען שאדם שמתפלל באופן פרטי, הוא עושה התבודדות כמו שהוא קרא לזה, הוא מקיים בעצם תפילה מדאורייתא. כך מביא, ר’ נחמן אמר שיעשו התבודדות, הוא מביא את הרמב”ם. שכשמסתכלים ברמב”ם רואים שעיקר התפילה אינה לומר מה שכתוב, עיקר התפילה היא לומר “כפי יכולתו”, שהוא ישפוך את ליבו וממש יאמר. אמר שהתפילה שצריך כן לעשות, התפילה שצריך לעשות היא מה שצריך לעשות, כדי שיתחברו בעבודת ה’.
אז יוצא מהרמב”ם, קודם כל, שצריך להיות בטהרת הגוף והידים, כמו שכבר אמרנו. שנית יוצא שאם עושים התבודדות צריך לעשות למזרח. כי אם נוכח המקדש היא תקנה כללית, זה לא דבר מדאורייתא, זה דבר שהוא לפני נוסח התפילה אולי כשאדם מתפלל באופן פרטי זה גם עניין.
אני מתכוון, פעם אנשים היה להם את החוש בראש וידעו איפה מזרח. רוב האנשים שתשאל היום, תעמיד אותו במקום אקראי, הוא לא יידע, ביער הוא בכלל לא יידע איזה צד זה מזרח. הוא יצטרך ללכת לחפש. פעם זה היה עניין, שכשאדם… אנחנו לא חיים כל כך עם הרעיון לאיזה צד אני נמצא. תודעת האדם, כי פעם לא היו שום מפות ודייס. הדבר היחיד שהיה זה שידעו איזה צד.
דובר 2: לא, אני יודע.
דובר 1: לא, אני חושב שהחיוב אולי השתנה, כי זה היום לא חלק מתודעת האדם.
דובר 2: אה, אוקיי, מה… חידושים.
דובר 1: אוקיי, אנחנו מדברים עכשיו מה החיוב.
דובר 2: לא, מה שאני מתכוון לומר, לכבוד זה אולי מספיק שהאדם מתפלל לכיוון, אני מתכוון במחשבה.
דובר 1: שוב, הכל הולך לירושלים. עושים מעשה, כי מה שהיה, פעם, היום פחות יש, אבל היה לכל היהודים, שכשהיתה להם צרה הלכו לבית המדרש, והלכו לדרום קודש, והתפללו לדרום קודש, דברים כאלה. יש גם את זה להיות. אפילו בבית המדרש, הרבה בתי מדרש חסידיים, משחקים עם עניין המזרח. זה לא לגבי מזרח, זה לא לגבי מזרח בכלל. אבל צריך את זה לבעיות כאלה, כי צריך לבנות דרך מסוימת.
אני אומר, אם זה כל כך בסיסי כמו שזה ממש עיקר התפילה לתפילין מן התורה, לא היו משחקים. רחוקים מאוד מירושלים, נמצא איך לחשב. זה אף פעם לא מובא בדיוק, מה שאומרים שצריך להיות דרום מזרח. בטוח שהעיקר להיות איזה דרך, שזה לא דווקא בדיוק.
אבל כך, זה כבר משפטי, ואני כבר יודע שצריך כך, מאוד נכנס. למעשה היה גם העניין בבתי המדרש. אני מתכוון, בקבלה יש גם שיתפללו לכל ארבעת הצדדים. בתי המדרש, בתי המדרש הקדומים, היו ספסלים לכל הצדדים. אבל בתפילה עומדים. עומדים למזרח. אבל נראה את הרמב”ם על זה.
הלכה ג: “וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא” — תפילה לפני התקנות
תרגום לעברית
אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה, “וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא”. ממשה עד עזרא, מה היה העיקר בתורה שבעל פה, מעניין הרמב”ם. החל מאנשי כנסת הגדולה. היה כך, שהתפילה הייתה מסורה יותר לכל אדם, כמה פעמים להתפלל והנוסח וכן הלאה.
ראיה מתנ”ך — תפילות בלי נוסח קבוע
לכאורה, אפשר להביא ראיה לכך, כפי שנאמר לפני דעת הרמב”ם. הרי אפשר לעיין בחומש. רואים, יעקב אבינו אמר תפילה, דניאל אמר תפילה, ירמיהו אמר תפילות. יש הרבה תפילות בתנ”ך שרואים ממשה עד עזרא. לא רואים שאף אחד מהם אמר “ברוך אתה ה’”. סדר שמונה עשרה. הם אמרו לפי הצורך, לפי הענין.
שיטת הרמב”ם — חכמים מגיבים למציאות, לא עושים דברים חדשים
הרמב”ם, בכל פעם שקרה שינוי גדול, מייחס זאת לגלות, לקשיים. כן, זה אכן כך. יכול להיות שזה נובע מהרגישות שלו לבל תוסיף, שלא לעשות שינוי גדול בתורה. אבל השינוי קורה במציאות, ואחר כך קורה שינוי בתורה.
הרבה פעמים, לא רק שינוי גדול, כשזה נעשה כמו פורמליזציה. כן, כשכתבו, דיברת כנראה על… כשכתבו את המשנה, או את התלמוד, הרמב”ם עצמו. כשזה נעשה יותר כמו… כשזה נעשה יותר כמו קביעות, שעושים סדר, נוסח, בדרך כלל קודם לכן היתה איזושהי צרה גדולה.
אנשים למשל היום למשל לא מבינים למה כל דבר נעשה עם הפורמולות שלו. יש סדר איך עושים חתונה, ואיך עושים טיש, לכל דבר יש סדר מסוים. צריך לדעת, כיוון שגלו ישראל, היו צרות גדולות, ושכחו פחות או יותר. העולם היה עושה כפי שהיה קודם, לא היו צריכים כלום, אבל נעשה שזה נעשה פורמלי.
ואני חושב שלרמב”ם יש כמו ענין שחכמים לא עושים דברים חדשים, אלא חכמים מסתכלים על המציאות. משה רבינו לא הלך להוריד סלו סתם כך, אלא העולם היה רעב, כמו שכתוב בנחלת נביאים. לא הולכים לעשות סידור. החכמים אינם דיקטטורים שמחפשים לשנות דברים כי ככה בא להם, אלא הם כאן כדי לעדכן את התורה, וכשהתורה צריכה להתאים את עצמה.
הלכה ד: “כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע” — בלבול הלשונות
אומר הרמב”ם, “כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע”, בגלות הראשונה, חורבן בית ראשון, כשנבוכדנצר הרשע גירש את היהודים, “נתערבו בפרס ויון ושאר האומות”, הם נתערבבו באימפריות של פרס, של יוון, ומחשמו”מ, “ונולדו להם בנים בארצות הגוים”. הוא לא מתכוון לאימפריות, הוא מתכוון גם לאימפריות, אבל הוא מתכוון גם לאנשים. פשוט בארצות. יכול להיות שהם נשארו בארץ ישראל, אבל ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה הפרסית.
ו”ונולדו להם בנים”, כך הוא אומר כן, “ונולדו להם בנים בארצות הגוים”, הם גורשו והיו גויים על השפה. ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, זה אנחנו רואים קצת את הענין של “שמרנו את לשוננו”. ממשה רבינו היה, כמו שאנחנו מזכירים תמיד בפסח, “שמרנו את לשוננו”. אבל בגלות נעשה “נתבלבלה שפתם”, נתבלבלה השפה, שהיא “והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה”.
מאד מעניין. זו תופעת גלות. כשעם יושב זמן רב מאד במקום אחד ואין כמות גדולה של הגירה, השפה נשארת מאד ברורה ומעניינת.
בלבול הלשון בגלות והתקנה של שמונה עשרה ברכות
הלכה ד (המשך) – “נתבלבלו שפתותם” והענין של “שלא שינו את לשונם”
מעניין, כאן רואים קצת את הענין של “שלא שינו את לשונם”. ממשה רבינו היה כמו שמזכירים תמיד בפסח “שלא שינו את לשונם”, אבל בגלות נעשה “נתבלבלו שפתותם”, נתבלבלה השפה ש”כל אחד ואחד מעורב מלשונות הרבה”.
זה מעניין, זו תופעה של גלות… כשעם יושב זמן רב מאד במקום אחד ואין כמות גדולה של הגירה, השפה נשארת מאד ברורה ומדויקת. אבל ברגע שנעשה ערבוב, אז היהודים התחילו לדבר, חלק דיברו מילים שזכרו מלשון הקודש מהסבים ומהסבתות, חלק קלטו מפרס ויוון. “וכיוון שהיו מדברים, לא היה אחד יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשיבוש”. מילא לא יכלו לדבר שפה אחת, אלא בשיבוש. “שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית”, מביא פסוק על כך, “שבימי נחמיה”, זה בערך בזמנים של עזרא, כן, עזרא ונחמיה היו קבוצה אחת, אז חצי העם מדבר אשדודית, זה העם שגר בעיר אשדוד ובגד. מה? העיר אשדוד היא עיר מודרנית. זה אותו מקום. “ואינם מכירים לדבר יהודית”, הם לא ידעו לדבר יהודית, מתכוונים כאן ללשון הקודש, “וכלשון עם ועם”. הם לא ידעו לדבר כמו השפה של עמם שלהם.
פירוש הרמב”ם לפסוק בנחמיה
הרמב”ם מפרש כך, לא רק שהם לא יכלו עכשיו… אז זה מאד מעניין, כי הפסוק מתלונן כאן בעצם על הנשים הנכריות שלקחו, כן, נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות. והוא אומר שמה קורה, מאד מעניין, נחמיה, זה נחמיה, זה אבל לא… כן, נחמיה מדבר כאן. נחמיה מתלונן כאן על ההתבוללות, כן, על איך יהודים התערבבו עם גויים, כולם התחתנו עם הנשים הגויות. אחר כך, אתה יודע מה קרה כשהתחתנו עם נשים גויות? הילדים שלך לא ידעו אפילו לשון הקודש. זה הדבר הנורא. הוא לא אומר על עבודה זרה, יכול להיות שהם לא עבדו עבודה זרה כבר אז.
כאן לא מוזכרות נשים החתונות, הוא אומר כאן עצם המגורים בין גויים. טוב, אבל כן, הוא אומר אחר כך מה הנביא, לא נביא, נחמיה אומר, כן, אפשר לראות כמה נורא זה, על מה אומרים, ראיתי אנשים מדברים, למשל, אנשים בארץ ישראל, הוא הולך לחוץ לארץ, הילדים שלו אפילו לא ידעו עברית. אה, כן. הילדים שלו… זה אומר, מתנתקים לא רק פיזית, אלא גם בתרבות, הנפשיות מתנתקים. או שהאמא מדברת אשדודית והאבא שלך מדבר יהודית, אתה לא יודע את זה ולא את זה. אבל כך זה, הרמב”ם קורא לזה שיבוש. גם דיברו קודם על שכחה, שכחה היא מילה רעה. הרמב”ם אמר שזו מילה משובשת, זו לא מילה טובה.
הערכה המחמירה של הרמב”ם על ערבוב שפות
הרבה אנשים אמרו, אני יודע, בלייקווד מדברים אנגלית, מדברים אידיש-אנגלית, קצת עברית, וקצת מעורבב. ויהודים בהונגריה דיברו תערובת של אידיש עם הונגרית. ואנשים רואים את זה כאוקיי, ככה זה הולך. אבל הרמב”ם לא רואה את זה כך, אדם צריך להיות לו שפה ברורה. וכשמדברים תערובת, זה… אני חושב, לא, הפשט היה יכול לומר מה זה סימן, זה לא סיבה, זו לא עבירה. אבל כאן רואים שזה לא דבר יפה, זו לא דרך לדבר למלך. הרמב”ם סבר שיש פורמליות מסוימת, שצריך לדבר יפה. זה אחד.
חשבתי, כן, אולי פירוש אחר. אבל יכול להיות שהרמב”ם היה אדם מאד פורמלי, היה לו, הוא פשוט לא היה אוהב שמדברים כך, כמו שאומרים, הוא בור בשלוש שפות, כן, הוא לא יודע שום… מאור הוא באידיש, אנגלית, עברית, לשון הקודש.
שני טעמים אפשריים לתקנה
אבל יכול להיות שהרמב”ם חשב שזה אולי יותר שמרגישים זרים. אה, אה, זה רציתי לומר. אני מאמין שזה מאד אפשרי שזה ענין לאומי, ענין של… כך נראה החלק הבא. תראה, “בני זקן שהיה אחד מהמתפללים, תקצר לשונו לשאול חפציו ולהגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש”, אחד מהיהודים באותם זמנים התפלל, לא הייתה לו לשון הקודש עשירה מספיק לבקש את חפציו, הוא לא יכול היה להתבטא בלשון הקודש. מה הוא עשה? “יערב עמה לשונות אחרים”.
אני חושב, זה הענין, לא רק השיבוש. זו בושה גדולה שאתה לא יהודי מלא, אתה יהודי פרסי כזה שאתה מערבב יהדות עם פרסית. אז בתפילה הזכירו שוב את הגנאי שיהודים אינם עוד עם מאוחד. לא רק שזו בושה, הייתי חושב שאנשים מפסיקים להתפלל בגלל זה. כי אדם בא לבית הכנסת, הוא לא מרגיש במקום שהעולם מאוחד, התפילה בנויה על לשונות של פסוקים.
תחושת הזרות בתפילה
איך אדם מתפלל, הוא מתפלל לאלוקי יעקב, לקב”ה שהוציא אותנו ממצרים. ובמקום שיאמר “מצרים”, יאמר “איג’יפט”. הוא מרגיש… תדמיין שאדם בא לסדר והוא אומר, “הלו משה, בוא בוא משה”. משה עם המכות… האדם מרגיש ש… אדם הולך לבית הכנסת, אני לא יודע, אנשים באים לבית הכנסת, הוא אפילו לא יודע את השפה, גם שלנו עושים קצת כך, יקראו לשלנו… דבר של החברים שלנו. לא רגילים לדבר לא בלשון הקודש, ולא באים, מרגישים זרים.
זו בעיה גדולה אצלנו היהודים, אם רוצים לראות מה ההבדל בין יהודים בארץ ישראל ליהודים באמריקה. יהודים בארץ ישראל, ילד רגיל שמבין קצת, הוא יכול לפתוח סידור ובערך להבין על מה מדברים. ילד באמריקה, למרבה הצער, הוא יכול לתרגם גמרא, אבל הוא פותח את הסידור והוא לא יודע על מה הוא מדבר. ממש מה שהרמב”ם אמר את זה. תדמיין כשאפילו אין לו סידור, כמה גרוע זה היה. הוא היה מנסה להתפלל לעבדים, הוא היה מנסה לומר “פא פא פא”, הוא לא היה יודע.
דיון: להתפלל באידיש כפתרון?
יש גם את החלק שכל היהודים מתפללים בערך בשפה אחת. יש משהו בענין של “לשון ערומה מכל הלשונות”, ליהודים יש שפה מסוימת. נכון, נכון. יכול להיות ש”ודגלו עלי אהבה” הוא גם חיזוק, או שיש מעלה במה שאתה אומר. אני רק רוצה להוציא, אחד אומר שיש בעיה שהעולם לא מרגיש מחובר לסידור, שיתפללו באידיש. זו עצה, אבל זו גם עצה שעוזרת מצד אחד ועושה חורבן בצד השני, כי הוא מתנתק מהשפה.
אבל יכול להיות שהסיבה שהחליפו אינה דין בהלכות תפילה, יכול להיות שזה דין בסתם, בכלל ישראל, כדי שליהודים יהיה שפה שהם יכולים. אבל תפילה היא תפילה. זה לא היה פוסל את התפילה, כי לתפילה יש עדיין את שאלת הצרכים ושבח והודאה, זה נכון. זה לא היה, אבל עדיין הייתה שפה. עד כאן, עד אנשי כנסת הגדולה כתבו על לשון הקודש אמיתית. כן, כמעט כל אחד יכול להבין את זה, מי שיכול קצת. אבל זה לא פשוט שהוא יוכל עכשיו לדבר כך כל היום. הוא יידע שכשהוא מתפלל, הוא מתפלל כמו יהודי. הוא לא מעורבב, הוא לא מרגיש זר בתפילה. הוא סוג של “חצי אשדודית”, אבל בתפילה הוא לגמרי יהודי. עוד דבר כזה.
אף על פי שמעיקר הדין תפילה בכל לשון, אין דין שצריכים להתפלל על זה. אבל זה נכון, אי אפשר לומר שצריכים להתפלל על זה. צריכים להתפלל על זה. ויכול להיות שזה חשוב, שצריך להתחבר. נחשוב, נחשוב. הדבר הראשון שאתה אומר, יכול להיות שזה לא דין בתפילה, זה דין בכלל ישראל, בצורה של כלל ישראל.
והדבר השני, אומר הרמב”ם, אפילו בתפילה יש דין. הרב עומד הרי לפני מלך, איך אומרת הגמרא? עומד לפני מלך, הוא מדבר כמו ברסלבר, צועק? יש טענה, הרבה אנשים יש להם טענה על זה, זה לא כל כך פשוט.
הלכה ה – תקנת עזרא ובית דינו
אומר הרמב”ם הלאה, תראה, כאן רואים את זה ברור. הפייטנים רצו מאד שהתפילה תהיה יפה ומסודרת. אומר הרמב”ם הלאה, “וכיוון שראו עזרא ובית דינו”, עזרא ובית דינו, אלה נקראים גם אנשי כנסת הגדולה, ראו את המצב, הם קמו, הם לקחו את זה לידיים, “ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר”, הם עשו את שמונה עשרה הברכות על הסדר, על סדר התפילה מהתחלה בשבח וסיום.
הלכה ו – המבנה של שמונה עשרה ברכות
מסביר הרמב”ם, מה הסדר? שלוש ראשונות הן שבח כלפי שמים, והם דיברו קודם שקודם אומרים את השבח של הקב”ה, אומרים “האל הגדול הגבור והנורא”, “מחיה מתים”, “רופא חולים”, וכן הלאה, “קדוש”, גדולת הקב”ה. שלוש אחרונות הן הודאה, “מודים אנחנו לך” על כל הטוב שאתה עושה איתי, “על חיינו המסורים בידך” וכן הלאה. “שים שלום” קצת מעניין כאן, אבל אומר שם… אבל אחת מהן היא הודאה ברורה, מודים. הוא אומר לה, “ובאור פניך נתת לנו” נתת לנו תורת חיים, זה לא ברור.
“ואמצעיות”, בשתים עשרה הברכות האמצעיות, “יש בהן שאלת כל הדברים”, מבקשים על כל הדברים. אילו כל הדברים? אומר הוא, מונים שם את הדברים החשובים ביותר, “שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש”, בין שתים עשרה הברכות מונים את הכל כך שיכלול את כל מה שאדם צריך, “ולצורך הציבור כולם”, גם מה שהאנשים הפרטיים צריכים, וגם מה שהכלל צריך.
דיון: “אבות” ו”תולדות” בברכות
מה זה אומר כמו אבות לתולדות? כן, זה לא אומר חקלאי, אתה עושה חשבון, רפואה, ברכה, גאולה, פרנסה, זה פחות או יותר. אתה צריך בדיוק סוג כזה של פרנסה, אבל זה כבר תולדה מאותם דברים. פחות או יותר, אני לא יודע מה אתה יכול לחשוב.
דיון: למה חסרים שידוכים וחינוך ילדים?
יש כמה דברים שאנשים יש להם טענות שלא כתוב בשמונה עשרה. למשל שידוכים לא כתוב, או למשל חינוך ילדים. יש דברים מסוימים שלא כתוב בכלל בשמונה עשרה. נראה שבזמן אנשי כנסת הגדולה הם לא חשבו שאלה הדברים החשובים ביותר, שאין צורך, ויודעים שזה אכן קשה.
אי אפשר להכניס את זה לאחת מה… הכל אפשר, אבל זה בטח משהו שלם שרואים כשאנשים מבקשים ברכות, יש… בעצם, עזרא אמר, תדמיין שמישהו הוא דרשן, והוא עושה… והילדים לא מוזכרים, נדמה לי. נכון. זה שני דברים גדולים שאנשים מתקשים למה זה לא כתוב. יכול להיות ש… אני לא יודע למה.
אבל חז”ל עשו גם ש… כך אומרת הגמרא, ששומע תפילה אפשר להוסיף. אבל הרמב”ם עשו כן משרד לכל צרכי איש, וגם צרכי ציבור. אבל לכאורה במציאות של אז היה אכן אחרת. אנשים יכלו להיות להם כמה נשים, תפילה נעשתה בעיקר לגברים, נוסח התפילה.
אבל למשל, להתפלל שיהיו ילדים היא אחת התפילות הראשונות שכתובות בתורה, “ויעתר יצחק לה’ לנוכח אשתו”. זה לא דבר שהתחיל היום. על שידוך גם, אליעזר התפלל למצוא שידוך ליצחק. כן, אלה לא חידושים שהמציאו את סוג התפילות האלה.
אוקיי, מעניין. אולי זה כי זה יותר מזדמן. אני חושב שהדברים שמתפללים הם דברים שהם בכל יום. כל יום אדם צריך פרנסה. הדברים האלה הם פעם אחת בחיים צריך שידוך, צריך ילדים. זה לא סוג התפילות האחר. אולי אותו סוג תפילות רוצים דווקא שלא יהיה בשמונה עשרה.
הסדר: קודם חפצי איש, אחר כך צרכי ציבור
אוקיי, זה מעניין. הוא אומר קודם חפצי איש ואיש, וזה אכן כך, כי מתחילים עם דעת, תשובה, רפואה, ואחר כך מבקשים גאולה, בנין ירושלים. קודם מבקשים מה שנוגע לעצמו.
מטרת התקנה העיקרית
אומר הרמב”ם, למה עשו כך? כדי שתהא ערוכה בפי הכל, כדי שלכל אחד יהיה מוכן, ערוך, שיהיה מאורגן בפי הכל, וילמדוה מהר, שיוכלו ללמוד את זה במהירות כך שיוכלו לדעת בעל פה. ותהא תפילת אלו העלגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה. כך שגם העלג, מי שיש לו לשון משובשת, יוכל גם להתפלל תפילה ראויה כמו מי שיש לו שפה יפה.
זה מאד יפה. אז הסיבה למה עשו אכן תפילה היא בגלל האיכות.
תקנת נוסח התפילה וקביעת מספר התפילות ביום
הלכה ג (המשך) – סיבת תקנת נוסח קבוע: כדי שיהיו ערוכות בפי הכל
כדי שיהיו ערוכות בפי הכל
כדי שיהיו ערוכות בפי הכל, כדי שכל אחד יהיה מוכן, ערוך, שיהיה מאורגן בפי הכל, וילמדו אותם מהר. ממילא, ותהיה תפילת אלו העלגים תפילה שלמה כתפילת בעלי הלשון הצחה. כך שגם העלג, זה שיש לו לשון משובש, יוכל גם לדוון דוונינג ראוי כמו מי שיש לו שפה יפה. יפה מאוד. זו הסיבה שבאמת היה נוסח התפילה, זה בגלל האיכות.
נראה כאן שבעל הלשון הצחה בעצם אולי היה יכול להישאר עם לשונו הצחה. עכשיו כבר יש כאן לא פלוג, כל אחד יצטרף. אהה. וכן כל ענין זה תקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל. נראה כאן, קודם הם עשו תפילת שמונה עשרה, ואחר כך הוסיפו את כל הברכות והתפילות שיהיה מסודר בפי כל ישראל. כדי שיהא כל ענין ברכה ערוך בפי העלג. זה לא רק על ה… יכול להיות שתאמר את זה יותר יפה אחר כך, לא עד עזרא ונחמיה. אבל הם הלכו הלאה, והם המשיכו ועשו שגם כשצריך לברך על לחם יהיה ברכה ברורה, כדי שגם העלג, האדם שאין לו לשון טובה, ידע מה להתפלל.
ראינו קודם שהוא אמר שהברכות וברכת קריאת שמע, הוא אמר שאנשי כנסת הגדולה עשו אותם. זוכר? אנשי כנסת הגדולה תקנו לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות, כך הוא מביא את הגמרא. אבל אני זוכר שהרמב”ם עצמו כבר אמר, זוכר בהלכות קריאת שמע? כשהוא דיבר על ברכת קריאת שמע, אני זוכר שהוא כבר נתן איזו אמירה שצריך לומר את הנוסח כי אנשי כנסת הגדולה עשו אותו. כן? תראה, ברכות אלו, זו הלשון, הלכות קריאת שמע פרק א’, ברכות אלו וכן שאר כל הברכות ערוכות בפי כל ישראל. זה מעניין. לכאורה הוא מתכוון לומר שתורה שבעל פה, ערוכות בפי כל ישראל, מה זה אומר? איך עומדות כל הברכות? כל היהודים יודעים שזה עומד בסידור. הרמב”ם כבר כתב בסידור, אבל הוא אומר הרמב”ם, עזרא וביתו תקנום, כך הוא אומר שם. הוא אומר כן לכאורה שכל הברכות יש להם אנשי כנסת הגדולה.
דיון: פורמליות מול אותנטיות
דובר 2:
הם דיברו כאן על שהזכרת את רב נחמן, למעשה נראה שחז”ל העדיפו את הפורמליות מול האותנטיות.
דובר 1:
זה אפשר לומר. זה הרבה יותר כשאדם מתפלל בשפתו שלו, יש בזה יותר אותנטיות, יותר קל להתכוון. אבל חשוב יותר הרעיון שזה יהיה יפה, שזה יתאים, שלא יהיו סתירות, שאפשר להימנע. היום, במיוחד חסידים, שמים דגש כה גדול על האותנטיות, על האמיתיות, ושוכחים שהסדר, הארגון, הפורמליות, הם מאוד מאוד חשובים. כאן רואים שעזרא ובית דינו סברו שלא יהיו עלגים, וזה יותר חשוב מ…
דובר 2:
אבל האם לא יוצא שאין מקום לשמעת תפילה ולתפילות אחרות?
דובר 1:
כן, התכוונתי שאפשר באמת לעשות זמן מיוחד לתחנונים, אחרי התפילה תחנון, או שמעת תפילה וכדומה. זה דבר אחד.
שנית, אתה רואה כאן שהוא אומר שהרבה מאוד, הכל זה לעזור לעלגים. כל הדברים האלה זה פשוט לעזור לעלגים. והאמת היא, האמת היא, אפילו הברסלבאים, כן, ר’ נחמן אומר שצריך לעשות תפילות, הלך ר’ נתן וכתב ספר שלם של “לקוטי תפילות”. כי אנשים, הרבה פעמים כשאומרים לברסלבאי, הוא אומר שצריך לעשות התבודדות, האדם חוזר והוא אומר, “אני לא יודע מה להגיד.” זה מאוד עצוב! זה מאוד עצוב! זה אומר שאדם לא מסודר בראשו מה הוא צריך. וזה חלק מתפילה בעצם, להיות מסודר בראש מה אני צריך, לדעת רשימה. לא לומר, “בורא עולם, עזור לי, בבקשה.” גם זה טוב, זו אי-סדירות, כזו זעקה של “אני כל כך שבור, אני אפילו לא יודע מה להגיד.” אבל…
אבל לגבי העצב החכמים עזרו, החכמים באים לעזור לעלגים. “תורה ונישואין עלג” כתוב אולי יש פסוק כבר בתוך, הכל זה לעזור שהעלגים יוכלו לומר יפה. זה הכל אהבת ישראל בעצם, הוא רוצה לרומם את היהודים הפשוטים.
במילים אחרות, כשלפני כן היה כך, נניח בא לשבע ברכות, אומרים ברכת המזון, כן? החכם שאומר את הנוסח היפה ואת הפיוטים, האמירות, היה מתחיל לקנטר. עכשיו כל אחד אומר את אותו נוסח יפה. יש בזה אמת מסוימת, כן.
שבח בסוף התפילה – קירוב וריחוק
דובר 2:
אני רואה שהמפרש של הרמב”ם לא יודע מאיפה הוא לוקח שצריך להיות שבח גם בסוף. ה”לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל” זו גמרא ממשה. אבל זה בסוף.
דובר 1:
אז אני חושב פירוש מעניין, אולי המילה היא כך, אנחנו צריכים תמיד להתקרב לקב”ה, אבל צריך גם לשמור על המרחק, לזכור שהקב”ה הוא מלך גדול ונורא. אז כשאדם מתחיל כאן לבקש את “רשימת המשימות” שלו מהקב”ה, “בורא עולם, אני צריך את זה, אני צריך את זה, אני צריך את זה”, אז השבח לפני ואחרי זה כמו לחזק את זה שהקב”ה הוא מאוד גדול. אז לא… יש כאן ענין של קירוב וריחוק, כן, אבל “כבאתי מלך לפניך שאין בי מעשים”. אני חושב כך. אוקיי, עצור רגע, אני צריך לצאת.
הלכה ד – תקנת מספר התפילות ביום
מספר התפילות כנגד הקרבנות
דובר 1:
אה, מלבד שהם עשו את הנוסח, הם עשו גם כמה פעמים צריך להתפלל, כמה פעמים ביום צריך להתפלל. נראה, זה מעניין, ברמב”ם נראה שיש כאן שני דינים כאילו. יש את הדין של כמה פעמים ביום מתפללים, ואחר כך לכל אחת מהתפילות יש זמן, אבל זה לא אותו דבר. אולי זה הפירוש של “תפילות תשלומין”, הפירוש שהוא משלים, הפירוש, היום התפללתי שלוש פעמים. זה מעבר לזה שהיום צריך להתפלל בבוקר, אחר הצהריים ובלילה.
אבל מה צריך לעשות בדיוק שלוש פעמים ביום? למה לא להשאיר פעם אחת ביום? צריך לחשוב, בוא נראה. לכאורה תיקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות. שכמות התפילות, כמה פעמים ביום מתפללים, זה כמו כמה קרבנות מביאים ביום. אילו קרבנות? יש שני מיני קרבנות בכל יום, שתי תפילות בכל יום כנגד שתי תמידים. כמו שהגמרא אומרת, “תפילות כנגד קרבנות תקנום”.
לכאורה הפירוש הוא שהם הסתכלו על בית המקדש. בית המקדש הוא המודל של עבודת ה’. כן, עבודה שבלב זו תפילה, אבל עיקר העבודה, כמו שהגמרא אומרת “עבדוהו במקדשו”, היא אם במקדש לא מספיק פעם אחת ביום, אלא יש שתיים. זה מעניין, זה מאוד דומה לקריאת שמע, וגם שניהם, בבוקר ובלילה. זה כאילו היום מחולק לשניים. יש שני קרבנות. אותו דבר, שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידים.
אומר הרמב”ם, פעם שאמרו את הדבר, כן, שתפילות הן כנגד קרבנות, עשו לגמרי כנגד קרבנות. אם יש ימים שעבודת ה’ הבסיסית היא שיהיה גם קרבן נוסף, הוסיפו עוד תפילה. וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. זה מעניין, כי אם היית אומר שהמילה היא כי לכל יום יש שני חלקים, יש בבוקר ויש בלילה, צריך להתפלל בשניהם, כמו שלמדנו לגבי קריאת שמע וגם לגבי תלמוד תורה, איך נכנס קרבן מוסף? צריך לחשוב. נראה מקודם, הדבר שהרמב”ם אמר שלפי כוחו, נראה שיש ענין להתפלל יותר מפעם אחת ביום. “הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו” זה המקסימום, אבל יש דבר, דבר יפה, שמתפללים פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום,ארבע פעמים, חמש פעמים, כמו שהמוסלמים מתפללים. היה דבר יפה להתפלל מספר פעמים ביום.
אז החכמים עשו את זה פורמלי. אפילו היה הבדל בין ארץ ישראל לבבל, בארץ ישראל התפללו שבע פעמים ביום, בבבל התפללו פעמיים ביום. אז החכמים עשו את זה פורמלי, וכשהם עשו את זה פורמלי, הם השתמשו במבנה. הרמב”ם לא אומר שזה בהכרח הקרבנות. הם השתמשו במבנה שאתה אמרת, הם השתמשו במבנה של הזמנים של הקרבנות. ולכאורה “היום ששה ביושר אבותיך” זה פשוט יום טוב, יש יותר ששון ושמחה, זה לא קשור לזמנים. זמנים זה עוד דבר.
הם עשו שביום יותר קדוש, שיש דבר כזה, שקורה לפעמים, מתפללים מוגדל את המדרגה ארבע פעמים. או יום שנותנים יותר לעבודת ה’, יום שלא עובדים, יום שהוא יום טוב. לא בכל יום שיש מוסף לא עובדים, אבל ראש חודש, אבל יש יותר ענין ש… זה מתאים, יום קדוש כזה מתאים לעשות יותר תפילות. רואים ביום כיפור או בתענית עושים חמש תפילות. לא כי יש יותר זמן ביום כיפור, זה דבר יותר יפה, זו מעלה לעשות יותר תפילות.
דיון: הקשר של תפילה לקריאת שמע
דובר 2:
מעניין, אנחנו חיברנו הכל לדבר אחד, ברכות קריאת שמע עם שמונה עשרה זה דבר ארוך אחד, ואחר כך יש לנו עוד סומך גאולה לתפילה. כאן נראה שאין לזה קשר.
דובר 1:
במקור לא. במקור לא. אמרתי, אפשר לומר את הסיבה האחרת, מתפללים פעמיים ביום כי קוראים קריאת שמע פעמיים ביום, ועם כל קריאת שמע הוסיפו… אבל מנחה לא. מעריב הוא רשות.
אבל אני מדבר כבר כשצריך לומר משהו לחידוש. התכוונת לומר את מה שאמרת על קרבן מוסף, זה לכאורה במקרה. בעצם עיקר הדבר הוא לעשות עוד תפילה. כשעושים עוד תפילה כנגד מוסף, מדברים כבר על משהו אחר. מוסף הוא שאלת צרכים, מבקשים רק על הגאולה. זו שאלת צרכים של כלל.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
נכון, אמרתי רק שזה לא פשוט שצריך לומר… הרמב”ם אומר את זה בדרך הזו. כך עומד בגמרא, תפילה כנגד קרבנות. היה אפשר לומר שזה במקום קרבנות, כמו “ונשלמה פרים שפתינו”. אבל הייתה תפילה בזמן שהיו קרבנות גם. אז לא הייתה גדולה כזו, אז זה היה בעת שעני. להיפך, זה לא פשוט שמתפללים מוסף כי אנחנו לא יכולים לעשות את קרבן מוסף, ואומרים את זה במקום מוסף, כי היום אנחנו במצב כזה. לא מדברים על הבעיה שיש לנו שאי אפשר לעשות מוסף, וזה מתאים לזמן. אלא בעצם, למה מתפללים מוסף? מאותה סיבה שעושים קרבן מוסף, כי היום יום טוב, היום חול המועד, צריך להיות עוד תפילה.
זו מין עבודה אחרת. אדרבה.
שמות התפילות
דובר 1:
ותפילה שכנגד תמיד של בין הערבים, למה קוראים לה תפילת שחרית? או שחרית, הוא אומר תפילת שחרית כי הזמן הוא בבוקר. אבל לא, כי זה כנגד הקרבן של הבוקר. הוא לא אומר כי, אני לא יודע. הוא אומר, “תפילה שכנגד תמיד של בין הערבים, והיא נקראת מנחה”. מה המשמעות של המילה מנחה? מנחה, אני לא יודע. מנחה זה מנחה שמקריבים מנחות? מה הקשר? אני לא יודע. לא ברור למה מנחה נקראת מנחה. כשהשמש שוקעת, זה “מנוחת השמש”? הוא לא אומר. הוא מביא שהרמב”ם בפירוש המשניות אומר שמנחה זה השם לאחר הצהריים. נו, שכחה. למה זה השם? למה זה נקרא מנחה? “כלות המנחה” יש לשון כזו בנביא. כלות המנחה, כשמביאים אולי קרבן מנחה? לא. אני לא בטוח.
אוקיי. “ותפילה שכנגד תמיד של בין הערבים היא נקראת תפילת מנחה”. הוא לא אומר למה זה נקרא מנחה. למה זה נקרא… “ותפילה שכנגד המוספין היא נקראת תפילת המוספין”. זה ברור. מה הענין של מנחה?
דובר 2:
אדרבה, מצא את זה. בוא נראה אם שלך אומר כאן הסבר טוב.
דובר 1:
איפה הרמב”ם שיש לנו? הוא לא אומר. אני לא יודע. אני חושב שזכרתי שאין הסבר טוב על זה. אדרבה, אני לא יודע הסבר טוב על זה. מנחה אומר מתנה, נכון? כמו “מנחה היא שלוחה”. מנחה, כן. כשמקריבים מנחה על המזבח. האם גם מנחה באופן לשון מתנה לכאורה? מנחה, סולת, ואת מנחה, ואת מרחשת, זה הכל מתנות. לא, מתנה למזבח.
דובר 2:
אה, למה דווקא קרבן הסולת נקרא מנחה גם אני לא יודע. רואים שמנחה יכול להיקרא, קרבנות אחרים יכולים גם להיקרא מנחה. כמו… אני לא זוכר למעשה. מנחה. אה, בעלות המנחה, שוב.
תפילת ערבית, תפילת נעילה, ומנין התפילות
תפילת ערבית — רשות או חובה
דובר 1: כמו “מנחה היא שלוחה”. מנחה, כן. כשמקריבים מנחה על המזבח האם גם מנחה באופן לשון מתנה?
דובר 2: לכאורה.
דובר 1: מנחה, סולת, מחבת, מרחשת, זה הכל מתנות.
דובר 2: לא, מתנה למזבח.
דובר 1: אה, למה דווקא קרבן הסולת נקרא מנחה גם אני לא יודע.
דיגרסיה: מה המשמעות של המילה “מנחה”?
דובר 1: רואים שמנחה יכול להיקרא, קרבנות אחרים יכולים גם להיקרא מנחה. כמו… איך? אני לא זוכר למעשה. מנחה… אה, “בעלות המנחה”. שוב, “בעלות המנחה” לא אומר בזמן מנחה?
דובר 2: זה אומר כן.
דובר 1: למה אתה אומר כך?
דובר 2: “בעלות המנחה” של אליהו הנביא, מה הפירוש?
דובר 1: “ויהי בעלות המנחה”. זה זמן קרבן מנחה, כך אומרים המפרשים כאן. “בעלות המנחה” אומר בזמן שמקריבים את התמיד של בין הערבים.
דובר 2: אני יודע, כך זה נקרא, אני יודע. אני לא יודע למה מנחה נקראת מנחה.
דובר 1: לא שהנחתי אותו למנוחה.
דובר 2: נו, תגיד משהו.
דובר 1: הוא לקח למנוחה, אני לא יודע.
דובר 2: מנחה זה לא מלשון מנוחה. יש מנחה ומנוחה, זה אותן אותיות אבל זו מילה אחרת. מנחה אומר… “מנחת ערב”. אני לא יודע. “מנחת ערב”. “תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב”.
דובר 1: כן, גם פסוק בתהלים. יכול לומר המתנה של הערב.
דובר 2: כן, אבל אתה רואה שבבוקר זה לא נקרא מנחה. משהו יש איזו סיבה ש… “מנחת שוא”.
דובר 1: לא, עכשיו הכל אומר מנחה, מנחה של…
דובר 2: לא, כתוב הרבה פעמים מנחה שכתוב סתם. אבל רואים כמה פעמים פסוקים שמנחה זה ערב.
דובר 1: כן, וגם כאן, “כעת מנחת ערב”.
דובר 2: אולי אחר הצהריים היו מביאים את המנחות, ובגלל זה זה נקרא כך, אני לא יודע. רואים כבר בפסוקים שאחר הצהריים נקרא מנחה.
דובר 1: נו, אצל רבי שמשון רפאל הירש, היהודים בוודאי היו יודעים פירוש על זה.
דובר 2: הם היו יודעים פירוש, מה אעשה? אוקיי, אני אחפש את הפירוש.
דובר 1: “נקרא עולת הערב מנחה”, כך אומר הרד”ק בספר השורשים, “לעולת הבקר… אה, כתוב כן, בבוקר גם מנחה, אבל לכאורה תפילת המנחה לפי שבא עולת המנחה בערב. בקיצור. כתוב שעם תמיד היה גם מנחה?
דובר 2: עם כל תמיד היה מנחה?
דובר 1: כן, בבוקר גם, לא רק אחר הצהריים.
דובר 2: אז אני לא יודע. מסיבה כלשהי, קרבן התמיד של בין הערבים של אחר הצהריים נקרא קרבן מנחה.
דובר 1: כן, לא ברור.
תפילת ערבית — תקנת הרמב”ם
דובר 1: טוב, אומר הרמב”ם הלאה, אחר כך, וכן התקינו, שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה. גם בלילה, מלבד השתיים של ביום, כן, עשו תפילה שאומרים בלילה. מה ההיסק? אומר הוא, מה? הרי אין לך אלא שני קרבנות בכל יום, יש רק שני קרבנות בכל יום, אבל יש יותר משני קרבנות, כי בלילה המזבח גם פעיל עם קרבנות. זה מאוד מעניין, לא מקריבים בעצם קרבן חדש, אלא בלילה מקריבים את כל החלבים והאברים, כל האברים של תמיד של בין הערבים וזה ממשיך להישרף במשך הלילה, שנאמר “היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר”, ונאכלים שאר הקרבנות, מלבד הקרבנות של במשך היום, לא, קרבנות הנדבות של הלילה. כענין שנאמר, אה, כאן מביא הרמב”ם דבר חדש, יוצא שאדם צריך גם להתפלל בלילה, הלילה הוא זמן של תפילה.
תרגום לעברית
לא רק ביום, זה מאוד מעניין, ביום זה כשאדם מסדר צרכיו, ביום יש לו רשימה גדולה, הוא צריך את זה, הוא צריך את זה, הוא צריך שידוכים, הוא צריך פרנסה. אבל בלילה זה זמן של געגועים, זמן של בכי על צרכיו, כן, “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי”. כך כתוב בפסוק, “ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה”, תמיד אני מתפלל ואני בוכה ואני מתגעגע אל הקב”ה, “ערב ובקר וצהרים”. זה לא ברור, כי יש לי כאן בעיה קטנה, זה מעניין, הרמב”ם אומר כאן שני דברים שונים, “ערב ובקר” לכאורה מכוון לשחרית ומנחה, ו”צהרים” מכוון לפני מנחה. הרמב”ם מפרש את הגמרא שמדברת על שלוש תפילות, הוא מפרש כך, “ערב” מכוון למעריב, “בקר” בבוקר, “צהרים” מכוון למנחה. אבל קודם לכן הוא קרא תפילת ערב, תפילת מנחה. מנחה היא ערב.
דובר 2: כן, נראה שיש כאן שני טעמים. קודם כל יש פסוק “ערב ובקר וצהרים”, והגמרא מביאה מזה מקור שצריך להתפלל שלוש פעמים ביום. ושנית, שתפילת מעריב מקבילה לאיברים שמתעכלים כל הלילה.
דובר 1: כן, אבל רואים שהערבית היא משהו חלש יותר, “ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה”. גם רבי שמעון החורי לא ידע אם תפילת ערבית רשות או חובה.
דובר 2: רבי שמעון? מישהו בא לשאול בבית המדרש… לא. רבן גמליאל. מישהו בא לשאול מרבן גמליאל, לא? מה הטעם? רבי שמעון החורי. אוקיי.
דובר 1: ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה. זה לא נעשה חובה, זה לא מחייב. ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה. זו לא תפילת חובה, אבל רואים אותה כתפילת חובה. זה לא מחייב מדין חיוב, אלא מחייב מדין מנהג.
דובר 2: כן, לא ברור מה זה אומר.
דובר 1: אוקיי. נראה שיש שלושה זמנים ביום: יש תחילת לילה, יש בוקר מוקדם, יש אחר הצהריים, ויש תחילת לילה. כי ערב לא מכוון…
תשובת הגאונים על ערבית
דובר 1: בקיצור, הוא מביא שהגאונים… הוא מביא כאן תשובה, וסוף התשובה הוא שהעולם לא יודע שתפילת ערבית רשות, ממילא אם פורץ גדר, הולך נגד זה, העולם חושב שזה חיוב. אה, הוא מבזה… הוא מבזה כשהוא לא מתפלל תפילת ערבית. זה כמו דבר שנהגו בו איסור, אי אפשר להקל נגד אנשים אחרים שהם נוהגים.
דובר 2: יש אנשים שהרבה יותר קל להם לפספס מנחה, כי מנחה היא, במיוחד בחורף, כי זה חובה, זה הרבה יותר קשה ממעריב.
דובר 1: אוקיי, צריך להבין יותר את כללי הדברים. כשרבנו יונה אומר שזה לא חובה כי האיברים שמתעכלים זה גם לא חובה, זה רק מנהג כזה, שאז כשזה מתבשל, שהעיקר יהיה מקריב. נכון, אני חושב שהקשר לקרבנות הוא רק כמו סימן, זה לא בגלל שזה רשות. הסיבה שזה רשות היא לכאורה כי זה ממש באותו זמן. זה לא ממש זמן, אולי רוב האנשים הולכים לישון בכלל כבר במעריב. זו לכאורה הסיבה, מתקנים את זה שזה כנגד, זה גם מתאים באותו אופן. כך הייתי חושב.
אומר המפרש הרמב”ם מדבר על זה, אם לא התפלל כתיקונה, כלומר לא אמר ותן ברכה או קדושה, לא היה צריך לחזור ולהתפלל במעריב, לא הייתי חייב. אבל למעשה, פעם אחת חז”ל, כלל ישראל קיבל את זה כחובה… היה לנו קודם שטבילת עזרא לא קיבלו היהודים, ממילא זה לא היה חובה. זה מאוד מעניין, אתה רואה שהקבלה של היהודים חזקה יותר מהתקנה שהחכמים מתקנים. עזרא ובית דינו תיקנו טבילת עזרא, אבל כלל ישראל לא קיבל את זה, אז זה לא נעשה חובה. ואת התפילה לא תיקנו בתורת חובה, אבל כלל ישראל קיבל את זה כתורת חובה, אז זה נעשה חובה.
קושיה על סברת הגאונים
דובר 2: כן, אבל אני לא מבין את זה, כי כמו שאתה אומר, הם שאלו את רבן גמליאל אם תפילת ערבית רשות. פשוט, באותם זמנים גם כבר היה המנהג שכל אחד בא ומתפלל מעריב, אחרת לא הייתה שאלה. ועל כל זה אמרו החכמים שזה רשות. אז מה הפשט שהגאונים אומרים, אתה רואה שמתפללים מעריב וכולם חושבים שזה חובה?
דובר 1: כן, ובזמנים של התנאים גם התפללו מעריב. ועל זה הם אמרו שהם מתכוונים לעניין של מראית עין, ממילא יסתכלו עליך כאילו אתה רשע. אבל אני שואל אותך, מה השוני? בזמנים של התנאים, פחות אנשים התפללו מעריב? גם זה לא כך, מזה אני רואה שצריך להמשיך להתפלל מעריב, לא הכל רשות. הייתי אומר, זה חידוש לי, אולי לא, אולי מישהו יאמר לא. אם הייתה שאלה כזו אם תפילת ערבית רשות, משמע שלא כל אחד התפלל מעריב באותו זמן.
דובר 2: אז כן, יכול להיות.
תפילת נעילה
דובר 1: בואו נמשיך. פעם אחת תיקנו שהתפילות קשורות לקרבנות, הוסיפו עוד דברים. לא רק התפילות שהן כנגד קרבנות, אלא הוסיפו עוד דברים. תיקנו תפילה אחרת, תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, בין מנחה למעריב, כלומר אחרי מנחה סמוך לשקיעת החמה, הוסיפו עוד תפילה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית. כלומר, יכול להיות שבזה יוצאים ידי הזעקה לפני ה’ בתענית, או הזעקה יותר בעצם עם הצום. שניהם טובים. לכבוד התענית הוסיפו עוד תפילה ביום התענית. ביום התענית הוסיפו עוד תחינה ובקשה. לכאורה הם עשו את זה אחרי שני החיובים. הרי יש את החיובים של שחרית ומנחה. לא עושים בשעת. קודם משחררים את התורה. כבר סיימו את התפילות מהתורה. ונראה שזה יותר חשוב ממעריב. עשו את זה לפני מעריב. עשו את זה לפני מעריב, כי עשו את זה כל עוד זה עדיין יום הדין. מעריב זה כבר היום הבא בכלל.
דובר 2: כן, לכאורה המילה היא, זה נקרא מנחה בעצם, נראה אצל הרמב”ם. מנחה לא באה מיד לפני השקיעה, מנחה באה קצת יותר מאוחר. נשאר כאן זמן כזה ביום שהוא פנוי, אין שום תפילה באותו זמן. אבל זמן שיש תענית, הרי זמן שמתפללים, אומר הרמב”ם.
דובר 1: זו תפילה נקראת תפילת נעילה. נתנו לה שם תפילת נעילה. למה זה נקרא כך? לפי שהיא בזמן שמתפללין אותה, כלומר שננעלו שערי שמים בעד השמש ונראה, השמים כבר נעלו את השמש. זה בדרך של נעילת השמש, לפי שאנו מתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה.
מה המשמעות של “שערי שמים” בנעילה
והראשונים יש להם מחלוקת מה זה נעילה, מה זה שערי היכל? האם זה שערי היכל של בית המקדש, או שערי שמים. תמיד חשבתי ששערי שמים אומר שכשאומרים בנעילה “שערי שמים פתח”, שמסתיים זמן קבלת התפילות. אבל כמו שהרמב”ם אומר, וכך נראה אולי פשט בראשונים, ששערי שמים מכוון פשוט לשמים, כאילו זה כמו “פתח דלתות”, כמו שאומרים בברכות יוצר, יש דלתות ושערים כאלה שנפתחים ויוצאת השמש, וכאן זה חוזר, כבר סוגרים את השמים. אבל בזה טמון דימוי, כי יום התענית הוא יום עצור, יום שנראה כאילו השמים נעולים. גם כתוב בחסידות שלא צריך להתפלל על כלום, עכשיו זה פתוח. נעילה אומרת שנסגר עכשיו, כל היום היה פתוח, עכשיו זה זמן הנעילה.
סיכום — מנין התפילות בכל יום
דובר 1: אומר הרמב”ם, נמצא, יוצא, הוא הולך לתת לנו סיכום כזה. בכל יום שלוש, הוא מתחיל עם ערבית, כן, שחרית ומנחה. ובשבתות ומועדים וראשי חדשים ארבע, כי מתווסף מוסף. ערבית, שחרית ומנחה. בשבתות ומועדים וראשי חדשים זה ארבע, כי מתווסף לשלוש מתווסף עוד תפילת המוספין. ביום הכיפורים חמש, כי אמרנו שיום תענית, יש שאומרים ביום הכיפורים במקום לומר איזו תענית, כי בתענית גם יש ארבע, כי בתענית אין מוסף, בתענית רגילה אין מוסף. יש רק שחרית מנחה מעריב, יש רק שלוש תפילות. אז ארבע זה עלייה בתפילות, ובתענית רגילה יש עלייה בתפילות. בתענית רגילה יש נעילה.
הלכות תפילה – מנין התפילות, תפילת נדבה, ותפילה בשבת ויום טוב
הלכה י – מנין התפילות בכל יום
“בשבתות וימים טובים וראשי חודשים, ארבע.”
הוא מדבר על הפסוק, הוא מדבר לפני שהוא נכנס לשחרית ומנחה. בשבתות וימים טובים וראשי חודשים, זה ארבע, כי מתווסף לשלוש מתווסף עוד תפילת המוספין.
“וביום הכיפורים, חמש.”
כי אמרנו שיום התעניות… לא, הוא אומר ביום הכיפורים, הוא צריך לומר ביום התענית. כי בתענית גם יש ארבע, כי בתענית אין מוסף. תענית רגילה היא ארבע, עם תפילת נעילה. תענית רגילה תהיה רק ארבע, שחרית, מנחה, נעילה. אבל יום כיפור, שהוא יום של מוסף, יוצא חמש. כן.
הלכה יא – תפילת נדבה
העיקר דין של תפילת נדבה
עכשיו, הוא מדבר על תפילת נדבה. כלומר, זה מתאים מאוד למה שאני אומר, שיש עניין של להרבות תפילות. כלומר, מהתורה צריך רק אחת, אבל אפשר כמה שרוצים. עשו לוח זמנים מסוים: שלוש כל יום, ארבע שבת יום טוב מוסף, חמש יום כיפור. אבל זה הכל התקנה. נשאר עדיין הדבר שאפשר לעשות יותר אם רוצים.
זה הרמב”ם, “תפילות אלו, אין פוחתין מהם”, לא עושים פחות, “אבל מוסיפין עליהם”, אפשר כן להוסיף. אומר, אי אפשר פחות, כי זה היה תקנות חכמים. אבל אפשר להוסיף, “אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו”, אם אדם רוצה להתפלל כל היום, “הרשות בידו”. אה, להתפלל כל היום אומר לומר כל היום שמונה עשרה, לא להתפלל תפילת שמונה עשרה אחת ארוכה כל היום. לומר חמש מאות שמונה עשרה. הוא מדבר על להתפלל עוד שמונה עשרה. לא, לא, לא, לא. זה בטוח הרשות בידו. אפשר לומר כמה שרוצים. בוודאי. על זה מדברים.
הקשר לקרבנות
אומר, “לפיכך, כל תפילה שיוסיף”, אפשר להקריב נדבות. פעם אחת יש את יום טוב, יש כנגד הקרבנות. אתה רואה שבקרבנות אפשר גם להוסיף נדרים ונדבות כמה שרוצים. מקריבים נדבות. זה מתאים מאוד למבנה.
הדין של חידוש דבר בתפילת נדבה
“לפיכך”, אומר, כי התפילות הן תפילת נדבה, אומר, “לפיכך, צריך שיחדש דבר בתפילה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות”. לא משנים בשלוש הראשונות ובשלוש האחרונות. אבל באמצעיות, הברכות האמצעיות, צריך להוסיף אפילו ברכה אחת. לכתחילה צריך בכל ברכה להוסיף משהו. “ואם חידש אפילו בברכה אחת, כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה”, כדי שיהיה ברור שזה נדבה ולא חובה.
דיון: למה “להודיע”?
למה חסר ה”להודיע”? אני לא יודע. אולי ה”להודיע” היה בתפילה אחת. חשבתי אולי, זה אומר, אם לכתחילה תפילת נדבה, אתה עושה תמיד תפילת נדבה, אתה אומר את אותו דבר שוב, זה סתם ליצנות. בכל מקרה, הנקודה של תפילת נדבה, אתה אומר כמו קרבן, תדמיין שהוא מביא שוב את הקרבן של שחר שכבר הובא, זה כבר נגמר. צריך להביא דבר חדש. אבל העבד, את ליעסט צריך הוא לעשות שינוי קטן, הוא מוסיף, הוא נותן נוסח חדש או נקודה חדשה שהוא מכניס לתפילתו, כדי להראות שהוא לא עושה את תפילת הנדבה, זה להודיע שזה יהיה נדבה.
לא, אולי זה שהאדם עצמו יזכור אילו הן הבסיסיות, כי אם יום אחד הוא לא במצב רוח, שהוא עדיין יתפלל לפחות את השלוש או את השתיים. חשוב לשמור על החילוק בין נדבות וחיובים, איך זה נראה. כן. אוקיי.
שלש ראשונות ושלש אחרונות
אבל בואו נמשיך, התוספות אכן מוסיף רק באמצעיות. “שלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהם”, לא מוסיפים, “ולא פוחתין מהם”, לא מורידים, כי משנה ממטבע שטבעו חכמים. לא משנים. כמו הגמרא שאומרת שלא להשתנות ממטבע שטבעו חכמים.
זה אומר, באמצע לא משנה, כי זה ההלכה שמותר להוסיף. כי מתפללים על צרכים, והוא אמר קודם לכן שהצרכים זה אה, ולכך לצרכים, אם מישהו רוצה להזכיר את התולדות, אפשר להזכיר את התולדות גם.
דיון: האם אפשר להזכיר תולדות בתפילת חובה?
לכאורה, הוא לא אומר את זה בבירור, אבל לכאורה אפשר להזכיר תולדות גם בתפילת חובה גם? לא, אולי רק כשמתפללים? כן, והוא הדין. כך זה נשמע. אבל כאן צריך להיות, צריך לעשות… תפילת נדבה חייבים, תפילת חובה, הוא לא אומר כאן בבירור, אבל לכאורה כך ההלכה.
הרמב”ם, אולי נראה מאוחר יותר, הוא הולך לדבר על זה. אני לא זוכר שהוא מדבר על זה.
הערת רבינו יונה על צרכי ציבור
והרמב”ם פוסק כר’ אליעזר, שאין מוסיפין בהם. אבל רבנו יונה מוסיף הערה, שאין מוסיפין בהם תפילות פרטיות, אבל מצינו שהיו מוסיפין בהם זכרנו לחיים ודברים כאלה, כי תפילת ציבור אפשר כן להוסיף. אני מתכוון לומר, צרכי ציבור אפשר כן להוסיף, מתפללים על כלל ישראל. זו קושיה. הרמב”ם מביא מאוחר יותר שזה מנהג. אני לא יודע. אולי כאן מדברים על תפילת נדבה. צריך להבין למה הרמ”א מביא את ההלכה בתפילת נדבה. הוא מביא בכלל את ההלכה שלא להוסיף.
דיון: שיטת הרמ”א
אבל יהודים פשוטים מוסיפים גם ברכות השחר ושונות. אבל הרמ”א אומר שהיחיד לא יוסיף. אבל כשהרמ”א מוסיף, זה חלק מ… זה לא פריצות ארץ. אפשר לשמוע. אבל זה חלק. לא, זה לא ברור.
אוקיי, בואו נוציא עוד הלכה אחת. אולי זה אמת, סוף כל סוף, כמו שהגמרא אומרת שלא להוסיף יותר מאחד. זה עוד נוסח. אבל זה אולי במיוחד בשבחים. אני מבין, יכול להיות.
קושיה: למה לא במודים?
אבל למה… מישהו שאל שאלה טובה. אני מבין, בצרכים אתה אומר שלאדם יש לפעמים צרכים משלו, הוא מוסיף. למה הוא לא יודה על ההודאות שלו? במודים להוסיף. לא רואים את זה. זה לא ברור.
הרמ”א עד עכשיו לא אמר אף פעם להוסיף רק בנושא של תפילת נדבה. והוא מוסיף אפילו את הטעם “כדי לא ידעו”. נראה אצל הרמ”א שזה חיסרון אפילו ההוספה. מבין? לא שהוא אומר שלהוסיף זה דבר יפה, הוא מוסיף את החידוש שלו. אצל הרמ”א זה נשמע הפוך, שזה מחליש את התפילה. את תפילת החובה אומרים בדיוק מה שכתוב. אה, אתה עושה את זה לתפילה שלך, אוקיי, שנה קצת כדי שלא יטעו, שלא יחשבו שזו תפילת החובה. זה נשמע כך.
הלכה יב – אין הציבור מתפללין תפילת נדבה
בואו נסיים את הרמ”א. כן, הלאה. “אין הציבור מתפללין תפילת נדבה”. תפילת הנדבה שמוסיפים היא תפילת יחיד, לא תפילת ציבור. “ואין הציבור מביאין קרבן נדבה”. כל הזמן דימינו לקרבנות, והציבור לא מביא קרבן נדבה.
חידושו של החתם סופר
זה מתאים מאוד לתשובת חתם סופר, אני מתכוון לתשובה נ”ה, שענייני חסידות – זו הביקורת שלו על החסידות – שענייני חסידות, עניינים שהם לפנים משורת הדין, עניינים שהם קרדיט נוסף, צריך שיבואו מהלב. אם זה נעשה… זה מאוד מעניין, משה, עכשיו פסח, הרבה מאוד אנשים ידעו ש… ואצלנו בבית היו מקפידים כך וכך. יודעים שחומרא היא שאחד מאיתנו, אני עושה כך. פעם אחת שזה נעשה חיוב, לומדים את זה בחדר שכך וכך צריך לעשות, זה מאבד את כל החילוק בין הנדבה והחובה.
עולת קיץ המזבח
אוקיי, אבל חזרה לכאן לפשט. הציבור לא מוסיף תפילת נדבה. כן, הרמ”א שואל קושיה, שהרי כן, כאן משתמשים בדבר כמו נדבת ציבור. זה אומר, עולת קיץ המזבח. עולות אין שיש יותר מדי כסף ואז עושים מזה שקל, מביאים כן עולה מיוחדת, זה תרגום לנדבה. הוא אומר אבל זה לא מוציא. דבר שאינו שכיח. אוקיי.
מוסף שתים
הוא אומר, שלרוב רק בשבתות וימים טובים, אין צורך כאן שהציבור יתפלל תפילה נוספת. אבל “לא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים”. עוד דבר, כשם שאי אפשר להוסיף מוסף, אין מוסיפים תפילות נדבה. אחת חובת עולה ואחת נדבה, לא שאני אמרינן קרבן מוסף, קרבן מוסף הוא חובת הציבור.
דיון: מה פירוש “מוסף שתים”?
אני לא מבין בדיוק מה זה אומר. לכאורה, פירושו שהוא מתפלל פעמיים מוסף, הוא אומר פעמיים על קרבן המוסף. אם הוא מתפלל פעמיים מוסף, הוא מתפלל פעמיים את התפילה שכנגד קרבן המוסף. עיקר התפילה היא סתם תפילה כזו, אין הבדל. כלומר הוא מתפלל מנחה, מה פירוש שהוא מתפלל מוסף שתים? אבל הוא מדבר לכאורה כשמזכירים את ענין המוסף במנחה, מזכירים מוסף. בסדר.
תפילת נדבה בשבתות וימים טובים
“יש מן הגאונים הראשונים שאסרו להתפלל תפילות נדבה בשבתות וימים טובים”. אז בכלל לא להתפלל תפילות נדבה בשבתות וימים טובים, “לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד”. כי בשבתות וימים טובים מקריבים רק את קרבנות היום, ואין מוסיפים קרבנות, ממילא בגלל זה לא להוסיף גם…
דיון: הקשר בין תפילה וקרבנות
צריך להבין טוב יותר את הקשר בין תפילה וקרבנות. נראה שזה יותר מסתם זכר לקרבנות או… יכול להיות מאותה סיבה שבגללה אין מקריבים נדבה ביום טוב. אבל ראיתי שמישהו שואל כאן קושיה, לכאורה הסיבה שאין מקריבים נדבה ביום טוב היא כי זה חול יום טוב, בעצם שחיטה וכל הדברים הללו הם מלאכות, ויש לך רק היתר לקדשים, אבל סתם נדבה אין לה היתר. אם כן, תפילה אין לה שייכות.
הפשט של הרב עצמו
הרב אומר כאן פשט משלו. הרב אומר, הוא מתווכח על הפשט של הרב, הוא אומר שהסיבה עומדת ברב האי גאון, שזה דווקא תפילות בקשות, כי אדם יכול להתפלל תמיד כדי לבקש רחמים, אבל בשבת ויום טוב אין מביאים בקשות. על הודאות אין זאת. למה? שיודה ויאכל, יודה ברוך הוא על טובו.
סטייה: תפילות הודיה פרטיות – “תודה לך השם”
זה קשור לשיחה שהיתה לנו בקבוצה לאחרונה, שלא רואים שיש תפילות פרטיות על הודאות. זה מאוד מעניין, היום אומרים, נראה מהרב ש”תודה לך השם” היא ברכה לבטלה. צרכים, לבקש מהקב”ה הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. להודות לקב”ה, לא כתוב שיש ענין להודות לקב”ה כל הזמן. אנחנו מודים ומודים לקב”ה על כל חסדיך שבכל יום. והראב”ד טוען שאין ענין לעשות יותר.
דיון: ברכות על הנאות
אה, יש כן, יש ברכות אחרות. הוא מדבר כשזה בחלק מנוסח התפילה, אבל שאדם יודה לקב”ה, שיאמר לו ברכות. אני מתכוון בהלכות ברכות מדבר כן הרמב”ם שאדם יאמר יותר ברכות, שאדם יותר יהלל את הקב”ה בהלכות ברכות, על מיני דברים אחרים. רואים בהלכות ברכות הוא כן מדבר על זה. כן כן, אני יודע למה אתה מתכוון, סוף הלכות ברכות. כן כן, אבל לא להוסיף ברכות חדשות. הוא אומר שיעשו את הברכות הקבועות, כי בכל פעם שאוכלים עושים ברכה. על כל דבר יש ברכה שאינה צריכה. לא אומרים “אה, אני מודה לקב”ה”. מבין?
יש כן, ורואים שיש סתירה. אולי היה הרמב”ם אומר שיאמרו “תודה לך השם”. אולי היה הרמב”ם אוהב זאת. כמו שהוא עונה, “ובכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד”. בזה עונה הרמב”ם להלכות. כן כן כן, רואים תמיד מהלכות תפילה שמה שאומרים היום “תודה לך השם”, הנוסח החסידי, לא כל כך פשוט מצד ההלכה. נראה כן, כמו שאמרת קודם, זה ענין של כבוד לקב”ה. זו לא הבעיה שלך.
הסכנה של שגור בפי הלשון
הסתירה שלך היא, אומרים שזה נעשה כל כך שגור בפי הלשון שזה כבר לא אומר כלום. כלומר בחור מתלבש, “ברוך השם”, והוא לא מתכוון כלום. זה קצת זלזול. אפשר לשמוע כך? אבל זה לא החשמונאים ולא הלשון. לא, כל אחד ימשיך לומר “תודה לך השם”, ושיאמרו זאת בכוונה הנכונה. אלא להיפך, אומרים שבכל פעם שאתה אומר “תודה לך השם”, תזכור לחשוב על משהו, שאתה מתכוון לזה באמת. כי אמרת שזה כבר התקרר.