אודות
תרומה / חברות

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור אויף דער פרשה אין אידיש, פשטים עמוקים ומתוקים על פי פנימיות התורה מתובל בדרכי החסידות ועבודת ה׳.

שיעור חדש

דער שיעור באהאנדלט די פנימיות'דיגע שייכות צווישן ספירת העומר, שמיטה און יובל, און ווי דאס קאנעקט זיך צום קאמפיין פאר'ן בית המדרש אין די טעג פאר שבועות. דער רמב״ן ברענגט ארויס אז שמיטה ויובל ווייזן אויף די זעלבע סוד ווי ספירת העומר - די גרעסערע סייקלס פון די וועלט און די פרטיות'דיגע סייקלס פון יעדער נשמה. דורך קנין הליכה - דאס גיין מיט דער תורה אין אלע אספעקטן פון לעבן - טרעפט א מענטש זיין אייגענעם חלק אין תורה און זיין פרטיות'דיגע שמיטה.
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון: תורת הקמפיין – הרמב״ם על מימון תלמידי חכמים

מסגרת הפתיחה: הקמפיין חייב להיות מושרש בתורה

הכל חייב להיות מחובר לתורה — “מנהגנו להחליט את הלכי”. לכן, מסע גיוס התרומות שמתנהל השבוע חייב להיבחן דרך מספר עדשות של תורה: תורה ביקורתית, תורה חסידית, תורה של קבלה, ועוד. סרטון זה הוא הראשון בסדרה קצרה מתוכננת החוקרת את ה״סודות” (היסודות העמוקים) של הקמפיין מכל נקודת מבט תורנית.

האתגר המרכזי: האיסור לכאורה של הרמב״ם

התנגדות ידועה עולה מיד: הרמב״ם (רבי משה בן מימון) טען במפורש שתלמידי חכמים צריכים לעבוד למחייתם ולא להסתמך על הקהילה לתמיכה כספית. אנשים רבים המכירים את העיסוק העמוק של הדובר ברמב״ם מעלים זאת כסתירה: *”איך אתה יכול לקרוא לעצמך תלמיד של הרמב״ם ואז להריץ קמפיין גיוס כספים לבית המדרש שלך?”*

התזה המרכזית: “קראו את כל הרמב״ם”

גם “תשובות בדיחה” וגם התנצלויות סטנדרטיות נדחות. הטענה המרכזית היא שרוב האנשים לא קראו את הדיון המלא של הרמב״ם עד הסוף. המקור הרלוונטי הוא *פירוש המשניות* של הרמב״ם על פרקי אבות, פרק ד׳, משנה ו׳ (“לא תעשה התורה להתגדל בהם” — אל תשתמש בתורה ככלי להתגדלות עצמית). יש לקרוא עד הסוף כדי למצוא את התשובה החיובית של הרמב״ם עצמו.

הכרה בביקורת הרמב״ם כרצינית באמת

הביקורת החריפה של הרמב״ם אינה נדחית. ה״התפרצות הארוכה” שלו נגד חכמים הנסמכים על תמיכה קהילתית — שקורא לכך הרסני לדת — היא רצינית מאוד ויש לקחת אותה ברצינות. זה לא איש קש; כוח ההתנגדות מתקבל באמת.

המסגרת של הרמב״ם עצמו: ההלכה כעיקרון המארגן

נקודה מתודולוגית מרכזית

הרמב״ם פעל במסגרת ההלכה (דין תורה, כולל תורה שבעל פה). אפילו האיסור שלו על לקיחת כסף עבור לימוד לא היה דעה אתית עצמאית — הוא הוצג כדין, הנגזר מהמשנה. לכן, *התשובה* של הרמב״ם למה שחכמים *רשאים* לעשות גם היא ממוסגרת כדין.

השקפת הרמב״ם על הלכה ומידות

ההלכה מספקת את ההנחיות בין הקצוות של כל מידה (יותר מדי, מעט מדי). כמעט לכל משנה בפרקי אבות יש משנה נגדית המציגה את הקצה ההפוכ. האיסור על לקיחת כסף קהילתי הוא קצה אחד; הרמב״ם אז מספק את הצד השני — מה *כן* מותר.

התשובה החיובית של הרמב״ם: שתי זכויות כספיות מותרות לחכמים

אחרי הביקורת, הרמב״ם שואל: *”מה כן התירה התורה לתלמידי חכמים?”* הוא נותן שתי הוראות הלכתיות ספציפיות:

1. החכם כמשקיע

תלמיד החכם מספק הון; אחרים עושים עסקים עם ההון הזה ומחזירים את הרווחים לחכם. הגמרא קוראת לזה *”מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים”* — בעצם, החכם מתפקד כמשקיע שתורם כסף בעוד אחרים עושים את העבודה, והחכם מקבל תשואות. החכם עובד פחות (או בכלל לא) בהשוואה למשקיע רגיל.

2. עדיפות בשוק

אם לתלמיד חכם יש סחורה למכור, הקהילה נותנת לו מקום ראשון בשוק — מקום הפרסום הטוב ביותר, המיקום הגבוה ביותר — כדי שיוכל למכור לפני אחרים.

ההצדקה של הרמב״ם: אנלוגיה לכהנים ולידידות

אנלוגיה לכהנים

שתי הזכויות הללו מושוות ל*תרומות ומעשרות* שאלוקים נתן לכהנים. כשם שכהנים המשרתים את הקהילה זכאים על פי דין לקבל מעשרות, כך גם חכמים המשרתים את הקהילה זכאים להתאמות כספיות ספציפיות אלו — לא יותר, לא פחות. הרמב״ם קובע גבולות מדויקים: חריגה מזכויות אלו היא שגויה; חוסר בהן הוא גם שגוי.

[סטייה קטנה: ביקורת נבואית על כהנים]

כמה נביאים ביקרו כהנים שלקחו מעשרות מבלי לשרת את הקהילה. אולם, אם אכן *משרתים*, הזכאות היא דין לגיטימי.

הרציונל של “ידידות”

הרמב״ם מסביר למה זכויות אלו אינן ניצוליות: זה פשוט איך חברים עסקיים מתייחסים זה לזה. בעולם המסחר, במיוחד ברמות גבוהות יותר של עושר, אנשים נותנים באופן שגרתי תנאים טובים יותר, עסקאות קלות יותר, ויחס מועדף לחברים. התורה אומרת: התייחסו לתלמיד החכם כחבר העסקי הטוב ביותר שלכם — קחו את ההשקעות שלו, תנו לו תנאים טובים יותר, תנו לו עדיפות. זו ידידות מסחרית רגילה, לא צדקה או ניצול.

סינתזה: התוכנית *האמיתית* של הרמב״ם לקיום חכמים

הרמב״ם לא השאיר את החכמים ללא פתרון. ההתנצלות הסטנדרטית (“מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו צריכים כסף ללמוד!”) מחטיאה את המטרה לחלוטין. הרמב״ם סיפק מודל כלכלי קונקרטי: חכמים צריכים להיות משובצים בעולם העסקים כמשקיעים וסוחרים מועדפים, נתמכים דרך הדינמיקה הטבעית של ידידות מסחרית וכבוד — מה ששומר ומשפר בו זמנית את יוקרת התורה במקום להשפיל אותה.

טיעון היוקרה

ברוב החברות, משקיעים ובעלי הון תופסים מעמד חברתי גבוה יותר מפועלים. תלמיד החכם, המספק הדרכה אינטלקטואלית ורוחנית, צריך באופן אנלוגי להיות ממוקם כמי שמספק הדרכה כספית והון — מרכז של החיים הכלכליים של הקהילה, לא תלוי.

[סטייה צדדית: הרבי כמתאם קהילתי]

דיון מהשנה הקודמת התייחס לתפקיד של רבי/מורה/תלמיד חכם כמרכז הקהילה — כולל שירות כשדכן או מתאם המחבר אנשים לעסקים (מעסיקים לעובדים, עושי עסקאות לשותפים, וכו׳). תפקיד תיאום זה לא צריך להיות מצופה בחינם. כשם שאתה מפצה חבר עסקי שמציג אותך לשותף, אתה צריך לפצות את תלמיד החכם על אותו שירות.

יישום לקמפיין הנוכחי: קל וחומר

הגשר מהתיאוריה של הרמב״ם לקמפיין המעשי מתקדם כך:

1. תצפית: רוב האנשים שנותנים לקמפיינים מקוונים עושים זאת מתוך ידידות עסקית — “אתה תומך בקמפיין שלי, אני תומך בשלך”. זו דינמיקה מסחרית-חברתית רגילה.

2. קל וחומר: אם אנשים נותנים כסף לקמפיין מקוון של שותף עסקי כביטוי לידידות ותמיכה הדדית, אז על אחת כמה וכמה הם צריכים לתת לתלמיד חכם / מוסד תורני המנהל קמפיין — מכיוון שהתורה עצמה מצווה על סוג זה של ידידות מסחרית עם חכמים.

3. הקמפיין מוצדק לכן אפילו במסגרת של הרמב״ם, כי הוא מתפקד כביטוי לדינמיקה של ידידות-עסקית שהרמב״ם אישר.

החזון האולטימטיבי: מקמפיין לשותפות כלכלית אמיתית

הטיעון מסתיים בקריאה צופה פני עתיד:

קריאה מיידית לפעולה: חברים בעלי אוריינטציה עסקית מוזמנים להשקיע הון, להתחיל בקטן ולגדול — המודל של הרמב״ם של החכם-כמשקיע הופך למעשי.

חזון ארוך טווח: מטרת הקמפיין היא לא רק לאסוף תרומות אלא להפגיש אנשים כך שבסופו של דבר הקהילה תוכל “לעשות עסקים ביחד” ו״להרוויח כסף בדרך לגיטימית”. המטרה היא לא בקשת כסף תמידית, אלא בניית פרודוקטיביות אמיתית ביחד — החכם והקהילה שזורים בעולם ההשקעות והעסקים, יוצרים ערך כלכלי אמיתי בתמורה לעבודה אמיתית.

עיקרון סופי: הדרך הנכונה והמכובדת היא לא צדקה חינם, אלא השתתפות כלכלית הדדית — תלמיד החכם משולב בכלכלה הפרודוקטיבית כפי שהרמב״ם חזה.

סיכום זרימת הטיעון המרכזי

1. בעיה: הרמב״ם נראה אוסר גיוס כספים לתלמידי חכמים.

2. שיטה: קראו את *כל* הרמב״ם — הוא עובד במסגרת ההלכה, שמאזנת קצוות.

3. התשובה של הרמב״ם עצמו: שתי זכויות משפטיות ספציפיות — חכם כמשקיע, ועדיפות בשוק.

4. הצדקה: אלו משקפות את מעשרות הכהנים ומקבילות לידידות עסקית רגילה — לא צדקה.

5. יישום: הקמפיין הנוכחי מתאים למודל הזה כביטוי לידידות עסקית (קל וחומר).

6. חזון: מעבר מקמפיינים לקראת שותפות כלכלית אמיתית בין חכמים וקהילה, שמירה על יוקרת התורה דרך שילוב פרודוקטיבי במקום תלות.


תמלול מלא 📝

תורת הקמפיין: הרמב״ם על תמיכה בתלמידי חכמים באמצעות שותפות עסקית

הקדמה: ביסוס הקמפיין בתורה

אז רבותי, מאחר ואנחנו עושים את הקמפיין הזה השבוע, אבל המנהג שלנו הוא, כפי שדיברתי בסרטון שלי בערב שבת, כל מה שאנחנו עושים צריך להיות קשור לתורה. אז אנחנו צריכים לדון בתורה של הקמפיין, בתורה החשובה, בתורה החסידית, בתורה של הקבלה, בכולן.

בעזרת השם יהיו כמה סרטונים קצרים כדי להסביר את הסודות של הקמפיין מכל היבט של התורה. אז הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא הרמב״ם.

האתגר: האיסור לכאורה של הרמב״ם על גיוס כספים

כולם לומדים הרבה רמב״ם, והרבה יהודים שיודעים שאנחנו לומדים הרבה רמב״ם, ואז הם רואים שאנחנו עושים קמפיין, הם אומרים: “אתה לא יודע שהרמב״ם היה נגד גיוס כסף לתורה? הרמב״ם אמר שהחכמים צריכים לעבוד והם לא צריכים להיות נטל, הם לא צריכים להסתמך על הציבור שיתמוך בהם, הם צריכים לעבוד בעצמם.”

התשובה האמיתית: קראו את הרמב״ם השלם

אז הנה התשובה האמיתית. יש הרבה תשובות בדיחה שאנחנו יכולים לתת והרבה התנצלויות שאנחנו יכולים לעשות, אבל הנה התשובה האמיתית והחשובה:

התשובה האמיתית היא שאתה צריך לקרוא את כל הרמב״ם. הוא מדבר על זה באריכות בפרקי אבות, פרק ד׳, פירוש המשניות, פרק ד׳ על המשנה של “אל תעשה עטרה להתגדל בהם”, פרק ד׳ משנה ו׳ ברמב״ם על המשניות. ואתה צריך ללכת עד הסוף.

הרבה אנשים לא קראו עד הסוף, ואז הם אומרים, “איך אתה יכול לחשוב על עצמך כתלמיד של הרמב״ם אם אתה מגייס כסף לבית המדרש שלך?” אז אתה צריך לקרוא עד הסוף, ואני אראה את התשובה האמיתית שהרמב״ם נתן לזה.

הביקורת של הרמב״ם והמסגרת ההלכתית שלו

אז הרמב״ם, אחרי שנתן את הנאום הארוך שלו, הדרשה הארוכה, נגד כמה זה נורא שאנשים מסתמכים על הקהילה שתתמוך בהם בלימוד שלהם, וכמה זה הרסני לדת – כל הדברים האלה הם ביקורת רצינית מאוד שצריך לקחת ברצינות רבה.

עבודה בתוך המסגרת של ההלכה

הוא אומר, אבל, אמנם, מה הוא הדבר שהתורה התירה לתלמידי חכמים? אתה רואה, הרמב״ם עובד בתוך המסגרת של ההלכה.

הרמב״ם מאוד מאמין שהלכה, מצוות, הדרך, אפילו כולל תורה שבעל פה, כמובן, כולל הדרך, שהוא קורא לזה “דרך”, הדרך שמארגנת את כל הדילמות האתיות, את כל השאלות האתיות של החיים – זו התשובה שלו תמיד.

אז הרמב״ם עבד בתוך המסגרת הזו. אפילו כשהוא אמר שאסור לקחת כסף על הוראה, על לימוד, הוא לא רק אמר את זה כהצהרה אתית כללית. הוא טען שזה הדין, זה התורה שבעל פה, המשנה שאומרת שאסור לעשות את זה.

ולכן, הוא גם, בתשובה שלו למה שתלמיד חכם יכול לעשות, איזה סוג של זכויות, איזה סוג של זכויות כספיות שייכות לתלמידי חכמים, הוא עונה באותה דרך עם ההלכה.

שיטת הרמב״ם: איזון קיצוניות דרך ההלכה

וזו דרכו של הרמב״ם לקרוא את המצוות, את ההלכה, כנותנת לך את המסגרת, נותנת לך את ההנחיות בין כל מידה, נכון? כל מידה אנחנו יודעים שיש לה קצה טוב, קצה רע, יותר מדי ופחות מדי. והרמב״ם רואה את ההלכה כתמיד דואגת לשני הצדדים האלה.

כמעט כל משנה בפרקי אבות, יש משנה מנגדת שנותנת לך את הקצה השני. וגם כאן, יש את הקצה השני.

התשובה החיובית של הרמב״ם: שתי זכויות מותרות

והוא אומר כך: מה הוא הדבר שהתורה כן נתנה לתלמידי חכמים?

זכות ראשונה: התלמיד חכם כמשקיע

שאנשים צריכים – שהם צריכים לתת כסף לאנשים – סליחה, הוא אומר שהתורה נתנה כסף לאנשים, שאותו אדם, התלמיד חכם, צריך לתת כסף לאנשים, שאותו אדם צריך לעשות עסקים, צריך לעשות עסקים עם הכסף שלו לפי דעתו. והם, הם יתנו את הרווח לתלמיד החכם.

הוא אומר, שזה אומר בעצם שתלמידי החכמים יהיו משקיעים. אז תלמיד החכם האידיאלי של הרמב״ם הוא משקיע שנותן את הכסף, מספק את הכסף, ואנשים עובדים בשבילו כביכול בחינם. והרמב״ם יסביר.

זכות שנייה: עדיפות בשוק

ודבר נוסף הוא שאם לתלמיד החכם יש חומר כלשהו, סחורה כלשהי שהוא רוצה למכור, נותנים לו ראשון. אז הוא כמו הפרסומת הראשונה. אם יש לך סוכנות פרסום, אתה צריך לתת לתלמידי החכמים שיש להם עסקים את הראשון, את הפרסומת הגבוהה ביותר, או אם יש לך שוק, תן להם את הרמה הגבוהה יותר כדי שהם ימכרו לפני כולם.

אלו הם דיני תורה

והרמב״ם אומר שאלו הם הדינים שהקב״ה נתן לתלמידי חכמים – שני הדברים האלה.

ההצדקה של הרמב״ם: אנלוגיה לכהנים וידידות עסקית

והוא מסביר, ולמה זה בסדר? אז הוא אומר שהקב״ה נתן לתלמידי חכמים האלה בדיוק כמו שנתן לכהנים תרומות ומעשרות.

האנלוגיה לכהנים

הרמב״ם לא מתלונן על הכהנים. כמובן שהנביאים, חלקם כבר התלוננו על הכהנים שלוקחים תרומות ולא עובדים עבור הקהילה. אבל אם אתה כן עובד עבור הקהילה, אז זה הדין שאתה ראוי לקבל תרומות ומעשרות, וזה הדין.

אז הדין הזה אומר בדיוק כמה אנשים צריכים לתת כדי לתמוך בתלמידי חכמים, ויותר מזה יהיה לא נכון, פחות מזה גם יהיה לא נכון.

באותה דרך, שני הדינים האלה של תלמידי חכמים שעושים עסקים עם אנשים, להיות המשקיעים שלא צריכים לעבוד, או צריכים לעבוד אפילו פחות ממה שמצופה ממשקיעים רגילים, ואנשים אחרים נותנים להם את הרווחים, או תלמידי חכמים שיש להם איזשהו עדיפות בשוק, שהם יכולים למכור את החומר שלהם ראשון לפני אנשים אחרים – זה הדין, דין התורה שמותר להם לקבל.

הרציונל של ידידות עסקית

והרמב״ם גם מסביר, הוא לא רק אומר שזה דין. הוא גם מסביר למה זה לא נחשב רע, למה זה לא נחשב שהם משתמשים בקהילה לטובתם האישית.

הוא אומר, כי זה דבר נורמלי – סוחרים, אנשי עסקים עושים את זה אחד לשני גם אם הם אוהבים אחד את השני. אז כל מי שמכיר אנשים גדולים שעושים עסקים גדולים, הם יודעים שידידות היא דבר מאוד חשוב. הרבה עסקים נעשים על בסיס של “אני אוהב אותך ואני החבר שלך, ולכן אני אתן לך תנאים טובים יותר, אני אעבוד בשבילך בקלות יותר.”

כשלאנשים יש סכומי כסף גדולים יותר, סכומי כסף קטנים מאוד זה לא ממש רלוונטי, אבל בסכומי כסף גדולים אתה יותר נחמד לחברים שלך בגלל זה. והתורה אומרת שתלמידי חכמים צריכים להיות החברים שלך, ואתה צריך להתנהג אליהם כאילו הם, בדרך שאתה מתנהג לחברים הכי טובים שלך.

אז אתה לוקח את ההשקעות שלהם, אתה נותן להם תנאים טובים יותר, אתה עובד בשבילם בדרך הזו, אתה נותן להם עדיפות, אתה נותן להם את המיקום הגבוה ביותר בשוק השנתי שלך ודברים כאלה. זה דין התורה, וזה איך שהרמב״ם מצפה שתלמידי חכמים באמת יפרנסו את עצמם.

פטורים נוספים

והוא ממשיך לדבר על דברים אחרים שתלמידי חכמים פטורים מהם, כמו מסים מסוימים. והוא אומר שבעצם גם הדין, הדין הזה נכון עד היום, שהם לא צריכים לשלם מסים מסוימים וכן הלאה.

החזון השלם של הרמב״ם: לא התנצלות, אלא מודל כלכלי אמיתי

אז לכן, אני רוצה לומר שאני חושב שהרמב״ם בצורה מאוד ברורה – אז כולם עושים את ההתנצלות על הרמב״ם, אומרים, “טוב, מה נעשה? איך אנחנו הולכים ללמוד אם אין לנו כסף?”

הרמב״ם בעצם נתן לך את התשובה. ככה אתה יכול ללמוד בלי להרוס את היוקרה של התורה, ולהיפך, עם נתינת יותר יוקרה לתורה, על ידי נתינת כבוד וכבוד והתאמות ידידותיות לתלמיד החכם שעושה מעט עסקים, כמו שאתה נותן לחבר הכי טוב שלך שעושה עסקים איתך.

קריאה לשותפים עסקיים

ולכן, אני כאן – זו גם קריאה לכל החברים שלי שהם אנשי עסקים גדולים, מאוד מוכנים לעשות את העסקה הזו, להכניס קצת הון ולאט לאט נגדל יותר. ואני חושב שזו התוכנית האמיתית האולטימטיבית איך לתמוך בבית המדרש הזה.

טיעון היוקרה

וזה גם, כפי שאתה מבין, זה גם בעצם נותן לנו יוקרה, כי כולם יודעים שברוב החברות, המשקיעים, אנחנו יכולים לקרוא להם הקפיטליסטים – זו לא בדיוק מילה נחמדה לכולם, אבל האנשים שהכסף שלהם מנהל את השוק הם ברמה גבוהה יותר מהאנשים שבעצם עושים את העבודה.

ותלמידי החכמים, בדיוק כמו שהם מספקים את המזון האינטלקטואלי, גירוי אינטלקטואלי לקהילה והדרכה וכן הלאה, הם גם צריכים באותה דרך לספק את ההדרכה הפיננסית, להיות כמו האנשים שאנשים עושים עסקים איתם או אולי אפילו משתמשים בהם לעצות.

הרבי כמתאם קהילתי

אני חושב שאחד דיברתי בשנה שעברה, אני חושב, אחד מהתפקידים של רבי, של מורה, של תלמיד חכם, להיות מרכז של הקהילה, שזה גם אומר שהוא יהיה השדכן, או משהו כמו המתאם בין אנשים שונים שצריכים עסקים שונים, מעסיקים, עובדים, עסקאות עסקיות, וכן הלאה.

וזה לא צפוי שהוא יעשה את זה בחינם. אנשים חושבים, “אה, אם אתה רבי, אז אתה צריך להציג לי את השותף העסקי שלי בחינם.” לא, צריך להיות מובן שבדיוק כמו שאתה מכבד את החבר שלך שהוא בעסקים, שמכיר אנשים, ואתה תפצה אותו, אתה תעשה עסקאות טובות יותר איתו כי הוא החבר שלך, כי הוא הציג לך אנשים, אתה צריך לעשות את אותו הדבר לתלמיד החכם.

יישום על הקמפיין הנוכחי

אז זו התוכנית האמיתית. ואנחנו אולי נוכל להצדיק גם את הקמפיין שלנו באותה דרך, כי – אבל זה כבר קל וחומר – כי כולם מבינים שרוב האנשים שנותנים כסף לסוג כזה של קמפיינים מקוונים, זו באמת ידידות עסקית, נכון?

אם אתה עושה עסקים איתי, אז אני נותן לך קצת כסף לקמפיין שלך, ואני נותן לך כסף לקמפיין שלך. אז בדיוק כמו שאתה יכול – אז זה קל וחומר. אם מישהו נותן כסף לשותף העסקי שלו כי הוא מנהל קמפיין מקוון, אז הוא רוצה לעזור לו, אז זו כמו דרך אחת להראות את האהבה והידידות שלו, שאתה יכול לתת את הכסף לתלמיד החכם עצמו, לתורה עצמה שמנהלת קמפיין, ולהראות את הידידות שלך.

החזון האולטימטיבי: מקמפיין לשותפות כלכלית

ובדיוק כמו בעסקים, אני חושב שהמטרה של כל הקמפיין הזה היא להביא אנשים ביחד כך שבסופו של דבר נוכל לעשות עסקים ביחד, ונוכל להרוויח כסף בדרך לגיטימית, לא רק בבקשת כסף – זה לא בחינם על העבודה שאנחנו עושים, אלא בתמורה לעבודה שאנחנו עושים.

הדרך הנכונה היא להיות שזורים, להיות חלק מעולם ההשקעות ומעולם העסקים, וליצור, ליצור פרודוקטיביות אמיתית ביחד.

תודה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

לעצטיגע שיעורים צו הערן

דער שיעור באהאנדלט די פנימיות'דיגע שייכות צווישן ספירת העומר, שמיטה און יובל, און ווי דאס קאנעקט זיך צום קאמפיין פאר'ן בית המדרש אין די טעג פאר שבועות. דער רמב״ן ברענגט ארויס אז שמיטה ויובל ווייזן אויף די זעלבע סוד ווי ספירת העומר - די גרעסערע סייקלס פון די וועלט און די פרטיות'דיגע סייקלס פון יעדער נשמה. דורך קנין הליכה - דאס גיין מיט דער תורה אין אלע אספעקטן פון לעבן - טרעפט א מענטש זיין אייגענעם חלק אין תורה און זיין פרטיות'דיגע שמיטה.
אין דעם שיעור ווערט אויסגעקלערט דער רמב״ן'ס יסוד אז די תורה אנטהאלט חמישים שערי בינה, נישט נאר זיבן טעג פון בראשית. די נגלה פון תורה ווייזט זיבן, אבער די נסתר אנטדעקט ניין און פערציג שערים וואס זענען מרומז אין ספירת העומר און ספירת היובל. דער חילוק צווישן זיבן און מ״ט איז אז זיבן איז א מצומצמ'דיגע בליק אויף די וועלט, בעת מ״ט איז די אמת'דיגע ברייטקייט פון די מציאות אין עולם, שנה און נפש.
דער שיעור לערנט אויס דעם יסוד פון חמישים שערי בינה לויט דעם רמב״ן: יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט פון א באזונדערע בליק, און אלע שערים זענען כלול איינער אין צווייטן. ס'ווערט מבואר אז תורה איז איינע פון די שערי בינה וואס פירט צו פארשטיין די גאנצע מציאות, און דער פופציגסטער שער וואס "לא נמסר למשה" איז דער אייבערשטער אליין. דער שיעור שטעלט אויף א שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די חמישים שערי בינה און דעם סוד פון ספירת העומר וואס רמזט אויף ימות העולם און די היסטאריע פון די וועלט.

לעצטיגע שיעורים צו זעהן

פתיחה ללימוד הזוהר

ערב ראש השנה שנת תש״פ

א. בשנה זאת מתחילה את השנה השלישית שלומדים אנחנו שיעורים הקבועים האלה בפרשת השבוע.  ביקשנו להתחדש כפי המתאים להתחדש בכל שנה ובמיוחד בשנה השלישית.[1] ביקשתי להחליף את הסדר, אשר הייתי פותח בפרשת השבוע עצמה ולומד את המתעורר לי בה, ולקבוע את ראשית ההתעוררות בדברי ספר מסוים ההולך על סדר הפרשיות. והטעם באשר רעיונות אדם אחד מוגבלים הם תמיד לדרכי חשיבתו, הרי אחר ששנה הפרשה פעם ופעמיים נוטה הוא לחזור על עצמו ולהסתובב סביב עצמו…. [קרא עוד]