סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – שיעור פילוסופי (ערב פסח)
—
א. פתיחה – “די פיפטע קשיא” אויף מה נשתנה
בכל שנה שואלים קושיה חמישית אחרי ארבע הקושיות של מה נשתנה:
> מדוע בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות, אם הילד כבר למד שבועיים בחדר את התשובה?
זו לא חידה, אלא קושיה אמיתית, רצינית, הדורשת הבנה עמוקה של כל המעשה.
—
ב. קושיית היסוד – “מה איכפת לי?”
הבעיה המרכזית העומדת מאחורי הרבה שיעורים חסידיים על פסח:
> לפני שלושת אלפים שנה היה גוי (פרעה), יהודי (משה), יציאת מצרים, עשר מכות – “מי אכפת לו?” מה זה קשור אליי? זו לא הבעיה שלי.
זו לא קושיה מלאכותית כדי לבנות דרוש. ההגדה עצמה כבר שואלת זאת – דרך הפסוק “ואילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” – שמשמעותו: אם אתה חושב שזה רק מעשה היסטורי, זכור שבלי זה היית עדיין היום במצרים. אבל המפרשים כבר מתקשים עם התירוץ הזה (פרעה כבר מת מזמן, וכו’) – נשארים תירוצי דוחק.
—
ג. חזרה לפסוקים – ארבע הפרשיות בתורה
הדרך לתשובה נכונה היא צעד אחד קודם – אל הפסוקים עצמם (לא רק ההגדה). בתורה כתוב ארבע פעמים כמעט אותו מהלך של שאלה ותשובה, ובכל פעם הקושיה נעשית רחבה יותר:
—
ג.1 – פרשה ראשונה (פרשת בא – קרבן פסח / “בן הרשע”)
– הקשר: פסח מצרים – דם על המשקוף, שמירה מהמשחית.
– הבעיה: פסוק י”ד אומר “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם” – עשה את קרבן הפסח גם אחר כך. במצרים זה הגיוני – יש כאן משחית. אבל “והיה כי תבואו אל הארץ” – בארץ ישראל שקט, אין משחית. למה להמשיך?
– תשובה: “זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל” – קרבן הפסח הוא לא עוד שמירה, אלא הכרת תודה – “ואת בתינו הציל”. מודים להקב”ה על הישועה.
—
ג.2 – פרשה שנייה (חג המצות / “שאינו יודע לשאול”)
– הקשר: מצה – נאכלה כי יצאו בחפזון, הבצק לא הספיק להחמיץ.
– קושיה: במדבר מובן – זה עדיין טרי, היה חפזון. אבל “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני” – בארץ ישראל עושים מצה מתבואה, אין חפזון, זה שקט ורגוע. למה להמשיך לאכול מצה?
– תשובה: “בעבור זה… באשר הוציא ה’ אותי ממצרים” – המצה שאני אוכל היום צריכה להיות קשורה ליציאת מצרים. (הפסוק קשה, אבל הכיוון ברור.)
—
ג.3 – פרשה שלישית (קידוש בכורות / פטר חמור)
– הקשר: מצוות בכורות – פדיון, פטר חמור – מצוה לזכר מכת בכורות.
– קושיה: זו קושיה גדולה עוד יותר – המצווה אין לה שום קשר לסיבה מעשית (לא שמירה, לא חפזון). זה סתם זיכרון. הילד שואל “מה זאת?” – זה מוזר, זה משוגע.
> [דיגרסיה צדדית:] סרטון של הרבי מסאטמר שגם מחזק את המוזרות של פטר חמור – לוקחים חמור לבית המדרש, מנענעים אותו, עושים פדיון בשה.
– תשובה: “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים” – הייתה מכת בכורות, הבכורים שלנו ניצלו, לכן לכל הבכורים יש קדושה. מנחילים זאת לדורות הבאים.
—
ג.4 – פרשה רביעית (ואתחנן / “בן החכם”) – הקושיה **הרחבה ביותר**
– הקשר: משנה תורה – משה מדבר אל דור בואו לארץ, דור חדש ש”לא ידעו ולא ראו את מוסר ה’”. הם רק שמעו מהסבים (כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו על היטלר ואושוויץ).
– השאלה: “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלקינו אתכם?” – אתכם פירושו אתם, הסבים, אתם הייתם בהר סיני. מה זה קשור אליי? זו כבר לא רק על פסח – זו שאלה כוללת על כל המצוות, על היהדות בכלל: למה אני יהודי?
– חידוש על “מחר”: הפסוק אומר “כי ישאלך בנך מחר” – “מחר” פירושו לא מחר, אלא לאחר זמן, אלף שנה. הפסוק מדבר עלינו – זה פשט הפסוק, אין צורך בדרש.
—
ד. חידוש – “ביום ההוא”
> [חידוש נוסף / ניתוח טקסטואלי:] גם הביטוי “והגדת לבנך ביום ההוא” – לפי הפשט “ביום ההוא” לא פירושו יום הפסח (כמו הדרש), אלא “אותו יום” = בדור מאוחר יותר, כשכבר שכחו, כשיציאת מצרים ומתן תורה כבר רחוקים. אז בנך ישאל, ואז תצטרך לספר לו.
—
ה. סיכום ארבע הפרשיות – החוט האדום
הקושיה הולכת ונעשית רחבה יותר:
1. קרבן פסח – למה להמשיך, בלי משחית? → הכרת תודה.
2. מצה – למה להמשיך, בלי חפזון? → זכר ליציאת מצרים.
3. בכורות – למה בכלל, זה סתם זיכרון? → בחוזק יד הוציאנו.
4. כל המצוות – למה אני בכלל יהודי? → זו השאלה הגדולה של הדור החדש, של “מחר”, של אותנו.
—
ו. בן החכם – שחזור הדרשה הארוכה (פרשת ואתחנן)
בואתחנן יש שישה פסוקים (אחד שאלה, חמישה תשובה) – זה המקור לבן החכם, שאומרים לו דרשה ארוכה. הדיאלוג משוחזר בשלבים:
שלב 1: “עבדים היינו”
הסבא מתחיל: היינו עבדים במצרים, הקב”ה הוציא אותנו.
שלב 2: “אותות ומופתים”
הנכד עדיין לא מרוצה – הסבא צריך לספר יותר: היו נסים גדולים, נוראים.
שלב 3: “ואותנו הוציא משם” – פסוק המפתח
כאן החידוש: הפסוק אומר “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ”. הרי כבר נאמר “ויוציאנו” – למה שוב “ואותנו”?
הפשט: זה סבא (כגון יהושע בן נון) שמדבר לנכדים אחרי כיבוש וחילוק, כבר גרים בארץ ישראל. הנכד שואל: “סבא, מה כל החוקים והמשפטים? סביבנו כנענים, אמוריים – הם לא עושים את זה!” הסבא עונה:
– “אותנו הוציא משם” – אני הייתי שם, אותי הוציאו.
– “למען הביא אותנו” – לא בשבילי לבד, בשבילכם הוציאו אותי – שאתם תשבו היום בארץ ישראל.
– הנכד ששואל “למה אתה משגע אותי עם הסיפורים?” – הוא לא מבין כי הוא לא זוכר שכל קיומו נובע מיציאת מצרים.
—
ז. עוד שני פסוקים שאינם **לא** בהגדה
פסוק 1: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”
הנכד עדיין לא מרוצה. הוא אומר: “טוב, אעשה זיכרון כל שנה.” אבל התשובה הולכת רחוק יותר מסתם זכר ליציאת מצרים. יש כאן מתן תורה – “ויצונו ה’” – למה עושים את כל החוקים, העדות, המשפטים?
התשובה: “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה” – התורה והמצוות נעשו לטובתנו, לחיים טובים, לא כדי לרדוף אנשים.
יסוד הרמב”ם (טעמי המצוות):
> [נקודה צדדית חשובה:] הרמב”ם בפרק מפורסם אומר שהפסוק הוא המקור לטעמי המצוות בכלל התורה כולה. זה הפסוק היחיד בכל התורה שנותן טעם כללי למה עושים מצוות:
> – “לטוב לנו כל הימים” = עולם הבא (לפי הרמב”ם)
> – “לחיותנו כהיום הזה” = עולם הזה
פסוק 2: “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת”
חידוש: לא רק שהתורה “לטוב לנו” – הקב”ה נותן גם שכר נוסף. “צדקה תהיה לנו” – פרס נוסף על מה שאנחנו עושים ממילא לטובתנו שלנו.
—
ח. העיקרון “בכל דור ודור” – השאלה חוזרת בכל דור
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” פירושו שבכל דור שאלו את השאלה “מה העדות והחוקים והמשפטים” – אבל באופנים שונים:
– למה יושבים בסוכה?
– למה לא אוכלים חמץ?
– למה בכלל להיות יהודי?
ובכל פעם יש תשובה שנייה – זו לא תשובה אחת, אלא שכבות שונות.
—
ט. ההגדה גדלה – שכבות שונות של תשובות
> [נקודה צדדית – התפתחות היסטורית של ההגדה:]
– “עבדים היינו” הוא לא התירוץ הפשוט על ארבע הקושיות (כמו שכמה הגדות כותבות בצד). אפשר היה לסיים בפסוק אחד.
– מחלוקת רב ושמואל: אחד אומר שהמסר העיקרי הוא עבדות → חירות (“עבדים היינו”), השני אומר שזה עבודה זרה → אמונה (“מתחילה עובדי עבודה זרה”). עושים את שניהם – כי שניהם אמת, שכבות שונות.
– ההגדה התארכה עם הזמן – כל שכבה היא תשובה חדשה לצורה חדשה של השאלה.
—
י. “הא לחמא עניא” – משבר הגלות
“הא לחמא עניא” הוא אחד החלקים האחרונים שנוספו להגדה, והוא בא מהקשר של גלות (בבל, מדברים ארמית).
הבעיה: איך אפשר לעשות סדר כשזה ליצנות? מדברים על גאולה, אבל:
– גרים בבבל, מוקפים בגויים
– בקושי אפשר לפתוח דלת (לכן צועקים “שפוך חמתך”)
– לא גרים בארץ ישראל
– אין גאולה
התירוץ – “הא לחמא עניא” כהקדמה: בלי ההקדמה לא היה אפשר לעשות סדר. אומרים: “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” – אנחנו עדיין מקווים. זה התנאי שמאפשר את הסדר בגלות.
—
יא. פסח מתקשר לגאולה העתידה
פסח אינו עוד רק זיכרון מהעבר – הוא נעשה מקור חיזוק לגאולה העתידה.
– “בניסן נגאלו” – אגדות חז”ל מקשרות פסח לגאולה העתידה דרך גזירה שווה: גאולה = גאולה.
– כל התפילות בימים טובים (“רחם נא… על ירושלים”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון”) – זה לא כי רוצים להמשיך תשעה באב באמצע פסח. זה כי פסח לא הגיוני בגלות בלי האמונה שתהיה גאולה.
> [ציטוט צדדי – רב סעדיה גאון:] למה התורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? תשובה: במצרים היה מצב נורא יותר (או שווה) לכאן – ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה – כדי לתת תקווה.
—
יב. “אפילו עני שבעני” – נקודה קטנה
> [הערת צד:] “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ” – זה רק אומר שכל אדם, אפילו הפשוט ביותר, יש לו מספיק קושיות לשאול ותירוצים לתת. אין להגזים בדיוקים – זה חלק מהפשט, לא יותר.
—
יג. הפשט העיקרי לסיום: שבת, יציאת מצרים, וחירות
1. הקושיה
בלוחות שניות כתוב: “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת.” מה הקשר של שבת ליציאת מצרים? בלוחות ראשונות שבת קשורה למעשה בראשית – הקב”ה נח, אנחנו נחים גם כן. זה הגיוני. אבל מה עבדות מצרים קשורה לשבת?
2. תירוץ אבן עזרא ורמב”ן
“על כן צוך” לא פירושו ששבת היא זכר ליציאת מצרים (זיכרון של יציאת מצרים). זה אומר: בגלל שיצאת ממצרים, אתה בכלל יכול לשמור שבת. במצרים, כשאתה עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע, שבת בלתי אפשרית. הגאולה ממצרים שחררה את האדם כדי שיוכל לנוח. לכן, בכל שבת צריך להודות להקב”ה שאנחנו לא עוד עבדים – שאנחנו יכולים לקחת יום חופש. שבת היא מתנה טובה שאפשרית רק דרך חירות.
—
יד. יישום לכל הזמנים – חירות כאפשרות מעשית לרוחניות
1. העיקרון הכללי
אי אפשר לקיים רוחניות כשצריך לעבוד בלי הפסקה. אם אין זמן ללמוד, להתפלל, לחיות בחירות – אנחנו עדיין בסוג של גלות. חירות פירושה: האפשרות לנצל זמן לרוחניות.
2. דוגמאות מעשיות מהיום
– יש קהילות שלמות שכמעט אף אחד לא עובד חול המועד, כי עשירים מספיק כדי להרשות זאת לעצמם.
– מכונות כביסה, עושר, טכנולוגיה – כל מה שגורם לכך שלא צריך לעבוד כל כך הרבה – זה חלק מהגאולה.
– כשאנשים שואלים “מה אני צריך להרגיש בפסח?” – התשובה היא: המתנה היא שברוך השם לא צריך לעבוד כל כך הרבה, אפשר לקיים פסח, אפשר לקיים זמן ללמוד.
3. דוגמה היסטורית – יהודים באמריקה
> [דיגרסיה צדדית, אבל ממחישה את הנקודה העיקרית:]
מהגרים יהודים באמריקה לצערנו לא שמרו שבת – לא כי לא החזיקו בזה, אלא כי זה היה בלתי אפשרי. בלי עבודה אין לחם, אין דירה. רק כמה בעלי מסירות נפש עשו זאת. זו הייתה גלות קשה – לא רק ניסיון, אלא מציאות של עבדות. רק כשסדר העולם באמריקה השתנה, אפשר היה לשמור שבת.
—
טו. המסקנה – הפשט העמוק ביותר של שבת, גאולה, וחירות
הכוונה הראשונה והפשוטה ביותר של שבת: אני לא צריך לעבוד. הקב”ה אומר: “אתה לא חייב לעבוד.” ברוך השם, אני יכול לקחת שבת חופש, יום טוב חופש, חול המועד חופש, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו במנין.
זה:
– הטובה הגדולה ביותר – כי זה נותן אפשרות לרוחניות
– הטובה הפשוטה ביותר – כי זה הפשט הבסיסי ביותר
– הטובה העמוקה ביותר – כי זה מגיע עד סוף הדורות, לכל אדם, איש ואשה
—
טז. סיכום כל מבנה הטיעון
השיעור בונה טיעון רב-שכבתי:
1. השאלה (“מה זה קשור אליי?”) אינה שאלה חד-פעמית – היא חוזרת בכל דור, בארבע פרשיות בתורה, בכל פעם רחבה יותר.
2. התשובה הראשונה (יציאת מצרים + אותות ומופתים) אינה מספיקה.
3. התשובה השנייה (“ואותנו הוציא משם”) – אתה קיים כי הוציאו אותנו.
4. התשובה השלישית (מתן תורה) – “לטוב לנו כל הימים” – המצוות לטובתנו (רמב”ם: יסוד טעמי המצוות).
5. התשובה הרביעית (“וצדקה תהיה לנו”) – הקב”ה נותן גם שכר נוסף.
6. בגלות מתווספת שכבה חדשה: פסח נעשה מקור תקווה לגאולה העתידה – “הא לחמא עניא” / “לשנה הבאה בירושלים”.
7. ההגדה גדלה כי לכל דור יש צורה חדשה של השאלה ושכבה חדשה של תשובה.
8. הפשט הסופי (אבן עזרא / רמב”ן): חירות פירושה האפשרות המעשית לקיים שבת, יום טוב, זמן לרוחניות – וזה מה שצריך להרגיש בפסח: הכרת תודה על החירות שמאפשרת רוחניות.
השיעור מסתיים בתפילה: שיהיה לנו זמן, כוח, ושכל להגיע לזה.
תמלול מלא 📝
למה יציאת מצרים רלוונטית לנו? – ארבע הפרשיות ושאלת “מחר”
פתיחה – מועד טוב
מועד טוב, לא ידעתי שיש כאן עזרת נשים. מורי ורבותי, העסקנים, רבנים, ורבותי.
השאלה החמישית – למה בכלל שואלים?
היום הוא ערב פסח, יש מנהג לשאול ארבע קושיות, על פי הלכה שואלים ארבע קושיות בסדר בלילה. אצלנו בבית יש מנהג לשאול בכל שנה קושיה חמישית. הקושיה החמישית היא כך: למה בכלל שואלים כל כך הרבה קושיות כשהילד למד שבועיים בחדר את התירוץ? קושיה כזו שואלים על המה נשתנה.
ובאמת זו קושיה גדולה, זה לא חכמה לעשות בדיחות על זה, אבל זו קושיה. צריך להבין טוב יותר את כל המעשה.
שאלת היסוד – “מה איכפת לי?”
יש שאלה כזו, הרבה שיעורים חסידיים מתחילים עם פסח, זה הולך כך: “מה איכפת לי שלפני שלושת אלפים שנה היה איזה גוי, שקראו לו פרעה, והיה איזה יהודי, שקראו לו משה, הוא היה בדיוק הרבי הראשון של כל היהודים, אבל זה היה לפני זמן רב מאוד. וכל המעשיות האלה שהיתה יציאת מצרים, והיו עשר מכות, כל הדברים האלה, ‘מי אכפת’? מה זה נוגע לי? זו לא הבעיה שלי.”
ההגדה עצמה כבר שואלת את הקושיה
וזו גם לא קושיה של בדיחה, זו לא קושיה שמשתמשים בה כדי לבנות איזו תורה ליובאוויטש. הקושיה כבר שואלת ההגדה, וצריך לדעת לקרוא בין השורות. כי ההגדה התחילה, שאלו ארבע קושיות, והוא אמר, אבל ההגדה עצמה התחילה לומר תירוץ, הוא רצה על פסוק, ומיד הוא מתחיל לומר: “ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים”.
פתאום הוא אמר, מה היה קורה אם לא? ברוך השם הוא יצא. הקושיה, ה”ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים” פירושה, שאתה שואל, הילד, הבחור הצעיר שואל הרי, מעשה יפה, לפני שלושת אלפים שנה קרה מעשה, זה היה במצרים. אני היום, אני לא לפני שלושת אלפים שנה. אמרו, לא, אתה טועה, אם לא היינו יוצאים, היו אומרים “והשבותי אתכם מארץ מצרים”.
והפירוש, אני מתכוון אפילו פשט גם, לא כל כך קשה להבין. כל המפרשים מיד שואלים, מה זה אומר פרעה כבר מת? “והשבותי אתכם מארץ מצרים”? הוא מתגאה “והשבותי אתכם מעם פרעה”. זה הכל תירוצים דחוקים כאלה.
הפסוקים עצמם כבר שואלים את הקושיה
וזה ההגדה כבר שאלה את הקושיה, ואני מתכוון שאפשר אפילו ללכת צעד אחד קדימה. והפסוקים עצמם מישהו שאל את הקושיה. אנחנו אומרים כבר הפסוקים לפי כל ההסבר של חז”ל, של ארבעת הבנים, של ארבע השאלות, הכל פירושים כך על ה”והיה כי ישאלך בנך” שעומד בפסוקים.
אם מסתכלים בפסוקים פשוט פשט, ואני אביא את הפסוקים שאפשר יהיה להסתכל, יש למישהו את הפסוקים? כי זה מאוד חשוב, אני לא יכול ממש לתפוס את המהלך של הפסוקים. הפסוקים עומד ארבע פעמים כמעט אותו מהלך.
פרשה ראשונה – קרבן פסח במצרים (פרשת בא / “בן הרשע”)
המבנה של פסח מצרים ופסח דורות
וזה עומד כך, הראשונה מפרשת בא, זו הפרשה של קרבן פסח, מתחלקת כך, יש את הדבר שנקרא פסח מצרים ופסח דורות. הפרשה, הפרשה הראשונה, הפרשה של בן הרשע קוראים לה בהגדה, היא הפרשה של פסח במצרים.
עומד הולכים לעשות קרבן פסח, צריכים לשים את הדם על המשקוף ועל המזוזות, כל ההלכות שחז”ל לכל הפחות אומרים בוודאי שההלכות לא נוהגות פסח דורות, אלא היו פעם אחת במצרים.
הקושיה – למה להמשיך לעשות?
אחר כך עומד פסוק י”ד, “ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם”. ההלכות, צריך להבין איך הפירוש לפי חז”ל, אבל כפשוטו, צריכים להמשיך לעשות קרבן פסח. הדבר שאני אומר לך לעשות קרבן פסח זה לא רק היום. כי היום זה הגיוני, כן, היום יוצאים ממצרים, בא משחית, יכולים חס ושלום ללכת על הבתים היהודיים גם, צריכים לשים קרבן פסח, יש דם, שמירה. ותעשה המשך את זה, עד עולם תעשה את זה.
מיד נשאלת הקושיה, למה? והפסוק ברור, “והיה כי תבאו אל הארץ”, תעשה רק כאן במדבר, שאפשר לחשוב אולי במדבר יש גם איזה משחית שצריך להישמר על הדלת. בארץ ישראל, שם שקט, אין שום גויים, שום התפשטות, שום משחית, אין כלום. עוד צריך לעשות, זו הרי אותה עבודה כך. אתה עושה את אותה עבודה, אבל למה צריך לעשות את העבודה כך? אותה עבודה שאתה עושה היום במצרים, כדי שלא תיפגע מהמשחית, תעשה את אותה עבודה כשאין שום משחית, אין כלום.
התשובה – “זבח פסח” כהכרת תודה
ומיד בא החכם, הרשע לפי ההגדה, הוא שואל, “מה העבודה הזאת לכם?” אתה עונה לו, “ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל”.
זה אומר, צריך עדיין להודות. בגלל זה אכן היה קרבן הפסח כשמירה, אכן כדי שיהיה “ואת בתינו הציל”. ועכשיו צריך עדיין לומר “זבח פסח”. זה אותו קרבן פסח שאנחנו עושים, אבל זה לא על הגזירה לשמור אתכם ממצרים, זה כדי להודות להקב”ה. זה להודות להקב”ה ש”ואת בתינו הציל”, שהוא הציל אותנו, ובגלל זה אנחנו עושים את קרבן הפסח. זה ענה על הקושיה של “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ”.
פרשה שנייה – חג המצות (“שאינו יודע לשאול”)
הקושיה על מצה בארץ ישראל
ואותו דבר, מאוד דומה, שואלים על הפרשה הבאה, שהפרשה היא הפרשה של חג המצות. לא עומד, לא מדברים על קרבן פסח, זו השאלה של השאינו יודע לשאול.
ועוד עומד “והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני”. זה אומר, עוד לא מדברים מהיום במדבר. במדבר אין את הקושיה. כל אחד מבין למה עושים חג המצות, כי אנחנו יצאנו בחפזון, לא יכול היה “להחמיץ בצקם”. היה ענין של חפזון של מצרים, חפזון של שכינה.
מה שהיה, הבינו את החפזון. השנה הראשונה היה חפזון. אם לומדים חפזון מהלילה הראשון, כי היו צריכים להתכונן לצאת, אם לומדים את גדולי מצרים מלשון אחר, שלא יהיה, הדור, דור המדבר, הם מבינים מאוד טוב למה הם צריכים לאכול מצה, כי אנחנו יצאנו בחפזון ממצרים, לא היה זמן לאפות.
אבל בארץ ישראל, כשעושים כבר מ”מעבור הארץ”, עושים את המצה לא מהמן, עושים מצה מהתבואה, אין לזה שום קשר לחפזון, אין שום חפזון.
התשובה – “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”
ובשקט, ובשלווה, ובטוב, אז ישבת ונחת, כשפנויים, יש זמן לומר, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”, שבגלל המצה הקב”ה הוציא אותי ממצרים. צריך להבין את הפסוק, קשה להבין, אבל על כל פנים, הוא אומר ברור שהמצה שאני אוכל היום, בעבור זה, לא המצה, לא המצה ההיא, המצה שאני אוכל היום, צריך שיהיה לה קשר ליציאת מצרים.
פרשה שלישית – קידוש הבכורות ופטר חמור
השאלה הרחבה יותר
וממש אותו דבר עומד בפרשה הבאה, גם כשמדברים על קידוש של בכורות, ושם בכלל לא מדברים מענין של פסח, שם כבר שאלה יותר כוללת, ושם צריך באמת לדבר על השאלה היותר כוללת שאפשר, צריך באמת לדבר, שאין לה קשר רק לפסח, לא דווקא פסח, אלא באמת, הקושיה האמיתית שהילדים שואלים, היא כמו שרואים כאן עוד יותר בפרשה הרביעית, בואתחנן, שרואים הם שואלים, למה אתה בכלל עושה כל המצוות? אפשר לקרוא לזה לפעמים השאלה של טעם המצוות, אבל זה אפילו לפני טעם המצוות, אתה יהודי, למה? זו השאלה שעומדת בתורה בפרשה של פטר חמור.
“מה זאת?” – המוזרות של פטר חמור
“והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?” למה אתה עושה את הבכורות, עושה את הפדיונות? זה דבר מוזר. ראיתי סרטון היום מהרבי מסאטמר, הוא גם עושה את זה מוזר. שאל מיד שאלה על זה, מה זאת? מה זה? מה זה שלוקחים חמור, מכניסים אותו לבית המדרש, עושים לו כמו לכלב בבית, ומפדים אותו, ועושים את הפדיון שלו עם שה? זה מוזר! ומיד הילד שואל, איפה? כן? ומיד שאלה, מה זאת?
התשובה – “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”
והתורה אומרת הלאה, “ואמרת אליו”, תצטרך לענות לו תירוץ. מה התירוץ? “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. הוא לא רק הוציא אותנו ממצרים, אלא קרה פרט שם, עוד דבר קרה במצרים, שכל הבכורים נהרגו, הבכורים שלנו ניצלו, ולכבוד זה, כל הבכורים מאז יש להם קדושה, ובגלל זה מנחילים את המצרים לילדים שבכלל לא היו במצרים.
ויש עוד קושיה גדולה יותר, כי המצווה לא שייכת. ממילא על המצה כבר יש תירוץ טוב, או אפילו הראשונה שם היה תירוץ טוב, אוכלים בחיפזון, היה פסח, צריך את הפתאום יציאה לדם. אבל כאן זה הרי סתם דבר שהוא עושה לזכרון, התירוץ, ובחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים.
פרשה רביעית – ואתחנן (“בן החכם”) – השאלה הכוללת
דור חדש שלא ראה
עכשיו, היה מעשה כזה, הרי עברו כמה שנים, ארבעים שנה לפחות, בערך ארבעים שנה, היה דור חדש. הפסוק קורא להם “בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה’”. הם מעולם לא ראו מכל המעשה, הם שמעו מהסבים. בערך כמו שאנחנו שומעים מהסבים שלנו, היה פעם היטלר, היה אושוויץ, גרו שם בשטעטל באונגרן, אני יודע איפה. זה כבר היה מעשה, אבל תכלית, הם לא שמעו מכל הדברים האלה. והילדים, הם שואלים כבר קושיה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר כללית. זו השאלה שקוראים לה השאלה של בן החכם, אבל זו גם השאלה של משנה תורה, השאלה של הדור הבא לארץ.
השאלות כולן הן מ”כי תבואו אל הארץ”
ונכון שכל השאלות הן בעצם שאלות של כי תבואו אל הארץ. יש כבר לגמרי את הדור הבא לארץ. לא אומרים כשאתם תבואו, זו היתה התוכנית לכתחילה שהם הולכים להגיע לארץ ישראל, כן? אז אתן תירוץ טוב. שלושת התשובות הראשונות הן בחוזק יד הוציאנו. זה תירוץ, זה מובן, זה נכון, זה המשך של יציאת מצרים. אבל כאן כבר דור חדש לגמרי, שבכלל לא יודע כלום מכל הדברים האלה.
“מחר” פירושו לאחר זמן – הפסוק מדבר עלינו
ושאלך בנך מחר לאמר. זה פסוק, זה המשך של פרשת חנוך, שבו משה נמצא באמצע אחת מהדרשות הגדולות שלו שאמר לפני התורה ולפני ארץ ישראל. אומר, ואם בנך יפרוש מחר. הוא לא אומר מחר, לאחר זמן. מחר לא אומר מחר, זה אלף שנה קדימה. הפסוק מדבר עלינו, הוא לא מדבר מ… לא צריך לתת דרש שזה מדבר עלינו. זה פשטות הפסוק שמחר זה לאחר זמן. מחר פירושו פעם, יהיה פעם זמן כזה, הוא ישאל, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקינו אתכם?
“אתכם” – אתם הסבים
מה פירוש אתכם? כל אחד שואל, יש הבדל בין הרשע לבין ה… אתכם פירושו אתם הסבים, אתם הייתם בהר סיני, אתם הדורות הקודמים. למה הקב”ה ציווה את כל הדברים האלה שאנחנו עושים הלאה? מה הקשר שלי? אני היום מאתיים שנה אחר כך, מה הפסוק של דברים מדבר אלי. אומר, ואמרת לבנך, תאמר לו סיפור ארוך שלם.
חידוש על “ביום ההוא”
אגב, מה שבדקתי, עוד חידוש, עומד אם תופסים את הפסוק לפני מוהגדת לבנך, עומד שם גם והגדת לבנך מתי? ביום ההוא לאמר. מה פירוש ביום ההוא? על פי דרש לומדים זה אומר ביום של פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא” – אותו יום, דהיינו לאחר זמן, שאנחנו רואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “והיה ביום ההוא על כן אלקיך בקרבך”, רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בדור מאוחר יותר, כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים ומתן תורה, “ביום ההוא” ישאל בנך, תספר לו שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה.
—
[סוף חלק 1 מתוך 3]
חלק 2 מתוך 3
ודרך אגב, מה שאמרו היום, עוד דבר, כתוב אם תופסים את הפסוק הקודם של “והגדת לבנך”, שכתוב גם “והגדת לבנך ביום ההוא לאמר”. מה זה “ביום ההוא”? על פי דרש לומדים שזה מתכוון ליום פסח, אבל הפירוש הפשוט הוא “ביום ההוא”, אותו יום, המאוחר לאחר זמן, שרואים בספר דברים, “ביום ההוא”, הרבה פעמים רואים “ביום ההוא”, “ואמר ביום ההוא אלקי אלהי בקרבי”, “ישליך פסלים”. רואים בתורה, “ביום ההוא” פירושו בשלב מאוחר יותר, דורות כבר שכחו את התורה, כבר שכחו, זה כבר לא שצריך יציאת מצרים כדי לתת את התורה. “ביום ההוא” צריך לומר לבנו, צריך לספר לו שהיה המעשה פעם, היה המעשה של יציאת מצרים.
הבן החכם – רקונסטרוקציה של הדרשה הארוכה (פרשת ואתחנן)
ועכשיו, בספר פרשת ואתחנן, כבר לא היה מספיק לומר פסוק אחד כזה, “בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים”. זה למעשה המקור לבן החכם שאומרים לו דרשה ארוכה. הפסוק כאן שישה פסוקים בתשובה של… חמישה פסוקים, ואחד לשאלה. חמישה פסוקים היא הדרשה שהוא עונה על “כי ישאלך בנך מחר לאמר”, לא “בחוזק יד הוציאנו”.
שלב 1: “עבדים היינו”
והפסוק הולך כך, קודם מה הוא יכול לומר, “כי ישאלך בנך”, “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה”. סבא, אבל זה לא מספיק.
שלב 2: “אותות ומופתים”
כל פעם שמישהו ממשיך משהו, כלומר, שואלים, אוקיי, כן, ו… אומר הוא הלאה, “ויתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים”. היו גדולים, לא, צריך לספר יותר, היו מופתים גדולים, ומופתים נוראים, בפרעה, וכל הדברים.
שלב 3: “ואותנו הוציא משם” – פסוק המפתח
אחר כך אומר הוא עוד פסוק מדהים נוסף, שאף אחד לא מבין עד הפשט שלי. “ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו”. האם אתה יכול לומר מה הוא אומר? אני עכשיו אמרתי, “עבדים היינו לפרעה במצרים”, “ויוציאנו ה’ משם”. “ואותנו הוציא משם”? אומר הוא פשוט, יש כאן שצריך להיות את המעשה.
היה סבא, סבא זקן מאוד כבר, והוא סיפר לנכדי נכדיו, אני זוכר כבר, הייתי בארץ ישראל כבר אחרי כיבוש וחילוק, כל הדברים, אנחנו גרים כבר איפשהו בתל אביב שם. והנכד שואל אותו, “סבא, מה כל הדברים האלה שאנחנו עושים? כאן סביבנו יש כנענים, אמורים, פריזים עם כל החברה, הם לא עושים את כל הדברים האלה. נו, סבא, מה החוקים ומשפטים? מאיפה מתחיל כל המעשה של התורה? מה אתה רוצה ממני?”
אומר הוא, “בוא הנה, קודם כל אתה צריך לדעת, היה פעם, אנחנו היינו פעם בבית, אנחנו היינו פעם במצרים, והקב”ה הוציא אותנו, אנחנו לא באנו מכאן. והיה כל המעשה, היו אותות ומופתים ומכות ודברים, ואותנו, אותנו, אני הייתי שם, ‘אותנו הוציא משם’. אתה שואל אותי למה אני משגע אותך עם הפתקים הצהובים של ל”ג בעומר? אני הייתי שם, אותי הוציאו משם. ולמה הוציאו אותי משם? אתה חושב שזה רק בשבילי, בגללי? בשבילכם הוציאו אותי. אנחנו ‘אותנו הוציא משם’, אנחנו יושבים היום בארץ ישראל, זה טוב, אין לנו בעיות. זה קרה כי אני, הסבא, הייתי נבוך במצרים, והוציאו אותנו ‘למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ’, הארץ טובה ורחבה שאתה יושב בה היום. ואתה יושב בסדר, ואתה משגע אותי, למה אני עושה את כל המעשיות? אתה לא זוכר. כי אם היית שומע את ‘אותנו הוציא משם’, היית מבין מה עושים כאן פסח.”
עוד שני פסוקים שלא עומדים בהגדה
פסוק 1: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה”
ואחר כך, עכשיו יש עוד שני פסוקים שהוא מוסיף, שלא כתוב בכלל בהגדה, ובפסח אומרים את זה בכלל לא. ושני הפסוקים שהוא מוסיף הולכים כך: “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה”. כאן אתה תופס, כאן הולך המעשה, אני עדיין לא מרוצה מהנכד. אוקיי, זה מעשה אחד, היה פעם, וצריך לעשות זכר. אוקיי, אני אעשה כל שנה, אני אבוא לסבא לשמוע את הסיפורים של ל”ג בעומר. בסדר, מילא, מה? אומר הוא, “לא, אתה צריך לזכור, כאן יש עוד דבר. ועוד דבר, זה לא כללות כל התורה כולה. ועוד דבר הוא, למה, מה קרה עוד בשני הפסוקים? אתה יכול לומר שכאן הוא מספר על מתן תורה. למה קרה, למה אנחנו עושים את כל החוקים, עדות וחוקים ומשפטים? לא רק זכר ליציאת מצרים, למה? וכשהוא רוצה להראות, ‘ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה’. התורה ומצוות עשו מההתחלה כדי ‘כהיום הזה’, היום הוא הזמן, כשגרים בארץ ישראל, אחרי עשרה דורות, שיהיה ‘לחיותנו’. זה לא סתם כדי להקל על החיים בעבר, זה ‘לחיותנו כהיום הזה’. ו’לטוב לנו כל הימים’, זה לא נעשה כדי לרדוף אנשים, שיהיו להם עצבים, זה נעשה ‘לטוב לנו כל הימים’.
הרמב”ם’ס יסוד – טעמי המצוות
הרמב”ם אומר בפרק מפורסם מאוד שהפסוק הזה הוא המקור של טעמי המצוות בכל התורה כולה. זה באופן כללי, יש טעמים פרטיים לכל המצוות, כשיש בכור וכשיש את זה וכשיש את זה. אבל באופן כללי, איפה כתוב בתורה למה עושים מצוות? למה אנחנו יהודים? למה אנחנו שומרים את התורה? אני לא יודע עוד פסוק, אפילו הרמב”ם לא מצא עוד פסוק בכל התורה שכתוב בו הטעם לשאלה הזו, רק הפסוק הזה. והוא אומר, הרמב”ם, מה כתוב? “ויצונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. והרמב”ם עושה דרשה, “לטוב לנו כל הימים” פירושו ימות של כל עולם, זה עולם הבא, “לחיותנו כהיום הזה” פירושו להיות טוב בעולם הזה. למה כל דבר? זה ההסבר, זו הסיבה למה עושים כל המצוות, שצריך לענות. אם מישהו, “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר”, למה עושים תורה? התירוץ הוא “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”. שיהיו חיים טובים, חיים טובים, הגוף, הנשמה, כל המדריגות.
פסוק 2: “וצדקה תהיה לנו”
והוא לא היה מספיק, אני עדיין לא סיימתי את הסיפור שלו, הוא הוסיף עוד פסוק. “וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה’ אלקינו כאשר צונו”. מה הפסוק הזה? מה הפסוק אומר לנו? אף אחד לא מבין. כתוב כך, הקב”ה נתן לנו לעשות… עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוון, סבתא שלי וסבא שלי, היה, הביאו, הגענו לכאן, “כל החוקים האלה”. ואתם יודעים כמה טוב לנו, ואחרי שזה כל כך טוב, הקב”ה נותן עוד שכר על זה גם. “וצדקה תהיה לנו”, הקב”ה שנתן לנו “כל החוקים האלה” “לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה”, אחר כך הוא עוד מטיב לנו גם, שאנחנו מתייצבים לציוויו ממצרים ו”לחיותנו כהיום הזה”. “וצדקה תהיה לנו” פירושו, לא רק שיש לנו את “לטוב לנו כל הימים”, אלא אנחנו מקבלים עוד צדקה, הקב”ה מטיב, אנחנו מקבלים צדקה, אנחנו מקבלים כמו שכר נוסף גם על עשיית התורה שלנו. זה הפירוש של מה שהפרשה אומרת.
השאלה חוזרת בכל דור
עכשיו, אין זמן לעבור על כל, כל, כל המעשה שקרה במשך הדורות, מאותו מעשה של אותו סבא שהיה יהושע בן נון עד היום.
אבל את המעשה צריך לדעת שבכל דור, “שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, הפירוש הוא שבכל דור שאלו את השאלה, ואני יכול להראות את זה, יש ספר שלם שמראה את זה, והוא מראה, בכל דור אדם שאל את השאלה, “מה העדות והחוקים והמשפטים”.
הוא שאל את זה פעם על פרטים של מציאות מצרים, הוא יכול לשאול את זה על מצוה אחרת, למה יושבים בסוכה, למה לא אוכלים חמץ, הוא יכול לשאול למה בכלל הוא יהודי, הוא יכול לשאול את זה בכל מיני דרכים, ובסוף יהיה לו פחות או יותר אותה בעיה.
וכל פעם יש תירוץ שני, אין תירוץ אחד, אין אחד.
ההגדה גדלה – שכבות שונות של תשובות
אפשר אפילו ללמוד את ההגדה, אנשים שואלים, איך עומדת התשובה על ארבע הקושיות בהגדה?
“עבדים היינו”, התשובה היא כמו שכתוב בהגדות שונות כתוב בצד.
זה לא נכון.
אם היהודים היו רוצים לתת את התשובה, אפשר היה…
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, אוקיי, מספיק.
אבל לא מספיק, דרך אגב, כן, אפשר לומר, “גואל ישראל”.
מחלוקת רב ושמואל
אבל משמע שכל קטע בהגדה, אפשר לראות, ראו שההגדה התארכה.
קודם הייתה הגדה של הרמב”ם, רבי יהודה הנשיא.
אחר כך בא רב, ושמואל התווכח, ואחד אמר, רגע, מה איכפת לי שרבי יהודה הנשיא, אחד מהם אמר, אני צריך לדבר על עבודה זרה, אני צריך לדבר על “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, כי זה העיקר מסר של יציאת מצרים.
לא כמו ששמואל אומר, העיקר מסר של יציאת מצרים היה שאנחנו היינו עבדים, יצאנו, זה כתוב בפסוק אחד.
יש לי פסוק שני, העיקר מסר הוא, ומה עושים?
עושים את שניהם, כי זה שניהם אמת, זה אחד יותר מהשני, מה זה פירוש אחר?
אחר כך בא שני, אי אפשר לעשות את כל הרמות של ההגדה, אבל האחרון, אני מתכוון לקטע האחרון שהוכנס להגדה, או אחד האחרונים, הוא “הא לחמא עניא”.
“הא לחמא עניא” – משבר הגלות
“הא לחמא עניא” אמר, רבותי, אנחנו עומדים כאן לעשות סדר, אבל זה ליצנות כל הדבר.
הולכים לדבר שהקב”ה גאל אותנו, ואנחנו ברוך השם עצמאיים, והקב”ה נמצא איפשהו, ואני יודע מי עשה אותנו, ואנחנו גרים איפשהו בבבל, מדברים ארמית, ואנחנו מוקפים בגויים, אנחנו בקושי יכולים לעשות סדר, אנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אני לא יודע למה, לא משנה מתי היו פותחים את הדלת, צריך לפחד שהגויים ייכנסו, לכן צועקים “שפוך חמתך”, יש גויים בחוץ, אי אפשר לפתוח דלת, ואנחנו לא גרים בארץ ישראל, בארץ ישראל היה, סיימו את הקביעות לפסח, פתחו את הדלת, ועלו על הגג, יש תהלים, היה, היה הרבה לפני זמננו, היה כבר מזמן, בקושי אפשר לפתוח את הדלת קצת את המשפחה, ומקווים שכן, אבל מתי יבוא מזה, מתי אפשר יהיה לצאת כמו אנשים נורמליים.
ובקיצור, זה כבר הסדר המאה, אומרים, רבותי, אתם יודעים, אנחנו פעם היינו במצרים, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים”. יש להם פשט חדש של יציאת מצרים, והוציאו אותנו, ומקווים באותה דרך, למה צועקים “השתא הכא, לשנה הבאה”? זו הקדמה, כי בלי ההקדמה הזו לא יכלו לעשות סדר. מה יעשו? יעשו ליצנות? אין גאולה, אין גאולה. אומרים, לא, “לשנה הבאה”, אנחנו עדיין מקווים, וזה עדיין קול, ומנסים עוד כמה שאפשר, קול של ייאוש, אפילו יש פחד מהגויים, ויש עוד כמה יהודים שאפשר להזמין אותם לסדר, זה לא לגמרי מקולקל המצב. וזו ההקדמה.
פסח וגאולה העתידה
ומזה, זה הפשט האמיתי
ומזה, זה הפשט האמיתי, יש דרושים שונים ופיוטים על פסח שקשורים לגאולה העתידה. כתוב “בניסן נגאלו”, אגדות חז”ל שונות ודרשות שאומרים, ולפי הפשט, זה לא פירוש, זה רמז, כשם שיש גאולה, יש גזירה שווה, גאולה גאולה, גם הגאולה מהגאולה העתידה. זה הפירוש האמיתי ליהודים, בכלל כשיש אגדה. אפשר לקרוא את כל התפילות שכתוב ושאומרים בימים טובים, כמעט כל הזמן מדברים, אפשר לחשוב שכל הימים טובים הפכו לתשעה באב. “רחם נא ה’ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. זה לא סתם כי רוצים להמשיך את הבכיות של תשעה באב באמצע פסח, שזה מה שעשוי פסח. זה כי פסח לא עושה שום הגיון באמת. כדי שיעשה הגיון, צריך לומר, רבותי, האמת, יש עוד פשט בפסח. היה פשט אחד כמו שציינו, היה עוד מה לברך שאלות. היום הפשט הוא שהסיבה למה מדברים על פסח היא כדי שיתחזקו שתהיה גאולה ושבאמת יצאו.
רב סעדיה גאון
ואפשר להסתכל על רב סעדיה גאון, הוא אומר בפירוש בהקדמה, שהאריז”ל שואל, מה הסיבה שהתורה מדברת כל כך הרבה על יציאת מצרים? זה מאה קולות, אחת מהקושיות שלנו. הוא אומר, כן, כדי שידעו, במצרים היה מצב נורא יותר גרוע מכאן, או אותו דבר רע, ויצאו. לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה הפירוש, זה הפירוש שהפשט לא היה להודות. ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, ואמר, “אדמות אפילו אנו שבט ישראל, לאחד כישראל אומה, ארבע כותל כן, ואפילו אדם פשוט, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוח, זה אפילו לא ענין”.
ואני רק אסיים עם פשט אחד, שאני חושב שפשטים נוראים הם אמת לא בשביל זה.
שבת וגאולה: הטובה הפשוטה והעמוקה ביותר של יציאת מצרים
לכן מדברים כל כך הרבה על זה
לכן מדברים כל כך הרבה על זה. זה חלק מהפשט, לא שום דיוקים.
ואפשר לראות, כל אחד אמר פשט שני, והוא אומר כאן, “אפילו עני שבעני שבישראל לא יחסר לו ארבע קושיות לתרץ”. אפילו האדם הפשוט ביותר, הוא לא צריך לדעת ארבעה פשטים, ארבעה תירוצים, זה לא כוס, זה אפילו לא ענין.
הפשט העיקרי: “וזכרת כי עבד היית” – שבת ויציאת מצרים
הקושיה של המפרשים
ואני רוצה רק לסיים עם פשט אחד שאני חושב שזה פשט נורא, וזה אמת בהרבה מאוד רמות. כתוב, “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת”. זה כתוב בלוחות שניות.
ומתקשים, המפרשים, מה השייכות של שבת ל… ואין שום שייכות למעשה בראשית, שהקב”ה עשה שבת. זה הגיוני, שבת, הקב”ה נח, וגם אנחנו נחים. מה נכנס כאן עבד היית בארץ מצרים?
התירוץ של אבן עזרא ורמב”ן
אומר אבן עזרא עם הרמב”ן, שניהם אומרים פשט כזה. הם אומרים, כן, ממש טוב מאוד. הזכר של שבת… זכר? מה שבת זכר למה? מה הרעיון של שבת? הרעיון של שבת הוא, שידעו שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים והוא נח בשבת. זה הרעיון של שבת.
אבל הרבה רעיונות לא עוזרים כלום. כי אם נמצאים במצרים, צריך לעבוד כל היום, לא יכולים לשמור שבת. מה פירוש שבת אם לא עובדים? מה פירוש גאולה אם צריך לעבוד? מה פירוש “עבד היית בארץ מצרים”? מה פירוש שכל שבת, שישי, ראשון, לא יכולים לעשות שבת?
הוא אומר, “על כן צוך” לא פירושו “זכר ליציאת מצרים” שעושים שבת. “על כן צוך” פירושו, בגלל שיצאת ממצרים, אתה יכול לקיים שבת. ואתה צריך לזכור, כל פעם שיש לך שבת, זה להודות לקב”ה שאני יכול לקיים שבת, שאני לא עבד וצריך לעבוד שבעה ימים בשבוע. אני יכול ברוך השם לקחת יום אחד בשבוע חופש. וזה דבר אדיר, זה מתנת טובה. הקב”ה נתן שבת, אז יום אחד בשבוע אנחנו יכולים לקחת חופש.
יישום: חירות כאפשרות לרוחניות
העיקרון הכללי
וממילא, זה בעצם הפשט הפשוט של יציאת מצרים, וזה אמת גם כל אחד לפי ענינו, וזה אמת גם בזמן הזה.
לא יכולים, אנשים חושבים שרוחניות אפשר לקיים כשעובדים. לא יכולים. אם צריך לעבוד כל השבוע, אין זמן ללמוד, אין זמן להתפלל, אין זמן לחיות בחירות.
דוגמאות מעשיות מהיום
כמה שאדם יש לו אפשרות, הוא יכול לנצל שבת, הוא יכול לעשות פסח. יש בתי ספר שלמים של אנשים שכמעט אף אחד לא עובד בחול המועד, כי ברוך השם עשירים מספיק, יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד בחול המועד.
זה הפירוש, אנשים שואלים, “מה אני צריך להרגיש בפסח? מה המתנה כאן?” המתנה היא שברוך השם, “ואת עיני השם בשם”, לא צריך לעבוד כל כך הרבה. יש מכונות כביסה, ויש כל מיני עושר שלא צריך לעבוד, שיכולים לקיים פסח, ויכולים לקיים זמן כל יום ללמוד, כל אחד לפי מה שהזמן שלו מאפשר. זו הכוונה הטובה ביותר, וגם הפשט האמיתי, אחד הפשטים האמיתיים שעומד על הפשט בראשונים של פסח.
דוגמה היסטורית: יהודים באמריקה
וזו גם ממש הגאולה. היו יהודים באמריקה שלצערנו לא שמרו שבת, לא כל כך מזמן. ומספרים לנו שזה היה ניסיון קשה, עונש עולם הבא היה. אבל הדרך שהצדיק סיפר את זה, זו הייתה גלות קשה.
למה לא שמרו שבת? זה לא היה שלא החזיקו בזה. זה לא היה אפשרי. היו כמה בעלי מסירות נפש, משוגעים, שעשו דברים בלתי אפשריים. אבל לאדם רגיל היה סדר כזה, עד שהשתנה הסדר העולם באמריקה, להורינו, לסבינו, שהיהודים שהיו מהגרים, לא יכולים לעבוד ששה ימים בשבוע. אין אפשרות.
הם היו טרף, למה? כי אם לא עובדים, אין אוכל, אין איפה לגור, אין לחם. היו צריכים לעבוד.
מסקנה: הטובה הגדולה, הפשוטה והעמוקה ביותר
ו”ואת עיני השם אין כאן משום”, ברוך השם, לא צריך לעבוד בשבת. הכוונה הראשונה של שבת היא שאני לא צריך לעבוד. הקב”ה מצווה, הוא עומד על הראש, “אתה לא חייב לעבוד”. ברוך השם, אני לא צריך. אני יכול לקחת שבת חופש, אני יכול לקחת יום טוב חופש, אני יכול לקחת חול המועד חופש, אני יכול לקחת בלילה חופש, אני יכול לקחת בבוקר, אני יכול להתפלל שחרית, מנחה, מעריב, אפילו עם מנין.
זו הטובה הגדולה ביותר, והטובה הפשוטה ביותר, וגם הטובה העמוקה ביותר, שמגיעה אפילו עד סוף הדורות. ואני מקווה שיהיה לנו זמן וכח ומוח, פשוט, איש ואשה, להגיע לזה.