רגום אותו באבנים כל העדה. נראה ש’כל העדה’ הוא תנאי מעכב לסקילה. שצריך שכל העדה יסכימו לסקול את המחלל שבת, ואם אין כולם מוכנים ומסכימים לרגום אותו באבנים, לא ירגמו אותו. ומזה הטעם בטלו ארבע מיתות כאשר העם הפסיק להסכים לזה.
ראיתי הערה שנאמר למעלה ‘ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים’, ולא שאלו. וכאן שאלו. אבל נראה לי שהיא הנותנת, שכן הסיפור כאן לא נאמר כי אם שנדע מתי ציוה השם לרגום ומתי לא. והקדמת השאלה הוא מסוג דרך הכתוב במיוחד לספר במדבר, להודיע שאכן לא ראוי לרגום באבנים אפילו את המקלל, שגם בו נאמר ‘כי לא פורש מה יעשה לו’. ולדין מיתה צריכים פירוש על פי השם. ולמעלה שביקשו לרגום באבנים מבלי פירוש מיד כבוד השם נראה למנוע את זה. ונמצא שהם ב’ תנאים, יש צורך הן לרצון העדה והן לפירוש על פי השם, וזה בלא זה אינו מספיק.
ונראה שזה המיוחד לעונש הסקילה שהוא תמיד משם כל העדה, ואינו הריגה כדרך הריגת המלכות. ולכן אנחנו מוצאים אותו ברצון ספונטאני של העם להעניש את מי שמרגיש אותם, אבל התורה מסדרת את זה שיהיה דווקא בציווי מפורש. ואומרת על הנותן מזרעו למולך ‘עם הארץ ירגמוהו באבן’. (אבל להלן שם על אוב וידעוני לא נאמר אלא באבן ירגמו אותם,) ובשני סיפורי ההריגה במדבר היה זה ‘בני ישראל’ או ‘כל העדה’ שסקלו. ובספר דברים שמדבר על ישראל בעריהם ובארצם נאמר ‘ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים’. כי כבר לא כל העדה מקובצים כאחד ומכל מקום צריך את כל אנשי העיר. וכן מפורש ביהושע על עכן ‘וירגמו אותו כל ישראל אבן’.
וגם בלשון סקילה נאמר כן ‘וסקלוה אנשי עירה באבנים’. וגם בו יש את הרצון הספונטאני ‘ולא יסקלוני’, ‘כי אמרו העם לסקלו’.
וייתכן עוד כי לא פורש מה יעשה לו הוא גם על המקרה הפרטי, כי צריכים כמו נבואה לדעת להרוג איש מישראל, ואפילו בדין הכללי שנאמר מחלליה מות יומת לא די, שאלמלא כן למה לא ידעו מה יעשה לו, והפירוש שלא ידעו באיזה מיתה דחוק מאד כי מאי נפקא מינא באיזה מיתה. אלא שצריכים את צירוף השכינה בכל מיתה ולכן אין דיני נפשות אלא בבית דין של כ”ג סמוכין מפי המקום שעליהם יש השראת השכינה גם על המקרה הפרטי להרוג.
וכתב הר”מ במז”ל (ח”ב פל”א) “התבארה לך העילה בחזוק תורת השבת והיותה ‘בסקילה’, ואדון הנביאים הרג עליה” כלומר מכך שמשה עצמו הרג בגללה מתברר שהשבת היא שלישית למציאות האלוה והרחקת השניות. כי אינו דומה הריגת אדם בשם בית דין או נביא סתם להריגת אדם בשם משה. ומשה רבינו לא היה הורג גם את החייב מיתה לפי דין אלא את החייב מיתה לפי גדר נבואת משה, שכך היו כל פעולותיו ‘ולא קם נביא בישראל כמשה.. לכל היד החזקה אשר עשה’. והיינו כי לא פורש שהשבת הוא הדבר הכי קרוב לדעות הנכונות, ולפרסומם בהמון על ידי הזכר. הסיב את תשומת לבנו שהריגה זו לא היתה בשם הדין הכללי לבד אלא בשם ‘אדון הנביאים’. וספציפית שזה לצורך פרסום הדעות בהמון, שלכן יש גדר מחלל שבת בפרהסיא כי מעלת השבת אינו מצד עצמו כמו עיקרי היחוד אלא מצד שהוא מפרסם אותו בציבור.
וייתכן כי המעשה שאדון הנביאים הרג אדם בגלל השבת הוא די להעמיד את מעלת השבת לדורות, כי מעשה הנביא הגדול הם לאות, ובכך הראה את חשיבותו והשריש את חשיבות השבת בציבור, ומאז אין צורך להרוג את העובר כי כבר נחקק בתורה שמשה רבינו הרג על השבת.