קטנים אינם חייבים באבלות לפי שאין להם דעת, גם חינוך לא שייך לזה. הם אינם יודעים טוב ורע ולא חסר להם מאומה.
האבלות באה עם הדעת, הוא הכרת מצבו של האדם, להיות גדול הוא להיות מסוגל לדעת שמתים.
שמחת או נחמת חיי האדם הוא עם שהוא יודע, חלקית, ולא ניסיון לברוח מזה שהוא יודע. יש שמחה בעולם הזה שהוא הידיעה החלקית המשווה את האדם לאלהים, ויש שמחה בעולם הבא שהוא תקוות הידיעה היותר שלימה המשווה אותו בצד מה גם לחיים. אבל גם תקווה זו אינו חוסר השלמה עם המוות אלא השלמה יותר עמוקה איתו, הוא וויתור גמור על חיים מן הסוג שכרוכים בחוסר דעת.
מפרי חטא עץ הדעת הוא בלבול התקווה הזו עם מיאוס הדעת.