הרבה פעמים חשוב יותר לראות מחכמינו מה השאלה שהוקשה להם, מאשר התשובה שהם עונים. הרמב"ן למשל מניח שבוודאי ידיעת כל חכמת הטבע חשובה מאד, עד שקשה לו שאם כן למה התורה אינה מדברת על זה אלא על כל מיני חוקים?
החתם סופר מקשה ענף של השאלה, באופן מעשי יותר, הוא אם אסור לטעום את הטריפות וכדומה, איך נלמד את חכמת הטבע? ועוד קשה, שאם הנודע ביהודה צודק שאסור לנתח מתים, כיצד נלמד את הרפואה?
[תשובת הרמבן והחתם סופר אחת, שהכל רמוז בתורה באותיותיה וכדומה. הרמב"ן לא ברור מה הוא מרוויח מכך מעבר מן האמונה שזה כלול בתורה, כי בפועל אין לנו דרך להוציא את זה מן התורה וגם. כלומר המסקנה המעשית הוא בדיוק כמו הרמב"ם שחכמת הטבע הוא מסודות התורה, עם הבדל אחד שלפי הרמב"ן זה ממש כתוב באותיות התורה ואילו לפי הרמב"ם לא ברור. בפועל שניהם מודים שצריך ללמוד את זה ושזה חלק מסוד התורה. החתם סופר לפחות מנסה לענות גם על שאלה מעשית, למרות שגם הוא כמובן מדבר בתיאוריה, כי בפועל לא שמעתי שהוא הביא רעיונות יותר טובים מהרופאים שכן ניתחו מתים וכו']
וזה לשון הח"ס בפרשת קדושים
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם וגו', רצונו ע"ד דאמרינן בבכורות [ח' ע"ב] גבי סבא דבי אתונא ור"י בן חנני' שידע טפי מנייהו זמך עיבורה של נחש אע"ג דאינהי עבדו עובדא והרביעה וכן בכל הטבעיים שבעולם אעפ"י שנקל לאו"הו לידע יותר מישראל כי הם מנסים הכל בניסיון ואוכלים השקץ והעכבר וטועמים טעמו ויודעים טבעו ומהותו, ממיתים אנשים וקטנים ומנתחים מתים לנתחים ללמוד בהם חכמת הניתוח וכה"ג מה שלא הותר לישראל, מרביעים מין על שאינו מינו לידע היוצא מהם, ובכל זאת חכמי ישראל בקיאים יותר מהם הרבה, וכל חכמי הניתוח לא ידעו גידי הדם הקטנים אשר גלו לנו חכמי ישראל להסיר משום איסור דם דידא ודלועא, ורוב הלכות נדה ומראיהם וכדומה לא יבינו הרופאים אם הוא דם חמוד או שיבוא הדם מחמת חמוד כלל וזה הכל מסוד ה' ליראיו, וזה שהבטיח לנו פה הפסוק הבדלתם בין הטהורה לטמאה וגו' ר"ל שתבינו ההבדל העצמי בטבעו שבין מין לחברו אעפ"י שלא תשקצו את נפשותיכם בהם, ולא תטעמו טעמא דאיסורא מעולם. [תקס"ד