סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על רמב״ם הלכות שבת פרק י״ז
—
הקדמה: מבנה הרמב״ם לעומת מבנה הגמרא
דברי הרמב״ם: הרמב״ם מכניס את כל הלכות תיקוני מחיצות/מבואות בהלכות שבת (פרק י״ז), בעוד שבהלכות עירובין נשארים רק עירוב חצרות, שיתופי מבואות, עירוב תחומין.
פשט: בגמרא שני הנושאים — תיקוני מבואות/מחיצות ועירוב חצרות/שיתופי מבואות — מעורבים במסכת עירובין. הרמב״ם חילק אחרת: הלכות תיקוני מחיצות (לחי, קורה, צורת הפתח) הן המשך של הלכות הוצאה, לכן שייכות הן להלכות שבת. הלכות עירובין עוסקות רק במנגנון של פת/אוכל שעושה אנשים שותפים.
חידושים:
– הרמב״ם הולך תיאורטית/לוגית, בעוד שהגמרא הולכת מעשית — מכיוון שמבוי צריך גם לחי/קורה וגם שיתוף, הגמרא שמה את שניהם במסכת אחת.
– המילה “עירוב” פירושה בעצם רק כאשר משתמשים בפת כדי לעשות הצהרה — שכל האנשים שותפים (עירוב חצרות), או שהתחילו לבשל (עירוב תבשילין), או שיש להם דירה שם (עירוב תחומין). מה שאנו קוראים “לעשות עירוב” (להניח לחי/קורה/צורת הפתח) הוא שם מושאל — לא המשמעות האמיתית. הגמרא לא הקפידה על חילוק זה, אבל הרמב״ם כן.
—
כלל: רשויות שבת אינן קשורות לבעלות
פשט: הכלל העיקרי הוא שהלכות רשות היחיד/רשות הרבים אין להן שום קשר לחושן משפט — לא לבעלות, לא למי זה שייך. יש להן קשר רק למחיצות — למציאות הפיזית.
חידושים:
– הענין היחיד שקשור לשימוש/בעלות הוא הלכות עירובין (עירוב חצרות, שיתופי מבואות) — כאשר שני אנשים חולקים מבוי, צריכים לעשות שיתוף, כי רשות האחד מבטל את של השני. אבל זה דין דרבנן.
– ברשות הרבים יש אמנם תנאי של “רבים בוקעין בו” — שאנשים צריכים לעבור שם. זו חריגה מהכלל. למשל, “בין העמודים” — מקום השייך לרבים עם אותן מחיצות, אבל מכיוון שהרבים אינם עוברים שם, זו כרמלית ולא רשות הרבים. אבל במבוי לא עומד התנאי של מי עובר שם — העיקר לפי הרמב״ם הוא שהוא סגור במחיצות.
—
תוכן פרק י״ז — כללי
הפרק עוסק במקומות שמעיקר הדין הם רשות היחיד, אבל מכיוון שהם פתוחים לרשות הרבים, חכמים גזרו שצריך עוד תיקון/היכר — בהירות לאנשים שכאן נגמרת רשות הרבים וכאן מתחילה רשות היחיד. זה כולל: מבוי, סביב באר (בור), ומקומות אחרים. הפרק ארוך מאוד — 36 הלכות, אולי הפרק הארוך ביותר בש״ס.
—
הלכה א — מבוי סתום: כיצד מתירין
הרמב״ם: “מבוי שיש לו שלוש כותלים… כיצד מתירין מבוי הסתום? עושה לו ברוח הרביעית לחי אחד או קורה, ודיו… חשוב עושה קורה או לחי כאילו סתום רוח רביעית, ויהיה רשות היחיד. שהדין תורה בשלש מחיצות בלבד מטלטלין, והרוח הרביעית רק מדרבנן. והואיל והיא מדרבנן, לפיכך די לו בלחי או בקורה.”
פשט: מבוי סתום (cul-de-sac) — סגור משלושה צדדים, פתוח מצד אחד. מדאורייתא שלוש מחיצות מספיקות לרשות היחיד. החכמים החמירו על הצד הרביעי, אבל מכיוון שזה רק מדרבנן, מספיק לחי או קורה כהיכר.
חידושים:
– הרמב״ם מסביר את הטעם לקולא: מכיוון שהחיוב של הצד הרביעי הוא רק מדברי סופרים, החכמים לא החמירו שצריך קיר שלם.
—
הלכה — מבוי מפולש: כיצד מתירין
הרמב״ם: מבוי מפולש — פתוח משני צדדים, “והעם נכנסים בזו ויוצאים בזו” — מצד אחד צריך צורת הפתח, ומהצד השני (שכבר נעשה כמבוי סתום) מספיק לחי או קורה.
פשט: מבוי מפולש צריך היכר חזק יותר כי הוא פתוח יותר. מבוי סתום נראה יותר כרשות היחיד כי הוא מוקף יותר.
—
הלכה — מבוי עקום (לא סתום, לא מפולש)
הרמב״ם: כאשר מבוי מסתובב — רואים קיר בכניסה, אבל למעשה הוא פתוח — הדין כעין מפולש.
פשט: מסתכלים על המציאות שאנשים יכולים לעבור, לא על איך זה נראה מבחוץ.
—
הלכה — מבוי עם מדרון (גבוה/נמוך מרשות הרבים)
הרמב״ם: “מבוי שהוא גבוה מתוכו אבל במדרון לרשות הרבים, או להיפך — שצריך לעלות/לרדת מרשות הרבים למבוי — אין צריך לא לחי ולא קורה, שהרי מובדל הוא מרשות הרבים.”
פשט: המדרון עצמו מפריד את המבוי מרשות הרבים, ואין צורך בהיכר נוסף.
חידושים — מחלוקת רמב״ם וראב״ד לגבי שיעור המדרון:
– הראב״ד אומר שהמדרון צריך להיות מתלקט עשרה מתוך ארבע — במשך 4 אמות צריך לעלות 10 טפחים — שזה השיעור של מחיצה ממש (כמו תל המתלקט). הראב״ד לומד שהמדרון מתפקד כמחיצה.
– הרמב״ם לא מביא שיעור למדרון. זה משמע שלפי הרמב״ם המדרון אינו מחיצה ממש, אלא היכר — סימן שכאן מתחילה רשות חדשה — ולכן לא צריך להיות כל כך תלול/גבוה. הרמב״ם כותב “מובדל” — זה יותר עניין של היכר מאשר מחיצה פיזית.
– נפקא מינה בין רמב״ם וראב״ד: אם המדרון בתוך המבוי (לא בכניסה): לפי הרמב״ם (היכר) מותר לטלטל על המדרון עצמו ומתחילת המבוי עד המדרון. לפי הראב״ד (מחיצה) מותר לטלטל רק מהמדרון והלאה פנימה, כי המדרון הוא מחיצה ממש, והחלק לפני המדרון עדיין אינו רשות היחיד.
—
הלכה — מבוי שצד אחד כולו לים וצד אחד כולו לאשפה של רבים
הרמב״ם: מבוי שיש לו מצד אחד ים ומהצד השני אשפה של רבים, אין צריך להוסיף כלום (לא לחי וקורה).
פשט: אלו דוגמאות של מבואות שאינם צריכים לחי וקורה כי יש להם “באופן טבעי” דברים המפרידים אותם מרשות הרבים.
חידושים:
– אשפה של רבים לעומת אשפה סתם: לא מדובר בכמה שקיות שמישהו מניח בכניסה (שמחר יקחו), אלא במקום מיוחד שכולם יודעים שם מניחים אשפה לשנים רבות — “אשפה של רבים אין עושין לספנות.” זה יציב מספיק כדי להיחשב כמחיצה/היכר.
– איפה נמצאת האשפה? לא על הדלת של המבוי עצמו, אלא בין רשות הרבים הגדולה לבין מקום המבוי. עדיין יש מספיק מקום לעבור, אבל האשפה מפרידה. באמצע רשות הרבים גדולה לא היו שמים אשפה — היא נמצאת שם כי שם כבר נגמרה רשות הרבים.
– ים: שלולית קטנה (puddle) לא מספיקה, כי בחורף הכל רטוב. אבל ים ממשי — אין חשש “שמא יעלה הים סרטון” (שהים יתייבש).
– [דיגרסיה: לחי וקורה כאלמנטים ארכיטקטוניים] לחי וקורה אינם חידוש של מסכת עירובין עצמה — מסכת עירובין משתמשת בהם. בארכיטקטורה (פעם והיום) נהוג לעשות היכר בין שני שטחים באמצעות פריט עיצובי קטן, צבע אחר, צורת הפתח. יש אנשים שיש להם בסלון צורת הפתח בין חדר האוכל לסלון — זה באמת גורם להרגיש שכאן חדר נפרד.
—
הלכה ט — מבוי מפולש לרחבה של רבים
הרמב״ם: “מבוי מפולש שהיה כולו לאמצע רחבה של רבים — אם לא היו מכוונים כנגד פתח הרחבה, הרי זה כסתום, ואינו צריך מצד הרחבה כלום. אבל אם היו כולו לצדדי הרחבה — צריך לראות אותו כמבוי מפולש.”
פשט: כאשר מבוי מסתיים באמצע רחבה של רבים (מקום מוקף מחיצות שאנשים עוברים בו, עם דין רשות היחיד): אם המבוי אינו מול פתח הרחבה — נחשב כסתום. אם המבוי נמצא בצדדים של הרחבה — נחשב כמפולש לרשות הרבים.
חידושים:
– למה “צדדי הרחבה” עושה חילוק? כאשר המבוי מסתיים באמצע הרחבה, יש קירות של הרחבה משני הצדדים — זה עושה היכר שנכנסים לשטח חדש (קירות משני צדדים מראים שזה חדר נוסף). אבל כשזה בצד, הרחבה היא פשוט המשך של קיר המבוי — אין הבדל, פשוט ממשיכים הלאה.
– רחבה של יחיד — חומרא: ברחבה של יחיד מחמירים אפילו כשהמבוי מסתיים באמצע (לא מול הפתח). למה? “פעמים בונה מצד אחד ונמצא כולו לצדדה של רחבה” — יחיד יכול לבנות בית/מבנה, ואז יצא שהמבוי מוביל ישירות לרשות הרבים. זו גזירה לגזירה.
– יחידים לעומת רבים — יציבות: רבים יציבים — יש מניעות, הם לא בונים כל כך מהר. אבל יחיד יכול מחר להסיר אשפה, לבנות בית — זה לא יציב.
– חילוק חשוב: לא מסתכלים לאיזו רשות המבוי פתוח (ברחבה של יחיד המבוי בסך הכל פתוח לרשות היחיד!), אלא כמה רחוק זה מרשות הרבים.
– יחיד/רבים ≠ רשות היחיד/רשות הרבים: הרחבה היא תמיד רשות היחיד (בין של יחיד בין של רבים). החילוק יחיד/רבים הוא רק לגבי יציבות המציאות, לא לגבי דיני רשויות.
—
הלכה — תנאי מבוי: בתים וחצרות פתוחות לתוכו, אורך, ארכו יתר על רחבו
הרמב״ם: מבוי מותר בלחי או קורה רק כאשר “בתים וחצרות פתוחות לתוכו,” “ארכו מארבע אמות ולמעלה,” “ויהא ארכו יתר על רחבו.”
פשט: שלושה תנאים למבוי: (1) בתים וחצרות פתוחות לתוכו, (2) מינימום ד׳ אמות אורך, (3) ארכו יתר על רחבו.
חידושים:
– “בתים וחצרות” פירושו לא שבתים צריכים להיפתח ישירות למבוי — צריך להיות חצרות הנפתחות למבוי, ובכל חצר צריכים להיות לפחות שני בתים.
– חילוק בין חצר למבוי: חצר היא מקום שמשתמשים בו (שימוש סביב הבית), ומבוי הוא מקום שעוברים בו (מעבר). חצר הפתוחה לחצרות אחרות היא עצמה כבר מבוי.
—
הלכה — חצר שארכו כרחבו: דין חצר, לא מבוי
הרמב״ם: “מבוי שארכו כרחבו אין לו דין מבוי אלא דין חצר.” חצר מותרת לא בלחי/קורה אחת, אלא ב“שני לחיין משני רוחותיו” או “פס רחב ארבעה [טפחים].”
פשט: מבוי קל יותר — מספיק לחי אחד או קורה. חצר מחמירה יותר — שני לחיים או פס של ד״ט.
חידושים:
– האם חצר יכולה לקבל דין מבוי? כן — אם לחצר יש ארכו יתר על רחבו, היא יכולה לקבל דין מבוי.
– מבוי שהוא מבוי (מצד עצמו) צריך את כל התנאים כולל בתים וחצרות. אבל חצר שיש לה צורת מבוי (ארכו יתר על רחבו) אינה צריכה את התנאי של בתים וחצרות פתוחות לתוכו — כי זה בלתי אפשרי לחצר. היא צריכה רק את התנאים האחרים (ד׳ אמות, ארכו יתר על רחבו). הסברא: חצר היא כבר מקום שימוש עם בתים — היא לא צריכה עוד חצרות פתוחות לה.
—
הלכה — מבוי שאין בו בתים וחצרות פתוחות לתוכו
הרמב״ם: “מבוי שאין בו בתים וחצרות פתוחים לתוכו… ניתר בשני לחיין או פס רחב ד׳.”
פשט: מבוי ללא בתים וחצרות מקבל דין חצר (מחמיר יותר).
חידושים: “מבוי” הוא שם שאנשים קוראים למקום כזה, אבל הלכתית אין לו דין מבוי — הוא מקבל דין חצר.
—
הלכה — מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים
הרמב״ם: מבוי שאינו רחב שלושה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה, “שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד.”
חידושים:
– איך זה שייך במציאות — איך אדם יכול ללכת במבוי שצר משלושה טפחים? מאחורי בתים וחצרות יכול להיות מעבר צר מאוד (למשל לשפוך מים, או חלונות). זה טכנית “מבוי” כי בתים וחצרות פתוחים אליו, אבל זה כל כך צר שלבוד עושה אותו כסגור — זה לא פתח בכלל, אלא חור.
– “שלושה טפחים” יכול להיות גם שיעור למדני, לא רק מעשי.
—
הלכה מ״ט — קורה לעומת לחי: היכר לעומת מחיצה
הרמב״ם: “מפני מה הוצרך שיעור בקורה? אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד… הזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור, מפני שהקורה משום היכר עשויה. אבל המכשירה בלחי… חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.”
פשט: קורה לא הופכת את המבוי לרשות היחיד אמיתית — היא רק “היכר” (סימן), לכן הזורק מרשות הרבים לתוכה פטור. אבל לחי נחשב כמחיצה ברוח רביעית, ולכן הזורק לתוכה חייב.
חידושים:
1. סתירה ברמב״ם — שלוש מחיצות: הרמב״ם אמר קודם שמבוי עם שלוש מחיצות הוא “מדין תורה בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל” — כלומר זה בעצם רשות היחיד מדאורייתא, רק “מדברי סופרים אין מורין כן לרבים”. אם כך, בלי לחי/קורה צריך להיות אסור מדאורייתא לטלטל משם לרשות הרבים! אבל בהלכה מ״ט רואים שלפני הקורה/לחי לא היה לזה דין רשות היחיד לענין זורק. זו סתירה ברורה.
2. קושיית הראב״ד: הראב״ד שואל: חופה קטנה עם גיפופין — שלוש דפנות בקלוע — זה שלוש מחיצות, שזה מדאורייתא רשות היחיד. איך הרמב״ם יכול לומר פטור?
3. תירוץ (דחוק) — שלוש מחיצות היא בעצם כרמלית: הדרך היחידה לגרום לרמב״ם לעבוד היא לומר שכאשר הרמב״ם אמר “רשות היחיד” עם שלוש מחיצות, הוא לא התכוון לרשות היחיד אמיתית, אלא לכרמלית. החכמים היקלו שעל כרמלית כזו אפשר לשים היכר (קורה) ואז מותר לטלטל בפנים. אבל זה נשאר כרמלית, לא רשות היחיד גמורה. זה דחוק מאוד, אבל זה “הטוב ביותר שאפשר לעשות.”
4. חילוק לחי לעומת קורה — שני מנגנונים שונים ביסודם: קורה עושה רק היכר. לחי עושה מחיצה ברוח רביעית — זה יוצר ממש רשות היחיד.
5. נפקא מינה של לחי מדאורייתא: שלושה קירות עם לחי הוא מדאורייתא רשות היחיד, אבל שלושה קירות בלי לחי הוא רק כרמלית.
—
הלכה — הכשר רשות הרבים בדלתות
הרמב״ם: “כיצד מכשירין… עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן… ואחר כך יחשב בניין רשות היחיד. ואין צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות לינעל… אבל צורת הפתח או לחי וקורה אינן מועילות בהכשר רשות הרבים.”
פשט: רשות הרבים שיש לה שני קירות (כמו סמטה צרה שרבים עוברים) אפשר להפוך לרשות היחיד באמצעות דלתות משני הצדדים. לא צריך לנעול את הדלתות, אבל הן חייבות להיות ראויות לינעל. צורת הפתח, לחי, או קורה לא עוזרים לרשות הרבים.
חידושים:
1. חילוק בין מבוי מפולש ורשות הרבים: מבוי מפולש פתוח לרשות הרבים אבל אינו חלק ממנה — אנשים גרים שם, זה מקום עם שימוש. רשות הרבים ממש (כמו שדרה) היא מקום שאף אחד לא גר, זה מקום שעוברים בו. לכן צריך מעשים חזקים יותר (דלתות).
2. למה צורת הפתח לא עוזרת לרשות הרבים: רשות הרבים צריכה יותר מהיכר — צריך מחיצה ממשית. דלתות שאפשר לנעול הן הצהרה שהמקום אינו הפקר — כשנועלים, עושים ממש בית. לצורת הפתח אין את הכוח הזה — זו רק צורה, לא הצהרה של בעלות. צורת הפתח עושה הבדל בין שני שטחים — היא מסמנת “שער.” אבל ברשות הרבים לא צריך רק לסמן מקום חדש, צריך לבנות רשות.
3. ראיה: אפילו האנגר הפתוח הענק של מטוס או בית מדרש גדול לא נעשה רשות הרבים כי יש לו מחיצות ראויות — החסרון של רשות הרבים הוא דווקא כי חסרות מחיצות אמיתיות.
4. “ראוי לנעול” — המהות: “אני נותן לך לעבור כל עוד אני רוצה” — הבעלים יש להם את הכוח לשלוט. בהשוואה לעיר השייכת לרבים
, רק שהרבים נוהגים שבלילה הם נועלים את השער.
5. יישום מעשי — וויליאמסבורג כדוגמה: רחוב (שבתים מחוברים משני הצדדים) הוא כמו מבוי מפולש — מספיק בלחי וקורה. אבל שדרה כמו שדרת בדפורד (כביש ראשי עם אלפי מכוניות) היא רשות הרבים — צריך ממש דלתות שראויות לינעל.
6. שיעור ט״ז אמה: רשות הרבים היא עד ט״ז אמה רוחב, ומבוי יכול להיקרא מבוי רק אם אינו רחב יותר מט״ז אמה. הרמב״ם מדבר על דרכים ופלטיות שהם ט״ז אמה רוחב — דרך (כביש). מקום שאינו דרך לא צריך דווקא ט״ז אמה.
7. [דיגרסיה: עירוב בערים גדולות]: המנהג הוא שאפילו ברשות הרבים לכאורה עושים צורת הפתח, לא דלתות. זה קשה לפי הרמב״ם. הוויכוח הגדול הוא אם לערים שלנו יש בכלל דין רשות הרבים. בערים אירופאיות כיכר השוק מוקף בניינים מכל הצדדים — רחבה ענקית. הפוסקים של אותן ערים אמרו שזה לא רשות הרבים, כי טכנית השערים קטנים ויש דלתות נעולות.
8. [דיגרסיה: עירוב בוויליאמסבורג]: שנים רבות נשאו עם עירוב קטן (ברחוב רודני), כי היו צריכים להכניס צלחות לשולחן הרבי. כשעשו עירוב על כל וויליאמסבורג, היתה מהומה גדולה. טענו: אם צריך לחשוש לרשות הרבים, גם הסמטה הקטנה פתוחה לרשות הרבים. על כך פעם הציבו דלתות ענקיות על גלגלים שראויות לינעל — למרות ששישים שנה נשאו בלי זה.
—
הלכה — טלטול תחת הקורה ובין הלחיים
הרמב״ם: מותר לטלטל תחת הקורה ובין הלחיים. “אבל אם היה סמוך לכרמלית — אסור לטלטל תחת הקורה בלא לחי אחר.”
פשט: המקום מתחת לקורה או ליד הלחי הוא כבר חלק מהמבוי. אבל כאשר המבוי סמוך לכרמלית (לא רשות הרבים), צריך עוד לחי פנימי.
חידושים — היסוד: מצא מין את מינו וניעור:
– כאשר המבוי סמוך לרשות הרבים, שני הצדדים של הלחי כבר שונים מטבעם (כרמלית לעומת רשות הרבים) — הלחי צריך רק לסמן את ההבדל שכבר קיים.
– אבל כאשר שני הצדדים כרמלית (כי לפי הרמב״ם מבוי מדאורייתא הוא כרמלית), הלחי צריך לחדש חלוקה חדשה לגמרי — ולכן זה לא מספיק, צריך עוד לחי.
– זה הפירוש של “מצא מינו את מינו וניעור”: קשה יותר לחלק שני דברים דומים מאשר שני דברים שכבר שונים מעצמם.
– קושיית הראב״ד עם חוזר וניעור: הראב״ד הבין קודם שבתוך המבוי זה תמיד רשות היחיד (לא כרמלית). לכן הוא לא הבין את ענין “חוזר וניעור” של הרמב״ם — כי חוזר וניעור רלוונטי רק אם בפנים זו כרמלית.
– דיון על לחי לעומת קורה בהקשר של מוציא מין שאינו מינו: בלחי — שהמבוי כבר רשות היחיד גמור — למה נאמר מוציא מין שאינו מינו? “בין הלחיים” הוא עצמו ענין של דבר ממוצע — לא שהאדם עומד בשתי רשויות, אלא שלמקום עצמו יש מעמד ממוצע. אבל למעשה זה לא נוגע, כי ההיתר של אגודה וטרוק עובד ממילא.
—
הלכה — בכל עושין לחיים: חומר ללחי
הרמב״ם: “בכל דבר עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הנאה.”
פשט: אפשר לעשות לחי מכל חומר — אפילו מיצור חי (אדם או בהמה), ואפילו מדברים שאסורים בהנאה (כמו עבודה זרה).
חידושים:
1. למה איסורי הנאה כשרים ללחי: במצוות אחרות (כמו אתרוג) פוסלים איסורי הנאה כי “אינו ראוי לשיעור” — השיעור ההלכתי לא נחשב כי זה עומד לשריפה/ביטול. אבל ללחי אין שיעור ברוחב ובעובי — כל שהוא, לכן לא מפריע.
2. קושיית גובה עשרה טפחים (ראב״ד): אפילו אם ללחי אין שיעור ברוחב/עובי, הוא צריך להיות גובה עשרה טפחים! אם רואים את חפץ איסור הנאה כ״כמי שנשרף” (כבר נשרף), איך יש לו עשרה טפחים גובה?
3. תירוץ — חילוק בין שיעור למציאות: הגדר ההלכתי של “אינו ראוי לשיעור” מבטל רק את השיעור ההלכתי, אבל לא את המציאות. החפץ עדיין נמצא פיזית — אפשר לראות אותו. עשרה טפחים גובה אינו “שיעור” במובן זה, אלא דרישה מציאותית שיתקיים כמחיצה.
4. תירוץ המגיד משנה: מי שלמד גאומטריה יודע שלקו אין רוחב — זה קו תיאורטי. אפילו אם רואים “כמי שנשרף,” באש עצמה אי אפשר לעשות קו עומד — הוא צריך לעמוד.
5. פירוש הראב״ד: הראב״ד אומר שהטעם שאיסורי הנאה כשרים ללחי הוא משום היכר — לחי צריך רק להיות סימן/היכר, וזה יש גם באיסורי הנאה. זה שונה מהרמב״ם שאומר שהטעם הוא “אינו ראוי לשיעור.”
6. לוגיקה הפוכה בין לחי לקורה (מעניין מאוד): לפי שיטת הרמב״ם שלחי הוא משום מחיצה (אמיתי) וקורה היא משום היכר, יוצא:
– לחי (שהוא “אמיתי,” משום מחיצה) — אין לו שיעור בעובי/רוחב, ואפשר לעשותו מאיסורי הנאה.
– קורה (שהיא “רק” משום היכר) — יש לה שיעור, ואי אפשר לעשותה מאשרה.
זה לכאורה הפוך! אבל: היכר צריך שיעור — כי היכר בונים לאנשים, צריך להיות משהו שאנשים רואים. אבל דין מחיצה (כמו לחי) מדבר על קו הלכתי שאין לו שיעור — זה גדר הלכתי, לא היכר פיזי.
הראב״ד, שאומר ששניהם (לחי וקורה) הם משום היכר, אומר בפירוש בין לחי בין קורה — הוא לא עושה חילוק ביניהם בענין זה.
—
הלכה — שיעור הלחי: גובה
הרמב״ם: “גובה הלחי [עשרה טפחים], רוחב ועובי כל שהוא.”
פשט: גובה הלחי צריך להיות עשרה טפחים, אבל הרוחב והעובי אין להם שיעור מינימלי.
—
הלכה — מכל עושין קורה: חומר לקורה
הרמב״ם: “מכל עושין קורה, אבל לא באשרה, כי לקורה יש שיעור — רוחב הקורה שיעור. וכל השיעורים אין עושין אותן באשרה.”
פשט: קורה אפשר לעשות מכל חומר, אבל לא מאשרה (עבודה זרה), כי לקורה יש שיעור, וכל השיעורים אי אפשר לעשות מאיסורי הנאה.
—
הלכה — שיעור הקורה: דרישות פיזיות
הרמב״ם: “רוחב הקורה — [טפח], אבל צריכה להיות בריאה לקבל אריח — שהיא חצי לבנה, שלושה טפחים על שלושה טפחים. ועמודי הקורה צריכין להיות בריאים כדי לקבל הקורה והאריח.”
פשט: הקורה צריכה להיות חזקה מספיק לשאת עליה חצי לבנה (לבנה) — 1.5 טפחים על 3 טפחים. העמודים (תומכים) צריכים גם להיות חזקים מספיק.
חידושים:
– זה מקביל ל״ראוי לנוח” — לא צריך בפועל להניח לבנה עליה, אלא צריך להיות ראוי (מסוגל) לקבל את האריח.
– שני דינים נפרדים בקורה: (1) ראוי לקבל אריח = חוזק, (2) רחבה טפח = שיעור רוחב. אלו שתי דרישות נפרדות.
—
הלכה — שיעורי גובה ורוחב של פתח המבוי
הרמב״ם: “כמה יהא פתח המבוי ויהא ראוי לשיעור לחי וקורה? גבוה אין פחות מעשרה טפחים… ואין יותר מעשרים אמה, ורחבו אין פחות מארבעה טפחים ואין יותר מעשר אמות.”
פשט: גבולות למבוי שיוכל להיות מותר בלחי או קורה: גובה מינימום 10 טפחים, מקסימום 20 אמה; רוחב מינימום 4 טפחים, מקסימום 10 אמות.
חידושים:
1. “פתח המבוי” פירושו בדיוק השטח הפתוח בין שני הקירות בתחילת המבוי — שם מניחים את הקורה או הלחי. “פתח” לא פירושו “דלת” או “צורת הפתח” — זה פשוט השטח הפתוח.
2. חלוקת השיעורים (מגיד משנה): עשרה טפחים (מינימום גובה) הולך על לחי, ועשרים אמה (מקסימום גובה) הולך על קורה. עשר אמות רוחב הולך על שניהם — לחי וקורה.
3. צורת הפתח מבטלת את כל השיעורים: הרמב״ם אומר בפירוש: אם יש צורת הפתח, אין שיעור — אפילו 100 אמה גובה ו-100 אמה רוחב. זה מוכיח שצורת הפתח מקילה יותר מלחי/קורה.
4. למה קורה אינה צורת הפתח? קורה אינה מחוברת למזוזות/לחיים מהצדדים — היא רק מונחת מלמעלה ללא קשר לתומכי הצדדים.
—
הלכה — קורה למעלה מעשרים אמה: איך להכשיר
הרמב״ם: אם לקורה יש “קיור וציור” (עיצוב/תמונה עליה), כך ש״שיעקב מסתכל בה” — מסתכלים עליה — אז אפילו למעלה מעשרים אמה כשרה.
פשט: מטרת הקורה היא שישימו לב אליה. הבעיה עם למעלה מעשרים אמה היא כי “לאו שולטת בו עין.” אבל כשיש ציור/עיצוב, מסתכלים עליו, ממילא יש היכר.
—
הלכה — איך מודדים את העשרים אמה
הרמב״ם: “מבוי שגובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה” — מודדים מהאדמה עד החלק התחתון של הקורה.
פשט: אם החלק התחתון נמצא בתוך 20 אמה, כשר — אפילו אם החלק העליון עולה גבוה יותר.
חידושים:
– לשיעור הקורה בגובה (גובה) אין מינימום — אפילו משהו מהקורה בתוך עשרים אמה מספיק. השיעור של טפח הוא רק לגבי רוחב (רוחב), לא לגבי גובה.
– אם רוצים למעט מבוי שגבוה מעשרים אמה על ידי הוספת חתיכת עץ למטה (שחלק ייכנס לעשרים אמה), החלק שבתוך עשרים אמה צריך להיות רחב טפח — שיעור קורה.
– מחלוקת בפירוש (מגן אברהם): האם “ימעט” פירושו מניחים קורה נמוך יותר (מלמעלה), או עושים את הרצפה גבוה יותר (מלמטה). שתי השיטות עובדות.
—
הלכה — חוקק בו: מבוי שאינו גבוה עשרה
הרמב״ם: אם המבוי אינו גבוה מספיק (פחות מעשרה טפחים), אפשר “חוקק בו” — לחפור בור באדמה, באורך ד׳ אמות על ד׳ אמות, ובעומק כדי להשלימו לעשרה.
פשט: במקום לבנות מלמעלה, חופרים מלמטה בור עמוק מספיק כדי להגיע לשיעור של עשרה טפחים.
—
הלכה — נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו
הרמב״ם: אם קיר של מבוי נפרץ קרוב ל״ראש” (פתח) של המבוי — אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר. ואם לא נשתייר בה פס ארבעה — אסור, אלא אם כן היתה הפרצה פחות משלושה טפחים.
פשט: “ראשו” פירושו פתח המבוי — ה״ראש” שבו נכנסים. אם נשאר פס של ד׳ טפחים בראש, זה עדיין נחשב כקיר. אם לא — רק אם הפרצה פחות מג׳ טפחים (לבוד) זה כשר.
חידושים:
– הדין מבוסס על כללי המחיצות שכבר למדנו קודם, אבל כאן מיישמים אותו ספציפית להקשר של מבוי.
– פרצה של יותר מעשר אמות מבטלת את המחיצה לגמרי.
—
הלכה — נפרץ המבוי במלואו לחצר
הרמב״ם: אם המבוי נפרץ במלואו לחצר, והחצר נפרץ כנגדו לרשות הרבים — המבוי נעשה כמבוי מפולש, ואסור. אבל אם החצר מתוקן — מותר, כי “חצר של רבים בוקעין בה, נכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה.”
פשט: מבוי שנפתח לחצר שהיא עצמה פתוחה לרשות הרבים — נעשה מפולש. אבל חצר עם תיקון נשארת רשות היחיד גמורה.
חידושים:
– חילוק בין מבוי לחצר לגבי מפולש: מבוי מפולש צריך מחיצות/תיקון, כי מבוי הוא כעין רשות הרבים — הוא פתוח למספר בתים/חצרות, וכל התושבים עושים אותו קצת רשות הרבים. אבל חצר, אפילו עוברים דרכה (בוקעין בה), נשארת רשות היחיד גמורה — כי לחצר יש קירות, והעובדה שאנשים עוברים לא אומרת שהיא נעשית רשות הרבים.
– “נפרץ” לא פירושו שאין קיר בכלל — פירושו שנעשה פתח/דלת. המבוי נעשה מפולש אפילו דרך דלת.
– למה חצר שונה: למבוי אין מחיצות ראויות מצד עצמו — הוא בעצם רשות הרבים שתיקנו. אבל לחצר יש קירות, ולכן אפילו כשהיא מפולשת היא נשארת רשות היחיד.
—
הלכה — מבוי שיש לו שבילין מפולשין לרשות הרבים
הרמב״ם: מבוי שיש לו שבילין (דרכי צד) משני הצדדים שמפולשים לרשות הרבים — אפילו אם השבילין אינם מכוונים זה כנגד זה (עקומים) — הרי כל אחד מהן מבוי מפולש. וכיצד מכשירין? עושה צורת הפתח לכל שביל מצד אחד, ולחי וקורה מצד השני.
פשט: כל מקום שפתוח לרשות הרבים דרך שביל צריך תיקון נפרד — צורת הפתח מצד אחד (כי מבוי מפולש), לחי וקורה מהצד השני.
חידושים:
– אפילו עקום הוא מפולש: אפילו כשהשבילין אינם ישירות מכוונים אחד כנגד השני, כל שביל נחשב כמפולש לרשות הרבים.
– שאלה שנשארת פתוחה: למה צריך גם על הפתח הגדול של המבוי צורת הפתח? כל השבילים הקטנים ביחד הופכים את הפתח הגדול גם למצב של מפולש.
—
הלכה — מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר (בצורת משולש)
הרמב״ם: מבוי שקיר אחד ארוך יותר וקיר אחד קצר יותר — מעין מבוי בצורת משולש.
פשט: מניחים את הקורה/לחי כנגד הקצר — שם ששני הקירות מתחילים, כי רק שם יש צורה של מבוי עם שני קירות.
חידושים: אי אפשר להניח קורה באלכסון (אלכסון), כי צריך לראות שני קירות משני הצדדים. אבל צורת הפתח אפשר לעשות באלכסון — כך מביא מהמשנה ברורה.
—
הלכה — העמיד לחי בחצי המבוי
הרמב״ם: אם הציבו לחי באמצע המבוי — חצי הפנימי (בפנים מהלחי) מותר לטלטל, חצי החיצון (מחוץ ללחי) אסור.
פשט: הלחי עושה כאילו שם נגמר המבוי.
—
הלכה — מבוי שהיא רחבה עשרים אמה: איך לתקן
הרמב״ם: עושים פס גבוה עשרה טפחים באורך ארבע אמות ומציבים אותו באמצע — ונמצא כשתי מבואות, כל אחת פחות מעשרים אמות.
פשט: הפס מחלק את המבוי הרחב לשניים, וארבע אמות הוא השיעור המינימלי של מבוי. לא צריך לבנות קיר שלם — מספיק קירון שעושה יוצא ונכנס.
חידושים — עצה שנייה: מציבים שני פסים, כל אחד שלוש אמות רוחב, שתי אמות מכל צד של הכותל. זה מוריד חמש אמות מכל צד (3+2), נשארות רק עשר אמות באמצע. קושיה: יש חור של שתי אמות בין הפס לקיר! תירוץ: עומד מרובה על הפרוץ — הפס של שלוש אמות מרובה על הפרוץ של שתי אמות, לכן דווקא היו צריכים שלוש כנגד שתיים. רואים את כל העומד כקיר עם חור, וקיר יכול להיות בו חור.
—
הלכה — לחי הבולט מדופן המבוי / לחי העומד מאליו
הרמב״ם: לחי שבולט מהקיר עצמו, או לחי שעומד מאליו (לא הוצב לשם לחי) — אם סמכו עליו קודם השבת, כשר.
חידושים: שניהם אותו יסוד — לא צריך להיות נעשה לשם לחי. שני אופנים: (1) המבוי עצמו בנוי כך שמשהו בולט, (2) מקל מונח שם סתם. שניהם מספיקים כי לחי הוא סימן/שינוי בקיר. נפקא מינה בין לחי לקורה: בקורה לא עוזר “בולט” כי קורה צריכה היכר אמיתי, אבל לחי צריך רק שינוי בקיר.
—
הלכה — לחי שנראה מבפנים ולא מבחוץ (או להיפך)
הרמב״ם: לחי שרואים מבפנים אבל לא מבחוץ, או להיפך — כשר, נדון משום לחי.
פשט: מבחוץ זה נראה כהמשך הקיר, אבל מבפנים רואים את הלחי — או להיפך. שני האופנים כשרים.
—
הלכה — לחי למטה משלושה / פלוג מן הכותל שלושה
הרמב״ם: לחי שתלוי פחות משלושה טפחים מהאדמה — כשר, כלבוד. אם יותר משלושה טפחים מהאדמה או יותר משלושה טפחים מהקיר — פסול.
חידוש: הרמב״ם כותב “כלבוד” — הוא מסביר שלבוד פירושו משהו שמחובר
, זה כאילו מחובר יחד.
—
הלכה — לחי שהיה רחב ארבעה
הרמב״ם: לחי שרחב עד חצי רוחב המבוי — כשר ונדון משום לחי. אבל אם יתר על חצי רוחב המבוי — זה כבר עומד מרובה על הפרוץ, והוא נעשה דין של מבוי סתום.
חידושים: כאשר הלחי יותר ממחצית, הוא כבר לא לחי אלא קיר — מבוי סתום מארבעה צדדים. זה לכאורה טוב יותר, לא גרוע יותר.
—
הלכה — קורה שפירס עליה מחצלת
הרמב״ם: אם תלו מחצלת על הקורה — ביטל אותה מתורת קורה, כי אינה ניכרת. אם המחצלת מסולקת מן הארץ שלושה טפחים או יותר — אין קורה (כי מכוסה) ואין מחיצה (כי אין לבוד לארץ).
חידוש: חשבו אולי המחצלת יכולה לשמש כמחיצה, אבל זה עוזר רק אם היא מגיעה עד שלושה טפחים מהאדמה (לבוד). אם לא — איבדו את שניהם: גם את הקורה (לא ניכרת) וגם את המחיצה (אין לבוד).
—
הלכה — קורה מבחוץ (מחוץ לכתלי המבוי)
הרמב״ם: כאשר יש שתי קירות למבוי מבחוץ, והניח עליהם קורה — כלומר הקורה אינה על קירות המבוי, אלא בולטת לפניהם, על יסודות בחוץ.
פשט: הקורה חייבת להיות כגג של המבוי — על הקירות או נוגעת במבוי. אם היא מבחוץ, היא לא כשרה כי היא נראית כצורת הפתח מבחוץ, לא כגג של המבוי.
—
הלכה — קורה היוצאת מכותל זה ואינה מגעת לכותל שני
הרמב״ם: “קורה היוצאת מכותל זה ואינה מגעת לכותל שני, או שתי קורות אחת יוצאת מכותל זה ואחת יוצאת מכותל זה — אם אין ביניהם שלשה טפחים, אינו צריך להביא קורה אחרת. אבל אם שלשה, צריך להביא קורה אחרת.”
פשט: אם המרחק בין שתי קורות (או בין קורה לקיר) פחות מ-3 טפחים — עוזר לבוד. אם 3 טפחים או יותר — צריך קורה חדשה.
—
הלכה — שתי קורות מסומות (שתי קורות חלשות)
הרמב״ם: “שתי קורות המסומות, לאו זו לקבל אריח ולאו זו לקבל אריח, אבל בשתיהן יש כדי לקבל אריח — רואין אותן כאחת.”
פשט: שתי קורות, כל אחת לבדה חלשה מדי לשאת אריח, אבל ביחד חזקות מספיק — רואים אותן כקורה אחת.
חידוש: זה עובד רק כאשר הן בתוך שלושה טפחים אחת מהשנייה (לבוד).
—
הלכה — היו אחת למעלה ואחת למטה (שתי קורות בגבהים שונים)
הרמב״ם: “היו אחת למעלה ואחת למטה — רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה, ולא יהא בין זו לזו שלשה.”
פשט: כאשר שתי קורות חלשות נמצאות בגבהים שונים, אפשר לדמיין שמזיזים אותן יחד לרמה אחת. אבל: (1) העליונה לא תהיה גבוה מ-20 אמות, (2) התחתונה לא תהיה נמוך מ-10 טפחים, (3) אחרי שמזיזים אותן בתיאוריה יחד, הן חייבות להיות בתוך שלושה טפחים.
חידוש: יש שאלה האם “רואין” כאן הוא מעין דין לבוד, או רק דין של היכר (מספיק סימן). השאלה לא נפתרת.
—
הלכה — קורה עקומה (קורה עקומה)
הרמב״ם: “קורה עקומה — רואין אותה כאילו היא פשוטה.”
פשט: קורה עקומה שיש לה מספיק חוזק — רואים אותה כישרה.
חידוש — כאשר היא בולטת: אם קורה עקומה בולטת מחוץ למבוי, או למעלה מעשרים או למטה מעשרה — כל שאילו ינטל העיקום ואין בין ראשיה שלשה, אין צריך להביא קורה אחרת. מסירים את החלק העקום, ואם נשאר פחות מ-3 טפחים בין הקצוות — כשר דרך לבוד.
—
הלכה — קורה עגולה (קורה עגולה)
הרמב״ם: “קורה עגולה — רואין אותה כאילו היא מרובעת. אם היתה מרובעת שלשה טפחים (היקף), יש בה רוחב טפח — כשרה.”
פשט: קורה עגולה נחשבת כמרובעת. אם הקוטר הוא טפח (היקף שלושה טפחים), כשרה.
חידושים:
– למה צריך רוחב טפח? מלבד הדין שקורה חייבת להיות חזקה מספיק לקבל אריח (דין חוזק), יש שיעור נפרד שקורה חייבת להיות רחבה טפח. אלו שני דינים נפרדים: (1) ראוי לקבל אריח = חוזק, (2) רחבה טפח = שיעור רוחב.
– מה הבעיה עם מוט עגול? מוט עגול רחב רק באמצע, לא מכל הצדדים. אם הקוטר פחות מטפח, אין לו את שיעור רוחב טפח, אפילו אם הוא חזק מספיק.
—
הלכות פסי ביראות — הקדמה
הרמב״ם מתחיל נושא חדש: פסי ביראות — תקנה לעולי רגלים.
פשט: ברשות הרבים יש באר (באר) שעמוק 10 טפחים ורחב 4 — זו רשות היחיד. הבהמה שעומדת בחוץ ברשות הרבים ושותה מהבאר — זו בעיה של הוצאה מרשות לרשות. חנניה חופר שיחין חפר באר לעולי רגלים. החכמים התירו להציב פסים (קרשים/לוחות) סביב הבאר, וזה הופך את המקום לרשות היחיד.
חידוש — השוואה למבוי: לפי שיטת הרמב״ם שמבוי הוא בעצם כרמלית (דרבנן), והחכמים התירו במחיצות חלשות יותר — פסי ביראות היא קולא מקבילה, אבל על דאורייתא (רשות הרבים ממש). ההיתר הוא בגלל עולי רגלים, ומכיוון שעצם המלאכה היא רק מילוי הבהמה (לבהמות).
—
הלכה — באר מים שעשו לה שמונה פסים
הרמב״ם: “באר מים שעשו לה שמונה פסים בארבע זויות, שני פסים דבוקים בכל זוית… הרי אלו כמחיצה… גובהו כמחיצה עשרה טפחים, רוחבו ששה טפחים.”
פשט: מציבים שמונה פסים בארבע הפינות — שני פסים לכל פינה, מחוברים בצורת L. כל פס הוא 10 טפחים גובה ו-6 טפחים רוחב. זה יוצר “כמחיצה” סביב הבאר.
חידושים:
– פרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח — איך זה עוזר? הואיל וארבע זויות עומדות — עצם העובדה שכל ארבע הפינות יש בהן משהו עומד, הופך את זה ל״משהו קצת רשות היחיד.”
– האדם שואב מרשות היחיד למקום שהוא עכשיו גם רשות היחיד — לא מרשות היחיד לרשות הרבים.
—
הלכה — שיעור הפרצה: שלש עשרה אמות ושליש
הרמב״ם: “ובין כל פס ופס כמלוא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאת… שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמות ושליש.”
פשט: המרחק המקסימלי בין פסים מבוסס על צרכים מעשיים: מספיק מקום לשתי עדרים של ארבע בהמות — אחת נכנסת, אחת יוצאת — מספרית לא יותר מ-13⅓ אמות.
חידוש: השיעור מבוסס על מין המשתמש — בהמות שצריכות גישה למים.
—
הלכה — תחליפים לפסים: אילן, אבן, תל וכו׳
הרמב״ם: “היה במקום אחד מן הזויות… נטע, אבן גדולה, אילן, תל המלקט עשרה מתוך ארבע אמות, חבילי סולמות… רואין כאילו יחלק, יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה… נידון משום זווית שיש בו שני פסים.”
פשט: אם בפינה יש דבר טבעי (אבן, עץ, גבעה וכו׳) שגובהו 10 טפחים, רואים אותו כאילו מחלקים אותו — חצי לצד אחד, חצי לצד השני — ואם לכל צד יש אמה (= 6 טפחים), זה נחשב כפינה עם שני פסים.
חידושים:
– תל המלקט עשרה מתוך ארבע אמות — גבעה שעולה בהדרגה לא מספיקה; היא חייבת להיות עליה של 10 טפחים ב-4 אמות, כך שתיראה כמחיצה בולטת.
—
הלכה — חמשה קנים: הדרך הקלה ביותר
הרמב״ם: “חמשה קנים, ואם אין זה לזה שלשה (לבוד), ויש בהם ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן — נידון משום זווית שיש בו שני פסים.”
פשט: חמישה מקלות שהם פחות מ-3 טפחים אחד מהשני (לבוד), וביחד יש להם 6 טפחים לכל צד — נחשב כפינה עם שני פסים.
חידוש: זו הדרך הזולה/קלה ביותר לעשות פסי ביראות.
—
הלכה — מינימום גודל: ראשו ורובו של פרה
הרמב״ם: אפשר לעשות את השטח קטן יותר, אבל הוא חייב להיות גדול מספיק שפרה תעמוד עם ראשו ורובו בפנים, למרות שלאדם אין מקום להחזיק את הכלי ליד ראש הבהמה.
חידושים:
– שיעור פרה הוא שיעור קבוע, לא מבוסס על הבהמה האמיתית: אפילו גמל עם צוואר ארוך יותר — לא משנה, כי השיעור הוא פרה. אפילו בהמה קטנה יותר שכן נכנסת — אם השטח קטן משיעור פרה, זה לא טוב.
– גם לחומרא וגם לקולא: הירושלמי אומר שרוב הבהמות של עולי רגלים היו פרות, לכן עשו את השיעור על פרה.
—
הלכה — מותר להרחיק כל שהוא
הרמב״ם: “ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה פסים פשוטים… שלא יהיה בין פס לחבירו יתר על שלש עשרה אמות ושליש.”
פשט: אפשר להגדיל את השטח כמה שרוצים, אבל צריך להוסיף פסים פשוטים (ישרים, לא פסי פינה) כך שבין כל שני פסים לא יהיה יותר מ-13⅓ אמות.
חידוש: “כל שהוא” פירושו כאן לא כרגיל “כמה שפחות,” אלא “כמה שרוצה” (כמה גדול שרוצים) — אבל בתנאי של פסים נוספים.
—
הלכה — שלושה תנאים של פסי ביראות
הרמב״ם: “היתר זה לא הותר אלא… בארץ ישראל, ולבהמה זו בלבד, ושיהיה מעין חיים.”
פשט: להיתר של פסי ביראות יש שלושה תנאים: (1) רק בארץ ישראל, (2) רק לבהמה (לא לאנשים), (3) זה חייב להיות מעין חיים (מעיין חי של רבים).
חידושים:
– יסוד ההיתר הוא שהחכמים התירו רק מדוחק — כשחסר. אם חסר אחד מהתנאים, אין דוחק ואין היתר.
– באר מים חיים — לא סתם בור מים, אלא מעיין שזורמים בו מים טריים.
– הגמרא מביאה שיטה שגם תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום יש להם את ההיתר, אבל הרמב״ם לא מביא זאת.
—
הלכה — אדם שרוצה לשתות
הרמב״ם: אדם בדרך יכול לרדת לבאר ולשתות. אם הוא לא יכול, הוא יכול לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים, לעמוד בפנים, ולשאוב מים.
חידושים:
– מואיל והותרה הותרה — בבאר שכבר יש לה פסים, כאשר אדם עומד בין הפסים, הוא גם יכול לשאוב. אבל זה רק בדיעבד לאדם — אצל בהמה התירו לכתחילה.
– בור רבים, באר של יחיד, או באר יחיד אפילו בארץ ישראל — בכל המקרים שחסר אחד מהתנאים, אינו ממלא מהם אלא אם כן עשה להם מחיצה גבוהה עשרה טפחים.
—
הלכה — האבוס (שוקת) ליד פסי ביראות
פשט: אפשר לשאוב מים ולמלא כלי לבהמה. אם אין כלי, מניחים אבוס (שוקת/עריבה) ליד הבאר.
חידושים:
– אם האבוס בולט לרשות הרבים, והוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה, הוא נעשה רשות היחיד בפני עצמו — לא ימלא ויתן לפניהו. הטעם: שמא יתקלקל האבוס — חוששים שהאבוס יישבר, ואז המים יעברו מהדלי לאבוס, מהאבוס לקרקע רשות הרבים — הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.
—
הלכה — הזורק מרשות הרבים לבין הפסים: חייב
הרמב״ם: “הזורק מרשות הרבים לבין הפסים — חייב.”
חידושים:
1. זה שונה ממבוי עם קורה, שם פטור כי זה רק היכר. בפסי ביראות חייב — כי זה ממש כמו לחי, מחיצה. אפילו עם פרצות גדולות (פרוץ מרובה על העומד), זה מדאורייתא רשות היחיד.
2. חידוש גדול: הדין שפרוץ מרובה על העומד מבטל מחיצות הוא רק מדרבנן. מדאורייתא זה מספיק רשות היחיד. הרבנן בדרך כלל לא התירו פרוץ מרובה על העומד, אבל בפסי ביראות כן מתירים — כי זה לצורך.
3. אפילו אין כאן באר, אפילו בבקעה — אפילו בבקעה בלי באר, הפסים עושים רשות היחיד, וחייב על זריקה פנימה. זה מוכיח שלא הבאר עושה את רשות היחיד, אלא הפסים עצמם.
4. אפילו רבים בוקעין ועוברין בהן — רבים שעוברים דרכם לא מבטלים את המחיצות.
—
הלכה — חצר שראשו אחד נכנס לבין הפסים
פשט: חצר שצד אחד שלה נכנס לפסי ביראות — מותר לטלטל מהחצר לבין הפסים ולהיפך (רשות היחיד ליד רשות היחיד).
חידושים:
– אבל שתי חצרות שפתוחות שתיהן לפסי ביראות — אסורין זה לזה בלא עירוב. כי פסי ביראות מחברים אותן, כמו שתי חצרות שיש להן קשר, הן צריכות עירוב.
—
הלכה — יבשו המים בשבת / באו להם מים בשבת
הרמב״ם: “יבשו המים בשבת — אסור לטלטל בין הפסים, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכה אלא משום המים. באו להם מים בשבת — מותר לטלטל ביניהם.”
חידושים:
– כאשר המים מתייבשים בשבת, נופל ההיתר — כי כל הקולא של פסי ביראות היא רק משום המים.
– כאשר מים מגיעים בשבת — מותר, כי כל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה. החידוש: לא אומרים שמכיוון שהמחיצה “נעשית בשבת” (על ידי הגעת המים) היא פסולה — אלא שמה מחיצה. זה אומר שמחיצות שכבר קיימות נעשות *מוכשרות* על ידי המים, וזה תקף אפילו בשבת עצמה.
– חילוק: לגבי שביתה (כמה אנשים נמצאים במקום) סופרים מערב שבת, אבל לגבי מחיצה אפילו בשבת עצמה תקף.
—
הלכה — מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת
הרמב״ם: מבוי שהקורה או הלחי שלו הוסרו בשבת — אסור לטלטל בו.
פשט: לא מסתכלים רק על המצב כשהשבת התחילה; מסתכלים כל הזמן. אם הקורה/לחי נעלמו בשבת, המבוי נאסר.
חידוש: זה עומד בניגוד לדינים אחרים שבהם מסתכלים רק על המצב מערב שבת. כאן במחיצות/תיקוני מבוי מסתכלים על המצב האקטואלי בעת מעשה.
—
הלכה — אכסדרה בבקעה: פי תקרה יורד וסותם
הרמב״ם: “אכסדרה בבקעה — מותר לטלטל בכולה, אף על פי שאין לה שלוש מחיצות ותקרה [שלימה], כי אנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם.”
פשט: אכסדרה (מקום עם גג) בבקעה (כרמלית) — אפילו עם רק שלושה קירות — מותר לטלטל, כי רואים כאילו קצה התקרה יורד וסוגר את הצד הרביעי.
חידושים:
– הגהות מיימוניות: רואים אותה כרשות היחיד לענין טלטול בתוכה, אבל לענין זורק מרשות הרבים לתוכה פטור (לא חייב), כי זה כזורק למבוי סתום שיש לו קורה — שהוא רק משום היכר.
– פי תקרה יורד וסותם הוא דין מחיצה אמיתי — זה יכול אפילו להכשיר סוכה. זה לא רק היכר. אבל לענין חיוב של זורק מרשות הרבים, מתייחסים אליו ככרמלית — כדי שלא יבואו לטעות.
—
הלכה — בית וחצר שנפרץ בקרן זוית
הרמב״ם: “בית וחצר שנפרץ בקרן זוית שלו בעשר אמות — אסור לטלטל בו. אבל אם יש קורה מלמעלה לאורך הפרצה — רואין אותה שיורדת וסותמת.”
פשט: פרצה בפינת בית/חצר, אפילו רק עשר אמות (שבדרך כלל עדיין כפתח), אסור — כי בקרן זוית אין תפקיד של פתח. אבל קורה מלמעלה יכולה לעשות פי תקרה יורד וסותם.
חידושים:
– חילוק בין קורה כמחיצה לקורה כהיכר: כאן בקרן זוית זו לא קורה של מבוי (שהיא רק היכר), אלא שימוש מיוחד של פי תקרה יורד וסותם. אותה קורה יכולה לפעמים לתפקד כהיכר (במבוי) ולפעמים כמחיצה אמיתית (בפי תקרה יורד וסותם).
– חתיכת גג קטנה מספיקה: פי תקרה יורד וסותם עובד אפילו מחתיכת גג/קורה קטנה — לא צריך להיות גג מלא.
—
הלכה — שיעור אצבע, טפח, ואמה
הרמב״ם: **”והאצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד. והטפח ארבע אצבעות. וה
אמה… בת ששה טפחים.” יש שני סוגי אמות: אמות דחוקות (דחוסות) ואמות שוחקות (רחבות). “זה וזה להחמיר.”**
פשט: אצבע היא רוחב האגודל (אגודל). טפח הוא 4 אצבעות. אמה היא 6 טפחים. משתמשים בשוחקות או דחוקות — תלוי איזה מחמיר יותר.
חידושים:
– “זה וזה להחמיר” — דוגמאות מעשיות: אורך מבוי (מינימום 4 אמות) — משתמשים בשוחקות (אמות גדולות), כי צריך שיהיה גדול מספיק. גובה מבוי (מקסימום 10 אמות) — משתמשים בדחוקות (אמות קטנות יותר), כי רוצים להחמיר שלא יהיה גבוה מדי. רוחב הפרצה (מקסימום 10 אמות) — גם דחוקות, לחומרא.
– סוכה: אותו כלל — אם מודדים האם סוכה גדולה מדי, משתמשים בשיעורים קטנים יותר; אם קטנה מדי, משתמשים בשיעורים גדולים יותר.
– הרמב״ם אומר כל דבר רק פעם אחת — הוא חיפש כאן מקום מתאים להכניס את השיעור של אצבע/טפח/אמה.
—
סיום פרק י״ז
הפרק מסתיים עם השיעורים של אצבע/טפח/אמה — פרק חשוב ועשיר מאוד שעוסק בכל הלכות תיקוני מבואות, פסי ביראות, פי תקרה יורד וסותם, והיסודות של לחי, קורה, צורת הפתח, ודלתות.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק י״ז — מבוי, מחיצות, והתיקונים דרבנן
הקדמה לפרק
דובר 1: אנו לומדים רמב״ם, הלכות שבת, פרק י״ז, שנמצא בתוך הלכות עירובין.
בואו נאמר בבירור, כי קודם צריך לומר תודה לנדבנים. תודה לנדבנים שתומכים בשיעור שלנו, ושיהיה להם הרבה הצלחה וברכה מהתורה שתחול על כל אחד שתומך, ושרוצה לתמוך, ושמאזין, וכן הלאה.
מבנה מסכת עירובין לעומת מבנה הרמב״ם
שני נושאים במסכת עירובין
דובר 1: כן, אז כן. נו, אומר הלכות עירובין. אז, אנחנו התחלנו לדבר על זה קודם לפני השיעור, שבסדר מועד במשניות ובגמרא יש שתי מסכתות, מסכת שבת ועירובין, שמסכת שבת מדברת על הלכות שבת, ומסכת עירובין מדברת על הלכות עירובין. ובמסכת עירובין מדובר באמת על שני דברים שבשפה שלנו קוראים להם עירובין, אבל במסכת עירובין יש אכן את שניהם, אבל אחד הוא בעצם תיקוני מבואות אפשר לומר, או תיקוני מחיצות ופנים שהחכמים אמרו, או כך הלאה, שצריך לתקן, צריך להוסיף משהו היכר, צורת הפתח, מבוי, שאנו הולכים ללמוד עכשיו בפרק זה. והשני הוא הנושא של עירוב חצרות, עירוב תחומין. עירוב חצרות ועירוב תחומין, לא עירוב תבשילין. כן, הרמב״ם אומר כן עירוב תבשילין בהלכות עירובין, אני מתכוון שלא. עירוב תבשילין הוא בהלכות יום טוב. כן.
אממ, אלו שני נושאים שהם הלכות עירובין. הלכות הוצאה, כלומר רוב ההלכות שלמדנו עד עכשיו, שנקראות הוצאה, השיעורים של הוצאה שאנו הולכים עוד ללמוד, עקירה והנחה, כל הכללים האלה, עומדים כן במסכת שבת, המלאכה של הוצאה. אבל כל הדברים שקשורים למציאות הפיזית של הוצאה, כלומר רשות, או… לא, יש בהלכות שבת, כל הדברים שלמדנו על זריקה מרשות, למשל, עומד בפרק הזורק, והזורק יש בו הרבה, כי זה הלכות הוצאה. אבל לא איך עושים מבוי, איך עושים מבוי עומד במסכת עירובין. אבל העצם למשל ארבע רשויות לשבת לא עומד… זה היה מבואר במסכת שבת מהן ארבע הרשויות, כל הדברים האלה.
דובר 2: נכון, נכון, נכון. אני מתכוון כזה יחיד. כן, אבל הם ראו.
חלוקת הרמב״ם
דובר 1: נכון. אז עכשיו, הרמב״ם חילק אחרת. זה מה שאני רוצה כאן רק להבהיר. הרמב״ם חילק הכל, מצד… כל הלכות מחיצות שאני קורא עכשיו, או בואו נקרא לזה הלכות תיקוני חצרות, מבואות, שמתקנים עם… צריך לדעת ההלכה או מה צריך לעשות כדי לתקן את עצם החצר או את עצם הרשות, הוא הכניס גם בהלכות שבת. מצד שני, בהלכות עירוב נשארו רק כל הנושאים של… איך קוראים לזה? הרשות, שיתופין, גם תחום שבת וכו׳.
משמעות המילה “עירוב”
דובר 1: זה דבר מעניין. הייתי אולי אומר כך, לפי מה שאתה אמרת, המילה עירוב היא דבר מעניין, כי המילה עירוב אין לה קשר למשל להניח לחי וקורה. אנו קוראים לזה “לעשות עירוב”, אבל זה שם מושאל. העירוב מתכוון תמיד כשמשתמשים בפת לעשות משהו הצהרה. או משתמשים בפת או בתבשיל לעירוב תבשילין ואומרים שבזה התחילו לבשל ביום טוב. או משתמשים בפת ואומרים שבזה כל האנשים שותפים כי כולם יכולים לאכול מזה. זה מתכוון העירוב האמיתי. וזה השם המושאל ששני הדברים… אבל מה אז, בגמרא הגמרא לא הקפידה על זה, והכניסו שונים… כי להתיר מבוי על ידי הנחת לחי וקורה אין לזה קשר למילה… זה הרבה יותר פרקטי, זה לא כזו הפשטה כמו לחם. לחם נאמר, זה אכן בתים חיצוניים, אבל אנו גרים כולנו אצל הלחם, או כאן אני מחלק פת לעירוב תחומין.
לחי וקורה — היכר או מחיצה?
דובר 1: המבוי, אפשר אולי לומר כך, זה היכר. אפשר אולי כן לומר כך. אה, יודע מה? אנחנו יכולים לקשר עם זה. שאלנו שאלה, מה קורה כשמניחים משהו קורה קטנה שזה לא ברור, לא כל אחד שם לב שיש כאן קורה? האם אדם אחר רואה שזה עוד רחוב. אנשים לא מסתכלים, “אה, ליד הבית יש משהו חתיכת עץ.” היה לנו שיחה כזו על זה, האם הפשט הוא שכאשר מניחים את המקלות, זה עושה צורת הפתח, אנו רואים כך, כמו שיש דין כזה שזה נקרא קיר, כך יש דין כזה שעד שלושה טפחים נקרא לבוד, או שפתח קריאה יורה דסותם וכדומה, או לא, שזה הכר, אנשים יכולים לראות את הקורה, ממילא זה נראה, זה אכן… במבוי מדברים שעם קורה מותר רק מקום שכבר לא רשות הרבים בכל מקרה, זה כבר כרמלית או רשות היחיד, אבל כאן יש גזירה מניחים קורה. אני רוצה לחזור, אז אני אומר, אם זה הכר זה דומה מאוד ל… זה גם כבר הפשטה כזו, דעת על הפתח, או הקורה עושה את זה, בזה עושה את זה הבית, בזה עושה את זה ההתחלה של הכניסה לבתים.
הקשר בין מסכת עירובין לשני הנושאים
דובר 2: אני מבין. לא, אפשר לומר אפילו פשוט, אתה רוצה לענות למסכת עירובין למה זה מעורב? כן, הרמב״ם לכאורה יותר לוגי מסודר. יכול להיות. בואו נאמר כך, מה שאנו קוראים עירוב בדרך כלל זה אפילו לא העירוב של מסכת עירובין שלנו, כי העירוב שלנו לא עושים בדרך כלל ממבוי, אנו מדברים סתם לעשות צורת הפתח, בעצם זה בנוי מחיצה, בואו נאמר מחיצה חלשה שהיא צורת הפתח, שלפי פוסקים מסוימים זה עוזר. אוקיי.
דובר 1: אבל העיקר מסכת עירובין הוא בעצם הדרבנן. אתה יכול לומר כך, מסכת שבת היא הדאורייתא של הוצאה, אמנם עומד גם כרמלית ודרבנן, אבל כל המושג דרבנן שמבוי שבעצם מדאורייתא הוא רשות היחיד צריך גם מדרבנן תיקונים, אתה יכול לומר מדרבנן צריך שני תיקונים, צריך גם לחי וקורה וכדומה וגם פת. מבוי רגיל צריך את שני הדברים, כי זה גם מקום שיש לו רק שלוש מחיצות, וגם מקום שגרים בו כמה אנשים. אז כנראה זה הקשר של מסכת עירובין, יותר הדבר המעשי, אבל הרמב״ם הולך יותר עם הדבר התיאורטי, והרמב״ם מכניס כאן, כמו שלמדנו אתמול, כל דברי סופרים, כל דרבנן של הוצאה, אם יש עוד דרבנן של הוצאה שצריך לעשות מבוי, תיקון וכדומה. נפלא.
תוכן פרק י״ז — תיקוני מבואות ומחיצות
הקדמה לפרקים הקודמים
דובר 1: אוקיי. בואו נחזור לענין, בפרקים הקודמים כשכבר למדנו הלכות שבת והוא מנה את הל״ט מלאכות, אבל ספציפית ביציאת השבת, כלומר באיסור של מוציא, הפרקים הקודמים מנו את עצם הענין של מוציא מרשות לרשות והוא מתחייב. בפרק הקודם הוא הסביר את ארבע הרשויות, מה עושה דבר לרשות היחיד, מה עושה דבר לרשות הרבים, מה קורה בשדות שונים כאשר… האחרון היה יותר מה עושה דברים לכרמלית ומקום פטור, ואיך מתקנים שדבר לא יהיה רשות הרבים וכדומה.
דובר 2: ממש, בערך. הקודמים, בואו נאמר כך, השני, הפרק הקודם היה, כן, אני מתכוון הנושא של הל״ו של דירה, אבל המחצית השנייה שלו היה יותר הנושא שאתה אומר, מחיצות, איך עושים מחיצות, מה נקרא מחיצה. מקום שגדול מדי נהיה רשות היחיד, איך עושים אותו בחזרה לרשות היחיד.
נושא פרק י״ז — מקומות שמעיקר הדין רשות היחיד
דובר 1: אוקיי, בפרק זה נלמד כך, מקומות שמעיקר הדין הם רשות היחיד, שהפרק הולך למנות, ומתחילים עם מבוי, שהעולם אומר מבוי, ושוחחנו שצריך לומר מבוי. מבוי הוא בעצם רשות היחיד, כי זה מקום שמיועד לציבור אנשים לגור, וזה מקום סגור משלושה צדדים שיש סביב בתים. אבל מה אז, מאחר והוא פתוח לרשות הרבים, גזרו החכמים שצריך עוד משהו תיקון. לא מספיק שזה רשות היחיד כי יש לו כל הדינים של רשות היחיד, אלא צריך עוד להיות בהירות כזו לאנשים שכאן נגמרת רשות הרבים, כאן מתחילה רשות היחיד.
ואותו דבר יהיה במקומות נוספים, כמו סביב בור, נלמד סביב באר, כדי שיוכלו להגיע, איך עושים מקום שנמצא בתוך רשות הרבים שיקבל דין רשות היחיד, וכן הלאה. סך הכל, כמה דברים שנלמד כאן איך חז״ל נותנים עצה איך יהיה ברור שזה רשות היחיד, אפילו אם זה נראה בדרכים שונות כמו רשות הרבים או כי זה פתוח לרשות הרבים.
דובר 2: הפסוקים ברות הם בעצם מבקעת לקולי. במבוי התחברה חומרא לכאורה, שצריך שם קולא מסוימת, שאפשר לעשות מחיצות חלשות מאוד. אני מתכוון במבוי יש גם שדות איך זה יכול לצאת אפילו קהילה, אבל כן. צריך לחשוב, הרמב״ם לא מבהיר את זה, מה הופך להיות השלישי של מבוי. כן, אחר כך הוא אומר משהו על זה, כן.
הלכה א — מבוי שיש לו שלוש כותלים
דובר 1: אז בואו נתחיל. כבר, אומר הרמב״ם כך, מבוי שיש לו שלוש כותלים, יש לו שלושה קירות. אז הדבר הראשון נותן הרמב״ם דוגמה של מבוי. איך קוראים היום, מבוי היה נקרא “דד אנד”, כן, רחוב שהוא “דד אנד”, שסגור בקצה. לכאורה, כמו שזה בנוי עם בתים. מדברים על מבוי שבנוי, והבתים עושים כמו קיר. זה מאוד שונה מרשות הרבים. זה לא כנראה גם לא… מה היה כאן הדין רשות הרבים? אפילו זה ט״ז אמה, כדי שלא יהיה דין רשות הרבים, ושייך לאנשים מאותם… לא מדברים בדיוק על הדבר שלאנשים יש זכות להיכנס. ברשות הרבים לא מדברים על זכות להיכנס, זו לא המילה.
דובר 2: יש ענין של שימוש. זה נכנס קצת, אפילו רואים כן אחר כך הלכות, אני מתכוון יותר בשיתופי מבואות, אבל זה יכול להיכנס הענין של… כי זה נראה כמו רשות הרבים.
דובר 1: בואו נראה, נראה כאן. בואו נאמר בבירור, הכלל העיקרי, אף על פי שיש יוצא מן הכלל קטן. הכלל העיקרי שנאמר פעם אחת לסיכום, אף על פי שבעצם זה פשוט בהלכות שבת, הלכות רשות היחיד רשות הרבים אין להן שום קשר להלכות חושן משפט למי זה שייך. יש להן קשר רק למחיצות.
הכלל: רשויות שבת אין להן קשר לבעלות
דובר 1: יש יוצא מן הכלל קטן. הדבר האחד שיש לו כן קשר לבעלות, אבל אולי לא ממש לבעלות, אלא יותר לשימוש, הוא הנושא של הלכות עירובין שאמרנו. זה, כשיש שני אנשים ששייך להם ביחד המבוי, אז הם צריכים לעשות פת וכדומה. שם נכנס מאוד ברור הנושא של מה שהיינו חושבים אולי לפי החומש לומר, זה שרשות של אחד מבטלת את רשות של השני. אתה לא יכול להיות רשות היחיד כי זה רשות היחיד שלי. אם זה או שלי או שלך, אבל שניהם לא רשות היחיד.
דובר 2: נכון, זה כבר הדינים הרבניים לכאורה. הרבנן של שיתוף מבואות, עירוב חצרות, לכאורה בפירוש מדובר על, כן, על הנושא של למי זה שייך או מי רשאי להשתמש בזה.
דובר 1: אז אני רוצה להבין
הלכות מבוי: מבוי סתום ומבוי מפולש
הקדמה: בעלות ושימוש בהלכות רשויות השבת
יש קשר רק למחיצות.
יש יוצאים מן הכלל קטנים. הדבר האחד שיש לו כן קשר לבעלות, אבל אולי לא ממש לבעלות, אלא יותר לשימוש, הוא הנושא של הלכות עירובין, שאמרנו שכאשר יש שני אנשים ששייך להם ביחד המבוי, אז הם צריכים לעשות פת וכו׳. שם נכנס מאוד ברור הנושא של מה שהיינו חושבים אולי לפי החכמים לומר, שרשות של אחד מבטלת את רשות של השני. כלומר, אתה לא יכול להשתמש ברשות היחיד שהוא יותר רשות היחיד, אם זה או שלי או שלך, עד שתעשה שיהיה של שניהם. זה כבר הדינים הרבניים לכאורה. הרבנן של שיתוף מבואות, עירובי חצרות, לכאורה בפירוש מדובר על, כן, על הנושא של למי זה שייך או מי רשאי להשתמש בזה.
חידוש: רשות הרבים — תנאי של “רבים בוקעין בו”
אני רוצה להבין, רחוב ראשי שעושים שם שוק, עושים שם מסחר, והוא רחב כך וכך אמות והכל, אבל הוא בנוי בדרך שיש בתים משלושה צדדים, הוא מתחיל עם דין רשות היחיד. זה דבר מעניין.
בואו לא ניכנס לרחובות של מסחר. מבוי הוא מקום שגרים בו, אנשים מסתובבים. מכניסים כל אחד למבוי, אין בעיה.
לא למדנו עדיין שיש חילוק כמה אנשים מסתובבים או אילו אנשים מסתובבים. למדנו כן קצת, ממש ברשות הרבים למדנו את זה. זה מה שאני אומר, זה קצת יוצא מן הכלל. למדנו בהלכות רשות הרבים, למדנו אחת מההלכות הבסיסיות של רשות הרבים, מה יהיה רשות הרבים להוציא כרמלית. מה ההבדל של כרמלית ורשות הרבים? ההבדל העיקרי הוא האם אנשים מסתובבים שם, נכון? חוץ מהכרמליות המיוחדות, כמו הפחות מארבעה טפחים וכדומה. אבל כרמלית רגילה היא סך הכל מקום ששייך לרבים, אתה יכול לשלם להיות שם, כל אחד יכול להיות שם, אף אחד לא מסתובב שם, כמו ים. אפילו אם לא, זה עדיין רשות הרבים. זה כרמלית.
אה, כרמלית אתה אומר, כן. כרמלית, אני אומר הרי. כרמלית, מה שאמרנו קודם דקה אחורה, אני רק מנסה לומר את הלימודים שיוצא פחות או יותר מההלכות. התוספות אומר קודם שאין קשר למי משתמש בזה או למי זה שייך בהלכות רשויות השבת, חוץ מהרבנים של עירוב, לא נכון לגבי רשות הרבים. כי רשות הרבים יש לה כן תנאי שהרבים צריכים לבקוע בו, הרבים צריכים להסתובב שם. למשל, בין העמודים ב… לא בין העמודים, אבל ה… אתה יודע את זה, הספסל שם שאני לא זוכר איך קראו לזה. כן, כן, ה… בין העמודים, שאומרים שזה לא מקום שהרבים מסתובבים, או לרשות הרבים וכדומה. הם לא רשות הרבים, אגב, אם זה שייך להם, זה אותן מחיצות, ומאחר והרבים לא מסתובבים שם, אז זה כרמלית. נכון.
אז במובן הזה יש כן דבר כזה. במבוי לא עומד זה. בטוח שהרבים רשאים ללכת, לא פשוט שיש שער ששומר לא מכניס. אבל העיקר, הרמב״ם עושה את זה העיקר כי זה סגור. הלשון של רמב״ם, שמקום עם שלוש מחיצות נקרא שאינה רשות הרבים מדאורייתא. כך הלשון, לא ברור. הוא מביא לו תערובת, הראשונים האחרים, שו״ת הרשב״א עומד על זה מה ההלכה. על כל פנים, בואו נלמד.
הגדרות: מבוי סתום ומבוי מפולש
אבל העובדה של מבוי מאוד ברורה מה זה, כמו שאתה אומר, בעצם קול דה סאק, מקום סגור משלושה צדדים שסגור, ונכנסים בצד אחד. יש כאן שני סוגי מבואות, נכון? זה נקרא מבוי סתום. נכון? כן.
אחר כך יש עוד סוג מבוי. אוקיי, זה נקרא מבוי סתום, וההלכות יהיו שונות. ומבוי שיש לו רק שני קירות, סאק ואק, זה לא קול דה סאק, אלא זה רגיל, בואו נאמר רחוב בוויליאמסבורג, שמוקף משני צדדים מחיצות, בתים סביב או קירות סביב, אבל זה פתוח. זה פתוח משני הצדדים. והם נכנסים בזו ויוצאים בזו, איך שזה לא קצה כאן, זה פתוח, אפשר לחתוך את זה. היא נקראת מבוי מפולש. מפולש מתכוון תמיד משהו שפתוח, כן, נעשה חור בדבר, ואם זה הולך לשני הצדדים נקרא מפולש, הפוך מסתום. מפולש מתכוון אולי זו הלשון, אפשר לעבור דרכו, בקיצור, זה מה שזה מתכוון.
מבוי סתום ומבוי מפולש
אז מבוי סתום נראה יותר כרשות היחיד, ומבוי מפולש, אני יכול להבין את זה, זה יותר מוקף. יש הלכות אחרות, מבוי סתום קל יותר להכשיר, ומבוי מפולש קשה יותר. כלומר, צריך להוסיף כאן שחכמים הוסיפו כאן, שאף על פי שכיון שזה ארבע אמות זה כבר מספיק, זה לא רשות הרבים, מדאורייתא זה כבר לא רשות הרבים, אבל הואיל והוא פתוח לרשות הרבים, אנשים הולכים להיכנס לשם, זה ליד רשות הרבים, צריך לשים היכר שכאן התחיל רשות היחיד.
הלכה א: כיצד מתירין מבוי הסתום
אז מה ההיתר? אז מבוי סתום צריך היכר חלש יותר, ומבוי מפולש צריך היכר חזק יותר.
אומר הרמב״ם כאן, כיצד מתירין מבוי הסתום? עושה לו ברוח הרביעית לחי אחד, בצד הרביעי, הצד האחד שעדיין פתוח, עושים לחי, קרש, עומד. או עושה לו קורה, או שמים קורה, קורה שוכבת למעלה מהכניסה, ודיו, וזה מספיק.
פשט: חשוב כאילו סתום רוח רביעית
אז הרמב״ם מסביר מה עוזר הלחי או הקורה? כלומר, חשוב עושה קורה או עושה לחי כאילו סתום רוח רביעית, ורואים את הלחי או הקורה כאילו זה קיר, כאילו הצד הרביעי נסגר עם קיר חדש, ממילא ויהיה רשות היחיד, הלשון ויהיה רשות היחיד פירושה שזה נעשה רשות היחיד, זה נעשה רשות היחיד ברורה. לפיכך די לו בלחי או קורה, ומשום שמטלטלים, אפשר לטלטל בכל המבוי.
חידוש: שלש מחיצות מדאורייתא, רוח רביעית מדרבנן
אז הרמב״ם מסביר, שהדין תורה, זו הלשון, שהדין תורה בשלש מחיצות בלבד מטלטלין, ומדרבנן היא רוח רביעית, הצד הרביעי הוא מדרבנן. והואיל והיא מדרבנן, חכמים לא החמירו שצריך קיר שלם, לפיכך די לו בלחי או בקורה. זה מבוי הסתום.
הלכה ב: כיצד מתירין מבוי המפולש
וכיצד מתירין מבוי המפולש? צריך יותר מזה. אז מצד אחד צריך שיהיה עושה לו צורת הפתח מכאן, מצד אחד צריך שיהיה יותר מאשר לחי או קורה, צריך שיהיה שניהם כך שזה יהפוך לצורת הפתח. וברגע שעכשיו עם הנחת צורת הפתח כבר נעשה כמו מבוי סתום, צד אחד כבר סגור. והקיר הרביעי, עכשיו יש רק את הקיר הרביעי שצריך לתקן, אז זה כבר דין כמו מבוי סתום, והקיר הרביעי מספיק לחי או קורה במקום.
הלכה ג: מבוי עקום — כעין מפולש
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כאשר המבוי לא סתום אבל הוא גם לא מפולש? כי מפולש בדרך כלל פירושו שאפשר לעבור ישר, בשקט, דרך ישרה. אבל מה קורה אם זה מסתובב? זה לא cul-de-sac, אבל זה מקום מעוקל שאתה לא יכול לעבור בבירור. למשל כאשר אדם מסתכל בכניסה למבוי הוא רואה קיר. אבל כשהוא הולך הלאה הוא רואה שזה לא ממש קיר כי זה כן פתוח.
קיימא לן שהדין מזה הוא כעין מפולש. לא אומרים שמכיון שכשמסתכלים פנימה רואים קיר בפינה, נאמר “אה, זה גם קיר”. זה לא קיר, כי למעשה זה מפולש, ומסתכלים על המציאות שאנשים יכולים לעבור. טוב מאוד.
הלכה ד: מבוי עם מדרון — מובדל מרשות הרבים
אוקיי, עוד עצות מתי לא צריך לחי או קורה נוספים, כי ברור שהמקום הוא מקום מופרד.
אז מבוי שהוא גבוה מתוכו, מבפנים זה מקום ישר, אבל במדרון לרשות הרבים, יש גבעה שצריך לעלות עליה, שצריך לעבור מהמבוי לרשות הרבים. רשות הרבים נמוכה יותר. או להיפך, אם המבוי שוה לרשות הרבים, אבל מיד אחרי שנכנסים, אחרי הכניסה, צריך עוד לרדת כדי להיות במבוי, צריך עוד לרדת. בדיוק הרבה פיתוחים הם בערך כך, עולים במדרגות להיכנס לפיתוח, או יורדים במדרגות להיכנס לפיתוח, וזה מפריד את זה. כבר נמצאים בפיתוח ש… לא, אני אומר שזה מאוד פשוט, זה בדיוק בשבילנו משהו שכולנו מבינים, שאם זה משהו שעולים או יורדים, רואים את זה כמקום מופרד. אם זה מתחיל ברמת הרחוב, לא תופסים, “אה, כאן אבל נכנסת. כאן היית בשדרה שהיא רשות הרבים, וכאן, אה, הרחוב כבר רשות היחיד כי יש שלושה צדדים.” אבל אם יש כזו גבעה, “אין צריך לא לחי ולא קורה, שהרי מובדל הוא מרשות הרבים.” זה מובדל, זה כבר מובדל.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: שיעור המדרון
זה לא נאמר כאן, לפחות אני לא רואה אחרת, הכללים הברורים כמה גדול המדרון צריך להיות. אתה רואה שיש אולי קצת גבעה, האם יש שיעור מסוים. הראב״ד אומר כן שלגבעה יש שיעור מסוים, שצריך להיות גבוה עשרה, מחיצה ממש. כמו שלמדו קודם שתל המתלקט עשרה מתוך ארבע, לא ארבע. הראב״ד אומר שזו לא גבעה, זה אולי קצת הר עם כלל ברור שזה עושה את זה למחיצה. הוא אומר שצריך להיות מתלקט עשרה מתוך ארבע, שפירושו שב… במשך ארבע אמות צריך להיות עשרה טפחים למעלה. וזה הר יותר תלול שרואים. אבל הרמב״ם לא הביא שום…
כלומר, זה תלול, אבל הם למדו קודם שזה שיעור שחכמים אומרים שזה נקרא מחיצה, ולא שאומרים שסתם קצת עלייה. אז הרמב״ם לא נראה כך, הרמב״ם נראה שזה כמו היכר, אז לא חייב להיות כל כך ממש, כל כך תלול, כל כך גבוה. הראב״ד לומד שזו פשוט מחיצה, זה בעצם צד מהמחיצה.
נפקא מינה: מדרון בתוך המבוי
אבל יצא קצת יותר חילוק בין הרמב״ם והראב״ד, כי הרמב״ם, בואו נשאל, כי המקרה של המדרון הוא בתוך המבוי, האם מותר לטלטל בתחילת המבוי על המדרון ומתחילת המבוי? לפי הרמב״ם יהיה מותר, כי ברור שכאן מתחיל אולי דבר חדש. אם זו מחיצה, מותר לטלטל רק משם והלאה.
צריך לבדוק אחר כך לגבי במחיצה, נכון? מה הדין של במחיצה? במחיצה, כמו הכותל עצמו, כותל הבית, מה הדין? זה עדיין חלק מרשות היחיד. נכון, עובי הכותל שהוא רשות היחיד. יש לזה ממש חשיבות בפני עצמו. מתחת ללחי וקורה זה יותר מאוחר, נראה את ההלכה. אבל מהראב״ד הוא אמר בבירור שכאשר המדרון הוא מבפנים, לא מבחוץ.
צריך לדעת עד כמה בפנים, אם עדיין יש תפקיד, שזה ממש עמוק במבוי, כנראה צריך לעזור. צריך להיות משהו שזה מפריד את המבוי מרשות הרבים.
הסברה שלי היא שהמבוי נמוך יותר מרשות הרבים, אז איך מגיעים עם מדרגות, או עם רמפה, אני לא יודע.
מבוי שצד אחד כולו לים או לאשפה של רבים, ומבוי מפולש לרחבה
מבוי שצד אחד כולו לים וצד אחד כולו לאשפה של רבים
דובר 1: צריך לדעת עד כמה בפנים, אם עדיין יש תפקיד שזה ממש עמוק במבוי, כנראה צריך לעזור. צריך שיהיה משהו שזה מפריד את המבוי מרשות הרבים. הסברה שלי היא שהמבוי נמוך יותר מרשות הרבים, אז עד שמגיעים עם מדרגות או עם רמפה.
הרמב״ם אבל מחמיר שהשיעור הוא סתם יותר כמו שזה עין שיעור לכאורה. כן, אבל הוא אומר מבדיל, גם המילה הוא כותב מבדיל. הוא אומר מבדיל, הוא אומר שיש אולי קיר. נראה מהרמב״ם שזה יותר עניין של היכר, דומה ללחי וקורה.
דיגרסיה: לחי וקורה כאלמנטים ארכיטקטוניים
כנראה, שאלת אותי קודם מה עוזר הלחי והקורה, כנראה פעם, אולי גם היום, היה נורמלי, אתה שואל אדריכל למשל, דיברתי עם אדריכל לגבי החדרים, רוצים לעשות שני שטחים שיראו שזה שונה, יש עצות, כמו סימון, שמים צבע אחר, או שמים איזה חתיכת עיצוב קטנה, לא ממש יפה, כמו צורת הפתח, יש אנשים שיש להם בסלון צורת הפתח, ראית פעם? זה לגמרי חדר האוכל, הסלון, אתה שואל אותו, אתה משחק משחק? לא, זה ממש גורם להרגיש שכאן יש חלק של חדר.
אז לכאורה הלחי והקורה, זה האדריכל בזמנו היה עושה סתם כך, ושני אנשים לא רוצים לגור אחד ליד השני, אני יודע, הם שמו את הדבר. אז המדרון הוא גם מהסוג הזה שהרמב״ם אוהב. כנראה. טוב מאוד.
אוקיי, אז בשבילנו לחי וקורה זה חידוש ממסכת עירובין, כנראה זה חידוש מהאדריכל, לא ממסכת עירובין. מסכת עירובין משתמשת בזה.
דוגמאות של מבואות שלא צריכים לחי וקורה
הם מביאים עוד דוגמה של מבואות שלא צריך להוסיף לחי וקורה, כי כבר בטבע יש לזה כבר דברים שמפרידים את זה מרשות הרבים.
הוא אומר שמבוי שצד אחד כולו לים, צד אחד, הצד האחר של המבוי הוא ים, וצד אחד כולו לאשפה של רבים, הצד האחר נושא את האשפה של האזור, שכולם נושאים את האשפה.
דובר 2: אבל צריך כלישנא הרבים, נכון? זה רבים, כן.
דובר 1: אז אינו צריך כלום, לא צריך יותר כלום, כי שני המקומות, סתם, לכאורה פירושו, סביב זה רשות הרבים, כי זה פתוח לרשות הרבים. כאן הוא עושה איך האשפה עומדת ממש, מפריעה לעבור, וכן הלאה, איך האדם יהיה תקוע. הוא לא מדבר על זה, הוא מדבר כשהמקום לא רשות הרבים. יכול להיות שהאשפה גם מופרדת מהדלת של המבוי הביטול. לא מדברים על זה כשזה תקוע. הוא רוצה כאן לומר דבר אחר. לא יכול להיות שהאדם יהיה תקוע איפשהו שהם נכנסים ויוצאים.
דובר 2: אתה באמת לא מתכוון.
דובר 1: לא, אני אומר, האשפה לא מונחת על הדלת, אלא לא שם שמניחים את האשפה. אבל בין רשות הרבים הגדולה והמקום, יש פס אשפה של רבים. עדיין יש מספיק מקום פתוח לעבור. אבל האשפה מפרידה את זה. אוקיי. אני אומר כבר, באמצע רשות הרבים הגדולה לא היו שמים שום אשפה. מונחת שם אשפה כי כאן כבר נגמרה רשות הרבים, וכאן הולכים כבר למקום המבוי.
אז כאן אדם היה יכול לחשוב שאולי שני הדברים לא מספיקים, עדיין צריך להיות איזו גזירה, צריך לשים שם לחי וקורה, כי אולי משהו קרה. אומר הוא לא, אשפה של רבים אין עושין לספנות. אם מישהו שם סתם שם כמה שקיות בכניסה, זה לא נקרא מחיצה, כי מחר מישהו ייקח אותם. אשפה של רבים זה מקום שעומד שם שלט, שלא לזרוק חס ושלום שום אשפה או שמות, אז כולם יודעים שזה המקום שמניחים שם, ושם ישימו לשנים רבות. אוקיי.
ואותו דבר, הים. כשיש שם איזה שלולית קטנה, לא אפשר לסמוך על זה, כי בחורף יש שלולית. כך למדנו קודם שבחורף הכל רטוב. אבל אם זה ממש ים, לא חוששים שהים “שמא יעלה ים סרטון”, שאני יודע, יבוא צונאמי והים יתייבש. זה מספיק טוב.
מבוי מפולש לרחבה של רבים
דובר 2: הרחבה של רבים היא רשות הרבים? האם זו רשות הרבים? אני לא יודע, בואו נראה. לכאורה לא. מה זו רחבה? זה משהו שרק לוקף לדירה.
דובר 1: רחבות קודמות שראינו היו משהו שרק לוקף לדירה. כך אנחנו זוכרים מפרקים קודמים.
בואו נלמד. רחבה של חצרות, יסוד הבית הסמוך אינו תל תלם. אהה. פרק קודם אבל רק עמד שיש לזה רשות לוקף לדירה.
בואו נלמד.
דובר 2: אם יש… מה? אני כאן. כן, אוקיי. כן כן, אני כאן.
הלכה ט: מבוי מפולש לאמצע רחבה של רבים
דובר 1: מבוי מפולש שהיה כולו לאמצע רחבה של רבים. קודם למדנו כשזה מפולש לגמרי לרשות הרבים. עכשיו נלמד מה קורה כשזה מפולש, זה פתוח, אבל זה לא פתוח לרשות הרבים, זה פתוח למשהו שיש לו דין כמו רשות היחיד, נקרא רחבה של רבים, רחוב שאנשים יכולים להסתובב, אבל זה מוקף במחיצות וכו׳.
אז כך, מבוי מפולש שהיה כולו לאמצע רחבה של רבים, זה נגמר, המבוי מוביל לתוך אמצע רחבה של רבים, רחוב שאנשים יכולים ללכת. אז כך, אם לא היה מכוון כנגד צד הרחבה, אם המבוי לא נגמר מול הדלת שהרחבה מובילה החוצה לרשות הרבים – כי הצד האחר של הרחבה פתוח לרשות הרבים, יש לזה דלת, כולי עלמא, לא דלת. אז אם המבוי נגמר בדיוק מול הדלת, זה נראה כאילו המבוי מוביל לרשות הרבים, צריך רק לעבור דרך הרחבה, אבל זה מול. אז הרי זה כסתום. אה, להיפך, אם זה לא, זה נחשב…
שוב, אני אומר את זה קודם בערב נלמד את הרמב״ם. אם זה פתוח, זה בדיוק מול הדלת, צריך עוד לעבור דרך הרחבה, אבל מיד אחר כך זו רשות הרבים, זה אומר כאילו אתה פתוח לרשות הרבים. אבל אם לא, אפילו הרחבה טכנית שונה מהמבוי, מובילה לרשות הרבים, אבל זה נקרא כאילו סתום, שזה לא פתוח, לא אפשר משם ללכת לרשות הרבים.
אומר הרמב״ם, “אם לא יהיו מכוונים כנגד פתח הרחבה, הרי זה כסתום, ורואה אני את המבוי כאילו יש לו דין כמו מבוי סתום, ואינו צריך מצד הרחבה כלום” – לא צריך לשים שם כלום, כי זה לא פתוח לרשות הרבים, וגם לא לחלק מהרחבה שמוביל לרשות הרבים.
“אבל אם היו כולו לצדדי הרחבה” – אבל אם המבוי נגמר בצדדים של הרחבה, זה כבר עומד מול רשות הרבים… לא, לא, הוא מתכוון להיפך. אם זה בצד, באמצע, אבל לא בדיוק מול, עומדים כאן כאילו קירות הרחבה משני הצדדים, שזה מפריד בין המבוי והרחבה. אבל אם זה סתם בצד, כאילו הרחבה היא פשוט המשך של הקיר של המבוי, אז זה יותר חיבור אחד. ממילא, אז אסור. מה פירוש אסור? שצריך לעשות שם לחי וקורה, או צורת הפתח, וצריך לראות את זה כאילו זה פתוח לרשות הרבים, כמו מבוי מפולש.
דיון: למה “צדדי הרחבה” יותר מחובר לרשות הרבים?
דובר 2: אז שוב, מה הבעיה עם “צדדי הרחבה”? למה זה יותר מחובר לרשות הרבים? כי אין שם קירות?
דובר 1: למדנו הרבה פעמים שקירות משני הצדדים נראה כאילו זה חדר נוסף, שטח נוסף. אם יש לך מקום שבצד ימין יש קיר, בצד שמאל יש קיר, אפילו אותו קיר הוא מבחוץ, נכון? זה נעשה רחב יותר, רואים שאתה נכנס לשטח חדש. כאן, אולי לרחבה יש בדיוק אותו רוחב כמו המבוי, או אולי זה רחב יותר רק בצד אחד, אבל כאן נגמרת הרחבה, המבוי, אין שום הבדל, אתה ממשיך, אתה ממשיך פשוט הלאה כאילו כמו המבוי, ופתאום משתנה השם וזה נקרא רחבה. אה, רואים את זה כאילו כל הדבר נפתח לרשות הרבים.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אז הרחבה, אף אחד לא אומר שצריך להכניס לרחבה, לא אפשר לשים שם שום עירוב, כן? ושם באמת גם אסור לטלטל, כי זה פתוח לרשות הרבים. מה שההלכה שם, צריך ללמוד, צריך לדעת מה ההלכה עם טילטול ברחבה, כי ברחבה חז״ל לא גזרו, כמו במבוי. אבל אם היציאה מהמבוי מובילה ישר לרשות הרבים, או מה שהמלבוש יום טוב אמר לגבי הקירות, רואים את זה כאילו המבוי פתוח לרשות הרבים. הנקודה שעומדת כאן היא שזה נקרא מבוי מפולש, צריך להיות היתר משני הצדדים, לא רק מצד אחד כמו מבוי סתום, צריך להיות כמו מבוי מפולש.
רחבה של יחיד — חומרא
כל הדברים האלה הם כשמדברים על רחבה של רבים, אבל כפי שראינו של יחיד, אם בסוף המבוי יש רחבה של יחיד, אפילו למטה אסור, אז אפילו אם זה פתוח לתוך השטח של הרחבה של היחיד זה גם אסור. למה? למה זה חמור יותר? כי **פעמים בונה מצד אחד ונמצא כולו לצדה של רחבה.** כי כשזה אדם אחד יכול האדם לשנות ולבנות, אנחנו חוששים שהוא ילך לבנות בית, הוא ילך לבנות משהו, ויצא שהקיר של המבוי מגיע עד רשות הרבים, והאדם לא יתפוס שזה טכנית מבוי מפולש לרשות הרבים.
זו גזירה, זה קטע מעניין של גזירה לגזירה. פעמים, זו גזירה, זה פעמים, זה הסדר איך בונים, אז צריכים להסתכל איך בונים, איפה שזה מקום שיש אנשים. יחידים, יחידים הם פחות יציבים מרבים. הם מוציאים את האשפה יום אחד, הם בונים דברים, זה לא יציב. יחיד יכול מחר… אבל רבים, זה תלוי ברבים, יש מניעות, הם לא ילכו לבנות כל כך מהר.
דיון: יחיד/רבים ≠ רשות היחיד/רשות הרבים
דובר 2: זה דבר מעניין, כי את הרחבה של רבים, אמרת שיש לה דין רשות היחיד, הכל הוא בעצם רחבה של רבים, כלומר אפילו רחבה של רבים. אבל רחבה של יחיד היא חמורה יותר. שם המבוי בסך הכל פתוח לרשות היחיד, לא לרשות הרבים בכלל, כאן אצל המבוי. אבל זה חמור, כי לא מסתכלים על החיים באיזו רשות זה, אלא כמה זה רחוק מרשות הרבים.
דובר 1: טוב, היחיד והרבים אין להם שום קשר לרשות היחיד ורשות הרבים, כי הרחבה היא תמיד רשות היחיד. חוץ מאולי, אני לא בטוח, הרחבה של רבים איך טכנית אפשר לטלטל שם, כי זה לא יכול להיות שזה יהיה יותר קל ממבוי. מבוי הוא ממש רשות היחיד של כמה אנשים. כאן זה מקום שכל אחד יכול להסתובב, זה לא היה צריך שום… ממה שזה כן צריך. צריך עירוב, או שהם צריכים להיות כרמלית. גרו במקומות הקודמים שזה רשות הרבים פתוחה, פסיקתא רשות הרבים, ולנו לא היה מקום שהוא… כן, זה לא בעיה.
דיני מבוי: תנאי מבוי — בתים וחצרות, אורך וד׳ אמות, חילוק מבוי וחצר
הלכה: תנאי מבוי — בתים וחצרות פתוחות לתוכו
דובר 1: איך זה נקרא? הוא היה צריך לעשות לחי על הפתח, נגיד. אוקיי. אם יש לו פתח, אז זה לא סתם פתח. אם זה רק על שלושה צדדים, אם זה על ארבעה צדדים, הרחבה פתוחה על ארבעה צדדים בכלל. זה לא צריך כלום. אם מוסיפים שהרחבה פתוחה מכל הצדדים, חוץ מזה שזה רק דלת, דלת פתוחה, פתח, כן. אני לא חושב שצריך לחי, כי אם היו יכולים גם להכשיר את זה למבוי. כן, אם היה לו צורת הפתח, זה היה עוזר למבוי. אם צריך לעשות עירוב של חצר עם הרחבה, או שהרחבה היא עזרת נשים. מדברים על הכל במובן של פס, מדברים על הכל שזה יהיה ניכר מופרד מרשות הרבים, וההיכי תמצא היא שיש לך כאן קורה, שאתה רואה שזה דבר חדש. אוקיי, בסדר.
הנוסח של הסימן הזה הוא רק הנוסח של מה זה אומר מבוי מפולש לרשות הרבים. אם יש לו הפסק של רחבה ביניהם, זה תלוי בכל הפרטים האלה מתי זה נחשב ניכר מפולש לרשות הרבים. טוב מאוד. בסדר.
ועכשיו נלמד, חוץ משני החילוקים של מבוי מפולש ומבוי סתום, עוד הלכות של מה עושה מבוי למבוי שיקרא רשות היחיד וכן הלאה.
אומר הרמב״ם, “אחד מבוי ניתר בלחי או בקורה”, הדין שאפשר לשים או לחי או קורה, כי יש לו דין מבוי, הוא רק כש“בתים וחצרות פתוחות לתוכו”, כשהמבוי מוביל לבתים וחצרות.
דובר 2: כן, החצרות הן בתוך הבתים.
דובר 1: כלומר, שזה מוביל לדירות אינדיבידואליות של אנשים, וזה מוביל לבנייני דירות, אבל זה לא…
דובר 2: לא. זה מוביל לחצרות שבהן יש עוד בתים.
דובר 1: נכון. זה לא צריך להיות בתים ישירות. צריך להיות חצרות, שבכל חצר יש לפחות שני בתים, אני מניח.
דובר 2: כן.
הלכה: תנאי אורך — ד׳ אמות ולמעלה, אורכו יתר על רחבו
דובר 1: “ויהא ארכו מארבע אמות ולמעלה”. האורך צריך להיות ארבע אמות ומעלה. אבל כאן זה כן… זה דבר שכמעט לא שייך אחרת. אבל הבא היא כן: “ויהא ארכו יתר על רחבו”. מבוי הוא דווקא כך כשארכו יתר על רחבו, האורך גדול יותר מהרוחב.
כלומר, אם זה קופסה, או שרחבו יתר על ארכו, אז מה?
הם אומרים, “אבל מבוי שארכו כרחבו”, זה כמו קופסה, האורך כמו הרוחב, “אין לו דין מבוי, אלא דין חצר”.
הלכה: חצר שארכו כרחבו — דין חצר, לא מבוי
ומה ההבדל בין חצר למבוי?
אומר הוא, על חצר, “אחת ניתר”, חצר שפתוחה לרשות הרבים, לא מספיק או לחי או קורה, אלא צריך לשים “שני לחיין”, שני קרשים, “משני רוחותיו”. “כל לחי במשהו”, זה לא צריך להיות לחי גדול, אבל צריך להיות שני לחיין. “או פס רחב ארבעה מרווחת”, או לחי רחב שרוחבו ארבעה טפחים, זה מספיק אפילו אחד.
כלומר, מבוי יותר קל, מבוי מספיק לחי אחד או קורה, וכאן צריך שני לחיין או פס, פס יותר רחב.
אז הוא אמר עכשיו מה עושה דבר למבוי, שארכו יתר על רחבו. ממילא אותו דבר להיפך, מה עושה חצר למבוי, זה עושה מבוי לחצר. אפשר גם לעשות חצר למבוי.
דיון: האם חצר יכולה להיות בדין מבוי? האם היא צריכה בתים וחצרות פתוחות לתוכו?
דובר 2: אם חצר, אם דבר ש… אז המשמעות של חצר היא שאדם אחד גר, ומבוי משמעותו שכמה אנשים גרים. במקור, הסדר הרגיל הוא יש בתים בחצרות, והם במבואות. אבל יש לפעמים שהחצר מקבלת דין מבוי.
דובר 1: כן, אבל החצר צריכה גם להיות לה חצרות ובתים פתוחים אליה.
דובר 2: כן, חוץ מזה. חצרות ובתים.
דובר 1: אחד יכול להיות מבוי, וכשהוא עושה את זה יהיה לו דין כמו מבוי, הוא יצטרך לחי וקורה, אבל הוא לא יצטרך מבוי כי אין לו. הוא כבר בתים פתוחים לתוכו, הוא כבר חצר, הוא לא צריך יותר מזה. הוא צריך רק בית אחד.
דובר 2: אין לו בתים, אין לו חצרות. נראה שכאן לא צריך. אני לא יודע. אני יכול לראות שאפשר לומר כך.
דובר 1: בוא נראה הלאה. אני מתכוון לבא, “מבוי שאין בו בתים וחצרות פתוחים לתוכו”. זה טכנית יהיה הקודם, הראשון שהם למדו עכשיו יהיה מבוי שאין בו בתים וחצרות פתוחים לתוכו. כשם שלא הותר אלא בבית אחד וחצר אחת, כך מבוי שאין בו אלא ארבע אמות אין ניתרין בו אלא שני לחיים ופס רחב.
אז חצר שארכו יתר על רחבו ויש לה בתים וחצרות פתוחים לתוכו… זה לא הגיוני שחצר תהיה לה בתים וחצרות פתוחים לתוכו.
דובר 2: אני לא מסכים. זה לא יכול להיות. כשחצר הופכת למבוי, אז זה אומר שהקולא שונה ממבוי. משהו לא מסתדר.
דובר 1: כן, כי בתים וחצרות פתוחים לתוכו הן החצרות שהופכות אותו למבוי. הוא כבר חצר עם בתים בתוכו, או מה שהוא. אני חושב שזה יכול להיות אחרת. אפשר לדייק.
חידוש: חצר בצורת מבוי לא צריכה בתים וחצרות פתוחות לתוכו
אז שוב, מבוי שהוא מבוי כי הוא מבוי, צריך להיות לו כל הלכות מבוי. אבל חצר שהיא מבוי כי היא בצורת מבוי, לא צריכה להיות לה הלכות מבוי. היא לא צריכה להיות לה ההלכה האחת. כל שאר ההלכות היא צריכה להיות לה, היא צריכה להיות ד׳ אמות, היא צריכה להיות ארכו יתר על רחבו. היא לא צריכה להיות לה ההלכה האחת שזה בלתי אפשרי שיהיה לה.
דובר 2: למה זה נופל? כי ד׳ אמות זה סתם נזרק. זה לא יכול להיות משהו שהוא פחות מד׳ אמות ושיהיו בתים פתוחים לתוכו.
דובר 1: אתה אמרת.
דובר 2: כן, כמה בתים יכולים להיות פתוחים לד׳ אמות?
דובר 1: הכל יכול להיות. ד׳ אמות זה לא מקום חשוב. הכל יכול להיות. אני אומר, זה לא תנאי.
דיון: האם חצר בצורת מבוי צריכה להיות לה דיני מבוי?
אז השאלה היא עכשיו האם חצר שהיא בצורת מבוי צריכה להיות לה דיני מבוי.
דובר 2: כן, היא צריכה להיות… היא צריכה להיות לה גם דיני חצר.
דובר 1: אתה אמרת שחצר היא לא דבר שיש לה בתים וחצרות פתוחים לתוכו. מה שאומרים שחצר יכולה להיות לה דין מבוי, מתכוונים שהיא לא צריכה יותר מזה. זה לא יכול להיות אחרת. חצר היא חצר.
תראה רק, יש שני שכנים. אחד גר במבוי שיש לו רק בית אחד.
דובר 2: שמעתי את הקושיה שלך.
דובר 1: והשני גר בחצר שיש לה הרבה בתים, ויש לה הרבה חצרות, והרבה דברים, וזה גם… במה הוא יותר טוב? כי איך אנחנו קוראים לזה?
אוקיי, יכול להיות שזה סתם לשון משונה, כי אנשים קוראים לדברים מבוי וחצר שאין לזה קשר להלכה. אתה מדבר על מה הפרטים. הוא חצר כי הוא חצר, הוא מבוי כי הוא מבוי.
דובר 2: החצר שהיא עיקרו היטב, היא מותרת, לא צריך… יש שכל פשוט של עיקרו היטב, זה לא גזירת הכתוב. עיקרו היטב היא יותר מצומצמת, שמים לחי אחד זה מספיק, לא שני לחיין. דבר שלישי צריך שני לחיין. מה מפריע לך?
דובר 1: זה יש קודם, שמבוי צריך להיות לו בתים, זה פשוט, כי אם לא זה לא מבוי. אבל חצר יש לה רק… אז זה משהו אחר, זה חצר. אבל אתה צודק שיוצא שאם יש לו שם… אה, זה לא הגיוני מה שאני אומר.
דיון: איך יכול להיות מבוי בלי בתים וחצרות פתוחים לתוכו?
אז מה קרה באותו מבוי? איך יכול להיות מבוי שיש לו תנאים אחרים ושחסר לו בתים וחצרות פתוחין לתוכו? זה לא יכול להיות נכון.
דובר 2: לא, זה יכול להיות, אם זה לא חצר. חצר פירושה גרים שם. זה ההבדל. יש הבדל אמיתי בין מבוי לחצר. חצר גר אדם אחד, ומבוי פתוח לשני בתים. לא אדם אחד.
דובר 1: חצר יכולים לגור יותר מאדם אחד, אבל בדרך כלל בחצר גר יותר מאדם אחד.
דובר 2: אז מה פירוש חצר? חצר היא לא חצרות פתוחות לו?
דובר 1: בדיוק. חצר היא האזור סביב הבית שבו משתמשים קצת. החצר פתוחה למבוי, לא ל… והמבוי פתוח לכמה חצרות.
דובר 2: אהה. חצר שפתוחה לחצרות אחרות היא עצמה מבוי.
חילוק מבוי וחצר: מבוי הוא מקום שבו הולכים, חצר היא מקום שבו משתמשים
דובר 1: מבוי הוא מקום שבו הולכים, וחצר היא מקום שבו משתמשים. יש סוג אחר של שימוש.
דובר 2: אהה. אני מתכוון ככה.
דובר 1: אוקיי. בוא נסתכל. רוצה להסתכל בפנים מאירות?
דובר 2: לא, לא, אני לא רוצה להסתכל, אני רוצה ללכת הלאה.
דובר 1: מבוי… אני מבין מאוד טוב מה אתה מעמיד, אבל זה לא בעיה.
הלכה: מבוי שאין ברחבו שלושה טפחים — לבוד
“מבוי שאין בו רוחב שלושה טפחים…” אהה. אוקיי, אם מישהו מוצא את עצמו פתאום במבוי כזה שאין בו שלושה טפחים, קודם כל שיברח משם, כי הוא יכול חס ושלום למות. ואחרי שהוא ברח הוא צריך לדעת שאחד צורר ולחי ולוי קורה מנדל ד׳ וכו׳, אני לא מבין את הפשט של זה, “שכל פחות משלושה הרי הוא כלבוד”.
הרבה פעמים אנחנו אומרים בהלכות, כי כך יוצא בגמרא, אף על פי שאני לא יודע למה זה שייך במציאות.
דובר 2: בסדר, אני כבר יודע מה אתה חושב שזה לא שייך. אתה חושב שזה שייך.
דובר 1: בסדר, כל יום אתה הולך ברחובות שהם יותר צרים משלושה טפחים, כלומר זה מעשה בכל יום.
דובר 2: מה? אולי אתה לא הולך, אבל אנשים אחרים הולכים. מקומות שזה לא רחב שלושה טפחים. כמה רחב הכניסה שאתה הולך שם?
דובר 1: ההלכה לא צריכה להיות… אדם לא רחב יותר משלושה טפחים.
דובר 2: אני לא יודע, זה לא דווקא עניין וזה לא עומד בתרי״ג מצוות.
דובר 1: בוא נזכור, כאן מדברים על הדלת.
דובר 2: אמרתי, כאן מדברים על הדלת. קודם כל, אין ברחבה לא אומר אצל הכניסה, הוא אומר אין ברחבה של המבוי. כל…
דובר 1: יכול גם להיות שזה למדני רק שלושה טפחים.
דובר 2: אה, חפץ החתירה. זה בוודאי דיסקרשנרי שלושה טפחים, אבל איכשהו מים ודברים אחרים שהם ממעט על פי הלכה, אז אפשר… אני לא יודע, אתה שואל קושיה.
הסבר מציאותי: מעבר צר מאחורי הבתים
דובר 1: אוקיי, אוקיי, לא משנה. עכשיו אפשר ללמוד מה באמת הדין של המבוי אחרי שתיקנו אותו, הכשירו אותו.
דובר 2: כן.
דובר 1: אני אגיד לך איך אני יכול להבין את המבוי שאין ברחבו שלושה טפחים, I’m sorry. בוא נגיד ככה, יש מבוי, ובסוף המבוי יש מעבר צר מאוד, מאחורי החלונות נגיד, כן? משהו נפל וזה יותר מדי, ילד יכול לזחול שם ולקחת משהו, כן?
אוקיי. אז טכנית צריך להיות מבוי כי זה פתוח… בוא נגיד, יש דרך אחת שבה הולכים, החצר האחורית, ומאחורי כל הבתים והחצרות יש משהו צר כזה, אני יודע, לשפוך מים, לא משנה מה זה. אז זה טכנית מבוי, כי בתים וחצירות פתוחים לו.
אוקיי. הוא אומר שזה לבוד. הפתח הוא לא מקום פתוח בכלל. כשהוא אומר שכל פחות משלושה הרי הוא כלבוד, הוא אומר שהפתח הוא לא מקום פתוח שבו טולטלים בכלל. זה חור בחלק האחורי של הבית, כי לא היה פתח בכלל לעשות.
דובר 2: אבל זה תמיד מתכוון גם לזה.
דובר 1: כן. אוקיי.
המשך: דין מבוי אחרי תיקון
עכשיו, אה, היה לי להגיד, למדנו שהרמב״ם טען שמופת, במקור,
הלכות שבת — מבוי עם קורה לעומת לחי, והכשר רשות הרבים עם דלתות
הלכה מ״ט: ההבדל בין קורה ללחי
לא, כשהוא אומר כבר כפוף מלפנים ולפנים ולמעלה, הוא אומר שהמקום לא נקרא משהו מקום פתוח שבו טולטלים בכלל, זה חור מאחורי הבית, כי זה באמת אין אף אחד שם בגלל… כל לבוד זו המשמעות, לבוד היא רשות היחיד.
זה מה שהרמב״ם אומר קודם. זו סתירה על ההלכה שהוא אומר קודם. הרמב״ם אומר קודם שמבוי עם שלוש מחיצות הוא בעצם רשות היחיד, רק החכמים לא מתירים לטלטל בו, נכון? למה? כי זה נראה יותר מדי כאילו זה מחובר לרשות הרבים. לכאורה, אם זה רשות היחיד, אסור גם, אפילו בלי לחי, אסור להכניס מזה לרשות הרבים, כי זה איסור דאורייתא. כאן בהלכה רואים שזה לא נכון, שלפני שיש את הלחי או הקורה זה בוודאי לא היה לו דין רשות היחיד לגבי זה שזורק לתוכה יהיה חייב.
תראה מה הרמב״ם אומר. הרמב״ם אומר קודם, “שמדין תורה בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל”, זה כבר רשות היחיד, “מדברי סופרים אין מורין כן לרבים”. נכון? אבל כשהוא אומר “מותר”, הוא מתכוון לומר מותר לטלטל בתוכה, אבל הוא לא אומר שמדין תורה אסור לטלטל לתוכה מרשות הרבים. זו סתירה.
דברי הרמב״ם בהלכה מ״ט
תרגום השיעור לעברית
ואיך יכול להיות שעשו קולא… בואו נלמד במ״ט. אוקיי. אומר הרמב״ם, “מפני מה הוצרך שיעור בקורה? אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד” — הרי מותר לטלטל בפנים, וזה בעצם למה שמים את הקורה, כדי שיהיה אפשר לטלטל, זה נעשה רשות היחיד. הוא עכשיו הולך לומר שהוא מתכוון שהוא זורק מרשות הרבים לשם, זה חייב, כי הוא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים. אבל הוא אומר לא, “הזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור, מפני שהקורה משום היכר עשויה”. בעצם המקום הזה, הקורה לא הפכה את המקום לרשות היחיד מלאה. אלא רק שמו היכר, הקורה היא רק היכר.
בואו נסיים ונסביר. אבל המכשירה בלחי, אומר הרמב״ם שיש חילוק גדול בין… הם דיברו שמבוי יכול להיות כשר כך שיהיה מותר לטלטל בפנים, או באמצעות קורה או באמצעות לחי. אומר הרמב״ם ששני הדברים האלה שונים מאוד. קורה לא הופכת את המבוי לרשות היחיד אמיתית, זה רק איזה היכר, אבל עדיין נשארים דיני רשות הרבים או דיני כרמלית, לא ברור. משא״כ לחי, אבל המכשירה בלחי, אם מישהו זורק מתוך רשות הרבים לרשות הרבים דרך עליו, הוא כן חייב, כי לחי אינו רק קורה, לחי הופך את המקום ממש לרשות היחיד. שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית, כשמניחים לחי אנו רואים זאת כאילו הניחו מחיצה, ממילא זה נעשה רשות היחיד.
קושיית הראב״ד והתירוץ
טוב מאוד. הראב״ד אכן לא הבין מה קורה כאן, איך יכול להיות? חומה קטנה, גיפופין שלוש דפנות בקלוע, זה יוצא שלוש מחיצות, ושלוש מחיצות זה דאורייתא. איך יכול הרמב״ם לומר שזה פטור? זה מאוד קשה, כן?
הדרך היחידה איך אפשר לעשות בפשטות שהרמב״ם יעבוד הוא בעצם להגיע לקולא. הרמב״ם אמר קודם ששלוש מחיצות זה רשות היחיד, הוא לא מתכוון רשות היחיד, הוא לא מתכוון רשות היחיד לענין שמטלטלין בתוכו, במילים אחרות, זה כרמלית. אבל מה זה שלוש המחיצות? שחכמים היקלו שעל הכרמלית אפשר לשים משהו, שיהיה היכר שזה לא כרמלית רגילה, ועם היכר מותר לטלטל בכרמלית. כך יוצא אם רוצים לגרום לרמב״ם לעבוד עם מה שהוא אמר קודם. הוא אמר רשות היחיד, הוא לא התכוון. זה מאוד מאוד דחוק, אבל זה הכי טוב שאפשר לעשות. מבינים את הבעיה, נכון?
אפשר לומר תירוצים אחרים, אבל בסדר, בואו נמשיך. אוקיי. יכול להיות, יכול להיות שהחכמים גם החזיקו את זה ככרמלית, והם אכן מטהרים, אבל זה תלוי.
נפקא מינה: לחי הוא מדאורייתא, קורה היא רק דרבנן
אבל עכשיו, איך מבינים את הנושא של לחי? כי לחי הוא כן מדאורייתא, צריך לומר שזה עושה מחיצה, נכון? כך צריך לומר לפי הרמב״ם, כי אחרת לא יכול להיות חייב. שלוש קירות עם לחי זה מדאורייתא, כן. שלוש קירות בלי לחי זה מדאורייתא רק כרמלית. כך צריך לצאת מהלכה זו של הרמב״ם.
מפרשים אחרים אכן חולקים, אין זו נפקא מינה גדולה, כי זו רק נפקא מינה לענין חיוב, עיקר ההלכה למעשה מה ההלכה היא, זה במילים אחרות. אתה גם אומר שלחי הוא דאורייתא וקורה היא רק דרבנן, או משהו כזה? לחי עושה רשות היחיד דאורייתא וקורה לא, נכון? כאילו לחי וקורה עובדים אחרת. קורה עושה היכר, ולחי עושה ממש מחיצה. נכון.
דיון: מה קורה עם מדרון?
דובר 1: ומה קורה עם מדרון? לכאורה זה גם כמו לחי, נכון? זה אמיתי.
דובר 2: לא, זה לא. כמו מחלוקת הראב״ד והרמב״ם. כן, המדרון של הראב״ד הוא אמיתי, ושל הרמב״ם לא. כן. אוקיי. כן.
הכשר רשות הרבים עם דלתות
בואו נלמד על מה עם רשות הרבים, מה עושים? כן.
טוב. עכשיו נאמר דרך איך אפשר לעשות שחלק מרשות הרבים יהפוך לרשות היחיד. רשות הרבים הרגילה היא בדרך כלל מקום פתוח, אבל מה קורה אם ברשות הרבים יש מקום צר יותר שמוקף בשני קירות, ורבים עוברים ביניהם, ואנחנו רוצים שהמקום הזה יקבל עכשיו איזה דין כמו מבוי מפולש, שיהיה כאילו יש שני קירות, ועכשיו איך נגרום לשניים האחרים גם להיות קירות?
הלכת הרמב״ם: צריך דלתות, לא צורת הפתח
כיצד מכשירין ביניהם? לכאורה כאילו… ורבים עוברים ביניהם, האנשים עוברים שם, אז כאן אין קולא שאפשר לעשות איזה היכר, היכר לא מספיק. שם צריך לעשות זאת ממש לרשות היחיד. אז הרבים, כיצד מכשירין ביניהם, איך אפשר לעשות שזה יעמוד? רק עושים את זה ממש באמת לרשות היחיד. לא צריך לבנות קירות שלמים, אבל שמים, צריך אבל לעשות דלתות מכאן ודלתות מכאן. האנשים יכולים להמשיך לעבור, אבל ברגע שיש דלתות ברור שאפשר לנעול את זה. ואחר כך יחשב כניין רשות היחיד.
הוא אומר, ואין צריך לנעול הדלתות, לא צריך לסגור את הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, צריך להיות דלתות שאפשר לנעול. וזה שיש קירות שאפשר לנעול מראה שהמקום הוא רשות היחיד, והוא הופך את המקום לרשות היחיד.
וממילא, אם יש שם דלתות אבל הדלתות מוזנחות והן משוקעות בעפר, הן לא מוכנות עכשיו להיות מוזזות ונעולות, מפנין אותן, צריך לחפור אותן, צריך לעשות שהדלתות יהיו כן מוכנות, ומתקנן לינעל, שיהיה אפשר לנעול אותן.
אבל צורת הפתח או לחי וקורה אינן מועילות בהכשר רשות הרבים. צורת הפתח או לחי וקורה לא עוזרים בהכשר רשות הרבים, זה עוזר רק בהכשר של מבוי.
הסבר: מה ההבדל בין לחי לדלתות?
צריך להבין יותר מה יש כאן מדאורייתא, אז מה שהוא אומר שלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית, גם לא אומר שזה מדאורייתא. אז רק מדאורייתא מספיק לכרמלית או ל… כאן בהלכה זו ההלכה של העירוב שאנחנו עושים.
אוקיי, זו המחלוקת הגדולה, אבל בואו ננסה להבין דבר בסיסי.
דיון: ההבדל בין מבוי מפולש לרשות הרבים
דובר 1: ההבדל בין זה שלוקחים יחד רשות הרבים עם מבוי מפולש רגיל זה מה? כי זה ממש חלק מרשות הרבים, אף אחד לא גר מתחת לכתלים, לא מדברים כאן על הבתים.
דובר 2: כי אנשים לא גרים?
דובר 1: זה שעוברים בו! זה חלק מרשות הרבים, רק רוצים ליצור אותו מחדש. גם העוברים, השאלות של העוברים.
דובר 2: כן, אבל… מה ההבדל?
דובר 1: מבוי מפולש אינו חלק מרשות הרבים, הוא פתוח לרשות הרבים. כמו שלמדנו, יש הרבה דברים שצריך לדעת, כי אפילו ברשות הרבים למדנו שאפילו דברים שפתוחים לשבילים, למדבר, נקרא גם רשות הרבים. כן. זה לא רק… אה, הוא אמר פתוח לרשות הרבים. אז זה לא ברור.
זאת אומרת, אפשר לומר כמו שאתה אומר, זה קשור למה משתמשים בזה למעשה, לא גרים וכדומה. או אפשר לומר שזה כן קשור, זה כמו דין, שאם זה ט״ז אמה, למדנו שרשות הרבים היא עד ט״ז אמה, ולפי זה יוצא שמבוי יכול להיקרא מבוי רק כל עוד זה לא ט״ז אמה. מבוי גדול זה לא מבוי. הרמב״ם לא אמר כראוי את ההלכה, ואני צריך לומר לך, הסייז.
יישום מעשי: וויליאמסבורג כדוגמה
וזה אומר כך, אני חושב שהיינו אומרים לפי הרמב״ם, אם רוצים לעשות את זה מאוד פשוט, בואו נדבר על וויליאמסבורג, שבו הבתים כולם מחוברים, שרחוב נקרא מבוי מפולש, ושדרה, שהיא בדרך כלל רחבה יותר ויש חנויות ועוברים ושבים, היא רשות הרבים. אז אם מישהו רוצה לעשות עירוב על הרחוב, הוא יצטרך לשים לחי וקורה. משא״כ אם הוא רוצה לומר שהחלק של בדפורד אוונו, שהוא כביש ראשי שבו אלפי מכוניות עוברות, הוא רשות היחיד, אתה צריך ממש לעשות דלתות, ואולי אפילו לסגור את הדלתות או שיהיה ראוי לסגור, אם רוצים לפשט את זה מאוד.
סטייה: המנהג עם עירובין בערים גדולות
הפוסקים כבר זמן רב מאוד טוענים שאין לנו דין חצרות ומבואות, כי אנחנו לא משתמשים בחצר שלנו, זה לא סוג השימוש. חוזרים לנושא של שימוש, לא לנושא של מחיצות. זה ויכוח גדול.
חזרה להלכה: למה דלתות ולא צורת הפתח?
אבל זה מה, בואו נחזור להלכה. כאן כתוב דבר ברור, שאפילו רשות הרבים ממש יש דרך לתקן אותה. מה הדרך? עם דלתות. אם עושים דלתות. לא צורת הפתח, צורת הפתח לא תעזור.
דובר 1: אתה שואל קושיה טובה, למה לא?
נראה שזה שונה. אבל עם דלתות כן יכול לעזור. ולכאורה, המנהג אבל אינו כך. המנהג הוא שאפילו ברשות הרבים לכאורה, בערים הגדולות, עושים צורת הפתח, לא דלתות. כי אם עושים עירוב שהוא צורת הפתח, קשה מאוד לעשות דלתות.
אבל אני רוצה עוד טיפה, נראה לי שדלתות שאפשר לנעול זה לא צורת הפתח. זה הרבה יותר כן אבל הצהרה של של מי המקום הזה. כשיש דלתות שאפשר לנעול, כשאתה נועל אותן אתה ממש אומר שעשית בית. אבל אפילו אתה יכול לנעול אותן, זה כמו הצהרה שהמקום לא הפקר. יש כאן דלתות שאפשר לנעול. זה לא צורת הפתח, זה לא שצריך להיראות אחרת מרשות הרבים אחרת.
דיון בהלכות עירובין: צורת הפתח, דלתות ומבוי
צורת הפתח ודלתות — החילוק היסודי
דובר 1: זו הרשות שלי לענין. אני שומע מה שאתה אומר, שצורת הפתח היא… הרחוב לא נעשה קטן יותר. צורת הפתח היא דבר… אני יכול לומר לך הסבר פשוט למה צורת הפתח היא ענין בכלל ברשות הרבים? כי צורת הפתח היא דבר שעושה חילוק בין שני חדרים, או שני שטחים. כמו שאתה אומר, זה עושה דרך, כאילו נכנסת למקום חדש.
אבל כשכל המקום הוא רשות הרבים, אתה לא צריך לעשות מקום חדש, אתה צריך לבנות כאן רשות. דלתות זה פשוט שבנית רשות. הדין הוא שהרחוב עדיין חזק מאוד, פשוט שייך לך פחות.
בואו נאמר כך, כולם מודים שבניין גדול, נניח הבניין הכי גדול בעולם, האנגר הפתוח הענק של מטוס, שבו הרבה מאוד אנשים הולכים שם לא נעשה רשות הרבים. למה? כי יש לו מחיצות ראויות. או בית מדרש ענק, בית המדרש הכי גדול, נכון? זה לא עוזר.
אז השאלה היא, הצד השני לא נעשה יותר גרוע. הגרוע הוא כי אין מחיצות אמיתיות. אז אתה עושה דלתות, דלתות זה כולו בניין אמיתי. לא עלה בדעתי לומר שזה נעול.
דלתות הנעולות בלילה — הענין של “ראוי לנעול”
דובר 1: למה למעשה בכל זאת הרבנים, נכון? למשל, למדנו שעיר היא… אבל אתה אומר שצריך להיות ראוי לנעול. זה אומר כך, אני נותן לך ללכת כל עוד אני נותן. מי הוא? הרב עצמו. מדברים על מישהו שיש לו את הכוח והוא יכול לעשות דברים, הרב.
אז, שוב, אז הוא אומר כאן שיש כאן בעלים.
דובר 2: לא, אני לא מסכים. כי הרב עצמו… אפשר לשאול, כל הרבנים מחכים שהם יתנו לעשות… לא שלום, כן? שעיר עם מחיצה, עם חומה שסוגרים בלילה. יש הלכה שזה זה, זו אותה הלכה.
למי שייכת העיר? היא שייכת לרבים, רק הרבים נוהגים שבלילה הם סוגרים את הדלת שלהם, כי הם לא רוצים כל הלילה לנעול עיר שלמה עומדת שם. כי כאן אתה מדבר, אתה עומד אפילו ברשות הרבים ואתה צריך לעשות את החלק הזה, אתה עושה ביניים.
אבל אם למישהו יש רשות הרבים, נניח ארץ שמוקפת במחיצה, כל הארץ היא כבר חלק מהמחיצה, אתה יכול לכלול אותו בעירוב שלו.
דובר 1: כן, כן. כל העולם מוקף. נניח ארץ שמוקפת בהרים, לארץ יש גם מחיצה סביב הארץ. אין הבדל איך.
דובר 2: אין הבדל איך, כי אני אגיד לך יותר, כי גם בדרך כלל כיכר השוק בהרבה ערים באירופה, כיכר השוק שבו האנשים צועקים את כל הדברים, שבו השכנים התרוצצו, הוא בדרך כלל מקום ענק שמוקף בקירות מכל הצדדים, בניינים, אבל זו רחבה ענקית גדולה. הרחבה היא רשות הרבים.
דובר 1: לא, לא. היא פתוחה לרשות הרבים.
דובר 2: הפוסקים שגרו באותן ערים אמרו שזה לא רשות הרבים.
דובר 1: גם מה שלא רשות הרבים?
דובר 2: וגם אם זה מאוד מאוד גדול, אתה יכול לומר טכנית כי הדלת קטנה ויש דלתות נעולות, אבל…
דובר 1: טוב מאוד. נו מה הבעיה?
דובר 2: אני לא מבין, הם למדו בכוח את הגמרא מחבלאתא רשות היחיד, אם זה מקום שרבים, זה פתוח, זה רשות הרבים. זה ממש המילה רשות הרבים.
דובר 1: אוקיי, בינתיים נחזיק אוקיי. אבל אוקיי, כן, לא נוגע, יש לי עוד קצת פחות דרך, קצת. לא לחומרא כזו. אוקיי, בואו נמשיך בהלכות.
ט״ז אמה — דרך ומקום
דובר 1: וגם הרמב״ם לא אמר כאן את ט״ז אמה, כאילו מה קורה אפילו אם המקום עצמו רחב ט״ז אמה, הדלתות הנעולות לכאורה כן עוזרות.
דובר 2: בטח, זה שוב, רצינו לדעת איך זה נעשה רשות הרבים.
דובר 1: אה, הרמב״ם אמר ט״ז אמה דרך. מקום שאינו דרך, לא צריך לעזור הדבר.
דובר 2: מה זה אצל דרך?
דובר 1: לא, כשהרמב״ם אומר ששישים רבוא עושה רשות הרבים, הוא אומר דרכים ופלטיות של רשות הרבים שרחבים כך וכך. שרשות הרבים עצמה לא צריכה היום להיות אבל, או אפילו זה פחות, או זה תמיד יותר. לא יודעים. מה שאתה אומר מאוד לא ברור.
בואו נמשיך. על זה נלחמים, או על זה יש מחלוקת על עירוב בערים הגדולות, על רשות הרבים. אף אחד לא יודע.
סטייה: עירוב בוויליאמסבורג — המעשה עם הדלתות
דובר 1: אבל אני זוכר גם, וגרתי ברודני, והיה שם עירוב כל השנים, כי היו צריכים להעלות ולהכניס את הפרנצ׳ס, כמו אצל כל הרבי׳ס למעלה. וכשעשו עירוב בוויליאמסבורג, נעשתה מהומה גדולה, והתחילו לטעון על הדיינים, שאם אתה אומר שצריך לחשוש כרשות הרבים, הרי גם הסמטה הקטנה שלך גם פתוחה לרשות הרבים. אם אסור לעשות עירוב על כל העיר, אסור גם לעשות על סמטה.
אז יום אחד עלו דלתות ענקיות על גלגלים, הדיין, והיה צריך לנעול, וזה היה לי גם דבר מוזר מאוד, כי שישים שנה נשאו בלי זה. אז כי התחיל להיות מחלוקת גלויה, זה כבר פוליטיקה.
אבל בסדר, לפי מה שאתה אומר, זו לא כזו סתירה, כי אפשר לומר שזה כמו רחוב.
דובר 2: כן, זה רחוב עם בתים מסביב מכל הצדדים, זה רחוב?
דובר 1: לא, לא חשבו כך. מילא אפשר לומר שזה מבוי מפולש, זה לכאורה איך חושבים. אבל מתחילה השאלה שזה בכל זאת פתוח לרשות הרבים. נניח שאתה אומר שהשדרה היא רשות הרבים.
דובר 2: מבין אני שלזה כן עוזרת צורת הפתח.
דובר 1: בטוח שלזה עוזרת צורת הפתח. הבעיה היא שיש עמוד, עם דברים אחרים.
בואו נמשיך.
הלכה: טלטול תחת הקורה ובין הלחיים
שיטת הרמב״ם — סמוך לרשות הרבים
דובר 1: מה עם המקום מתחת לקורה עצמה, נכון? עשו קורה או לחי, הלחי רחב, נניח אמה, אני לא יודע, יש מספיק מקום אפשר לשאת שם. אז השאלה האם מותר לשאת שם. זה רחב הכניסה.
אומרים שהרמב״ם מבטל את המבוי. אומרים שמותר לטלטל תחת הקורה ובין הלחיים, כי המקום כבר מתחיל לפעול לא אחרי הקורה, אלא זה פועל כבר על המקום. המקום רואים כבר שהוא מופרד מרשות הרבים.
חילוק: סמוך לכרמלית — צריך עוד לחי
דיני לחי וקורה במבוי — חומר, שיעורים ודרישות פיזיות
המשך דיון: בין הלחיים ומוציא מין את מינו
דובר 1: אבל הרעיון הוא בוודאי הרעיון. קשה יותר להפריד דברים דומים מאשר דברים שונים, ממילא כשהם דומים יותר אסור לטלטל ביניהם. אבל הרמב״ם אמר קודם שהלחי עושה את זה כן לרשות אחת, רק קורות, רק להיתר. אז כאן היה צריך גם לעשות חילוק, שכאשר יש לחי, הלחי עשה את ההוא מקום אחר לרשות היחיד גמור, למה אתה צריך לומר שאתה חייב. אבל בקורה היה יכול לומר את המוציא מין את מינו, אבל בלחי, למה מוציא מין את מינו?
דובר 2: נדמה לי שאני זוכר שלחי אינו באמת רשות היחיד.
דובר 1: הרמב״ם אמר שהוא חייב, הוא חייב, כי זורק הוא חייב, הורגים אדם על זה, ועכשיו אתה אומר שהוא לא.
דובר 2: אני שואל אותך שאלה, זה לא עובד, סתם זה לא עובד, נכון?
דובר 1: אוקיי, אבל כאן זה עובד. בשביל זה דווקא זה עובד, כי זה כמו באחר… ממילא, כי זה ליד אחר…
דובר 2: זה גם חלש יותר… כי זה ליד כרמלית אחרת זה גם חלש יותר…
דובר 1: כן, אוקיי. אבל בעצם, תגיד שהיהודי עומד תחת הלחי והוא חצי כאן וחצי שם, זה היה צריך להיות נכון, זו ההלכה, מה שייך אחרת?
דובר 2: שייך לומר ש״בין הלחיים” הוא משהו ממוצע, לא שהאדם יהיה בשניהם, ברשות היחיד וברשות הרבים. זו שאלה אחרת.
דובר 1: אבל מותר בכל מקרה, כי כמו שנאמר, כי אדם הוא חצי במבוי…
דובר 2: זה עושה היתר חדש של איגוד ומשיכה.
דובר 1: כי אין מציאות אחרת איך הסוגיא תהיה נוגעת, אלא בעולם שאנשים מהלכים במבואות שהם קטנים משלושה טפחים. בעולם של גמדים, אבל בעולם של בני האדם שלנו וזה לא הגיוני. טלטול קשור לדבר שמטלטלים.
דובר 2: אוקיי, בוא נלך למקום הקודם, לרמב״ם עם הראב״ד.
דיון: קושיית הראב״ד על חוזר וניעור
דובר 1: תסתכל כאן שוב. הראב״ד הבין קודם שזה תמיד רשות היחיד. הוא בא כאן עם ה… הוא מנסה כאן גם להבין. למה יהיה חוזר וניעור? הניעור הוא רק אם בפנים יש כרמלית. הראב״ד למד שבפנים אין כרמלית, הוא לא הבין את הרמב״ם, הוא מתלבט כאן גם.
דובר 2: אה, הראב״ד. הראב״ד אומר שתחת הקורה מותר כן. להיפך.
דובר 1: אני לא מבין. בוא נלך הלאה. אנחנו נתקע בשאלה שלא כל כך נוגעת. בוא נלך הלאה. אתה מסכים?
דובר 2: כן.
דובר 1: אני לא יודע. הרמב״ם המציא את התורה של חוזר וניעור, או שזה כתוב ב… הלשון חוזר וניעור, זו לשון הרמב״ם?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: בוא נלך הלאה. אני רוצה ללכת הלאה, כי זה כבר… אנחנו כבר יותר משעה בפרק ואנחנו צריכים לסיים אותו.
הלכה: בכל עושין לחיים — חומר ללחי
דובר 1: בכל עושין לחיים. באיזה סוג חומר אפשר לעשות את הלחיים?
דובר 2: כן.
דובר 1: כתוב כאן כך: בכל דבר עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, אפילו בדבר חי אפשר לעשות לחי, ואפילו באיסורי הנאה. אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, כמו שלמדנו אתמול, אדם או בעל חי, ואפילו באיסורי הנאה, אפילו דברים שאסורים בהנאה, שבדרך כלל אנחנו יודעים שהכלל הוא שדבר שאסור בהנאה, למשל, לא יכול להיות אתרוג כשר. ואני מתכוון שהסיבה שם היא כי אין לו שיעור. אבל לחי אפשר כן לעשות, כי ללחי אין שיעור. כמו שהרמב״ם כבר הולך לומר, שאפילו הדבר עצמו שצריך להיות לו שיעור הלחי כשר. למה? כי הנה, הוא עומד לאיסורו, ואין לו שיעור. אבל לחי, כל שהוא, ללחי אין באמת שיעור מסוים.
דיון: קושיא מגובה עשרה טפחים
דובר 2: כשאומרים שיש שיעור כזית, אומרים שזה כבר לא כזית כי זה הולך להישרף, אבל אפילו אם האש ממנו… לא, האש ממנו… לא, לא, לא. גובה עשרה, זו קושיא טובה, ר׳ אברהם. גובה עשרה, פחות מעשרה טפחים, כן? הגובה צריך כן להיות עשרה טפחים. רוחב ועובי כל שהוא.
דובר 1: מה כתוב כאן? נו, נו, בוא נסיים את ההלכה.
דובר 2: אז כאן יש עבודה זרה?
דובר 1: לא, לא, ההלכה, ההלכה.
דובר 2: אה, אני שואל קושיא.
דובר 1: אוקיי, אוקיי, אוקיי. הראב״ד שואל את הקושיא. אז במסכת הבאה אתה אומר שצריך כן עשרה טפחים. אז לרוחב אין שיעור, נניח, אבל גם לעובי אין. אז מה עוזר שלמחיצה אין שיעור בעובי, אבל יש לה שיעור בגובה? זו קושיא טובה, כן. אתה מבין את הבעיה שלי?
תירוץ: חילוק בין שיעור למציאות
דובר 2: הרמב״ם מסתדר מאוד יפה, כי ברגע שאנחנו מבינים שלא צריך להיות משהו שרואים, לא צריך להיות לו שיעור מסוים, אבל משהו שאפשר לראות. את הדבר עדיין אפשר לראות. כן, זה מונח כאן, זה עץ של עבודה זרה, ואפשר עדיין לראות אותו. זה אומר, אפילו הלכתית אין לו שיעור. זה אומר, הגדר ההלכתי יכול רק להוריד מהשיעור, הוא לא יכול להוריד מהמציאות. המציאות היא שמונח כאן משהו שאנשים יכולים לראות. וברגע שאין לו שיעור ברוחב, יש לו רק שיעור בגובה, כבר יש מציאות שרואים אותו. זה כבר לא דין שיעור, יש רק מציאות שרואים אותו. ויש לזה מציאות שרואים אותו. עשרה טפחים הוא שיעור של מחיצה בדרך כלל. יש משהו שצריך לסמל מחיצה.
דובר 1: אני לא יודע, זה קצת מצחיק. הראב״ד היה יהודי גדול, הוא לא הבין.
דובר 2: הוא אמר, כן, הראב״ד אומר את מה שאתה אומר. הרמב״ם אומר, הטעם הוא לא כי אין לו שיעור, אלא משום היכר, והיכר יש אפילו כשזה עשרה. זה דווקא הפשט של הראב״ד. זה טוב לומר את החילוק בין קורה ללחי, אבל אני מתכוון, רק לפי שיטת הרמב״ם שקורה היא משום היכר אבל לחי אינה משום היכר, זו הקושיא. והראב״ד הבין בוודאי שטעם הרמב״ם אינו משום היכר. טעם הרמב״ם הוא כולי, מפני שאינו ראוי לשיעור.
דובר 1: צריך לומר איזו למדנות כזו שזה לא דין שיעור מה שאתה אומר. מדברים רק על המציאות. הולכים רק על המציאות של התורה כאן.
תירוץ המגיד משנה
דובר 2: והמגיד משנה אומר שמי שלמד גאומטריה יודע שקו אין לו רוחב, זה קו תיאורטי של גאומטריה. ועירוב צריך דווקא שיעור, ועל זה עומד שיעור, שהגובה יהיה עשרה טפחים. המגיד משנה אומר, אפילו אם אנחנו רואים כמי שנשרף, שאנחנו רואים כבר עכשיו כאילו זה נשרף, עם האש גם לא יכול לעשות קו, זה צריך לעמוד. טכנית לא יכול.
דובר 1: משהו לא מסתדר לי כל כך טוב. אבל זה לכאורה הדיבור, שהדבר ההלכתי שזה נשרף לוקח רק את השיעור, זה לא לוקח שלא יהיה אפשר לראות אותו. אפשר לראות אותו. אבל הרמב״ם לא אומר את זה. אני מתכוון, אלא אם אתה רוצה לומר שהרמב״ם התכוון גם למה שהראב״ד אומר, הוא רק אומר שזה ענין של אינו ראוי לשיעור.
דובר 2: כן, אינו.
דובר 1: והבא, את זה נלמד כשנלמד הלאה… הרמב״ם שם את זה מיד אחר כך. אני לא אתעסק עם הראב״ד כאן. אני לא מפחד מהקושיא שלך. משהו, משהו צריך עיון.
הלכה: שיעור הלחי — גובה
דובר 1: גובה הלחי, כן. אוקיי, פשוט. גובה הלחי למדנו, פחות מזה, וכל שהוא. אוקיי.
הלכה: מכל עושין קורה — חומר לקורה
דובר 1: עכשיו נלמד על הקורה, ממה צריכה להיות עשויה הקורה. אני צריך כאן לעשות בעצם עוד… מכל עושין קורה. כאן הוא הולך לדבר על קורה. לחי, אה, הוא מפריד לגמרי בין לחי לקורה. עד עכשיו דיברנו על לחי, עכשיו הוא הולך לדבר על קורה. מכל עושין קורה, אבל לא באיסורי הנאה, כי לקורה יש כן שיעור, ויש לה רוחב הקורה שיעור. וכל השיעורים אין עושין אותן באיסורי הנאה. כל דבר שיש לו שיעור, הוא כאשר הוא אסור כי… שיעורים?
דובר 2: שיעורים. יש לי שיעורים. שיעורים, לא שיעורים.
דובר 1: כל דבר שצריך שיעור כאשר הוא אסור.
דובר 2: אה, עוזר לי עם שיעורים כי זה כמו בוסר.
חידוש: הלוגיקה ההפוכה בין לחי לקורה
דובר 1: אבל מאוד מעניין, כי לפי הרמב״ם מקודם, יוצא ממש הפוך. הם רוצים לומר שלחי הוא אמיתי וקורה היא רק משום היכר, אבל זה צריך להיות דווקא הפוך. משום היכר צריך להיות שיעור, משום היכר צריך להיות שיעור. משום היכר צריך להיות שיעור, משום היכר צריך להיות שיעור. זה דווקא הפוך. זה הגיוני, כי היכר צריך שיעור. כי היכר בונים עם אנשים, קו שאין לו שיעור, מדברים על דין כזה.
דובר 2: אבל זה נכון, שהראב״ד לכאורה שאומר דווקא שזה לא היכר צריך לכאורה להיות קורה גם כן, כך הראב״ד אומר בפירוש, בין לחי, בין קורה, מותר… יודע, הראב״ד כאן?
דובר 1: כן. הראב״ד אומר דווקא שהוא לא מסכים עם החילוק של הראב״ד בינביים.
דובר 2: איך הם האמינו?
דובר 1: אה, הוא מה השיעור?
דובר 2: כן, בכמה רוחב הקורה, פחות מטפח.
הלכה: שיעור הקורה — דרישות פיזיות
דובר 1: כל כך מעניין שהוא נותן כאן תשובה לכל הדברים… שני דברים. הוא אומר תמיד הערה לענין של עבודה זרה. שם צריך הרבה יותר בעיות טכניות, אבל זה צריך לעמוד קודם, כשזה עומד כך וכך גדול. איך כאן הוא אומר את זה כשכן קל. איך… אפילו אם זה קל, אבל צריך זה להיות חזק. שתהא בריאה לקבל אריח. צריך להיות חזק מספיק, צריך להיות סתם איזה חתיכת עץ. צריך להיות דבר חזק מספיק שיכול להחזיק עליו אריח, לבנה. מהו אריח? שהוא חצי לבנה, של שלושה טפחים על שלושה טפחים. לבנה קטנה. חצי של לבנה קטנה. צריך להיות לבנה. אריח הוא חצי לבנה. לבנה היא שלושה טפחים על שלושה טפחים. אז זה צריך להיות אחד וחצי שבועות? צריך להיות קיצור שלם. זה לא אם כן קל במילים אחרות בינינו. תלוי, ממה זה עשוי? ברזל, אני יודע את זה.
ענין עמודי הקורה
דובר 1: ועמודי הקורה, שעליהם מחזיקים את הקורה צריכין שיהיו בריאים. צריכים להיות בריאים, כדי לקבל כח אריח שהוא חצי לבנה. כאן רואים שהמחזיקים את הקורה לא הקורה לא הקושי. אם בלמדות צריך זה להיות. צריך להיות ממשי שיוכלו לשים… צריך להיות ראוי, כמו ראוי לנוע, יהיה ראוי לקבל אריח.
דובר 2: מעניין. כן, גמל. גמל, כן.
שיעורי פתח המבוי, קורה ולחי – הלכות עירובין
בריאות הקורה
דובר 1: תלוי ממה הוא עשה את היסוד. ברזל, אני יודע את זה.
ועמודי הקורה, שעליהם מחזיקים את הקורה, צריכין שיהיו בריאים כדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה. זה אומר, הקורה היא לא רק שבלמדנות צריך זה להיות, צריך זה להיות ממשי שיוכלו לשים… צריך להיות ראוי, כמו באמת, שיהיה ראוי לקבל אריח.
דובר 2: מעניין. כן, תמשיך.
כמה יהא פתח המבוי – שיעורי גובה ורוחב
תרגום לעברית
דובר 1: “כמה יהא פתח המבוי, ויהא ראוי לשיעור לחי וקורה?” דיברנו שאצל הפתח של המבוי צריך להניח לחי וקורה. אבל מה השאלה, כמה גבוה יכול להיות הכניסה למבוי? כמה גבוהה יכולה להיות הקורה? “גבוה אין פחות מעשרה טפחים”. גובה הפתח צריך להיות לכל הפחות עשרה טפחים, ולא יהיה גבוה יותר מעשרים אמה, כי גבוה מעשרים אמה לא רואים שיש שם פתח. “ורחבו אין פחות מארבעה טפחים, ואין יותר מעשר אמות”.
דיון: מה הכוונה ב״פתח המבוי”?
דובר 2: אני לא מבין מה קורה כאן. איך זה יכול להיות? במקרה הגרוע ביותר זה נעשה מבוי מפולש, שעוזר לו צורת הפתח. אה, אבל כאן אין צורת הפתח. אם הפתח כל כך גבוה, כולי עלמא חסר, צריך להוסיף עוד משהו קורה.
דובר 1: הוא אומר, מבוי, כדי שיהיה מותר עם לחי או קורה, צריך שיהיה בתוך המגבלות.
דובר 2: לא, הוא מדבר כאן על הצד שיש בו פתח, לא הצד שמניחים את הלחי והקורה, נכון? הוא מדבר, “מבוי הניתר בלחי או בקורה”, אין הבדל איזה. סוג מבוי שאפשר להשתמש, מבוי שאינו מפולש, נכון? או מבוי מפולש שהצד השני הוא צורת הפתח. אין הבדל. כמה גבוה אפשר להניח את הקורה? פתח המבוי פירושו הלחי והקורה. זה הפתח עצמו, כן?
דובר 1: לא, לא, לא, לא. הכוונה לפתח המבוי עצמו. כמה גדול יכול להיות הפתח? אם המבוי קטן מעשרה טפחים, אי אפשר להניח לחי וקורה. אם הוא גדול מעשרים אמה, אי אפשר להניח לחי. אם הוא רחב יותר מעשר אמות, גם אי אפשר להניח לחי או קורה, צריך להניח משהו אחר.
לא מדברים על הלחי והקורה, מדברים על המבוי. על פתח המבוי.
דובר 2: למה יש סימן?
דובר 1: מה כתוב? אם עושים צורת הפתח, מותר כן. צורת הפתח פירושה שזה מחובר, כמו לחי וקורה. זה לא לחי וקורה, זה צורת הפתח, דבר חדש. כן?
דובר 2: זה לא מסתדר. אתה צריך לתרגם. זו המשנה הראשונה בעירובין.
דובר 1: השאלה היא כאן כמה גבוהה הקורה צריכה להיות, מותרת להיות. לא יכולה להיות גבוהה מעשרים אמה, זה מה שכתוב כאן. ושהלחי צריכה להיות לכל הפחות גבוהה עשרה. הרמב״ם אומר כאן כך, “גבוה עשרה לגבי לחי”. הוא אומר למשל… הוא אומר כאן שהלחי צריכה להיות גבוהה עשרה טפחים, ושהקורה אסור שתהיה גבוהה מעשרים אמה. הקורה צריך לראות, הקורה לא תהיה גבוהה מדי. הוא לא אומר בבירור את זה, שהבעיה… המגיד משנה טוען אכן שאתה צודק, שלמשל יותר מכך לא מפריע ללחי, אבל זה לא ברור ברמב״ם, כי מה שהרמב״ם לא כותב בבירור כך אני לא יודע.
מתבקש לומר, אומרים כך, “אין פחות מעשרה לגבי לחי, ויש אומרים לגבי עשרים אמה לגבי קורה”. כך מפרש המגיד משנה שצריך לפרש. זה לא… עשרים אמה רחב זה כן על שניהם.
דובר 2: בקיצור, אני יודע, אני רוצה לדעת כמה גבוה צריך להניח את הקורה. כי זה גם לא פתח המבוי, ובו זמנית הוא אומר אם יש אכן פתח לא צריך קורה. נו, מה זה פתח בכלל? פתח פירושו הכניסה, איך נכנסים. שם שמניחים את הקורה. איפה מניחים את הקורה? לא להניח את הקורה גבוה מעשרים אמה. אין לזה קשר לאיפה פתח המבוי נמצא, יש לזה קשר לאיפה הקורה נמצאת. הקורה שאמרתי קודם שצריך להניח, כמה גבוה מניחים אותה? זו השאלה? אסור שתהיה גבוהה מעשרים. והלחי שמניחים לא תהיה פחות מעשרה טפחים. אבל הרמב״ם לא כתב את זה בבירור, כי הרמב״ם לא אמר את זה. אתה הכנסת דברים אחרים שהוא אומר. מה שהוא כן אמר הוא, קורה היא דבר שמניחים מעל הפתח. לחי…
דובר 1: מה זה פתח? אין כאן פתח. הוא כבר הולך להגיד לך אם יש צורת הפתח. פתח המבוי פירושו שם שנכנסים למבוי. יש מקום שפתוח. תחילת המקום הפתוח הוא קורא עכשיו תחילת המבוי, הדרך שנכנסים למבוי. לא פתח דלת. פתח אינו פירושו דלת. אז פתח המבוי הוא שם שנכנסים למבוי, שם שמניחים את הקורה. הוא שואל, איפה צריך להניח את הקורה?
דובר 2: לא, לא, לא. הקורה צריך להניח לא יותר מעשרים אמה.
דובר 1: לא, הוא לא אומר את זה. קורה היא דבר שמניחים מעל הפתח.
דובר 2: מה פירוש פתח? יש שני קירות, אין פתח. אם יש פתח, הרי זו צורת הפתח. קורה לא מניחים באמצע קיר, מניחים אותה מעל הקיר. צריך לחבר אותה לקיר שתהיה מונחת כמו משכב, איפשהו גבוה מהכניסה.
דובר 1: הוא מיד יגיד: אם יש לו צורת הפתח, אם יש דלת עם כיסוי מעליה, זו דלת, זו צורת הפתח. אבל פתח המבוי פירושו מקום שפתוח. יש שני קירות משני הצדדים, ויש שטח פתוח גדול שפתוח עד השמים. בין השמים והארץ מניחים קורה. איפה? מתחת לעשרים אמות. אין פתח. פתח פירושו איפה שנכנסים. אני לא מתכוון לפתח מה שאתה קורא דלת. כאן לא מדברים על דלת. דלת, דלת, דלת. צורת הפתח. כאן אין צורת הפתח, אין כלום מלמעלה, יש רק שני כתלים. פתח המבוי הוא השטח בין שני הכתלים בתחילה, כן?
רבינו, הוצא מהראש שלך את המשוגעת שפתח פירושו צורת הפתח. פתח הוא בדיוק מה שלמדנו קודם, כמו שהיה כתוב. כן? מהו מבוי שיש לו מקום שנכנסים ויוצאים? זה פתח המבוי. שם שנכנסים, אותו מקום לא יהיה… אותו מקום הוא מה? לא יהיה פחות מעשר אמות החוצה.
דובר 2: מה? מה? האוויר? איזה דבר? אין שום דבר שם, אין שום דבר מלמעלה. יש שני קירות. שני הקירות יכולים להיות גבוהים כרצונם. הקורה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה, נכון? אדם אומר, אם הקירות גבוהים מאוד, באופן טבעי תניח את הקורה על הקירות. אומר הרמב״ם, לא תניח את הקורה על הקירות. הקורה צריכה להיות מתחת לעשרים אמות. אם כל המבוי קטן מעשרה טפחים למשל, אי אפשר להניח שם קורה. כך אומר הרמב״ם. אה, סליחה, לחי. כך הוא אומר. העשרה טפחים הוא אומר על הלחי, והעשרים אמה הוא אומר על הקורה.
דובר 1: והוא אומר את זה בשני מקומות, ומזה יש ראיה מעניינת שהוא אכן סובר פתח המבוי. כי הוא לא אומר מה שהיית רוצה שיאמר, הוא אומר משהו כן. כי זה מה שהוא מתכוון לומר. מה פירוש פתח המבוי? פתח המבוי הוא עד השמים, וזה לא צורת הפתח. זה מאוד פשוט. אם יש צורת הפתח, זה השטח בין שני הקירות. פתח המבוי הוא השטח בין שני הקירות שנכנסים, בתחילה. שם שהוא הולך להניח או את הלחי או את הקורה. זה הכל, זה מאוד פשוט. אין הבדל בהלכה, זה סתם כעס על הרמב״ם שאתה סובר שהוא כתב את זה לא נכון, ואני סובר שהוא כתב את זה טוב.
צורת הפתח מבטלת את השיעורים
דובר 1: אמנם, מתי אומרים אנו את זה, מה? שזה חייב להיות פחות מעשרים אמה? כן? נניח, שלא עלתה צורת הפתח. שהצורה לא היתה צורת הפתח, יש צורה בלי צורת הפתח. אבל עלתה צורת הפתח, אפילו היתה גבוהה מאה אמה ורחבה מאה אמה, הרמב״ם אומר, אם יש צורת הפתח, אין אף אחד מהשיעורים. לא השיעור בגובה שהוא גבוה מדי, לא השיעור בגובה שהוא נמוך מדי, לא השיעור ברוחב שהוא רחב מדי. אדרבה, יש ראיה מזה שלא צריך לחי וקורה גם כן, כי יש צורת הפתח שמקילה שלא צריך לחי וקורה. וכבר דיברנו על רוחב מה אמרינן, כן, הוא אמר שצריך להיות רחבו עד עשר אמות, אם יש צורת הפתח יכול להיות רחב כרצונך.
דובר 2: אה, אבל רחבו עד עשר אמות, הכניסה למבוי צריכה להיות עד עשר אמות, או שזה חשוב, זה נוגע מלבד הלחי והקורה. רחבו עד עשר אמות, השטח בין שני הקירות יהיה עד עשר אמות. זה אפילו יש לך קורה ופתח המבוי.
דובר 1: אה, אין, ורחבו דו, ורחבו עד עשר אמות, זה מה שהקורה ופתח המבוי עולה, אבל רחבו עד עשר אמות, כמה רחב צריך להיות בין שני הקירות, כי בלי שני הקירות אין כלום, כי יש לו משום אילן וצורת הפתח, כמה רחב מותר להיות בין שני הקירות, עד עשר אמות, הוא אומר. ושהקורה יוצא שהקורה צריכה להיות לא גבוהה מעשרים אמה.
דיון: למה קורה אינה צורת הפתח?
דובר 2: אבל זה מעניין, כי הם אומרים כבר שהקורה היא צורת הפתח, כן? אם סוברים שהקורה היא צורת הפתח, למה לא יוכל להיות מה אמרינן?
דובר 1: קורה אינה צורת הפתח, היא לא מחוברת לשום דבר סביב. קורה היא רק דבר שמונח מלמעלה, אין לה מזוזות מהצד, אין לחי מהצד.
קורה למעלה מעשרים אמה – קיור וציור
דובר 1: רבי חיים, הוא עושה דרך איך אפשר לעשות גבוה מעשרים אמות. כן? אם הקורה יש בה קורתא דאית בה קיור וציור, יש עליה ציור, עד שיעקב מסתכל בה, מסתכלים עליה כי יש עיצוב, כן, אפילו למעלה מעשרים אמה כן כשירה הקורה.
הרמ״א אומר למה. הרמ״א מסביר, הסיבה למה זו בעיה היא כי לא רואים אותה, קורה משום היכר עשויה. הקורה כבר, הוא כבר קודם אמר לנו שהקורה היא משום היכר. ושיראו אותה, והבעיה של שהיא מונחת גבוה למעלה מעשרים אמה היא כי היא בקרנות, היא לא ניכרת. אבל כשיש עליה ציור וקיור עוזר, כל עוד שיש ציור וקיור, יש עיצוב, ומסתכלים בה, מסתכלים כן עליה, ממילא לא שייך היכר, כן יש היכר.
איך מודדים את העשרים אמה
דובר 1: טוב. איך בדיוק מודדים את העשרים אמה שהקורה אסור שתהיה גבוהה יותר? מבוי שגובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה, החלק התחתון של הקורה הוא בתוך העשרים אמה. אבל אפילו אם הקורה היא קורה גבוהה מאוד, למעלה מעשרים, היא גבוהה למעלה מעשרים, אבל התחלתה היא בעשרים, כשר. הגיוני, כמו שנאמר, כי העיקר הוא ההיכר, ובעשרים אמה עדיין רואים, “שולטת בו עין” כמו שהגמרא קוראת לזה, העין רואה עדיין. אז העין רואה את תחילת הקורה.
הלכות מבוי – דיני קורה גבוהה, פרצות, ושבילין
הלכה: מבוי שגבהו למעלה מעשרים אמה – דין עיווי קורה
אבל “מבוי שגבהו למעלה מעשרים אמה ימעט”, אבל “היה בו עיווי קורה, אפילו טפח”, כלומר שהקורה אינה ישרה, אלא היא כמו “V”, “גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה”, החלק התחתון של הקורה הוא “בתוך” העשרים אמה, אבל “עוביה של קורה” – היא קורה גבוהה מאוד, “למעלה מעשרים”, היא גבוהה למעלה מעשרים, אבל התחלתה היא בעשרים, כשר.
הגיוני, כמו שהוא אמר, כי העיקר הוא ההיכר, ובעשרים אמה עדיין רואים, “שולטת בו העין”, כמו שהגמרא אומרת, העין רואה עדיין, אז העין רואה את תחילת הקורה.
דיון: שיעור קורה בגובה
דובר 1: נכון, אבל יש לזה קשר לכך שהקורה אין לה שיעור מסוים, כן? אין שיעור מסוים שצריך להיות גודל השיעור “בתוך” עשרים, אלא אפילו אין לה שיעור, זה למעשה מספיק. מה צריך להיות רחב, אבל זו לא הבעיה, זה בגובה.
דובר 2: נכון, בגובה אין לה שיעור הרוחב, הגודל, ממילא אפילו טיפה ממנה היא בעשרים זה כבר מספיק.
דובר 1: “רחב ארבעה טפחים”, כן, בזה אין בעיה, הרוחב.
דיון: ימעט – להקטין
דובר 1: עכשיו איך מקטינים? כלומר, נניח יש מבוי שהיה יותר מעשרים אמה, ואין לו כוח להניח קורה מלמעלה, הוא רוצה להניח קורה מלמטה. פשוט המבוי יהיה פחות גבוה, כן? ומה הוא עושה? הוא יכול לעשות כך, “גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה”, הקורה שמונחת מעל הכניסה היא גבוהה מעשרים, מה הוא רוצה לעשות? הוא רוצה להוסיף לזה עוד חתיכת עץ, שהעץ יהיה נמוך יותר, ושיהיה עדיין בתוך עשרים.
הוא אומר, אבל חתיכת הקורה… לא, הוא רוצה להגביה את הרצפה, כך אני מבין.
דובר 2: לא, הכוונה שהוא רוצה להשתמש בטריק של “עיווי הקורה”, כן? הוא ראה שהוא הניח את הקורה גבוה מעשרים, רוצה להוסיף עוד חתיכת עץ, שחלק ממנה יכנס לעשרים.
הוא אומר, אבל החלק צריך להיות רחב טפח, לא מספיק שהוא מוסיף במקום אחד שזה בעשרים. זה פשוט, כי כל קורה צריכה להיות רחבה טפח, כדי שתוכל לטעון שזה…
דובר 1: לא, מה שאפשר לומר שפעם אחת היו יכולים לחשב אפילו משהו ממנה, נוגע חתיכה ממנה, איפשהו, היא בעשרים רואים אותה, רואה אותה כבר העין.
דובר 2: הוא אומר לא, צריך להיות רוחב של שיעור קורה שיהיה בעשרים אמה.
מחלוקת המפרשים: קורה למעלה או למטה
אכן, המפרשים האחרים למדו שהכוונה לקורה על הרצפה. קורה על הרצפה, וכאן לחי. מה פירוש קורה על הרצפה? לא לחי, קורה. הוא רוצה להגביה את הרצפה. במקום להנמיך את התקרה, הוא מגביה את הרצפה. אבל אז אותו דין, צריך להיות טפח.
כך אומר הקדוש… אה, יש מחלוקת בזה. המגן אברהם מביא מחלוקת, פירוש בגמרא, פירוש ברי״ף, ההלכה, מה הפירוש. אבל לכאורה שניהם עובדים. זו רק שאלה מה הפירוש.
הלכה: חוקק בו – מבוי שאינו גבוה עשרה
זה ימשוך נמוך יותר. כן. אם חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה, אסור.
הוא אומר, מה העצה? במקום לבנות מלמעלה, הוא בונה מלמטה. כאן בוודאי הוא בונה מלמטה, הוא חופר בור. אבל אז הוא צריך לחפור יותר, לא רק טפח, הוא צריך לחפור יותר, ארבע על ארבע אמות, וצריך להיות עשר… לא, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה, אסור. נכון, נכון.
הלכה: נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו
כן. בסדר. מה אם… כן. נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו. כלומר, איפה נעשתה הפרצה? בלחי? או בקורה? המבוי כבר נפרץ, אבל מה נפרץ? איפה הכוונה? מה הכוונה נפרץ? מצדו כלפי ראשו. אני מבין שהכוונה כמו בלחי, או משהו כזה.
דובר 2: בלחי? נפרץ… כן. אולי סתם כך במבוי, בקיר? סתם קיר של המבוי?
דובר 1: זה סתם הלכות פרצה. כבר למדנו קודם על מחיצות, מה שונה כאן?
פירוש: ראשו – פתח המבוי
כך זה מעניין. אה, אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר. כמו שלנו כנראה, אבל המילה כלפי ראשו. ראשו של מה? ראש פירושו מה?
דובר 2: אה, הוא מפרש שראש פירושו כמו הראש. ראשו, העליון של המבוי?
דובר 1: כן, פתח המבוי נקרא ראש המבוי, איפה שנכנסים. זה קרוב לזה. כל עוד שיש… אה, אז הבעיה היא כך, הוא פורץ קיר, נכון? אז אם נשארו ארבעה טפחים בסוף הקיר, זה אומר הכל כמו מבוי שיש לו קיר. נכון. כל עוד שאין פרצה יותר מעשר, שאז למדנו שזה מבטל את המחיצה.
תרגום לעברית
ואם לא נשתייר בה פס ארבעה, לא נשאר שום פס של ארבעה טפחים, לא נשאר חלק חשוב של קיר, אז זה כבר לא נקרא קיר. אלא אם כן היתה הפרצה פחות משלושה, אם הפרצה פחות משלושה טפחים, אז אפילו אם הצד השני של הקיר נשאר פחות מפס רוחב ארבעה, כשר, כי כל פחות משלושה כלבוד דמי, בכלל לא מסתכלים איך הקיר נשבר. אבל אם נשבר יותר משלושה, צריך להיות לפחות פס רוחב ארבעה שעדיין ייקרא קיר.
הלכה: נפרץ המבוי במלואו לחצר
אוקיי, נפרץ המבוי במלואו לחצר. מה קורה? ליד המבוי יש חצר. למדנו קודם מה ההבדל בין מבוי לחצר. אז ליד המבוי יש חצר, ונפתחה הדלת בין השניים. ואחר כך, ונפרץ החצר כנגדו לרשות הרבים. זה לבד עדיין לא היה בעיה, כי המבוי הוא רשות היחיד, או לפחות כרמלית שהחכמים מתירים לטלטל בה כשיש לנו לחיים וקורות, והחצר גם רשות היחיד, לא היתה בעיה. אבל הצד השני של החצר נפרץ החצר כנגדו לרשות הרבים.
אז עד עכשיו לא נראה כמו מבוי מפולש, עד עכשיו נראה כמו מבוי שסגור, כי פתוח רק לחצר. אבל הואיל ועכשיו נפתחה החצר לרשות הרבים, כל החצר מקבלת דין של משהו פתוח לרשות הרבים, המבוי גם מקבל דין שהוא מבוי מפולש. ממילא זה אסור, כמו מבוי מפולש, המבוי צריך משהו דלת או לחי וקורה, לא יכול להיות פתוח.
אבל אם החצר מתוקנת, לחצר יש כן דבר כזה, למה? “חצר של רבים בוקעין בה, נכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה”. לחצר יש דין שאפילו היא לגמרי פתוחה, היא מפולשת, עוברים דרכה מצד אחד לשני, היא עדיין רשות היחיד. רשות היחיד לא צריך… הדין שצריך לחי וקורה הוא רק במבוי, אבל ברשות היחיד לא. רשות היחיד אפילו מפולש הוא פתוח.
דיון: חילוק בין מבוי לחצר לגבי מפולש
דובר 2: יש לה ארבעה קירות. לחצר יש ארבעה קירות, יש לה דלת. זו המילה.
דובר 1: לא, אבל אולי כי ברשות היחיד יש רק חצר אחת עם בית אחד, כי זה obviously שייך לאדם אחד, זה של אדם אחד. רשות היחיד היא רק אם יש לה קיר חזק מכל הצדדים, זו המילה? כל רשות היחיד.
אבל רשות היחיד היא גם מפולשת, כי היא פתוחה למבוי והיא פתוחה לרשות הרבים. כל רשות היחיד, רשות היחיד שלי גם מפולשת, יש לה דלת מצד אחד ודלת מהצד השני. אה, נגיד שכל העולם עובר דרכה, לא משנה.
דובר 2: מבוי אין לו מחיצות ראויות. למבוי אין מחיצות ראויות. מבוי הוא בעצם רשות הרבים כי יש שם כמה חצרות ובתים. רשות הרבים עוברת דרכו. שם יש קירות. משא״כ חצר, אפילו עוברים דרכה, יש קירות.
דובר 1: התחל מהקירות, אתה תמיד מתחיל הפוך. קודם כל, לחצר יש קירות.
דובר 2: אבל מדברים כאן על חצר שהיא מפולשת, כן? כי היא פתוחה למבוי והיא פתוחה לרשות הרבים.
דובר 1: זה אומר שיש לה דלת. זה לא אומר שאין שום קיר בכלל בצד השני. לא נפרץ החצר במלואו. אם נפרץ החצר במלואו זו גם חצר? כך הוא מתכוון?
דובר 2: אני חושב שהוא מתכוון נפרץ, נעשתה דלת.
דובר 1: השאלה היא, המבוי נעשה מפולש, כי מפולש לא קשור לזה שזה קיר שלם או לא שלם. אפילו דלת יכולה להיקרא מפולש, זה מפורש אצלך במקומות אחרים. אבל החצר לא מפריעה, חצר היא לא מבוי, חצר היא חצר.
דובר 2: זה הייתי אומר. אין בחצר דין “חצר מפולשת” שצריכה מחיצות. נכון.
דובר 1: אה, זה זה. מבוי מפולש צריך מחיצות. למה? דווקא כי העולם מסתובב שם. כי מבוי הוא משהו כמו רשות הרבים, כי הוא פתוח לכמה בתים, ויש את כל התושבים עצמם זה קצת רשות הרבים. אבל חצר, רשות הרבים היא רק מה שעוברים דרכה, ומה שעוברים דרכה עדיין לא אומר.
הלכה: מבוי שיש לו שבילין מפולשין לרשות הרבים
אוקיי. הלכה הבאה. מבוי שיש לו כמה סמטאות לתוך רשות הרבים, לא רק אחת, כן, אלא… מבוי שיש לו שבילין מצד זה ושבילין מצד אחר, שהן מפולשין לרשות הרבים, פתוח לעוד דרכים שמובילות לרשות הרבים. אפילו שאין מכוונין זה כנגד זה, אפילו זה לא ממש מפולש עד רשות הרבים, כי השביל עצמו צריך עוד ללכת כמו עקום, דומה לעקום, כן. אז השבילים עקומים. הרי כל אחד מהן מבוי מפולש, כל אחד מהשבילים הופך את זה למבוי מפולש נוסף. צריך עכשיו לשים לחי וקורה בכל מקום שפתוח לשביל שמוביל לרשות הרבים.
וכיצד מכשירין? מה שהוא אומר כאן הוא, שאני לא מסתכל רק על עיקר המבוי. נגיד, למבוי יש כמו חלק מרכזי של המבוי, ויש עוד דרכים החוצה. אלא המבוי צריך להסתכל על כל מקום שפתוח לרשות הרבים צריך להתייחס אליו בנפרד. וכיצד מכשירין? עושה צורת הפתח לכל לחי ולחי מן השבילין שבצד אחד. לחי וקורה לא עזר, כי כל אחד שפתוח לשביל הוא גם פתוח לסמטה הראשית של המבוי, וצריך… זה אומר שזה מבוי מפולש, וצריך לכל אחד צורת הפתח, לא לחי וקורה. כל אחד צריך צורת הפתח בצד אחד, ולחי וקורה בצד השני, כביכול. כך שבצד אחד זה יהפוך כאילו למבוי סתום.
וממילא הוא לוקח, הוא עושה צורת הפתח על כל שביל בצד אחד, אפילו על הפתח הגדול. למה על הפתח הגדול צריך לעשות צורת הפתח אני לא יודע. ועושה לכל השבילין שבצד השני לחי וקורה. למה אם הפתח הגדול הוא שביל, למה שם מותר גם לעשות ביעור חמץ בפסח, את זה אני לא יודע. מבין את השאלה שלי?
דובר 2: מסיבה כלשהי, משהו כי אותם, כל הדרכים הקטנות האלה הופכות את הגדולה גם למשהו כמו מפולש.
הלכות מבוי — מבוי בצורת משולש, מבוי רחבה עשרים אמה, דיני לחי וקורה
מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר
דובר 1: אפילו על הפתח הגדול. למה הפתח הגדול צריך לעשות צורת הפתח אני לא יודע. למה יש את הקולא “שנים שביטלו צד השלישי להם כקורה”? למה אם הפתח הגדול אסור, למה צריך גם לעשות צורת הפתח? את זה אני לא יודע. מבין את השאלה שלי?
דובר 2: אה, מסיבה כלשהי, משהו כי אותם, כל הדרכים הקטנות האלה הופכות את הגדולה גם למבוי מפולש, יצא ממנה הרבה כולי. ממילא, אבל, לא ברור. כך זה נראה משהו.
דובר 1: אוקיי. מה קורה עם סוג של משולש המבוי? צד אחד רחב יותר? ארוך זה אומר רחב?
דובר 2: כן, לכאורה. צדו אחד ארוך וצדו אחד קצר?
דובר 1: לא, לא רחב.
דובר 2: אה, מצד אחד יוצא קיר, הקיר ארוך יותר. בצד אחד יש קיר ארוך יותר, ובצד אחד יש קיר קצר יותר. זה לא מאוזן, לא מבוי ברור. מניחה כנגד הקצר. שם ליד הקצר, שם שמתחילים שני הקירות. כך זה נראה בתמונה.
דובר 1: כך, כי לפני כן זה לא מבוי. זו בעצם הסיבה, נכון? זה לא יכול להתיר לפני כן, אלא כשבונים איזה קיר, אבל כאן יש לך שלושה קירות, בעצם. מה אי אפשר לעשות קורות אולי? אני אומר כך, לשים באלכסון.
דובר 2: אה, הוא אומר שאי אפשר. באלכסון אי אפשר. באלכסון לא יעזור?
דובר 1: לא ברור. כי צריך לראות שני קירות משני הצדדים. כך זה נשמע. כך זה נשמע.
דובר 2: כן. צורת הפתח אפשר לעשות, אבל קורה אי אפשר. כך מביא מהמשנה ברורה.
העמיד לחי בחצי המבוי
דובר 1: העמיד לחי בחצי המבוי, הוא שם את הלחי לא ליד הדלת, אלא באמצע המבוי. אז בחצי המבוי הפנימי, שלפנים מן הלחי, מותר לטלטל בו, כאילו שם נגמר המבוי. וחצי החיצון, שחוץ מן הלחי, אסור. הגיוני.
מבוי שהיא רחבה עשרים אמה — עצה ראשונה: פס באמצע
דובר 1: אומר, מבוי שהיא רחבה עשרים אמה, ודיברנו קודם שאין דלת, או אפילו יש דלת זה בפסח, כאן מדברים בלי. עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, עושים פס, קצת קו, קצת מחיצה בקיצור, גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, משיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע.
זה אומר, עושים מחיצה של ארבע אמות, שארבע אמות הוא השיעור המינימלי של מבוי, ומעמידו באמצע, ונמצא כשתי מבואות. אה, אנחנו צריכים עכשיו לעשות קיר חדש של עשר אמות, עשר אמות זה מה שאפשר כן. איך מחלקים את זה? צריך לבנות כאן קיר ולעשות שעשרים האמה יהפכו לשני קירות של עשר אמות. אבל לא צריך לבנות קיר שלם, אלא מספיק לעשות קיר קטן שהוא גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, אפילו הוא לא עובר על כל המבוי, אבל זה עושה כמו, יוצא ונכנס בכניסה, וכשרואים קיר, זה עושה כאילו המבוי מחולק ויש שני מבואות של עשר, וכל אחד מהם אפשר לטלטל. ונמצא כשתי מבואות, שכל אחת מהן פחות מעשרים אמות, ומותר לטלטל.
עצה שניה: שתי פסין מן הצדדים
דובר 1: או יש עצה אחרת. או, עושה שתי אמות מכאן, כאן יש לך את התמונה של הבא. או העצה האחרת היא שלוקחים פס שהוא שלוש אמות ברוחב, כן, הפס הוא ברוחב שלוש אמות, ושמים אותו שתי אמות מהפתח, בצד ימין ובצד שמאל. אה, שני פסין שמים.
ריחקה שתי אמות מכותל המבוי, ופס שלוש אמות, אז הפס מחלק את זה. מסתכלים עכשיו רק על השטח אחרי הפסין, והשטח אחרי הפסין הוא רק עשר אמות, כי הורידו חמש מכל צד דרך שלוש ושתיים.
דיסקוסיה: עומד מרובה על הפרוץ
דובר 2: אה, שם אני רואה כאן חור.
דובר 1: התירוץ הוא, עומד מרובה על הפרוץ. הייתי אומר שיש את המהר״י בקושיות, למה אומר עומד מרובה על הפרוץ?
דובר 2: אה, מאוד טוב, לכן היה צריך שלוש מול שתיים, כי השלוש גדול משתיים, זה מרובה, וביחד הם נעשים חמש, וכן, מאוד טוב.
דובר 1: עומד מרובה על הפרוץ, מסתכלים כאילו כל הדבר עומד, ולא מסתכלים ספציפית על החלק הפרוץ. כאילו זה קיר, לקיר מותר להיות חור, לקיר מותר להיות חור. מאוד טוב.
לחי הבולט מדופן המבוי / לחי העומד מאליו
דובר 1: לחי הבולט מדופן המבוי, דיברנו על לחי, אומר עכשיו הרמב״ם שהלחי לא חייב להיות עץ נוסף ששמים, אלא אם הקיר עצמו יש לו חלק שיש לו לחי, שבולט בצד של הקיר לחי נוסף, זה גם כשר. לא צריך להיות עשוי לשם לחי, הוא אומר. כן?
אני חושב שזו ההלכה הבאה, כתוב עומד מאליו. אני חושב שכאן בולט אומר שזה הולך לכיוון השני, בדרך כלל לחי נכנס פנימה.
דובר 2: לא מסכים?
דובר 1: לא ברור. רש״י אומר כן כך. חשבתי שזה אומר שלחי בדרך כלל נכנס לתוך הפתח, כאן זה בולט החוצה. זה בולט מדופן המבוי, זה אומר שהדופן קצת יותר ארוך. אולי זה לא מתכוון לזה. אחר כך כתוב יותר לחי עומד מאליו, אני חושב שזה שזה סתם לחי, היה מונח שם לחי, לא הונח לכבוד העירוב, לכבוד תיקון המבוי.
דובר 2: לא, סתם שניהם זה אותו דבר, זה רק… אם סמכו עליו קודם השבת. שניהם מדברים על אותו דבר, זה רק שני אופנים. פעם מדבר על מישהו שהולך להניח מקל, או לעומת זאת כשהמבוי עצמו בנוי שמשהו בולט פנימה. שני הדברים מספיקים, כי זה סימן. שניהם מספיקים לסימן ללחי, זה כאילו לפתוח משהו כאן. ומתוך זה שחשבו שזה הלחי, כשר.
דיסקוסיה: חילוק בין לחי לקורה
דובר 1: על לחי זה עוזר על קורה שלא החזיקו קודם, כי זה לא היכר אמיתי, כי זה רק בולט, לא צריך מבוי.
דובר 2: אבל לחי זה לא עם ההיכר, אלא זה עם זה שיש איזה שינוי בקיר כשנכנסים.
דובר 1: אבל אם זה לחי, זה הפורמט. זה לא, זה פחות בולט, אה דאנאו.
לחי שנראה מבפנים ולא מבחוץ (או להיפך)
דובר 1: אוקיי. ולחי, זו הלכה חדשה. ולחי שנראה מבפנים לחי, כשעומדים בפנים המבוי רואים לחי, אבל מבחוץ אינו נראה לחי, כשמסתכלים פנימה מרשות הרבים לא רואים לחי, כי רואים את זה כמו המשך של הקיר, ולא רואים שזה בולט.
דובר 2: לא, כי מבפנים רואים… כן, כאן צריך לשים את התמונה שאפשר לראות מה מתכוונים. אני לא מבין מהתמונה.
דובר 1: אולי זה אומר שזה לא בנוי, זה בנוי מאוד דומה לקיר, ולא רואים את ההבדל. בכל מקרה, זה גם כשר.
או להיפך, שנראה מבחוץ, מבפנים אינו נראה אלא כשיעור קליען לחי, הרי זה נדון משום לחי. יש לו תמונה טובה יותר, האדם האחר. נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי.
דובר 2: אה, בקיצור, זה נכנס פנימה. כי הוא לא שם לב מרשות הרבים.
לחי למטה משלושה טפחים / פלוג מן הכותל שלושה
דובר 1: אוקיי. עוד הלכה. לחי שיהיה מונח למטה משלושה טפחים. זה פחות מלבוד, גבוה מהארץ. הוא לא מונח על הארץ, אלא הוא תלוי, נגיד, או מה. או שהיה פלוג מן הכותל שלושה, זה יותר משלושה טפחים מהקיר, ושלושה טפחים זה עדיין לבוד, אבל זה יותר משלושה טפחים מהקיר, לא יועיל כלום, כי זה צריך להיות חלק, זה צריך להיות חי, זה צריך להיות חלק מהדלת. אבל אם היה פחות משלושה טפחים, אם זה קרוב לכותל שלושה טפחים, הרי זה כשר, שכל פחות משלושה כלבוד. כלבוד. לבוד, מה זה אומר? אנחנו אומרים זה לבוד. הרמב״ם אומר כלבוד. לבוד זו איזו מילה. לבוד אומר משהו שמחובר.
לחי שהיה רחב ארבעה
דובר 1: לחי שהיה רחב ארבעה, לחי שהוא רחב. בין שהיה רחב פחות מחצי רוחב המבוי, אפילו שהיה רחב כחצי רוחב המבוי, כשר ונדמה שהוא מלחי. לא אומרים שאז זה נעשה דין אחר, זה קיר. רואים שיש איזה… זה נעשה גדול יותר וטוב יותר. אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי, אז זה כבר לא לחי, זה עומד מרובה על הפרוץ. זו הלכה חדשה. הלכה חדשה. אז זה נעשה ממש קיר. יש לזה דיני קיר. זה בטוח מבוי סתום. מבוי סתום זה נעשה.
דובר 2: אה, זה טוב יותר, לכאורה.
דובר 1: לא רק סתום, זה נעשה מבוי סתום מארבעה צדדים, אני מתכוון לומר. זה פשוט שזה טוב.
אוקיי. הלכות קורה קצת. כן. הרמב״ם חייב להתכוון למשהו. מה נוגע להלכה?
דובר 2: מה?
דובר 1: אם זה… ונדמה שהוא עומד מרובה על הפרוץ. מה הוא רוצה לומר?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: אוקיי. סתם הוציא שזה גזירה חומרא או מה. בסדר.
קורה שפירס עליה מחצלת
דובר 1: קורה שפירס עליה מחצלת. שמו קורה, אבל באמצע חשבו, אה, אפשר לתלות על זה דברים. תלו על זה מחצלת. הרי ביטל אותה מבטלה מן הקורה, שהרי אינה ניכרת. לא רואים שכאן יש קורה, זה מכוסה. חושבים שזה איזה מקום שאפשר לתלות שם דברים. לפיכך, אם המחצלת מסולקת ממנה שלושה טפחים או יותר, מישהו מבחוץ, זה אומר, יש לו מחשבות, אבל המחצלת יכולה להיות בעלת דין מחיצה. זה היה טוב אם זה תלוי ממש, מגיע עד הארץ, זה נעשה מחיצה. אבל אם היא מסולקת מן הארץ שלושה טפחים ויותר, אין כאן לבוד, אין מחיצה. אין לך קורה ולא מחיצה.
דובר 2: כן? אלא שתי יסודות שעומדים כנגד המבוי מבחוץ.
דיני קורה למבוי ופסי ביראות
קורה מבחוץ — קורה שמונחת על יסודות חוץ לכתלי המבוי
תרגום לעברית
נראה שזו מחיצה, אבל המחיצות בכלל לא יכולות להיות מחיצה. אבל זה היה טוב אם זה תלוי ממש עד שמגיע לארץ, נעשה מחיצה. אבל אם היא מסולקת מן הארץ שלושה טפחים ויותר, ואין כאן לבוד, זה לא מחיצה. אין לך לא קורה ולא מחיצה.
כן? נו, יש לך שתי קירות למבוי מבחוץ, והניח עליהם קורה. אומר הוא, הקורה צריכה להיות שלא תיראה כמו גג, כמו חלק עליון של צורת הפתח. אז אם מישהו הניח קורה בחוץ…
דובר 2: גג, כן, גג של דלת.
דובר 1: גג. זה חייב להיות גג של ה… של המבוי, או נוגע במבוי. הנקודה היא שזה לא יכול… לא, כאן הוא מדבר שזה לא יכול להיות… מבחוץ, איפה שזה מונח. על גבי יסודות, “בחוץ”, רואים כך הוא מראה. שזה לא על גבי הקירות של המבוי, אלא זה בולט קצת קדימה ממנו, כמו שהוא מראה כאן.
דובר 2: אהא.
דובר 1: זה צמוד לגביו, אבל זה לא… זה לא ליד הרצפה.
דובר 2: אהא.
דובר 1: כן, טוב. אולי גם יש שלושה טפחים.
קורה היוצאת מכותל זה — קורה שלא מגיעה מצד אחד לצד השני
קורה היוצאת מכותל זה, מניחים קורה מצד אחד של המבוי, אבל זה לא מגיע עד הצד השני, לא מגיע מצד אחד של המבוי לצד השני, זו רק חצי קורה. או שתי קורות, אחת יוצאת מכותל זה ואחת יוצאת מכותל זה. משני הקירות יוצאת קורה, אבל אין מספיק שתי קורות ארוכות שהן יגיעו זו לזו.
אם זה פחות משלושה, אם זה מגיע עד שלושה טפחים קרוב לקיר, או שהן מגיעות זו לזו, שתי הקורות מגיעות עד שלושה טפחים קרוב זו לזו, אינו צריך להביא קורה אחרת, כי לבוד עושה את העבודה. אבל אם שלושה, צריך להביא קורה אחרת. כי צריכה להיות קורה אחת וצריכה להגיע על הכל.
שתי קורות המסומות — שתי קורות חלשות שביחד הן חזקות מספיק
אבל יכול להיות עוד מקרה כמו אותו דבר דומה. למדנו קודם שקורה צריכה להיות חזקה מספיק שהיא צריכה לוכל להחזיק אריח, חתיכת לבנה. אז שתי קורות המסומות, שתי קורות שהן מסומות, הן יוצאות משני צדדים, אבל לא זו לקבל אריח ולא זו לקבל אריח, כל קורה אחת חלשה, אבל בשתיהן יש כדי לקבל אריח, בין שתיהן ביחד הן חזקות מספיק לקבל אריח, רואים אותן כקורה אחת, אחת צריכה להיות קורה אחרת, כי רואים אותן כאחת. לא אומרים שכל קורה לבדה בטלה, ביחד זה אומר שהן נעשות ביחד קורה אחת.
דיון: כמה קרוב צריכות להיות שתי הקורות?
זה כשהן אחת ליד השנייה, כמה קרוב הן אחת לשנייה. צריך להיות קרוב מספיק שיוכל להגיע אריח. אריח, לכאורה. הן בתוך שלושה טפחים.
דובר 2: מי אומר שמסומות זה לא בתוך שלושה טפחים?
דובר 1: עם דין לבוד, הן בתוך שלושה טפחים אחת מהשנייה. אוקיי.
היו אחת למעלה ואחת למטה — שתי קורות בגבהים שונים
היו אחת למעלה ואחת למטה, יש שתי קורות המסומות, אבל הן לא באותה רמה, אחת גבוהה יותר מהשנייה. רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה. לא עושים את שתיהן, או או, כן? כי אם עושים את שתיהן, התשובה לא התחילה. ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה.
דיון: מהו הדין של “רואין”?
דובר 2: מהו רואין? האם זה איזה דין של מעין דין לבוד, או שזה רק מספיק היכר?
דובר 1: כן? מאוד טוב. ולא יהא בין זו לזו שלושה.
בקיצור, שוב, ובלבד שלא תהא תחתונה למטה מעשרה. הבעיה היא שאנחנו רוצים לחבר שתי קורות כדי שזה יהפוך לקורה אחת שיש לה מקום לאריח, לא מקום, כוח לאריח. אבל, הבעיה היא רק שזה לא באותו גובה. אז תדמיין שזה כן באותו גובה. אבל, כל זמן שהעליונה היא במקום הקשר, כי אם לא אי אפשר לחשב את זה, זה לא עוזר לי שזה מחזק את החלקים האחרים.
ובכל זאת, שאחרי שאתה שם את זה, זה יהיה בתוך שלושה טפחים אחת מהשנייה. “ולא יהא שלושה טפחים כשרונות, עושה זו בצד זו, ועושה זו בכוונה, עד שעושה זו”. אז כשצריך להזיז את זה, כאילו בתיאוריה צריך להזיז את זה, צריך לראות כאילו זה בשיעור, צריך לראות שזה עדיין שלושה טפחים אחרי שמזיזים את זה, אחרי שזה מונח כן במקום שצריך להיות מונח, צריך להיות בשלושה טפחים מהשנייה.
נכון, מובן, מאוד טוב.
קורה עקומה — קורה עקומה
מה אם יש לו קורה עקומה? וממילא אין לה כוח להחזיק אריח. מבחינת חוזק היא יכולה להחזיק אריח, אבל היא לא יכולה להחזיק אריח כי היא כל כך עקומה. רואין אותה כאילו היא פשוטה.
קורה עגולה — קורה עגולה
עגולה? לגבי גודל לא נוגע רק החוזק. עגולה, אם הסיבה שהיא לא מקבלת אריח היא כי היא לא רחבה טפח, כן, רואים מהטפח הבא. רואין אותה כאילו היא מרובעת, עושים שהכלי מרובע, וממילא אם היתה מרובעת שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח. כי כאן יש כלל ש, זה אומר שלא משנה מזה שהוא עגול, תסתכל על השיעור, אם זה רחב טפח בקוטר של המעגל, כן, אז יש כלל שההיקף הוא פי שלושה, זה אומר שיש לך רוחב טפח כשזה כשר.
דיון: למה צריך רוחב טפח?
דובר 2: למה צריך רוחב טפח? צריך רק בסך הכל שיהיה מקבל אריח.
דובר 1: לא, צריך גם להיות רוחב טפח, למדנו שיעור. רוחב.
דובר 2: למה רוחב? איך זה נכנס כאן שוב?
דובר 1: יש שיעור. עגולה אין לה בעיה, אין בעיה עם עגולה, יש רק בעיה שאי אפשר לשים על זה אריח. אין לה שיעור.
דובר 2: לא, לא, לא, אין לה שיעור. החלק העליון של העיגול הוא בוודאי טפח, אין לה שיעור רוחב לא.
דובר 1: עכשיו שרואין אותה כאילו מרובעת, יש לה שיעור. קורה יש לה שיעור, קורה יש לה שיעור רחבה טפח.
דובר 2: אתה חושב?
דובר 1: נו, עגולה לא רחבה טפח?
דובר 2: לא.
דובר 1: למה?
דובר 2: מסתובבת.
דובר 1: המקרה שלך היא עגולה, מלמעלה זה חוד בכלי, זה עגול, כלי עגול. מסתכלים על הרוחב. רוחב זה אומר הרוחב, לא האורך, נכון? קורה חייבת להיות… מה ההבדל אם זה רחב? מדברים כאן כשזה מספיק רחב, כן? אפילו אני אומר, איך מחשבים אם זה רחב? מוט עגול לא רחב מכל הצדדים, נכון? זה רק רחב באמצע. אז את זה צריך לדעת. צריך לדעת איך לחשב. אז אם זה רק מוט עגול של שני טפחים, אז מה הבעיה? זה לא טוב, זה לא מחזיק טפח. אין שיעור טפח. אין לו שיעור טפח.
דובר 2: מה הבעיה? אין לו שיעור טפח ברוחב.
דובר 1: אין לו שיעור טפח ברוחב. זה לא רחב טפח. זה לא רחב טפח. זה לא רחב טפח. זה מונח על שני החורים. אחד הוא האורך, נכון. בין שני החורים זה האורך. הרוחב אומר שצריך להיות רחב טפח.
דובר 2: וראוי לקבל אריח אומר הגובה, כביכול?
דובר 1: לא, ראוי לקבל אריח זה החוזק. ראוי לקבל אריח זה דין בחוזק. חוץ מזה צריך להיות רחב טפח, כמו שלמדנו קודם.
דובר 2: יכול להיות שבעל הבית גם אמר שאפשר לשים טכנית אריח, אבל חוץ מזה יש גם דין בשיעור.
קורה עקומה שבולטת מרוחב המבוי
דובר 2: מה אם היה תוך המבוי כמעט חוץ למבוי?
דובר 1: מה אתה מתכוון, זה עקום? זה בולט?
דובר 2: אה, כל כך פשוט.
דובר 1: זה בולט, שיש לך קורה עקומה, זה בולט מרוחב המבוי, או למעלה מעשרים או למטה מעשרה, זה מתעקם, זה יוצא ממקום השיעור, מכמה גדול או כמה גבוה או כמה רחב וכדומה. אז הדין, כל שאילו ינטל העיקום, לא נשאר ואין ראשיה אין בין זה לזה שלושה, אין צריך להביא קורה אחרת. זה אומר, נניח לוקחים את העקמומיות, ומחזיקים רק את המקום שזה ישר, איפה שזה מגיע לקצה, וזה פחות משלושה טפחים עקום בקצרה, זה מעט מאוד העקמומיות. לא מפריע. אין צורך להביא אחרת. אמנם הוא צריך להביא אחרת, אוקיי, אבל…
דובר 2: כן, I guess. זה מעין שימוש מעניין בלבוד, אבל… כמו שאתה יודע כאן, כן, בעצם, זה בולט, תעשה לי תמונה. אבל זה פחות משלושה טפחים, אז זה לא מפריע לי. אני צריך, כן, זה יכול אפילו להיות ריק, זו הנקודה. אני צריך את העקמומיות, אני לא צריך שום עניין. ואפילו אם זה ריק זה גם טוב. זה יפה, זה טוב.
דובר 1: כן, מאוד טוב.
התחלת דיני פסי ביראות
עכשיו נלמד דין פסי ביראות.
רבותי, אנחנו מתחילים עכשיו חלק חדש בפרק הזה. זה פרק מאוד ארוך, אני מתכוון אולי הפרק הארוך ביותר בכל הש״ס. יש עוד פרק ארוך יותר איפשהו? עד עכשיו עדיין לא היה. שלושים ושש הלכות.
אז, למדנו עד עכשיו דין שנקרא לחי וקורה היתר מבוי, כן, לחי וקורה, אולי שיתופי מבואות. עכשיו נכנס דבר חדש שנקרא בגמרא פסי ביראות.
מהו פסי ביראות?
זה אומר כך: יש מקום, יש באר ברשות הרבים, באר שממנה שותים הבהמות, כמו אצל יעקב אבינו, “בבאר ישקו העדרים”. ובעצם היה אסור לשתות, כי זו רשות הרבים. הבאר היא רשות היחיד, כי בדרך כלל באר, אם היא עמוקה עשרה ורחבה ארבע, נעשית רשות היחיד, והבהמה שעומדת בחוץ ושותה, עומדת ברשות הרבים ושותה. אז מה הבעיה?
כי לעולי רגלים היה צריך להתיר את זה. היה צריך לתת ליהודים הזדמנות לעלות לרגל, והם מביאים בהמות, והם לא יכולים כולם ללכת לרשות היחיד, לבאר. הם צריכים להשתמש בבארות ציבוריות. אז החכמים חשבו על דרך. מה הדרך? מישהו חפר את הבארות, כן, חנניה חופר שיחין הוא חפר. ועכשיו היה צריך להתיר לציבור להשתמש בזה. החכמים התירו שלא צריך לבנות מבנה שלם, לעשות רשות היחיד מסודרת, כשאפשר לעשות מעין רשות היחיד, שמספיק שמניחים פסים מסביב לבארות, עם לראות בדיוק איך הפסים צריכים להיות, וזה הופך את המקום למעין רשות היחיד, ואפשר כבר, הבהמות יכולות כבר לשתות ממנו.
השוואה למבוי
זה מעניין, כי במבוי עשו היתר של לחי וקורה, לפי איך הרמב״ם למד את זה הסתובב בשתי השיטות. הרמב״ם פסק לחומרא שמן התורה זה מותר, וזו רק חומרא.
פסי ביראות – הלכות שבת (רמב״ם)
הקדמה: ההיתר של פסי ביראות בהשוואה ללחי וקורה
זה מעניין, כי במחיצות עשו היתר של לחי וקורה, לפי איך הרמב״ם למד את זה, הסתובב בשתי השיטות. לפי השיטה שמן התורה זה מותר וזו רק חומרא, לפי השיטה זה מאוד שונה מפסי ביראות. אבל לפי השיטה שזה הפוך, שבעצם זו כרמלית, כמו שראינו שהרמב״ם עצמו בעצם זו כרמלית, והחכמים התירו עם חלשות יותר מכרמלית רגילה, זה מתאים יותר, כן, אבל זו עוד קולא. קולא אחת על דרבנן. כרמלית היא גם דרבנן. זו קולא בדרבנן רגיל, וכאן זו קולא בדאורייתא רגיל.
לכאורה הקולא היא גם לכאורה כי זה לא מישהו צריך לשאוב, זה רק מילוי הבהמה, זה רק בשביל הבהמות. אפשר לראות למה עשו קולא, בגלל עולה רגל או כי בעצם עצם המלאכה היא לא, אף אחד לא עומד ושואב, זו רק הבהמה, אולי יש חשש.
הלכה: באר מים שעשו לה שמונה פסים
בואו נראה. אומר הרמב״ם כך: באר מים שעשו לה שמונה פסים. עשו לה שמונה פסים. מהי המילה פס? פס אומר קו בעברית, אבל לא על זה מדברים כאן. פס הוא… מלשון חתיכה, חתיכה קטנה של קיר, חתיכת עץ. בארבע זויות, אבל שמונה כאלה פסים, והוא כבר יגיד איך. בארבע זויות, בארבע הפינות, שני פסים דבוקים בכל זוית. זה אומר, בעצם השמונה יהיו, כל אחד יהיה פינה, סך הכל ארבעה פסים שמחוברים לשניים. זה אומר, ארבע הפינות מחוברות, ובאמצע עוד אחת שלמה. שני פסים דבוקים בכל זוית, פלוס עוד באמצע שזה יהפוך כמו… תמונה. הרי אלו כמחיצה.
מה לא עומד כלום באמצע? הרי אלו כמחיצה. הוא עושה מארבעת הצדדים… שיהיה כמו מחיצה, והבהמה יכולה לעמוד באמצע מזה, ו… ו… בקיצור, במקום לעשות קיר שלם מסביב, הוא עושה רק את הפינות של הקיר. וכל פינה היא שני פסים.
קושיה: פרוץ מרובה על העומד
אבל איך זה עוזר? זה לא קיר, זה רק פסים. יש לך פרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח. לכאורה אדם היה יכול לשאול, כשמניחים חתיכות גדולות של פסים, אפשר באמת לעזוב שיהיה פחות משלושה טפחים ביניהם, שיהיה עומד מרובה על הפרוץ. אבל כאן שהשטח פתוח, יש רק פסים קטנים שהונחו, בוודאי פרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח.
אומר הוא, אבל הואיל וארבע זויות עומדות, למעשה עומד משהו פס בכל הזויות, אז מותר, התירו שזה נעשה עם זה מעין רשות היחיד.
ומותר למלאות מן הבאר. אה, כתוב כן, האדם עומד וממלא מן הבאר. האדם רשאי לשאוב מהבאר, מרשות היחיד, למקום שמקבל עכשיו גם דין רשות היחיד. זה לא אומר שהוא ממלא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהשקות לבהמה.
שיעורים של הפסים
אבל כמה יהא גובה כל פס ופס? כמה גבוה יהיה הפס? גובהו כמחיצה עשרה טפחים. וכמה רחב יהיה? רוחבו ששה טפחים. כל פס… זה אומר כל צד, או הפס שמחולק? כל צד, כל צד ששה טפחים. שישה טפחים בכל פינה. זה אומר פעמיים שישה טפחים בכל פינה.
שיעור הפרצה – שלוש עשרה אמות ושליש
ובין כל פס ופס מותר להיות שטח גדול יותר. כמה גדול? זה אומר, מותר להיות פרוץ מרובה על העומד, אבל כמה גדול? כמלוא שתי רבקות, גדול כמו שתי רבקות. רבקה היא קבוצה של קבוצת בהמות, של ארבע ארבע בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאת.
השיעור שעשו הוא, כמה גדול בערך צריך להיות מסביב לבאר? עשו שיעור מבוסס על מין המשתמש, שבהמות יוכלו לבוא. שם אומרים שקבוצה של ארבע בהמות נכנסות, צריך לעזוב מקום כזה שקבוצה של ארבע בהמות… שתיים יעברו. שתיים, נכון. שמונה בהמות יוכלו לעבור. ארבע נכנסות. אז בקיצור, רוחב של שמונה בהמות. רוחב של שמונה בהמות. כן, מעניין. אני לא יודע למה, כי צריך להוביל בהמות, ובוודאי צריך להיות שם סדר של מובילים.
וכשאומרים שזה כמה גדול? אוי, שמונה הבהמות יוצאות, ארבע נכנסות לשתות וארבע יוצאות. כל כך מקום מותר להיות. זה אומר, כל עוד זה עדיין גודל הפרצה, זה אומר שרואים את זה עדיין כאילו הפסים עדיין קצת מחוברים.
כמה גדול זה במספרים? אומר הוא, שיעור רוחב זה אין יתר על שלוש עשרה אמות ושליש. לא יותר משלוש עשרה ושליש אמה. כן, לבהמות אין שיעור ד׳ אמות לכל רוח, רק לאנשים. כן, זה לא קשור אליי. אז זה ההיתר של פסי ביראות.
תחליפים לפסים – אילן, אבן, תל וכו׳
תרגום לעברית
אומר הוא, היה במקום אחד מן הזויות, אם לאדם אין כל כך פסים, אבל במקום זה רוצה הוא להשתמש במשהו אחר. הוא עומד באחת הפינות, או אפילו בכל ארבע הפינות, במקום פס, במקום משהו חתיכת עץ שהוא מניח שם – איני מתכוון דווקא עץ, משהו חתיכת דבר שהוא מניח שם – יש שם משהו אחר. יש שם נטע, יש שם חתיכה שם. יש שם אבן גדולה, יש שם אבן, אבן גדולה. או אילן. או תל המלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או יש שם תל, אבל התל אינו כל כך… כבר היה לנו תל המלקט עשרה מתוך ארבע אמות, שכן אם התל במשך זמן ארוך, רואים שאינו נראה כמו תל. אבל אם פתאום נעשה גבוה יותר, שבארבע אמות יש עשרה טפחים למעלה, זה חתיכת מחיצה בולטת. או חבילי סולמות, כל הדברים האלה אפשר גם להשתמש בהם כצורת המחיצה. לא רק שאפשר להשתמש בהם, אז אין צריך לחפש פסים כאלה.
רואין, רואים את זה כאילו יחלק, אם יחלקו את האבן, חצי לצד זה, חצי לצד זה, יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה… יהיה גדול יותר מפסי ביראות. פסי ביראות הוא ששה טפחים הוא אמה. לא, שישה טפחים הוא אמה. זה אותו דבר. אהא. מתברר כל… אני חושב שקודם אמרו ששנים עשר טפחים הוא אמה? אה, שישה טפחים הוא אמה, כן. כן, זה אותו דבר. אותו דבר. נידון משום זווית שיש בו שני פסים. כלומר, בעצם מדובר פחות, כי אין זה… אין זה פשוט שיש בשני הצדדים חתיכת קיר כזו, ואפשר לדמיין שיש שם קיר.
חמשה קנים – הדרך הזולה ביותר
עוד הלכה, עוד סמל. לוקחים חמשה קנים, ואם אין זה לזה שלשה, אפילו אינו מכוסה בקנים, אלא הם מחוברים בלבד, כלומר בפחות מכל שלושה יש קנה, ויש בהם ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן בין חמשת הקנים ביחד, נידון משום זווית שיש בו שני פסים. רואים את הסימן שלנו, זה נחשב כמו זווית שיש בה שני פסים. זו לכאורה הדרך הזולה ביותר שאפשר לעשות זאת.
מינימום גודל – ראשו ורובו של פרה
כן. הלאה. אה, כמה קטן מותר שיהיה? צריך שיהיה מקום, משהו שטח. כמה קטן מותר שיהיה? להיפך, לכאורה השאלה היא עד כמה מותר שיהיה. רשות הרבים קטנה ברשות היחיד זה טוב. אבל כן, קטן יותר צריך להיות עוד יותר קל. יש בעיה של קטן מדי. אוקיי. נראה למה.
אומר הוא כך, מותר להקריב ארבע זוויות העיר זו לזו. אם רוצים לעשות שטח קטן יותר מפסי ביראות, אפשר לעשות קטן יותר. איך? אבל צריך להיות גדול מספיק שתהא פרה ראשה ורובה בפנים, והפועל מבחוץ. הבהמה לא יכולה לעמוד בחוץ. נניח אם מישהו רוצה לעשות פסים קטנים יותר, הוא רוצה לעשות דבר כזה קטן יותר, והוא חושב שמספיק שהוא יהיה בתוך הפסים, הוא שואב החוצה, הבהמה תבלוט החוצה. לא מועיל. צריך להיות שהפרה תהיה ראשה ורובה בפנים, והפועל מבחוץ.
אומר הוא, אף על פי שלא יאחז ראש הבהמה בכלי שבו המים, אפילו אם האדם לא יהיה זה שיאחז את ראש הבהמה. אין מקום לזה, זה מה שהוא מתכוון לומר. לא צריך להיות מקום גם לאדם. צריך רק להיות מקום לראשה ורובה בפנים איתה. אפילו גמל, שיש לו צוואר ארוך… לא, אפילו לפרה זה גדול מספיק, אם זה גדול מספיק לפרה, אפילו לגמל יש צוואר ארוך יותר והוא כן יעמוד בחוץ, לא מפריע, כי לפרה זה גדול מספיק.
שיעור פרה הוא שיעור קבוע
הוא קרוב והיא רחוקה, כמו השיעור של ראשה ורובה של פרה, אז אפילו אם נמצא אפילו גדולה כולה נכנסת. השיעור אין לו קשר למציאות, לבהמות אמיתיות.
שוב, יש שיעור כמה קטן מותר שיהיה. השיעור שהחכמים אמרו הוא ראשה ורובה של פרה. למה עשו שיעור בקטנות? כן, לכאורה בגלל זה, כי על פי רוב זו פרה, והם לא רוצים, למדנו קודם שיש דבר כזה שאסור להשקות בהמה כשהיא ברשות אחרת, כי הוא יוצא נכנס. האם זו גזירה או כי זה נראה כאילו הוא עומד בחוץ? או כי זה נראה כאילו הוא מוציא את עצמו. כך למדנו קודם.
אבל כאן עומד חידוש, שמותר שתהיה בהמה גדולה יותר, כל עוד השיעור הוא שיעור פרה. או להיפך גם, חומרא, אם אין שם שיעור פרה, אסור אפילו להשקות בהמה קטנה יותר שהיא כן נכנסת. והסיבה היא כמו שהוא מביא בירושלמי, שעל פי רוב היו פרות, רוב הבהמות שצריכות לשתות בשבת זו פרה, או הבהמות שאנשים היו להם בעלייה לרגל, ממילא על זה גוזרים שלא יהיה הוצאה, אבל כיון שנעשתה הגזירה על זה, אז בין לחומרא בין לקולא זה השיעור.
מותר להרחיק כל שהוא
כן? כן. ומותר, מה כתוב כאן? ומותר להרחיק כל שהוא. אה, אם רוצים לעשות את זה גדול יותר, למדנו שאסור שיהיה יותר משלוש עשרה ושליש אמות, כלומר שתי פרות, שתי רבקות של בקר, שלא יהיה בין הפסים שטח גדול מדי, אבל אם עושים את זה גדול יותר צריך להוסיף עוד פסים. אה, מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה פסים פשוטים, שלא יהיו פסי הפינות, אלא הפסים הפשוטים, שיהיו נכונים זה כנגד זה בכל רוח ורוח, כדי שלא יהיה בין פס לחברו יתר על שלש עשרה אמות ושליש.
יפה. אז כל שהוא לא מתכוון כאן כמו בדרך כלל כל שהוא, כמה פחות, אלא כמה שאתה רוצה, אבל זה צריך להתאים לאחוזים.
שלושה תנאים של פסי ביראות
עכשיו הולך הרמב״ם לומר מאיפה בא ההיתר הגדול, מה הפשט של פני ההיתר? אומר הרמב״ם, היתר זה לא הותר אלא בביאת ארץ ישראל, ולבהמה זו בלבד.
מה התנאי השלישי? ושיבוא עליה מעין חיים שהרבה.
צריך להיות שלושה תנאים בארץ ישראל, וגם אז רק לבהמה זו.
פסי ביראות – תנאי ההיתר, דינים מיוחדים, ומחיצה שנעשית בשבת
שלושת התנאים של ההיתר של פסי ביראות
דובר 1: יפה. אז, כל שהוא לא מתכוון כאן כמו בדרך כלל כל שהוא, כמה פחות, כמה שאתה רוצה. זה צריך אבל להתאים לאחוזים ביניהם.
אה, עכשיו הולך הרמב״ם לומר, מאיפה בא ההיתר הגדול, מה הפשט של פני ההיתר. אומר הרמב״ם, “ואימתי התירו יפת תואר? בארץ ישראל, לבהמות עולי רגלים בלבד, ובבאר מים חיים של רבים”.
צריך להיות שלושה תנאים: בארץ ישראל, וגם אז רק לבהמות עולי רגלים, וצריך להיות מים של רבים, ודווקא באר מים חיים, לא סתם לא עשו את ההיתר.
באר מים, לא רק באר מים, באר מים חיים. באר מים מתכוון מים טריים? מה זה? כן, מגיעים מים. באר זה איפה שמחזיקים מים. באר זה איפה שיש מעיין מים. מים חיים.
אבל הוא אומר לנו למה צריך להיות השלושה. אה, זה הקיר. הסיבה היא כי החכמים רק התירו מדוחק שחסר. זה איך שחסר. אם זה אחרת, לא חסר.
בגמרא עומדת שיטה שגם תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום יש להם היתר של פסי ביראות, אבל הרמב״ם לא מביא את זה.
דובר 2: הלו? הלו? הלו? הלו? כן. סליחה. כן.
ירד לבאר וישתה – אדם שרוצה לשתות
דובר 1: הלאה. אבל בוודאי, מה קורה כשאדם בדרך והוא רוצה לשתות? ירד לבאר וישתה. הוא ירד לבאר. ממש ירד? או מספיק שהוא מתכופף, הוא גבוה מהבאר? אני לא יודע. אולי הוא יכול לרדת? לרדת. באר זה דבר, מקום, יש לו מחיצה, הוא לא זוחל לתוך המים. יש מקום שהוא יכול ללכת.
אני לא אומר שהוא צריך עכשיו פתאום לשחות בנהר, מה שזה לא יהיה. צריך להיות איזו ירידה, וצריך שזה יהיה הגיוני.
אוי. יש עצה אחרת, שהוא יכול לעשות מחיצה מסודרת.
אה, דיברנו קודם… אה, אז הוא יעשה מהר מחיצה. מותר לעשות מחיצה בשבת? כן, דיברנו ש… זו מערכה אחרת, לגמרי.
אם יעשה לו מחיצה מוקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתוכה וידלה וישתה, אז מותר לו כן לשאוב ולשתות. אז אתה רואה, הירידה לבאר מתכוונת להפיקה לדלות, אם הוא יכול לשתות איפה שהוא מתכופף, ומואיל והותרה הותרה, שאינו דומה לאדם שיכול להרחיק, אז התירו כן, ורשאי לדלות וישתה בין הפסין. יפה מאוד. רואים שבבאר מתכוון באופן שיש מקום שאפשר לעמוד שם ולשתות.
החילוק בין בהמה לאדם – לכתחילה ובדיעבד
ההיתר לא מתכוון קטגורית. במיוחד ההיתר שאפילו כשיש דרך אחרת. בבהמה אומרים שלא ינסה ולא יודע מה. בבהמה התירו לכתחילה, באדם זה רק בדיעבד.
כשחסר אחד מהתנאים
ובהאי גוונא, בור רבים, לא באר מים חיים, אלא בור, כל המקרים שאין בהם ארבעת התנאים שהוא אמר, בור רבים, או באר של יחיד לא באר של רבים, או באר יחיד אפילו בארץ ישראל, אינו ממלא מהם אלא אם כן עשה להם מחיצה גבוהה עשרה טפחים. לא עשו את ההיתר, אלא הוא צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ואז גם אין את התירוץ של… אין את הבדיעבד של ומואיל והותרה הותרה, לא כתוב.
נראה שזה כשזה בבאר שכבר יש את ה… כי תחשוב, למה עשו את הפסין? עושים את הפסין רק באופן שהתירו, ואז, כשבא אדם, הוא יכול לעשות זאת גם בדיעבד. אבל בור רבים לא עשו שום פסין. לא יועילו פסין, כי על דבר כזה לא תיקנו מעולם שום פסין.
דובר 2: לא, אין שם שום פסין. מי עשה את זה?
דובר 1: לא, אני אומר, אם אדם יש לו פסין והוא רוצה לעשות פסין בבור הרבים, יאמרו שעל דבר כזה לא תיקנו מעולם היתר של פסין.
דינים של אבוס (שוקת) בפסי ביראות
דובר 1: כבר, יפה מאוד. ממלא בהמתו בין הפסין, כשהוא עומד בין הפסין והוא רוצה למלא, הוא שואב מים לבהמה, ממלא ונותן, הוא מותר למלא כלים במים, ונותן בכלי שלפניו, הוא שם את זה בכלי לבעל חי. ואם אין לו כלי, נותן אבוס, שוקת כזו, איך קוראים לזה… כלי שאומרים אבוס כזה. אז, אחסון, כדי שיוכלו לשאוב מהבאר, מניחים את האבוס, שם הבהמה יכולה להוריד את הראש בקלות יותר ולשתות.
אם האבוס, ראשה נכנס לבין הפסים, גבוה עשרה ורוחב ארבעה, אם גבוה עשרה ורוחב ארבעה, לא ימלא ויתן לפניו.
אם זה בולט החוצה כך שזה נכנס לרשות הרבים, אם גבוה עשרה ורוחב ארבעה, הרי זה לא בטל למה, זה רשות היחיד, אז לא מפריע אתה עושה אפילו טוב יותר אז. לא ימלא ויתן לפניו. למה? שמא יתקלקל האבוס. אולי האבוס יתקלקל, ויצא הדלי לאבוס, ואז כשיוצקים לתוך האבוס השבור, כשהאבוס כבר לא יהיה רשות היחיד, יצא מן הדלי מן האבוס, מן האבוס לקרקע רשות הרבים.
דובר 2: זה ברור. אני לא מבין את כל ה…
דובר 1: אומר הוא, שאם הוא רואה שבור, הוא לוקח אותו שם ברשות הרבים ממש, כלומר האבוס יתיר לו, כי זה אבוס גדול הוא לא יתפוס שכבר זה ברשות הרבים, הוא… זה יהיה שבור, זה לא לשים את הדלי בצד, הוא יחשוב שהאבוס הוא המקום, משהו כזה…
אז, במילא במילא פשוט בי שותא מעליו, אסור לו להשתמש בכלי לפניו, אלא הוא שופך על הרצפה והיא שותה, כן? נכון? נו נו. כבר.
הזורק מרשות הרבים לבין הפסים – חייב
דובר 1: הזורק מרשות הרבים לבין הפסים… אה… אם הוא זורק מרשות הרבים לבין הפסים, חייב! אה… זה מעניין. אחרת ממה שלמדנו קודם, שכשזורקים בין הלחי והקורה במבוי, ופטור, כי זה עדיין לא רשות היחיד גמור. אתה זוכר, בלחי חייב, בקורה פטור. נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: בקורה פטור, כי זה רק היכר. אבל כאן זה לא רק היכר, זה כמו הלחי, חייב! למה? אם הוא בכלל כאן כמו מחיצה גמורה, מה יש לו גבוה עשרה ויש בו ארבעה על ארבעה? רביה נקרא ונראה, רואים גם שיש רביה, אפילו יש לזה ההקלה שצריך להיות כזה, אפילו יש פרצות גדולות, כן.
חידוש: פסי ביראות הוא מדאורייתא רשות היחיד
נו, אם זה כעין שומרי העיר, רשות היחיד, זה נעשה ממש רשות היחיד, אפילו לגבי זה שהזורק מרשות הרבים פנימה, נשא מרשות הרבים לרשות היחיד. אז יוצא מכאן קצת אחרת ממה שאמרנו קודם, כלומר כן, שגם בפסי ביראות מדאורייתא זה כבר רשות היחיד. וכמו שאומרים לכאורה שהדין שפרוץ מרובה על העומד מבטל את המחיצות, הוא מדרבנן. כי מדאורייתא, זה רק הרבנן לא מניחים שיהיה פרוץ מרובה על העומד, ובאופן כזה של צורך מניחים כן. כך יוצא כאן החשבון. הוא לא כל כך חייב מדאורייתא, חייב אני מתכוון חייב חטאת.
דובר 2: כן?
דובר 1: הוא אומר ברור, אפילו אין כאן באר, אפילו בבקעה, אפילו אין שום באר, עדיין, הפס עושה את זה בעצם רשות היחיד. את הפס רק תיקנו לאה… לסדר את הדברים. נכון, אז צריך לפרש שם שלא תיקנו, הניחו לעשות פרוץ מרובה על העומד, שזה הרבנן לא מניחים בדרך כלל, ובאופן כזה מניחים כן.
דובר 2: כלומר בכרמלית אפשר לעשות זאת לכתחילה? כי מה זה בבקעה, כי זה כרמלית, זה מה שהוא אומר?
דובר 1: לא, הוא אומר אפילו בבקעה הוא חייב. לא הבאר עושה כאן את הבעיה, לא לומר רק שם שהחכמים הניחו לעשות דבר כזה בבאר, אז נעשים חייבים. לחומרא הוא אומר את זה, כלומר אפילו בבקעה שלא היו יכולים להשתמש בפסי ביראות, כי לא תיקנו שפסי ביראות מותר, כי זה פרוץ מרובה על העומד. אבל פרוץ מרובה על העומד הוא רק חומרא. למה? זה אבל מספיק רשות היחיד כדי לחייב.
רבים בוקעין ועוברין בהן – לא מבטל את המחיצות
הוא אומר אפילו רבים בוקעין ועוברין בהן, לבטל המחיצות, רבים שעוברים דרך זה לא מבטל את המחיצות, והראיה כחוט שרבים בוקעין בו, כך עוברים דרך וחייב. מאוד מעניין. יש לו קצת סתירה. צריך להיות שהוא מדבר כאן על אופן שמותר. צריך להיות שהוא מדבר כאן על אופן שמותר.
“ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היו שם ביניהן באר.” כבר אמרתי לך קודם שלא. מה הוא אומר כאן? נכון, הוא מותר רק… הוא מתכוון לומר באותו אופן שמותר? אני מתכוון שכח.
דובר 2: כן. לא מבין מה הוא אומר. “ומותר להשקות הבהמה ביניהם, ומושיט לו באר”.
דובר 1: אה, הוא מתכוון לומר לגבי ההלכה. זה שאמרו שהרבים אינם מבטלים, זה אפילו לכתחילה, אפילו מותר, בוודאי באופן שמותר לעשות פסי ביראות לא מפריע שהרבים עוברים דרך, כי זה כמו חצר, וכמו שאמרו שחצר לא בוקעין בו רבים.
חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסים
דובר 2: נכון. מה קורה ממש כאן חצר?
דובר 1: חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסים, ליד פסי ביראות יש חצר. כלומר פסי ביראות כבר נעשה רשות היחיד, אז זה רשות היחיד ליד רשות היחיד. מותר לטלטל מתוכה לבין הפסים, ומבין הפסים לתוכה. אבל צריך עירוב, כי אחד נעשה בטל.
נכון, זה אומר שתי חצרות שצריכות ביניהן עירוב, כי פסי ביראות אינה באמת חצר, היא רשות היחיד, אבל אין לה דין חצר. אבל שתי חצרות אסורות זו לזו בלא עירוב, צריכות לעשות עירוב. מה פירוש כיון שפסי ביראות, כיון שהיא פתוחה לשתי חצרות, היא מחברת שתי חצרות, אסור לטלטל בשתי חצרות בבת אחת. הפשט הוא, כמו שפסי ביראות נחשבת רשות היחיד שהיא מאחדת את שתי החצרות. כאשר שתי החצרות שתיהן פתוחות לרשות הרבים ואין שום קשר, הן שתי חצרות נפרדות שכל אחת מותרת לעצמה. כי לא היה דרך, לא יכלו לטלטל, כי היתה רשות הרבים ביניהן.
יבשו המים בשבת / באו להם מים בשבת
דובר 1: יבשו המים בשבת, עוד הלכה. יבשו המים בשבת מבאר המים שבין פסי ביראות, אסור לטלטל בין הפסים, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכה אלא משום המים. פירוש הקולא שמותר לטלטל שם ומותר להיות מטלטל אינה עוד.
מה קורה באו להם מים בשבת? היו פסי ביראות, לא היו מים, אבל פתאום התחילו לזרום מים מבאר המים. מותר. מותר לטלטל ביניהם. שקול, כי כשהמים באו הם הכשירו את המחיצות. פירושו כמו מחיצה שנעשית בשבת, כי עם המים הוא הכשיר אותה.
כל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה
כל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה. מאוד מעניין.
דובר 2: לא, כי מה הוא אמר? שעכשיו היא קיבלה את הקולא, אתה יכול להשתמש במחיצות.
דובר 1: לא, הוא אומר עכשיו אתה עושה את המחיצות.
דובר 2: לא, לגבי דברים אחרים בעיר, למשל שביתה, למדנו כמה אנשים יש במקום.
הלכות שבת פרק י״ז — מחיצות, שיעורים, וסיום הפרק
מחיצה שנעשית בשבת
דובר 1: מותר. מותר לטלטל בתוכה.
אמת, הוא מדבר עם רבנן. כי המים באו והם הכשירו את המחיצות. פירושו כמו מחיצה שנעשית בשבת, כי עם המים הוא הכשיר אותן. כל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה. מאוד מעניין.
זה אומר שעכשיו היא קיבלה את הקולא שאתה יכול להשתמש במחיצות. הוא לא אומר שעכשיו אתה עושה את המחיצות.
דובר 2: לא, לגבי דברים אחרים אין. למשל שביתה, למדנו כמה אנשים יש במקום, זה מדובר מערב שבת. אבל מחיצה היא אפילו בשבת. למדנו בפירוש את ההלכה בפרק הקודם.
דובר 1: בסדר.
מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת
דובר 1: מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת, מבוי שהורידו את הקורה או את הלחי שהתיר לטלטל, ובשבת היא נעלמה, אסור לטלטל בו. זה אומר, לא אומרים שבודקים איך היה כשנכנס שבת. לא, בודקים כל הזמן. טוב מאוד.
אכסדרה בבקעה — פי תקרה יורד וסותם
דובר 1: עוד כמה הלכות. אכסדרה היא מקום שיש לו גג. דבר שיש לו גג, כבר דיברנו, לא יכול להיות רשות הרבים. מקום שיש לו תקרה נעשה רשות היחיד. אכסדרה בבקעה נעשית רשות הרבים, נעשית כרמלית אם אין לה מחיצות. אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה. זה אומר, הבקעה היא כרמלית, והמקום, השטח בכרמלית הוא אכסדרה.
אף על פי שאין לה שלוש מחיצות ותקרה, אפילו אכסדרה שאינה מוקפת לגמרי, אין זה בית שלם עם ארבע קירות, אלא שלושה קירות, כמו מבוי כזה, כן מותר. למה? אנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם. אנו מרחיבים מעט, ואנו אומרים ששלושה קירות מספיק, והקיר הרביעי רואים אנו כאילו הגג יורד ועושה שם קיר.
דיון: פי תקרה יורד וסותם — רשות היחיד או כרמלית?
דובר 1: אבל, אומרות הגהות מיימוניות, אנו רואים זאת כרשות היחיד. האם לא אומרים שאם מישהו זורק לשם מרשות הרבים, יהיה חייב כמו זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, או פטור? למה? כזורק למבוי סתום שיש לו קורה. דינו כמו זורק למבוי סתום שיש לו קורה, שאומרים שזה משום היכר. זה… איך הרמב״ם למד, כי היכי דלא ליתי לאחלופי, זה סוג של כרמלית שהחכמים החמירו בה יותר מד׳ אמות.
זה אומר, ה… פי תקרה יורד וסותם הוא כאילו, אין באמת ה… כמו סתם זה עושה כרמלית, לא רשות היחיד. אבל פי תקרה יורד וסותם הוא דין אמיתי שיכול גם לעשות סוכה כשרה. זה לא משהו היכר, זה משהו דין אמיתי של מחיצה.
דובר 2: כן, כך יוצא כאן באמת מעניין.
בית וחצר שנפרץ בקרן זוית
דובר 1: בית וחצר, כן, עוד הלכות פרצה. בית וחצר שנפרץ בקרן זוית שלו בעשר אמות, בית או חצר שבפינה נפתח הכותל עשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בו כלום. אפילו שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אפילו אין זה יותר מעשר אמות, עשר אמות עצמן הן כבר פרצה גדולה, כי בצד אין לך פתח. בפינה צריך שיהיה שם לחי או קורה. ואין לו קורה מלמעלה לאורך הפרצה, רואין אותה שיורדת וסותמת, רואים אותה כאילו היא סתמה את הקיר. אז, אותה קורה, פעם רואים אותה כאילו היא עושה מחיצה, פעם היא רק היכר.
דובר 2: זו לא קורה של מחיצה, זה סוג אחר של דבר, כי זה לא מבוי. זו בעיה של פתח בקרן זוית.
דובר 1: נכון. זה בעצם הדין של פי תקרה יורד וסותם. אבל אין לי תקרה כאן.
דובר 2: אה, חתיכת הקורה עצמה היא תקרה. פי תקרה הוא אפילו מחתיכת גג קטנה.
דובר 1: נכון.
שיעורי אצבע, טפח, ואמה
דובר 1: עד כאן. עכשיו אפשר ללמוד מה השיעור של אצבע. נכון, זה מחושב כמה פעמים. טפחים, אצבע היה לנו גם כן. לא יודע. אבל כאן הוא אומר, הרמב״ם לא אומר כל דבר. הוא אומר כל דבר רק פעם אחת. אז, למשל כזית למדנו כבר קודם. הוא חיפש פתיחה קצרה, הוא רצה לשים זאת.
שיעור אצבע וטפח
דובר 1: “והאצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד.” הרוחב… האורך של אצבע הוא הרוחב של יד. מה? של גודל, כן? של ה… האצבע היא זה. “אצבע רוחב של יד.”
דובר 2: “אצבע”? מה אתה מסתכל על היד שלך? הוא אומר איזו אצבע? גודל?
דובר 1: אה, גודל. אה, חשבתי “רוחב הגודל של יד”. אה, גודל. “רוחב הגודל של יד”, כן. כן, כבר למדנו זאת פעם אחת. אני רק לא זוכר איפה. למדנו זאת בפירוש את ההלכה כבר פעם אחת, אני זוכר.
בסדר. כן, כבר היה לנו. איפה היה לנו?
נמשיך הלאה. בסדר, רגע, בואו נראה. “כמלא זה כפול, סת כפול”. כן, למדנו קודם אצל שיעורים. אה, זה גודל אחד? אני לא זוכר.
“והטפח ארבע אצבעות.” זה ארבע מזה.
שיעור אמה — דחוקות ושוחקות
דובר 1: “והאמה כל אמה שאמרו בכל מקום, חוץ מן האמה שמשערין בה מלאכת כלים, היא בת ששה טפחים.” אמה היא שישה טפחים. זה אומר, יש הרבה כמו אמה של חמישה טפחים, אבל לא על זה מדברים. “והאמה שמשערין בה היא בת ששה טפחים דחוקות זו לזו.” הוא מתכוון אצבעות דחוקות, כן? טפחים דחוקות. בסדר. “והאמה שמשערין בה היא בת ששה טפחים שוחקות ורחבות.”
“זה וזה להחמיר.” להחמיר משתמשים בטפח הגדול יותר, אני מתכוון באמה הגדולה יותר, או בקטנה יותר? “כיצד? משך מבוי בארבע אמות שוחקות.” צריך להיות ארבע אמות גדולות. “ובגובהו עשר אמות עצובות.” אמות שמחות או אמות דחוקות? רוחב הפרצה? עשר אמות עצובות. באותו אופן, לחומרא, עשר אמות עצובות. וכן יוצא בו, לענין סוכה קטנה, שצריך שתהיה גדולה לענין סוכה, ומחמירים אפילו קטנה כבר פסולה לענין קטן. אפילו הסוכה יש כאן אותו דבר, יכולה להיות גדולה מדי, אם היא גדולה מדי צריך לחשב עם שיעור קטן. אם היא קטנה מדי צריך לחשב עם שיעור גדול. תלוי באיזו הלכה.
סיום פרק י״ז
דובר 1: עד כאן פרק י״ז מהלכות שבת. זה פרק חשוב מאוד.