דברי תורה בסעודה שלישית פרשת בהעלותך תשפ״ו קהל חסידים ד׳האוול
מחלוקת משה רבינו והרמב״ם אם יש לקנא למעלתו
בפרשתנו שני סיפורים אודות מדרגת נבואת משה ושאר הנביאים, הראשונה פרשת האצלת הרוח לשבעים איש הזקנים, ומעשה אלדד ומידד המתנבאים במחנה. והשני דיבור מרים ואהרן במשה ודברי השם אליהם במעלת נבואת משה על נבואתם.
ענין זה הועלה על ידי הרמב״ם בעיקרים למעלת עיקר אמונה, בהתאם לדעתו שנצחיות התורה תלויה במעלת נבואת משה על שאר הנביאים. וגם רמב״ן מניח את הענין כמרכזי בתורה לפי דרכו שהנושא הזה תלוי בהנהגת שם הויה שהוא חידוש התורה ומשה רבינו. וכתב רמב״ן כאן שענין זה נזכר בתורה שלשה פעמים בעבר הווה ועתיד, בפרשת וארא מעלת נבואת משה על נבואת האבות והקודמים לו, בפרשתנו מעלת נבואת משה על הנביאים שבזמנו, ובסוף התורה בפרשת ברכה מעלת נבואת משה על הנביאים העתידים לבוא בפסוק ולא קם נביא בישראל כמשה.
אך לדידי כל עיקר הגישה הזו אין בה נחת רוח, כי רבותינו אלה הם מקנאים למשה ומעלתו לייחד אותו מעל שאר ישראל, אבל משה רבינו עצמו לא כן עמדו, שהרי בסיפור הראשון יהושע בן נון עצמו שהוא וודאי התלמיד הראשון שקיבל את התורה ממשה, מבקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה, אבל משה רבינו מנעו לגמרי מכך ואמר המקנא אתה לי ומי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואכן מדין יהושע לקנא לרבו ומדין הרב שיכול למחול על כבודו, אבל לא כמו רב שיש לו נחת רוב שתלמידיו מקנאים לכבודו גם כשאינו לכבוד לו לקנא בעצמו, משה רבינו מונע אקטיבית את יהושע מלקנא (וגם יהושע מבין שאין ראוי לו לקנא בעצמו ומבקש ממשה, כי גם אם יהושע עצמו היה מנדה אותם היה בזה עצמו כמורה הלכה בפני רבו שהרי משה יודע על הפגיעה לכאורה והתלמיד אין לו לקנא לרבו באופן זה מבלי רשות מרבו). ורחוק מאד לומר שכוונת משה ‘כל עם הויה נביאים׳, כלומר שיהיו נביאים אך במדרגה פחותה ושונה מהותית ממנו, כי זה דרכו של פרעה ‘רק הכסא אגדל ממך׳, ולא כן משה רבינו אומר בפירוש כי יתן הויה את רוחו, הוא הרוח העליונה אשר עליו, ואיננו מונע מישראל כלום אדרבה יהיו כולם כמותו.
והגם שבסיפור הבא אחריו אנחנו רואים שאע״פ שהאיש משה ענו מאד מכל האדם, מכל מקום קינא השם בעצמו לכבודו והוכיח את אהרן ומרים והעניש את מרים בצרעת. הנה אין שום רמז בפרשה שיהיה הנושא באמת ייחוד אמונת משה, ואף רבותינו בפירוש זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך במרים הבינו שזו אזהרה על דיבור לשון הרע, ואפשר גם לפרש שהוא ענין של כבוד הרב. אבל איננו ענין של עיקרי אמונה לידע את מעלת נבואת משה, וכפי שהקשה ר׳ אלחנן ווסרמן שאם כן נמצא אהרן ומרים היו בתחילה כופרים בעיקר ייחוד נבואת משה ודבר זה אין בו טעם כלל. אלא הנושא של סיפור אהרן ומרים הוא של לשון הרע ושל ההתנהגות הנכונה ביחס לסמכות אשר בימיך, ולא יותר מכך. ואכן ה׳ ביאר להם את מעלת נבואת משה, אינני מכחיש שיש מעלה כזו, אבל איני רואה שיהיה זה הנקודה שיש לקנאות עליו, והנני מציע דרך לבאר את העניין כראוי.
דברי קדושת לוי בפירוש פרשת אלדד ומידד
כתב בספר קדושת לוי לבאר פרשת אלדד ומידד, שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, ומה היה המשא ומתן בין משה ליהושע על זה. כי אנחנו מתפללים לביטול חבלי משיח, והנה כתוב כאן הענין המקובל בחסידות שהיה מעבודת הצדיקים לבטל את דבר חבלי משיח ואמר הר״ר אלימלך שאכן חכמינו אמרו שיהיו אבל לא ראו שיהיה אלימלך שיבטל אותו, ומחלוקת צדיקי הדור האחרון על היחס למימרא זו אחר השואה. והנה בקדושת לוי כתוב כאן בפירוש דבר הבעיה הזו, שאומר איך אפשר לנו להתפלל על זה, והרי לכאורה כבר ניבאו הנביאים על זה והיאך יתבטלו דבריהם. אלא הכלל הראשון הוא שכל דברי שאר הנביאים ניתנים לפירוש באופנים רבים, וככל שנבואה ניתנת לפירוש, על כן אין לחשוש שכבר התנבאו הנביאים על מלחמת גוג ומגוג, כי דבריהם אינם ברורים ומשתמעים לכמה פנים, וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות מלכים שאין מי שמבין בבירור את הנבואות על זה, ולכן שפיר אנחנו מתפללים שיתבטלו הצרות וכשיבוא המשיח נדע שהיה הפירוש בנביאים באופן אחר.
יסוד זה של אפשרות שינוי הנבואה כאשר היא מרומזת או אפשר לפרש אותה באופן אחר, הוא עיקר יסודו של הבעש״ט בשם רבו אחיה על עיקר פעולת התפלה, שהרי אין הבדל אמיתי בין כל נבואה ובין כל גזירה מלמעלה שהם כל הפעולות, ואם כן הקשו הראשונים איך תפעל התפלה, וענה הבעש״ט שהוא על ידי שינוי צירופי הגזירות כמו בין צר״ה לרצ״ה. ובפרשתנו מצאתי יסוד זה מפורש בפירוש ר״י בכור שור על פסוק אם יהיה נביאכם השם, שאמר שזהו גדר נבואת שאר הנביאים שהם במראה וחידה, כלומר שהנביא מתנבא ברמז וחידה ולפעמים אפילו הנביא עצמו אינו יודע את פירוש נבואתו, כמו יונה שניבא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, והוא סבר שהכוונה כמהפכת סדום ועמורה, ולא היה אלא שנהפכה מרע לטוב על ידי תשובתה. אבל נבואת משה היא במראה ולא בחידות מפרש שם דהיינו שאין לפרש את המצוות כאליגוריה כדעת הנוצרים אלא יש לעשות תפילין ציצית ומילה כפשוטם כי בנבואת משה לא היו ספיקות כאלה.
אבל מביא קדושת לוי, וציינו שכעין זה מדובר ברמב״ם ורמב״ן, ואני מפרש את שלבי דבריו באופן זה למרות שאינו מפורש לגמרי, שכל זה לא יועיל אלא כאשר הנבואה באמת מרומזת ובאמת שאז הוא בכלל כל נבואה לרעה שיכולה להשתנות וי״א אף לטוב, אבל אמרו שכאשר הנבואה כתובה בפירוש או שיש עמה שבועה, אז איננה משתנית גם באופן זה. ודבר זה היה אפשר להבינו לפי לימודי הבעש״ט שכאשר הדבר נכתב אז כבר נשתלשל למדרגת האותיות הקבועים וכבר איננו במדרגה המופשטת שבו אפשר לדברים להשתנות. ואכן יש בפרוש זה אמת אבל מדברי קדושת לוי משמע שיש טעם נוסף להבדל הזה, ואולי הוא התלבשות הדבר הזה עצמו. והוא שכאשר נבואה גלויה ומפורסמת לרבים, אז נעשה הדבר כחילול השם אם יראו רבים שהנבואה לא התקיימה, ואע״פ שהמבינים ידעו שהוא התקיים על ידי פירוש אחר אין זה גלוי לרבים ועל כן היא מוכרחת להתקיים. והבן שהוא אותו הטעם באמת. ועל כן, גם אם אליבא דאמת אפשר לפרש את הנבואות מחדש, מכל מקום אם הוא נראה כתוב ומפורסם לרבים, יש להתחשב בזה וקשה יותר לשנותו.
ובזה הוא מפרש את טענת יהושע, שכן אלדד ומידד אמרו ‘משה מת ויהושע מכניס׳. ויהושע ידע כמו שרמז משה בעצמו לישראל, שעדיין אפשר להתפלל על זה ולשנות את הגזירה. ועל כן היו כל השבעים מתנבאים באהל ובהסתר כי כל עוד הוא נסתר אפשר לשנות. אבל אלדד ומידד ‘והמה בכתובים׳, התנהגו עם הנבואה כמו דבר כתוב וחתום, והתנבאו במחנה בפומבי, ואם כן טען יהושע שאין מנוס אלא להכריז עליהם כנביאי שקר כי מעכשיו לא יהיה אפשרי להתפלל כלל.
ענה לו משה, אין צורך, כי יש לי עצה טובה מזה. ומי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם, ואם יהיו הכל נביאים, אם כן אין שום קושי בזה שישתנה הנבואה כי הכל ידעו את אופן פעולת הנבואה שהוא השגה מופשטת במראה וחידות וכי אפשר לה להתפרש באופנים אחרים ולהשתנות על ידי התפלה. וכך, מסיים בעל קדושת לוי, גם אם יאמר מישהו שנבואות הנביאים ברורות ואין אפשרות לשנותם כי כבר נכתבו, יש לי עדיין עצה שלישית, שהרי לעתיד לבוא נאמר אשפוך את רוחי על כל בשר, ובתנחומא סיום דרשת פרשה זו, בעולם הזה הנבואה ליחידים אבל בעולם הבא לכל, אם כן יהיו אז הכל נביאים וידעו את אופני הנבואה ולא יהיה להם קושיא כלל במה שהשתנו הנבואות הקשות של הנביאים הקדמונים.
השגת אהרן ומרים בנבואת משה ומצוות השגתה
לא היה די לו לרבינו לוי יצחק בשלש עצות הללו (כלומר נבואה מרומזת, או שינוי פירושה, או שיהיו הכל נביאים), כנראה כי עדיין נשארה לו בעיית נבואת משה, שגם בה ישנם נבואות קשות על העתיד, ובה אין לומר שהיא בחידה וניתנת לפירוש לכאורה. והרי משה בעצמו ניבא לישראל ‘הנה אנכי מת׳, ועדיין אמר רש״י שרמז לישראל שיתפללו, והייתכן הדבר. על כן הוא בא לפתרון רביעי, ואומר, שאם כל עיקר הקושי בשינוי נבואה מפורשת, שמכלל זה נבואת משה שהיא תמיד מפורשת, היא באמת לפי חילול השם שיש בדבר הפסד האמונה. (וכפי האמת שגם הר״מ העמיק ביסוד ברירות נבואת משה מטעם זה), הרי יש לו עצה אחרת. שאם יהיה לישראל אמונה חזקה בנבואת משה, באופן שלא ישתנה אם ישתנה נבואתו, אז בוודאי נוכל לשנות אפילו גזירות משה לרעה. ועל כן, לפי שנאמר בפירוש וגם בך יאמינו לעולם, ויאמינו בהויה ובמשה עבדו, נמצא דווקא בנבואת משה יש פחות סיכון בשינוי שלו מבנבואת שאר הנביאים, ואע״פ שלא נהיה במדרגת משה ולא נבין את דרכיו כראוי, מכל מקום אפשר להתפלל עליו כי בלאו הכי עדיין נמשיך להאמין במשה, ועל כך נתפלל.
והנני מרחיב מעט בהבנת הדרך הזו של האמונה בנבואת משה הפועלת את אפשרות תיקון הלשון הרע המדובר עליו, לפי מה שלמדתי מדברי מי השילוח בפרשה זו. ואני מקדים שאלה פשוטה ששאלה בתי שירה תחי׳ בסעודת השבת, מה ששאלה למורה שלה ולא ידעה התירוץ. כי לימדוה שנבואת שאר הנביאים בחלום הלילה ושל משה בהקיץ וביום. אבל הלא כתוב בפירוש שנגלה השם לאהרן ומרים פתאום, ומשמע שנבואה זו היתה ביום מיד בעת שדיברו על משה, והייתכן שעצם הנבואה שאומרת שיש לשאר הנביאים פחיתות על מעלת משה דווקא בה נראה שגם אהרן ומרים זכו לנבואה כמשה. ואני מוסיף להרחיב עוד, שהרי כתובים הללו נאמרים בפירוש בתורת משה שכולה לכאורה בוודאי במדרגת נבואתו, ואף יותר מכך, שהרי כל עיקר ההבדל בין נבואת משה לנבואת כל הנביאים שמשה מוכן תמיד והם צריכים להכנה, ועל כן משה צריך לפרוש והם אינם צריכים, והנה אומר רש״י שנגלה להם השם פתאום והיו טמאים בדרך ארץ, הנה גם להם התגלה באופן תמידי ולמרות שהיו טמאים ולא היו מוכנים, אם כן פעולת הנבואה הזו סותרת את תוכנה ונתמה תמיהה גדולה.
אך פתרון הדבר הוא שאין שום טעם באמונה על גדלות נבואת משה אם לא נדע את ענין גדולה זו. שהרי אין האמונה הנאמר בפה אלא המצוייר בלב. ואם כל הצדיקים האמיתיים אינם אומרים בדברי תורה שלהם אלא את מה שהם חשים ויודעים באמת, כל שכן שדברי השם לאהרן ומרים עצמם נאמרו במדרגה זו עצמה שעליה דיברו המילים, ולא שהיו אמירות של אמונה ריקנית מרחוק. ואם כן באותו רגע שאמר השם את המילים ‘לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות׳, היה לאהרן ומרים בדיוק את תוכן משמעות מילים אלה וראו את הנבואה כמו שראהו משה בעצמו, והבינו את המילים הללו כראוי. רק ברגע שסיים ה׳ את המשפט ואמר את המילה האחרונה ‘יביט׳, אז ברגע אחד נסתלקה מהם נבואה זו וחזרו למדרגתם העצמית העיקרית, ובכך הוא שהכירו את מעלת נבואת משה עליהם.
ודבר זה ברור גם מצד אחר, שכן אמר הבעש״ט על פסוק ‘אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך׳, שהמכיר את מעלת החכם בהכרח שיהיה גם הוא חכם בעצמו, ועל כן אומר פרעה כדברי רש״י ‘אם נלך ונבקשנו לא נמצא כמוך׳, שהרי אתה תיארת לנו בדיוק את מעלת החכם ונבון הנצרך לנו, וגם אם נבקשנו נצטרך לדעתך שתחווה עליו אם הוא הראוי, הרי אתה בעצמך החכם הזה כבר. והבן כי כוונת הבעש״ט להסביר את יסוד הדבקות בתלמידי חכמים שכל עוד האדם איננו במדרגת החכם בעצמו איך יבין אותו כלל, וכל שכן ממה שאמר הבעש״ט שכל הרואה דבר עבירה באחר הוא לפי שיש לו נגיעה לאותו עבירה בעצמו, כך הוא גם לדבר מצוה שאין אדם רואה מעלה בחבירו אלא אם יש לו נגיעה במעלה זו בעצמו, ואנחנו רואים את הטיפשים הנדבקים בחכמים שהם בדרך כלל מציירים את החכם כפי טיפשותם ועוד מגדילים לומר שהחכם בוודאי טיפש פי אלף מהם עצמם כפי דרך המאמינים.
אלא שאין הבנה זו אומרת השוואה גמורה, וההבדל הוא בדיוק אחד ההבדלים שביאר הר״מ בין נבואת משה לשאר הנביאים. כי כל שאר הנביאים לשעה ונבואת משה קבועה. כלומר כאשר אדם משיג מדרגה מסוימת לזמן מה, והוא מזהה אותו על הצדיק והחכם שבדור, אז הוא מסוגל לשער לעצמו שמה שהוא משיג בעתים מזומנות הוא אצל הצדיק דבר פשוט בכל יום ויום. ועוד השערות על דרך זה בשאר ההבדלים. אבל כל עוד אין לאדם טעימה כלל בעצמו ממעלת החכמה והנבואה והצידקות הרי כל דבריו שהוא מאמין בזה דברי הבל ריקנים.
וכאן התגלה לנו אמתת הפירוש של העיקר המייחד את נבואת שמה, שהכוונה הנסתרת בזה איננו להאמין שהיה נבואת משה בלבד, אבל הכוונה הוא להשיג את המדרגה העליונה של ברירות נבואת משה, שיהיו לנו טעם בו, למרות שלא יהיה בקביעות גמורה כנבואת משה.