שמות ז – דברים מקבוצת הדיון

אם כבר אומרים שדע זה לא לדעת אז כבר לא צריך התירוץ של במה אדע

אבל אז התירוץ דחוק, כי בפשטות לא על זה הם מגיבים, רק שתאמר הם מתכוונים לא מתנהגים איתם כך

ואם כן חזרנו לפרוש רשי

היה לי פעם תירוץ אחר יותר יפה בעיני כבר שכחתי אותו…

זה ההתחלה

בסוף כנראה עשה דברים שגם לקוסמים הכי טובים אי אפשר

כלומר לא נראה שמשה מנסה להיות הקוסם של ישראל

אולי כן

תמיד היה נראה לי שזה טעות כאילו, הוא בא בשם ה׳ ואז אומרים נו מה תבן אתה מכניס וכו׳, אבל הוא היה נאיבי לא תפס שמופתים קטנים לא מרשימים אותם

צע

בלי קשר

זה בניסיון ליישב מקומות שיש במקרא וידבר אליו בלי להגיד מה אמר

אבל יש כאלה גם בלשון אמירה?

כן בתחילת פרשת אחרי למשל

פה אני אוחז..

אוקיי אגיע.. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם זה הרגיל

לאמר זה משהו אחר אבל, כמו שרשבם אמר, אני תמיד קורא את זה כמו ‘תחילת ציטוט׳.. כלומר זה כאשר הגוף המדבר מתחלף

לאמר הן ישלח איש את אשתו 🙂

שהנררטר מדבר ומספר על משה

וה׳ דיבר על משה

לאמר, אני ה׳

זה בקול של ה׳

וכדומה

כן

זה כבר נהיה כזה סגנון, כמו בפסוק הזה..

אוקיי, עכפ החילוק הזה בין דיבור לאמירה רק מסביר למה זה לא ‘לדבר׳ ואז ציטוט ישיר.. אבל זה לא ממש הפירוש המילולי של לאמר, זה רק כך הסגנון לדבר

הוא דיבר איתו, ועכשיו בוא תשמע מה בדיוק הוא אמר

ולפעמים המקרא עושה פראפרזה על מה שדיברו ואז אין לאמר

אז יכתוב ואמר מה זה לאמר

‘הם המדברים אל פרעה להוציא וגו׳, לא שאמרו לו ‘להוציא׳..

אוקיי יש מקומות שזה ברור

יש לך כלל מתי כתוב לאמר ומתי לא?