Monday, November 26, 2018 • י״ח כסלו תשע״ט
לא חושב שזה סתם.
אני לא יודע מה כן אבל בוודאי זה חשוב כי זה מקור הסמכות של ההלכות הללו
Tuesday, November 27, 2018 • י״ט כסלו תשע״ט
מעניין צריך לחשוב על זה.
הוא היה בשמים…
לפחות האהל מועד הזה של תחילת ויקרא הוא די ברור המשך של האהל מועד שהוקם בפרשה שקדמה לו.
אם מסתכלים מפרספקטיבה מאוחרת יש פה הדגשה גדולה שהקרבנות נצטוו בהר סיני.
וכך אנו אומרים בתפילה עולת תמיד העשויה בהר סיני
זה לעומת דברי ירמיה כי לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח.
שאיך שלא נפרש יש רעיון שהשם לא ציוה הזבחים בהר סיני אלא הם מאוחרים או פחות חשובים. לעומת זה אומר הפסוק של ויקרא לא, בהר סיני הוא לימד תורת העולה והחטאת וכו׳.
אפשר שזה לא סותר כי גם המשכן בנו כשעוד חנו במדבר סיני אלא שזה עדיין לא בהר.
אבל עדיין צריך להסביר מאיזה פסוק למדו חזל שדם חיות אסור
כלומר על דם חיה ועוף כתוב שצריך לכסות אבל האם זה אותו דבר כמו לא לאכול אותו
לכאורה שם הכוונה שלעומת בהמה שזובחים להשם או בשחיטת חולין וזה מתיר הבשר בזריקת הדם, חיה ועוף שצדים צריך לפחות לכסות הדם בעפר.
לפי המדרש שלי אפשר לומר ככה
משה עולה לשמים בהר ומתבונן סביבו כיצד השם גר במקדש שלמעלה, הוא חורט את התמונה הזו במוחו כציווי וכאשר הוא יורד מן ההר הוא בונה משכן לפי אותו התבנית ‘כאשר הראית בהר׳.
משהאהל שבנה כך בנוי הוא רואה בתוכו ענן השם שוכן בו בדיוק כפי ששכן בשמים בהר, ופה הוא מרגיש שיש עוד חלק שחסר במקדש זה שלמטה שלא נפרט לו בבנינו כאשר העתיק מלמעלה וזה עבודת הקרבנות. אז אהל מועד שהוא העתק המקדש שבשמים קורא לו ואומר לו אדם כי יקריב וכו׳.
ושוב הוא מבין שזה בעצמו מה שיש בהר ובשמים, שהרי נעתק מן ההעתק שלו. אלא ששם לא היה כ״כ מפורש עבודת הקרבנות כמו למטה, אבל שוב אפשר לומר גם על זה שנלמד בהר סיני אלא שהוא העתק ההעתק.
או במילים אחרות כאשר הר סיני השתלשל למטה הוא קיבל צורה של הקרבנות, הוא אותו דבר רק בעולם אחר.
וכן אם בדור מאוחר יותר מחדש תלמיד וותיק משהו לפי מה שהשתלשל אליו גם זה הוא מהר סיני שהרי הוא הבנתו מתוך העתק ההעתק של הר סיני ואינו אלא אותו דבר כפי שנגלה במוחו ובעולמו.
Monday, June 20, 2022 • כ״א סיון תשפ״ב
הפסוק האחרון פה נראה לי תמיד הסתירה הכי חזיתית לדברי ירמיהו שאומר שלא ציוה את בני ישראל בעלותם ממצרים על דבר עולה וזבח – והנה פה מודגש וחזר ומודגש שה׳ ציוה על דבר עולה וזבח בהר סיני, שאני מבין זאת לא רק כציון מקום הציווי אלא כשיוך ציווי הקרבנות אל המעמד הגדול של ברית התורה בהר סיני, וכן הוא חוזר על זה שוב בפרשת פנחס עולת תמיד העשויה בהר סיני.
מה ההיגיון שיש קרבנות שהולכים לכל הכהנים ויש שהולכים לכהן המקריב?
(הדרשה על זאת התורה שהעוסק בתורת עולה כו׳ נראה מתקשר לזה, חכמים אומרים כן בטח יש עולות בהר סיני אבל הלומדות שלהם לא העשיה בפועל חשובה..)
לענין לחמי תודה חמץ לכאורה זה כי אכילת הבעלים לא נחשב חלק מן הקרבן לכן הוא יכול להיות חמץ. וגם שהכהן מקבל חלק זה לא בתור קודש אלא בתור תרומה.
ובכלל חלק הכהנים מן השלמים לפי העולה כאן אינו בתור אכילת חלקם בקדשים, אלא בתור מתנות כהונה
לגבי המילואים
בפרשת תצוה מצוות המילואים מוצג כסיום כל מצוות המשכן. והוא נמשך אל הלבשת הבגדים. ויש לזה אפילו פסוק סיום ברור אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה׳ אלהיהם. (אחר כך יש כל מיני פרשיות השמטות של מזבח הקטורת וכו׳). בעשיית המשכן משה לא שונה שם את החלק הזה כלל ועשיית בגדי אהרן נבלע בפרשת פקודי תחת כותרת פקודי המשכן, ואז בכלות מלאכת המשכן יש פרשה של הקמת המשכן, ואילו הלבשת הכהנים ומילוי המשכן לא נזכר שם כלל, זה מאד מעניין פתאום מודגש בנין המשכן ואין בו כלל כהנים וכו׳, ואז אחר כך יש ויקרא ואחר צו אכן חוזר לעשיית המילואים והלבשת אהרן וכו׳.
יש משהו מעניין שהדגש ‘כאשר צוה ה׳ את משה׳, שהוא גם דגש הפתיחה כאן ‘צו את אהרן׳, מודגש במיוחד או רק אצל בגדי הכהונה וחלק הכהנים, ולא אצל עשיית המשכן עצמו
אולי זה קשור לערעורים כמו של קרח, שצריך להדגיש שבחירת הכהנים וחלקם הוא מאת ה׳
אם כבר מדייקים בחילוקים אז כל פרשת ויקרא מדבר על אהל מועד . בפרשת צו האהל מועד לא מוזכר. רק ‘לפני ה׳.
הכל יפה אבל זה לא עונה על הסתירה..
עכ״פ אי אפשר לעשות פה העתק הדבק שהכל יסתדר. אפשר שהכל המשך והמילואים בסוף צו חוזרים לשם, זה הרי באמת המשך ובאמת עוד לא סופר על הכהנים והמילואים, אבל אין פה מה לחתוך ואיפה, הכי הרבה אפשר להוציא את ויקרא מכאן ולהגיד שזה קרה אחר כך, לא שאני יודע מה זה יעזור כ״כ,
אפשר כבר לפרש שהכל כסדרו, עוד בטרם המילואים קרא ה׳ למשה ואמר לו את פרשת ויקרא, ואז אמר לו לעשות את המילואים
אשר צוה ה׳ בהר סיני לא קשה זה הרי הולך על הפעם הראשונה שנצטוו המילואים ואולי גם זה בהר סיני כלומר בפרשת תרומה תצוה ששם הכל בהר
אם רוצים אפשר להכניס זאת תורת העולה אחר ‘וזה אשר תעשה על המזבח׳, שם זה כאילו נכנס לפי הענין
ולומר שבעצם הכתוב פה מסכם מה שנצטהו שם או מוסיף פרט שנאמר באותו זמן
יש לי תאוריה אחרת, התורה בכללות מספר איזה נרטיב מסודר יצאו ממצרים וקיבלו תורה ועשו עגל ובנו משכן ונסעו במדבר והתלוננו ושלחו מרגלים וכו׳ והגיעו לערבות מואב, ככל הכרונולוגיה הידועה. אבל התורה רוצה גם להגיד כל מיני הלכות ומצוות. אם היה הכל מופרד כראוי זה היה מאד משעמם. אז מתחילים את הסיפור ובאמצע מכניסים איזה פרשה הלכתית ואתה קורא כי אתה רוצה לראות מה קרה בסוף עם המשכן אז נותנים לך עוד קטע מהמשכן והסיפור, וכך מושכים אותך שוב ושוב עוצרים את הסיפור ואומרים תורה וממשיכים את הסיפור. זה מסביר את כל התורה כולה מסוף סיפור יציאת מצרים בפרשת בשלח ועד פרשת מסעי..
עכשיו אפשר שבאמת משה רבינו ככה חטף את הלימוד הזה תוך כדי הטיפול בכל התלונות וכו׳, כמו איזה ראש ישיבה עסוק שצריך גם לנהל את הדור, אז בבוקר הוא אומר דרשה פוליטית ואחה״צ מדבר עם המשטרה וכו׳ ובערב אומר שיעור ואז מחר חוזר על השיעור בתוספת הבהרה וכו׳,
זה הכל ללמד אותנו כיצד ללמוד את התורה מתוך טירדות ועיסוקים, כך ניתנה תורה לכתחילה..
אנחנו רוצים סיפור חלק כזה כאילו היה איזה זמן פנוי שמשה היה יכול לשבת וללמוד לקבל את כל התורה כסדרו, נו יש גם סיפור כזה של ארבעים יום בשמים אבל זה גם לא היה חלק פתאום עשו עגל, לעלות לשמים זה גם בעיה, אז מה למעשה, רבו עם קרח ולמדו עוד פרשה, שלחו מרגלים ולמדו עוד פרשה, בנו משכן ולמדו עוד פרשה, נזכרו שיש עוד פרטים בקרבנות שצריך לעמול ולסדר אז למדו עוד,
אולי אנחנו מתאמצים יותר מדי לסדר תאוריות יפות של שני דינים או מקורות או מה שלא יהיה. וזה לא שזה לא נכון באמת כל פעם מודגש נקודה אחרת וכו׳ ויש מה ללמוד. אבל בפועל ככה לומדים ככה למדו תמיד,
לפחות מסורת התורה אין בו אפילו ספר אחד מסודר כמעט, הכל זה רשימות שיעורים.. מן התלמוד ועד החזון איש..
אז הגרא היה מדמיין שאם יחזיר הכל לתורה שבכתב יהיה לו הכל מסודר, אבל זה לא.. גם התורה שבכתב זה רשימות שיעורים של משה רבינו
(רק הרמבם היחיד שחשב שצריך סדר, אז מה, בסוף הספר המעמיק באמת שלו גם כתב שלא כסדרו.. )
יש על זה במדרשי תנאים שהתורה לא מסודרת ולכן קשה לנו להבין אותה. בסוף הסדר נמצא בראש החכמים לא באיזה נייר. וכל אחד לפי דרכו מסדר את התורה בראשו. מיושרים הם אצל רבי מאיר.
מדרשי ילמדנו הם באמת במפורש כך.. רוצים להגיד הלכות אז קודם מספרים סיפור לא קשור
וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא – מה נפקא מינא? אולי זה קיצור לומר שצריך לשחוט בצפון כמו החטאת
בכלל יש באשם הרבה הדגשה שהוא לא פחות בקדושתו מן החטאת לכל דיניו
בשלמים מגלים שיש סוגי שלמים שונים ותלוי לאיזה סיבה הובא. זה קצת מוזר כי תודה זה גם נדר או נדבה מה ההבדל, זה כזה הבדל בטעם
לכאורה זה כל סוגי החלה או מצה שיש.
חלות מצות – זה מצות שנאפות כעוגה עבה, דומה לחלות שלנו
רקיקי מצות – זה מצות שנאפות יותר דומה למצה שלנו, דק,
סולת מרכבת – נשמע דומה למה שמקריבים במנחת עומר, משהו פחות גמור
ולחם חמץ זה חמץ רגיל
למה תודה נאכל ביום אחד וסתם שלמים בשני ימים?
צריך להבין מה זה תנופה. יש הבאת הקרבן לאהל מועד. יש זריקת הדם. יש שריפתו או שריפת חלקים על המזבח. ויש תנופה.
ביום משחו אותם זה לכאורה ביום המילואים, אז זה קופץ לעתיד..
אשר צוה ביום צותו משמע שאומר בו ביום שאמר בכלל להקריב קרבנות אמר לתת את החלקים האלה לאהרן