למדנו בזוהר שכל מעשי האבות בחכמה ('בחכמתא') היו. בחכמה ידע אברהם ללכת ארצה כנען. בחכמה הלך אברהם הלוך ונסוע הנגבה. בחכמה בחר אברהם קבר שרה במערת המכפלה. בחכמה גנב יעקב את הברכות והתנהל עם עשיו בבחינת עם עקש תתעקש. בחכמה נהג יעקב עם לבן. בחכמה נצח יעקב את שרו של עשיו. ועוד. (ראוי לציין)
חכמה זו נבחנת לנו בשני אופנים. הראשון הוא הפירוש על הסיפור. כלומר האבות בעלי חכמה היו, בעלי רוח הקודש היו. היחס בין שניים אלה צריכה פירוט הן בפשטי המקראות והן בעיונם. עכ"פ הזוהר מדגיש את החכמה שבהם. ואף בפשט למרות שכמה דברים עשו על פי הדיבור והציווי. הרי על רוב עסקיהם לא נאמר שהיה בהם ציווי מפורש. אלא כפי חכמתם נהגו. ואף בדברים שהיה בהם ציווי מפורש מדגיש הזוהר את פן החכמה שבו, שכן דיבורי ה' בעצמם מבטאים חכמה עמוקה, כפי שנאמר ויאמר ה' לך לך כך הבין אברהם כי באמת עליו ללכת ולאיזה מקום ומשום מה ובאיזה סדר.
האופן השני שחשוב לנו להדגיש את החכמה הוא לתועלת הלימוד. מגדרי החכמה (לאפוקי הנבואה בהיותה נבחנת כגילוי רצון בעלמא) שהיא יכולה להילמד. המכיר את כללי החכמה יוכל ליישם את הנובע ממנה בכל פרט ובכל שאלה המזדמנת לו. ואילו מה שאינו חכמה אלא סיפור הרי אין בו מה ללמד אותנו כי כל סיפור בהיותו מאורע פרטי לעצמו בהגדרה אינו יכול ללמד אותנו דבר אלא על עצמו. נמצא שהאמירה שכל דבר בתורה יש בה מה ללמד אותנו, איננה אמירה של מוסר בעלמא, אלא היא אמירה ההופכת את סיפורי התורה מהודעה בעלמא אל חכמה. אם כפי החכמה נסדרו כל הסיפורים הווי אומר שיש בהם כלל לימודי שניתן ללמוד וללמד ממנה. לא במקרה היה איש בשם אברהם אלא עיקרון יש בעולם ושמו אברהם, והעיקרון הזה מלמד אותנו כפי כל השייך אליו.
מספר הזוהר (ויצא קמט, ב) על רבי צדוק: "והוה פריש על כל מלה ומלה דאורייתא רזין עלאין ויהיב בהו ארחא לבני עלמא לאתנהגא בהו". לפרש במילי דאורייתא רזין עילאין היינו לתת בהם דרך לבני העולם להתנהג על פיהם.