סיכום השיעור 📋
המהלך של חכמה, בינה וחכמה: מפסח עד שבועות
א) הקדמה – חיפזון לאחר פסח ושאלת הזמן
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
ב) שני סוגי שכל – חכמה ובינה
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא הכי למטה מן הזמן
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
ד) המהלך התלת-שלבי: כלל → פרט → כלל
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
2. פרט – בינה באמצע (ספירת העומר)
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
ה) “אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ’ שנה” – זמן הוא הכרחי
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
גדלות ראשון וגדלות שני (האריז”ל)
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
ו) חידושו של הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
ז) מאמר הבעל שם טוב: “יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
ח) מוסר השכל המעשי לחינוך
זמן בחינוך
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
ה”בן רשע” – אזהרה
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
נגד הרעיון של “OTD”
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
ט) המסקנה: מהי חכמה אמיתית?
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
תמלול מלא 📝
זמן והבנה: הדרך מאמונה פשוטה להבנה אמיתית
הקדמה: חיפזון אחרי פסח
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
פרק א: שני סוגי שכל – חכמה ובינה
היסוד: לא רק גוף ושכל, אלא שני סוגי שכל
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – שלושה שלבים של לימוד
הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
חיפזון – הבהרה
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
מצות – חיפזון של גלות
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
פרק ג: בינה – לימוד שלוקח זמן (ספירת העומר)
גדלות ראשון וגדלות שני
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
למה אמונה פשוטה לא לוקחת זמן
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
הבנה אמיתית לוקחת זמן
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
פרק ד: לקחים מעשיים לחינוך
חינוך לוקח זמן
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
הבנות עמוקות יותר לוקחות עוד יותר זמן
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
פרק ה: הבן רשע – אזהרה
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
המהלך של חכמה, בינה, וחכמה: הבנה לוקחת זמן
פרק א: הקונצפט של “OTD” הוא פיקציה
נגד יצירת קטגוריות מלאכותיות
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
אנשים הם לא קטגוריות
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
התהליך הטבעי של חינוך
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
המהירויות השונות של תשובה
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
הצורך במבט רחב יותר
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
פרק ב: היסוד – באמת הבנה לוקחת זמן
אבל זה היסוד – להבין דברים באמת לוקח זמן
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
ספירת העומר – תהליך הצמיחה
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
פרק ג: ביאור הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
מהו שער?
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
השער החמישים
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
הסוד של שער החמישים
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
הסכנה של להישאר במדרגה הראשונה
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
פרק ד: המהלך התלת-שלבי – חכמה, בינה, חכמה
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
למה מתחילים באמונה פשוטה
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
המדרגה הראשונה: חכמה – מה שקיבל מרבו
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
המדרגה השנייה: בינה – תהליך ההבנה
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
המדרגה השלישית: חכמה – לראות את כל הבניין
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
“אני יודע שהיא אומרת”
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
פרק ה: המדרגה השלישית אינה תחת הזמן
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
לא עוד למהר – לעסוק בזמן עצמו
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
פרק ו: מאמר הבעל שם טוב – “אני נער ואני מאמין”
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
“יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” – ההשגה של ידיעת השלילה
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
המדרגה השלישית דומה לראשונה – אבל שונה לגמרי
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: הסדר מפסח עד שבועות
הפירוש האמיתי של חכמה
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
הסדר של פסח, ספירת העומר, ושבועות
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
סיום
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.