הרגלים מאכן בחירה נישט אוטומאטיש (תורגם אוטומטית)

שיעור בשמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק א)

נושא: הקדמה לקניית מידות ובירור סוגיית הבחירה

פתיחה: חזרה על היסודות

רבותי, היום י”א בחודש שבט. היום זה “בסך הכל בלבול של עולם”, אתה אומר, ואני חושב שצריך להיות יותר ישר.

טוב, אז ככה, אנחנו רוצים להמשיך איך שהוא. אנחנו נמצאים כאן באיזושהי מבוכה שאני הולך להבהיר קצת, ומה שיישאר ימשיך להיות לא ברור, שלפחות נדע במה אנחנו לא ברורים.

אנחנו נמצאים במצב שלמדנו שיש דבר כזה שנקרא “מידות טובות”, שזו השלמות של חלק המידות. איך הרמב”ם קורא לזה, לחלק שיש בו מידות? “החלק המתעורר” של האדם. בעברית: ה-“desiring part”. “מתעורר” אף אחד לא יודע מה הוא מתכוון. והמידות הן סוג המידות… הן אלה… אנחנו קוראים לזה בדרך כלל “habits”, ההרגלים שגורמים לאדם לעשות את המעשים הנכונים.

מה הם המעשים הנכונים? דרך האמצע, המעשים הממוצעים. זה מה שלמדנו עד עכשיו באופן הכי פשוט, כן? היינו פחות או יותר מאריכים הרבה מאוד בניסיון להבין.

שני דברים חשובים שצריך כבר להיות בראש כדי להמשיך – אני לא הולך לחזור עליהם, אני רק מזכיר:

1. מבנה הנפש: ניסינו להבין היטב את ה”structure”, את ה”idea” של מה הם חלקי הנפש. או אפילו יותר בפרטיות: מה זו מידה? מה זו אהבה, כמו “like” או “dislike”? מה זו פעולה? מה זה הרגל? מה כל הדברים האלה בדיוק – למדנו את זה.

2. דרך האמצעי: וגם למדנו בהרחבה מה זו “דרך האמצע” קצת. הסברנו קצת מה זה, שזה “balance” ושיקול דעת מסוים שאם נותנים לעצמנו עצה אפשר לראות מה זה.

זה לא חצי מהראש – חשוב מאוד לזכור – זה לא חצי מהראש או חצי מכוח כלשהו, לא כל כך מודלק… רק “put the oven on medium”. לא זה דרך האמצעי. דרך האמצעי זה לדעת בכל מאכל כמה גבוה התנור צריך להיות. מבין? שבדרך האמצעי תמיד טמונה דעת. רואים מה שלמדנו: דעת היא דרך האמצעי, זה עניין של דעת, קצת יותר ממה שהיינו קוראים “מידות”, אבל זה מידות אמיתיות.

אוקיי, אלה שני היסודות. זה היה, נגיד, שלושה-ארבעה שיעורים על כל אחד מהיסודות, וזה פחות או יותר היה עד היום.

הקדמה לפרק ד’: כיצד קונים מידות?

עכשיו, לפני שנעבור לדבר הרביעי, שזה לעבור על כל מידה – לרמב”ם יש כאן רשימה של מידות, אני חושב שיש לו רשימה של תשע מידות, והוא מביא רק את הרשימה כדוגמה להבין מה דרך האמצעי, אבל באמת צריכים קצת לדבר על כל אחת מהמידות ברשימה, צריכים את התשעה חודשים הבאים. אבל לפני כן צריכים ללמוד עוד דבר חשוב, דבר כללי, שכבר התחלנו ללמוד. אני רק נותן לכם להבין למה מה שדיברנו בשבועיים האחרונים הוא באמת הקדמה נחוצה למה שאנחנו עוסקים.

מה צריכים ללמוד? צריכים ללמוד קודם כל איך משיגים את המידות. את זה אנחנו כבר יודעים קצת, כבר למדנו. האמת שהרמב”ם, עוד נראה את זה בפנים, אני מתכוון באותו קטע… מה הקטע הבא? אני יכול לומר כך, הקטע השלישי בפרק ד’ מדבר על זה.

איך אדם משיג את המידות הטובות? הרמב”ם אומר: על ידי חזרה על המעשים שבאים מהמידות הרבה פעמים במשך זמן ארוך. זו פחות או יותר הלשון של הרמב”ם. איך משיגים מידות טובות? כן? שחוזרים על המעשים שהיו באים מהמידות. עדיין אין לי את המידות. עושים את זה שוב… זה אומר בעברית: “Fake it until you make it”. עושים שוב את המעשים שהיו באים מהמידות זמן ארוך, עד שמשיגים אותן. אחר כך עושים את המעשים מתוך המידות.

“מעשה” לא מתכוון דווקא למעשה, כי זה “judgement”. כי יודעים מתי כן ומתי לא לעשות, זו “at times” המידה.

שאלה: שטריימל אומר, לא להתרגז זה גם דבר כזה?

תשובה: כן, כן. זה חטא, כן. זו אהבה מסוימת כן לעשות או לא לעשות, מניעה או שנאה אפשר לקרוא לזה. כן. זה, כן.

מאמר מוסגר: מהו חינוך?

ועל זה כתוב שם שלוש “levels” בסדר עבודת המידות, יש שלוש רמות:

1. רמה מספר 1: עושים בלי שיש את המידה, כן. איך אפשר לעשות את זה? על ידי… עוד מעט נראה קצת יותר, אבל עושים את זה על ידי… אפשר לעשות את זה מחינוך, או מישהו אחר אומר לך לעשות.

על זה חינוך חשוב מאוד. חינוך זה לא כמו שכל הדרשנים אומרים היום שחינוך זה להכניס אהבה בילדים. לא מכניסים אהבה בילדים, זה “nonsense”, זה “never worked”. חינוך זה להרגיל אנשים. לאנשים יש טבע, הם אוהבים מה שהם רגילים אליו. אחרי שהוא למד – “whatever excuse works for that”, זה אפילו לא חשוב למה – לאט לאט האהבה באה מהעשייה. לא שאפשר ישירות לגרום לאדם לאהוב, אני לא יודע מה זה אומר. אוהבים את זה “naturally”, ואת האהבה אפשר להכניס על ידי זה שעושים את זה, אוהבים את זה.

מישהו מתכוון שמישהו יהיה… אין לי שילדים יאהבו את זה. אוקיי, אני לא “שריף”, שריף. כן, שריף, אני אומר דברים שלא נוגעים.

2. רמה מספר 2: בקיצור, אחר כך ברמה השנייה משיגים את המידה.

3. רמה מספר 3: וברמה השלישית כבר עושים כי יש את המידה.

שניהם – גם מי שעדיין אין לו את המידה, שנקרא “מושל בנפשו” בפרק ו’, גם מי שכן יש לו את המידה, שאנחנו קוראים לו “צדיק גמור מעולה” בפרק ו’ – שניהם עושים את אותו הדבר. כל ההבדל הוא שלזה יש את המידה ולזה עדיין אין. נכון? חשוב מאוד לזכור, זה קצת “cycle”, אבל ככה זה הולך, אוקיי?

סוגיית הבחירה: מה נוגע למעשה ומה לא?

עכשיו, מה שצריכים להבהיר כאן זה שלוש שאלות אחרות שקשורות למילה שנקראת “בחירה”. לכן הכנסתי את הסוגיה של בחירה בשבועיים האחרונים, חשוב מאוד להוציא מה קורה כאן. בואו ננסה להקדים, למה בכלל הנושא של בחירה נכנס כאן? באיזה אופן הוא לא נכנס, ובאיזה אופן הוא כן נכנס?

איך זה לא נכנס?

קודם כל, זה לא נכנס באופן שלכאורה הרמב”ם עצמו אולי מדבר על אותו אופן בפרק ח’, נגיע לשם, צריך לראות אם שם הוא מתכוון לזה, אני חושב שלא, אבל אני לא יכול לומר כלום כי לא סיימתי. אבל דרך אחת שאנשים חושבים שבחירה נכנסת “any time” כשיהודי מדבר על להיות יותר טוב, על מידות טובות – זו רק דרך אחת בכל זאת להיות יותר טוב, ואנשים חושבים ששם נכנס נושא של בחירה.

למה נכנסת סוגיית הבחירה אז? כי אולי אדם לא יכול “לבחור”, אדם לא “choose” בעצמו מה להיות, אז לא מעניין כל העניין, אפשר עוד סתם ללכת לישון, ו-“whatever happens will happen anyway”. נכון? לא, זה לא נכון, אבל ככה אנשים אומרים “sometimes”, ובזה מתכוונים אנשים שכתוב בהקדמת שמונה פרקים הנושא של בחירה.

למה זה לא נכנס? כי לפי מה שדיברתי – אני לא הולך להיכנס יותר מדי למה זה לא נכנס, אני חושב שברור שזה לא נכנס. למה? בעיקר כי זה לא עושה שום נפקא מינה. אם אין בחירה, גם אין בחירה אם אני הולך עכשיו ללמוד או לא ללמוד, גם אין בחירה למי שנותן לעצמו עצה, לא לתת לעצמו עצה, לא לתת לעצמו עצה. זו אולי קושיה על הקב”ה, למה הוא הלך לחייב על משהו למי שאין לו בחירה. טוב, קושיות על הקב”ה יש הרבה, לא כאן הבעיה הראשונה.

“So”, זה לא כל כך חשוב לגבי הנושא, אני לא רואה למה זה יעשה “any” נפקא מינה למעשה. אנחנו מדברים רק על דברים שהם נפקא מינה למעשה בשיעור, בגבול הזה. אז, מה הפריע לו שאין לי בחירה? זה שבחירה הייתה מפריעה לך? שבחירה הייתה מפריעה לך או לא? אם לא… אוקיי, זה לא נוגע. מה אני יכול לעשות בדיוק? כל העניין כולל אחריות באותו משחק. אז ממילא, שאני לא יכול להיות נוגע במעשה… אז ככה לא יכול להיות, ואפשר לדבר למה לא יכול להיות, אבל לא רציתי להיכנס לזה. אני חושב שכבר דיברתי על זה בפעם הקודמת. גם הוא אמר שיעור אתמול בלייקווד, עוד יומיים אחורה בשיעור אחר. אם יהיה לנו מספיק זמן להסביר את זה.

איך זה כן נכנס?

אבל יש עוד שתי שאלות חשובות שכן מאוד נוגעות, שהולכות תחת הכותרת, תחת ה-“heading” של…

[פנייה לאחד המשתתפים:] ר’ יואל, אם אתה רוצה להיות בווידאו אתה יכול לשבת ככה. אני אומר לך סתם, שאתה מוציא את הראש קדימה רואים אותך לפניי. אתה יכול, זה לא מפריע לי, אני רק אומר לך, אם אתה רוצה. או שאתה רוצה להיות “freaking the video” קצת בשביל ה-“accounts” שלך, “if you want to do that”, טוב, מה אני יכול לעשות? אני לא אגיד כלום, אני לא אומר כלום, זה הולך בערך כאן, זה הרצון שלו.

ועכשיו אני אומר ככה, יש שתי… מה? יש שתי שאלות שכן מאוד נוגעות לנושא של… מה שאפשר לקרוא לו נושא של בחירה, אבל אני לא קורא לזה ככה. אני חושב שהרמב”ם לפעמים כשהוא מדבר על בחירה הוא מדבר על זה, אבל אין לי ברגע זה ראיה ברורה, או לא מספיק. אפשר להיכנס לזה אחר כך אם נרצה ויהיה זמן. אבל יש שתי שאלות שהולכות תחת ה-“header” של בחירה שנוגעות, שתי שאלות חשובות, אולי שלוש שאלות. אני חושב שכבר אמרתי שלוש או ארבע, אני כבר לא זוכר איזה מספר מהמספרים שלי אני מחזיק.

השאלה הראשונה: הקושי המיוחד בתיקון המידות

השאלה הראשונה היא מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר קצת, בחצי השיעור הראשון, שזה הנושא של שקשה ליהודי, קשה. אני רוצה להסביר למה הקושי הזה קשה דווקא כשמדברים על הנושא של מידות טובות ולא סתם קושי.

למשל, כשאתה אומר לי שקשה כך… למשל כשאתה אומר לי שאני צריך להניח תפילין בבוקר. אני מדמיין, רוב האנשים מניחים – תשכח מהנושא של “determinism”, מהקב”ה עושה הכל – רוב האנשים מניחים שזה ביכולת, שזה תחת היכולת שלהם להניח תפילין או לא להניח תפילין. ככה מדברים, רוב האנשים מניחים, שאפשר. אתה יכול להניח תפילין. אתה רוצה להכות את החבר שלך? אתה יכול להכות אותו. אתה רוצה לא להכות אותו? אתה יכול לא להכות אותו.

“והכל מסור בידו”. זה רשותך. דרך אגב, זו הלשון במשנה תורה לבחירה, הלשון הראשונה: “רשות אדם נתונה לו” [הלכות תשובה פ”ה ה”א]. “רשות” היא מילה מיוחדת, שלטון. כן, רשות פירושה ממשלה, שלטון. “והכל מסור בידו”, זה נמצא תחת השלטון שלך להניח תפילין, להכות את החבר שלך, או לא להכות. דווקא להניח…

פרק ד’ (המשך): קושיות בבחירה חופשית ושינוי המידות

הקושיה: איך אפשר לצוות על רגשות?

שתי שאלות חשובות, אולי שלוש שאלות – אני חושב שכבר אמרתי שלוש או ארבע, אני אף פעם לא זוכר איזה מספר מהמספרים שלי אני מחזיק.

השאלה הראשונה היא, מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר קצת, בחצי השיעור הראשון. כי הנושא של שקשה ליהודים [לשנות מידות], קשה. אני אסביר למה הקושיה הזו קשה דווקא כשמדברים על הנושא של מידות טובות; זו לא סתם קושיה.

מילא כשאתה אומר לאנשים [לעשות פעולה], זה לא קשה כל כך. מילא כשאתה אומר לאדם ש”אני צריך להניח תפילין בבוקר” – אני מדמיין שרוב האנשים מניחים, תשכחו מהנושא של הדטרמיניזם של “הקב”ה עושה הכל”, רוב האנשים מניחים שזו בחירה. שזה תחת היכולת שלהם להניח תפילין או לא להניח תפילין. ככה רוב האנשים מניחים, נכון? אפשר. אם רוצים אפשר להניח תפילין; אם אתה רוצה להכות את החבר שלך אתה יכול להכות אותו, אם אתה רוצה לא להכות אותו אתה יכול לא להכות אותו.

כאילו זו בחירה, זו “רשות”. דרך ההגדרה, לשון הרמב”ם במשנה תורה לבחירה, הלשון הראשונה על הסדר היא “רשות”: “רשות האדם מסורה לו”. רשות היא מילה מיוחדת, שלטון. כן, רשות פירושה ממשלה, שלטון. הבחירה, זה נמצא תחת השלטון שלך להניח תפילין, להכות את החבר שלך או לא להכות. ביסודו של דבר כל אחד מבין שזה נמצא תחת השלטון שלו, ממילא כל אחד מבין שיש מצווה שאומרת לך “הכה כן”, “אל תכה”, “הנח כן תפילין”. מבין מה אני אומר לך? זה הגיוני.

המבוכה ב”עניינים פנימיים”

ברגע שאבל אני מתחיל לומר לך דברים שאנחנו קוראים להם “עניינים פנימיים”, או שאנחנו קוראים להם “feelings”, מתחילה מבוכה גדולה. כן, דיברנו על זה בשבוע שעבר. אם כתוב בתורה “אל תפחד” – זה כתוב בתורה באמת; אם כתוב בתורה “אל תאהב”, “כן תאהב” – מתחילה שאלה שלמה: מה זאת אומרת “אל תאהב”? אני כן אוהב!

דיברנו על זה, יש על זה אי-בהירות. ואנחנו נוטים לצד שבדרך כלל זה לא נכון – כלומר זה לא נכון מה שאנשים אומרים שהם אוהבים כאילו מעצמם. אולי ברמה מסוימת כן, אבל באופן כללי אנחנו חושבים כמו שלמדנו בשבוע שעבר, שלפחות בהרבה יותר ממה שאנשים מדמיינים, אפשר בהחלט לאהוב, אפשר בהחלט לשנוא. לא כל כך קשה, נכון?

דיברנו איך זוכים להתחיל לאהוב מישהו. מה? איך? את שיטת התורה שלו? לא, זו שיטת תורה ליטאית. הוא מדבר גם על טעמים אולי. אבל עכשיו אנחנו מדברים על המחשבה. מה? לחשוב טוב עליו, פשוט מאוד.

מחשבה היא מעשה

איך אפשר לחשוב? לחשוב זה מעשה. לחשוב זה מעשה, לחשוב זה לא feeling. על לחשוב כל אחד מודה – אני מתכוון, זה אולי קשה, אבל כל אחד מודה שאפשר לחשוב מה שרוצים. מחשבה, as opposed to feeling. ממילא, תחשוב טוב – זה יביא אותך לאהוב. זה לא כל כך מסובך. כן, דיברתי על זה בשבוע שעבר. אל תחשוב על הדברים שמביאים פחד – זה “לא לפחד”.

אה, לא אמרתי שזה קל. קל זו לא הבעיה. קל וקשה זו רמה שנייה של קושיה. זה קשה, אולי צריך להתאמץ קצת, אבל זה לא בלתי אפשרי. “בלתי אפשרי” זו קושיה טובה. “קשה” זה קשה, נו נו.

אני מתכוון, זה שואל קודם: למה אתה שונא אותו בכלל? גם טוב. אבל יש לו טענות. אני מתכוון לומר, העניין שאתה דוחף את עצמך למשהו שאתה לא מחזיק שם… זה דחיפה. אני נוטה… אוקיי, אבל זו לא הנקודה שלנו. אני נוטה יותר, אני יותר נוטה – כי אני נדחף לצד השני, כי העולם מאוד משוכנע שהם מרגישים, שאין להם שליטה על הרגשות שלהם, “אני אוהב, כי משהו אני אוהב, זה בדרך נס”. זה גם נכון, אבל אפשר גם “להאק” את זה ככה: שאם תחשוב, תאהב או תשנא.

עכשיו, אה, זה עוד נושא, אפשר גם לומר תירוץ אחר, אבל אפילו נגיד שהכוונה לאהוב ולשנוא, זה לא כל כך קשה. זו רמה אחת של קושיה.

הקושיה העמוקה יותר: מהו גדר “מידה”?

אבל עכשיו אני רוצה לומר שיש קושיה גדולה יותר על זה. הרמב”ם לא אומר… הרבנים מתחלקים, יש חילוק במצוות, באופנים של מצוות. יש מצוות של דרך ארץ, שהרמב”ם לומד שזו מצווה להיות בעל מידות טובות. עוד מעט נדבר על זה בלי הלשון של מצווה, אבל אפילו מדברים בלשון של מצווה: יש מצווה להיות בעל מידות טובות.

יש מידה, נגיד מידת ה… אני יודע איזו מידה, המידה הנכונה. אני לא יודע אם הרמב”ם קורא לזה כן, רק בואו ניקח לכל דבר, המידה הנכונה בין קמצנות לבזבזנות יתרה, המידה הנכונה של פזרנות ונדיבות. את זה הרמב”ם קורא “המידה הנכונה”, [וזו] מצווה. זו מצווה להיות בעל המידה.

עכשיו, ממה מורכבת המידה? מה פירוש להיות בעל מידה? איך יש לאדם מידה?

מידה היא סוג של אדם, נכון? מה פירוש “סוג כזה של אדם”? הכוונה היא למישהו שאוהב דברים מסוג מסוים, ושהוא סבור שדברים מסוג מסוים הם טובים, וכו’, וגם עושה אותם. אבל זה להיות סוג כזה של אדם, נכון? או בדרך פשוטה לומר: אי אפשר לקנות מידה ביום אחד או בפעם אחת. אין דבר כזה. המצווה של מידות היא מצווה שנמשכת זמן רב. כמה זמן? אני לא יודע מה המינימום, אולי המקסימום, השיעור הגדול ביותר לחומרא יהיה חיים שלמים. יכול להיות שקשה מדי לומר שיעור כזה, צריך למצוא שיעורים קטנים יותר למעשה.

מידה: מי שאתה, לא מה שאתה עושה

אבל אין לו את המידה [מיד]. מידה היא לא תיאור של דבר שאתה עושה, זה תיאור של מה שאתה הינך. מה פירוש מה שאתה הינך? מה שאתה הינך לאורך הזמן. כלומר, נניח שיש לך את מידת הכעס, או נניח את המידה הנכונה של נדיבות. מידת הנדיבות פירושה שלפעמים נותנים כן, לפעמים לא נותנים, ולא נותנים יותר מדי. כשנותנים, נותנים לעניין. כן? איך יש לך את המידה? מפעם אחת של נתינה אין לך אותה.

גמרא יכולה לומר שלפי מידת הנדיבות, אי אפשר לתת אלף. זו לא נדיבות. זה כבר איך נהיים. זו השאלה של איך. אני מדבר רק על מה זה.

הוא לא אומר… הוא אומר שמידות זה בכלל לא כך. צריך את השנים לעשות מידות כדי להיות כלי. קשה להשיג. אני לא מדבר רק על להיעשות, אבל זה לא…

[תלמיד:] לא נמצאים ביום אחד. נהיים ביום אחד.

[רבי:] לא, לא נמצאים ביום אחד. זה כבר איך נהיים. זו השאלה של איך. אני מדבר רק על מה זה.

הוא לא אומר, הוא אומר שמידות זה בכלל לא כך. צריך את השנים לעשות מידות.

יפה, להשיג. אני לא מדבר רק על להיעשות.

להיות! זו ההגדרה של מידה – זה מה שאתה הינך. זה לא דבר זמני שאתה עושה.

אפשר לדעת את המידות רק בהספד

זה כמו, אני אומר עוד דרך לומר, שמידות הן דברים שאפשר להשיג בהספדים. לכן כתוב “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”. איך יודעים שלמישהו יש מידות טובות? יודעים מהדברים שמדברים בהספד. בהספד לא מדברים על מה שהאדם עשה – “יום אחד הוא עשה מעשה טוב”. מדברים שהוא היה סוג כזה של אדם. מובן מאליו, לכן הוא היה סוג כזה של אדם [כי] הוא עשה הרבה מעשים טובים, וגם יש את החינוך לקחת הרבה מעשים טובים כדי להיעשות אדם טוב כזה. כל הדברים האלה אמת. אבל מה שמדברים על זה שקוראים לאדם “הוא סוג כזה של אדם”, באמת לאמיתו אפשר לומר את זה רק…

מזה כתוב פסוק, זה אומר אריסטו. אריסטו אומר… מי? ההספד שאמרו על הגאון שנכנס לחדרים בקבורה היה דקה אחת, הוא אמר דבר כזה, הוא אמר “אה… לא, כי זה לא קונה עולמו בשעה אחת.” רגע, רגע, בשעה אחת. דקה אחת, דקה אחת. קודם יש הספד רגיל. הספד רגיל הוא כמו שאני אומר “אחד היה אברהם”, “ייחד שמו הקב”ה על החיים”. זה אומר, כי לומר שאדם מה שהוא, “ייחד שמו” פירושו שהוא כזה… נאמר “אחד היה אברהם”. כן, אברהם הוא אדם של המידה, של האלוקיות, של סוג הדבר הזה. הוא לא אדם כזה כל עוד הוא לא סיים את “להיות אדם” שלו.

אני מתכוון, אתה תמיד יכול לומר… כן, יש תירוצים. כן, יצחק היה כבר בן עולה תמימה. אוקיי. וזה פסוק. אריסטו אומר את זה, שאף אחד לא קורא… באנגלית אומרים, “one swallow doesn’t make a summer” (סנונית אחת לא עושה קיץ). קיץ פירושו כמה חודשים שהיה חם והיו כל דברי הקיץ. הקיץ שנהיה עדיין לא נהיה [ביום אחד].

אותו דבר אומר אריסטו… לא, סולון. אוקיי, סולון. סולון היה מחכמי יוון. סולון אמר, לא קוראים לאף אחד טוב אלא אחרי המוות. ויש הרבה מפרשים מה הוא התכוון, אבל יש פסוק בקהלת, לא צריך להגיע לסולון. כתוב “טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו”. מה פירוש הפסוק הזה? אומר רש”י, “טוב שם משמן טוב” – מתי אפשר לדעת שלאדם היה שם טוב? “ביום המות”. כשהוא נולד, מאחלים שיהיה טוב. רק כשהוא מת, אפשר לדעת שיש לו שם טוב, “אשר יצא בשם טוב מן העולם”. אז אפשר לקרוא את השם, אחרי חלות השם עם הטובה אחרי חיים שלמים.

תשובה ו”קונה עולמו בשעה אחת”

אוקיי, בואו כבר לא… אני אומר שזו גוזמא, זו חומרא גדולה, כי כולנו עדיין חיים כאן. והניחא, אפשר לעשות תשובה עד יום מותו. להיפך, כי במובן מסוים, מישהו עושה תשובה, הוא פשוט הופך את כל המעשה שלו, את כל חייו, ובסוף הוא עשה תשובה. כך מסתיים תמיד הסיפור, שהוא נהיה אדם כזה. לא שאפשר לעשות תשובה עד סוף ימיו, והוא הולך להידבק בסוג התשובה הזה, התשובה מאהבה. זה לא בגלל שהדקה האחת שלו חזקה יותר מחיים שלמים, אלא בגלל שהסוף חזק הרבה פעמים יותר מכל הדבר. הוא אומר שלמעשה הוא תמיד רצה לבקש תשובה וזה היה קשה לו, ולמעשה הסתיימו חייו, הסוף של הסיפור היה סוף שב תשובה. אז מה התשובה? מבין? זה פשט אחר של “רגע אחת בתשובה”, או כמו “יש קונה עולמו בשעה אחת”. חוץ מהפשט של הקוצקער רבי שהוא בכה כי באמת היו לו מעשים חלשים.

הקושיא הלמדנית: האם זה “כוחו של אדם”?

בכל אופן, עכשיו זה הפירוש של להיות בעל מידה טובה. להיות בעל מידה טובה פירושו גם שזה דאורייתא, פנימיות גדולה, מבין? להיות בעל מידה טובה זה לא מספיק שאומרים, זה לא מספיק אפילו “כובש את יצרו” חיים שלמים, עדיין אין לו את המידה. הוא חייב להזדהות עם זה, הוא חייב לאהוב את זה, כמו שאנחנו אומרים במילה פשוטה, הוא חייב לאהוב את זה, וזה חייב להיות דבר שלפי מה שהוא – זה חייב להיות מה שהוא. זה לא מספיק ש… אפילו אם תאמר שאדם… קושיא, איך אפשר לאהוב? אפשר לעשות מדיטציה, אפשר להתיישב, להתבונן, ולאהוב. הוא אומר, לא יוצאים ידי חובה. באמת, לא יוצאים ידי חובה בלעשות מדיטציה על מידה, צריך להיות סוג כזה של אדם שאוהב לעשות טוב.

ואיך אפשר להיעשות כזה? איך שייכת מצווה כזו? הלשון של מצווה היא קצת לשון אחרת, הלשון של בחירה היא לשון יותר טובה. איך אפשר לומר שדבר כזה הוא בבחירה? אז יש שתי קושיות. מבין?

הקושיא הראשונה היא איך אפשר לעשות את זה בכלל. התירוץ הוא שאפשר לעשות את זה על ידי להרגיל את עצמו, וזה התירוץ הטכני. אז זה דורש דבר קשה. כשאומרים לאדם, “היה אדם טוב”, אי אפשר באמת להיעשות אדם טוב. אפשר לעשות הרבה פעולות קטנות שבתקווה יעשו אותך לאט לאט לאדם טוב. אוקיי, מתרצים את הקושיא הטכנית. אז הבעיה הטכנית היא לא בעיה גדולה.

אבל יש כמו בעיה של הווא אמינא, יש בעיה למדנית כאן. מה הבעיה הלמדנית? הבעיה הלמדנית היא שאם באמת אמת שאי אפשר להיעשות אדם כזה, זה נהיה מעצמו כביכול. אפשר לומר כך: אי אפשר להיעשות בעל מידות יותר ממה שאפשר לגרום לעץ לגדול. עץ, איך גורמים לעץ לגדול? לגרום לעץ לגדול זה “כוחו של אדם”? יש הלכות שצריך להיות כוחו. אם שתלתי עץ, והשקיתי אותו, מתי זה כוחי? אני יכול לעשות שחיטה על העצים שגדלו? שחטתי זית, כי עשיתי איזו מצווה? האם זה כוחו?

שיעור בשמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק ג’)

נושא השיעור: הבעיה הלמדנית של “בניין המידות” – איך גדל אדם?

—

הבעיה הלמדנית: “לגרום” לעץ לגדול

הבעיה הלמדנית היא, אם באמת אמת שאי אפשר “להיעשות” אדם כזה [בדקה אחת], אלא זה נהיה מעצמו – אפשר לומר כך: אי אפשר להיעשות בעל מידות יותר ממה שאפשר לגרום לעץ לגדול.

עץ, איך גורמים לעץ לגדול? “לגרום לעץ לגדול” זה כוחו של אדם? יש הלכות שצריך להיות “כוחו”.

שתלתי את הזרע, השקיתי אותו. מתי זה כוחי?

אפשר לעשות שחיטה אם העץ גדל והזיק למישהו? אפשר לומר שזה עשה איזו מצווה? זה כוחו? זה גרמא? זה אפילו לא כוח כוחו.

אני יכול לגרום לעץ לגדול? אני יכול לנוח כל יום, אחרי שבעים שנה יש לי עץ שגדל. אני משקה אותו, גדל הטבע של העץ, זה נהיה כך, זה גדל. אבל אי אפשר “לגרום” לעץ לגדול. זה לא באמת בידיים של אדם.

זה בידיים של אדם [רק במובן] שאתה יכול לומר שאתה אחראי על העץ, זה העץ שלך. ודאי אתה יכול לומר שאתה גרמת לעץ לגדול. כן, כמו שאי אפשר לעשות אדם.

חינוך: זריעה או בניין?

הרב וולבה [זצ”ל] כתב ספר, “זריעה ובנין בחינוך”. הוא אומר שחינוך הוא יותר כמו לגרום לעץ לגדול מאשר לבנות בניין. אי אפשר “לעשות” אדם. אפשר לשתול, ואם זה הצליח, זה גדל.

אבל זה גם אמת על החינוך עצמו [של המידות העצמיות]. זו הרי המצווה. זו שאלה למדנית, נו? האם אפשר לטעון בעלות? לכאורה, נו? “לטעון” זה כשעובדים בזריעה, לא כשזה גדל. אבל זה לא מורחב, זה מחוץ ל”עובד”? זה אחד או שניים?

אני אסביר קצת יותר טוב את השאלה. בבקשה. אם מעשית זו לא בעיה כזו גדולה, הבעיה היא למדנית. מה הבעיה? תן לי להסביר דבר פשוט.

למה אנחנו מתעניינים ב”בחירה”?

דיברנו בשבוע שעבר, ומישהו הקדים אותי עם הבעיה, ואמרתי לעצמי עוד דרך איך אני מבין יותר טוב את הבעיה.

הסברנו בשבוע שעבר: למה אנחנו בכלל מתעניינים בבחירה? למה אנחנו אומרים שכדי שאדם יהיה אדם טוב, כדי שאפשר יהיה לומר משהו בהספד שלו, כדי שאפשר יהיה לומר מעלה מסוימת של אדם בהספד שלו – הוא חייב להיות בוחר במעלה.

אתם מסכימים לאמירה הזו? כן. פשוט.

אדם שנולד עם כישרון גדול, אף אחד לא אומר: “הוי בעל כשרון שבא מן הבריאה”. חוץ אם מתכוונים לומר שהוא *ניצל* את כישרונותיו; כמו שאומרים, הוא היה אינטליגנטי, מתכוונים לומר שהוא *חשב*, לא שהוא *יכול היה* לחשוב.

אוקיי, אם מתכוונים לומר דברים מסוימים שהוא לא עשה איתם כלום, זו קללה, זה לא הספד. זה נעבעך, כן.

אז כולם מבינים שמעלה, שבח האדם, היא רק דברים שהם בבחירתו, אמת?

הסיבה האמיתית לבחירה vs. הקללה הפילוסופית

עכשיו, וזו הסיבה האמיתית למה אנחנו מתעניינים בבחירה. לא בגלל הסיבה, לא בגלל הבעיה שאם אין בחירה, הקב”ה עושה הכל, איך יכול להיות [ידיעה ובחירה]. זו לא הבעיה שלי.

הבעיה שלי היא הרבה יותר, שאני רוצה לגלות: בשביל מה שאני אומר שיש דברים שהם “למעלה מבחירה” ויש דברים שהם “למטה מבחירה”, אין לנו דברים טובים! לא על זה אני משבח או מגנה אדם.

על מה שהוא יכול לאכול, על מה שהוא גבוה, על מה שהוא יפה – אתה לא יכול לשבח שהוא יפה; אתה משבח את הקב”ה שעשה אדם יפה, אבל לא את האדם, כי הוא לא עשה את עצמו. זה לא היה בבחירתו.

הבעיה של בחירה – הבעיה שלי – היא לא “ידיעת הבחירה” [ידיעת ה’]. ידיעת הבחירה היא סתם קללה, זה דבר של קללה, או זה דבר פילוסופי. זה דבר פילוסופי, נדבר על זה למעלה. ומה שנוגע, אולי בחירה נוגעת להתפלל לקב”ה.

אני מדבר על מה שנוגע לומר שאדם הוא “טוב”. דבר, אם לאדם אין סוג הבחירה שאתה מדבר על סוג אחר של בחירה, הוא לא טוב, הוא לא *אנושית* טוב. הוא אולי טוב – הקב”ה עשה דבר יפה – אבל הוא לא אנושית טוב.

מזה, אם למשל יש דבר, אדם שהוא כל כך טוב “למעלה מבחירה” – הקב”ה שלח נשמה שעושה כך – אתה לא תשבח את האדם; תשבח אותו, אבל זה לא אנושי. זה טוב מדי או פחות מדי, או כשזה רע מדי.

הסתירה: משבחים את ה”מציאות” שאינה בבחירה

אז כל מיני אופנים שאנחנו אומרים – אני לא רוצה להיכנס לחילוק שלנו, שבחירה לא אומרת דווקא לא להיות אנוס. אבל העניין הוא, אולי נדבר על זה מחר.

אבל העניין הוא שבחירה היא תנאי בכל דבר שיהיה דבר טוב, דבר אנושי טוב. ומזה אנחנו מתעניינים בהבנת מה בחירה היא ואיך היא עובדת, מה הגבולות שלה.

כי אם יש לה גבול, אם אתה אומר שאדם… עכשיו אתה מבין שזה טוב. אם אתה אומר שאדם לא יכול להיעשות אדם טוב למשל, או בוודאי לא ביום אחד, אתה לכאורה לא יכול לשבח אותו היום או לגנות אותו היום על שאינו אדם טוב. אתה יכול לגנות אותו רק אחרי מאה ועשרים בהספד שלו אולי. או זה קצת סותר. זו הרי בחינה. אם אתה אומר לי שזה דוחק להסביר.

בכל אופן, הבחירה היא כל יום כשעושים את ההרגלים שיהיו. מה שקורה כמו שהעץ גדל, זה כש – ואתה צריך להבין את זה, ואני אגיד לך עוד אפילו הרבה יותר עמוק – לא משבחים אדם על שתילת עצים.

כשאומרים “הוי גאון וצדיק ובעל חסד”, לא מתכוונים לומר “הוי אדם שעשה הרבה פעמים מצוות עשה, הרבה פעמים היה אדם טוב”. משבחים דווקא על להיות אדם טוב. וה”להיות אדם טוב” הזה הוא כמו שהעץ גדל – זה לא מעשה, אלא בחירה לכאורה. מבין את הבעיה שלי?

תלמיד: כן, כן, כן. זה שייך לכל העניין של עבודה. זה שייך לכל העניין של העבודה.

רבי: כן, מה המחלוקת. אני הרי תמיד מדבר על זה. אני רוצה לתת לך משל.

משל: המשגיח וה”Lazy Bum”

אני אתן לך משל אחר מההספד. חשבתי שתבין את זה כשמדברים על הספד. אבל אני אתן לך משל אחר, ותבין את זה גם.

אם אתה נכנס למשגיח, והמשגיח צועק עליך: “למה אתה כזה עצלן?”

אתה יכול לומר לו: “רבי, אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. למדתי ברמב”ם שיש דבר כזה כמו ‘עצלן’. אני כבר הרבה שנים עצלן, ממילא אני היום עצלן. אתה יכול לצעוק עליי למה לא באתי היום לשחרית, כי אם הייתי מתחיל לבוא, הייתי נהיה פחות עצלן. טוב מאוד. אבל אתה יכול לצעוק עליי על מה שאני עצלן?!”

אבל הוא הרי צועק את זה! וזה אפילו לא נכון לצעוק עליו כי הוא יום אחד לא בא לשחרית, זו לא עבירה גדולה. רק מה העבירה? שאתה עצלן. אבל אני הרי לא עצלן [בבחירה], או זה לא הבחירה שלי. אתה תופס את הבעיה שלי? אתה מבין את הסתירה?

תלמיד: הוא נתן לעצמו להיעשות נוח.

רבי: טוב מאוד. זה לצעוק כל יום, לצעוק קצת.

תלמיד: הוא רוצה להיעשות נוח. אתה תופס את הנקודה?

רבי: אני רוצה להוציא משהו. אני רוצה להוציא משהו. זו הרי המעלה של אדם.

תלמיד: לא, לא. אני לא רוצה להכניס לך לראש. שהוא הגיע לשם, לא שהוא רוצה.

רבי: אני לא מסובב את הראש. עוד מעט תראה שזו לא קושיא טריפה כזו. והוא לא ויתר, בגלל זה הוא הסתובב בדרך הרבים [?] העולם. אבל אתה מבין שיש בחינה.

השיטה הנוצרית vs. השיטה היהודית

דרך אגב, לגבי הבעיה הזו יש הרבה יהודים שאומרים: “אוקיי, זה באמת לא חולשה לאדם שיש לו מידות טובות. זו רק חולשה כשהוא נשבר, רק חולשה כשהוא באמת עושה את המעשה שהוא חושב שהוא רוצה.”

יש… דיברנו על זה בשבוע שעבר. מה? כן, ודאי. הרבה יהודים אומרים כך. גם יהודים גדולים. לא נבוא עכשיו לומר לא רק יהודים גדולים, אבל הרבה אנשים חשבו כך. גויים, יהודים, כל מיני אנשים. גויים גדולים. זה דבר נוצרי, מה שהוא נשבר. הוא יכול להיות, אתה מבין?

על כל פנים, נו, מה כתוב כאן אצלנו? יש כאן סתירה פשוטה נגדנו, כי אנחנו אומרים דווקא שהטוב של אדם טמון בזה שהוא סוג כזה של אדם, לא בזה שהוא עושה מעשים מסוימים. רק ליטאי חושב שהמעשים מספיקים, נכון.

וזה באמת נכון, בדיוק זה לא בבחירה, אלא זה בדרך עקיפה. נכון, אפשר, אפשר, אני לא אומר שאי אפשר להיות אדם כזה. אפשר, אבל זה כבר לא עיקר הבחירה. זה יותר כמו לומר שהעץ גדל. זה קצת מצחיק.

קבלות יום כיפור ו”Deciding”

נו, מה כתוב כאן אצלנו? יש כאן… זו עיקר המציאות כשהאדם אומר, “אוקיי, אני רוצה, אני מחליט להיות כך, ואני באמת הולך לעשות את זה.” הוא נהיה, זה… ודאי! ודאי! אפשר לעשות תשובה, תמיד אפשר לעשות תשובה. לא רק שאפשר, צריך.

אני לא נהיה אדם כזה מלהחליט. אני לא אהיה אדם כזה מלהחליט. זה כמו כשאני אחליט… בואו נדבר בהרחבה על זה. מלהחליט לא נהיים אדם מקולקל. סוג כזה של אדם נהיים רק כמו שעץ גדל. אין דרך אחרת. לעץ יש… אין שום…

אבל הבחירה הייתה בזה. אז מה השאלה? השאלה היא הרי בזה שהוא החליט אז.

אבל זה לא… דרך אגב, אני חייב לזלזל מאוד באותה דקה. זה כמו האנשים שעושים קבלות ביום כיפור. מי שעושה קבלות ביום כיפור, זה מעולם לא עבד. למה זה לא עבד? כי היה חוסר הבנה איך אנשים עובדים. זה כמו שעשיתי קבלה להיות עץ שהוא גבוה יותר. זה לא מדבר לעניין. אנשים לא נהיים דברים מאותה דקה.

וגם, כמו שכתוב הכל לפני, ובאותה דקה אדם קצת מבולבל כי הוא צם יום שלם והוא רוצה להתפאר בעצמו. בכל מקרה, לא נהיים פתאום… אבל אז הם נוקטים פעולה. אז מה לא כל כך לא…

אתה אומר עוד תירוץ דחוק, ואי אפשר לומר שהעובד הראשון עשה קבלה, ופתאום יש לו קבלה, ופתאום האדם כולו הוא נהיה, ה’ ירחם, הוא אומר, זה תירוץ דחוק. אתה צריך להיות בן יאיר, אתה צריך להיות גדול ממנו כדי לומר שזה תירוץ דחוק. אני מסכים שאם לא היה לי תירוץ טוב יותר, הייתי אומר שזה תירוץ דחוק, אבל יש לי תירוץ טוב יותר.

בחירה כ”בעלות” (לא כניסיון)

תלמיד: אני רק רוצה לשאול לגבי להוסיף חתימות.

רבי: לא, בדיוק, התשובה היא רק גרסה קיצונית של מה שאני שולל. כלומר, שיאמרו שבחירה היא רק כשיש ניסיון, נקרא ניסיון בעברית. זה ניסיון, זו הזדמנות שאתה יכול לעשות.

אני לא מחזיק את כל העניין, אני לא מחפש את כל העניין לכתחילה. אני לא מחפש ניסיון, אמרתי לך קודם, אני לא מחפש שיהיה קשה. אין שום עניין בזה שיהיה קשה.

למה אני מחפש בחירה? כדי לומר שזה דבר, זה למה אני מעוניין בבחירה. אני יכול להסביר את זה עוד מעט קצת יותר טוב. אני רוצה להסביר את זה יותר טוב, אני רק רוצה קודם לשאול את הקושיה למה אני מחפש את זה.

אני לא מחפש בחירה – אני אומר שוב את הכלל – אני לא מחפש בחירה כדי לומר שזה היה קשה או שהוא יכול היה לעשות אחרת אפילו. אני לא רוצה את ה”יכול היה לעשות אחרת” בבחירה. זה הולך ליפול עליי, זה יותר חשוב מזה. מי אומר שלא יהיה לי אפילו זה? אני לא, אני בוחן שזה חשוב מספיק לעשות בלי שיהיה זה. זו הייתה שאלה חדשה, זה באמת יותר חשוב. אני מסכים שזה יותר חשוב מלעשות אלף דולר, זה מה שאתה אומר.

תלמיד: לא, אני רק רוצה לומר…

רבי: אוקיי, אני הולך להגיע לזה. אני רק רוצה קודם להעלות את הקושיה, כי אמרת שזה קשור לשיעור. אז אני רק אומר לך את הקושיה. אני הולך לבקש ממך לעשות את הקושיה קצת יותר טוב, מה שיותר קרוב לך, ואני הולך לנסות לומר את התירוץ שאני מחפש.

אבל אני מציג לך לומר, אני לא מחפש בחירה כדי לומר שהוא יכול היה לעשות אחרת. אני סובר שבחירה אין לה שום קשר ליכולת לעשות אחרת. יש לה קשר רק לדבר הזה: הדבר שהוא עשה הוא תחת בעלותו. זה דבר אנושי. שיש לי בית, זה שיש לי את הבית – אני אומר את המילה “בעלות” – אין לו שום קשר לזה שיכולתי להיות עם בית אחר.

זו טעות שבאה מלחשוב שבחירה קשורה לדבר האחר שדיברנו עליו בשבוע שעבר. בעל… אתה יכול לקרוא לזה כך? כן, בואו נקרא לזה בעלי, זו מילה טובה.

עכשיו, אממ, נענה. עכשיו, יש קושיה שלישית, או שיש לו עוד דרך להבין את אותה בעיה, שזה לומר כך, לומר שזה נראה מאוד מוזר, וזה מה שמגיע יותר להיות קושיה. זה נשמר על זה.

הקושיה השלישית: הרגל, בחירה וה”אדם הטוב”

תוכן:

בחלק הזה של השיעור עובר הרב לקושיה שלישית, או דרך חדשה להבין את בעיית הבחירה וההרגל. נדונה הטעות המקובלת שמעשה שבא מ”הרגל” שווה פחות, והרב מציג כאן את הפרדוקס: אם התכלית היא להיות אדם טוב בטבע, למה אנחנו אומרים שרק דברים שבאים עם מאבק (בחירה) יש להם ערך? השיחה משתמשת במשל של רצח וצדקה להמחיש את ההבדל בין “כובש את יצרו” לבין אדם טוב אמיתי.

—

הטעות לגבי “הרגל” ו”מצוות אנשים מלומדה”

זו טעות שבאה מלחשוב שבחירה קשורה [רק] לדבר האחר שדיברנו עליו [קודם]. בעלי, אתה יכול להריח את זה כך? בואו… בעלי, זו מילה טובה.

עכשיו, לעת עתה, יש קושיה שלישית, או שיש לו עוד דרך להבין את אותה בעיה. מה זה לומר כך? לומר שזה נראה מאוד מוזר. זה מה שמגיע יותר להיות קושיה: זה נראה מאוד מוזר, שאנחנו אומרים שהמעלה של אדם היא להתרגל להיות סוג מסוים של אדם. חז”ל שלנו אומרים בפירוש את המילה “הרגל”, כן?

הוא מגיע, ואחרי שזה מורגל… אנשים שמעו בספרי מוסר – אני חושב שזו טעות, לעניות דעתי – שכשזה מורגל, זה לא שווה כלום, זה “מצוות אנשים מלומדה”.

העובדה [היא], למה חושבים שזה לא שווה כלום? את זה אנשים ירצו לומר: “כי זה לא הבחירה שלי”, כן? “כי זה לא אנושי”. התירוץ [הוא], כי את זה עשית… איך אמר אותו אחד? “הוא מניח תפילין, כי הוא הניח תפילין אתמול.” ולכן אנשים חושבים, מהשגתי החלשה, שזה לא כי אתה אוהב, ולא תפילין – זה הרגל. זה קורה מעצמו, כביכול. זה קורה מעצמו, זה אוטומטי. כך אומרים, כמו רובוט. זה לא ממש כמו רובוט, אבל כך אומרים אנשים.

ולכן, מכיוון שהם מבינים שכל אחד מסכים – גם אני מסכים – שבחירה היא הדבר שקובע אם לדבר יש מעלה או חיסרון. הוא אומר, שכשעושים דברים מכנית, אוטומטית, זה לא שווה כלום.

עכשיו, זה מטורף, נכון?

כי אנחנו אומרים הרי שכל הסיבה, זה משבר… אני מתכוון שזו הרי מטרת התורה! כל עבודת האדם היא להיות דבר, האדם שלא יצטרך מאבק על הדברים שהוא עושה. מה זה אומר? זה אומר מעלה. ושכר זה אומר על דבר שהוא עושה. אדם טוב.

זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. כי הקב”ה לא מתערב אף פעם. כן, זה לא יכול להיות. זה יכול לבוא קצת לאט. רק דברים מצחיקים. האם הדרך כבר הגיעה מזמן? לא, אתה לא מגיע לשם. כאן אתה מיועד? כאן אתה שמש… [לא ברור]. כאן זה בסדר… לפני כבר מפהיילע שטערפן, הוא היה עסוק. לא, לא הולך. לפני שהיה לה את הגירא היפה. כן? מה? לא היא הייתה מצווה. אני כבר נהיה לגמרי… וכמו שתזמורת ניגנה [?], אני לא צדיק, צדיק.

הוויכוח: “אני לא צדיק”

תלמיד: אתה לא יכול לכפות. אני לא רוצה רבנו, רבנו, רבנו.

רב: רבנו, רבנו, רבנו… יש רמב”ם בשמונה פרקים, ויש רמב”ם בהלכות תשובה. רבנו, זה לא נכנס לכאן. למדתי הכל. אני רק רוצה לענות עוד נקודה.

אני שואל אותך שאלה פשוטה, אני שואל אותך שאלה לוגית בסיסית. אתה אומר שיש לך היום שיעור למדנות? אתה רוצה לדעת מעשית? זה נוגע בצורה מוזרה.

כי, שוב, הסיבה שבגללה שאלתי אותך את האינטואיציות הבסיסיות, למה בכלל אמרתי שזה טוב להיות אדם שאוהב להיות טוב?

כי כל אחד מבין, שמישהו שנותן צדקה והוא מקלל כל הזמן כשהוא נותן – הוא לא נותן צדקה. הוא לא אדם טוב. הוא עושה מעשים טובים, ומגיע לו קרדיט על שהוא כובש את יצרו, אבל הוא לא אדם טוב.

משל: הרוצח הכובש את יצרו מול האדם הנורמלי

מישהו שהוא… כל הסיבה שהוא לא צדיק… אתה מבין, צדקה היא מצווה ראשונית. בואו נגיד דבר אחד שאתה מודה שהוא דבר טוב, באמת, אוקיי?

אם אתה פוגש יהודי… איך הוא אומר את זה? בעצם הוא מתמודד עם תאוות נוראיות – אני לא יודע מה אתה קורא תאוות – אבל יש לו תאוות לרצח. רק שהוא צדיק, הוא מתגבר, הוא לא הורג כל יהודי שחותך לו בתנועה, אוקיי?

שני הוא אדם נורמלי, הוא לא רוצה להרוג.

כל אחד מבין שהאדם השני הוא נורמלי, אדם טוב יותר מהראשון. כל אחד מבין. אין אף אחד שלא חושב כך, נכון? אף אחד לא. מבין? אומרים תירוצים. אותו דבר על כל דבר.

אם אתה מאמין באמת שיש דבר כזה להיות “אדם טוב”, כל אחד מבין שאדם טוב הוא לא מישהו שכובש את יצרו. יש [דבר כזה], מגיע לו קרדיט. אותו אחד שיש לו תאווה לרצח והוא מתגבר, האם הוא באמת טוב יותר ממי שהוא באמת רוצח? אין שאלה.

אבל פשוט שהטוב הבסיסי מורכב מאהבה להיות טוב, מלהיות האדם הזה, לא מלהיות מישהו שיש לו בחירה.

הפרדוקס: בחירה כתנאי

וכאן יש בעיה, כי כל אחד מבין שבחירה היא תנאי בלהיות טוב.

איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות?

תשכח מהמעשה, תשכח מהמעלה, תשכח מהמעשה שזו התוצאה הסופית של כל התהליך שכל הדברים שאמרתי, הדרך הממוצעת, שהחיסרון בא מההתחלה. בואו נדבר על הטבע של האנשים שנולדו, או ה”דרך ארץ קדמה”.

רוב האנשים מאיתנו, אף אחד מאיתנו לא נולד בזה שהם לא מחזיקים בלהרוג כל אחד שחותך להם בתנועה. יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן, שמותר לגעת בהם, הם מחזיקים את עצמם חייבי מיתה. נכון? כשהוא מנסה את זה סתם פעם, המשטרה מתערבת לפני כן, אבל אחר כך, כן… זה סוג נורמלי של אדם.

למה אצלך זה לא כך? הוא אומר שאין דבר כזה צדיק גמור. למה הוא לא חושב להציל את עצמו בכל אחד שבא להציק? זו נקמה זולה, אני לא יכול לראות אותך. זה זול? להיפך! אחד מהדברים הגדולים ביותר שהוא דיבר, ריבונו של עולם, הרי יש מצווה כזו כמו “לא תשנא”. זו מצווה כל כך גדולה לא לזלזל בתלמיד חכם. אתה עומד ואומר, כל הזלזול בתלמיד חכם הוא רק כי זו נפילה בלא תשנא. מה אתה עושה את זה דבר כל כך קטן? לא תשנא זה קטנות? כל העולם עומד על לא תשנא. היסוד של הציוויליזציה הוא לא תשנא, נכון?

ואתה במדרגה מוזרה. אני רוצה לומר לך, רוב האנשים ברוב ההיסטוריה לא היו במדרגה של הפנמה של פנימיות של לא תשנא כמוך. לא קיבלת את זה לבד. זה לא טבע כמו שאתה אומר. לא, זה לא. “אני מבין, אני אעשה לך…” אהה, אתה עושה שלעבוד זה אומר קשה. זה לא מובן שצריך כבר לעבוד קשה.

התפקיד של תרבות וחינוך

תרבות הצילה אותך. אתה ברוך השם נולדת במקום טוב, שהכניסו לך מאז שהיית תינוק קטן. הכניסו לך לאו דווקא עם דרשות. אני לא זוכר שהיו אומרים הרבה דרשות בגן עדן [גן ילדים] נגד “לא תרצח”. אבל עם מעשים – הרבה יותר חזק מדרשות.

דרשות זה… כשיש, הכלל הוא כך: מה שאומרים דרשה, יודעים שזה לא נכון [שהמצב לא טוב]. זה לא נכון. אם מישהו אומר דרשה, זה סימן שיש בעיה, נכון?

כשהרבי מסאטמר ראה שיש ציונות, הוא היה ציוני גדול [כלומר: עסוק בזה]. נכון? לא מה שהוא לא דיבר. כן, הוא דיבר נגד ציונות. תזיז את הציונות. הוא עשה אותו דבר.

לא אומרים כבר שאתה “לא תרצח”, אבל אתה חי בתרבות… האמת, יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן, חיים קצת לא כל כך רחוק – אני לא רוצה להיות גזען על זה, אבל אני לא מסכים לא כל כך לא – יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן שחיים בתרבות שהיא קצת יותר מקילה בלא תרצח. לא שהם אנשים גרועים יותר, לא שהם בוחרים בשעת מעשה. כן, אני לא עושה מסקנה שהם אנשים גרועים יותר. אבל למה הם אנשים גרועים יותר? לא שהם לא עיבדו מספיק את מידת הכעס, אלא התרבות שהם נולדו בה לא בסדר. הבא הוא עוד ראיה על זה. זה לא בסדר. אני לא חייב לעשות מסקנה שהם לא מספיק לא תרצח. כן, טוב מאוד.

בקיצור, זו מילה ל”תרבות”. עכשיו, אתה לא תופס, אני רק רוצה להעלות למה אתה אומר את זה, כי אנחנו לפעמים מבולבלים. זה לא נכון. אנשים נורמליים לא חושבים להרוג. כל אחד מבין שאיזשהו קרדיט מקבלים על זמן, אבל אדם טוב לא נהיים על שיש לך זמן להיות אדם טוב. את זה אני רוצה להעלות. יש איזשהו הבדל.

אני מסכים שיש דבר פשוט, שאדם מתייסר, מגיע לו קרדיט על שהוא מתייסר. אבל מישהו מתייסר על רציחות? זה לבד דבר אחר, זה לבד דבר אחר. התרבות שלנו אומרת אפילו בשביל סיבה טובה מאוד לא הורגים. יכול להיות שכבר ראו מגידים, אני לא יודע. אבל כך אומר לך כל… כל, כל פעם שאתה הולך לחנות והוא נותן לך פחות עודף, אתה לא הולך להרוג אותו. כך היה קין והבל הורגים אותנו. אנחנו כבר רחוקים מקין והבל, כן?

ומי שלא כל מה שהם אומרים, הם מאוד מדגישים את הנושא של החברה, הרמב”ם, כן? כי חינוך, חלק גדול מתחיל מחינוך. ממילא, חלק גדול לא אשם האדם אישית. זו התרבות שלו, כל החברה שלו, וכל העולם – חלק גדול מאוד מזה עושה את זה, עושה את זה את ההבדל.

הבעיה: קרדיט בלי בחירה?

על כל פנים, כל אחד מבין את זה. עכשיו אתה מבין שיש לך דבר מוזר. אני לא מרוצה מלומר שאף אחד מאיתנו לא אדם טוב יותר מזה שאתה לא רוצה להרוג. האם היית אדם טוב יותר אם היית מישהו שגדל אני לא יודע איפה, ואצלו הורגים על כל דבר קטן – היית אדם טוב יותר? זה אפילו אם נגיד שהיית צדיק’ל לא היית הורג. ודאי לא.

יש כאן פרדוקס, יש כאן בעיה. ומצד אחד, חייבים לומר – לפי כולי עלמא חייבים – כל אחד מסכים לאותו האיש שאומר שבלי בחירה, דברים שאינם בבחירה, לא מגיע עליהם קרדיט. אם אתה באמת נולדת כך, לא מגיע לך קרדיט. זו טעות, אתה לא באמת נולדת כך, אתה באמת לא אוהב להרוג. זה לא שאתה בעל טבע שיש לך… אני מדבר עליך, אתה אוהב לדבר, אתה לא אוהב את זה. כן?

ולכאורה, אם תלמד שזו לא בחירה, אם אנשים חושבים שזה משהו אוטומטי, יוצא שהדבר הטוב ביותר הוא הפחות, ממלא הכי פחות את התנאי שיהיה בבחירה. זה מאוד מוזר. יש כאן בעיה, אני לא מאמין שאפשר לפטור את זה כל כך בקלות עם תירוצים טכניים דחוקים. זו קושיה אמיתית.

למה כשמישהו הניח תפילין בבוקר אתה לא שואל שאחר הצהריים עדיין יש לו בחירה לקיים את המצווה? כי הוא כבר קיים. הטענה שלי היא שהמצווה הולכת… כי אני לא משבח את המעשים, אני משבח את סוג האדם שהוא. אם הוא “אדם מניח תפילין” – נניח שזו מעלה, אני לא בטוח שזו מעלה להיות אדם מניח תפילין, צריך ללמוד פרק ב’ במסילת ישרים, אבל נניח שזו מעלה – הוא כל היום מניח תפילין, לא רק כשהוא עושה את זה. דווקא, אומרים שעושים את זה רק פעם אחת, כי זה הדין של הנחת תפילין, זה לעשות פעם אחת ביום, נניח. אבל הבעיה היא לא שזה נגמר, השבח הוא על סוג האדם שהוא. וסוג האדם הזה לכאורה אינו דבר שהוא בבחירה. יש כאן בעיה, לפי מה שאתם מבינים שבחירה היא.

אוקיי, יש כאן קושיה בסיסית. אדם טוב הוא מי שאינו יכול לעשות רע. ו”אינו יכול לעשות רע” אנשים מתכוונים לכאורה – לפי הפירוש שלכם במילה בחירה – שאין לו בחירה לעשות רע. וממילא הוא אינו אדם טוב, כי חלק מאדם טוב הוא אדם טוב בבחירה. יש כאן היפוך על היפוך, פרדוקס. יש כאן בעיה.

שיעור בחירה ורצון – חלק ה’

נושא: ההבדל בין “רצון” (Voluntary) ל”בחירה” (Choice)

תוכן עניינים:

1. הסתירה: איך “אדם טוב” יכול להיות בעל בחירה?

2. הגדרה מחודשת: ההפך מ”אונס” אינו “בחירה” אלא “רצון”

3. משל הבית והמלח: הדגמת ההבדל בין מעשה רצוני למעשה בחירי

4. הפרדוקס: מגבלות יוצרות משמעות לבחירה

—

הסתירה: איך “אדם טוב” יכול להיות בעל בחירה?

יש כאן בעיה? לפי איך שאתם מבינים שבחירה היא – אוקיי? – יש כאן בעיה. כי “אדם טוב” הוא מי שאינו יכול לעשות רע. ו”לא יכול לעשות רע”, אנשים מתכוונים לכאורה – לפי הפירוש שלכם במילה “בחירה” – שאין לו בחירה לעשות רע. וממילא הוא אינו אדם טוב, כי המשמעות של “אדם טוב” כוללת אדם טוב בבחירה. אני לא צריך לומר.

פשוט, חורבן. חורבן פשוט. יש כאן בעיה, זה לא “כן”. יש כאן סתירה, יש כאן בעיה, יש כאן בעיה. וחייבים להתחמק מזה. הרבה יהודים דיברו על הבעיה הזו.

אני רוצה לומר לך, אני חושב שיש כאן בעיה מאוד פשוטה. עכשיו, אני אומר כך – לא אני אומר, אריסטו כבר אמר עם צדיקים אחרים – אני אומר כך: שאנחנו פשוט לא הבנו מה המשמעות של המילה “בחירה”. מאוד פשוט. פשוט לא הבנו את המילה.

מה העניין? צריך לדעת מה המשמעות של המילה. מה הדבר שאנחנו מחפשים כשאנחנו מחפשים שדבר יהיה “בבחירה”? אוקיי? ואני אספר לך מעשה פשוט שהיה, חילוק פשוט.

הגדרה מחודשת: ההפך מ”אונס” אינו “בחירה” אלא “רצון”

יש משמעות אחת לבחירה. מה המשמעות? “שהיה יכול להיות אחרת”, “יכולתי לעשות אחרת”. זו משמעות אחת של בחירה. אולי נוכל להתבהר בלשון הקודש או באנגלית: אמור לי איזו מילה של בחירה משמעותה זו, “יכולתי לעשות אחרת”?

“Choice” פירושו יכולתי לעשות אחרת? מה ההיפך של “יכולתי לעשות אחרת”? איך קוראים לזה? בוא נדבר כך אולי.

אוקיי. “Forced”? מה ההיפך של “Forced”? Free will? Choice? אבל ההיפך של “Forced” הוא “Chosen”? כן? ההיפך של “Forced” הוא “לא Chosen”?

מה ההיפך של “Forced”? לרצות. אני חושב ש”רצה”.

[תלמיד עונה: הוא יכול לרצות, אבל הוא לא עושה.]

רצה לעשות, צדיק. אני מדבר איתך עכשיו מאחרי המעשה. אני לא מדבר איתך על איזה רצון מוזר שלא היה בו מעשה.

“Forced”… איך אומרים שעצרו מישהו על רצח בדרגה ראשונה, שהוא רצה? הוא… “Intended”.

לא “Intended”. “Intended” אינו ההיפך של “Forced”.

“Voluntary” הוא ההיפך של “by force”.

“Intentional” אינו אותו דבר כמו… אינו ההיפך של “Force”. ההיפך של “Intentional” הוא “בשוגג”, לא “באונס”. נכון? או “בלי כוונה”.

בוא נבין דבר מאוד פשוט. דבר מאוד פשוט. יש כמה דברים אחרים שאנחנו מבלבלים וקוראים לכולם “Choice”. אבל צריך לזכור שמה שאנחנו מחפשים בתור “Choice”, לדבר שאנחנו מחפשים – זה לא אותם דברים. מאוד פשוט. מאוד פשוט.

יש דבר אחד שנקרא רצון. ההיפך של רצון הוא אונס. כבר דיברתי על זה קצת כאן. ההיפך של רצון הוא אונס. למה ההיפך של רצון הוא אונס? מה פירוש אונס? כמו שהעולם אומר: Force. בשבילנו פירושו “נאלץ”.

אונס, מה פירוש… עוד מעט נדבר על תאונות. אונס פירושו דבר אחד, שרצון הוא ההיפך. אונס פירושו “נכפה”. “Forced” היא מילה יותר טובה, אני לא יודע מה משתמשים ב”נכפה” ביידיש.

אונס פירושו שמשהו אחר עשה את זה לי, נכון? לא אני עשיתי את זה, זה לא בא ממני. זה קרה לי. משהו חזק ממני או משהו אחר עשה את זה. הדוגמה הטובה ביותר לאונס היא מה?

[תלמיד: דבר אחר שדחפו.]

דבר אחר שדחפו הוא אונס. לא, אקדח אינו אונס טוב. זה רק צד אונס. האונס הטוב ביותר הוא שמישהו דוחף אותי לתוך מישהו אחר. אז אני בכלל לא הייתי הדבר. הייתי… הגוף שלי עשה את זה, לא מחשבה. זה היה “Forced” לעשות. כבר דיברנו על זה. נכון?

אונס קטן יותר הוא קצת שמישהו נותן לי שתי ברירות, ואין לי ברירה אחרת, כי שום אדם נורמלי לא היה בוחר את הברירה האחרת ההיא. זה כבר קצת… קצת רצון וקצת אונס. זה קצת יותר מסובך. על זה צריך כבר פטור על האונס. זה לא כל כך פשוט, זה לא… זה יותר “אונס רחמנא פטריה”. נכון?

עכשיו, זו המשמעות שרציתי משהו. יש עוד דברים, יש עוד דברים שיכולים לסווג שלא רציתי. לא ידעתי מה אני עושה, זו הייתה תאונה, לא חשבתי על התוצאה של מה שעשיתי, וכדומה. אלה עוד דברים שהם ההיפך של אונס, עוד פרטים שהם ההיפך של רצון.

משל הבית והמלח: הדגמת ההבדל בין מעשה רצוני למעשה בחירי

עכשיו, צריך להבין שלא מספיק שמשהו יהיה ברצון, כדי שתהיה מעלה ועונש. לא מספיק, בכלל לא מספיק. איך אני יכול להראות לכם את זה? נניח משל, נניח מעשה.

בא אליי יהודי הביתה, והוא מסתכל על הבית שלי. הוא רואה הכל בבית שלי. בניתי את הבית שלי, נניח – אני מספר מעשה לשם דוגמה – בניתי את הבית שלי. כל מה שרואים בבית שלי: איך הקירות, כמה גדולה חדר האוכל, כמה גדול המטבח, איזה סוג משטחים יש כאן, כמה מלח – כמה גרגירי מלח – יש במלחייה, על הכל אני אחראי. על הכל אני אחראי. הכל יכולתי לעשות אחרת. שום דבר אינו באונס אצלנו. שום גוי אחד לא בא לשפוך מלח למלחייה או לשפוך על החלה. שום דבר לא עשה אדם אחר, גם לא בשוגג, גם לא בתאונה. אני בעצמי קניתי את המלח, בעצמי שפכתי אותו למלחייה, בעצמי שפכתי אותו על החלה או טבלתי את החלה. הכל עשיתי. מסכימים? אם יש פטור אונס או שוגג – אין לי פטור שוגג או אונס משום דבר מזה, נכון? אתם מסכימים? אולי אפילו דברים קטנים.

עכשיו, למעשה, היהודי בא אליי, הוא שאל שתי שאלות פשוטות בשבילך.

שאלה אחת יש לי: למה יש לך שולחן שבת כזה? ואווירת שבת כזו בתנור? והחדר כל כך גדול? וכל העניין נראה כך? שאלה אחת הוא שאל אותי.

השאלה השנייה שהוא שאל אותי: למה שפכת – לא נשפך, אלא אתה שפכת – ארבעה עשר גרגירי מלח על הצד הזה של השולחן, ושישה עשר גרגירי מלח על הצד השני של השולחן? אוקיי? זה באמת, אני בעצמי בחרתי, במובן הזה אני בעצמי רציתי לשפוך את המלח. אף אחד לא שפך. אני לא מדבר על הדברים שברמות מסוימות הם בלתי מוגדרים, שאין לי מספיק שליטה. הייתה לי פחות או יותר כאן וכאן מספיק שליטה של מאה אחוז, ואין לי שום שאלה של חוסר שליטה.

כן, אתם מבינים בעצמכם, אני מקווה שאתם מבינים, שהשאלה השנייה היא שאלה טיפשית. זה כמו מישהו שרצה לדעת עניני מלכות המלך. זה לא קשור אליי בכלל. אני יכול לומר: “אני לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלי. אולי אתה יכול ללכת? אולי יש אולי תיאוריה יפה לזה, אולי יש אולי… אני לא יודע מה”. אין תיאוריה לזה, אין לי סיבה.

אני לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלי. אם זו הייתה עבירה לשפוך את המלח, אתה בכלל לא יכול לחייב אותי. אם זו הייתה מצווה, הייתי יוצא ידי חובת המצווה. נניח, אולי לא… אני לא מדבר על השישה עשר, נניח על הצד הזה ועל הצד ההוא, אוקיי? השישה עשר, עשיתי את המשל קצת.

כן, אתם מבינים שהשאלה ההיא… ולא רק זה, גם הוא שם לב שהמזלג שלי מונח בכיוון הזה, והכף שלי מונחת בכיוון ההוא. ממש זה טהור, אחד אופקי ואחד אנכי. למה? אני לא מדבר כשלאשתי יש שיטה איך מניחים את המזלגות והכפות סביב הצלחת. אני בעצמי הנחתי את זה שם, אני לא יודע, לא כתובים סודות התורה.

כן, למה? אני בעצמי עשיתי את זה, אשתי לא עושה את זה בחירה, ואני עושה את זה בלי בחירה.

את זה אסביר. אני עושה את זה מאה אחוז ברצון, אבל לא בבחירה.

מה אני מתכוון לא בבחירה? אני אוציא לך, כל אחד מבין. כשאתה שואל אותי למה יש כאן נברשת, וכל כך הרבה כלי אוכל, ושולחן ערוך כזה, סדר ערוך כזה, אני אגיד לך: בחרתי שזה ייראה כך. זה הגיוני מבחינה חומרית, בחרתי לעשות כך.

אבל תשאל אותי למה הנחתי את המלח הזה על הצד הזה ולא על הצד ההוא, אני אגיד: לא בחרתי בזה. עשיתי את זה? כן, מאה אחוז אני עשיתי את זה. עשיתי את זה באונס? לא. בשוגג? לא. במזיד, ברצון! עשיתי את זה מאה אחוז במזיד וברצון, אבל לא בחרתי בזה. זה לא אומר עליי כלום. זה לא אומר עליי כלום לגבי…

אני יכול לומר לך משל. השאלה הראשונה הגיונית, שאלה אנושית – כן, לא אמרתי דוגמה מוסרית – אבל שאלה אנושית, השיפוט האסתטי שלי, זה אומר משהו עליי, זה דבר מעניין לדבר עם אדם עליו.

אני לא יודע אם מעניין לדבר עם אדם למה הבית שלו נראה כך, והריצוף שלו נראה כך. בכלל לא מעניין לדבר עם אדם למה הוא עשה את המלח שלו על הצד הזה ולא על הצד ההוא של החלה. חוץ אם יש איזה רבי גדול שמדבר כוונות באיזה קצה חלה הוא טובל במלח. אדם נורמלי, אין מה לדבר, נכון?

כשאתה מדבר על רבי גדול, שם יש הרבה ניתוחים, יש הרבה ניתוחים, כל מיני דברים. אני מדבר כאן נורמלי, כן? מה ההבדל בין שני הדברים? מה קורה כאן? מה ההבדל?

הפרדוקס: מגבלות יוצרות משמעות לבחירה

[הערה: כאן הייתה חזרה טכנית בהקלטה על המילים “אמרתי לך קודם”, שהוסרה לצורך רצף הקריאה]

…הוא נראה, רגע אחד, סיפרתי לך מעשה. אני רוצה לומר לך: [במקרה של המלח] יותר אפשרי לעשות אחרת. אפילו יותר אפשרי לעשות אחרת! כי מאוד קל להניח את הכל על צד אחד ועל הצד השני. אני יכול הרבה יותר לעשות אחרת.

כלומר, שאלה של להניח את הנברשות בדרך מסוימת – אני לא יכול לעשות הכל. כי מה? אני צריך סיבה. מה שהגדרתי לעצמי תקציב, בטווח מסוים, נברשת מסוימת, עד סכום מסוים של כסף שאני יכול להוציא על זה. יש דברים מסוימים שאני חושב שזה יפה. אני לא יכול סתם לעשות שאני חושב שזה יפה, כן? אני מבין שזה יפה, מישהו לימד אותי כך, מה שלא יהיה, אשתי אמרה שהיא חושבת שזה יפה, ואני חושב שכך צריך להיות שולחן שבת.

אני יכול פחות לעשות אחרת, אבל זה יותר בבחירה. אתה תופס מה אני אומר? יותר בבחירה. בחירה כוללת כוונה, אני מסכים.

עומק המושג בחירה: מיומנות, אהבה וביטוי העצמי

שיעור על שמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק ו’)

—

בחירה אמיתית: כוונה וסיבה מול שרירותיות

למה אני לא יכול לעשות הכל? כי יש “סיבות” למה הנחתי את זה בדרך מסוימת, בנברשות מסוימות, ושם סכומים מסוימים של כסף שאני יכול להוציא על זה. יש דברים מסוימים שאני חושב שהם יפים.

אני לא יכול סתם לעשות שאני חושב שזה יפה, כן? אני מבין שזה יפה. מישהו לימד אותי, מישהו אמר לי דבר כזה, אשתי אולי אמרה: “אני חושבת שזה יפה, אני חושבת שכך צריך להיות שולחן שבת.”

יכולתי פחות לעשות אחרת, אבל זה יותר בחירה. זה יותר “בחירה”. “בחירה כוללת כוונה”. אני מסכים. זה יותר עם “בחירה”. הגיוני שתשאל אותי: “למה זה כך?” – בחרתי בזה.

ואני יכול אפילו להסתובב, שאני חייב דווקא להיות: “ראה, בחרתי בזה.” כן, אני לא יכול להסתובב: “ראה, בחרתי בזה” – אם לא בחרתי בזה, זה לא אמת.

אתה יכול לטעון על הבחירה שלי, אתה יכול לומר: “בחרת לא נכון, הנברשת מגעילה.” אז אתה יכול לטעון. אבל על דברים ש… יש דברים שהם בדיוק כך, אפילו יותר “בחירתיים” – מה שאתה מתכוון ל”חופש”, מה שיותר היה יכול להיות אחרת – שם פחות הגיוני לדבר איתי עליהם. פחות הגיוני לשפוט אם עשיתי אותם טוב או לא טוב.

מסכימים למה שאנחנו מדברים?

הגדרה מחודשת: בחירה היא מה שאומר משהו על האדם

אני מסביר לך מה המשמעות של המילה “בחירה”. אתה שוכח מה שאמרתי. למה הם שונים מבחירה? זה רק הבדל מבחירה, כי בחירה היא הדברים שמעניין לדבר עם אנשים עליהם. ואתה מסכים שהדברים שמעניין לדבר עם אנשים עליהם, הם מהסוג הזה.

רגע אחד, לא אמרתי שאתה מדבר שטויות. אף אחד לא אמר מה המשמעות של בחירה. אנשים, בתור אנשים, האנשים שזה קורה בפעולות אנושיות – פעולה אנושית היא דבר, כשזה אומר “בחרתי בזה”.

אם לא בחרתי בזה, למה אתה מבזבז את הזמן? מה זה בשבילי? אתה יכול לעשות חישוב מדעי כמה תוצאות מדידות, אני לא יודע איזה דבר. זו לא שאלה אנושית, זו שאלה מסוג אחר. זה לא אנושי, זה לא אומר כלום עליי. אני יכול עדיין לחיות, זה לא אומר כלום עליי. חוץ אם אתה רבי גדול או גדול…

זו המעלה של אדם. או שאני מנסה לעשות מאנשים דברים שאומרים משהו עליהם. לכן אומרים למשל על ר’ לוי, הוא היה “מתמיד”. זה אומר איזה סוג אדם הוא היה: אדם מסוג מתמיד, אדם מסוג בעל חסד. כן? זה אומר עוד משהו עליו. דבר סתמי לא אומר כלום עליו.

אתה זוכר הרי, אנחנו לא מחפשים בחירה כדי להראות שלא יכול היה להיות אחרת. זה נושא של איזה סוג חקירות של “הקב”ה עושה הכל”, זה “דטרמיניזם”, זה חקירות אחרות. אנחנו מחפשים בחירה דווקא כי אנחנו רוצים את הסוג של דברים שאומרים מה האדם הוא. זה מה שאנחנו רוצים. נכון?

בחירה מול רצון (Choice vs. Will)

גם, למשל, אתה מבין שהסוג של בחירה שאנחנו רוצים זה לא מה שאנחנו יכולים לקרוא… לא אותו דבר כמו “וויל” [will], לא אותו דבר כמו “רצון”, אלא אותו דבר כמו באנגלית “choice” זו באמת מילה טובה. בדיוק הסוג של “choice” שבחרתי את הסליידר. זה הסוג של “choice” שאני מדבר עליו.

עכשיו, אני רוצה להגיע, שלא נהרוג זמן, הדבר הבא אפשר להיכנס לכל מיני פרטים שנמצאים בסוג הזה של “choice”, אבל עד כאן אמרתי לך מספיק שאתה מבין דבר כזה.

עכשיו, טוב מאוד. עשיתי החלטה, יש לי סיבה להחלטה. אם אין לי סיבה, אין בחירה. יש לי סיבה. היו לי אלטרנטיבות במובן מסוים. לא “יכולתי לעשות אחרת”, אלא אלטרנטיבות במובן שבחרתי סוג כזה של נברשת לעומת עשרים נברשות אחרות.

לא “יכולתי לעשות מה שרציתי”. אם הייתי לגמרי חופשי, זה אומר שאין לי אלטרנטיבה גם כן. איך זו אלטרנטיבה מזה? יש לי רצון גדול לשולחן שבת יפה. אם יש רק שולחן שבת אחד בחנות, האם בחרתי? זה לא אומר כלום עליי. אם יש ארבעה סוגים – רק ארבעה סוגים, לא שיש עשרה מיליון סוגים, אינסוף סוגים – עדיין לא בחרתי [אם זה אינסוף].

—

משל הסופר: מידה כמיומנות (Skill)

אי אפשר לתת שיעור עם ההערה שהרמב”ם סובר שהעיקר הוא איך לעשות ולא לבחור לעשות. צריך לדון עכשיו בזה. אני הולך להרחיב לזה. אני הולך להרחיב עם זה. אני הולך לנסות להוסיף לפחות עוד דבר אחד. כמה זמן אני כבר מדבר כאן? אני לא מדבר כל כך הרבה זמן עדיין.

שיניתי את ההגדרה של בחירה:

* בחירה זה לא שיכולתי לעשות אחרת.

* בחירה זה מה שאומר לי משהו על מי אני.

זה הסוג המעניין של בחירה שנוגע בכלל. עכשיו אני רוצה, אני יכול קצת שוב להסביר, להזכיר שלי מה זה סוג של דבר להיות בעל מידה טובה.

ואנחנו מבינים… מידה, אחד המשלים הטובים ביותר שיש לי למידה טובה – דרך אגב, הרמב”ם לא הביא משל, מה שמעניין, לרמב”ם חסר משל, אבל הרמב”ם התקרב למשל, והאדמו”ר הזקן אמר משל:

כמו שאחד לומד לכתוב יפה. הוא נעשה אמן, סופר, סופר טוב. מה זה סופר טוב? צריך להתאמן, מובן מאליו. לא נעשים סופר מלהחליט להיות סופר. הוא נעשה מהאומנות – כן, החוש של להיות סופר. הוא לא נעשה מ”בוחר בטוב”, או משהו בדרך כזו של יכולת להיות אחרת. הוא נעשה מאימון, מללכת לרב – מה אני יודע, איך עושים יפות את האותיות, וכו’ וכו’ וכו’. לאט לאט נעשים כותב טוב, צייר טוב, כותב טוב, כן.

עכשיו, צריך לעשות את זה, זה לא חוש של מעניין. אבל ממה מורכב הכותב הטוב? הכותב הטוב הוא לא אחד שיכול בדיוק לכתוב. נכון?

אם פעם קרה לי נס, התיישבתי – נגיד, אני לא כותב טוב – התיישבתי עם עט, ושרבטתי, ויצא לי כתב יפה, קורה נס… יכול להיות סיפור הקוף, יכול להיות תיאורטית. זה לא אומר סופר טוב עדיין, נכון? יכול להיות סופר כזה טוב, אני רוצה שזה יוכל להיות, זה לא אומר סופר טוב, וזה היה מעשה טוב. זה לא סופר טוב.

אפילו אם אני לוקח שבלונה ואני מעתיק סופר אחר בדיוק, יש לי מידה של להעתיק די טוב, אבל אני גם לא סופר טוב. ואני לא יודע בעצמי איך להיות סופר טוב. נכון?

מידה = מיומנות + אהבה (Skill + Love)

אני אגיד לך שזה יהיה סופר טוב, מה שזו האנלוגיה הטובה ביותר למידה. מידה זה אותם דברים, אבל אצל מעשה בני אדם, או אצל אומנים, אבל אצל דברים שיש להם עולם מוסרי.

אומר אני: סופר טוב הוא אחד שיש בו את – אפשר לקרוא לזה – את המידה, את ההרגל, שהוא כותב יפה. הוא יודע מה הוא צריך לכתוב יפה, ובמידה הזו הוא כותב יפה.

עכשיו, הם אמרו שזה שונה ממידה, כי מידה כוללת גם שהוא רוצה לכתוב יפה. זה עדיין לא רצון, זה רק שהוא יכול. אבל אני רוצה רק להראות לך דבר פשוט. אף אחד לא יודה, כי כולם מבינים שמידה היא בעיקר סוג כזה של דבר.

לא נראה לי הגמרא שבכלל לטעון שהסופר שהוא כותב את הפעם החמישים מזוזה יפה, כותב אותה פחות עם בחירה! הוא כותב אותה אוטומטית. זה נכון שזה יותר קל לו, הוא לא צריך להתאמץ ולהתייגע איך לעשות יפה, כי יש לו כבר הרבה הרגלים, הוא יכול את זה, זה הולך לו קל. אני לא מוחה שזה הולך לו קל.

אבל לא יעלה על הדעת שחסיד קוצק יבוא לסופר טוב או לאמן טוב ויגיד לו: “זה לא שווה כלום שאתה כותב היום תפילין יפות – אתה כותב כל יום תפילין יפות!”

זה בדיוק להיפך! מזה הוא סופר טוב, כי הוא כותב כל יום תפילין יפות. מה אתה רוצה מחיי?

מידה היא מיומנות, מידה היא סוג של מיומנות, לפחות, מיומנות ועוד אהבה. מידה היא סוג של מיומנות, זה המשמעות של מידה, זה מיומנות ועוד אהבה. מה זה מיומנות? ואתה מבין בעצמך שאין את הגמרא, מה שהוא עושה כל יום, זה בדיוק מה שמראה שהוא סוג כזה של אדם. אחד שצריך להתאמץ הוא פחות סוג כזה של אדם, זה פחות דבר שהוא יכול להתגאות ש”אני סופר טוב”.

לאדם אין כוונה להיות בעל המידות שלו, זה לא שהמידה היא המידה, לא, יש לי כוונה – לא הסוג של כוונה להשיג את המידה. מידה מורכבת מכוונה, מידה מורכבת… בוא, אני צריך להכניס כאן את הנושא של לאהוב, מה שזה קצת יותר מסובך, אבל בוא נדבר, אני רוצה רק להוציא לך מהמשל של מיומנות, מאומנות שיש לאדם.

—

האדריכל מול המעתיק: יישום המיומנות במצבים משתנים

אתה מבין בעצמך, ואומנות לא אומרת סתם… סופר הוא לא משל טוב, כי זה קצת העתק-הדבק, הוא עושה ממש כל פעם אותו דבר. אחד שהוא אדריכל, או שהוא דבר שהוא עוסק בדברים שמשתנים כל הזמן, לא כל מקרה הוא בדיוק אותו דבר, כן? הוא צריך… כן, אמן, לא שבלוניסט שעושה אותה תמונה כל יום. הוא צריך לעשות תמונה חדשה של אדם חדש כל יום, או סוג חדש של דבר כל יום. הוא צריך לבנות בית, אדריכל, הוא לא עושה העתק-הדבק, הוא עושה בית שמתאים לרחוב הזה, לרחוב ההוא, לעיר הזו. האם אני צודק?

אבל הטוב, זה לא קשה. זה אתגר במובן מסוים, משהו חדש, והוא לא מעתיק. הוא עושה משהו, אני מסכים. יש הבדל מהעתק-הדבק. העתק-הדבק הוא לא עושה כלום. אבל כשהוא עושה את האומנות שלו, מה שהוא יכול זה טוב, וממילא יש לו הרגל. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. זו לא בעיה, זו מעלה.

למה זו מעלה? כי זו המשמעות שהוא סוג כזה של אדם שהוא יכול את זה, הוא מבין את זה, הוא רואה מה בית טוב צריך להיות במצב הזה. והעניין שלי הוא, הוא מכיר את זה יותר טוב. אבל הוא לא יכול עוד יכולת לבחור בזה. הוא יכול לבחור… הוא יכול לבחור יותר טוב. זה הרי כל הקונספט של רצון, ומורכב מלבחור יותר טוב.

המומחה בוחר טוב יותר

מה זה לבחור יותר טוב? כשאתה מביא לי ארבע נברשות, אתה מכיר לבחור, אני מסתכל כמו תרנגול בבני אדם, ואתה כנראה שואל את אשתי. כששואלים אחד שהוא מומחה לעיצוב פנים, הוא בוחר טוב.

מי שבוחר טוב? כי יש לו הרגל לבחור טוב, הוא למד מה מתאים לכל סגנון, ולפי כמה כסף יש ומה צריך שם. זו לא העדפה אישית, זה אובייקטיבי, זה לא “אני אוהב”.

ההבדל ביני לבינו בתחומים הוא כי, לא שהוא אוהב דברים אחרים. מוכן שם גם דבר אחר, זה דבר שני. אני יכול להגיד לו למה אני אוהב את זה ומה אני אוהב, אבל אפילו יודע שאני אוהב, זה לא מדויק לשום ידיים ושום רגליים. למה? כי אין לי את החוש. אני לא יודע מה מתאים יחד עם הדברים האלה, איך זה יפה.

מי שיש לו את החוש, מי שיש לו את החוש העמוק בצבעים, נולד עם זה, המיומנות, הוא יודע איך לעשות, הוא יודע מה לבחור. אבל מה יודע? בדיוק מה לבחור? לא, הוא לא בוחר, גם לא, הוא יכול לעשות אחרת, הוא לא יכול לעשות אחרת – הוא מבין איך צריך להיות.

לא אתן לו את הבחירות במובן של כשאני מוציא אותו מהחימום, אני לא מוציא אותו מהחימום ואני אעשה אותו לפי מה שאני מדמיין ולא שלהם. אבל הוא זה שמראה מה לייצר, הוא מראה מה לרשום. אבל כאן משתנה הדבר.

מה זה עבודה על מידות? אימון. כמה פעמים אתה עושה? האימון עושה אותו… ודאי, ודאי, הוא יודע יותר טוב. אדם רגיל… ודאי, אדם, המידות מורכבות הרי מהבחנה, מידות פירושן הבחנה. אדם רגיל לא יודע מתי צריך לתת, וכמה, ובדיוק לפי כל מצב, וכן הלאה. אחד שיש לו נכון, ככל שיש לו יותר נכון את מידת הנדיבות, הוא יודע כמה כסף צריך לתת, למי, לפי הכנסותיו, לפי הצורך, לפי מיליון חשבונות שצריך לעשות.

שיעור שמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק 7)

נושא השיעור: העומק של “בחירה” ו”הרגל” – כשאוטומטיות היא המדרגה הגבוהה ביותר

—

האיכות של מידה: לדעת “כמה” ו”מתי”

הרב: אבל כאן משתנה האיכות. העבודה שלי על מידות משנה את הכמות, כמה פעמים אני עושה את זה. הכמות עושה אותו ודאי, הוא יודע יותר טוב.

אדם רגיל, ודאי… המידות מורכבות הרי מהבחנה. מידות, מובן מאליו, זו הבחנה. אדם רגיל לא יודע מתי צריך לתת כמה, ובדיוק לפי כל מצב, וכן הלאה.

אחד שיש לו נכון – ככל שיש לו יותר נכון את מידת הנדיבות – הוא יודע כמה כסף צריך לתת למי, לפי כוחותיו, לפי הצורך, לפי מיליון החשבונות שצריך לעשות, שאי אפשר לכתוב בשום מקום את החשבונות. זו מידה, הוא צריך לדעת לשפוט ולבחור.

תלמיד: הוצאת יפה, כי שינית את המילה “בחירה”, אבל על הקושיה לא ענית.

הרב: עניתי. הרי שיניתי… הרי אמרתי ששיניתי את המילה, כי אני אומר: אני מסביר עכשיו כל כך פשוט, אני לא מחפש את היסוד “בחירה” שהתכוונת אליו. אני מחפש… כי את הקושיה אני לא מחפש, זו הייתה טעות מעיקרא. מה שאני מחפש זה…

הרי יש לי כן בחירה, עניתי לך על זה. אני לא צריך את זה [את ההגדרה הישנה], זה מטופש. הסוג הזה של בחירה… אתה צריך שיהיה סוג של בחירה – רק שיהיה ברור – הסוג הזה של בחירה היה עושה את הדבר גרוע יותר. כי הסוג הזה של בחירה לא אומר לי על איזה סוג אדם אני. זה לא אומר… זו בחירה טובה מאוד.

זה דבר מעניין, אתה לא מדבר על זה. אתה אומר שיש לי כן את האפשרות, יש לי אלטרנטיבה, כי הקב”ה רוצה לראות מה אני בוחר עכשיו, בדיוק. אתה אפילו לא יכול לקרוא נכון לדבר ההוא “בחירה”, כי בחירה מחוברת לזה שאני יודע מה אני עושה, שזה אומר משהו עליי, זה אומר שאני סוג כזה של אדם שמבין לבחור את הבחירה הנכונה. אם אני לא יודע, סתם בחרתי – זה פחות בחירה, לא יותר בחירה. זה יותר “חופשי” כביכול, אבל זה פחות בחירה.

בחירה כ”מיומנות” ו”שיקול הדעת”

הרב: לא, בחירה זה לדעת… בחירה, בעיקרון, היא כמו ממידה. כל מידה מורכבת מלהיות בעל המיומנויות לבחור נכון בנושא. אבל כל מי שבוחר, הוא בוחר כי מזה זה מורכב; הרי מדובר במעשים שהוא עושה. הוא לא עושה דבר כי… אוטומטית, אין דבר שקורה. ואתה צריך לזכור ואתה צריך ללמוד את הדבר בעיקרון.

תלמיד: אתה צריך את הדבר, אי אפשר… כלום, אחד שהבין את זה, אני רוצה לדעת מי זה, שנדבר עליו.

הרב: לא, הוא לא הבין כלום. זו לא מידה… אי אפשר… זו לא…

תלמיד: מידה היא לא כדור בראש שלך שצריך…

הרב: טוב מאוד, אבל הוא צריך לדעת ליישם את זה בכל מקרה, כמו דבר שצריך שימוש חכמים. זו לא רשימה של כללים, או שיש לו כדור בראש שהוא צריך להתאמץ ולצחצח לדרך הנכונה. הוא לא צריך ללמוד… אני לא יודע משל… אני מדבר עוד דבר אחד לפני זה.

אין שום בעיה, אין שום בעיה. זה לא אלגוריתם. אלגוריתם במובן שאפשר לתכנת. אם כן אפשר, אז הקושיה היא אם אפשר לתכנת מחשב לבחור בעוד יותר מצבים מאדם סתם. הוא לא יבין בכלל. בוודאי בעיה.

אדם רגיל לא יודע בכלל מה טוב. הוא לא יודע בכלל איך לבחור נכון בכל מיני מצבים. כמו שאני לא יודע איך לבחור שטיח יפה לבית שלי. אבל הוא כן יודע, וכשהוא יודע – הוא בוחר. אי אפשר להגיד שהוא לא בוחר. זה היה משוגע ומוזר להגיד שהוא לא בוחר. הוא עושה את זה אוטומטית. הוא עושה את זה אוטומטית, אבל הוא בוחר אוטומטית. אפשר להגיד את זה. הוא בוחר טוב מאוד אוטומטית. וככל שזה יותר אוטומטי, במובן שהוא יותר רואה-בבהירות, הוא לא עושה טעויות אף פעם – זה יותר בחירה, לא פחות.

המשל של תפילין: זהות מול ספקות

הרב: אתה מבין מה אני אומר? למה אני אומר לך את זה? כי אתה אומר שזה כמו להניח תפילין. הרמב”ם לא דיבר על להניח תפילין. אין שום בעיה. בוא נחשוב, מה הבעיה שלו? איזו מידה, מה העניין של להניח תפילין? האדריכל, כשהוא עושה משהו אוטומטית, יש לו בחירה לעשות בדיוק להיפך. זה לא אוטומטי.

אני מניח תפילין, לכן אני מניח תפילין. זה הרי ההקשר. אני לא צריך בחירה. יש לי בחירה! כן או לא. ושכחתי את ההתחלה של השיעור, שהבחירה הזו לא צריך לעשות כל רגע. בחירה היא לא דבר של כל רגע.

תלמיד: כי אני בוחר עכשיו, אני בוחר איך אני אשחרר את עצמי. לא שיש לי משהו…

הרב: לא, לא, לא, לא, אני אסביר לך יותר טוב. לא, לא, לא, אני לא מסכים, אני לא מסכים. בחירה היא לא דבר… אני לא מסכים. לא, אני לא מסכים, אני אסביר לך את כל הדבר.

כשאמרתי שהבחירה נמצאת בזה שהוא צריך ללכת לחנות ולבחור במעשה – בחירה היא לא לעשות את המעשה. בחירה היא שיש לו בראש הבנה נכונה של מה צריך לבחור. אתה מבין? וזה מה שרואים כאן. זה דבר שאדם מבין מה צריך לבחור.

תלמיד: זו בעיה אחרת, מה השאלה המעשית.

הרב: לא, לבחירה אין שום קשר לנפילה. זה מה שאני מנסה להמשיך לומר לך. למה אין לזה שום קשר? שאני יכול לעשות ספרים יפים אין לזה שום קשר לזה שאני יכול להיות עשיר, אני יכול להיות פושט רגל. זה כן! החולשה של סופר… סופר טוב הוא סופר כזה שהוא יכול פחות ליפול, לא שהוא יכול יותר ליפול.

עכשיו אני רוכב טוב על אופניים [bike rider], כל החיים אני רוכב טוב על אופניים. האם אני יכול אי פעם… [לרכב] זה לא אוטומטי. רק אוטומטי אומר שיהיה לי יותר קל, יהיה לי יותר מהנה, אני לא צריך לחשוב על זה יותר מדי, אני לא צריך לבחור שלם… אני כן צריך לבחור.

מיומנות היא… כל מיומנות היא לא שום דבר שרואים. זה דבר שנמצא בראש שלו. זה נמצא בראש שלי, בחלק שיכול דברים כאלה. כל המידות הן דברים מעשיים בדברים מסוימים. זה נמצא בחלק שיכול דברים כאלה, שהוא יכול לעשות את זה. במילים אחרות, הוא בחר את הדבר הנכון לגבי סוג הנתונים האלה.

הבחירה הפעילה בכל רגע

תלמיד: אני אומר שהרעיון הוא שיהיו מצבים אחרים ואתה תהיה…

הרב: לא, לא יהיו מצבים אחרים. זה לא הרעיון. זה רק כדי להראות לך שזה דבר שהוא עושה. אבל אפילו אם יהיו כל יום אותם מצבים, אתה כן תמשיך לבחור כל יום. אני לא מחפש חידושים, אתה מחפש כל הזמן חידושים. זה לא באמת אמיתי. כי תמשיך ללכת. ואתה כל הזמן מערבב בחירה עם היכולת לעשות אחרת [the ability to have done otherwise], עם בחירה כמשהו שאני חושב שצריך לעשות בגלל מה שאני.

תלמיד: אבל הוא חשב, הוא חשב, כשהוא הפסיק לחשוב…

הרב: הוא לא הפסיק לחשוב. למה כל כך חשוב לחשוב?

תלמיד: כי הוא צריך לבחור.

הרב: לא, אני לא מעוניין לבחור שוב. מי אומר שאני מעוניין לבחור שוב? כבר בחרתי פעם אחת. אני בוחר כל הזמן. לא כי אני בוחר את זה שוב כל הזמן. כי כמו שהבחירה הייתה שטוחה [flat], זה אומר שאני צריך גם דברים.

תלמיד: לא, לא. אוקיי, אני אגיד ארבע פעמים, רק כבר היה שאני לא מתכוון לזה.

הרב: לא. אני אומר שלהיות בעל שכל זה להיות בעל שיפוט טוב [judgment], לא כי אני צריך לעשות חדשים. זה מה שאני אומר לך, שיש הרבה מצבים רק כדי להראות לך שזה דבר פעיל, דבר שאני עושה, זה לא דבר שקורה לי. כשאתה אומר אוטומטי, אתה מעמיד פנים שמשהו קורה לי, אבל זה שטויות. כמובן שזה לא קורה לי, ואני זה שעושה את זה.

למה אני עושה את זה? כי אני סוג כזה של אדם שמניח תפילין. וככל שמי שמניח כל יום תפילין אוטומטית, הוא יותר אדם שמניח תפילין, לא פחות.

“אוטומטי” פירושו דרגה גבוהה יותר של יהדות

הרב: רגע אחד, שמעתי מה שאמרתי? אני לא מעוניין באדם כזה שצריך להתאמץ להניח תפילין. מי שצריך להתאמץ להניח תפילין הוא פחות יהודי ממי שמניח תפילין אוטומטית. אני לא אומר שהנחת תפילין היא מידת התורה, אנחנו צריכים לדבר בין מידת התורה, אבל בוא נגיד שיהודי הוא סוג כזה של בריאה שמניח תפילין. מי שמניח תפילין אוטומטית כל יום, למה הוא מניח תפילין? כי הוא סוג כזה של יהודי שמניח תפילין, סוג כזה של אדם. יהודי הוא סוג כזה של בריאה שמניח תפילין כל יום. וככל שהוא חושב על זה פחות הוא יותר כזה סוג של אדם, לא פחות. אם הוא צריך לחשוב, זה חיסרון, לא מעלה. זה פחות בחירה, לא יותר בחירה.

תלמיד: כי מי שצריך לחשוב כל יום אם להניח תפילין, פשוט אתה לא מניח תפילין. מניחי תפילין אין להם ספקות כאלה. בחירה לא אומרת שיש לך ספק. יש תיאורטית ספק, כי אפשר לא להניח תפילין.

תלמיד: אבל משהו לא נכנס.

הרב: לא, אני אומר לך שאני בכלל לא בסוג הזה של דבר. אני בכלל לא טיפה מזה.

תלמיד: אבל משהו לא נכנס.

הרב: לא, אני אומר לך, זה לא החלטה [decision] ולא החלטה כן להחלטה לא. זו שאלה אחרת, למה הוא מניח את זה כל חייו. יש סיבות טובות יותר, לא סיבות חלשות יותר, להניח תפילין כל החיים. אם בגלל שהוא מפחד להרגיש מגעיל אחר כך, כן, יכול להיות שזה סוג של יהודי. זה בכל זאת שוב, יש הרבה רמות, יש הרבה כוונות בהנחת תפילין. אלה לא בעיות.

אבל אתמול, זה לא… בוא נגיד בדרך אחרת. אף אחד לא מניח תפילין כי הוא הניח אתמול. אתה יכול לשאול את היהודי, “למה אתה מניח תפילין?” הוא לא יגיד לך כי הוא הניח אתמול. הרבי מקוצק אומר: “אחד מתפלל כי הוא התפלל אתמול.” פעם שאלת מישהו למה הוא מתפלל, והוא אמר לך כי הוא התפלל אתמול? זה לא הגיוני. זה לא אמת. איפה אתה מוצא את הבחור הזה? על מה הוא מדבר?

אני מניח תפילין כי אני מאמין שיהודי צריך להניח תפילין. אה, אתה צודק. יש כוונות גבוהות יותר מסתם כי יהודי צריך להניח תפילין. יש יהודי שיכול להניח תפילין כי יש בזה כוונות האר”י. יש יהודי שיכול להניח תפילין כי הוא רוצה לקיים כוונת הרמב”ם. למה לא?

סיכום: מה שאני עושה יותר, אני מחשיב ליותר טוב

הרב: אנשים עושים דברים שהם מחשיבים לטובים. ככל שדבר יוצא יותר ממה שאתה מחשיב לטוב, זה יותר עם בחירה. ומה פירוש “אני מחשיב לטוב”? דבר שאני עושה יותר פעמים, כנראה [apparently] אני מחשיב אותו לטוב מאוד. כי אני לא יכול לשכוח ממנו אף יום אחד, כלומר, אני מחשיב שזה מאוד בסיסי [basic]. אני לא יכול אף יום אחד בלי להניח תפילין. זה בכל זאת חלק מהרעיון שלי [idea] של מה זה חיים טובים. אני יכול לפרש את זה, האם יש לי על זה… אני יכול להסביר לך קצת תורה בזה? אולי כן, אולי לא. אבל זה לא אוטומטי. זה בחירה. כמובן [of course] זה בחירה. רק, אני לא יכול לעשות אחרת, כי אני כל כך רגיל שאני כבר לא יכול לעשות אחרת. אז [so], זה עושה את זה יותר טוב, לא יותר גרוע.

בקיצור, אז, אם אפשר לרשום מהשולחן ערוך רשימה של מעלות… מה זה… יש לי פחות ו… אמרתי את הרגלי אכילה ארבע פעמים, אמרתי את הרגלי אכילה, אני אומר את זה שוב, אני אומר את זה…

בעזהשי”ת

שיעור ח’ – חלק ח: מדרגת הצדיק, רציפות ההיסטוריה והבחירה הבלתי-הפיכה

נושאים:

* האם הרגל מבטל בחירה? (ההבדל בין “יכול” ל”לא יכול” לחטוא)

* הצדיק הגמור מול הבינוני: מי בוחר יותר?

* ביקורת על תפיסת “לחיות את הרגע” (Living in the moment)

* האדם כיצור היסטורי: טעם מצוות תפילין וזכירת יציאת מצרים

* בחירה שאינה ניתנת לחזרה: המשל של הקופץ מהבניין (אריסטו וברסלב)

—

הרגל ובחירה: המעלה של “לא יכול אחרת”

איך אני יכול לפרש את זה? אני אוריד… אני יכול להסביר לך את קטע התורה הזה. תיהנה [enjoy] מזה? אולי כן, אולי לא. אבל זה לא אוטומטי. זה בחירה, ודאי שזה בחירה. רק, אני לא יכול לעשות אחרת, כי אני כל כך רגיל שאני כבר לא יכול לעשות אחרת. אז [so] זה עושה את זה יותר טוב, לא יותר גרוע.

ודאי, אז אני אפריד לך מהמשנה “הרגל נעשה טבע”, מה זה הפחות… אני אומר לך סוג אחד של הרגל, ואני אומר לך סוג אחר של הרגל – איזה אתה רוצה? ודאי שאגיד לך שההרגל שהוא “מוזהר מראש” [pre-warned/deliberate], כי אני רוצה שהדבר הזה לא יהיה בו שום יצר הרע, שהוא לא יוכל לעשות אחרת.

היסוד הוא: לרצות “לא יכול לעשות אחרת”. כמו שאתה מבין שמי שיכול לרצוח הוא לא יותר “לא-רוצח” ממי ש*לא יכול* לרצוח. מה הוא אמר? לא, אני לא יודע מה יש לו לעשות. יכול להיות… יכול להיות שאפשר ללמוד ככה.

אני יכול ללמוד ככה. במובן [in the sense]… ודאי, אני לא יכול… לא במובן שהוא… רק במובן… לא שהיצר… אתה לא רוצה לעשות סתירה.

הצדיק הגמור בוחר יותר מהבינוני

אני לא רוצה… הסיבה שאני לא מסכים ללשון שלך היא, כי כשאנשים אומרים את זה… אוקיי, יש הרבה יהודים טובים שאמרו את זה. כתוב אפילו בספרי חסידות: “תכלית הבחירה שלא יבחר” (או משהו דומה). אוקיי, אבל אז הם מפרשים, שאתה אומר ש”בחירה” זה כשבוחרים [choose], אבל איכשהו [somehow] התכלית היא לא דווקא להיות “בעל בחירה”; התכלית היא להיות צדיק גמור שאין לו יצר הרע.

אני לא אומר את זה. אני אומר שהצדיק הגמור הוא יותר בעל בחירה מהבינוני.

כי הבינוני לא בוחר לגמרי את זה. או שזה יותר מסובך:

* הבינוני כן בוחר, אבל רשע למשל לא בוחר תמיד.

* הבינוני בוחר לפעמים לא נכון.

* הבינוני הוא מי שכן בוחר נכון, אבל הוא לא מרגיש את זה. זו בעיה אחרת.

אבל אני אומר שהצדיק הגמור הוא מי שבוחר *יותר* מהבינוני. ממי שיכול אחרת. שאתה יכול אחרת, הפשט – לפחות [at least] הפשט – שהמידה שלך, האהבה שלך, התענוג שלך לא מחובר [connected] לבחירה שלך. אתה אוהב דברים שאתה לא בוחר. דבר מאוד מוזר.

יש עוד נקודה, הם כבר דיברו על זה, שלפי הרמב”ם: אתה לא בוחר אף פעם להיות רע. אתה יכול לבחור רק להיות טוב, כי “לבחור” אומר שזה הגיוני [makes sense]. חוץ מאצל רשע גמור רציני, שלא קורה. אני לא מדבר על רשע גמור. רשע גמור בוחר להיות רע כי הוא מחשיב שזה רע (או מחשיב שזה טוב לו).

אבל בינוני מחשיב שהוא בוחר להיות טוב, אבל למעשה הבחירה שלו לא עובדת מסיבה כלשהי. הוא צריך להבין איפה החור. איפשהו יש חור שזה לא עובד. ככה אתה מבין מה אני אומר?

המעלה של מי שלעולם לא יכול לעשות טעות [mistake], כשהוא מצייר [paints] זה תמיד מושלם – זה לא כי זה הכרחי [necessary] לו; זה כי הוא בוחר את זה, כי הוא מבין נכון מה לבחור.

נגד “לחיות ברגע”: האדם כיצור היסטורי

ולא לערבב – אני יודע שזו לא ישירות השאלה, אני הולך לתפילין, לא כי הביאו את הדוגמה. כשאני מניח תפילין היום, כי אתמול הנחתי – אתמול הבנתי למה אני מניח. היום אני מניח כי אתמול הנחתי, ואני עדיין זוכר שהבנתי שזה לא שטויות מה שאני עושה. אני לא חושב, אני מניח, יפה, אני מניח תפילין.

כן, אבל זו רק בעיה. זה רק… לא, אבל זה רק מאוד מוזר… כמו שהוא אמר, זה רק כמו עניין אחר שבו אתה לא מבין שבני אדם הם לא דברים שחיים רגע אחרי רגע.

אני נגד “לחיות ברגע”. חיה חיה ברגע. אדם חי עם היסטוריה [history], עם עבר [past], עם עתיד [future]. הרי כתוב בתורה: תסתכל מה יהיה, תסתכל מה היה (“זכור ימות עולם”). אדם לא יכול לחיות ברגע. אני מבין אותך, זו לא סתירה מה שאתה אומר.

לא, אבל זה… שהקב”ה יעזור. אני לא חוזר אחורה. למה שאלך אתמול דקה אחורה? למה זו בעיה? זה לא באמת רלוונטי לנקודה שלי, זו רק עוד נקודה.

אני לא רואה מה הבעיה שמישהו עושה כי הוא המשיך לעשות. אנשים הם דברים כאלה שיש המשך. הסבא שלי הוא חלק [part] ממני. זה לא לא-רציונלי [irrational], זה לא אוטומטי, זה לא מלומדה. זה רק עם ה”מלומדה” אם אתה מסתכל על רעיון מאוד אטומי ואינדיבידואליסטי [atomic and individualistic idea] של אדם – שאדם הוא דבר שנולד היום ושם זה מתחיל ואין יותר. אנחנו לא לבד, אנחנו חלק מסיפור ארוך.

טעם המצוות וההקשר ההיסטורי

למה יהודי מניח תפילין? כי היהודי צריך… מה כתוב בפרשת השבוע? למה יהודי מניח תפילין? כתוב על תפילין. למה יהודי מניח תפילין? למה הוא עושה פטר חמור? כי יצאנו ממצרים.

אתה יכול להסביר לי את הטעם? מישהו כאן רצה להבין את הטעם של התורה. אוקיי, אנחנו… למה מניחים תפילין? תן לי להסביר לך. הקושיה היא, מה התירוץ?

אוקיי, וכש… המצוות פונות כאן מאוד לחושים, שיזכרו. אוקיי. לכן הייתה סיבה [reason] למה הקב”ה ציווה להניח תפילין.

* שאלה א’: למה אתה מניח תפילין? (הקושיה של הילד הייתה למה הקב”ה ציווה להניח תפילין). הקושיה היא, מה הטעם של המצווה? למה הקב”ה נתן את המצווה? נכון, לזכור.

* שאלה ב’: הקושיה היא, למה אתה מניח תפילין? כי יצאנו ממצרים.

אוקיי. “על כן אזבח לך ה'” (שמות יג, טו). יש פסוקים אחרים שלא כתוב בפסוק הזה. “על כן”, למה? הקב”ה הוציא… אני יכול להסביר לך את התירוץ.

החלק של התירוץ שצריך להסביר לך הוא: שתדע שאתה לא נולדת היום. אתה לא נולדת כשנולדת. יש לך הרבה דברים שהתורה רוצה שתעשה, כמו שהגיוני לאדם לעשות דבר.

כי כל אדם נורמלי מבין שמי שחי רק ברגע הוא לא אפילו עכבר [rat], הוא לא אפילו שוטה, הוא לא אדם נורמלי, נכון?

למה אכלתי… עוד משל, תן לי דוגמה, דבר פשוט שאנשים עושים. למה הלכתי למכולת? כי הייתי בבית, ראיתי שחסר אוכל במקרר, הלכתי למכולת.

אוקיי, אכלת לפני חמש דקות. מה אתה עושה עכשיו? אה, הסיבה היא, חלק מהסיבה היא שיש עבר [past], כן? אני זוכר, וגם יש לי בהירות שאני אחזור ואני אכניס את האוכל מהמכולת למקרר. נכון? זה נקרא לחיות ברגע? נכנס, חוזר. אתה יכול לתת לי את הרגע, עוד [anymore]?

ואותו דבר, קצת יותר רחב: למה אתה לומד מסכת בבא קמא? איזו מחלוקת הייתה בתחילת הקיץ, והולכים להזכיר ללמוד בבא קמא. ולמה זו לא בחירה עכשיו? אנשים הם לא דברים כאלה שיש להם תוכניות לטווח ארוך [long-term plans], נכון?

עכשיו בא האבא והוא אומר, יש לי טענות על החינוך. כי לפעמים צריך לחשוב מחדש, הייתה טעות, צריך לשנות באמצע הדרך הישרה שלי. אין בעיה [no problem]. אני לא אומר שצריך להיות תקוע [stuck] במה שהוא עשה. אני רק אומר שזה לא לא-רציונלי. זה לא אוטומטי. זה לא אנטי-אנושי [anti-human].

זה לא אנטי-אנושי. תזכור, למה אכפת לנו מבחירה? כי זה מה שעושה את זה אנושי. נכון. בחירה. בחירה אומרת אנושי.

פעילות אנושית היא מהסוג [kind of thing] שאתה מחליט פעם אחת, וזה ממשיך הלאה הלאה הלאה הלאה. ובחירה, זה כל הזמן במובן מסוים. כי בחירה אומרת שהוא הרי תמיד מבין שזה טוב. זה נכון. אם מגיעות עובדות חדשות והוא רואה שזה לא הולך לו – אני לא רוצה לומר שצריך להיות תקוע. אני לא רוצה שום עניין להיות תקוע.

הקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, ושם התחילה המצווה של פטר חמור. הם אז עושים אנחנו את זה. ולא צריך טעם חדש מאיתנו. זה חלק ממה שהיה אז. הבחירה הייתה אז. זה ממשיך. כל העניין שאומר שהזכרים הוא ההתגופה. ואנחנו חלק מההיסטוריה שהולכת גם הרבה דורות.

הרבה דברים שאתה עושה לא הגיוניים. אין תירוץ. אם לא היינו יוצאים ממצרים, זה לא היה הגיוני. זה הגיוני כי יצאנו ממצרים. אז היה המעשה. ועכשיו אתה שואל אז, למה אז להיתקע עם ההיסטוריה? באמת, והקב”ה רצה שיזכרו, מה שלא תהיה הסיבה.

אבל אתה מבין מה הוא אומר… מי… רק האדם… [לא ברור]… מי שזה מבחן עדין. שוכחים. בדרך הטוב, שוכחים. לא, אין בעיה, אין בעיה יותר. שוכחים! בא דור חדש. הם לא זוכרים! “אשר לא ידע את יוסף”! צריך להזכיר להם. זה הרי הפסוק. איך זוכרים, איך חיים במיתוס? כי מספרים לך בסדר? איך אתה חושב שזה התחיל? איך זה התחיל? ודאי שצריך לעשות דברים מסוימים.

ולא לשכוח, יש דברים שהיו, ויש הרבה דברים שאדם הראשון עשה, או שהאבות עשו, שאנחנו לא ממשיכים, כן? יעקב התחתן עם שתי אחיות. את זה אסור, נכון? היה היתר לאז, מה שקרה.

בחירה בלתי הפיכה: המשל של הקופץ מהבניין

אבל מה שלא יהיה, אני זוכר כבחור שהייתה דיבייט גדול בברסלב, מישהו דיבר על זה, האם יש בחירה או לא, כי אדם יכול בכל רגע לשנות את עצמו.

ואחת הראיות הגדולות שמישהו הביא שלא יכול להיות [שאפשר תמיד להשתנות], אפילו אם זה נכון שאפשר בכל רגע להשתנות, אבל כשאדם קופץ מבניין – לוקח לו דקה לרדת לרצפה, אין לו בחירה ברגע האחרון. הוא מת בלי בחירה.

על זה בדיוק לא קוברים בבית הקברות, כי הפחד הולך אחרי הריקוד. הפוסקים מדהימים. פוסק יהודי מוצא מה לומר שיהודי הוא דבר נפלא. אני מבין שזה באמת בשביל פוסקים.

אבל אריסטו אומר את המשל הזה, הם דיברו על זה, שאין ליהודי בחירה, זו עוד הקדמה. הוא אומר הקדמה אחרת, ניסיתי לעשות בלי זה. הוא אומר הקדמה אחרת: שבחירה לא אומרת שאפשר תמיד לקחת את זה בחזרה.

כמו שאדם חלה, ועכשיו הוא חולה, נגיד שאדם שחלה, נגיד אבל עכשיו הוא לא בעל בחירה, כי הוא לא יכול לחזור להיות בריא בלי תהליך שלם, או שהוא יכול להתרפא או לא. זה נכון שיש דברים שזה נכון. זה דבר יותר פשוט. אבל אני רוצה להוציא יותר דבר פשוט.

מה? כשהוא רקד החוצה מהחלון? המחשבה הייתה שינוי. אבל האדם שלא רצה להתרפא, הוא מסתובב שם. נגיד שהוא עשה. זה עניין אחר. יכול להיות להיות, אבל לא החופשי.

סיכום: “משובח” – להיות אדם מסוג מסוים

אבל האם “משובח” יכול להיות אדם שהסבא שלו עשה? כן, כי אתה חושב שמשובח אומר שהוא יותר אדם. להיפך, משובח לא אומר שאתה קונץ לעשות. משובח אומר שאתה בעצם אדם, סוג טוב של אדם.

זה חוזר לדבר הבסיסי האחר. לפני זה, במובן מסוים, בקשות הן גם השלמות של אדם, רק חסר, צריך לעשות משהו עם זה. אבל משובח, שאתה סוג כזה של אדם, זה שבח. לא שעשית משהו עכשיו, או שמשהו התחיל עכשיו, נעשה קונץ.

כמובן, אומות העולם מאוד שמחים עם היהודים שלהם. מה יש לך להיות לא שמח? לא היית קודם. עושה ממוצע. זו לא שום מעלה, זו לא מעלה אנושית.

אני יודע שהאדם הזה, אני כבר יודע את הציור שלי. ציור אומר רק שזו שלמות של אדם. זה הדבר, זה לא קונץ, זה הדבר הנכון כאן.

השלמות של אדם והקשר לדורות

מהות השלמות והשכר

לפני זה, במובן מסוים, הבקשות שלו הן גם לשלמות של אדם. רק, מובן מאליו מה צריך לעשות עם זה. אבל, משבחים שאתה סוג כזה של אדם, “רודף שלום”. לא שעשית משהו עכשיו, או שמשהו התחיל עכשיו, שנעשה “קונץ”.

כמובן, כמובן אנחנו מאוד שמחים עם העניינים שלו. מה זאת אומרת שאתה לא שמח? לא הבנת מה שאמרתי. אני רק סובר שזו לא מעלה אנושית. אני יודע שאתה אדם, אני כבר יודע, משלמים. “משלמים” אומר רק שזו שלמות של אדם, ואתה צריך לזכור שהקב”ה הוא לא סוכריות וסביבונים שהוא מחלק לילדים טובים.

הקב”ה הרי כמו שכתוב בכל הספרים, זה דבר יצירתי. כי מלהיות אדם טוב נעשים טוב. כי אם זה טוב, כמובן, הרי זה תענוג, הרי זה תענוג.

הקשר בין דורות אחרי המוות

אתה צודק שדרך הטבע היא שחסד נגמר בנקודה מסוימת, כי זה לא נשאר לנצח, כי אנשים מתים. יפה מאוד. אז בדיוק על זה, כי ביארצייט ההורים מתעלים בדיוק על זה! כי לכן הם באים לחתונות זה על זה! הוא כאן בנקודה מסוימת, נכון, לא רק בחתונה, כל החיים גם. הוא מתכוון לבן. אתה לא רק אתה, אתה גם… כבר אמרתי חידוש גדול מה שאמרתי, כי כמובן זה כמובן.

המבט של אריסטו על אושר אחרי המוות

לכן, אפילו אריסטו אומר שכשהוא מדבר בתחילת הספר שלו על להיות אדם מאושר, כשהוא משלים, הוא אומר ששלמות של אב תלויה בילדיו גם. הוא מדבר על השאלה, הוא אומר: האם מאושרים אחרי המוות? הוא אומר כמובן, כל עוד זוכרים אותך, וכל עוד לאדם יש השפעה. הוא גם אומר, האם… יכול להיות שזה לא הולך לנצח, אבל אפילו אריסטו, האפיקורוס הגדול כביכול, גם סובר שהאב בא לחתונה של ילדו.

הוא אומר כך, הוא אומר: שאם לא, אתה יכול לדמיין? תדמיין, תחשוב, הוא היה אדם טוב, ועכשיו, כי הוא כבר לא היה בגוף, הוא כן, ועכשיו לבנו יש צרה, וזה לא נוגע לו? גם הוא אדם טוב. לא לדעת שהוא אדם טוב, במובן מסוים זה לא עובד.

ומהצד השני זה לא שייכות רק שלפחות לגבי מלווה את החיים, ועיקר החיים, החלק מזה שאני מרוצה הוא שאני מדמיין שאבא שלי מרוצה בגן עדן, אני לא יודע מה לומר לך.

זה היה מאוד מוזר בלי זה, כי זה טבעי.

אני לא מדבר על זה שהאב חי, הוא קיים באמת.

יכול להיות שבלי זה זה לא היה הגיוני, אני לא יודע, צריך לדון בזה, זה עניין במחלוקת.

המוטיבציה הרציונלית והאגואיסטית

אבל זה בטוח, אני רק מוציא את הרציונל, הרמה הבסיסית האגואיסטית של זה, שמה שאני זה לא רק מה שאני מרגיש טוב עם עצמי, אלא אם הולך לי טוב, יש נגיעה מסוימת שהולכת להורים שלי, שיאריכו ימים.

אפילו כשהם מאריכים ימים, מסכימים שיש לך דבר כמו נחת מהילדים, למה?

מה זה קשור?

מה זה קשור?

מה ההבדל שהוא מת?

הוא אשם?

הוא לא יודע.

הבעיה של “ידיעה” ואושר

אגב, יש לו בעיה קטנה, הוא לא יודע כלום.

הוא לא יודע.

לא, לא, אני מתכוון באמת.

לא, לא, אתה זוכר את ה”אובייקטיבי” שלנו.

זה שלאב יש חיים טובים כשלבנו הולך טוב, זה לא רק כי הוא יודע.

תלמיד: לא, לא זה.

רבי: לא, לא זה.

תלמיד: לא, בחייו.

רבי: כי אפילו כשהוא לא יודע זה גם כך.

תלמיד: אולי הוא לא יודע.

רבי: הוא לא יודע שהוא מאושר, אבל הוא עצם מאושר.

רק בוא נשכח מהמעשה שדים שלא צריך לדעת שמאושרים.

לאושר אין שום קשר לידיעה.

עדיף שיודעים, אבל אם לא יודעים זה גם טוב.

אדם יכול לא להרגיש מאושר.

לא, זה לא הדבר.

יכול להיות אבל, יכול להיות, הוא יכול לא להרגיש, אבל יכול להיות.

אין לו מודעות.

יכול להיות, זו הכרה אחרת.

כן, אולי לא, זו הכרה אחרת, האם המתים יודעים או לא.

מחלוקת בגמרא.

יש מחלוקת.

יש גם מחלוקת אם הם קיימים.

יש גם מחלוקת אם הם קיימים על הצדיקים.

לא רק על המתים, על הצדיקים יש מחלוקת.

אמת?

לא על הצדיק שלי.

יש יהודים שמודעים שהנשמה כאן, ויש יהודים שלא מודעים.

סיכום: הצד האנושי והרציונלי

יש אנשים שאומרים ש…

מי?

כן, החיים, אני לא חוקר על השארת הנפש.

התולדות זה לא התולדות.

יש אנשים שאומרים שכל אדם הוא ברכה על ילדיו.

רוב האנשים. יש לך אנשים שלא? כן! וגם אצל הנינים רוב האנשים לא מפריע. כן! וכתוב אפילו שהוא עוד חי, “עד כאן רחמי אב על הבן”. כן? כי אתה רואה שזה לא היה, אפילו בשביל אדם מבוגר, זו עוד שאלה מה זה. כן, זה אולי עושה על אף רגע, כן?

והנינים המבוגרים יותר, כל הסבים שיש להם נינים, אני אומר שהם באים לפחות. אה, באמת, באמת לא, הם לא רואים את זה? כן, זה כבר נכדים גדולים. כן, זה כבר נכדים גדולים. לא, אני מתכוון יכול להוביל.

בקיצור, זו מילה אמיתית. עוד, זה יכול להיות נכון. לא, יש אחד שנעשה ראוי, יכול לומר. היה התוועדות על להיות, שהוא רואה מזה לראות. הוא היה שואל. הוא מנסה שזה רציונלי. לומר בתור אמונה, כל אחד יכול לומר. חכמה שהוא אומר בתור שכל. זה להיות מיינדסט. כל אחד לצד שלו יש משהו עניין עם המתים, אין שום אנושי. לא, כלום. סיפורים חלשים. סיפורים אחרים. אוקיי.

בקיצור סיפור, זה המסכים. מי? היה… לא, זה לא עם כבר עם זה. אין להם שום אחר. נגיד א… אה, אני… אוקיי, הטעיתי אותך. הם אומרים איתך! אין להם שום אחר. אצלך אוהבים יותר ממך על זה. אוקיי, יפה. נעמוד. כן.