סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק א’, הלכות א’–ה’
—
הלכה א’: קריאת המגילה בזמנה – מצוות עשה מדברי סופרים
לשון הרמב”ם: “קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים.”
פשט
קריאת המגילה בזמנה היא מצוות עשה מדברי סופרים. השיעור מתחיל מהמילה “בזמנה” – מה כוונת הרמב”ם בכך?
חידושים וביאורים
1) המקור ל”בזמנה” – “בזמניהם” במגילת אסתר
המקור לכך שיש מספר זמנים לקריאת המגילה הוא מהפסוק “ימי הפורים האלה בזמניהם” – הלשון “בזמניהם” (בלשון רבים) מלמד שחכמים למדו שיש יותר מזמן אחד לקריאת המגילה. הדבר תואם את העמוד הראשון במסכת מגילה, שם המשנה אומרת “מגילה נקראת בי”א, בי”ב” וכו’. הרמב”ם מביא את אותו מקור גם בפירוש המשניות. בגמרא יש מקורות אחרים (כגון “שקמה בקנה מלוכה”), אך הרמב”ם בחר להביא את המקור מ”בזמניהם”.
2) פשט פשוט של “בזמניהם” לעומת דרשת חז”ל
הפשט הפשוט של “בזמניהם” במגילה מדבר רק על שני ימי הפורים (י”ד וט”ו) – זו כוונת המגילה. אולם הגמרא למדה מכאן דרשה רחבה יותר – שהכוונה גם ל”זמן הרחבה”, זמנים מרובים שבהם ניתן לקרוא (י”א, י”ב, י”ג, י”ד, ט”ו).
3) האם בכלל צריך פסוק – “היי מרא והיי מרא”
מדוע בכלל צריך פסוק? הרי אפשר היה לומר שזו פשוט תקנת חכמים – “היי מרא והיי מרא” – חכמים תיקנו להקל על בני אדם. התירוץ: אין זה “היי מרא” – הגמרא אומרת הרי “ואיכא דאמרי” שאנשי כנסת הגדולה בזמן אסתר תיקנו רק זמן אחד, ומאוחר יותר הוסיפו חכמים. לפי הכלל של רבינו ירוחם שבית דין יכול להוסיף על חכמים קודמים, הדבר מותר. אבל אם יודעים שחכמים הוסיפו, צריך רמז בכתוב – וזהו “בזמניהם”. אמנם אפשר היה לומר שזו תורה שבעל פה ללא רמז – בדיוק כמו בתורה שבכתב, שדרשות מלמדות אותנו דברים שאינם כתובים בפירוש, אלא יודעים שמשה רבינו קיבלם מפי הגבורה. אבל הם כן מצאו רמז, והרמב”ם מביאו בפירוש – מה שמלמד שהוא סובר שהרמז משמעותי.
4) נפקא מינה הלכתית מהמקור
אילו הזמנים המרובים לא היו מתוקנים “באותו מעשה” (בזמן אסתר), היינו אומרים שבכל הכפרים (ישובים קטנים) צריך להיכנס לעיר לשמוע מגילה – בדיוק כמו שבקרבן פסח צריך לעלות לארץ ישראל. העובדה שהדבר מיוסד על “בזמניהם” נותנת יסוד שאפשר לקרוא במקומו, לא רק בעיר.
5) “בזמנה” – המצוה קיימת רק בזמנה
הנקודה העיקרית: “בזמנה” פירושו שהמצוה המיוחדת של קריאת המגילה קיימת רק בפורים. אין מצוה לקרוא מגילה כל השנה. זוהי המצוה שמבטלת עבודה, מבטלת תלמוד תורה – רק “בזמנה”.
6) האם קריאת המגילה היא חלק מתלמוד תורה – “נתנה להיקרות” לעומת “נתנה להיכתב”
יש חילוק יסודי: האם מגילת אסתר “נתנה להיכתב” (חלק מכתבי הקודש) או “נתנה להיקרות” (ניתנה רק לקריאה כמצוה, לא כספר מכתבי הקודש). לפי שמואל, הסובר “נתנה להיקרות”, מגילת אסתר היא כביכול “חפצא של מצוה” – כמו שופר – שמשתמשים בו למצות מקרא מגילה. אז קריאת המגילה אינה קיום של מצוות תלמוד תורה, אלא מצוה נפרדת.
אם לפי שמואל מגילת אסתר אינה באמת חלק מכתבי הקודש, אלא חפצא של מצוה, אזי: כשקוראים מגילה, אולי אין מקיימים מצוות תלמוד תורה. אם מישהו היה שואל רב “יש לי רק שעה אחת ללמוד”, אף אחד לא היה אומר לו ללמוד מגילת אסתר (חוץ מפורים). אבל בפורים זהו “הלימוד החשוב ביותר” – לא משום שזה תלמוד תורה, אלא משום שזו מצוה נפרדת שמבטלת תלמוד תורה.
לפי המקובלים אין חילוק בין הלכות לולב לבין “פסוקים נידחים” בדברי הימים או מלכים – הכל בקדושת התורה, הכל יש בו על פי פרד”ס רמזים קדושים. אבל בלי זה, כפשוטו, נשארת השאלה: מהו הגדר שעושה שכל מה שהוא תורה שבכתב נקרא תלמוד תורה?
7) המחלוקת האם צריך לקרוא את כל המגילה
בגמרא יש מחלוקת האם צריך לקרוא את כל המגילה או שדי בחלק ממנה. מי שאומר שדי בחלק, אינו רואה זאת ממש כמצוה של “קריאת המגילה” במובנה המלא, אלא כענין להזכיר את הנס על ידי קריאת קטעים. (הדובר השני חולק – הוא סובר שגם מי שאומר שדי בחלק, יכולה זו להיות מצוה שלמה.)
—
סיכום שיעורים קודמים (הלכות א’–ג’)
בשיעורים הקודמים נלמד: שיש מצוה של מקרא מגילה; מקורו של הרמב”ם לכך, שהוא קצת שונה מהגמרא; הרמב”ם אומר שזה פשוט כלל מדרבנן, אבל בגמרא ובמקורות רואים שיש דיון ארוך יותר. הייתה ביקורת על השיעור שאנו “מתקיפים את הרמב”ם” – התשובה היא שרק אמרנו שזה לא הפשט הפשוט, ולרמב”ם יש מהלך משלו.
[סטייה: הדפסת ספרים / מגילה למעשה – מישהו הדפיס מגילה למעשה עם מכונת דפוס שקנה בעצמו. רבי נתן ורבי אהרן לייב גם עשו כן – קנו מדפסות להדפיס את ספריהם.]
—
הלכה ד’: זמני קריאת המגילה – כרכים, עיירות, שושן, בני כפרים
א. הכלל: מוקפת חומה מימות יהושע בן נון = כרך (ט”ו), לא מוקפת חומה = עיר (י”ד)
לשון הרמב”ם: “כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון, ואפילו אין לה עכשיו חומה, קורין בחמשה עשר… ומדינה זו היא הנקראת כרך. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה, קורין בארבעה עשר, ומדינה זו היא הנקראת עיר.”
פשט
עיר שהייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – אפילו אין לה עכשיו חומה – קוראת בט”ו, ונקראת “כרך”. עיר שלא הייתה מוקפת חומה מימות יהושע – אפילו היא מוקפת עכשיו – קוראת בי”ד, ונקראת “עיר”.
חידושים וביאורים
1) סדר הרמב”ם: “בזמניהם” הוא המקור לכל הזמנים, לא רק לבני כפרים
הרמב”ם מציג את הסדר באופן שונה ממה שהיינו לומדים מהגמרא לבדה. בגמרא הפשט הוא שקודם יש את ה”בזמן” הבסיסי (י”ד וט”ו), ואחר כך “בזמניהם” הוא ריבוי לבני כפרים (שיכולים להקדים). אבל הרמב”ם מציג שמהמילה “בזמניהם” עצמה יוצא שיש יותר מזמן אחד – וזה כולל כבר את החילוק בין י”ד לט”ו, בין כרכים לעיירות. רק אחר כך בא הריבוי לבני כפרים.
2) הרמב”ם אינו מביא טעם מדוע מוקפי חומה מימות יהושע קוראים בט”ו
נקודה חזקה: הרמב”ם אינו אומר מדוע מוקפי חומה מימות יהושע בן נון קוראים בט”ו. הוא אינו אומר שזה “בגלל שושן” או “בגלל הנס”. הוא אומר סתם: כך היא ההלכה. צריך לקרוא מה שהרמב”ם אומר, לא להכניס לרמב”ם מה שיודעים מהגמרא.
3) שושן הבירה היא “יוצא מן הכלל” – לא הכלל
זהו החידוש העיקרי: לפי הצגת הרמב”ם, שושן הבירה היא יוצא מן הכלל מההלכה, לא יסוד ההלכה. הכלל הוא: מוקפי חומה מימות יהושע = ט”ו, לא מוקפי חומה = י”ד. שושן לא הייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון (שושן אינה מוזכרת בחומש כמוקפת חומה מימות יהושע, ולפי זה שושן מבחינה היסטורית לא הייתה עיר כזו). ובכל זאת קוראים בשושן בט”ו – כי שם היה עיקר הנס, כמו שכתוב “ונוח בחמשה עשר בו”. זה הופך את שושן למקרה מיוחד, לא ליסוד לכל מוקפי חומה.
זהו סדר הפוך ממה שלומדים בדרך כלל בגמרא, שם מבינים ששושן היא היסוד (כי שם היה הנס בט”ו), ומשם ריבו את כל מוקפי חומה. הרמב”ם לעומת זאת מציג שמוקפי חומה מימות יהושע הוא הכלל (ללא טעם מפורש), ושושן היא היוצא מן הכלל שמוסיפים כי שם היה הנס.
4) “שבו נעשה הנס” – “בו” מתייחס לשושן (המקום), לא ליום
“בו” בלשון “שבו נעשה הנס” מתייחס לשושן – בשושן היה הנס. אילו הרמב”ם היה מתכוון ליום, היה כותב “ביום”, לא “בו”. הפסוק “ונוח בחמשה עשר בו” מובא כראיה שבשושן נחו בט”ו – זהו המקור מדוע שושן במיוחד קוראת בט”ו, לא משום שט”ו הוא יום נס כללי.
—
ב. הטעם של “מוקפת חומה מימות יהושע בן נון” – כבוד ארץ ישראל
לשון הרמב”ם (סוף הלכה ד’): “כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיא חריבה בזמן הזה, כדי שיקראו כפני שושן ויחשבו כאילו הן קרובות מוקפות, אף על פי שהן עתה חריבות, הואיל והיו מוקפות מימות יהושע, ויזכרו לארץ ישראל בנס זה לעולם.”
פשט
חז”ל שינו את המדד של “מוקפת חומה” מזמן הנס (ימי אחשוורוש) לימות יהושע בן נון: כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהייתה חרבה באותם זמנים, שיחשבו אותן כמוקפות חומה על סמך מעמדן ההיסטורי, וכדי שארץ ישראל תהיה לה זכרון בנס הפורים.
חידושים וביאורים
5) הקושיה: מדוע לא מוקפי חומה מימות אחשוורוש?
קושיה הגיונית: אם שושן היא יוצא מן הכלל, וכבר עושים שמוקפי חומה קוראים בט”ו, מדוע לא לעשות מלכתחילה מוקפי חומה מימות אחשוורוש (שהיה כולל את שושן עצמה ללא יוצא מן הכלל)?
התירוץ (כפי שהרמב”ם מביא מהגמרא): רצו שערי ארץ ישראל שהיו חרבות בזמן אחשוורוש, אבל היו מוקפות חומה מימות יהושע, גם יקראו בט”ו – כדי לתת להן כבוד. אילו היו לוקחים מימות אחשוורוש, הערים החרבות של ארץ ישראל לא היו נכללות.
6) ה”מהפכה” בלוגיקה – מהלך הרמב”ם מלמטה למעלה
הפשט הפשוט של המגילה הוא: שושן היא עיר מוקפת חומה, שם היה הנס, וממילא כל ערים מוקפות חומה קוראות כשושן (ט”ו). זו נקודת המוצא הטבעית – שושן היא המקור, וכל מוקפות חומה מצטרפות לשושן.
אבל הרמב”ם הופך את הדבר: למעשה, עיקר התקנה אינו שושן, אלא ארץ ישראל. חכמים רצו שלארץ ישראל יהיה חלק בנס. מנגנון ה”היפוך” – שלב אחר שלב:
– שלב א’: הכלל הטבעי היה: מוקפת חומה = מוקפת חומה בזמן הנס (ימי אחשוורוש), כשושן.
– שלב ב’: אבל אז ירושלים וערים אחרות בארץ ישראל – שלא הייתה להן חומה באותם זמנים – לא היו נכללות. זו “בושה גדולה” – שיש יום טוב מיוחד למוקפות חומה, וארץ ישראל, לב כלל ישראל, מודרת.
– שלב ג’: כדי למנוע את הבושה, שינו חז”ל את המדד: מוקפת חומה = מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. זה מכניס את ארץ ישראל, כי בימי יהושע הערים כן היו מוקפות חומה.
– שלב ד’: אבל זה יוצר בעיה חדשה: שושן עצמה – מקור כל התקנה – אולי לא הייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון! וממילא שושן הופכת ל”יוצא מן הכלל” – עושים לשושן חריגה, כי שם היה הנס.
זו “מהפכה ממש” – שושן, שהייתה מקור כל התקנה, הופכת ליוצא מן הכלל, וארץ ישראל, שבכלל לא הייתה לה חומה בזמן הנס, הופכת לעיקר.
7) “ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה” – טעם שני
הרמב”ם מוסיף: “ויזכרו לארץ ישראל בנס זה לעולם.” זו ממד נוסף: לא רק למנוע בושה, אלא שלארץ ישראל יהיה “זכרון” בנס. נס הפורים מתרחש כולו בבבל/פרס – שושן הבירה. זו בעיה: נס של כלל ישראל שאין לו שום שייכות לארץ ישראל. על ידי שמונים מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, מכניסים “זכרון לארץ ישראל” בנס – מחברים את הנס עם ההיסטוריה של ארץ ישראל.
מגילת אסתר היא אחד הספרים המעטים בתנ”ך שמתרחש כולו בבבל/חוץ לארץ. דניאל גם מתרחש בבבל, אבל שם מדובר במעשה של יחיד (מסירות נפש), לא במעשה של כלל ישראל. בפורים מדובר בנס לכל העם – וזה מחריף את החיסרון של ארץ ישראל.
8) “חזור לתפארתך” – המשמעות הסמלית של ימות יהושע בן נון
חוזרים לימות יהושע בן נון כי זהו הזמן שבו כלל ישראל היה “גוי גדול על עליון” – כשיהושע הכניס את העם לארץ ישראל, כבשו את הארץ, והערים היו מוקפות חומה. זו “תפארת” כלל ישראל, בניגוד ל”שפלות גדולה” של ימי אחשוורוש, כשהיהודים תחת מלך זר. “אני לא מונה לפי הזמנים שאנו רואים עכשיו, שהם שפלות גדולה. אני חוזר לזמן שבו הייתי המלך.”
שושן הבירה מייצגת את “השיא” של אימפריית אחשוורוש – אימפריה עצומה עם מוקפות חומה. אבל ליהודים זה לא ה”שיא” שלהם. ה”שיא” שלהם הוא ימות יהושע בן נון (וימי דוד ושלמה). על ידי שמונים מוקפת חומה מימות יהושע, אומרים: “מוקפת החומה שלי אינה מוקפת החומה שלך. העוצמה שלי אינה כשאתה חזק, אלא כשאני הייתי חזק.”
9) חומה היא סמל של מלכות וגבורה – חומות יהושע מספרות את גבורתו
חומה היא בכלל ביטוי של מלכות – עיר עם חומה היא עיר חזקה ומבוצרת. כשמדברים על “מוקפת חומה מימות יהושע בן נון”, לא מדברים רק על סימן טכני, אלא מספרים סיפור של גבורה – יהושע כבש שלושים ואחד מלכים, כולם עם ערים מבוצרות, והוא שבר את כל חומותיהם. כל עיר שהייתה מוקפת חומה מימות יהושע מספרת את סיפור כיבושו.
שלוש שכבות בחידוש:
– ראשית: קובע את הזמן החשוב – כבוד ארץ ישראל.
– שנית: מבליט וחוגג את גבורתו של יהושע בן נון עצמו.
– שלישית: מזכיר לנו את גבורת יהושע – כמוסר השכל לדורות.
10) הניגוד בין יהושע בן נון למרדכי – רמז נסתר בהלכה
הרי החומה אינה חומתו של יהושע, היא חומת הכנענים! יהושע שבר אותה, לא בנה אותה. בדיוק זו הנקודה. הרמז ב”מוקפת חומה מימות יהושע בן נון” הוא ניגוד למציאות הגלותית של פורים. מהי חולשת כלל ישראל בימי מרדכי? שיהודים הם חלק מתרבות גויית, שמחים ש”המלך בצד שלנו”, מרדכי הוא “מניפולטור קטן” שמצא דרך גלותית לתמרן את המערכת. זה “מאוד לא יהודי, מאוד לא ארץ-ישראלי, מאוד לא יהושע-בן-נוני.”
לכן אומרים ליהודים דרך ההלכה של מוקפת חומה: הביטו לאחור! היה פעם יהושע בן נון – הוא לא היה צריך להתחנן אצל שום מלך, הוא נכנס, שלושים ואחד מלכים, ושבר את כל חומותיהם. הזכרת יהושע בן נון בהקשר של פורים היא מוסר שקט – רמז שהאידיאל אינו ה”הצלחה” הגלותית של מרדכי, אלא גבורתו של יהושע.
11) מחלוקת ראשונים: מוקפת חומה מימות יהושע – רק בארץ ישראל או גם בחוץ לארץ?
המגיד משנה מביא שהיו גאונים וראשונים אחרים שסברו שדין מוקפת חומה מימות יהושע בן נון חל רק בארץ ישראל, לא בחוץ לארץ. הרמב”ם לעומת זאת אומר בבירור “בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ” – שהדין חל בכל מקום.
לפי הטעם של כבוד ארץ ישראל, אפשר היה לומר שהדין יחול רק בארץ ישראל – שהרי כל הטעם הוא בשביל ארץ ישראל. אבל הרמב”ם אינו סובר כך, והוא עושה זאת הלכה כללית לכל הערים בכל מקום.
סברא חידושית מוצעת: בחוץ לארץ לא יחול דין מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כי: “אנחנו לא יודעים היסטוריה, אנחנו לא יודעים מה היה עם הזמנים – אנחנו יודעים מה שכתוב בחומש.” עיר שאינה מוזכרת ב
תנ”ך אינה קיימת בעולם המסורה שלנו. המושג “מוקפת חומה מימות יהושע” הוא חלק מהמסורה שלנו, לא מעובדות ארכיאולוגיות. עיר בסין או באמריקה עם חומות עתיקות אין לה שום שייכות לדין זה.
אבל: הרמב”ם פוסק שחל גם בחוץ לארץ, והגמרא מביאה ש”רב אשי קרא בהוצל” (עיר בבבל). אולי אפשר לצמצם: הערים בבבל המוזכרות בתנ”ך (או באזור ערים תנ”כיות) יש להן דין זה, אבל לא עיר זרה לגמרי שאין לה שום שייכות לתנ”ך. בגמרא עצמה היה ספק האם דין מוקפת חומה חל בחוץ לארץ – מה שתומך ביסוד שזה לא כל כך פשוט.
[סטייה: שאלה היסטורית – לפי “ההיסטוריה הרגילה” (היסטוריה חילונית) כבר מזמן בנו את בית המקדש בזמן הפורים, וארץ ישראל לא הייתה חרבה. זה רק לפי ההיסטוריה כפי שחכמים הבינו אותה – הם “התבלבלו בסדר מלכי פרס” ויצא להם שמגילת אסתר הייתה לפני עליית עזרא. להלכה הולכים לפי מסורת חז”ל, לא לפי “היסטוריה אמיתית”.]
[סטייה: שאלות ארכיאולוגיות – איך יודעים בכלל אילו ערים היו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון? אפילו בארץ ישראל, רוב הערים שהן בעצם מוקפות חומה מימות יהושע – “אף אחד לא נוהג כך, הציבור לא מקפיד.”]
[סטייה: “חומה” כסמל של ציוויליזציה – “חומה” בהקשר זה אינה רק חומה פיזית, אלא סמל של עוצמת ציוויליזציה. המושג “מקום” בתורה התחיל למלא תפקיד רק עם כניסת יהושע לארץ – לפני כן “מקום” לא מילא תפקיד בתורה.]
[סטייה: המקרה של יריחו – יריחו הייתה מוקפת חומה, אבל יהושע הפיל את החומה! האם יריחו “מוקפת חומה בימות יהושע” או לא? (ויקיפדיה אומרת שיריחו היא העיר העתיקה ביותר הידועה עם חומה.) השאלה מועלית אך לא נפתרת באופן פורמלי.]
—
ג. שושן הבירה – “ונוח בחמשה עשר בו”
חידושים וביאורים
12) מדוע הנס מסומל ב”ונוח” ולא במלחמה עצמה?
עיקר הנס הרי היה בארבעה עשר – אז נלחמו היהודים בשונאיהם, אז אירע הנס הגדול! מדוע הרמב”ם מביא את הפסוק “ונוח בחמשה עשר בו” כיסוד לפורים של שושן?
התשובה: עיקר השמחה היא שמחת המנוחה – כשהנס הסתיים. לא רגע המלחמה הוא היום טוב, אלא רגע המנוחה שלאחריו.
אבל עוד נשאל: אם כך, מדוע צריך בכלל דין מיוחד לשושן? לשון הרמב”ם הוא שבשושן היו “עסוקים” בארבעה עשר (עדיין הרגו), ולכן רק בחמשה עשר נחו. אבל הרי זה “סיבה שולית” – רק בגלל שלא סיימו להרוג! מהו החילוק העיקרי? [נשאר בקושיה.]
—
ד. דין בני כפרים – מקדימין ליום הכניסה
לשון הרמב”ם: “בני כפרים שאינן נכנסין בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי, תקנו להם שיהיו מקדימין וקורין ביום הכניסה… ואם חל להיות ביום אחר חוץ משני וחמישי, מקדימין וקורין בשני ובחמישי הסמוך לארבעה עשר.”
פשט
בני כפרים – יהודים הגרים בכפרים קטנים – יש להם תקנה מיוחדת שיכולים להקדים את קריאת המגילה ל”יום הכניסה” – היום שבו הם מתכנסים (שני או חמישי).
חידושים וביאורים
13) מדוע בני כפרים אינם יכולים לקרוא לבד?
לשון הרמב”ם הוא “שאינן נכנסין בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי” – לא כתוב שהם “אינם יכולים” לקרוא, אלא שאינם נכנסים לבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי. “לא כתוב שהם אינם יכולים – אתה יכול להכניס מה שאתה רוצה, אבל במילים עצמן זה לא כתוב.”
14) “בתי כנסיות” – לא “עיר”
הרמב”ם (והמשנה/גמרא) אומר “שאינן נכנסין בבתי כנסיות” – לא כתוב שהם נכנסים לעיר, אלא לבתי כנסיות. לא מדובר בתנועה גיאוגרפית לעיר, אלא בביאה לבית כנסת.
15) “יום הכניסה” – התכנסות בכפר, לא כניסה לעיר
הפשט הוא שהם מתכנסים בכפרם – בבית מדרש או בית כנסת שבו נהגו להתכנס בשני ובחמישי. הלחם משנה מסכים: “מתכנסים ביום הכניסה שלהם” – מדובר בכינוס בכפרם שלהם, לא שהם נכנסים לעיר.
ראיה: אם אומרים שבני כפרים נכנסים לעיר, מי יקרא להם שם? בני העיר קוראים ביומם (י”ד), לא בי”א או י”ב. לא הייתה קריאת מגילה מיוחדת לבני כפרים בעיר. אבל אם אומרים שהם מתכנסים בבית מדרש שלהם בכפר – זהו הפורים שלהם, וזה עובד.
16) מגילה צריכה ציבור – יסוד העולה מבני כפרים
מדין בני כפרים עולה שקריאת מגילה היא דבר שצריך מסגרת ציבורית – אינה רק מצוה פרטית, אלא דבר הקשור ל”בתי כנסיות” ו”יום הכניסה.” לקריאת המגילה יש ענין של ציבור – צריך לעשותה במסגרת ציבורית.
17) קריאת המגילה – קריאה, לא חלק מסעודה
“יום הכניסה” מלמד שקריאת המגילה היא ענין של קריאה – דבר שעושים כשמתכנסים, בדומה לקריאת התורה – לא חלק מסעודה או משתה.
18) נשים וקריאת המגילה ביום הכניסה
נשים חייבות בקריאת המגילה, אבל הן לא באו לקריאת התורה בשני ובחמישי. אם “יום הכניסה” מבוסס על קריאת התורה בשני ובחמישי, ונשים אינן באות לכך, כיצד זה עובד לנשים? [נשאר בקושיה.]
—
ה. דין עשרה בהקדמה
לשון הרמב”ם: “כל אלו שמקדימין אין קורין אותה בפחות מעשרה.”
פשט
כשמקדימים את הקריאה, צריך לפחות עשרה.
חידושים וביאורים
19) דין עשרה – רב לעומת רבא/רב אסי
המגיד משנה מביא שהראב”ד אומר: “הכל ברבים, אבל ברבים עצמו מצוה בעשרה” – אפילו בזמנה עשרה הם מצוה, אבל שלא בזמנה זה חיוב.
המחלוקת בגמרא:
– רבא אומר: תמיד צריך עשרה לקריאת המגילה.
– רב אומר: בזמנה – ביחיד, שלא בזמנה – בעשרה.
– רב אסי אומר: תמיד צריך עשרה.
– הרמב”ם פוסק כרב – בזמנה אפשר ביחיד, שלא בזמנה צריך עשרה.
– אבל אפילו רב, כתוב בגמרא, “חש לה לדרבא” – הוא כן חיפש שיהיה מנין.
– הראב”ד אומר: למעשה, לכתחילה צריך תמיד עשרה, אבל בדיעבד ביחיד מותר בזמנה.
20) מדוע צריך עשרה בהקדמה – הטעם טמון ב”מתקבצין”
הטעם כבר רמוז בלשון הרמב”ם – “שאינן מתקבצין אלא בשני ובחמישי”. המילה “מתקבצין” פירושה שכל ההקדמה מבוססת על כך שהם מתכנסים. אם כל יסוד ההקדמה הוא ההתכנסות, אי אפשר לומר שכל אחד ילך הביתה ויקרא ביחיד – זה היה מפרק את כל הרעיון של “מתקבצין”. ממילא, “מתקבצין” כשלעצמו מרמז על מנין – ציבור שמתכנס.
כלומר: דין עשרה בהקדמה אינו רק דין נוסף של “ברוב עם הדרת מלך” – הוא מעצם הגדר של ההקדמה, המבוססת על “מתקבצין”.
21) “ברוב עם הדרת מלך” – מעלה נוספת, לא הדין העיקרי
יש ענין של “ברוב עם הדרת מלך” בקריאת המגילה – לקרוא ברבים. אבל זה אינו הסיבה לדין עשרה בהקדמה. זו מעלה נוספת הקיימת אפילו למאן דאמר שאין צריך בעשרה מעיקר הדין. זהו דין כללי של עשיית מצוות ברבים, לא דין ספציפי בקריאת המגילה.
—
ו. גדר “כפר” – הגדרת הרמב”ם
חידושים וביאורים
22) החילוק בין “עשרה בטלנים” ל”עשרה בני אדם”
“עשרה בטלנים” פירושם עשרה אנשים הפנויים מעבודה ויכולים להיות בבית המדרש כל יום – זה הופך מקום ל“עיר”. אבל “עשרה בני אדם” היא מדרגה נמוכה יותר – מדובר בעשרה יהודים בכלל, אפילו אינם בטלנים. כשאפילו זה אינו קיים, הדין שונה.
23) “ואין קורין אותה אלא בבתי כנסיות”
הרמב”ם אומר שכשבני כפרים קוראים מגילה, קוראים רק בבתי כנסיות. זה תומך בפשט שמדובר בהתכנסות בבית כנסת בכפר, לא שנכנסים לעיר.
—
ז. עיר שאין בה עשרה בני אדם – “תקנתו קלקלתו”
חידושים וביאורים
24) המושג “תקנתו קלקלתו” – פירושים שונים
המושג “תקנתו קלקלתו” (או “קלקלתו תקנתו”) מקורו בירושלמי:
– גישה ראשונה: ה”קלקול” הוא שאין לו עשרה אנשים. ה”תקנה” מכך היא שיכול לקרוא לבד ביום י”ד – כי אינו יכול להקדים (כי “אין מקדימין בפחות מעשרה”), ונשאר בדין הרגיל של “אין קורין אלא בזמנו” – ביום י”ד.
– גישה שנייה (גליון מהרש”א): למעשה זה “קלקלתו תקנתו” – הפוך. ה”קלקול” (שאין לו עשרה) הוא עצמו “תקנתו” – כי אינו צריך מנין, יכול לקרוא לבד ביום י”ד. החידוש הגדול הוא שמי שאין לו עשרה אנשים אינו צריך מנין לקריאת מגילה – קורא לבד ביום י”ד.
זה דבר מוזר: אצל בני כפרים מחמירים – צריך דווקא מנין כדי להקדים. אבל מי שאינו מקדים (קורא ביום י”ד), אינו צריך מנין. כלומר, דין עשרה הוא רק תנאי בהקדמה, לא בקריאה עצמה.
25) מחלוקת הראב”ד
הראב”ד כותב: “ואין לו טעם” – אינו מבין את סברת הרמב”ם. הראב”ד מבין שהרמב”ם אומר שמקום שאין בו עשרה יהודים הוא “אין לה לא כפר ולא כלום” – אינו כלום. הראב”ד מביא ראיה מעיר הנדחת – שפחות מעשרה אנשים אינו נקרא “עיר” כלל.
הראב”ד אומר: “לעולם אומר אני לך עשרה, פחות מעשרה כפר הוא” – הוא סובר שפחות מעשרה הוא פשוט כפר, והולך לפי הדין הרגיל של כפר (מקדים). הראב”ד חולק על כל ההלכה.
הראב”ד אולי לא ידע שהלשון “תקנתו קלקלתו” הוא לשון ירושלמי, והוא רשאי לחלוק על ירושלמי גם כן, אבל אולי כבר יצא ידי הירושלמי בפירוש אחר.
—
ח. “בזמן הזה אין קורין אלא בזמנו”
לשון הרמב”ם: “אבל בזמן הזה אין קורין אלא בזמנו, שהיא יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר. בני כפרים ועיירות קורין בארבעה עשר, ובני כרכים קורין בחמשה עשר.”
פשט
בזמן הזה – כשאין מלכות ישראל – אין הקדמה לבני כפרים, אלא כולם קוראים בזמנם הרגיל: י”ד או ט”ו.
חידושים וביאורים
26) מה פירוש “בזמן הזה” – המושג “מלכות”
הרמב”ם אומר “בזמן הזה” אבל אינו אומר מדוע אי אפשר להקדים. הגמרא אומרת: “אימתי? בזמן שישראל שרויין על אדמתן” (או “בזמן שיד ישראל תקיפה”) – רק כשיש מלכות ישראל. לשון הרמב”ם הוא “בזמן מלכות” – לשון מעניין.
27) “שנים כתיקונן” – מה פירושו?
מישהו הציע ש”שנים כתיקונן” פירושו כשמקדשים חודשים על פי הראייה, ובית הדין קובע מתי פסח – כלומר סדר השנים כתיקונו. זה מוכר כפשט יפה, אבל הרמב”ם אינו לומד כך – הרמב”ם אומר בפירוש שהכוונה למלכות של ישראל.
הדבר קשור לענין “הודו וקבלוהו” – כשהיהודים קיבלו את מצוות פורים, התחילו לדאוג למצוות החדשות שלפניהם, במיוחד פסח – שלשים יום קודם החג. מלכות ישראל פירושה שיש ממשלה יהודית מתפקדת שיכולה לפקח על הסדרים.
28) טעמו של רבי יהודה – “הכל מסתכלין בה”
הגמרא מביאה את רבי יהודה שאומר “הכל מסתכלין בה”. הגמרא מבינה שעניים צריכים לדעת מתי פורים כדי לבוא בזמן הנכון למתנות לאביונים. כשעושים פורים בימים שונים, אינם יודעים מתי לבוא.
29) פירוש הכסף משנה
הכסף משנה מפרש את הרמב”ם ש“בזמן שהיד העכו”ם תקיפה שאין יכולין לילך ולבוא לקיום המצוות בשלימות” – זה ענין של סכנה וקושי לנסוע. זה לא לגמרי ברור – אולי כוונת הרמב”ם שכיון ש”יד העכו”ם תקיפה”, לכפר אין בהכרח בית כנסת כלל, ולכן אי אפשר לעשות את ההקדמה.
30) גירסת “מסתכנין בה” – לשון סכנה
הראב”ד מביא גירסה שנייה: “הכל מסתכנין בה” – בלשון סכנה, לא “מסתכלין”. פירושו שיכנסו לסכנה לנסוע לעיר למגילה. לכן ביטלו את ההקדמה – כדי לא ליצור סכנות נוספות. לפי הגירסה השנייה, הסכנה היא קולא (אין צריך להקדים), בדומה לחנוכה שסכנה היא סיבה לקולא (מניח על שלחנו בשעת הסכנה).
—
ט. בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר
לשון הרמב”ם: “בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם דעתו לחזור למקומו בזמן קריאתו, קורא כמקומו. ואם לאו – דעתו לחזור אלא לאחר זמן קריאה – קורא עם אנשי המקום שהוא שם.”
פשט
מי שנוסע מעיר לכרך או להיפך: אם בדעתו לחזור למקומו בזמן קריאתו, קורא כמקומו. אם לא, קורא עם אנשי המקום שהוא שם.
חידושים וביאורים
31) בן עיר יכול לקרוא לבד
“קורא כמקומו” – קורא לבד, ללא ציבור. זה מוכיח שאדם יכול לקרוא לבד כשקורא בזמנו. אל תאמר שיקרא עם ציבור הכרך כי זו מצוה גדולה יותר – לא, כי זה לא יומו. בן עיר שנמצא בכרך קורא לבד בי”ד, אף שהכרך קורא רק בט”ו.
32) רק בני כפרים צריכים עשרה
החילוק ברור: רק בני כפרים שמקדימים צריכים עשרה – “מקדימין אין לה בעשרה”. אבל כשאדם קורא בזמנו יכול לקרוא לבד, אפילו ללא מנין.
—
י. גדר “כרך” – סמוך ונראה
לשון הרמב”ם: “כרך – כל הסמוך לו וכל הנראה עמו, ומביא ראיה מ’יותר מאלפיים אמה’ – קורא בחמשה עשר.”
פשט
מקום הסמוך לכרך או הנראה עם הכרך, אפילו יותר מאלפיים אמה, קורא ככרך בט”ו.
—
יא. ספק כרך – עיר שאינה יודעת מתי נקבעה
לשון הרמב”ם: “עיר שאינה יודעת מתי נקבעה… קורא בשני הימים, בארבעה עשר ובחמשה עשר, ואינו מברך אלא… על מקרא מגילה בארבעה עשר בלבד.”
פשט
עיר שאין יודעים אם הייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראת בשני הימים – י”ד וט”ו – אבל מברכת רק בי”ד.
חידושים וביאורים
33) מדוע לא ספיקא דרבנן לקולא?
מגילה הרי דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא – שלא יצטרך לקרוא כלל! התשובה: אין זה ספק בחיוב – הוא ודאי חייב לקרוא, השאלה היא רק באיזה יום. לכן קורא בשני הימים.
34) מדוע רק ברכה אחת בי”ד?
סברת החכם צבי: כיון שקרא בי”ד, כבר יצא ידי חובתו – כי י”ד הוא הזמן העיקרי לרוב העולם. ממילא, בט”ו זה כבר ספק דרבנן, ואין מברכים.
—
הלכה ה’: אין קורין את המגילה בשבת
לשון הרמב”ם: “אין קורין את המגילה בשבת, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. שהכל חייבין בקריאתה, ואין הכל בקיאין בקריאתה.”
פשט
אין קוראים מגילה בשבת, כי חוששים שאנשים יטלטלו את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים, כי כולם חייבים אבל לא כולם יודעים לקרוא בעצמם.
חידושים וביאורים
1) הלשון זהה לתקיעת שופר
לשון הרמב”ם – “שהכל חייבין… ואין הכל בקיאין” – זהו אותו לשון כמו בשופר. זהו יסוד הגזירה: כיון שכולם חייבים, החשש גדול יותר שיבואו לטלטל.
—
כשפורים חל בשבת – מקדימין
לשון הרמב”ם: “ולפיכך, אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקורין אותה קודם השבת. ושואלין ודורשין בהלכות פורים בו ביום השבת, כדי להזכיר שהוא פורים.”
פשט
כשפורים חל בשבת, קוראים את המגילה מוקדם יותר (ערב שבת), ובשבת עצמה לומדים הלכות פורים “כדי להזכיר שהוא פורים”.
חידושים וביאורים
2) מה פירוש “להזכיר שהוא פורים”?
קושיה חדה: מהו הענין של “להזכיר”? או שעושים את המצוות או לא – מהי הקטגוריה הזו של “לא לשכוח שזה פורים”?
הדבר קשור ליסוד של “לא תשכח” – “תמחה… לא תשכח”: יהודי אינו רשאי לשכוח שזה פורים. אין זו רק מצוה לעשות, אלא חיוב לזכור.
3) מדוע בני כפרים אינם צריכים גם “להזכיר”?
בני כפרים שכבר קראו ביום י”א – מדוע אינם צריכים גם לעשות משהו “להזכיר שהוא פורים” בי”ד?
התירוץ: אצל בני כפרים פורים הוא אכן י”ד, והם רק הקדימו את הקריאה – אבל פורים עצמו לא הוזז. בשבת לעומת זאת המצב שונה: אין זה שקבעו פורים ביום אחר – פורים הוא אכן שבת, רק הקריאה הוקדמה. לכן צריך בשבת עצמה “להזכיר שהוא פורים”.
4) החילוק בין הקדמת בני כפרים להקדמה מחמת שבת
אצל בני כפרים יש זמנים רבים (י”א, י”ב, י”ג) – זה חלק מהתקנה, זה “בזמניהם”. אבל בשבת אין זמן אחר – זו מציאות חדשה שבה חייבים להקדים, ולכן צריך את הדין הנוסף של “להזכיר”.
—
פרטי הדין כשפורים חל בשבת
לשון הרמב”ם: “כיצד? יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת – בני עירות מקדימין וקורין בערב שבת, ובני כרכים קורין בזמנן באחד בשבת. חל יום חמשה עשר להיות בשבת – בני כרכים מקדימין וקורין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר, ובני עירות קורין בו ביום שהוא זמנן. ונמצאו הכל קורין בארבעה עשר.”
פשט
כשט”ו חל בשבת: בני כרכים מקדימים לערב שבת (שהוא י”ד), ובני עיירות קוראים גם בי”ד כי זהו זמנם. ממילא כולם קוראים בי”ד.
חידושים וביאורים
5) “זו שנה של אחדות”
כשט”ו חל בשבת (כמו השנה), כל היהודים קוראים ביום אחד – י”ד. זהו סימן של אחדות: שבת מאחדת את היהודים.
6) סברא הומוריסטית – שבת הופכת את כולם למוקפי חומה
אולי בשבת כל היהודים נעשים כמוקפי חומה, כי על ידי עירוב הכל נחשב כרשות אחת. אבל זה אינו מתקבל כהלכה למעשה.
—
אדר ראשון ואדר שני
בשנה מעוברת, כשהחודש מעובר (עיבור שנה), אדר השני הוא בזמנו – קוראים מגילה באדר שני.
תמלול מלא 📝
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות מגילה, פרק א’, הלכות א’–ד’ (המשך)
—
סיכום שיעורים קודמים
דובר 1:
ואנחנו למדנו שיעור ברמב”ם הקדוש, הלכות מגילה, כן? הלכות מגילה, בהלכה ד’ השישית, בסדר? בואו נלך… לא, לא, לא, לא, אני מתכוון כבר.
ואנחנו היינו בשלוש ההלכות הראשונות בעצם, כתבתי הלכה א’ עד ד’, בעצם לא למדנו עד ד’, למדנו את שלוש ההלכות הראשונות ולמדנו שיש מצוה של מקרא מגילה, ולמדנו בהרחבה את מקורו של הרמב”ם לכך, כאשר בגמרא כתוב קצת אחרת.
למדנו את זה, כתבתי את זה, כמה אנשים היו כועסים מאוד שאני מקשה על הרמב”ם, על מה שקרה שם וכן הלאה, קיבלתי כמה הודעות, מלבד אלה שהתנגדו למאמר שם.
כתבתי שוב כאן, למדתי שם שהרמב”ם אומר שזה פשוט כלל מדרבנן, אבל בגמרא ובמקורות רואים שיש לזה דיון שלם. הוא היה… הוא כעס על התורה. בכל אופן… מי כעס על ה… אה, שם כתוב אותו לשון שכתבו בפייסבוק שם.
אני מתכוון עם קצת זלזול שהרמב”ם מתעלם מכל הדיון. אני בזלזול? יש לו את המהלך שלו. אני רק אמרתי שזה לא הפשט הפשוט. יש מהלך טוב יותר, מהלך אחר. האמת היא שאין לי דרך לעשות, לא הסברתי את המהלך של חז”ל. אני רק אומר שנראה לי אחרת.
—
הלכה א’: קריאת המגילה בזמנה – מצוות עשה מדברי סופרים
דובר 1:
בסדר, על כל פנים, עכשיו נלמד עוד הערה, בסדר? כן. למדנו שהלשון היתה… בואו נדייק בלשון קריאת המגילה בזמנה.
דובר 2:
אבל עיקר הקושיא שלך על הרמב”ם היא לא כאן “לאו כל אפיא שווין”, אין כאן “לאו כל אפיא שווין”. זה יותר על העניין ש”בל תוסיף” קשור לכל ההכרזה. וכשמסירים את זה, צריך להבין למה הם למדו מגילה אחרת. יותר מזה.
דובר 1:
בסדר, בואו נמשיך הלאה כאן. כן, זה אחד הדברים. בואו… בואו נמשיך הלאה, בסדר?
המקור של “בזמנה” – “בזמניהם” במגילת אסתר
למדנו את הלשון ברמב”ם, קריאת המגילה בזמנה מצוות עשה מדברי סופרים, נכון? אגב, הוא רוצה לדעת את המקור לכך. צריך להוציא “בזמנה”. צריך הרי לומר להוציא את היו”ט… את התכלית של פורים “בזמנה”. בזמנה – אנחנו לומדים “בזמנה” קריאתה דהיינו “בזמנם”. זה היה העניין שאנחנו הולכים ללמוד. וזו המצוה “בזמנה”.
האם כתוב במגילה מצוה לקרוא את המגילה
האמת היא שלא כתוב במגילה “קריאת המגילה”, כבר דיברנו על זה. אולי לא, לא כתוב בשום מקום שצריך לקרוא את המגילה. לא במגילה עצמה, נכון? ועל כן כתבו, ושם כתוב זה.
הסגולה והנסים, פעם אמרו שהסגולה והנסים הכוונה… הוא כתב את כל הדברים האלה… לא כתוב… לא כתוב ממש לקרוא את המגילה. הוא לא מתכוון ממש.
דובר 2:
הרי כתוב גם בגמרא שיש מחלוקת, יש את אלה שאומרים שמספיק שקוראים חלק מהמגילה. כתוב שהקריאה… שכמו שאתה אומר, זה חלק מה…
דובר 1:
לא, זו שאלה אחרת. כי אז השאלה היא האם כתוב מצוה לקרוא, הכוונה לקרוא את כל הדבר. כשכתוב מצוה לקרוא את התורה, אין הכוונה לקרוא פרשה אחת. אבל כשכתוב שאפשר לקרוא חלק, אלה שאומרים שאפשר לקרוא חלק, הפשט הוא שהוא לא רואה את זה ממש כמצוה של קריאת המגילה. הוא רואה את זה באמת כעניין שם להזכיר את הנס דרך קריאת חלקים ממנה.
דובר 2:
לא, לאו דווקא. אני לא מסכים עם זה. אני בכלל לא מסכים עם זה.
“בזמנה” – המצוה היא רק בזמנה
דובר 1:
בסדר, על כל פנים, יש מצוה לקרוא את המגילה בזמנה. וה”בזמנה” הכוונה לכאורה… אה, אבל ה”בזמנה” הכוונה כן, שבפורים צריך לקרוא את המגילה. לא שיש מצוה לקרוא את המגילה כל השנה. אני לא יודע, אולי זה בכלל לא מצוה, זה חלק מתנ”ך, אני לא יודע. אבל עכשיו מדברים על המצוה, המצוה המיוחדת, שאתה אמרת קודם, על כל פנים, מבטלת את העבודה, מבטלת תלמוד תורה.
דובר 2:
נכון, נכון.
דיון: “נתנה להיקרות” או “נתנה להיכתב”
דובר 1:
עכשיו, בעניין הזה… נכון, נכון. עכשיו, בעניין הזה, אני שואל רק על זה, כי הרי יש את ה… ואומרים הרי ש… הרי יש את השאלה האם נתנה להיקרות או נתנה להיכתב. כלומר, כשאומרים את החידוש של קריאת המגילה, מדברים על שני דברים. הכוונה כאילו הוסיפו ספר לכתבי הקודש, יש עוד ספר, מגילת אסתר, והספר הזה הוא ספר שקוראים בפורים. כאילו, לפי שמואל לפחות, שאמרת שזה לא באמת חלק מכתבי הקודש, אלא מה? שמואל אמר, בעצם זה חלק מ… זה רק נתנה להיקרות. המגילה היא דין, זו החפצא של מצוה שקוראים.
אז כשמישהו לומד את זה כלימוד התורה, היו אומרים לו, יש דברים טובים יותר ללמוד? אני לא יודע, לפי דעתו אולי לא מקיימים מצות לימוד התורה כשקוראים מגילה.
דובר 2:
אתה אומר טוב. לפי שמואל לא. זה פשוט שופר, שזו החפצא של מצוה של מקרא מגילה. אז אז הקריאה בזמנה… הרי יש הלכה על עוד דבר, על עוד… לא, זו היחידה. יש דבר שקוראים, אתה צריך לקרוא מתוך כתב. כי לא כך הגמרא… כי שמואל הרי מודה שצריך לקרוא מתוך כתב, לא בעל פה. אבל זה רק בשביל זה. השיטה היא של שמואל, השיטה האחרת היא אחרת, זו מחלוקת תנאים. למשל על דברי הימים או אחרים אין להם כאן, כבר יש להם קריאה. יש לו חלק פרטים, אבל לא כל כך חשוב.
דיון: האם מגילת אסתר היא תלמוד תורה
דובר 1:
מה שנוגע לקריאה של דברי הימים, אבל מעניין, אפשר להסתכל קצת כך, שלמשל הרי יש תורה שחשובה יותר ותורה שחשובה פחות. למשל הלכות טומאה וטהרה, יש אדם שצריך לדעת את המצוות הבסיסיות שעליו לעשות וכו’. אז סתם ביום שלישי רגיל, אם אדם רוצה לעסוק בקריאת התורה, צריך לחשוב איזו תורה היא עכשיו התורה החשובה ביותר בשבילו.
אבל רק אנחנו צריכים, מה עכשיו? עכשיו קריאת המגילה היא התורה החשובה ביותר. אפשר גם לומר שלושים יום קודם לחג. יש את המצוות הכלליות של תורה שעליך, אבל עכשיו, התורה החשובה ביותר היא, נגיד, אני לא יודע מה, מסכת מכות, הלכות שבת, הלכות נדרים, מה שלא יהיה, להלכה אומרים שהחשובות ביותר הן הלכות טומאה וטהרה. אבל בבוקר פורים, פורים בזמנו, מצות לימוד התורה מקבלת אופן חדש. מהי התורה שעליך לעשות עכשיו? אם קריאת המגילה היא כן מצוה, היא כן תורה, אם היתה תורה היה… זה אכן מבחינת… זה נכון.
אם מישהו היה שואל רב, יש לי רק שעה אחת ללמוד, בוודאי לא היו אומרים לו ש… אף אחד לא היה אומר לו שתלמד כל יום קצת ממגילת אסתר. אבל בפורים זה לימוד התורה החשוב ביותר.
דובר 2:
באופן כללי זה עובד כך, דהיינו, קוראים בפסח קוראים קצת, ביום טוב של שלוש רגלים אפשר לומר, מה שלא יהיה. אבל מגילת אסתר היא פורים. שוב, אפשר גם ללמוד, מי שלומד שמגילת אסתר היא באמת חלק מכתבי הקודש יכול ללמוד אותה. אבל מי שלומד… אני צריך להסתכל בפנקסים של המדפיס שלי, יש לו כריכה, יש לו…
סטייה: הדפסת ספרים
דובר 1:
הוא לא הדפיס אצל מדפיס, הוא קנה לעצמו מכונת הדפסה, הוא הדפיס בעצמו. הוא לא היה הבעלים שלה. הוא מצא הדפסה יותר טובה, לא. הוא לא היה הבעלים? הוא פשוט היה שימושי, היה לו… הוא קנה כזה דבר, וזה בא לבד. אני לא יודע. אני יודע שרבי נתן עשה, הוא רצה… להדפיס את ספריו, קנה מדפסת אחת. רבי אהרן לייב גם כן, הוא עשה משרד שלם עם מדפסות, כל הדברים שלו. אני רוצה ללמוד אותו הלאה. מדפסת זה פשוט לבד, אתה מבין? בסדר.
אה, נראה יפה מאוד, המגילה למעשה, בדרך. צריך להוסיף את ההקדמות, זה ספר מוכן, לא?
חזרה לעניין: תלמוד תורה ומגילת אסתר
דובר 2:
לפי המקובלים… לא הסתכלתי, רציתי לראות איפה כתוב שצריך לקרוא את המגילה. לפי המקובלים, שמע רבי יצחק, אפשר להבין למה כל התורה כולה היא מצות תלמוד תורה. אין חילוק אם זה הלכות לולב בשמיני עצרת, או פסוקים נידחים בדברי הימים או במלכים, כי יש בהם קדושת התורה, יש תירוצים שלמים למה הדברים האלה חשובים, וגם הדברים האלה על פי פרד”ס, כולם מרמזים על דברים קדושים. אבל בלי זה, אם אתה הולך אפילו כפשוטו, למה נאמר שקריאת המגילה היא מצוה, למה היא תלמוד תורה? מה הגדר? מה מכניס שכל מה שהוא תורה שבכתב? לפי הרמב”ם, כל תורה שבכתב נקראת תלמוד תורה, לא? אני לא יודע.
סיכום: קריאה בזמנה לפי שמואל
דובר 1:
בסדר, הגענו לקחת את הנושא האם יש ביטול של הנשים שלומדות. אני רק אמרתי שכאן יש קריאה בזמנה. אם לומדים שמגילת אסתר היא רק כמו חפצא של מצוה של מקרא מגילה, אז יש כאן רק קריאה בזמנה, אין כאן קריאת המגילה כמצות תלמוד תורה, אני לא יודע, זה לא עניין. יש עניין בפורים לקרוא את המגילה, אבל אין עניין ללמוד את המגילה.
הסתכלו בקריאה, אבל זה לא משנה. הסתכלו בדרשות, והסתכלו בתורות, נו בעיה, אבל זה עם ההסתכלות. לא, הסתכלו בפשט, שאתה לא הולך עכשיו, אתה חושב עכשיו על פורים, אתה קצת פורימ’דיג עכשיו, אבל זה פורים.
—
איזהו זמן קריאתה – “זמנים הרבה תקנו להם חכמים”
דובר 1:
אבל עכשיו השאלה היא, איזהו זמן קריאתה? מעניין, הרמב”ם אמר, “זמנים הרבה תקנו להם חכמים למגילת אסתר, שנאמר בזמניהם”. ומהמילה “בזמניהם” למדו חכמים שיש יותר מזמן אחד. כן, אתה זוכר את המילים? העמוד הראשון במסכת מגילה. מה שכתוב שם “שקמה בקנה מלוכה”. יש מקורות שונים שהגמרא מצאה להלכה הזו. הרמב”ם החליט להביא את “בזמניהם”.
דובר 2:
מהו מהלך אחר? אני לא זוכר בעל פה. יש מהלכים אחרים בגמרא.
דובר 1:
כן, המשנה, המשנה אומרת “מגילה נקראת בי”א בי”ב” וכו’, והוא מביא שם בפירוש המשניות גם, הוא מיד הביא את העניין של “ימי הפורים האלה בזמניהם”, יש מקור מהתורה.
פשטות הפשט של “בזמניהם” לעומת דרשת חז”ל
אגב, זה הרי לא פשטות הפשט, נכון? פשטות הפשט מדבר פשוט על שני הימים. המגילה מדברת על כך שיש שני ימים, זה מה שמקיימים. הגמרא רק מצאה רמז איכשהו שהכוונה לא רק לזה, אלא שיש גם זמן מורחב.
דיון: האם בכלל צריך פסוק – “היי מרא והיי מרא”
דובר 2:
הרי לא היו צריכים בעצם פסוק, כי אפשר לומר שזה היי מרא והיי מרא. חכמים תיקנו. חכמים אמרו שצריך להקל על אנשים. כמו שרואים בכלל שתקנות חכמים, חכמים רוצים שלא יהיה קשה מאוד לאנשים. אבל הם כן רצו שזה יהיה כך מימי אסתר.
דובר 1:
אני אומר, בעצם היה אפשר לומר שזה היי מרא והיי מרא. זה לא היי מרא, הגמרא הרי אומרת “ואיכא דאמרי”, הרי הכל מיוסד על ה”ואיכא דאמרי” שאנשי כנסת הגדולה בזמן אסתר תיקנו רק דבר אחד, ואחר כך חכמים הוסיפו. הרי יש הלכה, בית דין אחר בית דין, כמו שרבינו ירוחם מציין, אפשר להוסיף על חכמינו. ממילא, אם אתה יודע שחכמים עשו את זה, חייב להיות רמז. אז השאלה היא היכן הרמז.
האמת היא שאתה צודק, שהרמב”ם היה יכול לומר שזו תורה שבעל פה, בדיוק כמו שבתורה שבכתב הדרשות אומרות לנו דברים שלא כתובים ממש, אלא אנחנו יודעים שכך קיבל משה רבינו מפי הגבורה. לפעמים זה מרומז, לפעמים לא. ואפשר היה לומר כאן גם שזו תורה שבעל פה. למה לא? אם אנחנו יודעים שחכמים תיקנו שבית הדין יתקנו כך, לא חייב להיות כתוב. זה טוב מאוד. אבל הם מצאו רמז, “מנין”? כך אפשר לפרש. אבל הרמב”ם הרי מביא את הרמז, יוצא שהוא מביא את זה בפירוש.
נפקא מינה הלכתית מהמקור
יכול להיות שבלי המקור… זה חילוק הלכתי חזק, כי אם לא היו מתקנים באותו מעשה, היו אומרים בכל הכפרים, למחול להם, זו רק מצוה של קרבן פסח. המצוה היא ללכת לארץ ישראל ולשחוט קרבן פסח. אם אתה יודע שיש מצוה של מגילה, בוא לעיר וקרא את המגילה. בכל הדברים לא יאמרו כלום על עיר. לא, לא, אני רוצה שאפשר יהיה אצלי.
הלכה ד’: “ואלו הן זמני קריאתה” – החילוקים בין כרך, עיר, ושושן
סדר הרמב”ם: “בזמניהם” הוא המקור לכל הזמנים
דובר 1:
ממילא, אם הם עשו את זה, חייב להיות שהיה רמז. השאלה היא מה הרמז. האמת היא, אתה צודק שהרמב”ם היה יכול לומר שזו תורה שבעל פה, בדיוק כמו שבתורה שבכתב, בשלושים דברים שלא כתובים ממש, אלא אנחנו יודעים שכך קיבל משה רבינו מפי הגבורה. לפעמים זה מרומז, לפעמים לא, ואפשר היה לומר כאן גם שזו תורה שבעל פה. למה לא? אם אנחנו ידענו, וחכמים קיבלו שבית הדין יתקנו כך וכך, אפילו לא כתוב.
כך אפשר להאריך, אבל הרמב”ם מביא את זה בדרך רמז, כאילו הוא מביא את זה בפירוש. יכול להיות שבלי המקור, המסורה, כאילו לא היה כך. יש חילוק הלכתי חזק, כי אם לא היו מתקנים באופן זה, היו אומרים, “בכל הכפרים זעץ למלכות”. יש מצוה של קרבן פסח. המצוה היא ללכת לארץ ישראל ולשחוט קרבן פסח. אם אתה יודע שיש מצוה כזו של מגילה, בוא לעיר וקרא את המגילה. זה לא יותר מהעיר. בכלל, אבל כאן אומרים שלא היתה עיר. לא, אני אומר את החילוק בין…
לשון הרמב”ם: ההלכה הבסיסית של זמני קריאתה
דובר 1:
בואו נקרא. “ואלו הן זמני קריאתה”. מהם הזמנים של קריאתה? יש יותר מזמן אחד. קודם כל, כך. הרמב”ם פוסק כך את ההלכה: “כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון, ואפילו אין לה עכשיו חומה, קורין בחמשה עשר לחודש, ומדינה זו היא הנקראת כרך”. זה נקרא כרך. מה אכפת לי שנקרא כרך? אני לא יודע, זה דבר להבין את הגמרא. הוא אומר, זה מה שבגמרא מדברים הרבה, “בני כרכין, בני כרכין”. אתה יודע מה הכוונה? “וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה, קורין בארבעה עשר, ומדינה זו היא הנקראת עיר”. אלה בני עיר, בני עיירות. זה… רגע אחד, בואו נפרט.
סטייה: שושן הבירה – האם היתה מוקפת חומה מימות יהושע?
דובר 1:
“ושושן הבירה”. בואו נפרט את הגמרא. “ושושן הבירה, אפילו” – לעשות מיהושע. מאיפה יודעים שלא? שאלה טובה. אולי כן? הגמרא אומרת משהו בעניין?
דובר 2:
לא, הגמרא יש תהלים או לא?
דובר 1:
כל זה כתוב בגמרא, אבל איך הגמרא יודעת אני לא יודע. אני לא יודע. זו שאלה טובה. אולי כן היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. אני לא יודע. אני לא יודע מי אמר.
דובר 2:
ובדקת קצת את ההיסטוריה של האזור? אם אתה יודע בכלל.
דובר 1:
בסדר. ובכן, אגיד לך את התורה. לא כתוב. היתה עיר כזו שושן, כן או לא. אין היסטוריה. אתה מדבר על יהודים של תורה, הם לא יודעים היסטוריה. אתה יודע מה כתוב בחומש. בחומש מוזכר ששושן מוקפת חומה מימות יהושע? לא. יום טוב. זה לא היה קיים.
דובר 2:
שוב, שושן מהפסוק היא מוקפת חומה. כי המילים… הרי מדברים על העיר.
דובר 1:
אני אומר כי שם אכן היתה מוקפת חומה. מדברים על העיר שכתובה בתורה. שושן שעל המעלה. לא, שושן היא מקרא. שושן היא דאורייתא. לא מהשושן. השושן שהיתה בה נסו ושמחה וששון. על אותה שושן מדברים.
שושן הבירה היא יוצא מן הכלל – לא הכלל
דובר 1:
אבל בואו נחזור למוקף חומה מימות יהושע. קורין בחמישה עשר שבה נעשה הנס, שנאמר “ונוח בחמישה עשר בו”. כתוב במגילה “ונוח בחמישה עשר בו”? שצריך שהיהודים יוכלו לנוח, זה הנס? תקרא את המגילה, צדיק. קודם תקרא את המגילה.
ובואו נוציא מכאן. ולמה, ולמה, אם כך, ולמה תלו הדבר במימות יהושע? אה, הגמרא שואלת את זה, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חריבה באותו הזמן. שואל הרמב”ם, מה שאמרתי לך עכשיו. הרמב”ם מציג את זה כך, ההלכה היא, מרמזים לנו “בזמניהם”, אבל הוא לא מביא את כל הפסוק. זה מאוד מעניין, כי זה בעצם כתוב מפורש במגילה. הוא מביא קודם “בזמניהם”, שלפי זה מקבלים את הדבר השני, שיש י”ד וט”ו. אבל בסדר. קודם כתוב “בזמניהם”, יש יותר מזמן אחד. וכיצד? קודם כך: עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קוראת בט”ו בו. עיר שאינה מוקפת חומה קוראת בי”ד בו. בסדר, אבל זה עדיין לא מה שקוראים בזמן הזה. זה עוד הבסיס, בזמן. הוא אומר כן קוראים בזמן הזה. אתה אומר כך.
דובר 2:
הוא אומר כך. לא, ואלו הן, ואחר כך הוא ממשיך, בני הכפרים. לא כתוב שום דבר מאוחר יותר שבני הכפרים קוראים בזמן הזה.
דובר 1:
כל הדברים האלה קוראים בזמן הזה לפי הרמב”ם.
הרמב”ם מציג את “בזמן הזה” כך, קודם מ”בזמן הזה” יש את הבסיס. כי הגמרא אומרת כך, קודם יש “בזמן”. אחר כך יש “בזמניהם” שהוא ריבוי. נכנסים, אה, בני כפרים. מדברים על בני כפרים.
דיון: כיצד הרמב”ם מציג את הזמנים
דובר 2:
אבל הרמב”ם לא אומר כך. הרמב”ם לא אומר כמו הגמרא. הרמב”ם קורא מה שכתוב ברמב”ם.
דובר 1:
הרמב”ם אומר, מהמילה “בזמניהם” יש ריבוי, קוראים בזמנים. מה הם הזמנים? יש יותר מזמן אחד. מה הם הזמנים? יש חילוקים. מה הם החילוקים? מה הבסיס?
הרמב”ם, ברמב”ם כן כתוב. אני אגיד לך, נסתכל ויהיה. כי כשהוא אומר בני הכפרים הוא כן אומר, תקנה שהיא מקדימין, כי הם מתקבצים. אותה חומרא שתיקנו את העיקר עם קריאת מגילה, מה החומרא? כי הם מתקבצים, קוראים חמשה עשר וכו’. זה היום עצמו.
אני יודע שאתה יודע גמרא ואתה יודע את החילוק, אבל ברמב”ם הקדוש, ברמב”ם הקדוש, אתה מדמיין את זה. לא כתוב ברמב”ם, כי הרמב”ם מציג את כל העניין הפוך. בוא אגיד לך.
“וכל ישראל שבכל עיר ועיר שאין בה חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר בו.”
נכון? זה דבר חסר, שמחים בניסים שקרו בחוץ לארץ, בארץ ישראל…
דובר 2:
לא, לא, לא, לא. בבקשה תעקוב אחרי ההלכה שהוא אומר.
דובר 1:
מה שהוא אומר הוא כך, יש כמה וכמה זמנים של המגילה. עכשיו, אילו זמנים? זה הולך כך: עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, עיר שאינה מוקפת חומה, ט”ו, י”ד. לא מעניין אותי מה קרה מאוחר יותר, מעניין אותי רק מימות יהושע בן נון. הוא שואל קושיא, מה עם שושן הבירה? בהלכה הזו, דווקא הערים שהיו מימות יהושע בן נון מוקפות חומה קוראות בט”ו, יש יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל. מה זו העיר שושן? לא מסיבה אחרת, אלא כיוצא מן הכלל שבו היה הנס. בשושן היה הנס. הוא לא אומר יותר מזה. בשושן היה במיוחד הנס. כמו שכתוב במגילה “ונח בחמשה עשר בו”, שבני הכרכים בשושן נחו בט”ו.
דיון: “שבו היה הנס” – על מה מוסב “בו”?
דובר 2:
“שבו היה הנס” מתכוון למילה שושן, או “שבו” מתכוון ליום?
דובר 1:
כך למדתי. לא, לא, “שבו” בשושן. כי בשושן ביום הזה היה ט”ו, היה עיקר הנס. שנעשה בו נס בחמשה עשר.
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, לא. כאן אתה קורא את זה לא נכון.
דובר 1:
לא, כך לומדים מהמילים “ונח בחמשה עשר בו”, שבשושן נחו בחמשה עשר בו. אה, זו נקודה נפלאה. הוא אומר ש”שבו” היום היה הנס, שנעשה בו נס בחמשה עשר.
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, לא, לא. אתה קורא את זה לא נכון.
דובר 1:
זה לא יום טוב על שום נס. אגב, “בו” אילו היה מוסב על היום, היה כתוב “ביום”, לא “בו”. אתה ממשיך לקרוא את זה לפי מה שאתה יודע בגמרא. אני רוצה לומר לך מה הרמב”ם אומר. וזה בנוי על רש”י, אנחנו לא רש”י. וקצת בגמרא, וקצת ברש”י.
דובר 2:
אבל למה בגלל ששם היה הנס זה חמשה עשר?
דובר 1:
יפה מאוד. כי שם היה הנס בחמשה עשר. אבל שושן היא מיוחדת. בדרך כלל, מה שהרמב”ם אומר, מה שקוראים בכל מוקפי חומה ביום ט”ו, אין לזה שום קשר לנס. לא כתוב שאין לזה קשר לנס. פשוט, אני לא יודע. בשושן, מכיוון ששם היה הנס, עיקר הנס כביכול לכאורה, פרשת שושן לא יכולה להיות בלי שושן, ממילא שם קוראים גם בט”ו, למרות שאינה מוקפת חומה. הדין הוא מוקפת חומה.
דובר 2:
שאר הערים מוקפות חומה זה בגלל שושן, והרמב”ם לא סובר כך?
דובר 1:
לא, לא, לא בגלל שושן. לא בגלל שום דבר. סתם, הוא לא אומר למה. זו גזירה מוזרה. זו נקודה נוספת. זה לא מה שכתוב.
דובר 2:
לא, לא, לא. אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את זה. ושאומרים כל הערים שהן גם מוקפות חומה כמו שושן?
דובר 1:
תלמד מה שכתוב ברמב”ם. לא, לא, בכלל לא שושן. מוקף, הרמב”ם נכנס לשורה מהגמרא. כמובן, הכל הפוך. אבל אני רוצה לומר מה הרמב”ם אומר. יש הלכה, מוקפי חומה מימות יהושע. שושן היא פנים של יוצא מן הכלל. אה, בשושן היה נס, לכבוד זה הוסיפו לה, במיוחד כי שם היה הנס, עשו אפילו שאינה מוקפת חומה. אתה יכול לקרוא את הרמב”ם?
דובר 2:
איפה הנס בי”ד? באיזה מקום? לא בשושן?
דובר 1:
לא כתוב שום דבר על נס בי”ד בכל הדברים שהבאת לי.
דובר 2:
לא, הוא מדבר על ערים שאין להן חומה.
דובר 1:
כתוב רק כך, “מדינה שלא היתה מוקפת חומה”. מדינה שהיא מוקפת חומה, הכרכים, מוקפי חומה מימות יהושע בן נון. לא כתוב למה. לא כתוב למה. אתה לא צריך לדעת למה. אתה צריך לדעת רק את ההלכה. יפה מאוד.
והרמב”ם לא אומר למה. הוא אומר רק כן, אצל מוקפי חומה מימות יהושע בן נון. הוא לא אומר למה. הוא אומר על מוקפי חומה, הוא לא אומר למה. למה לא את כל ההלכה? למה הרמב”ם אומר את זה? כי הרמב”ם אומר כפי שההלכה נראית לו. שושן היא יוצא מן הכלל מההלכה. יוצא מן הכלל מעניין. ההלכה היא הרי מוקפי חומה זה ט”ו. אבל שושן אינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. התירוץ הוא, שושן מיוחדת כי היה בה נס. כל זה כתוב ברמב”ם. כל דבר אחר זה דמיון שלך.
קושיא: למה לא מוקפי חומה מימות אחשוורוש?
דובר 1:
אני אשאל אותך קושיא, תן לי לשאול אותך קושיא. זה באמת מעניין. אם כבר עושים מוקפי חומה, ואחר כך הולכים לעשות שושן יוצא מן הכלל, אז שם היה הנס, שיעשו כבר מלכתחילה מוקפי חומה מימות אחשוורוש. לא לעשות יוצא מן הכלל. התירוץ הוא, מכיוון שהיתה חרבה באותו הזמן, כמובן, לפי ההיסטוריה של חז”ל, לא לפי ההיסטוריה האמיתית. אבל, כן, אתה יודע. או שאתה לא יודע. כבר מזמן בנו את בית המקדש בזמן פורים, לפי ההיסטוריה הרגילה. זה רק לפי ההיסטוריה שהחכמים סברו, הם התבלבלו בסדר מלכי פרס שם, ויצא להם שמגילת אסתר היתה לפני עליית עזרא, וכן הלאה.
הלכה ה’: “כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן”
דובר 1:
ויוצא שמה, המעלה שעשו, שמע, עכשיו בואו נלך אחורה. בואו נחזור לרמב”ם, נראה מה כתוב. “כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיקראו כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכים מוקפין חומה, אף על פי שהן עתה חרבין.” והיו מקובצים ממעייני הישועה, ויזכו לעלות לארץ ישראל בן עזרא במהרה. מה הפירוש של כל המילים האלה?
באמת, בעצם, עכשיו זה חוזר, כאן זה חוזר בבירור למה שרצית לומר, בעצם מקום המקדש,
הלכה ד’ (המשך): הטעם של מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – כבוד ארץ ישראל
לשון הרמב”ם (סוף הלכה ד’)
“כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה בזמן הזה, כדי שיקראו כפני שושן ויחשבו כאילו הן קרובות מוקפות, אף על פי שהן עתה חריבות, הואיל והיו מוקפות מימות יהושע, ויזכרו לארץ ישראל בנס זה לעולם.”
ביאור הלשון
דובר 1: מה הפירוש של כל המילים האלה? באמת, בעצם, עכשיו זה חוזר, כאן הוא חוזר כביכול למה שרצית לומר. בעצם, מוקף חומה זה שושן, לא כל המעגל. בעצם, העניין הוא שושן, ששם נעשה בו הנס, נכון? ושושן היא… עם שושן, חכמים חילקו עם כל הערים מוקפות חומה. ושושן היא עיר מוקפת חומה.
למה מכניסים אותנו לגילוי נאות הזה, איך אומרים את זה בעברית? שבאמת, מודיעים לנו שבאותם הזמנים שושן לא היתה מוקפת חומה, ואילו שושן היתה אז מוקפת חומה, הכל היה בסדר. לא, לא היה בסדר. אבל היו צריכים אז לעשות שכל מוקפות חומה לא יעשו. איך בכלל הגיע מוקפות חומה מימות יהושע בן נון?
מהלך הרמב”ם – היפוך הלוגיקה
אומר הרמב”ם, הטעם הוא כך: יש בעיה שהיתה בושה. היתה בושה גדולה לארץ ישראל. אנחנו עושים כאן יום טוב מיוחד, יום מיוחד למוקפות חומה. למה? כי שושן היא מוקפת חומה, ושם היה הנס, כאן זה מתחיל. ובאים היהודים מירושלים ושואלים, “מתי אנחנו עושים פורים? אנחנו, מוקפות חומה?”
תנו לי להוציא לרגע את הדבר שלי. “אנחנו לא מוקפות חומה, אין לנו חומה.” מה? לארץ ישראל אין חומה? זה לא מתאים. זה לא מתאים.
אז, הלאה, אנחנו הולכים להעמיד פנים שלארץ ישראל יש חומה. אי, אין חומה? אתה יודע מה? הולכים לשנות את ההלכה. תנו לי להוציא. תנו לי לסיים עם שושן. מוקפות חומה זה אילו מוקפות חומה? מה שהיה מימות יהושע בן נון. אי, אתה לא עכשיו? בסדר. אם כך, קשה שושן? בסדר, הולכים לעשות חריגה לשושן.
אתה תופס איך הוא הפך את המעשה? זה מה שכתוב כאן, עד כאן כמה שאני מבין. שאנחנו רוצים לומר שכאילו ארץ ישראל מוקפת. זה לא מתאים שיהיה יום טוב שבו ארץ ישראל אינה מוקפת.
דיון: המהפכה בסדר הסוגיא
דובר 2: אז, אני רוצה להבין, כשהחכמים מדברים על זה, הם מדברים כבר אחרי ששושן היא כבר עיר מוקפת חומה.
דובר 1: כן, המעשה הפוך. כי אילו ערים לא הצטרפו לערים מוקפות חומה אחרות להיות דומות לשושן? הרי כתוב במגילה, שושן היא עיר מוקפת חומה, ממילא כל ערים מוקפות חומה עושות כמוה. זה הפשט הפשוט של הפסוק, נכון?
אבל הרמב”ם אומר שבאותם הזמנים עדיין לא היתה עיר מוקפת חומה. אילו הם אותם הזמנים? זמני המגילה? לא, כמובן שכן. זמני יהושע בן נון לא היה. אה, איך אפשר לצרף את כל הערים לשושן, כי כל הערים היה להן… אה, כן, אני מבין את כל הערים.
דובר 2: אז בשעת קריאת המגילה, בשעת נס פורים, שושן היתה עיר מוקפת חומה, וכל ערים מוקפות חומה כמוה. לכאורה לפי זה היינו אומרים שמתי צריך להיות מוקף חומה? באותו זמן ששושן מוקפת חומה, כי אתה רוצה להשוות לשושן.
אבל הוא אומר לא, כי זו היתה בושה גדולה לארץ ישראל, כי היה יוצא שארץ ישראל היו אומרים על הכל שאינה עיר מוקפת חומה, כי לא היתה להם חומה מימות מרדכי ואסתר. אמרו, לא, מתי הסיפור האמיתי של ארץ ישראל? בימי יהושע בן נון, ועל זה מחשבים.
“ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה” – טעם שני
הוא אומר, לא רק זה, אלא יוצא, ועכשיו לכבוד זה זכו לא רק ארץ ישראל, אלא כל הערים לכאורה, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, כל הערים לכבוד מה שרצו לשנות. במקום, במילים אחרות, במקום לעשות חריגה, היו יכולים לעשות חריגה לארץ ישראל, לומר, נכון, כולם…
כאן זה מאוד מעניין, התהפך ממש מהפכה. בעצם, בזמן הזה, לפי מה שכתוב בגמרא, בזמן פורים, שושן בנויה, זו העיר המרכזית, משפחות, כן, כל עיר המרכזית לבניו, אבל העיר המרכזית אינה בנויה, בעצם הכל היה צריך ללכת לפי שושן.
אני שואל לכאורה, היה קשה, ירושלים אינה בנויה, אתה יודע מה, אנחנו יכולים לעשות חריגה לירושלים, לומר שארץ ישראל מיוחדת.
אבל מכיוון שרוצים כל כך לעשות שארץ ישראל אינה מוקפת חומה, הפכו את הכל לגמרי, מסובבים את העניין, אומרים שזה תלוי בארץ ישראל. מתי בארץ ישראל? לא ארץ ישראל של היום, היום זה מזויף.
איך הוא אומר, איך יש כאן מוקף חומה? כי הוא מסתכל בספר יהושע, שם הוא גילה את זה. מה אכפת לו מהמציאות? לא, הוא אמר דבר אחד, זה חוזר לזמן שכן היה יפה, חוזר לתפארתה. היום זה מזויף, אלה הזמנים הטובים ביותר. אלה בדיוק אותם ימות יהושע בן נון, בימי דוד ושלמה. כי אולי הוא מתכוון לומר, ומגיע זמן שארץ ישראל בשפל הגמור.
בסדר, יש בזה משהו נכון. יש יישוב בארץ ישראל, יש עם, יש סיבה שיהיה פסוק. אבל נאמר, הסיבה של יישוב בארץ ישראל, פסוק היה נופל, לא משנה. על כל פנים, נאמר, אנחנו מתחשבים בכתוב בפסוק. אבל הם הרי בארץ ישראל.
השושנים מדברים על מוקפי חומה, שם יש מוקפי חומה. ועכשיו, ולא עוד, הנה שושן עצמה, שהיא המקור של כל העניין, נעשתה כל כך יוצאת מן הכלל. צורי חילא על כך מוקפי שושן. אתה יודע מה, יכול להיות שכשהנס שם, אפשר לעשות להם חריגה.
אז אתה עכשיו עיר עם חומה, אין לי לא עיר ולא חומה, אין לי כלום. אז אני הולך לחזור לתפארת הזמנים שכן היתה חומה, ואתה יוצא מן הכלל, כי לא היתה לך חומה. ואתה יודע מה, אני הולך לחבר את שני הזמנים. כמו העבד, כמו העבד אפשר להכניס אותך אולי.
והרמב”ם מוסיף עוד מילה, הוא אומר “ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה”, כאילו יש בעיה שמדברים על ארץ ישראל. יש בעיה שהגאולה כאן בשושן כשזה כבר אחרי שהיהודים כבר הלכו לארץ ישראל.
לא, אתה מדלג על עניין שלם. הרי יש נס בארץ ישראל. בואו ניקח את זה כאן בשושן. האם יש ספר בתנ”ך שמתרחש כולו בבבל? כן, יש עוד. אבל דניאל, דניאל קורה איך? דניאל, עזרא, נחמיה, פורים הכל מתרחש כולו בבבל. עזרא עוסק בחזרה לארץ ישראל.
מה עם דניאל? דניאל בגוב האריות קורה איך, בבבל, לא? כל הספר מתרחש בבבל. בסדר, שם לא היה שכלל ישראל בבבל, היה… מדברים על מעשה, על סיפור של יהודי, מעשה של מסירות נפש. כאן מדברים על העניין של כלל ישראל. דניאל זה נבואות על העתיד…
לא, אבל אני אומר, כאן יש משהו יותר, כי כאן כלל ישראל אינו בארץ ישראל, זו בושה גדולה שכלל ישראל אינו בארץ ישראל. זו בושה שיש נס בלי זכרון ארץ ישראל.
לא בושה, הוא אומר, אני יודע, הוא אומר שזה על הדבר הראשון שלא תהיה בושה. כאן הוא אומר שזה “ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה”. מה מפריע לך מה שהוא מתכוון… זה “זכרון לארץ ישראל בנס זה”.
סיכום הסוגיא – המהלך של הרמב”ם מלמטה למעלה
אם לומדים את כל הסוגיא, אני מבין למה זו הדרך, הדרך הרגילה איך שהמעשה מתנהלת, אין לי הכוח. אבל הרמב”ם הניח כדרכו את המהלך מהסוף, נכון? מלמטה למעלה הוא מניח את זה. לפי הכל…
אני יכול לומר, אם רוצים לנסות לעשות את זה קצת יותר פשוט ויותר קרוב, אז אפשר לומר שיש זמנים שבהם עם נוצר.
שושן הבירה, המעשה היא בתקופת השיא של שושן, כשאחשוורוש שולט באימפריה עצומה והכל מוקפת חומה. לצערנו, היהודים אינם אז במיטבם. אז היהודים צריכים להיזכר בזמנים הטובים מתי שהם היו פעם עיר מוקפת חומה.
הדרך המחייבת יותר היא, שמייחדים את עצמם לא לזמנים שאנחנו מסתכלים עליהם עכשיו, שהם שפלות גדולה, לא היו, או שהרשעים הרבה יותר גדולים. אז לא, אני הולך ללכת לזמן שבו אני הייתי המלך, יהושע בן נון, כשהוא ואנחנו נכנסנו והם הרגו את כל העמים, אנחנו היינו גוי גדול על עליון, וזה הזמן שאליו אנחנו מתייחסים. זה כדי להוריד קצת מהבושה של… זו בושה גדולה, כן, אחשוורוש הוא מלך עצום, בסך הכל מרדכי הצליח לסדר את זה והוא מציל את היהודים.
דיון: ההיסטוריה של עיר
דובר 2: לפי מה שאתה אומר לא צריך להגיע ליהושע, אפשר לומר כמו עיר…
דובר 1: אה, לגבי הבושה, כן, זו ההיסטוריה של העם. לעיר, מלבד הגיאוגרפיה הפיזית שלה, יש לה גם היסטוריה. מתי היא ירושלים? ירושלים היא מקום מסוים, אבל ירושלים היא גם בזמן מסוים. איפה ירושלים? שיעור בנין. עכשיו רק דבר כזה קיים, זה כלום.
איפה שושן? אחשוורוש. הייתה מדינה וכו’. אהא. כתוב כמה זמן אחשוורוש היה המושל בכיפה. יכול להיות שזה אמת ממש. הייתה תקופה שהוא שלט בהרבה ממלכות, והיה לו שיא. אז זה שיא. פלא. היה לי עיר מוקפת חומה, היו לי סביב מאה מייל מדינות טובות יותר.
אז אתה מתבייש שיהודים בפשטות בשפל? אל תלך לי לבושה. אז זה כשכובשים. על איזו עיר, על איזו הולך ה… כשמוקפת חומה אצלנו, אילו ערים הן מה? כשמייסדים את הארץ, כשמייסדים את ה…
אני מסכים איתך. אבל הסוגיא היא סוגיא גדולה. יש דבר לחשוב עליו, אין עכשיו הכוח להיכנס וצריך ללמוד את הפשט במקרא, עם כל השאלות של פשטי מקרא, חז”ל, והסוגיא. צריך ללמוד… אבל שלא נבין את הנושא, זה למעשה על כל פנים. צריך ללמוד את פשוטי המקרא מה שכתוב בפסוק, צריך ללמוד את כל המקורות, המשניות, והראשונים איך שהם הבינו את זה. בואו, אם יש לנו פעם זמן פנוי… עכשיו כבר הרי 15.
דיון: השייכות לתורה ולמקום
דובר 2: אני חושב שזה גם מקושר עם התורה, שלפני זמנו של יהושע, לפני שיהודים הגיעו לארץ ישראל, המקום לא שיחק שום תפקיד בתורה. אנחנו למדנו את זה לפני שנתיים.
דובר 1: אוקיי, בואו נלמד.
—
הלכה ו’: בני הכפרים – יהודי הכפרים שקוראים מוקדם יותר
לשון הרמב”ם (הלכה ו’)
דובר 1: אוקיי, בני הכפרים. בואו קודם נדע בבירור את ההלכה לפי הרמב”ם, אוקיי? קודם הדבר הראשון הוא, יש ברמב”ם, והרמב”ם מעלה כללי דין הסור. אוקיי, עכשיו. חוץ מזה, יש עוד דבר. בני הכפרים, כן, בני הכפרים, מה שהוא אמר קודם מה זה. כן, אני רק מסתכל במגיד משנה לראות שזה מתאים.
מחלוקת ראשונים: מוקפת חומה מימות יהושע – רק בארץ ישראל?
אה, זה מעניין, הייתה מחלוקת בראשונים. היו גאונים וראשונים אחרים שרצו לומר שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון לא עובד בחוץ לארץ, זה עובד רק בארץ ישראל. אני חושב שהם צודקים. הרמב”ם אומר בבירור, “בין בחוץ לארץ”, שאם אתה יודע שעיר באמריקה… אבל הראשונים האחרים אומרים שהחילוק הוא רק בארץ ישראל.
לא, כי אני הייתי אומר שהם צודקים. למה? כי אנחנו אמרנו שזה הולך עם הפסוק.
דיון: שאלות ארכיאולוגיות והיישום המעשי
תדמיין שמגיע מישהו, הוא עשה מחקר, ארכיאולוג. אגב, הקושיא היא קושיא ארכיאולוגית, זה לא שום… בכל מקרה, נכון? אפילו בארץ ישראל, רוב הערים, כל עיר שלישית היא בעצם מוקפת חומה, ואף אחד לא נוהג כך, הציבור לא מקפיד. מימות יהושע בן נון? נו, פלא, אתה יודע מה היה מימות יהושע בן נון? מה השאלה בכלל?
אם זה חורבן שלם שכבר אין לו שום שייכות, שום קשר, אם הקימו מדינה חדשה על אדמות של ימים קודמים, זה לנצח.
היהודים קיבלו מורשה שממשיכה. אני איתך, זו קושיא טובה. האינדיאנים באמריקה היו להם בניינים? אני מסכים איתך. חומה לא מתכוונת מחסום, חומה מתכוונת כמובן היסטוריה. חומה היא סתם סמל לחוזק של ציוויליזציה.
הלכה ד’ (המשך): הרמז של “מוקפת חומה מימות יהושע בן נון” – גבורת יהושע והניגוד לגלות
דובר 1: חומה היא סתם ביטוי של מלכות. כן, חומה בדרך כלל נבנית כדי לשמור על עיר, זה דבר. אני מסכים איתך, אני בצד שלך.
דובר 2: אוקיי, אז בדרך האחרת, בואו נגיד, הרי זו חומה מיסוד יהושע בן נון.
דובר 1: אי, סליחה, כל חומה מיסוד יהושע בן נון מספרת סיפור של גבורת יהושע בן נון. כי כל עיר הייתה חומה, והוא כבש את כל הערים מוקפות חומה.
דובר 2: קודם אמרת באריכות.
דובר 1: אבל אני רוצה לומר דבר קטן. כשאומרים “מוקף חומה מימות יהושע בן נון”, אומרים עוד משהו, שיש עוד חומה שיהושע כבש. כי יהושע הרי עשה מלחמה, ואם יש חומה זה אומר שהייתה מלחמה קשה.
דובר 2: לאו דווקא.
דובר 1: אוקיי, אוקיי, בוא נגיד אני מוצא לך עיר. אגב, יש עיר כזו, יש ערים עתיקות, קח למשל, אפילו חומת יריחו זה עסק שלם, כי חומה זה דבר קשה מאוד.
דובר 2: בוא נגיד אני מוצא לך תורה יפה, תן לי דקה, בואו לא נמהר.
דובר 1: אבל זו השוואכות של ישראל כבר. אני רוצה לומר תורה כאן. השוואכות של ישראל היא לא, אה, סיכמו שעכשיו זה הזמן החשוב. זה פשט אחד. הפשט השני הוא שמוציאים לחגוג את גבורת יהושע. זה החידוש השני. יש חידוש שלישי, שצריך להיזכר בגבורת יהושע.
כי אתה שואל שאלה טובה. כלומר, אני מרגיש אבל שזה לא נכון. כי אתה שואל קושיא, שזו לא גבורת יהושע, זו לא החומה של יהושע בן נון, זו החומה של הכנענים. זו החומה שיהושע שבר כשנכנס. אז זו השוואכות של ישראל. אלו כל הערים שהיהודים…
דובר 2: אוקיי, זה קצת שווה. רוצים לחזור ולהתחבר קצת עם זה. אתה יודע שהיו ששת ימי בראשית, והיהודים שמחים מאוד. אחר כך לעניין עינינו, אחר כך לעניין עינינו, ו… ויכלו שעות המלך לפי חוק אין ארץ השושן.
דובר 1: רציתי לעשות דבר תורה על יהושע.
דובר 2: אוקיי, אוקיי, מצוין. אתה יכול לעשות דבר תורה. יש דבר תורה, אבל את השני בואו נלמד פעם אחת. הייתי באמצע משהו.
דובר 1: דבר, הרי יש לך את כל התורות. אני רוצה לדעת משהו אחר. שכחתי מה רציתי לדעת.
דובר 2: יש לך דבר תורה, שזה שהחומה מימות יהושע מספרת את גבורת יהושע זה חידוש חדש.
דובר 1: רציתי לומר כך, רציתי לומר שאה, רציתי לומר שזה לאו דווקא שמישהו מוצא את זה כאן.
דובר 2: אתה רוצה לומר שיש המשך תרבותי.
דובר 1: אני לא מאמין שיש בעולם המשך תרבותי מאולי בסוריה, באיראן, בערב הם גאים ש… אני לא רוצה לומר שזה שקר, אני רוצה לנסות מהלך אחר. אני לא מאמין שיש היום, באמריקה בוודאי לא, באירופה אולי.
אני מאוד נרגש מהפשט שלי שאני רוצה לומר כאן, שיש כאן רמז נסתר. כי מה החולשה של היהודים בזמנו של מרדכי? מה עשה מרדכי? מניפולטור קטן שמצא דרך ל… דרך כזו גלותית.
אומרים ליהודים, תסתכלו אחורה, היה פעם יהושע בן נון, לא בא להתחנן אצל המלך, אלא הוא נכנס, היו שלושים ואחד מלכים, וכולם הופלו, הוא שבר את כל חומותיהם. זה מה שיהודי צריך להיות! זה יהושע בן נון. כשבן גוריון אמר שהוא גלגול של יהושע בן נון.
אבל יש רמז בתורה, כי אנחנו רואים הרי בעיה כזו שיהודים הם חלק מתרבות גויית, ושמחים שהצליח, המלך בצד שלנו. זה מאוד לא יהודי, זה מאוד לא ארץ ישראלי, זה מאוד לא יהושע בן נון’י. אוקיי, אם כי מזכירים שיהושע בן נון שבר חבורה של חומות.
דובר 2: אוקיי, נו, זה קצת מצחיק, אני מבין את הבעיה שלך, זו לא בעיה מה שאתה אומר. מה שאני רוצה לדעת זה משהו אחר. מה שרציתי לדעת זה ש… מה שאני רוצה לדעת זה… מה שאני רוצה לדעת זה… אה, אז…
דיון: האם מוקף חומה מימות יהושע בן נון חל בחוץ לארץ?
דובר 2: מה שאני חושב הוא כך: בואו נגיד מישהו הולך ל… אני לא יודע, הוא מוצא איזו עיר שם שהיא מוקף חומה מימות יהושע בן נון, אוקיי? יריחו.
דובר 1: לא יריחו, לא בארץ ישראל. אני רוצה הרי לראות חילוק, אוקיי? בקורדובה. אני לא יודע, ניסו, הגויים של הדברים האלה. אלכסנדריה יש ערים עתיקות מאוד.
דובר 2: לא מוקף חומה, אין הרבה ערים עתיקות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אוקיי? בבבל, בעיראק אין… בעיראק יש ערים שיש להן יחוס, ו…
דובר 1: כלומר זה חורבן מימות יהושע בן נון. אברהם אבינו, חורבן. אתה יודע כמה זמן לפני כן היה יהושע בן נון? הוא בנה לפני אלפי שנים. הוא היה מזמן מאוד. ואולי בקהיר, איזו עיר במצרים. החומות העתיקות ביותר. כבר בדקתי את זה. אלו סיפורים חלשים.
דובר 2: הוא לא צריך שתהיה לו חומה היום, הוא רק צריך שהייתה לו חומה אז, נכון?
דובר 1: נכון. לא, לא. לוקסור, אוקיי? נו, נו. תבאי, ערים במצרים יכול להיות. זה היה מוזר, אוקיי?
אני חושב על שאלה מעניינת לגבי יריחו. יריחו הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, היא נפלה. יהושע הפיל אותה. היא לא הייתה מוקפת חומה בימות יהושע.
דובר 2: הוויקיפדיה, הם אומרים שיריחו היא העיר העתיקה ביותר שידוע שהייתה לה חומה, למעשה.
דובר 1: כן, יש לזה עניין. אוקיי, על כל פנים, בואו נגיד מוצאים בסוריה איזו עיר, אוקיי? בבבל אולי יש עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, הם אומרים.
דובר 2: בבל היא עיר, אני אתן לכם עיר.
דובר 1: אוקיי, השאלה היא גם אם מוצאים ציוויליזציה עתיקה באמריקה, או…
דובר 2: אוקיי, השאלה היא על עיר. הוא רוצה לטעון, הוא בא, הוא בא לטעון יהודי, אנחנו הולכים כאן לקרוא את מגילת אסתר בחמישה עשר. למה? כי יש כאן חתיכת תורה שנוגעת לי.
דובר 1: אני לא מסכים. למה? כי אותה עיר לא קיימת. כל הרעיון של ימות יהושע בן נון הוא שאצלנו, אנחנו לא יודעים היסטוריה, אנחנו לא יודעים מה היה עם הזמנים. אנחנו יודעים מה שכתוב בחומש. ובחומש כתוב שלירושלים יש חומה, יום טוב, עיר עם חומה.
דובר 2: אה, רגע, זה לא מחזיק יותר! אה, מעניין, זה טוב. זה לא כתוב בספר, לא בחומש אמיתי.
דובר 1: בדיוק. אז, לי פשוט שבחוץ לארץ, אני לא מדבר על חוץ לארץ. אני מדבר על עיר שמוזכרת בתנ”ך. אם היא לא מוזכרת בתנ”ך, היא לא קיימת. היא לא חלק מהסיפור שלנו, היא לא קיימת. מה זה משנה? מה החשיבות של זה? לא דיברו על הדבר הזה. אתה מבין מה אני אומר? יש לזה משמעות. זה חלק מהמסורה שלנו.
אוקיי, המרגלים חוזרים ומספרים, והם אומרים גם שיש חומות, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: בצורות בצורות בצורות. זה סמל של גבורה. בסדר, אתה הולך לחברון, אתה הולך לעשות משהו בעיר העתיקה של חברון, אני מסכים, כשם שלא רק עלים וכדומה. אבל יותר מזה אני לא מסכים. אתה מבין מה אני אומר?
דובר 2: כן, סברא טובה.
דובר 1: אני מבין כבר למה הראשונים רצו לטעון שזה גם בחוץ לארץ. הרמב”ם אומר שזה גם בחוץ לארץ, והוא מביא ש… והגמרא אומרת, אה, “רב אשי קרא בהוצל”, והיה לי ספק. כמו שרואים בגמרא שהיה ספק אם זה בחוץ לארץ.
או שאני יכול לומר שאלו היו הערים, ערי הבתים שבבבל, שכבר מוזכרות מהאזור, ולא אחרת, לא באיזו עיר בסין.
דובר 2: אה, כגון כאן.
דובר 1: אבל כבר, ההלכה היא כמו הרמב”ם, לא כמו יצחק קליידער.
דובר 2: תן לי לשאול אותך, מה היית יותר גאה, כשמרדכי הצדיק הוא שבור, או כשיש עיר עם חומה?
דובר 1: אוקיי, חכה, אתה כבר תגיע. עכשיו, זה הדין של שושן הבירה, שהיה נס, ויש לי עם דוד את ירושלים העתיקה.
דובר 2: אוקיי.
הדין של שושן – “ונוח בחמישה עשר”
דובר 1: עכשיו, בני כפרים, בואו נלמד עוד דין של בני כפרים. בני כפרים, לא מישהו עם ראש ל… דוב, רק תעקוב אחרי. מה אנחנו קוראים?
דובר 2: לא, אני כן רוצה להבין למה הנס מסומל במילים “ונוח בחמישה עשר בו”.
דובר 1: זה לא מסומל. יש תורה שעיקר השמחה היא שמחת המנוחה כשהנס הסתיים.
דובר 2: כן, אבל בשעה שאדם נלחם עם חברו, הוא מכה, הוא הורג, אז קורה הנס! האירוע הגדול הוא בארבעה עשר.
דובר 1: זה כן, כי הרמב”ם מביא בדיוק את הפסוק “ונח בחמישה עשר”. זה דבר מעניין, כי יום לפני כן היה הנס.
דובר 2: למה אתה אומר מהמילים “ונח בחמישה עשר” שקוראים שזה הנס?! למה צריך שושן?! ובשושן הם היו עסוקים בארבעה עשר, הם לא יכלו לעשות בארבעה עשר את הפורים, וכי הם היו עסוקים בהריגה?! זה סיפור קטן נגמר! מה שהם הרגו את המנוחה, הם לא סיימו כבר, ומה היה בערים אחרות?! ומה היו עסוקים ביום ג’ הרגו?!
דובר 1: אוקיי, אוקיי. נלמד עכשיו.
הלכה ו’ (המשך): דין בני כפרים – מקדימין ליום הכניסה
דובר 1: בני הכפרים, תקרא בשבילי, בבקשה. בני כפרים, שאינן מתקבצין בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי, תיקנו להן שיהיו מקדימין וקוראין ביום הכניסה.
הבנתי שתיקנו שלא צריכים כבר לבוא יום נוסף?! למדנו עכשיו חידוש ברקע שהתגלה סוד, שמגילה צריך לפחות תחילה, אני יודע שצריך לקרוא אותה בכנסייה. אז בכפרים זה לא מובן כלום, זה עובר רחוק. בקיצור, הדבר הזה עושה הרב.
דובר 2: לא, הרי יש יהודים שלא יכולים בכלל אחד. הם בני כפרים. לו כתב שאינם יודעים, לו כתב שאינם מסוגלים!
דובר 1: אבל אין להם מניין.
דובר 2: לא כתוב שהם לא יכולים. אתה יכול להכניס מה שאתה רוצה ובמילים לא כתוב. אבל מה שכתוב הוא… שואל אותך… שכל אחד יקרא לעצמו?
דובר 1: כן… והם לא עושים את זה עם ספר תורה?
דובר 2: אני לא יודע. שוב… אתה יודע הם נוסעים לעיר לקרוא ספר תורה?
דובר 1: זה לא ידוע מתי חסר ציבור. אגב, לא כתוב שהם מתקבצים לעיר. כתוב שהם מתקבצים לבתי כנסיות. לא כתוב כלום על עיר.
דובר 2: והרמב”ם שם לב?
דובר 1: אי, מעניין. אבל יכול להיות שהוא מבין את זה אוטומטית, שבכפרים אין בתי כנסיות, כי יהודים צריכים את זה. אז הם הולכים לעיר שבה יש בתי כנסיות. אז הם הולכים אליהם, כמו שיש להם מרכז מרכזי. אבל שיהיו כמו בפינה.
דיון: מה פירוש “יום הכניסה” – התכנסות בכפר או כניסה לעיר?
זה “כברים” פירושו הכפרים, מכל מקום בשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמישי, וקורין בו ביום, ואם חל להיות ביום אחר, חוץ מבשני וחמישי, מקדימין וקורין בשני ובחמישי הסמוך לארבעה עשר. זו הסברא שם.
אז אתה אומר שכאן אנחנו רואים שמגילה היא עניין שרואים אותו.
דובר 1: אבל כאן זה קצת שונה מהתירוץ שלך שקריאת המגילה היא חלק מהמשתה ושמחה. כאן רואים שזה עניין טכני של להתכנס ביום הכניסה ולשמוע קריאת מגילה. נמשיך…
דובר 2: שואל קושיא טובה.
דובר 1: הפרכת את התירוץ שלי, יפה?
דובר 2: לא, להיפך, זו ראיה לתירוץ שלי. כמו ש… אבל צריך להתכנס. צריך שיהיה דין מניין?
דובר 1: אתה שוטה.
דובר 2: לא, אבל קובעים ביום הכניסה. זה לא משהו שעשו כחלק מהסעודה הגדולה. זה משהו כמו שצריך להתכנס בבית המדרש ולקרוא. זה עניין של קריאה, קריאה שעושים בלא מועד. הם חוגגים, הלו. זה לא שנכנסו אנשים נשים וטף לעיר.
דובר 1: לכאורה לא, כי הם לא באו לקריאת התורה.
דובר 2: אותם אנשים… אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 1: לא, אותן נשים לא באו לקריאת התורה בשני וחמישי.
דובר 2: אם הם לא קיימו קריאת התורה בשני וחמישי.
דובר 1: אם קריאת המגילה, כן.
דובר 2: אם אומרים לך שנשים חייבות בקריאת המגילה. מיד אפשר לראות אם הם עושים את הסעודה אז.
דובר 1: זו קושיא טובה.
דובר 2: לא, זה קצת מוזר, כי אם… אוקיי, אני מדבר על אנשים מסוימים. ברגע שאתה אומר שצריך להיכנס עם כל המשפחה, אתה כבר יכול להישאר ביום פורים. מה זה פורים? בואו קודם נלמד…
דובר 1: לא, אוקיי. בואו קודם נלמד מה כתוב, אחר כך נחפש תירוצים אחרים.
קושיא: אם יום הכניסה פירושו כניסה לעיר, מי קורא לבני הכפרים?
דובר 2: אם אתה צודק גם שיום הכניסה הכוונה בכפר. כי אם לא, לבני העיירות הרי צריך לקרוא ביום שלהם. אז אף אחד מהם לא הולך לקרוא בעיר. אדם מהכפר בא לעיר, ויש לו את הפורים שלהם, מי הולך לקרוא להם? בני העיר קוראים בעיר שלהם. אז הנקודה הטובה של נסיעות היא כמו שאתה אומר שהרמב”ם מתכוון שנסיעות הכוונה לבני הכפרים שמתכנסים יחד.
דובר 1: אני אומר כך, עד עכשיו הייתה לי ההסתכלות שבני הכפרים באים לעיר, ואני זוכר כך מהגמרא שבאים גם בשביל… אני לא זוכר בשביל עוד דברים, והם באים לעיר לשמוע קריאת התורה. אבל למעשה, יכול להיות שבני הכפרים עצמם גרו יותר בודדים, היה בית מדרש אחד שכולם הלכו אליו, וקראו שם את התורה.
דובר 2: ואתה אומר שזה פשט טוב, כי את הפשט האחר אני מבין שלא יכול להיות, כי אם בעיר עצמה קוראים בי”ד, מה קורה? הרי אין כאן קריאת מגילה בבית המדרש. יש קריאת התורה בבית המדרש. קריאת מגילה מיוחדת לבני הכפרים, איך זה עבד? אבל בית מדרש בכפר זה מצוין, כי זה הפורים של הכפרים.
דובר 1: אין זמן. בואו נלמד…
דובר 2: אוקיי, מאה אחוז, אין בעיה.
הלכה ז’: פרטי ההקדמה – באילו ימים מקדימים
דובר 1: בואו נלמד מה כתוב. כיצד? הכלל הוא זה, אם חל י”ד להיות בשני או בחמישי, קורין בו ביום. ואם זה נופל ביום אחר, קוראים לפני כן בקרוב ביותר. ועוברים על כל הפרטים, לא משנה. כבר יש לנו את כל מה שצריך לדעת. אבל הוא אומר שהראשון לפני כן הוא י”א. אם זה יום שלישי, יש יום לפני כן, זה י”ג. אם זה יום רביעי, זה יום שני, שהוא י”ב.
דין עשרה במקדימין
הוא אומר, בכל אלו שמקדימין וקורין אין קורין אותה בפחות מעשרה.
דובר 2: מה הכוונה, במאה שערים אני יכול לקרוא ברבים לבד? אני יכול?
דובר 1: כמו שאמרת, כי אז יש כאן מעין קריאת המגילה.
דובר 2: מה החילוק למה דווקא צריך שיהיה פחות מעשרה?
המגיד משנה והראב”ד: דין עשרה לכתחילה
דובר 1: אני מסתכל, המגיד משנה אומר, הראב”ד קובע הכל, אבל ברבים עצמו מצוה בעשרה. קשה, למה אומר הרמב”ם כאן שהמקדימין גם ברבים מצוה בעשרה? הרי רבא כתוב בגמרא שהוא אמר בעשרה. רב גופא דפליג עליה, חש לן לרבא. רב גופא הרי גם חשש לרבא, על כל פנים.
רב אמר בזמנה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה. הרמב”ם פוסק את ההלכה של רב. רב אמר בזמנה ביחיד, שלא בזמנה בעשרה, צריך להיות בעשרה.
דובר 2: למה רב אומר כך? מה הסיבה למה?
דובר 1: הרמב”ם לא אומר שום עניין למה. הוא לא אומר.
דובר 2: רבא אומר, הרב הקדוש שחולק, נכון?
דובר 1: כן, שרבא אומר כן, צריך להיות בעשרה. ואפילו רב שאומר שביחיד, כתוב כן בגמרא שחש לן לרבא, הוא כן חיפש להיות עם מניין. ממילא הוא אומר, למעשה יוצא שאם אפשר רק ביחיד, מותר ביחיד, אפילו כשמקדימים. ואם אפשר בעשרה, וכשמקדימים, ואם אפשר בעשרה, ובעשרה. לכתחילה צריך תמיד בעשרה. כך מסיים הראב”ד.
הראב”ד הרי אומר לחשוש לרבא לא מיבעיא. אלא אפילו למאן דאמר בעשרה. רב אמר שבזמנה לא צריך מניין, שלא בזמנה צריך כן. למה אנחנו לא יודעים. כלומר, אתה מבין למה?
חידוש: הטעם של עשרה נעוץ ב”מתקבצין”
דובר 2: כי כל הרעיון למה בני הכפרים הקדימו הוא כי הם מתכנסים יחד. כשהם מתכנסים, אתה לא יכול לומר שהם הולכים לעשות את זה ביחיד. הם מתכנסים, אין לך זכות להקדים.
דובר 1: בדיוק להיפך, אפשר לומר. נכון. בסדר.
שיטת רב אסי ופסק הרמב”ם
אז, רב אסי טען שתמיד צריך בעשרה. ועל זה כתוב בגמרא שפעם רב אשי לא היה כרב אסי. הרמב”ם פסק כרבה, לא כרב אסי. נכון?
דובר 2: זה הכל. יש עוד משהו שצריך לדעת?
דובר 1: הראב”ד אומר אבל שכן יהיה בעשרה כמו רב אסי, וממילא אומר אחד, הראב”ד, זו מצוה. אני כבר יודע מה הוא רוצה מהראב”ד.
קושיא על לשון הרמב”ם
אבל לשון הרמב”ם קצת מעניינת הלשון, כי צריך לומר חזק יותר את ההלכה. צריך לומר את ההלכה שאפשר להקדים רק כשמקדימים בעשרה, אבל אם אין מניין, שכולם יאמרו בנפרד ברבים? יוצא מהכיוון האחר, יוצא כל אלו שמקדימין אין קורין אלא בעשרה. צריך להיות, צריך לומר יותר שההלכה של בני הכפרים קשורה לכך שהם…
חידוש: “מתקבצין” רומז על דין עשרה
אה, מה שאני רוצה לומר הוא שבעצם ההלכה כבר מרומזת במילה “שאינן מתקבצין אלא בי”א ובי”ב ובי”ג ובי”ד ובי”ה”, שאז זה מתקבצין. לפי מה שרמזתי לך, זה הטעם.
אבל הרמב”ם לא לגמרי, זה באמת עלה לי עכשיו, זה עלה לי. אבל הרמב”ם אומר כאן, מה שכתוב, הוא לא אומר את הטעמים עם תורה וכל הדברים. הוא אומר יפה מאוד, הוא אומר “שאינן מתקבצין בפרשיות אלא בי”א ובי”ב ובי”ג ובי”ד ובי”ה”, הוא אומר כאן בבירור את הטעם. הוא לא אומר סתם, הוא לא מנצל את המילים סתם. הוא הרי אומר פרסומי ניסא, “שאינן מתקבצין בפרשיות אלא בי”א ובי”ב ובי”ג ובי”ד ובי”ה”, ממילא שיקראו אז את המגילה. והסוף מתאים מאוד לזה.
דובר 2: אני מסכים, אבל מה עם האנשים שלך? שכל אחד ילך הביתה ויקרא ברבים?
דובר 1: מה עוד? הרי כל העניין של “שאינן מתקבצין” ואז זה מתפרק.
דובר 2: רגע אחד. אה, אתה כבר יודע, “מתקבצין” פירושו מניין כביכול. יפה מאוד.
דובר 1: חסר לומר. יכול להיות שזה בסברא, אבל חסר לומר.
דין “ברוב עם הדרת מלך” – מעלה נוספת
אוקיי, אני לא יודע על מה הראב”ד מדבר, הראב”ד בהלכות מה שהרמב”ם אמר בהלכות, אני לא יודע. מה העניין למה צריך להיות עשרה? כל דבר שבקדושה צריך עשרה? לא פירושו… אוקיי, בואו נמשיך. אני לא יודע.
דובר 2: לא למדת את הגמרא, לא?
דובר 1: יש לי את המגיד משנה כמו שיש לך.
דובר 2: אה, אתה מסתכל עם הגמרא? אוקיי. אה… “ברוב עם הדרת מלך”.
דובר 1: מגיד משנה, מתחיל, “ברוב עם הדרת מלך”. כל אחד. יש רשב”א חריף בהלכות עירובין, סימן ר”ב. יש לו דבר אחד להשמיע בחיים. שם הוא בכלל לא אומר שלא מתענים בי”ב.
דובר 2: נכון. שלא מתענים בי”ב, אבל בכל זאת… יש מעלה של “ברוב עם הדרת מלך”.
דובר 1: אז המעלה היא לא הסיבה של ההלכה. המעלה היא מעלה נוספת, אפילו למאן דאמר שלא מתענים בכלל, שלא צריך בכלל, הרי יש עניין. זה לא דין בעצם קריאת המגילה, אלא זה דין כללי אחר של “ברוב עם הדרת מלך”, של עשיית מצוות ברבים. אוקיי.
הלכה ח’: גדר “כפר” – מהו כפר?
דובר 1: עכשיו, כפר. יש לי זמן, כבר למדתי. כפר… עכשיו, הלחם משנה דן בזה. “ביום הכניסה שהיו כולם בכפר שלהם”. כבר, מהלשון משמע שהיה כינוס.
דובר 2: יפה מאוד.
דובר 1: הלחם משנה יאריך בנקודה הזו. אוקיי. אז לכאורה הוא מסכים איתי, הלחם משנה. הוא אומר שזה כפר, לא נכנסים לעיר במקום כפר. “מתכנסים ביום הכניסה שלהם”. מתאים מאוד.
כפר, ח’. כן, בואו נסיים את זה. כפר, “שהן נכנסים בו בשני ובחמישי”. כן. “ואין קורין אותה אלא בבתי כנסיות”.
דובר 2: איך זה יפה אסור?
דובר 1: רגע אחד. אוקיי.
הגדרת הרמב”ם של כפר
עכשיו הוא חוזר ליסוד הראשון. הם אמרו “כפר”, הם לא אמרו מה פירוש כפר, ריבונו של עולם. עכשיו הוא בא להשמיע לנו מה פירוש כפר. מה החילוק של כפר? מה החילוק של כפר?
דובר 2: אה, הוא אמר קודם… הוא התחיל, הוא נתן לפני כן את הגדר, הוא אמר…
דובר 1: כן, מה?
דובר 2: הוא אמר את החילוק בין כרך לעיר, הוא אמר את החילוק בין עיר לכפר.
דובר 1: אה, כרך ועיר, נכון. “כפר שהן נכנסים בו בשני ובחמישי, ואין קורין אותה אלא בבתי כנסיות”. יפה מאוד.
טוב! מהו כפר? כתוב כאן, הוא אומר כך: “הסיוע שניתן לבית הכנסת לצורך הציבור, הרי הוא ככפר ומקדימין וקורין ביום הכניסה”. שמעת? כתוב כאן דבר חזק.
—
הלכה ח’ (המשך): עיר שאין בה עשרה בני אדם – “תקנתו קלקלתו”
דובר 1: אה, אני חושב שהוא צודק. “כפר שאין בו עשרה בטלנים, חמושה אין קורין בו, אלא בארבעה.” יפה מאוד. “ועיר שיש בה עשרה בטלנים, קורין בו בבית הכנסת לצורך הציבור, וראוי ככפר, ומקדימין וקורין ביום הכניסה.” שמעת? יפה מאוד.
כתוב כאן דבר חזק. מה טוב? מה טוב? מה פירוש כפר? כפר פירושו מקום שאין בו מניין קבוע. בטלנים קבועים. מניין של אנשים קבועים. נכון. שתמיד נמצאים שם. אבל כשיש מניין של לא בטלנים, אין לך מניין, כי תמיד יש את ה… רש”י מפרש. מי אומר את זה? אני אומר את זה. אבל כשיש לך כן עשרה בטלנים קבועים, אפילו אין לך… כי מה החילוק בין כפר למוקף? עכשיו נבין. כפר ועיר החילוק הוא שכפר אין בו בית מדרש קבוע, רק כשמתכנסים, ועיר יש בה בית מדרש קבוע.
עכשיו, מה פירוש עיר יש בה בית מדרש קבוע? צריך להיות עשרה אנשים שאין להם עבודה, נכון? כי הפועל, הוא לא יכול לבוא כל יום לבית המדרש. אולי בשני וחמישי הוא יכול לבוא, קוראים לו להיספר, אבל הוא לא יכול לבוא כל יום. אז, עיר צריכה עשרה בטלנים. שמונה עשר. אז השאלה היא, עשרה בטלנים… אז כפר ועיר, בואו נאמר כך, כפר ועיר יש להם מניין בסיסי. עיר פירושה עיר, כפר פירושו כפר כזה. אבל מה ההלכה? לגבי ההלכה שלנו, לגבי ההלכה של חומת העיר, עיר שאין בה עשרה בטלנים היא ככפר, זה לא בפועל כפר, זה ככפר. לגבי ההלכה מהו? שאפשר לקרוא שם מקדימין וקורין, כי מה הגיוני? כי הרי אין לך מניין כל יום. אז זו הנקודה, כמו שהחפץ חיים אמר לגבי ראדין.
המקרה של “ואין בה עשרה בני אדם” – תקנתו קלקלתו
אבל ממנו, “אין בה עשרה בני אדם”, כן? בכלל אין שם עשרה אנשים, יפה. כן. תקנתו קלקלתו. מה פירוש תקנתו קלקלתו? תקנתו ואין בה עשרה בני אדם. מה היתרון? מה התקנה? הכפר מקולקל כשאין לו עשרה אנשים, ויש לו תקנה שיש לו יותר ימים שבהם הוא יכול לקרוא. מה? תקרא שוב. יש לו פחות ימים! אכן, תקנתו זה מה? זה שאין לו עשרה אנשים? מה התקנה בזה?
דובר 2: ואין בה עשרה בני אדם. עשרה בני אדם הכוונה לא אותם עשרה בטלנים בכלל. בכלל לא אפילו עשרה בני אדם. הייתי מדמיין. אז תקנתו, הולכים עכשיו להסתכל עליו ככפר, הרי זה קלקלתו.
דובר 1: לא, הולכים אותו… כי אין מקדימין פחות מעשרה, ממילא הוא לא מקדים, נשאר כמו עיר אנשי גדולה, ואין קורין אלא בזמנו. הוא חוזר למה שאמר שרק כשיש מניין אנשים ביחד מקדימים. אם יש פחות אנשים…
דובר 2: אי, אני לא מנסה להבין. אני מבין שתקנתו קלקלתו. מה התקנה של הכפר? אני לא מבין. זה שעיר גדולה שלמה אבל אין בה עשרה בני אדם מניין.
דובר 1: אז מה התקנה? תגיד לי פירוש תקנתו, פירוש המילים. תקנתו קלקלתו.
דובר 2: זה שטכנית יש ליהודים לכאורה את התקנה שהם יכולים להקדים כי אין להם מניין קבוע משלהם. אבל זה מקלקל להם שהם באמת לא עיר כי אין להם עשרה, אבל זה גם מקלקל להם שהם לא יכולים להיות כמו כפר, כי כפר לא יכול להתפלל כי אין מקדימין אלא בעשרה.
דובר 1: כי מה? כי אין מקדימין אלא בעשרה. הרי זו סתם בעיה. שיתאספו, שימצאו מניין.
דובר 2: אני לא יודע. אה, משהו אחר. אני לא מבין מה זה אומר. אתה מבין?
דובר 1: פשוט שתהיה לו בעיה, אין לו מניין. אוקיי, הרי פשוט. אבל את זה לא צריך כל הצעקה הזו. אני כבר לא יודע. אין לו מניין, הרי זו בעיה. אין מניין. מה אפשר לעשות? אני לא צריך מניין. לא צריך מניין לא. הוא החידוש הגדול.
אז, מה הוא אומר? הוא אומר… מה שאני לא מבין מה צריך לעשות. שלא… כמו שמסיקים, שלא… בעשרים בני אדם. כאן לא עם מקדימים, מסיק. אה, יקר גדולה.
הגליון מהרש”א – קלקלתו תקנתו
אוי, הוא אומר להיפך, שקלקלתו היא תקנתו. התקנה היא… רואים שהמעלה היא כשאדם יכול כן להיות ביחד ולחגוג פורים כמו כל היהודים. זו המילה? הלחם משנה אומר תקנתו וקלקלתו. הוא להיפך. הוא… שאין לו מספיק אנשים. זו תקנתו, שממילא יש לו פורים כמו כל אחד, והוא יכול לקרוא לבד.
נאמר שאנשי עיר הגדולה יש להם יתרון שהם יכולים לקרוא, שאין להם את העניין שהוא חייב רק בעשרה. רק אלה שמקדימים צריכים עשרה. הוא אומר, זה… שהאדם אין לו מניין. זה קלקלתו, שאין לו מניין. זו תקנתו, זה עושה אותו טוב יותר, שהוא יכול לקרוא לבד ביום י”ד.
זה דבר מובן, צריך להבין. מה קורה עם מי שרוצה לקרוא דווקא ביום י”ד. הרי זו רק תקנה לאלה שלא יכולים, כי… צריך להבין, זה דבר מוזר, כי לבני הכפרים מחמירים, שחייבים מניין. כן, אם הולכים עם זה. בני הכפרים מקדימים בפחות מעשרה. אבל מי שלא מקדים, לא מקדים כי אין לו פחות מעשרה.
מה עושה, אני בנקאי, אומר יום אחד נוסע ויום אחד עושה. בכל אופן, חלום ישן, חלום פשוט. אני הולך לקרוא במיוחד כך כל היהודים. ביום י”ד. נראה כאן שכולו, כשהוא מכיל את הכל, מה שאין לו עשרה. זו תקנה שהוא יכול לקרוא ביום י”ד. אבל בואו נראה מה הרמב”ם אומר. אבל לא מובן הפירוש. אולי העוז והדר יעזור לי עם הפירוש. לפעמים הוא עוזר.
הרמב”ם והראב”ד – “ואין בה עשרה מישראל”
“ואין בה עשרה מישראל”. האחרים לומדים שהכוונה לא שאין עשרה יהודים, אלא עיר שאין בה עשרה אנשים אין לה אפילו דין כפר. זה מה שכתוב כאן?
הרמב”ם אומר, מה אומר הראב”ד? “כתב הראב”ד ואין לו טעם”. הראב”ד מבין שהרמב”ם אומר ש“אין לה לא כפר ולא כלום”. הרמב”ם אומר שכפרים קדומים, מקום שאין בו עשרה אנשים, אינו מקום לעצמו. הוא הולך אחרי כל העולם, הוא אדם מן העיר הגדולה של העולם. אין לו עיר, והוא מביא ראיה מעיר הנדחת. עיר הנדחת אינה נקראת עיר. אבל לא ראיתי שהרמב”ם אומר “ואין בה עשרה מישראל” בכלל, שאין עשרה יהודים.
הוא מפרש, הגליון מהרש”א מפרש כך: “תקנתא כל קלתא, כל קלתא תקנתא” בעצם. זה הפוך. היה צריך להיות “תקנתא כל קלתא”, לא “כל קלתא תקנתא”. זה לא ברור. בסדר, זה מתחיל ב-ת’ ומסתיים ב”כל קלתא”.
הראב”ד אומר שאולי כמו עיר הנדחת, שצריכה עשרה אנשים, פחות מעשרה אנשים זה אפילו לא עיר, זה כלום. אפשר עוד ללכת בארץ ישראל עד שעושים את התנאי של יום י”ד.
בכל אופן, אנחנו מסופקים. “לעולם אומר אני לך עשרה, פחות מעשרה כפר הוא”. הראב”ד אומר שהיה יכול להיות עשרה, אבל זה לא נכון. זה כפר, הוא הולך אחרי ט”ו. בקיצור, הראב”ד חולק על כל ההלכה.
הירושלמי והראב”ד
אבל יש ירושלמי. מה אומרים האחרים? יש ירושלמי. הראב”ד רשאי לחלוק על ירושלמי גם כן, לא?
דובר 2: לא, הראב”ד לא ידע שהלשון “תקנתא כל קלתא” היא לשון ירושלמי. הוא הרי לא רואה כזה? מה שהוא מתכוון הוא שהוא מביא ירושלמי?
דובר 1: כן, אבל הוא כבר יצא ידי חובת הירושלמי באמרו קודם שמקדימין בפחות מעשרה, נכון? בסדר, במדבר אמרינן, בואו נסיים את ההלכות אחרי…
דובר 2: אבל הוא כבר הקדים ביום הכניסה.
דובר 1: כן, אבל בכלל כל ההלכה, צריך את זה בזמן מלכות?
—
הלכה ט’: “בזמן הזה אין קורין אלא בזמנו”
דברי הרמב”ם
לשון מעניינת. מה פירוש מלכות? “אבל בזמן הזה אין קורין אלא בזמנו, שהיא יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר. בני כפרים ועיירות קורין בארבעה עשר, ובני כרכים קורין בחמשה עשר.”
מה פירוש “בזמנו”? הרמב”ם לא אומר למה. בסדר, הוא לא אומר למה. זה הפשט אצלנו. כך אומרת הגמרא, “אימתי זמנם של בני תקנות ישראל שנו משעה זו, אין קורין אלא בזמנו.” אלו דברי מלכות ישראל. הרמב”ם נסתר. “שנו מתקנתם ישראל שנו משעה זו.”
רבי יהודה – “הכל מסתכלין בה”
רבי יהודה אומר, “הכל מסתכלין בה.” מה פירוש “הכל מסתכלין בה”? הגמרא הבינה שהכוונה שהעניים צריכים כסף, והם יודעים מתי לבוא בזמן הנכון.
פירוש הכסף משנה
הכסף משנה אומר כך: “בזמן שהיד העכו”ם תקיפה שאין יכולין לילך ולבוא לקיום המצוות בשלימות.” זה מאוד מעניין. כאילו זו רק בחינה של עובד, אתה כבר בא הביתה, תיכנס כשהמלכות אומרת. לא ברור מה פירוש “אין יד העכו”ם תקיפה”. לא ברור. הוא מפרש אולי הרמב”ם מתכוון לומר, מכיוון ש”אין יד העכו”ם תקיפה”, ממילא הכפר אין לו בהכרח בית כנסת בכלל, אז אי אפשר לעשות כך את הכללות. לא ברור. הפשט הפשוט של הגמרא קשור לעניין העניים ונסיעות למקום מגילה.
גירסת “מסתכנין בה” – לשון סכנה
“ויש גורסין ‘מסתכנין בה’.” זו סכנה, אז לכן מה? “מסתכנין בה” פירושו מה? שהעניים מסתכנין בה, מצפים לזה? שוב, הגמרא, זה פירוש אחד. אבל הגמרא, יש גורסין, אומר הראב”ד, “הכל מסתכנין”, בלשון סכנה. מה פירוש “מסתכנין”? ייכנסו במיוחד ל… כסכנה, אז בואו לא נעשה סכנות. מה, הסכנה היא הכניסה הנוספת לעיר?
דובר 2: כן, נכנסים, נכנסים, נכנסים.
דובר 1: אבל הרמב”ם מדבר על סכנות בכפר. מה שלא יהיה, יותר מדי סכנות זה לא טוב. פעם אחת, והסכנה של חנוכה היא מין דבר. כך זה נשמע. לפי הגירסה השנייה שהיא הפוכה, אמרו שהסכנה עושה את זה קולא של מניח על שולחנו. כאן הסכנה עושה את זה ראיה.
—
הלכה ד’ (המשך): “שנים כתיקונן” – מה הכוונה?
דובר 1:
מה מתקנים? נוסעים במיוחד ל… כסכנות. מה הסכנה מכניסה נוספת לעיר? כן, עם יותר מדי לעשות. אבל הרמב”ם אומר שמתקנים בכפר. מה שלא יהיה, יותר מדי מתקנים זה טוב. פעם אחת… כך זה נשמע. לפי הגירסה השנייה שהרמב”ם מביא, רק הסכנה עושה את זה קולא של מנוחה לשכינה. כאן הוא בסכנה, עושה את זה ל…
מה נכנס “שנים כתיקונן”? מה הכוונה? הרמב”ם הכניס את אבנו שלו. מלכות ישראל. חשבתי על זה… הרמב”ם אומר, מלכות זה כש”שנים כתיקונן”. הכוונה… מה פירוש “שנים כתיקונן” לשנה טובה? פירוש… החפץ חיים היה שווה מילים. החפץ חיים היה שווה מילים. הרמב”ם הוא מליץ יושר. אמור לי את הפירוש.
דובר 2:
“שנים כתיקונן” פירושו כשמקדשים על פי הראייה, והדברים הם כתיקונם.
דובר 1:
נכון, אז אז היה אחד יכול לחשוב אולי יש כאן רשות ללמוד… כי זה לא נוגע לי, כי אדר ב’ הוא לא אדר אמיתי… לא, לא, לא, לא, לא. חשבתי שצריך ללמוד “שנים כתיקונן” פירושו שבית הדין מבהיר את החודשים, כלומר, הם אומרים הלאה מתי פסח. אז יש כאן פירוש. מי אומר את הפירוש הזה? זה פירוש יפה. אני בטוח שזה כתוב, לא המצאתי הכל. דואגים לפסח.
דובר 2:
אה, מאוד מעניין.
דובר 1:
הרמב”ם אבל לא לומד כך. הרמב”ם אומר שזו מלכות של ישראל. אני לא יודע מה נכנס ישראל. אז, אפשר לחשוב שמכיוון שהיה הודו קיבלוהו, התחילו היהודים לדאוג למצוות החדשות שלפניהם עכשיו. מה אני צריך לעשות עכשיו? הוא התחיל לדאוג למצווה הגדולה הבאה שהולכת להיות פסח. בסדר. שלושים יום קודם החג. יש סתירה, אטפל בזה מיד. אני לא יודע. בסדר, בואו נסיים את ההלכות. כן.
—
הלכה י’: בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר
דובר 1:
בסדר, “בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם דעתו לחזור למקומו בזמן קריאתו, קורא כמקומו”.
כך כתוב כאן, לבד?
דובר 2:
לבד.
דובר 1:
הרמב”ם הרי לומד שאדם באופן אישי יכול לקרוא לבד. שלא יהיה מה? אבל שלא יאמרו שיש מצווה גדולה יותר ולכן שיקרא עם כל הציבור. לא, כי זה לא היום שלו. “קורא כמקומו”. הוא קורא היום, לבד. אין לו מחר שושן פורים בבית המדרש לשמוע, ובכרך הוא קורא לבד את המגילה יום לפני כן. כך ברמב”ם כתוב הרי, שאפשר לקרוא לבד. רק בני הכפרים צריכים מניין, שהרי מקדימין בעשרה. אבל כשאדם קורא בזמנו יכול לקרוא לבד.
“ואם לאו, דעתו לחזור אלא לאחר זמן קריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם”.
מה הגדר של כרך? הוא אומר, “כרך, כל הסמוך לו וכל הנראה עמו, ומביא ראיה מ’יותר מאלפיים אמה'”. כמו שלמדנו עוד בשבת לא מזמן, כרך גדול, “קורא בחמשה עשר”.
—
הלכה י”א: עיר שאינה יודעת מתי נקבעה – ספק כרך
דובר 1:
“עיר שאינה יודעת מתי נקבעה, אם בשבעה נהרסה או אם לאו, קורא בשני הימים, בארבעה עשר ובחמשה עשר, ואינו מברך אלא עליהם”.
והוא הרי יעשה לכאורה ברכה?
דובר 2:
כן, “על מקרא מגילה”.
דובר 1:
אה, ברכה, אבל הוא יכול לברך רק פעם אחת. “על מקרא מגילה בארבעה עשר בלבד”. למה “מקרא מגילה” זה דרבנן? כלומר, ספיקא דרבנן לקולא. הוא לא צריך לקרוא אף פעם אז.
דובר 2:
לא, ספיקא דרבנן פירושו כשכל הדבר הוא גזירה.
דובר 1:
כלומר, הרי זה כמו גם גזירות דרבנן. אני לא יודע אם הולכים לומר על אביצה דרבנן. אבל אפשר לומר, יש שני גדרים, ספיקא דאורייתא לחומרא. הוא בוודאי מחויב, השאלה היא באיזה יום הוא מחויב.
דובר 2:
אה, אה, אין ספק בחיוב. קוראים…
דובר 1:
אה, זה מה שאומר החכם צבי כבר עם הברכה, ברגע שקראת ביום הארבעה עשר כבר יצאת ידי חובה. אז אפשר לומר שעכשיו זה ספק דרבנן לקולא. אני לא יודע.
בואו נלמד הלכה חשובה בעניין… בעניין… בעניין… אבל איזו קריאה היא המוסף בלבד? אם הקריאה שלי היא רוב העולם.
—
הלכה י”ג: אין קורין את המגילה בשבת
דובר 1:
ההלכה האחרונה היא מהשנה הזו, כן, כשמדברים על שבת. קריאת המגילה במועד ראשון, כשזה חל בבית השנה, שהחודש מקורב, אדר השני בזמנו. בסדר.
“אין קורין את המגילה בשבת”, זה ראשון עם ללמוד את הגמרא, “יען כי לא הכל בקיאין בקריאתה, ויבואו ארבע אמות ברשות הרבים. שהכל חייבין בקריאתה, ואין הכל בקיאין בקריאתה”.
דובר 2:
כן, הלשון הזו כתובה גם אצל תקיעות?
דובר 1:
אני לא זוכר. כן, זה אותו דבר.
“ולפיכך, אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקורין אותה קודם השבת. ושואלין ודורשין בהלכות פורים בו ביום השבת, כדי להזכיר שהוא פורים.”
זה שבת, אבל מה כן עושים פורימ’דיג באותה שבת? לומדים מפורים. מה העניין “כדי להזכיר שהוא פורים”? זה דבר מעניין, “להזכיר”. או שעושים את המצוות או לא. מה זה “להזכיר שהוא פורים”? למה צריך מצווה כזו? לא לשכוח שזה פורים. מה העניין?
כל פורים הוא הרי לא לשכוח, “להודיע שכל קוויך”. יהודי אסור לו לשכוח. “לא תשכח”, “תמחה… לא תשכח”. יהודי אסור לו לשכוח שזה פורים. זה דבר מעניין.
אבל למה לא אומרים למשל שגם בני הכפרים או בני העיירות צריכים ביום שזה כן פורים “להזכיר שהוא פורים”? אין להם את המצווה הזו. בני הכפרים שכבר קראו ביום י”א, הם צריכים גם לעשות משהו “להזכיר שהוא פורים” על… אילו יהודים?
דובר 2:
היהודים שכבר קראו ביום י”א. הם הרי כבר קראו. האם יש להם מצוות אחרות זו שאלה בכלל אם תיקנו מצוות אחרות עליהם.
דובר 1:
יש להם מצוות אחרות של החג, לזה אתה מתכוון.
דובר 2:
לא, אבל נראה לי שכשזה שבת זה לא כאילו קבעו את פורים ביום אחר.
דובר 1:
כמו שהקדימו את הזמן של פורים. כאילו פורים הוא שבת, הרי יש כאן אולי דין נוסף שהקריאה היא יום לפני שבת, במקום שבת. ממילא, אני חושב, למה למשל אצל בני הכפרים צריך כבר את ה”להזכיר שהיא שבת”? להזכיר שהוא פורים, כוונתי. כי הוא כבר הולך להיות פורים יום י”ד. כאן כתוב רק מקדימין בקריאתה. בסדר, צריך לראות באמת לגבי המצוות האחרות.
אני רוצה לומר, זה לא ה”בזמניהם” כמו שאמרת קודם. בזמניהם יש הרבה זמנים. אין עוד זמן שאם זה שבת אז זה ביום אחר. זה לא אותו גדר. על כן יש כאן את ה”להזכיר שהוא פורים”.
—
הלכה י”ד: כיצד – כשפורים חל בשבת
דובר 1:
הלאה. כיצד? יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בני עירות מקדימין וקורין בערב שבת, ובני כרכים קורין בזמנן באחד בשבת. חל יום חמשה עשר להיות בשבת, בני כרכים מקדימין וקורין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר, טוב מאוד, ובני עירות קורין בו ביום שהוא זמנן, ונמצאו הכל קורין בארבעה עשר. טוב מאוד, כמו שקרה השנה.
זו שנה של אחדות. שבת מאחדת יהודים. הפורים שחל בשבת, לא סתם שבת. בסדר. יכול להיות ששבת כל היהודים נעשים כמוקפי חומה, כן? כי העירוב, מדברים הכל כרשות אחת. בסדר. למה זה לא עובד עכשיו?