סיכום השיעור 📋
שיעור אורח: פרשת בחוקותי — הליכה כקנין בתורה והציווי של צמיחה אמיתית
—
א. פתיחה: “אם בחוקותי תלכו” — חידושו של הרוגצ׳ובר על הליכה כקנין
פרשת השבוע היא בחוקותי. רש״י מפרש *”אם בחוקותי תלכו”* — *”שתהיו עמלים בתורה”*, שצריך להתאמץ בתורה.
הרוגצ׳ובר גאון מביא הסבר למדני המבוסס על פירוש המשניות של הרמב״ם על בבא מציעא. הגמרא אומרת ש*הליכה* אינה קנין תקף (אופן של רכישה). אבל הרמב״ם מביא חריג: כאשר שותפים יש להם בעלות משותפת על משהו והם עושים חלוקה (חלוקה), וכל אחד צריך *לברר* (להבהיר) איזה חלק שייך לו — במקרה כזה *הליכה* כן מתפקדת כקנין. הלשון של הגמרא הוא *דש א-מצר* — הולכים על הגבול כדי להבהיר את הבעלות.
הרוגצ׳ובר מיישם זאת: לכל יהודי יש באופן טבעי חלק בתורה. המשימה אינה לקנות תורה מההתחלה, אלא *לברר* — להבהיר ולזהות את החלק שלו. למטרה זו מתפקדת *הליכה* כקנין. זהו הפירוש של *”אם בחוקותי תלכו”* — ההליכה עצמה היא מעשה הבירור של החלק שלו בתורה.
קריאה עמוקה יותר של הרוגצ׳ובר
מעבר ללמדנות הטכנית של הרוגצ׳ובר טמונה השלכה עמוקה בעולם הרמז: למרות שקיימים קנינים רבים (משיכה, הגבהה, וכו׳), הפסוק אומר ספציפית *הליכה*. זה אומר שהדרך היחידה לקנות תורה היא דרך הליכה — דרך היותך *הולך*, מי שהולך תמיד קדימה.
—
ב. המושג של להיות “הולך” — צמיחה מתמדת
קיים הבדל יסודי בין *הולך* (מי שהולך/עולה) לבין מי שנע ללא התקדמות. אדם חייב להיות *הולך* — זה מה שמבדיל אדם מבהמה ו, להבדיל, ממלאך.
משלו של רב שמשון פינקוס על הספירה
רב שמשון פינקוס זצ״ל האיר זאת עם ספירת העומר. הספירה — *היום, היום, היום* — יום אחר יום מאחד עד ארבעים ותשעה, מייצגת עלייה מתמדת. משלו: המרחק מהארץ לירח הוא כ-200,000 מייל. אדם ממוצע הולך כ-100,000 מייל בחייו — תיאורטית חצי הדרך לירח. אבל אחרי כל השנים של הליכה האדם לא קרוב לירח אפילו סנטימטר ממה שהיה בהתחלה, כי בכל פעם שהוא מרים את הרגל, הוא מניח אותה בדיוק באותו מקום.
זה כמו החמור (חמור) הקשור לריחיים — הוא הולך בלי סוף במעגלים, מכסה מרחק גדול אבל לא מגיע לשום מקום. זה לא הולך.
הולך אמיתי הולך כלפי מעלה — עולה, מתקדם, מטפס מדרגה אחר מדרגה מבלי לחזור לנקודת ההתחלה.
—
ג. מה הליכה אמיתית בלימוד אומרת — לא רק כיסוי חומר חדש
תובנה קריטית לגבי מה זה אומר באמת להתקדם בלימוד תורה: אדם שלמד נשים ונזיקין בישיבה ואחר כך עובר ללמוד קדשים — האם הוא באמת הולך? הוא רואה עניינים חדשים בזבחים, עולם אחר של נושאים. אבל מה שהוא עושה שם זה בדיוק אותו דבר: הוא שואל האם משהו הוא *סיבה* או *סימן*, האם זה דין אחד או שני דינים, האם זו *ראיה* או *פירכא*. הוא משתמש באותו מסגרת אנליטית שהשתמש בה בבבא קמא. הוא עבר לרחוב אחר, אבל הוא לא באמת *מתקדם* — הוא לא צועד באמת קדימה.
אדם הוא הולך אמיתי רק אם הוא יכול עכשיו לחשוב באופן חדש באמת — *מושגים* חדשים (מושגים), *מהלך המחשבה* חדש (דרך חשיבה), *שפה* חדשה (שפה מושגית), לא אותה גישה מיושמת במקום אחר.
—
ד. חינוך כעלייה לכל החיים
טעות נפוצה: “חינוך” מזוהה רק עם נעורים — ילד, בחור, גיל קולג׳. אבל חינוך אמיתי לא נגמר לעולם. אדם חייב להיות *מבקש חכמה* (מחפש חכמה) עד 120 — לחפש לצמוח ולהיות *אחר* באופן שבו הוא מבין תורה, מבין את העולם, ומבין את רבונו של עולם. לא מספיק לומר “למדתי את הקצות, עכשיו אלמד אורח חיים.” העיקר הוא לרכוש דרכי חשיבה חדשות, מסגרות מושגיות חדשות.
זה לא *נחלת הכלל* — זה לא בא באופן טבעי לכולם. רוב האנשים מרוצים ללכת סביב ב*צרה* של החיים ולחשוב שזה גן עדן. צריך הדרכה ו*מבינות* (הבנה) כדי להכיר בצורך בצמיחה אמיתית.
—
ה. השילוב היוצא דופן של סיני ועוקר הרים
מעלה יוצאת דופן מוצגת: השילוב של סיני (ידע אנציקלופדי) ועוקר הרים (בריליאנטיות אנליטית) באדם אחד. כפי שחכמת שלמה ציין בתורותיו, שתי המעלות אינן מתקיימות יחד באופן טבעי — אדם הוא או *מקבל* (מקבל/רושם מידע) או *מתגבר* (הוגה מקורי יצירתי). אבל כאן יש אדם שסופג כמויות יוצאות דופן של מידע — “טרהבייטים” — על פני כל הספקטרום מזרעים עד עוקצין, מחומש עד קבלה, מתורה עד כל נושא בעולם, ובו זמנית מייצר *חידושים נפלאים* עם דרך חשיבה מקורית לחלוטין על כל נושא. השילוב הוא *פלא פלאים*.
הלומד מכל אדם — פירוש חדש
הלימוד של המשנה *”איזהו חכם? הלומד מכל אדם”* מקבל כאן ממד חדש. ראשית, באופן מעשי: בית המדרש כולל אנשים מכל הספקטרום — אף אחד לא מחוץ לטווח, ואפשר ללמוד משהו מכל אדם.
אבל הפירוש העמוק יותר: אנשים רבים לומדים את הרמב״ם, אבל הם קוראים את התורה שלהם לתוך הרמב״ם. הם באים עם *הנחות* (הנחות) מוקדמות לגבי מה *מזיק* אומר, מה *תפילה* אומרת, והם מוצאים אישור ברמב״ם. אבל באמת לשמוע מה הרמב״ם אומר — לחפש את ה*שפה* של הרמב״ם עצמו, את ההנחות שלו, את הערכים שלו, איך הוא באמת למד — זו תורה בפני עצמה. *למדנות* אמיתית ו*חידושים* דורשים את הכוח לשמוע באמת וללמוד מהמקור, לא רק להקרין עליו.
—
ו. הפער בין ידע הלכתי לצמיחה ביסודות
הבעיה: יסודות נשארים ברמה ילדותית
בעיית הליבה שמועלית היא טרגדיה חינוכית ורוחנית עמוקה: רוב האנשים מתקדמים ב*פרטים* של הלימוד שלהם — בהלכה, מחשבה, למדנות — אבל היסודות של אמונה, של יהדות, של הבנה מי רבונו של עולם, איך לדבר אליו, מה הוא רוצה מאיתנו, ומה התכלית שלנו בעולם — בכל אלה רוב האנשים נשארים כמו *תינוק בן יומו* (תינוק בן יום). מה שנספג בחודש אחד ב*כיתה ג׳* (כיתה שלישית) היא בדיוק הרמה שבה אדם נשאר לשארית חייו.
טענות ותובנות מרכזיות
1. למדנות אמיתית ברמב״ם: ללמוד באמת מה הרמב״ם אומר דורש יותר מקריאת פסקי ההלכה שלו בבירור. צריך להבין את *הלשון* של הרמב״ם, את דרך הלימוד שלו, את ה*הנחות* שלו (הנחות בסיסיות) לגבי החיים — את המסגרת המושגית שלו. זה דורש *כוח* מיוחד — זו הלמדנות האמיתית של למדנות.
2. לשמוע מה באמת נאמר לעומת מה אנחנו חושבים שזה אומר: הבחנה קריטית נעשית בין לשמוע מה פסוק אומר, מה נביא אומר, מה משנה אומרת, מה תנא אומר — ולהבין מה הם באמת התכוונו כשהם אמרו זאת, בניגוד לאיך *אני* מבין את הענין דרך העדשה שלי.
3. המשל של הצמיחה הלא פרופורציונלית: אדם גדל וגדל פיזית ואינטלקטואלית בפרטי תורה, אבל ה*ראש* — כלומר ההבנה היסודית של מי הוא, מה הוא עושה כאן, ומה כל זה — נשאר כמו *תינוק בן יומו*. אדם כזה מתואר כ*אדם שאין כמוהו* — אדם שאין לו דומה (במובן הטרגי). אנשים עובדים את ה׳ באהבה, מקיימים את כל תרי״ג מצוות, אבל המוח והלב נשארים ברמה ילדותית בנוגע ליסודות.
4. בעיית “מה שלא אמרו לך”: קיים ז׳אנר של ספרים בשם “מה שלא אמרו לך בגן ילדים.” המקבילה כאן היא “מה שלא אמרו לך בכולל” — אפילו ברמה הפוסט-תואר היסודות הכי בסיסיים ואלמנטריים של כל המפעל נשארים ללא נגיעה. זה מתואר כ*חבל* גדול (טרגדיה).
5. הצורך בהילוך (מסע): לכל הפחות אדם חייב לעסוק ב*יסודות* — מי אתה, מה אתה עושה כאן, *מה כל זה*. בתחומים אלה בוודאי צריך לצמוח עם *הבנות* עמוקות ויפות יותר — לא רק לחזור על אותם דברים, אלא להוסיף עוד *דרגא* (מדרגה) או עוד *רמז* (עומק) ליסודות הכי בסיסיים ואלמנטריים.
—
ז. סיום: שאיפה וברכה
מקום הלימוד מתואר כ*כלי חידוש* — כלי לחידוש — לאן יהודים המחפשים עומק כזה נמשכים ומוצאים אותו. תוספת חדשה לצוות זוכה לשבחים על *כישרונותיו* (כישרונות), אמיתיות (*אמיתיות*), *חן*, וכוח לתמוך ולהרחיב את המפעל באופן מעשי ב*רחבות*. העבודה שנעשית כאן היא לעצמה, לילדים ולמשפחות, ומביאה *נחת רוח* לרבונו של עולם — *שאמרו ונעשה רצונו* — לשם כך הוא ברא אותנו: להתקרב אליו תמיד. הברכה המסיימת היא שה׳ יעזור לכל אחד לזכות לעשות מה שצריך, לכוון באמת למה שעושים ואומרים, שכל *מקומות התורה* יצמחו ויפרחו, עד שנגיע במהרה ל*כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם* — “כולם יכירו אותי, מהקטן ועד הגדול” — עם ביאת משיח צדקנו, אמן.
תמלול מלא 📝
אם בחוקותי תלכו: חידושו של הרוגצ׳ובר על הליכה כקניין והחובה של צמיחה מתמדת בתורה
דברי פתיחה
אני לא יכול להגיד שבשבילי זה בושה להיות מוסלמי. רק משתף עם העולם קצת מהרגשות שלי, קצת ממה ש… אין לי מספיק זמן לעקוב אחרי כל הדברים שקורים בעולם המוסלמי. אבל קצת ממה שאני רואה ברכבת זה מה שקורה.
חידושו של הרוגצ׳ובר: הליכה כקניין בתורה
רב יצחק [הרוגצ׳ובר גאון] אמר שכאשר הרמב״ם יושב בפירוש המשניות, בבבא מציעא, הגמרא אומרת שהליכה לא יכולה לעשות את זה — זה מה שהגמרא אומרת. אני אומר, כן, אבל איך ההליכה לא יכולה לעשות את זה? הרמב״ם אומר שרק הליכה אחת יכולה לעשות את זה.
יש את השותפים, שהם השותפים בדבר, הם עושים חלוקה, והם אומרים לי את האמת, זה מה שהגמרא אומרת: כדי להיות בטוח שכל אחד מאיתנו מברר, אז רק ההליכה עוזרת. זה מה שהרמב״ם אומר.
הרוגצ׳ובר אומר שכדי שכל יהודי יהיה קונה בתורה, רק מי שבאמת מברר מותר לו להיות קונה בתורה. לכן ההליכה גם קונה. זה אומר שמי שמברר הוא זה שבאמת קונה בתורה. זה מה שהרוגצ׳ובר אומר.
המعמק יותר: הליכה כדרך היחידה
אבל אני חושב שבפסוק, או איך שלא קוראים לזה, יש דבר מסוים שאם בחוקותי תלכו — הפסוק אומר הליכה, אבל יש רק דרך אחת, וזו להיות מסוגל לעשות את זה. כלומר, זה אותו דבר עם היהודים, עם השותפים, עם החלוקה, וכן הלאה. אבל יש את ההליכה, לא רק החידוש, אלא חצי מההליכה, שאומר שהדרך להיות מסוגל להיות קונה את התורה היא רק עם ההליכה.
המושג של להיות הולך: תנועה מתמדת כלפי מעלה
אז כולם יודעים שאדם צריך להיות הולך, ואני חושב שרבים מהבהמות, או המלאכים, צריכים להיות הולך. אז בגלל המקום הזה, בגלל מה שהם אומרים, שאדם צריך להיות הולך.
משלו של רב שמשון פינקוס על הספירה
אז אמרו לי, מאי סבירא [מה זה אומר], שמעתי על זה מרב שמשון פינקוס, שמעתי הרבה על מאי סבירא. אז אמרתי, ספירה, אנחנו סופרים מ-1 עד 49.
הוא אמר, כמה זמן לוקח לך להגיע ללבנה, כמה זמן לוקח לך להגיע ללבנה? אני לא יודע, 200,000 מייל, אני לא יודע, קצת יותר, כמה זמן לוקח לך להגיע ללבנה.
אדם הולך בחייו בממוצע 100,000 מייל, אני לא יודע, הוא הולך ממוצע. כמובן, בסוף חייו, הוא היה צריך לומר, באמצע הדרך ללבנה. אבל אחרי כל ה-100,000 מייל שהוא הלך, הוא לא התקרב כלל ללבנה. כל פעם שהוא דרך על רגליו, הוא היה דורך משהו. הוא היה אומר, דרכתי על רגליי, אבל באותו זמן הוא היה מרים אותן בחזרה. אז, זה לא מגיע לשום דבר.
כי, אתה יודע, החמור, שמחובר לרחיים, אני לא יודע כמה מיילים הוא הלך, אני לא יודע. זה יכול להיות 200,000 מייל בחייו. אבל הוא לא הולך. הוא פשוט הולך. הוא הולך סביב, סביב, סביב, סביב, סביב, סביב, סביב, סביב, סביב, סביב. ואז הוא קם.
אחד הדברים שעושים לי בחילה, עושים לי בחילה גם. בארצנו, אנחנו קוראים לזה חינוך. אז, אני חושב על חינוך. הדבר הראשון שעולה בראש הוא השפה האנגלית, או ספר, מה שלא יהיה — גיל המכללה. אבל זה חינוך. אבל כל כך לא נכון. שכל החיים הם כמו — כל עוד אדם עולה, כל עוד אדם עולה, יורד, מגיע להבא — יש משהו בעולם, יש אדם, הוא עוצר שם.
אז הגסטפו עשה את כל העניין. הם לא רצו לומר את התורה, הם לא רצו לומר את היהדות. הדבר הראשון שהם אמרו היה, אנחנו לא הולכים לעצור, אבל הדבר השני שהם אמרו היה, אנחנו לא הולכים לעצור, אנחנו הולכים להישאר באותו מקום, אותו מקום שהיינו בו. אבל זה אומר לי הרבה. הם באמת מבינים מה הולך אומר.
מה הליכה אמיתית בלימוד אומרת: לא רק כיסוי חומר חדש
כי אדם יכול לומר, אז, עכשיו אני רוצה לעלות ולחכות. מה אני עושה עכשיו? עכשיו אני הולך ללמוד בישיבה, בבית מדרש, אני לא יודע, בשלום. אז, אני לומד דברים חדשים. אני לומד דברים חדשים. מה אתה חושב על זה? מה למדת בשבועות שלא למדת מאיפה באנו? כן, המילים הן מילים שונות והעניינים הם עניינים שונים.
אבל מה אתה עושה שם? בדיוק אותו דבר. יש לי בעצם שישה או שבעה דברים שאני יכול לעשות. אני יכול לשאול אם הדבר הוא סיבה או סימן, אם זה דין אחד או שני דינים, וזהו.
ומה זה עשה כשבאנו וכשיצאנו, עכשיו זה עשה את אותו דבר השבוע. אז זה הולך ברחוב אחר, אבל זה לא באמת הולך, זה לא עולה, זה לא יורד, זה לא הולך הלאה.
הפעם היחידה שאדם הוא הולך היא כשהם יכולים בפועל לקבל רעיון חדש, הם יכולים עכשיו לחפש דרך חדשה, לא אותו דבר שוב ושוב ושוב ורק עכשיו. ועכשיו זה במקום אחר.
חינוך כצמיחה לכל החיים: הקידוש של למידה מתמדת
אני רואה כמה חזק הקידוש. אתה יודע למה אני מתכוון. הקידוש אומר לכולם, שהחינוך אף פעם לא נעצר. אז אנשים בפועל אומרים, אנחנו מתעוררים, אנחנו הולכים לבית הספר, עד גיל 120, כדי בפועל לטפס ולהיות שונים בדרך של הבנת התורה, בהבנת העולם, בהבנת ריבונו של עולם.
אני לא רוצה לקחת זמן מזה, אבל זה אותו דבר כמו מה שאמרתי על הקצות [קצות החושן]. זו הנקודה. הנקודה היא להמציא דרכי חשיבה חדשות, רעיונות חדשים, שפה חדשה, שפראך [שפה מושגית] חדשה בראש שלך.
וזה הנס הגדול ביותר בשבילי, מה שאני רואה. לכן אנחנו צריכים כל כך הרבה עזרה, כי רוב האנשים פשוט שמחים פשוט להסתובב ולהסתובב ו— כלומר, יש בחור במצרים, אבל הם חלשים. זה העם היהודי. היהודים, מה אתה מקבל? מה אתה מקבל מזה? למה אתה שומר אותם פתוחים? למה אתה פותח אותם להזדמנויות חדשות, גבהים חדשים, גבהים חדשים? ולהמשיך לחנך את עצמם וללכת גבוה יותר וגבוה יותר לכל חייהם.
השילוב הייחודי של סיני ועוקר הרים
זה באמת דבר נהדר שאני רואה אתכם פשוט, אתם יודעים, אני עדיין מקבל את הספרים, קשה להבין כמה טרהבייטים אתם והמבוגרים לוקחים בתהליך, זה לא יאומן. הם לוקחים את כל המידע וזה נורמלי וזה ככה כשאתה פותח את סיני ואת עוקר הרים.
ובאופן טבעי, כפי שאני אומר לעתים קרובות, אני תלמיד, וזה טבעי שזה לא הולך ביחד בכלל. יש אנשים שהם מקבל, והם לוקחים מידע, אחרים הם מתגבר, והם מספרים את הסיפורים שלהם.
אבל זה כל מה שצריך כדי להיות מסוגל להוציא כל כך הרבה מידע. ובאותו זמן, האדם הוא עם סיפורים על הרצפה, עם שקרים, דרך של כל דבר בעולם, זה לא נורמלי. כל דבר מזרעים לעוקצין, מחומש לקבלה, מסתם להלכה, כל דבר בעולם, אתה יודע, זה לעתים קרובות חידוש לעסק שלי.
כל דבר, זו המסורת שלי, זו הדרך שלי לפעול. למעשה, זה לא משנה אם הם ממציאים את הגלגל מחדש, כי הגלגל הזה יורד עם החידוש. זה משהו לצפות בו וזה פלא פלאים שלי.
הלומד מכל אדם: ללמוד מכולם ובאמת לשמוע את המקור
כלומר, הקידוש הגדול ביותר הוא, כשזהרימה [המשנה] אומרת, אז, אתה והאיזהו חכם, עם הרבים, פשוט תסתכל מסביב. אין אף אחד שהוא שונה מהספקטרום. אתה יכול ללמוד מכל אחד בעולם, לכל אחד יש משהו לתת.
כלומר, המשימה האמיתית בחיי התלמיד, כי זה הדבר היחידי שאדם יכול ללמוד ממנו. הם לומדים, והם אומרים, מה הרמב״ם אומר? הם לומדים, זה נהדר, הרמב״ם — יש לו הנחות משלו, מה מזיק אומר? מה תפילה אומרת? מה זה אומר?
אבל הרמב״ם עדיין אומר מה שהרמב״ם אומר. אבל באמת יש להם מה שהרמב״ם אומר. הם רואים מה הרמב״ם אומר, איך הרמב״ם למד, ומה היו ההנחות שלו בחיים, מה ההנחות שלו. והם בפועל לומדים מה הרמב״ם התכוון כשהוא עשה את הרמב״ם. זה אותו דבר לכולם.
אז ההלומד מכל אדם האמיתי, אנחנו צריכים לקחת את זה ממנו. אנחנו צריכים לקחת את זה ממנו. ועכשיו אני הולך לקחת את זה מכולם. מהיהודים הצעירים. אבל אנחנו מגיעים לזה. אני לא יכול פשוט להגיד שהלמדות היא לכולם. אבל תודה.
משבר היסודות: למה היסודות שלנו נשארים ברמה של ילד
הלמדות האמיתית בלימוד רמב״ם
כלומר, המגע האמיתי בחיי הכלודים [תלמידי חכמים], כי זה דבר — אדם צריך ללמוד רמב״ם, ללמוד רמב״ם. אני לא מבין, מה רמב״ם אומר? ללמוד, זה מאוד יקר ברמב״ם. כבר יש לו משהו, כמו, מה מזיק אומר, מה טבילה אומרת, מה זה אומר?
האב ברמב״ם, האב ברמב״ם, האב ברמב״ם, האב ברמב״ם, האב ברמב״ם. הם רואים מה הרמב״ם אמר, איך הרמב״ם נלמד, איך היו חייו, מה היו ההנחות שלו, והם בפועל למדו מה הרמב״ם התכוון כשהוא עשה את הרמב״ם. זה אותו דבר לכולם. הלמדות האמיתית והחלודה [חריפות] שונות זו מזו. זה היה המקרה.
הבעיה האוניברסלית: לשמוע מה באמת נאמר
עכשיו אני מדבר על כולם. אני מדבר על היהודים הצעירים. אבל אנחנו מגיעים לנקודה. אני לא יכול פשוט להגיד שהם למדות לכולם. אבל אני יכול להגיד מה הוא אמר. מה הפסוק אמר. מה הנביא אמר. מה הפסוק אמר. מה הפסוק אמר. מה הפסוק אמר. מה הפסוק אמר. מה הפסוק אמר.
זו מסורת שיש לנו. אתה צריך לחשוב על זה. זה חוזר לאותו דבר. אנשים צריכים להסתכל על הפרטים בחייהם. זה בעצם אותו דבר כמו בהלכה מחשבה בלמדות או איפה שזה לא יהיה. זה בעצם נשאר אותו דבר. והפרטים הם קצת יותר.
הטרגדיה של צמיחה יסודית מעוכבת
אבל הדבר הכי גדול שאנחנו צריכים לזכור הוא — אבל העיקר, הדברים הכי חשובים בחיים: הסיפורים של גברים, הסיפורים של יידישקייט, הסיפורים של אנשי העולם, הסיפורים של אנשי העולם, מי הם אנשי העולם ואיך אנחנו מתייחסים אליהם?
והסיפורים האלה הם תמיד, אנשי העולם הם תמיד, אתה יודע, הם ז׳אנר מספרים, מה שלא אמרו לך בגן ילדים. הייתי אומר, אתה לומד מה שלא אמרו לך בכולל, אתה יודע, בתואר שני. כי זה דבר של העבר.
המשל של צמיחה לא פרופורציונלית
אדם, הוא לא יודע, אבל זה כמו הרגשות שיש לנו. אדם גדל, גדל, גדל, והראש נשאר אותו דבר כמו שהיה לפני זמן קצר. והאנשים עדיין חיים ככה. הם משרתים את האנשים שלהם עם העבדים שלהם [אולי “עם האהבה שלהם”], עם הילדים שלהם, הילדים שלהם, אבל הראש והלב נשארים אותו דבר כמו שהיו לפני זמן קצר.
מה שנאסף מהאמונה בכיתה ג׳, זו בדיוק הרמה, הרמה, הרמה, הרמה שנשארה לנו. אני צריך להגיד, היום, לפחות, זה כמו חבל [טרגדיה].
הדרך קדימה: לגדול ביסודות
הצדדים של דברים, איפה הם, מה זה לעשות, על מה זה — שם אתה בהחלט יכול לטפס להבא, ולהגיע לאבונים [הבנה] חדשה, אבונים עמוקה יותר, לא רק החסים [אולי “אותם דברים”], אותם דברים.
ואז היו שלושה או יותר ריימרס [אולי “רמות”] באותו בסיסי יסודי או ספסל מהשנות ה-60. ואז היה את המקום הזה, והם אמרו, זה הרבה יהודים. והם אמרו, היהודים יראו את זה, והם יבינו את זה, והם ימשכו לזה. וזה היה דבר ענק, ענק.
המשימה של המקום הזה
אבל אנחנו יודעים שלעם היהודי יש הרבה כבוד לעם היהודי. יש להם הרבה כבוד לעם היהודי. ואני חושב שזה מה שחשוב. ואני חושב שזה מה שחשוב.
אם אתה יכול לתמוך באנשים, אם אתה יכול לתת להם אור, על השינה אובן [אולי “על הלימוד”], על הכובודיג אובן [אולי “על העניינים החשובים”]. זה לעצמם, לילדים שלהם, למשפחות שלהם.
זה גם מביא את הריח [אולי “נחת”] של אנשי לבנון [אולי “ריבונו של עולם”], האנשים שחיים באוהלים, שצריכים עזרה, שצריכים עזרה מאנשי לבנון [אולי מתייחס לעלייה רוחנית].
ברכת סיום
אז אנחנו יכולים להיות בטוחים לעשות מה שאנחנו יכולים, לחשוב ברצינות על מה שאנחנו עושים, ומה שהם אומרים. ואנחנו יכולים כולנו להתאחד, לטפס ולעוף, ואם נוכל, נוכל לעשות את זה.
תודה.