עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.
אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.
ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.