היו צריה לראש. בפסוק זה הגיע המקונן לבטא שתי דברים שלא ביטא עוד. הוא נקב בשם צריה. תחת אשר בכל הפסוקים הקודמים לא היה מתעכב על כך שכל הבדידות הזאת נבעה מכוונה מכוונת של איזשהו אויב, והיתה כל צעקתו איכה ישבה בדד העיר, וכיצד היא בוכה, וגלו עמה ממנה, ודרכיה אבלות, כאילו אין כאן פועל ואין כאן כוונה שהחריבה כלל, כי כל כך גדלה שממתו ובדידותו, עד שראה עצמו בעולם שאין בו כוונה כלל, שזוהי הבדידות העמוקה ביותר, כאשר העולם נדמה שמם מאיש, כלומר אין בעולם שום כוונת מכוון, וכל רעיה כל אלה שהיה חושב בה שהם מכוונים, נעלמו, היה העולם לאויב כאילו אין בו כוונה כלל, אדישות ומקריות מוחלטת. ובהגיעו לפסוק הזה הבחין מתוך השממה כי יד מכוונת עשתה כל זאת, היו כאן צרים, אלה שצרו על העיר, אלא שצר ליבם במלאותה, אלה שהצירו אליה, ואלה היו לראש. ומשנקב בשם הצרים, מיד הלך שלב פנימה ואמר כי לא הצרים הגוים הם הכוונה, כי הויה הוגה, וזוהי הביטוי שמצא ליבו אומץ להגיד בפסוק זה. תחת אשר בפרקים הקודמים לא היה לציון פה כלל, והיו בתולותיה נוגות והיא מר לה, הפך פה התוגה הזו לתוגה בעלת שם ופועל, הויה הוגה. ומשזכר הויה הוגה היה חייב להוסיף על רב פשעיה.
היו צריה לראש. כאשר טיילה עין הקינה בכל רחבי ציון בפסוק הקודם, עלתה בדרכי עולי דרכים וסובבה את כל העיר והקיפוה ומצאוה שממה, אף ראשיה וכהניה נאנחים, פנתה אחרי אותם כהנים ואותם בתולות בדרך היורדת מן העיר, באותה הדרך שייקרא מעתה דרך הגולים, תחת שהיתה נקראת דרך העולים, אהה נפגשה עינו בהיפוך סדרי העולם, כשהוא מביט בשרשרת הגולים ומי הוא מוצא בראש גולים, לא הכהנים והראשים שהיו לה לראש, אלא צריה, אותם שהיה מקומם עד עתה מבחוץ לעיר, צרים עליה מסביב באין יכולת בידם לבוא אל הפנים, ובפנים כהניה בראש, הנה עתה הם העומדים בראש. ואותם האויבים שהיו דופקים על שערי העיר בתזוזה, משתדלים לפרוץ אליה ולא יכולים, פתאום הם שלווים, לא נאנחים אנחת קרב ולא מתאמצים ביגיעת הצרים, מתהלכים הם בשלווה להנאתם. וכאשר שם ליבו אל הצעירים, אותם שהיו ממלאים רחובותיה ושעריה, וחיפש את הבתולות מן העיר, פתאום נפגש עם המצב שלא די אשר הגדולים הכהנים הוגלו, אף על עוללי ציון לא פסח אכזריות ראש צר וגם הם הולכים שבי לפניו.
היו צריה לראש. סדר יש בעולם, ראש תוך וסוף. עליונים למעלה ותחתונים למטה. סדר זה צריך הוא להתקיים בכל רובד של העולם. החכמים בראש והטיפשים בסוף. הטובים בראש והרעים בסוף. ציון בראש וקצה הארץ בסוף. מקדש בראש ובית בסוף. והנה נהפכה הסדר של העולמות כולם. היו צריה לראש והיא לזנב. היה החוץ שולט על הפנים. היה הזנב שולט על הראש. היה המיצר שולט על המרחב.
נאמר בתורה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, יש לעקב האדם להיות תמיד מעל ראש הנחש. והנה הרים נחש ראשו והיה לראש על האדם. לא די שנשך את האדם בעקבו, אף הפך את כל האדם והיה לראש עליו. ונאמר והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, ונאמר ונתנך ה' לראש, ובתוכחה הוא יהיה לך לראש.
ואמרו שכל המיצר לישראל נעשה ראש. כלומר במבט עומק אין הסדר יכול להשתנות לעולם. תמיד הראש מוביל את הגוף. תמיד העליון מוביל את התחתון. תמיד השכינה מושלת על העולם. ואם נעשה צרה לציון בהכרח שמידת מה נעשה הצר לראש באמת, כי הזנב לעולם לא ישלוט על הראש. אלא התגבר הזנב במעלה מסוימת שהיה בו על הראש ובחולשה מסוימת שהיה לראש, על רב פשעיה. וזה הדבר יש בו נחמה לומר לא נהפכה העולם אבל עדיין שכינה שולטת בה, ואם בא צר ואויב בשערי ירושלים, היינו הויה הוגה שבתוכה, גלות השכינה שבתוכה, ומשם יקחך.
איביה שלו. היה שלומה לאויב. תחת אשר נאמר שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. היה ציון וירושלים נקרא על שם השלום, והיתה מקום שמשם יצאה שלום לכל העולם, וכל אוהביה רוו מתוך השלווה שבה, מתוך היותה יושבת שקטה ושלווה במקומה, והנה אויביה שלו תחת אוהביה. הם היושבים שלווים והיא יושבת בדד.
כי הויה הוגה. ולפיכך היו צריה לראש. כי בהם הויה והויה הוא המדאיב אותה. ותוגתה וכאב ליבה לא ריקנים הם אבל הויה עצמו הוגה אותה.
כמה נורא המילה הזו. שכן הרבה עינויים יש בעולם. עינויי בני אדם. עינויי חיות השדה. וכל אחד מכאיב לאדם כפי צורתו תכונתו ויכולתו. הכאבה של האבן לאדם היא כפי מידת האבן, ככשלון שהוא יכול לגרום לאדם וכחדות הכאב שיחתוך בו, סוף סוף תוגת אבן היא. יתירה עליו תוגת בעל חי לאדם, שיטרוף אותו ויכאיב לו בכל נפש התנועה והחיות שבו. יתירה עליו אדם כמותו, בקום עלינו אדם, שהאדם יודע לבייש ולהכאיב ולצער לאדם יותר מכל דבר אחר, עד אשר יבחר מותו מחייו, כי הכל לפי המבייש והמתבייש, וזה מכאיב בדדמי לו יודע הוא מה כואב ואיפה כואב ואיך להכאיב לו בצורת תכונת אדם שבו. וכערך הזה והרבה יותר מזה גדול תוגת הויה לאדם מכל תוגה אחרת. הכאב הזה הוא כאב אלוהי. הוא פוגע באדם בציפור הנפש שלו במקום שהוא נוגע בחלקת אלהים, מן המכה הזו אין מי שיכול לרפא אלא מי שהכה. והיא אכזריות וכאב וצער שאין להעלות על הלב במילה וכתב וביטוי כלל, הביטוי המועט יותר שאנו יכולים לומר הוא הויה הוגה, על רב פשעיה.
על רוב פשעיה. משאמר הויה הוגה, שוב אי אפשר לומר שהוא הוגה אותה בחינם, אלא וודאי על רב פשעיה. כך אמרו במדרש כי הויה הוגה, יכול על חינם, תלמוד לומר על רוב פשעיה. לימדו כאן שאין הזכרת רוב פשעיה כאן לצדק הדין נגדה, ואינו בא לחשב סדרי הדין, כי אדרבה כל זה המשך צעקת איכה נהיה כדבר הזה, אבל משאמר הויה הוגה כלול בזה עצמו שאין זה על חינם אלא על רוב פשעיה. אין התוגה ריקנית אל אלא על רוב פשעיה. והוא נקרא גם לצד נחמה, כלומר בזה תלוי נחמה, שאין מכאובה לחינם כי אם על רוב פשעיה, המתכפרים בתוגתה ושהיא מצטרפת מהם בה.
רב פשעיה. ריבוי פשעיה, שהרבתה לפשוע. או רוב פשעיה, שרבו פשעיה על מעשיה הטובים, נתמלאה סאתה. או רוב פשעיה ולא כל פשעיה, שאלמלא כן לא היתה לה תקומה.
עולליה הלכו שבי לפני צר. העוללים הם ששבים כואב ביותר. כי הגדול הוא בעל דעת. וגם בשביה סוף כל סוף יש לו חירות מצד עצמו, אם יש לו מקצוע מסתמא יישאר באותו מקצוע גם אם יעבוד אדונים, ואם בעל מחשבה הוא כל ששכן שתישאר מחשבתו. העוללים שהולכים בשביה הם אובדים לגמרי. כמו קנטונטסים. יגדלו הם בעולמה של הצר, ולא ידעו חירות ולא ידעו עמם וארצם כלל. וזוהי הטרגדיה הגדולה של הגלות. באיבוד ראשיה וכהניה, ובהחלפת ראשיה באויב, הרי ילדיה נלקחו ממנה, וכבר נתנבא משה על כך ואמר בניך ובנותיך נתונות לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך. ועל כך בכה תבכה מאין הפוגות עד כי יכלו בדמעות עיניו.
ונפרש כל הפסוק לפי סודה בעולם הנפש, אשר הוא מתאר את מצב כיבוש הנפש ביד סטרא אחרא לגמרי, כי בינונים זה וזה שופטם, מתנודד האדם בין שליטת הראש ושליטת הזנב, אבל ה' עוזרו ורוב הזמן אין כל גופו נשלט בידי סטרא אחרא, גם אם הוא מקבל מכה הוא מחזיר מכה. והכל בעזרת הויה כי יעמוד לימין אביון. אבל לפעמים על רוב עוניה, נכללה כל הבנין בשלטון הרשע, ורשע בולע את הצדיק לגמרי, ונעשה יצר הרע לראש גמור, ואז יצר הרע שופטם, ואין מילה לתלות את זה אלא בעונש הויה עצמו כי הכביד את ליבו, ואז בדרך ממילא כל פרי מעשיו ומחשבותיו ודיבוריו הולכים שבי לפני צר, באין לאל ידו גם לבחור. כי בהיותו בינוני סוף סוף יוצאים מפיו מילות תורה וממעשיו מצוות והם הילדים אשר חנן אלהים אותו והם עולים למקום הנכון. אך בהיותו בשלטון רשע אהה כל מעשיו נופלים ממילא ביד צר כי איבד חזקת כשרותו ואין שום מילה טובה. ראה ה' כי צר לי.
וסודו בשכינה עליית הקלי' עד לראש עולם הבריאה, ואז מלאכי שלום מר יבכיון, ועולליה שהם עוללים ויונקים שמהם יסדת עז הולכים בשבי לפני הצר הצורר. וסוד הויה הוגה עמוק מאד כי נחלף יוד של הויה בגימל ואז הוא הוגה אבל ז' חלקי היו"ד פורחים ממנו ולכן כי לא מליבו ענה ויגה בני איש, לא הגיע הג עד לי וה' יאיר עינינו ויגאל את עזו משבי ותפארתו מיד צר.
