התורה קלה או כבדה

מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ז  [בתרגום קאפח]:
ואומר, כי תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ונתיחסה אליו 2, לא באה אלא 3 להקל את העבודות ולמעט את הטורח
וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים. וראוי לך להקיש בין שישרוף האדם ילדו בעבודתו 4 או ישרוף אפרוח יונה 5. לשון התורה, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם 6, זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם. ומעבודתנו
7 בדומה לזה, לשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת 8

ומאידך, שם חלק ב' פרק ל"ט :
כך הדבר בתורה הזו כמו שביאר את איזונה ואמר חוקים ומשפטים צדיקים 25, וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים 26. לפי שהם עבודות שאין בהם טורח ולא גירעון כנזירים והמתבודדים בהרים ודומיהם, ולא יתור [רנג] המביא לידי תאוותנות וזללנות עד שתגרע שלמות האדם 27 במידותיו ועיונו כמו שאר חוקי העמים הקדמונים

וכאשר נדבר במאמר זה בטעמי המצוות יתבאר לך מצדקה 28 וחכמתה מה שראוי להתבאר, ולפיכך נאמר בה תורת ה' תמימה 29. אבל מי שמדמה כי עולה כבד וקשה ושיש בה סבל 30, כל זה טעות בהתבוננות. ולקמן 31 אבאר קלותה באמת אצל השלמים, ולפיכך אמר מה ה' אלוהיך שואל מעמך וגו32 ואמר המדבר הייתי לישראל וגו'33.

אלא שכל זה ביחס לחסידים. אבל אנשי העושק והכעס וההשתלטות הרי המזיק והקשה ביותר אצלם, שיהא שם שופט שימנע את ההשתלטות. וכן התאוותנים השפלים, הקשה ביותר עליהם היא מניעת ההפקרות בזנות, והפעלת העונשים בעושיהם. וכך כל בעל מגרעת נראה לו כי מניעת הרע שהוא מעדיפו כפי מגרעתו המידותית טורח עצום.

ואין לשקול קלות התורה וקשייה לפי שאיפותיו של כל מושחת שפל בעל מגרעות מידותיות, אלא נבחנים לפי השלם שבבני אדם אשר מטרת התורה הזו שיהו כל בני אדם אותו האדם 34


==
אסביר את הנלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם בח"ג פמ"ז שהבאתי. [ויהיה בזה גם תגובה להנאמר בענין זה]
הרמב"ם מבין שעיקר כוונת התורה ברוב המצוות הוא לעקור ולשרש אחרי העבודה זרה, ומובן שיש בזה אספקט חיובי ולא רק שלילי, כלומר שכוונת התורה להשריש בנו את ההתייחסות הראויה לאלהות ועבודתו ללא הטעויות הטבעיות לאדם שלא חושב ומעמיק שמגשם [ובכלל הגשמה וע"ז אצל הר"מ הם כמעט אחד] וכו'.
אחד הטעויות החמורות והנפוצות בנושא זה [שנפוץ לצערנו גם אצלנו ובימינו, כך שלגבי זה וודאי אין לשאול שאינו שייך בזה"ז] הוא הציור המוטעה שבכדי להתרצות לפני אלקים, וכדו', יש צורך בעבודות קשות ובהקרבה גדולה מן האדם אל האלקים. שרש השקפה זו בעצם בהגשמה פשוטה של האל הראוה אותו כאדם אפילו עם חולשות יתירות על בני אדם [כאילו-בשביל לפייס מלך בשר ודם מספיק מאה דולר, א"כ לפייס את מלך מלכי המלכים בוודאי שצריך אלף דולר, מה שמשאיר את הקב"ה בחסרון יתר על האדם] שבכדי להתקרב אליו או להכיר אותו וכו' יש צורך בעשיית משהו גדול וקשה. משרש זה הוא מה שעובדי עבודה זרה הפרימטיביים נהגו בטקסים קשים להחריד כמו זביחת ושריפת הבנים בכדי להתרצות לאל. התורה באה לעקור את זה ולהשרשי את האמונה כי בהשי"ת ניתן לנגוע בדבר הכי קל, במחשבה גרידא. ואדרבה, כך נוגעים בו ביתר נקיות וקירבה. את הרעיון זהה ניתן לראות ששזור ועובר דרך הרבה פרקי המורה, איך הר"מ מזלזל בתעניות ועבודות בכדי להגיע אל רצון האל ומעדיף דברים קלים הרבה יותר להגיע אל זה.
[ואל תשיבני שגם ככה אי אפשר להבין במה זה יותר קרוב לאל, אני יודע, אבל בכל אופן זה שיטת הרמב"ם. ויש פנים להבינה, עכ"פ זה מוסכם שלטעון שצריכים עבודות קשות זה טעות שהוא שרש ע"ז.]
וממילא נבין אשר לדעת רבינו הרמב"ם אחד מעיקרי כוונות התורה מנוגד לגמרי לכל התפיסה של החומרות והיגיעות וכו'. ואדרבה, אחד משרשי התורה הוא שזה קל לעבוד את ה' וזה לא אמור להיות קשה.
וידוע משלו של המגיד מדובנא על פסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
ועד"ז מובא בליקוטי מוהר"ן שע"י קטנות האמונה נצרכים לעבודת קשות ותעניות וכו'.
[לגבי השאלות מבעיות שיש בהם יצר הרע גדול וכו' , לגבי זה יאמר הרמב"ם מה שאמר בח"ב שגם לגבי הגנב זה קשה שתהיה חברו שייענשו בה גנבים, אך כל אחד מבין שאדרבה זהו טוב וקל יותר בהתחשבות הכללית. לשון אחר: הכוונה במצוות הנראות לנו כמחייבות קושי ומלחמה מסוימת אינו המלחמה וההתאמצות, אלא כי דברים אלו הם בעצם גרועים, ואם לך זה קשה, זה בעיה שלך. כמו הגנב במשל. כל זה במישור העקרוני. למעשה יש עוד הרבה חלקים להבין בכ"ז]
=
מבכל נפשך וגו' אין סתירה לנידון זה כמובן. שם מדובר על סתירה בין רצון מסוים של אדם לבין חיובי התורה. השאלה שלפנינו הוא האם התורה רואה ערך בקושי לגבי עבודת אלקים, והאם אלקים כביכול דורש זאת, ולזה התשובה שלא.
כאשר יש התנגשות [במצבים גבוליים] בין רצון התורה לבין רצון האדם, לפעמים ייהרג ואל יעבור. אך זה לא סותר את העיקרון הנ"ל.
הרי הר"מ מבאר למשל טעם מצוות אתרוג כי הפרי ההוא היה מצוי וקל להשיגו. זה שהיום אולי המצב להיפך אומר שנתרחקנו מכוונת התורה, לא שבגלל קושיא זא יש לבטל את העיקרון. 

[מתוך דברים שנכתבו באשכול זה זה אמור להיות קשה או קל]

אומן אומן ראש השנה

בשנים האחרונות צובר הענין תאוצה אשר עשרות אלפים מגיעים לשהות באומן בראש השנה. כמו כן גובר תודעת הענין בהווי הציבורי ונמצאים מאמרים ודיווחים לרוב על הענין מכל צדדיו והיבטיו.
אנסה לקצר. הנסיעה לאומן בראש השנה. מה טוב בזה ומה רע בזה?
למה נוסעים?
א.      הסיפור
הסיפור הרשמי של חסידי ברסלב הוא כי בחייו של רבי נחמן הוא דיבר בהפלגה גדולה על מי שבא לשהות אצלו בראש השנה. כמו כן דיבר גם בהפלגה על קברו ומי שיבא לשם ויגיד התיקון הכללי בהבטחה המפורסמת. כנראה מצירוף שנים אלו ומעוד איזה רמזים שקיבל [כמו זה שגם בראש השנה האחרון שבועיים לפי פטירתו דיבר הרבי על העתיד שיבאו אליו]  הבין תלמידו ר' נתן -שהתעקש לא להיות ממשיך האדמורו"ת במובן הרגיל- שיתקבצו בראש השנה על קברו , יותר מדוייק בעיר שבו נקבר . ואף בנה בית כנסת גדול [שעלה לו בהרבה יגיעה ומחלוקת] לתכלית זה.
מאז נהגו חסידי ברסלב להתקבץ לראש השנה בעיר אומן. וזה המשיך כמעט ברצף משנת הסתלקות הרבי ועד עלות הקומוניסטים לשלטון. בהתגבר שלטון הקומוניסטים נאסרו נהרגו רוב חסידי ברסלב שבאומן ולמעשה נפסק הענין. כל שנים האלו עדיין דברו החסידים-שעלו לארץ ישראל והסתדרו קצת- בהשתוקקות גדולה על ענין הקבר והראש השנה והתפללו וציפו בלי שיעור על הענין כמו שאפשר לשמוע בשיחות שלהם. מהם אף עשו דברים טפשיים ונועזים וניסו להסתנן לבריה"מ בכל מיני תעלולים. ואכמ"ל.
בפתיחת המסך הברזל לראשונה נתקבצו החסידים באופן רשמי ופתוח לנוסע לאומן לראש השנה. בשנים הראשונות עדיין היה הענין ענין סגור של כמה מאות חסידי ברסלב. בשנים מאוחרים –מתוך פירסום ענינו של רבי נחמן ופריצתו לציבור הרחב ע"י כל מיני גורמים התפתח הענין למה שהוא היום למין פסטיבל ענק של כל מיני אנשים עם כל מיני מטרות שהצד השווה שבהם שבאים לרבי נחמן לראש השנה.
ב.      השאלות
עד כאן הסיפור. עכשיו לשאלות. אני מחלק את השאלה לשנים. האם ראוי לחסידי ברסלב לנסוע? והאם ראוי למי שאינו חסיד ברסלב לנסוע?. ויותר רחב, האם ראוי להיות חסיד ברסלב, ומה זה?
מה זה חסידי ברסלב. אז תחלה יש מעריצים של רבי נחמן [שגם אני בתוכם] מתוך שרואין חכמתו והעצות שלו וכו'. אך אלו לא חשים מחוייבים לקיים דבריו כחסיד לרבו [ועובדא שכותבים כאן ור' נחמן בוודאי היה נגד עצכ"ח בחרב ובחנית אם כי זה לא מדוייק כמו שכתבתי כבר באשכול "רשימת מחייבי/שוללי החקירה"] אלא יותר שומעים לדבריו החכמים. האם מנהג הנסיעה לאומן ראוי להיחשב בכלל חכמתו או לא? והאם הוא חכמתו של ר' נחמן או של ר' נתן, והאם זה משנה?
כפי שראינו בסיפור. ברור שר' נחמן עצמו לא ציווה בפירוש לבא לראש השנה לקברו. גם לא ברור בכלל אם הוא חשב שאחרי הסתלקותו ישארו החסידים שלו חסידים של הקבר ולא יחפשו לעצמם רב אחר. בכל זאת עלינו להודות לר' נתן על חכמתו המפליגה בענין זה שכן אלמלא זה לא היינו יודעים היום מר' נחמן מאומה. צא וראה מה קרה בכל האדמורי"ם שנהגו בניהם אחריהם וכו' ומה היה קורה אם אצל ר' נחמן זה היה כך.  
אסביר. נכון שתורתו היתה נשארת והיה אפשר ללומדה וכו'. אך נדמה  שמעקרי הדברים שקוסמים אצל ר' נחמן הוא לא תורתו בלבד אלא אישיותו. ויותר נכון עוצם האחדות בין תורתו לאישיותו. הרי כולנו יודעים את התורה, אבל מתקשים מאד ליישמה באישיותנו. בפרט בדרישות הפנימיות שלה חובות הלבבות. ואצל ר' נחמן יש הצעה של פתרון לנושא הזה. מכיוון שכל הרי כמעט כל מי שנקלט לתורתו ממילא נקלט גם לאישיותו. וזה לא חידוש שלו או של החסידות שאדם צריך רב. בפרט מי שרוצה בעבודה פנימית. זה דבר שידוע להכל.
החכמה של ר' נתן הוא שלא צריך דווקא רב חי. אדרבה, הרבי יכול להיות חי יותר במיתתו מבחייו. שכן בחייו יש את החברה שסביבו וכו' שמאפילים על האור שלו. במיתתו אפשר להיות תלמיד אמיתי בלי קשר ללחצים חיצוניים. [ואני מוסיף, אפילו כאשר יודעים שבאיזה דברים עוברים בפירוש על דעתו והוא לא היה מקבל אותנו כתלמידים שלו בשום אופן] במצב שרוב המורים והמדריכים, גם הטובים, נמצאים היום. הרי שברסלב מציעה אלטרנטיבה קוסמת מאד.
מה לזה ולקברו? כלום. אדרבה, ככל שקשר הרב והתלמיד יותר רוחני ומופשט הוא לא צריך שום אמצעים חיצוניים. בכל זאת מכיון שקשה לנו כאנשים להכניס בדעתנו השתייכות קבועה לשמהו בלי איזה פעולה מעשית הציעו בברסלב את פעולת הנסיעה לקברו בחג שבו נקבע מעשי האדם [והשתייכותו הקהילתית במצב העכשווי בפרט אצל החסידים] לכל השנה.
[אני בדווקא לא מדבר על שאלת הנסיעה לקברים והתקשרות לצדיק מת והאלהתו ושאלות של ע"ז וכו' שכן למה שהסברתי אין כאן קשר לזה בכלל אלא ענין הקשר הבריא בין הרב לתלמידים. וההיקבעות של האדם בנקודה רוחנית מסויימת. מי שרוצה ליקח את זה בדווקא למימד התיאולוגי [ויש כאלו כמובן בברסלב] ייתקל בבעיות אבל למה צריכים לקחת כל דבר לשם?]
קיצרתי כאן הרבה מי שמכיר את ר' נחמן יודע על מה אני מדבר מי שלא אולי אסביר יותר בהמשך
ג.       לחסידי ברסלב
ויש אלו שקוראים לעצמם חסידי ברסלב. זו קבוצת האנשים שמשוייכים סוציאלית לברסלב. שדרכה ביסודה מעוצבת ע"י ר' נתן ולא ע"י ר' נחמן. אלא שמן הדוגמות העקריות של ברסלב שדברי התלמיד הן הן דברי הרב. [וזו יש לה סימוכין בדברי הרב בעצמו אם כי סביר להניח שמכיוון שכל דברי הרב ידועים לנו ע"י ר' נתן שהוא לא העתיק את מה שהוא אמר על תלמידים אחרים וכו'] אצל אלו בשביל לא לנסוע צריך לטעון שדברי התלמיד אינם תקפים היום במצב הזה.
מה ניתן לטעון. בראש ובראשונה שר' נחמן ור' נתן לא העלו על דעתם שיצאו מארץ ישראל לצורך הנסיעה לאומן. הן מבחינת ההלכה [אם כי לזה יש כמובן היתרים אבל הכוונה לרוח ההלכה] ובפרט לאור החשיבות העצומה שר' נחמן עצמו מייחס לארץ ישראל בתורותיו. למעשה זו כבר ויכוח בין חסידי ברסלב בדורות קודמים שהתגוררו בארץ ישראל והרבה שסברו להישאר בארץ. ועד עכשיו יש שסוברים כן כמו ר' יעקב מאיר שכטר [אם כי הוא אינו מעיז לומר את זה בפומבי מלחץ וכו']
ויותר עקרי. האם התכלית העקרי של הקיבוץ הוא בציון או בקיבוץ החסידים? הרי בראש השנה לא היה המנהג להיות על הציון ממש וא"כ סביר להניח שעיקר המכוון היה קיבוץ החסידים אצל מנהיגם בפועל [שבזמן ר' נתן היה ר' נתן ואח"כ היו עוד שנחשבו  למנהיגים] ועם חבריהם. בזמן שרובם גרו סביב אומן לא היתה מקום אידיאלי יותר לקיים את הקיבוץ הזה יותר מבאומן שבה ציון הרבי, אבל עכשיו שרובם בארץ ישראל מה ההגיון בזה? והרי ר' נחמן ור' נתן לא העלו על הדעת מצב שבו אוקראינה יהיה שומם מיהודים ודווקא ארץ ישראל יהיה עיקר הישוב.
למעשה מכיון שהציבור היום לא קיבל את ההנחות האלו אז מי שנמנה עם חסידי ברסלב הרי עליו לקיים את המנהגים שלה ולנסוע. [וכך נוהגים אבל בעיקר מתוך הלחץ החברתי הענק שיש בברסלב סביב הענין הזה תוך שימוש בכל הסלוגנים שלהן בענין] [ויש רבנים בתוך ברסלב שהיו רוצים מאד לשנות את המצב אבל נמנעים מתוך הלחץ הזה]